diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..82904ff9e37ed298deaf244fda55e1ca065e85a5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim"
+    ],
+    "text": [
+        "<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> ",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> ",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> ",
+        "<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב\"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי\"ט ז\"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג\"א לר\"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז\"ה ז\"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת\"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי\"ט כ\"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו\"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד\"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד\"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו\"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפצי להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צולע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז\"ל עה\"פ אם נבלת בהתנשא וח\"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה\"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז\"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז\"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע\"ב וישמש לבן ענ\"ק הוא האדם הגדול בתי\"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע\"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמיד לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ודאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח\"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ\"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק\"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי\"ם ברבי\"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי\"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור\"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא\"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר\"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. ידקדק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז\"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע\"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי\"ם אנו מצטערי' ועל החדושי\"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס\"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע\"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב\"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב\"ן שוע\"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו\"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז\"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו\"ד ותלו\"י בכזבים ותלו\"י בעזי\"ם וגבורים בעלי תריסין שבה\"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז\"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי\"ט ז\"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע\"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א\"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע\"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה\"ט דקיי\"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר\"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל\"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי\"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ\"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול\"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש הידוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר\"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה\"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר\"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר\"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק\"ק עמדין יע\"א השלמתי בס\"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ\"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ\"ש רז\"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי\"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר זדוני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. ",
+        "הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ\"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה\"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי\"ר: ",
+        "<b>הקדמה \"מהדורא תנינא\" מאת הגאון המחבר זצוק\"ל</b> ",
+        "<b>אל עין הקורא</b> ",
+        "נאם יעב\"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי\"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח\"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור\"ר ומור\"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח\"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע\"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע\"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח\"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי\"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי\"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי\"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי\"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי\"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז\"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת\"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג\"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ\"ע. לא ברמות רוחא ח\"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ\"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ\"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי\"ט בחי\"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע\"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ\"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ\"ש הרמב\"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה\"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי\"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע\"ד כשנזכרתי: ",
+        "ויה\"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא\"ו יילא\"ו</b> ותהי השלמתו טו\"ב מנחם לסדר אר\"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר\"ש הטובה אשר נתן לך: "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53d7a3f9fcaef4875cae1aa069a24c8eb82ecd37
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim,_Introduction_to_Mishnah_Commentary",
+    "text": [
+        "<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> ",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> ",
+        "<b>בא\"י אמ\"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> ",
+        "<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב\"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי\"ט ז\"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג\"א לר\"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז\"ה ז\"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת\"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי\"ט כ\"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו\"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד\"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד\"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו\"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפצי להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צולע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז\"ל עה\"פ אם נבלת בהתנשא וח\"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה\"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז\"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז\"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע\"ב וישמש לבן ענ\"ק הוא האדם הגדול בתי\"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע\"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמיד לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ודאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח\"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ\"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק\"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי\"ם ברבי\"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי\"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור\"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא\"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר\"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. ידקדק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז\"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע\"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי\"ם אנו מצטערי' ועל החדושי\"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס\"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע\"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב\"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב\"ן שוע\"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו\"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז\"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו\"ד ותלו\"י בכזבים ותלו\"י בעזי\"ם וגבורים בעלי תריסין שבה\"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז\"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי\"ט ז\"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע\"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א\"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע\"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה\"ט דקיי\"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר\"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל\"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי\"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ\"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול\"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש הידוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר\"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה\"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר\"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר\"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק\"ק עמדין יע\"א השלמתי בס\"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ\"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ\"ש רז\"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי\"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר זדוני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. ",
+        "הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ\"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה\"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי\"ר: ",
+        "<b>הקדמה \"מהדורא תנינא\" מאת הגאון המחבר זצוק\"ל</b> ",
+        "<b>אל עין הקורא</b> ",
+        "נאם יעב\"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי\"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח\"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור\"ר ומור\"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח\"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע\"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע\"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח\"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי\"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי\"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי\"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי\"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי\"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז\"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת\"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג\"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ\"ע. לא ברמות רוחא ח\"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ\"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ\"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי\"ט בחי\"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע\"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ\"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ\"ש הרמב\"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה\"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי\"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע\"ד כשנזכרתי: ",
+        "ויה\"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא\"ו יילא\"ו</b> ותהי השלמתו טו\"ב מנחם לסדר אר\"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר\"ש הטובה אשר נתן לך: "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e9e907b09958ece384cbbe946e72375f8269ae63
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,220 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי בי\"ג ויום א' כו'. ונראה שצ\"ל בן י\"ב ויום א' כו' תי\"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ\"ש בן י\"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י\"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. ",
+                "<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. ",
+                "<b>ולא נערך </b>עתי\"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי\"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו\"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר\"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי\"ט. ",
+                "<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי\"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת\"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ\"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ\"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א\"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג\"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ\"ל שיש לו ערך. ואע\"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי\"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישבה על המשבר</b> פירש\"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה\"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה\"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ\"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא\"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ\"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח\"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ\"ל עיקר כדעת רש\"י. ",
+                "<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בשי\"ע (סמ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. ",
+                "<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. ",
+                "<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי\"ט שהרכיב פיר\"מ עם פירוש רש\"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א\"ל כנף לומר ע\"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ\"ש תו' בפאר\"מ בשם המדרש. ",
+                "<b>ולא מוסיפין על י\"ב </b>אפשר היה לומר בו עוד טעם. כנגד י\"ב חדשי השנה. ",
+                "<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור\"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח\"ה. כמ\"ש רע\"ב מ\"ב פ\"ד דמגלה (ועמ\"ש שם בס\"ד). ",
+                "<b>מ\"מ </b>אינו אלא כח\"ה. ואע\"ג דאית ביה מוסף. בח\"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. ",
+                "<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו\"ה פסיק ותני. ",
+                "<b>ושמא </b>הא דתנן ובי\"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ\"ל בי\"ב. ולא יותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס\"ל מעלין. אף ליוחסין תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ\"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ\"ע מ\"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. ",
+                "<b>כדי לשבת ובי\"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ה\"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב\"בג. לא גמיר ג\"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. ",
+                "<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ותו </b>דלא סגי בלא\"ה לשופר של ר\"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ\"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי\"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ\"ש שילהי תמיד בס\"ד. ",
+                "<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק\"ך. והרמ\"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק\"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. ",
+                "<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בחולת המחוז</b> כרע\"ב פ\"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ\"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר\"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. ",
+                "<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע\"ד על רע\"ד אמה. <b>וצ\"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. ",
+                "<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. ",
+                "<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע\"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ\"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע\"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ\"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. ",
+                "<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע\"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ\"ק דכתובות מ\"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. ",
+                "<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ\"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ\"כ תו' בכתובות בפירוש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע\"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש\"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה\"ה בן י\"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושוקל </b>כו'. עתי\"ט ויתכן בעיני שהרמב\"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. ",
+                "<b>במ\"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר\"מ משבוש כזה. ",
+                "<b>אבל </b>א\"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז\"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר\"א בתו'. אע\"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר\"י צריך באור. ואין כאן מקומו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ\"ז. מ\"ש על תי\"ט. אבל הטעם כדפרש\"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ\"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע\"ב. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא\"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. ",
+                "<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע\"ב לקח מפירוש ר\"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש\"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. ",
+                "<b>ושמא </b>מפני הספק. מ\"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו\"ק</b> א\"ח (סי' א'). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שום היתומים</b> עתי\"ט בשם הר\"ן מ\"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ\"ל) מזונות ע\"כ. ",
+                "<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל\"כ מה תאכל. ",
+                "<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי\"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר\"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש\"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. ",
+                "<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח\"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדיש נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. ",
+                "<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע\"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע\"פ רע\"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע\"י ירושה. וכיוצא בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי\"ל בל\"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא\"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע\"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ\"ט דכלים וצריך עיון. ",
+                "<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז\"ל תי\"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא\"צ לכלים אחרים עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ\"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא\"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא\"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע\"ג דלא אפשר בלא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ\"ח דמכלתין (ומ\"ג פ\"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי\"ט נדחק בחנם. "
+            ],
+            [
+                "<b>בצבע </b>כתי\"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ\"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ\"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. ",
+                "<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול\"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ\"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו\"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע\"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע\"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס\"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ\"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ\"ל. לא משמע הכי כנ\"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהוא המקדיש והמעריך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז\"ל הגמרא. ת\"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר\"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. ",
+                "<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. ",
+                "<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש\"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה\"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה\"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע\"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש\"י ההא. ור\"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע\"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ\"ש תו'. מ\"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה\"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז\"ה. <b>ונתיישב</b> פירש\"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר\"מ (פ\"ד מה\"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר\"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ\"ש בס\"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר\"מ נכוחים למבין. דוק. ",
+                "<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש\"ל פ\"ג מ\"ב. ",
+                "<b>בשעת היובל </b>עתי\"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע\"ס מלכים (אכ\"ב) עה\"פ בשנת י\"ז ליהושפט. וזולת ע\"פ לס\"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי\"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. ",
+                "<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי\"ט שהביא ברייתא דת\"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. ",
+                "<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ\"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר\"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. ",
+                "<b>רא\"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר\"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ\"ל רש\"י בגמרא. <b>ונ\"ל</b> כוונתו לומר אע\"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א\"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו\"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים כו'. </b>ערע\"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע\"ל</b> ריש פרקין. בתי\"ט ד\"ה בשעת היובל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש\"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימי צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל\"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו\"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. ",
+                "<b>אלא כביצה. </b>ר\"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע\"ג דלית בחומשו ש\"פ) גמרא. ",
+                "<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש\"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ\"ש בס\"ד רפ\"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ\"ש רפ\"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך\"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך\"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. ",
+                "<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך\"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך\"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש\"פ מההקדש מעל. משא\"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו\"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו\"ה כה\"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו\"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי\"ל</b> בד\"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה\"ה לקולא לא דק. אע\"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. ",
+                "<b>ודינר. </b>עיין רע\"ב. <b>ואע\"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. ",
+                "<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ\"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ\"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע\"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ\"ק דקדושין. ",
+                "<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. ",
+                "<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ\"ש הרע\"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר\"ש. ש\"מ דהלכה כר\"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע\"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע\"ב גם על הר\"מ. מי הזקיקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ\"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר\"י בקרקעות. שאף ר\"ש מודה לו. ונראין דברי ר\"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א\"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. "
+            ],
+            [
+                "<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. ",
+                "<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע\"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. ",
+                "<b>ריבב\"א סתם חרמים לבד\"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ\"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב\"ב דבח\"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר\"פ) משו\"ה קאמר סתם חרמים לבד\"ה. דהו\"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה\"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ\"ע. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה היתה. צ\"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר\"י דס\"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. ",
+                "<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ\"ל בפירוש רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). ",
+                "<b>נ\"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע\"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו\"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. ",
+                "<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב\"ן אע\"פ שא\"ל עכשיו. לרע\"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב\"י דבגמרא דס\"ל ק\"ר קדשה לע\"ל. ולפ\"ז צ\"ל במ\"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי\"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב\"י דס\"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר\"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב\"ד השיגו כדין. ועמ\"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת\"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב\"ן. דאתיא ככ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש\"י אבל נ\"ל ט\"ס. וצ\"ל שאין להם חומה כעיירות. תי\"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס\"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. ",
+                "<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא\"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפורדים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומר לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי\"ט. לשון רש\"י נכון. ותי\"ט מטעי קטעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ\"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו\"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. ",
+                "<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע\"ב. לקוח מפירש\"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ\"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע\"פ רש\"י ד\"א עה\"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ\"ע. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a2865b0b58725b763efa48034c042f059eb808d9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Arakhin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי בי\"ג ויום א' כו'. ונראה שצ\"ל בן י\"ב ויום א' כו' תי\"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ\"ש בן י\"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י\"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. ",
+                "<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. ",
+                "<b>ולא נערך </b>עתי\"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי\"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו\"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר\"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי\"ט. ",
+                "<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי\"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת\"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ\"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ\"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א\"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג\"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ\"ל שיש לו ערך. ואע\"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי\"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישבה על המשבר</b> פירש\"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה\"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה\"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ\"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא\"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ\"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח\"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ\"ל עיקר כדעת רש\"י. ",
+                "<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בשי\"ע (סמ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. ",
+                "<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. ",
+                "<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי\"ט שהרכיב פיר\"מ עם פירוש רש\"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א\"ל כנף לומר ע\"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ\"ש תו' בפאר\"מ בשם המדרש. ",
+                "<b>ולא מוסיפין על י\"ב </b>אפשר היה לומר בו עוד טעם. כנגד י\"ב חדשי השנה. ",
+                "<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור\"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח\"ה. כמ\"ש רע\"ב מ\"ב פ\"ד דמגלה (ועמ\"ש שם בס\"ד). ",
+                "<b>מ\"מ </b>אינו אלא כח\"ה. ואע\"ג דאית ביה מוסף. בח\"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. ",
+                "<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו\"ה פסיק ותני. ",
+                "<b>ושמא </b>הא דתנן ובי\"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ\"ל בי\"ב. ולא יותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס\"ל מעלין. אף ליוחסין תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ\"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ\"ע מ\"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. ",
+                "<b>כדי לשבת ובי\"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ה\"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב\"בג. לא גמיר ג\"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. ",
+                "<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ותו </b>דלא סגי בלא\"ה לשופר של ר\"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ\"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי\"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ\"ש שילהי תמיד בס\"ד. ",
+                "<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק\"ך. והרמ\"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק\"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. ",
+                "<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בחולת המחוז</b> כרע\"ב פ\"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ\"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר\"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. ",
+                "<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע\"ד על רע\"ד אמה. <b>וצ\"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. ",
+                "<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. ",
+                "<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע\"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ\"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע\"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ\"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. ",
+                "<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע\"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ\"ק דכתובות מ\"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. ",
+                "<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ\"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ\"כ תו' בכתובות בפירוש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע\"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש\"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה\"ה בן י\"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושוקל </b>כו'. עתי\"ט ויתכן בעיני שהרמב\"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. ",
+                "<b>במ\"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר\"מ משבוש כזה. ",
+                "<b>אבל </b>א\"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז\"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר\"א בתו'. אע\"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר\"י צריך באור. ואין כאן מקומו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ\"ז. מ\"ש על תי\"ט. אבל הטעם כדפרש\"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ\"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע\"ב. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא\"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. ",
+                "<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע\"ב לקח מפירוש ר\"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש\"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. ",
+                "<b>ושמא </b>מפני הספק. מ\"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו\"ק</b> א\"ח (סי' א'). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שום היתומים</b> עתי\"ט בשם הר\"ן מ\"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ\"ל) מזונות ע\"כ. ",
+                "<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל\"כ מה תאכל. ",
+                "<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי\"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר\"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש\"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. ",
+                "<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח\"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדיש נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. ",
+                "<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע\"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע\"פ רע\"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע\"י ירושה. וכיוצא בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי\"ל בל\"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא\"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע\"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ\"ט דכלים וצריך עיון. ",
+                "<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז\"ל תי\"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא\"צ לכלים אחרים עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ\"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא\"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא\"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע\"ג דלא אפשר בלא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ\"ח דמכלתין (ומ\"ג פ\"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי\"ט נדחק בחנם. "
+            ],
+            [
+                "<b>בצבע </b>כתי\"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ\"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ\"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. ",
+                "<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול\"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ\"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו\"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע\"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע\"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס\"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ\"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ\"ל. לא משמע הכי כנ\"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהוא המקדיש והמעריך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז\"ל הגמרא. ת\"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר\"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. ",
+                "<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. ",
+                "<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש\"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה\"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה\"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע\"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש\"י ההא. ור\"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע\"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ\"ש תו'. מ\"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה\"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז\"ה. <b>ונתיישב</b> פירש\"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר\"מ (פ\"ד מה\"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר\"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ\"ש בס\"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר\"מ נכוחים למבין. דוק. ",
+                "<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש\"ל פ\"ג מ\"ב. ",
+                "<b>בשעת היובל </b>עתי\"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע\"ס מלכים (אכ\"ב) עה\"פ בשנת י\"ז ליהושפט. וזולת ע\"פ לס\"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי\"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. ",
+                "<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי\"ט שהביא ברייתא דת\"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. ",
+                "<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ\"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר\"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. ",
+                "<b>רא\"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר\"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ\"ל רש\"י בגמרא. <b>ונ\"ל</b> כוונתו לומר אע\"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א\"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו\"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים כו'. </b>ערע\"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע\"ל</b> ריש פרקין. בתי\"ט ד\"ה בשעת היובל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש\"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימי צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל\"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו\"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. ",
+                "<b>אלא כביצה. </b>ר\"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע\"ג דלית בחומשו ש\"פ) גמרא. ",
+                "<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש\"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ\"ש בס\"ד רפ\"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ\"ש רפ\"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך\"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך\"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. ",
+                "<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך\"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך\"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש\"פ מההקדש מעל. משא\"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו\"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו\"ה כה\"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו\"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי\"ל</b> בד\"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה\"ה לקולא לא דק. אע\"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. ",
+                "<b>ודינר. </b>עיין רע\"ב. <b>ואע\"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. ",
+                "<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ\"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ\"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע\"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ\"ק דקדושין. ",
+                "<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. ",
+                "<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ\"ש הרע\"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר\"ש. ש\"מ דהלכה כר\"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע\"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע\"ב גם על הר\"מ. מי הזקיקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ\"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר\"י בקרקעות. שאף ר\"ש מודה לו. ונראין דברי ר\"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א\"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. "
+            ],
+            [
+                "<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. ",
+                "<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע\"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. ",
+                "<b>ריבב\"א סתם חרמים לבד\"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ\"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב\"ב דבח\"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר\"פ) משו\"ה קאמר סתם חרמים לבד\"ה. דהו\"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה\"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ\"ע. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה היתה. צ\"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר\"י דס\"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. ",
+                "<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ\"ל בפירוש רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). ",
+                "<b>נ\"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע\"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו\"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. ",
+                "<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב\"ן אע\"פ שא\"ל עכשיו. לרע\"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב\"י דבגמרא דס\"ל ק\"ר קדשה לע\"ל. ולפ\"ז צ\"ל במ\"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי\"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב\"י דס\"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר\"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב\"ד השיגו כדין. ועמ\"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת\"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב\"ן. דאתיא ככ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש\"י אבל נ\"ל ט\"ס. וצ\"ל שאין להם חומה כעיירות. תי\"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס\"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. ",
+                "<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא\"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפורדים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומר לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי\"ט. לשון רש\"י נכון. ותי\"ט מטעי קטעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ\"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו\"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. ",
+                "<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע\"ב. לקוח מפירש\"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ\"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע\"פ רש\"י ד\"א עה\"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ\"ע. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..21d65a50a27b70767281d52c8e96d48be897dc61
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,269 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Chullin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע\"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה\"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה\"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע\"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ\"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ\"ג דזבחים. ומו\"ק ס\"א. ובחי' על הרא\"ש. ",
+                "<b>שחיטת נכרי </b>עתי\"ט בשם רש\"י ובשם ר\"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד. ",
+                "<b>הסומא </b>ע\"ש בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל שוחטין </b>לרע\"ב לאתויי מומר. ",
+                "<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע\"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ\"ש הרע\"ב בסמוך. ע\"פ הר\"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ\"ל לאוין. נגד קבלת חז\"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. ",
+                "<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ\"ל עובד ע\"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא\"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע\"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב\"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. ",
+                "<b>ובכל שוחטין </b>עמו\"ק (ס\"ו) בס\"ד. ",
+                "<b>ובקנה </b>ע\"ש. בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. ",
+                "<b>והשנים </b>עמו\"ק בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשר בפרה</b> ע\"ק רמ\"ז מ\"ה ועשי\"ע (ספ\"א). ",
+                "<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר\"מ. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ריש ה\"ל חנוכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. ",
+                "<b>איברא </b>איכא למימר. אפ\"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. ",
+                "<b>י\"ט שחל בע\"ש תוקעין</b> אע\"ג דתקיעה בי\"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ\"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר\"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י\"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. ",
+                "<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ\"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ\"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע\"ג דאסמכוה אקרא. ",
+                "<b>והא </b>ודאי שמחת י\"ט עדיפא. מנה. דהיא מ\"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז\"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י\"ט. ואעפ\"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק\"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי\"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה\"ג. לכתחלה לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. ",
+                "<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. ",
+                "<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ\"ע. ",
+                "<b>אע\"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עחי\"ג </b>ועל הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע\"ל מ\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר\"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ\"ש בס\"ד על הרא\"ש פרק השוחט (דקמט\"א). ",
+                "<b>המסס וב\"ה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע דלפי סדרן ה\"ל למתני ב\"ה והמסס ע\"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב\"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה\"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה\"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. ",
+                "<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. ",
+                "<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ\"מ. ואע\"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ\"ש הר\"מ ג\"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ\"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ\"ש הרשב\"א בת\"ה. וכ\"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ\"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע\"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ\"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכתה חולדה</b> וכ\"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה\"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. ",
+                "<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר\"ן בתי\"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי\"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו\"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. ",
+                "<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל\"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל\"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ\"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס\"ד. ",
+                "<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע\"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע\"ל</b> ר\"פ. הביא תי\"ט בשם רש\"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימני. צ\"ל ודמה טעון כיסוי. ",
+                "<b>כל עוף הדורס </b>עחי\"ג (דס\"א ס\"א). ",
+                "<b>הדורס </b>עחי\"ג (דנג\"א) על מ\"ש תו' ד\"ה שאר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ\"ל אע\"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ\"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי\"ל קשקשת י\"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת\"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. ",
+                "<b>עי\"ל </b>לדעת הר\"מ. דס\"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ\"ש פ\"ב מה\"ל מ\"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא\"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ\"ב דע\"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. ",
+                "<b>על </b>כרחך צ\"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו\"ה שרי. דהו\"ל צורת דגים. משא\"כ תורא דימא. אע\"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ\"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג\"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל\"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא\"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי\"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ\"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א\"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו\"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי\"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. ",
+                "<b>רי\"א שני קשקשים </b>עתי\"ט בשם הר\"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א\"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו\"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא. הר\"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת\"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו\"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו\"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל\"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ\"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי\"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הטחול </b>לשון רע\"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי\"ט ותמיהני. דבמ\"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ\"ל. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר\"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ\"ש גם הרע\"ב לעיל. א\"כ בחנם תמה תי\"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פרק ז' דאהלות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע\"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. ",
+                "<b>קרעה ומצא בו ב\"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי\"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ\"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו\"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע\"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ\"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש\"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב\"ט חי. לכ\"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. ",
+                "<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע\"ג דקיי\"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ\"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א\"נ</b> קמ\"ל. דשחיטה מועלת בו. ס\"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. ",
+                "<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע\"י שחיטת אמו. או ע\"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר\"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די\"א ע\"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי\"ע (סך\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע\"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א\"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא\"ש בתשובה. ניחא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש\"י וכתיב ל\"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ\"ה לשון תי\"ט. <b>במ\"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אותו ואת בנו </b>עתי\"ט שטת המפרשים. דס\"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת\"א. עיין גל עד. ",
+                "<b>וכ\"ע </b>בתי\"ט ומיהו כו' דלר\"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ\"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע\"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד\"ז סופג ארבעים. גם על האב. ",
+                "<b>ושניהם סופגים </b>מ\"ש תי\"ט אליבא דרמב\"ם נ\"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. ",
+                "<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ\"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע\"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ\"ה נ\"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ\"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי\"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ\"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב\"ד. נ\"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב\"ד. ומפצי לחבריה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דפירוש רא\"ש חלוק על פרש\"י בזה דלרש\"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב\"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא\"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע\"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה\"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס\"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומודה ר\"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר\"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע\"ג דאימתי דר\"י לפרש הוא בא לדברי ת\"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת\"ק. ולא לפלוגי עליה. מ\"מ פליג אליבא דת\"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת\"ק. ",
+                "<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע\"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע\"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. ",
+                "<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע\"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ\"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו\"ה צריכא. ",
+                "<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע\"ג דעוקר ד\"ת כו' תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל\"י כו'. ודכוותה טובא אע\"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו\"ה לא צרכינן לההיא דב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה\"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ\"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. ",
+                "<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לטי\"ד (סך\"ח). ",
+                "<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ\"ב. וכן של חיה טמאה. וכ\"כ הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו\"ק לטי\"ד (סך\"ח). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק\"פ. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פרק ז' דפסחים. ובשי\"ע (סי\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. ",
+                "<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. ",
+                "<b>ולנכרי </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ\"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה\"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. ",
+                "<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בה בנ\"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ\"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה\"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא\"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא\"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ\"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרוטב בנ\"ט </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות מ\"ח. <b>ומ\"ש</b> רע\"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס\"א כנגדה. עתי\"ט בשם כ\"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא\"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס\"א. ",
+                "<b>ויש </b>לרמב\"ן ז\"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ\"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ\"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע\"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה\"פ וטבוח טבח והכן. טול ג\"ה בפניהם. ",
+                "<b>וקשיא </b>בין לר\"י בין לרבנן. דמשמע לכ\"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג\"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בבשר דגים </b> אע\"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע\"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ולשון בני אדם לחוד. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. ",
+                "<b>צ\"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. ",
+                "<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו\"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. ",
+                "<b>אינו עובר </b>עליו בל\"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל\"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ\"ד דעובר בלא תעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע אומר </b> לפלוגי אדריה\"ג קאתי. משו\"ה נקט תנא הך לישנא. ",
+                "<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל\"ש בשר בהמה בחלב חיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בנ\"ט </b>ה\"ז אסורה. באכילה בלבד. ",
+                "<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ\"ש רע\"ב בשם רש\"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ\"ב. וכמ\"ש בס\"ד במו\"ק לטי\"ד (ספ\"ז). ",
+                "<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע\"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב\"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא\"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ססמ\"א). ",
+                "<b>עור האדם</b> עשי\"ע שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מעור האדם</b> עתי\"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי\"ע סי' הנ\"ל באורך. גם למ\"ש תי\"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע\"ש. ",
+                "<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס\"פ השוחט. ועספ\"א דאהלות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכור שנתערב </b>ערע\"ב ותי\"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב\"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. ",
+                "<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו\"ק י\"ד (סס\"א) <b>ומ\"ש</b> רע\"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע\"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ\"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע\"ג בשר. מ\"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ\"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע\"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע\"ב. ובאתריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הפרק </b>כו' עתי\"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>למ\"ש </b>תי\"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש\"י במ\"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ\"ש</b> בחי\"ג בס\"ד פשר דבר הגון. ועפ\"ז לא טרח הרע\"ב בכדי בהא. משום דבא\"י כתב פירושו למשנה. ",
+                "<b>אלא</b> כו' עמ\"ש תי\"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש\"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. ",
+                "<b>מ\"מ </b>אין כן דעת רז\"ל. ואשתמיטתיה לתי\"ט גמרא פ\"ז דיומא (עב\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. ",
+                "<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ\"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ\"ג בי\"כ. כמ\"ש הר\"מ בה\"ל כ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. ",
+                "<b>שקננו בפרדס </b>נ\"ל כה\"ג דהו\"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו\"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח\"מ (סרס\"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע\"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ\"ע שם ובסרס\"ח. ובמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קן מכל מקום</b> אע\"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע\"מ לשלחה. ופירש\"י דא\"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד\"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש\"ה (אזלא כמ\"ד מוחלט אסור בתש\"ה) מה\"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ\"ל. <b>וא\"ת</b> היכי ס\"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי\"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. ",
+                "<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד\"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b34d25e8e171c83fa30dae789c1ea02a7117dc5d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,267 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Chullin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chullin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע\"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה\"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה\"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע\"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ\"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ\"ג דזבחים. ומו\"ק ס\"א. ובחי' על הרא\"ש. ",
+                "<b>שחיטת נכרי </b>עתי\"ט בשם רש\"י ובשם ר\"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד. ",
+                "<b>הסומא </b>ע\"ש בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל שוחטין </b>לרע\"ב לאתויי מומר. ",
+                "<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע\"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ\"ש הרע\"ב בסמוך. ע\"פ הר\"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ\"ל לאוין. נגד קבלת חז\"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. ",
+                "<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ\"ל עובד ע\"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא\"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע\"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב\"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. ",
+                "<b>ובכל שוחטין </b>עמו\"ק (ס\"ו) בס\"ד. ",
+                "<b>ובקנה </b>ע\"ש. בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. ",
+                "<b>והשנים </b>עמו\"ק בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשר בפרה</b> ע\"ק רמ\"ז מ\"ה ועשי\"ע (ספ\"א). ",
+                "<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר\"מ. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ריש ה\"ל חנוכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. ",
+                "<b>איברא </b>איכא למימר. אפ\"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. ",
+                "<b>י\"ט שחל בע\"ש תוקעין</b> אע\"ג דתקיעה בי\"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ\"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר\"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י\"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. ",
+                "<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ\"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ\"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע\"ג דאסמכוה אקרא. ",
+                "<b>והא </b>ודאי שמחת י\"ט עדיפא. מנה. דהיא מ\"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז\"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י\"ט. ואעפ\"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק\"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי\"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה\"ג. לכתחלה לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. ",
+                "<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. ",
+                "<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ\"ע. ",
+                "<b>אע\"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עחי\"ג </b>ועל הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע\"ל מ\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר\"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ\"ש בס\"ד על הרא\"ש פרק השוחט (דקמט\"א). ",
+                "<b>המסס וב\"ה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע דלפי סדרן ה\"ל למתני ב\"ה והמסס ע\"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב\"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה\"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה\"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. ",
+                "<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. ",
+                "<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ\"מ. ואע\"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ\"ש הר\"מ ג\"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ\"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ\"ש הרשב\"א בת\"ה. וכ\"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ\"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע\"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ\"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכתה חולדה</b> וכ\"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה\"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. ",
+                "<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר\"ן בתי\"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי\"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו\"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. ",
+                "<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל\"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל\"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ\"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס\"ד. ",
+                "<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע\"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע\"ל</b> ר\"פ. הביא תי\"ט בשם רש\"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימני. צ\"ל ודמה טעון כיסוי. ",
+                "<b>כל עוף הדורס </b>עחי\"ג (דס\"א ס\"א). ",
+                "<b>הדורס </b>עחי\"ג (דנג\"א) על מ\"ש תו' ד\"ה שאר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ\"ל אע\"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ\"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי\"ל קשקשת י\"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת\"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. ",
+                "<b>עי\"ל </b>לדעת הר\"מ. דס\"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ\"ש פ\"ב מה\"ל מ\"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא\"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ\"ב דע\"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. ",
+                "<b>על </b>כרחך צ\"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו\"ה שרי. דהו\"ל צורת דגים. משא\"כ תורא דימא. אע\"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ\"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג\"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל\"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא\"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי\"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ\"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א\"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו\"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי\"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. ",
+                "<b>רי\"א שני קשקשים </b>עתי\"ט בשם הר\"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א\"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו\"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא. הר\"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת\"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו\"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו\"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל\"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ\"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי\"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הטחול </b>לשון רע\"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי\"ט ותמיהני. דבמ\"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ\"ל. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר\"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ\"ש גם הרע\"ב לעיל. א\"כ בחנם תמה תי\"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פרק ז' דאהלות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע\"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. ",
+                "<b>קרעה ומצא בו ב\"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי\"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ\"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו\"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע\"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ\"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש\"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב\"ט חי. לכ\"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. ",
+                "<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע\"ג דקיי\"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ\"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א\"נ</b> קמ\"ל. דשחיטה מועלת בו. ס\"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. ",
+                "<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע\"י שחיטת אמו. או ע\"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר\"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די\"א ע\"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי\"ע (סך\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע\"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א\"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא\"ש בתשובה. ניחא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש\"י וכתיב ל\"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ\"ה לשון תי\"ט. <b>במ\"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אותו ואת בנו </b>עתי\"ט שטת המפרשים. דס\"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת\"א. עיין גל עד. ",
+                "<b>וכ\"ע </b>בתי\"ט ומיהו כו' דלר\"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ\"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע\"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד\"ז סופג ארבעים. גם על האב. ",
+                "<b>ושניהם סופגים </b>מ\"ש תי\"ט אליבא דרמב\"ם נ\"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. ",
+                "<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ\"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע\"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ\"ה נ\"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ\"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי\"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ\"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב\"ד. נ\"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב\"ד. ומפצי לחבריה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דפירוש רא\"ש חלוק על פרש\"י בזה דלרש\"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב\"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא\"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע\"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה\"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס\"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומודה ר\"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר\"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע\"ג דאימתי דר\"י לפרש הוא בא לדברי ת\"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת\"ק. ולא לפלוגי עליה. מ\"מ פליג אליבא דת\"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת\"ק. ",
+                "<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע\"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע\"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. ",
+                "<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע\"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ\"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו\"ה צריכא. ",
+                "<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע\"ג דעוקר ד\"ת כו' תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל\"י כו'. ודכוותה טובא אע\"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו\"ה לא צרכינן לההיא דב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה\"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ\"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. ",
+                "<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לטי\"ד (סך\"ח). ",
+                "<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ\"ב. וכן של חיה טמאה. וכ\"כ הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו\"ק לטי\"ד (סך\"ח). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק\"פ. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פרק ז' דפסחים. ובשי\"ע (סי\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. ",
+                "<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. ",
+                "<b>ולנכרי </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ\"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה\"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. ",
+                "<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בה בנ\"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ\"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה\"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא\"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא\"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ\"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרוטב בנ\"ט </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות מ\"ח. <b>ומ\"ש</b> רע\"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס\"א כנגדה. עתי\"ט בשם כ\"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא\"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס\"א. ",
+                "<b>ויש </b>לרמב\"ן ז\"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ\"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ\"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע\"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה\"פ וטבוח טבח והכן. טול ג\"ה בפניהם. ",
+                "<b>וקשיא </b>בין לר\"י בין לרבנן. דמשמע לכ\"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג\"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בבשר דגים </b> אע\"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע\"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ולשון בני אדם לחוד. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. ",
+                "<b>צ\"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. ",
+                "<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו\"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. ",
+                "<b>אינו עובר </b>עליו בל\"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל\"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ\"ד דעובר בלא תעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע אומר </b> לפלוגי אדריה\"ג קאתי. משו\"ה נקט תנא הך לישנא. ",
+                "<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל\"ש בשר בהמה בחלב חיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בנ\"ט </b>ה\"ז אסורה. באכילה בלבד. ",
+                "<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ\"ש רע\"ב בשם רש\"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ\"ב. וכמ\"ש בס\"ד במו\"ק לטי\"ד (ספ\"ז). ",
+                "<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע\"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב\"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא\"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ססמ\"א). ",
+                "<b>עור האדם</b> עשי\"ע שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מעור האדם</b> עתי\"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי\"ע סי' הנ\"ל באורך. גם למ\"ש תי\"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע\"ש. ",
+                "<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס\"פ השוחט. ועספ\"א דאהלות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכור שנתערב </b>ערע\"ב ותי\"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב\"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. ",
+                "<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו\"ק י\"ד (סס\"א) <b>ומ\"ש</b> רע\"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע\"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ\"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע\"ג בשר. מ\"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ\"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע\"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע\"ב. ובאתריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הפרק </b>כו' עתי\"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>למ\"ש </b>תי\"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש\"י במ\"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ\"ש</b> בחי\"ג בס\"ד פשר דבר הגון. ועפ\"ז לא טרח הרע\"ב בכדי בהא. משום דבא\"י כתב פירושו למשנה. ",
+                "<b>אלא</b> כו' עמ\"ש תי\"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש\"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. ",
+                "<b>מ\"מ </b>אין כן דעת רז\"ל. ואשתמיטתיה לתי\"ט גמרא פ\"ז דיומא (עב\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. ",
+                "<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ\"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ\"ג בי\"כ. כמ\"ש הר\"מ בה\"ל כ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. ",
+                "<b>שקננו בפרדס </b>נ\"ל כה\"ג דהו\"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו\"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח\"מ (סרס\"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע\"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ\"ע שם ובסרס\"ח. ובמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קן מכל מקום</b> אע\"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע\"מ לשלחה. ופירש\"י דא\"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד\"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש\"ה (אזלא כמ\"ד מוחלט אסור בתש\"ה) מה\"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ\"ל. <b>וא\"ת</b> היכי ס\"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי\"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. ",
+                "<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד\"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7cf7a310805a03feb85d1aa4aee510defc677655
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Keritot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי\"ט <b>י\"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק\"ל. ",
+                "<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ\"ש בפ\"ד מיתות בס\"ד. ",
+                "<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע\"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע\"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. ",
+                "<b>פגול </b>מ\"ש בפירוש רע\"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. ",
+                "<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע\"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ\"מ במשנה. ",
+                "<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב\"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ\"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. ",
+                "<b>הפסח </b>עתי\"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א\"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ\"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל שגגתן </b>לרש\"י. דם. כסבור טחול. ",
+                "<b>הול\"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. ",
+                "<b>ועיין </b>רע\"ב וז\"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. ",
+                "<b>דכוותה </b>בהוראת ב\"ד פ\"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי\"ט ד\"ה ועל. ",
+                "<b>והבא על הבהמה </b>ואח\"כ נודע לו דבהמה היא. ",
+                "<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. ",
+                "<b>ע\"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ\"ע</b> א\"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע\"ש</b> והרמ\"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל\"ב בראשו. ודל\"ג ע\"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש\"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש\"י מקמי הרמב\"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע\"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב\"ש) סייעתא לפירש\"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ\"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק\"מ</b> לפירש\"י. מרמב\"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש\"י. במומו. ",
+                "<b>וחכ\"א אף המגדף. </b>עתי\"ט שכתב ונ\"י מאי ק\"ל לרש\"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר\"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש\"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג </b>הוא ר\"ש הנהרג. בנו של ר\"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. ",
+                "<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ\"ש פ\"ק דעדויות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ\"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב\"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור\"ל אחר נ\"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא\"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. ",
+                "<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי\"ט עד והיינו דכתב הרמב\"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר\"מ דשבת. כמ\"ש שם בס\"ד. ותי\"ט במילי דכדי קטרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחציה כו' דר\"ע </b>אתיא כדרבה ב\"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ\"ה. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ\"ש בס\"ד ריש מכות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' חטאת </b>חד משום י\"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>סד\"ה ואשת. ז\"ל ולא דק הר\"ב במ\"ש א\"נ ומחלק לעשות בזה ב\"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ\"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את\"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>סד\"ה ואפילו ז\"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה\"ש קרוב למ\"ש דאקבע איסורא כל היום. ",
+                "<b>צ\"ע </b>לר\"י במשנה דבסמוך דנד\"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ\"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ\"ע מודו. <b>גם</b> צ\"ע. אי חשיב כה\"ג אקבע איסורא. א\"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבת וי\"כ ועשה מלאכה בה\"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי\"ל עירוב והוצאה לי\"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די\"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע\"ג דביומא דהוא עיקר י\"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל\"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי\"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ\"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. ",
+                "<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י\"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י\"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה\"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י\"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י\"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר\"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ\"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתין דז\"א) משמע שאין י\"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. ",
+                "<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי\"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ\"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י\"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י\"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. ",
+                "<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה\"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ\"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר\"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די\"כ מכפר אשוגג. אלא ע\"כ דאיהו הכי ס\"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו\"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה\"ה וכ\"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע\"י חטאת. וכיון דבה\"ש ספק הוא לר\"א. נמצא ממ\"נ חייב חטאת. כיון שעכ\"פ לא עבר עליו רגע בי\"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י\"כ מקמי שבת (וצ\"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר\"א ובבא ב\"ב אמרו ד\"א. אע\"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי\"ט אפסק הר\"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. ",
+                "<b>לא </b>ק\"מ. דלא אדר\"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ\"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג\"כ. מהא (דריש מכלתין דד\"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא\"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא\"נ</b> כדס\"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא שלש חטאות</b> א\"ל רבא לר\"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א\"ל דלית ביה ש\"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש\"פ. ב) א\"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א\"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ\"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש\"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר\"ל אע\"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר\"ז דלעיל (דיד\"א) דאוקמה לההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י\"כ. ולא סגי בלא\"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע\"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר\"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. ",
+                "<b>ולשון </b>רש\"י ג\"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ\"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש\"י). ",
+                "<b>ולכאורה </b>י\"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. ",
+                "<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע\"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר\"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי\"ט</b> צ\"ל דעבדי מניה. ",
+                "<b>והבשר </b>עתי\"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א\"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. ",
+                "<b>בא\"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. ",
+                "<b>עוד </b>בסא\"ד. ומעיקרא ל\"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. ",
+                "<b>וא\"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ\"ע אתיא. דנ\"פ רבנן. הא ע\"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק (ס\"א) ולעיל פ\"ד מ\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה\"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה\"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה\"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו\"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה\"כ אתיידעו. ",
+                "<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה\"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה\"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה\"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. ",
+                "<b>אפילו עם חשכה</b> ע\"ל פ\"ד משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a8e43cd818a01f9827bb3ec07448280b6382beb5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Keritot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Keritot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי\"ט <b>י\"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק\"ל. ",
+                "<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ\"ש בפ\"ד מיתות בס\"ד. ",
+                "<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע\"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע\"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. ",
+                "<b>פגול </b>מ\"ש בפירוש רע\"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. ",
+                "<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע\"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ\"מ במשנה. ",
+                "<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב\"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ\"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. ",
+                "<b>הפסח </b>עתי\"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א\"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ\"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל שגגתן </b>לרש\"י. דם. כסבור טחול. ",
+                "<b>הול\"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. ",
+                "<b>ועיין </b>רע\"ב וז\"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. ",
+                "<b>דכוותה </b>בהוראת ב\"ד פ\"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי\"ט ד\"ה ועל. ",
+                "<b>והבא על הבהמה </b>ואח\"כ נודע לו דבהמה היא. ",
+                "<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. ",
+                "<b>ע\"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ\"ע</b> א\"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע\"ש</b> והרמ\"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל\"ב בראשו. ודל\"ג ע\"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש\"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש\"י מקמי הרמב\"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע\"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב\"ש) סייעתא לפירש\"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ\"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק\"מ</b> לפירש\"י. מרמב\"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש\"י. במומו. ",
+                "<b>וחכ\"א אף המגדף. </b>עתי\"ט שכתב ונ\"י מאי ק\"ל לרש\"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר\"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש\"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג </b>הוא ר\"ש הנהרג. בנו של ר\"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. ",
+                "<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ\"ש פ\"ק דעדויות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ\"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב\"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור\"ל אחר נ\"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא\"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. ",
+                "<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי\"ט עד והיינו דכתב הרמב\"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר\"מ דשבת. כמ\"ש שם בס\"ד. ותי\"ט במילי דכדי קטרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחציה כו' דר\"ע </b>אתיא כדרבה ב\"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ\"ה. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ\"ש בס\"ד ריש מכות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' חטאת </b>חד משום י\"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>סד\"ה ואשת. ז\"ל ולא דק הר\"ב במ\"ש א\"נ ומחלק לעשות בזה ב\"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ\"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את\"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>סד\"ה ואפילו ז\"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה\"ש קרוב למ\"ש דאקבע איסורא כל היום. ",
+                "<b>צ\"ע </b>לר\"י במשנה דבסמוך דנד\"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ\"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ\"ע מודו. <b>גם</b> צ\"ע. אי חשיב כה\"ג אקבע איסורא. א\"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבת וי\"כ ועשה מלאכה בה\"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי\"ל עירוב והוצאה לי\"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די\"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע\"ג דביומא דהוא עיקר י\"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל\"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי\"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ\"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. ",
+                "<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י\"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י\"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה\"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י\"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י\"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר\"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ\"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתין דז\"א) משמע שאין י\"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. ",
+                "<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי\"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ\"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י\"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י\"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. ",
+                "<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה\"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ\"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר\"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די\"כ מכפר אשוגג. אלא ע\"כ דאיהו הכי ס\"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו\"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה\"ה וכ\"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע\"י חטאת. וכיון דבה\"ש ספק הוא לר\"א. נמצא ממ\"נ חייב חטאת. כיון שעכ\"פ לא עבר עליו רגע בי\"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י\"כ מקמי שבת (וצ\"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר\"א ובבא ב\"ב אמרו ד\"א. אע\"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי\"ט אפסק הר\"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. ",
+                "<b>לא </b>ק\"מ. דלא אדר\"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ\"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג\"כ. מהא (דריש מכלתין דד\"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא\"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא\"נ</b> כדס\"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא שלש חטאות</b> א\"ל רבא לר\"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א\"ל דלית ביה ש\"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש\"פ. ב) א\"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א\"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ\"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש\"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר\"ל אע\"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר\"ז דלעיל (דיד\"א) דאוקמה לההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י\"כ. ולא סגי בלא\"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע\"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר\"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. ",
+                "<b>ולשון </b>רש\"י ג\"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ\"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש\"י). ",
+                "<b>ולכאורה </b>י\"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. ",
+                "<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע\"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר\"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי\"ט</b> צ\"ל דעבדי מניה. ",
+                "<b>והבשר </b>עתי\"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א\"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. ",
+                "<b>בא\"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. ",
+                "<b>עוד </b>בסא\"ד. ומעיקרא ל\"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. ",
+                "<b>וא\"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ\"ע אתיא. דנ\"פ רבנן. הא ע\"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק (ס\"א) ולעיל פ\"ד מ\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה\"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה\"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה\"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו\"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה\"כ אתיידעו. ",
+                "<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה\"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה\"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה\"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. ",
+                "<b>אפילו עם חשכה</b> ע\"ל פ\"ד משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8e3e288a90299f6e8f58ca7fef0840a71f80e04e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק\"ל. ",
+                "<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. ",
+                "<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. ",
+                "<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע\"ב ותי\"ט מ\"ש בשם הר\"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ\"ש בה\"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא\"כ זקני ע\"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6392f3911454fbaf75042bc95370ed5e56d9cca3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק\"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ\"ש תו' כאן בגמרא יע\"ש. ",
+                "<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. ",
+                "<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר\"ח ליוצא. ור\"ע הוא. וקמ\"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. ",
+                "<b>נמצא </b>כו'. לפי מש\"ל אתי שפיר. ב) דמשו\"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ\"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר\"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע\"י התזה על קיר המזבח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שיותך</b> עתי\"ט. שכתב דה\"ג שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ\"א יו\"ד. לא יתכן ג\"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי\"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנביה </b>בבי\"ת גרסינן. וכה\"ג הערוך ורד\"ק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ג דע\"א. והוא האמת. ",
+                "<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח\"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. ",
+                "<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ\"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ\"ק דבכורות ופ\"ה מ\"ו (ובפכ\"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ\"ב דר\"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ\"ל</b> דנכרים אע\"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה\"א) והא חלב מוקדשין כו' אף בישראל אין בהן מעילה. משו\"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג\"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. ",
+                "<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי\"ט. עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ט דבכורות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע\"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש\"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר\"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש\"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ\"ה דמכלתין (ודכותה בע\"ז דנט\"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו\"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח\"כ נתמלא מים. כ\"ש במעין הנובע. ",
+                "<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. ",
+                "<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. ",
+                "<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא\"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש\"י. וצ\"ל דלא לחייבו בשתים שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי\"ט. ",
+                "<b>נלע\"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א\"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי\"ט לא העמיק כל צרכו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ\"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א\"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע\"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ\"ב דערלה. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי\"ט לרמב\"ם. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ\"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי\"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע\"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא\"ת ולבטיל ברובא (וכ\"ש דקשיא אדר\"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי\"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל\"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. ",
+                "<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר\"ע ס\"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס\"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ\"ה. ר\"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. ",
+                "<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ\"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר\"ע. דד\"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב\"ץ סקנ\"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס\"ל הכי. בד\"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. ",
+                "<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס\"ל ד\"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע\"י ריבויו. וסייעתא לרש\"י. דס\"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ\"ל עיקר. ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד\"נ ע\"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש\"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א\"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו\"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק\"ל. ",
+                "סליקא לה מעילה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6eb9ae9a004b1523ea4b1301ee612da9d07caeb9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק\"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ\"ש תו' כאן בגמרא יע\"ש. ",
+                "<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. ",
+                "<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר\"ח ליוצא. ור\"ע הוא. וקמ\"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. ",
+                "<b>נמצא </b>כו'. לפי מש\"ל אתי שפיר. ב) דמשו\"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ\"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר\"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע\"י התזה על קיר המזבח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שיותך</b> עתי\"ט. שכתב דה\"ג שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ\"א יו\"ד. לא יתכן ג\"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי\"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנביה </b>בבי\"ת גרסינן. וכה\"ג הערוך ורד\"ק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ג דע\"א. והוא האמת. ",
+                "<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח\"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. ",
+                "<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ\"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ\"ק דבכורות ופ\"ה מ\"ו (ובפכ\"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ\"ב דר\"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ\"ל</b> דנכרים אע\"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה\"א) והא חלב מוקדשין כו' אף בישראל אין בהן מעילה. משו\"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג\"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. ",
+                "<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי\"ט. עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ט דבכורות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע\"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש\"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר\"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש\"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ\"ה דמכלתין (ודכותה בע\"ז דנט\"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו\"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח\"כ נתמלא מים. כ\"ש במעין הנובע. ",
+                "<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. ",
+                "<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. ",
+                "<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא\"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש\"י. וצ\"ל דלא לחייבו בשתים שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי\"ט. ",
+                "<b>נלע\"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א\"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי\"ט לא העמיק כל צרכו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ\"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א\"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע\"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ\"ב דערלה. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי\"ט לרמב\"ם. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ\"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי\"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע\"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא\"ת ולבטיל ברובא (וכ\"ש דקשיא אדר\"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי\"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל\"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. ",
+                "<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר\"ע ס\"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס\"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ\"ה. ר\"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. ",
+                "<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ\"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר\"ע. דד\"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב\"ץ סקנ\"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס\"ל הכי. בד\"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. ",
+                "<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס\"ל ד\"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע\"י ריבויו. וסייעתא לרש\"י. דס\"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ\"ל עיקר. ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד\"נ ע\"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש\"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א\"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו\"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק\"ל. ",
+                "סליקא לה מעילה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cea6c1eb194fdff89b52940f744988706e1db3e8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,229 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Menachot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו\"ק א\"ח (סתנ\"ה). ",
+                "<b>כיצד הוא עושה </b>עלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"א פוסל </b> עתי\"ט עד וי\"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה\"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. ",
+                "<b>והן בולעות </b>עתי\"ט עד מ\"מ דעבה בלע טפי. ",
+                "<b>איברא </b>אפכא מסתברא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> לשון הר\"מ. שהועתק בתי\"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה\"ל ס\"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. ",
+                "<b>תפלה </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. א\"ח סך\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי\"ל לחם אלא מן. רע\"ב. ",
+                "<b>קשיא </b>לי היאך א\"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ\"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ\"ל בודאי. שממה שתגרי או\"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ\"ש הם צ\"ע. ",
+                "<b>וכל האמור בת\"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר\"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר\"מ (ותי\"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת\"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא\"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר\"ש כדבר ידוע וברור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נלושות בפושרין</b> עפרע\"ב עלח\"ש פ\"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. ",
+                "<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח\"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יציקה</b> עתי\"ט לשון רש\"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש\"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע\"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא\"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי\"ט מה שתמה על הכ\"מ. שכתב ממשנתנו למד הר\"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה\"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ\"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל קרבנות כו'.</b> מ\"ש תי\"ט <b>לקח</b> מתו'. וע\"ש. ",
+                "<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו\"ד. ",
+                "<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ\"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא\"י. ויגיד עליו רעו ג\"כ. ",
+                "<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס\"ד (ופשיטא דפרות א\"י ותבואתה משובחות משל ח\"ל) (וכן בסי' ך\"ז. יהודה וא\"י המה רוכליך בחטי מנית). ",
+                "<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח\"ל. וצ\"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. ",
+                "<b>חפרים </b>כ\"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס\"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. ",
+                "<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר\"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש\"י ולישנא משמע כרש\"י. עחי\"ג בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ\"ע אם גם למנורה פסול (אע\"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א\"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ\"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. ",
+                "<b>שנשרו במים </b>עתי\"ט שכתב דלא קאי אדריה\"ג דפ\"ק דבכורים. דס\"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. ",
+                "<b>רגב בעבר הירדן </b>צ\"ע אי פליג ר\"ש אדריה\"ג דפ\"ק דבכורים. דס\"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ\"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי\"ט. ",
+                "<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א\"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה\"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רביעית מים למצורע </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סקל\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אין מערבין </b>עלח\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי\"ט ריש מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע\"א אין בהן סמיכה. אע\"פ שכתב הר\"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי\"ל דכר\"ש אמרה לשמעתיה. צ\"ע. ",
+                "<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר\"מ. ",
+                "<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ\"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע\"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס\"ד לאתויינהו בק\"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק\"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ\"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק\"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והאשה </b>עתי\"ט משם התו' וא\"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת\"ל דמצות עשה שהז\"ג היא כו'. <b>ונ\"ל</b> ליישב. אב\"א אליבא דמ\"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ\"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע\"ג דבלא\"ה אמעיט שליח. ס\"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. ",
+                "<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ\"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ\"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ\"ב דחגיגה דאפילו למ\"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו\"ק (סי\"ד) ובשי\"ע (סימן ל\"ו). ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ\"ע שהז\"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה\"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. ",
+                "<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי\"ע סל\"ז). ",
+                "<b>ותכף </b>עמ\"ש ריש ביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע\"י שלשה ב\"א שלוחי ב\"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע\"פ ב\"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ\"ד דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ\"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ\"ש פ\"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין</b> של כהנים. ",
+                "<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י\"ט. <b>ושבת זו</b> ג\"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י\"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג\"פ על כל דבר ודבור. ",
+                "<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי\"ט </b>עיין רע\"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט\"א של פסח. כו' וכ\"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע\"פ</b> שט\"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז\"ב) וברד\"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ\"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ\"ד דשקלים. מ\"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא ברצון חכמים </b>ש\"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז\"ל תי\"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב\"י לדברי יב\"ן נסכים בכורים (רש\"י פירש יין שבכר כו'. ול\"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ\"מ מלשון רש\"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ\"ש הוא דהני ל\"א כלל. וכרש\"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע\"כ. אבל הר\"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה\"ל בכורים עכ\"ד <b>ולענ\"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א\"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו\"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול\"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע\"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד\"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו\"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר\"ל מנחות של בכורים. דאע\"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ\"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. ",
+                "<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ\"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומיא דמנחות. כדפרישית. משא\"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פסול. דאיכא למימר הכי. וא\"ל הכי. <b>אב\"א</b> כדפשיטא ליה לרנב\"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. ",
+                "<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס\"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר\"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ\"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ\"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ\"ש תי\"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר\"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש\"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק\"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר\"מ מתיישבים יפה. וא\"צ לדחוק בהם כלל. כמ\"ש תי\"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר\"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב\"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב\"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש\"ל. וכס\"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר\"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם תו'. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הלח </b>עתי\"ט לשון רש\"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. ",
+                "<b>נקצר ביום כשר </b>עש\"י (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם </b>עתי\"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ\"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. ",
+                "<b>אינו כן. </b>שא\"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ\"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. ",
+                "<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. ",
+                "<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה\"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. ",
+                "<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל\"ל לתת טעם בזה. ע\"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי\"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ\"י. כי אצבע אלהי\"ם היא. כל זה בחינת זו\"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע\"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ\"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז\"ה אלי. שכולל י\"ב אלכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס\"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי\"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו\"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר\"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד\"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט\"ו כשם י\"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה\"ז. כמנין ך\"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דפסחים מ\"ט. ",
+                "<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי\"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ\"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי\"ט. מ\"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ\"ש גם הוא ז\"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. ",
+                "<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות ע\"ש </b>מ\"ש תי\"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע\"פ מחלוקת שנויה. ",
+                "<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ\"ש בס\"ד בתי\"ט סימן קל\"א. דקכה\"א). ",
+                "<b>גם </b>הר\"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ\"מ אינו בהחלט. וקמ\"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. ",
+                "<b>נאכל לערב </b>אפילו בי\"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ\"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ\"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע\"כ. <b>ואפילו</b> בכ\"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח\"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה\"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. ",
+                "<b>הבבליים </b>ע\"ש ששנואים הם מת\"ח שבא\"י. (עמ\"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ\"ק דקדושין (דף ו'). ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אע\"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א\"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי\"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור\"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. ",
+                "<b>אוכלין אותו חי </b>אב\"א בכ\"ג שעבד גופיה איירי. ואב\"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ\"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. ",
+                "<b>כשהוא חי </b>מ\"ש תי\"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא\"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. ",
+                "<b>ועתו' </b>פסחים (דעד\"ב) ד\"ה אסמיק. "
+            ],
+            [
+                "<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ\"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. ",
+                "<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי\"ג פ\"ג דיומא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י\"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע\"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע\"ב. <b>הא</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל\"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר\"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד\"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע\"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז\"ל</b> בחי\"ג. והא דתנן בפ\"ד דשקלים (מ\"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא\"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר\"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע\"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע\"י פדיון ד\"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר\"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. ",
+                "<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ\"ק דפרה. ",
+                "<b>איל </b>כתב תי\"ט והו\"ל לרע\"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ\"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. ",
+                "<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ\"ה לשון רע\"ב. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ\"ש רש\"י בפרק שני שעירי (דסה\"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א\"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע\"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. "
+            ],
+            [
+                "<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי\"ט. ",
+                "<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז\"ל דברי עצמו מ\"ד. פ\"ט דלעיל. ",
+                "<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ\"א דתמורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>לשון הר\"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ\"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. ",
+                "<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע\"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע\"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב\"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..835f04656cac4906021213d52f1905884474208d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,227 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Menachot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Menachot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו\"ק א\"ח (סתנ\"ה). ",
+                "<b>כיצד הוא עושה </b>עלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"א פוסל </b> עתי\"ט עד וי\"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה\"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. ",
+                "<b>והן בולעות </b>עתי\"ט עד מ\"מ דעבה בלע טפי. ",
+                "<b>איברא </b>אפכא מסתברא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> לשון הר\"מ. שהועתק בתי\"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה\"ל ס\"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. ",
+                "<b>תפלה </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. א\"ח סך\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי\"ל לחם אלא מן. רע\"ב. ",
+                "<b>קשיא </b>לי היאך א\"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ\"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ\"ל בודאי. שממה שתגרי או\"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ\"ש הם צ\"ע. ",
+                "<b>וכל האמור בת\"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר\"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר\"מ (ותי\"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת\"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא\"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר\"ש כדבר ידוע וברור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נלושות בפושרין</b> עפרע\"ב עלח\"ש פ\"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. ",
+                "<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח\"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יציקה</b> עתי\"ט לשון רש\"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש\"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע\"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא\"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי\"ט מה שתמה על הכ\"מ. שכתב ממשנתנו למד הר\"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה\"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ\"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל קרבנות כו'.</b> מ\"ש תי\"ט <b>לקח</b> מתו'. וע\"ש. ",
+                "<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו\"ד. ",
+                "<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ\"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא\"י. ויגיד עליו רעו ג\"כ. ",
+                "<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס\"ד (ופשיטא דפרות א\"י ותבואתה משובחות משל ח\"ל) (וכן בסי' ך\"ז. יהודה וא\"י המה רוכליך בחטי מנית). ",
+                "<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח\"ל. וצ\"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. ",
+                "<b>חפרים </b>כ\"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס\"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. ",
+                "<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר\"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש\"י ולישנא משמע כרש\"י. עחי\"ג בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ\"ע אם גם למנורה פסול (אע\"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א\"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ\"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. ",
+                "<b>שנשרו במים </b>עתי\"ט שכתב דלא קאי אדריה\"ג דפ\"ק דבכורים. דס\"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. ",
+                "<b>רגב בעבר הירדן </b>צ\"ע אי פליג ר\"ש אדריה\"ג דפ\"ק דבכורים. דס\"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ\"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי\"ט. ",
+                "<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א\"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה\"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רביעית מים למצורע </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סקל\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אין מערבין </b>עלח\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי\"ט ריש מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע\"א אין בהן סמיכה. אע\"פ שכתב הר\"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי\"ל דכר\"ש אמרה לשמעתיה. צ\"ע. ",
+                "<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר\"מ. ",
+                "<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ\"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע\"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס\"ד לאתויינהו בק\"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק\"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ\"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק\"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והאשה </b>עתי\"ט משם התו' וא\"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת\"ל דמצות עשה שהז\"ג היא כו'. <b>ונ\"ל</b> ליישב. אב\"א אליבא דמ\"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ\"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע\"ג דבלא\"ה אמעיט שליח. ס\"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. ",
+                "<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ\"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ\"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ\"ב דחגיגה דאפילו למ\"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו\"ק (סי\"ד) ובשי\"ע (סימן ל\"ו). ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ\"ע שהז\"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה\"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. ",
+                "<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי\"ע סל\"ז). ",
+                "<b>ותכף </b>עמ\"ש ריש ביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע\"י שלשה ב\"א שלוחי ב\"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע\"פ ב\"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ\"ד דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ\"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ\"ש פ\"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין</b> של כהנים. ",
+                "<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י\"ט. <b>ושבת זו</b> ג\"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י\"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג\"פ על כל דבר ודבור. ",
+                "<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי\"ט </b>עיין רע\"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט\"א של פסח. כו' וכ\"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע\"פ</b> שט\"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז\"ב) וברד\"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ\"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ\"ד דשקלים. מ\"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא ברצון חכמים </b>ש\"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז\"ל תי\"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב\"י לדברי יב\"ן נסכים בכורים (רש\"י פירש יין שבכר כו'. ול\"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ\"מ מלשון רש\"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ\"ש הוא דהני ל\"א כלל. וכרש\"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע\"כ. אבל הר\"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה\"ל בכורים עכ\"ד <b>ולענ\"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א\"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו\"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול\"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע\"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד\"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו\"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר\"ל מנחות של בכורים. דאע\"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ\"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. ",
+                "<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ\"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומיא דמנחות. כדפרישית. משא\"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פסול. דאיכא למימר הכי. וא\"ל הכי. <b>אב\"א</b> כדפשיטא ליה לרנב\"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. ",
+                "<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס\"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר\"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ\"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ\"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ\"ש תי\"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר\"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש\"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק\"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר\"מ מתיישבים יפה. וא\"צ לדחוק בהם כלל. כמ\"ש תי\"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר\"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב\"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב\"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש\"ל. וכס\"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר\"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם תו'. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הלח </b>עתי\"ט לשון רש\"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. ",
+                "<b>נקצר ביום כשר </b>עש\"י (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם </b>עתי\"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ\"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. ",
+                "<b>אינו כן. </b>שא\"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ\"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. ",
+                "<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. ",
+                "<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה\"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. ",
+                "<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל\"ל לתת טעם בזה. ע\"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי\"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ\"י. כי אצבע אלהי\"ם היא. כל זה בחינת זו\"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע\"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ\"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז\"ה אלי. שכולל י\"ב אלכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס\"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי\"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו\"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר\"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד\"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט\"ו כשם י\"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה\"ז. כמנין ך\"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דפסחים מ\"ט. ",
+                "<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי\"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ\"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי\"ט. מ\"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ\"ש גם הוא ז\"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. ",
+                "<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות ע\"ש </b>מ\"ש תי\"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע\"פ מחלוקת שנויה. ",
+                "<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ\"ש בס\"ד בתי\"ט סימן קל\"א. דקכה\"א). ",
+                "<b>גם </b>הר\"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ\"מ אינו בהחלט. וקמ\"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. ",
+                "<b>נאכל לערב </b>אפילו בי\"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ\"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ\"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע\"כ. <b>ואפילו</b> בכ\"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח\"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה\"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. ",
+                "<b>הבבליים </b>ע\"ש ששנואים הם מת\"ח שבא\"י. (עמ\"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ\"ק דקדושין (דף ו'). ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אע\"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א\"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי\"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור\"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. ",
+                "<b>אוכלין אותו חי </b>אב\"א בכ\"ג שעבד גופיה איירי. ואב\"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ\"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. ",
+                "<b>כשהוא חי </b>מ\"ש תי\"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא\"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. ",
+                "<b>ועתו' </b>פסחים (דעד\"ב) ד\"ה אסמיק. "
+            ],
+            [
+                "<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ\"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. ",
+                "<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי\"ג פ\"ג דיומא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י\"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע\"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע\"ב. <b>הא</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל\"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר\"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד\"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע\"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז\"ל</b> בחי\"ג. והא דתנן בפ\"ד דשקלים (מ\"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא\"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר\"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע\"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע\"י פדיון ד\"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר\"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. ",
+                "<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ\"ק דפרה. ",
+                "<b>איל </b>כתב תי\"ט והו\"ל לרע\"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ\"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. ",
+                "<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ\"ה לשון רע\"ב. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ\"ש רש\"י בפרק שני שעירי (דסה\"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א\"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע\"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. "
+            ],
+            [
+                "<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי\"ט. ",
+                "<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז\"ל דברי עצמו מ\"ד. פ\"ט דלעיל. ",
+                "<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ\"א דתמורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>לשון הר\"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ\"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. ",
+                "<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע\"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע\"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב\"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cb80e7b4b1c55d81a6113e8df4cd1192d34a315b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,191 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מידות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע\"ב ותי\"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. ",
+                "<b>והלוים </b>נתבאר בד\"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג\"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ\"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג\"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ\"מ בגמרא דריש תמיד. "
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. ",
+                "<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דשקלים. ",
+                "<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע\"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את\"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע\"ל פ\"ב מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>קפונוס </b>נ\"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ\"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה\"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש\"ל רפ\"ג. וכמו שפירשתי שם בס\"ד. ",
+                "<b>בן לוי לוקה </b>עמ\"ש בי\"ד פ\"ה דשקלים. ",
+                "<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע\"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. ",
+                "<b>ראב\"י אומר </b>כו' דילמא פליג את\"ק. וקמ\"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. ",
+                "<b>טדי </b>נ\"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי\"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו\"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו\"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג\"ש הדלי\"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא\"כ הטי\"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי\"ה ברי\"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי\"ת מכוונת מאד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שער הדלק </b>הראבי\"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. ",
+                "<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש\"ל על ציור המקדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ\"ל. במשניות של תי\"ט נשמטה תיבת שער. "
+            ],
+            [
+                "<b>טלאי </b>עפד\"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שני שערים</b> עתי\"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז\"ל א\"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. ",
+                "<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ\"ש גם תי\"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. ",
+                "<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ\"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ\"ש ריש תמיד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי\"ט על בש\"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת\"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש\"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע\"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א\"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ\"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב\"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ\"ה מה\"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש\"ל פ\"א מ\"ג בס\"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי\"ט. <b>איברא</b> רע\"ב ודאי לא דק. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו סורג </b>מ\"ש תי\"ט על הרא\"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא\"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש להליץ בעד הרא\"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ\"ש הר\"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. ",
+                "<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסורג. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש\"י פ\"ק דיומ') כמפורש גם בר\"מ עצמו רפ\"ו. ושם ס\"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. ",
+                "<b>א\"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא\"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. ",
+                "<b>וי\"ל </b>קצת. דס\"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו\"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע\"ג דר\"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ\"ש שמתירו. <b>א\"כ</b> עדיין יש לקיים מ\"ש הרא\"ש. כי י\"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא\"ש. ועיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. ",
+                "<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח\"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה\"ג מהני נמי. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. ",
+                "<b>אולם </b>מ\"ש הר\"מ בפ\"ה דב\"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי\"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך\"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר\"מ. ט\"ס הוא. וצריך למחקו. ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש בפ\"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ\"ש בפ\"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ\"ש גם בפירושו פ\"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי\"ט. כמ\"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי\"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח\"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. ",
+                "<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ\"כ חשב התי\"ט שמצא סתירה לדברי הר\"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דלישנא דרש\"י אטעייה לתי\"ט. ע\"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש\"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג\"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר\"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה\"י. ",
+                "<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ\"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי\"ט. שכן פירש\"י. ",
+                "<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר\"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. ",
+                "<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה בפתחו ש\"ה </b>ע\"ל הר\"מ בתי\"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא\"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר\"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד\"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב\"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב\"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א\"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א\"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב\"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח\"ב). ",
+                "<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח\"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע\"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר\"מ בזה. שהציג בתי\"ט לפנינו פה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>כתב ראבי\"ה מצאתי נקוד העי\"ן בסגו\"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ\"ג) ואע\"פ שי\"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי\"ן בסגו\"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ\"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. ",
+                "<b>שער העליון </b>כתב ראבי\"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי\"ט סגר עליו המדב\"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב\"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ\"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>ויע\"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ\"ש בתשובה בס\"ד (עשי\"ע סק\"ח) ",
+                "<b>ושם </b>בארתי ג\"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ\"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע\"ש דברים נכוחים בעזה\"י. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ\"ל שלא היה יסוד. ",
+                "<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח\"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. ",
+                "<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש\"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח\"ש ח\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס\"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. ",
+                "<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. ",
+                "<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א\"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ\"ש בס\"ד פ\"ג דיומא משנה י'. ",
+                "<b>וי\"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ\"ש בס\"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ\"ב מ\"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. ",
+                "<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע\"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ו. גם פירוש רא\"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>מלתראות </b>עתי\"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר\"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר\"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ\"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע\"פ שהיה בולט (עשי\"ע סק\"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב\"ד בפ\"ו מהלכות ע\"ז. אך בה\"ל ב\"ה יש לו ד\"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. ",
+                "<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר\"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ\"ש במשנה הסמוכה. ",
+                "<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות של ארז</b> מ\"ש כ\"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ\"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ\"ב מ\"ו ופ\"ד דלקמן מ\"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ\"ג דתמיד. ניחא. ",
+                "<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א\"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז\"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב\"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא\"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. ",
+                "<b>וזהו </b>שנרמז ג\"כ בכתוב אצל המזבח (כמ\"ש בס\"ד בהגהות לחבור הר\"מ בה\"ל בנין ב\"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. ",
+                "<b>מעשה היה ונמנו עליה ג\"מ כהנים לפנותה </b>ז\"ל בחי\"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ\"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח\"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ\"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז\"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז\"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע\"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ\"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ\"ה דיומא במשנה. דר\"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ\"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ\"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר\"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ\"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס\"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי\"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. ",
+                "<b>א\"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע\"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ\"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט. אין בו טעם כל עיקר. ",
+                "<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההיכל </b>לתי\"ט חז\"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר\"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס\"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ\"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. ",
+                "<b>האוטם </b>מה שגמגם התי\"ט על שכתב הכ\"מ להשוות דברי הר\"מ בחבורו עם פירוש הר\"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר\"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. ",
+                "<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם בארצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. ",
+                "<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי\"ט בקונטרס בב\"ה לבטל דכ\"מ. שהשוה דר\"מ לדר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. ",
+                "<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה\"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ\"ש בגמרא פ\"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א\"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ\"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ד. ",
+                "<b>טרקסין </b>ע\"פ רע\"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת\"י. טרק. כפירושו של רע\"ב. ור\"ל סגור בנין טיט ולבנים. ",
+                "<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב\"ה פ\"ד הלכה ח'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל\"ה על קל\"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמותר </b>עיין תי\"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו\"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי\"ש כנ\"ל. ממוצעת בין ע\"נ וע\"כ. כי בע\"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע\"נ ולשכותיה. בע\"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע\"כ. שנה עוד בפרק זה מ\"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת העץ </b>עתי\"ט שהאריך ליישב קושיות הראב\"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א\"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש\"ל פ\"ג בס\"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ\"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. ",
+                "<b>לשכת כ\"ג </b>בגמרא דע\"ז (יז\"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ\"ס לכ\"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ\"ש</b> בחי\"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקט תלמודא בהכ\"ס לכ\"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ\"פ בהר הבית היה שם בכ\"ס. כמ\"ש במכלתין רפ\"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע\"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ\"ש שהיתה בית דירה לכ\"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה\"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ\"ש בקונטרס בב\"ה פ\"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס\"ד. ",
+                "<b>לשכת הגזית </b>עתי\"ט. <b>וצ\"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נמצא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא דזקן יושב במערבה. פייס במזרחה. ",
+                "<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר\"י. דס\"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר\"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב\"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). ",
+                "<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. ",
+                "<b>וי\"ט היו עושין </b>עתי\"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי\"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי\"ט. ",
+                "סליקא לה מסכת מדות ",
+                "<b>בלוח </b>הציור שעשה תי\"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ\"ש (בסי\"ב י\"ג) ושתי לשכות הי\"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ\"ג) תלים (פ\"ט). ",
+                "<b>בציור </b>הנ\"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ\"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a5e6c147d50694be7e835c34e26b93afe4187d8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,189 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע\"ב ותי\"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. ",
+                "<b>והלוים </b>נתבאר בד\"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג\"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ\"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג\"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ\"מ בגמרא דריש תמיד. "
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. ",
+                "<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דשקלים. ",
+                "<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע\"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את\"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע\"ל פ\"ב מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>קפונוס </b>נ\"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ\"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה\"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש\"ל רפ\"ג. וכמו שפירשתי שם בס\"ד. ",
+                "<b>בן לוי לוקה </b>עמ\"ש בי\"ד פ\"ה דשקלים. ",
+                "<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע\"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. ",
+                "<b>ראב\"י אומר </b>כו' דילמא פליג את\"ק. וקמ\"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. ",
+                "<b>טדי </b>נ\"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי\"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו\"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו\"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג\"ש הדלי\"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא\"כ הטי\"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי\"ה ברי\"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי\"ת מכוונת מאד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שער הדלק </b>הראבי\"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. ",
+                "<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש\"ל על ציור המקדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ\"ל. במשניות של תי\"ט נשמטה תיבת שער. "
+            ],
+            [
+                "<b>טלאי </b>עפד\"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שני שערים</b> עתי\"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז\"ל א\"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. ",
+                "<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ\"ש גם תי\"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. ",
+                "<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ\"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ\"ש ריש תמיד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי\"ט על בש\"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת\"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש\"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע\"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א\"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ\"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב\"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ\"ה מה\"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש\"ל פ\"א מ\"ג בס\"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי\"ט. <b>איברא</b> רע\"ב ודאי לא דק. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו סורג </b>מ\"ש תי\"ט על הרא\"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא\"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש להליץ בעד הרא\"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ\"ש הר\"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. ",
+                "<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסורג. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש\"י פ\"ק דיומ') כמפורש גם בר\"מ עצמו רפ\"ו. ושם ס\"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. ",
+                "<b>א\"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא\"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. ",
+                "<b>וי\"ל </b>קצת. דס\"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו\"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע\"ג דר\"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ\"ש שמתירו. <b>א\"כ</b> עדיין יש לקיים מ\"ש הרא\"ש. כי י\"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא\"ש. ועיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. ",
+                "<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח\"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה\"ג מהני נמי. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. ",
+                "<b>אולם </b>מ\"ש הר\"מ בפ\"ה דב\"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי\"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך\"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר\"מ. ט\"ס הוא. וצריך למחקו. ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש בפ\"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ\"ש בפ\"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ\"ש גם בפירושו פ\"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי\"ט. כמ\"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי\"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח\"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. ",
+                "<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ\"כ חשב התי\"ט שמצא סתירה לדברי הר\"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דלישנא דרש\"י אטעייה לתי\"ט. ע\"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש\"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג\"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר\"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה\"י. ",
+                "<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ\"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי\"ט. שכן פירש\"י. ",
+                "<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר\"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. ",
+                "<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה בפתחו ש\"ה </b>ע\"ל הר\"מ בתי\"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא\"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר\"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד\"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב\"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב\"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א\"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א\"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב\"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח\"ב). ",
+                "<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח\"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע\"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר\"מ בזה. שהציג בתי\"ט לפנינו פה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>כתב ראבי\"ה מצאתי נקוד העי\"ן בסגו\"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. ",
+                "<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ\"ג) ואע\"פ שי\"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי\"ן בסגו\"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ\"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. ",
+                "<b>שער העליון </b>כתב ראבי\"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי\"ט סגר עליו המדב\"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב\"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ\"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>ויע\"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ\"ש בתשובה בס\"ד (עשי\"ע סק\"ח) ",
+                "<b>ושם </b>בארתי ג\"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ\"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע\"ש דברים נכוחים בעזה\"י. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ\"ל שלא היה יסוד. ",
+                "<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח\"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. ",
+                "<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש\"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח\"ש ח\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס\"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. ",
+                "<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. ",
+                "<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א\"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ\"ש בס\"ד פ\"ג דיומא משנה י'. ",
+                "<b>וי\"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ\"ש בס\"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ\"ב מ\"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. ",
+                "<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע\"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ו. גם פירוש רא\"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>מלתראות </b>עתי\"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר\"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר\"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ\"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע\"פ שהיה בולט (עשי\"ע סק\"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב\"ד בפ\"ו מהלכות ע\"ז. אך בה\"ל ב\"ה יש לו ד\"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. ",
+                "<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר\"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ\"ש במשנה הסמוכה. ",
+                "<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות של ארז</b> מ\"ש כ\"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ\"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ\"ב מ\"ו ופ\"ד דלקמן מ\"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ\"ג דתמיד. ניחא. ",
+                "<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א\"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז\"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב\"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא\"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. ",
+                "<b>וזהו </b>שנרמז ג\"כ בכתוב אצל המזבח (כמ\"ש בס\"ד בהגהות לחבור הר\"מ בה\"ל בנין ב\"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. ",
+                "<b>מעשה היה ונמנו עליה ג\"מ כהנים לפנותה </b>ז\"ל בחי\"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ\"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח\"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ\"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז\"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז\"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע\"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ\"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ\"ה דיומא במשנה. דר\"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ\"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ\"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר\"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ\"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס\"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי\"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. ",
+                "<b>א\"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע\"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ\"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט. אין בו טעם כל עיקר. ",
+                "<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההיכל </b>לתי\"ט חז\"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר\"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס\"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ\"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. ",
+                "<b>האוטם </b>מה שגמגם התי\"ט על שכתב הכ\"מ להשוות דברי הר\"מ בחבורו עם פירוש הר\"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר\"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. ",
+                "<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם בארצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. ",
+                "<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי\"ט בקונטרס בב\"ה לבטל דכ\"מ. שהשוה דר\"מ לדר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. ",
+                "<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה\"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ\"ש בגמרא פ\"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א\"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ\"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ד. ",
+                "<b>טרקסין </b>ע\"פ רע\"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת\"י. טרק. כפירושו של רע\"ב. ור\"ל סגור בנין טיט ולבנים. ",
+                "<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב\"ה פ\"ד הלכה ח'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל\"ה על קל\"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמותר </b>עיין תי\"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו\"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי\"ש כנ\"ל. ממוצעת בין ע\"נ וע\"כ. כי בע\"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע\"נ ולשכותיה. בע\"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע\"כ. שנה עוד בפרק זה מ\"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת העץ </b>עתי\"ט שהאריך ליישב קושיות הראב\"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א\"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש\"ל פ\"ג בס\"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ\"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. ",
+                "<b>לשכת כ\"ג </b>בגמרא דע\"ז (יז\"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ\"ס לכ\"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ\"ש</b> בחי\"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקט תלמודא בהכ\"ס לכ\"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ\"פ בהר הבית היה שם בכ\"ס. כמ\"ש במכלתין רפ\"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע\"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ\"ש שהיתה בית דירה לכ\"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה\"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ\"ש בקונטרס בב\"ה פ\"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס\"ד. ",
+                "<b>לשכת הגזית </b>עתי\"ט. <b>וצ\"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נמצא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא דזקן יושב במערבה. פייס במזרחה. ",
+                "<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר\"י. דס\"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר\"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב\"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). ",
+                "<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. ",
+                "<b>וי\"ט היו עושין </b>עתי\"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי\"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי\"ט. ",
+                "סליקא לה מסכת מדות ",
+                "<b>בלוח </b>הציור שעשה תי\"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ\"ש (בסי\"ב י\"ג) ושתי לשכות הי\"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ\"ג) תלים (פ\"ט). ",
+                "<b>בציור </b>הנ\"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ\"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מידות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c13759cc7219db081c9896f903d182fdddd2adff
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,277 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tamid",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הצעה למסכת תמיד</b>",
+                "<b>ידוע </b>מה שאמרו רז\"ל שאמר הקב\"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע\"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. ",
+                "<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש\"ס. אינו פירש\"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש\"י. ",
+                "<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. ",
+                "<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע\"ב. ",
+                "<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז\"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ\"ה דשקלים) ופירש\"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש\"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס\"פ נושאין. ",
+                "<b>ונראה </b>שר\"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ\"ע מניין. ",
+                "<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר\"מ ה\"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד\"ה (א\"ט) משמע כרע\"ב. וצ\"ע בירושלמי פ\"ד דתענית. ",
+                "<b>וצריך </b>לדעת ג\"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ\"ש בס\"ד שילהי סוכה. ",
+                "<b>א\"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. ",
+                "<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי\"ט בחציה שבחול. ",
+                "<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי\"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס\"ד. ",
+                "<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ\"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ\"ש פ\"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו\"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח\"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ\"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ\"ה שכיבה שריא ביה. ש\"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק\"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב\"י בא\"ח סקנ\"א. כמ\"ש שם במור וקציעה בס\"ד. ",
+                "<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ\"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס\"ד. ",
+                "<b>וב\"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ\"ש בס\"ד שילהי מדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. ",
+                "<b>בא </b>מדרך הר הבית. ",
+                "<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ\"ז פרק קמא דמדות. ",
+                "<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית משנה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ\"ה. <b>ומשו\"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. ",
+                "<b>אלו הולכין כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. <b>צ\"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י\"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. ",
+                "<b>שלום הכל שלום </b>לפמ\"ש רע\"ב אין כאן כפל לשון. "
+            ],
+            [
+                "<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע\"ל המפרש בתי\"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר\"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. ",
+                "<b>ולא נר בידו </b>עתי\"ט. דמשום שהלך יחידי הו\"א שהיה נר בידו. קמ\"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. ",
+                "<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע\"ב שfתב. ורמב\"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי\"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר\"מ ומצאתי הראב\"ד הרגיש בו. ועכ\"מ שם. ",
+                "<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. ",
+                "<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע\"ל המפרש (בתי\"ט) וק\"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק\"ק (דסד\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה\"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. ",
+                "<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"י פ\"ג דיומא. ",
+                "<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת\"כ. <b>ורע\"ב</b> לקח פירושו מפיר\"מ. ",
+                "<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ\"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ\"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ\"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ\"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ\"ש שם בפ\"ה דאבות בס\"ד. ",
+                "<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע\"פ שבודאי אין פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ\"ו דשבת. עמ\"ש שם. ובפי\"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע\"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ\"ש בפ\"ג דפרה באליתות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי\"ט. חוצה מאלו הד\"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ\"ה לשון רש\"י. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שוחט</b> עמ\"ש מ\"ג פ\"ב דיומא בס\"ד ורפ\"א דזבחים. ",
+                "<b>והגרה </b>כתי\"ט על רע\"ב ולא דק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ביומא פרק ב'. ",
+                "<b>זכה מי שזכה </b>מ\"ש רע\"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ללשכת הכלים</b> צ\"ע אם היא אותה של פ\"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. ",
+                "<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א\"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי\"ג ורביעים. ל\"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. ",
+                "<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ\"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. ",
+                "<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. ",
+                "<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. ",
+                "<b>מחזיק שלשה</b> (כצ\"ל. ונשמט במשניות של תי\"ט). ",
+                "<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי\"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש\"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. ",
+                "<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי\"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ\"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי\"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי\"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט\"ס. בסבה הנ\"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ\"ש תי\"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ\"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ\"ש שם בעזה\"י. יצדק שם בטוב. ",
+                "<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ\"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ\"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ\"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. ",
+                "<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש\"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר\"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ\"ע</b> היכן עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ\"ץ חול\"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. ",
+                "<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. ",
+                "<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ\"ב דערכין. ",
+                "<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. ",
+                "<b>קול של כ\"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל\"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ\"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ\"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי\"ל קול גדול. תי\"ט. <b>ונראה</b> שר\"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ\"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי\"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ\"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ\"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ\"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ\"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי\"ט הא דאיתא בפ\"ק דיומא ובפ\"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ\"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ\"ד התי\"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. ",
+                "<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי\"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ\"ג לבדו. ואע\"פ שהיה צריכים למנות כ\"ג. הגדול גם בכח. מ\"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ\"ג שלא הי\"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר\"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי\"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר\"ל אותו הכ\"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ\"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. ",
+                "<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא הגורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ראשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא\"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה\"ק ולק\"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. ",
+                "<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע\"פ רע\"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ג. <b>ולמ\"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע\"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה\"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע\"ש. ",
+                "<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר\"ל</b> רובא דאפשר. ",
+                "<b>שם </b>ואע\"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ\"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ\"פ. ",
+                "<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש\"ע להלן בס\"ד. ",
+                "<b>עיין </b>בפירוש רע\"ב. ז\"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי\"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא\"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע\"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. ",
+                "<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע\"ב. ",
+                "<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב\"א. ",
+                "<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב\"א בתשובותיו. שהעתיקו תי\"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב\"ן ז\"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס\"ד על סדר דברי רשב\"א בתשובותיו (סימן ש\"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ\"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. ",
+                "<b>ז\"ל </b>רשב\"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת\"כ. פליגן אמשנה דפרק א\"ל הממונה. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל. ע\"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ\"ש רשב\"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב\"ן ור\"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש. ",
+                "<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ\"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח\"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. ",
+                "<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע\"ב בשם ר\"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב\"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב\"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה\"י על כל חלומותיו ודבריו. ",
+                "<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר\"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע\"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. ",
+                "<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר\"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה\"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש\"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע\"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג\"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ\"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר\"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א\"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק\"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. ",
+                "<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר\"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב\"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר\"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש\"ע בהצעה בב\"ח לס\"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר\"מ פ' אמור (דפח\"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז\"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ\"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש\"ל שגם זה קרוי הטבה. ",
+                "<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג\"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג\"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל\"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ\"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ\"ל. ת\"ל כו'. ",
+                "<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ונ\"ל שסמך הרב על מ\"ש בפרק שת\"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ\"ש עכשיו הרשב\"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר\"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם. ",
+                "<b>ואמנם </b>מ\"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ\"כ</b> נשתבש מאד כמש\"ל. ",
+                "<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע\"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע\"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>וה\"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ\"ל. דלא סגי בלא\"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ\"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. ",
+                "<b>מש\"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא\"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. ",
+                "<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב\"ו אין עושין כן. עאכ\"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ומ\"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי\"ל לדשן השאר. <b>במ\"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. ",
+                "<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר\"ל. ",
+                "<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א\"נ דילמא ס\"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. ",
+                "<b>והאחרון </b>הכביד. מש\"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב\"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ\"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. ",
+                "<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. ",
+                "<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח\"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב\"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ\"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע\"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס\"ד. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב\"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. ",
+                "<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. ",
+                "<b>אחר </b>שעזרני הי\"ת להשיב על כל דברי רשב\"א בסימן ש\"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ\"ט (שהוא אחרונה כדברי תי\"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. ",
+                "<b>מ\"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר\"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש\"ל בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ\"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. ",
+                "<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע\"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב\"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א\"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר\"י מיהא. מדקבעי ר\"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א\"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר\"פ. מאי קושיא. דילמא א\"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר\"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס\"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ\"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס\"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. ",
+                "<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. ",
+                "<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה\"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר\"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר\"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב\"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב\"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ\"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. ",
+                "<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. ",
+                "<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע\"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א\"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר\"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב\"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא\"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש\"ע. וא\"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א\"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. ",
+                "<b>א\"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ\"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את\"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ\"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ\"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע\"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א\"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ\"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א\"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. ",
+                "<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע\"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א\"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. ",
+                "<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב\"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ\"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו\"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע\"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא\"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. ",
+                "<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב\"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס\"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא\"ש. והא ע\"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א\"ש. דמקטיר אח\"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ\"ע והיכי מתרץ לה הרשב\"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב\"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. ",
+                "<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס\"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב\"א. דס\"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס\"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. ",
+                "<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א\"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ\"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ\"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ\"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ\"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. ",
+                "<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת\"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. ",
+                "<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ\"ש כבר באורך. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. ",
+                "<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש\"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. ",
+                "<b>מ\"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. ",
+                "<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ\"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס\"ד. <b>מש\"ע</b> ומ\"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. ",
+                "<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ\"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ\"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ\"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג\"כ מצות ההטבה. ע\"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש\"ל בס\"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. ",
+                "<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ\"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב\"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב\"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. ",
+                "<b>מש\"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ\"ש בפ\"א. <b>לק\"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח\"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע\"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג\"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה\"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ\"ל. בלא\"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ\"ה ניחא כדפרישית. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ובהדיא הו\"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש\"ל בס\"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב\"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. ",
+                "<b>מש\"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ\"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ\"נ שצ\"ל מקטורת וק\"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ\"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ\"ש כל המפרשים. <b>ומ\"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. ",
+                "<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. ",
+                "<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. ",
+                "<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ\"ג דיומא. ",
+                "<b>אברא </b>למ\"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. ",
+                "<b>על טבעת שניה </b>עתי\"ט שהביא מ\"ש סמ\"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. ",
+                "<b>בא לו כו'. </b>עתי\"ט ז\"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר\"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל\"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ\"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ\"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. ",
+                "<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע\"ב. <b>וא\"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי\"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ\"ל שצ\"ל תחוב ברגל אחר. ",
+                "<b>התר את הכרעים </b>עתי\"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי\"ט. וצ\"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס\"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו\"ה הדרנא בי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. ",
+                "<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא\"ט (דמה\"א). ",
+                "<b>מחצי כבש ולמטה במערבו </b>לענין מ\"ש רע\"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס\"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. ",
+                "<b>וירדו </b>מהכבש. ",
