diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5cfa9b17f72dea76acb79a4f08bc4cd82164039a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ויביא </b>\n<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ\"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע\"כ ועיין בס' מש\"ל ז\"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי\"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע\"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ\"ק דזבחים ד\"ח ע\"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב בד\"ה מי שחגיגה שכתבו בס\"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה ערל משלח שכתבו וז\"ל וקשה לר\"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר\"י דהכא מיירי בעופות יע\"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי\"ה כתבו ז\"ל דמיירי בעופות אלמא דס\"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז\"ל ובפ' כל הזבחים דע\"ו ע\"ב ד\"ה והא בעי סמיכה כתבו וז\"ל וא\"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ\"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש משם ר\"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר\"י דס\"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע\"ב ע\"א ד\"ה אלא למ\"ד שכתבו דאף ע\"ג דעוף לאו בכלל זבח מ\"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע\"ד דס\"ל לר\"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ\"ג דתמורה ד\"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש ובהכי נתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל דמ\"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה\"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב תניא כוותיה דר\"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל\"ק כאן בי\"ד כאן בחש\"מ ואידי ואידי ר\"ש היא ופרש\"י קמייתא דפטר בי\"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה\"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע\"ש והשתא קשה טובא דמ\"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה\"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש\"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש\"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ\"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה\"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ\"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ\"ע ס\"ל דדם אמר רחמנא מ\"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי\"ד ותנא עוף וה\"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש\"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה אלא טומטום שהקשה וז\"ל ויש להק' ליתי ע\"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי\"ל דמבטל לי' מסמיכה אע\"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ\"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ב ופ' ר\"א דמילה דף קל\"ה והשתא לדעת רבינו ז\"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א\"ד ז\"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז\"ל לא ק\"ל הכי אלא משום דס\"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק\"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע\"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ\"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' שכתב דממ\"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס\"ל כדעת הרשב\"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע\"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י\"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע\"ש ברש\"י וצ\"ע ועיין תוס' מנחות ס\"ב ע\"ב ד\"ה וכן ועיין זבחים דף פ\"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע\"ב ועוף אין לו זבח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי\"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי\"ט האמנם התוספות פ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז\"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע\"ש ומ\"כ למוהר\"א לאסאפה ז\"ל בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וצ\"ע דלקמן בפ' י\"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ\"ד נו\"נ אין קרבין בי\"ט עכ\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי\"ט למ\"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י\"ט ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים סומך עליהם בי\"ט ושוחטן אבל נו\"נ ד\"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו\"נ קרבין בי\"ט ה\"ד לב\"ה אבל ב\"ש ס\"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ\"ש התוספות דנו\"נ אין קריבין ביו\"ט מקרא דלכם ה\"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד\"כ ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר נו\"נ אין קרבין בי\"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט הרי משמע דאע\"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ\"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר\"ה ה\"ק לדברי האומר נו\"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ\"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א\"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י\"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו\"ה שתי הלחם אע\"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י\"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ\"ו ע\"א ד\"ה ועל החלה ובפ' א\"ע דמ\"ו ד\"ה לא תקרא לה שם מבואר דס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ\"ש פ\"ק דפסחים ד\"ה ד\"ה ואומר וז\"ל אע\"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א\"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח\"כ אסור כמו נו\"נ דאין קרבין בי\"ט למ\"ד אע\"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי\"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ\"ש התוספות ריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן וז\"ל ול\"ל דלמ\"ד נו\"נ אינן קריבין ביו\"ט מדרבנן הוא דהא בפ\"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י\"ט עכ\"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס\"ל דהוה מדרבנן מיהו מ\"ש דפ\"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ\"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב\"ש היא משמע דלב\"ה שרו משום דנו\"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל פ\"ב דביצה והנראה אצלי דס\"ל להתוספות ז\"ל דאע\"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט מקרא דלכם מ\"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא\"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או\"נ לב\"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ\"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ה ד\"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ובמ\"ש התוספות ז\"ל דלב\"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ\"ל מוחגותם אותו הו\"ל לאו הבא מכלל עשה ומש\"ה אינו לוקה שהרי כתב בס\"ד דלב\"ה דס\"ל דאמרינן מתוך כיון דאו\"נ הותר בהדיא ה\"ה נו\"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה\"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא\"כ הכי נמי לב\"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ\"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע שהקשה משם הראב\"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז\"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ\"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב\"ד ז\"ל לההוא דגוזז פהמ\"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא\"כ ה\"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז\"ל דהא לב\"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דבעולת ראיה אפילו לב\"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה\"ט משום דבפ\"ב דביצה דף כ' ע\"ב אמרינן א\"ל ב\"ה לב\"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו\"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א\"ל ב\"ה מה לנו\"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א\"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע\"ש וא\"כ כיון דמק\"ו הוה נפ\"ל דעולת ראיה קריבה בי\"ט הו\"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע\"ג דב\"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי\"ט כו' מ\"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב\"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב\"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו\"נ דליכא ק\"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ\"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה\"נ גבי י\"ט ומש\"ה אמרינן דלב\"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ\"ל דס\"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי\"ט אמנם ב\"ש גופייהו ה\"נ דס\"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ\"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ\"ד נו\"נ אין קריבין בי\"ט אפי\"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ב ד\"ך אההיא דר\"ה דאמר לדברי האומר נו\"נ אין קרבי' כו' וז\"ל יראה דר\"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת\"ק דאבא שאול לפי' רש\"י ע\"כ ודאי ס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא דאל\"כ איך קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ מאי קא מייתי ר\"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י\"ט אימא דת\"ק דרשב\"ג דס\"ל דלא דחי י\"ט ס\"ל כת\"ק דאבא שאול דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה\"נ דשתי הלחם דוחה י\"ט כדס\"ל לרשב\"ג התם ותו דכיון דלת\"ק דאבא שאול עכ\"ל דס\"ל נו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר\"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ\"ש יש ליישב דר\"ה לא קאי אלא אנו\"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס\"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע\"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי\"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר\"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי\"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס\"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג\"כ ממ\"ש רש\"י שם ד\"ה שמא ישהה וז\"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ה קאי אעולת נדבה ג\"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר\"ה דמדאורייתא אסור ור\"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ\"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד\"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז\"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"נ באו' במועד ואפי' למ\"ד בי\"ט א\"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ\"ל דמדאורייתא הוא עכ\"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי\"ט אינן באות ס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות גרידא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה\"ק עולות נו\"נ במועד באות בי\"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ\"ד דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ואם כן כיון דס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט ע\"כ דלא ס\"ל גזירה שמא ישהה ומש\"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה\"נ דלמ\"ד נו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט משום גזירה שמא ישהה ה\"נ דבמועד ג\"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי\"ט לא משום דקסבר נו\"נ אין קרבין בי\"ט הרי דאע\"ג דס\"ל להך ברייתא דנו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט אפי\"ה ס\"ל דבח\"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה\"מ נמי ניגזור וי\"ל דמש\"ה לא מייתי ר\"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה\"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י\"ט ועוד י\"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ודע שהתו' פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה לא נצרכה הק' וז\"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע\"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע\"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י דכפי תי' ז\"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת\"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש\"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע\"ד נראה לומר דע\"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא\"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד\"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש\"י דס\"ל דאסור בשפחה ובב\"ח יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בסוגיין ד\"ה מעוכב גט שחרור וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא\"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא\"כ מש\"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע\"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא\"כ אה\"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע\"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג\"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ\"ל אלא מיהו מדברי רי\"ו נר' שחולק אמ\"ש דבס' משרים נתיב י\"ג כתב וז\"ל מעוכב ג\"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש\"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע\"ש נראה מדבריו דאע\"ג דמותר בשפחה אפ\"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע\"ז: ושוב ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז\"ל כמ\"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג\"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז\"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש\"י אלא לענין אי מעוכב ג\"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ\"ע מודו דמעוכב ג\"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל\"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש להתירו בב\"ח עכ\"ד יע\"ש מ\"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס\"ל להתוספו' דמעוכב ג\"ש כופין את רבו להתירו בב\"ח וכדעת הריטב\"א והר\"ן ז\"ל על אופן זה דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע\"כ לשחרור קאי וא\"א בלא\"ה שהרי אסור בשפחה ובב\"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ\"ש ז\"ל משא\"כ בשאר מעוכב ג\"ש אע\"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב\"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב\"א והר\"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב\"ח וא\"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש\"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ\"ל: ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ בפ\"ד מהלכות חובל ומזיק על מ\"ש הטור ז\"ל בח\"מ סי' תכ\"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג\"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה\"ה ז\"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה חבלי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואולם כפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע\"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ\"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ\"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב\"י בטור אה\"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ\"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ\"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג\"ש כו' וכיון דמעוכב ג\"ש איך מותר בבת ישראל וי\"ל דס\"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג\"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא\"ש גבי משיא עבדו כו' עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ\"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש\"י אפילו בשפחה וא\"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש\"י ז\"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב\"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג\"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ\"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא\"ש במשיא אשה נראה פשוט דע\"כ לא כתב הרא\"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ\"כ מוהרשד\"ם י\"ד סימן קצ\"ו משם הרא\"ה וז\"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע\"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע\"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ\"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג\"ש סוף דבר דבריו צל\"ע: וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז\"ל דהתם ה\"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע\"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ\"ל וק\"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ\"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג\"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א\"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ\"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג\"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ\"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ\"ל משם מוהר\"י הלוי ז\"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acc591e8fcd5a3573f6e2cbba3822b45cfba8d73
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ויביא </b>\n<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ\"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע\"כ ועיין בס' מש\"ל ז\"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי\"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע\"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ\"ק דזבחים ד\"ח ע\"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב בד\"ה מי שחגיגה שכתבו בס\"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס\"ב ע\"ב ד\"ה ערל משלח שכתבו וז\"ל וקשה לר\"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר\"י דהכא מיירי בעופות יע\"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי\"ה כתבו ז\"ל דמיירי בעופות אלמא דס\"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז\"ל ובפ' כל הזבחים דע\"ו ע\"ב ד\"ה והא בעי סמיכה כתבו וז\"ל וא\"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ\"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז\"ל סותרים למ\"ש משם ר\"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר\"י דס\"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע\"ב ע\"א ד\"ה אלא למ\"ד שכתבו דאף ע\"ג דעוף לאו בכלל זבח מ\"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע\"ד דס\"ל לר\"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ\"ג דתמורה ד\"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש ובהכי נתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל דמ\"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה\"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב תניא כוותיה דר\"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל\"ק כאן בי\"ד כאן בחש\"מ ואידי ואידי ר\"ש היא ופרש\"י קמייתא דפטר בי\"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה\"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע\"ש והשתא קשה טובא דמ\"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה\"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש\"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש\"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ\"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה\"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ\"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ\"ע ס\"ל דדם אמר רחמנא מ\"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי\"ד ותנא עוף וה\"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש\"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה אלא טומטום שהקשה וז\"ל ויש להק' ליתי ע\"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי\"ל דמבטל לי' מסמיכה אע\"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ\"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ב ופ' ר\"א דמילה דף קל\"ה והשתא לדעת רבינו ז\"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א\"ד ז\"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז\"ל לא ק\"ל הכי אלא משום דס\"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק\"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע\"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ\"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס סעיף א' שכתב דממ\"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס\"ל כדעת הרשב\"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע\"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י\"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע\"ש ברש\"י וצ\"ע ועיין תוס' מנחות ס\"ב ע\"ב ד\"ה וכן ועיין זבחים דף פ\"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע\"ב ועוף אין לו זבח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי\"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי\"ט האמנם התוספות פ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז\"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע\"ש ומ\"כ למוהר\"א לאסאפה ז\"ל בשיטה כ\"י שהקשה וז\"ל וצ\"ע דלקמן בפ' י\"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ\"ד נו\"נ אין קרבין בי\"ט עכ\"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי\"ט למ\"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י\"ט ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים סומך עליהם בי\"ט ושוחטן אבל נו\"נ ד\"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו\"נ קרבין בי\"ט ה\"ד לב\"ה אבל ב\"ש ס\"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ\"ש התוספות דנו\"נ אין קריבין ביו\"ט מקרא דלכם ה\"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד\"כ ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר נו\"נ אין קרבין בי\"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט הרי משמע דאע\"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ\"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר\"ה ה\"ק לדברי האומר נו\"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ\"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א\"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י\"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו\"ה שתי הלחם אע\"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י\"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ\"ו ע\"א ד\"ה ועל החלה ובפ' א\"ע דמ\"ו ד\"ה לא תקרא לה שם מבואר דס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ\"ש פ\"ק דפסחים ד\"ה ד\"ה ואומר וז\"ל אע\"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א\"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח\"כ אסור כמו נו\"נ דאין קרבין בי\"ט למ\"ד אע\"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי\"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ\"ש התוספות ריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן וז\"ל ול\"ל דלמ\"ד נו\"נ אינן קריבין ביו\"ט מדרבנן הוא דהא בפ\"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י\"ט עכ\"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס\"ל דהוה מדרבנן מיהו מ\"ש דפ\"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ\"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב\"ש היא משמע דלב\"ה שרו משום דנו\"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל פ\"ב דביצה והנראה אצלי דס\"ל להתוספות ז\"ל דאע\"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי\"ט מקרא דלכם מ\"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא\"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או\"נ לב\"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ\"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ\"ק דחגיגה ד\"ה ד\"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ובמ\"ש התוספות ז\"ל דלב\"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ\"ל מוחגותם אותו הו\"ל לאו הבא מכלל עשה ומש\"ה אינו לוקה שהרי כתב בס\"ד דלב\"ה דס\"ל דאמרינן מתוך כיון דאו\"נ הותר בהדיא ה\"ה נו\"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה\"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא\"כ הכי נמי לב\"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ\"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ\"ב ד\"ע שהקשה משם הראב\"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז\"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ\"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב\"ד ז\"ל לההוא דגוזז פהמ\"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא\"כ ה\"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז\"ל דהא לב\"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דבעולת ראיה אפילו לב\"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה\"ט משום דבפ\"ב דביצה דף כ' ע\"ב אמרינן א\"ל ב\"ה לב\"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו\"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א\"ל ב\"ה מה לנו\"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א\"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע\"ש וא\"כ כיון דמק\"ו הוה נפ\"ל דעולת ראיה קריבה בי\"ט הו\"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע\"ג דב\"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי\"ט כו' מ\"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב\"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב\"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו\"נ דליכא ק\"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ\"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה\"נ גבי י\"ט ומש\"ה אמרינן דלב\"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ\"ל דס\"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי\"ט אמנם ב\"ש גופייהו ה\"נ דס\"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ\"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ\"ד נו\"נ אין קריבין בי\"ט אפי\"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ב ד\"ך אההיא דר\"ה דאמר לדברי האומר נו\"נ אין קרבי' כו' וז\"ל יראה דר\"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת\"ק דאבא שאול לפי' רש\"י ע\"כ ודאי ס\"ל דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא דאל\"כ איך קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ מאי קא מייתי ר\"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י\"ט אימא דת\"ק דרשב\"ג דס\"ל דלא דחי י\"ט ס\"ל כת\"ק דאבא שאול דנו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה\"נ דשתי הלחם דוחה י\"ט כדס\"ל לרשב\"ג התם ותו דכיון דלת\"ק דאבא שאול עכ\"ל דס\"ל נו\"נ אין קרבין בי\"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס\"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר\"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ\"ש יש ליישב דר\"ה לא קאי אלא אנו\"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס\"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע\"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי\"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר\"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי\"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס\"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב\"ש נו\"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג\"כ ממ\"ש רש\"י שם ד\"ה שמא ישהה וז\"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ה קאי אעולת נדבה ג\"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר\"ה דמדאורייתא אסור ור\"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ\"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד\"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז\"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"נ באו' במועד ואפי' למ\"ד בי\"ט א\"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ\"ל דמדאורייתא הוא עכ\"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי\"ט אינן באות ס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות גרידא וכ\"כ התוספות שם בד\"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה\"ק עולות נו\"נ במועד באות בי\"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ\"ד דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ואם כן כיון דס\"ל דנו\"נ דשלמים קרבין בי\"ט ע\"כ דלא ס\"ל גזירה שמא ישהה ומש\"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה\"נ דלמ\"ד נו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט משום גזירה שמא ישהה ה\"נ דבמועד ג\"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי\"ט לא משום דקסבר נו\"נ אין קרבין בי\"ט הרי דאע\"ג דס\"ל להך ברייתא דנו\"נ דשלמים אין קרבין בי\"ט אפי\"ה ס\"ל דבח\"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה\"מ נמי ניגזור וי\"ל דמש\"ה לא מייתי ר\"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה\"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י\"ט ועוד י\"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ודע שהתו' פ\"ק דחגיגה ד\"ד ד\"ה לא נצרכה הק' וז\"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע\"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע\"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר\"י הכהן ה\"י דכפי תי' ז\"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת\"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש\"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע\"ד נראה לומר דע\"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא\"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד\"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש\"י דס\"ל דאסור בשפחה ובב\"ח יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בסוגיין ד\"ה מעוכב גט שחרור וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא\"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא\"כ מש\"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע\"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא\"כ אה\"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע\"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג\"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ\"ל אלא מיהו מדברי רי\"ו נר' שחולק אמ\"ש דבס' משרים נתיב י\"ג כתב וז\"ל מעוכב ג\"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש\"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע\"ש נראה מדבריו דאע\"ג דמותר בשפחה אפ\"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע\"ז: ושוב ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז\"ל כמ\"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג\"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז\"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש\"י אלא לענין אי מעוכב ג\"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ\"ע מודו דמעוכב ג\"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל\"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג\"ש להתירו בב\"ח עכ\"ד יע\"ש מ\"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס\"ל להתוספו' דמעוכב ג\"ש כופין את רבו להתירו בב\"ח וכדעת הריטב\"א והר\"ן ז\"ל על אופן זה דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע\"כ לשחרור קאי וא\"א בלא\"ה שהרי אסור בשפחה ובב\"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ\"ש ז\"ל משא\"כ בשאר מעוכב ג\"ש אע\"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב\"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב\"א והר\"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב\"ח וא\"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש\"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ\"ל: ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח\"מ בפ\"ד מהלכות חובל ומזיק על מ\"ש הטור ז\"ל בח\"מ סי' תכ\"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג\"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה\"ה ז\"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה חבלי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואולם כפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע\"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ\"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ\"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב\"י בטור אה\"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ\"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ\"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג\"ש כו' וכיון דמעוכב ג\"ש איך מותר בבת ישראל וי\"ל דס\"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג\"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא\"ש גבי משיא עבדו כו' עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ\"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש\"י אפילו בשפחה וא\"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש\"י ז\"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב\"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג\"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ\"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא\"ש במשיא אשה נראה פשוט דע\"כ לא כתב הרא\"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ\"כ מוהרשד\"ם י\"ד סימן קצ\"ו משם הרא\"ה וז\"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע\"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע\"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ\"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג\"ש סוף דבר דבריו צל\"ע: וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז\"ל דהתם ה\"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע\"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ\"ל וק\"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ\"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג\"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א\"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ\"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג\"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ\"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ\"ל משם מוהר\"י הלוי ז\"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cb14e1b1b02a229927f99e0c6f1c192b20bc3e77
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתק </b>\n<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס\"ה ע\"ב וכתבו התוס' שם בד\"ה אמר לו וז\"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע\"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז\"ל ממ\"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ\"ח מה' אלו דין ג' כתב וז\"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס\"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא\"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ\"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א\"ו דאין לחלק בין חטאת לאש\"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז\"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ\"ח לאו דוקא יע\"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא\"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ\"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו\"ל כאומר איני יודע ומש\"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא\"כ לו יהי דמספ\"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו\"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה\"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם לחד תי' דאביי ס\"ל דהך מתני' ר\"מ היא הפך סוגיא דר\"פ האשה רבה יע\"ש דא\"כ הא שמעינן לר\"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו\"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול\"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה\"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו\"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש\"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג\"כ דברי רבינו ז\"ל כנ\"ל ובמ\"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והיא סיפא דהך דא\"ל עד א' כו' בר\"פ אמרו לו ואליבא דר\"מ קאמרי דב' נאמנים כמ\"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס\"ל דב' נמי אין נאמנים עכ\"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר\"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נראה שדבריהם ז\"ל אליבא דרבנן דר\"מ היא דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ\"ש התוס' בר\"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ\"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד\"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא\"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא\"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע\"ש ולפ\"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע\"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא\"כ הי\"ל להביא חטאת י\"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די\"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' קכ\"ו סק\"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ\"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ\"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה\"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו\"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש\"ך ז\"ל א\"ש ודוק ודע שהתוס' ז\"ל פרק מי שקינ' דל\"א ע\"ב ד\"ה הא הק' וז\"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר\"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו\"ל לאתויי בשלמא ר\"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר\"י דס\"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע\"ש ולא הבינותי קו' ז\"ל שהרי לפי שיטתם דס\"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו\"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ\"כ ז\"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א\"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ\"ש התוס' בקדושין ד\"ה אמר אביי וברפ\"ק דסוטה ד\"ה ת\"ל יע\"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א\"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו\"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי\"ל לומר דאינו חייב וכמ\"ש ואפי' נימא דהתוס' ז\"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס\"ל כדעת הרשב\"א והריטב\"א דס\"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ\"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס\"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר\"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"י ס\"ל כההיא דר\"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב\"י י\"ד סימן קכ\"ו וז\"ל מ\"כ מה שפי' ר\"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק\"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ\"ל יע\"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק\"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק\"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס\"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ט\"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ\"ע והנראה אצלי שכונתו ז\"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס\"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר\"ת דס\"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי\"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב\"א שתמה לדעת ר\"ת מההיא דמקוה יע\"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ\"ט ז\"ל שם אכן לפי שיטתו ז\"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב\"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב\"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב\"מ היכי דמי כו' ול\"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב\"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק\"ל לרבא אלא מחלוקת ב\"מ דפיסולו גבי דידיה כנ\"ל: כתבו התוס' שם בד\"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה\"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב\"מ דמצי א\"ל שלח אחוי כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי\"ל כותיה משמע ודאי דלא ס\"ל הך סברא מדקאמר האי ב\"מ ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק\"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס\"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב\"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב\"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב\"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ\"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אבל במ\"ש לקמן בד\"ה שלח אחוי וז\"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע\"א נאמן ואפי' ע\"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס\"ל דקי\"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז\"ל סימן פ\"ה שתמה על דברי רי\"ו ז\"ל נכ\"ב ח\"ב שכתב וז\"ל ע\"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע\"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו\"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי\"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע\"כ דנראה שכוון למ\"ש דס\"ל דהתוס' ג\"כ ס\"ל דקי\"ל בהא כאביי גם מדברי רי\"ו שכתב בנתיב כ\"ב ח\"ב וז\"ל א\"ל ע\"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט\"ו דקנ\"ז כתב שהעיקר כדברי ר\"ת דאין ע\"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא\"ל בפניך נטמאו כו' יע\"ש וא\"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע\"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי\"ו דאם א\"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע\"כ שדעתו ז\"ל לפסוק כאביי והרב כנה\"ג חא\"ה סימן קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז\"ל וא\"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי\"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע\"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי\"ו דע\"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז\"ל עכ\"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע\"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי\"ו כמ\"ש ע\"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה\"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז\"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס\"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ\"כ הש\"ך ז\"ל י\"ד סימן קכ\"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ\"ש ליישב דברי רי\"ו ז\"ל משם מהור\"ר יום טוב ן' יעיש ז\"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי\"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי\"ו ז\"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל\"ק דאפשר דרי\"ו ז\"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב\"א ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז\"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי\"ו ז\"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק\"ל דאמאי ל\"ק רבא דמיירי בע\"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א\"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס\"ל דאע\"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ\"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע\"א אלא עכ\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז\"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ\"ל עיקר שדעתו של רי\"ו ז\"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי\"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם ואפשר דה\"ט משום מ\"ש התוס' לקמן דרבא ס\"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס\"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו ומש\"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי\"ו ז\"ל שכתב בנכ\"ג ח\"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ\"ש וז\"ל ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא\"כ בשאר איסורין שאם א\"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע\"כ והשתא אי ס\"ל דבהא קי\"ל כאביי א\"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס\"ל דהלכתא כרבא אלא דס\"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא\"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא\"כ מ\"ש בנתיב כ\"ג דע\"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה\"ג וסמך אמ\"ש כאן כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי\"ש שהעלה דהתוספות ס\"ל דהלכה כאביי. עפ\"ז תמוה דהרי הש\"ך ביו\"ד סי' קכ\"ז סעיף ג' בהג\"ה שכתב שם די\"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש\"ך למה כתב בלשון י\"א שהרי הוא ש\"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש\"ס משני כן לאביי אבל רבא ס\"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א\"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י\"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י\"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס\"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס\"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש\"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ\"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר\"ע ור\"ט דר\"ט ס\"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג\"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור\"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי\"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר\"ע לר\"ט דבע\"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר\"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר\"ט ס\"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע\"ז הי' מביא ראי' מב\"ג ור\"ע ס\"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ\"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע\"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ\"כ שיחיד יכול לפסלו ה\"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה\"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע\"ז מביאים ראי' מב\"ג ובע\"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע\"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר\"ט דס\"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ\"כ טהור משום דס\"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה\"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת\"י הוא זה ד\"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי\"ש והיינו ממש כנ\"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב\"ג וב\"ח ור\"ע מחלק כך שבשלמא בב\"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב\"ג לא יהי' נאמן רק ע\"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח\"כ לפוסלו אבל בבע\"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע\"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע\"מ ג\"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא\"צ לחשוש שהוא בע\"מ מ\"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח\"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ\"ז כיון שכוונת הש\"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס\"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע\"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע\"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע\"מ ולכך אף דאיכא לברורי א\"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש\"ס בלשונו האי בע\"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה\"מ ולפי הנ\"ל א\"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע\"מ ס\"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א\"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע\"מ דבלא\"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס\"ל לרבא דבכה\"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס\"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ\"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע\"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי\"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע\"א בהכחשת בע\"ד אינו נאמן לכ\"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי\"ש בש\"ך סי' קכ\"ז לכך נראה דס\"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א\"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא\"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס\"ל כיון דהעדות שהוא בע\"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע\"ד עצמו וא\"צ לברורי ואביי ס\"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע\"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע\"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה\"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעלים לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ\"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ\"א ביו\"ד הך לישנא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא </b>\n<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ\"ש פי\"ז מה' איסורי ביאה הל' י\"א:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל מה שתמה בזה משם הר\"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב\"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א\"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר\"י קורקוס ז\"ל שלא היה גורס בגמ' א\"נ ב' תולדות כו' יע\"ש ולדעתי אכתי ק\"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ\"ב דכ\"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז ע\"א ד\"ה ושביעית יע\"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ\"ק ד\"ב ע\"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א\"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר\"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ\"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר\"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע\"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ\"כ רבי' פ\"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע\"ש וק\"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל דמש\"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ\"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס\"ל לרבה ור\"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז\"ל כמבואר פ\"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה\"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא\"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ\"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר\"א בנו מההיא דריש ב\"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א\"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי\"ל כרבה ור\"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז\"ל דסוגיא דמ\"ק לא פליגא אההוא דריש ב\"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ\"ע מדחזינן התם בב\"ק דקאמר בפשיטות א\"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה דאביי ס\"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה\"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור\"י ס\"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז\"ל בפ\"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה\"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור\"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ\"ל מיהו ק\"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד\"פ ר\"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב\"ח מ\"ט דר\"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא\"כ ק\"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה\"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ\"ל מקרא דמהנה מיהו לר\"ן דקי\"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה\"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש\"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מה' שחיטה הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9825c8bf487a1fda554dd1c9e22d8ce5480068c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתק </b>\n<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס\"ה ע\"ב וכתבו התוס' שם בד\"ה אמר לו וז\"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע\"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז\"ל ממ\"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ\"ח מה' אלו דין ג' כתב וז\"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס\"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא\"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ\"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א\"ו דאין לחלק בין חטאת לאש\"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז\"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ\"ח לאו דוקא יע\"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא\"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ\"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו\"ל כאומר איני יודע ומש\"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא\"כ לו יהי דמספ\"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו\"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה\"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם לחד תי' דאביי ס\"ל דהך מתני' ר\"מ היא הפך סוגיא דר\"פ האשה רבה יע\"ש דא\"כ הא שמעינן לר\"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו\"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול\"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה\"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו\"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש\"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג\"כ דברי רבינו ז\"ל כנ\"ל ובמ\"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והיא סיפא דהך דא\"ל עד א' כו' בר\"פ אמרו לו ואליבא דר\"מ קאמרי דב' נאמנים כמ\"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס\"ל דב' נמי אין נאמנים עכ\"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר\"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נראה שדבריהם ז\"ל אליבא דרבנן דר\"מ היא דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ\"ש התוס' בר\"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ\"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד\"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא\"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא\"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע\"ש ולפ\"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע\"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא\"כ הי\"ל להביא חטאת י\"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די\"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש\"ך ז\"ל י\"ד סי' קכ\"ו סק\"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ\"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ\"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה\"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו\"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש\"ך ז\"ל א\"ש ודוק ודע שהתוס' ז\"ל פרק מי שקינ' דל\"א ע\"ב ד\"ה הא הק' וז\"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר\"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו\"ל לאתויי בשלמא ר\"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר\"י דס\"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע\"ש ולא הבינותי קו' ז\"ל שהרי לפי שיטתם דס\"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו\"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ\"כ ז\"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א\"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ\"ש התוס' בקדושין ד\"ה אמר אביי וברפ\"ק דסוטה ד\"ה ת\"ל יע\"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א\"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו\"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי\"ל לומר דאינו חייב וכמ\"ש ואפי' נימא דהתוס' ז\"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס\"ל כדעת הרשב\"א והריטב\"א דס\"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ\"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס\"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר\"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"י ס\"ל כההיא דר\"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב\"י י\"ד סימן קכ\"ו וז\"ל מ\"כ מה שפי' ר\"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק\"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ\"ל יע\"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק\"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק\"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס\"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן ט\"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ\"ע והנראה אצלי שכונתו ז\"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס\"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר\"ת דס\"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי\"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב\"א שתמה לדעת ר\"ת מההיא דמקוה יע\"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ\"ט ז\"ל שם אכן לפי שיטתו ז\"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב\"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב\"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב\"מ היכי דמי כו' ול\"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב\"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק\"ל לרבא אלא מחלוקת ב\"מ דפיסולו גבי דידיה כנ\"ל: כתבו התוס' שם בד\"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה\"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב\"מ דמצי א\"ל שלח אחוי כו' יע\"ש ודבריהם ז\"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי\"ל כותיה משמע ודאי דלא ס\"ל הך סברא מדקאמר האי ב\"מ ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק\"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס\"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב\"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב\"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב\"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ\"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אבל במ\"ש לקמן בד\"ה שלח אחוי וז\"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע\"א נאמן ואפי' ע\"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס\"ל דקי\"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז\"ל סימן פ\"ה שתמה על דברי רי\"ו ז\"ל נכ\"ב ח\"ב שכתב וז\"ל ע\"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע\"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו\"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי\"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע\"כ דנראה שכוון למ\"ש דס\"ל דהתוס' ג\"כ ס\"ל דקי\"ל בהא כאביי גם מדברי רי\"ו שכתב בנתיב כ\"ב ח\"ב וז\"ל א\"ל ע\"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט\"ו דקנ\"ז כתב שהעיקר כדברי ר\"ת דאין ע\"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא\"ל בפניך נטמאו כו' יע\"ש וא\"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע\"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי\"ו דאם א\"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע\"כ שדעתו ז\"ל לפסוק כאביי והרב כנה\"ג חא\"ה סימן קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז\"ל וא\"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי\"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע\"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי\"ו דע\"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז\"ל עכ\"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע\"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי\"ו כמ\"ש ע\"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה\"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז\"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס\"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ\"כ הש\"ך ז\"ל י\"ד סימן קכ\"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ\"ש ליישב דברי רי\"ו ז\"ל משם מהור\"ר יום טוב ן' יעיש ז\"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי\"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי\"ו ז\"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל\"ק דאפשר דרי\"ו ז\"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב\"א ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז\"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי\"ו ז\"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק\"ל דאמאי ל\"ק רבא דמיירי בע\"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א\"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס\"ל דאע\"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ\"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע\"א אלא עכ\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז\"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ\"ל עיקר שדעתו של רי\"ו ז\"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי\"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע\"ל קג\"ם ואפשר דה\"ט משום מ\"ש התוס' לקמן דרבא ס\"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס\"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו ומש\"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי\"ו ז\"ל שכתב בנכ\"ג ח\"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ\"ש וז\"ל ונראה שאם א\"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא\"כ בשאר איסורין שאם א\"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע\"כ והשתא אי ס\"ל דבהא קי\"ל כאביי א\"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס\"ל דהלכתא כרבא אלא דס\"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא\"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא\"כ מ\"ש בנתיב כ\"ג דע\"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה\"ג וסמך אמ\"ש כאן כנ\"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי\"ש שהעלה דהתוספות ס\"ל דהלכה כאביי. עפ\"ז תמוה דהרי הש\"ך ביו\"ד סי' קכ\"ז סעיף ג' בהג\"ה שכתב שם די\"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש\"ך למה כתב בלשון י\"א שהרי הוא ש\"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש\"ס משני כן לאביי אבל רבא ס\"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א\"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י\"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י\"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס\"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס\"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש\"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ\"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר\"ע ור\"ט דר\"ט ס\"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג\"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור\"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי\"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר\"ע לר\"ט דבע\"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר\"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר\"ט ס\"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע\"ז הי' מביא ראי' מב\"ג ור\"ע ס\"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ\"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע\"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ\"כ שיחיד יכול לפסלו ה\"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה\"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע\"ז מביאים ראי' מב\"ג ובע\"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע\"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר\"ט דס\"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ\"כ טהור משום דס\"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה\"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת\"י הוא זה ד\"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי\"ש והיינו ממש כנ\"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב\"ג וב\"ח ור\"ע מחלק כך שבשלמא בב\"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב\"ג לא יהי' נאמן רק ע\"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח\"כ לפוסלו אבל בבע\"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע\"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע\"מ ג\"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא\"צ לחשוש שהוא בע\"מ מ\"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח\"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ\"ז כיון שכוונת הש\"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס\"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע\"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע\"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע\"מ ולכך אף דאיכא לברורי א\"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש\"ס בלשונו האי בע\"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה\"מ ולפי הנ\"ל א\"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע\"מ ס\"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א\"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע\"מ דבלא\"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס\"ל לרבא דבכה\"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס\"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ\"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע\"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי\"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע\"א בהכחשת בע\"ד אינו נאמן לכ\"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי\"ש בש\"ך סי' קכ\"ז לכך נראה דס\"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א\"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא\"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס\"ל כיון דהעדות שהוא בע\"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע\"ד עצמו וא\"צ לברורי ואביי ס\"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע\"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע\"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה\"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעלים לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ\"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ\"א ביו\"ד הך לישנא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא </b>\n<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ\"ש פי\"ז מה' איסורי ביאה הל' י\"א:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל מה שתמה בזה משם הר\"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב\"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א\"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר\"י קורקוס ז\"ל שלא היה גורס בגמ' א\"נ ב' תולדות כו' יע\"ש ולדעתי אכתי ק\"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ\"ב דכ\"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי\"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי\"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ\"ש רש\"י פ' אלו עוברין דמ\"ז ע\"א ד\"ה ושביעית יע\"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ\"ק ד\"ב ע\"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א\"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר\"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ\"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר\"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע\"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ\"כ רבי' פ\"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע\"ש וק\"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל דמש\"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ\"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס\"ל לרבה ור\"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז\"ל כמבואר פ\"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה\"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא\"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ\"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר\"א בנו מההיא דריש ב\"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א\"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי\"ל כרבה ור\"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז\"ל דסוגיא דמ\"ק לא פליגא אההוא דריש ב\"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ\"ע מדחזינן התם בב\"ק דקאמר בפשיטות א\"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה דאביי ס\"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה\"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור\"י ס\"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז\"ל בפ\"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה\"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור\"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ\"ל מיהו ק\"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד\"פ ר\"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב\"ח מ\"ט דר\"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא\"כ ק\"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר\"י דנפ\"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה\"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ\"ל מקרא דמהנה מיהו לר\"ן דקי\"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה\"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש\"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מה' שחיטה הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4df39423964fc178f0fa4719f86dca9b3db621d0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,118 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את הפסח כו'.</b> הנה הרב מש\"ל ז\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא כו' ובס\"ד כתב שלא מצא הדבר מבואר אלא שבירושלמי מוכח בהדיא דבקרבן פסול ליכא אזהרה דאמרינן התם אמר רב שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר כו' תני חזקיה דם זבחי הכתוב קראו זבח א\"ר מנא אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה אית תנויי תנוי פטור ואית תנויי תנוי דחייב מ\"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה ומ\"ד פטור כשנפסלה מחמת ד\"א כונת הירושלמי דרב מנא בא לחלוק על רב שמואל שאמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה דהפסח כשר דס\"ל דאם היה נפסל איך יתחייב על הזריקה בקרבן פסול והוא קאמר דאין זה ראיה שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה כו' ואמר ר\"מ דלא פליגי דמ\"ד חייב הוא שנפסלה מחמת חימוצו רצ\"ל המחמיץ אחר מחמיץ חייב כדאיתא במנחות דף נ\"ו, ומ\"ד פטור הוא כשנפסלה מחמת ד\"א דהיינו יוצא ודכוותיה. וא\"כ ה\"נ גבי שוחט על החמץ אף שנפסל הקרבן אפ\"ה חייב על הזריקה כיון שפיסולו מחמת אותו דבר זהו כונת הירושלמי. וא\"כ מדברי כולם נלמוד דלאו דלא תשחט אינו אלא בזבח כשר את\"ד ז\"ל. והקשה אלי החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר\"י אלבעלי ה\"י שדבר זה מבואר ובא בפ' תמיד נשחט דתמן תנינן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת רש\"א הפסח בי\"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ופרש\"י שלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה ל\"ש שחיטה ור\"ש לטעמיה כו'. הרי מבואר שדין זה במחלוקת בין ת\"ק ור\"ש ואין הלכה כר\"ש כמ\"ש הרמב\"ם שם בפיה\"מ ואפילו ר\"ש לא פטר אלא בשחיטה מטעמא דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה אבל בזריקה או בהקטר שלא לשמו משמע דאפי' ר\"ש מודה אע\"ג דהזבח נפסל ומינה ק' להירושלמי. ולע\"ד נראה דרב המרחק ביניהם דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוקא בזורק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן ומטעמא דכיון דכבר נפסל הקרבן נמצא דזריקה זו כמאן דליתא ונזרק לשם פצים בעלמא ולא אהנו מעשיו כלל אבל במתניתין שאני דבשעה ששוחט את הפסח הקרבן הי' כשר להקרבה ובידו לשוחטו לשמו והילכך כיון שבידו להקריבה כדינו מש\"ה עובר עליו וזה פשוט ובמ\"ש בירושלמי אמר ר' מנא מצינו דבר פסול וחייבין עליו קשה ממ\"ש בירושלמי פ' כ\"כ א\"ר יוסי כיון שהוציאו פסלו אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא ע\"כ וכן פסק רבינו בפ\"ט דין א' וז\"ל ואין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון נפסל יע\"ש. והשתא קשה כמ\"ש מהא דנזרק על החמץ דאי לאו קרא דזבחי הו\"א דאע\"ג שכבר נפסל אפ\"ה חייב על הזריקה וכן י\"ל מההיא דהמחמץ אחר מחמץ דקי\"ל דחייב כמ\"ש רבינו בהל' מעשה הקרבנות אע\"ג דקי\"ל דמנחה שנתחמצה פסולה וה\"ט דכיון דפיסולו מחמת אותו דבר עצמו חייב וא\"כ דכוותי' נמי במוציא אחר מוציא כיון שנפסל מחמת אותו דבר ויש לחלק דזורק על החמץ שאני דהו\"א דאע\"ג דנפסל הזבח בשחיטה אפ\"ה חייב על הזריקה מפני שהם פעולות חלוקות וכן נמי המחמיץ אחר מחמיץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות כמ\"ש רש\"י בפ' כל המנחות דנ\"ו ד\"ה מחמיץ אחר מחמיץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך יע\"ש משא\"כ בההיא דאין מוציא אחר מוציא דהוא פעולה אחת דהיינו הוצאה כנ\"ל ודוק. ועוד כתב הרב הנז' בס\"ד וז\"ל ודע שמש\"ק אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דכבר עבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח ובריש פ\"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל ותי' מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאיצטרך קרא להכשיר וצ\"ע ע\"כ. ולדעתי אין כאן מקום קו' דהתם כיון דקי\"ל בעלמא דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב מש\"ה פריך שפיר ואימא לא תאפה כו' ואע\"ג דהתם נמי תרי לאוי כתיבי לא תעשה חמץ ולא תאפה הא מצרכינן להו התם לקמן לעבור עליו על כל עשיה משא\"כ הכא גבי ק\"פ דתרי לאוי כתיבי לא תשחט על חמץ ולא תזבח א\"כ אי לאו דגלי קרא דהפסח כשר הו\"א דקרבן פסול כיון דשינה עליו הכתוב לעכב שינה והשתא דגלי קרא דקרבן כשר ע\"כ לומר דלעבור עליו בב' לאוין הוא דשנאן וכבר ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה אדברי התוס' דפרק תמיד נשחט ד\"ה השוחט שכתבו וז\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב שהרי בפי' שנה הכתוב לא תשחט ולא תזבח ותי' דבכה\"ג ליכא למימר דשינה הכתוב לעכב אלא דשינה לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרינן דשנה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת נפשות וכן בכל הני דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאו עכ\"ד. ואני תמה עליו שהרי בפרק כ\"ש דכ\"ו פרכינן ואימא לעבור עליו בב' לאוין ומשנינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הרי דהתם מוקמינן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באם א\"ע לשאר איסורין ובא\"ע לאכילה תנהו להנאה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואם כן מכ\"ש הכא דכיון דאיכא למדרש דשנה הכתוב לעכב מהיכא תיתי לאוקומי בלאו יתירי ודברי התוספות ז\"ל צ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל בס' מים חיים שכתב אדברי התוספות הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא הי\"נ משום דקראו זבח יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה וזה נראה מוכרח מההיא דאמרינן במנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו ואפסולי לא מיפסל ומאי קו' כיון דקי\"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולומר דרבינו אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה פריך זה ודאי דוחק דכל כי האי היה לו לפרש הניחא לרבא אלא לאביי כו' ותו דהתם אמרינן אלא מנא לן דהתניא מצת יכול מצוה ת\"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס\"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני תיקשי ליה הברייתא הלזו דלמה לי קרא דתהיה אלא ודאי כדכתיבנא כנ\"ל ועיין בספר בתי כהונה ח\"א בח' בית ועד בלשונות הרמב\"ם דף ע\"ו ודוק ועיין בחידושי הריטב\"א יומא דנ\"ג ע\"א ד\"ה חד למצוה לעכב שכתב וז\"ל והא דפרכינן לעיל ות\"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכולי עלמא פריך דכ\"ע איכא בקטורת חד עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת והכי פריך דמסתייה דליכתוב רחמנא וכסה לעיכובא ולא היה צריך ליכתוב בה מיתה דכיון דליכא עכובא הו\"ל ביאה ריקנית לרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפריך שפיר דאפי' לא כתיב וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן ממילא משמע שהוא עכובא כו' יע\"ש הנה מתבאר מדבריו דס\"ל דע\"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב והוא הפך דעת ריב\"א שכתבנו ובר מן דין יש לתמוה מההיא דמנחות דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליה בלאו ואפסולי לא מיפסלי הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא וי\"ל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ק\"ל טובא מהא דפ\"ב דמנחות די\"ט ע\"ב דפרכינן התם לרב דאמר כל מקום שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה רב הונא הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכב' דתניא ברית מלח כו' והשתא מאי קו' התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לדברי הפר\"ח ז\"ל שכתב דלרבא דקי\"ל כוותיה דכ\"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פסח ששחטו על החמץ פסול אע\"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל דלרבא כיון דס\"ל דכי בענן הוי אזהרה ממילא משמע עיכובא אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמיה דאמר כ\"מ כו' אבל לאביי דס\"ל דאי עביד מהני ה\"נ דאפי' באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור\"ה דפריך התם במנחות והרי מלח כו' ס\"ל כאביי אך אכתי קשה דמתניתין קתני לא מלח כשר ופליג אברייתא דר\"י ור\"ש כדאיתא התם והשתא קשה דלרבא דס\"ל כ\"מ כו' אי עביד לא מהני היכי קתני מתניתין לא מלח כשר הא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ושמא נאמר דס\"ל לריטב\"א דלאבע\"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין ודאי לא פליגא אהא אלא דלהך תי' מתניתין הכי מיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפי' הרע\"ב שם ורבא ס\"ל כהאי ואבע\"א אלא שדברי הרע\"ב תמוהים בעיני דאי בכל המנחה מיירי מתניתין מאי לא מלח דקאמר הא אפי' לכתחילה נמי לא בעי מליחה כדאיתא התם ובת\"כ וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקש' בשם ח\"א למה מסתפק בירושלמי אם חייב על זבח פסול בלאו דחמץ הרי זה פלוגתא דר\"ש ורבנן וכו' מכאן יש להביא ראי' למה שנסתפקתי כמה ישחוט ויהי' חייב על החמץ אם בעינן כל שחיטת רוב שנים או ברוב סימן אחד או במשהו ובפרט למה דקיי\"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובזה הי' אפשר ליישב דברי הריב\"א שכתב דהפסח כשר דלא שינה עליו הכתוב לעכב והקשה המרש\"א הרי יש ב' לאוין עיי\"ש ומה שתי' המרש\"א תמה עליו השעה\"מ והק\"ע תמה עוד למה לא תנא במשנה דעובר בב' לאוין וזה תמי' קיימת גם לולי דברי המרש\"א ולפמ\"ש בחי' דגלי קרא השני דעובר אף בכ\"ש א\"ש דליכא תרי לאוין אך לפמ\"ש כאן י\"ל ג\"כ דאי מחד קרא הו\"א דוקא כשיעור שחיטה ולא במשהו לכך גלי קרא השני דאפילו מקצת השחיטה נמי עובר ולהביא עוד ראי' לזה מקו' החכם בשעה\"מ הנה שעה\"מ תי' דדוקא אם כבר נפסל מקודם אז י\"ל דפטור אבל אם במעשה זו דשוחט על החמץ נפסל מכח ד\"א חייב מכח דבידו לשחטו לשמו עיי\"ש והוא נכון ואם כן מוכח דבשוחט על החמץ עובר אף אכ\"ש דאי בעינן כל השחיטה הרי בשביל שלא לשמו נפסל מיד דבזה במשהו נפסל וכדמוכח בדף ס' גבי בעיא דעבודה אחת תנן דקאמר שם אי בשלא לשמו ולשמו לתרווייהו אפסיל לי' מקמייתא וכו' ועיין בתוס' שם ד\"ה דאי ר\"מ מוכח שם דאם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נפסל תיכף בשלא לשמו וא\"כ אי ס\"ד דבשוחט על החמץ אינו עובר רק אכל השחיטה אם כן קשה כיון דשחט בה פורתא שלא לשמו כבר נפסל ושוב למה יתחייב אח\"כ על השחיטה משום חמץ וכיוצא בזה פריך בב\"ק מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח וכן בפ\"ב דחולין וא\"כ אכתי לפשוט הירושלמי מזה בע\"כ מוכח דגם על חמץ עובר בכ\"ש אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מיהו יש לדחות ראי' זו די\"ל דמיירי דבמשהו האחרון כיון שלא לשמו ואתאן ב' יחדיו. והנה לכאורה יש לדחות תי' השעה\"מ די\"ל אכתי מוכח דחייבין על זבח פסול מכח קו' הנ\"ל ואין לומר כתירוץ השעה\"מ מכח דהוי ביחד הרי קיי\"ל כל שאינו בזאח\"ז אף בב\"א אינו ואם כן לפי הך סברא של הירושלמי דס\"ל דהזבח פסול מכח חמץ א\"כ בזאח\"ז דאם נשחוט תחלה בפסול מחמת חמץ שוב לא שייך בי' אח\"כ מחשבת שלא לשמו כיון דכבר נפסל לא שייך בי' שלא לשמו ולהיפוך אם נפסל מכח שלא לשמו שוב לא שייך בי' חיוב חמץ ובע\"כ מוכח דשייך חיוב חמץ על זבח פסול ונשאר קושייתנו במקומה מיהו זה יש לדחות די\"ל דהירושלמי ס\"ל כמ\"ד כל שאינו בזאח\"ז ישנו בב\"א ודוק וכעת דין הנ\"ל צ\"ע:<br><b> וליישב </b> קושית השעה\"מ וכן קו' הק\"ע על המרש\"א שהבאתי לעיל נ\"ל דכוונתו כך דנהי דקיי\"ל דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק באם אינו עובר רק לאו אחד דאז לולי האי לאו הי' כשר ומותר לכתחלה רק בשביל האי לאו הוא עשה איסור לכתחלה מ\"מ י\"ל דבדעבד כשר אבל אם יש כאן ב' לאוין אם כן בכל לאו לולי זה נמי הי' בו איסור לאו השני רק דבשבילו הי' כשר בדעבד בזה כיון דבאמת יש עוד לאו לכך מפסיל הזבח ובשני לאוין אף בקדשים לא בעינן שינה עליו לעכב ויש להסביר עוד הדבר יותר בסברא דהרי קשה על כלל הדבר למה בקדשים בעינן שינה עליו לעכב הרי קיי\"ל דקדשים חמירי מחולין ולמה בחולין לא בעינן שינה עליו לעכב ובקדשים בעינן שינה עליו לעכב ובע\"כ הטעם דחומרן הוא קולתן דבחולין דלא חמירי בע\"כ מה שהקפידה עליו התורה הוי ענין גדול דבלא\"ה לא הי' מקפיד עליו התורה וכיון דהוי ענין גדול לכך כדי להיות אוסר אף בדעבד אבל בקדשים י\"ל כיון דחמירי י\"ל דכל אזהרה אינו רק לכתחלה מכח חומרן ומ\"מ אין בו כדי להיות אוסר בדעבד ולכך תינח היכי דהוי רק לאו אחד אבל היכי דהוי ב' לאוין אם כן מוכח דהוי איסור חמור מדהוי בו ב' לאוין ולכך ממילא הזבח פסול וזה הוי כוונת המרש\"א דאם הוי כוונת הב' לאוין שלא לעבור בב' לאוין רק להיות שינה עליו לעכב אז הוי פסול בכל ענין הפסח אבל באמת הריב\"א ס\"ל דעיקר הכתוב הוי לעבור בב' לאוין והיינו דאינו דומה למ\"ש בעלמא דהיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא זה הוי רק אם אין נ\"מ בלאוי יתירא רק למלקות בזה אמרינן כל היכא דאיכא למדרש לדינא לא מוקמינן לי' למלקות אבל כאן נ\"מ מהני לאוי יתירא לדינא דבזה הפסח פסול ובלאו אחד הפסח כשר ולכך כמו דהכונה לפי פשוטו מ\"ש המרש\"א דהוי לעבור בב' לאוין דהיינו אם התרו בו משום ב' לאוין אבל בלא התראה בשניהם ודאי אינו עובר רק בלאו אחד יהי' נמי הכונה לדרכנו דודאי אם התרו בו בשניהם הפסח פסול אבל אם התרו בו רק משום אחד הפסח כשר וזה הוי כוונת הריב\"א דאם התרו בו רק משום לאו אחד אז הפסח כשר ואם התרו בו בשניהם הפסח פסול ומיושב נמי קו' הק\"ע דלמה לא תנא בשני לאוין די\"ל כדעת הירושלמי היכי דהפסח פסול אין עוברין בו משום לא תשחט ואם כן א\"ש דהיכי דהתרו בו משום שניהם אינו לוקה כלל כיון דאז נפסל הזבח לגמרי לכך אינו לוקה כלל רק היכי דהתרו בו רק משום אחד אז כשר הזבח ולכך תנא במשנה דאינו עובר רק בל\"ת אחד ואין נ\"מ בהני ב' לאוין רק דעי\"כ נפסל הזבח אבל כיון דנפסל שוב אינו עובר על השני ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה\"י בכוונת המרש\"א. אך מה שעומד לנגדנו הוא קו' השעה\"מ בשם החכם על הירושלמי ומה שתי' השעה\"מ דהמשנה מיירי בב' לאוין ביחד לדרכנו תקשה דהרי כאן הוי ב' לאוין ביחד וכתבנו דבפסח פסול אינו עובר אך באמת א\"ש די\"ל קושית השעה\"מ בע\"א והוא די\"ל דודאי באיסורין שונים חייב אף על קרבן פסול אבל בחד איסור כיון דכבר נפסל מחמתו שוב אינו חייב עליו ואף דבירושלמי קאמר ר\"ח להיפוך הסברא מ\"מ אינו מוכרח וי\"ל דמאן דמבעיא שם בירושלמי אם בזבח פסול שייך לאו זה ס\"ל הסברא להיפוך דמחמת אותו הדבר עצמו גרע ואינו עובר ותדע דלמה לא פשיט לי' מהני ברייתות שמביא שם אח\"כ שאית תנא תני חייב במחמץ את הפסולה ואית תנא תני פטור ובע\"כ כדמחלק ר\"ח ואם כן מוכח דבנפסל מחמת אותו דבר חייב ואם כן ה\"ה בשוחט על החמץ וזורק ומה מספקא לי' ובע\"כ דספקא שלו הוי דלמא כוונת הברייתא להיפוך דבנפסלה מחמת ד\"א חייב ומחמת אותו דבר פטור ולכך כן יהי' שיטת הריב\"א עפ\"ד המרש\"א דמחמת אותו דבר אין חייבין על פסול ומחמת ד\"א חייבין עליו ולכך נקטה המשנה רק חד ל\"ת ודוק. ונראה לבאר יותר דלא מבעיא די\"ל בפשיטות דדוקא באם התרו בו משום לאו אחד דאז הפסח כשר דאז לוקה אבל אם התרו בו משום ב' לאוין דאז הפסח פסול אז אינו לוקה כלל דלכך לא מצי המשנה לומר דעובר בב' לאוין דאדרבא אם התרו בו משום ב' אינו לוקה כלל דבזה ודאי א\"ש בפשיטות המשנה רק גם אם לא נאמר כן י\"ל עוד דהנה כבר הבאתי קושית השעה\"מ בשם החכם על הירושלמי ולדעתי נראה ליישב בע\"א דודאי היכא דנפסל מחמת ד\"א ודאי חייבין עליו משום חמץ דאנן חשבינן הפסול מחמת ד\"א דהוי כמאן דליתא וכאלו לא הי' בו פסול זה והי' כשר דחייבין בו משום חמץ רק הירושלמי מבעיא בנפסל מחמת לאו זה עצמו בזה שפיר מבעיא לי' דהוי ממ\"נ איך ילקה על לאו זה הרי הוי ממ\"נ אם לא שחטו על החמץ למה ילקה ואם שחטו על החמץ דלוקה הרי נפסל מחמתו ושוב אין ראוי שילקה לכך בזה י\"ל דאינו לוקה על זבח פסול וא\"ש ואם כן תינח בלאו אחד אבל אם התרו בו משום ב' לאוין אז בשלמא על לאו אחד לוקה אף דנפסל כיון דהתרו בו משום ב' לאוין מכל מקום חשבינן הלאו השני כמאן דליתא וכאלו לא נפסל כלל אבל ללקות על ב' לאוין א\"א דאם ילקה ב' הרי הוי ממ\"נ אם לוקה ב' אם כן חזינן דעבר על ב' לאוין והרי הוא פסול ושוב על פסול אינו לוקה לכך תמיד אינו לוקה רק אחד רק דנ\"מ אם התרו בו משום ב' אז הפסח פסול ואם התרו בו משום אחד הפסח נמי כשר כן הי' נ\"ל מיהו תי' זה טעות דהרי הירושלמי פריך למה יתחייב על הזריקה כיון דכבר נפסל מכח השחיטה אם כן מוכח דאף דכבר נפסל בעבודה אחרת ס\"ל דאינו לוקה אחר כך ונסתר תירוץ זה על קושית השעה\"מ גם מוכח מהירושלמי דלמה לא פריך מכח השחיטה עצמה איך חייב עליו הרי נפסל הפסח מוכח דעל מה דעתה נפסל מחמתו ודאי שייך מלקות אף דנפסל רק להיות חייב אחר כך עליו אם כבר נפסל זה קשה להירושלמי ואם כן אם עובר בב' לאוין דנפסל במעשה זו ודאי ראוי להיות חייב עליו ונסתר תירוצנו על המרש\"א מקו' הק\"ע מיהו קושית השעה\"מ מכח היכי דאיכא למדרש זה י\"ל שפיר כמ\"ש דבב' לאוין ודאי נפסל ולא בעינן בזה שינה עליו הכתוב:<br><b> שם</b><br><b> במה </b> שהקשה מלא תאפה חמץ וכן מלא תשחט וכו' ולמה לא הקשה מכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן דכשרים ולמה לא נימא אי עביד לא מהני אך לק\"מ לא מבעיא לפמ\"ש בחי' ביצה דף י\"ב דבעשה לא אמרינן אעל\"מ וביארנו שם הסוגיא דתמורה פשיטא דא\"ש דלשמו הוי רק מ\"ע אף גם אי נימא דפשוט דאף בעשה אעל\"מ היינו רק אי אמרה התורה דוקא בלשון שלא לעשות דבר זה או לעשות דבר זה אז אם המצוה על גוף המעשה שיעשה באופן זה בזה אמרה התורה שלא לעשות באופן אחר והוי בכלל לא תעביד אעל\"מ אבל בלשמו אטו אמרה התורה שהשוחט את הקרבן ישחטו לשמו התורה לא אמרה רק בהכשר הקרבן לשמו כשר ושלא לשמו אינו כשר לעלות לשם חובה אבל גוף המעשה הברירה בידו לשחוט או לשמו או שלא לשמו לכן אינו בכלל אעל\"מ ולכן הקשה רק מלא תאפה חמץ דהוא משמע בלאו ממש ושלא יעשה כן וכן בלאו דלא תשחט על חמץ דהוי לאו ממש שלא יעשה כן בהא הקשו שפיר דנימא אעל\"מ:<br><b> והנה </b> מה שהביא התוספות ראיה דשוחט על החמץ מן התוספת' הי' אפשר לדחות דאין מכאן ראי' לפמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך דמקח הנעשה בשבת ויו\"ט קיים משום דהוי היתר בזמן איסור ואם כן י\"ל דהתוספת' אתיא כר\"ש דמחייב בפסח אף על שאר זבחים א\"כ לאו דלא תשחט על החמץ קאי על כל ימי הפסח על כל הקרבנות ולפ\"ז הוי לאו זה היתר בזמן איסור דמשכחת לה שחיטת קדשים על החמץ בכל השנה דהוא מותר רק בפסח אסור כל ימי המועד לכן הוי המעשה זה היתר רק דהוי בזמן איסור לכך אי עביד מהני אבל לרבנן והכי קיי\"ל דאין חייב על שאר זבחים בלאו זה רק על הפסח לבדו ופסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אם כן לא משכחת מעשה זו לשחוט את הפסח על החמץ בשאר ימות השנה ולכן לא משכחת לה מעשה זו דרך היתר כלל לכך י\"ל שפיר אעל\"מ ואין ראי' מהתוספתא מיהו י\"ל דעיקר הראי' ממה דיליף מקרא דקראו זבח אם כן זה הוי לכ\"ע ועוד י\"ל דאף לר\"ש כיון דעכ\"פ בערב פסח אינו חייב על שאר זבחים רק על הפסח אם כן הוי הקפידא רק על מעשה הפסח וזה לא משכחת דרך היתר ולכן לא הוי היתר בזמן איסור אך אפשר לומר דאתיא כר\"י דס\"ל דחייב אף על התמיד ואבאר הדבר יותר דבשלמא לת\"ק דמחייב רק על הפסח אם כן חזינן דאין האיסור הוא מכח הזמן שהרי על הזבחים הוא פטור והוי האיסור רק על הפסח וזה לא משכחת דרך היתר אבל אם מחייב אף על התמיד אף דשאר ימים מותר לשחוט על החמץ ובע\"כ דעיקר הקפידא הוא מכח הזמן דבזה\"ז בשעה זו לא רצתה התורה שיהי' נשחט קרבן צבור הן הפסח הן התמיד על החמץ והוי עיקר האיסור מכח הזמן וזה משכחת לה דרך היתר והוי היתר בזמן איסור ולכן אע\"מ ובפרט די\"ל בין לר\"י בין לר\"ש י\"ל כיון דאף שאר זבחים נכללו בהך קרא ובשאר זבחים ודאי אע\"מ דהוי היתר בזמן איסור וא\"כ כיון דהוקשו בקרא אחד פסח עם שאר זבחים הוקשו זה לזה וכמו דבשאר זבחים אף דיש בהם לאו זה כשרים אף הפסח כשר דא\"א לחלק לאו אחד לצדדים לומר דבזה פוסל הקרבן ובזה אינו פוסל לכך אף הפסח כשר אבל לרבנן דאין שאר זבחים בכלל רק פסח שפיר י\"ל דפסול משום אעל\"מ והתוספתא עצמה א\"ש בלא\"ה דלמדו מקרא דזבח אך התוס' דהביאו הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב קשה מה ראי' מתוספתא דלמא אתיא כר\"י ור\"ש וכו' וצ\"ל כמ\"ש השעה\"מ דבקדשים לא שייך אעל\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולין </b>\n<b> ומפשיטין את כולו כו'.