+                "<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש\"י פ\"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ\"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק\"ש ותפלה בעו כוונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי\"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש\"ל</b> פ\"ג מ\"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג\"כ מעמידין את הטמאים בש\"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר\"פ תמיד נשחט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע\"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב\"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ\"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה\"י. ודחיתי שטת הרשב\"א. והשכותי מעלי תלונת התי\"ט. שהלך לו בדרך רשב\"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ורדדן </b>כרע\"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה\"כ. <b>צ\"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי\"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפרוכת </b>עמ\"ש בס\"ד משנה א' פרק ה' דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו\"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. ",
+                "<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו\"ק א\"ח סקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שכ\"ג </b>עתי\"ט פ\"ב דחגיגה. ד\"ה ואין כ\"ג. מ\"ש בשם הירושלמי. ",
+                "<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. ",
+                "<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. ",
+                "<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לחי העולמים </b>עיין בתי\"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז\"ל בכל מ\"ש בזה. במ\"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ\"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא\"ז שהוא ז\"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש\"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת\"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז\"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז\"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב\"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א\"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו\"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו\"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת\"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר\"י או בפת\"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת\"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. ",
+                "<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס\"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה\"פ. אור של בוקר. שהוא ש\"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א\"כ</b> לפ\"ז אין לו סיוע מהרמב\"ם ז\"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר\"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת\"ח. וק\"ל. ",
+                "<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב\"ם ז\"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי\"ט. שהרי לדעתו של הר\"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר\"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. ",
+                "<b>ולפי </b>דברי בתי\"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר\"מ ז\"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א\"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש\"י ז\"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב תי\"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב\"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי\"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי\"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע\"פ שהשי\"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ\"ש סבת הסבות יתברך וית\"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרעה. ודוק. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ\"ש הרב תי\"ט. גם לא דרך הרמב\"ם ז\"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר\"מ ממחשבותיו. ואף הר\"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר\"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש\"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה\"ע ז\"ל היא שלא ימצא בלה\"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ\"ש גם רד\"ק עם שכבר חשב כך רי\"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע\"ד אדם מעולם) והרש\"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג\"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. ",
+                "<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה\"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז\"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר\"י. נתקשה בה\"ע לדעת הר\"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז\"ל הבין בדעת הר\"מ. שחי בפת\"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר\"י. עד\"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר\"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר\"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר\"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג\"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג\"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת\"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת\"ח. לדעת הר\"מ. לפי שהשי\"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה\"ע. שלא ימצא בלה\"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס\"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ\"י) ר\"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ\"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה\"ע. והם דברים נכונים. ",
+                "<b>ולא </b>נעלם מבה\"ע. שיתכן לומר חי בציר\"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה\"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר\"י אי בפת\"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג\"כ פירושו כמו שהשי\"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי\"ת. ונמצא חי בציר\"י ג\"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה\"ד רד\"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת\"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש\"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת\"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר\"י. וגיא בפת\"ח. הבאים זה תחת זה. ",
+                "<b>וא\"כ </b>כך י\"ל חי העולם בפת\"ח. כמו בציר\"י אדרבה. הפתוח הוא לשון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי\"ת. משא\"כ חי בציר\"י. שכבר ישמש שימוש ש\"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי\"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי\"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע\"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ\"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב\"ם. שהוא טעות. שחי בציר\"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ\"א הוראת מקום (עם שדבריו צ\"ע). ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי\"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. ",
+                "<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג\"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי\"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא\"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי\"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. ",
+                "<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר\"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. ",
+                "<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר\"ל מפראג ז\"ל רבו של התי\"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ\"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי\"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק\"ל ע\"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה\"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד\"א) וריש פרשת מקץ (דקצג\"ב) ובפ' ויגש (דרז\"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא\"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח\"ב דקלח\"א) ובהקדמת הזוהר (ד\"ו) וכן מצאתי ג\"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ\"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר\"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר\"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח\"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז\"א) כתבו בפשיטות שצ\"ל בפת\"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע\"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו\"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש\"ת ובע\"ת. יעויין משם. ",
+                "סליקא לה מסכת תמיד ",
+                "הצעה למסכת מידות ",
+                "<b>עיין </b>מה שהקדים הר\"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ\"ש עליו תי\"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה יעשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר\"מ. ע\"פ פשוטו של מקרא (בס\"י סמ\"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד\"ק משם ראיה לת\"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר\"מ ורד\"ק ונלוה עליהם התי\"ט. מה שארז\"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ\"ש רש\"י ותו' פל\"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע\"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ\"ק העתיד בלי ספק. ע\"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב\"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את\"ל שיבנה ע\"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע\"י אליהו ז\"ל ומשיח. כ\"ש אחר שידענו שאין בנין ב\"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע\"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב\"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג\"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע\"ד שאמרו ז\"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר\"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה\"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ\"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי\"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי\"ר אמן. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72bda333c84f3b72090a1505a420df47a26296cf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,275 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tamid",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tamid",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הצעה למסכת תמיד</b>",
+                "<b>ידוע </b>מה שאמרו רז\"ל שאמר הקב\"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע\"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. ",
+                "<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש\"ס. אינו פירש\"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש\"י. ",
+                "<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. ",
+                "<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע\"ב. ",
+                "<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז\"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ\"ה דשקלים) ופירש\"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש\"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס\"פ נושאין. ",
+                "<b>ונראה </b>שר\"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ\"ע מניין. ",
+                "<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר\"מ ה\"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד\"ה (א\"ט) משמע כרע\"ב. וצ\"ע בירושלמי פ\"ד דתענית. ",
+                "<b>וצריך </b>לדעת ג\"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ\"ש בס\"ד שילהי סוכה. ",
+                "<b>א\"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. ",
+                "<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי\"ט בחציה שבחול. ",
+                "<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי\"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס\"ד. ",
+                "<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ\"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ\"ש פ\"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו\"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח\"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ\"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ\"ה שכיבה שריא ביה. ש\"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק\"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב\"י בא\"ח סקנ\"א. כמ\"ש שם במור וקציעה בס\"ד. ",
+                "<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ\"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס\"ד. ",
+                "<b>וב\"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ\"ש בס\"ד שילהי מדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. ",
+                "<b>בא </b>מדרך הר הבית. ",
+                "<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ\"ז פרק קמא דמדות. ",
+                "<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית משנה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ\"ה. <b>ומשו\"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. ",
+                "<b>אלו הולכין כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. <b>צ\"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י\"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. ",
+                "<b>שלום הכל שלום </b>לפמ\"ש רע\"ב אין כאן כפל לשון. "
+            ],
+            [
+                "<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע\"ל המפרש בתי\"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר\"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. ",
+                "<b>ולא נר בידו </b>עתי\"ט. דמשום שהלך יחידי הו\"א שהיה נר בידו. קמ\"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. ",
+                "<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע\"ב שfתב. ורמב\"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי\"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר\"מ ומצאתי הראב\"ד הרגיש בו. ועכ\"מ שם. ",
+                "<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. ",
+                "<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע\"ל המפרש (בתי\"ט) וק\"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק\"ק (דסד\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה\"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. ",
+                "<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"י פ\"ג דיומא. ",
+                "<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת\"כ. <b>ורע\"ב</b> לקח פירושו מפיר\"מ. ",
+                "<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ\"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ\"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ\"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ\"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ\"ש שם בפ\"ה דאבות בס\"ד. ",
+                "<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע\"פ שבודאי אין פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ\"ו דשבת. עמ\"ש שם. ובפי\"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע\"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ\"ש בפ\"ג דפרה באליתות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי\"ט. חוצה מאלו הד\"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ\"ה לשון רש\"י. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שוחט</b> עמ\"ש מ\"ג פ\"ב דיומא בס\"ד ורפ\"א דזבחים. ",
+                "<b>והגרה </b>כתי\"ט על רע\"ב ולא דק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ביומא פרק ב'. ",
+                "<b>זכה מי שזכה </b>מ\"ש רע\"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ללשכת הכלים</b> צ\"ע אם היא אותה של פ\"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. ",
+                "<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א\"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי\"ג ורביעים. ל\"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. ",
+                "<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ\"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. ",
+                "<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. ",
+                "<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. ",
+                "<b>מחזיק שלשה</b> (כצ\"ל. ונשמט במשניות של תי\"ט). ",
+                "<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי\"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש\"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. ",
+                "<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי\"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ\"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי\"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי\"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט\"ס. בסבה הנ\"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ\"ש תי\"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ\"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ\"ש שם בעזה\"י. יצדק שם בטוב. ",
+                "<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ\"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ\"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ\"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. ",
+                "<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש\"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר\"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ\"ע</b> היכן עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ\"ץ חול\"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. ",
+                "<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. ",
+                "<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ\"ב דערכין. ",
+                "<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. ",
+                "<b>קול של כ\"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל\"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ\"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ\"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי\"ל קול גדול. תי\"ט. <b>ונראה</b> שר\"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ\"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי\"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ\"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ\"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ\"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ\"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי\"ט הא דאיתא בפ\"ק דיומא ובפ\"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ\"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ\"ד התי\"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. ",
+                "<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי\"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ\"ג לבדו. ואע\"פ שהיה צריכים למנות כ\"ג. הגדול גם בכח. מ\"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ\"ג שלא הי\"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר\"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי\"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר\"ל אותו הכ\"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ\"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. ",
+                "<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא הגורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ראשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא\"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה\"ק ולק\"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. ",
+                "<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע\"פ רע\"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ\"ג. <b>ולמ\"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע\"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה\"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע\"ש. ",
+                "<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר\"ל</b> רובא דאפשר. ",
+                "<b>שם </b>ואע\"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ\"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ\"פ. ",
+                "<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש\"ע להלן בס\"ד. ",
+                "<b>עיין </b>בפירוש רע\"ב. ז\"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי\"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא\"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע\"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. ",
+                "<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע\"ב. ",
+                "<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב\"א. ",
+                "<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב\"א בתשובותיו. שהעתיקו תי\"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב\"ן ז\"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס\"ד על סדר דברי רשב\"א בתשובותיו (סימן ש\"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ\"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. ",
+                "<b>ז\"ל </b>רשב\"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת\"כ. פליגן אמשנה דפרק א\"ל הממונה. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל. ע\"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ\"ש רשב\"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב\"ן ור\"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש. ",
+                "<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ\"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח\"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. ",
+                "<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע\"ב בשם ר\"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב\"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב\"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה\"י על כל חלומותיו ודבריו. ",
+                "<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר\"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע\"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. ",
+                "<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר\"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה\"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש\"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע\"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג\"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ\"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר\"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א\"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק\"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. ",
+                "<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר\"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב\"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר\"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש\"ע בהצעה בב\"ח לס\"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר\"מ פ' אמור (דפח\"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז\"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ\"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש\"ל שגם זה קרוי הטבה. ",
+                "<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג\"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג\"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל\"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ\"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ\"ל. ת\"ל כו'. ",
+                "<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ונ\"ל שסמך הרב על מ\"ש בפרק שת\"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ\"ש עכשיו הרשב\"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר\"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם. ",
+                "<b>ואמנם </b>מ\"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ\"כ</b> נשתבש מאד כמש\"ל. ",
+                "<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע\"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע\"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>וה\"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ\"ל. דלא סגי בלא\"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ\"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. ",
+                "<b>מש\"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא\"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. ",
+                "<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב\"ו אין עושין כן. עאכ\"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ומ\"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי\"ל לדשן השאר. <b>במ\"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. ",
+                "<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר\"ל. ",
+                "<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א\"נ דילמא ס\"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. ",
+                "<b>והאחרון </b>הכביד. מש\"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב\"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ\"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. ",
+                "<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. ",
+                "<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח\"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב\"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ\"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע\"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס\"ד. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב\"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. ",
+                "<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. ",
+                "<b>אחר </b>שעזרני הי\"ת להשיב על כל דברי רשב\"א בסימן ש\"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ\"ט (שהוא אחרונה כדברי תי\"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. ",
+                "<b>מ\"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר\"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש\"ל בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ\"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. ",
+                "<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע\"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב\"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א\"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר\"י מיהא. מדקבעי ר\"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א\"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר\"פ. מאי קושיא. דילמא א\"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר\"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס\"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ\"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס\"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. ",
+                "<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. ",
+                "<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה\"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר\"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר\"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב\"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב\"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ\"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. ",
+                "<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. ",
+                "<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע\"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א\"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר\"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב\"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא\"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש\"ע. וא\"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א\"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. ",
+                "<b>א\"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ\"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את\"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ\"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ\"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע\"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א\"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ\"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א\"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. ",
+                "<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע\"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א\"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. ",
+                "<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב\"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ\"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו\"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע\"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא\"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. ",
+                "<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב\"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס\"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא\"ש. והא ע\"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א\"ש. דמקטיר אח\"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ\"ע והיכי מתרץ לה הרשב\"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב\"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. ",
+                "<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס\"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב\"א. דס\"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס\"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. ",
+                "<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א\"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ\"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ\"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ\"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ\"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. ",
+                "<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת\"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. ",
+                "<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ\"ש כבר באורך. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. ",
+                "<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש\"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. ",
+                "<b>מ\"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. ",
+                "<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ\"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס\"ד. <b>מש\"ע</b> ומ\"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. ",
+                "<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ\"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ\"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ\"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג\"כ מצות ההטבה. ע\"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש\"ל בס\"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. ",
+                "<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ\"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב\"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב\"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. ",
+                "<b>מש\"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ\"ש בפ\"א. <b>לק\"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח\"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע\"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג\"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה\"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ\"ל. בלא\"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ\"ה ניחא כדפרישית. ",
+                "<b>מש\"ע </b>ובהדיא הו\"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש\"ל בס\"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב\"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. ",
+                "<b>מש\"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ\"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ\"נ שצ\"ל מקטורת וק\"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ\"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ\"ש כל המפרשים. <b>ומ\"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. ",
+                "<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. ",
+                "<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. ",
+                "<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ\"ג דיומא. ",
+                "<b>אברא </b>למ\"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. ",
+                "<b>על טבעת שניה </b>עתי\"ט שהביא מ\"ש סמ\"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. ",
+                "<b>בא לו כו'. </b>עתי\"ט ז\"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר\"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל\"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ\"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ\"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. ",
+                "<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע\"ב. <b>וא\"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי\"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ\"ל שצ\"ל תחוב ברגל אחר. ",
+                "<b>התר את הכרעים </b>עתי\"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי\"ט. וצ\"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס\"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו\"ה הדרנא בי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. ",
+                "<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא\"ט (דמה\"א). ",
+                "<b>מחצי כבש ולמטה במערבו </b>לענין מ\"ש רע\"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס\"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. ",
+                "<b>וירדו </b>מהכבש. ",
+                "<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש\"י פ\"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ\"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק\"ש ותפלה בעו כוונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי\"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש\"ל</b> פ\"ג מ\"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג\"כ מעמידין את הטמאים בש\"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר\"פ תמיד נשחט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע\"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב\"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ\"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה\"י. ודחיתי שטת הרשב\"א. והשכותי מעלי תלונת התי\"ט. שהלך לו בדרך רשב\"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ורדדן </b>כרע\"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה\"כ. <b>צ\"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי\"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפרוכת </b>עמ\"ש בס\"ד משנה א' פרק ה' דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו\"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. ",
+                "<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו\"ק א\"ח סקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שכ\"ג </b>עתי\"ט פ\"ב דחגיגה. ד\"ה ואין כ\"ג. מ\"ש בשם הירושלמי. ",
+                "<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. ",
+                "<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. ",
+                "<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לחי העולמים </b>עיין בתי\"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז\"ל בכל מ\"ש בזה. במ\"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ\"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא\"ז שהוא ז\"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש\"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת\"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז\"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז\"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב\"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א\"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו\"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו\"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת\"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר\"י או בפת\"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת\"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. ",
+                "<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס\"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה\"פ. אור של בוקר. שהוא ש\"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א\"כ</b> לפ\"ז אין לו סיוע מהרמב\"ם ז\"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר\"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת\"ח. וק\"ל. ",
+                "<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב\"ם ז\"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי\"ט. שהרי לדעתו של הר\"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר\"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. ",
+                "<b>ולפי </b>דברי בתי\"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר\"מ ז\"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א\"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש\"י ז\"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב תי\"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב\"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי\"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי\"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע\"פ שהשי\"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ\"ש סבת הסבות יתברך וית\"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרעה. ודוק. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ\"ש הרב תי\"ט. גם לא דרך הרמב\"ם ז\"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר\"מ ממחשבותיו. ואף הר\"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר\"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש\"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה\"ע ז\"ל היא שלא ימצא בלה\"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ\"ש גם רד\"ק עם שכבר חשב כך רי\"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע\"ד אדם מעולם) והרש\"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג\"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. ",
+                "<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה\"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז\"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר\"י. נתקשה בה\"ע לדעת הר\"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז\"ל הבין בדעת הר\"מ. שחי בפת\"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר\"י. עד\"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר\"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר\"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר\"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג\"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג\"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת\"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת\"ח. לדעת הר\"מ. לפי שהשי\"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה\"ע. שלא ימצא בלה\"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס\"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ\"י) ר\"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ\"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה\"ע. והם דברים נכונים. ",
+                "<b>ולא </b>נעלם מבה\"ע. שיתכן לומר חי בציר\"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה\"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר\"י אי בפת\"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג\"כ פירושו כמו שהשי\"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי\"ת. ונמצא חי בציר\"י ג\"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה\"ד רד\"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת\"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש\"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת\"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר\"י. וגיא בפת\"ח. הבאים זה תחת זה. ",
+                "<b>וא\"כ </b>כך י\"ל חי העולם בפת\"ח. כמו בציר\"י אדרבה. הפתוח הוא לשון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי\"ת. משא\"כ חי בציר\"י. שכבר ישמש שימוש ש\"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי\"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי\"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע\"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ\"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב\"ם. שהוא טעות. שחי בציר\"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ\"א הוראת מקום (עם שדבריו צ\"ע). ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי\"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. ",
+                "<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג\"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי\"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא\"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי\"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. ",
+                "<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר\"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. ",
+                "<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר\"ל מפראג ז\"ל רבו של התי\"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ\"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי\"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק\"ל ע\"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה\"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד\"א) וריש פרשת מקץ (דקצג\"ב) ובפ' ויגש (דרז\"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא\"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח\"ב דקלח\"א) ובהקדמת הזוהר (ד\"ו) וכן מצאתי ג\"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ\"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר\"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר\"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח\"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז\"א) כתבו בפשיטות שצ\"ל בפת\"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע\"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו\"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש\"ת ובע\"ת. יעויין משם. ",
+                "סליקא לה מסכת תמיד ",
+                "הצעה למסכת מידות ",
+                "<b>עיין </b>מה שהקדים הר\"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ\"ש עליו תי\"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה יעשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר\"מ. ע\"פ פשוטו של מקרא (בס\"י סמ\"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד\"ק משם ראיה לת\"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר\"מ ורד\"ק ונלוה עליהם התי\"ט. מה שארז\"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ\"ש רש\"י ותו' פל\"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע\"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ\"ק העתיד בלי ספק. ע\"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב\"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את\"ל שיבנה ע\"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע\"י אליהו ז\"ל ומשיח. כ\"ש אחר שידענו שאין בנין ב\"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע\"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב\"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג\"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע\"ד שאמרו ז\"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר\"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה\"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ\"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי\"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי\"ר אמן. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..22844d9191c316dbc372d3c7b8b7ffa2707aae6d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. ",
+                "<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. ",
+                "<b>רש\"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א\"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר\"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר\"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ\"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה\"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ\"ש</b> הרע\"ב הלכה כר\"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. ",
+                "<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ\"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת\"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע\"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה\"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר\"מ. דס\"ל קרבן יחיד הוא. משא\"כ לת\"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ\"מ לבעיא דר\"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע\"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע\"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע\"ג דסתם מתניתין ר\"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל\"פ בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א </b>חשב תי\"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו\"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סקל\"א דקכד\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש\"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש\"י לקמן פ\"ז מ\"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ\"ש פ\"ב דיומא משנה ז'. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו\"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א\"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה. ",
+                "<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו\"ל בא לעולם. כמ\"ש פ\"ג דקדושין (ועמ\"ש בס\"ד פ\"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ\"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. ",
+                "<b>אם זכר עולה </b>לרש\"י ורע\"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר\"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. ",
+                "<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח\"כ נתעברה. ",
+                "<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. ",
+                "<b>אם זכר עולה</b> כו' אע\"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> בבהמת קדשים. א\"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ\"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע\"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. ",
+                "<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ול\"ד. צ\"ל דאפילו להדיוט אסר ר\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש\"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ\"ג מ\"ד. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב ד\"ה הקדש. צ\"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן חיה </b>כו' אע\"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ\"ש בס\"ד בלחם שמים פ\"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ\"ו). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fcd6566bccf0d128b5efabe22a0698b27436d60b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. ",
+                "<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. ",
+                "<b>רש\"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א\"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר\"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר\"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ\"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה\"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ\"ש</b> הרע\"ב הלכה כר\"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. ",
+                "<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ\"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת\"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע\"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה\"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר\"מ. דס\"ל קרבן יחיד הוא. משא\"כ לת\"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ\"מ לבעיא דר\"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע\"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע\"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע\"ג דסתם מתניתין ר\"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל\"פ בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א </b>חשב תי\"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו\"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סקל\"א דקכד\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש\"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש\"י לקמן פ\"ז מ\"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ\"ש פ\"ב דיומא משנה ז'. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו\"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א\"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה. ",
+                "<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו\"ל בא לעולם. כמ\"ש פ\"ג דקדושין (ועמ\"ש בס\"ד פ\"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ\"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. ",
+                "<b>אם זכר עולה </b>לרש\"י ורע\"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר\"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. ",
+                "<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח\"כ נתעברה. ",
+                "<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. ",
+                "<b>אם זכר עולה</b> כו' אע\"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> בבהמת קדשים. א\"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ\"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע\"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. ",
+                "<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ול\"ד. צ\"ל דאפילו להדיוט אסר ר\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש\"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ\"ג מ\"ד. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב ד\"ה הקדש. צ\"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן חיה </b>כו' אע\"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ\"ש בס\"ד בלחם שמים פ\"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ\"ו). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b2c5eea0e2e8a5c945569465482ea36cb995a6c6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,272 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: ",
+                "<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע\"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד\"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. ",
+                "<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא\"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר\"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר\"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. ",
+                "<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב\"ש וב\"ה. דרפ\"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. ",
+                "<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא\"כ בלשון תורה. עיין מ\"ש מנחות פ\"ט מ\"ו. ",
+                "<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. ",
+                "<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע\"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. "
+            ],
+            [
+                "<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר\"א בן עזריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דהוריות מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש\"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי\"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע\"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כרע\"ב </b>דכתב ובא השמש וכ\"כ הר\"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי\"ט. <b>לק\"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ\"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס\"ד. ",
+                "<b>כמצותו </b>ז\"ל תי\"ט פי' רע\"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש\"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע\"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר\"מ. וז\"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ\"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח\"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ\"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ\"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע\"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו\"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ\"י יוחסין בס\"ד. ובמו\"ק (י\"ד ס\"א) ובתשובה כ\"י. ובהגהותי על רא\"ש ריש חולין. ",
+                "<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ\"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ\"ש ריש חולין. ",
+                "<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ד דיומא. ",
+                "<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ\"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע\"ז. צריכין ג\"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. ",
+                "<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ\"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל\"ר. משא\"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו\"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ב\"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנחת נסכים </b>עתי\"ט ועמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ג דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר\"ש. ",
+                "<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר\"מ ולא פירש בחבורו ספי\"ח מה\"ל פהמ\"ק. תי\"ט. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. ",
+                "<b>כ\"ע </b>תי\"ט. ומ\"ש רע\"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ\"ו מה\"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש\"י עכ\"ל. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>האמת הברור. דהר\"מ ס\"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל\"ד) ובמנחות (דק\"א) ונסתלקה קושית התו' על רש\"י. ",
+                "<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו\"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. ",
+                "<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר\"מ שם בפי\"ח מהל' פהמ\"ק הלכה י\"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ\"ש הכ\"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ\"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח\"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ\"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ\"מ. שבודאי א\"א לפרש דברי הר\"מ באופן אחר. ",
+                "<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג\"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר\"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. ",
+                "<b>ובלח\"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר\"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש\"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבח </b>צ\"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע\"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. ",
+                "<b>בצפון </b>מ\"ש הר\"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ\"ש בס\"ד מ\"ב בתרא דמדות. ומ\"ח פ\"ק דכלים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרנות ע\"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ\"ש בחי\"ג (נד\"ב) בס\"ד. שהתו' ל\"ד בהשגתם על רש\"י. ",
+                "<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ\"ש בס\"ד בשאילת יעב\"ץ (סקי\"ב וקט\"ו). ",
+                "<b>דרומית מזרחית </b>כתי\"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי\"ט ויל\"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. ",
+                "<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק\"ד. ואין שוחטין שם קק\"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו\"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו\"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא\"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי להרמ\"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ\"ל. וז\"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש\"י קדושין (דכ\"ב). ",
+                "<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונאכלות </b>כ\"ה בספרינו. וי\"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בשי\"ע (סקט\"ו). ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפ\"ז כבש קטן היה ג\"כ לשמאל כו'. דאלת\"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע\"כ. <b>ור\"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש\"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ\"ש בס\"ד שם (סימן קטו\"ז) מבואר יפה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו מבדיל</b> כתי\"ט בשם רש\"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו\"ל מתה. ע\"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וקדשים בחוץ </b>אע\"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס\"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא\"ד) ולא באו לקודש. אפ\"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש\"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ\"ע. ",
+                "<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע\"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנתערבו בחטאות </b>ה\"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו\"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. ",
+                "<b>ובנרבע </b>כרע\"ב או שהיה הנרבע של עכו\"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ\"ה ז\"ל (ספ\"ד). ",
+                "<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו\"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. ",
+                "<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב\"ח נאסרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה\"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע\"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל\"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד\"ה כו'. <b>וא\"ת</b> א\"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י\"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא\"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי\"ט תי\"ט בשם תו'. ז\"ל וכתבו עוד. אע\"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר\"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש\"ל (וכ\"מ מפ\"ה. אע\"ג דלא קיי\"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ\"ש תי\"ט והרמב\"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ\"ל שלמד כן מדר\"ש כו'. <b>כי</b> דר\"מ צ\"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע\"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ\"ה לא יצא י\"ח. כ\"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר\"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד הכי. מ\"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול\"ל שצריך שיביא אחר מביתו. ",
+                "<b>ותי\"ט </b>נראה שהבין בדעת ר\"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב\"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. ",
+                "<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו\"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר\"ח ודרגלים וי\"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע\"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ\"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ\"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ\"ק וראיתי שהגיה ג\"כ כמוני. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל\"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב\"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו\"ב) ע\"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א\"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. ",
+                "<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע\"ש (דעה\"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע\"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע\"כ מוקי נפשיה בכוסות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח\"ש ריש ברכות. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש\"י. ותמיהני שהרי ז\"מ הלח היו במקדש כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש\"י. וכדכתב רש\"י גופיה. דמשו\"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא\"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ\"מ בגמרא בהדיא. דאמ\"ש ל\"ש אלא מדות. ש\"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי\"ט לא עיין בה. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר\"מ. <b>גם</b> מ\"ש תו' על רש\"י לק\"מ. דביסא הא כבר פירשה רש\"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א\"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא\"א) וע\"ש בתו' ד\"ה מ\"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק\"מ ע\"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. ",
+                "<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. ",
+                "<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ\"ב דערכין יט\"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ\"ק דשבועות. ",
+                "<b>א\"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ\"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו\"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ\"ש</b> רע\"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי\"ג שם בס\"ד. ובקונטרס בנין ב\"ה פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר\"ח </b>לפי מ\"ש רש\"י ורע\"ב וע\"פ מה שפירש הריקו\"ר. עתי\"ט כאן. ולח\"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר\"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר\"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג\"כ להקריב שעיר ר\"ח תחלה מה\"ט. ואע\"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש\"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא\"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא\"ה לאקדומה ועיין יומא (לד\"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר\"ח ור\"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ\"מ של ר\"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלמים של אמש</b> ז\"ל בחי\"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש\"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. ",
+                "<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש\"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד\"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה\"ג. עלח\"ש ריש ברכות וכנז\"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש\"י במ\"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש\"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ\"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ\"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. ",
+                "<b>ועתה </b>ראיתי בתי\"ט שהרגיש ג\"כ על פירש\"י. אבל לא העיר עליו מ\"ש. וצל\"ע. ",
+                "<b>של אמש קודמין </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה\"ט דשלמים של אמש א\"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר\"מ כו' שהרי קרב זמנו ע\"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר\"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר\"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. ",
+                "<b>וחכ\"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע\"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ\"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש</b> רע\"ב יש השמטה. וכצ\"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגעילן. </b>עתי\"ט לשון הר\"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר\"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>תי\"ט כאן. <b>יו\"ד קרת</b> קחזינא הכא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע\"ל רע\"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט\"ס וצ\"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר\"מ. ובכדי טרח תי\"ט לפרשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי\"ט שנתקשה לו לשון הר\"מ. שכתב ר\"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל\"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד\"ה. וקשיא ליה מ\"ש הל\"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י\"ל בדוחק דלר\"א חמיר ליה הל\"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל\"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן שניהם כו' </b>מ\"ש תי\"ט ולג\"ה י\"ל דכולהו גווני קתני. ",
+                "<b>דכוותה </b>ר\"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ\"ש בס\"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר\"ע אקלע לגינזק. ",
+                "<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי\"ג וצ\"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל\"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי\"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע\"פ שאינן אלא ל\"ט שנים בדיוק (ובע\"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה\"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר\"ל ל\"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. "
+            ],
+            [
+                "<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. ",
+                "<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש\"י בגמרא הכא) וז\"ל בחי\"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. "
+            ],
+            [
+                "<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע\"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח\"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה\"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים הללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה\"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ\"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ\"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר\"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע\"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ\"ש פ\"ה דיומא. עלח\"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ\"ד במהדורא כ\"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז\"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. ",
+                "<b>וימי </b>נוב וגבעון נ\"ז שנה. עתי\"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ\"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה\"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע\"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ\"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע\"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב\"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ\"ש פ\"ז דפסחים. ועשי\"ע (ספ\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש</b> רע\"ב ד\"ה וכלי שרת. צ\"ל ובגדי שרת. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef3180f27261502d232043baf094990afd24d9c5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,270 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zevachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: ",
+                "<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע\"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד\"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. ",
+                "<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא\"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר\"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר\"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. ",
+                "<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב\"ש וב\"ה. דרפ\"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. ",
+                "<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא\"כ בלשון תורה. עיין מ\"ש מנחות פ\"ט מ\"ו. ",
+                "<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. ",
+                "<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע\"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. "
+            ],
+            [
+                "<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר\"א בן עזריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דהוריות מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש\"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי\"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע\"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כרע\"ב </b>דכתב ובא השמש וכ\"כ הר\"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי\"ט. <b>לק\"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ\"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס\"ד. ",
+                "<b>כמצותו </b>ז\"ל תי\"ט פי' רע\"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש\"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע\"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר\"מ. וז\"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ\"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח\"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ\"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ\"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע\"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו\"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ\"י יוחסין בס\"ד. ובמו\"ק (י\"ד ס\"א) ובתשובה כ\"י. ובהגהותי על רא\"ש ריש חולין. ",
+                "<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ\"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ\"ש ריש חולין. ",
+                "<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ד דיומא. ",
+                "<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ\"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע\"ז. צריכין ג\"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. ",
+                "<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ\"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל\"ר. משא\"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו\"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ב\"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנחת נסכים </b>עתי\"ט ועמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ג דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר\"ש. ",
+                "<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר\"מ ולא פירש בחבורו ספי\"ח מה\"ל פהמ\"ק. תי\"ט. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. ",
+                "<b>כ\"ע </b>תי\"ט. ומ\"ש רע\"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ\"ו מה\"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש\"י עכ\"ל. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>האמת הברור. דהר\"מ ס\"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל\"ד) ובמנחות (דק\"א) ונסתלקה קושית התו' על רש\"י. ",
+                "<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו\"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. ",
+                "<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר\"מ שם בפי\"ח מהל' פהמ\"ק הלכה י\"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ\"ש הכ\"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ\"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח\"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ\"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ\"מ. שבודאי א\"א לפרש דברי הר\"מ באופן אחר. ",
+                "<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג\"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר\"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. ",
+                "<b>ובלח\"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר\"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש\"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבח </b>צ\"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע\"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. ",
+                "<b>בצפון </b>מ\"ש הר\"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ\"ש בס\"ד מ\"ב בתרא דמדות. ומ\"ח פ\"ק דכלים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרנות ע\"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ\"ש בחי\"ג (נד\"ב) בס\"ד. שהתו' ל\"ד בהשגתם על רש\"י. ",
+                "<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ\"ש בס\"ד בשאילת יעב\"ץ (סקי\"ב וקט\"ו). ",
+                "<b>דרומית מזרחית </b>כתי\"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי\"ט ויל\"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. ",
+                "<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק\"ד. ואין שוחטין שם קק\"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו\"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו\"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא\"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי להרמ\"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ\"ל. וז\"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש\"י קדושין (דכ\"ב). ",
+                "<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונאכלות </b>כ\"ה בספרינו. וי\"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בשי\"ע (סקט\"ו). ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפ\"ז כבש קטן היה ג\"כ לשמאל כו'. דאלת\"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע\"כ. <b>ור\"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש\"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ\"ש בס\"ד שם (סימן קטו\"ז) מבואר יפה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו מבדיל</b> כתי\"ט בשם רש\"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו\"ל מתה. ע\"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וקדשים בחוץ </b>אע\"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס\"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא\"ד) ולא באו לקודש. אפ\"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש\"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ\"ע. ",
+                "<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע\"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנתערבו בחטאות </b>ה\"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו\"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. ",
+                "<b>ובנרבע </b>כרע\"ב או שהיה הנרבע של עכו\"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ\"ה ז\"ל (ספ\"ד). ",
+                "<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו\"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. ",
+                "<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב\"ח נאסרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה\"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע\"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל\"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד\"ה כו'. <b>וא\"ת</b> א\"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י\"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא\"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי\"ט תי\"ט בשם תו'. ז\"ל וכתבו עוד. אע\"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר\"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש\"ל (וכ\"מ מפ\"ה. אע\"ג דלא קיי\"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ\"ש תי\"ט והרמב\"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ\"ל שלמד כן מדר\"ש כו'. <b>כי</b> דר\"מ צ\"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע\"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ\"ה לא יצא י\"ח. כ\"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר\"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד הכי. מ\"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול\"ל שצריך שיביא אחר מביתו. ",
+                "<b>ותי\"ט </b>נראה שהבין בדעת ר\"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב\"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. ",
+                "<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו\"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר\"ח ודרגלים וי\"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע\"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ\"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ\"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ\"ק וראיתי שהגיה ג\"כ כמוני. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל\"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב\"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו\"ב) ע\"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א\"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. ",
+                "<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע\"ש (דעה\"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע\"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע\"כ מוקי נפשיה בכוסות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח\"ש ריש ברכות. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש\"י. ותמיהני שהרי ז\"מ הלח היו במקדש כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש\"י. וכדכתב רש\"י גופיה. דמשו\"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא\"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ\"מ בגמרא בהדיא. דאמ\"ש ל\"ש אלא מדות. ש\"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי\"ט לא עיין בה. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר\"מ. <b>גם</b> מ\"ש תו' על רש\"י לק\"מ. דביסא הא כבר פירשה רש\"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א\"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא\"א) וע\"ש בתו' ד\"ה מ\"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק\"מ ע\"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. ",
+                "<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. ",
+                "<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ\"ב דערכין יט\"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ\"ק דשבועות. ",
+                "<b>א\"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ\"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו\"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ\"ש</b> רע\"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי\"ג שם בס\"ד. ובקונטרס בנין ב\"ה פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר\"ח </b>לפי מ\"ש רש\"י ורע\"ב וע\"פ מה שפירש הריקו\"ר. עתי\"ט כאן. ולח\"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר\"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר\"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג\"כ להקריב שעיר ר\"ח תחלה מה\"ט. ואע\"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש\"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא\"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא\"ה לאקדומה ועיין יומא (לד\"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר\"ח ור\"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ\"מ של ר\"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלמים של אמש</b> ז\"ל בחי\"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש\"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. ",
+                "<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש\"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד\"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה\"ג. עלח\"ש ריש ברכות וכנז\"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש\"י במ\"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש\"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ\"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ\"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. ",
+                "<b>ועתה </b>ראיתי בתי\"ט שהרגיש ג\"כ על פירש\"י. אבל לא העיר עליו מ\"ש. וצל\"ע. ",
+                "<b>של אמש קודמין </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה\"ט דשלמים של אמש א\"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר\"מ כו' שהרי קרב זמנו ע\"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר\"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר\"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. ",
+                "<b>וחכ\"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע\"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ\"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש</b> רע\"ב יש השמטה. וכצ\"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגעילן. </b>עתי\"ט לשון הר\"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר\"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>תי\"ט כאן. <b>יו\"ד קרת</b> קחזינא הכא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע\"ל רע\"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט\"ס וצ\"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר\"מ. ובכדי טרח תי\"ט לפרשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי\"ט שנתקשה לו לשון הר\"מ. שכתב ר\"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל\"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד\"ה. וקשיא ליה מ\"ש הל\"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י\"ל בדוחק דלר\"א חמיר ליה הל\"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל\"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן שניהם כו' </b>מ\"ש תי\"ט ולג\"ה י\"ל דכולהו גווני קתני. ",
+                "<b>דכוותה </b>ר\"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ\"ש בס\"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר\"ע אקלע לגינזק. ",
+                "<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי\"ג וצ\"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל\"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי\"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע\"פ שאינן אלא ל\"ט שנים בדיוק (ובע\"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה\"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר\"ל ל\"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. "
+            ],
+            [
+                "<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. ",
+                "<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש\"י בגמרא הכא) וז\"ל בחי\"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. "
+            ],
+            [
+                "<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע\"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח\"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה\"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים הללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה\"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ\"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ\"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר\"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע\"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ\"ש פ\"ה דיומא. עלח\"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ\"ד במהדורא כ\"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז\"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. ",
+                "<b>וימי </b>נוב וגבעון נ\"ז שנה. עתי\"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ\"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה\"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע\"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ\"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע\"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב\"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ\"ש פ\"ז דפסחים. ועשי\"ע (ספ\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש</b> רע\"ב ד\"ה וכלי שרת. צ\"ל ובגדי שרת. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57a6379bc40565b3e365991508a7d13757dfa854
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,220 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ביצה שנולדה בי\"ט. </b>הכא בי\"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי\"ט והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. דהו\"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י\"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש\"י ז\"ל די\"ט נמי איקרי שבת. ומן ג\"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי\"ף פ' ע\"פ. ולא כ\"ש הוא אם י\"ט אינו מכין לשבת ק\"ו לשבת שאינו מכין לי\"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג\"כ הכנה. כדפירש הרי\"ף: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו\"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י\"ט במכ\"ש. דהא סתם לן תנא גבי י\"ט. כר\"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי\"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס\"ד דמאן דאית ליה מוקצה די\"ט חמיר כ\"ש נולד. משו\"ה תני י\"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י\"ט וה\"ה לשבת: ",
+                "<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי\"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס\"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: ",
+                "<b>וא\"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר\"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ\"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ\"ט לא אמרו כר\"י וכר\"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: ",
+                "<b>לא תאכל. </b>אע\"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב\"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א\"ה טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': ",
+                "<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר\"פ כ\"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ\"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס\"ד: ",
+                "<b>ב\"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב\"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא\"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע\"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח\"ש רפ\"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו\"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א\"ש טפי. דלהכי ל\"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ\"ש לטלטול שלא לצורך עכ\"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד\"ח ומתלוצץ בתורה שבע\"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא\"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע\"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש\"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א\"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ\"ש ר\"א. כ\"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר\"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד\"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ\"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז\"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא\"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ\"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע\"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ\"ג דמקואות ל\"א מטילין כו'. א\"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש\"א מותרת באכילה. ובה\"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א\"צ נדחוק ולומר. איידי דב\"ש נקטי ב\"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול\"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב\"ש. ולב\"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר\"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר\"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד\"א עם תרוצו של ר\"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב\"ה נקטי לישנא איידי ב\"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד\"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי\"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי\"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ\"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא\"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש\"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד\"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי\"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק\"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ\"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א\"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ\"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו\"ק א\"ח ראש ח\"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ\"ע כותבת עדיפא מכזית. דב\"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט\"ב).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע\"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ\"ל. ",
+                "<b>נראה </b>שא\"צ לשנות הלשון בשביל זה דה\"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג\"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב\"ש וב\"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ\"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב\"ש וב\"ה אהא נמי קיימי. ואצ\"ל כלשון הרע\"ב דלאו אמילתייהו קאי: ",
+                "<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב\"ש וב\"ה. וכבר עזרנו השי\"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע\"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>בס\"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס\"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה\"נ סליק פירושו דהרע\"ב וק\"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא\"ה אתי לאמנועי משמחת י\"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': ",
+                "<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע\"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו\"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי\"ט להוסק בי\"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): ",
+                "<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי\"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו\"ה לא חיישינן לה: ",
+                "<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב\"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא\"כ הי\"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י\"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב\"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב\"ע ורד\"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח\"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ\"ע. ומי איכא מ\"ד באדם. דאין חי נושא א\"ע. עמש\"ל בר\"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב\"ש. ואצטריכא לב\"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב\"ה. וכ\"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר\"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי\"ט כדפי' הרע\"ב. וכתב בתי\"ט אע\"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ\"ל) עכ\"ל. ר\"ל דאה\"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי\"ט: ",
+                "<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי\"ט [ד' ל\"ו ע\"ב]. ל\"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי\"ט הם בכלל זה. אע\"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי\"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א\"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: ",
+                "<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי\"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב\"ד וסיעתו. דס\"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי\"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס\"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: ",
+                "<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי\"ט. ואפי' למ\"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ\"ל ג\"כ דזכאי בהרמתה. ואע\"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה\"ג דמירח בי\"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: ",
+                "<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ\"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע\"ג דלכתחלה לא. אפ\"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: ",
+                "<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל\"ד ע\"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: ",
+                "<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ\"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע\"י שייחדום לשבת. דאתיא כב\"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס\"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו\"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: ",
+                "<b>וכלכלת </b>שבת. לב\"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב\"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע\"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ\"ג ע\"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ\"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: ",
+                "<b>וא\"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע\"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ\"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב\"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע\"י שנטבלה בי\"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: ",
+                "<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי\"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי\"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י\"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בהרמתה. ודקאמרי ב\"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע\"ב אין הלכה כר\"ג: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי\"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ\"ב מדליקין וצ\"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר\"ג. ש\"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב\"י (סי' תק\"י) שהביא בשם ר\"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה\"י והנאני: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע\"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי\"ט. והקשה בתי\"ט א\"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע\"ד ע\"ב] ע\"ש פירושו ברא\"ש: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער\"פ בכל מערבין) כדקיי\"ל בדישה. [שם דף ע\"ה ע\"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא\"כ אע\"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: ",
+                "<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא\"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר\"ן דמייתי להו הרב תי\"ט בדבור זה וק\"ל ",
+                "<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ\"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי\"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת\"ק עליה דר\"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו\"ה ס\"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ור\"ש מתיר בתבואה </b>עמ\"ש בחי' על הרא\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנאותין. </b>עי' תי\"ט שהביא מ\"ש התו' דנהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הוא. מ\"מ ליכא איסורא להניחן ע\"כ. וכתב ע\"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ\"ד זמן תפילין דכ\"ש דשרי. אלא איפכא דלמ\"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע\"ב בר\"פ בתרא דעירובין עכ\"ל: ",
+                "<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי\"ט זמן תפילין הוי. מ\"ט ליתסר הכא. הא בי\"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר\"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר\"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא\"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: ",
+                "<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ\"ה ע\"א]. (דלא קאתי הרע\"ב התם אלא לפרושי. מ\"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: ",
+                "<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י\"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ\"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר\"ה מידי דלא צריך בי\"ט. ואפ\"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ\"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי\"ט כאן במ\"כ בטלין מעיקרן: ",
+                "<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש\"י והרע\"ב. כמ\"ש בס\"ד בר\"פ בתרא דעירובין. ע\"ש ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד הרב תי\"ט בשם הרב\"י כיון דאיכא שמחת י\"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י\"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי\"ט. אבל בהג\"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה\"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש\"מ. אומר אני שפירושו של הרב\"י יותר מרווח מפי' של בהג\"א. שלפי דעת הג\"א נמצאו הי\"ט חלוקין בדבר זה. די\"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק\"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח\"ה עמ\"ש עוד בס\"ד בחיבורי לא\"ח (סי' ל\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי\"ט בשם הר\"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ\"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י\"ד ע\"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ\"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ\"ג דט\"י. דהוי חבור. עמ\"ש שם בס\"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט\"ב. עפ\"ד דתענית. אע\"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ\"ל. דרש\"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ\"ש תי\"ט בשמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בי\"ט (וה\"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי\"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי\"ט. אע\"ג דרש\"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד). <b>ע\"ר </b>ס\"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז\"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר\"א אפטרוד. מ\"ש הה\"מ בפ\"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י\"ל לב\"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ\"ל למעבד להו השקה. ועכצ\"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב\"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א\"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ\"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע\"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב\"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי\"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי\"ט כדמשני בגמרא שם. וא\"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ\"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא\"כ ה\"ה נטמאו. ועכצ\"ל דזה לא קאי אלא לב\"ה ולא לב\"ש. כי לא איירי במי החג. ומ\"מ ל\"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב\"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א\"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די\"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב\"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה\"ה לב\"ש נמי כיון דס\"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ\"ש בד\"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד\"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע\"ש. נ\"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד\"א דע\"ש עכ\"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ\"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק\"ל</b> יפים ביפים ל\"ל למעבד השקה (אע\"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב\"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו\"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס\"ד דיפים ביפים כה\"ג שרו. ע\"כ צ\"ל משום דלא קפיד עלייהו. א\"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג\"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב\"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה\"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל\"ה. ל\"ל דמשיק. וכל כה\"ג מיקרו רעים. אע\"ג שמתוקים הם. מ\"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב\"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא\"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור\"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ\"ש מ\"צ לאשמעינן דשוין מה\"ת יאסרו ב\"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב\"ה אצטריך. משום דשבות שא\"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ\"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ\"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ\"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע\"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא\"א לאוקמה במי החג. דא\"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ\"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא\"כ קשיא מתניתין. מ\"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ\"ל. כמ\"ש שם במקומו בלח\"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ\"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע\"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב\"ש. בהשקה דמין במינו) כמ\"ש בלח\"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב\"ה. כדסא\"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ\"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס\"ד. ותו לא מידי. <b>ומש\"ע </b>לסתור מ\"ש בלח\"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ\"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר\"פ הדר (אע\"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר\"מ דקאי כוותי. וקיי\"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ\"מ מידי. אלא אליבא דב\"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ\"ש דל\"ד לגזרה שגזרו משום ד\"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה\"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול\"ג. <b>וז\"ל </b>הקפו\"מ דקו\"אב התורני רופ\"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו\"ק א\"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י\"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ\"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח\"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי\"ל אפילו לדברי הר\"מ והרא\"ש ז\"ל שפירשו שהוא הל\"מ דהכי גמירי להו לב\"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ\"מ לק\"מ אליביה דב\"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב\"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ\"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד\"ה נגזור השקה וצ\"ל כתירוצם ז\"ל דבהשקת מים אין להוט כ\"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ\"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע\"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה\"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע\"כ דמיירי דלית ליה וה\"א דשייך להוט כמ\"ש התוספות. אבל לב\"ש דס\"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע\"כ לא ס\"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה\"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד\"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ\"ל דמיירי אליביה דב\"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי\"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא\"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ\"ע. עכ\"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ\"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב\"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ\"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ\"ש תו' וכתב מ\"כ ז\"ל ולפ\"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ\"ש. דסד\"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב\"ש הוה אמינא בכה\"ג לא מיחזי כמתקן. וה\"נ לב\"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע\"י השקה. מדכר דכיר. קמ\"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ\"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ\"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי\"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו\"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי\"ט. <b>תדע</b> דאל\"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש\"ל בתשובה למהרא\"א) ואי שרו משו\"ה השקה בשבת. בי\"ט לא כ\"ש. זה פשוט וברור. ורש\"י פכ\"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב\"ש נמי קיימינן השתא. וב\"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי\"ט לצורך מצוה. כדתנן בס\"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי\"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס\"ד. ותו לא מידי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי\"ט על הרמב\"ם. והשגת רש\"ל להרב\"י. עמ\"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש\"א (סימן ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ\"ל. והוא מפירש\"י: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ\"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: ",
+                "<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו\"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש\"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר\"ל שנעשין ע\"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק\"ל: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בד\"ה שמשיקין על דנקט הרע\"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב\"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: ",
+                "<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא\"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש\"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: ",
+                "<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר\"ש. דטעמייהו דב\"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר\"מ דמפרש התם. דסברי ב\"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: ",
+                "<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ\"ע משא\"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב\"ש וב\"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב\"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א\"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב\"ש עם ב\"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש\"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: ",
+                "<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב\"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע\"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ\"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב\"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב\"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה\"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: ",
+                "<b>ואפ\"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא\"כ בכה\"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע\"ז דף ס\"ו ע\"א] חד מינא נינהו: ",
+                "<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי\"ט. משום דהו\"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל\"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע\"ש ברש\"י. והרי זה נכון מאד בעזה\"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת\"ל. ועכ\"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי\"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>והקשיתי </b>קושיא הנ\"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה\"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח\"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה\"ה הרב המובהק כו' כמוהר\"ר יעקב נר\"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י\"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב\"ש וב\"ה שמשיקין בי\"ט ולכל חד כדאית ליה לב\"ש דווקא יפים ביפים ולב\"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב\"ש וב\"ה בזה. והש\"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי\"ל דגם לב\"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי\"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב\"ה דלב\"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ\"ע אפי' ב\"ה מודו דכלים לא בי\"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב\"ש כולהו אמוראי ס\"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס\"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ\"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק\"מ אפי' לב\"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס\"ל לב\"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא\"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ\"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: ",
+                "<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת\"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב\"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא\"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב\"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו\"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: ",
+                "<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי\"ל דגם לב\"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב\"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב\"ש באמת לא שריא השקה בי\"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב\"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב\"ש וב\"ה שמשיקין ושאין מטבילין: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ובר מן דין כו' דלק\"מ דהא מאי דס\"ל לב\"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא\"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ\"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א\"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ\"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא\"כ אמאי אסרי התם ב\"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: ",
+                "<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד\"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: ",
+                "<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר\"ש ז\"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר\"ש ז\"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: ",
+                "<b>אבל </b>לדברי הר\"מ והרא\"ש ז\"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב\"ש הל\"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א\"כ המשיב הנ\"ל לפ\"ד הר\"מ בזה. עם שבאמת לענ\"ד אין הכרח לזוז מפי' הר\"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא\"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב\"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ\"ד הרא\"ש ז\"ל: ",
+                "<b>ולדידי </b>אי משו\"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא\"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ\"ל ליישב פי' הר\"ש ועכ\"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ\"ל שבחר בדרכי חושך קי\"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח\"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי\"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח\"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע\"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ\"א דעת גסה. ע\"כ הגה\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי\"ט ה\"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ\"ל:   ",
+                "<b>ואני </b>אומר א\"כ מתני' טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב\"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי\"ט: ",
+                "<b>ותו </b>קמ\"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב\"ה. וכ\"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: ",
+                "<b>ובאמת </b>אף שלפ\"ד בתי\"ט משמע בפשיטות דלב\"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע\"ש. והרי לדברי עצמו ז\"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע\"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו\"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ\"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ\"ש בעזה\"י בהלכות יו\"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ\"ע על לשון הש\"ע (סימן תקי\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי\"ט וחכ\"א </b>צ\"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע\"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ\"ה. דשרו ב\"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי\"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ\"ק מ\"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב\"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א\"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע\"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב\"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ\"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ\"ל דחכמים דהכא בשטת ב\"ש קיימי. ודר\"ג בהא כב\"ה אזדא. <b>לפ\"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל\"פ וחכ\"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר\"ג שא\"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר\"ג עדיין היו עושין ק\"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח\"ל הדברים אמורים. אע\"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר\"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע\"ל רפ\"ג דשקלים. ושי\"ע (ספ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקרדין </b>לשון התי\"ט כתב הרע\"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש\"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ\"ל. כוונתו דבפירש\"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש\"י במשנה. ומשו\"ה כ' על פירש\"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר\"ש בפסיק רישיה. וא\"כ ראב\"ע כמאן. אבל גם פירש\"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה\"פ אע\"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: ",
+                "<b>בי\"ט. </b>כתב בתי\"ט מדאיצטריך למיתני בי\"ט. ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי\"ט אלא בשבת וכן פירשה רש\"י והר\"ן בשבת. ומכאן נ\"ל ראיה גמורה למאן דס\"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי\"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר\"ח סימן תצ\"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו\"ט והטור מכללן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז\"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב\"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי\"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב\"ע. אסרי אפי' בי\"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב\"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי\"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: ",
+                "<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי\"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו\"א דרישא נמי בי\"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב\"ע לרבנן. ומדסיפא בי\"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב\"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: ",
+                "<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב\"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ\"ד ע\"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי\"ט כדתנן הכא. סד\"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב\"ע בשבת נמי. משו\"ה תני גבי קירוד בי\"ט. דקמ\"ל דלא ס\"ל כר\"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י\"ט דקיל וק\"ל. וכל זה שלא כפירש\"י והר\"ן: ",
+                "<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי\"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי\"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע\"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ\"ה בי\"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי\"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי\"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי\"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב\"י אליבא דהמקילין. דס\"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י\"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש\"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי\"ט כמו בשבת. אע\"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ\"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי\"ט. כדרך שאסורה בשבת: ",
+                "<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי\"ט כמו בשבת. דאפילו את\"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ\"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז\"ל [שבת ד' קי\"ד ע\"ב] עוד משבתון שבות. דאע\"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ\"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: ",
+                "<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי\"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד\"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב\"ם ז\"ל לדעת הנז': ",
+                "<b>ומה </b>שכתב בפ\"ה דהל' י\"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי\"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס\"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי\"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י\"ט. ומ\"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה\"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע\"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ\"כ רש\"י. וכתבו התו' ול\"נ דמאי קמ\"ל וכו' לכנ\"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ\"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש\"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>מ\"ש </b>על לשונו של הרע\"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש\"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע\"ב אינו מכוון עם לשון רש\"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר\"ל גם לישיבה. דעת רש\"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג\"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו\"א) ותמצא שכן הוא: ",
+                "<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי\"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר\"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: ",
+                "<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע\"ב בשבת וכ\"ה לשון רש\"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי\"ט אסור עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי\"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש\"י והרע\"ב. אע\"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ\"ש הוא ז\"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי\"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי\"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס\"ל כוותיה בהא: ",
+                "<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב\"ע כר\"ש אלא בי\"ט. ועלה אמרינן הלכה כר\"ש משום דראב\"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב\"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא\"כ לפירוש התי\"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר\"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש\"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע\"ג דמוקמינן לה בגמרא כר\"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ\"ה מדריש' סתמא איתניא. ש\"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר\"י. דקאי ראב\"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י\"ט כר\"ש משום דראב\"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א\"ח סימן של\"ז) פסקו כר\"ש אף בשבת. מ\"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר\"ש: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ\"ע מנ\"ל למפסק כר\"ש אפילו בשבת. דלענ\"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ\"ב ע\"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ\"ט ע\"ב] אף שי\"ל בזה דטעמייהו משום דקיי\"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: ",
+                "<b>אך </b>לפמ\"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר\"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב\"ע מודה לו. והכא לא קמודי: ",
+                "<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב\"מ [ד' כ\"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר\"י. נמי מוכחי דבשבת קיי\"ל כר\"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר\"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: ",
+                "<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב\"מ [ד' כ\"ב ע\"ב ד\"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא\"ש ותדע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין צדין. </b>פירש הרע\"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי\"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא\"ש עכ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>אין זו שיטת רש\"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא\"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז\"ל י\"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י\"ט: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא\"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי\"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע\"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו\"ל דשיל\"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא\"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: ",
+                "<b>ותו </b>כה\"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ\"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי\"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת\"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: ",
+                "<b>ועוד </b>אם כדברי הרא\"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו\"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו\"ל למשרינהו ע\"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ\"ל דפי' רש\"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ\"ש רע\"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס\"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז\"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע\"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר\"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי\"ד סקמ\"ח) ואמר ר\"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי\"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ\"ש אבא מארי הגאון ז\"ל (בתשובה סימן פ\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי\"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ\"ל. וי\"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע\"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ\"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"ן וז\"ל וכ\"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו\"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי\"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ\"ל אע\"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ\"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה\"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי\"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דאי משו\"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>ושמא </b>כה\"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר\"ת [ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ\"ש בס\"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג\"כ לומר דאפילו אליבא דרש\"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק\"ל: ",
+                "<b>א\"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: ",
+                "<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ\"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש\"י ז\"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא\"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: ",
+                "<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז\"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת\"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז\"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו\"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: ",
+                "<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע\"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: ",
+                "<b>אולי </b>י\"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו\"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ\"ג ע\"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ\"ב ע\"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: ",
+                "<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד\"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד\"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל\"ו ע\"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ עצמו. נ\"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס\"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא\"צ גט שחרור. צריכא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: ",
+                "<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי\"ט. ולא היה דעתם מעי\"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי\"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס\"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי\"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע\"י. אמרינן יש ברירה. משא\"כ בכה\"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי\"ט (ועיין לקמן מ\"ז): ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי\"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: ",
+                "<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ\"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו\"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי\"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע\"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס\"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע\"ג על הש\"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי\"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי\"ט. אמרינן יש ברירה. ק\"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע\"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק\"ו שאין עליו תשובה לענ\"ד. ודוק). משו\"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: ",
+                "<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע\"ב וכפירש\"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ\"ש תי\"ט בשם הרשב\"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש\"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה\"ב) ששם כתב רש\"י בפירוש כדעת הטור: ",
+                "<b>ולכן </b>נראה יותר דרש\"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א\"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: ",
+                "<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס\"ל אין ברירה. אם כן מ\"ט פסק כר\"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס\"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0340f3d936fe5f2d6c94d0b0133e1d1f5032ab5d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ביצה שנולדה בי\"ט. </b>הכא בי\"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי\"ט והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י\"ט. דהו\"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י\"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש\"י ז\"ל די\"ט נמי איקרי שבת. ומן ג\"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי\"ף פ' ע\"פ. ולא כ\"ש הוא אם י\"ט אינו מכין לשבת ק\"ו לשבת שאינו מכין לי\"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג\"כ הכנה. כדפירש הרי\"ף: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו\"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י\"ט במכ\"ש. דהא סתם לן תנא גבי י\"ט. כר\"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי\"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס\"ד דמאן דאית ליה מוקצה די\"ט חמיר כ\"ש נולד. משו\"ה תני י\"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י\"ט וה\"ה לשבת: ",
+                "<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי\"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס\"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: ",
+                "<b>וא\"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר\"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ\"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ\"ט לא אמרו כר\"י וכר\"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: ",
+                "<b>לא תאכל. </b>אע\"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב\"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א\"ה טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': ",
+                "<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר\"פ כ\"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ\"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס\"ד: ",
+                "<b>ב\"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב\"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא\"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע\"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח\"ש רפ\"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו\"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א\"ש טפי. דלהכי ל\"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ\"ש לטלטול שלא לצורך עכ\"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד\"ח ומתלוצץ בתורה שבע\"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא\"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע\"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש\"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א\"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ\"ש ר\"א. כ\"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר\"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד\"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ\"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז\"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא\"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ\"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע\"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ\"ג דמקואות ל\"א מטילין כו'. א\"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש\"א מותרת באכילה. ובה\"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א\"צ נדחוק ולומר. איידי דב\"ש נקטי ב\"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול\"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב\"ש. ולב\"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר\"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר\"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד\"א עם תרוצו של ר\"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב\"ה נקטי לישנא איידי ב\"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד\"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי\"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי\"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ\"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא\"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש\"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד\"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי\"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק\"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ\"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א\"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ\"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו\"ק א\"ח ראש ח\"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ\"ע כותבת עדיפא מכזית. דב\"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט\"ב).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע\"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ\"ל. ",
+                "<b>נראה </b>שא\"צ לשנות הלשון בשביל זה דה\"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג\"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב\"ש וב\"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ\"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב\"ש וב\"ה אהא נמי קיימי. ואצ\"ל כלשון הרע\"ב דלאו אמילתייהו קאי: ",
+                "<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב\"ש וב\"ה. וכבר עזרנו השי\"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע\"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>בס\"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס\"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה\"נ סליק פירושו דהרע\"ב וק\"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא\"ה אתי לאמנועי משמחת י\"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': ",
+                "<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע\"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו\"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי\"ט להוסק בי\"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): ",
+                "<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי\"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו\"ה לא חיישינן לה: ",
+                "<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב\"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא\"כ הי\"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י\"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב\"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב\"ע ורד\"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח\"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ\"ע. ומי איכא מ\"ד באדם. דאין חי נושא א\"ע. עמש\"ל בר\"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב\"ש. ואצטריכא לב\"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב\"ה. וכ\"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר\"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי\"ט כדפי' הרע\"ב. וכתב בתי\"ט אע\"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ\"ל) עכ\"ל. ר\"ל דאה\"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי\"ט: ",
+                "<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי\"ט [ד' ל\"ו ע\"ב]. ל\"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי\"ט הם בכלל זה. אע\"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי\"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א\"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: ",
+                "<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי\"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב\"ד וסיעתו. דס\"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי\"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס\"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: ",
+                "<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי\"ט. ואפי' למ\"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ\"ל ג\"כ דזכאי בהרמתה. ואע\"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה\"ג דמירח בי\"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: ",
+                "<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ\"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע\"ג דלכתחלה לא. אפ\"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: ",
+                "<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל\"ד ע\"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: ",
+                "<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ\"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע\"י שייחדום לשבת. דאתיא כב\"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס\"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו\"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: ",
+                "<b>וכלכלת </b>שבת. לב\"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב\"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע\"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ\"ג ע\"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ\"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: ",
+                "<b>וא\"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע\"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ\"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב\"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע\"י שנטבלה בי\"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: ",
+                "<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי\"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי\"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י\"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בהרמתה. ודקאמרי ב\"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע\"ב אין הלכה כר\"ג: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי\"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ\"ב מדליקין וצ\"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר\"ג. ש\"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב\"י (סי' תק\"י) שהביא בשם ר\"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה\"י והנאני: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע\"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי\"ט. והקשה בתי\"ט א\"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע\"ד ע\"ב] ע\"ש פירושו ברא\"ש: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער\"פ בכל מערבין) כדקיי\"ל בדישה. [שם דף ע\"ה ע\"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא\"כ אע\"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: ",
+                "<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא\"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר\"ן דמייתי להו הרב תי\"ט בדבור זה וק\"ל ",
+                "<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ\"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי\"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת\"ק עליה דר\"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו\"ה ס\"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ור\"ש מתיר בתבואה </b>עמ\"ש בחי' על הרא\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנאותין. </b>עי' תי\"ט שהביא מ\"ש התו' דנהי דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין הוא. מ\"מ ליכא איסורא להניחן ע\"כ. וכתב ע\"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ\"ד זמן תפילין דכ\"ש דשרי. אלא איפכא דלמ\"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע\"ב בר\"פ בתרא דעירובין עכ\"ל: ",
+                "<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי\"ט זמן תפילין הוי. מ\"ט ליתסר הכא. הא בי\"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר\"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר\"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא\"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: ",
+                "<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ\"ה ע\"א]. (דלא קאתי הרע\"ב התם אלא לפרושי. מ\"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: ",
+                "<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י\"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ\"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר\"ה מידי דלא צריך בי\"ט. ואפ\"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ\"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי\"ט כאן במ\"כ בטלין מעיקרן: ",
+                "<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי\"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש\"י והרע\"ב. כמ\"ש בס\"ד בר\"פ בתרא דעירובין. ע\"ש ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד הרב תי\"ט בשם הרב\"י כיון דאיכא שמחת י\"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י\"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי\"ט. אבל בהג\"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה\"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש\"מ. אומר אני שפירושו של הרב\"י יותר מרווח מפי' של בהג\"א. שלפי דעת הג\"א נמצאו הי\"ט חלוקין בדבר זה. די\"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק\"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח\"ה עמ\"ש עוד בס\"ד בחיבורי לא\"ח (סי' ל\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי\"ט בשם הר\"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ\"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י\"ד ע\"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ\"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ\"ג דט\"י. דהוי חבור. עמ\"ש שם בס\"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט\"ב. עפ\"ד דתענית. אע\"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ\"ל. דרש\"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ\"ש תי\"ט בשמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בי\"ט (וה\"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי\"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי\"ט. אע\"ג דרש\"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד). <b>ע\"ר </b>ס\"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז\"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר\"א אפטרוד. מ\"ש הה\"מ בפ\"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י\"ל לב\"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ\"ל למעבד להו השקה. ועכצ\"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב\"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א\"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ\"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע\"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב\"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי\"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי\"ט כדמשני בגמרא שם. וא\"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ\"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא\"כ ה\"ה נטמאו. ועכצ\"ל דזה לא קאי אלא לב\"ה ולא לב\"ש. כי לא איירי במי החג. ומ\"מ ל\"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב\"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א\"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די\"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב\"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה\"ה לב\"ש נמי כיון דס\"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ\"ש בד\"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד\"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע\"ש. נ\"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד\"א דע\"ש עכ\"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ\"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק\"ל</b> יפים ביפים ל\"ל למעבד השקה (אע\"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב\"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו\"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס\"ד דיפים ביפים כה\"ג שרו. ע\"כ צ\"ל משום דלא קפיד עלייהו. א\"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג\"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב\"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה\"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל\"ה. ל\"ל דמשיק. וכל כה\"ג מיקרו רעים. אע\"ג שמתוקים הם. מ\"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב\"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא\"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור\"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ\"ש מ\"צ לאשמעינן דשוין מה\"ת יאסרו ב\"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב\"ה אצטריך. משום דשבות שא\"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ\"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ\"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ\"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע\"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא\"א לאוקמה במי החג. דא\"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ\"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא\"כ קשיא מתניתין. מ\"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ\"ל. כמ\"ש שם במקומו בלח\"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ\"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע\"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב\"ש. בהשקה דמין במינו) כמ\"ש בלח\"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב\"ה. כדסא\"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ\"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס\"ד. ותו לא מידי. <b>ומש\"ע </b>לסתור מ\"ש בלח\"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ\"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר\"פ הדר (אע\"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר\"מ דקאי כוותי. וקיי\"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ\"מ מידי. אלא אליבא דב\"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ\"ש דל\"ד לגזרה שגזרו משום ד\"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה\"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול\"ג. <b>וז\"ל </b>הקפו\"מ דקו\"אב התורני רופ\"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו\"ק א\"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י\"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ\"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח\"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי\"ל אפילו לדברי הר\"מ והרא\"ש ז\"ל שפירשו שהוא הל\"מ דהכי גמירי להו לב\"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ\"מ לק\"מ אליביה דב\"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב\"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ\"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד\"ה נגזור השקה וצ\"ל כתירוצם ז\"ל דבהשקת מים אין להוט כ\"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ\"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע\"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה\"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע\"כ דמיירי דלית ליה וה\"א דשייך להוט כמ\"ש התוספות. אבל לב\"ש דס\"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע\"כ לא ס\"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה\"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד\"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ\"ל דמיירי אליביה דב\"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי\"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא\"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ\"ע. עכ\"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ\"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב\"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ\"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ\"ש תו' וכתב מ\"כ ז\"ל ולפ\"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ\"ש. דסד\"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב\"ש הוה אמינא בכה\"ג לא מיחזי כמתקן. וה\"נ לב\"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע\"י השקה. מדכר דכיר. קמ\"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ\"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ\"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי\"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו\"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי\"ט. <b>תדע</b> דאל\"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש\"ל בתשובה למהרא\"א) ואי שרו משו\"ה השקה בשבת. בי\"ט לא כ\"ש. זה פשוט וברור. ורש\"י פכ\"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב\"ש נמי קיימינן השתא. וב\"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי\"ט לצורך מצוה. כדתנן בס\"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי\"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס\"ד. ותו לא מידי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי\"ט על הרמב\"ם. והשגת רש\"ל להרב\"י. עמ\"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש\"א (סימן ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ\"ל. והוא מפירש\"י: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ\"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: ",
+                "<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו\"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש\"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר\"ל שנעשין ע\"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק\"ל: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בד\"ה שמשיקין על דנקט הרע\"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב\"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: ",
+                "<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא\"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש\"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: ",
+                "<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר\"ש. דטעמייהו דב\"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר\"מ דמפרש התם. דסברי ב\"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: ",
+                "<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ\"ע משא\"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב\"ש וב\"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב\"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א\"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב\"ש עם ב\"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש\"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: ",
+                "<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב\"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע\"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ\"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב\"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב\"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה\"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: ",
+                "<b>ואפ\"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא\"כ בכה\"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע\"ז דף ס\"ו ע\"א] חד מינא נינהו: ",
+                "<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי\"ט. משום דהו\"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל\"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע\"ש ברש\"י. והרי זה נכון מאד בעזה\"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת\"ל. ועכ\"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי\"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>והקשיתי </b>קושיא הנ\"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה\"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח\"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה\"ה הרב המובהק כו' כמוהר\"ר יעקב נר\"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י\"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב\"ש וב\"ה שמשיקין בי\"ט ולכל חד כדאית ליה לב\"ש דווקא יפים ביפים ולב\"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב\"ש וב\"ה בזה. והש\"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי\"ל דגם לב\"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי\"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב\"ה דלב\"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ\"ע אפי' ב\"ה מודו דכלים לא בי\"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב\"ש כולהו אמוראי ס\"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס\"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ\"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק\"מ אפי' לב\"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס\"ל לב\"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא\"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ\"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: ",
+                "<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת\"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב\"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא\"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב\"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו\"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: ",
+                "<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי\"ל דגם לב\"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב\"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב\"ש באמת לא שריא השקה בי\"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב\"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב\"ש וב\"ה שמשיקין ושאין מטבילין: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ובר מן דין כו' דלק\"מ דהא מאי דס\"ל לב\"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא\"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ\"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א\"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ\"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו\"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא\"כ אמאי אסרי התם ב\"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: ",
+                "<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד\"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: ",
+                "<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר\"ש ז\"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר\"ש ז\"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: ",
+                "<b>אבל </b>לדברי הר\"מ והרא\"ש ז\"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב\"ש הל\"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א\"כ המשיב הנ\"ל לפ\"ד הר\"מ בזה. עם שבאמת לענ\"ד אין הכרח לזוז מפי' הר\"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא\"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב\"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ\"ד הרא\"ש ז\"ל: ",
+                "<b>ולדידי </b>אי משו\"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא\"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ\"ל ליישב פי' הר\"ש ועכ\"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ\"ל שבחר בדרכי חושך קי\"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח\"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי\"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח\"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע\"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ\"א דעת גסה. ע\"כ הגה\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי\"ט ה\"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ\"ל:   ",
+                "<b>ואני </b>אומר א\"כ מתני' טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב\"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי\"ט: ",
+                "<b>ותו </b>קמ\"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב\"ה. וכ\"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: ",
+                "<b>ובאמת </b>אף שלפ\"ד בתי\"ט משמע בפשיטות דלב\"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע\"ש. והרי לדברי עצמו ז\"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע\"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו\"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ\"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ\"ש בעזה\"י בהלכות יו\"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ\"ע על לשון הש\"ע (סימן תקי\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי\"ט וחכ\"א </b>צ\"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע\"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ\"ה. דשרו ב\"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי\"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ\"ק מ\"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב\"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א\"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע\"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב\"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ\"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ\"ל דחכמים דהכא בשטת ב\"ש קיימי. ודר\"ג בהא כב\"ה אזדא. <b>לפ\"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל\"פ וחכ\"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר\"ג שא\"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר\"ג עדיין היו עושין ק\"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח\"ל הדברים אמורים. אע\"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר\"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע\"ל רפ\"ג דשקלים. ושי\"ע (ספ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקרדין </b>לשון התי\"ט כתב הרע\"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש\"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ\"ל. כוונתו דבפירש\"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש\"י במשנה. ומשו\"ה כ' על פירש\"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר\"ש בפסיק רישיה. וא\"כ ראב\"ע כמאן. אבל גם פירש\"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה\"פ אע\"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: ",
+                "<b>בי\"ט. </b>כתב בתי\"ט מדאיצטריך למיתני בי\"ט. ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי\"ט אלא בשבת וכן פירשה רש\"י והר\"ן בשבת. ומכאן נ\"ל ראיה גמורה למאן דס\"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי\"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר\"ח סימן תצ\"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו\"ט והטור מכללן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז\"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב\"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי\"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב\"ע. אסרי אפי' בי\"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב\"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי\"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: ",
+                "<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי\"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו\"א דרישא נמי בי\"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב\"ע לרבנן. ומדסיפא בי\"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב\"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: ",
+                "<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב\"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ\"ד ע\"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי\"ט כדתנן הכא. סד\"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב\"ע בשבת נמי. משו\"ה תני גבי קירוד בי\"ט. דקמ\"ל דלא ס\"ל כר\"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י\"ט דקיל וק\"ל. וכל זה שלא כפירש\"י והר\"ן: ",
+                "<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי\"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי\"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע\"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ\"ה בי\"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי\"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי\"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי\"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב\"י אליבא דהמקילין. דס\"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י\"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש\"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי\"ט כמו בשבת. אע\"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ\"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי\"ט. כדרך שאסורה בשבת: ",
+                "<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי\"ט כמו בשבת. דאפילו את\"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ\"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז\"ל [שבת ד' קי\"ד ע\"ב] עוד משבתון שבות. דאע\"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ\"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: ",
+                "<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי\"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד\"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב\"ם ז\"ל לדעת הנז': ",
+                "<b>ומה </b>שכתב בפ\"ה דהל' י\"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי\"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס\"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי\"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י\"ט. ומ\"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה\"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע\"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ\"כ רש\"י. וכתבו התו' ול\"נ דמאי קמ\"ל וכו' לכנ\"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ\"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש\"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>מ\"ש </b>על לשונו של הרע\"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש\"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע\"ב אינו מכוון עם לשון רש\"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר\"ל גם לישיבה. דעת רש\"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג\"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו\"א) ותמצא שכן הוא: ",
+                "<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי\"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר\"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: ",
+                "<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע\"ב בשבת וכ\"ה לשון רש\"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי\"ט אסור עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי\"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש\"י והרע\"ב. אע\"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ\"ש הוא ז\"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי\"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי\"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס\"ל כוותיה בהא: ",
+                "<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב\"ע כר\"ש אלא בי\"ט. ועלה אמרינן הלכה כר\"ש משום דראב\"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב\"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא\"כ לפירוש התי\"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר\"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש\"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע\"ג דמוקמינן לה בגמרא כר\"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ\"ה מדריש' סתמא איתניא. ש\"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר\"י. דקאי ראב\"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י\"ט כר\"ש משום דראב\"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א\"ח סימן של\"ז) פסקו כר\"ש אף בשבת. מ\"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר\"ש: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ\"ע מנ\"ל למפסק כר\"ש אפילו בשבת. דלענ\"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ\"ב ע\"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ\"ט ע\"ב] אף שי\"ל בזה דטעמייהו משום דקיי\"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: ",
+                "<b>אך </b>לפמ\"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר\"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב\"ע מודה לו. והכא לא קמודי: ",
+                "<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב\"מ [ד' כ\"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר\"י. נמי מוכחי דבשבת קיי\"ל כר\"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר\"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: ",
+                "<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב\"מ [ד' כ\"ב ע\"ב ד\"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא\"ש ותדע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין צדין. </b>פירש הרע\"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי\"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא\"ש עכ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>אין זו שיטת רש\"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא\"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז\"ל י\"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י\"ט: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא\"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי\"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע\"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו\"ל דשיל\"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא\"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: ",
+                "<b>ותו </b>כה\"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ\"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי\"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת\"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: ",
+                "<b>ועוד </b>אם כדברי הרא\"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו\"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו\"ל למשרינהו ע\"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ\"ל דפי' רש\"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ\"ש רע\"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס\"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז\"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע\"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר\"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי\"ד סקמ\"ח) ואמר ר\"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי\"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ\"ש אבא מארי הגאון ז\"ל (בתשובה סימן פ\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי\"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ\"ל. וי\"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע\"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ\"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"ן וז\"ל וכ\"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו\"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי\"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ\"ל אע\"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ\"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה\"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי\"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דאי משו\"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>ושמא </b>כה\"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר\"ת [ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ\"ש בס\"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג\"כ לומר דאפילו אליבא דרש\"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק\"ל: ",
+                "<b>א\"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: ",
+                "<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ\"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש\"י ז\"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא\"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: ",
+                "<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז\"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת\"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז\"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו\"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: ",
+                "<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע\"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: ",
+                "<b>אולי </b>י\"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו\"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ\"ג ע\"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ\"ב ע\"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: ",
+                "<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד\"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד\"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל\"ו ע\"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ עצמו. נ\"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס\"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא\"צ גט שחרור. צריכא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: ",
+                "<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי\"ט. ולא היה דעתם מעי\"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי\"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס\"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי\"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע\"י. אמרינן יש ברירה. משא\"כ בכה\"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי\"ט (ועיין לקמן מ\"ז): ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי\"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: ",
+                "<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ\"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו\"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי\"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע\"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס\"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע\"ג על הש\"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי\"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי\"ט. אמרינן יש ברירה. ק\"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע\"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק\"ו שאין עליו תשובה לענ\"ד. ודוק). משו\"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: ",
+                "<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע\"ב וכפירש\"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ\"ש תי\"ט בשם הרשב\"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש\"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה\"ב) ששם כתב רש\"י בפירוש כדעת הטור: ",
+                "<b>ולכן </b>נראה יותר דרש\"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א\"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: ",
+                "<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס\"ל אין ברירה. אם כן מ\"ט פסק כר\"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס\"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6c03443ff6db4c304bcfd417715c0bc826435d33
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,162 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע\"ב. ונ\"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו\"ל. אם יש להם קרקע. עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים ובמ\"ו פ\"ג דפאה: ",
+                "<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי\"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז\"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ\"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשי פטורות ע\"כ. וק\"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ\"ל: ",
+                "<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ\"מ אומר אני אע\"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א\"א לפרשם כהבנת התי\"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג\"כ פטור מטעם שוטה: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>יותר הי\"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: ",
+                "<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש\"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא\"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע\"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ\"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק\"ו. משו\"ה לא דמיאן להדדי: ",
+                "<b>והשתא </b>לק\"מ מ\"ש התי\"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו\"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לומר דקטן בלא\"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו\"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע\"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ\"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב\"ץ (סימן קכ\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ\"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע\"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע\"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ\"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א\"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכל</b> היום כשר. אע\"ג דלא תנן לה ספ\"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה\"נ יראה דומיא דיראה. אע\"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הראייה. </b>לשון הרע\"ב גדול הבא להיראות וכפירש\"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס\"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ\"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ\"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: ",
+                "<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק\"ז ע\"ב]: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא\"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ\"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב\"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס\"ד): ",
+                "<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר\"ל לר\"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ\"ד. ",
+                "<b>גם </b>בהלכות ק\"ה פ\"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע\"כ הוא אפי' מן העוף. אע\"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ\"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ\"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: ",
+                "<b>אמנם </b>הנלע\"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר\"ח. כיון דר' לא שנאה ר\"ח מנ\"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י\"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש\"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס\"ל בכל עולות יוצאין: ",
+                "<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע\"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד\"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת\"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ\"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י\"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: ",
+                "<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא\"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב\"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס\"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: ",
+                "<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב\"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל\"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא\"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא אפשר אליבא דב\"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: ",
+                "<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב\"ש. ואינה משנה. ומשו\"ה פסק הרמב\"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: ",
+                "<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב\"ש היא. מדמהדר ר\"י לר\"ל בעיקר הרגל. דהיינו י\"ט הראשון כפירש\"י. והשתא אי ב\"ש היא. עולה בי\"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא\"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב\"ם ז\"ל בהא דמאן חכים כהרמב\"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק\"ו. (שבודאי אין כאן ק\"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק\"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א\"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ\"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ\"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ הברייתא ג\"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול\"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב\"ם ז\"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב\"א יוכיח. שוב הראוני מ\"ש תו' פג\"פ (דקסז\"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא\"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי\"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא\"ל ע\"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר\"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה\"ה לנדר. <b>ומה\"ט</b> דנ\"ד א\"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ\"ד. שע\"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע\"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא\"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ\"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא\"ל ע\"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה\"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ\"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס\"ת </b>י\"ל עפמ\"ש רז\"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י\"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה\"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז\"ל הרע\"ב רמב\"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע\"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע\"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז\"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע\"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע\"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר\"י ז\"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: ",
+                "<b>וע\"כ </b>גם דברי הרמב\"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב\"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב\"ם ז\"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ\"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שחז\"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד\"ה (א' כ\"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול\"ג במעשה מרכבה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט על הרע\"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע\"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ\"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע\"ב. וחשב שכוונת הרע\"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: ",
+                "<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: ",
+                "<b>ודקאמר </b>הרע\"ב שע\"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי\"ט ז\"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא\"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע\"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט על דברי ר\"ת. ע\"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע\"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע\"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: ",
+                "<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: ",
+                "<b>אא\"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ\"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ\"ל ביחיד. דאפ\"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה\"ג שרי אפילו לב': ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה\"ג. אבל טפי לגמרי לא: ",
+                "<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא\"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ\"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא\"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע\"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד\"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא\"ף למ\"ש גלגל קבוע. מ\"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ\"ש במטפחת ח\"ב בס\"ד) א\"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש\"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע\"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע\"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי\"ע אע\"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת\"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס\"ה ובכאר\"י בע\"ק. וא\"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב\"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר\"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>הטבעית. נ\"ב (עיין לזה בדרשות הר\"ן. הובאו דבריו בשל\"ה מסכת פסחים שלו (דקעה\"א) יע\"ש באורך. גם במטפחת (ח\"ב ס\"מ) ובשלה\"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס\"ה והאר\"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע\"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס\"ה וכאר\"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז\"ל בתורה שבע\"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע\"ל ריש פאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח\"ב סע\"ב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו\"ק (סקס\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ\"ש התי\"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק (סתר\"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי\"ט בפ\"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי\"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ\"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג\"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב\"ם נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס\"ל מ\"ש הרמב\"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע\"ב) תוספות ד\"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע\"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ\"ה מיקרי קבוע לו זמן: ",
+                "<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב\"ה לב\"ש בגמרא דביצה (ד\"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה\"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: ",
+                "<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי\"ט בין הרמב\"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ\"ש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה שביהודה. בכדי נ\"ב כדעת התי\"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ\"ב בפ\"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ\"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו\"ה</b> תמיה לי טובא. מ\"ש ה\"ר אלחנן דצריך הזאה גו\"ז. דאפילו למ\"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא\"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי\"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בטעמו. נ\"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי\"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי\"א. אלא שהוא ז\"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ\"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ\"ש הרע\"ב. אבל בנט\"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. ",
+                "<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס\"ד במ\"ב פ\"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל\"א ע\"א] משו\"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד\"ה ב' כ\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא\"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי\"ר אמן:</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע\"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ\"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ\"ל. ור\"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ\"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ\"ה דכלים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע\"י כוש או כרכר גמרא. ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק\"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש\"י ז\"ל בשתי ידים: ",
+                "<b>ושמא </b>י\"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע\"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ\"ח [משנה י\"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק\"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש\"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד\"כ ע\"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל\"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ\"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: ",
+                "<b>וטעמא </b>כדכתב רש\"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: ",
+                "<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע\"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ\"ל לפרש דאין לומר דחייש רש\"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ\"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש\"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע\"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב\"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע\"ג. כי מ\"ש הכ\"מ שם הוא דוחק עצום שא\"א לאומרו (עיין זבחים דצט\"ב): ",
+                "<b>וזכינו </b>שיפה פרש\"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב\"ם בפי\"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ\"א שהרי מדברי ב\"ש בגמ' פ\"ח דברכות [ד' נ\"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב\"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ\"ש שם הכ\"מ בשם הרי\"ק דב\"ה לטעמייהו דב\"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ\"ע: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>ראשון נ\"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע\"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס\"ב ע\"א] בחבר העושה עיסתו של ע\"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע\"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע\"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע\"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש\"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע\"ב וכתבו התוספ' אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי\"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ\"ו שהם אמרו והם אמרו עכ\"ד: ",
+                "<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע\"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא\"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: ",
+                "<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א\"א להחמיר שם. ",
+                "<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: ",
+                "<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג\"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ\"ק פ\"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים) אולי י\"ל שמותרין ע\"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ\"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: ",
+                "<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע\"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ\"ש בס\"ד במ\"ט פ\"ו דדמאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ\"ה ע\"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ\"ש רש\"י ותו' שם: ",
+                "<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ\"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א\"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע\"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ\"פ רש\"י ותו': ",
+                "<b>וששנינו </b>בפ\"ג דיומא [ד' ל' ע\"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ\"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג\"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ\"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ\"ק דיומא [ד' ה' ע\"ב ד\"ה להביא] עאכ\"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: ",
+                "<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ\"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: ",
+                "<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע\"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ע\"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע\"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: ",
+                "<b>מפני שהן מצופין. </b>התי\"ט האריך לשון על הפ\"א שזכר הרע\"ב בשם הר\"מ ז\"ל שהוא ע\"פ האב\"א דבגמרא: ",
+                "<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע\"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ\"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: ",
+                "<b>וה\"ק </b>הרע\"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא\"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ\"ע העשוי לנחת ג\"כ אינו מטמא: ",
+                "<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר\"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל\"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא\"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר\"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: ",
+                "סליקא לה מסכת חגיגה בס\"ד ",
+                "בנל\"ך ולאע\"י "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5dcdcde4f345b213be5612740c9d81b8617fe4d6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע\"ב. ונ\"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו\"ל. אם יש להם קרקע. עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים ובמ\"ו פ\"ג דפאה: ",
+                "<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי\"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז\"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ\"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשי פטורות ע\"כ. וק\"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ\"ל: ",
+                "<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ\"מ אומר אני אע\"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א\"א לפרשם כהבנת התי\"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג\"כ פטור מטעם שוטה: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>יותר הי\"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: ",
+                "<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש\"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא\"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע\"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ\"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק\"ו. משו\"ה לא דמיאן להדדי: ",
+                "<b>והשתא </b>לק\"מ מ\"ש התי\"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו\"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לומר דקטן בלא\"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו\"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע\"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ\"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב\"ץ (סימן קכ\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ\"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע\"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע\"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ\"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א\"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכל</b> היום כשר. אע\"ג דלא תנן לה ספ\"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה\"נ יראה דומיא דיראה. אע\"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הראייה. </b>לשון הרע\"ב גדול הבא להיראות וכפירש\"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס\"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ\"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ\"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: ",
+                "<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק\"ז ע\"ב]: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא\"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ\"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב\"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס\"ד): ",
+                "<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר\"ל לר\"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ\"ד. ",
+                "<b>גם </b>בהלכות ק\"ה פ\"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע\"כ הוא אפי' מן העוף. אע\"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ\"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ\"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: ",
+                "<b>אמנם </b>הנלע\"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר\"ח. כיון דר' לא שנאה ר\"ח מנ\"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י\"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש\"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס\"ל בכל עולות יוצאין: ",
+                "<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע\"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד\"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת\"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ\"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י\"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: ",
+                "<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא\"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב\"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס\"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: ",
+                "<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב\"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל\"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא\"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא אפשר אליבא דב\"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: ",
+                "<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב\"ש. ואינה משנה. ומשו\"ה פסק הרמב\"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: ",
+                "<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב\"ש היא. מדמהדר ר\"י לר\"ל בעיקר הרגל. דהיינו י\"ט הראשון כפירש\"י. והשתא אי ב\"ש היא. עולה בי\"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא\"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב\"ם ז\"ל בהא דמאן חכים כהרמב\"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק\"ו. (שבודאי אין כאן ק\"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק\"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א\"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ\"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ\"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ הברייתא ג\"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול\"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב\"ם ז\"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב\"א יוכיח. שוב הראוני מ\"ש תו' פג\"פ (דקסז\"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא\"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי\"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא\"ל ע\"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר\"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה\"ה לנדר. <b>ומה\"ט</b> דנ\"ד א\"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ\"ד. שע\"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע\"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא\"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ\"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא\"ל ע\"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה\"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ\"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס\"ת </b>י\"ל עפמ\"ש רז\"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י\"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה\"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז\"ל הרע\"ב רמב\"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע\"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע\"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז\"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע\"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע\"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר\"י ז\"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: ",
+                "<b>וע\"כ </b>גם דברי הרמב\"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב\"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב\"ם ז\"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ\"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שחז\"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד\"ה (א' כ\"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול\"ג במעשה מרכבה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט על הרע\"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע\"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ\"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע\"ב. וחשב שכוונת הרע\"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: ",
+                "<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: ",
+                "<b>ודקאמר </b>הרע\"ב שע\"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי\"ט ז\"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא\"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע\"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט על דברי ר\"ת. ע\"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע\"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע\"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: ",
+                "<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: ",
+                "<b>אא\"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ\"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ\"ל ביחיד. דאפ\"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה\"ג שרי אפילו לב': ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה\"ג. אבל טפי לגמרי לא: ",
+                "<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא\"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ\"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא\"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע\"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד\"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא\"ף למ\"ש גלגל קבוע. מ\"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ\"ש במטפחת ח\"ב בס\"ד) א\"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש\"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע\"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע\"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי\"ע אע\"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת\"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס\"ה ובכאר\"י בע\"ק. וא\"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב\"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר\"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>הטבעית. נ\"ב (עיין לזה בדרשות הר\"ן. הובאו דבריו בשל\"ה מסכת פסחים שלו (דקעה\"א) יע\"ש באורך. גם במטפחת (ח\"ב ס\"מ) ובשלה\"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס\"ה והאר\"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע\"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס\"ה וכאר\"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז\"ל בתורה שבע\"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע\"ל ריש פאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח\"ב סע\"ב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו\"ק (סקס\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ\"ש התי\"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק (סתר\"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי\"ט בפ\"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי\"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ\"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג\"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב\"ם נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס\"ל מ\"ש הרמב\"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע\"ב) תוספות ד\"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע\"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ\"ה מיקרי קבוע לו זמן: ",
+                "<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב\"ה לב\"ש בגמרא דביצה (ד\"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה\"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: ",
+                "<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי\"ט בין הרמב\"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ\"ש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה שביהודה. בכדי נ\"ב כדעת התי\"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ\"ב בפ\"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ\"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו\"ה</b> תמיה לי טובא. מ\"ש ה\"ר אלחנן דצריך הזאה גו\"ז. דאפילו למ\"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא\"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי\"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בטעמו. נ\"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי\"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי\"א. אלא שהוא ז\"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ\"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ\"ש הרע\"ב. אבל בנט\"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. ",
+                "<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס\"ד במ\"ב פ\"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל\"א ע\"א] משו\"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד\"ה ב' כ\"ג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא\"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי\"ר אמן:</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע\"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ\"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ\"ל. ור\"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ\"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ\"ה דכלים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע\"י כוש או כרכר גמרא. ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק\"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש\"י ז\"ל בשתי ידים: ",
+                "<b>ושמא </b>י\"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע\"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ\"ח [משנה י\"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק\"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש\"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד\"כ ע\"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל\"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ\"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: ",
+                "<b>וטעמא </b>כדכתב רש\"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: ",
+                "<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע\"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ\"ל לפרש דאין לומר דחייש רש\"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ\"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש\"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע\"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב\"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע\"ג. כי מ\"ש הכ\"מ שם הוא דוחק עצום שא\"א לאומרו (עיין זבחים דצט\"ב): ",
+                "<b>וזכינו </b>שיפה פרש\"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב\"ם בפי\"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ\"א שהרי מדברי ב\"ש בגמ' פ\"ח דברכות [ד' נ\"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב\"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ\"ש שם הכ\"מ בשם הרי\"ק דב\"ה לטעמייהו דב\"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ\"ע: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>ראשון נ\"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע\"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס\"ב ע\"א] בחבר העושה עיסתו של ע\"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע\"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע\"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע\"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש\"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע\"ב וכתבו התוספ' אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי\"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ\"ו שהם אמרו והם אמרו עכ\"ד: ",
+                "<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע\"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא\"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: ",
+                "<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א\"א להחמיר שם. ",
+                "<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: ",
+                "<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג\"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ\"ק פ\"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים) אולי י\"ל שמותרין ע\"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ\"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: ",
+                "<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע\"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ\"ש בס\"ד במ\"ט פ\"ו דדמאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ\"ה ע\"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ\"ש רש\"י ותו' שם: ",
+                "<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ\"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א\"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע\"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ\"פ רש\"י ותו': ",
+                "<b>וששנינו </b>בפ\"ג דיומא [ד' ל' ע\"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ\"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג\"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ\"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ\"ק דיומא [ד' ה' ע\"ב ד\"ה להביא] עאכ\"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: ",
+                "<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ\"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: ",
+                "<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע\"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ע\"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע\"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: ",
+                "<b>מפני שהן מצופין. </b>התי\"ט האריך לשון על הפ\"א שזכר הרע\"ב בשם הר\"מ ז\"ל שהוא ע\"פ האב\"א דבגמרא: ",
+                "<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע\"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ\"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: ",
+                "<b>וה\"ק </b>הרע\"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא\"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ\"ע העשוי לנחת ג\"כ אינו מטמא: ",
+                "<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר\"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל\"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא\"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר\"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: ",
+                "סליקא לה מסכת חגיגה בס\"ד ",
+                "בנל\"ך ולאע\"י "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..108c443a95a1b9abfb2c9aba78887e07c78e54d2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,282 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע\"פ רע\"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"ע ע\"ז וע\"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן דכיון דא\"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: ",
+                "<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את\"ק וכמ\"ש בתי\"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את\"ק ליכא לאקשויי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת\"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב\"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת\"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס\"ד דה\"ק לא נחלקו בפחות מד\"א. אלא בד\"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב\"ה לב\"ש. משו\"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב\"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב\"ה. משו\"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר\"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע\"פ שהוא משורש אחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וב\"ה </b>עתי\"ט משם כ\"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע\"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד\"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ\"א בזה. להחזיק דעת הר\"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר\"ל שהוא נתר. וכ\"ה דרך חז\"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע\"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ\"ש התי\"ט בשם הה\"מ: ",
+                "<b>י\"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע\"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ\"מ בקורה עגולה סגי בג\"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו\"ה לא דקו בה לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע\"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו\"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה\"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אבנים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר\"א מ\"ב דלעיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א\"ח סימן שס\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ\"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא\"ח סשס\"ו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חגורה. </b>נ\"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ\"ע בהקפת חבלים סגי. אע\"ג דאיכא מאן דאמר ס\"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש\"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל\"כ מה חסר להם בפירש\"י. ומי סני למימר כלישנא דרש\"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ\"ש הרע\"ב ז\"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ\"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה\"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: ",
+                "<b>ותימה </b>דהא קיי\"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ\"ז ע\"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש\"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו\"ל כאילו מוקף מחיצות. וא\"כ אע\"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>פ\"ד ודוק. נ\"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג\"כ אסורין בהנאה. עשי\"ע (סמ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס\"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק\"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: ",
+                "<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע\"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי\"ג כירה מג\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת\"ק דידן דפליג אר\"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס\"ל באבד המפתח ה\"ז עירוב. אלא משום דס\"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א\"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ\"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: ",
+                "<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר\"ה היינו לאפוקי רה\"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר\"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות דכרמלית. שני ליה דאי משו\"ה לק\"מ. דס\"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש. ומיהו למסקנ' דקיי\"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ\"ל ברור. והכי משמע נמי ממ\"ש התו' בשם ר\"י בד\"ה הא קמשתמש באילן: ",
+                "<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה\"י הוא. אע\"ג דלמעלה רחב ד' עכ\"ל הרע\"ב וכפרש\"י. ולאו היינו דר\"י ב\"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה\"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי\"ט </b>עחי\"ג בס\"ד. ואשתמיט לרע\"ב ותי\"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"ד הדרן. ועמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ\"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ\"ק דסוכה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ\"ע</b> בגמרא דר\"ה (לב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע\"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י\"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי\"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע\"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו\"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב\"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנ\"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר\"ה לחייב על העברת ד\"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר\"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ\"ש הרמב\"ם ז\"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה\"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא\"כ בכרמלית דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"ד דוק. נ\"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר\"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר\"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ\"ט מספקא לן. ש\"מ על כרחך דלא ס\"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סת\"ד) ודוק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא ד\"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ\"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"ל אלא ד\"א </b>עתי\"ט בשם תו'. דקומתו ש\"א בינוני ג\"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר\"פ מש\"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע\"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא\"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי\"ט דה\"ק או בא בדרך אע\"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ\"ל: ",
+                "<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע\"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס\"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ\"ה א\"צ אלא אמירה בעלמא. דאל\"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו\"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר\"מ ז\"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע\"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע\"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא\"א לו להגיע לשם. והו\"ל נמי עני לגבי אותו מקום): ",
+                "<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס\"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר\"ל ג\"כ מי שהוא בדרך אע\"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע\"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה\"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא\"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע\"י. דהו\"ל עני. ואשמעינן השתא דל\"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ\"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ\"פ לערב ברגליו או בפת. משא\"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע\"פ רע\"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע\"ש התכלית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי\"ט פירש\"י ומ\"ש הב\"י בלשונו קטנה ר\"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב\"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש\"י ור\"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי\"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב\"י לא ראה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס\"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א\"כ ה\"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש\"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר\"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ\"י הרע\"ב וצ\"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ\"ש לעיל מ\"ז: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר. </b>מ\"ש הרע\"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ\"ל: ",
+                "<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו\"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תימא דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ\"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע\"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: ",
+                "<b>וא\"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא\"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ\"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: ",
+                "<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ\"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה\"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש\"י דס\"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה\"ג. ולאו ק\"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע\"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו\"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: ",
+                "<b>ותו </b>קמ\"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר\"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע\"פ הרע\"ב. ומכאן ראיה למ\"ש הטור א\"ח סימן תל\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה\"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה\"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט\"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר\"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר\"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר\"ה ע\"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה\"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז\"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ\"ע אין ספק דמחיצת רה\"י כרה\"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע\"י צירוף מחיצה. הרי זו רה\"י גמורה. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן שמ\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עתי\"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומזכה להן ע\"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ\"ש התי\"ט שכ\"כ התו' לענין אחר דמודה ר\"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר\"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד\"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע\"ח כר\"י. ולא דמי לההיא דרפ\"ח דמילתא אחריתא היא וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי\"ט וא\"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע\"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא\"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: "
+            ],
+            [
+                "<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי\"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ\"ל. ואפ\"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא\"ב): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל\"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי\"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה\"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר\"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז\"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע\"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא\"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי\"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר\"ל. אע\"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע\"י שכחה בלבד. מ\"מ כך הוא דינם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומרפסת. </b>ז\"ל התי\"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע\"ג דלית בה דיורין. מ\"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע\"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ\"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע\"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר\"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"י דבתרא. ובשי\"ע (סל\"ב).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי\"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא\"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע\"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה\"י הוא לעולם בין שהוא ברה\"י בין בר\"ה. כדכתיבנא במ\"ד פי\"א דשבת. וה\"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע\"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה\"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא\"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה\"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: ",
+                "<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי\"ט על מסקנת הגמרא. שא\"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר\"ה קאתו. הא קיי\"ל חורי ר\"ה לאו כר\"ה דמו. ואף למ\"ד דיש חורין לר\"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: ",
+                "<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ\"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע\"ג נידון משום מחיצה. א\"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא\"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה\"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע\"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ\"ה דאהלות ומ\"ז פי\"ו דכלים ומ\"ב פי\"ח שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי\"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש\"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע\"ג דאליבא דר\"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ\"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ\"ש בתי\"ט בשמם: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די\"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי\"ט ותימה דהכא פסק הרע\"ב כת\"ק כו' וא\"כ ס\"ל דשבת זמן אפילין. ובפ\"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר דפירש\"י ורע\"ב מדידהו אדידהו לק\"מ דהתם בפמ\"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא\"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי\"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס\"ל. א\"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו\"ל מ\"ע שה\"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע\"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה\"י שם (במו\"ק סי' כ\"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו\"ה: ",
+                "<b>והא </b>דהקשה עוד בתי\"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא\"ח (סימן ל\"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא\"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב\"א כדכתיבנא התם בס\"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל\"א ע\"ב] ואפ\"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב\"ת דרבנן ושני לן בין ב\"ת דדבריהם. לב\"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר\"ה דף כ\"ח ע\"ב] אלא בלעבור אב\"ת דבר תורה. אבל לעבור אב\"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י\"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא\"כ הו\"ל לאידך משוי בודאי. משו\"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: ",
+                "<b>עי\"ל </b>ע\"פ מה שכתבתי שם בסס\"י י\"א בס\"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי\"ל כמ\"ד צריכות כוונה. יע\"ש: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ\"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ\"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ק דביצה. וכמדומה שהתי\"ט שם לא ירד לסוף דעת רע\"ב בזה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>והא דהקשה עוד בתי\"ט (ר\"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי\"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק\"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי\"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ יע\"ש. נ\"ב (ואף למאי דסא\"ד דהתי\"ט. דבמסקנא לכ\"ע שבת לאו זמן תפלין לק\"מ. דאין צורך לומר דלפ\"ז פליגי בדר\"ש. אלא דכ\"ע ס\"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ\"ה לת\"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא\"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו\"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא\"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ\"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר\"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק\"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בנו. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פי\"ח דשבת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע\"פ שהיא רה\"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט\"ז ורש\"ל. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סשמ\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ גוונא. נ\"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ\"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ\"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר\"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא\"ח סימן שנ\"ה לענין צואה) <b>ועפמ\"ש</b> לא יקשה ג\"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ\"ח. וק\"ל. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן חר\"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ\"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו\"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ\"ע </b>מ\"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו\"ל למסתם לא יעמוד אדם בר\"ה ויעשה צרכיו ברה\"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש\"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ\"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישתין בר\"ה. </b>דמפיק מרה\"י לר\"ה ואם השתין חייב חטאת עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ\"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע\"א] דמ\"ר עד מ' יום דווקא (ע\"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ\"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית: ",
+                "<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה\"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: ",
+                "<b>ואולי </b>י\"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא\"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ\"ש בס\"ד רפ\"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ\"ק דשבת (דיא\"ב): ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כולה מתני' ר\"י היא. והיינו דתנינן ר\"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה\"ק שר\"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: ",
+                "<b>ובזה </b>יש סיוע ג\"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס\"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר\"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי\"ט בתרא דביכורים ומ\"ש בס\"ד שילהי ברכות): ",
+                "<b>א\"נ </b>אפילו תימא ככ\"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ\"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז\"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי\"ט שהעתיק לשון הרמב\"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע\"י יתדות תקועין בארץ ובזה א\"צ להגיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>של פטמים. </b>הפ\"א פתוח\"ה והטי\"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: ",
+                "<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי\"ט ורש\"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב\"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב\"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי\"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא\"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע\"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב\"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר\"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר\"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש\"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע\"י שכחה. כדאשכחן טובא כה\"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש\"י. ומפ\"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר\"ה עליה כמ\"ש שם בס\"ד. ועמ\"ש רפ\"ד דר\"ה ובמס' מדות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש\"י. ואע\"ג דקיי\"ל לקיחה ע\"י ד\"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ\"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ\"ש בס\"ד בביאור אותו מאמר: ",
+                "<b>יבלת. </b>פירש\"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי\"ט ולא ישתנה משקלו (ר\"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש\"ד ע\"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש\"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: ",
+                "<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי\"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי\"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא\"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת\"ח בפ\"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: ",
+                "<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי\"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא\"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו\"ד השואי\"ת. ויהא ע\"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ\"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ\"ו) אף <b>היבלות</b>. היו\"ד בשו\"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת\"ח פ\"א הפעל ודגושי העי\"ן. ובין הבאין בשו\"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי\"ת סגול\"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי\"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי\"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח\"י פ\"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז\"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי\"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ\"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי\"ט קאי. ולמ\"ד קרבין בי\"ט. א\"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ\"ל דאפ\"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>שער. נ\"ב (הלא גם הוא אינו ש\"ד אלא תואר בלבד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר\"ל שהבי\"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ\"א הפעל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בגלגל. </b>כתב הרע\"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ\"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ\"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה\"א) ועמ\"ש בתו' פב\"מ (דכט\"ב) ד\"ה גזרה עיליתא דשישא: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ריש הלכות חנוכה.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..88db2c39bbf0e6d955bf183d848af6a9a5c6bd7b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,280 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע\"פ רע\"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"ע ע\"ז וע\"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן דכיון דא\"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: ",
+                "<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את\"ק וכמ\"ש בתי\"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את\"ק ליכא לאקשויי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת\"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב\"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת\"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס\"ד דה\"ק לא נחלקו בפחות מד\"א. אלא בד\"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב\"ה לב\"ש. משו\"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב\"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב\"ה. משו\"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר\"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע\"פ שהוא משורש אחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וב\"ה </b>עתי\"ט משם כ\"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע\"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד\"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ\"א בזה. להחזיק דעת הר\"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר\"ל שהוא נתר. וכ\"ה דרך חז\"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע\"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ\"ש התי\"ט בשם הה\"מ: ",
+                "<b>י\"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע\"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ\"מ בקורה עגולה סגי בג\"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו\"ה לא דקו בה לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע\"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו\"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה\"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אבנים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר\"א מ\"ב דלעיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א\"ח סימן שס\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ\"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא\"ח סשס\"ו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חגורה. </b>נ\"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ\"ע בהקפת חבלים סגי. אע\"ג דאיכא מאן דאמר ס\"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש\"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל\"כ מה חסר להם בפירש\"י. ומי סני למימר כלישנא דרש\"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ\"ש הרע\"ב ז\"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ\"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה\"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: ",
+                "<b>ותימה </b>דהא קיי\"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ\"ז ע\"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש\"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו\"ל כאילו מוקף מחיצות. וא\"כ אע\"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>פ\"ד ודוק. נ\"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג\"כ אסורין בהנאה. עשי\"ע (סמ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס\"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק\"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: ",
+                "<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע\"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי\"ג כירה מג\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת\"ק דידן דפליג אר\"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס\"ל באבד המפתח ה\"ז עירוב. אלא משום דס\"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א\"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ\"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: ",
+                "<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר\"ה היינו לאפוקי רה\"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר\"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות דכרמלית. שני ליה דאי משו\"ה לק\"מ. דס\"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש. ומיהו למסקנ' דקיי\"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ\"ל ברור. והכי משמע נמי ממ\"ש התו' בשם ר\"י בד\"ה הא קמשתמש באילן: ",
+                "<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה\"י הוא. אע\"ג דלמעלה רחב ד' עכ\"ל הרע\"ב וכפרש\"י. ולאו היינו דר\"י ב\"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה\"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי\"ט </b>עחי\"ג בס\"ד. ואשתמיט לרע\"ב ותי\"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"ד הדרן. ועמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ\"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ\"ק דסוכה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ\"ע</b> בגמרא דר\"ה (לב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע\"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י\"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי\"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע\"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו\"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב\"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנ\"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר\"ה לחייב על העברת ד\"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר\"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ\"ש הרמב\"ם ז\"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה\"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא\"כ בכרמלית דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"ד דוק. נ\"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר\"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר\"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ\"ט מספקא לן. ש\"מ על כרחך דלא ס\"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סת\"ד) ודוק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא ד\"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ\"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"ל אלא ד\"א </b>עתי\"ט בשם תו'. דקומתו ש\"א בינוני ג\"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר\"פ מש\"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע\"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא\"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי\"ט דה\"ק או בא בדרך אע\"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ\"ל: ",
+                "<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע\"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס\"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ\"ה א\"צ אלא אמירה בעלמא. דאל\"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו\"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר\"מ ז\"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע\"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע\"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא\"א לו להגיע לשם. והו\"ל נמי עני לגבי אותו מקום): ",
+                "<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס\"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר\"ל ג\"כ מי שהוא בדרך אע\"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע\"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה\"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא\"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע\"י. דהו\"ל עני. ואשמעינן השתא דל\"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ\"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ\"פ לערב ברגליו או בפת. משא\"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע\"פ רע\"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע\"ש התכלית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי\"ט פירש\"י ומ\"ש הב\"י בלשונו קטנה ר\"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב\"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש\"י ור\"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי\"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב\"י לא ראה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס\"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א\"כ ה\"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש\"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר\"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ\"י הרע\"ב וצ\"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ\"ש לעיל מ\"ז: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר. </b>מ\"ש הרע\"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ\"ל: ",
+                "<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו\"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תימא דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ\"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע\"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: ",
+                "<b>וא\"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא\"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ\"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: ",
+                "<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ\"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה\"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש\"י דס\"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה\"ג. ולאו ק\"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע\"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו\"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: ",
+                "<b>ותו </b>קמ\"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר\"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע\"פ הרע\"ב. ומכאן ראיה למ\"ש הטור א\"ח סימן תל\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה\"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה\"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט\"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר\"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר\"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר\"ה ע\"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה\"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז\"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ\"ע אין ספק דמחיצת רה\"י כרה\"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע\"י צירוף מחיצה. הרי זו רה\"י גמורה. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן שמ\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עתי\"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומזכה להן ע\"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ\"ש התי\"ט שכ\"כ התו' לענין אחר דמודה ר\"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר\"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד\"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע\"ח כר\"י. ולא דמי לההיא דרפ\"ח דמילתא אחריתא היא וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי\"ט וא\"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע\"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא\"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: "
+            ],
+            [
+                "<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי\"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ\"ל. ואפ\"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא\"ב): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל\"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי\"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה\"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר\"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז\"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע\"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא\"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי\"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר\"ל. אע\"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע\"י שכחה בלבד. מ\"מ כך הוא דינם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומרפסת. </b>ז\"ל התי\"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע\"ג דלית בה דיורין. מ\"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע\"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ\"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע\"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר\"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"י דבתרא. ובשי\"ע (סל\"ב).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי\"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא\"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע\"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה\"י הוא לעולם בין שהוא ברה\"י בין בר\"ה. כדכתיבנא במ\"ד פי\"א דשבת. וה\"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע\"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה\"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא\"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה\"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: ",
+                "<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי\"ט על מסקנת הגמרא. שא\"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר\"ה קאתו. הא קיי\"ל חורי ר\"ה לאו כר\"ה דמו. ואף למ\"ד דיש חורין לר\"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: ",
+                "<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ\"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע\"ג נידון משום מחיצה. א\"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא\"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה\"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע\"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ\"ה דאהלות ומ\"ז פי\"ו דכלים ומ\"ב פי\"ח שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי\"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש\"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע\"ג דאליבא דר\"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ\"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ\"ש בתי\"ט בשמם: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די\"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי\"ט ותימה דהכא פסק הרע\"ב כת\"ק כו' וא\"כ ס\"ל דשבת זמן אפילין. ובפ\"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר דפירש\"י ורע\"ב מדידהו אדידהו לק\"מ דהתם בפמ\"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא\"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי\"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס\"ל. א\"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו\"ל מ\"ע שה\"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע\"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה\"י שם (במו\"ק סי' כ\"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו\"ה: ",
+                "<b>והא </b>דהקשה עוד בתי\"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא\"ח (סימן ל\"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא\"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב\"א כדכתיבנא התם בס\"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל\"א ע\"ב] ואפ\"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב\"ת דרבנן ושני לן בין ב\"ת דדבריהם. לב\"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר\"ה דף כ\"ח ע\"ב] אלא בלעבור אב\"ת דבר תורה. אבל לעבור אב\"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י\"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא\"כ הו\"ל לאידך משוי בודאי. משו\"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: ",
+                "<b>עי\"ל </b>ע\"פ מה שכתבתי שם בסס\"י י\"א בס\"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי\"ל כמ\"ד צריכות כוונה. יע\"ש: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ\"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ\"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ק דביצה. וכמדומה שהתי\"ט שם לא ירד לסוף דעת רע\"ב בזה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>והא דהקשה עוד בתי\"ט (ר\"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי\"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק\"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי\"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ יע\"ש. נ\"ב (ואף למאי דסא\"ד דהתי\"ט. דבמסקנא לכ\"ע שבת לאו זמן תפלין לק\"מ. דאין צורך לומר דלפ\"ז פליגי בדר\"ש. אלא דכ\"ע ס\"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ\"ה לת\"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא\"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו\"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא\"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ\"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר\"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק\"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בנו. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פי\"ח דשבת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע\"פ שהיא רה\"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט\"ז ורש\"ל. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סשמ\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ גוונא. נ\"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ\"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ\"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר\"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא\"ח סימן שנ\"ה לענין צואה) <b>ועפמ\"ש</b> לא יקשה ג\"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ\"ח. וק\"ל. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן חר\"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ\"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו\"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ\"ע </b>מ\"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו\"ל למסתם לא יעמוד אדם בר\"ה ויעשה צרכיו ברה\"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש\"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ\"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישתין בר\"ה. </b>דמפיק מרה\"י לר\"ה ואם השתין חייב חטאת עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ\"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע\"א] דמ\"ר עד מ' יום דווקא (ע\"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ\"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית: ",
+                "<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה\"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: ",
+                "<b>ואולי </b>י\"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא\"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ\"ש בס\"ד רפ\"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ\"ק דשבת (דיא\"ב): ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כולה מתני' ר\"י היא. והיינו דתנינן ר\"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה\"ק שר\"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: ",
+                "<b>ובזה </b>יש סיוע ג\"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס\"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר\"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי\"ט בתרא דביכורים ומ\"ש בס\"ד שילהי ברכות): ",
+                "<b>א\"נ </b>אפילו תימא ככ\"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ\"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז\"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי\"ט שהעתיק לשון הרמב\"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע\"י יתדות תקועין בארץ ובזה א\"צ להגיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>של פטמים. </b>הפ\"א פתוח\"ה והטי\"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: ",
+                "<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי\"ט ורש\"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב\"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב\"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי\"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא\"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע\"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב\"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר\"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר\"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש\"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע\"י שכחה. כדאשכחן טובא כה\"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש\"י. ומפ\"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר\"ה עליה כמ\"ש שם בס\"ד. ועמ\"ש רפ\"ד דר\"ה ובמס' מדות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש\"י. ואע\"ג דקיי\"ל לקיחה ע\"י ד\"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ\"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ\"ש בס\"ד בביאור אותו מאמר: ",
+                "<b>יבלת. </b>פירש\"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי\"ט ולא ישתנה משקלו (ר\"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש\"ד ע\"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש\"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: ",
+                "<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי\"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי\"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא\"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת\"ח בפ\"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: ",
+                "<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי\"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא\"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו\"ד השואי\"ת. ויהא ע\"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ\"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ\"ו) אף <b>היבלות</b>. היו\"ד בשו\"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת\"ח פ\"א הפעל ודגושי העי\"ן. ובין הבאין בשו\"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי\"ת סגול\"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי\"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי\"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח\"י פ\"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז\"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי\"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ\"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי\"ט קאי. ולמ\"ד קרבין בי\"ט. א\"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ\"ל דאפ\"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>שער. נ\"ב (הלא גם הוא אינו ש\"ד אלא תואר בלבד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר\"ל שהבי\"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ\"א הפעל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בגלגל. </b>כתב הרע\"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ\"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ\"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה\"א) ועמ\"ש בתו' פב\"מ (דכט\"ב) ד\"ה גזרה עיליתא דשישא: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ריש הלכות חנוכה.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76f2d6e2de5c29a9156ca2962c4a9b65a2a41154
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע\"ב כדי לחלוק כבוד לא\"י כו'. לקח זה מהרמב\"ם. ועמ\"ש בזה בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' תרפ\"ח): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע\"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש\"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ\"א בקמ\"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע\"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר\"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע\"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א\"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ\"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ\"ף בשו\"א. והפ\"א פתוח\"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דכשחל י\"ג לבני כפרים בשבת. נ\"ב (ר\"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א\"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע\"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי\"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ\"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה\"כ </b>ע\"פ רע\"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ\"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש\"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע\"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ\"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ\"נ. כמו שכתבתי בס\"ד במו\"ק (סתרפ\"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו\"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע\"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי\"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר\"ן ז\"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו\"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ\"ז יכולני ליישב פירש\"י ז\"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה\"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה\"ג. כ\"ש למ\"מ דרבנן. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (א\"ח סקפ\"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש\"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש\"י ז\"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ\"ד נראה שא\"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ\"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי\"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא\"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע\"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה\"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס\"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי\"ט על לשון הרע\"ב. במ\"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א\"כ שיהו פנויין. וק\"ל אין להאריך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות בע\"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע\"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת. וניחא לי במ\"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ\"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ\"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש\"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א\"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז\"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר\"ה גמור. ואעפ\"כ אסור): ",
+                "<b>נ\"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס\"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א\"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א\"כ כ\"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס\"ת. (ואפשר גם בס\"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק\"ל. אע\"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא\"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   ",
+                "<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג\"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: ",
+                "<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י\"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שאינה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב\"ד מסורה [סוכה ד' מ\"ג ע\"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב מ\"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ\"ע אין עושין אותה בשבת עכ\"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי\"ט ולא ידעתי מי הכריע להר\"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע\"כ. <b>ולענ\"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א\"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והקהל. </b>פירש הרע\"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א\"א וכ\"כ רש\"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא\"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>והנה </b>מ\"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי\"ח דשבת מה שכתבתי שם: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: ",
+                "<b>הגהה </b>(ואין לטעון א\"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: ",
+                "<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר\"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע\"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: ",
+                "<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא\"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק\"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: ",
+                "<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב\"ה. (רפ\"ק דחגיגה) [ד' ו' ע\"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב\"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: ",
+                "<b>אע\"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר\"י דס\"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ\"ק דע\"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר\"ה [ד' ט' ע\"א ד\"ה ולאפוקי] ושם במס' ע\"ז [ד' ט' ע\"ב ד\"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת\"ל לאלף הג'. צא מהן תמ\"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי\"ד שכבשו וחלקו. סך תק\"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק\"ג התחילו למנות. נשארו שכ\"ח לתשלום תת\"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ\"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת\"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   ",
+                "<b>ואפילו </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת\"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: ",
+                "<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת\"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת\"ל היא שנת השמטה: ",
+                "<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר\"ה נפקדה חנה [ר\"ה ד' י\"א ע\"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע\"ב ד\"ה ומי] בתענית ורש\"י בנזיר (דה\"א): ",
+                "<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר\"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש\"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: ",
+                "<b>ולא </b>בא שם רש\"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ\"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא\"כ שנה ראשונה שלו תת\"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר\"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו\"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ\"ש מראייה ולא תידוק מדי: ",
+                "<b>אע\"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור\"ל שלא מג\"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': ",
+                "<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע\"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע\"כ הגה\"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה\"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש\"י ז\"ל : ",
+                "<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס\"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז\"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: ",
+                "<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי\"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז\"ש התו' פ\"ק דמ\"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז\"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ\"ק (דה\"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: ",
+                "<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: ",
+                "<b>וא\"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא\"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס\"ד: ",
+                "<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע\"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע\"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ\"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ\"ה בת\"כ. וכל ימי הסגירו אעפ\"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י\"ב משנה ה']. אע\"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע\"ש. וכן הוא כאן כנ\"ל ברור בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ\"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א\"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש\"ל מ\"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי\"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה\"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע\"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ\"ל דמ\"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ\"ש בס\"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו\"ק א\"ח (סי\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי\"ל כשמאי דספ\"ב דסוכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ\"ב דתענית. ובמ\"ש בס\"ד במו\"ק ר\"ס תרפ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י\"ד וט\"ו אסורין בהסו\"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ\"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ\"ש שילהי מ\"ק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע\"פ רע\"ב. <b>וה\"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בעזה\"י נ\"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ\"ל לענין עטיה על שפם. כמ\"ש תי\"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי\"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר\"י. ולא כרבי. ולא כר\"ח. אלא כריבר\"י. דס\"ל מוחלט נמי אסור בתש\"ה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע\"ל</b> רפ\"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ\"ש בפ\"ד דידים בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפ\"א </b>דיומא. ופ\"ב דמכות מ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב\"ה פ\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי\"ד לבני כרכים.: ",
+                "<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי\"ד. לצאת בה י\"ח הא אינהו בני ט\"ו נינהו. ומאי קמ\"ל במתני' דיצא: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דמיירי בי\"ד שחל בע\"ש. דמוקפין נמי קרו בי\"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס\"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי\"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע\"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: ",
+                "<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע\"כ בעי למקרי עמהם בי\"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א\"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י\"ט בי\"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א\"י הנמצא בח\"ל בי\"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ\"א ע\"א]: ",
+                "<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה\"ג סתמא. טפי הו\"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי צ\"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א\"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: ",
+                "<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד\"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס\"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק\"ל: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ל דס\"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: ",
+                "<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ\"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא\"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה\"ג. והרי בע\"פ ובט\"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ כמותם. נ\"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ\"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה\"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע\"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו\"ת. כל שכן במלאכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ\"ד מברכין על המנהג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ\"ל אע\"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע\"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד\"א) תו' ד\"ה נשים חייבות במ\"מ. וברא\"ש שם ומ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי\"ט זה\"ל וצ\"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלק\"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו\"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ\"ש בס\"ד בשלהי פרקין: ",
+                "<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ\"ח ע\"א]. אלא דסד\"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר\"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו\"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: ",
+                "<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ\"ו ע\"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ\"ש לקמן בעזה\"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: ",
+                "<b>ובד\"ה ולמוספין. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ\"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: ",
+                "<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת\"ה דהלכה כר\"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ\"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע\"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ\"ו ע\"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: ",
+                "<b>וא\"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ\"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע\"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר\"מ. <b>אבל</b> לפירש\"י ד\"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי\"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ותו לא (ר\"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ\"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר\"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר\"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס\"ל דקרבי כל היום. ואפ\"ה כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו': ",
+                "<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ\"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהל' כלי המקדש: ",
+                "<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק\"ש דלילה כך נ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא\"ח (סתפ\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ המקדש. <b>וא\"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ נ\"ל. נ\"ב <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק\"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ\"ש התו' וכן נראה ג\"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ\"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר\"ג ס\"ל בק\"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא אף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל\"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ\"ע. כמ\"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש\"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ\"ש ריש חגיגה ס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' קנ\"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: ",
+                "<b>בדמיו. </b>כתב תי\"ט אע\"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ\"ל: ",
+                "<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז\"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ\"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ\"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול\"ם עי\"ן השורש רק בק\"ח כמ\"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב\"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה\"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע\"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי\"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה\"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר\"י </b>יל\"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר\"מ. משו\"ה כתבו מ\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי\"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתר\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע\"ל מ\"ד בתי\"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו\"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: ",
+                "<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד\"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ\"ל. ולא זו אף זו קתני: ",
+                "<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ\"ל. (והך תנא סתמא בי\"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: ",
+                "<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: ",
+                "<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע\"ב ז\"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש\"י. ור\"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ\"ג דשבת: ",
+                "<b>והחותם. </b>כתבתי\"ט נראה דמשו\"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס\"ת נוטל שכר כו'. ואעפ\"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א\"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: ",
+                "<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע\"ש הגומרה [עיין סוטה דף י\"ג ע\"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ\"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע\"א] שר\"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד\"א) ובתו'. שם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ\"ש בתי\"ט במ\"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש\"ץ קדיש וקדושה. ות\"ל שכיוונתי לדעתו ז\"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא\"ח (סי' ס\"ט). בפשיטות ע\"ש: ",
+                "<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע\"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי\"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע\"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: ",
+                "<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע\"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג\"ש דעדה עדה. כיון דע\"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו\"ה נקראו עדה: ",
+                "<b>וא\"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע\"ב ז\"ל וזה פשוט. ואע\"ג דבתלמודא איתא נמי לג\"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע\"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: ",
+                "<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי\"ט והיה נ\"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו\"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי\"ד (סימן שע\"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ\"ק [דף ח' ע\"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ\"ע עכ\"ל: ",
+                "<b>ודבריו </b>תמוהים במ\"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ\"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: ",
+                "<b>וע\"ש </b>בטור (סי' שע\"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג\"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ\"ש שם הטור משמו של הרמב\"ן ז\"ל בפירוש: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ\"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי\"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ\"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע\"ט). דר\"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: ",
+                "<b>וזוהי </b>ששנינו בפ\"ג דמ\"ק [דף כ\"ז ע\"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע\"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: ",
+                "<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק\"ל אמאי לא בעי י\"א דאין ב\"ד שקול עכ\"ל. ושמא י\"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: ",
+                "<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע\"ב. וכתב בתי\"ט ור\"ל ע\"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ\"ל דעבד עברי איתקש עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע\"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע\"א]: ",
+                "<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע\"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א\"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א\"כ ההקדש נפסד. אע\"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ\"ד: ",
+                "<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא\"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר\"פ המוכר פירות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>השם. נ\"ב (דכוותה רפ\"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי\"ט ס\"פ שילהי מכילתין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סקל\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע\"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש\"י ז\"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי\"ט עצמו כך כתב לעיל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ\"ב ע\"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע\"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע\"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג\"כ לאחר מכן היא באה לפ\"ז: ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה\"ת. מ\"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: ",
+                "<b>וגם </b>מ\"ש בכוונת רש\"י באומרו רגיל להפטיר. שר\"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע\"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ\"ש בסמוך בעזה\"י: ",
+                "<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי\"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א\"נ שהוא המתחיל ע\"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא\"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: ",
+                "<b>ואנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו\"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע\"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: ",
+                "<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א\"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע\"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו\"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: ",
+                "<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש\"י והרע\"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור\"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ\"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: ",
+                "<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא\"ע בס\"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ\"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: ",
+                "<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ\"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס\"ה ע\"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו\"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע\"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: ",
+                "<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי\"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ\"ל כי קרוב הוא: ",
+                "<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי\"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: ",
+                "<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר\"ן ז\"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ\"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע\"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ\"ד התו') אע\"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ\"ק דחולין [דף כ\"ד ע\"ב] משא\"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ\"מ נושא כפיו בקביעות: ",
+                "<b>ובזה </b>מכוונים ג\"כ דברי רש\"י הנז'. במ\"ש הרגיל להפטיר. דה\"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע\"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס\"ד. איכא לשנויי תו. דקמ\"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ\"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ\"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ\"ב ע\"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע\"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז\"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע\"ש במקומו ודוק: ",
+                "<b>ואילולי </b>דבריהם ז\"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה\"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: ",
+                "<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע\"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: ",
+                "<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ\"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב\"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס\"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע\"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: ",
+                "<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה\"ג הרי\"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה\"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ\"ש בפי' רש\"י שסביב הרי\"ף שלא כמפורש בפנים. דנ\"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש\"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ\"ש שם באורך בס\"ד. ומשם תראה ג\"כ טעם הספרים דל\"ג לה אע\"פ שלד\"ה אין שייכות לסומא בקה\"ת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע\"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' קכ\"ח) וצ\"ב. וצ\"ל דפוחח ע\"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב\"ם. שעכ\"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ\"ש בא\"ח סי' צ\"ח. והרב\"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ\"ש בביאורי לטא\"ח (סי' צ\"א וצ\"ב): ",
+                "<b>סכנה </b>עמ\"ש הרע\"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ\"ט ע\"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר\"פ ר\"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו\"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר\"ט דריש ברכו' [דף י' ע\"ב] עמ\"ש שם בס\"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: ",
+                "<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה\"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי\"ט שהוא ענין רכיכות. ול\"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב\"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: ",
+                "<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע\"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש\"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: ",
+                "<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל\"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו\"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש\"י. אלא ה\"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש\"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: ",
+                "<b>איברא </b>דא\"ה לא ידענא מ\"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר\"ן שאינו עוקר הג\"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ\"ש התי\"ט בשמו. ומנא ליה להר\"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: ",
+                "<b>ורש\"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו\"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ\"ש בס\"ד בטא\"ח (סימן כ\"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה\"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה\"ג. ומסייעא למ\"ש בבאורי עיין שם. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי\"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ\"ע ועמ\"ש בס\"ד בביאורי הנז' (סי' ל\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב\"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק\"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ\"ש בתי\"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש\"י: ",
+                "<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: ",
+                "סליקא לה מסכת מגילה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג בלח\"ש (דקט\"ב שכ\"א) דריש מכילתין וק\"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f26c6dd99713c042a0c345c180f9c19b57c42f2b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,246 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע\"ב כדי לחלוק כבוד לא\"י כו'. לקח זה מהרמב\"ם. ועמ\"ש בזה בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' תרפ\"ח): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע\"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש\"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ\"א בקמ\"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע\"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר\"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע\"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א\"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ\"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ\"ף בשו\"א. והפ\"א פתוח\"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דכשחל י\"ג לבני כפרים בשבת. נ\"ב (ר\"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א\"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע\"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי\"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ\"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה\"כ </b>ע\"פ רע\"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ\"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש\"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע\"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ\"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ\"נ. כמו שכתבתי בס\"ד במו\"ק (סתרפ\"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו\"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע\"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי\"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר\"ן ז\"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו\"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ\"ז יכולני ליישב פירש\"י ז\"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה\"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה\"ג. כ\"ש למ\"מ דרבנן. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (א\"ח סקפ\"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש\"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש\"י ז\"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ\"ד נראה שא\"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ\"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי\"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא\"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע\"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה\"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס\"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי\"ט על לשון הרע\"ב. במ\"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א\"כ שיהו פנויין. וק\"ל אין להאריך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות בע\"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע\"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת. וניחא לי במ\"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ\"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ\"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש\"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א\"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז\"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר\"ה גמור. ואעפ\"כ אסור): ",
+                "<b>נ\"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס\"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א\"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א\"כ כ\"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס\"ת. (ואפשר גם בס\"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק\"ל. אע\"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא\"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   ",
+                "<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג\"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: ",
+                "<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י\"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שאינה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב\"ד מסורה [סוכה ד' מ\"ג ע\"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב מ\"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ\"ע אין עושין אותה בשבת עכ\"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי\"ט ולא ידעתי מי הכריע להר\"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע\"כ. <b>ולענ\"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א\"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והקהל. </b>פירש הרע\"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א\"א וכ\"כ רש\"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא\"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>והנה </b>מ\"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי\"ח דשבת מה שכתבתי שם: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: ",
+                "<b>הגהה </b>(ואין לטעון א\"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: ",
+                "<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר\"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע\"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: ",
+                "<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא\"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק\"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: ",
+                "<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב\"ה. (רפ\"ק דחגיגה) [ד' ו' ע\"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב\"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: ",
+                "<b>אע\"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר\"י דס\"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ\"ק דע\"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר\"ה [ד' ט' ע\"א ד\"ה ולאפוקי] ושם במס' ע\"ז [ד' ט' ע\"ב ד\"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת\"ל לאלף הג'. צא מהן תמ\"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי\"ד שכבשו וחלקו. סך תק\"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק\"ג התחילו למנות. נשארו שכ\"ח לתשלום תת\"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ\"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת\"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   ",
+                "<b>ואפילו </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת\"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: ",
+                "<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת\"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת\"ל היא שנת השמטה: ",
+                "<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר\"ה נפקדה חנה [ר\"ה ד' י\"א ע\"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע\"ב ד\"ה ומי] בתענית ורש\"י בנזיר (דה\"א): ",
+                "<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר\"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש\"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: ",
+                "<b>ולא </b>בא שם רש\"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ\"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא\"כ שנה ראשונה שלו תת\"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר\"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו\"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ\"ש מראייה ולא תידוק מדי: ",
+                "<b>אע\"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור\"ל שלא מג\"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': ",
+                "<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע\"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע\"כ הגה\"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה\"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש\"י ז\"ל : ",
+                "<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס\"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז\"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: ",
+                "<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי\"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז\"ש התו' פ\"ק דמ\"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז\"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ\"ק (דה\"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: ",
+                "<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: ",
+                "<b>וא\"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא\"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס\"ד: ",
+                "<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע\"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע\"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ\"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ\"ה בת\"כ. וכל ימי הסגירו אעפ\"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י\"ב משנה ה']. אע\"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע\"ש. וכן הוא כאן כנ\"ל ברור בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ\"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א\"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש\"ל מ\"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי\"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה\"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע\"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ\"ל דמ\"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ\"ש בס\"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו\"ק א\"ח (סי\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי\"ל כשמאי דספ\"ב דסוכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ\"ב דתענית. ובמ\"ש בס\"ד במו\"ק ר\"ס תרפ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י\"ד וט\"ו אסורין בהסו\"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ\"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ\"ש שילהי מ\"ק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע\"פ רע\"ב. <b>וה\"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ בעזה\"י נ\"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ\"ל לענין עטיה על שפם. כמ\"ש תי\"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי\"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר\"י. ולא כרבי. ולא כר\"ח. אלא כריבר\"י. דס\"ל מוחלט נמי אסור בתש\"ה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע\"ל</b> רפ\"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ\"ש בפ\"ד דידים בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפ\"א </b>דיומא. ופ\"ב דמכות מ\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב\"ה פ\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי\"ד לבני כרכים.: ",
+                "<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי\"ד. לצאת בה י\"ח הא אינהו בני ט\"ו נינהו. ומאי קמ\"ל במתני' דיצא: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דמיירי בי\"ד שחל בע\"ש. דמוקפין נמי קרו בי\"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס\"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי\"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע\"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: ",
+                "<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע\"כ בעי למקרי עמהם בי\"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א\"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י\"ט בי\"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א\"י הנמצא בח\"ל בי\"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ\"א ע\"א]: ",
+                "<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה\"ג סתמא. טפי הו\"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי צ\"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א\"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: ",
+                "<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד\"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס\"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק\"ל: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ל דס\"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: ",
+                "<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ\"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא\"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה\"ג. והרי בע\"פ ובט\"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ כמותם. נ\"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ\"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה\"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע\"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו\"ת. כל שכן במלאכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ\"ד מברכין על המנהג).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ\"ל אע\"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע\"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד\"א) תו' ד\"ה נשים חייבות במ\"מ. וברא\"ש שם ומ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי\"ט זה\"ל וצ\"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלק\"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו\"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ\"ש בס\"ד בשלהי פרקין: ",
+                "<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ\"ח ע\"א]. אלא דסד\"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר\"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו\"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: ",
+                "<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ\"ו ע\"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ\"ש לקמן בעזה\"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: ",
+                "<b>ובד\"ה ולמוספין. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ\"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: ",
+                "<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת\"ה דהלכה כר\"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ\"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע\"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ\"ו ע\"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: ",
+                "<b>וא\"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ\"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע\"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר\"מ. <b>אבל</b> לפירש\"י ד\"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי\"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ותו לא (ר\"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ\"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר\"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר\"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס\"ל דקרבי כל היום. ואפ\"ה כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו': ",
+                "<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ\"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהל' כלי המקדש: ",
+                "<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק\"ש דלילה כך נ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא\"ח (סתפ\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ המקדש. <b>וא\"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ נ\"ל. נ\"ב <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק\"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ\"ש התו' וכן נראה ג\"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ\"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר\"ג ס\"ל בק\"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא אף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל\"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ\"ע. כמ\"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש\"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ\"ש ריש חגיגה ס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' קנ\"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: ",
+                "<b>בדמיו. </b>כתב תי\"ט אע\"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ\"ל: ",
+                "<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז\"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ\"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ\"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול\"ם עי\"ן השורש רק בק\"ח כמ\"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב\"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה\"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע\"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי\"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה\"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר\"י </b>יל\"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר\"מ. משו\"ה כתבו מ\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי\"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתר\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע\"ל מ\"ד בתי\"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו\"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: ",
+                "<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד\"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ\"ל. ולא זו אף זו קתני: ",
+                "<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ\"ל. (והך תנא סתמא בי\"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: ",
+                "<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: ",
+                "<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע\"ב ז\"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש\"י. ור\"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ\"ג דשבת: ",
+                "<b>והחותם. </b>כתבתי\"ט נראה דמשו\"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס\"ת נוטל שכר כו'. ואעפ\"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א\"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: ",
+                "<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע\"ש הגומרה [עיין סוטה דף י\"ג ע\"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ\"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע\"א] שר\"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד\"א) ובתו'. שם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ\"ש בתי\"ט במ\"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש\"ץ קדיש וקדושה. ות\"ל שכיוונתי לדעתו ז\"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא\"ח (סי' ס\"ט). בפשיטות ע\"ש: ",
+                "<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע\"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי\"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע\"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: ",
+                "<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע\"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג\"ש דעדה עדה. כיון דע\"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו\"ה נקראו עדה: ",
+                "<b>וא\"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע\"ב ז\"ל וזה פשוט. ואע\"ג דבתלמודא איתא נמי לג\"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע\"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: ",
+                "<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי\"ט והיה נ\"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו\"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי\"ד (סימן שע\"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ\"ק [דף ח' ע\"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ\"ע עכ\"ל: ",
+                "<b>ודבריו </b>תמוהים במ\"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ\"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: ",
+                "<b>וע\"ש </b>בטור (סי' שע\"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג\"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ\"ש שם הטור משמו של הרמב\"ן ז\"ל בפירוש: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ\"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי\"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ\"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע\"ט). דר\"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: ",
+                "<b>וזוהי </b>ששנינו בפ\"ג דמ\"ק [דף כ\"ז ע\"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע\"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: ",
+                "<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק\"ל אמאי לא בעי י\"א דאין ב\"ד שקול עכ\"ל. ושמא י\"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: ",
+                "<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע\"ב. וכתב בתי\"ט ור\"ל ע\"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ\"ל דעבד עברי איתקש עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע\"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע\"א]: ",
+                "<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע\"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א\"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א\"כ ההקדש נפסד. אע\"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ\"ד: ",
+                "<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא\"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר\"פ המוכר פירות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>השם. נ\"ב (דכוותה רפ\"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי\"ט ס\"פ שילהי מכילתין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סקל\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע\"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש\"י ז\"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי\"ט עצמו כך כתב לעיל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ\"ב ע\"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע\"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע\"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג\"כ לאחר מכן היא באה לפ\"ז: ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה\"ת. מ\"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: ",
+                "<b>וגם </b>מ\"ש בכוונת רש\"י באומרו רגיל להפטיר. שר\"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע\"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ\"ש בסמוך בעזה\"י: ",
+                "<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי\"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א\"נ שהוא המתחיל ע\"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא\"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: ",
+                "<b>ואנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו\"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע\"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: ",
+                "<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א\"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע\"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו\"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: ",
+                "<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש\"י והרע\"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור\"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ\"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: ",
+                "<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא\"ע בס\"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ\"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: ",
+                "<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ\"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס\"ה ע\"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו\"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע\"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: ",
+                "<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי\"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ\"ל כי קרוב הוא: ",
+                "<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי\"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: ",
+                "<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר\"ן ז\"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ\"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע\"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ\"ד התו') אע\"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ\"ק דחולין [דף כ\"ד ע\"ב] משא\"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ\"מ נושא כפיו בקביעות: ",
+                "<b>ובזה </b>מכוונים ג\"כ דברי רש\"י הנז'. במ\"ש הרגיל להפטיר. דה\"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע\"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס\"ד. איכא לשנויי תו. דקמ\"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ\"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ\"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ\"ב ע\"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע\"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז\"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע\"ש במקומו ודוק: ",
+                "<b>ואילולי </b>דבריהם ז\"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה\"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: ",
+                "<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע\"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: ",
+                "<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ\"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב\"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס\"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע\"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: ",
+                "<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה\"ג הרי\"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה\"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ\"ש בפי' רש\"י שסביב הרי\"ף שלא כמפורש בפנים. דנ\"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש\"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ\"ש שם באורך בס\"ד. ומשם תראה ג\"כ טעם הספרים דל\"ג לה אע\"פ שלד\"ה אין שייכות לסומא בקה\"ת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע\"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ\"ש בס\"ד בביאורי לטא\"ח (סי' קכ\"ח) וצ\"ב. וצ\"ל דפוחח ע\"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב\"ם. שעכ\"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ\"ש בא\"ח סי' צ\"ח. והרב\"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ\"ש בביאורי לטא\"ח (סי' צ\"א וצ\"ב): ",
+                "<b>סכנה </b>עמ\"ש הרע\"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ\"ט ע\"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר\"פ ר\"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו\"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר\"ט דריש ברכו' [דף י' ע\"ב] עמ\"ש שם בס\"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: ",
+                "<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה\"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי\"ט שהוא ענין רכיכות. ול\"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב\"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: ",
+                "<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע\"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש\"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: ",
+                "<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל\"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו\"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש\"י. אלא ה\"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש\"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: ",
+                "<b>איברא </b>דא\"ה לא ידענא מ\"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר\"ן שאינו עוקר הג\"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ\"ש התי\"ט בשמו. ומנא ליה להר\"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: ",
+                "<b>ורש\"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו\"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ\"ש בס\"ד בטא\"ח (סימן כ\"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה\"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה\"ג. ומסייעא למ\"ש בבאורי עיין שם. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי\"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ\"ע ועמ\"ש בס\"ד בביאורי הנז' (סי' ל\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב\"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק\"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ\"ש בתי\"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש\"י: ",
+                "<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: ",
+                "סליקא לה מסכת מגילה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג בלח\"ש (דקט\"ב שכ\"א) דריש מכילתין וק\"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4586726521aa8a61bbd61a2c9d178384c73d8f37
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ\"ז דבסמוך. כך נ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ\"ב פ\"ד דמגלה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל ול\"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע\"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ\"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו",
+                "<b>מ\"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד\"א למיחש. קמ\"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: ",
+                "<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי\"ט ונ\"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ\"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע\"ב. ואע\"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: ",
+                "<b>וא\"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ\"ב ע\"ב] צרי' לחטט אחריו וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר רואין. </b>עמ\"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו\"ה לא קתני על מת. ועמ\"ש בס\"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע\"פ רע\"ב. ומעברת סכין ע\"פ שלמטה. <b>צ\"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי\"ג פכ\"ג דן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ בחבו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד רפ\"ד דמעשרות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע\"ב וכן הרמב\"ם ז\"ל ב\"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ\"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ\"ל בתי\"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש\"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: ",
+                "<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס\"ל ב\"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע\"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: ",
+                "<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב\"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב\"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע\"י כפייה. שאע\"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ",
+                "<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ\"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש\"י והר\"מ ז\"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: ",
+                "<b>ואין </b>בין דברי הרמ\"ך והרמב\"ם אלא שהרמ\"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב\"ם ס\"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ\"ך נמצא חוטא נשכר וצ\"ע: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע\"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ וצ\"ע. ועמו\"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע\"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי\"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד\"מ ויחזור חזרה ממש: ",
+                "<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע\"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ\"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ\"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: ",
+                "<b>ולכ\"ע </b>בשטר חוזר. אע\"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ\"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע\"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע\"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי\"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ\"ל: ",
+                "<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע\"פ: ",
+                "<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: ",
+                "<b>והשתא </b>אע\"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ\"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק\"ל: ",
+                "<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י\"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח\"כ מי שילוונו. דהו\"ל כדבר האבוד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט\"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ\"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ\"ש בכלים בכה\"ס בלי נ\"א. עם שקרוב הדבר. שס\"ת של עזרה בב\"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ\"ה בהדיא בגמרא פ\"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בי\"ד (סשנ\"ט) ובמו\"ק א\"ח (סימן שי\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>פי' הרע\"ב שכתב ז\"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע\"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב\"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע\"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע\"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע\"ג קרקע דווקא. וכמ\"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ\"כ גם האחרונים ז\"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ\"ש רפ\"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': ",
+                "סליקא לה מסכת מועד קטן בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e8ae09e63320c263dad89d771335b92a7cc20528
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ\"ז דבסמוך. כך נ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ\"ב פ\"ד דמגלה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל ול\"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע\"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ\"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו",
+                "<b>מ\"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד\"א למיחש. קמ\"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: ",
+                "<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי\"ט ונ\"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ\"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע\"ב. ואע\"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: ",
+                "<b>וא\"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ\"ב ע\"ב] צרי' לחטט אחריו וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר רואין. </b>עמ\"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו\"ה לא קתני על מת. ועמ\"ש בס\"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע\"פ רע\"ב. ומעברת סכין ע\"פ שלמטה. <b>צ\"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי\"ג פכ\"ג דן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ בחבו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד רפ\"ד דמעשרות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע\"ב וכן הרמב\"ם ז\"ל ב\"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ\"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ\"ל בתי\"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש\"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: ",
+                "<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס\"ל ב\"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע\"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: ",
+                "<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב\"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב\"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע\"י כפייה. שאע\"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. ",
+                "<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ\"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש\"י והר\"מ ז\"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: ",
+                "<b>ואין </b>בין דברי הרמ\"ך והרמב\"ם אלא שהרמ\"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב\"ם ס\"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ\"ך נמצא חוטא נשכר וצ\"ע: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע\"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ וצ\"ע. ועמו\"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע\"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי\"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד\"מ ויחזור חזרה ממש: ",
+                "<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע\"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ\"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע\"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ\"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: ",
+                "<b>ולכ\"ע </b>בשטר חוזר. אע\"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ\"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע\"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע\"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי\"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ\"ל: ",
+                "<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע\"פ: ",
+                "<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: ",
+                "<b>והשתא </b>אע\"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ\"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק\"ל: ",
+                "<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י\"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח\"כ מי שילוונו. דהו\"ל כדבר האבוד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט\"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ\"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ\"ש בכלים בכה\"ס בלי נ\"א. עם שקרוב הדבר. שס\"ת של עזרה בב\"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ\"ה בהדיא בגמרא פ\"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בי\"ד (סשנ\"ט) ובמו\"ק א\"ח (סימן שי\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>פי' הרע\"ב שכתב ז\"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע\"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב\"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע\"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע\"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע\"ג קרקע דווקא. וכמ\"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ\"כ גם האחרונים ז\"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ\"ש רפ\"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': ",
+                "סליקא לה מסכת מועד קטן בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5075af20d9b834a0b6c078c5a1096415d6d38be9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,334 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אור לי\"ד. </b>עיין רע\"ב ותי\"ט. ועוד בה שלישיה פי' הראב\"ד ז\"ל דתנא אהתחלת הלילה קפיד שיש עדיין קצת אור. ואלולי כן לא היה שם חושך לאור. ואיכא עת קבוע. ומהכא משמע לי דדייק אביי מילתיה דאמר בגמרא הילכך האי צורבא מרבנן כו' לא לפתא בשמעתא אורתא דתליסר נגהי ארביסר כו'. ודוק. דליכא מילתא דלא רמזה רבי במתני': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לי\"ד </b>בניסן. וקצר התנא במובן. זה דרכו ברבים מהמקומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בודקין </b>עמ\"ש הרע\"ב. <b>ותי\"ט</b> מחית נפשיה לספיקא. אי סגי בבטול בלב בלחוד. ולא קיי\"ל הכי. אלא צריך להוציאו בשפתיו. כדאיתא בירושלמי בהדיא עבב\"י סימן תל\"א. ומ\"ש במו\"ק שם ובסימן תל\"ו <b>ובהדי</b> פלוגתא למה לן בלא\"ה נמי אתי שפיר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב שמא ימלך על בטולו. <b>ר\"ל</b> דאע\"פ שהוציאו בשפתיו. מ\"מ במחשבה בעלמא הדר קני ליה. משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואפילו בלא מחשבה. אלא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מיהו בגלויי דעתא דחס עליה מלשרפה. סגי למיקם עלה בבל יראה ובל ימצא. ודוק. ועמו\"ק סימן תל\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כתב </b>עוד רע\"ב ומיהו כו' <b>עמ\"ש</b> שם סי' תל\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין חוששין שמא גררה</b> ע\"פ רע\"ב וכן פרש\"י. <b>ותמיהא </b>לי טובא איכפל תנא לאשמועינן כה\"ג דלא ניחוש שמא בתוך שבא לבדוק בזוית זו גררה חולדה למקום הבדוק. ונצריכנו לחזור ולבדוק. אטו הא צריכא למימר דאין לדבר סוף. פשיטא ודקארי לה מאי קארי. <b>לכן</b> נראה לי. דהך בבא פירושא דקמייתא היא. דסד\"א הא דתנן ברישא. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. א\"צ בדיקה. היינו דווקא בשאין חולדה וברדלס מצויין שם כלל. אבל היכי דשכיחי הני דגררי לחמץ ממקום אחר. ניחוש להו אף במקום שאין מכניסין. דהא כל עיקר הבדיקה מפני הספק היא. <b>ואע\"ג</b> דהיכא דבדק זימנא חדא. ודאי תו לא צריך. דלמבדק ומיזל כל שעתא פשיטא דלא אפשר. ומוקמינן דחזקה דבדיקה. מיהא ליבעי הוחזק בדוק פעם אחת. לאפוקי כי לא בדיקניה מעולם. דלית ליה חזקה כלל. לא נסמוך אמאי דאין מכניסין בו חמץ בידי אדם. כיון דמספקא לא נפקא. <b>להכי</b> קמ\"ל תו. דאין חוששין לחולדה בכל גוונא. אפילו היכא דשכיחי באותו בית וחצר. לא חיישינן לה ממקום למקום. דאל\"כ. אלא דווקא בדלא שכיחי לגמרי באותו בית וחצר. הוא דלא מצרכונן בדיקה למקום שאין מכניסין. אין לדבר סוף. דאכתי ניחוש מעיר לעיר. ולא משכחת לה כלל לדינא דרישא. והא ודאי לא מסתברא לאחמורי כולי האי. אלא מאי אית לך למימר. דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. וכי גמירי דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א\"צ בדיקה. בכל גוונא גמירי לה. כדאמרן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. </b>עבתי\"ט. אי נמי אם יחסר לחמו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתוך המועד </b>ע\"פ רע\"ב. <b>ובתי\"ט</b> שחשב לעשות סעד לפירש\"י. הנה רצה הרב לבאר הסתום בסתום. דערבך ערבא צריך. מאן יימר דפירושו שם משעה הששית (אע\"ג דכך פירש\"י התם. איהו לשטתיה דהכא אזיל). <b>דילמא</b> לא איירי אלא במועד ממש. משעתא דקאי עלה בכרת. כי משהי ליה. <b>ודיקא</b> נמי. מדפסיק ואמר. ושרפו. פטור. דמשמע אליבא דכ\"ע. ומי לא איכא ר\"ש. דס\"ל לפני זמנו בלא כלום. ולהר\"זה מותר אפילו באכילה עד הלילה. לדבריו של ר\"ש. אי הכי בבבא קמייתא נמי אתאן לפלוגתא. <b>ותו</b> בר מן כל דין. לא מיבעיא דליכא לסיוע לפירש\"י מהתם. ואדרבה תהוי תיובתא כלפי סנאיה דמר. דהא מיהא מודה הרב דבמועד דהתם. כייל ודאי לימי הי\"ט עצמו. כדכתב בהדיא. א\"כ הכא נמי דכוותה. פרושו דמועד. עצומו של י\"ט הוא. כמו בכל מקום. <b>ודדייק </b>הרב מדנסיב לישנא דלאחר הפסח. ולא לאחר המועד. לא דיוקא הוא לגמרי. ולידוק מרישא אפכא. דנקט רבה במילתיה לפני הפסח. ולא לפני המועד. ש\"מ דע\"כ לפני המועד. לא הוה משמע לפני מועד הבעור. אלא לפני מועד הי\"ט. <b>והכי</b> הוא ודאי. דמשו\"ה לא סגי דלא נסיב ברישא דמילתיה. הפסח. דמשמע נמי לפני הקרבת קרבן פסח. מקמי דמתסר לגמרי. ואיידי דנקט מעיקרא לפני הפסח. נקט נמי לבתר הכי אחר הפסח. <b>ולעולם</b> במועד. סתמו כפירושו בכל דוכתא. וכ\"ש לשון דתוך המועד כדתנן הכא. דודאי משמע כפירוש התוספות. <b>ומסייע</b> נמי. דקתני במילתייהו ולא בדק. בי\"ד סתמא. וק\"ל. וכן עקר בלי ספק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יניחנו בצינעא </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתל\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לחמו. נ\"ב. <b>ונ\"ל</b> דאיכא בינייהו. לרבא דחייש לשמא תטול בפנינו. אפילו אינו אלא כזית. כה\"ג צריך בדיקה אחריו. דאכזית עובר. וצריך בעור. כדלקמן פ\"ג מ\"ב. <b>אבל</b> לרב מרי דחייש לספק. הני מילי דצריך בדיקה. בכביצה. אבל בכזית לא עדיף מהא דשילהי פ\"ג. דאין מטריחין אותו לחזור לביתו ולבדוק. אלא על כביצה. ובציר מהכי בבטול בעלמא סגי ליה. אע\"ג דודאי חמץ הוא. כ\"ש כאן שמבטלו בלבו. ודיו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כל חמש</b> פירוש שעות הללו. ע\"ל מ\"ב פ\"א דברכות. ובמ\"ש שם בס\"ד. ובמו\"ק סימן תל\"א ותמ\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב. ואין הלכה כר\"ג. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בחידושי גמרא. שילהי פ\"ק דמכלתין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מימיהם של כהנים</b> עמ\"ש בס\"ד מו\"ז דשקלים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאכיל לבהמה ולחיה. </b>כתב הרע\"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא\"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע\"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי: ",
+                "<b>אולי </b>י\"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא\"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח\"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א\"צ ג\"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ\"ש בתי\"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א\"צ לדחוק כמ\"ש הרא\"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר\"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א\"צ לראות אם ישיירו ויצניעו: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז\"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ\"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע\"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב\"י וב\"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו\"ל ספי' דאורייתא. א\"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא\"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>דמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי\"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא\"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא\"כ הכא ודוק היטב: ",
+                "<b>ולא </b>באנו למחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ\"ש בס\"ד בא\"ח (סי' תל\"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב\"ד ז\"ל יודה והבן: ",
+                "<b>ואף </b>שכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס\"ד. נ\"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא\"ח (סימן תל\"ג ותמ\"ו) עמ\"ש שם בס\"ד. וקמ\"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק\"ל. וזה ברור: ",
+                "<b>ופלא </b>גדול על התו' והרא\"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע\"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד\"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו\"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו\"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א\"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ\"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב\"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע\"ב הכא: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב\"ש כדפירש רע\"ב. מ\"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע\"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע\"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו\"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ\"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע\"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה\"י: ",
+                "<b>וחכ\"א אף מפרר. </b>לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס\"ל דבשריפה שפיר דמי: ",
+                "<b>ותימה </b>דבשילהי תמורה [דף ל\"ד ע\"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א\"כ חכמים מאי קסברי אי ס\"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי\"ף והרא\"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה\"ג וחכ\"א מפרר. (וכצ\"ל בדעת התו' דוק) וס\"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא\"ח סי' תמ\"ה: ",
+                "<b>ובמג\"א </b>שם כתב אליבא דרמב\"ם דס\"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ\"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני: ",
+                "<b>איברא </b>אליבא דרש\"י [דף י\"ב ע\"ב] דמפרש פלוגתייהו דר\"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר\"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק\"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו\"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב\"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק: ",
+                "<b>עוד </b>יש ליישב הרמב\"ם בשיטת ר\"י וע\"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ\"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר\"י ס\"ל. (ולא כמ\"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור\"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס\"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר הא דפסק הר\"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר\"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז\"ל דהיינו משעת איסורו ד\"ת. וה\"נ סבר הר\"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר\"י. ושמעתיה כר\"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר\"י אע\"ג דאיתותב ר\"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש\"י. ונ\"ל דהיינו דהוי ליה לר\"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר\"י אף לפי דבריו: ",
+                "<b>ולא </b>כדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר\"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו\"ה סתים לן תנא בתמורה כר\"י דהילכתא כוותיה: ",
+                "<b>נמצינו </b>למדים לפ\"ז דהני פסקי דרמב\"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר\"י אתיין. ומ\"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר\"י. ור\"י דס\"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע\"ג דבעלמא קיי\"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ\"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר\"י. וקיי\"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר\"י היא. וקיי\"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע\"ג דבאינך לא ס\"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה\"י ולפ\"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד\"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי\"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולעופות </b>אע\"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע\"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ\"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. <b>ומהכא</b> אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב\"י סימן תמ\"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומותר בהנאתו</b> ע\"פ רע\"ב. <b>ושמע</b> מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. <b>סתמא</b> מני. אב\"א ר' יהודה. אב\"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכיריים </b>אע\"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר\"פ כירה) ומ\"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. <b>ודילמא </b>הכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר\"א ודעמיה. דס\"ל זוז\"ג אסור. לפ\"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו\"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ\"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. <b>והשתא </b>איכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ\"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז\"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר\"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ דבריו. נ\"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה\"א) ד\"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר\"י דס\"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו\"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי\"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע\"ש. ולדידן ניחא טפי).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ ועיין היטב. נ\"ב <b>ועמ\"ש</b> עוד במו\"ק (סימן תמ\"ה) שהחזקתי ג\"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מפרר </b>ה\"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. <b>ולכאורה</b> קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר\"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש\"מ דע\"כ פירור לאו דווקא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק (סימן תמ\"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במזיד. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא\"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל\"ה בלא\"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא\"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי זה דמה בכך שצ\"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ\"מ לא שלא לצורך כ\"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס\"ל כרנב\"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ\"ט ע\"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס\"ד כר\"י הגלילי   דס\"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה\"ט משום כרת. אע\"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ\"ל דטעמא דמתני' לאו משו\"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה\"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א\"כ ודאי לא לחנם כתבו ז\"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני': ",
+                "<b>ובאמת </b>צ\"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ\"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ\"ל דמשמע להו למפרשים ז\"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע\"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר: ",
+                "<b>ואפי' </b>למאי דסבר בתי\"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ\"ש רע\"ב. מ\"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע\"ג דבלא\"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ\"ש ז\"ל. אפ\"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד\"א אע\"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע\"ג דלא אתרו ביה כלל. מ\"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ\"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלה ובתרומה. </b>צ\"ע אמאי לא תנן נמי לחם הפנים אם יוצאין בהם. או לא. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שנכלל בחלות תודה דאצטריך להו. איידי דבעי לפלוגי בהו. בין עשאן לעצמו ובין למכור. וממילא נשמע דכל דאינו משתמר לשם מצה לא נפיק ביה. דאי משום הא לא איריא דמשמע דליכא קפידא אלא במשמרה לשם דבר אחר כגון לשם זבח. אבל לשם מצת פסח דילמא לא בעינן. ושם מצה חד הוא כדאמרינן בעלמא: ",
+                "<b>ותדע </b>דהכא נמי הכי הוא דהא תנן בסמוך עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. אע\"ג דלא נעשו לשם מצה דפסח. אלא למוכררן לתודה ונזיר: ",
+                "<b>ואי </b>משום שמתחלק לכהנים ויש מגיעו כפול. וליתיה לשיעורא. מ\"מ הו\"ל לאשמועינן כיון דזימנין מצי אתרמויי דמטי להו שיעורא. ותו הרי כ\"ג שנוטל ד' או ה' חלות מלחם הפנים: ",
+                "<b>ואיברא </b>דודאי איכא לאשכוחי נמי טעמא דאין יוצאין בהם. עיין בגמרא (דל\"ו ול\"ח) כמה טעמים דשייכי נמי בלחם הפנים. מ\"מ הו\"ל למיתני הא נמי בהדיא. ועוד נ\"ל דהוו להו מצה עשירה. לפי מאי דממעטינן אשישה מלחם עוני. משום דאשישה הוי א' מששה באיפה. וחלת לחם הפנים היתה של שני עשרונים שהם א' מחמשה באיפה: ",
+                "<b>ויש </b>לעיין בענין זה אם מותר ללוש עסה גדולה יותר מששה באיפה משום לחם עוני. ונפק' מנה אע\"ג דקיי\"ל קבא מלוגנאה לפסחא. היינו לכתחלה (לדעת הרא\"ש ז\"ל ובאמת לדידן בדיעבד נמי אסורה. משום חימוץ כמ\"ש בעזה\"י במקומו) אבל בדיעבד אי אזדהר בה מחימוץ כדחזי אפשר דשרי. ואפ\"ה למצוה. מ\"מ לא נפיק בה י\"ח דבעינן לחם עוני וליכא. או דילמא אלישה גדולה ליכא קפידא משום לחם עוני. דדווקא כשעשה העוגה כל כך גדולה. מיקריא מצה עשירה. אבל עשירות בעריסה ליכא. אע\"ג דלענין חלה משתתגלגל לחם קרינן לה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא שלוקין ולא מבושלין. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויניח על מכתו בפסח. </b>אפשר לומר בזה דאשמעינן דלא תימ' אדמחמעי מסרחי דמתקלקלין מחמת המכה ונפסלין מאכיל' הכלב. וליהוי כחרכו קודם זמנו. דמותר אפילו באכילה בפסח. כל שכן הא דלאו לאכילה קבעי ליה ולישתרי. קמ\"ל דאפי' ע\"ג מכתו אסור. ואיברא בפ' הנושא (דק\"גא) אמרי' דלשון חכמי' מרפא שמעינן מהך מתני'. אפ\"ה שפיר איכא למשמע נמי רבותא לענין דינא: "
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך חרוסת. </b>כתב הרע\"ב חרוסת דבר שיש בו חומץ ומים וכך פירשו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. והנה מה שאמרו שהוא דבר שיש בו חומץ. הכי מוכח בגמ' בהדיא כמ\"ש בסמוך: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עם מים. נ\"ל שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליטים ז\"ל. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן דהא איתא עלה בגמ' א\"ר כהנא מחלוקת בחרדל כו' ואמר ר\"א כוותיה דר\"כ מסתברא מדאמר שמואל אין הלכה כר\"י דאמר חומץ צומתן. מאי לאו צמותי הוא דלא. הא חמועי מחמע. לא דילמא לא צמית ולא מחמע. ש\"מ דחרוסת דמתני' היינו חומץ ממש מדמדמי להו להדדי. ואף את\"ל שהוא מי פירות. על כרחך צ\"ל דמי פירות נמי דינן כחומץ: ",
+                "<b>והשתא </b>אי ס\"ד דבאית ביה מיא איירי הכא. למאי איצטריך ר\"א למידק מדשמואל. ואליבא דר\"י נשמע לרבנן דחומץ מחמע. אטו מי איכא מאן דאמר חומץ עם מים לא מחמע. והא בהדיא אמרינן לעיל (בדף מ') כי קאמר ר\"י חומץ בעיניה. אבל ע\"י תערובת לא. הרי דאפי' ר\"י לא ס\"ל דחומץ צמית אלא בעיניה דווקא. והכא אי דאית ביה מים. הא ודאי לר\"י נמי מחמע. וכ\"ש לרבנן. הא מילתא דתמיהא טובא. ופשיטא דלא סלקא שמעתא כהוגן. דמאי דחי תלמודא לא דילמא (אליבא דרבנן) לא צמית ולא מחמע. והא ודאי ליתא. אלא אפי' לר\"י חמועי נמי מחמע. כדמוכח בההיא סוגיא דלעיל. דאל\"ה אכתי לוקמה לההיא דמלילה כר\"י וק\"ל: ",
+                "<b>ומעתה </b>ברור מאד דליתא להך פירושא. דפירשו למשנתינו בחרוסת שיש בו מים: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דלעולם איירי עם מים. והא דס\"ל אפי' לר\"י לעיל דחומץ ע\"י תערובת מחמיץ. היינו אחר שישהה שיעור חימוץ ובלי שימור דווקא. ומ\"מ אינו מחמיץ מיד. אבל לרבנן אפשר לומר דמיד נמי מחמיץ. והכא אמאי דקאמר ר\"כ ישרף מיד. קאי ר\"א לסיועיה מדפסק שמואל הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר\"י. ודילמא סבירא להו ע\"י תערובת מיד מחמיץ. ואי אפשר לשומרו מחימוץ וע\"כ ישרף מיד כר\"כ: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דאי חומץ בעיניה מחמיץ מיד לרבנן. כל שכן ע\"י תערובת. ואף אם חומץ מיד אינו מחמיץ. אפ\"ה ס\"ל דע\"י תערובת מחמיץ מיד ובהדרגה קאמר. והשתא ה\"ק ר\"א מדאמר שמואל אין הלכה כר\"י אלא כרבנן. דאינו צומת אפי' חומץ בעין. הא חמועי מחמע. כ\"ש ע\"י תערובת מים נמי. דפשיטא דמחמיץ מיד. וישרף לד\"ה כרב כהנא. וקדחי לה דילמא לא חמועי מחמע מיד. אע\"ג דבודאי מחמע לאחר זמן אליבא דכ\"ע כדאמרן. מ\"מ בהא מודו רבנן לר\"י. דאינו מחמיץ אפי' ע\"י תערובת. אלא בלי שימור כי התם דנותנו בקדרה אבל במקום שימור ובבציר משיעור חימוץ מותר. משו\"ה ניחא לפרושי מתני'. דרבנן שרו בחרוסת נמי לאוכלו מיד: ",
+                "<b>וכך </b>עלה בדעתי ללמד זכות על גדולי עולם. לקיים מ\"ש חרוסת דמשנתינו עם מים. ועם שיהא בו דוחק הייתי סובלו. אם היה לו מקום בשטת סוגייתנו. דבודאי פי' של טעות הוא לפי הסוגיא. דהא דשמואל אר\"י קיימא דפסק דלא כוותיה במאי דס\"ל חומץ בעין צומת. ומנה דייק ר\"א מדלא צמית מכלל דכשאר משקין דמי דמחמיץ גם כן. דאע\"ג דמהא איכא למשמע דכ\"ש ע\"י תערובת דמחמיץ. מ\"מ כי מהדר תלמודא לא דילמא לא צמית ולא מחמע. אדיוקיה דר\"א הדר ואחומץ בעיניה נמי קאי: ",
+                "<b>והשתא </b>אי איתא דפירושו דלא מחמע האידנא אלא לאחר זמן. א\"כ ממילא נסתרה שטת התוספ' והרא\"ש במה שאמרו דמי פירות בלי תערובת אין מחמיצין לגמרי. דהא על כרחך צ\"ל דמחמיצין לאחר זמן כפירש\"י. וא\"כ מה הועילו לפרש משנתינו בחרוסת עם מים דווקא הא מוכח בהדיא. דחרוסת לחודיה נמי מחמע לאחר זמן. וע\"כ מי פירות עם מים או בלי מים הכל שוה: ",
+                "<b>וא\"כ </b>על כרחנו צ\"ל א' משתים אם שהעיקר כפירש\"י דמי פירות לעולם חמץ נוקשה עושין אפי' בלי תערובות מים. ודקאמר אין   מחמיצין ר\"ל חמץ גמור. אי נמי אפילו חמץ נוקשה לא הוה. בפחות משיעור חימוץ דווקא. או דילמא תנאי היא ותנא דידן מיהת ס\"ל דמי פירות לבדן נמי מחמיצין. וחמץ נוקש' מיהא הוי היכא דשהה. ודיקא נמי דקתני יאכל מיד. שמע מנה דע\"כ חמועי מחמע לאחר זמן. אלא דסבר דאינו בא מיד לידי חימוץ כדפרישנא. והשתא לא שנא יש בו מים או לא. הכל אחד ודינו שוה. או צ\"ל דחרוסת לאו היינו מי פירות. ודינו חלוק. וא\"כ מ\"מ קשה מי הכריחם לפרשו בתערובת מים. והא ברירנא בס\"ד דליתא ודוק היטב: ",
+                "<b>ואמנם </b>לדעתי (אף לשטת התו' בענין מי פירות שא\"מ) א\"צ לפירוש הנז' דבתערובת מים איירי. אלא במי פירות וחומץ בעיניה גרידי. דלמסקנא דתלמודא חמועי לא מחמע. לגמרי משמע דלעולם אינן מחמיצין כלל. וסמי מנה מיד דל\"ג אלא ואם נתן יאכל ותו לא. ואינהו ז\"ל הכי גרסי יאכל מיד. משו\"ה קשיא להו ואצטריכו לאוקמה עם מים דווקא. אבל לפי הנראה מהסוגיא ל\"ג ליה כדאמרן. והכי אשכחן לעיל (דל\"ו) בגמ'. דאי' בברייתא מיד דסירכי' דלישנא נקטיה ופירש\"י התם דל\"ג ליה. ועכשיו זכינו לדין שנתקיימה שיטת התו' בידינו לענין מי פירות לבדן שאין מחמיצין כל עיקר. ונסתייעה סברת' גם מסוגיא דהכא. והא דתנן הכא לכתחל' לא. היינו משום דעולא דס\"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב: ",
+                "<b>אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. </b>תימה למה שנאו בכאן תו': ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא לעיל חד פירושא דמתני' אתיא כשיטת רש\"י במ\"פ דודאי מחמיצי' עכ\"פ בששהו שיעור חימוץ. אע\"ג דאינו אלא נוקשה. ניחא טפי הא דגרסינהו להני בבי בהדדי. דמישך שייכן להדדי וחד טעמא אית בהו. דכיון דקמ\"ל דאין נותנין קמח לתוך חרוסת. דמשאר משקין ומ\"פ הוא. ואפ\"ה מחמיצין כמים. הרי כאן שנה רבי ששאר משקין שוין למים. לפיכך סמך לו עוד ענין אחר שמצינו בפסח ששוין שאר משקין למים. ואשמעינן נמי הך דאין מבשלין את הפסח במשקין דלא תימה במים דווקא. אלא בשני דברים הללו עשה בהן שאר משקין כמים והרי זה כפתור ופרח: ",
+                "<b>ומזה </b>ג\"כ לבי אומר לי שהאמת הוא כמו שפי' לעיל במשנתינו דסברה כדעת רש\"י. כי בזה הכל מיושב בריוח דבר דבור על אופניו. כתפוחי זהב במשכיות כסף. רק מפני שכבר הראינו פנים גם לדעת התו'. ולכבוד המפרשים ז\"ל נטריח עצמנו עוד ליתן מקום לסמיכות זה בד\"א. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאיידי דאיירי ועסיק בטיבול מסיק למילי טיבול. והחרוסת לטבל הוא עשוי. וקמ\"ל דאין לעשות חרוסת בקמח. אע\"ג דקבעי ליה לטיבול דמצוה. שהרי מטבילין בו הפסח כדתני סיפא. ועוד יש להוסיף בזה דברים דמשמ' קצת דמתני' דהכא בי\"ט עסקינן. והכי מוכח נמי קצת מסידורא דמתני' ואין להאריך. והשתא איכ' למידק מאי איריא משום חימוץ. בלא\"ה נמי אסור לערב קמח בחומץ ובחרדל אפי' בי\"ט דעלמא. אם לא מעט דרך שינוי עיין בא\"ח (סי' שכ\"א). א\"כ הכא מאי איריא משום חמץ. להכי קתני נמי אין מבשלין בסמוך לו. משום סיפא דבעי למימר אבל סכין ומטבילין. משו\"ה אי לאו משום חימוץ הוי שרי. משום דמצוה הוא לטבל בו הפסח. שנאכל בטיבול דרך גדולה כמתנ' כהונה. ושמא במקום מצוה לא גזרו. ואי לאו משום דמחמיץ. דילמא בי\"ט דפסח הוה שרי טפי. ואפי' טובא משום דצריך הרבה לטבולו של הפסח. היינו טעמא דאסמכינהו. וממילא שמעינן נמי באגב דחרוסת מצוה ושייך נמי לפסח. מ\"מ ראשון נ\"ל עיקר: ",
+                "<b>אבל סכין. </b>לפירושא קמא דכתב הרע\"ב דמיירי לאחר צלייתו. א\"כ צ\"ל דאין מבשלין דרישא היינו לשון צלי. כדכתיב בד\"ה ויבשלו את הפסח דקרי לצלי מבושל. ותנא נמי ה\"ק אין צולין את הפסח במשקין. וכ\"ש בישול ממש. ולאידך פירושא אין מבשלין כמשמעו. וקמ\"ל דשאר המשקין כמים. ודווקא בבישול גמור. אבל בצלי צ\"ל לפ\"ז דיש חילוק בין שאר משקין למום. דודאי אע\"ג דשרי לסוכו לצלי בשאר משקין. מ\"מ במים ודאי אסור. כדמוכח ריש פכ\"צ דאפילו בצלי שפוד נמי שייך איסור דבישול במים וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>במשקין (ונקט לישנא דבשול. למימרא דכה\"ג נמי בכלל איסור בשול במים הוא).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחומץ האדומי</b> הביא בתי\"ט משם הירושלמי. דכולהו ע\"י מים דווקא. וכ\"פ הרע\"ב בסוף משנתנו <b>עמ\"ש</b> בס\"ד לעיל פ\"ב מ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם יש כזית במ\"א חייב לבער </b>דאכזית עובר בב\"י וב\"י. דמקשינן שאור דראיה לשאור דאכילה ולא שנא שאור. לא שנא חמץ. כב\"ה דריש ביצה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצק החרש </b>תמיהא לי טובא. מאי שיאטיה הכא. והו\"ל למתנייה לקמן. בתר דתני תפח תלטוש בצונן. דאיירי בשעור חימוץ. וכדתנן נמי דין שיאור וסידוק. התם שייך נמי הך דינא. ולמאי אפסקיה לסדורא. <b>וי\"ל</b> קצת. דמישך שייך לבבא קמייתא דהיינו בצק שבסדקי עריבה. דכי רוצה בקיומו. הרי הוא כעריבה. והא ודאי בעי שיעורא זוטא מיהא כמה ישהא בעריבה לכשירצה בקיומו ויתבטל. דלא מסתבר דבמחשבה גרידא סגי ליה. לבטוליה מיד גבי עריבה. אלא צריך שתהא מחשבתו נכרת. מתוך ההנחה בתוכו זמן מה. כדאשכחן גבי כופת שאור שיחדה לישיבה. ועריבת העבדנין. דצריכי מעשה נמי למ\"ד. <b>ותנן</b> נמי התם גבי עיבוד וכולן שהלך בהן כדי עבודה. דהוא שיעורא רבה. להעלותן מידי טומאתן <b>וקמ\"ל</b> הכא בשיעור מיל סגי ליה. לאחותי טומאה לעריבה. דבכל דהו סגי להוריד טומאה. אע\"ג דבמחשבה לחוד לא סגי כבעלמא. משום דסתמיה לא להכי קאי ודוק. משו\"ה אסמכינהו להנך בבי להדדי. דשיעור חימוץ ושיעור בטולו מתורת חמץ. שוין. וזמן אחד להם. בין בפסח לענין ביעור. בין בשאר ימות השנה. לענין טומאה. והבן זה. ולא יהא רחוק בעיניך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם יש כיוצא בו שהחמיץ </b>עיין תי\"ט במ\"ב מ\"ש בדעת הר\"מ ז\"ל. שמחשב י\"ב שעות ליום מהנץ החמה עד שקיעתה בלבד. <b>וזה</b> נראה אמת נכון במה שירצהו הר\"מ. כל שלא נדע ד\"א יותר טוב ממנו. <b>אבל</b> מ\"מ יש בו דוחק נגלה. שא\"כ יצטרך לומר שהי\"ב שעות של יום. קטנות מהי\"ב של לילה. בימים ולילות שוין. כי זה דבר מוחש. שאם תחלק הכ\"ד שעות של יום ולילה לחצאין שוין. י\"ב ליום. וי\"ב ללילה. בהכרח להתחיל שעות היום מע\"ה עד צ\"ה. כי בזולת זה ודאי לא ישתוה היום עם הלילה. והוא כמו דבר מבואר לרואי השמש. <b>אמנם </b>אחר העיון והחקירה ימצא באמת שהיום גדול מהלילה בתקופת ניסן ותשרי אם נחשוב יום מע\"ה עד צ\"ה. לכן דעת ר\"מ נכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>נראין דברי בתי\"ט דאע\"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה [עירובין ד' ל\"א ע\"א]. כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה. מ\"מ קרי להו הכא רשות לגבי הני דרישא. דכוותה אשכחן טובא. ולא ידעתי מנ\"ל לרש\"י ותו' כל כך בפשיטות דלדבר מצוה הנז' היינו בהולך לשחוט את פסחו. אטו כולהו מילי דרבנן ודאורייתא ומ\"ע שיש בהן כרת בחדא מחיתא מחיתינהו. ועיין שילהי פ\"ח דסוטה [מ\"ד ע\"ב] דקרי נמי רשות למצוה. לאשמועינן דאין לה דין העוסק במצוה לדחות מצוה אחרת. ועוד נ\"ל דהכא ודאי לא הוי אלא רשות. משום דההיא שעתא דמצות ביעור חמץ. לאו שעת קניית עירוב היא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סעודת אירוסין</b> משמע דווקא. אבל סעודת נשואין. לא הויא מצוה. <b>ולפ\"ז</b> צ\"ל ההיא דרפ\"ח דערובין לסעודת אירוסין. קרוי בית המשתה. וכן פ\"ק דמכלתין. ופשטא לא משמע הכי. <b>ובפ\"ק </b>דכתובות בסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש. משמע דשבעת ימי המשתה. אינן מתחילין אלא אחר נשואין. <b>ובאמת</b> הר\"מ כתב. ההולך לעשות סעודת אירוסין ונשואין כו'. וכייל להו כחדא. וצ\"ע. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק סימן תל\"א. ובעיר האלהית שער סור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מבטלו בלבו </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתל\"ה ותל\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>צופים </b>הוא היה מעמד הצופים. שומרי העיר ירושלם. והוא לצפון ירושלם. רחוק ממנה שבעה ריס (הוא שטדיאה רומי) אחד מל\"ב בפרסה אשכנזית. כך נמצא ביוסיפון לרומיים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בכביצה </b>אע\"ג דאכזית עובר. וטעון בעור כדכתיבנא בס\"ד לעיל מ\"ב. מיהו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי. כה\"ג לא אטרחוהו ואוקמוה אדאורייתא. ועיין מה שכתבתי בסיעתא דשמיא ריש מכלתין.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לעשות מלאכה. </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' על הרא\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשי\"ע </b>(סקס\"ח) ובחידושי על הרא\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וב\"ה מתירין. </b>פירש הרע\"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי\"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ\"ש דוחק מבואר: ",
+                "<b>ואענה </b>אף אני חלקי ונ\"ל דסברא דב\"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע\"פ (דקח\"א) דר\"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע\"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר\"ש בתר חורבן הוה. משו\"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ\"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א\"כ משו\"ה עדיף להו לב\"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ\"ל דבר נאה ומתקבל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובגליל </b>מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע\"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. <b>וי\"ל</b> אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע\"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי\"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא\"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצרין וגודשין לפני העומר. </b>ז\"ל התי\"ט בגמ' פריך והתנן קוצרין אבל לא גודשין כו' ותו הני ארבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה עד כאן: ",
+                "<b>ולכי </b>דייקינן לא אצטריך לן לסמויה ממתני'. דלא אמתני' פרכינן הכי בגמ' אלא אברייתא דשמעינן לר\"י דאמר אלו ואלו שלא ברצון חכמים. ע\"כ מיבעי לסמויי לקוצרין. אבל אמתני' כיון דלא תנינן בה בהדיא שלא ברצון חכמים. לא קשיא לתלמודא קוצרין. אע\"ג דודאי כר\"י אתיא דאית ליה מיחו ולא מיחו. אפ\"ה לא צריך לשבושי למתני' משום הא. כיון דשפיר מיתני ליה לתנא בתרוויי'. רצוני בקצירה וגדישה לא מיחו. אף דקצירה אפי' לכתחלה שריא. לא בעי לאורוכי בלישנא. הכא דלא תנייה אלא באגב. וקושיא שנייה דארבעה הוו. נמי לא תקשי עלה דשייכי אהדדי קצירה וגדישה וכחדא חשיב להו. אבל ברייתא על כרחין משבשתא היא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותנין פאה לירק. ומיחו </b>ע\"פ רע\"ב. <b>וצ\"ע </b>א\"ה דפאה הפקר היא. מאי נפקא מנה דמיחו בידם. <b>וי\"ל</b> דהפקר בטעות הוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגנז ספר רפואות. </b>עבתי\"ט מ\"ש בשם הרמב\"ם: ",
+                "<b>אבל </b>באמת נראה שאין הכרח לדחות פי' הראשון מחמת מה שהקשה הר\"מ ז\"ל. כי אינו דומה חולי הרעב שהוא מנהגן וסדרן של בני אדם שהטביע בהם הבורא ית'. מה שאין כן בחולי הבא שלא כמנהג. שהוא נסבה מאתו ית' להעיר האדם על מעשיו. וליסרו בתוכחות על און למען ישים אל לבו ישיב מאשם ידו. יעתר אל אלוה וירצהו. כי לתכלית זה באים היסורין על האדם כמבואר בתורה ובקבלה. ובפרטות בתהלי' במזמור הודו לה' ובמענה אליהו והוכח במכאוב על משכבו וגו' להסיר אדם מעשה וגו'. ובהיות הרפואות מצויות מאד כהמצא הלחם להרעב. בודאי לא ישים אל לבו להשיב מעול ידו ולתקן מעשיו. רק ילך מיד אל התרופות המסוגלות. ויסור חוליו ולא יכנע לאלהיו בעבורו: ",
+                "<b>ואין </b>זה דומה לרפואת הרופא ע\"פ העיון שאפשר שיטעה. ורפואתו מסופקת מאד. בודאי צריך רחמים הרבה שיזדמן לו רופא מומחה. לפיכך ב\"א נכנעים בחוליים ביותר. אף שהכל מן השמים. מ\"מ הדברים היוצאים מסדור הכללי. יש להם סבות מיוחדות שבהתבטלם יתבטל המסובב. ויש אשר יתוקנו עם המצא אותן הסבות. ע\"י דרכים אחרים נגזרים מפאת הטבע הכללי העומד כנגדן. ואם יהיה הדבר טבעי לדחות המתנגד לטבע יקל עליו ביותר. ולא יטרח בהסרת המסבב בלי ספק וזה פשוט: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גירר עצמות</b> עתי\"ט. שהאריך לבאר שלא נשארו רק עצמותיו. מחמת החבטה וסיים לשונו. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר. קבורה זו היתה לו. ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים עכ\"ל. <b>ונ\"ל </b>בכדי טרח. ופשטו של דבר הוא. שקורא לגוף המת. עצמות. ע\"ש שהם עיקר בנין הגוף. והם הנשארים ג\"כ זמן רב אחר העיכול. לפיכך גם בעוד הבשר עליהם נקרא. כולו על שמם. גם הוא קצת לשון גנאי. וכדרך שארז\"ל. מ\"מ נענש יוסף שנקרא עצמות בחייו. <b>ואם</b> בצדיק חי כך. עאכ\"ו במת מעיקרו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על החמץ </b>לשון הכתוב הוא. ועל בסמוך משמע. ר\"ל סמיכת רשות בעלים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שחט ישראל </b>עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ב דיומא. ובפ\"ד דקדושין מ\"ה. ובר\"פ דזבחים. ובחידושי על הרא\"ש ריש חולין. ובתשו' כ\"י. <b>מ\"מ</b> נראה. דהכא אף לכתחלה קשחיט ישראל (וכדמשמע לישנא דמתניתין ודאי) מתוך ריבוי הפסחים שהיו שם ע\"פ הרוב. <b>ושמא</b> בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו לא היו רבים כל כך. כמו בב\"ש. שנתרבו ישראל מאד מאד. וכמ\"ש בגמרא מהפלגת הרבוי העצום. בפסח מעובין ומעוכין. משא\"כ בימי מלכי יהודה הנ\"ל נתמעט מאד שארית הפלטה מכף מלכי אשור.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>י\"ד שחל להיות בשבת. </b>כתב הרע\"ב ואין יכול לטלטל המקלות עכ\"ל. ורש\"י נתן טעם אחר לפי שאינו יכול לתקן המקלות: ",
+                "<b>ולכאורה </b>פירש\"י תמוה דבשבת (דקכג\"ב) משמע בהדיא דמשום איסור טלטול נגעו בה כפי' הרע\"ב. איברא כי דייקינן ע\"כ צריכין אנו לפירש\"י. דהא מסקינן התם דמקלות דתנן הכא לאחר התרת כלים נשנו. והשתא אע\"ג דאפשר למיעבד כר\"א דמתני'. מ\"מ אחר שאין כאן שבות למה לא התירו. אלא ודאי אע\"ג דליכא שבות דבלא\"ה נמי אין שבות במקדש. מ\"מ שבות שאינה צריכה לא התירו. ומהו השבות אחר שטלטול המקלות מותר הוא אפילו בגבולין. אם לא כדברי רש\"י דכאן גזרו שלא יבוא לידי איסור כרת. דהיינו לתקן המקלות: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מנ\"ל להרע\"ב לפסוק הלכה שלא כר\"א. והא התם בפ' כ\"ה משמע דהילכתא כוותיה ולא מיפלג פליג את\"ק. ועוד תדע דהא בקנים סבירא לן דאין דוחין אע\"ג דאין שבות במקדש. ועל כן הוצרך שם רש\"י לפרש פירוש אחר. ולא קשיא מה שהקשו התו' עליו. ובפ' כל הכלים פירשו התו' שהיו מחללין השבת וזהו כמו שפירש\"י כאן ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אימוריו. </b>כתב בתי\"ט בשם הר\"מ ז\"ל שנקראין החלבים אימורין שאלו הן הדברים האמורים בתורה להקטירן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>טעם בזה שא\"כ גם הבשר והדם יקראו אימורים. שהן האמורים בתורה להאכל ולהזרק. וגם היו\"ד הנמצאת אחר האלף מורה שאינו לשון אמירת דברים וכן קוראנן האל\"ף בציר\"י אימורים. לכן נ\"ל שהוא מענין אחר. ונקראו כך לפי שהן העילוי והחשיבות מן הקרבן. כדרך כל חלב לה'. ולשון שבח הוא כמו את ה' האמרת היום יתאמרו וזולתן: ",
+                "<b>ישבה לה בהר הבית. </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' בביאור מאמר דבני בתירה בגמרא דר\"פ דלקמן. ובפ\"ב דמדות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>ולהזרק (ובאמת מצינו פ\"א בבתרא דסוכה מ\"ז. שהכל נקרא אימורים. וכמו שפרשו שם בגמרא. במה שאסור ברגלים. שכולל כל עבודת הקרבנות (וכמדומה שמשם יצא לו להר\"מ ז\"ל פירושו בכאן. וגם זו מן התימה וקשה מהראשונה. כי אין ענינו כאן. וכן בשאר מקומות שנזכר זה הלשון. כענינו שם) ומפני ההכרח הוצרך הלשון שם להתפרש שלא כמשמעו בכל מקום) וגם כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה ישבה. דמדות. ובקונטרס בנין בית הבחירה פרק ה'.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת. </b>עמ\"ש בס\"ד בביאור מאמר הנ\"ל ותמצא מעדנים לנפשך טוב טעם ודעת לנפש היפה ינעם: ",
+                "<b>וזריקת דמו. </b>כתבו התוספת דתנייה אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה עכ\"ל העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא סגי דלא תנייה כדאצטריך ואיכפל תנא לאשמועינן בכל הני דמתני' דאית בהו דררא דאיסור תורה או שבות. דהאיכא שבותין דלא דחו. וזריקה נמי בעלמא ודאי שבות היא. כיון דמכשרא קרבן ואין כפרה אלא בדם. וגם קובעת הבעלים בפסח. שנמנין ומושכין ידהם ממנו עד שיזרק הדם כמדת ר\"ש. א\"כ לא גרעא מהזאה דשבות היא. איידי דמיחזי כמתקן גברא. כ\"ש הכא דאיכא תרתי. תיקון קרבן. ואכשורי אוכלא. דמתיר הבשר באכילה. וגם מתקן גברא בקיום המצוה ושאינו נדחה לשני. על כן בודאי נכון לומר שהזורק דם שלמים בשבת בשבות קאי. מכל טעמי דלעיל ודבעינן למימר קמן. דעוד יש כאן שבות משום איסור מוקצה דרביע עליה. דהא דם הוא מידי דלא חזי ואסור בטלטול כאבן. דאפילו לכלבים לא חזי כיון דלא קאי לכלבים. דם זה דבעי ליה לזריקה מוכן לאדם או לגבוה לא הוי מוכן לכלבים. אע\"ג דדעתיה עילויה מאתמול לשחיטה. ודמי למסוכנת מעי\"ט. הא מיהא לא חזי מידי כדפרישית ודוק. לכן פשוט אצלי בעזה\"י. דזריקה דעלמא של קרבנו' שאין קבוע להם זמן אסור' בשבת. ומשנה צריכה היא. כל זה כתבתי מסברא דנפשי: ",
+                "<b>ובאותה </b>שעה אשתמיט מני סוגיא שלמה דפ\"ב דביצה (דכ\"עב) שתלמוד ערוך הוא דזריקה שאינה ראויה בשבת יש בה משום שבות אליבא דכ\"ע. ואפילו בי\"ט אסורה למ\"ד התם ע\"ש. ופירש\"י שם דמשום שבות אסר לה. אלא שלא ביאר מה טעם בשבות כזה. ואני רואה דברינו טובים ונכוחים מוכרחים בעזה\"י. ונמצאו דברי התו' הנז' דחויין ואין להם מקום כל עיקר. שמא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון והכניסוהו בתו' בדפוס: ",
+                "<b>ובאמת </b>לולי דברי התי\"ט על דברי התו' אין תפיס' כל כך. די\"ל דזריקה משנה שאינה צריכה היא משום דפשיטא דשחיטה בלא זריקה לאו כלום היא. אבל הרבתי\"ט שהוסיף לומר דזריקה מפני מה תהא אסורה. במ\"כ נעשה גורע. דבודאי בעלמא זריקה דקרבנות שאין קבוע להם זמן אסורה בשבת: ",
+                "<b>הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. </b>יעויין בביאור מאמר הנ\"ל וכן לכל הדברים הנזכרים בשתי משניות אלו שהכל מבואר שם כל הצורך באורך עם כל הנמשך מסוגית הש\"ס: "
+            ],
+            [
+                "<b>הזאה תוכיח. </b>יראה המעיין בביאור הנ\"ל וימצא קורת רוח בס\"ד. בענין מחלוקתן של הר\"מ והר\"א ז\"ל ותשובה נכינה לכל מ\"ש בכ\"מ ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>במרובה ובטומאה. </b>כתב בתי\"ט לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא עכ\"ל. וי\"ל שבכוונה שינה את טעמו להורות בחילוף זה שהשלש אלה דמנה ברישא דווקא. ובסיפא בלבל את הסדר לאשמועינן. דלאו דווקא עד דאיתנהו לכולהו אלא אפילו בחד סגי. ועוד הוכשר סדר זה מטעם מצוי מצוי קודם. וטהרה מצויה. אבל מועט אינו מצוי כדאי' בגמ' ובמדרש איכה אין לך כל פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה. והוכרח בסיפא להפך הסדר מזה הטעם בעצמו דמרובה שכיחא וטומאה לא שכיחא וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא לשמו חייב. </b>כתב בתי\"ט וא\"ת למאי דמסקינן דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם. דאל\"ה מקלקל הוא והכא נמי מקלקל עכ\"ל והוא מהגמרא: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דשוחט חייב אפילו לא יצא דם משום נטילת נשמה. היינו בשוחט שחיטה ראוייה דמתקן הבשר. וכן במילה חייב אי לא מספיק למולו בשבת כדאיתא בגמ' פר\"א דמילה [ד' קל\"ב ע\"א]. אף שאינו צריך לדם ולא קעביד אלא חבורה. מ\"מ לא קלקל בחבורה. שהרי ראוי לגומרה ולעשות המצוה כתקנה. וכן תינוקות דר\"א דמילה [ד' קל\"ז ע\"א] דאית בהו חיוב חטאת. משום דמתקן הוא שמוציאו מידי א סור כרת. דקאי ביה כל יומא כל כמה דלא מהינ. ובין לגבי תינוק גופיה. ובין לגבי אבוה מתקן שפיר חשבינן ליה. ולא מקלקל בחבורה הוא. כך נ\"ל נכון ודבר הגון למעמיק בענין. (וצל\"ע ליישב לפ\"ז הגמרא דספ\"ד דכריתות [ד' י\"ט ע\"ב] הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב. דלפי מה דפרישית שפיר אתי אפי' למאן דס\"ל מקלקל בחבורה פטור: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דקים להו לסוגיא דתלמודא התם דס\"ל לר\"י אי נמי דכ\"ע הכי ס\"ל דנימול תוך שמנה לא עשה ולא כלום. (והכין מוכח נמי להדיא פר\"א דמילה דכה\"ג לא עשה מצוה כלל ודוק) וצריך להטיף ממנו דם ברית. משו\"ה מודו כ\"ע בקדם ומל את של אחר השבת דלא עשה מצוה. ואפילו ר' יהושע דפטר (לההיא גירסא דסוגיא דכריתות ועמ\"ש שם בס\"ד) משום דטעה בדבר מצוה. אבל באמת לא עשה מצוה כלל ולא תיקן מאומה. וא\"כ מאיזה טעם יתחייב בחטאת כי אמרת דלא מהני טעה בדבר מצוה. (רצוני בשלא ניתנה שבת לדחות דמודה בה ר\"י כמו שהגהתי שם בגמרא) אלא ע\"כ בין לר\"א בין לר\"י מקלקל בחבורה חייב וה\"ה למתעסק. ודוק היטב בדעת מיושבת כי קצרתי שלא להטריח על המעיין והם דברים ישרים. שקולים במאזני צדק: ",
+                "<b>ומכאן </b>נ\"ל תשובה למ\"ש הרא\"ש בשם הר\"ש בענין קטן שנימול תוך שמנה (גם הרב בש\"כ דחאה לאותה דעה. אבל בתשו' סתרתי ראיותיו בס\"ד ודחיתי כל דבריו ע\"ש) וא\"כ בודאי מוכרח לומר בדעת ר\"י גם כן דס\"ל מקלקל בחבורה חייב כדאוקמה תלמודא דכריתות. אבל לעולם בבבא דמל של ע\"ש בשבת. דלא מיפטר נמי אלא משום דעשה מצוה. הא בלא\"ה הוי חייב. צריכינן לטעמא דידי דאע\"ג דס\"ל מקלקל בחבורה פטור. הכא מתקן הוא ודאי. דאפילו הטפה לא צריך ומתקן גברא הוא. ומכלל דברינו אלה למדנו ישוב הגון לתמיה עצומה שיש לנו בענין זה על הרמב\"ם ז\"ל זכרנוה בפר\"א דמילה בעזה\"י. ע\"ש שהם דברים נכוחים למבין). אבל הכא בשחיטה דמתניתין מקלקל בחבורה הוא. משו\"ה בעי תלמודא מאי תיקן: ",
+                "<b>ולענין </b>תמיהתו של בתי\"ט דלא שיילינן הכי ארישא שלא לשמו אמאי חייב והלא מקלקל הוא. אומר אני האמת יעשה דרכו דאריש' לא שייך. כיון דלא מיתניא אלא משום פלוגתא דר\"א ור\"י. ואינהו ס\"ל מתעסק בחבורה חייב. כדמוכח ממתני' דהכא דאוקימנא לסיפא בטועה. ואפ\"ה גם לר\"י לא מפטר אלא משום עשה מצוה. (עיין בגמרא) אבל בלא\"ה חייב אע\"ג דמתעסק הוא. משו\"ה מקלקל נמי חייב. ולק\"מ ארישא. דמעיקרא לא צריכינן לה אלא אליבייהו. ודילמא באמת לדברי הפוטר פטור. ולא שייך לאקשויי מאי תיקן. אבל סיפא דשלא לאוכליו דלא מיתניא אלא באגב דרישא. וכיון דאגב דרישא גופה אתיא דלא כהילכתא. מסתברא לתלמודא דליכא למימר סיפא נמי כדי נסבה. ומסתייה דמתנינן לה באיידי מיהת אליבא דהילכתא. ובהכי מיתרצא קושית התו' אהא דאיתא בגמ' מה תיקן. דהא לא אתיא כמ\"ד מקלקל פטור ורצו ליישב בדוחק ולא עלה בידיהם ולדידן אתי שפיר וק\"ל. כך נ\"ל נכון: ",
+                "<b>ואין </b>להשיב על זה אי הכי מאי האי דפריך תלמודא מקמי הכי שלא לאוכליו פשיטא דחייב מדהתם פסול ודחיק בשינויא. ותיפוק ליה דלא סגי דלא תנייה. דאע\"ג דהתם פסול הכא סד\"א ליפטר. דמקלקל הוא. וצורך גדול יש לשנותו די\"ל דהיינו נמי מאי דמשני תלמודא דאיידי רישא נסיב לה. כלומר המקשן היה סבור דכולה מתני' ר\"י ור\"א היא. משו\"ה קשיא ליה פשיטא אסיפא דווקא. דרישא ידע משום פלוגתא דר\"א ור\"י תנייה באגב. אבל אגב דאגב דלא כהילכתא (דוגמת סוגיא זו עיין בנזיר די\"אב) לא משמע ליה. ומשו\"ה כי מתרצינן דנסבה איידי רישא דשלא לשמו. הדר אקשי ארישא גופה דלא צריכא. בהערל אההיא דערל מקבל הזאה. שפירושו חייב לקבל הזאה משום דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ואע\"ג דדחי ליה רש\"י ז\"ל מהך דהכא דאמרינן אבל ישראל שמל טובל ואוכל פסחו. ומשמע לרש\"י דישראל לא בעי הזאה. אכתי איכא לאוקמה דישראל לא בעי הזאת שלישי ושביעי. ולעולם הזאה בעי. כמו שע\"כ אתה מוכרח לפרש בלשון הנ\"ל. ע\"ש בח\"ש לרש\"ל ודו\"ק. וגמירי דאין הזאה בלי טבילה. עיין בהחולץ (דמ\"וב): ",
+                "<b>אבל </b>מלבד זה ראה מצאתי דאע\"ג דנאמר דלא בעינן הזאה בישר' שמל. משום שיכול לקבל הזאה כשהוא ערל כפרש\"י שם. מ\"מ טבילה מיהת בעינן. כדמשמע התם דאמרינן מלו וטבלו. משמע דאכולהו ישראל קאי ולא סגי דהוו בהו טהורין נמי. אלא שכולם היו צריכין טבילה מן הערלה. וכדמוכח נמי מסידורא דנקט מלו והדר טבלו דבשלמא בעלמא גבי גר שפיר תני תנא עד שימול ויטבול. דלא סלקי ליה טבילותא מקמי דמהיל. דאכתי לאו בר חיובא הוא: ",
+                "<b>ותו </b>אליבא דר\"ע דמרבי לערל כטמא ודאי דצריך טבילה מדאורייתא. ושמא מתני' דהכא אליבא דר\"ע איתניא. ואפי' מאן דפליג עליה. דילמא ס\"ל מדרבנן מיהא בעי טבילה. והכי ודאי מסתברא דלא גרע מאונן דלעיל. דאצרכוה טבילה. משום דהוה מיתסר בקדשים עד השתא. ערל נמי הא איתסר ליה עד האידנא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותן את כרעיו כו'.</b> כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו. וגו'. כולו כאחד משמע. רש\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ור\"ע </b>נמי כולו כאחד בעי. ועל בסמוך משמע. ואדרבה לדידיה ניחא טפי. דס\"ל תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכי תלי ליה בתנור. יהיב רישיה לתתא. כי היכי דלהוי בית שחיטתו למטה וקדייב דמא. כמ\"ש התו'. אשתכח דשפיר דייק קרא אליבא דר\"ע. דודאי הכי בעי מיהוי. צלי אש ראשו על כרעיו דווקא. למעלה מהם ממש. ונכון. <b>וכתבו</b> התוספות דנראה לריב\"א. אע\"ג דמצוה לקלסו. אבל לא מיפסיל אם נחתך ממנו אבר. כדשרי לאכלו בזמן הזה. <b>ע\"ל</b> פ\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לתוכו </b>בגמרא בעי למפשט מהכא דס\"ל כבולעו כך פולטו. <b>כתבו</b> התוספות אע\"ג דמטעמא דכב\"כפ. לא הוי שרי אלא בדיעבד. בעי למשרי הכא גבי פסח לכת'. אע\"ג דאיכא נמי כבד. גבי פסח. לא רצו להחמיר. ואפילו למאן דאסר בכבדא עלוי בישרא ל\"ק כיון דלא אסר אלא מדרבנן עכ\"ד. <b>והא</b> אתיא כדכתיבנא בסמוך מ\"י. איברא בקושטא ליכא לאתויי ראיה מהכא. משום דלא כתבו התוספות. אלא לפום מאי דס\"ד. אבל למאי דמסיק תלמודא. כיון דאיכא בה\"ש. מידב דייב. תו לית ביה אפילו איסורא דרבנן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על השפוד</b> של מתכת. א\"נ אפילו של רמון. וחדא קתני. על השפוד ועל האסכלא. כדמפרש רש\"י. שמניח השפוד על האסכלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מיהו </b>באינה מנוקבת. אפילו בשל רמון. לא. דמכל מקום קנגע בברזל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשה בר\"ג </b>עשי\"ע (ספ\"ט) ועפ\"ב דביצה. <b>ונ\"ל</b> דראב\"צ גרסינן הכא נמי. כדגרסינן ספא\"ע ובכ\"מ שהוא היה אומר מנהגו של ר\"ג. לא אביו רבי צדוק. שהיה זקן מאד בימי ר\"ג.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>הרבכ\"מ (וכך אתה אומר על כרחך בכבד הנצלה עמו. לפמ\"ש התו' בד\"א. עמש\"ל מ\"א דפרקין בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ. שי\"ע (סי\"א) ובתשובה כ\"י בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן מי שהבטיחוהו </b>ע\"פ רע\"ב שכתב. אבל חבוש ע\"י ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה. או. לשלם ממון. שוחטין עליהן אפילו בפ\"ע. אם הבטיחוהו להוציאו. דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. <b>ולא</b> הבנתי איך שייך טעם זה בחבשוהו להוציא אשה. דבודאי לא מפקי ליה עד דמגרש. ובדידיה תליא מילתא. ולא משום דשארית ישראל לא ידברו כזב. <b>וכן</b> לא שייך נמי לאוקמה בחבישה אחריתא דמייתי רש\"י. מהאי טעמא. <b>לכן </b>נראה עיקר. דמשום ממון איירי. דבהכי שייך שפיר הבטחה. לוותר לו חובו ושעבודו. <b>ומכאן</b> סיוע למ\"ש רמ\"א בהגה דח\"מ (סצ\"ז סמ\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לא ידע (ובגמרא דריש פרק כ\"ג (יט\"א) אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע. ובפט\"י (דקא\"א) דילמא אגב מררייכו פשעתו בה).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>סה\"ד </b>האידנא. נ\"ב <b>עי\"ל</b> שכל טורח זה אינו צריך. וה\"פ אם נטמא טובל. וא\"צ יותר. לאפוקי גר. דבעי הזאה נמי. משום טומאה. ובישראל לא גזרינן. <b>ויש </b>לדעת דפסח מצרים. לימא מסייעא לדברי ב\"ש. עמ\"ש בס\"ד בספר אם לבינה ס\"פ בא. <b>איברא </b>פסח יהושע. ודאי מסייע להא דערל ישראל ד\"ה טובל ואוכל פסחו לערב.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו חייבין בהכרת. </b>פירוש הרע\"ב שוגג או נאנס. וזהו פירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתינו. אבל לא כן דעת רש\"י דהכי משמע בגמרא דשוגג ומזיד לאו בני כרת נינהו. וכבר השיגו הר\"א ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בדרך רחוקה </b>עשי\"ע (סקכ\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השני </b>טעם מתוק למצות פסח שני. עמ\"ש בס\"ד בעיר האלהית. שער היסוד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה בין פ\"מ לפ\"ד </b>כו'. <b>ושייר</b> אימורין. דלא אקטרינהו. דתר\"י ג' מזבחות. משקוף ושתי מזוזות. ותו לא מידי. אלא שויסקי עבוד. <b>ונראה </b>דשייר נמי שלש כתות. ובזה ל\"ק מ\"ש תי\"ט לקמן בד\"ה ופ\"ד. ומ\"ש בירושלמי. דרש הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופ\"ד נוהג כל שבעה </b>מסופקני אם פסח שעשו ישראל במדבר בכלל הזה. שהרי לא היה אלא הוראת שעה. כי שחוט חוץ היה. כמו פסח מצרים. וכל ימי מדבר לא עשו אלא פסח אחד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שתמורת הפסח קריבה. </b>שלמים אחר הפסח כלשון רש\"י. ולכאורה ר\"ל דווקא אחר הפסח ולא ידעתי למה כו' ואפילו אם נפרש אחר י\"ד כו' מ\"מ קשיא למה לא יוכל להקריב בי\"ד עצמו. עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ואין </b>ספק אצלי שכ\"ה כוונת רש\"י במ\"ש אחר הפסח דהיינו אחר י\"ד שהוא הקרבת הפסח דבי\"ד ודאי לא חזי לאקרוביה. דהא ודאי עד כאן לא מספקא ליה לר\"י אלא בנדחה. דשמע מרביה דאיכא דחוי קרב. ואיכא דחוי רועה. ולא הוה בידיה לפרושי איזה דיחוי יותר גרוע. אם דיחוי דקביעת שעת שחיטה כדס\"ל לר\"ע. משום דהו\"ל כדחייה בידים. או דילמא נמצא אחר שחיטה מיגרע גרע. דהוי דחוי מעיקרו. דלא איחזי בשעת שחיטה לגמרי. היינו דמיבעיא ליה. ופשטה ניהליה ר\"ע. דהכי הוא דגמיר ליה רביה. דשחיטה עושה דיחוי שלא לקרב. הא מיהא בנמצא קודם זמן שחיטה. לענין לקרבו מיד קודם שתגיע שעת הקרבת פסח. פשיטא דקרב וכן תמורתו. דאכתי לא אידחי. ומותר הוא וקרב שלמים. זה ברור: ",
+                "<b>וכיון </b>שזכינו לזה הרי על כרחנו אי אפשר לומר במשנתינו שיקרב בי\"ד עצמו. דהא לא מיירי ר\"י כלל אלא אי מנמצא קודם שחיטה ועברה עליו שעת שחיטה. או שנמצא לאחר שחיטת הפסח. ותמה על עצמי וכי שלמים קרבים אחר הפסח הלא זמנו של פסח אחר התמיד הוא. ואפילו אחר התמיד לא אפשר. משום עשה דהשלמה. הא ודאי צ\"ל כפירש\"י דמ\"מ אף בדר\"י בי\"ד גופיה לא מצית אמרת. ושגגה היא ביד הרב תי\"ט ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדמי היפה שבהן. </b>פסח אם קודם הפסח נסתאבו. ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמי'. עכ\"ל הרע\"ב. ופשוט דר\"ל שהמעו' דמי היפה שהיו ראויין לבוא פסח אותן לבד יביאם עכשיו לשלמים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואפי' עני שבישרא'. </b>כתבו התו' י\"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפי' עני שבישראל. עכ\"ד. וקשיא לי דהא בלא\"ה אין העני אוכל פתו קודם שתחשך כדאיתא בהדיא בגמרא דריש ברכות [ד' ב' ע\"ב] שהוא זמן ק\"ש. ואף שי\"ל גם התו' נשמרו קצת מזה כמדומה. מ\"מ נ\"ל פי' קמא עיקר וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטבל בחזרת. </b>כתב הרע\"ב טיבול זה אינו בחרוסת. ודייק לה מדקתני לקמן הביאו לפניו חרוסת מכלל שעדיין לא הובא. והתו' הקשו ע\"ז שאין ראיה מסיפא. ודעתם דלת\"ק דסבירא ליה חרוסת לבטל הארס הוא גם בטיבול ראשון צריך: ",
+                "<b>וכדבריהם </b>נ\"ל עיקר אע\"פ שה\"ר יונה דחק לסתור דעתם. ולדבריו הסכים התי\"ט. אצלי דברי רבותינו בעלי התוספת טובים ונכוחים מאד. ואני מבאר דעתם עוד דלא פליגי אפירושא דרע\"ב ודעמיה דסברי דטיבול זה אינו בחרוסת דמצוה. אלא שצריך לטובלו בדבר חריף וחזק כחומץ ומי מלח מרובין שגם הם מבטלין הקפא: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דלא קתני ליה ברישא. ואף על פי שהתו' נדחקו להסתייע מדשנה חזרת בסיפא. אע\"ג דהא תני ליה. הוא הדין חרוסת דאיתיה נמי ברישא. אעפ\"כ אינו חרוסת א'. אלא כך הוא הענין דחרוסת דלקמן דהוא של מצוה שנעשה זכר לטיט. הוא הנקרא בעצם וראשונה חרוסת על שם חרס. לפי שדומה לטיט של יוצר חרס. ולפי שמטבילין בו הושאל ג\"כ לשאר מי הטיבול החריפים. כהא דתנן לעיל פ\"ב דמכילתין אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ולאו היינו חרוסת דמתני' דאיירי בה השתא. דהתם ליכא קפידא שיהא עשוי מפירות ועצי בשמים קדה וקנמון. שאינו אלא דבר חמוץ כדאיתא התם (עמ\"ש שם בס\"ד): ",
+                "<b>ולכן </b>אני אומר דטיבול ראשון הוא בחרוסת של כל השנה. ולזה לא הוצרך התנא לשנותו שבו רגילין כל השנה. רק זה של מצוה שמקפידין בעשייתו הוכרח להשמיענו. והא דאמר אביי לשקועיה לחסא בחרוסת משום קפא. לאו בחרוסת דמצוה דווקא. שהחרוסת העשוי מחומץ ג\"כ מבטל הקפא. ובודאי גם בטיבול ראשון יש לחוש לו. אדרבה יותר יש להקפיד בו מבשל מצוה. דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ושלא כדברי הר\"י דאיפכא מסתברא וכלפי לייא. ואיך שיהא אם אולי לא נתכוונו התו' לדברים הללו. נ\"ל שהדין אמת והפירוש נכון עד\"ז במשנתינו. ונתיי' היטב מה טעם לא נשנה חרוסת ברישא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יצא ידי חובתו. </b>כלומר לא יצא כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר ודכוות' בסוכה [דף כ\"ח ע\"א] א\"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה לאו דווקא דהא כל מה דלא אמשיך אחר שולחנו לא סגי דלא יצא עכ\"ל הר\"ן מהעתקת התי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה לדברים הללו פה קדוש כהר\"ן יאמר דבר זה. (ובאמת לאו דידיה היא אלא דרביה הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמותיו מצאתי לו כן. ומ\"מ אדברה נגד מלכים מה שהראוני מן השמים וללמוד אני צריך. והמעיין הישר יבחין ויעריך. אדם יודע מבין כן יאריך) אטו לאו היינו דאיפלי' ביה אמוראי פ\"ק דברכות. [דף י\"א ע\"א]. דרב יוסף ס\"ל עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום. ופירושו לא יצא י\"ח כלל. וצריך לחזור ולקרות ק\"ש. ומייתי ראיה מהך דסוכה ע\"ש. שמע מנה דהא דמהדרי ב\"ש לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שמענו שחכמים עושים סייג מדבריהם לעקור דבר מן התורה במשנה ראשונה דברכות. דאליבא דחכמים שם אינו רשאי לקרות ק\"ש אחר חצות לילה. אע\"ג דלא ס\"ל בחצות אלא משום גזרה, ואתו רבנן   ועקרי ק\"ש דמדאורייתא. ע\"ש בתר\"י בפי' הרי\"ף. וק\"ו שיש כח בתקנת חכמים לעשות לעושה מצוה כאינו עושה כההיא דסוכה. וכ\"ש הכא דבקום עשה קאי: ",
+                "<b>ולפי </b>לשון הר\"ן משמע דס\"ל אם השלים הסדר ולא אמר ג' דברים הללו. מ\"מ יצא י\"ח. אע\"פ שלא יצא כראוי. וכאילו יאמר שבדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולאמרם. דאל\"ה למאי נ\"מ אמרה להך מילתא. אי איתא דאיהו ז\"ל נמי ס\"ל דלא סגי דלא נימרינהו אף בדיעבד: ",
+                "<b>ואם </b>לומר שעכ\"פ שכר מצוה יש לו. אע\"פ שלא קיים תקנת חכמים. מנליה הא. אדרבה אשכחן דמיענש העובר על דבריהם כר' טרפון. [שם]. וכן אמרו בגזרה קלה שלהן כל העובר על ד\"ח חייב מיתה. [ברכות דף ד' ע\"ב]: ",
+                "<b>אלא </b>שבזה יש לחלק בין כשעבר על ד\"ח במזיד. כגון דאיפסיקא הילכתא כב\"ה ועבד כב\"ש. או איפכא אי עבד כב\"ה. אליבא דב\"ש כההיא דסוכה. לא יצא י\"ח כלל. ולדברי שניהם צריך לחזור ולקיימה כתקנה. ולא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי: ",
+                "<b>אבל </b>שגג ולא קיים המצוה כתקנת חכמים. אם אפשר לו לחזור לקיימה כהוגן. צריך לחזור דהיינו דאמרינן לא עשה ולא כלום בדיעבד כב\"ש. ולא מפלגינן בין שוגג למזיד. אמנם אם עבר הזמן וא\"א לו לתקנה. מ\"מ שכר מצוה בידו. כיון שעשה כדין תורה. אף שחיסר תקנת חכמים. אחר ששגג בה. כך נ\"ל דברים ברורים בעזה\"י. (ושוב מצאתי ראיתי בתו' דסוכה (דג\"א) ד\"ה דאמר לך מני ב\"ש. שכתבו בפירוש דלב\"ש דאמרי לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע. אפי' מדאו' לא יצא. ומדב\"ש נשמע לב\"ה ודוק בגמרא דברכות הנז') אך הר\"ן שסתם דבריו ונסתייע מאותה שבסוכה ולא זכר ולא פקד אותה דריש ברכות לא נמלט מן התימה. ועמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח (סי' ס\"ב): ",
+                "<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. </b>גי' הרי\"ף הרמב\"ם והרא\"ש ע\"ש שלא הספיק כו' שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה. כתב הר\"ן שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב\"י כו'. וע\"ז כתב תי\"ט אע\"ג דכל יום ט\"ו היו אסורין לאכול חמץ. מ\"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת י\"ט והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו שלאחר יום היציאה. וז\"ש הר\"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו. ע\"כ: ",
+                "<b>הוצרכתי </b>להעתיק כל לשו' באשר כולו משגה ובמ\"כ כד ניים ושכיב כתב כל זה. ולפי שהתחיל לפרש דברי הר\"ן בשבוש משו\"ה לא סלקי ליה כהוגן ולא ירד לסוף דעתו. וכל זה גורם יסוד כוזב שהניח הרב תי\"ט שלא נצטוו במצרים על שביתת י\"ט. וכן שנה בדבר זה בסוף לשונו הנז'. דבלילה (ר\"ל של ט\"ו) לא נאסרו גם במלאכה. ולא ידעתי מנא ליה הא: ",
+                "<b>ולי נראה </b>פשוט שהיו אסורין במלאכה ונצטוו על שביתת י\"ט ולא כמ\"ש הרב ז\"ל. דהא אדרבה בהדיא כתיבי קראי בפסח מצרים שנצטוו לשבות בראשון ובשביעי. וקראי הכי מוכחי מדאצטריך קרא יתירא לפסח דורות כדפירש\"י בפסוק ושמרתם ודוק. ש\"מ דקראי דלעיל מניה כפשטא בפסח מצרים משתעי וילמד מענינו. וזה פשוט לדעתי וברור בדעת הר\"ן: ",
+                "<b>ואפילו </b>במה שסובר הר\"ן שלא הוזהרו בב\"י וב\"י. נחלק הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל שהוזהרו שלא להחמיץ. עיין בפירושו על התורה. (עמ\"ש בגלעד בס\"ד) ואין להר\"ן ראיה לדעתו זאת. רק מסברא דנפשיה קאמר לה. מדלא נהג פסח מצרים אלא יום א'. וקרא דב\"י וב\"י בז' ימים הוא דכתיב. להכי מסתברא ליה דלא נאסרו רק באכילה. דילפינן מקרא דלא יאכל דסמיך להיום אתם יוצאין. ועכ\"ז ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאזהרת ב\"י וב\"י קאי נמי איום א' דפסח מצרים. שהוא דבר הלמד מענינו. כל שכן שאין להוסיף מלבינו שהציווי שנאמר במצרים לשבות בי\"ט. לא נאמר   לאותו דור. ובלי ספק אין הדעת הנכונה סובלת זה: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"ן ז\"ל מובנים היטב באומרו ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ור\"ל במחר שלאחר יום ט\"ו דביה קאי. דאז הותרו באכילת חמץ ובמלאכה. אבל בט\"ו אסורין היו לאפות לצורך י\"ו שלא כדעת התי\"ט. ולשון ר\"ן שאילו יכלו היו מחמיצין אותו אטעייה. כסבור הוא שדעת הר\"ן שהיו מחמצין אותו בידיהם ומלאכה היא. ולא היא שדעת הר\"ן. אילולי החפזון. היו מניחין הבצק להחמיץ מאליו. שעל זה לא הוזהרו לדעתו. והיו אופין אותו ביום המחרת שהוא י\"ו שאז הותרו במלאכה. וזה ברור. וכבוד התי\"ט במקומו מונח ששגג בכאן שגגות רבות בהבנת לשון הר\"ן. ואע\"פ שכבר יש בו די והותר למבינים. במ\"ש שלא כדברי בתי\"ט. שרצה לומר שלא נאסרה המלאכה בי\"ט של פסח מצרים. ולא נסתפק בו אדם מעולם שזהו טעות גדול: ",
+                "<b>עוד </b>אמרתי להביא ראיה ברורה אע\"פ שא\"צ. דהכי מוכח נמי מהא דילפינן [שבת דף כ\"ד ע\"ב] דאין שורפין קדשים בי\"ט מלא תותירו עד בוקר והנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ולא לשורפן בי\"ט. והך קרא על כרחין בפסח מצרים כמשמעו מיירי. דאל\"כ לא היינו יודעין דין הנותר בו ושנינו בו נוהג יום א' ודוק היטב: ",
+                "<b>להודות ולהלל. </b>כתבו התו' י\"א שבע הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים. וכתב תי\"ט ואי משום הא יש לי לקיים גירסא דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי גלגל היומי עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר בזה אם כדבריו הרי עשרה הם כדברי הרמב\"ם ז\"ל במדע. ושאר חכמי המחקר כמו כן הסכימו על העשירי קודש לה'. שקראוהו גלגל השכל: ",
+                "<b>אמנם </b>דעת התו' נכונה דלא אמרי' הודאות אלא כנגד השבעה שידועים ומפורסמים אבל האחרים אינם ידועים ולא כל כך מוסכמים. וגם לבעלי המחקר בהם דעות שונות. יש מהם מי שמניח גלגל המזלות להיקף היומי. וזולת זה עוד דעות חלוקות להם במספרים של גלגלים. אבל באלו השבעה דכוכבי לכת הכל מודים: ",
+                "<b>וכן </b>בהרבה עניני התורה רמוזים השביעיות כידוע. שמכוונים נגד שבע מדו' עליונות ועם שיש שלש עליונות יותר וגבוהים עליהם. לגודל התעלמותם ולפי שאינן מושגות לא נרמזו בתורה כל כך כנודע. כן הוא הדבר בגלגלים שהם נערכים לעומת גלגלי מרכבה ואורות עליונות. אין לנו השגה ברורה רק בשבעה מהם. ועל כן אין לנו לעשות זכר ולתת חלק כי אם לשבעה. לא לשמונה ותשעה. וזה ברור לע\"ד. ולכל הדברים הגלויים יש רמזים נסתרים שמכוונים כנגדם בעניני התורה הקדושה. והדברים עתיקים עומדי' ברומו של עולם נכוחים למבין. וישרים למוצאי דעת קדושים בינה זאת: ",
+                "<b>ונאמר לפניו הללויה. </b>כ\"ה הנכונה. ובזה א\"צ למ\"ש הט\"ז בשם זקנו שבדה מלבו להגיה <b>ונאמר</b> מהנפעל. וליתא אלא הוא מאיתן הקל וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ז\"ל </b>הזקן המופלג בתורה כמהר\"א אפטרוד בהשגותיו עלי. מה שתמה הרב המחבר בספר ל\"ש על הר\"ן שהביאו בתי\"ט פ\"י דפסח'. אין זה תמיה כלל לענ\"ד. כי לזר יחשב להר\"ן לומר שלא יצא אפילו מדאורייתא אם לא עשה כד\"ח שהחמירו על ד\"ת. והא דאמרי' עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום כו'. הר\"ן ס\"ל לאו דווקא אלא לא עשה כלום מדרבנן. ולאפוקי מדתני רב יחזקאל עשה כדב\"ש עשה כו'. משמע ששניהם שקולים ויכול לעשות לכתחלה כזה או כזה. וכדאמרינן בפת\"ה דעבד כמר עבד כו'. ושם משמע אף לכתחלה כו'. וקמ\"ל ר\"י דאם עשה כד\"ח לא יצא מדרבנן. אבל מדאורייתא יצא. ומייתי ראיה ממתניתין דסוכה א\"כ היית נוהג כו'. וגם שם הפירוש כאילו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים. אבל מדאורייתא יצא. ולא כפירוש תוספות. דאפילו מדאורייתא לא יצא כו'. וכ\"מ מהרמב\"ם פ\"ד מה\"ס. וז\"ל מי שהיה ראשו ורובו כו' ה\"ז אסור. וכאילו לא אכל בסוכה כו'. ומדלא כתב סתם לא יצא כו'. משמע מדאורייתא יצא. ודוגמא לזה דאמרינן זבחים (ד\"ו) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו'. עד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. וא\"כ אין לסתור דברי הר\"ן מדברי תוספות. ועוד ראיה דא\"א לומר שאם יצא מדאורייתא ועבר אד\"ח שאפילו מדאורייתא לא יצא. דאיתא בגמרא דיבמות דשקלי וטרי אם יש כח ביד ב\"ד לעקור דבר מה\"ת. לפי המסקנא דמוקמינן בשב וא\"ת שאני. נשמע נמי דבכל מקום הדין תורה במקומו עומד. ואין כח ביד ב\"ד לעקור המצוה כ\"א בשב וא\"ת, שלא יעשה המצוה לכתחלה. אבל מה שעשה עשה. וא\"כ אין ראיתו ראייה. והא דאמרו חכמים שאינו רשאי לקרות כ\"א עד חצות. דשם פטרו אותו לאחר חצות מלקרות כדי לעשות סייג. וזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בשות\"ע. אבל לעקור מצוה אשר עשה האדם כבר שיהיה כלא היה מנ\"ל. וכה\"ד הר\"ן לפענ\"ד עכ\"ה. <b>אי\"ע </b>יש כאן לעג הרבה. יגיעת בשר היא להשיב על דברים שאין להם קץ כאלה. ולהעלותם על ספר לא והיו כדאי. המעיין בספר לח\"ש אשר יראה יגיד שבלי ספק לא עיין בו היטב המשיג הנ\"ל. ואם קרא תחלת הלשון. לא קרא סופו בודאי. לולי זאת איך אפשר שירבה דברים כל כך ללא הועיל. ואינם אלא מחסרון הבנת לשוני שם. וכבר הכל מתוקן ומבואר היטב בעצמו על כן האריכות בזה אינו אלא גנאי. אעפ\"כ לא יכולתי מלט משא שלא יאמר עלי שהשלכתי דברי אחרי גווי. וגם כדי שלא יכשל אדם בדבריו. לפיכך מההכרח להציג תשובתו בצדו בקוצר. ריש מילין אומר. מ\"ש לזר יחשב להר\"ן כו'. <b>אין</b> זר אתנו. מאחר שהתוספות הבינו כך (והכי איתא נמי בהדיא ברמזי פסקי תוספות שחברם בעל הטורים) ואפילו היה כן. היה צריך להזכירו לפחות. ולבאר דלא כלום ל\"ד. אלא מדרבנן בלבד. ואיך נסתייע מההיא דסוכה. והיא גופה קשיא עליה. דלאו הכי משמע לפי פשט הסוגי'. וכהבנת התוספות ג\"כ. ואיך תהיה כ\"כ פלוגתא רחוקה בעיון סוגיא אחת. דמאי דפסיקא להו להתוספות בה. פשיטא ליה להר\"ן איפכא. מבלי שיזכיר הסוגיא ולא ד\"ת ושקדמוהו. אם לא שנתעלמה אותם סוגיא מהר\"ן ז\"ל באותה שעה. ותגדל התמיהא ביותר על התי\"ט שהביאו. ולא חשש כלל לדברי תוספות הקודמים בזמן ובמעלה. אלא דאשתמטתיה נמי בלי ספק. <b>מ\"ש </b>מהרמב\"ם ז\"ל. עם שאינו מהצורך להשיב על זאת. ויונח שהרמב\"ם ז\"ל נמי כהר\"ן ס\"ל (וכמו שבאמת היה סבור גם הרמב\"ן ז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בספרי שם) רבותא למחשב גברי. אטו כיפי תלו לה. משו\"ה לא מייתנא דעתין. ולא סרה תמיהתי בכך. בפרט מהר\"ן ז\"ל שהוא אחרון. ותי\"ט אחרון שבאחרונים. שלא חשו לדברי תו'. ולפשט משמעות הסוגיא דברכות. אבל באמת מהרמב\"ם ז\"ל לא תשמע מידי. לפום מאי דפרישית בספרי הנ\"ל בס\"ד במסקנא. דודאי שאני לן בין שוגג למזיד. <b>והשתא</b> ניחא טפי לשון הר\"מ. דלא כתב סתם לא יצא. משום דהוה משמע בכל גוונא אפילו שוגג נמי. להכי נקט אסור בדווקא. דמשמע משום דעבד איסורא. הוא דהוי ליה כאילו לא אכל בסוכה. <b>מש\"ע </b>ודוגמא לזה דאמרינן וסמך ונרצה. <b>אומר אני</b> מה זו סמיכה לא לרצון. ולסמיכה מה זו עושה כאן. שאינה מד\"ח ולא מגזרתם. שתהא נחשבת כאילו לא כיפר. אבל מן הכתוב נלמד שהכפרה תלויה בה ג\"כ. אלא שאינה מעכבת הכפרה כמו הדם. <b>וכנראה </b>שלא הבין פשט הגמרא שם. דהא מוקמינן לה מאי כיפר. עשה דקודם הפרשה. ומעלין עליו כאילו לא כיפר. אעשה דסמיכה. ובהא סלקא סוגיא. ומאי דסא\"ד דר\"ה התם. דילמא מאי כיפר גברא כו'. דחי תלמודא. אלא דווקא לא כיפר ממש. דומיא דכפר. הא כדאיתא. והא כדאיתא. הא ע\"כ לא נחית לסוף אותה סוגיא כלל. ומה ענין שמטה אצל ה\"ס. <b>איברא </b>אפילו לפום מאי דסלקא אדעתיה דדמי. לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דאי נמי איתא לפירושו. דכפר דיעבד. ולא כפר לכתחלה. והכא נמי דכוותה. אי הכי. מאי שנא דלא מפרש לה הכא נמי כה\"ג. מעלין עליו כאילו לא עשה כלום ועשה. כדחזינן התם דאצטריך לפרושי בהדיא. אלא ש\"מ לא מילתא היא. ולא כלום. לגמרי משמע. ולית בה ספקא שאין הלשון יוצא מידי פשוטו כלל וכלל. <b>מש\"ע </b>ועוד ראיה דאא\"ל שאם יצא מדאורייתא ועבר אד\"מ שאפילו מ\"ה ל\"י. דאיתא בגמרא יבמות כו' ולפי המסקנא בשו\"ת. נשמע דבכ\"מ הד\"ת במקומו עומד. ואין כח ביד ב\"ד לעקור המצוה. כי אם שלא יעשה לכתחלה כו'. וא\"כ אין ראייתו ראיה. והא דא\"ח שאינו רשאי לקרות כ\"א ע\"ח. דשם פטרו כדי לעשות סייג כו'. <b>במ\"כ </b>לא ידע מאי קאמר. ואע\"פ שמוחזקני בו שבקי בחדרי תורה לדון ק\"ו אינו יודע. ואם כח ב\"ד יפה לבטל ממצוה בשו\"ת. משום גזרה. עאכ\"ו שכחם יפה שלא לבטל. ולא לעקור דבר מן התורה. ולגזור שיהא נחשב כאינו עדיין לא קיים המצוה. כל זמן שיש בידו לתקן. כדי שיצטרך לחזור ולעשותה כתקנת חכמים. ושאם הזיד ולא עשה. לא יטול עליה שכר לגמרי. אע\"פ שבשוגג. יש לו שכר מצוה כל דהיא מיהא. כמ\"ש באר היטב בספרי. הנ\"ל. ומשם לקח ראיה זו. המובלעת בתוך נעימת הלשון שם. באופן שאינה אלא עזר כנגד הר\"ן. וזה המליץ בעדו. הביאה לחובתו. דהא התם נמי לכ\"ע. כי אמרינן לא כלום. לגמרי משמע. מה שעשה לא עשה. ולא הועיל כלום לתקן השיריים. אלא בעל כרחך צריך לחזור ולתרום (אע\"ג דההיא גריוא הויא תרומה לדר\"ן בר\"ה. ולר\"ח אפילו ההיא גריוא הדרא לטיבלה) דון מנה. בכ\"מ דאתמר לא עשה כלום. לא מידי עבד. לענין מאי דאפשר לתקוני. דצריך למהדר ולתקן. והכא נמי דכוותה. דצריך לחזור ולקרות. ושם ביושב ושלחנו בבית צריך לחזור ולאכול בסוכה וגדולה מזו שנינו בהנזקין. על חטאת הגזולה שמכפרת. אע\"ג דיאוש כדי לא קני (אליבא דמ\"ד) הפקיעו חכמים חיוב חטאת מן המחויב. ולמ\"ד יאוש קני. גזרו בנודעה לרבים. שלא תכפר. וצריך להביא אחרת. <b>ואע\"פ</b> שכתבו התוספות שם שלאחר זריקה א\"צ להתכפר באחרת. אינו משמע כן. דהא אין כפרה אלא בדם. <b>באמת</b> רש\"י אסברה לה. שלא תקרב לכתחלה. ואין משמעות הלשון כך. ועמ\"ש בחי\"ג ועפה\"ק (דטו\"א) תו' ד\"ה אי ר' יוסי <b>ויתר</b> על כל אלה שמענו לר\"מ. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין. עושהו ממזר דאורייתא ע\"ש. דכוותה המשנה ממטבע שטבעו בברכות. טועה. וצריך לחזור ולברך כתקנת חז\"ל. ולא חיישינן להזכרת שם שמים לבטלה. ובעל בירושת אשה ובטומאתה. אף אם הוא כהן. כדאורייתא שויוה. אע\"פ שאינה אלא מד\"ס. ומתנת ש\"מ אינה אלא מדרבנן. ועשאוה כשל תורה (בתרא קע\"ו) והמקדש בחמץ דרבנן. אין חוששין לקדושיו. וכן בגזל. ועיין עוד בקונטרס סייג לתורה. <b>והיא</b> תמיהא קיימת אם יחלוק הר\"ן בכך. וקרוב בעיני שלא נחלק על זו. רק במקום שאי אפשר לתקן דבריו אמורים. <b>ובזו</b> אנו מודים. בתנאי כשהיה שוגג. <b>משא\"כ</b> במזיד לעבור על דברי סופרים. הפסיד כל שכרו בלי ספק. והם דברים מחוורים בעזה\"י. וזקן זה במ\"כ לא ירד לסוף לשוני המוכיח על תחלתו. וניכר שראש דברי אמת. בצדק כל אמרי פי בדבר זה. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. עליהם אין להוסיף. מהן אין לגרוע. ומשום דנ\"מ טובא לדינא לכן צריך לקבוע בהן מסמרות. ומנה לא תזוע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא זו פוטרת זו. </b>משמע דאינו יכול לכוללן כאחד. לומר אקב\"ו לאכול הפסח והזבח. אלא צריך דווקא לכל א' ברכה בפ\"ע. ונ\"ל משום דאין עושין מצות חבילות. [סוטה דף ח' ע\"א] וגם דומיא דאין חותמין בשתים. ול\"ד להא דקיי\"ל כוללין בברכה מעין ג' על הארץ והמחיה והפירות ביחד. עיין הטעם בא\"ח סי' ר\"ח: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אבל בט\"ו אסורין היו לאפות לצורך י\"ו (ואין לתמוה אם נצטוו על השביתה בט\"ו. איך יצאו בו לדרך. כי המשא לא נאסר בי\"ט אף בר\"ה (אלא מד\"ח). שלא לעשות בי\"ט כעובדין דחול. ותחומין נמי דרבנן. ואפילו בשבת. ולכ\"ע לא אפקוד אלא אי במרה אי בסיני למר כדא\"ל. ולמר כדא\"ל. כ\"ש שהרי נשאם על כנפי נשרים. ומאן לימא לן נמי דלא הוו בורגנין התם. זכר לדבר. ויסעו מרעמסס סוכותה. שנראה המקום ההוא היה קרוי כך. ע\"ש הסוכות שהיו נמצאים שם. ומצו למיזל כמה דבעו (וכדתנינן תמן עשר סוכות מירושלם עד צוק) אבל באמת א\"צ לכך כלל. <b>לפיכך</b> תמהתי מראות מ\"ש ב\"ס מקראי קודש (פ\"ד מח\"ב דנח\"א) וז\"ל דלא יתכן כלל דצווי שבעת ימים מצות תאכל. שב על יוצאי מצרים. שהרי כתיב בו וביום הראשון מקרא קודש וכו' כל מלאכה לא יעשה בהם. והם ביום הראשון יצאו ממצרים והלכו באשר הלכו ולא שמרו את היום הראשון כו'. <b>וכבר</b> הראית לדעת ששבוש הוא זה. להוכיח ממנו שלא נצטוו על שביתת י\"ט בפסח מצרים. <b>כיוצא</b> בזו נשתבש המחבר הלז בפרק שלפניו (דנו\"ב) ז\"ל ומה שבאה האכילה (ר\"ל מצות אכילת פסח ומצות) בלילה ושל יום ט\"ו שעמו. <b>לא </b>ידענא מאי קאמר. כי אין מצות אכילה בפסח ולא במצה. ביום רק בלילה בלבד. <b>גם </b>כתב באותו עמוד. ז\"ל ור\"ש הורה ענין זה יותר מפורש במכילתא. בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח כו' עד שישחט. <b>איברא</b> מתניתין היא. ובפלוגתא שנויה. כנראה שתקפה עליו משנתנו של ב\"מ זה שלא כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לע\"ד (וראיה גמורה לדברינו ולקיים גרסת שבע. כמ\"ש התוספות. מהא דאמרינן בהתכלת. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבע רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה. כנגד ששה אוירים שביניהן וק\"ל).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ סימן ר\"ח. נ\"ב <b>אמנם</b> עדיין צ\"ע דקשיא לי מאי שנא ממפריש תרומה ומעשרות כאחת. שכוללן באחד. אם רצה. כדאיתא בתוספתא. ונפסק כן בש\"ע י\"ד (סשל\"א סע\"ח) לכן חוזרני בי. <b>ונ\"ל</b> יותר עיקר. דהכא נמי לא צריך דווקא לברך שתי ברכות נפרדות. דלא קמ\"ל אלא שאין זכרון אחד עולה לשניהן. אלא צריך לפטור כל אחת מהן ביחוד. ולעולם אם ירצה רשאי לכללן דהוו להו נמי כשתי ברכות. כשמזכיר בה שני הדברים. שיש לו לברך עליהם. וברכה ומצוה תרי מילי נינהו. וגם ברכת המצות שניא. מברכת הנהנין האחרונה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת פסחים</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a13894c7dabb3026dcd914755acbfd3699f4b81b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,332 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אור לי\"ד. </b>עיין רע\"ב ותי\"ט. ועוד בה שלישיה פי' הראב\"ד ז\"ל דתנא אהתחלת הלילה קפיד שיש עדיין קצת אור. ואלולי כן לא היה שם חושך לאור. ואיכא עת קבוע. ומהכא משמע לי דדייק אביי מילתיה דאמר בגמרא הילכך האי צורבא מרבנן כו' לא לפתא בשמעתא אורתא דתליסר נגהי ארביסר כו'. ודוק. דליכא מילתא דלא רמזה רבי במתני': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לי\"ד </b>בניסן. וקצר התנא במובן. זה דרכו ברבים מהמקומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בודקין </b>עמ\"ש הרע\"ב. <b>ותי\"ט</b> מחית נפשיה לספיקא. אי סגי בבטול בלב בלחוד. ולא קיי\"ל הכי. אלא צריך להוציאו בשפתיו. כדאיתא בירושלמי בהדיא עבב\"י סימן תל\"א. ומ\"ש במו\"ק שם ובסימן תל\"ו <b>ובהדי</b> פלוגתא למה לן בלא\"ה נמי אתי שפיר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב שמא ימלך על בטולו. <b>ר\"ל</b> דאע\"פ שהוציאו בשפתיו. מ\"מ במחשבה בעלמא הדר קני ליה. משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואפילו בלא מחשבה. אלא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מיהו בגלויי דעתא דחס עליה מלשרפה. סגי למיקם עלה בבל יראה ובל ימצא. ודוק. ועמו\"ק סימן תל\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כתב </b>עוד רע\"ב ומיהו כו' <b>עמ\"ש</b> שם סי' תל\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין חוששין שמא גררה</b> ע\"פ רע\"ב וכן פרש\"י. <b>ותמיהא </b>לי טובא איכפל תנא לאשמועינן כה\"ג דלא ניחוש שמא בתוך שבא לבדוק בזוית זו גררה חולדה למקום הבדוק. ונצריכנו לחזור ולבדוק. אטו הא צריכא למימר דאין לדבר סוף. פשיטא ודקארי לה מאי קארי. <b>לכן</b> נראה לי. דהך בבא פירושא דקמייתא היא. דסד\"א הא דתנן ברישא. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. א\"צ בדיקה. היינו דווקא בשאין חולדה וברדלס מצויין שם כלל. אבל היכי דשכיחי הני דגררי לחמץ ממקום אחר. ניחוש להו אף במקום שאין מכניסין. דהא כל עיקר הבדיקה מפני הספק היא. <b>ואע\"ג</b> דהיכא דבדק זימנא חדא. ודאי תו לא צריך. דלמבדק ומיזל כל שעתא פשיטא דלא אפשר. ומוקמינן דחזקה דבדיקה. מיהא ליבעי הוחזק בדוק פעם אחת. לאפוקי כי לא בדיקניה מעולם. דלית ליה חזקה כלל. לא נסמוך אמאי דאין מכניסין בו חמץ בידי אדם. כיון דמספקא לא נפקא. <b>להכי</b> קמ\"ל תו. דאין חוששין לחולדה בכל גוונא. אפילו היכא דשכיחי באותו בית וחצר. לא חיישינן לה ממקום למקום. דאל\"כ. אלא דווקא בדלא שכיחי לגמרי באותו בית וחצר. הוא דלא מצרכונן בדיקה למקום שאין מכניסין. אין לדבר סוף. דאכתי ניחוש מעיר לעיר. ולא משכחת לה כלל לדינא דרישא. והא ודאי לא מסתברא לאחמורי כולי האי. אלא מאי אית לך למימר. דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. וכי גמירי דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א\"צ בדיקה. בכל גוונא גמירי לה. כדאמרן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. </b>עבתי\"ט. אי נמי אם יחסר לחמו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתוך המועד </b>ע\"פ רע\"ב. <b>ובתי\"ט</b> שחשב לעשות סעד לפירש\"י. הנה רצה הרב לבאר הסתום בסתום. דערבך ערבא צריך. מאן יימר דפירושו שם משעה הששית (אע\"ג דכך פירש\"י התם. איהו לשטתיה דהכא אזיל). <b>דילמא</b> לא איירי אלא במועד ממש. משעתא דקאי עלה בכרת. כי משהי ליה. <b>ודיקא</b> נמי. מדפסיק ואמר. ושרפו. פטור. דמשמע אליבא דכ\"ע. ומי לא איכא ר\"ש. דס\"ל לפני זמנו בלא כלום. ולהר\"זה מותר אפילו באכילה עד הלילה. לדבריו של ר\"ש. אי הכי בבבא קמייתא נמי אתאן לפלוגתא. <b>ותו</b> בר מן כל דין. לא מיבעיא דליכא לסיוע לפירש\"י מהתם. ואדרבה תהוי תיובתא כלפי סנאיה דמר. דהא מיהא מודה הרב דבמועד דהתם. כייל ודאי לימי הי\"ט עצמו. כדכתב בהדיא. א\"כ הכא נמי דכוותה. פרושו דמועד. עצומו של י\"ט הוא. כמו בכל מקום. <b>ודדייק </b>הרב מדנסיב לישנא דלאחר הפסח. ולא לאחר המועד. לא דיוקא הוא לגמרי. ולידוק מרישא אפכא. דנקט רבה במילתיה לפני הפסח. ולא לפני המועד. ש\"מ דע\"כ לפני המועד. לא הוה משמע לפני מועד הבעור. אלא לפני מועד הי\"ט. <b>והכי</b> הוא ודאי. דמשו\"ה לא סגי דלא נסיב ברישא דמילתיה. הפסח. דמשמע נמי לפני הקרבת קרבן פסח. מקמי דמתסר לגמרי. ואיידי דנקט מעיקרא לפני הפסח. נקט נמי לבתר הכי אחר הפסח. <b>ולעולם</b> במועד. סתמו כפירושו בכל דוכתא. וכ\"ש לשון דתוך המועד כדתנן הכא. דודאי משמע כפירוש התוספות. <b>ומסייע</b> נמי. דקתני במילתייהו ולא בדק. בי\"ד סתמא. וק\"ל. וכן עקר בלי ספק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יניחנו בצינעא </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתל\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לחמו. נ\"ב. <b>ונ\"ל</b> דאיכא בינייהו. לרבא דחייש לשמא תטול בפנינו. אפילו אינו אלא כזית. כה\"ג צריך בדיקה אחריו. דאכזית עובר. וצריך בעור. כדלקמן פ\"ג מ\"ב. <b>אבל</b> לרב מרי דחייש לספק. הני מילי דצריך בדיקה. בכביצה. אבל בכזית לא עדיף מהא דשילהי פ\"ג. דאין מטריחין אותו לחזור לביתו ולבדוק. אלא על כביצה. ובציר מהכי בבטול בעלמא סגי ליה. אע\"ג דודאי חמץ הוא. כ\"ש כאן שמבטלו בלבו. ודיו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כל חמש</b> פירוש שעות הללו. ע\"ל מ\"ב פ\"א דברכות. ובמ\"ש שם בס\"ד. ובמו\"ק סימן תל\"א ותמ\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב. ואין הלכה כר\"ג. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בחידושי גמרא. שילהי פ\"ק דמכלתין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מימיהם של כהנים</b> עמ\"ש בס\"ד מו\"ז דשקלים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאכיל לבהמה ולחיה. </b>כתב הרע\"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא\"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע\"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי: ",
+                "<b>אולי </b>י\"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא\"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח\"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א\"צ ג\"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ\"ש בתי\"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א\"צ לדחוק כמ\"ש הרא\"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר\"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א\"צ לראות אם ישיירו ויצניעו: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז\"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ\"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע\"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב\"י וב\"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו\"ל ספי' דאורייתא. א\"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא\"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>דמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי\"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא\"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא\"כ הכא ודוק היטב: ",
+                "<b>ולא </b>באנו למחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ\"ש בס\"ד בא\"ח (סי' תל\"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב\"ד ז\"ל יודה והבן: ",
+                "<b>ואף </b>שכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס\"ד. נ\"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא\"ח (סימן תל\"ג ותמ\"ו) עמ\"ש שם בס\"ד. וקמ\"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק\"ל. וזה ברור: ",