</b> מ\"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי\"ז ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע\"ש ועיין בהרב לח\"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ\"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות ר\"פ אלו דברים וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס\"ל דההיא דפ' כ\"כ רבנן לדברי ריב\"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע\"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז\"ל סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן פ' ר\"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ\"כ אכן לדבריהם דפרק א\"ד ק\"ט ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב ודע שהתוספות פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק\"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה\"ט כדי שלא יסריח וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והרע\"ב שם ומשמע דלריב\"ב דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו קאמר ר\"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא\"כ דכוותא נמי לר\"י דס\"ל דחיישינן ש\"י בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דחי שבת כנ\"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א\"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס\"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו\"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס\"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי\"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב\"ח אמר ר\"י ריב\"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפילו פירש חוזר ואע\"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב\"ח היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ\"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ ל\"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב\"ח מאן תנא פירש ריב\"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד ולו' וא\"נ ע\"כ ל\"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה\"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע\"ש ומ\"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ\"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס\"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ\"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כ\"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ ל\"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם בהדיא ד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו\"ל פי' מן ההפשט כו' ע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיטת ב\"י וז\"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ\"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז\"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח\"כ מוציא האמורין והו\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח\"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע\"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת כו' ע\"ש כי על כן ס\"ל ז\"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח\"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו\"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס\"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס\"ל כריב\"ב הי\"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ\"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס\"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ\"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס\"ל כמתני' דהתם דא\"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ\"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה\"ד אליבא דריב\"ב דס\"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו\"ל פירש אבל למאי דקי\"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז\"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא\"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס\"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ\"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו\"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי\"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא\"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב\"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס\"ל כסתם מתני' דר\"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש\"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל\"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי\"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב\"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס\"ל דא\"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב\"ב דס\"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי\"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ\"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד </b>\n<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ\"ש מרן ופסק כת\"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע\"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא\"מ דמ\"ב ע\"א וראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ\"ל כו' ונראה שכונתם ז\"ל לאפוקי מפי' הרשב\"א ז\"ל בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ\"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב\"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב\"ב קיימינן לומר דהניחא לריב\"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ\"ל עכ\"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק\"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר\"נ הוא דמנ\"ל למעוטי שלוחכם ב\"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א\"כ תיקשי לן עוד היום לר\"ש דס\"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב\"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א\"כ מנ\"ל הא דקי\"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ\"ב דגיטין דכ\"ב ד\"ה מה אתם ב\"ב אלא ע\"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ\"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע\"ש וא\"כ ה\"נ איכא למימר לר\"נ דס\"ל כר\"ש והא ודאי צ\"ע לפי' הרשב\"א מיהא במ\"ש ואין לומר דאה\"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ\"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע\"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ\"ב דגיטין דהוה ס\"ל לר\"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא\"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע\"כ דס\"ל לר\"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס\"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא\"ה ז\"ל דא\"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ\"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב\"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב\"ק ודאי דלא ק\"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר\"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ\"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא\"כ ע\"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר\"י דס\"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר\"י ואע\"ג דממילא משתמע דין שליחות מ\"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש\"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא\"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר\"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר\"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ\"נ דעת רש\"י ז\"ל שכתב בפ\"ג דגיטין דכ\"ג ע\"א ד\"ה והא לאו בני דעת וז\"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ\"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע\"ש וק\"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס\"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ\"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב\"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז\"ל שליחות נפ\"ל מקרא דושחטו גם הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו דרשת ריב\"ק משמע דהלכתא כותיה ורש\"י ז\"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב\"ק וא\"כ איך פי' דשליחות נפ\"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש\"י ז\"ל ס\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ\"ש וע\"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא\"ם ז\"ל שכתב על דברי רש\"י ז\"ל שהביא דרשת ריב\"ק וז\"ל וא\"ת אמאי לא יליף כו' וי\"ל דנפ\"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא\"מ ע\"ש ותמה עליו הרב חד\"ה ז\"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז\"ל שכתבו דלריב\"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב\"ק אלא הכא לר\"י ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהרב ז\"ל בשיטתיה דרש\"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש\"י ז\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ\"ש בגיטין וקו' התוס' ל\"ק ליה וכמ\"ש כנ\"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס\"ל ז\"ל בשמעתין כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר ד\"ת ומש\"ה ק\"ל ז\"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב\"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ\"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד </b>\n<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ\"ש מרן ופסק כת\"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע\"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא\"מ דמ\"ב ע\"א וראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ\"ל כו' ונראה שכונתם ז\"ל לאפוקי מפי' הרשב\"א ז\"ל בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ\"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב\"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב\"ב קיימינן לומר דהניחא לריב\"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ\"ל עכ\"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק\"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר\"נ הוא דמנ\"ל למעוטי שלוחכם ב\"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א\"כ תיקשי לן עוד היום לר\"ש דס\"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב\"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א\"כ מנ\"ל הא דקי\"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ\"ב דגיטין דכ\"ב ד\"ה מה אתם ב\"ב אלא ע\"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ\"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע\"ש וא\"כ ה\"נ איכא למימר לר\"נ דס\"ל כר\"ש והא ודאי צ\"ע לפי' הרשב\"א מיהא במ\"ש ואין לומר דאה\"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ\"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע\"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ\"ב דגיטין דהוה ס\"ל לר\"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא\"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע\"כ דס\"ל לר\"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס\"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא\"ה ז\"ל דא\"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ\"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב\"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב\"ק ודאי דלא ק\"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר\"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ\"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא\"כ ע\"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר\"י דס\"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר\"י ואע\"ג דממילא משתמע דין שליחות מ\"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש\"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא\"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר\"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר\"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ\"נ דעת רש\"י ז\"ל שכתב בפ\"ג דגיטין דכ\"ג ע\"א ד\"ה והא לאו בני דעת וז\"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ\"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע\"ש וק\"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס\"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ\"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב\"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז\"ל שליחות נפ\"ל מקרא דושחטו גם הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו דרשת ריב\"ק משמע דהלכתא כותיה ורש\"י ז\"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב\"ק וא\"כ איך פי' דשליחות נפ\"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש\"י ז\"ל ס\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ\"ש וע\"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא\"ם ז\"ל שכתב על דברי רש\"י ז\"ל שהביא דרשת ריב\"ק וז\"ל וא\"ת אמאי לא יליף כו' וי\"ל דנפ\"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא\"מ ע\"ש ותמה עליו הרב חד\"ה ז\"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז\"ל שכתבו דלריב\"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב\"ק אלא הכא לר\"י ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהרב ז\"ל בשיטתיה דרש\"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש\"י ז\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ\"ש בגיטין וקו' התוס' ל\"ק ליה וכמ\"ש כנ\"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס\"ל ז\"ל בשמעתין כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר ד\"ת ומש\"ה ק\"ל ז\"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב\"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ\"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה </b>\n<b> שנתערבו עורות פסחיהן כו' פטורין מלעשות פסח שני ואם התנה כל א' מהן ואומר אם אינו פסח יהי' שלמים כו'.</b> בברייתא בפרק האשה דף פ\"ט ופרכינן עלה בגמ' נייתי כל חד מנייהו פסחו וניתני אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים כו' והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ הוא ניהוי האי דאייתי השתא פסח ואי דידי תם הוא ניהוי האי דהשתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה כו' וק\"ל דמאי פריך וניטרחו ונייתי מותר הפסח הא נמי הו\"ל ממעט באכילתו דק\"פ אינו נאכל אלא בלילה דכתיב ואכלו אותו בלילה ואפי' בפ\"ב ואלו מותר הפסח נאכל ליום ולילה ביום הקרבתו ובלילה וא\"כ הו\"ל ממעט באכילתו וליכא למימר דמותר הפסח ג\"כ אינו נאכל אלא בלילה ונאכל ליום ולילה דקאמר בגמ' לאו דוקא שהרי בפסח נמי אמר כי האי לישנא דהא ליתא שהרי כתבו התוס' סוף פרק א\"ד דע\"א ד\"ה לימד על חגיגת י\"ד דהא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה נפ\"ל מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות שלמים הבאים מחמת הפסח וכדאמרינן בס\"פ כל הפסולין וא\"כ הא קרא כתיב בהדיא ביום קרבנו יאכל והדרא קו' לדוכתא וצריך ליישב ולומר דס\"ל לתלמודא דמשום זמן מועט כי האי לא חשיבה ממעט באכילתו כיון דשחיטתו אינו אלא אחר חצות ובידו להשהות הקרבן ולהקריבו לעת ערב כדי שלא ימעט באכילתו וע\"פ זה אני תמיה על מה שראיתי להרב מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בסי' תי\"א שכתב ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב בדפ\"ח ע\"ב בד\"ה בתקנתיה דרביה וז\"ל שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו דאכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ס' פסח וחד מינייהו שלמים הוא ע\"כ שדבריו הן קשה ההבנה שהרי כשיבא הרב בלילה ע\"כ הוא יודע איזה מהן אמר ואם כן יאכל השני לב' ימים ולילה א' כדין שלמים ואם באתה לחוש שישכח גם הרב כשיבא בלילה גם תנאי זה אינו כלום כי שניהם יצאו לבית השריפה וכתב הרב ז\"ל שנראה לו ברור דכיון דקי\"ל שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א' יפה כח אכילת יום אחד כאכילת יום ב' וכשם דאסור לשחוט שלמים בתנאי תודה משום דממעט באכילת יום ב' ה\"ה והוא הטעם באכילת יום אחד שהוא יום זבחו שאסור להתנות עליו בתנאי שהוא אוסרו וממעטו באכילת יום זבחו דמ\"ש והכ' הרב לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת הפסח ועד שיבא הרב ויברר איזה הוא שלמים א\"א לאכול אותו שהוא שלמים שהרי אינו ידוע לנו ובכל א' יש לחוש שמא פסח הוא ונמצא ממעט באכילת שלמים מיום א' שהוא יום זבחו והיינו דנקט רש\"י דקאכיל לתרוייהו באותו הלילה ר\"ל ולא ביום זבחו עכ\"ד ולפי מה שכתבתי נראה דהך תירוצא ליתא כלל דכפי דבריו קשה דמאי פריך וניטרחו ונייתו מותר הפסח הרי ממעט באכילת הפסח שהוא יום זבחו אלא ודאי דהא לא חשיב ממעט באכילתו כמ\"ש ושוב אחר החיפוש נפלאתי בת\"כ סדר ויקרא פרשה י\"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס\"ל שלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי ע\"ש ואם כן א\"ל דמאי דפריך בגמ' וניטרחו וניתו מותר הפסח הוא משום דבעי לאוקמי להאי ברייתא אליבא דבן עזאי ולעולם דלרבנן דבן עזאי דס\"ל דנאכל ליום ולילה לא מצי לאתנויי במותר הפסח משום דהו\"ל ממעט באכילת קדשים ביום זבחו כמ\"ש הרב הנזכר ז\"ל וזה ודאי דוחק עוד הקשה הרב הנזכר וז\"ל אלא שיש לי לדקדק עוד איך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים שהוא זמן הקרבת הפסח דבשלמא בסוגיא דלקמן דאמר פטורין מלעשות פסח שני פריך שפיר אף דיקריב אחר תמיד של בין הערבים מוטב שיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בו כרת כדאמרינן בפרק תמיד נשחט אבל הכא כיון דאפשר לו בתקנתא דע\"מ דאין לרבו רשות בו אסור להתנות בשלמים ותי' דהא דקאמר שאין לו תקנה אחרת ר\"ל דאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו על מנת שאין לרבו רשות בו ואז נדחה עשה דהשלמה מפני עשה דפסח א\"ה אין להתנות בשלמים משום שממעט באכילתו עכ\"ד ע\"ש והנה מ\"ש דבשלמא בסוגיא דלקמן פריך שפיר אף דיקרב אחר תמיד של בין הערבים משום דיבא עשה דפסח דיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אין דבריו נראין לי כלל שהרי לפי המסקנא טעמא דפטורין מלעשות פסח שני הוא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע\"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא הנ\"מ דיעבד אבל לכתחלה לא הרי משום אסורא בעלמא ולכתחלה דחינן עשה דפסח וה\"ט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ה\"מ וא\"כ מכ\"ש די\"ל דפטורין מלעשות פסח ב' משום עשה דהשלמה דאוריי' כיון דאינו אלא ס' כרת ורובם עושין שלא כהוגן גם מה שתי' דמה שכתב רש\"י דאין לו תקנה אחרת ר\"ל שאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו כו' קשה דאם כן כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאוריי' מכ\"ש שידחה עשה דפסח איסור' דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסור' בעלמא ומדרבנן שהרי ר\"ש פליג וס\"ל דמביאין קדשי' לבית הפיסול ולפי הנראה אשתמיט מהרב ז\"ל דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה דכ\"ט ד\"ה אלא שהקשה שם כקו' הרב ז\"ל דמאי פריך בשמעתין דליתי כל חד פסח וליתנו בשלמים וכתבו בסוף דבריהם ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ\"מ לכתחלה מדאורייתא ואי אמרינן דפ\"ב מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים כיון דלא כתיב בערב כו' והא דלא חשיב להו בהדי דברים של בין א' לב' י\"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת איכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ואיכא למ\"ד נשים בראשון חובה וב' רשות ניחא דפריך וניתי וניתני עכ\"ל ע\"ש ומ\"מ לשון רש\"י ז\"ל לא יתישב לפי זה שהרי ההיא דלעיל בפסח א' מיירי וא\"כ אפשר להתנות בשלמים ועובר אעשה דהשלמה ונ\"ל שדעת רש\"י כמ\"ש התוס' בפ' התכלת דמ\"ט ד\"ה תדיר בסוף דבריהם דעשה דהשלמה ליכא אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים וע\"פ זה יתיישבו סוגיא דשמעתין דפריך ונייתי וניתני בשלמים דמיירי בשלא הקטירו אמורין של תמיד הערב דהקטרת אמורין כשר כל הלילה ע\"ש דבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שדעת רש\"י ז\"ל בהכי קאי והיינו דכתב דאין לו תקנה אחרת ואפי' קודם הקטרת אמורין דליכא עשה דהשלמה כנ\"ל ועיין בפרק תמיד נשחט דף ס\"ג ע\"ב ברש\"י ד\"ה אבל המולג ובמ\"ש הרב ח\"ה שם שכפי מ\"ש אין צורך למ\"ש הוא ז\"ל ע\"ש אלא דק\"ל קצת לפי שיטה זו מהא דגרסינן בריש תמיד נשחט אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשה למערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר עליה השלם כו' מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בשמונה ומחצה כו' ופרש\"י ז\"ל ד\"ה עליה וז\"ל לפיכך אע\"ג דזריזין מקדימין למצות התקינו לאחרן כדי שיקרבו נדריהם ויהא כשר להקריבן כו' והשתא אם איתא דקודם הקטרת התמיד אין בו עשה דהשלמה ואפילו מדרבנן שרי להקריבו א\"כ קשה דבשאר ימות השנה נמי הו\"ל לרבנן לאוקמי אדינה בשש ומחצה משום טעמא דזריזין מקדימין למצות ואי משום נדרים ונדבות הא איתיה בתקנתא שלא יקטירו האמורין עד הערב דבהא ליכא עשה דהשלמה ויש ליישב בדוחק ובדברי התוספות דפרק אמר להם הממונה שכ' דפסח ב' מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שבין א' לב' י\"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת כו' הקשה אלי החכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה דאיך אפשר לומר דשייר כרת הא במתניתין קתני זה וזה טעון הלל כו' ודוחין את השבת וכתב רש\"י ז\"ל שם בגמ' דף צ\"ה דוחין את השבת וז\"ל דב' כתיב ביה במועד למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע\"ש ואם כן כיון דטעמא דפסח שני דוחה את השבת הוא משום דס\"ל דבמועדו אב' קאי הרי מבואר שם באותו פרק דף צ\"ג דרבי דס\"ל חייב כרת על ב' הוא משום דס\"ל דבמועדו אשני קאי ור\"נ דס\"ל דחייב כרת על הא' ולא על השני ס\"ל דבמועדו אראשון קאי וא\"כ לר\"נ כיון דס\"ל דבמועדו אא' קאי משמע דפסח שני אינו דוחה את השבת וכיון דמתניתין קתני ודוחין את השבת ע\"כ דאתיא כר' דס\"ל דחייב כרת על הב' ואם כן מאי האי דכתבו דהא נמי שייר כרת ולכאורה נראה שהיא קושיא אלימתא ושוב מצאתי דלק\"מ דהתוספות ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דאזלין לשיטתם שכתבו בפ' הוציאו לו דצ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת בסוף דבריהם דלר\"נ דאמר במועדו אא' קאי צריך לומר דפסח ב' דדוחה שבת נפ\"ל מבכל חקת הפסח כר\"י דשמעתין יע\"ש עוד כתבו התוס' שם וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל אחר התמיד מדתנן בסוף פ' מי שהי' טמא פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר כו' אלמא לא מפסיל אחר התמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחיט להו קודם תמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים כבכורים שאינו נאכל אלא לכהנים כו' ע\"כ וקל\"ט דאמאי הוצרכו לפרש דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום שממעט באכילת הפסח שנאכל לזרים ואמאי לא כתב בפשיטות דהא דפריך ואין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאמרינן בשמעתין ואילו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד וכן קשה למ\"ש רבי' בפ\"ד דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וכתב מרן כ\"מ ז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים ויש לתמוה שהרי מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ואילו שלמים לב' ימים ולילה א' ונמצא ממעט באכילת שלמים והוה ל\"ל ירעו עד שיסתאבו מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים שכ' רבי' בפ\"ז מה' פסולי המוקדשין דירעו עד שיסתאבו מטעם זה וצ\"ע ושוב אחר זמן שכתבתי זה מצאתי להרב מש\"ל בפ\"א מה' תו\"מ דין ג' שתמה על דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה יע\"ש ובר מן דין ק\"ל על דבריהם דאם אי' דפסח דמתניתין היינו מותר הפסח אם כן אדפריך תלמודא והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול ומשני ר\"ש לטעמיה אכתי תיקשי לן דלר\"ש נמי אמאי יקרבו הא מותר הפסח בעי סמיכה ומתן ארבע כדאמרינן בשמעתין ואילו בבכור לא בעי סמיכה ואינו אלא מתנה א' ושוב מצאתי להתוספות ז\"ל בסוף בכורות ד\"ה והא דתני שהקשו שם מעין קושייתנו למאי דקאמר התם בגמ' דברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי יקרבו ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול דאיך יקרבו הא מעשר אינו טעון סמיכה ושלמים טעונין סמיכה וכתב שם לחד תירוצא דשאני הכא דכל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ול\"ד לקרבן שהוא בר סמיכה חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ד' וזה מתנה א' ותי' דר\"ש כר\"א ס\"ל דאמר נתערבו מתן ד' במתן א' ינתנו במתן ד' דס\"ל דמסיק להו לשם מים יע\"ש ונראה שזהו דעתם ז\"ל ביומא מיהו עיקר דבריהם דבכורות צ\"ע שהרי ממתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר\"ש לא פליג אלא אחלוקת נתערב בבכורות משום דשוים הם במתנות כמ\"ש רש\"י ז\"ל אבל ברישא דמתניתין דפסח שנתערב בזבחים מודה ר\"ש משום דאינן שוים במתנותיהן ואפילו בנתערבו באשם ושלמים דאל\"כ אדתני נתערב בבכורות לישמועינן רבותא אפי' נתערב באשם ושלמים ולפי דברי התוספות דר\"ש כר\"א ס\"ל א\"כ מאי ארייא בכורות דנקט אפי' נתערב באשם ושלמים נמי וצ\"ע ואין להקשות לפי' רש\"י ז\"ל דאכתי נתערב בבכורות לר\"ש אמאי יקרבו הא אין מתנותיהן שוים דפסח בשפיכה כדאמרינן בשמעתין ואלו בכור בזריקה די\"ל דר\"ש כר\"י הגלילי ס\"ל דפסח בזריקה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יע\"ש מיהו על רבינו ז\"ל ק\"ל שכתב בפ\"ו מה' פהמ\"ק דין י\"ב וז\"ל בכור שנתערב בפסח ב' ירעו עד כו' ולמה לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים כו' וק\"ק דכיון דהוא ז\"ל פסק דפסח בשפיכה אם כן מאי האי דקאמר ולמה לא יקרבו ות\"ל משום מתנות דמקמי אכילה ודוק. תו ק\"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתו מותר הפסח כו' ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח דאינו יכול לשוברם משום ס' פסח כדאמרינן לעיל בפ' כ\"צ דפ\"ה דא' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב\"מ עובר משום ועצם לא תשברו כו' ואפילו ע\"י גומרתא אמרינן התם דאסור משום דילמא פקע או משום הפסד קדשים ושמא שלמים הן ונמצא מביאו ליד נותר בידים ועובר אעשה דואכלו את הבשר וצ\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב קרבן חגיגה ז\"ל סי' ל' דף י\"ב ע\"ב שהקשה בסוגיא זו במאי דקאמר בגמרא אלו משום מתנות דאלו פסח כו' מאי נ\"מ הא תניא כל הנתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר ואלו משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה מאי נ\"מ והא תניא כל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וז\"ל וקשיא לי טובא דכיון דמאן דס\"ל דהנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר לא ס\"ל דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא כדאמרינן במ' זבחים דל\"ו סבר לה כר\"ע כו' אם כן מאי מקשה תלמודא בשניה מאי נ\"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא והא אנן קיימינן אליבא דמ\"ד כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ואליביה אין זריקה בכלל שפיכה ואם כן ניחא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה אי אפשר לתקוני אבע\"א איפכא אי ס\"ל כמ\"ד דזריקה בכלל שפיכה משום מתנות א\"א לתקוני למאן דס\"ל דזריקה בכלל שפיכה ל\"ל דהניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ולהכי אי אפשר לתקוני משום מתנות דשתי הסברות אין להם ישוב אחד בעולם אליבא דחד תנא כפי סוגיא דזבחים יעוין שם שנתעצם הרבה בקו' זו ולע\"ד דבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוף הסוגיא דזבחים דהן אמת דאמרינן התם דמאן דס\"ל דהניתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר לא ס\"ל כהך ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכ' יצא אלא כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה כו' מ\"מ היינו דוקא לההיא ברייתא דמפיק להא דהניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת כפר מקרא דדם זבחיך ישפך משום הכי הא דאמרינן דע\"כ לא ס\"ל כההוא ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך ישפך דאי ס\"ל כהך ברייתא הא קרא אצטריך להכי מנ\"ל למדרש להניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת יצא אמנם בסוף הסוגיא אמרינן התם וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר מנ\"ל ס\"ל כב\"ה דאמר אף חטאת שנתנן במתנה אחת כפר וילפינן כולהו מחטאת ע\"כ הרי בהדיא דאפילו מאן דדריש לקרא דודם זבחיך ישפך לומר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במ\"ד שנתן במתנה אחת כפר וזה פשוט גם מ\"ש עוד שם בס\"ד דלר\"ע ור\"י הגלילי סביר' להו דפסח בכור ומעשר הם בשפיכה ואע\"ג דכתיב בבכור ואת דמו תזרוק לאו דוקא יע\"ש הם דברים תמוהים דמסוגיא דפ' תמיד נשחט מבואר בהדיא דלר\"י הגלילי פסח בזריקה וכמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ס' כרת וי\"ל דטוב שידחה ס' כרת בשב וא\"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובן עשו פסח יע\"ש י\"ל טובא דמה יענו לההיא דאמרינן בקמא אמתניתין דקתני דאונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל אמר רב' בר חנה אמר ר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא פסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיטה האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי טהור הייתי ליהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתנות כיון דלא מעכבא אל יכנס לידי ס' כרת דהכא ליכא לתרוצי כתירוצם שהרי אין כאן רבים העושים שלא כהוגן ועיין להרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' אילו דין א' ובס' עץ החיים בלשונות הרמב\"ם ולע\"ד נראה ליישב דהתם ל\"ק להו לתוס' מידי משום דלא מצי לאתנויי בשלמים או במותר הפסח משום דאיכא חזה ושוק דלא מצי למיתן לכהנים משום דהו\"ל נאכל שלא למנוייו והכי למימר דניתי חד כהן בהדיה כדפריך בגמ' האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח ונמצא אם כן דע\"כ צריך להביא חזה ושוק לידי נותר ובהא ודאי אמרינן דמוטב שיכנס לידי ס' כרת ולא יביא חזה ושוק לידי נותר בודאי וכמדוקדק בדבריהם שכתבו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' משום דדוקא משום דהוה ס' דשמא לא יבוא לידי נותר הוא דק\"ל דבשביל שלא יבוא לידי נותר יכנס לידי ס' כרת הא אם הוא באופן דיבוא לידי נותר ודאי לא ק\"ל משום דלא אתי ס' כרת ומוציא מידי ודאי נותר אלא דבפ\"ו צ\"ל דההיא דהמפקח את הגל היינו דוקא בישראל דאי' משום חזה ושוק אבל בכהן הכי נמי דיביא פ\"ב בתנאי שלמים ובפ\"ו מה' פהמ\"ק דין י\"ח כתבתי עוד ישוב נכון בזה יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה לדבריהם וז\"ל ומיהו קשה מה שכתבו בתרוצם דרובן יעשו שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות שני' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובן יעשו כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי מעכבין בפסח עכ\"ד ודבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' סוג' מפורשת בס\"פ ע\"פ דאמרינן התם דכשת\"ל לדברי ר\"י זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וכתבו רש\"י ורשב\"ם שם דאם נתן פסח בזריקה כשלמים לא יצא אבל אם נתן שלמים בשפיכה יצא הרי בהדיא דשפיכה מעכבת והתוס' שם קיימו גירס' רש\"י ז\"ל יע\"ש ואף לגי' הר' חיים כהן שכתבו שם מ\"מ נראה ודאי דבהא לא פליג אגירסת רש\"י ז\"ל וכ\"ע מודו דלמאן דסבירא ליה פסח בשפיכה אם נתנו בזריקה לא יצא ומ\"מ לענין ב' שהן ד' נראה דאינו מעכב בפסח אם נתנו במתן ד' וכן נראה להוכיח ממ\"ש רש\"י ז\"ל בזבחים דל\"ז ד\"ה תרי תנאי ואליבא דר\"י וז\"ל ומאן דאית לי' פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח כו' והשתא אי ס\"ל דפסח שנתנו במתן ד' לא יצא אמאי לא כתב בפשיטות דטעמא דברכת הזבח אינו פוטר לפסח אע\"ג דפסח בזריקה משום דפסח מתנה א' וזבח במתן ד' דאם נתן לפסח במתן ד' לא יצא אלא משמע ודאי דס\"ל דיצא כנ\"ל ועיין בס' ידי אליהו דקי\"א ע\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש </b>\n<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום כו'.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שתמה על רבי' ז\"ל דבגמ' אמרינן עלה דהך מתני' דקתני ירעה ש\"מ ב\"ח נדחין ודחוי מעיקרו הוי דחוי ופרש\"י ז\"ל שם דהיינו מדלא קתני שהוא עצמו יקרב שלמים כדין מותר הפסח וכיון שרבינו ז\"ל פי' בפ' ט\"ז מה' מעה\"ק דב\"ח אינן נדחין איך פסק דירעה עד שיפול בה מום ומהיותר תימה שבדין ו' גבי ההיא דמי שאבד פסחו פסק דהשני יקרב שלמים הפך מתני' דמי שהיה טמא וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל שם ומרן כ\"מ כתב דס\"ל לרבינו דההיא מתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחין ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין פסק דהשני יקרב ואם כן קשה איך פסק למתניתין דהמפריש נקיבה וכן תימה על הראב\"ד שהשיגו שם אדרבא כאן הי\"ל להשיגו ותי' דל\"ד דהתם הוי דחוי' גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לפסח ובהא נמי מתרצה מה שמקשין גבי בהמת השותפין מאי קמ\"ל ר\"י מתני' היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו יע\"ש ואם כן היא גופה קשיתיה לרבינו ז\"ל ומש\"ה הוכרח לומר דבהא דהמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי' גמורה ב\"ח נדחין משא\"כ בההיא דבהמה של שני השותפין דלא הוי דחיה גמורה וגם הראב\"ד לא השיגו כאן משום דס\"ל כמ\"ש אמנם בההיא דאבד פסחו השיגו משום דס\"ל דההיא מתני' אתיא אפי' כרב דאמר ב\"ח אינן נדחין משום דשאני התם דדחאו בידים וכמ\"ש התוס' ז\"ל ומשום הכי לא אמרו בפ' שני שעירי דמתני' הלזו דיקא כותיה דר\"י משום דההיא אפילו כרב אתיא כיון שדחאו בידים ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב דזה שבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבי' דלא שנא לי' בין דחאו בידים ללא דחאו בידים ומה שלא הביאו סייעתא ממתני' הלזו לר\"י משום דהוה מצי למדחה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי את\"ד יע\"ש ואחד הרואה יראה שיש לדקדק על תי' זה דכיון דס\"ל לרבינו שמה שלא אמרו בפ' שעירי דמתני' דהפסח שאבד דיקא כותיה דר\"י הוא משום דהו\"מ למדחי דשאני התם שדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי א\"כ ה\"נ יש לנו לומר למתני' דהמפריש נקבה לפסחו דמש\"ה לא אמרו דמתני' מסייע לר\"י משום דאיכא למידחי דשאני התם דהוי דחוי גמור ולעולם דלפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי וה\"נ יש ליישב לההיא דבהמה של שני שותפין דהא אתא ר\"י לאשמועינן דאי ממתני' הו\"א שאני התם דהוי דחוי גמור קמ\"ל דל\"ש וזה מוכרח שהרי בסוף כריתות אמרינן דהמפריש נקבה לפסחו וילדה זכר רש\"א הוא עצמו יקרב פסח ואמרי' התם דר\"ש לטעמי' דס\"ל דבעלי חיים אינן נדחין כדתניא מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה יע\"ש הרי דאפי' במפריש נקבה דהוי דחוי גמור ס\"ל לר\"ש דב\"ח אינן נדחין וא\"כ מנין לנו לבדות מלבנו ולומר דג' מחלוקת בדבר דלר\"י ס\"ל בפ' שני שעירי דבכל גוונא אמרינן ב\"ח נדחין ואפילו היכא דלא הוי דחוי גמור ולרבנן הרי ס\"ל היכא שאינו דחוי גמור ב\"ח אינן נדחין אבל במפריש נקבה דדחוי גמור הוא ס\"ל ב\"ח נדחין ולר\"ש אפילו בדחוי גמור ס\"ל ב\"ח אינן נדחין הא ודאי לא ניתן ליאמר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וליכא למימר דע\"כ לא אמרו המפריש נקבה הוי דחוי גמור אלא דוקא גבי דידה דכיון דלא חזיא לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחית לגמרי ואפי' משלמים אבל גבי ולדה לא קרינן ביה דחוי גמור שהרי נראית למה שהופרש דהיינו פסח דהא ודאי ליתא דאם כן אזלה לה לתי' הרב ז\"ל דאכתי מה יענו שפתיו למה שפסק רבינו פ\"ד מה' תמורה דין י\"ז דלא כר\"ש שכתב שם וז\"ל הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו כו' יע\"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לומר לפי תי' זה דגבי ולדה נמי קרינן ביה דחוי גמור דכיון דמכח קדושת אמו קאתיא ואמו נדחית לגמרי דחוי גמור שדינן ליה בתר אמו לגמרי ומש\"ה פסק רבינו דולדה ירעה משום דהוי דחוי גמור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ובר מן דין קושית התוספות ז\"ל דפרק שני שעירי שהקשו דאמאי לא מייתי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו לסיועי לר\"י לע\"ד איני מבין שהרי מבואר בסוגי' דהתם דע\"כ ל\"פ רב ור\"י אלא אליבא דרבנן דר\"י דלר\"י כ\"ע מודו דב\"ח נדחין כדתנן נשפך הדם ימות המשתלח ואם כן כי אמרינן התם דייקא מתניתין כרב וברייתא כוותיה דר\"י היינו לומר דמתניתין דקתני ועוד אומר ר\"י נשפך הדם כו' דייקא כוותיה דרב דפליגי רבנן עליה דר\"י וסבירא להו בעלי חיים אינן נדחין וכן ברייתא דקתני שני איני יודע אי שני שבזוג ראשון כו' דקאי ברייתא ארבנן דמתניתין דאמרינן שני ירעה כו' כמ\"ש רש\"י שם דייקא כותיה דר\"י דלרבנן דר\"י שני שבזוג ראשון ירעה ואם כן ממתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ל\"מ לאתויי כלל סייעתא לר\"י דאיכא למימר דמתניתין ר\"י היא וכי פליגי רב ור\"י היינו אליבא דרבנן באופן שלא ירדתי לסוף דעתם בקושי' הלזו ודבריהם צ\"ע ועלה על דעתי ליישב תי' הלח\"מ ז\"ל כוותי' ולא מטעמי' דלרבי' קשיתי' הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא דצ\"ח אברייתא דקתני התם המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ושקלינן וטרונין טובא ומסיק רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ור\"ש היא דאמר ב\"ח אינן נדחין (ומשמע ודאי דלר' אשי מתניתין נמי דקתני המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים בהכי מתוקמא ואליבא דר\"ש) והשתא ק\"ט דאם כן קשיא רישא אסיפא דמרישא דהמפריש נקבה לפסחו דייקינן מינה דב\"ח נדחין ודלא כר\"ש אלא ודאי משמע דסתם מתניתין רבי היא ובמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי גמור ס\"ל לר' דב\"ח נדחים ודלא כר\"ש ובמפריש פסחו ומת כיון דלא הוי דחוי גמור ס\"ל לר\"ש דב\"ח אינן נדחין ומשום הכי פסק רבינו כסתמא דמתניתין דסתמא ר' אליבי' כנ\"ל נכון מיהו הא ק\"ל לפי תירוץ זה ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' ו' מהלכות פסולי המוקדשין ה\"ה וז\"ל כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות אפילו אחד בריבוא ימותו ואם הקריב הורצה שאין ב\"ח נדחין ועיין מרן כ\"מ שם והשתא לפי דברי הלח\"ם ז\"ל קשה שהרי ההיא דזבחים שנתערבו הוי דחוי גמור דומיא דהמפריש נקבה לפסחו דמכי נתערבו תו לא חזו לעולם להקרבה וגריעה מהפריש נקבה דאלו במפריש נקבה הא חזיא מיהא לשלמים ואפי\"ה אמרינן דכיון דלא חזו לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחים לגמרי כ\"ש בזבחים שנתערבו דלא חזו לעולם לשום קרבן ואפ\"ה פסק רבינו דאין ב\"ח נדחים ויש ליישב דע\"כ לא אמרינן בהמפריש נקבה לפסחו דב\"ח נדחים אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אבל בזבחים שנתערבו אע\"ג דהוי דחוי גמור כיון דלא דחינהו בידים לית לן בה ושוב בא לידי פי' הר\"י קורקוס מכ\"י וראיתי לו שהאריך לישא וליתן בלשון זה ורוב דבריו הן הן דברי הלח\"ם ובסוף דבריו כתב כתי' הרב ז\"ל בתוס' דברים וז\"ל וי\"ל דלעולם אין ב\"ח נדחים ודחוי זה שהפריש נקבה לפסחו שאני שהוא דחוי גמור שא\"א לנקבה להיות פסח ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דחוי גמור ואפילו לרב וגם דחאן בידים משא\"כ בההיא דבהמת השותפין כי אפשר לקנות חצייה האחד ולהקדיש' וכל שעה מוכן לכך וגם כי דרך הקדש הוא שדחאה אין נקרא דחוי בידים הלכך אין זה דחוי והוכרח רבינו לחלק בהכי מפני כי בפרק ב' שעירי אמרו מתניתין מסייע לרב וברייתא לר\"י מוכח דליכא משנה דמסייע לר\"י ואמאי הא משנה זאת מסייע ודייקא כר\"י אלא ודאי לא דמיא להא וכן מצאתי בתוספות שם כאשר כתבתי בשיטת רבינו עכ\"ד:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו כאשר כתבנו דדחוי גמור גרידא לא אהני לן אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור ודע שמ\"ש מוהר\"י קורקוס ז\"ל דבהמת השותפים כיון שדרך הקדש הוא שדחאה לא מקרי דחוי בידים הן דברי התוספות בפסחים דף צ\"ה ע\"ב ד\"ה קודם שחיטה שכתב וז\"ל וטעמא דדחיה בידים ואפילו רב מודה בה וא\"ת והא משמע דפליג בפרקא קמא דקידושין גבי בהמה של שני שותפין כו'. וי\"ל כיון שדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים יע\"ש האמנם נראה ודאי דלטעם זה דכל שדרך הקדש דחי לה לא מקרי דחוי בידים ה\"נ מהאי טעמא המפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחויה בידים כיון שדרך הקדש דחי לה וזה מבואר מדברי התוספות שם בדף צ\"ח ע\"א ד\"ה ש\"מ שהקשה וז\"ל וא\"ת מאי קמ\"ל ר\"י גבי בהמה של שני שותפין כל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתניתין דהכא ותירצו דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע\"ג דאינה קריבה כלל כו' יע\"ש והשתא כפי מש\"כ ז\"ל דכל היכא דדחינהו בידים אפילו רב מודה מאי ק\"ל הא טובא קמ\"ל ר\"י גבי בהמה של ב' שותפין דאפי' היכא דלא דחייה בידים ב\"ח נדחים אלא ודאי מבואר דס\"ל דכי היכי דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחיי' בידים מה\"ט דדרך הקדש דחי לה ה\"נ מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחייה בידים מה\"ט דדרך הקדש דחי לה וכן ראיתי להרב תי\"ט שם באותה משנה שכתב דאין לפרש הכא כמ\"ש התוספות לעיל דדחייה בידים כ\"ע מודו דהכא כיון שדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ\"כ דחייה בידים יע\"ש וכיון שכן יש לתמוה על מוהר\"י קורקוס שכתב דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחוי בידים כיון שדרך הקדש דחי לה ומפריש נקבה לפסחו הוי דחוי בידים ולא ידעתי מה בין זו לזו דטעמא דדרך הקדש דחי לה ה\"נ איתי' במפריש נקבה לפסחו:<br><b> ושוב </b> ראיתי להתוספות בפ\"ק דזבחים די\"א ע\"א ד\"ה ש\"מ ב\"ח נדחין שהקשו שם כקושיתם דהכא דמאי קמ\"ל ר\"י מתניתין היא ותירצו וז\"ל וי\"ל דמפריש נקבה דחיה בידים ואפי' רב מודה התם דב\"ח נדחים יע\"ש הנה המתבאר מדבריהם דס\"ל דבהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים ומפריש נקבה חשיבה דחייה בידים ולא זכיתי להבין מאי זה טעם בהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים אי משום דדרך הקדש דחי לה כמ\"ש בפסחים א\"כ ה\"נ גבי מפריש נקבה דרך הקדש דחי לה ואולי י\"ל דס\"ל דבהמה של שני שותפין שאני דבשעה שהקדיש חציה לא דחייה בידים שהרי לא היתה ראויה ליקרב חציה כמו שהיא והרי היתה דחוייה מאליה אלא שהקדש' גרם לה שידחה אח\"כ כשחזר ולקחה ובשעה שלקחה ממילא היא נדחית משא\"כ במפריש נקבה לפסחו דמשעה שהקדישה דחייה בידים למה שהיתה ראויה ליקרב שלמים כנ\"ל ודו\"ק. ובמה שתרצו התוס' ז\"ל דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע\"פ שאינה קריבה כלל י\"ל דהא נמי תיקשי דמאי קמ\"ל ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני אמר ר\"ע אני אפרש דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו כו' הרי דאע\"ג דאינה קריבה כלל קתני מתניתין דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה וי\"ל דממתניתין דהפסח שנמצא ליכא למשמע דשאני התם דמעיקרא חיילא עליה קדושת הגוף וראוי להקרבה אלא שאחר שנמצא דחאה בידים ומשום הכי אמרינן דעושה תמורה אע\"ג דאינה קריבה דומה לדין מקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום דקי\"ל דעושה תמורה אמנם גבי בהמה של שני שותפין דמתחילת הקדשו לא חזי להקרבה ולא חייל עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדמוכחינן התם מינה דיש דחוי בדמים אם כן הו\"ל כדין מקדיש בעלת מום דקי\"ל דאינה עושה תמורה כיון דלא חייל עליה אלא קדושת דמים כדאיתא בפ' הזרוע להכי אשמועינן ר\"י דאפ\"ה עושה תמורה ונראה דה\"ט דלא דמי לדין מקדיש בעלת מום דגופיה לא חזי לקדושת הגוף כלל ואין בו אלא קדושת דמים. משא\"כ בהמה של שני שותפין דבהמה גופה חזיא לקדושת הגוף ובידו היה ללוקחה ולקדשה אח\"כ אלא דאיהו הוא דדחי לה בידים משום הכי עושה תמורה כנ\"ל ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל לקדושין דף ז' ע\"ב ד\"ה וש\"מ דחוי מעיקרו שכתב בתוך דבריו וז\"ל ויש לך דחוי מעיקרו בלא דחוי דמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה כו' יע\"ש: והן דברים תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים ואפ\"ה קאמר ר\"י דעושה תמורה אלא ודאי עכ\"ל דלא חשיב' קדושת דמים כיון דגופא חזייא כמ\"ש וא\"כ מה\"ט נמי באו' חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים אע\"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דחוי מעיקרו הרי לעולם היא דחוייה ולא חזייה להקרבה וכי אמרינן דדחוי מעיקרו הוי דיחוי היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע\"ג דנראין אחר שלקחה אפי\"ה הואיל ואדחי אדחי סוף דבר שדבריו אינן מובנין אצלי כלל וצ\"ע ודע שכפי תירוץ הלח\"מ שכתבנו מקום אתנו ליישב מה שפסק רבינו בפ\"א מה' א\"מ הי\"א דהמקדיש תמימה ונפל בה מום וילדה יקרב ולדה וכתב מרן כ\"מ שם דבפרק אלו קדשים אפליגו אי קדשי ליקרב או לא קדשי אלא לרעיה ופסק רבינו כשמואל ורבא דהוו מאריה דתלמודא יע\"ש והדבר תמוה שהרי אמרו בגמרא שם ליקרב ואליבא דר\"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר היא עצמה יקרב עולה אבל לרבנן דס\"ל ירעה עד שיסתאב ה\"נ בולד ב\"מ ירעה ולא יקרב וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ד מה' תמורה כר\"א הי\"ל לפסוק כאן ירעה ולא יקרב וכבר ראיתי להרב בעל לח\"מ שם תמה בזה יע\"ש ובסוף ה' תמורה כתב לתרץ לזו דשם בגמ' הקשה לר\"י ולר\"ע דדרשי ולדות ותמורות מקראי אחריני דהני קראי דזכר ונקבה מאי עבידי ליה ותירצו לולדות תמורת בעל מום ואי רבנן לית להו ולד ב\"מ א\"כ תק' להו קראי מאי עבדי לי' א\"ו דהך דרש' הולד ב\"מ רבנן נמי דרשי לה וגלי קרא בהני דיקרבו ולא ילפינן מפריש נקבה לעולה מינה דשאני הני דקדשי מתחילתן ומאי דקאמר בגמ' ואליבא דר\"א סובר רבינו דאפילו לר\"א קאמר דסד\"א לר\"א לא צריך קרא כו' יע\"ש והנך רואה לא יתכן דרך זה מדקאמר התם בתר הכי בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל ואי אליבא דשמואל נמי ברייתא אתיא כד\"ה למאי אכפל בר פדא לומר ואליבא דד\"ה הא לשמואל נמי כד\"ה מוקי לה אלא מבואר הוא דשמואל מוקי לברייתא ליקרב ואליבא דר\"א דוקא ואתא בר פדא ואמר דברייתא מיירי לרעיה ואליבא דד\"ה ומה שהקשה דאי רבנן לית להו ולד ב\"מ א\"כ תיקשי להו קראי מאי עבדי ליה לא קשה דאיכא למימר רבנן אם לא דרשי כדקאמר התם אליבא דר\"י וכוליה קרא איצטריך לולד נקבה ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> לפי דרך הרב ז\"ל שכתבנו הלא מראש יש ליישב שהרי כבר כתבנו דהיינו טעמא דרבינו שפסק במפריש נקבה לפסחו דהיא וולדה ירעו עד שיסתאבו וכן במפריש נקבה לעולה אע\"ג דפסק כרב דב\"ח אינן נדחים משום דהוי דחוי גמור דנקבה לא חזיה לפסח ולעולה לעולם וגם שדחאן בידים ומשום הכי הולד נמי בתר אמיה שדינן ליה וא\"כ א\"נ שפיר דשמואל דקאמר התם דריבוייא דואם לרבות ולד ב\"מ היינו ליקרב ואליבא דר\"א הוא משום דס\"ל דטעמייהו דרבנן דר\"א משום דב\"ח נדחין וכר' יוחנן דס\"ל הכי בעלמא אמנם לדידן דפסקינן כרב דב\"ח אינן נדחים ומפריש נקבה לעולה שאני משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אם כן במפריש נקבה ונפל בה מום כיון דליכא האי טעמא דדחינהו בידים משום הכי פסק שפיר דהולד יקרב כנ\"ל נכון: ועוד נ\"ל ליישב לעיקר קושית הלח\"מ ז\"ל במה שפסק רבינו במתניתין דהמפריש נקבה לפסחו אע\"ג דהוא פוסק דב\"ח אינן נדחים במה שיש לדקדק טובא לפי פי' רש\"י ז\"ל שם שפירש דמדלא קתני דהיא גופא קריבה שלמים שזו היא ראייתה שכל מותר פסח קרב שלמים שמעינן דס\"ל דב\"ח נדחין דלא כר\"ש מהא דגרסינן בתמורה די\"ט איתיביה אביי וכי בעי ר\"א שם עולה על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב כו' ילדה ירעה כו' ויביא בדמיה שלמים ר\"א אומר הוא עצמו יקרב שלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר ר\"א יקרב שלמים אמר ליה אחר הפסח קאמרת שאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים א\"ה נפלוג נמי ברישא כו' ופי' רש\"י ז\"ל שאני אחר הפסח דמותר הפסח כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינו יכול ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח קאתי עכת\"ד: והשתא ק\"ט דכיון דר\"א דס\"ל דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה ע\"כ ס\"ל כר\"ש דב\"ח אינן נדחין וכמבואר מההיא דסוף כריתות וכמ\"ש התוספות ז\"ל בתמורה דכ\"ו ע\"ב ובזבחים די\"א ובפ\"ק דקדושין ד\"ז אם כן מאי האי דקפריך אביי והא הכא דליכא שם שלמים על אמו כו' והא לר\"א היא גופה שנשתיירה אחר הפסח קרב שלמים כיון דס\"ל דב\"ח אינן נדחין ומשום הכי הולד נמי קרב שלמים וכי קא משני שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופיה קרב שלמים ופירש רש\"י דהיא עצמה אינה יכולה ליקרב והוא תימה שהרי לר\"א היא גופה נמי קריבה שלמים ולי' למימר דהיא גופה הוא מאי דמשני תלמוד' שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופי' קרב שלמים כלו' דהיא גופ' קרב שלמים דהא ודאי ליתא דא\"כ היכי פריך עלה א\"ה ניפלוג עליה ברישא כו' אלא מוכרח הדבר דס\"ל לאביי דאפי' לר\"א במפריש נקבה ונשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הפך ההיא דפסחים ולכן נראה ודאי דלפי פרש\"י עכ\"ל דההיא דפסחים רב הונא בריה דר\"י קאמר לה דס\"ל דלר\"ש דסבר ב\"ח אינן נדחין נקבה עצמה קריבה שלמים אמנם אביי ורבא פ\"ק דתמורה ע\"כ פליגי עליה וס\"ל דאף למאן דסבר ב\"ח אינן נדחין אפי\"ה היא עצמה אינה קריבה שלמים ונראה דה\"ט דכיון דהא דמותר הפסח שקרב שלמים נפ\"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר איכא למימר דקרא בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחר הפסח הוא דקאמר דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית והילכך אינה קריבה כדין פסח ומעתה פסק רבינו ז\"ל עולה כהוגן דאע\"ג דס\"ל דב\"ח אינן נדחין אפילו הכי פסק למתניתין דהמפריש נקבה דפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו ודלא כרב הונא בריה דר\"י כן נראה לי נכון: ואולם אכתי פש גבן לישב מה שפסק בפ\"ד מה' תמורה כרבנן דר\"ש דהולד ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה פסח דלא כר\"ש ואילו בסוף כריתות מבואר דלר\"ש דס\"ל ב\"ח אינן נדחין הוא עצמו קרב פסח וכן נמי מה שפסק במפריש נקבה לעולה וילדה זכר דירעה כרבנן דר\"א והנראה אצלי לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה קושית התוספות שהקשה בתמורה ובקידושין דאדפריך מברייתא ומר\"ש לסיע' מרבנן ומכח זה הוכרח לומר דס\"ל לתלמודא דטעמייהו דרבנן דאמרי הולד ירעה לאו היינו משום דסביר' להו ב\"ח נדחין אלא אפילו ס\"ל דב\"ח אינן נדחין קאמרי דירעה משום דכיון דמכח קדושת אמו קאתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו הוא ומש\"ה לא מצי לסיועי ליה מרבנן ופריך עליה מר\"ש דאמר הולד עצמו יקרב פסח דאי ס\"ל ב\"ח נדחין הן לו יהי דאית ליה לר\"ש סברתייהו דרבנן דשדינן ליה בתר אמו אפי\"ה הואיל ואידחי בהיותו במעי אמו אדחי נמי כשיצא לעולם אלא מוכרח דס\"ל ב\"ח אינן נדחין ואהא משני לר\"ש לא קשיא וכו' ויש לי ראיה שאין עליה תשובה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפרק אלו קדשים שכתבו לעיל דאמר שמואל ולד ב\"מ למאי הלכתא ליקרב ואליבא דר\"א אשר מבואר דלרבנן דר\"א ולד ב\"מ אינה קריבה והשתא לפי שיטת התוספות ז\"ל פ\"ק דזבחים וקדושין דס\"ל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל ב\"ח נדחין קשה טובא שהרי בפרק שני שעירי אמרינן דרב דס\"ל דב\"ח אינן נדחין הוא משום דאמר מב\"מ דקאמר קרא מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור\"י ס\"ל דמיעט רחמנא בהם לומר בהם הוא דמרצו הא בעלמא לא מרצו אשר מבואר דלכ\"ע בב\"מ גלי קרא דאין ב\"ח נדחין וכיון שכן תימה על עצמך איך אפשר לומר דלרבנן דר\"א ולד ב\"מ אינו ראוי ליקרב משום דב\"ח נדחין הא בב\"מ לכ\"ע ב\"ח אינן נדחין ואולם לפי שיטת רבינו ז\"ל שכתבנו ניחא שפיר דטעמייהו דרבנן לאו משום דב\"ח נדחין אלא משום דשדינן ליה בתר אמי' לגמרי זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל:<br><b> ואולם </b> הא קשיא לי טובא לתירוץ שני שכתב מרן ליישב דברי רבינו דפסק גבי מי שאבד פסחו דהשני יקרב שלמים משום דס\"ל דמתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין וכן נראה דעת רש\"י שם בדנ\"ח וכ\"כ מוהר\"י קורקוס בכ\"י דכל אותה סוגיא לדעת רבינו אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחין שהרי שם באותה סוגיא מייתינן עלה ברייתא דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטה כו' רבי אליעזר אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב וכפי דעת רבינו ז\"ל על כרחך לומר דר\"א גם כן ס\"ל דב\"ח נדחין והדבר תמוה דבפ' התערובות פרכינן לרבא דאמר השתא דאמור רבנן לא נקרב אי מקריב לא מרצי משום דס\"ל ב\"ח נדחין והרי שחוטין דלכ\"ע נדחים ותנן ר\"א אומר אם קירב הראש של אחד מהם יקרבו כולם ומשנינן ר\"א כחנן המצרי ס\"ל דלית ליה דחוין כלל אפילו בשחוטין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס כו' הרי בהדיא דלר\"א לית ליה דחוי אפי' בשחוטין וא\"כ היכי קאמר ר\"א דירעה ובשלמא לדעת התו' ניחא שפיר דהכא כיון דדחיה בידים מודה ר\"א דאפי' ב\"ח נדחי' וכי לית ליה דחוין היכא דלא דחינהו בידים ודכות' היה ק' אצלי למה שהקשו התוס' פ\"ק דקדושין ובתמורה דאדפריך בכריתות מר\"ש דברייתא אמאי לא פריך מר\"א דמתני' דאמר הולד עצמו יקרב עולה דמאי קושיא הא מר\"א לא הוה מצי לאקשויי משום דלר\"א שמעינן ליה בהדיא דלית ליה דחויין כלל כחנן המצרי וכי קאמר ר\"א דב\"ח נדחים היינו למאן דאית ליה דחויין אכן מר\"ש ק\"ל לתלמודא שפיר דלא שמעינן ליה בעלמא דלית ליה דחוין כלל: ושוב ראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במס' תמורה שהגיה במקום רבי אליעזר ר' אלעזר והכריח הדבר יע\"ש אכן לדברי רבי' ז\"ל קשה טובא ממ\"נ דאי גרסינן בההיא דפסחים ר' אליעזר ביו\"ד קשה דר' אליעזר לית ליה דחוין כלל בתערובות ואי גרסינן ר' אלעזר ק' דרבי אלעזר אית ליה דב\"ח אינן נדחין גבי מפריש נקבה לעולה וצ\"ע: איברא דקושי' הלזו נראה דקשה בההיא דגרסינן בפ' ב' שעירי דפרכינן התם ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע\"י תערובות מרצו כדתנן ר\"א אומר אם קרב ראש אחד מהם כו' ופרש\"י ז\"ל דרב כר\"א ס\"ל וכ\"כ התוס' ז\"ל שם לחד תירוצא והשתא קשה כיון דס\"ל לרב כר\"א ע\"כ דס\"ל כחנן המצרי דלית ליה דחוין כלל ואפי' שחוטין וא\"כ היכי קאמר התם דרב סבר ב\"ח אינן נדחין דמשמע הא שחוטין נדחי' כמ\"ש רש\"י שם הא לרב כיון דדריש לקרא כר\"א ע\"כ לית ליה דחוין כלל. והנראה אצלי ודאי דמ\"ש התוס' ורש\"י ז\"ל דרב ס\"ל כר\"א לאו לגמרי קאמרי דס\"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם דהא ודאי כיון דבשחוטין אית ליה דחוין אמרינן הואיל ואדחי אדחי אלא במאי דסבירא ליה לר\"א דע\"י תערובת מרצו ד\"ת ומדאורייתא כל ע\"י תערובות שרי להקריבן לכתחלה אלא דמדרבנן הוא דאמרו לא נקריב דמה\"ט הוא דס\"ל לר\"א דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם משום דהו\"ל ספק דרבנן ותלינן האיסור באותו הנקרב כבר וכמבואר שם בפרש\"י ז\"ל הוא דקאמר תלמוד' דס\"ל לרב בהא כר\"א דע\"י תערובת מרצו ד\"ת אמנם במאי דס\"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולן בהא ודאי לא ס\"ל כותיה דכיון דאי אתי לאמלוכי ברישא אמרינן לא נקריב הואיל ואדחי אדחי דבשחוטין ס\"ל לרב דיש דחוי ובהכי נתיישב אצלי מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ג מהל' שגגות דבפ' שני שעירי אוקימנא לרב דקרא דבם אתא לדר\"א ורבי' דפסק כרב איך פסק בפ\"ו מה' פהמ\"ק כרבנן דאמרי' אפי' קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה יע\"ש ולפי מ\"ש לק\"מ דרב גופיה ה\"נ ס\"ל בהא כרבנן מטעמא דיש דחוי בשחוטין וכמובן: ודע שהתוס' שם כתבו לחד תירוצא דרב אתי אפי' כרבנן דמתני' דאע\"ג דפליגי רבנן עליה בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתני' דלא אסרי אלא אבר הנשאר אבל אותן שעלו לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחלה יע\"ש והנראה ודאי דמה שהוצרכו לומר דרבנן דפליגי עליה בברייתא ס\"ל דמדאורייתא נמי אסרי ופליגי ארבנן דמתניתין ולא לומר דרבנן דברייתא נמי ס\"ל כרבנן דמתני' דמדאורייתא שרו הוא משום דבפ' התערובות דע\"ו ע\"ב אמרינן אלא טעמא דר\"א מיעט רחמנא בם הא ע\"י תערובת מרצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו כו' ורבנן בם בהם לא דרשי יע\"ש והשתא אי רבנן דברייתא נמי ס\"ל דמדאורייתא שרי מאי פריך ורבנן ואמאי הוצרך לשנויי בהם לא דרשי הא רבנן נמי דרשי הכי אלא דמדרבנן הוא דאסרי אלא מבואר דרבנן דברייתא ס\"ל דמדאוריי' נמי ע\"י תערובות אסור:<br><b> ואולם </b> ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' חדא נינהו ובכולהו ס\"ל דמדאורייתא שרו וחלק על דברי התוס' יע\"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להרב צאן קדשים פ' התערובות דף ע\"ד שהקשה שם אההיא דפרכינן התם לר\"ן דאמר טבעת של ע\"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד הותרו כולן ממתני' דקתני כל זבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן ואמאי נימא דאיסורא מת כו' והקשה הרב הנז' דמאי קושיא דילמא טעמא דמתני' משום דס\"ל ב\"ח נדחין ומש\"ה אינו ראוי להקרבה כדמשני לעיל יע\"ש: ולדעתי לק\"מ דאי טעמא דמתני' משום דב\"ח נדחי' אכתי אמאי קתני ימותו כולן נימא דאיסורא מת והשאר ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיו שלמים דאע\"ג דב\"ח נדחי' דמים מיהא לא נדחו ואף שרש\"י ז\"ל שם כתב והשאר יקרבו היינו למאי דקי\"ל ב\"ח אינן נדחי' אמנם לכשת\"ל דמתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחי' אכתי לא מייתבא קושיא דרבא בהכי דהשאר מיהא ירעו עד שיסתאבו ואף לדעת ר\"ח ז\"ל שכתבו התוס' פ\"ק דזבחים והריטב\"א בפ\"ק דקדושין דס\"ל דכי אמרינן ב\"ח נדחין דמים נמי נדחין נראה דלק\"מ שלדעת ר\"ח ע\"כ מתני' דזבחים אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין מדקתני סיפא נתערבו בכלאים וביוצא דופן כו' ירעו עד שיסתאבו וימכר ויביא בדמי היפה שבהם כו' ואי ס\"ל ב\"ח נדחי' אפילו דמים נמי נדחו וכ\"כ הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ט דפסחים מ\"ח דלפי גירסת הרע\"ב שם שהוא כדעת ר\"ח ע\"כ כוליה פרקי' דהתערובות דתנן יביא בדמי היפה שבהן כו' אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחים וזה פשוט ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שגגות יע\"ש ודו\"ק. עוד הקשה אצלי לסברת רבינו ורש\"י דס\"ל דמתני' דפסח שנמצא אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחי' מהא דפרכינן התם דצ\"ו ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמי' וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן דלרעיה אזלה כו' ואלו בפסח כו' קרב שלמים שמואל כר\"א ס\"ל דאמר אבודה למיתה אזלה והא כל אבודה לר' למיתה ואלו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצאת קודם חצות רועה כו' והשתא אמאי לא משני דשמואל ס\"ל כר\"ש דאמר ב\"ח אינן נדחי' ואפי' נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא משמע כדעת התוס' דמתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דדחיה בידים וצ\"ע ועיין עוד בתוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל כר\"ש ס\"ל שכתבו בתוך דבריהם ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחי' וס\"ל בפסח דמת אחר חצות קרב שלמים כו' וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח אינן נדחי' לר\"ש ומינה בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמים דאין ב\"ח נדחי' א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי לדעת התוס' בנמצא קודם חצות ב\"ח נדחין מטעמא דדחי' בידים כמ\"ש שם בראש הסוגיא ונמצאו דבריהם סותרין וצ\"ע: ודע שהתוס' בתמורה פ\"ק דקדושין ובפסחים דצ\"ח הקשו אההיא דאמרינן התם ש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמי' דלמאי אצריכו תרתי הא כל דחוי מעיקרו דחוי דמים הוא ותי' משם ר\"י דמשכחת לה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כההיא דפ' התערובות דם שנתערב במים דאם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמרא אר\"י ל\"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון דחוי והילכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראי' דם הוי דחוי ולהכי אצטריך תו לאשמועינן דאפי' בדמים יש דחוי יע\"ש: וק\"ל על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' פסולי המוקדשין דין כ\"ב פסק להא דר\"י דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואלו רבינו ז\"ל בפט\"ו מה' מעה\"ק ובה' שגגות פסק דלא כר\"י דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי והנראה דאע\"ג דר\"י אמרה אפי' בקבל הדם בכלי שיש בו מים משום דאיהו ס\"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי רבי' ז\"ל לא כתב דין זה אלא דוקא היכא שקיבל הדם בכוס כדינו ואח\"כ נפל מדם כלי שרת לתוך המים דהו\"ל נראה ונדחה אבל אם קבל את הדם בכלי שיש בו מים ה\"נ ס\"ל דכשר מטעמא דדחוי מעיקרו הוא הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר\"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפי' לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדחוי שהרי בזבחים דל\"ד מסקי' דקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול לא חשיב דחוי לכ\"ע מטעמא דכל שבידו לא הוי דחוי וא\"כ ה\"נ בידו לרבות עליו דם ואף למ\"ש התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות משא\"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו יע\"ש ה\"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזיה וצ\"ע ומצאתי בתוספי הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין שכתב כתי' התוס' הלזו וכתב עוד וז\"ל ומיהו קשה דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל על המים בתחלה דבעינן שיקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בקופסיה דמנא מבעיא לן בספ\"ק דמנחות דדלמא הנחה כדרכו בעינן וליכא ה\"נ כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנה הוא א\"ד יע\"ש ועיין עוד בתוס' במתני' דהמפריש נקבה לפסחו ד\"ה ויביא בדמיה שלמים שהקשו וא\"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כו' ואפי' ר\"ש דאמר התם תמכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרי' יע\"ש וצ\"ע דבהדיא אמרינן התם דף פ' רש\"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דרועה להסתאב יע\"ש הרי דאפי' בפסח ס\"ל לר\"ש דתמכר שלא במום וצ\"ע ויש ליישב דבריהם ז\"ל בדוחק ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאבד פסחו כו' יקריב איזה מהן שירצה כו'.</b> עיין מה שהקשה מוהרי\"ק ז\"ל ומה שתי' הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב לח\"מ ז\"ל ובפ\"ה מה' עבודת יוה\"כ תי' הרב הנזכר לקושיית מוהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל לרבינו דשאני הכא דהוי חטאת דבאה לכפרה וחמירא ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון ואי פליגי רבנן עליה דר\"י הוא משום דהוי פסח דלא בא לכפרה ותלמודא ה\"ק כי היכי דקאמר ר\"י התם גבי פסח דמצוה בראשון ס\"ל לרב הכא דלכפרה קאתי דלכ\"ע מצוה בראשון א\"ד יע\"ש וק\"ל על תי' זה מדגרסי' פ\"ד דתמורה אמר ר\"ה אמר רב ה\"מ שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים כו' ואמרינן ליה תתכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות ורבנן סברי עשו תקנתא בקדשים יע\"ש והשתא לפי דעתו ז\"ל דבחטאת כיון דלכפרה קא אתי ס\"ל לרב דלכ\"ע מצוה בראשון ואפי' לרבנן דר\"י אם כן קשה דרבי' דס\"ל דלא עשו תקנה בקדשים תיפוק ליה משום דמצוה בראשון ורבנן נמי אמאי אצטריכו לטעמא דעשו תקנה בקדשים ת\"ל משום דמצוה בראשון ובשלמא אם נאמר דכי היכי דפליגי רבנן ור\"י בפסח הכא נמי פליגי גבי חטאת איכא למימר שפיר דר' ורבנן דהתם ס\"ל כרבנן דר\"י אכן לדברי הלח\"מ ז\"ל קשה וכמו כן קשה מיניה לתי' מוהר\"ק ז\"ל ויש ליישב עם מ\"ש התוס' ד\"ה דר' וז\"ל תימא למורי וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידנו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה כו' יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דבהא לכ\"ע לא אמרינן מצוה בראשון הן אמת דקשה לכאורה לפי דבריהם ז\"ל מאי דפריך התם ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלהו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכיל' גסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן והשתא אמאי לא מוקי לה אפי' כר' וע\"כ ל\"ק רבי דלא עשו תקנה אלא דוקא היכא דאיכא ריוח דשאינה אבודה שמינה כמ\"ש ז\"ל אבל התם דליכא ריוח אפי' רבינו מודה וי\"ל דהתם נמי חשיבא ריוח אי אוכלין עמה חולין שתהא נאכלת על השבע כדרך שהמלכים אוכלין ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל פ\"ה מה' עי\"ה הלכה י\"ד בד\"ה שני שעירי שכתב בתוך דבריו וז\"ל ומ\"ש שיקרבו הראשונים נלמד מדין הפריש חטאתו אאבדה דפסולי המוקדשין יע\"ש והן דברים תמוהים דהתם ה\"ט משום דעשו תקנה בקדשים כדי שלא תהא אבודה מתה כמ\"ש משא\"כ גבי פר ושעיר של י\"ה כיון דאין חטאת צבור מתה ה\"נ דיכול להקריב איזה מהן שירצה ומהיותר תימה שבדיבור הסמוך לזה כתב וז\"ל ומ\"ש וכן אם שנמצאו כו' היינו כרב כו' דאמר מצוה בראשון יע\"ש ולכן הנראה ודאי שדברים אלו אינם מדברי מרן ז\"ל אלא איזה תלמיד כתבן וצ\"ע ועיין בתשו' מוהר\"ץ אשכנזי סימן מ\"ו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טמא </b>\n<b> מת שחל ז' שלו בי\"ד כו' אין שוחטין עליו.</b> הקשה הרב לח\"מ ז\"ל לפי שיטת רבינו מההיא דגרסינן ריש פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א דהשיב ר\"ע ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה את השבת והשתא לדעת רבינו ז\"ל מאי קושי' שאני הזאה דאינ' דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק\"פ דאין שוחטין עליו אפי' אחר שטבל ומשום הכי אינה דוחה משא\"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הני דמקיימא מצות ק\"פ בהכי שפיר איכא למעבד ק\"ו משחיט' וע\"ש מה שתי' שלע\"ד איכא למשדי ביה נרגא ושוב ראיתי למוהר\"ח עשאל בס' סם חיי הנדפס מקרוב בלקוטיו שתמה עליו יע\"ש ואשר אני אחזה לי ליישב הוא דהנה קו' הרב ז\"ל ודאי אינה אלא לפי מאי דס\"ד דרב' לומר דר\"א ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת שחל ז' שלו בעה\"פ אמנם למאי דמסיק רב' במסקנא דר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והה\"ד על טמא מת שחל שביעי שלו בעה\"פ ע\"כ מאי דהשיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה שבת היינו משום מצוה דאכילת פסחים דאע\"ג דאכילה לא מעכבת מ\"מ מצוה איכא ביה מקר' דאיש לפי אכלו כמ\"ש רש\"י ז\"ל דאי משום מצות שחיטת ק\"פ מה השיב ר\"ע הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דבלא\"ה מצי למיעבד ק\"פ דשוחטין וזורקין עליו ומש\"ה אינה דוחה שבת ור\"א גופיה איך קאמר ועליה אני דן שידחה שבת כיון דאיהו ס\"ל דשוחטין וזורקין עליו הו\"ל רשות ואיך דוחה שבת וזה פשוט לע\"ד ומוכרח בגמ' ואם כן כיון דר\"א סביר דשוחטין וזורקין עליו שפיר השיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח שהיא מצוה דאכילת פסחים ואפ\"ה אינה דוחה שבת אע\"ג דאי עביד הזאה מקיימא מצות אכילת פסחים לסברת ר\"א דשוחטין על טמא מת אלא מיהו קו' הרב ז\"ל אכתי קיימא באנפין לפום מאי דס\"ד דרבא דר\"א ס\"ל אין שוחטין על טמא מת שחל שביעי כו' דלפי דעת רבינו ז\"ל אפי' אחר שטבל אין שוחטין וכדכתיב' ואף לזאת נראה ליישב ולומר דהנה מבואר מדברי רבי' ז\"ל דדין זה דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל נפ\"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים דס\"ל כרבי יצחק דאמר אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בערב פסח כדאיתא בפרק האשה ד\"פ וס\"ל ז\"ל דאי אחר שטבל שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הול\"ל להם שיטבלו ואח\"כ ישחטו עליהם ועוד איך קאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים והלא כך היו יכולים לעשות ביום ההוא כמו למחר וכמו שהקשה הרב כ\"מ ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש הראב\"ד דלא שאלו אלא אחר זמן שחיטת כו' הא לא ס\"ל לרבינו ז\"ל ומכח זה הוצרך דגזירת הכתוב היא דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל משא\"כ בטמא שרץ והשתא אתיא קרא כפשטי' ומרווח הכל לדעת רבינו ז\"ל אמנם כל זה הוא לרבי יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת היו שחל ז' שלהם בערב הפסח אמנם לר\"ע דס\"ל בפרק הישן דכ\"ה דאותן אנשים מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וא\"כ לר\"ע ע\"כ אותן אנשים לא נטהרו בהזאת שלישי ושביעי כדי לעשות הפסח מאיזה סיבה שהית' להם וא\"כ לר\"ע מהך קרא דויהי אנשים ליכא למשמע דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת משום דר\"ע לא ס\"ל שחל שביעי שלהם בעה\"פ אלא שנשארו בטומאתן עדיין מאיזה סיבה שהי' להם ואם כן לא היו יכולין לעשות הפסח משום דבעי הזאה שלישי ושביעי אפי' שהה כמה ימים אחר טומאתו כמבואר ברבינו ז\"ל פי\"א מה' פרה אדומה ועיין בקידושין דס\"ב ברש\"י בד\"ה ע\"ש ואע\"ג דר\"ן קאמר בר\"פ מי שהי' דצ\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כבר התוס' ז\"ל תמהו על זה דמנ\"ל הא לעיל אמר דמ\"ד אין שוחטין סבר לה כר' יצחק וקדרש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואלו ר\"ע בפרק הישן לית לי' דר' יצחק יע\"ש שהניחו הדבר בתימא וכונתם ז\"ל ודאי הוא כמ\"ש דלר\"ע אותן אנשים היו טמאין בערב הפסח ולא היו יכולין לאכול לערב משום דלא עשו הזאה שלישי וז' עדיין ומ\"מ ע\"כ אפי' ר\"ע דס\"ל דאין שוחטין ע\"כ לאו מקר' דויהי אנשים נפקא אלא מקר' אחרינא נפ\"ל ואנחנו לא נדע וכמ\"ש התוס' ועוד אני אומר ליישב קושית התוס' ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' בפרק אלו דברים דס\"ט ד\"ה שוחטין וזורקין שהקשה שם דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא מת אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לערב דבעינן גברא דחזי לאכילה ותי' בשם רשב\"א דאיצטרך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי כו' ועוד תי' דאיצטרך למימר דציבור עבדי בטומאה כדרשת איש נדחה ואין צבור נדחה עכ\"ל יע\"ש. והנה תירוץ הראשון לא קיימא אלא בשנאמר דמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס\"ל כרבי נתן דקאמר בדצ\"ג דשני תשלומין דראשון ועיין בתוס' דצ\"ג ד\"ה אלא שכתבו כן בשם רשב\"א אמנם לר' דס\"ל התם דשני רגל בפ\"ע הוא לא איצטרך לאשמועינן גם תי' הב' שתי' דאיצטרך למימר דאין צבור נדחה אינו אלא אי ס\"ל כאביי דנפ\"ל מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא דאין צבור נדחה אמנם להנך תנאי דנפ\"ל דאין צבור נדחה ממשמעותא דמועדו דדרשי מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה כדאיתא בפרק כיצד צולין דף ע\"ז וכמ\"ש התוס' ז\"ל בר\"פ אלו דברים ד\"ה מה מועדו יע\"ש הך תי' נמי ליתא וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"ע ס\"ל כר' דשני רגל בפ\"ע הוא וס\"ל כהנך תנאי דדריש מועדו אפילו בטומאה וא\"כ אפילו ס\"ל כאביי דחוקא ליה מילתא לומר דקרא לא איצטרך אלא לדיוקא דצבור עבדי בטו' ומש\"ה ס\"ל דקרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיצטרך לגופיה היכי דחל שביעי שלו בע\"פ דאין שוחטין עליו בטומאה אע\"ג דחזי לאורתא דהשתא קרא אתא לגופיה דאי לא איצטרך מאיש לפי אכלו נפקא כנ\"ל נכון ליישב קו' התוס' ז\"ל ואע\"ג דתלמודא התם בד\"פ קאמר דרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ס\"ל כר' יצחק היינו משום דר' יצחק קאמר בהדיא דאין שוחטין ואה\"נ דאפילו כר\"ע מצי סבר דאין שוחטין מטעמא דכתיבנא אלא משום דלא מפורש אי ר\"ע ס\"ל שוחטין או אין שוחטין מש\"ה לא קאמר ס\"ל כר\"ע מיהו לר\"ן דאמר דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין איכא למימר כדכתיבנא. ואיך שהיה הדרן לדמעיקרא דכיון דלר\"ע ס\"ל דאותן אנשים טמאים מישאל ואלצפן היו שנשארו בטומאתן א\"כ אע\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין על טמא מת כו' (היינו ע\"כ מקרא אחרינא וא\"כ נפ\"ל מקרא דאיש כי יהיה טמא וכדכתיבנא) מ\"מ ליכא למשמע מיניה דאין שוחטין על טמא מת אפילו טבל דאיכא למימר דקרא מיירי בשלא טבלו וקאמר דנדחה לפסח שני ומקרא דויהי אנשים דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום כו' ר\"ע ס\"ל דאותן אנשים נשארו בטומאתן ולא דריש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא\"כ מנין לנו לומר דטמא מת שניא הוא מטמא שרץ דאין שוחטין עליו אפילו בטבל משא\"כ בטמא שרץ כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי דאית לן למימר תרוייהו שוין ומש\"ה שפיר השיב ר\"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו בע\"פ משום דר\"ע לטעמיה דלית ליה דרשה דר' יצחק וכיון שכן אין לנו הכרח לומר דטמא מת אין שוחטין עליו אפילו בטבל אלא ס\"ל דטמא מת בז' שלו הוי דינו כטמא שרץ דבטבל שוחטין עליו ומש\"ה קאמר הזאה תוכיח ודוק:<br><b> אמנם </b> מאי דס\"ל לרבינו ז\"ל דבטמא מת אין שוחטין עליו הוא משום דדריש כר' יצחק דאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא\"כ מינה נשמע בהדיא דאין שוחטין אפילו בטבל דאל\"כ היו יכולים לעשות היום כמו למחר שאם יטבלו אפילו בו ביום יכולים לעשות ואי לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות וכמו שהכריח מרן ז\"ל ומש\"ה הוכרח לומר דגזה\"כ הוא בטמא מת כנ\"ל ודוק שהוא חריף ונכון. אלא דקשה לפי זה ממ\"ש רבינו בסמוך דין ז' דהטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה הוא מפני שביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן כו' וכפי מ\"ש הרי לר\"ע אפילו בחל ז' שלו בערב פסח שהוא יום י\"ד והוא זמן הקרבן העמידו דבריהם במקום כרת ושמא דאה\"נ לר\"ע בכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת ומה שהוצרך רבינו לטעם זה אינו אלא לרבא דאמר בס\"פ האשה דערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם ואונן ומצורע בבית הפרס לא העמידו דבריהם אהא הוצרך לומר דה\"ט דבהזאה לא העמידו ובמצורע וכל הני העמידו משום דאינו זמן הקרבן לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"י. שוב ראיתי שכל מ\"ש ליישב דעת רבינו אינו והעיקר כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל דמשאמרו בגמרא הזאה תוכיח שחל ז' שלו בשבת ובע\"פ לאו ע\"פ ממש קאמר אלא ביום י\"ג שלמחר הוא ע\"פ שכ\"כ רבינו בפי' המשניות בפ' אלו דברים משנה ב' וז\"ל רצה באומרו הזאה תוכיח וכמו כן אם יחול ז' שלו יום י\"ג והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקרב ק\"פ ור\"א סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו ק\"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י\"ד והוזה וטבל אסור להקריב ק\"פ כמו שיתבאר עכ\"ל. הנה בהדיא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל אלא שדבריו תמוהים שהרי לפי מאי דמסיק רבא ר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין על טמא מת שחל ז' שלו בע\"פ וא\"כ איך כתב דלר\"א מזין עליו ביום י\"ג כי אם ישאר למחר כו' אסור להקריב ק\"פ. ויש ליישב דס\"ל דמשאמרו בגמ' דר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין כו' אינו אלא למאי דאגמירה ר\"א דהזאה אינה דוחה שבת אבל לפום מאי דקאמר דר\"א גמרי' איתעקר מיני' ומ\"ש דן ק\"ו דהיינו לומר דשכח תלמודו ג\"כ ממה שהי' אומר דשוחטין וזורקין על ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ ומש\"ה דן ר\"א שידחה שבת ביום י\"ג משום שאם ישאר למחר כו' כמ\"ש רבינו אלא דאכתי קשה דמה השיב ר\"ע הזאה תוכיח כו' וקאמר בגמ' דר\"א גמריה איתעקר מיני' ואתא ר\"ע לאדכורי' ומאי דלא קאמר לי' בהדיא משום אורח ארעא ואמרינן בברייתא דא\"ל ר\"ע אל תכפירני כו' כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת הא כיון דאגמרי' ר\"א דאינה דוחה שבת ע\"כ היינו טעמא משום דס\"ל דשוחטין וזורקין כו' כדמסיק בגמ' א\"כ מאי הזאה תוכיח דקאמר שאני הזאה דמש\"ה אם חל יום י\"ג בשבת אינה דוחה משום דיכול להזות למחר לפי סברת ר\"א דאגמריה לר\"ע אלא ע\"כ כדכתיבנא לעיל וצ\"ע. ותו קשה לפי דעת רבינו ז\"ל דמאי דגמרי' ר\"א לר\"ע דהזאה דפסח אינה דוחה שבת היינו בחל י\"ג בשבת א\"כ מאי פריך בגמ' ולר\"א ניעבר' דהא אמר ר\"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא נימא דכי אמר ר\"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת היינו דוקא כגון העברת אזמל בשבת ושופר וכל הני דבשעת דחייתן היא זמן מצותן משא\"כ הכא דבשעת דחייתו אינו זמן מצותו דאינו זמן הקרבן ביום י\"ג וכמו שנתן טעם זה רבינו ז\"ל למאי דהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ביום י\"ג ועוד קשה טובא מה שהקשה מוהר\"ח עשאל ז\"ל בספרו הנדפס מחדש דא\"כ מה השיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דאין לו חיוב כרת בו ביום אלא למחר ומש\"ה העמידו דבריהם במקום כרת אבל הנך דמתני' דישנו להם חיוב כרת בו ביום ראוי הוא שידחה אותה שבת מק\"ו דשחיטה יע\"ש שהניחה בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב עם מ\"ש התוס' בדף ס\"ח ד\"ה ומה שחיטה שהקשה משם ר\"י תימה מאי קושיא הוא זה שאני הני משום דאפשר לעשות מע\"ש ור\"א גופי' אית ליה זה החילוק כו' משא\"כ בשחיטה ותירצו בשם ר\"י דודאי לר\"א לא פריך הא קרא כו' והא דקאמר הכא ק\"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע\"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירן משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע\"ג דא\"א מבערב עכ\"ל יע\"ש. נמצא לפ\"ז דבהזאה איכא חד לטיבותא דדמי לשחיטה דא\"א לעשותה מע\"ש וחדא לריעותא דאינו זמן הקרבן ובכל הני דמתני' איכא חדא לטיבותא דהוא זמן הקרבן כשחיטה וחדא לריעותא דאפשר לעשותן מע\"ש ועל זה השיב ר\"ט דלפי דברי ר\"א דעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה לכל הני דמתני' אע\"ג דלא דמי לשחיטה שא\"א לעשות' מע\"ש כיון שהוא משום שבות בעלמא מהזאה דאינה דוחה שבת והתם נמי נעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה אע\"פ שהוא זמן הקרבן להזאה שהיא משום שבות אפילו שאינו זמן הקרבן כי היכי דעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה וא\"א לעשות' מע\"ש לכל הני דמתני' אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון שהיא משום שבות בעלמא דתרוייהו איכא בהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא ושוין הם בהדרגה אחת כנ\"ל ודוק. שוב ראיתי שדין זה שכתב רבינו דט\"מ אפילו טבל אין שוחטין עליו במחלוקת היא שנויה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג' דאמרינן התם אמר ר\"ע כו' ומצוה להזות תיפתר שחל ז' שלו להיות בי\"ד שחל להיות בשבת שאלו חול היה היו מזין עליו ואח\"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות אמר רב אושעיה תיפתר שחל יום הז' שלו בי\"ג שחל בשבת שאילו חול היה היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט לו את פסחו שהוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת אין מזין עליו ונמצא מתעכב מן המצות ע\"כ. הנה מבואר מירושלמי הלזו דלסתם ירושלמי ט\"מ שחל שביעי שלו בע\"פ שוחטין עליו אחר שטבל ולרב אושעיא אין שוחטין אפילו טבל ומש\"ה קאמר תיפתר שחל שביעי שלו בי\"ג כו' ורבינו ז\"ל פסק כרב אושעיא משום דס\"ל דר' יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע\"פ ס\"ל כותיה ותלמודא דידן קאמר דרב נמי קאי כותיה ומיהו לסתם ירושלמי דס\"ל דשוחטין עליו אחר שטבל כדכתיבנא לעיל אע\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו מקרא אחרינא וטמא מת וטמא שרץ תרוייהו שוין הם וס\"ל נמי דבכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת אע\"ג שהוא זמן הקרבן כדכתיבנא. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב שדעת רבינו ז\"ל דהלכה כרב יהודה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דרב רבן של בני הגולה הוא ויש לגמגם על דבריו ז\"ל שכתב בפ\"ה דין ג' ד\"ה מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה וחייב בפסח שני שם פלוגתא דר\"ן ורב ששת ופסק כרב ששת משום דהלכתא כותיה באיסורי ע\"כ דלמה צריך משום ה\"ט ת\"ל כיון שרבינו ז\"ל פסק כמ\"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובגמ' אמרינן בר\"פ מי שהיה דר\"ן דקאמר הורצה ס\"ל כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א\"כ איך הו\"מ למיפסק כר\"ן ודוק. ועל דברי התוס' בפ' אלו דברים שכתבנו לעיל קל\"ט דנהי דלמאי דהקשו דאמאי כתב רחמנא טמא כו' תי' שפיר משם רשב\"א דאיצטרך שפיר לאשמועינן דחייב בפסח שני מ\"מ אכתי תקשי להו למאן דס\"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת ע\"כ ס\"ל דאותן אנשים היו טמאים בעה\"פ ולא היו יכולין לאכול לערב דאי לא תיפשוט מינה דאין שוחטין וכיון שכן קשה איך הוו קאמרי למה נגרע לבלתי הקריב כו' ומשה רבינו איך היה מספקא ליה מילתא דקאמר להו עמדו ואשמעה הא בפסח מצרים כתיב איש לפי אכלו וצ\"ע כעת. ואכתי יש לנו לדעת דכיון דטמא מת אפילו טבל אין שוחטין עליו מנין לנו לומר דבטמא שרץ שוחטין עליו בשטבל ולומר שנשתנה דינו מדין טמא מת. וראיתי להרא\"ם בפ' בהעלותך ד\"ה למה נגרע שכתב וז\"ל וא\"נ היא גופיה מהכא נפקא מריבוי טמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומאה אחרת יע\"ש. ולע\"ד יש לתמוה עליו דכפי דבריו דמתיבת לנפש נפקא לן מסוגיא דפרק אלו דברים דס\"ז דפריך ר\"ל לר\"י דאמר דפסח דחי טומאה מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין דאימא איש נדחה לפ\"ש צבור לית ליה תקנתא וקאמר אביי לעולם מקרא קמא א\"כ נכתב רחמנא איש איש כי יהיה טמא וכ\"ת כו' לנפש דכתב רחמנא ל\"ל אלא ה\"ק איש נדחה לפ\"ש ואין צבור נדחה אלא עבדי בטומאה וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא ע\"כ והשתא לפי דברי הרא\"ם אכתי תקשי דנימא איש נדחה לפ\"ש צבור ל\"ל תקנתא ולנפש איצטרך לומר לך דדוקא בטמא לנפש נדחה אפילו בטבל בז' שלו ולא טומאה אחרת כמ\"ש הרא\"ם וליכא למימר דאביי ס\"ל כעולא דשוחטין וזורקין על ט\"ש וה\"ה על ט\"מ ולדידי' קרא דאיש כי יהיה טמא מיירי בשאינו יכול לאכול לערב ומש\"ה קאמר דלנפש דכתב רחמנא ל\"ל דהא ליתא מתרי אנפי חדא דכיון דהא דאמר רב אין שוחטין וזורקין על ט\"ש תנאי ס\"ל הכי ור' יצחק נמי הכי ס\"ל עיין בתוס' ריש פרק מי שהיה טמא ד\"ה אלו פטורים א\"כ תקשי לי' לאביי דלהנהו תנאי ור' יצחק דס\"ל אין שוחטין על ט\"מ בז' שלו אפילו טבל מתיבת לנפש פסח דדחי טומאה מנ\"ל וכעין זה הקשו התוס' שם ד\"ה אלא אמר ר\"ל וז\"ל תימא לרשב\"א ז\"ל הניחא לר\"י אלא לר\"ש דאמר לקמן להכי כתב רחמנא כו' לפי שחלוקים אשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ\"ל יע\"ש שהניחו הדבר בתימה. הן אמת שקו' זו שהקשו התוס' אחר ההשקפה נראה דלא קשה מידי ויש לתמוה על תמיהתם ז\"ל שהרי כתבו לעיל בד\"ה מודו דבשמעתין משמע דהלל לא דריש ממשמעות דמועדו אלא מג\"ש ובפ' כיצד צולין דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע\"כ תנאי היא ופליגי. וא\"כ מעתה מאי ק\"ל הכי שהרי תלמודא מאי דפריך הכא פסח דדחי טומאה מנ\"ל אינו אלא להלל דלא דריש ליה ממשמעות דמועדו דאילו לאידך תנא דריש פ' כיצד צולין הא נפ\"ל ממשמעות דמועדו וזה מבואר בדברי רש\"י ז\"ל ד\"ה דדחו שכתב וז\"ל הואיל ומועדו לא משמע להו יע\"ש וא\"כ שפיר תי' ר\"ל דנפ\"ל מקרא דושלחו דס\"ל כר\"י ולר\"ש ליכא לאקשויי פסח דדחי טומאה מנ\"ל דאיכא לתרוצי דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כתנא דפרק כיצד צולין וא\"כ כפי זה ודאי לדברי הרא\"ם מתרצא היא קושיין דהכא דאיכא למימר דלר' יצחק ואידך תנאי ס\"ל דפסח דחי טומאה ממשמעות דמועדו ולא נפ\"ל מיתורא דלנפש משום דלנפש איצטרך לומר דט\"מ נדחה אפילו טבל ואין שאר טמאים נדחין ואדרבא דברי התוס' צ\"ע כדכתיבנא. אך אכתי קשה דא\"כ מנ\"ל דטומאת זיבה וכל הני צבור לא עבדי בטומאה מיתורא דלנפש אימא דלנפש איצטרך לומר דט\"מ נדחה ואין טומאה אחרת נדחית אבל צבור עבדי בטומאה אפילו בטומאת זיבה וא\"נ דכיון דדרשינן ליה לומר דשאר טומאות לא עבדי צבור בטומאה הא מנ\"ל ואיך נפ\"ל תרוייהו וליכא למימר דלרב דס\"ל אין שוחטין וזורקין ס\"ל דצבור עבדי בטומאת זיבה דהא ליתא שהרי משמע דהלכתא פסיקתא היא וסתם מתני' היא פרק מי שהיה טמא ותו דרב גופיה קאמר בהדיא בד\"פ דצבור לא עבדי בטומאת זיבה וצ\"ע. ולכן נ\"ל דנפ\"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מדהו\"ל למיכתב סתמא אשר היו טמאים ומה בא ללמדנו אם היו טמאים לנפש אדם או מטומאה אחרת אלא ודאי מש\"ה כתביה לומר לך דדוקא משום דהיו טמאים לנפש אדם הוא דלא יכלו לעשות הפסח הא אם היו טמאים מטומאה אחרת הוה פשיטא להו שהיו יכולין לעשות כשהיו טובלין משום דשוחטין וזורקין על טבו\"י כנ\"ל ועיין בס' עץ החיים למו' הרב המופלא בלשונות הרמב\"ם ד\"ה ע\"ד מה שהק' לס' רבינו ז\"ל מההיא דפרק מי שהיה טמא דצ\"ג ולק\"מ ואישתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים דקאמר בהדיא דלמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ה\"ה על טמא שחל ז' שלו בע\"פ דשוחטין עליו אפילו קודם טבילה יע\"ש ועיין בחידושי הריטב\"א סוכה דכ\"ה ובס' מחנה אפרים. ודע שזה שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו ז\"ל אע\"ג שלדעת רבינו ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה מכח מ\"ש בפיה\"מ וא\"נ ממ\"ש דטעמא דהזאה אינה דוחה שבת הוא משום דאינו זמן הקרבן מ\"מ תירוץ זה ניתן ליאמר שפיר לדעת הרע\"ב שבפרק אלו דברים מ\"א כתב וז\"ל הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ע\"פ שאם לא יזה לא יעשו פסחו כו' משמע מדבריו דלא ס\"ל כדעת רבינו מדלא כתב דמיירי דחל י\"ג שלו בע\"פ כמ\"ש רבינו ז\"ל בפיה\"מ ואלו בפ\"ח מהלכות פי' כדעת רבינו ז\"ל שכתב וז\"ל שוחטין עליו ואע\"פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי\"ד נדחה לפסח שני אע\"ג דחזי לאורתא דכתיב ויהי אנשים כו' ביום ההוא אין יכולים לעשות הא לערב יכולים לאכול בפסח ונדחו לפסח שני כו' ע\"כ הנה מבואר מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דט\"מ אפי' טבל אין שוחטין עליו וכבר נתקשה בזה הרב תי\"ט וכתב שחזר בו ממ\"ש פרק א\"ד אמנם ע\"פ מ\"ש אתו דברי הרע\"ב כהוגן שבפרק א\"ד דקאי התם לס' ר\"ע כתב הדברים כפשטן בחל ז' שלו בי\"ד משום דלר\"ע לית לי' ההיא דרשא דביום ההוא אין יכולין לעשות וכדכתיבנא אמנם בפ\"ח דקאי לענין הלכתא כתב דבטמא מת אין שוחטין עליו אפי' טבל משום דקי\"ל כר' יצחק דדריש ביום ההוא אין יכולין לעשות וכמ\"ש שם בהדיא זה נראה לי נכון לדעת הרע\"ב ולדעת הרע\"ב ז\"ל טעמא דהזאה אינה דוחה שבת לאו היינו משום דאינו זמן הקרבן כמ\"ש רבינו אלא מטעמא אחרינא כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל וכל המפרשים ז\"ל וראיתי למוהר\"ם גלאנטי ז\"ל בס' קרבן חגיגה די\"א ע\"א שהקשה על רבינו ז\"ל מסוגיא דזבחים דכ\"ב דפריך התם בגמ' מאי קסברי זקני דרוס אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע\"כ הנה מסוגיא זו מבואר דלמ\"ד אין שוחטין וזורקין על ט\"ש צבור עושים בטומאה אם ירצו וכיון שרבינו ז\"ל פסק כמאן דאמר דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש בהיותו טמא איך פסק בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב דטמא שרץ וכיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד ותי' הוא ז\"ל וז\"ל אך נראה לע\"ד חדא מתרתי או שנאמר האי ט\"ש שהוזכר בזבחים אינו כטמא שרץ הנזכר בפלוגתא דרב ועולא דט\"ש הנזכר כאן היינו שטבל ונקרא טמא כיון שצריך הערב שמש עדיין בטומאתו וכונת השמועה כאן דאם נאמר דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש אפי' שיטבול כיון שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה אם כן כשיהיו הצבור ככה יעשו בטומאה ולזה אמר דס\"ל דשוחטין וזורקין על ט\"ש שטבל ולהכי לא יעשו הצבור בטומאת שרץ אלא יעשוהו ע\"י טהורין עכ\"ל יע\"ש: ולע\"ד אחרי המחיל' הך תי' ליתא כלל ואשתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים שמשם בארה דאפי' למ\"ד דשוחטין וזורקין על ט\"ש שטבל צבור עבדי בטומאה כיון שאינן שוחטין עליו קודם שטבל קרינן ביה איש נדחה ואין צבור נדחין מדאמרינן התם אמר רב' קסבר ר\"א אין שוחטין וזורקין על ט\"ש וכל שביחיד נדחה כו' טומאה דאי כוליה צבורא טמאין נינהו ולא מדינן עלייהו יחיד נמי פטור והשתא כפי דברי הרב ז\"ל צ\"ל נמי דמ\"ש הכא קסבר ר\"א אין שוחטין על ט\"ש היינו לומר דאין שוחטין עליו אפי' שיטבלו ומש\"ה צבור עבדי בטומאה ומ\"ש בגמ' יחיד נמי פטור ר\"ל דלא רמי חיובא עליו להזות כשחל שביעי שלו ביום י\"ג או בשהיה ט\"ש מקודם כדי שיעש' פסחו לפי שיטת' ז\"ל כיון שהצבור עושים בטומאה אם ירצו דאילו בט\"מ שחל ז' שלו בי\"ד או בט\"ש שנטמא ביום י\"ד לא שייך לומר שפטור כיון שאפי' יטבול או יזו עליו אין שוחטין עליו מאי חיובא הוה שייך בהו וכיון שכן קשה דא\"כ מאי פריך שם מתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אלא שתי' טהור ערל וט\"ש ושאר כל הטמאין מנין ת\"ל והאיש מדקא מיהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש למ\"ל לאהדורי עלה היינו טהור אלמא אע\"ג דלא חזי חיובא עליה רמייא ואע\"ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד והשתא לפי דעת הרב ז\"ל דמאן דס\"ל דשוחטין על ט\"ש אחר שטבל צבור אינם עושים בטומאה מאי פריך נימא דהך ברייתא ס\"ל דאין שוחטין על ט\"ש קודם שיטבול ולאחר שיטבול שוחטין עליה דהשתא איתיה בצבור דאינם עושים בטומאה ומשו\"ה רמי חיובא עליה דוקא דהשתא ל\"ק דלמ\"ל לאהדורי עליה היינו טהור דהו\"א דדוקא טהור שיכול לעשות בשעת שחיטה ענוש כרת אבל ט\"ש כיון שאין שוחטין עליו קודם שיטבול ולא חזי הו\"א דאינו ענוש כרת קמ\"ל קרא דוהאיש דחייב כרת כיון שבידו לתקן ולטבול דומיא דערל דאצטריך לאהדורי עליו מה\"ט וברייתא נמי הכי מוכח' דאי ס\"ל דאין שוחטין עליו אפי' אחר טבילה איך קאמר דט\"ש ענוש כרת ולומר דט\"ש דברייתא היינו בשהיה ט\"ש מאז ומקדם אבל אם נטמא בשרץ בו ביום ה\"נ דאינו ענוש כרת ומשום דאין שוחטין עליו אפי' טבל זה ודאי הוא דוחק גדול ואדרבא טפי ניחא לומר דס\"ל דשוחטין עליו אחר שטבל דהשתא אתא ברייתא כפשטיה וכיון שכן מאי מקשה בגמ' והיכי מוכח מינה דאע\"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד אמנם ר\"א ס\"ל דאין שוחטין אפי' טבל ומשום הכי לא רמי חיובא עליה כיון שהצבור עושים בטומאה לפי דעת הרב ז\"ל אלא ודאי מוכח בהדיא מהך סוגיא דמ\"ש אין שוחטין וזורקין על ט\"ש היינו בט\"ש הנזכר בפלוגתא דרב ועולא ואפי\"ה קאמר דהצבור עושים בטומאה: גם מה שתי' עוד דהכא מדינא דאורייתא קאמר ומ\"ש רב דאין שוחטין על ט\"ש אם לא יטבול הוא מדרבנן שמא יפשע אבל מדינא דאורייתא אי ס\"ל דשוחטין וזורקין על ט\"ש היינו אפי' קודם שיטבול דמדאורייתא ליכא למגזר שמא יפשע ואי ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש היינו אפי' אחר שיטבול וע\"ז הוא דאמרינן בזבחים דאי ס\"ל כמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש מדאורייתא אם כן הי' לנו להתיר בשיהיו הצבור ט\"ש שיעשו בטומאה ומסיק דס\"ל כמ\"ד שוחטין מדאורייתא אפי' קודם טבילה ולהכי לא הותר בצבור כו' יע\"ש הם דברים תמוהים שהרי בפרק האשה מסיק דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש מדאורייתא הוא דאמר ואפ\"ה ס\"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום ולעיקר קושיתו היה אפשר לצדד ולומר דרבינו ז\"ל פסק כעולא וס\"ל דאפי' עולא מודה דמדרבנן אין שוחטין גזירה שמא יפשע כי היכי דגזרו במחוסר כפורים ועיין בספר קרית ספר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם </b>\n<b> שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'.</b> זה מבואר בפרק הערל דע\"א ע\"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע\"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה\"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ\"כ התוס' שם דף ע\"ג ד\"ה משום וז\"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע\"ש: ואולם מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דף ל\"ו ע\"ב נראה שחולקים אמ\"ש ביבמות וזה ממ\"ש שם בד\"ה הואיל וז\"ל עוד י\"ל דס\"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא\"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י\"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע\"ש ומ\"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט\"ו אלף בכל שנה ושנה כמ\"ש רז\"ל ואם כן הי\"ל לעשות הק\"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק\"פ עד היותם מבן י\"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז\"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי\"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ\"ש ביבמות ק\"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ\"ט ז\"ל שפירש כן דברי התוס' כמ\"ש והביא הא דפרק הערל דקי\"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ביבמות ד\"ה הנז' שתמה על הרא\"ם ז\"ל שכתב בס' בהעלותך ד\"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע\"ש דמ\"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א\"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א\"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ\"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א\"ד יע\"ש ואני אומר כי לא על הרא\"ם ז\"ל תלונתו שדברי הרא\"ם ז\"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ\"ש הרא\"ם בס\"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב\"ן ז\"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ\"כ רד\"ק ורלב\"ג ביהושע סי' ע\"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב בדוחק דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה\"ד לענין שחיטת הפסח דאע\"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה\"נ דמעכב ומש\"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק\"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ\"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר\"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש\"י שם וז\"ל דרך חצרות אע\"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א\"כ ה\"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד\"ת ומש\"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר\"ה כו' אע\"ג דבר\"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש\"י ז\"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל\"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה\"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא\"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע\"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י\"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע\"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע\"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע\"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שזה שכתב הרא\"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע\"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק\"ל טובא שדבריו ז\"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז\"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז\"ל על מילת זכריו וכמ\"ש הרי דס\"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש\"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ\"כ הרא\"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא\"כ איך כתב הוא ז\"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע\"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז\"ל למ\"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה\"ט ודאי דבשנה השנית ג\"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע\"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהרא\"ם ז\"ל בס' בא ד\"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז\"ל וא\"ת לרבי יהושע ל\"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל\"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י\"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו\"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע\"כ דאאדון קאי כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר\"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא\"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק\"ו דמילת זכריו הו\"א דערל גופיה היכא דא\"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה\"נ דאוכל דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ\"ש רש\"י שם בפי' החומש והביאו הרא\"ם ז\"ל סמוך ונראה תו ק\"ל טובא דאדק\"ל לר\"י ל\"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר\"א דס\"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק\"ל והא לר\"א נמי תקשי ליה דע\"כ לא פליג ר\"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס\"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד\"ע ע\"ב ד\"ה אי מה פסח שכתבו וז\"ל ואומר ר\"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר\"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר\"א מזכריו פריך עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לר\"א נמי תקשי דמק\"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר\"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק\"ו דמילת זכריו נפיק:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ם מלובלין ז\"ל בס' מע\"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ\"ש בס\"ד ולר\"א מזכריו פריך וס\"ל דלר\"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג\"כ גירסת הרא\"ם בדבריהם ולפי זה צ\"ל דלר\"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק\"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ\"ט דפסחים דף צ\"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה\"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל\"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע\"ש והשתא קשה דלר\"א דס\"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל\"ל והי\"ל לתלמודא להקשות הניחא לר\"ע אלא לר\"א בו ל\"ל אלא ודאי משמע דר\"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק\"ל טובא על דברי הרא\"ם ז\"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השובר </b>\n<b> עצם בפסח טהור ה\"ז לוקה כו'.</b> שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דגברא רבא מוהר\"א ברודא ז\"ל דמנ\"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא\"צ לשוברו קאמר דסד\"א דמחוייב לשבור שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די\"א מש\"ה אתא קרא לומר דא\"צ דאזלינן בתר רובא דדומיא דהכי אמרינן בזבחים דף ס\"ו אמר ראב\"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדל אין צריך להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה\"נ כו' וכתבו התוס' ז\"ל שם דמכל לאוין שבתורה לא ק\"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הא דמסברא הו\"א דחייב להבדיל אמרינן דא\"צ להבדיל קאמר ואם כן ה\"נ דכוותה ומתרצים משמו דכיון דקי\"ל דהשובר בפסח טמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בטמא עכ\"ל דקרא לאזהרה אתא וברור אמנם הא ק\"ל דבפ\"ק דחולין אמרינן אתיא מרישא דעולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וקי\"ל דאינו יכול לחתוך נתחיה לנתחיה כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ט וע\"ש במרן כ\"מ ז\"ל והשתא אמאי לא נימא דקרא ה\"ק דדוקא לנתחי' חייב לחתוך וא\"צ לחתוך נתחיה לנתחיה דסד\"א דנחתוך משום חששא שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דאזלינן בתר רובא אחר זמן רב נדפס ובא ס' צאן קדשים וראיתי שם בזבחים הק' קושיא הלזו משם שמעתי מקשים וכתב וז\"ל והיה נ\"ל דמהיכא ס\"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע\"י גומרתא דמנח עליו ובדיק ליה כדדחי התם בחולין אבל תוס' בפסחים דפ\"ה ע\"א ד\"ה כשהוא כתבו דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אבל אחר העיון קו' זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע\"כ ללאו כתיב א\"ד יע\"ש וא\"כ נראה דקו' דידן מתרצה בהכי דליכא למימר דלא נתחיה לנתחיה דקאמר קרא א\"צ קאמר דמהיכי תיתי דצריך לחתוך הא אפשר דפלי ליה ובדיק ליה כדדחינן התם וכעין מה שתי' לההיא דשבירת עצם שבתי וראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה דקו' דידן אינו אלא למאי דהוה בעי למילף תלמודא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה תיקשי ליה דאם כן מנ\"ל דאסור לחתוך נתחיה לנתחיה דילמא א\"צ קאמר קרא וכן נמי ק\"ל ז\"ל גבי שביר' עצם למר בר רב אשי דהוה בעי למילף משבירת עצם דאזלינן בתר רובא הוא דק\"ל דאלו לפי האמת דנפ\"ל הא מילתא דאזלינן בתר רובא מקראי אחריני כדמסקינן התם לא קשי' מידי דע\"כ לאזהרה הוא דאתא קרא דאלו לומר דא\"צ ומשום דאזלינן בתר רובא הרי נפ\"ל הא מילתא מקראי אחריני ומהתימא על הרב צאן קדשים איך עלה בדעתו ליישב כן שבתי וראה דקו' דידן נמי מתרצה על דרך תי' הרב צאן קדשים דעכ\"ל דכי כתיב לנתחים ולא נתחיה לנתחיה לאיסורא הוא דאתא ולא לומר דא\"צ ממה ששנה הכתוב וכתב ואם מן הצאן קרבנו כו' ונתח אותו לנתחיה ואי א\"צ קאמר למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסורא הוא דאתא ואשמועינן דבצאן נמי איסורא כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01b59264358b4745291ceea6b020b196affe508b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,115 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את הפסח כו'.