+                "<b>ופלא </b>גדול על התו' והרא\"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע\"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד\"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו\"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו\"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א\"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ\"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב\"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע\"ב הכא: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב\"ש כדפירש רע\"ב. מ\"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע\"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע\"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו\"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ\"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע\"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה\"י: ",
+                "<b>וחכ\"א אף מפרר. </b>לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס\"ל דבשריפה שפיר דמי: ",
+                "<b>ותימה </b>דבשילהי תמורה [דף ל\"ד ע\"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א\"כ חכמים מאי קסברי אי ס\"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי\"ף והרא\"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה\"ג וחכ\"א מפרר. (וכצ\"ל בדעת התו' דוק) וס\"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא\"ח סי' תמ\"ה: ",
+                "<b>ובמג\"א </b>שם כתב אליבא דרמב\"ם דס\"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ\"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני: ",
+                "<b>איברא </b>אליבא דרש\"י [דף י\"ב ע\"ב] דמפרש פלוגתייהו דר\"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר\"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק\"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו\"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב\"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק: ",
+                "<b>עוד </b>יש ליישב הרמב\"ם בשיטת ר\"י וע\"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ\"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר\"י ס\"ל. (ולא כמ\"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור\"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס\"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר הא דפסק הר\"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר\"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז\"ל דהיינו משעת איסורו ד\"ת. וה\"נ סבר הר\"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר\"י. ושמעתיה כר\"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר\"י אע\"ג דאיתותב ר\"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש\"י. ונ\"ל דהיינו דהוי ליה לר\"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר\"י אף לפי דבריו: ",
+                "<b>ולא </b>כדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר\"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו\"ה סתים לן תנא בתמורה כר\"י דהילכתא כוותיה: ",
+                "<b>נמצינו </b>למדים לפ\"ז דהני פסקי דרמב\"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר\"י אתיין. ומ\"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר\"י. ור\"י דס\"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע\"ג דבעלמא קיי\"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ\"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר\"י. וקיי\"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר\"י היא. וקיי\"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע\"ג דבאינך לא ס\"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה\"י ולפ\"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד\"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי\"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולעופות </b>אע\"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע\"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ\"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. <b>ומהכא</b> אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב\"י סימן תמ\"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומותר בהנאתו</b> ע\"פ רע\"ב. <b>ושמע</b> מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. <b>סתמא</b> מני. אב\"א ר' יהודה. אב\"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכיריים </b>אע\"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר\"פ כירה) ומ\"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. <b>ודילמא </b>הכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר\"א ודעמיה. דס\"ל זוז\"ג אסור. לפ\"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו\"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ\"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. <b>והשתא </b>איכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ\"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז\"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר\"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ דבריו. נ\"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה\"א) ד\"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר\"י דס\"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו\"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי\"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע\"ש. ולדידן ניחא טפי).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ ועיין היטב. נ\"ב <b>ועמ\"ש</b> עוד במו\"ק (סימן תמ\"ה) שהחזקתי ג\"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מפרר </b>ה\"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. <b>ולכאורה</b> קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר\"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש\"מ דע\"כ פירור לאו דווקא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק (סימן תמ\"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במזיד. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא\"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל\"ה בלא\"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא\"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי זה דמה בכך שצ\"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ\"מ לא שלא לצורך כ\"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס\"ל כרנב\"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ\"ט ע\"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס\"ד כר\"י הגלילי   דס\"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה\"ט משום כרת. אע\"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ\"ל דטעמא דמתני' לאו משו\"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה\"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א\"כ ודאי לא לחנם כתבו ז\"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני': ",
+                "<b>ובאמת </b>צ\"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ\"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ\"ל דמשמע להו למפרשים ז\"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע\"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר: ",
+                "<b>ואפי' </b>למאי דסבר בתי\"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ\"ש רע\"ב. מ\"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע\"ג דבלא\"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ\"ש ז\"ל. אפ\"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד\"א אע\"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע\"ג דלא אתרו ביה כלל. מ\"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ\"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלה ובתרומה. </b>צ\"ע אמאי לא תנן נמי לחם הפנים אם יוצאין בהם. או לא. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי: ",
+                "<b>ואין </b>לומר שנכלל בחלות תודה דאצטריך להו. איידי דבעי לפלוגי בהו. בין עשאן לעצמו ובין למכור. וממילא נשמע דכל דאינו משתמר לשם מצה לא נפיק ביה. דאי משום הא לא איריא דמשמע דליכא קפידא אלא במשמרה לשם דבר אחר כגון לשם זבח. אבל לשם מצת פסח דילמא לא בעינן. ושם מצה חד הוא כדאמרינן בעלמא: ",
+                "<b>ותדע </b>דהכא נמי הכי הוא דהא תנן בסמוך עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. אע\"ג דלא נעשו לשם מצה דפסח. אלא למוכררן לתודה ונזיר: ",
+                "<b>ואי </b>משום שמתחלק לכהנים ויש מגיעו כפול. וליתיה לשיעורא. מ\"מ הו\"ל לאשמועינן כיון דזימנין מצי אתרמויי דמטי להו שיעורא. ותו הרי כ\"ג שנוטל ד' או ה' חלות מלחם הפנים: ",
+                "<b>ואיברא </b>דודאי איכא לאשכוחי נמי טעמא דאין יוצאין בהם. עיין בגמרא (דל\"ו ול\"ח) כמה טעמים דשייכי נמי בלחם הפנים. מ\"מ הו\"ל למיתני הא נמי בהדיא. ועוד נ\"ל דהוו להו מצה עשירה. לפי מאי דממעטינן אשישה מלחם עוני. משום דאשישה הוי א' מששה באיפה. וחלת לחם הפנים היתה של שני עשרונים שהם א' מחמשה באיפה: ",
+                "<b>ויש </b>לעיין בענין זה אם מותר ללוש עסה גדולה יותר מששה באיפה משום לחם עוני. ונפק' מנה אע\"ג דקיי\"ל קבא מלוגנאה לפסחא. היינו לכתחלה (לדעת הרא\"ש ז\"ל ובאמת לדידן בדיעבד נמי אסורה. משום חימוץ כמ\"ש בעזה\"י במקומו) אבל בדיעבד אי אזדהר בה מחימוץ כדחזי אפשר דשרי. ואפ\"ה למצוה. מ\"מ לא נפיק בה י\"ח דבעינן לחם עוני וליכא. או דילמא אלישה גדולה ליכא קפידא משום לחם עוני. דדווקא כשעשה העוגה כל כך גדולה. מיקריא מצה עשירה. אבל עשירות בעריסה ליכא. אע\"ג דלענין חלה משתתגלגל לחם קרינן לה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא שלוקין ולא מבושלין. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויניח על מכתו בפסח. </b>אפשר לומר בזה דאשמעינן דלא תימ' אדמחמעי מסרחי דמתקלקלין מחמת המכה ונפסלין מאכיל' הכלב. וליהוי כחרכו קודם זמנו. דמותר אפילו באכילה בפסח. כל שכן הא דלאו לאכילה קבעי ליה ולישתרי. קמ\"ל דאפי' ע\"ג מכתו אסור. ואיברא בפ' הנושא (דק\"גא) אמרי' דלשון חכמי' מרפא שמעינן מהך מתני'. אפ\"ה שפיר איכא למשמע נמי רבותא לענין דינא: "
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך חרוסת. </b>כתב הרע\"ב חרוסת דבר שיש בו חומץ ומים וכך פירשו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. והנה מה שאמרו שהוא דבר שיש בו חומץ. הכי מוכח בגמ' בהדיא כמ\"ש בסמוך: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עם מים. נ\"ל שהיא כשגגה שיוצא מלפני השליטים ז\"ל. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן דהא איתא עלה בגמ' א\"ר כהנא מחלוקת בחרדל כו' ואמר ר\"א כוותיה דר\"כ מסתברא מדאמר שמואל אין הלכה כר\"י דאמר חומץ צומתן. מאי לאו צמותי הוא דלא. הא חמועי מחמע. לא דילמא לא צמית ולא מחמע. ש\"מ דחרוסת דמתני' היינו חומץ ממש מדמדמי להו להדדי. ואף את\"ל שהוא מי פירות. על כרחך צ\"ל דמי פירות נמי דינן כחומץ: ",
+                "<b>והשתא </b>אי ס\"ד דבאית ביה מיא איירי הכא. למאי איצטריך ר\"א למידק מדשמואל. ואליבא דר\"י נשמע לרבנן דחומץ מחמע. אטו מי איכא מאן דאמר חומץ עם מים לא מחמע. והא בהדיא אמרינן לעיל (בדף מ') כי קאמר ר\"י חומץ בעיניה. אבל ע\"י תערובת לא. הרי דאפי' ר\"י לא ס\"ל דחומץ צמית אלא בעיניה דווקא. והכא אי דאית ביה מים. הא ודאי לר\"י נמי מחמע. וכ\"ש לרבנן. הא מילתא דתמיהא טובא. ופשיטא דלא סלקא שמעתא כהוגן. דמאי דחי תלמודא לא דילמא (אליבא דרבנן) לא צמית ולא מחמע. והא ודאי ליתא. אלא אפי' לר\"י חמועי נמי מחמע. כדמוכח בההיא סוגיא דלעיל. דאל\"ה אכתי לוקמה לההיא דמלילה כר\"י וק\"ל: ",
+                "<b>ומעתה </b>ברור מאד דליתא להך פירושא. דפירשו למשנתינו בחרוסת שיש בו מים: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דלעולם איירי עם מים. והא דס\"ל אפי' לר\"י לעיל דחומץ ע\"י תערובת מחמיץ. היינו אחר שישהה שיעור חימוץ ובלי שימור דווקא. ומ\"מ אינו מחמיץ מיד. אבל לרבנן אפשר לומר דמיד נמי מחמיץ. והכא אמאי דקאמר ר\"כ ישרף מיד. קאי ר\"א לסיועיה מדפסק שמואל הילכתא כרבנן דפליגי עליה דר\"י. ודילמא סבירא להו ע\"י תערובת מיד מחמיץ. ואי אפשר לשומרו מחימוץ וע\"כ ישרף מיד כר\"כ: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דאי חומץ בעיניה מחמיץ מיד לרבנן. כל שכן ע\"י תערובת. ואף אם חומץ מיד אינו מחמיץ. אפ\"ה ס\"ל דע\"י תערובת מחמיץ מיד ובהדרגה קאמר. והשתא ה\"ק ר\"א מדאמר שמואל אין הלכה כר\"י אלא כרבנן. דאינו צומת אפי' חומץ בעין. הא חמועי מחמע. כ\"ש ע\"י תערובת מים נמי. דפשיטא דמחמיץ מיד. וישרף לד\"ה כרב כהנא. וקדחי לה דילמא לא חמועי מחמע מיד. אע\"ג דבודאי מחמע לאחר זמן אליבא דכ\"ע כדאמרן. מ\"מ בהא מודו רבנן לר\"י. דאינו מחמיץ אפי' ע\"י תערובת. אלא בלי שימור כי התם דנותנו בקדרה אבל במקום שימור ובבציר משיעור חימוץ מותר. משו\"ה ניחא לפרושי מתני'. דרבנן שרו בחרוסת נמי לאוכלו מיד: ",
+                "<b>וכך </b>עלה בדעתי ללמד זכות על גדולי עולם. לקיים מ\"ש חרוסת דמשנתינו עם מים. ועם שיהא בו דוחק הייתי סובלו. אם היה לו מקום בשטת סוגייתנו. דבודאי פי' של טעות הוא לפי הסוגיא. דהא דשמואל אר\"י קיימא דפסק דלא כוותיה במאי דס\"ל חומץ בעין צומת. ומנה דייק ר\"א מדלא צמית מכלל דכשאר משקין דמי דמחמיץ גם כן. דאע\"ג דמהא איכא למשמע דכ\"ש ע\"י תערובת דמחמיץ. מ\"מ כי מהדר תלמודא לא דילמא לא צמית ולא מחמע. אדיוקיה דר\"א הדר ואחומץ בעיניה נמי קאי: ",
+                "<b>והשתא </b>אי איתא דפירושו דלא מחמע האידנא אלא לאחר זמן. א\"כ ממילא נסתרה שטת התוספ' והרא\"ש במה שאמרו דמי פירות בלי תערובת אין מחמיצין לגמרי. דהא על כרחך צ\"ל דמחמיצין לאחר זמן כפירש\"י. וא\"כ מה הועילו לפרש משנתינו בחרוסת עם מים דווקא הא מוכח בהדיא. דחרוסת לחודיה נמי מחמע לאחר זמן. וע\"כ מי פירות עם מים או בלי מים הכל שוה: ",
+                "<b>וא\"כ </b>על כרחנו צ\"ל א' משתים אם שהעיקר כפירש\"י דמי פירות לעולם חמץ נוקשה עושין אפי' בלי תערובות מים. ודקאמר אין   מחמיצין ר\"ל חמץ גמור. אי נמי אפילו חמץ נוקשה לא הוה. בפחות משיעור חימוץ דווקא. או דילמא תנאי היא ותנא דידן מיהת ס\"ל דמי פירות לבדן נמי מחמיצין. וחמץ נוקש' מיהא הוי היכא דשהה. ודיקא נמי דקתני יאכל מיד. שמע מנה דע\"כ חמועי מחמע לאחר זמן. אלא דסבר דאינו בא מיד לידי חימוץ כדפרישנא. והשתא לא שנא יש בו מים או לא. הכל אחד ודינו שוה. או צ\"ל דחרוסת לאו היינו מי פירות. ודינו חלוק. וא\"כ מ\"מ קשה מי הכריחם לפרשו בתערובת מים. והא ברירנא בס\"ד דליתא ודוק היטב: ",
+                "<b>ואמנם </b>לדעתי (אף לשטת התו' בענין מי פירות שא\"מ) א\"צ לפירוש הנז' דבתערובת מים איירי. אלא במי פירות וחומץ בעיניה גרידי. דלמסקנא דתלמודא חמועי לא מחמע. לגמרי משמע דלעולם אינן מחמיצין כלל. וסמי מנה מיד דל\"ג אלא ואם נתן יאכל ותו לא. ואינהו ז\"ל הכי גרסי יאכל מיד. משו\"ה קשיא להו ואצטריכו לאוקמה עם מים דווקא. אבל לפי הנראה מהסוגיא ל\"ג ליה כדאמרן. והכי אשכחן לעיל (דל\"ו) בגמ'. דאי' בברייתא מיד דסירכי' דלישנא נקטיה ופירש\"י התם דל\"ג ליה. ועכשיו זכינו לדין שנתקיימה שיטת התו' בידינו לענין מי פירות לבדן שאין מחמיצין כל עיקר. ונסתייעה סברת' גם מסוגיא דהכא. והא דתנן הכא לכתחל' לא. היינו משום דעולא דס\"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב: ",
+                "<b>אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. </b>תימה למה שנאו בכאן תו': ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא לעיל חד פירושא דמתני' אתיא כשיטת רש\"י במ\"פ דודאי מחמיצי' עכ\"פ בששהו שיעור חימוץ. אע\"ג דאינו אלא נוקשה. ניחא טפי הא דגרסינהו להני בבי בהדדי. דמישך שייכן להדדי וחד טעמא אית בהו. דכיון דקמ\"ל דאין נותנין קמח לתוך חרוסת. דמשאר משקין ומ\"פ הוא. ואפ\"ה מחמיצין כמים. הרי כאן שנה רבי ששאר משקין שוין למים. לפיכך סמך לו עוד ענין אחר שמצינו בפסח ששוין שאר משקין למים. ואשמעינן נמי הך דאין מבשלין את הפסח במשקין דלא תימה במים דווקא. אלא בשני דברים הללו עשה בהן שאר משקין כמים והרי זה כפתור ופרח: ",
+                "<b>ומזה </b>ג\"כ לבי אומר לי שהאמת הוא כמו שפי' לעיל במשנתינו דסברה כדעת רש\"י. כי בזה הכל מיושב בריוח דבר דבור על אופניו. כתפוחי זהב במשכיות כסף. רק מפני שכבר הראינו פנים גם לדעת התו'. ולכבוד המפרשים ז\"ל נטריח עצמנו עוד ליתן מקום לסמיכות זה בד\"א. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאיידי דאיירי ועסיק בטיבול מסיק למילי טיבול. והחרוסת לטבל הוא עשוי. וקמ\"ל דאין לעשות חרוסת בקמח. אע\"ג דקבעי ליה לטיבול דמצוה. שהרי מטבילין בו הפסח כדתני סיפא. ועוד יש להוסיף בזה דברים דמשמ' קצת דמתני' דהכא בי\"ט עסקינן. והכי מוכח נמי קצת מסידורא דמתני' ואין להאריך. והשתא איכ' למידק מאי איריא משום חימוץ. בלא\"ה נמי אסור לערב קמח בחומץ ובחרדל אפי' בי\"ט דעלמא. אם לא מעט דרך שינוי עיין בא\"ח (סי' שכ\"א). א\"כ הכא מאי איריא משום חמץ. להכי קתני נמי אין מבשלין בסמוך לו. משום סיפא דבעי למימר אבל סכין ומטבילין. משו\"ה אי לאו משום חימוץ הוי שרי. משום דמצוה הוא לטבל בו הפסח. שנאכל בטיבול דרך גדולה כמתנ' כהונה. ושמא במקום מצוה לא גזרו. ואי לאו משום דמחמיץ. דילמא בי\"ט דפסח הוה שרי טפי. ואפי' טובא משום דצריך הרבה לטבולו של הפסח. היינו טעמא דאסמכינהו. וממילא שמעינן נמי באגב דחרוסת מצוה ושייך נמי לפסח. מ\"מ ראשון נ\"ל עיקר: ",
+                "<b>אבל סכין. </b>לפירושא קמא דכתב הרע\"ב דמיירי לאחר צלייתו. א\"כ צ\"ל דאין מבשלין דרישא היינו לשון צלי. כדכתיב בד\"ה ויבשלו את הפסח דקרי לצלי מבושל. ותנא נמי ה\"ק אין צולין את הפסח במשקין. וכ\"ש בישול ממש. ולאידך פירושא אין מבשלין כמשמעו. וקמ\"ל דשאר המשקין כמים. ודווקא בבישול גמור. אבל בצלי צ\"ל לפ\"ז דיש חילוק בין שאר משקין למום. דודאי אע\"ג דשרי לסוכו לצלי בשאר משקין. מ\"מ במים ודאי אסור. כדמוכח ריש פכ\"צ דאפילו בצלי שפוד נמי שייך איסור דבישול במים וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>במשקין (ונקט לישנא דבשול. למימרא דכה\"ג נמי בכלל איסור בשול במים הוא).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחומץ האדומי</b> הביא בתי\"ט משם הירושלמי. דכולהו ע\"י מים דווקא. וכ\"פ הרע\"ב בסוף משנתנו <b>עמ\"ש</b> בס\"ד לעיל פ\"ב מ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם יש כזית במ\"א חייב לבער </b>דאכזית עובר בב\"י וב\"י. דמקשינן שאור דראיה לשאור דאכילה ולא שנא שאור. לא שנא חמץ. כב\"ה דריש ביצה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצק החרש </b>תמיהא לי טובא. מאי שיאטיה הכא. והו\"ל למתנייה לקמן. בתר דתני תפח תלטוש בצונן. דאיירי בשעור חימוץ. וכדתנן נמי דין שיאור וסידוק. התם שייך נמי הך דינא. ולמאי אפסקיה לסדורא. <b>וי\"ל</b> קצת. דמישך שייך לבבא קמייתא דהיינו בצק שבסדקי עריבה. דכי רוצה בקיומו. הרי הוא כעריבה. והא ודאי בעי שיעורא זוטא מיהא כמה ישהא בעריבה לכשירצה בקיומו ויתבטל. דלא מסתבר דבמחשבה גרידא סגי ליה. לבטוליה מיד גבי עריבה. אלא צריך שתהא מחשבתו נכרת. מתוך ההנחה בתוכו זמן מה. כדאשכחן גבי כופת שאור שיחדה לישיבה. ועריבת העבדנין. דצריכי מעשה נמי למ\"ד. <b>ותנן</b> נמי התם גבי עיבוד וכולן שהלך בהן כדי עבודה. דהוא שיעורא רבה. להעלותן מידי טומאתן <b>וקמ\"ל</b> הכא בשיעור מיל סגי ליה. לאחותי טומאה לעריבה. דבכל דהו סגי להוריד טומאה. אע\"ג דבמחשבה לחוד לא סגי כבעלמא. משום דסתמיה לא להכי קאי ודוק. משו\"ה אסמכינהו להנך בבי להדדי. דשיעור חימוץ ושיעור בטולו מתורת חמץ. שוין. וזמן אחד להם. בין בפסח לענין ביעור. בין בשאר ימות השנה. לענין טומאה. והבן זה. ולא יהא רחוק בעיניך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם יש כיוצא בו שהחמיץ </b>עיין תי\"ט במ\"ב מ\"ש בדעת הר\"מ ז\"ל. שמחשב י\"ב שעות ליום מהנץ החמה עד שקיעתה בלבד. <b>וזה</b> נראה אמת נכון במה שירצהו הר\"מ. כל שלא נדע ד\"א יותר טוב ממנו. <b>אבל</b> מ\"מ יש בו דוחק נגלה. שא\"כ יצטרך לומר שהי\"ב שעות של יום. קטנות מהי\"ב של לילה. בימים ולילות שוין. כי זה דבר מוחש. שאם תחלק הכ\"ד שעות של יום ולילה לחצאין שוין. י\"ב ליום. וי\"ב ללילה. בהכרח להתחיל שעות היום מע\"ה עד צ\"ה. כי בזולת זה ודאי לא ישתוה היום עם הלילה. והוא כמו דבר מבואר לרואי השמש. <b>אמנם </b>אחר העיון והחקירה ימצא באמת שהיום גדול מהלילה בתקופת ניסן ותשרי אם נחשוב יום מע\"ה עד צ\"ה. לכן דעת ר\"מ נכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>נראין דברי בתי\"ט דאע\"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה [עירובין ד' ל\"א ע\"א]. כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה. מ\"מ קרי להו הכא רשות לגבי הני דרישא. דכוותה אשכחן טובא. ולא ידעתי מנ\"ל לרש\"י ותו' כל כך בפשיטות דלדבר מצוה הנז' היינו בהולך לשחוט את פסחו. אטו כולהו מילי דרבנן ודאורייתא ומ\"ע שיש בהן כרת בחדא מחיתא מחיתינהו. ועיין שילהי פ\"ח דסוטה [מ\"ד ע\"ב] דקרי נמי רשות למצוה. לאשמועינן דאין לה דין העוסק במצוה לדחות מצוה אחרת. ועוד נ\"ל דהכא ודאי לא הוי אלא רשות. משום דההיא שעתא דמצות ביעור חמץ. לאו שעת קניית עירוב היא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סעודת אירוסין</b> משמע דווקא. אבל סעודת נשואין. לא הויא מצוה. <b>ולפ\"ז</b> צ\"ל ההיא דרפ\"ח דערובין לסעודת אירוסין. קרוי בית המשתה. וכן פ\"ק דמכלתין. ופשטא לא משמע הכי. <b>ובפ\"ק </b>דכתובות בסוגיא דבועל בעילת מצוה ופורש. משמע דשבעת ימי המשתה. אינן מתחילין אלא אחר נשואין. <b>ובאמת</b> הר\"מ כתב. ההולך לעשות סעודת אירוסין ונשואין כו'. וכייל להו כחדא. וצ\"ע. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק סימן תל\"א. ובעיר האלהית שער סור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מבטלו בלבו </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתל\"ה ותל\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>צופים </b>הוא היה מעמד הצופים. שומרי העיר ירושלם. והוא לצפון ירושלם. רחוק ממנה שבעה ריס (הוא שטדיאה רומי) אחד מל\"ב בפרסה אשכנזית. כך נמצא ביוסיפון לרומיים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בכביצה </b>אע\"ג דאכזית עובר. וטעון בעור כדכתיבנא בס\"ד לעיל מ\"ב. מיהו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי. כה\"ג לא אטרחוהו ואוקמוה אדאורייתא. ועיין מה שכתבתי בסיעתא דשמיא ריש מכלתין.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לעשות מלאכה. </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' על הרא\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשי\"ע </b>(סקס\"ח) ובחידושי על הרא\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וב\"ה מתירין. </b>פירש הרע\"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי\"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ\"ש דוחק מבואר: ",
+                "<b>ואענה </b>אף אני חלקי ונ\"ל דסברא דב\"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע\"פ (דקח\"א) דר\"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע\"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר\"ש בתר חורבן הוה. משו\"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ\"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א\"כ משו\"ה עדיף להו לב\"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ\"ל דבר נאה ומתקבל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובגליל </b>מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע\"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. <b>וי\"ל</b> אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע\"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי\"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא\"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצרין וגודשין לפני העומר. </b>ז\"ל התי\"ט בגמ' פריך והתנן קוצרין אבל לא גודשין כו' ותו הני ארבעה הוו אלא סמי מכאן קצירה עד כאן: ",
+                "<b>ולכי </b>דייקינן לא אצטריך לן לסמויה ממתני'. דלא אמתני' פרכינן הכי בגמ' אלא אברייתא דשמעינן לר\"י דאמר אלו ואלו שלא ברצון חכמים. ע\"כ מיבעי לסמויי לקוצרין. אבל אמתני' כיון דלא תנינן בה בהדיא שלא ברצון חכמים. לא קשיא לתלמודא קוצרין. אע\"ג דודאי כר\"י אתיא דאית ליה מיחו ולא מיחו. אפ\"ה לא צריך לשבושי למתני' משום הא. כיון דשפיר מיתני ליה לתנא בתרוויי'. רצוני בקצירה וגדישה לא מיחו. אף דקצירה אפי' לכתחלה שריא. לא בעי לאורוכי בלישנא. הכא דלא תנייה אלא באגב. וקושיא שנייה דארבעה הוו. נמי לא תקשי עלה דשייכי אהדדי קצירה וגדישה וכחדא חשיב להו. אבל ברייתא על כרחין משבשתא היא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותנין פאה לירק. ומיחו </b>ע\"פ רע\"ב. <b>וצ\"ע </b>א\"ה דפאה הפקר היא. מאי נפקא מנה דמיחו בידם. <b>וי\"ל</b> דהפקר בטעות הוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגנז ספר רפואות. </b>עבתי\"ט מ\"ש בשם הרמב\"ם: ",
+                "<b>אבל </b>באמת נראה שאין הכרח לדחות פי' הראשון מחמת מה שהקשה הר\"מ ז\"ל. כי אינו דומה חולי הרעב שהוא מנהגן וסדרן של בני אדם שהטביע בהם הבורא ית'. מה שאין כן בחולי הבא שלא כמנהג. שהוא נסבה מאתו ית' להעיר האדם על מעשיו. וליסרו בתוכחות על און למען ישים אל לבו ישיב מאשם ידו. יעתר אל אלוה וירצהו. כי לתכלית זה באים היסורין על האדם כמבואר בתורה ובקבלה. ובפרטות בתהלי' במזמור הודו לה' ובמענה אליהו והוכח במכאוב על משכבו וגו' להסיר אדם מעשה וגו'. ובהיות הרפואות מצויות מאד כהמצא הלחם להרעב. בודאי לא ישים אל לבו להשיב מעול ידו ולתקן מעשיו. רק ילך מיד אל התרופות המסוגלות. ויסור חוליו ולא יכנע לאלהיו בעבורו: ",
+                "<b>ואין </b>זה דומה לרפואת הרופא ע\"פ העיון שאפשר שיטעה. ורפואתו מסופקת מאד. בודאי צריך רחמים הרבה שיזדמן לו רופא מומחה. לפיכך ב\"א נכנעים בחוליים ביותר. אף שהכל מן השמים. מ\"מ הדברים היוצאים מסדור הכללי. יש להם סבות מיוחדות שבהתבטלם יתבטל המסובב. ויש אשר יתוקנו עם המצא אותן הסבות. ע\"י דרכים אחרים נגזרים מפאת הטבע הכללי העומד כנגדן. ואם יהיה הדבר טבעי לדחות המתנגד לטבע יקל עליו ביותר. ולא יטרח בהסרת המסבב בלי ספק וזה פשוט: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גירר עצמות</b> עתי\"ט. שהאריך לבאר שלא נשארו רק עצמותיו. מחמת החבטה וסיים לשונו. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר. קבורה זו היתה לו. ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים עכ\"ל. <b>ונ\"ל </b>בכדי טרח. ופשטו של דבר הוא. שקורא לגוף המת. עצמות. ע\"ש שהם עיקר בנין הגוף. והם הנשארים ג\"כ זמן רב אחר העיכול. לפיכך גם בעוד הבשר עליהם נקרא. כולו על שמם. גם הוא קצת לשון גנאי. וכדרך שארז\"ל. מ\"מ נענש יוסף שנקרא עצמות בחייו. <b>ואם</b> בצדיק חי כך. עאכ\"ו במת מעיקרו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על החמץ </b>לשון הכתוב הוא. ועל בסמוך משמע. ר\"ל סמיכת רשות בעלים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שחט ישראל </b>עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ב דיומא. ובפ\"ד דקדושין מ\"ה. ובר\"פ דזבחים. ובחידושי על הרא\"ש ריש חולין. ובתשו' כ\"י. <b>מ\"מ</b> נראה. דהכא אף לכתחלה קשחיט ישראל (וכדמשמע לישנא דמתניתין ודאי) מתוך ריבוי הפסחים שהיו שם ע\"פ הרוב. <b>ושמא</b> בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו לא היו רבים כל כך. כמו בב\"ש. שנתרבו ישראל מאד מאד. וכמ\"ש בגמרא מהפלגת הרבוי העצום. בפסח מעובין ומעוכין. משא\"כ בימי מלכי יהודה הנ\"ל נתמעט מאד שארית הפלטה מכף מלכי אשור.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>י\"ד שחל להיות בשבת. </b>כתב הרע\"ב ואין יכול לטלטל המקלות עכ\"ל. ורש\"י נתן טעם אחר לפי שאינו יכול לתקן המקלות: ",
+                "<b>ולכאורה </b>פירש\"י תמוה דבשבת (דקכג\"ב) משמע בהדיא דמשום איסור טלטול נגעו בה כפי' הרע\"ב. איברא כי דייקינן ע\"כ צריכין אנו לפירש\"י. דהא מסקינן התם דמקלות דתנן הכא לאחר התרת כלים נשנו. והשתא אע\"ג דאפשר למיעבד כר\"א דמתני'. מ\"מ אחר שאין כאן שבות למה לא התירו. אלא ודאי אע\"ג דליכא שבות דבלא\"ה נמי אין שבות במקדש. מ\"מ שבות שאינה צריכה לא התירו. ומהו השבות אחר שטלטול המקלות מותר הוא אפילו בגבולין. אם לא כדברי רש\"י דכאן גזרו שלא יבוא לידי איסור כרת. דהיינו לתקן המקלות: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מנ\"ל להרע\"ב לפסוק הלכה שלא כר\"א. והא התם בפ' כ\"ה משמע דהילכתא כוותיה ולא מיפלג פליג את\"ק. ועוד תדע דהא בקנים סבירא לן דאין דוחין אע\"ג דאין שבות במקדש. ועל כן הוצרך שם רש\"י לפרש פירוש אחר. ולא קשיא מה שהקשו התו' עליו. ובפ' כל הכלים פירשו התו' שהיו מחללין השבת וזהו כמו שפירש\"י כאן ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אימוריו. </b>כתב בתי\"ט בשם הר\"מ ז\"ל שנקראין החלבים אימורין שאלו הן הדברים האמורים בתורה להקטירן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>טעם בזה שא\"כ גם הבשר והדם יקראו אימורים. שהן האמורים בתורה להאכל ולהזרק. וגם היו\"ד הנמצאת אחר האלף מורה שאינו לשון אמירת דברים וכן קוראנן האל\"ף בציר\"י אימורים. לכן נ\"ל שהוא מענין אחר. ונקראו כך לפי שהן העילוי והחשיבות מן הקרבן. כדרך כל חלב לה'. ולשון שבח הוא כמו את ה' האמרת היום יתאמרו וזולתן: ",
+                "<b>ישבה לה בהר הבית. </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' בביאור מאמר דבני בתירה בגמרא דר\"פ דלקמן. ובפ\"ב דמדות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>ולהזרק (ובאמת מצינו פ\"א בבתרא דסוכה מ\"ז. שהכל נקרא אימורים. וכמו שפרשו שם בגמרא. במה שאסור ברגלים. שכולל כל עבודת הקרבנות (וכמדומה שמשם יצא לו להר\"מ ז\"ל פירושו בכאן. וגם זו מן התימה וקשה מהראשונה. כי אין ענינו כאן. וכן בשאר מקומות שנזכר זה הלשון. כענינו שם) ומפני ההכרח הוצרך הלשון שם להתפרש שלא כמשמעו בכל מקום) וגם כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה ישבה. דמדות. ובקונטרס בנין בית הבחירה פרק ה'.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת. </b>עמ\"ש בס\"ד בביאור מאמר הנ\"ל ותמצא מעדנים לנפשך טוב טעם ודעת לנפש היפה ינעם: ",
+                "<b>וזריקת דמו. </b>כתבו התוספת דתנייה אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה עכ\"ל העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא סגי דלא תנייה כדאצטריך ואיכפל תנא לאשמועינן בכל הני דמתני' דאית בהו דררא דאיסור תורה או שבות. דהאיכא שבותין דלא דחו. וזריקה נמי בעלמא ודאי שבות היא. כיון דמכשרא קרבן ואין כפרה אלא בדם. וגם קובעת הבעלים בפסח. שנמנין ומושכין ידהם ממנו עד שיזרק הדם כמדת ר\"ש. א\"כ לא גרעא מהזאה דשבות היא. איידי דמיחזי כמתקן גברא. כ\"ש הכא דאיכא תרתי. תיקון קרבן. ואכשורי אוכלא. דמתיר הבשר באכילה. וגם מתקן גברא בקיום המצוה ושאינו נדחה לשני. על כן בודאי נכון לומר שהזורק דם שלמים בשבת בשבות קאי. מכל טעמי דלעיל ודבעינן למימר קמן. דעוד יש כאן שבות משום איסור מוקצה דרביע עליה. דהא דם הוא מידי דלא חזי ואסור בטלטול כאבן. דאפילו לכלבים לא חזי כיון דלא קאי לכלבים. דם זה דבעי ליה לזריקה מוכן לאדם או לגבוה לא הוי מוכן לכלבים. אע\"ג דדעתיה עילויה מאתמול לשחיטה. ודמי למסוכנת מעי\"ט. הא מיהא לא חזי מידי כדפרישית ודוק. לכן פשוט אצלי בעזה\"י. דזריקה דעלמא של קרבנו' שאין קבוע להם זמן אסור' בשבת. ומשנה צריכה היא. כל זה כתבתי מסברא דנפשי: ",
+                "<b>ובאותה </b>שעה אשתמיט מני סוגיא שלמה דפ\"ב דביצה (דכ\"עב) שתלמוד ערוך הוא דזריקה שאינה ראויה בשבת יש בה משום שבות אליבא דכ\"ע. ואפילו בי\"ט אסורה למ\"ד התם ע\"ש. ופירש\"י שם דמשום שבות אסר לה. אלא שלא ביאר מה טעם בשבות כזה. ואני רואה דברינו טובים ונכוחים מוכרחים בעזה\"י. ונמצאו דברי התו' הנז' דחויין ואין להם מקום כל עיקר. שמא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון והכניסוהו בתו' בדפוס: ",
+                "<b>ובאמת </b>לולי דברי התי\"ט על דברי התו' אין תפיס' כל כך. די\"ל דזריקה משנה שאינה צריכה היא משום דפשיטא דשחיטה בלא זריקה לאו כלום היא. אבל הרבתי\"ט שהוסיף לומר דזריקה מפני מה תהא אסורה. במ\"כ נעשה גורע. דבודאי בעלמא זריקה דקרבנות שאין קבוע להם זמן אסורה בשבת: ",
+                "<b>הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. </b>יעויין בביאור מאמר הנ\"ל וכן לכל הדברים הנזכרים בשתי משניות אלו שהכל מבואר שם כל הצורך באורך עם כל הנמשך מסוגית הש\"ס: "
+            ],
+            [
+                "<b>הזאה תוכיח. </b>יראה המעיין בביאור הנ\"ל וימצא קורת רוח בס\"ד. בענין מחלוקתן של הר\"מ והר\"א ז\"ל ותשובה נכינה לכל מ\"ש בכ\"מ ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>במרובה ובטומאה. </b>כתב בתי\"ט לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא עכ\"ל. וי\"ל שבכוונה שינה את טעמו להורות בחילוף זה שהשלש אלה דמנה ברישא דווקא. ובסיפא בלבל את הסדר לאשמועינן. דלאו דווקא עד דאיתנהו לכולהו אלא אפילו בחד סגי. ועוד הוכשר סדר זה מטעם מצוי מצוי קודם. וטהרה מצויה. אבל מועט אינו מצוי כדאי' בגמ' ובמדרש איכה אין לך כל פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה. והוכרח בסיפא להפך הסדר מזה הטעם בעצמו דמרובה שכיחא וטומאה לא שכיחא וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלא לשמו חייב. </b>כתב בתי\"ט וא\"ת למאי דמסקינן דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם. דאל\"ה מקלקל הוא והכא נמי מקלקל עכ\"ל והוא מהגמרא: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דשוחט חייב אפילו לא יצא דם משום נטילת נשמה. היינו בשוחט שחיטה ראוייה דמתקן הבשר. וכן במילה חייב אי לא מספיק למולו בשבת כדאיתא בגמ' פר\"א דמילה [ד' קל\"ב ע\"א]. אף שאינו צריך לדם ולא קעביד אלא חבורה. מ\"מ לא קלקל בחבורה. שהרי ראוי לגומרה ולעשות המצוה כתקנה. וכן תינוקות דר\"א דמילה [ד' קל\"ז ע\"א] דאית בהו חיוב חטאת. משום דמתקן הוא שמוציאו מידי א סור כרת. דקאי ביה כל יומא כל כמה דלא מהינ. ובין לגבי תינוק גופיה. ובין לגבי אבוה מתקן שפיר חשבינן ליה. ולא מקלקל בחבורה הוא. כך נ\"ל נכון ודבר הגון למעמיק בענין. (וצל\"ע ליישב לפ\"ז הגמרא דספ\"ד דכריתות [ד' י\"ט ע\"ב] הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב. דלפי מה דפרישית שפיר אתי אפי' למאן דס\"ל מקלקל בחבורה פטור: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דקים להו לסוגיא דתלמודא התם דס\"ל לר\"י אי נמי דכ\"ע הכי ס\"ל דנימול תוך שמנה לא עשה ולא כלום. (והכין מוכח נמי להדיא פר\"א דמילה דכה\"ג לא עשה מצוה כלל ודוק) וצריך להטיף ממנו דם ברית. משו\"ה מודו כ\"ע בקדם ומל את של אחר השבת דלא עשה מצוה. ואפילו ר' יהושע דפטר (לההיא גירסא דסוגיא דכריתות ועמ\"ש שם בס\"ד) משום דטעה בדבר מצוה. אבל באמת לא עשה מצוה כלל ולא תיקן מאומה. וא\"כ מאיזה טעם יתחייב בחטאת כי אמרת דלא מהני טעה בדבר מצוה. (רצוני בשלא ניתנה שבת לדחות דמודה בה ר\"י כמו שהגהתי שם בגמרא) אלא ע\"כ בין לר\"א בין לר\"י מקלקל בחבורה חייב וה\"ה למתעסק. ודוק היטב בדעת מיושבת כי קצרתי שלא להטריח על המעיין והם דברים ישרים. שקולים במאזני צדק: ",
+                "<b>ומכאן </b>נ\"ל תשובה למ\"ש הרא\"ש בשם הר\"ש בענין קטן שנימול תוך שמנה (גם הרב בש\"כ דחאה לאותה דעה. אבל בתשו' סתרתי ראיותיו בס\"ד ודחיתי כל דבריו ע\"ש) וא\"כ בודאי מוכרח לומר בדעת ר\"י גם כן דס\"ל מקלקל בחבורה חייב כדאוקמה תלמודא דכריתות. אבל לעולם בבבא דמל של ע\"ש בשבת. דלא מיפטר נמי אלא משום דעשה מצוה. הא בלא\"ה הוי חייב. צריכינן לטעמא דידי דאע\"ג דס\"ל מקלקל בחבורה פטור. הכא מתקן הוא ודאי. דאפילו הטפה לא צריך ומתקן גברא הוא. ומכלל דברינו אלה למדנו ישוב הגון לתמיה עצומה שיש לנו בענין זה על הרמב\"ם ז\"ל זכרנוה בפר\"א דמילה בעזה\"י. ע\"ש שהם דברים נכוחים למבין). אבל הכא בשחיטה דמתניתין מקלקל בחבורה הוא. משו\"ה בעי תלמודא מאי תיקן: ",
+                "<b>ולענין </b>תמיהתו של בתי\"ט דלא שיילינן הכי ארישא שלא לשמו אמאי חייב והלא מקלקל הוא. אומר אני האמת יעשה דרכו דאריש' לא שייך. כיון דלא מיתניא אלא משום פלוגתא דר\"א ור\"י. ואינהו ס\"ל מתעסק בחבורה חייב. כדמוכח ממתני' דהכא דאוקימנא לסיפא בטועה. ואפ\"ה גם לר\"י לא מפטר אלא משום עשה מצוה. (עיין בגמרא) אבל בלא\"ה חייב אע\"ג דמתעסק הוא. משו\"ה מקלקל נמי חייב. ולק\"מ ארישא. דמעיקרא לא צריכינן לה אלא אליבייהו. ודילמא באמת לדברי הפוטר פטור. ולא שייך לאקשויי מאי תיקן. אבל סיפא דשלא לאוכליו דלא מיתניא אלא באגב דרישא. וכיון דאגב דרישא גופה אתיא דלא כהילכתא. מסתברא לתלמודא דליכא למימר סיפא נמי כדי נסבה. ומסתייה דמתנינן לה באיידי מיהת אליבא דהילכתא. ובהכי מיתרצא קושית התו' אהא דאיתא בגמ' מה תיקן. דהא לא אתיא כמ\"ד מקלקל פטור ורצו ליישב בדוחק ולא עלה בידיהם ולדידן אתי שפיר וק\"ל. כך נ\"ל נכון: ",
+                "<b>ואין </b>להשיב על זה אי הכי מאי האי דפריך תלמודא מקמי הכי שלא לאוכליו פשיטא דחייב מדהתם פסול ודחיק בשינויא. ותיפוק ליה דלא סגי דלא תנייה. דאע\"ג דהתם פסול הכא סד\"א ליפטר. דמקלקל הוא. וצורך גדול יש לשנותו די\"ל דהיינו נמי מאי דמשני תלמודא דאיידי רישא נסיב לה. כלומר המקשן היה סבור דכולה מתני' ר\"י ור\"א היא. משו\"ה קשיא ליה פשיטא אסיפא דווקא. דרישא ידע משום פלוגתא דר\"א ור\"י תנייה באגב. אבל אגב דאגב דלא כהילכתא (דוגמת סוגיא זו עיין בנזיר די\"אב) לא משמע ליה. ומשו\"ה כי מתרצינן דנסבה איידי רישא דשלא לשמו. הדר אקשי ארישא גופה דלא צריכא. בהערל אההיא דערל מקבל הזאה. שפירושו חייב לקבל הזאה משום דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ואע\"ג דדחי ליה רש\"י ז\"ל מהך דהכא דאמרינן אבל ישראל שמל טובל ואוכל פסחו. ומשמע לרש\"י דישראל לא בעי הזאה. אכתי איכא לאוקמה דישראל לא בעי הזאת שלישי ושביעי. ולעולם הזאה בעי. כמו שע\"כ אתה מוכרח לפרש בלשון הנ\"ל. ע\"ש בח\"ש לרש\"ל ודו\"ק. וגמירי דאין הזאה בלי טבילה. עיין בהחולץ (דמ\"וב): ",
+                "<b>אבל </b>מלבד זה ראה מצאתי דאע\"ג דנאמר דלא בעינן הזאה בישר' שמל. משום שיכול לקבל הזאה כשהוא ערל כפרש\"י שם. מ\"מ טבילה מיהת בעינן. כדמשמע התם דאמרינן מלו וטבלו. משמע דאכולהו ישראל קאי ולא סגי דהוו בהו טהורין נמי. אלא שכולם היו צריכין טבילה מן הערלה. וכדמוכח נמי מסידורא דנקט מלו והדר טבלו דבשלמא בעלמא גבי גר שפיר תני תנא עד שימול ויטבול. דלא סלקי ליה טבילותא מקמי דמהיל. דאכתי לאו בר חיובא הוא: ",
+                "<b>ותו </b>אליבא דר\"ע דמרבי לערל כטמא ודאי דצריך טבילה מדאורייתא. ושמא מתני' דהכא אליבא דר\"ע איתניא. ואפי' מאן דפליג עליה. דילמא ס\"ל מדרבנן מיהא בעי טבילה. והכי ודאי מסתברא דלא גרע מאונן דלעיל. דאצרכוה טבילה. משום דהוה מיתסר בקדשים עד השתא. ערל נמי הא איתסר ליה עד האידנא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותן את כרעיו כו'.</b> כדכתיב צלי אש ראשו על כרעיו. וגו'. כולו כאחד משמע. רש\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ור\"ע </b>נמי כולו כאחד בעי. ועל בסמוך משמע. ואדרבה לדידיה ניחא טפי. דס\"ל תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכי תלי ליה בתנור. יהיב רישיה לתתא. כי היכי דלהוי בית שחיטתו למטה וקדייב דמא. כמ\"ש התו'. אשתכח דשפיר דייק קרא אליבא דר\"ע. דודאי הכי בעי מיהוי. צלי אש ראשו על כרעיו דווקא. למעלה מהם ממש. ונכון. <b>וכתבו</b> התוספות דנראה לריב\"א. אע\"ג דמצוה לקלסו. אבל לא מיפסיל אם נחתך ממנו אבר. כדשרי לאכלו בזמן הזה. <b>ע\"ל</b> פ\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לתוכו </b>בגמרא בעי למפשט מהכא דס\"ל כבולעו כך פולטו. <b>כתבו</b> התוספות אע\"ג דמטעמא דכב\"כפ. לא הוי שרי אלא בדיעבד. בעי למשרי הכא גבי פסח לכת'. אע\"ג דאיכא נמי כבד. גבי פסח. לא רצו להחמיר. ואפילו למאן דאסר בכבדא עלוי בישרא ל\"ק כיון דלא אסר אלא מדרבנן עכ\"ד. <b>והא</b> אתיא כדכתיבנא בסמוך מ\"י. איברא בקושטא ליכא לאתויי ראיה מהכא. משום דלא כתבו התוספות. אלא לפום מאי דס\"ד. אבל למאי דמסיק תלמודא. כיון דאיכא בה\"ש. מידב דייב. תו לית ביה אפילו איסורא דרבנן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על השפוד</b> של מתכת. א\"נ אפילו של רמון. וחדא קתני. על השפוד ועל האסכלא. כדמפרש רש\"י. שמניח השפוד על האסכלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מיהו </b>באינה מנוקבת. אפילו בשל רמון. לא. דמכל מקום קנגע בברזל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשה בר\"ג </b>עשי\"ע (ספ\"ט) ועפ\"ב דביצה. <b>ונ\"ל</b> דראב\"צ גרסינן הכא נמי. כדגרסינן ספא\"ע ובכ\"מ שהוא היה אומר מנהגו של ר\"ג. לא אביו רבי צדוק. שהיה זקן מאד בימי ר\"ג.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>הרבכ\"מ (וכך אתה אומר על כרחך בכבד הנצלה עמו. לפמ\"ש התו' בד\"א. עמש\"ל מ\"א דפרקין בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ. שי\"ע (סי\"א) ובתשובה כ\"י בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן מי שהבטיחוהו </b>ע\"פ רע\"ב שכתב. אבל חבוש ע\"י ישראל. כגון לכופו להוציא אשה פסולה. או. לשלם ממון. שוחטין עליהן אפילו בפ\"ע. אם הבטיחוהו להוציאו. דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. <b>ולא</b> הבנתי איך שייך טעם זה בחבשוהו להוציא אשה. דבודאי לא מפקי ליה עד דמגרש. ובדידיה תליא מילתא. ולא משום דשארית ישראל לא ידברו כזב. <b>וכן</b> לא שייך נמי לאוקמה בחבישה אחריתא דמייתי רש\"י. מהאי טעמא. <b>לכן </b>נראה עיקר. דמשום ממון איירי. דבהכי שייך שפיר הבטחה. לוותר לו חובו ושעבודו. <b>ומכאן</b> סיוע למ\"ש רמ\"א בהגה דח\"מ (סצ\"ז סמ\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לא ידע (ובגמרא דריש פרק כ\"ג (יט\"א) אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע. ובפט\"י (דקא\"א) דילמא אגב מררייכו פשעתו בה).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>סה\"ד </b>האידנא. נ\"ב <b>עי\"ל</b> שכל טורח זה אינו צריך. וה\"פ אם נטמא טובל. וא\"צ יותר. לאפוקי גר. דבעי הזאה נמי. משום טומאה. ובישראל לא גזרינן. <b>ויש </b>לדעת דפסח מצרים. לימא מסייעא לדברי ב\"ש. עמ\"ש בס\"ד בספר אם לבינה ס\"פ בא. <b>איברא </b>פסח יהושע. ודאי מסייע להא דערל ישראל ד\"ה טובל ואוכל פסחו לערב.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו חייבין בהכרת. </b>פירוש הרע\"ב שוגג או נאנס. וזהו פירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתינו. אבל לא כן דעת רש\"י דהכי משמע בגמרא דשוגג ומזיד לאו בני כרת נינהו. וכבר השיגו הר\"א ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בדרך רחוקה </b>עשי\"ע (סקכ\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השני </b>טעם מתוק למצות פסח שני. עמ\"ש בס\"ד בעיר האלהית. שער היסוד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מה בין פ\"מ לפ\"ד </b>כו'. <b>ושייר</b> אימורין. דלא אקטרינהו. דתר\"י ג' מזבחות. משקוף ושתי מזוזות. ותו לא מידי. אלא שויסקי עבוד. <b>ונראה </b>דשייר נמי שלש כתות. ובזה ל\"ק מ\"ש תי\"ט לקמן בד\"ה ופ\"ד. ומ\"ש בירושלמי. דרש הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופ\"ד נוהג כל שבעה </b>מסופקני אם פסח שעשו ישראל במדבר בכלל הזה. שהרי לא היה אלא הוראת שעה. כי שחוט חוץ היה. כמו פסח מצרים. וכל ימי מדבר לא עשו אלא פסח אחד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שתמורת הפסח קריבה. </b>שלמים אחר הפסח כלשון רש\"י. ולכאורה ר\"ל דווקא אחר הפסח ולא ידעתי למה כו' ואפילו אם נפרש אחר י\"ד כו' מ\"מ קשיא למה לא יוכל להקריב בי\"ד עצמו. עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ואין </b>ספק אצלי שכ\"ה כוונת רש\"י במ\"ש אחר הפסח דהיינו אחר י\"ד שהוא הקרבת הפסח דבי\"ד ודאי לא חזי לאקרוביה. דהא ודאי עד כאן לא מספקא ליה לר\"י אלא בנדחה. דשמע מרביה דאיכא דחוי קרב. ואיכא דחוי רועה. ולא הוה בידיה לפרושי איזה דיחוי יותר גרוע. אם דיחוי דקביעת שעת שחיטה כדס\"ל לר\"ע. משום דהו\"ל כדחייה בידים. או דילמא נמצא אחר שחיטה מיגרע גרע. דהוי דחוי מעיקרו. דלא איחזי בשעת שחיטה לגמרי. היינו דמיבעיא ליה. ופשטה ניהליה ר\"ע. דהכי הוא דגמיר ליה רביה. דשחיטה עושה דיחוי שלא לקרב. הא מיהא בנמצא קודם זמן שחיטה. לענין לקרבו מיד קודם שתגיע שעת הקרבת פסח. פשיטא דקרב וכן תמורתו. דאכתי לא אידחי. ומותר הוא וקרב שלמים. זה ברור: ",
+                "<b>וכיון </b>שזכינו לזה הרי על כרחנו אי אפשר לומר במשנתינו שיקרב בי\"ד עצמו. דהא לא מיירי ר\"י כלל אלא אי מנמצא קודם שחיטה ועברה עליו שעת שחיטה. או שנמצא לאחר שחיטת הפסח. ותמה על עצמי וכי שלמים קרבים אחר הפסח הלא זמנו של פסח אחר התמיד הוא. ואפילו אחר התמיד לא אפשר. משום עשה דהשלמה. הא ודאי צ\"ל כפירש\"י דמ\"מ אף בדר\"י בי\"ד גופיה לא מצית אמרת. ושגגה היא ביד הרב תי\"ט ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדמי היפה שבהן. </b>פסח אם קודם הפסח נסתאבו. ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמי'. עכ\"ל הרע\"ב. ופשוט דר\"ל שהמעו' דמי היפה שהיו ראויין לבוא פסח אותן לבד יביאם עכשיו לשלמים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואפי' עני שבישרא'. </b>כתבו התו' י\"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפי' עני שבישראל. עכ\"ד. וקשיא לי דהא בלא\"ה אין העני אוכל פתו קודם שתחשך כדאיתא בהדיא בגמרא דריש ברכות [ד' ב' ע\"ב] שהוא זמן ק\"ש. ואף שי\"ל גם התו' נשמרו קצת מזה כמדומה. מ\"מ נ\"ל פי' קמא עיקר וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטבל בחזרת. </b>כתב הרע\"ב טיבול זה אינו בחרוסת. ודייק לה מדקתני לקמן הביאו לפניו חרוסת מכלל שעדיין לא הובא. והתו' הקשו ע\"ז שאין ראיה מסיפא. ודעתם דלת\"ק דסבירא ליה חרוסת לבטל הארס הוא גם בטיבול ראשון צריך: ",
+                "<b>וכדבריהם </b>נ\"ל עיקר אע\"פ שה\"ר יונה דחק לסתור דעתם. ולדבריו הסכים התי\"ט. אצלי דברי רבותינו בעלי התוספת טובים ונכוחים מאד. ואני מבאר דעתם עוד דלא פליגי אפירושא דרע\"ב ודעמיה דסברי דטיבול זה אינו בחרוסת דמצוה. אלא שצריך לטובלו בדבר חריף וחזק כחומץ ומי מלח מרובין שגם הם מבטלין הקפא: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דלא קתני ליה ברישא. ואף על פי שהתו' נדחקו להסתייע מדשנה חזרת בסיפא. אע\"ג דהא תני ליה. הוא הדין חרוסת דאיתיה נמי ברישא. אעפ\"כ אינו חרוסת א'. אלא כך הוא הענין דחרוסת דלקמן דהוא של מצוה שנעשה זכר לטיט. הוא הנקרא בעצם וראשונה חרוסת על שם חרס. לפי שדומה לטיט של יוצר חרס. ולפי שמטבילין בו הושאל ג\"כ לשאר מי הטיבול החריפים. כהא דתנן לעיל פ\"ב דמכילתין אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ולאו היינו חרוסת דמתני' דאיירי בה השתא. דהתם ליכא קפידא שיהא עשוי מפירות ועצי בשמים קדה וקנמון. שאינו אלא דבר חמוץ כדאיתא התם (עמ\"ש שם בס\"ד): ",
+                "<b>ולכן </b>אני אומר דטיבול ראשון הוא בחרוסת של כל השנה. ולזה לא הוצרך התנא לשנותו שבו רגילין כל השנה. רק זה של מצוה שמקפידין בעשייתו הוכרח להשמיענו. והא דאמר אביי לשקועיה לחסא בחרוסת משום קפא. לאו בחרוסת דמצוה דווקא. שהחרוסת העשוי מחומץ ג\"כ מבטל הקפא. ובודאי גם בטיבול ראשון יש לחוש לו. אדרבה יותר יש להקפיד בו מבשל מצוה. דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ושלא כדברי הר\"י דאיפכא מסתברא וכלפי לייא. ואיך שיהא אם אולי לא נתכוונו התו' לדברים הללו. נ\"ל שהדין אמת והפירוש נכון עד\"ז במשנתינו. ונתיי' היטב מה טעם לא נשנה חרוסת ברישא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יצא ידי חובתו. </b>כלומר לא יצא כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר ודכוות' בסוכה [דף כ\"ח ע\"א] א\"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה לאו דווקא דהא כל מה דלא אמשיך אחר שולחנו לא סגי דלא יצא עכ\"ל הר\"ן מהעתקת התי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה לדברים הללו פה קדוש כהר\"ן יאמר דבר זה. (ובאמת לאו דידיה היא אלא דרביה הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמותיו מצאתי לו כן. ומ\"מ אדברה נגד מלכים מה שהראוני מן השמים וללמוד אני צריך. והמעיין הישר יבחין ויעריך. אדם יודע מבין כן יאריך) אטו לאו היינו דאיפלי' ביה אמוראי פ\"ק דברכות. [דף י\"א ע\"א]. דרב יוסף ס\"ל עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום. ופירושו לא יצא י\"ח כלל. וצריך לחזור ולקרות ק\"ש. ומייתי ראיה מהך דסוכה ע\"ש. שמע מנה דהא דמהדרי ב\"ש לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שמענו שחכמים עושים סייג מדבריהם לעקור דבר מן התורה במשנה ראשונה דברכות. דאליבא דחכמים שם אינו רשאי לקרות ק\"ש אחר חצות לילה. אע\"ג דלא ס\"ל בחצות אלא משום גזרה, ואתו רבנן   ועקרי ק\"ש דמדאורייתא. ע\"ש בתר\"י בפי' הרי\"ף. וק\"ו שיש כח בתקנת חכמים לעשות לעושה מצוה כאינו עושה כההיא דסוכה. וכ\"ש הכא דבקום עשה קאי: ",
+                "<b>ולפי </b>לשון הר\"ן משמע דס\"ל אם השלים הסדר ולא אמר ג' דברים הללו. מ\"מ יצא י\"ח. אע\"פ שלא יצא כראוי. וכאילו יאמר שבדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולאמרם. דאל\"ה למאי נ\"מ אמרה להך מילתא. אי איתא דאיהו ז\"ל נמי ס\"ל דלא סגי דלא נימרינהו אף בדיעבד: ",
+                "<b>ואם </b>לומר שעכ\"פ שכר מצוה יש לו. אע\"פ שלא קיים תקנת חכמים. מנליה הא. אדרבה אשכחן דמיענש העובר על דבריהם כר' טרפון. [שם]. וכן אמרו בגזרה קלה שלהן כל העובר על ד\"ח חייב מיתה. [ברכות דף ד' ע\"ב]: ",
+                "<b>אלא </b>שבזה יש לחלק בין כשעבר על ד\"ח במזיד. כגון דאיפסיקא הילכתא כב\"ה ועבד כב\"ש. או איפכא אי עבד כב\"ה. אליבא דב\"ש כההיא דסוכה. לא יצא י\"ח כלל. ולדברי שניהם צריך לחזור ולקיימה כתקנה. ולא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי: ",
+                "<b>אבל </b>שגג ולא קיים המצוה כתקנת חכמים. אם אפשר לו לחזור לקיימה כהוגן. צריך לחזור דהיינו דאמרינן לא עשה ולא כלום בדיעבד כב\"ש. ולא מפלגינן בין שוגג למזיד. אמנם אם עבר הזמן וא\"א לו לתקנה. מ\"מ שכר מצוה בידו. כיון שעשה כדין תורה. אף שחיסר תקנת חכמים. אחר ששגג בה. כך נ\"ל דברים ברורים בעזה\"י. (ושוב מצאתי ראיתי בתו' דסוכה (דג\"א) ד\"ה דאמר לך מני ב\"ש. שכתבו בפירוש דלב\"ש דאמרי לא קיימת מצות סוכה לגמרי משמע. אפי' מדאו' לא יצא. ומדב\"ש נשמע לב\"ה ודוק בגמרא דברכות הנז') אך הר\"ן שסתם דבריו ונסתייע מאותה שבסוכה ולא זכר ולא פקד אותה דריש ברכות לא נמלט מן התימה. ועמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח (סי' ס\"ב): ",
+                "<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. </b>גי' הרי\"ף הרמב\"ם והרא\"ש ע\"ש שלא הספיק כו' שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה. כתב הר\"ן שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב\"י כו'. וע\"ז כתב תי\"ט אע\"ג דכל יום ט\"ו היו אסורין לאכול חמץ. מ\"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת י\"ט והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו שלאחר יום היציאה. וז\"ש הר\"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו. ע\"כ: ",
+                "<b>הוצרכתי </b>להעתיק כל לשו' באשר כולו משגה ובמ\"כ כד ניים ושכיב כתב כל זה. ולפי שהתחיל לפרש דברי הר\"ן בשבוש משו\"ה לא סלקי ליה כהוגן ולא ירד לסוף דעתו. וכל זה גורם יסוד כוזב שהניח הרב תי\"ט שלא נצטוו במצרים על שביתת י\"ט. וכן שנה בדבר זה בסוף לשונו הנז'. דבלילה (ר\"ל של ט\"ו) לא נאסרו גם במלאכה. ולא ידעתי מנא ליה הא: ",
+                "<b>ולי נראה </b>פשוט שהיו אסורין במלאכה ונצטוו על שביתת י\"ט ולא כמ\"ש הרב ז\"ל. דהא אדרבה בהדיא כתיבי קראי בפסח מצרים שנצטוו לשבות בראשון ובשביעי. וקראי הכי מוכחי מדאצטריך קרא יתירא לפסח דורות כדפירש\"י בפסוק ושמרתם ודוק. ש\"מ דקראי דלעיל מניה כפשטא בפסח מצרים משתעי וילמד מענינו. וזה פשוט לדעתי וברור בדעת הר\"ן: ",
+                "<b>ואפילו </b>במה שסובר הר\"ן שלא הוזהרו בב\"י וב\"י. נחלק הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל שהוזהרו שלא להחמיץ. עיין בפירושו על התורה. (עמ\"ש בגלעד בס\"ד) ואין להר\"ן ראיה לדעתו זאת. רק מסברא דנפשיה קאמר לה. מדלא נהג פסח מצרים אלא יום א'. וקרא דב\"י וב\"י בז' ימים הוא דכתיב. להכי מסתברא ליה דלא נאסרו רק באכילה. דילפינן מקרא דלא יאכל דסמיך להיום אתם יוצאין. ועכ\"ז ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דאזהרת ב\"י וב\"י קאי נמי איום א' דפסח מצרים. שהוא דבר הלמד מענינו. כל שכן שאין להוסיף מלבינו שהציווי שנאמר במצרים לשבות בי\"ט. לא נאמר   לאותו דור. ובלי ספק אין הדעת הנכונה סובלת זה: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"ן ז\"ל מובנים היטב באומרו ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ור\"ל במחר שלאחר יום ט\"ו דביה קאי. דאז הותרו באכילת חמץ ובמלאכה. אבל בט\"ו אסורין היו לאפות לצורך י\"ו שלא כדעת התי\"ט. ולשון ר\"ן שאילו יכלו היו מחמיצין אותו אטעייה. כסבור הוא שדעת הר\"ן שהיו מחמצין אותו בידיהם ומלאכה היא. ולא היא שדעת הר\"ן. אילולי החפזון. היו מניחין הבצק להחמיץ מאליו. שעל זה לא הוזהרו לדעתו. והיו אופין אותו ביום המחרת שהוא י\"ו שאז הותרו במלאכה. וזה ברור. וכבוד התי\"ט במקומו מונח ששגג בכאן שגגות רבות בהבנת לשון הר\"ן. ואע\"פ שכבר יש בו די והותר למבינים. במ\"ש שלא כדברי בתי\"ט. שרצה לומר שלא נאסרה המלאכה בי\"ט של פסח מצרים. ולא נסתפק בו אדם מעולם שזהו טעות גדול: ",
+                "<b>עוד </b>אמרתי להביא ראיה ברורה אע\"פ שא\"צ. דהכי מוכח נמי מהא דילפינן [שבת דף כ\"ד ע\"ב] דאין שורפין קדשים בי\"ט מלא תותירו עד בוקר והנותר עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. ולא לשורפן בי\"ט. והך קרא על כרחין בפסח מצרים כמשמעו מיירי. דאל\"כ לא היינו יודעין דין הנותר בו ושנינו בו נוהג יום א' ודוק היטב: ",
+                "<b>להודות ולהלל. </b>כתבו התו' י\"א שבע הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים. וכתב תי\"ט ואי משום הא יש לי לקיים גירסא דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי גלגל היומי עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר בזה אם כדבריו הרי עשרה הם כדברי הרמב\"ם ז\"ל במדע. ושאר חכמי המחקר כמו כן הסכימו על העשירי קודש לה'. שקראוהו גלגל השכל: ",
+                "<b>אמנם </b>דעת התו' נכונה דלא אמרי' הודאות אלא כנגד השבעה שידועים ומפורסמים אבל האחרים אינם ידועים ולא כל כך מוסכמים. וגם לבעלי המחקר בהם דעות שונות. יש מהם מי שמניח גלגל המזלות להיקף היומי. וזולת זה עוד דעות חלוקות להם במספרים של גלגלים. אבל באלו השבעה דכוכבי לכת הכל מודים: ",
+                "<b>וכן </b>בהרבה עניני התורה רמוזים השביעיות כידוע. שמכוונים נגד שבע מדו' עליונות ועם שיש שלש עליונות יותר וגבוהים עליהם. לגודל התעלמותם ולפי שאינן מושגות לא נרמזו בתורה כל כך כנודע. כן הוא הדבר בגלגלים שהם נערכים לעומת גלגלי מרכבה ואורות עליונות. אין לנו השגה ברורה רק בשבעה מהם. ועל כן אין לנו לעשות זכר ולתת חלק כי אם לשבעה. לא לשמונה ותשעה. וזה ברור לע\"ד. ולכל הדברים הגלויים יש רמזים נסתרים שמכוונים כנגדם בעניני התורה הקדושה. והדברים עתיקים עומדי' ברומו של עולם נכוחים למבין. וישרים למוצאי דעת קדושים בינה זאת: ",
+                "<b>ונאמר לפניו הללויה. </b>כ\"ה הנכונה. ובזה א\"צ למ\"ש הט\"ז בשם זקנו שבדה מלבו להגיה <b>ונאמר</b> מהנפעל. וליתא אלא הוא מאיתן הקל וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ז\"ל </b>הזקן המופלג בתורה כמהר\"א אפטרוד בהשגותיו עלי. מה שתמה הרב המחבר בספר ל\"ש על הר\"ן שהביאו בתי\"ט פ\"י דפסח'. אין זה תמיה כלל לענ\"ד. כי לזר יחשב להר\"ן לומר שלא יצא אפילו מדאורייתא אם לא עשה כד\"ח שהחמירו על ד\"ת. והא דאמרי' עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום כו'. הר\"ן ס\"ל לאו דווקא אלא לא עשה כלום מדרבנן. ולאפוקי מדתני רב יחזקאל עשה כדב\"ש עשה כו'. משמע ששניהם שקולים ויכול לעשות לכתחלה כזה או כזה. וכדאמרינן בפת\"ה דעבד כמר עבד כו'. ושם משמע אף לכתחלה כו'. וקמ\"ל ר\"י דאם עשה כד\"ח לא יצא מדרבנן. אבל מדאורייתא יצא. ומייתי ראיה ממתניתין דסוכה א\"כ היית נוהג כו'. וגם שם הפירוש כאילו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים. אבל מדאורייתא יצא. ולא כפירוש תוספות. דאפילו מדאורייתא לא יצא כו'. וכ\"מ מהרמב\"ם פ\"ד מה\"ס. וז\"ל מי שהיה ראשו ורובו כו' ה\"ז אסור. וכאילו לא אכל בסוכה כו'. ומדלא כתב סתם לא יצא כו'. משמע מדאורייתא יצא. ודוגמא לזה דאמרינן זבחים (ד\"ו) וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת כו'. עד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה. מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. וא\"כ אין לסתור דברי הר\"ן מדברי תוספות. ועוד ראיה דא\"א לומר שאם יצא מדאורייתא ועבר אד\"ח שאפילו מדאורייתא לא יצא. דאיתא בגמרא דיבמות דשקלי וטרי אם יש כח ביד ב\"ד לעקור דבר מה\"ת. לפי המסקנא דמוקמינן בשב וא\"ת שאני. נשמע נמי דבכל מקום הדין תורה במקומו עומד. ואין כח ביד ב\"ד לעקור המצוה כ\"א בשב וא\"ת, שלא יעשה המצוה לכתחלה. אבל מה שעשה עשה. וא\"כ אין ראיתו ראייה. והא דאמרו חכמים שאינו רשאי לקרות כ\"א עד חצות. דשם פטרו אותו לאחר חצות מלקרות כדי לעשות סייג. וזה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בשות\"ע. אבל לעקור מצוה אשר עשה האדם כבר שיהיה כלא היה מנ\"ל. וכה\"ד הר\"ן לפענ\"ד עכ\"ה. <b>אי\"ע </b>יש כאן לעג הרבה. יגיעת בשר היא להשיב על דברים שאין להם קץ כאלה. ולהעלותם על ספר לא והיו כדאי. המעיין בספר לח\"ש אשר יראה יגיד שבלי ספק לא עיין בו היטב המשיג הנ\"ל. ואם קרא תחלת הלשון. לא קרא סופו בודאי. לולי זאת איך אפשר שירבה דברים כל כך ללא הועיל. ואינם אלא מחסרון הבנת לשוני שם. וכבר הכל מתוקן ומבואר היטב בעצמו על כן האריכות בזה אינו אלא גנאי. אעפ\"כ לא יכולתי מלט משא שלא יאמר עלי שהשלכתי דברי אחרי גווי. וגם כדי שלא יכשל אדם בדבריו. לפיכך מההכרח להציג תשובתו בצדו בקוצר. ריש מילין אומר. מ\"ש לזר יחשב להר\"ן כו'. <b>אין</b> זר אתנו. מאחר שהתוספות הבינו כך (והכי איתא נמי בהדיא ברמזי פסקי תוספות שחברם בעל הטורים) ואפילו היה כן. היה צריך להזכירו לפחות. ולבאר דלא כלום ל\"ד. אלא מדרבנן בלבד. ואיך נסתייע מההיא דסוכה. והיא גופה קשיא עליה. דלאו הכי משמע לפי פשט הסוגי'. וכהבנת התוספות ג\"כ. ואיך תהיה כ\"כ פלוגתא רחוקה בעיון סוגיא אחת. דמאי דפסיקא להו להתוספות בה. פשיטא ליה להר\"ן איפכא. מבלי שיזכיר הסוגיא ולא ד\"ת ושקדמוהו. אם לא שנתעלמה אותם סוגיא מהר\"ן ז\"ל באותה שעה. ותגדל התמיהא ביותר על התי\"ט שהביאו. ולא חשש כלל לדברי תוספות הקודמים בזמן ובמעלה. אלא דאשתמטתיה נמי בלי ספק. <b>מ\"ש </b>מהרמב\"ם ז\"ל. עם שאינו מהצורך להשיב על זאת. ויונח שהרמב\"ם ז\"ל נמי כהר\"ן ס\"ל (וכמו שבאמת היה סבור גם הרמב\"ן ז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בספרי שם) רבותא למחשב גברי. אטו כיפי תלו לה. משו\"ה לא מייתנא דעתין. ולא סרה תמיהתי בכך. בפרט מהר\"ן ז\"ל שהוא אחרון. ותי\"ט אחרון שבאחרונים. שלא חשו לדברי תו'. ולפשט משמעות הסוגיא דברכות. אבל באמת מהרמב\"ם ז\"ל לא תשמע מידי. לפום מאי דפרישית בספרי הנ\"ל בס\"ד במסקנא. דודאי שאני לן בין שוגג למזיד. <b>והשתא</b> ניחא טפי לשון הר\"מ. דלא כתב סתם לא יצא. משום דהוה משמע בכל גוונא אפילו שוגג נמי. להכי נקט אסור בדווקא. דמשמע משום דעבד איסורא. הוא דהוי ליה כאילו לא אכל בסוכה. <b>מש\"ע </b>ודוגמא לזה דאמרינן וסמך ונרצה. <b>אומר אני</b> מה זו סמיכה לא לרצון. ולסמיכה מה זו עושה כאן. שאינה מד\"ח ולא מגזרתם. שתהא נחשבת כאילו לא כיפר. אבל מן הכתוב נלמד שהכפרה תלויה בה ג\"כ. אלא שאינה מעכבת הכפרה כמו הדם. <b>וכנראה </b>שלא הבין פשט הגמרא שם. דהא מוקמינן לה מאי כיפר. עשה דקודם הפרשה. ומעלין עליו כאילו לא כיפר. אעשה דסמיכה. ובהא סלקא סוגיא. ומאי דסא\"ד דר\"ה התם. דילמא מאי כיפר גברא כו'. דחי תלמודא. אלא דווקא לא כיפר ממש. דומיא דכפר. הא כדאיתא. והא כדאיתא. הא ע\"כ לא נחית לסוף אותה סוגיא כלל. ומה ענין שמטה אצל ה\"ס. <b>איברא </b>אפילו לפום מאי דסלקא אדעתיה דדמי. לא דמי אלא כאוכלא לדנא. דאי נמי איתא לפירושו. דכפר דיעבד. ולא כפר לכתחלה. והכא נמי דכוותה. אי הכי. מאי שנא דלא מפרש לה הכא נמי כה\"ג. מעלין עליו כאילו לא עשה כלום ועשה. כדחזינן התם דאצטריך לפרושי בהדיא. אלא ש\"מ לא מילתא היא. ולא כלום. לגמרי משמע. ולית בה ספקא שאין הלשון יוצא מידי פשוטו כלל וכלל. <b>מש\"ע </b>ועוד ראיה דאא\"ל שאם יצא מדאורייתא ועבר אד\"מ שאפילו מ\"ה ל\"י. דאיתא בגמרא יבמות כו' ולפי המסקנא בשו\"ת. נשמע דבכ\"מ הד\"ת במקומו עומד. ואין כח ביד ב\"ד לעקור המצוה. כי אם שלא יעשה לכתחלה כו'. וא\"כ אין ראייתו ראיה. והא דא\"ח שאינו רשאי לקרות כ\"א ע\"ח. דשם פטרו כדי לעשות סייג כו'. <b>במ\"כ </b>לא ידע מאי קאמר. ואע\"פ שמוחזקני בו שבקי בחדרי תורה לדון ק\"ו אינו יודע. ואם כח ב\"ד יפה לבטל ממצוה בשו\"ת. משום גזרה. עאכ\"ו שכחם יפה שלא לבטל. ולא לעקור דבר מן התורה. ולגזור שיהא נחשב כאינו עדיין לא קיים המצוה. כל זמן שיש בידו לתקן. כדי שיצטרך לחזור ולעשותה כתקנת חכמים. ושאם הזיד ולא עשה. לא יטול עליה שכר לגמרי. אע\"פ שבשוגג. יש לו שכר מצוה כל דהיא מיהא. כמ\"ש באר היטב בספרי. הנ\"ל. ומשם לקח ראיה זו. המובלעת בתוך נעימת הלשון שם. באופן שאינה אלא עזר כנגד הר\"ן. וזה המליץ בעדו. הביאה לחובתו. דהא התם נמי לכ\"ע. כי אמרינן לא כלום. לגמרי משמע. מה שעשה לא עשה. ולא הועיל כלום לתקן השיריים. אלא בעל כרחך צריך לחזור ולתרום (אע\"ג דההיא גריוא הויא תרומה לדר\"ן בר\"ה. ולר\"ח אפילו ההיא גריוא הדרא לטיבלה) דון מנה. בכ\"מ דאתמר לא עשה כלום. לא מידי עבד. לענין מאי דאפשר לתקוני. דצריך למהדר ולתקן. והכא נמי דכוותה. דצריך לחזור ולקרות. ושם ביושב ושלחנו בבית צריך לחזור ולאכול בסוכה וגדולה מזו שנינו בהנזקין. על חטאת הגזולה שמכפרת. אע\"ג דיאוש כדי לא קני (אליבא דמ\"ד) הפקיעו חכמים חיוב חטאת מן המחויב. ולמ\"ד יאוש קני. גזרו בנודעה לרבים. שלא תכפר. וצריך להביא אחרת. <b>ואע\"פ</b> שכתבו התוספות שם שלאחר זריקה א\"צ להתכפר באחרת. אינו משמע כן. דהא אין כפרה אלא בדם. <b>באמת</b> רש\"י אסברה לה. שלא תקרב לכתחלה. ואין משמעות הלשון כך. ועמ\"ש בחי\"ג ועפה\"ק (דטו\"א) תו' ד\"ה אי ר' יוסי <b>ויתר</b> על כל אלה שמענו לר\"מ. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין. עושהו ממזר דאורייתא ע\"ש. דכוותה המשנה ממטבע שטבעו בברכות. טועה. וצריך לחזור ולברך כתקנת חז\"ל. ולא חיישינן להזכרת שם שמים לבטלה. ובעל בירושת אשה ובטומאתה. אף אם הוא כהן. כדאורייתא שויוה. אע\"פ שאינה אלא מד\"ס. ומתנת ש\"מ אינה אלא מדרבנן. ועשאוה כשל תורה (בתרא קע\"ו) והמקדש בחמץ דרבנן. אין חוששין לקדושיו. וכן בגזל. ועיין עוד בקונטרס סייג לתורה. <b>והיא</b> תמיהא קיימת אם יחלוק הר\"ן בכך. וקרוב בעיני שלא נחלק על זו. רק במקום שאי אפשר לתקן דבריו אמורים. <b>ובזו</b> אנו מודים. בתנאי כשהיה שוגג. <b>משא\"כ</b> במזיד לעבור על דברי סופרים. הפסיד כל שכרו בלי ספק. והם דברים מחוורים בעזה\"י. וזקן זה במ\"כ לא ירד לסוף לשוני המוכיח על תחלתו. וניכר שראש דברי אמת. בצדק כל אמרי פי בדבר זה. כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. עליהם אין להוסיף. מהן אין לגרוע. ומשום דנ\"מ טובא לדינא לכן צריך לקבוע בהן מסמרות. ומנה לא תזוע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא זו פוטרת זו. </b>משמע דאינו יכול לכוללן כאחד. לומר אקב\"ו לאכול הפסח והזבח. אלא צריך דווקא לכל א' ברכה בפ\"ע. ונ\"ל משום דאין עושין מצות חבילות. [סוטה דף ח' ע\"א] וגם דומיא דאין חותמין בשתים. ול\"ד להא דקיי\"ל כוללין בברכה מעין ג' על הארץ והמחיה והפירות ביחד. עיין הטעם בא\"ח סי' ר\"ח: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אבל בט\"ו אסורין היו לאפות לצורך י\"ו (ואין לתמוה אם נצטוו על השביתה בט\"ו. איך יצאו בו לדרך. כי המשא לא נאסר בי\"ט אף בר\"ה (אלא מד\"ח). שלא לעשות בי\"ט כעובדין דחול. ותחומין נמי דרבנן. ואפילו בשבת. ולכ\"ע לא אפקוד אלא אי במרה אי בסיני למר כדא\"ל. ולמר כדא\"ל. כ\"ש שהרי נשאם על כנפי נשרים. ומאן לימא לן נמי דלא הוו בורגנין התם. זכר לדבר. ויסעו מרעמסס סוכותה. שנראה המקום ההוא היה קרוי כך. ע\"ש הסוכות שהיו נמצאים שם. ומצו למיזל כמה דבעו (וכדתנינן תמן עשר סוכות מירושלם עד צוק) אבל באמת א\"צ לכך כלל. <b>לפיכך</b> תמהתי מראות מ\"ש ב\"ס מקראי קודש (פ\"ד מח\"ב דנח\"א) וז\"ל דלא יתכן כלל דצווי שבעת ימים מצות תאכל. שב על יוצאי מצרים. שהרי כתיב בו וביום הראשון מקרא קודש וכו' כל מלאכה לא יעשה בהם. והם ביום הראשון יצאו ממצרים והלכו באשר הלכו ולא שמרו את היום הראשון כו'. <b>וכבר</b> הראית לדעת ששבוש הוא זה. להוכיח ממנו שלא נצטוו על שביתת י\"ט בפסח מצרים. <b>כיוצא</b> בזו נשתבש המחבר הלז בפרק שלפניו (דנו\"ב) ז\"ל ומה שבאה האכילה (ר\"ל מצות אכילת פסח ומצות) בלילה ושל יום ט\"ו שעמו. <b>לא </b>ידענא מאי קאמר. כי אין מצות אכילה בפסח ולא במצה. ביום רק בלילה בלבד. <b>גם </b>כתב באותו עמוד. ז\"ל ור\"ש הורה ענין זה יותר מפורש במכילתא. בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח כו' עד שישחט. <b>איברא</b> מתניתין היא. ובפלוגתא שנויה. כנראה שתקפה עליו משנתנו של ב\"מ זה שלא כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לע\"ד (וראיה גמורה לדברינו ולקיים גרסת שבע. כמ\"ש התוספות. מהא דאמרינן בהתכלת. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבע רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה. כנגד ששה אוירים שביניהן וק\"ל).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ סימן ר\"ח. נ\"ב <b>אמנם</b> עדיין צ\"ע דקשיא לי מאי שנא ממפריש תרומה ומעשרות כאחת. שכוללן באחד. אם רצה. כדאיתא בתוספתא. ונפסק כן בש\"ע י\"ד (סשל\"א סע\"ח) לכן חוזרני בי. <b>ונ\"ל</b> יותר עיקר. דהכא נמי לא צריך דווקא לברך שתי ברכות נפרדות. דלא קמ\"ל אלא שאין זכרון אחד עולה לשניהן. אלא צריך לפטור כל אחת מהן ביחוד. ולעולם אם ירצה רשאי לכללן דהוו להו נמי כשתי ברכות. כשמזכיר בה שני הדברים. שיש לו לברך עליהם. וברכה ומצוה תרי מילי נינהו. וגם ברכת המצות שניא. מברכת הנהנין האחרונה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת פסחים</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e05083f0a84f54bc668a7197498b1b8e40fe33b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,156 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע\"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר\"ה למלכים. אבל רש\"י ותו' מפרשי' הנ\"מ דשט\"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר\"ה. דאל\"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ה לאילן</b> כו' <b>בט\"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב\"ש לב\"ה במעוברת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע\"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע\"פ שעוברין א' א' מ\"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז\"ל הרמב\"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי\"ט כי האדם א\"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: ",
+                "<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: ",
+                "<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א\"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   ",
+                "<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא\"כ מאי איריא ר\"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז\"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: ",
+                "<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט\"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי\"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב\"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ\"ש ט\"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר\"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט\"ו בחודש. ואחד אומר בט\"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק\"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א\"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט\"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ\"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א\"י (עשי\"ע סקכ\"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א\"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב\"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו\"ק (סתר\"ע).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי\"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל\"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב\"ם עכ\"ל. ור\"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה\"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה\"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר\"ה: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא\"א) דלא צריך. ועמ\"ש התו' פסחים (דכד\"ב) ד\"ה לקביעא דירחא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב\"ד</b> כו'. <b>צ\"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב\"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ\"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש\"י ורע\"ב: ",
+                "<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו\"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א\"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א\"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע\"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז\"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ\"ש ז\"ל עצמו ועפ\"ז נמשכו דבריו: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בטוב יש לקיים פירש\"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: ",
+                "<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי\"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: ",
+                "<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: ",
+                "<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א\"צ לדחוק כמ\"ש הר\"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי\"ט שהשיג על רמ\"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ\"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא\"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ\"י כי אם על מ\"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ\"י ז\"ל בזה. ומש\"ע התי\"ט דחולה הוא ככפות עמ\"ש בס\"ד שילהי פי\"ח דשבת: ",
+                "<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא\"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: ",
+                "<b>י\"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר\"ח. ובכה\"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר\"ח. ויש בו ג\"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ\"ש בתי\"ט בשם הרמב\"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ\"ש בזה לקמן רפ\"ג בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח\"ש מ\"ש להצלת רמ\"י. ד) שהשיג על מפרש ה\"ל ק\"ה. אחר מלת בזה. נ\"ב <b>ואעפ\"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע\"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ\"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב\"ח. משו\"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע\"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ\"ש תי\"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר\"ל הירח החדש. כמ\"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ\"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע\"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ\"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ\"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע\"ש חדושו כנ\"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ\"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה\"א וחפרה הלבנה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר\"ג. </b>עמ\"ש לקמן רפ\"ג בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש הר\"מ. דוחק מבואר. ועסא\"ח למהר\"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר\"מ מוכרחים בזה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ\"ש בסמוך רפ\"ג. וצ\"ע בפיר\"מ ובה\"ל ק\"ה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה\"ז מעובר. </b>לפמ\"ש הר\"מ בחבורו ספ\"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב\"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב\"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז\"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח\"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב\"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב\"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע\"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז\"ל. אבל בניסן ותשרי לכ\"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב\"ם ז\"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: ",
+                "<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע\"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ\"ל ראיה לדברי הר\"מ ז\"ל בזה מהך עובדא דפ\"ב מ\"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר\"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: ",
+                "<b>ואין </b>לדקדק הא קיי\"ל [גמ' ד' כ\"ה ע\"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב\"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): ",
+                "<b>וא\"כ </b>לפ\"ז צ\"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל\"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי\"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח\"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ\"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק\"ה ספ\"ב אינם מובנים לי בזה: ",
+                "<b>ובפ\"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ\"ש הרמב\"ם שם שאם בין מקום העדים לב\"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב\"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ\"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק\"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ\"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב\"ד. מה שאין כן הרמב\"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס\"ד): ",
+                "<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר\"מ ז\"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (",
+                "<b>וא\"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: ",
+                "<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב\"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב\"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב\"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב\"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי\"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע\"ב. <b>ולדעתי </b>במ\"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע\"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר\"ל הראיה שהיא בע\"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס\"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע\"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע\"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ\"ל שמקדשין בזמנו כה\"ג. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי\"ט. ומ\"ש בשם ה\"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ\"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד\"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ\"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י\"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע\"פ שפני שור מהשמאל. מ\"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז\"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר\"ה גי' פ\"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א\"א הגאון ז\"ל (סצ\"ח) מ\"ש על דברי התי\"ט כאן: ",
+                "<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ\"ל בסמ\"ך ודוגמתו במציעא מ\"ב פ\"ד. ובבתרא מ\"ב פ\"ו. ובגמרא רפ\"ב דביצה [ד' ט\"ו ע\"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ\"ב פ\"ג טעה התי\"ט בזה שהיה גורס כאן במ\"ם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע\"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא\"ש. עמו\"ק (תקפ\"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ\"ש התי\"ט כאן יתיישב ג\"כ שהיה מרע\"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע\"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>מכאן סעד לש\"ץ שיעמוד בגובה ב\"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב ",
+                "<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע\"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס\"ד קטן נמי מצי מפיק קמ\"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע\"ש מ\"ד פ\"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ\"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה\"י בארוכה בביאורי לטא\"ח סקצ\"ט ע\"ש) כך נ\"ל דוק. והתי\"ט כתב בל\"א והמעיין יבחר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א\"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא\"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק\"ל).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע\"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. וכתב בתי\"ט ש\"מ דבזמן שב\"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש\"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב\"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע\"פ שראיתי בהשגו' כן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו\"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב\"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שחייבין עליה משום ר\"ה. משו\"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב\"ד. (שהוא בלשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: ",
+                "<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב\"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב\"ד. ובמקום ב\"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא\"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב\"ד. לירושלם שאינה מקום ב\"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב\"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה\"ל כירושלם גופה: ",
+                "<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר\"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע\"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו\"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: ",
+                "<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב\"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: ",
+                "<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט\"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב\"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב\"ד. שבאותן שנים לימד ריב\"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: ",
+                "<b>ודתנן </b>משחרב בה\"מ התקין. הכוונה ג\"כ ע\"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב\"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב\"ד: ",
+                "<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב\"ד קבוע. משא\"כ ביבנה דאפילו ב\"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב\"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש\"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ\"ש התי\"ט אליבא דרש\"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כאילו נחרב. נ\"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ\"ב (ועפי\"א דסנהדרין משנה ד').</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ\"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י\"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: ",
+                "סליקא לה מסכת ראש השנה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>שם ס\"פ מעכב. נ\"ב (והר\"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק\"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי\"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש\"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ\"ב דמגלה. אפ\"ה לא מעכב. כ\"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד\"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסדר התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר\"פ ד\"מ. ע\"ש וכן אמרו סדר ברכות אינו מעכב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע\"פ רע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ\"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל\"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע\"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע\"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז\"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע\"פ דבריהם ז\"ל. שאמרו בגמרא פ\"ק דע\"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר\"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח\"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש\"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה\"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ\"ש ז\"ל. ולכן חששו לזה בר\"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה\"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ\"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ\"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י\"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג\"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע\"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא\"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע\"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ\"ל ברור בעזה\"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב\"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ\"ש רה\"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ\"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה\"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ\"ש רז\"ל. שאין מה\"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ\"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו\"ה ודאי לא סגי בלא\"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ\"ש בתשובה הוצאתי בס\"ד. מכאן דין חדש לדון קר\"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ\"ש התוספות בעירכין שי\"ל בר\"ה ויה\"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ\"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר\"ה ויה\"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה\"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג\"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע\"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל\"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה\"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ\"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי\"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי\"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א\"צ לדחקו של הר\"ן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז\"ל רע\"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש\"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ\"ע </b>וי\"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ\"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש\"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד\"ז מגיע לתקיעה ג\"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב\"ד.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2c5ceaeaa9ee118655abe4a603f113a1a3db08f7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,154 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע\"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר\"ה למלכים. אבל רש\"י ותו' מפרשי' הנ\"מ דשט\"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר\"ה. דאל\"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ה לאילן</b> כו' <b>בט\"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב\"ש לב\"ה במעוברת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע\"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע\"פ שעוברין א' א' מ\"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז\"ל הרמב\"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי\"ט כי האדם א\"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: ",
+                "<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: ",
+                "<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א\"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   ",
+                "<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא\"כ מאי איריא ר\"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז\"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: ",
+                "<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט\"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי\"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב\"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ\"ש ט\"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר\"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט\"ו בחודש. ואחד אומר בט\"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק\"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א\"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט\"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ\"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א\"י (עשי\"ע סקכ\"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א\"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב\"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו\"ק (סתר\"ע).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי\"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל\"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב\"ם עכ\"ל. ור\"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה\"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה\"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר\"ה: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא\"א) דלא צריך. ועמ\"ש התו' פסחים (דכד\"ב) ד\"ה לקביעא דירחא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב\"ד</b> כו'. <b>צ\"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב\"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ\"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש\"י ורע\"ב: ",
+                "<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו\"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א\"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א\"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע\"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז\"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ\"ש ז\"ל עצמו ועפ\"ז נמשכו דבריו: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בטוב יש לקיים פירש\"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: ",
+                "<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי\"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: ",
+                "<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: ",
+                "<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א\"צ לדחוק כמ\"ש הר\"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי\"ט שהשיג על רמ\"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ\"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא\"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ\"י כי אם על מ\"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ\"י ז\"ל בזה. ומש\"ע התי\"ט דחולה הוא ככפות עמ\"ש בס\"ד שילהי פי\"ח דשבת: ",
+                "<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא\"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: ",
+                "<b>י\"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר\"ח. ובכה\"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר\"ח. ויש בו ג\"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ\"ש בתי\"ט בשם הרמב\"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ\"ש בזה לקמן רפ\"ג בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח\"ש מ\"ש להצלת רמ\"י. ד) שהשיג על מפרש ה\"ל ק\"ה. אחר מלת בזה. נ\"ב <b>ואעפ\"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע\"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ\"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב\"ח. משו\"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע\"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ\"ש תי\"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר\"ל הירח החדש. כמ\"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ\"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע\"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ\"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ\"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע\"ש חדושו כנ\"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ\"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה\"א וחפרה הלבנה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר\"ג. </b>עמ\"ש לקמן רפ\"ג בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש הר\"מ. דוחק מבואר. ועסא\"ח למהר\"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר\"מ מוכרחים בזה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ\"ש בסמוך רפ\"ג. וצ\"ע בפיר\"מ ובה\"ל ק\"ה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה\"ז מעובר. </b>לפמ\"ש הר\"מ בחבורו ספ\"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב\"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב\"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז\"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח\"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב\"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב\"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע\"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז\"ל. אבל בניסן ותשרי לכ\"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב\"ם ז\"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: ",
+                "<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע\"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ\"ל ראיה לדברי הר\"מ ז\"ל בזה מהך עובדא דפ\"ב מ\"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר\"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: ",
+                "<b>ואין </b>לדקדק הא קיי\"ל [גמ' ד' כ\"ה ע\"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב\"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): ",
+                "<b>וא\"כ </b>לפ\"ז צ\"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל\"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי\"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח\"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ\"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק\"ה ספ\"ב אינם מובנים לי בזה: ",
+                "<b>ובפ\"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ\"ש הרמב\"ם שם שאם בין מקום העדים לב\"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב\"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ\"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק\"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ\"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב\"ד. מה שאין כן הרמב\"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס\"ד): ",
+                "<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר\"מ ז\"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (",
+                "<b>וא\"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: ",
+                "<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב\"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב\"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב\"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב\"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי\"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע\"ב. <b>ולדעתי </b>במ\"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע\"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר\"ל הראיה שהיא בע\"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס\"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע\"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע\"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ\"ל שמקדשין בזמנו כה\"ג. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי\"ט. ומ\"ש בשם ה\"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ\"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד\"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ\"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י\"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע\"פ שפני שור מהשמאל. מ\"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז\"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר\"ה גי' פ\"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א\"א הגאון ז\"ל (סצ\"ח) מ\"ש על דברי התי\"ט כאן: ",
+                "<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ\"ל בסמ\"ך ודוגמתו במציעא מ\"ב פ\"ד. ובבתרא מ\"ב פ\"ו. ובגמרא רפ\"ב דביצה [ד' ט\"ו ע\"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ\"ב פ\"ג טעה התי\"ט בזה שהיה גורס כאן במ\"ם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע\"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא\"ש. עמו\"ק (תקפ\"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ\"ש התי\"ט כאן יתיישב ג\"כ שהיה מרע\"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע\"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>מכאן סעד לש\"ץ שיעמוד בגובה ב\"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב ",
+                "<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע\"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס\"ד קטן נמי מצי מפיק קמ\"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע\"ש מ\"ד פ\"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ\"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה\"י בארוכה בביאורי לטא\"ח סקצ\"ט ע\"ש) כך נ\"ל דוק. והתי\"ט כתב בל\"א והמעיין יבחר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א\"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא\"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק\"ל).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע\"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. וכתב בתי\"ט ש\"מ דבזמן שב\"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש\"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב\"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע\"פ שראיתי בהשגו' כן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו\"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב\"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שחייבין עליה משום ר\"ה. משו\"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב\"ד. (שהוא בלשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: ",
+                "<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב\"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב\"ד. ובמקום ב\"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא\"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב\"ד. לירושלם שאינה מקום ב\"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב\"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה\"ל כירושלם גופה: ",
+                "<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר\"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע\"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו\"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: ",
+                "<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב\"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: ",
+                "<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט\"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב\"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב\"ד. שבאותן שנים לימד ריב\"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: ",
+                "<b>ודתנן </b>משחרב בה\"מ התקין. הכוונה ג\"כ ע\"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב\"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב\"ד: ",
+                "<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב\"ד קבוע. משא\"כ ביבנה דאפילו ב\"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב\"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש\"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ\"ש התי\"ט אליבא דרש\"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כאילו נחרב. נ\"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ\"ב (ועפי\"א דסנהדרין משנה ד').</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ\"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י\"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: ",
+                "סליקא לה מסכת ראש השנה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>שם ס\"פ מעכב. נ\"ב (והר\"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק\"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי\"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש\"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ\"ב דמגלה. אפ\"ה לא מעכב. כ\"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד\"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסדר התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר\"פ ד\"מ. ע\"ש וכן אמרו סדר ברכות אינו מעכב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע\"פ רע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ\"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל\"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע\"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע\"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז\"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע\"פ דבריהם ז\"ל. שאמרו בגמרא פ\"ק דע\"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר\"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח\"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש\"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה\"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ\"ש ז\"ל. ולכן חששו לזה בר\"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה\"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ\"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ\"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י\"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג\"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע\"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא\"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע\"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ\"ל ברור בעזה\"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב\"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ\"ש רה\"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ\"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה\"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ\"ש רז\"ל. שאין מה\"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ\"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו\"ה ודאי לא סגי בלא\"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ\"ש בתשובה הוצאתי בס\"ד. מכאן דין חדש לדון קר\"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ\"ש התוספות בעירכין שי\"ל בר\"ה ויה\"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ\"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר\"ה ויה\"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה\"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג\"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע\"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל\"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה\"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ\"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי\"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי\"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א\"צ לדחקו של הר\"ן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז\"ל רע\"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש\"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ\"ע </b>וי\"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ\"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש\"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד\"ז מגיע לתקיעה ג\"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב\"ד.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9e011ca657caea1165ed184deff9088c2c27cf9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,579 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פשט העני את ידו. </b>פי' הרע\"ב ובתוכה קופה או סל עכ\"ל: ",
+                "<b>יש </b>להתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס\"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא\"ה כדאיתא בגמרא (ד\"ה ע\"א) ע\"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי\"ט. גם הרמב\"ם ז\"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ\"ש הר\"מ דנקט עני לשון קצרה. אע\"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ\"מ אח\"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק\"ל וכן ביארו בתי\"ט: ",
+                "<b>ובעל הבית פטור. </b>פירוש הרע\"ב ומותר גמור. לשון התי\"ט ומסיק הר\"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ\"ל. וכן הם דברי הרא\"ש: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק דא\"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע\"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו\"ה לא קחשיב לה. וי\"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא: ",
+                "<b>שניהם פטורים. </b>שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>מיהא </b>לכ\"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע\"ד ע\"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע\"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ\"ש ההנחה. משו\"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה: ",
+                "<b>ובהכי </b>מיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד\"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ\"ג ע\"ב] ודעירובין [ד' צ\"ז ע\"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ\"ה והא ודאי שבישתא היא מה\"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד\"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע\"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו\"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע\"י אחר לשתרי. ואע\"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ\"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ\"ה. דהא חזי לאצטרופי ע\"י הנחה: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דהא ודאי אסור מ\"ה. אליבא דמ\"ד חצי שיעור אסור מ\"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ\"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ\"מ יותר נ\"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ\"ד חצי שיעור אסור מד\"ת. דכוותיה קיי\"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד\"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב\"א שכתבו התוספות והועתק בתי\"ט ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יציאות </b>עתי\"ט מ\"ש בשם התו'. מ\"ט פתח בהוצאה. <b>והנה </b>אמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע\"ש נמי. דקמ\"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע\"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע\"ש הוא. אפ\"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד\"ג) לענין הושטה מבע\"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>עכ\"ל. <b>פשוט</b> דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ\"ש תי\"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו\"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה\"ב. ונותן לתוך הסל. דאל\"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מפסיקין </b>לק\"ש ז\"ל התי\"ט הא דכתב הרע\"ב דאתאן לד\"ת כו' וכי היכי דמד\"ת מפסיקין לק\"ש משום דמדאורייתא היא כ\"ש דמכל הני דלעיל מפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור עכ\"ל: ",
+                "<b>וזה </b>קצת שלא בדיוק שהיאך יאמר דמהני דלעיל הכי נמי דמפסיקין הואיל והתחיל באיסור והא לעיל טפי משמע דמיירי בהתחילו בהיתר. ואע\"ג דהר\"ן הוכיח שאפי' התחילו באיסור (ובכלל זה אפי' שהגיע זמן המנחה כבר) אין מפסיקין לתפלה כשיש שהות. מ\"מ לשון המשנה משמעו ודאי בהתחילו בהיתר: ",
+                "<b>ומשום </b>דקבעי למתני ברישא לא יכנס. דקמ\"ל אפי' סמוך למנחה לא. מסיק נמי לדינא דהפסקה בהני. אף על גב דלאו דווקא הוא דבאמת ה\"ה להתחילו באיסור. וא\"כ מ\"מ אין נכון לומר דמכל הני דלעיל מפסיקין הואיל והתחיל באיסור כאילו כך היא שנויה לעינ. והא איפכא הוא דמהא לא קמיירי בכל הני דלעי'. אלא מכללא דסוגיא דתלמוד' (בדוכת' אחרינא) אתמר. (וגם זה אינו מוכרח בסוגיא דהכא) והכי איבעי ליה למימר דמכל הני דלעיל מפסיקין כו' כשהתחיל באיסור. ועיין עוד לקמן מ\"ש בזה: ",
+                "<b>ואין </b>מפסיקין לתפלה. כתב הרע\"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין וא\"ת וכי גרע ת\"ת שלנו מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וא\"ל וכו' אלא תריץ כדכתב הר\"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות כו' עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק אהאי פרושא לפום מאי דכתב הרב לעיל ג\"כ בשם הר\"ן דלק\"ש מפסיקין אפילו כי איכא שהות. ורישא מוקים לה בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין לתפלה. א\"כ מאי דוחקיה לשנויי הך דלעיל בדאיכא שהות והכא בליכא. לוקי אידי ואידי בדאיכא שהות. ורישא תיתי כפשטיה דמיירי בהתחיל בהיתר דהיינו סמוך למנחה כדאיתא. (ואי נמי הא נמי התחיל באיסור מיקרי מיירי בדאתחיל מקמי הכי). ואשמעינן דאע\"ג דלא יתחיל אפ\"ה אם התחיל לא יפסיק. והדר קמ\"ל בסיפא רבותא דבק\"ש כה\"ג אפילו כבר התחיל ובהיתר. מ\"מ יפסיק ואע\"ג שיש שהות. והדר תני בבא יתירא. ואין מפסיקין לתפלה אפילו התחיל באיסור כשעדיין יש שהות. ואם כן למאי צריך לשנויא דת\"ת ומנ\"ל דחברים אין פוסקים לתפלה אפי' אין שהות: ",
+                "<b>לכן </b>יראה לי דהנך תירוצי לא שייכן להדדי וסוגיי נינהו ולא אהדדי אתמרו. אלא מאן דמתרץ לה הכא בחברים. לא ס\"ל כההיא סוגיא דסוכה דלא מפלגא בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור. אלא ודאי שני ליה ומוקי לרישא דמתני' כפשטה כדאמרן. דאין לך אלא כמו שאמרו דאם התחילו סמוך למנחה או קודם לכן בהיתר הוא דאין מפסיקין לתפלה. אבל התחילו באיסור אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין. משו\"ה קשיא ליה למאי תו תני ליה סיפא ואין מפסיקין. דלא סא\"ד לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן בעבר והתחיל באיסור וכ\"ש אי מיירי נמי בדליכא שהות. ואף התרצן מודה לו בכך. ולא נצרכה אלא לחברים דמפסיקין לק\"ש כשזמנה עוברת. ולתפלה אין מפסיקין אפילו כשזמנה עוברת. כיון דאינה אלא מדרבנן. אין חייבין בה ת\"ח שתורתן אומנותן. הא מיהא שאר אינשי דמיחייבי בה כק\"ש דמיא להו. וצריך להפסיק לה אם התחיל באיסור. אע\"פ שיש שהות עדיין. שלא אמרו שלא להפסיק אלא בהתחילו בהיתר (והוכחת בעה\"מ שכתב הר\"ן בשמו דמוקי למתני' אפי' בדליכא שהות דאל\"ה אטו אסור ללמוד לפני התפלה צ\"ע. דאיכא למימר ודאי מכי מטא זמן תפלה אסור ללמוד דילמא מימשכא שמעתיה כדחיישינן בכל הני דמתני'. אלא זמן תורה לחוד: ועי\"ל על שטתו של בעה\"מ ואין להאריך): ",
+                "<b>איברא </b>ההיא סוגיא דסוכה [ד' ל\"ח ע\"א] דלא מפלגא בין התחיל בהיתר או באיסור. קשיא לכאורה מנ\"ל דבחד מחיתא הוא. דילמא דווקא הוא כדאמרן ולק\"מ. וצ\"ל נמי דממשנה יתירא שמע לה. ומפרשא אין מפסיקין קמא לאו דווקא בהתחילו בהיתר. אלא ה\"ה להתחילו באיסור דלא נקטיה אלא משום לא יכנס דרישא. והיינו משום דקשיא ליה נמי בבא דסיפא דלא אצטריך. דהא תני לה רישא אין מפסיקין. ולא מסיק אדעתיה לאוקמה בחברים. אלא משני בגוונא אחרינא דרישא מוירי בהתחיל בהיתר. ואשמעינן תו אפי' בהתחיל באיסור אין מפסיקין. אע\"ג דלק\"ש מפסיקין בהתחיל באיסור אע\"פ שיש שהות. לתפלה לא כל שיש שהות עדיין. ולא צריך כלל לשינוייא דחברים כנלע\"ד עיקר. ולפ\"ז מ\"ש הרבתי\"ט ואין לתרץ יש ויש לתרץ כן באמת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא בזה. <b>והא</b> דחברים מפסיקים לק\"ש. נראה דאינו אלא לפסוק ראשון בלבד. כק\"ש דרבי יהודה הנשיא. <b>איברא </b>הרא\"ש פה\"ק. לא משמע ליה הכי. <b>וצ\"ע</b> מנליה דתקשי ליה. עב\"י ס\"פ.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יצא החייט</b> קשיא לי טובא. אפילו אליבא דאביי. דגזרינן הכא גזרה לגזרה. מ\"ט לתסר. הא אפילו אשתלי ונפק ביה משחשכה. לא מיחייב. דהא עקר ליה מבע\"י. ותו לא קמיחייב אהנחה דמשחשכה. אלא א\"כ עמד לפוש משחשכה (ועיין גמרא דה\"ב. ועמ\"ש בס\"ד בריש בתרא דמכילתין) כ\"ש דלא ניחא אליבא דרבא. דלא גזר גזרה לגזרה. וכוותיה קיי\"ל. והכי פריש נמי רע\"ב. <b>וראיתי </b>בתוספות שכתבו. וז\"ל אליבא דרבא. אין לפרש שמא ישכח המחט. דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא. כדאמרינן הכיר בה ושכחה. לענין שבת פטור כו'. <b>ולא</b> הבינותי זה. התם בנפלה איירי. דלאו מלאכה היא. ולגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. איברא כי אפקה משחשכה. מלאכה היא. אלא שלא היתה עקירה בחיוב. אם לא כשעמד לפוש משחשכה. וכה\"ג ודאי מלאכה גמורה היא. כי שכח והוציא. אלא דאכתי ליכא טעמא למגזר עלה כדאמרן. משו\"ה במאי דניחא להו לתוספות. לא ידענא אמאי ניחותא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייט </b>נקרא כך על מלאכת תפירתו בחוט. וכן נקרא כלי מלאכתו מחט. אף אם אינם משורש אחד. כי חוט וחייט. מנחי עי\"ן הם. ומחט הוה במשקל מפל. מסב קלע. חורש מצל. או יהא כולו פתוח (כמו שהיא רגילה קריאתו בפי הכל) בפלס כמשק גבים. ואמנם מוצאו מהארמית. ויתפרו עלה תאנה. ת\"א וחטיטו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הלבלר </b>שני למדי\"ן מספרן ששים. והבי\"ת מתחלפת בפ\"א ששניהם ממוצא אחד. וייחד שם זה לכותב ספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יפלה </b>מהכבד. על דרך התרגום. ובערת ותפלה. בערתי. פליתי. ובטעות רגילין לקרות יפלה ע\"ד העברי. שהוא מהנוסף. כי הוא לשון הבדלה. אשר יפלה ה'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ח דברים. </b>כתב הרע\"ב והגזרה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו בשרץ. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דברכות: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט לשטת התו' והראב\"ד דס\"ל משקין הבאין מחמת ידים נמי מטמו כלים. א\"כ בגזרה הח' דאוכלין יהיו נטמאין מהמשקין אמאי יהבו טעמא גזרה משום משקין דשרץ. ות\"ל משום משקין דזב וזבה. ותירץ דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה זב וזבה. דא\"כ היו צריכין לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעו לגזור. נ\"ל שיפה אמר. ובחנם חזר בו במ\"ב שכתב ז\"ל אבל לפ\"ז גזרה דכלים שיהו ראשונים. עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו לומר כן. דאטו משום דגזרו שיטמאו משום גזרה דמשקה זב וזבה. אסקונהו תרי דרגי חדא דכלים אינן מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה. ועוד שטומאה תעשה אותן כיוצא בה שלא הוצרכו לגזור עליהן משום משקין דזב וזבה. אלא כי היכי דליקבלו טומאה. דאי משום שנגעו במשקין דשרץ לא הוו מיטמו כלל. ואהנו משקין דזב וזבה להביא להן טומאה מטומאת משקין כל דהו. ואפ\"ה שפיר קאמר דאי הוי גזרי טומאה באוכלין מחמת משקין. משום משקה זב וזבה. ודאי היו צריכין לעשותן ראשונים. דאי לעשותן שניים. מאי אהנו להו גזרת משקה זב וזבה. בלא\"ה נמי מקבלי טומאה דתיפוק ניה משום משקין דשרץ וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכרשינין </b>כמדומה הוא הזרע שקורין בל\"א. טערקשי\"ן וויי\"ץ. ואיסור השרייה בשבת. צ\"ל כיון דאינו ראוי גם למאכל בהמה בלי שריה. ולא בר גיבול הוא. אמרינן שרייתו זהו גיבולו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אונין </b>בפ\"ק דסוכה (י\"ג) גרש\"י האוניץ. כמו אניצי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>הדליקו </b>י\"ל שרמז הכא בלשון זה. מ\"ש ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ספק חשכה </b>צריך עיון. מאי אריא ספק כו'. אפילו ודאי יום. נמי אתסר במלאכה. מדין תוספת שבת. דמדאורייתא הוא. וקשה להעמיד סתם משנתנו אליבא מאן דלית ליה מוסיפין על הקודש. אף לא ידענא מנו. עמ\"ש בחי\"ג על תוספות ר\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מעשרין כו'. </b>עיין רע\"ב. דקסבר גזרו על השבות כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק סרס\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג. </b>לענין מה שהעיר בתי\"ט כאן עמ\"ש בס\"ד מ\"ג דפ\"ק דברכות ובחי' פ\"ח דברכות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משלשלין את הפסח עם חשכה. </b>ז\"ל הרע\"ב אע\"ג דבעלמא אין צולין הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי עכ\"ל. והכי איתא בגמרא אלא שהוסיף מפירש\"י הא דמדכרי אהדדי: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דהא קיי\"ל כר\"י דשוחטין את הפסח על היחיד [פסחים ד' צ\"א ע\"א]. ויחיד מאן מדכר ליה. ובלא פירש\"י היה אפשר לפרש בדוחק דבני חבורה לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. שאין לך פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה בני אדם כדאי' בגמרא דתמיד נשחט ובאיכה רבתי. ולעולם יחיד נמי זריז הוא. שכל העוסק בפסח בקי הוא בסתמא. וכמו כהנים זריזין שאין פירושו דווקא כשהן רבים בחבורה שמזכירין זא\"ז. אלא ר\"ל כהנים דעלמא ואפי' יחיד במשמע. זריז ונזכר הוא שלא לחלל שבת. כדפירש\"י גבי כהנים זריזין שבני תורה הן וחרדים למצוה [שבת ד' כ' ע\"א ד\"ה אברים]. אלא שקשה עלי לומרכן בישראל שיהיו הכל בקיאין וזריזין. אף כשעסוקין בקרבן. (וגם הלום ראיתי אחרי רואי פירש\"י בהמוצא תפלין שפי באמת דבני חבורה זריזין כאשר עלה על דעתי כנז'. איברא לאביי דהתם דלית ליה הכי. היינו נמי מטעמא דאמרן דאי אפשר שיהיו כולן בקיאין. על כן יפה פירש כאן אליבא דכ\"ע): ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו אנו צריכין בזה לדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהל' קרבן פסח שאין שוחטין לכתחל' על היחיד. אלא שכשר בדיעבד כר' יוסי וגמרא ערוכה היא הביאה בכ\"מ. ולפ\"ז משום דהויא מילתא דלא שכיח' דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן לעשותו במרובה ולא לשוחטו על היחיד. וכיון דלא שכיח דלא ליהוו בני חבורה דמדכרו אהדדי לא גזרו ושרי אף ביחיד ודוק. ועפ\"ד מ\"ב דסוכה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שרפה בי\"ט </b>מה טעם קאמר כדכ' הרע\"ב. וא\"ת למאי אצטריך בבא דרישא. ולאו ממילא שמעינן לה מכללא דהך. דכיון דאין שורפין קדשים בי\"ט ממילא א\"א להדליק בו בשבת עי\"ט. וי\"ל דסד\"א משום כבוד שבת שרי. קמ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האלפס והקדרה שהעבירן מן האור מרותחין. </b>בין השמשות. לשון הרע\"ב לקוח מפירש\"י. נראה דלשון שהעבירן דייק דלא שייך אלא מעל האור. ואי בשבת מי משכחת לה. הא אסור להטמין ברמץ. לפיכך צ\"ל בין השמשות. ומשמע מהכא דלא מיקרי רותח ולא מבשל. אלא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש ולא כל זמן שהיד סולדת בה וצ\"ע בסי' שי\"ח בב\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פחם </b>נ\"ל שהוא שם מונח לגחלים כבויות דווקא. אבל גחלים. הם הבוערות. ככתוב פחם לגחלים. ומשום דכתיב גחלי אש גבי יה\"כ. דרשינן מניה מן המאוכלות הפנימיות. ושילהי ע\"ב תני גחלים. משום דבבוערות איירי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כירה </b>מקום עשוי בארץ כו'. והי\"ל לפרש שנעשה מחרס. כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי נפקא מנה הכא. הא ודאי אפילו אינה אלא חפירה. נמי דינא הכי. דמאי שנא בבנין. או בקרקע לענין משנתנו א) התם בכלים דבטומאה וטהרה עסקינן. ודאי צריך לפרושי כהאי גוונא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא יפקיענה</b> כתב רע\"ב דגזרינן תולדות חמה. אטו תולדות אור. <b>אבל</b> בחמה כ\"ע לא פליגי דשרי. דאין דרך בשול בכך. וחמה באור לא מחלפא. ועמש\"ל פכ\"ב מ\"ב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה האלפס. הלשון מועטה. וכך צ\"ל. <b>משמע</b> מהכא. דכלי ראשון מקרי רותח ומבשל. ולא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש. אלא כל זמן שהיד סולדת בו (אע\"ג דאיכא למימר. דמיירי בבין השמשות דרבי יוסי. שאינו אלא כהרף עין. ומיד כשחשכה. דעדיין לא נחו מרתיחה. הוא דלא יתן כו' <b>וכן</b> צ\"ל שזו ודאי היתה דעת הגמ\"ר שהובא בב\"י (סשי\"ח) ולא קשיא עליה מידי. מ\"מ הוא קצת דוחק. וצ\"ע).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בזוג </b>נ\"ל שנקרא כך מפני שעשוי משתי חתיכות זוגים. לא יתפרדו. כי לא יקיש בלי עינבל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא ברצועה</b> עיין לח\"ש מ\"ה פ\"ב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרתו </b>עתי\"ט משמא דגמרא. <b>איברא</b> לאו דיוקא הוא כולי האי. כי פרה שם המין הוא. כמו ויהי לי שור וחמור. אע\"ג דטובא הוו ליה <b>אבל</b> עקר הדיוק. נראה דקשיא לתלמודא כינוי פרתו. ואפילו לא הויא ליה אלא חדא פרה. הוי תמיהא מילתא. דתלי לה בראב\"ע. ומזכירו לגנאי לקלקלה. לספר בגנותו שעבר על דברי חבריו חלילה. מסתייה דלימא ראב\"ע מתיר. והאמרינן אף ב\"ש לא עשו כדבריהם. אטו ראב\"ע פליג אחכמים. למעבד עובדא נמי. אלא ודאי תנא קבעי לאשמועינן מילתא אגב אורחא לענין תוכחה. דאע\"ג דראב\"ע לא מידי עבד. אפ\"ה מעלין עליו כאילו עשאה. דקמ\"ל הא דכל שיש בידו למחות כו'. כמ\"ש בלח\"ש רפ\"ג דדמאי ע\"ש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לר\"ה </b>עתי\"ט שהביא דעת הרשב\"א להחמיר בשאר תכשיטין אפילו בבית. <b>ולא</b> ידעתי מי הזקיקו להביא דעה זרה גדר הדחויה. לתפוס בחומרא יתרה בשל דבריהם. <b>ויותר</b> היה לו להביא דברי ר\"י. שאפילו בכרמלית. מותר. שכך המדה בשל סופרים הלך אחר המקל. וכך הלכה רווחת. <b>אמנם</b> אף דעת הרשב\"א וסיעתו. נ\"ל שאין לה מקום עכשיו. שכולם מערבין. ולא אמרו להחמיר גם בבית. אלא בחצר שאינה מעורבת. משא\"כ בעיר וחצר שערבו. ודאי לא עלה ע\"ד אדם לאסור. וכה\"ג לא שכיחא. משו\"ה לא נפקא מנה מידי לדידן האדנא. לגמרי כדי נסבה. ולכל הפחות הוה ליה לפרושי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא במחט שאינה נקובה</b> ואם יצאה אינה חייבת חטאת. היינו בתחובה בבגדה. <b>אבל</b> אם הוציאתה בידה חייבת. וכן האיש כה\"ג חייב בין בנקובה. בין בשאינה נקובה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסנדל המסומר</b> ע\"פ רע\"ב. <b>ונ\"ל</b> פשוט דלאו מטעם סכנה גזרו עליו בשבת. שאינו ענין לו. אלא היינו טעמא. משום שארע בו דבר קלקלה. נמנעו באמת לצאת בו גם בחול. שכיעור הוא. <b>לכן</b> אסרו לצאת בו בשבת. משום לתא דשבת דווקא. דחשו דילמא אתו לאחוכי עליה. ומשלפיה ואתי לאתויי ד\"א בר\"ה. מיהו כיון דלעולם מלבוש הוי. אם יצא בו. אינו חייב חטאת. דומיא דאידך. וזה נכון מאד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>בכוליאר. בגמרא דיומא (דכ\"ה ע\"א) נראה שהבי\"ת שרשית במלה זו א\"כ חסרה השימושית: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא בטבעת שיש עליה חותם </b>עמו\"ק סש\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא באלה. </b>פירש הרע\"ב אלה מגן. והוא לקוח מהר\"מ בפירושו: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא הוי קשיא לי מ\"ט נייד מפירושא דתלמודא דמפרש קולפא דלכאורה הוא דלא כוותיה. ור\"ל מקל כמו קולפי טבי בלעי מאבימי דריש מנחות ודכוותה טובא. ומלת אלה היא כמו מחינן ליה באלוותא דהספינה. ובהמביא מפשח ויהיב לן אלותא. וע\"ד מפרש הרע\"ב כאן פי' ב' בלשון לע\"ז והוא מה שביאר במס' כלים [פ' ט\"ז משנה ח'] יותר ושם נראה שנוטה לפירש\"י ששם בכלים קורהו שבט שהוא שם משתתף עם המקל ע\"ד הנז': ",
+                "<b>אמנם </b>עם היות הלשון נוטה לזה הפירו' שאמר' כשנעמיק בעיקר הדין יראה שאינו נכון. ויגעתי לקיים דברי רמז\"ל ומצאתי שפירושו מוכרח אחר העיון הנכון. שאי אפשר לומר שהוא מקל או שבט של ברזל שאוחזו בידו לבד בלי שיהא קשור בו. דאי הכי במאי קמיירי אי בבריא פשיטא דלא עדיף מי\"ט דסתמא תניא פא\"צ [ביצה ד' כ\"ה ע\"ב]. אין הסומא יוצא במקלו. ולאו כל דכן הוא ומה התם דבי\"ט ובסומא. ובמקלו דלא עביד אלא לתרוצי סוגיא אסור אליבא דכ\"ע. הכא בשבת ובשאר כל אדם ובשל ברזל דכלי זיין הוה לא כל שכן. והיכי פליג ר\"א ומשמע דשרי אפי' לכתחלה. ונהי דס\"ל תכשיטין הן לו. לא שרי לצאת בתכשיט בידו. ואי בחולה שראוי לו להשען עליו. ודאי יכול לצאת בו. ומותר הוא ולא חייב חטאת כדקיי\"ל סי' ש\"א בא\"ח: ",
+                "<b>ואפי' </b>בבריא ליכא למימר דחייב חטאת נדעתי. כיון שהחולה יוצא בו לכתחלה. א\"כ תכשיט הוא לגבי אדם. ואף אם הוא של ברזל. לא מפני זה בטל מתורת תכשיט. דלא גרע מקסדא ומגפיים. וא\"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי הכא דווקא. אלא על כרחך לומר שהוא מין כלי שאינו עשוי לתשמיש אחר כי אם למלחמות כמו שהוא המגן. ותתפרש מלת קולפא לפ\"ז מלשון קליפות על שם שהמגן עשוי קלפי קלפי. וזה דבר ברור לענ\"ד לענין דינא. וכפתור ופרח בישוב פירושו שלהר\"מ ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא בסייף</b> איתא בהג\"א. אפילו בחגור. והכי משמע בגמרא. <b>ונ\"ל</b> בחגור דווקא הוא דפליגי. אבל בנקיט ליה בידיה. לכ\"ע חייב. דאף לר\"א לאו תכשיט הוא. אלא דרך מלבוש. וכן כל התכשיטין כשאוחזן בידו. חייבין עליהן לד\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"א אומר תכשיטין הן לו</b> פשיטא לא פליג ר\"א. דמוקצין הן. שמלאכתן לאיסור. וגם יש בהם משום מוקצה דחסרון כיס. דומיא דאזמל ודכוותיה. אלא לענין חיוב חטאת לחוד הוא דפליגי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הקיטע יוצא בקב שלו </b>. כתב תי\"ט ור\"י בח\"ה ביאר יפה כו'. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל עכ\"ל. ופירוש זה דומה במקצת לפירושו של הרב פורת בתו' והוא מבואר יותר יפה דהקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה. ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמי שיש לו רגל. אלא שיש חילוק בין ר\"י וה\"ר פורת לענין דינא אי מצי לצאת במקל דלר\"י שרי. דהא הקיטע דתנן שאינו נסמך על הקב. על כרחך צ\"ל שנושא מקל בידו. והוא פי' הא' בתו'. ולה\"ר פורת אסור דאליביה מיירי בהולך בלי מקל אלא נשען על הסמך שבשוק. וא\"ת אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס. י\"ל דכשהוא יושב פעמים שהוא נסמך עליו וכו'. עי\"ש. ולפירושו אתי שפיר לישנא דמתני' דתני סמוכות שלו. דדייק טפי דקאי אקיטע דרישא נמי. דסמך שלו ודאי טמא מדרס דהא סמיך עליה: ",
+                "<b>טמא. </b>פירש הרע\"ב טומאת מגע כלומר ונא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. ואביי אמר בש\"ס שאינו מטמא מדרס ופירש\"י דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט וא\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>וזה </b>תימה דבהדי פלוגתא דאמוראי למה ליה. והוי נמי דלא כהילכתא דקיי\"ל בכל דוכתא הילכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם [קדושין ד' נ\"ב ע\"א]. וקשיא בין להרע\"ב בין להרב תי\"ט מאי דוחקייהו לאוקמי למתני' דלא כוותיה: ",
+                "<b>ואיברא </b>מלשון הרע\"ב שתפס לו לשון רש\"י שכך כתב במשנתנו אין הכרע. דאטו בלא\"ה מי לא קשיא מתני' אליבא דרבא. מאי שנא דתני בסיפא טמא מדרס. וברישא תני טמא גרידא. ולאו תרוצי מתרצת לה ודאי כדכתבו התו' בשם ה\"ר פורת ע\"ש. א\"כ רש\"י נמי ה\"ק אם יש לו בית קיבול מקבל טומאת מגע. למידק מנה דאם אין לו בית קיבול אינו ראוי אפי' לטומאת מגע. דמשו\"ה לא פרש הכא מדרס. דלא תימא למדרס הוא דבעינן בית קיבול. אבל למגע בלא\"ה נמי טמא. אשמעינן טעמא דמתני' דמשו\"ה תנן הכא טמא סתמא. דאפי' למגע לא חזיא אי לית ליה בית קיבול: ",
+                "<b>ומאי </b>דדייק הרבתי\"ט מדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. לאו דיוקא הוא. דכשאין לו בית קיבול. ודאי לא סמיך עליה. שאנו ראוי לסמיכה בלא כתיתין. שהעץ דוחקו ומזיקו ולכן עושה לו בית קיבול כתיתין כמ\"ש התי'. אבל כשיש לו בית קיבול פשיטא דסמיך עליה ואפילו אביי מודה דזימנין דמסתמיך עליה. דלא פליגי אביי ורבא במציאות אי סמיך אי לא. אלא בהא פליגי מר סבר כיון דלא עביד לסמיכה תדיר. אע\"ג דלזימנין סמיך עליה אינו מורידו לטומאת מדרס. דבעינן דווקא דיהא עשוי לכך. ומ\"ס הא סמיך עליה מיהא לזימנין וסגי בהכי. וזה ברור ומוכרח לענ\"ד בפירושא דהך פלוגתא: ",
+                "<b>וראיה </b>ג\"כ מפירש\"י דכתב אליבא דאביי דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ואי איתא דסבר אביי דאינו נסמך עליו כלל. למאי צריך לומר עמוד ונעשה מלאכתנו. והא מהיכי תיתי דיטמא מדרס אם אינו סומך עליו כלל. אלא פשוט דלפעמים ודאי נסמך עליו. כיון שיש בו כתיתין ראוי הוא לסמיכה קצת. רק שלא נעשה נכך אלא שלא יהא נראה חסר רגל. ואינו צריך לו לסמיכה כל כך שהרי יש לו סמוכות בל\"ז. משו\"ה קסבר אביי דהך סמיכה דסמיך עליה לזימנין. לא חשיבא ולא מחתא ליה תורת מדרס. דההיא שעתא דקסמיך עליה. א\"ל עמוד ונעשה מלאכת'. שלתכשיט בעלמא הוא עשוי ודוק: ",
+                "<b>ואם נפל לא תחזיר. </b>מ\"ש התי\"ט ודבריהם נשמטו מהאחרונים לא היא. עבמג\"א סי' ש\"ג: ",
+                "<b>ושן של זהב. </b>עפ\"י הרע\"ב והוא מהר\"מ ז\"ל ומסיים בה הכי ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו שן ותרכיבהו עליו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואם נפל לת\"ח</b> מ\"ש תי\"ט דתוספות דעירובין נשמטו מהאחרונים. <b>עמג\"א</b> סש\"ג סט\"ו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בעזרה </b>קשיא לי. מאי אריא עזרה. התנן התם. לא יכנס להר הבית כו' ולא במנעלו. <b>וי\"ל</b> קצת. רישא רבותא אשמעינן. וסיפא אגב רישא נקט בעזרה. וה\"ה להר הבית דאסירי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בזוגין </b>הכא לא מפלגינן מידי. ש\"מ אפילו אינן פקוקין שרי. אע\"ג דמשמיעין קול. משום דלא קמכוין לקלא <b>וזה</b> שלא כדברי בהגה דש\"ע (סש\"א) דמיירי בדלית ביה ענבל. מה שאינו במשמע משנתנו כדאמרן. <b>ואע\"ג</b> דקיי\"ל (של\"ט) דאסור לקשקש בזוג להשתיק התינוק. היינו משום דמכוין לבסומי קלא. אבל הכא דבר שאינו מתכוין הוא. <b>ומכאן </b>נלמוד היתר לפתוח הפרוכת (שלפני אה\"ק) בשבת. אע\"פ שתלויים בה זוגין המקשקשים. <b>וכן</b> להניח עטרות עם פעמונים בראש ס\"ת בשבת. אין כאן בית מיחוש. וכן עמא דבר. ושלא כדברי הט\"ז בי\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות ארבעים חסר א'. </b>דקדק בתי\"ט ליתני המספר כמו שהוא ט\"ל מלאכות והאריך ליישב זה: ",
+                "<b>ואין </b>דבריו מתקבלים במה שכתב דאשמעינן בהכי דיש ארבעי' מלאכות בהכרח כשיעשה כולן משום דלא מיחייב אתפירה בלי קשירה וקמ\"ל דלא יתחייב עוד על הקשירה שעם התפירה עכ\"ד. שאין בזה מה שתנוח בו הדעת. כי עדיין אין כאן מ' מלאכות מפני שהתפירה לבדה בלי קשירה אינה חשובה מלאכה כלל כיון שאינה מתקיימת: ",
+                "<b>גם </b>מה הוצרך התנא לשנות את טעמו בלשון זה הקשה. ומה בא להודיענו בכך אם שלא יתחייב על הקשירה של התפירה בפני עצמה. מפני שכבר עשה קשירה אחרת באותו העלם. כבר ידענו זה מדיוק התלמוד דדייק מנינא דרישא למה לי. ומשני דקמ\"ל אי עביד כולהו בהדדי לא מיחייב אלא ט\"ל חטאות בלבד. לפי שאין חייבין על ב' מלאכות מאב א' בהעלם א' כי אם חטאת א'. א\"כ הא תו למה לי לאשמועינן לאו ממילא שמעת לה ממשנה יתירא מכל הלין לא נתקררה דעתי בישובו הנ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נ\"ל דבר הגון ביותר דודאי אינן פחותין מארבעים בכללן. אע\"פ שבפרטן אינך מוצא אלא ט\"ל שהאחת אינה דומה לשאר. דאליב' דר\"ע האיכא תחומין דאסורין מדאורייתא. אלא שאין חייבין עליהן כעל האחרים. והשתא ניחא טפי דלא סגי דלא לישמעינן הא. ואליבא דר\"ל דס\"ל אין חיוב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. דא\"כ קשה הא דקמ\"ל במנינא דאי עביד לכולהו בהעלם א' חייב על כל א' וא'. אי הכי דידע לה לשבת במאי. וצ\"ל דידע לה בתחומין אליבא דר\"ע כדשני תלמודא: ",
+                "<b>ורמזה </b>רבי במתני' דלהכי תני ארבעים חסר א'. משום דבעי לאשמועינן במנינא דחייב על כל א' וא' בהעלם א'. ולא תקשי למאן דבעי שגגה בלאו וכרת היכי משכחת לה דידע לשבת במאי. משו\"ה קאמר דאיכא ארבעים חסר א' דהיינו תחומין שהיא משלמת לארבעים ומ\"מ היא חסרה מהמנין לפי שאין חייבין עליה. ומשכחת בדידע לה: ",
+                "<b>ואליבא </b>דרבנן דפליגי אר\"ע [סוטה ד' ל' ע\"ב] נמי איכא ארבעים בהדי לאו דמחמר שאין חייבין עליו. ולמאן דמחיי' נמי אלאו דמחמר כדאי' בגמרא דמכילתין ר\"פ מ\"ש [דף קנ\"ג ע\"ב]. איכא דאיסי [שבת ד' ו' ע\"ב]. אי נמי הבערה אליבא דמ\"ד ללאו יצאת [שבת ד' ע' ע\"א]. והרי אלה דברים נכונים בעזה\"י: ",
+                "<b>המכבה והמבעיר </b>. עבתי\"ט שכ' דוחק בטע' שינוי הסדר. ולענ\"ד איכא מרגניתא תותיה דהך סידורא. משום דקיי\"ל אין חיוב חטא' בכיבוי אלא לעשות פחמין. דמיחייב משום דמכבה על מנת להבעיר דמתקן הוא. וקמ\"ל דמכבה דחייב דווקא כשהוא קוד' למבעיר שאחריו דהיינו שמכבה לצורך הבערה. והרי זה נכון בלא ספק: ",
+                "<b>והא </b>דבונה וסותר נקיט כסדרן אע\"ג דבעינן נמי סותר ע\"מ לבנות. גם זה עשה בכוונה נכונה לדרכנו. דמ\"מ בסתירה לא בעינן תיקון. דהא לא משכחת לה סותר ע\"מ לתקן יותר משאם לא היה בנוי מעולם כמ\"ש התו'. וא\"כ לא דמי לכיבוי דלצורך הבערה. דהוי מתקן בודאי. וקמ\"ל דלא מיחייב עלה אלא בכה\"ג. ואשמעינן בסותר דחייב בכל גוונא. אע\"פ שאינו מתקן כלום ואינו רוצה לבנות בנין טוב מהראשון ודו\"ק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>יצתה <b>ותו</b> איכא למימר. ודאי לא בצרי מארבעים. דהאיכא הוצאה והכנסה. דמשו\"ה פתח רבי למכלתין ביציאות. תרתי הוצאות הוא דהויין במשכן חשיבי. חדא מר\"ה לרה\"י. וחדא מרה\"י לר\"ה. ולהכי אצטריך למתנינהו לתרוייהו. ואפ\"ה כחדא חשיבן. דסברא הוא. מה לי עיולי מה לי אפוקי. ה\"ט דלא סגי דלא נקט כי הך לישנא אריכא. למימרא דאע\"ג דבקושטא ארבעים מלאכות גמורות נינהו דהוו במשכן. אפ\"ה לענין שבת ל\"ט הוא דהויין. טפי לא. משום דתרי הוצאות בחדא חשיב להו. <b>ונפקא</b> מנה דאי עביד לכולהו בהדי הדדי. לא משכחת דחייב אלא ל\"ט חטאות. דתרתי יציאות חדא מילתא הוו. ולא חשיבי אלא כאב ותולדה דידיה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המעמר </b>אע\"פ שאינו אוגד האלומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הגוזז </b>הוא הדין לתולש. בין מן החי. בין מן המת. ואפילו מן השלח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקורע ע\"מ לתפור </b>עמ\"ש להלן פי\"ג מ\"ג בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה המכבה בכה\"ג (ואע\"ג דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה. דמחייב במלאכה שאצ\"ל. אפילו אינו אלא מתקן לגבי דבר מהני. כחס על הנר ועל השמן. מ\"מ נקט מילתא דשויא לכ\"ע) ואשמעינן כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר להצניע. </b>בגמרא איכא מ\"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ\"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש\"י ז\"ל דהא דלא כר\"י דפ' דלקמן דס\"ל אף המוציא משמשי עכו\"ם כל שהוא חייב: ",
+                "<b>ותמיה </b>לי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ\"י כר\"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו\"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דתנא דידן ס\"ל כר\"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא\"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע\"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ\"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו\"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור: ",
+                "<b>והכא </b>נמי ה\"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע\"ז נמי מטמיא לכ\"ע כדלקמן רפר\"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע\"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאפילו בכזית לא מטמו אע\"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר: ",
+                "<b>וה\"נ </b>משמשין אע\"ג דמטמו כשרץ. לא ס\"ל לתנא כוותיה דר\"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל כמ\"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם: ",
+                "<b>ואי </b>משום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע\"ז: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת\"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא\"כ במשמשי ע\"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר\"פ יוצא דופן [ד' מ' ע\"א]. ומ\"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר\"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו\"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה\"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע (מו\"ק א\"ח סר\"י).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והמוציא קשר מוכסין. </b>כתוב בתי\"ט בשם תו' דאצטריך אפי' כתוב על הקלף עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין צורך לומר כן אלא לאפוקי מדר\"י דאמר בברייתא משהראהו למוכס פטור. להכי תני סתמא דבכל גוונא דמוציא קשר. אפילו משהראהו חייב. משום דמצניע אותו להראותו למוכס שני. דאמר ליה חזי דגברא דמוכס אנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>כתב בתי\"ט תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו הקטנה. יעויין מ\"ש הוא ז\"ל בישוב דבר זה דוחק עצום ודבר בדוי. ועדיין אינו מתיישב כאשר יעיד המעיין: ",
+                "<b>ול\"נ </b>דאצטריך לפרושי דאל\"ה הוה אמינא מאי קטנה אחרונה. וכמוהו עוד במשנה (על דעתי) באחרון מסוטה קטנותן של חסידים שר\"ל אחרונם וסופם של חסידים. שבודאי לא בא התנא להקטין איפת חסידותו ומעלתו של אותו חסיד. אדרבה כיון לומר שהיה גדולן של חסידים ותכליתן וק\"ל. וכן עוד מזה כי מי בז ליום קטנות דזכריה שהוא היום האחרון לדעת רז\"ל. והיה אפשר לטעות כך ולהכריח פירוש זה. מדלא תני פרשה קטנה שבמזוזה. שאז לא היה מקום לפרש באופן אחר והיא היא. ומפני מה שינה אם לא שנתכוין לדבר אחר: ",
+                "<b>ואמינא </b>ביה נמי טעמא מאי קפיד תנא לפ\"ז אהך שיעורא דפרשה אחרונה דווקא. דהוה מצינן למימר ביה טעמא רבה. דכיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זא\"ז. בעי תנא דווקא כדי פרשה דחזיא ליה להשלימה לשלש פרשיות קמאי דעלמא דכתבינן ומנחי וחזו לה. אבל פ' שמע כיון דלא חזיא לאשלומי ולאצטרופי לפרשיות אחרונות הכתובות כבר קודם שנכתבה זו. דבעינן כסדרן. הוה אמינא דלא חשיבא. ולהכי לא משער בה תנא. ונקט בלישניה קטנה שבתפילין לומר שלאחרונה נתכוין וכדאמרן. ומשו\"ה איצטריך למתני שהיא שמע: ",
+                "<b>והא </b>דקאמר שבתפילין השתא נמי לאו משנה יתירא הוא ולטעמא נקטיה. וזה מצחות לשון המשנה לכלול הטעם בנעימת הלשון להודיענו למה שיער בקלף כדי פרשה א'. ובדוכסוסטוס בעינן טפי כדי מזוזה שלמה. וקמ\"ל מילתא אגב אורחיה דה\"ט דהני שיעורין דפלגינהו מהדדי. משום דתפילין נכתבות על הקלף. וסתם קלף שחשוב הוא לתפלין הוא עומד. אף על פי שגם המזוזה כשרה להכתב עליו. מ\"מ לא טרח אינש לאפוקיה לכתוב עליו מזוזה. מאחר שכשרה בדוכסוסטוס. הדר הוה ליה כמילתא דלא שכיחא דלא שיערו בו ונתנו לו שיעור מיוחד: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין צריכין אנו למודעי מאיזה טעם הקלו בשיעור הדוכסוסטוס והחמירו בקלף. והלא לענין זה שוין הן תפלין ומזוזות שכולן פרשיותיהן מעכבות זא\"ז. ואמאי בתפילין לא בעינן כל הפרשיות שבתפלין. ובמזוזה בעונן: ",
+                "<b>איברא </b>כד מעיינינן בהא נמי משכחינן טעמא לשבח לקיים דברי חכמים שכולם מתאימים. דבמזוזה קיי\"ל כתבה על ב' עורות פסולה. להכי לא חזי למידי כי לית ביה אלא כדי פ' אחת. דלתפלין נמי דוכסוסטוס לא חזי. על כן הוצרכו לשער בו כדי ב' פרשיות. ולא סגי בבציר מהכי דלא חזי למידי. אבל תפלין שדינן על הקלף. אפילו כדי פ' אחת חזי ומצנע ליה. לכתוב גם האחרונות בעורות אחרות לאצטרופי בהדיה. והוי מילתא דחשיבא לגבי הוצאה. משו\"ה מסתייה בהך שיעורא זוטא. ותנא דווקנא הוא דכייל בלישניה טעמא דמילתא למה נתן דבריו לשיעורין חלוקין. דוק ותשכח דכוותה טובא דאכפל תנא למיתני לישנא יתירא לאגמורין טעמיה. והרווחנו טעם יפה לשיעורין הללו. שלא פירשו לנו רבותינו מה ראו על ככה לחלק ביניהם: ",
+                "<b>והתימה </b>מהרבתי\"ט שלא העיר בזה כי לפי דרכו בחשיבותה של פרשה קטנה. יקשה שגם בדוכסוסטוס הי\"ל לשער כדי פ' א' דמאי אולמא דתפלין לענין זה. וכך י\"ל גם כן שחשובה הואיל וכתובה במזוזה ודוק. שלדרכנו ניחא וא\"צ ג\"כ לטעם הבדוי מלב לתלות החשיבו' בקריאה שעל המטה. שאין לו שורש וענף והוא דבר שאין לו שחר במ\"כ אין הדעת מקבלתו ולא לשון המשנה סובלתו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קלף </b>עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> ע\"ש כך נקרא קלף. העור שכלפי שער. על שם שנקלף מן הדוכסוסטוס. ודומה לקלפה חיצונה של פרי. תרגום ויפצל. וקלף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מיוחד. בכן נתיישב הלשון היטב. <b>ובלא\"ה</b> לאו דיוקא הוא. ליתני שמע ישראל גרידא. דאיכא למטעי בשמע ישראל אחרינא. כגון שמע ישראל אתה עובר (דברים כ\"ט) ודכוותיה. <b>ואין </b>לדייק עוד. למאי אצטריך קטנה. מסתייה דלימא פרשה שבתפלין שהיא שמע ישראל. <b>שזה</b> אינו דקדוק לגמרי. כי אחר שהוצרך להאריך בלשון. לא היה נאה לומר פרשה שבתפלין סתמא. דהוה משמע מעקרא איזה פרשה שתהא. ליכא קפידא. והדר קאמר שהיא שמע ישראל. שהיה המשמעות כעין סתירה. בין תחלת הלשון וסופו. להכי מיתני ליה שפיר קטנה לרבותא. דאע\"ג דקטנה היא שבארבע פרשיות של תפלין. אפילו הכי חייב עלה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משם ראיה. </b>ק\"ק שהי\"ל לומר משם זכר עכ\"ל בתי\"ט. וי\"ל קצת דאיכא למידק נמי מ\"ט דר\"מ דקאמר שאינה ראיה אלא זכר לדבר. והא ראיה היא דהוי מידי דחזי. וצ\"ל דסבר ר\"מ דילמא כוליה קרא לייט ליה דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לשתכח. משו\"ה לא הויא ראיה ממש כיון דלטותא היא. וקאמר ליה ר\"י הא תינח אי הוה לייט ליה בחדא. אבל השתא דלייטיה נמי בלחשוף מים מגבא תרתי למה לי. וכיון דלייט בשיעורא זוטא כל שכן שיעורא רבה. אלא ודאי מעיקרא לייט בשיעורא רבה. דהיינו לחתות אש מיקידה גדולה דנפיש כדאוקי תלמודא. וקאמר קרא דלא מיבעיא מידי דחשיב דהיינו לחתות אש דלא לשכח. אלא אפילו לחשוף מים לא לשכח: ",
+                "<b>והכי </b>קא\"ל ר\"י לר\"מ משם ראיה לדבריך. ולא זכר בעלמא. דראיה נמי איכא דלחתות ודאי חשיב. מדכתיב בתרי' ולחשוף מים דמוכח דלחתות נפיש וחשיב. ומיהא איכא זכר לדבר דלחשוף נמי חשיב קצת מדלייט ביה. אע\"ג דראי' גמורה לא הוי. דאיכא למימר דלייט נמי במידי דלא חשיב לאינשי כדאמרן וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פצים </b>עיין ערוך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אר\"ע מניין לע\"א שמטמאה. </b>עיין פי' הרע\"ב. מאי שיאטיה הכא. ומ\"ש הוא ז\"ל דחוק מאד: ",
+                "<b>ואפשר </b>לי לומר בו דבר הגון מאד. שהוא ממש מענין הפרק שלפניו ואחריו דבהוצאה ושיעוריה עסקינן. הא נמי דכוותה דשמעינן מנה דחייבין גם כן על הוצאתה של ע\"א בכזית כטומאתה. אע\"ג דלא קיי\"ל כר\"י דמחייב במוציא משמשי עכו\"ם כל שהו היינו בפחות מכשיעור טומאה. וכל שהוא דווקא הוא דלא מטמא. כדאי' בסוף סוגיין דאין טומאה בע\"א פחות מכזית (ואפשר ר\"י נמי מודה בהא דבעינן שיעור טומא' להוצאה. והיינו נמי דנקט משמשי עכו\"ם. ולאפוקי ע\"א עצמה דלא סגי בכל שהו. אבל במשמשין דילמא ס\"ל דמטמאין אפילו בכ\"ש. וכדס\"ל לרמב\"ם דחמירי משמשין לענין טומאה בשבורין. הוא הדין להך מילתא דבכל דהו נמי מטמו. ודיקא נמי דקתני עפרו מטמא וק\"ל. מיהו ת\"ק אי איתא דפליג אר\"י. צ\"ל דלא מפליג ובעי שיעורא אף במשמשין וכנ\"ל): ",
+                "<b>אבל </b>בכזית דמטמא. ודאי דהוי נמי שיעור להוצאה לחיובי חטאת. כדקיי\"ל במוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ. דכיון דניחא ליה בהך הוצאה. כדי להציל הבית מן הטומאה. הויא מלאכה חשובה לחייב עליה. דלצורך הוא אע\"ג דאינה לגופה של מלאכה. עמ\"ש בס\"ד לעיל בפ\"ז מ\"ג. והא הוא דקמ\"ל אגב אורחא דאיכא טומאה לע\"א. וממילא ידעי' דשיעור טומאתה הוי שיעור. גם לענין הוצאת שבת דאיירי בה. והוא ענין נכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה של ספר תי\"ט תיבות קלפי אגוזים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכתם </b>מן נכתם עונך. ענין רושם. וקרוב לענין נחתם בחי\"ת. שהוא מורה ג\"כ על רושם הדבר בדפוס. וזה בצבע. <b>ואולם</b> כתם בלשון מקרא. הנה הוא מורה שם הזהב הטוב. אולי על שם אדמימותו. כמ\"ש בזהב פרוים שדומה לדם פרים. ויקרא כתם כל דבר אדום. ומזה נקרא גם רושם הדם. כתם בלשון חז\"ל. וא\"כ. אין כל רושם צבע מאיזה גוון שיהא נקרא כתם. רק הדומה לדם בלבד. וכן נכתם. ע\"ש אם יאדימו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>פלפלת. </b>עמ\"ש בתי\"ט על הר\"ש וז\"ל ול\"נ דאי משו\"ה לא איריא כו'. ולענ\"ד אין דבריו ז\"ל נראין בזה. דודאי רפואתו דפלפל לא שכיחא. כתיבולו. דטפי עביד לתבל. ולא הוה לן למיזל בתר שיעורא זוטא כדכתב איהו ז\"ל לקמן. על כן יפה אמר הר\"ש. ועמ\"ש בס\"ד על הט\"ז בי\"ד סי' ק\"ח יע\"ש: ",
+                "<b>רי\"א אף המוציא ממשמשי עכו\"ם כל שהוא. </b>עיין מה שכתבתי בס\"ד לעיל פ\"ז מ\"ג תמצא דבר נכון בטעמא דת\"ק דפליג: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייב בכל שהוא. </b>ז\"ל בתי\"ט ומ\"מ בשאינו מצניע אינו חייב בכ\"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ\"ש עכ\"ל: ",
+                "<b>וזה </b>קצת שלא בדקדוק שנראה לכאורה כסותר דברי עצמו שכתב לפני זה בד\"ה המצניע דכל שכן המוציא לזרע דחייב בכ\"ש. וכפרש\"י דאף על גב דלא אצנעיה מעיקרא מיחייב המוציא לזריעה אפילו חטה א'. והכי הו\"ל למימר ומ\"מ במוציא סתמא. אע\"ג דסתמייהו לזריעה קיימי כגון זרעוני גינה אינו חייב בכ\"ש. ובהכי מיתוקמא מתניתין דפרקין דלעיל דבעי זרע קשואין שנים ולא סגי בחד לזרע. משום דמיירי במוציא סתם. ומיהו כיון דסתמא לזריעה נינהו לא בעינן כגרוגרות: ",
+                "<b>חזר והכניס. </b>כתוב בתי\"ט בשם המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר\"ל והוציאו עכ\"ל. הוצרך לכך משום דהכי משמע לכאורה אוקמתא דתלמודא דמשני כגון שזרקו לאוצר וק\"ל: ",
+                "<b>אמנם </b>עכ\"ז אין הכרח להוציא לשון המשנה ממשמעו. וכן נראה מפירש\"י והרע\"ב ז\"ל דמפרשי כפשטיה. דזה המכניס אינו חייב על הכנסה זו. אע\"ג דלא ביטלו בפירוש. אלא הכניסו סתם וזרקו לאוצר ומקומו ניכר. דסד\"א במילתיה קאי וליחייב למפרע על ההכנסה קמ\"ל וממילא משמע דה\"ה להוצאה דאחר כך וא\"צ לדחוק כלל. שוב עיינתי בחבור הר\"מ וראיתי שגם הה\"מ אין דעתו נוחה לפרשה כן. אלא שבלשון הר\"מ הוצרך לדחוק כן. שהוא ודאי נוטה קצת לזה. ואף הוא אינו מוכרח. וא\"כ לחנם נכנס הרב בתי\"ט בדוחק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופיה למטה </b>אין דרך הוצאה בכך. מפני שאינו מחזיק מה שנותנין לתוכו. כי יפול הנופל ממנו. והוא לא ידע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסינר </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק (א\"ח סרמ\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקבלי פתקין </b>נ\"ל שהם נותנין אותן במרצופין של עור. כעין כיס ארוך ובו שנצין (וקרוי בל\"א ראנצי\"ן) והוא תלוי על הצואר. ברצועות שבשתי קצותיו. המחוברים מתחת זרועו ולפניו. והוא מונח באלכסון על כתפו. או לפניו על החזה. נמשך מצד ימין לצד שמאל. וסובב מלמעלה בצואר. למטה על הירך שבצד שני. וחוזר לפניו ולאחריו על ידי קשר הרצועות המחברים אותו על גוף הנושאו שבאופן זה יכול להפכו לרצונו לכל רוח שירצה. ומכל מקום אינו חוזר בקלות כל כך כסינר. מפני הכיס שהוא מלא וכבד תלוי באמצע. ומעכב סבובו. על כן אינו נוח להחזירו ולהפכו על צדו. ודברי בתי\"ט אמת וצדק בזה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כזית מן המת. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ג דפ\"ז ורפ\"ט דלעיל. וא\"צ כלל למ\"ש בתי\"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ככר </b>דילמא קמ\"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ\"מ הוה ליה דרך הוצאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>את המת </b>נראה פשוט אפילו מת נכרי לכ\"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>את החי. פטור </b>מ\"ש בתי\"ט כאן מהתו'. <b>צ\"ע </b>כי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול\"ל. דמשו\"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. <b>וא\"ת </b>אי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. <b>י\"ל</b> דאי לאו האי טעמא. אפ\"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע\"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א\"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא\"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. <b>והך</b> תנא דידן ודאי ס\"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא\"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אוסרים משום שבות. </b>מ\"ש כאן בתי\"ט על הרע\"ב והר\"מ ז\"ל שכתבו הנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב שהוא בהפך מדברי הגמרא: ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח כל כך דבגמ' לא איתא להא דאר\"א מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד\"ה פטור. אלא אצפרניו לחוד. ואי משום דתני נמי שערו ליכא למידק דבחדא מחיתא מחתינהו. דילמא איידי דתני צפרניו תני נמי שערו בדידיה. אי נמי דשערו נמי דווקא ואיפכא. דבשערו הוא דפליגי. אבל בשער חברו לד\"ה חייב. כדמפרשי אינהו ז\"ל: ",
+                "<b>ובודאי </b>לאו מהא דאר\"א מפקו להך מילתא. דא\"כ הוה להו לפרושי הכי בצפרניו דקדים. אלא משום דס\"ל דווקא בעצמו הו\"ל כלאחר יד. משא\"כ בשל חברו. אורחיה הוא. אפי' ביד בשער. ולא דמי לצפרניו. דודאי אין דרך ליטלן לחברו ביד. ולכאורה היה נ\"ל שהכריחם סוגיא דבכורות (דכ\"ה) דמשמע דתולש חייב משום עוקר דבר מגדולו. לא משום גוזז וא\"כ מה לי ביד. מה לי בכלי. אלא דווקא שערו דהו\"ל כלאחר יד. משא\"כ בחברו. וזה היה נכון ודוק. אבל א\"א לומר כן בהרמב\"ם עמ\"ש בס\"ד מי\"א פ\"ד דפאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק. </b>מ\"ש הרע\"ב ור\"ה כו' והמדברות. אוקמה אביי בזמן שישראל שרויין במדבר. אבל בשאין שרויין במדבר הו\"ל כרמלית. וזה מקום תימה על הרע\"ב דמה לו לפרש דבר שאינו נוהג עכשיו. ומה שכתב בתנאי כרמלית שיהא גבוה משלשה ועד עשרה הוא עד ולא עד בכלל. דהגבוה עשרה ורחב ד' הוא רה\"י. ומש\"ע ואויר כרמלית ככרמלית עד עשרה. ר\"ל עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ולמעלה. נ\"ב ומ\"ש וכן מקום המוקף ואין בו ד' הוא מקום פטור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק סימן שמ\"ה. אם מחיצות משלימות לארבעה. אם לא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה שבספרו של תי\"ט. ונתגלגל חוץ לארבעה אמות. פטור. חוץ לארבעה אמות. ונתגלגל תוך כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. </b>פירש הרע\"ב וכמה הוא עומקו של רקק דנימא אכתי ר\"ה הוא ולא נעשה כרמלית עכ\"ל וכפירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי טובא הך מילתא דהא איפכא שמעינן דגומא עד עשר' הויא כרמלית כדמסיק תלמודא פ\"ק (ד\"ח ע\"אב) ובעמוקה עשרה בר\"ה רה\"י היא כדאי' בגמרא דפרקין (ד\"ק ע\"א) דמיא לא מבטלי מחיצתא: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש הת\"יט כאן. עמ\"ש הרע\"ב דעד כמה לא נעשה כרמלית פחות מי'. דאע\"ג דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור הא קיי\"ל כו' דמיא ארעא סמיכתא ומשפת מיא משחינן עכ\"ל. דלא ידענא מאי קאמר דעירבב ב' דברים שאין תלויין [בזה]. דהא דעד י' כרמל' ולמעלה מקום פטור. לענין אויר כרמלית אתמר. שתופסת עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה. ובהכי איירי נמי ההיא דמשפת מיא משחינן לענין אויר עשרה דכרמלית. ומה זה ענין לתנאי איכות הכרמלית שנתבאר דינו שהוא הגבוה מג' ועד עשרה (בר\"ה) ולא עד בכלל. והא ודאי צריכה רבה כדאמרן: ",
+                "<b>איברא </b>דהא דגומא לא קשיא דגומא ט' בר\"ה דכרמלית היא. מיירי בדלא ניחא תשמישה ולאו להילוך רבים עבידא. וזה פשוט מבואר בגמרא הנ\"ל. משא\"כ ברק\"ק דהילוך לרבים הוא. אע\"ג דע\"י הדחק הוא. שמיה הילוך ומבטל מחיצה. ואין דומה לגומא חריץ דלא עבידי להילוך כלל. ונתעלמה אותה סוגיא מהרב תי\"ט שכתב כן מסברת עצמו בדרך אפשר לומר: ",
+                "<b>אמנם </b>הא דמפרש\"י ורע\"ב דעד כמה הוא עמקו דנימא אכתי ר\"ה הוא ולא כרמלית. דמשמע דאם עמקו עשרה כרמלית הוי. הא ודאי קשיא דבהדיא אמרינן בור י' מלאה מים הזורק לתוכו חייב דרה\"י היא. ואי משום דהכא שאני דר\"ה מהלכת בו. משו\"ה ודאי לא הוי כרמלית. דלא אשכחן כרמלית גבוה עשרה או עמוק עשרה. וכיון דמיא לא מבטיל מחיצתא רה\"י הויא. ואי אתו רבים ומבטלי מחיצתא ר\"ה הויא. ולא אמרינן בשום דוכתא דאתו רבים ומשוו כרמלית בר\"ה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דכי הוי עשרה הו\"ל ים. דכיון דעמוק עשרה לאו להילוך רבים עביד לגמרי. ובהכי אית ליה דין ים. דחשבינן נמי כרמלית. הא נמי ליתא. דהא ברקק שר\"ה מהלכת בו עסקינן. וכי לא מדרס דרסי ביה רבים. רה\"י הוי כי אית ביה עשרה. דכרמלית עשרה בר\"ה ליכא. וזה ברור ודוק. וי\"ל בדוחק דרקק עשרה, תו לא מיקרי ר\"ה מהלכת בו לגמרי. אלא היינו נהר המושך. או אגם. ולא דמי נמי לבור. ולא נקט רקק. אלא משום דכי לית ביה עשרה. לאו נהר הוא אלא רקק שמיה. דבה\"ג הוא דמשכחת דר\"ה מהלכת בו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ספ\"ג כדאמר. צ\"ל כדאמרן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קלטה אחר. </b>לשון רש\"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל עכ\"ל. טעמו משום דכשעמד במקומו וקבל חייב. כדאי' בגמ' דריש מכילתין (דכ\"ה ע\"א) הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה. ולא מיפטר אלא בעקר וקבל דלא אתעבידא הנחה מכחו של הזורק כפירש\"י שם: ",
+                "<b>זרק לעשות חבורה. </b>מ\"ש התו' אין ר\"י יודע לרבא כו' אמאי תני ההיא דחבורה עכ\"ל. ולא כתבו כן אליבא דרב אשי עיין במהרש\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החורש כל שהוא</b> נראה דהיינו אפי' חופר גומא קטנה בקרקע. באצבעו בלבד. כדרך שעושין הזורעים קטניות. או נוטעין שתילי זרעוני גנה. זוהי חרישה של כל שהיא שחייבין עליה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בין מב' סממניות. </b>להך גירסא איכא למידק. אי הכי דתני סיפא בין בסם בין בסיקרא. הא תו למה לי. מה אם מב' סממנין כתב שתיהן חייב. בסם א' לכ\"ש. ויש ליישב. מ\"מ נ\"ל דהנ\"א עיקר. וכן יורה סידור הדברים וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מגדיאל </b>מן גדיאל בן סודי. ואין צורך לומר אם היה צריך לכתוב אלוף מגדיאל. וכתב מגד. אע\"ג דאינו שם אדם בתורה. מ\"מ הוא שם דבר בפ\"ע. מגד תבואות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אות א' נוטריקון. </b>פירש\"י והרע\"ב שעושה סי' נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלמה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דנקודה כל דהו לא בצרא מאות יו\"ד. שהכשרה בכל שהוא. כדאמרינן התם כמה הנער יכול לכתוב יו\"ד. ואי הכי הו\"ל ב' אותיות. מכל מקום פטור. משום דהו\"ל אין נהגין זע\"ז. שאפי' כתב ב' אותיות גדולות ומעולות בדרך זה. שזו עומדת על גב זו. לא מיחייב עלייהו כיון שאינן נהגין זע\"ז. הדר הו\"ל ככתב א' בארץ וא' בקורה כך נ\"ל לפרש דעת רש\"י ז\"ל בזה: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא הונח לי דאפשר לומר דהך עדיפא מב\"א דעלמא הכתובות זו ע\"ג זו שאין מורות דבר. ואנן משום רושם מחייבינן. אבל באות ונקודה עליה דאית בהו משום רושם. שע\"י הנקודה מבינים הסימן. מה לי על גבה או תחתיה. כיון שיש כאן ב\"א. דומיא דקרשי המשכן הוא. וליחייב: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>היה נראה לפרש כמשמעות סתמא דמתני' דמיירי באות א' בלי נקודה. וא\"ת איך נודע שהיא נוטריקון. י\"ל דאיירי בכותב על כלי או שק דומיא דההיא דמעשר שני פ\"ד מי\"א. והוא סימן טוב בלי נקודה. איברא מאן דפטר הכא הא מני ר\"י דהתם. והכא נמי היינו טעמיה. כיון דאיכא למימר שמות בני אדם הן כדאי' התם. לא מיחייב עלה משום רושם. מאחר שאינו סימן ברור ומובן היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאחר ידו</b> ע\"פ רע\"ב<b> ויותר</b> נ\"ל שהפך הקולמוס ואחזו בין אצבעותיו. באופן שקצהו החתוך שבו כותב. יוצא מעל גב ידו. זה פירוש ברור. <b>מ\"מ </b>נראה שגם זה אמת. שאפילו אוחזו כדרכו לפניו. והחזירו לאחוריו. וכתב בהפכת ידו. גם זה אינו כתב לענין שבת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האורג שני חוטין</b> היינו חוטי ערב. <b>אבל</b> חוטי שתי. שעורן כמלא הסיט. כדמפרש לקמן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקורע על מתו. </b>מה שהקשה הרבתי\"ט על מ\"ש הרמב\"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב: ",
+                "<b>נלע\"ד </b>דלק\"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז\"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע\"פ שזולת זה עובר בב\"ת): ",
+                "<b>ובכל </b>זה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע\"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע\"פ שחובה הוא. מ\"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי\"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עתי\"ט. </b>ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ\"ל. <b>ולא</b> כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ\"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ\"ל רבותא במתו ממש. אע\"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ\"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ברור. נ\"ב <b>ואי</b> קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו\"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע\"ג דכולן רשאין למללן לשללן. <b>ואפילו</b> תימא דהתופר חייב נמי בכה\"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ\"מ האי לאו ע\"מ לתפור הוא. דעכ\"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו\"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ\"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. <b>תריץ</b> הכי. דלא בעינן ע\"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס\"ל כר\"י דמחייב אף במלאכה שא\"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ג דפ\"ז. ומ\"ד דפר\"א דמילה. <b>ואע\"ג </b>דרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר\"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש\"ל פ\"ז בס\"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו\"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. <b>מיהו</b> בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד\"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. <b>והא</b> הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר\"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר\"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא כל הביברין שוין</b> בבית לא מפליג רשב\"ג. <b>נראה</b> דבית משום דמקורה הוא. ולית ליה לאשתמוטי. לא שנא קטן או גדול. בכל גוונא הו\"ל נצוד בו. משו\"ה תנא ליה בית סתמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופירוש </b>בחד שיחיא. כתב הר\"ן בפא\"צ במרוצה אחת. <b>כמדומה</b> שהוליכו מלשון מקרא. מי שחו. שכן קורין לשיטא שיחיא בארמית והשיטה אחת. הוא ריצה במים או ביבשה. כמו משוט בארץ. ודומיו. ורחוק באמת לפרשו מלשון שחייה. שהיא כפישת הראש והגוף לארץ. שאין לו ענין כאן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שעמד הראשון והלך לו. </b>פירש התי\"ט דמיירי שהראשון יושב לו מבפנים וממלא כל חללו של פתח. והשני שיושב בצדו היינו כנגדו מבחוץ על פני חלל הפתח. נמצא אם הראשון הולך לו לחוץ מוכרח השני לפנות לו מקום ולעמוד כדי שיוכל זה לעבור דרך עליו ללכת החוץ. ואז הצבי אינו נשמר בתוך כך עד שחוזר השני וממלאהו. ונמצא שהוא צודהו. אבל בהולך לו הא' לפנים משכחת שפיר שהצבי שניצוד ע\"י הראשון לא פסקה שמירתו. אע\"פ שעמד הראשון. ועכשיו הוא משתמר ע\"י הב'. פטור הב' שאינו עושה אלא מעשה דלת נעולה לצבי השמור כבר. שאין צריך לפותחה כדי שיוכל לברוח זוהי כוונתו: ",
+                "<b>ובמג\"א </b>סי' שי\"ו השיגו בזה וכתב עליו ותימה דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח. יהא אסור לסותמה. אלא ע\"כ כיון שהוא נצוד כבר שרי. ה\"נ כן דהא רש\"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי\"ל מאתמול. ונ\"ל דלשון הר\"ן אטעיתיה ע\"ש. אבל באמת בא הר\"ן לומר שאע\"פ שמוסיף על שמירתו מותר. וכ\"ש היכא שאינו מוסיף דמותר וס\"ל להר\"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני'. ומ\"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלא כדין השיג על הרבתי\"ט שדבריו כנים. ודברי במג\"א תמוהים בעיני. שלדבריו כל שניצוד פעם אחת. שוב לא יהו חייבין עליו משום צידה. וזה אינו אמת שהרי בודאי כל זמן שאינו ניצוד ועומד במקום השמור דמטו ליה בחד שיחיא. חייבין עליו אפי' היה נשמר מתחלה זמן רב במקום צר. כל היכא דעביד לרבויי כשמוצא עצמו מותר. פשיטא דחייבין עליו. וזה ברור מאד. ולא ידעתי מה ראה במג\"א לומר כן. ומנ\"ל לחלק בין ננעל עליו פ\"א או לא. דאי מחיה ועוף שברשותו דהצדן פטור. התם בדלא עבידי לרבויי ובניצודין ועומדין מיירי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דאטו מי שיש לו תרנגולת ונפתחה הפתח יהא אסור לסוגרה. אע\"כ כשנצוד כבר שרי. דבריו נפלאו ממני דמה ראיה מתרנגולת דלא עבידא לרבויי. ואי במרדה הכי נמי דאסור לסוגרה משנפתחה. אע\"פ שכבר היתה סגורה על התרנגולת ונשתמרה התרנגולת. מ\"מ עכשיו שנפתחה ואינה ניצודה עוד כבתחלה. פשיטא דאסור ואסור לחזור ולסוגרה במרדה. מאחר שהתרנגולת ניצודה בכך: ",
+                "<b>ולמה </b>לא והלא בפירוש אמרו שאם מרדו חייב חטאת. והוא סותר דברי עצמו שבסוף סי' הנ\"ל משמע מדבריו ג\"כ דאיכ' צידה בתרנגולת אע\"ג דלא עבידי לרבויי. כל שכן בחיה דעבידא לרבויי. שאע\"פ שניצודה פ\"א. מאחר שנפתחה הפתח ואינה משתמרת עוד. מה לי בחוץ. מה לי בפנים. כל שאינו ניצוד ושמור. ובא א' וצדו ע\"י שנעל עליו ודאי חייב. ",
+                "<b>ואי </b>משום דאינו מכוין לצוד כי אם לשמור ביתו. בזה באנו למחלוקתו של הרשב\"א והר\"ן. והא לא קיי\"ל כרשב\"א. ומאי איריא שכבר ננעל פ\"א ונפתח. אפי' בפעם ראשון שנועל עליו מותר להרשב\"א כיון דמתכוין לשמירת ביתו: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי במה נסתייע מרש\"י שכתב שאין זה אלא כשומר צבי שהי\"ל מאתמול. דכוונת רש\"י פשוטה שר\"ל השמור לו מאתמול. ולא בא אלא לומר שלא ניצוד בשבת. אבל בודאי צריך שיהא ניצוד ועומד עכשיו בשעה שנועל את ביתו. דאל\"כ מה מועיל שהיה ניצוד אתמול אם עתה בשבת אינו ניצוד. והוא צודו עכשיו מחדש: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהר\"ן פשוט דהר\"ן נייד מפירש\"י משום דניחא ליה לפרושי רישא וסיפא שהוסיף על שמירתו דווקא ודוק. ומה ראיה ממנו שודאי זה פשוט דכ\"ש אם אינו מוסיף על שמירתו של ראשון דפטור. אבל אין זה ענין לכאן. שהרי זה עושה מלאכה גמורה לבדו. דכשנסתלקה שמירת הראשון ונשאר הצבי בלתי ניצוד. כשבא הב' ומילאהו. מעשה חדש הוא ולא מוסיף בלבד. ואין חילוק בין היה נעול פ\"א או לא. יצדקו דברי הרבתי\"ט וצריכין אנו לפירושו כאן: ",
+                "<b>למה זה דומה לנועל את ביתו. </b>כתבו התו' וא\"ת מאי אולמיה דהך מהך. ונראה לריב\"א דס\"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה בא עכ\"ל: ",
+                "<b>ר\"ל </b>דמיחזי דמכוין להוסיף שמירה הוא. משא\"כ בנועל אע\"ג דודאי נמי מוסיף שמירה. מ\"מ הוי דבר שאינו מתכוין. דלא נעל אלא לשמור את ביתו. וקס\"ד דביושב בצדו דקמכוין ליתסר. קמ\"ל דאפ\"ה שרי דכי היכי דלא מחייבינן ליה לנועל שיפתח את ביתו. והא ליכא למימר דשרי משום דהו\"ל דבר שאינו מתכוין. דכה\"ג פסיק רישא הוא. אלא ש\"מ דכי נעל בהיתירא נעל. משום דכבר היה ניצוד ועומד. ה\"ה למתכוין דשרי אפי' לכתחלה ודוק. כך נ\"ל כוונת התו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החובל בהן חייב. </b>כתב הרע\"ב בפירושא קמא משום דהויא חבורה שאינה חוזרת וחייב משום מפרק דהויא תולדה דדש עכ\"ל. זוהי דעת הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>א\"א לקיימו ואיך אפשר לומר כן דהא פליגי רבנן עליה דר\"י בחלזון. [שבת ד' ע\"ה ע\"א]. וס\"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופשיטא דקיי\"ל כוותייהו. ותו אפי' ר\"י לא קאמר אלא בחלזון דדם מיפקד פקיד. ותימה על הרבתי\"ט שלא העיר עליו ושתק לו בכך: ",
+                "<b>והעיקר </b>כפירש\"י הראשון שהסכימו עליו התו' דחובל חייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט. ויש משום נטילת נשמה בדם שהוא הנפש. ואע\"ג דאינו יוצא אית ביה משום נ\"נ של אותו אבר והרי כאן מלאכה שלמה. ולא אצטריך לן לחיובי בשוחט משום צובע אלא לחיובי תרתי. מיהא משום נ\"נ לחוד חייב. אפי' לא נפיק דמא: ",
+                "<b>ואפילו </b>למ\"ד משום מפרק אין צורך למה שנדחק הרב תי\"ט. עיין עליו שדימה נ\"ד לשם משמעון שחייב אע\"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו. ואין דמיונו זה עולה יפה במ\"כ. ששם חייב לפי שעשה מלאכה גמורה. שכן מקיימין במקום אחר. וגם נעשית מחשבתו. שהרי כיון לכתוב שם. אלא שלא השלים כל מחשבתו. ובהא לא איכפת לן במחשבתיה. אם לא נגמרה כולה. שהרי זה דומה למתכוין לארוג בגד שלם ולא השלימו. שהוא דבר בטל לפוטרו מחמת שלא גמר כל מחשבתו. אחר שארג ועשה מלאכה שלמה ונתכוין לה. אבל חובל למ\"ד שאינו חייב אלא בצריך לכלבו. משום דבלא\"ה מקלקל הוא. ולאו מלאכה היא לגמרי. ולא מחויבת ליה אלא מחמת כוונתו. שחשב להוציא דם. והרי לא יצא. איך אפשר לחייבו על המחשבה בלבד: ",
+                "<b>אבל </b>באמת איני יודע מה הכריחו לומר כן דהא שפיר איכא מלאכה גמורה. אי משום נ\"נ. אי משום מפרק וצובע. דכיון דהחבורה אינה חוזרת כולהו איתנהו. אע\"פ שלא יצא הדם רק נצרר. חייב עליו בשצריך לו לכלבו. והרי הדם הנצרר מוכן לכלבים. עכשיו שפירש מהאיברים ונתכנס בחבורה. אע\"פ שמכוסה עדיין בעור. מ\"מ עומד הוא לכלבים אחר ההפשט. או אחר שיחתוך מקום החבורה עם הבשר החי. וכיון שנעשה ראוי לכלבים ע\"י החבלה. אף שמחוסר עוד מעשה אחר חייב עליה. לפי שעשה מלאכה ותיקן ולא קלקל. ולא הותנה שיהא צריך לדם לכלבו. ויהא ראוי לו לאותו שבת דווקא. אלא כיון שהוא צריך לו. ועשה מעשה המביא לידי הנאת כלבו. הרי תיקן בזה. ולאו מקלקל בחבורה הוא. וזה פשוט וברור: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דהא דבעינן בחובל שיהא צריך לכלבו. אפי' תימא דבעי נמי שיהא ראוי מיד לכלבו בו ביום. ולא משכחת תיקון אחר. הנה מקום אתי להעמידו בשאר שרצים שאין להם עורות. דלא שייך בהו חבורה. להכי מיפטר משום מקלקל. כיון דלא עביד מידי. דלית בהו משום נטילת נשמה דאותו אבר. ולא משום צובע העור. מאחר שאין להם עור. והחבורה חוזרת כשלא יצא מהן דם דליכא משום מפרק ולא נ\"נ. וביצא מהן דם נמי פטור. כשאינו צריך לו. דהו\"ל מקלקל בחבורה. אבל בשצריך לו לכלבו. חייב אף על חבלת שאר שרצים. ובהכי מיירי הא דאיתא בפא\"ט דשאר שרצים נמי החובל בהן חייב. כשיצא מהן דם. דהיינו בצריך לכלבו. אבל בבעלי העורות דשייך בהו חבורה שאינה חוזרת. או צביעת העור ומפרק. מלאכה היא ודאי. ולא פטרינן בה אפי' אינו צריך לדם. אלא לחבורה ודוק: ",
+                "<b>אמנם </b>באמת העיקר כמ\"ש תחלה וכדעת הרע\"ב. דלמאן דבעי שיהא צריך לכלבו. כללא הוא לכל הני דמתני'. ושפיר משכחת בכולהו דמתקן אצל כלבו. אעפ\"י שלא יצא הדם רק נצרר ואת\"ל דלא חזי בהכי לכלבו. מ\"מ צ\"ל דלתקוני מילתא אחריתא קבעי. כגון לרפואה. או להנאת יצרו. ולצבוע העור וכיוצא. ולא סגי בלא\"ה. זה מוכרח דאלת\"ה לכ\"ע מיפטר. דלמאן דס\"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מקלקל בחבורה פטור. והא מקלקל הוא. כשאינו מתקן כלום. כמו שכתבתי וביארתי היטב בס\"ד בפ\"ו דפסחים. ולקמן פר\"א דמילה. ולמאן דמחייב במקלקל. פוטר במלאכה שאצ\"ל עיין היטב. אלא ע\"כ דמיירי במתקן קצת כגון שצריך לכלבו. ונצרר נמי חזי ליה וקאי להכי אחר שיחתך מן החי. אי נמי משום שסוף הדם לצאת. כמ\"ש התו' בפ' כלל גדול. וכל אלה דברים ברורים בעזה\"י. ובחנם הכניס הרב תי\"ט עצמו בדוחק עצום: ",
+                "<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עמ\"ש מ\"ז פרק דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החובל </b>לשון מקרא וחבל מעשה. לחבל עניי ארץ. וכן בארמית. וחבל לא השתכח בהון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שצדן. צ\"ל אלא שאותן שצדן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אוכלין אזוב יון. </b>הביא בתי\"ט בשם המגיד דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב דהא תנן באחרון דיומא החושש בגרונו מטילין סם בתוך פיו עכ\"ל: ",
+                "<b>ומנה </b>כי התם דווקא דאיכא ספק נפשות. כדקתני טעמא מפני שהוא ספק נפשות. אבל בחולה שאין בו סכנה. צ\"ע אם דוחה שבות דגזרת שחיקת סממנים. ועיין בא\"ח סי' שכ\"ח. ומשם מתבאר כמו כן. דאין הדברים הללו אמורים בבריא גמור. שמותר בכל. כשאינו מתכוין לרפואה. א\"כ על כרחך תהא משנתינו בחולה קצת. שיש בו מיחוש שאין בו סכנה. והיינו שלא נפל למשכב. דקאמר הרב המגיד. משום דסתם נופל למשכב. יש בו סכנה. שהרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון. אבל ודאי צ\"ל דלאו בבריא ממש עסקינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יגמע בהם את החומץ. </b>ויפלוט אבל מגמע ובולע. והא דקתני סיפא אבל מטבל. ולא מפליג בדידה למתני אבל מגמע ובולע וכ\"ש הא: ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דלשון חכמים מרפא. אשמעינן אגב אורחיה דלא לישתי חומץ בעיניה. משום דאזוקי מזיק ואינו ראוי לשתייה כדאיתא בבתר' דיומא. דמשו\"ה פטור השותהו ביה\"כ כמות שהוא חי. להכי קתני תקנתא דאע\"ג דלא יגמע ופולט. מ\"מ מצי עביד להו רפואה טובה בלי היזק. ומועיל ג\"כ יותר באופן זה. שמעכב החומץ בין השינים. (עיין בא\"ח סר\"ד ודוק) ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החושש בשניו </b>בגמרא פ\"ב דע\"ז בעי למימר מעיקרא. דמתניתין מיירי במיחוש בעלמא. הא כייב טובא שרי. ודחי לה. דילמא כייב טובא נמי חושש קרי ליה. <b>והכי</b> הוא ודאי. כדמוכח בהדיא בבתרא דיומא מ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן שכ\"ז). <b>ואי </b>קשיא לך ההיא דשלהי יומא הנזכר. מאי שנא התם דשרי לחושש בשניו (לדה\"ג כדכתיבנא התם) לחלל עליו השבת. ומאי שנא הכא דאפילו לגמע חומץ לא. <b>תריץ</b> התם שאני. דמיירי בספק סכנת נפשות. וכדמוקי להגמרא דהתם בצפדינא. ע\"ש. והך דהכא אפילו תימא דבדכאיב טובא נמי מיירי. אפ\"ה לאו בסכנת נפשות עסקינן. אלא בצערא גרידא איירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא שמן ורד</b> מסתברא דדווקא כי קבעי ליה לרפואה גרידא. כדאיירי במתניתין בחושש במתניו. הוא דאפליגו ר\"ש ורבנן. <b>אבל</b> שלא לצורך רפואה. היכא דעביד לתענוג. משמע דכ\"ע מודו דסך ואינו חושש. אפילו מי שאינו רגיל בו בחול. ואף במקום שאינו מצוי. עם שי\"ל בד\"א ולפרושי איפכא. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כלל אר\"י. </b>כתבו התו' תימא היכא קאי אי אמילתיה קמייתא. התם מתיר לגמרי. והכא קתני אין חייבין הא איסורא איכא עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דה\"ק להו ר\"י לרבנן מאי דעתייכו דגזריתו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. חבל דעלמא נמי כי לא מבטל ליה ולא של קיימא. דומיא דגרדי הוא. אין חייבין עליו וליכא איסורא דאורייתא. וכולי האי לא ניגזור. ונכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין. </b>עבתי\"ט מ\"ש בטעם סמיכות משנה זו לכאן. ואינו נראה כלל דקשירת מפתח החלוק אינה מתיקוני הבגד אלא מתיקוני קישוט האדם. והבגד מתקלקל בכך ומה ענין זה לזה: ",
+                "<b>והנ\"ל </b>בזה דנקט הכא דיני קפול בשיש להם דמיון עם דיני הקשירה. במה שנתלין בזמן. רצוני שכמו שהקשירה האסורה היא העשויה להתקיים ימים רבים. והעומד להתירו בו ביום מותר. ככה הקפול מות' הוא לבו ביום לצורך שבת. ולקפול ולהניח אסור: ",
+                "<b>ועוד </b>אני רואה דקפול וכל מידי דאית ביה משום תיקון מנא. שייכי טובא בקשירה. שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. וחוזרין ומתירין קשרי הבגד לייפותו. דאית ביה משום תיקון מנא. וכמאן דשקיל אקופי מגלימא עפרש\"י שהם קשרים שבבגד דחייב משום מכה בפטיש שמתקן הבגד בכך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל עקרב כו'. </b>עתי\"ט דדייק ממתניתין דעדיות דנחש הוי במינו ניצוד. <b>לכאורה</b> איכא למידק הכי ממתניתין. דאמר ריב\"ז חוששני לו מחטאת. ובשלהי האורג מדמי תלמודא נחש לעקרב בצידה. ממתניתין. ואטו לאו כל דכן הוא. אי ילפינן נחש מעקרב לקולא. דכי היכי דשרי בעקרב שרי נמי בנחש. ואי איתא לחיובא דעקרב. אע\"ג דברי הזקא טפי מנחש. כדקיי\"ל בעומד בתפלה דלעקרב פוסק. כ\"ש לנחש דמחייב על צידתו. ואע\"ג דלא קיי\"ל כריב\"ז. היינו משום דספק נפשות להקל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על צואה של קטן. </b>כתב הרע\"ב לאו צואה של קטן אלא צואה של תרנגולין. ותמה בתי\"ט השתא דמוקמת לה במונחת באשפה שבחצר וכו'. א\"כ כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה כלל דאף הרע\"ב לא נתכוין להעמידה בצואה של תרנגולים דווקא. אלא רבותא נקט דאיכא לאוקמה אפי' בדתרנגולי' דלא חזיא למידי. ואשמעינן דלא ניטעי בלשון המשנה באומרה של קטן. דאין פירושו אלא מפני הקטן שלא יטנף. וא\"כ איך שיהא צואת קטן פשיטא דשרי לכפות עליה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דק\"ל דילמא לא שריא מתני' כפיית הכלי. אלא לצואת קטן דחזיא לכלבים. והוי לצורך דבר הניטל. אבל לשל תרנגולין אפילו כפייה תיתסר. דלהא לא אצטריך לאשמועינן. דהיא עצמה מוכנת לכלבים. ולטלטלה נמי שרי ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מילא מים להשקות בהמתו. </b>כתבתי\"ט אורחא דמילתא נקט כו' אבל אה\"נ דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לשתות מהן עכ\"ל: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דהא דתני סיפא אם בשביל ישראל אסור. לא תימא בשביל בהמת ישראל דווקא. והוא מר\"י בתו'. אלא דמיגז גייז ליה. דלאו משום אורחא לחוד. אלא כך לימדנו ר\"י ז\"ל דלרבותא דהיתירא נקטיה. דאע\"ג דאורחה דבהמה לשתות הרבה. ולפעמים לא יסתפקו במילוי א'. ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילה. אפ\"ה מותר בממלא לבהמתו. וכ\"ש לישראל עצמו. דלא שכיח. דלא סגי ליה במילוי דלעצמו. אבל לעולם בממלא לצורך ישראל עצמו נמי. אע\"ג דישראל יכול לשתות מהבור. דמטפס ועולה מטפס ויורד. מכל מקום אסור. דהא מיהא אהנו מעשיו דגוי. שיכול הישראל לשתות במקום הזה. ועדיין במחלוקת הדבר שנוי שר\"ת חולק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ודמאי. </b>דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה\"נ הא חזי לעני אע\"ג דלא חזי ליה עכ\"ד: ",
+                "<b>ולי </b>נראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא\"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו\"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ארבע וחמש</b> עיין תי\"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש מ\"ו פ\"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע\"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ\"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. <b>והתי\"ט</b> ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>הקשה אלי הישיש הרבני כמהר\"ן דיין ע\"ה. ז\"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל\"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ\"מ. ול\"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ\"ש רפ\"מ לענ\"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א\"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ\"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א\"כ פשיטא י\"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק\"ל עכ\"ה. <b>על </b>זה השיבותי. במ\"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע\"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע\"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה\"נ ליהני לדמאי כה\"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. <b>ולזה</b> יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא\"כ לעניים. אע\"ג דחזי בלא הואיל. מ\"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה\"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע\"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. <b>ותו </b>אפילו לכשתמצי לומר. דה\"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ\"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא\"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק\"ל. <b>ועוד </b>בהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סרמ\"ו. <b>מעתה</b> נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ\"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ\"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאכל עורבין</b> עפ\"ז דשביעית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מדדין. </b>כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם שהוא כמו אדדם עד בית אלהים. ואמרו המפרשים שהמלה מורכבת. וביאורה אדדה עמם ונפקדה תי\"ו ההתפעל. שהראוי אתדדם: ",
+                "<b>ועל </b>דעתי אין צורך אבל הוא פועל יוצא לחבורת אנשים רבים שעבר בתוכם. כמ\"ש כי אעבור בסך אדדה אותם אל בית אלהים. ירצה כשעבר בסך המון עם. הניע אותם עד בית אלהים לבקר בהיכלו. וזה פירוש נכון על דרך המפרשים הנז'. ואף שיראה שהמלה מבנין נפעל. ולפי דרכי הי\"ל אֲדְדֵם מהקל או אֲדַדֵם מהכבד האל\"ף בח\"פ ודלי\"ת רפויה. יש כיוצא בה במקרא. אמנם יש דעות שונות בביאור מלה זו. ועיין ברש\"י (תהלים מ\"ב) ויותר דומה למלה הנדרשה הכתוב אדדה כל שנותי דתפלת חזקיה המלך: ",
+                "<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>כתב התי\"ט והאי איסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר תיוהא קחזינא הכא. דאפי' לפמ\"ש התו' ר\"פ דלקמן דקטן חולה מיקרי כפות. הא מיהא מודו בקטן דלאו חולה. דשפיר הוי חי נושא את עצמו ושרי. דהא לא קאמרי דאסור לטלטלו. אלא אחר המילה. דהוי חולה. אבל קודם המילה לית דין ולית דיין דשרי. מטעם חי נושא עצמו. וכפשטא דמתני' דנוטל ודהמצניע כמו שאבאר בסמוך בעזה\"י. וא\"כ כי גורר מאי הוי. אטו תינוק גורר גרע מתינוק תוך ח' או אחר שנתרפא מן המילה: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל פשוט דליתיה להך פיסקא. ואינו אלא פטור אבל אסור. וכדתנן בהמצניע [דף צ\"ג ע\"ב] בחי במטה. וגם זה שתירצו התו' בקטן חולה שאסור לטלטלו. מסתברא נמי דלאו לחיובא קאמרי וחז\"ל העמידו דבריהם אפילו במקום כרת. שכן כחם יפה בשב ואל תעשה. ועוד שכבר תירצו קושיתם דבמשנה דלקמן באופן אחר. א\"כ אין הכרח לתירוצם הראשון הנז'. ",
+                "<b>והראיה </b>שהביאו מיומא דבחולה מודה ר\"נ דהוי כפות. יש לדחותה ולומר דהיינו דווקא בשעיר דבלא\"ה משרביט נפשיה. ופליגי רבנן דר' נתן ומחייבי אפי' בבריא. דלא סבירא להו חי נושא עצמו בבהמה. משו\"ה מודה להו ר\"נ בחולה. אבל באדם חי דכ\"ע מודו דנושא עצמו משום דלא משרביט. ואפי' קטן מאד וכפשט' דכולהו מתני'. קרוב הדבר דה\"ה אפי' בחולה חיובא ליכא: ",
+                "<b>וכדמשמע </b>נמי קצת לישנא דחי במטה. כלומר שצריך למטה. דאל\"ה החי בכסא הו\"ל למימר. והוי לישנא שפירא טפי וק\"ל. אלא לאו לאשמועי' מילתא אגב אורחא דאפילו בחולה ליכא חיובא. וההיא דהנוטל דאוקימנא כר\"נ. העמידוה התו' בהמצניע בתינוק בן יומו. דאליבא דרבנן אסור. ואפ\"ה שרי ר' נתן ודוק הטיב: "
+            ],
+            [
+                "<b>חכמה. </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור ערך חכמה: ",
+                "<b>ומחללין עליה את השבת. </b>מ\"ש בתי\"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ\"ג ע\"א] ודוק: ",
+                "<b>ועוד </b>אין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר\"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה\"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א\"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר\"ע. או דילמא כרבנן ס\"ל. ורישא קמ\"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס\"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר\"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר\"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ\"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ\"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי\"ף מהא לגמרי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר\"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש\"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ\"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי\"ה [יומא ד' פ\"ג ע\"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א\"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו: ",
+                "<b>ושמא </b>יש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע\"פ בקיאין. ואע\"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה: ",
+                "<b>או </b>דילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע\"פ שאומר צריך אני. וא\"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מביאו בשבת. </b>כתבו התו' ויביאו התינוק אצל כלי כו'. עמ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל. ותי' השני של התו' עיקר לענ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>מוסיף עוד דלר\"א כיון דמכשירין כגופה דמילה דמי. לא צריך לשנויי במידי. ואפי' שלא מדוחק שרי לכתחלה לחלל עליהן השבת. דכיון דניתנה שבת לדחות אצלן. הרי היא כחול לענין זה. ולא בעי לאהדורי אהתירא כלל. זה ברור ומוכרח בסוגיא דוק: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דחולה הוי כפות וציין למ\"ש ספ\"ק דר\"ה. נ\"ל דלא דק דהתם אפי' הוו כפות לא הוי אלא לאו דמחמר. ולא להכי אצטריכא התם דקתני אפילו במטה עמ\"ש שם בס\"ד: ",
+                "<b>ותמהני </b>עמ\"ש הרב\"י בסי' של\"א דאסור להוציא התינוק אל האיזמל קפסיק ותני דאפי' הוצאה אסורה. ולא ידענא מנליה דאפילו להתו' אינו אסור אלא להחזירו וזה ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כלל אמר ר\"ע </b>עשי\"ע (סל\"ד).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק. </b>כתב הרע\"ב ספק בן ח' ספק בן ט' דאילו בן ח' כאבן בעלמא הוא ואין מילתו דוחה שבת: ",
+                "<b>צריך </b>לומר דס\"ל דמתניתין דלא כהילכתא. דדווקא בן ח' ודאי לא דחיא מילתו שבת. אבל ספק דחיא מילתו כדאסקינן בגמ'. מטעם ממ\"נ אי חי הוא שפיר מהלינן. ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא. ומתני' דתנן ספק אין מחללין עליו. אליבא דר\"א איתניא. דלא דחו מכשיריו. מיהא מילתו דחיא אליבא דכ\"ע. ומכשירין אפי' בודאי לא דחו. לרבנן דקיי\"ל כוותייהו. וזוהי דעת הטור ואינה מוסכמת. ולא ידעתי למה שתק בתי\"ט ולא ביאר דעת הרע\"ב שמחוסרת הבנה לכאורה: ",
+                "<b>וא\"ת </b>בן ח' נמי לידחי מה\"ט דאמרן. י\"ל דשאני בן ח' דנפל גמור הוי. והוא כאבן שאסור להזיזו. ופשיטא שאסור למולו. אע\"ג דאינו אלא מחתך בשר בעלמא: ",
+                "<b>ואנדרוגינוס </b>ביאורו כמספרו. כמ\"ש בעזר אור. ועמ\"ש בחיבורי לא\"ח סי' תקפ\"ט על המג\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>חייב. </b>לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהא פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא הרמב\"ם מהעתקת התי\"ט: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מהו התיקון אחר שהוא חובל ולא עשה מצוה. ממילא מקלקל הוא ולא מתקן. דחובל אינו משנה אלא בצריך לכלבו. (ודאמרינן בהאורג מה לי לתקן כלי מה לי לתקן גברא. במילה כתקנה איירי התם. משא\"כ כאן דבלא עשה מצוה קיימינן) ועל כן שאלו בגמרת פסחים פ\"ו שחטו שלא לאוכליו לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן: ",
+                "<b>וכן </b>צריך עיון גדול לכאורה דעת הרב בהל' שגגות. שאף על פי שפסק בב' הבבות הראשונות לפטור. אחר כך פסק במל בשבת מי שאינו ראוי למולו לבדו חייב. ומשמע שאפי' בקדם ומל של אחר השבת מחייב. כשאין עמו מי שראוי למולו בשבת. ואע\"ג דכה\"ג לא עשה מצוה ומקלקל גרידא הוא בלי תיקון מצוה. דאכתי לא מטא זימניה. והא איהו ז\"ל דפסק בהל' שבת כמאן דפטר מקלקל בחבורה. ור\"א ור\"י דהכא דמחייבי. סבירא להו מקלקל בחבורה חייב. כמו שהוכחתי שם פ\"ו דפסחים. ואינה משנה דלא קיי\"ל הכי. א\"כ לכאורה פליאה דעת הרב ז\"ל בזה: ",
+                "<b>אמנם </b>לפמ\"ש וביארתי שם בעזה\"י דודאי יש תיקון במילה שלא בזמנה. או אפי' קודם זמנה דמוציאו מידי כרת ועשה. ויסבור הרמב\"ם שאם קדם ומל תוך שמנה. אין צריך להטיף ממנו דם ברית ויש כאן תיקון גמור. משו\"ה ס\"ל דיש חיוב חטאת בב' החלוקות כשאין שם טרדה דמצוה (וצ\"ע לפ\"ז ליישב גמרא דכריתות שהעירותי שם בפסחים): ",
+                "<b>איברא </b>עדיין צל\"ע דעתו ז\"ל בתינוקות דרישא בחלוקות הפטור. שתלה טעם הפיטור מפני שעשה ברשות ועשה מצוה. וזה אינו אלא אליבא דר\"י צריכינן להך טעמא דס\"ל מתעסק בחבורה חייב. ובשלמא בבא דסיפא בלא היה לו א' הראוי למולו בשבת דחייב. איכא למימר דלא איירי במתעסק וטועה בתינוק שנתחלף לו. אלא בשגגת שבת או מלאכה. והכין דייק לישניה קצת. וחייב מטעמא דפרישית דמתקן הוא גבי מילה. אבל בבי דרישא לא הוי צריך למתלי פטורא דידהו בעשה ברשות דמצוה (ומשום דניתנה שבת לדחות דלדעתי לא צריכינן לה אלא אליבא דר\"י. וכמו שביארנו זה פעמים ודוק היטב). כיון דמתעסק הוא. ובלא לתא דמצוה. נמי מיפטר כה\"ג. דנתכוין לתינוק אחר וכסבור זה הוא. דמתעסק חשבינן ליה בכריתות (וכ\"ש לפירושו של הרב בכ\"מ): ",
+                "<b>וכן </b>מה שכתב עוד שם בהל' הנז' שחט הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטו' מפני שהזבח כשר. ומאי איריא שהזבח כשר. תיפוק ליה אפי' היה פסול פטור. כיון דמקלקל בחבורה הוא: ",
+                "<b>ואין </b>להשיב שאם היה פסול היה חייב משום דתיקן אם עלו לא ירדו כמ\"ש בגמרא דפ\"ו דפסחים. ואצטריך לאשמועינן דכה\"ג היכא דטעי. ליכא חיוב חטאת. אכתי תקשי עליה דהא שוחט שלא לשמו בטעות שנתחלף לו בזבח אחר. מתעסק הוא. ושמעינן לתלמודא דמאן דלית ליה מקלקל בחבורה לחיובא. מתעסק נמי פטור כדמוכח מגמרא דכריתות. וכן פסק הרב ז\"ל גופיה. וגבי מתעסק ודאי ליכא נפקותא אי מתקן מידי. דלא בעינן מתקן גבי חובל ומבעיר. אלא כי היכי דלא להוי מקלקל. אבל מתעסק דפטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אפי' מתקן פטור בלי ספק. דאטו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר במתקן מי מיחייב. דהא דפטרת ליה משום דמתעסק. ואי במקלקל. בלא\"ה פטור אפילו מתכוין. וזה פשוט דברור מאד. וא\"כ הכא בשוחט הפסח במתעסק. אפילו הוי פסול ליפטר. ודוק היטב כי היא קושיא אלימתא לענ\"ד צריכא נגר ובר נגר למפרקה: ",
+                "<b>והתימה </b>מהמפרשים האדירים המה הגבורים חקרי לב מבארי חבור הרמב\"ם בכ\"מ ולח\"מ שלא העירו בזה כלום. שלדעתי כל אותן השטות דתנוקות ודפסח. וכל החלוקות שנאמרו בהן אליבא דר\"א ור\"י. אינם ענין למסקנת פסק ההלכה אצלנו. ואעפ\"י שהדין אחד ושוה. הטעמים הפוכים. דאליבייהו דר\"א ור\"י מהדרינן לאוקמה חיובא דווקא בלא עשה מצוה. ומשום דמקלקל ומתעסק חייב. ולדידן אדרבה כל היכא דלא עבד מצוה. מסתברא טפי לפטורא. כיון דמקלקל ומתעסק פטור. ולא מחייבינן אלא דווקא במתקן קצת במצוה. ובלא עשה מצוה כלל פטור לדידן. וחייב לר\"י ור\"א. אלא דמשכחינן תיקון בתינוקות ובפסח כמו שנתבאר: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שני י\"ט של ר\"ה </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו פסק די\"ט שני של גליות נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ומתניתין נמי דיקא. דנקטה י\"ט של ר\"ה דווקא. משום דקדושה אריכתא היא. כמ\"ש הרע\"ב. <b>איברא </b>הרא\"ש בתשובה פליג עליה. ודחי להך ראיה. משום דתנא בא\"י קאי. ונמשך אחריו הרב בש\"ע לפסוק כמותו. <b>ועם</b> שמה שכתב הרא\"ש להעמיד משנתנו בא\"י. נראה שאינו דוחק כל כך. אע\"ג דבעלמא תנן נמי דינא די\"ט שני של גליות. בדוכתי טובא. מיהת הכא שבקה למתניתין. דדחקא ומוקמא נפשה בזמן שהיו מקדשין עדיין על פי הראיה. דחלו שני ימים טובים של ר\"ה אחר השבת. דלא כדנקטינן בגולה לא אד\"ו ראש. <b>אפ\"ה </b>דוחק הוא להעמידה בא\"י דווקא. מיכדי רבי הוא דסתמינהו למתניתין. דמיעוטא דמעוטא מישראל הוא דהוו בא\"י בההוא זימנא. לא לשתמיט לאשמועינן דינא לכל ישראל שבגולה. ושאני קדוש החודש ע\"פ הראיה. דאכתי הוה נהיג ביומי דרבי. ואפילו בכמה דורות אחריו עדיין היו מקדשין ע\"פ הראיה. כדאיתא. <b>ותו</b> איכא למידק מדאיכפל תנא למנקט נמי דינא די\"ט סתמא. מסתייה דלתני שני י\"ט של ר\"ה. דהו\"א כסברת הרא\"ש. משום דבי\"ט דעלמא לא משכחת לה תרי י\"ט בהדדי. ולאו ממילא שמעת לה. דלא שנא חד י\"ט דעלמא. משני י\"ט דר\"ה. למאי אצטריך למתנייה. אי לאו לאשמועינן דבי\"ט דעלמא לא משכחת טפי מאחד עשר. אפילו האידנא בגולה. <b>על כן </b>לענ\"ד אין לזוז מדעת הר\"מ ז\"ל בזה. דהכי משמע ודאי פשטא דמתניתין. ולא יהא אלא מחלוקת שקול. בשל דבריהם הולכין אחר המקל. אפילו היו שקולים החולקין. <b>גם </b>נ\"ל ברור שאף הרא\"ש לא אמרה. אלא בשכבר עבר זמנה ודאי. הוא דלא דחיא. אפילו י\"ט של גליות. שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוה שעבר זמנה. כי הכא בגוונא דאיירי במתניתין. מיהו היכא די\"ט שני הוא ספק שמיני. כה\"ג ודאי מודה דדחינן ליה משום ספק מילה בזמנה. דחביבא מצוה בשעתה. ואפילו בספיקה דחבוב מצוה בזמנה אזלינן לחומרא. דספיקא דאורייתא הוא. ודוק. <b>והכי </b>משמע לי לשון תשובת הרא\"ש שהביא בב\"י (י\"ד סוס\"ו) ודלא כהב\"י דלא שאני ליה. יפסיק ותני לאסור בכל גוונא. ולא נהירא. <b>ולכאורה </b>היה עולה על דעתי לומר. דמר אמר חדא. ומר אחר חדא ול\"פ. דאפשר הר\"מ נמי לא קאמר אלא בספק. אבל בודאי שלא בזמנה. אימר מודה להרא\"ש. איברא לא מיחוורא כולי האי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מל ולא פרע. </b>הקשו התו' תימה אמאי אצטרי' למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ\"ל: ",
+                "<b>והתי\"ט </b>האריך לשון בזה ליישב תמיהתם. ולא ירדתי לסוף דעתו כלל. ולא ידעתי מה חידש. ואם רצונו לומר דקמ\"ל במל ולא פרע כאילו לא מל לגמרי. משא\"כ בציצין דלא הוי כלא מל. משו\"ה אצטריך. לא ידענא מנ\"ל לחלק ביניהם. דכיון דמעכבין. ודאי דהוי נמי כאילו לא מל לגמרי. ולדעת התו' אי איתא דפריעה לא ניתנה לאאע\"ה. בשר החופה כ\"ש דלא הוי מעכב ביה. ונשארה קושית התו' במקומה דלדידן דבשר החופה רוב הגובה של עטרה מעכב. משום דמכסה מקצתה של עטרה. כל שכן פריעה דעדיין ודאי מכוסה העטרה: ",
+                "<b>איברא </b>דדעת התו' אינה מוכרחת בזה. דאפשר לומר אע\"ג דבשר החופה מעכב. משום דאפי' מילה לא עביד כתקנה. וסד\"א בשר המכסה את העטרה הוא דמעכב. אבל מ\"מ פריעה לא מעכבא. אע\"פ שכל העטרה מכוסה בקרום. לית לן בה. אלא לכתחלה. קמ\"נ דאף זה הוי כאילו לא מל. ודיקא נמי מתני' דקתני רישא אלו ציצין כו'. ולא קתני נמי הניח בשר החופה כו' כאילו לא מל כדקתני סיפא. והא ודאי כי שביק מידי דמעכב. כמאן דלא עבד מידי דמי כנזכר. אלא ע\"כ ה\"ט משום דכשלא חתך בשר החופה. פשיטא ליה לתנא דהו\"ל לא מל ממש. ולא שייך למימר כאילו לא מל בדרך דמיון. דכיון דמעכב במילה גופה. ודאי לא עשה ולא כלום. אבל כי עביד מילה כהוגן. אע\"ג דלא פרע אימא דלא מעכבא. דאכיסוי קרום לא קפדינן בדיעבד. אשמועינן דאפ\"ה הו\"ל כאילו לא מל ולא עשה כלום. אע\"פ שבאמת מל יפה. (דמילה הא עבדה ופריעה מילתא אחריתא היא) חשבינן ליה כלא מל. ואולי גם התי\"ט נתכוין לכך עם שאין לשונו נוטה לכך ולא האיר דבריו כלל: ",
+                "<b>עי\"ל </b>קושית התו' דמל ולא פרע. ציצין דפריעה קאמר. כעין מה שתירץ ר\"ת לר\"י הלבן ביבמות (דע\"א ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שורין את הכרשינין. </b>רש\"י ז\"ל גרס ואין שולין כהא דתנינן בי\"ט אף מדיח ושולה. ובמשנה ד' פ\"ב דמ\"ש משמע דגרסא זו ברי\"ש היא נכונה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החלתית </b>י\"מ שהיא החלבנה ובלעז אשאפיטידא ועפ\"ב דע\"א.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היתה של עור. </b>לשון הרע\"ב היתה על של עור. מפני שהכר הוא לשון זכר. לכן הוסיף בו על. להסב הלשון על הלשלשת. שהיא לשון נקבה. והיא המקבלת פעולת הקנוח: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נוטל </b>את הטבלא (שיש תורת כלי עליה) <b>ומנערה</b> דהו\"ל טלטול מן הצד. לגבי מוקצה שמונח עליה. <b>ואע\"ג</b> דקיי\"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. היינו דווקא לצורך דבר האסור (עיין א\"ח סימן שי\"א) משא\"כ כאן. שאינו עושה לצורך העצמות והקלפין. כי אינו עושה אלא לפנותן. ולנקות שולחנו הוא צריך. משו\"ה שרי כה\"ג. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן ש\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקנחין בו </b>צריך לומר דאז לא הוי פסיק רישא. אם י\"ל עור בית אחיזה. שיכול לקנח בו בנחת. משא\"כ כשאין לו. שא\"א כלל בלי סחיטה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מצילין ממנה מזון ג\"ס </b>כתב רמ\"ז צ\"ע אם ג\"ס דקתני. היינו אפילו נשברה במנחה כו'. ויש סברא לקולא כי היכי דמקלינן בכלים. דאילו גבי דלקה לא שרי אלא בב' כלים. והכא מותר אפי' בכלים הרבה. <b>אשתביש </b>בלשון הטור. ולא הבין דלרבותא נקט שני כלים. למימרא דאפ\"ה לא שרי אלא שלש סעודות. והוא הדין להרבה כלים. בג\"ס שרי. טפי לא. וכל שכן הוא. אבל בכלי אחד. כמה דבעי מציל. ודלקה וחבית שנשברה. שוים בכך. בזה ובזה. וכן פירש\"י בהדיא. לכן יטול מה שחדש בכאן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שובר אדם את החבית. </b>עבתי\"ט שכתב בשם הר\"ן כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור. הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דהיכא משכחת דהתירו מלאכות האסורין בשבת משום צורך. דדווקא בי\"ט הוא דשרי צורך אוכל נפש. אבל בשבת מצינו שאפילו בשבות דטלטול מוקצה הקל העמידו דבריהם. ואף לצורך מצוה לא התירו בו. והא ודאי דלא גרע איסור דמקלקל. מטלטול המוקצה שאין לו עיקר מן התורה: ",
+                "<b>ולעי\"ד </b>אפשר דמקלקל אסור גם מן התורה אע\"פ שאין חייבין עליו דוגמת חצי שיעור דאסור מ\"ה. והיינו דווקא היכא דמכוין לקלקול דמלאכה היא. אלא שאינה צריכה לגופה. והכא ה\"ט דשרי. דלא קמכוין לקלקול. ודבר שאינו מתכוין שרי אפי' במתקן. ואע\"ג דפסיק רישיה אסור. היינו דווקא במתקן. אבל הכא דמקלקל הוא. ולא מתכוין נמי. דאין כוונתו אלא להוציא האוכל שבתוכו והו\"ל כשובר אגוזים. משו\"ה שרי אפי' לכתחלה. ועיין בריש כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שובר חבית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן אבל בכלי גדול לא. <b>וצ\"ע</b> מאי בנין וסתירה שייך הכא. כלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה. ולא הוי סותר על מנת לבנות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ממרח </b>נ\"ל דממרח לאו היינו ממחק גמור ממש. ואין בו חיוב חטאת. דשאני ממחק שהוא תקון העור ודבר המתקיים. משא\"כ בשעוה. אלא משום דדמי לממחק. אית ביה איסורא. <b>ומ\"מ </b>במירח שעוה לסתום נקב דכלי. דאורחיה בהכי. שכן מקיימין אותו בעת הדחק. קרוב הדבר להתחייב עליו חטאת. מ\"מ אינו ודאי והיינו ספיקיה דריב\"ז. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשרו. </b>כתב הרע\"ב שנפלו. מפרש שנשרו לשון נשירה. הנו\"ן יסודית ונקודה קמ\"ץ והמלה מהקל. לא מהנפעל מענין שרייה. והכי משמע בגמרא דריש משילין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שוטחן בחמה </b>אבל לא כנגד האור שהיד סולדת בו דמבשל. כך כתב בב\"י בשם המרדכי. <b>משא\"כ</b> בחמה. דאפי' במקום שהיד סולדת בו שרי. דאין דרך בשול בכך. ע\"ל פ\"ג מ\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוחץ במי מערה. </b>עבתי\"ט ונ\"ל שלשונו מוטעה וצריך לתקנו כך ולא תני לה אלא לגלויי אמי מערה דחמין נינהו. והיינו נמי חמי טבריא. אלא שחמי טבריא מגולין. וחמי מערה מקורין. ואיכא למיחש לזיעה כו' וק\"ל: ",
+                "<b>ונסתפג. </b>עבתי\"ט שכתב וא\"ת והיאך שרינן להסתפג והא קיי\"ל דבגד שרייתו זוהי כיבוסו. ובודאי האמת הוא כמ\"ש הר\"ן בשם בעל התרומה דלא אמרינן הכי אלא בבגד מטונף. אבל כאן א\"צ לזה. דבלא\"ה לק\"מ. דהכא ליכא שרייה במים. דאינו אלא מנגב מים הטופחים על בשרו. ואין הבגד נשרה בכך וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן האשה מחברתה ככרות. </b>עמ\"ש בתי\"ט ז\"ל ואף על גב דבהלוואת כדי יין ושמן נמי איכא למשמע אי כהלל כו' מ\"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו כו'. ומשו\"ה נמי בש\"ס כי דייק בשבת הוא דאסור כו' לא דייק ארישא עכ\"ל. ואינו מספיק כלל ודוחק נגלה: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב במה שאוסיף להקשות אתלמודא מנא ליה למידק מתני' דלא כהלל. דהא לא אסר הלל אלא בהלוואה. ובמתני' דהכא לא שרינן אלא בשאלה. דהדרא בעינא ואינה אלא לזמן מועט וניתנה ליתבע מיד. דילמא מודה בה הלל. דלא דמיא להלוואה דאינה פחותה מל' יום. התם הוא דמיחזי כריבית. וקשי' נמי אתרצן מ\"ט לא שני ליה הכי: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דארישא לא דייק. דידע דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא ממשנה יתירה ס\"ד למידק דאתי לאשמועינן דלא כהלל. ודחינן דליכא למשמע מנה. דאפי' תימא לא שני להלל בין הלוואה לשאלה. אכתי מיתוקמא מתני' כוותיה. ודילמא אדרבה משו\"ה תני בבא יתירא לאשמועינן דינא דמתני' אפי' אליבא דהלל. וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למה\"ר </b>אברהם יצ\"ו. <b>השמעתני</b> קול מלין מקצת מעיינים שראו בספר לח\"ש רפכ\"ג דשבת. וחשבו שלא ראיתי פירש\"י בגמרא שם. <b>לזאת</b> אשיבך ואת רעיך. כי הן אמת קצרתי שם קצת. מתוך שסמכתי על המבין. כמנהגי במקומות הרבה. לתפוס לשון מועט המחזיק את המרובה. ומובן למעיין משכיל הטורח לירד לסוף דעת המחבר. ועתה שאני רואה שלא הספיק לכם הקצור. לכן אבאר לך כוונתי הפשוטה וברורה מאד לבלתי מתעקש. ורצוני לומר מנליה לאוכוחי מדוקיא דסיפא. דקתני ובלבד שלא יאמר לו הלוני דקאי נמי אככרות. ולמידק הא בחול שרי. ודלא כהלל. דילמא לעולם אתיא כהלל. ולא שאני ליה להלל. בין שבת וחול. דבתרוייהו הלואה אסירא. ושאלה שריא. והכא גבי שבת. שאלה אצטריכא לתנא. דלא תיסק אדעתין. בשבת אפילו שאלה תתסר. משום דילמא אתי למכתב. א\"נ מהו דתימא נגזור שאלה אטו הלואה. משום איסור מוסיף וחומרא דשבת. משו\"ה קמ\"ל שאלה דשריא לעולם אפילו בשבת. ואיידי דנסבה להיתירא נקיט ואזיל כולה מילתא. וכייל נמי לאיסורא באגב. כסוגיא דמתניתין בדוכתי טובא. <b>ואי הכי</b> מנליה לדיוקי ולמפלג בין שבת וחול. משום סיפא דלא אצטריכא. דוק הכי משום רישא דצריכא כדאמרן. נקטה לסיפא (בפרט דאכתי לא ידעינן לדהלל) ולא תפלוג אלא בין שאלה והלואה ולק\"מ. ומה לו להתרצן לדחוק. והלא ריוח הרבה לפניו. שאין להוכיח כלום דלא כהלל. אלא על כרחך צ\"ל כתרוצי. דמתניתין קשיתיה. וניחא טפי יתורא דמתניתין. מה שלא נתיישב כל עיקר בדברי תי\"ט. אף לא בדוחק. הנה הזקקתני לפרש (ולהאריך נגד טבעי) דבר המבואר בעצמו. למי שיש לו לב מבין וחכם לכשירצה להעמיק מעט. ולא כרץ על ראשי השבלים ומהלך על הגחלים. ואינו מתהלך בעיונו לאט. ואוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם מה ילעט. מובטחני שלא יקוץ בלחמי הניתן בעיון יפה ולא יבעט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יתכוין כו'. </b>כתב הרע\"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא: ",
+                "<b>ר\"ל </b>אפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי\"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע\"ב וק\"ל. והוא כדעת הר\"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא\"ח (סי' שכ\"ב): ",
+                "<b>קוביא </b>פי' הרמב\"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי\"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע\"ז לשחוק שקורין בל\"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע\"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע\"פ. וכך פירש\"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל: ",
+                "<b>על הקדשים בי\"ט. </b>עבתי\"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב\"ם הכי הו\"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי\"ט. אבל לא על של חול. ולהראב\"ד ודעמיה הול\"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי\"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי\"ט והא בשבת קיימינן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי\"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש\"מ אף בי\"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא\"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ\"ב ע\"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה\"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה\"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ\"ו ע\"א): ",
+                "<b>והכא </b>מילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי\"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות: ",
+                "<b>ובזה </b>יש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי\"ט. ואע\"ג דעל מנות של י\"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג\"כ בי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>עדיין קשה לי על דרך זה דמ\"ט שרי להטיל על מנות קדשים די\"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס\"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק: ",
+                "<b>ודרך </b>שני נ\"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי\"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו\"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא\"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל: ",
+                "<b>ובזה </b>מתיישב ג\"כ מה שהקשו התו' דהא בפ\"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע\"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע\"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק\"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל: ",
+                "<b>אמנם </b>בלשון הגמרא צריך לדחוק לפ\"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ\"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ\"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור ודוק. נ\"ב. <b>ואיברא</b> למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ\"ל מטילין על הקדשים שבי\"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי\"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי\"ט שחל בשבת. <b>ודלא</b> כמג\"א (סימן שכ\"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי\"ט דוקא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יאמר אדם לחבירו. </b>לדיוקא אתי דאי לגופיה פשיטא. והקשו בתו' ונימא דאומר לו שכור לי פועלים למחר. ומה שתירצו נ\"ל דוחק דהא אדרבה חבירו אצטריך ליה. ולא מיבעיא הוא עצמו. ולי נראה לתרץ דא\"ה מאי איריא לחבירו אפי' לגוי נמי לא יאמר ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ולא. ודוק. עמ\"ש במו\"ק צדדתי להתיר בגוי. וע\"ש בחי\"ג בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>סכין ומריחין </b>הקדים התכלית. ע\"ד וירום תולעים ויבאש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נותן כיסו לעכו\"ם </b>הקשה הרא\"ש דהכא פירש\"י וכן הרע\"ב דנותן מבע\"י ולקמן מפרש\"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו\"ם א\"א מצווה כו' הא ב\"ה מתירין מבע\"י ע\"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך: ",
+                "<b>ודבר </b>תימה הוא שלא ירגישו רש\"י ורע\"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ\"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס\"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק\"ו דבהמה. אפ\"ה ס\"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע\"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ\"ה קמ\"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ\"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר\"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה: ",
+                "<b>ומה </b>שדייק הרא\"ש דא\"כ מה צריך טעם דעכו\"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע\"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש\"י לפמ\"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו\"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש\"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו   דפ\"ד דעירובין מ\"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום: ",
+                "<b>מניחו על החמור. </b>לשון הרע\"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי\"ט דר\"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ\"ש הרמב\"ם עכ\"ל. ",
+                "<b>ואני </b>אומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ\"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ותימה </b>מהתי\"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר\"מ ז\"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ\"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק: ",
+                "<b>ועד\"ז </b>י\"ל גם לשון הרע\"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ\"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק\"ל. אכן באמת גם עליו ז\"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית: ",
+                "<b>והא </b>דמפרש הרע\"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע\"ג דבלא\"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ\"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ\"מ משום מחמר איכא. ולפ\"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור איכא. נ\"ב (ואתיא כמ\"ש התי\"ט רפ\"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסיום הדבור דווקא. <b>והוי</b> יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד\"א בר\"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד\"ה. וכ\"מ רפ\"ד דפסחים. <b>ואפילו</b> מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר\"פ הכא בשמעתין. <b>ונראה</b> דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד\"א בר\"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. <b>מיהו</b> קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע\"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ\"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. <b>א\"נ</b> בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מתירין </b>ואפילו היה קשר גמור אין בכך כלום. כיון דאוכלי בהמה הן. דכוותה תנן בהדיא לקמן שילהי פרקין. ומדבריהם למדנו שקושרין: ",
+                "<b>ואף </b>למ\"ד התם דלא שרי אלא בשל מצוה. הכא נמי מצוה היא להאכיל לבהמתו. ובזה א\"צ למ\"ש התי\"ט. דבקשר המותר איירי. אלא בכל אופן הוי קשר מותר כמו בגמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>בגמי. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סי' תרנ\"א.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לדקה </b>צ\"ע אם אפילו לדקה שבגסה. כגון עגל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין אובסין כו' ואין ממרין </b>כו' בשבת (דביה קאי) משום דהוי כעובדין דחול. <b>ש\"מ</b> דבחול שרי. ולית בה משום צב\"ח. וכן בסיפא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומהלקטין לתרנגולים</b> מכלל דבחול המראה בעופות נמי שריא. כמו שעושין לאווזות בארץ מעררין. ולית דחש ליה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הדלועים. </b>עמ\"ש בתי\"ט בשם הב\"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע\"י אקצינהו ומודה ביה ר\"ש עכ\"ל. ",
+                "<b>ובאמת </b>כך פירש\"י (ביצה דכ\"ד) אבל מ\"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב\"י דמיקל אפי' בב\"ח שמתו. איכא מ\"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר\"ש אפ\"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי\"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ\"ש בתי\"ט לקמן משם התו'. א\"כ כל שכן בדלועין שאעפ\"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי\"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר: ",
+                "<b>וי\"ל </b>משום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו\"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק: ",
+                "<b>אבל </b>נ\"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד\"ג ע\"א) ד\"ה פירות הנושרין: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפירין נדרים. </b>כתב הרע\"ב דהפרת נדרים בין לצורך שבת בין שלא לצורך שרי. כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. והכי איתא בגמרא: ",
+                "<b>וצריך </b>לעיין דהא קיי\"ל נשאלין על ההיקם. א\"כ הדר הו\"ל כנדרים דעלמא שאינן ניתרין שלא לצורך השבת. ומי נימא מסייעא לדעת קצת פוסקים הסוברים דאינו יכול לישאל על ההיקם אלא ביום שמעו. ויש לדחות דנדרי אשה ובת ודאי שאנו מנדרים דעלמא. כיון דלאו בדידהי תליא מילתא אלא באב ובעל. מי יימר דמיחרטי בהו למחר וליומא אוחרא. ואי לא האידנא דילמא הדרי בהו. ותו לא מזדקקי להו. משו\"ה מכל מקום הוי לצורך ודאי: ",
+                "<b>מיהו </b>הא קשיא לי אי איתא להא דפסק בש\"ע (י\"ד סרל\"ד) דחכם מתיר אחר קיומו של בעל ואב. א\"כ מאי שנא נדרי האשה והבת מכל שאר נדרים. (ובזה א\"ל ג\"כ שחששו שמא לא ירצו לילך לחכם להתירן. דמאי אכפת לן אי אינהי לא חיישי כדלא חיישינן בשאלת נדרים. ואע\"ג דבאשה איכא למימר דחיישינן דמפקה דאומר אי איפשי באשה נדרנית נדרים שיש בהם עינוי נפש. מ\"מ בבת מאי איכא למימר. וא\"ה בכל אדם נמי נימא הכי ודוק) כיון דמ\"מ אית להו התרה. ומכאן תשובה גם למה שחילק שם בהגה בין קיים להחריש. גם לא ידעתי מהו ההפרש. על כן נ\"ל עיקר כדעת הסוברים דאין חכם יכול להתיר אחר הקיום. והכי משמע בגמ' פ' כירה (דמו\"ב): ",
+                "<b>לידע אם יש בגיגית פותח טפח. </b>פי' הרע\"ב שביל קטן היה כו' אלא שגיגית מונחת ע\"ג. נראה שחסרה מלשונו מלת סדוקה כדי שיתכן פירושו בנמשך וכצ\"ל גיגית סדוקה כמ\"ש בגמרא ובכן יבוא המשך לשונו על נכון. ",
+                "<b>וזה </b>הסדק לפי שיטת הרע\"ב פשוט שהוא היה על פני כל הגיגית מראשה לסופה. ומעתה אפי' היה בכל אחד משני צדי הסדק רוחב טפח. אין הטומאה באה מתחת זה לתחת זה. מאחר שהבתים חלוקים זה מזה. על כן לא ידעתי כוונת התי\"ט במה שכתב וצ\"ל שבשני צדי הסדק כו'. שזה ודאי אינו מהצורך לומר כן. ואם נתכוין לצדי הסדק לארכו. אין לשונו מכוון שא\"כ כך הי\"ל לומר וצ\"ל שהיתה סדוקה כולה: ",
+                "<b>ואמנם </b>גם שיטת הרע\"ב תמוהה בעיני מאד. שלפי' איני יודע מה ענין פותח טפח לכאן. שאפילו אין כאן פותח טפח. אין הטומאה עוברת את הסדק אפילו אינו אלא כל שהוא. דקיימא לן אין לבוד בהלכות טומאה. אלא כל ב' בתים החלוקים ונפרדים זה מזה אפי' משהו. אין טומאה יוצאה מזה לזה. ומשנה ערוכה היא בפי\"א דטהרות [צ\"ל בפ' י\"א משנה ב' דאהלות] גבי אכסדרה. ואפלו גבי בית שנסדק לא פליגי ב\"ש אלא כשטומאה בפנים דסופה לצאת. ואפ\"ה לב\"ה סגי בחוט המשקונת וקיי\"ל הכי (אולי אליבא דר\"י דהתם קאמר והא יחידאה הוא). ע\"כ אין מקום לפירושו של הרע\"ב כאן. שאם כדבריו לא היו צריכין לידע אם יש בו פותח טפח זה פשוט. ולא ידעתי מהיכן למד לומר כן ולא מצאתי לו חבר בדבר זה: ",
+                "<b>ואולם </b>פי' הר\"מ ז\"ל נראה עיקר והוא הוא מ\"ש התו' בשם ר\"ח אע\"פ שיש שינוי ביניהן במלות. המכוון אחד הוא דוק ותשכח: ",
+                "<b>איברא </b>שגם פירש\"י יש מקום אתי ליישבו בס\"ד אע\"פ שהתו' ורש\"י ז\"ל עצמו נתקשו בו משום דאין חילוק בין יש בארובה פותח לאין בה פותח טפח. שבשניהן שנינו בשוה הטומאה בבית כנגד ארובה טהור. הטומא' כנגד ארובה כנגד הבית טהור ע\"ש. ואי משום הא לא קשיא ואכתי איכא לאוקמי לפירש\"י שפיר משום דהא דיש בארובה פותח טפח ואין בה שוין. היינו לענין כלים שלמטה בבית. ושכנגד אוירה של ארובה מתחתיה. אבל לענין העומדים מלמעלה על האויר של ארובה. פשיטא דיש חילוק בין אם יש בה פותח טפח אם לאו. שכשיש בארובה פותח טפח. ודאי הכלים שעליה וכן אדם העובר ומאהיל עליה טמאין. בין שהטומאה כנגד ארובה. בין שהיא בבית שלא כנגד ארובה. כדתנן התם נתן רגלו מלמעלן עירב את הטומאה. ואם אין בה פותח טפח מיהת כשהטומאה שלא כנגד ארובה. מה שמאהיל עליה טהור. דאין הטומאה יוצאה בפחות מפותח טפח. (ואפילו כנגד ארובה נמי איכא לאשכוחי דמה שלמעלה טהור בשאין בה פותח טפח). וזה ברור מאד לענ\"ד. ושפיר איתיה לפירש\"י שהטומאה היא תחת הגיגית. ומת שלם היה ושלא תחת הסדק היה מונח ולא היה הסדק על פני כולה אלא כארובה היה עשוי. והיו צריכים לידע אם יש בסדק פותח טפח. מפני אדם וכלים שיאהילו עליה ודוק היטב. כי מן השמים זכו לי ליישב פי' רש\"י שבודאי קבלה היה בידו מהקדמונים ז\"ל. ונסתלקו תמיהות התוס' מכל וכל. ורצו ליכנס לדוחקים עצומים וסוף לא נתקיים בידיהם ז\"ל פירש\"י. ולא עלה בידינו פירוש המשניות דאהלות כהוגן לדבריהם עיין ותדע. ומעתה בעזה\"י הכל מתוקן בריוח: ",
+                "<b>וקושרין </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ב דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ההפרש. אחר יום שמעו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומדבריהם </b>מתוך מעשיהם. כמו כלה הבית לכל דבריו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת שבת</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..49a06148e3593597e1344907bd0b4c52c6148de7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,577 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פשט העני את ידו. </b>פי' הרע\"ב ובתוכה קופה או סל עכ\"ל: ",
+                "<b>יש </b>להתרעם על פירוש זה שמתנגד למסקנת הגמרא. דהא הכי הוה ס\"ד לאוקמי מתני' בטרסקל שבידו. ודחינן לה ומסקינן אלא ידו של אדם חשובה לו כד' אמות. ולא סגי בלא\"ה כדאיתא בגמרא (ד\"ה ע\"א) ע\"ש וכדמפרש נמי איהו גופיה בסמוך. והתימה ממחילת התי\"ט. גם הרמב\"ם ז\"ל בפירושו לא זכר אלא מסקנת הגמרא הנז'. ומ\"ש הר\"מ דנקט עני לשון קצרה. אע\"פ שבהתחלה אינו מקצר כלום. באומרו כיצד העני עומד מבחוץ. מ\"מ אח\"כ כשבא לפרש פשט העני את ידו הרי הספיק לו זכרון העני בלבד במקום ד' תיבות שהי' צריך לומר פשט האדם העומד ברשות הרבים וק\"ל וכן ביארו בתי\"ט: ",
+                "<b>ובעל הבית פטור. </b>פירוש הרע\"ב ומותר גמור. לשון התי\"ט ומסיק הר\"ן דמצד איסור שבת כו' ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עיור לא תתן מכשול עכ\"ל. וכן הם דברי הרא\"ש: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק דא\"ה מאי פריך תלמודא ומי איכא בכולי שבת פטור ומותר [ד' ג' ע\"א]. והאמר שמואל כל פטורי דשבת וכו' ומאי קושיא הני תלת מותרין לגמרי. לאפוקי הא דאסו' משום לפני עיור לא תתן מכשול משו\"ה לא קחשיב לה. וי\"ל דשמואל נמי לא איירי אלא מפטורי דשבת כדקאמר בהדיא: ",
+                "<b>שניהם פטורים. </b>שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלמה אבל אסורים לעשות כן שמא כו' עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>מיהא </b>לכ\"ע מדאורייתא לא מיתסר משום חצי שיעור. דטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה. משום דחזי לאצטרופי שאם אכל חצי זית חלב. ראוי להצטרף כשיחזור ויאכל חצי זית אחר ונמצא בא לידי איסור. (עיין ריש בתרא דיומא [ד' ע\"ד ע\"א]) אבל כאן משנעשית המלאכה ע\"י שנים שכל א' עשה חציה זה עקר וזה הניח. שוב אין העקירה ראויה להצטרף לאיסור וכ\"ש ההנחה. משו\"ה אפילו לכתחילה הוי שרי. אי לאו משום גזירה דילמא אתו למיעבד מלאכה שלמה: ",
+                "<b>ובהכי </b>מיתרצא נמי הא דקשיא היכי שרו רבנן לאעבורי פחות מד\"א במקום הצורך כמו בריש בתרא דשבת [ד' קנ\"ג ע\"ב] ודעירובין [ד' צ\"ז ע\"א] ולא חשו לחצי איסור דאסור מ\"ה והא ודאי שבישתא היא מה\"ט דאמרן. דכיון דעביד מיד הנחה תוך ד\"א תו לא חזי לאצטרופי. (דאמר מר תוך ד' עמד לפוש פטור) וליכא איסורא כלל. אלא משום גזרה דרבנן בלחוד. וזה ברור אע\"פ שגדול אחד מדור שלפנינו הקשה קושיא זו ונדחק בה בלי צורך: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא נתיישב לי היטב דבר זה במשנתנו דמכל מקום עקירה לחוד תאסר דבר תורה. דהא חזיא לאצטרופי למיעבד עמה הנחה דהו\"ל איסור שלם. ואי משום דתרווייהו עבדי לה. הא קמא מעיקרא איסורא קעבד. ואטו משום דאתעבידא נמי הנחה ע\"י אחר לשתרי. ואע\"ג דודאי ליכא למימר דתיתסר עקירה שבפנים גרידא. דמאי קעביד הלא אינו אלא מטלטל בביתו. מ\"מ אותו הפושט ידו עם החפץ ומוציאה ומכניסה שהרי הוציא מרשות רשות. וכמעט שגמר המלאכה. ולא חיסר אלא מקצתה. להוי כחצי שיעור וליתסר מ\"ה. דהא חזי לאצטרופי ע\"י הנחה: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דהא ודאי אסור מ\"ה. אליבא דמ\"ד חצי שיעור אסור מ\"ה. והמפרשים שאמרו כאן שאסורים לעשות כן מדבריהם שלא בדיוק הוא. דאליבא דמ\"ד חצי שיעור אינו אלא מדבריהם אמרו כן. ועוד כיון דהנחה ודאי לא חזיא לאצטרופי לעולם. וכן עקירה דפנים כל שלא עשאה בהוצאה לא שייכא בחצי שיעור. ולא קמיירי מנה הכא. נקטו מילתא פסיקתא איסורא דדבריהם דאפילו בהנחה נמי גזרו. אבל מ\"מ יותר נ\"ל לפרש אסורי דמשנתנו באיסור של תורה. ואליבא דמ\"ד חצי שיעור אסור מד\"ת. דכוותיה קיי\"ל. והיינו דשנינן דלא קחשיב אלא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת. ומאי שנא הני דווקא. אלא דבאיסורא דאורייתא קמיירי בדרבנן לא קמיירי. ודאתו לידי חיוב חטאת. איסורן מד\"ת מהאי טעמא ומסייעא ליה לפי' ריב\"א שכתבו התוספות והועתק בתי\"ט ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יציאות </b>עתי\"ט מ\"ש בשם התו'. מ\"ט פתח בהוצאה. <b>והנה </b>אמת נכון הדבר דסדורא דערב שבת נקיט תנא ואתא. והוה ליה למימר בה מרגניתא. דהוצאה גופה שייכא בע\"ש נמי. דקמ\"ל אפילו התחיל להוציא מבעוד יום. אסור לעשות הנחה בשבת. אע\"ג דלא הויא אלא פלגא דמלאכה בשבת. אסור (כמו בזה עקר וזה הניח. דמאי שנא. ואתחלתא דהוצאה בע\"ש הוא. אפ\"ה אסור) וכדאיתא בגמרא (ד\"ג) לענין הושטה מבע\"י. שאסור אף להחזירה משחשכה. ורמזה רבי במתניתין נמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>עכ\"ל. <b>פשוט</b> דלאו דווקא סל. דהא אף על הוצאת מחט חייבין. אלא נראה אורחא דמילתא נקט (כמ\"ש תי\"ט) מכל מקום מצאה הקפידא מקום ללון. דהא איכא למטעי. ולמימר דמשו\"ה נקיט סל. דהיינו טרסקל. כדי שיהא בו מקום ד' על ד' (כסתם סל ודאי) שתהא חשובה עקירה. מה שנותן ממנו לתוך ידו של בעל הבית. או מה שנוטל מתוך ידו של בעה\"ב. ונותן לתוך הסל. דאל\"ה. הוה ליה למנקט לשון קצר. ובתוכה כלי. שהכל בכלל. וכל שהו במשמע. לפיכך בודאי לא נמלט מן התרעומת. וכל המוסיף בלשון רבו. אינו אלא גורע יש כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מפסיקין </b>לק\"ש ז\"ל התי\"ט הא דכתב הרע\"ב דאתאן לד\"ת כו' וכי היכי דמד\"ת מפסיקין לק\"ש משום דמדאורייתא היא כ\"ש דמכל הני דלעיל מפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור עכ\"ל: ",