</b> הנה הרב מש\"ל ז\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא כו' ובס\"ד כתב שלא מצא הדבר מבואר אלא שבירושלמי מוכח בהדיא דבקרבן פסול ליכא אזהרה דאמרינן התם אמר רב שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר כו' תני חזקיה דם זבחי הכתוב קראו זבח א\"ר מנא אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה אית תנויי תנוי פטור ואית תנויי תנוי דחייב מ\"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה ומ\"ד פטור כשנפסלה מחמת ד\"א כונת הירושלמי דרב מנא בא לחלוק על רב שמואל שאמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה דהפסח כשר דס\"ל דאם היה נפסל איך יתחייב על הזריקה בקרבן פסול והוא קאמר דאין זה ראיה שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה כו' ואמר ר\"מ דלא פליגי דמ\"ד חייב הוא שנפסלה מחמת חימוצו רצ\"ל המחמיץ אחר מחמיץ חייב כדאיתא במנחות דף נ\"ו, ומ\"ד פטור הוא כשנפסלה מחמת ד\"א דהיינו יוצא ודכוותיה. וא\"כ ה\"נ גבי שוחט על החמץ אף שנפסל הקרבן אפ\"ה חייב על הזריקה כיון שפיסולו מחמת אותו דבר זהו כונת הירושלמי. וא\"כ מדברי כולם נלמוד דלאו דלא תשחט אינו אלא בזבח כשר את\"ד ז\"ל. והקשה אלי החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר\"י אלבעלי ה\"י שדבר זה מבואר ובא בפ' תמיד נשחט דתמן תנינן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל\"ת רש\"א הפסח בי\"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ופרש\"י שלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה ל\"ש שחיטה ור\"ש לטעמיה כו'. הרי מבואר שדין זה במחלוקת בין ת\"ק ור\"ש ואין הלכה כר\"ש כמ\"ש הרמב\"ם שם בפיה\"מ ואפילו ר\"ש לא פטר אלא בשחיטה מטעמא דשחיטה שא\"ר ל\"ש שחיטה אבל בזריקה או בהקטר שלא לשמו משמע דאפי' ר\"ש מודה אע\"ג דהזבח נפסל ומינה ק' להירושלמי. ולע\"ד נראה דרב המרחק ביניהם דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוקא בזורק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן ומטעמא דכיון דכבר נפסל הקרבן נמצא דזריקה זו כמאן דליתא ונזרק לשם פצים בעלמא ולא אהנו מעשיו כלל אבל במתניתין שאני דבשעה ששוחט את הפסח הקרבן הי' כשר להקרבה ובידו לשוחטו לשמו והילכך כיון שבידו להקריבה כדינו מש\"ה עובר עליו וזה פשוט ובמ\"ש בירושלמי אמר ר' מנא מצינו דבר פסול וחייבין עליו קשה ממ\"ש בירושלמי פ' כ\"כ א\"ר יוסי כיון שהוציאו פסלו אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא ע\"כ וכן פסק רבינו בפ\"ט דין א' וז\"ל ואין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון נפסל יע\"ש. והשתא קשה כמ\"ש מהא דנזרק על החמץ דאי לאו קרא דזבחי הו\"א דאע\"ג שכבר נפסל אפ\"ה חייב על הזריקה וכן י\"ל מההיא דהמחמץ אחר מחמץ דקי\"ל דחייב כמ\"ש רבינו בהל' מעשה הקרבנות אע\"ג דקי\"ל דמנחה שנתחמצה פסולה וה\"ט דכיון דפיסולו מחמת אותו דבר עצמו חייב וא\"כ דכוותי' נמי במוציא אחר מוציא כיון שנפסל מחמת אותו דבר ויש לחלק דזורק על החמץ שאני דהו\"א דאע\"ג דנפסל הזבח בשחיטה אפ\"ה חייב על הזריקה מפני שהם פעולות חלוקות וכן נמי המחמיץ אחר מחמיץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות כמ\"ש רש\"י בפ' כל המנחות דנ\"ו ד\"ה מחמיץ אחר מחמיץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך יע\"ש משא\"כ בההיא דאין מוציא אחר מוציא דהוא פעולה אחת דהיינו הוצאה כנ\"ל ודוק. ועוד כתב הרב הנז' בס\"ד וז\"ל ודע שמש\"ק אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דכבר עבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח ובריש פ\"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל ותי' מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאיצטרך קרא להכשיר וצ\"ע ע\"כ. ולדעתי אין כאן מקום קו' דהתם כיון דקי\"ל בעלמא דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב מש\"ה פריך שפיר ואימא לא תאפה כו' ואע\"ג דהתם נמי תרי לאוי כתיבי לא תעשה חמץ ולא תאפה הא מצרכינן להו התם לקמן לעבור עליו על כל עשיה משא\"כ הכא גבי ק\"פ דתרי לאוי כתיבי לא תשחט על חמץ ולא תזבח א\"כ אי לאו דגלי קרא דהפסח כשר הו\"א דקרבן פסול כיון דשינה עליו הכתוב לעכב שינה והשתא דגלי קרא דקרבן כשר ע\"כ לומר דלעבור עליו בב' לאוין הוא דשנאן וכבר ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה אדברי התוס' דפרק תמיד נשחט ד\"ה השוחט שכתבו וז\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב שהרי בפי' שנה הכתוב לא תשחט ולא תזבח ותי' דבכה\"ג ליכא למימר דשינה הכתוב לעכב אלא דשינה לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרינן דשנה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת נפשות וכן בכל הני דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאו עכ\"ד. ואני תמה עליו שהרי בפרק כ\"ש דכ\"ו פרכינן ואימא לעבור עליו בב' לאוין ומשנינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הרי דהתם מוקמינן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באם א\"ע לשאר איסורין ובא\"ע לאכילה תנהו להנאה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואם כן מכ\"ש הכא דכיון דאיכא למדרש דשנה הכתוב לעכב מהיכא תיתי לאוקומי בלאו יתירי ודברי התוספות ז\"ל צ\"ע וראיתי להפר\"ח ז\"ל בס' מים חיים שכתב אדברי התוספות הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא הי\"נ משום דקראו זבח יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה וזה נראה מוכרח מההיא דאמרינן במנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו ואפסולי לא מיפסל ומאי קו' כיון דקי\"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולומר דרבינו אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה פריך זה ודאי דוחק דכל כי האי היה לו לפרש הניחא לרבא אלא לאביי כו' ותו דהתם אמרינן אלא מנא לן דהתניא מצת יכול מצוה ת\"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס\"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני תיקשי ליה הברייתא הלזו דלמה לי קרא דתהיה אלא ודאי כדכתיבנא כנ\"ל ועיין בספר בתי כהונה ח\"א בח' בית ועד בלשונות הרמב\"ם דף ע\"ו ודוק ועיין בחידושי הריטב\"א יומא דנ\"ג ע\"א ד\"ה חד למצוה לעכב שכתב וז\"ל והא דפרכינן לעיל ות\"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכולי עלמא פריך דכ\"ע איכא בקטורת חד עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת והכי פריך דמסתייה דליכתוב רחמנא וכסה לעיכובא ולא היה צריך ליכתוב בה מיתה דכיון דליכא עכובא הו\"ל ביאה ריקנית לרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפריך שפיר דאפי' לא כתיב וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן ממילא משמע שהוא עכובא כו' יע\"ש הנה מתבאר מדבריו דס\"ל דע\"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב והוא הפך דעת ריב\"א שכתבנו ובר מן דין יש לתמוה מההיא דמנחות דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליה בלאו ואפסולי לא מיפסלי הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא וי\"ל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ק\"ל טובא מהא דפ\"ב דמנחות די\"ט ע\"ב דפרכינן התם לרב דאמר כל מקום שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה רב הונא הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכב' דתניא ברית מלח כו' והשתא מאי קו' התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לדברי הפר\"ח ז\"ל שכתב דלרבא דקי\"ל כוותיה דכ\"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פסח ששחטו על החמץ פסול אע\"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל דלרבא כיון דס\"ל דכי בענן הוי אזהרה ממילא משמע עיכובא אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמיה דאמר כ\"מ כו' אבל לאביי דס\"ל דאי עביד מהני ה\"נ דאפי' באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור\"ה דפריך התם במנחות והרי מלח כו' ס\"ל כאביי אך אכתי קשה דמתניתין קתני לא מלח כשר ופליג אברייתא דר\"י ור\"ש כדאיתא התם והשתא קשה דלרבא דס\"ל כ\"מ כו' אי עביד לא מהני היכי קתני מתניתין לא מלח כשר הא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ושמא נאמר דס\"ל לריטב\"א דלאבע\"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין ודאי לא פליגא אהא אלא דלהך תי' מתניתין הכי מיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפי' הרע\"ב שם ורבא ס\"ל כהאי ואבע\"א אלא שדברי הרע\"ב תמוהים בעיני דאי בכל המנחה מיירי מתניתין מאי לא מלח דקאמר הא אפי' לכתחילה נמי לא בעי מליחה כדאיתא התם ובת\"כ וצ\"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהקש' בשם ח\"א למה מסתפק בירושלמי אם חייב על זבח פסול בלאו דחמץ הרי זה פלוגתא דר\"ש ורבנן וכו' מכאן יש להביא ראי' למה שנסתפקתי כמה ישחוט ויהי' חייב על החמץ אם בעינן כל שחיטת רוב שנים או ברוב סימן אחד או במשהו ובפרט למה דקיי\"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובזה הי' אפשר ליישב דברי הריב\"א שכתב דהפסח כשר דלא שינה עליו הכתוב לעכב והקשה המרש\"א הרי יש ב' לאוין עיי\"ש ומה שתי' המרש\"א תמה עליו השעה\"מ והק\"ע תמה עוד למה לא תנא במשנה דעובר בב' לאוין וזה תמי' קיימת גם לולי דברי המרש\"א ולפמ\"ש בחי' דגלי קרא השני דעובר אף בכ\"ש א\"ש דליכא תרי לאוין אך לפמ\"ש כאן י\"ל ג\"כ דאי מחד קרא הו\"א דוקא כשיעור שחיטה ולא במשהו לכך גלי קרא השני דאפילו מקצת השחיטה נמי עובר ולהביא עוד ראי' לזה מקו' החכם בשעה\"מ הנה שעה\"מ תי' דדוקא אם כבר נפסל מקודם אז י\"ל דפטור אבל אם במעשה זו דשוחט על החמץ נפסל מכח ד\"א חייב מכח דבידו לשחטו לשמו עיי\"ש והוא נכון ואם כן מוכח דבשוחט על החמץ עובר אף אכ\"ש דאי בעינן כל השחיטה הרי בשביל שלא לשמו נפסל מיד דבזה במשהו נפסל וכדמוכח בדף ס' גבי בעיא דעבודה אחת תנן דקאמר שם אי בשלא לשמו ולשמו לתרווייהו אפסיל לי' מקמייתא וכו' ועיין בתוס' שם ד\"ה דאי ר\"מ מוכח שם דאם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נפסל תיכף בשלא לשמו וא\"כ אי ס\"ד דבשוחט על החמץ אינו עובר רק אכל השחיטה אם כן קשה כיון דשחט בה פורתא שלא לשמו כבר נפסל ושוב למה יתחייב אח\"כ על השחיטה משום חמץ וכיוצא בזה פריך בב\"ק מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח וכן בפ\"ב דחולין וא\"כ אכתי לפשוט הירושלמי מזה בע\"כ מוכח דגם על חמץ עובר בכ\"ש אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מיהו יש לדחות ראי' זו די\"ל דמיירי דבמשהו האחרון כיון שלא לשמו ואתאן ב' יחדיו. והנה לכאורה יש לדחות תי' השעה\"מ די\"ל אכתי מוכח דחייבין על זבח פסול מכח קו' הנ\"ל ואין לומר כתירוץ השעה\"מ מכח דהוי ביחד הרי קיי\"ל כל שאינו בזאח\"ז אף בב\"א אינו ואם כן לפי הך סברא של הירושלמי דס\"ל דהזבח פסול מכח חמץ א\"כ בזאח\"ז דאם נשחוט תחלה בפסול מחמת חמץ שוב לא שייך בי' אח\"כ מחשבת שלא לשמו כיון דכבר נפסל לא שייך בי' שלא לשמו ולהיפוך אם נפסל מכח שלא לשמו שוב לא שייך בי' חיוב חמץ ובע\"כ מוכח דשייך חיוב חמץ על זבח פסול ונשאר קושייתנו במקומה מיהו זה יש לדחות די\"ל דהירושלמי ס\"ל כמ\"ד כל שאינו בזאח\"ז ישנו בב\"א ודוק וכעת דין הנ\"ל צ\"ע:<br><b> וליישב </b> קושית השעה\"מ וכן קו' הק\"ע על המרש\"א שהבאתי לעיל נ\"ל דכוונתו כך דנהי דקיי\"ל דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק באם אינו עובר רק לאו אחד דאז לולי האי לאו הי' כשר ומותר לכתחלה רק בשביל האי לאו הוא עשה איסור לכתחלה מ\"מ י\"ל דבדעבד כשר אבל אם יש כאן ב' לאוין אם כן בכל לאו לולי זה נמי הי' בו איסור לאו השני רק דבשבילו הי' כשר בדעבד בזה כיון דבאמת יש עוד לאו לכך מפסיל הזבח ובשני לאוין אף בקדשים לא בעינן שינה עליו לעכב ויש להסביר עוד הדבר יותר בסברא דהרי קשה על כלל הדבר למה בקדשים בעינן שינה עליו לעכב הרי קיי\"ל דקדשים חמירי מחולין ולמה בחולין לא בעינן שינה עליו לעכב ובקדשים בעינן שינה עליו לעכב ובע\"כ הטעם דחומרן הוא קולתן דבחולין דלא חמירי בע\"כ מה שהקפידה עליו התורה הוי ענין גדול דבלא\"ה לא הי' מקפיד עליו התורה וכיון דהוי ענין גדול לכך כדי להיות אוסר אף בדעבד אבל בקדשים י\"ל כיון דחמירי י\"ל דכל אזהרה אינו רק לכתחלה מכח חומרן ומ\"מ אין בו כדי להיות אוסר בדעבד ולכך תינח היכי דהוי רק לאו אחד אבל היכי דהוי ב' לאוין אם כן מוכח דהוי איסור חמור מדהוי בו ב' לאוין ולכך ממילא הזבח פסול וזה הוי כוונת המרש\"א דאם הוי כוונת הב' לאוין שלא לעבור בב' לאוין רק להיות שינה עליו לעכב אז הוי פסול בכל ענין הפסח אבל באמת הריב\"א ס\"ל דעיקר הכתוב הוי לעבור בב' לאוין והיינו דאינו דומה למ\"ש בעלמא דהיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא זה הוי רק אם אין נ\"מ בלאוי יתירא רק למלקות בזה אמרינן כל היכא דאיכא למדרש לדינא לא מוקמינן לי' למלקות אבל כאן נ\"מ מהני לאוי יתירא לדינא דבזה הפסח פסול ובלאו אחד הפסח כשר ולכך כמו דהכונה לפי פשוטו מ\"ש המרש\"א דהוי לעבור בב' לאוין דהיינו אם התרו בו משום ב' לאוין אבל בלא התראה בשניהם ודאי אינו עובר רק בלאו אחד יהי' נמי הכונה לדרכנו דודאי אם התרו בו בשניהם הפסח פסול אבל אם התרו בו רק משום אחד הפסח כשר וזה הוי כוונת הריב\"א דאם התרו בו רק משום לאו אחד אז הפסח כשר ואם התרו בו בשניהם הפסח פסול ומיושב נמי קו' הק\"ע דלמה לא תנא בשני לאוין די\"ל כדעת הירושלמי היכי דהפסח פסול אין עוברין בו משום לא תשחט ואם כן א\"ש דהיכי דהתרו בו משום שניהם אינו לוקה כלל כיון דאז נפסל הזבח לגמרי לכך אינו לוקה כלל רק היכי דהתרו בו רק משום אחד אז כשר הזבח ולכך תנא במשנה דאינו עובר רק בל\"ת אחד ואין נ\"מ בהני ב' לאוין רק דעי\"כ נפסל הזבח אבל כיון דנפסל שוב אינו עובר על השני ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה\"י בכוונת המרש\"א. אך מה שעומד לנגדנו הוא קו' השעה\"מ בשם החכם על הירושלמי ומה שתי' השעה\"מ דהמשנה מיירי בב' לאוין ביחד לדרכנו תקשה דהרי כאן הוי ב' לאוין ביחד וכתבנו דבפסח פסול אינו עובר אך באמת א\"ש די\"ל קושית השעה\"מ בע\"א והוא די\"ל דודאי באיסורין שונים חייב אף על קרבן פסול אבל בחד איסור כיון דכבר נפסל מחמתו שוב אינו חייב עליו ואף דבירושלמי קאמר ר\"ח להיפוך הסברא מ\"מ אינו מוכרח וי\"ל דמאן דמבעיא שם בירושלמי אם בזבח פסול שייך לאו זה ס\"ל הסברא להיפוך דמחמת אותו הדבר עצמו גרע ואינו עובר ותדע דלמה לא פשיט לי' מהני ברייתות שמביא שם אח\"כ שאית תנא תני חייב במחמץ את הפסולה ואית תנא תני פטור ובע\"כ כדמחלק ר\"ח ואם כן מוכח דבנפסל מחמת אותו דבר חייב ואם כן ה\"ה בשוחט על החמץ וזורק ומה מספקא לי' ובע\"כ דספקא שלו הוי דלמא כוונת הברייתא להיפוך דבנפסלה מחמת ד\"א חייב ומחמת אותו דבר פטור ולכך כן יהי' שיטת הריב\"א עפ\"ד המרש\"א דמחמת אותו דבר אין חייבין על פסול ומחמת ד\"א חייבין עליו ולכך נקטה המשנה רק חד ל\"ת ודוק. ונראה לבאר יותר דלא מבעיא די\"ל בפשיטות דדוקא באם התרו בו משום לאו אחד דאז הפסח כשר דאז לוקה אבל אם התרו בו משום ב' לאוין דאז הפסח פסול אז אינו לוקה כלל דלכך לא מצי המשנה לומר דעובר בב' לאוין דאדרבא אם התרו בו משום ב' אינו לוקה כלל דבזה ודאי א\"ש בפשיטות המשנה רק גם אם לא נאמר כן י\"ל עוד דהנה כבר הבאתי קושית השעה\"מ בשם החכם על הירושלמי ולדעתי נראה ליישב בע\"א דודאי היכא דנפסל מחמת ד\"א ודאי חייבין עליו משום חמץ דאנן חשבינן הפסול מחמת ד\"א דהוי כמאן דליתא וכאלו לא הי' בו פסול זה והי' כשר דחייבין בו משום חמץ רק הירושלמי מבעיא בנפסל מחמת לאו זה עצמו בזה שפיר מבעיא לי' דהוי ממ\"נ איך ילקה על לאו זה הרי הוי ממ\"נ אם לא שחטו על החמץ למה ילקה ואם שחטו על החמץ דלוקה הרי נפסל מחמתו ושוב אין ראוי שילקה לכך בזה י\"ל דאינו לוקה על זבח פסול וא\"ש ואם כן תינח בלאו אחד אבל אם התרו בו משום ב' לאוין אז בשלמא על לאו אחד לוקה אף דנפסל כיון דהתרו בו משום ב' לאוין מכל מקום חשבינן הלאו השני כמאן דליתא וכאלו לא נפסל כלל אבל ללקות על ב' לאוין א\"א דאם ילקה ב' הרי הוי ממ\"נ אם לוקה ב' אם כן חזינן דעבר על ב' לאוין והרי הוא פסול ושוב על פסול אינו לוקה לכך תמיד אינו לוקה רק אחד רק דנ\"מ אם התרו בו משום ב' אז הפסח פסול ואם התרו בו משום אחד הפסח נמי כשר כן הי' נ\"ל מיהו תי' זה טעות דהרי הירושלמי פריך למה יתחייב על הזריקה כיון דכבר נפסל מכח השחיטה אם כן מוכח דאף דכבר נפסל בעבודה אחרת ס\"ל דאינו לוקה אחר כך ונסתר תירוץ זה על קושית השעה\"מ גם מוכח מהירושלמי דלמה לא פריך מכח השחיטה עצמה איך חייב עליו הרי נפסל הפסח מוכח דעל מה דעתה נפסל מחמתו ודאי שייך מלקות אף דנפסל רק להיות חייב אחר כך עליו אם כבר נפסל זה קשה להירושלמי ואם כן אם עובר בב' לאוין דנפסל במעשה זו ודאי ראוי להיות חייב עליו ונסתר תירוצנו על המרש\"א מקו' הק\"ע מיהו קושית השעה\"מ מכח היכי דאיכא למדרש זה י\"ל שפיר כמ\"ש דבב' לאוין ודאי נפסל ולא בעינן בזה שינה עליו הכתוב:<br><b> שם</b><br><b> במה </b> שהקשה מלא תאפה חמץ וכן מלא תשחט וכו' ולמה לא הקשה מכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן דכשרים ולמה לא נימא אי עביד לא מהני אך לק\"מ לא מבעיא לפמ\"ש בחי' ביצה דף י\"ב דבעשה לא אמרינן אעל\"מ וביארנו שם הסוגיא דתמורה פשיטא דא\"ש דלשמו הוי רק מ\"ע אף גם אי נימא דפשוט דאף בעשה אעל\"מ היינו רק אי אמרה התורה דוקא בלשון שלא לעשות דבר זה או לעשות דבר זה אז אם המצוה על גוף המעשה שיעשה באופן זה בזה אמרה התורה שלא לעשות באופן אחר והוי בכלל לא תעביד אעל\"מ אבל בלשמו אטו אמרה התורה שהשוחט את הקרבן ישחטו לשמו התורה לא אמרה רק בהכשר הקרבן לשמו כשר ושלא לשמו אינו כשר לעלות לשם חובה אבל גוף המעשה הברירה בידו לשחוט או לשמו או שלא לשמו לכן אינו בכלל אעל\"מ ולכן הקשה רק מלא תאפה חמץ דהוא משמע בלאו ממש ושלא יעשה כן וכן בלאו דלא תשחט על חמץ דהוי לאו ממש שלא יעשה כן בהא הקשו שפיר דנימא אעל\"מ:<br><b> והנה </b> מה שהביא התוספות ראיה דשוחט על החמץ מן התוספת' הי' אפשר לדחות דאין מכאן ראי' לפמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך דמקח הנעשה בשבת ויו\"ט קיים משום דהוי היתר בזמן איסור ואם כן י\"ל דהתוספת' אתיא כר\"ש דמחייב בפסח אף על שאר זבחים א\"כ לאו דלא תשחט על החמץ קאי על כל ימי הפסח על כל הקרבנות ולפ\"ז הוי לאו זה היתר בזמן איסור דמשכחת לה שחיטת קדשים על החמץ בכל השנה דהוא מותר רק בפסח אסור כל ימי המועד לכן הוי המעשה זה היתר רק דהוי בזמן איסור לכך אי עביד מהני אבל לרבנן והכי קיי\"ל דאין חייב על שאר זבחים בלאו זה רק על הפסח לבדו ופסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אם כן לא משכחת מעשה זו לשחוט את הפסח על החמץ בשאר ימות השנה ולכן לא משכחת לה מעשה זו דרך היתר כלל לכך י\"ל שפיר אעל\"מ ואין ראי' מהתוספתא מיהו י\"ל דעיקר הראי' ממה דיליף מקרא דקראו זבח אם כן זה הוי לכ\"ע ועוד י\"ל דאף לר\"ש כיון דעכ\"פ בערב פסח אינו חייב על שאר זבחים רק על הפסח אם כן הוי הקפידא רק על מעשה הפסח וזה לא משכחת דרך היתר ולכן לא הוי היתר בזמן איסור אך אפשר לומר דאתיא כר\"י דס\"ל דחייב אף על התמיד ואבאר הדבר יותר דבשלמא לת\"ק דמחייב רק על הפסח אם כן חזינן דאין האיסור הוא מכח הזמן שהרי על הזבחים הוא פטור והוי האיסור רק על הפסח וזה לא משכחת דרך היתר אבל אם מחייב אף על התמיד אף דשאר ימים מותר לשחוט על החמץ ובע\"כ דעיקר הקפידא הוא מכח הזמן דבזה\"ז בשעה זו לא רצתה התורה שיהי' נשחט קרבן צבור הן הפסח הן התמיד על החמץ והוי עיקר האיסור מכח הזמן וזה משכחת לה דרך היתר והוי היתר בזמן איסור ולכן אע\"מ ובפרט די\"ל בין לר\"י בין לר\"ש י\"ל כיון דאף שאר זבחים נכללו בהך קרא ובשאר זבחים ודאי אע\"מ דהוי היתר בזמן איסור וא\"כ כיון דהוקשו בקרא אחד פסח עם שאר זבחים הוקשו זה לזה וכמו דבשאר זבחים אף דיש בהם לאו זה כשרים אף הפסח כשר דא\"א לחלק לאו אחד לצדדים לומר דבזה פוסל הקרבן ובזה אינו פוסל לכך אף הפסח כשר אבל לרבנן דאין שאר זבחים בכלל רק פסח שפיר י\"ל דפסול משום אעל\"מ והתוספתא עצמה א\"ש בלא\"ה דלמדו מקרא דזבח אך התוס' דהביאו הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב קשה מה ראי' מתוספתא דלמא אתיא כר\"י ור\"ש וכו' וצ\"ל כמ\"ש השעה\"מ דבקדשים לא שייך אעל\"מ:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולין </b>\n<b> ומפשיטין את כולו כו'.</b> מ\"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי\"ז ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע\"ש ועיין בהרב לח\"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ\"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות ר\"פ אלו דברים וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס\"ל דההיא דפ' כ\"כ רבנן לדברי ריב\"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע\"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז\"ל סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן פ' ר\"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ\"כ אכן לדבריהם דפרק א\"ד ק\"ט ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב ודע שהתוספות פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק\"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה\"ט כדי שלא יסריח וכמ\"ש רש\"י ז\"ל והרע\"ב שם ומשמע דלריב\"ב דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו קאמר ר\"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא\"כ דכוותא נמי לר\"י דס\"ל דחיישינן ש\"י בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דחי שבת כנ\"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א\"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס\"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו\"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס\"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי\"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב\"ח אמר ר\"י ריב\"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפילו פירש חוזר ואע\"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב\"ח היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ\"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ ל\"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב\"ח מאן תנא פירש ריב\"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד ולו' וא\"נ ע\"כ ל\"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה\"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע\"ש ומ\"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ\"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס\"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ\"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כ\"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ ל\"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם בהדיא ד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו\"ל פי' מן ההפשט כו' ע\"ש וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיטת ב\"י וז\"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ\"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז\"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח\"כ מוציא האמורין והו\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח\"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע\"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת כו' ע\"ש כי על כן ס\"ל ז\"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח\"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו\"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס\"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס\"ל כריב\"ב הי\"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ\"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס\"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ\"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס\"ל כמתני' דהתם דא\"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ\"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה\"ד אליבא דריב\"ב דס\"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו\"ל פירש אבל למאי דקי\"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז\"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא\"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס\"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ\"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו\"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי\"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא\"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב\"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס\"ל כסתם מתני' דר\"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש\"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל\"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי\"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב\"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס\"ל דא\"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב\"ב דס\"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי\"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ\"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד </b>\n<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ\"ש מרן ופסק כת\"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע\"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא\"מ דמ\"ב ע\"א וראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ\"ל כו' ונראה שכונתם ז\"ל לאפוקי מפי' הרשב\"א ז\"ל בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ\"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב\"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב\"ב קיימינן לומר דהניחא לריב\"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ\"ל עכ\"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק\"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר\"נ הוא דמנ\"ל למעוטי שלוחכם ב\"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א\"כ תיקשי לן עוד היום לר\"ש דס\"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב\"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א\"כ מנ\"ל הא דקי\"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ\"ב דגיטין דכ\"ב ד\"ה מה אתם ב\"ב אלא ע\"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ\"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע\"ש וא\"כ ה\"נ איכא למימר לר\"נ דס\"ל כר\"ש והא ודאי צ\"ע לפי' הרשב\"א מיהא במ\"ש ואין לומר דאה\"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ\"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע\"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ\"ב דגיטין דהוה ס\"ל לר\"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא\"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע\"כ דס\"ל לר\"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס\"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא\"ה ז\"ל דא\"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ\"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב\"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב\"ק ודאי דלא ק\"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר\"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ\"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא\"כ ע\"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר\"י דס\"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר\"י ואע\"ג דממילא משתמע דין שליחות מ\"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש\"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא\"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר\"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר\"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ\"נ דעת רש\"י ז\"ל שכתב בפ\"ג דגיטין דכ\"ג ע\"א ד\"ה והא לאו בני דעת וז\"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ\"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע\"ש וק\"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס\"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ\"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב\"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז\"ל שליחות נפ\"ל מקרא דושחטו גם הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו דרשת ריב\"ק משמע דהלכתא כותיה ורש\"י ז\"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב\"ק וא\"כ איך פי' דשליחות נפ\"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש\"י ז\"ל ס\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ\"ש וע\"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא\"ם ז\"ל שכתב על דברי רש\"י ז\"ל שהביא דרשת ריב\"ק וז\"ל וא\"ת אמאי לא יליף כו' וי\"ל דנפ\"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא\"מ ע\"ש ותמה עליו הרב חד\"ה ז\"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז\"ל שכתבו דלריב\"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב\"ק אלא הכא לר\"י ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהרב ז\"ל בשיטתיה דרש\"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש\"י ז\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ\"ש בגיטין וקו' התוס' ל\"ק ליה וכמ\"ש כנ\"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס\"ל ז\"ל בשמעתין כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר ד\"ת ומש\"ה ק\"ל ז\"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב\"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ\"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד </b>\n<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ\"ש מרן ופסק כת\"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע\"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא\"מ דמ\"ב ע\"א וראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ\"ל כו' ונראה שכונתם ז\"ל לאפוקי מפי' הרשב\"א ז\"ל בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ\"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב\"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב\"ב קיימינן לומר דהניחא לריב\"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ\"ל עכ\"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק\"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר\"נ הוא דמנ\"ל למעוטי שלוחכם ב\"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א\"כ תיקשי לן עוד היום לר\"ש דס\"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב\"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א\"כ מנ\"ל הא דקי\"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ\"ב דגיטין דכ\"ב ד\"ה מה אתם ב\"ב אלא ע\"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ\"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע\"ש וא\"כ ה\"נ איכא למימר לר\"נ דס\"ל כר\"ש והא ודאי צ\"ע לפי' הרשב\"א מיהא במ\"ש ואין לומר דאה\"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ\"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע\"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ\"ב דגיטין דהוה ס\"ל לר\"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא\"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע\"כ דס\"ל לר\"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס\"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא\"ה ז\"ל דא\"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ\"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב\"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב\"ק ודאי דלא ק\"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר\"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ\"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא\"כ ע\"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר\"י דס\"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר\"י ואע\"ג דממילא משתמע דין שליחות מ\"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש\"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא\"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר\"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר\"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ\"נ דעת רש\"י ז\"ל שכתב בפ\"ג דגיטין דכ\"ג ע\"א ד\"ה והא לאו בני דעת וז\"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ\"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע\"ש וק\"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס\"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ\"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב\"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז\"ל שליחות נפ\"ל מקרא דושחטו גם הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו דרשת ריב\"ק משמע דהלכתא כותיה ורש\"י ז\"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב\"ק וא\"כ איך פי' דשליחות נפ\"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש\"י ז\"ל ס\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ\"ש וע\"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא\"ם ז\"ל שכתב על דברי רש\"י ז\"ל שהביא דרשת ריב\"ק וז\"ל וא\"ת אמאי לא יליף כו' וי\"ל דנפ\"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא\"מ ע\"ש ותמה עליו הרב חד\"ה ז\"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז\"ל שכתבו דלריב\"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב\"ק אלא הכא לר\"י ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהרב ז\"ל בשיטתיה דרש\"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש\"י ז\"ל דלריב\"ק נמי נפ\"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ\"ש בגיטין וקו' התוס' ל\"ק ליה וכמ\"ש כנ\"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס\"ל ז\"ל בשמעתין כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר ד\"ת ומש\"ה ק\"ל ז\"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב\"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ\"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה </b>\n<b> שנתערבו עורות פסחיהן כו' פטורין מלעשות פסח שני ואם התנה כל א' מהן ואומר אם אינו פסח יהי' שלמים כו'.</b> בברייתא בפרק האשה דף פ\"ט ופרכינן עלה בגמ' נייתי כל חד מנייהו פסחו וניתני אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים כו' והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ הוא ניהוי האי דאייתי השתא פסח ואי דידי תם הוא ניהוי האי דהשתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה כו' וק\"ל דמאי פריך וניטרחו ונייתי מותר הפסח הא נמי הו\"ל ממעט באכילתו דק\"פ אינו נאכל אלא בלילה דכתיב ואכלו אותו בלילה ואפי' בפ\"ב ואלו מותר הפסח נאכל ליום ולילה ביום הקרבתו ובלילה וא\"כ הו\"ל ממעט באכילתו וליכא למימר דמותר הפסח ג\"כ אינו נאכל אלא בלילה ונאכל ליום ולילה דקאמר בגמ' לאו דוקא שהרי בפסח נמי אמר כי האי לישנא דהא ליתא שהרי כתבו התוס' סוף פרק א\"ד דע\"א ד\"ה לימד על חגיגת י\"ד דהא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה נפ\"ל מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות שלמים הבאים מחמת הפסח וכדאמרינן בס\"פ כל הפסולין וא\"כ הא קרא כתיב בהדיא ביום קרבנו יאכל והדרא קו' לדוכתא וצריך ליישב ולומר דס\"ל לתלמודא דמשום זמן מועט כי האי לא חשיבה ממעט באכילתו כיון דשחיטתו אינו אלא אחר חצות ובידו להשהות הקרבן ולהקריבו לעת ערב כדי שלא ימעט באכילתו וע\"פ זה אני תמיה על מה שראיתי להרב מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בסי' תי\"א שכתב ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב בדפ\"ח ע\"ב בד\"ה בתקנתיה דרביה וז\"ל שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו דאכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ס' פסח וחד מינייהו שלמים הוא ע\"כ שדבריו הן קשה ההבנה שהרי כשיבא הרב בלילה ע\"כ הוא יודע איזה מהן אמר ואם כן יאכל השני לב' ימים ולילה א' כדין שלמים ואם באתה לחוש שישכח גם הרב כשיבא בלילה גם תנאי זה אינו כלום כי שניהם יצאו לבית השריפה וכתב הרב ז\"ל שנראה לו ברור דכיון דקי\"ל שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א' יפה כח אכילת יום אחד כאכילת יום ב' וכשם דאסור לשחוט שלמים בתנאי תודה משום דממעט באכילת יום ב' ה\"ה והוא הטעם באכילת יום אחד שהוא יום זבחו שאסור להתנות עליו בתנאי שהוא אוסרו וממעטו באכילת יום זבחו דמ\"ש והכ' הרב לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת הפסח ועד שיבא הרב ויברר איזה הוא שלמים א\"א לאכול אותו שהוא שלמים שהרי אינו ידוע לנו ובכל א' יש לחוש שמא פסח הוא ונמצא ממעט באכילת שלמים מיום א' שהוא יום זבחו והיינו דנקט רש\"י דקאכיל לתרוייהו באותו הלילה ר\"ל ולא ביום זבחו עכ\"ד ולפי מה שכתבתי נראה דהך תירוצא ליתא כלל דכפי דבריו קשה דמאי פריך וניטרחו ונייתו מותר הפסח הרי ממעט באכילת הפסח שהוא יום זבחו אלא ודאי דהא לא חשיב ממעט באכילתו כמ\"ש ושוב אחר החיפוש נפלאתי בת\"כ סדר ויקרא פרשה י\"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס\"ל שלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי ע\"ש ואם כן א\"ל דמאי דפריך בגמ' וניטרחו וניתו מותר הפסח הוא משום דבעי לאוקמי להאי ברייתא אליבא דבן עזאי ולעולם דלרבנן דבן עזאי דס\"ל דנאכל ליום ולילה לא מצי לאתנויי במותר הפסח משום דהו\"ל ממעט באכילת קדשים ביום זבחו כמ\"ש הרב הנזכר ז\"ל וזה ודאי דוחק עוד הקשה הרב הנזכר וז\"ל אלא שיש לי לדקדק עוד איך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים שהוא זמן הקרבת הפסח דבשלמא בסוגיא דלקמן דאמר פטורין מלעשות פסח שני פריך שפיר אף דיקריב אחר תמיד של בין הערבים מוטב שיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בו כרת כדאמרינן בפרק תמיד נשחט אבל הכא כיון דאפשר לו בתקנתא דע\"מ דאין לרבו רשות בו אסור להתנות בשלמים ותי' דהא דקאמר שאין לו תקנה אחרת ר\"ל דאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו על מנת שאין לרבו רשות בו ואז נדחה עשה דהשלמה מפני עשה דפסח א\"ה אין להתנות בשלמים משום שממעט באכילתו עכ\"ד ע\"ש והנה מ\"ש דבשלמא בסוגיא דלקמן פריך שפיר אף דיקרב אחר תמיד של בין הערבים משום דיבא עשה דפסח דיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אין דבריו נראין לי כלל שהרי לפי המסקנא טעמא דפטורין מלעשות פסח שני הוא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע\"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא הנ\"מ דיעבד אבל לכתחלה לא הרי משום אסורא בעלמא ולכתחלה דחינן עשה דפסח וה\"ט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ה\"מ וא\"כ מכ\"ש די\"ל דפטורין מלעשות פסח ב' משום עשה דהשלמה דאוריי' כיון דאינו אלא ס' כרת ורובם עושין שלא כהוגן גם מה שתי' דמה שכתב רש\"י דאין לו תקנה אחרת ר\"ל שאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו כו' קשה דאם כן כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאוריי' מכ\"ש שידחה עשה דפסח איסור' דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסור' בעלמא ומדרבנן שהרי ר\"ש פליג וס\"ל דמביאין קדשי' לבית הפיסול ולפי הנראה אשתמיט מהרב ז\"ל דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה דכ\"ט ד\"ה אלא שהקשה שם כקו' הרב ז\"ל דמאי פריך בשמעתין דליתי כל חד פסח וליתנו בשלמים וכתבו בסוף דבריהם ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ\"מ לכתחלה מדאורייתא ואי אמרינן דפ\"ב מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים כיון דלא כתיב בערב כו' והא דלא חשיב להו בהדי דברים של בין א' לב' י\"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת איכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ואיכא למ\"ד נשים בראשון חובה וב' רשות ניחא דפריך וניתי וניתני עכ\"ל ע\"ש ומ\"מ לשון רש\"י ז\"ל לא יתישב לפי זה שהרי ההיא דלעיל בפסח א' מיירי וא\"כ אפשר להתנות בשלמים ועובר אעשה דהשלמה ונ\"ל שדעת רש\"י כמ\"ש התוס' בפ' התכלת דמ\"ט ד\"ה תדיר בסוף דבריהם דעשה דהשלמה ליכא אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים וע\"פ זה יתיישבו סוגיא דשמעתין דפריך ונייתי וניתני בשלמים דמיירי בשלא הקטירו אמורין של תמיד הערב דהקטרת אמורין כשר כל הלילה ע\"ש דבריהם באורך וא\"כ איכא למימר שדעת רש\"י ז\"ל בהכי קאי והיינו דכתב דאין לו תקנה אחרת ואפי' קודם הקטרת אמורין דליכא עשה דהשלמה כנ\"ל ועיין בפרק תמיד נשחט דף ס\"ג ע\"ב ברש\"י ד\"ה אבל המולג ובמ\"ש הרב ח\"ה שם שכפי מ\"ש אין צורך למ\"ש הוא ז\"ל ע\"ש אלא דק\"ל קצת לפי שיטה זו מהא דגרסינן בריש תמיד נשחט אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשה למערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר עליה השלם כו' מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בשמונה ומחצה כו' ופרש\"י ז\"ל ד\"ה עליה וז\"ל לפיכך אע\"ג דזריזין מקדימין למצות התקינו לאחרן כדי שיקרבו נדריהם ויהא כשר להקריבן כו' והשתא אם איתא דקודם הקטרת התמיד אין בו עשה דהשלמה ואפילו מדרבנן שרי להקריבו א\"כ קשה דבשאר ימות השנה נמי הו\"ל לרבנן לאוקמי אדינה בשש ומחצה משום טעמא דזריזין מקדימין למצות ואי משום נדרים ונדבות הא איתיה בתקנתא שלא יקטירו האמורין עד הערב דבהא ליכא עשה דהשלמה ויש ליישב בדוחק ובדברי התוספות דפרק אמר להם הממונה שכ' דפסח ב' מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שבין א' לב' י\"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת כו' הקשה אלי החכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי זלה\"ה דאיך אפשר לומר דשייר כרת הא במתניתין קתני זה וזה טעון הלל כו' ודוחין את השבת וכתב רש\"י ז\"ל שם בגמ' דף צ\"ה דוחין את השבת וז\"ל דב' כתיב ביה במועד למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע\"ש ואם כן כיון דטעמא דפסח שני דוחה את השבת הוא משום דס\"ל דבמועדו אב' קאי הרי מבואר שם באותו פרק דף צ\"ג דרבי דס\"ל חייב כרת על ב' הוא משום דס\"ל דבמועדו אשני קאי ור\"נ דס\"ל דחייב כרת על הא' ולא על השני ס\"ל דבמועדו אראשון קאי וא\"כ לר\"נ כיון דס\"ל דבמועדו אא' קאי משמע דפסח שני אינו דוחה את השבת וכיון דמתניתין קתני ודוחין את השבת ע\"כ דאתיא כר' דס\"ל דחייב כרת על הב' ואם כן מאי האי דכתבו דהא נמי שייר כרת ולכאורה נראה שהיא קושיא אלימתא ושוב מצאתי דלק\"מ דהתוספות ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דאזלין לשיטתם שכתבו בפ' הוציאו לו דצ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת בסוף דבריהם דלר\"נ דאמר במועדו אא' קאי צריך לומר דפסח ב' דדוחה שבת נפ\"ל מבכל חקת הפסח כר\"י דשמעתין יע\"ש עוד כתבו התוס' שם וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל אחר התמיד מדתנן בסוף פ' מי שהי' טמא פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר כו' אלמא לא מפסיל אחר התמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחיט להו קודם תמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים כבכורים שאינו נאכל אלא לכהנים כו' ע\"כ וקל\"ט דאמאי הוצרכו לפרש דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום שממעט באכילת הפסח שנאכל לזרים ואמאי לא כתב בפשיטות דהא דפריך ואין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאמרינן בשמעתין ואילו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד וכן קשה למ\"ש רבי' בפ\"ד דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וכתב מרן כ\"מ ז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים ויש לתמוה שהרי מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ואילו שלמים לב' ימים ולילה א' ונמצא ממעט באכילת שלמים והוה ל\"ל ירעו עד שיסתאבו מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים שכ' רבי' בפ\"ז מה' פסולי המוקדשין דירעו עד שיסתאבו מטעם זה וצ\"ע ושוב אחר זמן שכתבתי זה מצאתי להרב מש\"ל בפ\"א מה' תו\"מ דין ג' שתמה על דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה יע\"ש ובר מן דין ק\"ל על דבריהם דאם אי' דפסח דמתניתין היינו מותר הפסח אם כן אדפריך תלמודא והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול ומשני ר\"ש לטעמיה אכתי תיקשי לן דלר\"ש נמי אמאי יקרבו הא מותר הפסח בעי סמיכה ומתן ארבע כדאמרינן בשמעתין ואילו בבכור לא בעי סמיכה ואינו אלא מתנה א' ושוב מצאתי להתוספות ז\"ל בסוף בכורות ד\"ה והא דתני שהקשו שם מעין קושייתנו למאי דקאמר התם בגמ' דברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי יקרבו ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול דאיך יקרבו הא מעשר אינו טעון סמיכה ושלמים טעונין סמיכה וכתב שם לחד תירוצא דשאני הכא דכל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ול\"ד לקרבן שהוא בר סמיכה חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ד' וזה מתנה א' ותי' דר\"ש כר\"א ס\"ל דאמר נתערבו מתן ד' במתן א' ינתנו במתן ד' דס\"ל דמסיק להו לשם מים יע\"ש ונראה שזהו דעתם ז\"ל ביומא מיהו עיקר דבריהם דבכורות צ\"ע שהרי ממתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר\"ש לא פליג אלא אחלוקת נתערב בבכורות משום דשוים הם במתנות כמ\"ש רש\"י ז\"ל אבל ברישא דמתניתין דפסח שנתערב בזבחים מודה ר\"ש משום דאינן שוים במתנותיהן ואפילו בנתערבו באשם ושלמים דאל\"כ אדתני נתערב בבכורות לישמועינן רבותא אפי' נתערב באשם ושלמים ולפי דברי התוספות דר\"ש כר\"א ס\"ל א\"כ מאי ארייא בכורות דנקט אפי' נתערב באשם ושלמים נמי וצ\"ע ואין להקשות לפי' רש\"י ז\"ל דאכתי נתערב בבכורות לר\"ש אמאי יקרבו הא אין מתנותיהן שוים דפסח בשפיכה כדאמרינן בשמעתין ואלו בכור בזריקה די\"ל דר\"ש כר\"י הגלילי ס\"ל דפסח בזריקה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יע\"ש מיהו על רבינו ז\"ל ק\"ל שכתב בפ\"ו מה' פהמ\"ק דין י\"ב וז\"ל בכור שנתערב בפסח ב' ירעו עד כו' ולמה לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים כו' וק\"ק דכיון דהוא ז\"ל פסק דפסח בשפיכה אם כן מאי האי דקאמר ולמה לא יקרבו ות\"ל משום מתנות דמקמי אכילה ודוק. תו ק\"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתו מותר הפסח כו' ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח דאינו יכול לשוברם משום ס' פסח כדאמרינן לעיל בפ' כ\"צ דפ\"ה דא' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב\"מ עובר משום ועצם לא תשברו כו' ואפילו ע\"י גומרתא אמרינן התם דאסור משום דילמא פקע או משום הפסד קדשים ושמא שלמים הן ונמצא מביאו ליד נותר בידים ועובר אעשה דואכלו את הבשר וצ\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב קרבן חגיגה ז\"ל סי' ל' דף י\"ב ע\"ב שהקשה בסוגיא זו במאי דקאמר בגמרא אלו משום מתנות דאלו פסח כו' מאי נ\"מ הא תניא כל הנתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר ואלו משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה מאי נ\"מ והא תניא כל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וז\"ל וקשיא לי טובא דכיון דמאן דס\"ל דהנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר לא ס\"ל דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא כדאמרינן במ' זבחים דל\"ו סבר לה כר\"ע כו' אם כן מאי מקשה תלמודא בשניה מאי נ\"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא והא אנן קיימינן אליבא דמ\"ד כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ואליביה אין זריקה בכלל שפיכה ואם כן ניחא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה אי אפשר לתקוני אבע\"א איפכא אי ס\"ל כמ\"ד דזריקה בכלל שפיכה משום מתנות א\"א לתקוני למאן דס\"ל דזריקה בכלל שפיכה ל\"ל דהניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ולהכי אי אפשר לתקוני משום מתנות דשתי הסברות אין להם ישוב אחד בעולם אליבא דחד תנא כפי סוגיא דזבחים יעוין שם שנתעצם הרבה בקו' זו ולע\"ד דבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוף הסוגיא דזבחים דהן אמת דאמרינן התם דמאן דס\"ל דהניתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר לא ס\"ל כהך ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכ' יצא אלא כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה כו' מ\"מ היינו דוקא לההיא ברייתא דמפיק להא דהניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת כפר מקרא דדם זבחיך ישפך משום הכי הא דאמרינן דע\"כ לא ס\"ל כההוא ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך ישפך דאי ס\"ל כהך ברייתא הא קרא אצטריך להכי מנ\"ל למדרש להניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת יצא אמנם בסוף הסוגיא אמרינן התם וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר מנ\"ל ס\"ל כב\"ה דאמר אף חטאת שנתנן במתנה אחת כפר וילפינן כולהו מחטאת ע\"כ הרי בהדיא דאפילו מאן דדריש לקרא דודם זבחיך ישפך לומר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במ\"ד שנתן במתנה אחת כפר וזה פשוט גם מ\"ש עוד שם בס\"ד דלר\"ע ור\"י הגלילי סביר' להו דפסח בכור ומעשר הם בשפיכה ואע\"ג דכתיב בבכור ואת דמו תזרוק לאו דוקא יע\"ש הם דברים תמוהים דמסוגיא דפ' תמיד נשחט מבואר בהדיא דלר\"י הגלילי פסח בזריקה וכמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ס' כרת וי\"ל דטוב שידחה ס' כרת בשב וא\"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובן עשו פסח יע\"ש י\"ל טובא דמה יענו לההיא דאמרינן בקמא אמתניתין דקתני דאונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל אמר רב' בר חנה אמר ר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא פסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיטה האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי טהור הייתי ליהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתנות כיון דלא מעכבא אל יכנס לידי ס' כרת דהכא ליכא לתרוצי כתירוצם שהרי אין כאן רבים העושים שלא כהוגן ועיין להרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' אילו דין א' ובס' עץ החיים בלשונות הרמב\"ם ולע\"ד נראה ליישב דהתם ל\"ק להו לתוס' מידי משום דלא מצי לאתנויי בשלמים או במותר הפסח משום דאיכא חזה ושוק דלא מצי למיתן לכהנים משום דהו\"ל נאכל שלא למנוייו והכי למימר דניתי חד כהן בהדיה כדפריך בגמ' האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח ונמצא אם כן דע\"כ צריך להביא חזה ושוק לידי נותר ובהא ודאי אמרינן דמוטב שיכנס לידי ס' כרת ולא יביא חזה ושוק לידי נותר בודאי וכמדוקדק בדבריהם שכתבו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' משום דדוקא משום דהוה ס' דשמא לא יבוא לידי נותר הוא דק\"ל דבשביל שלא יבוא לידי נותר יכנס לידי ס' כרת הא אם הוא באופן דיבוא לידי נותר ודאי לא ק\"ל משום דלא אתי ס' כרת ומוציא מידי ודאי נותר אלא דבפ\"ו צ\"ל דההיא דהמפקח את הגל היינו דוקא בישראל דאי' משום חזה ושוק אבל בכהן הכי נמי דיביא פ\"ב בתנאי שלמים ובפ\"ו מה' פהמ\"ק דין י\"ח כתבתי עוד ישוב נכון בזה יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה לדבריהם וז\"ל ומיהו קשה מה שכתבו בתרוצם דרובן יעשו שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות שני' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובן יעשו כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי מעכבין בפסח עכ\"ד ודבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' סוג' מפורשת בס\"פ ע\"פ דאמרינן התם דכשת\"ל לדברי ר\"י זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וכתבו רש\"י ורשב\"ם שם דאם נתן פסח בזריקה כשלמים לא יצא אבל אם נתן שלמים בשפיכה יצא הרי בהדיא דשפיכה מעכבת והתוס' שם קיימו גירס' רש\"י ז\"ל יע\"ש ואף לגי' הר' חיים כהן שכתבו שם מ\"מ נראה ודאי דבהא לא פליג אגירסת רש\"י ז\"ל וכ\"ע מודו דלמאן דסבירא ליה פסח בשפיכה אם נתנו בזריקה לא יצא ומ\"מ לענין ב' שהן ד' נראה דאינו מעכב בפסח אם נתנו במתן ד' וכן נראה להוכיח ממ\"ש רש\"י ז\"ל בזבחים דל\"ז ד\"ה תרי תנאי ואליבא דר\"י וז\"ל ומאן דאית לי' פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח כו' והשתא אי ס\"ל דפסח שנתנו במתן ד' לא יצא אמאי לא כתב בפשיטות דטעמא דברכת הזבח אינו פוטר לפסח אע\"ג דפסח בזריקה משום דפסח מתנה א' וזבח במתן ד' דאם נתן לפסח במתן ד' לא יצא אלא משמע ודאי דס\"ל דיצא כנ\"ל ועיין בס' ידי אליהו דקי\"א ע\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש </b>\n<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום כו'.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שתמה על רבי' ז\"ל דבגמ' אמרינן עלה דהך מתני' דקתני ירעה ש\"מ ב\"ח נדחין ודחוי מעיקרו הוי דחוי ופרש\"י ז\"ל שם דהיינו מדלא קתני שהוא עצמו יקרב שלמים כדין מותר הפסח וכיון שרבינו ז\"ל פי' בפ' ט\"ז מה' מעה\"ק דב\"ח אינן נדחין איך פסק דירעה עד שיפול בה מום ומהיותר תימה שבדין ו' גבי ההיא דמי שאבד פסחו פסק דהשני יקרב שלמים הפך מתני' דמי שהיה טמא וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל שם ומרן כ\"מ כתב דס\"ל לרבינו דההיא מתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחין ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין פסק דהשני יקרב ואם כן קשה איך פסק למתניתין דהמפריש נקיבה וכן תימה על הראב\"ד שהשיגו שם אדרבא כאן הי\"ל להשיגו ותי' דל\"ד דהתם הוי דחוי' גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לפסח ובהא נמי מתרצה מה שמקשין גבי בהמת השותפין מאי קמ\"ל ר\"י מתני' היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו יע\"ש ואם כן היא גופה קשיתיה לרבינו ז\"ל ומש\"ה הוכרח לומר דבהא דהמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי' גמורה ב\"ח נדחין משא\"כ בההיא דבהמה של שני השותפין דלא הוי דחיה גמורה וגם הראב\"ד לא השיגו כאן משום דס\"ל כמ\"ש אמנם בההיא דאבד פסחו השיגו משום דס\"ל דההיא מתני' אתיא אפי' כרב דאמר ב\"ח אינן נדחין משום דשאני התם דדחאו בידים וכמ\"ש התוס' ז\"ל ומשום הכי לא אמרו בפ' שני שעירי דמתני' הלזו דיקא כותיה דר\"י משום דההיא אפילו כרב אתיא כיון שדחאו בידים ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב דזה שבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבי' דלא שנא לי' בין דחאו בידים ללא דחאו בידים ומה שלא הביאו סייעתא ממתני' הלזו לר\"י משום דהוה מצי למדחה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי את\"ד יע\"ש ואחד הרואה יראה שיש לדקדק על תי' זה דכיון דס\"ל לרבינו שמה שלא אמרו בפ' שעירי דמתני' דהפסח שאבד דיקא כותיה דר\"י הוא משום דהו\"מ למדחי דשאני התם שדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי א\"כ ה\"נ יש לנו לומר למתני' דהמפריש נקבה לפסחו דמש\"ה לא אמרו דמתני' מסייע לר\"י משום דאיכא למידחי דשאני התם דהוי דחוי גמור ולעולם דלפום קושטא דמילתא ל\"ש לן בהכי וה\"נ יש ליישב לההיא דבהמה של שני שותפין דהא אתא ר\"י לאשמועינן דאי ממתני' הו\"א שאני התם דהוי דחוי גמור קמ\"ל דל\"ש וזה מוכרח שהרי בסוף כריתות אמרינן דהמפריש נקבה לפסחו וילדה זכר רש\"א הוא עצמו יקרב פסח ואמרי' התם דר\"ש לטעמי' דס\"ל דבעלי חיים אינן נדחין כדתניא מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה יע\"ש הרי דאפי' במפריש נקבה דהוי דחוי גמור ס\"ל לר\"ש דב\"ח אינן נדחין וא\"כ מנין לנו לבדות מלבנו ולומר דג' מחלוקת בדבר דלר\"י ס\"ל בפ' שני שעירי דבכל גוונא אמרינן ב\"ח נדחין ואפילו היכא דלא הוי דחוי גמור ולרבנן הרי ס\"ל היכא שאינו דחוי גמור ב\"ח אינן נדחין אבל במפריש נקבה דדחוי גמור הוא ס\"ל ב\"ח נדחין ולר\"ש אפילו בדחוי גמור ס\"ל ב\"ח אינן נדחין הא ודאי לא ניתן ליאמר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וליכא למימר דע\"כ לא אמרו המפריש נקבה הוי דחוי גמור אלא דוקא גבי דידה דכיון דלא חזיא לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחית לגמרי ואפי' משלמים אבל גבי ולדה לא קרינן ביה דחוי גמור שהרי נראית למה שהופרש דהיינו פסח דהא ודאי ליתא דאם כן אזלה לה לתי' הרב ז\"ל דאכתי מה יענו שפתיו למה שפסק רבינו פ\"ד מה' תמורה דין י\"ז דלא כר\"ש שכתב שם וז\"ל הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו כו' יע\"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לומר לפי תי' זה דגבי ולדה נמי קרינן ביה דחוי גמור דכיון דמכח קדושת אמו קאתיא ואמו נדחית לגמרי דחוי גמור שדינן ליה בתר אמו לגמרי ומש\"ה פסק רבינו דולדה ירעה משום דהוי דחוי גמור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ובר מן דין קושית התוספות ז\"ל דפרק שני שעירי שהקשו דאמאי לא מייתי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו לסיועי לר\"י לע\"ד איני מבין שהרי מבואר בסוגי' דהתם דע\"כ ל\"פ רב ור\"י אלא אליבא דרבנן דר\"י דלר\"י כ\"ע מודו דב\"ח נדחין כדתנן נשפך הדם ימות המשתלח ואם כן כי אמרינן התם דייקא מתניתין כרב וברייתא כוותיה דר\"י היינו לומר דמתניתין דקתני ועוד אומר ר\"י נשפך הדם כו' דייקא כוותיה דרב דפליגי רבנן עליה דר\"י וסבירא להו בעלי חיים אינן נדחין וכן ברייתא דקתני שני איני יודע אי שני שבזוג ראשון כו' דקאי ברייתא ארבנן דמתניתין דאמרינן שני ירעה כו' כמ\"ש רש\"י שם דייקא כותיה דר\"י דלרבנן דר\"י שני שבזוג ראשון ירעה ואם כן ממתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ל\"מ לאתויי כלל סייעתא לר\"י דאיכא למימר דמתניתין ר\"י היא וכי פליגי רב ור\"י היינו אליבא דרבנן באופן שלא ירדתי לסוף דעתם בקושי' הלזו ודבריהם צ\"ע ועלה על דעתי ליישב תי' הלח\"מ ז\"ל כוותי' ולא מטעמי' דלרבי' קשיתי' הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא דצ\"ח אברייתא דקתני התם המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ושקלינן וטרונין טובא ומסיק רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ור\"ש היא דאמר ב\"ח אינן נדחין (ומשמע ודאי דלר' אשי מתניתין נמי דקתני המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים בהכי מתוקמא ואליבא דר\"ש) והשתא ק\"ט דאם כן קשיא רישא אסיפא דמרישא דהמפריש נקבה לפסחו דייקינן מינה דב\"ח נדחין ודלא כר\"ש אלא ודאי משמע דסתם מתניתין רבי היא ובמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי גמור ס\"ל לר' דב\"ח נדחים ודלא כר\"ש ובמפריש פסחו ומת כיון דלא הוי דחוי גמור ס\"ל לר\"ש דב\"ח אינן נדחין ומשום הכי פסק רבינו כסתמא דמתניתין דסתמא ר' אליבי' כנ\"ל נכון מיהו הא ק\"ל לפי תירוץ זה ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' ו' מהלכות פסולי המוקדשין ה\"ה וז\"ל כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות אפילו אחד בריבוא ימותו ואם הקריב הורצה שאין ב\"ח נדחין ועיין מרן כ\"מ שם והשתא לפי דברי הלח\"ם ז\"ל קשה שהרי ההיא דזבחים שנתערבו הוי דחוי גמור דומיא דהמפריש נקבה לפסחו דמכי נתערבו תו לא חזו לעולם להקרבה וגריעה מהפריש נקבה דאלו במפריש נקבה הא חזיא מיהא לשלמים ואפי\"ה אמרינן דכיון דלא חזו לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחים לגמרי כ\"ש בזבחים שנתערבו דלא חזו לעולם לשום קרבן ואפ\"ה פסק רבינו דאין ב\"ח נדחים ויש ליישב דע\"כ לא אמרינן בהמפריש נקבה לפסחו דב\"ח נדחים אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אבל בזבחים שנתערבו אע\"ג דהוי דחוי גמור כיון דלא דחינהו בידים לית לן בה ושוב בא לידי פי' הר\"י קורקוס מכ\"י וראיתי לו שהאריך לישא וליתן בלשון זה ורוב דבריו הן הן דברי הלח\"ם ובסוף דבריו כתב כתי' הרב ז\"ל בתוס' דברים וז\"ל וי\"ל דלעולם אין ב\"ח נדחים ודחוי זה שהפריש נקבה לפסחו שאני שהוא דחוי גמור שא\"א לנקבה להיות פסח ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דחוי גמור ואפילו לרב וגם דחאן בידים משא\"כ בההיא דבהמת השותפין כי אפשר לקנות חצייה האחד ולהקדיש' וכל שעה מוכן לכך וגם כי דרך הקדש הוא שדחאה אין נקרא דחוי בידים הלכך אין זה דחוי והוכרח רבינו לחלק בהכי מפני כי בפרק ב' שעירי אמרו מתניתין מסייע לרב וברייתא לר\"י מוכח דליכא משנה דמסייע לר\"י ואמאי הא משנה זאת מסייע ודייקא כר\"י אלא ודאי לא דמיא להא וכן מצאתי בתוספות שם כאשר כתבתי בשיטת רבינו עכ\"ד:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו כאשר כתבנו דדחוי גמור גרידא לא אהני לן אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור ודע שמ\"ש מוהר\"י קורקוס ז\"ל דבהמת השותפים כיון שדרך הקדש הוא שדחאה לא מקרי דחוי בידים הן דברי התוספות בפסחים דף צ\"ה ע\"ב ד\"ה קודם שחיטה שכתב וז\"ל וטעמא דדחיה בידים ואפילו רב מודה בה וא\"ת והא משמע דפליג בפרקא קמא דקידושין גבי בהמה של שני שותפין כו'. וי\"ל כיון שדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים יע\"ש האמנם נראה ודאי דלטעם זה דכל שדרך הקדש דחי לה לא מקרי דחוי בידים ה\"נ מהאי טעמא המפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחויה בידים כיון שדרך הקדש דחי לה וזה מבואר מדברי התוספות שם בדף צ\"ח ע\"א ד\"ה ש\"מ שהקשה וז\"ל וא\"ת מאי קמ\"ל ר\"י גבי בהמה של שני שותפין כל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתניתין דהכא ותירצו דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע\"ג דאינה קריבה כלל כו' יע\"ש והשתא כפי מש\"כ ז\"ל דכל היכא דדחינהו בידים אפילו רב מודה מאי ק\"ל הא טובא קמ\"ל ר\"י גבי בהמה של ב' שותפין דאפי' היכא דלא דחייה בידים ב\"ח נדחים אלא ודאי מבואר דס\"ל דכי היכי דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחיי' בידים מה\"ט דדרך הקדש דחי לה ה\"נ מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחייה בידים מה\"ט דדרך הקדש דחי לה וכן ראיתי להרב תי\"ט שם באותה משנה שכתב דאין לפרש הכא כמ\"ש התוספות לעיל דדחייה בידים כ\"ע מודו דהכא כיון שדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ\"כ דחייה בידים יע\"ש וכיון שכן יש לתמוה על מוהר\"י קורקוס שכתב דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחוי בידים כיון שדרך הקדש דחי לה ומפריש נקבה לפסחו הוי דחוי בידים ולא ידעתי מה בין זו לזו דטעמא דדרך הקדש דחי לה ה\"נ איתי' במפריש נקבה לפסחו:<br><b> ושוב </b> ראיתי להתוספות בפ\"ק דזבחים די\"א ע\"א ד\"ה ש\"מ ב\"ח נדחין שהקשו שם כקושיתם דהכא דמאי קמ\"ל ר\"י מתניתין היא ותירצו וז\"ל וי\"ל דמפריש נקבה דחיה בידים ואפי' רב מודה התם דב\"ח נדחים יע\"ש הנה המתבאר מדבריהם דס\"ל דבהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים ומפריש נקבה חשיבה דחייה בידים ולא זכיתי להבין מאי זה טעם בהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים אי משום דדרך הקדש דחי לה כמ\"ש בפסחים א\"כ ה\"נ גבי מפריש נקבה דרך הקדש דחי לה ואולי י\"ל דס\"ל דבהמה של שני שותפין שאני דבשעה שהקדיש חציה לא דחייה בידים שהרי לא היתה ראויה ליקרב חציה כמו שהיא והרי היתה דחוייה מאליה אלא שהקדש' גרם לה שידחה אח\"כ כשחזר ולקחה ובשעה שלקחה ממילא היא נדחית משא\"כ במפריש נקבה לפסחו דמשעה שהקדישה דחייה בידים למה שהיתה ראויה ליקרב שלמים כנ\"ל ודו\"ק. ובמה שתרצו התוס' ז\"ל דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע\"פ שאינה קריבה כלל י\"ל דהא נמי תיקשי דמאי קמ\"ל ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני אמר ר\"ע אני אפרש דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו כו' הרי דאע\"ג דאינה קריבה כלל קתני מתניתין דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה וי\"ל דממתניתין דהפסח שנמצא ליכא למשמע דשאני התם דמעיקרא חיילא עליה קדושת הגוף וראוי להקרבה אלא שאחר שנמצא דחאה בידים ומשום הכי אמרינן דעושה תמורה אע\"ג דאינה קריבה דומה לדין מקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום דקי\"ל דעושה תמורה אמנם גבי בהמה של שני שותפין דמתחילת הקדשו לא חזי להקרבה ולא חייל עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדמוכחינן התם מינה דיש דחוי בדמים אם כן הו\"ל כדין מקדיש בעלת מום דקי\"ל דאינה עושה תמורה כיון דלא חייל עליה אלא קדושת דמים כדאיתא בפ' הזרוע להכי אשמועינן ר\"י דאפ\"ה עושה תמורה ונראה דה\"ט דלא דמי לדין מקדיש בעלת מום דגופיה לא חזי לקדושת הגוף כלל ואין בו אלא קדושת דמים. משא\"כ בהמה של שני שותפין דבהמה גופה חזיא לקדושת הגוף ובידו היה ללוקחה ולקדשה אח\"כ אלא דאיהו הוא דדחי לה בידים משום הכי עושה תמורה כנ\"ל ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל לקדושין דף ז' ע\"ב ד\"ה וש\"מ דחוי מעיקרו שכתב בתוך דבריו וז\"ל ויש לך דחוי מעיקרו בלא דחוי דמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה כו' יע\"ש: והן דברים תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים ואפ\"ה קאמר ר\"י דעושה תמורה אלא ודאי עכ\"ל דלא חשיב' קדושת דמים כיון דגופא חזייא כמ\"ש וא\"כ מה\"ט נמי באו' חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים אע\"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דחוי מעיקרו הרי לעולם היא דחוייה ולא חזייה להקרבה וכי אמרינן דדחוי מעיקרו הוי דיחוי היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע\"ג דנראין אחר שלקחה אפי\"ה הואיל ואדחי אדחי סוף דבר שדבריו אינן מובנין אצלי כלל וצ\"ע ודע שכפי תירוץ הלח\"מ שכתבנו מקום אתנו ליישב מה שפסק רבינו בפ\"א מה' א\"מ הי\"א דהמקדיש תמימה ונפל בה מום וילדה יקרב ולדה וכתב מרן כ\"מ שם דבפרק אלו קדשים אפליגו אי קדשי ליקרב או לא קדשי אלא לרעיה ופסק רבינו כשמואל ורבא דהוו מאריה דתלמודא יע\"ש והדבר תמוה שהרי אמרו בגמרא שם ליקרב ואליבא דר\"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר היא עצמה יקרב עולה אבל לרבנן דס\"ל ירעה עד שיסתאב ה\"נ בולד ב\"מ ירעה ולא יקרב וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"ד מה' תמורה כר\"א הי\"ל לפסוק כאן ירעה ולא יקרב וכבר ראיתי להרב בעל לח\"מ שם תמה בזה יע\"ש ובסוף ה' תמורה כתב לתרץ לזו דשם בגמ' הקשה לר\"י ולר\"ע דדרשי ולדות ותמורות מקראי אחריני דהני קראי דזכר ונקבה מאי עבידי ליה ותירצו לולדות תמורת בעל מום ואי רבנן לית להו ולד ב\"מ א\"כ תק' להו קראי מאי עבדי לי' א\"ו דהך דרש' הולד ב\"מ רבנן נמי דרשי לה וגלי קרא בהני דיקרבו ולא ילפינן מפריש נקבה לעולה מינה דשאני הני דקדשי מתחילתן ומאי דקאמר בגמ' ואליבא דר\"א סובר רבינו דאפילו לר\"א קאמר דסד\"א לר\"א לא צריך קרא כו' יע\"ש והנך רואה לא יתכן דרך זה מדקאמר התם בתר הכי בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל ואי אליבא דשמואל נמי ברייתא אתיא כד\"ה למאי אכפל בר פדא לומר ואליבא דד\"ה הא לשמואל נמי כד\"ה מוקי לה אלא מבואר הוא דשמואל מוקי לברייתא ליקרב ואליבא דר\"א דוקא ואתא בר פדא ואמר דברייתא מיירי לרעיה ואליבא דד\"ה ומה שהקשה דאי רבנן לית להו ולד ב\"מ א\"כ תיקשי להו קראי מאי עבדי ליה לא קשה דאיכא למימר רבנן אם לא דרשי כדקאמר התם אליבא דר\"י וכוליה קרא איצטריך לולד נקבה ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> לפי דרך הרב ז\"ל שכתבנו הלא מראש יש ליישב שהרי כבר כתבנו דהיינו טעמא דרבינו שפסק במפריש נקבה לפסחו דהיא וולדה ירעו עד שיסתאבו וכן במפריש נקבה לעולה אע\"ג דפסק כרב דב\"ח אינן נדחים משום דהוי דחוי גמור דנקבה לא חזיה לפסח ולעולה לעולם וגם שדחאן בידים ומשום הכי הולד נמי בתר אמיה שדינן ליה וא\"כ א\"נ שפיר דשמואל דקאמר התם דריבוייא דואם לרבות ולד ב\"מ היינו ליקרב ואליבא דר\"א הוא משום דס\"ל דטעמייהו דרבנן דר\"א משום דב\"ח נדחין וכר' יוחנן דס\"ל הכי בעלמא אמנם לדידן דפסקינן כרב דב\"ח אינן נדחים ומפריש נקבה לעולה שאני משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אם כן במפריש נקבה ונפל בה מום כיון דליכא האי טעמא דדחינהו בידים משום הכי פסק שפיר דהולד יקרב כנ\"ל נכון: ועוד נ\"ל ליישב לעיקר קושית הלח\"מ ז\"ל במה שפסק רבינו במתניתין דהמפריש נקבה לפסחו אע\"ג דהוא פוסק דב\"ח אינן נדחים במה שיש לדקדק טובא לפי פי' רש\"י ז\"ל שם שפירש דמדלא קתני דהיא גופא קריבה שלמים שזו היא ראייתה שכל מותר פסח קרב שלמים שמעינן דס\"ל דב\"ח נדחין דלא כר\"ש מהא דגרסינן בתמורה די\"ט איתיביה אביי וכי בעי ר\"א שם עולה על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב כו' ילדה ירעה כו' ויביא בדמיה שלמים ר\"א אומר הוא עצמו יקרב שלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר ר\"א יקרב שלמים אמר ליה אחר הפסח קאמרת שאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים א\"ה נפלוג נמי ברישא כו' ופי' רש\"י ז\"ל שאני אחר הפסח דמותר הפסח כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינו יכול ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח קאתי עכת\"ד: והשתא ק\"ט דכיון דר\"א דס\"ל דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה ע\"כ ס\"ל כר\"ש דב\"ח אינן נדחין וכמבואר מההיא דסוף כריתות וכמ\"ש התוספות ז\"ל בתמורה דכ\"ו ע\"ב ובזבחים די\"א ובפ\"ק דקדושין ד\"ז אם כן מאי האי דקפריך אביי והא הכא דליכא שם שלמים על אמו כו' והא לר\"א היא גופה שנשתיירה אחר הפסח קרב שלמים כיון דס\"ל דב\"ח אינן נדחין ומשום הכי הולד נמי קרב שלמים וכי קא משני שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופיה קרב שלמים ופירש רש\"י דהיא עצמה אינה יכולה ליקרב והוא תימה שהרי לר\"א היא גופה נמי קריבה שלמים ולי' למימר דהיא גופה הוא מאי דמשני תלמוד' שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופי' קרב שלמים כלו' דהיא גופ' קרב שלמים דהא ודאי ליתא דא\"כ היכי פריך עלה א\"ה ניפלוג עליה ברישא כו' אלא מוכרח הדבר דס\"ל לאביי דאפי' לר\"א במפריש נקבה ונשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הפך ההיא דפסחים ולכן נראה ודאי דלפי פרש\"י עכ\"ל דההיא דפסחים רב הונא בריה דר\"י קאמר לה דס\"ל דלר\"ש דסבר ב\"ח אינן נדחין נקבה עצמה קריבה שלמים אמנם אביי ורבא פ\"ק דתמורה ע\"כ פליגי עליה וס\"ל דאף למאן דסבר ב\"ח אינן נדחין אפי\"ה היא עצמה אינה קריבה שלמים ונראה דה\"ט דכיון דהא דמותר הפסח שקרב שלמים נפ\"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר איכא למימר דקרא בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחר הפסח הוא דקאמר דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית והילכך אינה קריבה כדין פסח ומעתה פסק רבינו ז\"ל עולה כהוגן דאע\"ג דס\"ל דב\"ח אינן נדחין אפילו הכי פסק למתניתין דהמפריש נקבה דפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו ודלא כרב הונא בריה דר\"י כן נראה לי נכון: ואולם אכתי פש גבן לישב מה שפסק בפ\"ד מה' תמורה כרבנן דר\"ש דהולד ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה פסח דלא כר\"ש ואילו בסוף כריתות מבואר דלר\"ש דס\"ל ב\"ח אינן נדחין הוא עצמו קרב פסח וכן נמי מה שפסק במפריש נקבה לעולה וילדה זכר דירעה כרבנן דר\"א והנראה אצלי לישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה קושית התוספות שהקשה בתמורה ובקידושין דאדפריך מברייתא ומר\"ש לסיע' מרבנן ומכח זה הוכרח לומר דס\"ל לתלמודא דטעמייהו דרבנן דאמרי הולד ירעה לאו היינו משום דסביר' להו ב\"ח נדחין אלא אפילו ס\"ל דב\"ח אינן נדחין קאמרי דירעה משום דכיון דמכח קדושת אמו קאתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו הוא ומש\"ה לא מצי לסיועי ליה מרבנן ופריך עליה מר\"ש דאמר הולד עצמו יקרב פסח דאי ס\"ל ב\"ח נדחין הן לו יהי דאית ליה לר\"ש סברתייהו דרבנן דשדינן ליה בתר אמו אפי\"ה הואיל ואידחי בהיותו במעי אמו אדחי נמי כשיצא לעולם אלא מוכרח דס\"ל ב\"ח אינן נדחין ואהא משני לר\"ש לא קשיא וכו' ויש לי ראיה שאין עליה תשובה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפרק אלו קדשים שכתבו לעיל דאמר שמואל ולד ב\"מ למאי הלכתא ליקרב ואליבא דר\"א אשר מבואר דלרבנן דר\"א ולד ב\"מ אינה קריבה והשתא לפי שיטת התוספות ז\"ל פ\"ק דזבחים וקדושין דס\"ל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל ב\"ח נדחין קשה טובא שהרי בפרק שני שעירי אמרינן דרב דס\"ל דב\"ח אינן נדחין הוא משום דאמר מב\"מ דקאמר קרא מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור\"י ס\"ל דמיעט רחמנא בהם לומר בהם הוא דמרצו הא בעלמא לא מרצו אשר מבואר דלכ\"ע בב\"מ גלי קרא דאין ב\"ח נדחין וכיון שכן תימה על עצמך איך אפשר לומר דלרבנן דר\"א ולד ב\"מ אינו ראוי ליקרב משום דב\"ח נדחין הא בב\"מ לכ\"ע ב\"ח אינן נדחין ואולם לפי שיטת רבינו ז\"ל שכתבנו ניחא שפיר דטעמייהו דרבנן לאו משום דב\"ח נדחין אלא משום דשדינן ליה בתר אמי' לגמרי זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז\"ל:<br><b> ואולם </b> הא קשיא לי טובא לתירוץ שני שכתב מרן ליישב דברי רבינו דפסק גבי מי שאבד פסחו דהשני יקרב שלמים משום דס\"ל דמתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין וכן נראה דעת רש\"י שם בדנ\"ח וכ\"כ מוהר\"י קורקוס בכ\"י דכל אותה סוגיא לדעת רבינו אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחין שהרי שם באותה סוגיא מייתינן עלה ברייתא דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטה כו' רבי אליעזר אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב וכפי דעת רבינו ז\"ל על כרחך לומר דר\"א גם כן ס\"ל דב\"ח נדחין והדבר תמוה דבפ' התערובות פרכינן לרבא דאמר השתא דאמור רבנן לא נקרב אי מקריב לא מרצי משום דס\"ל ב\"ח נדחין והרי שחוטין דלכ\"ע נדחים ותנן ר\"א אומר אם קירב הראש של אחד מהם יקרבו כולם ומשנינן ר\"א כחנן המצרי ס\"ל דלית ליה דחוין כלל אפילו בשחוטין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס כו' הרי בהדיא דלר\"א לית ליה דחוי אפי' בשחוטין וא\"כ היכי קאמר ר\"א דירעה ובשלמא לדעת התו' ניחא שפיר דהכא כיון דדחיה בידים מודה ר\"א דאפי' ב\"ח נדחי' וכי לית ליה דחוין היכא דלא דחינהו בידים ודכות' היה ק' אצלי למה שהקשו התוס' פ\"ק דקדושין ובתמורה דאדפריך בכריתות מר\"ש דברייתא אמאי לא פריך מר\"א דמתני' דאמר הולד עצמו יקרב עולה דמאי קושיא הא מר\"א לא הוה מצי לאקשויי משום דלר\"א שמעינן ליה בהדיא דלית ליה דחויין כלל כחנן המצרי וכי קאמר ר\"א דב\"ח נדחים היינו למאן דאית ליה דחויין אכן מר\"ש ק\"ל לתלמודא שפיר דלא שמעינן ליה בעלמא דלית ליה דחוין כלל: ושוב ראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במס' תמורה שהגיה במקום רבי אליעזר ר' אלעזר והכריח הדבר יע\"ש אכן לדברי רבי' ז\"ל קשה טובא ממ\"נ דאי גרסינן בההיא דפסחים ר' אליעזר ביו\"ד קשה דר' אליעזר לית ליה דחוין כלל בתערובות ואי גרסינן ר' אלעזר ק' דרבי אלעזר אית ליה דב\"ח אינן נדחין גבי מפריש נקבה לעולה וצ\"ע: איברא דקושי' הלזו נראה דקשה בההיא דגרסינן בפ' ב' שעירי דפרכינן התם ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע\"י תערובות מרצו כדתנן ר\"א אומר אם קרב ראש אחד מהם כו' ופרש\"י ז\"ל דרב כר\"א ס\"ל וכ\"כ התוס' ז\"ל שם לחד תירוצא והשתא קשה כיון דס\"ל לרב כר\"א ע\"כ דס\"ל כחנן המצרי דלית ליה דחוין כלל ואפי' שחוטין וא\"כ היכי קאמר התם דרב סבר ב\"ח אינן נדחין דמשמע הא שחוטין נדחי' כמ\"ש רש\"י שם הא לרב כיון דדריש לקרא כר\"א ע\"כ לית ליה דחוין כלל. והנראה אצלי ודאי דמ\"ש התוס' ורש\"י ז\"ל דרב ס\"ל כר\"א לאו לגמרי קאמרי דס\"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם דהא ודאי כיון דבשחוטין אית ליה דחוין אמרינן הואיל ואדחי אדחי אלא במאי דסבירא ליה לר\"א דע\"י תערובת מרצו ד\"ת ומדאורייתא כל ע\"י תערובות שרי להקריבן לכתחלה אלא דמדרבנן הוא דאמרו לא נקריב דמה\"ט הוא דס\"ל לר\"א דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם משום דהו\"ל ספק דרבנן ותלינן האיסור באותו הנקרב כבר וכמבואר שם בפרש\"י ז\"ל הוא דקאמר תלמוד' דס\"ל לרב בהא כר\"א דע\"י תערובת מרצו ד\"ת אמנם במאי דס\"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולן בהא ודאי לא ס\"ל כותיה דכיון דאי אתי לאמלוכי ברישא אמרינן לא נקריב הואיל ואדחי אדחי דבשחוטין ס\"ל לרב דיש דחוי ובהכי נתיישב אצלי מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ג מהל' שגגות דבפ' שני שעירי אוקימנא לרב דקרא דבם אתא לדר\"א ורבי' דפסק כרב איך פסק בפ\"ו מה' פהמ\"ק כרבנן דאמרי' אפי' קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה יע\"ש ולפי מ\"ש לק\"מ דרב גופיה ה\"נ ס\"ל בהא כרבנן מטעמא דיש דחוי בשחוטין וכמובן: ודע שהתוס' שם כתבו לחד תירוצא דרב אתי אפי' כרבנן דמתני' דאע\"ג דפליגי רבנן עליה בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתני' דלא אסרי אלא אבר הנשאר אבל אותן שעלו לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחלה יע\"ש והנראה ודאי דמה שהוצרכו לומר דרבנן דפליגי עליה בברייתא ס\"ל דמדאורייתא נמי אסרי ופליגי ארבנן דמתניתין ולא לומר דרבנן דברייתא נמי ס\"ל כרבנן דמתני' דמדאורייתא שרו הוא משום דבפ' התערובות דע\"ו ע\"ב אמרינן אלא טעמא דר\"א מיעט רחמנא בם הא ע\"י תערובת מרצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו כו' ורבנן בם בהם לא דרשי יע\"ש והשתא אי רבנן דברייתא נמי ס\"ל דמדאורייתא שרי מאי פריך ורבנן ואמאי הוצרך לשנויי בהם לא דרשי הא רבנן נמי דרשי הכי אלא דמדרבנן הוא דאסרי אלא מבואר דרבנן דברייתא ס\"ל דמדאוריי' נמי ע\"י תערובות אסור:<br><b> ואולם </b> ראיתי להריטב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' חדא נינהו ובכולהו ס\"ל דמדאורייתא שרו וחלק על דברי התוס' יע\"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להרב צאן קדשים פ' התערובות דף ע\"ד שהקשה שם אההיא דפרכינן התם לר\"ן דאמר טבעת של ע\"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד הותרו כולן ממתני' דקתני כל זבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן ואמאי נימא דאיסורא מת כו' והקשה הרב הנז' דמאי קושיא דילמא טעמא דמתני' משום דס\"ל ב\"ח נדחין ומש\"ה אינו ראוי להקרבה כדמשני לעיל יע\"ש: ולדעתי לק\"מ דאי טעמא דמתני' משום דב\"ח נדחי' אכתי אמאי קתני ימותו כולן נימא דאיסורא מת והשאר ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיו שלמים דאע\"ג דב\"ח נדחי' דמים מיהא לא נדחו ואף שרש\"י ז\"ל שם כתב והשאר יקרבו היינו למאי דקי\"ל ב\"ח אינן נדחי' אמנם לכשת\"ל דמתני' אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחי' אכתי לא מייתבא קושיא דרבא בהכי דהשאר מיהא ירעו עד שיסתאבו ואף לדעת ר\"ח ז\"ל שכתבו התוס' פ\"ק דזבחים והריטב\"א בפ\"ק דקדושין דס\"ל דכי אמרינן ב\"ח נדחין דמים נמי נדחין נראה דלק\"מ שלדעת ר\"ח ע\"כ מתני' דזבחים אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחין מדקתני סיפא נתערבו בכלאים וביוצא דופן כו' ירעו עד שיסתאבו וימכר ויביא בדמי היפה שבהם כו' ואי ס\"ל ב\"ח נדחי' אפילו דמים נמי נדחו וכ\"כ הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ט דפסחים מ\"ח דלפי גירסת הרע\"ב שם שהוא כדעת ר\"ח ע\"כ כוליה פרקי' דהתערובות דתנן יביא בדמי היפה שבהן כו' אתיא כמ\"ד ב\"ח אינן נדחים וזה פשוט ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שגגות יע\"ש ודו\"ק. עוד הקשה אצלי לסברת רבינו ורש\"י דס\"ל דמתני' דפסח שנמצא אתיא כמ\"ד ב\"ח נדחי' מהא דפרכינן התם דצ\"ו ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמי' וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן דלרעיה אזלה כו' ואלו בפסח כו' קרב שלמים שמואל כר\"א ס\"ל דאמר אבודה למיתה אזלה והא כל אבודה לר' למיתה ואלו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצאת קודם חצות רועה כו' והשתא אמאי לא משני דשמואל ס\"ל כר\"ש דאמר ב\"ח אינן נדחי' ואפי' נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא משמע כדעת התוס' דמתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דדחיה בידים וצ\"ע ועיין עוד בתוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל כר\"ש ס\"ל שכתבו בתוך דבריהם ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחי' וס\"ל בפסח דמת אחר חצות קרב שלמים כו' וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח אינן נדחי' לר\"ש ומינה בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמים דאין ב\"ח נדחי' א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי לדעת התוס' בנמצא קודם חצות ב\"ח נדחין מטעמא דדחי' בידים כמ\"ש שם בראש הסוגיא ונמצאו דבריהם סותרין וצ\"ע: ודע שהתוס' בתמורה פ\"ק דקדושין ובפסחים דצ\"ח הקשו אההיא דאמרינן התם ש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמי' דלמאי אצריכו תרתי הא כל דחוי מעיקרו דחוי דמים הוא ותי' משם ר\"י דמשכחת לה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כההיא דפ' התערובות דם שנתערב במים דאם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמרא אר\"י ל\"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון דחוי והילכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראי' דם הוי דחוי ולהכי אצטריך תו לאשמועינן דאפי' בדמים יש דחוי יע\"ש: וק\"ל על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' פסולי המוקדשין דין כ\"ב פסק להא דר\"י דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואלו רבינו ז\"ל בפט\"ו מה' מעה\"ק ובה' שגגות פסק דלא כר\"י דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי והנראה דאע\"ג דר\"י אמרה אפי' בקבל הדם בכלי שיש בו מים משום דאיהו ס\"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי רבי' ז\"ל לא כתב דין זה אלא דוקא היכא שקיבל הדם בכוס כדינו ואח\"כ נפל מדם כלי שרת לתוך המים דהו\"ל נראה ונדחה אבל אם קבל את הדם בכלי שיש בו מים ה\"נ ס\"ל דכשר מטעמא דדחוי מעיקרו הוא הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר\"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפי' לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדחוי שהרי בזבחים דל\"ד מסקי' דקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול לא חשיב דחוי לכ\"ע מטעמא דכל שבידו לא הוי דחוי וא\"כ ה\"נ בידו לרבות עליו דם ואף למ\"ש התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות משא\"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו יע\"ש ה\"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזיה וצ\"ע ומצאתי בתוספי הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין שכתב כתי' התוס' הלזו וכתב עוד וז\"ל ומיהו קשה דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל על המים בתחלה דבעינן שיקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בקופסיה דמנא מבעיא לן בספ\"ק דמנחות דדלמא הנחה כדרכו בעינן וליכא ה\"נ כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנה הוא א\"ד יע\"ש ועיין עוד בתוס' במתני' דהמפריש נקבה לפסחו ד\"ה ויביא בדמיה שלמים שהקשו וא\"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כו' ואפי' ר\"ש דאמר התם תמכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרי' יע\"ש וצ\"ע דבהדיא אמרינן התם דף פ' רש\"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דרועה להסתאב יע\"ש הרי דאפי' בפסח ס\"ל לר\"ש דתמכר שלא במום וצ\"ע ויש ליישב דבריהם ז\"ל בדוחק ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאבד פסחו כו' יקריב איזה מהן שירצה כו'.</b> עיין מה שהקשה מוהרי\"ק ז\"ל ומה שתי' הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב לח\"מ ז\"ל ובפ\"ה מה' עבודת יוה\"כ תי' הרב הנזכר לקושיית מוהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל לרבינו דשאני הכא דהוי חטאת דבאה לכפרה וחמירא ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון ואי פליגי רבנן עליה דר\"י הוא משום דהוי פסח דלא בא לכפרה ותלמודא ה\"ק כי היכי דקאמר ר\"י התם גבי פסח דמצוה בראשון ס\"ל לרב הכא דלכפרה קאתי דלכ\"ע מצוה בראשון א\"ד יע\"ש וק\"ל על תי' זה מדגרסי' פ\"ד דתמורה אמר ר\"ה אמר רב ה\"מ שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים כו' ואמרינן ליה תתכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות ורבנן סברי עשו תקנתא בקדשים יע\"ש והשתא לפי דעתו ז\"ל דבחטאת כיון דלכפרה קא אתי ס\"ל לרב דלכ\"ע מצוה בראשון ואפי' לרבנן דר\"י אם כן קשה דרבי' דס\"ל דלא עשו תקנה בקדשים תיפוק ליה משום דמצוה בראשון ורבנן נמי אמאי אצטריכו לטעמא דעשו תקנה בקדשים ת\"ל משום דמצוה בראשון ובשלמא אם נאמר דכי היכי דפליגי רבנן ור\"י בפסח הכא נמי פליגי גבי חטאת איכא למימר שפיר דר' ורבנן דהתם ס\"ל כרבנן דר\"י אכן לדברי הלח\"מ ז\"ל קשה וכמו כן קשה מיניה לתי' מוהר\"ק ז\"ל ויש ליישב עם מ\"ש התוס' ד\"ה דר' וז\"ל תימא למורי וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידנו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה כו' יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דבהא לכ\"ע לא אמרינן מצוה בראשון הן אמת דקשה לכאורה לפי דבריהם ז\"ל מאי דפריך התם ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלהו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכיל' גסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן והשתא אמאי לא מוקי לה אפי' כר' וע\"כ ל\"ק רבי דלא עשו תקנה אלא דוקא היכא דאיכא ריוח דשאינה אבודה שמינה כמ\"ש ז\"ל אבל התם דליכא ריוח אפי' רבינו מודה וי\"ל דהתם נמי חשיבא ריוח אי אוכלין עמה חולין שתהא נאכלת על השבע כדרך שהמלכים אוכלין ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל פ\"ה מה' עי\"ה הלכה י\"ד בד\"ה שני שעירי שכתב בתוך דבריו וז\"ל ומ\"ש שיקרבו הראשונים נלמד מדין הפריש חטאתו אאבדה דפסולי המוקדשין יע\"ש והן דברים תמוהים דהתם ה\"ט משום דעשו תקנה בקדשים כדי שלא תהא אבודה מתה כמ\"ש משא\"כ גבי פר ושעיר של י\"ה כיון דאין חטאת צבור מתה ה\"נ דיכול להקריב איזה מהן שירצה ומהיותר תימה שבדיבור הסמוך לזה כתב וז\"ל ומ\"ש וכן אם שנמצאו כו' היינו כרב כו' דאמר מצוה בראשון יע\"ש ולכן הנראה ודאי שדברים אלו אינם מדברי מרן ז\"ל אלא איזה תלמיד כתבן וצ\"ע ועיין בתשו' מוהר\"ץ אשכנזי סימן מ\"ו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טמא </b>\n<b> מת שחל ז' שלו בי\"ד כו' אין שוחטין עליו.</b> הקשה הרב לח\"מ ז\"ל לפי שיטת רבינו מההיא דגרסינן ריש פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א דהשיב ר\"ע ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה את השבת והשתא לדעת רבינו ז\"ל מאי קושי' שאני הזאה דאינ' דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק\"פ דאין שוחטין עליו אפי' אחר שטבל ומשום הכי אינה דוחה משא\"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הני דמקיימא מצות ק\"פ בהכי שפיר איכא למעבד ק\"ו משחיט' וע\"ש מה שתי' שלע\"ד איכא למשדי ביה נרגא ושוב ראיתי למוהר\"ח עשאל בס' סם חיי הנדפס מקרוב בלקוטיו שתמה עליו יע\"ש ואשר אני אחזה לי ליישב הוא דהנה קו' הרב ז\"ל ודאי אינה אלא לפי מאי דס\"ד דרב' לומר דר\"א ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת שחל ז' שלו בעה\"פ אמנם למאי דמסיק רב' במסקנא דר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והה\"ד על טמא מת שחל שביעי שלו בעה\"פ ע\"כ מאי דהשיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה שבת היינו משום מצוה דאכילת פסחים דאע\"ג דאכילה לא מעכבת מ\"מ מצוה איכא ביה מקר' דאיש לפי אכלו כמ\"ש רש\"י ז\"ל דאי משום מצות שחיטת ק\"פ מה השיב ר\"ע הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דבלא\"ה מצי למיעבד ק\"פ דשוחטין וזורקין עליו ומש\"ה אינה דוחה שבת ור\"א גופיה איך קאמר ועליה אני דן שידחה שבת כיון דאיהו ס\"ל דשוחטין וזורקין עליו הו\"ל רשות ואיך דוחה שבת וזה פשוט לע\"ד ומוכרח בגמ' ואם כן כיון דר\"א סביר דשוחטין וזורקין עליו שפיר השיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח שהיא מצוה דאכילת פסחים ואפ\"ה אינה דוחה שבת אע\"ג דאי עביד הזאה מקיימא מצות אכילת פסחים לסברת ר\"א דשוחטין על טמא מת אלא מיהו קו' הרב ז\"ל אכתי קיימא באנפין לפום מאי דס\"ד דרבא דר\"א ס\"ל אין שוחטין על טמא מת שחל שביעי כו' דלפי דעת רבינו ז\"ל אפי' אחר שטבל אין שוחטין וכדכתיב' ואף לזאת נראה ליישב ולומר דהנה מבואר מדברי רבי' ז\"ל דדין זה דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל נפ\"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים דס\"ל כרבי יצחק דאמר אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בערב פסח כדאיתא בפרק האשה ד\"פ וס\"ל ז\"ל דאי אחר שטבל שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הול\"ל להם שיטבלו ואח\"כ ישחטו עליהם ועוד איך קאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים והלא כך היו יכולים לעשות ביום ההוא כמו למחר וכמו שהקשה הרב כ\"מ ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש הראב\"ד דלא שאלו אלא אחר זמן שחיטת כו' הא לא ס\"ל לרבינו ז\"ל ומכח זה הוצרך דגזירת הכתוב היא דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל משא\"כ בטמא שרץ והשתא אתיא קרא כפשטי' ומרווח הכל לדעת רבינו ז\"ל אמנם כל זה הוא לרבי יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת היו שחל ז' שלהם בערב הפסח אמנם לר\"ע דס\"ל בפרק הישן דכ\"ה דאותן אנשים מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וא\"כ לר\"ע ע\"כ אותן אנשים לא נטהרו בהזאת שלישי ושביעי כדי לעשות הפסח מאיזה סיבה שהית' להם וא\"כ לר\"ע מהך קרא דויהי אנשים ליכא למשמע דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת משום דר\"ע לא ס\"ל שחל שביעי שלהם בעה\"פ אלא שנשארו בטומאתן עדיין מאיזה סיבה שהי' להם ואם כן לא היו יכולין לעשות הפסח משום דבעי הזאה שלישי ושביעי אפי' שהה כמה ימים אחר טומאתו כמבואר ברבינו ז\"ל פי\"א מה' פרה אדומה ועיין בקידושין דס\"ב ברש\"י בד\"ה ע\"ש ואע\"ג דר\"ן קאמר בר\"פ מי שהי' דצ\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כבר התוס' ז\"ל תמהו על זה דמנ\"ל הא לעיל אמר דמ\"ד אין שוחטין סבר לה כר' יצחק וקדרש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואלו ר\"ע בפרק הישן לית לי' דר' יצחק יע\"ש שהניחו הדבר בתימא וכונתם ז\"ל ודאי הוא כמ\"ש דלר\"ע אותן אנשים היו טמאין בערב הפסח ולא היו יכולין לאכול לערב משום דלא עשו הזאה שלישי וז' עדיין ומ\"מ ע\"כ אפי' ר\"ע דס\"ל דאין שוחטין ע\"כ לאו מקר' דויהי אנשים נפקא אלא מקר' אחרינא נפ\"ל ואנחנו לא נדע וכמ\"ש התוס' ועוד אני אומר ליישב קושית התוס' ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' בפרק אלו דברים דס\"ט ד\"ה שוחטין וזורקין שהקשה שם דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא מת אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לערב דבעינן גברא דחזי לאכילה ותי' בשם רשב\"א דאיצטרך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי כו' ועוד תי' דאיצטרך למימר דציבור עבדי בטומאה כדרשת איש נדחה ואין צבור נדחה עכ\"ל יע\"ש. והנה תירוץ הראשון לא קיימא אלא בשנאמר דמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס\"ל כרבי נתן דקאמר בדצ\"ג דשני תשלומין דראשון ועיין בתוס' דצ\"ג ד\"ה אלא שכתבו כן בשם רשב\"א אמנם לר' דס\"ל התם דשני רגל בפ\"ע הוא לא איצטרך לאשמועינן גם תי' הב' שתי' דאיצטרך למימר דאין צבור נדחה אינו אלא אי ס\"ל כאביי דנפ\"ל מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא דאין צבור נדחה אמנם להנך תנאי דנפ\"ל דאין צבור נדחה ממשמעותא דמועדו דדרשי מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה כדאיתא בפרק כיצד צולין דף ע\"ז וכמ\"ש התוס' ז\"ל בר\"פ אלו דברים ד\"ה מה מועדו יע\"ש הך תי' נמי ליתא וא\"כ איכא למימר שפיר דר\"ע ס\"ל כר' דשני רגל בפ\"ע הוא וס\"ל כהנך תנאי דדריש מועדו אפילו בטומאה וא\"כ אפילו ס\"ל כאביי דחוקא ליה מילתא לומר דקרא לא איצטרך אלא לדיוקא דצבור עבדי בטו' ומש\"ה ס\"ל דקרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיצטרך לגופיה היכי דחל שביעי שלו בע\"פ דאין שוחטין עליו בטומאה אע\"ג דחזי לאורתא דהשתא קרא אתא לגופיה דאי לא איצטרך מאיש לפי אכלו נפקא כנ\"ל נכון ליישב קו' התוס' ז\"ל ואע\"ג דתלמודא התם בד\"פ קאמר דרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ס\"ל כר' יצחק היינו משום דר' יצחק קאמר בהדיא דאין שוחטין ואה\"נ דאפילו כר\"ע מצי סבר דאין שוחטין מטעמא דכתיבנא אלא משום דלא מפורש אי ר\"ע ס\"ל שוחטין או אין שוחטין מש\"ה לא קאמר ס\"ל כר\"ע מיהו לר\"ן דאמר דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין איכא למימר כדכתיבנא. ואיך שהיה הדרן לדמעיקרא דכיון דלר\"ע ס\"ל דאותן אנשים טמאים מישאל ואלצפן היו שנשארו בטומאתן א\"כ אע\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין על טמא מת כו' (היינו ע\"כ מקרא אחרינא וא\"כ נפ\"ל מקרא דאיש כי יהיה טמא וכדכתיבנא) מ\"מ ליכא למשמע מיניה דאין שוחטין על טמא מת אפילו טבל דאיכא למימר דקרא מיירי בשלא טבלו וקאמר דנדחה לפסח שני ומקרא דויהי אנשים דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום כו' ר\"ע ס\"ל דאותן אנשים נשארו בטומאתן ולא דריש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא\"כ מנין לנו לומר דטמא מת שניא הוא מטמא שרץ דאין שוחטין עליו אפילו בטבל משא\"כ בטמא שרץ כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי דאית לן למימר תרוייהו שוין ומש\"ה שפיר השיב ר\"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו בע\"פ משום דר\"ע לטעמיה דלית ליה דרשה דר' יצחק וכיון שכן אין לנו הכרח לומר דטמא מת אין שוחטין עליו אפילו בטבל אלא ס\"ל דטמא מת בז' שלו הוי דינו כטמא שרץ דבטבל שוחטין עליו ומש\"ה קאמר הזאה תוכיח ודוק:<br><b> אמנם </b> מאי דס\"ל לרבינו ז\"ל דבטמא מת אין שוחטין עליו הוא משום דדריש כר' יצחק דאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא\"כ מינה נשמע בהדיא דאין שוחטין אפילו בטבל דאל\"כ היו יכולים לעשות היום כמו למחר שאם יטבלו אפילו בו ביום יכולים לעשות ואי לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות וכמו שהכריח מרן ז\"ל ומש\"ה הוכרח לומר דגזה\"כ הוא בטמא מת כנ\"ל ודוק שהוא חריף ונכון. אלא דקשה לפי זה ממ\"ש רבינו בסמוך דין ז' דהטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה הוא מפני שביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן כו' וכפי מ\"ש הרי לר\"ע אפילו בחל ז' שלו בערב פסח שהוא יום י\"ד והוא זמן הקרבן העמידו דבריהם במקום כרת ושמא דאה\"נ לר\"ע בכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת ומה שהוצרך רבינו לטעם זה אינו אלא לרבא דאמר בס\"פ האשה דערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם ואונן ומצורע בבית הפרס לא העמידו דבריהם אהא הוצרך לומר דה\"ט דבהזאה לא העמידו ובמצורע וכל הני העמידו משום דאינו זמן הקרבן לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"י. שוב ראיתי שכל מ\"ש ליישב דעת רבינו אינו והעיקר כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל דמשאמרו בגמרא הזאה תוכיח שחל ז' שלו בשבת ובע\"פ לאו ע\"פ ממש קאמר אלא ביום י\"ג שלמחר הוא ע\"פ שכ\"כ רבינו בפי' המשניות בפ' אלו דברים משנה ב' וז\"ל רצה באומרו הזאה תוכיח וכמו כן אם יחול ז' שלו יום י\"ג והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקרב ק\"פ ור\"א סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו ק\"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י\"ד והוזה וטבל אסור להקריב ק\"פ כמו שיתבאר עכ\"ל. הנה בהדיא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל אלא שדבריו תמוהים שהרי לפי מאי דמסיק רבא ר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין על טמא מת שחל ז' שלו בע\"פ וא\"כ איך כתב דלר\"א מזין עליו ביום י\"ג כי אם ישאר למחר כו' אסור להקריב ק\"פ. ויש ליישב דס\"ל דמשאמרו בגמ' דר\"א ס\"ל דשוחטין וזורקין כו' אינו אלא למאי דאגמירה ר\"א דהזאה אינה דוחה שבת אבל לפום מאי דקאמר דר\"א גמרי' איתעקר מיני' ומ\"ש דן ק\"ו דהיינו לומר דשכח תלמודו ג\"כ ממה שהי' אומר דשוחטין וזורקין על ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ ומש\"ה דן ר\"א שידחה שבת ביום י\"ג משום שאם ישאר למחר כו' כמ\"ש רבינו אלא דאכתי קשה דמה השיב ר\"ע הזאה תוכיח כו' וקאמר בגמ' דר\"א גמריה איתעקר מיני' ואתא ר\"ע לאדכורי' ומאי דלא קאמר לי' בהדיא משום אורח ארעא ואמרינן בברייתא דא\"ל ר\"ע אל תכפירני כו' כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת הא כיון דאגמרי' ר\"א דאינה דוחה שבת ע\"כ היינו טעמא משום דס\"ל דשוחטין וזורקין כו' כדמסיק בגמ' א\"כ מאי הזאה תוכיח דקאמר שאני הזאה דמש\"ה אם חל יום י\"ג בשבת אינה דוחה משום דיכול להזות למחר לפי סברת ר\"א דאגמריה לר\"ע אלא ע\"כ כדכתיבנא לעיל וצ\"ע. ותו קשה לפי דעת רבינו ז\"ל דמאי דגמרי' ר\"א לר\"ע דהזאה דפסח אינה דוחה שבת היינו בחל י\"ג בשבת א\"כ מאי פריך בגמ' ולר\"א ניעבר' דהא אמר ר\"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא נימא דכי אמר ר\"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת היינו דוקא כגון העברת אזמל בשבת ושופר וכל הני דבשעת דחייתן היא זמן מצותן משא\"כ הכא דבשעת דחייתו אינו זמן מצותו דאינו זמן הקרבן ביום י\"ג וכמו שנתן טעם זה רבינו ז\"ל למאי דהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ביום י\"ג ועוד קשה טובא מה שהקשה מוהר\"ח עשאל ז\"ל בספרו הנדפס מחדש דא\"כ מה השיב ר\"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דאין לו חיוב כרת בו ביום אלא למחר ומש\"ה העמידו דבריהם במקום כרת אבל הנך דמתני' דישנו להם חיוב כרת בו ביום ראוי הוא שידחה אותה שבת מק\"ו דשחיטה יע\"ש שהניחה בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב עם מ\"ש התוס' בדף ס\"ח ד\"ה ומה שחיטה שהקשה משם ר\"י תימה מאי קושיא הוא זה שאני הני משום דאפשר לעשות מע\"ש ור\"א גופי' אית ליה זה החילוק כו' משא\"כ בשחיטה ותירצו בשם ר\"י דודאי לר\"א לא פריך הא קרא כו' והא דקאמר הכא ק\"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע\"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירן משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע\"ג דא\"א מבערב עכ\"ל יע\"ש. נמצא לפ\"ז דבהזאה איכא חד לטיבותא דדמי לשחיטה דא\"א לעשותה מע\"ש וחדא לריעותא דאינו זמן הקרבן ובכל הני דמתני' איכא חדא לטיבותא דהוא זמן הקרבן כשחיטה וחדא לריעותא דאפשר לעשותן מע\"ש ועל זה השיב ר\"ט דלפי דברי ר\"א דעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה לכל הני דמתני' אע\"ג דלא דמי לשחיטה שא\"א לעשות' מע\"ש כיון שהוא משום שבות בעלמא מהזאה דאינה דוחה שבת והתם נמי נעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה אע\"פ שהוא זמן הקרבן להזאה שהיא משום שבות אפילו שאינו זמן הקרבן כי היכי דעביד ק\"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה וא\"א לעשות' מע\"ש לכל הני דמתני' אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון שהיא משום שבות בעלמא דתרוייהו איכא בהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא ושוין הם בהדרגה אחת כנ\"ל ודוק. שוב ראיתי שדין זה שכתב רבינו דט\"מ אפילו טבל אין שוחטין עליו במחלוקת היא שנויה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג' דאמרינן התם אמר ר\"ע כו' ומצוה להזות תיפתר שחל ז' שלו להיות בי\"ד שחל להיות בשבת שאלו חול היה היו מזין עליו ואח\"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות אמר רב אושעיה תיפתר שחל יום הז' שלו בי\"ג שחל בשבת שאילו חול היה היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט לו את פסחו שהוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת אין מזין עליו ונמצא מתעכב מן המצות ע\"כ. הנה מבואר מירושלמי הלזו דלסתם ירושלמי ט\"מ שחל שביעי שלו בע\"פ שוחטין עליו אחר שטבל ולרב אושעיא אין שוחטין אפילו טבל ומש\"ה קאמר תיפתר שחל שביעי שלו בי\"ג כו' ורבינו ז\"ל פסק כרב אושעיא משום דס\"ל דר' יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע\"פ ס\"ל כותיה ותלמודא דידן קאמר דרב נמי קאי כותיה ומיהו לסתם ירושלמי דס\"ל דשוחטין עליו אחר שטבל כדכתיבנא לעיל אע\"ג דר\"ע ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו מקרא אחרינא וטמא מת וטמא שרץ תרוייהו שוין הם וס\"ל נמי דבכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת אע\"ג שהוא זמן הקרבן כדכתיבנא. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב שדעת רבינו ז\"ל דהלכה כרב יהודה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דרב רבן של בני הגולה הוא ויש לגמגם על דבריו ז\"ל שכתב בפ\"ה דין ג' ד\"ה מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה וחייב בפסח שני שם פלוגתא דר\"ן ורב ששת ופסק כרב ששת משום דהלכתא כותיה באיסורי ע\"כ דלמה צריך משום ה\"ט ת\"ל כיון שרבינו ז\"ל פסק כמ\"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובגמ' אמרינן בר\"פ מי שהיה דר\"ן דקאמר הורצה ס\"ל כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א\"כ איך הו\"מ למיפסק כר\"ן ודוק. ועל דברי התוס' בפ' אלו דברים שכתבנו לעיל קל\"ט דנהי דלמאי דהקשו דאמאי כתב רחמנא טמא כו' תי' שפיר משם רשב\"א דאיצטרך שפיר לאשמועינן דחייב בפסח שני מ\"מ אכתי תקשי להו למאן דס\"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה\"ה על טמא מת ע\"כ ס\"ל דאותן אנשים היו טמאים בעה\"פ ולא היו יכולין לאכול לערב דאי לא תיפשוט מינה דאין שוחטין וכיון שכן קשה איך הוו קאמרי למה נגרע לבלתי הקריב כו' ומשה רבינו איך היה מספקא ליה מילתא דקאמר להו עמדו ואשמעה הא בפסח מצרים כתיב איש לפי אכלו וצ\"ע כעת. ואכתי יש לנו לדעת דכיון דטמא מת אפילו טבל אין שוחטין עליו מנין לנו לומר דבטמא שרץ שוחטין עליו בשטבל ולומר שנשתנה דינו מדין טמא מת. וראיתי להרא\"ם בפ' בהעלותך ד\"ה למה נגרע שכתב וז\"ל וא\"נ היא גופיה מהכא נפקא מריבוי טמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומאה אחרת יע\"ש. ולע\"ד יש לתמוה עליו דכפי דבריו דמתיבת לנפש נפקא לן מסוגיא דפרק אלו דברים דס\"ז דפריך ר\"ל לר\"י דאמר דפסח דחי טומאה מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין דאימא איש נדחה לפ\"ש צבור לית ליה תקנתא וקאמר אביי לעולם מקרא קמא א\"כ נכתב רחמנא איש איש כי יהיה טמא וכ\"ת כו' לנפש דכתב רחמנא ל\"ל אלא ה\"ק איש נדחה לפ\"ש ואין צבור נדחה אלא עבדי בטומאה וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא ע\"כ והשתא לפי דברי הרא\"ם אכתי תקשי דנימא איש נדחה לפ\"ש צבור ל\"ל תקנתא ולנפש איצטרך לומר לך דדוקא בטמא לנפש נדחה אפילו בטבל בז' שלו ולא טומאה אחרת כמ\"ש הרא\"ם וליכא למימר דאביי ס\"ל כעולא דשוחטין וזורקין על ט\"ש וה\"ה על ט\"מ ולדידי' קרא דאיש כי יהיה טמא מיירי בשאינו יכול לאכול לערב ומש\"ה קאמר דלנפש דכתב רחמנא ל\"ל דהא ליתא מתרי אנפי חדא דכיון דהא דאמר רב אין שוחטין וזורקין על ט\"ש תנאי ס\"ל הכי ור' יצחק נמי הכי ס\"ל עיין בתוס' ריש פרק מי שהיה טמא ד\"ה אלו פטורים א\"כ תקשי לי' לאביי דלהנהו תנאי ור' יצחק דס\"ל אין שוחטין על ט\"מ בז' שלו אפילו טבל מתיבת לנפש פסח דדחי טומאה מנ\"ל וכעין זה הקשו התוס' שם ד\"ה אלא אמר ר\"ל וז\"ל תימא לרשב\"א ז\"ל הניחא לר\"י אלא לר\"ש דאמר לקמן להכי כתב רחמנא כו' לפי שחלוקים אשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ\"ל יע\"ש שהניחו הדבר בתימה. הן אמת שקו' זו שהקשו התוס' אחר ההשקפה נראה דלא קשה מידי ויש לתמוה על תמיהתם ז\"ל שהרי כתבו לעיל בד\"ה מודו דבשמעתין משמע דהלל לא דריש ממשמעות דמועדו אלא מג\"ש ובפ' כיצד צולין דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע\"כ תנאי היא ופליגי. וא\"כ מעתה מאי ק\"ל הכי שהרי תלמודא מאי דפריך הכא פסח דדחי טומאה מנ\"ל אינו אלא להלל דלא דריש ליה ממשמעות דמועדו דאילו לאידך תנא דריש פ' כיצד צולין הא נפ\"ל ממשמעות דמועדו וזה מבואר בדברי רש\"י ז\"ל ד\"ה דדחו שכתב וז\"ל הואיל ומועדו לא משמע להו יע\"ש וא\"כ שפיר תי' ר\"ל דנפ\"ל מקרא דושלחו דס\"ל כר\"י ולר\"ש ליכא לאקשויי פסח דדחי טומאה מנ\"ל דאיכא לתרוצי דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כתנא דפרק כיצד צולין וא\"כ כפי זה ודאי לדברי הרא\"ם מתרצא היא קושיין דהכא דאיכא למימר דלר' יצחק ואידך תנאי ס\"ל דפסח דחי טומאה ממשמעות דמועדו ולא נפ\"ל מיתורא דלנפש משום דלנפש איצטרך לומר דט\"מ נדחה אפילו טבל ואין שאר טמאים נדחין ואדרבא דברי התוס' צ\"ע כדכתיבנא. אך אכתי קשה דא\"כ מנ\"ל דטומאת זיבה וכל הני צבור לא עבדי בטומאה מיתורא דלנפש אימא דלנפש איצטרך לומר דט\"מ נדחה ואין טומאה אחרת נדחית אבל צבור עבדי בטומאה אפילו בטומאת זיבה וא\"נ דכיון דדרשינן ליה לומר דשאר טומאות לא עבדי צבור בטומאה הא מנ\"ל ואיך נפ\"ל תרוייהו וליכא למימר דלרב דס\"ל אין שוחטין וזורקין ס\"ל דצבור עבדי בטומאת זיבה דהא ליתא שהרי משמע דהלכתא פסיקתא היא וסתם מתני' היא פרק מי שהיה טמא ותו דרב גופיה קאמר בהדיא בד\"פ דצבור לא עבדי בטומאת זיבה וצ\"ע. ולכן נ\"ל דנפ\"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מדהו\"ל למיכתב סתמא אשר היו טמאים ומה בא ללמדנו אם היו טמאים לנפש אדם או מטומאה אחרת אלא ודאי מש\"ה כתביה לומר לך דדוקא משום דהיו טמאים לנפש אדם הוא דלא יכלו לעשות הפסח הא אם היו טמאים מטומאה אחרת הוה פשיטא להו שהיו יכולין לעשות כשהיו טובלין משום דשוחטין וזורקין על טבו\"י כנ\"ל ועיין בס' עץ החיים למו' הרב המופלא בלשונות הרמב\"ם ד\"ה ע\"ד מה שהק' לס' רבינו ז\"ל מההיא דפרק מי שהיה טמא דצ\"ג ולק\"מ ואישתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים דקאמר בהדיא דלמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ה\"ה על טמא שחל ז' שלו בע\"פ דשוחטין עליו אפילו קודם טבילה יע\"ש ועיין בחידושי הריטב\"א סוכה דכ\"ה ובס' מחנה אפרים. ודע שזה שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו ז\"ל אע\"ג שלדעת רבינו ז\"ל לא ניתן ליאמר תי' זה מכח מ\"ש בפיה\"מ וא\"נ ממ\"ש דטעמא דהזאה אינה דוחה שבת הוא משום דאינו זמן הקרבן מ\"מ תירוץ זה ניתן ליאמר שפיר לדעת הרע\"ב שבפרק אלו דברים מ\"א כתב וז\"ל הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ע\"פ שאם לא יזה לא יעשו פסחו כו' משמע מדבריו דלא ס\"ל כדעת רבינו מדלא כתב דמיירי דחל י\"ג שלו בע\"פ כמ\"ש רבינו ז\"ל בפיה\"מ ואלו בפ\"ח מהלכות פי' כדעת רבינו ז\"ל שכתב וז\"ל שוחטין עליו ואע\"פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי\"ד נדחה לפסח שני אע\"ג דחזי לאורתא דכתיב ויהי אנשים כו' ביום ההוא אין יכולים לעשות הא לערב יכולים לאכול בפסח ונדחו לפסח שני כו' ע\"כ הנה מבואר מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דט\"מ אפי' טבל אין שוחטין עליו וכבר נתקשה בזה הרב תי\"ט וכתב שחזר בו ממ\"ש פרק א\"ד אמנם ע\"פ מ\"ש אתו דברי הרע\"ב כהוגן שבפרק א\"ד דקאי התם לס' ר\"ע כתב הדברים כפשטן בחל ז' שלו בי\"ד משום דלר\"ע לית לי' ההיא דרשא דביום ההוא אין יכולין לעשות וכדכתיבנא אמנם בפ\"ח דקאי לענין הלכתא כתב דבטמא מת אין שוחטין עליו אפי' טבל משום דקי\"ל כר' יצחק דדריש ביום ההוא אין יכולין לעשות וכמ\"ש שם בהדיא זה נראה לי נכון לדעת הרע\"ב ולדעת הרע\"ב ז\"ל טעמא דהזאה אינה דוחה שבת לאו היינו משום דאינו זמן הקרבן כמ\"ש רבינו אלא מטעמא אחרינא כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל וכל המפרשים ז\"ל וראיתי למוהר\"ם גלאנטי ז\"ל בס' קרבן חגיגה די\"א ע\"א שהקשה על רבינו ז\"ל מסוגיא דזבחים דכ\"ב דפריך התם בגמ' מאי קסברי זקני דרוס אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע\"כ הנה מסוגיא זו מבואר דלמ\"ד אין שוחטין וזורקין על ט\"ש צבור עושים בטומאה אם ירצו וכיון שרבינו ז\"ל פסק כמאן דאמר דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש בהיותו טמא איך פסק בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב דטמא שרץ וכיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד ותי' הוא ז\"ל וז\"ל אך נראה לע\"ד חדא מתרתי או שנאמר האי ט\"ש שהוזכר בזבחים אינו כטמא שרץ הנזכר בפלוגתא דרב ועולא דט\"ש הנזכר כאן היינו שטבל ונקרא טמא כיון שצריך הערב שמש עדיין בטומאתו וכונת השמועה כאן דאם נאמר דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש אפי' שיטבול כיון שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה אם כן כשיהיו הצבור ככה יעשו בטומאה ולזה אמר דס\"ל דשוחטין וזורקין על ט\"ש שטבל ולהכי לא יעשו הצבור בטומאת שרץ אלא יעשוהו ע\"י טהורין עכ\"ל יע\"ש: ולע\"ד אחרי המחיל' הך תי' ליתא כלל ואשתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים שמשם בארה דאפי' למ\"ד דשוחטין וזורקין על ט\"ש שטבל צבור עבדי בטומאה כיון שאינן שוחטין עליו קודם שטבל קרינן ביה איש נדחה ואין צבור נדחין מדאמרינן התם אמר רב' קסבר ר\"א אין שוחטין וזורקין על ט\"ש וכל שביחיד נדחה כו' טומאה דאי כוליה צבורא טמאין נינהו ולא מדינן עלייהו יחיד נמי פטור והשתא כפי דברי הרב ז\"ל צ\"ל נמי דמ\"ש הכא קסבר ר\"א אין שוחטין על ט\"ש היינו לומר דאין שוחטין עליו אפי' שיטבלו ומש\"ה צבור עבדי בטומאה ומ\"ש בגמ' יחיד נמי פטור ר\"ל דלא רמי חיובא עליו להזות כשחל שביעי שלו ביום י\"ג או בשהיה ט\"ש מקודם כדי שיעש' פסחו לפי שיטת' ז\"ל כיון שהצבור עושים בטומאה אם ירצו דאילו בט\"מ שחל ז' שלו בי\"ד או בט\"ש שנטמא ביום י\"ד לא שייך לומר שפטור כיון שאפי' יטבול או יזו עליו אין שוחטין עליו מאי חיובא הוה שייך בהו וכיון שכן קשה דא\"כ מאי פריך שם מתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אלא שתי' טהור ערל וט\"ש ושאר כל הטמאין מנין ת\"ל והאיש מדקא מיהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש למ\"ל לאהדורי עלה היינו טהור אלמא אע\"ג דלא חזי חיובא עליה רמייא ואע\"ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד והשתא לפי דעת הרב ז\"ל דמאן דס\"ל דשוחטין על ט\"ש אחר שטבל צבור אינם עושים בטומאה מאי פריך נימא דהך ברייתא ס\"ל דאין שוחטין על ט\"ש קודם שיטבול ולאחר שיטבול שוחטין עליה דהשתא איתיה בצבור דאינם עושים בטומאה ומשו\"ה רמי חיובא עליה דוקא דהשתא ל\"ק דלמ\"ל לאהדורי עליה היינו טהור דהו\"א דדוקא טהור שיכול לעשות בשעת שחיטה ענוש כרת אבל ט\"ש כיון שאין שוחטין עליו קודם שיטבול ולא חזי הו\"א דאינו ענוש כרת קמ\"ל קרא דוהאיש דחייב כרת כיון שבידו לתקן ולטבול דומיא דערל דאצטריך לאהדורי עליו מה\"ט וברייתא נמי הכי מוכח' דאי ס\"ל דאין שוחטין עליו אפי' אחר טבילה איך קאמר דט\"ש ענוש כרת ולומר דט\"ש דברייתא היינו בשהיה ט\"ש מאז ומקדם אבל אם נטמא בשרץ בו ביום ה\"נ דאינו ענוש כרת ומשום דאין שוחטין עליו אפי' טבל זה ודאי הוא דוחק גדול ואדרבא טפי ניחא לומר דס\"ל דשוחטין עליו אחר שטבל דהשתא אתא ברייתא כפשטיה וכיון שכן מאי מקשה בגמ' והיכי מוכח מינה דאע\"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד אמנם ר\"א ס\"ל דאין שוחטין אפי' טבל ומשום הכי לא רמי חיובא עליה כיון שהצבור עושים בטומאה לפי דעת הרב ז\"ל אלא ודאי מוכח בהדיא מהך סוגיא דמ\"ש אין שוחטין וזורקין על ט\"ש היינו בט\"ש הנזכר בפלוגתא דרב ועולא ואפי\"ה קאמר דהצבור עושים בטומאה: גם מה שתי' עוד דהכא מדינא דאורייתא קאמר ומ\"ש רב דאין שוחטין על ט\"ש אם לא יטבול הוא מדרבנן שמא יפשע אבל מדינא דאורייתא אי ס\"ל דשוחטין וזורקין על ט\"ש היינו אפי' קודם שיטבול דמדאורייתא ליכא למגזר שמא יפשע ואי ס\"ל דאין שוחטין וזורקין על ט\"ש היינו אפי' אחר שיטבול וע\"ז הוא דאמרינן בזבחים דאי ס\"ל כמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש מדאורייתא אם כן הי' לנו להתיר בשיהיו הצבור ט\"ש שיעשו בטומאה ומסיק דס\"ל כמ\"ד שוחטין מדאורייתא אפי' קודם טבילה ולהכי לא הותר בצבור כו' יע\"ש הם דברים תמוהים שהרי בפרק האשה מסיק דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על ט\"ש מדאורייתא הוא דאמר ואפ\"ה ס\"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום ולעיקר קושיתו היה אפשר לצדד ולומר דרבינו ז\"ל פסק כעולא וס\"ל דאפי' עולא מודה דמדרבנן אין שוחטין גזירה שמא יפשע כי היכי דגזרו במחוסר כפורים ועיין בספר קרית ספר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם </b>\n<b> שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'.</b> זה מבואר בפרק הערל דע\"א ע\"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע\"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה\"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ\"כ התוס' שם דף ע\"ג ד\"ה משום וז\"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע\"ש: ואולם מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דף ל\"ו ע\"ב נראה שחולקים אמ\"ש ביבמות וזה ממ\"ש שם בד\"ה הואיל וז\"ל עוד י\"ל דס\"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא\"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י\"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע\"ש ומ\"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט\"ו אלף בכל שנה ושנה כמ\"ש רז\"ל ואם כן הי\"ל לעשות הק\"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק\"פ עד היותם מבן י\"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז\"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי\"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ\"ש ביבמות ק\"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ\"ט ז\"ל שפירש כן דברי התוס' כמ\"ש והביא הא דפרק הערל דקי\"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ביבמות ד\"ה הנז' שתמה על הרא\"ם ז\"ל שכתב בס' בהעלותך ד\"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע\"ש דמ\"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א\"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א\"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ\"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א\"ד יע\"ש ואני אומר כי לא על הרא\"ם ז\"ל תלונתו שדברי הרא\"ם ז\"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ\"ש הרא\"ם בס\"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב\"ן ז\"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ\"כ רד\"ק ורלב\"ג ביהושע סי' ע\"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב בדוחק דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה\"ד לענין שחיטת הפסח דאע\"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה\"נ דמעכב ומש\"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק\"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ\"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר\"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש\"י שם וז\"ל דרך חצרות אע\"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע\"ש והשתא ק' דכיון דקי\"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א\"כ ה\"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד\"ת ומש\"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר\"ה כו' אע\"ג דבר\"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש\"י ז\"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל\"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה\"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא\"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע\"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י\"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע\"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע\"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע\"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שזה שכתב הרא\"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע\"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק\"ל טובא שדבריו ז\"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז\"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז\"ל על מילת זכריו וכמ\"ש הרי דס\"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש\"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ\"כ הרא\"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא\"כ איך כתב הוא ז\"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע\"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז\"ל למ\"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה\"ט ודאי דבשנה השנית ג\"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע\"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהרא\"ם ז\"ל בס' בא ד\"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז\"ל וא\"ת לרבי יהושע ל\"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל\"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י\"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו\"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע\"כ דאאדון קאי כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר\"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא\"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק\"ו דמילת זכריו הו\"א דערל גופיה היכא דא\"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה\"נ דאוכל דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ\"ש רש\"י שם בפי' החומש והביאו הרא\"ם ז\"ל סמוך ונראה תו ק\"ל טובא דאדק\"ל לר\"י ל\"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר\"א דס\"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק\"ל והא לר\"א נמי תקשי ליה דע\"כ לא פליג ר\"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס\"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד\"ע ע\"ב ד\"ה אי מה פסח שכתבו וז\"ל ואומר ר\"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר\"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר\"א מזכריו פריך עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לר\"א נמי תקשי דמק\"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר\"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק\"ו דמילת זכריו נפיק:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ם מלובלין ז\"ל בס' מע\"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ\"ש בס\"ד ולר\"א מזכריו פריך וס\"ל דלר\"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג\"כ גירסת הרא\"ם בדבריהם ולפי זה צ\"ל דלר\"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק\"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ\"ט דפסחים דף צ\"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה\"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל\"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע\"ש והשתא קשה דלר\"א דס\"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל\"ל והי\"ל לתלמודא להקשות הניחא לר\"ע אלא לר\"א בו ל\"ל אלא ודאי משמע דר\"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק\"ל טובא על דברי הרא\"ם ז\"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השובר </b>\n<b> עצם בפסח טהור ה\"ז לוקה כו'.</b> שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דגברא רבא מוהר\"א ברודא ז\"ל דמנ\"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא\"צ לשוברו קאמר דסד\"א דמחוייב לשבור שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די\"א מש\"ה אתא קרא לומר דא\"צ דאזלינן בתר רובא דדומיא דהכי אמרינן בזבחים דף ס\"ו אמר ראב\"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדל אין צריך להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה\"נ כו' וכתבו התוס' ז\"ל שם דמכל לאוין שבתורה לא ק\"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הא דמסברא הו\"א דחייב להבדיל אמרינן דא\"צ להבדיל קאמר ואם כן ה\"נ דכוותה ומתרצים משמו דכיון דקי\"ל דהשובר בפסח טמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בטמא עכ\"ל דקרא לאזהרה אתא וברור אמנם הא ק\"ל דבפ\"ק דחולין אמרינן אתיא מרישא דעולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וקי\"ל דאינו יכול לחתוך נתחיה לנתחיה כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ט וע\"ש במרן כ\"מ ז\"ל והשתא אמאי לא נימא דקרא ה\"ק דדוקא לנתחי' חייב לחתוך וא\"צ לחתוך נתחיה לנתחיה דסד\"א דנחתוך משום חששא שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דאזלינן בתר רובא אחר זמן רב נדפס ובא ס' צאן קדשים וראיתי שם בזבחים הק' קושיא הלזו משם שמעתי מקשים וכתב וז\"ל והיה נ\"ל דמהיכא ס\"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע\"י גומרתא דמנח עליו ובדיק ליה כדדחי התם בחולין אבל תוס' בפסחים דפ\"ה ע\"א ד\"ה כשהוא כתבו דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אבל אחר העיון קו' זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע\"כ ללאו כתיב א\"ד יע\"ש וא\"כ נראה דקו' דידן מתרצה בהכי דליכא למימר דלא נתחיה לנתחיה דקאמר קרא א\"צ קאמר דמהיכי תיתי דצריך לחתוך הא אפשר דפלי ליה ובדיק ליה כדדחינן התם וכעין מה שתי' לההיא דשבירת עצם שבתי וראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה דקו' דידן אינו אלא למאי דהוה בעי למילף תלמודא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה תיקשי ליה דאם כן מנ\"ל דאסור לחתוך נתחיה לנתחיה דילמא א\"צ קאמר קרא וכן נמי ק\"ל ז\"ל גבי שביר' עצם למר בר רב אשי דהוה בעי למילף משבירת עצם דאזלינן בתר רובא הוא דק\"ל דאלו לפי האמת דנפ\"ל הא מילתא דאזלינן בתר רובא מקראי אחריני כדמסקינן התם לא קשי' מידי דע\"כ לאזהרה הוא דאתא קרא דאלו לומר דא\"צ ומשום דאזלינן בתר רובא הרי נפ\"ל הא מילתא מקראי אחריני ומהתימא על הרב צאן קדשים איך עלה בדעתו ליישב כן שבתי וראה דקו' דידן נמי מתרצה על דרך תי' הרב צאן קדשים דעכ\"ל דכי כתיב לנתחים ולא נתחיה לנתחיה לאיסורא הוא דאתא ולא לומר דא\"צ ממה ששנה הכתוב וכתב ואם מן הצאן קרבנו כו' ונתח אותו לנתחיה ואי א\"צ קאמר למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסורא הוא דאתא ואשמועינן דבצאן נמי איסורא כנ\"ל נכון:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ce81d45a2c6ecf5b3b291878b6ad4bc4b901299
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העופות </b>\n<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ\"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפי' למס' קינים פ\"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז\"ל והר\"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר\"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע\"כ יע\"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר\"י הלזו ובריש פ\"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר\"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר\"י היא משמע דלכ\"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב\"א פ\"ק דקידושין ד\"ז ד\"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז\"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר\"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ\"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע\"ג דר\"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה\"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה\"נ דינא כאידך וי\"ל בדוחק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ\"מ שתמה על רבי' דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב\"ג ס\"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ\"ב די\"ז ע\"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר\"א פ\"ג דזבחים דל\"ה ע\"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע\"כ משום דס\"ל כמ\"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש עוד הק' הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות\"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז\"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י\"ח מה' מעה\"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ה וקסבר וז\"ל וא\"ת ולוקמי נמי הכא כמ\"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר\"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע\"ג דר\"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי\"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ\"ד בהוייתן הם קדושים עכ\"ל ומאחר שרבינו ז\"ל פסק כר\"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ\"ד מה' פסהמ\"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש בב\"ק פ\"ז סי' ל' יע\"ש ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה דין י\"ב י\"ל דאכתי נפקא מינה למ\"ש התוס' וז\"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח\"כ הקדישה יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6c0b436c1fd7823185606598026b261b06a6b474
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Substitution",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העופות </b>\n<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ\"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפי' למס' קינים פ\"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז\"ל והר\"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר\"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע\"כ יע\"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר\"י הלזו ובריש פ\"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר\"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר\"י היא משמע דלכ\"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב\"א פ\"ק דקידושין ד\"ז ד\"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז\"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר\"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ\"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע\"ג דר\"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה\"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א\"ד יע\"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה\"נ דינא כאידך וי\"ל בדוחק וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט </b>\n<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ\"מ שתמה על רבי' דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב\"ג ס\"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ\"ב די\"ז ע\"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר\"א פ\"ג דזבחים דל\"ה ע\"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע\"כ משום דס\"ל כמ\"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש עוד הק' הרב ל\"מ ז\"ל וז\"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות\"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז\"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י\"ח מה' מעה\"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את\"ק יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ה וקסבר וז\"ל וא\"ת ולוקמי נמי הכא כמ\"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר\"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע\"ג דר\"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי\"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ\"ד בהוייתן הם קדושים עכ\"ל ומאחר שרבינו ז\"ל פסק כר\"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ\"ד מה' פסהמ\"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ\"כ רש\"ל בס' יש\"ש בב\"ק פ\"ז סי' ל' יע\"ש ומש\"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה דין י\"ב י\"ל דאכתי נפקא מינה למ\"ש התוס' וז\"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח\"כ הקדישה יע\"ש כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9339cf3a9aae6d3e258cfd8a2123a25486613c4f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטמא </b>\n<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ\"ק דיומא ד\"ו ע\"ב ד\"ה שמטמא שכתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממ\"ש פ' א\"ד דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק\"ו מזב כו' יע\"ש וכפי דברי רש\"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ\"כ שם וז\"ל בד\"ה זב וז\"ל אבל מצורע אע\"ג דתניא בתוס' דמטמא מו\"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע\"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק\"ו דאהני קרא ואהני ק\"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש\"י ז\"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו\"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש\"י ז\"ל שכתב לטמא בגדים כמ\"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז\"ל שם נראה שהבינו כדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ\"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע\"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול\"ל אע\"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש\"ל שם ודוק מיהו מ\"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע\"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו\"מ כדתנן במס' זבים פ\"ד מ\"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס\"ל דמת נמי מטמא מו\"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו\"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק\"ו מזב אבל מת גופיה ה\"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק\"ו מזב ועיין בפיה\"מ לרבינו פ\"ג דזבים מי\"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת\"כ תניא דקמ\"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו\"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק\"ו א\"כ ה\"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק\"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ\"ע כעת: עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' ז\"ל שם וז\"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק\"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו\"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל\"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שהקשה וז\"ל ק\"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק\"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו\"מ כו' צ\"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו דבועל נדה יע\"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו\"מ מק\"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ\"ל מקרא בת\"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א\"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק\"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב\"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס\"ל כר\"נ דס\"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר\"ש דס\"ל הכי וא\"כ מש\"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק\"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ\"ע משא\"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע\"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו\"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו\"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ\"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר\"י מדאמר בפ' ב\"כ מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא כ\"ח שאין מטמא מגבו מ\"מ מטמא בהיסט צ\"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע\"א ע\"ב ד\"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז\"ל ואומר ר\"י דל\"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר\"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ\"ל וא\"כ נמצאו דברי ר\"י סותרים וצ\"ע: וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שם שהקשה לדעת ר\"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס\"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ\"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש\"י שם וכן כתב הרא\"ם והרב ק\"א ז\"ל אלא ברייתא ה\"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ\"ח דנקט לרבותא כמ\"ש התוס' והר\"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ\"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפ' מצורע בד\"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה\"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ איכא למימר גבי כ\"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ה' מטמאי מו\"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג\"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר\"ש ז\"ל בפ\"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ\"ש הרב חד\"ה יע\"ש ועיין בהרע\"ב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאימתי </b>\n<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"א וכתבו התוס' בד\"ה משעת שחיטה וז\"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ\"ל. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפרק זה הלכה א' דף י\"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע\"כ לאו דוקא אלא ע\"כ אצפורי' דעלמא קאי וא\"כ ה\"נ לאו דוקא ולע\"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ\"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ\"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ\"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ\"ד התוס' דס\"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א\"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא\"כ נאמר דצ\"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ\"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ\"ש התוס' בפרק שילוח דק\"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז\"ל שלא לזווג לה אחרת צ\"ע איך משמע זה מטהורות ע\"כ והקשה הרב הנז' וז\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר\"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש\"י דס\"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר\"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ\"ע עכ\"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש\"י דרבא ס\"ל כר\"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר\"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס\"ל דע\"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר\"ל ס\"ל דע\"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר\"ל דקאמר דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר\"ל דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס\"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג\"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ\"ז שכתבו וז\"ל תימא כי נמי גמר מע\"ע הא אמר ר\"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר\"י בר משלש כו' יע\"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר\"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ\"מ אכתי דברי הרב מש\"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס\"ל כר\"ל מ\"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר\"ל תנאי היא ור\"י ור\"ש ס\"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ\"ד צ\"מ אסור משעת לקיחה אלא לר\"י ולר\"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ\"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר\"י ולר\"ש איכא למימר דסבירא להו כמ\"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא\"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> במה </b> שעומד הרב ז\"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק\"ה א) דרבא ס\"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ\"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב\"ש במס' הוריות (י\"א א) יעוי\"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ\"ק דסנהדרין (י\"ז ב) ובפרק חלון (ע\"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ\"ד א) ובהגוזל קמא (ק\"ו א) ואפילו לר\"ת דלא גרס בסוף פ\"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ\"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ\"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ\"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש\"ס והראיות ללא צורך וא\"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ\"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר\"י ס\"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר\"י לגבי ר\"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר\"י ור\"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס\"ל כר\"ל וכמ\"ש תוס' קדושין ד\"ה כפרה ועיי\"ש במהרש\"א ובמהרש\"ל ופ\"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י\"ג ב) ד\"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ\"ל רוצה להוכיח מדברי הר\"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב\"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי\"ל כר\"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ\"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ\"י מהל' מ\"א הלכה ז') שכ' וז\"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב\"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס\"ל כרש\"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר\"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע\"כ מוכח כדעת רש\"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ\"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האחרונה פה שסובר דלרש\"י עכ\"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע\"פ השדה ולא לאוכלה דא\"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב\"ם ז\"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע\"ג שאינה אסור' בהנאה מ\"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלתא וכמו שחשיב שם הרמב\"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די\"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ\"מ בהאי הלכה איירי הרמב\"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח\"ב סי' קכ\"ז שהעמיק ג\"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ\"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב\"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב\"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא\"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש\"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ\"מ מסמיכת לשון הרמב\"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ\"ל בזה דרמב\"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ\"ל לכך הביא הרמב\"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר\"ל קאי ור\"מ פוסק כר\"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר\"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ\"ש הרמב\"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב\"ם פ\"ח מהל' מ\"א וכאשר הוכחנו לעיל מ\"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ\"ל דכונת הרמב\"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר\"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ\"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב\"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי\"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא\"כ קשיא לדעת רש\"י אליבא דר\"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל\"ק דודאי תמוה כיון דעכ\"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..95b0f454196d4cb05f6377a05251cbd9a5a84234
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטמא </b>\n<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ\"ק דיומא ד\"ו ע\"ב ד\"ה שמטמא שכתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממ\"ש פ' א\"ד דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק\"ו מזב כו' יע\"ש וכפי דברי רש\"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ\"כ שם וז\"ל בד\"ה זב וז\"ל אבל מצורע אע\"ג דתניא בתוס' דמטמא מו\"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע\"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק\"ו דאהני קרא ואהני ק\"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש\"י ז\"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו\"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש\"י ז\"ל שכתב לטמא בגדים כמ\"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז\"ל שם נראה שהבינו כדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו\"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ\"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע\"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול\"ל אע\"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש\"ל שם ודוק מיהו מ\"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע\"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו\"מ כדתנן במס' זבים פ\"ד מ\"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס\"ל דמת נמי מטמא מו\"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו\"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק\"ו מזב אבל מת גופיה ה\"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק\"ו מזב ועיין בפיה\"מ לרבינו פ\"ג דזבים מי\"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת\"כ תניא דקמ\"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו\"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק\"ו א\"כ ה\"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק\"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ\"ע כעת: עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' ז\"ל שם וז\"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק\"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו\"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל\"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שהקשה וז\"ל ק\"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק\"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו\"מ כו' צ\"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק\"ו דבועל נדה יע\"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו\"מ מק\"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ\"ל מקרא בת\"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א\"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק\"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב\"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס\"ל כר\"נ דס\"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר\"ש דס\"ל הכי וא\"כ מש\"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק\"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ\"ע משא\"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע\"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו\"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו\"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ\"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר\"י מדאמר בפ' ב\"כ מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא כ\"ח שאין מטמא מגבו מ\"מ מטמא בהיסט צ\"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע\"א ע\"ב ד\"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז\"ל ואומר ר\"י דל\"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר\"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ\"ל וא\"כ נמצאו דברי ר\"י סותרים וצ\"ע: וראיתי להרב חד\"ה ז\"ל שם שהקשה לדעת ר\"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז\"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס\"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ\"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ\"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש\"י שם וכן כתב הרא\"ם והרב ק\"א ז\"ל אלא ברייתא ה\"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ\"ח דנקט לרבותא כמ\"ש התוס' והר\"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ\"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא\"ש ז\"ל בפ' מצורע בד\"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה\"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ איכא למימר גבי כ\"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ\"ש ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ה' מטמאי מו\"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג\"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר\"ש ז\"ל בפ\"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ\"ש הרב חד\"ה יע\"ש ועיין בהרע\"ב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומאימתי </b>\n<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ\"ו ע\"א וכתבו התוס' בד\"ה משעת שחיטה וז\"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ\"ל. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפרק זה הלכה א' דף י\"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע\"כ לאו דוקא אלא ע\"כ אצפורי' דעלמא קאי וא\"כ ה\"נ לאו דוקא ולע\"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ\"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ\"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ\"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ\"ד התוס' דס\"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א\"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא\"כ נאמר דצ\"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא\"כ לדעת רש\"י דס\"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ\"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ\"ש התוס' בפרק שילוח דק\"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז\"ל שלא לזווג לה אחרת צ\"ע איך משמע זה מטהורות ע\"כ והקשה הרב הנז' וז\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר\"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש\"י דס\"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר\"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ\"ע עכ\"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש\"י דרבא ס\"ל כר\"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר\"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס\"ל דע\"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר\"ל ס\"ל דע\"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר\"ל דקאמר דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר\"ל דצ\"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס\"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג\"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ\"ז שכתבו וז\"ל תימא כי נמי גמר מע\"ע הא אמר ר\"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר\"י בר משלש כו' יע\"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר\"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ\"מ אכתי דברי הרב מש\"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס\"ל כר\"ל מ\"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר\"ל תנאי היא ור\"י ור\"ש ס\"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ\"ד צ\"מ אסור משעת לקיחה אלא לר\"י ולר\"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ\"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר\"י ולר\"ש איכא למימר דסבירא להו כמ\"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע\"ג דס\"ל לרש\"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא\"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> במה </b> שעומד הרב ז\"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק\"ה א) דרבא ס\"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ\"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב\"ש במס' הוריות (י\"א א) יעוי\"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ\"ק דסנהדרין (י\"ז ב) ובפרק חלון (ע\"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ\"ד א) ובהגוזל קמא (ק\"ו א) ואפילו לר\"ת דלא גרס בסוף פ\"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ\"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ\"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ\"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש\"ס והראיות ללא צורך וא\"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ\"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר\"י ס\"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר\"י לגבי ר\"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר\"י ור\"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס\"ל כר\"ל וכמ\"ש תוס' קדושין ד\"ה כפרה ועיי\"ש במהרש\"א ובמהרש\"ל ופ\"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י\"ג ב) ד\"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ\"ל רוצה להוכיח מדברי הר\"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב\"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי\"ל כר\"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ\"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ\"י מהל' מ\"א הלכה ז') שכ' וז\"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב\"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס\"ל כרש\"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר\"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע\"כ מוכח כדעת רש\"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ\"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האחרונה פה שסובר דלרש\"י עכ\"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע\"פ השדה ולא לאוכלה דא\"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב\"ם ז\"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע\"ג שאינה אסור' בהנאה מ\"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלתא וכמו שחשיב שם הרמב\"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די\"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ\"מ בהאי הלכה איירי הרמב\"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח\"ב סי' קכ\"ז שהעמיק ג\"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ\"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב\"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב\"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא\"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש\"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ\"מ מסמיכת לשון הרמב\"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ\"ל בזה דרמב\"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ\"ל לכך הביא הרמב\"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר\"ל קאי ור\"מ פוסק כר\"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר\"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ\"ש הרמב\"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב\"ם פ\"ח מהל' מ\"א וכאשר הוכחנו לעיל מ\"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ\"ל דכונת הרמב\"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר\"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ\"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב\"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי\"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא\"כ קשיא לדעת רש\"י אליבא דר\"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל\"ק דודאי תמוה כיון דעכ\"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5ceb93575994950089ff026f36491eef2a82065
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד\"ס.</b> הנה הרשב\"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ\"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ\"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז\"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע\"ש וכ\"כ הר\"ן סוף פ\"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז\"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז\"ל א\"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ\"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה\"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ\"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ\"ה פריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע\"ש ולכאורה דבריו ז\"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז\"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז\"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז\"ל עכ\"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה\"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס כ\"ת דמ\"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז\"ל נראה שיש בו מן הישוב במ\"ש במתק לשונו וז\"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב\"ם ז\"ל מדקאמר רבא ד\"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ\"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע\"ש וא\"כ כפי דבריו ז\"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז\"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס\"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש\"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע\"כ דס\"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש\"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע\"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ\"ש הרב ז\"ל ולהכי ק\"ל דמ\"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ\"ש הרב ז\"ל אמנם אי ס\"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ\"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ\"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק\"ל מ\"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א\"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז\"ל לישב ג\"כ מה שהשיגו עליו הרשב\"א והר\"ן דמאי ראייה מייתי הרמב\"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז\"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז\"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ\"ש הרב ז\"ל דע\"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק\"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל\"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס\"ל דע\"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א\"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה\"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו\"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל\"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר\"ם בן חביב זלה\"ה בתי' הפרי חדש ע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע\"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ\"ח יע\"ש אכן כפי מ\"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ודאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ\"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ\"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז\"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע\"כ ס\"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ספק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא\"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה\"ט נמי הול\"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה\"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש\"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ\"ש הר\"ן ובר מן דין מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ומוהר\"ם בן חביב ז\"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ\"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא\"כ מ\"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק\"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש\"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ\"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ\"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ\"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש\"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג\"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי\"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א\"כ אדפריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי\"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש\"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס\"ל דע\"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע\"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע\"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל\"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א\"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מ\"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א\"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול\"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא\"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא\"כ בממזר ודו\"ק. אך אכתי ק\"ל בראית רבינו ז\"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס\"ס חשיב כרובא וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל י\"ד בכללי ס\"ס דף ק\"ז ע\"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע\"ש וכיון שכן ק\"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע\"ג דאיכא ס\"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד\"ת שתוקי כשר מ\"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו\"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס\"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת\"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי\"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע\"כ היינו משום דס\"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע\"ג דאית ביה ס\"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא\"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז\"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס\"ס ועיין בהרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו\"ל ס\"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע\"ש ומ\"מ ודאי דס\"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס\"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס\"ס ועיין במוהרי\"ט ז\"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע\"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע\"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס\"ס ע\"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו\"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס\"ס דאי בספק שקול ל\"ל קרא בלא\"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד\"ת אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס\"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרק ט\"ו מה' א\"ב הלכה י\"א על מ\"ש רבינו ז\"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה\"ה ז\"ל דה\"ט דלהכשיר ד\"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע\"ש והנה מבואר שדעתו ז\"ל דאע\"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס\"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר\"א דקי\"ל כותיה דס\"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה\"ט משום דס\"ל דממזרת בשתוקי אסור ד\"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש\"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דר\"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר\"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ\"ש הראב\"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע\"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר\"א ס\"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר\"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א\"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ\"ש לעיל ניחא דמש\"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס\"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס\"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז\"ל וא\"נ י\"ל דשתוקי בממזרת אסור ד\"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ\"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ\"ש שם ה\"ה ז\"ל באותו פרק הלכה כ\"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד\"ת וכתב שכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל בפ\"י מה' כלאים דס\"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה\"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ\"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ\"ע ובר מן דין ק\"ט דאיך אפשר לומר דלר\"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע\"ג דאייתר לן חד קהל מ\"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד\"ה ז\"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ\"ל יע\"ש האמנם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דלר\"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק\"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ\"ע והרשב\"א והר\"ן ז\"ל הקשו לסברת רבינו ז\"ל מהא דאיבעי' לן בפ\"ק דחולין מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה\"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה\"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע\"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע\"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ\"ד ובלשונות ד\"ז תמה עליו דרש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל\"מ היא א\"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל\"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע\"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ\"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע\"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע\"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש\"י ז\"ל מוכח כן בהדיא מ\"מ הרב ז\"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס\"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש\"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש\"י וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז\"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע\"ש הרי בהדיא דס\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל לכאורה לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא\"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל\"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת\"ה לר\"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו\"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי\"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל\"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע\"ג דאי אפשר להתברר אפ\"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז\"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ\"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד\"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ\"מ שם דה\"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ\"ש הרב בעל לח\"מ ז\"ל פ\"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי ע\"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ\"ט ז\"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא\"כ בהנך דאע\"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ\"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ\"ל ונ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ\"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז\"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ\"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע\"ש ולדעת רבינו ז\"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז\"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ\"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא\"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז\"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא\"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע\"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי\"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק\"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא\"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל\"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ\"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי\"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ\"ל מדכתיב אך כדאי' בפ\"ק דב\"ק די\"א ע\"ב וכפי' ר\"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י\"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ\"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ\"ח ז\"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת\"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל\"ל קרא ופרש\"י ל\"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו\"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ\"ק דב\"ק די\"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס\"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת\"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס\"ס להקל אכתי איכא ס\"ס להחמיר והו\"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו\"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא\"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס\"ס כמ\"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס\"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ\"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו\"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו\"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל\"ק ליה להרב ז\"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ\"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש\"י דמש\"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס\"ס להקל אפ\"ה כיון דאיכא ס\"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק\"ל לפי תי' ז\"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א\"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט\"ו טהורין משום דאיכא ס\"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז\"ל שם הקשו וז\"ל וא\"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס\"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת\"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס\"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ\"א תשתרי נמי מס\"ס שמא לא יצא ואת\"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק להו בפשיטות דאיכא ס\"ס שמא יצא רובא ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי\"ה יש להתיר אותה מכח ס\"ס וליכא למימר דהכא נמי הו\"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנוהו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס\"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס\"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ\"ד אע\"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ\"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס\"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס\"ס דהו\"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט\"ו תשתרי נמי מס\"ס שמא יצא רובו ואת\"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט\"ו מטעם ס\"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס\"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי י\"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט\"ו התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ\"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס\"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז\"ל ולעיקר קושייתו נ\"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז\"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג\"כ היתה בכלל איסור ומספ\"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו\"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ\"ל ודו\"ק. ומוהרימ\"ט ז\"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפ\"ק די\"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס\"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי\"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס\"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי\"ט הא טירחא לצורך היא את\"ד יע\"ש: ולע\"ד נראה שכפי מ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב\"א ז\"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל\"ת וז\"ל הקשה הרשב\"א ז\"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז\"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע\"ש יש ליישב דאע\"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד\"ת אפי\"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ\"ש מוהרנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן א' וא\"כ מש\"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע\"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ\"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי\"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו\"ל טירחא שלא לצורך כנ\"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסור מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו\"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר\"ח ז\"ל ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דר\"פ בתרא דיומא דאותביה ר\"י לר\"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת\"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר\"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע\"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא\"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע\"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר\"ם בן חביב ז\"ל מה שהשיג על הפר\"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל שמעתי ישוב על זה ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד\"ב ע\"ב וז\"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע\"ש וכן כתבו ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורת' ובחולין די\"ח ע\"ב ע\"ש הנה מבואר דס\"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא\"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי\"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סי' ס\"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א\"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא\"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ\"ד דכריתות מותנינן התם למ\"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר\"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר\"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר\"א ס\"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה\"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב\"א ז\"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר\"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה\"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ\"ל דס\"ל דבהא פליגי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ועיי מהרימ\"ט ז\"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא\"כ אי גבי כוי לכ\"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר\"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז\"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א\"כ היכי בעי למיפשט התם פ\"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע\"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת שתים א\"כ דילמא ה\"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ\"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע\"ש ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל סמוך ונראה ד\"ה מנה\"מ הק' וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר\"ח כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא\"כ היינו דק' להו דמנ\"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי חזקה והו\"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ\"ש וצ\"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז\"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ\"ה ע\"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז\"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס\"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ\"ש הטורי זהב בי\"ד סימן קי\"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש\"ה אסורה מדרבנן כנ\"ל כתב הרב מקור ברוך ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ז\"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ\"ש בפ\"ב דיומא התוס' י\"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה\"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע\"ש ולע\"ד אין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא\"ש ז\"ל ס\"ל דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא\"א לומר שיהיה זמן בה\"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס שכן דעת רש\"י ורבינו ז\"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה\"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע\"ש אלא שדברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני ממ\"ש בפרק המביא ד\"ב וז\"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל\"כ לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע\"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה\"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה\"ש ועיין בפר\"ח ז\"ל ה' יה\"כ סי' תר\"ח סק\"ו והשתא קשה שכפי מ\"ש בפרק יה\"כ דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ\"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם בה' יוה\"כ סי' רי\"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו\"ח כמוהר\"א חאקי ז\"ל ע\"ש מה שתי' בדוחק ותו ק\"ל דהא לו יהי דנימא דבה\"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה\"כ בכלל בה\"ש הוא שהרי בפרק יה\"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע\"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת\"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה\"כ היינו בה\"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ\"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא\"כ ל\"ל קרא וי\"ל דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלמ\"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה\"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה\"ש וברייתא ה\"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה\"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה\"ש ת\"ל מערב עד ערב ומ\"מ זה דוחק דא\"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ\"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש מוהרימ\"ט חי\"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ\"מ ז\"ל על מה שפסק רבינו ז\"ל בהלכות שגגות פ\"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75d1e24add92cb5646ca6bf9f8c9590dc8275a39
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד\"ס.</b> הנה הרשב\"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ\"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ\"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז\"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע\"ש וכ\"כ הר\"ן סוף פ\"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז\"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ\"א ומוהרימ\"ט ז\"ל חי\"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז\"ל א\"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ\"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה\"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ\"ט ז\"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ\"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ\"ה פריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע\"ש ולכאורה דבריו ז\"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז\"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז\"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז\"ל עכ\"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה\"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס כ\"ת דמ\"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז\"ל נראה שיש בו מן הישוב במ\"ש במתק לשונו וז\"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב\"ם ז\"ל מדקאמר רבא ד\"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ\"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע\"ש וא\"כ כפי דבריו ז\"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז\"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס\"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש\"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע\"כ דס\"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש\"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע\"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ\"ש הרב ז\"ל ולהכי ק\"ל דמ\"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ\"ש הרב ז\"ל אמנם אי ס\"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ\"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ\"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק\"ל מ\"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א\"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז\"ל לישב ג\"כ מה שהשיגו עליו הרשב\"א והר\"ן דמאי ראייה מייתי הרמב\"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז\"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז\"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ\"ש הרב ז\"ל דע\"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק\"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל\"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס\"ל דע\"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א\"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה\"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ\"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו\"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל\"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר\"ם בן חביב זלה\"ה בתי' הפרי חדש ע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע\"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ\"ח יע\"ש אכן כפי מ\"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ודאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ\"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ\"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז\"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע\"כ ס\"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ספק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא\"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה\"ט נמי הול\"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה\"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש\"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ\"ש הר\"ן ובר מן דין מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ\"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי\"ל לרבינו לפרש ומוהר\"ם בן חביב ז\"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ\"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא\"כ מ\"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק\"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש\"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ\"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ\"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ\"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש\"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג\"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי\"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א\"כ מה\"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א\"כ אדפריך מ\"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי\"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש\"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס\"ל דע\"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע\"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע\"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל\"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א\"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי דפריך בגמ' מ\"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א\"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול\"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא\"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא\"כ בממזר ודו\"ק. אך אכתי ק\"ל בראית רבינו ז\"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס\"ס חשיב כרובא וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל י\"ד בכללי ס\"ס דף ק\"ז ע\"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע\"ש וכיון שכן ק\"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע\"ג דאיכא ס\"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד\"ת שתוקי כשר מ\"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו\"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס\"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת\"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי\"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע\"כ היינו משום דס\"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע\"ג דאית ביה ס\"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא\"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז\"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס\"ס ועיין בהרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו\"ל ס\"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע\"ש ומ\"מ ודאי דס\"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס\"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס\"ס ועיין במוהרי\"ט ז\"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע\"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע\"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז\"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס\"ס ע\"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו\"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס\"ס דאי בספק שקול ל\"ל קרא בלא\"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד\"ת אם כן מנ\"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס\"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרק ט\"ו מה' א\"ב הלכה י\"א על מ\"ש רבינו ז\"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה\"ה ז\"ל דה\"ט דלהכשיר ד\"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע\"ש והנה מבואר שדעתו ז\"ל דאע\"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס\"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר\"א דקי\"ל כותיה דס\"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה\"ט משום דס\"ל דממזרת בשתוקי אסור ד\"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש\"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דר\"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר\"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ\"ש הראב\"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע\"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי\"ד ז\"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד\"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר\"א ס\"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר\"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א\"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ\"ש לעיל ניחא דמש\"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס\"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס\"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז\"ל וא\"נ י\"ל דשתוקי בממזרת אסור ד\"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ\"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ\"ש שם ה\"ה ז\"ל באותו פרק הלכה כ\"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד\"ת וכתב שכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל בפ\"י מה' כלאים דס\"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה\"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ\"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ\"ע ובר מן דין ק\"ט דאיך אפשר לומר דלר\"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר\"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע\"ג דאייתר לן חד קהל מ\"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד\"ה ז\"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ\"ל יע\"ש האמנם לדעת ה\"ה ז\"ל דס\"ל דלר\"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק\"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ\"ע והרשב\"א והר\"ן ז\"ל הקשו לסברת רבינו ז\"ל מהא דאיבעי' לן בפ\"ק דחולין מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ\"ט ז\"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה\"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה\"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע\"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע\"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ\"ד ובלשונות ד\"ז תמה עליו דרש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל\"מ היא א\"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ\"ט ז\"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל\"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע\"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ\"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע\"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע\"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש\"י ז\"ל מוכח כן בהדיא מ\"מ הרב ז\"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס\"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש\"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש\"י וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז\"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע\"ש הרי בהדיא דס\"ל שלא כדעת רש\"י ז\"ל מיהו הא ק\"ל לכאורה לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא\"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל\"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת\"ה לר\"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו\"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי\"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל\"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע\"ג דאי אפשר להתברר אפ\"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז\"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ\"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז\"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד\"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ\"מ שם דה\"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ\"ש הרב בעל לח\"מ ז\"ל פ\"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע\"ג דסמיה בידן לברורי ע\"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ\"ט ז\"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא\"כ בהנך דאע\"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ\"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ\"ל ונ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ\"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז\"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ\"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע\"ש ולדעת רבינו ז\"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז\"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ\"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא\"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז\"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא\"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע\"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי\"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק\"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא\"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל\"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ\"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי\"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ\"ל מדכתיב אך כדאי' בפ\"ק דב\"ק די\"א ע\"ב וכפי' ר\"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י\"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ\"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ\"ח ז\"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת\"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל\"ל קרא ופרש\"י ל\"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו\"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ\"ק דב\"ק די\"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס\"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת\"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס\"ס להקל אכתי איכא ס\"ס להחמיר והו\"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו\"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא\"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס\"ס כמ\"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס\"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ\"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו\"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו\"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל\"ק ליה להרב ז\"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ\"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש\"י דמש\"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס\"ס להקל אפ\"ה כיון דאיכא ס\"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק\"ל לפי תי' ז\"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א\"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט\"ו טהורין משום דאיכא ס\"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז\"ל שם הקשו וז\"ל וא\"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס\"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת\"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס\"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ\"א תשתרי נמי מס\"ס שמא לא יצא ואת\"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע\"ש והשתא אמאי ל\"ק להו בפשיטות דאיכא ס\"ס שמא יצא רובא ואת\"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי\"ה יש להתיר אותה מכח ס\"ס וליכא למימר דהכא נמי הו\"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנוהו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס\"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס\"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ\"ד אע\"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ\"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס\"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס\"ס דהו\"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט\"ו תשתרי נמי מס\"ס שמא יצא רובו ואת\"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט\"ו מטעם ס\"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס\"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע\"ש וא\"כ מה\"ט נמי י\"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט\"ו התרנו מס\"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ\"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס\"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז\"ל ולעיקר קושייתו נ\"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז\"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג\"כ היתה בכלל איסור ומספ\"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו\"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ\"ל ודו\"ק. ומוהרימ\"ט ז\"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דפ\"ק די\"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס\"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי\"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס\"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי\"ט הא טירחא לצורך היא את\"ד יע\"ש: ולע\"ד נראה שכפי מ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב\"א ז\"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל\"ת וז\"ל הקשה הרשב\"א ז\"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז\"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע\"ש יש ליישב דאע\"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד\"ת אפי\"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ\"ש מוהרנ\"ח ז\"ל ח\"א סימן א' וא\"כ מש\"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע\"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ\"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי\"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו\"ל טירחא שלא לצורך כנ\"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסור מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו\"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר\"ח ז\"ל ראיה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דר\"פ בתרא דיומא דאותביה ר\"י לר\"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת\"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר\"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע\"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא\"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע\"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר\"ם בן חביב ז\"ל מה שהשיג על הפר\"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל שמעתי ישוב על זה ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד\"ב ע\"ב וז\"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע\"ש וכן כתבו ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורת' ובחולין די\"ח ע\"ב ע\"ש הנה מבואר דס\"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא\"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי\"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ\"ש הטור ז\"ל י\"ד סי' ס\"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א\"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא\"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ\"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ\"ד דכריתות מותנינן התם למ\"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר\"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר\"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר\"א ס\"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה\"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב\"א ז\"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר\"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה\"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ\"ל דס\"ל דבהא פליגי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ועיי מהרימ\"ט ז\"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא\"כ אי גבי כוי לכ\"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר\"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז\"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א\"כ היכי בעי למיפשט התם פ\"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע\"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת שתים א\"כ דילמא ה\"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ\"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע\"ש ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל סמוך ונראה ד\"ה מנה\"מ הק' וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר\"ח כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא\"כ היינו דק' להו דמנ\"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי חזקה והו\"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ\"ש וצ\"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז\"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז\"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ\"ה ע\"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז\"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס\"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ\"ש הטורי זהב בי\"ד סימן קי\"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש\"ה אסורה מדרבנן כנ\"ל כתב הרב מקור ברוך ז\"ל בתשו' סי' ל\"א שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ז\"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ\"ש בפ\"ב דיומא התוס' י\"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה\"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע\"ש ולע\"ד אין מדברי הרא\"ש ז\"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא\"ש ז\"ל ס\"ל דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא\"א לומר שיהיה זמן בה\"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס שכן דעת רש\"י ורבינו ז\"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה\"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע\"ש אלא שדברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני ממ\"ש בפרק המביא ד\"ב וז\"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל\"כ לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע\"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה\"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה\"ש ועיין בפר\"ח ז\"ל ה' יה\"כ סי' תר\"ח סק\"ו והשתא קשה שכפי מ\"ש בפרק יה\"כ דבה\"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ\"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו\"ה הי\"ו וראיתי לו שם בה' יוה\"כ סי' רי\"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו\"ח כמוהר\"א חאקי ז\"ל ע\"ש מה שתי' בדוחק ותו ק\"ל דהא לו יהי דנימא דבה\"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה\"כ בכלל בה\"ש הוא שהרי בפרק יה\"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע\"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת\"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה\"כ היינו בה\"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ\"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא\"כ ל\"ל קרא וי\"ל דמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלמ\"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה\"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה\"ש וברייתא ה\"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה\"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה\"ש ת\"ל מערב עד ערב ומ\"מ זה דוחק דא\"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ\"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש מוהרימ\"ט חי\"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ\"מ ז\"ל על מה שפסק רבינו ז\"ל בהלכות שגגות פ\"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c64bf0af8ef027d9ec9f82c8403f99eff291ed2c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטמא </b>\n<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס\"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש\"ך בכללי ס\"ס סי' ק\"י ס\"ק ל\"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל\"ה דאזלינן לחומרא ואע\"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ\"מ הא איתא שנויי אחרינא דר\"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי\"ל כר\"י ע\"כ והפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו השיג עליו וז\"ל מ\"ש דקי\"ל כר\"י נמשך אחר הרשב\"א שכתב כן בתשו' סי' ת\"א וליתא כמ\"ש מ\"ט וכן פסק הרמב\"ם בפרק יו\"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע\"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו\"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע\"פ שיטת הש\"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי\"ג והמחבר בסי' קי\"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש\"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו\"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה\"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ\"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס\"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש\"ך יע\"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג\"כ דינא הכי לפי שיטת הש\"ך נראה שהבין כן ממ\"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי\"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט\"ז י\"ד סי' ר\"א ס\"ק פ\"ז נרגש בזה וכתב וז\"ל הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע\"ש והמש\"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע\"ש אכן כפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ\"ש הרב ט\"ז בס\"ד מבואר דסובר דהלכה כר\"י מ\"מ דרכו ז\"ל יש בו מן היישוב ע\"ד שכתבנו האמנם דברי הפר\"ח ז\"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד\"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל\"ו רמינן מדר\"י דס\"ל ספק עירוב כשר אדר\"י דס\"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר\"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר\"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע\"ג דר\"ה ב\"ח ס\"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ\"מ רבא דנייד התם מתי' דר\"ה וקאמר התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר\"ה וס\"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא\"כ הכי הול\"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה\"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס\"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו\"ה נייד מתי' דר\"ה מ\"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע\"ש והדבר מוכרח כמ\"ש גם מ\"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא\"כ כי פרכינן התם מדר\"י דאמר ספק עירב כשר אדר\"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס\"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס\"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז\"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י\"ג מה' תרומות דין י\"ד דבתרומה בזה\"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז\"ל דתרומה בזה\"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס\"ה דמע\"ב בזה\"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז\"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה\"ז שכתב רבינו אלא ממ\"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ\"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות דק\"ב ע\"ג שהכריח לדעת רבינו ז\"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד\"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה\"ז אלא מדרבנן יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ\"ל דרב ששת ס\"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ\"ל ועיין במ\"ש בכלל ה' (וכפי מ\"ש בפ\"א מהל' מעשר שני דין י\"ב דמעשר בזה\"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש\"י ז\"ל פרק כ\"ש ומסוגיא דפרק ע\"פ דברי הפר\"ח והמ\"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע\"ג ע\"ד שכ\"כ משם הרב מש\"ל ז\"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש\"ך והרשב\"א מהלכה שכתבו דקי\"ל כר\"י ממה שפסק רבי' כר\"מ אומר אני שדברי הש\"ך והרשב\"א עיקר דקי\"ל כר\"נ ורבינו ז\"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל\"ד ע\"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז\"ל וז\"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע\"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע\"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי\"ל כר\"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב\"א דר\"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר\"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה\"ש או נאכל בה\"ש לא מכשר ומפ' ר\"ת דהכא מיירי בע\"ח ע\"ש גם הרא\"ש והר\"ן והרמב\"ן והרשב\"א שם בחידושיו דחו פי' רש\"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע\"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש\"י ז\"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס\"ל לר\"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס\"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר\"מ דס\"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה\"נ גבי עירוב אע\"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"מ כמ\"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי\"ל גבי עירוב כר\"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי\"ל כר\"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס\"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא\"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר\"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב\"א ור\"ח ור\"ת והרא\"ש והרמב\"ן והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד וסימן ת\"ט והריטב\"א בשיטה כ\"י ס\"ל דהלכה כר\"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ\"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע\"ת וכפירוש רש\"י ז\"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר\"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז\"ל שם באותו פרק דין ט\"ו לההיא דר\"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ\"ש הא דר\"י מסקנא היא לפום מאי דס\"ל דהלכה כר\"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם בדין י\"ג דה\"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב\"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי ע\"כ אלא שאני תמיה על ה\"ה ז\"ל במ\"ש בס\"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי\"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש\"ך ז\"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז\"ל כלפי דעת הרשב\"א שחולק על רבינו וס\"ל דאם הניחו בה\"ש אינו עירוב ולא הו\"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו\"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר\"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ\"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר\"י דס\"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה\"נ דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו דהו\"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע\"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב\"א וסייעתיה דס\"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה\"ה יש לדקדק טובא דא\"כ אליבא דר\"ה ב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס\"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא\"כ תקשי לר\"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר\"י כו' והיל\"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה\"ה ז\"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש וז\"ל וכן בדין דהו\"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר\"ה ב\"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז\"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר\"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי\"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ\"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב\"א זלה\"ה דס\"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר\"ה ע\"כ צ\"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ\"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא\"כ תקשי ליה לר\"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר\"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס\"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא\"כ איך כתב ה\"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר\"ה הא לר\"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס\"ל לה\"ה דר\"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חזקה לקולא ולחומרא הו\"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב\"א וסייעתיה דלר\"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס\"ל דר\"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ\"ש רש\"י והתוספת ד\"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר\"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו\"ה הוצרך לשנויי דה\"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש התוס' והרשב\"א והר\"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע\"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו\"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו\"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס\"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא\"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל\"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא\"כ גבי טו' ומאי ק\"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו\"ה הו\"ל ס' שקול משא\"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע\"ש:<br><b> ואולם </b> ה\"ה ז\"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ\"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס\"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז\"ל קשה מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל\"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד\"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז\"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע\"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה\"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע\"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה\"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה\"ז ס' עירוב כשר משום דמכ\"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה\"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז\"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז\"ל נראה דה\"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל וכדס\"ל לר\"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה\"ה ז\"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע\"י דאינו עירוב והיל\"ל דה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ובשלמא לדעת התוס' והר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שדחו פי' רש\"י שפי' לההיא דרבא בע\"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע\"ת אם עירב בה\"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ אמנם לדברי הרשב\"א ז\"ל קשה וצ\"ע ובמ\"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל\"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר\"ח ז\"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע\"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ\"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש\"ך ז\"ל ממה שהקשה התוס' ז\"ל והר\"ן והרשב\"א ז\"ל לדעת רש\"י דס\"ל דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב ואע\"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס\"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א\"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס\"ל דמיירי בשני צבורין א\"כ מאי ק\"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא\"כ אם עירב בה\"ש אלא מוכח ודאי דס\"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש\"י מהך ברייתא וק\"ט דאמאי ל\"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל\"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא\"כ בעירב בה\"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק\"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ\"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש\"ך כנ\"ל ועמ\"ש לקמן כלל ב' ודע שה\"ה ז\"ל תמה על הרשב\"א ז\"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב\"א ז\"ל שפי' בע\"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה\"ש שלמדו ממ\"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א\"ד יע\"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב\"א ז\"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד שכתב בדין ע\"ח וז\"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה\"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ\"ל וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל\"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר\"י ס' עירוב כשר עכ\"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש\"י וס\"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע\"ת דמה\"ט ס\"ל דאם עירב בע\"ת בה\"ש אינו עירוב אמנם גבי ע\"ח דמערבין בה\"ש אע\"ג דליכא חזקה דכשרות ה\"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע\"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס\"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ\"ש ה\"ה א\"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר\"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע\"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג\"א סי' הנז' והנה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דבע\"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע\"ח סי' ד' ובדיני ע\"ת סי' כ' כתב וז\"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה\"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י\"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה\"ש שאינו עירוב עכ\"ד ולפי הנראה שהבין ה\"ה ז\"ל שמ\"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה\"ש הוא ממ\"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע\"ח יוכיחו האמנם הנראה לע\"ד בכונת דבריו דודאי ס\"ל להרשב\"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי\"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ומ\"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז\"ל כמ\"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע\"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ\"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע\"י או לא נתקנו מבע\"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש\"ל (ובלשון הרשב\"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ\"ל ספק נתקנו מבע\"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה\"ה ומשו\"ה פסק בע\"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ\"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס\"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה\"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' בפ' ב\"מ שתמה על פירש\"י ז\"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ\"ש מאי ק\"ל התם ה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ולא הי\"ל להק' אלא ממ\"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע\"ג דמחמת ספק נאסרה מ\"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי\"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס\"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא\"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע\"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ\"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בהיו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע\"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו\"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי\"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ\"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא חשיבא סעודה הראויה אף ע\"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה\"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ\"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ\"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ\"ש והנראה אצלי בכונתם ז\"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ\"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר\"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר\"מ תבעי לר\"י ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א\"ל בין לר\"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר\"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע\"ג שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה\"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס\"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר\"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש\"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר\"ה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ\"מ במאי דהוה ס\"ל לשמואל דטעמא דר\"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר\"ה דאי הכי הי\"ל לר\"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל ומעתה דברי הרשב\"א נכונים וברורים דגבי ע\"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ\"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס\"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ\"ש האמנם גבי ע\"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי\"ל כר\"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע\"ח ה\"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ\"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה\"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב\"א ז\"ל בדיני ע\"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע\"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב\"א ז\"ל ומעתה יגדל התימא על ה\"ה ז\"ל שכתב דה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר\"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ\"ט דר\"י וכיון דלרב שמואל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר\"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז\"ל יש ליישב דאע\"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר\"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר\"י דס\"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה\"נ בעירב בה\"ש עירובו עירוב כנ\"ל דעת הרע\"ב ז\"ל נראה שהוא כדעת התוס' והרמב\"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס\"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס\"ל דקי\"ל כר\"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש\"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז\"ל ר\"י ור\"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ\"ד אך אני תמיה עליו דבפ\"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר\"י אלא כר\"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז\"ל וכיון שכן הו\"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ\"כ אלא אליבא דר\"י דע\"כ ל\"ק ר\"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ\"ש הרע\"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר\"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ\"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז\"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל\"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש\"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז\"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס\"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז\"ל בסימן שצ\"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז\"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ\"ש הטור בסימן ק\"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה\"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ\"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את\"ד יע\"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע\"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי\"ל כר\"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר\"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז\"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי\"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז\"ל דפסק דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב כפי מש\"ל שטעמו ז\"ל דאע\"ג דר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות אפ\"ה לא קי\"ל בהא כר\"י אלא כר\"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא\"כ קשה דמתני' מני אי ר\"מ הא איהו ס\"ל דספק עירוב ה\"ז חמר גמל ואי ר\"י הא ר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות וצ\"ל דמתני' ר\"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ\"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז\"ל הנה מדברי מרן ז\"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר\"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז\"ל שהרי בההיא דר\"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי\"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט\"ז ז\"ל י\"ד סימן ס\"ט ס\"ק כ\"ד שכתב וז\"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א\"ד יע\"ש גם הרב כנה\"ג סי' הנזכר בהגהת ב\"י ס\"ק ל\"א הביא דברי הרב ט\"ז הללו לענין הלכה יע\"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ\"ה ס\"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ\"ש הרב ט\"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק\"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע\"ח בכל ע\"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא\"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא\"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ\"ש פרק מי שמתו דכ\"א ר\"י אמר שמואל ס' קרא ק\"ש ס' לא קרא ק\"ש אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש\"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי\"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא\"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ\"מ מדברי הרב ט\"ז והרב כנה\"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש\"ל ז\"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז\"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ\"ש אבל אם לא הי\"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה\"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי\"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח\"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע\"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת\"ל הונח שמא לא היה קיים בה\"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ\"ש הרב מש\"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ\"ש לקמן בכלל מ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז\"ל כנ\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד\"ר להקל ולאפוקי מדר\"מ דאמר ה\"ז חמר גמל וכן נמי מה\"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע\"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה\"נ מה\"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע\"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ\"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב\"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ\"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר\"ח בכללי ס\"ס סי' י\"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ\"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש\"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש\"ו משום דהו\"ל ספק עירב כשר די\"ל דמתני' קתני ה\"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה\"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא\"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק די\"א גבי ס\"ס דקי\"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע\"ש וא\"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו\"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס\"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע\"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ\"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע\"ב שפסק פ\"ב דמקואות כר\"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ\"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די\"ל דהכא גבי עירב ה\"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא\"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ\"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש\"ך ז\"ל מאחר שרובא דרבוותא ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כר\"י זולתי רש\"י ורבינו ז\"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ\"ש מרן בא\"ח סימן ק\"ס וז\"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז\"ל פ\"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש\"י שפסקו דלא כר\"י אמנם לדעת ר\"ח ור\"ת ורשב\"א והרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סי' שצ\"ד וסי' ת\"ט שפסקו כר\"י ה\"נ משמע דבספק ידים ג\"כ קי\"ל נמי כר\"י דמס' ידים פ\"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי\"ל כר\"י ויש לי מן התימא על הטור ז\"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ\"ד ואולי דס\"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי\"ל בהא כר\"י משום דסתם לן תנא בפ\"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר\"ח ז\"ל ממתני' דספ\"ז דתרומות וכמ\"ש לעיל ואפילו למש\"ל דתרומה בזה\"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע\"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ\"ה ס\"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר\"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר\"מ ור\"מ לטעמיה דס\"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא קי\"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר\"י פוטר ומדפליג אר\"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר\"מ דהא ל\"ק דברישא לא פליג ר\"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר\"מ משום דתרומה בזה\"ז דרבנן ור\"י ס\"ל בהדיא דתרומה בזה\"ז דאורייתא כדאיתא בהערל דע\"ב ע\"ב אלא מוכרח דר\"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ\"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש\"ך ז\"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר\"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש\"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ\"ק דפסחים ד\"ד בעא מיניה מר\"ן ב\"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ\"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דס\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ\"ש ה\"ה שם ניחא אכן לדעת הראב\"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ\"ש הרב מש\"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש\"ל נראה דה\"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הט\"ז והרב בעל כנה\"ג ז\"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש\"ך ז\"ל הביאו הפר\"ח סי' קי\"א סק\"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ\"ע ק"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0c160bd42584bb068f10e6810bd4b0eac01934ec
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטמא </b>\n<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס\"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש\"ך בכללי ס\"ס סי' ק\"י ס\"ק ל\"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל\"ה דאזלינן לחומרא ואע\"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ\"מ הא איתא שנויי אחרינא דר\"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי\"ל כר\"י ע\"כ והפר\"ח ז\"ל בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו השיג עליו וז\"ל מ\"ש דקי\"ל כר\"י נמשך אחר הרשב\"א שכתב כן בתשו' סי' ת\"א וליתא כמ\"ש מ\"ט וכן פסק הרמב\"ם בפרק יו\"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע\"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו\"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע\"פ שיטת הש\"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי\"ג והמחבר בסי' קי\"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש\"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו\"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה\"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ\"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס\"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש\"ך יע\"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג\"כ דינא הכי לפי שיטת הש\"ך נראה שהבין כן ממ\"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי\"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט\"ז י\"ד סי' ר\"א ס\"ק פ\"ז נרגש בזה וכתב וז\"ל הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע\"ש והמש\"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע\"ש אכן כפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ\"ש הרב ט\"ז בס\"ד מבואר דסובר דהלכה כר\"י מ\"מ דרכו ז\"ל יש בו מן היישוב ע\"ד שכתבנו האמנם דברי הפר\"ח ז\"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד\"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל\"ו רמינן מדר\"י דס\"ל ספק עירוב כשר אדר\"י דס\"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר\"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר\"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש\"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע\"ג דר\"ה ב\"ח ס\"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ\"מ רבא דנייד התם מתי' דר\"ה וקאמר התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר\"ה וס\"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא\"כ הכי הול\"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה\"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס\"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס\"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו\"ה נייד מתי' דר\"ה מ\"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע\"ש והדבר מוכרח כמ\"ש גם מ\"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא\"כ כי פרכינן התם מדר\"י דאמר ספק עירב כשר אדר\"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס\"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס\"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז\"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י\"ג מה' תרומות דין י\"ד דבתרומה בזה\"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז\"ל דתרומה בזה\"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס\"ה דמע\"ב בזה\"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז\"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה\"ז שכתב רבינו אלא ממ\"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ\"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות דק\"ב ע\"ג שהכריח לדעת רבינו ז\"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד\"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה\"ז אלא מדרבנן יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ\"ל דרב ששת ס\"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ\"ל ועיין במ\"ש בכלל ה' (וכפי מ\"ש בפ\"א מהל' מעשר שני דין י\"ב דמעשר בזה\"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש\"י ז\"ל פרק כ\"ש ומסוגיא דפרק ע\"פ דברי הפר\"ח והמ\"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע\"ג ע\"ד שכ\"כ משם הרב מש\"ל ז\"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש\"ך והרשב\"א מהלכה שכתבו דקי\"ל כר\"י ממה שפסק רבי' כר\"מ אומר אני שדברי הש\"ך והרשב\"א עיקר דקי\"ל כר\"נ ורבינו ז\"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל\"ד ע\"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז\"ל וז\"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע\"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע\"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי\"ל כר\"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב\"א דר\"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר\"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה\"ש או נאכל בה\"ש לא מכשר ומפ' ר\"ת דהכא מיירי בע\"ח ע\"ש גם הרא\"ש והר\"ן והרמב\"ן והרשב\"א שם בחידושיו דחו פי' רש\"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע\"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש\"י ז\"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס\"ל לר\"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס\"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה\"ט דר\"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר\"מ דס\"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה\"נ גבי עירוב אע\"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"מ כמ\"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי\"ל גבי עירוב כר\"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי\"ל כר\"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס\"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא\"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר\"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב\"א ור\"ח ור\"ת והרא\"ש והרמב\"ן והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד וסימן ת\"ט והריטב\"א בשיטה כ\"י ס\"ל דהלכה כר\"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ\"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע\"ת וכפירוש רש\"י ז\"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר\"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז\"ל שם באותו פרק דין ט\"ו לההיא דר\"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ\"ש הא דר\"י מסקנא היא לפום מאי דס\"ל דהלכה כר\"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם בדין י\"ג דה\"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב\"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי ע\"כ אלא שאני תמיה על ה\"ה ז\"ל במ\"ש בס\"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי\"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש\"ך ז\"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז\"ל כלפי דעת הרשב\"א שחולק על רבינו וס\"ל דאם הניחו בה\"ש אינו עירוב ולא הו\"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו\"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר\"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ\"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ\"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר\"י דס\"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה\"נ דאם עירב בפירות ספק מבע\"י נתקנו דהו\"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע\"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב\"א וסייעתיה דס\"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה\"ה יש לדקדק טובא דא\"כ אליבא דר\"ה ב\"ח דס\"ל דטעמא דר\"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס\"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא\"כ תקשי לר\"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר\"י כו' והיל\"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה\"ה ז\"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש וז\"ל וכן בדין דהו\"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר\"ה ב\"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז\"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר\"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי\"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ\"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב\"א זלה\"ה דס\"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר\"ה ע\"כ צ\"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ\"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא\"כ תקשי ליה לר\"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר\"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס\"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא\"כ איך כתב ה\"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר\"ה הא לר\"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס\"ל לה\"ה דר\"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חזקה לקולא ולחומרא הו\"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב\"א וסייעתיה דלר\"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס\"ל דר\"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ\"ש רש\"י והתוספת ד\"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר\"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו\"ה הוצרך לשנויי דה\"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ\"ש התוס' והרשב\"א והר\"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע\"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו\"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו\"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס\"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא\"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל\"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא\"כ גבי טו' ומאי ק\"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו\"ה הו\"ל ס' שקול משא\"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע\"ש:<br><b> ואולם </b> ה\"ה ז\"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ\"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס\"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז\"ל קשה מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל\"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד\"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז\"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע\"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה\"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע\"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה\"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה\"ז ס' עירוב כשר משום דמכ\"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה\"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז\"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז\"ל נראה דה\"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל וכדס\"ל לר\"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה\"ה ז\"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע\"י דאינו עירוב והיל\"ל דה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ ובשלמא לדעת התוס' והר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שדחו פי' רש\"י שפי' לההיא דרבא בע\"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע\"ת אם עירב בה\"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה\"ז חמר גמל כדס\"ל לר\"מ אמנם לדברי הרשב\"א ז\"ל קשה וצ\"ע ובמ\"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל\"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר\"ח ז\"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע\"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ\"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש\"ך ז\"ל ממה שהקשה התוס' ז\"ל והר\"ן והרשב\"א ז\"ל לדעת רש\"י דס\"ל דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב ואע\"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס\"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א\"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס\"ל דמיירי בשני צבורין א\"כ מאי ק\"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא\"כ אם עירב בה\"ש אלא מוכח ודאי דס\"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש\"י מהך ברייתא וק\"ט דאמאי ל\"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל\"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא\"כ בעירב בה\"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק\"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ\"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש\"ך כנ\"ל ועמ\"ש לקמן כלל ב' ודע שה\"ה ז\"ל תמה על הרשב\"א ז\"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב\"א ז\"ל שפי' בע\"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה\"ש שלמדו ממ\"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א\"ד יע\"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב\"א ז\"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז\"ל א\"ח סימן שצ\"ד שכתב בדין ע\"ח וז\"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה\"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ\"ל וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל\"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר\"י ס' עירוב כשר עכ\"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש\"י וס\"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע\"ת דמה\"ט ס\"ל דאם עירב בע\"ת בה\"ש אינו עירוב אמנם גבי ע\"ח דמערבין בה\"ש אע\"ג דליכא חזקה דכשרות ה\"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע\"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס\"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ\"ש ה\"ה א\"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר\"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע\"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג\"א סי' הנז' והנה דברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דבע\"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע\"ח סי' ד' ובדיני ע\"ת סי' כ' כתב וז\"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה\"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י\"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה\"ש שאינו עירוב עכ\"ד ולפי הנראה שהבין ה\"ה ז\"ל שמ\"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה\"ש הוא ממ\"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע\"ח יוכיחו האמנם הנראה לע\"ד בכונת דבריו דודאי ס\"ל להרשב\"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי\"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ומ\"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז\"ל כמ\"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע\"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ\"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע\"י או לא נתקנו מבע\"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש\"ל (ובלשון הרשב\"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ\"ל ספק נתקנו מבע\"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ\"ש בגמ' מ\"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה\"ה ומשו\"ה פסק בע\"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ\"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס\"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה\"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' בפ' ב\"מ שתמה על פירש\"י ז\"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ\"ש מאי ק\"ל התם ה\"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ\"ש ה\"ה ולא הי\"ל להק' אלא ממ\"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע\"ג דמחמת ספק נאסרה מ\"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי\"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס\"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא\"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע\"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ\"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בהיו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע\"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו\"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי\"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ\"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא חשיבא סעודה הראויה אף ע\"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה\"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ\"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ\"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ\"ש והנראה אצלי בכונתם ז\"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ\"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר\"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר\"מ תבעי לר\"י ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א\"ל בין לר\"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר\"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע\"ג שאסורה מחמת ספק מ\"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה\"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס\"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר\"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש\"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר\"ה דאע\"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ\"מ במאי דהוה ס\"ל לשמואל דטעמא דר\"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר\"ה דאי הכי הי\"ל לר\"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז\"ל ומעתה דברי הרשב\"א נכונים וברורים דגבי ע\"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ\"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס\"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ\"ש האמנם גבי ע\"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי\"ל כר\"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע\"ח ה\"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ\"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה\"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב\"א ז\"ל בדיני ע\"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע\"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב\"א ז\"ל ומעתה יגדל התימא על ה\"ה ז\"ל שכתב דה\"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר\"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ\"ט דר\"י וכיון דלרב שמואל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר\"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז\"ל יש ליישב דאע\"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר\"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר\"י דס\"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי\"ל כר\"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה\"נ בעירב בה\"ש עירובו עירוב כנ\"ל דעת הרע\"ב ז\"ל נראה שהוא כדעת התוס' והרמב\"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס\"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס\"ל דקי\"ל כר\"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש\"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז\"ל ר\"י ור\"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ\"ד אך אני תמיה עליו דבפ\"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר\"י אלא כר\"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז\"ל וכיון שכן הו\"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ\"כ אלא אליבא דר\"י דע\"כ ל\"ק ר\"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי\"ל כר\"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ\"ש הרע\"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר\"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ\"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז\"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל\"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש\"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז\"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס\"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז\"ל בסימן שצ\"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז\"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ\"ש הטור בסימן ק\"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה\"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ\"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את\"ד יע\"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע\"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי\"ל כר\"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר\"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז\"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי\"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז\"ל דפסק דאם עירב בה\"ש עירובו עירוב כפי מש\"ל שטעמו ז\"ל דאע\"ג דר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות אפ\"ה לא קי\"ל בהא כר\"י אלא כר\"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא\"כ קשה דמתני' מני אי ר\"מ הא איהו ס\"ל דספק עירוב ה\"ז חמר גמל ואי ר\"י הא ר\"י ס\"ל דבעינן חזקת כשרות וצ\"ל דמתני' ר\"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ\"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז\"ל הנה מדברי מרן ז\"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר\"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז\"ל שהרי בההיא דר\"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי\"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט\"ז ז\"ל י\"ד סימן ס\"ט ס\"ק כ\"ד שכתב וז\"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א\"ד יע\"ש גם הרב כנה\"ג סי' הנזכר בהגהת ב\"י ס\"ק ל\"א הביא דברי הרב ט\"ז הללו לענין הלכה יע\"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש\"ל ז\"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ\"ה ס\"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ\"ש הרב ט\"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק\"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע\"ח בכל ע\"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא\"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא\"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ\"ש פרק מי שמתו דכ\"א ר\"י אמר שמואל ס' קרא ק\"ש ס' לא קרא ק\"ש אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש\"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ\"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי\"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא\"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ\"מ מדברי הרב ט\"ז והרב כנה\"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש\"ל ז\"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז\"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ\"ש אבל אם לא הי\"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה\"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי\"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח\"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע\"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת\"ל הונח שמא לא היה קיים בה\"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ\"ש הרב מש\"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ\"ש לקמן בכלל מ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז\"ל כנ\"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי\"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד\"ר להקל ולאפוקי מדר\"מ דאמר ה\"ז חמר גמל וכן נמי מה\"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע\"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה\"נ מה\"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע\"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ\"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב\"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ\"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר\"ח בכללי ס\"ס סי' י\"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ\"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש\"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש\"ו משום דהו\"ל ספק עירב כשר די\"ל דמתני' קתני ה\"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה\"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא\"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק די\"א גבי ס\"ס דקי\"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע\"ש וא\"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו\"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס\"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע\"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ\"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע\"ב שפסק פ\"ב דמקואות כר\"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ\"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די\"ל דהכא גבי עירב ה\"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא\"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ\"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש\"ך ז\"ל מאחר שרובא דרבוותא ז\"ל ס\"ל דקי\"ל כר\"י זולתי רש\"י ורבינו ז\"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ\"ש מרן בא\"ח סימן ק\"ס וז\"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז\"ל פ\"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש\"י שפסקו דלא כר\"י אמנם לדעת ר\"ח ור\"ת ורשב\"א והרא\"ש והר\"ן והטור ז\"ל א\"ח סי' שצ\"ד וסי' ת\"ט שפסקו כר\"י ה\"נ משמע דבספק ידים ג\"כ קי\"ל נמי כר\"י דמס' ידים פ\"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי\"ל כר\"י ויש לי מן התימא על הטור ז\"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ\"ד ואולי דס\"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי\"ל בהא כר\"י משום דסתם לן תנא בפ\"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר\"ח ז\"ל ממתני' דספ\"ז דתרומות וכמ\"ש לעיל ואפילו למש\"ל דתרומה בזה\"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע\"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ\"ה ס\"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר\"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר\"מ ור\"מ לטעמיה דס\"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא קי\"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר\"י פוטר ומדפליג אר\"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר\"מ דהא ל\"ק דברישא לא פליג ר\"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר\"מ משום דתרומה בזה\"ז דרבנן ור\"י ס\"ל בהדיא דתרומה בזה\"ז דאורייתא כדאיתא בהערל דע\"ב ע\"ב אלא מוכרח דר\"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ\"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ\"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש\"ך ז\"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר\"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש\"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ\"ק דפסחים ד\"ד בעא מיניה מר\"ן ב\"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ\"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דס\"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ\"ש ה\"ה שם ניחא אכן לדעת הראב\"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ\"ש הרב מש\"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש\"ל נראה דה\"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש הט\"ז והרב בעל כנה\"ג ז\"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש\"ך ז\"ל הביאו הפר\"ח סי' קי\"א סק\"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ\"ע ק"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..481630b404c192a6eabd8baed60b0c14999534d7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זבה </b>\n<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ג מהלכות אישות הלכה י':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל </b>\n<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו\"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ\"כ הרב מש\"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא\"ם ז\"ל בס' מצורע ד\"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת\"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו\"כ אף הוא מטמא אדו\"כ אינו ר\"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש\"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע\"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ\"ק דיומא ד\"ו מתיבי ב\"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ\"ש הם ז\"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע\"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ\"ש התוס' בד\"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע\"כ משום דס\"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א\"כ משו\"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא\"כ ע\"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא\"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו\"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה\"נ למחנותם דח\"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ\"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא\"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ\"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז\"ל וא\"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא\"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק\"ס ע\"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר\"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר\"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע\"ש והנה מ\"ש אם לא ירצו להודות להר\"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר\"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א\"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז\"ל שהם פירוש הר\"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש\"כ לא ק\"מ דס\"ל דאע\"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע\"ג דלמחנותן דינו כט\"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא\"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע\"כ דס\"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה\"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט\"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ\"ש התוס' וא\"כ ה\"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט\"מ מה\"ט כנ\"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא\"ם ז\"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט\"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא\"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא\"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע\"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש\"י ז\"ל בפ' ב\"כ דל\"ה ס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע\"ש בד\"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ\"ש רש\"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ\"ש הר\"ש בריש כלים ולע\"ד מדברי רש\"י ז\"ל שם באותה סוגיא בד\"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס\"ל דמטמא בגדים שעליו יע\"ש ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ\"ש המש\"ל בדין זה גם מ\"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל\"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור\"י מהא דפריך התם בפ' ב\"כ מתקיף לה ר\"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט\"א ול\"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז\"ל ע\"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה\"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש\"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא\"כ ק' דמה ת\"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א\"כ מת\"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש\"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ\"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז\"ל קשה וצ\"ע ואפשר לומר בדוחק דר\"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ\"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת\"כ דקנ\"ו ע\"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ\"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ\"ח ה\"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו\"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ\"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ\"ח כאב הטומאה משו\"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט\"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ\"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ\"כ הרב בח\"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע\"ש אלא דהתם לע\"ד נרא' דלק\"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב\"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש\"ה לא ערב ותני להו משום דבפ\"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט\"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין ד\"ז ע\"ב יע\"ש וא\"כ אי הוה תנא ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9350aaccc42159096c6e1e9ddca8dc6128642bbc
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זבה </b>\n<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ג מהלכות אישות הלכה י':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל </b>\n<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו\"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ\"כ הרב מש\"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא\"ם ז\"ל בס' מצורע ד\"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת\"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו\"כ אף הוא מטמא אדו\"כ אינו ר\"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש\"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע\"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ\"ק דיומא ד\"ו מתיבי ב\"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ\"ש הם ז\"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע\"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ\"ש התוס' בד\"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע\"כ משום דס\"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א\"כ משו\"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא\"כ ע\"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא\"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו\"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה\"נ למחנותם דח\"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ\"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא\"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ\"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז\"ל וא\"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה\"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא\"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק\"ס ע\"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר\"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר\"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע\"ש והנה מ\"ש אם לא ירצו להודות להר\"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר\"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א\"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז\"ל שהם פירוש הר\"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש\"כ לא ק\"מ דס\"ל דאע\"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע\"ג דלמחנותן דינו כט\"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא\"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע\"כ דס\"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה\"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט\"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ\"ש התוס' וא\"כ ה\"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט\"מ מה\"ט כנ\"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא\"ם ז\"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט\"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא\"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא\"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע\"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש\"י ז\"ל בפ' ב\"כ דל\"ה ס\"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע\"ש בד\"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ\"ש רש\"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ\"ש הר\"ש בריש כלים ולע\"ד מדברי רש\"י ז\"ל שם באותה סוגיא בד\"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס\"ל דמטמא בגדים שעליו יע\"ש ויש לתמוה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ\"ש המש\"ל בדין זה גם מ\"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל\"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור\"י מהא דפריך התם בפ' ב\"כ מתקיף לה ר\"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט\"א ול\"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז\"ל ע\"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה\"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש\"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא\"כ ק' דמה ת\"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א\"כ מת\"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש\"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ\"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז\"ל קשה וצ\"ע ואפשר לומר בדוחק דר\"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ\"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת\"כ דקנ\"ו ע\"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ\"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ\"ח ה\"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו\"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ\"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ\"ח כאב הטומאה משו\"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט\"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ\"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ\"כ הרב בח\"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע\"ש אלא דהתם לע\"ד נרא' דלק\"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב\"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש\"ה לא ערב ותני להו משום דבפ\"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט\"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין ד\"ז ע\"ב יע\"ש וא\"כ אי הוה תנא ב\"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e70d549680b52f8f7b76470ef29f2a43f36c1d55
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סנדל </b>\n<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל בפ\"ג דעדיות סנדל של סיידין ר\"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר\"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה וא\"כ הוה ליה ר\"ע ור\"מ רבים ע\"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז\"ל דק\"ה ע\"ב שהקשה על דבריו וז\"ל וצ\"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר\"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר\"מ אע\"ג דר\"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ\"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א\"כ מה\"ט ראוי לטמא מדרס א\"כ ק\"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר\"ע ופ' י\"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר\"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר\"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא\"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע: ולעד\"נ דל\"ק שהרי אמרו בפ' יוה\"כ דמ\"ח ע\"ב אלא אמר רבא דכ\"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ\"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר\"ה ומ\"ס לא גזרינן וא\"כ י\"ל דמאי דפסק רבינו פי\"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד\"א בר\"ה וכאוקמת' דרבא ואע\"ג דר\"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר\"י דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז\"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר\"ה מאן לא הודו לו ר\"י וקאמר מאן לא הודו לו ר\"י בן נורי הוא משום דס\"ל נמי כרבא דטעמא דר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' יוה\"כ יע\"ש ומ\"ש מרן ז\"ל ופסק רבינו כר\"ע משום דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה ולפי מ\"ש ר\"י נמי כותיה דר\"ע ס\"ל כונתו ז\"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר\"ע אתייא אליבא דכ\"ע ואפי' לר\"ה דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר\"מ ע\"כ לכ\"ע צריך לומר דס\"ל דמנעל הוא אלא דר\"י אליבא דר\"ה פליג עליה א\"כ הו\"ל ר\"ע ור\"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז\"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס\"ל כרבא דטעמא דר\"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה\"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס\"ל כרבא דאמר דכ\"ע מנעל הוא די\"ל כמ\"ש התוס' שם בפ' יוה\"כ משם ר\"י דה\"ט דר\"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה\"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ\"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז\"ל והקשה הר\"ש מדתניא בפ' מ\"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר\"מ ותי' ר\"י דודאי המק' הוה ס\"ד דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר\"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל המק' ודאי לא הוה ס\"ד הכי אלא טעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כמ\"ש התוס' מכח קו' אלא דר\"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס\"ל כדמסיק הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק עכ\"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה\"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה\"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ\"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס\"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז\"ל דהמקשה ודאי הוה ס\"ד דטעמא דר\"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א\"כ מה\"ט נמי ע\"כ דאביי ס\"ל דטעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס\"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט\"ס נפל בדבריהם במ\"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז\"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ\"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א\"ש ר\"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע\"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס\"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר\"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ\"ל ודברי הרב חד\"ה ז\"ל צ\"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ו מה' שביתת עשור וז\"ל הרי\"ף ז\"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר\"ן ז\"ל שדעת הרי\"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש\"י ז\"ל וקשה על הר\"ן ז\"ל מנין לו כן בדעת הרי\"ף שהרי\"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש\"י ז\"ל דאימא דס\"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי\"ף ז\"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה\"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב\"ן ז\"ל וזה נראה להר\"ן דוחק וע\"פ זה תמה על מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' תרי\"ד שאחר שהביא דברי הר\"ן ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש\"י כתב וז\"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע\"כ ודבריו סתומים עכ\"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי\"ף שהכרח שיש על הרי\"ף ז\"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ\"ח שפסק דסנדל של עץ חליצתו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג\"כ הוא ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה א\"ד יע\"ש ולפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס\"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ\"ש התוס' ז\"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה\"כ כדעת רש\"י ז\"ל אלא מה שהכריחו להר\"ן לומר שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי\"ף ז\"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו\"כ משמע דס\"ל דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר\"מ ור\"י דהיינו ר\"י בן נורי דס\"ל דלא חשיב מנעל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה\"כ שהרי ממ\"ש ונ\"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה\"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה\"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה\"ט ה\"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש\"ה כתב מרן ז\"ל שדבריו סתומים כנ\"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר\"ש אלגאזי ז\"ל שהקשה לעיל ע\"פ מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם דלר\"י בן נורי דס\"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ\"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי\"ל כר\"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי\"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס\"ל בהא כותיה כו' יע\"ש וא\"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז\"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר\"ע דס\"ל דחשיב כלי משום דר\"מ סבר כותיה דכיון דס\"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ\"ש לענין טומאה וא\"כ חשיב ר\"ע ור\"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי\"ל כר\"מ משום דא\"ל דאף ר\"ע ל\"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר\"י ומש\"ה פסקי' הלכה כר\"י כדקי\"ל בעלמא הלכה כר\"י מחבירו ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc8c23feb1aa7de49461f507feee725cb032ce62