+                "<b>וזה </b>קצת שלא בדיוק שהיאך יאמר דמהני דלעיל הכי נמי דמפסיקין הואיל והתחיל באיסור והא לעיל טפי משמע דמיירי בהתחילו בהיתר. ואע\"ג דהר\"ן הוכיח שאפי' התחילו באיסור (ובכלל זה אפי' שהגיע זמן המנחה כבר) אין מפסיקין לתפלה כשיש שהות. מ\"מ לשון המשנה משמעו ודאי בהתחילו בהיתר: ",
+                "<b>ומשום </b>דקבעי למתני ברישא לא יכנס. דקמ\"ל אפי' סמוך למנחה לא. מסיק נמי לדינא דהפסקה בהני. אף על גב דלאו דווקא הוא דבאמת ה\"ה להתחילו באיסור. וא\"כ מ\"מ אין נכון לומר דמכל הני דלעיל מפסיקין הואיל והתחיל באיסור כאילו כך היא שנויה לעינ. והא איפכא הוא דמהא לא קמיירי בכל הני דלעי'. אלא מכללא דסוגיא דתלמוד' (בדוכת' אחרינא) אתמר. (וגם זה אינו מוכרח בסוגיא דהכא) והכי איבעי ליה למימר דמכל הני דלעיל מפסיקין כו' כשהתחיל באיסור. ועיין עוד לקמן מ\"ש בזה: ",
+                "<b>ואין </b>מפסיקין לתפלה. כתב הרע\"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין וא\"ת וכי גרע ת\"ת שלנו מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וא\"ל וכו' אלא תריץ כדכתב הר\"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות כו' עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק אהאי פרושא לפום מאי דכתב הרב לעיל ג\"כ בשם הר\"ן דלק\"ש מפסיקין אפילו כי איכא שהות. ורישא מוקים לה בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין לתפלה. א\"כ מאי דוחקיה לשנויי הך דלעיל בדאיכא שהות והכא בליכא. לוקי אידי ואידי בדאיכא שהות. ורישא תיתי כפשטיה דמיירי בהתחיל בהיתר דהיינו סמוך למנחה כדאיתא. (ואי נמי הא נמי התחיל באיסור מיקרי מיירי בדאתחיל מקמי הכי). ואשמעינן דאע\"ג דלא יתחיל אפ\"ה אם התחיל לא יפסיק. והדר קמ\"ל בסיפא רבותא דבק\"ש כה\"ג אפילו כבר התחיל ובהיתר. מ\"מ יפסיק ואע\"ג שיש שהות. והדר תני בבא יתירא. ואין מפסיקין לתפלה אפילו התחיל באיסור כשעדיין יש שהות. ואם כן למאי צריך לשנויא דת\"ת ומנ\"ל דחברים אין פוסקים לתפלה אפי' אין שהות: ",
+                "<b>לכן </b>יראה לי דהנך תירוצי לא שייכן להדדי וסוגיי נינהו ולא אהדדי אתמרו. אלא מאן דמתרץ לה הכא בחברים. לא ס\"ל כההיא סוגיא דסוכה דלא מפלגא בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור. אלא ודאי שני ליה ומוקי לרישא דמתני' כפשטה כדאמרן. דאין לך אלא כמו שאמרו דאם התחילו סמוך למנחה או קודם לכן בהיתר הוא דאין מפסיקין לתפלה. אבל התחילו באיסור אפילו לתפלה דרבנן מפסיקין. משו\"ה קשיא ליה למאי תו תני ליה סיפא ואין מפסיקין. דלא סא\"ד לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן בעבר והתחיל באיסור וכ\"ש אי מיירי נמי בדליכא שהות. ואף התרצן מודה לו בכך. ולא נצרכה אלא לחברים דמפסיקין לק\"ש כשזמנה עוברת. ולתפלה אין מפסיקין אפילו כשזמנה עוברת. כיון דאינה אלא מדרבנן. אין חייבין בה ת\"ח שתורתן אומנותן. הא מיהא שאר אינשי דמיחייבי בה כק\"ש דמיא להו. וצריך להפסיק לה אם התחיל באיסור. אע\"פ שיש שהות עדיין. שלא אמרו שלא להפסיק אלא בהתחילו בהיתר (והוכחת בעה\"מ שכתב הר\"ן בשמו דמוקי למתני' אפי' בדליכא שהות דאל\"ה אטו אסור ללמוד לפני התפלה צ\"ע. דאיכא למימר ודאי מכי מטא זמן תפלה אסור ללמוד דילמא מימשכא שמעתיה כדחיישינן בכל הני דמתני'. אלא זמן תורה לחוד: ועי\"ל על שטתו של בעה\"מ ואין להאריך): ",
+                "<b>איברא </b>ההיא סוגיא דסוכה [ד' ל\"ח ע\"א] דלא מפלגא בין התחיל בהיתר או באיסור. קשיא לכאורה מנ\"ל דבחד מחיתא הוא. דילמא דווקא הוא כדאמרן ולק\"מ. וצ\"ל נמי דממשנה יתירא שמע לה. ומפרשא אין מפסיקין קמא לאו דווקא בהתחילו בהיתר. אלא ה\"ה להתחילו באיסור דלא נקטיה אלא משום לא יכנס דרישא. והיינו משום דקשיא ליה נמי בבא דסיפא דלא אצטריך. דהא תני לה רישא אין מפסיקין. ולא מסיק אדעתיה לאוקמה בחברים. אלא משני בגוונא אחרינא דרישא מוירי בהתחיל בהיתר. ואשמעינן תו אפי' בהתחיל באיסור אין מפסיקין. אע\"ג דלק\"ש מפסיקין בהתחיל באיסור אע\"פ שיש שהות. לתפלה לא כל שיש שהות עדיין. ולא צריך כלל לשינוייא דחברים כנלע\"ד עיקר. ולפ\"ז מ\"ש הרבתי\"ט ואין לתרץ יש ויש לתרץ כן באמת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא בזה. <b>והא</b> דחברים מפסיקים לק\"ש. נראה דאינו אלא לפסוק ראשון בלבד. כק\"ש דרבי יהודה הנשיא. <b>איברא </b>הרא\"ש פה\"ק. לא משמע ליה הכי. <b>וצ\"ע</b> מנליה דתקשי ליה. עב\"י ס\"פ.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יצא החייט</b> קשיא לי טובא. אפילו אליבא דאביי. דגזרינן הכא גזרה לגזרה. מ\"ט לתסר. הא אפילו אשתלי ונפק ביה משחשכה. לא מיחייב. דהא עקר ליה מבע\"י. ותו לא קמיחייב אהנחה דמשחשכה. אלא א\"כ עמד לפוש משחשכה (ועיין גמרא דה\"ב. ועמ\"ש בס\"ד בריש בתרא דמכילתין) כ\"ש דלא ניחא אליבא דרבא. דלא גזר גזרה לגזרה. וכוותיה קיי\"ל. והכי פריש נמי רע\"ב. <b>וראיתי </b>בתוספות שכתבו. וז\"ל אליבא דרבא. אין לפרש שמא ישכח המחט. דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא. כדאמרינן הכיר בה ושכחה. לענין שבת פטור כו'. <b>ולא</b> הבינותי זה. התם בנפלה איירי. דלאו מלאכה היא. ולגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. איברא כי אפקה משחשכה. מלאכה היא. אלא שלא היתה עקירה בחיוב. אם לא כשעמד לפוש משחשכה. וכה\"ג ודאי מלאכה גמורה היא. כי שכח והוציא. אלא דאכתי ליכא טעמא למגזר עלה כדאמרן. משו\"ה במאי דניחא להו לתוספות. לא ידענא אמאי ניחותא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייט </b>נקרא כך על מלאכת תפירתו בחוט. וכן נקרא כלי מלאכתו מחט. אף אם אינם משורש אחד. כי חוט וחייט. מנחי עי\"ן הם. ומחט הוה במשקל מפל. מסב קלע. חורש מצל. או יהא כולו פתוח (כמו שהיא רגילה קריאתו בפי הכל) בפלס כמשק גבים. ואמנם מוצאו מהארמית. ויתפרו עלה תאנה. ת\"א וחטיטו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הלבלר </b>שני למדי\"ן מספרן ששים. והבי\"ת מתחלפת בפ\"א ששניהם ממוצא אחד. וייחד שם זה לכותב ספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יפלה </b>מהכבד. על דרך התרגום. ובערת ותפלה. בערתי. פליתי. ובטעות רגילין לקרות יפלה ע\"ד העברי. שהוא מהנוסף. כי הוא לשון הבדלה. אשר יפלה ה'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ח דברים. </b>כתב הרע\"ב והגזרה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו בשרץ. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דברכות: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט לשטת התו' והראב\"ד דס\"ל משקין הבאין מחמת ידים נמי מטמו כלים. א\"כ בגזרה הח' דאוכלין יהיו נטמאין מהמשקין אמאי יהבו טעמא גזרה משום משקין דשרץ. ות\"ל משום משקין דזב וזבה. ותירץ דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה זב וזבה. דא\"כ היו צריכין לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעו לגזור. נ\"ל שיפה אמר. ובחנם חזר בו במ\"ב שכתב ז\"ל אבל לפ\"ז גזרה דכלים שיהו ראשונים. עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו לומר כן. דאטו משום דגזרו שיטמאו משום גזרה דמשקה זב וזבה. אסקונהו תרי דרגי חדא דכלים אינן מקבלי טומאה אלא מאב הטומאה. ועוד שטומאה תעשה אותן כיוצא בה שלא הוצרכו לגזור עליהן משום משקין דזב וזבה. אלא כי היכי דליקבלו טומאה. דאי משום שנגעו במשקין דשרץ לא הוו מיטמו כלל. ואהנו משקין דזב וזבה להביא להן טומאה מטומאת משקין כל דהו. ואפ\"ה שפיר קאמר דאי הוי גזרי טומאה באוכלין מחמת משקין. משום משקה זב וזבה. ודאי היו צריכין לעשותן ראשונים. דאי לעשותן שניים. מאי אהנו להו גזרת משקה זב וזבה. בלא\"ה נמי מקבלי טומאה דתיפוק ניה משום משקין דשרץ וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכרשינין </b>כמדומה הוא הזרע שקורין בל\"א. טערקשי\"ן וויי\"ץ. ואיסור השרייה בשבת. צ\"ל כיון דאינו ראוי גם למאכל בהמה בלי שריה. ולא בר גיבול הוא. אמרינן שרייתו זהו גיבולו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אונין </b>בפ\"ק דסוכה (י\"ג) גרש\"י האוניץ. כמו אניצי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>הדליקו </b>י\"ל שרמז הכא בלשון זה. מ\"ש ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ספק חשכה </b>צריך עיון. מאי אריא ספק כו'. אפילו ודאי יום. נמי אתסר במלאכה. מדין תוספת שבת. דמדאורייתא הוא. וקשה להעמיד סתם משנתנו אליבא מאן דלית ליה מוסיפין על הקודש. אף לא ידענא מנו. עמ\"ש בחי\"ג על תוספות ר\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מעשרין כו'. </b>עיין רע\"ב. דקסבר גזרו על השבות כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק סרס\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג. </b>לענין מה שהעיר בתי\"ט כאן עמ\"ש בס\"ד מ\"ג דפ\"ק דברכות ובחי' פ\"ח דברכות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משלשלין את הפסח עם חשכה. </b>ז\"ל הרע\"ב אע\"ג דבעלמא אין צולין הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי עכ\"ל. והכי איתא בגמרא אלא שהוסיף מפירש\"י הא דמדכרי אהדדי: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דהא קיי\"ל כר\"י דשוחטין את הפסח על היחיד [פסחים ד' צ\"א ע\"א]. ויחיד מאן מדכר ליה. ובלא פירש\"י היה אפשר לפרש בדוחק דבני חבורה לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. שאין לך פסח שאין נמנין עליו חמשים ומאה בני אדם כדאי' בגמרא דתמיד נשחט ובאיכה רבתי. ולעולם יחיד נמי זריז הוא. שכל העוסק בפסח בקי הוא בסתמא. וכמו כהנים זריזין שאין פירושו דווקא כשהן רבים בחבורה שמזכירין זא\"ז. אלא ר\"ל כהנים דעלמא ואפי' יחיד במשמע. זריז ונזכר הוא שלא לחלל שבת. כדפירש\"י גבי כהנים זריזין שבני תורה הן וחרדים למצוה [שבת ד' כ' ע\"א ד\"ה אברים]. אלא שקשה עלי לומרכן בישראל שיהיו הכל בקיאין וזריזין. אף כשעסוקין בקרבן. (וגם הלום ראיתי אחרי רואי פירש\"י בהמוצא תפלין שפי באמת דבני חבורה זריזין כאשר עלה על דעתי כנז'. איברא לאביי דהתם דלית ליה הכי. היינו נמי מטעמא דאמרן דאי אפשר שיהיו כולן בקיאין. על כן יפה פירש כאן אליבא דכ\"ע): ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו אנו צריכין בזה לדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהל' קרבן פסח שאין שוחטין לכתחל' על היחיד. אלא שכשר בדיעבד כר' יוסי וגמרא ערוכה היא הביאה בכ\"מ. ולפ\"ז משום דהויא מילתא דלא שכיח' דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן לעשותו במרובה ולא לשוחטו על היחיד. וכיון דלא שכיח דלא ליהוו בני חבורה דמדכרו אהדדי לא גזרו ושרי אף ביחיד ודוק. ועפ\"ד מ\"ב דסוכה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שרפה בי\"ט </b>מה טעם קאמר כדכ' הרע\"ב. וא\"ת למאי אצטריך בבא דרישא. ולאו ממילא שמעינן לה מכללא דהך. דכיון דאין שורפין קדשים בי\"ט ממילא א\"א להדליק בו בשבת עי\"ט. וי\"ל דסד\"א משום כבוד שבת שרי. קמ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האלפס והקדרה שהעבירן מן האור מרותחין. </b>בין השמשות. לשון הרע\"ב לקוח מפירש\"י. נראה דלשון שהעבירן דייק דלא שייך אלא מעל האור. ואי בשבת מי משכחת לה. הא אסור להטמין ברמץ. לפיכך צ\"ל בין השמשות. ומשמע מהכא דלא מיקרי רותח ולא מבשל. אלא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש ולא כל זמן שהיד סולדת בה וצ\"ע בסי' שי\"ח בב\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פחם </b>נ\"ל שהוא שם מונח לגחלים כבויות דווקא. אבל גחלים. הם הבוערות. ככתוב פחם לגחלים. ומשום דכתיב גחלי אש גבי יה\"כ. דרשינן מניה מן המאוכלות הפנימיות. ושילהי ע\"ב תני גחלים. משום דבבוערות איירי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כירה </b>מקום עשוי בארץ כו'. והי\"ל לפרש שנעשה מחרס. כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי נפקא מנה הכא. הא ודאי אפילו אינה אלא חפירה. נמי דינא הכי. דמאי שנא בבנין. או בקרקע לענין משנתנו א) התם בכלים דבטומאה וטהרה עסקינן. ודאי צריך לפרושי כהאי גוונא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא יפקיענה</b> כתב רע\"ב דגזרינן תולדות חמה. אטו תולדות אור. <b>אבל</b> בחמה כ\"ע לא פליגי דשרי. דאין דרך בשול בכך. וחמה באור לא מחלפא. ועמש\"ל פכ\"ב מ\"ב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה האלפס. הלשון מועטה. וכך צ\"ל. <b>משמע</b> מהכא. דכלי ראשון מקרי רותח ומבשל. ולא דווקא בשעה שהעבירוהו מן האש. אלא כל זמן שהיד סולדת בו (אע\"ג דאיכא למימר. דמיירי בבין השמשות דרבי יוסי. שאינו אלא כהרף עין. ומיד כשחשכה. דעדיין לא נחו מרתיחה. הוא דלא יתן כו' <b>וכן</b> צ\"ל שזו ודאי היתה דעת הגמ\"ר שהובא בב\"י (סשי\"ח) ולא קשיא עליה מידי. מ\"מ הוא קצת דוחק. וצ\"ע).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בזוג </b>נ\"ל שנקרא כך מפני שעשוי משתי חתיכות זוגים. לא יתפרדו. כי לא יקיש בלי עינבל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא ברצועה</b> עיין לח\"ש מ\"ה פ\"ב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרתו </b>עתי\"ט משמא דגמרא. <b>איברא</b> לאו דיוקא הוא כולי האי. כי פרה שם המין הוא. כמו ויהי לי שור וחמור. אע\"ג דטובא הוו ליה <b>אבל</b> עקר הדיוק. נראה דקשיא לתלמודא כינוי פרתו. ואפילו לא הויא ליה אלא חדא פרה. הוי תמיהא מילתא. דתלי לה בראב\"ע. ומזכירו לגנאי לקלקלה. לספר בגנותו שעבר על דברי חבריו חלילה. מסתייה דלימא ראב\"ע מתיר. והאמרינן אף ב\"ש לא עשו כדבריהם. אטו ראב\"ע פליג אחכמים. למעבד עובדא נמי. אלא ודאי תנא קבעי לאשמועינן מילתא אגב אורחא לענין תוכחה. דאע\"ג דראב\"ע לא מידי עבד. אפ\"ה מעלין עליו כאילו עשאה. דקמ\"ל הא דכל שיש בידו למחות כו'. כמ\"ש בלח\"ש רפ\"ג דדמאי ע\"ש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לר\"ה </b>עתי\"ט שהביא דעת הרשב\"א להחמיר בשאר תכשיטין אפילו בבית. <b>ולא</b> ידעתי מי הזקיקו להביא דעה זרה גדר הדחויה. לתפוס בחומרא יתרה בשל דבריהם. <b>ויותר</b> היה לו להביא דברי ר\"י. שאפילו בכרמלית. מותר. שכך המדה בשל סופרים הלך אחר המקל. וכך הלכה רווחת. <b>אמנם</b> אף דעת הרשב\"א וסיעתו. נ\"ל שאין לה מקום עכשיו. שכולם מערבין. ולא אמרו להחמיר גם בבית. אלא בחצר שאינה מעורבת. משא\"כ בעיר וחצר שערבו. ודאי לא עלה ע\"ד אדם לאסור. וכה\"ג לא שכיחא. משו\"ה לא נפקא מנה מידי לדידן האדנא. לגמרי כדי נסבה. ולכל הפחות הוה ליה לפרושי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא במחט שאינה נקובה</b> ואם יצאה אינה חייבת חטאת. היינו בתחובה בבגדה. <b>אבל</b> אם הוציאתה בידה חייבת. וכן האיש כה\"ג חייב בין בנקובה. בין בשאינה נקובה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסנדל המסומר</b> ע\"פ רע\"ב. <b>ונ\"ל</b> פשוט דלאו מטעם סכנה גזרו עליו בשבת. שאינו ענין לו. אלא היינו טעמא. משום שארע בו דבר קלקלה. נמנעו באמת לצאת בו גם בחול. שכיעור הוא. <b>לכן</b> אסרו לצאת בו בשבת. משום לתא דשבת דווקא. דחשו דילמא אתו לאחוכי עליה. ומשלפיה ואתי לאתויי ד\"א בר\"ה. מיהו כיון דלעולם מלבוש הוי. אם יצא בו. אינו חייב חטאת. דומיא דאידך. וזה נכון מאד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>בכוליאר. בגמרא דיומא (דכ\"ה ע\"א) נראה שהבי\"ת שרשית במלה זו א\"כ חסרה השימושית: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא בטבעת שיש עליה חותם </b>עמו\"ק סש\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא באלה. </b>פירש הרע\"ב אלה מגן. והוא לקוח מהר\"מ בפירושו: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא הוי קשיא לי מ\"ט נייד מפירושא דתלמודא דמפרש קולפא דלכאורה הוא דלא כוותיה. ור\"ל מקל כמו קולפי טבי בלעי מאבימי דריש מנחות ודכוותה טובא. ומלת אלה היא כמו מחינן ליה באלוותא דהספינה. ובהמביא מפשח ויהיב לן אלותא. וע\"ד מפרש הרע\"ב כאן פי' ב' בלשון לע\"ז והוא מה שביאר במס' כלים [פ' ט\"ז משנה ח'] יותר ושם נראה שנוטה לפירש\"י ששם בכלים קורהו שבט שהוא שם משתתף עם המקל ע\"ד הנז': ",
+                "<b>אמנם </b>עם היות הלשון נוטה לזה הפירו' שאמר' כשנעמיק בעיקר הדין יראה שאינו נכון. ויגעתי לקיים דברי רמז\"ל ומצאתי שפירושו מוכרח אחר העיון הנכון. שאי אפשר לומר שהוא מקל או שבט של ברזל שאוחזו בידו לבד בלי שיהא קשור בו. דאי הכי במאי קמיירי אי בבריא פשיטא דלא עדיף מי\"ט דסתמא תניא פא\"צ [ביצה ד' כ\"ה ע\"ב]. אין הסומא יוצא במקלו. ולאו כל דכן הוא ומה התם דבי\"ט ובסומא. ובמקלו דלא עביד אלא לתרוצי סוגיא אסור אליבא דכ\"ע. הכא בשבת ובשאר כל אדם ובשל ברזל דכלי זיין הוה לא כל שכן. והיכי פליג ר\"א ומשמע דשרי אפי' לכתחלה. ונהי דס\"ל תכשיטין הן לו. לא שרי לצאת בתכשיט בידו. ואי בחולה שראוי לו להשען עליו. ודאי יכול לצאת בו. ומותר הוא ולא חייב חטאת כדקיי\"ל סי' ש\"א בא\"ח: ",
+                "<b>ואפי' </b>בבריא ליכא למימר דחייב חטאת נדעתי. כיון שהחולה יוצא בו לכתחלה. א\"כ תכשיט הוא לגבי אדם. ואף אם הוא של ברזל. לא מפני זה בטל מתורת תכשיט. דלא גרע מקסדא ומגפיים. וא\"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי הכא דווקא. אלא על כרחך לומר שהוא מין כלי שאינו עשוי לתשמיש אחר כי אם למלחמות כמו שהוא המגן. ותתפרש מלת קולפא לפ\"ז מלשון קליפות על שם שהמגן עשוי קלפי קלפי. וזה דבר ברור לענ\"ד לענין דינא. וכפתור ופרח בישוב פירושו שלהר\"מ ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא בסייף</b> איתא בהג\"א. אפילו בחגור. והכי משמע בגמרא. <b>ונ\"ל</b> בחגור דווקא הוא דפליגי. אבל בנקיט ליה בידיה. לכ\"ע חייב. דאף לר\"א לאו תכשיט הוא. אלא דרך מלבוש. וכן כל התכשיטין כשאוחזן בידו. חייבין עליהן לד\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"א אומר תכשיטין הן לו</b> פשיטא לא פליג ר\"א. דמוקצין הן. שמלאכתן לאיסור. וגם יש בהם משום מוקצה דחסרון כיס. דומיא דאזמל ודכוותיה. אלא לענין חיוב חטאת לחוד הוא דפליגי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הקיטע יוצא בקב שלו </b>. כתב תי\"ט ור\"י בח\"ה ביאר יפה כו'. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל עכ\"ל. ופירוש זה דומה במקצת לפירושו של הרב פורת בתו' והוא מבואר יותר יפה דהקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה. ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמי שיש לו רגל. אלא שיש חילוק בין ר\"י וה\"ר פורת לענין דינא אי מצי לצאת במקל דלר\"י שרי. דהא הקיטע דתנן שאינו נסמך על הקב. על כרחך צ\"ל שנושא מקל בידו. והוא פי' הא' בתו'. ולה\"ר פורת אסור דאליביה מיירי בהולך בלי מקל אלא נשען על הסמך שבשוק. וא\"ת אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס. י\"ל דכשהוא יושב פעמים שהוא נסמך עליו וכו'. עי\"ש. ולפירושו אתי שפיר לישנא דמתני' דתני סמוכות שלו. דדייק טפי דקאי אקיטע דרישא נמי. דסמך שלו ודאי טמא מדרס דהא סמיך עליה: ",
+                "<b>טמא. </b>פירש הרע\"ב טומאת מגע כלומר ונא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. ואביי אמר בש\"ס שאינו מטמא מדרס ופירש\"י דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט וא\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>וזה </b>תימה דבהדי פלוגתא דאמוראי למה ליה. והוי נמי דלא כהילכתא דקיי\"ל בכל דוכתא הילכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם [קדושין ד' נ\"ב ע\"א]. וקשיא בין להרע\"ב בין להרב תי\"ט מאי דוחקייהו לאוקמי למתני' דלא כוותיה: ",
+                "<b>ואיברא </b>מלשון הרע\"ב שתפס לו לשון רש\"י שכך כתב במשנתנו אין הכרע. דאטו בלא\"ה מי לא קשיא מתני' אליבא דרבא. מאי שנא דתני בסיפא טמא מדרס. וברישא תני טמא גרידא. ולאו תרוצי מתרצת לה ודאי כדכתבו התו' בשם ה\"ר פורת ע\"ש. א\"כ רש\"י נמי ה\"ק אם יש לו בית קיבול מקבל טומאת מגע. למידק מנה דאם אין לו בית קיבול אינו ראוי אפי' לטומאת מגע. דמשו\"ה לא פרש הכא מדרס. דלא תימא למדרס הוא דבעינן בית קיבול. אבל למגע בלא\"ה נמי טמא. אשמעינן טעמא דמתני' דמשו\"ה תנן הכא טמא סתמא. דאפי' למגע לא חזיא אי לית ליה בית קיבול: ",
+                "<b>ומאי </b>דדייק הרבתי\"ט מדכתב לעיל שאינו נסמך עליו. לאו דיוקא הוא. דכשאין לו בית קיבול. ודאי לא סמיך עליה. שאנו ראוי לסמיכה בלא כתיתין. שהעץ דוחקו ומזיקו ולכן עושה לו בית קיבול כתיתין כמ\"ש התי'. אבל כשיש לו בית קיבול פשיטא דסמיך עליה ואפילו אביי מודה דזימנין דמסתמיך עליה. דלא פליגי אביי ורבא במציאות אי סמיך אי לא. אלא בהא פליגי מר סבר כיון דלא עביד לסמיכה תדיר. אע\"ג דלזימנין סמיך עליה אינו מורידו לטומאת מדרס. דבעינן דווקא דיהא עשוי לכך. ומ\"ס הא סמיך עליה מיהא לזימנין וסגי בהכי. וזה ברור ומוכרח לענ\"ד בפירושא דהך פלוגתא: ",
+                "<b>וראיה </b>ג\"כ מפירש\"י דכתב אליבא דאביי דקסבר לאו לסמיכה עביד. אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ואי איתא דסבר אביי דאינו נסמך עליו כלל. למאי צריך לומר עמוד ונעשה מלאכתנו. והא מהיכי תיתי דיטמא מדרס אם אינו סומך עליו כלל. אלא פשוט דלפעמים ודאי נסמך עליו. כיון שיש בו כתיתין ראוי הוא לסמיכה קצת. רק שלא נעשה נכך אלא שלא יהא נראה חסר רגל. ואינו צריך לו לסמיכה כל כך שהרי יש לו סמוכות בל\"ז. משו\"ה קסבר אביי דהך סמיכה דסמיך עליה לזימנין. לא חשיבא ולא מחתא ליה תורת מדרס. דההיא שעתא דקסמיך עליה. א\"ל עמוד ונעשה מלאכת'. שלתכשיט בעלמא הוא עשוי ודוק: ",
+                "<b>ואם נפל לא תחזיר. </b>מ\"ש התי\"ט ודבריהם נשמטו מהאחרונים לא היא. עבמג\"א סי' ש\"ג: ",
+                "<b>ושן של זהב. </b>עפ\"י הרע\"ב והוא מהר\"מ ז\"ל ומסיים בה הכי ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו שן ותרכיבהו עליו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואם נפל לת\"ח</b> מ\"ש תי\"ט דתוספות דעירובין נשמטו מהאחרונים. <b>עמג\"א</b> סש\"ג סט\"ו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בעזרה </b>קשיא לי. מאי אריא עזרה. התנן התם. לא יכנס להר הבית כו' ולא במנעלו. <b>וי\"ל</b> קצת. רישא רבותא אשמעינן. וסיפא אגב רישא נקט בעזרה. וה\"ה להר הבית דאסירי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בזוגין </b>הכא לא מפלגינן מידי. ש\"מ אפילו אינן פקוקין שרי. אע\"ג דמשמיעין קול. משום דלא קמכוין לקלא <b>וזה</b> שלא כדברי בהגה דש\"ע (סש\"א) דמיירי בדלית ביה ענבל. מה שאינו במשמע משנתנו כדאמרן. <b>ואע\"ג</b> דקיי\"ל (של\"ט) דאסור לקשקש בזוג להשתיק התינוק. היינו משום דמכוין לבסומי קלא. אבל הכא דבר שאינו מתכוין הוא. <b>ומכאן </b>נלמוד היתר לפתוח הפרוכת (שלפני אה\"ק) בשבת. אע\"פ שתלויים בה זוגין המקשקשים. <b>וכן</b> להניח עטרות עם פעמונים בראש ס\"ת בשבת. אין כאן בית מיחוש. וכן עמא דבר. ושלא כדברי הט\"ז בי\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות ארבעים חסר א'. </b>דקדק בתי\"ט ליתני המספר כמו שהוא ט\"ל מלאכות והאריך ליישב זה: ",
+                "<b>ואין </b>דבריו מתקבלים במה שכתב דאשמעינן בהכי דיש ארבעי' מלאכות בהכרח כשיעשה כולן משום דלא מיחייב אתפירה בלי קשירה וקמ\"ל דלא יתחייב עוד על הקשירה שעם התפירה עכ\"ד. שאין בזה מה שתנוח בו הדעת. כי עדיין אין כאן מ' מלאכות מפני שהתפירה לבדה בלי קשירה אינה חשובה מלאכה כלל כיון שאינה מתקיימת: ",
+                "<b>גם </b>מה הוצרך התנא לשנות את טעמו בלשון זה הקשה. ומה בא להודיענו בכך אם שלא יתחייב על הקשירה של התפירה בפני עצמה. מפני שכבר עשה קשירה אחרת באותו העלם. כבר ידענו זה מדיוק התלמוד דדייק מנינא דרישא למה לי. ומשני דקמ\"ל אי עביד כולהו בהדדי לא מיחייב אלא ט\"ל חטאות בלבד. לפי שאין חייבין על ב' מלאכות מאב א' בהעלם א' כי אם חטאת א'. א\"כ הא תו למה לי לאשמועינן לאו ממילא שמעת לה ממשנה יתירא מכל הלין לא נתקררה דעתי בישובו הנ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נ\"ל דבר הגון ביותר דודאי אינן פחותין מארבעים בכללן. אע\"פ שבפרטן אינך מוצא אלא ט\"ל שהאחת אינה דומה לשאר. דאליב' דר\"ע האיכא תחומין דאסורין מדאורייתא. אלא שאין חייבין עליהן כעל האחרים. והשתא ניחא טפי דלא סגי דלא לישמעינן הא. ואליבא דר\"ל דס\"ל אין חיוב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. דא\"כ קשה הא דקמ\"ל במנינא דאי עביד לכולהו בהעלם א' חייב על כל א' וא'. אי הכי דידע לה לשבת במאי. וצ\"ל דידע לה בתחומין אליבא דר\"ע כדשני תלמודא: ",
+                "<b>ורמזה </b>רבי במתני' דלהכי תני ארבעים חסר א'. משום דבעי לאשמועינן במנינא דחייב על כל א' וא' בהעלם א'. ולא תקשי למאן דבעי שגגה בלאו וכרת היכי משכחת לה דידע לשבת במאי. משו\"ה קאמר דאיכא ארבעים חסר א' דהיינו תחומין שהיא משלמת לארבעים ומ\"מ היא חסרה מהמנין לפי שאין חייבין עליה. ומשכחת בדידע לה: ",
+                "<b>ואליבא </b>דרבנן דפליגי אר\"ע [סוטה ד' ל' ע\"ב] נמי איכא ארבעים בהדי לאו דמחמר שאין חייבין עליו. ולמאן דמחיי' נמי אלאו דמחמר כדאי' בגמרא דמכילתין ר\"פ מ\"ש [דף קנ\"ג ע\"ב]. איכא דאיסי [שבת ד' ו' ע\"ב]. אי נמי הבערה אליבא דמ\"ד ללאו יצאת [שבת ד' ע' ע\"א]. והרי אלה דברים נכונים בעזה\"י: ",
+                "<b>המכבה והמבעיר </b>. עבתי\"ט שכ' דוחק בטע' שינוי הסדר. ולענ\"ד איכא מרגניתא תותיה דהך סידורא. משום דקיי\"ל אין חיוב חטא' בכיבוי אלא לעשות פחמין. דמיחייב משום דמכבה על מנת להבעיר דמתקן הוא. וקמ\"ל דמכבה דחייב דווקא כשהוא קוד' למבעיר שאחריו דהיינו שמכבה לצורך הבערה. והרי זה נכון בלא ספק: ",
+                "<b>והא </b>דבונה וסותר נקיט כסדרן אע\"ג דבעינן נמי סותר ע\"מ לבנות. גם זה עשה בכוונה נכונה לדרכנו. דמ\"מ בסתירה לא בעינן תיקון. דהא לא משכחת לה סותר ע\"מ לתקן יותר משאם לא היה בנוי מעולם כמ\"ש התו'. וא\"כ לא דמי לכיבוי דלצורך הבערה. דהוי מתקן בודאי. וקמ\"ל דלא מיחייב עלה אלא בכה\"ג. ואשמעינן בסותר דחייב בכל גוונא. אע\"פ שאינו מתקן כלום ואינו רוצה לבנות בנין טוב מהראשון ודו\"ק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>יצתה <b>ותו</b> איכא למימר. ודאי לא בצרי מארבעים. דהאיכא הוצאה והכנסה. דמשו\"ה פתח רבי למכלתין ביציאות. תרתי הוצאות הוא דהויין במשכן חשיבי. חדא מר\"ה לרה\"י. וחדא מרה\"י לר\"ה. ולהכי אצטריך למתנינהו לתרוייהו. ואפ\"ה כחדא חשיבן. דסברא הוא. מה לי עיולי מה לי אפוקי. ה\"ט דלא סגי דלא נקט כי הך לישנא אריכא. למימרא דאע\"ג דבקושטא ארבעים מלאכות גמורות נינהו דהוו במשכן. אפ\"ה לענין שבת ל\"ט הוא דהויין. טפי לא. משום דתרי הוצאות בחדא חשיב להו. <b>ונפקא</b> מנה דאי עביד לכולהו בהדי הדדי. לא משכחת דחייב אלא ל\"ט חטאות. דתרתי יציאות חדא מילתא הוו. ולא חשיבי אלא כאב ותולדה דידיה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המעמר </b>אע\"פ שאינו אוגד האלומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הגוזז </b>הוא הדין לתולש. בין מן החי. בין מן המת. ואפילו מן השלח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקורע ע\"מ לתפור </b>עמ\"ש להלן פי\"ג מ\"ג בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה המכבה בכה\"ג (ואע\"ג דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה. דמחייב במלאכה שאצ\"ל. אפילו אינו אלא מתקן לגבי דבר מהני. כחס על הנר ועל השמן. מ\"מ נקט מילתא דשויא לכ\"ע) ואשמעינן כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר להצניע. </b>בגמרא איכא מ\"ד למעוטי דם נדה. ואיכא מ\"ד למעוטי עצי אשירה. וכתב רש\"י ז\"ל דהא דלא כר\"י דפ' דלקמן דס\"ל אף המוציא משמשי עכו\"ם כל שהוא חייב: ",
+                "<b>ותמיה </b>לי טובא דהא סתים לן תנא לקמן בפ\"י כר\"י דמחייב במוציא כזית מן המת דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה. ומאי שנא עצי אשרה ומשמשי עכו\"ם דלא מיחייב עלייהו. וקשיין סתמי אהדדי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דתנא דידן ס\"ל כר\"י בחדא ופליג עליה בחדא. סבר כוותיה במלאכה שא\"צ לגופה דחייב עליה. אבל צורך כל דהו מיהא בעי. דאע\"ג דלא בעי שיהא צריך לגופה של מלאכה. שאם לא היה המת בבית לא היה צריך להוצאה זו. אפ\"ה חייב עליה. משום דמכל מקום עכשיו ההוצאה היא לצורך האדם להצילו מן הטומאה. ומשו\"ה בעי דווקא כזית מן המת והנבלה וכעדשה מן השרץ כשיעור טומאתן. אבל פחות מזה כיון שאינו שיעור חשוב לטומאה. נמצא שההוצאה היא לחנם. מודה דפטור: ",
+                "<b>והכא </b>נמי ה\"ט דממעט עצי אשרה. אף על גב דע\"ז נמי מטמיא לכ\"ע כדלקמן רפר\"ע. לא אתי למעוטי אלא בפחות משיעור טומאה. והיינו דנקט עצי אשרה. ולא נקט ע\"ז. משום דמטמיא במשא ודאי חייב עליה. אלא עצי אשרה כל שהן קאמר: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאפילו בכזית לא מטמו אע\"ג דאסירי בהנאה. והכי מסתברא דעד כאן לא איבעיא לן אלא באיברין אם מטמאין. אבל נטל ממנה שברי עצים וקסמין פשיטא לן דאין בהן טומאה כל עיקר: ",
+                "<b>וה\"נ </b>משמשין אע\"ג דמטמו כשרץ. לא ס\"ל לתנא כוותיה דר\"י דמחייב בהו בכל שהו. דכיון דלית להו טומאה אלא בכעדשה כשרץ. (וזה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל כמ\"ש במקומו). אין ההוצאה לשום צורך בעולם: ",
+                "<b>ואי </b>משום ולא ידבק בידך מאומה. הא לא ניחא ליה ביה. ולא קעבר עליה בשבת דלא מצי לבערו כדינו. (דומיא דאותה שאמרו בחמץ בפסח) ובהוצאה גרידא נמי לא מקיים מצות ביעור ע\"ז: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למקק ספרים ודכוותה. דמחייב בהו ת\"ק. משום דדבר הכשר להצניעו הוא. שמצניעין אותן לגונזו. משא\"כ במשמשי ע\"ז. דאינו רשאי להצניען ולזכות בהן ודוק. ובהכי הוה ניחא פי' משנתינו בריוח: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין עומד בפני מה שאמרו בגמ' לאפוקי דם נדה. ותמה על עצמך דם נדה הא לא בעי שיעורא. דמטמא בכל שהוא ומטמא בכל גוונא בין לח בין יבש כדאיתא ר\"פ יוצא דופן [ד' מ' ע\"א]. ומ\"ט לא יהו חייבין עליו. כמו על הוצאת כזית מן המת משום אצולי טומאה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהכא במאי עסקינן באשה נדה עצמה. ר\"ל בעת נדתה ואין טהורין עמה בבית. אי נמי בכולן טמאין איירי הכא. משו\"ה לא חשיבא ההוצאה לחייב עליה משום אצולי טומאה. ומיהת במוציא דברים הללו מפני הטומאה ודאי חייב עליהן. והיינו דמסיק שאינו חייב עליהן אלא המצניעו. שבזה נכלל המוציאן לצרכו כה\"ג ודוק. וכמדומה שזה דבר מוכרח והגון: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע (מו\"ק א\"ח סר\"י).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והמוציא קשר מוכסין. </b>כתוב בתי\"ט בשם תו' דאצטריך אפי' כתוב על הקלף עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין צורך לומר כן אלא לאפוקי מדר\"י דאמר בברייתא משהראהו למוכס פטור. להכי תני סתמא דבכל גוונא דמוציא קשר. אפילו משהראהו חייב. משום דמצניע אותו להראותו למוכס שני. דאמר ליה חזי דגברא דמוכס אנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. </b>כתב בתי\"ט תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו הקטנה. יעויין מ\"ש הוא ז\"ל בישוב דבר זה דוחק עצום ודבר בדוי. ועדיין אינו מתיישב כאשר יעיד המעיין: ",
+                "<b>ול\"נ </b>דאצטריך לפרושי דאל\"ה הוה אמינא מאי קטנה אחרונה. וכמוהו עוד במשנה (על דעתי) באחרון מסוטה קטנותן של חסידים שר\"ל אחרונם וסופם של חסידים. שבודאי לא בא התנא להקטין איפת חסידותו ומעלתו של אותו חסיד. אדרבה כיון לומר שהיה גדולן של חסידים ותכליתן וק\"ל. וכן עוד מזה כי מי בז ליום קטנות דזכריה שהוא היום האחרון לדעת רז\"ל. והיה אפשר לטעות כך ולהכריח פירוש זה. מדלא תני פרשה קטנה שבמזוזה. שאז לא היה מקום לפרש באופן אחר והיא היא. ומפני מה שינה אם לא שנתכוין לדבר אחר: ",
+                "<b>ואמינא </b>ביה נמי טעמא מאי קפיד תנא לפ\"ז אהך שיעורא דפרשה אחרונה דווקא. דהוה מצינן למימר ביה טעמא רבה. דכיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זא\"ז. בעי תנא דווקא כדי פרשה דחזיא ליה להשלימה לשלש פרשיות קמאי דעלמא דכתבינן ומנחי וחזו לה. אבל פ' שמע כיון דלא חזיא לאשלומי ולאצטרופי לפרשיות אחרונות הכתובות כבר קודם שנכתבה זו. דבעינן כסדרן. הוה אמינא דלא חשיבא. ולהכי לא משער בה תנא. ונקט בלישניה קטנה שבתפילין לומר שלאחרונה נתכוין וכדאמרן. ומשו\"ה איצטריך למתני שהיא שמע: ",
+                "<b>והא </b>דקאמר שבתפילין השתא נמי לאו משנה יתירא הוא ולטעמא נקטיה. וזה מצחות לשון המשנה לכלול הטעם בנעימת הלשון להודיענו למה שיער בקלף כדי פרשה א'. ובדוכסוסטוס בעינן טפי כדי מזוזה שלמה. וקמ\"ל מילתא אגב אורחיה דה\"ט דהני שיעורין דפלגינהו מהדדי. משום דתפילין נכתבות על הקלף. וסתם קלף שחשוב הוא לתפלין הוא עומד. אף על פי שגם המזוזה כשרה להכתב עליו. מ\"מ לא טרח אינש לאפוקיה לכתוב עליו מזוזה. מאחר שכשרה בדוכסוסטוס. הדר הוה ליה כמילתא דלא שכיחא דלא שיערו בו ונתנו לו שיעור מיוחד: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין צריכין אנו למודעי מאיזה טעם הקלו בשיעור הדוכסוסטוס והחמירו בקלף. והלא לענין זה שוין הן תפלין ומזוזות שכולן פרשיותיהן מעכבות זא\"ז. ואמאי בתפילין לא בעינן כל הפרשיות שבתפלין. ובמזוזה בעונן: ",
+                "<b>איברא </b>כד מעיינינן בהא נמי משכחינן טעמא לשבח לקיים דברי חכמים שכולם מתאימים. דבמזוזה קיי\"ל כתבה על ב' עורות פסולה. להכי לא חזי למידי כי לית ביה אלא כדי פ' אחת. דלתפלין נמי דוכסוסטוס לא חזי. על כן הוצרכו לשער בו כדי ב' פרשיות. ולא סגי בבציר מהכי דלא חזי למידי. אבל תפלין שדינן על הקלף. אפילו כדי פ' אחת חזי ומצנע ליה. לכתוב גם האחרונות בעורות אחרות לאצטרופי בהדיה. והוי מילתא דחשיבא לגבי הוצאה. משו\"ה מסתייה בהך שיעורא זוטא. ותנא דווקנא הוא דכייל בלישניה טעמא דמילתא למה נתן דבריו לשיעורין חלוקין. דוק ותשכח דכוותה טובא דאכפל תנא למיתני לישנא יתירא לאגמורין טעמיה. והרווחנו טעם יפה לשיעורין הללו. שלא פירשו לנו רבותינו מה ראו על ככה לחלק ביניהם: ",
+                "<b>והתימה </b>מהרבתי\"ט שלא העיר בזה כי לפי דרכו בחשיבותה של פרשה קטנה. יקשה שגם בדוכסוסטוס הי\"ל לשער כדי פ' א' דמאי אולמא דתפלין לענין זה. וכך י\"ל גם כן שחשובה הואיל וכתובה במזוזה ודוק. שלדרכנו ניחא וא\"צ ג\"כ לטעם הבדוי מלב לתלות החשיבו' בקריאה שעל המטה. שאין לו שורש וענף והוא דבר שאין לו שחר במ\"כ אין הדעת מקבלתו ולא לשון המשנה סובלתו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קלף </b>עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> ע\"ש כך נקרא קלף. העור שכלפי שער. על שם שנקלף מן הדוכסוסטוס. ודומה לקלפה חיצונה של פרי. תרגום ויפצל. וקלף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מיוחד. בכן נתיישב הלשון היטב. <b>ובלא\"ה</b> לאו דיוקא הוא. ליתני שמע ישראל גרידא. דאיכא למטעי בשמע ישראל אחרינא. כגון שמע ישראל אתה עובר (דברים כ\"ט) ודכוותיה. <b>ואין </b>לדייק עוד. למאי אצטריך קטנה. מסתייה דלימא פרשה שבתפלין שהיא שמע ישראל. <b>שזה</b> אינו דקדוק לגמרי. כי אחר שהוצרך להאריך בלשון. לא היה נאה לומר פרשה שבתפלין סתמא. דהוה משמע מעקרא איזה פרשה שתהא. ליכא קפידא. והדר קאמר שהיא שמע ישראל. שהיה המשמעות כעין סתירה. בין תחלת הלשון וסופו. להכי מיתני ליה שפיר קטנה לרבותא. דאע\"ג דקטנה היא שבארבע פרשיות של תפלין. אפילו הכי חייב עלה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משם ראיה. </b>ק\"ק שהי\"ל לומר משם זכר עכ\"ל בתי\"ט. וי\"ל קצת דאיכא למידק נמי מ\"ט דר\"מ דקאמר שאינה ראיה אלא זכר לדבר. והא ראיה היא דהוי מידי דחזי. וצ\"ל דסבר ר\"מ דילמא כוליה קרא לייט ליה דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לשתכח. משו\"ה לא הויא ראיה ממש כיון דלטותא היא. וקאמר ליה ר\"י הא תינח אי הוה לייט ליה בחדא. אבל השתא דלייטיה נמי בלחשוף מים מגבא תרתי למה לי. וכיון דלייט בשיעורא זוטא כל שכן שיעורא רבה. אלא ודאי מעיקרא לייט בשיעורא רבה. דהיינו לחתות אש מיקידה גדולה דנפיש כדאוקי תלמודא. וקאמר קרא דלא מיבעיא מידי דחשיב דהיינו לחתות אש דלא לשכח. אלא אפילו לחשוף מים לא לשכח: ",
+                "<b>והכי </b>קא\"ל ר\"י לר\"מ משם ראיה לדבריך. ולא זכר בעלמא. דראיה נמי איכא דלחתות ודאי חשיב. מדכתיב בתרי' ולחשוף מים דמוכח דלחתות נפיש וחשיב. ומיהא איכא זכר לדבר דלחשוף נמי חשיב קצת מדלייט ביה. אע\"ג דראי' גמורה לא הוי. דאיכא למימר דלייט נמי במידי דלא חשיב לאינשי כדאמרן וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פצים </b>עיין ערוך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אר\"ע מניין לע\"א שמטמאה. </b>עיין פי' הרע\"ב. מאי שיאטיה הכא. ומ\"ש הוא ז\"ל דחוק מאד: ",
+                "<b>ואפשר </b>לי לומר בו דבר הגון מאד. שהוא ממש מענין הפרק שלפניו ואחריו דבהוצאה ושיעוריה עסקינן. הא נמי דכוותה דשמעינן מנה דחייבין גם כן על הוצאתה של ע\"א בכזית כטומאתה. אע\"ג דלא קיי\"ל כר\"י דמחייב במוציא משמשי עכו\"ם כל שהו היינו בפחות מכשיעור טומאה. וכל שהוא דווקא הוא דלא מטמא. כדאי' בסוף סוגיין דאין טומאה בע\"א פחות מכזית (ואפשר ר\"י נמי מודה בהא דבעינן שיעור טומא' להוצאה. והיינו נמי דנקט משמשי עכו\"ם. ולאפוקי ע\"א עצמה דלא סגי בכל שהו. אבל במשמשין דילמא ס\"ל דמטמאין אפילו בכ\"ש. וכדס\"ל לרמב\"ם דחמירי משמשין לענין טומאה בשבורין. הוא הדין להך מילתא דבכל דהו נמי מטמו. ודיקא נמי דקתני עפרו מטמא וק\"ל. מיהו ת\"ק אי איתא דפליג אר\"י. צ\"ל דלא מפליג ובעי שיעורא אף במשמשין וכנ\"ל): ",
+                "<b>אבל </b>בכזית דמטמא. ודאי דהוי נמי שיעור להוצאה לחיובי חטאת. כדקיי\"ל במוציא כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ. דכיון דניחא ליה בהך הוצאה. כדי להציל הבית מן הטומאה. הויא מלאכה חשובה לחייב עליה. דלצורך הוא אע\"ג דאינה לגופה של מלאכה. עמ\"ש בס\"ד לעיל בפ\"ז מ\"ג. והא הוא דקמ\"ל אגב אורחא דאיכא טומאה לע\"א. וממילא ידעי' דשיעור טומאתה הוי שיעור. גם לענין הוצאת שבת דאיירי בה. והוא ענין נכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה של ספר תי\"ט תיבות קלפי אגוזים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכתם </b>מן נכתם עונך. ענין רושם. וקרוב לענין נחתם בחי\"ת. שהוא מורה ג\"כ על רושם הדבר בדפוס. וזה בצבע. <b>ואולם</b> כתם בלשון מקרא. הנה הוא מורה שם הזהב הטוב. אולי על שם אדמימותו. כמ\"ש בזהב פרוים שדומה לדם פרים. ויקרא כתם כל דבר אדום. ומזה נקרא גם רושם הדם. כתם בלשון חז\"ל. וא\"כ. אין כל רושם צבע מאיזה גוון שיהא נקרא כתם. רק הדומה לדם בלבד. וכן נכתם. ע\"ש אם יאדימו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>פלפלת. </b>עמ\"ש בתי\"ט על הר\"ש וז\"ל ול\"נ דאי משו\"ה לא איריא כו'. ולענ\"ד אין דבריו ז\"ל נראין בזה. דודאי רפואתו דפלפל לא שכיחא. כתיבולו. דטפי עביד לתבל. ולא הוה לן למיזל בתר שיעורא זוטא כדכתב איהו ז\"ל לקמן. על כן יפה אמר הר\"ש. ועמ\"ש בס\"ד על הט\"ז בי\"ד סי' ק\"ח יע\"ש: ",
+                "<b>רי\"א אף המוציא ממשמשי עכו\"ם כל שהוא. </b>עיין מה שכתבתי בס\"ד לעיל פ\"ז מ\"ג תמצא דבר נכון בטעמא דת\"ק דפליג: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייב בכל שהוא. </b>ז\"ל בתי\"ט ומ\"מ בשאינו מצניע אינו חייב בכ\"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ\"ש עכ\"ל: ",
+                "<b>וזה </b>קצת שלא בדקדוק שנראה לכאורה כסותר דברי עצמו שכתב לפני זה בד\"ה המצניע דכל שכן המוציא לזרע דחייב בכ\"ש. וכפרש\"י דאף על גב דלא אצנעיה מעיקרא מיחייב המוציא לזריעה אפילו חטה א'. והכי הו\"ל למימר ומ\"מ במוציא סתמא. אע\"ג דסתמייהו לזריעה קיימי כגון זרעוני גינה אינו חייב בכ\"ש. ובהכי מיתוקמא מתניתין דפרקין דלעיל דבעי זרע קשואין שנים ולא סגי בחד לזרע. משום דמיירי במוציא סתם. ומיהו כיון דסתמא לזריעה נינהו לא בעינן כגרוגרות: ",
+                "<b>חזר והכניס. </b>כתוב בתי\"ט בשם המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר\"ל והוציאו עכ\"ל. הוצרך לכך משום דהכי משמע לכאורה אוקמתא דתלמודא דמשני כגון שזרקו לאוצר וק\"ל: ",
+                "<b>אמנם </b>עכ\"ז אין הכרח להוציא לשון המשנה ממשמעו. וכן נראה מפירש\"י והרע\"ב ז\"ל דמפרשי כפשטיה. דזה המכניס אינו חייב על הכנסה זו. אע\"ג דלא ביטלו בפירוש. אלא הכניסו סתם וזרקו לאוצר ומקומו ניכר. דסד\"א במילתיה קאי וליחייב למפרע על ההכנסה קמ\"ל וממילא משמע דה\"ה להוצאה דאחר כך וא\"צ לדחוק כלל. שוב עיינתי בחבור הר\"מ וראיתי שגם הה\"מ אין דעתו נוחה לפרשה כן. אלא שבלשון הר\"מ הוצרך לדחוק כן. שהוא ודאי נוטה קצת לזה. ואף הוא אינו מוכרח. וא\"כ לחנם נכנס הרב בתי\"ט בדוחק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופיה למטה </b>אין דרך הוצאה בכך. מפני שאינו מחזיק מה שנותנין לתוכו. כי יפול הנופל ממנו. והוא לא ידע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסינר </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק (א\"ח סרמ\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקבלי פתקין </b>נ\"ל שהם נותנין אותן במרצופין של עור. כעין כיס ארוך ובו שנצין (וקרוי בל\"א ראנצי\"ן) והוא תלוי על הצואר. ברצועות שבשתי קצותיו. המחוברים מתחת זרועו ולפניו. והוא מונח באלכסון על כתפו. או לפניו על החזה. נמשך מצד ימין לצד שמאל. וסובב מלמעלה בצואר. למטה על הירך שבצד שני. וחוזר לפניו ולאחריו על ידי קשר הרצועות המחברים אותו על גוף הנושאו שבאופן זה יכול להפכו לרצונו לכל רוח שירצה. ומכל מקום אינו חוזר בקלות כל כך כסינר. מפני הכיס שהוא מלא וכבד תלוי באמצע. ומעכב סבובו. על כן אינו נוח להחזירו ולהפכו על צדו. ודברי בתי\"ט אמת וצדק בזה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כזית מן המת. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ג דפ\"ז ורפ\"ט דלעיל. וא\"צ כלל למ\"ש בתי\"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ככר </b>דילמא קמ\"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ\"מ הוה ליה דרך הוצאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>את המת </b>נראה פשוט אפילו מת נכרי לכ\"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>את החי. פטור </b>מ\"ש בתי\"ט כאן מהתו'. <b>צ\"ע </b>כי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול\"ל. דמשו\"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. <b>וא\"ת </b>אי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. <b>י\"ל</b> דאי לאו האי טעמא. אפ\"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע\"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א\"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא\"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. <b>והך</b> תנא דידן ודאי ס\"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא\"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אוסרים משום שבות. </b>מ\"ש כאן בתי\"ט על הרע\"ב והר\"מ ז\"ל שכתבו הנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב שהוא בהפך מדברי הגמרא: ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח כל כך דבגמ' לא איתא להא דאר\"א מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד\"ה פטור. אלא אצפרניו לחוד. ואי משום דתני נמי שערו ליכא למידק דבחדא מחיתא מחתינהו. דילמא איידי דתני צפרניו תני נמי שערו בדידיה. אי נמי דשערו נמי דווקא ואיפכא. דבשערו הוא דפליגי. אבל בשער חברו לד\"ה חייב. כדמפרשי אינהו ז\"ל: ",
+                "<b>ובודאי </b>לאו מהא דאר\"א מפקו להך מילתא. דא\"כ הוה להו לפרושי הכי בצפרניו דקדים. אלא משום דס\"ל דווקא בעצמו הו\"ל כלאחר יד. משא\"כ בשל חברו. אורחיה הוא. אפי' ביד בשער. ולא דמי לצפרניו. דודאי אין דרך ליטלן לחברו ביד. ולכאורה היה נ\"ל שהכריחם סוגיא דבכורות (דכ\"ה) דמשמע דתולש חייב משום עוקר דבר מגדולו. לא משום גוזז וא\"כ מה לי ביד. מה לי בכלי. אלא דווקא שערו דהו\"ל כלאחר יד. משא\"כ בחברו. וזה היה נכון ודוק. אבל א\"א לומר כן בהרמב\"ם עמ\"ש בס\"ד מי\"א פ\"ד דפאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק. </b>מ\"ש הרע\"ב ור\"ה כו' והמדברות. אוקמה אביי בזמן שישראל שרויין במדבר. אבל בשאין שרויין במדבר הו\"ל כרמלית. וזה מקום תימה על הרע\"ב דמה לו לפרש דבר שאינו נוהג עכשיו. ומה שכתב בתנאי כרמלית שיהא גבוה משלשה ועד עשרה הוא עד ולא עד בכלל. דהגבוה עשרה ורחב ד' הוא רה\"י. ומש\"ע ואויר כרמלית ככרמלית עד עשרה. ר\"ל עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ולמעלה. נ\"ב ומ\"ש וכן מקום המוקף ואין בו ד' הוא מקום פטור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק סימן שמ\"ה. אם מחיצות משלימות לארבעה. אם לא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נשמט </b>במשנה שבספרו של תי\"ט. ונתגלגל חוץ לארבעה אמות. פטור. חוץ לארבעה אמות. ונתגלגל תוך כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. </b>פירש הרע\"ב וכמה הוא עומקו של רקק דנימא אכתי ר\"ה הוא ולא נעשה כרמלית עכ\"ל וכפירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי טובא הך מילתא דהא איפכא שמעינן דגומא עד עשר' הויא כרמלית כדמסיק תלמודא פ\"ק (ד\"ח ע\"אב) ובעמוקה עשרה בר\"ה רה\"י היא כדאי' בגמרא דפרקין (ד\"ק ע\"א) דמיא לא מבטלי מחיצתא: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש הת\"יט כאן. עמ\"ש הרע\"ב דעד כמה לא נעשה כרמלית פחות מי'. דאע\"ג דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור הא קיי\"ל כו' דמיא ארעא סמיכתא ומשפת מיא משחינן עכ\"ל. דלא ידענא מאי קאמר דעירבב ב' דברים שאין תלויין [בזה]. דהא דעד י' כרמל' ולמעלה מקום פטור. לענין אויר כרמלית אתמר. שתופסת עד עשרה מקרקע הכרמלית ולמעלה. ובהכי איירי נמי ההיא דמשפת מיא משחינן לענין אויר עשרה דכרמלית. ומה זה ענין לתנאי איכות הכרמלית שנתבאר דינו שהוא הגבוה מג' ועד עשרה (בר\"ה) ולא עד בכלל. והא ודאי צריכה רבה כדאמרן: ",
+                "<b>איברא </b>דהא דגומא לא קשיא דגומא ט' בר\"ה דכרמלית היא. מיירי בדלא ניחא תשמישה ולאו להילוך רבים עבידא. וזה פשוט מבואר בגמרא הנ\"ל. משא\"כ ברק\"ק דהילוך לרבים הוא. אע\"ג דע\"י הדחק הוא. שמיה הילוך ומבטל מחיצה. ואין דומה לגומא חריץ דלא עבידי להילוך כלל. ונתעלמה אותה סוגיא מהרב תי\"ט שכתב כן מסברת עצמו בדרך אפשר לומר: ",
+                "<b>אמנם </b>הא דמפרש\"י ורע\"ב דעד כמה הוא עמקו דנימא אכתי ר\"ה הוא ולא כרמלית. דמשמע דאם עמקו עשרה כרמלית הוי. הא ודאי קשיא דבהדיא אמרינן בור י' מלאה מים הזורק לתוכו חייב דרה\"י היא. ואי משום דהכא שאני דר\"ה מהלכת בו. משו\"ה ודאי לא הוי כרמלית. דלא אשכחן כרמלית גבוה עשרה או עמוק עשרה. וכיון דמיא לא מבטיל מחיצתא רה\"י הויא. ואי אתו רבים ומבטלי מחיצתא ר\"ה הויא. ולא אמרינן בשום דוכתא דאתו רבים ומשוו כרמלית בר\"ה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דכי הוי עשרה הו\"ל ים. דכיון דעמוק עשרה לאו להילוך רבים עביד לגמרי. ובהכי אית ליה דין ים. דחשבינן נמי כרמלית. הא נמי ליתא. דהא ברקק שר\"ה מהלכת בו עסקינן. וכי לא מדרס דרסי ביה רבים. רה\"י הוי כי אית ביה עשרה. דכרמלית עשרה בר\"ה ליכא. וזה ברור ודוק. וי\"ל בדוחק דרקק עשרה, תו לא מיקרי ר\"ה מהלכת בו לגמרי. אלא היינו נהר המושך. או אגם. ולא דמי נמי לבור. ולא נקט רקק. אלא משום דכי לית ביה עשרה. לאו נהר הוא אלא רקק שמיה. דבה\"ג הוא דמשכחת דר\"ה מהלכת בו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ספ\"ג כדאמר. צ\"ל כדאמרן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קלטה אחר. </b>לשון רש\"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל עכ\"ל. טעמו משום דכשעמד במקומו וקבל חייב. כדאי' בגמ' דריש מכילתין (דכ\"ה ע\"א) הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה. ולא מיפטר אלא בעקר וקבל דלא אתעבידא הנחה מכחו של הזורק כפירש\"י שם: ",
+                "<b>זרק לעשות חבורה. </b>מ\"ש התו' אין ר\"י יודע לרבא כו' אמאי תני ההיא דחבורה עכ\"ל. ולא כתבו כן אליבא דרב אשי עיין במהרש\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החורש כל שהוא</b> נראה דהיינו אפי' חופר גומא קטנה בקרקע. באצבעו בלבד. כדרך שעושין הזורעים קטניות. או נוטעין שתילי זרעוני גנה. זוהי חרישה של כל שהיא שחייבין עליה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בין מב' סממניות. </b>להך גירסא איכא למידק. אי הכי דתני סיפא בין בסם בין בסיקרא. הא תו למה לי. מה אם מב' סממנין כתב שתיהן חייב. בסם א' לכ\"ש. ויש ליישב. מ\"מ נ\"ל דהנ\"א עיקר. וכן יורה סידור הדברים וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מגדיאל </b>מן גדיאל בן סודי. ואין צורך לומר אם היה צריך לכתוב אלוף מגדיאל. וכתב מגד. אע\"ג דאינו שם אדם בתורה. מ\"מ הוא שם דבר בפ\"ע. מגד תבואות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אות א' נוטריקון. </b>פירש\"י והרע\"ב שעושה סי' נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלמה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דנקודה כל דהו לא בצרא מאות יו\"ד. שהכשרה בכל שהוא. כדאמרינן התם כמה הנער יכול לכתוב יו\"ד. ואי הכי הו\"ל ב' אותיות. מכל מקום פטור. משום דהו\"ל אין נהגין זע\"ז. שאפי' כתב ב' אותיות גדולות ומעולות בדרך זה. שזו עומדת על גב זו. לא מיחייב עלייהו כיון שאינן נהגין זע\"ז. הדר הו\"ל ככתב א' בארץ וא' בקורה כך נ\"ל לפרש דעת רש\"י ז\"ל בזה: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא הונח לי דאפשר לומר דהך עדיפא מב\"א דעלמא הכתובות זו ע\"ג זו שאין מורות דבר. ואנן משום רושם מחייבינן. אבל באות ונקודה עליה דאית בהו משום רושם. שע\"י הנקודה מבינים הסימן. מה לי על גבה או תחתיה. כיון שיש כאן ב\"א. דומיא דקרשי המשכן הוא. וליחייב: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>היה נראה לפרש כמשמעות סתמא דמתני' דמיירי באות א' בלי נקודה. וא\"ת איך נודע שהיא נוטריקון. י\"ל דאיירי בכותב על כלי או שק דומיא דההיא דמעשר שני פ\"ד מי\"א. והוא סימן טוב בלי נקודה. איברא מאן דפטר הכא הא מני ר\"י דהתם. והכא נמי היינו טעמיה. כיון דאיכא למימר שמות בני אדם הן כדאי' התם. לא מיחייב עלה משום רושם. מאחר שאינו סימן ברור ומובן היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאחר ידו</b> ע\"פ רע\"ב<b> ויותר</b> נ\"ל שהפך הקולמוס ואחזו בין אצבעותיו. באופן שקצהו החתוך שבו כותב. יוצא מעל גב ידו. זה פירוש ברור. <b>מ\"מ </b>נראה שגם זה אמת. שאפילו אוחזו כדרכו לפניו. והחזירו לאחוריו. וכתב בהפכת ידו. גם זה אינו כתב לענין שבת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האורג שני חוטין</b> היינו חוטי ערב. <b>אבל</b> חוטי שתי. שעורן כמלא הסיט. כדמפרש לקמן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקורע על מתו. </b>מה שהקשה הרבתי\"ט על מ\"ש הרמב\"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב: ",
+                "<b>נלע\"ד </b>דלק\"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז\"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע\"פ שזולת זה עובר בב\"ת): ",
+                "<b>ובכל </b>זה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע\"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע\"פ שחובה הוא. מ\"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי\"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עתי\"ט. </b>ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ\"ל. <b>ולא</b> כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ\"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ\"ל רבותא במתו ממש. אע\"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ\"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ברור. נ\"ב <b>ואי</b> קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו\"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע\"ג דכולן רשאין למללן לשללן. <b>ואפילו</b> תימא דהתופר חייב נמי בכה\"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ\"מ האי לאו ע\"מ לתפור הוא. דעכ\"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו\"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ\"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. <b>תריץ</b> הכי. דלא בעינן ע\"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס\"ל כר\"י דמחייב אף במלאכה שא\"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ג דפ\"ז. ומ\"ד דפר\"א דמילה. <b>ואע\"ג </b>דרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר\"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש\"ל פ\"ז בס\"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו\"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. <b>מיהו</b> בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד\"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. <b>והא</b> הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר\"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר\"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא כל הביברין שוין</b> בבית לא מפליג רשב\"ג. <b>נראה</b> דבית משום דמקורה הוא. ולית ליה לאשתמוטי. לא שנא קטן או גדול. בכל גוונא הו\"ל נצוד בו. משו\"ה תנא ליה בית סתמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופירוש </b>בחד שיחיא. כתב הר\"ן בפא\"צ במרוצה אחת. <b>כמדומה</b> שהוליכו מלשון מקרא. מי שחו. שכן קורין לשיטא שיחיא בארמית והשיטה אחת. הוא ריצה במים או ביבשה. כמו משוט בארץ. ודומיו. ורחוק באמת לפרשו מלשון שחייה. שהיא כפישת הראש והגוף לארץ. שאין לו ענין כאן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שעמד הראשון והלך לו. </b>פירש התי\"ט דמיירי שהראשון יושב לו מבפנים וממלא כל חללו של פתח. והשני שיושב בצדו היינו כנגדו מבחוץ על פני חלל הפתח. נמצא אם הראשון הולך לו לחוץ מוכרח השני לפנות לו מקום ולעמוד כדי שיוכל זה לעבור דרך עליו ללכת החוץ. ואז הצבי אינו נשמר בתוך כך עד שחוזר השני וממלאהו. ונמצא שהוא צודהו. אבל בהולך לו הא' לפנים משכחת שפיר שהצבי שניצוד ע\"י הראשון לא פסקה שמירתו. אע\"פ שעמד הראשון. ועכשיו הוא משתמר ע\"י הב'. פטור הב' שאינו עושה אלא מעשה דלת נעולה לצבי השמור כבר. שאין צריך לפותחה כדי שיוכל לברוח זוהי כוונתו: ",
+                "<b>ובמג\"א </b>סי' שי\"ו השיגו בזה וכתב עליו ותימה דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח. יהא אסור לסותמה. אלא ע\"כ כיון שהוא נצוד כבר שרי. ה\"נ כן דהא רש\"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי\"ל מאתמול. ונ\"ל דלשון הר\"ן אטעיתיה ע\"ש. אבל באמת בא הר\"ן לומר שאע\"פ שמוסיף על שמירתו מותר. וכ\"ש היכא שאינו מוסיף דמותר וס\"ל להר\"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני'. ומ\"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלא כדין השיג על הרבתי\"ט שדבריו כנים. ודברי במג\"א תמוהים בעיני. שלדבריו כל שניצוד פעם אחת. שוב לא יהו חייבין עליו משום צידה. וזה אינו אמת שהרי בודאי כל זמן שאינו ניצוד ועומד במקום השמור דמטו ליה בחד שיחיא. חייבין עליו אפי' היה נשמר מתחלה זמן רב במקום צר. כל היכא דעביד לרבויי כשמוצא עצמו מותר. פשיטא דחייבין עליו. וזה ברור מאד. ולא ידעתי מה ראה במג\"א לומר כן. ומנ\"ל לחלק בין ננעל עליו פ\"א או לא. דאי מחיה ועוף שברשותו דהצדן פטור. התם בדלא עבידי לרבויי ובניצודין ועומדין מיירי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דאטו מי שיש לו תרנגולת ונפתחה הפתח יהא אסור לסוגרה. אע\"כ כשנצוד כבר שרי. דבריו נפלאו ממני דמה ראיה מתרנגולת דלא עבידא לרבויי. ואי במרדה הכי נמי דאסור לסוגרה משנפתחה. אע\"פ שכבר היתה סגורה על התרנגולת ונשתמרה התרנגולת. מ\"מ עכשיו שנפתחה ואינה ניצודה עוד כבתחלה. פשיטא דאסור ואסור לחזור ולסוגרה במרדה. מאחר שהתרנגולת ניצודה בכך: ",
+                "<b>ולמה </b>לא והלא בפירוש אמרו שאם מרדו חייב חטאת. והוא סותר דברי עצמו שבסוף סי' הנ\"ל משמע מדבריו ג\"כ דאיכ' צידה בתרנגולת אע\"ג דלא עבידי לרבויי. כל שכן בחיה דעבידא לרבויי. שאע\"פ שניצודה פ\"א. מאחר שנפתחה הפתח ואינה משתמרת עוד. מה לי בחוץ. מה לי בפנים. כל שאינו ניצוד ושמור. ובא א' וצדו ע\"י שנעל עליו ודאי חייב. ",
+                "<b>ואי </b>משום דאינו מכוין לצוד כי אם לשמור ביתו. בזה באנו למחלוקתו של הרשב\"א והר\"ן. והא לא קיי\"ל כרשב\"א. ומאי איריא שכבר ננעל פ\"א ונפתח. אפי' בפעם ראשון שנועל עליו מותר להרשב\"א כיון דמתכוין לשמירת ביתו: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי במה נסתייע מרש\"י שכתב שאין זה אלא כשומר צבי שהי\"ל מאתמול. דכוונת רש\"י פשוטה שר\"ל השמור לו מאתמול. ולא בא אלא לומר שלא ניצוד בשבת. אבל בודאי צריך שיהא ניצוד ועומד עכשיו בשעה שנועל את ביתו. דאל\"כ מה מועיל שהיה ניצוד אתמול אם עתה בשבת אינו ניצוד. והוא צודו עכשיו מחדש: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהר\"ן פשוט דהר\"ן נייד מפירש\"י משום דניחא ליה לפרושי רישא וסיפא שהוסיף על שמירתו דווקא ודוק. ומה ראיה ממנו שודאי זה פשוט דכ\"ש אם אינו מוסיף על שמירתו של ראשון דפטור. אבל אין זה ענין לכאן. שהרי זה עושה מלאכה גמורה לבדו. דכשנסתלקה שמירת הראשון ונשאר הצבי בלתי ניצוד. כשבא הב' ומילאהו. מעשה חדש הוא ולא מוסיף בלבד. ואין חילוק בין היה נעול פ\"א או לא. יצדקו דברי הרבתי\"ט וצריכין אנו לפירושו כאן: ",
+                "<b>למה זה דומה לנועל את ביתו. </b>כתבו התו' וא\"ת מאי אולמיה דהך מהך. ונראה לריב\"א דס\"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה בא עכ\"ל: ",
+                "<b>ר\"ל </b>דמיחזי דמכוין להוסיף שמירה הוא. משא\"כ בנועל אע\"ג דודאי נמי מוסיף שמירה. מ\"מ הוי דבר שאינו מתכוין. דלא נעל אלא לשמור את ביתו. וקס\"ד דביושב בצדו דקמכוין ליתסר. קמ\"ל דאפ\"ה שרי דכי היכי דלא מחייבינן ליה לנועל שיפתח את ביתו. והא ליכא למימר דשרי משום דהו\"ל דבר שאינו מתכוין. דכה\"ג פסיק רישא הוא. אלא ש\"מ דכי נעל בהיתירא נעל. משום דכבר היה ניצוד ועומד. ה\"ה למתכוין דשרי אפי' לכתחלה ודוק. כך נ\"ל כוונת התו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החובל בהן חייב. </b>כתב הרע\"ב בפירושא קמא משום דהויא חבורה שאינה חוזרת וחייב משום מפרק דהויא תולדה דדש עכ\"ל. זוהי דעת הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>א\"א לקיימו ואיך אפשר לומר כן דהא פליגי רבנן עליה דר\"י בחלזון. [שבת ד' ע\"ה ע\"א]. וס\"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופשיטא דקיי\"ל כוותייהו. ותו אפי' ר\"י לא קאמר אלא בחלזון דדם מיפקד פקיד. ותימה על הרבתי\"ט שלא העיר עליו ושתק לו בכך: ",
+                "<b>והעיקר </b>כפירש\"י הראשון שהסכימו עליו התו' דחובל חייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט. ויש משום נטילת נשמה בדם שהוא הנפש. ואע\"ג דאינו יוצא אית ביה משום נ\"נ של אותו אבר והרי כאן מלאכה שלמה. ולא אצטריך לן לחיובי בשוחט משום צובע אלא לחיובי תרתי. מיהא משום נ\"נ לחוד חייב. אפי' לא נפיק דמא: ",
+                "<b>ואפילו </b>למ\"ד משום מפרק אין צורך למה שנדחק הרב תי\"ט. עיין עליו שדימה נ\"ד לשם משמעון שחייב אע\"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו. ואין דמיונו זה עולה יפה במ\"כ. ששם חייב לפי שעשה מלאכה גמורה. שכן מקיימין במקום אחר. וגם נעשית מחשבתו. שהרי כיון לכתוב שם. אלא שלא השלים כל מחשבתו. ובהא לא איכפת לן במחשבתיה. אם לא נגמרה כולה. שהרי זה דומה למתכוין לארוג בגד שלם ולא השלימו. שהוא דבר בטל לפוטרו מחמת שלא גמר כל מחשבתו. אחר שארג ועשה מלאכה שלמה ונתכוין לה. אבל חובל למ\"ד שאינו חייב אלא בצריך לכלבו. משום דבלא\"ה מקלקל הוא. ולאו מלאכה היא לגמרי. ולא מחויבת ליה אלא מחמת כוונתו. שחשב להוציא דם. והרי לא יצא. איך אפשר לחייבו על המחשבה בלבד: ",
+                "<b>אבל </b>באמת איני יודע מה הכריחו לומר כן דהא שפיר איכא מלאכה גמורה. אי משום נ\"נ. אי משום מפרק וצובע. דכיון דהחבורה אינה חוזרת כולהו איתנהו. אע\"פ שלא יצא הדם רק נצרר. חייב עליו בשצריך לו לכלבו. והרי הדם הנצרר מוכן לכלבים. עכשיו שפירש מהאיברים ונתכנס בחבורה. אע\"פ שמכוסה עדיין בעור. מ\"מ עומד הוא לכלבים אחר ההפשט. או אחר שיחתוך מקום החבורה עם הבשר החי. וכיון שנעשה ראוי לכלבים ע\"י החבלה. אף שמחוסר עוד מעשה אחר חייב עליה. לפי שעשה מלאכה ותיקן ולא קלקל. ולא הותנה שיהא צריך לדם לכלבו. ויהא ראוי לו לאותו שבת דווקא. אלא כיון שהוא צריך לו. ועשה מעשה המביא לידי הנאת כלבו. הרי תיקן בזה. ולאו מקלקל בחבורה הוא. וזה פשוט וברור: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דהא דבעינן בחובל שיהא צריך לכלבו. אפי' תימא דבעי נמי שיהא ראוי מיד לכלבו בו ביום. ולא משכחת תיקון אחר. הנה מקום אתי להעמידו בשאר שרצים שאין להם עורות. דלא שייך בהו חבורה. להכי מיפטר משום מקלקל. כיון דלא עביד מידי. דלית בהו משום נטילת נשמה דאותו אבר. ולא משום צובע העור. מאחר שאין להם עור. והחבורה חוזרת כשלא יצא מהן דם דליכא משום מפרק ולא נ\"נ. וביצא מהן דם נמי פטור. כשאינו צריך לו. דהו\"ל מקלקל בחבורה. אבל בשצריך לו לכלבו. חייב אף על חבלת שאר שרצים. ובהכי מיירי הא דאיתא בפא\"ט דשאר שרצים נמי החובל בהן חייב. כשיצא מהן דם. דהיינו בצריך לכלבו. אבל בבעלי העורות דשייך בהו חבורה שאינה חוזרת. או צביעת העור ומפרק. מלאכה היא ודאי. ולא פטרינן בה אפי' אינו צריך לדם. אלא לחבורה ודוק: ",
+                "<b>אמנם </b>באמת העיקר כמ\"ש תחלה וכדעת הרע\"ב. דלמאן דבעי שיהא צריך לכלבו. כללא הוא לכל הני דמתני'. ושפיר משכחת בכולהו דמתקן אצל כלבו. אעפ\"י שלא יצא הדם רק נצרר ואת\"ל דלא חזי בהכי לכלבו. מ\"מ צ\"ל דלתקוני מילתא אחריתא קבעי. כגון לרפואה. או להנאת יצרו. ולצבוע העור וכיוצא. ולא סגי בלא\"ה. זה מוכרח דאלת\"ה לכ\"ע מיפטר. דלמאן דס\"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מקלקל בחבורה פטור. והא מקלקל הוא. כשאינו מתקן כלום. כמו שכתבתי וביארתי היטב בס\"ד בפ\"ו דפסחים. ולקמן פר\"א דמילה. ולמאן דמחייב במקלקל. פוטר במלאכה שאצ\"ל עיין היטב. אלא ע\"כ דמיירי במתקן קצת כגון שצריך לכלבו. ונצרר נמי חזי ליה וקאי להכי אחר שיחתך מן החי. אי נמי משום שסוף הדם לצאת. כמ\"ש התו' בפ' כלל גדול. וכל אלה דברים ברורים בעזה\"י. ובחנם הכניס הרב תי\"ט עצמו בדוחק עצום: ",
+                "<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עמ\"ש מ\"ז פרק דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החובל </b>לשון מקרא וחבל מעשה. לחבל עניי ארץ. וכן בארמית. וחבל לא השתכח בהון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שצדן. צ\"ל אלא שאותן שצדן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אוכלין אזוב יון. </b>הביא בתי\"ט בשם המגיד דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב דהא תנן באחרון דיומא החושש בגרונו מטילין סם בתוך פיו עכ\"ל: ",
+                "<b>ומנה </b>כי התם דווקא דאיכא ספק נפשות. כדקתני טעמא מפני שהוא ספק נפשות. אבל בחולה שאין בו סכנה. צ\"ע אם דוחה שבות דגזרת שחיקת סממנים. ועיין בא\"ח סי' שכ\"ח. ומשם מתבאר כמו כן. דאין הדברים הללו אמורים בבריא גמור. שמותר בכל. כשאינו מתכוין לרפואה. א\"כ על כרחך תהא משנתינו בחולה קצת. שיש בו מיחוש שאין בו סכנה. והיינו שלא נפל למשכב. דקאמר הרב המגיד. משום דסתם נופל למשכב. יש בו סכנה. שהרי הוא כמי שעלה לגרדום לידון. אבל ודאי צ\"ל דלאו בבריא ממש עסקינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יגמע בהם את החומץ. </b>ויפלוט אבל מגמע ובולע. והא דקתני סיפא אבל מטבל. ולא מפליג בדידה למתני אבל מגמע ובולע וכ\"ש הא: ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דלשון חכמים מרפא. אשמעינן אגב אורחיה דלא לישתי חומץ בעיניה. משום דאזוקי מזיק ואינו ראוי לשתייה כדאיתא בבתר' דיומא. דמשו\"ה פטור השותהו ביה\"כ כמות שהוא חי. להכי קתני תקנתא דאע\"ג דלא יגמע ופולט. מ\"מ מצי עביד להו רפואה טובה בלי היזק. ומועיל ג\"כ יותר באופן זה. שמעכב החומץ בין השינים. (עיין בא\"ח סר\"ד ודוק) ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החושש בשניו </b>בגמרא פ\"ב דע\"ז בעי למימר מעיקרא. דמתניתין מיירי במיחוש בעלמא. הא כייב טובא שרי. ודחי לה. דילמא כייב טובא נמי חושש קרי ליה. <b>והכי</b> הוא ודאי. כדמוכח בהדיא בבתרא דיומא מ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן שכ\"ז). <b>ואי </b>קשיא לך ההיא דשלהי יומא הנזכר. מאי שנא התם דשרי לחושש בשניו (לדה\"ג כדכתיבנא התם) לחלל עליו השבת. ומאי שנא הכא דאפילו לגמע חומץ לא. <b>תריץ</b> התם שאני. דמיירי בספק סכנת נפשות. וכדמוקי להגמרא דהתם בצפדינא. ע\"ש. והך דהכא אפילו תימא דבדכאיב טובא נמי מיירי. אפ\"ה לאו בסכנת נפשות עסקינן. אלא בצערא גרידא איירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא שמן ורד</b> מסתברא דדווקא כי קבעי ליה לרפואה גרידא. כדאיירי במתניתין בחושש במתניו. הוא דאפליגו ר\"ש ורבנן. <b>אבל</b> שלא לצורך רפואה. היכא דעביד לתענוג. משמע דכ\"ע מודו דסך ואינו חושש. אפילו מי שאינו רגיל בו בחול. ואף במקום שאינו מצוי. עם שי\"ל בד\"א ולפרושי איפכא. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כלל אר\"י. </b>כתבו התו' תימא היכא קאי אי אמילתיה קמייתא. התם מתיר לגמרי. והכא קתני אין חייבין הא איסורא איכא עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דה\"ק להו ר\"י לרבנן מאי דעתייכו דגזריתו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא. חבל דעלמא נמי כי לא מבטל ליה ולא של קיימא. דומיא דגרדי הוא. אין חייבין עליו וליכא איסורא דאורייתא. וכולי האי לא ניגזור. ונכון: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין. </b>עבתי\"ט מ\"ש בטעם סמיכות משנה זו לכאן. ואינו נראה כלל דקשירת מפתח החלוק אינה מתיקוני הבגד אלא מתיקוני קישוט האדם. והבגד מתקלקל בכך ומה ענין זה לזה: ",
+                "<b>והנ\"ל </b>בזה דנקט הכא דיני קפול בשיש להם דמיון עם דיני הקשירה. במה שנתלין בזמן. רצוני שכמו שהקשירה האסורה היא העשויה להתקיים ימים רבים. והעומד להתירו בו ביום מותר. ככה הקפול מות' הוא לבו ביום לצורך שבת. ולקפול ולהניח אסור: ",
+                "<b>ועוד </b>אני רואה דקפול וכל מידי דאית ביה משום תיקון מנא. שייכי טובא בקשירה. שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. וחוזרין ומתירין קשרי הבגד לייפותו. דאית ביה משום תיקון מנא. וכמאן דשקיל אקופי מגלימא עפרש\"י שהם קשרים שבבגד דחייב משום מכה בפטיש שמתקן הבגד בכך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל עקרב כו'. </b>עתי\"ט דדייק ממתניתין דעדיות דנחש הוי במינו ניצוד. <b>לכאורה</b> איכא למידק הכי ממתניתין. דאמר ריב\"ז חוששני לו מחטאת. ובשלהי האורג מדמי תלמודא נחש לעקרב בצידה. ממתניתין. ואטו לאו כל דכן הוא. אי ילפינן נחש מעקרב לקולא. דכי היכי דשרי בעקרב שרי נמי בנחש. ואי איתא לחיובא דעקרב. אע\"ג דברי הזקא טפי מנחש. כדקיי\"ל בעומד בתפלה דלעקרב פוסק. כ\"ש לנחש דמחייב על צידתו. ואע\"ג דלא קיי\"ל כריב\"ז. היינו משום דספק נפשות להקל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על צואה של קטן. </b>כתב הרע\"ב לאו צואה של קטן אלא צואה של תרנגולין. ותמה בתי\"ט השתא דמוקמת לה במונחת באשפה שבחצר וכו'. א\"כ כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה כלל דאף הרע\"ב לא נתכוין להעמידה בצואה של תרנגולים דווקא. אלא רבותא נקט דאיכא לאוקמה אפי' בדתרנגולי' דלא חזיא למידי. ואשמעינן דלא ניטעי בלשון המשנה באומרה של קטן. דאין פירושו אלא מפני הקטן שלא יטנף. וא\"כ איך שיהא צואת קטן פשיטא דשרי לכפות עליה: ",
+                "<b>ואין </b>לומר דק\"ל דילמא לא שריא מתני' כפיית הכלי. אלא לצואת קטן דחזיא לכלבים. והוי לצורך דבר הניטל. אבל לשל תרנגולין אפילו כפייה תיתסר. דלהא לא אצטריך לאשמועינן. דהיא עצמה מוכנת לכלבים. ולטלטלה נמי שרי ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מילא מים להשקות בהמתו. </b>כתבתי\"ט אורחא דמילתא נקט כו' אבל אה\"נ דאפילו מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לשתות מהן עכ\"ל: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דהא דתני סיפא אם בשביל ישראל אסור. לא תימא בשביל בהמת ישראל דווקא. והוא מר\"י בתו'. אלא דמיגז גייז ליה. דלאו משום אורחא לחוד. אלא כך לימדנו ר\"י ז\"ל דלרבותא דהיתירא נקטיה. דאע\"ג דאורחה דבהמה לשתות הרבה. ולפעמים לא יסתפקו במילוי א'. ואיכא למיחש שמא ירבה בשבילה. אפ\"ה מותר בממלא לבהמתו. וכ\"ש לישראל עצמו. דלא שכיח. דלא סגי ליה במילוי דלעצמו. אבל לעולם בממלא לצורך ישראל עצמו נמי. אע\"ג דישראל יכול לשתות מהבור. דמטפס ועולה מטפס ויורד. מכל מקום אסור. דהא מיהא אהנו מעשיו דגוי. שיכול הישראל לשתות במקום הזה. ועדיין במחלוקת הדבר שנוי שר\"ת חולק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ודמאי. </b>דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה\"נ הא חזי לעני אע\"ג דלא חזי ליה עכ\"ד: ",
+                "<b>ולי </b>נראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא\"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו\"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ארבע וחמש</b> עיין תי\"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש מ\"ו פ\"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע\"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ\"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. <b>והתי\"ט</b> ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>הקשה אלי הישיש הרבני כמהר\"ן דיין ע\"ה. ז\"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל\"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ\"מ. ול\"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ\"ש רפ\"מ לענ\"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א\"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ\"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א\"כ פשיטא י\"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק\"ל עכ\"ה. <b>על </b>זה השיבותי. במ\"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע\"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע\"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה\"נ ליהני לדמאי כה\"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. <b>ולזה</b> יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא\"כ לעניים. אע\"ג דחזי בלא הואיל. מ\"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה\"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע\"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. <b>ותו </b>אפילו לכשתמצי לומר. דה\"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ\"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא\"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק\"ל. <b>ועוד </b>בהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סרמ\"ו. <b>מעתה</b> נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ\"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ\"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאכל עורבין</b> עפ\"ז דשביעית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מדדין. </b>כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם שהוא כמו אדדם עד בית אלהים. ואמרו המפרשים שהמלה מורכבת. וביאורה אדדה עמם ונפקדה תי\"ו ההתפעל. שהראוי אתדדם: ",
+                "<b>ועל </b>דעתי אין צורך אבל הוא פועל יוצא לחבורת אנשים רבים שעבר בתוכם. כמ\"ש כי אעבור בסך אדדה אותם אל בית אלהים. ירצה כשעבר בסך המון עם. הניע אותם עד בית אלהים לבקר בהיכלו. וזה פירוש נכון על דרך המפרשים הנז'. ואף שיראה שהמלה מבנין נפעל. ולפי דרכי הי\"ל אֲדְדֵם מהקל או אֲדַדֵם מהכבד האל\"ף בח\"פ ודלי\"ת רפויה. יש כיוצא בה במקרא. אמנם יש דעות שונות בביאור מלה זו. ועיין ברש\"י (תהלים מ\"ב) ויותר דומה למלה הנדרשה הכתוב אדדה כל שנותי דתפלת חזקיה המלך: ",
+                "<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>כתב התי\"ט והאי איסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר תיוהא קחזינא הכא. דאפי' לפמ\"ש התו' ר\"פ דלקמן דקטן חולה מיקרי כפות. הא מיהא מודו בקטן דלאו חולה. דשפיר הוי חי נושא את עצמו ושרי. דהא לא קאמרי דאסור לטלטלו. אלא אחר המילה. דהוי חולה. אבל קודם המילה לית דין ולית דיין דשרי. מטעם חי נושא עצמו. וכפשטא דמתני' דנוטל ודהמצניע כמו שאבאר בסמוך בעזה\"י. וא\"כ כי גורר מאי הוי. אטו תינוק גורר גרע מתינוק תוך ח' או אחר שנתרפא מן המילה: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל פשוט דליתיה להך פיסקא. ואינו אלא פטור אבל אסור. וכדתנן בהמצניע [דף צ\"ג ע\"ב] בחי במטה. וגם זה שתירצו התו' בקטן חולה שאסור לטלטלו. מסתברא נמי דלאו לחיובא קאמרי וחז\"ל העמידו דבריהם אפילו במקום כרת. שכן כחם יפה בשב ואל תעשה. ועוד שכבר תירצו קושיתם דבמשנה דלקמן באופן אחר. א\"כ אין הכרח לתירוצם הראשון הנז'. ",
+                "<b>והראיה </b>שהביאו מיומא דבחולה מודה ר\"נ דהוי כפות. יש לדחותה ולומר דהיינו דווקא בשעיר דבלא\"ה משרביט נפשיה. ופליגי רבנן דר' נתן ומחייבי אפי' בבריא. דלא סבירא להו חי נושא עצמו בבהמה. משו\"ה מודה להו ר\"נ בחולה. אבל באדם חי דכ\"ע מודו דנושא עצמו משום דלא משרביט. ואפי' קטן מאד וכפשט' דכולהו מתני'. קרוב הדבר דה\"ה אפי' בחולה חיובא ליכא: ",
+                "<b>וכדמשמע </b>נמי קצת לישנא דחי במטה. כלומר שצריך למטה. דאל\"ה החי בכסא הו\"ל למימר. והוי לישנא שפירא טפי וק\"ל. אלא לאו לאשמועי' מילתא אגב אורחא דאפילו בחולה ליכא חיובא. וההיא דהנוטל דאוקימנא כר\"נ. העמידוה התו' בהמצניע בתינוק בן יומו. דאליבא דרבנן אסור. ואפ\"ה שרי ר' נתן ודוק הטיב: "
+            ],
+            [
+                "<b>חכמה. </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור ערך חכמה: ",
+                "<b>ומחללין עליה את השבת. </b>מ\"ש בתי\"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ\"ג ע\"א] ודוק: ",
+                "<b>ועוד </b>אין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר\"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה\"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א\"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר\"ע. או דילמא כרבנן ס\"ל. ורישא קמ\"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס\"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר\"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר\"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ\"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ\"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי\"ף מהא לגמרי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר\"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש\"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ\"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי\"ה [יומא ד' פ\"ג ע\"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א\"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו: ",
+                "<b>ושמא </b>יש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע\"פ בקיאין. ואע\"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה: ",
+                "<b>או </b>דילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע\"פ שאומר צריך אני. וא\"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מביאו בשבת. </b>כתבו התו' ויביאו התינוק אצל כלי כו'. עמ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל. ותי' השני של התו' עיקר לענ\"ד: ",
+                "<b>ואני </b>מוסיף עוד דלר\"א כיון דמכשירין כגופה דמילה דמי. לא צריך לשנויי במידי. ואפי' שלא מדוחק שרי לכתחלה לחלל עליהן השבת. דכיון דניתנה שבת לדחות אצלן. הרי היא כחול לענין זה. ולא בעי לאהדורי אהתירא כלל. זה ברור ומוכרח בסוגיא דוק: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דחולה הוי כפות וציין למ\"ש ספ\"ק דר\"ה. נ\"ל דלא דק דהתם אפי' הוו כפות לא הוי אלא לאו דמחמר. ולא להכי אצטריכא התם דקתני אפילו במטה עמ\"ש שם בס\"ד: ",
+                "<b>ותמהני </b>עמ\"ש הרב\"י בסי' של\"א דאסור להוציא התינוק אל האיזמל קפסיק ותני דאפי' הוצאה אסורה. ולא ידענא מנליה דאפילו להתו' אינו אסור אלא להחזירו וזה ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כלל אמר ר\"ע </b>עשי\"ע (סל\"ד).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק. </b>כתב הרע\"ב ספק בן ח' ספק בן ט' דאילו בן ח' כאבן בעלמא הוא ואין מילתו דוחה שבת: ",
+                "<b>צריך </b>לומר דס\"ל דמתניתין דלא כהילכתא. דדווקא בן ח' ודאי לא דחיא מילתו שבת. אבל ספק דחיא מילתו כדאסקינן בגמ'. מטעם ממ\"נ אי חי הוא שפיר מהלינן. ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא. ומתני' דתנן ספק אין מחללין עליו. אליבא דר\"א איתניא. דלא דחו מכשיריו. מיהא מילתו דחיא אליבא דכ\"ע. ומכשירין אפי' בודאי לא דחו. לרבנן דקיי\"ל כוותייהו. וזוהי דעת הטור ואינה מוסכמת. ולא ידעתי למה שתק בתי\"ט ולא ביאר דעת הרע\"ב שמחוסרת הבנה לכאורה: ",
+                "<b>וא\"ת </b>בן ח' נמי לידחי מה\"ט דאמרן. י\"ל דשאני בן ח' דנפל גמור הוי. והוא כאבן שאסור להזיזו. ופשיטא שאסור למולו. אע\"ג דאינו אלא מחתך בשר בעלמא: ",
+                "<b>ואנדרוגינוס </b>ביאורו כמספרו. כמ\"ש בעזר אור. ועמ\"ש בחיבורי לא\"ח סי' תקפ\"ט על המג\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>חייב. </b>לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהא פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא הרמב\"ם מהעתקת התי\"ט: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מהו התיקון אחר שהוא חובל ולא עשה מצוה. ממילא מקלקל הוא ולא מתקן. דחובל אינו משנה אלא בצריך לכלבו. (ודאמרינן בהאורג מה לי לתקן כלי מה לי לתקן גברא. במילה כתקנה איירי התם. משא\"כ כאן דבלא עשה מצוה קיימינן) ועל כן שאלו בגמרת פסחים פ\"ו שחטו שלא לאוכליו לדברי האומר מקלקל פטור מאי תיקן: ",
+                "<b>וכן </b>צריך עיון גדול לכאורה דעת הרב בהל' שגגות. שאף על פי שפסק בב' הבבות הראשונות לפטור. אחר כך פסק במל בשבת מי שאינו ראוי למולו לבדו חייב. ומשמע שאפי' בקדם ומל של אחר השבת מחייב. כשאין עמו מי שראוי למולו בשבת. ואע\"ג דכה\"ג לא עשה מצוה ומקלקל גרידא הוא בלי תיקון מצוה. דאכתי לא מטא זימניה. והא איהו ז\"ל דפסק בהל' שבת כמאן דפטר מקלקל בחבורה. ור\"א ור\"י דהכא דמחייבי. סבירא להו מקלקל בחבורה חייב. כמו שהוכחתי שם פ\"ו דפסחים. ואינה משנה דלא קיי\"ל הכי. א\"כ לכאורה פליאה דעת הרב ז\"ל בזה: ",
+                "<b>אמנם </b>לפמ\"ש וביארתי שם בעזה\"י דודאי יש תיקון במילה שלא בזמנה. או אפי' קודם זמנה דמוציאו מידי כרת ועשה. ויסבור הרמב\"ם שאם קדם ומל תוך שמנה. אין צריך להטיף ממנו דם ברית ויש כאן תיקון גמור. משו\"ה ס\"ל דיש חיוב חטאת בב' החלוקות כשאין שם טרדה דמצוה (וצ\"ע לפ\"ז ליישב גמרא דכריתות שהעירותי שם בפסחים): ",
+                "<b>איברא </b>עדיין צל\"ע דעתו ז\"ל בתינוקות דרישא בחלוקות הפטור. שתלה טעם הפיטור מפני שעשה ברשות ועשה מצוה. וזה אינו אלא אליבא דר\"י צריכינן להך טעמא דס\"ל מתעסק בחבורה חייב. ובשלמא בבא דסיפא בלא היה לו א' הראוי למולו בשבת דחייב. איכא למימר דלא איירי במתעסק וטועה בתינוק שנתחלף לו. אלא בשגגת שבת או מלאכה. והכין דייק לישניה קצת. וחייב מטעמא דפרישית דמתקן הוא גבי מילה. אבל בבי דרישא לא הוי צריך למתלי פטורא דידהו בעשה ברשות דמצוה (ומשום דניתנה שבת לדחות דלדעתי לא צריכינן לה אלא אליבא דר\"י. וכמו שביארנו זה פעמים ודוק היטב). כיון דמתעסק הוא. ובלא לתא דמצוה. נמי מיפטר כה\"ג. דנתכוין לתינוק אחר וכסבור זה הוא. דמתעסק חשבינן ליה בכריתות (וכ\"ש לפירושו של הרב בכ\"מ): ",
+                "<b>וכן </b>מה שכתב עוד שם בהל' הנז' שחט הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטו' מפני שהזבח כשר. ומאי איריא שהזבח כשר. תיפוק ליה אפי' היה פסול פטור. כיון דמקלקל בחבורה הוא: ",
+                "<b>ואין </b>להשיב שאם היה פסול היה חייב משום דתיקן אם עלו לא ירדו כמ\"ש בגמרא דפ\"ו דפסחים. ואצטריך לאשמועינן דכה\"ג היכא דטעי. ליכא חיוב חטאת. אכתי תקשי עליה דהא שוחט שלא לשמו בטעות שנתחלף לו בזבח אחר. מתעסק הוא. ושמעינן לתלמודא דמאן דלית ליה מקלקל בחבורה לחיובא. מתעסק נמי פטור כדמוכח מגמרא דכריתות. וכן פסק הרב ז\"ל גופיה. וגבי מתעסק ודאי ליכא נפקותא אי מתקן מידי. דלא בעינן מתקן גבי חובל ומבעיר. אלא כי היכי דלא להוי מקלקל. אבל מתעסק דפטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אפי' מתקן פטור בלי ספק. דאטו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר במתקן מי מיחייב. דהא דפטרת ליה משום דמתעסק. ואי במקלקל. בלא\"ה פטור אפילו מתכוין. וזה פשוט דברור מאד. וא\"כ הכא בשוחט הפסח במתעסק. אפילו הוי פסול ליפטר. ודוק היטב כי היא קושיא אלימתא לענ\"ד צריכא נגר ובר נגר למפרקה: ",
+                "<b>והתימה </b>מהמפרשים האדירים המה הגבורים חקרי לב מבארי חבור הרמב\"ם בכ\"מ ולח\"מ שלא העירו בזה כלום. שלדעתי כל אותן השטות דתנוקות ודפסח. וכל החלוקות שנאמרו בהן אליבא דר\"א ור\"י. אינם ענין למסקנת פסק ההלכה אצלנו. ואעפ\"י שהדין אחד ושוה. הטעמים הפוכים. דאליבייהו דר\"א ור\"י מהדרינן לאוקמה חיובא דווקא בלא עשה מצוה. ומשום דמקלקל ומתעסק חייב. ולדידן אדרבה כל היכא דלא עבד מצוה. מסתברא טפי לפטורא. כיון דמקלקל ומתעסק פטור. ולא מחייבינן אלא דווקא במתקן קצת במצוה. ובלא עשה מצוה כלל פטור לדידן. וחייב לר\"י ור\"א. אלא דמשכחינן תיקון בתינוקות ובפסח כמו שנתבאר: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שני י\"ט של ר\"ה </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו פסק די\"ט שני של גליות נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ומתניתין נמי דיקא. דנקטה י\"ט של ר\"ה דווקא. משום דקדושה אריכתא היא. כמ\"ש הרע\"ב. <b>איברא </b>הרא\"ש בתשובה פליג עליה. ודחי להך ראיה. משום דתנא בא\"י קאי. ונמשך אחריו הרב בש\"ע לפסוק כמותו. <b>ועם</b> שמה שכתב הרא\"ש להעמיד משנתנו בא\"י. נראה שאינו דוחק כל כך. אע\"ג דבעלמא תנן נמי דינא די\"ט שני של גליות. בדוכתי טובא. מיהת הכא שבקה למתניתין. דדחקא ומוקמא נפשה בזמן שהיו מקדשין עדיין על פי הראיה. דחלו שני ימים טובים של ר\"ה אחר השבת. דלא כדנקטינן בגולה לא אד\"ו ראש. <b>אפ\"ה </b>דוחק הוא להעמידה בא\"י דווקא. מיכדי רבי הוא דסתמינהו למתניתין. דמיעוטא דמעוטא מישראל הוא דהוו בא\"י בההוא זימנא. לא לשתמיט לאשמועינן דינא לכל ישראל שבגולה. ושאני קדוש החודש ע\"פ הראיה. דאכתי הוה נהיג ביומי דרבי. ואפילו בכמה דורות אחריו עדיין היו מקדשין ע\"פ הראיה. כדאיתא. <b>ותו</b> איכא למידק מדאיכפל תנא למנקט נמי דינא די\"ט סתמא. מסתייה דלתני שני י\"ט של ר\"ה. דהו\"א כסברת הרא\"ש. משום דבי\"ט דעלמא לא משכחת לה תרי י\"ט בהדדי. ולאו ממילא שמעת לה. דלא שנא חד י\"ט דעלמא. משני י\"ט דר\"ה. למאי אצטריך למתנייה. אי לאו לאשמועינן דבי\"ט דעלמא לא משכחת טפי מאחד עשר. אפילו האידנא בגולה. <b>על כן </b>לענ\"ד אין לזוז מדעת הר\"מ ז\"ל בזה. דהכי משמע ודאי פשטא דמתניתין. ולא יהא אלא מחלוקת שקול. בשל דבריהם הולכין אחר המקל. אפילו היו שקולים החולקין. <b>גם </b>נ\"ל ברור שאף הרא\"ש לא אמרה. אלא בשכבר עבר זמנה ודאי. הוא דלא דחיא. אפילו י\"ט של גליות. שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצוה שעבר זמנה. כי הכא בגוונא דאיירי במתניתין. מיהו היכא די\"ט שני הוא ספק שמיני. כה\"ג ודאי מודה דדחינן ליה משום ספק מילה בזמנה. דחביבא מצוה בשעתה. ואפילו בספיקה דחבוב מצוה בזמנה אזלינן לחומרא. דספיקא דאורייתא הוא. ודוק. <b>והכי </b>משמע לי לשון תשובת הרא\"ש שהביא בב\"י (י\"ד סוס\"ו) ודלא כהב\"י דלא שאני ליה. יפסיק ותני לאסור בכל גוונא. ולא נהירא. <b>ולכאורה </b>היה עולה על דעתי לומר. דמר אמר חדא. ומר אחר חדא ול\"פ. דאפשר הר\"מ נמי לא קאמר אלא בספק. אבל בודאי שלא בזמנה. אימר מודה להרא\"ש. איברא לא מיחוורא כולי האי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מל ולא פרע. </b>הקשו התו' תימה אמאי אצטרי' למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ\"ל: ",
+                "<b>והתי\"ט </b>האריך לשון בזה ליישב תמיהתם. ולא ירדתי לסוף דעתו כלל. ולא ידעתי מה חידש. ואם רצונו לומר דקמ\"ל במל ולא פרע כאילו לא מל לגמרי. משא\"כ בציצין דלא הוי כלא מל. משו\"ה אצטריך. לא ידענא מנ\"ל לחלק ביניהם. דכיון דמעכבין. ודאי דהוי נמי כאילו לא מל לגמרי. ולדעת התו' אי איתא דפריעה לא ניתנה לאאע\"ה. בשר החופה כ\"ש דלא הוי מעכב ביה. ונשארה קושית התו' במקומה דלדידן דבשר החופה רוב הגובה של עטרה מעכב. משום דמכסה מקצתה של עטרה. כל שכן פריעה דעדיין ודאי מכוסה העטרה: ",
+                "<b>איברא </b>דדעת התו' אינה מוכרחת בזה. דאפשר לומר אע\"ג דבשר החופה מעכב. משום דאפי' מילה לא עביד כתקנה. וסד\"א בשר המכסה את העטרה הוא דמעכב. אבל מ\"מ פריעה לא מעכבא. אע\"פ שכל העטרה מכוסה בקרום. לית לן בה. אלא לכתחלה. קמ\"נ דאף זה הוי כאילו לא מל. ודיקא נמי מתני' דקתני רישא אלו ציצין כו'. ולא קתני נמי הניח בשר החופה כו' כאילו לא מל כדקתני סיפא. והא ודאי כי שביק מידי דמעכב. כמאן דלא עבד מידי דמי כנזכר. אלא ע\"כ ה\"ט משום דכשלא חתך בשר החופה. פשיטא ליה לתנא דהו\"ל לא מל ממש. ולא שייך למימר כאילו לא מל בדרך דמיון. דכיון דמעכב במילה גופה. ודאי לא עשה ולא כלום. אבל כי עביד מילה כהוגן. אע\"ג דלא פרע אימא דלא מעכבא. דאכיסוי קרום לא קפדינן בדיעבד. אשמועינן דאפ\"ה הו\"ל כאילו לא מל ולא עשה כלום. אע\"פ שבאמת מל יפה. (דמילה הא עבדה ופריעה מילתא אחריתא היא) חשבינן ליה כלא מל. ואולי גם התי\"ט נתכוין לכך עם שאין לשונו נוטה לכך ולא האיר דבריו כלל: ",
+                "<b>עי\"ל </b>קושית התו' דמל ולא פרע. ציצין דפריעה קאמר. כעין מה שתירץ ר\"ת לר\"י הלבן ביבמות (דע\"א ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שורין את הכרשינין. </b>רש\"י ז\"ל גרס ואין שולין כהא דתנינן בי\"ט אף מדיח ושולה. ובמשנה ד' פ\"ב דמ\"ש משמע דגרסא זו ברי\"ש היא נכונה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החלתית </b>י\"מ שהיא החלבנה ובלעז אשאפיטידא ועפ\"ב דע\"א.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היתה של עור. </b>לשון הרע\"ב היתה על של עור. מפני שהכר הוא לשון זכר. לכן הוסיף בו על. להסב הלשון על הלשלשת. שהיא לשון נקבה. והיא המקבלת פעולת הקנוח: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נוטל </b>את הטבלא (שיש תורת כלי עליה) <b>ומנערה</b> דהו\"ל טלטול מן הצד. לגבי מוקצה שמונח עליה. <b>ואע\"ג</b> דקיי\"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. היינו דווקא לצורך דבר האסור (עיין א\"ח סימן שי\"א) משא\"כ כאן. שאינו עושה לצורך העצמות והקלפין. כי אינו עושה אלא לפנותן. ולנקות שולחנו הוא צריך. משו\"ה שרי כה\"ג. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן ש\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מקנחין בו </b>צריך לומר דאז לא הוי פסיק רישא. אם י\"ל עור בית אחיזה. שיכול לקנח בו בנחת. משא\"כ כשאין לו. שא\"א כלל בלי סחיטה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מצילין ממנה מזון ג\"ס </b>כתב רמ\"ז צ\"ע אם ג\"ס דקתני. היינו אפילו נשברה במנחה כו'. ויש סברא לקולא כי היכי דמקלינן בכלים. דאילו גבי דלקה לא שרי אלא בב' כלים. והכא מותר אפי' בכלים הרבה. <b>אשתביש </b>בלשון הטור. ולא הבין דלרבותא נקט שני כלים. למימרא דאפ\"ה לא שרי אלא שלש סעודות. והוא הדין להרבה כלים. בג\"ס שרי. טפי לא. וכל שכן הוא. אבל בכלי אחד. כמה דבעי מציל. ודלקה וחבית שנשברה. שוים בכך. בזה ובזה. וכן פירש\"י בהדיא. לכן יטול מה שחדש בכאן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שובר אדם את החבית. </b>עבתי\"ט שכתב בשם הר\"ן כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור. הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דהיכא משכחת דהתירו מלאכות האסורין בשבת משום צורך. דדווקא בי\"ט הוא דשרי צורך אוכל נפש. אבל בשבת מצינו שאפילו בשבות דטלטול מוקצה הקל העמידו דבריהם. ואף לצורך מצוה לא התירו בו. והא ודאי דלא גרע איסור דמקלקל. מטלטול המוקצה שאין לו עיקר מן התורה: ",
+                "<b>ולעי\"ד </b>אפשר דמקלקל אסור גם מן התורה אע\"פ שאין חייבין עליו דוגמת חצי שיעור דאסור מ\"ה. והיינו דווקא היכא דמכוין לקלקול דמלאכה היא. אלא שאינה צריכה לגופה. והכא ה\"ט דשרי. דלא קמכוין לקלקול. ודבר שאינו מתכוין שרי אפי' במתקן. ואע\"ג דפסיק רישיה אסור. היינו דווקא במתקן. אבל הכא דמקלקל הוא. ולא מתכוין נמי. דאין כוונתו אלא להוציא האוכל שבתוכו והו\"ל כשובר אגוזים. משו\"ה שרי אפי' לכתחלה. ועיין בריש כתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שובר חבית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן אבל בכלי גדול לא. <b>וצ\"ע</b> מאי בנין וסתירה שייך הכא. כלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה. ולא הוי סותר על מנת לבנות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ממרח </b>נ\"ל דממרח לאו היינו ממחק גמור ממש. ואין בו חיוב חטאת. דשאני ממחק שהוא תקון העור ודבר המתקיים. משא\"כ בשעוה. אלא משום דדמי לממחק. אית ביה איסורא. <b>ומ\"מ </b>במירח שעוה לסתום נקב דכלי. דאורחיה בהכי. שכן מקיימין אותו בעת הדחק. קרוב הדבר להתחייב עליו חטאת. מ\"מ אינו ודאי והיינו ספיקיה דריב\"ז. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשרו. </b>כתב הרע\"ב שנפלו. מפרש שנשרו לשון נשירה. הנו\"ן יסודית ונקודה קמ\"ץ והמלה מהקל. לא מהנפעל מענין שרייה. והכי משמע בגמרא דריש משילין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שוטחן בחמה </b>אבל לא כנגד האור שהיד סולדת בו דמבשל. כך כתב בב\"י בשם המרדכי. <b>משא\"כ</b> בחמה. דאפי' במקום שהיד סולדת בו שרי. דאין דרך בשול בכך. ע\"ל פ\"ג מ\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוחץ במי מערה. </b>עבתי\"ט ונ\"ל שלשונו מוטעה וצריך לתקנו כך ולא תני לה אלא לגלויי אמי מערה דחמין נינהו. והיינו נמי חמי טבריא. אלא שחמי טבריא מגולין. וחמי מערה מקורין. ואיכא למיחש לזיעה כו' וק\"ל: ",
+                "<b>ונסתפג. </b>עבתי\"ט שכתב וא\"ת והיאך שרינן להסתפג והא קיי\"ל דבגד שרייתו זוהי כיבוסו. ובודאי האמת הוא כמ\"ש הר\"ן בשם בעל התרומה דלא אמרינן הכי אלא בבגד מטונף. אבל כאן א\"צ לזה. דבלא\"ה לק\"מ. דהכא ליכא שרייה במים. דאינו אלא מנגב מים הטופחים על בשרו. ואין הבגד נשרה בכך וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן האשה מחברתה ככרות. </b>עמ\"ש בתי\"ט ז\"ל ואף על גב דבהלוואת כדי יין ושמן נמי איכא למשמע אי כהלל כו' מ\"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו כו'. ומשו\"ה נמי בש\"ס כי דייק בשבת הוא דאסור כו' לא דייק ארישא עכ\"ל. ואינו מספיק כלל ודוחק נגלה: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב במה שאוסיף להקשות אתלמודא מנא ליה למידק מתני' דלא כהלל. דהא לא אסר הלל אלא בהלוואה. ובמתני' דהכא לא שרינן אלא בשאלה. דהדרא בעינא ואינה אלא לזמן מועט וניתנה ליתבע מיד. דילמא מודה בה הלל. דלא דמיא להלוואה דאינה פחותה מל' יום. התם הוא דמיחזי כריבית. וקשי' נמי אתרצן מ\"ט לא שני ליה הכי: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר דארישא לא דייק. דידע דאיכא לשנויי כדשנינן. אלא ממשנה יתירה ס\"ד למידק דאתי לאשמועינן דלא כהלל. ודחינן דליכא למשמע מנה. דאפי' תימא לא שני להלל בין הלוואה לשאלה. אכתי מיתוקמא מתני' כוותיה. ודילמא אדרבה משו\"ה תני בבא יתירא לאשמועינן דינא דמתני' אפי' אליבא דהלל. וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למה\"ר </b>אברהם יצ\"ו. <b>השמעתני</b> קול מלין מקצת מעיינים שראו בספר לח\"ש רפכ\"ג דשבת. וחשבו שלא ראיתי פירש\"י בגמרא שם. <b>לזאת</b> אשיבך ואת רעיך. כי הן אמת קצרתי שם קצת. מתוך שסמכתי על המבין. כמנהגי במקומות הרבה. לתפוס לשון מועט המחזיק את המרובה. ומובן למעיין משכיל הטורח לירד לסוף דעת המחבר. ועתה שאני רואה שלא הספיק לכם הקצור. לכן אבאר לך כוונתי הפשוטה וברורה מאד לבלתי מתעקש. ורצוני לומר מנליה לאוכוחי מדוקיא דסיפא. דקתני ובלבד שלא יאמר לו הלוני דקאי נמי אככרות. ולמידק הא בחול שרי. ודלא כהלל. דילמא לעולם אתיא כהלל. ולא שאני ליה להלל. בין שבת וחול. דבתרוייהו הלואה אסירא. ושאלה שריא. והכא גבי שבת. שאלה אצטריכא לתנא. דלא תיסק אדעתין. בשבת אפילו שאלה תתסר. משום דילמא אתי למכתב. א\"נ מהו דתימא נגזור שאלה אטו הלואה. משום איסור מוסיף וחומרא דשבת. משו\"ה קמ\"ל שאלה דשריא לעולם אפילו בשבת. ואיידי דנסבה להיתירא נקיט ואזיל כולה מילתא. וכייל נמי לאיסורא באגב. כסוגיא דמתניתין בדוכתי טובא. <b>ואי הכי</b> מנליה לדיוקי ולמפלג בין שבת וחול. משום סיפא דלא אצטריכא. דוק הכי משום רישא דצריכא כדאמרן. נקטה לסיפא (בפרט דאכתי לא ידעינן לדהלל) ולא תפלוג אלא בין שאלה והלואה ולק\"מ. ומה לו להתרצן לדחוק. והלא ריוח הרבה לפניו. שאין להוכיח כלום דלא כהלל. אלא על כרחך צ\"ל כתרוצי. דמתניתין קשיתיה. וניחא טפי יתורא דמתניתין. מה שלא נתיישב כל עיקר בדברי תי\"ט. אף לא בדוחק. הנה הזקקתני לפרש (ולהאריך נגד טבעי) דבר המבואר בעצמו. למי שיש לו לב מבין וחכם לכשירצה להעמיק מעט. ולא כרץ על ראשי השבלים ומהלך על הגחלים. ואינו מתהלך בעיונו לאט. ואוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם מה ילעט. מובטחני שלא יקוץ בלחמי הניתן בעיון יפה ולא יבעט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יתכוין כו'. </b>כתב הרע\"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא: ",
+                "<b>ר\"ל </b>אפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי\"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע\"ב וק\"ל. והוא כדעת הר\"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא\"ח (סי' שכ\"ב): ",
+                "<b>קוביא </b>פי' הרמב\"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי\"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע\"ז לשחוק שקורין בל\"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע\"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע\"פ. וכך פירש\"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל: ",
+                "<b>על הקדשים בי\"ט. </b>עבתי\"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב\"ם הכי הו\"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי\"ט. אבל לא על של חול. ולהראב\"ד ודעמיה הול\"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי\"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי\"ט והא בשבת קיימינן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי\"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש\"מ אף בי\"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא\"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ\"ב ע\"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה\"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה\"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ\"ו ע\"א): ",
+                "<b>והכא </b>מילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי\"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות: ",
+                "<b>ובזה </b>יש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי\"ט. ואע\"ג דעל מנות של י\"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג\"כ בי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>עדיין קשה לי על דרך זה דמ\"ט שרי להטיל על מנות קדשים די\"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס\"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק: ",
+                "<b>ודרך </b>שני נ\"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי\"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו\"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא\"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל: ",
+                "<b>ובזה </b>מתיישב ג\"כ מה שהקשו התו' דהא בפ\"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע\"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע\"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק\"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל: ",
+                "<b>אמנם </b>בלשון הגמרא צריך לדחוק לפ\"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ\"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ\"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור ודוק. נ\"ב. <b>ואיברא</b> למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ\"ל מטילין על הקדשים שבי\"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי\"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי\"ט שחל בשבת. <b>ודלא</b> כמג\"א (סימן שכ\"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי\"ט דוקא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יאמר אדם לחבירו. </b>לדיוקא אתי דאי לגופיה פשיטא. והקשו בתו' ונימא דאומר לו שכור לי פועלים למחר. ומה שתירצו נ\"ל דוחק דהא אדרבה חבירו אצטריך ליה. ולא מיבעיא הוא עצמו. ולי נראה לתרץ דא\"ה מאי איריא לחבירו אפי' לגוי נמי לא יאמר ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ולא. ודוק. עמ\"ש במו\"ק צדדתי להתיר בגוי. וע\"ש בחי\"ג בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>סכין ומריחין </b>הקדים התכלית. ע\"ד וירום תולעים ויבאש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נותן כיסו לעכו\"ם </b>הקשה הרא\"ש דהכא פירש\"י וכן הרע\"ב דנותן מבע\"י ולקמן מפרש\"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו\"ם א\"א מצווה כו' הא ב\"ה מתירין מבע\"י ע\"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך: ",
+                "<b>ודבר </b>תימה הוא שלא ירגישו רש\"י ורע\"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ\"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס\"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק\"ו דבהמה. אפ\"ה ס\"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע\"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ\"ה קמ\"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ\"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר\"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה: ",
+                "<b>ומה </b>שדייק הרא\"ש דא\"כ מה צריך טעם דעכו\"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע\"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש\"י לפמ\"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו\"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש\"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו   דפ\"ד דעירובין מ\"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום: ",
+                "<b>מניחו על החמור. </b>לשון הרע\"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי\"ט דר\"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ\"ש הרמב\"ם עכ\"ל. ",
+                "<b>ואני </b>אומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ\"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ותימה </b>מהתי\"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר\"מ ז\"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ\"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק: ",
+                "<b>ועד\"ז </b>י\"ל גם לשון הרע\"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ\"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק\"ל. אכן באמת גם עליו ז\"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית: ",
+                "<b>והא </b>דמפרש הרע\"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע\"ג דבלא\"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ\"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ\"מ משום מחמר איכא. ולפ\"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור איכא. נ\"ב (ואתיא כמ\"ש התי\"ט רפ\"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסיום הדבור דווקא. <b>והוי</b> יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד\"א בר\"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד\"ה. וכ\"מ רפ\"ד דפסחים. <b>ואפילו</b> מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר\"פ הכא בשמעתין. <b>ונראה</b> דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד\"א בר\"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. <b>מיהו</b> קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע\"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ\"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. <b>א\"נ</b> בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מתירין </b>ואפילו היה קשר גמור אין בכך כלום. כיון דאוכלי בהמה הן. דכוותה תנן בהדיא לקמן שילהי פרקין. ומדבריהם למדנו שקושרין: ",
+                "<b>ואף </b>למ\"ד התם דלא שרי אלא בשל מצוה. הכא נמי מצוה היא להאכיל לבהמתו. ובזה א\"צ למ\"ש התי\"ט. דבקשר המותר איירי. אלא בכל אופן הוי קשר מותר כמו בגמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>בגמי. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סי' תרנ\"א.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לדקה </b>צ\"ע אם אפילו לדקה שבגסה. כגון עגל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין אובסין כו' ואין ממרין </b>כו' בשבת (דביה קאי) משום דהוי כעובדין דחול. <b>ש\"מ</b> דבחול שרי. ולית בה משום צב\"ח. וכן בסיפא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומהלקטין לתרנגולים</b> מכלל דבחול המראה בעופות נמי שריא. כמו שעושין לאווזות בארץ מעררין. ולית דחש ליה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הדלועים. </b>עמ\"ש בתי\"ט בשם הב\"י דהיינו התלושין מאתמול. אבל מחוברין כיון דלא לקטן מבע\"י אקצינהו ומודה ביה ר\"ש עכ\"ל. ",
+                "<b>ובאמת </b>כך פירש\"י (ביצה דכ\"ד) אבל מ\"מ לא מיחוור כולי האי לשטתיה דהרב\"י דמיקל אפי' בב\"ח שמתו. איכא מ\"ד בגמרא בהדיא דמודה בהו ר\"ש אפ\"ה אזיל לקולא. וכן תפס בתי\"ט שטתו כדלקמן. ולדבריהם צריך לדחוק מאד בפי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. כמ\"ש בתי\"ט לקמן משם התו'. א\"כ כל שכן בדלועין שאעפ\"י שנתלשו בו ביום. מאי מוקצה איכא והלא ראוין היו לבהמה אף במחובר. וקיי\"ל דמותר אפי' להעמיד בהמתו על המחובר: ",
+                "<b>וי\"ל </b>משום דמיירי באשוני דקשין הן. ואינן ראוין לבהמה שלמים. משו\"ה במחובר לא חזו לבהמה כלל. כיון דאי אפשר לחתכן. ודאי אקצינהו בידים. ולא דמי לעופות דראויים לכוס חיין לכלבים ודוק: ",
+                "<b>אבל </b>נ\"ל עיקר דלאו משום דדחינהו בידים. מיתסרי מן המחובר. אלא משום גזרה שמא יתלוש. ועיין בתו' ריש ביצה (ד\"ג ע\"א) ד\"ה פירות הנושרין: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפירין נדרים. </b>כתב הרע\"ב דהפרת נדרים בין לצורך שבת בין שלא לצורך שרי. כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. והכי איתא בגמרא: ",
+                "<b>וצריך </b>לעיין דהא קיי\"ל נשאלין על ההיקם. א\"כ הדר הו\"ל כנדרים דעלמא שאינן ניתרין שלא לצורך השבת. ומי נימא מסייעא לדעת קצת פוסקים הסוברים דאינו יכול לישאל על ההיקם אלא ביום שמעו. ויש לדחות דנדרי אשה ובת ודאי שאנו מנדרים דעלמא. כיון דלאו בדידהי תליא מילתא אלא באב ובעל. מי יימר דמיחרטי בהו למחר וליומא אוחרא. ואי לא האידנא דילמא הדרי בהו. ותו לא מזדקקי להו. משו\"ה מכל מקום הוי לצורך ודאי: ",
+                "<b>מיהו </b>הא קשיא לי אי איתא להא דפסק בש\"ע (י\"ד סרל\"ד) דחכם מתיר אחר קיומו של בעל ואב. א\"כ מאי שנא נדרי האשה והבת מכל שאר נדרים. (ובזה א\"ל ג\"כ שחששו שמא לא ירצו לילך לחכם להתירן. דמאי אכפת לן אי אינהי לא חיישי כדלא חיישינן בשאלת נדרים. ואע\"ג דבאשה איכא למימר דחיישינן דמפקה דאומר אי איפשי באשה נדרנית נדרים שיש בהם עינוי נפש. מ\"מ בבת מאי איכא למימר. וא\"ה בכל אדם נמי נימא הכי ודוק) כיון דמ\"מ אית להו התרה. ומכאן תשובה גם למה שחילק שם בהגה בין קיים להחריש. גם לא ידעתי מהו ההפרש. על כן נ\"ל עיקר כדעת הסוברים דאין חכם יכול להתיר אחר הקיום. והכי משמע בגמ' פ' כירה (דמו\"ב): ",
+                "<b>לידע אם יש בגיגית פותח טפח. </b>פי' הרע\"ב שביל קטן היה כו' אלא שגיגית מונחת ע\"ג. נראה שחסרה מלשונו מלת סדוקה כדי שיתכן פירושו בנמשך וכצ\"ל גיגית סדוקה כמ\"ש בגמרא ובכן יבוא המשך לשונו על נכון. ",
+                "<b>וזה </b>הסדק לפי שיטת הרע\"ב פשוט שהוא היה על פני כל הגיגית מראשה לסופה. ומעתה אפי' היה בכל אחד משני צדי הסדק רוחב טפח. אין הטומאה באה מתחת זה לתחת זה. מאחר שהבתים חלוקים זה מזה. על כן לא ידעתי כוונת התי\"ט במה שכתב וצ\"ל שבשני צדי הסדק כו'. שזה ודאי אינו מהצורך לומר כן. ואם נתכוין לצדי הסדק לארכו. אין לשונו מכוון שא\"כ כך הי\"ל לומר וצ\"ל שהיתה סדוקה כולה: ",
+                "<b>ואמנם </b>גם שיטת הרע\"ב תמוהה בעיני מאד. שלפי' איני יודע מה ענין פותח טפח לכאן. שאפילו אין כאן פותח טפח. אין הטומאה עוברת את הסדק אפילו אינו אלא כל שהוא. דקיימא לן אין לבוד בהלכות טומאה. אלא כל ב' בתים החלוקים ונפרדים זה מזה אפי' משהו. אין טומאה יוצאה מזה לזה. ומשנה ערוכה היא בפי\"א דטהרות [צ\"ל בפ' י\"א משנה ב' דאהלות] גבי אכסדרה. ואפלו גבי בית שנסדק לא פליגי ב\"ש אלא כשטומאה בפנים דסופה לצאת. ואפ\"ה לב\"ה סגי בחוט המשקונת וקיי\"ל הכי (אולי אליבא דר\"י דהתם קאמר והא יחידאה הוא). ע\"כ אין מקום לפירושו של הרע\"ב כאן. שאם כדבריו לא היו צריכין לידע אם יש בו פותח טפח זה פשוט. ולא ידעתי מהיכן למד לומר כן ולא מצאתי לו חבר בדבר זה: ",
+                "<b>ואולם </b>פי' הר\"מ ז\"ל נראה עיקר והוא הוא מ\"ש התו' בשם ר\"ח אע\"פ שיש שינוי ביניהן במלות. המכוון אחד הוא דוק ותשכח: ",
+                "<b>איברא </b>שגם פירש\"י יש מקום אתי ליישבו בס\"ד אע\"פ שהתו' ורש\"י ז\"ל עצמו נתקשו בו משום דאין חילוק בין יש בארובה פותח לאין בה פותח טפח. שבשניהן שנינו בשוה הטומאה בבית כנגד ארובה טהור. הטומא' כנגד ארובה כנגד הבית טהור ע\"ש. ואי משום הא לא קשיא ואכתי איכא לאוקמי לפירש\"י שפיר משום דהא דיש בארובה פותח טפח ואין בה שוין. היינו לענין כלים שלמטה בבית. ושכנגד אוירה של ארובה מתחתיה. אבל לענין העומדים מלמעלה על האויר של ארובה. פשיטא דיש חילוק בין אם יש בה פותח טפח אם לאו. שכשיש בארובה פותח טפח. ודאי הכלים שעליה וכן אדם העובר ומאהיל עליה טמאין. בין שהטומאה כנגד ארובה. בין שהיא בבית שלא כנגד ארובה. כדתנן התם נתן רגלו מלמעלן עירב את הטומאה. ואם אין בה פותח טפח מיהת כשהטומאה שלא כנגד ארובה. מה שמאהיל עליה טהור. דאין הטומאה יוצאה בפחות מפותח טפח. (ואפילו כנגד ארובה נמי איכא לאשכוחי דמה שלמעלה טהור בשאין בה פותח טפח). וזה ברור מאד לענ\"ד. ושפיר איתיה לפירש\"י שהטומאה היא תחת הגיגית. ומת שלם היה ושלא תחת הסדק היה מונח ולא היה הסדק על פני כולה אלא כארובה היה עשוי. והיו צריכים לידע אם יש בסדק פותח טפח. מפני אדם וכלים שיאהילו עליה ודוק היטב. כי מן השמים זכו לי ליישב פי' רש\"י שבודאי קבלה היה בידו מהקדמונים ז\"ל. ונסתלקו תמיהות התוס' מכל וכל. ורצו ליכנס לדוחקים עצומים וסוף לא נתקיים בידיהם ז\"ל פירש\"י. ולא עלה בידינו פירוש המשניות דאהלות כהוגן לדבריהם עיין ותדע. ומעתה בעזה\"י הכל מתוקן בריוח: ",
+                "<b>וקושרין </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ב דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ההפרש. אחר יום שמעו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומדבריהם </b>מתוך מעשיהם. כמו כלה הבית לכל דבריו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת שבת</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4c4e0e09734b4bb49ca28b18dde0a936ee3fb2ae
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים. </b>עיין פי' הרע\"ב. והא דבעינן דווקא ל' יום קודם. נ\"ל משום דהוא השיעור כדי שיבואו הרחוקים שבא\"י. או שלוחיהם לירושלם עם שקליהם. דכל א\"י הוא מדת ט\"ו יום כי שכיחי שיירתא וכי ליכא שיירתא דאזלי ביממא וליליא. הוי שלשים יום. יעויין מ\"ש בחי' פ\"ק דפסחים באורך: ",
+                "<b>ועל הכלאים. </b>כתב הרע\"ב ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל. דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי. ונאסרו ע\"י תערובת לא שייך בהו ביטול. וכתב בתי\"ט ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קושיא מי דמי ביטול טעם לביטול ממש. ביטול ממש ודאי לא שייך במידי דאי קאי לחודיה שרי. ועירובו גורם לו ליאסר. ואיך יבטל ע\"י רוב מאחר שדרך איסורו בכך. הרי גם בבשר בחלב אין ביטול בפחות מששים. ורוב אינו מועיל לו לבטלו כיון שעדיין הטעם נרגש וטעם כעיקר. ועל כן אפילו בשאר איסורין שבתורה (למר מדאורייתא ולמר מדרבנן) אין ביטול כל זמן שהטעם קיים. שהרי האיסור כאילו ישנו בעין ואי אפשר לו להתבטל. כמו יבש ביבש שמתבטל ברוב מפני שאין האיסור ניכר. משא\"כ בלח שניכר הוא ע\"י הטעם המוכיח עליו ומגלה בושתו של איסור שעדיין לא נתבטל. וכ\"ש בדבר שעירובו בדבר אחר גורם איסורו כבשר בחלב. שלד\"ה אין לו ביטול מן התורה עד שיתבטל הטעם: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דקיי\"ל בבב\"ח אליבא דכ\"ע חנ\"נ כדכתבו המפרשים מה\"ט משום דכל חד באפי נפשיה שרי. וכי איתנהו בהדי הדדי עירובן גורם האיסור. וזהו עצמו של איסור כל זמן ששניהם נמצאים ביחד. אע\"פ שהאחד מועט מחברו. אך בהעדר הטעם נעדרה מציאותו ועבר ובטל ומסתברא דהיינו דרבא (חולין דקח\"א) דאע\"ג דס\"ל דחידוש הוא אפ\"ה אינו אוסר אלא בנ\"ט. כדאיתא התם משום דדרך בישול אסרה תורה דגלי רחמנא דלא דמי לכלאים בכרם. והוא מטעמא דפרישית דאע\"ג דחידוש הוא שחידשה תורה שמין אחד מועט יאסור את המרובה. לא אמרה אלא כשיש מציאות לשני המינין ביחד. משא\"כ כשהאחד מרובה כל כך עד שאין מחברו בנותן טעם. כמאן דליתיה דמי. וע\"כ מה שבטל בב\"ח בס' זהו לפי שגם הטעם נתבטל במיעוטו (דבלא\"ה לאו מששא אית ביה דכמה אמוראי סברי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא עיין חולין דצ\"ח ברש\"י). דהכי קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא בטפי מס': ",
+                "<b>ואינו </b>דומה לביטול ברוב שישנו לאיסור בעין. אלא שהרוב רבה עליו ומבטלו מגזרת הכתוב. אע\"פ שהוא בעין שהרי הוא האיסור אחר הביטול. כשהיה קודם שנתבטל. ואעפ\"כ התורה עשאתו כמי שאינו ואינו ניכר אחר שנתע' ברוב. אבל כשהטעם בטל ואינו נרגש. לא מחמת הרוב בלבד הוא מתבטל. רק שדומה שאין כאן עוד שום דבר מן האיסור כלל. אלא נתהפך לעצם אחר ולא נשאר בו מאומה מהאיסור: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בביטול יבש ביבש שאע\"פ שבטל בשאר איסורין חד בתרי. מ\"מ אין הרוב עושה את המתבטל כאילו אינו. שהרי לא נשתנה בכלום. ולא עוד שאע\"פ שהוא נרגש שנתרבה כמותו. גזרת הכתוב היא שיחזור להיתר כאילו נשתנה בעצמותו: ",
+                "<b>ולכן </b>כאן בכלאי זרעים דחידוש הוא שחידשה תורה לאוסרן ע\"י התערב המינין זה בזה. על כרחך אינן בטילין ברוב. כיון שדרך איסורן בכך וכבשר בחלב בפחות מס' דמי וכנז'. דכיון דחדית לן רחמנא דלא שייך הכא ביטול ברוב כבעלמא. א\"כ לא מהני להתיר אפי' א' באלף. מאחר שאין בהן תורת ביטול ברוב. ואינן ניתרין אלא בביטול עצמו של המין האחר. באופן שלא ישאר רק מין א' עומד לבדו. וכל זמן שנשאר אפי' א' באלף. היאך יקבל הביטול. והוא לא נשתנה כל עצמו. מעתה תרי כמאה ומאה ואלף כתרי דלא מהני מידי לבטולי כה\"ג. במקום שהתערובת הוא האוסר שגילתה תורה שאין הרוב עושה ביטול. וזה ברור מאד בעזה\"י: ",
+                "<b>ועוד </b>שכאן האיסור ניכר כי מין א' במין אחר אפי' דבר מועט בהרבה אי אפשר שיתערב מבלי שיוכר שכל א' משונה מחברו במראיתו ובתמונתו. משו\"ה אפי' א' באלף לא בטיל כדכתב הרע\"ב: ",
+                "<b>וא\"ת </b>לזריעה מ\"ט שרי כל שאין רובע לסאה. י\"ל משום שנתערב בהיתר קודם הזריעה. שלא היה אז בדעתו לזורעו. ובענין זה ודאי בטיל מין מועט לגבי מרובה שקשה להפרישם ולא קפדי אינשי אפורתא כה\"ג. ואין התערובת בתלוש אוסר. לכך אף שנמלך לזורען מותרין הן כשהיו. ובדין הוא דאפי' ברובע לסאה. לא היה צריך למעט. דבהיתירא איבטיל ברובא. ומדאורייתא משרי שרי. ולא מיקרי זורע כלאים. אלא מדרבנן בעלמא צריך למעט וכדפירש הרע\"ב. כל זה ברור לענ\"ד ביישוב תמיהה ראשונה של התי\"ט. ואולי גם התוספת בע\"ז לכך נתכוונו אלא שסמכו על המבין: ",
+                "<b>עוד </b>כתב התי\"ט ז\"ל ועוד תימה דמשנ' שלמה היא כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה עכ\"ל. וגם ע\"ז נפלאתי דכוונת הרע\"ב פשוטה וברורה ולא עלה על דעתו דבר זה לומר שאין ביטול לכלאי זרעים ושמפני זה אסורין באכילה. דפשיטא באכילה מותרין ולא צריכי ביטול. דאפילו גדלו באיסור מותרין כדילפי' היתירא דידהו מקרא. ולא נתכוון הרע\"ב בזה שאמר דכיון שנאסרין ע\"י תערובת לא שייך בהו ביטול. רק לענין עקירה דמיירי בה הכא במתני'. משום דכלאי זרעים אסורים גם מלקיים וכמו שביאר הרע\"ב בסוף לשונו. באומרו דלא שייך ביטול וצריך לעקור הכל חוץ א' מהמינים: ",
+                "<b>ושני </b>הפירושים שכתב הרע\"ב במחובר עסקינן לעקור הזרע אחר שלא לקיים כלאים. ויש ביניהם שלפירוש הראשון אין צריך לעקור אלא כדי שיתמעט מרובע לסאה. ולפי' הב' צריך לעקור הכל עד שלא ישאר כי אם מין א' לבדו. ומה שאמרו במיעוט בית רובע ענינו לפי הפי' הב' להתיר לזרוע. דלא מיתסרא זריעת התערובת. אלא מפני מראית העין. ומשו\"ה במיעוט כזה סגי. וכדכתיבנא לעיל מפני שהתערובת בתלוש אינו אסור. ומתבטל מעצמו כל שלא נתערב בידים על מנת לזרעו. ולפיכך הותר אח\"כ לזריעה שאין שם כלאים על התערובת. וקמ\"ל בפי' הב' אע\"ג דהוה שרי לזרע. כגון שהוא פחות מרובע לסאה. אפ\"ה מצווין עליו לעקרן לכי גדלי. ולא מהני מה שנתבטלו כבר והותרו לזריעה להתירן בשביל זה בקיומן אלא צריך לעקור דלענין זה לא שייך בהו ביטול: ",
+                "<b>וכללו </b>של דבר שני איסורין הן בכלאי הזרעים ואינן תלויין זה בזה לענין ביטול. שיש חילוק בין זריעה לקיום. שאע\"פ שיש כאן תערובת פחות מרובע לסאה. דכבר נתבטל ואשתרי לזריעה. דהיינו משום דבטל מקודם שלא היה דעתו לזרע מתחלה. והועיל לו להתבטל לענין זה מכיון שאין נחשב ואין בני אדם מקפידין עליו. דבזריעה בעינן שיכוין לזרוע כלאים גמורים. וההיא שעתא דהיתירא הוו ולאו כלאים נינהו. דבלא כוונה איבטילו להו ממילא בתלוש: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא מהני מידי למשרינהו לקיימן לב' המינין כשיצמחו. שזהו איסור אחר הבא לאחר מכאן. ואינו תלוי במעשה האדם ובכוונתו. שהרו אפי' עלה התערובת מאליו אסור לקיימו. כדמשמע בפ\"ב דכלאים בתלתן שהעלתה מיני עשבים שאין מחייבין אותו לנכש. ודווקא בכה\"ג דלמיעקר קיימי. דלא ניחא ליה בהו וסופו לעקרן. ושמע מנה דעקירה בעו אע\"ג דעלו מאליהן. וא\"כ הדבר ברור שאין מועיל כלום. מה שהותרו לזרוע להתירן אף בקיום. דקיום מילתא באפי נפשה היא דבכל אופן שיצמחו הכלאים. בקום עקור קאי אפי' עלה מאליו בלי זריעה כנז'. דלא שייך השתא ביטול ברוב מאחר שדרך איסורו בכך. ופשוט מאד דאף מה שנזרע בהיתר לא עדיף לענין קיום ממה שצמח מאליו בלי זריעת אדם. אדרבה ודאי מיגרע גרע ואיני חושב שיסתפק בזה אדם. אבל הם דברים ברורים מאד בעזה\"י: ",
+                "<b>ופירושא </b>בתרא דהרע\"ב נכון ביותר ולא כמו שחשדו בתי\"ט בדבר שתשב\"ר אין נכשלין בו. ונהפוך הוא ששגג הרבתי\"ט בכוונת הרע\"ב באומרו אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול. איהו סבר דלכל מילי קאמר וגם לענין איסור אכילה. וליתא אלא לענין הקיום הוא דלית להו ביטול שצריך לעקור. ולא יקיים אלא מין א'. ואם עוקרן גם יחד ומניחן בתערובתן אף הן מותרין באכילה. ושפתי הרע\"ב ברור מללו כדאמרן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ באורך. נ\"ב. <b>ובגמ'</b> דפרק בני העיר מוקמינן למתניתין. אפילו אליבא דרשב\"ג. דס\"ל שתי שבתות שואלין ודורשין לפני הפסח. ומשום שולחנות קדמינן מאחד באדר. משמע לכאורה. דלאו היינו טעמא. <b>איברא </b>דאיכא למימר מאן דס\"ל שתי שבתות. נמי מה\"ט קאתי עלה. ולא בעי אלא לפום שעורא. כי אזלי ביממא ובליליא. וקאי ליה רשב\"ג בשטתיה דאבוהי. מ\"ג פ\"ק דתענית. עמ\"ש שם בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב במשנתנו. ב\"ד שולחין בכל ערי ישראל. דמשמע ר\"ל ב\"ד הגדול שבירושלם שולחין שלוחיהם. <b>לא</b> ידעתי מניין לו זה. ועיינתי בדברי שני ראשי המפרשים. רש\"י והר\"מ. ולא מצאתי בהם כלשון הזה. אלא כך אמרו. משמיעין בהכרזת ב\"ד. ופשוט דסתמו כמשמעו. וכן כל ב\"ד בעירו. עושין הכרזה זו בכל המקומות. והטרחת שלוחין למה. גם לא היה מספיק להם שלשים יום. ואצ\"ל שאין די בשתי שבתות. ומתניתין נמי דייקא. דקתני סיפא ויוצאין. וק\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ מהאיסור. נ\"ב (והיינו נמי דקיי\"ל במעמיד בעור קיבת כשרה. אם יש בה בנו\"ט. הוא דאוסרת. ובציר מהכי לא. אע\"ג דאוקומי מוקים. ודבר המעמיד לא בטיל אפילו בשאר אסורין. אלא משום דכל כמה דלא יהיב טעמא. לאו בשר בחלב הוא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין כל צרכי הרבים </b>עתי\"ט בשם הר\"מ וכ\"מ. שבכל זמן משקין את הסוטות. <b>אין</b> הדבר כן בהחלט. אלא דווקא אם נמצאת מנחת שעורין מן הישן. אבל מן החדש. אסור עד אחר עצרת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>משרבו עוברי עבירה</b> קרי להו עוברי. אע\"ג דלא עבדי מידי. דמכל מקום איסורא מי לא איכא. <b>אף</b> דלא קיי\"ל כר\"ע. משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואפילו מאן דעבד איסורא שרי למקרייה עבריינא. כדאיתא בגמרא דכירה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. </b>מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דשוב אינו פוסק אאב קאי. ואם מת האב והבן עדיין קטן אין החיוב חל עליו. וזה שלא כדברי הרע\"ב שכתב אם מת אביו הוא שוקל ע\"י עצמו. וכתב בתו\"ט ובאמת לא ידעתי טעם לסברת הרע\"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן. ואולי כשירש מאביו דחוב חל על הנכסים עכ\"ל: ",
+                "<b>ומצינו </b>כיוצא בו באחין השותפין דלקמן שחייבין במעשר בהמה כשקנו מתפוסת הבית דהחיוב חל אנכסי אביהן. ומה\"ט נמי פטורין מן הקולבון דהוי ליה כשוקל ע\"י בניו משלו וק\"ל. והכי נמי אשכחן דכוותה בבכורות [ד' נ\"ו ע\"ב]: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לפי שיטת הרבתי\"ט בקטן דמתני' דקטן ממש הוא יש מקום לקושיתו. וי\"ל כתירוצו דבירש מאביו קאמר ומשום דחובה חל על הנכסים. והוא דבר פשוט ומוכרח לפי דרכו ז\"ל ולא היה צורך להתנא לפרשו דבכה\"ג מיירי בדירש דווקא. דאי לאו דירית קטן מהיכא אית ליה. הא אין קנין לקטן אלא מפני דרכי שלום [גיטין ד' נ\"ט ע\"ב]. ואפי' למאן דס\"ל היכא דדעת אחרת מקנה אותו הוא שלו [עיין חו\"מ סי' רמ\"ג ועי' תוס' סנהד' ד' ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן]. ע\"כ אין לו זכייה אלא מדבריהם הוא שלו נ\"מ להוציאה מיד הגוזל ממנו (ודברי הש\"ך צ\"ע) וכ\"ש דלא אפשר לאוקמה במזכה לו ע\"י אחר דלא אתי לידיה. דפשיטא דאין לו בה קנין אלא מדבריהם שתקנו זכין לקטן (עפ\"ט דב\"ב) ואדרבה זכייה ע\"י אחר ודאי גריעא טפי. דאפי' בגדול אינה אלא מדרבנן כי לא שוייה שליח זה ברור מאד בעזה\"י ודוק: ",
+                "<b>אמנם </b>אין צורך לכ\"ז לשיטת הרע\"ב בקטנים דמתני' דלפחות מבן עשרים שנה קרי קטן לענין זה. משום דאכתי לאו בר חיובא הוא בשקלים דכתיב בהו מבן עשרים שנה. ומכל מקום אם התחיל ועשה לאביו שליח נתחייב הבן. והוכרח הרע\"ב לפרש כן דקמ\"ל הך מתני' דחיובא אקטן רמיא. ולא כפירושא דרמב\"ם דהאב אינו פוסק. דלישנא דמתני' דחקיה. מדתני כל קטן כו'. דהכי הו\"ל למיתני האב שהתחיל לשקול ע\"י בנו שוב אינו פוסק. ובאמת ששיטתו של הרע\"ב בענין זה נוחה ונכוחה. והתי\"ט השיג עליו במה שפירש לקטנים דפירקין פחותים מבני עשרים (עיין במשנ' דלקמן) וס\"ל לבתי\"ט דקטנים ששנינו כאן ובסמוך כששקלו שמקבלין מידן. דפירושן ככנ קטנים דעלמא: ",
+                "<b>ותימה </b>תימה אקרא ואשתומם על זה כשעא חדא איך אפשר לומר כן. והרי משנה שלמה בקטן. קודם לזמן הבדיקה אע\"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ולא הקדשן הקדש [נדה ד' מ\"ה ע\"ב]. והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא מהם קרבן ציבור. א\"כ על כרחנו קטן דמתני' לאו בקטן דעלמא עסקינן. ואפי' בהגיע לעונת נדרים אין נראה לכאורה שיהא שייך בשקלים שקרבנות צבור קרבין מהם. כיון שעדיין פטור הוא מכל המצות. אין נכון להיות חלקו מעורב בקרבנותיהן. שהרי זה דומה קצת למי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא הרבים ידי חובתן [ר\"ה ד' כ\"ט ע\"א] הכי נמי לא אתי קטן דלאו בר חיובא הוא. ומפיק לצבור בחלקו דפתיך בתרומ' הלשכה ודוק: ",
+                "הגה\"ה ",
+                "<b>ואפי' </b>בקרבן יחיד שמענו להרמב\"ם ז\"ל בקטן הבא על שפחה חרופה שאעפ\"י שחייב באשם לדעתו. אינו מביאו עד שיגדיל כמ\"ש פ\"ט מהל' שגגות. ואין ראיה מפסח שממנין עליו הקטנים. דהא אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא [נדרים ד' ל\"ו] וקטנים אכלי אפי' לא נמנו עליו. וההיא דסוף נגעים דאדם מביא ע\"י בניו ובנותיו ומוקמינן לה בגמ' דפ\"ד דנדרים בקטנים שאין בהם דעת. דבני אתויי קרבן נינהו ע\"י גדול ובדידהו מיהת. דהא פרשינן התם דמיירי במחוסרי כפרה שאפי' בגדולים אין צריכין דעת כדאי' התם: ",
+                "<b>אבל </b>בשקלים ודאי בעינן דעת. ולא מיפטר העני ע\"י ששקל עליו חבירו אלא מדעתו. דאפי' בנדרים ונדבות מסקינן בסוף פ' האומר משקלי עלי [ערכין ד' כ\"א ע\"א] דלכ\"ע בשעת הפרשה בעינן דעת מתכפר. וטפי משמע דשקלים לחטאות ואשמות דחובה דמו לענין זה. דהא שקלים נמי חובה הוו. וממילא חייל חיובא דידהו. ולכפרה נמי אתו כדכתיב בענינא לכפר על נפשותיכם. ועדיפי מעולה דאע\"ג דמכפרת נמי [זבחים ד' ו' ע\"א] אעשה גרידא הוא דמכפרא. אבל תמידין ושאר קרבנות צבור כפרתן מרובה לכל ישראל. כדאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם (ונ\"ל דירושלם לאו דווקא אלא ר\"ל כל זמן שירושלם היתה בבנינה ובית המקדש קיים וק\"ל) ועבירה בידו ועליהן העולם עומד. מלבד כפרה פרטית שבקצתן. לטומאת מקדש וקדשיו כבפ\"ק דשבועות: ",
+                "<b>והא </b>דממשכנין עליהן דומיא דבנדרים ונדבות דקיי\"ל חייבי עולות ממשכנין. [ערכין ד' כ\"א ע\"א] משום הא לא איריא. דודאי חייבי חטאות ואשמות נמי ממשכנין. לאחר שעברו עליהן ג' רגלים מכיון דחזינן להו דפשעו. [תוס' ר\"ה ד' ו' ד\"ה יקריב] ושקלים נמי דכוותייהו אין ממשכנין עליהן אלא כשזמנן קרוב לעבור. אבל קודם לכן אע\"פ שכבר ישבו שולחנות במדינה אין ממשכנין. משא\"כ בעולות ושלמים שכופין ומעשין מיד ברגל ראשון. כדמשמע בפי\"ד מהנ' מעשה הקרבנות. על כן היה נ\"ל באמת ששקלים שוין לגמרי לחטאות ואשמות לענין זה. שצריכין דעת מי שניתן בשבילו אף מתחלה ועד סוף כמו בחטאות ואשמות דבעינן דעת מתכפר בשעת הפרשה ושעת הקרבה: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא נתחוור לי ההיא דפרק אין בין המודר. [ד' ל\"ג ע\"א] דתנן סתמא שוקל את שקלו ולא מפרש ביה לדעתו. כמו בסיפא [ד' ל\"ה ע\"ב] בתורם את תרומתו ומעשרותיו דתנן בהדיא לדעתו. וכן באידך בבא דמקריב עליו קינין וכו'. מתפרשא שלא לדעתו. כיון דלא תנן לה בהדיא: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דעל כרחך התם בשלא לדעת מיירי. דאל\"ה דכוותה בפורע חובו לדעתו אמאי שרי הא קמשתרשי ליה ובכה\"ג לאו אברוחי ארי בעלמא הוא. והא קמהני ליה. ותו דבעי לאוכוחי התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו דא\"א שלוחי דידן איך מקריב עליו. ומשו\"ה מיבעי לן לאוקמה במחוסרי כפרה ושלא לדעת דווקא. אבל בלדעת הו\"ל מהני בהכי ואסיר. והשתא לאו כל דכן הוא. אם במחוסרי כפרה שאינן באין לכפרה ואין ממשכנין עליהן. חשיבא הנאה מה שמקריב עליו. שקלים שכפרתן מרובה כדלעיל ועוד שממהרין למשכן עליהן עאכ\"ו שתחשב להנאה כששוקל עליו. הא ע\"כ דבשוקל שלא לדעתו איירי וצ\"ע רב. והתימה שלא ראיתי להמפרשים והמחברי' שדברו מזה וגם בחיבור המחוכם משנה תורה הדברים סתומים: ",
+                "<b>ולכל </b>זה לא הוצרכנו אלא לענין משנתינו דקטן שאביו שוקל על ידו. אם יש מקו' להעמיד דברי האומרים שקטן ממש הוא. ויש לו שייכות בשקלים ע\"י אביו כמו בזבחים: ",
+                "<b>אבל </b>במשנת קטנים ששקלו בעצמן. אין מועיל כל האי שקלא וטריא. דודאי אי אפשר לפרשה בקטנים גמורים. מטעמא דפרישית דאין הקדשן הקדש. דאפילו תימא דעת מתכפר לא בעינן. דעת מקדיש בעלמא על כרחך בעינן. דבלאו הכי הוו להו חולין בעזרה. וגבי זבחים נמי האב הוא שמביא ע\"י בניו. הא קטנים גופייהו לא לייתו כיון דלאו בני דעת נינהו ודוק: ",
+                "<b>וכן </b>צריך לומר גבי הלכה בנזיר שהאב מדיר את בנו בנזירות. והל\"מ היא שמביא קרבנות טומאה וטהרה כנזיר גדול. כמ\"ש הרמב\"ם ופשוט במשנה וגמרא דנזיר [ד' כ\"ח ע\"ב]. על כרחך צריך לומר שכמו שהנזירות חלה על הבן ע\"י האב. כמו כן הקרבנות שיביא. ע\"י האב הוא מביאן. ולא שיהא הבן עצמו הוא המביא. דבכל קרבנות אפילו דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר. דעת מקדיש ומפריש בעינן עכ\"פ בלי ספק. ולא קיי\"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. והכין דייקא נמי לישנא דמתניתין דנזיר דקתני היתה לו בהמה מופרשת. ולא קתני הפריש בהמה: ",
+                "<b>ולשיטת </b>התו' שם ע\"כ צריך שתאמר כן. דלדידהו אם לא מיחה מיד שוב אינו יכול למחות. ואי אמרת דהא דתנינן תמן היתה לו בהמה מופרשת. היינו שהקטן בעצמו הפרישה לבדו. הרי אחר ההפרשה אין לך קבלה גדולה מזו ואיך יוכל עוד למחות ודוק: ",
+                "<b>וגם </b>לשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' נזירות יפה מתפרש שחובת הבאת קרבנותיו של הבן על האב המדיר היא. שכך לשונו ז\"ל שם האב שהזיר בנו הקטן הרי זה נזיר גמור וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות. הרי שאין שום חובה מהנזירות מוטלת כי אם על האב שהזירו. ועל דרך זה נמשך לשונו שם באומרו ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכשישלים מביא קרבן טהרה. שזה הלשון מביא מוסב על האב שאמר למעלה. שמתחייב להשגיח על בנו בדקדוקי נזירות שבגופו. ובהבאת קרבנותיו שיביאם הוא עליו. והרי זה פירוש מרווח בדבריו: ",
+                "<b>וגם </b>מוכרח אתה לפרשו כך מחמת אותה שבהל' שגגות שהבאתי לעיל. שדעתו מפורשת שם שאין הקטן מביא קרבן שנתחייב בשפחה חרופה עד שיגדיל. ועל כן ילמד סתום מן המפורש. דהרי גם אשם נזיר הוא בא לכפרה ועל הזדון כשגגה כמו אשם שפחה חרופה. ולמה נחלוק ביניהם לומר שהבן הנזיר יביא קרבנו בעצמו. אלא ודאי ע\"י אביו דווקא: ",
+                "<b>איברא </b>עכ\"ז עדיין לא יצאנו ידי חובתי' בכך בדעת הרמב\"ם ז\"ל. דממה נפשך אכתי תקשי עליה מנא ליה בהל' שגגות דצריך להמתין עד שיגדיל ויביא אשמו. דילמא משכחת לה נמי בעודו קטן וע\"י אביו ושמא אפי' ע\"י שליח דעלמא בדלית ליה אב. דמדסגי בזבחים ובנזיר באב. ש\"מ דלא בעינן דעת מתכפר. וא\"כ בכל שליח או ע\"י אפוטרופוס מיהת שפיר דמי. דלא קפדינן אלא אמפריש בר דעת. והוי דומיא דתרומה ומעשר. שהאפטרופסין תורמין ומעשרין על היתומים: ",
+                "<b>ואת\"ל </b>דמהל\"מ לא גמרינן דחידוש הוא בנזיר. ותוכל להכריח כן בכח לדעת הרמב\"ם שכתב (בבן הנזיר) ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והא איהו ז\"ל פסיק דבקרבנות שהן לכפרה. צריכין דעת מתחלה עד סוף. ואליבא דכ\"ע בעינן דעת בחטאות ואשמות. א\"כ איך תמצא קרבן נזיר טמא בקטן ע\"י אביו. דאשם נזיר טמא לכפרה הוא בא. ועל כן בעלמא כמו בשפחה חרופה דלעיל פסק כהילכתא. דאי אפשר כלל לקטן להביא אשם זה עד שיגדיל וע\"י אביו נמי לא. כיון דקרבן של כפרה על חטא הוא. לא סגי דלא בעי מיהוי מתכפר בר דעת. ועל כרחין ההיא דנזירות חידוש היא וליכא למיגמר מנה. כדאמרינן בעלמא דאין למדין מהל\"מ: ",
+                "<b>אך </b>עתה הלאני המו\"מ הזה ושויתינן כגדי מסנקן. שחזרה התמיהה למקומה ועלומתי קמה. וגם נצבה בהל' נזירות שחידש לנו דבר גדול בזה שהוסיף רבינו משה (על לשון המשנה) מדעתו. במ\"ש הרב ז\"ל באותה הלכה ואם נטמא (הבן) מביא קרבן טומאה. דבמשנה לא שמענו אלא משלש בהמות של טהרה שנוהגין בו (ואף דבסוגיא דגמרא התם משמע לכאורה דמייתי נמי קרבן טומאה. אי לאו דמסתפינא אמינא דכל ההוא שיקלא וטיריא. אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר ולא לקושטא דמילתא. ולא פרכינן מעיקרא בשלמא לר\"י ניחא אלא לפלפולא בעלמא. דאפשר לומר דגם אם נטמא מביא קרבן טומאה דאיכ' למימר דכך היא הל\"מ. והני שינויי דריב\"ח ודאי שינויי דחיקי נינהו ולא אליבא דהילכתא וק\"ל. וא\"כ איך אפשר לריב\"ח דמביא קרבן טומאה. אלא ע\"כ קושטא דמילתא ליכא קרבן טומאה בנזיר קטן ודוק. אע\"ג דשתיק תלמודא. יש לנו כמה סוגיות כיוצא בה בתלמוד) וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו המפורש. הבו דלא לוסיף עליה. ועל החלוקים הראשונים אנו מצטערים למצוא טעם נכון. מניין לנו להוסיף עוד דבר הסותר למוסכם. ושמא לא באה ההל\"מ כי אם לנזירות של טהרה. אבל קרבן טומאה אין לו כיון דבעינן ביה דעת מתכפר וליכא. וצריך נגר ובר נגר לפרוקי ולמשקל אגר. עד כאן <b>הגה\"ה)</b>: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי שבקינן למתני' דדחקא ומוקמא נפשה. דקטנים דהכא איירי בגדולים מי\"ג שנה ולמעלה. ולא באו לכלל עשרים להתחייב בשקלים דמיעטינהו קרא דמבן עשרים ממשכון. ואם שקלו מקבלין מידם דאתרבו מדכתיב בהו איש. ובן י\"ג איש הוא. וכן משנתינו זו דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. נמי הכי מתפרשא בבן י\"ג. ולא תקשי היאך יוכל האב להעמיד חובה על בנו. דמיירי שעשאו שליח. כיון דהשתא בגדול עסקינן דמצי לשוויי שליח: ",
+                "<b>ומתיישב </b>נמי מה דקשה לכאורה אמתני'. דהא ע\"כ הא דאמרינן אינו פוסק. פירושו שעל כרחו צריך ליתן וכופין וממשכנין אותו. דאלת\"ה אלא שמקבלין ממנו אם שקלו. פשיטא בתחלה נמי מקבלין ממנו. ואפי' שקלו קטנים ע\"י עצמן. מקבלין מהן כדתנן לקמן. כ\"ש אם האב שוקל ע\"י בנו הקטן. וא\"כ כולה בבא דכל קטן וכו' כדי נסבה דממילא שמעינן לה לקמן במכ\"ש. אלא ודאי כדאמרן דחיובא אתי לאשמועינן וזה פשוט. א\"כ תיקשי אטו קטן בר מיעבד מצוה הוא. ולפום מאי דכתיבנא ניחא ופירש הרע\"ב אתי שפיר: ",
+                "<b>איברא </b>דמ\"מ איכא לאתמוהי אמאי נקט שהתחיל האב לשקול על ידו. דאליבא דרע\"ב בקטן מבן כ' מיירי. משמע דאפילו בשקל ע\"י עצמו. אינו פוסק. מכיון שנדרו נדר. וכ\"ש הוא ודאי שמתחייב ע\"י עצמו. אחר שהעמיד חובה על עצמו. בודאי כייפינן ליה לקיים נדרו כמו לשטת הרמב\"ם באב. וא\"כ ליתני הכי כל קטן ששקל שוב אינו פוסק. דמשמע בכל גווני דמה לי ע\"י עצמו או ע\"י שלוחו שכמותו וק\"ל: ",
+                "<b>ולהרמב\"ם </b>דמוקים למשנתינו בסתם קטן ניחא. דמשו\"ה מפרש הכא דהאב אינו פוסק אבל הבן פוסק. אבל אין לומר דלהרמב\"ם משו\"ה לא תני בקטן ששקל ע\"י עצמו. לפי שאין מקבלין ממנו שאין לו יד לזכות. והוצרך לשקול ע\"י אביו. דידו כיד אביו. ואביו אית ליה יד לזכות. דהיכי מיירי אי בשלו הא לית ליה. ואפי' תימא אית ליה. הא שליחות נמי לית ליה כדאיתא פ\"ק דמציעא [ד' י' ע\"ב] ורפ\"ב דקדושין: ",
+                "<b>ואי </b>בשל אביו ושוב אינו פוסק אשמעינן. ולעולם אבוה הוא דמצי שקיל עליה. ואיהו גופיה לא. מ\"מ קטנים ששקלו מקבלין מידן דלקמן לא מיתרצא. דודאי מיירי ששקלו בעצמן. ואיך אפשר זה בקטן גמור שאינו יכול לזכות. אלא ודאי ס\"ל לרמב\"ם נמי דמקבלין ממנו אפי' שלא ע\"י אביו. משום זכייה דמדבריהם דאית ליה לקטן מיהא. אלא שאינו נקבע בחובה ע\"י אביו. ואצטריך לאשמועינן דאב אינו פוסק: ",
+                "<b>וגם </b>לפי שיטתו של הרע\"ב י\"ל בזה דמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו רבותא אשמעינן דאפי' ע\"י אביו. מתחייב הקטן להבא. כיון דלענין שליחות גדול הוי. דמשוי שליח ונדרו נדר. ואיכא לאוקמה בנכסי עצמו. או אפילו תימא דשקל אביו על ידו משלו. קמ\"ל דנתחייבו נכסים ואתיא אליבא דהילכתא דאיפסיקא בפ\"ק דקידושין [ד' י\"ג ע\"ב] דשיעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה. והאשה שמתה מביאין יורשיה עולתה. אפי' לא הפרישה מחיים נתחייבו נכסים. ולפ\"ז אם שקל הקטן ע\"י עצמו פ\"א פשיטא שאינו פוסק ודוק: ",
+                "<b>ואין </b>להקשות היאך יתחייב ע\"י ששקל פ\"א בשביל בנו. אטו אי תקיל ע\"י עני משלו פ\"א. יתחייב כן לעולם ליתן בעדו השקל שהעני חייב. ולהרמב\"ם איכא למימר כיון דשקל ע\"י בנו הקטן ממש וגבול יש לו. אמדינן דעתיה דאב דודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה. וקבעיה עליה חובה כל זמן שבנו קטן. אבל גדול דהוא קטן דהרע\"ב שאינו מוטל עליו לפרנסו כאחר דמי. ועד אימת לשקול וליזיל. די\"ל דמיירי בסמוך על שולחנו דכקטן דמי לענין זכייה. וה\"ה למה שנותן האב בשבילו. בחובה קבליה עליה. כל כמה דסמיך על שולחנו. וכל מחסורו וצרכו עליו. ועיין מ\"ש בס\"ד בדיבור הסמוך: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דאשמעינן הכא בדמוחזק לן ביה דקטן הוא. ואכתי לא ידעינן דהביא שתי שערות. והתחיל אביו לשקול עליו. אמרינן דודאי ידע ביה אבוה דגדול הוא ושכבר הביא שתי שערות. ואבוה מהימן עליה לענין זה כדתניא פ' האומר דקידושין (דס\"ד) בני זה בן י\"ג ויום א' הוא נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות. ע\"ש בתו' דעשאוהו כדבר שבידו. משו\"ה מחזיקינן ליה מכאן ואילך לגדול דאי לא דקים ליה לאבוה ביה. דהביא שתי שערות לא הוי שקול על ידו. ושוב אינו פוסק דתנן. לומר שמעתה חייב בהן. והרי הוא כגדול. לענין שתובעין ממנו אם לא ישקול מעצמו. אע\"פ שאין ממשכנין עד בן כ' כמו שאבאר בסמוך מטעם הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה כל קטן. אית ליה (וירושה הבא מן האם אחר מיתת האב. לא שכיחא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין ממשכנין</b> יש ללמוד מכאן ק\"ו. לדיני ממונות בעלמא. כל היכא דאיכא מפני דרכי שלום. אין אומרים יקוב הדין את ההר. <b>מ\"מ</b> י\"ל נמי לאידך גיסא. דמצינו הדיוט חמור מהקדש בדררא דממונא. לגבי נזקין ושומרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שאינו שוקל. </b>כתב תי\"ט והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף כבירו' וכו' עיין לקמן מ\"ש בזה בפי' הירו'. עוד כתב ולדברי הרע\"ב משמע דקרא תניין דריש לתרומת הקרבנות וקמא באדנים והיינו טעמא דכתב לעיל דאינו שוקל עד בן כ' שכן כתוב בהך קרא מבן עשרים ולמעלה. אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דקטנים דמתני' מסתברא דעד בן י\"ג הוא ככל קטנים דעלמא. וכן פירשו הרמב\"ם והרמב\"ן וכן בהדיא בירו' ולפ\"ז קרא תניין באדנים. וקמא דלא כתיב ביה מבן עשרים בקרבנות. ואולי דעת הרע\"ב וכו' אבל לא ידעתי היאך יפרש הירו' עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>דעת רש\"י וכל המפרש' כהרע\"ב דקמא באדנים ותניין בקרבנות. ומ\"ש בשם הרמב\"ם והרמב\"ן ז\"ל שכתבו כן. לא כך אמרו שכל הקטנים עד שיהיו בני י\"ג שנה שייכים בשקלים כדעת התי\"ט. וממילא לשיטתו משנת י\"ג ואילך ממשכנין אותן. שהם ז\"ל לא הזכירו אלא שתי שערות כדאיתא בירו'. וגם בהביאו שתי שערות. אע\"פ שאמרו שחייבין בהן. מ\"מ אין ממשכנין וכמו שנבאר היטב לשון הירושלמי שעליו נסמכו בזה: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש התי\"ט בשם הרע\"ב שכתב לעיל דאינו שוקל עד שיהא בן כ'. אינו מכוון שכבר נתבאר שהרע\"ב סובר שקטן פחות מבן כ' שוקל וגם מחוייב לשקול. אלא שאין ממשכנין עד שיהא בן עשרים וכמו שיתבאר. וא\"כ בחנם עשה הרב בתי\"ט מחלוקת בין פירושו של הרע\"ב והני תרי תנאי הרמב\"ם ורמב\"ן ז\"ל. דלענ\"ד כולהו בשיטה חדא קיימי. אלא שלשון הר\"מ בחיבורו סתום קצת: ",
+                "<b>ולפי </b>שעיקר יסודו של הרב תי\"ט בענין זה על הירושלמי. וכסבור הוא ז\"ל שמתנגד לפי' הרע\"ב ולא ידע לפרשו ע\"פ דרכו. על כן אעתיק לשון סוגית הירו'. ואפרשהו מסכים מאד לדעת הרע\"ב. והכי איתא התם הלכה ה' אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הא כן כשהביא שתי שערות. אבל לא הביא ב' שערות לא. כהדא אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ובהל' ב' שאחר זה אפלוגתא דבן בוכרי וריב\"ז. גרס התם הכי. כתיב כל העובר על הפקודים ר\"י ור\"כ חד אמר כל דעבר על פקודא יתן. וחד אמר כל דעבר על ימא. מאן דאמר דעבר על ימא מסייע לריב\"ז. ומ\"ד דעבר על פקודא מסייע לבן בוכרי. תו גרסינן תמן הלכה ז'. ואע\"פ שאמרו כו' הא לתבוע (כצ\"ל ב' מלות) אין תובעין. הכא אמרת תובעין והכא אמרת אין תובעין. כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא ב' שערות ע\"כ סוגית הירו': ",
+                "<b>והנה </b>צריך להבין בהא דדייק מרישא אבל לתבוע תובעין הקטנים. ומוקים לה בשהביא שתי שערות. אבל לא הביא אין לו תובעין. וכדמסיק נמי בהלכה ז'. א\"כ מאימתי ממשכנין. כיון דלגדולים מבני י\"ג ולמעלה נמי קרי קטנים. אע\"פ שגדולים הם בכל מקום. דמשהביאו שתי שערות על כרחך בבן י\"ג איירי. דקודם לכן לא נפקא מנה מידי דשומא בעלמא נינהו. אלא ודאי בבני י\"ג ושהביאו ב' שערות משתעי. ואפ\"ה אין ממשכנין. מעתה איזה גבול יש למשכן. ומאיזה זמן יחשבו גדולים לענין זה. אם לא מבן עשרים. ומשום דתלמודא דבני מערבא נמי ס\"ל כהמוסכם דתניין בקרבנות מיירי. דכתיב ביה מבן עשרים: ",
+                "<b>ומבואר </b>נגלה בהשקפה מעטה דהירו' סותר דעת התי\"ט לגמרי. ועל כרחך ס\"ל דקטנים דמתני' לאו ככל קטנים דעלמא. ואית ליה נמי דקרא דבן עשרים לשקלי הקרבנות אתי. ושלש חלוקות הן לפי שיטת הירו' ואלו הן. בן עשרים ופחות מזה שהביא ב' שערות. ועוד קטן ממנו שלא הביא ב' שערו'. וכולן מי\"ג שנה ולמעל' הן. אבל קודם שנת י\"ג כיון דליתיה בנדר. כ\"ש בזה וכמ\"ש. ואפי' שקל אין מקבלין מידו. ברם מבן י\"ג ולמעלה אע\"ג דלא הביא ב' שערות. וקטן הוא עדיין שלא בא לכלל מצות בעלמא. מ\"מ לענין זה נידון כגדול. שמקבלין ממנו אם שקל מעצמו. אע.\"פ שאינו מחוייב להביא. כיון שהקדשו הקדש מסתמא ימסרנה לצבור יפה. ואולי גם במופלא סמוך לאיש. ס\"ל דמקבלין ממנו מאחר שנדרו נדר. אבל יותר סברא להעמידו בבן י\"ג. (ולקמן נמי נימא בה טעמא דאפשר איכא קפידא דווקא בבן י\"ג) דכבר איש הוא בשנים. רק שלכל שאר מצות עדיין קטן הוא. כל שלא הביא שתי שערות ומשו\"ה הכא נמי אפילו לתבוע. אין תובעין אותו. שהרי אינו חייב בהן. וטעמא דמקבלין ממנו כדאמרן. דמאחר דלענין נדרים איש הוא. חשבינן ליה נמי ביודע למסור לצבור יפה: ",
+                "<b>אי </b>נמי טעמא דמקבלין מאתו. כיון שהוא בן י\"ג. ואעפ\"י שאין לו ב' שערות. חיישינן שמא נשרו. אבל אין יכולין לתובעו ממון מספק דהמע\"ה ודוק. ובהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. עד שיגיע לכלל בן עשרים. ס\"ל דמחוייב הוא בשקלים כמו בכל המצות. דחשבינן ליה בעלמא לגדול. דמשו\"ה הכא נמי תובעין אותו. ואפ\"ה אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומקראי יליף להו. וכך היא הצעה של שמועה זו נאה ביותר: ",
+                "<b>והענין </b>הוא כך דבמערבא פסקי להך פסוקא לתלת למילף מנייהו בהך ענינא. דכל העובר חד. על הפקודים תניין. מבן עשרים תליתאי. וכולהו צריכי. דמכל העובר דאיפליגי בה ר\"י ור\"כ אי פירושו דעבר על ימא או על פקודא. נ\"ל דנפקא מנה נמי לענין קטנים דהכא. לפי מה שכתב הרמב\"ן בריש פ' כי תשא שגם בני י\"ג הם היו מכלל השש מאות אלף רגלי הגברים: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נ\"ל דמאו דס\"ל הא לתבוע תובעין את הקטנים. דאתי כריב\"ז דפליג אבן בוכרי ומחייב הכהנים מהך קרא דכל העובר על ימא. מהכא נפקא ליה נמי דבני י\"ג הן ג\"כ בכלל כל העובר על הים כמו הכהנים. אעפ\"י שאין מכלל הפקודים פחותים מבן עשרים. להכי אהני כל העובר לומר שכל אותן שנמנו ביוצאי מצרים שהם עוברי הים. דאין סברא לומר דמרבי אפילו קטנים מאד שגם המה עוברי הים. דמסתבר לאוקמי בהני דשייכי במצות. ועוד דבהכי לא מפקינן לקרא ממשמעותי'. דה\"פ כל העובר בפקודי הים דהיינו הגברים שנמנו ביוצאי מצרים והם נקראים ג\"כ עוברי הים: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דלא תיקשי למ\"ד דעבר בימא. היכא מפרש על הפקודים דאבתריה. דהשתא ניחא. והיינו טעמא דס\"ל קטנים פחותים מבני עשרים שהביאו ב' שערות בני אתויי שקלים נינהו. וחייבין הן ותובעין אותן. אלא שאין ממשכנין. דלהכי אהני קרא דמבן עשרים. לאגמורי דבבן כ' נמי תליא מילתא. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי. רצוני למשכן בני העשרים ולכוף אותם עד שיתנו: ",
+                "<b>ובן </b>י\"ג שלא הביא ב' שערות. מקבלין ממנו מסברא. מטעמא דפרישית אע\"ג דליתיה בשקלים בחיוב. בתורת נדר מיהא שקלינן מניה. וחזקה דמסרינהו לצבור יפה ולית לן בה. אי נמי בני י\"ג שלא הביאו ב' שערות. אם שקלו שמקבלין מהן. מכל העובר נפקא. דאינהו בכלל כל העובר בים. מפקודי מצרים נינהו. לפמ\"ש הרמב\"ן כנז'. ורבינהו קרא למשקל מנייהו אי מייתו. אבל לחיובא ליכא למימר דרבינהו קרא. דהא אכתי קטנים נינהו לכל מילי. ולא אשכחן חיובא בקטן. ואפילו בבן סורר דכתיב קרא בן ולא איש. אפ\"ה הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. משו\"ה מסתייה לאוקמי בהכי: ",
+                "<b>ובני </b>י\"ג שהביאו ב' שערות ולא באו עדיין לשנת עשרים. לא צריכי קרא. ופשיטא דחייבין בהן. ותובעין אותן מסברא. דמאי שנא מכל מצות ה' דמחייבי בהו. ותו איש כתוב בפרשה. למימרא דמשנקרא איש חיובי מיחייב. ומכל מקום אין ממשכנין כי אם בני עשרים וכדכתבינן. והעובר על הפקודים נמי למיגמר מניה אתי. אע\"ג דלא אפקינן קרא מפשטיה. ומצינן לפרושי העובר על הפקודים בחד מילתא. כדפרשינן אליב' דמ\"ד על ימא. דבכללן אתה מוצא בני י\"ג וכהנים. אפ\"ה אייתר ליה. דהא מצי למכתב כל העובר מבן עשרים דשמעינן תרתי. ולשתוק מהפקודים. אלא לאורויי דאין ממשכנין את הכהנים. אעפ\"י שנתרבו מכל העובר. ולא נתמעטו מן הכתוב מבן עשרים. הוה אמינא דכהנים בני עשרים. משכון נמי ניסב מנייהו. להכי אצטריך הפקודים כלומר דבעינן נמי הפקודים במקום אחר במנין אחד. ולא הנמנין בפני עצמן. ואי לאו הכי למאי אתא: ",
+                "<b>ואחרי </b>הודיע אלהים אותנו את כל זאת מעתה נשוב לבאר ל' הירו' בהל' ה' דייק ממתני'. דמדתנן אין ממשכנין את הקטנים. משמע הא לתבוע תובעין אותן. דאל\"ה לישמעינן רבותא טפי. דאפילו תובעין לא. ומיבעי ליה לאוקמי הכא כשהביא שתי שערות. כלומר קטנים דאיירי בהו השתא. על כרחך בשכבר הביאו שתי שערות. ולכן תובעין אותן. לפי שחייבין הן בשקלים כמו בכל המצות. או משום דאתרבו מכל העובר. וקרי להו קטנים הכא. לפי שעיקר מצות שקלים רצוני לכוף. עליהן ולמשכן. אינה אלא בבני עשרים גדולים גמורים. כדמוכח קרא דמבן עשרים. אבל לא הביא ב' שערות. לא. כלומר אפי' לתובעו אין יכולין. דקטן פטור מכל המצות. ובכל התורה כולה לא מצינו מצוה בקטן. ואפילו מיירי בבני י\"ג. כל זמן שלא הביא ב' שערות קטן הוא. ולא מצינן לרבוייה אלא לענין לקבל ממנו אם שקל מעצמו. ולא להוציא ממנו בחיוב כנז': ",
+                "<b>אחר </b>זה אמר כהדא אין ממשכנין וכו' פירושו כדרך זה שאמרו אין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. ור\"ל עד שיהיו אנשים גדולים בני עשרים ויהיו להם ג\"כ ב' שערות. דאפילו הביאו ב' שערות לחוד אין ממשכנין. וכן בן כ' לחוד בלי הבאת ב' שערות ג\"כ אין ממשכנין. כיון שעדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו או שיוולדו בו סימני סריס. ולא אתרבי בן עשרים למשכון. אלא כשהוא גדול דווקא. ונקט חדא מנייהו דאין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. וה\"ה לבן כ' דבעי מיהוי וכלומר דאין למשכן אלא גדולים ודאי. וא\"כ ת\"ק דס\"ל דאין ממשכנין אלא גדולים האמורים כאן כנז'. אע\"ג דדריש נמי העובר בים. ויש במשמעו ג\"כ בני י\"ג לחייבן בשקלים כמ\"ש לעיל. אפ\"ה ס\"ל דלא אתרבו למשכון. כן היא מתניתין דאין ממשכנין את הכהנים כלומר דאזדה מתניתין לטעמה בהא כההיא ודרך אחד לשתיהן ששני דברים הללו שוין בדינן ונלמדים ממקרא אחד. שגם הכהנים חייבים לדבריו. לפי שהם כמו כן עוברי הים. ואין ממשכנין אותן. דלהכי אתי על הפקודים. דמשכון תלי נמי בהו וכדפרישנא. הלכה ו' מבוארת: ",
+                "<b>הלכה </b>ז' ואף על פי שאמרו מהדר אמתניתין ואע\"פ שאמרו אין ממשכנין כהנים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם. דייקינן מנה הא לתבוע אין תובעין. דלא תנן אלא ששקלו מעצמן. ואפילו מיתבע לא תבעינן להו. ורמי דיוקי אהדדי. ומשני דלעיל בהביא ב' שערות תובעין. ומ\"מ אין ממשכנין. וכאן שלא הביאו ב' שערות. אבל אינן פחותים מבני י\"ג. דבציר מהכי אי אפשר כדכתבינן סגין אי בעית אימא גמרא וסברא. ואב\"א קרא דנפקא לן מניה דווקא בני י\"ג. אבל קטנים ממש מקבלין נמי לא: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לפום מאי דפרשינן בדיוקא דסיפא דלתבוע אין תובעין. וקתני כהנים דומיא דקטנים ששקלו דדוקא הוא דמקבלין. אבל אין תובעין את הכהנים. וקשיא לרישא דקתני אין ממשכנין הכהנים. דע\"כ צריך לומר דתובעין אותן מיהא אית ליה לתנא. וכן בדין דזיל בתר טעמא דאתרבו מכל העובר. והא מהאי טעמא כתבינן לעיל דבני י\"ג שהביאו ב' שערות חייבין ונתבעין. ודין שניהם שוה כמ\"ש למעלה בטוב טעם. י\"ל דהיינו דתנינן אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ועל כרחך אית לך למימר דטעמא דמפני ד\"ש אתביעה קאי. דהא משכון בלא\"ה לא נסבינן מנייהו. דאימעיטו להו ממשכון מקרא כדפרשינן יאות. ולמאי קאמר מפני ד\"ש. אלא שאפילו לתבוע אין תובעין אותן מפני דרכי שלום. שהדין היה נותן לתובען ג\"כ אם לא מפני דרכי שלום ולא מהדין: ",
+                "<b>וזהו </b>שאמר לעיל כהדא כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני ד\"ש. שר\"ל שדין א' לשניהם. ומדין תורה גם הכהנים נתבעים כמו בני י\"ג שהביאו ב' שערות. אחר שהן חייבין כמותם. אלא שמניעת התביעה מפני דרכי שלום וכדיוקא דסיפא. ורישא חסורי מחסרא והכי קתני אין ממשכנין הכהנים. אבל תובעין. ומפני מה אמרו שלא לתבוע מהן. אלא אם שקלו מעצמן מקבלין. הא ע\"י תביעה לא כדדייקא סיפא. מפני דרכי שלום. ודוק היטב. הדין הוא פרושא דהך סוגיא דתלמודא ירושלמאה. והוא המחוור והנכון והיא דעת הרע\"ב ז\"ל ומסכמת מכל צד עם הירושלמי: ",
+                "<b>ואיה </b>איפה עדותו של הרב תי\"ט ז\"ל במחילת כבודו הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואנחנו לא נדע מה נעשה להפוך בזכותו כאן ולפרש הירו' ע\"פ דרכו ז\"ל. וגם דעת הרמב\"ם בפירושו יש להסב אותה עד\"ז. ועכ\"פ אין ממנה סיוע. וככה הם דברי הרמב\"ן בפי' התורה. שאחז רק דרך הירושלמי מופשט הביאור. אמנם לשון הר\"מ ז\"ל בחבורו סתום מכל צד. ויש להפליא על אשר לא שת לבו לדעת הירו' לבאר החלוקות הג' האלה הנז'. אחר שהוא ז\"ל נאמן ביתו וחושש לו בכל מקום. ולפעמים אף במקום שחלוק מתלמוד שלנו כידוע לרגיל בפסקי הלכותיו. כל שכן במכילתין. שעל כרחנו אנו צריכין לו להעדר הבבלי. ואין כוונת הרב ז\"ל לסתום אלא לפרש וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל</b> ע\"פ הר\"מ הביאו תי\"ט וכתב דל\"ג במתני' אבל. ולפיכך מפרש דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב. <b>ותמיהא </b>מילתא טובא. דלכאורה משמע בסוגיא דגמרא. לא ימנע. או שכותי דינו כגוי. או גרוע מגוי. די\"ל דין משומד. שאפילו נידר ונידב אין מקבלין מידן. משא\"כ בגוי. דמקבלין מהם עולה לד\"ה. <b>והשתא</b> היכי ס\"ד שיקבלו מהכותי חטאות ואשמות. שאינן לא נידר ולא נידב א\"כ כמאן אתיא. <b>לכן</b> נ\"ל לפרש סוגי' דתלמודא מערבאה עלה דמתני' כך. תפתר כמ\"ד כותי כנכרי. לפי שנחלקו בה. ששנו בברייתא כותי כנכרי. רשב\"ג כישראל לכל דבר. ועל כרחך לא אתיא מתני' כרשב\"ג. שבמשנתנו הושוו הנכרי והכותי. שאין מקבלין שקליהם. ואתי רבי אלעזר ואמר לעולם רשב\"ג היא. מתניתין בנכרי לחוד מיירי וסמי מנה והכותי. אלא מכותי ודאי מקבלין מהן. ודתנן ואין מקבלין מידן קינין חטאות כו' כולה בנכרי עסקינן. אבל כותי. כישראל הוא לכל דבריו. ומקבלין ממנו הכל. ועלה קאי תני כן אדם לרבות הגרים כו'. והני נמי ס\"ל גרי צדק הן. ולאו מומרים נינהו. והדר אקשי עליה תלמודא מתני' פליגא עליה דר\"א. והיינו מתניתין דידן דקתני ואין מקבלין מידם קיני כו'. לפום מאי דאוקי ר\"א למתניתין בנכרים בלחוד. היכי מסיק ואין מקבלין מהם קינין ותמה על עצמך היאך אפשר לפרש זו בנכרים. וכי יש קינין כו'. דצריכא למימר. וא\"כ מוכח דמתניתין פליגא אר\"א. ולא ס\"ל לאוקמתא דידיה. דאל\"כ א\"א להבין המשנה אלא לחלוק בין הרישא והסיפא. דרישא בנכרי וסיפא בכותים. וזה דוחק נגלה. <b>ומשני</b> אין כך הוא. ושבקה למתניתין דמוקמה נפשה. רישא בנכרי וסיפא בכותי. ולעולם רשב\"ג היא. וגרס הר\"מ ומקבלין מידן קני זבים וחטאות כו'. ומתוקמא בכותי. כך אני אומר בשטת פירוש הר\"מ. שע\"כ היתה לו גירסא זו. אלא שיש דוחק במ\"ש אולי ישוב. דמשמע קצת דס\"ל. שדין כותי כמומר. וא\"כ. אין מקבלין ממנו שום קרבן בעולם. ואצ\"ל חטאת. כמבואר בחבורו בפ\"ג ממה\"ק ופ\"ג משגגות. וי\"ל שכוונתו. אולי ישוב לדעת חכמים ג\"כ. <b>אמנם </b>לגירסא דידן. פירוש הסוגיא הוא ג\"כ עה\"ד הנ\"ל. שפירשנו. דר\"א מוקי לרישא דמתניתין בנכרי. אבל כותי ס\"ל דמקבלין ממנו שקלים מיהא. אע\"ג דלא משוי להו כישראל לכל דבר כרשב\"ג. אלא מילתא מציעתא קאמר. דשקלים דווקא הוא דמקבלין מהם. משום דדמו קצת לנדר ונדב. שממותר הלשכה. מקיצין המזבח. ואין חלק השוקל ברור. משא\"כ בחובות שאין בהם שום שייכות לנדר ונדב. מודה שאין לכותים חלק בו. דס\"ל לא אתרבו גרים אלא לנדר ונדבה. וכל כיוצא בהן בלבד. <b>וזה</b> הפירוש מוכרח. דאל\"ה. מאי קאמר אבל בכותי לא. כיון דגרע מנכרי. ומשומד נמי הוי. אמאי לא לתנייה. דבר זה אין לו שחר. ולא צורה דשמעתא. גם להמסקנא אין הבנה. על פי דרך המפרשים. דוק ותשכח שפירושנו מוכרח.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן שקלו כו' אם נתרמה התרומה מעל: </b>",
+                "<b>הא </b>פשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י\"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה\"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס\"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה: ",
+                "<b>מיהא </b>קמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ\"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע\"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש\"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע\"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי: ",
+                "<b>ותו </b>מספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ\"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י\"ח. וצע\"ג:   ",
+                "<b>שוב </b>עיינתי ברמב\"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י\"ח. וצ\"ל דס\"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י\"ח: ",
+                "<b>מ\"מ </b>עדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע\"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ\"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב\"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י\"ח. וכשנמלך זה אח\"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י\"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש: ",
+                "<b>אמנם </b>יש בזה קצת דחוקים. וגם צ\"ע לפ\"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע\"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס\"ל דכה\"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו: ",
+                "<b>אבל </b>לסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג\"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק\"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה: ",
+                "<b>וצריך </b>לדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ\"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ\"ו דכריתות ודוק): ",
+                "<b>ולסברא </b>הב' שאמרנו במשנתינו דכה\"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ\"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה: ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע\"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ\"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע\"א] עד שידור תחתיה. כ\"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ\"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא\"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא: ",
+                "<b>או </b>דילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע\"ב דה\"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס\"ד והמעיין המשכיל יבחר: ",
+                "<b>מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן. </b>כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ\"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ",
+                "<b>ואפשר </b>דבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע\"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ\"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ\"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו\"ה תני בהו תקנתא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחטאת אין לה קצבה </b>. מ\"ש הרע\"ב שאם ירצה יביא חטאת במעה כסף. כך אמרו חכמים בפי' דנפיק בשה בדנקא ועמ\"ש ריש חגיגה בס\"ד. ומשנתינו דאמרה חטאת זה מביא בסלע היינו למצוה מן המובחר. אז שיעורו הפחות כבש בן סלע כדאיתא שילהי מנחות [דף ק\"ז ע\"ב] בהדיא. אמנם מ\"ש הר\"מ ז\"ל שהחטא' קונים אותו בדינר. לא ידעתי מהיכן יצא לו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>דרכונות </b> ראיתי בסד\"ה. שהוא מטבע דריוש המדי (על שמו נקרא) מזהב טוב. משקלו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר נזירים. </b>אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ\"ל דר\"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל דא\"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א\"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו\"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל\"ש ידועים הכל שוה: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי נ\"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא\"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע\"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה: ",
+                "<b>מותר נזיר לנדבה. </b>מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר\"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד\"י) ואע\"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר\"א) שמא מ\"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד\"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר: ",
+                "<b>ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו </b>פי' נפש עיין מ\"ש בס\"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז\"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה\"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר פסח שלמים</b> ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ\"ט דפסחים. וכ\"ה בתוספתא. <b>וצ\"ע</b> שלא זכר הר\"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. <b>והוי</b> יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ\"ט דפסחים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר שבוי. לשבוי</b> כו'. <b>ואם</b> לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי\"ד (סרכ\"ג) והובא גם בח\"מ (סרפ\"ג). <b>ובהא</b> תליא נמי ההיא דבח\"מ (סרנ\"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. <b>ודברי</b> הרב בש\"ע צ\"ע. שנראין כסותרין זא\"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ\"ג. כדעת הרא\"ש. ובסימן רכ\"ג כדעת הרשב\"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. <b>והרב</b> בהגה פוסק בשני המקומות כהרא\"ש. <b>ולענ\"ד</b> דעת הרשב\"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. <b>ולא</b> ידענא לגמרי מנ\"ל להרא\"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. <b>והא </b>כתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. <b>הגע</b> בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח\"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. <b>וכמו</b> שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ\"ד. <b>וגדולה</b> מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר המת בונין לו נפש </b>כו'. <b>כתי\"ט</b> ול\"פ אם יש עוד מותר. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז\"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. <b>וכי </b>נמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא\"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ\"ל אם הוא אדם גדול.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והן גרנות למעשר בהמה. </b>פיר' הרע\"ב ואע\"ג דמותר לאכול כו' אפ\"ה לא שחטי להו אינשי כו' דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה [פסחים ד' ד' ע\"ב] בדבר שאין חסר לו כלום. וכתב האי\"ט קשה קצת דהא ודאי חסר לו האימורין עכ\"ד: ",
+                "<b>ונרא' </b>דשפיר קאמר הרע\"ב שאינו חסר כלום. דהא מצי לאתוייה לשלמי הרגל שחייב בהן בלא\"ה. וכדתנן בפ\"ק דחגיגה [ד' ז' ע\"ב] ישראל יוצאין י\"ח (של שלמי שמחה) במעשר בהמה. נמצא ודאי שאינו מפסיד כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא במנעל ולא בסנדל </b>בגמ' דיבמות מוכח דה\"ג ואין צ\"ל במנעל וסנדל. והיינו דמפרש התם משום דאין נכנסין בהן לעזרה. למימרא דמשו\"ה פשיטא לתנא בהני דבלא\"ה נמי אסירי: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ עיקר טעמא הכא הוא משום חשדא דאית בהו נמי. שמא נתן לתוכן מעות. וזה פשוט ואי כדגרס בתי\"ט ולא במנעל. ומפרש טעמא. משום דאין נכנסין בהן לעזרה. אי הכי מאי שיאטיה הכא. בכל דוכתי דתנא כניסה לעזרה. כמו בתמיד ויומא ודכוותה. אטו אצטריך ליה לפרושיה דלא יכנס במנעל. ותו הא אפילו להר הבית אסור. ומאי איריא לעזרה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והתורם מתכוין ודוחקו. </b>בירו' גרס ודוחפו לקופה. נראה שדחפו למרחוק לבטל כוונת השוקל: ",
+                "<b>והודיעך </b>כאן שני דברים. א' שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה. ואף שלא יעלה בידו. יש לו שכר על כוונתו הטובה. והב' שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול. כדי שיהא יד כל אדם שוה בהן. ויזכה מי שיזכה שיעלו שקליו בתוך התרומה לכך היה דוחפו לערבו בתוך הקופה. עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יוודע היכן נפל: ",
+                "<b>עד שיאמר להם אתרום </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח (סי' נ\"ג) שכל דבר מצוה צריך להיות בהזמנה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>של בית ר\"ג </b>זה ודאי הוא ר\"ג הזקן שהיה בפני הבית. כדאמרינן פ\"ו דשבת (טו\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שיאמר להם אתרום </b>פירוש שיאמר כן לעומדים בחוץ. שבאו עמו עד הנה. לכבוד ולתפארת. כדי לעשות פומבי לדבר. שכך יפה למצוה ולמקיימה. לעשותה בהדור (ברב עם הדרת מלך) ובהכנה רבה. לא כמתעסק ועושה בדרך עראי. שאינו בטוח גם מן המכשול. ולכן מצינו כזאת גם בקצירת העומר ובמעשה פרה. שלא היו עושים המטפלים בהם. אלא ע\"י הקדמת שאלה ונטילת רשות תחלה. <b>אכן</b> כאן. הבאים עמו לצורך כך. לא היו רשאים להכנס עמו לפנים אל הלשכה. לראות להשגיח עליו במעשה התרומה. שאם כן. היו נראים כאילו באו לשמרו שלא יגנוב מאומה. וילקו כחושדים בכשרים. גם כתיב ולא יחשבו את האנשים וגו'. לפיכך ודאי נשארו עומדים בחוץ. ומבפנים היה מדבר עמם. ושואלם אתרום. <b>וזה </b>מוכרח גם ממ\"ש אין התורם נכנס לא בפרגוד כו'. ואילו היו בני אדם נכנסין עמו. מה היה צריך לכך. הלא עומדים עליו ורואים את מעשיו. <b>אבל</b> הוא מעצמו עושה כל מה שיוכל להמלט מן החשד. זה ברור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ נפל. נ\"ב <b>וא\"ת</b> האי זריז הוא. ולמה לא יהא נשכר. שכר מצוה מצוה. שתתקיים כוונת חריצותו והשתדלותו הטובה והרצויה. ואינך אפסידו אנפשייהו. דאיבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדאמרינן גבי כת שלישית. שנקראת עצלנית. אע\"ג דלא אפשר בלא שלש כתות. <b>דלא</b> דמי. התם ודאי בדידהו תליא מילתא. דמצו זרוזי ואקדומי. ולא עבדי. משו\"ה עצלנים נינהו. אבל הכא מאי מהני להו להני דמקדמי. אדרבה הנך דמייתו בתרייהו. מקרבי טפי לתורם. דשכיחן ליה דרמיין באפיה. שקיל מנייהו. א\"כ משכחת הכא שפל ונשכר. והזריז נפסד. אלא על כרחו צריך היה לערב הכל תוך הקופה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל קרבנות צבור. </b>ה\"ה דכייל נמי בגדי כהונה כדכתיבנא בס\"ד בסדר יומא (מ\"ז פ\"ג). ולאו כל דכן הוא משומרי ספיחים ודכוותייהו דחשיבי צורך קרבן. ק\"ו לבגדי כהונה. דצורך קרבן עצמו דלא אפשר בלא\"ה ומכשירים נינהו. דפשיטא דכקרבן דמו. משו\"ה לא חשיב להו. אי נמי תני ושייר. ולא קשיא מאי שייר דהאי שייר. דהא שייר טובא כדאיתא בגמרא ריש פ' שני דייני וע\"ש [כתובות ד' ק\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>שומרי ספיחים. </b>לענין מ\"ש התי\"ט בשם התו' דהא דבר שמור אסור. עמ\"ש בס\"ד בחי' לר\"ה (ד\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר נסכים. </b>פי' הרע\"ב גזברי ההקדש היו ממציאין מעות כו' וכן כשמודדין כו' עכ\"ד פלוגתא דאמוראי היא ומייתי להו הרע\"ב לתרווייהו: ",
+                "<b>אבל </b>הר\"מ ז\"ל בפ\"ז מהל' כ\"ה לא הביא בירוצי המדות. ומשמע לי מדפליגי בה פסק כר' יוחנן דהוא מרי דתלמודא טפי מר\"ח בר יוסף. ועוד דתלמידיה דר\"י הוא כדמוכח בכמה דוכתי דארחב\"י משמיה דר\"י. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: ",
+                "<b>ושכתב </b>הראב\"ד הביאו בתי\"ט ז\"ל אע\"פ שאין משתכרין בשל הקדש. ה\"מ פירות שהוא כעין גנות. ר\"ל דווקא פירות וריוח שהוא דרך גנות אין מרוויחין בו. דהיינו לקנות בזול ולמכור ביוקר מהשער היוצא. הוא דאין משתכרין בשל הקדש שריווח כזה יש בו מהגנות בודאי. אבל נסכים שלוקחים לצרכי המקריבים והותירו. ע\"י שיד הקדש על העליונה. אין כאן גנות כל עיקר. דטיבותא הוא דעבדינן להו ליחידים. שאם לא ימצא להם לקנות מיד. לא יצטרכו לחזר ולטרוח אחריהן. ויהו מזומנין לפניהם. ואעפ\"כ אינן צריכין לשלם ביותר מהשער היוצא אז. לכן ודאי אין גנאי בדבר לגמרי שמתחנה לא נעשה לריווח ההקדש כלל וגם לא יגיע לו הפסד באופן זה: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רא\"א </b>ימכרו לצרכי אותו המין עחי\"ג ר\"פ המנחות והנסכים (קא\"א).</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'. </b>כתב תי\"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע\"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב\"ד הוא שיהא מחויב לספק מד': ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה הזקיקו לכך. שלענ\"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא\"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים.   שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט: ",
+                "<b>וא\"ת </b>במאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע\"ג דאין ריבית להקדש [ב\"מ ד' נ\"ז ע\"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ\"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה\"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ\"ק דקידושין [דף כ\"ט ע\"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי\"ל לעולם דאית ליה. ואפ\"ה הקדש חוזר כה\"ג מטעמ' דכתב הכ\"מ פ\"ט מהלכות מכירה. ע\"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז\"ב) ע\"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ\"ד א\"צ אלא ר\"א לית ליה דר\"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר\"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר\"ן והה\"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ\"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר\"א בהשגות כתי\"ט. אבל לא כן דעת הר\"מ: ",
+                "<b>ואם החמיץ יין. </b>כתב תי\"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב\"ם בפ\"ז מהל' כ\"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ\"ז הנ\"ל כר\"י דפ\"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת\"ק. משום דר\"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת\"ק. ס\"ל דהילכתא כר\"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ\"ע מודו: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע\"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י\"ל כן. וא\"כ אין טענה על הרמב\"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתתיה בן שמואל. </b>נראה שהוא הנזכר במשנה א' דפרק ג' דיומא כדמוכח התם בגמרא ושם גורס מתיא ב\"ש: ",
+                "<b>בן בבי. </b>נראה לי שנקודתו היא בי\"ת ראשונה בציר\"י ושניה בקמ\"ץ. שכך מצינו שם אדם בעולי הגולה מבבל בספר עזרא: ",
+                "<b>על הפקיע. </b>מ\"ש התי\"ט בדעת הראב\"ד אין לו טעם. ומש\"ע על הרע\"ב הפקיע הוא להלקות כהני' והלוי' שנמצאו ישני' במשמרותיהם. דלא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים עכ\"ד: ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דקדק הרע\"ב בלשונו שלא כלל אותם בכלל אחד. תדע מדקאמר והלוים בה\"א הידיעה. ולא אמר כהנים ולוים דהוי משמע דבחדא מחיתא מחיתינהו וק\"ל. ועכשיו כך הוא פירושו שלוקים בו כהנים הראויים ללקות כשפשעו בפייס כדאי' ביומא [דכג\"א] ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ופירש\"י מזה הממונה שהוא על הפקיע. ואין ספק בדבר שגם הכהנים לוקים מיד זה הממונה על הפקיע. וזה תימה על הרב תי\"ט שלא ראה לו זכות להרע\"ב ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>מלבד זה אין הרע\"ב מחויב להודות בהנחת התי\"ט. שאפשר לומר שגם הכהני' על משמרותם בג' מקומות לוקים כשנמצאו ישנים. דמאי שנא. וילמד סתום מן המפורש. ואמנם מפני שעל הרוב בן לוי הוא הלוקה והרגיל ללקות דמרובא פריש ומי דואג יותר מן המלקות לא מי שרגיל. וגם כהנים זריזין הן. ע\"כ אמר שם התנא במדות כלשון הזה שהשומעים קול הנלקה תולין אותו בבן לוי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלו הן הממונים </b>עמ\"ש הרע\"ב ורבותי פירשו ע\"ש שהממונים הראשונים כו'. <b>ויש</b> לתמוה על זה. דהא ודאי בנחוניא חופר שיחין ליכא למימר הכי. דהוא הוה בסוף ימי בית שני עם ר\"ח בן דוסא תלמידו של ריב\"ז בזמן אחד. כדאיתא פ\"ה דב\"ק (דנט\"א) כעובדא דבתו שנפלה לבור הגדול. <b>ועוד </b>ס\"פ היה מביא (יא\"ב) נראה שהיה נמצא בדור תנאים אחרונים. וצ\"ל שהיה זקן מאד. <b>וא\"כ</b> נראה יותר שהוא היה מהאחרונים בזמן. לא מהראשונים. כי לא יעלה על לב שהוא התחיל מנויו עם התחלת בית שני. ועמד בו כל משך עמידת ב\"ש. שידוע שהגיע סופו בימי ריב\"ז. על כן בלי ספק קדמוהו אחרים. <b>הא</b> אין לך לומר. אלא כלשון ראשון. כשרי דורות מנה התנא. דהכי ודאי מסתבר טפי. כמ\"ש תי\"ט. והרי יש לנו סיוע חזק ממנו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקדש </b>לצורך המקדש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרוז </b>ע\"פ רע\"ב שכתב המכריז בכל בוקר בבית המקדש <b>ונראה</b> דלא דק. כי מהיכן בא למקדש. בהיות השערים נעולים. <b>ועוד </b>שהיה מקיץ גם לוויים לדוכן. וישראלים למעמד. <b>לכן</b> יראה לי פשוט שבהר הבית היה עומד בבוקר השכם. ומסבב המקדש. והולך וכורז. עמדו כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על נעילת השערים</b> עמ\"ש בס\"ד בבית אל <b>עזרה קטנה</b>.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חוטא </b>עיין בתי\"ט דבור זה. <b>ולא</b> הבינותיו כלל. השאלה והתשובה נעלמה. אם אמרתי אחכמה. על זו ועל כיוצא בה קבלתי ונצטערתי בהקדמת ספרי זה. שבכמה מקומות לא זכיתי לירד לסוף דעת כונת הרב תי\"ט. והאמת כך הוא לא ע\"ד גוזמא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שער נשים. </b>כתב הרע\"ב שבו נשים נכנסות לעמוד על קרבנן עכ\"ל: ",
+                "<b>והטעם </b>כמ\"ש במסכת תענית [ד' כ\"ז ע\"א] אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. אע\"פ שאין העמידה על הקרבן מעכבת שאינה אלא חיבובי מצוה. ועוד אפשר ע\"י שליח וכמו בתמיד שהיו שם מעמדות וכאותה ששנינו להלן השולח קרבנותיו ממד\"ה. וא\"כ אחר שאפשר באיש אשה בעזרה מניין ולמה. מ\"מ מצוה בה יותר מבשלוחה. וכן מצינו בכתוב בנשים הצובאות. ושנוי בנביאים אשר ישכבון את הנשים דבני עלי וכפירוש רז\"ל הידוע: ",
+                "<b>אלא </b>שיש לחלק דילמא מחוסרי כפרה לא סגי להו לכתחלה בלא עמידה על הקרבן. כדמשמע בפ\"ק דסוטה. [ד' ח' ע\"א]. והכא על כרחך לא איירי במביאות קיניהן לחובה. שהרי אין כניסתן לשער נשים. אלא בשערי מזרח שלא נתקדשו כדתנן התם. ואילו שער נשים דתנן הכא. בצפון הוה קאי. ומשו\"ה ליכא לאוקמה נמי לתנופה דמנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. דהא תנופות במזרח היו נעשות: ",
+                "<b>אך </b>מ\"מ האמת שגם מחוסרי כפרה יכולין לשלוח קרבנותיהן ע\"י אחר. כדתנן פ\"ג דגיטין השולח חטאתו ממד\"ה [ד' כ\"ח ע\"א]. והכ\"נ קיני זבות ויולדות רשאות היו להביאן ע\"י שליח. רק למצוה מן המובחר עשו כן הנשים הצובאות כמ\"ש תחלה. ומפ\"ק דסוטה לא תשמע מנה חיובא אלא אורחא דמילתא תנא דאי אתיין נשים יולדות גופייהו. שם היא טהרתן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ולמה (וה\"נ אוקי תלמודא למתניתין פ\"ג דגטין. בקרבן נשים דמקריבות קרבנותיהן ע\"י שליח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ע\"י שליח וכ\"מ לקמן. שילהי פ\"ז דמכלתין. ע\"ש בתי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה מדרש דרש יהוידע כ\"ג. </b>עמ\"ש בס\"ד בדרוש לפ' צו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נדבה מה היו עושין בה כו'. </b>ויש במשנה נדבה שאינה דומה לזו. עמ\"ש פ\"ט דפסחים מ\"ז בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ושנים שמעוטו של העזרה. הוא טעות. וצ\"ל של הר הבית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחצה על מחצה להחמיר</b> עפ\"ג דמכשירין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכות מותרות </b>. כתב הרע\"ב אבל בעיר שיש בה עכו\"ם אפילו חתיכות אסורות ומסתבר דאפילו מיעוט עכו\"ם קאמר עכ\"ל תי\"ט. ולא ידענא מאי צריך לסברא. דהא בהדיא קאמר הרע\"ב ודין זה בעיר שכולה ישראל. מכלל דכשיש בה עכו\"ם אפילו א' אסורים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>אסורים. נ\"ב <b>ומאי</b> דקשיא ליה לרב בתי\"ט. דאפילו אין כאן עכו\"ם כו' אסור כמבואר בדברי הר\"מ בחבור. <b>נראה</b> דלא קשיא לגמרי. עד כאן לא קאמר. אלא דלא בעינן שוחטי ומוכרי בשר עכו\"ם דווקא. אלא אפילו כולן ישראל. י\"ל שרץ וחיה החליפוהו. מיהו ודאי צריך עכ\"פ שיהיו נמצאים מיעוט עכו\"ם דרים בעיר. ולא סגי בלא\"ה. דלמאי ניחוש. הא חתיכות נינהו. <b>וליכא</b> למימר. דילתא מבשר נבלה אייתו. דחתיכות מוצאים מספק נבלה. כדתנן הכא וליכא דפליג עלה. א\"כ כי החליפוהו עופות ושרצים מאי הוי. אי בעיר שכולה ישראל איירין. דהא ודאי לא שייך לומר דחייש דילמא שקלי מעיר אחרת של גוים. <b>אלא </b>מאי אית לך למימר. על כרחך בעיר דשכיחי גוים עסקינן. דאיכא למימר מבית גוי שקלי. אע\"ג דלאו טבחי נינהו. מיהו משום מיעוטא דמנבלי. חיישינן דילמא מנייהו אייתו. וזה ברור מאד לענ\"ד. ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הראוי לפסחים שפסחים </b>. כתב הרע\"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו כו' ואין להשהותה אצלו עד שיבוא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר עכ\"ל תי\"ט לא ידעתי מי הזקיקו לכך דהא קמשהי ליה עד זמן שחיטת הפסח ומשם ואילך. בלא\"ה אינו יכול להשהותו שיעבור זמנו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"פ </b>רע\"ב. שלשה עשרונים (לפר שני עשרונים) לאיל. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא </b>מנחתו קריבה משל ציבור כתב הרע\"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבי מיורש. ויכולין היו לתקן כן דאדעת' דהכי ממנין כ\"ג שיהו נכסיו משועבדים כו' דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרי להו יורשין עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דקצת סברא הוא. מ\"מ אינו מוכרח לדעתי. דמה צורך לשעבוד נכסים. מאי שנא מהא דלעיל מ\"ה דהיו ממשכנין את מוצאיה עד שמביא נסכיה. ומי שיעבד לגזבר נכסיו של זה המוצאה. אטו אגבא דבהמה קלטינהו. (אע\"ג דיש לחלק וק\"ל אין לו עיקר): ",
+                "<b>והא </b>דלא תני שמבניו גובין אותו. נ\"ל משום דנגבית אפילו מאחיו ושאר יורשיו. אם לא הניח בנים. משו\"ה נקט מילתא פסיקא דאין לך אדם שאין לו יורשים. ולא בעי דווקא דלירתו נכסיה כך נ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עביה טפח </b>עמ\"ש בהגהת גמרא דתמיד פ\"ב (יט\"ב) בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומשמונים ושתים רבוא </b>פריש רע\"ב כך היה מנין החוטין. <b>וצ\"ל</b> דחשבון כ\"ד חוטין לנימא. הוא לאורך חצי אמה או רביע. וכן לכל משך ארכה של פרוכת. כי מספר חוטי ע\"ב נימין. איננו עולה אלא אלף שבע מאות עשרים ושמנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשר ק\"ק </b>אבל בשר קדשים קלים. לעולם נשרף בחוץ במקום אכילתו. בבית הדשן שלפני הבירה בהר הבית. כדתנן שלהי אלו עוברין. וכ\"פ רש\"י בהדיא פרק כל שעה (דסד\"א) ועיין מ\"ח פ\"ז דפסחים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"א אומר כו' ואת שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ. ישרף בפנים</b>. <b>תימה </b>הא דתנן בפ\"ק דפסחים. רחס\"ה אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה. דמשמע בבשר קדשי קדשים איירי. מדקאמ' מימיהם של כהנים. דאי בבשר קדשים קלים. הרי הוא נאכל לבעלים. וכהנים מאי עבידתייהו. ומאי איריא דנקטינהו. <b>ואי הכי</b> במאי מוקי ר\"א סהדותיה דר\"ח. הא אין נשרפין כאחת. שזה מקום שריפתו בחוץ. וזה בפנים. והיאך לא נמנעו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח. </b>כך היא גירסת רש\"י ז\"ל. אבל גירסת התו' היא במערב כמ\"ש בתי\"ט משמם: ",
+                "<b>ואין </b>ספק שגיר' התו' מלבד שהיא המוסכמת. הדבר מוכרח שהיא הנכונה מאד ולא מטעמים שהזכיר בתי\"ט משם המפרש דתמיד והרע\"ב. שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל. אם טעמו של המפרש כדי לפנות מקום הליכתם. שא\"כ במוספין אליבא דגירסת התו' ובאיברי תמיד אליבא דרש\"י איך הלכו. אלא ע\"כ לומר שאין האיברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי: ",
+                "<b>ואם </b>טעמו של רע\"ב במערב משום שיהו לצד שכינה. אם קבלה נקבל. אבל לא מצינו לו חבר שיסכים בדבר ולא פירש מניין לו. וכ\"ש שהוסיף תימה במ\"ש בספ\"ד דתמיד שיצא לטעון בדבר חדש שאיברי תמיד ושל מוספים ביום שיש בו מוסף במזרח. הרי שביטל טעמו הנזכר. דהא תמידין תדירי ועדיפי טפי. והו\"ל לאנוחינהו בצד שכינה. ותו ארכבה למילתיה אתרי ריכשי דהכא קאי ליה בשטת התו' דשל תמיד במערב. ולדידהו של מוספין במזרח. והיכי קאמר איהו ז\"ל איפכא דלא כמר ודלא כמר. ולא ידעינן מהיכא גמר. ואיזה הדרך שמר. ע\"כ לא נקבל דבר זה בודאי ולא תצייתינהו להני כללי. ולא כיפי מיתלי להו תלי: ",
+                "<b>אלא </b>כי הא דכתיבנא (בחי' לרמב\"ם בהלכות בית הבחירה) דאוכחנא בס\"ד דבר ברור שאין לומר בענין אחר. אלא שעל חצי הכבש למערבו היו מעלין האיברין לזורקן דרך שם. על גבי הלול שבאותו מקום כדי לקיים בהם מצות זריקה. ומערכה גדולה היתה סמוכה לשם בחציו האחר שלצד מזרח עיין שם: ",
+                "<b>ואחרי </b>הודיע השי\"ת אותנו כל זאת. הכל מתוקן במשנתינו ע\"פ הנוס' האמיתית שהזכירו התו' והדברים מוכרחים מעצמן. שאי אפשר באופן אחר. שאיברי התמיד ניתנין למערב הכבש. לפי שלאותו רוח בלי ספק צריך להעלותן כדי לזורקן למערכה. ושל מוספין הניתנין במזרח. אין צורך לבדות לזה טעמים זרים. שהרי רש\"י ז\"ל פירש לנו יפה שמשום היכר ר\"ח עושין כן. וזה עולה גם לנוס' התו' היטב. שלכן לא היו ניתנין של מוספין באותו צד שמעלין אותן להקטירן על המערכה. לפי שאיברי תמיד קודמין. ועשי היכר להניח המאוחרים מן הצד כדי שלא ישכחו ויקדימום. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ואף </b>דעת רש\"י איננה זרה והיא הולכת ג\"כ על דרך זה ואינה מתנגדת לדעתנו. ומתריצנא לה נמי לטעמא דידי. דהא דשל תמיד ניתנין במזרח לידע שהן קודמין. ולכן נתנום מכוונים כנגד מקום המערכה. שהוא לשם מקביל נכחם כמו שפירשנו בעזה\"י. והיה בזה היכר שהן קודמין להקטרה ולזורקן למערכה. אעפ\"י שבהעלאה שנייה לא היו מעלין מן הכבש ולמעלה במזרחו אלא במערבו. כדי לקיים שם מצות זריקה כדאמרן. אפ\"ה הכי ניחא למיעבד היכירא להקדימן. כשיהיו ניתנין נגד המערכה ממש. שבזה יזכרו להקדים הקטרתן. ושל מוספין במערב רחוק מעט מהמערכה לידע שהן מאוחרין. והכל יפה ומתוקן גם על דרך רש\"י ז\"ל. אלא שנוס' התו' היא מוסכמת. ומסייעא נמי מתני' דפ\"ד דתמיד דתנן התם נמי בהדיא במערבו. והרע\"ב הפליג לדרך אחרת בחנם: ",
+                "<b>ושל ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה. </b>בלבול גדול אני רואה בדברי התי\"ט כאן במ\"כ ולא עמד כלל על דעת רש\"י ז\"ל בזה הענין כי היא ברורה ומכוונת מאד. אלא שלהתו' היתה גירסא אחרת ואלו ואלו דא\"ח. וח\"ו להניח דברי רש\"י בלי צורה והבנה לגמרי על הדרך שהבינם בתי\"ט: ",
+                "<b>ותחלה </b>אומר שנפלאתי מאד על מה שהבין הרב בתי\"ט מדברי התו' ששל ר\"ח היו ניתנין בראשו של מזבח דהיינו כרכוב המזבח   ולמעלה במקום הילוך רגלי כהנים. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן. אעפ\"י שמצא לו מקום לטעות לפי מה שראה ברמב\"ם ז\"ל שכתב כן. אמנם על כרחנו צריך שנפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל בענין שיסכימו להלכה ואל האמת. כי אי אפשר להמאור הגדול שיטעה בדבר ברור. כי איך אפשר בעולם לומר שהיו נותנין אותן בראשו של מזבח. אם כן העלאה דהוה לה פייס בפ\"ע היכי מקיימא: ",
+                "<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר שלא נזכר פייס זה אלא לאיברי התמיד. ולא למוספי ר\"ח. מה שהוא שקר מוחלט בלא ספק. ואין להאריך בזה. עוד אי אפשר מצד אחר שהרי עכ\"פ צריך ליתן האבירים בזריקה כמ\"ש לעיל. ואם היו ניתנים מתחלה על הכרכוב שבראשו של מזבח. שוב אי אפשר לעשותן בזריקה. דהא בעינן אויר קרקע מפסיק ותבין זה היטב. ממה שכתבתי בעזה\"י בחידושי להלכות בית הבחרה באריכות. שאותו אויר היה בין כבש למזבח. וכבר היו האיברי' למעלה ממנו בראש המזבח. וח\"ו להוסיף זרות על זרות ולומר שמורידן וחוזר וזורקן. הס מלהזכיר: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב\"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז\"ל. ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא. אלא בסובב. ובין קרן לקרן דקאמר ר\"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים. ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו. ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח\"ו בדברי הרמב\"ם ז\"ל. על כן לא נמנענו מללמוד עליו זכות מה. שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הל' ההוא עלינו שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו. כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומוכרע ממקומו. ודעת הרע\"ב היא על האופן שפירשנו לשון הר\"מ ז\"ל. והוא ע\"פ נוסחת התוספת. ועוד אפרש בסמוך בעזהי\"ת: ",
+                "<b>אכן </b>טרם נבוא לפירושו של הרע\"ב. נבאר דעת רש\"י ז\"ל תחלה על הסדר שהזכירן בתי\"ט בראשונה. ז\"ל ה\"ג רש\"י ופירש של ר\"ח היו ניתנין בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט. דהיינו בחצי העליון כו' עד כאן דברי רש\"י ז\"ל. והבין התי\"ט מתחלה דכרכוב דרש\"י הוא הנזכר בירושלמי שהביאו הכ\"מ על לשון הר\"מ. שדעתו שהוא בראשו של מזבח באמת ההילוך. ומשמע ליה לבתי\"ט דהיינו נמי של רש\"י וגם של התו' הוא של הרמב\"ם ממש משו\"ה ניחא ליה בנוס' התו' שעולה בשוה עם דעת הר\"מ ז\"ל. אלא שגירסת הרע\"ב לא סלקא ליה אליבא דכולהו: ",
+                "<b>ולפי </b>דעתו ז\"ל יצא הרע\"ב לדון בדבר חדש בלי ראיה. והרי הוא סותר פירוש הכרכוב על דעת הירו' מכל וכל. ואיך סבל את זה הרב תי\"ט בפי' הרע\"ב ואמאי לא מחי לה במאה עוכלי דהא מהאי טעמא קדחי לדברי רש\"י ז\"ל. וכתב ז\"ל ונ\"ל שזה הירו' מחזיק גירסת התו' וסיעתם. דאי כגירסת רש\"י. א\"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש וא\"ה הכי ה\"ול למיתני ניתנין בראש הכבש. מאי תחת ולמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון נטה רש\"י לפרש כרכוב על הסובב עכ\"ל. והשתא קסבר דרש\"י דחיק לפרושי כרכוב דהכא מדנפשיה. ואכתי קשיא מנא ליה לרש\"י לפרש שלא כדברי הירו' המפורשים הנ\"ל שהעתיק התי\"ט מהכ\"מ דאיזהו כרכוב בין קרן לקרן שהוא מחזיק דעת התו' לפ\"ד: ",
+                "<b>אבל </b>אין ספק בעולם שלא מפני הלשון לבד הוכרח רש\"י ז\"ל לפרש כרכוב על הסובב. אבל תלמוד ערוך הוא בפיו של רש\"י. דהכי איתא בהדיא בגמרא דילן (זבחים דסב\"א) איזהו כרכוב ר' יוסי בר\"י אומר זה הסובב. ואף רבי דאמר זה כיור חד מילתא היא. והיינו נמי מקום סובב. דרבי לא פליג אסובב דהוה. דפשיטא צריך לעשות לו סובב. אלא דמוסיף נמי כיור. שהוא ציור פרחים שהיה שם למעלה מאמצעו של מזבח למטה מן הסובב: ",
+                "<b>נמצא </b>לכ\"ע סובב נקרא כרכוב. אלא דלריב\"י אין במשמעותו אלא סובב בלבד. ולרבי סובב עם כיור בתחתיתו הוא הנקרא כרכוב. וליכא מאן דאמר דכרכוב הוא על ראשו של מזבח (ויש לתמוה על הרמב\"ם בהלכות בית הבחירה שלא הזכיר שם לענין הדברים המעכבים במזבח. לא כיור כרבי ולא סובב כריב\"י. מיהא סובב אדכריה התם. אבל מכיור לא דכיר מר מידי. וצ\"ל דשמעתיה כריב\"י אזלא דהכי הוא פשטא דמילתא ודוק) כמ\"ש הכ\"מ בדעת הרמב\"ם ונמשך אחריו בתי\"ט מחמת הירו' הנז': ",
+                "<b>אמנם </b>דברים הללו שנאמרו בירו' משלנו הם הובאו בתלמודינו באותו מקום שהזכרנו בצדו. ואין צורך ליקח בהקפה מהירו'. דבר שהוא בידינו בגמרתינו שאנו נמשכים אחריה בכל מקום. והלשון ההוא כצורתו נזכר שם. ופירשוהו על מזבח הנחושת שעשה משה. עיין שם ובפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>ואפילו </b>לכשתמצי לומר דההוא שינויא דאתמר התם דתרי הוו. וחד בראשו של מזבח דלא נשתרקו. (ובאמת שכך אני סובר שאף במזבח אדמה של בית שני הי\"ל בראשו היקף לכהנים דלא נשתרקו והבאתיו בחידושי להל' בית הבחירה) הרי עכ\"פ גם הסובב קרוי כרכוב בודאי אליבא דכ\"ע. כאשר הוכחנו מפלוגתא דריב\"י ורבי דקיימא אמזבח דבית שני בלי ספק. כדמוכח התם מעובדא דמייתי עלה ודוק: ",
+                "<b>ומיכדי </b>לתרווייהו סובב איקרי כרכוב דלריב\"י כדקאמר. ולרבי נמי כיור דידיה למעלה מחוט הסיקרא הוה למטה מן הסובב. דהא נפיק ליה מדכתיב ונתת הרשת מתחת כרכוב המזבח ולמטה. דהרשת היתה מגעת עד אמצעו של מזבח מקום שהיה חוט הסיקרא במזבח דבית שני. ועליה הכיור שהוא הכרכוב. נמצא לרבי כרכוב ומקום סובב אחד הוא על כרחך וכמו שאמרנו. והיינו במזבח של ב\"ש כמ\"ש והדברים מבוארים למעיין שם. אם כן היכי תיסק אדעתין לפרושי כרכוב דמשנתינו על אותו שבראשו שאינו נזכר בבירור כי אם בשל משה וכי מניחין הודאי ותופסין את הספק דניקו ונימא דהיינו כרכוב דהכא: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>שא\"א כלל לפרשו כאן על אותו כרכוב שבראשו מטעמים עצומים ומוכרחי' מאד שזכרנו למעלה. מחמת ההעלאה השנייה והזריקה של איברים. ששניהם מתבטלים לפי פי' זה בלי שום דוחק בעולם. שהרי לפמ\"ש מגמרא שלנו. הדבר ברור בפירוש משנתינו שעל הסובב נתכוונו: ",
+                "<b>ואפריין </b>נמטייה למאור הגדול שמשן של מפרשים רש\"י ז\"ל שכל דבריו האמת והצדק בנויים על שיטת תלמודינו. ואין פירושו מתנגד כלל למה שאמרו בירו' כאשר ביארנו שאינו ענין לכאן והוא דבר שאין בו ספק. ואלמלא ראה בתי\"ט גמרתינו הנ\"ל לא היה כותב כל מ\"ש כאן. והיא היא דעת התו' ואין גירסתם צריכה חיזוק מהירו' הנ\"ל. וחלילה לומר שלכך היתה כוונת התו'. אכן התו' מודים לרש\"י בפי' כרכוב שא\"א לפרשו אלא על הסובב: ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכא בין רש\"י ותו'. לרש\"י ז\"ל היו ניתנין על הכבש תחת הסובב למטה ממנו. ובזה היה להם היכר שהיו מונחין למעלה מחציו של כבש. שהסובב מגביה אמה מעל אמצע גובהו של מזבח. ולגירסת התו' היו מונחין למעלה על הכרכוב שהוא בסובב עצמו. ואין צורך לחלוק עלינו את השווין. דבפירושא דכרכוב לא פליגי. והיינו דהרע\"ב דאע\"פ שהיתה לו גירסת התו'. מ\"מ החזיק בפירש\"י שהרי התו' מודים לו שא\"א להם לחלוק על האמת שהוא מבואר מאד שהכל שווין בזה. ולא מחמת טעמים טפלים שזכר בתי\"ט נטה הרע\"ב אחרי רש\"י ז\"ל בכאן. ודי בזה למודה על האמת. וכל דברי חכמים קיימים באמת ובתמים. ואף דברי הרמב\"ם ז\"ל כבר דחקנו לפרשם עז\"ה אך הם סתומים ונעלמים: ",
+                "סליקא לה מסכת שקלים בס\"ד. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בלי ספק. וההפך מבואר בה\"ל תמ\"ו. דפייס דתמיד עולה למוספין כו'.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..88a613e53f96be76cf5549c1a7c6298480eddba0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,281 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים. </b>עיין פי' הרע\"ב. והא דבעינן דווקא ל' יום קודם. נ\"ל משום דהוא השיעור כדי שיבואו הרחוקים שבא\"י. או שלוחיהם לירושלם עם שקליהם. דכל א\"י הוא מדת ט\"ו יום כי שכיחי שיירתא וכי ליכא שיירתא דאזלי ביממא וליליא. הוי שלשים יום. יעויין מ\"ש בחי' פ\"ק דפסחים באורך: ",
+                "<b>ועל הכלאים. </b>כתב הרע\"ב ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל. דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי. ונאסרו ע\"י תערובת לא שייך בהו ביטול. וכתב בתי\"ט ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קושיא מי דמי ביטול טעם לביטול ממש. ביטול ממש ודאי לא שייך במידי דאי קאי לחודיה שרי. ועירובו גורם לו ליאסר. ואיך יבטל ע\"י רוב מאחר שדרך איסורו בכך. הרי גם בבשר בחלב אין ביטול בפחות מששים. ורוב אינו מועיל לו לבטלו כיון שעדיין הטעם נרגש וטעם כעיקר. ועל כן אפילו בשאר איסורין שבתורה (למר מדאורייתא ולמר מדרבנן) אין ביטול כל זמן שהטעם קיים. שהרי האיסור כאילו ישנו בעין ואי אפשר לו להתבטל. כמו יבש ביבש שמתבטל ברוב מפני שאין האיסור ניכר. משא\"כ בלח שניכר הוא ע\"י הטעם המוכיח עליו ומגלה בושתו של איסור שעדיין לא נתבטל. וכ\"ש בדבר שעירובו בדבר אחר גורם איסורו כבשר בחלב. שלד\"ה אין לו ביטול מן התורה עד שיתבטל הטעם: ",
+                "<b>והיינו </b>נמי דקיי\"ל בבב\"ח אליבא דכ\"ע חנ\"נ כדכתבו המפרשים מה\"ט משום דכל חד באפי נפשיה שרי. וכי איתנהו בהדי הדדי עירובן גורם האיסור. וזהו עצמו של איסור כל זמן ששניהם נמצאים ביחד. אע\"פ שהאחד מועט מחברו. אך בהעדר הטעם נעדרה מציאותו ועבר ובטל ומסתברא דהיינו דרבא (חולין דקח\"א) דאע\"ג דס\"ל דחידוש הוא אפ\"ה אינו אוסר אלא בנ\"ט. כדאיתא התם משום דדרך בישול אסרה תורה דגלי רחמנא דלא דמי לכלאים בכרם. והוא מטעמא דפרישית דאע\"ג דחידוש הוא שחידשה תורה שמין אחד מועט יאסור את המרובה. לא אמרה אלא כשיש מציאות לשני המינין ביחד. משא\"כ כשהאחד מרובה כל כך עד שאין מחברו בנותן טעם. כמאן דליתיה דמי. וע\"כ מה שבטל בב\"ח בס' זהו לפי שגם הטעם נתבטל במיעוטו (דבלא\"ה לאו מששא אית ביה דכמה אמוראי סברי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא עיין חולין דצ\"ח ברש\"י). דהכי קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא בטפי מס': ",
+                "<b>ואינו </b>דומה לביטול ברוב שישנו לאיסור בעין. אלא שהרוב רבה עליו ומבטלו מגזרת הכתוב. אע\"פ שהוא בעין שהרי הוא האיסור אחר הביטול. כשהיה קודם שנתבטל. ואעפ\"כ התורה עשאתו כמי שאינו ואינו ניכר אחר שנתע' ברוב. אבל כשהטעם בטל ואינו נרגש. לא מחמת הרוב בלבד הוא מתבטל. רק שדומה שאין כאן עוד שום דבר מן האיסור כלל. אלא נתהפך לעצם אחר ולא נשאר בו מאומה מהאיסור: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בביטול יבש ביבש שאע\"פ שבטל בשאר איסורין חד בתרי. מ\"מ אין הרוב עושה את המתבטל כאילו אינו. שהרי לא נשתנה בכלום. ולא עוד שאע\"פ שהוא נרגש שנתרבה כמותו. גזרת הכתוב היא שיחזור להיתר כאילו נשתנה בעצמותו: ",
+                "<b>ולכן </b>כאן בכלאי זרעים דחידוש הוא שחידשה תורה לאוסרן ע\"י התערב המינין זה בזה. על כרחך אינן בטילין ברוב. כיון שדרך איסורן בכך וכבשר בחלב בפחות מס' דמי וכנז'. דכיון דחדית לן רחמנא דלא שייך הכא ביטול ברוב כבעלמא. א\"כ לא מהני להתיר אפי' א' באלף. מאחר שאין בהן תורת ביטול ברוב. ואינן ניתרין אלא בביטול עצמו של המין האחר. באופן שלא ישאר רק מין א' עומד לבדו. וכל זמן שנשאר אפי' א' באלף. היאך יקבל הביטול. והוא לא נשתנה כל עצמו. מעתה תרי כמאה ומאה ואלף כתרי דלא מהני מידי לבטולי כה\"ג. במקום שהתערובת הוא האוסר שגילתה תורה שאין הרוב עושה ביטול. וזה ברור מאד בעזה\"י: ",
+                "<b>ועוד </b>שכאן האיסור ניכר כי מין א' במין אחר אפי' דבר מועט בהרבה אי אפשר שיתערב מבלי שיוכר שכל א' משונה מחברו במראיתו ובתמונתו. משו\"ה אפי' א' באלף לא בטיל כדכתב הרע\"ב: ",
+                "<b>וא\"ת </b>לזריעה מ\"ט שרי כל שאין רובע לסאה. י\"ל משום שנתערב בהיתר קודם הזריעה. שלא היה אז בדעתו לזורעו. ובענין זה ודאי בטיל מין מועט לגבי מרובה שקשה להפרישם ולא קפדי אינשי אפורתא כה\"ג. ואין התערובת בתלוש אוסר. לכך אף שנמלך לזורען מותרין הן כשהיו. ובדין הוא דאפי' ברובע לסאה. לא היה צריך למעט. דבהיתירא איבטיל ברובא. ומדאורייתא משרי שרי. ולא מיקרי זורע כלאים. אלא מדרבנן בעלמא צריך למעט וכדפירש הרע\"ב. כל זה ברור לענ\"ד ביישוב תמיהה ראשונה של התי\"ט. ואולי גם התוספת בע\"ז לכך נתכוונו אלא שסמכו על המבין: ",
+                "<b>עוד </b>כתב התי\"ט ז\"ל ועוד תימה דמשנ' שלמה היא כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה עכ\"ל. וגם ע\"ז נפלאתי דכוונת הרע\"ב פשוטה וברורה ולא עלה על דעתו דבר זה לומר שאין ביטול לכלאי זרעים ושמפני זה אסורין באכילה. דפשיטא באכילה מותרין ולא צריכי ביטול. דאפילו גדלו באיסור מותרין כדילפי' היתירא דידהו מקרא. ולא נתכוון הרע\"ב בזה שאמר דכיון שנאסרין ע\"י תערובת לא שייך בהו ביטול. רק לענין עקירה דמיירי בה הכא במתני'. משום דכלאי זרעים אסורים גם מלקיים וכמו שביאר הרע\"ב בסוף לשונו. באומרו דלא שייך ביטול וצריך לעקור הכל חוץ א' מהמינים: ",
+                "<b>ושני </b>הפירושים שכתב הרע\"ב במחובר עסקינן לעקור הזרע אחר שלא לקיים כלאים. ויש ביניהם שלפירוש הראשון אין צריך לעקור אלא כדי שיתמעט מרובע לסאה. ולפי' הב' צריך לעקור הכל עד שלא ישאר כי אם מין א' לבדו. ומה שאמרו במיעוט בית רובע ענינו לפי הפי' הב' להתיר לזרוע. דלא מיתסרא זריעת התערובת. אלא מפני מראית העין. ומשו\"ה במיעוט כזה סגי. וכדכתיבנא לעיל מפני שהתערובת בתלוש אינו אסור. ומתבטל מעצמו כל שלא נתערב בידים על מנת לזרעו. ולפיכך הותר אח\"כ לזריעה שאין שם כלאים על התערובת. וקמ\"ל בפי' הב' אע\"ג דהוה שרי לזרע. כגון שהוא פחות מרובע לסאה. אפ\"ה מצווין עליו לעקרן לכי גדלי. ולא מהני מה שנתבטלו כבר והותרו לזריעה להתירן בשביל זה בקיומן אלא צריך לעקור דלענין זה לא שייך בהו ביטול: ",
+                "<b>וכללו </b>של דבר שני איסורין הן בכלאי הזרעים ואינן תלויין זה בזה לענין ביטול. שיש חילוק בין זריעה לקיום. שאע\"פ שיש כאן תערובת פחות מרובע לסאה. דכבר נתבטל ואשתרי לזריעה. דהיינו משום דבטל מקודם שלא היה דעתו לזרע מתחלה. והועיל לו להתבטל לענין זה מכיון שאין נחשב ואין בני אדם מקפידין עליו. דבזריעה בעינן שיכוין לזרוע כלאים גמורים. וההיא שעתא דהיתירא הוו ולאו כלאים נינהו. דבלא כוונה איבטילו להו ממילא בתלוש: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא מהני מידי למשרינהו לקיימן לב' המינין כשיצמחו. שזהו איסור אחר הבא לאחר מכאן. ואינו תלוי במעשה האדם ובכוונתו. שהרו אפי' עלה התערובת מאליו אסור לקיימו. כדמשמע בפ\"ב דכלאים בתלתן שהעלתה מיני עשבים שאין מחייבין אותו לנכש. ודווקא בכה\"ג דלמיעקר קיימי. דלא ניחא ליה בהו וסופו לעקרן. ושמע מנה דעקירה בעו אע\"ג דעלו מאליהן. וא\"כ הדבר ברור שאין מועיל כלום. מה שהותרו לזרוע להתירן אף בקיום. דקיום מילתא באפי נפשה היא דבכל אופן שיצמחו הכלאים. בקום עקור קאי אפי' עלה מאליו בלי זריעה כנז'. דלא שייך השתא ביטול ברוב מאחר שדרך איסורו בכך. ופשוט מאד דאף מה שנזרע בהיתר לא עדיף לענין קיום ממה שצמח מאליו בלי זריעת אדם. אדרבה ודאי מיגרע גרע ואיני חושב שיסתפק בזה אדם. אבל הם דברים ברורים מאד בעזה\"י: ",
+                "<b>ופירושא </b>בתרא דהרע\"ב נכון ביותר ולא כמו שחשדו בתי\"ט בדבר שתשב\"ר אין נכשלין בו. ונהפוך הוא ששגג הרבתי\"ט בכוונת הרע\"ב באומרו אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול. איהו סבר דלכל מילי קאמר וגם לענין איסור אכילה. וליתא אלא לענין הקיום הוא דלית להו ביטול שצריך לעקור. ולא יקיים אלא מין א'. ואם עוקרן גם יחד ומניחן בתערובתן אף הן מותרין באכילה. ושפתי הרע\"ב ברור מללו כדאמרן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ באורך. נ\"ב. <b>ובגמ'</b> דפרק בני העיר מוקמינן למתניתין. אפילו אליבא דרשב\"ג. דס\"ל שתי שבתות שואלין ודורשין לפני הפסח. ומשום שולחנות קדמינן מאחד באדר. משמע לכאורה. דלאו היינו טעמא. <b>איברא </b>דאיכא למימר מאן דס\"ל שתי שבתות. נמי מה\"ט קאתי עלה. ולא בעי אלא לפום שעורא. כי אזלי ביממא ובליליא. וקאי ליה רשב\"ג בשטתיה דאבוהי. מ\"ג פ\"ק דתענית. עמ\"ש שם בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> הרע\"ב במשנתנו. ב\"ד שולחין בכל ערי ישראל. דמשמע ר\"ל ב\"ד הגדול שבירושלם שולחין שלוחיהם. <b>לא</b> ידעתי מניין לו זה. ועיינתי בדברי שני ראשי המפרשים. רש\"י והר\"מ. ולא מצאתי בהם כלשון הזה. אלא כך אמרו. משמיעין בהכרזת ב\"ד. ופשוט דסתמו כמשמעו. וכן כל ב\"ד בעירו. עושין הכרזה זו בכל המקומות. והטרחת שלוחין למה. גם לא היה מספיק להם שלשים יום. ואצ\"ל שאין די בשתי שבתות. ומתניתין נמי דייקא. דקתני סיפא ויוצאין. וק\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ מהאיסור. נ\"ב (והיינו נמי דקיי\"ל במעמיד בעור קיבת כשרה. אם יש בה בנו\"ט. הוא דאוסרת. ובציר מהכי לא. אע\"ג דאוקומי מוקים. ודבר המעמיד לא בטיל אפילו בשאר אסורין. אלא משום דכל כמה דלא יהיב טעמא. לאו בשר בחלב הוא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועושין כל צרכי הרבים </b>עתי\"ט בשם הר\"מ וכ\"מ. שבכל זמן משקין את הסוטות. <b>אין</b> הדבר כן בהחלט. אלא דווקא אם נמצאת מנחת שעורין מן הישן. אבל מן החדש. אסור עד אחר עצרת.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>משרבו עוברי עבירה</b> קרי להו עוברי. אע\"ג דלא עבדי מידי. דמכל מקום איסורא מי לא איכא. <b>אף</b> דלא קיי\"ל כר\"ע. משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואפילו מאן דעבד איסורא שרי למקרייה עבריינא. כדאיתא בגמרא דכירה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. </b>מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דשוב אינו פוסק אאב קאי. ואם מת האב והבן עדיין קטן אין החיוב חל עליו. וזה שלא כדברי הרע\"ב שכתב אם מת אביו הוא שוקל ע\"י עצמו. וכתב בתו\"ט ובאמת לא ידעתי טעם לסברת הרע\"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן. ואולי כשירש מאביו דחוב חל על הנכסים עכ\"ל: ",
+                "<b>ומצינו </b>כיוצא בו באחין השותפין דלקמן שחייבין במעשר בהמה כשקנו מתפוסת הבית דהחיוב חל אנכסי אביהן. ומה\"ט נמי פטורין מן הקולבון דהוי ליה כשוקל ע\"י בניו משלו וק\"ל. והכי נמי אשכחן דכוותה בבכורות [ד' נ\"ו ע\"ב]: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לפי שיטת הרבתי\"ט בקטן דמתני' דקטן ממש הוא יש מקום לקושיתו. וי\"ל כתירוצו דבירש מאביו קאמר ומשום דחובה חל על הנכסים. והוא דבר פשוט ומוכרח לפי דרכו ז\"ל ולא היה צורך להתנא לפרשו דבכה\"ג מיירי בדירש דווקא. דאי לאו דירית קטן מהיכא אית ליה. הא אין קנין לקטן אלא מפני דרכי שלום [גיטין ד' נ\"ט ע\"ב]. ואפי' למאן דס\"ל היכא דדעת אחרת מקנה אותו הוא שלו [עיין חו\"מ סי' רמ\"ג ועי' תוס' סנהד' ד' ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן]. ע\"כ אין לו זכייה אלא מדבריהם הוא שלו נ\"מ להוציאה מיד הגוזל ממנו (ודברי הש\"ך צ\"ע) וכ\"ש דלא אפשר לאוקמה במזכה לו ע\"י אחר דלא אתי לידיה. דפשיטא דאין לו בה קנין אלא מדבריהם שתקנו זכין לקטן (עפ\"ט דב\"ב) ואדרבה זכייה ע\"י אחר ודאי גריעא טפי. דאפי' בגדול אינה אלא מדרבנן כי לא שוייה שליח זה ברור מאד בעזה\"י ודוק: ",
+                "<b>אמנם </b>אין צורך לכ\"ז לשיטת הרע\"ב בקטנים דמתני' דלפחות מבן עשרים שנה קרי קטן לענין זה. משום דאכתי לאו בר חיובא הוא בשקלים דכתיב בהו מבן עשרים שנה. ומכל מקום אם התחיל ועשה לאביו שליח נתחייב הבן. והוכרח הרע\"ב לפרש כן דקמ\"ל הך מתני' דחיובא אקטן רמיא. ולא כפירושא דרמב\"ם דהאב אינו פוסק. דלישנא דמתני' דחקיה. מדתני כל קטן כו'. דהכי הו\"ל למיתני האב שהתחיל לשקול ע\"י בנו שוב אינו פוסק. ובאמת ששיטתו של הרע\"ב בענין זה נוחה ונכוחה. והתי\"ט השיג עליו במה שפירש לקטנים דפירקין פחותים מבני עשרים (עיין במשנ' דלקמן) וס\"ל לבתי\"ט דקטנים ששנינו כאן ובסמוך כששקלו שמקבלין מידן. דפירושן ככנ קטנים דעלמא: ",
+                "<b>ותימה </b>תימה אקרא ואשתומם על זה כשעא חדא איך אפשר לומר כן. והרי משנה שלמה בקטן. קודם לזמן הבדיקה אע\"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ולא הקדשן הקדש [נדה ד' מ\"ה ע\"ב]. והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא מהם קרבן ציבור. א\"כ על כרחנו קטן דמתני' לאו בקטן דעלמא עסקינן. ואפי' בהגיע לעונת נדרים אין נראה לכאורה שיהא שייך בשקלים שקרבנות צבור קרבין מהם. כיון שעדיין פטור הוא מכל המצות. אין נכון להיות חלקו מעורב בקרבנותיהן. שהרי זה דומה קצת למי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא הרבים ידי חובתן [ר\"ה ד' כ\"ט ע\"א] הכי נמי לא אתי קטן דלאו בר חיובא הוא. ומפיק לצבור בחלקו דפתיך בתרומ' הלשכה ודוק: ",
+                "הגה\"ה ",
+                "<b>ואפי' </b>בקרבן יחיד שמענו להרמב\"ם ז\"ל בקטן הבא על שפחה חרופה שאעפ\"י שחייב באשם לדעתו. אינו מביאו עד שיגדיל כמ\"ש פ\"ט מהל' שגגות. ואין ראיה מפסח שממנין עליו הקטנים. דהא אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא [נדרים ד' ל\"ו] וקטנים אכלי אפי' לא נמנו עליו. וההיא דסוף נגעים דאדם מביא ע\"י בניו ובנותיו ומוקמינן לה בגמ' דפ\"ד דנדרים בקטנים שאין בהם דעת. דבני אתויי קרבן נינהו ע\"י גדול ובדידהו מיהת. דהא פרשינן התם דמיירי במחוסרי כפרה שאפי' בגדולים אין צריכין דעת כדאי' התם: ",
+                "<b>אבל </b>בשקלים ודאי בעינן דעת. ולא מיפטר העני ע\"י ששקל עליו חבירו אלא מדעתו. דאפי' בנדרים ונדבות מסקינן בסוף פ' האומר משקלי עלי [ערכין ד' כ\"א ע\"א] דלכ\"ע בשעת הפרשה בעינן דעת מתכפר. וטפי משמע דשקלים לחטאות ואשמות דחובה דמו לענין זה. דהא שקלים נמי חובה הוו. וממילא חייל חיובא דידהו. ולכפרה נמי אתו כדכתיב בענינא לכפר על נפשותיכם. ועדיפי מעולה דאע\"ג דמכפרת נמי [זבחים ד' ו' ע\"א] אעשה גרידא הוא דמכפרא. אבל תמידין ושאר קרבנות צבור כפרתן מרובה לכל ישראל. כדאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם (ונ\"ל דירושלם לאו דווקא אלא ר\"ל כל זמן שירושלם היתה בבנינה ובית המקדש קיים וק\"ל) ועבירה בידו ועליהן העולם עומד. מלבד כפרה פרטית שבקצתן. לטומאת מקדש וקדשיו כבפ\"ק דשבועות: ",
+                "<b>והא </b>דממשכנין עליהן דומיא דבנדרים ונדבות דקיי\"ל חייבי עולות ממשכנין. [ערכין ד' כ\"א ע\"א] משום הא לא איריא. דודאי חייבי חטאות ואשמות נמי ממשכנין. לאחר שעברו עליהן ג' רגלים מכיון דחזינן להו דפשעו. [תוס' ר\"ה ד' ו' ד\"ה יקריב] ושקלים נמי דכוותייהו אין ממשכנין עליהן אלא כשזמנן קרוב לעבור. אבל קודם לכן אע\"פ שכבר ישבו שולחנות במדינה אין ממשכנין. משא\"כ בעולות ושלמים שכופין ומעשין מיד ברגל ראשון. כדמשמע בפי\"ד מהנ' מעשה הקרבנות. על כן היה נ\"ל באמת ששקלים שוין לגמרי לחטאות ואשמות לענין זה. שצריכין דעת מי שניתן בשבילו אף מתחלה ועד סוף כמו בחטאות ואשמות דבעינן דעת מתכפר בשעת הפרשה ושעת הקרבה: ",
+                "<b>אמנם </b>עדיין לא נתחוור לי ההיא דפרק אין בין המודר. [ד' ל\"ג ע\"א] דתנן סתמא שוקל את שקלו ולא מפרש ביה לדעתו. כמו בסיפא [ד' ל\"ה ע\"ב] בתורם את תרומתו ומעשרותיו דתנן בהדיא לדעתו. וכן באידך בבא דמקריב עליו קינין וכו'. מתפרשא שלא לדעתו. כיון דלא תנן לה בהדיא: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דעל כרחך התם בשלא לדעת מיירי. דאל\"ה דכוותה בפורע חובו לדעתו אמאי שרי הא קמשתרשי ליה ובכה\"ג לאו אברוחי ארי בעלמא הוא. והא קמהני ליה. ותו דבעי לאוכוחי התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו דא\"א שלוחי דידן איך מקריב עליו. ומשו\"ה מיבעי לן לאוקמה במחוסרי כפרה ושלא לדעת דווקא. אבל בלדעת הו\"ל מהני בהכי ואסיר. והשתא לאו כל דכן הוא. אם במחוסרי כפרה שאינן באין לכפרה ואין ממשכנין עליהן. חשיבא הנאה מה שמקריב עליו. שקלים שכפרתן מרובה כדלעיל ועוד שממהרין למשכן עליהן עאכ\"ו שתחשב להנאה כששוקל עליו. הא ע\"כ דבשוקל שלא לדעתו איירי וצ\"ע רב. והתימה שלא ראיתי להמפרשים והמחברי' שדברו מזה וגם בחיבור המחוכם משנה תורה הדברים סתומים: ",
+                "<b>ולכל </b>זה לא הוצרכנו אלא לענין משנתינו דקטן שאביו שוקל על ידו. אם יש מקו' להעמיד דברי האומרים שקטן ממש הוא. ויש לו שייכות בשקלים ע\"י אביו כמו בזבחים: ",
+                "<b>אבל </b>במשנת קטנים ששקלו בעצמן. אין מועיל כל האי שקלא וטריא. דודאי אי אפשר לפרשה בקטנים גמורים. מטעמא דפרישית דאין הקדשן הקדש. דאפילו תימא דעת מתכפר לא בעינן. דעת מקדיש בעלמא על כרחך בעינן. דבלאו הכי הוו להו חולין בעזרה. וגבי זבחים נמי האב הוא שמביא ע\"י בניו. הא קטנים גופייהו לא לייתו כיון דלאו בני דעת נינהו ודוק: ",
+                "<b>וכן </b>צריך לומר גבי הלכה בנזיר שהאב מדיר את בנו בנזירות. והל\"מ היא שמביא קרבנות טומאה וטהרה כנזיר גדול. כמ\"ש הרמב\"ם ופשוט במשנה וגמרא דנזיר [ד' כ\"ח ע\"ב]. על כרחך צריך לומר שכמו שהנזירות חלה על הבן ע\"י האב. כמו כן הקרבנות שיביא. ע\"י האב הוא מביאן. ולא שיהא הבן עצמו הוא המביא. דבכל קרבנות אפילו דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר. דעת מקדיש ומפריש בעינן עכ\"פ בלי ספק. ולא קיי\"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. והכין דייקא נמי לישנא דמתניתין דנזיר דקתני היתה לו בהמה מופרשת. ולא קתני הפריש בהמה: ",
+                "<b>ולשיטת </b>התו' שם ע\"כ צריך שתאמר כן. דלדידהו אם לא מיחה מיד שוב אינו יכול למחות. ואי אמרת דהא דתנינן תמן היתה לו בהמה מופרשת. היינו שהקטן בעצמו הפרישה לבדו. הרי אחר ההפרשה אין לך קבלה גדולה מזו ואיך יוכל עוד למחות ודוק: ",
+                "<b>וגם </b>לשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' נזירות יפה מתפרש שחובת הבאת קרבנותיו של הבן על האב המדיר היא. שכך לשונו ז\"ל שם האב שהזיר בנו הקטן הרי זה נזיר גמור וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות. הרי שאין שום חובה מהנזירות מוטלת כי אם על האב שהזירו. ועל דרך זה נמשך לשונו שם באומרו ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכשישלים מביא קרבן טהרה. שזה הלשון מביא מוסב על האב שאמר למעלה. שמתחייב להשגיח על בנו בדקדוקי נזירות שבגופו. ובהבאת קרבנותיו שיביאם הוא עליו. והרי זה פירוש מרווח בדבריו: ",
+                "<b>וגם </b>מוכרח אתה לפרשו כך מחמת אותה שבהל' שגגות שהבאתי לעיל. שדעתו מפורשת שם שאין הקטן מביא קרבן שנתחייב בשפחה חרופה עד שיגדיל. ועל כן ילמד סתום מן המפורש. דהרי גם אשם נזיר הוא בא לכפרה ועל הזדון כשגגה כמו אשם שפחה חרופה. ולמה נחלוק ביניהם לומר שהבן הנזיר יביא קרבנו בעצמו. אלא ודאי ע\"י אביו דווקא: ",
+                "<b>איברא </b>עכ\"ז עדיין לא יצאנו ידי חובתי' בכך בדעת הרמב\"ם ז\"ל. דממה נפשך אכתי תקשי עליה מנא ליה בהל' שגגות דצריך להמתין עד שיגדיל ויביא אשמו. דילמא משכחת לה נמי בעודו קטן וע\"י אביו ושמא אפי' ע\"י שליח דעלמא בדלית ליה אב. דמדסגי בזבחים ובנזיר באב. ש\"מ דלא בעינן דעת מתכפר. וא\"כ בכל שליח או ע\"י אפוטרופוס מיהת שפיר דמי. דלא קפדינן אלא אמפריש בר דעת. והוי דומיא דתרומה ומעשר. שהאפטרופסין תורמין ומעשרין על היתומים: ",
+                "<b>ואת\"ל </b>דמהל\"מ לא גמרינן דחידוש הוא בנזיר. ותוכל להכריח כן בכח לדעת הרמב\"ם שכתב (בבן הנזיר) ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והא איהו ז\"ל פסיק דבקרבנות שהן לכפרה. צריכין דעת מתחלה עד סוף. ואליבא דכ\"ע בעינן דעת בחטאות ואשמות. א\"כ איך תמצא קרבן נזיר טמא בקטן ע\"י אביו. דאשם נזיר טמא לכפרה הוא בא. ועל כן בעלמא כמו בשפחה חרופה דלעיל פסק כהילכתא. דאי אפשר כלל לקטן להביא אשם זה עד שיגדיל וע\"י אביו נמי לא. כיון דקרבן של כפרה על חטא הוא. לא סגי דלא בעי מיהוי מתכפר בר דעת. ועל כרחין ההיא דנזירות חידוש היא וליכא למיגמר מנה. כדאמרינן בעלמא דאין למדין מהל\"מ: ",
+                "<b>אך </b>עתה הלאני המו\"מ הזה ושויתינן כגדי מסנקן. שחזרה התמיהה למקומה ועלומתי קמה. וגם נצבה בהל' נזירות שחידש לנו דבר גדול בזה שהוסיף רבינו משה (על לשון המשנה) מדעתו. במ\"ש הרב ז\"ל באותה הלכה ואם נטמא (הבן) מביא קרבן טומאה. דבמשנה לא שמענו אלא משלש בהמות של טהרה שנוהגין בו (ואף דבסוגיא דגמרא התם משמע לכאורה דמייתי נמי קרבן טומאה. אי לאו דמסתפינא אמינא דכל ההוא שיקלא וטיריא. אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר ולא לקושטא דמילתא. ולא פרכינן מעיקרא בשלמא לר\"י ניחא אלא לפלפולא בעלמא. דאפשר לומר דגם אם נטמא מביא קרבן טומאה דאיכ' למימר דכך היא הל\"מ. והני שינויי דריב\"ח ודאי שינויי דחיקי נינהו ולא אליבא דהילכתא וק\"ל. וא\"כ איך אפשר לריב\"ח דמביא קרבן טומאה. אלא ע\"כ קושטא דמילתא ליכא קרבן טומאה בנזיר קטן ודוק. אע\"ג דשתיק תלמודא. יש לנו כמה סוגיות כיוצא בה בתלמוד) וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו המפורש. הבו דלא לוסיף עליה. ועל החלוקים הראשונים אנו מצטערים למצוא טעם נכון. מניין לנו להוסיף עוד דבר הסותר למוסכם. ושמא לא באה ההל\"מ כי אם לנזירות של טהרה. אבל קרבן טומאה אין לו כיון דבעינן ביה דעת מתכפר וליכא. וצריך נגר ובר נגר לפרוקי ולמשקל אגר. עד כאן <b>הגה\"ה)</b>: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי שבקינן למתני' דדחקא ומוקמא נפשה. דקטנים דהכא איירי בגדולים מי\"ג שנה ולמעלה. ולא באו לכלל עשרים להתחייב בשקלים דמיעטינהו קרא דמבן עשרים ממשכון. ואם שקלו מקבלין מידם דאתרבו מדכתיב בהו איש. ובן י\"ג איש הוא. וכן משנתינו זו דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. נמי הכי מתפרשא בבן י\"ג. ולא תקשי היאך יוכל האב להעמיד חובה על בנו. דמיירי שעשאו שליח. כיון דהשתא בגדול עסקינן דמצי לשוויי שליח: ",
+                "<b>ומתיישב </b>נמי מה דקשה לכאורה אמתני'. דהא ע\"כ הא דאמרינן אינו פוסק. פירושו שעל כרחו צריך ליתן וכופין וממשכנין אותו. דאלת\"ה אלא שמקבלין ממנו אם שקלו. פשיטא בתחלה נמי מקבלין ממנו. ואפי' שקלו קטנים ע\"י עצמן. מקבלין מהן כדתנן לקמן. כ\"ש אם האב שוקל ע\"י בנו הקטן. וא\"כ כולה בבא דכל קטן וכו' כדי נסבה דממילא שמעינן לה לקמן במכ\"ש. אלא ודאי כדאמרן דחיובא אתי לאשמועינן וזה פשוט. א\"כ תיקשי אטו קטן בר מיעבד מצוה הוא. ולפום מאי דכתיבנא ניחא ופירש הרע\"ב אתי שפיר: ",
+                "<b>איברא </b>דמ\"מ איכא לאתמוהי אמאי נקט שהתחיל האב לשקול על ידו. דאליבא דרע\"ב בקטן מבן כ' מיירי. משמע דאפילו בשקל ע\"י עצמו. אינו פוסק. מכיון שנדרו נדר. וכ\"ש הוא ודאי שמתחייב ע\"י עצמו. אחר שהעמיד חובה על עצמו. בודאי כייפינן ליה לקיים נדרו כמו לשטת הרמב\"ם באב. וא\"כ ליתני הכי כל קטן ששקל שוב אינו פוסק. דמשמע בכל גווני דמה לי ע\"י עצמו או ע\"י שלוחו שכמותו וק\"ל: ",
+                "<b>ולהרמב\"ם </b>דמוקים למשנתינו בסתם קטן ניחא. דמשו\"ה מפרש הכא דהאב אינו פוסק אבל הבן פוסק. אבל אין לומר דלהרמב\"ם משו\"ה לא תני בקטן ששקל ע\"י עצמו. לפי שאין מקבלין ממנו שאין לו יד לזכות. והוצרך לשקול ע\"י אביו. דידו כיד אביו. ואביו אית ליה יד לזכות. דהיכי מיירי אי בשלו הא לית ליה. ואפי' תימא אית ליה. הא שליחות נמי לית ליה כדאיתא פ\"ק דמציעא [ד' י' ע\"ב] ורפ\"ב דקדושין: ",
+                "<b>ואי </b>בשל אביו ושוב אינו פוסק אשמעינן. ולעולם אבוה הוא דמצי שקיל עליה. ואיהו גופיה לא. מ\"מ קטנים ששקלו מקבלין מידן דלקמן לא מיתרצא. דודאי מיירי ששקלו בעצמן. ואיך אפשר זה בקטן גמור שאינו יכול לזכות. אלא ודאי ס\"ל לרמב\"ם נמי דמקבלין ממנו אפי' שלא ע\"י אביו. משום זכייה דמדבריהם דאית ליה לקטן מיהא. אלא שאינו נקבע בחובה ע\"י אביו. ואצטריך לאשמועינן דאב אינו פוסק: ",
+                "<b>וגם </b>לפי שיטתו של הרע\"ב י\"ל בזה דמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו רבותא אשמעינן דאפי' ע\"י אביו. מתחייב הקטן להבא. כיון דלענין שליחות גדול הוי. דמשוי שליח ונדרו נדר. ואיכא לאוקמה בנכסי עצמו. או אפילו תימא דשקל אביו על ידו משלו. קמ\"ל דנתחייבו נכסים ואתיא אליבא דהילכתא דאיפסיקא בפ\"ק דקידושין [ד' י\"ג ע\"ב] דשיעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה. והאשה שמתה מביאין יורשיה עולתה. אפי' לא הפרישה מחיים נתחייבו נכסים. ולפ\"ז אם שקל הקטן ע\"י עצמו פ\"א פשיטא שאינו פוסק ודוק: ",
+                "<b>ואין </b>להקשות היאך יתחייב ע\"י ששקל פ\"א בשביל בנו. אטו אי תקיל ע\"י עני משלו פ\"א. יתחייב כן לעולם ליתן בעדו השקל שהעני חייב. ולהרמב\"ם איכא למימר כיון דשקל ע\"י בנו הקטן ממש וגבול יש לו. אמדינן דעתיה דאב דודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה. וקבעיה עליה חובה כל זמן שבנו קטן. אבל גדול דהוא קטן דהרע\"ב שאינו מוטל עליו לפרנסו כאחר דמי. ועד אימת לשקול וליזיל. די\"ל דמיירי בסמוך על שולחנו דכקטן דמי לענין זכייה. וה\"ה למה שנותן האב בשבילו. בחובה קבליה עליה. כל כמה דסמיך על שולחנו. וכל מחסורו וצרכו עליו. ועיין מ\"ש בס\"ד בדיבור הסמוך: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דאשמעינן הכא בדמוחזק לן ביה דקטן הוא. ואכתי לא ידעינן דהביא שתי שערות. והתחיל אביו לשקול עליו. אמרינן דודאי ידע ביה אבוה דגדול הוא ושכבר הביא שתי שערות. ואבוה מהימן עליה לענין זה כדתניא פ' האומר דקידושין (דס\"ד) בני זה בן י\"ג ויום א' הוא נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות. ע\"ש בתו' דעשאוהו כדבר שבידו. משו\"ה מחזיקינן ליה מכאן ואילך לגדול דאי לא דקים ליה לאבוה ביה. דהביא שתי שערות לא הוי שקול על ידו. ושוב אינו פוסק דתנן. לומר שמעתה חייב בהן. והרי הוא כגדול. לענין שתובעין ממנו אם לא ישקול מעצמו. אע\"פ שאין ממשכנין עד בן כ' כמו שאבאר בסמוך מטעם הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה כל קטן. אית ליה (וירושה הבא מן האם אחר מיתת האב. לא שכיחא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין ממשכנין</b> יש ללמוד מכאן ק\"ו. לדיני ממונות בעלמא. כל היכא דאיכא מפני דרכי שלום. אין אומרים יקוב הדין את ההר. <b>מ\"מ</b> י\"ל נמי לאידך גיסא. דמצינו הדיוט חמור מהקדש בדררא דממונא. לגבי נזקין ושומרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שאינו שוקל. </b>כתב תי\"ט והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף כבירו' וכו' עיין לקמן מ\"ש בזה בפי' הירו'. עוד כתב ולדברי הרע\"ב משמע דקרא תניין דריש לתרומת הקרבנות וקמא באדנים והיינו טעמא דכתב לעיל דאינו שוקל עד בן כ' שכן כתוב בהך קרא מבן עשרים ולמעלה. אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דקטנים דמתני' מסתברא דעד בן י\"ג הוא ככל קטנים דעלמא. וכן פירשו הרמב\"ם והרמב\"ן וכן בהדיא בירו' ולפ\"ז קרא תניין באדנים. וקמא דלא כתיב ביה מבן עשרים בקרבנות. ואולי דעת הרע\"ב וכו' אבל לא ידעתי היאך יפרש הירו' עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>דעת רש\"י וכל המפרש' כהרע\"ב דקמא באדנים ותניין בקרבנות. ומ\"ש בשם הרמב\"ם והרמב\"ן ז\"ל שכתבו כן. לא כך אמרו שכל הקטנים עד שיהיו בני י\"ג שנה שייכים בשקלים כדעת התי\"ט. וממילא לשיטתו משנת י\"ג ואילך ממשכנין אותן. שהם ז\"ל לא הזכירו אלא שתי שערות כדאיתא בירו'. וגם בהביאו שתי שערות. אע\"פ שאמרו שחייבין בהן. מ\"מ אין ממשכנין וכמו שנבאר היטב לשון הירושלמי שעליו נסמכו בזה: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש התי\"ט בשם הרע\"ב שכתב לעיל דאינו שוקל עד שיהא בן כ'. אינו מכוון שכבר נתבאר שהרע\"ב סובר שקטן פחות מבן כ' שוקל וגם מחוייב לשקול. אלא שאין ממשכנין עד שיהא בן עשרים וכמו שיתבאר. וא\"כ בחנם עשה הרב בתי\"ט מחלוקת בין פירושו של הרע\"ב והני תרי תנאי הרמב\"ם ורמב\"ן ז\"ל. דלענ\"ד כולהו בשיטה חדא קיימי. אלא שלשון הר\"מ בחיבורו סתום קצת: ",
+                "<b>ולפי </b>שעיקר יסודו של הרב תי\"ט בענין זה על הירושלמי. וכסבור הוא ז\"ל שמתנגד לפי' הרע\"ב ולא ידע לפרשו ע\"פ דרכו. על כן אעתיק לשון סוגית הירו'. ואפרשהו מסכים מאד לדעת הרע\"ב. והכי איתא התם הלכה ה' אין ממשכנין את הקטנים הא לתבוע תובעין הא כן כשהביא שתי שערות. אבל לא הביא ב' שערות לא. כהדא אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ובהל' ב' שאחר זה אפלוגתא דבן בוכרי וריב\"ז. גרס התם הכי. כתיב כל העובר על הפקודים ר\"י ור\"כ חד אמר כל דעבר על פקודא יתן. וחד אמר כל דעבר על ימא. מאן דאמר דעבר על ימא מסייע לריב\"ז. ומ\"ד דעבר על פקודא מסייע לבן בוכרי. תו גרסינן תמן הלכה ז'. ואע\"פ שאמרו כו' הא לתבוע (כצ\"ל ב' מלות) אין תובעין. הכא אמרת תובעין והכא אמרת אין תובעין. כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא ב' שערות ע\"כ סוגית הירו': ",
+                "<b>והנה </b>צריך להבין בהא דדייק מרישא אבל לתבוע תובעין הקטנים. ומוקים לה בשהביא שתי שערות. אבל לא הביא אין לו תובעין. וכדמסיק נמי בהלכה ז'. א\"כ מאימתי ממשכנין. כיון דלגדולים מבני י\"ג ולמעלה נמי קרי קטנים. אע\"פ שגדולים הם בכל מקום. דמשהביאו שתי שערות על כרחך בבן י\"ג איירי. דקודם לכן לא נפקא מנה מידי דשומא בעלמא נינהו. אלא ודאי בבני י\"ג ושהביאו ב' שערות משתעי. ואפ\"ה אין ממשכנין. מעתה איזה גבול יש למשכן. ומאיזה זמן יחשבו גדולים לענין זה. אם לא מבן עשרים. ומשום דתלמודא דבני מערבא נמי ס\"ל כהמוסכם דתניין בקרבנות מיירי. דכתיב ביה מבן עשרים: ",
+                "<b>ומבואר </b>נגלה בהשקפה מעטה דהירו' סותר דעת התי\"ט לגמרי. ועל כרחך ס\"ל דקטנים דמתני' לאו ככל קטנים דעלמא. ואית ליה נמי דקרא דבן עשרים לשקלי הקרבנות אתי. ושלש חלוקות הן לפי שיטת הירו' ואלו הן. בן עשרים ופחות מזה שהביא ב' שערות. ועוד קטן ממנו שלא הביא ב' שערו'. וכולן מי\"ג שנה ולמעל' הן. אבל קודם שנת י\"ג כיון דליתיה בנדר. כ\"ש בזה וכמ\"ש. ואפי' שקל אין מקבלין מידו. ברם מבן י\"ג ולמעלה אע\"ג דלא הביא ב' שערות. וקטן הוא עדיין שלא בא לכלל מצות בעלמא. מ\"מ לענין זה נידון כגדול. שמקבלין ממנו אם שקל מעצמו. אע.\"פ שאינו מחוייב להביא. כיון שהקדשו הקדש מסתמא ימסרנה לצבור יפה. ואולי גם במופלא סמוך לאיש. ס\"ל דמקבלין ממנו מאחר שנדרו נדר. אבל יותר סברא להעמידו בבן י\"ג. (ולקמן נמי נימא בה טעמא דאפשר איכא קפידא דווקא בבן י\"ג) דכבר איש הוא בשנים. רק שלכל שאר מצות עדיין קטן הוא. כל שלא הביא שתי שערות ומשו\"ה הכא נמי אפילו לתבוע. אין תובעין אותו. שהרי אינו חייב בהן. וטעמא דמקבלין ממנו כדאמרן. דמאחר דלענין נדרים איש הוא. חשבינן ליה נמי ביודע למסור לצבור יפה: ",
+                "<b>אי </b>נמי טעמא דמקבלין מאתו. כיון שהוא בן י\"ג. ואעפ\"י שאין לו ב' שערות. חיישינן שמא נשרו. אבל אין יכולין לתובעו ממון מספק דהמע\"ה ודוק. ובהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. עד שיגיע לכלל בן עשרים. ס\"ל דמחוייב הוא בשקלים כמו בכל המצות. דחשבינן ליה בעלמא לגדול. דמשו\"ה הכא נמי תובעין אותו. ואפ\"ה אין ממשכנין עד שיהא בן עשרים. ומקראי יליף להו. וכך היא הצעה של שמועה זו נאה ביותר: ",
+                "<b>והענין </b>הוא כך דבמערבא פסקי להך פסוקא לתלת למילף מנייהו בהך ענינא. דכל העובר חד. על הפקודים תניין. מבן עשרים תליתאי. וכולהו צריכי. דמכל העובר דאיפליגי בה ר\"י ור\"כ אי פירושו דעבר על ימא או על פקודא. נ\"ל דנפקא מנה נמי לענין קטנים דהכא. לפי מה שכתב הרמב\"ן בריש פ' כי תשא שגם בני י\"ג הם היו מכלל השש מאות אלף רגלי הגברים: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נ\"ל דמאו דס\"ל הא לתבוע תובעין את הקטנים. דאתי כריב\"ז דפליג אבן בוכרי ומחייב הכהנים מהך קרא דכל העובר על ימא. מהכא נפקא ליה נמי דבני י\"ג הן ג\"כ בכלל כל העובר על הים כמו הכהנים. אעפ\"י שאין מכלל הפקודים פחותים מבן עשרים. להכי אהני כל העובר לומר שכל אותן שנמנו ביוצאי מצרים שהם עוברי הים. דאין סברא לומר דמרבי אפילו קטנים מאד שגם המה עוברי הים. דמסתבר לאוקמי בהני דשייכי במצות. ועוד דבהכי לא מפקינן לקרא ממשמעותי'. דה\"פ כל העובר בפקודי הים דהיינו הגברים שנמנו ביוצאי מצרים והם נקראים ג\"כ עוברי הים: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דלא תיקשי למ\"ד דעבר בימא. היכא מפרש על הפקודים דאבתריה. דהשתא ניחא. והיינו טעמא דס\"ל קטנים פחותים מבני עשרים שהביאו ב' שערות בני אתויי שקלים נינהו. וחייבין הן ותובעין אותן. אלא שאין ממשכנין. דלהכי אהני קרא דמבן עשרים. לאגמורי דבבן כ' נמי תליא מילתא. ומוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי. רצוני למשכן בני העשרים ולכוף אותם עד שיתנו: ",
+                "<b>ובן </b>י\"ג שלא הביא ב' שערות. מקבלין ממנו מסברא. מטעמא דפרישית אע\"ג דליתיה בשקלים בחיוב. בתורת נדר מיהא שקלינן מניה. וחזקה דמסרינהו לצבור יפה ולית לן בה. אי נמי בני י\"ג שלא הביאו ב' שערות. אם שקלו שמקבלין מהן. מכל העובר נפקא. דאינהו בכלל כל העובר בים. מפקודי מצרים נינהו. לפמ\"ש הרמב\"ן כנז'. ורבינהו קרא למשקל מנייהו אי מייתו. אבל לחיובא ליכא למימר דרבינהו קרא. דהא אכתי קטנים נינהו לכל מילי. ולא אשכחן חיובא בקטן. ואפילו בבן סורר דכתיב קרא בן ולא איש. אפ\"ה הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. משו\"ה מסתייה לאוקמי בהכי: ",
+                "<b>ובני </b>י\"ג שהביאו ב' שערות ולא באו עדיין לשנת עשרים. לא צריכי קרא. ופשיטא דחייבין בהן. ותובעין אותן מסברא. דמאי שנא מכל מצות ה' דמחייבי בהו. ותו איש כתוב בפרשה. למימרא דמשנקרא איש חיובי מיחייב. ומכל מקום אין ממשכנין כי אם בני עשרים וכדכתבינן. והעובר על הפקודים נמי למיגמר מניה אתי. אע\"ג דלא אפקינן קרא מפשטיה. ומצינן לפרושי העובר על הפקודים בחד מילתא. כדפרשינן אליב' דמ\"ד על ימא. דבכללן אתה מוצא בני י\"ג וכהנים. אפ\"ה אייתר ליה. דהא מצי למכתב כל העובר מבן עשרים דשמעינן תרתי. ולשתוק מהפקודים. אלא לאורויי דאין ממשכנין את הכהנים. אעפ\"י שנתרבו מכל העובר. ולא נתמעטו מן הכתוב מבן עשרים. הוה אמינא דכהנים בני עשרים. משכון נמי ניסב מנייהו. להכי אצטריך הפקודים כלומר דבעינן נמי הפקודים במקום אחר במנין אחד. ולא הנמנין בפני עצמן. ואי לאו הכי למאי אתא: ",
+                "<b>ואחרי </b>הודיע אלהים אותנו את כל זאת מעתה נשוב לבאר ל' הירו' בהל' ה' דייק ממתני'. דמדתנן אין ממשכנין את הקטנים. משמע הא לתבוע תובעין אותן. דאל\"ה לישמעינן רבותא טפי. דאפילו תובעין לא. ומיבעי ליה לאוקמי הכא כשהביא שתי שערות. כלומר קטנים דאיירי בהו השתא. על כרחך בשכבר הביאו שתי שערות. ולכן תובעין אותן. לפי שחייבין הן בשקלים כמו בכל המצות. או משום דאתרבו מכל העובר. וקרי להו קטנים הכא. לפי שעיקר מצות שקלים רצוני לכוף. עליהן ולמשכן. אינה אלא בבני עשרים גדולים גמורים. כדמוכח קרא דמבן עשרים. אבל לא הביא ב' שערות. לא. כלומר אפי' לתובעו אין יכולין. דקטן פטור מכל המצות. ובכל התורה כולה לא מצינו מצוה בקטן. ואפילו מיירי בבני י\"ג. כל זמן שלא הביא ב' שערות קטן הוא. ולא מצינן לרבוייה אלא לענין לקבל ממנו אם שקל מעצמו. ולא להוציא ממנו בחיוב כנז': ",