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי </b>\n<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סנדל </b>\n<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל בפ\"ג דעדיות סנדל של סיידין ר\"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר\"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה וא\"כ הוה ליה ר\"ע ור\"מ רבים ע\"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז\"ל דק\"ה ע\"ב שהקשה על דבריו וז\"ל וצ\"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר\"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר\"מ אע\"ג דר\"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ\"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א\"כ מה\"ט ראוי לטמא מדרס א\"כ ק\"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר\"ע ופ' י\"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר\"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר\"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא\"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע: ולעד\"נ דל\"ק שהרי אמרו בפ' יוה\"כ דמ\"ח ע\"ב אלא אמר רבא דכ\"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ\"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר\"ה ומ\"ס לא גזרינן וא\"כ י\"ל דמאי דפסק רבינו פי\"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד\"א בר\"ה וכאוקמת' דרבא ואע\"ג דר\"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר\"י דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז\"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר\"ה מאן לא הודו לו ר\"י וקאמר מאן לא הודו לו ר\"י בן נורי הוא משום דס\"ל נמי כרבא דטעמא דר\"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' יוה\"כ יע\"ש ומ\"ש מרן ז\"ל ופסק רבינו כר\"ע משום דר\"מ סבר כותיה ור\"י או ריב\"ן פליגי עליה ולפי מ\"ש ר\"י נמי כותיה דר\"ע ס\"ל כונתו ז\"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר\"ע אתייא אליבא דכ\"ע ואפי' לר\"ה דס\"ל דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר\"מ ע\"כ לכ\"ע צריך לומר דס\"ל דמנעל הוא אלא דר\"י אליבא דר\"ה פליג עליה א\"כ הו\"ל ר\"ע ור\"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז\"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס\"ל כרבא דטעמא דר\"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה\"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס\"ל כרבא דאמר דכ\"ע מנעל הוא די\"ל כמ\"ש התוס' שם בפ' יוה\"כ משם ר\"י דה\"ט דר\"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה\"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ\"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז\"ל והקשה הר\"ש מדתניא בפ' מ\"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר\"מ ותי' ר\"י דודאי המק' הוה ס\"ד דטעמא דר\"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר\"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל המק' ודאי לא הוה ס\"ד הכי אלא טעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כמ\"ש התוס' מכח קו' אלא דר\"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס\"ל כדמסיק הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסיק עכ\"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה\"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה\"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ\"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס\"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז\"ל דהמקשה ודאי הוה ס\"ד דטעמא דר\"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א\"כ מה\"ט נמי ע\"כ דאביי ס\"ל דטעמא דר\"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס\"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט\"ס נפל בדבריהם במ\"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא\"ת כיון דמעיקרא ס\"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז\"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ\"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א\"ש ר\"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס\"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר\"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע\"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס\"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר\"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ\"ל ודברי הרב חד\"ה ז\"ל צ\"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ו מה' שביתת עשור וז\"ל הרי\"ף ז\"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר\"ן ז\"ל שדעת הרי\"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש\"י ז\"ל וקשה על הר\"ן ז\"ל מנין לו כן בדעת הרי\"ף שהרי\"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש\"י ז\"ל דאימא דס\"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי\"ף ז\"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה\"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב\"ן ז\"ל וזה נראה להר\"ן דוחק וע\"פ זה תמה על מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' תרי\"ד שאחר שהביא דברי הר\"ן ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש\"י כתב וז\"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע\"כ ודבריו סתומים עכ\"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי\"ף שהכרח שיש על הרי\"ף ז\"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ\"ח שפסק דסנדל של עץ חליצתו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג\"כ הוא ז\"ל בפ' מה' יבום וחליצה א\"ד יע\"ש ולפי דברי התוס' ז\"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס\"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ\"ש התוס' ז\"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה\"כ כדעת רש\"י ז\"ל אלא מה שהכריחו להר\"ן לומר שדעת הרי\"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי\"ף ז\"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו\"כ משמע דס\"ל דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר\"מ ור\"י דהיינו ר\"י בן נורי דס\"ל דלא חשיב מנעל כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה\"כ שהרי ממ\"ש ונ\"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה\"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה\"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה\"ט ה\"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש\"ה כתב מרן ז\"ל שדבריו סתומים כנ\"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר\"ש אלגאזי ז\"ל שהקשה לעיל ע\"פ מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם דלר\"י בן נורי דס\"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ\"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי\"ל כר\"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי\"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס\"ל בהא כותיה כו' יע\"ש וא\"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז\"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר\"ע דס\"ל דחשיב כלי משום דר\"מ סבר כותיה דכיון דס\"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ\"ש לענין טומאה וא\"כ חשיב ר\"ע ור\"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי\"ל כר\"מ משום דא\"ל דאף ר\"ע ל\"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר\"י ומש\"ה פסקי' הלכה כר\"י כדקי\"ל בעלמא הלכה כר\"י מחבירו ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b562fe0e11ef4076daee12b824fca42e1664911f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח </b>\n<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב\"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה\"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ\"ש בפ\"ק דתעניות די\"ב אמר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא\"ש ז\"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ\"ד יע\"ש והנה המתבאר מדבריו ז\"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל\"ק ס\"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס\"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן ז\"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש\"י שכתב וז\"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע\"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל\"ק ול\"ב בהא הוא דפליגי דלל\"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז\"ל קשה דא\"כ לל\"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א\"כ הי\"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא\"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא\"ש במ\"ש שם לקמן וז\"ל הרי\"ף ז\"ל לא הביא ל\"ק משום דאף לל\"ק הלכתא כרב באיסורי ע\"כ דכונתו לומר שהרי\"ף ז\"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל\"ק דאמר דא\"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל\"ק דס\"ל לשמואל דא\"צ לפרוע ופליג אדרב אפ\"ה קי\"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב\"י ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא\"ח סי' תקס\"ח על מ\"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז\"ל והרי\"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא\"ש כתב שהרי\"ף לא הביא ל\"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע\"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ\"ש הרא\"ש פיר' ר\"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את\"ד יע\"ש ואתמהא שכונת הרא\"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא\"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא\"כ לל\"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאפי' לל\"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז\"ל דלל\"ק לא בעינן אונס כלל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאפילו לל\"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ\"ש בראש דבריו משם ר\"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי\"ל להרא\"ש ז\"ל לומר שהרי\"ף ז\"ל חולק על ר\"ח ז\"ל וס\"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי\"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ\"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר\"ח שכתב הרא\"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע\"כ היינו משום דס\"ל לר\"ח דהלכה כלישנא קמא וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא\"ש ז\"ל דברי ר\"ח ז\"ל סמוך ונראה הי\"ל להביא דברי הרי\"ף ולומר אבל הרי\"ף ז\"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי\"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ\"ש וק\"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל\"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא\"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ\"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר\"ח לא תליא בפלוגתא דל\"ק ול\"ב דאפי' לל\"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז\"ל ממ\"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ\"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא\"כ ה\"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא\"ש ז\"ל גם מ\"ש עוד מרן בסוף דבריו וז\"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא\"ש ז\"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא\"ש ז\"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר\"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי\"ף ז\"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל סוף דבר שדבריו צ\"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא\"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ן ז\"ל וכן דעת הא\"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ\"ע אינו יכול ללותו את\"ד יע\"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י\"ד ובהלכ' נדרים סי' ט\"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ\"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה ופגע בהם י\"ט הכתובים במג\"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ\"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז\"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנז' וז\"ל כתב הכלבו משם הראב\"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע\"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ\"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה\"ד בסי' רע\"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז\"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז\"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה\"נ וה\"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש\"י ז\"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה\"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה\"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י\"ל אם לא ירצה לפרוע עכ\"ד יע\"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח\"א ז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט\"ז סק\"א שכתב על דברי רמ\"א שהביא דברי הרב תה\"ד הללו להלכה וז\"ל ומ\"ש דבה\"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ\"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה\"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה\"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה\"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז\"ל פ\"ק דשבת שכתב וז\"ל ונ\"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל\"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ\"ד אשר דבריו ז\"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה\"ד ז\"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר\"ל קו' התה\"ד ז\"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה\"ב שבשנה זו ניחא דהו\"ל יום קבוע דדוקא בה\"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה\"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י\"ט דמג\"ת דודאי לגירסא זו הו\"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י\"ט הכתובים במג\"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז\"ל ואיך שיהי' ממ\"ש מבואר דבנדר להתענות בה\"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ\"ש הכלבו משם הראב\"ד ז\"ל והתה\"ד ואולם מצאתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס\"ל דאפי' בכה\"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ\"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די\"ט הכתובים במג\"ת הא בלא\"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א\"ד יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת התה\"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רי) </b> והרי\"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב\"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע\"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא\"כ מכש\"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה\"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז\"א דבודאי דה\"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ\"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס\"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח (ועיין מ\"ש לעיל דף ע\"ג ע\"א על הגליון בד\"ה בחידושי לנדרים (אות קע\"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב\"י אלו שבאו\"ח סי' תקס\"ח אבל באמת הב\"י ס\"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב\"ז סי' י\"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה\"כ ועיין בתשובת חכ\"צ סימן ק\"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא\"ש עצמו בפ\"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו\"ד סי' רכ\"ח וע\"ש ודו\"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח\"כ כו'. הא בלא\"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב\"א אלו דס\"ל כדעת הב\"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ\"ז שהרי\"ף ז\"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב\"א ז\"ל ס\"ל כוותי' וכמ\"ש. ולפ\"ז צ\"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל קאי בחד שיטה וס\"ל כן והרי\"ף יחיד הוא בזה דלפמ\"ש לאו יחיד הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d373dff6f6d8eb1ef280d6e98cbce159653337f2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח </b>\n<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב\"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה\"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ\"ש בפ\"ק דתעניות די\"ב אמר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ\"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא\"ש ז\"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ\"ד יע\"ש והנה המתבאר מדבריו ז\"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל\"ק ס\"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס\"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן ז\"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש\"י שכתב וז\"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע\"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל\"ק ול\"ב בהא הוא דפליגי דלל\"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז\"ל קשה דא\"כ לל\"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א\"כ הי\"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא\"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא\"ש במ\"ש שם לקמן וז\"ל הרי\"ף ז\"ל לא הביא ל\"ק משום דאף לל\"ק הלכתא כרב באיסורי ע\"כ דכונתו לומר שהרי\"ף ז\"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל\"ק דאמר דא\"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל\"ק דס\"ל לשמואל דא\"צ לפרוע ופליג אדרב אפ\"ה קי\"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב\"י ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא\"ח סי' תקס\"ח על מ\"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז\"ל והרי\"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא\"ש כתב שהרי\"ף לא הביא ל\"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע\"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ\"ש הרא\"ש פיר' ר\"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את\"ד יע\"ש ואתמהא שכונת הרא\"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא\"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא\"כ לל\"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאפי' לל\"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז\"ל דלל\"ק לא בעינן אונס כלל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאפילו לל\"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ\"ש בראש דבריו משם ר\"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי\"ל להרא\"ש ז\"ל לומר שהרי\"ף ז\"ל חולק על ר\"ח ז\"ל וס\"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי\"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ\"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר\"ח שכתב הרא\"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע\"כ היינו משום דס\"ל לר\"ח דהלכה כלישנא קמא וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא\"ש ז\"ל דברי ר\"ח ז\"ל סמוך ונראה הי\"ל להביא דברי הרי\"ף ולומר אבל הרי\"ף ז\"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי\"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ\"ש וק\"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל\"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא\"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ\"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר\"ח לא תליא בפלוגתא דל\"ק ול\"ב דאפי' לל\"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז\"ל ממ\"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ\"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא\"כ ה\"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא\"ש ז\"ל גם מ\"ש עוד מרן בסוף דבריו וז\"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא\"ש ז\"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא\"ש ז\"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר\"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי\"ף ז\"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי\"ף ז\"ל סוף דבר שדבריו צ\"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא\"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ן ז\"ל וכן דעת הא\"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ\"ע אינו יכול ללותו את\"ד יע\"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י\"ד ובהלכ' נדרים סי' ט\"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ\"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה ופגע בהם י\"ט הכתובים במג\"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ\"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר\"ן ז\"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז\"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנז' וז\"ל כתב הכלבו משם הראב\"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע\"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ\"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה\"ד בסי' רע\"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה\"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז\"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז\"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה\"נ וה\"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש\"י ז\"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה\"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה\"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י\"ל אם לא ירצה לפרוע עכ\"ד יע\"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח\"א ז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט\"ז סק\"א שכתב על דברי רמ\"א שהביא דברי הרב תה\"ד הללו להלכה וז\"ל ומ\"ש דבה\"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ\"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה\"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה\"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה\"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה\"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז\"ל פ\"ק דשבת שכתב וז\"ל ונ\"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל\"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ\"ד אשר דבריו ז\"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה\"ד ז\"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר\"ל קו' התה\"ד ז\"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה\"ב שבשנה זו ניחא דהו\"ל יום קבוע דדוקא בה\"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה\"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י\"ט דמג\"ת דודאי לגירסא זו הו\"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י\"ט הכתובים במג\"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז\"ל ואיך שיהי' ממ\"ש מבואר דבנדר להתענות בה\"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ\"ש הכלבו משם הראב\"ד ז\"ל והתה\"ד ואולם מצאתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס\"ל דאפי' בכה\"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ\"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די\"ט הכתובים במג\"ת הא בלא\"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א\"ד יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת התה\"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה\"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רי) </b> והרי\"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב\"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע\"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא\"כ מכש\"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה\"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז\"א דבודאי דה\"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ\"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס\"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח (ועיין מ\"ש לעיל דף ע\"ג ע\"א על הגליון בד\"ה בחידושי לנדרים (אות קע\"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב\"י אלו שבאו\"ח סי' תקס\"ח אבל באמת הב\"י ס\"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב\"ז סי' י\"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה\"כ ועיין בתשובת חכ\"צ סימן ק\"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא\"ש עצמו בפ\"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו\"ד סי' רכ\"ח וע\"ש ודו\"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח\"כ כו'. הא בלא\"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב\"א אלו דס\"ל כדעת הב\"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ\"ז שהרי\"ף ז\"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב\"א ז\"ל ס\"ל כוותי' וכמ\"ש. ולפ\"ז צ\"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל קאי בחד שיטה וס\"ל כן והרי\"ף יחיד הוא בזה דלפמ\"ש לאו יחיד הוא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd537621b106cf7131507e78d28b4d71dfb4a915
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר\"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה\"כ דף ע\"ח ע\"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל יע\"ש. וק\"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ\"ש הר\"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר\"י דספוקי מס\"ל התם אי ב\"ד מצווין אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין ב\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב\"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל\"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ\"כ הר\"ב מש\"ל בה' מאכ\"א יע\"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר\"ן והרשב\"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר\"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל\"צ דמנחא ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ\"ל כיון דחזיא לכהן ש\"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א\"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ טט\"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא\"כ כ\"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הר\"ן והרשב\"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא\"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר\"ח סימן תרי\"א סק\"א שחילק כן יע\"ש אלא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז\"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה\"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז\"ל דיה\"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו\"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא\"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס\"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע\"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ' מפנין וז\"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע\"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה\"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב\"א ז\"ל לא החליט דעתו ז\"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל\"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז\"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב\"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ\"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר\"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י\"הכ מדר\"י א\"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ\"ל והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל. תו ק\"ל מהך סוגיא לפי מ\"ש רש\"י בפ' אלו דברים דף ס\"ח ע\"ב ד\"ה כל האוכל וז\"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ\"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע\"י כו' ולפי הנראה רש\"י ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בפ' יו\"הכ דפ\"א ע\"ב ד\"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ\"ש כאן משמע שמפרש מ\"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ\"כ הר\"ב לח\"מ ז\"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז\"ל סובר דמ\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט' ור\"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר\"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ\"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר\"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה\"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה\"כ דע\"ו ע\"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ\"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ\"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע\"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט\"ו ע\"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש\"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה\"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר\"ב ל\"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ\"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש\"י ע\"ש. ולע\"ד נ\"ל ליישב על פי מ\"ש התוס' בפרק אמר ר\"ע דף פ\"ט ע\"א ד\"ה אע\"פ שאין ראיה לדבר וז\"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר\"י דבפ\"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ\"ל אמר מ\"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר\"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ\"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה\"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא\"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע\"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא\"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש\"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י\"ל דהוצרך רש\"י לפרש כן משום דבפרק יה\"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ\"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב\"א עיקר מדהביאוהו הרי\"ף והרא\"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע\"ש ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטרס תיה\"ך מ\"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר\"ע שכתבנו יע\"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בפ' יה\"כ ד\"ה מנין לסיכה הקשו וז\"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה די\"ב כלל מ\"ז שהקשה במ\"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד\"ה מנ\"ל וז\"ל וי\"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ\"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ\"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ\"נ קשיא עכ\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא\"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד\"ה מנ\"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ\"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע\"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ\"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא\"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א\"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ\"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דרחיצה נפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש\"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ\"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו\"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ\"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש\"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ\"ש התוס' בפרק ר\"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ\"ש ה\"ה ודו\"ק. ודע שהתוספו' ז\"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד\"ה לא אשארה הקשו דמ\"ש בט' באב ויה\"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה\"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב\"ם דלפי מאי דמסיק בפ\"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה\"ה ט\"ב ויה\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הגמיי' משמו בפ\"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב\"י סימן תרי\"ד וז\"ל ופיר' רשב\"ם וריב\"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא\"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ\"ש המג\"א סי' רס\"ט ס\"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע\"ש. לק\"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר\"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה\"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב\"ם דס\"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש\"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז\"ל. מ\"מ אפילו אי ס\"ל להר\"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ\"מ לא מצי הש\"ס דיבמות למיפרך אר\"י אי ס\"ל דקטן אוכל נבילות ב\"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג\"א סי' שמ\"ג מ\"ש בשם הר\"ן ועיין בחידושי הרשב\"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג\"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ\"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר\"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה\"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר\"י אמר רב לא נפקא וסד\"א דנשים מותרות משו\"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח\"ש. ואין לומר דח\"ש דאסור מה\"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא\"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז\"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע\"ד ריש ע\"א בד\"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר\"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס\"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש\"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה\"ט דרשה גמורה היא לח\"ש וא\"כ הא י\"ל דסד\"א כיון דלית בח\"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח\"ש מש\"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ\"ל </b> דהנה הש\"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר\"ל דס\"ל דח\"ש מותר מה\"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה\"כ ודע דלמאי דקאמר הש\"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר\"י א\"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא\"כ קשה מנ\"ל תו דח\"ש אסור מה\"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה\"כ אע\"פ שאין בו עונש ואזהרה א\"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ\"ז הוא דוחק. ועוד דא\"כ הא לפירש\"י בפסחים דאיכא מ\"ד דס\"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה\"כ וכ\"כ הלח\"מ בדעת הרמב\"ם שהוא ג\"כ ס\"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ\"ל דנשים חייבות בהן. וע\"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה\"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ\"א א\"כ י\"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ\"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א\"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א\"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב\"ד ז\"ל וכהנה רבות:<br><b> וא\"כ </b> לפ\"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש\"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד\"א כו' וכנ\"ל דז\"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא\"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ\"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח\"ש וכדומה וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע\"פ דלפמ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה\"ת בח\"ש אע\"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח\"ש אסור מה\"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר\"ן ז\"ל כתוספות יומא הנ\"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח\"ש אלא דס\"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה\"ת ח\"ש ולפ\"ז הרי אפשר דח\"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ\"ל ומשו\"ה ניחא להר\"ן הא דלא משני הש\"ס דעדיפא מינה לענין ח\"ש וכנ\"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב\"ם ז\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז\"ל כתב להוכיח כהר\"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר\"ן לשיטתי' דס\"ל דהא דחצי שיעור אסור מה\"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה\"כ מרבוי דכל חלב וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח\"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל דחייבות. מ\"מ אכתי קשה דמנ\"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע\"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע\"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה\"כ הוי ס\"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די\"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה\"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ\"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה\"ד עיין פמ\"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..37c77167aa179f943955e813011f495830078a57
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר\"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה\"כ דף ע\"ח ע\"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל יע\"ש. וק\"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ\"ש הר\"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר\"י דספוקי מס\"ל התם אי ב\"ד מצווין אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין ב\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב\"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל\"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ\"כ הר\"ב מש\"ל בה' מאכ\"א יע\"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת:<br><b> תו </b> ק\"ל לדעת הר\"ן והרשב\"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר\"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל\"צ דמנחא ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ\"ל כיון דחזיא לכהן ש\"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א\"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ טט\"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא\"כ כ\"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הר\"ן והרשב\"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא\"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר\"ח סימן תרי\"א סק\"א שחילק כן יע\"ש אלא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז\"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה\"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז\"ל דיה\"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו\"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא\"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס\"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע\"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ' מפנין וז\"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע\"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ\"ד יע\"ש. וא\"כ ה\"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה\"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב\"א ז\"ל לא החליט דעתו ז\"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל\"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז\"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב\"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ\"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר\"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י\"הכ מדר\"י א\"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ\"ל והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל. תו ק\"ל מהך סוגיא לפי מ\"ש רש\"י בפ' אלו דברים דף ס\"ח ע\"ב ד\"ה כל האוכל וז\"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ\"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע\"י כו' ולפי הנראה רש\"י ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש בפ' יו\"הכ דפ\"א ע\"ב ד\"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ\"ש כאן משמע שמפרש מ\"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ\"כ הר\"ב לח\"מ ז\"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז\"ל סובר דמ\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט' ור\"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר\"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד\"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ\"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר\"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה\"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה\"כ דע\"ו ע\"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ\"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ\"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע\"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט\"ו ע\"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש\"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה\"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר\"ב ל\"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ\"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש\"י ע\"ש. ולע\"ד נ\"ל ליישב על פי מ\"ש התוס' בפרק אמר ר\"ע דף פ\"ט ע\"א ד\"ה אע\"פ שאין ראיה לדבר וז\"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר\"י דבפ\"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ\"ל אמר מ\"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר\"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ\"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה\"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא\"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע\"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא\"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש\"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י\"ל דהוצרך רש\"י לפרש כן משום דבפרק יה\"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ\"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב\"א עיקר מדהביאוהו הרי\"ף והרא\"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע\"ש ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטרס תיה\"ך מ\"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר\"ע שכתבנו יע\"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז\"ל בפ' יה\"כ ד\"ה מנין לסיכה הקשו וז\"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' גו\"ה די\"ב כלל מ\"ז שהקשה במ\"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד\"ה מנ\"ל וז\"ל וי\"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ\"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ\"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ\"נ קשיא עכ\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא\"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד\"ה מנ\"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ\"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע\"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ\"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא\"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א\"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ\"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דרחיצה נפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש\"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ\"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו\"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ\"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש\"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ\"ש התוס' בפרק ר\"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ\"ש ה\"ה ודו\"ק. ודע שהתוספו' ז\"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד\"ה לא אשארה הקשו דמ\"ש בט' באב ויה\"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה\"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב\"ם דלפי מאי דמסיק בפ\"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה\"ה ט\"ב ויה\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הגמיי' משמו בפ\"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב\"י סימן תרי\"ד וז\"ל ופיר' רשב\"ם וריב\"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא\"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ\"ש המג\"א סי' רס\"ט ס\"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע\"ש. לק\"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר\"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה\"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב\"ם דס\"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש\"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז\"ל. מ\"מ אפילו אי ס\"ל להר\"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ\"מ לא מצי הש\"ס דיבמות למיפרך אר\"י אי ס\"ל דקטן אוכל נבילות ב\"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג\"א סי' שמ\"ג מ\"ש בשם הר\"ן ועיין בחידושי הרשב\"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג\"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ\"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר\"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה\"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר\"י אמר רב לא נפקא וסד\"א דנשים מותרות משו\"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח\"ש. ואין לומר דח\"ש דאסור מה\"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא\"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז\"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע\"ד ריש ע\"א בד\"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר\"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס\"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש\"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה\"ט דרשה גמורה היא לח\"ש וא\"כ הא י\"ל דסד\"א כיון דלית בח\"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח\"ש מש\"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ\"ל </b> דהנה הש\"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר\"ל דס\"ל דח\"ש מותר מה\"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה\"כ ודע דלמאי דקאמר הש\"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר\"י א\"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא\"כ קשה מנ\"ל תו דח\"ש אסור מה\"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה\"כ אע\"פ שאין בו עונש ואזהרה א\"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ\"ז הוא דוחק. ועוד דא\"כ הא לפירש\"י בפסחים דאיכא מ\"ד דס\"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה\"כ וכ\"כ הלח\"מ בדעת הרמב\"ם שהוא ג\"כ ס\"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ\"ל דנשים חייבות בהן. וע\"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש\"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה\"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ\"א א\"כ י\"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ\"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א\"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א\"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב\"ד ז\"ל וכהנה רבות:<br><b> וא\"כ </b> לפ\"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש\"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד\"א כו' וכנ\"ל דז\"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא\"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ\"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח\"ש וכדומה וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע\"פ דלפמ\"ש הר\"ן פ\"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה\"ת בח\"ש אע\"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח\"ש אסור מה\"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר\"ן ז\"ל כתוספות יומא הנ\"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח\"ש אלא דס\"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה\"ת ח\"ש ולפ\"ז הרי אפשר דח\"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ\"ל ומשו\"ה ניחא להר\"ן הא דלא משני הש\"ס דעדיפא מינה לענין ח\"ש וכנ\"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב\"ם ז\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז\"ל כתב להוכיח כהר\"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר\"ן לשיטתי' דס\"ל דהא דחצי שיעור אסור מה\"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה\"כ מרבוי דכל חלב וא\"כ הרי לא מצי הש\"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח\"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס\"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד\"א דנשים פטורות קמ\"ל דחייבות. מ\"מ אכתי קשה דמנ\"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע\"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע\"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה\"כ הוי ס\"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די\"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה\"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ\"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה\"ד עיין פמ\"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6a9cf401522e257cefc0e8552b6fa6a9bcbf077b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה </b>\n<b> שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ומ\"ש מר\"ן הכ\"מ ועיין במ\"ש הטור סימן שכ\"ח ולדידי קשה מהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ר\"ל מדקתני סיפא חייב ש\"מ ר\"י היא רישא במאי עסקינן כו' ואדתני רבי הושעיא אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ור\"ש היא ופסקוהו הרי\"ף והרא\"ש שם והשתא אי שבות ע\"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולה אם כן היכי קתני בברייתא דלא יכבה כיון דלר' שמעון מלאכה שאצ\"ל אינו אלא מדרבנן וי\"ל דבשבות כי האי החמירו טפי כיון דעיקר כיבוי מדאורייתא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מ) </b> בד\"ה הלכה י' כו' ההוא בחולה שאין בו סכנה כו' ופסקוהו הרי\"ף והרא\"ש שם. אני תמה דבהרי\"ף אין הכרע כלל דפוסק כר\"ש שהרי כתב ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר\"ש פטור אבל אסור ולר' יהודה חייב חטאת:<br><b> (מא) </b> בא\"ד: א\"כ היכי קתני בברייתא כו' כיון דלר\"ש כו'. ולענ\"ד לק\"מ דהא באמת אין הכרע כלל לומר כמאן פסק הרי\"ף וכנ\"ל (אע\"ג דלהר\"ן משמע לי' בכמה מקומות בשבת דהרי\"ף פוסק כר\"ש ודחיק עצמו בזה עיין ר\"ן פרק כירה מה דדחיק במ\"ש הרי\"ף בטעמא דמצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית לי' טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא דבפשיטות משמע דכר' יהודה פוסק ע\"ש ודוק). אלא לענד\"נ דגם להטור לא פשיטא לי' דקיי\"ל כר\"ש ורפיא בידו כמו להרי\"ף ומש\"ה ס\"ל דבחולה שאין בו סכנה אסור לישראל לכבות את הנר מפני החולה משום דהלכה כר' יהודה. וראיה לזה ממה דפסק בח\"מ סי' תכ\"ד דחובל בחבירו בשבת פטור מלשלם ואי כר\"ש ס\"ל בהחלט א\"כ אמאי פטור מלשלם הא הו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה (עיין תוס' שבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל כו') אע\"כ דמספקא לי' להטור הלכה כמאן ולכן א\"א לחייבו מספק לשלם ממון דשמא הלכה כר\"י ופטור מלשלם דהא לר\"י חובל לא חשיב מקלקל משום דנחת רוח עשה ליצרו וחשיב מתקן אצל יצרו מש\"ה פסק הטור דפטור מלשלם ופסק נמי במכבה בשביל חולה שאין בו סכנה דפטור מחטאת דדלמא הלכה כר\"ש וא\"א לחייבו בחטאת ולהביא מספק חולין בעזרה:<br><b> אולם </b> עדיין קשה לי בזה דהנה הב\"י הקשה על הטור על מאי דהביא דינא דאין איסור חלב נוהג בטמאה דלמאי נ\"מ בזה הא ממילא אסור משום טמאה. וע\"ז תירץ מו\"ח רבינו נ\"ע דנ\"מ בזה דאי חלב נוהג בטמאה ואכל חלב טמאה בשוגג ואח\"כ שחט בהמה לשם חטאת אסורה הבהמה כדאיתא בספ\"ב דחולין דאם חייב חטאת ושחט בהמה לשם חטאת דאסורה ע\"ש. והשתא לפמש\"ל דמספקא לי' להטור דלמא הלכה כר\"י א\"כ היכי כתב דאם כבה את הנר לצורך חולה שאין בו סכנה פטור הא בכבה ואח\"כ שחט בהמה לשם חטאת הי\"ל לאסור הבהמה מספק דשמא הלכה כר\"י ונמצא שחייב חטאת וכששחט אח\"כ הבהמה לשם חטאת הרי נאסרה וכנ\"ל. אמנם י\"ל דמ\"מ כיון דבאמת אסור להביא את החטאת מספק לא שייך לומר דהוי כמו שחייב חטאת דנימא כששחט אח\"כ בהמה לשם חטאת שתהי' אסורה ומוקמינן הבהמה בחזקת חולין שהי' בה מעיקרא. ודע דלמ\"ש התוס' שבת קו' הנ\"ל לר\"ש חובל בשבת פטור (היכא דא\"צ לגופי' ואין תקון לכ\"ע) ולר' יהודה חובל בחבירו לא חשיב מקלקל כיון דמתקן הוא אצל יצרו עיין שבת ק\"ה ע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצד </b>\n<b> חיה ועוף שברשותו כו'.</b> הנה התו' ז\"ל בפרק אין צדין דכ\"ד ע\"א דבור המתחיל ותני' הצד אווזין הקשו וז\"ל ואם תאמר הא קי\"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור כו' ומדברי התוס' הללו משמע דאווזין ותרנגולין אסור לצודן מדרבנן וכ\"כ הרא\"ש אחר שהביא תירוץ התוס' וז\"ל ולפי זה אסור לצוד בי\"ט אווזין ותרנגולין ההולכין בחצר כו' יע\"ש. וראיתי להר\"ב פ\"ח סי' תפ\"ז סק\"ו שהקשה דאיך אפשר לומר דברייתא דקתני הצד אווזין כו' פטור דר\"ל פטור אבל אסור והא בברייתא קתני לקמן בהדיא אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסיאו' מותרים ולע\"ד נראה דלא קשה דמ\"ש התוס' דאסור לצוד אווזין ותרנגולין היינו דוקא כשהן בחצר חוץ לכלוב' דבהכי מיירי בברייתא כדקאמר בגמ' הללו באין לכלובן לערב ועיין ברש\"י ז\"ל וכמדוקדק מדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב ולפי זה אסור לצוד אווזין ותרנגולים ההולכין בחצר משמע דוקא כשהן בחצר וברייתא דלקמן דקתני אבל אווזין כו' מותרין היינו דוקא כדיניה וכשבאין בכלובן דאז לא מחסרי צידה כלל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנזכר שם בסק\"ט על מה שכתב ה\"ה בפ\"ב מה' י\"ט דין ה' וז\"ל ודע שדעת קצת מהמפרשים שמשנתינו וכל הדינין שיתבארו לקמן בדין הזימון הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח אלא שהן מדדין ואינם מחוסרים צידה ומותר ללוקחן כו' ונתלו בזה בסוגייא דאין צדין ויש מתירין בכל גוונא לפי שאין צריכין צידה מעליא וכן דעת העיטור כו' ומדברי רבינו יראה כדעת העיטור עכ\"ל והקשה הרב ז\"ל שהרי בברייתא קתני בשמעתין בהדיא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ורש\"י ז\"ל נר' שנרגש מזה וכתב שיוני הבר הן ושאטין ואוכלין בחוץ ולפי זה תרי מיני יוני שובך הן ואין זה מחוור ותו שהרב המגיד נר' שסותר את עצמו שבפ\"ה מהלכות שבת דין כ\"ד כתב הרמב\"ם הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור וכתב ה\"ה על זה שט\"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כדאי' בהדיא בפ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה חייב וכן מבואר ספכ\"א דיוני הרדיסיאות הוא שהן ברשותו והן הגדלין בבית כאווזין ותרנגולין כו' הרי מוכח בהדיא מדברי ה\"ה שיוני שובך ויוני עליה אית בהו חיוב צידה בשבת ואם כן הדבר ברור לפי זה שאסור לצודן בי\"ט אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לישב שדעת היש מתירין הוא דס\"ל דברייתא דקתני הצד יוני שובך ויוני עליה חייב היינו דוקא כשהן חוץ לכלובן ומשום דכיון דכשהן בכלובן נמי עבידי לרבויי ולפרוח מפני בני אדם לא חשיבי מה\"ט כנצודין ועומדין כדי שיהא מותר לצודן חוץ לכלובן כאווזין ותרנגולין אמנם כשהן בכלובן אע\"ג דעבידי לרבויי מ\"מ אין צריכין צידה מעליא ונוח לתופסן על נקלה ואין איסורו אלא מדרבנן והילכך משום שמחת יום טוב התירו ואם כן הנהו מתני' דפ\"ק בדין הזימון בכל גונא מיירי ואפילו ביוני שובך ויוני עליה שיכולין לפרוח וכדינייהו כשהן בכלובן ומה שכתב הרב המגיד בפ' י' מהלכ' שבת דט\"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כו' היינו משום דמשמע ליה שדברי הרמב\"ם ז\"ל הן אפילו כשהן חוץ לכלובן שהרי כייל ותני יוני עליה בהדי אווזין ותרנגולין ואווזין ותרנגולין ע\"כ היינו כשהן חוץ לכלובן דאי בכלובן לא מחסרי צידה כלל ואין בהן איסורא כלל והיכי קאמר פטור דמשמע אבל אסור והילכך הוצרך לומר דט\"ס הוא כנ\"ל שוב מצאתי כן בחדושי מוהר\"ר דוד ערמה ז\"ל שכתב וז\"ל דע שדברי הרב המגיד הן כשהן במקום הניצוד כגון בשובך אבל לצודן פשיטא דחייב כמ\"ש פי' י' מהלכות שבת עכ\"ד ובפשטא דשמעתתא דפרק אין צדין איכא למידק דאדפריך מברייתא דהצד אווזין ותרנגולין אמאי לא פריך ממתני' דפרק ח' שרצים דקתני חיה ועוף שברשותו דצדן פטור ומשמע דהיינו אווזין ותרנגולין וכ\"כ התוס' בפ' האורג ד\"ה הנז' וז\"ל דאווזין ותרנגולין אע\"ג דאסור לצודן מדרבנן כדתנן הצד חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע אבל אסור כו' וליכא למימר דהו\"א דמתני' מיירי בשאין מחוסרין צידה כלל דאצ\"ל הבא מצודה כו' דאם כן מאי אירייא דקתני פטור הא מותר לכתחילה כדקתני במתני' כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר וי\"ל דהו\"א דמתני' דפר' ח' שרצים מיירי כשאין מחוסר צידה כלל ואע\"ג דקתני מתני' דשאינו מחוסר צידה מותר היינו דוקא בי\"ט אבל בשבת דחמיר אסור מדר' ואי קשיא לך אם כן מאי ק\"ל להתו' והא קי\"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אימא דתלמודא הכי פריך דכיון דבשבת פטור אבל אסור בי\"ט הו\"ל להתיר דמה\"נ לא מקשי ממתני' כדכתיבנא הא לק\"מ דודאי למאי דלא מקשה ממתני' אית לן למימר שפיר משום דאיכא לדחויי דמיירי בשאין מחוסר צידה כלל ואע\"ג דבי\"ט מותר בשבת אסור אמנם התו' ק\"ל שפיר דמאיזה כח מקשה מברייתא אימא דבמחוסרין צידה קושטא דמילתא הוא דאף בי\"ט אסור ומנ\"ל לחלק כדי להקשות וא\"נ דהוה מצי לדחויי דאיירי בשאינן מחוסרין צידה כלל ומותר לכתחילה ואיידי דקתני החובל בהן חייב תני נמי הצדן פטור וכמ\"ש בהגהות מיימ' פ\"י מה' שבת ז\"ל בפרק ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף כו' היינו בי\"ט כו' אעפ\"י שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למתני החובל בהן חייב תני הצדן פטור כו' ע\"ש ואין להק' בדברי הגהות מיימ' דהיאך אפשר לומר דפטור ומותר קאמר ואיידי דבעי למתני כו' הא ברייתא קתני בהדיא הצד אווזין ותרנגולין פטור והכא ליכא לשנויי דמשום איידי קתני די\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבת דף ג' ד\"ה דהך כללא לא נאמר אלא דוקא במשנה לא בברייתא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל </b>\n<b> קיסם של עץ לחצוץ בו שיניו כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שהוא ז\"ל פוסק כרבי אליעזר ובסמוך ונראה כתב מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואע\"פ שהן יבשים וקשים כו' יע\"ש והוא תימה דכיון דפסק כר\"א דבקוטם לחצוץ בו שיניו חייב אם כן בקוטם להריח פטור אבל אסור וכדאמרינן בגמ' דהא דרב יהודה הוה מפשח אלוותא כו' אתיא כרבנן אבל לר\"א אפילו לקטום להריח אסור גזירה שמא יקטום לחצוץ בו שיניו וכבר ה\"ה תמה עליו והניחו בצ\"ע תו קשה דבגמ' מוקמינן אליבא דר\"א מתני' דשובר את החבית במוסתקי וכיון שרבינו ז\"ל פסק כר\"א איך כתב בפ' כ\"ג מה' אלו דין ב' מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה ולפי חומר הנושא נראה לע\"ד לומר שרבינו ס\"ל דפלוגתייהו דר\"א ורבנן לא קאי אלא האבוס של בהמה שהן רכין אבל בקשין אפי' רבנן מודו וכמו שכן נראה מדברי התוספתא שהביא הרא\"ש ז\"ל ומה שהכריע הרא\"ש דתלמודא פליגי אתוס' מדקתני לפתוח בו את הדלת אין זה הכרח כ\"כ דלפעמים המצא ימצא אפי' ברכין מחמת גסותן ראוין לפתוח בהן את הדלת ואפשר עוד שהכריחו לפ' כן משום דס\"ל לרבינו דטעמייהו דרבנן דאמרי לא יטול אלא מהאבוס אבל לא קיסם משלפניו הוא משום דגזרינן שמא יקטו' וכמו שכ' התוס' והשתא אי ס\"ל לרבנן דאפילו בקשין לחצוץ בו שיניו אינו אלא משום שבות הו\"ל גזירה לגזירה ולא גזרינן כי היכא דלא גזרינן בקוטם להריח מה\"ט אלא משמע דבקשין אפי' רבנן מודו דחייב דהשתא מש\"ה לא שרו אלא באבוס של בהמה משום דבקשין כיון דחייב מן התורה מש\"ה גזרו נטילה אטו קטימא ובאבוס כיון דאפי' קטימא אינו אלא מדרבנן הו\"ל גזיר' לגזירה ולא גזרינן וס\"ל דפלוגתייהו דר\"א ורבנן בקוטם בסכין ורב יאודה דקאמר אוכל בהמה אין בהם משום תיקון בקוטם בידו וכמו שפי' הרא\"ש וזה נראה כונת ה\"ה במה שכת' וא\"א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצות בו שיניו שאינו אלא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו כו' וקשה טובא דאיך אפשר לפרש כן דאם כן רב יאודה דקאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"מ ותירץ דיש לומר בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנו לרב יאודה משמע הכי בפי' שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שום איסור בעשית כלי ברכי' ע\"ש ודבריו תמוהים שהרי ברייתא דלעיל רב יאודה הוא דמתר' לה הכי לומר דחסורי מחסרה והכי קתני כו' ואם כן תקשי לן דמנ\"ל לרב יאודה לומר דברייתא מתנייא בדרך חסורי מחסרה ולומר דאתי דלא כמאן ואמאי לא נימא דברייתא כפשטא מתנייא ואליבא דר\"א ולעולם דלכ\"ע איסורא דרבנן מיהא איכא וכאידך ברייתא ותו דאף למאי דקאמר רב יאודה חסורי מחסרה והכי קתני אין ראיה מהך ברייתא דס\"ל דברכים ליכא איסורא כלל דאדרבא מדקתני קוטמו ומריח בו משמע דדוקא להריח הא לחצוץ אסור ולכן נראה דכונת ה\"ה הוא כמ\"ש הרא\"ש דפלוגתא דר\"א ורבנן בקוטם בסכין ומילתא דרב יאודה בקוטם בידו וכמ\"ש ולמאי דק\"ל לה\"ה לפי דרך זה דכיון דקי\"ל כר' יאודה שהיה מפשח אלוואתא נר' בביאור שאפילו בקשין ובקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת י\"ל דרבינו גריס בגמרא כגירסת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' דגריס א\"ל בקשין וה\"פ דרב יאודה משיב לרב כהנא פשטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא ק\"ל דאדרבא מותר לגמרי חיוב חטאת מיבעייא כ\"ש דנשנית בטעות כיון דקתני בה חיוב חטאת וא\"ל ר' כהנא לר\"י מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין כו' יע\"ש פירושו ובהר\"ב חידושי הלכות ורבינו מפרש הסוגייא הכי דרב אחא כי מתקיף אתירוצא דר\"ח דמשני הא ברכין הא בקשין ממתניתין דשובר אדם את החביות ומרב יאודה דהוה מפשח כו' דלא גזרינן בקשין להריח אטו לחצוץ כו' ואהא משני אלא הא ר\"א הא רבנן כו' ואע\"ג דבגירס' דידן כפי פרש\"י לא גרסי' אלא דתלמודא לא אתא לשנויי אלא ברייתא דלא יקטמנו להריח ומילתא דר' יאוד' ומ\"מ תי' דר\"ח דמשני הא ברכין הא בקשין קושטא קאי מכל מקום מדברי ה\"ה מבואר דגרסינן אלא הא ר\"א כו' וקאי השתא לדחויי שנויי' דר\"ח ולשנויי תרי ברייתות אהדדי דאידי ואידי בקשין והא ר\"א הא רבנן ודלא כשנוייא דר\"ח וזה מבואר ממ\"ש ה\"ה אלא ל\"ק לפי פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין כו' ע\"ש ומכל מקום רבינו גריס אלא כגירסת ה\"ה ומפרש דה\"ק אלא ל\"ק הנהו ברייתות אהדדי דאידי ואידי ברכין והא ר\"א והא רבנן דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח אתייא כר\"א דס\"ל דבקוטם לחצוץ חייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצוץ וברייתא דקוטמו להריח אתיא כרבנן ואידחיי' השתא תי' דר\"ח אלא לעולם בקשין לכ\"ע שרי להריח ולא גזרינן להריח אטו לחצוץ והיינו ההיא דרב יאודה דהוה מפשח כו' ודוקא ברכין הוא דגזר ר\"א דכיון דרכין הן וחזו למאכל בהמה אתו למטעי ולמימר דלא שייך בהו תיקון כלי ואתו למשרי נמי לחצוץ בו שיניו והילכך עבוד בהו הרחקה טפי וגזרו לר\"א להריח אטו לחצות מה שא\"כ בקשין דכיון דקשין הן ולא חזו למאכל בהמה לא גזרו להריח אטו לחצוץ דלא אתו למטעי וא\"נ דלהך תי' הנהו תרי ברייתו' בין ברכין בין בקשין מיירי אלא דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח ר\"א היא דכיון דס\"ל דברכין חייב חטאת משום הכי גזר להריח אטו לחצוץ ומשום דאתי למטעי כמ\"ש וכיון דברכין גזר להריח בקשין נמי אסור להריח דאין סברא לומר דלהריח ברכין יהא אסור ובקשין יהא מותר דמחזי כחוכא ואיטלולא ומש\"ה לא פליגי רבנן דאי לא הא לא קיימא הא ואסר ר\"א להריח בקשין ואידך ברייתא רבנן דס\"ל דברכין לחצוץ אינו אלא משום שבות והילכך לא גזרינן להריח אטו לחצוץ משום דהו\"ל גזרה לגזרה ובקשין אע\"ג דלחצות חייב חטאת אליבא דרבנן מ\"מ לא גזרינן להריח אטו לחצוץ כיון דקשין הן לא אתי למטעי ומשרי לחצוץ בו שיניו דהא פשיטא להו דהו\"ל מתקן כלי ונמצא א\"כ דצדקו דברי רבינו דפסק כרבנן דר\"א ומשום דבקשים אליבא דכ\"ע חייב חטאת. ומ\"ש כל דבר שהוא מאכל בהמה מותר לקטום כו' בקוטם בידו קאמר ואין זה דוחק שהרי לדעת רש\"ל מ\"ש כל הפוסקים היתרא דקוטמו להריח היינו דוקא ביד כמו שיראה המעיין שם וא\"כ אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו כל דבר שהוא מאכל כו' היינו בקוטם בידו וברייתא דקתני בד\"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו לא קי\"ל כותיה משום דרב כהנא הוא דמתרץ לה הכי בדרך חסורי מחסרא משום דלא ס\"ל כרב יהוד' דהוי מפשח כו' אמנם אנן קי\"ל כרב יהוד' דס\"ל דהך ברייתא נשנית בטעות כדקאמר השתא פטור אבל אסור ק\"ל כו' ואי קשיא לך דאם דפלוגתא דר\"א ורבנן ברכין ובקוטם בסכין אמאי לא שני רב יהוד' דההיא ברייתא ר\"א היא ובקוטם בסכין י\"ל דמדקתני בברייתא מוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו משמע דבקוטם ביד הוא דקאמר שהרי מלילה ביד היא וקתני דדוקא מלילה שרי אבל קטימה אפילו ביד אסור וא\"כ כי קתני בתר הכי לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת בקטימ' ביד הוא דקאמר דומיא דלא יקטמנו דרישא כנ\"ל:<br><b> וניחא </b> השתא נמי מה שהביא רבינו בפרק כ\"ג מה' אלו מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה משום דס\"ל דכי אוקימנא למתני' במוסתקי היינו דוקא אליבא דר\"א דס\"ל דברכין לחצות בו שניו חייב חטאת ואע\"ג דאין דרך רכין לתקנן לחצות בו שניו אפילו הכי חשיב ליה כלי ומחייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצות ואם כן גבי חבית נמי אע\"ג דהוא עושה כלי בשבירה שלא כדרכה ה\"נ דמחייב אליבא דר\"א ואם כן נגזור שאינו מתכוין אטו מתכוין אמנם לרבנן דס\"ל דברכין לחצות בו שניו לא מחייב משום דהו\"ל עושה כלי שלא כדרכו שאין דרך לעשות כלי מאוכלי בהמה ה\"נ בחביות כיון שהוא עושה כלי שלא כדרכו אינו אלא משום שבות ומשום הכי לא גזרינן שאינו מתכוין אטו מתכוין ועי' בהר\"ן ז\"ל ודו\"ק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם באותה סוגייא בד\"ה ר\"א אומר כו' וז\"ל כרש\"י לאו דוקא כו' משלפניו דה\"ה משלאחריו כו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשרי ופריך מיתיבי ר\"א אומר נוטל אדם קיסם כו' ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק\"ל דהתם הכי פרכינן איתביה רבינא למרימר ר\"א או' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הכי השתא כו' ואם כן איכא למי' דמדרבנן הוא דקא פריך דקאמרי לא יטול אלא מן האבוס אבל קיסם משלפניו לא אע\"ג דאיכא כבוד הבריות שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ואדרבא משם נראה סיעתא לפי' רש\"י דמשלפניו דר\"א לאו דוקא ומדרבנן הוא דפריך דאי כפי' התוס' דמשלפניו דר\"א דוקא ומדר\"א הוא דקפריך קשה טובא דאם כן אמאי הוצרך רבי' לאותבי מברייתא דמייתי תלמוד' לקמן דקתני בו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הוה ליה לאותבי ממתניתין דקתני ר\"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו אלא ודאי משמע דמדרבנן הוא דקא פריך והילכך משום הכי הוצרך לאותבי מברייתא ולא ממתני' משום דממתני' לא מפרשי בהדיא דרבנן פליגי אתרתי וס\"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו ובברייתא מפרשא בהדיא וצ\"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י באותה סוגיא ד\"ה קוטמו ומריח בו וז\"ל ואפילו לכתחלה דהא אף לחצות בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט כו'. ודבריו ז\"ל צריכין ביאור דאמאי הוצרך להכריח דלכתחלה שרי מדשרי לחצות בו שניו דהא בהדיא קתני קוטמו ומריח בו גם מ\"ש אלא אורחא דמלתא נקט אינו מדוקדק דמאי אלא דקאמר כאלו הדבר קשור עם מ\"ש קודם והכי הול\"ל ואורחא דמילתא נקט ואפשר לפרש דבריו דרש\"י אתא לאפוקי דלא נימא דברייתא הכי קאמר מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו כלומר דאם הוצרך להוציא ריח ממנו כדי שיהא ריחו נודף בתחילה מוללו ומריח בו ואם מללו וכבר יצא ממנו הריח ולא נשאר ריח בו או באופן דאפילו ע\"י מלילה לא היה ריחו נודף אז קוטמו ומריח בו אבל לקוטמו ולהריח בו לכתחילה קודם שימלול אסור כיון דאפשר על ידי מלילה דהשתא הוה ניחא דהוצרך ברייתא למתני חלוקת מוללו ומריח בו ולא קתני קוטמו ומריח ומכ\"ש מלילה משום דבעי לאשמועינן דבעי' מלילה תחילה ואח\"כ קוטמו ומריח לזה בא רש\"י ז\"ל וכ' קוטמו ומריח בו ואפילו לכתחילה כלומר ואפי' בלא מלילה תחילה שרי והכריח הדבר דהא אפי' לחצות בו שניו שרי כלומר דרב יהוד' סתמא קתני אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דמותר לקטום ולתקן קש של שבולים בשבת לחצות בו שניו ואפי' אם הוא באופן דמצי לחצות בו שניו בלא קטימה ותקון אפילו הכי קאמר דמותר לתקן אותן וא\"כ ה\"נ אע\"ג דאפשר ע\"י מלילה שרי ולזה קאמר אלא אורחא דמילתא נקט דק\"ל דכיון דברייתא מיירי ברכין מאי ומריח בו דקאמר אפילו לחצות בו שניו שרי וא\"כ קוטמו לחצות בו הול\"ל ובשלמא אם היינו אומרים דקוטמו ומריח דקתני בברייתא היינו אחר שמוללו ניחא דמש\"ה קתני קוטמו ומריח בו לאשמועינן אפי' דקוטמו להריח לא שרי אלא ע\"י מלילה תחילה ועיקר ברייתא להכי הוא דנחית אמנם לפי פי' רש\"י דאפילו לכתחילה בלא מלילה שרי אם כן קשה דקוטמו לחצות בו שיניו הול\"ל ואהא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' בד\"ה כי הוינא בי רב יהודה כו' וז\"ל וא\"ת ולמה נמנעו מלהריח בשמים שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס\"ל כרבנן כו' ע\"כ ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להכריח דמותר להריח בשמים בי\"ט ולא גזרינן שמא יקטום מדרב יהודה הא בהדיא קתני בברייתא מטלטלין עצי בשמים להריח בהם ובאידך ברייתא נמי קתני לא יקטמנו להריח בו משמע בהדיא דדוקא לקוטמו אסור הא להריח שרי ולא חיישינן שמא יקטום ואפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בד\"ה וחכמים אומרים דטעמייהו דרבנן דלכך אסור לחצות בו שניו גזירה שמא יקטום יע\"ש ואם כן משום הכי הוצרכו להביא ראיה מדרב יהודה משום דמברייתא דקתני מטלטלין עצי בשמים להריח ומאידך ברייתא נמי דקתני לא יקטמנו אין ראיה משום דאיכא למימר דהנהו ברייתות אתיין אליבא דר\"א כדמוקמי' להו במסקנא ור\"א ס\"ל דנוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו ולא גזרינן נטילה אטו קטימה ומשום הכי שרי להריח ולפי האמת נמי הנהו ברייתות אליבא דר\"א מוקמינן אמנם לדידן דקי\"ל כרבנן דגזרי נטילה אטו קטימה ה\"נ דגזרינן בשמי' להריח גזירה שמא יקטום ואהא הוכיחו שפיר דלא גזרינן מדרב יהודה כלומר דאע\"ג דרבנן גזרי ליטול קיסם משלפניו שמא יקטום התם היינו מתלוש לתלוש אבל להריח בתלוש שמא יקטום במחובר לא גזרינן כנ\"ל ועיין במרדכי ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המחמם </b>\n<b> את הברזל כדי כו' ה\"ז תולדת מבעיר כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ובהשגות א\"א ז\"ל כו' ומ\"מ י\"ל כמ\"ש ז\"ל שהצירוף מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה נראה שהצירוף הוא דברי תורה כו' ויש להק' מהיכא משמע ליה כן הא איכא למימר דכי פריך בפרק כירה והלא מצרף היינו משום דצירוף אסור מדרבנן וכבר הוקשה כן להר\"ב ל\"מ ז\"ל ותי' וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה כן משום דאלת\"ה אלא דהא דהצירוף הוא מדבריהם אמאי לא תי' דאתיא אפילו כר\"י וע\"כ לא קאמר ר\"י אלא בדבר שאיסורו מדאוריית' אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודו לר\"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא ודאי שאיסור צירוף מדאורייתא ולבסוף דחאו לזה התירוץ דא\"כ ביומא דל\"ה כשתי' אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי ל\"ק דאפי' שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף שהוא מדבריהם כמ\"ש ה\"ה בסמוך א\"ד ע\"ש. והנה מה שדחה הרב תירוצו מההיא דיומא לא אירייא כפי מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בה' עבודת יוה\"כ ואכתבנו בסמוך דרבינו ז\"ל ס\"ל דצירוף עששיות הוי פסיק רישיה וא\"א שלא יצרף ואע\"ג דבפרק כירה כשהקשה שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה מדמתרץ דאתיא כר\"ש דאמר דשא\"מ מותר מ\"מ הך צירוף עששיות הוי פסיק רישיה יע\"ש וא\"כ מש\"ה שפיר איצטרך התם לטעמיה דאין שבות במקדש משום דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה אפי' באיסורא דרבנן מודה ה\"ה דאסיר וכדמוכח בגמרא בדוכתי טובא ועיין בהרב מג\"א סי' שי\"ד ושלא כדעת הרב תה\"ד ז\"ל יע\"ש אמנם הכא בפרק כירה דצירוף דמיחם לא הוי פסיק רישיה אלא דשא\"מ ק\"ל לה\"ה שפיר דאם איתא דהוי מדר' אמאי ל\"ק דאפי' ר\"י מודה דדשא\"מ מותר אמנם עיקר תירוצו ליתא חדא שהרי כתב ה\"ה בסמוך אבל ביומא כו' נראה בזו הסוגיא בביאור שהצירוף מדבריהם ויש לדחות שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף והשתא גם הכרח הרב המגיד זכרונו לברכה דהצרוף דאורייתא הוא כמו שכתב הוא זכרונו לברכה ואם כן אכתי תיקשי ליה היא גופא לאביי דהא אביי אית ליה דצירוף דרבנן ואפ\"ה קאמר בפרק כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן מים כל עיקר מפני שמצרף ור\"י היא דאמר דשא\"מ אסור ותו שהרי התו' ז\"ל שם בפרק כירה וביומא הכריחו דלר\"י אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דדשא\"מ אסור לכן נ\"ל דכונת ה\"ה ז\"ל דמשמע ליה הכי מהא דקאמר התם אלא אי אתמר הכי אתמר כו' ושמואל אמר אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצרוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור' דרבנן הוא דס\"ל כר\"ש וס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומש\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע שבפרק ב\"מ דכ\"ה דקאמר התם בהדיא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה והשתא ק' דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע דההיא לא ק\"ל משום דאיכא למימר דדוקא בגרירה ס\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פכירה אבל באיסור דאורייתא מודה דאסור כר\"י אמנם הכא גבי צירוף דאורייתא פריך שפיר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' זה נ\"ל לומר בכונת ה\"ה ז\"ל וראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שהכריע מסוגייא דפרק כירה דצירוף דרבנן הפך דעת ה\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל אבל מה שאומר ר\"י דצרוף במתכוין איסור' דאורייתא ק\"ק דפרכינן לקמן ולצרף לכתחילה מי שרי וכיון דלא פרכי' אלא לכתחילה משמע דלא הוי אלא מדרבנן וי\"ל דלרווחא דמילתא פרכינן הכי דאפילו תימא דרבנן לכתחילה מי שרי ולבסוף כתב דהנכון דצירוף דרבנן ולדעתי ראיה זו שכתבנו בדעת ה\"ה היא ראיה נכונה וכמ\"ש עוד ה\"ה ויש לדחות שהיא לדעת אביי ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף יש לדקדק דא\"כ היכי כתב רבינו בפ\"ג מה' עבודת יה\"כ היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבינו דהלכה כר' ביבי הי\"ל לחלק ולומר דדוקא כשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפי' שבות ליכא וכדמוכח בהדיא מדברי התוס' דפ' כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש ואי מפני זה כתב ה\"ה ולזה יראה לי דעת רבינו כמ\"ש בפ\"ב מה' עיה\"ך לא היה ליה לומר דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדיא כן ולכן נ\"ל דדעת ה\"ה ז\"ל דצירוף עששיות הוי דשא\"מ ולא הוי פסיק רישיה הפך דעת הרב לח\"מ ז\"ל וכמו שכן הוא דעת התוס' ז\"ל ביומא ד\"ה הנ\"מ יע\"ש והשתא מש\"ה לא חלק רבינו ז\"ל בין הגיע לצירוף ללא הגיע דאע\"ג דלית הלכתא כאביי דס\"ל צרוף מדרבנן אלא הוי דאורייתא מ\"מ הא קי\"ל כר\"ש ז\"ל דדשא\"מ מותר אפי' באיסורין דאורייתא ומ\"ש ה\"ה ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דדוקא בשלא הגיע לצירוף היינו משום דאביי ורב ביבי שקלו וטרו אברייתא דר\"י דאמר עששיות של ברזל היו מחמין אותן מבערב ואם כן אי צירוף דאורייתא ע\"כ צריכין למימר דמ\"ש ר\"י עששיות של ברזל היו מחמין היינו בשלא הגיעו לצירוף כיון דר\"י אית ליה בעלמא דשא\"מ אסור וז\"ש ה\"ה דאין הלכה כאביי אלא כרב ביבי דאמר דר\"י איירי דוקא כשלא הגיע לצירוף אמנם אנן בדידן כיון דקי\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בהגיע לצירוף שרי מה\"ט איברא דלפי זה קשה טובא דא\"כ איך כתב רבינו בהלכות עיה\"ך טעמא דכיון דאין שבות במקדש הא כיון דקי\"ל כר\"ש דדבר שא\"מ מותר ליתא איסורא כלל דה\"ט לא נאמר בגמ' אלא לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור מדרבנן כמ\"ש התוס' שם ומכח קושיא זו כתב הרב לח\"מ ז\"ל שם דס\"ל לרבינו דצירוף עששיות הוי פ\"ר דא\"א שלא יצרף ויש לזה הכרח מדמדמי ליה להביא דבשר ערלתו וכמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דצירוף דמיחם לא הוי פ\"ר מ\"מ צרוף עששיות הוי פ\"ר ותי' אביי דדבר שא\"מ אפי' בפ\"ר מותר וכדהוה ס\"ד מעיקרא בפ' ר\"א דמילה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאע\"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרביה דלר\"ש פ\"ר מותר מ\"מ לר\"י הוי פסיק רישיה אסור ואם כן הכא דקיימינן אליבא דר\"י איך מתרץ אליביה דפ\"ר מותר ותי' כי אמר אביי התם דפ\"ר אסור הנ\"מ בכל התורה כולה אבל הכא איסור צירוף מדרבנן כלומר בשאינו מתכוין אע\"ג דפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן אע\"ג דבמתכוין אסור מן התורה ומש\"ה תלה אביי טעם ההיתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאז ליכא אלא איסורא דרבנן ויש ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפרק י' המכבה גחלת פטור ואם נתכוין לצירוף חייב וכתב שם ה\"ה דכל שאינו מתכוין אין לומר בו פ\"ר ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה עכת\"ד. ודבריו תמוהים שלפי הנראה שהבין בדעת ה\"ה ז\"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אע\"ג דהוי פ\"ר אפ\"ה אינו אסור אלא מדרבנן והא ליתא שהרי כפי חלוק ה\"ה ז\"ל כל שאינו מתכוין לצרף אפילו לכתחילה מותר והראיה שהביא מוכחת דהא גבי קטימת קיסם כל שקוטמו להריח בו מותר לכתחילה כמ\"ש רבינו בפירקין דלעיל דין ז' ודברי ה\"ה ז\"ל אינן לזה הענין כלל וכמ\"ש הוא עצמו כאן בה' אלו יע\"ש ובצירוף עששיות כיון שהן כלים אפילו ה\"ה ז\"ל מודה דהוי פ\"ר ומחייב וכמ\"ש כאן באורך יעיין שם. ומהתימא עליו שסותר את עצמו ואין לומר דס\"ל לרבינו דפ\"ר גבי שבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ממ\"ש ברפ\"א משמע בהדיא דס\"ל דהוי מן התורה וכן מוכח בהדיא מדגרסינן בפרק הבונה דק\"ג אם ליפות הקרקע כ\"ש אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו כו' אביי אמר אפילו תימא בשדה שאינו אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר\"ש בפ\"ר והשתא אי פ\"ר מדרבנן מאי קו' נימא דברייתא ה\"ק אם מכוין ליפות את הקרקע מחייב חטאת בכ\"ש ואי אינו מכוין אלא לאכילה אינו חייב חטאת עד כגרוגרות אלא ודאי מוכח בהדיא דפ\"ר מחייב מן התורה לכ\"ע ואם כן גבי עששיות נמי כיון דהוי פ\"ר אמאי לא מחייב מדאורייתא גם אין לומר דאע\"ג דפ\"ר בעלמא הוי מן התורה מ\"מ צירוף עששיות כיון דהוי פ\"ר דלא ניחא ליה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק ח' שרצים יע\"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואף להחולקים על הערוך ז\"ל וס\"ל דפ\"ר דלא ניחא ליה אסור מ\"מ מודו מיהא דאינו אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל ברפ\"א והתוספות ז\"ל שם ביומא ובפ\"ק דכתובות יע\"ש שהרי מבואר מדבריהם למעיין שם שדברי הערוך והחולקים עליו לא נאמרו אלא לדעת ר\"ש אמנם לדעת ר\"י ה\"נ דאסור מן התורה וכמבואר מההיא דפר' לולב הגזול ודפר\"א דמילה כמו שיע\"ש ואם כן הכא ביומא דקיימי' אליבא דר\"י היכי משמע דצירוף הוי מדרבנן הא כיון דהוי פ\"ר אסור מדאורייתא לדעת ר\"י:<br><b> אשר </b> על כן נ\"ל לומר דודאי צירוף עששיות הוי דבר שא\"מ כמ\"ש התוס' ואם כן לדידן דקי\"ל הלכתא כר\"ש דדשא\"מ מותר א\"כ הכא גבי עששיות אפי' שבות ליכא ומ\"ש רבינו טעמא דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירוף קאמר אלא משום לתא דכבוי דק\"ל דכיון דכבוי בגחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפרק כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה ועל זה בא לתרץ דמה שהותר כבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש ובגמרא לא הקשו משום לתא דכיבוי דהא פשיטא ליה טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס\"ד לומר דצירוף דאורייתא ותי' רב ביבי בשלא הגיע לצירוף ושוב אחר זמן רב מצאתי בתוס' ישינים שהקשו כן וז\"ל הקשה ריב\"א מדאמרינן בפרק כירה מכבין גחלת של מתכת בר\"ה משמע הא ברה\"י אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותי' דאין שבות במקדש עכ\"ל יע\"ש זה נ\"ל ליישב דעת רבינו לפום זה הצד שכתב ה\"ה ז\"ל דצירוף עששיות דאורייתא לדעת רבינו:<br><b> עוד </b> הקשה הרב לחם משנה ז\"ל לפי הסכמת ה\"ה שדעת רבינו דצירוף עששיות דרבנן וגריס בגמ' כגי' התוס' אין שבות במקדש דאם כן לפי זה למה תלה אביי טעם דהיתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. והיה נ\"ל לומר דס\"ל לאביי דאי מטעמא דצירוף דרבנן גרידא לא היינו מקילין לומר אין שבות במקדש כיון שהיו יכולין לעשותו בהיתר להחם מים חמים מבערב כמ\"ש רבינו או מערבין מים חמין כו' וכ\"כ מרן הכ\"מ ז\"ל בפרק ח' מהלכות בית הבחירה דין י\"ב ד\"ה תו' מלילי שבת דכל שאפשר לעשותו בהיתר לא אמרי' אין שבות במקדש ועיין בהרב מש\"ל שם וא\"כ מש\"ה הוצרך אביי לטעמא דדשא\"מ דהשתא כיון דאיסור צירוף אינו אלא מדרבנן ודשא\"מ לר\"י אינו אסור אלא מדרבנן כמ\"ש התו' הו\"ל שבות דשבות ובכה\"ג אפי' באפשר לעשותו בהיתר אמרי' אין שבות במקדש אלא דהא ליתא שהרי כתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבי' נוטה כדעת הרמב\"ן ז\"ל ממ\"ש בהלכות עיה\"ך ולפי מ\"ש לעיל נראה דמאי דמשמע ליה הכי היינו מדסתם רבינו ולא פי' הטעם מפני דה\"ל דשא\"מ כמ\"ש בגמ' משמע דאפי' במתכוין שרי רבינו וע\"כ ה\"ט משום דצירוף עששיות הוי דרבנן ואין שבות במקדש א\"כ נראה שדעת ה\"ה ז\"ל דאפילו במתכוין דליכא אלא חד שבות אפי\"ה אמרינן אין שבות במקדש ואע\"ג דאפשר לעשותו בהיתר ותו שהרי במ\"ש למעלה אכתי איכא שבות דמכבה וא\"כ אכתי תקשי דהיכי שרינן שבות דמכבה דאינו אלא חד שבות כיון דאפשר לעשותו בהיתר ובר מן דין דמדברי ה\"ה שכתב בסמוך ד\"ה אבל נראה דס\"ל דלר\"י דשא\"מ אסור מן התורה ושלא כדעת התוס' שכ\"כ ואפי' לר\"י דמחייב בדשא\"מ כו' וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י בפרק כירה שכתב בשיטת ה\"ה דצירוף דרבנן וכנראה שנרגש מזה וכתב וז\"ל לפי' הנכון דצירוף דרבנן וה\"ק ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש ואפי' במתכוין וכ\"ש זה שאינו מתכוין דמותר אפי' במדינה לר\"ש וזהו מה שתי' אביי שם מעיקרא אבל הכא צירוף דרבנן והו\"ל דבר שא\"מ ומותר ותרי טעמי להיתירא נקט אביי אלא שהתלמוד לא הבין והיה סבור דחד טעמא קאמר משום דשא\"מ ולבסוף פי' דאפי' במתכוין קאמר דהוי צירוף דרבנן ושרי במקדש וכ\"ש דשרי בשאינו מתכוין אפילו במדינה לדידן דקי\"ל כר\"ש כנ\"ל נכון עכ\"ל ובמ\"ש עוד ה\"ה משם הרמב\"ן וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בפר\"א דמילה ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנן בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת איכא למימר כו' יש לדקדק דנראה דס\"ל להרמב\"ן דאע\"ג דאינו מתכוין לצרף אפ\"ה אסור מן התורה משום דהו\"ל פ\"ר ושלא כדעת רבי' דס\"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אין ראוי לומר בו פ\"ר כמ\"ש ה\"ה לקמן דאם כן מאי ק\"ל מההיא דממתקין את החרדל בגחלת התם שאני דכיון דאינו מתכוין לצרף אלא למתק את החרדל אין כאן אלא איסורא דרבנן דמכבה ומשום הכי התירו לצורך י\"ט וכיון שכן קשה דאכתי תקשי ליה להרמב\"ן מדשמואל דאמר מכבין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא של עץ דהיכי שרינן לכבות גחלת של מתכת הא איכא איסור צירוף דאורייתא אפי' בשא\"מ וצ\"ל שדעת הרמב\"ם כדעת בה\"ג שכתב הר\"ן דאפילו איסור דאורייתא שרינן משום דאיכא סכנה יע\"ש ומיהו הא ק\"ל דאכתי תקשי ליה להרמב\"ן דהיכי שרינן למתק את החרדל בגחלת של מתכת הא איכא איסורא דאורייתא דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' בפ\"ט ומשום מבעיר כמ\"ש כאן וא\"כ כי היכי דלא שרינן למתק בגחלת של עץ משום דאיכא אסורא דאורייתא וכיון דאפשר לעשותו מעי\"ט לא התירו כמ\"ש רש\"י שם ואי נמי לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב במלחמות בפ\"ב די\"ט דה\"ט דלא שרינן כבוי גחלת של עץ דהוי דאורייתא משום אוכל נפש דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל אלא מתקן את האוכל הו\"ל כטחינ' חטים וכיוצא א\"כ מה\"ט נמי יהא אסור לחמם את המתכת כיון דאיכא מלאכה דאורייתא משום מבשל ומבעיר ואינו עושה אוכל אלא מתקן ולומר דמ\"ש ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בגחלת שלבנו אותה מעי\"ט קאמר הא ודאי דחיקה טובא דאם כן לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז\"ל שהביאו הך דינא דממתקין את החרדל לפרש ולא הו\"ל למסתם סתומי כולי האי ונראה ליישב דמטעמא דמחמם המתכת לא ק\"ל משום דאע\"ג דחייב משום מבשל ומשום מבעיר אפ\"ה התירו לצורך י\"ט ואע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל דלא שרינן מה\"ט בגחלת של עץ וא\"נ משום דאפשר לעשותו מעי\"ט לדעת רש\"י אפ\"ה התירו מטעם דמתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך קצת ושמחת י\"ט אמנם מטעם צירוף ק\"ל שפיר משום דגבי כיבוי לא אמרינן מתוך דלא משכחת לה כיבוי שיהא לצורך אוכל נפש וכמו שכן נראה מדברי התוס' ז\"ל בפ\"ב דביצה דכ\"ג ד\"ה ע\"ג חרש וכ\"כ הב\"ח ז\"ל סימן תק\"ז ועיין בפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ה סק\"א ואם כן היינו דק\"ל להרמב\"ן שפיר דכיון דצירוף דאורייתא היכי שרינן בשל מתכת הו\"ל למשרי דומיא דגחלת של עץ ומיהו לפי מה שהעלה הפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר שדעת רבינו דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות אכתי קושין במקומה עומדת אלא שדברי הפר\"ח ז\"ל שם יש בהן מן הקושי וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין במ\"ש בפרק א' מהלכות יו\"ט:<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה וממה שאמרו שהיו מתחממים מערב יה\"כ ולא היו מחממין ביוה\"כ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות כו' ונראה ודאי שכונת דבריו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות היינו לומר דלעולם דאינו אלא משום שבות ואפילו הכי לא התירו לחממן ביה\"כ כיון שיכולים לעשותו מעיה\"כ ואם כן יש להוכיח מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"א מהלכות קרבן פסח דכל שבות דאפשר לעשותו מע\"ש לא אמרינן אין שבות במקדש ע\"ש אלא שדברי הרב ל\"מ תמוהין מסוגייא דפ' המוצא תפילין וכבר תמה עליו מורינו הרב בספר עץ החיים יע\"ש ובס' סם חיי הנדפס בקרב ימים למוהר\"ח עשאל ז\"ל ע\"ש ומ\"מ יש לדחות שאף ה\"ה ז\"ל מודה דאף בשבות שאפשר לעשותו מע\"ש אמרינן אין שבות במקדש וה\"ט דחותכין יבלת במקדש אע\"ג דאפשר לעשותו מע\"ש מיהו היינו דוקא בשעבר ולא עשאו מע\"ש אמנם לכתחילה ודאי כ\"ע מודו דאסור להניחו כדי לעשותו בשבת ואם כן היינו דקא דחי ה\"ה שפיר דאפילו תימא דאין בחימום הברזל חיוב אפילו הכי לכתחילה לא היו מניחין אותו לחממו ביום הכפורים כיון דיכולים לעשותו מערב יום הכפורים וזה פשוט ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גחלת </b>\n<b> כ\"ש והמוציא שלהבת פטור.</b> פרק משילין פרכינן עלה והתניא המוציא שלהבת כ\"ש חייב ומשני אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם ות\"ל משום קיסם בדלית ליה שיעורא כו' אביי אמר כגון דשייפיה מנא משחא וכתבו התוס' וא\"ת וליבטל מנא אגב שלהבת דהכי אמרינן פ' המצניע כו' וי\"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת כו' ויש לדקדק אמאי לא תפסו קושייתם לעיל כי פריך אתי' דר' ששת ותיפוק ליה משום קיסם וכן ראיתי להמאירי ז\"ל שהקשה קושית התוס' ז\"ל אההיא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום קיסם ותירץ כתירוצם ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דההיא דלעיל ל\"ק כלל דליבטל קיסם אגב שלהבת משום דלא דמי כלל לההוא דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דפטור אף על הכלי דהתם שאני דהאוכל דבר נפרד מהכלי ואינו בא לו מחמת הכלי והילכך כיון שכל כונתו אינו אלא להוציא האוכלין אלא שהוא רוצה להוציאן בכלי מש\"ה הכלי בטל אגב האוכלין משא\"כ גבי קיסם דשלהבת בא מכח הקיסם דאם אין קיסם אין ושלהבת והקיסם גורם לשלהבת שיהיה לא שייך למימר דליבטל קיסם אגב שלהבת אמנם בהא דפריך לקמן ות\"ל משום מנא ק\"ל שפיר דליבטל מנא אגב שלהבת משום דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' דהשלהבת בא מחמת השמן לא מחמת הכלי כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מב) </b> דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' כו'. ולענ\"ד יש לפקפק הרבה אם נכון הדבר בסברא דאי יש לחלק בין האי דמוציא אוכלין בכלי דהאוכל נפרד מהכלי לבין המוציא שלהבת בקיסם משום דהקיסם גורם להשלהבת א\"כ הרי גם מהא דשייף מנא משחא לק\"מ די\"ל כיון דבלא מנא א\"א להוציא שלהבת במשחא לחודא א\"כ הרי המנא גורם להשלהבת להוציאה מש\"ה א\"א למנא ליבטל לגבי שלהבת ובאמת המוציא משקין פחות מכשיעור במנא חייב משום מנא כיון דבלא מנא א\"א להוציא המשקין והכלי גורם להמשקין שיצאו. וקצת ראי' לזה מהא דלא קתני רבותא זו באמת בכה\"ג דהמוציא משקין פחות מכשיעור בכלי דפטור גם על הכלי אע\"ג דהוצאת המשקין באה ע\"י הכלי ואינן נפרדין מהכלי והכלי גורם למשקין שיכול להוציאן אע\"כ דלא ס\"ל לתוס' סברא זו לחלק בין הפרקים דאל\"כ הרי לא מקשה בתוס' מידי גם מהא דשייף מנא משחא הנ\"ל משום דיש לחלק בהכי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> תפילין בשבת כו' ויוצא ולובש זוג שני כו'.</b> הנה רבינו פסק כת\"ק דקאמר מכניסן זוג זוג ודלא כר\"ג דאמר מכניסן ב' ב' וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים ז\"ל ועיין בהרב תי\"ט שתמה על כל הפוסקים ז\"ל דכיון דבגמרא מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק סבר שבת זמן תפילין ור\"א סבר דשבת לאו זמן תפילין וקי\"ל הלכה רווחת דשבת לאו זמן תפילין אם כן איך אפשר לפסוק כת\"ק הא הוה לי' תרתי דסתרן אהדדי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בהר\"ב מג\"א ז\"ל סי' ש\"א ס\"ק נ\"ד שכתב ישוב לזה על פי מ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל שם באותה סוגייא דאפי' למ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג אחד דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול והא דאוקימנא כמ\"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר\"מ היא דסבירא לי' כן יע\"ש וכתב עוד וז\"ל אבל אשה אסורה להכניסם ואע\"ג דקי\"ל דמותר לצאת בשוק כו' שאני נשים שהן עם בפ\"ע ולכן נ\"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייב חטאת כו' אלו דבריו יע\"ש. והנה מ\"ש דאשה אסורה להכניסם ואם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת הן דברים תמוהים דבעירובין דף צ\"ו ע\"ב בעי לאוכוחי דר\"מ ור\"י סברי דתפילין מ\"ע שלא הז\"ג היא מדקאמר מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ודחינן ודלמא סבר לה כר\"י דאמר נשים סומכות רשות לא ס\"ד כו' הרי מבואר דלמאן דס\"ל נשים סומכות רשות אפי' אשה יכולה להכניסן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י כמ\"ש התוס' שם והרא\"ש פ\"ק דקידושין והר\"ן בפ\"ג דר\"ה איך כתב הרב ז\"ל דאשה אסורה להכניסן וכן ראיתי בס' חזון נחום ח\"א שתמה עליו בזה. ועי' בספר יד אליהו סי' י':<br><b> ומצאתי </b> להרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י על מס' עירובין שכתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל דאע\"ג דקי\"ל שבת לאו זמן תפילין כר\"ג לענין הצלה קי\"ל דזוג אחד טפי לא הואיל וסתם לן תנא הכי דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי אלא כדרך מלבושו בחול כיון דבחול א' אין טפי לא בשבת נמי אחד אין טפי לא ואשה נמי כלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא ומתני' נמי דייקא דאם איתא ליתני אחד האיש ואחד האשה כדקתני ברייתא ואע\"ג דסתם לן תנא כר\"מ לענין זוג זוג לענין אשה לא סתם לן תנא כותיה והרי\"ף ז\"ל נראה שכן דעתו שהביא מתניתין כצורתה לבד ולא הזכיר אשה כלל ודברי רש\"י נכונים בעיני דאם איתא אמאי ל\"ק בגמרא ואבע\"א דכ\"ע שבת לאו זמן תפילין מ\"ס כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן זוג חד אין טפי לא ומ\"ס כדרך מקום הנחת תפילין שרו ליה רבנן אלא ודאי משמע מדלא אשכח פירוקא אחרינא אלא לומר דבשבת זמן תפילין פליגי ש\"מ דטעמא דמתני' ע\"כ מש\"ה הוא:<br><b> גם </b> מ\"ש הרב ז\"ל דנשים אינן מצילות דאינו דרך מלבוש תמי' לי טובא כיון דקיי\"ל דנשים סומכות רשות דרך מלבוש הן בחול ותדע לך מדדחי דילמא ס\"ל כמ\"ד נשים סומכות רשות כו' ולולי שאמרה הרב ז\"ל וגם מהלכות הרי\"ף נראה כדבריו הייתי אומר דהלכה כר\"מ דמכניס אפילו שנים כו' כיון דקי\"ל כר\"ע דשבת לאו זמן תפילין כו' ואשה נמי מכנסת הואיל וסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה עכ\"ד יע\"ש הנה מבואר שדברי הרב מג\"א הוא מחלוקת הראב\"ד והרשב\"א:<br><b> והנראה </b> ודאי שדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דלא קי\"ל כר\"י דס\"ל דנשים סומכות רשות מדסתם לן תנא דלא כותיה במתני' דאין מעכבין התנוקות מלתקוע כדדייקינן התם הא נשים מעכבין וכן נראה מדברי רבינו ז\"ל בהלכות שופר שהביא מתני' כצורתה גם בפ\"ג מהלכ' מעה\"ק כת' בסתם גם כן דנשים אין סומכין וכלישנא דת\"ק דר\"י ולא ביאר דנשים סומכות רשות משמע שדעתו לפסוק דלא כר\"י וכן נראה שהוא דעת הכלבו שהביא מרן ז\"ל בסימן ל\"ח שאם רצו נשים להניח תפילין אין שומעין כו' יע\"ש משמע דס\"ל דההיא דמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים היינו אליבא דר\"י ולכן לא קיי\"ל כותיה ומעתה מ\"ש הרב מ\"א דאם יצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת נראה דליתא שלפי דעת הראב\"ד ז\"ל שכתבנו לא כ\"כ אלא גבי תפילין משום דצריכין גוף נקי ואסורה להניחן בחול דלא קי\"ל כר\"י אבל גבי ציצית דאין כאן חשש איסור פשיטא ודאי דאינה חייבת וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מג\"א ז\"ל בה' נשיאות כפים סי' קנ\"ח סק\"א שכתב ליישב דברי התוס' שכתבו פ' כל כתבי לא ידע ר\"י מה איסור יש בזר העולה אם לא משום כו' שדבריהם סותרים תלמוד ערוך בפ\"ב דכתובות דף כ\"ד דאמרינן התם דזר עובר בעשה וז\"ל ועי\"ל דמצינו פ\"י דעירובין דרבי יוסי סבר אע\"ג דכתיב בני ישראל וסמך נשים סומכות רשות אם כן ס\"ל ג\"כ אע\"ג דכתיב דבר אל אהרן מ\"מ רשות לזר לישא כפיו וההוא דכתובות אתיא אליבא דר\"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ולדידיה נשים אסורות לסמוך כדאיתא בעירובין ולכן זר הנושא כפיו עובר בעשה כנ\"ל עיקר ע\"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאם כן משמע דלרב יוסי דסבירא ליה נשים סומכות רשות ואין איסור בזר הנושא כפיו פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ואלו התם אמרי' הלכתא מאי א\"ל אנא מתניתא ידענא דתניא רבי יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי אמרת מעלין מנ\"כ כו' ומאי ראיה הא לר\"י ודאי דאין מעלין כיון דאין כאן חשש איסור כלל ותו מאי קמבעיא ליה הלכתא מאי פשיטא ודאי דהלכתא אין מעלין כיון דקיימא לן כר\"י כמ\"ש התוס' והרא\"ש ור\"י מכללם ובר מן דין ק' טובא שהרי התוס' ז\"ל בעירובין ד' הנז' ד\"ה מיכל דחו פרש\"י משם ר\"י וכתבו דטעמא דמ\"ד נשים אין סומכות רשות לאו משום דמחזי מוסיף אלא משום דמחזי כעבודה בקדשים יע\"ש ואם כן גבי נשיאת כפים ליכא חשש איסור כלל הכי נמי נימא דאפי' למאן דס\"ל דנשים אין סומכות רשות שרי לזר לישא כפיו שהרי אי לאו טעמא דמחזי כעבודה בקדשים לכ\"ע הוי ס\"ל דסומכות רשות סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ועיין בשה\"ג פ\"ג דר\"ה ד\"ה אין מעכבין התנוקות ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שמסוגיא הלזו מבואר דר\"מ ור\"י ס\"ל דנשים חייבות בתפילין משום דהוי מ\"ע שלא הזמן גרמא ומהתימא על רש\"י ז\"ל שכתב פ\"ק דקידושין דל\"ה ע\"א ד\"ה מאי איכא למימר וז\"ל א\"כ איפכא איכא למילף דמ\"ע שלא הז\"ג נשים פטורות מתפילין כו' יע\"ש גם התוס' שם ד\"ה אלא העתיקו לשון רש\"י הלזו והוא תימא שהרי לר\"מ ור\"י דס\"ל תפילין מ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות וכבר ראיתי להרב ח\"ה שתמה על רש\"י ז\"ל כן משם התוספות ישנים וכתב עוד דמדברי התוס' שם בסמוך ד\"ה משום שהקשה דמ\"ע שלא הז\"ג מנא לן דחייבות אימא דפטורות מת\"ת ופדיון ונדחקו לומר דלית להו כריב\"ב יש להוכיח דס\"ל שלא כדעת רש\"י דאי סבירא ליה דנשים פטורות מתפילין לר\"מ ור\"י הא ניחא אפילו לריב\"ב דה\"ל תפילין ות\"ת ופדיון הבן ג' כתובים ואין מלמדין יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר כן שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור שקודם זה שהעתיקו לשון רש\"י ז\"ל ולא חלקו עליו ובר מן דין אדרבא איפכא איכא למידק מדבריהם דאי ס\"ל דלר\"מ ור\"י נשים חייבות בתפילין מאי ק\"ל דמ\"ע שלא הז\"ג מנ\"ל דחייבות אימא דפטורות מת\"ת ופדיון הבן הא בפשיטות איכא לתירוצי דילפינן מדהוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין נשים חייבות ולכן הנראה אצלי ליישב דברי רש\"י ותוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן בעירובין דלר\"מ נשים חייבות בתפילין משום דהוי מ\"ע שלא הז\"ג היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דילפינן מ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות מב' כתובים דת\"ת ופדיון הבן או מג' כתובים ודלא כריב\"ב והלכך מסתבר ליה טפי לר\"מ לאקושי תפילין למזוזה אע\"ג דלא איתקש אלא בפרשה שניה כדי שלא לסתור הכלל שבידינו דמ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות אמנם לפום ס\"ד דמקשה דלא שמיע לי' הא דר\"מ ס\"ל ב' כתובים אין מלמדין ק\"ל שפיר דאדרבא טפי אית לן למימר דנשים פטורות מתפילין מדאתקשו לת\"ת בין בפ' ראשון בין בשניה וילפינן מת\"ה ופדיון הבן לפטורה ולא לומר דנשים חייבות והיינו דק\"ל להתוס' ז\"ל דמ\"ע שלא הז\"ג נילף מת\"ת ופדיון הבן לפוטרו ומיניה נימא דנשים פטורות מתפילין ותירץ דאתי דלא כריב\"ב וכיון דאיכא ג' כתובים מסתבר טפי לאקושי למזוזה כדי שלא לסתור כלל שבידינו כנ\"ל נכון ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עולין באילן כו' גזירה שמא יתלוש.</b> כתב ה\"ה משנה פ' משילין וראיתי להר' המאירי שם בשיטה כ\"י כתב וז\"ל הרבה מפרשים אני רואה שהק' וכי תולש מאי הוי דבר שאינו מתכוין הוא ומתרצים דפ\"ר הוא שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים וזה אינו כלום דודאי אפשר שלא יתלוש אף מן העלים ועוד הרי יבש אין לו עלין ועליית אילן נאסרה בין בלח בין ביבש אלא שאנו מפרשים שמא יתלוש בכונת תלישה כו' עכ\"ד ועפ\"ז יש ליישב דברי הרא\"ש שכ' בפרק המוצא תפילין דף קכ\"ו ע\"ד וזה לשונו והשתא דקיימא לן כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כולהו שריין אעשבים קאי דבכל ענין שרי להלך על גביהן אבל באילן יבש איכא למגזר משום דמינשר טפי ואין להוכיח מכאן היתר לאילן יבש ונראה דהרב אלפסי לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש ע\"כ ותמה עליו מרן הב\"י בסי' של\"ו וז\"ל ותמהני על דברי הרא\"ש דהיאך אפשר לו' דטעמ' דהרי\"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דא\"כ לא הו\"ל לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' עכ\"ל יעויין שם אכן לפי דברי המאירי ז\"ל שכתבנו הנה נכון דס\"ל להרי\"ף ז\"ל כדעת י\"מ שכתב המאירי דטעמא דאין עולין באילן הוא משום דהוי פסיק רישיה שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים והילכך דוקא באילן לח הוא דאסור משום דהוי פסיק רישיה אבל באילן יבש אע\"ג דנתרי פירי ונתרי קיסמי בעלייתו ואסור לתלוש מן האילן אפילו הוא יבש ולדעת רבינו ז\"ל לפי מה שהבין הרב מג\"א סימן הנז' ס\"ק א' חיוב חטאת נמי איכא מ\"מ כיון דליכא עלין לאו פסיק רישיה הוא ושרי לדידן דקי\"ל כר\"ש ומה שהקשה המאירי דהרי יבש אין לו עליו ואפ\"ה אסור ל\"ק להרי\"ף דס\"ל דמאי דפריך בגמ' הא קא נתרי פירי הא קא נתרי קינסי היינו משום דבעי לאוקומי לההיא ברייתא דקתני יבש מותר אליבא דכ\"ע וכר\"י אבל לפי מאי דפסיק והאידנא דקי\"ל כר\"ש כולהו שרי לא קי\"ל כההיא ברייתא דקאסר בין לח בין יבש אלא דיבש שרי בכל מילי ומשום דהו\"ל דבר שאינו מתכוין ומה שהביא הרי\"ף ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד מיירי באילן לח ומשום דהוי פסיק רישיה ועיין בהרב ב\"ח ז\"ל שתירץ מעין מה שכתבתי ועיין בהרב ט\"ז סק\"א שכ' וז\"ל וכת' הרא\"ש דנראה דהרי\"ף ז\"ל לא מפליג בין אילן לעשבים כו' משמע דבאילן מותר אפי' לח דומיא דעשבי' ויפה הקשה הב\"י עליו דאם כן לא היה כו' ושלא כמשפט כתב מו\"ח ז\"ל דתקפה משנתו כי הרי\"ף מחלק בין לח ליבש דאם כן הו\"ל הרי\"ף כהרא\"ש עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא טובא איכא בין הרי\"ף והרא\"ש דלהרי\"ף אילן יבש שרי בכל ענין ואפי' בדנתרי פירי וקינסי ולדעת הרא\"ש לא שרי אלא בגדודא וזה פשוט וק\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מג) </b> ומתרצים דפסיק רישי' הוא כו'. קשה דא\"כ מאי האי דקאמר הש\"ס גזירה שמא יתלוש הא אמרת דהוי פסיק רישי' וא\"כ הרי ע\"כ יתלוש ואפשר לומר משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דהא לא ניחא לי' בהשרת העלים ועיין מ\"ש על הגליון בדיבור שאח\"ז בסה\"ד שם:<br><b> (מד) </b> משום דהוי פסיק רישי' למאי דכתב הר\"ן בכמה מקומות בשבת וכ\"כ הגאון המחבר ז\"ל לעיל פ' י\"ב הלכה יו\"ד דהרי\"ף פוסק כר\"ש דמלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה א\"כ כי הוי פסיק רישי' מאי הוי הא אפי' אם יתלוש עלים אכתי פטור משום דהו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה ונהי דלעיל כתב המחבר דשבות דמלאכה שא\"צ לגופה חמיר מ\"מ הא פסיק רישי' לא הוי כאלו עושה בידים שנגזור משום הכי שלא יעלה באילן שהרי אפילו אם יתלוש עלים אינו עובר אלא על שבות דרבנן ולכן י\"ל טפי דהרי\"ף שהביא האי דאינו עולה באילן הוא משום דס\"ל כתי' המאירי דחיישינן שמא יתלוש בכונת תלישה ושפיר תמה הכ\"מ על הרא\"ש ז\"ל:<br><b> מ\"מ </b> אין כאן קושיא על המחבר ז\"ל משום די\"ל דכי היכי דלעיל פ' י\"ב הלכה יו\"ד לענין כבוי מחמרינן דלא יכבה בשביל חולה שאין בו סכנה ואע\"ג דכבוי הוא מלאכה שאצל\"ג מ\"מ אסור משום דהוא שבות חמור ה\"נ י\"ל כיון דהוי פסיק רישי' בעלים לחים מחמרינן בשבות זה דמלאכה שא\"צ לגופה שאפילו אם עלה באילן ומצטער שם אסרינן לי' לירד משם. וכן צ\"ל להרא\"ש נמי סברא זו שהרי ס\"ל דהלכה כר\"ש גם במלאכה שא\"צ לגופה והרי מחלק בין עשבים לאילן יבש דבעשבים שרי למאי דקיי\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא\"כ ע\"כ לומר דלא ס\"ל כהמאירי דמפרש שמא יתלוש בכונת תלישה והיינו שיתכוין ליקח העשבים לעצמו דהוי מלאכה שצריכה לגופה דאי ס\"ל הכי אמאי מתיר בעשבים וא\"כ הרי יקשה לדידי' אמאי באילן יבש אסור, מה בכך דמנכר טפי הא הוי מלאכה שאצל\"ג אלא עכצ\"ל סברא הנ\"ל דמשום דהוי שבות חמיר יש להחמיר ולאסור היכא דנתרי פירי וקינסי:<br><b> ועוד </b> י\"ל בזה דהנה בשבת דף ק\"ג ע\"א אמרינן התם דאם מתכוין ליפות את הקרקע חייב אפילו בתולש פחות מכשיעור וא\"כ ה\"נ משכחת לה כה\"ג לאסור אפילו לר\"ש ואפילו א\"צ להני עלים וקינסי כגון שמיפה לאילן ע\"י תלישה זו שהיא ע\"י פסיק רישי' ואיכא איסור תורה אפילו לר\"ש. אמנם לפי מאי שהוכיח המחבר לעיל בפי\"ב הלכה א' דפסיק רישי' הוי דאורייתא א\"כ א\"צ לכל זה ובפשיטות ניחא דהאי דאין עולין באילן הוי איסור דאורייתא ולא שבות גרידא:"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שנשרו בשבת כו' גזירה שמא יעלה ויתלוש.</b> כתב ה\"ה פ\"ק די\"ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הנה התוספות שם בד\"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש הק' בתוך דבריהם וז\"ל אבל תימא כיון דאמר ה\"ט ל\"ל טעמא דלקמן ויש לומר כו' ויש לדקדק דמאי קושיא הרי כתבו התוספות בפרק כירה דמ\"ה ע\"ב ד\"ה דאית בי' ביצי וז\"ל צ\"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצי משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר\"ש לטלטלה אלא לאכילה ע\"כ וכונתם ז\"ל להקשות דמאי פריך התם אתירוצא דמשני דאית בי' ביצי והאמר ר\"ן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומאי קו' הא אע\"ג דלית ליה לרבי יוחנן נולד אפ\"ה אסור הביצ' משום משקין שזבו ומשום הכי אסר לטלטל קינה של תרנגולים בשבת בדאית ביה ביצה ואהא תירצו דמה\"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטלה וכן כתב הרב ח\"ה שם אלא שמה שהקשה הרב שם דאכתי אין זה מספיק דא\"כ לא הו\"ל להקשות מדר\"ן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדרבי יוחנן גופיה הו\"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסיר לטלטולי כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו יע\"ש לע\"ד לק\"מ דאי מדר\"י דקאמר דטעמא דביצה משום משקין שזבו לא הוי ק\"ל מידי דאיכא למימר דר\"י אצטריך לטעמא דמשקין שזבו לתרנגולת העומדת לאכילה וס\"ל דמתני' דביצה שנולדה ע\"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ\"ט דב\"ש דשרו דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקא ס\"ד למקשה בשמעתין וההיא דר\"י דפרק כירה דאסר לטלטל קינה של תרנגולים איירי בדאית ביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסור בטלטול לר\"י משום נולד ומשום הכי הוצרך להק' מדר\"ן וזה פשוט גם מ\"ש עוד בשם יש מפרשים כפי מ\"ש אין לדבריהם שחר כלל כמו שיראה המעיין. ואם כן קשה טובא דמאי ק\"ל הכא דכיון דקאמר ה\"ט דגזירה שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה דלקמן ומאי קו' הא אצטריך לטעמא דמוקצה לאוסרו אף בטלטול דאי משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש לא אסור אלא באכילה דומיא דמשקין שזבו דלא אסור אלא באכילה דתרווייהו כי הדדי נינהו מדפריך לקמן דרב יוסף מ\"ט לא אמר כרבי יצחק משום משקין שזבו ואם איתא הא איצטריך רב יוסף לטעמא דפירות הנושרים לאוסרם אף בטלטול אלא ודאי משמע דלטעמא דפירות הנושרים נמי לא אסיר אלא באכילה וכן נראה ממשמעות לשון רבינו ז\"ל שכתב אסור לאוכלן כו':<br><b> גם </b> ממ\"ש לעיל בד\"ה ביצה שנולדה וז\"ל וא\"ת לב\"ה דאמרו לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי\"ל דאף לטלטל אסור כו'. משמע מדבריהם שחולקים אמ\"ש בפ' כירה דאל\"כ מאי קשי' ליה הא קושטא הכי למאי דמוקמינן למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה ואי כוונתם להקשות לר\"ן דמוקי למתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היה ליה לפרש כן בהדיא ולא למסתם סתומי ובר מן דין דברי התוס' דפרק כירה תמוהים לכאורה מברייתא דקתני לקמן אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו\"ט אין מטלטלין אותה וכן כתב הרי\"ף והרא\"ש דביצה שנולדה ביו\"ט לא מבעיא למיכלא הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה והוכיחו כן מהך ברייתא וליכא למימר דהך ברייתא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר\"י דאית ליה מוקצה ומשום הכי אסור לטלטלה אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ה\"נ דאינו אסור אלא באכילה וכן ראיתי לרש\"ל בס' יש\"ש סימן ה' שהק' כן לדברי הרי\"ף והרא\"ש דמהך ברייתא אין ראיה לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שיהא אסור אף בטלטול ודחק עצמו בזה וכתב דלשיטתם שכתבו בפרק א\"צ דכל שאסור באכילה אסור בטלטול קא אזלי ואין זה נכון דא\"כ לא היה ליה להביא סייעתא מהך ברייתא אלא בפשיטות היל\"ל דכיון דאסור באכילה כדקתני מתניתין אסור נמי בטלטול כיון דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי:<br><b> האמנם </b> לע\"ד נראה שהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דע\"כ הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה לר\"י ולרבי יצחק מדחזינן דפריך תלמודא מהך ברייתא לקמן לר\"י ולרבי יצחק דאמר משום גזירה דהיכי קתני וספקא אסור' ספקא דרבנן היא וכל ספקא דרבנן לקולא והשתא אם איתא דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה מאי קשיא לי' ספקא דרבנן היא כו' הא מדלא פריך לר\"נ דאמר משום מוקצה וכן נמי מדלא קשיא לי' למאי דס\"ד השתא דספקא דרבנן לקולא אפילו בדשיל\"מ ממתניתין דקתני ספק מוכן אסור ע\"כ דהיינו טעמא משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא וכמ\"ש הר\"ב חד\"ה משם תוס' ישנים וא\"נ דהוה ס\"ל דמוקצ' דאוריית' כדהוה בעי רבה למימר בפ' אלו עוברין וכ\"כ בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לאפאפה ז\"ל משם הר\"ן יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי ניחא לר\"י ורבי יצחק כיון דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אלא ודאי משמע דלר\"י ולר' יצחק הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום טעמא דמשקין שזבו ואפילו הכי קאמר דאסור לטלטלה והיינו דק\"ל לתלמודא דס' דרבנן היא ולקולא ואי ק\"ל אמאי לא מוקי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אליבא דר\"י ורב יצחק וכדמוקי לה אליבא דר\"ן י\"ל דבשלמא לר\"ן דסבירא לי' דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותר איכא למימר שפיר דהך ברייתא רישא וסיפא מיירי נמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דומיא דמתני' אמנם לר\"י ולר\"י דס\"ל דמתניתין מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ\"ה אסרי ב\"ה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו אם כן רישא דברייתא דקתני אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה ע\"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דליכא למימר דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאם כן משמע דבתרנגולת העומדת לאכילה שרי והא ליתא דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לר\"י ולר\"י ואם כן כי קתני בתר הכי וספק אסורא אמאי דקתני ברישא דבודאה אסור קא מיהדר וכי היכי דדינא דרישא בתרנגולת העומדת לאכילה הכי נמי דינא דסיפא בכה\"ג קמיירי ואהא משני דסיפא אתאן לספק טריפה דהשתא נמצא דסיפא לאו אדינא דרישא קא מיהדר כי היכי דנימא דאמאי דקתני רישא דבודאי אסור קתני נמי בסיפא דס' אסור' ועוד י\"ל דבשלמא לר\"ן דמוקי למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וקו' דאקשי לי' לעיל דליפלגו בתרנגולת לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל אם כן מצינן למימר שפיר דהך ברייתא נמי מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמנם לר\"י ולר\"י דמוקמי למתניתין בתרנגולת העומדת לאכיל' ולא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום קושיין דאם כן ליפלגו בתרנגולת וכדאמר כולהו כר\"ן לא אמרי כי קו' א\"כ לא מצי לאוקמי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דאם כן קשה דליתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה אין מטלטלין אותה ולישמועינן דינא בתרנגולת נמי אלא ע\"כ לדידהו צריך לאוקמא להך ברייתא בתרנגולת העומדת לאכילה דהיא מותרת וביצתה אסורה ומשום הכי פריך דספק דרבנן היא כנ\"ל ואם כן הדרן לדמעיקרא דקשה טובא לדעת התוספות ז\"ל דפרק כירה מהך ברייתא ואפשר לומר לדעת התוספות דס\"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה הוא דאסר בטלטול אלא דאפ\"ה ק\"ל לתלמודא דס' דרבנן הוא ולקולא משום דס\"ל דמוקצה דרבנן דרבה דהוה בעי למימר דמוקצה דאורייתא אידחי ליה התם בפרק אלו עוברין ומאי דלא פריך לר\"ן משום דהא דר\"ן הא אידחייא לעיל ממתני' ואם תאמר אם כן תיקשי ליה ממתני' דפרק א\"צ דקתני ספק מוכן אסור י\"ל כמ\"ש הרשב\"א והביאו ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מהל' י\"ט דהתם שאני דקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ז ס\"ק ג' ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' ז\"ל והוא הנכון דמ\"ש התוס' בפרק כירה דלטעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה היינו דוקא לר' יוחנן דס\"ל התם כר\"ש דלית לי' מוקצה ונולד וא\"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים טעמא דאסור היינו משום משקין שזבו ואהא כתבו דכיון דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה אמנם למאן דס\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור אף בטלטול משום מוקצ' איכא למימר דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור אף בטלטול דלא פלוג רבנן ואם כן הך ברייתא דקתני אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה אע\"ג דע\"כ לר\"י ולר\"י מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וכמ\"ש אפ\"ה אסור לטלטלה משום דס\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה וכיון דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורה בטלטול לא פלוג רבנן ומעתה מאי דמשמע מדברי התוס' שם לעיל בד\"ה דביצה אסורה בטלטול אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה דאינו אסור אלא מטעמא דפירות הנושרים או משקין שזבו לא פליגי אמ\"ש בפ' כירה דהכא קיימי למאי דקי\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה בי\"ט או בנולד לדעת ר\"ת וסיעתיה אהא ק\"ל שפיר דאמאי קתני מתני' לא תאכל דמשמע אבל לטלטל שרי:<br><b> ועפ\"י </b> זה יש ליישב מאי דק' לדעת התוספות דפרק כירה מהא דאמרי' התם לקמן אושפיזכניה דרב אדא הו\"ל הנך ביצים מי\"ט לשבת אתא לקמיה א\"ל מהו לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א\"ל מאי דעתיך כו' אפי' ר\"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא הרי דאפילו לר\"י דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו קאמר דאסור לטלטלו וכן כתב הרא\"ש ס\"פ משילין והוכיח כן מהא דרב אדא ע\"ש אכן כפי מ\"ש י\"ל דרב אדא ס\"ל דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצה אסורה אפילו לר\"י משום נולד דלא קי\"ל כר\"ן וההיא דפרק כירה הוה מצי לשנויי דלא קי\"ל כר\"ן וכמ\"ש הרא\"ש שם משם ר\"ת ומשום הכי קאמר דביצה אסורה בטלטול ואפי' לר\"י כנ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מה) </b> דליכא למימר כו' דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לרב יוסף ולר' יצחק. לא ידעתי מה זו הוכחה הרי הברייתא מאיסור טלטול מיירי דקתני בה בהדיא אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה כו' וא\"כ אמאי לא נימא דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והא דקשיא לי' דא\"כ הרי משמע מזה דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שרי מאי קושיא היא זו הרי באמת כן הוא דלרב יוסף ולר' יצחק ביצה כזו מותרת בטלטול כמ\"ש התוס' בפרק כירה ואינה אסורה אלא באכילה, והברייתא הרי מדין טלטול מיירי וא\"כ ע\"כ דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> רוכבין ע\"ג בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה.</b> הנה הרא\"ש פרק משילין כתב וז\"ל הירושלמי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו והקשה מרן הב\"י ז\"ל סימן ש\"ה דכיון דקי\"ל דחי נושא את עצמו א\"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע\"ג בהמתו ושמא י\"ל שאע\"פ שאינו מצוה על רכיבתו מ\"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ\"ל ואם דברי מרן כפשטן דעובר מדאורייתא מפני שמצטערת הבהמה ברכיבתו ואע\"ג דקי\"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין אדם הנושא את החי אבל לגבי בהמה כיון שהיא מצטערת עובר משום שביתת בהמתו ק' טובא שהרי בפ\"ק דע\"ז תנן בן בתירה מתיר בסוס וקאמר עלה בברייתא דה\"ט מפני שהוא עושה מלאכה שאין בה חיוב חטאת הרי דאף לגבי בהמה אמרינן דחי נושא את עצמו ותו דאי מדאורייתא קאמר היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דברים דשבות מיהו לזה יש ליישב דקתני לה בהדי הנך דשבות כו' למימר אפי' ברה\"י דליכא משום שביתת בהמתו כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דע\"ז וא\"נ בבהמה שאינה שלו ומשום גזירה אטו בהמה שלו בר\"ה ואי כונת מרן ז\"ל לומר דעובר על שביתת בהמתו מדרבנן ומפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו דקאמר בירושלמי מדרבנן קאמר לא ידעתי אמאי הוצרך לכל זה והול\"ל בפשיטות דאע\"ג דקי\"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא משום דגזרו משאוי דחי אטו שאר משאות וכמבואר ובהיותי בענין זה דחי נושא את עצמו ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בס' המ' שם בפ\"ק דע\"ז וז\"ל ובן בתירא אומר דסוסים שמביאין עליהם הציידין והעופות מותר למוכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהם בלבד עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב והדבר תמוה שהרי בגמרא אמרינן התם בהדיא אמר ר\"י הלכה כבן בתירא וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ד דפסחים משנה ג' שהוקשה לו זה וכתב דלא היה זה בגירסתם ועל פי זה תמה על ה\"ה שכתב בפ\"ך מה' אלו על מ\"ש רבי' ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו וכתב ה\"ה כבן בתירא ובגמ' אמר ר\"י הלכה כבן בתיר' והוא תימא דר' יוחנן גופיה קאמר בפרק המצניע דבן בתירא ס\"ל דאפילו עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפילו במיוחד לעופות וכמו שפירש רבי' בפה\"מ וא\"כ היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתיר' דא\"כ הי\"ל לרבנו לפסוק דאפי' במיוחד לעופות חי נושא את עצמו ואלו בפרק י\"ח הלכה י\"ו פסק דהמוציא בהמה חיה ועוף אע\"פ שהן חיים חייב וזה מבואר דלא כבן בתירא ורבי נתן אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד מ\"ש דלא הי' בגירסתם זה ודאי דוחק מאחר שהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ומדברי הרמב\"ן במלחמותיו שם מבואר דגרס לה גם מדברי הרב התרומו' שהביא מרן הב\"י יורה דעה סימן קנ\"א ומדברי הסמ\"ג לאוין ס\"ה מבואר דהכי הוי גרסי זה ודאי דוחק גדול לומר דבגרס' ר' לא הי' כתוב כן ולכן נראה דודאי הוו גרסי לה אלא דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י הלכה כבן בתירא קאי אברייתא דמייתי התם תלמודא דקתני ר' אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה ומשמע התם דר' אוסר אפי' בסוס המיוחד לאדם וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה אלא וא\"כ כלפי סברת רבי' דאסר אפי' בסוס המיוחד לאדם קאמר דהלכה כב\"ב דמאי דפליג אר' דאסר משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה אפי' בסוס המיוחד לאדם אבל במאי דפליג אדרבנן ושרי אפי' בסוס המיוחד לעופות לא קי\"ל כותיה אלא כרבנן דבן בתיר' ומשום הכי רבי' בפה\"מ דקאי אמתני דלא הוזכר סברת ר' קאמר שפיר דאין הלכה כבן בתירא אמנם ר\"י דקאי אברייתא דמייתי סברת ר' דאסר אפי' במיוחד לאדם קאמר שפיר הלכה כבן בתירא וכעין זה כתב הרא\"ש בפ' אעפ\"י דק\"ל ע\"ד וז\"ל ואין ראיה כ\"כ דפסיק הלכתא כר\"א במאי דפליגי את\"ק אבל במאי דפליג ארשב\"ג כל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו יע\"ש ואי קשיא לך א\"כ אמאי לא קאמר הלכה כת\"ק י\"ל משום דבדברי ת\"ק לא בא מפורש בהדייא היתרא דסוס המיוחד לאדם ומצינן למימר דאפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי וכמ\"ש התוס' פ' המצניע דצ\"ד ע\"א ד\"ה בסוס המיוחד לעופות וא\"נ איכא למימר דת\"ק דבן בתירא ס\"ל כר' דאסר משום תורת כלי זיין וכמו שכ\"כ רש\"י בפ\"ק דע\"ז דף י\"ז ע\"ב ד\"ה כרבנן ועיין בתוספ' שם די\"ד ד\"ה ובן בתירא שהקשו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס\"ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דילמא טעמייהו כר' דאמר משום תורת כלי זיין ע\"ש ולא ידעתי מי המכריח להו שלא לומר כן דטעמא דרבנן הוא משום דס\"ל כר' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ומההיא דפרק המצניע אין ראיה כלל דתלמודא קאי התם אמאי דקאמר רבי יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו ד\"א דאם איתא דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף מאי ארייא בן בתירא ורבי נתן הא אפילו רבנן דפליגי אדרבי נתן בברייתא דהמוציא חיה ועוף מודו באדם דחי נושא את עצמו ואם כן לא הו\"ל לר\"י לומר בן בתירא ורבי נתן אמרו ד\"א כו' דאפילו רבנן דרבי נתן מודו ואיכא למימר דרבנן דרבי נתן ס\"ל בהא כבן בתירא דמתיר בסוס ולעולם דרבנן דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי מטעמא דר' ויש לומר דמשמע להו הכי משום דאם סבירא ליה לתלמודא התם דטעמייהו דרבנן משום תורת כלי זיין ואסרי אפילו בסוס המיוחד לאדם אם כן מנ\"ל לר\"י לומר דבן בתירא מתיר בסוס המיוחד לעופות וס\"ל לבן בתירא כר' נתן אימא דבן בתירא לא התיר אלא בסוס המיוחד לאדם דס\"ל כרבנן דר\"ן ורבנן אפי' בסוס המיוחד לאדם אסרי משום תורת כלי זיין אלא ודאי משמע לר\"י דס\"ל דרבנן לא אסרי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשום דס\"ל כרבנן דרבי נתן דבעופות דמשרבטי נפשייהו אין חי נושא את עצמו דהשתא ע\"כ היתירא דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לעופות ומשום דס\"ל כר' נתן ואם כן כיון דבדברי ת\"ק לא בא מפורש התירא בהדיא מש\"ה קאמר הלכה כבן בתירא כי משם בארה התירא דסוס המיוחד לאדם כנ\"ל ליישב דעת רבי' וממילא רוויחא נמי דברי ה\"ה מיהו אכתי צריכין אנו למודעי אעיקר פסקא שפסק רבי' כרבנן דר' נתן דהמוציא בהמה חיה ועוף חייב דכיון דבפרק נוטל אמרינן דרבא כר' נתן ס\"ל ור\"י נמי קאמר הלכה כב\"ב מנין לן לדחוקי נפשין ולומר דלאו אכולי מילתא קאמר דהלכה כב\"ב ואדרבא טפי מסתבר לומר דברים כפשטן דאכולי מילתא קאמר ואפי' בסוס המיוחד לעופות דהשתא אתיא דרבי יוחנן כי ההיא דרבא דס\"ל כרב נתן ואף גם זאת יש ליישב דס\"ל דכיון דר' יוחנן גופיה קאמר בפ' המצניע בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד כל כה\"ג הו\"ל שיטה ואין הלכה כשיטה וכמ\"ש הרב תי\"ט וכן למאי דפריך בפרק המצניע לימא מתניתין ר\"נ משמע דלית הלכתא כרבי נתן ומשום הכי לא בעי לאוקמי לסתם מתני' דלא כהלכתא וההיא דפרק נוטל דקאמר רבא כרבי נתן ס\"ל כמ\"ש הריטב\"א בחי' מכ\"י וז\"ל והנכון דהא דאוקימנא הכא כר' נתן לאו לאפוקי מדרבנן דהא לרבא מודו רבנן באדם אלא משום דההוא סברא רבא הוא דפריש הכי ואנן לא שמעינן לה בפי' אלא לרבי נתן ומ\"ה תלינן לה בדרבי נתן עכ\"ד יע\"ש ועפי\"ז ניחא מה שפסק רבינו באותו פ' מימרא דרבא כלשונה ויש לדקדק שהרי בגמרא אוקימנא להא דרבא כרבי נתן וכיון דהוא פסק כרבנן לא היה לו להביא מימרא דרבא כלשונ' וכבר הוקשה לו כן למוהרלנ\"ח סימן ס\"ט אכן כפי מ\"ש הנה נכון כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מו) </b> לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. תמהני דא\"כ דזהו טעמא דאין רוכבין למה תני אין רוכבין דמשמע להדיא דאישראל קאי שאסור לו לרכוב הא משום שביתת בהמתו אסור לו אפילו להניח לנכרי לרכוב ע\"ג בהמה דישראל משום דהבעלים עוברים על האיסור דשביתת בהמתו. ועוד תימא דאטו במתניתין בהמתו קתני הרי בהמה קתני ומשמע דאפילו ע\"ג בהמה של נכרי נמי אסור לו לרכוב ונהי די\"ל דהיינו משום גזירה אטו בהמה דידי' דבזה ניחא נמי הא דחשיב האי דאין רוכבין בין אינך דאסורים משום שבות מ\"מ קשה אמאי לא קאמר הירושלמי דטעמא הוא משום מחמר דהא איסורא דמחמר שייך נמי בבהמת נכרי אי אזלא מחמתי', ובפשיטות דמי שרוכב על הבהמה אזלא הבהמה מחמתי' שהרי הוא מנהיג ברגליו (ועיין ב\"מ דף ח' ע\"ב). דהא ע\"כ האי דאין רוכבין כו' היינו שהבהמה הולכת עמו ולא בעומדת דאל\"כ לא שייך שביתת בהמתו כיון שעומדת. והרי בפ\"ק דע\"ז אמרינן התם בטעמא דאין מוכרין בהמה לנכרי משום נסיוני ומטעמא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו ועיין מ\"ש הר\"ן שם דהא דנקיט מחמר משום דזה אסור גם בבהמת חבירו ע\"כ. או משום דמחמר חמיר וכדפי' רש\"י שם והא דהך דאין רוכבין הוא משום שבות גרידא י\"ל משום דאפילו בחצר אסור לרכוב דגזרינן אטו רכיבה בר\"ה:<br><b> האמנם </b> מדנקט הירושלמי טעמא דשביתת בהמתו יש להביא ראי' לבעל לחם משנה על משניות דס\"ל דגם מחמר לא שייך אלא בבהמה דידי' ועיין בשו\"ת בית אפרים או\"ח סי' נ\"ג שהביא ראי' לדבריו מהא דפריך הש\"ס בפסחים דף ס\"ו ע\"ב אהך דאמרינן התם דמי שהי' פסחו טלה הי' תוחב לו סכינו בצמרו כו' וע\"ז פריך הש\"ס והלא מחמר. ופירכא זו פריך לבסוף לבתר דאוקמינן התם דאינם מקדישים אלא בעזרה והרי קשה אמאי לא הקדים למפרך פרכא זו לעיל מני' אע\"כ משום דלפי שהי' הס\"ד שהי' מקדיש לי' בביתו לא שייך למפרך והלא מחמר משום דכיון שהקדישו הוי אינו שלו וא\"כ תו אינו עובר משום מחמר אבל לפי מאי דמוקים לה בתר הכי שאינם מקדישים אלא בעזרה ולפ\"ז הרי בשעת הבאתו לעזרה עדיין חולין הוי וא\"כ הרי הוי שלו ולכן שייך שפיר למפרך והלא מחמר וע\"ש:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד הנה מש\"ס ע\"ז ט\"ו מוכח לכאורה כהר\"ן דמחמר שייך אף בבהמת חבירו ודלא כבעל לח\"מ דהנה אמרינן שם רב אדי שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתי' עיי\"ש ופרש\"י אידא דספסירא ע\"י סרסור ישראל עיי\"ש וא\"כ אין הבהמה שלו כדאמרינן שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מושיל ולא מוגיר ולפ\"ז למ\"ל לטעמא דלא אזלא מחמתי' הא אף אם אזלא מחמי' ל\"ש מחמר לשטה זו אלא ע\"כ דאף בבהמת חבירו שייך לאו דמחמר. אמנם הרי\"ף והרא\"ש פירשו דספסירא הוא שקונה לעצמו לפי שעה ומוכר לאחרים (כמו תגרא ספסרא בב\"מ נ\"א) עיי\"ש. וגרסו בש\"ס שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלשעתי' הוא דזבין לא מושיל ולא מוגיר ולפי פירושם אין ראי' להר\"ן דכיון דהבהמה שלו בעת הזאת אי אזלא מחמתי' חייב משום מחמר, ועיין תוי\"ט פסחים פ\"ד מ\"ג, ועיין תו\"י יומא ס\"ז ד\"ה חולק לשון גבי שעיר המשתלח שמוליכין אותו עם לשון של זהורית בין קרניו שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד כדאמרינן בפסחים משמע דאף בהקדש הוי מחמר דלא כהבית אפרים שהביא מו\"ז ז\"ל דהא השעיר הוי הקדש, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הגה\"ה):<br><b> אולם </b> אכתי לא הועלנו בזה שהרי בפסחים דף הנ\"ל פריך הש\"ס ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וא\"כ נהי נמי דלפ\"ז גם מחמר לא שייך אלא בבהמתו מ\"מ קשה אמאי לא נקט הירושלמי טעמא דמשום מחמר הרי חזינן שאיסור זה דמחמר חמיר לי' להש\"ס מדפריך בש\"ס פסחים הנ\"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו. ועכצ\"ל בזה דמש\"ה נקט הירושלמי שהגזירה היא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מפני שבא לאשמועינן דהא דאין רוכבין ע\"ג בהמה היינו אפילו כשאינו מנהיג ברגליו והבהמה אזלא מעצמה ולא מחמתי' כלל דבאופן כזה אם הי' הטעם משום מחמר עכ\"פ בחצר הי' מותר משום דהוי גזרה לגזרה והיינו אינה אזלא מחמתי' אטו אזלא מחמתי', ובחצר אטו בר\"ה ולכן הי' מותר בחצר משא\"כ כשקאמר הטעם משום שביתת בהמתו דבר\"ה הוי דאורייתא אפילו אי לא אזלא מחמתי' ואין כאן אלא חדא גזירה חצר אטו ר\"ה. אבל בש\"ס פסחים הנ\"ל דמיירי מטלה וגדי דלא שייך לומר בהו דאזלי מעצמן לעזרה בלא הנהגת אדם. לכן פריך התם ממחמר משום דחמיר טפי וכמו שפירש\"י בפ\"ק דע\"ז הנ\"ל. ועכ\"פ ממאי דפריך הש\"ס מפסחים הנ\"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו איכא ראי' מפורשת לדברי רש\"י בע\"ז בדף הנ\"ל שתירץ דהא דנקט מחמר התם הוא משום דחמיר טפי דאי כתירוץ הר\"ן שם דמש\"ה נקט התם מחמר משום דאיסורי' אפילו בבהמת חבירו ובנסיוני הרי כבר קצץ דמים ושוב הויא הבהמה של נכרי הלוקח ולא של ישראל המוכר ואין כאן משום שביתת בהמתו ולהכי אמרינן התם דטעמא משום מחמר דשייך גם בבהמת חבירו עיין בר\"ן שם לפ\"ז הרי בפסח קודם שהקדישו דהוי שלו הדרא קושיית הר\"ן לדוכתא בפסחים הנ\"ל דא\"כ אמאי נקט בפסחים נמי הך טעמא דמחמר ולא נקט טעמא דשביתת בהמתו אע\"כ כפי' רש\"י שם וא\"ש:<br><b> (מז) </b> ומשמע התם דרבי אומר אפילו בסוס המיוחד לאדם כו'. לפ\"ז יש ליישב קושיית הב\"י ז\"ל דמקשה אטעמא דיהיב הירושלמי אהא דאין רוכבין כו' משום שביתת בהמתו מהא דקיי\"ל דחי נושא א\"ע כר' נתן, אבל בזה אתי שפיר משום די\"ל דהירושלמי כרבי פוסק וא\"ת מנ\"ל הא, י\"ל דהא הת\"ק דר' נתן כרבי ס\"ל כמ\"ש רש\"י בע\"ז דף י\"ד ומש\"ה ודאי שפוסק הירושלמי כרבי ושפיר יהיב טעמא למלתא משום שביתת בהמתו. אמנם אין ספרי הירושלמי כעת בידי לעיין אם הביא הא דרבי יוחנן דפסק שהלכה כבן בתירה. אך אכתי צ\"ע קצת שהרי ר' יוחנן סידר הירושלמי ואיהו הא ס\"ל דהלכה כבן בתירה ולפ\"ז הרי קושיית הב\"י ז\"ל הנ\"ל עדיין במקומה עומדת:<br><b> אמנם </b> לפמ\"ש מרן זקני התוי\"ט ז\"ל דלא הי' לו להרמב\"ם האי גירסא דאמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא א\"ש ויש הוכחה לזה מהא דיהיב הירושלמי טעמא משום שביתת בהמתו ואי הוה ס\"ל לר' יוחנן דהלכה כבן בתירה הרי לא שייך טעם זה. דא\"כ אמאי מותר בסוס אע\"כ דלא גרסינן הא דר' יוחנן אמר הלכה כב\"ב והא דפסק הרמב\"ם דאדם חי נושא א\"ע לאו משום דס\"ל דהלכה כבן בתירה אלא משום דס\"ל דבזה מודו נמי רבנן משום דלא פליגי אלא במיוחד לעופות דהא רבא ס\"ל דבאדם אמרינן חי נושא א\"ע ור' יוחנן לא פסק בזה הלכה כלל וא\"כ אין כאן קושיא אטעמא דירושלמי די\"ל כנ\"ל. ובפרט די\"ל עוד דכיון דרבי סידר את המשנה א\"כ הרי צריך למיהב טעמא למתניתין מה דשייך לשיטתי' דרבי דלית לי' הא דחי נושא א\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כר </b>\n<b> או כסת שהיה עליו צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט כו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופירש רש\"י ולא יתן עליו מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו זה כיבוסו כו' הנה התוס' פ\"ב דביצה די\"ח ע\"א ד\"ה מערמת כו' כתבו וז\"ל תימא דהיינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס כו' וי\"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי כו' יע\"ש:<br><b> ובס\"פ </b> ח' שרצים ד\"ה האי מסוכרייא תי' עוד תירוץ אחר וז\"ל וי\"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כבוסו דבהכי מיירי בפרק דם חטאת כו' ע\"ש ומדלא תירץ כן בפרק ב' דביצה משמע דסבירא ליה הכא דכל שאינו דרך לכלוך אפי' בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זה כיבוסו וכן כתב מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' ש\"ב יע\"ש:<br><b> וקשה </b> טובא דאם כן תקשי להו מהא דאמרינן התם בפרק שני דביצה רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר לי' אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כו' א\"ל גזירה הני אטו הני והשתא בכלים דבני סחיטה דהיינו בגדים ל\"ל טעמא משום גזרה שמא יסחוט הא מדינא אסירי דשרייתו זהו כיבוסו כיון דטבילת כלים לא הוי דרך ליכלוך אלא דרך שרייה וכן קשה מהא דגרסי' בפ' תולין דף קל\"ט ע\"ב אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים במשמרת וק' דמים צלולים במשמרת ה\"ל שרייתו זה כבוסו והטור ז\"ל בסי' שי\"ט כ' דכיון דמשמרת עשוי לכך אינו חושש לליבונו והקשה הרב מג\"א סימן הנז' ס\"ק י\"א דכיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו מה לי עשוי לכך או אינו ומכח זה כתב שדעת הטור כדעת התוס' והרא\"ש ז\"ל דכל שאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ושלא כדעת מרן הב\"י ז\"ל יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לדעת התוספות בשמעתין דס\"ל דאפילו שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אם כן תקשי להו הא דזעירי ושמא י\"ל דמדרב יוסף וזעירי ל\"ק להו דאיכא למימר דפליגי אההיא דפרק דם חטאת דאמרינן התם בגד שרייתו זהו כבוסו רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב כו' אלא ס\"ל לרב יוסף וזעירי דאפי' בגד אינו חייב משום מכבס אלא בדאית ביה כסכוס ומתני' דקתני היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט היתה של עור נותן עליו מים דמשמע דבבגד ליתן עליו מים אסור ס\"ל לרב יוסף דה\"ט משום גזירה שמא יסחוט ובבגד שייך למגזר ולא בשל עור מיהו מדרבי חייא בר אשי אמר רב דקאמר נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת ק\"ל ולא ניחא להו למימר דפליג אההיא דפר' דם חטאת משום דמשמע להו דהא דרב הלכה פסיקתא היא מדפריך מינה תלמוד לרבה דא' גזירה שמא יעבירנו כנ\"ל עוד הקשו התוספות בפרק ח' שרצים וז\"ל וא\"ת דאמרי' ביומא דההולך להקביל פני רבו או פני אביו כו' עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמרינן נמי בפ\"ב דביצה גבי טבילת כלים בשבת דנידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה וי\"ל דמצוה שאני ויש לדקדק דמאי ק\"ל הא בפ\"ב דביצה פרכינן מינה לר' יוסף דאמר גזירה שמא יסחוט ושני לה מתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא וכדאמרינן בגמרא איתיביה כל הני תיובתי' ושני ליה כדשנין וכן ראיתי להריטב\"א בשיטה כ\"י שכ\"כ בפשיטות וכ\"כ המאירי בר\"פ המביא יע\"ש וליכא למימר דסבירא ליה דהא דאיתיביה אביי לרב יוסף מהך דנדה מערמת וטובלת ושני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש היינו משום דאביי הכי אקשי ליה דאם איתא לדרב יוסף דגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה א\"כ הכא נמי נגזור דילמא אתי לאטבילי בעינייהו וכדאתקיף לעיל וטבילת כלים בעינייהו גזירה שמא יסחוט ואהא תי' לי' רב יוסף שפיר דמתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא שהטבילה אסורה ביום טוב ולא אתי לאטבלניהו בעינייהו מיהו אכתי קשיא להו דאכתי ניגזור במערמת וטובלת בבגדיה גזירה שמא יסחוט בעודן עליה. ותירץ דמשום מצוה לא גזרו דהא ליתא דא\"כ ק' לרב יוסף דמאי משני מטעמא דמתוך שלא הותרה לה ע\"י מלבוש הא אכתי תיקשי ליה דנגזור גזירה דלמא יסחוט בעודן עליה ואי ס\"ל דמשום מצוה התירו א\"כ הכי הוה ליה לשנויי ולא מטעמא דמתוך שלא הותרה ואפשר לומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן איתיביה כל הני תיובתיה ושני ליה כדשנין לא קאי אלא אאתקפתא דאתקיף אביי לעיל אתי' דרבא אמנם אהך דנדה מערמת כו' לא קאי משום דההיא אתקפתא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה לעיל ולא אביי מיהו אכתי ק' דמאי תי' דמשום מצוה התירו דאכתי תיקשי לרב יוסף דס\"ל דטבילת כלים אסורה משום סחיטה אע\"ג דאית ביה מצוה דטבילת כלים ברגל מצוה וכמ\"ש רש\"י דחייב לטהר את עצמו ברגל ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דפריך השתא מהך דנדה מערמת וטובלת בבגדיה לרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכן לרב יוסף דאמר גזירה משום סחיטה ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש דאם כן תיקשי ליה לדידי' נמי דאמאי לא גזרינן שמא יסחוט כדתנן בפ' חבית הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו וטעמא משום גזירה שמא יסחוט ואהא תי' דמשום מצוה שאני כלומר דמאן דפריך מהא דנידה מערמת וטובלת הוה ס\"ל דמשום מצוה לא גזרו ומשום הכי פריך לרב יוסף דס\"ל דטעמא דאין מטבילין את הכלים ביו\"ט היינו משום סחיטה אע\"ג דטבילת כלים בי\"ט מצוה דחייב אדם לטהר ברגל וכמ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב א\"כ ה\"נ גבי נדה מערמת וטובלת נגזור משום סחיטה אע\"ג דאיכא מצוה ואהא תי' דהתם שאני דמתוך שלא הותרה כו' ובהא ניחא לי מ\"ש התוס' בפ\"ק דכתובות ד\"ו ע\"א ד\"ה האי מסוכריא וז\"ל ועוד י\"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למגזר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ גבי טבילת כלים היכי קאמר רב יוסף דגזרינן בהו שמא יסחוט הא התם לדעת כן הוא עושה ואי ס\"ל כמ\"ש בהגהות אשירי דגזרו בטבילת כלים אע\"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה א\"כ מהאי טעמא ניגזור גבי נדה כיון דטרידא במצוה אכן לפי מ\"ש יש ליישב דודאי לרב יוסף דס\"ל דבטבילת כלים גזרו משום סחיטה אע\"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה ע\"כ טעמא דנדה מערמת וטובלת היינו משום דמתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא ומ\"ש ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת היינו למאן דפריך מינה לרב יוסף ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה כו' דהוה ס\"ל דכיון דלדעת כן הוא עושה ליכא למיגזר משום סחיטה אע\"ג דטרידא במצוה והיינו דק\"ל אליבא דרב יוסף דס\"ל דמשום דטריד גזרו אם כן ה\"נ ניגזור כיון דטריד במצוה כנ\"ל ועוד י\"ל בדברים דקשיא להו דאמאי לא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה אע\"ג דאיכא טעמא דמתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש כי היכי דגזרינן גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמרינן בפ' אלו קשרים לינחות במיא אתי לידי סחיטה אע\"ג דהתם נמי איכא טעמא דנימא מתוך שלא התרתה לו אלא כדרך שהוא לבוש וכדאמרינן בפרק י\"ה אההיא דההולך להקביל פני רבו כו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו זכור הוא ולא אתי לידי סחיטה וכן ראיתי להפר\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תרי\"ג סק\"ה שהקשה כן להרא\"ש והר\"ן ז\"ל שתירץ כן בפרק הנזכר ואהא תי' דמצוה שאני כלומר דדוקא היכא דאיכא מצוה התירו מטעמא דמתוך שלא התרתה לו ע\"י מלבוש הא לא\"ה משום האי טעמא גרידא לא שרינן ובהכי ניחא נמי דברי התוספות בפ\"ק דכתובות דמ\"ש ואתי שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה כו' כונתם לומר דמשום הכי התירו גבי נדה מטעמא דמתוך שלא הותרה כו' משום דכיון דעושה כן במזיד ליכא למיחש שמא יסחוט אלא דאפילו כיון דטרידא במצוה הוה ליה למיחש שמא יסחוט כי היכי דגזרו בטבילת כלים להכי אהני לו טעמא דמתוך שלא הותרה לו כו' אמנם גבי ההולך בשבת ופגע באמת המים כיון דאיכא למיחש דילמא זמנין דמתווסן מניה מיא ולאו אדעתיה איכא למיגזר שפיר שמא יסחוט ומטעמא דמתוך שלא הותרה לו אלא כדרך שהוא לבוש גרידא לא שרינן בהכי כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> דנין בשבת כו' ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דס\"ל שלא כדעת ר\"ת שכתבו התוס' פ' משילין דבדאין לו אשה ובנים מותר וכן ג\"כ בדיני נפשות דלי' דעדיף מינייהו שרי לדון ולדעתי יש להביא ראיה לדעת ר\"ת מהא דגרסינן פ' אלו מגלחין די\"ח ע\"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בח\"ה ובעי לסיועיה התם ממתניתין דקתני אין נושאין נשים במועד הא ליארס שרי ודחי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ליארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא נמי אסור והשתא קשה דאמאי לא סייעינן ליה ממתני' דפרק משילין דמדקתני אין מקדשין ביו\"ט מכלל דבחה\"מ שרי דאי בח\"ה אסור אמאי קתני לה גבי י\"ט וכה\"ג הקשו התוס' בפרק המביא ד\"ל ד\"ה אין מטפחין לפירש רש\"י שם יע\"ש ולדעת ר\"ת שכתבו התוס' דבדלית ליה אשה ובנים שרי לקדש בשבת י\"ל דמשום הכי לא סייעינן לי' ממתני' משום דאיכא למדחי ולומר דלעולם דאפילו בח\"ה אסור בדאית ליה אשה ובנים ומתניתין לדיוקא איצטריך לאשמועינן דאפי' ביו\"ט דוקא משום רשות ובדאיכא אשה ובנים אסור הא בדליכא אשה ובנים שרי אכן לדעת רש\"י ור' ק' טובא ותו דאף לדעת ר\"ת ק' שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל דהיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם דהיינו מדאורייתא ואם כן אם איתא דאפי' באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דאסרי משום שבות ואפשר לומר דמתניתין ליכא לסיועי דאיצטרך למתניה ביו\"ט למשרי אפילו במחזיר גרושתו מן הנשואין דבח\"ה שרי כדתנן בפ\"ק דמו\"ק קמ\"ל דביו\"ט אסור משום גזירה שמא יכתוב ואי קשיא לך חלוקת ולא מיבמין דקתני מתנ' גבי יו\"ט למאי אצטריך הא אפי' בחול המועד אסור י\"ל דאיצטריך למיסר אפי' לעשות בה מאמר דכיון דליכא נישואין שרי בחול המועד ואי נמי בפי' בשקדשה מבע\"י דבח\"ה שרי וביו\"ט אסור ועיין בהר\"ן וק\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים בתשובה דף קכ\"ג ע\"ב שהקשה לדעת ר\"ת מהא דגרסינן במ\"ק דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ופי' רש\"י בח\"ה אבל לא ביו\"ט אסור משום שבות הא קמן דביו\"ט לא דנין דיני נפשות גזירה שמא יכתוב אע\"פ שהדנין דיני נפשות הן סנהדרין דליכא עדיף מינייהו ועוד הקשו לפי רבינו תם דלא משני בפ' אד\"מ משום דאין דנין בשבת משום דכתיבה שרייא בשבת היכא דליכא עדיף מיניה א\"כ דיני נפשות ידונו בתחילת דין בשבת לעיוני בדיני ואם יראו חובה ילינו למחר ואין לחוש שמא יכתבו דהא אמרת דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו שרי כתיבה בשבת ואין לומר אה\"נ דדנין בשבת ביו\"ט דמתני' לא קתני אלא דאין דנין בע\"ש וי\"ט ואלו בשבת וי\"ט לא קתני משמע דבשבת ויו\"ט דנין לעיוניה בדיניה דהא לא אפשר דאם כן כי פריך במועד קטן ודילמא לעיוניה בדיני' לימא ליה דאם כן אמאי תני תנא דנין דיני נפשות במועד דמשמע דהא ביו\"ט אסור ואי לעיוני הא אמרת אפי' בשבת ויו\"ט דנין עכ\"ד ולא הבנתי דבריו דפשיטה ודאי דתחילת דיני נפשות לר\"ת אין דנין בשבת ויו\"ט משום דבעינן ב' סופרי הדיינין כותבין לפניהן דברי המזכין ודברי המחייבין כדתנן התם ומ\"ש ר\"ת דבסנהדרין דליכא דעדיף מינייהו שרי היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב ומש\"ה בסנהדרין שרי ולא גזור משום מצוה אבל תחילת דין ודאי פשיטא דאסור ומ\"ש דבסנהדרין שרי כתיבה בשבת אינו אלא דברי תימא וכי משום דמצוה לדון שרינן אב מלאכה דאורייתא הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר וא\"כ ברייתא דקתני דנין דיני נפשות ודיני מכות במועד בתחילת דין מיירי דביו\"ט אסור משום דא\"א לכתוב ובחה\"מ שרי וזה פשוט ועיין בהרב חד\"ה בפרק אד\"מ. ודע שלדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דאפילו בד\"נ דליכא דעדיף מינייהו אין דנין בשבת ויו\"ט וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ' אד\"מ היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין בשבת משום דניחא לי' לתלמודא למימר טעמא לאיסור מן התורה ולא מדרבנן יש ליישב שפיר מה שראיתי להר\"ב כנה\"ג ז\"ל בס' דינא דחיי חלק עשין דק\"ט ע\"א שהקש' אההיא דגרסינן בפרק נגמר הדין דמ\"ג ע\"א וכרוז יוצא לפניו לפניו אין מעיקרא לא והתניא בע\"פ תלוהו לישו' והכרוז יוצא לפניו מ' יום כו' שאני ישו' דקרוב למלכות הוה וז\"ל ותימא לי ולדידיה מי ניחא והתנן בפרק אד\"מ אין דנין לא בע\"ש ולא בעיו\"ט ומפרש בגמרא טעמא משום דלא אפשר דהיכי ליעביד לדייני' במעלי שבתא ולגמרי לדינים בשבתא ולקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ואי כסברת המקשה דלאחר שנגמר דינו הכרוז יוצא לפניו מ' יום עוד היום קשה מ\"ט לא דיינינן ליה בשבת ואפי' שיגמור הדין בשבת אין הורגים אותו משום ההכרזה דבעי' שיכריזו מ' יום יע\"ש שהניחו בצ\"ע עכ\"ל אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא דתלמודא התם דיהיב טעמא לאסור מדאורייתא משום דאין רציחה דוחה שבת היינו לפום קושטא דמילתא דמסיק בפרק נגמר הדין דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס\"ד דמקשה דהוה ס\"ל דמעיקרא בעינן מ' יום להכרזה הוה ס\"ל דטעמא דמתני' משום דאין דנין בשבת ומדרבנן ולא משום טעמא דרציחה ואף לתי' הב' שכתבו התו' דהתם לא שייך למגזר משום שמא יכתוב כיון שכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע\"י וכ\"כ בפ' כ\"ה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמילתא דס\"ל לתלמודא דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס\"ד דמקשה דהתם דמעיקרא בעינן מ' יום הוה ס\"ל ע\"כ דטעמא דמתניתין משום דאין דנין בשבת ואע\"ג דליכא למגזר שמא יכתוב לא פלוג רבנן כנ\"ל. כתב הריב\"ש בתשובת סי' קנ\"ו דאסור לפדות את הבן בשבת משום דדמי למקח וממכר והביאה מרן הב\"י ז\"ל בסי' של\"ט יע\"ש וראיתי להרב בני יעקב דק\"ג ע\"ד שנסתפק במי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אי בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא וכתב שרבו מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל נסתפק בזה והביא ראי' מדברי הריב\"ש הללו דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני הא איתיה תקנתא שיתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני יע\"ש ולע\"ד נראה שאין ראיה מדברי הריב\"ש דאע\"ג דמשכון מהני אפ\"ה ס\"ל להריב\"ש דאסור ליתן משכון בשבת משום דהוי כקונה קנין בשבת ואפי' לצורך מצוה וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בריש פרק קמא דכתובות אההיא דאמרינן התם א\"ל אתפשוה מטלטלי לכתובתה וז\"ל וא\"ת הא הו\"ל קונה קנין בשבת ואסור כו' אי נמי אפשר דמבע\"י מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ\"ל הרי מבואר דאפילו משכון אסור ליתן בשבת משום דדמי למו\"מ ואף שהרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה הביאה הטור ז\"ל ח\"מ סי' ע\"ג דמי שנשבע לפרוע לו בז' בניסן ואירע ז' בניסן בשבת דמותר לתת לו משכון בשבת כדי לקיים שבועתו דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו איכא למימר דלא התי' הרא\"ש אלא דוקא כההיא דנשבע לפרוע בז' בניסן דאי אפשר בלא\"ה דאל\"כ הרי הוא עובר על שבועתו משא\"כ הכא כיון דאפשר לפדותו אחר השבת לא חשיבא כ\"כ חפצי שמים וזה מוכרח שהרי לפי מ\"ש מרן הב\"י שם לדעת הרא\"ש שרי לתת משכון ולשומו אותו וליתנו לו בתורת פרעון משום דחפצי שמים הוא ע\"ש. ואם כן קשה דאמאי כתב הריב\"ש דאין פודין את הבכור בשבת הא איתיה בתקנתא שיתן לו משכון וישום אותה ויתננו לו בתורת פרעון דבהא ודאי פשיטא דמהני בפדיון בכור דשוה כסף ככסף אלא משמע ודאי דס\"ל דהכי לא חשיב חפצי שמים כל כך וכמ\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בפרק א\"צ דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה בבהמת קדשים ובהר\"ב מג\"א ז\"ל ס\"י ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מח) </b> מכלל דבחה\"מ שרי כו'. לענ\"ד לק\"מ דהא טעמא דאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וא\"כ במי שעשה שליח לקדש לו אשה והאשה גם היא עשתה שליח לקבל קדושיה ופגע שליח בשליח יחד והמשלחים אינם יודעים כלל כי יפגשו זה בזה יחד דבכה\"ג משום שמחה ליכא דהא המקדש והמתקדשת אינם יודעים ממעשה הקדושין כלל ובחוה\"מ שרי לי' לשליח האשה לקבל קדושיה משליח האיש כיון דליכא בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. אבל ביו\"ט אסור משום שבות דשמא יכתוב כו' ומש\"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפ' משילין דהא איצטרך לאסור קדושיה ביו\"ט אפילו בכה\"ג כשפגע שליח בשליח וכנ\"ל:<br><b> עוד </b> אפשר לומר למאי דאמרינן בפסחים דף ע\"א ע\"ב דבליל יו\"ט ראשון אין שמחה משום דדרשינן התם המקרא והיית אך שמח אך חלק וא\"כ הרי איצטרך למתני בפ' משילין הא דאין מקדשין ביו\"ט משום שבות ולאשמועינן דאסור נמי לקדש בליל יו\"ט הראשון דאע\"ג דמשום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא בזה מ\"מ אסור משום שבות אבל בחוה\"מ אפשר דלעולם אסור וא\"כ הרי ליכא מזה סייעתא לשמואל ובזה ניחא נמי הא דאין מיבמין דאצטרך לאסור ליבם אפילו בליל יו\"ט הראשון וכנ\"ל וכן למ\"ש התוס' להתיר משום ביטול פו\"ר י\"ל נמי משום דלא חשיב שמחה כ\"א סעודת נשואין בלבד וה\"ט דאין נושאין נשים במועד משום דבשביל סעודה זו נדחית הסעודה של שלמי שמחה וא\"כ בליל יו\"ט הראשון דליכא שלמי שמחה דהא מעטי' קרא וכנ\"ל תו ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה (וצ\"ע קצת בהא). ומכש\"כ לרש\"י דס\"ל דאפילו ביום שמיני ליכא שמחה ולפ\"ז הא אי לאו משום שבות הי' מותר לקדש בשמיני אפילו ביום לפי הנ\"ל וא\"כ האי דקאמר המחבר דלדעת רש\"י קשה טובא, הרי לפמ\"ש לק\"מ ודו\"ק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב בזה דמש\"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפרק משילין משום די\"ל דלעולם בחוה\"מ נמי אין מקדשין והאי דקתני יו\"ט משום דבא לאשמועינן שאפילו סמוך לחשיכה ביו\"ט אחרון או סמוך לחשיכה ביום השני של עצרת ור\"ה דאע\"ג דהלילה שלאחר הקדושין הוא חול גמור וא\"כ הרי אין כאן משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפ\"ה אין מקדשין משום שבות דשמא יכתוב כו' (ולמ\"ד דגזרו שבות בין השמשות משכחת לה נמי בבין השמשות ודוק). אלא דקצת יש לפקפק בזה עדיין דהא שמואל אינו מתיר בחוה\"מ אלא לארוס בלי סעודת אירוסין ומטעם דשמא יקדמנו אחר וא\"כ הרי משמע מזה דהאירוסין עצמן יש בהן נמי שמחה קצת אבל מ\"מ יש לחלק בין הפרקים ולומר דהיינו בשאין עושה סעודה כלל דאז הוי השמחה בהאירוסין עצמן אבל בכה\"ג דעושה סעודה בלילה שלאחריה אז השמחה הוא בהסעודה ולא בהאירוסין עצמן:<br><b> (מט) </b> אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה (דהיינו דאורייתא כמ\"ש התוס') א\"כ היכי קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות. למ\"ש התוס' מ\"ק דף ח' ע\"ב סוף ד\"ה מפני ביטול פו\"ר כו' דלא חשיב שמחה אלא סעודת נישואין א\"כ כשאינו עושה סעודת אירוסין אין כאן איסור תורה עכ\"פ וא\"כ שפיר חשיב לי' במתניתין דמשילין להאי דאין מקדשין ביו\"ט בהדי הנך דאסורי משום שבות מפני שמיירי התם בלא סעודת אירוסין. אלא דאכתי יקשה אמאי לא מסייעינן לשמואל מדיהיב במתניתן טעמא דאין מקדשין ביו\"ט משום שבות מכלל דבחוה\"מ דליכא שבות שרי דהא משמע דאפילו בלא סעודה הוי הס\"ד דאסור לארוס עכ\"פ מדרבנן שהרי שמואל לא שרי לעשות סעודת אירוסין ואפ\"ה שקיל וטרי הש\"ס אי יש סייעתא לשמואל. אמנם י\"ל דהא המחבר לשיטת ר\"ת מקשה ולדידי' לק\"מ דהא י\"ל דלהכי נקט אין מקדשין ביו\"ט משום דלדיוקא אצטריך לאשמועינן דאפילו ביו\"ט דוקא משום רשות וכדאית לי' אשה ובנים אסור אבל בדלית לי' אשה ובנים שרי אפילו ביו\"ט ולעולם דאפילו בחוה\"מ אסור כשיש לו אשה ובנים וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בעצמו וע\"ש:<br><b> (נ) </b> ומ\"ש ר\"ת כו' היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב. היינו דלא כהתוס' שכתבו ליישב אמאי יהיב הש\"ס טעמא דלא קטלינן בשבת משום רציחה תיפוק לי' משום דאין דנין בשבת ולמאי שתירץ משום דכבר כתבו מבעוד יום ולא שייך למגזר שמא יכתוב א\"כ לפ\"ז הרי א\"צ לאתויי מטעם דליכא דעדיף מנייהו שכתבו התוס' וע\"ש:<br><b> (נא) </b> אינן אלא דברי תימא. גם אני תמהתי כן ולחומר הקושיא י\"ל דס\"ל למוהר\"ש אלגזי כדעת הרב בהגהת ש\"ע או\"ח סי' ש\"ו סעיף י\"א בשם אור זרוע דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וס\"ל דבדליכא דעדיף מנייהו לא גזרינן גם בשבות דכתיבה שלהם וסופרי הדיינין יכולים לכתוב דברי המזכים והמחייבים בכתיבה שלהם. אלא דכיון דס\"ל להתוס' בגיטין דף ח' ע\"ב ובב\"ק פ' מרובה דף פ' ע\"ב בד\"ה אומר כו' דגם הכתיבה שלהם הוי דאורייתא איני יודע מנ\"ל להקשות אר\"ת דלמא כהתוס' ס\"ל וכן דעת הרמב\"ם וכבר תמה בזה הב\"ש באה\"ע סי' קכ\"ו ס\"ק א' על הרמ\"א אי לא דנאמר לדחוק עוד דאפשר דנכרים יכתבו דברי המזכים והמחייבים אלא דלשונו לא משמע כן מדקאמר ואין לחוש שמא יכתבו בו שרי להו כתיבה בשבת ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המגביה </b>\n<b> תרומות כו' בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו'.</b> כתב המאירי בשיטת כ\"י למסכת י\"ט די\"ז ע\"א וז\"ל ואע\"ג דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיניה אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול משא\"כ בעוד שהוא טבל שאסור אף בטלטול ומיהו לקמן בפרק המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומשו\"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע\"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסור תורה אבל מעשר ליכא אלא אסורא מדרבנן משום דמחזי כמתקן עכ\"ל ומדברי התוס' בפרק כירה דמ\"ג ד\"ה טבל מוכן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דאפילו לאחרים נמי אסור ואע\"ג דליכא אלא איסורא דרבנן שכתבו וז\"ל קשה להרשב\"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא עבר ותקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני עכ\"ל יע\"ש ומדלא תירץ כההיא דעבר ותקנו מתוקן לאחרים קאמר כמ\"ש המאירי משמע דס\"ל דאפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתמיות לשון רבינו ז\"ל שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת מדסתם ולא פירש משמע דס\"ל דאפי' לאחרים אסור אלא דכפי זה ק' דבפ' כ\"ה מה' אלו דין כ\"ה כתב חביות של טבל שנשברה כו' הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן כו' והשתא קשה דבמאי מיירי אי לאחרים הא משמע שדעתו ז\"ל לאסור ואי בדלית ליה פירי אחרינא וכמ\"ש התוס' הא מדסתם וכתב במזיד לא יאכל משמע דס\"ל דאפילו בדלית ליה פירי אחריני אסור וטעמא דס\"ל דמאי דתירצו בגמרא אקושיא דהמטביל כלי' בשבת א\"כ דאפשר בשאלה קאי נמי אקושיא דהמעשר בשבת וכמ\"ש הר\"ב ל\"מ בפ\"ו מהם יו\"ט ואולי דס\"ל דעבר ותקנו לאו במזיד קאמר אלא עבר בשוגג ותקנו וכה\"ג כתב רש\"י ז\"ל בס\"פכ\"ש אההיא דאבעיא לן התם עברה ולשה מהו דבשוגג קאמר יע\"ש. וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל דאפילו לאחרים אסור ממה שכתב בסי' תק\"ה פירות שהוציאם חוץ למקומן והוחזרו אפילו במזיד כו' וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם אם הוציאם בשוגג מותרין במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפילו לאחר שלא הוציאם וכ\"כ הרא\"ש בפרק מי שהוציאוהו הרי דאע\"ג דתחומין אינו אלא דרבנן אפ\"ה במזיד אסור לאחרים וא\"כ ה\"ה נמי במעשר בשבת אע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן ועיין בהר\"ב מג\"א שם ס\"ק י\"ד וכן משמע מהא דגרסינן לעיל בפ\"ק די\"ד רב פפא איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו' הרי משמע דאע\"ג דאיסורא דאין כותשין במכתשת ביו\"ט אינו אלא מדרבנן ואפי\"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחריני מיהו יש לדחות דרב פפא מחמיר על עצמו היה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל הביאו בשיטא מקובצת למוהר\"ב ז\"ל ע\"ש במג\"א סי' תק\"ד ס\"ק ה' ובספר פנים מאירות סי' ל' ע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נב) </b> ואפ\"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחרינא. לענ\"ד אין ראי' מזה משום די\"ל כיון דרב פפא איקלע לבי מר שמואל וטריחי להו גם בשבילו בכתישה זו ביו\"ט משו\"ה אסור גם לדידי' דהא דשרינן לאחריני היינו משום דלא נעבדה העבירה בשבילן. ועי' במג\"א סי' תקט\"ו ס\"ק ו' באורך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עונשין בשבת.</b> נסתפק הרב מש\"ל בהא דקי\"ל דהרודף אחר אחד מן העריות ניתן להצילו בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה וברודף אחר חבירו להורגו פשיטא מילתא דניתן להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אכן ברודף אחר העריות יש מקום להסתפק וכן נמי אליבא דר' דס\"ל דהאומר הניחו לו שלא יהרגנו דאין הורגין אותו ואמרינן התם דה\"ט דר\"י משום דעל מה שמסרה נפשה לקטלא אמרה תורה הצל דמו בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין אותו דחשיב רודף אכן לרבנן דס\"ל דאפגימתא קפיד רחמנא יש מקום להסתפק את\"ד יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> נראה לע\"ד להביא ראיה דאפילו בשבת ניתן להצילו מההיא דגרסינן פרק בן סורר דף מ\"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר\"ח לאוקומא התם כגון שבא עליה שלא כדרכה ורבא מוקי לה באומר' הניחו לה שלא יהרגנו ור\"י היא כו' יעויין שם והשתא אם איתא אדרבא בפשיטות הי\"ל לאוקומא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו:<br><b> ואולם </b> אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנר' ודאי דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבי' וכמדוקד' מלשונו ז\"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך התם שפיר ולא מצי לאוקומא בבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל את עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם אלא דק\"ל לפי זה מהא דמשני התם אביי דמתני' מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו וריב\"ש היא דאמר רודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ולפי מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' וישלח דלגבי נרדף עצמו אין לחלק בין יכול להצילו בא' מאבריו או לא אם כן מאי משני הא אכתי כיון דלגבי נרדף עצמו ניתן להצילו אין אדם מת ומשלם קרינן ביה אלא מוכרח כיון דלגבי אחרים לא ניתן להצילו לא אמרינן בכי הא אין אדם מת ומשלם ומעתה חזרה ראיה למקומה אולם אכתי יש מקום לדחות דע\"כ לא כתב הרא\"ם דגבי נרדף אין לחלק אלא דוקא ברודף אחר חבירו וכמעשה שהיה גבי יעקב אע\"ג דאיכא למימר שפיר דמתוך שאדם בהול להציל את נפשו ממות לאו מידק דייק וסבור שאינו יכול להצילו משא\"כ ברודף אחר העריות דלא בהיל כולי האי כיון שלא בא על עסקי נפשות כנ\"ל נכון לחלק ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספקו של הרב ז\"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע\"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב הוקשה אצלי על רבינו דבפ\"א מהלכות נערה בתולה דין י\"א הביא מתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה והי\"ל לבאר דה\"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקמתא דר\"ח וא\"נ ביכול להצילו בא' מאבריו כאוקמתא דאביי ובאמת שהדבר מתמיה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ואשר אני אחזה ליישב דבריו שדעת רבינו ז\"ל כי\"מ שכתבו התוס' ז\"ל פ' הבע\"י דנ\"ט ובפ' בן סורר ד' הנז' דאע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דהעראה חשיבא כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו הדבר משמעתתא דהתם דלא מוקי לה כגון שלא עשה אלא כו' ובסוף דבריהם הקשו לשיטה זו דא\"כ מאי פריך פ' בן סורר הניחא למ\"ד העראה זו נשיקה אלא למ\"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א\"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה את\"ד יע\"ש ואם כן יש לנו לומר דרבי' ז\"ל ס\"ל דסוגיא דפ' הע\"י פליגא אההיא דבן סורר דס\"ל התם דהעראה מחייב קנס ופסק רבי' כסוגייא דפ' הבע\"י דאין קנס בהעראה ומהשתא מתניתין דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה אפגימה לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וזה נראה נכון ויש לי לדקדק מדבריו ז\"ל שדעתו כדעת י\"מ ממה שראינו לו ז\"ל בפ\"א מה' א\"ב שכתב דבכל ביאות אסורות אחד המערה וא' הגומר כו' ובפ\"ד מה' הנזכר גבי נדה שנה ופירוש דין זה וכן בפי\"ז מה' הנז' גבי זונה הפסולה לכ\"ג חזר וכתב דמשהערה בה עשאה זונה ובפרק י\"ט גבי חללה כתב גם כן משהערה בה נתחללה אשר מבואר דבכל מקום אשר תנא דינא לומר דהעראה כגמר ביאה תנא והדר מפרש ובפי' איתמר ולא מכללא ואלו בפ\"א מה' נערה דין ד' כתב אין האונס חייב בקנס עד שיבא עליה כו' ואלו היתה דעתו ז\"ל דאפי' בהעראה יש לה קנס הי\"ל לפרש הדבר ולומר דמשהערה בה חייב כדרך שפי' בכל המקומות הנז' אלא נראה שדעתו ז\"ל כמ\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נג) </b> אמנם גבי נרדף עצמו כו' כדי שלא יעבירנו על דת. לענ\"ד זה צ\"ע דהא אשה קרקע עולם היא ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה (ולמ\"ש בתשובה מדהקישה הכתוב לנרצח י\"ל כשם שהנרצח אינו עובר כלל ה\"נ האנוסה ג\"כ אינה עוברת כלל) וכיון דשבת הוא הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה ואפילו אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה אבל עבירה יש גם בלא מעשה מ\"מ מהיכא פשיטא לי' להגאון ז\"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזו [ונלע\"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל\"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח י\"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ\"ש המל\"מ ה\"נ הדין כן בנערה, אפילו ע\"י אחרים משום דאין היקש למחצה]. והא דאמרינן בש\"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא ומ\"מ הקשו התוס' שפיר בסנהדרין דף ע\"ג ע\"א ד\"ה להצילו כו' שכתבו שם אבל קשה מנערה כו' משום דה\"נ הו\"ל להש\"ס למימר להצילו כיון דהוא עובר בידים ולמה לי' להש\"ס למינקט להצילה דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות:<br><b> (נד) </b> הי\"ל לפרש כו' כדרך שפירש בכל המקומות הנז'. ראי' זו איני מכיר דאדרבה דוק לאידך גיסא ממ\"ש בהלכות א\"ב פ\"ג הלכה ט\"ו גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה ומדסתם גבי אונס ולא כתב דאינו חייב קנס עד שיגמור ביאתו משמע שדעתו דחייב נמי קנס אהעראה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הדברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו בין השמשות כו'.</b> ראיתי להר\"ב מג\"א סי' שמ\"ב שנסתפק וז\"ל צ\"ע אם במוצאי שבת נמי אמרינן דבה\"ש לא גזרו משום שבות דשאני לאפוקי יומא ממעלי יומא דמספקא לא פקעא קדושה כמ\"ש ס\"ס שפ\"ו כו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה לדקדק מדברי התוס' דאפי' בה\"ש דמ\"ש אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וזה ממ\"ש בפר' בכל מערבין דל\"ד ד\"ה גזירה אטו י\"ט שלאחר השבת וז\"ל והא דאמרינן לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות כו' ולא גזרינן משום י\"ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממ\"נ אסור להשתמש באילן כו' ונראה פשוט דהתם דבי\"ט שאחר השבת ליכא למימר נמי דבה\"ש מותר לעלות באילן כיון דהוי משום שבות לא גזרו דהכא ממ\"נ אסור דאי נמי נימא דלילה הוא הוי י\"ט וי\"ט נמי אסור לעלות באילן משמע מדבריהם דאי לאו משום ה\"ט דממ\"נ אסור הוה אמרינן דלא גזרו בה\"ש אפי' באפוקי יומא וכן מצאתי בפ\"י בשיטה כ\"י להרשב\"א שם שכ' בדף ל\"ב אתי' דרב יצחק בריה דרב חסדא דאמר הכא באילן הנוטה חוץ לד\"א עסקינן וז\"ל ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברת דרבי ירמיה דלקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה ומוליכו בראשון ומחשיך עליו כו' משום גזירת י\"ט אחר השבת הוא כדמשני לקמן והכא ליכא גזירה כלל דבה\"ש שביציאת השבת גם כן לא גזרו שאף הוא ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות כנ\"ל עכ\"ל וכן נ\"ל לדקדק עוד ממ\"ש התוס' בדל\"ד ע\"א ד\"ה ואמאי וז\"ל ואין ליישב דברי רש\"י דודאי מהולכת של כל השנה היה יכול לדקדק למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא הי' צריך להוציאו רק מביתו ולהניחו בר\"ה כו' דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מארבע אמות עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' כו' ולר' נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו בשביתתו ברה\"י הוא ויש ר\"ה בין ביתו למקום שביתתו כו' וכתוב שם בהגהה וז\"ל אבל בשביתתו בר\"ה לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה וע\"כ כן צריך להיות אמת לפרש\"י דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א\"כ תקשי ליה מר' ולא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה י\"ט אטו י\"ט שלאחר השבת ע\"כ ונראה ודאי כונתם שהוקשה להו דאימא דמאי דפריך בגמרא נימא כיון דאי בעי ממטי ליה כו' לר' דס\"ל כל דבר שהוא משום שבות כו' הוא דפריך משום דמשמע ליה דלר' אפי' כששביתתו בר\"ה קאמר דצריך להוליכו עד מקום השביתה דא\"כ מאי משני גזירה אטו י\"ט אחר השבת הא לר' אפילו בי\"ט אחר השבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות בבה\"ש דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו הנה מבואר דאפילו בה\"ש דמ\"ש נמי לא גזרו וליכא למימר דכונתם ז\"ל דלא שייך לתרץ דגזרו בשבתות דעלמא אטו י\"ט אחר השבת משום דלא שייך למיגזר שבת אטו י\"ט כמ\"ש התוס' בא\"נ דהא ליתא דלא הוצרכו לומר כן אלא לפי תי' כי היכא דלא תקשי להו אמאי לא משני גזירה אטו שבת דעלמא אבל לרש\"י ז\"ל ה\"נ נימא דגזרינן שבת אטו י\"ט כי היכא דגזרינן בעלמא יום טוב אטו שבת אלא ודאי כונתם כמו שכתבנו כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אין נותנין בז'.</b> כתב ה\"ה ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עיין במרן הכ\"מ ז\"ל בפ' כ\"ו מהלכות אלו דין כ\"ב שתמה על מ\"ש רבינו ז\"ל שם היה מת מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו כו' באין ב' בני אדם ויושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה כו' וז\"ל ומ\"מ יש לדקדק למה פסק רבי' דבאין שני בני אדם ויושבין בצידו הא בלא\"ה יכולים לעשות מחיצה דהא בפ' כירה דמ\"ג ע\"ב איתא למימרא זו אמאי דא\"ר יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרי ליה לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתין בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם כו' משמע דלמ\"ד כלי נוטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת כמו שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי\"ל כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לא הו\"ל למפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי\"ף ז\"ל ואם כן יש לתמוה על רבינו שכתב' ע\"ש מה שנדחק בזה ולע\"ד נ\"ל פשוט שלדעת רבינו ז\"ל כדעת הראב\"ד שכתב הרמב\"ן במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק\"ע ע\"ב וז\"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה דה\"ק התם כבר תרגמא רב הונא לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה כולן ניטלין עכ\"ל ולפי הנר' שאשתמיט ממרן הכ\"מ ז\"ל דברי הרמב\"ן הללו ועיין עוד בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק כירה דף הנז' וזה פשוט ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פורשין </b>\n<b> מחצלת כו' או ע\"ג כוורת דבורים כו'.</b> הנה הטור ז\"ל כתב בסימן שי\"ו וז\"ל כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סדין כו' בין הכיסוי לתיבה כו' ונר' לי שאין צריך לדקדק בזה כו' ועוד דבכוורת גופיה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי ותמה עליו מרן הב\"י ז\"ל שהרי מבואר בסוגייא דפ' משילין דבעינן נמי שלא יהיו נוצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פ\"ר יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דהטור ז\"ל לא גריס בגמרא ותסברא דר\"ש והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר ולא ימות כו' וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם ד\"ה אלא אימא כו' וס\"ל דאע\"ג דפ\"ר הוא שהרי ודאי נצודות הן אפי\"ה שרי משום דכיון דדבורים שלא במינן ניצד ואין איסורו אלא מדרבנן הו\"ל פ\"ר בדרבנן וכל פ\"ר בדרבנן שרי לר\"ש וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד ז\"ל סי' ס\"ד וכן נראה דעת מרן הב\"י ז\"ל ממ\"ש אלא אי איכא למידחי דברי בעה\"ת הכי איכא למדחינהו שאני דבורים כו' א\"נ דע\"כ לא אסר ר\"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד אפשר כל שאינו מתכוין שרי ואע\"ג דפ\"ר הוא ע\"כ וקשה טוב' דכי אין במינן ניצוד מאי הוי נהי דשלא במינן ניצוד פטור אבל אסור מדרבנן מיהא איכא כמ\"ש הטור בהדיא וא\"כ כיון דפ\"ר הוא היכי שרי אלא מוכח ודאי דס\"ל כדעת הרב תה\"ד ז\"ל דפ\"ר בדרבנן שרי ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הר\"ב ב\"ח על מ\"ש מרן דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודין בו והוי כמכניס ארי לגוזרקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתן לא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו ע\"כ ותמה עליו וז\"ל ושרי ליה מאריה דבפ' האורג ל\"ק שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס ארי לגוזרקי שלו אבל איסור' מיהא איכא אפי' מכניסו לביתו או לחצר דהכי משמע לי לישנא דאינו חייב דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא יע\"ש אכן כפי מ\"ש לקמן דאע\"ג דבמכניסו לבית או לחצר איסורא מדרבנן איכא היינו דוקא במתכוין אבל שאינו מתכוין שרי אע\"ג דפ\"ר הוא כיון דלא חשיבי כנצודין מן התורה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ה ע\"ב ד\"ה לא אפשר ומדברי הרא\"ש שם ועיין בהר\"ב מג\"א סי' שי\"ד ס\"ק ה' הן אמת דק' טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן בפרק כל כתבי דק\"ך ע\"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דה\"ט דלייט עלה רב משום דבהא אפי' ר\"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מוד' ר\"ש בפ\"ר ולא ימות הרי דאע\"ג דכיבוי לר\"ש לא אסור מן התורה משוי דהו\"ל משאצ\"ל אפי\"ה אמרי' דמודה ר\"ש בפ\"ר וכן הקשה הרב מג\"א ועיין בספר בתי כהונה ס\"י וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו דמיהא שמעינן דאפי' במלאכה דרבנן אי פ\"ר הוא אסור לר\"ש ומיהו יש לדחות לזה דאע\"ג דמשאצ\"ל לר\"ש אינו אלא מדרבנן מ\"מ החמירו בו יותר משאר איסורי' דרבנן כיון דהמלאכה גופי' מלאכה דאורייתא היא ובדעתו הדבר תלוי דאי עביד לה לגופי' מחייב עליה מדאורייתא החמירו בו חכמי' ועשאוהו כדין של תורה משא\"כ בשאר איסורין דרבנן דהמלאכה גופ' עיקרא מדרבנן ולא אתי בה לידי איסור תורה לא החמירו חכמים בפ\"ר וסמך לזה מההיא דגרסינן בפרק כירה מי א\"ר שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן לי' לר' שמעון דאמר דשא\"מ מותר כו' ומשני כל היכא דכי קא מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר\"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא מדרבנן כי לא מכוין לא גזר ר\"ש כו' והקשו התוס' והרשב\"א דהכא נמי אפי' מכוין לכבות ליכא איסור' דאורייתא לר\"ש דהא מלאכה שאצ\"ל היא ותי' הרשב\"א דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפי' שלא במתכוין ואפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא יע\"ש הרי בהדיא לפום מאי דהוה ס\"ל לתלמודא דדשא\"מ בדרבנן מותר לר\"ש אפי\"ה במשאצ\"ל אע\"ג דאינו אלא מדר' אפ\"ה החמירו בו ועשאוהו כאיסור דאורייתא וא\"כ אף אנו נאמר בפ\"ר באיסורא דרבנן דשרי לר\"ש לדעת הר\"ב תה\"ד וסיעתיה דבמשאצ\"ל לר\"ש החמירו טפי וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ג דבכורות דאיסור משאצ\"ל חמיר טפי מאיסור עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אף ע\"ג דאינו אלא מדרבנן ע\"ש מיהו ק\"ל טובא לדעת הר\"ב תה\"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול דל\"ג ע\"ב ת\"ר אין ממעטינן ביום טוב ראב\"ש מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב\"ש ס\"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר כו' והשתא לדעת תה\"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ע\"א בד\"ה עבר ולקטן כו' ע\"ש ומהתימא על מוהר\"מ בן חביב ז\"ל שכ' בפשיטות דאיסור מתקן מנא דהתם הוי מדאורייתא ולא ידעתי איך אשתמיט לשון רש\"י ז\"ל שכתב בהדיא דאין איסורו אלא מדרבנן וא\"כ הרי בהדיא מסוגיא זו מוכח דאפילו באיסורא דרבנן פ\"ר אסור לר\"ש וצ\"ע לדעת הרב תה\"ד וכן קשה מהא דגרסינן בפ' במה טומנין ד\"נ ע\"ב א\"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר ר' יוסף תלת' אהלא ותלתא אסא ותלתא איגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש\"ד כו' אבל אי איכא רובה אהלה אסור משום דהוי פ\"ר דמשיר את השיער אע\"ג דאינו אלא מדרבנן דה\"ל תולש כלאחר יד ע\"ש:<br><b> ושוב </b> התבוננתי וראיתי שתי' זה שכתבתי לדעת הטו\"ר ז\"ל ליתא ממ\"ש הטור ז\"ל בהלכות יום טוב סימן תקכ\"ג מקרדין את הבהמה ביום טוב כו' ופירש ר\"י שמגררות שלהם היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוי פ\"ר והכל אסור יעויין שם הרי דאע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן דהו\"ל תולש כלאחר יד שאין דרך לתולשו ע\"י מגררת אפ\"ה ס\"ל להטו' ז\"ל דפ\"ר אסור מדהביא דברי ר\"י ז\"ל ולא חלק עליו וכן מבואר בהדיא מדברי הרא\"ש בפ\"ד דבכורות דאפי' באיסור דרבנן פ\"ר אסור ע\"ש. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל ליישב דברי הטור דס\"ל ז\"ל דכיון דבפרק כירה לא פרכינן הך ותסברא כדפריך בשמעתין אלמא דסבירא ליה דלר\"ש ניחא ול\"ק הא מודה ר\"ש בפ\"ר ולא ימות הא איכא למימר דהך פ\"ר הוי דלא ניחא ליה שיהיו הדבורים ניצודים ולא יכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורין לשדה לאכול פרחים תמיד וס\"ל להטור דהך סוגייא עיקר משום דמתאמרא בדוכתא ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטי' להקל יע\"ש קשה טובא שהרי דעת הטור ז\"ל משמע דס\"ל שלא כדעת הערוך דפ\"ר דלא ניחא לה שרי שהרי בסי' ש\"ך הביא מחלוקת הערוך ור\"י ז\"ל ולא הכריע ועוד דבסימן רט\"ז נראה בהדיא מדברי הטור דס\"ל שלא כדעת הערוך ועיין במרן הב\"י שם גם מההיא דסימן תקכ\"ג שכתבנו מבואר דס\"ל כדעת ר\"י ז\"ל דפ\"ר דלא ניחא ליה ואפילו אין איסורו אלא מדרבנן אסור דלדעת הערוך ז\"ל אף על גב דפסיק רישיה הוא ודאי שרי משום דלא ניחא ליה וכמ\"ש מרן שם:<br><b> והן </b> עתה נדפס ובא ס' קרית מלך רב מבן הרב המובהק בעל מחנה אפרים וראיתי שם בה' שבת דף א' ע\"ד שכתב ליישב דברי הטור כדרך שכתבנו ולא השגיח מההיא דסימן תקכ\"ג שכתבנו סתירה לדרך זה ומהתימא עליו שהוא הביא מדברי התוס' דביצה דכ\"ג ד\"ה ושלש שכתבו דין זה שכתב הטור משם ר\"י דס\"ל שלא כדעת הר\"ב תה\"ד וא\"כ איך לא השגיח שהטור ז\"ל ג\"כ קאי בשיטתם גם מה שהקשה שם על תי' הב\"ח נראה שלא ראה דברי הב\"ח כי אם ע\"פ מה שהביאם הט\"ז ואלו הי' רואה אותן על מקומן לא היה כותב ע\"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי רש\"י שכתב בפ' לולב הגזול בד\"ה הא מודה ר\"ש נ\"ל בהדיא דס\"ל דפ\"ר אפילו בדרבנן אסור ממ\"ש וז\"ל וכי אמרינן דשא\"מ מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע\"ג דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגריר' בלא חריץ ואי עביד נמי חריץ לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל לרש\"י דאי עביד חריץ ודאי אסור אף ע\"ג דאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד ועיין בפר\"ח הנדפס מחדש בלקוטי א\"ח דף ל\"ט ע\"ד שכתב שדעת רש\"י ז\"ל כדעת תה\"ד ז\"ל דפ\"ר בדרבנן שרי וכן נראה מדברי הרב בשה\"ג אמתניתין דשובר אדם את החבית שהבין כן בדעת רש\"י ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו לשון רש\"י שכתבנו ועיין עוד במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' המביא דף ל\"ג ע\"א בד\"ה והלכתא וז\"ל והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנו כר\"ש ס\"ל בין במוקצה בין בדבר שא\"מ בו וקשה טובא דהא התם פ\"ר הוא ואם נאמר דס\"ל לרש\"י דפסיק רישיה בדרבנן שרי כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל ניחא דהתם מדרבנן הוא משום דהוי בנין עראי גם מ\"ש רש\"י ז\"ל דרב יהודה התם ס\"ל כר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע\"ש קשה טובא דבפרק במה טומנין דף הנז' קאמר התם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי וה\"ט משום דהו\"ל דשא\"מ הרי דרב יהודה ס\"ל דשא\"מ מותר ויש ליישב בדוחק ועל מ\"ש מרן א\"נ דע\"כ לא קאמר ר\"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד כו' יש לתמוה שהרי בגמ' אמרינן מ\"ד במינן נצוד אסור שלא במינן מותר קמ\"ל הרי בהדיא דדבורים שלא במינן נצוד הן וכבר תמהו עליו כל האחרונים בזה ולפי חומר הנושא נלע\"ד שכוונת מרן אמאן דפריך בגמ' ותסברא דר\"ש היא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר כו' וכמבואר מדבריו דגריס כגירסתנו בגמרא דמינה הוא סיעתא להרב התרומות ז\"ל ואהא הוא דכתב מאן דפריך ותסברא דר\"ש כו' היינו דוקא בדבורים משום דהוה ס\"ל להך מקשן דדבורים במינן ניצוד מקרו ואיכא איסורא דאורייתא ומשום הכי קאמר דפ\"ר אסיר לר\"ש אבל בזבובים שאין במינו ניצוד כיון דאין איסורן אלא מדרבנן אע\"ג דפ\"ר הוא שרי והמתרץ דתיר' ליה לעולם ר\"י כו' ה\"ה דהוה מצי לתרץ דברייתא ר\"ש היא ומשום דדבורים אין במינן ניצוד הן כדמסיק ושרי לר\"ש אלא משום דמיהדר לאוקומי לברייתא כר\"י קאמר לעולם ר\"י והיינו דבפ' כירה לא פריך עלה הך ותסברא דר\"ש היא כו' כדפריך הכא משום דהתם פשיטא ליה לתלמודא דדבורים הוו שלא במינן ניצוד כדמסיק הכא והילכך שרי לר\"ש כנ\"ל ליישב דעת מרן ז\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נה) </b> וכן מוכח מדברי התוס' כו' ומדברי הרא\"ש שם. ואני תמה דא\"כ הרי דברי הרא\"ש סתרי אהדדי דבפ\"ג דבכורות כתב להדיא דאפילו אי תולש לאו היינו גוזז מ\"מ מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישי' גזירה תולש אטו גוזז וע\"ש הרי לך מבואר דאע\"ג דתולש אינו אסור אלא מדרבנן ואינו מתכוין לתלישה מ\"מ היכא דהוי פסיק רישי' אסור. ועיין עוד ברא\"ש פרק עד כמה דין ד' לענין הקזה שכתב שם וז\"ל ר\"ש אומר יקיז אע\"פ שעושים בו מום כלומר שיכול לבוא לידי עשיית מום ומשמע שם דלמאי דקיי\"ל אין איסור דאורייתא במטיל מום בבהמה דבעי הקזה דהוי כמטיל מום בבע\"מ וצ\"ע. ואפשר שכונה אחרת יש בדברי הרא\"ש ובאמת קשה לומר דלא ליהוי פסיק רישי' בתולש:<br><b> וראיתי </b> להגאון המחבר ז\"ל לקמן בד\"ה ושוב התבוננתי כו' שמביא דברי הרא\"ש מפ\"ד דבכורות ונפלאתי עליו בשתים הא' למה שבק האי דפ\"ג הנ\"ל שהבאתי לעיל דשם מבואר יותר. והב' מה דלא העיר שדבריו סותרים למ\"ש הרא\"ש עצמו בפ' כ\"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין. שוב מצאתי במג\"א סי' שי\"ד ס\"ק ה' שמביא דברי הרא\"ש בפסחים הנ\"ל ודחק עצמו לפרש דהרא\"ש שכתב דפסיק רישי' אסור בכל מידי דאורייתא דוקא דמשום שאר איסורים נקט לי' ותמהני שלא הביא דברי הרא\"ש בבכורות הנ\"ל דמבואר שם להדיא דאפילו בשאר איסורין פ\"ר אסור אפילו בדרבנן. גם לא זכיתי להבין דברי המג\"א הנ\"ל במש\"ש דהרא\"ש בפסחים נקט דפסיק רישי' בכל מידי דאורייתא אסור משום שאר איסורין הרי לכאורה שאר איסורין חמירי בזה משום דבשבת איכא למימר כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א\"כ כל שאינו מתכוין אפילו בפ\"ר ליכא איסור תורה כדס\"ל לאביי מתחלה משא\"כ בשאר איסורין ועכ\"פ שאר איסורין לא קילי משבת ואי בשבת היכא דהוי פסיק רישי' אסור אפילו בדרבנן א\"כ כש\"כ בשאר איסורין דאסור וצ\"ע:<br><b> (נו) </b> ואם נאמר דס\"ל לרש\"י כו' דהתם מדרבנן הוא כו'. וכן משמע לכאורה במ\"ש רש\"י בפ' המביא דף ל\"ד בסוף ע\"א בד\"ה אין חוששין כו' וז\"ל דאין זה קורע על מנת לתפור ע\"כ וקשה דמאי בכך הא עכ\"פ מדרבנן גם קריעה כזו אסורה ואי משום דלא הוי פ\"ר כדמשמע קצת מדקאמר אין חוששין שמא תקרע כו' ז\"א דא\"כ אפילו אי הוה חייב אקריעה שלא ע\"מ לתפור נמי ניחא דכיון דאינו מתכוין שרי דקיי\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין שרי בכה\"ג אפילו במלאכה דאורייתא כל היכא דלא הוי פסיק רישי' אע\"כ דמשמע לי' לרש\"י דזה הוי פסיק רישי' וכמו שנראה בחוש דע\"י פצוע האגוזים נקרע המטלית (ולישנא דנקט שמא יש ליישב). ולפיכך כתב רש\"י דקריעה כזו אינה דאורייתא ושרי אפי' בפ\"ר. ומ\"מ אין ראי' משם לתה\"ד ולהפר\"ח ז\"ל משום דהתם מקלקל הוא לגבי המטלית כיון דאין הקריעה שוה משא\"כ במתקן י\"ל דפ\"ר אסור אפילו בדרבנן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לבנים </b>\n<b> שנשארו מן הבנין כו'.</b> מימרא דר\"ן פרק כל הכלים ובפ' המביא דף ל\"א ע\"ב פרכי' עלה ממתניתין דקתני בית מלא פירות כו' ומוקמינן לה התם באוירא דליבני כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל אע\"ג דת\"ק דמתניתין לית ליה מוקצה כר\"ש מ\"מ ר\"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה וא\"נ דאית ליה דלית בפחיתת סתיר' אהל מדרבנן מ\"מ טלטול מוקצה אית ביה כו' ע\"ש ודבריו תמוהים שהרי ר\"מ לית ליה מוקצה אפי' במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא בפ' כירה דמ\"ד ר\"מ אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולקת בשבת וא\"כ כ\"ש בשאר מוקצה דעלמא דס\"ל כר\"ש ולכן נראה דבהא דר\"ן אפי' ר\"ש מודה משום דכיון דשרגינהו ודאי אקצינהו בידים וכן מוכח ממה שהביאו כל הפוסקים ז\"ל הא דר\"ן לענין שבת ואע\"ג דקי\"ל כר\"ש בשבת ועיין בס' מע\"ח וא\"נ משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר\"ש מודה וכ\"כ הריטב\"א בשיטה כ\"י למס' שבת דקמ\"ד יע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נז) </b> ודבריו תמוהים שהרי ר\"מ לית לי' מוקצה. אפשר לומר דאין כאן תימא על הרב ח\"ה ז\"ל דכונת הרב ז\"ל לומר דלא אשכחן דר\"מ מתיר מוקצה ביו\"ט די\"ל דכרבי ס\"ל דסתים בשבת כר\"ש דלית לי' מוקצה וביו\"ט סתים לי' כר' יהודה דאית לי' מוקצה בהאי דאין מבקעין עצים כדאיתא בריש מסכת יו\"ט לאוקימתא דר\"נ שם אבל ר\"ש ס\"ל דאין מוקצה אפילו ביו\"ט בכמה דוכתי ועי' במסכת יו\"ט דף ל\"ג ע\"א ת\"ר אין סומכין כו' ור\"ש מתיר ע\"כ ואפילו בנולד לית לי' לר\"ש מוקצה כדאמר מסיקין התם בשברי כלים (ביצה דף ל\"ב ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סולם </b>\n<b> של עליה אסור לטלטלו כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל זה למד רבינו מי\"ט כו' יע\"ש הנה דעת רבינו ז\"ל שלא כדעת הר\"א מבורגיל שכתבו התוס' פ\"ק דביצה ד\"ט ע\"ב ד\"ה מאי דקא שרי כו' וז\"ל והר\"א מבורג'יל תירץ דהתם מיירי בשבת דמאי טעמא אסרי לטלטל הסולם משום דמחזי דלהטיח גגו הוא צריך ובשבת ליכא חששא שאסור להוציאה לחוץ כו'. יע\"ש וראיתי למרן הב\"י סימן תקי\"ח שתמה על הטור ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש בסימן הנז' מותר לטלטל הסולם כו' וה\"מ סולם קטן אבל גדול כגון של עליה אסור נראה שהוא פוסק כתי' ר\"ת וממ\"ש בסי' ש\"ח וז\"ל סולם אפי' של עלי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר משמע שהוא פוסק כתי' הר\"א מבורג'יל דאלו לר\"ת בין בשבת בין ביום טוב אסור ותירץ דכהר\"א הוא פוס' ובהא פליגי ר\"ת והר\"א ז\"ל דלר\"ת סולם של עליה שהוא גדול אסור בין בשבת בין בי\"ט ולהר\"א אפילו סולם של עליה ביום טוב אסור ובשבת שרי אבל סולם של בית בכלל של שובך הוא ומותר אפילו ביום טוב ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי\"ט יש לדחות דבסולם גדול כמו של עליה קאמר ואע\"פ שמדברי התוס' נראה דאפי' בסולם של בית אסור היינו משום דמס\"ל שמא הלכה כר\"ד אבל הרא\"ש ז\"ל מאחר שלא הזכיר הא דר\"ד א\"כ בשל שובך פשיטא ליה דשרי כב\"ה ואם כן סולם של בית נמי יש להתיר כמו של שובך את\"ד:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאי מ\"ש הרא\"ש ולהאי שנוייא אסור לטלטל כו' מיירי בסולם גדול כמו של עליה אם כן מאי ולהאי שנוייא דקאמר דדוקא לתי' הר\"א יוצא דין זה הא אפי' לתירץ ר\"ת ז\"ל נמי דינא הכי דבסולם גדול אסור לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ולכן נראה לי לו' דמ\"ש הרא\"ש ולהאי שינוייא כו' מיירי בסולם של בית אלא דס\"ל להטור דכיון דהרא\"ש לא הביא הך דר\"ד משמע דפשיטא ליה דאין הלכה כר\"ד אלא כב\"ה דשרו ואם כן כיון דאפי' סולם של שובך קי\"ל דשרי מכ\"ש שיש להתיר סולם קטן של בית דליכא למיחש דלהטיח גגו הוא צריך שהרי מדברי התוס' משמע דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך ממה שכתבו וז\"ל משמע דקי\"ל כר\"ד ותימא דבפ' חלון ובכולא שמעתין משמע דאסור לטלטל אפי' סולם של עליה ור\"ד אסר אפילו סולם של שובך ואהא תי' ר\"ת לחלק בין סולם קטן לסולם גדול משמע דאפילו ר\"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן שהרי מדר\"ד גם כן ק\"ל מעיקרא וכן משמע ממה שכתב ולפי זה אסור לטלטל כו' דשמא הלכה כר\"ד משמע דאם הלכה כר\"ד הוא דאיכא למימר דסולם שלנו נמי אסור אמנם אי לא ק\"ל כר\"ד יש להתיר סולמות שלנו אפילו לתירוץ הר\"א מכ\"ש דסולם של שובך ומ\"ש הרב ים של שלמה סי' כ\"ו דט\"ס הוא דמנ\"ל להר\"א לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר\"ד כלומר וחסור אפי' לר\"ת אין נראה כן שהרי בקוש' ז\"ל הקשו מדר\"ד גם כן ואהא תירץ לחלק בין קטנים לגדולים וכמ\"ש ועוד דאם איתא דלר\"ד אסור לטלטל סולם קטן לתי' ר\"ת ז\"ל בין בשבת בין ביו\"ט א\"כ היכי מספקא להו מילתא דשמא הלכה כר\"ד הא פשיטא ודאי דאין הלכה כר\"ד מדחזינן בפרק חלון לרב ולרב אשי דהוא בתראה דסבירא ליה דסולם קטן מותר לטלטל בשבת וכן נמי ר' חייא דמניה הוא דבעו לאוכוחי התוס' ז\"ל דהלכה כר\"ד מדקאמר אינהו סבור כו' וכמ\"ש ביש\"ש דקאמר התם דסולמות שבבבל צריכין קבע משמע דס\"ל גם כן דמותר לטלטל וא\"כ פשיטא ודאי דכוותייהו קי\"ל אלא ודאי כמ\"ש דאפי' ר\"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן דשרי לתי' ר\"ת ז\"ל וכן מבואר מדברי התוספות בפרק חלון ד\"ה אי הכי שכתבו וז\"ל ואומר רבינו תם דהכא בסולמות של בית כו' ולא דמו לסולמות של עליה שהן גדולים וחזו להטיח בהן גגו וכן סולמות של שובך ע\"כ דאין ס' לומר דבהא פליגי ר\"ת והר\"א דלר\"ת סולם קטן עדיף מסולם של שובך ולהר\"א סולם קטן גרוע מסולם של שובך דהשתא מחלפא סברתם מן הקצה אל הקצה ומשום הכי הוכרח הטור ז\"ל לומר דמ\"ש הרא\"ש ולפי זה אסור לטלטל סול' שלנו היינו דוקא לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא משום דשמחת י\"ט דס\"ל דב\"ה דשרו הולכת סולם משובך לשובך היינו דוקא ליטול גוזלות לצורך שמחת י\"ט וכמ\"ש מרן הב\"י בסימן ש\"ח יע\"ש הא לא\"ה אפילו ב\"ה מודו דאסור וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל ולהאי שינוייא כו' כלומר דלתי' ר\"ת דשרי לטלטל סולם קטן בשבת אף ע\"ג דליכא משום שמחת י\"ט אם כן ה\"נ ביום טוב שרי אמנם לתירוץ הר\"א דביום טוב אסור משום דמותר להוציאן לר\"ה ובשבת דאסור להוציאו שרי מצינן למימר דסולמות שלנו אסור לטלטל בדליכא שמחת יום טוב כדרך שאסור בסולם של שובך דסולם קטן דינו כסולם של שובך מה שאין כן לתי' ר\"ת דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך וכמ\"ש ומ\"ש התוס' דשמא הלכה כר\"ד אפשר דהוצרכו לזה כדי לאסור אפי' לצורך שמחת י\"ט דאסור אליבא דר\"ד כמו סולם של שובך ומעתה מדוקדקים דברי הטו' ז\"ל שכתב מותר לטלטל את הסולם משובך לשובך דהיינו לצורך שמחת י\"ט וה\"מ כו' אבל סולם גדול כגון של עליה אסור לטלטל אפי' לצורך שמחת י\"ט אבל סולמות קטנים מותר דוקא לצורך שמחת י\"ט אבל שלא לצורך שמחת יו\"ט ה\"נ דאסור ולא הוצרך רבינו לבאר זה דממילא משתמע מדכתב מותר לטלטל משובך לשובך ופסק כתי' הר\"א ז\"ל כנ\"ל:<br><b> וכתב </b> הרא\"ש ז\"ל ואין לומר דסוגייא דעירובין כההיא לישנא דאמר ברה\"י מותר כו' ומיהו קשה דר\"ת גופי' דקאסר הכא משמע דס\"ל סולמות שבבבל אין להם קבע וניטלין בשבת ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי דמאי ק\"ל מדר\"ח הא דר\"ח נמי איכא לתרוצי בכה\"ג דס\"ל כהך לישנא דאמר ברה\"י מותר והא דאסר הכא סולם של עליה מיירי בר\"ה אבל ברה\"י מותר ומשום הכי קאמר התם דניטלין בשבת והתוספות ז\"ל בפרק חלון אחר שהקשה מדר\"ח כמו שהקשה הרא\"ש כתבו ואין נראה נמי להעמיד דשמעתין כר\"ח בר אמי כו' יע\"ש משמע בהדיא דהך תי' מצי קאי אר\"ח ג\"כ וצ\"ע וראיתי להרב יש\"ש שם שתמה על רבי' דכיון דלא ס\"ל כתי' הר\"א ע\"כ צ\"ל כתי' ר\"ת לחלק בין סולם של בית לסולם של עליה וא\"כ קשה אמאי לא חילק רבינו בין סולם של בית לשל עליה ולא חילק אלא בין של עליה לשל שובך יע\"ש ולע\"ד דלא קשה דאיכא למימר דרבינו ס\"ל דסוגיא דפרק חלון מיירי בסולם של שובך וכן כתבו התוס' בפ' חלון בדרך דוחק ועוד אפשר לומר דרבינו ז\"ל מפרש מ\"ש בפ' חלון א\"ה אפי' צורי נמי התם כובדו קובעו שלא כפרש\"י אלא דה\"ק דכיון דכובדו קובעו בטיל ליה תור' כלי ואסור לטלטלו וכ\"כ הרז\"ה ז\"ל בפרק כל כתבי וז\"ל והא דאמרינן בפ' חלון כי סולם הצורי כובדו קובעו אין ראיה ממנו לשאר כלים כי מפני שהוא מוטה על הכותל לעלות בו לעלי' החמירו בו עכ\"ל יע\"ש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היוצא </b>\n<b> חוץ לתחום כו'.</b> כתב ה\"ה וכן הסכמת הגאונים ז\"ל לחייב ד\"ת על יותר מי\"ג מיל אבל יש מן האחרונים שחלקו ע\"ז ואמרו דההי' סוגייא דפ\"ק דעירובין בין כו' היא לדע' ר\"ע כו' הנה כוונת ה\"ה ז\"ל מבואר' שדע' הגאונים ז\"ל לומר דחוץ לי\"ב מיל הוא ד\"ת לכ\"ע וההיא סוגיא דפרק קמא דעירובין דקאמר אמרי דבי ר' ינאי ל\"ש אלא עירובי חצרות אבל ע\"ת חייבין דתני ר\"ח לוקין על ע\"ת אתיא אליבא דרבנן ובתחומין דחוץ לי\"ב מיל וה\"ק ל\"ש אלא ע\"ח אבל ע\"ת כיון דיש להם עיקר מן התורה דהיינו חוץ לי\"ב מיל החמירו חכמי' לערב בסוף אלפים אך דעת האחרונים ז\"ל לומר דלרבנן דר\"ע אפילו חוץ לי\"ב מיל אינו אלא מדרבנן ולר\"ע אפילו בסוף אפילו הויא מן התורה וההיא דפ\"ק דעירובין אתיא אליבא דר' עקיבא ובתחומין דסוף אלפים וכל זה מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו והוצרכתי לזה מפני שראיתי מי שהלך בדרך אחרת עיין בספר מרכבת המשנה ודע שלדעת האחרונים ז\"ל דס\"ל דאותה סוגיא אתיא אליבא דר\"ע נראה דס\"ל דלדידן דקי\"ל כרבנן דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי\"ב מיל הא דתנן בסוף פ' קמא דעירובין ארבעה דברים נאמרו במחנה וחד מינייהו פטורים מלערב כפשטא אתיא ואפילו בע\"ת שהרי כיון דטעמא דרבי ינאי דקאמר דע\"ת חייבין הוא משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא לוקין כו' א\"כ ממילא נשמע דלדידן דקיי\"ל דתחומין דרבנן דא ודא חדא היא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל ואנן קי\"ל דתחומין דרבנן והלכך פטורים מלערב אפילו ע\"ת כו' ע\"ש גם הריטב\"א ז\"ל בשיטתו כתב כן בהדיא ורבינו ז\"ל שפסק בפ\"ו מהלכות מלכים דין י\"ג להא דרבי ינאי הוא משום דאזיל לשיטתי' דס\"ל דתחומין י\"ב מיל דאורייתא והא דרבי ינאי אתיא ככ\"ע משום דיש להם עיקר מה\"ת ועיין במרן הכ\"מ שם שדבריו מגומגמים ובודאי שכונתו במ\"ש שהם דבר תורה על י\"ב מיל קאמר ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב המופלא דקכ\"ד ע\"ד ודוק:<br><b> ומהתימא </b> על מרן הב\"י סי' שצ\"ז שכתב על מ\"ש הטור ואפילו הולכי מדבריות שאין צריכין לערב ע\"ח חייבין בע\"ת כתב וז\"ל ומ\"ש ואפילו הולכי מדבריות כו' זה פשוט בסוף פ\"ק דעירובין אמתני' דתני ופטורים מלערב אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא ע\"ח אבל ע\"ת חייבין עכ\"ל והוא תימא שהרי לדעת האחרונים ז\"ל ע\"כ דלא קי\"ל כר' ינאי ואפי' בע\"ת פטורים ואם כן איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסוקה. גם על הטור ז\"ל יש לתמוה שפסק היפך דעת אביו הרא\"ש שהרי דעת הרא\"ש דאפילו י\"ב מיל הוי דרבנן וכמ\"ש מרן שם וא\"כ לדידי' ע\"כ דס\"ל דלא קי\"ל כהא דר' ינאי וכמ\"ש משם הרשב\"א והריטב\"א. ואולי יש ליישב דס\"ל להטור דאע\"ג דר' ינאי תלי טעמא דחייבין לערב ע\"ת משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא כו' ואנן קי\"ל דתחומין דרבנן אפ\"ה קיי\"ל כר' ינאי בהא וכוותי' ולא מטעמי' ומשום דע\"ת חמירי טפי דיש להם סמך מן התורה וראיה מההיא דפ' במה מדליקין דאמרינן דספק חשיכה מערבין ע\"ח אבל לא ע\"ת וה\"ט כמ\"ש רש\"י שם משום דיש להם סמך מה\"ת חמירי טפי והוא מוכרח שהרי רבא הוא דקאמר לה ורבא ס\"ל דתחומין דרבנן כדאי' בפ' מי שהוציאוהו דמ\"ו ומ\"מ דברי מרן צ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה להביא ראי' לדעת רבינו דתחומין די\"ב מיל הוי דאורייתא מההיא דגרסינן בפ\"ה דעירובין דף כ\"ה ע\"ב יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב ר\"ח ויחנו על הירדן מבית הישמון ואמר רבה ב\"ח אמר רבי יוחנן לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהם א\"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כו' ופרש\"י אלמא במהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות כו' וקשה טובא דמאי קושיא ורבא גופי' אמאי הוצרך לשנויי דגלי מדבר קאמרת כו' הא תחומין אינן אלא מדרבנן ומ\"הת שרי ומש\"ה היו ישראל הולכים במדבר ג' פרסאות ולעולם מדרבנן אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם וכבר ראיתי להר\"ב טירת כסף דרי\"ט שהכריח מסוגיא זו דרבא ס\"ל דתחומין דאורייתא ע\"ש ואשתמיט מיני' סוגיא דפ' מי שהוציאוהו דמ\"ו כי שם בארה דס\"ל לרבא דתחומין דרבנן וכמ\"ש הרא\"ש שם אכן לדעת רבינו ניחא שפיר דר\"ח מתחומין די\"ב מיל הוא דק\"ל דכיון דקאמר ר\"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' אם כן המהלך בראש והוצרך לנקביו צריך לחזור לאחוריו שלש פרסאות וג' פרסאות הוי דאורייתא וכן נראה לי שהוא דעת רש\"י ממ\"ש אלמא המהלך בראש כו':<br><b> ויש </b> לדקדק דאמאי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דמאי דפריך ר\"ח הוא ממי שמהלך בראש כו' ואמאי ל\"ק הא בפשיטות דפריך נמי במי שהוא בתוך המחנה וצריך לחזור לאחוריו יותר מאלפים אמה אלא ודאי ס\"ל דמההיא לא קשיא לי' משום דתחומין דאלפים אמה אינן אלא מדרבנן ול\"ק אלא ממי שמהלך בראש שחוזר לאחוריו ג' פרסאות וג' פרסאות מדאורייתא כדעת רבינו ז\"ל וכן נראה ג\"כ שזה דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש פ' אין דורשין דף יז ע\"ב ע\"ש בתוס' ולדעת החולקים על רבינו ז\"ל אין לומר דמאי דפריך ר\"ח היינו אליבא דר\"ע וסיעתי' דס\"ל דתחומין דאוריי' והכי פריך דכיון דלדעת ר\"ע עכצ\"ל דכל המחנה חשיב כד' אמות אם כן מינה נשמע נמי לרבנן דס\"ל דתחומין דרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי דהא ליתא דאם כן לא הו\"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דהכי הול\"ל הניחא למ\"ד תחומין דאורייתא כו' ותו דאמאי הוצרך תלמודא להביא ברייתא דקתני כשהן נפנין כו' ותקשי לי' בפשיטות דכיון דקאמר רבי יוחנן לדידי חזי לי כו' אם כן אפילו תימא דנפנין לצדיהן אכתי תקשי ממי שהוא בתוך המחנה יותר מאלפים אמה לכל רוח דע\"כ צריך לילך יותר מאלפים אמה כדי לעשות נקביו דבתוך המחנה אסור כדכתיב בהדיא ויד תהיה לך מחוץ למחנה אלא משמע ודאי דמדר\"י גרידא לא הוה מצי להקשות משום דס\"ל דתחומין דאלפים אמה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אי הוה אמרינן דנפנין לפניהן ולצדיהן לא הוה ק\"ל משום דמי שהוא בראש המחנה אינו חוזר לאחורי ג' פרסאות אלא הולך לפניו וכן לצדדין בתוך ג' פרסאות אבל מברייתא דקתני אין נפנין אלא לאחוריו ק\"ל שפיר ממי שהולך בראש המחנה דצריך לחזור ג' פרסאות לאחוריו ודוק:<br><b> ומההוא </b> דגרסינן בפ' ב' שעירי יוה\"כ דס\"ו ע\"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת כו' ופירש\"י ז\"ל וז\"ל מה חילול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא אינהו שגזרו עליהם כו' נראה שיש להוכיח דתחומין די\"ב מיל דרבנן דאי דאורייתא היכי פריך בפשיטות למאי הלכתא הא ר\"מ ס\"ל לקמן דס\"ו די\"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ואמרינן התם דסתם מתניתין כותי' ואם כן הו\"ל לתלמודא לומר הניחא לרבי מאיר אלא לר\"י למאי הלכתא ויש ליישב ודוק:<br><b> ודע </b> שלדעת רבינו דס\"ל דתחומין דג' פרסאות הוי דאורייתא ק\"ל מהא דגרסינן פרק משילין גבי ההיא דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ש\"מ תחומין דאורייתא כו' ולדעת רבינו ק' אמאי ל\"ק בגמרא דגזרינן שמא יצא חוץ לג' פרסאות דלכ\"ע הוי דאורייתא וכן הקשו התוס' פ' אין דורשין ד\"ה ופנית בבקר ועיין בפר\"ח ז\"ל חא\"ח בקונטרס מים חיים די\"ו ע\"ד יע\"ש ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו פ' אין צדין בד\"ה והא דאמרינן דאסור להראות כו' שכתב תירוץ לזה וז\"ל וגבי רוכבין ע\"ג בהמה אין לחוש שמא יצא שלא לדעת חוץ לשלש פרסאות אלא באלפים אמה שהוא מקום קרוב יש לחוש בשלא ילך ברגליו שמא לא יכוין את התחום ומש\"ה אקשינן ש\"מ תחומין דאורייתא יע\"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ל' שהקשה לדעת חכמי בבל שכתב רבינו בתשובה הביאה הרב מוהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ג דס\"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות ע\"ש מסוגיא זו דפריך ש\"מ תחומין דאורייתא וכן ממאי דפריך בגמ' לקמן לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו ולסברתם מאי קו' דלאיסור מוקצה דרבנן לא חששו לאיסור תחומין דאורייתא חששו וכן קאמר התם סתמא דתלמודא וכ\"ת כי לית לי' לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' כו' והוא איסור תחומין ודרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיה ע\"ש שהניחו בצ\"ע. ודבריו תמוהים בעיני שמעולם לא כתבו חכמי בבל דתחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות אלא דוקא בתחומין דג' פרסאות וכמבואר מאותה תשובה שהביא מוהריב\"ל דבהא פליגי דלדעת רבינו בימים ונהרות אפי' בתחומין דג' פרסאות הוי מדרבנן ולדעתם הוי דאורייתא אמנם בתחומין דאלפים אמה פשיטא ודאי דס\"ל דהוי מדרבנן וא\"כ כל הנהו דוכתי דמוכחי מנייהו דתחומין מדרבנן איירי בתחומין דאלפים אמה וזה פשוט ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי המחבר </b> לכאורה צריכין ביאור דמאי קאמר דהו\"ל להש\"ס למימר הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יהודא מאי איכא למימר. הא טובא קשה דהא לר\"מ ניחא כיון דס\"ל די\"ב מילין הוי בין ירושלים לצוק. א\"כ לדידיה הוי דאורייתא ואם לר\"י דלא ס\"ל הכא אלא סובר תשע סוכות ועשרה מילין היו. הא מצינו רב יהודא דס\"ל בפירוש תחומין דאורייתא דאמרינן עירובין [ל\"ה ב'] דטעמא דרבי מאיר ור\"י דאמרו הרי זה חמור גמל משום דתחומין דאורייתא וא\"כ הקושיא עצומה היא הכי מאי פריך הש\"ס למאי הילכתא ואי משום תחומין הא תחומין דרבנן הא י\"ל דרבנן דר\"ע דסבירא להו תחומין דרבנן ס\"ל כר\"מ י\"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ור' יהודא דסובר דרק יו\"ד מילין היו הא איהו סבירא ליה תחומין דאורייתא ואולם דיש לדחות דמעירובין [ל\"ה ע\"ב] אין ראיה דהאי דמצריך הש\"ס לומר דטעמא דר\"מ דסובר תחומין דאורייתא היינו טעמא. כיון דרמי ר\"מ אדר\"מ מהאי דטמא שירד לטבול וצריכין לומר דשאני התם דהוי טומאה דרבנן והכא תחומין דאורייתא אבל לר\"י יכולין למימר דלעולם ס\"ל דתחומין דרבנן וטעמא דמחמיר אפי' בספק דרבנן כמו שסבירא ליה לרבי יוסי גבי טומאה. אמנם זה דוחק גדול למימר. דר\"מ ור\"י דקתני במתני' הרי זה חמור גמל. תרי טעמי אית להו ועוד הא רבי יוסי גופא ס\"ל התם ספק עירוב כשר. ואף דסבירא ליה גבי טומאה לחומרא ואמרינן שם [ל\"ו א'] דטעמא דרבי יוסי כיון דאין עיקרו מן התורה לא מחמרינן. ולדברינו צריכין למימר דר' יהודא מחמיר יותר מר' יוסי וסובר אפילו אין עיקר מן התורה מחמרינן:<br><b> ואולם </b> ראיתי דבפי' כתב הרא\"ש בעירובין [מ\"ו א'] וזה לשונו. ואע\"ג דשמעינן ליה לר' יהודא דתחומין דאורייתא. גם ספק עירוב כו'. בהא ליה הלכתא כותיה עכ\"ל רא\"ש. וכן כתב שם הרמב\"ם בפירוש המשנה בפ\"י דטעמא דר\"מ ור\"י חדא היא. וכמו דטעמא דר\"מ משום תחומין דאורייתא הכא נמי טעמא דרבי יהודה הכי הוי הרי דהרא\"ש והר\"מ ס\"ל דטעמא לרבי יהודא משום דתחומין דאורייתא וא\"כ צריך עיון. [ואף שמדברי התוס' שם [ל\"ה ב'] ד\"ה אמר רבי ירמיה יש לדחות הדברים ואין ראיה מר\"י מ\"מ הרי הרא\"ש והר\"מ הכי סבירא להו. ועיין לקמן הלכות עירובין מ\"ש המחבר] ולכן היה נראה דלרבי יוסי פריך דהא ר' יוסי ס\"ל יומא [ס\"ז א'] חמש סוכות ועשרה מילין היו. והא איהו ס\"ל עירובין [ל\"ז א'] דתחומין דרבנן ולכך מיקל בעירוב. וא\"כ לדידיה קשיא למאי הלכתא ול\"ק אלא דקדוק לרב המחבר דהו\"ל להש\"ס למימר הניחא לר\"מ אלא לר\"י קשיא ובאמת מדברי הש\"ס עירובין דמתרץ שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא: קא סבר ר\"י תחומין דרבנן הרי מוכח בפירוש דאפילו י\"ב מילין לאו דאורייתא. דאל\"כ הא תחומין נמי עיקר מן התורה וכן הקשה רמב\"ן במלחמותיו ולפי חומר הנושא אמרתי אף שעיקר תחומין דאורייתא מ\"מ מאי שעירב בפת אינו דאורייתא אלא תיקון דרבנן ועיקר העירוב שמערב ברגליו. ולא אמרו אלא להקל על העשיר. וע' לקמן [נ\"א ב'] פלוגתא דר\"מ ור\"י ור\"נ ור\"ח שם ועיין שם ברש\"י. ועי' בס' תוספות שבת סימן תר\"ג סק\"ה עיי\"ש והא דמצריך הש\"ס לומר תחומין דרבנן ולימא תחומין דאורייתא. והרי עירוב רק דרבנן דזה ליתא. אם תחומין של אלפים אמה יהיה דאורייתא לא היה חכמים מתקנין עירוב בפת להקל אלא לפי שהוא באלפים אמה דרבנן. הם אמרו. והם אמרו. ובאמת לדעת ר\"ע דתוך אלפים אמה נמי דאורייתא ס\"ל עיקרו בפת וא\"כ הכי פירושו בגמרא ההא שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה היינו טבילה והמקוה שבת נמי דאורייתא קא סבר ר' יוסי תחומין דרבנן ולפי זה ס\"ל דעירוב שתקנו חכמים בפת לא אמרו אלא להקל והאי עירוב אין עיקר בתורה זולת עירוב ברגל. וא\"כ שעירוב זה אין לו עיקר מן התורה לכן הקילו בספיקו ודוחק:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי על פי קושית הרב המחבר לתרץ קושית תוס' שם ביומא [ס\"ו א'] ד\"ה אמר רפרם כו'. דהא בכריתות [י\"ד א'] אמרו בעלי הש\"ס דרפרם בדותא היא. והכא לא אמר מידי והלא הכא הוא עיקר. אמנם אמרתי לתרץ לפ\"ז דהנה ודאי מה דאמרינן עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה\"כ היינו טעמא כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא. ועיין תוס' ביצה [י\"ב א'] ד\"ה עירוב והוצאה והאי דהוצאה מלאכה גרועה היא. נפקא לי' לתוס' פ\"ק דשבת [ב' א'] מדאיצטריך תרי קראי חד קראי בפרק הזורק [צ\"ו ב'] מהמלאכה היתה דים. וכן בעירובין [י\"ז א'] מאל יוציא. ועיין שם היטב בהרב פני יהושע. דמשמע שם דזה דוקא למאן דאמר תחומין דרבנן. אבל למ\"ד תחומין דאורייתא. הרי איירי הקרא דאל יצא בתחומין ומנ\"ל דהמלאכה גרועה היא. וא\"כ לפי דעת הרי\"ף והרמב\"ם די\"ב מיל אליבא דכ\"ע דאורייתא. ונפקא לן מאל יצא. א\"כ לא מוכח כלל וכלל דהמלאכה גרועה היא. וא\"כ ודאי דיש עירוב והוצאה ליה\"כ דמהיכא תיתא לחלק: אמנם הרי מוכח מרב ששת דאפי' לאחר י\"ב מיל הוי דרבנן דאל\"כ אמאי קאמר למאי הילכתא. הא הלכתא לתחומין ולי\"ב מיל וא\"כ לפ\"ז שפיר קאמר רפרם. זאת אמרת אין עירוב והוצאה ליה\"כ היינו כיון דמוכח מרב ששת דאפי' לאחר י\"ב מיל הוי תחומין דרבנן. א\"כ למאי אצטריך אל יצא וע\"כ להוצאה. והא כבר נפקא לן מוהמלאכה היתה וע\"כ דהוצאה מלאכה גרוע היא וא\"כ עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה\"כ כיון דהמלאכה גרוע היא לא אמרינן ביה\"כ ולכן לא אמר הש\"ס הכא בדותה היא אבל בכריתות שם אמר רפרם למילתיה על הברייתא. ולא אמר על רב ששת. וע\"כ כוונתו דמוכח עירוב והוצאה לשבת. ואין עירוב והוצאה ליה\"כ. דאם כן ל\"ל עת. דמ\"ש שבת ומ\"ש יה\"כ לכך מדחי' הש\"ס דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה\"כ ודאתאן עלה נמי חובה עלינו לתרץ קושית תוס' חגיגה [י\"ז א'] ד\"ה ופנית על הר\"מ דס\"ל י\"ב מיל דאורייתא מהאי דאמרי' שבת [ס\"ט א] דידע ליה בתחומין ואליבא דר\"ע אמאי קאמר אליבא דר\"ע הא יכול למימר דידע בתחומין ואליבא דכ\"ע והיינו לאחר י\"ב מיל. וכן קושיא נמי מהאי דאמרינן שבת [קנ\"ג א] ותחומין אליבא דרבי עקיבא. ומבעיר אליבא דר\"י ואמאי אמר בתחומין אליבא דר\"ע. אמנם באמת יש לדחות הא הש\"ס [ס\"ט א] קאי לתרץ המתניתין דוקא ארבעים חסר אחת לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת חטאת. וקשה במאי ידע והא במתני' זאת קתני המבעיר. וקשה הא במבעיר ליכא אלא לאו. ואם אין סקילה קרבן בשוגג היכא בא. וע\"כ דמתני' אתיא כמ\"ד הבערה לחלק יצאה. והיינו ר\"ע כדמוכיח רבא פסחים [ה' א'] וא\"כ הרי בלאו הכי צריך למימר דמתני' אתיא כר\"ע. ואף די\"ל דמתני' ר' נתן דס\"ל לחלק מ\"מ לאיזה צורך נוקים הכא מוקמינן כולה כר\"ע וכן נמי לקמן [קנ\"ג א] דנקיט תחומין ואליבא דר\"ע והבערה אליבא דר\"י וא\"כ בהאי אוקימתא דנקט תחומין הרי ס\"ל להש\"ס דהבערה לחלק יצאה ע\"ש. וא\"כ לכך נקיט נמי ר\"ע דהכא סבירא ליה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נח) </b> דס\"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות. לכאורה קשה לשיטה זו מהא דאמרינן בעירובין דף מ\"ה ע\"ב ביו\"ט כרגלי כל אדם אמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו' עד איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולקולא ע\"כ ולפ\"ז קשה הא אכתי איכא למיחש דקני שביתה באוקיינוס חוץ לי\"ב מיל דאורייתא והוי ספק של תורה אע\"כ די\"ב מיל לא הוי דאורייתא. ואפשר לומר דס\"ל לחכמי בבל כדעת הרלב\"ח מובא במג\"א סי' ת\"ד ס\"ק א' דהא די\"ב מיל הוי דאורייתא היינו דוקא לאדם אבל לענין כליו ובהמתו אינן אלא מדרבנן (ודלא כהר\"מ אלשקר שחולק בזה). וי\"ל דה\"ה בגשמים דכן הוא בפשיטות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a60a0bd6d2974dcd951c643f36adf0c813549b8c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,260 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה </b>\n<b> שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ומ\"ש מר\"ן הכ\"מ ועיין במ\"ש הטור סימן שכ\"ח ולדידי קשה מהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ר\"ל מדקתני סיפא חייב ש\"מ ר\"י היא רישא במאי עסקינן כו' ואדתני רבי הושעיא אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ור\"ש היא ופסקוהו הרי\"ף והרא\"ש שם והשתא אי שבות ע\"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולה אם כן היכי קתני בברייתא דלא יכבה כיון דלר' שמעון מלאכה שאצ\"ל אינו אלא מדרבנן וי\"ל דבשבות כי האי החמירו טפי כיון דעיקר כיבוי מדאורייתא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מ) </b> בד\"ה הלכה י' כו' ההוא בחולה שאין בו סכנה כו' ופסקוהו הרי\"ף והרא\"ש שם. אני תמה דבהרי\"ף אין הכרע כלל דפוסק כר\"ש שהרי כתב ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר\"ש פטור אבל אסור ולר' יהודה חייב חטאת:<br><b> (מא) </b> בא\"ד: א\"כ היכי קתני בברייתא כו' כיון דלר\"ש כו'. ולענ\"ד לק\"מ דהא באמת אין הכרע כלל לומר כמאן פסק הרי\"ף וכנ\"ל (אע\"ג דלהר\"ן משמע לי' בכמה מקומות בשבת דהרי\"ף פוסק כר\"ש ודחיק עצמו בזה עיין ר\"ן פרק כירה מה דדחיק במ\"ש הרי\"ף בטעמא דמצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית לי' טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא דבפשיטות משמע דכר' יהודה פוסק ע\"ש ודוק). אלא לענד\"נ דגם להטור לא פשיטא לי' דקיי\"ל כר\"ש ורפיא בידו כמו להרי\"ף ומש\"ה ס\"ל דבחולה שאין בו סכנה אסור לישראל לכבות את הנר מפני החולה משום דהלכה כר' יהודה. וראיה לזה ממה דפסק בח\"מ סי' תכ\"ד דחובל בחבירו בשבת פטור מלשלם ואי כר\"ש ס\"ל בהחלט א\"כ אמאי פטור מלשלם הא הו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה (עיין תוס' שבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל כו') אע\"כ דמספקא לי' להטור הלכה כמאן ולכן א\"א לחייבו מספק לשלם ממון דשמא הלכה כר\"י ופטור מלשלם דהא לר\"י חובל לא חשיב מקלקל משום דנחת רוח עשה ליצרו וחשיב מתקן אצל יצרו מש\"ה פסק הטור דפטור מלשלם ופסק נמי במכבה בשביל חולה שאין בו סכנה דפטור מחטאת דדלמא הלכה כר\"ש וא\"א לחייבו בחטאת ולהביא מספק חולין בעזרה:<br><b> אולם </b> עדיין קשה לי בזה דהנה הב\"י הקשה על הטור על מאי דהביא דינא דאין איסור חלב נוהג בטמאה דלמאי נ\"מ בזה הא ממילא אסור משום טמאה. וע\"ז תירץ מו\"ח רבינו נ\"ע דנ\"מ בזה דאי חלב נוהג בטמאה ואכל חלב טמאה בשוגג ואח\"כ שחט בהמה לשם חטאת אסורה הבהמה כדאיתא בספ\"ב דחולין דאם חייב חטאת ושחט בהמה לשם חטאת דאסורה ע\"ש. והשתא לפמש\"ל דמספקא לי' להטור דלמא הלכה כר\"י א\"כ היכי כתב דאם כבה את הנר לצורך חולה שאין בו סכנה פטור הא בכבה ואח\"כ שחט בהמה לשם חטאת הי\"ל לאסור הבהמה מספק דשמא הלכה כר\"י ונמצא שחייב חטאת וכששחט אח\"כ הבהמה לשם חטאת הרי נאסרה וכנ\"ל. אמנם י\"ל דמ\"מ כיון דבאמת אסור להביא את החטאת מספק לא שייך לומר דהוי כמו שחייב חטאת דנימא כששחט אח\"כ בהמה לשם חטאת שתהי' אסורה ומוקמינן הבהמה בחזקת חולין שהי' בה מעיקרא. ודע דלמ\"ש התוס' שבת קו' הנ\"ל לר\"ש חובל בשבת פטור (היכא דא\"צ לגופי' ואין תקון לכ\"ע) ולר' יהודה חובל בחבירו לא חשיב מקלקל כיון דמתקן הוא אצל יצרו עיין שבת ק\"ה ע\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצד </b>\n<b> חיה ועוף שברשותו כו'.