+                "<b>אחר </b>זה אמר כהדא אין ממשכנין וכו' פירושו כדרך זה שאמרו אין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. ור\"ל עד שיהיו אנשים גדולים בני עשרים ויהיו להם ג\"כ ב' שערות. דאפילו הביאו ב' שערות לחוד אין ממשכנין. וכן בן כ' לחוד בלי הבאת ב' שערות ג\"כ אין ממשכנין. כיון שעדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו או שיוולדו בו סימני סריס. ולא אתרבי בן עשרים למשכון. אלא כשהוא גדול דווקא. ונקט חדא מנייהו דאין ממשכנין עד שיביאו ב' שערות. וה\"ה לבן כ' דבעי מיהוי וכלומר דאין למשכן אלא גדולים ודאי. וא\"כ ת\"ק דס\"ל דאין ממשכנין אלא גדולים האמורים כאן כנז'. אע\"ג דדריש נמי העובר בים. ויש במשמעו ג\"כ בני י\"ג לחייבן בשקלים כמ\"ש לעיל. אפ\"ה ס\"ל דלא אתרבו למשכון. כן היא מתניתין דאין ממשכנין את הכהנים כלומר דאזדה מתניתין לטעמה בהא כההיא ודרך אחד לשתיהן ששני דברים הללו שוין בדינן ונלמדים ממקרא אחד. שגם הכהנים חייבים לדבריו. לפי שהם כמו כן עוברי הים. ואין ממשכנין אותן. דלהכי אתי על הפקודים. דמשכון תלי נמי בהו וכדפרישנא. הלכה ו' מבוארת: ",
+                "<b>הלכה </b>ז' ואף על פי שאמרו מהדר אמתניתין ואע\"פ שאמרו אין ממשכנין כהנים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם. דייקינן מנה הא לתבוע אין תובעין. דלא תנן אלא ששקלו מעצמן. ואפילו מיתבע לא תבעינן להו. ורמי דיוקי אהדדי. ומשני דלעיל בהביא ב' שערות תובעין. ומ\"מ אין ממשכנין. וכאן שלא הביאו ב' שערות. אבל אינן פחותים מבני י\"ג. דבציר מהכי אי אפשר כדכתבינן סגין אי בעית אימא גמרא וסברא. ואב\"א קרא דנפקא לן מניה דווקא בני י\"ג. אבל קטנים ממש מקבלין נמי לא: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לפום מאי דפרשינן בדיוקא דסיפא דלתבוע אין תובעין. וקתני כהנים דומיא דקטנים ששקלו דדוקא הוא דמקבלין. אבל אין תובעין את הכהנים. וקשיא לרישא דקתני אין ממשכנין הכהנים. דע\"כ צריך לומר דתובעין אותן מיהא אית ליה לתנא. וכן בדין דזיל בתר טעמא דאתרבו מכל העובר. והא מהאי טעמא כתבינן לעיל דבני י\"ג שהביאו ב' שערות חייבין ונתבעין. ודין שניהם שוה כמ\"ש למעלה בטוב טעם. י\"ל דהיינו דתנינן אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום. ועל כרחך אית לך למימר דטעמא דמפני ד\"ש אתביעה קאי. דהא משכון בלא\"ה לא נסבינן מנייהו. דאימעיטו להו ממשכון מקרא כדפרשינן יאות. ולמאי קאמר מפני ד\"ש. אלא שאפילו לתבוע אין תובעין אותן מפני דרכי שלום. שהדין היה נותן לתובען ג\"כ אם לא מפני דרכי שלום ולא מהדין: ",
+                "<b>וזהו </b>שאמר לעיל כהדא כן היא מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני ד\"ש. שר\"ל שדין א' לשניהם. ומדין תורה גם הכהנים נתבעים כמו בני י\"ג שהביאו ב' שערות. אחר שהן חייבין כמותם. אלא שמניעת התביעה מפני דרכי שלום וכדיוקא דסיפא. ורישא חסורי מחסרא והכי קתני אין ממשכנין הכהנים. אבל תובעין. ומפני מה אמרו שלא לתבוע מהן. אלא אם שקלו מעצמן מקבלין. הא ע\"י תביעה לא כדדייקא סיפא. מפני דרכי שלום. ודוק היטב. הדין הוא פרושא דהך סוגיא דתלמודא ירושלמאה. והוא המחוור והנכון והיא דעת הרע\"ב ז\"ל ומסכמת מכל צד עם הירושלמי: ",
+                "<b>ואיה </b>איפה עדותו של הרב תי\"ט ז\"ל במחילת כבודו הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואנחנו לא נדע מה נעשה להפוך בזכותו כאן ולפרש הירו' ע\"פ דרכו ז\"ל. וגם דעת הרמב\"ם בפירושו יש להסב אותה עד\"ז. ועכ\"פ אין ממנה סיוע. וככה הם דברי הרמב\"ן בפי' התורה. שאחז רק דרך הירושלמי מופשט הביאור. אמנם לשון הר\"מ ז\"ל בחבורו סתום מכל צד. ויש להפליא על אשר לא שת לבו לדעת הירו' לבאר החלוקות הג' האלה הנז'. אחר שהוא ז\"ל נאמן ביתו וחושש לו בכל מקום. ולפעמים אף במקום שחלוק מתלמוד שלנו כידוע לרגיל בפסקי הלכותיו. כל שכן במכילתין. שעל כרחנו אנו צריכין לו להעדר הבבלי. ואין כוונת הרב ז\"ל לסתום אלא לפרש וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל</b> ע\"פ הר\"מ הביאו תי\"ט וכתב דל\"ג במתני' אבל. ולפיכך מפרש דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב. <b>ותמיהא </b>מילתא טובא. דלכאורה משמע בסוגיא דגמרא. לא ימנע. או שכותי דינו כגוי. או גרוע מגוי. די\"ל דין משומד. שאפילו נידר ונידב אין מקבלין מידן. משא\"כ בגוי. דמקבלין מהם עולה לד\"ה. <b>והשתא</b> היכי ס\"ד שיקבלו מהכותי חטאות ואשמות. שאינן לא נידר ולא נידב א\"כ כמאן אתיא. <b>לכן</b> נ\"ל לפרש סוגי' דתלמודא מערבאה עלה דמתני' כך. תפתר כמ\"ד כותי כנכרי. לפי שנחלקו בה. ששנו בברייתא כותי כנכרי. רשב\"ג כישראל לכל דבר. ועל כרחך לא אתיא מתני' כרשב\"ג. שבמשנתנו הושוו הנכרי והכותי. שאין מקבלין שקליהם. ואתי רבי אלעזר ואמר לעולם רשב\"ג היא. מתניתין בנכרי לחוד מיירי וסמי מנה והכותי. אלא מכותי ודאי מקבלין מהן. ודתנן ואין מקבלין מידן קינין חטאות כו' כולה בנכרי עסקינן. אבל כותי. כישראל הוא לכל דבריו. ומקבלין ממנו הכל. ועלה קאי תני כן אדם לרבות הגרים כו'. והני נמי ס\"ל גרי צדק הן. ולאו מומרים נינהו. והדר אקשי עליה תלמודא מתני' פליגא עליה דר\"א. והיינו מתניתין דידן דקתני ואין מקבלין מידם קיני כו'. לפום מאי דאוקי ר\"א למתניתין בנכרים בלחוד. היכי מסיק ואין מקבלין מהם קינין ותמה על עצמך היאך אפשר לפרש זו בנכרים. וכי יש קינין כו'. דצריכא למימר. וא\"כ מוכח דמתניתין פליגא אר\"א. ולא ס\"ל לאוקמתא דידיה. דאל\"כ א\"א להבין המשנה אלא לחלוק בין הרישא והסיפא. דרישא בנכרי וסיפא בכותים. וזה דוחק נגלה. <b>ומשני</b> אין כך הוא. ושבקה למתניתין דמוקמה נפשה. רישא בנכרי וסיפא בכותי. ולעולם רשב\"ג היא. וגרס הר\"מ ומקבלין מידן קני זבים וחטאות כו'. ומתוקמא בכותי. כך אני אומר בשטת פירוש הר\"מ. שע\"כ היתה לו גירסא זו. אלא שיש דוחק במ\"ש אולי ישוב. דמשמע קצת דס\"ל. שדין כותי כמומר. וא\"כ. אין מקבלין ממנו שום קרבן בעולם. ואצ\"ל חטאת. כמבואר בחבורו בפ\"ג ממה\"ק ופ\"ג משגגות. וי\"ל שכוונתו. אולי ישוב לדעת חכמים ג\"כ. <b>אמנם </b>לגירסא דידן. פירוש הסוגיא הוא ג\"כ עה\"ד הנ\"ל. שפירשנו. דר\"א מוקי לרישא דמתניתין בנכרי. אבל כותי ס\"ל דמקבלין ממנו שקלים מיהא. אע\"ג דלא משוי להו כישראל לכל דבר כרשב\"ג. אלא מילתא מציעתא קאמר. דשקלים דווקא הוא דמקבלין מהם. משום דדמו קצת לנדר ונדב. שממותר הלשכה. מקיצין המזבח. ואין חלק השוקל ברור. משא\"כ בחובות שאין בהם שום שייכות לנדר ונדב. מודה שאין לכותים חלק בו. דס\"ל לא אתרבו גרים אלא לנדר ונדבה. וכל כיוצא בהן בלבד. <b>וזה</b> הפירוש מוכרח. דאל\"ה. מאי קאמר אבל בכותי לא. כיון דגרע מנכרי. ומשומד נמי הוי. אמאי לא לתנייה. דבר זה אין לו שחר. ולא צורה דשמעתא. גם להמסקנא אין הבנה. על פי דרך המפרשים. דוק ותשכח שפירושנו מוכרח.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן שקלו כו' אם נתרמה התרומה מעל: </b>",
+                "<b>הא </b>פשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י\"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה\"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס\"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה: ",
+                "<b>מיהא </b>קמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ\"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע\"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש\"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע\"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי: ",
+                "<b>ותו </b>מספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ\"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י\"ח. וצע\"ג:   ",
+                "<b>שוב </b>עיינתי ברמב\"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י\"ח. וצ\"ל דס\"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י\"ח: ",
+                "<b>מ\"מ </b>עדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע\"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ\"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב\"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י\"ח. וכשנמלך זה אח\"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י\"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש: ",
+                "<b>אמנם </b>יש בזה קצת דחוקים. וגם צ\"ע לפ\"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע\"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס\"ל דכה\"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו: ",
+                "<b>אבל </b>לסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג\"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק\"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה: ",
+                "<b>וצריך </b>לדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ\"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ\"ו דכריתות ודוק): ",
+                "<b>ולסברא </b>הב' שאמרנו במשנתינו דכה\"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ\"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה: ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע\"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ\"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע\"א] עד שידור תחתיה. כ\"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ\"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא\"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא: ",
+                "<b>או </b>דילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע\"ב דה\"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס\"ד והמעיין המשכיל יבחר: ",
+                "<b>מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן. </b>כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ\"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ",
+                "<b>ואפשר </b>דבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע\"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ\"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ\"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו\"ה תני בהו תקנתא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחטאת אין לה קצבה </b>. מ\"ש הרע\"ב שאם ירצה יביא חטאת במעה כסף. כך אמרו חכמים בפי' דנפיק בשה בדנקא ועמ\"ש ריש חגיגה בס\"ד. ומשנתינו דאמרה חטאת זה מביא בסלע היינו למצוה מן המובחר. אז שיעורו הפחות כבש בן סלע כדאיתא שילהי מנחות [דף ק\"ז ע\"ב] בהדיא. אמנם מ\"ש הר\"מ ז\"ל שהחטא' קונים אותו בדינר. לא ידעתי מהיכן יצא לו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>דרכונות </b> ראיתי בסד\"ה. שהוא מטבע דריוש המדי (על שמו נקרא) מזהב טוב. משקלו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר נזירים. </b>אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ\"ל דר\"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל דא\"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א\"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו\"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל\"ש ידועים הכל שוה: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי נ\"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא\"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע\"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה: ",
+                "<b>מותר נזיר לנדבה. </b>מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר\"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד\"י) ואע\"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר\"א) שמא מ\"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד\"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר: ",
+                "<b>ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו </b>פי' נפש עיין מ\"ש בס\"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז\"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה\"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר פסח שלמים</b> ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ\"ט דפסחים. וכ\"ה בתוספתא. <b>וצ\"ע</b> שלא זכר הר\"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. <b>והוי</b> יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ\"ט דפסחים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר שבוי. לשבוי</b> כו'. <b>ואם</b> לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי\"ד (סרכ\"ג) והובא גם בח\"מ (סרפ\"ג). <b>ובהא</b> תליא נמי ההיא דבח\"מ (סרנ\"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. <b>ודברי</b> הרב בש\"ע צ\"ע. שנראין כסותרין זא\"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ\"ג. כדעת הרא\"ש. ובסימן רכ\"ג כדעת הרשב\"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. <b>והרב</b> בהגה פוסק בשני המקומות כהרא\"ש. <b>ולענ\"ד</b> דעת הרשב\"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. <b>ולא</b> ידענא לגמרי מנ\"ל להרא\"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. <b>והא </b>כתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. <b>הגע</b> בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח\"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. <b>וכמו</b> שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ\"ד. <b>וגדולה</b> מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מותר המת בונין לו נפש </b>כו'. <b>כתי\"ט</b> ול\"פ אם יש עוד מותר. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז\"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. <b>וכי </b>נמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא\"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ\"ל אם הוא אדם גדול.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והן גרנות למעשר בהמה. </b>פיר' הרע\"ב ואע\"ג דמותר לאכול כו' אפ\"ה לא שחטי להו אינשי כו' דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה [פסחים ד' ד' ע\"ב] בדבר שאין חסר לו כלום. וכתב האי\"ט קשה קצת דהא ודאי חסר לו האימורין עכ\"ד: ",
+                "<b>ונרא' </b>דשפיר קאמר הרע\"ב שאינו חסר כלום. דהא מצי לאתוייה לשלמי הרגל שחייב בהן בלא\"ה. וכדתנן בפ\"ק דחגיגה [ד' ז' ע\"ב] ישראל יוצאין י\"ח (של שלמי שמחה) במעשר בהמה. נמצא ודאי שאינו מפסיד כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא במנעל ולא בסנדל </b>בגמ' דיבמות מוכח דה\"ג ואין צ\"ל במנעל וסנדל. והיינו דמפרש התם משום דאין נכנסין בהן לעזרה. למימרא דמשו\"ה פשיטא לתנא בהני דבלא\"ה נמי אסירי: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ עיקר טעמא הכא הוא משום חשדא דאית בהו נמי. שמא נתן לתוכן מעות. וזה פשוט ואי כדגרס בתי\"ט ולא במנעל. ומפרש טעמא. משום דאין נכנסין בהן לעזרה. אי הכי מאי שיאטיה הכא. בכל דוכתי דתנא כניסה לעזרה. כמו בתמיד ויומא ודכוותה. אטו אצטריך ליה לפרושיה דלא יכנס במנעל. ותו הא אפילו להר הבית אסור. ומאי איריא לעזרה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והתורם מתכוין ודוחקו. </b>בירו' גרס ודוחפו לקופה. נראה שדחפו למרחוק לבטל כוונת השוקל: ",
+                "<b>והודיעך </b>כאן שני דברים. א' שיש לאדם לדחוק עצמו בהכנת והזמנת המצוה. ואף שלא יעלה בידו. יש לו שכר על כוונתו הטובה. והב' שהתורם לא היה רשאי לכוין לתרום מן השקלים הידועים לו היותם של אדם גדול. כדי שיהא יד כל אדם שוה בהן. ויזכה מי שיזכה שיעלו שקליו בתוך התרומה לכך היה דוחפו לערבו בתוך הקופה. עד שלא יהא מקומו ניכר ולא יוודע היכן נפל: ",
+                "<b>עד שיאמר להם אתרום </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' לא\"ח (סי' נ\"ג) שכל דבר מצוה צריך להיות בהזמנה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>של בית ר\"ג </b>זה ודאי הוא ר\"ג הזקן שהיה בפני הבית. כדאמרינן פ\"ו דשבת (טו\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שיאמר להם אתרום </b>פירוש שיאמר כן לעומדים בחוץ. שבאו עמו עד הנה. לכבוד ולתפארת. כדי לעשות פומבי לדבר. שכך יפה למצוה ולמקיימה. לעשותה בהדור (ברב עם הדרת מלך) ובהכנה רבה. לא כמתעסק ועושה בדרך עראי. שאינו בטוח גם מן המכשול. ולכן מצינו כזאת גם בקצירת העומר ובמעשה פרה. שלא היו עושים המטפלים בהם. אלא ע\"י הקדמת שאלה ונטילת רשות תחלה. <b>אכן</b> כאן. הבאים עמו לצורך כך. לא היו רשאים להכנס עמו לפנים אל הלשכה. לראות להשגיח עליו במעשה התרומה. שאם כן. היו נראים כאילו באו לשמרו שלא יגנוב מאומה. וילקו כחושדים בכשרים. גם כתיב ולא יחשבו את האנשים וגו'. לפיכך ודאי נשארו עומדים בחוץ. ומבפנים היה מדבר עמם. ושואלם אתרום. <b>וזה </b>מוכרח גם ממ\"ש אין התורם נכנס לא בפרגוד כו'. ואילו היו בני אדם נכנסין עמו. מה היה צריך לכך. הלא עומדים עליו ורואים את מעשיו. <b>אבל</b> הוא מעצמו עושה כל מה שיוכל להמלט מן החשד. זה ברור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ נפל. נ\"ב <b>וא\"ת</b> האי זריז הוא. ולמה לא יהא נשכר. שכר מצוה מצוה. שתתקיים כוונת חריצותו והשתדלותו הטובה והרצויה. ואינך אפסידו אנפשייהו. דאיבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדאמרינן גבי כת שלישית. שנקראת עצלנית. אע\"ג דלא אפשר בלא שלש כתות. <b>דלא</b> דמי. התם ודאי בדידהו תליא מילתא. דמצו זרוזי ואקדומי. ולא עבדי. משו\"ה עצלנים נינהו. אבל הכא מאי מהני להו להני דמקדמי. אדרבה הנך דמייתו בתרייהו. מקרבי טפי לתורם. דשכיחן ליה דרמיין באפיה. שקיל מנייהו. א\"כ משכחת הכא שפל ונשכר. והזריז נפסד. אלא על כרחו צריך היה לערב הכל תוך הקופה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל קרבנות צבור. </b>ה\"ה דכייל נמי בגדי כהונה כדכתיבנא בס\"ד בסדר יומא (מ\"ז פ\"ג). ולאו כל דכן הוא משומרי ספיחים ודכוותייהו דחשיבי צורך קרבן. ק\"ו לבגדי כהונה. דצורך קרבן עצמו דלא אפשר בלא\"ה ומכשירים נינהו. דפשיטא דכקרבן דמו. משו\"ה לא חשיב להו. אי נמי תני ושייר. ולא קשיא מאי שייר דהאי שייר. דהא שייר טובא כדאיתא בגמרא ריש פ' שני דייני וע\"ש [כתובות ד' ק\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>שומרי ספיחים. </b>לענין מ\"ש התי\"ט בשם התו' דהא דבר שמור אסור. עמ\"ש בס\"ד בחי' לר\"ה (ד\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר נסכים. </b>פי' הרע\"ב גזברי ההקדש היו ממציאין מעות כו' וכן כשמודדין כו' עכ\"ד פלוגתא דאמוראי היא ומייתי להו הרע\"ב לתרווייהו: ",
+                "<b>אבל </b>הר\"מ ז\"ל בפ\"ז מהל' כ\"ה לא הביא בירוצי המדות. ומשמע לי מדפליגי בה פסק כר' יוחנן דהוא מרי דתלמודא טפי מר\"ח בר יוסף. ועוד דתלמידיה דר\"י הוא כדמוכח בכמה דוכתי דארחב\"י משמיה דר\"י. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: ",
+                "<b>ושכתב </b>הראב\"ד הביאו בתי\"ט ז\"ל אע\"פ שאין משתכרין בשל הקדש. ה\"מ פירות שהוא כעין גנות. ר\"ל דווקא פירות וריוח שהוא דרך גנות אין מרוויחין בו. דהיינו לקנות בזול ולמכור ביוקר מהשער היוצא. הוא דאין משתכרין בשל הקדש שריווח כזה יש בו מהגנות בודאי. אבל נסכים שלוקחים לצרכי המקריבים והותירו. ע\"י שיד הקדש על העליונה. אין כאן גנות כל עיקר. דטיבותא הוא דעבדינן להו ליחידים. שאם לא ימצא להם לקנות מיד. לא יצטרכו לחזר ולטרוח אחריהן. ויהו מזומנין לפניהם. ואעפ\"כ אינן צריכין לשלם ביותר מהשער היוצא אז. לכן ודאי אין גנאי בדבר לגמרי שמתחנה לא נעשה לריווח ההקדש כלל וגם לא יגיע לו הפסד באופן זה: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רא\"א </b>ימכרו לצרכי אותו המין עחי\"ג ר\"פ המנחות והנסכים (קא\"א).</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משלש ועמדו מארבעה יספק מארבע'. </b>כתב תי\"ט ואכתי אמאי יספק מד' כו'. ע\"ש שנכנס בדוחק לומר שתנאי ב\"ד הוא שיהא מחויב לספק מד': ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה הזקיקו לכך. שלענ\"ד אין צורך לומר כן. ולא אמרו שחייב לספק מד'. אלא רשות הוא. אם יספק לא יספק אלא מד'. ואורחא דמילתא קאמר דמסתמא הוא מספק כפי השער היוצא. ותקנתו של המספק היא שא\"צ לפחות מהשער. ולא יצטרך לחזר אחר הקונים.   שהמוכר המחזר על הלוקחים ודאי מוכרח לזלזל במקח ולמכור בפחות. וזה פשוט: ",
+                "<b>וא\"ת </b>במאי קמיירי הכא אי בדלית ליה פירות למקבל בההיא שעתא. אע\"ג דאין ריבית להקדש [ב\"מ ד' נ\"ז ע\"ב] ושרי אפילו לפסוק קודם שיצא השער. מ\"מ קשיא דהא מפיק לחולין מעות דהקדש בלי חילול. ואי דאית ליה. היכי מצי גזבר למיהדר ביה. אטו בהדיוט כה\"ג לאו מי שפרע בעי לקבולי. ואמרינן פ\"ק דקידושין [דף כ\"ט ע\"א] כל שבהדיוט צריך לקבל מי שפרע גם בהקדש אינו חוזר. וי\"ל לעולם דאית ליה. ואפ\"ה הקדש חוזר כה\"ג מטעמ' דכתב הכ\"מ פ\"ט מהלכות מכירה. ע\"ש כי טוב הוא ואין להשיב עליו לכאורה ודוק. וכוותיה מוכח נמי בסוגיא דהזהב (דנז\"ב) ע\"ש שהתו' נדחקו בה מאד. ולענ\"ד א\"צ אלא ר\"א לית ליה דר\"ח שאמר יש לו טפה לוה עליה כמה טפין. והכא בדלית ליה כנגד כל המעות עסקינן. דלר\"א ריבית דאורייתא הוי ומעות הקדש נפקי לחולין דוק היטב. וכמדומה שהר\"ן והה\"מ אישתמיט להו ההיא סוגיא. גם הרב בכ\"מ לא זכר אותה סוגיא להסתייע ממנה. גם הלום ראיתי שדעת הר\"א בהשגות כתי\"ט. אבל לא כן דעת הר\"מ: ",
+                "<b>ואם החמיץ יין. </b>כתב תי\"ט ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב\"ם בפ\"ז מהל' כ\"ה גם לא בשום מקום מחיבורו עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דלכי דייקינן משכחינן דהא דלא זכרה בהדיא משום דלא איצטריכא ליה. מאחר שכבר פסק בפ\"ז הנ\"ל כר\"י דפ\"ז דמכילתין במספק את הקינין מספק את הפסולות. ושפיר עבד דפסק כוותיה ולא כת\"ק. משום דר\"י נימוקו עמו. ומה התם דפליג ת\"ק. ס\"ל דהילכתא כר\"י. דמסתבר טעמיה. כל שכן הכא דכ\"ע מודו: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי סתים לן הכא ולית בה פלוגתא. משום דביין איכא למימר ברשות מוכר החמיץ. אע\"ג דהוי טעמיה חמרא. דמתתאי עקר. ושמא גם בסולת י\"ל כן. וא\"כ אין טענה על הרמב\"ם דמדפסיק ותני בקינין פסולות שאחריותן על המספק. לאו כל דכן הוא ביין וכיוצא דנימא יד הקדש על העליונה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתתיה בן שמואל. </b>נראה שהוא הנזכר במשנה א' דפרק ג' דיומא כדמוכח התם בגמרא ושם גורס מתיא ב\"ש: ",
+                "<b>בן בבי. </b>נראה לי שנקודתו היא בי\"ת ראשונה בציר\"י ושניה בקמ\"ץ. שכך מצינו שם אדם בעולי הגולה מבבל בספר עזרא: ",
+                "<b>על הפקיע. </b>מ\"ש התי\"ט בדעת הראב\"ד אין לו טעם. ומש\"ע על הרע\"ב הפקיע הוא להלקות כהני' והלוי' שנמצאו ישני' במשמרותיהם. דלא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים עכ\"ד: ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דקדק הרע\"ב בלשונו שלא כלל אותם בכלל אחד. תדע מדקאמר והלוים בה\"א הידיעה. ולא אמר כהנים ולוים דהוי משמע דבחדא מחיתא מחיתינהו וק\"ל. ועכשיו כך הוא פירושו שלוקים בו כהנים הראויים ללקות כשפשעו בפייס כדאי' ביומא [דכג\"א] ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע ופירש\"י מזה הממונה שהוא על הפקיע. ואין ספק בדבר שגם הכהנים לוקים מיד זה הממונה על הפקיע. וזה תימה על הרב תי\"ט שלא ראה לו זכות להרע\"ב ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>מלבד זה אין הרע\"ב מחויב להודות בהנחת התי\"ט. שאפשר לומר שגם הכהני' על משמרותם בג' מקומות לוקים כשנמצאו ישנים. דמאי שנא. וילמד סתום מן המפורש. ואמנם מפני שעל הרוב בן לוי הוא הלוקה והרגיל ללקות דמרובא פריש ומי דואג יותר מן המלקות לא מי שרגיל. וגם כהנים זריזין הן. ע\"כ אמר שם התנא במדות כלשון הזה שהשומעים קול הנלקה תולין אותו בבן לוי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלו הן הממונים </b>עמ\"ש הרע\"ב ורבותי פירשו ע\"ש שהממונים הראשונים כו'. <b>ויש</b> לתמוה על זה. דהא ודאי בנחוניא חופר שיחין ליכא למימר הכי. דהוא הוה בסוף ימי בית שני עם ר\"ח בן דוסא תלמידו של ריב\"ז בזמן אחד. כדאיתא פ\"ה דב\"ק (דנט\"א) כעובדא דבתו שנפלה לבור הגדול. <b>ועוד </b>ס\"פ היה מביא (יא\"ב) נראה שהיה נמצא בדור תנאים אחרונים. וצ\"ל שהיה זקן מאד. <b>וא\"כ</b> נראה יותר שהוא היה מהאחרונים בזמן. לא מהראשונים. כי לא יעלה על לב שהוא התחיל מנויו עם התחלת בית שני. ועמד בו כל משך עמידת ב\"ש. שידוע שהגיע סופו בימי ריב\"ז. על כן בלי ספק קדמוהו אחרים. <b>הא</b> אין לך לומר. אלא כלשון ראשון. כשרי דורות מנה התנא. דהכי ודאי מסתבר טפי. כמ\"ש תי\"ט. והרי יש לנו סיוע חזק ממנו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקדש </b>לצורך המקדש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרוז </b>ע\"פ רע\"ב שכתב המכריז בכל בוקר בבית המקדש <b>ונראה</b> דלא דק. כי מהיכן בא למקדש. בהיות השערים נעולים. <b>ועוד </b>שהיה מקיץ גם לוויים לדוכן. וישראלים למעמד. <b>לכן</b> יראה לי פשוט שבהר הבית היה עומד בבוקר השכם. ומסבב המקדש. והולך וכורז. עמדו כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על נעילת השערים</b> עמ\"ש בס\"ד בבית אל <b>עזרה קטנה</b>.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חוטא </b>עיין בתי\"ט דבור זה. <b>ולא</b> הבינותיו כלל. השאלה והתשובה נעלמה. אם אמרתי אחכמה. על זו ועל כיוצא בה קבלתי ונצטערתי בהקדמת ספרי זה. שבכמה מקומות לא זכיתי לירד לסוף דעת כונת הרב תי\"ט. והאמת כך הוא לא ע\"ד גוזמא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שער נשים. </b>כתב הרע\"ב שבו נשים נכנסות לעמוד על קרבנן עכ\"ל: ",
+                "<b>והטעם </b>כמ\"ש במסכת תענית [ד' כ\"ז ע\"א] אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. אע\"פ שאין העמידה על הקרבן מעכבת שאינה אלא חיבובי מצוה. ועוד אפשר ע\"י שליח וכמו בתמיד שהיו שם מעמדות וכאותה ששנינו להלן השולח קרבנותיו ממד\"ה. וא\"כ אחר שאפשר באיש אשה בעזרה מניין ולמה. מ\"מ מצוה בה יותר מבשלוחה. וכן מצינו בכתוב בנשים הצובאות. ושנוי בנביאים אשר ישכבון את הנשים דבני עלי וכפירוש רז\"ל הידוע: ",
+                "<b>אלא </b>שיש לחלק דילמא מחוסרי כפרה לא סגי להו לכתחלה בלא עמידה על הקרבן. כדמשמע בפ\"ק דסוטה. [ד' ח' ע\"א]. והכא על כרחך לא איירי במביאות קיניהן לחובה. שהרי אין כניסתן לשער נשים. אלא בשערי מזרח שלא נתקדשו כדתנן התם. ואילו שער נשים דתנן הכא. בצפון הוה קאי. ומשו\"ה ליכא לאוקמה נמי לתנופה דמנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. דהא תנופות במזרח היו נעשות: ",
+                "<b>אך </b>מ\"מ האמת שגם מחוסרי כפרה יכולין לשלוח קרבנותיהן ע\"י אחר. כדתנן פ\"ג דגיטין השולח חטאתו ממד\"ה [ד' כ\"ח ע\"א]. והכ\"נ קיני זבות ויולדות רשאות היו להביאן ע\"י שליח. רק למצוה מן המובחר עשו כן הנשים הצובאות כמ\"ש תחלה. ומפ\"ק דסוטה לא תשמע מנה חיובא אלא אורחא דמילתא תנא דאי אתיין נשים יולדות גופייהו. שם היא טהרתן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ולמה (וה\"נ אוקי תלמודא למתניתין פ\"ג דגטין. בקרבן נשים דמקריבות קרבנותיהן ע\"י שליח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ע\"י שליח וכ\"מ לקמן. שילהי פ\"ז דמכלתין. ע\"ש בתי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה מדרש דרש יהוידע כ\"ג. </b>עמ\"ש בס\"ד בדרוש לפ' צו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נדבה מה היו עושין בה כו'. </b>ויש במשנה נדבה שאינה דומה לזו. עמ\"ש פ\"ט דפסחים מ\"ז בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ושנים שמעוטו של העזרה. הוא טעות. וצ\"ל של הר הבית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחצה על מחצה להחמיר</b> עפ\"ג דמכשירין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכות מותרות </b>. כתב הרע\"ב אבל בעיר שיש בה עכו\"ם אפילו חתיכות אסורות ומסתבר דאפילו מיעוט עכו\"ם קאמר עכ\"ל תי\"ט. ולא ידענא מאי צריך לסברא. דהא בהדיא קאמר הרע\"ב ודין זה בעיר שכולה ישראל. מכלל דכשיש בה עכו\"ם אפילו א' אסורים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>אסורים. נ\"ב <b>ומאי</b> דקשיא ליה לרב בתי\"ט. דאפילו אין כאן עכו\"ם כו' אסור כמבואר בדברי הר\"מ בחבור. <b>נראה</b> דלא קשיא לגמרי. עד כאן לא קאמר. אלא דלא בעינן שוחטי ומוכרי בשר עכו\"ם דווקא. אלא אפילו כולן ישראל. י\"ל שרץ וחיה החליפוהו. מיהו ודאי צריך עכ\"פ שיהיו נמצאים מיעוט עכו\"ם דרים בעיר. ולא סגי בלא\"ה. דלמאי ניחוש. הא חתיכות נינהו. <b>וליכא</b> למימר. דילתא מבשר נבלה אייתו. דחתיכות מוצאים מספק נבלה. כדתנן הכא וליכא דפליג עלה. א\"כ כי החליפוהו עופות ושרצים מאי הוי. אי בעיר שכולה ישראל איירין. דהא ודאי לא שייך לומר דחייש דילמא שקלי מעיר אחרת של גוים. <b>אלא </b>מאי אית לך למימר. על כרחך בעיר דשכיחי גוים עסקינן. דאיכא למימר מבית גוי שקלי. אע\"ג דלאו טבחי נינהו. מיהו משום מיעוטא דמנבלי. חיישינן דילמא מנייהו אייתו. וזה ברור מאד לענ\"ד. ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הראוי לפסחים שפסחים </b>. כתב הרע\"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו כו' ואין להשהותה אצלו עד שיבוא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר עכ\"ל תי\"ט לא ידעתי מי הזקיקו לכך דהא קמשהי ליה עד זמן שחיטת הפסח ומשם ואילך. בלא\"ה אינו יכול להשהותו שיעבור זמנו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"פ </b>רע\"ב. שלשה עשרונים (לפר שני עשרונים) לאיל. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא </b>מנחתו קריבה משל ציבור כתב הרע\"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבי מיורש. ויכולין היו לתקן כן דאדעת' דהכי ממנין כ\"ג שיהו נכסיו משועבדים כו' דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרי להו יורשין עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דקצת סברא הוא. מ\"מ אינו מוכרח לדעתי. דמה צורך לשעבוד נכסים. מאי שנא מהא דלעיל מ\"ה דהיו ממשכנין את מוצאיה עד שמביא נסכיה. ומי שיעבד לגזבר נכסיו של זה המוצאה. אטו אגבא דבהמה קלטינהו. (אע\"ג דיש לחלק וק\"ל אין לו עיקר): ",
+                "<b>והא </b>דלא תני שמבניו גובין אותו. נ\"ל משום דנגבית אפילו מאחיו ושאר יורשיו. אם לא הניח בנים. משו\"ה נקט מילתא פסיקא דאין לך אדם שאין לו יורשים. ולא בעי דווקא דלירתו נכסיה כך נ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עביה טפח </b>עמ\"ש בהגהת גמרא דתמיד פ\"ב (יט\"ב) בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומשמונים ושתים רבוא </b>פריש רע\"ב כך היה מנין החוטין. <b>וצ\"ל</b> דחשבון כ\"ד חוטין לנימא. הוא לאורך חצי אמה או רביע. וכן לכל משך ארכה של פרוכת. כי מספר חוטי ע\"ב נימין. איננו עולה אלא אלף שבע מאות עשרים ושמנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשר ק\"ק </b>אבל בשר קדשים קלים. לעולם נשרף בחוץ במקום אכילתו. בבית הדשן שלפני הבירה בהר הבית. כדתנן שלהי אלו עוברין. וכ\"פ רש\"י בהדיא פרק כל שעה (דסד\"א) ועיין מ\"ח פ\"ז דפסחים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"א אומר כו' ואת שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ. ישרף בפנים</b>. <b>תימה </b>הא דתנן בפ\"ק דפסחים. רחס\"ה אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה. דמשמע בבשר קדשי קדשים איירי. מדקאמ' מימיהם של כהנים. דאי בבשר קדשים קלים. הרי הוא נאכל לבעלים. וכהנים מאי עבידתייהו. ומאי איריא דנקטינהו. <b>ואי הכי</b> במאי מוקי ר\"א סהדותיה דר\"ח. הא אין נשרפין כאחת. שזה מקום שריפתו בחוץ. וזה בפנים. והיאך לא נמנעו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח. </b>כך היא גירסת רש\"י ז\"ל. אבל גירסת התו' היא במערב כמ\"ש בתי\"ט משמם: ",
+                "<b>ואין </b>ספק שגיר' התו' מלבד שהיא המוסכמת. הדבר מוכרח שהיא הנכונה מאד ולא מטעמים שהזכיר בתי\"ט משם המפרש דתמיד והרע\"ב. שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל. אם טעמו של המפרש כדי לפנות מקום הליכתם. שא\"כ במוספין אליבא דגירסת התו' ובאיברי תמיד אליבא דרש\"י איך הלכו. אלא ע\"כ לומר שאין האיברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי: ",
+                "<b>ואם </b>טעמו של רע\"ב במערב משום שיהו לצד שכינה. אם קבלה נקבל. אבל לא מצינו לו חבר שיסכים בדבר ולא פירש מניין לו. וכ\"ש שהוסיף תימה במ\"ש בספ\"ד דתמיד שיצא לטעון בדבר חדש שאיברי תמיד ושל מוספים ביום שיש בו מוסף במזרח. הרי שביטל טעמו הנזכר. דהא תמידין תדירי ועדיפי טפי. והו\"ל לאנוחינהו בצד שכינה. ותו ארכבה למילתיה אתרי ריכשי דהכא קאי ליה בשטת התו' דשל תמיד במערב. ולדידהו של מוספין במזרח. והיכי קאמר איהו ז\"ל איפכא דלא כמר ודלא כמר. ולא ידעינן מהיכא גמר. ואיזה הדרך שמר. ע\"כ לא נקבל דבר זה בודאי ולא תצייתינהו להני כללי. ולא כיפי מיתלי להו תלי: ",
+                "<b>אלא </b>כי הא דכתיבנא (בחי' לרמב\"ם בהלכות בית הבחירה) דאוכחנא בס\"ד דבר ברור שאין לומר בענין אחר. אלא שעל חצי הכבש למערבו היו מעלין האיברין לזורקן דרך שם. על גבי הלול שבאותו מקום כדי לקיים בהם מצות זריקה. ומערכה גדולה היתה סמוכה לשם בחציו האחר שלצד מזרח עיין שם: ",
+                "<b>ואחרי </b>הודיע השי\"ת אותנו כל זאת. הכל מתוקן במשנתינו ע\"פ הנוס' האמיתית שהזכירו התו' והדברים מוכרחים מעצמן. שאי אפשר באופן אחר. שאיברי התמיד ניתנין למערב הכבש. לפי שלאותו רוח בלי ספק צריך להעלותן כדי לזורקן למערכה. ושל מוספין הניתנין במזרח. אין צורך לבדות לזה טעמים זרים. שהרי רש\"י ז\"ל פירש לנו יפה שמשום היכר ר\"ח עושין כן. וזה עולה גם לנוס' התו' היטב. שלכן לא היו ניתנין של מוספין באותו צד שמעלין אותן להקטירן על המערכה. לפי שאיברי תמיד קודמין. ועשי היכר להניח המאוחרים מן הצד כדי שלא ישכחו ויקדימום. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ואף </b>דעת רש\"י איננה זרה והיא הולכת ג\"כ על דרך זה ואינה מתנגדת לדעתנו. ומתריצנא לה נמי לטעמא דידי. דהא דשל תמיד ניתנין במזרח לידע שהן קודמין. ולכן נתנום מכוונים כנגד מקום המערכה. שהוא לשם מקביל נכחם כמו שפירשנו בעזה\"י. והיה בזה היכר שהן קודמין להקטרה ולזורקן למערכה. אעפ\"י שבהעלאה שנייה לא היו מעלין מן הכבש ולמעלה במזרחו אלא במערבו. כדי לקיים שם מצות זריקה כדאמרן. אפ\"ה הכי ניחא למיעבד היכירא להקדימן. כשיהיו ניתנין נגד המערכה ממש. שבזה יזכרו להקדים הקטרתן. ושל מוספין במערב רחוק מעט מהמערכה לידע שהן מאוחרין. והכל יפה ומתוקן גם על דרך רש\"י ז\"ל. אלא שנוס' התו' היא מוסכמת. ומסייעא נמי מתני' דפ\"ד דתמיד דתנן התם נמי בהדיא במערבו. והרע\"ב הפליג לדרך אחרת בחנם: ",
+                "<b>ושל ראשי חדשים ניתנין מתחת כרכוב המזבח ולמטה. </b>בלבול גדול אני רואה בדברי התי\"ט כאן במ\"כ ולא עמד כלל על דעת רש\"י ז\"ל בזה הענין כי היא ברורה ומכוונת מאד. אלא שלהתו' היתה גירסא אחרת ואלו ואלו דא\"ח. וח\"ו להניח דברי רש\"י בלי צורה והבנה לגמרי על הדרך שהבינם בתי\"ט: ",
+                "<b>ותחלה </b>אומר שנפלאתי מאד על מה שהבין הרב בתי\"ט מדברי התו' ששל ר\"ח היו ניתנין בראשו של מזבח דהיינו כרכוב המזבח   ולמעלה במקום הילוך רגלי כהנים. ותמה על עצמך איך אפשר לומר כן. אעפ\"י שמצא לו מקום לטעות לפי מה שראה ברמב\"ם ז\"ל שכתב כן. אמנם על כרחנו צריך שנפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל בענין שיסכימו להלכה ואל האמת. כי אי אפשר להמאור הגדול שיטעה בדבר ברור. כי איך אפשר בעולם לומר שהיו נותנין אותן בראשו של מזבח. אם כן העלאה דהוה לה פייס בפ\"ע היכי מקיימא: ",
+                "<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר שלא נזכר פייס זה אלא לאיברי התמיד. ולא למוספי ר\"ח. מה שהוא שקר מוחלט בלא ספק. ואין להאריך בזה. עוד אי אפשר מצד אחר שהרי עכ\"פ צריך ליתן האבירים בזריקה כמ\"ש לעיל. ואם היו ניתנים מתחלה על הכרכוב שבראשו של מזבח. שוב אי אפשר לעשותן בזריקה. דהא בעינן אויר קרקע מפסיק ותבין זה היטב. ממה שכתבתי בעזה\"י בחידושי להלכות בית הבחרה באריכות. שאותו אויר היה בין כבש למזבח. וכבר היו האיברי' למעלה ממנו בראש המזבח. וח\"ו להוסיף זרות על זרות ולומר שמורידן וחוזר וזורקן. הס מלהזכיר: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב\"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז\"ל. ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא. אלא בסובב. ובין קרן לקרן דקאמר ר\"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים. ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו. ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח\"ו בדברי הרמב\"ם ז\"ל. על כן לא נמנענו מללמוד עליו זכות מה. שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הל' ההוא עלינו שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו. כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומוכרע ממקומו. ודעת הרע\"ב היא על האופן שפירשנו לשון הר\"מ ז\"ל. והוא ע\"פ נוסחת התוספת. ועוד אפרש בסמוך בעזהי\"ת: ",
+                "<b>אכן </b>טרם נבוא לפירושו של הרע\"ב. נבאר דעת רש\"י ז\"ל תחלה על הסדר שהזכירן בתי\"ט בראשונה. ז\"ל ה\"ג רש\"י ופירש של ר\"ח היו ניתנין בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט. דהיינו בחצי העליון כו' עד כאן דברי רש\"י ז\"ל. והבין התי\"ט מתחלה דכרכוב דרש\"י הוא הנזכר בירושלמי שהביאו הכ\"מ על לשון הר\"מ. שדעתו שהוא בראשו של מזבח באמת ההילוך. ומשמע ליה לבתי\"ט דהיינו נמי של רש\"י וגם של התו' הוא של הרמב\"ם ממש משו\"ה ניחא ליה בנוס' התו' שעולה בשוה עם דעת הר\"מ ז\"ל. אלא שגירסת הרע\"ב לא סלקא ליה אליבא דכולהו: ",
+                "<b>ולפי </b>דעתו ז\"ל יצא הרע\"ב לדון בדבר חדש בלי ראיה. והרי הוא סותר פירוש הכרכוב על דעת הירו' מכל וכל. ואיך סבל את זה הרב תי\"ט בפי' הרע\"ב ואמאי לא מחי לה במאה עוכלי דהא מהאי טעמא קדחי לדברי רש\"י ז\"ל. וכתב ז\"ל ונ\"ל שזה הירו' מחזיק גירסת התו' וסיעתם. דאי כגירסת רש\"י. א\"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש וא\"ה הכי ה\"ול למיתני ניתנין בראש הכבש. מאי תחת ולמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון נטה רש\"י לפרש כרכוב על הסובב עכ\"ל. והשתא קסבר דרש\"י דחיק לפרושי כרכוב דהכא מדנפשיה. ואכתי קשיא מנא ליה לרש\"י לפרש שלא כדברי הירו' המפורשים הנ\"ל שהעתיק התי\"ט מהכ\"מ דאיזהו כרכוב בין קרן לקרן שהוא מחזיק דעת התו' לפ\"ד: ",
+                "<b>אבל </b>אין ספק בעולם שלא מפני הלשון לבד הוכרח רש\"י ז\"ל לפרש כרכוב על הסובב. אבל תלמוד ערוך הוא בפיו של רש\"י. דהכי איתא בהדיא בגמרא דילן (זבחים דסב\"א) איזהו כרכוב ר' יוסי בר\"י אומר זה הסובב. ואף רבי דאמר זה כיור חד מילתא היא. והיינו נמי מקום סובב. דרבי לא פליג אסובב דהוה. דפשיטא צריך לעשות לו סובב. אלא דמוסיף נמי כיור. שהוא ציור פרחים שהיה שם למעלה מאמצעו של מזבח למטה מן הסובב: ",
+                "<b>נמצא </b>לכ\"ע סובב נקרא כרכוב. אלא דלריב\"י אין במשמעותו אלא סובב בלבד. ולרבי סובב עם כיור בתחתיתו הוא הנקרא כרכוב. וליכא מאן דאמר דכרכוב הוא על ראשו של מזבח (ויש לתמוה על הרמב\"ם בהלכות בית הבחירה שלא הזכיר שם לענין הדברים המעכבים במזבח. לא כיור כרבי ולא סובב כריב\"י. מיהא סובב אדכריה התם. אבל מכיור לא דכיר מר מידי. וצ\"ל דשמעתיה כריב\"י אזלא דהכי הוא פשטא דמילתא ודוק) כמ\"ש הכ\"מ בדעת הרמב\"ם ונמשך אחריו בתי\"ט מחמת הירו' הנז': ",
+                "<b>אמנם </b>דברים הללו שנאמרו בירו' משלנו הם הובאו בתלמודינו באותו מקום שהזכרנו בצדו. ואין צורך ליקח בהקפה מהירו'. דבר שהוא בידינו בגמרתינו שאנו נמשכים אחריה בכל מקום. והלשון ההוא כצורתו נזכר שם. ופירשוהו על מזבח הנחושת שעשה משה. עיין שם ובפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>ואפילו </b>לכשתמצי לומר דההוא שינויא דאתמר התם דתרי הוו. וחד בראשו של מזבח דלא נשתרקו. (ובאמת שכך אני סובר שאף במזבח אדמה של בית שני הי\"ל בראשו היקף לכהנים דלא נשתרקו והבאתיו בחידושי להל' בית הבחירה) הרי עכ\"פ גם הסובב קרוי כרכוב בודאי אליבא דכ\"ע. כאשר הוכחנו מפלוגתא דריב\"י ורבי דקיימא אמזבח דבית שני בלי ספק. כדמוכח התם מעובדא דמייתי עלה ודוק: ",
+                "<b>ומיכדי </b>לתרווייהו סובב איקרי כרכוב דלריב\"י כדקאמר. ולרבי נמי כיור דידיה למעלה מחוט הסיקרא הוה למטה מן הסובב. דהא נפיק ליה מדכתיב ונתת הרשת מתחת כרכוב המזבח ולמטה. דהרשת היתה מגעת עד אמצעו של מזבח מקום שהיה חוט הסיקרא במזבח דבית שני. ועליה הכיור שהוא הכרכוב. נמצא לרבי כרכוב ומקום סובב אחד הוא על כרחך וכמו שאמרנו. והיינו במזבח של ב\"ש כמ\"ש והדברים מבוארים למעיין שם. אם כן היכי תיסק אדעתין לפרושי כרכוב דמשנתינו על אותו שבראשו שאינו נזכר בבירור כי אם בשל משה וכי מניחין הודאי ותופסין את הספק דניקו ונימא דהיינו כרכוב דהכא: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>שא\"א כלל לפרשו כאן על אותו כרכוב שבראשו מטעמים עצומים ומוכרחי' מאד שזכרנו למעלה. מחמת ההעלאה השנייה והזריקה של איברים. ששניהם מתבטלים לפי פי' זה בלי שום דוחק בעולם. שהרי לפמ\"ש מגמרא שלנו. הדבר ברור בפירוש משנתינו שעל הסובב נתכוונו: ",
+                "<b>ואפריין </b>נמטייה למאור הגדול שמשן של מפרשים רש\"י ז\"ל שכל דבריו האמת והצדק בנויים על שיטת תלמודינו. ואין פירושו מתנגד כלל למה שאמרו בירו' כאשר ביארנו שאינו ענין לכאן והוא דבר שאין בו ספק. ואלמלא ראה בתי\"ט גמרתינו הנ\"ל לא היה כותב כל מ\"ש כאן. והיא היא דעת התו' ואין גירסתם צריכה חיזוק מהירו' הנ\"ל. וחלילה לומר שלכך היתה כוונת התו'. אכן התו' מודים לרש\"י בפי' כרכוב שא\"א לפרשו אלא על הסובב: ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכא בין רש\"י ותו'. לרש\"י ז\"ל היו ניתנין על הכבש תחת הסובב למטה ממנו. ובזה היה להם היכר שהיו מונחין למעלה מחציו של כבש. שהסובב מגביה אמה מעל אמצע גובהו של מזבח. ולגירסת התו' היו מונחין למעלה על הכרכוב שהוא בסובב עצמו. ואין צורך לחלוק עלינו את השווין. דבפירושא דכרכוב לא פליגי. והיינו דהרע\"ב דאע\"פ שהיתה לו גירסת התו'. מ\"מ החזיק בפירש\"י שהרי התו' מודים לו שא\"א להם לחלוק על האמת שהוא מבואר מאד שהכל שווין בזה. ולא מחמת טעמים טפלים שזכר בתי\"ט נטה הרע\"ב אחרי רש\"י ז\"ל בכאן. ודי בזה למודה על האמת. וכל דברי חכמים קיימים באמת ובתמים. ואף דברי הרמב\"ם ז\"ל כבר דחקנו לפרשם עז\"ה אך הם סתומים ונעלמים: ",
+                "סליקא לה מסכת שקלים בס\"ד. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בלי ספק. וההפך מבואר בה\"ל תמ\"ו. דפייס דתמיד עולה למוספין כו'.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..413955cdfaf776c502ebeb706a69656a723aa8b5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,287 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב\"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב\"ה. דלא בעי חידוש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שפירס ע\"ג הקינון. </b>כתב בתי\"ט ז\"ש הר\"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי\"ף ורמב\"ם כו' עכ\"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ\"ב דלקמן בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש\"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: ",
+                "<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ\"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד\"א אע\"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב\"ש דלקמן מ\"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ\"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ\"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר\"מ דלקמן מ\"ז) משו\"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש\"מ דלא שנא קודם סיכוך ל\"ש לאחר סיכוך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע\"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ\"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ\"ל. אע\"ג דסיכך ע\"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר\"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ נינהו. <b>והר\"ן</b> אוקמה משו\"ה בשפודין של עץ. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשפודין. </b>לשון הרע\"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ\"ל. ואעפ\"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב\"ח. שיוצאין מן הקרקע: ",
+                "<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ\"ז (כמ\"ש הר\"ן) אע\"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל\"א טור\"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ\"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא\"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: ",
+                "<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע\"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב תי\"ט ותימה דבפ\"ק דעירובין כתבו דפכ\"ע מותר. עיין מ\"ש בשם המגיד והב\"י בזה: ",
+                "<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ\"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב\"ם ז\"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ\"ע. אע\"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ\"ד פכ\"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי\"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: ",
+                "<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי\"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>וראיה </b>ג\"כ דהכא גבי סוכה לא קיי\"ל כר\"פ. מדאוקמה ר\"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר\"ה בריה דר\"י. ורבי אמי קדים טפי לר\"ה ולר\"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש\"מ דהכי סבירא להו: ",
+                "<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ\"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס\"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ\"ש דמותר במחיצות וק\"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר\"ה הכא. הילכתא כוותיה: ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע\"ג דלדידיה פכ\"ע כשר. אלא ע\"כ דבהל' סוכה ר\"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב\"ם שכן הדין בכל התורה. נ\"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: ",
+                "<b>כשרה. </b>כתב תי\"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו\"ד עכ\"ל. זה צל\"ע דאע\"ג דכך כתוב בטור וש\"ע. היינו לפ\"ד התו' והרא\"ש דווקא ע\"ע. איברא לפירש\"י אין זה מוכרח: ",
+                "<b>ועדיין </b>אפ\"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש\"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב\"ם. ומשו\"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ז\"ל </b>מהרד\"נ דיין ע\"ה. ד\"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ\"מ זה צ\"ע עד איברא לרש\"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש\"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ\"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא\"ר דב\"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד\"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די\"ז ד\"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא\"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ\"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא\"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד\"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש\"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש\"י. והקשו רש\"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש\"י אם איתא לפירש\"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו\"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא\"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש\"י. דמה לי לרש\"י אם הריוח כמותן. א\"כ הפסול גרם כ\"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ\"ה סבר רש\"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א\"כ הה\"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ\"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד\"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש\"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ\"מ. כי לענ\"ד מ\"ש ברור וצלול עכ\"ה.. <b>אי\"ע </b>במ\"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד\"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע\"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ\"פ חציצה ביניהן יותר מו\"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב\"ט פסול. דהו\"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ\"ה כשרה לכ\"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע\"י סכך פסול לחוד. או ע\"י ס\"פ ואויר. ותו לרב דס\"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד\"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש\"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ\"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש\"י אהדדי. משו\"ה לא איריא. יעויין מ\"ש תוספות עצמם לעיל (דט\"ב) ותדע דלק\"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר\"פ אדר\"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח\"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש\"ל. כ\"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש\"ע ואוסיף מעכ\"ת מדיליה. להקשות על פירש\"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ\"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש\"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א\"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע\"ג דאיכא למימר א\"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל\"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ\"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ\"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה\"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ\"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר\"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק\"ל ושמא טעה במ\"ש בסימן תרל\"א ס\"ב. ולא קרב זה אל זה. וק\"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר\"ל אע\"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע\"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ\"ש תוספות הנ\"ל (דט\"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס\"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ\"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש\"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ\"פ אליבא דרש\"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס\"ל כשמואל (אע\"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב\"ב דקס\"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה\"נ סבר ר\"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע\"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו\"ה נ\"ל דיש מקום להקל בזה. אע\"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש\"י. ולא להלכה למעשה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי\"ל</b> דמשו\"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה\"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ\"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה\"ג לכ\"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה\"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ\"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע\"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו\"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ\"ע להלכה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי\"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ\"פ הר\"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: ",
+                "<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג\"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע\"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא\"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי\"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: ",
+                "<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי\"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע\"פ שראוי ג\"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו\"ה תטמא טומאת אוהל. וא\"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי\"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: ",
+                "<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ\"ז ע\"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע\"ג דלא קיי\"ל כרשב\"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י\"ב ע\"ב]: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ\"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע\"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: ",
+                "<b>אך </b>הדבר שצל\"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה ואין] שם בפ' ב\"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: ",
+                "<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ\"ש הרב בהג\"ה דש\"ע (סי' תרכ\"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל\"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא\"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ\"מ דעת הכלבו צ\"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ\"ו ופ\"ח דאהלות: ",
+                "<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב\"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס\"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע\"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב\"א. דמשו\"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב\"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב\"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב\"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב\"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע\"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אר\"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע\"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי\"ט וצ\"ע דלא פליג ר\"י בקינוף. ובגמ' איתא דר\"י ס\"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע\"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע\"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מנ\"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי\"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע\"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו\"ה לא פליג ר\"י בקינוף. דס\"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: ",
+                "<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא\"כ בקינוף אע\"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג\"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר\"י דבעי קבע ודוק: ",
+                "<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר\"י באינה יכולה לעמוד בפ\"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש\"י לפי שמיטלטלת ע\"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר\"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו\"ה מיפסלא בענין זה לר\"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע\"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר\"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: ",
+                "<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר\"י בפ\"ג דעירובין [דף ל' ע\"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע\"כ לא בעי ר\"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע\"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: ",
+                "<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ\"א:) ד\"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע\"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ\"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: ",
+                "<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר\"י פסולה אליבא דכ\"ע. צ\"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע\"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר\"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: ",
+                "<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: ",
+                "<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע\"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו\"ה מיפסלא נמי: ",
+                "<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע\"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ\"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ\"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי\"ט העתיק כאן דעת הג\"ה דש\"ע שנמשך אחר סברת הר\"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר\"ה ור\"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ\"ו ע\"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר\"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד\"ט. ומ\"ש התו' אינו מוכרח. ועמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"א פ\"ב דברכות: ",
+                "<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע\"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי\"ט וטעמא נ\"ל דדריש דהו\"ל למימר בסוכות תהיו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו\"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד\"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע\"י מצוה אחרת. קמ\"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו\"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר\"ח ורבה בר\"ה. דאגנינהו ר\"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא\"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ\"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה\"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א\"צ לילך מדין תורה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה\"ר בער פ\"ב יצ\"ו. מה שלא הבין כ\"ת מ\"ש בד\"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד\"ע. וסיוע לדתי\"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ\"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע\"פ שחז\"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ\"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את\"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ\"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק\"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה\"ק ושמושו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע\"ב משום נ\"י דר\"צ כהן היה כדמוכח פמ\"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי\"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ\"כ. התו' עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר\"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ\"ל בדעת התו'. דאע\"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט\"י דחולין משום סרך תרומה. אפ\"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש\"י בפ' כ\"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: ",
+                "<b>ושגג </b>הרב האחרון במג\"א ז\"ל בהביאו דברי התו' הללו בא\"ח (סימן קנ\"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט\"י לפחות מכביצה. דא\"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר\"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט\"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע\"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: ",
+                "<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק\"ז ע\"ב]. ור\"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ\"ה הכי ס\"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: ",
+                "<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע\"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר\"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק\"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: ",
+                "<b>ומיהו </b>י\"ל דאפ\"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר\"י ואביי. דאע\"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר\"צ מחמיר ליטול ידיו. אע\"ג דמצי למיכל ע\"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ\"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: ",
+                "<b>אי נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר\"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: ",
+                "<b>ואפשר </b>שזה היה ג\"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע\"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש\"י דדריש כר\"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו\"ק א\"ח (סר\"י).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ\"ח דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ\"ש בס\"ד בבתרא דפסחים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפ\"ד </b>דפסחים מ\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע\"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ\"כ הסמ\"ג והביא בתי\"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב\"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענין </b>קושית הב\"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע\"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ\"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ\"ש לשאר תבשילין: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ\"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ\"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא\"כ לפי' הסמ\"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס\"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע\"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ\"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי\"ט בשם התו' וא\"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ\"מ דעת הרמב\"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס\"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע\"א של נכרי [ע\"ז דף נ\"ב ע\"ב]. זה אי אפשר דא\"כ היינו גזול (אף שי\"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א\"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ\"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: ",
+                "<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ\"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע\"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה\"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ\"מ: ",
+                "<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע\"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע\"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה\"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ\"ל בדעת הכ\"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא\"ח (סי' תרמ\"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ\"ש שם בהג\"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע\"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז\"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו\"ם אפילו בי\"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי\"ד (סי' קמ\"ב סעי\"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש\"ך דלא בעינן כה\"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא\"כ אפי' אליבא דכ\"ע ליתסר בי\"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ\"ש להרמב\"ם: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס\"ד בחי' פ\"ג דר\"ה ע\"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע\"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע\"י ישראל. כ\"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו\"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ\"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי\"ד (סי' קמ\"ג) ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל\"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה\"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סע\"א) ובמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מקובלת. גם לפמ\"ש הר\"ן. מיושבת קושית התי\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר\"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע\"כ כו' ואפשר דאע\"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ\"ל תי\"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט\"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק\"ל. משום דאמרינן בפמש\"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד\"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ\"ל דכשרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי\"ט. וצריכא רבה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ובהגהותי לספר הר\"מ.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי\"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב\"ד ז\"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע\"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ\"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי\"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי\"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>התי\"ט לעיל י\"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה\"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>דלק\"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ\"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק\"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ\"ד דין ממון: ",
+                "<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי\"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע\"ב. וא\"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ\"ש הוא כו' וזוהי דעת הר\"ן דהה\"נ חוץ לירושלם כו'. וא\"ל דהר\"ן ה\"ט דאליבא דמ\"ד ממון בעלים מפרש כו' והר\"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס\"ל בעינן נמי דין ממון וצ\"ע. ודע דלהר\"ן נמי איכא לאקשויי ממ\"ש התו' גמ' דחלק דמ\"ש בגבולין ד\"ה ממון גבוה. וא\"כ נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפירשו כמ\"ד בעינן היתר אכילה ה\"ל לפרש ה\"ה חוץ לירושלם כהר\"ן. והר\"ן ה\"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש\"י עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע\"כ נתקשו לו דברי רש\"י והר\"ן והחליף השטה. כי מ\"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק\"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע\"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ\"ש שאין המקום מעכבו. האי ק\"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע\"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ\"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו\"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: ",
+                "<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש\"י והר\"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש\"י ברורה דס\"ל מ\"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ\"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר\"ן רוח אחרת עמו דס\"ל כמ\"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו\"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר\"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ\"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר\"מ. וס\"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר\"מ. דמ\"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ\"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש\"י ז\"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש\"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: ",
+                "<b>ומעתה </b>מ\"ש נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפי' כמ\"ד דבעינן היתר אכילה. הו\"ל נפרש ה\"ה חוץ לירושלים כהר\"ן. אין לו מקום: ",
+                "<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר\"ן מגמרא דחלק דמ\"ש בגבולין לכ\"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש\"י שם לק\"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ\"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ\"ד מ\"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע\"ש. ואין להאריך ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי\"ט מ\"ש הראב\"ד. שיכול לבדקו ע\"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ\"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ\"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע\"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא\"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע\"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי\"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ\"ל: ",
+                "<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: ",
+                "<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב\"ב) ד\"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ\"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע\"ש. וי\"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו\"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע\"ב גבי נקלף: ",
+                "<b>אי נמי </b>איכא למימר משו\"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס\"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ\"ו ע\"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע\"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ\"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בתלמוד. נ\"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו\"א) ורפ\"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח\"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ\"ב (דלב\"א) ובהאומנין. ועמ\"ש שם בס\"ד. ובבתרא (דכ\"א) וכמ\"ש התוספות שם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ג פי\"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז\"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר\"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ\"ש</b> בגמרא שר\"ע בא לבה\"כ ואתרוגו על כתפו. עחי\"ג בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנענעין. </b>האריך בתי\"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי\"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע\"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ\"ל וכתב עליו בתי\"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו\"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ\"ד: ",
+                "<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ\"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ\"ש רז\"ל [תמיד דף ל\"ב ע\"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: ",
+                "<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר\"י ז\"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז\"ל. אם אמנם לא דרכי בתי\"ט דרכיו של האלהי ז\"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: ",
+                "<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ\"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: ",
+                "<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז\"ל הרע\"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס\"ד (בחיבורי מו\"ק א\"ח סימן קכ\"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע\"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע\"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז\"ל [ויק\"ר פרשה ל' סימן י\"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד\"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א\"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע\"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ\"פ בתלמוד) ומסייע למ\"ש בס\"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ\"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח\"י נענועין דלולב. נגד ח\"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ\"ל רע\"ב וכ\"פ הר\"מ ז\"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו\"ה רשאי ללקחו מע\"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ\"ש באריכות בתשובה (עשי\"ע סק\"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר\"מ. מ\"ש בד\"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט\"ס. וצ\"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק\"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ\"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע\"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ\"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע\"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא\"ש. ולפחות הל\"מ היא (ומשו\"ה תני להו בריש מכלתין) אפ\"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק\"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע\"ל מ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע\"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ\"ל התו' הביאו בתי\"ט: ",
+                "<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י\"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע\"ש: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דה\"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע\"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': ",
+                "<b>עוד </b>הביא כאן בתי\"ט בשם הר\"ן ז\"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר\"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא\"כ במילה עכ\"ד: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי\"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי: ",
+                "<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר\"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ\"א ע\"א] וכוותי' קיי\"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש\"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע\"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק\"ג.) פירש רש\"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): ",
+                "<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ\"ו ע\"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע\"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א\"כ דילמא במילה נמי מה\"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע\"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב\"ם. וכה\"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע\"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאף למ\"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ\"ש טמא וכן פסק הרמב\"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י\"ט ע\"ב]. כדכתיבנא התם בס\"ד ע\"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: ",
+                "<b>אי נמי </b>י\"ל דסכין דשחיטה ל\"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב\"ד מסורה וליכא למיגזר. אע\"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע\"פ שבעת הדחק מביא מביתו: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר\"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי\"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר\"ה בי\"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ\"א ע\"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע\"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ\"ש בעזה\"י בפ\"ב דברכות ע\"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס\"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ\"ה מיפטר: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די\"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו\"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו\"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו\"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר\"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד\"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ\"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ\"ש בפ\"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ\"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ\"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ\"ש התו' ריש פ\"ק דשבת. [דף ד' ד\"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ\"ש אצלי שם) ומצינו שחז\"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: ",
+                "<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה\"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י\"ב ע\"ב]. לכשיבנה ב\"ה במהרה בימינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי\"ט מ\"ש בשם התו'. מ\"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ\"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר\"מ ז\"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב\"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש\"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ\"ש תי\"ט ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ\"ם בשור\"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ\"ה ז\"ל קורא והו בקמ\"ץ חול\"ם. לא במלאפו\"ם כמ\"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז\"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ\"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד\"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא\"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי\"ו של שם הוי\"ה נקודה בחול\"ם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי\"ט מ\"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ\"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש\"ש וד\"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז\"ל על הרע\"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ\"ש בשי\"ע (סימן פ\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב\"מ (ד\"ב) ד\"ה אין נשבעין. ודלה\"ב תוספות ד\"ה רבא אמר. ושי\"ע (סקל\"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע\"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ\"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי\"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ\"ב גם מתי\"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח\"ש ר\"פ חלק. ולהלן פ\"ב דחגיגה. ובס\"ע די\"כ שלנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב\"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ\"ל. ול\"נ דאין צורך לדחוק דאע\"ג דריב\"ב ס\"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ\"ה ורפ\"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ\"ש בפ\"ב דמדות בס\"ד) אבל בי\"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא\"א).</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס\"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ\"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר\"ת זה לא היה בשבת ולא בי\"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה\"י בחידושי בסוגיית ר\"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ\"ש. עמ\"ש לקמן פ\"ב דביצה. ואע\"ג דבהקדישן ואח\"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל\"ד ע\"ב]. אפ\"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק דפסחים ובביאורי לטא\"ח הל' חנוכה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע\"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב\"פ בשנה) שדוחה שבת וי\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י\"ט </b>הר\"מ ז\"ל בחבור כתב. עיט\"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי\"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח\"ה בחנם. דהא אפשר מעי\"ט. <b>אע\"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי\"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש\"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה\"נ לא דחיא בימה ח\"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח\"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט\"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א\"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ\"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע\"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי\"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע\"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי\"ל כרבי דפ\"ק דיומא [ד' י\"ב ע\"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: ",
+                "<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ\"א ע\"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא\"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו\"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי\"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: ",
+                "<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ\"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב\"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק\"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב\"מ כנלע\"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ\"ב דקידושין וכ\"כ הרמב\"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ\"מ מ\"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש\"ל פ\"ד בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ\"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס\"מ) בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר\"מ שהשמיטה) עמ\"ש בס\"ד בס\"ע ר\"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס\"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר\"ה שח\"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי\"כ שחל בשבת. למ\"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח\"ה. אבל בחג ר\"ל בי\"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה\"ש) כדתנן ר\"פ שאין החליל דוחה אפילו י\"ט. (וה\"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי\"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו\"א) ועמ\"ש בס\"ד פכ\"ג דשבת: "
+            ],
+            [
+                "<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל\"ע לדברי ר\"ג פ' בתרא דמ\"ק [דף י\"ט ע\"א] דאמר ר\"ה וי\"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס\"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י\"ה ור\"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה. כאותה ששנינו פי\"א דמנחות [ד' צ\"ב ע\"ב] חל להיות ע\"ש: ",
+                "<b>והא </b>פשיטא לן דבר\"ה וי\"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה\"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא\"כ ר\"ה וי\"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: ",
+                "<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י\"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשני מקריבין</b> פשוט דבח\"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ\"ע בספר זקנו ראב\"ן. במ\"ש בכוונת הפסיקתא. ומ\"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ\"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר\"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ\"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ\"ה ז\"ל (סקכ\"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז\"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י\"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ\"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ\"ה ז\"ל לגמרי. ודב\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע\"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: ",
+                "<b>אפ\"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ\"ש בפ\"ו מהל' תמ\"ו. א\"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע\"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: ",
+                "<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע\"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: ",
+                "<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי\"ט שהקשה דהו\"ל למיתני והמתעכבים: ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש\"י ז\"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ\"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ\"ש בכ\"מ דכשחל י\"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א\"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א\"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ\"פ: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: ",
+                "<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו\"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש\"י. וכן היא דעת הראב\"ד ז\"ל: ",
+                "<b>אולם </b>דעת הרמב\"ם ז\"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ\"ש אחר שעלה בידינו פירש\"י בריוח ת\"ל. בדין הי\"ל לראב\"ד לדחותו בב' ידיו: ",
+                "<b>וראיתי </b>לחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב\"ד ע\"פ הגמרא דשילהי פ\"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב\"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר\"מ ז\"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז\"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש\"י דאי כפיר' הר\"מ מדוע יפסיד הכ\"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ\"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא\"ה: ",
+                "<b>עכ\"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ\"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא\"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ\"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: ",
+                "<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר\"מ ז\"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח\"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר\"מ ז\"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ\"ש גם המחבר הנ\"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: ",
+                "<b>אבל </b>בלא\"ה נמי לק\"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר\"מ ז\"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע\"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ\"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: ",
+                "<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר\"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול\"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ\"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל\"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר\"מ ז\"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: ",
+                "סליקא לה מסכת סוכה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש</b> נ\"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ\"ג כלום בלה\"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא רפ\"ד דתענית.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..09d123892be93d746eb2b34a84c5d34b61531095
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,285 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב\"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב\"ה. דלא בעי חידוש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שפירס ע\"ג הקינון. </b>כתב בתי\"ט ז\"ש הר\"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי\"ף ורמב\"ם כו' עכ\"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ\"ב דלקמן בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש\"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: ",
+                "<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ\"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד\"א אע\"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב\"ש דלקמן מ\"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ\"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ\"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר\"מ דלקמן מ\"ז) משו\"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש\"מ דלא שנא קודם סיכוך ל\"ש לאחר סיכוך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע\"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ\"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ\"ל. אע\"ג דסיכך ע\"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר\"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ נינהו. <b>והר\"ן</b> אוקמה משו\"ה בשפודין של עץ. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשפודין. </b>לשון הרע\"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ\"ל. ואעפ\"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב\"ח. שיוצאין מן הקרקע: ",
+                "<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ\"ז (כמ\"ש הר\"ן) אע\"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל\"א טור\"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ\"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא\"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: ",
+                "<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע\"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב תי\"ט ותימה דבפ\"ק דעירובין כתבו דפכ\"ע מותר. עיין מ\"ש בשם המגיד והב\"י בזה: ",
+                "<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ\"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב\"ם ז\"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ\"ע. אע\"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ\"ד פכ\"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי\"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: ",
+                "<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי\"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ\"ח ע\"ב]: ",
+                "<b>וראיה </b>ג\"כ דהכא גבי סוכה לא קיי\"ל כר\"פ. מדאוקמה ר\"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר\"ה בריה דר\"י. ורבי אמי קדים טפי לר\"ה ולר\"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש\"מ דהכי סבירא להו: ",
+                "<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ\"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס\"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ\"ש דמותר במחיצות וק\"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר\"ה הכא. הילכתא כוותיה: ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע\"ג דלדידיה פכ\"ע כשר. אלא ע\"כ דבהל' סוכה ר\"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב\"ם שכן הדין בכל התורה. נ\"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: ",
+                "<b>כשרה. </b>כתב תי\"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו\"ד עכ\"ל. זה צל\"ע דאע\"ג דכך כתוב בטור וש\"ע. היינו לפ\"ד התו' והרא\"ש דווקא ע\"ע. איברא לפירש\"י אין זה מוכרח: ",
+                "<b>ועדיין </b>אפ\"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש\"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב\"ם. ומשו\"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ז\"ל </b>מהרד\"נ דיין ע\"ה. ד\"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ\"מ זה צ\"ע עד איברא לרש\"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש\"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ\"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא\"ר דב\"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד\"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די\"ז ד\"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא\"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ\"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא\"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד\"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש\"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש\"י. והקשו רש\"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש\"י אם איתא לפירש\"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו\"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא\"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש\"י. דמה לי לרש\"י אם הריוח כמותן. א\"כ הפסול גרם כ\"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ\"ה סבר רש\"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א\"כ הה\"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ\"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד\"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש\"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ\"מ. כי לענ\"ד מ\"ש ברור וצלול עכ\"ה.. <b>אי\"ע </b>במ\"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד\"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע\"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ\"פ חציצה ביניהן יותר מו\"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב\"ט פסול. דהו\"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ\"ה כשרה לכ\"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע\"י סכך פסול לחוד. או ע\"י ס\"פ ואויר. ותו לרב דס\"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד\"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש\"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ\"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש\"י אהדדי. משו\"ה לא איריא. יעויין מ\"ש תוספות עצמם לעיל (דט\"ב) ותדע דלק\"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר\"פ אדר\"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח\"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש\"ל. כ\"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש\"ע ואוסיף מעכ\"ת מדיליה. להקשות על פירש\"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ\"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש\"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א\"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע\"ג דאיכא למימר א\"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל\"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ\"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ\"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה\"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ\"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר\"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק\"ל ושמא טעה במ\"ש בסימן תרל\"א ס\"ב. ולא קרב זה אל זה. וק\"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר\"ל אע\"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע\"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ\"ש תוספות הנ\"ל (דט\"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס\"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ\"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש\"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ\"פ אליבא דרש\"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס\"ל כשמואל (אע\"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב\"ב דקס\"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה\"נ סבר ר\"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע\"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו\"ה נ\"ל דיש מקום להקל בזה. אע\"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש\"י. ולא להלכה למעשה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי\"ל</b> דמשו\"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה\"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ\"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה\"ג לכ\"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה\"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ\"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע\"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו\"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ\"ע להלכה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי\"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ\"פ הר\"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: ",
+                "<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג\"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע\"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא\"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי\"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: ",
+                "<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי\"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע\"פ שראוי ג\"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו\"ה תטמא טומאת אוהל. וא\"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי\"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: ",
+                "<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ\"ז ע\"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע\"ג דלא קיי\"ל כרשב\"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י\"ב ע\"ב]: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ\"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע\"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: ",
+                "<b>אך </b>הדבר שצל\"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה ואין] שם בפ' ב\"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: ",
+                "<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ\"ש הרב בהג\"ה דש\"ע (סי' תרכ\"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל\"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא\"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ\"מ דעת הכלבו צ\"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ\"ו ופ\"ח דאהלות: ",
+                "<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב\"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס\"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע\"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב\"א. דמשו\"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב\"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב\"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב\"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב\"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע\"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אר\"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע\"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי\"ט וצ\"ע דלא פליג ר\"י בקינוף. ובגמ' איתא דר\"י ס\"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע\"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע\"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מנ\"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי\"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע\"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו\"ה לא פליג ר\"י בקינוף. דס\"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: ",
+                "<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא\"כ בקינוף אע\"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג\"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר\"י דבעי קבע ודוק: ",
+                "<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר\"י באינה יכולה לעמוד בפ\"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש\"י לפי שמיטלטלת ע\"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר\"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו\"ה מיפסלא בענין זה לר\"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע\"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר\"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: ",
+                "<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר\"י בפ\"ג דעירובין [דף ל' ע\"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע\"כ לא בעי ר\"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע\"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: ",
+                "<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ\"א:) ד\"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע\"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ\"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: ",
+                "<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר\"י פסולה אליבא דכ\"ע. צ\"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע\"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר\"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: ",
+                "<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: ",
+                "<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע\"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו\"ה מיפסלא נמי: ",
+                "<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע\"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ\"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ\"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי\"ט העתיק כאן דעת הג\"ה דש\"ע שנמשך אחר סברת הר\"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר\"ה ור\"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ\"ו ע\"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר\"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד\"ט. ומ\"ש התו' אינו מוכרח. ועמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"א פ\"ב דברכות: ",
+                "<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע\"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי\"ט וטעמא נ\"ל דדריש דהו\"ל למימר בסוכות תהיו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו\"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד\"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע\"י מצוה אחרת. קמ\"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו\"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר\"ח ורבה בר\"ה. דאגנינהו ר\"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא\"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ\"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה\"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א\"צ לילך מדין תורה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה\"ר בער פ\"ב יצ\"ו. מה שלא הבין כ\"ת מ\"ש בד\"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד\"ע. וסיוע לדתי\"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ\"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע\"פ שחז\"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ\"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את\"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ\"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק\"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה\"ק ושמושו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע\"ב משום נ\"י דר\"צ כהן היה כדמוכח פמ\"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי\"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ\"כ. התו' עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר\"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ\"ל בדעת התו'. דאע\"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט\"י דחולין משום סרך תרומה. אפ\"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש\"י בפ' כ\"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: ",
+                "<b>ושגג </b>הרב האחרון במג\"א ז\"ל בהביאו דברי התו' הללו בא\"ח (סימן קנ\"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט\"י לפחות מכביצה. דא\"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר\"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט\"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע\"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: ",
+                "<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק\"ז ע\"ב]. ור\"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ\"ה הכי ס\"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: ",
+                "<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע\"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר\"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק\"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: ",
+                "<b>ומיהו </b>י\"ל דאפ\"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר\"י ואביי. דאע\"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר\"צ מחמיר ליטול ידיו. אע\"ג דמצי למיכל ע\"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ\"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: ",
+                "<b>אי נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר\"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: ",
+                "<b>ואפשר </b>שזה היה ג\"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע\"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש\"י דדריש כר\"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו\"ק א\"ח (סר\"י).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ\"ח דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ\"ש בס\"ד בבתרא דפסחים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפ\"ד </b>דפסחים מ\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע\"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ\"כ הסמ\"ג והביא בתי\"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב\"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענין </b>קושית הב\"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע\"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ\"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ\"ש לשאר תבשילין: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ\"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ\"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא\"כ לפי' הסמ\"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס\"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע\"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ\"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי\"ט בשם התו' וא\"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ\"מ דעת הרמב\"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס\"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע\"א של נכרי [ע\"ז דף נ\"ב ע\"ב]. זה אי אפשר דא\"כ היינו גזול (אף שי\"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א\"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ\"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: ",
+                "<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ\"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע\"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה\"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ\"מ: ",
+                "<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע\"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע\"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה\"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ\"ל בדעת הכ\"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא\"ח (סי' תרמ\"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ\"ש שם בהג\"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע\"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז\"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו\"ם אפילו בי\"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי\"ד (סי' קמ\"ב סעי\"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש\"ך דלא בעינן כה\"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא\"כ אפי' אליבא דכ\"ע ליתסר בי\"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ\"ש להרמב\"ם: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס\"ד בחי' פ\"ג דר\"ה ע\"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע\"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע\"י ישראל. כ\"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו\"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ\"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי\"ד (סי' קמ\"ג) ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל\"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה\"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סע\"א) ובמו\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מקובלת. גם לפמ\"ש הר\"ן. מיושבת קושית התי\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר\"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע\"כ כו' ואפשר דאע\"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ\"ל תי\"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט\"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק\"ל. משום דאמרינן בפמש\"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד\"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ\"ל דכשרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי\"ט. וצריכא רבה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ובהגהותי לספר הר\"מ.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי\"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב\"ד ז\"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע\"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ\"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי\"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי\"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>התי\"ט לעיל י\"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה\"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>דלק\"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ\"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק\"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ\"ד דין ממון: ",
+                "<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי\"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע\"ב. וא\"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ\"ש הוא כו' וזוהי דעת הר\"ן דהה\"נ חוץ לירושלם כו'. וא\"ל דהר\"ן ה\"ט דאליבא דמ\"ד ממון בעלים מפרש כו' והר\"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס\"ל בעינן נמי דין ממון וצ\"ע. ודע דלהר\"ן נמי איכא לאקשויי ממ\"ש התו' גמ' דחלק דמ\"ש בגבולין ד\"ה ממון גבוה. וא\"כ נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפירשו כמ\"ד בעינן היתר אכילה ה\"ל לפרש ה\"ה חוץ לירושלם כהר\"ן. והר\"ן ה\"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש\"י עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע\"כ נתקשו לו דברי רש\"י והר\"ן והחליף השטה. כי מ\"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק\"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע\"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ\"ש שאין המקום מעכבו. האי ק\"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע\"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ\"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו\"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: ",
+                "<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש\"י והר\"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש\"י ברורה דס\"ל מ\"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ\"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר\"ן רוח אחרת עמו דס\"ל כמ\"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו\"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר\"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ\"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר\"מ. וס\"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר\"מ. דמ\"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ\"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש\"י ז\"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש\"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: ",
+                "<b>ומעתה </b>מ\"ש נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפי' כמ\"ד דבעינן היתר אכילה. הו\"ל נפרש ה\"ה חוץ לירושלים כהר\"ן. אין לו מקום: ",
+                "<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר\"ן מגמרא דחלק דמ\"ש בגבולין לכ\"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש\"י שם לק\"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ\"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ\"ד מ\"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע\"ש. ואין להאריך ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי\"ט מ\"ש הראב\"ד. שיכול לבדקו ע\"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ\"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ\"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע\"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא\"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע\"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי\"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ\"ל: ",
+                "<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: ",
+                "<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב\"ב) ד\"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ\"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע\"ש. וי\"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו\"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע\"ב גבי נקלף: ",
+                "<b>אי נמי </b>איכא למימר משו\"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס\"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ\"ו ע\"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע\"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ\"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בתלמוד. נ\"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו\"א) ורפ\"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח\"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ\"ב (דלב\"א) ובהאומנין. ועמ\"ש שם בס\"ד. ובבתרא (דכ\"א) וכמ\"ש התוספות שם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ג פי\"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז\"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר\"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ\"ש</b> בגמרא שר\"ע בא לבה\"כ ואתרוגו על כתפו. עחי\"ג בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנענעין. </b>האריך בתי\"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי\"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע\"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ\"ל וכתב עליו בתי\"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו\"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ\"ד: ",
+                "<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ\"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ\"ש רז\"ל [תמיד דף ל\"ב ע\"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: ",
+                "<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר\"י ז\"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז\"ל. אם אמנם לא דרכי בתי\"ט דרכיו של האלהי ז\"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: ",
+                "<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ\"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: ",
+                "<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז\"ל הרע\"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס\"ד (בחיבורי מו\"ק א\"ח סימן קכ\"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע\"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע\"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז\"ל [ויק\"ר פרשה ל' סימן י\"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד\"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א\"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע\"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ\"פ בתלמוד) ומסייע למ\"ש בס\"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ\"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח\"י נענועין דלולב. נגד ח\"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ\"ל רע\"ב וכ\"פ הר\"מ ז\"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו\"ה רשאי ללקחו מע\"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ\"ש באריכות בתשובה (עשי\"ע סק\"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר\"מ. מ\"ש בד\"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט\"ס. וצ\"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק\"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ\"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע\"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ\"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע\"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא\"ש. ולפחות הל\"מ היא (ומשו\"ה תני להו בריש מכלתין) אפ\"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק\"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע\"ל מ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע\"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ\"ל התו' הביאו בתי\"ט: ",
+                "<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י\"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע\"ש: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דה\"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע\"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': ",
+                "<b>עוד </b>הביא כאן בתי\"ט בשם הר\"ן ז\"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר\"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא\"כ במילה עכ\"ד: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי\"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי: ",
+                "<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר\"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ\"א ע\"א] וכוותי' קיי\"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש\"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע\"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק\"ג.) פירש רש\"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): ",
+                "<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ\"ו ע\"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע\"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א\"כ דילמא במילה נמי מה\"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע\"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב\"ם. וכה\"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע\"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאף למ\"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ\"ש טמא וכן פסק הרמב\"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י\"ט ע\"ב]. כדכתיבנא התם בס\"ד ע\"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: ",
+                "<b>אי נמי </b>י\"ל דסכין דשחיטה ל\"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב\"ד מסורה וליכא למיגזר. אע\"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע\"פ שבעת הדחק מביא מביתו: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר\"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי\"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר\"ה בי\"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ\"א ע\"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע\"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ\"ש בעזה\"י בפ\"ב דברכות ע\"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס\"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ\"ה מיפטר: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די\"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו\"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו\"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו\"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר\"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד\"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ\"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ\"ש בפ\"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ\"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ\"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ\"ש התו' ריש פ\"ק דשבת. [דף ד' ד\"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ\"ש אצלי שם) ומצינו שחז\"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: ",
+                "<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה\"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י\"ב ע\"ב]. לכשיבנה ב\"ה במהרה בימינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי\"ט מ\"ש בשם התו'. מ\"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ\"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר\"מ ז\"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב\"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש\"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ\"ש תי\"ט ודוק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ\"ם בשור\"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ\"ה ז\"ל קורא והו בקמ\"ץ חול\"ם. לא במלאפו\"ם כמ\"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז\"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ\"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד\"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא\"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי\"ו של שם הוי\"ה נקודה בחול\"ם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי\"ט מ\"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ\"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש\"ש וד\"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז\"ל על הרע\"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ\"ש בשי\"ע (סימן פ\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב\"מ (ד\"ב) ד\"ה אין נשבעין. ודלה\"ב תוספות ד\"ה רבא אמר. ושי\"ע (סקל\"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע\"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ\"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי\"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ\"ב גם מתי\"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח\"ש ר\"פ חלק. ולהלן פ\"ב דחגיגה. ובס\"ע די\"כ שלנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב\"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ\"ל. ול\"נ דאין צורך לדחוק דאע\"ג דריב\"ב ס\"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ\"ה ורפ\"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ\"ש בפ\"ב דמדות בס\"ד) אבל בי\"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא\"א).</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס\"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ\"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר\"ת זה לא היה בשבת ולא בי\"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה\"י בחידושי בסוגיית ר\"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ\"ש. עמ\"ש לקמן פ\"ב דביצה. ואע\"ג דבהקדישן ואח\"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל\"ד ע\"ב]. אפ\"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק דפסחים ובביאורי לטא\"ח הל' חנוכה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע\"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב\"פ בשנה) שדוחה שבת וי\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י\"ט </b>הר\"מ ז\"ל בחבור כתב. עיט\"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי\"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח\"ה בחנם. דהא אפשר מעי\"ט. <b>אע\"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי\"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש\"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה\"נ לא דחיא בימה ח\"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח\"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט\"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א\"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ\"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע\"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי\"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע\"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי\"ל כרבי דפ\"ק דיומא [ד' י\"ב ע\"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: ",
+                "<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ\"א ע\"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא\"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו\"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי\"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: ",
+                "<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ\"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב\"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק\"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב\"מ כנלע\"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ\"ב דקידושין וכ\"כ הרמב\"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ\"מ מ\"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש\"ל פ\"ד בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ\"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס\"מ) בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר\"מ שהשמיטה) עמ\"ש בס\"ד בס\"ע ר\"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס\"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר\"ה שח\"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי\"כ שחל בשבת. למ\"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח\"ה. אבל בחג ר\"ל בי\"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה\"ש) כדתנן ר\"פ שאין החליל דוחה אפילו י\"ט. (וה\"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי\"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו\"א) ועמ\"ש בס\"ד פכ\"ג דשבת: "
+            ],
+            [
+                "<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל\"ע לדברי ר\"ג פ' בתרא דמ\"ק [דף י\"ט ע\"א] דאמר ר\"ה וי\"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס\"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י\"ה ור\"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה. כאותה ששנינו פי\"א דמנחות [ד' צ\"ב ע\"ב] חל להיות ע\"ש: ",
+                "<b>והא </b>פשיטא לן דבר\"ה וי\"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה\"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא\"כ ר\"ה וי\"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: ",
+                "<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י\"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשני מקריבין</b> פשוט דבח\"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ\"ע בספר זקנו ראב\"ן. במ\"ש בכוונת הפסיקתא. ומ\"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ\"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר\"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ\"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ\"ה ז\"ל (סקכ\"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז\"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י\"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ\"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ\"ה ז\"ל לגמרי. ודב\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע\"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: ",
+                "<b>אפ\"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ\"ש בפ\"ו מהל' תמ\"ו. א\"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע\"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: ",
+                "<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע\"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: ",
+                "<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי\"ט שהקשה דהו\"ל למיתני והמתעכבים: ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש\"י ז\"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ\"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ\"ש בכ\"מ דכשחל י\"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א\"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א\"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ\"פ: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: ",
+                "<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו\"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש\"י. וכן היא דעת הראב\"ד ז\"ל: ",
+                "<b>אולם </b>דעת הרמב\"ם ז\"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ\"ש אחר שעלה בידינו פירש\"י בריוח ת\"ל. בדין הי\"ל לראב\"ד לדחותו בב' ידיו: ",
+                "<b>וראיתי </b>לחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב\"ד ע\"פ הגמרא דשילהי פ\"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב\"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר\"מ ז\"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז\"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש\"י דאי כפיר' הר\"מ מדוע יפסיד הכ\"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ\"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא\"ה: ",
+                "<b>עכ\"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ\"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא\"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ\"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: ",
+                "<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר\"מ ז\"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח\"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר\"מ ז\"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ\"ש גם המחבר הנ\"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: ",
+                "<b>אבל </b>בלא\"ה נמי לק\"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר\"מ ז\"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע\"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ\"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: ",
+                "<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר\"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול\"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ\"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל\"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר\"מ ז\"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: ",
+                "סליקא לה מסכת סוכה בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש</b> נ\"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ\"ג כלום בלה\"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא רפ\"ד דתענית.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38ff53dbee511b5c74aa3a7fc58afdc6c625f43f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,169 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מזכירין. </b>כתב תי\"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו\"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר\"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: ",
+                "<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש\"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי\"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז\"ל. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן קי\"ד) לטא\"ח) ואפ\"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע\"ב במ\"ב: ",
+                "<b>ותו </b>התם בפ' א\"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת\"ה [ברכות ד' ל\"ג ע\"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי\"ל דמכריזין קודם התפלה. א\"כ לא הו\"ל למיתני הכי. דהא לא בת\"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי\"ט: ",
+                "<b>וע\"ק </b>מ\"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש\"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ\"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש\"ץ וש\"ץ מזכיר. במ\"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש\"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש\"ץ וש\"ץ. (אע\"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל\"ד להכא): ",
+                "<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש\"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ\"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש\"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: ",
+                "<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע\"ב המתפלל מוסף. וכתב תי\"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר\"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ\"ל: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ\"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס\"ל לרב משו\"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע\"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז\"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז\"ר קש\"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ\"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט\"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: ",
+                "<b>לנהר פרת. </b>עבתי\"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט\"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א\"י שהוא נהר פרת: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א\"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: ",
+                "<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א\"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב\"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע\"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א\"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ\"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא\"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה\"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט\"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ\"ש שם שגם שוכני ח\"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע\"ש. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א\"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>היחידים. </b>פירשו הרע\"ב והרא\"ש ת\"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי\"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא\"כ לא שפיר עביד הרא\"ש שכתב ת\"ח עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת\"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי\"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: ",
+                "<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת\"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ\"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת\"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא\"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא\"ש והרע\"ב ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי\"ט משם התו' ר\"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט\"ב שמארסין בו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר לענ\"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו\"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: ",
+                "<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט\"ב נ\"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: ",
+                "<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח\"ה. מ\"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו\"א אע\"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט\"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט\"ב. ועיין בב\"י הל' ט\"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט\"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: ",
+                "<b>יצא ניסן. </b>מ\"ש הרע\"ב וכל הדינים האלו בא\"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ\"ש בזה בס\"ד בחיבורי לטא\"ח (סימן קט\"ז): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג\"כ. כמו בט\"ב. ויתרות אלו התעניות על ט\"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ\"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר\"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר\"מ ז\"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה\"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת\"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ\"מ בתיקון הנ\"ל. ובשעת ק\"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע\"ב א\"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי\"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ\"ט ע\"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש\"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש\"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ\"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה\"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי\"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ\"ל. זוהי שיטת רש\"י ז\"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע\"ש בה\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בא\"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר\"ן עכ\"ל תי\"ט. ור\"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע\"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: ",
+                "<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש\"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש\"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ\"ק דברכות [ד' ו' ע\"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק\"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: ",
+                "<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: ",
+                "<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג\"כ זמן תפלה. דמאי הו\"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו\"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודוק שכן נ\"ל דבר הגון ונאה בעזה\"י: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש ברכות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר\"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע\"ז. שחזרו בהם והודו להי\"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע\"א: ",
+                "<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז\"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י\"ת וכאוב לחיים טובים. אע\"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: "
+            ],
+            [
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע\"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש\"ץ רש\"י עכ\"ל תי\"ט. (וכ\"פ חזן רפ\"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י\"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש\"ע לענין הכרזת ש\"ץ דר\"ח. ועיין פ\"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ\"ש בס\"ד ריש תמיד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב\"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש\"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי\"ה שהביא הטור א\"ח (סתקס\"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א כו' כך לא שניות</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן תקע\"ב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה וכן אע\"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע\"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי\"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר\"י התי\"ו ומ\"ם קמוצ\"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח\"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא\"כ עיר הנז' שהיא מא\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מא\"י. נ\"ב ונוסח הספרדים ביו\"ד אחר התי\"ו. מסכים לקריאתנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע\"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש\"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ\"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע\"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ\"ד חלקים כו': ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש\"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ\"ד משמרות. ולרמב\"ם בפ\"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע\"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ\"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי\"ל לומר בלשון רבו הרמב\"ם ז\"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש עוד הרע\"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב\"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: ",
+                "<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בעריהן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ\"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז\"ב) וצריכא רבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש\"י. וז\"ש הרמב\"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ\"ל תי\"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר\"מ ז\"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש\"י. ולא אאריך כאן. ועמ\"ש לקמן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב\"א) שאינה נדחית. אצ\"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר\"ע. ולדב\"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע\"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם ז\"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי\"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע\"ג דסלקה ליה שיטת הר\"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ\"מ: ",
+                "<b>ומה </b>שהוסיף בתי\"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש\"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב\"מ [ד' כ\"ד ע\"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: ",
+                "<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א\"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק\"ל: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. ",
+                "<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ\"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ\"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: ",
+                "<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש\"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו\"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ\"ד בכוונת הירושלמי: ",
+                "<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב\"ם. אם נאמר ע\"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין באמת. א\"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידיה היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י\"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו\"ה וצ\"ע רב: ",
+                "<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב\"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד\"פ. ומשו\"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה\"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד\"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: ",
+                "<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא\"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד\"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי\"ט מ\"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע\"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר\"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: ",
+                "<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: ",
+                "<b>אך </b>דעת הרע\"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ\"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע\"ב ז\"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע\"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ\"ש רע\"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בטו\"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס\"ע פ\"ג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בט\"ב נגזר על אבותינו</b> עמ\"ש בחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ\"ש בס\"ד בביאור מאמ' פ\"ק דברכות [ד' ח' ע\"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו\"ת: ",
+                "סליקא לה מסכת תענית בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכי\"כ</b> עיין עולם ברור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א\"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג\"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן ה\"א צאנה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי\"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a6e4c2771c65f9a3f5b193db15601adf66ce76c7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,167 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ta'anit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מזכירין. </b>כתב תי\"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ עכ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו\"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר\"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: ",
+                "<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש\"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי\"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז\"ל. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן קי\"ד) לטא\"ח) ואפ\"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע\"ב במ\"ב: ",
+                "<b>ותו </b>התם בפ' א\"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת\"ה [ברכות ד' ל\"ג ע\"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי\"ל דמכריזין קודם התפלה. א\"כ לא הו\"ל למיתני הכי. דהא לא בת\"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי\"ט: ",
+                "<b>וע\"ק </b>מ\"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש\"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ\"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש\"ץ וש\"ץ מזכיר. במ\"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש\"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש\"ץ וש\"ץ. (אע\"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל\"ד להכא): ",
+                "<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש\"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ\"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש\"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: ",
+                "<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע\"ב המתפלל מוסף. וכתב תי\"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר\"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ\"ל: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ\"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס\"ל לרב משו\"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע\"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז\"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז\"ר קש\"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ\"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט\"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: ",
+                "<b>לנהר פרת. </b>עבתי\"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט\"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א\"י שהוא נהר פרת: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א\"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: ",
+                "<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א\"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב\"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ\"ש בס\"ד בחי' פ\"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע\"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א\"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ\"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא\"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה\"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט\"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ\"ש שם שגם שוכני ח\"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע\"ש. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א\"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>היחידים. </b>פירשו הרע\"ב והרא\"ש ת\"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי\"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא\"כ לא שפיר עביד הרא\"ש שכתב ת\"ח עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת\"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי\"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: ",
+                "<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת\"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ\"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת\"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא\"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא\"ש והרע\"ב ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי\"ט משם התו' ר\"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט\"ב שמארסין בו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר לענ\"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו\"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: ",
+                "<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט\"ב נ\"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: ",
+                "<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח\"ה. מ\"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו\"א אע\"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט\"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט\"ב. ועיין בב\"י הל' ט\"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט\"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: ",
+                "<b>יצא ניסן. </b>מ\"ש הרע\"ב וכל הדינים האלו בא\"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ\"ש בזה בס\"ד בחיבורי לטא\"ח (סימן קט\"ז): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג\"כ. כמו בט\"ב. ויתרות אלו התעניות על ט\"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ\"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר\"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר\"מ ז\"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה\"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת\"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ\"מ בתיקון הנ\"ל. ובשעת ק\"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע\"ב א\"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי\"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ\"ט ע\"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש\"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש\"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ\"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה\"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי\"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ\"ל. זוהי שיטת רש\"י ז\"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע\"ש בה\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בא\"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר\"ן עכ\"ל תי\"ט. ור\"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע\"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: ",
+                "<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש\"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש\"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ\"ק דברכות [ד' ו' ע\"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק\"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: ",
+                "<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: ",
+                "<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג\"כ זמן תפלה. דמאי הו\"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו\"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודוק שכן נ\"ל דבר הגון ונאה בעזה\"י: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש ברכות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר\"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע\"ז. שחזרו בהם והודו להי\"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע\"א: ",
+                "<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז\"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י\"ת וכאוב לחיים טובים. אע\"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: "
+            ],
+            [
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע\"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש\"ץ רש\"י עכ\"ל תי\"ט. (וכ\"פ חזן רפ\"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י\"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש\"ע לענין הכרזת ש\"ץ דר\"ח. ועיין פ\"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ\"ש בס\"ד ריש תמיד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב\"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש\"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי\"ה שהביא הטור א\"ח (סתקס\"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א כו' כך לא שניות</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סימן תקע\"ב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה וכן אע\"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע\"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי\"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר\"י התי\"ו ומ\"ם קמוצ\"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח\"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא\"כ עיר הנז' שהיא מא\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ מא\"י. נ\"ב ונוסח הספרדים ביו\"ד אחר התי\"ו. מסכים לקריאתנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע\"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש\"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ\"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע\"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ\"ד חלקים כו': ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש\"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ\"ד משמרות. ולרמב\"ם בפ\"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע\"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ\"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי\"ל לומר בלשון רבו הרמב\"ם ז\"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש עוד הרע\"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב\"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: ",
+                "<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בעריהן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ\"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז\"ב) וצריכא רבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש\"י. וז\"ש הרמב\"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ\"ל תי\"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר\"מ ז\"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש\"י. ולא אאריך כאן. ועמ\"ש לקמן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב\"א) שאינה נדחית. אצ\"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר\"ע. ולדב\"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע\"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם ז\"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי\"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע\"ג דסלקה ליה שיטת הר\"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ\"מ: ",
+                "<b>ומה </b>שהוסיף בתי\"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש\"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב\"מ [ד' כ\"ד ע\"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: ",
+                "<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א\"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק\"ל: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. ",
+                "<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ\"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ\"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: ",
+                "<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש\"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו\"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ\"ד בכוונת הירושלמי: ",
+                "<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב\"ם. אם נאמר ע\"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין באמת. א\"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידיה היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י\"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו\"ה וצ\"ע רב: ",
+                "<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב\"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד\"פ. ומשו\"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה\"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד\"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: ",
+                "<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא\"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד\"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי\"ט מ\"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע\"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר\"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: ",
+                "<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: ",
+                "<b>אך </b>דעת הרע\"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ\"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע\"ב ז\"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע\"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ\"ש רע\"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בטו\"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס\"ע פ\"ג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בט\"ב נגזר על אבותינו</b> עמ\"ש בחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ\"ש בס\"ד בביאור מאמ' פ\"ק דברכות [ד' ח' ע\"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו\"ת: ",
+                "סליקא לה מסכת תענית בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכי\"כ</b> עיין עולם ברור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א\"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג\"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן ה\"א צאנה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי\"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ab33236d351d0a89ce1f692a30a7d4af63c697e0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,476 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפרישין כ\"ג. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל והפרשה זו נפקא לן מדכתיב במילואים כו' עכ\"ל. והיינו כרבי יוחנן: ",
+                "<b>וצריך </b>לומר דאפי' לר\"י אינה אלא אסמכתא בעלמא דקתני ומתקינין לו כהן אחר. ומדלא קתני אידי ואידי מפרישין. שמע מנה דהפרשה לא מעכבא. דאם איתא דילפותא גמורה היא דגמר ממילואים. הא ס\"ל לר' יוחנן מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן כדאית' בגמרא. גם התו' כתבו דאסמכתא בעלמא היא מדהתם דם והכא מים. דאע\"ג דאמרינן נכנסו מים תחת דם. היינו נמי משום דאינה כי אם אסמכתא: ",
+                "<b>וכן </b>מוכח עוד מדאיתא בגמרא (דח\"ב) רביעי למה לי הזאה כלל כו' אלא שבעה לבר מרביעי. ה\"נ שבעה לבר משבת. ש\"מ דלא בעי הזאה אלא משום ספיקא ולא דחי שבת כמו במילואים ודוק: ",
+                "<b>ללשכת פלהדרין. </b>עיין על זה בגמרא דמכיל' (דף י\"ט.) ובמדות פרק בתרא: ",
+                "<b>ומתקינין לו כהן אחר. </b>פשיטא אירע בו פסול קודם לתמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר גמרא. פירש\"י ז\"ל שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שתגיע עבודת יוה\"כ. כלומר דבעינן עכ\"פ משיחה או ריבוי בגדים יום אחד. כדאיתא בגמ' (דף ה.) ואין לו לעבוד עבודת היום. אם לא נתחנך תחלה לכ\"ג שיצא מהדיוטות: ",
+                "<b>והא </b>דלא קאמר מחנכין אותו בשמן המשחה. משום דתנא בבית שני קאי דלא הוה שמן המשחה. אי נמי אפי' בבית ראשון לא היו מושחין לכהן המשמש. שלא לזלזל בשמן המשחה משום עבודה דחד יומא. כיון דכשר לעבוד בריבוי בגדים בלבד. שזה וזה שווין בעבודת יה\"כ. וכמו שביארתי עוד במקום אחר בס\"ד: ",
+                "<b>ומכאן </b>נ\"ל תשובה לדעת הרז\"ה ז\"ל בעל המאור והעומדים בשיטתו האומרים שבטלו הפייסות ביוה\"כ. לחושבם שאפילו עבודות לילה שבו אינן כשרות אלא בכ\"ג. שאם כן תמה על עצמך כלום מחנכין בלילה. ואיך עבד זה העובד תחתיו כשאירע פסול בכ\"ג קודם תמיד של שחר. שמתחנך בתמיד ע\"י שלובש שמונה כדלעיל. ואין מושחין ולא מרבין בבגדים אלא ביום דווקא. כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פ\"א מהל' כלי המקדש. מעתה אם אירע בו פסול קודם לתרומת הדשן. היאך ישמש זה הנכנס תחתיו בהרמת הדשן (שהיא חינוכו) והיא ביוה\"כ מחצות ודוק: ",
+                "<b>וסייעתא </b>להרמב\"ן ז\"ל ודעמיה שכתבו שהיו מפיסין לתרומת הדשן ביוה\"כ כמו בכל השנה. דהשתא ניחא דלא היה לובשן תחלה בלילה. ולא היה מתחנך כ\"א בעבודות שבגופו של קרבן התמיד. (וכן הוא משמעות הלשון בודאי) שאינן אלא ביום לאחר שהאיר המזרח. ונכון הדבר בס\"ד. עיין לקמן פ\"ב מ\"ב. ועמ\"ש בס\"פ ב' דמגילה: ",
+                "<b>שמא יארע בו פסול. </b>בריש דמאי נתעורר בתי\"ט בענין זה מדוע הוצרכו לכך. שהרי לא אירע קרי לכ\"ג ביה\"כ כמו ששנינו עשרה ניסים במס' אבות עכ\"ל: ",
+                "<b>ויש </b>עוד להקשות מה טיבו של נס זה. שהרי היו משמרין אותו. ולא הניחוהו לישן. שלא יבוא לידי טומאה. וכנראה שלא היה אפשר לו לבוא לידי קרי (אם לא במזיד ח\"ו. ואטו ברשיעי כה\"ג עסקינן). מאחר שנזהרין בו כל כך כדתנן הכא בפרקין. וקשיא נמי את\"ק דמתקינין לו כהן אחר. למה ליה כולי האי כיון דלמיתה לא חייש. וטומאה נמי לא שכיחא גבי כ\"ג. דהא עבדינן ליה תקנתא. שמעסיקין אותו ומונעין ממנו אכילה יתרה כדלקמן: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל ליישב כל זה במה שנראה שכל הניסים ששנינו שהיו בבהמ\"ק. לא הוו קביעי אלא במקדש ראשון. אבל בשני מתוך שרשעים היו (חוץ מעטים) חששו אולי לא יהיו נזהרין כראוי. ומצינו כמה ניסים שפסקו במיתת שמעון הצדיק [יומא דף ל\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דלק\"מ דאפי' תימא לא אירע לו קרי לעולם. חייש תנא דמתני' לשמא יארע בו פסול אחר. כענין בבנה של קמחית שסיפר עם גוי בשוק ונתזא צנורא עליו. [יומא דף מ\"ז ע\"א]. ובאמת בירו' איתא דפעם א' ראה קרי. א\"כ גם תירוצי הראשון אמת: ",
+                "<b>אף אשה אחרת מתקינין לו. </b>בגמרא דילן מפרשינן דמקדש לה ומגרש לה ע\"ת כדאי' בסוגיא (דף י\"ג) אבל בירו' מפרש מתקינין מזמינין לו אשה שאם תמות אשתו שיקדש את זו בו ביום. ואע\"ג דקידושי אשה שבות הוא. [ביצה דף ל\"ו ע\"ב]. אין שבות במקדש. והביאוהו התו' וכתבו דפליג אתלמודא דידן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>צריכין אנו לדברי הירו' לפי האמת דהיינו אליבא דרבנן דס\"ל דאין מתקינין לו אשה אחרת. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר\"י אלא דלא חיישי למיתה. הא מיהא מודו דבעינן קיומי לקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו. על כרחך צ\"ל דכי אתרמי דמייתא מקדש לאחריתא ביוה\"כ כי היכי דלא ליקו בלא בית. דפשיטא דאין כהן אחר נכנס תחתיו. אא\"כ אירע בו פסול בעצמו של כהן. ועוד אי מייתא נמי אשת הנכנס. מאי איכא למימר. הא פשיטא דצריך לקדש אחרת בו ביום. ולא חיישינן לשבות מטעמא דהירו'. וכדאי' בגמ' דילן פ\"ק דביצה [דף י\"א ע\"ב] דבכהן העובד ודאי אין שבות במקדש. וטעמייהו דרבנן דפליגי אר\"י. נ\"ל משום דס\"ל דמ\"מ שבות הוא ודוק. ועמ\"ש רפ\"ה דביצה בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>נ\"ב (אחרי כמה שנים באו לידי ספר תשובות הרמ\"ע. וראיתי (בסק\"ב) שכתב שאין משיחתו דוחה שבת וי\"ט. <b>וצריך</b> עיון מניין לו ז\"ל. כי לא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בשום מקום. <b>ואי</b> מסברא בלחוד. מהיכא פשיטא ליה. אטו מי עדיפא מטבילת האדם העולה מטומאתו לטהרתו. דאע\"ג דבודאי מתקן גברא הוא. דלא סגי ליה בלא\"ה. אפ\"ה לית לן בה. ואמרינן אדם נראה כמיקר. הכא נמי נימא. דנראה כסך לתענוג. והא הכא לא תקוני כולי האי הוא. כיון דלא מעכב בו. לא כל דכן הוא דלשתרי בעלילה כל דהוא. דלא מיחזי כמתקן להדיא. <b>ותו</b> אפי' אי הוה ס\"ד דלתסר כה\"ג בעלמא בגבולין. הכא ודאי שאני. דמיהת שבות בעלמא הוא. ואין שבות במקדש בשבות קרובה. וצריכה כזו. אע\"פ שאינה חובה. ודוק. משו\"ה מסתברא דמיחוורתא כדאמרן בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>צנורא עליו. נ\"ב (שוב זכיתי ומצאתי ת\"ל כדברי אלה מפורש באבות דר\"נ (פל\"ה) ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת ב\"ה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אמת. וגם אינו נמנע אפי' בצדיקים לראות קרי גם בהקץ. באיזה סבה עם היותה רחוקה וכי ההיא דתנן התם היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו. ועיין לח\"ש פ\"ה דאבות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהל' עיה\"כ שהקטרת קטורת והטבת נרות ביוה\"כ אינן אלא בכ\"ג. וכתב הכ\"מ שנראה יצא לו זה מהא דתנן הכא שכל שבעת הימים מקטיר ומטיב כדי שיהא רגיל לעשותם ביוה\"כ. ונפלאתי עליו בזה. דהא בהדיא תנינהו תרי זימני בסידרא דיומא לקמן פ\"ג ופ\"ז נכנס להקטיר ולהטיב. ועיין לקמן פ\"ב מ\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הימים</b> עפ\"ב דחגיגה מ\"ד. בתי\"ט ד\"ה ואין כ\"ג מתלבש בכליו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרים </b>שנים. אחד של צבור לעולה. ואחד שלו לחטאת. <b>ואילים</b> שנים. אחד של צבור. והשני שלו. עולות. <b>כבשים</b> שבעה. כולם עולות. <b>והיו</b> שם עוד שעירים שלשה. אחד נעשה בחוץ ונאכל. ואחד בפנים ונשרף. וחברו משתלח. <b>ואין</b> מעבירין אותם לפניו. כמ\"ש בתי\"ט משמא דגמרא. <b>וצ\"ל</b> דשעירים ניכרים היטב לכל אדם. משא\"כ בכבשים ואילים צריך הבחנה יתרה. להכיר איזה בן שנה. ואיזה יותר. חודש או חדשים. <b>ופרים</b> היה צריך להכיר. איזה של צבור. ואיזה שלו. דלא דמו להדדי. <b>משא\"כ</b> בשעירים. שהן שווים לגמרי. ואין בהן הכרה. אלא אחר הגרלה היה לו היכר בלשון של זהורית בראש המשתלחו. עמידתו כנגד בית שלוחו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>משביעין אנו עליך</b> כו'. שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך. <b>י\"ל</b> אם צדוקי היה. מה אכפת ליה בשבועה זו. שהיא בעיניו לעבור עד\"ת. שכבר מושבע עליה מהר סיני. <b>ולפום</b> ריהטא היה נ\"ל דמשום הכי משביעין אותו דרך כלל. מכל מה שאמרנו לך. דחיילא שבועה בכולל. אך עדיין צ\"ע מאן יימר דס\"ל לצדוקים דכה\"ג חלה שבועה. <b>איברא</b> מעיקרא לא קשה כולי האי. דמאי אית להו למעבד. ומאי דאפשר עבדי. דילמא חייש לשבועת האלה. וגם לפעמים היו מתייראין מהפרושים. כדאיתא פד\"נ בבנותיהן שמראות דם לחכמים. ועוד מאחר שא\"ל קבלה שכ\"ה הפירוש בודאי. רק מדעת עצמן ע\"כ. לבם נוקפם. <b>עוד</b> נ\"ל דלק\"מ. אפי' אי נימא דלא מודו צדוקים בהכי. מ\"מ חייש להוציא מפיו שבועה לשקר. שהרי נשבע לשוא ולוקה. אע\"פ שאינו מחויב לקיימה. ותו מאן יימר דהצדוקין ס\"ל. אין נשבעין לעבור עד\"ת. דילמא משמע להו שבועה חלה לעבור על המצוה <b>וצריך</b> לדעת עוד. כי הצדוקים עם שפקרו בתורה שבע\"פ. שאינן נשמעים לחכמים. מ\"מ אין בהם מינות ע\"ז כלל. רק שוים הם בדבר אמונת האלהות. עם כל קהל עדת ישראל. באחדות וסלוק גשמות ובחיוב שמירת התורה עד העולם. אין הפרש בינינו וביניהם כלל. רק בבאורי קצת פרטי מצות. הם מחולקים. ועיין עוד מזה בס' שבירת לוחות האון ש\"ת.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומכין לפניו באצבע צרדה. </b>אע\"ג דכה\"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ\"ה דביצה [דף ל\"ו ע\"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש\"כ לעיל משנה א' בס\"ד, שוב מצאתי לבמג\"א ז\"ל (סי' של\"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ\"ד ברור כמש\"כ, ונפק\"מ לדינא דלהדיוט כה\"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ\"ל: ",
+                "<b>והפג אחת על הרצפה. </b>מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב\"ם ז\"ל בחבורו. גם התי\"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>צ\"ל </b>כאן מ\"ש בהשמטת לח\"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ\"ש. נ\"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ\"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ\"ד פ\"ה דסוכה (ועיין מ\"ש בס\"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) <b>ונ\"מ</b> לדינא. דלהדיוט כה\"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ\"ל. <b>חזרתי</b> ועיינתי בב\"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת\"ל. וכיוונתי לדעת הרב\"י. שדחה דברי בת\"ה בזה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. </b>כתב תי\"ט פי' לכל הכהנים כפירש\"י. והטעם לפי שא\"א להפיס באצבעות בין שנים לבד. עכ\"ל: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך טעם לדבר. האם לא יכלו להטיל גורל בין השנים השוים. והלא שאול ויהונתן בנו הפילו גורלות בין שניהם לבדם. (ובסוכה דנה\"ב אטו ב' משמרות לאו אפוסי בעי) אלא שי\"ל בדוחק שלא רצו אלא בפייס זה דווקא. לפי שהגורל בין שנים אינו מוציא מידי הרהור. כאמרם ז\"ל שאמר עכן ליהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר שני גדולי הדור כו'.   כדאיתא בגמרא דפרק נגמר הדין [דף מ\"ג ע\"ב] (ובכהנים חיישינן טפי דלא ליתו לאינצויי דכתיב ועמך כמריבי כהן ובפייס אין להם מקום להרהר וק\"ל. ולכן נקרא פייס שמפייס דעת המפיסין. ושני משמרות שהיו מפיסין לעצמן בפרי החג כנז'. צ\"ל דלאו דווקא אלא גורל הטילו. ושאני התם דלא אפשר): ",
+                "<b>אבל </b>אין צורך שהדין כך אפי' בגורל כשלא זכה א' מהשנים. אין להם זכות יותר מהאחרי'. אלא חזרו כולם בשוה. כדקיי\"ל גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממד\"ה. דבטלה חלוקה ודוק. דבעינן שלא יהא שום קלקול בגורל. ומכאן סמכו האחרונים ז\"ל לפסוק כן בגורל בין בדבר ממון או זולת כגון בקדיש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה פייסות היו שם. </b>הביא בתי\"ט דברי הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמותיו (ברם זכור לטוב הוא האיש אשר נתן נפשו על דברי הקדמונים והוא התחיל גם במצוה זו וגמר אותה לדעתי. זאת לו חלף עבודתו כי טרח מאד להליץ בעד רבים ועצומים גדולי החכמים. מכת קודמים ודן אותן לזכות בדבריו הנעימים. על כן גדל והעשיר. יגע ומצא דברי חפץ תקצר הלשון בשבחם וישחו כל בנות השיר) שכ' לאשר ולקיים שטת בעלי הקרובות שהושגו מבעל המאור על שהכניסו הפייסות בסדר יוה\"כ. וכתב הרב הנז' לפי מה דקיי\"ל כר\"ע בחלבי שבת שאין קריבין ביוה\"כ [שבת דף קי\"ד ע\"א] נ\"ל ליישב בד\"א דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכ\"ג עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>מלבד שלא נתיישב בזה שלא זהו הפייס הרביעי השנוי במשנתינו. עוד יקשה עליו אם העבודה היא הושטת האיברים. אינה כשרה אלא בכ\"ג. שהרי עבודת יום היא. וכדאמרינן במירוק יכול לא מירק יהא פסול. הויא לה עבודה באחר. ואי לאו עבודה היא. וכן נראה שאיננה עבודה ולא ממכשירי עבודה. א\"כ לא תיבעי פייס ודוק: ",
+                "<b>והרמב\"ן </b>לא נתן פייס אלא לעבודה שא\"א מבלעדה. (ואע\"ג דגם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא. מ\"מ הולכה שלא ברגל. מסקינן פ\"ק דזבחים דלאו עבודה היא וכשרה בזר ומחשבה נמי לא פסלה בה) ואף שהיא מכשיר בלבד. אבל הושטה אינה כי אם להראות כבודו וגדולתו של כ\"ג. ואינה עבודה כלל גם לא ממכשיריה. שאיננה אלא הושטה כשמה. בלי שום הולכה ותנועה ברגל. ואינה אלא כמעשה אצטבא (דפרק הוציאו לו ועיין זבחים דף י\"ד וט\"ו) דוק. וזה ברור: ",
+                "<b>ולענין </b>הקושיא שהקשה בתי\"ט לשיטתו של הרמב\"ן בפייס הרביעי שהיא העלאת איברים דערב יוה\"כ. דהא לא קיי\"ל הכי. אלא כר\"ע דחלבי שבת אינן קרבין ביוה\"כ. נלע\"ד ליישב ולקיים עדיין דעת הרמב\"ן. דאפ\"ה היו מפיסין להעלותן מן הכבש למזבח. שהיו צריכין עכ\"פ להעלותן לראשו של מזבח. כדי שלא יפסלו בלינה. כדאי' בגמרא (דף מ\"ו) דאליבא דרבנן סודרן על גבי מזבח. דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח. ומי שזכה בהעלאה זכה גם בהקטרתן ודוק. מעתה נתקיימו דברי הרמב\"ן ז\"ל ואין צורך לזוז מהן: ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע דהא דקאמר הרמב\"ן ז\"ל דפייס השני לדישון מנורה הוה. אע\"ג דתנן במכילתין נכנס להקטיר ולהטיב הנרות. כבר פירשה הרמב\"ן גופיה דפייס היה לדישון. שהוא הסרת השמן והפתילות הישנים וקינוח הבזיכין. והטבה דכ\"ג היא נתינת שמן ופתילות חדשים. בשחר. ובין הערבים מדליקן. ולשיטת הרמב\"ם ז\"ל בהטבה דשחר שהיא היתה כמו כן הדלקה. פשיטא דאתי שפיר: ",
+                "<b>ומדברי </b>התו' בפ\"ק גבי כל שבעת הימים שכ\"ג מקריב ומקטיר ומטיב נרות. למדנו עוד לחלק ביניהם. שכתבו שם שלא היה כ\"ג מטיב כי אם שתי נרות שהן גמר עבודה. משא\"כ הטבת חמש נרות לא היתה בכ\"ג. וכבר ידעת ממ\"ש לעיל פ\"א מ\"ב בס\"ד. שהיא היתה להתלמד במה שמוטל עליו לעשותו ביוה\"כ. א\"כ ביוה\"כ נמי לא עביד אלא הטבה דשתי נרות. והשתא דאתינן להכי אפי' תימא דישון נמי בכ\"ג הוה. דהטבה כולל גם הדישון. אפ\"ה לק\"מ דפייס הוה לה' נרות: ",
+                "<b>וזה הפייס הראשון. </b>וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן. הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין כי היכי דניתו וניפייסו גמרא. והיינו שני גזירין של שחר. דשל בין הערבים היו בשני כהנים: ",
+                "<b>וכתב </b>הכ\"מ בשם הריטב\"א שהזוכה בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני עכ\"ל. משמע ליה דבדידיה תליא לזכות בו לכל מי שירצה הוא. ויותר נראה שכבר זכה בו ג\"כ בבוקר. זה שאצלו הסמוך לו בפייס הראשון. וכמו שאבאר עוד בעזה\"י: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנא ליה להריטב\"א הא. דאין לומר דמר' יהודה דבגמרא קגמר לה. דשמעינן ליה לר\"י כהן הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. דהא לא דמי ולא אתיא לא כר\"י ולא כת\"ק דידיה. דאי אליבא דר\"י אע\"ג דלא בעי פייס למחתה. מ\"מ לאו בדידיה דכהן תליא מילתא: ",
+                "<b>איברא </b>לא אתי ר\"י למימר אלא לאפוקי דלא ניבעי פייס בפני עצמה. קמ\"ל דבפייס הג' זכה זה שעמו במחתה. וכפירש\"י דהיינו זה שבימין הזוכה בקטורת. וכדרך שאמרו בכהן שזכה בתמיד ששנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עמו. ומ\"ש אומר לזה שעמו. היינו שרגיל לומר כך משום דחדא עבודה היא. וצריכין הן זה לזה. אבל לא שיהא לזה שזכה בקטורת. שום יפוי כח וזכות במחתה ליתנה למי שירצה. אלא דווקא זה שעמו בסמוך לו בפייס. זכה בה על כרחו: ",
+                "<b>ותו </b>תיקשי אדמסייעית ליה מר\"י. תותביה לריטב\"א מת\"ק דפליג. ס\"ל דגם למחתה היו מפיסין בפני עצמה. כל שכן שאין כחו של הזוכה בתרומת הדשן יפה. לשיזכה לאחרים בגזירין. א\"כ מהיכא יליף לה הריטב\"א. דילמא ברייתא אשכח: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' לחד פירושא אליבא דר\"י לא היה שום זכייה במחתה. אלא משמע קצת להתו' דבכהן הזוכה בקטורת בדידיה לחוד תליא לזכות למי שירצה. אלא שאינו רגיל לשנותו מזה שעמו משום איבה. ואין פירושם ז\"ל מוכרח מהא דכתיבנא. וממ\"ש עוד בעזה\"י לפנינו במ\"ד ע\"ש. ופירוש התו' הנז' הוא אליבא דר\"י. ברם לת\"ק ודאי איכא זכייה במחתה: ",
+                "<b>ותו </b>הא לא דמיא דהתם היינו טעמא דמחתה משום דחדא עבודה היא. אבל הכא אפי' לר\"י טפי אית לן למיחש לאיבה ולניצויי. ולא נייפה כחו של זה. אלא ודאי מסתברא כדפרישית דכהן הסמוך לימינו של הזוכה בהרמה בפייס ראשון. הוא נמשך עמו לזכות בעץ שני של בין הערבים. ושמא גם דעת הריטב\"א כן ולהאי חבירו קרי ליה. אלא שלא ביאר דבריו ומעתה נתבארו. וכל שכן שתנוח בו דעתינו אם כיווננו שמועתנו לדעתו ז\"ל: ",
+                "<b>ומצאתי </b>לתו' שטה אחרת מי הזוכה בגזירין של ערב (עיין בגמ' דף כ\"ו.) ד\"ה אלא כהן שזכה. ובאמת מה שכתבו לדוחק אינו רחוק כל כך. והתירוץ השני שכתבו שם נוטה לדברינו ממש. שכבר זכה מי שזכה בשני גזירין בפייס הבוקר. אלא שנטו במקצת במה שכתבו שזכה ע\"י פייס השני. וצ\"ע מה דחקם לומר כן. ולמה לא ע\"י פייס הראשון כמו שכתבנו. ועכ\"פ גם מדבריהם נזדכה הזוכה בגזירין ע\"י פייס לא לרצון חבירו. ונתחזקה דעתינו בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ארבעה. לדעתי. נ\"ב (עם שיש לדקדק בדבריו. אם במה שרצה להוכיח. שתרומת הדשן אינה בכ\"ג. שאם לא כן. כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל. <b>זו</b> אינה הוכחה. דהא קיי\"ל כרבי. דלינה פוסלת בקדוש. ומסתמא גם בטבילה. וכי לא כל שכן הוא. והשתא הכא בי\"כ דתרמינן בחצות. פשיטא דלאורה טעון קדוש וטבילה שנית. ועוד שכבר פירש לחול. שהרי ודאי בחול היה קודם שחיטת התמיד כדאיתא. <b>גם</b> מ\"ש במשום חולשא דכ\"ג. הוא דוחק גדול. כמעט נעדר הבנה. כי מה תועיל הקדמת תה\"ד. להאריך היום. הלא בהאיר המזרח. היה שוחט התמיד לעולם. וזה יוכל לעשותו בכל אופן. ואין תה\"ד של כל יום. מונעת. וקודם זה לא אפשר. (שוב נזדמן לידי פירוש תמיד מיוחס לראב\"ד (ואיננו לו. אלא אחד מרבותינו האשכנזים. או הצרפתים) ובו נתיישב זה קצת) מ\"מ שאר הראיות נכוחות ונאמנות. <b>גם</b> יש לו סעד ממ\"ש ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה וק\"ל. <b>אך</b> האחרונה קשה. ובגמר דבריו נתפס במ\"כ. כמש\"ל בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ לזוז מהן. נ\"ב. כך אמרתי בילדותי. <b>אבל</b> כשנכנסתי בימי בינה ת\"ל. עמדתי משתאה משתומם על המראה. נלאיתי כלכל דברי הרמב\"ן ז\"ל. כי מלבד שהכניס עצמו במחלוקת ר\"ע ור\"י. עוד דחק עצמו מאד לעבור במשעול צר. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. במאי מיירי. אי באותן שעלו ונעשו לחמו של מזבח. מי שייך בהו פייס. הרי הם בראשו של מזבח. ואם באותן שנותרו למטה. הדר אתאן לפלוגתא. אם לינה מועלת בהן. ואיכא מ\"ד. אפילו בחול. אינו חוזר ומעלן. עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ק דברכות. ואיך יפיסו בי\"ט על קרבן של חול. <b>ועוד</b> תמה על עצמך. מה מקום לפייס בכאן. הלא כבר הפיסו על זאת מאתמול. וכי מפיסין היום. וחוזרין ומפיסין מחר. על אותה עבודה עצמה. כזה לא שמענו מעולם. חי נפשי אפילו אמרה יב\"ן לא נכנסה באזני. <b>אבל </b>לענ\"ד אין צורך לכל הטורח הלז. ודרך טובה ורחבה לפנינו. שבודאי היה גם פייס רביעי כדרכו בכל יום. והיינו להעלאת איברי תמיד של בין הערבים. אע\"ג דבהדיא תנן נכנס להקטיר ולהקריב האיברים. בשל שחר לחוד הוא. אבל בשל ערב. לא תנן. והוה קשיא לן טובא. והשתא ניחא טפי. דמתניתין נמי דיקא דלא תני להו בהדיא. משום דשאנו. דליתינהו בכ\"ג. <b>והטעם</b> ברור. משום דלאו עבודות יום נינהו. ולא ק\"ו הוא מדשון מזבח ומנורה. דאע\"ג דאינן נעשות אלא ביום. כשרות בכהן הדיוט. מטעם שכשרות בלילה. כ\"ש באיברי תמיד. דלכתחלה בלילה קרבי. <b>והא</b> דתנן קטורת של בה\"ע בין איברים לנסכין. וקטורת לא סגיא דלאו כ\"ג. מוקי נפשיה באיברי מוספין. ותו לא מידי. <b>ופלא</b> גדול שנתחבט הרמב\"ן ז\"ל בכך. על זה סמכתי וכך קבעתי בסדר עבודה שלנו בשער העליון. ברוך אל עליון לאל גומר עלי. ה' יגמור בעדי מעשה ידיו אל ירף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שוחט. </b>כתב הרע\"ב מי שיכלה בו החשבון הוא זורק כו'. והסמוך לו שוחט. אע\"פ ששחיטה קודמת כו' מ\"מ זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה והסמוך לו בשחיטה עכ\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>ע\"ז מאד מאין יצא לו. דממתניתין דהכא ודתמיד לא מוכחי הכין. והרמב\"ם ז\"ל בהל' תמ\"ו פ\"ד ביאר ביותר כמשמע פשוטה של משנתינו. שהראשון זוכה בשחיטה כו': ",
+                "<b>ותו </b>מוכח כוותיה דרמב\"ם. דעל כרחך לומר דתנא דידן דווקנא הוא. דנקיט קמא קמא ברישא בדווקא. מדאפיך ואקדים ברישא שחיטה וזריקה לדישון מזבח ומנורה. אע\"ג דהני קדמי בסדר עבודה. הא על כרחך אית לך למימר הא דאפכיה לסדריה. משום דניחא ליה למינקט   עיקרי העבודה ברישא. וכדכתב הרע\"ב גופיה בתמיד. ואי ס\"ד דזריקה עדיפא כדעת הרע\"ב. הו\"ל למיתנייה נמי מקמי שחיטה. איידי דחביבא. אע\"ג דקדמה. דחשוב חשוב קודם נשנה כאמור: ",
+                "<b>איברא </b>לפי מ\"ש המפרש בתמיד. לעולם לא תיפוך דאין הכי נמי שחיטה וזריקה מיהת קדמי בסדר עבודתן. לענין שהזוכה בהן זוכה בביקור התמיד ואם כן תנא כסדרן נקטינהו. ולא צריך לאפוכי מידי: ",
+                "<b>מי זורק. </b>כתב הכ\"מ בשם הריטב\"א ז\"ל הזורק. הוא מקטיר את האיברים. כדי שתיעשה עבודת הדם והאיברים בכהן אחד עכ\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנ\"ל דאיכא קפידא במילתא. ותא שמע תנן התם בזמן שכ\"ג רוצה הוא מקטיר אברים כמו ששנינו בתמיד. משמע אע\"ג דלא עביד עבודת הדם דמעיקרא. ואם איתא אטו משום כבודו דכ\"ג. ישתנה סדר העבודה במידי דתליא ביה כפרה. ולא ידענא אמאי לא נימא כפשטא. דאותן כהנים שזכו בהעלאת האיברים למזבח. הן עצמן המקטירים. דוגמא לדבר והוא אומר על המוגמר. אף על פי שאין מביאין אותו אלא לאחר סעודה. כדתנן בפ' כיצד מברכין [דף מ\"ב ע\"ב] ודוק: ",
+                "<b>הסולת. </b>עשרון בלול ברביעית הין שמן. והוא שלשה לוגין. עיין בגמרא דמכילתין פ\"ג. בסדר מערכה ובתו' שם. מאי טעמא מפסקי חביתין בין הסולת והיין. אע\"ג דשייכי להדדי. דתרווייהו נסכים מיקרו. ומ\"מ אין מעכבין זא\"ז כדאיתא פ' התכלת. ועמ\"ש בעזה\"י לקמן פ\"ג מ\"ד: ",
+                "<b>הגרה. </b>ז\"ל הרע\"ב מקום שהוא מעלה גרה הוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. והשיגו בתי\"ט והדין עמו שהכבד תלויה בדופן ימנית כדאיתא בתמיד: ",
+                "<b>ומה </b>שיכולתי להליץ קצת בעד הרע\"ב ז\"ל אומר. ולא אשתוק לגמרי עם שיהא קצת דוחק. כי הוא דבר שלא יתכן בהחלט. שיעלם מן המפרש מה שהוא בין עיניו. והוא עסוק בו. שגם בתמיד כך פירש כמו כאן. ועל כן אמרתי בחפזי שאין כוונתו שכך היתה קריבה הגרה עם הכבד. שא\"כ הי\"ל לבאר גם דין ב' צלעות רכות שמניח עמה כמו ששנינו שם. אלא לא רצה רק לפרש מלת גרה שהיא מלשון גרון וגרגרת שהוא הצואר כי מעלה גרה הוא. והוושט וגם הקנה שהריאה והלב והכבד תלויים בו הכל קרוי גרה. שבודאי אלו השלשה מחוברים כולם בקנה. כדאמרינן פרק אלו טרפות [דף מ\"ה ע\"ב] תלתא קני הוו חד פריש לריאה חד ללבא וחד לכבדא. הא קמן דהיינו רביתייהו. וכדתנן נמי בתמיד [דף ל\"א ע\"א] נטל את הסכין והפריש הריאה מן הכבד. הרי שהם מחוברים ע\"י הקנה המתפצל בהם. שעל ידו כל אלו נקראים בשם גרה. שהיא הגרגרת והוא שם משותף לקנה. וזה קודם שהפריש הריאה מן הכבד. אבל לא לומר שכך היתה קריבה. לפי שאח\"כ היו מפרישין את הכבד ממנה. ולא בא הרע\"ב כי אם לומר על מה נקראים איברים הללו בשם גרה. כך נ\"ל ליישב מעט וכשם שדנתיו לזכות כן ידינוני מהשמים לזכות זכרה לי אלהי לטובה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הפייס השני מי שוחט</b> נראה שכך היה פייס זה גם בשבת. <b>אע\"פ</b> ששחיטה כשרה בזרים. מ\"מ לכתחלה ודאי איכא קפידא שלא ישחוט זר. עמ\"ש בפ\"ד דקדושין בס\"ד. ורפ\"ג דזבחים. וכדשמעינן מעובדא דעלי ושמואל. דאע\"ג דלא בעי לאהדורי בתר כהן. כי לא שכיח מיד. מיהו בדאיתיה איהו קדים ודאי מתרי טעמי. וכיון דהכי הוא. פשיטא לי דלא שייך בפייס שני בשבת. דהא קיי\"ל שבת הותרה היא בצבור. כדאיתא ס\"פ טרף בקלפי. <b>ועפ\"ז </b>דברי הרא\"ש מדוייקים. שהשיגו אמ\"ה ז\"ל בספרו (סמ\"ד) מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם מאחר שראיתי זכות להרא\"ש. חובה עלי שלא לשתוק. עמ\"ש בתשובה שלי כ\"י בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חדשים לקטרת. </b>עמ\"ש בתי\"ט ובס' בה\"ז מ\"ד פ\"ד דמנחות: ",
+                "<b>ודע </b>דמתני' אתיא כר' יהודה דלית ליה פייס למחתה. אלא הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה. דאל\"ה נפישי להו פייסות. דהא תנן דלא כראב\"י כבגמרא. ואנן ד' פייסות תנן ותו לא: ",
+                "<b>ובזה </b>מתורץ מה שהקשו התוספות לעיל בגמ' (דף כ\"ה:) דדייקינן מדר\"י דלא לכל עבודה ועבודה הן מפיסין. כתבו ז\"ל תימה לייתי מת\"ק איפכא. והשתא לק\"מ דבעיא דילן ודאי אליבא דתנא דמתני' היא. דעל כרחך לא סבירא ליה כת\"ק דר\"י. דא\"כ נפישי להו פייסות וכדאמרן: ",
+                "<b>ושינויא </b>דהתו' התם דלא פליגי רבנן עליה דר\"י. אלא דלאו בדידיה תליא. ומ\"מ מודו דלא בעינן למחתה פייס בפ\"ע. אלא סבירא להו דזוכה במחתה מכח פייס השלישי שבבוקר (ואם כן תוקמה למתני' דהכא אפי' כרבנן) הוא דוחק. דאם כן אמאי קאמר תלמודא הכא ראב\"י לית ניה דר\"י הא אפי' כת\"ק דר\"י נמי לא ס\"ל. דא\"כ בצרי להו פייסות ודוק. אלא מיחוורתא כדאוקימנא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. </b>יחידי ובלא פייס רש\"י. כתב בתי\"ט וק\"ל אמאי לא חיישינן דאתו לנצויי ושיבואו לידי סכנה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דדווקא עבודת ציבור חביבא להו וחיישינן. אבל קרבנות יחיד שכיחי טובא ולא חביבי להו כולי האי. ובר מן דין נמי לא קשיא כלל. דנ\"ל באמת אפילו של יחיד דישראל כיון דזכה בהן המשמר. אין הכי נמי דבעו פייס. והכא במאי עסקינן בכהן העובד עבודת יחיד בקרבן שלו. דודאי ליכא למיחש למידי. דרחמנא זכי ליה בדיליה. כדילפינן [ב\"ק דף ק\"ט ע\"ב] מקרא דעבודתה ועורה שלו אפי' אינו מאנשי משמר. וכיון דלא קפדינן אפי' אאנשי משמר. שוב לא שייך כאן פייס בכה\"ג. כי מי יבקש את שאינו שלו. אטו בשופטני עסקינן. או בבעלי זרוע דחמסי ועבדי: ",
+                "<b>לכן </b>ברור הדבר שאין חששא כי אם בקרבנות צבור שכל אנשי משמר ראויין להן. על כן הוצרכו לפייס. ואשמעינן תנא אגב אורחיה. דאיכא קרבנות יחיד דליכא קפידא. מכל מקום לא כל קרבנות יחיד בכלל זה. דשל ישראל לענין זה הרי הן כקרבנות ציבור וטעונים פייס כנלע\"ד: ",
+                "<b>וראיה </b>לדברי ממ\"ש רש\"י ז\"ל בגמרא דריש מכילתין אהא דקאמר אלמודא דילמא פרישה דקרבנות. מי ידעינן הי כהן מתרמי. והלא אין עובדין אלא בפייס. ע\"ש שלכאורה דבריו סותרין משנתינו דאין פייס בקרבנות היחיד. ובמ\"ש נתיישב היטב. שאין ענין משנתינו אלא בקרבן יחיד דכהן עצמו. אבל דישראל הרי הן כקרבנות צבור לפייס. משום הני טעמי דלעיל. ודייקא נמי דקתני אם רצה ולא קתני כל כהן שירצה יקריב. אלא משום דבבעל הקרבן עצמו איירי: ",
+                "<b>עם </b>שאפשר לומר עוד לכאורה דהא דתנן אם רצה להקריב. פירושו שהמתחיל בעבודתן של קרבנות יחיד. אם רצה הוא גומרן בלי פייס. משא\"כ בקרבנות ציבור שאחד שוחט ואחר זורק וכו'. אבל לעולם היו מפיסין אף לקרבנות היחיד. ורק אחד בלבד זוכה בכל עבודות הקרבן של יחיד. ומתורץ ג\"כ מ\"ש בתי\"ט. וגם לשון רש\"י הנז' מיושב אעפ\"כ אינו מתקבל. גם לישנא דהרע\"ב לא משמע הכי וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר להם הממונה. </b>פירש הרע\"ב כרש\"י שהוא הסגן. והתו' במנחות דחו פי' זה עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד שהרי גמרא ערוכה היא בפ\"ב דסנהדרין [דף י\"ט ע\"א] ש\"מ ממונה היינו סגן. ואי לאו לאסבורי לן בדדמי. לאגמורין דכל היכא דתנן ממונה סתמא היינו סגן. למאי נ\"מ קאמר תלמודא דש\"מ ממונה היינו סגן ודוק. ולא תיקשי מהא דאמרינן בגמ' דריש פ' משוח מלחמה. ע\"ש בתו' ותראה משם שהם ז\"ל מסכימים שם לפירש\"י דהכא. ודחיית התו' במנחות איני מבין. כי מה שכתבו מהירו' מדלא חשיב להך דהכא בהדי הנהו מילי דסגן. הרי על כרחך צריך שתאמר בלאו הכי דהירו' תני ושייר. דהא לא קחשיב נמי ההיא דסנהדרין דהממונה ממצעו. ושהוא הולך לימינו כשמנחם אחרים כו'. ולא מני התם דסגן בימינו אלא דגורלות דיוה\"כ. ותו שייר נמי הא דסגן מקבל ס\"ת ונותנו לכ\"ג דפ\"ז דמכילתין. משו\"ה ליכא למידק מניה מידי. דשייר נמי הך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתתיה בן שמואל </b>עמ\"ש רפ\"ה דשקלים בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שיטבול. ה' טבילות טובל כה\"ג וכולן בקודש חוץ מזו. </b>הביא בתי\"ט מהתו' בשם הירו' לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה אינו רשאי להכנס לעזרה בלא טבילה: ",
+                "<b>ומכאן </b>אני תמה על לשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' עי\"כ שכתב על טבילה זו הראשונה שרשאי לטבול בחול. ומפשט המשנה כאן נראה שהוא חיוב. כיון שאינו יכול ליכנס לעזרה עד שיטבול תחלה. (וכן יש לתמוה על לשון התו' הובא בתי\"ט בסמוך. שכתבו דסברא הוא שיטבול בחול כיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש ע\"כ). אולי אין כוונתו ז\"ל אלא לומר שאין הכתוב ורחץ בשרו במקום קדוש דמניה ילפינן שצריך לטבול בקודש. מחייבו גם בטבילה זו הראשונה במקום קדוש. (ועכ\"פ הך טבילה מעלה דרבנן בעלמא היא): ",
+                "<b>וגם </b>בגמרא דילן (דיט\"א) צל\"ע גדול בהא דאיתא התם דאי אמרת לשכת פרהדרין בצפון ואזיל לדרום וטביל. באיזה דרך הלך לו. אבל אמאי דסלקא אדעתין למימר דפרהדרין בדרום קאי. לא קשיא לי איך עמד שם בלי טבילה. די\"ל שהיתה פתוחה לחול כלשכת הגזית. ותדע שהרי היא היתה בית דירה לכ\"ג. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [גמ' ד' כ\"ה ע\"א]. וא\"כ איך ישב ושכב שם. וכן משמע ג\"כ מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל שאפי' לא היתה פתוחה אלא לעזרה. ונתקדשה קדושת עזרה. מ\"מ יש הפרש בין עזרה עצמה ללשכות שבה לענין זה. שאין ללשכות העזרה מעלה זו של טבילה לטהור הנכנס להם. שלא עשו מעלה זו כי אם לעזרה עצמה מקום הראוי לעבודה דווקא. דהכין דייקא מתניתין דלהכי תני לעבודה. אע\"ג דלא בעינן שיעבוד. כדאייתינן לעיל מהירו'. אלא על כרחך משום דמיהת עזרה דכשרה לעבודה בעינן. דאלת\"ה לעבודה למאי תני לה וניסמייה. והוא דבר ברור ונכון לע\"ד: ",
+                "<b>ומתיישב </b>גם לשון הרמב\"ם שנתקשינו בו למעלה באמרו שיכול לטבול בחול. דה\"ה בקודש על גג בית הפרוה נמי מצי טביל. אף זו הראשונה. דלענין זה אינה קדושה בקדושת עזרה. וא\"כ רשאי היה אלא שהכתוב לא חייבו בזו במקום קדוש. ומיהא עבדינן ליה היכירא בטבילה זו. דאע\"ג דרשאי לעשותה בקודש. לא היה טובל אלא בחול. ודייק לישניה דהרמב\"ם שפיר: ",
+                "<b>אלא </b>להך לישנא דפרהדרין בצפון קאי. ובעי מיזל לדרום לטבול טבילה ראשונה שעל שער המים. הא ודאי קשיא היאך הלך ועבר כל העזרה מצפון לדרום בלתי טבילה. ואין נראה לומר שהיה מקיף מחוץ לעזרה והולך לו בארוכה עד שמגיע לשער המים. דכולי האי ודאי לא מטרחינן ליה. אפילו למאי דבעינן למימר התם דעבדינן ליה טריחותא כדי שלא תזוח דעתו: ",
+                "<b>ועוד </b>תדע דטובא לא אטרחוה. דטבילה ראשונה על שער המים למה. למאי דלא חיישת לטירחא ופרהדרין בצפון קאי. לטבול בבית הטבילה שהיה שם בצפונה של עזרה. במערבית דרומית של בית המוקד כמו ששנינו בתמיד משם יורדין לבית הטבילה. שהוא מתוקן לטבילת השומרים. אלא ודאי לפי שהוא צריך לירד למסיבה ולילך בארוכה. במחילה ההיא שתחת העזרה כדאיתא פ\"ק דמדות. לא רצו להטריחו כל כך. ואולי י\"ל מחילה היתה שם שיכולין לילך ביושר מצפון לדרום. או כעין גזוזטרא ועלייה היה בנוי בגובה אויר העזרה שדרך שם יכול לילך הכ\"ג לטבילה של חול. ועליות ומחילות לא נתקדשו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>לע\"ד. נ\"ב (בדעת הירושלמי. <b>אמנם</b> תמיהא לי טובא דלא אשתמיט תלמודא דידן לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה איפכא שמעינן בגמרא רפ\"ב דזבחים (דיט\"ב) דלביאה ריקנית. לא צריך קדוש. ולא אשכחן נמי להר\"מ דחייש להך דהירו' בחבורו. ובה\"ל ביאת מקדש העתיק משנתנו כצורתה. ועזב זה התוספת של הירושלמי. ש\"מ דלא חש ליה. וס\"ל דפליג אתלמודין. ואי הכי לא קשיא עליה מידי).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>פשט ירד וטבל. </b>ור' מאיר פליג נמי בהא. ומצריך תרי קידושי ללבישה עיין מ\"ו דלקמן. ונטר תנא מלאשמועינן פלוגתייהו. דר\"מ ורבנן עד התם. דאתי לעיקר עבודת היום: ",
+                "<b>קידש ידיו ורגליו. </b>פירש\"י וכן הרע\"ב ז\"ל מן הכיור. והשיג עליהם בתי\"ט וכתב ז\"ל ולא דייקא דהתנן לקמן והיום מן הקיתון של זהב. ולכאורה תימה גדולה היא וקשה עלי להחליט המאמר שיהא טעות בדבר משנה. ח\"ו לאבות העולם אבירי הפרשנים שיטעו בכך. והוא דבר שגור דאיתא במכילתין. לכן חוששני מחטאת אם לא אטרח בישוב דבריהם: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי בזה דאיברא שמעתיה דמרן רש\"י ז\"ל דייקא טפי. ועל כרחנו הוצרכנו כאן. לפירושו הלז. עם שנראה לפום ריהטא הוא יתר לגמרי. דמאי אשמעינן. ולא כתב דבר לבטלה ללמד לתינוקות אשר לא ידעו עדיין הכתוב שמקדשין מן הכיור. וכבר פירש כן גם למעלה במ\"ב ולא היה צריך לשנותו. אלא ודאי בכוונה כתב דבר זה להשמר מפירושו של בתי\"ט. ולהוציא מלב הסוברים שאף זו בקיתון של זהב. מאחר שנשתנה יוה\"כ לענין הקידוש מהקיתון. דהא ליתא: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי נראה לי משום דכמו שמשונה טבילה ראשונה מכל טבילות היום. שהן בקודש והיא בחול. דאע\"ג דיכול לעשותה בקודש כדכתבינן לעיל. אפ\"ה עבדי ליה היכירא בראשונה. לפי שאינה לצורך חובת היום. תקנו שלא ישנה בה ממה שנוהג כל השנה. ולהודיע חיבת חובת היום להראות שינוי טבילותיו ביחוד. לכן מטעם זה גם הקידוש נשתנה. וקידוש ראשון בחול אי אפשר כמו שנאמר בסמוך. ואוקמוהו נמי במילתיה לקדש קידוש ראשון מן הכיור. כדרך קידושו בכל השנה להבחין בין עבודת היום וזולתו: ",
+                "<b>וגם </b>אפשר לומר כדי שלא יטעו להביא לו בגדי לבן מיד בפעם הראשון מתוך שכבר פירסו סדין של בוץ בינו לבין העם לכדי שיכיר. ואחר זה לא היה צריך כל כך היכר וסימן לשלא יטעה: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל כיון דקיתון של זהב היום אינו אלא להראות חשיבותו וגדולתו של כ\"ג אין נכון שהוא ילך אחריו שאין כבודו בכך. אלא כשהוא כבר בעזרה. שיכולין להביא הקיתון אליו לקדש מיד. באופן שלא יצטרך לטרוח ולילך אל הכיור. דמשו\"ה מקדש מהקיתון. ואיך ילך הוא ויחזר אחריו. וכדרך ששנינו הביאו לו בגדי לבן הביאו לו את התמיד. ולא שיהא הוא מחזר אחריהם. ועל כן הגון הדבר לומר שקידוש ראשון לא היה מקיתון. לפי שלהביאו אצל כ\"ג למקום שהוא עכשיו בשעת לבישה לא אפשר. שלשכתו בחול היתה כמ\"ש לעיל. ולאו מתניתין היא וכולן אין מקדשין אלא בקודש. וכיון שאין המים מקודש' בקיתון חוץ לעזרה. איך אפשר לו לקדש שם. והכי איתא נמי בהדיא בתלמודין רפ\"ב דזבחים [ד' כ' ע\"ב] קידש בכלי שרת בחוץ ועבד עבודתו פסולה. שאפילו נתקדשו המים בפנים איפסילו להו ביוצא. וכיון דלא סגי דלא בעי מיתי לעזרה בשביל הקידוש אין זה כבודו. ולפיכך אין באה לו להשתמש בו אלא כשכבר עובד בעזרה. שמוצא הקיתון מזומן לפניו ומובא אליו. משא\"כ כשבא מהחוץ אל העזרה לקדש: ",
+                "<b>ועוד </b>אפשר לומר בזה וקרוב לשמוע שאם תאמר גם בראשון מקדש מן הקיתון. יש לחוש מתוך גודל מעלתו וחשיבותו של כ\"ג. שמא יוציאו הקיתון מן העזרה להביאו אל מקום חול. ללשכה שהוא שם הכ\"ג עתה. כדי שלא להטריחו. ונמצא שאין קידושו כלום ועבודתו פסולה. ואיך שיהא הנה כל עיקר מציאות הקיתון שבו ביום חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו דדוקא לעבודת היום בלבד הוא בא: ",
+                "<b>וששנינו </b>והיום מן הקיתון. היינו לעבודת היום. כדרך שאמרו [ד' ל\"ב ע\"ב] כל עבודות היום. אינן כשרות אלא בו. ואעפ\"כ הוציאו מכללן. קצת עבודות שהיו להן פייס. כמ\"ש לעיל פ\"ב: ",
+                "<b>עוד </b>אפשר לי לחפש זכות למאיר עינינו רש\"י ז\"ל. ולומר שאע\"פ שביוה\"כ כ\"ג מקדש מן הקיתון מ\"מ היו לוקחין המים מן הכיור. דקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו. ובהכי לא עקרינן לקרא מפשטיה לגמרי. (כדאמרינן גבי קנס דיתומה) כדבעינן למיעבד ליה יקרא לכ\"ג ע\"י הקיתון. וכן נראה ג\"כ מדבעינן מים בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים: ",
+                "<b>ולא </b>מסתברא למימר דכי מרבינן שאר כלי שרת לקידוש. דכוותיה מרבינן. ר\"ל נמי כה\"ג דווקא דהיינו במחזוק מים הרבה כשיעור הנ\"ל. דאין נראה שיהא הקיתון מחזיק כל כך מים. שהוא כלי קטן כדתנן בכלים [פ' י\"ד משנה א'] קתונות כדי לקבל פרוטות. אלא ע\"כ לא קפיד קרא אמים דמקדש מהם. אלא שיהיו מקודשין כשיעור כדי לקדש בהם ד' כהנים. ואפילו פירשו מהם לכלי שרת אחר. ואין בו אלא כדו קידוש לאחד. הקידוש כשר. ובהכי מיתוקם קרא שפיר. ועל כרחך צ\"ל כן אליבא דר\"י דאית ליה כל יום כ\"ג מקדש מהקיתון. והיכי מקיים ר\"י קרא דורחצו ממו משה אהרן ובניו. ואין סברא לומר דלר\"י איצטריך קרא לאשמועינן דמהכיור אין מקדשין אלא א\"כ יש בו כדי לקדש ד' כהנים. ולעולם כשמקדש מקיתון לא בעי שיעורא כלל. ולא דליתו ממי הכיור דנפישי. דאי הכי מנא ליה לר\"י קיתון כלל. דילמא לא אכשר רחמנא אלא מי כיור דווקא. ודוק. את כל זה ראיתי ונתון את לבי להעמיד דברי רבינו מאור הגולה ז\"ל. בדרכים שונים כולם נכוחים למבין וישרים. וכמה יש להעמיק בדברי הראשונים ז\"ל בטרם נשליכם אחר גווינו. וכ\"ש בדברי אבי המפרשים ז\"ל שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ורוכב שמים בעזרו יראנו בעבודת בית הבחירה ונדע האמת. ואיך שיהיה אני אמרתי לא לריק יגעתי. להעיר אוזן המעיין בכמה פנים שונים. אף אם אינן מכריחות אותו. על פני עקשותו. מ\"מ לא נמנעתי מלהורות דרך תשובה לטענה. ונבון תחבולות יקנה. להשיב חמת משיגי גבול היושבים ראשונה בפירוש המשנה: ",
+                "<b>הביאו לו את התמיד. </b>אע\"פ שעד כאן בחול היה הכ\"ג. כבר בא לו לעזרה לעבוד עבודה אחר טבילה. ",
+                "<b>ודילמא </b>נקיט הך לישנא לאשמועי' דלא היה נשחט בו ביום על קרן מערבית צפונית. על טבעת שנייה כדרכו בכל יום בשחר. דמשו\"ה תני הביאו לו את התמיד. לא שהיה הולך אחריו לבית המטבחיים כסידורו של תמיד בכל יום. אלא מביאין אותו אצל כ\"ג. בין אולם ולמזבח כמו בפרו דלקמן. וילמד סתום מן המפורש. והכי נמי מסתברא לכאורה דהא חד טעמא הוא דשייך בתרווייהו. דהיינו משום חולשא דכ\"ג כדאמרינן בפרו. ומ\"ט לא נימא בתמיד נמי כה\"ג. והא דלא פריש הכי גבי תמיד ברישא. היינו משום דעבודת היום חביבא ליה. וניחא ליה טפי לפרושי בה כל מה דצריך. (כדאשכחן בדוכתי טובא) וניגמר מנה לעבודה שאינה מחמת היום כנלע\"ד: ",
+                "<b>אבל </b>אין נראה כן בדעת הרמב\"ם ז\"ל שאין דרכו לסתום אלא לפרש בכיוצא בזה. ומדשתיק בסידורא דיומא בחיבורו. ומסתם קסתים בעבודת התמיד של יוה\"כ שהוא כסדרו של כל השנה. כלשונו פ\"ד מהלכות עיוה\"כ. ולא מפליג בשחיטתו דתמיד ולא מידי. שמע מנה בהדיא דס\"ל גם במקום שחיטה דתמיד לא משנינן מידי משאר יומי. ונשחט גם היום כדינו. של שחר על קרן מערבית צפונית. ושל ערב על מזרחית צפונית ובטבעת שנייה. וצ\"ע אי קרא דליום דמני' ילפינן לשחיטת התמיד נגד השמש לעיכובא הוא. וקצת לא משמע הכי: ",
+                "<b>פירוש </b>טבעת שנייה עיין ברש\"י בגמרא דפרק שני שעירי ובתי\"ט פ\"ד דתמיד באורך: ",
+                "<b>קבל את הדם. </b>במזרק. וזרקו כמצותו במזרק שתי זריקות. על שתי זויות המזבח באלכסון. מחצי המזבח ולמטה. אחת על קרן מזרחית צפונית. ואחת על קרן מערבית דרומית. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן. שיהיה הדם מקיף על הזוית כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. עד כאן לשון הזהב מהרמב\"ם פ\"ה ממעשה הקרבנות: ",
+                "<b>ואת האיברים ואת החביתין. </b>תימה דלא תנן והסולת עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>והוא </b>דבר פשוט לדעתי הקלה. (עם שבאמת לפום ריהטא גם בעיני יפלא. ועמדתי עליו אחר עיון. ובשכר טרחי ועמלי האירו עיני מן השמים. על דבר אמת הנמצא למבקשיו עשרת מונים. ומחפשיו כמטמונים. שכן נאה לתנא. ולשונו מרפא לעצם הבנת הענינים הנרמזים בלשונו הברור והמקוצר במקומות. לצורך ולטעמי' רשומים) דחביתין בלי ספק שם כולל (בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה) גם למנחת נסכים של תמיד. ששניהם שוין בעשרון סולת ושמנו. ונקראי' על שם כלי השרת שהיא המחבת. ולכתחלה מערבין אותן. אע\"ג דבהעלאה היו חולקין אותן. משום ברוב עם הדרך מלך. ומשום דנפיש במשוי ואיכא טירחא יתירה. לכן הוצרכו לשני כהנים. אבל בהקרבה מתערבין ונקטרין יחד: ",
+                "<b>ואתיא </b>כהא דתנן פ\"ט דמנחות [ד' פ\"ט ע\"א] מערבין נסכי כבשים בנסכי כבשים (דשוין נינהו) של יחיד בשל צבור (והכי נמי. אף על גב דחביתי כ\"ג דיחיד נינהו. אפ\"ה מערבין אותן עם של צבור. ולכתחלה שפיר דמי כדדייק לישנא דמערבין. וגם ר\"י דפ\"ג דמנחות כה\"ג מודה): ",
+                "<b>וכן </b>היין דתנן בתר הכי במתניתין גם הוא שם כולל ליין של חביתין ושל צבור. ותדע שהרי אינו קרב עם המנחה. כאותה ששנינו פרק י\"ב דמנחות [ד' ק\"ד ע\"ב]ביין שכן קרב חובתו בפני עצמו. א\"כ אינו נכלל בחביתין. וצריך לומר שנכלל ביין השנוי בסוף. ומאותו טעם הנז' בעצמו כך יפה לו. לפי שגם היינות של נסכים ושל חביתין היו מתערבין. דהכי נמי קיי\"ל ביין דנסכים שוים. וילמד סתום מהמפורש דגלי יין אחביתין. דפירושו נמי חביתין של שני עשרונות: ",
+                "<b>והיין. </b>הוצרך לפורטו לטעם שאמרנו. לפי שאינו קרב עם הסולת. ואינו נקרא בשם חביתין מחמת זה. להיותו קרב חובתו בפני עצמו. אבל לסולת. שם אחד הוא לשניהם. כמו ששם יין אחד הוא להם. וזה דבר ברור מאד בעזה\"י. ועיין בסמוך מ\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין איברים לנסכים. </b>כאן נסכים שם כולל. למנחה. לחביתין. ונסכיהם. דזימנין מלת נסכים כיילא כל הני. דכולהו נסכים מיקרו. ומעשה המנחה והחביתין שוה. כדפרישנא לעיל. ע\"כ שניהם נכנסין בשם נסכים. ועיין פ\"ז: ",
+                "<b>אם היה כ\"ג זקן כו' מחמין לו חמין </b>דייקינא בחי' דווקא כה\"ג מדוחק התירו. אבל בבריא לכתחלה לא. [עיין תוס' סוכה ד' נ' ע\"א ד\"ה שאינו] דשבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולרש\"י דל\"ג בגמרא הא דמשום שבות. צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במילתא. דלא שרינן אלא מדוחק ובקושי כה\"ג. משום דלכתחלה לא אריך לטבול בחמין. אפילו פושרין משום גזירת מרחצאות. למאן דאית ליה הכי. ועמ\"ש בחידושי שם ביררתי ענין זה בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם היה כ\"ג זקן</b> צ\"ע מאי שיאטיה הכא. <b>ושמא </b>י\"ל בזה. שלא הותר דבר זה אלא במקדש דווקא. מטעם שאמרו. שאין שבות במקדש. משו\"ה לא תני לה לעיל מ\"ג. דבחול היתה אותה טבילה. וע\"כ היה צריך להתאזר כח וגבורה. לכוף טבעו ולהכריח אסטניסותו בטבילה ראשונה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. משא\"כ עכשיו שבא אל הקודש. שלא חלה עליו גזרת שבות לשום דבר. לא ראו להטריחו בחנם. ואין לו לסמוך על הנס. דשכיח היזיקא באדם זקן וחלוש. אם יטבול כמה פעמים ביום אחד בצונן. לכן כראוי הקדים כאן מעשה החמין להפשירן שקודם בהכרח למעשה הטבילה. שרוצה לשנות מיד. ודומה שהוא דבר הגון. ומסייע לגרסת התוספות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו משל צבור. </b>כתב תי\"ט וממשנה זו למד הרמב\"ם דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. וס\"ל דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כהן הדיוט לענין זה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואינה </b>ראיה גמורה דאיכא למימר דווקא כ\"ג ביוה\"כ שעובד רק עבודת צבור. הוא דבגדיו באין משל צבור. דלעבודת צבור פשוט דצרכי קרבן כקרבן דמי. ואפילו שומרי ספיחים בשביעית לעומר. נוטלין שכרן מן התרומה. כדאיתא רפ\"ד דשקלים (ועיין בגמרא דר\"פ שני דייני [ד' ק\"ו]) ואם איתא דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כ\"ה לענין זה. מהתם שמעינן לה. ואין צורך לדקדק ממשנתינו זו שהדבר מוכרח במקומו: ",
+                "<b>אבל </b>נ\"ל שממה שאמרו בגמ' כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור יפה. ש\"מ דכל בגדי כהונ' ואפי לצורך עבודת יחיד. ודכוותייהו בגדי כהן הדיוט. ודאי לא גרעי מכתונת דעובד בה עבודת יחיד. דהא עבדי בהו נמי עבודת צבור כל יומא. בתמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור כל השנה. עיקר מצותן משל צבור. וקמ\"ל דמתנדב נמי משלו ומוסרה לצבור. ויוצא בה אליבא דמ\"ד מתנדב שומר חנם כדאיתא בשקלים [פ' ד' משנה א']. ומצאתי ג\"כ בתו' שהביאו ת\"כ דדריש מדכתיב בגדי קודש לומר שצריכין להיות משל קודש: ",
+                "<b>והא </b>דנקיט תלמודא עבודת יחיד. נ\"ל דלאו למעוטי עבודת צבור. דהא על כרחך הך מימרא אליבא דר' יוסי מיתוקמא. דאית ליה מתנדב. (וכדמוקים בירו' לעצי מערכה דבאין נדבה. כמ\"ש בתי\"ט לעיל. איברא לשינויא דשאני לן בין קרבן עצמו למכשירי קרבן. איכא למימר הכא נמי דאתיא כי כולי עלמא) וא\"כ מאי שנא בגדי כהונה מקרבנות עצמן. אלא רבותא אשמעי' דבקרבנות עצמן פשיטא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם לצבור יפה. מאחר שהדבר ידוע שצריכין להיות משל צבור. אבל בעבודת יחיד מהו דתימא ליחוש דילמא לא ימסור יפה יפה קמ\"ל ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרו </b>משלו הוא מביאו. לא משל צבור כעולת העם. <b>ופר</b> העולה ושאר המוספין. כבר עשאם עם תמיד של שחר. כמדת ר\"ע מ\"ג פ\"ז דמכלתין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השם </b>עתי\"ט שכתב ומדתנן לפני ה' תטהרו. ש\"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי. ותסייע לסברת הרי\"ץ ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי סייעתא. אינהו נמי בגירסא הוו קמיפלגי. וקצת משמע מלשון הריצא\"ג גופיה. דמודה לרס\"ג. דלכתחלה שפיר טפי למעבד כוותיה. ולא פליג עליה אלא בדיעבד. <b>ולפ\"ז</b> צ\"ל דגרסת משנתנו כך היא שומה בפיהם ז\"ל מאז. ובספרינו מאן מפיס. אחר שקיצרו בלשון הכתוב ולא סיימוהו כלל. <b>איברא </b>מסתברא דשפיר דמי לתפוס לשון הכתוב. כמו שהוא דרך קריאתו. וזה בין בסדר עבודה. בין בגרסא דמשנה. אין לשנותו. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ספ\"א דק\"ד) ולעיל מ\"ד פ\"ד דברכות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ ותו לא מידי. נ\"ב ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח (סמ\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ודוק. נ\"ב (גם נודע ליודעים חן. כי כמו שעונש המקצץ בנטיעות גדול מאד. כנרגן מפריד אלוף. ככה הוא בהפך. המחבר ומייחד הנפרדים. אין קץ לענשו ר\"ל. כי לתאוה יבקש נפרד. ונשלל החבור מהפר\"ד. כי חטאת קסם הוא ומרד. המ\"י).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה יודע פרק בשיר</b> בגמרא מכניס גודלו בין הנימין. פירש\"י נימת הפה. נגד מחיצת החוטם. <b>וא\"ת </b>והרי אמרו בעומד בתפלה. שלא יניח ידו על סנטרו. <b>י\"ל</b> כמ\"ש הרב\"י (סצ\"ז) דסנטרו הוא לחי התחתון. וזהו שאסור. ולא כמו שנוהגין חזני אשכנז ופולין. ואף לפי גירסא אחרת שם. לק\"מ. <b>אי נמי</b> לבסומי קלא שרי בכל גוונא. וכן כתבו האחרונים ז\"ל שם. ולא ידעתי טעמם. והרי מכאן סמך יפה. <b>אע\"פ </b>שעדיין י\"ל כהנים על הדוכן מילתא אחריתא. דבעי למחדי למיהוי בחדוותא. <b>ושאני</b> תפלה דרחמי היא. וצריכה הכנעה וכובד ראש. ולזה דעתי נוטה באמת. שראוי להחמיר ולאסור. ולא ילפינן ממקלקלתא. אי איישר חילי אבטליניה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים עשר דד לכיור. </b>הקשה בתי\"ט בשם כף נחת שלא מצא מקום פנוי כל כך בין האולם ולמזבח לזה הבור. שלא היה כי אם ג' אמות: ",
+                "<b>ועיין </b>מ\"ש בתי\"ט בישוב הקושיא. שהוא דבר זר ורחוק מאד מן השכל. שמלבד הדוחק שיהיו הכהנים המקדשין. עומדים כל כך צפופים בקידוש. וגם נסבול הזרות שהיה מקום הכיור מלוא כל הרוחב. שבין מעלות האולם ולמזבח בצמצום. מה שלא נשמע בשום מקום. עוד עדיין אי אפשר ולא הועיל מאומה. שהרי מכל מקום לא היו יכולין לעמוד הכהנים המקדשין בבת אחת בהיקף סביב הכיור. דמשתי רוחות לא אפשר. אם מרוח מערב של הכיור. לפי שא\"כ יצטרך שיעמדו על מעלות האולם לקדש. ותמה על עצמך היאך נכנסין לשם בלא רחוץ ידים ורגלים. דהא מסקינן בפרק טרף בקלפי [ד' מ\"ד ע\"ב]. אולם ובין אולם ולמזבח חדא קדושה. ואפילו בין האולם ולמזבח אין ליכנס בלא קדוש. כמ\"ש התו' בפ\"ק דמכילתין. שאפילו כ\"ג הנכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים מפציעין מוחו בגזרין. ואם לרוח מזרחית מנועים היו. מפני המזבח המעכב עליהן. שהרי לפ\"ד התי\"ט לאותו צד היה א\"כ הכיור נוגע בקיר המזבח. ויאמר נא שעמדו על גבי המזבח ח\"ו. ע\"כ ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו לר' יהודה דמדות לא היו כי אם שתי אמות פנויין בין המזבח ובין מעלות האולם. והיכא משכחת ליה דוכתא להך בור: ",
+                "<b>אבל </b>במחילת כבודם נדחקו שלא לצורך שיש ריוח הרבה מקום פנוי לכיור. לפי שלא בין האולם ולמזבח מכוון עמד הכיור. אלא משוך כלפי דרום היה. כדתנן פ\"ג דמדות [ משנה ו']. ודתנן התם בין האולם ולמזבח. פירושו כבין האולם ולמזבח. ר\"ל כנגד האויר שבין האולם למזבח. וכן פירש שם המפרש. והכי איתא בהדיא זבחים (דנ\"ט) שלא היה כיור מפסיק כלל בין האולם ולמזבח. אלא אותו חלל פנוי מכלום שלא יהא דבר חוצץ בין המזבח והאולם. והכיור משוך כולו לצד דרום. ועומד לרוח דרומית מערבית. מכוון כנגד המרחק שבין האולם למזבח. ושם עמדו שלא בדוחק שלא עכב המזבח. וקרא לא קפיד אלא אמקום כיור שיהא בין אולם למזבח. אבל כהנים פשיטא דמצו קיימי לבר. וגם אם היה הכיור עצמו משוך מעט לצד מזרח. אף על פי כן נתקיים המקרא בין אוהל מועד ובין המזבח. מאחר שרובו ככולו מכוון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד ובין המזבח: ",
+                "<b>ושמא </b>לא היו כלל מעלות לשתי הרוחות מצדדים. כי אם ממש בין אולם למזבח דווקא. כלשון המשנה במדות. והיו המעלות לאולם רק על פני רוחב המזבח. ומשם והלאה לצפון ולדרום היה מקום פנוי בלי מעלות. וכותל אולם עשוי בשוה עם קרקע ההר. שקדרוהו והחליקוהו ועשאוהו זקוף ביושר מלמטה למעלה ודומה כמין כותל. וזה יותר נראה. כי לאיזה צורך יהיו שם המעלות. שאינן עשויות אלא לכניסת האולם. ודיין בהיותן על פני פתח האולם בלבד: ",
+                "<b>ואף </b>שנראה מפירש\"י ז\"ל בגמרא דפ\"ק דמכילתין גבי מעלות העזרה. שהיה ארכן של מעלות על פני כל רוחב ההר. זהו דווקא בעזרה שהיתה חצר פרוצה אין חומה. ופנויה מבלי כותלים. אבל האולם שהוא בנין סתום בפני עצמו. לאיזה טעם יצטרכו מעלותיו פנות קדים. לכותל הסתומה וכ\"ש שכך היה צריך להיות שם בלי מעלות כנז'. כדי להבדיל ולהפריש העם ממנו מפני רוב קדושתו והוא נאה יותר משנניח מעלות האולם על פני כל רחבו. ועכ\"פ אין המקום צר ודחוק לכיור. וניחא נמי כיון דלדרום קאי ולא הפסיק בין האולם ולמזבח. אותו מקום ג\"כ אינו בכלל אותה מעלה. שלא ליכנס שם בלי רחוץ ידים ורגלים ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. </b>כתב הרע\"ב שלא היו יודעין שאר אומנים לרדותו מן התנור שלא יהא נשבר. לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה עכ\"ל: ",
+                "<b>קיצר </b>קצת דהא משמע דכולהו משום הידור מצוה אית בהו. ולמצוה מן המובחר בלבד. ואם שאר אומנין לא היו יכולין לרדותו שלא יהא נשבר. א\"כ לא היה בזה משום מצוה מן המובחר בלבד. והיו צריכין להם על כרחם. שהרי אי אפשר בענין אחר: ",
+                "<b>אבל </b>בגמרא מבואר יפה שאומנין אחרים היו אופין מבחוץ. לפי שיראים שלא ישבר אם ירדוהו מבפנים. וא\"כ כבר אפשר למצוה שתתקיים ע\"י אחרים שיאפוהו מבחוץ. ולכן מתחלה לא השגיחו בבית גרמו. ושלחו חכמים אחר אומני אלכסנדריא. לעשותו כמנהגם. ולא היו חוששין על האפיה אם היא מבחוץ. דמאי נפקא מנה. עד שאח\"כ ראו שפתן מתעפשת. מפני שלא היו יודעין לרדות כבית גרמו. ובזה אין כי אם משום הידור מצוה. דכל פעל ה' למענהו. ולכך חזרו לבית גרמו: ",
+                "<b>של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. </b>ז\"ל הרע\"ב מכירין היו בעשב מעלה עשן וכפירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ובגמרא </b>ששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. ופירש\"י כמו כן שלא היו מכירין בעשב מעלה עשן. עמ\"ש בחי' במה שיש לתמוה בזה איך חסרו עשב המעלה עשן: ",
+                "<b>והרב </b>הגדול בב\"י בא\"ח סי' קל\"ג למד ממשנתינו ומהך עובדא דמייתי תלמודא עלה דמעלה עשן לא מעכב כלל. ואישתמיטתיה גמרא דפרק הוציאו לו דאיתא התם בהדיא [ד' נ\"ג ע\"א] שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. וכבר תפסוהו האחרונים ז\"ל על כך: ",
+                "<b>ובר </b>ממאי דכתיבנא כבר במ\"א ליישב את זה. אמינא השתא דלק\"מ דאע\"ג דאמרינן התם דמעלה עשן מעכב. היינו דוקא כי איתיה קמן. אבל בדליתיה דלא אפשר שאני. דמכל מקום לא הויא לה קטורת חסרה מחמת זה. ותדע דהא מיחייב עלה במפטם כמוה באחד עשר סממנים לחוד. ש\"מ דחשיב במתכונתה אפילו בלא מעלה עשן. וקאי עלה בכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. דדווקא י\"א סמנים הילכתא גמירי להו דמעכבין זה את זה. ולא איצטריך למיתנינהו גבי הני דתנינן במנחות דמעכבין זא\"ז. דמילתא דפשיטא דבעינן במתכונתה כדכתיב. ואתיא הילכתא לגלויי מילתא בעלמא הי נינהו סממניה: ",
+                "<b>אבל </b>מעלה עשן דלא בסממני הקטורת נאמר. ולא נפיק אלא מקרא אחרינא. דלא כתיב בההוא ענינא דקטורת סמים. אלא מריבויא דקרא כתיב בענן וכסה ולא בכלל חשבון סממנים הוא. אם איתא דמעכב את הי\"א סממני' אחרים. שלא יוקטרו כלל. אם לא מצא מעלה עשן. ודאי דהוה מיבעי ליה לתנא למיתנייה. ולאשמועינן נמי כי הא דסממני קטורת ומעלה עשן מעכבין זא\"ז. וזה מוכרח מאד. אלא פשיטא לא נאמרו דברים במעלה עשן לעכב אלא כשישנו. שלא לחסרו במזיד. לענין זה שנה עליו הכתוב לעכב. אבל לא מצא מעלה עשן. בשביל זה לא יהא מזבח בטל שאינו מעכב אם איננו. ואולי אפי' ישנו אינו מעכב אלא דוקא כשהוזקקו לו. כדרך שאמרו בלחם וכבשים שזיקה מעכבתן ודוק. ואלה דברים נכוחים למבין: ",
+                "<b>ואכתי </b>פש גבן לברורי מה דכ' בב\"י תו בהך ענינא. אגב אורחין הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. (וממילא נשמע ג\"כ התנצלות אחר להשגה הנ\"ל) וז\"ל הרב\"י עוד שם אחר שהביא משם מהרי\"א וא\"ח שיש לומר פטום הקטורת מתוך הכתב שלא יחסר א' מסממניה ויהא חייב מיתה. כתב ז\"ל ואם לדין יש תשובה דהא בחיסר סממניה חייב מיתה. פירש\"י [כריתות ד' ו' ע\"א] כי עייל ביוה\"כ דכתיב ולא ימות בזאת יבוא אהרן. וכי מעייל קטורת שלא כהילכתא ביאה ריקנית היא. אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס שלא לצורך. ואפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה. איכא למימר דטעמיה כיון דקטורת זרה היא הו\"ל ביאה שלא לצורך. ואפילו את\"ל אעפ\"י שאינו נכנס לפני ולפנים כו'. חייב מיתה משום קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקריבו באש זרה. איכא למימר דהיינו כשמקטיר ממש עכ\"ל: ",
+                "<b>ויש </b>להפליא מאד כמה הפריז על המדה במה שרצה זכרונו לברכה לומר אפילו בחיסר סממניה. אין חייב מיתה גם בלפני ולפנים רק אביאה ריקנית. הא בהדיא אמרינן [יומא ד' נ\"ג ע\"א] אפילו שגג בביאה והזיד בהקטרה. (איברא דאיכא שינויי אחריני טובא התם. אלא דמשמע דכולהו איתנהו ולא חלק אדם בדבר) חייב. ומפירש\"י בכריתות אין להוכיח כלום. דלא נחית להכי ולא חש למכפל ולפרושי כה\"ג דמיירי דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דממילא משמע הכי. וטעמא לחוד אשמעינן טעמא מאי חייב גם בשגג בביאה. דהיינו נמי משום דרחמנא שויה כביאה ריקנית במזיד. כשהזיד בהקטרה. משום דאיסורא דתרווייהו מקרא דלא יבוא בכל עת ילפינן להו. כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. להכי פריש כנז'. ומילתא אגב אורחיה נמי קמ\"ל דכל שישנו במיתה משום ביאה ריקנית. ישנו במיתה גם בהקטרה חסרה. ולאפוקי היכל דליכא חיוב מית' בביאה ריקנית דידיה. בהקטרה נמי ליתא לחיוב מיתה. ע\"כ הוצרך רש\"י להעמידה ביוה\"כ דווקא. דבקטורת דכל השנה לא משכחת לה חיוב מיתה בחיסר מסממניה. וכמו שאבאר עוד בסמוך דעת רש\"י ז\"ל. דלא ס\"ל כרמב\"ם ז\"ל בהא: ",
+                "<b>ובזה </b>היינו יכולין להעלות ארוכה למבוכה. ולהתנצל בעד הרב\"י ז\"ל דאף על גב דמחייבינן גם אהקטרה לחוד. היינו דווקא ביוה\"כ בקטורת דלפני ולפנים. דמיירי בה התם בפרק הוציאו לו. משא\"כ בהקטרה דהיכל דהוא קטורת דכל יום דעסיק בה הרב\"י השתא. לא מיחייב אהקטרה. והיה מוצל מהשגה זו (גם הראשונה סרה מעיקרה לפ\"ז. דלא אמרו שמעלה עשן מעכב ואם חיסרו חייב מיתה. אלא ביוה\"כ דכתיב ביה וכסה ענן. ובאמת לא נזכר זולת זה בשום מקום. ולא רמיזא לגמרי לחייב על חסרון מעלה עשן. בקטורת דכל השנה) הנז': ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נעל בפנינו דלתי עזרה ושערי הצלה כי מי הכניסו בצער הזה ללמדה מהקטרת פנים דקה\"ק. עד שהיה נבוך להוכיח מפירש\"י שאין חיוב מיתה בהקטרה בלתי זדון ביאה דמאי איכפת ליה לרב ז\"ל בהא. דאפילו תימא דחייב אההיא הקטרה. מ\"מ בהקטרה דהיכל מיפטר. ובהאי גוונא הוה קאמר שפיר. אלא שהוא ז\"ל ראה דברי הרמב\"ם ועמדו בפניו כחומה. שלדעתו שוה ההיכל עם קה\"ק בזה. לחייב על קטורת חסרה. וכסבור שגם רש\"י מודה בכך. ע\"כ דחק הרב ז\"ל עצמו לתלות החיוב בביאה ריקנית. ואין זה מחוור כי דעת רש\"י חלוקה ורחוקה בזה מדעת הרמב\"ם כרחוק מזרח ממערב כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. (גם האחרונים ז\"ל שהשיגוהו בזה לא דקדקו היטב ולא ירדו לחלק בכך. דשתיקתם הויא הודאה דסבירא להו נמי כוותיה בהא. דהקטרה שוה בזה להיכל ולפני לפנים שאל\"כ יש להתרעם עליהם שלא מצאו לו זכות. דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא טעין אנן טענינן ליה. כה\"ג צריך לאודועי): ",
+                "<b>ואיברא </b>דעכ\"ז אכתי לא ניחא לגמרי. ולא מהניא תפיסתו של הרב\"י על מהרי\"א דאע\"ג דליכא חיוב מיתה בהקטרה חסרה דהיכל. מיהא חיוב מלקות ודאי איכא מתרי לאוי. חדא משום לתא דביאה ריקנית דהיכל שהיא בארבעי'. ותו איכא נמי משום קטורת זרה: ",
+                "<b>ובאמת </b>אחר המחילה הראויי' מכבוד הרב הגדול קדוש ה' זצ\"ל. כל דבריו הללו מתמיהים מאד. ולא ידענא מאי אידון בהו דכתב בדעת הרמב\"ם דמשום ביאה שלא לצורך מחייב. ותמה על עצמך היכן מצינו חיוב מיתה בביאה שלא לצורך דהיכל. והלא אינו אלא בלאו בלבד והוא מוסכם מהכל: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>שהוסיף תימה על תימה במה שרצה לסמוך דעת הרמב\"ם בזה שלמדה במה מצינו מבני אהרן. ואין למדין מהוראת שעה. הרי הם עדיין לא הוזהרו בלא יבוא. גם לא נתפרש עונם וכמה נחלקו בדבר מה היה חטאם. ובספרי איתא דנכנסו לפני ולפנים. ואיך א\"כ יתכן שילמוד משם הרמב\"ם חיוב מיתה. לנכנס להיכל בקטורת חסרה. והרי אלו דברים שאין הדעת מכילתם. ואיך נתפייס הרב ז\"ל בכל אלו הדוחקים והריחוקים העצומים: ",
+                "<b>ופשוט </b>שהרמב\"ם סמך לו על אותה דפרק הוציאו לו [שם] דמוקמינן חד קרא   לשאר ימות השנה. ומשמע ליה לרמב\"ם ז\"ל דלהך שינויא קאי נמי במיתה בשאר ימות השנה. והיינו קטורת דהיכל. ולא משום ביאה ריקנית דודאי לא אשכחן חיוב מיתה אביאה ריקנית דהיכל. אמנם באמת אין שיטת הרמב\"ם בענין זה מחוורת לחייב מית' אהקטרה חסרה דהיכל בקשנו להעמידה ולא מצאנו: ",
+                "<b>ולא </b>זוהי שיטתו של רש\"י ז\"ל זאת מצאנו שעלתה בידינו כהוגן אחר העיון. ולדידיה הכי הוא עיקרא דמילתא תרי קראי כתיבי בעונש. ותרווייהו באל פני הכפורת כתיבי. דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ויצא בזה שאר הקודש. לא ימות קמא מוקמינן לביאה ריקנית דלפני ולפנים. ולא ימות בתר' להקטרה דלפני ולפנים. ואזהרתייהו מלא יבוא נפקא. דרחמנא שוינהו כי הדדי. ואתרווייהו מיחייב משום ביאה ריקנית נמי (והיינו בין ביוה\"כ בין כל השנה. לעולם חייב בשני אלו. אך בקה\"ק בלבד). ולאזהרה אתרבי נמי היכל. דכתיב בה אל הקודש דכייל נמי היכל דקודש מיקרי ובין להקטרה בין לביאה ריקנית. למלקות לחוד אתרבי. דלהכי ודאי אהני אל פני הכפורת. ואתה המעיין התיישב והשב הדברים אל לבך. והעמד הכתובים על בורים. ודוק בגמרא ופירש\"י בפ' הוציאו לו ובכריתות. ותמצא שהוא המחוור. ולא באתי להטריח באריכות דומה למשא. אבל ישמע חכם ויוסיף לקח: ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך דבעינן ודאי תרי קראי לחיוב מיתה דפנים. חד לביאה וחד להקטרה. והכי נמי להיכל צריכי תרי קראי. דביאה ריקנית מכללא דאזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שמעינן לה. וקטורת חסרה בהדיא כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה. והני תרווייהו בלאו גרידא נינהו. דמנ\"ל לחייב מיתה בקטורת דהיכל. דלית לן אלא חד קרא לגופיה. לאזהורי אהקטרה דשאר ימות השנה. שלא תהא חסרה. וביאה ריקנית דידיה אע\"ג דמאל הקודש אתרבייא כנז'. מסתיי' לרבוייה למלקות. מיתה מהיכא ילפת לה. דאל פני הכפורת ודאי מיעוטא הוא. למימרא דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ושאר הקודש באזהרה. בין בביאה ריקנית בין בהקטרה חסרה. והכא נמי נ\"מ להזיד בהקטרה. אע\"פ ששגג בביאה. ולענין מלקות. ואם הזיד בשניהם לוקה שמונים משום אל יבא בכל עת אל הקודש. ומשום לא תעלו עליו קטורת זרה. דהכי הוא ודאי שאם חסר א' מסממניה. נעשית קטורת זרה. ודקאמר תלמודא חד ליוה\"כ וחד לשאר ימות השנה. אע\"ג דלא פליג אשינויא דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דכולהו לקושטא אתמרו. אין פירושו לקטורת דכל השנה דהיכל. אלא ה\"פ לחייב גם אהקטרה חסרה דלפני ולפנים. כל ימות השנה. זה העלינו לפי פרש\"י ז\"ל. ואלו דברים ברורים מאירים העמק בדבר ותראה. ותעיד שאין שורש וסמך לחייב מיתה על הקטרה חסרה דהיכל כדעת הרמב\"ם ז\"ל. ע\"פ מה שהבין בו הרב\"י בסוף דבריו: ",
+                "<b>והאף </b>אומנם לשון הרמב\"ם סתום קצת. נר' לכאורה שצדק הרב\"י בהבנתו. דסתמו כפירושו שם בהל' בית הבחירה. דבקטורת של כל יום איירי. ולא בשל יוה\"כ דווקא. גם טעמו של הרמב\"ם אינו מובן. שכתב שנעשית קטורת זרה. והיכן מצינו חיוב מיתה בקטורת זרה. והלא אינה אלא בלאו גרידא. כללו של דבר בהיכל לא מצינו חיוב מיתה. בטהור הנכנס לשם. אלא מלקות לבד בין בביאה ריקנית בין בהקטרה זרה: ",
+                "<b>ובדקתי </b>בס' מנין המצות להרב ז\"ל. ואף שם לא הביאה. אלא שיש לתמוה שלא מנה ג\"כ אפילו הקטרה דלפני ולפנים. שכבר הודה בה בפירוש בסוף הלכות יוה\"כ. ומזה נראה שדעתו בהקטרה דלפני ולפנים. שעכ\"פ חייבין עליה משום ביאה ריקנית. אפילו שגג בביאה. וכאשר פרשנו למעלה בדעת רש\"י ז\"ל. וא\"כ כבר באה במנין. במצות ל\"ת ס\"ח שהוזהרו כהנים שלא לבוא בכל עת למקדש אם לא לעבודה. (ושם מבואר בהדיא כמ\"ש לעיל. דאין חיוב מיתה בביאה ריקנית דהיכל דלא כדעת הרב\"י): ",
+                "<b>ולא </b>יועיל זה בהקטרה דהיכל. אם כך היה סובר שחייבין גם עליה מיתה. שמאחר שאין באותה ביאה חיוב מיתה. יחוייב מזה שימנה אותה הקטרה חסרה למצוה בפני עצמה ודוק. וצע\"ג. (ומחמת כל זה לבי נוקף קצת לומר שע\"כ גם בהלכות בית הבחירה כוונת הר\"מ על הקטרת פני פנים. ושבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. וא\"כ הוא רש\"י והר\"מ ז\"ל שוין בזה לכל דבר. והו\"ל להרב\"י ז\"ל להחזיק בדרך שאחז תחלה ולומר דאהקטרה דהיכל ליתא לחיוב מיתה. והיא ודאי תשובה מעלייתא. ולא היה צריך לכל האי שקלא וטריא. גם כבוד האחרונים ז\"ל במקומו מונח שלא כיוונו יפה בהשגתם. שעל חנם רדפוהו. והועל לא יועילו דבריהם למהרי\"א ולא יצילו לשונו מתפיסה): ",
+                "<b>והמחוור </b>אשר ביררנוהו ע\"פ שיטת רש\"י. והיה בו סיוע רב להרב\"י ז\"ל שאין חיוב מיתה בקטורת דכל השנה. דמיירי בה הרב ושכנגדו המקפידים גם באמירה. אלא שאינו ניצל בזה מכל וכל. דמכל מקום האיכא למיחש לאיסור לאו וכדאמרן. ואפשר דמהרי\"א וא\"ח נמי לאו בדווקא נקטי חיוב מיתה. ",
+                "<b>ואולם </b>האמת עם הרב\"י במ\"ש דליכא חיוב מיתה. ואני מוסיף שאפילו איסור לאו וחיוב מלקות אין כאן. באמירה חסרה ואף במזיד. והני מילי מרפסן איגרי דאי מדמית לה אמירה. לעבודה והקטרה ממש לכל מילי. וכאילו נכנס להיכל לפני לפנים. א\"כ ניבעי נמי קידוש ידים ורגלים. וטבילה והזאה דבכולהו איכא חיוב מיתה. והא לא אפשר. ותו דזרים אנן. ונמצאת אומר ח\"ו שאמירתינו לבטלה ועבודתינו פסולה. והוא דבר מבואר הבטול מעצמו. והדבור בו למותר. דמילתא דפשיטא היא. דלא מדמינן להו לגמרי להדדי. אלא דבמאי דאפשר לאזדהורי. עדיף וראוי ליזהר. ותו לא מידי: ",
+                "<b>הגרוס בן לוי. </b>כתב תי\"ט ואני תמה על שלא מצא הגרוס ג\"כ תשובה שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה שבודאי מצא והשיב. וכבר נתקבלה כמו כן. שהרי כך אמרו כולן מצאו תשובה לדבריהם כדאיתא בגמרא חוץ מבן קמצר. ועל כן נמנה הגרוס בין הממונים החסידי' וכמ\"ש בתי\"ט גופיה. ובתוך כדי דיבור שכח דברי עצמו שאם לא היתה לו להגרוס תשובה מוצאת. מפני מה קירבוהו ומנאוהו בין החסידים. אלא כדאמרן שהיא ודאי תשובה כוללת לכל אלו. ואטו כי רוכלא ליחשבינהו תלמודא:. ",
+                "<b>ומה </b>שלא מצאו לו זכות לבן קמצר. אין נ\"ל מספיק מ\"ש בי\"מ. אלא כך הוא הענין לדעתי שכל אלו הנזכרים באו מחמת טענה עצומה ולא זו בלבד שנתייראו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו'. כי זה הטעם לבדו לא יספיק לשלא ילמדו ועמהם תמות חכמה. כי במותם תאבד תועלתה גם מעבודת ה' ויצא שכרם בהפסדם. כי אין ראוי שספק חוטא א' יאבד טובה הרבה. ויביא קיצור בכבוד שמים. שהכל ברא לכבודו. (וכל פעל למענהו ולהשתמש בו לפניו ית'. ולא יתכן ההמנע מזה מחשש הטועים שיעשו קודש חול. ועל כיוצא ארז\"ל שא\"ל הקב\"ה למשה כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. לא ח\"ו לתת מכשול לפני עורי לב. אלא לומר שאין ראוי למנוע מהודיע דבר הראוי והגון לפניו ית'. מפני הפושעים הטועים. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'. וכמאמרו של ריב\"ז בכלים ומסקינן דאמרה לבסוף מה\"ט): ",
+                "<b>אלא </b>כך אמרו לפי שיודעין היו שבית המקדש עתיד ליחרב כדאיתא בגמרא. ורצו לומר בזה שנמצא אז אין עוד לכבד לשי\"ת בחכמתם וידיעתם זאת. ושוב לא תועיל רק לרעה ח\"ו. על כן נמנעו מלמוסרו לכל אדם. מפני שחכמים גדולים היו שידעו שקרב קיצו של בה\"מ. ולא במותם יירשו אחרים חכמתם. להועיל להיטיב בעבודת השי\"ת. וזוהי ודאי תשובה נכונה ומספקת לכל הללו הנזכרים שקבלו את תשובתם: ",
+                "<b>משא\"כ </b>לבן קמצר לא הועילה לו זאת הטענה. שבדבר הכתיבה האומנית יהי כבוד שמים לעולם במקומו עומד. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והי\"ל ללמוד מעשה הכתב שהוא דבר הנוהג לדורות. גם בחורבן הבית בכתיבת ס\"ת וכיוצא. (אבל פרק השיר בטל בהעדר הדוכן. ואין ראוי להשתמש בו אפילו בדברי שירות ותושבחות זכר לדבר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וק\"ל) ולזה לא היה לו לחוש לאדם שאינו הגון שמא ילמוד. שאף על פי שבודאי יותר נראה שאין נכון לעשות כן לע\"ז. (ודלא כמ\"ש בי\"מ. ודוגמת ראיה שיש קפידא בדבר. מה שמצינו שעל מה שהוא עבודת פנים. חייבין על כיוצא בו לפני ע\"א ודוק) מ\"מ לא הי\"ל למנוע מזה שאין להניח בשביל כך מה שהוא ודאי תועלת גדול בכבוד שמים כמו שאמרנו. ע\"כ לא היה זה כי אם רוע לב. ודוק כי נכון הדבר וישר מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טרף. </b>נ\"ל שהוא מלשון משנה ביצה טרופה. צמר גמלים ורחלים שטרפן [כלאים פ' ט' משנה א']. כלומר מעורבין וכן דרך לערב ולטרף פתקי הגורלות שלא יהו ניכרין. ולשון רש\"י ז\"ל בטריפה ובחטיפה. והם שני ענינים לא כלשון הרע\"ב ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כנגד בית שחיטתו</b> לשון רע\"ב בצוארו. <b>וקשיא</b> לי בגווה טובא. דהאי מאי כנגד. ליתני ולנשחט בבית שחיטתו. <b>ותו</b> אמאי לא תני בהדיא בצוארו. כדתני רישא בראש שעיר המשתלח. <b>הא</b> ודאי מסתברא דאהעמדה קאי. דסליק מניה. וכנגד בית שחיטתו. דומיא כנגד בית שלוחו משמע ודאי. <b>ובס\"ד </b>חזי לן פירושא דהך מילתא באנפא אוחרא והא תנא דידן דווקנא הוא. וכנגד בית שחיטתו. פשיטא דכנגד מקום שחיטתו מעמידו. קאמר. ולא בצוארו קא מיירי. אף דאוקימנא לה אקשירה. היינו למימרא דקשר ללשון דנשחט. במקום שעומד שם מוכן לשחיטה. היה קושר הלשון כנגד צוארו. ולא בצוארו. דבהכי נמי אית ליה היכירא. ולא אתי לאחלופי וק\"ל. <b>מיהא</b> בגופיה ממש. ודאי לא קטר ליה. תדע דלא אפשר כלל. דהא קעביד עבודה בקדשים. דכוותה רמינן ריש פא\"ד אדתניא תוחבו לו בין קרניו. והא קעביד עבודה בקדשים. ומשנינן דעביד כדהלל. אלמא דכה\"ג עבודה היא. והתם אע\"ג דלצורך עבודה הוא. אסור. כ\"ש הכא דאינו מצרכי עבודה לגמרי. אלא לסימנא. פשיטא דאית ביה משום עבודה לכ\"ע. משו\"ה דייק בלישניה. ולא תני בצוארו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>במשתלח. דלא קרבן מזבח הוא. ודמי לפרה. דקדשי בדק הבית הוא. הכי נמי שעיר אינו אסור בגזה ועבודה. אלא מדרבנן קודם שנעשית מצותו. ואחר שהגריל עליו. אין חייבין עליו עוד משום שחוטי חוץ. ואינו עושה תמורה. ואין חייבין עליו משום מעילה. הוא הדין לגזה ועבודה. לדעתי חדא מילתא היא. <b>והכא</b> לאחר שהגריל עסקינן. ועוד שהוא לצורך הכשר מצוה. להכי אף לכתחלה קושרו בראש עצמו. <b>ברוך </b>המגלה עמוקות. סוד ה' ליראיו. <b>שוב</b> ראיתי ברא\"ש הביא דברי סדר אתה כוננת. והשיג עליו. ולפ\"ד דבריו נכוחים וישרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל במזרק. </b>ז\"ל התי\"ט נראה דהכי נמי קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד אלא שקיצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא עכ\"ל: ",
+                "<b>ואיני </b>מודה לו בזה דלא הוה משתמיט תנא מלאשמעינן כי הך הילכתא גברוותא. ועוד שלא זו שקיצר במקום שהיה לו להאריך בודאי. וכך היה נאה לו יותר לבאר היטב מבלי תת מקום לטעות. אלא ששינה את לשונו. ואם רצה לשנות דרך קצרה. הי\"ל לומר קרצו לחוד. דהוי מפרשינן ליה כדכתב בתי\"ט. ותנא דווקנא הוא. גם מבעלי התלמוד לא היו שותקים מזה. ואף הרמב\"ם בחבורו כך שנה עם היות שאין מדרכו לסתום. אלא לפרש בכל כה\"ג: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמתני' כפשטא וכמשמעה. וטעמא דמילתא דשני לן בין תמיד לפרו. הוא דבתמיד אפשר למרק ע\"י אחר. דהא אמרינן [ד' ל\"ג ע\"א] דלא בעי מירוק אפילו מדרבנן אלא דמצוה למרק. ודווקא תמיד שגם שחיטתו כשרה מן התורה אף בזר. אע\"ג דאמרינן עלה כל עבודות יוה\"כ אינן כשרות אלא בו [ד' ל\"ב ע\"ב]. היינו מדרבנן. דהא לר' יוחנן לא מצינו שחיטה פסולה בזר. אפילו של פרו דחובת היום היא. ושל תמיד לכולי עלמא אינה מן התורה בכ\"ג. לכן נעשה המירוק ע\"י אחר כיון שמצוה במירוק: ",
+                "<b>אבל </b>בשחיטת פרו דהכא אתיא מתניתין כמ\"ד דפסולה שלא בכ\"ג. דאהרן וחוקה כתיב בה. וכיון דכתיב קרא לעיכובא גם בשחיטה. דנמי לאו עבודה היא בעלמא. אף המירוק בכלל. ואע\"ג דאמרינן דלאו עבודה הוא. היינו לומר שאינו מעכב אם לא נעשה לגמרי. כשחיטה שא\"א לבטלה. אבל אם נאמר שלעולם צריך הוא המירוק. ואין מבטלין אותו בשום פעם. אי אפשר לעשותו אלא דווקא ע\"י כ\"ג עצמו בפרו. מאחר דקפיד קרא. א\"כ איך אפשר לאחר למרק: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל א' משתים אם שהיו מוכרחים לבטל המירוק בפרו דלא אפשר. ולפ\"ז הא דתני הכא שחטו ולא קרצו כדלעיל. אע\"פ שלא חתך בו הסימנים יותר מבתמיד. עשה זה בחכמה שלא נטעה לומר לשון קצר הוא. ושסמך אדלעיל ותפרש כמו כן מירק אחר במשמע. אבל מתוך ששינה עלינו לשונו זה. טעמו שמפני כך אמר שחטו. להודיענו שזהו גמר שחיטתו ברובו. וכהכשר שחיטה בכל מקום בחולין. שרובו של א' כמוהו. וזוהי תכלית שחיטתו. שאין צריך כאן יותר. רק כסתם שחיטת חולין: ",
+                "<b>אי נמי </b>בפרו היה מתכוין לגמור כל השחיטה בזריזות ומהירות. כדי שיוכל לקבל אף את הדם היטב. והשתא פשיטא דשפיר דייק תנא דידן למיתני שחטו. דלא דמי לקרצו דלעיל. ושאני תמיד דאפשר באחר לא סמכו על זריזותו דוק וכפתור ופרח הוא בעיני: ",
+                "<b>ממרס. </b>כתב תי\"ט והמלה עברית כמו לרוס את הסולת דיחזקאל (מ\"ו) עכ\"ל:   ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה ערך ויחס בין שתי המלות שכאן בלשון משנה יש מ\"ם שרשית. ושם בכתוב המלה מבעלי הכפל שרשה רסס כמו והכה את הבית הגדול רסיסים. ודוגמתו במשנה עב או מרוסס. ולא מצאנו מ\"ם נופלת מן השורש ודוק. ע\"כ היא מלשון חז\"ל ואין לה חבר במקרא. אבל יש כמוה בתרגום ומעוך וכתות. ת\"א ודמריס ודרסיס גם ממנו ראיה לדברינו ששני משקלים נפרדים בשרשם הם. והראשון הוא הנאות לענין. והשני הוא מלשון העברי הנז': ",
+                "<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>תני של היכל גמרא. כלומר שבעזרה כשיוצא מן ההיכל מונה הרובדין ומניחו על הרביעי עכ\"ל רע\"ב וכן פירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ודבריהם </b>סתומים וחתומים מאד וצריכין עיון רב. כי מי הכניסו להיכל לשימנה הרובדין ממנו לחוץ דרך יציאתו. והלא עד עכשיו בעזרה הוא. ועוסק בשעירים ובשחיטת פרו. וגם אני נבוך ברובדין אלו עצמן איזה מקומן. כי אין בין היכל למזבח בעזרה כי אם רובד א'. ולמה שינה ג\"כ לשונו באמרו שבהיכל וכוונתו על שבעזרה: ",
+                "<b>וכבר </b>נתתי לבי על כל מקום כיוצא בזה ליישב הלשון היטב. ולהעמידו על מכונו ונתקיי' בידי ת\"ל. (שאין לנו לשבש לשון התנא המזוקק ככסף צרוף. אבל מיד ה' עליו השכיל ומלתו על לשונו. בשנותו את טעמו לצורך. ולהבין ע\"י דבר מתוך דבר. ולעולם הלשון עם התיקון שמתקן בו בעל התלמוד. הכל בוא יבוא על נכון. אין בו נפתל ועקש. ודעת שפתיו ברור מללו. ואם דבר רק הוא ממנו הוא. וכבר ראיתי בעזה\"י סימן יפה במקומות כאלו אחר העיון והטורח. בה' בטח לבי ונעזרתי שלא לריק יגעתי. ותיתי לי שקיימתי דברי חכמים ובלשונם תרופה מצאתי) ואשוב לשום לב גם לבקש טעם נכון למה דווקא בחרו ברובד רביעי בדם ובמחתה. והאחרון הכביד רצוני בבא דסיפא. דגבי מחתה תנן על הרובד הרביעי שבעזרה. ולא נודע מקומו איה. אם הוא הראשון או אחר. ותהי חזות הכל כדברי הספר החתום. כי לא פירשו לנו רבותינו ז\"ל כלום והלא דבר הוא. ובטחתי בחסד השי\"ת שמן השמים האירו עיני לתת טוב טעם ודעת בכל זה: ",
+                "<b>הסכת </b>ושמע אלי צא ובדוק במדות תמצא שבין המזבח והאולם. ארבעה רובדין היו בכללן לא פחות ולא יותר. האחד מהם היה למטה בעזרה. סמוך למזבח ושוה עם שאר הרצפה שבקרקע עזרה. ושלשה האחרי' מובלעים במעלות האולם שהן יחד בכ\"ב אמות שבין האולם ולמזבח [מדות פ' ה' משנה א']. שעליהן הכוונה בכל מקום שאמרו בין אולם ולמזבח: ",
+                "<b>והשתא </b>א\"ש דקתני ברישא רובד הרביעי שבהיכל. בדווקא קאמר אע\"פ שאין כוונתו בהיכל עצמו מבפנים. מטעם שאמרו בגמרא. אעפ\"כ צריך היה לומר כן בלשון זה בהכרח. משום דרצונו לומר רובד העליון הסמוך לאולם. ומשום דמיקרב להיכל קרי ליה הכי. ואיכא דס\"ל קדושת היכל ואולם חדא היא. וכן בכתוב שניהם נקראים קודש ובחמשה דברים שוין הן אליבא דכ\"ע. והיינו דאמרינן בגמרא של היכל. הכוונה השייך להיכל בסמוך ונראה עמו קמיירי: ",
+                "<b>והרביעי </b>דתנן נמי לא אייתר ליה. דאי הוה קאמר שבהיכל לחוד. לא הוי מצינן לפרושי של היכל. שהי' הלשון היפך המכוון מכל וכל. אלא מדקתני נמי הרביעי לגלויי דרביעי לרובדי עזרה הידועים שהן ארבעה. ידעינן שפיר דמתפרש בהך גוונא ושל היכל הוא דקאמר: ",
+                "<b>ובסיפא </b>קתני הרובד הרביעי שבעזרה. ר\"ל הרובד שלמטה הסמוך למזבח. שהוא ודאי בעזרה בבירור גמור. שהרי הוא שוה עם רצפת העזרה. (וזה שלא כדעת רש\"י ז\"ל. וכ\"ש שלא כדעת התי\"ט דבסמוך ומוכרח) והרי אם תבין משנתינו על דרך זה הלשון ברור מכל צד. ולא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא: ",
+                "<b>איברא </b>דהכי חזי לן בס\"ד דאיכא טעמי רברבי במילתא דהני רובדין דהכא. דדם הפר מסתבר דהכי עדיף טפי לקרוביה להיכל כל מאי דאפשר. כי היכי דלשכחיה כ\"ג מזומן לפניו. תיכף צאתו מן הקודש אחר הקטרה. להכניס הדם להזות ממנו. ולא יפסיק ביציאתו שיצטרך לטרוח ולילך אחריו לעזרה. לכן היו מקרבין אותו הממרס בו כל מה שיכולין. לקצר הדרך לפני הכ\"ג. וגם כדי שלא להטריחו בחנם. ואין עוד מקום שיוכל להתקרב יותר אל האולם. רק על הרובד הרביעי. שהוא העליון הסמוך לכותל האולם: ",
+                "<b>אמנם </b>המחתה הניחה בסמוך למזבח. שהוא הרובד הרביעי שבעזרה ודאי. וזה ג\"כ לטעם גדול ונכון מאד. כי אי אפשר לעשות באופן אחר להניחה על הרובד העליון הקרוב לאולם. מאחר שצריך ליקח בידו הכף ולהכניסה. ואם ילך מתחלה עם הכף לבדה עד שיגיע אל המחתה. יצטרך על כרחו ליטול הכף בימינו. דהא בעינן הולכה בימין. אלא משום דלא אפשר משום מחתה. וכיון דאכתי לא מנחא מחתה קמיה. וקיי\"ל אין מעבירין על המצות [יומא דף ל\"ג ע\"א]. אי הוי עביד הכי. כף דפגע ביה ברישא. מיבעי ליה למיתביה בימין. ואשתכח כי מטי למחתה. דכף בימין ומחתה בשמאל. (ועבורי כף אמחתה. אסיר כי דדרעא אטוטפתא) והא לא אפשר אלא כדתנן מחתה בימינו וכף בשמאלו: ",
+                "<b>משו\"ה </b>עבדינן ליה תקנתא לאנוחה בצד המזבח שתהא מזומנת לפניו במקום שמביאין אליו הכף. בכדי שתהיינה שתיהן נמצאות ביחד לפניו. ואין כאן העברה. אדרבה מחתה קדמה. ועוד מה לו להטריח עצמו שני פעמים להוליכה מתחלה עד סמוך לאולם. כיון שעכ\"פ צריך הוא לילך לשם אח\"כ עם הכף. ונוטלן בבת אחת. ותו דהויא לה כעין שתי הבאות. על כן מכל הלין אין סברא כלל להניח המחתה על הרובד העליון הקרוב לאולם. והרי אלו דברים ברורים ומחוורים כשמלה. ומה אעשה אם על אפי ועל חמתי הוצרכתי לנטות מפירש\"י ז\"ל. כי הדוחק עצום והלחץ רב מאד. וכ\"ש שבתי\"ט הוסיף על צערנו. שבפירוש רש\"י אין כל כך זרות כמו בתוספות שלו. ולא עלה על דעת רש\"י שיש חילוק בין הרישא והסיפא כדעת התי\"ט: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה בתי\"ט על זה דא\"ה מ\"ש הכא דתנן שבהיכל. ובסיפא שבעזרה. יכילנא לשנויי דלא קשיא מידי אליבא דרש\"י דלעולם חדא נינהו. ותני רישא שבהיכל לגלויי אסיפא. לאורויי דמן ההיכל הוא מונה הרובדין. וקתני בסיפא שבעזרה. לאשמועינן דברובדי עזרה קמיירי שלא תטעה לפרש שבהיכל דרישא כפשטא. והכי נמי משמע דס\"ל לרש\"י דחדא נינהו. מדשתק ולא מפרש מידי בסיפא: ",
+                "<b>אבל </b>פירושו של בעל תי\"ט רחוק יותר הרבה. שבא לחלוק עלינו את השוין על דעת רש\"י. בלי טעם וראי' ומנין. ומה ראו חכמים לומר כן להטריחו לכ\"ג במחתה שלא לצורך. להוליכה בקרוב לאולם בחנם. ואדרבה איפכא מסתברא. גם דעת בעל תי\"ט אינו עולה יפה עם מ\"ש הוא ז\"ל כאן. וז\"ל מדנקט הרע\"ב שבעזרה ש\"מ תרתי. חדא דאולם והיכל חדא קדושה. ועוד ש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>כל דבריו אינן אלא תימה. דמאי קאמר מעיקרא דש\"מ היכל ואולם חדא קדושה. לא ידענא היכי משמע ליה והוא נגד האמת. דהא מסקינן אולם ובין אולם חדא. אבל היכל ואולם תרתי קדושות. א\"כ מלשון הרע\"ב נמי לא מצי למידק מידי דדילמא אולם ובין האולם חדא קדושה: ",
+                "<b>ודקאמר </b>נמי דש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי. נימא תהוי תיובתיה ממאי דכתב איהו ז\"ל גופיה ברובד שבהיכל. שר\"ל שמונה ארבעה רובדין מהיכל ולחוץ. שמעת מנה ע\"כ דפורשין מבין האולם אפילו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. שאל\"כ למה הרחיקוהו לממרס כל כך מן האולם והלאה כפי פי' זה. וביותר לפי מה שהוסיף בתי\"ט ברובד דמחתה. שהוא הקרוב לאולם. ולא השוו מדותיהם. הא אין לך לומר ע\"פ שיטתו אלא לפי שהממרס הוצרך להתרחק מפני ההקטרה. משא\"כ במחתה שלכן היתה קרובה לשם. עכ\"פ לא תסייעיה מהכא ולא מידי. ומדויל ידיה משתלים ודוק היטב: ",
+                "<b>והירושלמי </b>שהביא הרב ז\"ל אין הספר בידי לעיין בו אם הוא לנו או כנגדנו. שכפי מה שהעתיק ממנו הוא ז\"ל נ\"ל שאין להוכיח ממנו כלום: ",
+                "<b>ופינה גחלים כו' וחותה. </b>ממערכה שנייה לקטורת. דתנן לקמן מ\"ו שהיא היתה לפני ה' מכוונת כנגד הפתח כדאי' פ\"ד דתמיד ועיין בגמרא דזבחים (דף נ\"ח:): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"מ </b>ס\"פ למרק (ואפשר דאפילו משום מצוה נמי לא אפשר למרק ע\"י אחר. כיון דגלי קרא בהדיא. דמצוה בו. דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו. ולא גרע מפר משיח. דמצוה בכהן. וכיון דודאי מצוה היא. מהיכא תיתי מצות מרוק ותדחייה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שבעזרה (מלמד שאינה קושיא כל כך. ויש לנו דוגמתו. זבחים (דסד\"ב) וזולת זה דוק ותשכח).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חותה בשל כסף. </b>דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש\"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו: ",
+                "<b>הוצרך </b>לכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק: ",
+                "<b>ובהא </b>מתריצנא נמי למ\"ש התו' סוף חגיגה [דף כ\"ז ע\"א תו' ד\"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש\"י שם. (דודאי אין כוונת רש\"י ז\"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ\"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר\"ל שאע\"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק): ",
+                "<b>אלא </b>לפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ\"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש\"י ז\"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ\"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיום </b>פשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. <b>אבל</b> זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע\"פ שמלשון הר\"מ ז\"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ולא מידי (כי הא דתנן רפ\"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב <b>אבל</b> בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והיום מן הקיתון. </b>דאמרינן ירחצו לרבות שאר כלי שרת ריב\"א הביאו בתי\"ט: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהיינו דווקא במי הכיור שנתנו מהן לכלי שרת אחר אז מקדשין מהן. כמו שכתבתי למעלה בעזה\"י. וביארתי דלהכי אתי ריבויא דירחצו. אבל לעולם מי כיור בעינן. (מיהת בדלית ביה בקיתון שיעור לקדש ארבעה כהנים). עיין רפ\"ב דזבחים בגמרא (דף כ\"ב:) ובתו' ד\"ה בקודח מתוכו ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיום כו' עולים</b> עתי\"ט. והוא מלשון הר\"מ בחבורו. עמ\"ש שם בס\"ד בהגהותי עליו. וחי\"ג כאן. ועמש\"ל פ\"ג דשקלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היו שם ד' מערכות. </b>עיין מ\"ש במזרחי ר\"פ צו בענין מקום המערכות. שהשלש מהן במקום א' היו. וצ\"ע מניין לו ובגמר' ופירש\"י לא משמע הכי. גם ברמב\"ם פ\"ב מהל' תמידין מוכח דלאו הכי הוא ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחפן מלא חפניו. </b>כדחפני אינשי גמר'. פירש\"י חודה של פס יד למטה כלומר לאפוקי גב היד. אבל בהרבה דברים נבדלו הקמיצה והחפינה זו מזו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ששלש מדות ישנן באפינה מה שאין בקמיצה. אחת שהקמיצה באצבעותיו ופושטן על פס ידו. והחפינה נעשית בחודה של פס יד. ב' קמיצה אינה רק בשלש אצבעות. ובשנים הנשארים מוחק משני צדדים בגודל ובזרת. והחפינה מלא פסת היד. ג' הקמיצה אינה רק ביד אחת. וחפינה בשתי ידיו דמלא חפניו כתיב לשון רבים. וכן משמע מהא דאיבעיא לן חפן בזו ובזו וקירבן זא\"ז. וכן ממה שאמרו   כיצד עושה אוחז הבזך בראשי אצבעותיו כדאיתא בגמר' (דף מ\"ט:) ע\"ש שהיא היתה עבודה קשה. מפני שצריך לאחוז הכלי. ולחפון מתוכו לתוך ב' חפניו: ",
+                "<b>ומה </b>שלא בא זה השם בלשון יחיד. ויראה שהוא לשון רבי' זוגי ולא יתפרד כמו שמים צהרים שלא יתכן לגזור מהם היחיד. וכן לא תוכל לומר חפן שם יחידי בזה הענין. וזה לפי שהחפינה המוחלטת היא בשתי ידים קרובות סמוכות זו לזו ולא יפרדו. דמשו\"ה קמיבעיא לן אם חפן בזו ובזו וקירבן אחר כך. אי הויא כה\"ג חפינה מעליא כדחפני אינשי ודוק: ",
+                "<b>הגדול לפי גדלו. </b>ואפי' כמעשה דר\"י בן קמחית שהיה חופן ד' קבין [שם בגמ' דף מ\"ז ע\"א]. אפ\"ה יציבא בארעא. ולעולם לתנא דידן מחתה בימינו וכף בשמאלו. משום דזו חמה וזו צוננת. ומתני' דלא כבן הסגן דמייתי ליה תלמודא בפירקא דלעיל [דף מ\"ד ע\"ב]. דאמר היום היה לה ניאשתיק. ופירשו שם התו' בשם הירו' שהוא נרתק לבית יד של מחתה מפני חומ' ואפשר דמשו\"ה פירש\"י שם בענין אחר: ",
+                "<b>היה מהלך בהיכל. </b>בגמרא פליגי בה תנאי איזה הדרך הלך: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>ז\"ל סתם דבריו וכנראה דכר\"מ קיי\"ל. דסתם לן רבי מתני' אליביה. ועל כרחינו צ\"ל שזה היה מהלכו בבית ראשון. שלא היה שם פרוכת. (דאע\"ג דודאי הוי התם פרוכת דבבא. כדאמרינן בגמרא (דף נ\"ד.) ומקרא מלא הוא בד\"ה ויעש את הפרוכת. ועיין ברד\"ק מלכים ז'. ומזה תימה על בכ\"מ שהשיג בחנם על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' בית הבחירה והוא פשוט כנ\"ל מכל מקום לא היתה אלא כנגד השער של בקה\"ק. ולא היתה אותה הפרוכת ממלאה כל רוח מזרחית מן הצפון לדרום לפי שהיו שם כותלים לשני צדדיה): ",
+                "<b>וא\"כ </b>פשיטא שלא היה לו לילך כי אם דרך ישר נגד הפתח. והוא בין שולחן למזבח כר\"מ. ובזה פונה לימין ג\"כ. ואי משום דלא לעייל להדיא. בבית ראשון לא הואי פריפה. ואפילו תימא הואי נמי פריפה. נ\"ל דאפ\"ה ס\"ל לר\"מ בין שולחן למזבח היה מהלך. דמודה ר\"מ בבית ראשון דחביבין ישראל שלא הצריכן לשליח. דביה כתיב קרא. והכא דבבית שני עסקינן בהא קמיפלגי. ר\"מ ס\"ל אחר שנתגרשה אף על פי שחזרה לה בירה לא חזרה לחיבתה הראשונה. ומר סבר כיון דחזרה חזרה לחיבתה הראשונה ודוק: ",
+                "<b>אבל </b>האמת שלא היתה שם פריפה. דדווקא בבית שני יתכן לעשותה. כשיש שתי פרוכות. שהאחת סותמת פריפתה של שנייה. שלא יהו ניזונין מבית קה\"ק. כהנים הנכנסין להיכל לפי שלעולם פרוכת א' עומדת כנגדם. ומונעת בפניהם מלהביט אל הקודש. משא\"כ כשהיתה שם פרוכת א' בלבד כמו בבית ראשון. ועוד ששם היתה על פני פתח השער שהוא מכוון כנגד הארון. על כן א\"א כלל להיות לה פריפה. מפני הכהנים הנכנסין להיכל כל יום להקטיר ולהשתחוות. וזה מבואר מאד. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ה דלקמן: ",
+                "<b>לבין שתי הפרוכות. </b>עיין לשון הרע\"ב. ומסיים רש\"י ז\"ל והיה עוביה אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה: ",
+                "<b>והרב </b>בעל תי\"ט הרבה להשיב על זה הלשון. ומסמי לפירש\"י דהכא מקמי אידך פירש\"י דבד\"ה. אף הוא העיד שכן כתב הרד\"ק לסברת רז\"ל. ועל כן דחה לפירש\"י הלז בשתי ידים. ורצה לשבש הנוסחות שבפירש\"י כאן ובגמרא דריש בתרא. ואני אשוב אתפלא על כבוד הרב תי\"ט ז\"ל שבחנם מגבב דברים ומביא עלינו. והקיף אותנו תשובות חבילות שאין בהם ממש. ושהקשה מדברי רש\"י בפי' ד\"ה. גם זה מן התימה על אדם גדול שכמותו ז\"ל. איך לא ראה או ידע את אשר כבר נודע לרבים שאותו פירוש. עם שהמדפיסים יחסוהו לרש\"י ז\"ל. אינו כן ברם א' מתלמידי תלמידיו עשאו. והרבה פעמי' מביא דברי רש\"י ז\"ל גם חולק עליו באותה פרשה. וגלוי לכל הרואה בו שאיננו מרש\"י ז\"ל. על כן אין להקשות ממנו על רש\"י. דגברא אגברא קרמית. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: ",
+                "<b>ולמה </b>לא הביט בתי\"ט בס' מלכים ששם דברי רש\"י האמיתיים אמורים בבירור בפסוק ולפני הדביר עשרים אמה. שכתב עליית קה\"ק נמוכה משל היכל שבהיכל כתוב למעלה והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו. (ואע\"פ שהתו' [דף צ\"ח ע\"ב ד\"ה כי] פרק המוכר פירות השיגוהו בזה. לא נחלקו עליו כי אם לומר שהיו בשוה עליית ההיכל עם של בקה\"ק. אעפ\"כ בזה נכונו דבריו שזהו גובה העליות ולא יותר) הרי בבירור שדעתו ז\"ל שזהו תכלית גובה העלייה. וכן להיכל תכלית גבהו עם עלייתו שלשים אמה. ואין עוד בגובה ההיכל והדביר בבנין בית ראשון: ",
+                "<b>והכי </b>משמע ודאי אי בעית אימא קרא אי בעת אימא גמרא. מתרווייהו דייקינן שפיר דדעת רש\"י ז\"ל בכאן נכונה מאד באין ספק. קראי כוותיה דייקי לפי פשטן. עיין ברד\"ק שכן כתב ויישב בטוב הכתוב שבד\"ה והגובה מאה ועשרים. שלא נאמר רק על האולם ולא על העליות דהיכל ודביר. ולא אטרח עצמי בדבר שכבר נתבאר ע\"י הקודמים. הרואה יראה שהדין עמו ואין צורך לתקן עוד את אשר כבר עשוהו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרד\"ק ז\"ל שלדעת רז\"ל נראה שהיו עליות ע\"ג ההיכל. איהו דקטעי במ\"כ ולא דק בהא דודאי בבית שני היו העליות כמו ששנינו במדות. ששם ביארו בנין בית שני שנשתנה מהראשון בכמה דברים וגם בקומתו. משא\"כ בבית ראשון לא היו שם עליות כלל בקודש ובקדשי הקדשים כדמוכחי קראי. וכמו שאבאר עוד להלן בעזה\"י שאי אפשר לומר שהיו במקדש ראשון עליות ע\"ג היכל ודביר. א\"כ הקמחי ז\"ל הוציא הקמח ולא קלט הסולת. אמנה דעתו נכונה באמת ומסכמת עם רז\"ל ופירש\"י בזה: ",
+                "<b>ואב\"א </b>גמרא דא\"כ (כדעתו של בעל תי\"ט) במאי מפסקת להו לעליות דבקה\"ק ודהיכל. בפרוכת לא אפשר דהכי גמירי או כולו בבנין. או כולו בפרוכת. (אכן בתי\"ט לא הבין כך ובסמוך אפרש בעזה\"י) ובבנין נמי לא אפשר. דא\"כ גבהו מאה ועשרים בזה הדעת. ופשיטא דלא קאי. והא איהו ז\"ל ס\"ל אפי' בארבעים לא קאי. וצריך לומר שדעתו ז\"ל בהא דגמירי אי כולו בבנין אי בפרוכת. דכי גמירי במחיצה שלמטה בין קה\"ק להיכל לחוד הוא דגמירי. אבל מחיצה המפסקת בעליות אינה בכלל הזה ולא באה עליה זו הקבלה. ושמא עשאוה בפרוכת כמו בבית שני: ",
+                "<b>איברא </b>דלא נהיר ולא צהיר ולא שמיעי לן לגמרי. ברם כך פירושו כדאמרן בלי ספק דאמה טרקסין דגמירי לה בכולה. היינו כל גובה המחיצה המבדלת בין קודש לקה\"ק מלמטה למעלה עד סוף גובה העליות. ופירש\"י ז\"ל מחוור מאד דמשו\"ה לא עשאוה בבית שני. משום דמיבעי למיהוי גדול בבנין מאה אמה. והיו א\"כ צריכים לאמה טרקסין על פני כל גבהו. משו\"ה לא הוה אפשר בבנין כי אם בפרוכת. וכן משמע מפשטא דגמרא ריש בתרא דבית שני גבה ע\"י עליותיו שלא היו בראשון. מדקאמר מנ\"ל דגדול בבנין. ואם איתא דפירושו כדעת בעל תי\"ט שר\"ל גדול בבנין ארבעים. תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב בראשון שלא היה רק שלשים. ואילו גבי ב\"ש תנן [מדות פרק ד' משנה ו'] ההיכל על רום מאה תוכו ארבעים אלא ודאי אכלל גבהו שייל. מנ\"ל שהיה גדול דלא כתיב בהדיא. ומספקא ליה קראי דאייתינן לעיל. והדר פשיט לה מדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. דעל כרחך פירוש הכתוב דגובה האולם דד\"ה. שבקיה ומוקים נפשיה דמאולם לחודיה משתעי וכדלעיל: ",
+                "<b>ועוד </b>תשוב תראה הכרח לשיטת רש\"י. ועמוד והתבונן לראייתו של בעל תי\"ט שדעתו שמפני כך לא היו יכולין לעשות בב\"ש בנין אמה טרקסין. מפני גובה הארבעים. ונסתייע מאותה שאמרו בתלתין קאי. וכסבור היה כשאמרו בתלתין קאי טפי לא. רצו לומר שיותר מזה אפי' עד ארבעים כגובהו של בית לא קאי. ואינו   מוכרח כלל. אלא הכי פירושו כי קאי בתלתין קאי. אגב תקרה ומעזיבה כדמסקינן התם. ובהאי גוונא הוא הדין אפי' טפי. דעד ארבעים נמי הוי מצי קאי. אבל שלא ע\"י תקרה אפי' תלתין לא קאי. ולמיעבד ארבעים לא אפשר. משום דעכ\"פ משם ולמעלה על פני העליות לא אפשר דפשו להו שיתין. ובעינן כולו בבנין. דהיינו עם גובהה של עלייה. הילכך לא אפשר. (וכל שכן שצ\"ל כן לפ\"מ שמפרש הרמב\"ם ז\"ל בכותל ההיכל שש (דתנן במדות [פרק ד' משנה ז']) שפירושו עם המקום הפנוי שבינו לבין התאים. וסתמו כפירושו שלא היתה לפ\"ז מדת עובי הכותל עצמו. רק אמה כעובי אמה טרקסין. ואם הוא כן בודאי מוכרח לפרש בגמרא הנז' כדפרישית. דאלת\"ה אמאי לא קאי אפי' טפי מתלתין. דהא קיימי מחיצות דלצדדין לשלש רוחות הבית. שכמו כן גבהן ארבעים. כמדת קומת הבית השני. והיכי הוו קיימן הנך. אלא מאי אית לך למימר אגב תקרה ומעזיבה מצו מיקם אפי' בארבעים. כ\"ש בהצטרף עמהם עוד מחיצה לרוח רביעית. דהיינו אמה טרקסין. דפשיטא מצי קאי טפי. ואי ס\"ד לא קפדינן אכוליה בנין. אלא דווקא במחיצה דלמטה. ודעליונה מצו מיעבד בכל גוונא. אכתי ליעבד ארבעים. דעד ארבעין מצי קאי אגב תקרה. כאינך כותלים. (אדרבה הכי ודאי עדיף לאוקמינהו לכותלים ותקרה ומעזיבה. ולמסמכינהו נמי מרוח רביעית דבהכי מיחזק טובא. וזה דבר מוחש) ואידך דעליות ליעבד בפרוכת. אלא פשיטא דהמחיצה כולה על פני כל גובה הבית והעלייה צריך להיות בשוה. משו\"ה לא אפשר בב\"ש וכנז'): ",
+                "<b>וכן </b>נראה גם מדברי התו' [בבא בתרא דף ג' ע\"ב ד\"ה אמר] דכתבו שם אהא דמשנינן גמירי אי כולו בבנין. ז\"ל השתא לא צריך לשינויא קמא עכ\"ל. פירוש לדבריהם דהשתא דאתינן להכי דבעינן כולו בבנין. אפילו תימא שלא ע\"י תקרה ומעזיבה מצי קאי אפילו הכי לא אפשר בתלתין. דבעינן כולו בבנין. וא\"כ כי הדר ביה משינויא קמא דלא בעינן תקרה ומעזיבה. אפי' בטפי מתלתין קאי וארבעין נמי בכלל. וכ\"ש אי איכא תקרה ומעזיבה דקאי נמי בארבעים. ואם איתא כדעת בעל תי\"ט דבעלייה לא איכפת לן מידי. אכתי צריך לשינויא קמא. אע\"ג דהכי גמירי דכולו שוה בעי. דמאי מהני דבעי כולו בנין. אי אמרת דהדר ביה משינויא קמא. ומצי קאי אפילו בלא תקרה ומעזיבה. אכתי קשיא ניעבדיה ארבעין. ואיכא נמי תקרה ומעזיבה. דפשיטא דקאי. והוה ליה כולו בבנין: ",
+                "<b>וע\"כ </b>צ\"ל עפ\"ד התי\"ט דלא הדר ביה משינויא קמא לגמרי. אלא צריכין זה לזה דלעולם לא קאי בתלתין כי אם ע\"י תקרה ומעזיבה כדשנינן לעיל. וטפי לא קאי אפי' בהאי גוונא. ומדלא פירשו התו' כן שמעת מנה דס\"ל כדפרשינן דבעינן כולו בבנין אף בעלייה. להכי אתי שפיר מאי דקאמרי דלא צריך לשינויא קמא. דכי אתית לשינויא בתרא דהכי גמירי לה. לעולם מצי קאי אפי' עד ארבעין. (והכי משמע נמי לישנא דגמרא בסוף וליעבד מאי דאפשר) ומ\"מ לא סגי בהכי. משום דבהא נמי לא מיקיים כולו בבנין. כיון דמכל מקום בעלייה לא אפשר בבנין ודוק היטב: ",
+                "<b>ולמדנו </b>גם מכלל דבריהם שדעתם בזה כפירש\"י שהוא הברור. שמפני גובה המאה לא יכלו לעשות אמה טרקסין בבית שני. (וכן נראה ודאי כדאמרן דהבדלה דעליות שוה לדלמטה. ממה שהיו בבית שני שתי פרוכות כנגדן בעלייה. משמע ג\"כ דלמעלה בעלייה דינו כלמטה) משא\"כ בראשון לא היו העליות והוא המחוור מהכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בבית החיצון</b> נראה דהיינו בין שתי הפרוכות כשהוא מהלך ביניהן. והיינו דקרי ליה בית החיצון. ולא אמר בהיכל. <b>וזוהי</b> ששנו בברייתא פת\"ה. היה עומד בבית קדשי הקדשים. יכוין לבו נגד בית הכפורת. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ב' חפניו. <b>ולפ\"ד</b> ב\"ר (פ\"ה) מלא חפנים מחזיקים כפל שני קומצים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזה הענין. נ\"ב (עם שידומה היות האחד ממנו חופן. בשקל <b>קודש</b> אוזן. שממנו נאמר אזניו ברבוי. ונכון הוא אם יצטרך להשתמש בו בדרך בעלי השיר. המתירים לעצמם להרחיב גבול הלשון. בדרך השאלה ממשקל. לזולתו).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן היתה שם. </b>באמצע בית קה\"ק. ומה שהקשה בתי\"ט גם על הרמב\"ם גם על התו': ",
+                "<b>נ\"ל </b>ליישב דהרמב\"ם אליבא דפשטיה דקרא קאמר. כיון שהאריכו הבדים עד הפרוכת. צ\"ל שהיו נשמטין לצד מזרח עד שנגעו בפרוכת ולא דרך נס כמ\"ש התו' במנחות. [דף צ\"ח ע\"ב   ד\"ה דוחקין]. ואורך הבדים י' אמות. א\"כ על כרחך כל רחבו של ארון משוך מאמצעו של בית קה\"ק כלפי מערב. ומערבו דקאמר הרמב\"ם ר\"ל מן האמצע לצד מערב היה נתון. שחצי הבית לאותו רוח קרוי מערבו: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' אליבא דברייתא דמקום ארון אינו מן המדה. נמי אתי שפיר. ואע\"ג דלכל ארבע רוחותיו היה לו עשר אמות. מכל מקום מתחלה נתנוהו מן האמצע ולהלן לצד מערבו. כדי שיהא עומד במערב. וגם לשיגעו בדיו בפרוכ' כשישמטום משם להלן. ונס דמקום ארון אינו מן המדה. עשה אח\"כ שגם לרוח מערב היה לו עשר אמות כבשאר רוחות. וסמך לו הרמב\"ם עמ\"ש רז\"ל שכינה במערב. ויתקיים המקרא של הארכת הבדי' ג\"כ כפשטו וק\"ל: ",
+                "<b>אמנם </b>התו' דפ' לא יחפור בשם ריצב\"א [דף כ\"ה ע\"א] שכתבו הארון שהשכינה בו במזרח בקה\"ק היה. נלע\"ד פשוט דמודו בהא דארון באמצע בקה\"ק ממש היה עומד. ולא נתכוונו אלא לומר ששכינה היתה במזרח הארון. ששם כפורת וכרובים ובין הבדים שכ\"ג ביוה\"כ עומד שם. (ולדברי ר\"י דפ\"ג דמנחות [דף כ\"ז ע\"ב] אין חייבין מיתה כי אם על אותו מקום) ולא עמד במערבו. מכאן ששכינה במזרחו של ארון. דוק בלשונם ותראה: ",
+                "<b>ומסייע </b>להו קרא. דהיינו דמסיימי דכתיב ונועדתי לך שם מעל הכפורת וגו'. דהא בהדיא שעיקר השראת שכינה במזרח הארון מקום כפורת וכרובים. ואי לאו להכי. למאי מייתו ליה להך קרא. אלא ודאי כדפרישנא ודוק. וזה ברור לדעתי בכוונת התו' ולק\"מ: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משנטל הארון </b>עמ\"ש בס\"ד במהדורא לקונדרס בנין בית הבחירה שלי פ\"ד. <b>ולפמ\"ש</b> שם. קשיא טובא אמ\"ד ארון גלה לבבל. <b>ויש</b> ליישב למצוא פשר דבר. שדברי אלה ואלה דא\"ח צדקו יחדו. כי מ\"ד הכי. מודה נמי בארון שעשה בצלאל. שבו לוחות מונחות. שלא ירד לבבל. אלא נגנז במקומו. וכי קאמר. בארון עץ שעשה משה. שהיה יוצא עמהם למלחמה. כמ\"ש רש\"י. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. וסתמי דמתניתין דהכא ודשקלים. נמי לא קשיין אהדדי. דקבעי רבי לרמוזי לתרוייהו דקושטא נינהו. <b>איברא</b> מ\"ד נגנז. ודאי פליג בהא. דס\"ל אפילו ארון של משה לא גלה. אלא נגנז עם של בצלאל כאחד. ובהא סלקא שמעתא הכא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ועמד במקום שעמד. </b>כבין הבדים. והזה א' למעלה וז' למטה. נראה שלא היה מזה על האויר שלמעלה מאבן שתייה על גבה ממש. שעליה היה נותן הקטורת. דבהזאה בעינן שלא תהא למעלה ולא למטה נוגעת בכפורת אלא כנגדה. (ועיין בגמרא דפ\"ג דמנחות דכז\"ב) שטיפי הזאה נופלין לארץ בסמוך לכפורת. וכן בבית שני יש לו לכוין בהזאתו נגד אותו מקום שלפני הכפורת. אע\"פ שניטל הארון: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאבן שתייה היתה רחבה יותר מהארון. ומושכת חוץ למקומו של ארון. ועליה היה נותן גם הקטורת בפנוי ממנה. העודף מתחת הארון ולהלן. שהוא מכוון כנגד בין הבדים. ולא על פניה באמצע מקום ארון ממש הניח המחתה וכך נ\"ל. המקום בחסדיו יראנו בעבודת מקדשו בשוב שכינתו ונדע האמת. שהיא עתה בעו\"ה נעלמת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b> והזה ממנו</b> קרוב לכפורת בטפח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא למעלה ולא למטה</b> פירוש. לא היה מזה למעלה ולמטה ממש. זה תחת זה. באופן שיהא נופלות טפות ההזאות זו על זו. ואינן ניכרות למטה בארץ כמה הם (ולא נגעו בכפורת ובארון כנ\"ל) אלא <b>כמצליף</b> כלומר באלכסון לרוחב האויר. בסדר ושורה. בדרך שנראים טפי הדמים בארץ. נפרדים זה מזה ויכולים להמנות כמה הם. כמלקה הזה שמלקה המלקיות בסדר. ומשנה מקומן על שטח הגוף. באופן שמספרן ניכר ונודע. בחלוף המקומות. שנופלת עליו הרצועה. כך נ\"ל ברור לבאר הענין היטב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו. </b>לפי שהוא חובת היום לכך שנינו שחטו. עיין במ\"ג דפרקין דלעיל שכתבתי בעזה\"י ב' דרכים נאותים. ובחר לך אחת מהנה עיין לקמן מ\"ז ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרן מזרחית צפונית. </b>מ\"ש בתי\"ט בזה נראין דבריו קצת שהעלה בדעת הרמב\"ם שלכך תפס לו שיטת ר\"י בהל' עבודת יוה\"כ שפרוכת א' היא. משום דבבנין דלעתיד כבר בא אליהו והתיר הספוקות. לכן לא יהא לעתיד כי אם פרוכת א'. ור\"ל כמו בבית שני שלא היתה שם כותל כלל. רק פרוכת היתה מפסקת על פני רוחב כל החלל דבקה\"ק. דבכה\"ג הוא דהואי פריפה. משא\"כ בפרוכת דבבא לא היה פריפה כמ\"ש לעיל. אלא פרוכת א' כר\"י תהיה לעתיד: ",
+                "<b>ואף </b>דלעתיד פשיטא לן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ. הכי נמי דלא בעינן פרוכת עביה אמה. אלא כדכתבו התו' לעיל בשינויא בתרא דלר\"י נמי פשיטא. ולפ\"ז לא היה עוביה אמה. ויעשו בבית שלעתיד פרוכת ולא אמה טרקסין. לפי שנראה ודאי שלא יפחתו מקומתו שהיתה בבית שני מאה אמה. והא לא אפשר כמו שנתבאר לעיל: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין לא נגלה לנו אמיתת זה. שאולי אעפ\"י שיהיה גבהו מאה מצי קאי. דשאני בית דלעתיד שיהא מעשה נסים כדאיתא. וסגי טפי נמי קאי. וא\"כ שמא יבנו אמה טרקסין כדרך שעשו בבית ראשון. או אפי' מחיצה כל דהו סגי. ובבית ראשון נמי הוה מתחיל מקרן מזרחי' צפונית. מטעמא דכי נפיק פגע בקרן מערבית צפונית ברישא. כדכתיבנא לעיל בפרקין מ\"א. דבין שולחן ומזבח היה מהלך דרך ימין. ומקיש יציאתו לביאתו. דפשוט שיוצא והולך לו על עקביו. דרך בית כניסתו בצפון ודוק: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>שפיר הוה מתרצינן להרמב\"ם ז\"ל אי הוי ידעינן דלעתיד נמי יהא בנין אמה טרקסין. ולא צריכינן לדוחקיה דהרשב\"א ז\"ל ולא לתוספתו של בתי\"ט. שכל דברי הרמב\"ם יבואו בזה על נכון. דלאורויי בסדר עבודה דלעתיד קבעי בסדרא דעבודת יוה\"כ. ונקיט פרוכת א' היינו דבבא כמו שהיה בבית ראשון. ובהאי גוונא כ\"ע אית להו דבההוא קרן בצפון פגע ברישא מטעמא דכתיבנא. והיה נכון הדבר מכל צד. אלא דלא ניחא לן במאי דנקט הרמב\"ם פריפה. דהא ברירנא דבבית ראשון לא הויא פריפה. ומחמת זה על כרחנו נענענו ראש לדברי בתי\"ט שבכאן ואעפ\"כ פתח טוב פתחנו למבין בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השעיר </b>הוא אשר עלה עליו הגורל לה'. שחברו משתלח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לנחל. </b>כמו לנחל איתן עמק. לשון רש\"י הועתק בתי\"ט. וערבך ערבא צריך. עמ\"ש בפ' עגלה ערופה. ובש\"י סי': ",
+                "<b>אבל </b>הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש כן אע\"ג דתנן מתערבין באמה. ודאי צ\"ל שלא היתה האמה נמשכת לנהר ששמו קדרון. דהא קרא אחרינא כתיב שדמות קדרון. ויגיד עליו ריעו דנחל קדרון גם הוא מענין עמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ולא מלשון נחלי מים. ונפקא מנה לנחל איתן. דאע\"ג דכך היא דעת רש\"י ז\"ל. וגם אנו בעזה\"י עשינו לה סמוכות שגם שם האמת אתו. מכל מקום שכנגדו חלוק עליו ה\"ה הרמב\"ם ז\"ל. ובס\"ד כבר ביארנו שם במקומו מחלוקתם ז\"ל וקיימנו דברי שניהם שאלו ואלו דברי אלקים חיים: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מעשה יום הכפורים. </b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפני' לשון הרע\"ב ז\"ל. וכתב רש\"י ז\"ל אבל בשחיטה וחפינה מודה דצורך פנים כפנים דמי. דכי כתיב חוקה עלייהו נמי קאי. ומעכבי כדכתיבנא לעיל ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. </b>פשטא דמילתא וסתמא דפירש\"י. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו. מוכחי דהך זוג דבבא קמייתא לא דמי לדבתריית'. והכי פירושו יקח אחד לזווגו לשני: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אמאי לא קאמר מביא אחד ומזוויג לו דכהאי לישנא איתא בברייתא. ותו סתם לן תנא דהגרלה מעכבא. וכל כמה דלא הגריל לא הוקבעו שעירים. וחזי לשעיר הנעשה בחוץ. אי הכי אמאי לא מקיימינן מצוה דלקיחתן כאחד. דתני יקח זוג לשני. ואפי' אי איירי בשכבר הופרש שעיר הנעשה בחוץ. מ\"מ מאי טעמא לא נקיים המצוה. כיון שלא קבעו הגורל. אין כאן דיחוי כמו בסיפא. וליכא נמי משום מצוה בראשון וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אנא בשם. </b>כתב תי\"ט וצריך טעם מ\"ש שנייה מהראשונה. ונ\"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה\"א הקריאה שקורא להש\"י כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהרי פשוט שזה\"ל ששנינו וכך היה אומר אנא בשם. זאת המלה אינה אלא כינוי. ור\"ל שהיה אומר בשם המפורש אנא יקו\"ק ככתבו בתורה. דהא ילפינן ליה מקרא מניין שבשם. והכי משמע נמי מהא דאמרינן עשר פעמים כ\"ג מזכיר את השם ביוה\"כ. ואם כן אע\"פ שהתנ' כלפי כינויו. הוצרך להטיל ה\"א בראשו. לומר אנא השם לייחדו ולהודיעו בה\"א הדעת שהוא השם המיוחד. ולא יכין לדבר כן אנא שם בלי ה\"א: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ המובן ממנו באמיתת אמירת הכ\"ג. שמזכיר שם הוי\"ה ב\"ה שהוא שם העצם יתעלה. לא יתכן לקוראו בה\"א. שאינו בא בה\"א בשום מקום לא לידיעה. (וזה פשוט וכ\"ה בדברי החבר למלך כוזר ברביעי מספרו סי' ג') ולא לקריא'. עם שמצאנו במ\"א ה\"א משמשת לקריא' הדור אתם. ומה שבא בה\"א (ירמיה ח') היקו\"ק אין בציון. אין ענינו לכאן. ששם היא ה\"א התמיה ושאלה. ואין לזה מקום בדרושינו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שאמרו בירו' שניה בבי\"ת לא קשיא. שמצינו בי\"ת משמשת לשם הוי\"ה ב\"ה. כדכתיב בה' נשבעתי הלא השבעתיך בה' שוש אשיש בה'. ושמוש זה יתכן בענינינו בטוב. ומיושב ג\"כ טעם השינוי. שבראשונה שמתודה דרך סיפור פירוט החטאים. לא יפול בו שימוש הבי\"ת. ולא שום אות שימושית. לכך אומר אנא יקו\"ק חטאו כו' כפי הראוי בלשון. ואח\"כ כשחוזר ומבקש ממנו ית' כפרה עליהם. אומר דרך נא ובקשה ומטו. אנא בה' ר\"ל בעבור כבוד שמך תכפר לנו על החטאים כו'. כי כן הוא שימוש הבי\"ת באה לקיצור. במקום מלת בעבור או עם. כענין הביתי\"ן הנז'. וכן ענינו נאות כאן שהוא כאילו יאמר בחסדך ה' כפר נא. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ועיין </b>בתשו' הריב\"ש (סי' רי\"ט) דמוכח נמי להדיא כדכתבינן לעיל שהיה הכ\"ג הוגה השם באותיותיו בלבד בוידוי דיוה\"כ והוא פשוט: ",
+                "<b>כשהיו שומעין שם המפורש יוצא. </b>ז\"ל התי\"ט משמע כשהיו שומעין מפי שאר כהנים או מפי כ\"ג בברכת כהני' שהיו מברכין השם במקדש ככתבו. לא היו עושין כל אלה. ואולי טעם הדבר כמ\"ש מהרמ\"ק ז\"ל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>נר' מ\"ש שלא היו עושין כל אלה. דודאי בשכמל\"ו היו עונין גם בברכת כהנים. דהא ילפינן [יומא ד' ל\"ז ע\"א] מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל. שנראה בכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם. כי אם דווקא כשמזכירו הכ\"ג ביוה\"כ. ולא מהטעם שזכר בתי\"ט. גם קבלת מהרמ\"ק אם קבלה היתה בידו טוב: ",
+                "<b>אמנם </b>דבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו. מתורת האלהי ריא\"ל ז\"ל למדנו. שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי\"ל לומר כשהיו שומעין הכ\"ג מזכיר את השם. ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כ\"ג. לכן פירש האר\"י ז\"ל שר\"ל השם יוצא מאליו מפיו של כ\"ג. וכן אמרו רז\"ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כ\"ג. וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר. והוא הטעם ג\"כ שהיו נופלין על פניהם. כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כ\"ג. משא\"כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם. שלא היה בה זה הפלא הנורא כנלע\"ד נכון מאד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים גדולים. </b>נ\"ל זו הגירסא עיקר שבדעתו ורצונו של כ\"ג היה הדבר תלוי. לעשות למשלח לכל מי שירצה. ולא באחיו הכהנים תליא מילתא. וכדאשכחן בגמרא אתי משלח מצאו בשוק. אומר לו אישי כ\"ג עשינו שליחותך. וכן שנינו בפ\"ד דשקלים [מ\"ב] מכבש שעיר כ\"ג עושין אותו מש\"ע. ומדברי אבא שאול נשמע לרבנן. דאע\"ג דס\"ל משל ציבור. מ\"מ ש\"מ דכ\"ג מישך שייך בשליחות המשלח. שבשבילו נעשה הכבש. כדתנן הכא וכבש עשו לו מפני הבבליים: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה ומחצה. </b>ז\"ל התי\"ט מסקי התו' דהכא דווקא כשהולך לאלכסונו של עולם נותנין לו זוית אבל ההולך ממזרח עולם למערבו אין נותנין לו זויות דאלת\"ה הרי היה יכול לילך כאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן עכ\"ל: ",
+                "<b>ותימה </b>דאגב שיטפיה כתב כן שלא מצאתי הוכחה זו בתו'. ומה זו הוכחה דלא דק תנא כולי האי ושביק פרטא זוטא. ואי הכי טפי איכא למידק בכל היכא דתנן אלפים אמה תחום שבת: ",
+                "<b>אבל </b>הוכחת התו' היא מדיהיב חושבנא דמיל בשבע ומחצה ריס. שמע מנה דדייק ודאי דלא טפינן למיל יותר מאלפים אמה במדה מצומצמת אפי' באלכסון. וכמו שהוכיח רש\"י   בפירוש הריס זוהי כוונת התו'. להוכיח מכאן דלא יהבינן נמי בעלמא זויות כי אם לאלכסונו של עולם. ואפ\"ה הדר כתבו התו' גופייהו דליכא למשמע מנה דילמא לסימנא נקטיה. כדנקיט בכל דוכתא מדת מיל. ויהבינן ליה אלכסונא נמי. הוא הדין הכא נקט מיל אע\"ג דיהבי ליה אלכסון. א\"כ פשיטא להו לתו' דלא נילף מהכא מידי: ",
+                "<b>ואיברא </b>התו' הפריזו על המדה. דהכא ודאי דוחק לומר דלסימנא נקטיה וה\"ה דיהבי ליה אלכסונא. דאי הכי חושבנא ומנינא למה לי. והכא לאו עיקר שבת הוא. דלישמעינן מדת מיל של תחום שבת בצמצום וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הבבליים </b>נראה כי לא דבר רק הוא. שזכר רבי את זאת במשנה. והודיעה בשם מקומן. <b>אבל </b>ירמוז למ\"ש ר\"ל לר\"א. אלהא סנינא לכו. לפי שאם היו עולים כדלת. לא היה רקב שולט בהם. לפיכך גדלה התלונה על הבבליים בבית שני. שגרמו להחריבו. והיו בעוכרינו וסבה לגלותנו. על כן היו עונותיהם נזכרים. וכל החטאים היו משליכים בני ב\"ש עליהם (עמד\"ר ה\"מ) בהיותם סבה שלא להיות עדיין גאולה שלמה. לפיכך היו ממהרים להוציא משא העונות. ולא יהו נזכרים עוד. והוא דבר נכון בודאי. ועיין דבר הגון כיוצא בזה בענין הלז בספר עמודי שמים בכליא אורב. על אגדה דר' חייא. בפרק הפועלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק. </b>כתב בתי\"ט לא היו עושין סוכה י\"א שא\"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז\"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור\"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י\"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע\"י סוכה י\"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ\"ש אליבא דמ\"ד תחומין דאורייתא: ",
+                "<b>לכך </b>אני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע\"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו\"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין [ד' י' ע\"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע\"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי): ",
+                "<b>ותו </b>אית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>ואולי </b>קרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק\"ל: ",
+                "<b>והא </b>מני ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח\"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר\"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב\"ב) ואע\"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ\"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע: ",
+                "<b>ותו </b>בר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס\"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע\"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב: ",
+                "<b>ברם </b>טעמו של הרב בתי\"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע\"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק\"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי\"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י\"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>עם דוגמא בכוס ש\"ב דבעי עטור. ואמרינן ר\"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ\"ש מ\"ג פ\"ג דשקלים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פר ושעיר הנשרפין</b> הם פרו. ושעיר החטאת אשר לעם. שדמם טעון הזיה. בפנים. וכבר נתבארו מעשיהם בדם למעלה. של פר. בפ\"ד. ושל שעיר. בפ\"ה. ועכשיו מבאר גמר מצותן. בשרפתן והקטרת אימוריהן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקלעות </b>הב\"י גרס כמקלעות. בכ\"ף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דורכיות. </b>פירש הרע\"ב אבנים גדולות וכ\"פ הר\"מ מצבות. ורש\"י כתב דורכיות בני אדם עומדים כו' וכתב בתי\"ט ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי\"ת ויהיה מלשון דרבנאי עכ\"ל: ",
+                "<b>וכמה </b>דבר תימה הוא זה לשנות הגירסא. ולפרש פירוש רחוק וזר מאד שאין לו ענין לגמרי ובלי שמירת המשקל כלל. אין ראוי להאריך בביטולו. וכל זה מבלי שום צורך ודוחק. כי קרוב הוא ופשוט אצלי לפרשו. ע\"פ הגירסא שלפנינו. מלשון דריכה על דעת כל המפרשים הנז'. וזה לפי שהיו עושין גבשושיות ותלוליות גבוהות. והעומדים עליהם דורכין על במותי אותן התלוליות. ונקראו דורכיות ע\"ד מ\"ש הר\"מ הדרוכות במ\"ד פ\"ג דתרומות. ולשון דריכה נופל בטוב על העומד במקומות הגבוהים. והרבה בכתוב דורך על במותי ארץ. ועל במותימו תדרוך וזולתם. או הוא מלשון דרך נתיבה. (ולא נמנט משיתוף הוראה הקודמת) לפי שהיו מעמידין אותן על אם הדרך הפונה מירושלים להר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>התלוליות (ונקראו דורכיות. ע\"ד מ\"ש הר\"מ הדרוכות. במ\"ד פרק ג' דתרומות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ להר. ומצאתי חבר ללשון זה. בילקוט פ' ויהי בשלח. עה\"פ ויוגד למלך מצרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית חדודו </b> צריך לומר שהוא התחלת המדבר. ומשהגיע לשם. נעשית מצותו. אע\"פ שהצוק רחוק שנים עשר מיל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. </b>כתב הרע\"ב שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואינו </b>מחוור אדרבה נראה בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. אלא אסור לצאת בהן במדינה. ואע\"ג דמותר במקדש דניתנו בגדי כהונ' ליהנות שלא בשעת עבודה. דווקא הנאה פורתא משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ללובשן מתחלה ליהנות מהן שלא בשעת עבודה. ודאי אסור כדמשמע בגמרא דפ' האיש מקדש [ד' נ\"ד ע\"א]. א\"כ הא דהותר כ\"ג לקרות בבגדי בוץ. אי נימא דקריאה לאו עבודה בהחלט. היינו טעמא מפני שכבר הוא לבוש ועומד בהן: ",
+                "<b>או </b>דילמא אפילו ללבוש בתחלה היה מותר לכ\"ג אם אירע שכבר פשטן ואין לו איצטלית לבן משלו. ואפ\"ה לא תפשוט מנה בעלמא דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דקריאה שאני דצורך עבודה היא ומעכבא. משו\"ה כעבודה דמיא: ",
+                "<b>ולפירוש </b>רבותיו של רש\"י ז\"ל בגמרא דפרק הממונה [ד' ל\"ה ע\"ב ד\"ה ובלבד] אם באיצטלית משלו. קורא צריך למוסרה לצבור. על כרחך צ\"ל דהוה סבירא להו דלא סגי דלא קרי בבגדי כהונה. ולדבריהם לא איצטריך תנא דידן לאשמועינן באיצטלית שלו דבעיא מסירה לצבור. דמילתא דפשיטא היא. וקפריש בברייתא התם מה דשביק תנא דמתניתין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קורא על פה </b>עמו\"ק א\"ח סקמ\"ג. מ\"ש בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועשה את אילו ואת איל העם </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דתרי אילים נינהו. <b>סתמא </b>דלא כרבי (בגמרא דריש מכלתין) ולא אשכחן תנא אחרינא דאמר איל אחד הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופר העולה</b> בהדייהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושעיר הנעשה בחוץ</b> מתניתין (כמתקנתא דת\"כ. אליבא דר\"ע) חסורי מחסרא וה\"ק. ושעיר כו'. ואילו ואיל העם ואימורי החטאת היו קרבין כו'. והיינו קרבים. לשון רבים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס להקטיר ולהטיב </b>תימה בין לדעת התוספת שהקריב תחלה תמיד של בין הערבים. ובין להרמב\"ם ז\"ל שכבר הקריב אותו קודם הוצאת כף ומחתה. אמאי לא תנינן הכא מנחה וחביתין ויין. ומצי לנקוטינהו נמי בלישנא קלילא. רצוני במלת נסכים הכוללתן כמ\"ש לעיל. והא דתנן בפ\"ג דקטורת בין הערבים היתה קריב' בין איברים לנסכים. הרי שעד כאן לא קרבו נסכים בסדר זה. ולא שמענו מהם כלום עדיין שהרי לא הוקרבו עם התמיד כלל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>גם על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' יוה\"כ שביאר שם כל מעשה עבודות היום. ולא הזכיר כלום ממעשה החביתין והנסכים של בין הערבים ודרכו ז\"ל לפרש. ונראה מזה שלא היתה עבודתן בכ\"ג וטעמא לא ידענא. דמאי שנא מעבודות שבגופו של תמיד הערב. שבפירוש הזכירו הרמב\"ם שהיה קרב ע\"י כ\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ע\"י כ\"ג. <b>ולפי</b> מ\"ש בס\"ד במהדורא לעיל פ\"ב. נתיישב כל זה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בכתונת </b>נ\"ל שנקראת כתונת על שם השש שנעשית ממנו. וכן כל חלוק הדבוק לבשר. כתונת יקרא מפני כך. לפי שעשוי מפשתן. שנקרא כותנא בארמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>(ס\"פ ודוק) ובפירוש מסורת ישן מצאתי. שזהו שלא יכול יעקב לגלות הקץ לבניו. מחמת שלא היו אותיות קץ בשמותם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצנפת </b>מהכא מוכח להדיא דהיינו מצנפ' היינו מגבעת דקרא. ושזהו של כ\"ג בעצמו. ולא כפירוש ריב\"א בתו' דסוכה. (דה\"א) ויש לתמוה על התו' שם שדחו פירושו מההיא דפרק הממונה שנוטל מצנפתו. ואישתמיט להו מתני' דהכא. שלא היו צריכין לכך לבקש מהגמרא. דבר שהוא מבואר יותר במשנ' במקומו. גם מה שתירצו התו' דלשון תורה לחוד אינו עולה ע\"פ משנתינו זאת וק\"ל: ",
+                "<b>חושן ואפוד. </b>מעשה פיתוחי שמות החושן סידורן ואופן הוראתן. פירש הרע\"ב כאן מקצת ממנו ומשל אפוד שתק לגמרי. ובעזה\"י אבארם פה כי ראיתי בהם הסתבכות וחילוקים רבים על דעת המפרשים. ונדקדק ג\"כ בלשון הרע\"ב כל הצריך. ולתועלת המעיין נחלקהו לפרקים ונשיב על ראשון ראשון לפי סדר לשונו: ",
+                "<b>כתב ז\"ל השואל פניו אחורי הכהן והנשאל פניו כלפי הארון עכ\"ל </b>נטה בזה אחר דעת הרמב\"ם ז\"ל שהדין עמו. ולא מהכרח שהכריחו בכ\"מ מהגמרא. שכבר ימצא מקום למשיב שישיב. ודעת לנבון נקל שאין לו ממנו ראיה גמורה אבל דבר זה מקרא מלא הוא בידינו ומתורת משה רבינו ע\"ה למדה הרמב\"ם. שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ועל כרחין לא מצינן לפרושי על השם הנתון בין כפלי החושן. כדרך שפירש\"י ז\"ל בפנים כלפי שכינה הנאמר בגמרא. דא\"כ היינו האורים היינו השם. מאי לפני ה'. וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקו' אחר. שכן בקבלה מפורש (בשמואל א' י\"ד) כששאל שאול ע\"י אחיה ואמר הגישה ארון האלהים כי היה ארון האלהים ובני ישראל. הרי מבואר שאין שואלין כי אם דווקא לפני ארון האלהים. מעתה אין ספק בדבר. ואפריין נמטי למאורן של ישראל הרמב\"ם ז\"ל שלא הניח דבר גדול וקטן הכלול בשתי התורות. שלא הביאו בחבורו הקדוש על סדר נכון בשלמות רב כי בו בחר ה' ורצה. והיה בעזרו לעשות ספר כולל שלא יפיל מכל דבריו ארצה: ",
+                "<b>שוב כתב. רואה אותיות בולטות נגד פניו. </b>פ' כר' יוחנן רביה דר\"ל. ואפשר דמ\"ד מצטרפות. מודה נמי דבולטות. אע\"ג דמצטרפות. ומ\"ד בולטות לא ס\"ל דמצטרפות וגם בס' הזוהר פ' פקודי עה\"פ ויעש את האפוד. נמי ס\"ל הכי. ופירש בולטות לפי שהיו שקועות ע\"י חקיקה. ובלטו עד שהשוו שקיעת החקיקה: ",
+                "<b>וע\"ש </b>בזוהר טעם למה בכל מקום נמצא שנקראי' האורים ותומים על שם האפוד. כמ\"ש כמה פעמים בנביאים אחיה נושא אפוד. ובאביתר נאמר אפוד ירד בידו. ויאמר דוד הגישה האפוד. ובאמת יש להפליא על זה כל מי שעיניו בראשו. ואע\"פ שהחושן והאפוד מחוברים ואינם נפרדים והיו לאחדים. מכל מקום תשובת השאלה על ידי האותיות שבחושן היתה. ולא ע\"י השמות הכתובים באפוד כלל וכלל. שהרי לא היו באבני האפוד כל האותיות. והשואל היו פניו כלפי אפוד. שהוא על כתפו' הנשאל ואינו רואה את כל מאומ' (ולהוציא מלבו של המתחכם יותר מיכלתו. הוא הראב\"ע אשר בדה מלבו ויחפה דברים אשר לא כן על אפוד הנזכר בנביאים. כאילו היה כלי מיוחד מלבד בגדי הקודש. עשוי להודעת העתידות. וישאוהו בני הנביאים. ח\"ו): ",
+                "<b>אבל </b>הענין באמיתתו למדנוהו בהזוהר הקדוש. שלא נזכר החושן משום דאיהו באתכסיא. ואפוד איהו יתיר באתגליא יעויין שם בפ' הנ\"ל. והדברים עתיקים ומסורים לנבוני לחש. ולמבין   מדעתו ועל כבוד קונו חס וחש: ",
+                "<b>כתב עוד. לפי שהיו כתובים שם שמות י\"ב שבטים. </b>להרמב\"ם ז\"ל נכתבו כתולדותם : ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה הא. דהא בחושן לא כתיב כתולדות'. ויציבא בארעא גיורא בשמי שמיא. כלפי ליא. דמה באפוד דכתיב ביה כתולדותם. כמה מחלוקות יש בדבר. והרמב\"ם עצמו לא שמר בהם סדר תולדותם. ששם בני השפחות אחר כל בני לאה. שלא כסדר שנולדו. וכל זה שלא להקדים בני שפחות. ובני רחל שאני דאחרונים הם ואחרון חביב. א\"כ מניין לנו מן הסתם לומר כן בחושן שמעשיו סתומים: ",
+                "<b>על כן </b>אני אומר שלא כיוון הרמב\"ם באומרו כתולדותם. כסדר שנולדו. אלא כדרך שנסדרו באבני אפוד. דהתם נמי קרי להו כתולדותם ונבארהו בסמוך בעזה\"י. וס\"ל דגמרי מהדדי. והוא הדין לענין קריאת שמותם דיהוסף מלא ובנימן חסר. אליבא דרמב\"ם באפוד. הכי נמי בחושן. וכדבעינן למימר לקמן בס\"ד: ",
+                "<b>כתב עוד. ושבטי יה </b>זה צריך עיון ביותר מהיכן יצא זה לרמב\"ם והרע\"ב שהעתיק ממנו. שהרי בגמרא אמרו שבטי ישורן. והרב בכ\"מ ז\"ל חתר להשיב ולא יצא. ידי חובתו ותשובתו נשארה מעל יגע ולא מצא. ומאחר שלשון הרמב\"ם ז\"ל בכל מקום מזוקק ככסף טהור ונקי מכל דופי ושמצה. וכאן נשאר כעיר פרוצה. איני רשאי ליפטר הימנו ולא אצא החוצה: ",
+                "<b>ואענה </b>אף אני חלקי מה דחזי לי בדעת' קלישתא דרכינא כי קרנא דקמצא. אגב איצצא ואם אולי לא אגיע לסוף דעתו. תכליתה ומלון קצה. דייני אם אפשיר חומה אם לא כולה תעשה מחצה: ",
+                "<b>וטרם </b>נבוא אל הישוב. נבין תחלה דעתו ז\"ל בכתיבת שמות השבטים באבני אפוד. ונעורר כמו כן על ההשגה החזקה שהשיגוהו שם בשם יהוסף שצריך להיות כך מלא עפ\"ד הרמב\"ם ז\"ל. וזה לכאורה נגד המסקנא דגמרא (סוטה דל\"ו) דמשמע התם דצ\"ל חסר ובנימין מלא. והיאך כתב הוא ז\"ל בהיפך: ",
+                "<b>גם </b>פליאה דעתו בסדר השבטים שסדרן הרב וישם כל בני לאה ראשונים. לפני בני השפחו'. וזה שלא כסדר תולדותם. ודלא כמאן. דלת\"ק דהתם יהודה מוקדם. והרמב\"ם ז\"ל איחרו כסדר תולדתו. גם באלה טרח המבאר בכ\"מ ז\"ל ולא העלה פנינים: ",
+                "<b>וראיתי </b>בס' שמע שלמה שהעיר בזה וערבב דבריו. ולא עלה בידו דבר הגון כלל. כתב שני דרכים והן זיבורא ועקרבא. ועד השלישי לא בא. כי בד\"א כתב שהרמב\"ם פסק כת\"ק. וע\"כ סובר יהוסף מלא. שכן פירוש שיטת הגמרא אליבא דת\"ק. ובסוף כתב בסדר שמות השבטים שהרמב\"ם כתבן ע\"פ דעת רחב\"ג. ומי נתן כח זה להרמב\"ם ז\"ל לתפוס החבל בשני ראשיו. דאי שמעתיה כמר אזלא בשמות. ליזיל בתריה אף בסידורן. ואי כמר בסידרא. בשמותן נמי לימא כוותיה. ועוד בכל אלה לא הועיל מאומ' דהוי דלא כמר ודלא כמר בסידורן. ולכן לא ראה בש\"ש דרך לנטות ימין ושמאל כי אם לפרוץ גדר הנוסחא. ולהטיל מום טעות בספרי הרמב\"ם. והחליף דן ונפתלי והעמידן כסדר תולדותן. אבל אי אפשר להטעות כל הספרים. וגם בפירוש המשנה כך כתב הרמב\"ם ז\"ל. וח\"ו להגיה הספרים ככל העולה על הרוח: ",
+                "<b>ואמנם </b>הדבר ברור ופשוט שהרב ב\"ס הנז' טעה מאד בשנותו סדר הרמב\"ם הקולע אל השערה ולא יחטא. ובחנם החליף השטה. כי אין מקום להגהתו כלל וכלל. שהרי הרמב\"ם מנה כ\"ה אותיות לכל אבן. ואיך אפשר זה על פי הגהתו הא בצרי להו תלת מחדא. וטפו להו תלת באידך. ויש להפליא שלא ידע מלשון הרמב\"ם והוא בין עיניו: ",
+                "<b>ואתה </b>המעיין אחוך שמע לי וראה כל דברי הרמב\"ם טובים ונכוחים. מיוסדים על אדני פז דרכי הגמרא וסוגיותיה וכללים תלמודיי'. ודעתו עמוקה ורחבה מני ים. וזהו שאף שלפי הנראה לכאורה. עדיין מחלוקת הת\"ק ורחב\"ג במקומה עומדת. הרמב\"ם ז\"ל לא כן ידמה. מדשקיל וטרי תלמודא אליביה דרחב\"ג. דמתקיף רנב\"י בפשיטות כתולדותם בעינן. והיינו כפירושו של רחב\"ג. דמפרש תולדותם אשמות שקרא להם אביהם. דאי כת\"ק הא מקיים כתולדותם בסדר שנולדו: ",
+                "<b>אלא </b>קים ליה לתלמודא דהדר ביה ת\"ק לגבי רחב\"ג. דמסתבר טעמיה דבני גבירה קודמין לבני שפחות. חוץ מיוסף ובנימין. כי היכי דניהוי בני שפחות באמצע. והא שפיר קאמר להו רחב\"ג לרבנן. דאי משום תולדותם. הא אפשר לקיומי פירושה בשמות שקרא להם אביהם. ומשו\"ה בקושטא הדר ביה ת\"ק בהא. ומודה לרחב\"ג בסדר ובפירוש תולדותם דקאי אשמות כנ\"ל: ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי איכא בינייהו. ולרש\"י טובא איכא. דלת\"ק לעולם רק כ\"ה על אבן אחת. ולרחב\"ג בחדא פשו להו טובא. ובצרן מחדא. ותו איכא נמי הא. דעל אבן שנית כתולדותם כתיב. ולא ראשונה כתולדותם: ",
+                "<b>לכן </b>נראה להרמב\"ם דרך ישר יותר מפירש\"י. דכי נימא דקאי ליה ת\"ק בשיטתא דרחב\"ג. איהו נמי ס\"ל כת\"ק בהא דכ\"ה על אבן אחת. כדס\"ל נמי כוותיה במנינא דחמשין כדמוכח בגמרא. וכי פליגי מיהת בכתולדותם פליגי. דלרחב\"ג קאי אתרווייהו. ולת\"ק אאבן שנית דווקא כדכתיב. דבהא לא משכחינן טעמא דליהדר ביה ת\"ק. ומתלמודא נמי לא מוכח מידי: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אתי שפיר סידוריה דרמב\"ם. ושם יהוסף מלא על כרחך. רק שעדיין צריך אני למודעי איך יסכים סידרו עם שיטת רחב\"ג. דס\"ל בני לאה כסדרן. ועל כן בזה נראין דברי בעל ש\"ש שנקראין השמות בחיבור שתי האבנים יחד. ובזה אני מודה לו בלי שום צורך לתיקון והגהה. שעד\"ז יבואו בני לאה כסדרן בספר שמות. ובבני שפחות לא איכפת לן אם נפתלי קודם לדן. דאהא לא קפיד רחב\"ג. דכי קגמר לה למילתיה. היינו דווקא בני לאה כסידרן לחוד. ובני שפחות באמצע דווקא ותו לא: ",
+                "<b>ותדע </b>דאחר בני לאה לא חייש לסידורא דבני שפחות. ולא לכל מילי יליף מחומש שני. דא\"כ בנימין קדים לבני שפחות. אלא דמשם ואילך לא יליף. והך מילתא דניהוי בני שפחות באמצע. הילכתא גמירי לה. ולא מהך קרא קנפיק. וא\"כ ליכא קפידא בסידורא דבני שפחות: ",
+                "<b>והוכרח </b>הרמב\"ם לזה כדי לקיים דעת הת\"ק בכ\"ה על אבן אחת. דלא משכחת להו. אי לא מפכת ומוקמת נפתלי קמי דן. וכדי שלא תהא פלוגתא רחוקה. אלא פסק בהא כת\"ק דקאי כוותיה דרחב\"ג. ואי משום דליהוו באמצע. כבר פירש הכ\"מ דבהכי נמי מקיימינן באמצע כשיוסף מצד זה ובנימין בצד השני: ",
+                "<b>ומעתה </b>נתבססו דברי הרמב\"ם על מכונן. ונפל נהורא במאי דסבירא ליה יהוסף מלא. וממילא שמעת לה ממאי דכתבינן דבהא ודאי פליג תנא קמא דלעולם ס\"ל דאבן ראשונה אינה כתולדותם דהכי מוכח קרא. והשתא במאי מוקמ' להא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. אי בסדרן לא ראשונה ולא שנייה כתולדותם. ולא שניהם בחבור יחדיו. כדפרישית ע\"פ שיטת הרמב\"ם. שדן ונפתלי הוצרכו להתהפך בסדר. כדי למלאות כ\"ה אותיות לכל א'. ומה אני מקיים א\"כ שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. הא על כרחך לא מיתוקם אלא בשם יהוסף שצ\"ל מלא ובנימין חסר. השתא דקאי ליה ת\"ק בשיטת רחב\"ג בפירו' כתולדותם. דהיינו בשמות שקרא להם אביהם. ואי אמרת יוסף חסר הויא לה ראשונה ודאי כתולדותם ואנן בראשונה בעינן דלא כתולדותם: ",
+                "<b>והשתא </b>ממילא צ\"ל בנימן חסר. דמלא אי אפשר דטפית לה חדא. ואי משום לקיומי בשניה כתולדותם. הכי נמי הוי בחסר כמו במלא. כדנימא טעמא בס\"ד: ",
+                "<b>ורנב\"י </b>דמתקיף והא כתולדותם בעינן. לכולי עלמא אקשי. והיינו משום דהוה קים ליה דהדרי בהו רבנן. ומודו לרחב\"ג בפירוש כתולדותם וכנז'. ואזלא אתקפתיה אליבא דכ\"ע. אלא דלא אסיק אדעתיה דלא לכל מילי הדרי בהו. דבהא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. במילתייהו קיימי כמעיקרא. ואיהו מותיב ומפרק לפום מאי דאית ליה דבכולהו מילי אשוו להדדי בסוף. ובעינן נמי בראשונה כתולדות. ולא   אפשר ביהוסף. אלא בחסר כשם שקרא לו אביו. להכי דחיק אכנפשיה ומני בנימין מלא להשלים המנין: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אנן לא צריכינן להא. כיון דפרשינן דבהא לא הדר ביה ת\"ק. ושפיר אתי יהוסף מלא בראשונה. ואדרבה אי אפשר באופן אחר. דזולת זה אינו מקיים ולא ראשונה כתולדות' דשמעינן מנה דבראשונה צריך להיות שלא כשמות שקרא להם אביהם. וגם כדי למצוא בכיוון כ\"ה אותיות. לא משכחת לה אלא ביהוסף מלא ובנימן חסר: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דבלידה כתיב מלא. לא קפדינן. דהא טעמיה דרנב\"י כדקאמר. דבכל התורה חסר והכא מלא. והא ליתא די\"ז מלאים מנינן במסורת. ושמא רנב\"י פליג אמסורה כדאשכחן ליה נמי במעבירם. (בפ' במה בהמה) [ד' נ\"ה ע\"ב]. משו\"ה לא סמכינן אשינויא דיליה. דלא אתמר אליבא דאמת. אלא לפום מאי דהוה סבר דלא פליגי רבנן ורחב\"ג וכדאמרן. ולא איצטריך לן כלל: ",
+                "<b>ותו </b>קרא מסייע ליה לרמב\"ם דכתיב עדות ביהוסף שמו. והרי זה כפתור ופרח בתשו' השגה זאת השנית בשם יהוסף. ונתקיימו כל דברי הרמב\"ם ז\"ל. ונתבארו פרטיהן לנכון. גם במה שתפס הסדר שלא כדברי הת\"ק. ולא כסדר שנולדו ולא כסדר חומש שני. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק הרמב\"ם ז\"ל לאפאי דמתריצנא לשמעתיה כהילכתא על יסוד מוסד עומק דרכי התלמוד. וכן צ\"ל גם בדעת רש\"י ז\"ל על התורה. שחזר בו הת\"ק כמו שפירשנו בעזה\"י: ",
+                "<b>ואחר </b>שזכינו לכ\"ז. מעתה נבוא לענין ההשג' הקודמת. הנוגע לפי' הרע\"ב ז\"ל במשנתינו. במ\"ש שבטי יה ולא שבטי ישורן: ",
+                "<b>ואמינא </b>דהא נמי תליא בהך. דלמאי דכתיבנא לעיל להרמב\"ם מילי דאפוד וחושן גמרי מהדדי. ובעי נמי כתולדותם. בין בענין סידורן באופן הנזכר. ובין בשמותן. וילד לנו מזה בחושן מחלוקת חדש. שתסבלהו החלוקה כפי הנראה. דלרחב\"ג הוא דיש לכתוב שבטי ישורן (או ישראל כדאיתא בירושלמי. שזה דבר אחד הוא במכוון) והטעם לזה על פי מ\"ש רש\"י בפ' פנחס. שלכן כתוב החנוכי מפני א\"ה שמבזין אותן כדאיתא התם. לכך הוצרך הכתוב להטיל להם אות ה\"א בתחלת שמותן ויו\"ד בסופן. להעיד על יחוסן. וזש\"ה שבטי יה עדות לישראל: ",
+                "<b>נמצינו </b>למידין שצריכין השבטים לשם י\"ה. אם כן לרחב\"ג דגלי קרא באפוד שלא יכתו' הראובני. ובעי דווקא כשם שקרא להם אביהם. לכן מפני הלעז כשהוצרכו להוסיף תיבות למלאות אותיות הא\"ב. הוסיפו שם שבטי ישראל להעיד עליהן. לומר שלכך נכתבו באפוד בלי שם י\"ה עליהן. כדי שיהיו נקראים שבטי ישראל. דהיינו כשמות שקרא להם אביהם: ",
+                "<b>איברא </b>לת\"ק דפליג עליה בהא. ולא בעי באבן ראשונה כתולדותם. דמשו\"ה כתבו יהוסף שאינו שם שקרא לו אביו. לא אפשר למכתב שבטי ישראל. שאין נקראין כולן בשמות שנתן להם אביהם. וכדי להעיד על כשרותן. יחוייב לכתוב שבטי י\"ה. לעדות על כולן. ותו עדות עדות קגמר. כתיב התם עדות ביהוסף. וכתיב שבטי יה עדות לישראל: ",
+                "<b>וכיון </b>דכתבינן יהוסף כת\"ק דפסק הרמב\"ם כוותיה כדאמרן. הכי נמי בשבטי יה דאתיא אליביה כדברירנא. דלדידיה לא אפשר לכתוב שבטי ישורן. וע\"כ צ\"ל שבטי יה. ושם יהוסף נמי הכי קדייק ולכן נמשך הרמב\"ם ז\"ל בזה אחר שיטתו בשמות האפוד. וס\"ל דהא דאית' הכא בגמרא שבטי ישורן. אליבא דרחב\"ג אתמר. ולית הילכתא כוותיה ודוק היטב. והם דברים מוטעמים מתוקים. מדבש ונופת צופים במעבה המדע יצוקים. בחונים ומצורפים: ",
+                "<b>נמצאת כל האלפא ביתא שם. </b>בגמרא דייקינן והא לא כתיב בהו צד\"י. ומשנינן אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. והא לא כתיב בהו טי\"ת: ",
+                "<b>ולכאורה </b>איכא לאתמוהי דמקשי מעיקר' מצד\"י ואיפכא הו\"ל לאקשויי מטי\"ת ברישא. ותו מחי\"ת נמי הו\"ל למפרך מקמי אינך. וגם תשובת דבר זה נודע לנו מהזוהר. שפירש שם שלכך לא היו בשמות שבטים אותיות ח\"ט. לפי שלא היה בהם חטא (ונ\"ל דהיינו נמי חד טעמא לאותיות צ\"ק. שגם הם אינם בשמות השבטים. וזה לפי שהחטאים הולכים לצוק ודוק): ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>מתחלה לא ראה להקשות מחי\"ת או טי\"ת דהוי פשיטא ליה דאינם שם. כדי שלא ימצאו בו אותיות ח\"ט. דמשו\"ה לא היו באפוד כנז' בזוהר. אבל מאות צד\"י פריך שפיר. דעל כרחך היתה שם. שהרי כתוב הצל תציל וכדפירש\"י. א\"כ הרי ראינו שישנה בחושן ודאי: ",
+                "<b>וכי </b>משנינן אהא דאברהם יצחק ויעקב כתוב שם נמצא גם אות חי\"ת ביניהם. ש\"מ דטעמא דאותיות ח\"ט ליתא באבני חושן. וכיון שהיו שם לפ\"ז כל האותיות חוץ מטי\"ת. השתא קשיא ודאי איך לא כתיב שם גם טי\"ת. להשלים כל הא\"ב וק\"ל. מה שיש עוד לדקדק בגמרא זו תמצא בחי' בס\"ד: ",
+                "<b>ורוח הקודש. מודיעה לכהן איך יצרף האותיות עד שיבין. </b>יש לתמוה מה צורך להודעת רוח הקודש לצרף אותיות. מאחר שבולטות ונראין אליו האותיות כגון רדוף והצל תצל או עלה והצלח. הלא נער קטן יקראם וידע לצרפם ויבין משמעותן. ודקאמרינן בגמרא סיוע הוה מסייע בהדייהו. פרש\"י שזכותו של כ\"ג מסייע לכשתשרה עליו שכינה. ושיהיו בולטות. ולא שע\"י זה יבין. דכשבולטות. אפילו מי שאין רוח הקודש שורה עליו יבינם: ",
+                "<b>וכן </b>נראה מריהטא דשמעתא. מדאותבינן מברייתא דתניא כל כהן כו'. דאלמא דאין צריך לבליטת האותיות. ואם היו בולטות אין צורך לרה\"ק. וכן פירש\"י ז\"ל. וא\"כ צ\"ע מנא ליה להרע\"ב. גם הרמב\"ם ז\"ל שכתב במראה הנבוא' היו האותיות בולטות. נראה מלשונו שאפילו הבליטה לא היתה ניכרת לכל אדם חזו בו. כי לא נראו כן אלא לכהן ששורה עליו רוח הקודש. ובמראה נבואיי ראם בולטות. י\"ל מניין לו דהא מוכח מקושיית הגמרא שהיה נס גשמי מושג לחוש: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלשינויא דמשנינן סיועי מסייע שפיר מצינן לפרושי דכהן צריך לסיועת רה\"ק. ועל פיה יבין הבליטה. והרמב\"ם ברייתא הכין משמע ליה. דאל\"ה שכינה שורה עליו ומדבר ברה\"ק תרתי למה לי דתרווייהו חד מילתא נינהו. אלא לאו הכי פירושו. אע\"ג דשכינה שורה עליו שהוא נביא. עוד צריך שידבר ברה\"ק. כששואלין לפניו באו\"ת. וכלומר שבאותה שעה צריך להשראת שכינה. ולא בזכותא לחוד תליא מילתא. לשיהיו האותיות בולטות ושיבין הוראתן. אלא דווקא ע\"י מראה הנבואה. רואה ויודע איך יצרף. ומבין משמעותן של דברים והשואל אינו רואה כל מאומה אף אם יביט בחושן. וצריך עכ\"פ שהכהן ישיב לו התשובה המבוקשת: ",
+                "<b>ושמא </b>אפי' היה הנס חושי. לא היו מבינין אותו זולת הכ\"ג ע\"י רוח הקודש. כי האותיות הבולטות לא היו הן עצמן מורות תשוב' המבוקש. כי אם על הדרך החלוף והתמורה. כמו שתאמר בא\"ת ב\"ש או באלבם וזולתן. ואין קצה לתכונת התמורות הידועות בשמות. וכדרך שהיו כתובין התיבות מנא מנא תקל ופרסין כדאיתא בסנהדרין. אלא דלא משמע הכי מפירש\"י. בהא דמקשי תלמודא והא לא כתיב בהו צד\"י וכדפרישנא לעיל. ויש ליישב קצת ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור באכילה ובשתייה. </b>כתב הרע\"ב אף על גב דבאכילה ושתיה ענוש כרת. משום דבעי למתני שאר עינויין דלית בהו כרת תני אסור. ובתי\"ט כתב ע\"ז למ\"ש דחצי שיעור אסור נמי דאורייתא היה יכול לכתוב דלחצי שיעור תני אסור עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אף על גב דפסק הרע\"ב ז\"ל כר\"י בחצי שיעור. מ\"מ ניחא ליה טפי לאוקמא למתני' הכי דאתיא ככ\"ע. ואליבא דר\"ל נמי מיתוקמא מתני' כפשטא. דבאכילה ושתייה איסורא הוא דאיכא כרת ליכא. כגון בחצי שיעור. ומאי אסור מדרבנן. וכוונת הרע\"ב ליתן טעם אמאי לא נקט חומרא דאכילה ושתייה. דהא משכחת בהו כרת. ולא נקט אלא קולא דידהו. דהיינו איסור גרידא ומתרץ אגב הני שאר עינויין דלית בהו אלא איסורא בלא כרת. תני נמי אכילה ושתייה דכוותייהו. דמיירי בגוונא דלית בהו אלא איסורא בלחוד. למר כדאית ליה מן התורה ולמר מדרבנן: ",
+                "<b>ובאמת </b>נראה דאע\"ג דשינויא דשנינן בגמרא מאי אסור מדרבנן שינויא דחיקא הוא קצת. מ\"מ נחזי אנן אליבא דר\"י דמוקים למתניתין אסור מן התורה נמי לא אתיא שפיר. דקשיא לי בגווה לישנא דמתני' דתני אכילה. ואכילה בכזית בכל דוכתא. ואי אמרת משום דחצי שיעור אסור מן התורה. מאי איריא אכילה. אפילו בציר מכזית דלאו אכילה הוא. נמי אסור. דהא ודאי מילתא דפשוטא היא. דלר\"י חצי שעור לאו דווקא. ואפי' כל שהו במשמע: ",
+                "<b>ולא </b>עוד אלא שנלע\"ד אף ר\"ל לא נחלק בזו. רצוני בכזית אע\"ג דבצר ליה שיעורא דככותבת. ולא פליג עליה דר\"י בחצי שיעור. אלא בפחות מכזית. דס\"ל לר\"י נמי דאסור מן התורה. בהא פליג ר\"ל. וכדאמר טעמא דבעינן אכילה באיסור תורה. ואכילה שיעורה בכזית. הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מן התורה. ואפילו ביוה\"כ דלא כתיבא אכילה. ובעינן יתובי דעתא. היינו דווקא למיקם עלה בכרת. אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום. גם ר\"ל יודה שאסורה מן התורה: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>הכי שפיר טפי לאוקמה למתני' כפשטה ואליבא דתרווייהו. דבכזית שניהם שוין. ודווקא אכילה דכזית. (ולא פחות ממנו) דומיא דאינך דאסירי מדאורייתא. והרע\"ב לכך נתכוין. למימרא דאכילה ושתייה דמתני' דאיסורא לחוד הוא. אלא דיהיב טעמא אמאי לא אשמועינן חומרייהו. וכנז' והוא נכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משקין שאינן ראויים לשתייה. </b>ושתה ציר ומורייס. כתב תי\"ט ז\"ל הרמב\"ם כתב כגון ציר וכן העתיק הטור עכ\"ל: ",
+                "<b>כנראה </b>שדעתו לגרוס כך במשנה. ואין צורך כלל. גם לענ\"ד אין הפירוש כן. אלא תרי מיני נינהו. ולפי העתקה הנז' נמי תקשי אמאי איצטריך לפרושי במשקין טפי מבאוכלין: ",
+                "<b>אלא </b>הנכון דאשמעינן תרתי גווני משקין. ולא זו אף זו קתני. מעיקרא תני משקין שאינן ראויין. ואין החיך נהנה מהן מחמת מרירותן. כמו מי רוש וכיוצא דומיא דאוכלין. ותני תו משקין ראויין. אלא שאינן לשתייה. רק לטיבול. ותרוייהו צריכי. דאי אשמעינן רישא. משום דאינ' ראויים כלל. אבל ציר ומורייס דחזו והחיך נהנה מהם. אימא לחייב. קמ\"ל כיון דאין דרך הנאתן בכך. בטלה דעתו. ואי אשמעינן סיפא דפטור. הוה אמינא באין ראויין לגמרי. איסורא נמי ליכא. צריכא למיתני בתרווייהו פטור אבל אסור. והאי דלא תני הכי נמי תרי גווני באוכלין. משום דהך בתרא באוכלין לא שייך וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החושש בגרונו </b>לשון רע\"ב החושש בשניו. וכן נראה מדברי הפוסקים. שכך היא הגירסא. <b>ולא</b> כמ\"ש לפנינו בספר משניות עם תי\"ט. בגרונו. <b>והכרח</b> הוא לשנות הגירסא. או עכ\"פ צריך לפרשה כך. דאל\"ה קשיין פסקי אהדדי. דהא התם בגמרא דפרק כיצד מברכין. מתנינן בהדיא החושש בגרונו לא יערענו (אפילו) בשמן בשבת. ואילו הכא תנן איפכא. דאפילו סם גמור שרי להטיל לו לכתחלה. וקיי\"ל כתרוייהו. דליכא למפלג עלייהו. הא ודאי שינוי גירסא או חילוף פתרון הלשון. איכא בינייהו. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סשכ\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. </b>נר' שר\"ע בא לומר שני דברים הא' לפני מי אתם מיטהרין. כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים. ואקרא דמייתי לעיל קאי. דכתיב לפני ה' תטהרו. וקאמר דאשריהם כשהם נקראים ישראל. שמורה ששכינה שרוייה עליהם. אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין. (ובס\"ת מ\"י נקרא אימא עילאה כמד\"א מי ברא אלה. והוא רחובות הנהר המטהר ע\"י תשובה. תשוב\"ה ודאי והדברים עתיקים) ככתוב לפני ה' תטהרו: ",
+                "<b>אבל </b>מי מטהר אתכם סתמא. דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו. וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם. לעיני הגוים. לזה אמר אביכם שבשמים. ירצה אע\"פ שעלה וישב לו בשמים הרי אביכם הוא. ויש לו יחס והצטרפות עמכם. כהצטרף האב אל הבן ע\"י שכינתו שאינה זזה מכם כלומר שהרי אעפ\"כ שכינה עמהם בגלות: ",
+                "<b>ולכן </b>הביא שני פסוקים. א' וזרקתי עליכם מים טהורים. שהוא נאמר על זמן הגאולה. בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה. כי אז נעשה ממקוה שיעור קומה שלימה דוק. ועוד הביא הכתוב מקוה ישראל. להורות על טהרת ישראל ע\"י השכינה בגלותם. שזה הכתוב מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. על דור הגלות נאמר. כדכתיב בתריה למה תהיה כגר בארץ כגבור לא יוכל להושיע. שנתקיים בגלות החל. שהשיב ימינו אחור. עם היות ידו נטויה עלינו.. (והיינו מקו\"ה שאין השם שלם) והמשכיל יבין וידום: ",
+                "<b>אמנם </b>יקשה קצת על דרכינו זה. דאדרבה משמע בדוכתי אחריני דאע\"ג דשכינה עמהן. מ\"מ הם בטומאתן. כדמוכח לכאורה מהא [יומא ד' נ\"ז ע\"א] דאהדרו לההוא מינא. דאמר השתא ודאי ברי טמאין אתון דכתיב טומאתה בשוליה. ומאי אהדרו ליה כ' השוכן אתם בתוך טומאתם. הא אע\"ג דשוכן אתם טומאתם היא: ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא למידק בההיא נמי. דאמאי דאקשי ההוא מינא. לא אהדרו ליה מידי דהוכיח שהן טמאים. ובהא אודו ליה. דהכי כתיב בתוך טומאתם. אלא כך פירושו שהמין ר\"ל ישראל טמאים הם בגלותם. מדכתיב טומאת' בשוליה ומהדרינן ליה אי הכי היינו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. וכי אפשר לשכון כבוד ה' עם הטמאים. אלא ודאי טמאים לא מיקרי אפילו בגלות. רק טומאתם היא שלא נתפרשה מהם לגמרי בגלות: ",
+                "<b>וזה </b>לפי שיש שני מני טומאות. והאחת אינה טומאה בהחלט. אלא נקרא לא טהור ואיננו טמא. כי כל הטומאות שהם טומאות ממש. הן נטהרות בטבילה חוץ מטומאת מת שצריכה הזאה. וצריך להזות אחר הטבילה. וקיי\"ל אין טבול יום טמא. א\"כ עתה בגלותינו שאין לנו אפר פרה ואי אפשר ליטהר מטומאת מת בלבד שהיא רק מקרית. משא\"כ מהטומאה העצמית ודאי נטהרין אנו לעולם ע\"י טבילה ע\"כ נקרא הוא ית' שוכן בתוך טומאתם. ולא בתוך טמאים. כי הטומאה אינה דבוקה בהם. והכי פירושא דטומאתה בשוליה. לומר שאינה עצמית בה. רק חונה סביבותיה בשוליה ודוק. ולזה לא תמצא שנקראין ישראל טמאים בהחלט: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי נמי שפיר לישנא יתירא דמתני'. דמה מקוה מטהר את הטמאים פשיטא ואלא טהורים מטהר. ומסתייה דלימא מה מקוה מטהר ותו לא. אלא משום דהך קרא מקוה ישראל. מייתי לגלויי אטהרתן של ישראל. ע\"י השכינה ששרוייה עמהן בגלותן כדפרישנא. הדר מקשי לנפשיה איך אפשר לומר כן. שאף בגלותן מטהר את ישראל. דהא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. דמוכח דאינו מעביר את הטומאה. על זה השיב דמ\"מ שפיר ילפינן מהך קרא. דבגלות עושה מעשה מקוה: ",
+                "<b>ודומיא </b>דמקוה מה מקוה מטהר את הטמאים הגמורים. אבל לשאינם טמאים ממש אינו מטהר מכל וכל. (לא כהזאת מי חטאת. שמטהר אף את שאינם טמאים. כגון טבולי יום ומעורבי שמש. דאינם טמאים. ומטהרתן לגמרי. ומפני כך נקראים מים טהורים. משא\"כ לטמאים שלא טבלו לא מהניא מידי) כך בגלות. הקב\"ה מטהר את ישראל. שיצאו מכלל טמאים. אעפ\"י ששרויים בתוך טומאת מת וח\"ל. ומחמת זה אינן טהורים. שאין טהרה גמורה כי אם על ידי זריקת מים טהורים. כשיהיה מקור נפתח לחטאת ולמי נדה. שיהא לעתיד במהרה בימינו. ודוק היטב. כי דרך רמז ודרש דיברנו כאן והמשכילים יבינו. ישמע חכם ויוסיף לקח. ולמבינים הם דברים אהובים כולם ברורים: ",
+                "סליק פרק יום הכפורים. והדרן עלך מסכת יומא: ",
+                "והאל יתברך בחסדיו יראנו בנחמה. יטהרנו מחטאתינו. ינקנו משגיאות קלים וחמורים. אל יזכור את אשר העוה עבדו ויסלח לי כל חטא ואשמה. אגילה ואשמחה בחסדו ואשיר בשירים. אודה יה ונפשי תהללנו. כי אותו תהלל כל הנשמה. אשר הפליא לעשות עמדי. אביעה לדור דורים. והוא ית' יזכני לעמול יום ולילה בעבודתו הנעימה. ללון בעמקי הלכה לצלול במי ים התלמוד האדירים. ולהעלות מתוכו פנינים לשם שבו ואחלמה. לשבץ משבצות מאבנים יקרים. מלואת אבני פוך ורקמה. ויעזרני לגול האו\"ן מעל פ\"י הביאו\"ר. ולפרש היטב כל דבר הקשה במסכת הנמשכת. ופרק סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שירצה</b> הכא ודאי. שירצה מהנוסף גרסינן. מלת את. לעדה. <b>ואילמלא</b> היה זכור את זאת הרב\"י ז\"ל (ססשל\"ד) בי\"ד. אז לא היה צריך לטרוח בכך. איך היא הגירסא בלשון הטור שם. <b>אבל </b>מ\"מ לענ\"ד בכדי טרח. ע\"ש במו\"ק. ובלח\"ש ס\"פ החובל מ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ודוק. נ\"ב (ועיין תקון עשרים (דמח\"ב) בהגהת אות אמת. ובגוף ספר התקונין. תקון שבע ושתין דקא\"ב).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01ad6dbc0b2b3bad6df1500a2e75488dfff3cbfc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,474 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפרישין כ\"ג. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל והפרשה זו נפקא לן מדכתיב במילואים כו' עכ\"ל. והיינו כרבי יוחנן: ",
+                "<b>וצריך </b>לומר דאפי' לר\"י אינה אלא אסמכתא בעלמא דקתני ומתקינין לו כהן אחר. ומדלא קתני אידי ואידי מפרישין. שמע מנה דהפרשה לא מעכבא. דאם איתא דילפותא גמורה היא דגמר ממילואים. הא ס\"ל לר' יוחנן מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן כדאית' בגמרא. גם התו' כתבו דאסמכתא בעלמא היא מדהתם דם והכא מים. דאע\"ג דאמרינן נכנסו מים תחת דם. היינו נמי משום דאינה כי אם אסמכתא: ",
+                "<b>וכן </b>מוכח עוד מדאיתא בגמרא (דח\"ב) רביעי למה לי הזאה כלל כו' אלא שבעה לבר מרביעי. ה\"נ שבעה לבר משבת. ש\"מ דלא בעי הזאה אלא משום ספיקא ולא דחי שבת כמו במילואים ודוק: ",
+                "<b>ללשכת פלהדרין. </b>עיין על זה בגמרא דמכיל' (דף י\"ט.) ובמדות פרק בתרא: ",
+                "<b>ומתקינין לו כהן אחר. </b>פשיטא אירע בו פסול קודם לתמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר גמרא. פירש\"י ז\"ל שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שתגיע עבודת יוה\"כ. כלומר דבעינן עכ\"פ משיחה או ריבוי בגדים יום אחד. כדאיתא בגמ' (דף ה.) ואין לו לעבוד עבודת היום. אם לא נתחנך תחלה לכ\"ג שיצא מהדיוטות: ",
+                "<b>והא </b>דלא קאמר מחנכין אותו בשמן המשחה. משום דתנא בבית שני קאי דלא הוה שמן המשחה. אי נמי אפי' בבית ראשון לא היו מושחין לכהן המשמש. שלא לזלזל בשמן המשחה משום עבודה דחד יומא. כיון דכשר לעבוד בריבוי בגדים בלבד. שזה וזה שווין בעבודת יה\"כ. וכמו שביארתי עוד במקום אחר בס\"ד: ",
+                "<b>ומכאן </b>נ\"ל תשובה לדעת הרז\"ה ז\"ל בעל המאור והעומדים בשיטתו האומרים שבטלו הפייסות ביוה\"כ. לחושבם שאפילו עבודות לילה שבו אינן כשרות אלא בכ\"ג. שאם כן תמה על עצמך כלום מחנכין בלילה. ואיך עבד זה העובד תחתיו כשאירע פסול בכ\"ג קודם תמיד של שחר. שמתחנך בתמיד ע\"י שלובש שמונה כדלעיל. ואין מושחין ולא מרבין בבגדים אלא ביום דווקא. כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פ\"א מהל' כלי המקדש. מעתה אם אירע בו פסול קודם לתרומת הדשן. היאך ישמש זה הנכנס תחתיו בהרמת הדשן (שהיא חינוכו) והיא ביוה\"כ מחצות ודוק: ",
+                "<b>וסייעתא </b>להרמב\"ן ז\"ל ודעמיה שכתבו שהיו מפיסין לתרומת הדשן ביוה\"כ כמו בכל השנה. דהשתא ניחא דלא היה לובשן תחלה בלילה. ולא היה מתחנך כ\"א בעבודות שבגופו של קרבן התמיד. (וכן הוא משמעות הלשון בודאי) שאינן אלא ביום לאחר שהאיר המזרח. ונכון הדבר בס\"ד. עיין לקמן פ\"ב מ\"ב. ועמ\"ש בס\"פ ב' דמגילה: ",
+                "<b>שמא יארע בו פסול. </b>בריש דמאי נתעורר בתי\"ט בענין זה מדוע הוצרכו לכך. שהרי לא אירע קרי לכ\"ג ביה\"כ כמו ששנינו עשרה ניסים במס' אבות עכ\"ל: ",
+                "<b>ויש </b>עוד להקשות מה טיבו של נס זה. שהרי היו משמרין אותו. ולא הניחוהו לישן. שלא יבוא לידי טומאה. וכנראה שלא היה אפשר לו לבוא לידי קרי (אם לא במזיד ח\"ו. ואטו ברשיעי כה\"ג עסקינן). מאחר שנזהרין בו כל כך כדתנן הכא בפרקין. וקשיא נמי את\"ק דמתקינין לו כהן אחר. למה ליה כולי האי כיון דלמיתה לא חייש. וטומאה נמי לא שכיחא גבי כ\"ג. דהא עבדינן ליה תקנתא. שמעסיקין אותו ומונעין ממנו אכילה יתרה כדלקמן: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל ליישב כל זה במה שנראה שכל הניסים ששנינו שהיו בבהמ\"ק. לא הוו קביעי אלא במקדש ראשון. אבל בשני מתוך שרשעים היו (חוץ מעטים) חששו אולי לא יהיו נזהרין כראוי. ומצינו כמה ניסים שפסקו במיתת שמעון הצדיק [יומא דף ל\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דלק\"מ דאפי' תימא לא אירע לו קרי לעולם. חייש תנא דמתני' לשמא יארע בו פסול אחר. כענין בבנה של קמחית שסיפר עם גוי בשוק ונתזא צנורא עליו. [יומא דף מ\"ז ע\"א]. ובאמת בירו' איתא דפעם א' ראה קרי. א\"כ גם תירוצי הראשון אמת: ",
+                "<b>אף אשה אחרת מתקינין לו. </b>בגמרא דילן מפרשינן דמקדש לה ומגרש לה ע\"ת כדאי' בסוגיא (דף י\"ג) אבל בירו' מפרש מתקינין מזמינין לו אשה שאם תמות אשתו שיקדש את זו בו ביום. ואע\"ג דקידושי אשה שבות הוא. [ביצה דף ל\"ו ע\"ב]. אין שבות במקדש. והביאוהו התו' וכתבו דפליג אתלמודא דידן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>צריכין אנו לדברי הירו' לפי האמת דהיינו אליבא דרבנן דס\"ל דאין מתקינין לו אשה אחרת. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר\"י אלא דלא חיישי למיתה. הא מיהא מודו דבעינן קיומי לקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו. על כרחך צ\"ל דכי אתרמי דמייתא מקדש לאחריתא ביוה\"כ כי היכי דלא ליקו בלא בית. דפשיטא דאין כהן אחר נכנס תחתיו. אא\"כ אירע בו פסול בעצמו של כהן. ועוד אי מייתא נמי אשת הנכנס. מאי איכא למימר. הא פשיטא דצריך לקדש אחרת בו ביום. ולא חיישינן לשבות מטעמא דהירו'. וכדאי' בגמ' דילן פ\"ק דביצה [דף י\"א ע\"ב] דבכהן העובד ודאי אין שבות במקדש. וטעמייהו דרבנן דפליגי אר\"י. נ\"ל משום דס\"ל דמ\"מ שבות הוא ודוק. ועמ\"ש רפ\"ה דביצה בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>נ\"ב (אחרי כמה שנים באו לידי ספר תשובות הרמ\"ע. וראיתי (בסק\"ב) שכתב שאין משיחתו דוחה שבת וי\"ט. <b>וצריך</b> עיון מניין לו ז\"ל. כי לא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בשום מקום. <b>ואי</b> מסברא בלחוד. מהיכא פשיטא ליה. אטו מי עדיפא מטבילת האדם העולה מטומאתו לטהרתו. דאע\"ג דבודאי מתקן גברא הוא. דלא סגי ליה בלא\"ה. אפ\"ה לית לן בה. ואמרינן אדם נראה כמיקר. הכא נמי נימא. דנראה כסך לתענוג. והא הכא לא תקוני כולי האי הוא. כיון דלא מעכב בו. לא כל דכן הוא דלשתרי בעלילה כל דהוא. דלא מיחזי כמתקן להדיא. <b>ותו</b> אפי' אי הוה ס\"ד דלתסר כה\"ג בעלמא בגבולין. הכא ודאי שאני. דמיהת שבות בעלמא הוא. ואין שבות במקדש בשבות קרובה. וצריכה כזו. אע\"פ שאינה חובה. ודוק. משו\"ה מסתברא דמיחוורתא כדאמרן בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>צנורא עליו. נ\"ב (שוב זכיתי ומצאתי ת\"ל כדברי אלה מפורש באבות דר\"נ (פל\"ה) ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת ב\"ה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אמת. וגם אינו נמנע אפי' בצדיקים לראות קרי גם בהקץ. באיזה סבה עם היותה רחוקה וכי ההיא דתנן התם היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו. ועיין לח\"ש פ\"ה דאבות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהל' עיה\"כ שהקטרת קטורת והטבת נרות ביוה\"כ אינן אלא בכ\"ג. וכתב הכ\"מ שנראה יצא לו זה מהא דתנן הכא שכל שבעת הימים מקטיר ומטיב כדי שיהא רגיל לעשותם ביוה\"כ. ונפלאתי עליו בזה. דהא בהדיא תנינהו תרי זימני בסידרא דיומא לקמן פ\"ג ופ\"ז נכנס להקטיר ולהטיב. ועיין לקמן פ\"ב מ\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הימים</b> עפ\"ב דחגיגה מ\"ד. בתי\"ט ד\"ה ואין כ\"ג מתלבש בכליו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרים </b>שנים. אחד של צבור לעולה. ואחד שלו לחטאת. <b>ואילים</b> שנים. אחד של צבור. והשני שלו. עולות. <b>כבשים</b> שבעה. כולם עולות. <b>והיו</b> שם עוד שעירים שלשה. אחד נעשה בחוץ ונאכל. ואחד בפנים ונשרף. וחברו משתלח. <b>ואין</b> מעבירין אותם לפניו. כמ\"ש בתי\"ט משמא דגמרא. <b>וצ\"ל</b> דשעירים ניכרים היטב לכל אדם. משא\"כ בכבשים ואילים צריך הבחנה יתרה. להכיר איזה בן שנה. ואיזה יותר. חודש או חדשים. <b>ופרים</b> היה צריך להכיר. איזה של צבור. ואיזה שלו. דלא דמו להדדי. <b>משא\"כ</b> בשעירים. שהן שווים לגמרי. ואין בהן הכרה. אלא אחר הגרלה היה לו היכר בלשון של זהורית בראש המשתלחו. עמידתו כנגד בית שלוחו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>משביעין אנו עליך</b> כו'. שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך. <b>י\"ל</b> אם צדוקי היה. מה אכפת ליה בשבועה זו. שהיא בעיניו לעבור עד\"ת. שכבר מושבע עליה מהר סיני. <b>ולפום</b> ריהטא היה נ\"ל דמשום הכי משביעין אותו דרך כלל. מכל מה שאמרנו לך. דחיילא שבועה בכולל. אך עדיין צ\"ע מאן יימר דס\"ל לצדוקים דכה\"ג חלה שבועה. <b>איברא</b> מעיקרא לא קשה כולי האי. דמאי אית להו למעבד. ומאי דאפשר עבדי. דילמא חייש לשבועת האלה. וגם לפעמים היו מתייראין מהפרושים. כדאיתא פד\"נ בבנותיהן שמראות דם לחכמים. ועוד מאחר שא\"ל קבלה שכ\"ה הפירוש בודאי. רק מדעת עצמן ע\"כ. לבם נוקפם. <b>עוד</b> נ\"ל דלק\"מ. אפי' אי נימא דלא מודו צדוקים בהכי. מ\"מ חייש להוציא מפיו שבועה לשקר. שהרי נשבע לשוא ולוקה. אע\"פ שאינו מחויב לקיימה. ותו מאן יימר דהצדוקין ס\"ל. אין נשבעין לעבור עד\"ת. דילמא משמע להו שבועה חלה לעבור על המצוה <b>וצריך</b> לדעת עוד. כי הצדוקים עם שפקרו בתורה שבע\"פ. שאינן נשמעים לחכמים. מ\"מ אין בהם מינות ע\"ז כלל. רק שוים הם בדבר אמונת האלהות. עם כל קהל עדת ישראל. באחדות וסלוק גשמות ובחיוב שמירת התורה עד העולם. אין הפרש בינינו וביניהם כלל. רק בבאורי קצת פרטי מצות. הם מחולקים. ועיין עוד מזה בס' שבירת לוחות האון ש\"ת.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומכין לפניו באצבע צרדה. </b>אע\"ג דכה\"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ\"ה דביצה [דף ל\"ו ע\"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש\"כ לעיל משנה א' בס\"ד, שוב מצאתי לבמג\"א ז\"ל (סי' של\"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ\"ד ברור כמש\"כ, ונפק\"מ לדינא דלהדיוט כה\"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ\"ל: ",
+                "<b>והפג אחת על הרצפה. </b>מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב\"ם ז\"ל בחבורו. גם התי\"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>צ\"ל </b>כאן מ\"ש בהשמטת לח\"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ\"ש. נ\"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ\"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ\"ד פ\"ה דסוכה (ועיין מ\"ש בס\"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) <b>ונ\"מ</b> לדינא. דלהדיוט כה\"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ\"ל. <b>חזרתי</b> ועיינתי בב\"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת\"ל. וכיוונתי לדעת הרב\"י. שדחה דברי בת\"ה בזה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. </b>כתב תי\"ט פי' לכל הכהנים כפירש\"י. והטעם לפי שא\"א להפיס באצבעות בין שנים לבד. עכ\"ל: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך טעם לדבר. האם לא יכלו להטיל גורל בין השנים השוים. והלא שאול ויהונתן בנו הפילו גורלות בין שניהם לבדם. (ובסוכה דנה\"ב אטו ב' משמרות לאו אפוסי בעי) אלא שי\"ל בדוחק שלא רצו אלא בפייס זה דווקא. לפי שהגורל בין שנים אינו מוציא מידי הרהור. כאמרם ז\"ל שאמר עכן ליהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר שני גדולי הדור כו'.   כדאיתא בגמרא דפרק נגמר הדין [דף מ\"ג ע\"ב] (ובכהנים חיישינן טפי דלא ליתו לאינצויי דכתיב ועמך כמריבי כהן ובפייס אין להם מקום להרהר וק\"ל. ולכן נקרא פייס שמפייס דעת המפיסין. ושני משמרות שהיו מפיסין לעצמן בפרי החג כנז'. צ\"ל דלאו דווקא אלא גורל הטילו. ושאני התם דלא אפשר): ",
+                "<b>אבל </b>אין צורך שהדין כך אפי' בגורל כשלא זכה א' מהשנים. אין להם זכות יותר מהאחרי'. אלא חזרו כולם בשוה. כדקיי\"ל גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממד\"ה. דבטלה חלוקה ודוק. דבעינן שלא יהא שום קלקול בגורל. ומכאן סמכו האחרונים ז\"ל לפסוק כן בגורל בין בדבר ממון או זולת כגון בקדיש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה פייסות היו שם. </b>הביא בתי\"ט דברי הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמותיו (ברם זכור לטוב הוא האיש אשר נתן נפשו על דברי הקדמונים והוא התחיל גם במצוה זו וגמר אותה לדעתי. זאת לו חלף עבודתו כי טרח מאד להליץ בעד רבים ועצומים גדולי החכמים. מכת קודמים ודן אותן לזכות בדבריו הנעימים. על כן גדל והעשיר. יגע ומצא דברי חפץ תקצר הלשון בשבחם וישחו כל בנות השיר) שכ' לאשר ולקיים שטת בעלי הקרובות שהושגו מבעל המאור על שהכניסו הפייסות בסדר יוה\"כ. וכתב הרב הנז' לפי מה דקיי\"ל כר\"ע בחלבי שבת שאין קריבין ביוה\"כ [שבת דף קי\"ד ע\"א] נ\"ל ליישב בד\"א דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכ\"ג עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>מלבד שלא נתיישב בזה שלא זהו הפייס הרביעי השנוי במשנתינו. עוד יקשה עליו אם העבודה היא הושטת האיברים. אינה כשרה אלא בכ\"ג. שהרי עבודת יום היא. וכדאמרינן במירוק יכול לא מירק יהא פסול. הויא לה עבודה באחר. ואי לאו עבודה היא. וכן נראה שאיננה עבודה ולא ממכשירי עבודה. א\"כ לא תיבעי פייס ודוק: ",
+                "<b>והרמב\"ן </b>לא נתן פייס אלא לעבודה שא\"א מבלעדה. (ואע\"ג דגם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא. מ\"מ הולכה שלא ברגל. מסקינן פ\"ק דזבחים דלאו עבודה היא וכשרה בזר ומחשבה נמי לא פסלה בה) ואף שהיא מכשיר בלבד. אבל הושטה אינה כי אם להראות כבודו וגדולתו של כ\"ג. ואינה עבודה כלל גם לא ממכשיריה. שאיננה אלא הושטה כשמה. בלי שום הולכה ותנועה ברגל. ואינה אלא כמעשה אצטבא (דפרק הוציאו לו ועיין זבחים דף י\"ד וט\"ו) דוק. וזה ברור: ",
+                "<b>ולענין </b>הקושיא שהקשה בתי\"ט לשיטתו של הרמב\"ן בפייס הרביעי שהיא העלאת איברים דערב יוה\"כ. דהא לא קיי\"ל הכי. אלא כר\"ע דחלבי שבת אינן קרבין ביוה\"כ. נלע\"ד ליישב ולקיים עדיין דעת הרמב\"ן. דאפ\"ה היו מפיסין להעלותן מן הכבש למזבח. שהיו צריכין עכ\"פ להעלותן לראשו של מזבח. כדי שלא יפסלו בלינה. כדאי' בגמרא (דף מ\"ו) דאליבא דרבנן סודרן על גבי מזבח. דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח. ומי שזכה בהעלאה זכה גם בהקטרתן ודוק. מעתה נתקיימו דברי הרמב\"ן ז\"ל ואין צורך לזוז מהן: ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע דהא דקאמר הרמב\"ן ז\"ל דפייס השני לדישון מנורה הוה. אע\"ג דתנן במכילתין נכנס להקטיר ולהטיב הנרות. כבר פירשה הרמב\"ן גופיה דפייס היה לדישון. שהוא הסרת השמן והפתילות הישנים וקינוח הבזיכין. והטבה דכ\"ג היא נתינת שמן ופתילות חדשים. בשחר. ובין הערבים מדליקן. ולשיטת הרמב\"ם ז\"ל בהטבה דשחר שהיא היתה כמו כן הדלקה. פשיטא דאתי שפיר: ",
+                "<b>ומדברי </b>התו' בפ\"ק גבי כל שבעת הימים שכ\"ג מקריב ומקטיר ומטיב נרות. למדנו עוד לחלק ביניהם. שכתבו שם שלא היה כ\"ג מטיב כי אם שתי נרות שהן גמר עבודה. משא\"כ הטבת חמש נרות לא היתה בכ\"ג. וכבר ידעת ממ\"ש לעיל פ\"א מ\"ב בס\"ד. שהיא היתה להתלמד במה שמוטל עליו לעשותו ביוה\"כ. א\"כ ביוה\"כ נמי לא עביד אלא הטבה דשתי נרות. והשתא דאתינן להכי אפי' תימא דישון נמי בכ\"ג הוה. דהטבה כולל גם הדישון. אפ\"ה לק\"מ דפייס הוה לה' נרות: ",
+                "<b>וזה הפייס הראשון. </b>וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן. הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין כי היכי דניתו וניפייסו גמרא. והיינו שני גזירין של שחר. דשל בין הערבים היו בשני כהנים: ",
+                "<b>וכתב </b>הכ\"מ בשם הריטב\"א שהזוכה בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני עכ\"ל. משמע ליה דבדידיה תליא לזכות בו לכל מי שירצה הוא. ויותר נראה שכבר זכה בו ג\"כ בבוקר. זה שאצלו הסמוך לו בפייס הראשון. וכמו שאבאר עוד בעזה\"י: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנא ליה להריטב\"א הא. דאין לומר דמר' יהודה דבגמרא קגמר לה. דשמעינן ליה לר\"י כהן הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. דהא לא דמי ולא אתיא לא כר\"י ולא כת\"ק דידיה. דאי אליבא דר\"י אע\"ג דלא בעי פייס למחתה. מ\"מ לאו בדידיה דכהן תליא מילתא: ",
+                "<b>איברא </b>לא אתי ר\"י למימר אלא לאפוקי דלא ניבעי פייס בפני עצמה. קמ\"ל דבפייס הג' זכה זה שעמו במחתה. וכפירש\"י דהיינו זה שבימין הזוכה בקטורת. וכדרך שאמרו בכהן שזכה בתמיד ששנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עמו. ומ\"ש אומר לזה שעמו. היינו שרגיל לומר כך משום דחדא עבודה היא. וצריכין הן זה לזה. אבל לא שיהא לזה שזכה בקטורת. שום יפוי כח וזכות במחתה ליתנה למי שירצה. אלא דווקא זה שעמו בסמוך לו בפייס. זכה בה על כרחו: ",
+                "<b>ותו </b>תיקשי אדמסייעית ליה מר\"י. תותביה לריטב\"א מת\"ק דפליג. ס\"ל דגם למחתה היו מפיסין בפני עצמה. כל שכן שאין כחו של הזוכה בתרומת הדשן יפה. לשיזכה לאחרים בגזירין. א\"כ מהיכא יליף לה הריטב\"א. דילמא ברייתא אשכח: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' לחד פירושא אליבא דר\"י לא היה שום זכייה במחתה. אלא משמע קצת להתו' דבכהן הזוכה בקטורת בדידיה לחוד תליא לזכות למי שירצה. אלא שאינו רגיל לשנותו מזה שעמו משום איבה. ואין פירושם ז\"ל מוכרח מהא דכתיבנא. וממ\"ש עוד בעזה\"י לפנינו במ\"ד ע\"ש. ופירוש התו' הנז' הוא אליבא דר\"י. ברם לת\"ק ודאי איכא זכייה במחתה: ",
+                "<b>ותו </b>הא לא דמיא דהתם היינו טעמא דמחתה משום דחדא עבודה היא. אבל הכא אפי' לר\"י טפי אית לן למיחש לאיבה ולניצויי. ולא נייפה כחו של זה. אלא ודאי מסתברא כדפרישית דכהן הסמוך לימינו של הזוכה בהרמה בפייס ראשון. הוא נמשך עמו לזכות בעץ שני של בין הערבים. ושמא גם דעת הריטב\"א כן ולהאי חבירו קרי ליה. אלא שלא ביאר דבריו ומעתה נתבארו. וכל שכן שתנוח בו דעתינו אם כיווננו שמועתנו לדעתו ז\"ל: ",
+                "<b>ומצאתי </b>לתו' שטה אחרת מי הזוכה בגזירין של ערב (עיין בגמ' דף כ\"ו.) ד\"ה אלא כהן שזכה. ובאמת מה שכתבו לדוחק אינו רחוק כל כך. והתירוץ השני שכתבו שם נוטה לדברינו ממש. שכבר זכה מי שזכה בשני גזירין בפייס הבוקר. אלא שנטו במקצת במה שכתבו שזכה ע\"י פייס השני. וצ\"ע מה דחקם לומר כן. ולמה לא ע\"י פייס הראשון כמו שכתבנו. ועכ\"פ גם מדבריהם נזדכה הזוכה בגזירין ע\"י פייס לא לרצון חבירו. ונתחזקה דעתינו בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ארבעה. לדעתי. נ\"ב (עם שיש לדקדק בדבריו. אם במה שרצה להוכיח. שתרומת הדשן אינה בכ\"ג. שאם לא כן. כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל. <b>זו</b> אינה הוכחה. דהא קיי\"ל כרבי. דלינה פוסלת בקדוש. ומסתמא גם בטבילה. וכי לא כל שכן הוא. והשתא הכא בי\"כ דתרמינן בחצות. פשיטא דלאורה טעון קדוש וטבילה שנית. ועוד שכבר פירש לחול. שהרי ודאי בחול היה קודם שחיטת התמיד כדאיתא. <b>גם</b> מ\"ש במשום חולשא דכ\"ג. הוא דוחק גדול. כמעט נעדר הבנה. כי מה תועיל הקדמת תה\"ד. להאריך היום. הלא בהאיר המזרח. היה שוחט התמיד לעולם. וזה יוכל לעשותו בכל אופן. ואין תה\"ד של כל יום. מונעת. וקודם זה לא אפשר. (שוב נזדמן לידי פירוש תמיד מיוחס לראב\"ד (ואיננו לו. אלא אחד מרבותינו האשכנזים. או הצרפתים) ובו נתיישב זה קצת) מ\"מ שאר הראיות נכוחות ונאמנות. <b>גם</b> יש לו סעד ממ\"ש ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה וק\"ל. <b>אך</b> האחרונה קשה. ובגמר דבריו נתפס במ\"כ. כמש\"ל בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ לזוז מהן. נ\"ב. כך אמרתי בילדותי. <b>אבל</b> כשנכנסתי בימי בינה ת\"ל. עמדתי משתאה משתומם על המראה. נלאיתי כלכל דברי הרמב\"ן ז\"ל. כי מלבד שהכניס עצמו במחלוקת ר\"ע ור\"י. עוד דחק עצמו מאד לעבור במשעול צר. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. במאי מיירי. אי באותן שעלו ונעשו לחמו של מזבח. מי שייך בהו פייס. הרי הם בראשו של מזבח. ואם באותן שנותרו למטה. הדר אתאן לפלוגתא. אם לינה מועלת בהן. ואיכא מ\"ד. אפילו בחול. אינו חוזר ומעלן. עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ק דברכות. ואיך יפיסו בי\"ט על קרבן של חול. <b>ועוד</b> תמה על עצמך. מה מקום לפייס בכאן. הלא כבר הפיסו על זאת מאתמול. וכי מפיסין היום. וחוזרין ומפיסין מחר. על אותה עבודה עצמה. כזה לא שמענו מעולם. חי נפשי אפילו אמרה יב\"ן לא נכנסה באזני. <b>אבל </b>לענ\"ד אין צורך לכל הטורח הלז. ודרך טובה ורחבה לפנינו. שבודאי היה גם פייס רביעי כדרכו בכל יום. והיינו להעלאת איברי תמיד של בין הערבים. אע\"ג דבהדיא תנן נכנס להקטיר ולהקריב האיברים. בשל שחר לחוד הוא. אבל בשל ערב. לא תנן. והוה קשיא לן טובא. והשתא ניחא טפי. דמתניתין נמי דיקא דלא תני להו בהדיא. משום דשאנו. דליתינהו בכ\"ג. <b>והטעם</b> ברור. משום דלאו עבודות יום נינהו. ולא ק\"ו הוא מדשון מזבח ומנורה. דאע\"ג דאינן נעשות אלא ביום. כשרות בכהן הדיוט. מטעם שכשרות בלילה. כ\"ש באיברי תמיד. דלכתחלה בלילה קרבי. <b>והא</b> דתנן קטורת של בה\"ע בין איברים לנסכין. וקטורת לא סגיא דלאו כ\"ג. מוקי נפשיה באיברי מוספין. ותו לא מידי. <b>ופלא</b> גדול שנתחבט הרמב\"ן ז\"ל בכך. על זה סמכתי וכך קבעתי בסדר עבודה שלנו בשער העליון. ברוך אל עליון לאל גומר עלי. ה' יגמור בעדי מעשה ידיו אל ירף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שוחט. </b>כתב הרע\"ב מי שיכלה בו החשבון הוא זורק כו'. והסמוך לו שוחט. אע\"פ ששחיטה קודמת כו' מ\"מ זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה והסמוך לו בשחיטה עכ\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>ע\"ז מאד מאין יצא לו. דממתניתין דהכא ודתמיד לא מוכחי הכין. והרמב\"ם ז\"ל בהל' תמ\"ו פ\"ד ביאר ביותר כמשמע פשוטה של משנתינו. שהראשון זוכה בשחיטה כו': ",
+                "<b>ותו </b>מוכח כוותיה דרמב\"ם. דעל כרחך לומר דתנא דידן דווקנא הוא. דנקיט קמא קמא ברישא בדווקא. מדאפיך ואקדים ברישא שחיטה וזריקה לדישון מזבח ומנורה. אע\"ג דהני קדמי בסדר עבודה. הא על כרחך אית לך למימר הא דאפכיה לסדריה. משום דניחא ליה למינקט   עיקרי העבודה ברישא. וכדכתב הרע\"ב גופיה בתמיד. ואי ס\"ד דזריקה עדיפא כדעת הרע\"ב. הו\"ל למיתנייה נמי מקמי שחיטה. איידי דחביבא. אע\"ג דקדמה. דחשוב חשוב קודם נשנה כאמור: ",
+                "<b>איברא </b>לפי מ\"ש המפרש בתמיד. לעולם לא תיפוך דאין הכי נמי שחיטה וזריקה מיהת קדמי בסדר עבודתן. לענין שהזוכה בהן זוכה בביקור התמיד ואם כן תנא כסדרן נקטינהו. ולא צריך לאפוכי מידי: ",
+                "<b>מי זורק. </b>כתב הכ\"מ בשם הריטב\"א ז\"ל הזורק. הוא מקטיר את האיברים. כדי שתיעשה עבודת הדם והאיברים בכהן אחד עכ\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנ\"ל דאיכא קפידא במילתא. ותא שמע תנן התם בזמן שכ\"ג רוצה הוא מקטיר אברים כמו ששנינו בתמיד. משמע אע\"ג דלא עביד עבודת הדם דמעיקרא. ואם איתא אטו משום כבודו דכ\"ג. ישתנה סדר העבודה במידי דתליא ביה כפרה. ולא ידענא אמאי לא נימא כפשטא. דאותן כהנים שזכו בהעלאת האיברים למזבח. הן עצמן המקטירים. דוגמא לדבר והוא אומר על המוגמר. אף על פי שאין מביאין אותו אלא לאחר סעודה. כדתנן בפ' כיצד מברכין [דף מ\"ב ע\"ב] ודוק: ",
+                "<b>הסולת. </b>עשרון בלול ברביעית הין שמן. והוא שלשה לוגין. עיין בגמרא דמכילתין פ\"ג. בסדר מערכה ובתו' שם. מאי טעמא מפסקי חביתין בין הסולת והיין. אע\"ג דשייכי להדדי. דתרווייהו נסכים מיקרו. ומ\"מ אין מעכבין זא\"ז כדאיתא פ' התכלת. ועמ\"ש בעזה\"י לקמן פ\"ג מ\"ד: ",
+                "<b>הגרה. </b>ז\"ל הרע\"ב מקום שהוא מעלה גרה הוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. והשיגו בתי\"ט והדין עמו שהכבד תלויה בדופן ימנית כדאיתא בתמיד: ",
+                "<b>ומה </b>שיכולתי להליץ קצת בעד הרע\"ב ז\"ל אומר. ולא אשתוק לגמרי עם שיהא קצת דוחק. כי הוא דבר שלא יתכן בהחלט. שיעלם מן המפרש מה שהוא בין עיניו. והוא עסוק בו. שגם בתמיד כך פירש כמו כאן. ועל כן אמרתי בחפזי שאין כוונתו שכך היתה קריבה הגרה עם הכבד. שא\"כ הי\"ל לבאר גם דין ב' צלעות רכות שמניח עמה כמו ששנינו שם. אלא לא רצה רק לפרש מלת גרה שהיא מלשון גרון וגרגרת שהוא הצואר כי מעלה גרה הוא. והוושט וגם הקנה שהריאה והלב והכבד תלויים בו הכל קרוי גרה. שבודאי אלו השלשה מחוברים כולם בקנה. כדאמרינן פרק אלו טרפות [דף מ\"ה ע\"ב] תלתא קני הוו חד פריש לריאה חד ללבא וחד לכבדא. הא קמן דהיינו רביתייהו. וכדתנן נמי בתמיד [דף ל\"א ע\"א] נטל את הסכין והפריש הריאה מן הכבד. הרי שהם מחוברים ע\"י הקנה המתפצל בהם. שעל ידו כל אלו נקראים בשם גרה. שהיא הגרגרת והוא שם משותף לקנה. וזה קודם שהפריש הריאה מן הכבד. אבל לא לומר שכך היתה קריבה. לפי שאח\"כ היו מפרישין את הכבד ממנה. ולא בא הרע\"ב כי אם לומר על מה נקראים איברים הללו בשם גרה. כך נ\"ל ליישב מעט וכשם שדנתיו לזכות כן ידינוני מהשמים לזכות זכרה לי אלהי לטובה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הפייס השני מי שוחט</b> נראה שכך היה פייס זה גם בשבת. <b>אע\"פ</b> ששחיטה כשרה בזרים. מ\"מ לכתחלה ודאי איכא קפידא שלא ישחוט זר. עמ\"ש בפ\"ד דקדושין בס\"ד. ורפ\"ג דזבחים. וכדשמעינן מעובדא דעלי ושמואל. דאע\"ג דלא בעי לאהדורי בתר כהן. כי לא שכיח מיד. מיהו בדאיתיה איהו קדים ודאי מתרי טעמי. וכיון דהכי הוא. פשיטא לי דלא שייך בפייס שני בשבת. דהא קיי\"ל שבת הותרה היא בצבור. כדאיתא ס\"פ טרף בקלפי. <b>ועפ\"ז </b>דברי הרא\"ש מדוייקים. שהשיגו אמ\"ה ז\"ל בספרו (סמ\"ד) מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם מאחר שראיתי זכות להרא\"ש. חובה עלי שלא לשתוק. עמ\"ש בתשובה שלי כ\"י בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חדשים לקטרת. </b>עמ\"ש בתי\"ט ובס' בה\"ז מ\"ד פ\"ד דמנחות: ",
+                "<b>ודע </b>דמתני' אתיא כר' יהודה דלית ליה פייס למחתה. אלא הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה. דאל\"ה נפישי להו פייסות. דהא תנן דלא כראב\"י כבגמרא. ואנן ד' פייסות תנן ותו לא: ",
+                "<b>ובזה </b>מתורץ מה שהקשו התוספות לעיל בגמ' (דף כ\"ה:) דדייקינן מדר\"י דלא לכל עבודה ועבודה הן מפיסין. כתבו ז\"ל תימה לייתי מת\"ק איפכא. והשתא לק\"מ דבעיא דילן ודאי אליבא דתנא דמתני' היא. דעל כרחך לא סבירא ליה כת\"ק דר\"י. דא\"כ נפישי להו פייסות וכדאמרן: ",
+                "<b>ושינויא </b>דהתו' התם דלא פליגי רבנן עליה דר\"י. אלא דלאו בדידיה תליא. ומ\"מ מודו דלא בעינן למחתה פייס בפ\"ע. אלא סבירא להו דזוכה במחתה מכח פייס השלישי שבבוקר (ואם כן תוקמה למתני' דהכא אפי' כרבנן) הוא דוחק. דאם כן אמאי קאמר תלמודא הכא ראב\"י לית ניה דר\"י הא אפי' כת\"ק דר\"י נמי לא ס\"ל. דא\"כ בצרי להו פייסות ודוק. אלא מיחוורתא כדאוקימנא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. </b>יחידי ובלא פייס רש\"י. כתב בתי\"ט וק\"ל אמאי לא חיישינן דאתו לנצויי ושיבואו לידי סכנה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דדווקא עבודת ציבור חביבא להו וחיישינן. אבל קרבנות יחיד שכיחי טובא ולא חביבי להו כולי האי. ובר מן דין נמי לא קשיא כלל. דנ\"ל באמת אפילו של יחיד דישראל כיון דזכה בהן המשמר. אין הכי נמי דבעו פייס. והכא במאי עסקינן בכהן העובד עבודת יחיד בקרבן שלו. דודאי ליכא למיחש למידי. דרחמנא זכי ליה בדיליה. כדילפינן [ב\"ק דף ק\"ט ע\"ב] מקרא דעבודתה ועורה שלו אפי' אינו מאנשי משמר. וכיון דלא קפדינן אפי' אאנשי משמר. שוב לא שייך כאן פייס בכה\"ג. כי מי יבקש את שאינו שלו. אטו בשופטני עסקינן. או בבעלי זרוע דחמסי ועבדי: ",
+                "<b>לכן </b>ברור הדבר שאין חששא כי אם בקרבנות צבור שכל אנשי משמר ראויין להן. על כן הוצרכו לפייס. ואשמעינן תנא אגב אורחיה. דאיכא קרבנות יחיד דליכא קפידא. מכל מקום לא כל קרבנות יחיד בכלל זה. דשל ישראל לענין זה הרי הן כקרבנות ציבור וטעונים פייס כנלע\"ד: ",
+                "<b>וראיה </b>לדברי ממ\"ש רש\"י ז\"ל בגמרא דריש מכילתין אהא דקאמר אלמודא דילמא פרישה דקרבנות. מי ידעינן הי כהן מתרמי. והלא אין עובדין אלא בפייס. ע\"ש שלכאורה דבריו סותרין משנתינו דאין פייס בקרבנות היחיד. ובמ\"ש נתיישב היטב. שאין ענין משנתינו אלא בקרבן יחיד דכהן עצמו. אבל דישראל הרי הן כקרבנות צבור לפייס. משום הני טעמי דלעיל. ודייקא נמי דקתני אם רצה ולא קתני כל כהן שירצה יקריב. אלא משום דבבעל הקרבן עצמו איירי: ",
+                "<b>עם </b>שאפשר לומר עוד לכאורה דהא דתנן אם רצה להקריב. פירושו שהמתחיל בעבודתן של קרבנות יחיד. אם רצה הוא גומרן בלי פייס. משא\"כ בקרבנות ציבור שאחד שוחט ואחר זורק וכו'. אבל לעולם היו מפיסין אף לקרבנות היחיד. ורק אחד בלבד זוכה בכל עבודות הקרבן של יחיד. ומתורץ ג\"כ מ\"ש בתי\"ט. וגם לשון רש\"י הנז' מיושב אעפ\"כ אינו מתקבל. גם לישנא דהרע\"ב לא משמע הכי וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר להם הממונה. </b>פירש הרע\"ב כרש\"י שהוא הסגן. והתו' במנחות דחו פי' זה עכ\"ל התי\"ט: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד שהרי גמרא ערוכה היא בפ\"ב דסנהדרין [דף י\"ט ע\"א] ש\"מ ממונה היינו סגן. ואי לאו לאסבורי לן בדדמי. לאגמורין דכל היכא דתנן ממונה סתמא היינו סגן. למאי נ\"מ קאמר תלמודא דש\"מ ממונה היינו סגן ודוק. ולא תיקשי מהא דאמרינן בגמ' דריש פ' משוח מלחמה. ע\"ש בתו' ותראה משם שהם ז\"ל מסכימים שם לפירש\"י דהכא. ודחיית התו' במנחות איני מבין. כי מה שכתבו מהירו' מדלא חשיב להך דהכא בהדי הנהו מילי דסגן. הרי על כרחך צריך שתאמר בלאו הכי דהירו' תני ושייר. דהא לא קחשיב נמי ההיא דסנהדרין דהממונה ממצעו. ושהוא הולך לימינו כשמנחם אחרים כו'. ולא מני התם דסגן בימינו אלא דגורלות דיוה\"כ. ותו שייר נמי הא דסגן מקבל ס\"ת ונותנו לכ\"ג דפ\"ז דמכילתין. משו\"ה ליכא למידק מניה מידי. דשייר נמי הך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתתיה בן שמואל </b>עמ\"ש רפ\"ה דשקלים בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שיטבול. ה' טבילות טובל כה\"ג וכולן בקודש חוץ מזו. </b>הביא בתי\"ט מהתו' בשם הירו' לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה אינו רשאי להכנס לעזרה בלא טבילה: ",
+                "<b>ומכאן </b>אני תמה על לשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' עי\"כ שכתב על טבילה זו הראשונה שרשאי לטבול בחול. ומפשט המשנה כאן נראה שהוא חיוב. כיון שאינו יכול ליכנס לעזרה עד שיטבול תחלה. (וכן יש לתמוה על לשון התו' הובא בתי\"ט בסמוך. שכתבו דסברא הוא שיטבול בחול כיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש ע\"כ). אולי אין כוונתו ז\"ל אלא לומר שאין הכתוב ורחץ בשרו במקום קדוש דמניה ילפינן שצריך לטבול בקודש. מחייבו גם בטבילה זו הראשונה במקום קדוש. (ועכ\"פ הך טבילה מעלה דרבנן בעלמא היא): ",
+                "<b>וגם </b>בגמרא דילן (דיט\"א) צל\"ע גדול בהא דאיתא התם דאי אמרת לשכת פרהדרין בצפון ואזיל לדרום וטביל. באיזה דרך הלך לו. אבל אמאי דסלקא אדעתין למימר דפרהדרין בדרום קאי. לא קשיא לי איך עמד שם בלי טבילה. די\"ל שהיתה פתוחה לחול כלשכת הגזית. ותדע שהרי היא היתה בית דירה לכ\"ג. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [גמ' ד' כ\"ה ע\"א]. וא\"כ איך ישב ושכב שם. וכן משמע ג\"כ מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל שאפי' לא היתה פתוחה אלא לעזרה. ונתקדשה קדושת עזרה. מ\"מ יש הפרש בין עזרה עצמה ללשכות שבה לענין זה. שאין ללשכות העזרה מעלה זו של טבילה לטהור הנכנס להם. שלא עשו מעלה זו כי אם לעזרה עצמה מקום הראוי לעבודה דווקא. דהכין דייקא מתניתין דלהכי תני לעבודה. אע\"ג דלא בעינן שיעבוד. כדאייתינן לעיל מהירו'. אלא על כרחך משום דמיהת עזרה דכשרה לעבודה בעינן. דאלת\"ה לעבודה למאי תני לה וניסמייה. והוא דבר ברור ונכון לע\"ד: ",
+                "<b>ומתיישב </b>גם לשון הרמב\"ם שנתקשינו בו למעלה באמרו שיכול לטבול בחול. דה\"ה בקודש על גג בית הפרוה נמי מצי טביל. אף זו הראשונה. דלענין זה אינה קדושה בקדושת עזרה. וא\"כ רשאי היה אלא שהכתוב לא חייבו בזו במקום קדוש. ומיהא עבדינן ליה היכירא בטבילה זו. דאע\"ג דרשאי לעשותה בקודש. לא היה טובל אלא בחול. ודייק לישניה דהרמב\"ם שפיר: ",
+                "<b>אלא </b>להך לישנא דפרהדרין בצפון קאי. ובעי מיזל לדרום לטבול טבילה ראשונה שעל שער המים. הא ודאי קשיא היאך הלך ועבר כל העזרה מצפון לדרום בלתי טבילה. ואין נראה לומר שהיה מקיף מחוץ לעזרה והולך לו בארוכה עד שמגיע לשער המים. דכולי האי ודאי לא מטרחינן ליה. אפילו למאי דבעינן למימר התם דעבדינן ליה טריחותא כדי שלא תזוח דעתו: ",
+                "<b>ועוד </b>תדע דטובא לא אטרחוה. דטבילה ראשונה על שער המים למה. למאי דלא חיישת לטירחא ופרהדרין בצפון קאי. לטבול בבית הטבילה שהיה שם בצפונה של עזרה. במערבית דרומית של בית המוקד כמו ששנינו בתמיד משם יורדין לבית הטבילה. שהוא מתוקן לטבילת השומרים. אלא ודאי לפי שהוא צריך לירד למסיבה ולילך בארוכה. במחילה ההיא שתחת העזרה כדאיתא פ\"ק דמדות. לא רצו להטריחו כל כך. ואולי י\"ל מחילה היתה שם שיכולין לילך ביושר מצפון לדרום. או כעין גזוזטרא ועלייה היה בנוי בגובה אויר העזרה שדרך שם יכול לילך הכ\"ג לטבילה של חול. ועליות ומחילות לא נתקדשו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ס\"פ </b>לע\"ד. נ\"ב (בדעת הירושלמי. <b>אמנם</b> תמיהא לי טובא דלא אשתמיט תלמודא דידן לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה איפכא שמעינן בגמרא רפ\"ב דזבחים (דיט\"ב) דלביאה ריקנית. לא צריך קדוש. ולא אשכחן נמי להר\"מ דחייש להך דהירו' בחבורו. ובה\"ל ביאת מקדש העתיק משנתנו כצורתה. ועזב זה התוספת של הירושלמי. ש\"מ דלא חש ליה. וס\"ל דפליג אתלמודין. ואי הכי לא קשיא עליה מידי).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>פשט ירד וטבל. </b>ור' מאיר פליג נמי בהא. ומצריך תרי קידושי ללבישה עיין מ\"ו דלקמן. ונטר תנא מלאשמועינן פלוגתייהו. דר\"מ ורבנן עד התם. דאתי לעיקר עבודת היום: ",
+                "<b>קידש ידיו ורגליו. </b>פירש\"י וכן הרע\"ב ז\"ל מן הכיור. והשיג עליהם בתי\"ט וכתב ז\"ל ולא דייקא דהתנן לקמן והיום מן הקיתון של זהב. ולכאורה תימה גדולה היא וקשה עלי להחליט המאמר שיהא טעות בדבר משנה. ח\"ו לאבות העולם אבירי הפרשנים שיטעו בכך. והוא דבר שגור דאיתא במכילתין. לכן חוששני מחטאת אם לא אטרח בישוב דבריהם: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי בזה דאיברא שמעתיה דמרן רש\"י ז\"ל דייקא טפי. ועל כרחנו הוצרכנו כאן. לפירושו הלז. עם שנראה לפום ריהטא הוא יתר לגמרי. דמאי אשמעינן. ולא כתב דבר לבטלה ללמד לתינוקות אשר לא ידעו עדיין הכתוב שמקדשין מן הכיור. וכבר פירש כן גם למעלה במ\"ב ולא היה צריך לשנותו. אלא ודאי בכוונה כתב דבר זה להשמר מפירושו של בתי\"ט. ולהוציא מלב הסוברים שאף זו בקיתון של זהב. מאחר שנשתנה יוה\"כ לענין הקידוש מהקיתון. דהא ליתא: ",
+                "<b>וטעמא </b>מאי נראה לי משום דכמו שמשונה טבילה ראשונה מכל טבילות היום. שהן בקודש והיא בחול. דאע\"ג דיכול לעשותה בקודש כדכתבינן לעיל. אפ\"ה עבדי ליה היכירא בראשונה. לפי שאינה לצורך חובת היום. תקנו שלא ישנה בה ממה שנוהג כל השנה. ולהודיע חיבת חובת היום להראות שינוי טבילותיו ביחוד. לכן מטעם זה גם הקידוש נשתנה. וקידוש ראשון בחול אי אפשר כמו שנאמר בסמוך. ואוקמוהו נמי במילתיה לקדש קידוש ראשון מן הכיור. כדרך קידושו בכל השנה להבחין בין עבודת היום וזולתו: ",
+                "<b>וגם </b>אפשר לומר כדי שלא יטעו להביא לו בגדי לבן מיד בפעם הראשון מתוך שכבר פירסו סדין של בוץ בינו לבין העם לכדי שיכיר. ואחר זה לא היה צריך כל כך היכר וסימן לשלא יטעה: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל כיון דקיתון של זהב היום אינו אלא להראות חשיבותו וגדולתו של כ\"ג אין נכון שהוא ילך אחריו שאין כבודו בכך. אלא כשהוא כבר בעזרה. שיכולין להביא הקיתון אליו לקדש מיד. באופן שלא יצטרך לטרוח ולילך אל הכיור. דמשו\"ה מקדש מהקיתון. ואיך ילך הוא ויחזר אחריו. וכדרך ששנינו הביאו לו בגדי לבן הביאו לו את התמיד. ולא שיהא הוא מחזר אחריהם. ועל כן הגון הדבר לומר שקידוש ראשון לא היה מקיתון. לפי שלהביאו אצל כ\"ג למקום שהוא עכשיו בשעת לבישה לא אפשר. שלשכתו בחול היתה כמ\"ש לעיל. ולאו מתניתין היא וכולן אין מקדשין אלא בקודש. וכיון שאין המים מקודש' בקיתון חוץ לעזרה. איך אפשר לו לקדש שם. והכי איתא נמי בהדיא בתלמודין רפ\"ב דזבחים [ד' כ' ע\"ב] קידש בכלי שרת בחוץ ועבד עבודתו פסולה. שאפילו נתקדשו המים בפנים איפסילו להו ביוצא. וכיון דלא סגי דלא בעי מיתי לעזרה בשביל הקידוש אין זה כבודו. ולפיכך אין באה לו להשתמש בו אלא כשכבר עובד בעזרה. שמוצא הקיתון מזומן לפניו ומובא אליו. משא\"כ כשבא מהחוץ אל העזרה לקדש: ",
+                "<b>ועוד </b>אפשר לומר בזה וקרוב לשמוע שאם תאמר גם בראשון מקדש מן הקיתון. יש לחוש מתוך גודל מעלתו וחשיבותו של כ\"ג. שמא יוציאו הקיתון מן העזרה להביאו אל מקום חול. ללשכה שהוא שם הכ\"ג עתה. כדי שלא להטריחו. ונמצא שאין קידושו כלום ועבודתו פסולה. ואיך שיהא הנה כל עיקר מציאות הקיתון שבו ביום חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו דדוקא לעבודת היום בלבד הוא בא: ",
+                "<b>וששנינו </b>והיום מן הקיתון. היינו לעבודת היום. כדרך שאמרו [ד' ל\"ב ע\"ב] כל עבודות היום. אינן כשרות אלא בו. ואעפ\"כ הוציאו מכללן. קצת עבודות שהיו להן פייס. כמ\"ש לעיל פ\"ב: ",
+                "<b>עוד </b>אפשר לי לחפש זכות למאיר עינינו רש\"י ז\"ל. ולומר שאע\"פ שביוה\"כ כ\"ג מקדש מן הקיתון מ\"מ היו לוקחין המים מן הכיור. דקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו. ובהכי לא עקרינן לקרא מפשטיה לגמרי. (כדאמרינן גבי קנס דיתומה) כדבעינן למיעבד ליה יקרא לכ\"ג ע\"י הקיתון. וכן נראה ג\"כ מדבעינן מים בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים: ",
+                "<b>ולא </b>מסתברא למימר דכי מרבינן שאר כלי שרת לקידוש. דכוותיה מרבינן. ר\"ל נמי כה\"ג דווקא דהיינו במחזוק מים הרבה כשיעור הנ\"ל. דאין נראה שיהא הקיתון מחזיק כל כך מים. שהוא כלי קטן כדתנן בכלים [פ' י\"ד משנה א'] קתונות כדי לקבל פרוטות. אלא ע\"כ לא קפיד קרא אמים דמקדש מהם. אלא שיהיו מקודשין כשיעור כדי לקדש בהם ד' כהנים. ואפילו פירשו מהם לכלי שרת אחר. ואין בו אלא כדו קידוש לאחד. הקידוש כשר. ובהכי מיתוקם קרא שפיר. ועל כרחך צ\"ל כן אליבא דר\"י דאית ליה כל יום כ\"ג מקדש מהקיתון. והיכי מקיים ר\"י קרא דורחצו ממו משה אהרן ובניו. ואין סברא לומר דלר\"י איצטריך קרא לאשמועינן דמהכיור אין מקדשין אלא א\"כ יש בו כדי לקדש ד' כהנים. ולעולם כשמקדש מקיתון לא בעי שיעורא כלל. ולא דליתו ממי הכיור דנפישי. דאי הכי מנא ליה לר\"י קיתון כלל. דילמא לא אכשר רחמנא אלא מי כיור דווקא. ודוק. את כל זה ראיתי ונתון את לבי להעמיד דברי רבינו מאור הגולה ז\"ל. בדרכים שונים כולם נכוחים למבין וישרים. וכמה יש להעמיק בדברי הראשונים ז\"ל בטרם נשליכם אחר גווינו. וכ\"ש בדברי אבי המפרשים ז\"ל שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ורוכב שמים בעזרו יראנו בעבודת בית הבחירה ונדע האמת. ואיך שיהיה אני אמרתי לא לריק יגעתי. להעיר אוזן המעיין בכמה פנים שונים. אף אם אינן מכריחות אותו. על פני עקשותו. מ\"מ לא נמנעתי מלהורות דרך תשובה לטענה. ונבון תחבולות יקנה. להשיב חמת משיגי גבול היושבים ראשונה בפירוש המשנה: ",
+                "<b>הביאו לו את התמיד. </b>אע\"פ שעד כאן בחול היה הכ\"ג. כבר בא לו לעזרה לעבוד עבודה אחר טבילה. ",
+                "<b>ודילמא </b>נקיט הך לישנא לאשמועי' דלא היה נשחט בו ביום על קרן מערבית צפונית. על טבעת שנייה כדרכו בכל יום בשחר. דמשו\"ה תני הביאו לו את התמיד. לא שהיה הולך אחריו לבית המטבחיים כסידורו של תמיד בכל יום. אלא מביאין אותו אצל כ\"ג. בין אולם ולמזבח כמו בפרו דלקמן. וילמד סתום מן המפורש. והכי נמי מסתברא לכאורה דהא חד טעמא הוא דשייך בתרווייהו. דהיינו משום חולשא דכ\"ג כדאמרינן בפרו. ומ\"ט לא נימא בתמיד נמי כה\"ג. והא דלא פריש הכי גבי תמיד ברישא. היינו משום דעבודת היום חביבא ליה. וניחא ליה טפי לפרושי בה כל מה דצריך. (כדאשכחן בדוכתי טובא) וניגמר מנה לעבודה שאינה מחמת היום כנלע\"ד: ",
+                "<b>אבל </b>אין נראה כן בדעת הרמב\"ם ז\"ל שאין דרכו לסתום אלא לפרש בכיוצא בזה. ומדשתיק בסידורא דיומא בחיבורו. ומסתם קסתים בעבודת התמיד של יוה\"כ שהוא כסדרו של כל השנה. כלשונו פ\"ד מהלכות עיוה\"כ. ולא מפליג בשחיטתו דתמיד ולא מידי. שמע מנה בהדיא דס\"ל גם במקום שחיטה דתמיד לא משנינן מידי משאר יומי. ונשחט גם היום כדינו. של שחר על קרן מערבית צפונית. ושל ערב על מזרחית צפונית ובטבעת שנייה. וצ\"ע אי קרא דליום דמני' ילפינן לשחיטת התמיד נגד השמש לעיכובא הוא. וקצת לא משמע הכי: ",
+                "<b>פירוש </b>טבעת שנייה עיין ברש\"י בגמרא דפרק שני שעירי ובתי\"ט פ\"ד דתמיד באורך: ",
+                "<b>קבל את הדם. </b>במזרק. וזרקו כמצותו במזרק שתי זריקות. על שתי זויות המזבח באלכסון. מחצי המזבח ולמטה. אחת על קרן מזרחית צפונית. ואחת על קרן מערבית דרומית. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן. שיהיה הדם מקיף על הזוית כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. עד כאן לשון הזהב מהרמב\"ם פ\"ה ממעשה הקרבנות: ",
+                "<b>ואת האיברים ואת החביתין. </b>תימה דלא תנן והסולת עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>והוא </b>דבר פשוט לדעתי הקלה. (עם שבאמת לפום ריהטא גם בעיני יפלא. ועמדתי עליו אחר עיון. ובשכר טרחי ועמלי האירו עיני מן השמים. על דבר אמת הנמצא למבקשיו עשרת מונים. ומחפשיו כמטמונים. שכן נאה לתנא. ולשונו מרפא לעצם הבנת הענינים הנרמזים בלשונו הברור והמקוצר במקומות. לצורך ולטעמי' רשומים) דחביתין בלי ספק שם כולל (בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה) גם למנחת נסכים של תמיד. ששניהם שוין בעשרון סולת ושמנו. ונקראי' על שם כלי השרת שהיא המחבת. ולכתחלה מערבין אותן. אע\"ג דבהעלאה היו חולקין אותן. משום ברוב עם הדרך מלך. ומשום דנפיש במשוי ואיכא טירחא יתירה. לכן הוצרכו לשני כהנים. אבל בהקרבה מתערבין ונקטרין יחד: ",
+                "<b>ואתיא </b>כהא דתנן פ\"ט דמנחות [ד' פ\"ט ע\"א] מערבין נסכי כבשים בנסכי כבשים (דשוין נינהו) של יחיד בשל צבור (והכי נמי. אף על גב דחביתי כ\"ג דיחיד נינהו. אפ\"ה מערבין אותן עם של צבור. ולכתחלה שפיר דמי כדדייק לישנא דמערבין. וגם ר\"י דפ\"ג דמנחות כה\"ג מודה): ",
+                "<b>וכן </b>היין דתנן בתר הכי במתניתין גם הוא שם כולל ליין של חביתין ושל צבור. ותדע שהרי אינו קרב עם המנחה. כאותה ששנינו פרק י\"ב דמנחות [ד' ק\"ד ע\"ב]ביין שכן קרב חובתו בפני עצמו. א\"כ אינו נכלל בחביתין. וצריך לומר שנכלל ביין השנוי בסוף. ומאותו טעם הנז' בעצמו כך יפה לו. לפי שגם היינות של נסכים ושל חביתין היו מתערבין. דהכי נמי קיי\"ל ביין דנסכים שוים. וילמד סתום מהמפורש דגלי יין אחביתין. דפירושו נמי חביתין של שני עשרונות: ",
+                "<b>והיין. </b>הוצרך לפורטו לטעם שאמרנו. לפי שאינו קרב עם הסולת. ואינו נקרא בשם חביתין מחמת זה. להיותו קרב חובתו בפני עצמו. אבל לסולת. שם אחד הוא לשניהם. כמו ששם יין אחד הוא להם. וזה דבר ברור מאד בעזה\"י. ועיין בסמוך מ\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין איברים לנסכים. </b>כאן נסכים שם כולל. למנחה. לחביתין. ונסכיהם. דזימנין מלת נסכים כיילא כל הני. דכולהו נסכים מיקרו. ומעשה המנחה והחביתין שוה. כדפרישנא לעיל. ע\"כ שניהם נכנסין בשם נסכים. ועיין פ\"ז: ",
+                "<b>אם היה כ\"ג זקן כו' מחמין לו חמין </b>דייקינא בחי' דווקא כה\"ג מדוחק התירו. אבל בבריא לכתחלה לא. [עיין תוס' סוכה ד' נ' ע\"א ד\"ה שאינו] דשבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולרש\"י דל\"ג בגמרא הא דמשום שבות. צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במילתא. דלא שרינן אלא מדוחק ובקושי כה\"ג. משום דלכתחלה לא אריך לטבול בחמין. אפילו פושרין משום גזירת מרחצאות. למאן דאית ליה הכי. ועמ\"ש בחידושי שם ביררתי ענין זה בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם היה כ\"ג זקן</b> צ\"ע מאי שיאטיה הכא. <b>ושמא </b>י\"ל בזה. שלא הותר דבר זה אלא במקדש דווקא. מטעם שאמרו. שאין שבות במקדש. משו\"ה לא תני לה לעיל מ\"ג. דבחול היתה אותה טבילה. וע\"כ היה צריך להתאזר כח וגבורה. לכוף טבעו ולהכריח אסטניסותו בטבילה ראשונה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. משא\"כ עכשיו שבא אל הקודש. שלא חלה עליו גזרת שבות לשום דבר. לא ראו להטריחו בחנם. ואין לו לסמוך על הנס. דשכיח היזיקא באדם זקן וחלוש. אם יטבול כמה פעמים ביום אחד בצונן. לכן כראוי הקדים כאן מעשה החמין להפשירן שקודם בהכרח למעשה הטבילה. שרוצה לשנות מיד. ודומה שהוא דבר הגון. ומסייע לגרסת התוספות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו משל צבור. </b>כתב תי\"ט וממשנה זו למד הרמב\"ם דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. וס\"ל דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כהן הדיוט לענין זה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואינה </b>ראיה גמורה דאיכא למימר דווקא כ\"ג ביוה\"כ שעובד רק עבודת צבור. הוא דבגדיו באין משל צבור. דלעבודת צבור פשוט דצרכי קרבן כקרבן דמי. ואפילו שומרי ספיחים בשביעית לעומר. נוטלין שכרן מן התרומה. כדאיתא רפ\"ד דשקלים (ועיין בגמרא דר\"פ שני דייני [ד' ק\"ו]) ואם איתא דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כ\"ה לענין זה. מהתם שמעינן לה. ואין צורך לדקדק ממשנתינו זו שהדבר מוכרח במקומו: ",
+                "<b>אבל </b>נ\"ל שממה שאמרו בגמ' כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור יפה. ש\"מ דכל בגדי כהונ' ואפי לצורך עבודת יחיד. ודכוותייהו בגדי כהן הדיוט. ודאי לא גרעי מכתונת דעובד בה עבודת יחיד. דהא עבדי בהו נמי עבודת צבור כל יומא. בתמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור כל השנה. עיקר מצותן משל צבור. וקמ\"ל דמתנדב נמי משלו ומוסרה לצבור. ויוצא בה אליבא דמ\"ד מתנדב שומר חנם כדאיתא בשקלים [פ' ד' משנה א']. ומצאתי ג\"כ בתו' שהביאו ת\"כ דדריש מדכתיב בגדי קודש לומר שצריכין להיות משל קודש: ",
+                "<b>והא </b>דנקיט תלמודא עבודת יחיד. נ\"ל דלאו למעוטי עבודת צבור. דהא על כרחך הך מימרא אליבא דר' יוסי מיתוקמא. דאית ליה מתנדב. (וכדמוקים בירו' לעצי מערכה דבאין נדבה. כמ\"ש בתי\"ט לעיל. איברא לשינויא דשאני לן בין קרבן עצמו למכשירי קרבן. איכא למימר הכא נמי דאתיא כי כולי עלמא) וא\"כ מאי שנא בגדי כהונה מקרבנות עצמן. אלא רבותא אשמעי' דבקרבנות עצמן פשיטא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם לצבור יפה. מאחר שהדבר ידוע שצריכין להיות משל צבור. אבל בעבודת יחיד מהו דתימא ליחוש דילמא לא ימסור יפה יפה קמ\"ל ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פרו </b>משלו הוא מביאו. לא משל צבור כעולת העם. <b>ופר</b> העולה ושאר המוספין. כבר עשאם עם תמיד של שחר. כמדת ר\"ע מ\"ג פ\"ז דמכלתין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השם </b>עתי\"ט שכתב ומדתנן לפני ה' תטהרו. ש\"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי. ותסייע לסברת הרי\"ץ ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי סייעתא. אינהו נמי בגירסא הוו קמיפלגי. וקצת משמע מלשון הריצא\"ג גופיה. דמודה לרס\"ג. דלכתחלה שפיר טפי למעבד כוותיה. ולא פליג עליה אלא בדיעבד. <b>ולפ\"ז</b> צ\"ל דגרסת משנתנו כך היא שומה בפיהם ז\"ל מאז. ובספרינו מאן מפיס. אחר שקיצרו בלשון הכתוב ולא סיימוהו כלל. <b>איברא </b>מסתברא דשפיר דמי לתפוס לשון הכתוב. כמו שהוא דרך קריאתו. וזה בין בסדר עבודה. בין בגרסא דמשנה. אין לשנותו. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ספ\"א דק\"ד) ולעיל מ\"ד פ\"ד דברכות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ ותו לא מידי. נ\"ב ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח (סמ\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ודוק. נ\"ב (גם נודע ליודעים חן. כי כמו שעונש המקצץ בנטיעות גדול מאד. כנרגן מפריד אלוף. ככה הוא בהפך. המחבר ומייחד הנפרדים. אין קץ לענשו ר\"ל. כי לתאוה יבקש נפרד. ונשלל החבור מהפר\"ד. כי חטאת קסם הוא ומרד. המ\"י).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה יודע פרק בשיר</b> בגמרא מכניס גודלו בין הנימין. פירש\"י נימת הפה. נגד מחיצת החוטם. <b>וא\"ת </b>והרי אמרו בעומד בתפלה. שלא יניח ידו על סנטרו. <b>י\"ל</b> כמ\"ש הרב\"י (סצ\"ז) דסנטרו הוא לחי התחתון. וזהו שאסור. ולא כמו שנוהגין חזני אשכנז ופולין. ואף לפי גירסא אחרת שם. לק\"מ. <b>אי נמי</b> לבסומי קלא שרי בכל גוונא. וכן כתבו האחרונים ז\"ל שם. ולא ידעתי טעמם. והרי מכאן סמך יפה. <b>אע\"פ </b>שעדיין י\"ל כהנים על הדוכן מילתא אחריתא. דבעי למחדי למיהוי בחדוותא. <b>ושאני</b> תפלה דרחמי היא. וצריכה הכנעה וכובד ראש. ולזה דעתי נוטה באמת. שראוי להחמיר ולאסור. ולא ילפינן ממקלקלתא. אי איישר חילי אבטליניה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים עשר דד לכיור. </b>הקשה בתי\"ט בשם כף נחת שלא מצא מקום פנוי כל כך בין האולם ולמזבח לזה הבור. שלא היה כי אם ג' אמות: ",
+                "<b>ועיין </b>מ\"ש בתי\"ט בישוב הקושיא. שהוא דבר זר ורחוק מאד מן השכל. שמלבד הדוחק שיהיו הכהנים המקדשין. עומדים כל כך צפופים בקידוש. וגם נסבול הזרות שהיה מקום הכיור מלוא כל הרוחב. שבין מעלות האולם ולמזבח בצמצום. מה שלא נשמע בשום מקום. עוד עדיין אי אפשר ולא הועיל מאומה. שהרי מכל מקום לא היו יכולין לעמוד הכהנים המקדשין בבת אחת בהיקף סביב הכיור. דמשתי רוחות לא אפשר. אם מרוח מערב של הכיור. לפי שא\"כ יצטרך שיעמדו על מעלות האולם לקדש. ותמה על עצמך היאך נכנסין לשם בלא רחוץ ידים ורגלים. דהא מסקינן בפרק טרף בקלפי [ד' מ\"ד ע\"ב]. אולם ובין אולם ולמזבח חדא קדושה. ואפילו בין האולם ולמזבח אין ליכנס בלא קדוש. כמ\"ש התו' בפ\"ק דמכילתין. שאפילו כ\"ג הנכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים מפציעין מוחו בגזרין. ואם לרוח מזרחית מנועים היו. מפני המזבח המעכב עליהן. שהרי לפ\"ד התי\"ט לאותו צד היה א\"כ הכיור נוגע בקיר המזבח. ויאמר נא שעמדו על גבי המזבח ח\"ו. ע\"כ ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו לר' יהודה דמדות לא היו כי אם שתי אמות פנויין בין המזבח ובין מעלות האולם. והיכא משכחת ליה דוכתא להך בור: ",
+                "<b>אבל </b>במחילת כבודם נדחקו שלא לצורך שיש ריוח הרבה מקום פנוי לכיור. לפי שלא בין האולם ולמזבח מכוון עמד הכיור. אלא משוך כלפי דרום היה. כדתנן פ\"ג דמדות [ משנה ו']. ודתנן התם בין האולם ולמזבח. פירושו כבין האולם ולמזבח. ר\"ל כנגד האויר שבין האולם למזבח. וכן פירש שם המפרש. והכי איתא בהדיא זבחים (דנ\"ט) שלא היה כיור מפסיק כלל בין האולם ולמזבח. אלא אותו חלל פנוי מכלום שלא יהא דבר חוצץ בין המזבח והאולם. והכיור משוך כולו לצד דרום. ועומד לרוח דרומית מערבית. מכוון כנגד המרחק שבין האולם למזבח. ושם עמדו שלא בדוחק שלא עכב המזבח. וקרא לא קפיד אלא אמקום כיור שיהא בין אולם למזבח. אבל כהנים פשיטא דמצו קיימי לבר. וגם אם היה הכיור עצמו משוך מעט לצד מזרח. אף על פי כן נתקיים המקרא בין אוהל מועד ובין המזבח. מאחר שרובו ככולו מכוון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד ובין המזבח: ",
+                "<b>ושמא </b>לא היו כלל מעלות לשתי הרוחות מצדדים. כי אם ממש בין אולם למזבח דווקא. כלשון המשנה במדות. והיו המעלות לאולם רק על פני רוחב המזבח. ומשם והלאה לצפון ולדרום היה מקום פנוי בלי מעלות. וכותל אולם עשוי בשוה עם קרקע ההר. שקדרוהו והחליקוהו ועשאוהו זקוף ביושר מלמטה למעלה ודומה כמין כותל. וזה יותר נראה. כי לאיזה צורך יהיו שם המעלות. שאינן עשויות אלא לכניסת האולם. ודיין בהיותן על פני פתח האולם בלבד: ",
+                "<b>ואף </b>שנראה מפירש\"י ז\"ל בגמרא דפ\"ק דמכילתין גבי מעלות העזרה. שהיה ארכן של מעלות על פני כל רוחב ההר. זהו דווקא בעזרה שהיתה חצר פרוצה אין חומה. ופנויה מבלי כותלים. אבל האולם שהוא בנין סתום בפני עצמו. לאיזה טעם יצטרכו מעלותיו פנות קדים. לכותל הסתומה וכ\"ש שכך היה צריך להיות שם בלי מעלות כנז'. כדי להבדיל ולהפריש העם ממנו מפני רוב קדושתו והוא נאה יותר משנניח מעלות האולם על פני כל רחבו. ועכ\"פ אין המקום צר ודחוק לכיור. וניחא נמי כיון דלדרום קאי ולא הפסיק בין האולם ולמזבח. אותו מקום ג\"כ אינו בכלל אותה מעלה. שלא ליכנס שם בלי רחוץ ידים ורגלים ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים. </b>כתב הרע\"ב שלא היו יודעין שאר אומנים לרדותו מן התנור שלא יהא נשבר. לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה עכ\"ל: ",
+                "<b>קיצר </b>קצת דהא משמע דכולהו משום הידור מצוה אית בהו. ולמצוה מן המובחר בלבד. ואם שאר אומנין לא היו יכולין לרדותו שלא יהא נשבר. א\"כ לא היה בזה משום מצוה מן המובחר בלבד. והיו צריכין להם על כרחם. שהרי אי אפשר בענין אחר: ",
+                "<b>אבל </b>בגמרא מבואר יפה שאומנין אחרים היו אופין מבחוץ. לפי שיראים שלא ישבר אם ירדוהו מבפנים. וא\"כ כבר אפשר למצוה שתתקיים ע\"י אחרים שיאפוהו מבחוץ. ולכן מתחלה לא השגיחו בבית גרמו. ושלחו חכמים אחר אומני אלכסנדריא. לעשותו כמנהגם. ולא היו חוששין על האפיה אם היא מבחוץ. דמאי נפקא מנה. עד שאח\"כ ראו שפתן מתעפשת. מפני שלא היו יודעין לרדות כבית גרמו. ובזה אין כי אם משום הידור מצוה. דכל פעל ה' למענהו. ולכך חזרו לבית גרמו: ",
+                "<b>של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. </b>ז\"ל הרע\"ב מכירין היו בעשב מעלה עשן וכפירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ובגמרא </b>ששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. ופירש\"י כמו כן שלא היו מכירין בעשב מעלה עשן. עמ\"ש בחי' במה שיש לתמוה בזה איך חסרו עשב המעלה עשן: ",
+                "<b>והרב </b>הגדול בב\"י בא\"ח סי' קל\"ג למד ממשנתינו ומהך עובדא דמייתי תלמודא עלה דמעלה עשן לא מעכב כלל. ואישתמיטתיה גמרא דפרק הוציאו לו דאיתא התם בהדיא [ד' נ\"ג ע\"א] שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. וכבר תפסוהו האחרונים ז\"ל על כך: ",
+                "<b>ובר </b>ממאי דכתיבנא כבר במ\"א ליישב את זה. אמינא השתא דלק\"מ דאע\"ג דאמרינן התם דמעלה עשן מעכב. היינו דוקא כי איתיה קמן. אבל בדליתיה דלא אפשר שאני. דמכל מקום לא הויא לה קטורת חסרה מחמת זה. ותדע דהא מיחייב עלה במפטם כמוה באחד עשר סממנים לחוד. ש\"מ דחשיב במתכונתה אפילו בלא מעלה עשן. וקאי עלה בכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. דדווקא י\"א סמנים הילכתא גמירי להו דמעכבין זה את זה. ולא איצטריך למיתנינהו גבי הני דתנינן במנחות דמעכבין זא\"ז. דמילתא דפשיטא דבעינן במתכונתה כדכתיב. ואתיא הילכתא לגלויי מילתא בעלמא הי נינהו סממניה: ",
+                "<b>אבל </b>מעלה עשן דלא בסממני הקטורת נאמר. ולא נפיק אלא מקרא אחרינא. דלא כתיב בההוא ענינא דקטורת סמים. אלא מריבויא דקרא כתיב בענן וכסה ולא בכלל חשבון סממנים הוא. אם איתא דמעכב את הי\"א סממני' אחרים. שלא יוקטרו כלל. אם לא מצא מעלה עשן. ודאי דהוה מיבעי ליה לתנא למיתנייה. ולאשמועינן נמי כי הא דסממני קטורת ומעלה עשן מעכבין זא\"ז. וזה מוכרח מאד. אלא פשיטא לא נאמרו דברים במעלה עשן לעכב אלא כשישנו. שלא לחסרו במזיד. לענין זה שנה עליו הכתוב לעכב. אבל לא מצא מעלה עשן. בשביל זה לא יהא מזבח בטל שאינו מעכב אם איננו. ואולי אפי' ישנו אינו מעכב אלא דוקא כשהוזקקו לו. כדרך שאמרו בלחם וכבשים שזיקה מעכבתן ודוק. ואלה דברים נכוחים למבין: ",
+                "<b>ואכתי </b>פש גבן לברורי מה דכ' בב\"י תו בהך ענינא. אגב אורחין הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. (וממילא נשמע ג\"כ התנצלות אחר להשגה הנ\"ל) וז\"ל הרב\"י עוד שם אחר שהביא משם מהרי\"א וא\"ח שיש לומר פטום הקטורת מתוך הכתב שלא יחסר א' מסממניה ויהא חייב מיתה. כתב ז\"ל ואם לדין יש תשובה דהא בחיסר סממניה חייב מיתה. פירש\"י [כריתות ד' ו' ע\"א] כי עייל ביוה\"כ דכתיב ולא ימות בזאת יבוא אהרן. וכי מעייל קטורת שלא כהילכתא ביאה ריקנית היא. אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס שלא לצורך. ואפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה. איכא למימר דטעמיה כיון דקטורת זרה היא הו\"ל ביאה שלא לצורך. ואפילו את\"ל אעפ\"י שאינו נכנס לפני ולפנים כו'. חייב מיתה משום קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקריבו באש זרה. איכא למימר דהיינו כשמקטיר ממש עכ\"ל: ",
+                "<b>ויש </b>להפליא מאד כמה הפריז על המדה במה שרצה זכרונו לברכה לומר אפילו בחיסר סממניה. אין חייב מיתה גם בלפני ולפנים רק אביאה ריקנית. הא בהדיא אמרינן [יומא ד' נ\"ג ע\"א] אפילו שגג בביאה והזיד בהקטרה. (איברא דאיכא שינויי אחריני טובא התם. אלא דמשמע דכולהו איתנהו ולא חלק אדם בדבר) חייב. ומפירש\"י בכריתות אין להוכיח כלום. דלא נחית להכי ולא חש למכפל ולפרושי כה\"ג דמיירי דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דממילא משמע הכי. וטעמא לחוד אשמעינן טעמא מאי חייב גם בשגג בביאה. דהיינו נמי משום דרחמנא שויה כביאה ריקנית במזיד. כשהזיד בהקטרה. משום דאיסורא דתרווייהו מקרא דלא יבוא בכל עת ילפינן להו. כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. להכי פריש כנז'. ומילתא אגב אורחיה נמי קמ\"ל דכל שישנו במיתה משום ביאה ריקנית. ישנו במיתה גם בהקטרה חסרה. ולאפוקי היכל דליכא חיוב מית' בביאה ריקנית דידיה. בהקטרה נמי ליתא לחיוב מיתה. ע\"כ הוצרך רש\"י להעמידה ביוה\"כ דווקא. דבקטורת דכל השנה לא משכחת לה חיוב מיתה בחיסר מסממניה. וכמו שאבאר עוד בסמוך דעת רש\"י ז\"ל. דלא ס\"ל כרמב\"ם ז\"ל בהא: ",
+                "<b>ובזה </b>היינו יכולין להעלות ארוכה למבוכה. ולהתנצל בעד הרב\"י ז\"ל דאף על גב דמחייבינן גם אהקטרה לחוד. היינו דווקא ביוה\"כ בקטורת דלפני ולפנים. דמיירי בה התם בפרק הוציאו לו. משא\"כ בהקטרה דהיכל דהוא קטורת דכל יום דעסיק בה הרב\"י השתא. לא מיחייב אהקטרה. והיה מוצל מהשגה זו (גם הראשונה סרה מעיקרה לפ\"ז. דלא אמרו שמעלה עשן מעכב ואם חיסרו חייב מיתה. אלא ביוה\"כ דכתיב ביה וכסה ענן. ובאמת לא נזכר זולת זה בשום מקום. ולא רמיזא לגמרי לחייב על חסרון מעלה עשן. בקטורת דכל השנה) הנז': ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נעל בפנינו דלתי עזרה ושערי הצלה כי מי הכניסו בצער הזה ללמדה מהקטרת פנים דקה\"ק. עד שהיה נבוך להוכיח מפירש\"י שאין חיוב מיתה בהקטרה בלתי זדון ביאה דמאי איכפת ליה לרב ז\"ל בהא. דאפילו תימא דחייב אההיא הקטרה. מ\"מ בהקטרה דהיכל מיפטר. ובהאי גוונא הוה קאמר שפיר. אלא שהוא ז\"ל ראה דברי הרמב\"ם ועמדו בפניו כחומה. שלדעתו שוה ההיכל עם קה\"ק בזה. לחייב על קטורת חסרה. וכסבור שגם רש\"י מודה בכך. ע\"כ דחק הרב ז\"ל עצמו לתלות החיוב בביאה ריקנית. ואין זה מחוור כי דעת רש\"י חלוקה ורחוקה בזה מדעת הרמב\"ם כרחוק מזרח ממערב כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. (גם האחרונים ז\"ל שהשיגוהו בזה לא דקדקו היטב ולא ירדו לחלק בכך. דשתיקתם הויא הודאה דסבירא להו נמי כוותיה בהא. דהקטרה שוה בזה להיכל ולפני לפנים שאל\"כ יש להתרעם עליהם שלא מצאו לו זכות. דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא טעין אנן טענינן ליה. כה\"ג צריך לאודועי): ",
+                "<b>ואיברא </b>דעכ\"ז אכתי לא ניחא לגמרי. ולא מהניא תפיסתו של הרב\"י על מהרי\"א דאע\"ג דליכא חיוב מיתה בהקטרה חסרה דהיכל. מיהא חיוב מלקות ודאי איכא מתרי לאוי. חדא משום לתא דביאה ריקנית דהיכל שהיא בארבעי'. ותו איכא נמי משום קטורת זרה: ",
+                "<b>ובאמת </b>אחר המחילה הראויי' מכבוד הרב הגדול קדוש ה' זצ\"ל. כל דבריו הללו מתמיהים מאד. ולא ידענא מאי אידון בהו דכתב בדעת הרמב\"ם דמשום ביאה שלא לצורך מחייב. ותמה על עצמך היכן מצינו חיוב מיתה בביאה שלא לצורך דהיכל. והלא אינו אלא בלאו בלבד והוא מוסכם מהכל: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>שהוסיף תימה על תימה במה שרצה לסמוך דעת הרמב\"ם בזה שלמדה במה מצינו מבני אהרן. ואין למדין מהוראת שעה. הרי הם עדיין לא הוזהרו בלא יבוא. גם לא נתפרש עונם וכמה נחלקו בדבר מה היה חטאם. ובספרי איתא דנכנסו לפני ולפנים. ואיך א\"כ יתכן שילמוד משם הרמב\"ם חיוב מיתה. לנכנס להיכל בקטורת חסרה. והרי אלו דברים שאין הדעת מכילתם. ואיך נתפייס הרב ז\"ל בכל אלו הדוחקים והריחוקים העצומים: ",
+                "<b>ופשוט </b>שהרמב\"ם סמך לו על אותה דפרק הוציאו לו [שם] דמוקמינן חד קרא   לשאר ימות השנה. ומשמע ליה לרמב\"ם ז\"ל דלהך שינויא קאי נמי במיתה בשאר ימות השנה. והיינו קטורת דהיכל. ולא משום ביאה ריקנית דודאי לא אשכחן חיוב מיתה אביאה ריקנית דהיכל. אמנם באמת אין שיטת הרמב\"ם בענין זה מחוורת לחייב מית' אהקטרה חסרה דהיכל בקשנו להעמידה ולא מצאנו: ",
+                "<b>ולא </b>זוהי שיטתו של רש\"י ז\"ל זאת מצאנו שעלתה בידינו כהוגן אחר העיון. ולדידיה הכי הוא עיקרא דמילתא תרי קראי כתיבי בעונש. ותרווייהו באל פני הכפורת כתיבי. דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ויצא בזה שאר הקודש. לא ימות קמא מוקמינן לביאה ריקנית דלפני ולפנים. ולא ימות בתר' להקטרה דלפני ולפנים. ואזהרתייהו מלא יבוא נפקא. דרחמנא שוינהו כי הדדי. ואתרווייהו מיחייב משום ביאה ריקנית נמי (והיינו בין ביוה\"כ בין כל השנה. לעולם חייב בשני אלו. אך בקה\"ק בלבד). ולאזהרה אתרבי נמי היכל. דכתיב בה אל הקודש דכייל נמי היכל דקודש מיקרי ובין להקטרה בין לביאה ריקנית. למלקות לחוד אתרבי. דלהכי ודאי אהני אל פני הכפורת. ואתה המעיין התיישב והשב הדברים אל לבך. והעמד הכתובים על בורים. ודוק בגמרא ופירש\"י בפ' הוציאו לו ובכריתות. ותמצא שהוא המחוור. ולא באתי להטריח באריכות דומה למשא. אבל ישמע חכם ויוסיף לקח: ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך דבעינן ודאי תרי קראי לחיוב מיתה דפנים. חד לביאה וחד להקטרה. והכי נמי להיכל צריכי תרי קראי. דביאה ריקנית מכללא דאזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שמעינן לה. וקטורת חסרה בהדיא כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה. והני תרווייהו בלאו גרידא נינהו. דמנ\"ל לחייב מיתה בקטורת דהיכל. דלית לן אלא חד קרא לגופיה. לאזהורי אהקטרה דשאר ימות השנה. שלא תהא חסרה. וביאה ריקנית דידיה אע\"ג דמאל הקודש אתרבייא כנז'. מסתיי' לרבוייה למלקות. מיתה מהיכא ילפת לה. דאל פני הכפורת ודאי מיעוטא הוא. למימרא דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ושאר הקודש באזהרה. בין בביאה ריקנית בין בהקטרה חסרה. והכא נמי נ\"מ להזיד בהקטרה. אע\"פ ששגג בביאה. ולענין מלקות. ואם הזיד בשניהם לוקה שמונים משום אל יבא בכל עת אל הקודש. ומשום לא תעלו עליו קטורת זרה. דהכי הוא ודאי שאם חסר א' מסממניה. נעשית קטורת זרה. ודקאמר תלמודא חד ליוה\"כ וחד לשאר ימות השנה. אע\"ג דלא פליג אשינויא דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דכולהו לקושטא אתמרו. אין פירושו לקטורת דכל השנה דהיכל. אלא ה\"פ לחייב גם אהקטרה חסרה דלפני ולפנים. כל ימות השנה. זה העלינו לפי פרש\"י ז\"ל. ואלו דברים ברורים מאירים העמק בדבר ותראה. ותעיד שאין שורש וסמך לחייב מיתה על הקטרה חסרה דהיכל כדעת הרמב\"ם ז\"ל. ע\"פ מה שהבין בו הרב\"י בסוף דבריו: ",
+                "<b>והאף </b>אומנם לשון הרמב\"ם סתום קצת. נר' לכאורה שצדק הרב\"י בהבנתו. דסתמו כפירושו שם בהל' בית הבחירה. דבקטורת של כל יום איירי. ולא בשל יוה\"כ דווקא. גם טעמו של הרמב\"ם אינו מובן. שכתב שנעשית קטורת זרה. והיכן מצינו חיוב מיתה בקטורת זרה. והלא אינה אלא בלאו גרידא. כללו של דבר בהיכל לא מצינו חיוב מיתה. בטהור הנכנס לשם. אלא מלקות לבד בין בביאה ריקנית בין בהקטרה זרה: ",
+                "<b>ובדקתי </b>בס' מנין המצות להרב ז\"ל. ואף שם לא הביאה. אלא שיש לתמוה שלא מנה ג\"כ אפילו הקטרה דלפני ולפנים. שכבר הודה בה בפירוש בסוף הלכות יוה\"כ. ומזה נראה שדעתו בהקטרה דלפני ולפנים. שעכ\"פ חייבין עליה משום ביאה ריקנית. אפילו שגג בביאה. וכאשר פרשנו למעלה בדעת רש\"י ז\"ל. וא\"כ כבר באה במנין. במצות ל\"ת ס\"ח שהוזהרו כהנים שלא לבוא בכל עת למקדש אם לא לעבודה. (ושם מבואר בהדיא כמ\"ש לעיל. דאין חיוב מיתה בביאה ריקנית דהיכל דלא כדעת הרב\"י): ",
+                "<b>ולא </b>יועיל זה בהקטרה דהיכל. אם כך היה סובר שחייבין גם עליה מיתה. שמאחר שאין באותה ביאה חיוב מיתה. יחוייב מזה שימנה אותה הקטרה חסרה למצוה בפני עצמה ודוק. וצע\"ג. (ומחמת כל זה לבי נוקף קצת לומר שע\"כ גם בהלכות בית הבחירה כוונת הר\"מ על הקטרת פני פנים. ושבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. וא\"כ הוא רש\"י והר\"מ ז\"ל שוין בזה לכל דבר. והו\"ל להרב\"י ז\"ל להחזיק בדרך שאחז תחלה ולומר דאהקטרה דהיכל ליתא לחיוב מיתה. והיא ודאי תשובה מעלייתא. ולא היה צריך לכל האי שקלא וטריא. גם כבוד האחרונים ז\"ל במקומו מונח שלא כיוונו יפה בהשגתם. שעל חנם רדפוהו. והועל לא יועילו דבריהם למהרי\"א ולא יצילו לשונו מתפיסה): ",
+                "<b>והמחוור </b>אשר ביררנוהו ע\"פ שיטת רש\"י. והיה בו סיוע רב להרב\"י ז\"ל שאין חיוב מיתה בקטורת דכל השנה. דמיירי בה הרב ושכנגדו המקפידים גם באמירה. אלא שאינו ניצל בזה מכל וכל. דמכל מקום האיכא למיחש לאיסור לאו וכדאמרן. ואפשר דמהרי\"א וא\"ח נמי לאו בדווקא נקטי חיוב מיתה. ",
+                "<b>ואולם </b>האמת עם הרב\"י במ\"ש דליכא חיוב מיתה. ואני מוסיף שאפילו איסור לאו וחיוב מלקות אין כאן. באמירה חסרה ואף במזיד. והני מילי מרפסן איגרי דאי מדמית לה אמירה. לעבודה והקטרה ממש לכל מילי. וכאילו נכנס להיכל לפני לפנים. א\"כ ניבעי נמי קידוש ידים ורגלים. וטבילה והזאה דבכולהו איכא חיוב מיתה. והא לא אפשר. ותו דזרים אנן. ונמצאת אומר ח\"ו שאמירתינו לבטלה ועבודתינו פסולה. והוא דבר מבואר הבטול מעצמו. והדבור בו למותר. דמילתא דפשיטא היא. דלא מדמינן להו לגמרי להדדי. אלא דבמאי דאפשר לאזדהורי. עדיף וראוי ליזהר. ותו לא מידי: ",
+                "<b>הגרוס בן לוי. </b>כתב תי\"ט ואני תמה על שלא מצא הגרוס ג\"כ תשובה שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה שבודאי מצא והשיב. וכבר נתקבלה כמו כן. שהרי כך אמרו כולן מצאו תשובה לדבריהם כדאיתא בגמרא חוץ מבן קמצר. ועל כן נמנה הגרוס בין הממונים החסידי' וכמ\"ש בתי\"ט גופיה. ובתוך כדי דיבור שכח דברי עצמו שאם לא היתה לו להגרוס תשובה מוצאת. מפני מה קירבוהו ומנאוהו בין החסידים. אלא כדאמרן שהיא ודאי תשובה כוללת לכל אלו. ואטו כי רוכלא ליחשבינהו תלמודא:. ",
+                "<b>ומה </b>שלא מצאו לו זכות לבן קמצר. אין נ\"ל מספיק מ\"ש בי\"מ. אלא כך הוא הענין לדעתי שכל אלו הנזכרים באו מחמת טענה עצומה ולא זו בלבד שנתייראו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו'. כי זה הטעם לבדו לא יספיק לשלא ילמדו ועמהם תמות חכמה. כי במותם תאבד תועלתה גם מעבודת ה' ויצא שכרם בהפסדם. כי אין ראוי שספק חוטא א' יאבד טובה הרבה. ויביא קיצור בכבוד שמים. שהכל ברא לכבודו. (וכל פעל למענהו ולהשתמש בו לפניו ית'. ולא יתכן ההמנע מזה מחשש הטועים שיעשו קודש חול. ועל כיוצא ארז\"ל שא\"ל הקב\"ה למשה כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. לא ח\"ו לתת מכשול לפני עורי לב. אלא לומר שאין ראוי למנוע מהודיע דבר הראוי והגון לפניו ית'. מפני הפושעים הטועים. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'. וכמאמרו של ריב\"ז בכלים ומסקינן דאמרה לבסוף מה\"ט): ",
+                "<b>אלא </b>כך אמרו לפי שיודעין היו שבית המקדש עתיד ליחרב כדאיתא בגמרא. ורצו לומר בזה שנמצא אז אין עוד לכבד לשי\"ת בחכמתם וידיעתם זאת. ושוב לא תועיל רק לרעה ח\"ו. על כן נמנעו מלמוסרו לכל אדם. מפני שחכמים גדולים היו שידעו שקרב קיצו של בה\"מ. ולא במותם יירשו אחרים חכמתם. להועיל להיטיב בעבודת השי\"ת. וזוהי ודאי תשובה נכונה ומספקת לכל הללו הנזכרים שקבלו את תשובתם: ",
+                "<b>משא\"כ </b>לבן קמצר לא הועילה לו זאת הטענה. שבדבר הכתיבה האומנית יהי כבוד שמים לעולם במקומו עומד. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והי\"ל ללמוד מעשה הכתב שהוא דבר הנוהג לדורות. גם בחורבן הבית בכתיבת ס\"ת וכיוצא. (אבל פרק השיר בטל בהעדר הדוכן. ואין ראוי להשתמש בו אפילו בדברי שירות ותושבחות זכר לדבר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וק\"ל) ולזה לא היה לו לחוש לאדם שאינו הגון שמא ילמוד. שאף על פי שבודאי יותר נראה שאין נכון לעשות כן לע\"ז. (ודלא כמ\"ש בי\"מ. ודוגמת ראיה שיש קפידא בדבר. מה שמצינו שעל מה שהוא עבודת פנים. חייבין על כיוצא בו לפני ע\"א ודוק) מ\"מ לא הי\"ל למנוע מזה שאין להניח בשביל כך מה שהוא ודאי תועלת גדול בכבוד שמים כמו שאמרנו. ע\"כ לא היה זה כי אם רוע לב. ודוק כי נכון הדבר וישר מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טרף. </b>נ\"ל שהוא מלשון משנה ביצה טרופה. צמר גמלים ורחלים שטרפן [כלאים פ' ט' משנה א']. כלומר מעורבין וכן דרך לערב ולטרף פתקי הגורלות שלא יהו ניכרין. ולשון רש\"י ז\"ל בטריפה ובחטיפה. והם שני ענינים לא כלשון הרע\"ב ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כנגד בית שחיטתו</b> לשון רע\"ב בצוארו. <b>וקשיא</b> לי בגווה טובא. דהאי מאי כנגד. ליתני ולנשחט בבית שחיטתו. <b>ותו</b> אמאי לא תני בהדיא בצוארו. כדתני רישא בראש שעיר המשתלח. <b>הא</b> ודאי מסתברא דאהעמדה קאי. דסליק מניה. וכנגד בית שחיטתו. דומיא כנגד בית שלוחו משמע ודאי. <b>ובס\"ד </b>חזי לן פירושא דהך מילתא באנפא אוחרא והא תנא דידן דווקנא הוא. וכנגד בית שחיטתו. פשיטא דכנגד מקום שחיטתו מעמידו. קאמר. ולא בצוארו קא מיירי. אף דאוקימנא לה אקשירה. היינו למימרא דקשר ללשון דנשחט. במקום שעומד שם מוכן לשחיטה. היה קושר הלשון כנגד צוארו. ולא בצוארו. דבהכי נמי אית ליה היכירא. ולא אתי לאחלופי וק\"ל. <b>מיהא</b> בגופיה ממש. ודאי לא קטר ליה. תדע דלא אפשר כלל. דהא קעביד עבודה בקדשים. דכוותה רמינן ריש פא\"ד אדתניא תוחבו לו בין קרניו. והא קעביד עבודה בקדשים. ומשנינן דעביד כדהלל. אלמא דכה\"ג עבודה היא. והתם אע\"ג דלצורך עבודה הוא. אסור. כ\"ש הכא דאינו מצרכי עבודה לגמרי. אלא לסימנא. פשיטא דאית ביה משום עבודה לכ\"ע. משו\"ה דייק בלישניה. ולא תני בצוארו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>במשתלח. דלא קרבן מזבח הוא. ודמי לפרה. דקדשי בדק הבית הוא. הכי נמי שעיר אינו אסור בגזה ועבודה. אלא מדרבנן קודם שנעשית מצותו. ואחר שהגריל עליו. אין חייבין עליו עוד משום שחוטי חוץ. ואינו עושה תמורה. ואין חייבין עליו משום מעילה. הוא הדין לגזה ועבודה. לדעתי חדא מילתא היא. <b>והכא</b> לאחר שהגריל עסקינן. ועוד שהוא לצורך הכשר מצוה. להכי אף לכתחלה קושרו בראש עצמו. <b>ברוך </b>המגלה עמוקות. סוד ה' ליראיו. <b>שוב</b> ראיתי ברא\"ש הביא דברי סדר אתה כוננת. והשיג עליו. ולפ\"ד דבריו נכוחים וישרים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל במזרק. </b>ז\"ל התי\"ט נראה דהכי נמי קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד אלא שקיצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא עכ\"ל: ",
+                "<b>ואיני </b>מודה לו בזה דלא הוה משתמיט תנא מלאשמעינן כי הך הילכתא גברוותא. ועוד שלא זו שקיצר במקום שהיה לו להאריך בודאי. וכך היה נאה לו יותר לבאר היטב מבלי תת מקום לטעות. אלא ששינה את לשונו. ואם רצה לשנות דרך קצרה. הי\"ל לומר קרצו לחוד. דהוי מפרשינן ליה כדכתב בתי\"ט. ותנא דווקנא הוא. גם מבעלי התלמוד לא היו שותקים מזה. ואף הרמב\"ם בחבורו כך שנה עם היות שאין מדרכו לסתום. אלא לפרש בכל כה\"ג: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמתני' כפשטא וכמשמעה. וטעמא דמילתא דשני לן בין תמיד לפרו. הוא דבתמיד אפשר למרק ע\"י אחר. דהא אמרינן [ד' ל\"ג ע\"א] דלא בעי מירוק אפילו מדרבנן אלא דמצוה למרק. ודווקא תמיד שגם שחיטתו כשרה מן התורה אף בזר. אע\"ג דאמרינן עלה כל עבודות יוה\"כ אינן כשרות אלא בו [ד' ל\"ב ע\"ב]. היינו מדרבנן. דהא לר' יוחנן לא מצינו שחיטה פסולה בזר. אפילו של פרו דחובת היום היא. ושל תמיד לכולי עלמא אינה מן התורה בכ\"ג. לכן נעשה המירוק ע\"י אחר כיון שמצוה במירוק: ",
+                "<b>אבל </b>בשחיטת פרו דהכא אתיא מתניתין כמ\"ד דפסולה שלא בכ\"ג. דאהרן וחוקה כתיב בה. וכיון דכתיב קרא לעיכובא גם בשחיטה. דנמי לאו עבודה היא בעלמא. אף המירוק בכלל. ואע\"ג דאמרינן דלאו עבודה הוא. היינו לומר שאינו מעכב אם לא נעשה לגמרי. כשחיטה שא\"א לבטלה. אבל אם נאמר שלעולם צריך הוא המירוק. ואין מבטלין אותו בשום פעם. אי אפשר לעשותו אלא דווקא ע\"י כ\"ג עצמו בפרו. מאחר דקפיד קרא. א\"כ איך אפשר לאחר למרק: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל א' משתים אם שהיו מוכרחים לבטל המירוק בפרו דלא אפשר. ולפ\"ז הא דתני הכא שחטו ולא קרצו כדלעיל. אע\"פ שלא חתך בו הסימנים יותר מבתמיד. עשה זה בחכמה שלא נטעה לומר לשון קצר הוא. ושסמך אדלעיל ותפרש כמו כן מירק אחר במשמע. אבל מתוך ששינה עלינו לשונו זה. טעמו שמפני כך אמר שחטו. להודיענו שזהו גמר שחיטתו ברובו. וכהכשר שחיטה בכל מקום בחולין. שרובו של א' כמוהו. וזוהי תכלית שחיטתו. שאין צריך כאן יותר. רק כסתם שחיטת חולין: ",
+                "<b>אי נמי </b>בפרו היה מתכוין לגמור כל השחיטה בזריזות ומהירות. כדי שיוכל לקבל אף את הדם היטב. והשתא פשיטא דשפיר דייק תנא דידן למיתני שחטו. דלא דמי לקרצו דלעיל. ושאני תמיד דאפשר באחר לא סמכו על זריזותו דוק וכפתור ופרח הוא בעיני: ",
+                "<b>ממרס. </b>כתב תי\"ט והמלה עברית כמו לרוס את הסולת דיחזקאל (מ\"ו) עכ\"ל:   ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה ערך ויחס בין שתי המלות שכאן בלשון משנה יש מ\"ם שרשית. ושם בכתוב המלה מבעלי הכפל שרשה רסס כמו והכה את הבית הגדול רסיסים. ודוגמתו במשנה עב או מרוסס. ולא מצאנו מ\"ם נופלת מן השורש ודוק. ע\"כ היא מלשון חז\"ל ואין לה חבר במקרא. אבל יש כמוה בתרגום ומעוך וכתות. ת\"א ודמריס ודרסיס גם ממנו ראיה לדברינו ששני משקלים נפרדים בשרשם הם. והראשון הוא הנאות לענין. והשני הוא מלשון העברי הנז': ",
+                "<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>תני של היכל גמרא. כלומר שבעזרה כשיוצא מן ההיכל מונה הרובדין ומניחו על הרביעי עכ\"ל רע\"ב וכן פירש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ודבריהם </b>סתומים וחתומים מאד וצריכין עיון רב. כי מי הכניסו להיכל לשימנה הרובדין ממנו לחוץ דרך יציאתו. והלא עד עכשיו בעזרה הוא. ועוסק בשעירים ובשחיטת פרו. וגם אני נבוך ברובדין אלו עצמן איזה מקומן. כי אין בין היכל למזבח בעזרה כי אם רובד א'. ולמה שינה ג\"כ לשונו באמרו שבהיכל וכוונתו על שבעזרה: ",
+                "<b>וכבר </b>נתתי לבי על כל מקום כיוצא בזה ליישב הלשון היטב. ולהעמידו על מכונו ונתקיי' בידי ת\"ל. (שאין לנו לשבש לשון התנא המזוקק ככסף צרוף. אבל מיד ה' עליו השכיל ומלתו על לשונו. בשנותו את טעמו לצורך. ולהבין ע\"י דבר מתוך דבר. ולעולם הלשון עם התיקון שמתקן בו בעל התלמוד. הכל בוא יבוא על נכון. אין בו נפתל ועקש. ודעת שפתיו ברור מללו. ואם דבר רק הוא ממנו הוא. וכבר ראיתי בעזה\"י סימן יפה במקומות כאלו אחר העיון והטורח. בה' בטח לבי ונעזרתי שלא לריק יגעתי. ותיתי לי שקיימתי דברי חכמים ובלשונם תרופה מצאתי) ואשוב לשום לב גם לבקש טעם נכון למה דווקא בחרו ברובד רביעי בדם ובמחתה. והאחרון הכביד רצוני בבא דסיפא. דגבי מחתה תנן על הרובד הרביעי שבעזרה. ולא נודע מקומו איה. אם הוא הראשון או אחר. ותהי חזות הכל כדברי הספר החתום. כי לא פירשו לנו רבותינו ז\"ל כלום והלא דבר הוא. ובטחתי בחסד השי\"ת שמן השמים האירו עיני לתת טוב טעם ודעת בכל זה: ",
+                "<b>הסכת </b>ושמע אלי צא ובדוק במדות תמצא שבין המזבח והאולם. ארבעה רובדין היו בכללן לא פחות ולא יותר. האחד מהם היה למטה בעזרה. סמוך למזבח ושוה עם שאר הרצפה שבקרקע עזרה. ושלשה האחרי' מובלעים במעלות האולם שהן יחד בכ\"ב אמות שבין האולם ולמזבח [מדות פ' ה' משנה א']. שעליהן הכוונה בכל מקום שאמרו בין אולם ולמזבח: ",
+                "<b>והשתא </b>א\"ש דקתני ברישא רובד הרביעי שבהיכל. בדווקא קאמר אע\"פ שאין כוונתו בהיכל עצמו מבפנים. מטעם שאמרו בגמרא. אעפ\"כ צריך היה לומר כן בלשון זה בהכרח. משום דרצונו לומר רובד העליון הסמוך לאולם. ומשום דמיקרב להיכל קרי ליה הכי. ואיכא דס\"ל קדושת היכל ואולם חדא היא. וכן בכתוב שניהם נקראים קודש ובחמשה דברים שוין הן אליבא דכ\"ע. והיינו דאמרינן בגמרא של היכל. הכוונה השייך להיכל בסמוך ונראה עמו קמיירי: ",
+                "<b>והרביעי </b>דתנן נמי לא אייתר ליה. דאי הוה קאמר שבהיכל לחוד. לא הוי מצינן לפרושי של היכל. שהי' הלשון היפך המכוון מכל וכל. אלא מדקתני נמי הרביעי לגלויי דרביעי לרובדי עזרה הידועים שהן ארבעה. ידעינן שפיר דמתפרש בהך גוונא ושל היכל הוא דקאמר: ",
+                "<b>ובסיפא </b>קתני הרובד הרביעי שבעזרה. ר\"ל הרובד שלמטה הסמוך למזבח. שהוא ודאי בעזרה בבירור גמור. שהרי הוא שוה עם רצפת העזרה. (וזה שלא כדעת רש\"י ז\"ל. וכ\"ש שלא כדעת התי\"ט דבסמוך ומוכרח) והרי אם תבין משנתינו על דרך זה הלשון ברור מכל צד. ולא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא: ",
+                "<b>איברא </b>דהכי חזי לן בס\"ד דאיכא טעמי רברבי במילתא דהני רובדין דהכא. דדם הפר מסתבר דהכי עדיף טפי לקרוביה להיכל כל מאי דאפשר. כי היכי דלשכחיה כ\"ג מזומן לפניו. תיכף צאתו מן הקודש אחר הקטרה. להכניס הדם להזות ממנו. ולא יפסיק ביציאתו שיצטרך לטרוח ולילך אחריו לעזרה. לכן היו מקרבין אותו הממרס בו כל מה שיכולין. לקצר הדרך לפני הכ\"ג. וגם כדי שלא להטריחו בחנם. ואין עוד מקום שיוכל להתקרב יותר אל האולם. רק על הרובד הרביעי. שהוא העליון הסמוך לכותל האולם: ",
+                "<b>אמנם </b>המחתה הניחה בסמוך למזבח. שהוא הרובד הרביעי שבעזרה ודאי. וזה ג\"כ לטעם גדול ונכון מאד. כי אי אפשר לעשות באופן אחר להניחה על הרובד העליון הקרוב לאולם. מאחר שצריך ליקח בידו הכף ולהכניסה. ואם ילך מתחלה עם הכף לבדה עד שיגיע אל המחתה. יצטרך על כרחו ליטול הכף בימינו. דהא בעינן הולכה בימין. אלא משום דלא אפשר משום מחתה. וכיון דאכתי לא מנחא מחתה קמיה. וקיי\"ל אין מעבירין על המצות [יומא דף ל\"ג ע\"א]. אי הוי עביד הכי. כף דפגע ביה ברישא. מיבעי ליה למיתביה בימין. ואשתכח כי מטי למחתה. דכף בימין ומחתה בשמאל. (ועבורי כף אמחתה. אסיר כי דדרעא אטוטפתא) והא לא אפשר אלא כדתנן מחתה בימינו וכף בשמאלו: ",
+                "<b>משו\"ה </b>עבדינן ליה תקנתא לאנוחה בצד המזבח שתהא מזומנת לפניו במקום שמביאין אליו הכף. בכדי שתהיינה שתיהן נמצאות ביחד לפניו. ואין כאן העברה. אדרבה מחתה קדמה. ועוד מה לו להטריח עצמו שני פעמים להוליכה מתחלה עד סמוך לאולם. כיון שעכ\"פ צריך הוא לילך לשם אח\"כ עם הכף. ונוטלן בבת אחת. ותו דהויא לה כעין שתי הבאות. על כן מכל הלין אין סברא כלל להניח המחתה על הרובד העליון הקרוב לאולם. והרי אלו דברים ברורים ומחוורים כשמלה. ומה אעשה אם על אפי ועל חמתי הוצרכתי לנטות מפירש\"י ז\"ל. כי הדוחק עצום והלחץ רב מאד. וכ\"ש שבתי\"ט הוסיף על צערנו. שבפירוש רש\"י אין כל כך זרות כמו בתוספות שלו. ולא עלה על דעת רש\"י שיש חילוק בין הרישא והסיפא כדעת התי\"ט: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה בתי\"ט על זה דא\"ה מ\"ש הכא דתנן שבהיכל. ובסיפא שבעזרה. יכילנא לשנויי דלא קשיא מידי אליבא דרש\"י דלעולם חדא נינהו. ותני רישא שבהיכל לגלויי אסיפא. לאורויי דמן ההיכל הוא מונה הרובדין. וקתני בסיפא שבעזרה. לאשמועינן דברובדי עזרה קמיירי שלא תטעה לפרש שבהיכל דרישא כפשטא. והכי נמי משמע דס\"ל לרש\"י דחדא נינהו. מדשתק ולא מפרש מידי בסיפא: ",
+                "<b>אבל </b>פירושו של בעל תי\"ט רחוק יותר הרבה. שבא לחלוק עלינו את השוין על דעת רש\"י. בלי טעם וראי' ומנין. ומה ראו חכמים לומר כן להטריחו לכ\"ג במחתה שלא לצורך. להוליכה בקרוב לאולם בחנם. ואדרבה איפכא מסתברא. גם דעת בעל תי\"ט אינו עולה יפה עם מ\"ש הוא ז\"ל כאן. וז\"ל מדנקט הרע\"ב שבעזרה ש\"מ תרתי. חדא דאולם והיכל חדא קדושה. ועוד ש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי עכ\"ל: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>כל דבריו אינן אלא תימה. דמאי קאמר מעיקרא דש\"מ היכל ואולם חדא קדושה. לא ידענא היכי משמע ליה והוא נגד האמת. דהא מסקינן אולם ובין אולם חדא. אבל היכל ואולם תרתי קדושות. א\"כ מלשון הרע\"ב נמי לא מצי למידק מידי דדילמא אולם ובין האולם חדא קדושה: ",
+                "<b>ודקאמר </b>נמי דש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי. נימא תהוי תיובתיה ממאי דכתב איהו ז\"ל גופיה ברובד שבהיכל. שר\"ל שמונה ארבעה רובדין מהיכל ולחוץ. שמעת מנה ע\"כ דפורשין מבין האולם אפילו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. שאל\"כ למה הרחיקוהו לממרס כל כך מן האולם והלאה כפי פי' זה. וביותר לפי מה שהוסיף בתי\"ט ברובד דמחתה. שהוא הקרוב לאולם. ולא השוו מדותיהם. הא אין לך לומר ע\"פ שיטתו אלא לפי שהממרס הוצרך להתרחק מפני ההקטרה. משא\"כ במחתה שלכן היתה קרובה לשם. עכ\"פ לא תסייעיה מהכא ולא מידי. ומדויל ידיה משתלים ודוק היטב: ",
+                "<b>והירושלמי </b>שהביא הרב ז\"ל אין הספר בידי לעיין בו אם הוא לנו או כנגדנו. שכפי מה שהעתיק ממנו הוא ז\"ל נ\"ל שאין להוכיח ממנו כלום: ",
+                "<b>ופינה גחלים כו' וחותה. </b>ממערכה שנייה לקטורת. דתנן לקמן מ\"ו שהיא היתה לפני ה' מכוונת כנגד הפתח כדאי' פ\"ד דתמיד ועיין בגמרא דזבחים (דף נ\"ח:): ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"מ </b>ס\"פ למרק (ואפשר דאפילו משום מצוה נמי לא אפשר למרק ע\"י אחר. כיון דגלי קרא בהדיא. דמצוה בו. דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו. ולא גרע מפר משיח. דמצוה בכהן. וכיון דודאי מצוה היא. מהיכא תיתי מצות מרוק ותדחייה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שבעזרה (מלמד שאינה קושיא כל כך. ויש לנו דוגמתו. זבחים (דסד\"ב) וזולת זה דוק ותשכח).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חותה בשל כסף. </b>דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש\"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו: ",
+                "<b>הוצרך </b>לכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק: ",
+                "<b>ובהא </b>מתריצנא נמי למ\"ש התו' סוף חגיגה [דף כ\"ז ע\"א תו' ד\"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש\"י שם. (דודאי אין כוונת רש\"י ז\"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ\"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר\"ל שאע\"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק): ",
+                "<b>אלא </b>לפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ\"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש\"י ז\"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ\"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיום </b>פשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. <b>אבל</b> זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע\"פ שמלשון הר\"מ ז\"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ולא מידי (כי הא דתנן רפ\"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב <b>אבל</b> בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והיום מן הקיתון. </b>דאמרינן ירחצו לרבות שאר כלי שרת ריב\"א הביאו בתי\"ט: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דהיינו דווקא במי הכיור שנתנו מהן לכלי שרת אחר אז מקדשין מהן. כמו שכתבתי למעלה בעזה\"י. וביארתי דלהכי אתי ריבויא דירחצו. אבל לעולם מי כיור בעינן. (מיהת בדלית ביה בקיתון שיעור לקדש ארבעה כהנים). עיין רפ\"ב דזבחים בגמרא (דף כ\"ב:) ובתו' ד\"ה בקודח מתוכו ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והיום כו' עולים</b> עתי\"ט. והוא מלשון הר\"מ בחבורו. עמ\"ש שם בס\"ד בהגהותי עליו. וחי\"ג כאן. ועמש\"ל פ\"ג דשקלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היו שם ד' מערכות. </b>עיין מ\"ש במזרחי ר\"פ צו בענין מקום המערכות. שהשלש מהן במקום א' היו. וצ\"ע מניין לו ובגמר' ופירש\"י לא משמע הכי. גם ברמב\"ם פ\"ב מהל' תמידין מוכח דלאו הכי הוא ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחפן מלא חפניו. </b>כדחפני אינשי גמר'. פירש\"י חודה של פס יד למטה כלומר לאפוקי גב היד. אבל בהרבה דברים נבדלו הקמיצה והחפינה זו מזו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ששלש מדות ישנן באפינה מה שאין בקמיצה. אחת שהקמיצה באצבעותיו ופושטן על פס ידו. והחפינה נעשית בחודה של פס יד. ב' קמיצה אינה רק בשלש אצבעות. ובשנים הנשארים מוחק משני צדדים בגודל ובזרת. והחפינה מלא פסת היד. ג' הקמיצה אינה רק ביד אחת. וחפינה בשתי ידיו דמלא חפניו כתיב לשון רבים. וכן משמע מהא דאיבעיא לן חפן בזו ובזו וקירבן זא\"ז. וכן ממה שאמרו   כיצד עושה אוחז הבזך בראשי אצבעותיו כדאיתא בגמר' (דף מ\"ט:) ע\"ש שהיא היתה עבודה קשה. מפני שצריך לאחוז הכלי. ולחפון מתוכו לתוך ב' חפניו: ",
+                "<b>ומה </b>שלא בא זה השם בלשון יחיד. ויראה שהוא לשון רבי' זוגי ולא יתפרד כמו שמים צהרים שלא יתכן לגזור מהם היחיד. וכן לא תוכל לומר חפן שם יחידי בזה הענין. וזה לפי שהחפינה המוחלטת היא בשתי ידים קרובות סמוכות זו לזו ולא יפרדו. דמשו\"ה קמיבעיא לן אם חפן בזו ובזו וקירבן אחר כך. אי הויא כה\"ג חפינה מעליא כדחפני אינשי ודוק: ",
+                "<b>הגדול לפי גדלו. </b>ואפי' כמעשה דר\"י בן קמחית שהיה חופן ד' קבין [שם בגמ' דף מ\"ז ע\"א]. אפ\"ה יציבא בארעא. ולעולם לתנא דידן מחתה בימינו וכף בשמאלו. משום דזו חמה וזו צוננת. ומתני' דלא כבן הסגן דמייתי ליה תלמודא בפירקא דלעיל [דף מ\"ד ע\"ב]. דאמר היום היה לה ניאשתיק. ופירשו שם התו' בשם הירו' שהוא נרתק לבית יד של מחתה מפני חומ' ואפשר דמשו\"ה פירש\"י שם בענין אחר: ",
+                "<b>היה מהלך בהיכל. </b>בגמרא פליגי בה תנאי איזה הדרך הלך: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>ז\"ל סתם דבריו וכנראה דכר\"מ קיי\"ל. דסתם לן רבי מתני' אליביה. ועל כרחינו צ\"ל שזה היה מהלכו בבית ראשון. שלא היה שם פרוכת. (דאע\"ג דודאי הוי התם פרוכת דבבא. כדאמרינן בגמרא (דף נ\"ד.) ומקרא מלא הוא בד\"ה ויעש את הפרוכת. ועיין ברד\"ק מלכים ז'. ומזה תימה על בכ\"מ שהשיג בחנם על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' בית הבחירה והוא פשוט כנ\"ל מכל מקום לא היתה אלא כנגד השער של בקה\"ק. ולא היתה אותה הפרוכת ממלאה כל רוח מזרחית מן הצפון לדרום לפי שהיו שם כותלים לשני צדדיה): ",
+                "<b>וא\"כ </b>פשיטא שלא היה לו לילך כי אם דרך ישר נגד הפתח. והוא בין שולחן למזבח כר\"מ. ובזה פונה לימין ג\"כ. ואי משום דלא לעייל להדיא. בבית ראשון לא הואי פריפה. ואפילו תימא הואי נמי פריפה. נ\"ל דאפ\"ה ס\"ל לר\"מ בין שולחן למזבח היה מהלך. דמודה ר\"מ בבית ראשון דחביבין ישראל שלא הצריכן לשליח. דביה כתיב קרא. והכא דבבית שני עסקינן בהא קמיפלגי. ר\"מ ס\"ל אחר שנתגרשה אף על פי שחזרה לה בירה לא חזרה לחיבתה הראשונה. ומר סבר כיון דחזרה חזרה לחיבתה הראשונה ודוק: ",
+                "<b>אבל </b>האמת שלא היתה שם פריפה. דדווקא בבית שני יתכן לעשותה. כשיש שתי פרוכות. שהאחת סותמת פריפתה של שנייה. שלא יהו ניזונין מבית קה\"ק. כהנים הנכנסין להיכל לפי שלעולם פרוכת א' עומדת כנגדם. ומונעת בפניהם מלהביט אל הקודש. משא\"כ כשהיתה שם פרוכת א' בלבד כמו בבית ראשון. ועוד ששם היתה על פני פתח השער שהוא מכוון כנגד הארון. על כן א\"א כלל להיות לה פריפה. מפני הכהנים הנכנסין להיכל כל יום להקטיר ולהשתחוות. וזה מבואר מאד. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ה דלקמן: ",
+                "<b>לבין שתי הפרוכות. </b>עיין לשון הרע\"ב. ומסיים רש\"י ז\"ל והיה עוביה אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה: ",
+                "<b>והרב </b>בעל תי\"ט הרבה להשיב על זה הלשון. ומסמי לפירש\"י דהכא מקמי אידך פירש\"י דבד\"ה. אף הוא העיד שכן כתב הרד\"ק לסברת רז\"ל. ועל כן דחה לפירש\"י הלז בשתי ידים. ורצה לשבש הנוסחות שבפירש\"י כאן ובגמרא דריש בתרא. ואני אשוב אתפלא על כבוד הרב תי\"ט ז\"ל שבחנם מגבב דברים ומביא עלינו. והקיף אותנו תשובות חבילות שאין בהם ממש. ושהקשה מדברי רש\"י בפי' ד\"ה. גם זה מן התימה על אדם גדול שכמותו ז\"ל. איך לא ראה או ידע את אשר כבר נודע לרבים שאותו פירוש. עם שהמדפיסים יחסוהו לרש\"י ז\"ל. אינו כן ברם א' מתלמידי תלמידיו עשאו. והרבה פעמי' מביא דברי רש\"י ז\"ל גם חולק עליו באותה פרשה. וגלוי לכל הרואה בו שאיננו מרש\"י ז\"ל. על כן אין להקשות ממנו על רש\"י. דגברא אגברא קרמית. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: ",
+                "<b>ולמה </b>לא הביט בתי\"ט בס' מלכים ששם דברי רש\"י האמיתיים אמורים בבירור בפסוק ולפני הדביר עשרים אמה. שכתב עליית קה\"ק נמוכה משל היכל שבהיכל כתוב למעלה והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו. (ואע\"פ שהתו' [דף צ\"ח ע\"ב ד\"ה כי] פרק המוכר פירות השיגוהו בזה. לא נחלקו עליו כי אם לומר שהיו בשוה עליית ההיכל עם של בקה\"ק. אעפ\"כ בזה נכונו דבריו שזהו גובה העליות ולא יותר) הרי בבירור שדעתו ז\"ל שזהו תכלית גובה העלייה. וכן להיכל תכלית גבהו עם עלייתו שלשים אמה. ואין עוד בגובה ההיכל והדביר בבנין בית ראשון: ",
+                "<b>והכי </b>משמע ודאי אי בעית אימא קרא אי בעת אימא גמרא. מתרווייהו דייקינן שפיר דדעת רש\"י ז\"ל בכאן נכונה מאד באין ספק. קראי כוותיה דייקי לפי פשטן. עיין ברד\"ק שכן כתב ויישב בטוב הכתוב שבד\"ה והגובה מאה ועשרים. שלא נאמר רק על האולם ולא על העליות דהיכל ודביר. ולא אטרח עצמי בדבר שכבר נתבאר ע\"י הקודמים. הרואה יראה שהדין עמו ואין צורך לתקן עוד את אשר כבר עשוהו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרד\"ק ז\"ל שלדעת רז\"ל נראה שהיו עליות ע\"ג ההיכל. איהו דקטעי במ\"כ ולא דק בהא דודאי בבית שני היו העליות כמו ששנינו במדות. ששם ביארו בנין בית שני שנשתנה מהראשון בכמה דברים וגם בקומתו. משא\"כ בבית ראשון לא היו שם עליות כלל בקודש ובקדשי הקדשים כדמוכחי קראי. וכמו שאבאר עוד להלן בעזה\"י שאי אפשר לומר שהיו במקדש ראשון עליות ע\"ג היכל ודביר. א\"כ הקמחי ז\"ל הוציא הקמח ולא קלט הסולת. אמנה דעתו נכונה באמת ומסכמת עם רז\"ל ופירש\"י בזה: ",
+                "<b>ואב\"א </b>גמרא דא\"כ (כדעתו של בעל תי\"ט) במאי מפסקת להו לעליות דבקה\"ק ודהיכל. בפרוכת לא אפשר דהכי גמירי או כולו בבנין. או כולו בפרוכת. (אכן בתי\"ט לא הבין כך ובסמוך אפרש בעזה\"י) ובבנין נמי לא אפשר. דא\"כ גבהו מאה ועשרים בזה הדעת. ופשיטא דלא קאי. והא איהו ז\"ל ס\"ל אפי' בארבעים לא קאי. וצריך לומר שדעתו ז\"ל בהא דגמירי אי כולו בבנין אי בפרוכת. דכי גמירי במחיצה שלמטה בין קה\"ק להיכל לחוד הוא דגמירי. אבל מחיצה המפסקת בעליות אינה בכלל הזה ולא באה עליה זו הקבלה. ושמא עשאוה בפרוכת כמו בבית שני: ",
+                "<b>איברא </b>דלא נהיר ולא צהיר ולא שמיעי לן לגמרי. ברם כך פירושו כדאמרן בלי ספק דאמה טרקסין דגמירי לה בכולה. היינו כל גובה המחיצה המבדלת בין קודש לקה\"ק מלמטה למעלה עד סוף גובה העליות. ופירש\"י ז\"ל מחוור מאד דמשו\"ה לא עשאוה בבית שני. משום דמיבעי למיהוי גדול בבנין מאה אמה. והיו א\"כ צריכים לאמה טרקסין על פני כל גבהו. משו\"ה לא הוה אפשר בבנין כי אם בפרוכת. וכן משמע מפשטא דגמרא ריש בתרא דבית שני גבה ע\"י עליותיו שלא היו בראשון. מדקאמר מנ\"ל דגדול בבנין. ואם איתא דפירושו כדעת בעל תי\"ט שר\"ל גדול בבנין ארבעים. תיפוק ליה דהא בהדיא כתיב בראשון שלא היה רק שלשים. ואילו גבי ב\"ש תנן [מדות פרק ד' משנה ו'] ההיכל על רום מאה תוכו ארבעים אלא ודאי אכלל גבהו שייל. מנ\"ל שהיה גדול דלא כתיב בהדיא. ומספקא ליה קראי דאייתינן לעיל. והדר פשיט לה מדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. דעל כרחך פירוש הכתוב דגובה האולם דד\"ה. שבקיה ומוקים נפשיה דמאולם לחודיה משתעי וכדלעיל: ",
+                "<b>ועוד </b>תשוב תראה הכרח לשיטת רש\"י. ועמוד והתבונן לראייתו של בעל תי\"ט שדעתו שמפני כך לא היו יכולין לעשות בב\"ש בנין אמה טרקסין. מפני גובה הארבעים. ונסתייע מאותה שאמרו בתלתין קאי. וכסבור היה כשאמרו בתלתין קאי טפי לא. רצו לומר שיותר מזה אפי' עד ארבעים כגובהו של בית לא קאי. ואינו   מוכרח כלל. אלא הכי פירושו כי קאי בתלתין קאי. אגב תקרה ומעזיבה כדמסקינן התם. ובהאי גוונא הוא הדין אפי' טפי. דעד ארבעים נמי הוי מצי קאי. אבל שלא ע\"י תקרה אפי' תלתין לא קאי. ולמיעבד ארבעים לא אפשר. משום דעכ\"פ משם ולמעלה על פני העליות לא אפשר דפשו להו שיתין. ובעינן כולו בבנין. דהיינו עם גובהה של עלייה. הילכך לא אפשר. (וכל שכן שצ\"ל כן לפ\"מ שמפרש הרמב\"ם ז\"ל בכותל ההיכל שש (דתנן במדות [פרק ד' משנה ז']) שפירושו עם המקום הפנוי שבינו לבין התאים. וסתמו כפירושו שלא היתה לפ\"ז מדת עובי הכותל עצמו. רק אמה כעובי אמה טרקסין. ואם הוא כן בודאי מוכרח לפרש בגמרא הנז' כדפרישית. דאלת\"ה אמאי לא קאי אפי' טפי מתלתין. דהא קיימי מחיצות דלצדדין לשלש רוחות הבית. שכמו כן גבהן ארבעים. כמדת קומת הבית השני. והיכי הוו קיימן הנך. אלא מאי אית לך למימר אגב תקרה ומעזיבה מצו מיקם אפי' בארבעים. כ\"ש בהצטרף עמהם עוד מחיצה לרוח רביעית. דהיינו אמה טרקסין. דפשיטא מצי קאי טפי. ואי ס\"ד לא קפדינן אכוליה בנין. אלא דווקא במחיצה דלמטה. ודעליונה מצו מיעבד בכל גוונא. אכתי ליעבד ארבעים. דעד ארבעין מצי קאי אגב תקרה. כאינך כותלים. (אדרבה הכי ודאי עדיף לאוקמינהו לכותלים ותקרה ומעזיבה. ולמסמכינהו נמי מרוח רביעית דבהכי מיחזק טובא. וזה דבר מוחש) ואידך דעליות ליעבד בפרוכת. אלא פשיטא דהמחיצה כולה על פני כל גובה הבית והעלייה צריך להיות בשוה. משו\"ה לא אפשר בב\"ש וכנז'): ",
+                "<b>וכן </b>נראה גם מדברי התו' [בבא בתרא דף ג' ע\"ב ד\"ה אמר] דכתבו שם אהא דמשנינן גמירי אי כולו בבנין. ז\"ל השתא לא צריך לשינויא קמא עכ\"ל. פירוש לדבריהם דהשתא דאתינן להכי דבעינן כולו בבנין. אפילו תימא שלא ע\"י תקרה ומעזיבה מצי קאי אפילו הכי לא אפשר בתלתין. דבעינן כולו בבנין. וא\"כ כי הדר ביה משינויא קמא דלא בעינן תקרה ומעזיבה. אפי' בטפי מתלתין קאי וארבעין נמי בכלל. וכ\"ש אי איכא תקרה ומעזיבה דקאי נמי בארבעים. ואם איתא כדעת בעל תי\"ט דבעלייה לא איכפת לן מידי. אכתי צריך לשינויא קמא. אע\"ג דהכי גמירי דכולו שוה בעי. דמאי מהני דבעי כולו בנין. אי אמרת דהדר ביה משינויא קמא. ומצי קאי אפילו בלא תקרה ומעזיבה. אכתי קשיא ניעבדיה ארבעין. ואיכא נמי תקרה ומעזיבה. דפשיטא דקאי. והוה ליה כולו בבנין: ",
+                "<b>וע\"כ </b>צ\"ל עפ\"ד התי\"ט דלא הדר ביה משינויא קמא לגמרי. אלא צריכין זה לזה דלעולם לא קאי בתלתין כי אם ע\"י תקרה ומעזיבה כדשנינן לעיל. וטפי לא קאי אפי' בהאי גוונא. ומדלא פירשו התו' כן שמעת מנה דס\"ל כדפרשינן דבעינן כולו בבנין אף בעלייה. להכי אתי שפיר מאי דקאמרי דלא צריך לשינויא קמא. דכי אתית לשינויא בתרא דהכי גמירי לה. לעולם מצי קאי אפי' עד ארבעין. (והכי משמע נמי לישנא דגמרא בסוף וליעבד מאי דאפשר) ומ\"מ לא סגי בהכי. משום דבהא נמי לא מיקיים כולו בבנין. כיון דמכל מקום בעלייה לא אפשר בבנין ודוק היטב: ",
+                "<b>ולמדנו </b>גם מכלל דבריהם שדעתם בזה כפירש\"י שהוא הברור. שמפני גובה המאה לא יכלו לעשות אמה טרקסין בבית שני. (וכן נראה ודאי כדאמרן דהבדלה דעליות שוה לדלמטה. ממה שהיו בבית שני שתי פרוכות כנגדן בעלייה. משמע ג\"כ דלמעלה בעלייה דינו כלמטה) משא\"כ בראשון לא היו העליות והוא המחוור מהכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בבית החיצון</b> נראה דהיינו בין שתי הפרוכות כשהוא מהלך ביניהן. והיינו דקרי ליה בית החיצון. ולא אמר בהיכל. <b>וזוהי</b> ששנו בברייתא פת\"ה. היה עומד בבית קדשי הקדשים. יכוין לבו נגד בית הכפורת. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ב' חפניו. <b>ולפ\"ד</b> ב\"ר (פ\"ה) מלא חפנים מחזיקים כפל שני קומצים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזה הענין. נ\"ב (עם שידומה היות האחד ממנו חופן. בשקל <b>קודש</b> אוזן. שממנו נאמר אזניו ברבוי. ונכון הוא אם יצטרך להשתמש בו בדרך בעלי השיר. המתירים לעצמם להרחיב גבול הלשון. בדרך השאלה ממשקל. לזולתו).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן היתה שם. </b>באמצע בית קה\"ק. ומה שהקשה בתי\"ט גם על הרמב\"ם גם על התו': ",
+                "<b>נ\"ל </b>ליישב דהרמב\"ם אליבא דפשטיה דקרא קאמר. כיון שהאריכו הבדים עד הפרוכת. צ\"ל שהיו נשמטין לצד מזרח עד שנגעו בפרוכת ולא דרך נס כמ\"ש התו' במנחות. [דף צ\"ח ע\"ב   ד\"ה דוחקין]. ואורך הבדים י' אמות. א\"כ על כרחך כל רחבו של ארון משוך מאמצעו של בית קה\"ק כלפי מערב. ומערבו דקאמר הרמב\"ם ר\"ל מן האמצע לצד מערב היה נתון. שחצי הבית לאותו רוח קרוי מערבו: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' אליבא דברייתא דמקום ארון אינו מן המדה. נמי אתי שפיר. ואע\"ג דלכל ארבע רוחותיו היה לו עשר אמות. מכל מקום מתחלה נתנוהו מן האמצע ולהלן לצד מערבו. כדי שיהא עומד במערב. וגם לשיגעו בדיו בפרוכ' כשישמטום משם להלן. ונס דמקום ארון אינו מן המדה. עשה אח\"כ שגם לרוח מערב היה לו עשר אמות כבשאר רוחות. וסמך לו הרמב\"ם עמ\"ש רז\"ל שכינה במערב. ויתקיים המקרא של הארכת הבדי' ג\"כ כפשטו וק\"ל: ",
+                "<b>אמנם </b>התו' דפ' לא יחפור בשם ריצב\"א [דף כ\"ה ע\"א] שכתבו הארון שהשכינה בו במזרח בקה\"ק היה. נלע\"ד פשוט דמודו בהא דארון באמצע בקה\"ק ממש היה עומד. ולא נתכוונו אלא לומר ששכינה היתה במזרח הארון. ששם כפורת וכרובים ובין הבדים שכ\"ג ביוה\"כ עומד שם. (ולדברי ר\"י דפ\"ג דמנחות [דף כ\"ז ע\"ב] אין חייבין מיתה כי אם על אותו מקום) ולא עמד במערבו. מכאן ששכינה במזרחו של ארון. דוק בלשונם ותראה: ",
+                "<b>ומסייע </b>להו קרא. דהיינו דמסיימי דכתיב ונועדתי לך שם מעל הכפורת וגו'. דהא בהדיא שעיקר השראת שכינה במזרח הארון מקום כפורת וכרובים. ואי לאו להכי. למאי מייתו ליה להך קרא. אלא ודאי כדפרישנא ודוק. וזה ברור לדעתי בכוונת התו' ולק\"מ: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משנטל הארון </b>עמ\"ש בס\"ד במהדורא לקונדרס בנין בית הבחירה שלי פ\"ד. <b>ולפמ\"ש</b> שם. קשיא טובא אמ\"ד ארון גלה לבבל. <b>ויש</b> ליישב למצוא פשר דבר. שדברי אלה ואלה דא\"ח צדקו יחדו. כי מ\"ד הכי. מודה נמי בארון שעשה בצלאל. שבו לוחות מונחות. שלא ירד לבבל. אלא נגנז במקומו. וכי קאמר. בארון עץ שעשה משה. שהיה יוצא עמהם למלחמה. כמ\"ש רש\"י. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. וסתמי דמתניתין דהכא ודשקלים. נמי לא קשיין אהדדי. דקבעי רבי לרמוזי לתרוייהו דקושטא נינהו. <b>איברא</b> מ\"ד נגנז. ודאי פליג בהא. דס\"ל אפילו ארון של משה לא גלה. אלא נגנז עם של בצלאל כאחד. ובהא סלקא שמעתא הכא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ועמד במקום שעמד. </b>כבין הבדים. והזה א' למעלה וז' למטה. נראה שלא היה מזה על האויר שלמעלה מאבן שתייה על גבה ממש. שעליה היה נותן הקטורת. דבהזאה בעינן שלא תהא למעלה ולא למטה נוגעת בכפורת אלא כנגדה. (ועיין בגמרא דפ\"ג דמנחות דכז\"ב) שטיפי הזאה נופלין לארץ בסמוך לכפורת. וכן בבית שני יש לו לכוין בהזאתו נגד אותו מקום שלפני הכפורת. אע\"פ שניטל הארון: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאבן שתייה היתה רחבה יותר מהארון. ומושכת חוץ למקומו של ארון. ועליה היה נותן גם הקטורת בפנוי ממנה. העודף מתחת הארון ולהלן. שהוא מכוון כנגד בין הבדים. ולא על פניה באמצע מקום ארון ממש הניח המחתה וכך נ\"ל. המקום בחסדיו יראנו בעבודת מקדשו בשוב שכינתו ונדע האמת. שהיא עתה בעו\"ה נעלמת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b> והזה ממנו</b> קרוב לכפורת בטפח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא למעלה ולא למטה</b> פירוש. לא היה מזה למעלה ולמטה ממש. זה תחת זה. באופן שיהא נופלות טפות ההזאות זו על זו. ואינן ניכרות למטה בארץ כמה הם (ולא נגעו בכפורת ובארון כנ\"ל) אלא <b>כמצליף</b> כלומר באלכסון לרוחב האויר. בסדר ושורה. בדרך שנראים טפי הדמים בארץ. נפרדים זה מזה ויכולים להמנות כמה הם. כמלקה הזה שמלקה המלקיות בסדר. ומשנה מקומן על שטח הגוף. באופן שמספרן ניכר ונודע. בחלוף המקומות. שנופלת עליו הרצועה. כך נ\"ל ברור לבאר הענין היטב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו. </b>לפי שהוא חובת היום לכך שנינו שחטו. עיין במ\"ג דפרקין דלעיל שכתבתי בעזה\"י ב' דרכים נאותים. ובחר לך אחת מהנה עיין לקמן מ\"ז ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרן מזרחית צפונית. </b>מ\"ש בתי\"ט בזה נראין דבריו קצת שהעלה בדעת הרמב\"ם שלכך תפס לו שיטת ר\"י בהל' עבודת יוה\"כ שפרוכת א' היא. משום דבבנין דלעתיד כבר בא אליהו והתיר הספוקות. לכן לא יהא לעתיד כי אם פרוכת א'. ור\"ל כמו בבית שני שלא היתה שם כותל כלל. רק פרוכת היתה מפסקת על פני רוחב כל החלל דבקה\"ק. דבכה\"ג הוא דהואי פריפה. משא\"כ בפרוכת דבבא לא היה פריפה כמ\"ש לעיל. אלא פרוכת א' כר\"י תהיה לעתיד: ",
+                "<b>ואף </b>דלעתיד פשיטא לן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ. הכי נמי דלא בעינן פרוכת עביה אמה. אלא כדכתבו התו' לעיל בשינויא בתרא דלר\"י נמי פשיטא. ולפ\"ז לא היה עוביה אמה. ויעשו בבית שלעתיד פרוכת ולא אמה טרקסין. לפי שנראה ודאי שלא יפחתו מקומתו שהיתה בבית שני מאה אמה. והא לא אפשר כמו שנתבאר לעיל: ",
+                "<b>אלא </b>שעדיין לא נגלה לנו אמיתת זה. שאולי אעפ\"י שיהיה גבהו מאה מצי קאי. דשאני בית דלעתיד שיהא מעשה נסים כדאיתא. וסגי טפי נמי קאי. וא\"כ שמא יבנו אמה טרקסין כדרך שעשו בבית ראשון. או אפי' מחיצה כל דהו סגי. ובבית ראשון נמי הוה מתחיל מקרן מזרחי' צפונית. מטעמא דכי נפיק פגע בקרן מערבית צפונית ברישא. כדכתיבנא לעיל בפרקין מ\"א. דבין שולחן ומזבח היה מהלך דרך ימין. ומקיש יציאתו לביאתו. דפשוט שיוצא והולך לו על עקביו. דרך בית כניסתו בצפון ודוק: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>שפיר הוה מתרצינן להרמב\"ם ז\"ל אי הוי ידעינן דלעתיד נמי יהא בנין אמה טרקסין. ולא צריכינן לדוחקיה דהרשב\"א ז\"ל ולא לתוספתו של בתי\"ט. שכל דברי הרמב\"ם יבואו בזה על נכון. דלאורויי בסדר עבודה דלעתיד קבעי בסדרא דעבודת יוה\"כ. ונקיט פרוכת א' היינו דבבא כמו שהיה בבית ראשון. ובהאי גוונא כ\"ע אית להו דבההוא קרן בצפון פגע ברישא מטעמא דכתיבנא. והיה נכון הדבר מכל צד. אלא דלא ניחא לן במאי דנקט הרמב\"ם פריפה. דהא ברירנא דבבית ראשון לא הויא פריפה. ומחמת זה על כרחנו נענענו ראש לדברי בתי\"ט שבכאן ואעפ\"כ פתח טוב פתחנו למבין בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>השעיר </b>הוא אשר עלה עליו הגורל לה'. שחברו משתלח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לנחל. </b>כמו לנחל איתן עמק. לשון רש\"י הועתק בתי\"ט. וערבך ערבא צריך. עמ\"ש בפ' עגלה ערופה. ובש\"י סי': ",
+                "<b>אבל </b>הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש כן אע\"ג דתנן מתערבין באמה. ודאי צ\"ל שלא היתה האמה נמשכת לנהר ששמו קדרון. דהא קרא אחרינא כתיב שדמות קדרון. ויגיד עליו ריעו דנחל קדרון גם הוא מענין עמק. כמו ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ולא מלשון נחלי מים. ונפקא מנה לנחל איתן. דאע\"ג דכך היא דעת רש\"י ז\"ל. וגם אנו בעזה\"י עשינו לה סמוכות שגם שם האמת אתו. מכל מקום שכנגדו חלוק עליו ה\"ה הרמב\"ם ז\"ל. ובס\"ד כבר ביארנו שם במקומו מחלוקתם ז\"ל וקיימנו דברי שניהם שאלו ואלו דברי אלקים חיים: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מעשה יום הכפורים. </b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפני' לשון הרע\"ב ז\"ל. וכתב רש\"י ז\"ל אבל בשחיטה וחפינה מודה דצורך פנים כפנים דמי. דכי כתיב חוקה עלייהו נמי קאי. ומעכבי כדכתיבנא לעיל ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. </b>פשטא דמילתא וסתמא דפירש\"י. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו. מוכחי דהך זוג דבבא קמייתא לא דמי לדבתריית'. והכי פירושו יקח אחד לזווגו לשני: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אמאי לא קאמר מביא אחד ומזוויג לו דכהאי לישנא איתא בברייתא. ותו סתם לן תנא דהגרלה מעכבא. וכל כמה דלא הגריל לא הוקבעו שעירים. וחזי לשעיר הנעשה בחוץ. אי הכי אמאי לא מקיימינן מצוה דלקיחתן כאחד. דתני יקח זוג לשני. ואפי' אי איירי בשכבר הופרש שעיר הנעשה בחוץ. מ\"מ מאי טעמא לא נקיים המצוה. כיון שלא קבעו הגורל. אין כאן דיחוי כמו בסיפא. וליכא נמי משום מצוה בראשון וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אנא בשם. </b>כתב תי\"ט וצריך טעם מ\"ש שנייה מהראשונה. ונ\"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה\"א הקריאה שקורא להש\"י כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהרי פשוט שזה\"ל ששנינו וכך היה אומר אנא בשם. זאת המלה אינה אלא כינוי. ור\"ל שהיה אומר בשם המפורש אנא יקו\"ק ככתבו בתורה. דהא ילפינן ליה מקרא מניין שבשם. והכי משמע נמי מהא דאמרינן עשר פעמים כ\"ג מזכיר את השם ביוה\"כ. ואם כן אע\"פ שהתנ' כלפי כינויו. הוצרך להטיל ה\"א בראשו. לומר אנא השם לייחדו ולהודיעו בה\"א הדעת שהוא השם המיוחד. ולא יכין לדבר כן אנא שם בלי ה\"א: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ המובן ממנו באמיתת אמירת הכ\"ג. שמזכיר שם הוי\"ה ב\"ה שהוא שם העצם יתעלה. לא יתכן לקוראו בה\"א. שאינו בא בה\"א בשום מקום לא לידיעה. (וזה פשוט וכ\"ה בדברי החבר למלך כוזר ברביעי מספרו סי' ג') ולא לקריא'. עם שמצאנו במ\"א ה\"א משמשת לקריא' הדור אתם. ומה שבא בה\"א (ירמיה ח') היקו\"ק אין בציון. אין ענינו לכאן. ששם היא ה\"א התמיה ושאלה. ואין לזה מקום בדרושינו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שאמרו בירו' שניה בבי\"ת לא קשיא. שמצינו בי\"ת משמשת לשם הוי\"ה ב\"ה. כדכתיב בה' נשבעתי הלא השבעתיך בה' שוש אשיש בה'. ושמוש זה יתכן בענינינו בטוב. ומיושב ג\"כ טעם השינוי. שבראשונה שמתודה דרך סיפור פירוט החטאים. לא יפול בו שימוש הבי\"ת. ולא שום אות שימושית. לכך אומר אנא יקו\"ק חטאו כו' כפי הראוי בלשון. ואח\"כ כשחוזר ומבקש ממנו ית' כפרה עליהם. אומר דרך נא ובקשה ומטו. אנא בה' ר\"ל בעבור כבוד שמך תכפר לנו על החטאים כו'. כי כן הוא שימוש הבי\"ת באה לקיצור. במקום מלת בעבור או עם. כענין הביתי\"ן הנז'. וכן ענינו נאות כאן שהוא כאילו יאמר בחסדך ה' כפר נא. וזה נכון מאד: ",
+                "<b>ועיין </b>בתשו' הריב\"ש (סי' רי\"ט) דמוכח נמי להדיא כדכתבינן לעיל שהיה הכ\"ג הוגה השם באותיותיו בלבד בוידוי דיוה\"כ והוא פשוט: ",
+                "<b>כשהיו שומעין שם המפורש יוצא. </b>ז\"ל התי\"ט משמע כשהיו שומעין מפי שאר כהנים או מפי כ\"ג בברכת כהני' שהיו מברכין השם במקדש ככתבו. לא היו עושין כל אלה. ואולי טעם הדבר כמ\"ש מהרמ\"ק ז\"ל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>נר' מ\"ש שלא היו עושין כל אלה. דודאי בשכמל\"ו היו עונין גם בברכת כהנים. דהא ילפינן [יומא ד' ל\"ז ע\"א] מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל. שנראה בכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם. כי אם דווקא כשמזכירו הכ\"ג ביוה\"כ. ולא מהטעם שזכר בתי\"ט. גם קבלת מהרמ\"ק אם קבלה היתה בידו טוב: ",
+                "<b>אמנם </b>דבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו. מתורת האלהי ריא\"ל ז\"ל למדנו. שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי\"ל לומר כשהיו שומעין הכ\"ג מזכיר את השם. ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כ\"ג. לכן פירש האר\"י ז\"ל שר\"ל השם יוצא מאליו מפיו של כ\"ג. וכן אמרו רז\"ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כ\"ג. וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר. והוא הטעם ג\"כ שהיו נופלין על פניהם. כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כ\"ג. משא\"כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם. שלא היה בה זה הפלא הנורא כנלע\"ד נכון מאד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים גדולים. </b>נ\"ל זו הגירסא עיקר שבדעתו ורצונו של כ\"ג היה הדבר תלוי. לעשות למשלח לכל מי שירצה. ולא באחיו הכהנים תליא מילתא. וכדאשכחן בגמרא אתי משלח מצאו בשוק. אומר לו אישי כ\"ג עשינו שליחותך. וכן שנינו בפ\"ד דשקלים [מ\"ב] מכבש שעיר כ\"ג עושין אותו מש\"ע. ומדברי אבא שאול נשמע לרבנן. דאע\"ג דס\"ל משל ציבור. מ\"מ ש\"מ דכ\"ג מישך שייך בשליחות המשלח. שבשבילו נעשה הכבש. כדתנן הכא וכבש עשו לו מפני הבבליים: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה ומחצה. </b>ז\"ל התי\"ט מסקי התו' דהכא דווקא כשהולך לאלכסונו של עולם נותנין לו זוית אבל ההולך ממזרח עולם למערבו אין נותנין לו זויות דאלת\"ה הרי היה יכול לילך כאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן עכ\"ל: ",
+                "<b>ותימה </b>דאגב שיטפיה כתב כן שלא מצאתי הוכחה זו בתו'. ומה זו הוכחה דלא דק תנא כולי האי ושביק פרטא זוטא. ואי הכי טפי איכא למידק בכל היכא דתנן אלפים אמה תחום שבת: ",
+                "<b>אבל </b>הוכחת התו' היא מדיהיב חושבנא דמיל בשבע ומחצה ריס. שמע מנה דדייק ודאי דלא טפינן למיל יותר מאלפים אמה במדה מצומצמת אפי' באלכסון. וכמו שהוכיח רש\"י   בפירוש הריס זוהי כוונת התו'. להוכיח מכאן דלא יהבינן נמי בעלמא זויות כי אם לאלכסונו של עולם. ואפ\"ה הדר כתבו התו' גופייהו דליכא למשמע מנה דילמא לסימנא נקטיה. כדנקיט בכל דוכתא מדת מיל. ויהבינן ליה אלכסונא נמי. הוא הדין הכא נקט מיל אע\"ג דיהבי ליה אלכסון. א\"כ פשיטא להו לתו' דלא נילף מהכא מידי: ",
+                "<b>ואיברא </b>התו' הפריזו על המדה. דהכא ודאי דוחק לומר דלסימנא נקטיה וה\"ה דיהבי ליה אלכסונא. דאי הכי חושבנא ומנינא למה לי. והכא לאו עיקר שבת הוא. דלישמעינן מדת מיל של תחום שבת בצמצום וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הבבליים </b>נראה כי לא דבר רק הוא. שזכר רבי את זאת במשנה. והודיעה בשם מקומן. <b>אבל </b>ירמוז למ\"ש ר\"ל לר\"א. אלהא סנינא לכו. לפי שאם היו עולים כדלת. לא היה רקב שולט בהם. לפיכך גדלה התלונה על הבבליים בבית שני. שגרמו להחריבו. והיו בעוכרינו וסבה לגלותנו. על כן היו עונותיהם נזכרים. וכל החטאים היו משליכים בני ב\"ש עליהם (עמד\"ר ה\"מ) בהיותם סבה שלא להיות עדיין גאולה שלמה. לפיכך היו ממהרים להוציא משא העונות. ולא יהו נזכרים עוד. והוא דבר נכון בודאי. ועיין דבר הגון כיוצא בזה בענין הלז בספר עמודי שמים בכליא אורב. על אגדה דר' חייא. בפרק הפועלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק. </b>כתב בתי\"ט לא היו עושין סוכה י\"א שא\"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז\"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור\"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י\"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע\"י סוכה י\"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ\"ש אליבא דמ\"ד תחומין דאורייתא: ",
+                "<b>לכך </b>אני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע\"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו\"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין [ד' י' ע\"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע\"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי): ",
+                "<b>ותו </b>אית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>ואולי </b>קרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק\"ל: ",
+                "<b>והא </b>מני ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח\"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר\"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב\"ב) ואע\"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ\"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע: ",
+                "<b>ותו </b>בר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס\"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע\"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב: ",
+                "<b>ברם </b>טעמו של הרב בתי\"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע\"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק\"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי\"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י\"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש. </b>עם דוגמא בכוס ש\"ב דבעי עטור. ואמרינן ר\"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ\"ש מ\"ג פ\"ג דשקלים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פר ושעיר הנשרפין</b> הם פרו. ושעיר החטאת אשר לעם. שדמם טעון הזיה. בפנים. וכבר נתבארו מעשיהם בדם למעלה. של פר. בפ\"ד. ושל שעיר. בפ\"ה. ועכשיו מבאר גמר מצותן. בשרפתן והקטרת אימוריהן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקלעות </b>הב\"י גרס כמקלעות. בכ\"ף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דורכיות. </b>פירש הרע\"ב אבנים גדולות וכ\"פ הר\"מ מצבות. ורש\"י כתב דורכיות בני אדם עומדים כו' וכתב בתי\"ט ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי\"ת ויהיה מלשון דרבנאי עכ\"ל: ",
+                "<b>וכמה </b>דבר תימה הוא זה לשנות הגירסא. ולפרש פירוש רחוק וזר מאד שאין לו ענין לגמרי ובלי שמירת המשקל כלל. אין ראוי להאריך בביטולו. וכל זה מבלי שום צורך ודוחק. כי קרוב הוא ופשוט אצלי לפרשו. ע\"פ הגירסא שלפנינו. מלשון דריכה על דעת כל המפרשים הנז'. וזה לפי שהיו עושין גבשושיות ותלוליות גבוהות. והעומדים עליהם דורכין על במותי אותן התלוליות. ונקראו דורכיות ע\"ד מ\"ש הר\"מ הדרוכות במ\"ד פ\"ג דתרומות. ולשון דריכה נופל בטוב על העומד במקומות הגבוהים. והרבה בכתוב דורך על במותי ארץ. ועל במותימו תדרוך וזולתם. או הוא מלשון דרך נתיבה. (ולא נמנט משיתוף הוראה הקודמת) לפי שהיו מעמידין אותן על אם הדרך הפונה מירושלים להר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>התלוליות (ונקראו דורכיות. ע\"ד מ\"ש הר\"מ הדרוכות. במ\"ד פרק ג' דתרומות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ להר. ומצאתי חבר ללשון זה. בילקוט פ' ויהי בשלח. עה\"פ ויוגד למלך מצרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית חדודו </b> צריך לומר שהוא התחלת המדבר. ומשהגיע לשם. נעשית מצותו. אע\"פ שהצוק רחוק שנים עשר מיל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. </b>כתב הרע\"ב שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואינו </b>מחוור אדרבה נראה בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. אלא אסור לצאת בהן במדינה. ואע\"ג דמותר במקדש דניתנו בגדי כהונ' ליהנות שלא בשעת עבודה. דווקא הנאה פורתא משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ללובשן מתחלה ליהנות מהן שלא בשעת עבודה. ודאי אסור כדמשמע בגמרא דפ' האיש מקדש [ד' נ\"ד ע\"א]. א\"כ הא דהותר כ\"ג לקרות בבגדי בוץ. אי נימא דקריאה לאו עבודה בהחלט. היינו טעמא מפני שכבר הוא לבוש ועומד בהן: ",
+                "<b>או </b>דילמא אפילו ללבוש בתחלה היה מותר לכ\"ג אם אירע שכבר פשטן ואין לו איצטלית לבן משלו. ואפ\"ה לא תפשוט מנה בעלמא דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דקריאה שאני דצורך עבודה היא ומעכבא. משו\"ה כעבודה דמיא: ",
+                "<b>ולפירוש </b>רבותיו של רש\"י ז\"ל בגמרא דפרק הממונה [ד' ל\"ה ע\"ב ד\"ה ובלבד] אם באיצטלית משלו. קורא צריך למוסרה לצבור. על כרחך צ\"ל דהוה סבירא להו דלא סגי דלא קרי בבגדי כהונה. ולדבריהם לא איצטריך תנא דידן לאשמועינן באיצטלית שלו דבעיא מסירה לצבור. דמילתא דפשיטא היא. וקפריש בברייתא התם מה דשביק תנא דמתניתין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קורא על פה </b>עמו\"ק א\"ח סקמ\"ג. מ\"ש בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועשה את אילו ואת איל העם </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דתרי אילים נינהו. <b>סתמא </b>דלא כרבי (בגמרא דריש מכלתין) ולא אשכחן תנא אחרינא דאמר איל אחד הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ופר העולה</b> בהדייהו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושעיר הנעשה בחוץ</b> מתניתין (כמתקנתא דת\"כ. אליבא דר\"ע) חסורי מחסרא וה\"ק. ושעיר כו'. ואילו ואיל העם ואימורי החטאת היו קרבין כו'. והיינו קרבים. לשון רבים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס להקטיר ולהטיב </b>תימה בין לדעת התוספת שהקריב תחלה תמיד של בין הערבים. ובין להרמב\"ם ז\"ל שכבר הקריב אותו קודם הוצאת כף ומחתה. אמאי לא תנינן הכא מנחה וחביתין ויין. ומצי לנקוטינהו נמי בלישנא קלילא. רצוני במלת נסכים הכוללתן כמ\"ש לעיל. והא דתנן בפ\"ג דקטורת בין הערבים היתה קריב' בין איברים לנסכים. הרי שעד כאן לא קרבו נסכים בסדר זה. ולא שמענו מהם כלום עדיין שהרי לא הוקרבו עם התמיד כלל: ",
+                "<b>וצ\"ע </b>גם על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' יוה\"כ שביאר שם כל מעשה עבודות היום. ולא הזכיר כלום ממעשה החביתין והנסכים של בין הערבים ודרכו ז\"ל לפרש. ונראה מזה שלא היתה עבודתן בכ\"ג וטעמא לא ידענא. דמאי שנא מעבודות שבגופו של תמיד הערב. שבפירוש הזכירו הרמב\"ם שהיה קרב ע\"י כ\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ע\"י כ\"ג. <b>ולפי</b> מ\"ש בס\"ד במהדורא לעיל פ\"ב. נתיישב כל זה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בכתונת </b>נ\"ל שנקראת כתונת על שם השש שנעשית ממנו. וכן כל חלוק הדבוק לבשר. כתונת יקרא מפני כך. לפי שעשוי מפשתן. שנקרא כותנא בארמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>(ס\"פ ודוק) ובפירוש מסורת ישן מצאתי. שזהו שלא יכול יעקב לגלות הקץ לבניו. מחמת שלא היו אותיות קץ בשמותם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצנפת </b>מהכא מוכח להדיא דהיינו מצנפ' היינו מגבעת דקרא. ושזהו של כ\"ג בעצמו. ולא כפירוש ריב\"א בתו' דסוכה. (דה\"א) ויש לתמוה על התו' שם שדחו פירושו מההיא דפרק הממונה שנוטל מצנפתו. ואישתמיט להו מתני' דהכא. שלא היו צריכין לכך לבקש מהגמרא. דבר שהוא מבואר יותר במשנ' במקומו. גם מה שתירצו התו' דלשון תורה לחוד אינו עולה ע\"פ משנתינו זאת וק\"ל: ",
+                "<b>חושן ואפוד. </b>מעשה פיתוחי שמות החושן סידורן ואופן הוראתן. פירש הרע\"ב כאן מקצת ממנו ומשל אפוד שתק לגמרי. ובעזה\"י אבארם פה כי ראיתי בהם הסתבכות וחילוקים רבים על דעת המפרשים. ונדקדק ג\"כ בלשון הרע\"ב כל הצריך. ולתועלת המעיין נחלקהו לפרקים ונשיב על ראשון ראשון לפי סדר לשונו: ",
+                "<b>כתב ז\"ל השואל פניו אחורי הכהן והנשאל פניו כלפי הארון עכ\"ל </b>נטה בזה אחר דעת הרמב\"ם ז\"ל שהדין עמו. ולא מהכרח שהכריחו בכ\"מ מהגמרא. שכבר ימצא מקום למשיב שישיב. ודעת לנבון נקל שאין לו ממנו ראיה גמורה אבל דבר זה מקרא מלא הוא בידינו ומתורת משה רבינו ע\"ה למדה הרמב\"ם. שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ועל כרחין לא מצינן לפרושי על השם הנתון בין כפלי החושן. כדרך שפירש\"י ז\"ל בפנים כלפי שכינה הנאמר בגמרא. דא\"כ היינו האורים היינו השם. מאי לפני ה'. וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקו' אחר. שכן בקבלה מפורש (בשמואל א' י\"ד) כששאל שאול ע\"י אחיה ואמר הגישה ארון האלהים כי היה ארון האלהים ובני ישראל. הרי מבואר שאין שואלין כי אם דווקא לפני ארון האלהים. מעתה אין ספק בדבר. ואפריין נמטי למאורן של ישראל הרמב\"ם ז\"ל שלא הניח דבר גדול וקטן הכלול בשתי התורות. שלא הביאו בחבורו הקדוש על סדר נכון בשלמות רב כי בו בחר ה' ורצה. והיה בעזרו לעשות ספר כולל שלא יפיל מכל דבריו ארצה: ",
+                "<b>שוב כתב. רואה אותיות בולטות נגד פניו. </b>פ' כר' יוחנן רביה דר\"ל. ואפשר דמ\"ד מצטרפות. מודה נמי דבולטות. אע\"ג דמצטרפות. ומ\"ד בולטות לא ס\"ל דמצטרפות וגם בס' הזוהר פ' פקודי עה\"פ ויעש את האפוד. נמי ס\"ל הכי. ופירש בולטות לפי שהיו שקועות ע\"י חקיקה. ובלטו עד שהשוו שקיעת החקיקה: ",
+                "<b>וע\"ש </b>בזוהר טעם למה בכל מקום נמצא שנקראי' האורים ותומים על שם האפוד. כמ\"ש כמה פעמים בנביאים אחיה נושא אפוד. ובאביתר נאמר אפוד ירד בידו. ויאמר דוד הגישה האפוד. ובאמת יש להפליא על זה כל מי שעיניו בראשו. ואע\"פ שהחושן והאפוד מחוברים ואינם נפרדים והיו לאחדים. מכל מקום תשובת השאלה על ידי האותיות שבחושן היתה. ולא ע\"י השמות הכתובים באפוד כלל וכלל. שהרי לא היו באבני האפוד כל האותיות. והשואל היו פניו כלפי אפוד. שהוא על כתפו' הנשאל ואינו רואה את כל מאומ' (ולהוציא מלבו של המתחכם יותר מיכלתו. הוא הראב\"ע אשר בדה מלבו ויחפה דברים אשר לא כן על אפוד הנזכר בנביאים. כאילו היה כלי מיוחד מלבד בגדי הקודש. עשוי להודעת העתידות. וישאוהו בני הנביאים. ח\"ו): ",
+                "<b>אבל </b>הענין באמיתתו למדנוהו בהזוהר הקדוש. שלא נזכר החושן משום דאיהו באתכסיא. ואפוד איהו יתיר באתגליא יעויין שם בפ' הנ\"ל. והדברים עתיקים ומסורים לנבוני לחש. ולמבין   מדעתו ועל כבוד קונו חס וחש: ",
+                "<b>כתב עוד. לפי שהיו כתובים שם שמות י\"ב שבטים. </b>להרמב\"ם ז\"ל נכתבו כתולדותם : ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה הא. דהא בחושן לא כתיב כתולדות'. ויציבא בארעא גיורא בשמי שמיא. כלפי ליא. דמה באפוד דכתיב ביה כתולדותם. כמה מחלוקות יש בדבר. והרמב\"ם עצמו לא שמר בהם סדר תולדותם. ששם בני השפחות אחר כל בני לאה. שלא כסדר שנולדו. וכל זה שלא להקדים בני שפחות. ובני רחל שאני דאחרונים הם ואחרון חביב. א\"כ מניין לנו מן הסתם לומר כן בחושן שמעשיו סתומים: ",
+                "<b>על כן </b>אני אומר שלא כיוון הרמב\"ם באומרו כתולדותם. כסדר שנולדו. אלא כדרך שנסדרו באבני אפוד. דהתם נמי קרי להו כתולדותם ונבארהו בסמוך בעזה\"י. וס\"ל דגמרי מהדדי. והוא הדין לענין קריאת שמותם דיהוסף מלא ובנימן חסר. אליבא דרמב\"ם באפוד. הכי נמי בחושן. וכדבעינן למימר לקמן בס\"ד: ",
+                "<b>כתב עוד. ושבטי יה </b>זה צריך עיון ביותר מהיכן יצא זה לרמב\"ם והרע\"ב שהעתיק ממנו. שהרי בגמרא אמרו שבטי ישורן. והרב בכ\"מ ז\"ל חתר להשיב ולא יצא. ידי חובתו ותשובתו נשארה מעל יגע ולא מצא. ומאחר שלשון הרמב\"ם ז\"ל בכל מקום מזוקק ככסף טהור ונקי מכל דופי ושמצה. וכאן נשאר כעיר פרוצה. איני רשאי ליפטר הימנו ולא אצא החוצה: ",
+                "<b>ואענה </b>אף אני חלקי מה דחזי לי בדעת' קלישתא דרכינא כי קרנא דקמצא. אגב איצצא ואם אולי לא אגיע לסוף דעתו. תכליתה ומלון קצה. דייני אם אפשיר חומה אם לא כולה תעשה מחצה: ",
+                "<b>וטרם </b>נבוא אל הישוב. נבין תחלה דעתו ז\"ל בכתיבת שמות השבטים באבני אפוד. ונעורר כמו כן על ההשגה החזקה שהשיגוהו שם בשם יהוסף שצריך להיות כך מלא עפ\"ד הרמב\"ם ז\"ל. וזה לכאורה נגד המסקנא דגמרא (סוטה דל\"ו) דמשמע התם דצ\"ל חסר ובנימין מלא. והיאך כתב הוא ז\"ל בהיפך: ",
+                "<b>גם </b>פליאה דעתו בסדר השבטים שסדרן הרב וישם כל בני לאה ראשונים. לפני בני השפחו'. וזה שלא כסדר תולדותם. ודלא כמאן. דלת\"ק דהתם יהודה מוקדם. והרמב\"ם ז\"ל איחרו כסדר תולדתו. גם באלה טרח המבאר בכ\"מ ז\"ל ולא העלה פנינים: ",
+                "<b>וראיתי </b>בס' שמע שלמה שהעיר בזה וערבב דבריו. ולא עלה בידו דבר הגון כלל. כתב שני דרכים והן זיבורא ועקרבא. ועד השלישי לא בא. כי בד\"א כתב שהרמב\"ם פסק כת\"ק. וע\"כ סובר יהוסף מלא. שכן פירוש שיטת הגמרא אליבא דת\"ק. ובסוף כתב בסדר שמות השבטים שהרמב\"ם כתבן ע\"פ דעת רחב\"ג. ומי נתן כח זה להרמב\"ם ז\"ל לתפוס החבל בשני ראשיו. דאי שמעתיה כמר אזלא בשמות. ליזיל בתריה אף בסידורן. ואי כמר בסידרא. בשמותן נמי לימא כוותיה. ועוד בכל אלה לא הועיל מאומ' דהוי דלא כמר ודלא כמר בסידורן. ולכן לא ראה בש\"ש דרך לנטות ימין ושמאל כי אם לפרוץ גדר הנוסחא. ולהטיל מום טעות בספרי הרמב\"ם. והחליף דן ונפתלי והעמידן כסדר תולדותן. אבל אי אפשר להטעות כל הספרים. וגם בפירוש המשנה כך כתב הרמב\"ם ז\"ל. וח\"ו להגיה הספרים ככל העולה על הרוח: ",
+                "<b>ואמנם </b>הדבר ברור ופשוט שהרב ב\"ס הנז' טעה מאד בשנותו סדר הרמב\"ם הקולע אל השערה ולא יחטא. ובחנם החליף השטה. כי אין מקום להגהתו כלל וכלל. שהרי הרמב\"ם מנה כ\"ה אותיות לכל אבן. ואיך אפשר זה על פי הגהתו הא בצרי להו תלת מחדא. וטפו להו תלת באידך. ויש להפליא שלא ידע מלשון הרמב\"ם והוא בין עיניו: ",
+                "<b>ואתה </b>המעיין אחוך שמע לי וראה כל דברי הרמב\"ם טובים ונכוחים. מיוסדים על אדני פז דרכי הגמרא וסוגיותיה וכללים תלמודיי'. ודעתו עמוקה ורחבה מני ים. וזהו שאף שלפי הנראה לכאורה. עדיין מחלוקת הת\"ק ורחב\"ג במקומה עומדת. הרמב\"ם ז\"ל לא כן ידמה. מדשקיל וטרי תלמודא אליביה דרחב\"ג. דמתקיף רנב\"י בפשיטות כתולדותם בעינן. והיינו כפירושו של רחב\"ג. דמפרש תולדותם אשמות שקרא להם אביהם. דאי כת\"ק הא מקיים כתולדותם בסדר שנולדו: ",
+                "<b>אלא </b>קים ליה לתלמודא דהדר ביה ת\"ק לגבי רחב\"ג. דמסתבר טעמיה דבני גבירה קודמין לבני שפחות. חוץ מיוסף ובנימין. כי היכי דניהוי בני שפחות באמצע. והא שפיר קאמר להו רחב\"ג לרבנן. דאי משום תולדותם. הא אפשר לקיומי פירושה בשמות שקרא להם אביהם. ומשו\"ה בקושטא הדר ביה ת\"ק בהא. ומודה לרחב\"ג בסדר ובפירוש תולדותם דקאי אשמות כנ\"ל: ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי איכא בינייהו. ולרש\"י טובא איכא. דלת\"ק לעולם רק כ\"ה על אבן אחת. ולרחב\"ג בחדא פשו להו טובא. ובצרן מחדא. ותו איכא נמי הא. דעל אבן שנית כתולדותם כתיב. ולא ראשונה כתולדותם: ",
+                "<b>לכן </b>נראה להרמב\"ם דרך ישר יותר מפירש\"י. דכי נימא דקאי ליה ת\"ק בשיטתא דרחב\"ג. איהו נמי ס\"ל כת\"ק בהא דכ\"ה על אבן אחת. כדס\"ל נמי כוותיה במנינא דחמשין כדמוכח בגמרא. וכי פליגי מיהת בכתולדותם פליגי. דלרחב\"ג קאי אתרווייהו. ולת\"ק אאבן שנית דווקא כדכתיב. דבהא לא משכחינן טעמא דליהדר ביה ת\"ק. ומתלמודא נמי לא מוכח מידי: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אתי שפיר סידוריה דרמב\"ם. ושם יהוסף מלא על כרחך. רק שעדיין צריך אני למודעי איך יסכים סידרו עם שיטת רחב\"ג. דס\"ל בני לאה כסדרן. ועל כן בזה נראין דברי בעל ש\"ש שנקראין השמות בחיבור שתי האבנים יחד. ובזה אני מודה לו בלי שום צורך לתיקון והגהה. שעד\"ז יבואו בני לאה כסדרן בספר שמות. ובבני שפחות לא איכפת לן אם נפתלי קודם לדן. דאהא לא קפיד רחב\"ג. דכי קגמר לה למילתיה. היינו דווקא בני לאה כסידרן לחוד. ובני שפחות באמצע דווקא ותו לא: ",
+                "<b>ותדע </b>דאחר בני לאה לא חייש לסידורא דבני שפחות. ולא לכל מילי יליף מחומש שני. דא\"כ בנימין קדים לבני שפחות. אלא דמשם ואילך לא יליף. והך מילתא דניהוי בני שפחות באמצע. הילכתא גמירי לה. ולא מהך קרא קנפיק. וא\"כ ליכא קפידא בסידורא דבני שפחות: ",
+                "<b>והוכרח </b>הרמב\"ם לזה כדי לקיים דעת הת\"ק בכ\"ה על אבן אחת. דלא משכחת להו. אי לא מפכת ומוקמת נפתלי קמי דן. וכדי שלא תהא פלוגתא רחוקה. אלא פסק בהא כת\"ק דקאי כוותיה דרחב\"ג. ואי משום דליהוו באמצע. כבר פירש הכ\"מ דבהכי נמי מקיימינן באמצע כשיוסף מצד זה ובנימין בצד השני: ",
+                "<b>ומעתה </b>נתבססו דברי הרמב\"ם על מכונן. ונפל נהורא במאי דסבירא ליה יהוסף מלא. וממילא שמעת לה ממאי דכתבינן דבהא ודאי פליג תנא קמא דלעולם ס\"ל דאבן ראשונה אינה כתולדותם דהכי מוכח קרא. והשתא במאי מוקמ' להא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. אי בסדרן לא ראשונה ולא שנייה כתולדותם. ולא שניהם בחבור יחדיו. כדפרישית ע\"פ שיטת הרמב\"ם. שדן ונפתלי הוצרכו להתהפך בסדר. כדי למלאות כ\"ה אותיות לכל א'. ומה אני מקיים א\"כ שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. הא על כרחך לא מיתוקם אלא בשם יהוסף שצ\"ל מלא ובנימין חסר. השתא דקאי ליה ת\"ק בשיטת רחב\"ג בפירו' כתולדותם. דהיינו בשמות שקרא להם אביהם. ואי אמרת יוסף חסר הויא לה ראשונה ודאי כתולדותם ואנן בראשונה בעינן דלא כתולדותם: ",
+                "<b>והשתא </b>ממילא צ\"ל בנימן חסר. דמלא אי אפשר דטפית לה חדא. ואי משום לקיומי בשניה כתולדותם. הכי נמי הוי בחסר כמו במלא. כדנימא טעמא בס\"ד: ",
+                "<b>ורנב\"י </b>דמתקיף והא כתולדותם בעינן. לכולי עלמא אקשי. והיינו משום דהוה קים ליה דהדרי בהו רבנן. ומודו לרחב\"ג בפירוש כתולדותם וכנז'. ואזלא אתקפתיה אליבא דכ\"ע. אלא דלא אסיק אדעתיה דלא לכל מילי הדרי בהו. דבהא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. במילתייהו קיימי כמעיקרא. ואיהו מותיב ומפרק לפום מאי דאית ליה דבכולהו מילי אשוו להדדי בסוף. ובעינן נמי בראשונה כתולדות. ולא   אפשר ביהוסף. אלא בחסר כשם שקרא לו אביו. להכי דחיק אכנפשיה ומני בנימין מלא להשלים המנין: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אנן לא צריכינן להא. כיון דפרשינן דבהא לא הדר ביה ת\"ק. ושפיר אתי יהוסף מלא בראשונה. ואדרבה אי אפשר באופן אחר. דזולת זה אינו מקיים ולא ראשונה כתולדות' דשמעינן מנה דבראשונה צריך להיות שלא כשמות שקרא להם אביהם. וגם כדי למצוא בכיוון כ\"ה אותיות. לא משכחת לה אלא ביהוסף מלא ובנימן חסר: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דבלידה כתיב מלא. לא קפדינן. דהא טעמיה דרנב\"י כדקאמר. דבכל התורה חסר והכא מלא. והא ליתא די\"ז מלאים מנינן במסורת. ושמא רנב\"י פליג אמסורה כדאשכחן ליה נמי במעבירם. (בפ' במה בהמה) [ד' נ\"ה ע\"ב]. משו\"ה לא סמכינן אשינויא דיליה. דלא אתמר אליבא דאמת. אלא לפום מאי דהוה סבר דלא פליגי רבנן ורחב\"ג וכדאמרן. ולא איצטריך לן כלל: ",
+                "<b>ותו </b>קרא מסייע ליה לרמב\"ם דכתיב עדות ביהוסף שמו. והרי זה כפתור ופרח בתשו' השגה זאת השנית בשם יהוסף. ונתקיימו כל דברי הרמב\"ם ז\"ל. ונתבארו פרטיהן לנכון. גם במה שתפס הסדר שלא כדברי הת\"ק. ולא כסדר שנולדו ולא כסדר חומש שני. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק הרמב\"ם ז\"ל לאפאי דמתריצנא לשמעתיה כהילכתא על יסוד מוסד עומק דרכי התלמוד. וכן צ\"ל גם בדעת רש\"י ז\"ל על התורה. שחזר בו הת\"ק כמו שפירשנו בעזה\"י: ",
+                "<b>ואחר </b>שזכינו לכ\"ז. מעתה נבוא לענין ההשג' הקודמת. הנוגע לפי' הרע\"ב ז\"ל במשנתינו. במ\"ש שבטי יה ולא שבטי ישורן: ",
+                "<b>ואמינא </b>דהא נמי תליא בהך. דלמאי דכתיבנא לעיל להרמב\"ם מילי דאפוד וחושן גמרי מהדדי. ובעי נמי כתולדותם. בין בענין סידורן באופן הנזכר. ובין בשמותן. וילד לנו מזה בחושן מחלוקת חדש. שתסבלהו החלוקה כפי הנראה. דלרחב\"ג הוא דיש לכתוב שבטי ישורן (או ישראל כדאיתא בירושלמי. שזה דבר אחד הוא במכוון) והטעם לזה על פי מ\"ש רש\"י בפ' פנחס. שלכן כתוב החנוכי מפני א\"ה שמבזין אותן כדאיתא התם. לכך הוצרך הכתוב להטיל להם אות ה\"א בתחלת שמותן ויו\"ד בסופן. להעיד על יחוסן. וזש\"ה שבטי יה עדות לישראל: ",
+                "<b>נמצינו </b>למידין שצריכין השבטים לשם י\"ה. אם כן לרחב\"ג דגלי קרא באפוד שלא יכתו' הראובני. ובעי דווקא כשם שקרא להם אביהם. לכן מפני הלעז כשהוצרכו להוסיף תיבות למלאות אותיות הא\"ב. הוסיפו שם שבטי ישראל להעיד עליהן. לומר שלכך נכתבו באפוד בלי שם י\"ה עליהן. כדי שיהיו נקראים שבטי ישראל. דהיינו כשמות שקרא להם אביהם: ",
+                "<b>איברא </b>לת\"ק דפליג עליה בהא. ולא בעי באבן ראשונה כתולדותם. דמשו\"ה כתבו יהוסף שאינו שם שקרא לו אביו. לא אפשר למכתב שבטי ישראל. שאין נקראין כולן בשמות שנתן להם אביהם. וכדי להעיד על כשרותן. יחוייב לכתוב שבטי י\"ה. לעדות על כולן. ותו עדות עדות קגמר. כתיב התם עדות ביהוסף. וכתיב שבטי יה עדות לישראל: ",
+                "<b>וכיון </b>דכתבינן יהוסף כת\"ק דפסק הרמב\"ם כוותיה כדאמרן. הכי נמי בשבטי יה דאתיא אליביה כדברירנא. דלדידיה לא אפשר לכתוב שבטי ישורן. וע\"כ צ\"ל שבטי יה. ושם יהוסף נמי הכי קדייק ולכן נמשך הרמב\"ם ז\"ל בזה אחר שיטתו בשמות האפוד. וס\"ל דהא דאית' הכא בגמרא שבטי ישורן. אליבא דרחב\"ג אתמר. ולית הילכתא כוותיה ודוק היטב. והם דברים מוטעמים מתוקים. מדבש ונופת צופים במעבה המדע יצוקים. בחונים ומצורפים: ",
+                "<b>נמצאת כל האלפא ביתא שם. </b>בגמרא דייקינן והא לא כתיב בהו צד\"י. ומשנינן אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. והא לא כתיב בהו טי\"ת: ",
+                "<b>ולכאורה </b>איכא לאתמוהי דמקשי מעיקר' מצד\"י ואיפכא הו\"ל לאקשויי מטי\"ת ברישא. ותו מחי\"ת נמי הו\"ל למפרך מקמי אינך. וגם תשובת דבר זה נודע לנו מהזוהר. שפירש שם שלכך לא היו בשמות שבטים אותיות ח\"ט. לפי שלא היה בהם חטא (ונ\"ל דהיינו נמי חד טעמא לאותיות צ\"ק. שגם הם אינם בשמות השבטים. וזה לפי שהחטאים הולכים לצוק ודוק): ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>מתחלה לא ראה להקשות מחי\"ת או טי\"ת דהוי פשיטא ליה דאינם שם. כדי שלא ימצאו בו אותיות ח\"ט. דמשו\"ה לא היו באפוד כנז' בזוהר. אבל מאות צד\"י פריך שפיר. דעל כרחך היתה שם. שהרי כתוב הצל תציל וכדפירש\"י. א\"כ הרי ראינו שישנה בחושן ודאי: ",
+                "<b>וכי </b>משנינן אהא דאברהם יצחק ויעקב כתוב שם נמצא גם אות חי\"ת ביניהם. ש\"מ דטעמא דאותיות ח\"ט ליתא באבני חושן. וכיון שהיו שם לפ\"ז כל האותיות חוץ מטי\"ת. השתא קשיא ודאי איך לא כתיב שם גם טי\"ת. להשלים כל הא\"ב וק\"ל. מה שיש עוד לדקדק בגמרא זו תמצא בחי' בס\"ד: ",
+                "<b>ורוח הקודש. מודיעה לכהן איך יצרף האותיות עד שיבין. </b>יש לתמוה מה צורך להודעת רוח הקודש לצרף אותיות. מאחר שבולטות ונראין אליו האותיות כגון רדוף והצל תצל או עלה והצלח. הלא נער קטן יקראם וידע לצרפם ויבין משמעותן. ודקאמרינן בגמרא סיוע הוה מסייע בהדייהו. פרש\"י שזכותו של כ\"ג מסייע לכשתשרה עליו שכינה. ושיהיו בולטות. ולא שע\"י זה יבין. דכשבולטות. אפילו מי שאין רוח הקודש שורה עליו יבינם: ",
+                "<b>וכן </b>נראה מריהטא דשמעתא. מדאותבינן מברייתא דתניא כל כהן כו'. דאלמא דאין צריך לבליטת האותיות. ואם היו בולטות אין צורך לרה\"ק. וכן פירש\"י ז\"ל. וא\"כ צ\"ע מנא ליה להרע\"ב. גם הרמב\"ם ז\"ל שכתב במראה הנבוא' היו האותיות בולטות. נראה מלשונו שאפילו הבליטה לא היתה ניכרת לכל אדם חזו בו. כי לא נראו כן אלא לכהן ששורה עליו רוח הקודש. ובמראה נבואיי ראם בולטות. י\"ל מניין לו דהא מוכח מקושיית הגמרא שהיה נס גשמי מושג לחוש: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלשינויא דמשנינן סיועי מסייע שפיר מצינן לפרושי דכהן צריך לסיועת רה\"ק. ועל פיה יבין הבליטה. והרמב\"ם ברייתא הכין משמע ליה. דאל\"ה שכינה שורה עליו ומדבר ברה\"ק תרתי למה לי דתרווייהו חד מילתא נינהו. אלא לאו הכי פירושו. אע\"ג דשכינה שורה עליו שהוא נביא. עוד צריך שידבר ברה\"ק. כששואלין לפניו באו\"ת. וכלומר שבאותה שעה צריך להשראת שכינה. ולא בזכותא לחוד תליא מילתא. לשיהיו האותיות בולטות ושיבין הוראתן. אלא דווקא ע\"י מראה הנבואה. רואה ויודע איך יצרף. ומבין משמעותן של דברים והשואל אינו רואה כל מאומה אף אם יביט בחושן. וצריך עכ\"פ שהכהן ישיב לו התשובה המבוקשת: ",
+                "<b>ושמא </b>אפי' היה הנס חושי. לא היו מבינין אותו זולת הכ\"ג ע\"י רוח הקודש. כי האותיות הבולטות לא היו הן עצמן מורות תשוב' המבוקש. כי אם על הדרך החלוף והתמורה. כמו שתאמר בא\"ת ב\"ש או באלבם וזולתן. ואין קצה לתכונת התמורות הידועות בשמות. וכדרך שהיו כתובין התיבות מנא מנא תקל ופרסין כדאיתא בסנהדרין. אלא דלא משמע הכי מפירש\"י. בהא דמקשי תלמודא והא לא כתיב בהו צד\"י וכדפרישנא לעיל. ויש ליישב קצת ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור באכילה ובשתייה. </b>כתב הרע\"ב אף על גב דבאכילה ושתיה ענוש כרת. משום דבעי למתני שאר עינויין דלית בהו כרת תני אסור. ובתי\"ט כתב ע\"ז למ\"ש דחצי שיעור אסור נמי דאורייתא היה יכול לכתוב דלחצי שיעור תני אסור עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אף על גב דפסק הרע\"ב ז\"ל כר\"י בחצי שיעור. מ\"מ ניחא ליה טפי לאוקמא למתני' הכי דאתיא ככ\"ע. ואליבא דר\"ל נמי מיתוקמא מתני' כפשטא. דבאכילה ושתייה איסורא הוא דאיכא כרת ליכא. כגון בחצי שיעור. ומאי אסור מדרבנן. וכוונת הרע\"ב ליתן טעם אמאי לא נקט חומרא דאכילה ושתייה. דהא משכחת בהו כרת. ולא נקט אלא קולא דידהו. דהיינו איסור גרידא ומתרץ אגב הני שאר עינויין דלית בהו אלא איסורא בלא כרת. תני נמי אכילה ושתייה דכוותייהו. דמיירי בגוונא דלית בהו אלא איסורא בלחוד. למר כדאית ליה מן התורה ולמר מדרבנן: ",
+                "<b>ובאמת </b>נראה דאע\"ג דשינויא דשנינן בגמרא מאי אסור מדרבנן שינויא דחיקא הוא קצת. מ\"מ נחזי אנן אליבא דר\"י דמוקים למתניתין אסור מן התורה נמי לא אתיא שפיר. דקשיא לי בגווה לישנא דמתני' דתני אכילה. ואכילה בכזית בכל דוכתא. ואי אמרת משום דחצי שיעור אסור מן התורה. מאי איריא אכילה. אפילו בציר מכזית דלאו אכילה הוא. נמי אסור. דהא ודאי מילתא דפשוטא היא. דלר\"י חצי שעור לאו דווקא. ואפי' כל שהו במשמע: ",
+                "<b>ולא </b>עוד אלא שנלע\"ד אף ר\"ל לא נחלק בזו. רצוני בכזית אע\"ג דבצר ליה שיעורא דככותבת. ולא פליג עליה דר\"י בחצי שיעור. אלא בפחות מכזית. דס\"ל לר\"י נמי דאסור מן התורה. בהא פליג ר\"ל. וכדאמר טעמא דבעינן אכילה באיסור תורה. ואכילה שיעורה בכזית. הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מן התורה. ואפילו ביוה\"כ דלא כתיבא אכילה. ובעינן יתובי דעתא. היינו דווקא למיקם עלה בכרת. אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום. גם ר\"ל יודה שאסורה מן התורה: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>הכי שפיר טפי לאוקמה למתני' כפשטה ואליבא דתרווייהו. דבכזית שניהם שוין. ודווקא אכילה דכזית. (ולא פחות ממנו) דומיא דאינך דאסירי מדאורייתא. והרע\"ב לכך נתכוין. למימרא דאכילה ושתייה דמתני' דאיסורא לחוד הוא. אלא דיהיב טעמא אמאי לא אשמועינן חומרייהו. וכנז' והוא נכון לע\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משקין שאינן ראויים לשתייה. </b>ושתה ציר ומורייס. כתב תי\"ט ז\"ל הרמב\"ם כתב כגון ציר וכן העתיק הטור עכ\"ל: ",
+                "<b>כנראה </b>שדעתו לגרוס כך במשנה. ואין צורך כלל. גם לענ\"ד אין הפירוש כן. אלא תרי מיני נינהו. ולפי העתקה הנז' נמי תקשי אמאי איצטריך לפרושי במשקין טפי מבאוכלין: ",
+                "<b>אלא </b>הנכון דאשמעינן תרתי גווני משקין. ולא זו אף זו קתני. מעיקרא תני משקין שאינן ראויין. ואין החיך נהנה מהן מחמת מרירותן. כמו מי רוש וכיוצא דומיא דאוכלין. ותני תו משקין ראויין. אלא שאינן לשתייה. רק לטיבול. ותרוייהו צריכי. דאי אשמעינן רישא. משום דאינ' ראויים כלל. אבל ציר ומורייס דחזו והחיך נהנה מהם. אימא לחייב. קמ\"ל כיון דאין דרך הנאתן בכך. בטלה דעתו. ואי אשמעינן סיפא דפטור. הוה אמינא באין ראויין לגמרי. איסורא נמי ליכא. צריכא למיתני בתרווייהו פטור אבל אסור. והאי דלא תני הכי נמי תרי גווני באוכלין. משום דהך בתרא באוכלין לא שייך וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החושש בגרונו </b>לשון רע\"ב החושש בשניו. וכן נראה מדברי הפוסקים. שכך היא הגירסא. <b>ולא</b> כמ\"ש לפנינו בספר משניות עם תי\"ט. בגרונו. <b>והכרח</b> הוא לשנות הגירסא. או עכ\"פ צריך לפרשה כך. דאל\"ה קשיין פסקי אהדדי. דהא התם בגמרא דפרק כיצד מברכין. מתנינן בהדיא החושש בגרונו לא יערענו (אפילו) בשמן בשבת. ואילו הכא תנן איפכא. דאפילו סם גמור שרי להטיל לו לכתחלה. וקיי\"ל כתרוייהו. דליכא למפלג עלייהו. הא ודאי שינוי גירסא או חילוף פתרון הלשון. איכא בינייהו. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סשכ\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. </b>נר' שר\"ע בא לומר שני דברים הא' לפני מי אתם מיטהרין. כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים. ואקרא דמייתי לעיל קאי. דכתיב לפני ה' תטהרו. וקאמר דאשריהם כשהם נקראים ישראל. שמורה ששכינה שרוייה עליהם. אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין. (ובס\"ת מ\"י נקרא אימא עילאה כמד\"א מי ברא אלה. והוא רחובות הנהר המטהר ע\"י תשובה. תשוב\"ה ודאי והדברים עתיקים) ככתוב לפני ה' תטהרו: ",
+                "<b>אבל </b>מי מטהר אתכם סתמא. דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו. וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם. לעיני הגוים. לזה אמר אביכם שבשמים. ירצה אע\"פ שעלה וישב לו בשמים הרי אביכם הוא. ויש לו יחס והצטרפות עמכם. כהצטרף האב אל הבן ע\"י שכינתו שאינה זזה מכם כלומר שהרי אעפ\"כ שכינה עמהם בגלות: ",
+                "<b>ולכן </b>הביא שני פסוקים. א' וזרקתי עליכם מים טהורים. שהוא נאמר על זמן הגאולה. בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה. כי אז נעשה ממקוה שיעור קומה שלימה דוק. ועוד הביא הכתוב מקוה ישראל. להורות על טהרת ישראל ע\"י השכינה בגלותם. שזה הכתוב מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. על דור הגלות נאמר. כדכתיב בתריה למה תהיה כגר בארץ כגבור לא יוכל להושיע. שנתקיים בגלות החל. שהשיב ימינו אחור. עם היות ידו נטויה עלינו.. (והיינו מקו\"ה שאין השם שלם) והמשכיל יבין וידום: ",
+                "<b>אמנם </b>יקשה קצת על דרכינו זה. דאדרבה משמע בדוכתי אחריני דאע\"ג דשכינה עמהן. מ\"מ הם בטומאתן. כדמוכח לכאורה מהא [יומא ד' נ\"ז ע\"א] דאהדרו לההוא מינא. דאמר השתא ודאי ברי טמאין אתון דכתיב טומאתה בשוליה. ומאי אהדרו ליה כ' השוכן אתם בתוך טומאתם. הא אע\"ג דשוכן אתם טומאתם היא: ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא למידק בההיא נמי. דאמאי דאקשי ההוא מינא. לא אהדרו ליה מידי דהוכיח שהן טמאים. ובהא אודו ליה. דהכי כתיב בתוך טומאתם. אלא כך פירושו שהמין ר\"ל ישראל טמאים הם בגלותם. מדכתיב טומאת' בשוליה ומהדרינן ליה אי הכי היינו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. וכי אפשר לשכון כבוד ה' עם הטמאים. אלא ודאי טמאים לא מיקרי אפילו בגלות. רק טומאתם היא שלא נתפרשה מהם לגמרי בגלות: ",
+                "<b>וזה </b>לפי שיש שני מני טומאות. והאחת אינה טומאה בהחלט. אלא נקרא לא טהור ואיננו טמא. כי כל הטומאות שהם טומאות ממש. הן נטהרות בטבילה חוץ מטומאת מת שצריכה הזאה. וצריך להזות אחר הטבילה. וקיי\"ל אין טבול יום טמא. א\"כ עתה בגלותינו שאין לנו אפר פרה ואי אפשר ליטהר מטומאת מת בלבד שהיא רק מקרית. משא\"כ מהטומאה העצמית ודאי נטהרין אנו לעולם ע\"י טבילה ע\"כ נקרא הוא ית' שוכן בתוך טומאתם. ולא בתוך טמאים. כי הטומאה אינה דבוקה בהם. והכי פירושא דטומאתה בשוליה. לומר שאינה עצמית בה. רק חונה סביבותיה בשוליה ודוק. ולזה לא תמצא שנקראין ישראל טמאים בהחלט: ",
+                "<b>והשתא </b>אתי נמי שפיר לישנא יתירא דמתני'. דמה מקוה מטהר את הטמאים פשיטא ואלא טהורים מטהר. ומסתייה דלימא מה מקוה מטהר ותו לא. אלא משום דהך קרא מקוה ישראל. מייתי לגלויי אטהרתן של ישראל. ע\"י השכינה ששרוייה עמהן בגלותן כדפרישנא. הדר מקשי לנפשיה איך אפשר לומר כן. שאף בגלותן מטהר את ישראל. דהא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. דמוכח דאינו מעביר את הטומאה. על זה השיב דמ\"מ שפיר ילפינן מהך קרא. דבגלות עושה מעשה מקוה: ",
+                "<b>ודומיא </b>דמקוה מה מקוה מטהר את הטמאים הגמורים. אבל לשאינם טמאים ממש אינו מטהר מכל וכל. (לא כהזאת מי חטאת. שמטהר אף את שאינם טמאים. כגון טבולי יום ומעורבי שמש. דאינם טמאים. ומטהרתן לגמרי. ומפני כך נקראים מים טהורים. משא\"כ לטמאים שלא טבלו לא מהניא מידי) כך בגלות. הקב\"ה מטהר את ישראל. שיצאו מכלל טמאים. אעפ\"י ששרויים בתוך טומאת מת וח\"ל. ומחמת זה אינן טהורים. שאין טהרה גמורה כי אם על ידי זריקת מים טהורים. כשיהיה מקור נפתח לחטאת ולמי נדה. שיהא לעתיד במהרה בימינו. ודוק היטב. כי דרך רמז ודרש דיברנו כאן והמשכילים יבינו. ישמע חכם ויוסיף לקח. ולמבינים הם דברים אהובים כולם ברורים: ",
+                "סליק פרק יום הכפורים. והדרן עלך מסכת יומא: ",
+                "והאל יתברך בחסדיו יראנו בנחמה. יטהרנו מחטאתינו. ינקנו משגיאות קלים וחמורים. אל יזכור את אשר העוה עבדו ויסלח לי כל חטא ואשמה. אגילה ואשמחה בחסדו ואשיר בשירים. אודה יה ונפשי תהללנו. כי אותו תהלל כל הנשמה. אשר הפליא לעשות עמדי. אביעה לדור דורים. והוא ית' יזכני לעמול יום ולילה בעבודתו הנעימה. ללון בעמקי הלכה לצלול במי ים התלמוד האדירים. ולהעלות מתוכו פנינים לשם שבו ואחלמה. לשבץ משבצות מאבנים יקרים. מלואת אבני פוך ורקמה. ויעזרני לגול האו\"ן מעל פ\"י הביאו\"ר. ולפרש היטב כל דבר הקשה במסכת הנמשכת. ופרק סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שירצה</b> הכא ודאי. שירצה מהנוסף גרסינן. מלת את. לעדה. <b>ואילמלא</b> היה זכור את זאת הרב\"י ז\"ל (ססשל\"ד) בי\"ד. אז לא היה צריך לטרוח בכך. איך היא הגירסא בלשון הטור שם. <b>אבל </b>מ\"מ לענ\"ד בכדי טרח. ע\"ש במו\"ק. ובלח\"ש ס\"פ החובל מ\"ש שם בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ ודוק. נ\"ב (ועיין תקון עשרים (דמח\"ב) בהגהת אות אמת. ובגוף ספר התקונין. תקון שבע ושתין דקא\"ב).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fb679b267e34d1d86c247beca815e59ae23a41b3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,390 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שתים שהן ארבע גרסינן </b>עמ\"ש בס\"ד ריש שבועות. ",
+                "<b>שאת </b>ערע\"ב אין שאת אלא לשון גובה. עיין <b>גלעד</b> בסיעתא דשמיא. ",
+                "<b>שניה לה כצמר לבן</b> והוא עז בלבנינותו יותר מסיד ההיכל. <b>צ\"ע</b> איך יתיישב זה בחוש שלנו. כנראה שהצמר המלובן הוא כהה הרבה מכל סיד המצוי אצלינו (באיורופא הצפונית) אולי סיד ההיכל היה כהה יותר (עם שהוא נגד הסברא) ולכן תלאו בהיכל. לא סתם סיד. אמנם אפשר היה הצמר שלהם לבו יותר משלנו. גם אפילו בארצות הללו אין כל צמר שוה בלבנונית. יש בארץ הגר צמר רחלים ארוך וקשה. הוא לבן מאד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כיין </b>(המשובח. כי יתאדם) המזוג בשלג. סתמו כפירושו במזג היין הראוי. כחמרא דדרי אחד תלת דחלב. כן כאן. חלק אחד יין מעורב בשלשה משלג. וככה בדם מזוג בחלב. שלשה בחלב נגד הדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע מראות כו' מצטרפות. </b>גרסינן. ",
+                "<b>מצטרפות זע\"ז </b>עתי\"ט עד. שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. <b>וטעמא</b> רבה נ\"ל אית במילתא. לפי שאם אינו בקי במראות. יש לחוש שמא יצרף את שלמטה מארבע מראות. כגון הבוהק. אל מראה הטמא. ויטמא את הטהור. או להפך. יחשוב המראות הטמאות לטהורות. ויטהר את הטמא. גם אפשר שיש למעלה משלג. כענין שכתוב. זכו נזיריה משלג. ואינו טמא. כמש\"ל רפ\"ב בס\"ד. ומי שאינו בקי יחשבהו למראה טמא. ",
+                "<b>להxגיר </b>ז\"ל תי\"ט מפרש הסגר ברישא כו' משום דלא מצי להתחיל בלפטור כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני וא\"צ להפוך כולו לבן שהבא בתחלה טמא כו' עכ\"ל. <b>הבנת</b> לשונו זה רחוקה ממני. מה טעם בזה. שא\"צ להפוך כו'. ומאי האי דקאמר שהבא בתחלה טמא. לא ידענא פירושא. שהרי אין כל הבא בתחלה טמא. אלא יש לפטור. ויש להסגיר. גם הבא כולו לבן בתחלה יסגיר תנן. פ\"ח מ\"ז. <b>ומהא</b> נמי קשיא לי ארבי דסתם מתני' אמאי לא תני הכא נמי. להסגיר את הבא בתחלה (בבהרת כגריס מצורף מארבע מראות) שיש קדימה לעומד. <b>ואין</b> נראה שיהא חילוק בבא כולו לבן לענין זה. דמאי שנא מלפטור את ההופך כולו לבן כו'. דתנן בסיפא דמתניתין דמצטרפין. ומנין לנו שבתחלה לא יצטרפו. <b>ועם</b> שאחר כתבי זאת ראיתי שגם מהר\"ם נרגש מזה. כמ\"ש תי\"ט בשמו בדבור הסמוך (שלא ראיתיו עד הנה) עדיין לא נחה דעתי בו. דאיהו לא הוה קשיא ליה אלא אהבא בתחלה בשעור כגריס דהוה ליה למתני. וניחא ליה דלשנא דמצטרפין זה עם זה דרישא. סתמא בתחלה משמע. ",
+                "<b>מיהו </b>אכתי לא ניחא. דהו\"ל למתני נמי להסגיר את הבא כולו לבן בתחלה. כדאצטריך ליה. להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחלה. ",
+                "<b>שבוע </b>לשון זכר. ככתוב שבעה שבועות. <b>אבל</b> מ\"ש תי\"ט מרש\"י שפירש שבוע זאת. של זאת. אינה ראיה. כי לא זה דחקו לרש\"י. אלא ניקוד שבוע בשו\"א שלא כמנהג. הוא שהביאו לכך. לפרשו בדמות סמוך. ואפילו היה לשון נקבה. מ\"מ היה סמוך. ",
+                "<b>לפטור את העומד כו'. </b>עתי\"ט (דמתתאי משלג. צ\"ל) שהאריך לשון מאד. עד ורבינו בגור אריה לא ניחא ליה לומר דקרא אצטריך שאם כהה שיהא טהור. ול\"ה שצריך הסגר. דמה\"ת לומר כן. שהרי הוכהה. ולכך מפרש קרא כי אצטריך היינו שאם פשה שיהא מוחלט עכ\"ל. <b>ודברים</b> מגומגמים הם. מאי מה\"ת דקאמר. הא ודאי ס\"ד אף אם כהה מעזה. יהא טמא מכל מקום. כל עוד שנשאר בארבע מראות. להכי אתי קרא למימר. דבכהה פוטרו. אף שעדיין לא ירד מארבע מראות. ולעולם כהה בעי. אבל נשתנה ועלה מכהה לעזה. עדיין אני אומר יטמאנו או יסגירנו. לפיכך הקושיא במקומה עומדת. מנין לנו להוציא המקרא ממשמעו. ורפא האריה שבר על נקלה. לא ידעתי מה הועיל ואיך הציל דחז\"ל מן התמיהא. <b>גם</b> התי\"ט דחה דברי רבו. וטרח בכדי. <b>אמנם</b> בספר אם לבינה. תקנתי הענין בס\"ד. ליישב דברי התוספתא ופירש\"י. והשיכותי התלונה מעל חז\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>באותו דבור. שאין (עומד) במראיתן כך צריך להיות. ",
+                "<b>להחליט את שנולד לו</b> כו' עיין רע\"ב אבל פשיון לא מטמא בתחלה. אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר. <b>ונראה</b> דכה\"ג מסגירו מכל מקום. ורואה בסוף שבוע. אם פשה עוד על מה שפשה בתחלה כשהסגירו. מחליטו. ואם לאו. פוטרו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהן שש עשרה שלשים ושבעים ושתים</b> גרסינן. ",
+                "<b>בתוך השבת</b> צ\"י דשני תנא הכא לשניה. מי סני למתני חל בשבת. כדלעיל ופי\"א דמנחות ובריש מגלה. ופ\"ב דחגיגה. ובפרק ד' דר\"ה. ובשלהי סוכה. וכן בכל דוכתא. ומאי שנא הכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשחירו שתיהן</b> כך צ\"ל. לפי לשון המשנה. ",
+                "<b>נסמך השחין</b> פריש הרא\"ש. שכסה השחין מקום שער לבן כולו מצד אחד. ",
+                "<b>הקיף </b>מכל צד. ושער לבן בבהרת כדקאי קאי. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט שהביא לשון הכ\"מ. ז\"ל. וא\"ת הא קיי\"ל שער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. א\"כ דל בהרת מהכא כו'. <b>ונ\"ל</b> דלק\"מ. כי אין זה אלא אם נולד במקומו בהרת. כדכתיב קרא והיה במקום השחין וגו'. <b>ומהר\"ם</b> (שהביאו תי\"ט) שינויא רויחא קמשני. דאפי' לכשתמצא לומר בשחין שנראה בו נגע קמיירי. אפ\"ה לאו מילתא היא. מטעמא דקאמר. ופשוט הוא. <b>גם</b> בלא\"ה לא דיוקא הוא לגמרי. דאפילו אם יש בשחין מראה צרעת. אם אין בו כגריס. אינו מטמא. ",
+                "<b>לכן </b>דברי הכ\"מ אינן מוכרחים כלל. גם בלשון הר\"מ. דלא מיירי נמי משחין הטמא. אלא משחין גרידא. שאין בו מראה טומאה. ולא בכשעור. ",
+                "<b>עוד </b>דתי\"ט תמוהים. במ\"ש ואם נתרפאו נדונים כעור הבשר. וכי נדונים כעור הבשר מאי הוי. אם אין בו בהרת. טהור הוא. ואפילו את\"ל. כה\"ג מסגירו. מ\"מ הוי להקל. שאם היה רואהו בשבת. היה מחליטו. ",
+                "<b>או לאחת מהן</b> אפילו לאחת מהן. ",
+                "<b>או </b>חלקן במעוט שחין. ולא זו אף זו קתני. ",
+                "<b>היה בו פסיון</b> צ\"ע. דהא אינו מטמא בתחלה (כדתנן לקמן פ\"ג ופ\"ד) <b>ונ\"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בסוף שבוע ראשון. והיכי דמי. כגון שהסגירו באחד בשבת. נמצא שביעי שלו חל בשבת. אינו נזקק לראותו בו ביום. שהוא שבת. אלא ממתין עד למחר. ואם היה בו פשיון אתמול בשבת. והלך לו. וראהו למחרתו ומצאו עומד. פוטרו. והרי זה להקל. וכן אם ראהו בתחלה בשני בשבת. ובסוף שבוע עמד. והסגירו שנית בו ביום. נמצא חל שלשה עשר בשבת. אינו רואהו עד למחר. ואם בתוך כך פשה. והלך לו הפשיון. הרי הוא פוטרו. שאלמלא היה שבת. וראהו פושה. היה מחליטו. ",
+                "<b>ואין בזה ובזה כגריס</b> אנתמעטה קאי. דאם לא נשאר אחר שנתמעטה האום. כגריס בזה ובזה. הרי זה להקל ומטהרו<b> אבל</b> אם נשאר בפשיון כגריס. אע\"פ שנתמעטה האום. ואפילו הלכה לה. הרי זה נגע אחר ומסגירו. ",
+                "<b>והבוהק </b>כעדשה. אבל פחות מכעדשה. אינו חולק. ולא מציל. ע\"ל פ\"ו מ\"ה. ",
+                "<b>וטעמא </b>משום דכי הוה כעדשה. חזי למחיה. וכיון דלית ביה מחיה. דהוי סימן טומאה. מצילו וטהור. משא\"כ בשאין בו שעור מחיה. לא חשיב. וכדליתיה דמי. דלא חזי למחיה. והו\"ל כבהרת אחת שפשתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה בו שער לבן ונולד לו</b> זה לשון תי\"ט. אע\"ג דא\"נ פטרו בשבת. כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו כדתנן להחליט אחר הפטור (לא הבינותי זאת. מה ענין לאחר הפטור דהתם. דבלאחר הפטור דהסגר קמיירי. לדהכא דבנראה בתחלה איירי) מ\"מ היה טהור. אם העריב שמשו כו' (גם דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה לגמרי. לא יכולתי להלמם) ולעיל ביש להקל פיר\"ב שאם היה צריך להביא קרבן משום כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי בעי הכא. סוף דבר כל מ\"ש בדבור הלזה כולו מקשה. ערבב עלינו ענינים שונים. שאינם עולים בקנה בינה אחד. ",
+                "<b>וכך </b>היה צריך לומר. שאם היה רואהו בשבת. היה מסגירו. ואם היה נולד לו למחר אחר השבת שער לבן. לא היה זקוק לו עד סוף ימי ההסגר. ושמא בתוך כך ילך לו. ואינו נזקק לקרבן. משא\"כ עכשיו שמחליטו. ",
+                "<b>נסמך השחין </b>בשבת. ובאחד בשבת הלך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בגרמני </b>הוא הלבן ביותר. כן הוא נקרא בלשון לטינ\"י. והר\"מ לא היה מכיר בלשון ההוא. וחשב לפרש גרמני מלשון חמור גרם. והפליג לדרך זר. ",
+                "<b>כהה </b>למטה מארבע מראות. להכי פוטרו אף בתחלה. ",
+                "<b>ב\"י הרי הם כאשכרוע לא לבנים</b> היינו המון העם. אבל בני ציון היקרים. זכו נזיריה משלג כו'. <b>אפ\"ה</b> נדונים כבינונים. אי מטעמא דהר\"ש דמשערין כולם בשוה. <b>א\"נ</b> בהו לא קמיירי. אלא ברוב עם הארץ. <b>או</b> דילמא משום דפתוכים הוו. כדמסיים קרא אדמו עצם. <b>אי נמי</b> משום דלמעלה מארבע מראות נינהו. שמא לא מטמאין בבהרת כלל. לפי שמכהה עיני הכהן. הרואהו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שכהה מאור עיניו</b> מ\"ש תי\"ט. יראה דתרי עיניו שכהו קאמר. <b>אינו</b> מוכרח. דוק. ועיין אגרת בקורת (דטו\"ב. דפוס שני) <b>ואכן </b>האמת. שאי אפשר שיכהה מאור אחת בלבד. שאם האחת לוקה. בהכרח גם חברתה לוקה עמה. עמו\"ק א\"ח סרט\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה רי\"א. כמו שמגביה. צ\"ל שמגבהת. <b>שם</b> הנגע תחת שחייו. צ\"ל שחייה. ר\"ל שני בית שחיים שלה. דבאשה קאי ועסיק. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מנדרי עצמו </b>משא\"כ בנדוי. שהת\"ח מנדה לעצמו. ומפר לעצמו. עיין נדרים (ז\"ב). ",
+                "<b>אף לא נדרי אשתו שבינו לבינה </b>משום דנדרי עינוי נפש ושבינו לבינה. התורה זכתה לו בהפרתם. בהפרה זכתה. בהתרה לא זכתה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהטוה\"ט בידי כהן</b> עשי\"ע (סקל\"ח) <b>צ\"ע</b> אי בעי בגדי כהונה. אע\"ג דאמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. דילמא הני מילי בעבודות שבמקדש משא\"כ ראיית נגעים שהיא בכל מקום בא\"י. ובר\"פ בא לו כ\"ג איתא בהדיא בגדי כהונה אסור לצאת בהם במדינה. ובפרק טרף מצרכינן קרא בפרה. דצריכא בגדי כהונה. והיינו משום דנעשית בחוץ. ורחמנא רבייה. חטאת קרייה. דעבודתה תחשב כעבודת פנים. והן דומות זו לזו. והתם הוא דכתיב בגדיו. ",
+                "<b>ולכאורה </b>נראה מדכתיב הכא נמי קרא יתירא. בניו הכהנים. למימרא דבעי בגדי כהונה. וכדאמרינן פ\"ב דזבחים. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. דאל\"ה הו\"ל זרים. אלא דהתם לענין עבודת פנים אתמר. <b>ולפום</b> ריהטא בספר הי\"ד (פ\"ט מהלכות צרעת) מוכח נמי הכא. דדרשי בת\"כ הכהנים בכהונתם. <b>איברא</b> תברה בצדה. דלא מפיק מניה אלא חלל. <b>ברם</b> בתר דמבעיא לי. הדר פשיטנא לה. דבודאי לא בעיא בגדי כהונה. דהא איתה אף בח\"ל ובזמן הזה. ואף טהרת המצורע נעשית בטומאה. הא ע\"כ לא פסיל בה מחוסר בגדים. שאין עכשיו בגדי כהונה. <b>ואי</b> נמי איתנהו. <b>הא</b> אטמו להו. ולא כהונתו עליו. כשהוא ובגדיו טמאים. ולא חזי לעבודה. <b>ואם</b> לטהרת מצורע דדמיא לעבודה. הוכשר. כ\"ש לראיית הנגע. לטהרו או לטמאו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה </b>פשוט שהוא אחר בעילת מצוה. כדמוכח פ\"ק דכתובות. בשמעתא דבועל ב\"מ ופורש. <b>ואפשר</b> דהוא הדין אם נכנס לחופה. אע\"פ שעדיין לא יבעול. אם מחמת שפרסה כלתו נדה. או לסבה אחרת. מ\"מ דינו כחתן לכל דבר. כמו לענין ז' ברכות. משקנאה ונעשית אשתו נשואה (עיין אה\"ע סס\"ב) לאפוקי ארוס שאין עושין אותו חתן לשום ענין. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>שכתב ז\"ל. ותמהו התו' דלר\"מ דהתם למה אינו רואה להקל ע\"ש. ",
+                "<b>העתיק </b>לשון תוספת בט\"ס דמוכח. ועמ\"ש שם בחי\"ג בפירוש דתוספות. ",
+                "<b>וכן ברגל</b> צ\"ע במ\"ש בחידושי גמרא פ\"ק דמ\"ק. "
+            ],
+            [
+                "<b>עור הבשר</b> שנראה בו אחד מארבע מראות כגריס. ",
+                "<b>בשער לבן במחיה בפשיון</b> סימנם על <b>שפם</b> יעטה. <b>שעורן</b> של בהרת ומחיה. מבואר בפ\"ו מ\"ז. ושל שער לבן פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>ובפשיון </b>כל שהו. <b>ודין</b> הבא כולו לבן בתחלה. עיין רפ\"ח. ושם מ\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בירקרק ובאדמדם</b> הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד\"מ כו' ע\"ל רע\"ב <b>דבריו</b> הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר\"ש. <b>גם</b> הוא קשה להלמו במ\"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד\"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון. ",
+                "<b>ונראה </b>שצ\"ל ואע\"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>בתחלה </b>להסגיר. <b>ואין</b> זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין. ",
+                "<b>כתב </b>תי\"ט מ\"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. <b>דברים</b> הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ\"מ טמא הוא להסגר. ",
+                "<b>ואחזה </b>אנכי שדברי הר\"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא\"כ הפשיון. שתחלתו (ר\"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר\"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט בשם מהר\"ם. מגומגם מאד. וז\"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר\"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. <b>בער</b> אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו\"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ\"ל. ",
+                "<b>בסוף שבוע ראשון</b> להסגיר. ",
+                "<b>בסוף שבוע שני</b> לשרוף. ",
+                "<b>לאחר הפטור </b>לשרוף. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהפשיון בכ\"ש </b>אבל שער לבן אינו מטמא פחות משתי שערות. <b>ועתי\"ט</b> שכתב ורבינו בג\"א פירש שהמורה על אחד כולו בפתח. <b>לא</b> אדע מנין לו זה. והיכן מצא שער כולו פתוח. כ\"א ושער הרגלים (ישעיה ז' מ\"א. ולא נשתנה בסמיכות. כמו תער הגלבים) והנה הוא מורה על ריבוי שערות בודאי. הרי שאינו כמו שחשב בג\"א. <b>כ\"ע</b> תי\"ט אחר שהביא פירוש מהר\"ם. וז\"ל. ומדתנן במ\"ב פ\"ג דנדה המפלת כמין שערה נראה כדבמ\"א. <b></b>משמע דלפלוגי אדמהר\"ם קאמר לה. ולא כיון את שמועתו. שהרי אף דברי מהר\"ם בקנה בינה אחד עולים עם דעת במ\"א. דמדכתיב ושערה בלא מפיק לה. דלאורויי אפילו שערה לא הפך. משמע. ",
+                "<b>אבל </b>אין נראה לי. שיהא שערה דלא הפך. כמו השערה הפתוח. שהוא משקל אחר. ולא הפך יוכיח. שהוא כמו שער הצרוי. עם שימצא לפעמים פעל זכר. עם שם נקבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה כו' טהור </b>אע\"פ שיש כאן שתי שערות לבנות מלמעלה <b>ויש</b> לשאול. אם יש בה שתי שערות לבנות. והאחת נחלקה לשתים מלמעלה. ושוב נהפך חלק אחד לשחור או הלך לו. ונשאר החלק השני לבן כמו שהיה. אם נראה בכך כאילו הלך כל השער לבן. ועפ\"ק מ\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בו רוחב שתי שערות </b>עתי\"ט ז\"ל ומ\"ש הר\"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ\"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה\"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ\"ד. ",
+                "<b>תמהתי </b>מרשות מ\"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ\"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק מ\"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו\"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו\"ל נגע בפני עצמו. ",
+                "<b>ובהכי </b>אזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי\"ט טרייה לרישיה בכדי במ\"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי. ",
+                "<b>מצרפן </b>ואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. <b>ונראה</b> פשוט דה\"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ\"ט שתקו מזה ומזה <b>גם</b> צריך לידע. דכה\"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע\"י צירוף. א\"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט. ",
+                "<b>ואם לאו אינו מצרפן </b>ונדונים כשני נגעים כו' ונ\"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ\"ל רע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>ולא</b> הבינותי זה. דהא תנן פ\"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ\"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת </b>כגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ\"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ\"פ המפרשים. דלא דק. ",
+                "<b>טמאה </b>הבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה. ",
+                "<b>טמא </b>האדם. ולא יכול לומר כאן ג\"כ טמאה ל\"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד\"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ\"ל אע\"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר. ",
+                "<b>בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. </b>שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי\"ט. <b>ולא</b> נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה\"נ פירושא התם. איברא הר\"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ\"ש תי\"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>אמנם </b>גם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ\"ד הר\"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת\"ק ור\"ש מבואר. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר הפטור</b> עיין לשון רע\"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ\"א א\"כ ה\"ז בהרת אחרת. <b>לא</b> ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו. ",
+                "<b>איברא </b>לישנא דהר\"ש. אטעייה לרע\"ב. הר\"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר\"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי\"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור\"ל דכה\"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר\"י היא. וסתם לן תנא כוותיה. ",
+                "<b>כנסה ופשתה כו' ר\"ע מטמא כו'. </b>ר\"ש ל\"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע\"פ הר\"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ\"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני. ",
+                "<b>ולשון </b>הר\"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז\"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ\"ל) כו' ומתוקמא דר\"ע באמצע כו'. זה נר' ט\"ס. וצ\"ל ומתוקמא מתניתין <b>עתי\"ט</b> שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר\"מ והשגת הראב\"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר\"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה\"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. <b>ואמנם</b> בספר הי\"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה\"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי\"ט נסתבך בחנם. <b>גם</b> לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב\"ד בלשון הר\"מ. ממשנה דלקמן. <b>שם</b> ודאי נגע אחר הוא. כמ\"ש בס\"ד בהגהותי לספר הי\"ד שם בס\"ד. וק\"ל החלוק. ע\"כ צ\"ע. ",
+                "<b>וחכמים מטהרין</b> לרע\"ב דלא חשיב פשיון ול\"ד דא\"כ לר\"ע כו' תי\"ט. <b>בכדי</b> טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר\"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע\"ב דס\"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס\"ל הכל נגע אחד. א\"ה מ\"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. <b>איברא</b> לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר\"ש ומהר\"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א\"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר\"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. <b>ולדידי</b> חזי לי דה\"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר\"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופשתה כחצי גרים ועוד </b>ובפשתה לאחר הפטור כו' לר\"ש ניחא דקסבר חכמים מטהרין לגמרי ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע ולאחר הפטור אבל רע\"ב לא הי\"ל לדקדק ולהתנות בכך. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי ניחותא להר\"ש. אפילו בבבא דלעיל תמיהא לי. כ\"ש בהך בבא. דפשתה חצי גריס ועוד מקמי דהלך מן האום. היכי אפשר דמטהרי רבנן. ",
+                "<b>ולרע\"ב </b>קשיא אפכא. דהו\"ל למידק ואתנויי. דבפשתה והלך מן כו' דווקא איירי בסוף שבוע. דר\"ע לטעמיה. דס\"ל פשיון בתוך ימי הסגר. סימן טומאה הוי. אע\"ג דבתוך כך הלך מן האום. כיון דאכתי אשתייר כשעור ופשיון עמו. וחכמים מטהרין. דמצרכי פשיון אשעורא קמא. ",
+                "<b>ופשתה כגריס ועוד והלכה כו'. </b>ופשתה לאחר הפטור כו'. וכ\"כ הר\"ש. מ\"מ כי לא מוקמינן כו' הכא נמי אפילו קודם הפטור בסוף שבוע מצינן לאוקמה כו' תי\"ט. <b>אף</b> כאן התמיהא במקומה עומדת. על הר\"ש ביתר שאת. אי איתא דלאחר הפטור מיירי. מי איכא למימר תראה בתחלה. אטו לית להו לחכמים דפשיון מטמא לאחר הפטור. אפילו בכל שהוא. כ\"ש בפשתה כל כך. ומאי מהני הלכה לה האום בתר הכי. אכתי טמא הוי. ולא תראה החדשה בתחלה להסגיר. עד שיטהר מן הראשונה. דאין מסגירין את המוחלט. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. <b>ולא</b> ידענא לה פתר. אלא כדפרישית דכולהו בבי סתמא בחד גוונא איתנו ובתוך ימי הסגר עסקינן. דפשתה והלכה דמתוקמא שפיר. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. וכדלעיל. אלא דבכל בבא אשמעינן מילתא וק\"ל. ",
+                "<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה</b> לפי מש\"ל (מ\"ו אבל אינו מוסכם) צ\"ע מאי טעמייהו דר\"ע וחכמים. הא ודאי מקום המחיה ממעט שעור הנגע. וטהור הוא לד\"ה. וצ\"ל בעל כרחנו. הכא נמי לא דק. כדפרישנא לעיל מ\"ו. ",
+                "<b>ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום </b>הכא נמי פרשוה בפשתה אחר הפטור. ונכנס מהר\"ם בדוחקים גדולים ועצומים מאד. <b>ולענ\"ד</b> לא צריכנא למדחק בה כלל. אלא כוליה פרקין סתמא בתוך ימי הסגר קאי דפשתה. ובסוף שבוע ראה שנולדה בפשיון מחיה או שער לבן. וכבר הלכה לה האום. <b>ואזדו</b> לטעמייהו. ר\"י מטמא. דחשיב פשיון ואום לנגע אחד. והרי סימן טומאה עמו. וחכמים חשבי פשיון כי קאי לחודיה. לנגע אחרינא. א\"כ מחיה שנולדה בו. ממעטת שיעורה. ובעינן רבתה בהרת. משו\"ה תראה בתחלה להסגר. לראות אם תפשה. והשער לבן שנולד בו כמו כן. אינו סימן טומאה שהרי קדם לבהרת. אע\"פ שנולד אחר שפשה. מ\"מ הפשיון הלז לא נדחה עדיין להסגר. שהרי נולד בתוך ימי הסגר. ואין מסגירין את המוסגר. והשתא דחזי ליה בסוף ומשכח להו בהדדי. פשיון ובו שער. דיינינן ליה דקדם שער לבן. שהרי לא הפכתו הבהרת אחר הסגרה דקמא אזיל ליה. לפיכך תראה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק טמא</b> ויטמאנו הכהן. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בספ\"ח דנזיר. מ\"ש תי\"ט. צ\"ע. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש מעובדא דרב\"ן. עיין בחלק הדרושים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרי היא</b> הבהרת. ",
+                "<b>וחזר </b>לענין מ\"ש תי\"ט על הכ\"מ והרי משנה שלמה בפרק דלעיל <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עקביא מטמא</b> עתי\"ט מ\"ש הראב\"ד עד וזה עיקר<b> דומיא</b> דרפ\"ח דב\"ק. פ\"ט דנזיר מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזה כסלע</b> חוט המקיפו הוא שעור טפח. <b>נמצא</b> קטרו שליש טפח. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגריס </b>חצי פול. סתמו כפירושו. חציו המתחלק ממני בתולדתו. שהוא כמו מרובע (לא רבוע גמור ממש. אלא קרוב לתמונת מרובע) שוה (עשי\"ע סס\"ט) וחלק בשטחו הנחלק במקום שנפרד מחבורו ודבוקו עם חציו אחר. <b>וצ\"ע</b> למאי נ\"מ אם השעור בפול שלם. או בחציו הנחלק ממנו. הלא דבר אחד הוא בכמות השטח <b>אולי</b> צריך לשער בצד החלק שבו. במקום שמחוברים החצאים זה עם זה. כי שם רחב יותר מבצד העליון. ששם הוא עגול קצת. אינו שומר תמונת הרבוע כל כך בשטחו העליון. כי אם במקום חבורו. כאמור. ",
+                "<b>כגריס </b>עשי\"ע (סימן הנ\"ל. ומו\"ק סר\"ב). ",
+                "<b>עדשות </b>כ\"ה לשון חכמים. ולשון מקרא עדשים (יחזקאל ד'). "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה מחיה כעדשה</b> ובין הכל כגריס. לר\"ש. <b>לא</b> נהירא ומאי דוחקיה. ע\"ל פ\"ד. <b>ואי</b> איתא. הו\"ל למתני נמי בהרת. היא ומחיתה כגריס. כדתנן התם. בכהאי גוונא. <b>ואי</b> משום דקשיא ליה גרסא דרבתה מחיה טהורה. <b>י\"ל</b> פירושו רבתה המחיה. עד שמעטה את הבהרת מכשעור. וס\"ד כיון דכבר טמאה ע\"י מחיה. שוב אין המחיה מטהרתה. קמ\"ל דמחיה לפעמים היא סבה לטהרה. <b>וכך</b> צ\"ל לפיר\"ש בגרסת רבתה המחיה טמאה. דמוקי לה בבהרת יותר מכגריס. ותקשי ליה. תרצת רבתה מחיה. אלא רישא נתמעטה הבהרת טהורה. אמאי. הא אפילו נתמעטה. קמה לה אשעורא. אלא מאי אית לך למימר ה\"פ. נתמעטה עד שנעשית פחות מכשיעור טהורה. וקמ\"ל הכא נמי. אע\"ג שסימן טומאה מחיה במקומו עומד. טהורה. ותי\"ט אייתי דברי ר\"ש הראשונים בפשיטות. ולא חלי ולא מרגיש. <b>ומה</b> שציין ועפ\"ד מ\"ד. <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. ",
+                "<b>מחיה כעדשה</b> ז\"ל ר\"מ בפירושו. אמנם הותנה הרבוע בה כאשר היתה כעדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו (בנגע) כמו עגולה ברבוע שלם (כצ\"ל) הצלעות. <b>ור\"ל</b> הרבוע שהותנה במחיה. הוא שלם הצלעות. כי העדשה אין לה צלעות. ולכן הוצרך לפרש שצריך להיות המחיה מרובעת. <b>ומה</b> ששערו אותה כעדשה. ועדשה עגולה היא. היינו שתהא כעדשה. אם ישימו עדשה על מקום המחיה. יהא כמו עגול תוך רבוע. לפי שהמחיה צריכה להיות רבועה שוות הצלעות. וזה כשאינה אלא כשעור עדש בצמצום. משא\"כ אם תוסיף המחיה על שעור עדש. הנה היא תטמא בכל תמונה. ",
+                "<b>רבתה הבהרת טמאה</b> מ\"ש תו' ומהר\"ם. <b>צ\"ע</b> לפי מה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין הנגע פושה לתוכו </b>עתי\"ט עד ולי קשיא על שניהם ממ\"ז דפ\"י כו' דהשתא יש בתוכו ממש. עכ\"ד. <b>ולא</b> דק. התם הנהו שערות שחורות ומצילות. אבל א\"א להיות פושה לתוכו לטמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מבפנים היא כלה </b>בנתמעטה ניחא. <b>אלא</b> בהלכה. איך נודע מהיכן היא כלה. <b>וצריך</b> לפרש שלא הלכה כולה בפעם אחת. אלא מעט מעט הלכה. באופן שיש להבחין מאיזה צד התחילה להלך. ואיזה בהרת כסה אותה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינם מטמאים משום מחיה </b>הקשה הראב\"ד למה ל\"א שאין מטמאין בבהרת כו'. וניחא ליה לפי שאינם ראוים לבהרת. וכפל בדבר לומר שאינם מקום לבהרת. ותפס לו עפ\"ז שני דרכים. בלתי מתוקנים עיין תי\"ט. <b>אך</b> דברים תמוהים אני רואה. דאשתמיטתיה לראב\"ד מרא תלמודא. תלמוד ערוך פר\"א דמילה. ימול בשר ערלתו היתה בראש הערלה ימול (וכן שנינו להלן ספ\"ז היתה בראש הערלה) ואי לא מטמא כלל. מי אצטריך קרא למשרייה. <b>אע\"ג</b> דנגעים טהורים בכלל איסור קציצה הם. היינו בראוים להטמא. כדלקמן פרק ז' מ\"ד. כגון עד שלא נזקק לטומאה. ובתוך הסגרו. או שפשה בכולו. <b>אבל</b> במקום שאין שייכות טומאה לגמרי. מי איכא למימר דאית ביה משום איסור קציצה. דלשרייה רחמנא במקום מצוה. כיון שאינו נזקק לכהן. ועמש\"ל בספ\"ז בס\"ד. ופ\"ח מ\"ה. ",
+                "<b>ובאמת </b>לא ידענא מאי דוחקיה דראב\"ד דאפקה למתני' מפשטה. אי איתא דלא מטמו נמי בבהרת ובשער. מי סני ליה לתנא למתני שאינן מטמאין בנגע. אלא אין לך בה אלא כמשמעה. במחיה בלחוד הוא דאין מטמאין. אבל מטמאין בבהרת בפשיון ובשער. <b>והא</b> דלא קחשיב לה בהדיא. נראה משום דלא גרע מחזרת ראשי איברים דפ\"ח מ\"ז וצ\"ע. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינם מטמאין משום מחיה </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"ש. דא\"כ מאי האי דאינם מטמאין משום מחיה. הא אדרבה טהורי מטהרינן משום פרח בכולו <b>אומר</b> אני סד\"א היכא דאיכא מחיה מעכבא. ",
+                "<b>ודלדולין </b>הם חתיכות בשר יוצאות מהעור תלו' נמצאות בכל מקום בגוף (כמו ששנינו ספ\"ז דבכורות בעלי דלדולין פסולין באדם) <b>וצריך</b> לומר ע\"כ דאין נדונין כעור בשר. אלא כשהם רחבים שטוחים כגריס. בכדי שיוכל הנגע להראות כולו כאחד. אבל במקום שמשפע ומתחדד. עד שאינו כשיעור נגע. ודאי אינו נדון כעור הבשר. <b>ולא</b> ידענא אמאי פשיטא ליה לתי\"ט כולי האי. מ\"ש הר\"מ בזה. עד דהוה ק\"ל למאי אצטריך למתנייה. <b>ומ\"ש</b> בשם מהר\"ם. אינו מובן לי. <b>והא</b> דתנן הדלדולין שבראש ושבזקן. לרבותא הוא דנסבה. אע\"ג דמקום כינוס שער נינהו (ואינו מטמא בבהרת עד שיקרח) ולא מבעיא דלדולין שבשאר מקומות הגוף החלקים. אלא שבודאי אין כל הדלדולין שוין בכך. וכמש\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוה את המחיה</b> ה\"ה לקוצץ בהרתו. ולא שנא בהרת טמאה. ל\"ש טהורה (כדאיתא בגמרא פר\"א דמילה) והיינו הראויה להטמא (כמש\"ל פ\"ו מ\"ז) <b>ונראה</b> דהוא הדין בשל חברו נמי קאי ליה בל\"ת. כמו באיסור הקפה ודכוותה. דניקף ומקיף שוין באיסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בראש הערלה ימול </b>צ\"ע מאי קמ\"ל. הא אינו מטמא בבהרת (ע\"ל מ\"ז דפ\"ו) דבודאי לא עדיף ראש הערלה. מראש הגויה (עמ\"ש שם בס\"ד) <b>וי\"ל</b> דמיירי בחזרו בו ראשי איברים. כבר\"פ דבסמוך. <b>א\"נ</b> אפילו לא חזרו. כיון שמעכבין את הפריחה. הו\"ל ראוי להטמא בנגע הבהרת. כמ\"ש רע\"ב להלן מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בד\"ה מן הטהור. לשון סיפרא. ע\"ל מ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שהלכה לה המחיה אח\"כ פרחה בכולו טהור </b>וא\"ת הרי פרחה מתוך פטור כו' וי\"ל הב\"ע כשהלכה מחיה. וקודם שהראה אל הכהן פרחה בכולו. הכ\"מ. תי\"ט. <b>וא\"ת</b> אי הכי. מאי קמ\"ל. בלא פריחה נמי מטהר ליה. <b>י\"ל</b> משום סיפא אצטריכא. ולאשמעינן פלוגתא דר\"י. ובאמת בכמה דוכתי אשכחן דאכפל תנא ואשמעינן נמי מאי דלא צריך. עיין שלהי נדרים ור\"פ או\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן שחזרו כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל מהר\"ם וכולן כו' ה\"א טמאים. פירוש אחר. חלוט שער לבן כו' או משום פשיון ואחר חלוט פשיון משום פשיון. ואחר חלוט מחיה אינו מטמא משום מחיה. דהא נתכסית כו'. אלא נ\"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמא משום פשיון ע\"כ. <b>אך</b> כמו זר נחשב. תמה על עצמך וכי פשיון מטמא בתחלה. הלא כבר נטהר מפשיון על ידי פריחה. <b>ולא</b> אדע למה זה נדחק מהר\"ם כל כך שלא לצורך. ומאי שנא דקשיא ליה אחלוט מחיה דווקא טפי מאחריני. תקשי ליה אכולהו. אמאי מיטמאין בחזירת ראשי איברים. הא אינן מטמאין משום מחיה. <b>תינח</b> בחלוט שער לבן. דמיטמא בתחלה (ומאי או משום פשיון. דקאמר מהר\"ם) <b>אבל</b> אחר חלוט פשיון. או אחר פריחת הסגר. מאי איכא למימר. <b>אלא</b> הנח לחזירת ראשי איברים דגזרת הכתוב היא. וקרא דהבשר החי דמייתר. רבייה. דהתורה העידה על החוזר בכל מקום. שאינו יוצא מידי דפיו. דאגלאי בהתתיה. ותו לא מידי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב. וראשי איברים לא קחשיב כו'. דראוין לטמא כו' <b>עמש\"ל</b> ספ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרחה מזו לזו</b> עתי\"ט לשון מהר\"ם. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן כו'. <b>לא</b> אבין לו. כי מי יגיד לנו זה. דלא איירי בנזקק לכהן. ",
+                "<b>ע\"ש </b>ועוד כו' לתני סתמא פרחה בכולו. <b>הא</b> לא דיוקא הוא. רבותא אשמעינן. אע\"ג דפרחה מטהורה כו'. אימא הו\"ל פורח מטהור. ע\"ש אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ כו' הו\"ל פורח מן הטהור. <b>לא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. והא ודאי כי פרח לחוץ. הוה ליה פשה וטמא. וכי הדר פרח. הו\"ל פורח מטמא. ",
+                "<b>בשפתו העליונה</b> חצי גריס כו' וכ\"כ הר\"ש. וכלומר מאחר דע\"י דבוק נראה כגריס הוי טמא. זה הכלומר הוסיף תי\"ט מדעתו. ולא ניחא להר\"ש בהכי. איברא להר\"ש אפכא הוא. <b>וה\"פ</b> דמתני' חצי גריס בשפה עליונה כו' וחצי בתחתונה. לא מצטרפין כגריס אע\"פ שנראים כאחד כשמדובקים. אינו טמא. וממילא כשפרח אח\"כ בכולו. הו\"ל פורח מטהור. <b>ולשונו</b> של פיר\"מ מגומגם. והוא הטעה לתי\"ט. <b>אמנם</b> מהר\"ם (לפמ\"ש תי\"ט בשמו) הפליג בחנם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור מן הפריעה </b>כו' כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט. חייב בפריעה כו' ופרימה כל זמן שהוא מוחלט ע\"כ. <b>קשיא</b> לי טובא. הא לישנא דמתניתין לא משמע כלל הכי. <b>אולי</b> י\"ל אפילו נטהר מצרעתו. כל זמן שלא גלח והביא צפרים. עדיין חייב הוא בפריעה ופרימה עד שיטהרנו הכהן. והשתא רישא נמי אתיא שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאילו הראה לכהן היה טמא </b>במאי דסיים פתח (דכוותה טובא) ומפרש ברישא מראה ומפסיד. דהיינו אילו הראה. היה מפסיד כו'. <b>ולק\"מ</b> מ\"ש תי\"ט. דבסיפא ודאי. אילו היה זריז. היה נשכר. זה פשוט. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>הנתקים </b>שבראש או בזקן. <b>דכתיב</b> צרעת הראש או הזקן הוא. משא\"כ בהרת שאינה מטמאה בראש או בזקן. כדתנן פרק ו'. ",
+                "<b>בשער צהוב</b> אינו פחות משתי שערות. כמו בלבן דעור הבשר. כל מקום שנאמר שער. אינו פחות משתים. ",
+                "<b>קצר </b>כתי\"ט בשם הר\"ש א\"נ קצר משעור דשער לבן. <b>זה</b> נגד הסברא. שיהא שער צהוב הפוך משל לבן. מה שטמא שם. טהור כאן. ומה שטהור שם. טמא כאן. ",
+                "<b>אפילו ארוך </b>שאין משמעות דק. אלא רקיק. ",
+                "<b>כך </b>הוא לשון תורה. חלת מצה אחת ורקיק אחד. לכן הוא הנוסח המובחר. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט מנא\"י דקיק. הוא לשון ארמי. והענין אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הצומח </b>בכלל שחור. כל השערות מאיזה גוון שיהא. חוץ משער צהוב. ואחת ירוקה. ואחת לבנה. מצילות. ",
+                "<b>אחת צהובה</b> כו' בצהובה שקדמה לנתק כו' דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד השער צהוב. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> להציל מיד שתי שערות צהובות. שבאו אחר הנתק. אין צהובה שקדמה מצטרפת עם שחורה (בין שקדמה בין שלא קדמה) אינן מצילות מידן. ולא מיד הפסיון. ",
+                "<b>ואחת לבנה אינן מצילות</b> אבל אחת שחורה ואחת לבנה. מצילות. אפילו קדמו לנתק (כמ\"ש במשואר) אין צורך לומר בצומחים. ",
+                "<b>ועיין </b>לשון תי\"ט תמיהא לי. אם שחורה אינה מצלת. למה תציל הלבנה כו' ולא הול\"ל להא. ",
+                "<b>הא </b>לק\"מ. דאורחא דתנא הוא זמנין טובא. עיין שלהי נדרים ופרק אותו ואת בנו ובדוכתי טובא דכוותה. ",
+                "<b>אבל </b>מה שכתב מפירוש הר\"מ ומחבורו. לא דייק לגמרי. לפי שהוא שלא כהלכה. שהרי בפירוש אמרו בת\"כ. שהלבנה והירוקה (ובכלל כל שאינו צהוב) בכלל שחור הוא. ומציל. ותי\"ט נמשך אחריו. לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>מה </b>שעלה על דעתו להגיה במשנתנו. לא יעלה על לב לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> </b>נפרץ עתי\"ט לשון הר\"ש. והייני אם בתחלה נפרץ. נראה דאתאן לת\"ק. <b>שם</b> ותמיהא לי טובא. דא\"כ יש בנתק פתיון לתוכו. <b>לא</b> ידעתי זה. שהרי הפרצה פושה החוצה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת</b> כתב רע\"ב שתיהן בראש. ומיהו בזקן ג\"כ אם נקרח כולו י\"ל דין קרחת. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. ולא ראיתי במקום שציין רמז מזה. <b>שם</b> הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. <b>וקרחת</b> שם דבר נרדף לשם קרחה. שני משקלים הם. ורבים כמוהם. ",
+                "<b>אבל נשם סך נשם</b> כיוצא בו מצינו בגמרא. ב\"ק פ\"ו (דפ\"ו) שסכו נשא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חוץ משל נכרים</b> צ\"ע אם נוהג דין נגעי בגדים גם בח\"ל. וה\"נ מספקא לי בבגדים שבאו משם לא\"י. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמב\"ן עה\"ת שכתב. ואינו נוהג אלא בא\"י. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>יראו </b>עתי\"ט. ז\"ל וז\"ש רע\"ב הילכך כו' ל\"י מה ענין ימים לכאן. <b>י\"ל</b> אפילו ראהו הכהן ואמר שהוא נגע טמא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>דכל עוד שלא ראהו הכהן כו' כאילו אינו הוא. <b>י\"ל</b> גם בישראל אינם מן המנין. ",
+                "<b>ועורות </b>עתי\"ט שהביא עצות מרחוק ליישב לר\"מ שב\"ח דיבשה מקרו מין הגדל בארץ. <b>לא</b> היה צריך לבקש לו דמיון זר. אבל תלמוד ערוך הוא בידינו בר\"פ כ\"מ. דקרי תלמודא לבהמות גדולי קרקע. ",
+                "<b>חיבר להם כו' טמא</b> עתי\"ט בשם ק\"א דהו\"ל לנקד הבי\"ת (בעור) בקמ\"ץ. ונקדה בשו\"א כו'. <b>אומר</b> אני כמה הפליג מפרש זה לדרך רחוקה. אבל ענין נקוד בי\"ת בעור בשו\"א. בפסוק ראשון. ובפתח. בכתוב הבא אחריו. יעוין בספר אם לבינה בס\"ד. ומשם סתירה לדברי פרשן הלזה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קלע של ספינה</b> כו'. חדושא אשמעינן בהני. דליכא לפלוגי בהו מידי. דלעולם טמאים. ולא דמו לדהתם. הנהו דפכ\"ד דכלים. משום דאית בהו טהורים מכלום. וסר ענן ידיעה דתי\"ט. ",
+                "<b>ושביס של סבכה</b> לא נקט סבכה גרידא. מטעמא דפרשית. משום דאיכא. של יוצאת החוץ. דטהורה מכלום. אבל שביס לעולם טמא. <b>ונ\"ל</b> שהוא מעשה קליעה דקה ורחבה. מחוטי פשתן לבנים (שקורין בל\"א קאנטי\"ן) וקובעין אותן בשפתי השבכה. לתכשיט ולנוי. לפיכך הוא טמא בכל אופן. מאיזה נקבה שתהא לבושת סבכה. דוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טריגון</b> שי\"ל ג' זויות או חמש רע\"ב. <b>זה</b> קשה הציור. אם לא העשוי כעין עגול ארוך. לו בטן רחב באמצעו. והולך ומתחדד לארכו. עד שעושה זויות לשתי קצותיו. ",
+                "<b>ובאסקריא </b>ע\"פ רע\"ב. וע\"פ דרכו אומר אני יותר נכון לגרוס באסדא. זה קרוב ומכוון עם פירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בלבנים </b>בלתי שרופים. ",
+                "<b>אבנים </b>ערפ\"ב דבתרא. שכתבתי שם מה שנ\"ל דלבנים שרופים בכלל אבנים הן. והיינו לענין נזקין. שגם הם אינם נפרדים מחמת מ\"ר. כאבנים טבעיים. <b>אבל</b> הכא דבעינן קרא כדכתיב. היינו אבנים חצובים מן ההר דווקא. וממעטינן אפילו סלעים הקשים ושבי\"ש. כ\"ש אבנים מלאכותיות הנעשות בי\"א. והכי מוכח קרא דותהי להם הלבנה לאבן. מכלל דסתם אבן. אינה לבנה שרופה. ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>א\"ל לומר תני ושייר (כמ\"ש מהר\"ם) אלא תנא רבותא נקט בהני דתנן. אע\"ג דדמו לאבנים. קמ\"ל דבעינן דווקא אבנים ממש. וא\"צ לומר הנהו דלאו מין אבנים לגמרי נינהו. אטו כי רוכלא ליזיל ולתני. ",
+                "<b>ועפר </b>עתי\"ט שהעיר ע\"ל הר\"מ בפירושו. וכתב וסיד א\"א לומר כו' דסיד לא הוי עפר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אפשר ואפשר להאמר ולהשמע. ומש\"ל במ\"ז. היינו דווקא בסוף. אבל בתחלה ודאי ליכא קפידא. <b>תדע</b> מדלא תני ליה הכא ברישא. גבי בית שאחד מצדדיו מחופה כו'. ליתני נמי ואחד בסיד. ש\"מ דמטמא בסיד נמי. ועמש\"ל במשנה י' בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקורות המחיצה</b> ע\"ל מהר\"ם בתי\"ט. דגריס המחצה דלשון קירות הם מחיצות. וא\"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הם. ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי קירות הוא שם העצם. ומחיצה שם תואר. נגזר מפעל חוצץ. וה\"ק קירות שאינן אלא למחיצה. דהיינו לחוץ בחצר. בין חלק אדם לחברו. כמו ששנינו השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר. ואמרו אחר זה בונין את הכותל. שהוא הקיר. הכי נמי ר\"ל קירות שהן למחיצה בלבד. לאפוקי קירות של בית. העשויות גם לסבול גג ותקרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא כנגע</b> לענין מ\"ש בתי\"ט שנ\"ל בכל הנגעים הדין כך. עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דמגלה. ",
+                "<b>זה </b>פשוט. ותיתי לי דקיימתיה מסברא. כמ\"ש בשכבר ספ\"ב דמגלה. ואינו נ\"נ שלא תקפיד תורה בכך רק בנגעי בתים. אטו לא ק\"ו הוא. אלא ודאי גלי קרא במוקדם ובפחות. וה\"ה למאוחר וחשוב. דכל שכן הוא. ",
+                "<b>דפיו </b>ערע\"ב. וחבירו בכיצד מברכין. תיתיב אבי תפי. ומ\"ש רע\"ב וי\"ג טפיו בטי\"ת. ",
+                "<b>זה </b>י\"ל חברים רבים בפכ\"ג דכלים. ופ\"ו דפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא סיד</b> דכתיב ועפר אחר וגו'. וסיד לא הוי עפר (תימה הא איפכא שמעינן. כדתנן להדיא פרק כסוי הדם שמכסין בסיד. משום דמקרי עפר. ומ\"ש רע\"ב דלא הוי אלא שרפה. לא הבינותי. הלא כתוב ונשרפה לשרפה. וכתוב ותהי להם הלבנה לאבן). <b>שמא</b> יש לחלק בין סיד טבעי הנמצא בארץ בלתי שרוף. דבהכי איירי התם. ובין סיד הנשרף מאבנים. הוא ניהו דתנן ליה הכא. <b>מ\"מ</b> קשיא. הא סתמא תנן בתרווייהו. ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא לפלוגי בינייהו. <b>והיה</b> עולה על הדעת. דמטעם צבע. הוא דאתינן עלה. ואע\"ג דתנן לעיל (פי\"א) הבתים בין צבועים בין אינן צבועים מטמאין. דילמא אליבא דר\"ש התם. דס\"ל העורות כבתים. בי\"א מטמאין. גם זה דוחק גדול. ",
+                "<b>אמנם </b>נ\"ל דלא אתמר הך מילתא. אלא שלא יביא סיד לטוח הבית. אחר פשיון דהסגר ראשון. כדתנן (הבו דלא מוסיף) וטעמא משום דבית האפל אין פותחין בו חלונות. הכי נמי אם טחו בסיד. אז הנגע מבהיק בו ניכר ביותר. והיינו דלא תנן לה לעיל (מ\"ב) גבי בית המחופה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נראה בראש נוטל את כולו </b>מדתלי בנראה. מסתבר לי דאחליצה קאי דאי אנתיצה. הרי נותץ כל הבית ומה לי באיזה אבן שנראה. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא תנן נותץ שלו. ומניח של חברו. ומסתברא טפי דאנתיצה קאי. וה\"ק אימתי חומר בנתיצה. דנראה בראש. אבל נראה בפתים. אינו נותץ. אלא נוטל את שלו. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא מתוכו</b> פירש רע\"ב כדכתיב וגו' וכ\"כ הר\"מ. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבוא כולו לתוכו. תי\"ט. <b>אין</b> הכרע כל כך בדבריהם). ולא דקו. כי לא נתכוונו. אלא למצוא סמך לדבר. שאינו מטמא מאחוריו כמוחלט. אבל לא שיהא צריך כניסה לענין טומאת מגע. <b>וטומאת</b> ביאה דבר אחר הוא ודאי. דלא צריכה נגיעה לגמרי. הכי דייקא מתניתין בהדיא. <b>ודברי</b> תו' שם תמוהים. בזרות כפול. דמשמע דמצרכי נגיעה בנגע מעצמו עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"ר אלעזר</b> הוא בן שמוע סתם ר\"א דמתני' והוא טוביינא דחכימי. ונראה ה\"ט דר\"מ דפסק כוותיה. <b>אבל</b> אי בתר סברא ניזיל. ודאי מסתברא כוותיה דראב\"ע. <b>ותו</b> תינח בית המוחלט. אלא מיהא דמוסגר שאינו מטמא מאחוריו. אמאי טמא כה\"ג. כשאין נכנסין לתוכו. והא מאחוריו טהור הוא. ואנן סתמא תנן. והו\"ל לפלוגי ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שהכניס ראשו</b> עיין מ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>וטמא שהכניס ראשו</b> דרך ביאה. אבל הנכנס דרך אחוריו. אפילו חוץ מחוטמו. אינו טמא. ",
+                "<b>טמאהו </b>מה שבתוכו. כמוהו בכתוב. ותטמא הארץ וזולת. "
+            ],
+            [
+                "<b>וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו</b> כצ\"ל. ובמשניות של תי\"ט נדפס בשבוש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד ד\"א</b> לרע\"ב דקומתו של אדם בינוני ג\"א. ואמה לפשוט ידים ורגלים. <b>ורגלים</b> כדי נסבה. ויש למחקה. כי אין לה מקום כאן. <b>אך</b> פליאה נשגבה היא בעיני. כראותי שכך היא שומה בפי כל המפרשים. שלא אחד בהם שת לבו גם לזאת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לבה\"כ עושים לו מחיצה י\"ט </b>צ\"ע מ\"ש דאשמעינן הך דינא בבה\"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד\"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. <b>לכן</b> נ\"ל מ\"ש רע\"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר\"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר\"ל אינה מצלת בבית המקורה. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, <b>אלא</b> הב\"ע. בבהכ\"נ שאין עליו קירוי (וכ\"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב\"א) כסתם בהכ\"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה\"ג אשמעי' דאע\"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ\"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה\"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. <b>וזה</b> משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ\"ע בכ\"מ. לכל דבר הפסקה בלבד. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>נכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב\"א היוצאין והנכנסין. וק\"ל. <b>א\"נ</b> רבותא אשמעינן. וה\"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ\"ה האירו עיני בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פיילי</b> לשון יוני. וכן נקרא בלטי\"ן (שהוא תולדת היונית) והפ\"א רפוי\"ה. וכמין קערה עגולה היא. ",
+                "<b>של שניה</b> מוסב גם על ראשי אגפים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אל פני השדה</b> נראה דהיינו שדה זרע. לאפוקי ארץ מלחה מדבר וציה. ",
+                "<b>ושני תולעת</b> ע\"ל הר\"מ בתי\"ט. בלבא. <b>צ\"ל</b> בלכא בכ\"ף. הוא צבע אדום בלשון תלמוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד ביד</b> עתי\"ט דיליף דם משמן. א\"כ מינה ומנה. מה שמן בכפו של כהן הוא נתון. אף הדם כן. "
+            ],
+            [
+                "<b>תנוך</b> עיין לשון תי\"ט שכתב כסומא בארובה. שהגבוה נקרא נוך. <b>ומצאתי</b> לו חבר. במלת אנך. כמ\"ש שם בס\"ד בהגהות ס' השרשים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא אדם ע\"י בנו ובתו. ע\"י עבדו ושפחתו</b> בקטנים איירי. דאיתנהו גביה. ודומיא דשפחתו עבריה (צל\"ע. דילמא בכנענית מיירי דחייבת במה שהאשה חייבת. וכן עבדו) נמי ע\"כ בקטנה מיירי. דאי הביאה סימנים. מאי בעיא גביה. ומשום דבמחוסרי כפרה לא חלק הכתוב בין גדולים לקטנים. כולהו בני אתויי קרבן נינהו. כדאיתא בפרק אין בין המודר (לה\"ב). ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ומסתברא דזה (ר\"ל דמרבי עשיר מביא קרבן עני בשביל עני) דווקא כשעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע. דהא ההיא תנן פ\"ד דערכין. שאע\"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר. ע\"כ. <b>לא</b> מתניתין היא. אלא אוקמתא בגמרא. אבל אם היה מצורע עשיר. ודאי מביא מדירו קרבן עשיר. אע\"ג דהמדיר עני. ",
+                "<b>כ\"ע </b>תי\"ט וז\"ל. אלא לפי שלא מצאתי לרמב\"ם שהעתיק המשנה כו'. <b>לא</b> ראה ברפ\"י מה\"ל שגגות. שם הביא גם משנתנו כצורתה. ש\"מ דלא פליגן אהדדי. <b>אלא</b> איתא להא. ואיתא להא. לפי שאינו דומה המחייב עצמו במה שאינו חייב. למי שאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עומד ועושה דבר שאינו חובה עליו כלל. לא ע\"י אחר ולא ע\"י עצמו. אלא מנדבת לבו בלבד. <b>דהא</b> ודאי מיירי הכא שבניו ובני ביתו הם עניים. כדפריש רע\"ב. דכי אית להו מדידהו. מאי דלית ליה זכות בגויה. פשיטא דבעו מייתו קרבן עשיר כהשג ידם. אפילו בניו קטנים. שנפלו להם נכסים מאבי אמם (כשהיא בקבר) וכן העבד שנתנו לו ממון ע\"מ שלא יהא לרבו רשות בו. והרי הוא עשיר ודאי. חייבין הן בקרבן עשיר. <b>אלא</b> הב\"ע דלית בהו מידי. ואיהו מבעי לטהרם ולהכשירם. אע\"פ שאינו חייב בכך. (ושמא אפילו בניו קטנים פחות מבני שש. ואת\"ל שחייב בכל חיובי מצותם כדרך שחייב במזונותם. מ\"מ אינו אלא מד\"ח. ולא רמי עליה חיובייהו ד\"ת) ולא נדר ולא קבל עליו כלום. אלא לטהורינהו ולאכשורינהו לאכול בקדשים קבעי. <b>קמ\"ל</b> תנא דמביא על ידיהם קרבן עני. וסגי להו בהכי. כיון שאינו חייב. אלא מזכה להם בקרבנות. בתורת נדבה ומתנה לעניים. שהרי הוא לא נתחייב להביא קרבנותיהם. אף בבנים קטנים. כדאמרן שאין האב חייב במזונות בניו מד\"ת. וכן העבד. יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך. כ\"ש שאינו מחויב להביא קרבנו. <b>ובעבד</b> עברי צ\"ע. דילמא דמי לאשתו. דכתיב ביה כי טוב לו עמך במאכל ובמשתה. א\"כ על כרחו צריך להכשירו לאכול בקדשים עמו בשוה לו. והקונה עבד עברי. קונה אדון לעצמו. ",
+                "<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת</b> כתי\"ט וק\"ק לי דלחיוב זה לא מצאתי טעם. <b>ונפלאתי</b> ע\"ז אטו מי גרעי הני מרפואתה. כ\"ש לידה וסוטה שהוא גרם לה לאסרה עליו. א\"כ אם ירצה לקיים עונתה. היאך יזדקק לה. אפילו אם לא ירצה לקיימה. הרי הוא מורד עליה. דאמרה מאי אית לי למעבד. אנא הא קאימנא. ",
+                "סליקא לה מסכת נגעים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f7f48e2f1c62bd97d6941240e7894e98422f734b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,388 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שתים שהן ארבע גרסינן </b>עמ\"ש בס\"ד ריש שבועות. ",
+                "<b>שאת </b>ערע\"ב אין שאת אלא לשון גובה. עיין <b>גלעד</b> בסיעתא דשמיא. ",
+                "<b>שניה לה כצמר לבן</b> והוא עז בלבנינותו יותר מסיד ההיכל. <b>צ\"ע</b> איך יתיישב זה בחוש שלנו. כנראה שהצמר המלובן הוא כהה הרבה מכל סיד המצוי אצלינו (באיורופא הצפונית) אולי סיד ההיכל היה כהה יותר (עם שהוא נגד הסברא) ולכן תלאו בהיכל. לא סתם סיד. אמנם אפשר היה הצמר שלהם לבו יותר משלנו. גם אפילו בארצות הללו אין כל צמר שוה בלבנונית. יש בארץ הגר צמר רחלים ארוך וקשה. הוא לבן מאד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כיין </b>(המשובח. כי יתאדם) המזוג בשלג. סתמו כפירושו במזג היין הראוי. כחמרא דדרי אחד תלת דחלב. כן כאן. חלק אחד יין מעורב בשלשה משלג. וככה בדם מזוג בחלב. שלשה בחלב נגד הדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע מראות כו' מצטרפות. </b>גרסינן. ",
+                "<b>מצטרפות זע\"ז </b>עתי\"ט עד. שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. <b>וטעמא</b> רבה נ\"ל אית במילתא. לפי שאם אינו בקי במראות. יש לחוש שמא יצרף את שלמטה מארבע מראות. כגון הבוהק. אל מראה הטמא. ויטמא את הטהור. או להפך. יחשוב המראות הטמאות לטהורות. ויטהר את הטמא. גם אפשר שיש למעלה משלג. כענין שכתוב. זכו נזיריה משלג. ואינו טמא. כמש\"ל רפ\"ב בס\"ד. ומי שאינו בקי יחשבהו למראה טמא. ",
+                "<b>להxגיר </b>ז\"ל תי\"ט מפרש הסגר ברישא כו' משום דלא מצי להתחיל בלפטור כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני וא\"צ להפוך כולו לבן שהבא בתחלה טמא כו' עכ\"ל. <b>הבנת</b> לשונו זה רחוקה ממני. מה טעם בזה. שא\"צ להפוך כו'. ומאי האי דקאמר שהבא בתחלה טמא. לא ידענא פירושא. שהרי אין כל הבא בתחלה טמא. אלא יש לפטור. ויש להסגיר. גם הבא כולו לבן בתחלה יסגיר תנן. פ\"ח מ\"ז. <b>ומהא</b> נמי קשיא לי ארבי דסתם מתני' אמאי לא תני הכא נמי. להסגיר את הבא בתחלה (בבהרת כגריס מצורף מארבע מראות) שיש קדימה לעומד. <b>ואין</b> נראה שיהא חילוק בבא כולו לבן לענין זה. דמאי שנא מלפטור את ההופך כולו לבן כו'. דתנן בסיפא דמתניתין דמצטרפין. ומנין לנו שבתחלה לא יצטרפו. <b>ועם</b> שאחר כתבי זאת ראיתי שגם מהר\"ם נרגש מזה. כמ\"ש תי\"ט בשמו בדבור הסמוך (שלא ראיתיו עד הנה) עדיין לא נחה דעתי בו. דאיהו לא הוה קשיא ליה אלא אהבא בתחלה בשעור כגריס דהוה ליה למתני. וניחא ליה דלשנא דמצטרפין זה עם זה דרישא. סתמא בתחלה משמע. ",
+                "<b>מיהו </b>אכתי לא ניחא. דהו\"ל למתני נמי להסגיר את הבא כולו לבן בתחלה. כדאצטריך ליה. להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחלה. ",
+                "<b>שבוע </b>לשון זכר. ככתוב שבעה שבועות. <b>אבל</b> מ\"ש תי\"ט מרש\"י שפירש שבוע זאת. של זאת. אינה ראיה. כי לא זה דחקו לרש\"י. אלא ניקוד שבוע בשו\"א שלא כמנהג. הוא שהביאו לכך. לפרשו בדמות סמוך. ואפילו היה לשון נקבה. מ\"מ היה סמוך. ",
+                "<b>לפטור את העומד כו'. </b>עתי\"ט (דמתתאי משלג. צ\"ל) שהאריך לשון מאד. עד ורבינו בגור אריה לא ניחא ליה לומר דקרא אצטריך שאם כהה שיהא טהור. ול\"ה שצריך הסגר. דמה\"ת לומר כן. שהרי הוכהה. ולכך מפרש קרא כי אצטריך היינו שאם פשה שיהא מוחלט עכ\"ל. <b>ודברים</b> מגומגמים הם. מאי מה\"ת דקאמר. הא ודאי ס\"ד אף אם כהה מעזה. יהא טמא מכל מקום. כל עוד שנשאר בארבע מראות. להכי אתי קרא למימר. דבכהה פוטרו. אף שעדיין לא ירד מארבע מראות. ולעולם כהה בעי. אבל נשתנה ועלה מכהה לעזה. עדיין אני אומר יטמאנו או יסגירנו. לפיכך הקושיא במקומה עומדת. מנין לנו להוציא המקרא ממשמעו. ורפא האריה שבר על נקלה. לא ידעתי מה הועיל ואיך הציל דחז\"ל מן התמיהא. <b>גם</b> התי\"ט דחה דברי רבו. וטרח בכדי. <b>אמנם</b> בספר אם לבינה. תקנתי הענין בס\"ד. ליישב דברי התוספתא ופירש\"י. והשיכותי התלונה מעל חז\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>באותו דבור. שאין (עומד) במראיתן כך צריך להיות. ",
+                "<b>להחליט את שנולד לו</b> כו' עיין רע\"ב אבל פשיון לא מטמא בתחלה. אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר. <b>ונראה</b> דכה\"ג מסגירו מכל מקום. ורואה בסוף שבוע. אם פשה עוד על מה שפשה בתחלה כשהסגירו. מחליטו. ואם לאו. פוטרו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהן שש עשרה שלשים ושבעים ושתים</b> גרסינן. ",
+                "<b>בתוך השבת</b> צ\"י דשני תנא הכא לשניה. מי סני למתני חל בשבת. כדלעיל ופי\"א דמנחות ובריש מגלה. ופ\"ב דחגיגה. ובפרק ד' דר\"ה. ובשלהי סוכה. וכן בכל דוכתא. ומאי שנא הכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשחירו שתיהן</b> כך צ\"ל. לפי לשון המשנה. ",
+                "<b>נסמך השחין</b> פריש הרא\"ש. שכסה השחין מקום שער לבן כולו מצד אחד. ",
+                "<b>הקיף </b>מכל צד. ושער לבן בבהרת כדקאי קאי. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט שהביא לשון הכ\"מ. ז\"ל. וא\"ת הא קיי\"ל שער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. א\"כ דל בהרת מהכא כו'. <b>ונ\"ל</b> דלק\"מ. כי אין זה אלא אם נולד במקומו בהרת. כדכתיב קרא והיה במקום השחין וגו'. <b>ומהר\"ם</b> (שהביאו תי\"ט) שינויא רויחא קמשני. דאפי' לכשתמצא לומר בשחין שנראה בו נגע קמיירי. אפ\"ה לאו מילתא היא. מטעמא דקאמר. ופשוט הוא. <b>גם</b> בלא\"ה לא דיוקא הוא לגמרי. דאפילו אם יש בשחין מראה צרעת. אם אין בו כגריס. אינו מטמא. ",
+                "<b>לכן </b>דברי הכ\"מ אינן מוכרחים כלל. גם בלשון הר\"מ. דלא מיירי נמי משחין הטמא. אלא משחין גרידא. שאין בו מראה טומאה. ולא בכשעור. ",
+                "<b>עוד </b>דתי\"ט תמוהים. במ\"ש ואם נתרפאו נדונים כעור הבשר. וכי נדונים כעור הבשר מאי הוי. אם אין בו בהרת. טהור הוא. ואפילו את\"ל. כה\"ג מסגירו. מ\"מ הוי להקל. שאם היה רואהו בשבת. היה מחליטו. ",
+                "<b>או לאחת מהן</b> אפילו לאחת מהן. ",
+                "<b>או </b>חלקן במעוט שחין. ולא זו אף זו קתני. ",
+                "<b>היה בו פסיון</b> צ\"ע. דהא אינו מטמא בתחלה (כדתנן לקמן פ\"ג ופ\"ד) <b>ונ\"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בסוף שבוע ראשון. והיכי דמי. כגון שהסגירו באחד בשבת. נמצא שביעי שלו חל בשבת. אינו נזקק לראותו בו ביום. שהוא שבת. אלא ממתין עד למחר. ואם היה בו פשיון אתמול בשבת. והלך לו. וראהו למחרתו ומצאו עומד. פוטרו. והרי זה להקל. וכן אם ראהו בתחלה בשני בשבת. ובסוף שבוע עמד. והסגירו שנית בו ביום. נמצא חל שלשה עשר בשבת. אינו רואהו עד למחר. ואם בתוך כך פשה. והלך לו הפשיון. הרי הוא פוטרו. שאלמלא היה שבת. וראהו פושה. היה מחליטו. ",
+                "<b>ואין בזה ובזה כגריס</b> אנתמעטה קאי. דאם לא נשאר אחר שנתמעטה האום. כגריס בזה ובזה. הרי זה להקל ומטהרו<b> אבל</b> אם נשאר בפשיון כגריס. אע\"פ שנתמעטה האום. ואפילו הלכה לה. הרי זה נגע אחר ומסגירו. ",
+                "<b>והבוהק </b>כעדשה. אבל פחות מכעדשה. אינו חולק. ולא מציל. ע\"ל פ\"ו מ\"ה. ",
+                "<b>וטעמא </b>משום דכי הוה כעדשה. חזי למחיה. וכיון דלית ביה מחיה. דהוי סימן טומאה. מצילו וטהור. משא\"כ בשאין בו שעור מחיה. לא חשיב. וכדליתיה דמי. דלא חזי למחיה. והו\"ל כבהרת אחת שפשתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה בו שער לבן ונולד לו</b> זה לשון תי\"ט. אע\"ג דא\"נ פטרו בשבת. כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו כדתנן להחליט אחר הפטור (לא הבינותי זאת. מה ענין לאחר הפטור דהתם. דבלאחר הפטור דהסגר קמיירי. לדהכא דבנראה בתחלה איירי) מ\"מ היה טהור. אם העריב שמשו כו' (גם דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה לגמרי. לא יכולתי להלמם) ולעיל ביש להקל פיר\"ב שאם היה צריך להביא קרבן משום כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי בעי הכא. סוף דבר כל מ\"ש בדבור הלזה כולו מקשה. ערבב עלינו ענינים שונים. שאינם עולים בקנה בינה אחד. ",
+                "<b>וכך </b>היה צריך לומר. שאם היה רואהו בשבת. היה מסגירו. ואם היה נולד לו למחר אחר השבת שער לבן. לא היה זקוק לו עד סוף ימי ההסגר. ושמא בתוך כך ילך לו. ואינו נזקק לקרבן. משא\"כ עכשיו שמחליטו. ",
+                "<b>נסמך השחין </b>בשבת. ובאחד בשבת הלך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בגרמני </b>הוא הלבן ביותר. כן הוא נקרא בלשון לטינ\"י. והר\"מ לא היה מכיר בלשון ההוא. וחשב לפרש גרמני מלשון חמור גרם. והפליג לדרך זר. ",
+                "<b>כהה </b>למטה מארבע מראות. להכי פוטרו אף בתחלה. ",
+                "<b>ב\"י הרי הם כאשכרוע לא לבנים</b> היינו המון העם. אבל בני ציון היקרים. זכו נזיריה משלג כו'. <b>אפ\"ה</b> נדונים כבינונים. אי מטעמא דהר\"ש דמשערין כולם בשוה. <b>א\"נ</b> בהו לא קמיירי. אלא ברוב עם הארץ. <b>או</b> דילמא משום דפתוכים הוו. כדמסיים קרא אדמו עצם. <b>אי נמי</b> משום דלמעלה מארבע מראות נינהו. שמא לא מטמאין בבהרת כלל. לפי שמכהה עיני הכהן. הרואהו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שכהה מאור עיניו</b> מ\"ש תי\"ט. יראה דתרי עיניו שכהו קאמר. <b>אינו</b> מוכרח. דוק. ועיין אגרת בקורת (דטו\"ב. דפוס שני) <b>ואכן </b>האמת. שאי אפשר שיכהה מאור אחת בלבד. שאם האחת לוקה. בהכרח גם חברתה לוקה עמה. עמו\"ק א\"ח סרט\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה רי\"א. כמו שמגביה. צ\"ל שמגבהת. <b>שם</b> הנגע תחת שחייו. צ\"ל שחייה. ר\"ל שני בית שחיים שלה. דבאשה קאי ועסיק. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מנדרי עצמו </b>משא\"כ בנדוי. שהת\"ח מנדה לעצמו. ומפר לעצמו. עיין נדרים (ז\"ב). ",
+                "<b>אף לא נדרי אשתו שבינו לבינה </b>משום דנדרי עינוי נפש ושבינו לבינה. התורה זכתה לו בהפרתם. בהפרה זכתה. בהתרה לא זכתה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהטוה\"ט בידי כהן</b> עשי\"ע (סקל\"ח) <b>צ\"ע</b> אי בעי בגדי כהונה. אע\"ג דאמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. דילמא הני מילי בעבודות שבמקדש משא\"כ ראיית נגעים שהיא בכל מקום בא\"י. ובר\"פ בא לו כ\"ג איתא בהדיא בגדי כהונה אסור לצאת בהם במדינה. ובפרק טרף מצרכינן קרא בפרה. דצריכא בגדי כהונה. והיינו משום דנעשית בחוץ. ורחמנא רבייה. חטאת קרייה. דעבודתה תחשב כעבודת פנים. והן דומות זו לזו. והתם הוא דכתיב בגדיו. ",
+                "<b>ולכאורה </b>נראה מדכתיב הכא נמי קרא יתירא. בניו הכהנים. למימרא דבעי בגדי כהונה. וכדאמרינן פ\"ב דזבחים. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. דאל\"ה הו\"ל זרים. אלא דהתם לענין עבודת פנים אתמר. <b>ולפום</b> ריהטא בספר הי\"ד (פ\"ט מהלכות צרעת) מוכח נמי הכא. דדרשי בת\"כ הכהנים בכהונתם. <b>איברא</b> תברה בצדה. דלא מפיק מניה אלא חלל. <b>ברם</b> בתר דמבעיא לי. הדר פשיטנא לה. דבודאי לא בעיא בגדי כהונה. דהא איתה אף בח\"ל ובזמן הזה. ואף טהרת המצורע נעשית בטומאה. הא ע\"כ לא פסיל בה מחוסר בגדים. שאין עכשיו בגדי כהונה. <b>ואי</b> נמי איתנהו. <b>הא</b> אטמו להו. ולא כהונתו עליו. כשהוא ובגדיו טמאים. ולא חזי לעבודה. <b>ואם</b> לטהרת מצורע דדמיא לעבודה. הוכשר. כ\"ש לראיית הנגע. לטהרו או לטמאו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה </b>פשוט שהוא אחר בעילת מצוה. כדמוכח פ\"ק דכתובות. בשמעתא דבועל ב\"מ ופורש. <b>ואפשר</b> דהוא הדין אם נכנס לחופה. אע\"פ שעדיין לא יבעול. אם מחמת שפרסה כלתו נדה. או לסבה אחרת. מ\"מ דינו כחתן לכל דבר. כמו לענין ז' ברכות. משקנאה ונעשית אשתו נשואה (עיין אה\"ע סס\"ב) לאפוקי ארוס שאין עושין אותו חתן לשום ענין. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>שכתב ז\"ל. ותמהו התו' דלר\"מ דהתם למה אינו רואה להקל ע\"ש. ",
+                "<b>העתיק </b>לשון תוספת בט\"ס דמוכח. ועמ\"ש שם בחי\"ג בפירוש דתוספות. ",
+                "<b>וכן ברגל</b> צ\"ע במ\"ש בחידושי גמרא פ\"ק דמ\"ק. "
+            ],
+            [
+                "<b>עור הבשר</b> שנראה בו אחד מארבע מראות כגריס. ",
+                "<b>בשער לבן במחיה בפשיון</b> סימנם על <b>שפם</b> יעטה. <b>שעורן</b> של בהרת ומחיה. מבואר בפ\"ו מ\"ז. ושל שער לבן פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>ובפשיון </b>כל שהו. <b>ודין</b> הבא כולו לבן בתחלה. עיין רפ\"ח. ושם מ\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בירקרק ובאדמדם</b> הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד\"מ כו' ע\"ל רע\"ב <b>דבריו</b> הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר\"ש. <b>גם</b> הוא קשה להלמו במ\"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד\"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון. ",
+                "<b>ונראה </b>שצ\"ל ואע\"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>בתחלה </b>להסגיר. <b>ואין</b> זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין. ",
+                "<b>כתב </b>תי\"ט מ\"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. <b>דברים</b> הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ\"מ טמא הוא להסגר. ",
+                "<b>ואחזה </b>אנכי שדברי הר\"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא\"כ הפשיון. שתחלתו (ר\"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר\"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט בשם מהר\"ם. מגומגם מאד. וז\"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר\"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. <b>בער</b> אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו\"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ\"ל. ",
+                "<b>בסוף שבוע ראשון</b> להסגיר. ",
+                "<b>בסוף שבוע שני</b> לשרוף. ",
+                "<b>לאחר הפטור </b>לשרוף. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהפשיון בכ\"ש </b>אבל שער לבן אינו מטמא פחות משתי שערות. <b>ועתי\"ט</b> שכתב ורבינו בג\"א פירש שהמורה על אחד כולו בפתח. <b>לא</b> אדע מנין לו זה. והיכן מצא שער כולו פתוח. כ\"א ושער הרגלים (ישעיה ז' מ\"א. ולא נשתנה בסמיכות. כמו תער הגלבים) והנה הוא מורה על ריבוי שערות בודאי. הרי שאינו כמו שחשב בג\"א. <b>כ\"ע</b> תי\"ט אחר שהביא פירוש מהר\"ם. וז\"ל. ומדתנן במ\"ב פ\"ג דנדה המפלת כמין שערה נראה כדבמ\"א. <b></b>משמע דלפלוגי אדמהר\"ם קאמר לה. ולא כיון את שמועתו. שהרי אף דברי מהר\"ם בקנה בינה אחד עולים עם דעת במ\"א. דמדכתיב ושערה בלא מפיק לה. דלאורויי אפילו שערה לא הפך. משמע. ",
+                "<b>אבל </b>אין נראה לי. שיהא שערה דלא הפך. כמו השערה הפתוח. שהוא משקל אחר. ולא הפך יוכיח. שהוא כמו שער הצרוי. עם שימצא לפעמים פעל זכר. עם שם נקבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה אחת מלמטה ונחלקה מלמעלה כו' טהור </b>אע\"פ שיש כאן שתי שערות לבנות מלמעלה <b>ויש</b> לשאול. אם יש בה שתי שערות לבנות. והאחת נחלקה לשתים מלמעלה. ושוב נהפך חלק אחד לשחור או הלך לו. ונשאר החלק השני לבן כמו שהיה. אם נראה בכך כאילו הלך כל השער לבן. ועפ\"ק מ\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בו רוחב שתי שערות </b>עתי\"ט ז\"ל ומ\"ש הר\"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ\"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה\"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ\"ד. ",
+                "<b>תמהתי </b>מרשות מ\"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ\"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק מ\"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו\"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו\"ל נגע בפני עצמו. ",
+                "<b>ובהכי </b>אזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי\"ט טרייה לרישיה בכדי במ\"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי. ",
+                "<b>מצרפן </b>ואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. <b>ונראה</b> פשוט דה\"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ\"ט שתקו מזה ומזה <b>גם</b> צריך לידע. דכה\"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע\"י צירוף. א\"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט. ",
+                "<b>ואם לאו אינו מצרפן </b>ונדונים כשני נגעים כו' ונ\"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ\"ל רע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>ולא</b> הבינותי זה. דהא תנן פ\"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ\"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת </b>כגריס על כרחנו צריכין אנו לפרשו כגריס. ועוד. דאי כגריס מצומצם. מי משכחת לה ובה מחיה כעדשה. מכדי שעורה של בהרת כמה הוי. כגריס מרובע והוא תשע עדשות. כדתנן לקמן ריש פ\"ו. ומחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע. מוקפת בהרת כעדשה מכל צד. אי הכי היכי אפשר להיות בה מחיה כעדשה. מלבד בהרת כגריס. כדאיירי השתא ברישא. וכ\"פ המפרשים. דלא דק. ",
+                "<b>טמאה </b>הבהרת כשהיתה. דבחד סימן טומאה סגי לה. ואין כאן סימן טהרה. ",
+                "<b>טמא </b>האדם. ולא יכול לומר כאן ג\"כ טמאה ל\"נ. לפי שאין הטומאה מחמת הבהרת. וסד\"א כיון שסימן טומאה אחד נהפך לשחור. שנולד בה סימן טהרה. מהני גם למחיה. קמ\"ל אע\"ג דבהרת נפלה בה סימן טהרה. אכתי לא טהר גברא. מפני המחיה. וכיון שמוכרח לומר שהטומאה באה מן המחיה. הרי אין לדבר באופן אחר. כי אם בלשון זכר. ",
+                "<b>בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. </b>שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס. טמא. עתי\"ט. <b>ולא</b> נהירא דלא תנן לה התם ה). אלא בהרת ובה מחיה תנן כדלעיל בפרקין. דמתפרש כגריס מלבד המחיה. ה\"נ פירושא התם. איברא הר\"ש הוא דמפרש לה התם ברישא. כמ\"ש תי\"ט כאן. וליתא. כי באמת אין הענין ולא הלשון סובלו. וכמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>אמנם </b>גם כאן המשנה מתפרשת יפה עפ\"ד הר\"מ (עם שלשונו מגומגם) דהלכה המחיה. פירושו שכסתה הבהרת את מקום המחיה. והרי יש בה עכשיו כשעור. וטעם מחלוקת ת\"ק ור\"ש מבואר. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר הפטור</b> עיין לשון רע\"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ\"א א\"כ ה\"ז בהרת אחרת. <b>לא</b> ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו. ",
+                "<b>איברא </b>לישנא דהר\"ש. אטעייה לרע\"ב. הר\"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר\"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי\"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור\"ל דכה\"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר\"י היא. וסתם לן תנא כוותיה. ",
+                "<b>כנסה ופשתה כו' ר\"ע מטמא כו'. </b>ר\"ש ל\"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע\"פ הר\"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ\"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני. ",
+                "<b>ולשון </b>הר\"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז\"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ\"ל) כו' ומתוקמא דר\"ע באמצע כו'. זה נר' ט\"ס. וצ\"ל ומתוקמא מתניתין <b>עתי\"ט</b> שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר\"מ והשגת הראב\"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר\"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה\"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. <b>ואמנם</b> בספר הי\"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה\"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי\"ט נסתבך בחנם. <b>גם</b> לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב\"ד בלשון הר\"מ. ממשנה דלקמן. <b>שם</b> ודאי נגע אחר הוא. כמ\"ש בס\"ד בהגהותי לספר הי\"ד שם בס\"ד. וק\"ל החלוק. ע\"כ צ\"ע. ",
+                "<b>וחכמים מטהרין</b> לרע\"ב דלא חשיב פשיון ול\"ד דא\"כ לר\"ע כו' תי\"ט. <b>בכדי</b> טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר\"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע\"ב דס\"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס\"ל הכל נגע אחד. א\"ה מ\"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. <b>איברא</b> לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר\"ש ומהר\"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א\"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר\"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. <b>ולדידי</b> חזי לי דה\"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר\"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופשתה כחצי גרים ועוד </b>ובפשתה לאחר הפטור כו' לר\"ש ניחא דקסבר חכמים מטהרין לגמרי ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע ולאחר הפטור אבל רע\"ב לא הי\"ל לדקדק ולהתנות בכך. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי ניחותא להר\"ש. אפילו בבבא דלעיל תמיהא לי. כ\"ש בהך בבא. דפשתה חצי גריס ועוד מקמי דהלך מן האום. היכי אפשר דמטהרי רבנן. ",
+                "<b>ולרע\"ב </b>קשיא אפכא. דהו\"ל למידק ואתנויי. דבפשתה והלך מן כו' דווקא איירי בסוף שבוע. דר\"ע לטעמיה. דס\"ל פשיון בתוך ימי הסגר. סימן טומאה הוי. אע\"ג דבתוך כך הלך מן האום. כיון דאכתי אשתייר כשעור ופשיון עמו. וחכמים מטהרין. דמצרכי פשיון אשעורא קמא. ",
+                "<b>ופשתה כגריס ועוד והלכה כו'. </b>ופשתה לאחר הפטור כו'. וכ\"כ הר\"ש. מ\"מ כי לא מוקמינן כו' הכא נמי אפילו קודם הפטור בסוף שבוע מצינן לאוקמה כו' תי\"ט. <b>אף</b> כאן התמיהא במקומה עומדת. על הר\"ש ביתר שאת. אי איתא דלאחר הפטור מיירי. מי איכא למימר תראה בתחלה. אטו לית להו לחכמים דפשיון מטמא לאחר הפטור. אפילו בכל שהוא. כ\"ש בפשתה כל כך. ומאי מהני הלכה לה האום בתר הכי. אכתי טמא הוי. ולא תראה החדשה בתחלה להסגיר. עד שיטהר מן הראשונה. דאין מסגירין את המוחלט. הא ודאי מילתא דתמיהא טובא. <b>ולא</b> ידענא לה פתר. אלא כדפרישית דכולהו בבי סתמא בחד גוונא איתנו ובתוך ימי הסגר עסקינן. דפשתה והלכה דמתוקמא שפיר. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. וכדלעיל. אלא דבכל בבא אשמעינן מילתא וק\"ל. ",
+                "<b>בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה</b> לפי מש\"ל (מ\"ו אבל אינו מוסכם) צ\"ע מאי טעמייהו דר\"ע וחכמים. הא ודאי מקום המחיה ממעט שעור הנגע. וטהור הוא לד\"ה. וצ\"ל בעל כרחנו. הכא נמי לא דק. כדפרישנא לעיל מ\"ו. ",
+                "<b>ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום </b>הכא נמי פרשוה בפשתה אחר הפטור. ונכנס מהר\"ם בדוחקים גדולים ועצומים מאד. <b>ולענ\"ד</b> לא צריכנא למדחק בה כלל. אלא כוליה פרקין סתמא בתוך ימי הסגר קאי דפשתה. ובסוף שבוע ראה שנולדה בפשיון מחיה או שער לבן. וכבר הלכה לה האום. <b>ואזדו</b> לטעמייהו. ר\"י מטמא. דחשיב פשיון ואום לנגע אחד. והרי סימן טומאה עמו. וחכמים חשבי פשיון כי קאי לחודיה. לנגע אחרינא. א\"כ מחיה שנולדה בו. ממעטת שיעורה. ובעינן רבתה בהרת. משו\"ה תראה בתחלה להסגר. לראות אם תפשה. והשער לבן שנולד בו כמו כן. אינו סימן טומאה שהרי קדם לבהרת. אע\"פ שנולד אחר שפשה. מ\"מ הפשיון הלז לא נדחה עדיין להסגר. שהרי נולד בתוך ימי הסגר. ואין מסגירין את המוסגר. והשתא דחזי ליה בסוף ומשכח להו בהדדי. פשיון ובו שער. דיינינן ליה דקדם שער לבן. שהרי לא הפכתו הבהרת אחר הסגרה דקמא אזיל ליה. לפיכך תראה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק טמא</b> ויטמאנו הכהן. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בספ\"ח דנזיר. מ\"ש תי\"ט. צ\"ע. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש מעובדא דרב\"ן. עיין בחלק הדרושים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרי היא</b> הבהרת. ",
+                "<b>וחזר </b>לענין מ\"ש תי\"ט על הכ\"מ והרי משנה שלמה בפרק דלעיל <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עקביא מטמא</b> עתי\"ט מ\"ש הראב\"ד עד וזה עיקר<b> דומיא</b> דרפ\"ח דב\"ק. פ\"ט דנזיר מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזה כסלע</b> חוט המקיפו הוא שעור טפח. <b>נמצא</b> קטרו שליש טפח. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגריס </b>חצי פול. סתמו כפירושו. חציו המתחלק ממני בתולדתו. שהוא כמו מרובע (לא רבוע גמור ממש. אלא קרוב לתמונת מרובע) שוה (עשי\"ע סס\"ט) וחלק בשטחו הנחלק במקום שנפרד מחבורו ודבוקו עם חציו אחר. <b>וצ\"ע</b> למאי נ\"מ אם השעור בפול שלם. או בחציו הנחלק ממנו. הלא דבר אחד הוא בכמות השטח <b>אולי</b> צריך לשער בצד החלק שבו. במקום שמחוברים החצאים זה עם זה. כי שם רחב יותר מבצד העליון. ששם הוא עגול קצת. אינו שומר תמונת הרבוע כל כך בשטחו העליון. כי אם במקום חבורו. כאמור. ",
+                "<b>כגריס </b>עשי\"ע (סימן הנ\"ל. ומו\"ק סר\"ב). ",
+                "<b>עדשות </b>כ\"ה לשון חכמים. ולשון מקרא עדשים (יחזקאל ד'). "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה מחיה כעדשה</b> ובין הכל כגריס. לר\"ש. <b>לא</b> נהירא ומאי דוחקיה. ע\"ל פ\"ד. <b>ואי</b> איתא. הו\"ל למתני נמי בהרת. היא ומחיתה כגריס. כדתנן התם. בכהאי גוונא. <b>ואי</b> משום דקשיא ליה גרסא דרבתה מחיה טהורה. <b>י\"ל</b> פירושו רבתה המחיה. עד שמעטה את הבהרת מכשעור. וס\"ד כיון דכבר טמאה ע\"י מחיה. שוב אין המחיה מטהרתה. קמ\"ל דמחיה לפעמים היא סבה לטהרה. <b>וכך</b> צ\"ל לפיר\"ש בגרסת רבתה המחיה טמאה. דמוקי לה בבהרת יותר מכגריס. ותקשי ליה. תרצת רבתה מחיה. אלא רישא נתמעטה הבהרת טהורה. אמאי. הא אפילו נתמעטה. קמה לה אשעורא. אלא מאי אית לך למימר ה\"פ. נתמעטה עד שנעשית פחות מכשיעור טהורה. וקמ\"ל הכא נמי. אע\"ג שסימן טומאה מחיה במקומו עומד. טהורה. ותי\"ט אייתי דברי ר\"ש הראשונים בפשיטות. ולא חלי ולא מרגיש. <b>ומה</b> שציין ועפ\"ד מ\"ד. <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. ",
+                "<b>מחיה כעדשה</b> ז\"ל ר\"מ בפירושו. אמנם הותנה הרבוע בה כאשר היתה כעדשה מצומצמת עד שתהיה העדשה בו (בנגע) כמו עגולה ברבוע שלם (כצ\"ל) הצלעות. <b>ור\"ל</b> הרבוע שהותנה במחיה. הוא שלם הצלעות. כי העדשה אין לה צלעות. ולכן הוצרך לפרש שצריך להיות המחיה מרובעת. <b>ומה</b> ששערו אותה כעדשה. ועדשה עגולה היא. היינו שתהא כעדשה. אם ישימו עדשה על מקום המחיה. יהא כמו עגול תוך רבוע. לפי שהמחיה צריכה להיות רבועה שוות הצלעות. וזה כשאינה אלא כשעור עדש בצמצום. משא\"כ אם תוסיף המחיה על שעור עדש. הנה היא תטמא בכל תמונה. ",
+                "<b>רבתה הבהרת טמאה</b> מ\"ש תו' ומהר\"ם. <b>צ\"ע</b> לפי מה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין הנגע פושה לתוכו </b>עתי\"ט עד ולי קשיא על שניהם ממ\"ז דפ\"י כו' דהשתא יש בתוכו ממש. עכ\"ד. <b>ולא</b> דק. התם הנהו שערות שחורות ומצילות. אבל א\"א להיות פושה לתוכו לטמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מבפנים היא כלה </b>בנתמעטה ניחא. <b>אלא</b> בהלכה. איך נודע מהיכן היא כלה. <b>וצריך</b> לפרש שלא הלכה כולה בפעם אחת. אלא מעט מעט הלכה. באופן שיש להבחין מאיזה צד התחילה להלך. ואיזה בהרת כסה אותה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינם מטמאים משום מחיה </b>הקשה הראב\"ד למה ל\"א שאין מטמאין בבהרת כו'. וניחא ליה לפי שאינם ראוים לבהרת. וכפל בדבר לומר שאינם מקום לבהרת. ותפס לו עפ\"ז שני דרכים. בלתי מתוקנים עיין תי\"ט. <b>אך</b> דברים תמוהים אני רואה. דאשתמיטתיה לראב\"ד מרא תלמודא. תלמוד ערוך פר\"א דמילה. ימול בשר ערלתו היתה בראש הערלה ימול (וכן שנינו להלן ספ\"ז היתה בראש הערלה) ואי לא מטמא כלל. מי אצטריך קרא למשרייה. <b>אע\"ג</b> דנגעים טהורים בכלל איסור קציצה הם. היינו בראוים להטמא. כדלקמן פרק ז' מ\"ד. כגון עד שלא נזקק לטומאה. ובתוך הסגרו. או שפשה בכולו. <b>אבל</b> במקום שאין שייכות טומאה לגמרי. מי איכא למימר דאית ביה משום איסור קציצה. דלשרייה רחמנא במקום מצוה. כיון שאינו נזקק לכהן. ועמש\"ל בספ\"ז בס\"ד. ופ\"ח מ\"ה. ",
+                "<b>ובאמת </b>לא ידענא מאי דוחקיה דראב\"ד דאפקה למתני' מפשטה. אי איתא דלא מטמו נמי בבהרת ובשער. מי סני ליה לתנא למתני שאינן מטמאין בנגע. אלא אין לך בה אלא כמשמעה. במחיה בלחוד הוא דאין מטמאין. אבל מטמאין בבהרת בפשיון ובשער. <b>והא</b> דלא קחשיב לה בהדיא. נראה משום דלא גרע מחזרת ראשי איברים דפ\"ח מ\"ז וצ\"ע. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינם מטמאין משום מחיה </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"ש. דא\"כ מאי האי דאינם מטמאין משום מחיה. הא אדרבה טהורי מטהרינן משום פרח בכולו <b>אומר</b> אני סד\"א היכא דאיכא מחיה מעכבא. ",
+                "<b>ודלדולין </b>הם חתיכות בשר יוצאות מהעור תלו' נמצאות בכל מקום בגוף (כמו ששנינו ספ\"ז דבכורות בעלי דלדולין פסולין באדם) <b>וצריך</b> לומר ע\"כ דאין נדונין כעור בשר. אלא כשהם רחבים שטוחים כגריס. בכדי שיוכל הנגע להראות כולו כאחד. אבל במקום שמשפע ומתחדד. עד שאינו כשיעור נגע. ודאי אינו נדון כעור הבשר. <b>ולא</b> ידענא אמאי פשיטא ליה לתי\"ט כולי האי. מ\"ש הר\"מ בזה. עד דהוה ק\"ל למאי אצטריך למתנייה. <b>ומ\"ש</b> בשם מהר\"ם. אינו מובן לי. <b>והא</b> דתנן הדלדולין שבראש ושבזקן. לרבותא הוא דנסבה. אע\"ג דמקום כינוס שער נינהו (ואינו מטמא בבהרת עד שיקרח) ולא מבעיא דלדולין שבשאר מקומות הגוף החלקים. אלא שבודאי אין כל הדלדולין שוין בכך. וכמש\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוה את המחיה</b> ה\"ה לקוצץ בהרתו. ולא שנא בהרת טמאה. ל\"ש טהורה (כדאיתא בגמרא פר\"א דמילה) והיינו הראויה להטמא (כמש\"ל פ\"ו מ\"ז) <b>ונראה</b> דהוא הדין בשל חברו נמי קאי ליה בל\"ת. כמו באיסור הקפה ודכוותה. דניקף ומקיף שוין באיסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בראש הערלה ימול </b>צ\"ע מאי קמ\"ל. הא אינו מטמא בבהרת (ע\"ל מ\"ז דפ\"ו) דבודאי לא עדיף ראש הערלה. מראש הגויה (עמ\"ש שם בס\"ד) <b>וי\"ל</b> דמיירי בחזרו בו ראשי איברים. כבר\"פ דבסמוך. <b>א\"נ</b> אפילו לא חזרו. כיון שמעכבין את הפריחה. הו\"ל ראוי להטמא בנגע הבהרת. כמ\"ש רע\"ב להלן מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בד\"ה מן הטהור. לשון סיפרא. ע\"ל מ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שהלכה לה המחיה אח\"כ פרחה בכולו טהור </b>וא\"ת הרי פרחה מתוך פטור כו' וי\"ל הב\"ע כשהלכה מחיה. וקודם שהראה אל הכהן פרחה בכולו. הכ\"מ. תי\"ט. <b>וא\"ת</b> אי הכי. מאי קמ\"ל. בלא פריחה נמי מטהר ליה. <b>י\"ל</b> משום סיפא אצטריכא. ולאשמעינן פלוגתא דר\"י. ובאמת בכמה דוכתי אשכחן דאכפל תנא ואשמעינן נמי מאי דלא צריך. עיין שלהי נדרים ור\"פ או\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן שחזרו כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל מהר\"ם וכולן כו' ה\"א טמאים. פירוש אחר. חלוט שער לבן כו' או משום פשיון ואחר חלוט פשיון משום פשיון. ואחר חלוט מחיה אינו מטמא משום מחיה. דהא נתכסית כו'. אלא נ\"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמא משום פשיון ע\"כ. <b>אך</b> כמו זר נחשב. תמה על עצמך וכי פשיון מטמא בתחלה. הלא כבר נטהר מפשיון על ידי פריחה. <b>ולא</b> אדע למה זה נדחק מהר\"ם כל כך שלא לצורך. ומאי שנא דקשיא ליה אחלוט מחיה דווקא טפי מאחריני. תקשי ליה אכולהו. אמאי מיטמאין בחזירת ראשי איברים. הא אינן מטמאין משום מחיה. <b>תינח</b> בחלוט שער לבן. דמיטמא בתחלה (ומאי או משום פשיון. דקאמר מהר\"ם) <b>אבל</b> אחר חלוט פשיון. או אחר פריחת הסגר. מאי איכא למימר. <b>אלא</b> הנח לחזירת ראשי איברים דגזרת הכתוב היא. וקרא דהבשר החי דמייתר. רבייה. דהתורה העידה על החוזר בכל מקום. שאינו יוצא מידי דפיו. דאגלאי בהתתיה. ותו לא מידי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב. וראשי איברים לא קחשיב כו'. דראוין לטמא כו' <b>עמש\"ל</b> ספ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרחה מזו לזו</b> עתי\"ט לשון מהר\"ם. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן כו'. <b>לא</b> אבין לו. כי מי יגיד לנו זה. דלא איירי בנזקק לכהן. ",
+                "<b>ע\"ש </b>ועוד כו' לתני סתמא פרחה בכולו. <b>הא</b> לא דיוקא הוא. רבותא אשמעינן. אע\"ג דפרחה מטהורה כו'. אימא הו\"ל פורח מטהור. ע\"ש אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ כו' הו\"ל פורח מן הטהור. <b>לא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. והא ודאי כי פרח לחוץ. הוה ליה פשה וטמא. וכי הדר פרח. הו\"ל פורח מטמא. ",
+                "<b>בשפתו העליונה</b> חצי גריס כו' וכ\"כ הר\"ש. וכלומר מאחר דע\"י דבוק נראה כגריס הוי טמא. זה הכלומר הוסיף תי\"ט מדעתו. ולא ניחא להר\"ש בהכי. איברא להר\"ש אפכא הוא. <b>וה\"פ</b> דמתני' חצי גריס בשפה עליונה כו' וחצי בתחתונה. לא מצטרפין כגריס אע\"פ שנראים כאחד כשמדובקים. אינו טמא. וממילא כשפרח אח\"כ בכולו. הו\"ל פורח מטהור. <b>ולשונו</b> של פיר\"מ מגומגם. והוא הטעה לתי\"ט. <b>אמנם</b> מהר\"ם (לפמ\"ש תי\"ט בשמו) הפליג בחנם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור מן הפריעה </b>כו' כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט. חייב בפריעה כו' ופרימה כל זמן שהוא מוחלט ע\"כ. <b>קשיא</b> לי טובא. הא לישנא דמתניתין לא משמע כלל הכי. <b>אולי</b> י\"ל אפילו נטהר מצרעתו. כל זמן שלא גלח והביא צפרים. עדיין חייב הוא בפריעה ופרימה עד שיטהרנו הכהן. והשתא רישא נמי אתיא שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאילו הראה לכהן היה טמא </b>במאי דסיים פתח (דכוותה טובא) ומפרש ברישא מראה ומפסיד. דהיינו אילו הראה. היה מפסיד כו'. <b>ולק\"מ</b> מ\"ש תי\"ט. דבסיפא ודאי. אילו היה זריז. היה נשכר. זה פשוט. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>הנתקים </b>שבראש או בזקן. <b>דכתיב</b> צרעת הראש או הזקן הוא. משא\"כ בהרת שאינה מטמאה בראש או בזקן. כדתנן פרק ו'. ",
+                "<b>בשער צהוב</b> אינו פחות משתי שערות. כמו בלבן דעור הבשר. כל מקום שנאמר שער. אינו פחות משתים. ",
+                "<b>קצר </b>כתי\"ט בשם הר\"ש א\"נ קצר משעור דשער לבן. <b>זה</b> נגד הסברא. שיהא שער צהוב הפוך משל לבן. מה שטמא שם. טהור כאן. ומה שטהור שם. טמא כאן. ",
+                "<b>אפילו ארוך </b>שאין משמעות דק. אלא רקיק. ",
+                "<b>כך </b>הוא לשון תורה. חלת מצה אחת ורקיק אחד. לכן הוא הנוסח המובחר. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט מנא\"י דקיק. הוא לשון ארמי. והענין אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הצומח </b>בכלל שחור. כל השערות מאיזה גוון שיהא. חוץ משער צהוב. ואחת ירוקה. ואחת לבנה. מצילות. ",
+                "<b>אחת צהובה</b> כו' בצהובה שקדמה לנתק כו' דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד השער צהוב. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> להציל מיד שתי שערות צהובות. שבאו אחר הנתק. אין צהובה שקדמה מצטרפת עם שחורה (בין שקדמה בין שלא קדמה) אינן מצילות מידן. ולא מיד הפסיון. ",
+                "<b>ואחת לבנה אינן מצילות</b> אבל אחת שחורה ואחת לבנה. מצילות. אפילו קדמו לנתק (כמ\"ש במשואר) אין צורך לומר בצומחים. ",
+                "<b>ועיין </b>לשון תי\"ט תמיהא לי. אם שחורה אינה מצלת. למה תציל הלבנה כו' ולא הול\"ל להא. ",
+                "<b>הא </b>לק\"מ. דאורחא דתנא הוא זמנין טובא. עיין שלהי נדרים ופרק אותו ואת בנו ובדוכתי טובא דכוותה. ",
+                "<b>אבל </b>מה שכתב מפירוש הר\"מ ומחבורו. לא דייק לגמרי. לפי שהוא שלא כהלכה. שהרי בפירוש אמרו בת\"כ. שהלבנה והירוקה (ובכלל כל שאינו צהוב) בכלל שחור הוא. ומציל. ותי\"ט נמשך אחריו. לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>מה </b>שעלה על דעתו להגיה במשנתנו. לא יעלה על לב לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> </b>נפרץ עתי\"ט לשון הר\"ש. והייני אם בתחלה נפרץ. נראה דאתאן לת\"ק. <b>שם</b> ותמיהא לי טובא. דא\"כ יש בנתק פתיון לתוכו. <b>לא</b> ידעתי זה. שהרי הפרצה פושה החוצה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת</b> כתב רע\"ב שתיהן בראש. ומיהו בזקן ג\"כ אם נקרח כולו י\"ל דין קרחת. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מנליה הא. ולא ראיתי במקום שציין רמז מזה. <b>שם</b> הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. <b>וקרחת</b> שם דבר נרדף לשם קרחה. שני משקלים הם. ורבים כמוהם. ",
+                "<b>אבל נשם סך נשם</b> כיוצא בו מצינו בגמרא. ב\"ק פ\"ו (דפ\"ו) שסכו נשא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חוץ משל נכרים</b> צ\"ע אם נוהג דין נגעי בגדים גם בח\"ל. וה\"נ מספקא לי בבגדים שבאו משם לא\"י. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמב\"ן עה\"ת שכתב. ואינו נוהג אלא בא\"י. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>יראו </b>עתי\"ט. ז\"ל וז\"ש רע\"ב הילכך כו' ל\"י מה ענין ימים לכאן. <b>י\"ל</b> אפילו ראהו הכהן ואמר שהוא נגע טמא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>דכל עוד שלא ראהו הכהן כו' כאילו אינו הוא. <b>י\"ל</b> גם בישראל אינם מן המנין. ",
+                "<b>ועורות </b>עתי\"ט שהביא עצות מרחוק ליישב לר\"מ שב\"ח דיבשה מקרו מין הגדל בארץ. <b>לא</b> היה צריך לבקש לו דמיון זר. אבל תלמוד ערוך הוא בידינו בר\"פ כ\"מ. דקרי תלמודא לבהמות גדולי קרקע. ",
+                "<b>חיבר להם כו' טמא</b> עתי\"ט בשם ק\"א דהו\"ל לנקד הבי\"ת (בעור) בקמ\"ץ. ונקדה בשו\"א כו'. <b>אומר</b> אני כמה הפליג מפרש זה לדרך רחוקה. אבל ענין נקוד בי\"ת בעור בשו\"א. בפסוק ראשון. ובפתח. בכתוב הבא אחריו. יעוין בספר אם לבינה בס\"ד. ומשם סתירה לדברי פרשן הלזה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קלע של ספינה</b> כו'. חדושא אשמעינן בהני. דליכא לפלוגי בהו מידי. דלעולם טמאים. ולא דמו לדהתם. הנהו דפכ\"ד דכלים. משום דאית בהו טהורים מכלום. וסר ענן ידיעה דתי\"ט. ",
+                "<b>ושביס של סבכה</b> לא נקט סבכה גרידא. מטעמא דפרשית. משום דאיכא. של יוצאת החוץ. דטהורה מכלום. אבל שביס לעולם טמא. <b>ונ\"ל</b> שהוא מעשה קליעה דקה ורחבה. מחוטי פשתן לבנים (שקורין בל\"א קאנטי\"ן) וקובעין אותן בשפתי השבכה. לתכשיט ולנוי. לפיכך הוא טמא בכל אופן. מאיזה נקבה שתהא לבושת סבכה. דוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טריגון</b> שי\"ל ג' זויות או חמש רע\"ב. <b>זה</b> קשה הציור. אם לא העשוי כעין עגול ארוך. לו בטן רחב באמצעו. והולך ומתחדד לארכו. עד שעושה זויות לשתי קצותיו. ",
+                "<b>ובאסקריא </b>ע\"פ רע\"ב. וע\"פ דרכו אומר אני יותר נכון לגרוס באסדא. זה קרוב ומכוון עם פירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בלבנים </b>בלתי שרופים. ",
+                "<b>אבנים </b>ערפ\"ב דבתרא. שכתבתי שם מה שנ\"ל דלבנים שרופים בכלל אבנים הן. והיינו לענין נזקין. שגם הם אינם נפרדים מחמת מ\"ר. כאבנים טבעיים. <b>אבל</b> הכא דבעינן קרא כדכתיב. היינו אבנים חצובים מן ההר דווקא. וממעטינן אפילו סלעים הקשים ושבי\"ש. כ\"ש אבנים מלאכותיות הנעשות בי\"א. והכי מוכח קרא דותהי להם הלבנה לאבן. מכלל דסתם אבן. אינה לבנה שרופה. ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>א\"ל לומר תני ושייר (כמ\"ש מהר\"ם) אלא תנא רבותא נקט בהני דתנן. אע\"ג דדמו לאבנים. קמ\"ל דבעינן דווקא אבנים ממש. וא\"צ לומר הנהו דלאו מין אבנים לגמרי נינהו. אטו כי רוכלא ליזיל ולתני. ",
+                "<b>ועפר </b>עתי\"ט שהעיר ע\"ל הר\"מ בפירושו. וכתב וסיד א\"א לומר כו' דסיד לא הוי עפר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אפשר ואפשר להאמר ולהשמע. ומש\"ל במ\"ז. היינו דווקא בסוף. אבל בתחלה ודאי ליכא קפידא. <b>תדע</b> מדלא תני ליה הכא ברישא. גבי בית שאחד מצדדיו מחופה כו'. ליתני נמי ואחד בסיד. ש\"מ דמטמא בסיד נמי. ועמש\"ל במשנה י' בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקורות המחיצה</b> ע\"ל מהר\"ם בתי\"ט. דגריס המחצה דלשון קירות הם מחיצות. וא\"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הם. ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי קירות הוא שם העצם. ומחיצה שם תואר. נגזר מפעל חוצץ. וה\"ק קירות שאינן אלא למחיצה. דהיינו לחוץ בחצר. בין חלק אדם לחברו. כמו ששנינו השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר. ואמרו אחר זה בונין את הכותל. שהוא הקיר. הכי נמי ר\"ל קירות שהן למחיצה בלבד. לאפוקי קירות של בית. העשויות גם לסבול גג ותקרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא כנגע</b> לענין מ\"ש בתי\"ט שנ\"ל בכל הנגעים הדין כך. עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דמגלה. ",
+                "<b>זה </b>פשוט. ותיתי לי דקיימתיה מסברא. כמ\"ש בשכבר ספ\"ב דמגלה. ואינו נ\"נ שלא תקפיד תורה בכך רק בנגעי בתים. אטו לא ק\"ו הוא. אלא ודאי גלי קרא במוקדם ובפחות. וה\"ה למאוחר וחשוב. דכל שכן הוא. ",
+                "<b>דפיו </b>ערע\"ב. וחבירו בכיצד מברכין. תיתיב אבי תפי. ומ\"ש רע\"ב וי\"ג טפיו בטי\"ת. ",
+                "<b>זה </b>י\"ל חברים רבים בפכ\"ג דכלים. ופ\"ו דפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא סיד</b> דכתיב ועפר אחר וגו'. וסיד לא הוי עפר (תימה הא איפכא שמעינן. כדתנן להדיא פרק כסוי הדם שמכסין בסיד. משום דמקרי עפר. ומ\"ש רע\"ב דלא הוי אלא שרפה. לא הבינותי. הלא כתוב ונשרפה לשרפה. וכתוב ותהי להם הלבנה לאבן). <b>שמא</b> יש לחלק בין סיד טבעי הנמצא בארץ בלתי שרוף. דבהכי איירי התם. ובין סיד הנשרף מאבנים. הוא ניהו דתנן ליה הכא. <b>מ\"מ</b> קשיא. הא סתמא תנן בתרווייהו. ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא לפלוגי בינייהו. <b>והיה</b> עולה על הדעת. דמטעם צבע. הוא דאתינן עלה. ואע\"ג דתנן לעיל (פי\"א) הבתים בין צבועים בין אינן צבועים מטמאין. דילמא אליבא דר\"ש התם. דס\"ל העורות כבתים. בי\"א מטמאין. גם זה דוחק גדול. ",
+                "<b>אמנם </b>נ\"ל דלא אתמר הך מילתא. אלא שלא יביא סיד לטוח הבית. אחר פשיון דהסגר ראשון. כדתנן (הבו דלא מוסיף) וטעמא משום דבית האפל אין פותחין בו חלונות. הכי נמי אם טחו בסיד. אז הנגע מבהיק בו ניכר ביותר. והיינו דלא תנן לה לעיל (מ\"ב) גבי בית המחופה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נראה בראש נוטל את כולו </b>מדתלי בנראה. מסתבר לי דאחליצה קאי דאי אנתיצה. הרי נותץ כל הבית ומה לי באיזה אבן שנראה. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא תנן נותץ שלו. ומניח של חברו. ומסתברא טפי דאנתיצה קאי. וה\"ק אימתי חומר בנתיצה. דנראה בראש. אבל נראה בפתים. אינו נותץ. אלא נוטל את שלו. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא מתוכו</b> פירש רע\"ב כדכתיב וגו' וכ\"כ הר\"מ. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבוא כולו לתוכו. תי\"ט. <b>אין</b> הכרע כל כך בדבריהם). ולא דקו. כי לא נתכוונו. אלא למצוא סמך לדבר. שאינו מטמא מאחוריו כמוחלט. אבל לא שיהא צריך כניסה לענין טומאת מגע. <b>וטומאת</b> ביאה דבר אחר הוא ודאי. דלא צריכה נגיעה לגמרי. הכי דייקא מתניתין בהדיא. <b>ודברי</b> תו' שם תמוהים. בזרות כפול. דמשמע דמצרכי נגיעה בנגע מעצמו עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"ר אלעזר</b> הוא בן שמוע סתם ר\"א דמתני' והוא טוביינא דחכימי. ונראה ה\"ט דר\"מ דפסק כוותיה. <b>אבל</b> אי בתר סברא ניזיל. ודאי מסתברא כוותיה דראב\"ע. <b>ותו</b> תינח בית המוחלט. אלא מיהא דמוסגר שאינו מטמא מאחוריו. אמאי טמא כה\"ג. כשאין נכנסין לתוכו. והא מאחוריו טהור הוא. ואנן סתמא תנן. והו\"ל לפלוגי ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שהכניס ראשו</b> עיין מ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>וטמא שהכניס ראשו</b> דרך ביאה. אבל הנכנס דרך אחוריו. אפילו חוץ מחוטמו. אינו טמא. ",
+                "<b>טמאהו </b>מה שבתוכו. כמוהו בכתוב. ותטמא הארץ וזולת. "
+            ],
+            [
+                "<b>וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו</b> כצ\"ל. ובמשניות של תי\"ט נדפס בשבוש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד ד\"א</b> לרע\"ב דקומתו של אדם בינוני ג\"א. ואמה לפשוט ידים ורגלים. <b>ורגלים</b> כדי נסבה. ויש למחקה. כי אין לה מקום כאן. <b>אך</b> פליאה נשגבה היא בעיני. כראותי שכך היא שומה בפי כל המפרשים. שלא אחד בהם שת לבו גם לזאת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לבה\"כ עושים לו מחיצה י\"ט </b>צ\"ע מ\"ש דאשמעינן הך דינא בבה\"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד\"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. <b>לכן</b> נ\"ל מ\"ש רע\"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר\"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר\"ל אינה מצלת בבית המקורה. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, <b>אלא</b> הב\"ע. בבהכ\"נ שאין עליו קירוי (וכ\"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב\"א) כסתם בהכ\"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה\"ג אשמעי' דאע\"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ\"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה\"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. <b>וזה</b> משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ\"ע בכ\"מ. לכל דבר הפסקה בלבד. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>נכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב\"א היוצאין והנכנסין. וק\"ל. <b>א\"נ</b> רבותא אשמעינן. וה\"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ\"ה האירו עיני בה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פיילי</b> לשון יוני. וכן נקרא בלטי\"ן (שהוא תולדת היונית) והפ\"א רפוי\"ה. וכמין קערה עגולה היא. ",
+                "<b>של שניה</b> מוסב גם על ראשי אגפים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אל פני השדה</b> נראה דהיינו שדה זרע. לאפוקי ארץ מלחה מדבר וציה. ",
+                "<b>ושני תולעת</b> ע\"ל הר\"מ בתי\"ט. בלבא. <b>צ\"ל</b> בלכא בכ\"ף. הוא צבע אדום בלשון תלמוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד ביד</b> עתי\"ט דיליף דם משמן. א\"כ מינה ומנה. מה שמן בכפו של כהן הוא נתון. אף הדם כן. "
+            ],
+            [
+                "<b>תנוך</b> עיין לשון תי\"ט שכתב כסומא בארובה. שהגבוה נקרא נוך. <b>ומצאתי</b> לו חבר. במלת אנך. כמ\"ש שם בס\"ד בהגהות ס' השרשים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מביא אדם ע\"י בנו ובתו. ע\"י עבדו ושפחתו</b> בקטנים איירי. דאיתנהו גביה. ודומיא דשפחתו עבריה (צל\"ע. דילמא בכנענית מיירי דחייבת במה שהאשה חייבת. וכן עבדו) נמי ע\"כ בקטנה מיירי. דאי הביאה סימנים. מאי בעיא גביה. ומשום דבמחוסרי כפרה לא חלק הכתוב בין גדולים לקטנים. כולהו בני אתויי קרבן נינהו. כדאיתא בפרק אין בין המודר (לה\"ב). ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ומסתברא דזה (ר\"ל דמרבי עשיר מביא קרבן עני בשביל עני) דווקא כשעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע. דהא ההיא תנן פ\"ד דערכין. שאע\"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר. ע\"כ. <b>לא</b> מתניתין היא. אלא אוקמתא בגמרא. אבל אם היה מצורע עשיר. ודאי מביא מדירו קרבן עשיר. אע\"ג דהמדיר עני. ",
+                "<b>כ\"ע </b>תי\"ט וז\"ל. אלא לפי שלא מצאתי לרמב\"ם שהעתיק המשנה כו'. <b>לא</b> ראה ברפ\"י מה\"ל שגגות. שם הביא גם משנתנו כצורתה. ש\"מ דלא פליגן אהדדי. <b>אלא</b> איתא להא. ואיתא להא. לפי שאינו דומה המחייב עצמו במה שאינו חייב. למי שאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עומד ועושה דבר שאינו חובה עליו כלל. לא ע\"י אחר ולא ע\"י עצמו. אלא מנדבת לבו בלבד. <b>דהא</b> ודאי מיירי הכא שבניו ובני ביתו הם עניים. כדפריש רע\"ב. דכי אית להו מדידהו. מאי דלית ליה זכות בגויה. פשיטא דבעו מייתו קרבן עשיר כהשג ידם. אפילו בניו קטנים. שנפלו להם נכסים מאבי אמם (כשהיא בקבר) וכן העבד שנתנו לו ממון ע\"מ שלא יהא לרבו רשות בו. והרי הוא עשיר ודאי. חייבין הן בקרבן עשיר. <b>אלא</b> הב\"ע דלית בהו מידי. ואיהו מבעי לטהרם ולהכשירם. אע\"פ שאינו חייב בכך. (ושמא אפילו בניו קטנים פחות מבני שש. ואת\"ל שחייב בכל חיובי מצותם כדרך שחייב במזונותם. מ\"מ אינו אלא מד\"ח. ולא רמי עליה חיובייהו ד\"ת) ולא נדר ולא קבל עליו כלום. אלא לטהורינהו ולאכשורינהו לאכול בקדשים קבעי. <b>קמ\"ל</b> תנא דמביא על ידיהם קרבן עני. וסגי להו בהכי. כיון שאינו חייב. אלא מזכה להם בקרבנות. בתורת נדבה ומתנה לעניים. שהרי הוא לא נתחייב להביא קרבנותיהם. אף בבנים קטנים. כדאמרן שאין האב חייב במזונות בניו מד\"ת. וכן העבד. יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך. כ\"ש שאינו מחויב להביא קרבנו. <b>ובעבד</b> עברי צ\"ע. דילמא דמי לאשתו. דכתיב ביה כי טוב לו עמך במאכל ובמשתה. א\"כ על כרחו צריך להכשירו לאכול בקדשים עמו בשוה לו. והקונה עבד עברי. קונה אדון לעצמו. ",
+                "<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת</b> כתי\"ט וק\"ק לי דלחיוב זה לא מצאתי טעם. <b>ונפלאתי</b> ע\"ז אטו מי גרעי הני מרפואתה. כ\"ש לידה וסוטה שהוא גרם לה לאסרה עליו. א\"כ אם ירצה לקיים עונתה. היאך יזדקק לה. אפילו אם לא ירצה לקיימה. הרי הוא מורד עליה. דאמרה מאי אית לי למעבד. אנא הא קאימנא. ",
+                "סליקא לה מסכת נגעים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..879e5cff1ef1726bb124df39bcfe90a261b2d812
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,385 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>קושית רמ\"כ. עמ\"ש בלח\"ש פ\"ז דנזיר. <b>והנה</b> ראיתי במ\"ל פ\"ה מה\"ל ט\"מ. הביא לשון סמ\"ג בענין חרב ה\"ה כחלל. שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. וכתב עליו במ\"ל ולא ידעתי כוונתו. ",
+                "<b>ונראה </b>לי שיש ליישבו בשני דרכים. אם שהוא לשון דיחוי. ר\"ל שאין ראיה גמורה מכתוב זה לענין שיצטרכו הבגדים הזאה. שהרי בכל מקום שכתוב כבוס בגדים. אינה אלא טבילה בלבד. ואע\"פ שכאן כתוב וכבסתם ביום השביעי. גם זו אינה ראיה כי מפני האדם הוצרך. שקודם שביעי אין טבילה מועלת לאדם הטמא במת. <b>ואם</b> אולי יש בו חסרון והשמטת תיבה. וצ\"ל טבילה (והזאה) לומר שכבוס זה. חלוק משאר כבוס בגדים שבתורה. שזה כולל הזיה עם הטבילה בהכרח. מדכתיב וכבסתם ביום השביעי. <b>ואני</b> בעניי אין לי סמ\"ג. שאוכל לעיין בו. למקור כוונתו האמתית יותר. רק מפי העתקת המ\"ל אני חי. אולם לאחת משתי אלה נתכוין הסמ\"ג בודאי. וראשון נראה עיקר. <b>וכן</b> דעת רמב\"ן על התורה. עם היותו מכת הסוברים. חרב ה\"ה כחלל בכל הכלים. מ\"מ סובר הוא שא\"צ הזיה. ואעפ\"כ טמא טומאת שבעה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאדם שנים</b> אף לפמ\"ש רע\"ב בריש פרקין. דבעודו נוגע במת מטמא טטומאת שבעה כמת עצמו. מ\"מ אינה אלא גזרת חכמים. הילכך לעולם לא משכחת לה אלא שנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהבגדים הנושאים את הזב </b>אפילו אינם נוגעים בו. מטמאים אדם. ",
+                "<b>ואין אדם הנושא זב</b> ואינו נוגע בו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הותזו ראשיהן</b> אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הר\"מ. ופכ\"מ דאל\"כ פשיטא. כלומר דאע\"פ שמפרכסין. אינה רבותא כלל. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר מדוע לא. ומי יגיד לנו בטבע איזה משכן הנפש החיונית. אם במוח. או בלב. או בכבד. הלא הטבעיים נחלקו בזה. ופשיטא רבותא גדולה היא שהשמיענו התנא. ולכן גם פשיטותיה דהכ\"מ. לא ברירא לי. <b>אך</b> מ\"ש הר\"מ. אינו נראה שיסמוך על הדיוק בלבד. אם שהוא דבר פשוט בעצמו. שאין חיות בעור לבדו. ",
+                "<b>אבל </b>באמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר\"מ. פ\"ק דחולין (ד\"ך) דעור אינו מעכב בהבדלה דעולת העוף. שאינו מעכב אלא דבר המעכב בשחיטה. והויא לה מתה במליקה. ובהדיא אפליגו נמי אמוראי התם. בפירושא דמתני' דהכא. ומפורש עוד בגמרא דר\"פ השוחט. מנין לרבות את הראש שכבר הותז. ופרש\"י דבשחיטת סימנין קרי ליה הותז. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושמונה בנקביו</b> נ\"ל שצ\"ל בנקבים. ואין מקום לכינוי כאן. יותר משאר איברים כולם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלא תרוד רקב</b> עיין כו' דאין בו אלא טומאת משא. תי\"ט. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר. תרי תמיהי נינהו. דילמא כי ניים ושכיב גמרא גמר. זמורתא זמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ממת אחד</b> נפשת חסר כתיב. וקשה. דתרי קראי למה לי בנפש ונפשת. תו'. <b>י\"ל</b> לדם קטן אתי. כרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית הפרס</b> מלשון פריסה כו'. רע\"ב. ",
+                "<b>לדעתי </b>יתכן יותר מלשון פרסת רגל. ע\"ש שנדרך ברגל. שוב ראיתי רפ\"ה. מפרשו ג\"כ מלשון זה. אבל הפך הענין. לא אדע מה ההכרח להתהפכות. והלא כפי מה שכתבתי. טוב וישר הוא. וכן מצינו בלשון חז\"ל. שגזרו ממנו פועל. באמרם הפריס ע\"ג קרקע. ובמקרא מצינו ענין הדריכה מיוחס לפרסה. ופרסות בהמה לא תדלחם (יחזקאל ל\"ב). ",
+                "<b>ריב\"ן מטהר</b> אפילו הכניסן לבית. דל\"א הבית מצרפן. אלא במטמאים באוהל. <b>ומ\"ש</b> הר\"ש לא ניחא ג) משום דלרבנן מצטרפין לטומאת מגע נמי. עכצ\"ל כרדב\"ה ס\"ל. ור\"ע כרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אי פליגי נמי בכזית מן המת כה\"ג. ",
+                "<b>אמ\"ה שנחלק לשנים טהור</b> הא ודאי איירי בלא הוכנסו לבית. דאי הכי. לר\"ש נמי טמא. כדס\"ל לרבנן במתניתין. דר\"פ הסמוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטפרס</b> נוטריקון קטף פרס ר\"ל שעמוד הנמשך מהנשפך נקטף ונפרס. ",
+                "<b>נשפך באויר</b> עתי\"ט. והרמב\"ם מפרש כן אף בכאן כו' כלומר דכל היוצא מן העץ כו'. <b>לא</b> ידענא מאי בעי הכא. ",
+                "<b>נשפך על האסקופה</b> כו' עתי\"ט שהעתיק לראב\"ד והגיהו בטעות. <b>אבל</b> כך צ\"ל. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס בחבור. ומ\"ש במ' ב' אלא דלא. גמגום ויתרת לא בדרא דאוני עייל. ",
+                "<b>בא\"ד </b>א\"כ צ\"ל דמיירי שלא נכנס דלא בחבור. כך הוא נכון. ומ\"ש במהדורא להגיה אלא. גם כאן מלת אלא. הוא יתור נפיש. ולשון מגומגם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א בר\"י</b> לכאורה נראה שאין זה סתם רבי יהודא דמתניתין. מפני שא\"כ לא יתכן ששנה רבי האב (סתם רבי יהודה) אחר הבן. אבל אינו הכרח. שכבר נמצאו רבים מאוחרים שנויים במשנה קודמים לקודמיהם. עשי\"ע (סקל\"א דקכ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קמור </b>פירע\"ב מקורה. וחבירו כבש כשב כו' תי\"ט. <b>ואינו</b> נראה כן. כי לא נמצא דוגמת זה שתתהפך אות משמשת. והמיר מקומה עם אות שרשית. זהו דבר שלא שמענו עד כה. ולא ראינוהו בספר עדיין. ",
+                "<b>טומאה בתוכו הבית טמא</b> דהויא לה טומאה רצוצה בוקעת ועולה. ",
+                "<b>מרבך </b>לתי\"ט. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות כו' ומן נדבכין ע\"כ. ",
+                "<b>הרכבה </b>זו אינה קולטת יפה. אכן בלעגי שפה. ואין צריך להאריך בזה. <b>אבל</b> בזה כיון האמת לדעתי. שהמלה מן נדבך די אע שבכתוב. אלא שזה בא במ\"ם. תחת הנו\"ן. שכן יתחלפו בהרבה מקומות בכתוב. חטין. תחת חטים. ודומיו רבים. לפי ששתי אותיות אלה סמוכות. גם יש להן עזר מן האף. כמ\"ש רמ\"ק במהלך. ",
+                "<b>ולפי\"ז </b>אין כאן שינוי במלה. רק במ\"ם בלבד. שהוא לשון חכמים לעצמו. והרגילו בזה האופן מאד. וצריך בדיקה בנוסחות ישנות אם תמצא המלה בדלי\"ת. שהוא הנכון בלי ספק. עם שגרסת הר\"מ ברי\"ש. והוציאה לענין רחוק מאד. ובגמרא שלנו כתוב בדלי\"ת. וכן בפירש\"י. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכו. טהור </b>ע\"ל ר\"ש שהעתיק בתי\"ט. וי\"ל דה\"מ כשמכוסה בכפישה כו'. אע\"פ שאינם מקבלים (כצ\"ל) טומאה. <b>ר\"ל</b> שהם כלים בלתי מקבלים טומאה. כדתנן רפ\"ח וי\"א. דכפישה אינה מקבלת טומאה. אפ\"ה בעו צמיד פתיל. כיון דכלים נינהו. אבל דלתותיו מגופות (כצ\"ל) או מכוסה בנסר. שאין תורת כלי עליו כלל. מציל בלי צמיד פתיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולחטאת </b>כרע\"ב כו' אינו אלא מדרבנן. תי\"ט. <b>לא</b> ידעתי מי הגיד לו זה. והלא ע\"ה פסול דאורייתא לעדות ולשבועה. וכ\"ה לכל דבר של תורה. אין לו נאמנות. שהתורה פסלתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכפישה </b>עתי\"ט ד\"ה חצי טפח. ז\"ל וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר. שהוא לשון כפיה. <b>דוגמתו</b> מצינו בלשון חכמים. פישון הגמל במדה כפושה מדד. ",
+                "<b>וכפישה נתונה כו'. </b>ז\"ל רע\"ב כפישה סל גדול שכובשים שם הזיתים. <b>לדעתי</b> אין צורך לכך לפי שאינו כלי קבול. אלא פשוטי כלי עץ הוא. דאין להם טומאה אלא מדרבנן. ולא בעי בא במדה בכלי כזה. <b>ה'</b> יודע. כי כך פשוט היה בעיני מיד. ושוב מצאתיו ת\"ל בסיום דתי\"ט בשם מהר\"ם. ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת. ",
+                "<b>פחותה </b>עתי\"ט סד\"ז. כלומר דאילו פקוקה. לא הוי דומיא דב\"ח ומשו\"ה ל\"מ למתני ופקוקה. ",
+                "<b>לא </b>כן אני אומר. אלא משום דא\"כ הויא לה אוהל ומצלת. וטהור מה שבתוכה. ואפילו אין כל דבר מונח עליה. ואיך אפשר לומר טמא. ",
+                "<b>הרי </b>שהוא בהפך ממה שחשב תי\"ט מן הקצה אל הקצה. דוק ותשכח.. ",
+                "<b>אם היה נסר חלק</b> כו'. ותמיהני כיון דכוורת פחותה איך מציל הנסר שעליה <b>אין</b> מקום לתמיהתו. דהא ודאי מיירי בפחותה בלי פקיקה. וכפישה או נסר וסרידה נתונים על מקום הפחיתה. זה פשוט וברור. ותי\"ט כד ניים ושכיב כתב כל זה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם </b>כו' אבל לא לטהר ע\"פ שדבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. נ\"ל. <b>וצ\"ע</b> א\"כ יהא הגוי נעשה אוהל גם לטהר. ומתניתין סתמא תנן אדם. כל אדם במשמע. <b>ונראה</b> כיון שראוי לקבל טומאה כשיתגייר. מקרי נמי מקבל טומאה, וכן כ\"ח בכלל כלים דתנן הכא. אע\"ג דאינו מקבל טומאה מגבו. כיון שמקבל מתוכו. הרי הוא ככל הכלים לענין זה. ",
+                "<b>ארבעה נושאין את הנדבך</b> צ\"ע מ\"ט אכפל תנא ונקט ארבעה. ותו מאי איריא דנסיב הנדבך. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יכולים הגרוגרות</b> כו'. כרע\"ב והוא שיהו גרוגרות שהסריחו כו' מלבד שצריך ג\"כ שלא יהיו מוכשרין כו' תי\"ט. <b>לא</b> ידענא אמאי. הא כי אסרחו עפרא בעלמא הוו. מה לי הוכשרו. או לא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם פיר\"מ. לא נמצא כן בגמרא אלא ארקיק. לא בתאנים. <b>ומתניתין</b> דאייתי תי\"ט בידיה. לא משמע מנה מידי. התם באוכלים טהורים דחזו קמיירי תנא. הילכך האי תוספת דתי\"ט. תמוהא היא ובדותא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטומאה בתוכו</b> שנסדק הכותל. <b>צ\"ל</b> בין שהסדק הולך לארכו של כותל או לרחבו. כמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>וטומאה בחללו</b> ואין בו פותח טפח. ",
+                "<b>הבית טמא</b> אם הסדק לרוחב הכותל. רחב לצד הבית פותח טפח. <b>ואם</b> יש בחלל פותח טפח. אע\"פ שאין יציאתו פותח טפח. כמש\"ל פרק ד' משנה ב'. כך נראה לי. ",
+                "<b>והעומד מלמעלה טהור</b> אם הסדק ברוחב כמ\"ש. <b>ואם</b> באורך. צ\"ל שאין בסדק פותח טפח לצד מעלה. שאם סדק פתוח כלפי מעלה טפח. ואדם מאהיל על הטומאה. איך יהא טהור. ועמ\"ש בס\"ד שלהי שבת. ",
+                "<b>והעומד מלמעלה טמא</b> אם סתום למעלה. מיירי שאין בחללו פותח טפח. ואם פתוח. צריך שיהא למעלה פותח טפח. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שונית </b>עתי\"ט בשם מהר\"ם לפרשו מלשון שן סלע. ",
+                "<b>זה </b>הפירוש נכון ומקובל. ע\"ל פ\"ח מ\"ב והשנינים. ומזה בלשון גמרא (בפרקא דחסידי) אהדרא ליה משוניתא. פירש\"י שן סלע. ",
+                "<b>אין לנפלים פתיחת הקבר</b> לשון רע\"ב סיומא דמילתא דרבי עקיבא היא והכי קאמר הא דאמרן משנפתח הקבר אין פנאי להלך. לא אמרינן אלא בנפל שעגל ראש כפיקה. כלומר שיש לו עגול ראש כפלך כו' אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה. אע\"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש פנאי. וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון ע\"כ. <b>העתקתיו</b> כי כולו מקשה אחת. לא מצאתי בו קורת רוח ולא נחת. תחלה מ\"ש שי\"ל עיגול ראש. משמע דלא בכל נפל קאמר. אלא בנפל שי\"ל ראש עגול דווקא כפיקה עגולה. לא כשאינה כפיקה. <b>לפי\"ז</b> אין כל ראשי נפלים שוים בצורתם. אלא יש עגולים. (כדרך שאמר א\"א להלל מ\"מ ראשיהם של בבליים סגלגלים) ומשונים הם. אבל סתמא רחבים הם. ובאותם שהם כרוב הנולדים אר\"י שנפתח הקבר כו'. <b>א\"ה</b> אימא סיפא אין לנפלים פה\"ק. סתם נפלים. רובא משמע. והרי זה אינו נפל. <b>ותו</b> מאי דמסיק. אבל קטן מפיקה אע\"פ שנפתח הקבר כו' חיישינן שמא יצא ראשו בבית (כצ\"ל) הראשון. זהו כדבר אשר אין לו שחר. וא\"א לשמעו. שסותר משמעותו של לשון המשנה ברור מלל. שאין לנפלים פה\"ק עד כו'. והוא מחה והפכו על פניו. דלפי פירושו עד כו' יש לו פה\"ק דחייש ליציאת הראש פחות מפיקה. הילכך לא שמיע לי ולא ס\"ל הך פירושא. אפילו אמרה יב\"ן לא צייתנא ליה. <b>ונ\"ל</b> פירוש מרווח במשנתנו. ולהפך מדרך הר\"מ. ובחדא מחיתא מתיישבא נמי קושית הר\"ש. מההיא דבהמה המקשה. ונדחק בחנם לדעתי. דאוקמה בשלא עיגל ראש. ולדידי לא צריכנא לה. <b>ולא</b> ידענא מ\"ט ערבבו שני דברים נפרדים. איברא פירושא דמתניתין דלא כדסבר ר\"מ. אפכא מסתברא. ותרי בבי אינון ודאי. רישא הב\"ע במקשה לילד. היינו ולד גמור. שכלו לו חדשיו. ראשו ואיבריו שלמים. ומתוך שכבר גדול כל צרכו. לפיכך יש לו פתה\"ק משנטלת בגפיה. כי מפני שהראש גס. והוא ולד שלם שנגמרה צורתו. ויש לו כח חזק. דוחק בכח ויוצא. על כן נפתח הקבר בודאי ויצא הראש לחוץ. ושוב אינה טומאה בלועה. ופתיחת הקבר. היא יציאת הולד חוץ לפרוזדור. שמשנעקר ומתחיל לצאת. אינה יכולה להלך עוד. לפי שהולד עומד בין ירכותיה. <b>והא</b> דקרי לה הכא פתה\"ק. ובדוכתא אחריתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. ",
+                "<b>היינו </b>היכא דודאי הוציא ראשו. והכא בהתחלת יציאת הקבר איירי. דאכתי ספק הוא אם יצא ראשו מיד. כי למקשה לילד. יש משך זמן. עד שתגמר יציאת הראש כדינו. <b>לכן</b> כאן הראשון טמא בספק. דהכא בנטלת באגפיה. ודאי כבר התחיל לצאת. אלא שעדיין יש ספק אם הוציא ראשו שם. <b>ולא</b> סוף דבר ראש. אלא שתצא פדחתו בלבד. כדתנן בהמפלת דפדחת פוטרת. והויא לה יציאת ראש. <b>אלא</b> דהתם בבהמה המקשה. אע\"ג דאיירי נמי בולד גמור. שכלו לו חדשיו (שקרויה מקשה לילד כנ\"ל) לא בנטלת בגפים מיירי. אלא בהתחלת קשוי. משבאו לה חבלי לידה. שהחיה מושיטה ידה למעיה. לידע אם נעקר הולד. ועדיין לא יצא כלל. לפיכך האשה טהורה בכל אופן. בין עגל ראש. או לא. לפי שהחיה בדקתה והבחינה שהולד עדיין עומד כולו בפנים. אע\"פ שכבר הרגישה האשה התחלת חבלים כיולדה. <b>לכן</b> האשה טהורה עד שיצא הולד. כלומר כדין יציאתו. ",
+                "<b>ובבא </b>דסיפא. מילתא אחריתא היא. דעד הכא בפה\"ק דוולדות גמורים קמיירי. והשתא אשמעינן דינא דנפלים בפה\"ק. דשאנו נפלים. דלא נגמרו. ואין ראשן יכול לדחוק בכח. לפתוח הקבר ולצאת. עד שיהא לפחות גדול כפיקה. אז יש לו דין פתיחת הקבר. <b>נ\"מ</b> דאם התחיל קשויו בבית ראשון. ויצאה לבית שני. דינו כדין מקשה בולד שלם. שהראשון טמא בספק. שמא הוציא פדחתו. שמשעיגל ראש כפיקה. כבר הגיע לו כח וגסות ראש המספיק לפתוח הקבר. אבל פחות מזה אין כאן ספק. והראשון טהור. שאין לחוש לגמרי לפה\"ק בראש קטן מפיקה. הרי זה פירוש ברור ומחוור. בלי ספק כפתור ופרח. ",
+                "<b>לענין </b>יציאת ראש פרוזדור ובית החיצון. עיין במגדל שלי. נחל ז' לבריכה עליונה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור </b>מטומאת מת. והקשה ראב\"ד א\"א זה שהרי האשה טמאה כו' וככ\"מ הב\"ע כשהקיפו הרחם בפשוטי כ\"ע כו'. ",
+                "<b>הא </b>ודאי חוכא כההיא דפג\"ה כיוצא בזו. משום יגדיל תורה. אורחא דתלמודא הוא. אבל לפרושי מתניתין כה\"ג לא אשכחנא. וליכא דסא\"ד. בדכוותה אשכחן. איכפל תנא לאשמועין ננס. ושאר שינויי דחיקי. כדאיתא פ\"ק דשבת. הכא נמי סתמא תנן. ומאי פסקה. <b>ונחזי</b> אנן לכי דייקינן. גברא קחזינן קושיא לא קחזינן. ולא צריכינן לסתמא דחיקא. אלא ודאי סתמא בהווה ובנוהג שבעולם דבר התנא. אפ\"ה לק\"מ. לפי דרך המקשה לילד. החיה מטפלת בה. לעזור לולד ולהוציאו בידיה אם מת. שאין לו כח לצאת מעצמו. <b>והכא</b> במאי עסקינן. כשיצא ע\"י החיה. שלקחתו בין אצבעותיה והוציאתו. באופן שלא נגע באמו בצאתו החוצה. אלא בחיה לבדה. נמצאת אמו לא נטמאה אלא טומאת ערב. מחמת שנגעה בחיה. וכשיצא אחריו השני חי. סתמא דמילתא אינו צריך לעזר החיה להוציאו כנ\"ל. הלכך כה\"ג טהור הוא לגמרי מטומאת מת (כשלא נגעה בו החיה) ולא צריך הזאה כדתנן התם שהאדם שנים. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. ",
+                "<b>בשפיר אחד</b> כו' וטעמא כו' ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ע\"כ תי\"ט<b> איברא</b> הכי הוא. אבל מיהא טעמא בעי. ואמאי תלי לה באוירא. ולדידי פשיטא לי. דאית ליה לשפיר דין יד ושומר. דטמא ומטמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הולד</b> דכל זמן שלא יצא לאויר העולם. לאו נפש הוא ניתן להרגו. רש\"י פרק ז' דסנהדרין. <b>אע\"ג</b> דישראל הוזהרו על העוברין (עשי\"ע סמ\"ג) אלא לגבי האם הוא דלא חשיב נפש. וניתן להרגו כדי להצילה. ועוד משום דרודף הוא וניתן להצילה בנפשו. ואפילו היה גדול ב\"ק ועיין שי\"ע (ססמ\"א) ואבן בוחן לאוצר הטוב שלי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ויריעה כו' וסדין</b> מוקי לה ר\"י בתו' שבת (כח\"ב) בשל משי ומחוברים בקביעות. <b>ר\"ל</b> אע\"ג דשל משי ודאי מיטמא במת. כדאיתא התם (כז\"א) דמרבי הכלך וכל מיני בגדים. עוד בפב\"א (סד\"א) מרבי כל ארוג. א\"ה מקבלין טומאה נינהו. ואיך יחוצו. מיהא במחובר בטלו מתורת בגד. ותו לא מקבלי טומאה. דאינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. דאוהל של פשתן לבדו הוא שמקבל טומאה במחובר. ואעפ\"כ חוצץ מגזרת הכתוב. והיא גם שטת הראב\"ד בפ\"ה מהלכות טה\"מ. <b>אך</b> הר\"ש בפירושו במשנתנו. לא מפליג. ולא שני ליה בין הני לשל פשתן. אלא כולהו שוו בענין טומאת אוהל. דאע\"ג דמקבלי טומאה. חוצצים הם בפני הטומאה. כשהם נטויים אוהלים. ואין פשתן חלוק בענין זה. ",
+                "<b>אלא </b>שכל היוצא ממנו. אינו מטמא טומאת אוהלים אלא הוא לבדו. לאפוקי שאר דברים היוצאים מן העץ. דבשאר מיני הצומח. אין חלוק בהם. שכל הנעשה מהם. ועשוים אוהל מקבלים טומאה. וחוצצים. משא\"כ בעץ הפשתן. שכל היוצא ממנו אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. שהבגד של פשתים העשוי אוהל מתטמא הוא עצמו בטומאה שתחתיו. כמו שמביא טומאה לאדם וכלים שתחתיו. וחוצץ בפני הטומאה שאינה תחתיו. להציל מה שתחתיו מן הטומאה. <b>אבל</b> שאר היוצא ממנו. שהם כל כלי עץ. איך שיהיו בין פשוטין בין מקבלין. וכן מחצלת ומפץ. אין בהן טומאת אהלים. (אע\"ג דודאי אית בהו דררא דטומאה (עיין להלן פט\"ו מ\"ז) וספ\"ב דסוכה. ומ\"ש שם) שאינם מקבלים טומאת אוהל לעצמם. אע\"פ שמביאים. ככל הני דחשיב במתניתין. השדה התיבה והמגדל כוורת ויריעה. וסדין נמי. סתמא אינו אלא פשתן. וכדמוכח מסדין בציצית. לכן אין שטת ר\"י הנ\"ל נוחה בעיני. אלא סתמא כפירושו בכל מקום. ושטת הר\"ש היא המחוורת. ואין לחדש דבר מעתה במשנתנו. וסדין כפשוטו. הוא בגד פשתן. ",
+                "<b>ועדר בהמה</b> כשאוהל פרוס עליהן. מביאין הטומאה תחתיהן. ומצילין שעל גביהן. ",
+                "<b>ואוכלים </b>אבל משקים בין טמאים בין טהורים ודאי לא מביאים ולא חוצצים. דאי קרושים נינהו. לא עדיפי מכפור וגליד. ואי בנתונים בכלים אפילו בכלי חרס. מאי מהניא להו טהרתם. הרי עלולים לקבל טומאה. אם לא בכלי מוקף פתיל. ואז אע\"פ שהמשקין טהורין. הא אינו נעשה אוהל אלא לטמא. גם אינו מציל בלי דפנות אוהלים. ",
+                "<b>אירוס והקיסוס</b> כו' כל הני במחוברים איירי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והגהרים </b>מין חורים. שמשם בא האור. רע\"ב. ",
+                "<b>לפי </b>נוסחת התי\"ט בגימ\"ל. נראה שהיה מפרש המלה מענין גהה ונוגה. יגיה אורו. <b>אכן</b> לא אדע מה טיבה של הרי\"ש. ויותר נ\"ל שנוסחת הרע\"ב היא הנהרים בנו\"ן. זה עולה יפה עם באורו. גם מצינו לו חבר במקרא המנהרות. שהם דוגמת אלה ממש. וקרוין על שם האורה. הנכנסת דרך החורים. וזה מכוון. ",
+                "<b>והסככות </b>עתי\"ט שנתקשה לו דבר זה מאד. אי לאו אוהל דאורייתא נינהו כדברי הר\"ש. השתא אפילו הטומאה ידועה איה מקומה. והנזיר עבר שם. אפ\"ה אינו מגלח. לפי שאינו אלא מדרבנן. כו'. ",
+                "<b>בהא </b>לא ידענא מאי קאמר מר. קטעי בדאורייתא ובדרבנן. <b>עוד</b> כתב וכן גבי כותים. דכיון שהן מדרבנן. אמאי אינן נאמנין. <b>הא</b> נמי קשיא כחומץ לשנים. וגם אדרבה היא הנותנת. משום דאינה אלא מדרבנן. לא מהימני עליה. כדקתני טעמא. כל דבר שחשודין בו. אין נאמנין עליו. לכן כל מ\"ש והאריך בכאן. לא דק. <b>מש\"ע</b> על התו' דנזיר שכתבו. ובמסכת נדה משמע דמהלך ע\"פ כולה טמא כודאי. שלא יכול לעמוד על דבריהם. שלא ראה כן בספ\"ז דנדה. והא דאיתא שם דכותי המהלך ע\"פ כולה נאמן לפי שהוא טמא ודאי כו'. שהיא בשדה שנאבד בה קבר. שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא\"כ באלו הטמאים משום אוהל. ואין כאן אוהל דאוריי'. עכ\"ל. ",
+                "<b>וכד </b>ניים ושכיב אמרה בודאי. כי מאי שנא שדה שאבד בה קבר. דחשיב ליה טומאה דאורייתא טפי מקבר שנאבד תחת הסככות. והפרעות. והוא מהלך ע\"פ כולן. ולעיל קאמר דאפילו בטומאה ידועה. והנזיר עבר. אינו טמא אלא מדרבנן. הרי שדבריו מבולבלים תכלית הבלבול. כמי שלא ידע ספר מעולם (שוב עיינתי בגמרא. וראיתי שנאמרו הדברים. שכותי נאמן לומר על הקבר שאבד בשדה. ותחת אילן המיסך בשוה. ומוקמינן לה במהלך ע\"פ כולן. הא בהדיא היינו סככות. ואפילו לא היה נאמר בפירוש. ממילא משמע. דחדא מילתא היא לגמרי. דכיון דמהימן עלה אפילו בלא אוהל אחרינא. ומכ\"ש כי איכא נמי אוהל. איברא אילו אצטריכא ליה. כדבעינן למימר בס\"ד מיהו מ\"ש תי\"ט לא נהיר ולא צהיר. ולא חזי ליה מאי דקמיה). ",
+                "<b>ומאי </b>דקסבר תי\"ט באלה הטמאים משום אוהל דרבנן. אין כאן אוהל דאורייתא אפילו במהלך ע\"פ כולן. <b>טעות</b> גדולה היא בידו. דמאי מהני שאין אלה אוהל דאורייתא. כיאיתא לטומאה דאורייתא תחת אחד השיחים או האבנים. והוא הלך ע\"פ כולן. דודאי האהיל על הטומאה. הרי טימא עצמו במת. משו\"ה פשיטא. דמהימן בכה\"ג. כמו במהלך בשדה שאבד בה קבר. מאי איכא בין האי להאי. זה פשוט מאד. <b>אמנם</b> מ\"ש תו' דנזיר כמתמיהים על דברי עצמן. שכתבו מתחלה דאף אם יש ודאי טומאה תחת אחת מהן והלך ע\"פ כולן טהור מ\"ה. ומסיימי דבמסכת נדה משמע דטמא כודאי. ",
+                "<b>נמי </b>לק\"מ. דפשיטא שפיר קאמרי מעיקרא. דכי נמי הלך ע\"פ כולן. אינו טמא אלא דרבנן. דמ\"ה טהור מעליא היא. דספק טומאה בר\"ה רחמנא טהריה. משו\"ה לדידן ודאי אין כאן טומאה של תורה. <b>מיהת</b> כותים לית להו הך מילתא. דספק טומאה בר\"ה טהור. דהילכתא גמירי לה. <b>איברא</b> לדידהו נמי אע\"ג דלספיקא לא חיישי. מיהו כי עבר ע\"פ כולה. דהשתא ברי עבר על מקום הטומאה. אע\"פ שאינו יודע מקומה. לא חשיב ספק לגבייהו. אלא ודאי נגע חשיב לדידהו. משו\"ה מהימן כה\"ג. זה ברור לענ\"ד. ",
+                "<b>עפי\"ז </b>דברי תו' נכונים. וא\"צ לזוז מהם. עם שלא עיינתי בגמרא בעת כותבי זה. ודברי תי\"ט בכאן תמוהים. לא ראיתי. כמוהם. וכ\"ש שהוספתי תימה עליו. כשחזרתי לראות ולעיין בגמרא. אמרתי שישו בני מעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינן עשוין אהלים</b> לרע\"ב. אין נטועין כו' שהרי רש\"י מפרש כאהלים נטע. כשמים המתוחים כאוהל תי\"ט. ",
+                "<b>נעלם </b>ממנו כתוב ויטע אהלי אפדנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסכת</b> לענין קריאת המלה. עמ\"ש תי\"ט בהקדמתו. ",
+                "<b>והסריגות </b>צ\"ע אם הם של עץ. או אף של ברזל. ",
+                "<b>וכיפת הברד </b>היא אבן הברד. השנויה ריש פרק ז' דמקואות. תרגום סלע. כיפא. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>והעוף הפורח</b> קשיא ליה לתי\"ט. לפמ\"ש הרע\"ב לעיל והעוף ששכן דווקא קשור. א\"כ הכא אפילו הכא אינו פורח נמי. <b>האריך</b> בשפת יתר. והטריח עצמו בחנם. כי אם אינו קשור. היינו פורח. זה פשוט מאד. וה\"ק נמי תלמודא בהדיא. טורח זה למה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הן טהורות</b> כו'. לכאורה דבר תמוה הוא. איך אפשר להיות החביות טהורות. אם כל מה שבבית טמא. <b>לכן</b> נ\"ל פירושו. דמה שבחביות טהור. משום דמוקפות. אין טומאה נכנסת לתוכן. ומצילות על מה שבתוכן. אבל אינהו ודאי טמאות. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחביות של חרס איירי. דאינן מטמאות מגבן. וכך היא סתם חבית דמתניתין של חרס ודאי כמ\"ש רפ\"ג דקמא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה כל. וכי קתני ע\"ג. מפרש דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית. נ\"ל שצ\"ל בתוך הבית. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה בתוכה. פירוש בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום (כלומר בכוורת העומדת על שוליה כו') <b>לשון</b> זה בלתי מדויק. אע\"פ שמסיים וכתב ודוק. דהא לאו בעומדת על שוליה עסקינן. וכך צ\"ל. שהסבירה ברוחות ד'. כאילו היא עומדת כו'. ",
+                "<b>בא\"ד </b>ומשום דיש נקב טמא. הגיה התי\"ט וז\"ל (נ\"ל שתיבת טמא ט\"ס). ע\"כ. ",
+                "<b>במ\"כ </b>הוא הסופר שטעה. במה שהגיה בלשון מהר\"ם הנקי. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחולחלת </b>שהדפנות נקובות. רע\"ב. ",
+                "<b>עיקר </b>לשון חלחול. נגזר מן חלל. אלא שנכפל בו גם פ\"א השורש. להורות על ענין רבוי חללים ותכיפתם. ויש לו עדים רבים במשנה. כמו בפ\"ד דמקואות. ופ\"א דט\"י. וכן בגמרא. ארעא חלחולו מחלחלא. פ\"ג דחגיגה. ופרק העור והרוטב. <b>תי\"ט</b> ד\"ה או (דעע\"א שטה י') דכיון שפתוחה. צ\"ל. שפחותה. <b>שם</b> ד\"ה כנגדו. וכראב\"ד כאן צריך טעם כו' שהרי היא רצוצה. ",
+                "<b>צ\"ע </b>מאי קשיא ליה להר\"א הא השתא בגבוהה מן הארץ טפח קיימינן. דיש לו אוהל. ואינה רצוצה. גם דברי מהר\"ם שבתי\"ט. צ\"ע. כמדומני גרסא אחרינא היה לו ז\"ל בבבא זו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה הכל. ע\"ל מהר\"ם. אבל האויר שלא כנגד הכוורת כו'. <b>נראה</b> שפת יתר במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>תי\"ט ד\"ה הכל ג) (ע\"ג בראשו וקשיא ליה. כצ\"ל) ומכאן אני מיישב פ\"ק דפסחים התם רביעי הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש\"י התם. עכ\"ד. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. דהא רש\"י אב משוי לאוכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין בארובה פ\"ט </b>קמ\"ל דאפילו בפחות מטפח. ל\"א בטומאה לבוד. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> לא אמרינן שיהא בין כנגד ארובה. בין הבית. הכל טמא בכל גוונא. ",
+                "<b>ר\"מ מטמא</b> צ\"ע מאי טעמיה. ",
+                "<b>אם טומאה קדמה את רגלו טמא</b> שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה. <b>גם</b> זה צ\"ע. הא אמר מר פחות מטפח. כסתום דמי. ואין טומאה יוצאת בפחות מטפח. ",
+                "<b>ואם רגלו קדמה א\"ה טהור </b>שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום. ובשעה שנכנסה בו הטומאה. אין בארובה פ\"ט. רע\"ב. <b>גם</b> את זו לא הבינותי. הא השתא בהכי קיימינן. ומאי איריא קדמה רגלו כו'. <b>ורע\"ב</b> מרוקא דהר\"ש תפי לה. וקצרה דעתי לרדת לסוף דעתו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אם יש בטומאה כדי שתחלק </b> כו' כנגד הטומאה טמא. טעמיה דר' יוסי נמי לא ידענא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא תחתון</b> עיין לשון רע\"ב. וטהורה העליה. אע\"פ שארובה של עלייה סתומה. <b>ר\"ל</b> של עלייה העליונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכסדרה </b>ע\"ל תי\"ט. ומהר\"ם כתב הכא ל\"פ משום דפתוחה מג' צדדין כו'. <b>אכסדרה</b> ישנה מאופנים שונים. יש שהיא פרוצה ופתוחה מכל רוחותיה. ועומדת על פצימין ועמודים. עיין בהקומץ רבה כמה גווני. אכסדרה רומיתא. ואכסדרה דבי רב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאהילו עליו</b> על החי המוטל על האסקופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כמה תשהה</b> הטומאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכפישה ע\"פ החדות</b> וטומאה בבית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טהורים </b>עתי\"ט. כתב מהר\"ם דכלים שתחתיו בכ\"מ טמאים כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי שיאטיה הכא וכנראה אישן קאי. ואין זה מקומו אלא להלן במ\"ג. ",
+                "<b>סרידה </b>מעשה רשת. תרגום עובד סרדתא (לקח מפיר\"מ) אגב שטפא אתיא ליה. כי מעשה רשת. תרגומו עובד מצדתא. אבל רישא דקרא מכבר. תרגומו סרדא. ",
+                "<b>טומאה תחתיו או על גביו</b> לגרסא זו אתנור קאי. לשון זכר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>נראה דלשון רבים. אעריסה וסנדלה קאי. ששניהם גרמו. רצוני מחמת כבדם עשו פחת (ומד\"ג שפחת ל\"מ. גם מד\"ג שפחתה. ל\"מ. וקאי אעריסה). בתוך הבית. ר\"ל בתקרה שעל הבית. <b>ולשון</b> רע\"ב שנפחת הגג של עליה. <b>הוא</b> לשון מגומגם ומעוקם. הכי הל\"ל נפחת קרקע עליה שהוא תקרת הבית. ולישנא דפיר\"מ אטעייה לרע\"ב. שנראה בו גג הבית. והיינו הך. דגגו הוא קרקעה של עלייה. לא גגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קורות</b> כו' שאין עליהן מעזיבה. ל\"ד אלא בלי תקרה כלל. כך פירש\"י. <b>כתי\"ט</b> בשם מהר\"ם וז\"ל. משום דקבעי למתני סיפא כו' כולן טמאות כו' דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות. תחתיהן טמא ותו לא. דתו\"מ חוצצים. ",
+                "<b>לא </b>ירדתי לסוף דעת מהר\"מ בזה. דמשמע רישא שאין עליהן מעזיבה. כדי נסבה. ור\"ל דבין יש מעזיבה ותקרה או לא. הכל אחד ושוה. דכיון דבמכוונות איירי. וטומאה תחתיהן. לעולם תחתיהן טמא. מה לי אין מעזיבה או יש. אלא משום סיפא נקטה. דקתני העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת. תחת כולן טמא. משו\"ה קתני שאין עליהן. דאי יש. תחתיהן טמא. ותו לא. <b>הא</b> מילתא דתמיהא טובא. כלפי לייא. איברא אפכא הוא. אין עליהן מעזיבה מצרך צריכא. ולא סגי בלא\"ה ברישא. דדווקא כי אין עליהן מעזיבה. שהקורות של שורות נפרדות זו מזו (אפילו כל שהוא. אין הטומאה עוברת מתחת זו לתחת זו. שאין לבוד בהלכות טומאה) טומאה תחתיהן. תחתיהן טמא. ותו לא (ר\"ל לאפוקי קורות שבצדה של זו באותה שורה. וזה שוה בין בשורה עליונה בין בתחתונה. הכל אחת) אין טמא אלא זו שטומאה תחתיה. <b>ואילו</b> יש מעזיבה. לא אכפת לן היכן טומאה מונחת. שאפילו אינה אלא תחת קורה אחת. מביאה טומאה תחת כל השורה ההיא. וברישא כמו בסיפא. ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי פירושא דמתניתין בהפך ממה שחשב מהר\"ם. מן הקצה אל הקצה. דברישא ודאי צריכא. ובסיפא לא נצרכה. ולא נפקא לן מידי במעזיבה. דבלא מעזיבה נמי תחת כולן טמא. כיון דאמרינן גוד אחית ואסיק. לעולם הרי הן כמו שיש עליהן מעזיבה. ותחת כולן טמא. שהרי כאן תקרה שלמה. <b>ותי\"ט</b> לא חלי ולא מרגיש. לא מחי לה אמוחא. וכתב דבין ברישא כו' נמי צריכא ומסיים וקל להבין. קמודי במקצת מיהו. ולא ידיעא טענתיה במאי. ומאי דעתיה. ובמאי קדחי לדמהר\"ם בכדי. מי האיש ויבן את זאת. מאן דמתרגם לי מתניתין אליביה. מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ",
+                "<b>טומאה תחת אחת מהן</b> מהעליונות כך פירש הר\"ש. <b>ולא</b> קאימנא אדעתיה שפיר. דא\"ה. היינו סיפא. בין התחתונה לעליונה ביניהם טמא. מאי בין רישא לסיפא. <b>וצ\"ל</b> רישא מיירי באחת לבדה. שאין אחרת מכוונת כנגדה. והן מכוונות דקאמר. משום סיפא נקטה. דקבעי למימר בין התחתונה לעליונה. וברישא קמפרש דינה דאחת יחידית (שאין כולן זו ע\"ג זו. אלא בשורה אחת משתי אלה. במקום שהן שתים זו למעלה מזו הן מכוונות. אך יש בשורה אחת איזה קורה. שאין אחרת כנגדה בשורה שנית) הדר מפרש דינא דמכוונות. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b> ק\"ל דלגופיה לא אצטריך. שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין. כשמדדתי האחד. למה לי למדוד כל הד' צדדין. תי\"ט. <b>זה</b> אינו כלום כי מי יגיד לנו שהוא מרובע שוה. שמא הולך ומיצר בצד אחר. לכן בודאי צריך למדוד גם שאר הרוחות. ואפילו במדידת החוט כולו. אין די. כי מודיעני שאין צד אחד רחב. וצד שני קצר. <b>אבל</b> ר\"ל. שצריך למדוד שיהא מרובע שוה מארבע רוחותיו. <b>אלא</b> דאי הכי. קשיא סיפא. שהמרובע כו'. למאי תנייה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולאספתי </b>נראה שהוא מלשון סייף. והוא חרב קטן לפיכך נוספו בו אותיות. להורות על קטנותו. ע\"ד אישון ירקרק אדמדם. וכן בלשון משנה. גיגית. גת קטנה. בודידה. בית בד קטן. וכן רבים. גם לפי גרסת התוספתא ופירושו של ראב\"ד. צ\"ל אצבתי. הוא צבת קטן ע\"ד הנ\"ל. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. כתב על זה וכ\"מ שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל. <b>אני</b> אומר בקל יתכן זה. כגון שהמנורה עומדת בצד הכותל סמוך לנקב בפנים. באופן שקנה שלה נכנס בחור שבכותל. כדי שתאיר גם בצד האחר של כותל בחוץ. כגון בפרוזדור. או בחדר הסמוך. לכן עושה חור בכותל המפסיק. שיכנס בו קנה אחד מן המנורה. שיאיר דרך שם. וכן הענין בנר. שמעמידו שם בחור של כותל להאיר. ולהפיץ אורו. בשני המקומות כאחד. ממילא מניח גם צבת קטן בצד הנר. למחוט בו ראש הפתילה. הנשרף ונעשה פחם. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מכזית </b>עתי\"ט. ומהר\"ם כתב דנ\"ל להכי תנייה לאשמועינן דאם החלון גדול כ\"כ כו' כולהו מצטרפי למעט ע\"כ. <b>בזה</b> מתיישב להבין. היאך חצי שעורה ימעט. כי אף אם אמרו בדכוותה כל שעורי חכמים כך כו'. חסר קורטוב אינו יכול לטבול. לחומרא אמרו. אבל להקל קשה מאד לומר כן. ",
+                "<b>וככי </b>כרע\"ב. ואני שמעתי כמין קורי עכביש כו' ל\"י למה כ\"כ מפי השמועה כו'. <b>לא</b> ידע מר. שהשמיעה בלשון חז\"ל. היא קבלת הדבר. כמו שנהגו לומר במדרשם על הכתוב. שומע אני כך. והרבה כמוהו גם בכתוב. וכן רגיל על לשונו של רע\"ב פעמים רבות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כזית</b> כו' עתי\"ט סה\"ד דמסיים ודברים תמוהים הם. <b>לא</b> ידענא מה תיוהא קחזי ביה ומאי קשיא ליה בדמהר\"ם. דלא גברא דמדחי בגילא דחיטתא הוא. ",
+                "<b>ולא לבנה</b> סתם לבנים שלהם. אינם שרופים. ",
+                "<b>דבשרופים </b>ודאי מודה ר\"מ. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>עיין רע\"ב שכתב ורבנן סברי לא טמאו אלא גוש כו' ולא העפר אפי' לאחר שגבלו <b>נראה</b> ר\"ל אפילו רק גבלו ולא נשרף. שוב אינו טמא. ותי\"ט הבין בהפך. ולא ירדתי לסוף דעתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיו</b> דוקא בזיז שהוא למעלה מיב\"ט. הר\"א. וככ\"מ כלומר שאילו לא היה למעלה מיב\"ט. היה מביא הטומאה בכ\"ש ופשוט הוא ע\"כ. תי\"ט. <b>לענ\"ד</b> לא פשיטא כולי האי. שאם אמרו בזיז כל שהו. בשהוא על פני כל הפתח. לא אמרו על פני מקצתו. <b>ותדע</b> דהכא אף למטה מיב\"ט איירי. מאכסדרה. ודוק. <b>וזיל</b> נמי בתר טעמא דכתב רע\"ב. ואי איתא כדברי הר\"א א\"ה מאי חומריה דזיז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הצדדים</b> צ\"ע. אם במחיצות מגיעות לתקרה איירי, מאי קמ\"ל היינו חדר אחר ובית אחר. <b>ואי</b> בעינן מגיעות. צריך לידע כמה הוא שעור הפתיחה. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ע עוד. אם במחיצות הולכות מעבר אל עבר. על פני כל הבית. איירי. <b>וכן</b> יש לספק בחציצה מן הקורות. אם צריכה להיות פרוסה ע\"פ כולו. <b>וגם</b> כמה יהא בין חציצה לכותל ולתקרה. כל זה צריך באור. <b>איברא</b> הא ודאי פשיטא לי. דלא מיירי בחולק האויר לשנים. בשטחו או בגבהו דאי הכי. לא ידענא. מאי ניהו דאקרי בית. ומאי הוא דקרי ליה חצץ. <b>ותו</b> דא\"כ. לתני בית שחלקו. אלא הב\"ע. שחצצו סמוך לכותל או לתקרה. באופן שהמחיצה טפלה ובטלה לגבי כותל. ולגבי תקרה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצר הקבר</b> זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. עספ\"ו דבתרא. ",
+                "<b>ונראה </b>שחצר הנזכר שם וכאן אחת היא. ",
+                "<b>טהור </b>כו'. פירש רע\"ב. כ\"ז שיש בה ד\"א. טהור העומד בה. וצ\"ל דאזיל בשדה תיבה כו' (תי\"ט בשם רשב\"ם) <b>ואין</b> זה מוכרח מי לא עסקינן שהעמיד סולם (בלתי נשען על דפני החצר) באמצע חצר וירד. ולא יבצר עשוהו בכמה אופנים על דרך זה. ",
+                "<b>בא\"ד </b>(בתי\"ט דפד\"א) ועוד בה שלישיה מנ\"ל לפרש כן אדב\"ש. <b>דעדיפא</b> טפי הו\"ל לאקשויי. דא\"ה ב\"ש מקילי טובא מדב\"ה. וזה פלא. שלא הרגיש תי\"ט. וצ\"ע בר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאה גולל</b> הוא הדין לדופק ונקט גולל. לאשמועינן רבותא בסיפא. ",
+                "<b>והחבית והמשקין טהורין</b> כשהוסרה החבית מן הקבר. אינה מטמאה את הנוגע בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בידו פ\"ט</b> עיין פירוש ר\"מ. הביאו תי\"ט. <b>ומשכחת</b> לה נמי. בידו של גדול. שאין בה פותח טפח. כגון שמאהיל בחודה של פס יד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא שלשה</b> כו'. עיין לשון רע\"ב דבאחד או שנים. אנו תולים שלא נקברו אלא לפי שעה. ",
+                "<b>הולכין </b>בה לקולא. משום דפינוי מת ממקומו. איסורא דרבנן הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבודק </b>עיין לשון רע\"ב. צריך לחפור עד כו'. <b>כלומר</b> אמה שהוא חופר. צריך לחפור בעומק. עד שמגיע כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>פירוש ר\"ש ס\"פ. כל שי\"ל נחלה י\"ל גבול. <b>קשיא</b> לי הא ס\"פ דם נדה משמע. כותים אינהו דדרוש הכי. אנן לא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החורש </b>דיעבד. <b>לפי</b> שאסור אפילו לפנות מקום שם קבר ישראל (ע\"ל מ\"ג) כ\"ש לחרוש. ",
+                "<b>ה\"ז עושה בה\"פ</b> נ\"ל שלא גזרו על בה\"פ אלא כדי שלא יחרושו את הקברים. ",
+                "<b>בית פרס</b> ע\"ל רע\"ב. שכתב שמעתי ע\"ש שפרסות ב\"א נמנעים כו'. וקיים תי\"ט הדבר ותלהו באילן גדול בעל תוספות. <b>צ\"ע</b> שם. כי הלא נראה שאין טעם וריח בפירוש זה. ומהפך פשטא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלטימיא</b> עיין לעיל ר\"פ. אז תבין טעם משנה זו. דאי משום חשש טומאה היתה גזרת בה\"פ. כלפי לייא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דלעיל. ודלקמן בסמוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזין </b>עתי\"ט (דיין היוצא כו' אינו טהור. כצ\"ל) אבל לרמב\"ם לעולם מזין אפילו על הטהורין. <b>באמת</b> דעה זרה היא. כלפי לייא. אתו לאטהורינהו. וקמטמו להו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטעת כל נטע</b> הרמ\"כ לפי שהשרשין יורדין כו' <b>צ\"ע</b> האם שרשין בני קבולי טומאה נינהו. מה אכפת לן בהו. ",
+                "<b>נזרעת כל זרע כו'. </b>העתיק תי\"ט גם בכאן לר\"מ. לפי שאין שרשי זרעים מגיעים כו'. ",
+                "<b>והוא </b>כמו כן דבר תמוה וזר כדלעיל. וצ\"ע ליישב דלא להוו מיליה דגברא רבה כחוכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו עושה פירות </b>לפי שיש אילני סרק שעושין פירות. שאינן נאכלין לאדם. <b>ותו</b> לאפוקי מתנאי דמ\"ד פ\"ו דכלאים. ",
+                "<b>ושורף את הקש </b>פירש רע\"ב שמא יש בהן עצם כשעורה כו'. אבל הר\"מ כו'. ",
+                "<b>מאי </b>אבל. היינו נמי טעמיה ממש. דאל\"ה. אטו קש ועצה טמאין. ",
+                "<b>הקש </b>פירש רע\"ב תבן. וק\"ל לתי\"ט. דבכ\"מ תנן תבן וקש. <b>ולק\"מ</b> שר\"ל כאן התבן הדק. <b>ואמנם</b> תבן שאצל קש. הוא הקנה הארוך הנקצר. כמ\"ש ברפ\"ט דמציעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולנזיר בש\"א בודקין</b> תמיהני דסתמא תנן בפרק ז' דנזיר כו'. לכן נ\"ל הא דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה. היינו לעקרה לגמרי כו'. תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. <b>ולדידי</b> לק\"מ. אב\"א איפוך. והתם בנזיר. בדלא בדק איירי. ",
+                "<b>א\"נ </b>דבדק ולא אשכח. והא קמ\"ל דעפר בית הפרס. טהור. וכל כמה דלא אשכח. טהור הוא. וסמכינן אבדיקה. <b>ואב\"א</b> לא תיפוך. דילמא אין הכי נמי הלכה כדברי ב\"ש בזו. כדאשכחן טובא. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ריש ברכות. ורפ\"ח. וההיא דנזיר אליבא דב\"ש איתניא. ומתוקמא בגווני דאמרן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדורות </b>עמ\"ש בס\"ד ספ\"ז דנדה. <b>ולפמ\"ש</b> שם. נ\"ל עיקר. גרסת מדורות כותים. וקודם גזרה. ודווקא כי איכא צד כותי. ובתוספתא דידן ל\"ג נכרי נשוי נכרית. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה עבד או אשה כו' </b>לשון רע\"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית כו'. ולר\"מ בחבורו עבד מישראל. ונראה בעיני שאין ר\"ל עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא עבד מישראל שנמכר לגר תושב או לעקר. וקמ\"ל דנאמן לשמור המדור כו' ע\"כ תי\"ט. <b>נ\"ל</b> שבוש הוא. שאין זה נקרא סתם עבד של ישראל. אלא לשון המשנה הוא כמשמעו. עבד כנעני (שהוא העבד המוחלט בלי שם לווי) שלישראל. <b>ודקשיא</b> ליה מעבד דעושה מדור. לק\"מ. <b>מי</b> לא שאני ליה למר. בין עבד של ישראל. שמעמידו רבו שם לשמרו. ובין עבד דעלמא. דלית ליה אימתא דרביה. ודאי הוא עצמו. חשוד על הזנות (כמצות כנען אביו עליו) כשאין משגיח עליו. וכן הדבר בשפחה פשיטא דבשפחתו של ישראל עסקינן. שיש לה נאמנות. כשהיא בבית רבה ישראל. וכדמהימנינן להו באיסורין במילי אחריני (כההיא דתנן פרק ה' דעירובין. אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר ע\"כ תחום שבת. ובשלהי יבמות. משיאין ע\"פ עבד. וע\"פ שפחה. ופ\"ו דסוטה אפי' עבד ואפילו שפחה נאמנין) והיינו נמי אשה דמתניתין. דכיילא ודאי כל אשה שתהא. ושפחה בכלל (גם מקרא מלא הוא בידינו. אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. הרי אפילו בלשון תורה. השפחה הכנענית. גם היא נקראת אשה) דלענין עדות. עבד ושפחה ואשה שוו להדדי. והכי נמי איתנהו במצות בשוה. להכי מהימני כי הדדי. כל היכא דהך (דתי\"ט) מהימן. הני מהימני. וכללא הוא. כל דוכתא דבחד סגי. אינהו נמי כשרין לעדות. זה פשוט. ושרי ליה מריה לתי\"ט דמשבש גרסא דייקא. וסמי לנוסחא עתיקא. ותלי בה בוקא סריקא. <b>איברא</b> כולהי נוסחי דמתניתין ודתוספתא מתרצתא נינהו ודקו כחדא. ושפחה לבדה. כמו כן עושה מדור לעצמה. ",
+                "<b>אהלי הערביים</b> אינם קבועים כו' לא קברי בהו ונראה לפי שדרכן להסתיר קבורת הנפלים כו'. והרמ\"כ לפי שאין בהם ישוב תמיד ולא יקברו בו כו'. ע\"כ תי\"ט. <b>לדידי</b> חזי לי איפכא. אלא לפי שבמקום דירתם עצמה. ודאי אינם קוברים. דירה סרוחה לא שמה דירה. ולא עבדי קבורה. אלא במקום מרווח ופנוי חוץ לדירה. משא\"כ באלה המקומות שיצר להם המקום. לא יקברו במקום שאוכלים ושותים וישנים שם. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומזרח עכו</b> היה ספק. מחמת שמעכו ואילך לצפון. מרצועה דכזיב עד סוף מזרח. הוא ארץ העמים. וסברו מעיקרא שמא מתחיל גם מעכו ולמזרח. ולסוף טהרוהו לפי שדנו כל גבי עכו למזרח מא\"י מוחלט. ותבין זה היטב אם תעיין במה שכתבתי בס\"ד פרק ו' דשביעית במהדורא. והוא דבר ברור בס\"ד. <b>ומסייעא</b> לן נמי תוספתא דאייתי הר\"ש כאן המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה. ותיבת ומשמאלו ט\"ס הוא. ונמחקת. <b>ער\"ש</b> דאייתי מתניתא בידיה. אין מדור העמים ובה\"פ בח\"ל. וכתב ע\"ז קשיא לי הא כולה טמאה. ומאי שייך למתני הכי. <b>לפי</b> מ\"ש הר\"ש לעיל (ס\"ט) חומר בבה\"פ כו' לק\"מ. ",
+                "<b>שם </b>בפיר\"ש (ד\"פ) מקבר גדול (אולי הוא קבר של ענקים. כי היו מצוים שם. כנראה בכתוב) כו'. ונמנו עליהם וטהרום. ",
+                "<b>ונראה </b>דקבר הגדול מ\"מ בטומאתו נשאר כי גם מחמת ישנו לא נטהר. לפי שעצמות נשארים קיימים כמה אלפי שנים. כנודע. וכדמוכח נמי בפרק חזקת. מר\"ב דמציין מערתא. וכן בהמפלת בח\"ש שהלך בקולית של עוג ג\"פ וקולית לא כלתה. <b>שם</b> כלומר לאחר שישהא הנכרי במדור ארבעים יום. הוא דטמא משום אוצר הנכרים. <b>צריך</b> להגיה משום מדור הנכרים דהא אוצר אין בו משום מדור. כדמייתי הר\"ש בסמוך. ",
+                "סליקא לה מסכת אהלות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb9c223d1af02c136d3b54ea409301903f85a164
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,383 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>קושית רמ\"כ. עמ\"ש בלח\"ש פ\"ז דנזיר. <b>והנה</b> ראיתי במ\"ל פ\"ה מה\"ל ט\"מ. הביא לשון סמ\"ג בענין חרב ה\"ה כחלל. שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה. וכתב עליו במ\"ל ולא ידעתי כוונתו. ",
+                "<b>ונראה </b>לי שיש ליישבו בשני דרכים. אם שהוא לשון דיחוי. ר\"ל שאין ראיה גמורה מכתוב זה לענין שיצטרכו הבגדים הזאה. שהרי בכל מקום שכתוב כבוס בגדים. אינה אלא טבילה בלבד. ואע\"פ שכאן כתוב וכבסתם ביום השביעי. גם זו אינה ראיה כי מפני האדם הוצרך. שקודם שביעי אין טבילה מועלת לאדם הטמא במת. <b>ואם</b> אולי יש בו חסרון והשמטת תיבה. וצ\"ל טבילה (והזאה) לומר שכבוס זה. חלוק משאר כבוס בגדים שבתורה. שזה כולל הזיה עם הטבילה בהכרח. מדכתיב וכבסתם ביום השביעי. <b>ואני</b> בעניי אין לי סמ\"ג. שאוכל לעיין בו. למקור כוונתו האמתית יותר. רק מפי העתקת המ\"ל אני חי. אולם לאחת משתי אלה נתכוין הסמ\"ג בודאי. וראשון נראה עיקר. <b>וכן</b> דעת רמב\"ן על התורה. עם היותו מכת הסוברים. חרב ה\"ה כחלל בכל הכלים. מ\"מ סובר הוא שא\"צ הזיה. ואעפ\"כ טמא טומאת שבעה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאדם שנים</b> אף לפמ\"ש רע\"ב בריש פרקין. דבעודו נוגע במת מטמא טטומאת שבעה כמת עצמו. מ\"מ אינה אלא גזרת חכמים. הילכך לעולם לא משכחת לה אלא שנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהבגדים הנושאים את הזב </b>אפילו אינם נוגעים בו. מטמאים אדם. ",
+                "<b>ואין אדם הנושא זב</b> ואינו נוגע בו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הותזו ראשיהן</b> אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הר\"מ. ופכ\"מ דאל\"כ פשיטא. כלומר דאע\"פ שמפרכסין. אינה רבותא כלל. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר מדוע לא. ומי יגיד לנו בטבע איזה משכן הנפש החיונית. אם במוח. או בלב. או בכבד. הלא הטבעיים נחלקו בזה. ופשיטא רבותא גדולה היא שהשמיענו התנא. ולכן גם פשיטותיה דהכ\"מ. לא ברירא לי. <b>אך</b> מ\"ש הר\"מ. אינו נראה שיסמוך על הדיוק בלבד. אם שהוא דבר פשוט בעצמו. שאין חיות בעור לבדו. ",
+                "<b>אבל </b>באמת תלמוד ערוך הוא בפיו של הר\"מ. פ\"ק דחולין (ד\"ך) דעור אינו מעכב בהבדלה דעולת העוף. שאינו מעכב אלא דבר המעכב בשחיטה. והויא לה מתה במליקה. ובהדיא אפליגו נמי אמוראי התם. בפירושא דמתני' דהכא. ומפורש עוד בגמרא דר\"פ השוחט. מנין לרבות את הראש שכבר הותז. ופרש\"י דבשחיטת סימנין קרי ליה הותז. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושמונה בנקביו</b> נ\"ל שצ\"ל בנקבים. ואין מקום לכינוי כאן. יותר משאר איברים כולם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלא תרוד רקב</b> עיין כו' דאין בו אלא טומאת משא. תי\"ט. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר. תרי תמיהי נינהו. דילמא כי ניים ושכיב גמרא גמר. זמורתא זמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ממת אחד</b> נפשת חסר כתיב. וקשה. דתרי קראי למה לי בנפש ונפשת. תו'. <b>י\"ל</b> לדם קטן אתי. כרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית הפרס</b> מלשון פריסה כו'. רע\"ב. ",
+                "<b>לדעתי </b>יתכן יותר מלשון פרסת רגל. ע\"ש שנדרך ברגל. שוב ראיתי רפ\"ה. מפרשו ג\"כ מלשון זה. אבל הפך הענין. לא אדע מה ההכרח להתהפכות. והלא כפי מה שכתבתי. טוב וישר הוא. וכן מצינו בלשון חז\"ל. שגזרו ממנו פועל. באמרם הפריס ע\"ג קרקע. ובמקרא מצינו ענין הדריכה מיוחס לפרסה. ופרסות בהמה לא תדלחם (יחזקאל ל\"ב). ",
+                "<b>ריב\"ן מטהר</b> אפילו הכניסן לבית. דל\"א הבית מצרפן. אלא במטמאים באוהל. <b>ומ\"ש</b> הר\"ש לא ניחא ג) משום דלרבנן מצטרפין לטומאת מגע נמי. עכצ\"ל כרדב\"ה ס\"ל. ור\"ע כרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אי פליגי נמי בכזית מן המת כה\"ג. ",
+                "<b>אמ\"ה שנחלק לשנים טהור</b> הא ודאי איירי בלא הוכנסו לבית. דאי הכי. לר\"ש נמי טמא. כדס\"ל לרבנן במתניתין. דר\"פ הסמוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטפרס</b> נוטריקון קטף פרס ר\"ל שעמוד הנמשך מהנשפך נקטף ונפרס. ",
+                "<b>נשפך באויר</b> עתי\"ט. והרמב\"ם מפרש כן אף בכאן כו' כלומר דכל היוצא מן העץ כו'. <b>לא</b> ידענא מאי בעי הכא. ",
+                "<b>נשפך על האסקופה</b> כו' עתי\"ט שהעתיק לראב\"ד והגיהו בטעות. <b>אבל</b> כך צ\"ל. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס בחבור. ומ\"ש במ' ב' אלא דלא. גמגום ויתרת לא בדרא דאוני עייל. ",
+                "<b>בא\"ד </b>א\"כ צ\"ל דמיירי שלא נכנס דלא בחבור. כך הוא נכון. ומ\"ש במהדורא להגיה אלא. גם כאן מלת אלא. הוא יתור נפיש. ולשון מגומגם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א בר\"י</b> לכאורה נראה שאין זה סתם רבי יהודא דמתניתין. מפני שא\"כ לא יתכן ששנה רבי האב (סתם רבי יהודה) אחר הבן. אבל אינו הכרח. שכבר נמצאו רבים מאוחרים שנויים במשנה קודמים לקודמיהם. עשי\"ע (סקל\"א דקכ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קמור </b>פירע\"ב מקורה. וחבירו כבש כשב כו' תי\"ט. <b>ואינו</b> נראה כן. כי לא נמצא דוגמת זה שתתהפך אות משמשת. והמיר מקומה עם אות שרשית. זהו דבר שלא שמענו עד כה. ולא ראינוהו בספר עדיין. ",
+                "<b>טומאה בתוכו הבית טמא</b> דהויא לה טומאה רצוצה בוקעת ועולה. ",
+                "<b>מרבך </b>לתי\"ט. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות כו' ומן נדבכין ע\"כ. ",
+                "<b>הרכבה </b>זו אינה קולטת יפה. אכן בלעגי שפה. ואין צריך להאריך בזה. <b>אבל</b> בזה כיון האמת לדעתי. שהמלה מן נדבך די אע שבכתוב. אלא שזה בא במ\"ם. תחת הנו\"ן. שכן יתחלפו בהרבה מקומות בכתוב. חטין. תחת חטים. ודומיו רבים. לפי ששתי אותיות אלה סמוכות. גם יש להן עזר מן האף. כמ\"ש רמ\"ק במהלך. ",
+                "<b>ולפי\"ז </b>אין כאן שינוי במלה. רק במ\"ם בלבד. שהוא לשון חכמים לעצמו. והרגילו בזה האופן מאד. וצריך בדיקה בנוסחות ישנות אם תמצא המלה בדלי\"ת. שהוא הנכון בלי ספק. עם שגרסת הר\"מ ברי\"ש. והוציאה לענין רחוק מאד. ובגמרא שלנו כתוב בדלי\"ת. וכן בפירש\"י. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכו. טהור </b>ע\"ל ר\"ש שהעתיק בתי\"ט. וי\"ל דה\"מ כשמכוסה בכפישה כו'. אע\"פ שאינם מקבלים (כצ\"ל) טומאה. <b>ר\"ל</b> שהם כלים בלתי מקבלים טומאה. כדתנן רפ\"ח וי\"א. דכפישה אינה מקבלת טומאה. אפ\"ה בעו צמיד פתיל. כיון דכלים נינהו. אבל דלתותיו מגופות (כצ\"ל) או מכוסה בנסר. שאין תורת כלי עליו כלל. מציל בלי צמיד פתיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולחטאת </b>כרע\"ב כו' אינו אלא מדרבנן. תי\"ט. <b>לא</b> ידעתי מי הגיד לו זה. והלא ע\"ה פסול דאורייתא לעדות ולשבועה. וכ\"ה לכל דבר של תורה. אין לו נאמנות. שהתורה פסלתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכפישה </b>עתי\"ט ד\"ה חצי טפח. ז\"ל וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר. שהוא לשון כפיה. <b>דוגמתו</b> מצינו בלשון חכמים. פישון הגמל במדה כפושה מדד. ",
+                "<b>וכפישה נתונה כו'. </b>ז\"ל רע\"ב כפישה סל גדול שכובשים שם הזיתים. <b>לדעתי</b> אין צורך לכך לפי שאינו כלי קבול. אלא פשוטי כלי עץ הוא. דאין להם טומאה אלא מדרבנן. ולא בעי בא במדה בכלי כזה. <b>ה'</b> יודע. כי כך פשוט היה בעיני מיד. ושוב מצאתיו ת\"ל בסיום דתי\"ט בשם מהר\"ם. ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת. ",
+                "<b>פחותה </b>עתי\"ט סד\"ז. כלומר דאילו פקוקה. לא הוי דומיא דב\"ח ומשו\"ה ל\"מ למתני ופקוקה. ",
+                "<b>לא </b>כן אני אומר. אלא משום דא\"כ הויא לה אוהל ומצלת. וטהור מה שבתוכה. ואפילו אין כל דבר מונח עליה. ואיך אפשר לומר טמא. ",
+                "<b>הרי </b>שהוא בהפך ממה שחשב תי\"ט מן הקצה אל הקצה. דוק ותשכח.. ",
+                "<b>אם היה נסר חלק</b> כו'. ותמיהני כיון דכוורת פחותה איך מציל הנסר שעליה <b>אין</b> מקום לתמיהתו. דהא ודאי מיירי בפחותה בלי פקיקה. וכפישה או נסר וסרידה נתונים על מקום הפחיתה. זה פשוט וברור. ותי\"ט כד ניים ושכיב כתב כל זה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם </b>כו' אבל לא לטהר ע\"פ שדבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. נ\"ל. <b>וצ\"ע</b> א\"כ יהא הגוי נעשה אוהל גם לטהר. ומתניתין סתמא תנן אדם. כל אדם במשמע. <b>ונראה</b> כיון שראוי לקבל טומאה כשיתגייר. מקרי נמי מקבל טומאה, וכן כ\"ח בכלל כלים דתנן הכא. אע\"ג דאינו מקבל טומאה מגבו. כיון שמקבל מתוכו. הרי הוא ככל הכלים לענין זה. ",
+                "<b>ארבעה נושאין את הנדבך</b> צ\"ע מ\"ט אכפל תנא ונקט ארבעה. ותו מאי איריא דנסיב הנדבך. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יכולים הגרוגרות</b> כו'. כרע\"ב והוא שיהו גרוגרות שהסריחו כו' מלבד שצריך ג\"כ שלא יהיו מוכשרין כו' תי\"ט. <b>לא</b> ידענא אמאי. הא כי אסרחו עפרא בעלמא הוו. מה לי הוכשרו. או לא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם פיר\"מ. לא נמצא כן בגמרא אלא ארקיק. לא בתאנים. <b>ומתניתין</b> דאייתי תי\"ט בידיה. לא משמע מנה מידי. התם באוכלים טהורים דחזו קמיירי תנא. הילכך האי תוספת דתי\"ט. תמוהא היא ובדותא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטומאה בתוכו</b> שנסדק הכותל. <b>צ\"ל</b> בין שהסדק הולך לארכו של כותל או לרחבו. כמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>וטומאה בחללו</b> ואין בו פותח טפח. ",
+                "<b>הבית טמא</b> אם הסדק לרוחב הכותל. רחב לצד הבית פותח טפח. <b>ואם</b> יש בחלל פותח טפח. אע\"פ שאין יציאתו פותח טפח. כמש\"ל פרק ד' משנה ב'. כך נראה לי. ",
+                "<b>והעומד מלמעלה טהור</b> אם הסדק ברוחב כמ\"ש. <b>ואם</b> באורך. צ\"ל שאין בסדק פותח טפח לצד מעלה. שאם סדק פתוח כלפי מעלה טפח. ואדם מאהיל על הטומאה. איך יהא טהור. ועמ\"ש בס\"ד שלהי שבת. ",
+                "<b>והעומד מלמעלה טמא</b> אם סתום למעלה. מיירי שאין בחללו פותח טפח. ואם פתוח. צריך שיהא למעלה פותח טפח. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שונית </b>עתי\"ט בשם מהר\"ם לפרשו מלשון שן סלע. ",
+                "<b>זה </b>הפירוש נכון ומקובל. ע\"ל פ\"ח מ\"ב והשנינים. ומזה בלשון גמרא (בפרקא דחסידי) אהדרא ליה משוניתא. פירש\"י שן סלע. ",
+                "<b>אין לנפלים פתיחת הקבר</b> לשון רע\"ב סיומא דמילתא דרבי עקיבא היא והכי קאמר הא דאמרן משנפתח הקבר אין פנאי להלך. לא אמרינן אלא בנפל שעגל ראש כפיקה. כלומר שיש לו עגול ראש כפלך כו' אבל אם לא היה לנפל עיגול ראש כפיקה אלא קטן מזה. אע\"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש פנאי. וחיישינן שמא יצא ראשו מן הבית הראשון ע\"כ. <b>העתקתיו</b> כי כולו מקשה אחת. לא מצאתי בו קורת רוח ולא נחת. תחלה מ\"ש שי\"ל עיגול ראש. משמע דלא בכל נפל קאמר. אלא בנפל שי\"ל ראש עגול דווקא כפיקה עגולה. לא כשאינה כפיקה. <b>לפי\"ז</b> אין כל ראשי נפלים שוים בצורתם. אלא יש עגולים. (כדרך שאמר א\"א להלל מ\"מ ראשיהם של בבליים סגלגלים) ומשונים הם. אבל סתמא רחבים הם. ובאותם שהם כרוב הנולדים אר\"י שנפתח הקבר כו'. <b>א\"ה</b> אימא סיפא אין לנפלים פה\"ק. סתם נפלים. רובא משמע. והרי זה אינו נפל. <b>ותו</b> מאי דמסיק. אבל קטן מפיקה אע\"פ שנפתח הקבר כו' חיישינן שמא יצא ראשו בבית (כצ\"ל) הראשון. זהו כדבר אשר אין לו שחר. וא\"א לשמעו. שסותר משמעותו של לשון המשנה ברור מלל. שאין לנפלים פה\"ק עד כו'. והוא מחה והפכו על פניו. דלפי פירושו עד כו' יש לו פה\"ק דחייש ליציאת הראש פחות מפיקה. הילכך לא שמיע לי ולא ס\"ל הך פירושא. אפילו אמרה יב\"ן לא צייתנא ליה. <b>ונ\"ל</b> פירוש מרווח במשנתנו. ולהפך מדרך הר\"מ. ובחדא מחיתא מתיישבא נמי קושית הר\"ש. מההיא דבהמה המקשה. ונדחק בחנם לדעתי. דאוקמה בשלא עיגל ראש. ולדידי לא צריכנא לה. <b>ולא</b> ידענא מ\"ט ערבבו שני דברים נפרדים. איברא פירושא דמתניתין דלא כדסבר ר\"מ. אפכא מסתברא. ותרי בבי אינון ודאי. רישא הב\"ע במקשה לילד. היינו ולד גמור. שכלו לו חדשיו. ראשו ואיבריו שלמים. ומתוך שכבר גדול כל צרכו. לפיכך יש לו פתה\"ק משנטלת בגפיה. כי מפני שהראש גס. והוא ולד שלם שנגמרה צורתו. ויש לו כח חזק. דוחק בכח ויוצא. על כן נפתח הקבר בודאי ויצא הראש לחוץ. ושוב אינה טומאה בלועה. ופתיחת הקבר. היא יציאת הולד חוץ לפרוזדור. שמשנעקר ומתחיל לצאת. אינה יכולה להלך עוד. לפי שהולד עומד בין ירכותיה. <b>והא</b> דקרי לה הכא פתה\"ק. ובדוכתא אחריתא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. ",
+                "<b>היינו </b>היכא דודאי הוציא ראשו. והכא בהתחלת יציאת הקבר איירי. דאכתי ספק הוא אם יצא ראשו מיד. כי למקשה לילד. יש משך זמן. עד שתגמר יציאת הראש כדינו. <b>לכן</b> כאן הראשון טמא בספק. דהכא בנטלת באגפיה. ודאי כבר התחיל לצאת. אלא שעדיין יש ספק אם הוציא ראשו שם. <b>ולא</b> סוף דבר ראש. אלא שתצא פדחתו בלבד. כדתנן בהמפלת דפדחת פוטרת. והויא לה יציאת ראש. <b>אלא</b> דהתם בבהמה המקשה. אע\"ג דאיירי נמי בולד גמור. שכלו לו חדשיו (שקרויה מקשה לילד כנ\"ל) לא בנטלת בגפים מיירי. אלא בהתחלת קשוי. משבאו לה חבלי לידה. שהחיה מושיטה ידה למעיה. לידע אם נעקר הולד. ועדיין לא יצא כלל. לפיכך האשה טהורה בכל אופן. בין עגל ראש. או לא. לפי שהחיה בדקתה והבחינה שהולד עדיין עומד כולו בפנים. אע\"פ שכבר הרגישה האשה התחלת חבלים כיולדה. <b>לכן</b> האשה טהורה עד שיצא הולד. כלומר כדין יציאתו. ",
+                "<b>ובבא </b>דסיפא. מילתא אחריתא היא. דעד הכא בפה\"ק דוולדות גמורים קמיירי. והשתא אשמעינן דינא דנפלים בפה\"ק. דשאנו נפלים. דלא נגמרו. ואין ראשן יכול לדחוק בכח. לפתוח הקבר ולצאת. עד שיהא לפחות גדול כפיקה. אז יש לו דין פתיחת הקבר. <b>נ\"מ</b> דאם התחיל קשויו בבית ראשון. ויצאה לבית שני. דינו כדין מקשה בולד שלם. שהראשון טמא בספק. שמא הוציא פדחתו. שמשעיגל ראש כפיקה. כבר הגיע לו כח וגסות ראש המספיק לפתוח הקבר. אבל פחות מזה אין כאן ספק. והראשון טהור. שאין לחוש לגמרי לפה\"ק בראש קטן מפיקה. הרי זה פירוש ברור ומחוור. בלי ספק כפתור ופרח. ",
+                "<b>לענין </b>יציאת ראש פרוזדור ובית החיצון. עיין במגדל שלי. נחל ז' לבריכה עליונה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור </b>מטומאת מת. והקשה ראב\"ד א\"א זה שהרי האשה טמאה כו' וככ\"מ הב\"ע כשהקיפו הרחם בפשוטי כ\"ע כו'. ",
+                "<b>הא </b>ודאי חוכא כההיא דפג\"ה כיוצא בזו. משום יגדיל תורה. אורחא דתלמודא הוא. אבל לפרושי מתניתין כה\"ג לא אשכחנא. וליכא דסא\"ד. בדכוותה אשכחן. איכפל תנא לאשמועין ננס. ושאר שינויי דחיקי. כדאיתא פ\"ק דשבת. הכא נמי סתמא תנן. ומאי פסקה. <b>ונחזי</b> אנן לכי דייקינן. גברא קחזינן קושיא לא קחזינן. ולא צריכינן לסתמא דחיקא. אלא ודאי סתמא בהווה ובנוהג שבעולם דבר התנא. אפ\"ה לק\"מ. לפי דרך המקשה לילד. החיה מטפלת בה. לעזור לולד ולהוציאו בידיה אם מת. שאין לו כח לצאת מעצמו. <b>והכא</b> במאי עסקינן. כשיצא ע\"י החיה. שלקחתו בין אצבעותיה והוציאתו. באופן שלא נגע באמו בצאתו החוצה. אלא בחיה לבדה. נמצאת אמו לא נטמאה אלא טומאת ערב. מחמת שנגעה בחיה. וכשיצא אחריו השני חי. סתמא דמילתא אינו צריך לעזר החיה להוציאו כנ\"ל. הלכך כה\"ג טהור הוא לגמרי מטומאת מת (כשלא נגעה בו החיה) ולא צריך הזאה כדתנן התם שהאדם שנים. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. ",
+                "<b>בשפיר אחד</b> כו' וטעמא כו' ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ע\"כ תי\"ט<b> איברא</b> הכי הוא. אבל מיהא טעמא בעי. ואמאי תלי לה באוירא. ולדידי פשיטא לי. דאית ליה לשפיר דין יד ושומר. דטמא ומטמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הולד</b> דכל זמן שלא יצא לאויר העולם. לאו נפש הוא ניתן להרגו. רש\"י פרק ז' דסנהדרין. <b>אע\"ג</b> דישראל הוזהרו על העוברין (עשי\"ע סמ\"ג) אלא לגבי האם הוא דלא חשיב נפש. וניתן להרגו כדי להצילה. ועוד משום דרודף הוא וניתן להצילה בנפשו. ואפילו היה גדול ב\"ק ועיין שי\"ע (ססמ\"א) ואבן בוחן לאוצר הטוב שלי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ויריעה כו' וסדין</b> מוקי לה ר\"י בתו' שבת (כח\"ב) בשל משי ומחוברים בקביעות. <b>ר\"ל</b> אע\"ג דשל משי ודאי מיטמא במת. כדאיתא התם (כז\"א) דמרבי הכלך וכל מיני בגדים. עוד בפב\"א (סד\"א) מרבי כל ארוג. א\"ה מקבלין טומאה נינהו. ואיך יחוצו. מיהא במחובר בטלו מתורת בגד. ותו לא מקבלי טומאה. דאינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. דאוהל של פשתן לבדו הוא שמקבל טומאה במחובר. ואעפ\"כ חוצץ מגזרת הכתוב. והיא גם שטת הראב\"ד בפ\"ה מהלכות טה\"מ. <b>אך</b> הר\"ש בפירושו במשנתנו. לא מפליג. ולא שני ליה בין הני לשל פשתן. אלא כולהו שוו בענין טומאת אוהל. דאע\"ג דמקבלי טומאה. חוצצים הם בפני הטומאה. כשהם נטויים אוהלים. ואין פשתן חלוק בענין זה. ",
+                "<b>אלא </b>שכל היוצא ממנו. אינו מטמא טומאת אוהלים אלא הוא לבדו. לאפוקי שאר דברים היוצאים מן העץ. דבשאר מיני הצומח. אין חלוק בהם. שכל הנעשה מהם. ועשוים אוהל מקבלים טומאה. וחוצצים. משא\"כ בעץ הפשתן. שכל היוצא ממנו אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. שהבגד של פשתים העשוי אוהל מתטמא הוא עצמו בטומאה שתחתיו. כמו שמביא טומאה לאדם וכלים שתחתיו. וחוצץ בפני הטומאה שאינה תחתיו. להציל מה שתחתיו מן הטומאה. <b>אבל</b> שאר היוצא ממנו. שהם כל כלי עץ. איך שיהיו בין פשוטין בין מקבלין. וכן מחצלת ומפץ. אין בהן טומאת אהלים. (אע\"ג דודאי אית בהו דררא דטומאה (עיין להלן פט\"ו מ\"ז) וספ\"ב דסוכה. ומ\"ש שם) שאינם מקבלים טומאת אוהל לעצמם. אע\"פ שמביאים. ככל הני דחשיב במתניתין. השדה התיבה והמגדל כוורת ויריעה. וסדין נמי. סתמא אינו אלא פשתן. וכדמוכח מסדין בציצית. לכן אין שטת ר\"י הנ\"ל נוחה בעיני. אלא סתמא כפירושו בכל מקום. ושטת הר\"ש היא המחוורת. ואין לחדש דבר מעתה במשנתנו. וסדין כפשוטו. הוא בגד פשתן. ",
+                "<b>ועדר בהמה</b> כשאוהל פרוס עליהן. מביאין הטומאה תחתיהן. ומצילין שעל גביהן. ",
+                "<b>ואוכלים </b>אבל משקים בין טמאים בין טהורים ודאי לא מביאים ולא חוצצים. דאי קרושים נינהו. לא עדיפי מכפור וגליד. ואי בנתונים בכלים אפילו בכלי חרס. מאי מהניא להו טהרתם. הרי עלולים לקבל טומאה. אם לא בכלי מוקף פתיל. ואז אע\"פ שהמשקין טהורין. הא אינו נעשה אוהל אלא לטמא. גם אינו מציל בלי דפנות אוהלים. ",
+                "<b>אירוס והקיסוס</b> כו' כל הני במחוברים איירי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והגהרים </b>מין חורים. שמשם בא האור. רע\"ב. ",
+                "<b>לפי </b>נוסחת התי\"ט בגימ\"ל. נראה שהיה מפרש המלה מענין גהה ונוגה. יגיה אורו. <b>אכן</b> לא אדע מה טיבה של הרי\"ש. ויותר נ\"ל שנוסחת הרע\"ב היא הנהרים בנו\"ן. זה עולה יפה עם באורו. גם מצינו לו חבר במקרא המנהרות. שהם דוגמת אלה ממש. וקרוין על שם האורה. הנכנסת דרך החורים. וזה מכוון. ",
+                "<b>והסככות </b>עתי\"ט שנתקשה לו דבר זה מאד. אי לאו אוהל דאורייתא נינהו כדברי הר\"ש. השתא אפילו הטומאה ידועה איה מקומה. והנזיר עבר שם. אפ\"ה אינו מגלח. לפי שאינו אלא מדרבנן. כו'. ",
+                "<b>בהא </b>לא ידענא מאי קאמר מר. קטעי בדאורייתא ובדרבנן. <b>עוד</b> כתב וכן גבי כותים. דכיון שהן מדרבנן. אמאי אינן נאמנין. <b>הא</b> נמי קשיא כחומץ לשנים. וגם אדרבה היא הנותנת. משום דאינה אלא מדרבנן. לא מהימני עליה. כדקתני טעמא. כל דבר שחשודין בו. אין נאמנין עליו. לכן כל מ\"ש והאריך בכאן. לא דק. <b>מש\"ע</b> על התו' דנזיר שכתבו. ובמסכת נדה משמע דמהלך ע\"פ כולה טמא כודאי. שלא יכול לעמוד על דבריהם. שלא ראה כן בספ\"ז דנדה. והא דאיתא שם דכותי המהלך ע\"פ כולה נאמן לפי שהוא טמא ודאי כו'. שהיא בשדה שנאבד בה קבר. שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא\"כ באלו הטמאים משום אוהל. ואין כאן אוהל דאוריי'. עכ\"ל. ",
+                "<b>וכד </b>ניים ושכיב אמרה בודאי. כי מאי שנא שדה שאבד בה קבר. דחשיב ליה טומאה דאורייתא טפי מקבר שנאבד תחת הסככות. והפרעות. והוא מהלך ע\"פ כולן. ולעיל קאמר דאפילו בטומאה ידועה. והנזיר עבר. אינו טמא אלא מדרבנן. הרי שדבריו מבולבלים תכלית הבלבול. כמי שלא ידע ספר מעולם (שוב עיינתי בגמרא. וראיתי שנאמרו הדברים. שכותי נאמן לומר על הקבר שאבד בשדה. ותחת אילן המיסך בשוה. ומוקמינן לה במהלך ע\"פ כולן. הא בהדיא היינו סככות. ואפילו לא היה נאמר בפירוש. ממילא משמע. דחדא מילתא היא לגמרי. דכיון דמהימן עלה אפילו בלא אוהל אחרינא. ומכ\"ש כי איכא נמי אוהל. איברא אילו אצטריכא ליה. כדבעינן למימר בס\"ד מיהו מ\"ש תי\"ט לא נהיר ולא צהיר. ולא חזי ליה מאי דקמיה). ",
+                "<b>ומאי </b>דקסבר תי\"ט באלה הטמאים משום אוהל דרבנן. אין כאן אוהל דאורייתא אפילו במהלך ע\"פ כולן. <b>טעות</b> גדולה היא בידו. דמאי מהני שאין אלה אוהל דאורייתא. כיאיתא לטומאה דאורייתא תחת אחד השיחים או האבנים. והוא הלך ע\"פ כולן. דודאי האהיל על הטומאה. הרי טימא עצמו במת. משו\"ה פשיטא. דמהימן בכה\"ג. כמו במהלך בשדה שאבד בה קבר. מאי איכא בין האי להאי. זה פשוט מאד. <b>אמנם</b> מ\"ש תו' דנזיר כמתמיהים על דברי עצמן. שכתבו מתחלה דאף אם יש ודאי טומאה תחת אחת מהן והלך ע\"פ כולן טהור מ\"ה. ומסיימי דבמסכת נדה משמע דטמא כודאי. ",
+                "<b>נמי </b>לק\"מ. דפשיטא שפיר קאמרי מעיקרא. דכי נמי הלך ע\"פ כולן. אינו טמא אלא דרבנן. דמ\"ה טהור מעליא היא. דספק טומאה בר\"ה רחמנא טהריה. משו\"ה לדידן ודאי אין כאן טומאה של תורה. <b>מיהת</b> כותים לית להו הך מילתא. דספק טומאה בר\"ה טהור. דהילכתא גמירי לה. <b>איברא</b> לדידהו נמי אע\"ג דלספיקא לא חיישי. מיהו כי עבר ע\"פ כולה. דהשתא ברי עבר על מקום הטומאה. אע\"פ שאינו יודע מקומה. לא חשיב ספק לגבייהו. אלא ודאי נגע חשיב לדידהו. משו\"ה מהימן כה\"ג. זה ברור לענ\"ד. ",
+                "<b>עפי\"ז </b>דברי תו' נכונים. וא\"צ לזוז מהם. עם שלא עיינתי בגמרא בעת כותבי זה. ודברי תי\"ט בכאן תמוהים. לא ראיתי. כמוהם. וכ\"ש שהוספתי תימה עליו. כשחזרתי לראות ולעיין בגמרא. אמרתי שישו בני מעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינן עשוין אהלים</b> לרע\"ב. אין נטועין כו' שהרי רש\"י מפרש כאהלים נטע. כשמים המתוחים כאוהל תי\"ט. ",
+                "<b>נעלם </b>ממנו כתוב ויטע אהלי אפדנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסכת</b> לענין קריאת המלה. עמ\"ש תי\"ט בהקדמתו. ",
+                "<b>והסריגות </b>צ\"ע אם הם של עץ. או אף של ברזל. ",
+                "<b>וכיפת הברד </b>היא אבן הברד. השנויה ריש פרק ז' דמקואות. תרגום סלע. כיפא. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>והעוף הפורח</b> קשיא ליה לתי\"ט. לפמ\"ש הרע\"ב לעיל והעוף ששכן דווקא קשור. א\"כ הכא אפילו הכא אינו פורח נמי. <b>האריך</b> בשפת יתר. והטריח עצמו בחנם. כי אם אינו קשור. היינו פורח. זה פשוט מאד. וה\"ק נמי תלמודא בהדיא. טורח זה למה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הן טהורות</b> כו'. לכאורה דבר תמוה הוא. איך אפשר להיות החביות טהורות. אם כל מה שבבית טמא. <b>לכן</b> נ\"ל פירושו. דמה שבחביות טהור. משום דמוקפות. אין טומאה נכנסת לתוכן. ומצילות על מה שבתוכן. אבל אינהו ודאי טמאות. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחביות של חרס איירי. דאינן מטמאות מגבן. וכך היא סתם חבית דמתניתין של חרס ודאי כמ\"ש רפ\"ג דקמא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה כל. וכי קתני ע\"ג. מפרש דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית. נ\"ל שצ\"ל בתוך הבית. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה בתוכה. פירוש בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום (כלומר בכוורת העומדת על שוליה כו') <b>לשון</b> זה בלתי מדויק. אע\"פ שמסיים וכתב ודוק. דהא לאו בעומדת על שוליה עסקינן. וכך צ\"ל. שהסבירה ברוחות ד'. כאילו היא עומדת כו'. ",
+                "<b>בא\"ד </b>ומשום דיש נקב טמא. הגיה התי\"ט וז\"ל (נ\"ל שתיבת טמא ט\"ס). ע\"כ. ",
+                "<b>במ\"כ </b>הוא הסופר שטעה. במה שהגיה בלשון מהר\"ם הנקי. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחולחלת </b>שהדפנות נקובות. רע\"ב. ",
+                "<b>עיקר </b>לשון חלחול. נגזר מן חלל. אלא שנכפל בו גם פ\"א השורש. להורות על ענין רבוי חללים ותכיפתם. ויש לו עדים רבים במשנה. כמו בפ\"ד דמקואות. ופ\"א דט\"י. וכן בגמרא. ארעא חלחולו מחלחלא. פ\"ג דחגיגה. ופרק העור והרוטב. <b>תי\"ט</b> ד\"ה או (דעע\"א שטה י') דכיון שפתוחה. צ\"ל. שפחותה. <b>שם</b> ד\"ה כנגדו. וכראב\"ד כאן צריך טעם כו' שהרי היא רצוצה. ",
+                "<b>צ\"ע </b>מאי קשיא ליה להר\"א הא השתא בגבוהה מן הארץ טפח קיימינן. דיש לו אוהל. ואינה רצוצה. גם דברי מהר\"ם שבתי\"ט. צ\"ע. כמדומני גרסא אחרינא היה לו ז\"ל בבבא זו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה הכל. ע\"ל מהר\"ם. אבל האויר שלא כנגד הכוורת כו'. <b>נראה</b> שפת יתר במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>תי\"ט ד\"ה הכל ג) (ע\"ג בראשו וקשיא ליה. כצ\"ל) ומכאן אני מיישב פ\"ק דפסחים התם רביעי הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש\"י התם. עכ\"ד. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו בזה. דהא רש\"י אב משוי לאוכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין בארובה פ\"ט </b>קמ\"ל דאפילו בפחות מטפח. ל\"א בטומאה לבוד. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> לא אמרינן שיהא בין כנגד ארובה. בין הבית. הכל טמא בכל גוונא. ",
+                "<b>ר\"מ מטמא</b> צ\"ע מאי טעמיה. ",
+                "<b>אם טומאה קדמה את רגלו טמא</b> שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה. <b>גם</b> זה צ\"ע. הא אמר מר פחות מטפח. כסתום דמי. ואין טומאה יוצאת בפחות מטפח. ",
+                "<b>ואם רגלו קדמה א\"ה טהור </b>שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אוהל סתום. ובשעה שנכנסה בו הטומאה. אין בארובה פ\"ט. רע\"ב. <b>גם</b> את זו לא הבינותי. הא השתא בהכי קיימינן. ומאי איריא קדמה רגלו כו'. <b>ורע\"ב</b> מרוקא דהר\"ש תפי לה. וקצרה דעתי לרדת לסוף דעתו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אם יש בטומאה כדי שתחלק </b> כו' כנגד הטומאה טמא. טעמיה דר' יוסי נמי לא ידענא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא תחתון</b> עיין לשון רע\"ב. וטהורה העליה. אע\"פ שארובה של עלייה סתומה. <b>ר\"ל</b> של עלייה העליונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכסדרה </b>ע\"ל תי\"ט. ומהר\"ם כתב הכא ל\"פ משום דפתוחה מג' צדדין כו'. <b>אכסדרה</b> ישנה מאופנים שונים. יש שהיא פרוצה ופתוחה מכל רוחותיה. ועומדת על פצימין ועמודים. עיין בהקומץ רבה כמה גווני. אכסדרה רומיתא. ואכסדרה דבי רב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאהילו עליו</b> על החי המוטל על האסקופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כמה תשהה</b> הטומאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכפישה ע\"פ החדות</b> וטומאה בבית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טהורים </b>עתי\"ט. כתב מהר\"ם דכלים שתחתיו בכ\"מ טמאים כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי שיאטיה הכא וכנראה אישן קאי. ואין זה מקומו אלא להלן במ\"ג. ",
+                "<b>סרידה </b>מעשה רשת. תרגום עובד סרדתא (לקח מפיר\"מ) אגב שטפא אתיא ליה. כי מעשה רשת. תרגומו עובד מצדתא. אבל רישא דקרא מכבר. תרגומו סרדא. ",
+                "<b>טומאה תחתיו או על גביו</b> לגרסא זו אתנור קאי. לשון זכר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>נראה דלשון רבים. אעריסה וסנדלה קאי. ששניהם גרמו. רצוני מחמת כבדם עשו פחת (ומד\"ג שפחת ל\"מ. גם מד\"ג שפחתה. ל\"מ. וקאי אעריסה). בתוך הבית. ר\"ל בתקרה שעל הבית. <b>ולשון</b> רע\"ב שנפחת הגג של עליה. <b>הוא</b> לשון מגומגם ומעוקם. הכי הל\"ל נפחת קרקע עליה שהוא תקרת הבית. ולישנא דפיר\"מ אטעייה לרע\"ב. שנראה בו גג הבית. והיינו הך. דגגו הוא קרקעה של עלייה. לא גגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קורות</b> כו' שאין עליהן מעזיבה. ל\"ד אלא בלי תקרה כלל. כך פירש\"י. <b>כתי\"ט</b> בשם מהר\"ם וז\"ל. משום דקבעי למתני סיפא כו' כולן טמאות כו' דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות. תחתיהן טמא ותו לא. דתו\"מ חוצצים. ",
+                "<b>לא </b>ירדתי לסוף דעת מהר\"מ בזה. דמשמע רישא שאין עליהן מעזיבה. כדי נסבה. ור\"ל דבין יש מעזיבה ותקרה או לא. הכל אחד ושוה. דכיון דבמכוונות איירי. וטומאה תחתיהן. לעולם תחתיהן טמא. מה לי אין מעזיבה או יש. אלא משום סיפא נקטה. דקתני העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת. תחת כולן טמא. משו\"ה קתני שאין עליהן. דאי יש. תחתיהן טמא. ותו לא. <b>הא</b> מילתא דתמיהא טובא. כלפי לייא. איברא אפכא הוא. אין עליהן מעזיבה מצרך צריכא. ולא סגי בלא\"ה ברישא. דדווקא כי אין עליהן מעזיבה. שהקורות של שורות נפרדות זו מזו (אפילו כל שהוא. אין הטומאה עוברת מתחת זו לתחת זו. שאין לבוד בהלכות טומאה) טומאה תחתיהן. תחתיהן טמא. ותו לא (ר\"ל לאפוקי קורות שבצדה של זו באותה שורה. וזה שוה בין בשורה עליונה בין בתחתונה. הכל אחת) אין טמא אלא זו שטומאה תחתיה. <b>ואילו</b> יש מעזיבה. לא אכפת לן היכן טומאה מונחת. שאפילו אינה אלא תחת קורה אחת. מביאה טומאה תחת כל השורה ההיא. וברישא כמו בסיפא. ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי פירושא דמתניתין בהפך ממה שחשב מהר\"ם. מן הקצה אל הקצה. דברישא ודאי צריכא. ובסיפא לא נצרכה. ולא נפקא לן מידי במעזיבה. דבלא מעזיבה נמי תחת כולן טמא. כיון דאמרינן גוד אחית ואסיק. לעולם הרי הן כמו שיש עליהן מעזיבה. ותחת כולן טמא. שהרי כאן תקרה שלמה. <b>ותי\"ט</b> לא חלי ולא מרגיש. לא מחי לה אמוחא. וכתב דבין ברישא כו' נמי צריכא ומסיים וקל להבין. קמודי במקצת מיהו. ולא ידיעא טענתיה במאי. ומאי דעתיה. ובמאי קדחי לדמהר\"ם בכדי. מי האיש ויבן את זאת. מאן דמתרגם לי מתניתין אליביה. מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ",
+                "<b>טומאה תחת אחת מהן</b> מהעליונות כך פירש הר\"ש. <b>ולא</b> קאימנא אדעתיה שפיר. דא\"ה. היינו סיפא. בין התחתונה לעליונה ביניהם טמא. מאי בין רישא לסיפא. <b>וצ\"ל</b> רישא מיירי באחת לבדה. שאין אחרת מכוונת כנגדה. והן מכוונות דקאמר. משום סיפא נקטה. דקבעי למימר בין התחתונה לעליונה. וברישא קמפרש דינה דאחת יחידית (שאין כולן זו ע\"ג זו. אלא בשורה אחת משתי אלה. במקום שהן שתים זו למעלה מזו הן מכוונות. אך יש בשורה אחת איזה קורה. שאין אחרת כנגדה בשורה שנית) הדר מפרש דינא דמכוונות. "
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b> ק\"ל דלגופיה לא אצטריך. שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין. כשמדדתי האחד. למה לי למדוד כל הד' צדדין. תי\"ט. <b>זה</b> אינו כלום כי מי יגיד לנו שהוא מרובע שוה. שמא הולך ומיצר בצד אחר. לכן בודאי צריך למדוד גם שאר הרוחות. ואפילו במדידת החוט כולו. אין די. כי מודיעני שאין צד אחד רחב. וצד שני קצר. <b>אבל</b> ר\"ל. שצריך למדוד שיהא מרובע שוה מארבע רוחותיו. <b>אלא</b> דאי הכי. קשיא סיפא. שהמרובע כו'. למאי תנייה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולאספתי </b>נראה שהוא מלשון סייף. והוא חרב קטן לפיכך נוספו בו אותיות. להורות על קטנותו. ע\"ד אישון ירקרק אדמדם. וכן בלשון משנה. גיגית. גת קטנה. בודידה. בית בד קטן. וכן רבים. גם לפי גרסת התוספתא ופירושו של ראב\"ד. צ\"ל אצבתי. הוא צבת קטן ע\"ד הנ\"ל. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. כתב על זה וכ\"מ שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל. <b>אני</b> אומר בקל יתכן זה. כגון שהמנורה עומדת בצד הכותל סמוך לנקב בפנים. באופן שקנה שלה נכנס בחור שבכותל. כדי שתאיר גם בצד האחר של כותל בחוץ. כגון בפרוזדור. או בחדר הסמוך. לכן עושה חור בכותל המפסיק. שיכנס בו קנה אחד מן המנורה. שיאיר דרך שם. וכן הענין בנר. שמעמידו שם בחור של כותל להאיר. ולהפיץ אורו. בשני המקומות כאחד. ממילא מניח גם צבת קטן בצד הנר. למחוט בו ראש הפתילה. הנשרף ונעשה פחם. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מכזית </b>עתי\"ט. ומהר\"ם כתב דנ\"ל להכי תנייה לאשמועינן דאם החלון גדול כ\"כ כו' כולהו מצטרפי למעט ע\"כ. <b>בזה</b> מתיישב להבין. היאך חצי שעורה ימעט. כי אף אם אמרו בדכוותה כל שעורי חכמים כך כו'. חסר קורטוב אינו יכול לטבול. לחומרא אמרו. אבל להקל קשה מאד לומר כן. ",
+                "<b>וככי </b>כרע\"ב. ואני שמעתי כמין קורי עכביש כו' ל\"י למה כ\"כ מפי השמועה כו'. <b>לא</b> ידע מר. שהשמיעה בלשון חז\"ל. היא קבלת הדבר. כמו שנהגו לומר במדרשם על הכתוב. שומע אני כך. והרבה כמוהו גם בכתוב. וכן רגיל על לשונו של רע\"ב פעמים רבות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כזית</b> כו' עתי\"ט סה\"ד דמסיים ודברים תמוהים הם. <b>לא</b> ידענא מה תיוהא קחזי ביה ומאי קשיא ליה בדמהר\"ם. דלא גברא דמדחי בגילא דחיטתא הוא. ",
+                "<b>ולא לבנה</b> סתם לבנים שלהם. אינם שרופים. ",
+                "<b>דבשרופים </b>ודאי מודה ר\"מ. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>עיין רע\"ב שכתב ורבנן סברי לא טמאו אלא גוש כו' ולא העפר אפי' לאחר שגבלו <b>נראה</b> ר\"ל אפילו רק גבלו ולא נשרף. שוב אינו טמא. ותי\"ט הבין בהפך. ולא ירדתי לסוף דעתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיו</b> דוקא בזיז שהוא למעלה מיב\"ט. הר\"א. וככ\"מ כלומר שאילו לא היה למעלה מיב\"ט. היה מביא הטומאה בכ\"ש ופשוט הוא ע\"כ. תי\"ט. <b>לענ\"ד</b> לא פשיטא כולי האי. שאם אמרו בזיז כל שהו. בשהוא על פני כל הפתח. לא אמרו על פני מקצתו. <b>ותדע</b> דהכא אף למטה מיב\"ט איירי. מאכסדרה. ודוק. <b>וזיל</b> נמי בתר טעמא דכתב רע\"ב. ואי איתא כדברי הר\"א א\"ה מאי חומריה דזיז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הצדדים</b> צ\"ע. אם במחיצות מגיעות לתקרה איירי, מאי קמ\"ל היינו חדר אחר ובית אחר. <b>ואי</b> בעינן מגיעות. צריך לידע כמה הוא שעור הפתיחה. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ע עוד. אם במחיצות הולכות מעבר אל עבר. על פני כל הבית. איירי. <b>וכן</b> יש לספק בחציצה מן הקורות. אם צריכה להיות פרוסה ע\"פ כולו. <b>וגם</b> כמה יהא בין חציצה לכותל ולתקרה. כל זה צריך באור. <b>איברא</b> הא ודאי פשיטא לי. דלא מיירי בחולק האויר לשנים. בשטחו או בגבהו דאי הכי. לא ידענא. מאי ניהו דאקרי בית. ומאי הוא דקרי ליה חצץ. <b>ותו</b> דא\"כ. לתני בית שחלקו. אלא הב\"ע. שחצצו סמוך לכותל או לתקרה. באופן שהמחיצה טפלה ובטלה לגבי כותל. ולגבי תקרה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצר הקבר</b> זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. עספ\"ו דבתרא. ",
+                "<b>ונראה </b>שחצר הנזכר שם וכאן אחת היא. ",
+                "<b>טהור </b>כו'. פירש רע\"ב. כ\"ז שיש בה ד\"א. טהור העומד בה. וצ\"ל דאזיל בשדה תיבה כו' (תי\"ט בשם רשב\"ם) <b>ואין</b> זה מוכרח מי לא עסקינן שהעמיד סולם (בלתי נשען על דפני החצר) באמצע חצר וירד. ולא יבצר עשוהו בכמה אופנים על דרך זה. ",
+                "<b>בא\"ד </b>(בתי\"ט דפד\"א) ועוד בה שלישיה מנ\"ל לפרש כן אדב\"ש. <b>דעדיפא</b> טפי הו\"ל לאקשויי. דא\"ה ב\"ש מקילי טובא מדב\"ה. וזה פלא. שלא הרגיש תי\"ט. וצ\"ע בר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאה גולל</b> הוא הדין לדופק ונקט גולל. לאשמועינן רבותא בסיפא. ",
+                "<b>והחבית והמשקין טהורין</b> כשהוסרה החבית מן הקבר. אינה מטמאה את הנוגע בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בידו פ\"ט</b> עיין פירוש ר\"מ. הביאו תי\"ט. <b>ומשכחת</b> לה נמי. בידו של גדול. שאין בה פותח טפח. כגון שמאהיל בחודה של פס יד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא שלשה</b> כו'. עיין לשון רע\"ב דבאחד או שנים. אנו תולים שלא נקברו אלא לפי שעה. ",
+                "<b>הולכין </b>בה לקולא. משום דפינוי מת ממקומו. איסורא דרבנן הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבודק </b>עיין לשון רע\"ב. צריך לחפור עד כו'. <b>כלומר</b> אמה שהוא חופר. צריך לחפור בעומק. עד שמגיע כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>פירוש ר\"ש ס\"פ. כל שי\"ל נחלה י\"ל גבול. <b>קשיא</b> לי הא ס\"פ דם נדה משמע. כותים אינהו דדרוש הכי. אנן לא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החורש </b>דיעבד. <b>לפי</b> שאסור אפילו לפנות מקום שם קבר ישראל (ע\"ל מ\"ג) כ\"ש לחרוש. ",
+                "<b>ה\"ז עושה בה\"פ</b> נ\"ל שלא גזרו על בה\"פ אלא כדי שלא יחרושו את הקברים. ",
+                "<b>בית פרס</b> ע\"ל רע\"ב. שכתב שמעתי ע\"ש שפרסות ב\"א נמנעים כו'. וקיים תי\"ט הדבר ותלהו באילן גדול בעל תוספות. <b>צ\"ע</b> שם. כי הלא נראה שאין טעם וריח בפירוש זה. ומהפך פשטא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלטימיא</b> עיין לעיל ר\"פ. אז תבין טעם משנה זו. דאי משום חשש טומאה היתה גזרת בה\"פ. כלפי לייא. והיינו נמי טעמא דמתניתין דלעיל. ודלקמן בסמוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזין </b>עתי\"ט (דיין היוצא כו' אינו טהור. כצ\"ל) אבל לרמב\"ם לעולם מזין אפילו על הטהורין. <b>באמת</b> דעה זרה היא. כלפי לייא. אתו לאטהורינהו. וקמטמו להו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטעת כל נטע</b> הרמ\"כ לפי שהשרשין יורדין כו' <b>צ\"ע</b> האם שרשין בני קבולי טומאה נינהו. מה אכפת לן בהו. ",
+                "<b>נזרעת כל זרע כו'. </b>העתיק תי\"ט גם בכאן לר\"מ. לפי שאין שרשי זרעים מגיעים כו'. ",
+                "<b>והוא </b>כמו כן דבר תמוה וזר כדלעיל. וצ\"ע ליישב דלא להוו מיליה דגברא רבה כחוכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו עושה פירות </b>לפי שיש אילני סרק שעושין פירות. שאינן נאכלין לאדם. <b>ותו</b> לאפוקי מתנאי דמ\"ד פ\"ו דכלאים. ",
+                "<b>ושורף את הקש </b>פירש רע\"ב שמא יש בהן עצם כשעורה כו'. אבל הר\"מ כו'. ",
+                "<b>מאי </b>אבל. היינו נמי טעמיה ממש. דאל\"ה. אטו קש ועצה טמאין. ",
+                "<b>הקש </b>פירש רע\"ב תבן. וק\"ל לתי\"ט. דבכ\"מ תנן תבן וקש. <b>ולק\"מ</b> שר\"ל כאן התבן הדק. <b>ואמנם</b> תבן שאצל קש. הוא הקנה הארוך הנקצר. כמ\"ש ברפ\"ט דמציעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולנזיר בש\"א בודקין</b> תמיהני דסתמא תנן בפרק ז' דנזיר כו'. לכן נ\"ל הא דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה. היינו לעקרה לגמרי כו'. תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. <b>ולדידי</b> לק\"מ. אב\"א איפוך. והתם בנזיר. בדלא בדק איירי. ",
+                "<b>א\"נ </b>דבדק ולא אשכח. והא קמ\"ל דעפר בית הפרס. טהור. וכל כמה דלא אשכח. טהור הוא. וסמכינן אבדיקה. <b>ואב\"א</b> לא תיפוך. דילמא אין הכי נמי הלכה כדברי ב\"ש בזו. כדאשכחן טובא. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ריש ברכות. ורפ\"ח. וההיא דנזיר אליבא דב\"ש איתניא. ומתוקמא בגווני דאמרן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדורות </b>עמ\"ש בס\"ד ספ\"ז דנדה. <b>ולפמ\"ש</b> שם. נ\"ל עיקר. גרסת מדורות כותים. וקודם גזרה. ודווקא כי איכא צד כותי. ובתוספתא דידן ל\"ג נכרי נשוי נכרית. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה עבד או אשה כו' </b>לשון רע\"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית כו'. ולר\"מ בחבורו עבד מישראל. ונראה בעיני שאין ר\"ל עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא עבד מישראל שנמכר לגר תושב או לעקר. וקמ\"ל דנאמן לשמור המדור כו' ע\"כ תי\"ט. <b>נ\"ל</b> שבוש הוא. שאין זה נקרא סתם עבד של ישראל. אלא לשון המשנה הוא כמשמעו. עבד כנעני (שהוא העבד המוחלט בלי שם לווי) שלישראל. <b>ודקשיא</b> ליה מעבד דעושה מדור. לק\"מ. <b>מי</b> לא שאני ליה למר. בין עבד של ישראל. שמעמידו רבו שם לשמרו. ובין עבד דעלמא. דלית ליה אימתא דרביה. ודאי הוא עצמו. חשוד על הזנות (כמצות כנען אביו עליו) כשאין משגיח עליו. וכן הדבר בשפחה פשיטא דבשפחתו של ישראל עסקינן. שיש לה נאמנות. כשהיא בבית רבה ישראל. וכדמהימנינן להו באיסורין במילי אחריני (כההיא דתנן פרק ה' דעירובין. אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר ע\"כ תחום שבת. ובשלהי יבמות. משיאין ע\"פ עבד. וע\"פ שפחה. ופ\"ו דסוטה אפי' עבד ואפילו שפחה נאמנין) והיינו נמי אשה דמתניתין. דכיילא ודאי כל אשה שתהא. ושפחה בכלל (גם מקרא מלא הוא בידינו. אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. הרי אפילו בלשון תורה. השפחה הכנענית. גם היא נקראת אשה) דלענין עדות. עבד ושפחה ואשה שוו להדדי. והכי נמי איתנהו במצות בשוה. להכי מהימני כי הדדי. כל היכא דהך (דתי\"ט) מהימן. הני מהימני. וכללא הוא. כל דוכתא דבחד סגי. אינהו נמי כשרין לעדות. זה פשוט. ושרי ליה מריה לתי\"ט דמשבש גרסא דייקא. וסמי לנוסחא עתיקא. ותלי בה בוקא סריקא. <b>איברא</b> כולהי נוסחי דמתניתין ודתוספתא מתרצתא נינהו ודקו כחדא. ושפחה לבדה. כמו כן עושה מדור לעצמה. ",
+                "<b>אהלי הערביים</b> אינם קבועים כו' לא קברי בהו ונראה לפי שדרכן להסתיר קבורת הנפלים כו'. והרמ\"כ לפי שאין בהם ישוב תמיד ולא יקברו בו כו'. ע\"כ תי\"ט. <b>לדידי</b> חזי לי איפכא. אלא לפי שבמקום דירתם עצמה. ודאי אינם קוברים. דירה סרוחה לא שמה דירה. ולא עבדי קבורה. אלא במקום מרווח ופנוי חוץ לדירה. משא\"כ באלה המקומות שיצר להם המקום. לא יקברו במקום שאוכלים ושותים וישנים שם. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומזרח עכו</b> היה ספק. מחמת שמעכו ואילך לצפון. מרצועה דכזיב עד סוף מזרח. הוא ארץ העמים. וסברו מעיקרא שמא מתחיל גם מעכו ולמזרח. ולסוף טהרוהו לפי שדנו כל גבי עכו למזרח מא\"י מוחלט. ותבין זה היטב אם תעיין במה שכתבתי בס\"ד פרק ו' דשביעית במהדורא. והוא דבר ברור בס\"ד. <b>ומסייעא</b> לן נמי תוספתא דאייתי הר\"ש כאן המהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה. ותיבת ומשמאלו ט\"ס הוא. ונמחקת. <b>ער\"ש</b> דאייתי מתניתא בידיה. אין מדור העמים ובה\"פ בח\"ל. וכתב ע\"ז קשיא לי הא כולה טמאה. ומאי שייך למתני הכי. <b>לפי</b> מ\"ש הר\"ש לעיל (ס\"ט) חומר בבה\"פ כו' לק\"מ. ",
+                "<b>שם </b>בפיר\"ש (ד\"פ) מקבר גדול (אולי הוא קבר של ענקים. כי היו מצוים שם. כנראה בכתוב) כו'. ונמנו עליהם וטהרום. ",
+                "<b>ונראה </b>דקבר הגדול מ\"מ בטומאתו נשאר כי גם מחמת ישנו לא נטהר. לפי שעצמות נשארים קיימים כמה אלפי שנים. כנודע. וכדמוכח נמי בפרק חזקת. מר\"ב דמציין מערתא. וכן בהמפלת בח\"ש שהלך בקולית של עוג ג\"פ וקולית לא כלתה. <b>שם</b> כלומר לאחר שישהא הנכרי במדור ארבעים יום. הוא דטמא משום אוצר הנכרים. <b>צריך</b> להגיה משום מדור הנכרים דהא אוצר אין בו משום מדור. כדמייתי הר\"ש בסמוך. ",
+                "סליקא לה מסכת אהלות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..93687c77f257c7a83a765c42321cac67ba72f380
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ומטמאה ט\"א </b>עתי\"ט וז\"ל צל\"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. <b>אין</b> זה צ\"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ\"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי\"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. <b>ולאצטרופי</b> נמי פשיטא דל\"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א\"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי\"ט בזה. ולא מצאתי. ",
+                "<b>וחייבין עליה כו'. </b>האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ\"ד דנדה. ",
+                "<b>אבר מן החי </b>האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ\"ה נמי דמי לנבלה. ",
+                "<b>סופג </b>כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'. ",
+                "<b>לענין </b>מה שתמה תי\"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק לי\"ד סק\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאות </b>אם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ויש </b>לתמוה על תי\"ט. שלא פירש א\"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות. ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. <b>וגדולה</b> מזו במשנה דלעיל. דאע\"ג דכייל י\"ג דברים בנבלת העוף. אפ\"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה\"ה בהא. וכן הר\"מ פירש באמת כמ\"ש. דוק בלשונו. וא\"צ לפרש בשרץ. ",
+                "<b>ולא מצטרפות</b> נ\"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט. </b>וז\"ל מש\"כ נבלת הטמא שא\"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. <b>לא</b> ידע מר מאי קאמר. ",
+                "<b>הכנפים כו' מצטרפות</b> עתי\"ט עד מ\"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. <b>נ\"ל</b> הטעם פשוט. לפי מש\"ל (מ\"ב) בס\"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא\"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו\"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה. ",
+                "<b>חלקן זה ראשון וזה ראשון</b> צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ\"ה שניהן מטמאין. <b>א\"כ</b> הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא\"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונגעה בעלה </b>יפה אר\"י פמ\"ש. הוייות דרו\"ש קחזינא הכא. אע\"פ שלא ביאר טעמו. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. אכתי לא גמרינן מדי. מכדי האי עלה כבוש הוא. ואינו אלא למראה. התנן התם רפ\"ב דעוקצין. טהורים לד\"ה. דלא שומר ולא יד נינהו. ואילו הכא סתמא תנן אליבא דכ\"ע. דהאי עלה תורת אוכל עליו. ומידי הוא טעמא דרישא. משום דנגוב הוא ולא הוכשר. <b>שוב</b> עלה בידי עלה זה לתרופה. שאני עלה ירק. שהוא אוכל בעודו ירוק. כדתנן (מ\"ז פ\"ב דעוקצין) עלי ירקות ירוקים מצטרפין. משא\"כ בעלה זית טרף שאינו ראוי למאכל אדם. ושומר אינו. משנכבש הזית עלהו הלא יבול. ",
+                "<b>חזר לקדרה</b> דלמשקה אין שיעור לטמא משקה <b>אבל</b> לטמא כלים. נ\"ל פשוט דבעינן מיהת טופח ע\"מ להטפיח. ",
+                "<b>מנערת </b>מלשון מסלק הטבלא ומנערה. הר\"ש. ",
+                "<b>הו\"ל </b>לאתויי קרא. וינער ה' את מצרים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יעשם </b>מהכבד. העי\"ן פתוחה. והשי\"ן דגושה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוטב </b>מרק. סתמו מעורב ממים עם לחות היוצא מהבשר. ובגמרא דפרק העור והרוטב מפרש. הרוטב חלב דקריש. פרש\"י לחה דבשר. ",
+                "<b>והגריסין </b>שנתבשלו באחד משבעת משקין. ",
+                "<b>והחלב </b>בשני קמצי\"ן גרסינן. שהוא משבעה משקין. עם שקשה לי לצייר בו ענין המיחוי. שישוב עוד משקה זב לאחר קרישתו. ",
+                "<b>ונראה </b>שחלב קרוש היא חמאה. ",
+                "<b>יתר מכביצה טמא</b> דמשקין נעשין תחלה ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יותר מכביצה טמא </b>כו' דאע\"ג דאין משקה הנבלע באוהל מקבל טומאה כו'. רע\"ב. ",
+                "<b>היינו </b>משום דכל זמן שהמשקה בלוע. אין עליו דין משקה. דמשקה הבא לאוכל. כאוכל דמי. ",
+                "<b>שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת </b>שהמשקין מיטמאין ומטמאין בכל שהו. ",
+                "<b>זב שחלב כו'. </b>עיין לר\"מ עד. ושוין בזה האוכל. והמשקין כו'. <b>ר\"ל</b> בענין המשא וההסט. שוין. אבל לא בענין השיעור. כי לאוכלין לעולם יש להן שיעור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל הפקח</b> דמסוטה גמרינן. דיש בה דעת לישאל. ודאי אין משקין את השוטה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא בעשרה דלים</b> עתי\"ט וז\"ל ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים (ר\"ל על פעולת הדליה) והמכוון על המים שנשאבו י\"פ בדלי אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דלים בבית השמוש. משמע דדלים עצמן היו עשרה ע\"כ. <b>ואני</b> אומר מה בכך. גם כששנו כאן בבי\"ת. כך משמעו. הממלא את החבית ע\"י עשרה דליות. שדלה בעשר פעמים. והכי שפיר משמע. ולחנם נדחקו בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין </b>אם נפלו למקוה. ",
+                "<b>עיין </b>משנה ג' פרק ב' דמקואות. ",
+                "<b>שטהרו </b>משום רובא נקט שטהרו. דכוותה ריש מכלתין דפ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ר\"ה כו'. </b>אבל ספק אם רה\"י או ר\"ה. נתבאר ספ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות </b>כצ\"ל במשנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילין </b>בר\"ה. הר\"ש. <b>לא</b> היה צריך לכך. סתם שבילין ר\"ה נינהו. ע\"ל פ\"ו. <b>גם</b> לא ידעתי מ\"ט לא כן פירש לעיל מ\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שדרסה אשה כו'. </b>צ\"ע מאי שנא אשה דנקט. ומאי טעמא לא מפליג הכי לעיל גבי אחד שדרס. דילמא קמ\"ל בהא רבותא באשה. וה\"ה לאיש בכה\"ג. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א הוא נאמן ע\"י עצמו </b>עמ\"ש ריש מכות בס\"ד. <b>ונ\"ל</b> הא דמתרצינן דבוריה. משום דאית ליה מגו. <b>מיהו</b> היכא דאמרי עדים האידנא אטמי ליה. ושוב לא זזה ידינו מתוך ידו. וידענו שלא טבל. אינו נאמן להכחיש העדים. ",
+                "<b>עיין </b>בפיר\"ש דאייתי מתניתא בידיה. מביא אדם קרבן ע\"י עבדו ושפחתו העברים. וכתב עליה ז\"ל. לא משכחת קרבן באמה עברייה. דאי בהביאה שתי שערות מאי בעיא גביה. <b>ותימה</b> על אוצר בלום כמוהו. דלא ידע. במחוסרי כפרה אין חלוק בין גדולים לקטנים. ומ\"ט שתק מר במתניתין שלהי נגעים. דתנן נמי כה\"ג. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ספקו טמא</b> ומטמאינן מספק כל אדם וכלים כו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים כו' תי\"ט. <b>וליתא</b> דהא הכא ספק טומאה הבאה בידי אדם היא. ונשאלין עליה אפילו בכלי מונח ע\"ג קרקע. כמי שיש בו דעת להשאל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והטומאה בחצר</b> לא טומאה ודאית כו'. <b>לא</b> ידעתי מאי כוונתו בתוספת זה. והוא כנטול דמי בעיני. אם לא רצה לומר. דלאו דווקא טומאה ודאית. ומ\"מ ר\"א. אפילו בטומאה ודאית. מטהר ספק ביאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק רשות הרבים טהור</b> כצ\"ל. ",
+                "<b>שבילי בית גלגול </b> נראה שהם שבילים מתעקמים ועולים בזקיפת ההר דרך סבוב (כעין מדרגה. שקורין בל\"א. שווינד\"ל טרע\"פ) והקף סביב סביב. מחמת גובה ההר וחדוד שפועו. אין שם מסלול ודרך להגיע לראשו. אם לא ע\"י שבילים שחצבו בו באופן זה בעיקום ודרך עקלתון. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפרון </b>עתי\"ט בשם הערוך כמו מגדל של אלכסנדריא כו'. <b>כך</b> שמו של אותו מגדל. וכל האי ההוא שבו המגדל. נקרא פארון. וכן כל מגדלי ים. העשוים להאיר (בנרות שמדליקין בהם) לספינות השטות בים בלילה. נקראים ע\"ש אותו של אלכסנדריא. פארון בלעז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והחיצונות טמאות</b> כרע\"ב שהעוברים כו' ובגדיהם עוברים על פיהם כו'. ואין הלשון מדוקדק של\"מ בשום מקום שאוהל מטמא אלא במת תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מה היה לו שלא ראה מה שלפניו בפרע\"ב ור\"ש וכן רש\"י (שממנו לקחו כולם) שכתבו ברור מללו. ובגדיהם עוברים על פני אוירן. ודייק לישנא טובא. ולחנם האריך לשון תי\"ט עליהם. יטול מה שחדש בזה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משמשת </b>עיין לר\"מ בתי\"ט. שהאש' היא רבת העסקים והמשמוש. ",
+                "<b>וכך </b>אמרו בב\"ר שהנשים ממשמשניות הן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגבאים </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. אלה הגבאין ג\"כ הם ע\"ה והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה כו'. ",
+                "<b>נתעלמה </b>ממנו משנה שלמה (פיו\"ח) כל שהוחזקו אבותיו כו' גבאי צדקה. משיאין לכהונה כו'. הנה הם כשרים ונאמנים יותר מסתם חברים. <b>אלא</b> הכא בגובים מס המלך עסקינן כפיר\"ש. והם גרועים מסתם ע\"ה. שהרי הם פסולים לעדות. כמ\"ש בפז\"ב. ",
+                "<b>אם יש עמהם נכרי כו'. </b>אגנבים קאי. והכא ודאי לא מיירי בנכרי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אודיארין </b>הם אוליירין. דלי\"ת ולמ\"ד חברים במוצא. ומתחלפים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>להוציא פת לעני</b> ע\"ה. שאינה מכירתו. וכעין מש\"ל מ\"ז פ\"ה. וכן האשה בחברתה דבסמוך. וצ\"ל דככרות וקדרה ברה\"י הן. אפ\"ה קמטהרי חכמים. משום דמרתתי (עני ואשה) נגע. וכדקיי\"ל בעלמא ביוצא ונכנס. וכדתנן ספ\"ד דע\"א. ",
+                "<b>וכי מ\"מ כו' </b>עתי\"ט ועם שיש קצת טעם בדבריו. ",
+                "<b>לא </b>נתיישב יתור לשון. תסגי ליה למימר וכי מ\"מ רע\"מ. ומה הלשון אומרת וחכמים מטהרין. לפי דרכו הוא יתור נפיש לגמרי. <b>ונ\"ל</b> ר\"א בא לכלול גם טעם חכמים. והכי קאמר. וכי מפני מה. כלומר במאי קמפלגי. אלא ר\"ע סבר. דלא מרתתא. דכי חזיא לחברתה ע\"ה. דמגליא קדרה מציא אשתמוטי ואמרה דעבדה הכי. כי היכי דלא תקדיח תבשילה. ולתקוני קדרה איכוונא. ורבנן סברי לא חיישינן שתגלה הקדרה כדי לאכול. שהרי כשתבוא בעלת הקדרה. ותראנה לוקחת מן הקדרה מאומה. תהא נתפשת כגנב. ומה שחתתה גחלת מתחת הקדרה. שמא באמת לטובתה נתכוונה. לתקנת התבשיל שלא יקדיח. ובנגיעת הקדרה. אינה מטמאתה. שאין כ\"ח מתטמא מגבו. אבל גילוי קדרה. ודאי מטמיא לה מאוירא. <b>ואפשר</b> לומר. ר\"ע פליג אעני נמי. אף לדר\"א. וה\"ק וכי מ\"מ ר\"ע מטמא באשה וקדרה. אלא מפני גרגרנותה של אשה. שאע\"פ שאינה צריכה (דלאו בעניה מיירי) רק מפני זוללותה. חשודה לגלות קדרה. ולגנוב אפילו טעימה בלבד. עאכ\"ו בעני הדחוק ורעב. שחשוד לגנוב כבר. למלאות נפשו כי ירעב. ואינו חושש אם יראוהו. כי לא יבוזו לגנב וגו'. פשיטא דחייש ר\"ע. ורבנן אפ\"ה לא חיישי כדאמרן דמסתפי. ורבותא אשמעינן אליבא דרבנן. דאפילו לא מצאתו עומד במקום שהניחתו כשנכנסה. לית לן בה. ",
+                "<b>גרגרניות </b>ענינו הומות לאכול מן הגרגרת כו' הר\"מ. כלומר שכ\"כ מתאות לאכילה. עד שלא יספיק לה מה שאוכלת מן הושט. כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ושיבוש </b>הוא. אבל כוונת הר\"מ כבר בארה הוא בעצמו. באמרו והוא השפוי כובע. ר\"ל למה נקרא הבלען גרגרן. עם היות אין הגרגרת בעלת האכילה. ותקן את זה. במ\"ש והוא השפוי כובע. כלומר כי שם שורש התחלת הגרגרת. ומשם היא נהנה ג\"כ מהאכילה. והכונה על בלענות. ואכילה שאינה הוגנת. שממהר לבלוע המאכל למקום שאינו יכול לחזור. והוא דרך הלעטה. ובזה נודע מה טעמו לפרש הש\"כ. כי משם יוצאין ומתחברים הקנה והושט. לכן ההנאה מגעת לשניהן שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המאבד ביום</b> צריך לפרש דחשיב ספק טומאה הבאה בידי אדם. ",
+                "<b>ואם חיה משמרם טהורים</b> קמ\"ל אע\"ג דאינו יושב בצידם. אלא כדרך סתם שמירה דמתניתין. אע\"פ שהוא יוצא ונכנס. סגי. כמ\"ש בס\"פ דלעיל בס\"ד. כך נ\"ל. ",
+                "<b>נפלו כו' נפל כו'. </b>לא דמי לההיא דפ\"ה דע\"א מ\"ד. דאפילו ברשות גוי. לית לן בה. כה\"ג. ",
+                "<b>שאני </b>התם דלא ידע לאיזה צורך הפליג הישראל. וכל שעתא סבר השתא אתי חזי לי. אבל הכא ידע דצריך לשהות זמן מה עד שיחזור ויבוא לכאן. שהרי עסוק הוא בהבאה. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> פתוח ומצאו נעול</b> נ\"ל מיירי נמי בשלא נגנב כלום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמא </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ונ\"ל</b> פשוט דלאו דווקא. אלא ה\"ה לקבולי טומאה. חדא מילתא היא. <b>וקרי</b> ליה טטמא. כמו גבי הכשר. דאוכל המוכשר לקבל טומאה. טמא קרי ליה. דוק ותשכח טובא. ",
+                "<b>חשב עליו כו'. </b>היינו דבור. כמו בכל מקום במשנה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלאה משקין טמאין</b> הא דנקט משקין. אע\"ג דודאי אין השקה מועלת. אלא למים בלבד. לא לשאר משקין. כדתנן מ\"ח פ\"ד דמכשירין. נ\"ל דקמ\"ל אע\"ג דנתערבו שאר משקין במים. אם רוב מן המים. נדונין כמים. וסלקא להו השקה. כדתנן נמי התם. עצים שנפלו עליהם. משקין טמאין וירדו עליהן גשמים. אם רבו. טמאין. וכן עוד בכמה מקומות במקואות דכוותה. דהולכין אחר הרוב. ועיין גמרא פ\"ג דבכורות (כב\"א) הלוקח ציר מע\"ה משיקו כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר מלמסוק</b> היינו פירושא דמשתגמר מלאכתן. דסליק מנה. כלומר כיצד היא גמר מלאכתן. גמר כו'. ",
+                "<b>והמוהל</b> נ\"ל הגרסא מוהל בה\"א. היא עיקר. והוא מלשון סבאך מהול. הנה שייכות מוהל במשקה בלתי אמתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שימתונו</b> מלשון גמרא פא\"ע (מז\"ב) במתונתא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקרדומות של מתכת</b> נ\"ל פשוט. לפי שהן מקבלין טומאה. <b>לאפוקי</b> מארופות של עץ. דפשוטי כלי עץ. לאו בני קבולי טומאה נינהו. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ למ\"ש תי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה נוגע באום</b> אם היה השרץ. יוצא מן העלים כו'. <b>ר\"ל</b> דרך יציאתו מונח כך מת. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>פרודים כן נקראין גם בכתוב. עבשו פרודות ובעדויות אוכל פרוד אינו מצטרף דבר\"ד. ",
+                "<b>טהורה </b>ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה. ונגע קודם שנתחרך. אלא אמרינן כבר נחרך קודם. וטהור היה כשנגע. וק\"ל. <b>ובחנם</b> נדחק תי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמאים </b>ר\"ל הטמאים. ",
+                "<b>בית הבד טמא</b> מה שבבית הבד. מאוכלין ומשקין וכלים. ",
+                "<b>אר\"י </b>כו'. עתי\"ט ז\"ל. ונ\"מ אם שם טומאה שמטמא במגע ולא בהסט. אבל קשה דמשנתנו מיירי כו' אף בהסט. והייתי יכול לתרץ דאכתי נ\"מ דעל הנגיעה נאמנין כו'. ועל ההסט א\"א שיהיו נאמנין כו' עכ\"ל. <b>ולא</b> יכולתי להלמו. תמה על עצמך. א\"כ מאי מהני דמהימני אנגיעה. ואכתי מאי נפקא מנה. <b>אבל</b> בכדי טרח טירחא דלא צריך. דודאי לענין הנזכר במשנתנו. לא נ\"מ מידי בין ר\"מ ור\"י. בין למר בין למר בית הבד טמא. אלא מיהא איכא נפקותא בין שני הטעמים. לענין טומאת מגע גרידא. וכדקאמר מעקרא. ואין כאן קושיא ולא תרוץ ולא חלוק בין פירושו של הר\"ש והר\"מ. ",
+                "<b>כולן טמאות </b>דמהראשונה נטמא כל מה שבבור. אפילו היה הרבה מאד. מקבלין המשקין טומאה. אע\"פ שהן בקרקע. והיינו דווקא יין ושמן ומי פירות וכיוצא בהן. <b>אבל</b> המים שבקרקע. עיין דינן בפ\"ק דמקואות. <b>ומים</b> שאובין שבקרקע. גם הם. כשאר משקין. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>צל\"ע הא סתמא קתני. וכי לא בדק ולא כיסה. אימא לאחר שמילאה נפל בה. <b>שכח</b> הסיפא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבניהם</b> לשון בנים הוא. ואין הלשון מקושר יפה. אם לא בדוחק. <b>וצריך</b> לעשות הפסק והעמדה אחר תיבת התינוקות. שבניהם של בדדים יוצאים כו'. וצריך להגיה בפירוש רע\"ב. וכשרוצים בניהם כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי הגת טהורה</b> כלומר מה שנמצא בתוכה. ",
+                "<b>טהור </b>הגרגיר. ולא נטמא במגע האדם שנפל ממנו. אם לא נגע במקום משקה טופח שבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו טהור</b> ע\"ל רע\"ב. ומתניתין איירי בבור סיד. <b>ר\"ל</b> בור החפור בקרקע. שסדין אותו. להחזיק המשקין שנותנין בו. לאפוקי בור אלכסנדרי (פט\"ו דכלים) שהוא כלי עץ (בלתי מקבל סיד) שהוא מקבל טומאה. דכי נמי קלטה שפת הבור את הצנורא. נטמא הבור. ומטמא את משקה שבתוכו למטה. ",
+                "<b>כ\"ע </b>ובתו\"א דבור של שמן. טמא ברה\"י. תי\"ט בשם רמב\"ם. <b>קשיא</b> לי גאי ברה\"י איירי. ביין אמאי טהור. הא ספק הוא. אלא ע\"כ בר\"ה איירי מתני'. ובשמן טמא. כיון דמחליק. כודאי דמי. כך נ\"ל מוכרח. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם שלפני הבוצרים </b>ר\"ל שעומד לפניהם לבצרו. ",
+                "<b>ושל אחר</b> ר\"ל שכבר נבצר. ",
+                "<b>של גת</b> ע\"ד ראובן שמעון. שמש ירח. ודומיהם רבים. ",
+                "סליקא לה מסכת טהרות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file