</b> הנה התו' ז\"ל בפרק אין צדין דכ\"ד ע\"א דבור המתחיל ותני' הצד אווזין הקשו וז\"ל ואם תאמר הא קי\"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור כו' ומדברי התוס' הללו משמע דאווזין ותרנגולין אסור לצודן מדרבנן וכ\"כ הרא\"ש אחר שהביא תירוץ התוס' וז\"ל ולפי זה אסור לצוד בי\"ט אווזין ותרנגולין ההולכין בחצר כו' יע\"ש. וראיתי להר\"ב פ\"ח סי' תפ\"ז סק\"ו שהקשה דאיך אפשר לומר דברייתא דקתני הצד אווזין כו' פטור דר\"ל פטור אבל אסור והא בברייתא קתני לקמן בהדיא אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסיאו' מותרים ולע\"ד נראה דלא קשה דמ\"ש התוס' דאסור לצוד אווזין ותרנגולין היינו דוקא כשהן בחצר חוץ לכלוב' דבהכי מיירי בברייתא כדקאמר בגמ' הללו באין לכלובן לערב ועיין ברש\"י ז\"ל וכמדוקדק מדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב ולפי זה אסור לצוד אווזין ותרנגולים ההולכין בחצר משמע דוקא כשהן בחצר וברייתא דלקמן דקתני אבל אווזין כו' מותרין היינו דוקא כדיניה וכשבאין בכלובן דאז לא מחסרי צידה כלל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנזכר שם בסק\"ט על מה שכתב ה\"ה בפ\"ב מה' י\"ט דין ה' וז\"ל ודע שדעת קצת מהמפרשים שמשנתינו וכל הדינין שיתבארו לקמן בדין הזימון הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח אלא שהן מדדין ואינם מחוסרים צידה ומותר ללוקחן כו' ונתלו בזה בסוגייא דאין צדין ויש מתירין בכל גוונא לפי שאין צריכין צידה מעליא וכן דעת העיטור כו' ומדברי רבינו יראה כדעת העיטור עכ\"ל והקשה הרב ז\"ל שהרי בברייתא קתני בשמעתין בהדיא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ורש\"י ז\"ל נר' שנרגש מזה וכתב שיוני הבר הן ושאטין ואוכלין בחוץ ולפי זה תרי מיני יוני שובך הן ואין זה מחוור ותו שהרב המגיד נר' שסותר את עצמו שבפ\"ה מהלכות שבת דין כ\"ד כתב הרמב\"ם הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור וכתב ה\"ה על זה שט\"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כדאי' בהדיא בפ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה חייב וכן מבואר ספכ\"א דיוני הרדיסיאות הוא שהן ברשותו והן הגדלין בבית כאווזין ותרנגולין כו' הרי מוכח בהדיא מדברי ה\"ה שיוני שובך ויוני עליה אית בהו חיוב צידה בשבת ואם כן הדבר ברור לפי זה שאסור לצודן בי\"ט אלו דבריו יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> יש לישב שדעת היש מתירין הוא דס\"ל דברייתא דקתני הצד יוני שובך ויוני עליה חייב היינו דוקא כשהן חוץ לכלובן ומשום דכיון דכשהן בכלובן נמי עבידי לרבויי ולפרוח מפני בני אדם לא חשיבי מה\"ט כנצודין ועומדין כדי שיהא מותר לצודן חוץ לכלובן כאווזין ותרנגולין אמנם כשהן בכלובן אע\"ג דעבידי לרבויי מ\"מ אין צריכין צידה מעליא ונוח לתופסן על נקלה ואין איסורו אלא מדרבנן והילכך משום שמחת יום טוב התירו ואם כן הנהו מתני' דפ\"ק בדין הזימון בכל גונא מיירי ואפילו ביוני שובך ויוני עליה שיכולין לפרוח וכדינייהו כשהן בכלובן ומה שכתב הרב המגיד בפ' י' מהלכ' שבת דט\"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כו' היינו משום דמשמע ליה שדברי הרמב\"ם ז\"ל הן אפילו כשהן חוץ לכלובן שהרי כייל ותני יוני עליה בהדי אווזין ותרנגולין ואווזין ותרנגולין ע\"כ היינו כשהן חוץ לכלובן דאי בכלובן לא מחסרי צידה כלל ואין בהן איסורא כלל והיכי קאמר פטור דמשמע אבל אסור והילכך הוצרך לומר דט\"ס הוא כנ\"ל שוב מצאתי כן בחדושי מוהר\"ר דוד ערמה ז\"ל שכתב וז\"ל דע שדברי הרב המגיד הן כשהן במקום הניצוד כגון בשובך אבל לצודן פשיטא דחייב כמ\"ש פי' י' מהלכות שבת עכ\"ד ובפשטא דשמעתתא דפרק אין צדין איכא למידק דאדפריך מברייתא דהצד אווזין ותרנגולין אמאי לא פריך ממתני' דפרק ח' שרצים דקתני חיה ועוף שברשותו דצדן פטור ומשמע דהיינו אווזין ותרנגולין וכ\"כ התוס' בפ' האורג ד\"ה הנז' וז\"ל דאווזין ותרנגולין אע\"ג דאסור לצודן מדרבנן כדתנן הצד חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע אבל אסור כו' וליכא למימר דהו\"א דמתני' מיירי בשאין מחוסרין צידה כלל דאצ\"ל הבא מצודה כו' דאם כן מאי אירייא דקתני פטור הא מותר לכתחילה כדקתני במתני' כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר וי\"ל דהו\"א דמתני' דפר' ח' שרצים מיירי כשאין מחוסר צידה כלל ואע\"ג דקתני מתני' דשאינו מחוסר צידה מותר היינו דוקא בי\"ט אבל בשבת דחמיר אסור מדר' ואי קשיא לך אם כן מאי ק\"ל להתו' והא קי\"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אימא דתלמודא הכי פריך דכיון דבשבת פטור אבל אסור בי\"ט הו\"ל להתיר דמה\"נ לא מקשי ממתני' כדכתיבנא הא לק\"מ דודאי למאי דלא מקשה ממתני' אית לן למימר שפיר משום דאיכא לדחויי דמיירי בשאין מחוסר צידה כלל ואע\"ג דבי\"ט מותר בשבת אסור אמנם התו' ק\"ל שפיר דמאיזה כח מקשה מברייתא אימא דבמחוסרין צידה קושטא דמילתא הוא דאף בי\"ט אסור ומנ\"ל לחלק כדי להקשות וא\"נ דהוה מצי לדחויי דאיירי בשאינן מחוסרין צידה כלל ומותר לכתחילה ואיידי דקתני החובל בהן חייב תני נמי הצדן פטור וכמ\"ש בהגהות מיימ' פ\"י מה' שבת ז\"ל בפרק ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף כו' היינו בי\"ט כו' אעפ\"י שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למתני החובל בהן חייב תני הצדן פטור כו' ע\"ש ואין להק' בדברי הגהות מיימ' דהיאך אפשר לומר דפטור ומותר קאמר ואיידי דבעי למתני כו' הא ברייתא קתני בהדיא הצד אווזין ותרנגולין פטור והכא ליכא לשנויי דמשום איידי קתני די\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבת דף ג' ד\"ה דהך כללא לא נאמר אלא דוקא במשנה לא בברייתא ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל </b>\n<b> קיסם של עץ לחצוץ בו שיניו כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שהוא ז\"ל פוסק כרבי אליעזר ובסמוך ונראה כתב מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואע\"פ שהן יבשים וקשים כו' יע\"ש והוא תימה דכיון דפסק כר\"א דבקוטם לחצוץ בו שיניו חייב אם כן בקוטם להריח פטור אבל אסור וכדאמרינן בגמ' דהא דרב יהודה הוה מפשח אלוותא כו' אתיא כרבנן אבל לר\"א אפילו לקטום להריח אסור גזירה שמא יקטום לחצוץ בו שיניו וכבר ה\"ה תמה עליו והניחו בצ\"ע תו קשה דבגמ' מוקמינן אליבא דר\"א מתני' דשובר את החבית במוסתקי וכיון שרבינו ז\"ל פסק כר\"א איך כתב בפ' כ\"ג מה' אלו דין ב' מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה ולפי חומר הנושא נראה לע\"ד לומר שרבינו ס\"ל דפלוגתייהו דר\"א ורבנן לא קאי אלא האבוס של בהמה שהן רכין אבל בקשין אפי' רבנן מודו וכמו שכן נראה מדברי התוספתא שהביא הרא\"ש ז\"ל ומה שהכריע הרא\"ש דתלמודא פליגי אתוס' מדקתני לפתוח בו את הדלת אין זה הכרח כ\"כ דלפעמים המצא ימצא אפי' ברכין מחמת גסותן ראוין לפתוח בהן את הדלת ואפשר עוד שהכריחו לפ' כן משום דס\"ל לרבינו דטעמייהו דרבנן דאמרי לא יטול אלא מהאבוס אבל לא קיסם משלפניו הוא משום דגזרינן שמא יקטו' וכמו שכ' התוס' והשתא אי ס\"ל לרבנן דאפילו בקשין לחצוץ בו שיניו אינו אלא משום שבות הו\"ל גזירה לגזירה ולא גזרינן כי היכא דלא גזרינן בקוטם להריח מה\"ט אלא משמע דבקשין אפי' רבנן מודו דחייב דהשתא מש\"ה לא שרו אלא באבוס של בהמה משום דבקשין כיון דחייב מן התורה מש\"ה גזרו נטילה אטו קטימא ובאבוס כיון דאפי' קטימא אינו אלא מדרבנן הו\"ל גזיר' לגזירה ולא גזרינן וס\"ל דפלוגתייהו דר\"א ורבנן בקוטם בסכין ורב יאודה דקאמר אוכל בהמה אין בהם משום תיקון בקוטם בידו וכמו שפי' הרא\"ש וזה נראה כונת ה\"ה במה שכת' וא\"א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצות בו שיניו שאינו אלא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו כו' וקשה טובא דאיך אפשר לפרש כן דאם כן רב יאודה דקאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"מ ותירץ דיש לומר בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנו לרב יאודה משמע הכי בפי' שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שום איסור בעשית כלי ברכי' ע\"ש ודבריו תמוהים שהרי ברייתא דלעיל רב יאודה הוא דמתר' לה הכי לומר דחסורי מחסרה והכי קתני כו' ואם כן תקשי לן דמנ\"ל לרב יאודה לומר דברייתא מתנייא בדרך חסורי מחסרה ולומר דאתי דלא כמאן ואמאי לא נימא דברייתא כפשטא מתנייא ואליבא דר\"א ולעולם דלכ\"ע איסורא דרבנן מיהא איכא וכאידך ברייתא ותו דאף למאי דקאמר רב יאודה חסורי מחסרה והכי קתני אין ראיה מהך ברייתא דס\"ל דברכים ליכא איסורא כלל דאדרבא מדקתני קוטמו ומריח בו משמע דדוקא להריח הא לחצוץ אסור ולכן נראה דכונת ה\"ה הוא כמ\"ש הרא\"ש דפלוגתא דר\"א ורבנן בקוטם בסכין ומילתא דרב יאודה בקוטם בידו וכמ\"ש ולמאי דק\"ל לה\"ה לפי דרך זה דכיון דקי\"ל כר' יאודה שהיה מפשח אלוואתא נר' בביאור שאפילו בקשין ובקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת י\"ל דרבינו גריס בגמרא כגירסת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' דגריס א\"ל בקשין וה\"פ דרב יאודה משיב לרב כהנא פשטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא ק\"ל דאדרבא מותר לגמרי חיוב חטאת מיבעייא כ\"ש דנשנית בטעות כיון דקתני בה חיוב חטאת וא\"ל ר' כהנא לר\"י מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין כו' יע\"ש פירושו ובהר\"ב חידושי הלכות ורבינו מפרש הסוגייא הכי דרב אחא כי מתקיף אתירוצא דר\"ח דמשני הא ברכין הא בקשין ממתניתין דשובר אדם את החביות ומרב יאודה דהוה מפשח כו' דלא גזרינן בקשין להריח אטו לחצוץ כו' ואהא משני אלא הא ר\"א הא רבנן כו' ואע\"ג דבגירס' דידן כפי פרש\"י לא גרסי' אלא דתלמודא לא אתא לשנויי אלא ברייתא דלא יקטמנו להריח ומילתא דר' יאוד' ומ\"מ תי' דר\"ח דמשני הא ברכין הא בקשין קושטא קאי מכל מקום מדברי ה\"ה מבואר דגרסינן אלא הא ר\"א כו' וקאי השתא לדחויי שנויי' דר\"ח ולשנויי תרי ברייתות אהדדי דאידי ואידי בקשין והא ר\"א הא רבנן ודלא כשנוייא דר\"ח וזה מבואר ממ\"ש ה\"ה אלא ל\"ק לפי פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין כו' ע\"ש ומכל מקום רבינו גריס אלא כגירסת ה\"ה ומפרש דה\"ק אלא ל\"ק הנהו ברייתות אהדדי דאידי ואידי ברכין והא ר\"א והא רבנן דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח אתייא כר\"א דס\"ל דבקוטם לחצוץ חייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצוץ וברייתא דקוטמו להריח אתיא כרבנן ואידחיי' השתא תי' דר\"ח אלא לעולם בקשין לכ\"ע שרי להריח ולא גזרינן להריח אטו לחצוץ והיינו ההיא דרב יאודה דהוה מפשח כו' ודוקא ברכין הוא דגזר ר\"א דכיון דרכין הן וחזו למאכל בהמה אתו למטעי ולמימר דלא שייך בהו תיקון כלי ואתו למשרי נמי לחצוץ בו שיניו והילכך עבוד בהו הרחקה טפי וגזרו לר\"א להריח אטו לחצות מה שא\"כ בקשין דכיון דקשין הן ולא חזו למאכל בהמה לא גזרו להריח אטו לחצוץ דלא אתו למטעי וא\"נ דלהך תי' הנהו תרי ברייתו' בין ברכין בין בקשין מיירי אלא דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח ר\"א היא דכיון דס\"ל דברכין חייב חטאת משום הכי גזר להריח אטו לחצוץ ומשום דאתי למטעי כמ\"ש וכיון דברכין גזר להריח בקשין נמי אסור להריח דאין סברא לומר דלהריח ברכין יהא אסור ובקשין יהא מותר דמחזי כחוכא ואיטלולא ומש\"ה לא פליגי רבנן דאי לא הא לא קיימא הא ואסר ר\"א להריח בקשין ואידך ברייתא רבנן דס\"ל דברכין לחצוץ אינו אלא משום שבות והילכך לא גזרינן להריח אטו לחצוץ משום דהו\"ל גזרה לגזרה ובקשין אע\"ג דלחצות חייב חטאת אליבא דרבנן מ\"מ לא גזרינן להריח אטו לחצוץ כיון דקשין הן לא אתי למטעי ומשרי לחצוץ בו שיניו דהא פשיטא להו דהו\"ל מתקן כלי ונמצא א\"כ דצדקו דברי רבינו דפסק כרבנן דר\"א ומשום דבקשים אליבא דכ\"ע חייב חטאת. ומ\"ש כל דבר שהוא מאכל בהמה מותר לקטום כו' בקוטם בידו קאמר ואין זה דוחק שהרי לדעת רש\"ל מ\"ש כל הפוסקים היתרא דקוטמו להריח היינו דוקא ביד כמו שיראה המעיין שם וא\"כ אף אנו נאמר דמ\"ש רבינו כל דבר שהוא מאכל כו' היינו בקוטם בידו וברייתא דקתני בד\"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו לא קי\"ל כותיה משום דרב כהנא הוא דמתרץ לה הכי בדרך חסורי מחסרא משום דלא ס\"ל כרב יהוד' דהוי מפשח כו' אמנם אנן קי\"ל כרב יהוד' דס\"ל דהך ברייתא נשנית בטעות כדקאמר השתא פטור אבל אסור ק\"ל כו' ואי קשיא לך דאם דפלוגתא דר\"א ורבנן ברכין ובקוטם בסכין אמאי לא שני רב יהוד' דההיא ברייתא ר\"א היא ובקוטם בסכין י\"ל דמדקתני בברייתא מוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו משמע דבקוטם ביד הוא דקאמר שהרי מלילה ביד היא וקתני דדוקא מלילה שרי אבל קטימה אפילו ביד אסור וא\"כ כי קתני בתר הכי לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת בקטימ' ביד הוא דקאמר דומיא דלא יקטמנו דרישא כנ\"ל:<br><b> וניחא </b> השתא נמי מה שהביא רבינו בפרק כ\"ג מה' אלו מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה משום דס\"ל דכי אוקימנא למתני' במוסתקי היינו דוקא אליבא דר\"א דס\"ל דברכין לחצות בו שניו חייב חטאת ואע\"ג דאין דרך רכין לתקנן לחצות בו שניו אפילו הכי חשיב ליה כלי ומחייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצות ואם כן גבי חבית נמי אע\"ג דהוא עושה כלי בשבירה שלא כדרכה ה\"נ דמחייב אליבא דר\"א ואם כן נגזור שאינו מתכוין אטו מתכוין אמנם לרבנן דס\"ל דברכין לחצות בו שניו לא מחייב משום דהו\"ל עושה כלי שלא כדרכו שאין דרך לעשות כלי מאוכלי בהמה ה\"נ בחביות כיון שהוא עושה כלי שלא כדרכו אינו אלא משום שבות ומשום הכי לא גזרינן שאינו מתכוין אטו מתכוין ועי' בהר\"ן ז\"ל ודו\"ק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' שם באותה סוגייא בד\"ה ר\"א אומר כו' וז\"ל כרש\"י לאו דוקא כו' משלפניו דה\"ה משלאחריו כו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשרי ופריך מיתיבי ר\"א אומר נוטל אדם קיסם כו' ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק\"ל דהתם הכי פרכינן איתביה רבינא למרימר ר\"א או' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הכי השתא כו' ואם כן איכא למי' דמדרבנן הוא דקא פריך דקאמרי לא יטול אלא מן האבוס אבל קיסם משלפניו לא אע\"ג דאיכא כבוד הבריות שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ואדרבא משם נראה סיעתא לפי' רש\"י דמשלפניו דר\"א לאו דוקא ומדרבנן הוא דפריך דאי כפי' התוס' דמשלפניו דר\"א דוקא ומדר\"א הוא דקפריך קשה טובא דאם כן אמאי הוצרך רבי' לאותבי מברייתא דמייתי תלמוד' לקמן דקתני בו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הוה ליה לאותבי ממתניתין דקתני ר\"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו אלא ודאי משמע דמדרבנן הוא דקא פריך והילכך משום הכי הוצרך לאותבי מברייתא ולא ממתני' משום דממתני' לא מפרשי בהדיא דרבנן פליגי אתרתי וס\"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו ובברייתא מפרשא בהדיא וצ\"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י באותה סוגיא ד\"ה קוטמו ומריח בו וז\"ל ואפילו לכתחלה דהא אף לחצות בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט כו'. ודבריו ז\"ל צריכין ביאור דאמאי הוצרך להכריח דלכתחלה שרי מדשרי לחצות בו שניו דהא בהדיא קתני קוטמו ומריח בו גם מ\"ש אלא אורחא דמלתא נקט אינו מדוקדק דמאי אלא דקאמר כאלו הדבר קשור עם מ\"ש קודם והכי הול\"ל ואורחא דמילתא נקט ואפשר לפרש דבריו דרש\"י אתא לאפוקי דלא נימא דברייתא הכי קאמר מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו כלומר דאם הוצרך להוציא ריח ממנו כדי שיהא ריחו נודף בתחילה מוללו ומריח בו ואם מללו וכבר יצא ממנו הריח ולא נשאר ריח בו או באופן דאפילו ע\"י מלילה לא היה ריחו נודף אז קוטמו ומריח בו אבל לקוטמו ולהריח בו לכתחילה קודם שימלול אסור כיון דאפשר על ידי מלילה דהשתא הוה ניחא דהוצרך ברייתא למתני חלוקת מוללו ומריח בו ולא קתני קוטמו ומריח ומכ\"ש מלילה משום דבעי לאשמועינן דבעי' מלילה תחילה ואח\"כ קוטמו ומריח לזה בא רש\"י ז\"ל וכ' קוטמו ומריח בו ואפילו לכתחילה כלומר ואפי' בלא מלילה תחילה שרי והכריח הדבר דהא אפי' לחצות בו שניו שרי כלומר דרב יהוד' סתמא קתני אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דמותר לקטום ולתקן קש של שבולים בשבת לחצות בו שניו ואפי' אם הוא באופן דמצי לחצות בו שניו בלא קטימה ותקון אפילו הכי קאמר דמותר לתקן אותן וא\"כ ה\"נ אע\"ג דאפשר ע\"י מלילה שרי ולזה קאמר אלא אורחא דמילתא נקט דק\"ל דכיון דברייתא מיירי ברכין מאי ומריח בו דקאמר אפילו לחצות בו שניו שרי וא\"כ קוטמו לחצות בו הול\"ל ובשלמא אם היינו אומרים דקוטמו ומריח דקתני בברייתא היינו אחר שמוללו ניחא דמש\"ה קתני קוטמו ומריח בו לאשמועינן אפי' דקוטמו להריח לא שרי אלא ע\"י מלילה תחילה ועיקר ברייתא להכי הוא דנחית אמנם לפי פי' רש\"י דאפילו לכתחילה בלא מלילה שרי אם כן קשה דקוטמו לחצות בו שיניו הול\"ל ואהא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' בד\"ה כי הוינא בי רב יהודה כו' וז\"ל וא\"ת ולמה נמנעו מלהריח בשמים שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס\"ל כרבנן כו' ע\"כ ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להכריח דמותר להריח בשמים בי\"ט ולא גזרינן שמא יקטום מדרב יהודה הא בהדיא קתני בברייתא מטלטלין עצי בשמים להריח בהם ובאידך ברייתא נמי קתני לא יקטמנו להריח בו משמע בהדיא דדוקא לקוטמו אסור הא להריח שרי ולא חיישינן שמא יקטום ואפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בד\"ה וחכמים אומרים דטעמייהו דרבנן דלכך אסור לחצות בו שניו גזירה שמא יקטום יע\"ש ואם כן משום הכי הוצרכו להביא ראיה מדרב יהודה משום דמברייתא דקתני מטלטלין עצי בשמים להריח ומאידך ברייתא נמי דקתני לא יקטמנו אין ראיה משום דאיכא למימר דהנהו ברייתות אתיין אליבא דר\"א כדמוקמי' להו במסקנא ור\"א ס\"ל דנוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו ולא גזרינן נטילה אטו קטימה ומשום הכי שרי להריח ולפי האמת נמי הנהו ברייתות אליבא דר\"א מוקמינן אמנם לדידן דקי\"ל כרבנן דגזרי נטילה אטו קטימה ה\"נ דגזרינן בשמי' להריח גזירה שמא יקטום ואהא הוכיחו שפיר דלא גזרינן מדרב יהודה כלומר דאע\"ג דרבנן גזרי ליטול קיסם משלפניו שמא יקטום התם היינו מתלוש לתלוש אבל להריח בתלוש שמא יקטום במחובר לא גזרינן כנ\"ל ועיין במרדכי ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המחמם </b>\n<b> את הברזל כדי כו' ה\"ז תולדת מבעיר כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ובהשגות א\"א ז\"ל כו' ומ\"מ י\"ל כמ\"ש ז\"ל שהצירוף מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה נראה שהצירוף הוא דברי תורה כו' ויש להק' מהיכא משמע ליה כן הא איכא למימר דכי פריך בפרק כירה והלא מצרף היינו משום דצירוף אסור מדרבנן וכבר הוקשה כן להר\"ב ל\"מ ז\"ל ותי' וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה כן משום דאלת\"ה אלא דהא דהצירוף הוא מדבריהם אמאי לא תי' דאתיא אפילו כר\"י וע\"כ לא קאמר ר\"י אלא בדבר שאיסורו מדאוריית' אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודו לר\"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא ודאי שאיסור צירוף מדאורייתא ולבסוף דחאו לזה התירוץ דא\"כ ביומא דל\"ה כשתי' אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי ל\"ק דאפי' שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף שהוא מדבריהם כמ\"ש ה\"ה בסמוך א\"ד ע\"ש. והנה מה שדחה הרב תירוצו מההיא דיומא לא אירייא כפי מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בה' עבודת יוה\"כ ואכתבנו בסמוך דרבינו ז\"ל ס\"ל דצירוף עששיות הוי פסיק רישיה וא\"א שלא יצרף ואע\"ג דבפרק כירה כשהקשה שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה מדמתרץ דאתיא כר\"ש דאמר דשא\"מ מותר מ\"מ הך צירוף עששיות הוי פסיק רישיה יע\"ש וא\"כ מש\"ה שפיר איצטרך התם לטעמיה דאין שבות במקדש משום דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה אפי' באיסורא דרבנן מודה ה\"ה דאסיר וכדמוכח בגמרא בדוכתי טובא ועיין בהרב מג\"א סי' שי\"ד ושלא כדעת הרב תה\"ד ז\"ל יע\"ש אמנם הכא בפרק כירה דצירוף דמיחם לא הוי פסיק רישיה אלא דשא\"מ ק\"ל לה\"ה שפיר דאם איתא דהוי מדר' אמאי ל\"ק דאפי' ר\"י מודה דדשא\"מ מותר אמנם עיקר תירוצו ליתא חדא שהרי כתב ה\"ה בסמוך אבל ביומא כו' נראה בזו הסוגיא בביאור שהצירוף מדבריהם ויש לדחות שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף והשתא גם הכרח הרב המגיד זכרונו לברכה דהצרוף דאורייתא הוא כמו שכתב הוא זכרונו לברכה ואם כן אכתי תיקשי ליה היא גופא לאביי דהא אביי אית ליה דצירוף דרבנן ואפ\"ה קאמר בפרק כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן מים כל עיקר מפני שמצרף ור\"י היא דאמר דשא\"מ אסור ותו שהרי התו' ז\"ל שם בפרק כירה וביומא הכריחו דלר\"י אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דדשא\"מ אסור לכן נ\"ל דכונת ה\"ה ז\"ל דמשמע ליה הכי מהא דקאמר התם אלא אי אתמר הכי אתמר כו' ושמואל אמר אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצרוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור' דרבנן הוא דס\"ל כר\"ש וס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומש\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע שבפרק ב\"מ דכ\"ה דקאמר התם בהדיא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה והשתא ק' דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע דההיא לא ק\"ל משום דאיכא למימר דדוקא בגרירה ס\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פכירה אבל באיסור דאורייתא מודה דאסור כר\"י אמנם הכא גבי צירוף דאורייתא פריך שפיר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' זה נ\"ל לומר בכונת ה\"ה ז\"ל וראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שהכריע מסוגייא דפרק כירה דצירוף דרבנן הפך דעת ה\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל אבל מה שאומר ר\"י דצרוף במתכוין איסור' דאורייתא ק\"ק דפרכינן לקמן ולצרף לכתחילה מי שרי וכיון דלא פרכי' אלא לכתחילה משמע דלא הוי אלא מדרבנן וי\"ל דלרווחא דמילתא פרכינן הכי דאפילו תימא דרבנן לכתחילה מי שרי ולבסוף כתב דהנכון דצירוף דרבנן ולדעתי ראיה זו שכתבנו בדעת ה\"ה היא ראיה נכונה וכמ\"ש עוד ה\"ה ויש לדחות שהיא לדעת אביי ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף יש לדקדק דא\"כ היכי כתב רבינו בפ\"ג מה' עבודת יה\"כ היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבינו דהלכה כר' ביבי הי\"ל לחלק ולומר דדוקא כשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפי' שבות ליכא וכדמוכח בהדיא מדברי התוס' דפ' כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש ואי מפני זה כתב ה\"ה ולזה יראה לי דעת רבינו כמ\"ש בפ\"ב מה' עיה\"ך לא היה ליה לומר דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדיא כן ולכן נ\"ל דדעת ה\"ה ז\"ל דצירוף עששיות הוי דשא\"מ ולא הוי פסיק רישיה הפך דעת הרב לח\"מ ז\"ל וכמו שכן הוא דעת התוס' ז\"ל ביומא ד\"ה הנ\"מ יע\"ש והשתא מש\"ה לא חלק רבינו ז\"ל בין הגיע לצירוף ללא הגיע דאע\"ג דלית הלכתא כאביי דס\"ל צרוף מדרבנן אלא הוי דאורייתא מ\"מ הא קי\"ל כר\"ש ז\"ל דדשא\"מ מותר אפי' באיסורין דאורייתא ומ\"ש ה\"ה ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דדוקא בשלא הגיע לצירוף היינו משום דאביי ורב ביבי שקלו וטרו אברייתא דר\"י דאמר עששיות של ברזל היו מחמין אותן מבערב ואם כן אי צירוף דאורייתא ע\"כ צריכין למימר דמ\"ש ר\"י עששיות של ברזל היו מחמין היינו בשלא הגיעו לצירוף כיון דר\"י אית ליה בעלמא דשא\"מ אסור וז\"ש ה\"ה דאין הלכה כאביי אלא כרב ביבי דאמר דר\"י איירי דוקא כשלא הגיע לצירוף אמנם אנן בדידן כיון דקי\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בהגיע לצירוף שרי מה\"ט איברא דלפי זה קשה טובא דא\"כ איך כתב רבינו בהלכות עיה\"ך טעמא דכיון דאין שבות במקדש הא כיון דקי\"ל כר\"ש דדבר שא\"מ מותר ליתא איסורא כלל דה\"ט לא נאמר בגמ' אלא לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור מדרבנן כמ\"ש התוס' שם ומכח קושיא זו כתב הרב לח\"מ ז\"ל שם דס\"ל לרבינו דצירוף עששיות הוי פ\"ר דא\"א שלא יצרף ויש לזה הכרח מדמדמי ליה להביא דבשר ערלתו וכמ\"ש התוס' שם ואע\"ג דצירוף דמיחם לא הוי פ\"ר מ\"מ צרוף עששיות הוי פ\"ר ותי' אביי דדבר שא\"מ אפי' בפ\"ר מותר וכדהוה ס\"ד מעיקרא בפ' ר\"א דמילה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאע\"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרביה דלר\"ש פ\"ר מותר מ\"מ לר\"י הוי פסיק רישיה אסור ואם כן הכא דקיימינן אליבא דר\"י איך מתרץ אליביה דפ\"ר מותר ותי' כי אמר אביי התם דפ\"ר אסור הנ\"מ בכל התורה כולה אבל הכא איסור צירוף מדרבנן כלומר בשאינו מתכוין אע\"ג דפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן אע\"ג דבמתכוין אסור מן התורה ומש\"ה תלה אביי טעם ההיתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאז ליכא אלא איסורא דרבנן ויש ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפרק י' המכבה גחלת פטור ואם נתכוין לצירוף חייב וכתב שם ה\"ה דכל שאינו מתכוין אין לומר בו פ\"ר ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה עכת\"ד. ודבריו תמוהים שלפי הנראה שהבין בדעת ה\"ה ז\"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אע\"ג דהוי פ\"ר אפ\"ה אינו אסור אלא מדרבנן והא ליתא שהרי כפי חלוק ה\"ה ז\"ל כל שאינו מתכוין לצרף אפילו לכתחילה מותר והראיה שהביא מוכחת דהא גבי קטימת קיסם כל שקוטמו להריח בו מותר לכתחילה כמ\"ש רבינו בפירקין דלעיל דין ז' ודברי ה\"ה ז\"ל אינן לזה הענין כלל וכמ\"ש הוא עצמו כאן בה' אלו יע\"ש ובצירוף עששיות כיון שהן כלים אפילו ה\"ה ז\"ל מודה דהוי פ\"ר ומחייב וכמ\"ש כאן באורך יעיין שם. ומהתימא עליו שסותר את עצמו ואין לומר דס\"ל לרבינו דפ\"ר גבי שבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ממ\"ש ברפ\"א משמע בהדיא דס\"ל דהוי מן התורה וכן מוכח בהדיא מדגרסינן בפרק הבונה דק\"ג אם ליפות הקרקע כ\"ש אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו כו' אביי אמר אפילו תימא בשדה שאינו אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר\"ש בפ\"ר והשתא אי פ\"ר מדרבנן מאי קו' נימא דברייתא ה\"ק אם מכוין ליפות את הקרקע מחייב חטאת בכ\"ש ואי אינו מכוין אלא לאכילה אינו חייב חטאת עד כגרוגרות אלא ודאי מוכח בהדיא דפ\"ר מחייב מן התורה לכ\"ע ואם כן גבי עששיות נמי כיון דהוי פ\"ר אמאי לא מחייב מדאורייתא גם אין לומר דאע\"ג דפ\"ר בעלמא הוי מן התורה מ\"מ צירוף עששיות כיון דהוי פ\"ר דלא ניחא ליה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק ח' שרצים יע\"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואף להחולקים על הערוך ז\"ל וס\"ל דפ\"ר דלא ניחא ליה אסור מ\"מ מודו מיהא דאינו אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל ברפ\"א והתוספות ז\"ל שם ביומא ובפ\"ק דכתובות יע\"ש שהרי מבואר מדבריהם למעיין שם שדברי הערוך והחולקים עליו לא נאמרו אלא לדעת ר\"ש אמנם לדעת ר\"י ה\"נ דאסור מן התורה וכמבואר מההיא דפר' לולב הגזול ודפר\"א דמילה כמו שיע\"ש ואם כן הכא ביומא דקיימי' אליבא דר\"י היכי משמע דצירוף הוי מדרבנן הא כיון דהוי פ\"ר אסור מדאורייתא לדעת ר\"י:<br><b> אשר </b> על כן נ\"ל לומר דודאי צירוף עששיות הוי דבר שא\"מ כמ\"ש התוס' ואם כן לדידן דקי\"ל הלכתא כר\"ש דדשא\"מ מותר א\"כ הכא גבי עששיות אפי' שבות ליכא ומ\"ש רבינו טעמא דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירוף קאמר אלא משום לתא דכבוי דק\"ל דכיון דכבוי בגחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפרק כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה ועל זה בא לתרץ דמה שהותר כבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש ובגמרא לא הקשו משום לתא דכיבוי דהא פשיטא ליה טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס\"ד לומר דצירוף דאורייתא ותי' רב ביבי בשלא הגיע לצירוף ושוב אחר זמן רב מצאתי בתוס' ישינים שהקשו כן וז\"ל הקשה ריב\"א מדאמרינן בפרק כירה מכבין גחלת של מתכת בר\"ה משמע הא ברה\"י אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותי' דאין שבות במקדש עכ\"ל יע\"ש זה נ\"ל ליישב דעת רבינו לפום זה הצד שכתב ה\"ה ז\"ל דצירוף עששיות דאורייתא לדעת רבינו:<br><b> עוד </b> הקשה הרב לחם משנה ז\"ל לפי הסכמת ה\"ה שדעת רבינו דצירוף עששיות דרבנן וגריס בגמ' כגי' התוס' אין שבות במקדש דאם כן לפי זה למה תלה אביי טעם דהיתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. והיה נ\"ל לומר דס\"ל לאביי דאי מטעמא דצירוף דרבנן גרידא לא היינו מקילין לומר אין שבות במקדש כיון שהיו יכולין לעשותו בהיתר להחם מים חמים מבערב כמ\"ש רבינו או מערבין מים חמין כו' וכ\"כ מרן הכ\"מ ז\"ל בפרק ח' מהלכות בית הבחירה דין י\"ב ד\"ה תו' מלילי שבת דכל שאפשר לעשותו בהיתר לא אמרי' אין שבות במקדש ועיין בהרב מש\"ל שם וא\"כ מש\"ה הוצרך אביי לטעמא דדשא\"מ דהשתא כיון דאיסור צירוף אינו אלא מדרבנן ודשא\"מ לר\"י אינו אסור אלא מדרבנן כמ\"ש התו' הו\"ל שבות דשבות ובכה\"ג אפי' באפשר לעשותו בהיתר אמרי' אין שבות במקדש אלא דהא ליתא שהרי כתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבי' נוטה כדעת הרמב\"ן ז\"ל ממ\"ש בהלכות עיה\"ך ולפי מ\"ש לעיל נראה דמאי דמשמע ליה הכי היינו מדסתם רבינו ולא פי' הטעם מפני דה\"ל דשא\"מ כמ\"ש בגמ' משמע דאפי' במתכוין שרי רבינו וע\"כ ה\"ט משום דצירוף עששיות הוי דרבנן ואין שבות במקדש א\"כ נראה שדעת ה\"ה ז\"ל דאפילו במתכוין דליכא אלא חד שבות אפי\"ה אמרינן אין שבות במקדש ואע\"ג דאפשר לעשותו בהיתר ותו שהרי במ\"ש למעלה אכתי איכא שבות דמכבה וא\"כ אכתי תקשי דהיכי שרינן שבות דמכבה דאינו אלא חד שבות כיון דאפשר לעשותו בהיתר ובר מן דין דמדברי ה\"ה שכתב בסמוך ד\"ה אבל נראה דס\"ל דלר\"י דשא\"מ אסור מן התורה ושלא כדעת התוס' שכ\"כ ואפי' לר\"י דמחייב בדשא\"מ כו' וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י בפרק כירה שכתב בשיטת ה\"ה דצירוף דרבנן וכנראה שנרגש מזה וכתב וז\"ל לפי' הנכון דצירוף דרבנן וה\"ק ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש ואפי' במתכוין וכ\"ש זה שאינו מתכוין דמותר אפי' במדינה לר\"ש וזהו מה שתי' אביי שם מעיקרא אבל הכא צירוף דרבנן והו\"ל דבר שא\"מ ומותר ותרי טעמי להיתירא נקט אביי אלא שהתלמוד לא הבין והיה סבור דחד טעמא קאמר משום דשא\"מ ולבסוף פי' דאפי' במתכוין קאמר דהוי צירוף דרבנן ושרי במקדש וכ\"ש דשרי בשאינו מתכוין אפילו במדינה לדידן דקי\"ל כר\"ש כנ\"ל נכון עכ\"ל ובמ\"ש עוד ה\"ה משם הרמב\"ן וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בפר\"א דמילה ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנן בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת איכא למימר כו' יש לדקדק דנראה דס\"ל להרמב\"ן דאע\"ג דאינו מתכוין לצרף אפ\"ה אסור מן התורה משום דהו\"ל פ\"ר ושלא כדעת רבי' דס\"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אין ראוי לומר בו פ\"ר כמ\"ש ה\"ה לקמן דאם כן מאי ק\"ל מההיא דממתקין את החרדל בגחלת התם שאני דכיון דאינו מתכוין לצרף אלא למתק את החרדל אין כאן אלא איסורא דרבנן דמכבה ומשום הכי התירו לצורך י\"ט וכיון שכן קשה דאכתי תקשי ליה להרמב\"ן מדשמואל דאמר מכבין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא של עץ דהיכי שרינן לכבות גחלת של מתכת הא איכא איסור צירוף דאורייתא אפי' בשא\"מ וצ\"ל שדעת הרמב\"ם כדעת בה\"ג שכתב הר\"ן דאפילו איסור דאורייתא שרינן משום דאיכא סכנה יע\"ש ומיהו הא ק\"ל דאכתי תקשי ליה להרמב\"ן דהיכי שרינן למתק את החרדל בגחלת של מתכת הא איכא איסורא דאורייתא דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב משום מבשל כמ\"ש רבי' בפ\"ט ומשום מבעיר כמ\"ש כאן וא\"כ כי היכי דלא שרינן למתק בגחלת של עץ משום דאיכא אסורא דאורייתא וכיון דאפשר לעשותו מעי\"ט לא התירו כמ\"ש רש\"י שם ואי נמי לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב במלחמות בפ\"ב די\"ט דה\"ט דלא שרינן כבוי גחלת של עץ דהוי דאורייתא משום אוכל נפש דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל אלא מתקן את האוכל הו\"ל כטחינ' חטים וכיוצא א\"כ מה\"ט נמי יהא אסור לחמם את המתכת כיון דאיכא מלאכה דאורייתא משום מבשל ומבעיר ואינו עושה אוכל אלא מתקן ולומר דמ\"ש ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בגחלת שלבנו אותה מעי\"ט קאמר הא ודאי דחיקה טובא דאם כן לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז\"ל שהביאו הך דינא דממתקין את החרדל לפרש ולא הו\"ל למסתם סתומי כולי האי ונראה ליישב דמטעמא דמחמם המתכת לא ק\"ל משום דאע\"ג דחייב משום מבשל ומשום מבעיר אפ\"ה התירו לצורך י\"ט ואע\"ג דאינו אלא תיקון אוכל דלא שרינן מה\"ט בגחלת של עץ וא\"נ משום דאפשר לעשותו מעי\"ט לדעת רש\"י אפ\"ה התירו מטעם דמתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך קצת ושמחת י\"ט אמנם מטעם צירוף ק\"ל שפיר משום דגבי כיבוי לא אמרינן מתוך דלא משכחת לה כיבוי שיהא לצורך אוכל נפש וכמו שכן נראה מדברי התוס' ז\"ל בפ\"ב דביצה דכ\"ג ד\"ה ע\"ג חרש וכ\"כ הב\"ח ז\"ל סימן תק\"ז ועיין בפר\"ח ז\"ל סימן תצ\"ה סק\"א ואם כן היינו דק\"ל להרמב\"ן שפיר דכיון דצירוף דאורייתא היכי שרינן בשל מתכת הו\"ל למשרי דומיא דגחלת של עץ ומיהו לפי מה שהעלה הפר\"ח ז\"ל סימן הנזכר שדעת רבינו דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות אכתי קושין במקומה עומדת אלא שדברי הפר\"ח ז\"ל שם יש בהן מן הקושי וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין במ\"ש בפרק א' מהלכות יו\"ט:<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה וממה שאמרו שהיו מתחממים מערב יה\"כ ולא היו מחממין ביוה\"כ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות כו' ונראה ודאי שכונת דבריו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות היינו לומר דלעולם דאינו אלא משום שבות ואפילו הכי לא התירו לחממן ביה\"כ כיון שיכולים לעשותו מעיה\"כ ואם כן יש להוכיח מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"א מהלכות קרבן פסח דכל שבות דאפשר לעשותו מע\"ש לא אמרינן אין שבות במקדש ע\"ש אלא שדברי הרב ל\"מ תמוהין מסוגייא דפ' המוצא תפילין וכבר תמה עליו מורינו הרב בספר עץ החיים יע\"ש ובס' סם חיי הנדפס בקרב ימים למוהר\"ח עשאל ז\"ל ע\"ש ומ\"מ יש לדחות שאף ה\"ה ז\"ל מודה דאף בשבות שאפשר לעשותו מע\"ש אמרינן אין שבות במקדש וה\"ט דחותכין יבלת במקדש אע\"ג דאפשר לעשותו מע\"ש מיהו היינו דוקא בשעבר ולא עשאו מע\"ש אמנם לכתחילה ודאי כ\"ע מודו דאסור להניחו כדי לעשותו בשבת ואם כן היינו דקא דחי ה\"ה שפיר דאפילו תימא דאין בחימום הברזל חיוב אפילו הכי לכתחילה לא היו מניחין אותו לחממו ביום הכפורים כיון דיכולים לעשותו מערב יום הכפורים וזה פשוט ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גחלת </b>\n<b> כ\"ש והמוציא שלהבת פטור.</b> פרק משילין פרכינן עלה והתניא המוציא שלהבת כ\"ש חייב ומשני אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם ות\"ל משום קיסם בדלית ליה שיעורא כו' אביי אמר כגון דשייפיה מנא משחא וכתבו התוס' וא\"ת וליבטל מנא אגב שלהבת דהכי אמרינן פ' המצניע כו' וי\"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת כו' ויש לדקדק אמאי לא תפסו קושייתם לעיל כי פריך אתי' דר' ששת ותיפוק ליה משום קיסם וכן ראיתי להמאירי ז\"ל שהקשה קושית התוס' ז\"ל אההיא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום קיסם ותירץ כתירוצם ונראה דס\"ל להתוס' ז\"ל דההיא דלעיל ל\"ק כלל דליבטל קיסם אגב שלהבת משום דלא דמי כלל לההוא דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דפטור אף על הכלי דהתם שאני דהאוכל דבר נפרד מהכלי ואינו בא לו מחמת הכלי והילכך כיון שכל כונתו אינו אלא להוציא האוכלין אלא שהוא רוצה להוציאן בכלי מש\"ה הכלי בטל אגב האוכלין משא\"כ גבי קיסם דשלהבת בא מכח הקיסם דאם אין קיסם אין ושלהבת והקיסם גורם לשלהבת שיהיה לא שייך למימר דליבטל קיסם אגב שלהבת אמנם בהא דפריך לקמן ות\"ל משום מנא ק\"ל שפיר דליבטל מנא אגב שלהבת משום דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' דהשלהבת בא מחמת השמן לא מחמת הכלי כנ\"ל נכון ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מב) </b> דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' כו'. ולענ\"ד יש לפקפק הרבה אם נכון הדבר בסברא דאי יש לחלק בין האי דמוציא אוכלין בכלי דהאוכל נפרד מהכלי לבין המוציא שלהבת בקיסם משום דהקיסם גורם להשלהבת א\"כ הרי גם מהא דשייף מנא משחא לק\"מ די\"ל כיון דבלא מנא א\"א להוציא שלהבת במשחא לחודא א\"כ הרי המנא גורם להשלהבת להוציאה מש\"ה א\"א למנא ליבטל לגבי שלהבת ובאמת המוציא משקין פחות מכשיעור במנא חייב משום מנא כיון דבלא מנא א\"א להוציא המשקין והכלי גורם להמשקין שיצאו. וקצת ראי' לזה מהא דלא קתני רבותא זו באמת בכה\"ג דהמוציא משקין פחות מכשיעור בכלי דפטור גם על הכלי אע\"ג דהוצאת המשקין באה ע\"י הכלי ואינן נפרדין מהכלי והכלי גורם למשקין שיכול להוציאן אע\"כ דלא ס\"ל לתוס' סברא זו לחלק בין הפרקים דאל\"כ הרי לא מקשה בתוס' מידי גם מהא דשייף מנא משחא הנ\"ל משום דיש לחלק בהכי כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> תפילין בשבת כו' ויוצא ולובש זוג שני כו'.</b> הנה רבינו פסק כת\"ק דקאמר מכניסן זוג זוג ודלא כר\"ג דאמר מכניסן ב' ב' וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים ז\"ל ועיין בהרב תי\"ט שתמה על כל הפוסקים ז\"ל דכיון דבגמרא מוקמינן לפלוגתייהו דת\"ק סבר שבת זמן תפילין ור\"א סבר דשבת לאו זמן תפילין וקי\"ל הלכה רווחת דשבת לאו זמן תפילין אם כן איך אפשר לפסוק כת\"ק הא הוה לי' תרתי דסתרן אהדדי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בהר\"ב מג\"א ז\"ל סי' ש\"א ס\"ק נ\"ד שכתב ישוב לזה על פי מ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל שם באותה סוגייא דאפי' למ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג אחד דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול והא דאוקימנא כמ\"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר\"מ היא דסבירא לי' כן יע\"ש וכתב עוד וז\"ל אבל אשה אסורה להכניסם ואע\"ג דקי\"ל דמותר לצאת בשוק כו' שאני נשים שהן עם בפ\"ע ולכן נ\"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייב חטאת כו' אלו דבריו יע\"ש. והנה מ\"ש דאשה אסורה להכניסם ואם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת הן דברים תמוהים דבעירובין דף צ\"ו ע\"ב בעי לאוכוחי דר\"מ ור\"י סברי דתפילין מ\"ע שלא הז\"ג היא מדקאמר מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ודחינן ודלמא סבר לה כר\"י דאמר נשים סומכות רשות לא ס\"ד כו' הרי מבואר דלמאן דס\"ל נשים סומכות רשות אפי' אשה יכולה להכניסן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י כמ\"ש התוס' שם והרא\"ש פ\"ק דקידושין והר\"ן בפ\"ג דר\"ה איך כתב הרב ז\"ל דאשה אסורה להכניסן וכן ראיתי בס' חזון נחום ח\"א שתמה עליו בזה. ועי' בספר יד אליהו סי' י':<br><b> ומצאתי </b> להרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י על מס' עירובין שכתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל דאע\"ג דקי\"ל שבת לאו זמן תפילין כר\"ג לענין הצלה קי\"ל דזוג אחד טפי לא הואיל וסתם לן תנא הכי דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי אלא כדרך מלבושו בחול כיון דבחול א' אין טפי לא בשבת נמי אחד אין טפי לא ואשה נמי כלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא ומתני' נמי דייקא דאם איתא ליתני אחד האיש ואחד האשה כדקתני ברייתא ואע\"ג דסתם לן תנא כר\"מ לענין זוג זוג לענין אשה לא סתם לן תנא כותיה והרי\"ף ז\"ל נראה שכן דעתו שהביא מתניתין כצורתה לבד ולא הזכיר אשה כלל ודברי רש\"י נכונים בעיני דאם איתא אמאי ל\"ק בגמרא ואבע\"א דכ\"ע שבת לאו זמן תפילין מ\"ס כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן זוג חד אין טפי לא ומ\"ס כדרך מקום הנחת תפילין שרו ליה רבנן אלא ודאי משמע מדלא אשכח פירוקא אחרינא אלא לומר דבשבת זמן תפילין פליגי ש\"מ דטעמא דמתני' ע\"כ מש\"ה הוא:<br><b> גם </b> מ\"ש הרב ז\"ל דנשים אינן מצילות דאינו דרך מלבוש תמי' לי טובא כיון דקיי\"ל דנשים סומכות רשות דרך מלבוש הן בחול ותדע לך מדדחי דילמא ס\"ל כמ\"ד נשים סומכות רשות כו' ולולי שאמרה הרב ז\"ל וגם מהלכות הרי\"ף נראה כדבריו הייתי אומר דהלכה כר\"מ דמכניס אפילו שנים כו' כיון דקי\"ל כר\"ע דשבת לאו זמן תפילין כו' ואשה נמי מכנסת הואיל וסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה עכ\"ד יע\"ש הנה מבואר שדברי הרב מג\"א הוא מחלוקת הראב\"ד והרשב\"א:<br><b> והנראה </b> ודאי שדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דלא קי\"ל כר\"י דס\"ל דנשים סומכות רשות מדסתם לן תנא דלא כותיה במתני' דאין מעכבין התנוקות מלתקוע כדדייקינן התם הא נשים מעכבין וכן נראה מדברי רבינו ז\"ל בהלכות שופר שהביא מתני' כצורתה גם בפ\"ג מהלכ' מעה\"ק כת' בסתם גם כן דנשים אין סומכין וכלישנא דת\"ק דר\"י ולא ביאר דנשים סומכות רשות משמע שדעתו לפסוק דלא כר\"י וכן נראה שהוא דעת הכלבו שהביא מרן ז\"ל בסימן ל\"ח שאם רצו נשים להניח תפילין אין שומעין כו' יע\"ש משמע דס\"ל דההיא דמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים היינו אליבא דר\"י ולכן לא קיי\"ל כותיה ומעתה מ\"ש הרב מ\"א דאם יצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת נראה דליתא שלפי דעת הראב\"ד ז\"ל שכתבנו לא כ\"כ אלא גבי תפילין משום דצריכין גוף נקי ואסורה להניחן בחול דלא קי\"ל כר\"י אבל גבי ציצית דאין כאן חשש איסור פשיטא ודאי דאינה חייבת וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מג\"א ז\"ל בה' נשיאות כפים סי' קנ\"ח סק\"א שכתב ליישב דברי התוס' שכתבו פ' כל כתבי לא ידע ר\"י מה איסור יש בזר העולה אם לא משום כו' שדבריהם סותרים תלמוד ערוך בפ\"ב דכתובות דף כ\"ד דאמרינן התם דזר עובר בעשה וז\"ל ועי\"ל דמצינו פ\"י דעירובין דרבי יוסי סבר אע\"ג דכתיב בני ישראל וסמך נשים סומכות רשות אם כן ס\"ל ג\"כ אע\"ג דכתיב דבר אל אהרן מ\"מ רשות לזר לישא כפיו וההוא דכתובות אתיא אליבא דר\"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ולדידיה נשים אסורות לסמוך כדאיתא בעירובין ולכן זר הנושא כפיו עובר בעשה כנ\"ל עיקר ע\"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאם כן משמע דלרב יוסי דסבירא ליה נשים סומכות רשות ואין איסור בזר הנושא כפיו פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ואלו התם אמרי' הלכתא מאי א\"ל אנא מתניתא ידענא דתניא רבי יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי אמרת מעלין מנ\"כ כו' ומאי ראיה הא לר\"י ודאי דאין מעלין כיון דאין כאן חשש איסור כלל ותו מאי קמבעיא ליה הלכתא מאי פשיטא ודאי דהלכתא אין מעלין כיון דקיימא לן כר\"י כמ\"ש התוס' והרא\"ש ור\"י מכללם ובר מן דין ק' טובא שהרי התוס' ז\"ל בעירובין ד' הנז' ד\"ה מיכל דחו פרש\"י משם ר\"י וכתבו דטעמא דמ\"ד נשים אין סומכות רשות לאו משום דמחזי מוסיף אלא משום דמחזי כעבודה בקדשים יע\"ש ואם כן גבי נשיאת כפים ליכא חשש איסור כלל הכי נמי נימא דאפי' למאן דס\"ל דנשים אין סומכות רשות שרי לזר לישא כפיו שהרי אי לאו טעמא דמחזי כעבודה בקדשים לכ\"ע הוי ס\"ל דסומכות רשות סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ועיין בשה\"ג פ\"ג דר\"ה ד\"ה אין מעכבין התנוקות ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שמסוגיא הלזו מבואר דר\"מ ור\"י ס\"ל דנשים חייבות בתפילין משום דהוי מ\"ע שלא הזמן גרמא ומהתימא על רש\"י ז\"ל שכתב פ\"ק דקידושין דל\"ה ע\"א ד\"ה מאי איכא למימר וז\"ל א\"כ איפכא איכא למילף דמ\"ע שלא הז\"ג נשים פטורות מתפילין כו' יע\"ש גם התוס' שם ד\"ה אלא העתיקו לשון רש\"י הלזו והוא תימא שהרי לר\"מ ור\"י דס\"ל תפילין מ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות וכבר ראיתי להרב ח\"ה שתמה על רש\"י ז\"ל כן משם התוספות ישנים וכתב עוד דמדברי התוס' שם בסמוך ד\"ה משום שהקשה דמ\"ע שלא הז\"ג מנא לן דחייבות אימא דפטורות מת\"ת ופדיון ונדחקו לומר דלית להו כריב\"ב יש להוכיח דס\"ל שלא כדעת רש\"י דאי סבירא ליה דנשים פטורות מתפילין לר\"מ ור\"י הא ניחא אפילו לריב\"ב דה\"ל תפילין ות\"ת ופדיון הבן ג' כתובים ואין מלמדין יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר כן שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור שקודם זה שהעתיקו לשון רש\"י ז\"ל ולא חלקו עליו ובר מן דין אדרבא איפכא איכא למידק מדבריהם דאי ס\"ל דלר\"מ ור\"י נשים חייבות בתפילין מאי ק\"ל דמ\"ע שלא הז\"ג מנ\"ל דחייבות אימא דפטורות מת\"ת ופדיון הבן הא בפשיטות איכא לתירוצי דילפינן מדהוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין נשים חייבות ולכן הנראה אצלי ליישב דברי רש\"י ותוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן בעירובין דלר\"מ נשים חייבות בתפילין משום דהוי מ\"ע שלא הז\"ג היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דילפינן מ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות מב' כתובים דת\"ת ופדיון הבן או מג' כתובים ודלא כריב\"ב והלכך מסתבר ליה טפי לר\"מ לאקושי תפילין למזוזה אע\"ג דלא איתקש אלא בפרשה שניה כדי שלא לסתור הכלל שבידינו דמ\"ע שלא הז\"ג נשים חייבות אמנם לפום ס\"ד דמקשה דלא שמיע לי' הא דר\"מ ס\"ל ב' כתובים אין מלמדין ק\"ל שפיר דאדרבא טפי אית לן למימר דנשים פטורות מתפילין מדאתקשו לת\"ת בין בפ' ראשון בין בשניה וילפינן מת\"ה ופדיון הבן לפטורה ולא לומר דנשים חייבות והיינו דק\"ל להתוס' ז\"ל דמ\"ע שלא הז\"ג נילף מת\"ת ופדיון הבן לפוטרו ומיניה נימא דנשים פטורות מתפילין ותירץ דאתי דלא כריב\"ב וכיון דאיכא ג' כתובים מסתבר טפי לאקושי למזוזה כדי שלא לסתור כלל שבידינו כנ\"ל נכון ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עולין באילן כו' גזירה שמא יתלוש.</b> כתב ה\"ה משנה פ' משילין וראיתי להר' המאירי שם בשיטה כ\"י כתב וז\"ל הרבה מפרשים אני רואה שהק' וכי תולש מאי הוי דבר שאינו מתכוין הוא ומתרצים דפ\"ר הוא שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים וזה אינו כלום דודאי אפשר שלא יתלוש אף מן העלים ועוד הרי יבש אין לו עלין ועליית אילן נאסרה בין בלח בין ביבש אלא שאנו מפרשים שמא יתלוש בכונת תלישה כו' עכ\"ד ועפ\"ז יש ליישב דברי הרא\"ש שכ' בפרק המוצא תפילין דף קכ\"ו ע\"ד וזה לשונו והשתא דקיימא לן כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כולהו שריין אעשבים קאי דבכל ענין שרי להלך על גביהן אבל באילן יבש איכא למגזר משום דמינשר טפי ואין להוכיח מכאן היתר לאילן יבש ונראה דהרב אלפסי לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש ע\"כ ותמה עליו מרן הב\"י בסי' של\"ו וז\"ל ותמהני על דברי הרא\"ש דהיאך אפשר לו' דטעמ' דהרי\"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דא\"כ לא הו\"ל לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' עכ\"ל יעויין שם אכן לפי דברי המאירי ז\"ל שכתבנו הנה נכון דס\"ל להרי\"ף ז\"ל כדעת י\"מ שכתב המאירי דטעמא דאין עולין באילן הוא משום דהוי פסיק רישיה שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים והילכך דוקא באילן לח הוא דאסור משום דהוי פסיק רישיה אבל באילן יבש אע\"ג דנתרי פירי ונתרי קיסמי בעלייתו ואסור לתלוש מן האילן אפילו הוא יבש ולדעת רבינו ז\"ל לפי מה שהבין הרב מג\"א סימן הנז' ס\"ק א' חיוב חטאת נמי איכא מ\"מ כיון דליכא עלין לאו פסיק רישיה הוא ושרי לדידן דקי\"ל כר\"ש ומה שהקשה המאירי דהרי יבש אין לו עליו ואפ\"ה אסור ל\"ק להרי\"ף דס\"ל דמאי דפריך בגמ' הא קא נתרי פירי הא קא נתרי קינסי היינו משום דבעי לאוקומי לההיא ברייתא דקתני יבש מותר אליבא דכ\"ע וכר\"י אבל לפי מאי דפסיק והאידנא דקי\"ל כר\"ש כולהו שרי לא קי\"ל כההיא ברייתא דקאסר בין לח בין יבש אלא דיבש שרי בכל מילי ומשום דהו\"ל דבר שאינו מתכוין ומה שהביא הרי\"ף ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד מיירי באילן לח ומשום דהוי פסיק רישיה ועיין בהרב ב\"ח ז\"ל שתירץ מעין מה שכתבתי ועיין בהרב ט\"ז סק\"א שכ' וז\"ל וכת' הרא\"ש דנראה דהרי\"ף ז\"ל לא מפליג בין אילן לעשבים כו' משמע דבאילן מותר אפי' לח דומיא דעשבי' ויפה הקשה הב\"י עליו דאם כן לא היה כו' ושלא כמשפט כתב מו\"ח ז\"ל דתקפה משנתו כי הרי\"ף מחלק בין לח ליבש דאם כן הו\"ל הרי\"ף כהרא\"ש עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא טובא איכא בין הרי\"ף והרא\"ש דלהרי\"ף אילן יבש שרי בכל ענין ואפי' בדנתרי פירי וקינסי ולדעת הרא\"ש לא שרי אלא בגדודא וזה פשוט וק\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מג) </b> ומתרצים דפסיק רישי' הוא כו'. קשה דא\"כ מאי האי דקאמר הש\"ס גזירה שמא יתלוש הא אמרת דהוי פסיק רישי' וא\"כ הרי ע\"כ יתלוש ואפשר לומר משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דהא לא ניחא לי' בהשרת העלים ועיין מ\"ש על הגליון בדיבור שאח\"ז בסה\"ד שם:<br><b> (מד) </b> משום דהוי פסיק רישי' למאי דכתב הר\"ן בכמה מקומות בשבת וכ\"כ הגאון המחבר ז\"ל לעיל פ' י\"ב הלכה יו\"ד דהרי\"ף פוסק כר\"ש דמלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה א\"כ כי הוי פסיק רישי' מאי הוי הא אפי' אם יתלוש עלים אכתי פטור משום דהו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה ונהי דלעיל כתב המחבר דשבות דמלאכה שא\"צ לגופה חמיר מ\"מ הא פסיק רישי' לא הוי כאלו עושה בידים שנגזור משום הכי שלא יעלה באילן שהרי אפילו אם יתלוש עלים אינו עובר אלא על שבות דרבנן ולכן י\"ל טפי דהרי\"ף שהביא האי דאינו עולה באילן הוא משום דס\"ל כתי' המאירי דחיישינן שמא יתלוש בכונת תלישה ושפיר תמה הכ\"מ על הרא\"ש ז\"ל:<br><b> מ\"מ </b> אין כאן קושיא על המחבר ז\"ל משום די\"ל דכי היכי דלעיל פ' י\"ב הלכה יו\"ד לענין כבוי מחמרינן דלא יכבה בשביל חולה שאין בו סכנה ואע\"ג דכבוי הוא מלאכה שאצל\"ג מ\"מ אסור משום דהוא שבות חמור ה\"נ י\"ל כיון דהוי פסיק רישי' בעלים לחים מחמרינן בשבות זה דמלאכה שא\"צ לגופה שאפילו אם עלה באילן ומצטער שם אסרינן לי' לירד משם. וכן צ\"ל להרא\"ש נמי סברא זו שהרי ס\"ל דהלכה כר\"ש גם במלאכה שא\"צ לגופה והרי מחלק בין עשבים לאילן יבש דבעשבים שרי למאי דקיי\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא\"כ ע\"כ לומר דלא ס\"ל כהמאירי דמפרש שמא יתלוש בכונת תלישה והיינו שיתכוין ליקח העשבים לעצמו דהוי מלאכה שצריכה לגופה דאי ס\"ל הכי אמאי מתיר בעשבים וא\"כ הרי יקשה לדידי' אמאי באילן יבש אסור, מה בכך דמנכר טפי הא הוי מלאכה שאצל\"ג אלא עכצ\"ל סברא הנ\"ל דמשום דהוי שבות חמיר יש להחמיר ולאסור היכא דנתרי פירי וקינסי:<br><b> ועוד </b> י\"ל בזה דהנה בשבת דף ק\"ג ע\"א אמרינן התם דאם מתכוין ליפות את הקרקע חייב אפילו בתולש פחות מכשיעור וא\"כ ה\"נ משכחת לה כה\"ג לאסור אפילו לר\"ש ואפילו א\"צ להני עלים וקינסי כגון שמיפה לאילן ע\"י תלישה זו שהיא ע\"י פסיק רישי' ואיכא איסור תורה אפילו לר\"ש. אמנם לפי מאי שהוכיח המחבר לעיל בפי\"ב הלכה א' דפסיק רישי' הוי דאורייתא א\"כ א\"צ לכל זה ובפשיטות ניחא דהאי דאין עולין באילן הוי איסור דאורייתא ולא שבות גרידא:"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> שנשרו בשבת כו' גזירה שמא יעלה ויתלוש.</b> כתב ה\"ה פ\"ק די\"ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הנה התוספות שם בד\"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש הק' בתוך דבריהם וז\"ל אבל תימא כיון דאמר ה\"ט ל\"ל טעמא דלקמן ויש לומר כו' ויש לדקדק דמאי קושיא הרי כתבו התוספות בפרק כירה דמ\"ה ע\"ב ד\"ה דאית בי' ביצי וז\"ל צ\"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצי משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר\"ש לטלטלה אלא לאכילה ע\"כ וכונתם ז\"ל להקשות דמאי פריך התם אתירוצא דמשני דאית בי' ביצי והאמר ר\"ן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומאי קו' הא אע\"ג דלית ליה לרבי יוחנן נולד אפ\"ה אסור הביצ' משום משקין שזבו ומשום הכי אסר לטלטל קינה של תרנגולים בשבת בדאית ביה ביצה ואהא תירצו דמה\"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטלה וכן כתב הרב ח\"ה שם אלא שמה שהקשה הרב שם דאכתי אין זה מספיק דא\"כ לא הו\"ל להקשות מדר\"ן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדרבי יוחנן גופיה הו\"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסיר לטלטולי כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו יע\"ש לע\"ד לק\"מ דאי מדר\"י דקאמר דטעמא דביצה משום משקין שזבו לא הוי ק\"ל מידי דאיכא למימר דר\"י אצטריך לטעמא דמשקין שזבו לתרנגולת העומדת לאכילה וס\"ל דמתני' דביצה שנולדה ע\"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ\"ט דב\"ש דשרו דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקא ס\"ד למקשה בשמעתין וההיא דר\"י דפרק כירה דאסר לטלטל קינה של תרנגולים איירי בדאית ביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסור בטלטול לר\"י משום נולד ומשום הכי הוצרך להק' מדר\"ן וזה פשוט גם מ\"ש עוד בשם יש מפרשים כפי מ\"ש אין לדבריהם שחר כלל כמו שיראה המעיין. ואם כן קשה טובא דמאי ק\"ל הכא דכיון דקאמר ה\"ט דגזירה שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה דלקמן ומאי קו' הא אצטריך לטעמא דמוקצה לאוסרו אף בטלטול דאי משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש לא אסור אלא באכילה דומיא דמשקין שזבו דלא אסור אלא באכילה דתרווייהו כי הדדי נינהו מדפריך לקמן דרב יוסף מ\"ט לא אמר כרבי יצחק משום משקין שזבו ואם איתא הא איצטריך רב יוסף לטעמא דפירות הנושרים לאוסרם אף בטלטול אלא ודאי משמע דלטעמא דפירות הנושרים נמי לא אסיר אלא באכילה וכן נראה ממשמעות לשון רבינו ז\"ל שכתב אסור לאוכלן כו':<br><b> גם </b> ממ\"ש לעיל בד\"ה ביצה שנולדה וז\"ל וא\"ת לב\"ה דאמרו לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי\"ל דאף לטלטל אסור כו'. משמע מדבריהם שחולקים אמ\"ש בפ' כירה דאל\"כ מאי קשי' ליה הא קושטא הכי למאי דמוקמינן למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה ואי כוונתם להקשות לר\"ן דמוקי למתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היה ליה לפרש כן בהדיא ולא למסתם סתומי ובר מן דין דברי התוס' דפרק כירה תמוהים לכאורה מברייתא דקתני לקמן אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו\"ט אין מטלטלין אותה וכן כתב הרי\"ף והרא\"ש דביצה שנולדה ביו\"ט לא מבעיא למיכלא הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה והוכיחו כן מהך ברייתא וליכא למימר דהך ברייתא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר\"י דאית ליה מוקצה ומשום הכי אסור לטלטלה אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ה\"נ דאינו אסור אלא באכילה וכן ראיתי לרש\"ל בס' יש\"ש סימן ה' שהק' כן לדברי הרי\"ף והרא\"ש דמהך ברייתא אין ראיה לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שיהא אסור אף בטלטול ודחק עצמו בזה וכתב דלשיטתם שכתבו בפרק א\"צ דכל שאסור באכילה אסור בטלטול קא אזלי ואין זה נכון דא\"כ לא היה ליה להביא סייעתא מהך ברייתא אלא בפשיטות היל\"ל דכיון דאסור באכילה כדקתני מתניתין אסור נמי בטלטול כיון דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי:<br><b> האמנם </b> לע\"ד נראה שהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דע\"כ הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה לר\"י ולרבי יצחק מדחזינן דפריך תלמודא מהך ברייתא לקמן לר\"י ולרבי יצחק דאמר משום גזירה דהיכי קתני וספקא אסור' ספקא דרבנן היא וכל ספקא דרבנן לקולא והשתא אם איתא דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה מאי קשיא לי' ספקא דרבנן היא כו' הא מדלא פריך לר\"נ דאמר משום מוקצה וכן נמי מדלא קשיא לי' למאי דס\"ד השתא דספקא דרבנן לקולא אפילו בדשיל\"מ ממתניתין דקתני ספק מוכן אסור ע\"כ דהיינו טעמא משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא וכמ\"ש הר\"ב חד\"ה משם תוס' ישנים וא\"נ דהוה ס\"ל דמוקצ' דאוריית' כדהוה בעי רבה למימר בפ' אלו עוברין וכ\"כ בשיטה מקובצת כ\"י למוהר\"א לאפאפה ז\"ל משם הר\"ן יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי ניחא לר\"י ורבי יצחק כיון דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אלא ודאי משמע דלר\"י ולר' יצחק הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום טעמא דמשקין שזבו ואפילו הכי קאמר דאסור לטלטלה והיינו דק\"ל לתלמודא דס' דרבנן היא ולקולא ואי ק\"ל אמאי לא מוקי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אליבא דר\"י ורב יצחק וכדמוקי לה אליבא דר\"ן י\"ל דבשלמא לר\"ן דסבירא לי' דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותר איכא למימר שפיר דהך ברייתא רישא וסיפא מיירי נמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דומיא דמתני' אמנם לר\"י ולר\"י דס\"ל דמתניתין מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ\"ה אסרי ב\"ה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו אם כן רישא דברייתא דקתני אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה ע\"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דליכא למימר דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאם כן משמע דבתרנגולת העומדת לאכילה שרי והא ליתא דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לר\"י ולר\"י ואם כן כי קתני בתר הכי וספק אסורא אמאי דקתני ברישא דבודאה אסור קא מיהדר וכי היכי דדינא דרישא בתרנגולת העומדת לאכילה הכי נמי דינא דסיפא בכה\"ג קמיירי ואהא משני דסיפא אתאן לספק טריפה דהשתא נמצא דסיפא לאו אדינא דרישא קא מיהדר כי היכי דנימא דאמאי דקתני רישא דבודאי אסור קתני נמי בסיפא דס' אסור' ועוד י\"ל דבשלמא לר\"ן דמוקי למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וקו' דאקשי לי' לעיל דליפלגו בתרנגולת לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל אם כן מצינן למימר שפיר דהך ברייתא נמי מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמנם לר\"י ולר\"י דמוקמי למתניתין בתרנגולת העומדת לאכיל' ולא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום קושיין דאם כן ליפלגו בתרנגולת וכדאמר כולהו כר\"ן לא אמרי כי קו' א\"כ לא מצי לאוקמי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דאם כן קשה דליתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה אין מטלטלין אותה ולישמועינן דינא בתרנגולת נמי אלא ע\"כ לדידהו צריך לאוקמא להך ברייתא בתרנגולת העומדת לאכילה דהיא מותרת וביצתה אסורה ומשום הכי פריך דספק דרבנן היא כנ\"ל ואם כן הדרן לדמעיקרא דקשה טובא לדעת התוספות ז\"ל דפרק כירה מהך ברייתא ואפשר לומר לדעת התוספות דס\"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה הוא דאסר בטלטול אלא דאפ\"ה ק\"ל לתלמודא דס' דרבנן הוא ולקולא משום דס\"ל דמוקצה דרבנן דרבה דהוה בעי למימר דמוקצה דאורייתא אידחי ליה התם בפרק אלו עוברין ומאי דלא פריך לר\"ן משום דהא דר\"ן הא אידחייא לעיל ממתני' ואם תאמר אם כן תיקשי ליה ממתני' דפרק א\"צ דקתני ספק מוכן אסור י\"ל כמ\"ש הרשב\"א והביאו ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מהל' י\"ט דהתם שאני דקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ועיין בפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ז ס\"ק ג' ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' ז\"ל והוא הנכון דמ\"ש התוס' בפרק כירה דלטעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה היינו דוקא לר' יוחנן דס\"ל התם כר\"ש דלית לי' מוקצה ונולד וא\"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים טעמא דאסור היינו משום משקין שזבו ואהא כתבו דכיון דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה אמנם למאן דס\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור אף בטלטול משום מוקצ' איכא למימר דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור אף בטלטול דלא פלוג רבנן ואם כן הך ברייתא דקתני אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה אע\"ג דע\"כ לר\"י ולר\"י מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וכמ\"ש אפ\"ה אסור לטלטלה משום דס\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה וכיון דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורה בטלטול לא פלוג רבנן ומעתה מאי דמשמע מדברי התוס' שם לעיל בד\"ה דביצה אסורה בטלטול אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה דאינו אסור אלא מטעמא דפירות הנושרים או משקין שזבו לא פליגי אמ\"ש בפ' כירה דהכא קיימי למאי דקי\"ל כר\"י דאית ליה מוקצה בי\"ט או בנולד לדעת ר\"ת וסיעתיה אהא ק\"ל שפיר דאמאי קתני מתני' לא תאכל דמשמע אבל לטלטל שרי:<br><b> ועפ\"י </b> זה יש ליישב מאי דק' לדעת התוספות דפרק כירה מהא דאמרי' התם לקמן אושפיזכניה דרב אדא הו\"ל הנך ביצים מי\"ט לשבת אתא לקמיה א\"ל מהו לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א\"ל מאי דעתיך כו' אפי' ר\"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא הרי דאפילו לר\"י דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו קאמר דאסור לטלטלו וכן כתב הרא\"ש ס\"פ משילין והוכיח כן מהא דרב אדא ע\"ש אכן כפי מ\"ש י\"ל דרב אדא ס\"ל דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצה אסורה אפילו לר\"י משום נולד דלא קי\"ל כר\"ן וההיא דפרק כירה הוה מצי לשנויי דלא קי\"ל כר\"ן וכמ\"ש הרא\"ש שם משם ר\"ת ומשום הכי קאמר דביצה אסורה בטלטול ואפי' לר\"י כנ\"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מה) </b> דליכא למימר כו' דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לרב יוסף ולר' יצחק. לא ידעתי מה זו הוכחה הרי הברייתא מאיסור טלטול מיירי דקתני בה בהדיא אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה כו' וא\"כ אמאי לא נימא דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והא דקשיא לי' דא\"כ הרי משמע מזה דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שרי מאי קושיא היא זו הרי באמת כן הוא דלרב יוסף ולר' יצחק ביצה כזו מותרת בטלטול כמ\"ש התוס' בפרק כירה ואינה אסורה אלא באכילה, והברייתא הרי מדין טלטול מיירי וא\"כ ע\"כ דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> רוכבין ע\"ג בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה.</b> הנה הרא\"ש פרק משילין כתב וז\"ל הירושלמי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו והקשה מרן הב\"י ז\"ל סימן ש\"ה דכיון דקי\"ל דחי נושא את עצמו א\"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע\"ג בהמתו ושמא י\"ל שאע\"פ שאינו מצוה על רכיבתו מ\"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ\"ל ואם דברי מרן כפשטן דעובר מדאורייתא מפני שמצטערת הבהמה ברכיבתו ואע\"ג דקי\"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין אדם הנושא את החי אבל לגבי בהמה כיון שהיא מצטערת עובר משום שביתת בהמתו ק' טובא שהרי בפ\"ק דע\"ז תנן בן בתירה מתיר בסוס וקאמר עלה בברייתא דה\"ט מפני שהוא עושה מלאכה שאין בה חיוב חטאת הרי דאף לגבי בהמה אמרינן דחי נושא את עצמו ותו דאי מדאורייתא קאמר היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דברים דשבות מיהו לזה יש ליישב דקתני לה בהדי הנך דשבות כו' למימר אפי' ברה\"י דליכא משום שביתת בהמתו כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דע\"ז וא\"נ בבהמה שאינה שלו ומשום גזירה אטו בהמה שלו בר\"ה ואי כונת מרן ז\"ל לומר דעובר על שביתת בהמתו מדרבנן ומפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו דקאמר בירושלמי מדרבנן קאמר לא ידעתי אמאי הוצרך לכל זה והול\"ל בפשיטות דאע\"ג דקי\"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא משום דגזרו משאוי דחי אטו שאר משאות וכמבואר ובהיותי בענין זה דחי נושא את עצמו ראיתי לעמוד על מ\"ש רבינו בס' המ' שם בפ\"ק דע\"ז וז\"ל ובן בתירא אומר דסוסים שמביאין עליהם הציידין והעופות מותר למוכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהם בלבד עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב והדבר תמוה שהרי בגמרא אמרינן התם בהדיא אמר ר\"י הלכה כבן בתירא וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ד דפסחים משנה ג' שהוקשה לו זה וכתב דלא היה זה בגירסתם ועל פי זה תמה על ה\"ה שכתב בפ\"ך מה' אלו על מ\"ש רבי' ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו וכתב ה\"ה כבן בתירא ובגמ' אמר ר\"י הלכה כבן בתיר' והוא תימא דר' יוחנן גופיה קאמר בפרק המצניע דבן בתירא ס\"ל דאפילו עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפילו במיוחד לעופות וכמו שפירש רבי' בפה\"מ וא\"כ היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתיר' דא\"כ הי\"ל לרבנו לפסוק דאפי' במיוחד לעופות חי נושא את עצמו ואלו בפרק י\"ח הלכה י\"ו פסק דהמוציא בהמה חיה ועוף אע\"פ שהן חיים חייב וזה מבואר דלא כבן בתירא ורבי נתן אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד מ\"ש דלא הי' בגירסתם זה ודאי דוחק מאחר שהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ומדברי הרמב\"ן במלחמותיו שם מבואר דגרס לה גם מדברי הרב התרומו' שהביא מרן הב\"י יורה דעה סימן קנ\"א ומדברי הסמ\"ג לאוין ס\"ה מבואר דהכי הוי גרסי זה ודאי דוחק גדול לומר דבגרס' ר' לא הי' כתוב כן ולכן נראה דודאי הוו גרסי לה אלא דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י הלכה כבן בתירא קאי אברייתא דמייתי התם תלמודא דקתני ר' אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה ומשמע התם דר' אוסר אפי' בסוס המיוחד לאדם וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה אלא וא\"כ כלפי סברת רבי' דאסר אפי' בסוס המיוחד לאדם קאמר דהלכה כב\"ב דמאי דפליג אר' דאסר משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה אפי' בסוס המיוחד לאדם אבל במאי דפליג אדרבנן ושרי אפי' בסוס המיוחד לעופות לא קי\"ל כותיה אלא כרבנן דבן בתיר' ומשום הכי רבי' בפה\"מ דקאי אמתני דלא הוזכר סברת ר' קאמר שפיר דאין הלכה כבן בתירא אמנם ר\"י דקאי אברייתא דמייתי סברת ר' דאסר אפי' במיוחד לאדם קאמר שפיר הלכה כבן בתירא וכעין זה כתב הרא\"ש בפ' אעפ\"י דק\"ל ע\"ד וז\"ל ואין ראיה כ\"כ דפסיק הלכתא כר\"א במאי דפליגי את\"ק אבל במאי דפליג ארשב\"ג כל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו יע\"ש ואי קשיא לך א\"כ אמאי לא קאמר הלכה כת\"ק י\"ל משום דבדברי ת\"ק לא בא מפורש בהדייא היתרא דסוס המיוחד לאדם ומצינן למימר דאפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי וכמ\"ש התוס' פ' המצניע דצ\"ד ע\"א ד\"ה בסוס המיוחד לעופות וא\"נ איכא למימר דת\"ק דבן בתירא ס\"ל כר' דאסר משום תורת כלי זיין וכמו שכ\"כ רש\"י בפ\"ק דע\"ז דף י\"ז ע\"ב ד\"ה כרבנן ועיין בתוספ' שם די\"ד ד\"ה ובן בתירא שהקשו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס\"ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דילמא טעמייהו כר' דאמר משום תורת כלי זיין ע\"ש ולא ידעתי מי המכריח להו שלא לומר כן דטעמא דרבנן הוא משום דס\"ל כר' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ומההיא דפרק המצניע אין ראיה כלל דתלמודא קאי התם אמאי דקאמר רבי יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו ד\"א דאם איתא דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף מאי ארייא בן בתירא ורבי נתן הא אפילו רבנן דפליגי אדרבי נתן בברייתא דהמוציא חיה ועוף מודו באדם דחי נושא את עצמו ואם כן לא הו\"ל לר\"י לומר בן בתירא ורבי נתן אמרו ד\"א כו' דאפילו רבנן דרבי נתן מודו ואיכא למימר דרבנן דרבי נתן ס\"ל בהא כבן בתירא דמתיר בסוס ולעולם דרבנן דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי מטעמא דר' ויש לומר דמשמע להו הכי משום דאם סבירא ליה לתלמודא התם דטעמייהו דרבנן משום תורת כלי זיין ואסרי אפילו בסוס המיוחד לאדם אם כן מנ\"ל לר\"י לומר דבן בתירא מתיר בסוס המיוחד לעופות וס\"ל לבן בתירא כר' נתן אימא דבן בתירא לא התיר אלא בסוס המיוחד לאדם דס\"ל כרבנן דר\"ן ורבנן אפי' בסוס המיוחד לאדם אסרי משום תורת כלי זיין אלא ודאי משמע לר\"י דס\"ל דרבנן לא אסרי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשום דס\"ל כרבנן דרבי נתן דבעופות דמשרבטי נפשייהו אין חי נושא את עצמו דהשתא ע\"כ היתירא דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לעופות ומשום דס\"ל כר' נתן ואם כן כיון דבדברי ת\"ק לא בא מפורש התירא בהדיא מש\"ה קאמר הלכה כבן בתירא כי משם בארה התירא דסוס המיוחד לאדם כנ\"ל ליישב דעת רבי' וממילא רוויחא נמי דברי ה\"ה מיהו אכתי צריכין אנו למודעי אעיקר פסקא שפסק רבי' כרבנן דר' נתן דהמוציא בהמה חיה ועוף חייב דכיון דבפרק נוטל אמרינן דרבא כר' נתן ס\"ל ור\"י נמי קאמר הלכה כב\"ב מנין לן לדחוקי נפשין ולומר דלאו אכולי מילתא קאמר דהלכה כב\"ב ואדרבא טפי מסתבר לומר דברים כפשטן דאכולי מילתא קאמר ואפי' בסוס המיוחד לעופות דהשתא אתיא דרבי יוחנן כי ההיא דרבא דס\"ל כרב נתן ואף גם זאת יש ליישב דס\"ל דכיון דר' יוחנן גופיה קאמר בפ' המצניע בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד כל כה\"ג הו\"ל שיטה ואין הלכה כשיטה וכמ\"ש הרב תי\"ט וכן למאי דפריך בפרק המצניע לימא מתניתין ר\"נ משמע דלית הלכתא כרבי נתן ומשום הכי לא בעי לאוקמי לסתם מתני' דלא כהלכתא וההיא דפרק נוטל דקאמר רבא כרבי נתן ס\"ל כמ\"ש הריטב\"א בחי' מכ\"י וז\"ל והנכון דהא דאוקימנא הכא כר' נתן לאו לאפוקי מדרבנן דהא לרבא מודו רבנן באדם אלא משום דההוא סברא רבא הוא דפריש הכי ואנן לא שמעינן לה בפי' אלא לרבי נתן ומ\"ה תלינן לה בדרבי נתן עכ\"ד יע\"ש ועפי\"ז ניחא מה שפסק רבינו באותו פ' מימרא דרבא כלשונה ויש לדקדק שהרי בגמרא אוקימנא להא דרבא כרבי נתן וכיון דהוא פסק כרבנן לא היה לו להביא מימרא דרבא כלשונ' וכבר הוקשה לו כן למוהרלנ\"ח סימן ס\"ט אכן כפי מ\"ש הנה נכון כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מו) </b> לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. תמהני דא\"כ דזהו טעמא דאין רוכבין למה תני אין רוכבין דמשמע להדיא דאישראל קאי שאסור לו לרכוב הא משום שביתת בהמתו אסור לו אפילו להניח לנכרי לרכוב ע\"ג בהמה דישראל משום דהבעלים עוברים על האיסור דשביתת בהמתו. ועוד תימא דאטו במתניתין בהמתו קתני הרי בהמה קתני ומשמע דאפילו ע\"ג בהמה של נכרי נמי אסור לו לרכוב ונהי די\"ל דהיינו משום גזירה אטו בהמה דידי' דבזה ניחא נמי הא דחשיב האי דאין רוכבין בין אינך דאסורים משום שבות מ\"מ קשה אמאי לא קאמר הירושלמי דטעמא הוא משום מחמר דהא איסורא דמחמר שייך נמי בבהמת נכרי אי אזלא מחמתי', ובפשיטות דמי שרוכב על הבהמה אזלא הבהמה מחמתי' שהרי הוא מנהיג ברגליו (ועיין ב\"מ דף ח' ע\"ב). דהא ע\"כ האי דאין רוכבין כו' היינו שהבהמה הולכת עמו ולא בעומדת דאל\"כ לא שייך שביתת בהמתו כיון שעומדת. והרי בפ\"ק דע\"ז אמרינן התם בטעמא דאין מוכרין בהמה לנכרי משום נסיוני ומטעמא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו ועיין מ\"ש הר\"ן שם דהא דנקיט מחמר משום דזה אסור גם בבהמת חבירו ע\"כ. או משום דמחמר חמיר וכדפי' רש\"י שם והא דהך דאין רוכבין הוא משום שבות גרידא י\"ל משום דאפילו בחצר אסור לרכוב דגזרינן אטו רכיבה בר\"ה:<br><b> האמנם </b> מדנקט הירושלמי טעמא דשביתת בהמתו יש להביא ראי' לבעל לחם משנה על משניות דס\"ל דגם מחמר לא שייך אלא בבהמה דידי' ועיין בשו\"ת בית אפרים או\"ח סי' נ\"ג שהביא ראי' לדבריו מהא דפריך הש\"ס בפסחים דף ס\"ו ע\"ב אהך דאמרינן התם דמי שהי' פסחו טלה הי' תוחב לו סכינו בצמרו כו' וע\"ז פריך הש\"ס והלא מחמר. ופירכא זו פריך לבסוף לבתר דאוקמינן התם דאינם מקדישים אלא בעזרה והרי קשה אמאי לא הקדים למפרך פרכא זו לעיל מני' אע\"כ משום דלפי שהי' הס\"ד שהי' מקדיש לי' בביתו לא שייך למפרך והלא מחמר משום דכיון שהקדישו הוי אינו שלו וא\"כ תו אינו עובר משום מחמר אבל לפי מאי דמוקים לה בתר הכי שאינם מקדישים אלא בעזרה ולפ\"ז הרי בשעת הבאתו לעזרה עדיין חולין הוי וא\"כ הרי הוי שלו ולכן שייך שפיר למפרך והלא מחמר וע\"ש:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ\"ה המבלה\"ד הנה מש\"ס ע\"ז ט\"ו מוכח לכאורה כהר\"ן דמחמר שייך אף בבהמת חבירו ודלא כבעל לח\"מ דהנה אמרינן שם רב אדי שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתי' עיי\"ש ופרש\"י אידא דספסירא ע\"י סרסור ישראל עיי\"ש וא\"כ אין הבהמה שלו כדאמרינן שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מושיל ולא מוגיר ולפ\"ז למ\"ל לטעמא דלא אזלא מחמתי' הא אף אם אזלא מחמי' ל\"ש מחמר לשטה זו אלא ע\"כ דאף בבהמת חבירו שייך לאו דמחמר. אמנם הרי\"ף והרא\"ש פירשו דספסירא הוא שקונה לעצמו לפי שעה ומוכר לאחרים (כמו תגרא ספסרא בב\"מ נ\"א) עיי\"ש. וגרסו בש\"ס שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלשעתי' הוא דזבין לא מושיל ולא מוגיר ולפי פירושם אין ראי' להר\"ן דכיון דהבהמה שלו בעת הזאת אי אזלא מחמתי' חייב משום מחמר, ועיין תוי\"ט פסחים פ\"ד מ\"ג, ועיין תו\"י יומא ס\"ז ד\"ה חולק לשון גבי שעיר המשתלח שמוליכין אותו עם לשון של זהורית בין קרניו שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד כדאמרינן בפסחים משמע דאף בהקדש הוי מחמר דלא כהבית אפרים שהביא מו\"ז ז\"ל דהא השעיר הוי הקדש, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הגה\"ה):<br><b> אולם </b> אכתי לא הועלנו בזה שהרי בפסחים דף הנ\"ל פריך הש\"ס ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וא\"כ נהי נמי דלפ\"ז גם מחמר לא שייך אלא בבהמתו מ\"מ קשה אמאי לא נקט הירושלמי טעמא דמשום מחמר הרי חזינן שאיסור זה דמחמר חמיר לי' להש\"ס מדפריך בש\"ס פסחים הנ\"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו. ועכצ\"ל בזה דמש\"ה נקט הירושלמי שהגזירה היא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מפני שבא לאשמועינן דהא דאין רוכבין ע\"ג בהמה היינו אפילו כשאינו מנהיג ברגליו והבהמה אזלא מעצמה ולא מחמתי' כלל דבאופן כזה אם הי' הטעם משום מחמר עכ\"פ בחצר הי' מותר משום דהוי גזרה לגזרה והיינו אינה אזלא מחמתי' אטו אזלא מחמתי', ובחצר אטו בר\"ה ולכן הי' מותר בחצר משא\"כ כשקאמר הטעם משום שביתת בהמתו דבר\"ה הוי דאורייתא אפילו אי לא אזלא מחמתי' ואין כאן אלא חדא גזירה חצר אטו ר\"ה. אבל בש\"ס פסחים הנ\"ל דמיירי מטלה וגדי דלא שייך לומר בהו דאזלי מעצמן לעזרה בלא הנהגת אדם. לכן פריך התם ממחמר משום דחמיר טפי וכמו שפירש\"י בפ\"ק דע\"ז הנ\"ל. ועכ\"פ ממאי דפריך הש\"ס מפסחים הנ\"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו איכא ראי' מפורשת לדברי רש\"י בע\"ז בדף הנ\"ל שתירץ דהא דנקט מחמר התם הוא משום דחמיר טפי דאי כתירוץ הר\"ן שם דמש\"ה נקט התם מחמר משום דאיסורי' אפילו בבהמת חבירו ובנסיוני הרי כבר קצץ דמים ושוב הויא הבהמה של נכרי הלוקח ולא של ישראל המוכר ואין כאן משום שביתת בהמתו ולהכי אמרינן התם דטעמא משום מחמר דשייך גם בבהמת חבירו עיין בר\"ן שם לפ\"ז הרי בפסח קודם שהקדישו דהוי שלו הדרא קושיית הר\"ן לדוכתא בפסחים הנ\"ל דא\"כ אמאי נקט בפסחים נמי הך טעמא דמחמר ולא נקט טעמא דשביתת בהמתו אע\"כ כפי' רש\"י שם וא\"ש:<br><b> (מז) </b> ומשמע התם דרבי אומר אפילו בסוס המיוחד לאדם כו'. לפ\"ז יש ליישב קושיית הב\"י ז\"ל דמקשה אטעמא דיהיב הירושלמי אהא דאין רוכבין כו' משום שביתת בהמתו מהא דקיי\"ל דחי נושא א\"ע כר' נתן, אבל בזה אתי שפיר משום די\"ל דהירושלמי כרבי פוסק וא\"ת מנ\"ל הא, י\"ל דהא הת\"ק דר' נתן כרבי ס\"ל כמ\"ש רש\"י בע\"ז דף י\"ד ומש\"ה ודאי שפוסק הירושלמי כרבי ושפיר יהיב טעמא למלתא משום שביתת בהמתו. אמנם אין ספרי הירושלמי כעת בידי לעיין אם הביא הא דרבי יוחנן דפסק שהלכה כבן בתירה. אך אכתי צ\"ע קצת שהרי ר' יוחנן סידר הירושלמי ואיהו הא ס\"ל דהלכה כבן בתירה ולפ\"ז הרי קושיית הב\"י ז\"ל הנ\"ל עדיין במקומה עומדת:<br><b> אמנם </b> לפמ\"ש מרן זקני התוי\"ט ז\"ל דלא הי' לו להרמב\"ם האי גירסא דאמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא א\"ש ויש הוכחה לזה מהא דיהיב הירושלמי טעמא משום שביתת בהמתו ואי הוה ס\"ל לר' יוחנן דהלכה כבן בתירה הרי לא שייך טעם זה. דא\"כ אמאי מותר בסוס אע\"כ דלא גרסינן הא דר' יוחנן אמר הלכה כב\"ב והא דפסק הרמב\"ם דאדם חי נושא א\"ע לאו משום דס\"ל דהלכה כבן בתירה אלא משום דס\"ל דבזה מודו נמי רבנן משום דלא פליגי אלא במיוחד לעופות דהא רבא ס\"ל דבאדם אמרינן חי נושא א\"ע ור' יוחנן לא פסק בזה הלכה כלל וא\"כ אין כאן קושיא אטעמא דירושלמי די\"ל כנ\"ל. ובפרט די\"ל עוד דכיון דרבי סידר את המשנה א\"כ הרי צריך למיהב טעמא למתניתין מה דשייך לשיטתי' דרבי דלית לי' הא דחי נושא א\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כר </b>\n<b> או כסת שהיה עליו צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט כו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופירש רש\"י ולא יתן עליו מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו זה כיבוסו כו' הנה התוס' פ\"ב דביצה די\"ח ע\"א ד\"ה מערמת כו' כתבו וז\"ל תימא דהיינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס כו' וי\"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי כו' יע\"ש:<br><b> ובס\"פ </b> ח' שרצים ד\"ה האי מסוכרייא תי' עוד תירוץ אחר וז\"ל וי\"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כבוסו דבהכי מיירי בפרק דם חטאת כו' ע\"ש ומדלא תירץ כן בפרק ב' דביצה משמע דסבירא ליה הכא דכל שאינו דרך לכלוך אפי' בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זה כיבוסו וכן כתב מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סי' ש\"ב יע\"ש:<br><b> וקשה </b> טובא דאם כן תקשי להו מהא דאמרינן התם בפרק שני דביצה רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר לי' אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כו' א\"ל גזירה הני אטו הני והשתא בכלים דבני סחיטה דהיינו בגדים ל\"ל טעמא משום גזרה שמא יסחוט הא מדינא אסירי דשרייתו זהו כיבוסו כיון דטבילת כלים לא הוי דרך ליכלוך אלא דרך שרייה וכן קשה מהא דגרסי' בפ' תולין דף קל\"ט ע\"ב אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים במשמרת וק' דמים צלולים במשמרת ה\"ל שרייתו זה כבוסו והטור ז\"ל בסי' שי\"ט כ' דכיון דמשמרת עשוי לכך אינו חושש לליבונו והקשה הרב מג\"א סימן הנז' ס\"ק י\"א דכיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו מה לי עשוי לכך או אינו ומכח זה כתב שדעת הטור כדעת התוס' והרא\"ש ז\"ל דכל שאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ושלא כדעת מרן הב\"י ז\"ל יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לדעת התוספות בשמעתין דס\"ל דאפילו שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אם כן תקשי להו הא דזעירי ושמא י\"ל דמדרב יוסף וזעירי ל\"ק להו דאיכא למימר דפליגי אההיא דפרק דם חטאת דאמרינן התם בגד שרייתו זהו כבוסו רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב כו' אלא ס\"ל לרב יוסף וזעירי דאפי' בגד אינו חייב משום מכבס אלא בדאית ביה כסכוס ומתני' דקתני היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט היתה של עור נותן עליו מים דמשמע דבבגד ליתן עליו מים אסור ס\"ל לרב יוסף דה\"ט משום גזירה שמא יסחוט ובבגד שייך למגזר ולא בשל עור מיהו מדרבי חייא בר אשי אמר רב דקאמר נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת ק\"ל ולא ניחא להו למימר דפליג אההיא דפר' דם חטאת משום דמשמע להו דהא דרב הלכה פסיקתא היא מדפריך מינה תלמוד לרבה דא' גזירה שמא יעבירנו כנ\"ל עוד הקשו התוספות בפרק ח' שרצים וז\"ל וא\"ת דאמרי' ביומא דההולך להקביל פני רבו או פני אביו כו' עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמרינן נמי בפ\"ב דביצה גבי טבילת כלים בשבת דנידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה וי\"ל דמצוה שאני ויש לדקדק דמאי ק\"ל הא בפ\"ב דביצה פרכינן מינה לר' יוסף דאמר גזירה שמא יסחוט ושני לה מתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא וכדאמרינן בגמרא איתיביה כל הני תיובתי' ושני ליה כדשנין וכן ראיתי להריטב\"א בשיטה כ\"י שכ\"כ בפשיטות וכ\"כ המאירי בר\"פ המביא יע\"ש וליכא למימר דסבירא ליה דהא דאיתיביה אביי לרב יוסף מהך דנדה מערמת וטובלת ושני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש היינו משום דאביי הכי אקשי ליה דאם איתא לדרב יוסף דגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה א\"כ הכא נמי נגזור דילמא אתי לאטבילי בעינייהו וכדאתקיף לעיל וטבילת כלים בעינייהו גזירה שמא יסחוט ואהא תי' לי' רב יוסף שפיר דמתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא שהטבילה אסורה ביום טוב ולא אתי לאטבלניהו בעינייהו מיהו אכתי קשיא להו דאכתי ניגזור במערמת וטובלת בבגדיה גזירה שמא יסחוט בעודן עליה. ותירץ דמשום מצוה לא גזרו דהא ליתא דא\"כ ק' לרב יוסף דמאי משני מטעמא דמתוך שלא הותרה לה ע\"י מלבוש הא אכתי תיקשי ליה דנגזור גזירה דלמא יסחוט בעודן עליה ואי ס\"ל דמשום מצוה התירו א\"כ הכי הוה ליה לשנויי ולא מטעמא דמתוך שלא הותרה ואפשר לומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרינן איתיביה כל הני תיובתיה ושני ליה כדשנין לא קאי אלא אאתקפתא דאתקיף אביי לעיל אתי' דרבא אמנם אהך דנדה מערמת כו' לא קאי משום דההיא אתקפתא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה לעיל ולא אביי מיהו אכתי ק' דמאי תי' דמשום מצוה התירו דאכתי תיקשי לרב יוסף דס\"ל דטבילת כלים אסורה משום סחיטה אע\"ג דאית ביה מצוה דטבילת כלים ברגל מצוה וכמ\"ש רש\"י דחייב לטהר את עצמו ברגל ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דפריך השתא מהך דנדה מערמת וטובלת בבגדיה לרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכן לרב יוסף דאמר גזירה משום סחיטה ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש דאם כן תיקשי ליה לדידי' נמי דאמאי לא גזרינן שמא יסחוט כדתנן בפ' חבית הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו וטעמא משום גזירה שמא יסחוט ואהא תי' דמשום מצוה שאני כלומר דמאן דפריך מהא דנידה מערמת וטובלת הוה ס\"ל דמשום מצוה לא גזרו ומשום הכי פריך לרב יוסף דס\"ל דטעמא דאין מטבילין את הכלים ביו\"ט היינו משום סחיטה אע\"ג דטבילת כלים בי\"ט מצוה דחייב אדם לטהר ברגל וכמ\"ש בשיטה מקובצת למוהר\"ב א\"כ ה\"נ גבי נדה מערמת וטובלת נגזור משום סחיטה אע\"ג דאיכא מצוה ואהא תי' דהתם שאני דמתוך שלא הותרה כו' ובהא ניחא לי מ\"ש התוס' בפ\"ק דכתובות ד\"ו ע\"א ד\"ה האי מסוכריא וז\"ל ועוד י\"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למגזר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ גבי טבילת כלים היכי קאמר רב יוסף דגזרינן בהו שמא יסחוט הא התם לדעת כן הוא עושה ואי ס\"ל כמ\"ש בהגהות אשירי דגזרו בטבילת כלים אע\"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה א\"כ מהאי טעמא ניגזור גבי נדה כיון דטרידא במצוה אכן לפי מ\"ש יש ליישב דודאי לרב יוסף דס\"ל דבטבילת כלים גזרו משום סחיטה אע\"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה ע\"כ טעמא דנדה מערמת וטובלת היינו משום דמתוך שלא הותרה אלא ע\"י מלבוש זכורה היא ומ\"ש ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת היינו למאן דפריך מינה לרב יוסף ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה כו' דהוה ס\"ל דכיון דלדעת כן הוא עושה ליכא למיגזר משום סחיטה אע\"ג דטרידא במצוה והיינו דק\"ל אליבא דרב יוסף דס\"ל דמשום דטריד גזרו אם כן ה\"נ ניגזור כיון דטריד במצוה כנ\"ל ועוד י\"ל בדברים דקשיא להו דאמאי לא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה אע\"ג דאיכא טעמא דמתוך שלא הותרה לה אלא ע\"י מלבוש כי היכי דגזרינן גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמרינן בפ' אלו קשרים לינחות במיא אתי לידי סחיטה אע\"ג דהתם נמי איכא טעמא דנימא מתוך שלא התרתה לו אלא כדרך שהוא לבוש וכדאמרינן בפרק י\"ה אההיא דההולך להקביל פני רבו כו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו זכור הוא ולא אתי לידי סחיטה וכן ראיתי להפר\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תרי\"ג סק\"ה שהקשה כן להרא\"ש והר\"ן ז\"ל שתירץ כן בפרק הנזכר ואהא תי' דמצוה שאני כלומר דדוקא היכא דאיכא מצוה התירו מטעמא דמתוך שלא התרתה לו ע\"י מלבוש הא לא\"ה משום האי טעמא גרידא לא שרינן ובהכי ניחא נמי דברי התוספות בפ\"ק דכתובות דמ\"ש ואתי שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה כו' כונתם לומר דמשום הכי התירו גבי נדה מטעמא דמתוך שלא הותרה כו' משום דכיון דעושה כן במזיד ליכא למיחש שמא יסחוט אלא דאפילו כיון דטרידא במצוה הוה ליה למיחש שמא יסחוט כי היכי דגזרו בטבילת כלים להכי אהני לו טעמא דמתוך שלא הותרה לו כו' אמנם גבי ההולך בשבת ופגע באמת המים כיון דאיכא למיחש דילמא זמנין דמתווסן מניה מיא ולאו אדעתיה איכא למיגזר שפיר שמא יסחוט ומטעמא דמתוך שלא הותרה לו אלא כדרך שהוא לבוש גרידא לא שרינן בהכי כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> דנין בשבת כו' ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דס\"ל שלא כדעת ר\"ת שכתבו התוס' פ' משילין דבדאין לו אשה ובנים מותר וכן ג\"כ בדיני נפשות דלי' דעדיף מינייהו שרי לדון ולדעתי יש להביא ראיה לדעת ר\"ת מהא דגרסינן פ' אלו מגלחין די\"ח ע\"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בח\"ה ובעי לסיועיה התם ממתניתין דקתני אין נושאין נשים במועד הא ליארס שרי ודחי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ליארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא נמי אסור והשתא קשה דאמאי לא סייעינן ליה ממתני' דפרק משילין דמדקתני אין מקדשין ביו\"ט מכלל דבחה\"מ שרי דאי בח\"ה אסור אמאי קתני לה גבי י\"ט וכה\"ג הקשו התוס' בפרק המביא ד\"ל ד\"ה אין מטפחין לפירש רש\"י שם יע\"ש ולדעת ר\"ת שכתבו התוס' דבדלית ליה אשה ובנים שרי לקדש בשבת י\"ל דמשום הכי לא סייעינן לי' ממתני' משום דאיכא למדחי ולומר דלעולם דאפילו בח\"ה אסור בדאית ליה אשה ובנים ומתניתין לדיוקא איצטריך לאשמועינן דאפי' ביו\"ט דוקא משום רשות ובדאיכא אשה ובנים אסור הא בדליכא אשה ובנים שרי אכן לדעת רש\"י ור' ק' טובא ותו דאף לדעת ר\"ת ק' שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל דהיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם דהיינו מדאורייתא ואם כן אם איתא דאפי' באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דאסרי משום שבות ואפשר לומר דמתניתין ליכא לסיועי דאיצטרך למתניה ביו\"ט למשרי אפילו במחזיר גרושתו מן הנשואין דבח\"ה שרי כדתנן בפ\"ק דמו\"ק קמ\"ל דביו\"ט אסור משום גזירה שמא יכתוב ואי קשיא לך חלוקת ולא מיבמין דקתני מתנ' גבי יו\"ט למאי אצטריך הא אפי' בחול המועד אסור י\"ל דאיצטריך למיסר אפי' לעשות בה מאמר דכיון דליכא נישואין שרי בחול המועד ואי נמי בפי' בשקדשה מבע\"י דבח\"ה שרי וביו\"ט אסור ועיין בהר\"ן וק\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים בתשובה דף קכ\"ג ע\"ב שהקשה לדעת ר\"ת מהא דגרסינן במ\"ק דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ופי' רש\"י בח\"ה אבל לא ביו\"ט אסור משום שבות הא קמן דביו\"ט לא דנין דיני נפשות גזירה שמא יכתוב אע\"פ שהדנין דיני נפשות הן סנהדרין דליכא עדיף מינייהו ועוד הקשו לפי רבינו תם דלא משני בפ' אד\"מ משום דאין דנין בשבת משום דכתיבה שרייא בשבת היכא דליכא עדיף מיניה א\"כ דיני נפשות ידונו בתחילת דין בשבת לעיוני בדיני ואם יראו חובה ילינו למחר ואין לחוש שמא יכתבו דהא אמרת דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו שרי כתיבה בשבת ואין לומר אה\"נ דדנין בשבת ביו\"ט דמתני' לא קתני אלא דאין דנין בע\"ש וי\"ט ואלו בשבת וי\"ט לא קתני משמע דבשבת ויו\"ט דנין לעיוניה בדיניה דהא לא אפשר דאם כן כי פריך במועד קטן ודילמא לעיוניה בדיני' לימא ליה דאם כן אמאי תני תנא דנין דיני נפשות במועד דמשמע דהא ביו\"ט אסור ואי לעיוני הא אמרת אפי' בשבת ויו\"ט דנין עכ\"ד ולא הבנתי דבריו דפשיטה ודאי דתחילת דיני נפשות לר\"ת אין דנין בשבת ויו\"ט משום דבעינן ב' סופרי הדיינין כותבין לפניהן דברי המזכין ודברי המחייבין כדתנן התם ומ\"ש ר\"ת דבסנהדרין דליכא דעדיף מינייהו שרי היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב ומש\"ה בסנהדרין שרי ולא גזור משום מצוה אבל תחילת דין ודאי פשיטא דאסור ומ\"ש דבסנהדרין שרי כתיבה בשבת אינו אלא דברי תימא וכי משום דמצוה לדון שרינן אב מלאכה דאורייתא הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר וא\"כ ברייתא דקתני דנין דיני נפשות ודיני מכות במועד בתחילת דין מיירי דביו\"ט אסור משום דא\"א לכתוב ובחה\"מ שרי וזה פשוט ועיין בהרב חד\"ה בפרק אד\"מ. ודע שלדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דאפילו בד\"נ דליכא דעדיף מינייהו אין דנין בשבת ויו\"ט וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ' אד\"מ היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין בשבת משום דניחא לי' לתלמודא למימר טעמא לאיסור מן התורה ולא מדרבנן יש ליישב שפיר מה שראיתי להר\"ב כנה\"ג ז\"ל בס' דינא דחיי חלק עשין דק\"ט ע\"א שהקש' אההיא דגרסינן בפרק נגמר הדין דמ\"ג ע\"א וכרוז יוצא לפניו לפניו אין מעיקרא לא והתניא בע\"פ תלוהו לישו' והכרוז יוצא לפניו מ' יום כו' שאני ישו' דקרוב למלכות הוה וז\"ל ותימא לי ולדידיה מי ניחא והתנן בפרק אד\"מ אין דנין לא בע\"ש ולא בעיו\"ט ומפרש בגמרא טעמא משום דלא אפשר דהיכי ליעביד לדייני' במעלי שבתא ולגמרי לדינים בשבתא ולקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ואי כסברת המקשה דלאחר שנגמר דינו הכרוז יוצא לפניו מ' יום עוד היום קשה מ\"ט לא דיינינן ליה בשבת ואפי' שיגמור הדין בשבת אין הורגים אותו משום ההכרזה דבעי' שיכריזו מ' יום יע\"ש שהניחו בצ\"ע עכ\"ל אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא דתלמודא התם דיהיב טעמא לאסור מדאורייתא משום דאין רציחה דוחה שבת היינו לפום קושטא דמילתא דמסיק בפרק נגמר הדין דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס\"ד דמקשה דהוה ס\"ל דמעיקרא בעינן מ' יום להכרזה הוה ס\"ל דטעמא דמתני' משום דאין דנין בשבת ומדרבנן ולא משום טעמא דרציחה ואף לתי' הב' שכתבו התו' דהתם לא שייך למגזר משום שמא יכתוב כיון שכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע\"י וכ\"כ בפ' כ\"ה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמילתא דס\"ל לתלמודא דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס\"ד דמקשה דהתם דמעיקרא בעינן מ' יום הוה ס\"ל ע\"כ דטעמא דמתניתין משום דאין דנין בשבת ואע\"ג דליכא למגזר שמא יכתוב לא פלוג רבנן כנ\"ל. כתב הריב\"ש בתשובת סי' קנ\"ו דאסור לפדות את הבן בשבת משום דדמי למקח וממכר והביאה מרן הב\"י ז\"ל בסי' של\"ט יע\"ש וראיתי להרב בני יעקב דק\"ג ע\"ד שנסתפק במי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אי בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא וכתב שרבו מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל נסתפק בזה והביא ראי' מדברי הריב\"ש הללו דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני הא איתיה תקנתא שיתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני יע\"ש ולע\"ד נראה שאין ראיה מדברי הריב\"ש דאע\"ג דמשכון מהני אפ\"ה ס\"ל להריב\"ש דאסור ליתן משכון בשבת משום דהוי כקונה קנין בשבת ואפי' לצורך מצוה וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בריש פרק קמא דכתובות אההיא דאמרינן התם א\"ל אתפשוה מטלטלי לכתובתה וז\"ל וא\"ת הא הו\"ל קונה קנין בשבת ואסור כו' אי נמי אפשר דמבע\"י מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ\"ל הרי מבואר דאפילו משכון אסור ליתן בשבת משום דדמי למו\"מ ואף שהרא\"ש ז\"ל כתב בתשובה הביאה הטור ז\"ל ח\"מ סי' ע\"ג דמי שנשבע לפרוע לו בז' בניסן ואירע ז' בניסן בשבת דמותר לתת לו משכון בשבת כדי לקיים שבועתו דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו איכא למימר דלא התי' הרא\"ש אלא דוקא כההיא דנשבע לפרוע בז' בניסן דאי אפשר בלא\"ה דאל\"כ הרי הוא עובר על שבועתו משא\"כ הכא כיון דאפשר לפדותו אחר השבת לא חשיבא כ\"כ חפצי שמים וזה מוכרח שהרי לפי מ\"ש מרן הב\"י שם לדעת הרא\"ש שרי לתת משכון ולשומו אותו וליתנו לו בתורת פרעון משום דחפצי שמים הוא ע\"ש. ואם כן קשה דאמאי כתב הריב\"ש דאין פודין את הבכור בשבת הא איתיה בתקנתא שיתן לו משכון וישום אותה ויתננו לו בתורת פרעון דבהא ודאי פשיטא דמהני בפדיון בכור דשוה כסף ככסף אלא משמע ודאי דס\"ל דהכי לא חשיב חפצי שמים כל כך וכמ\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בפרק א\"צ דף כ\"ז ע\"ב ד\"ה בבהמת קדשים ובהר\"ב מג\"א ז\"ל ס\"י ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (מח) </b> מכלל דבחה\"מ שרי כו'. לענ\"ד לק\"מ דהא טעמא דאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וא\"כ במי שעשה שליח לקדש לו אשה והאשה גם היא עשתה שליח לקבל קדושיה ופגע שליח בשליח יחד והמשלחים אינם יודעים כלל כי יפגשו זה בזה יחד דבכה\"ג משום שמחה ליכא דהא המקדש והמתקדשת אינם יודעים ממעשה הקדושין כלל ובחוה\"מ שרי לי' לשליח האשה לקבל קדושיה משליח האיש כיון דליכא בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. אבל ביו\"ט אסור משום שבות דשמא יכתוב כו' ומש\"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפ' משילין דהא איצטרך לאסור קדושיה ביו\"ט אפילו בכה\"ג כשפגע שליח בשליח וכנ\"ל:<br><b> עוד </b> אפשר לומר למאי דאמרינן בפסחים דף ע\"א ע\"ב דבליל יו\"ט ראשון אין שמחה משום דדרשינן התם המקרא והיית אך שמח אך חלק וא\"כ הרי איצטרך למתני בפ' משילין הא דאין מקדשין ביו\"ט משום שבות ולאשמועינן דאסור נמי לקדש בליל יו\"ט הראשון דאע\"ג דמשום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא בזה מ\"מ אסור משום שבות אבל בחוה\"מ אפשר דלעולם אסור וא\"כ הרי ליכא מזה סייעתא לשמואל ובזה ניחא נמי הא דאין מיבמין דאצטרך לאסור ליבם אפילו בליל יו\"ט הראשון וכנ\"ל וכן למ\"ש התוס' להתיר משום ביטול פו\"ר י\"ל נמי משום דלא חשיב שמחה כ\"א סעודת נשואין בלבד וה\"ט דאין נושאין נשים במועד משום דבשביל סעודה זו נדחית הסעודה של שלמי שמחה וא\"כ בליל יו\"ט הראשון דליכא שלמי שמחה דהא מעטי' קרא וכנ\"ל תו ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה (וצ\"ע קצת בהא). ומכש\"כ לרש\"י דס\"ל דאפילו ביום שמיני ליכא שמחה ולפ\"ז הא אי לאו משום שבות הי' מותר לקדש בשמיני אפילו ביום לפי הנ\"ל וא\"כ האי דקאמר המחבר דלדעת רש\"י קשה טובא, הרי לפמ\"ש לק\"מ ודו\"ק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב בזה דמש\"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפרק משילין משום די\"ל דלעולם בחוה\"מ נמי אין מקדשין והאי דקתני יו\"ט משום דבא לאשמועינן שאפילו סמוך לחשיכה ביו\"ט אחרון או סמוך לחשיכה ביום השני של עצרת ור\"ה דאע\"ג דהלילה שלאחר הקדושין הוא חול גמור וא\"כ הרי אין כאן משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפ\"ה אין מקדשין משום שבות דשמא יכתוב כו' (ולמ\"ד דגזרו שבות בין השמשות משכחת לה נמי בבין השמשות ודוק). אלא דקצת יש לפקפק בזה עדיין דהא שמואל אינו מתיר בחוה\"מ אלא לארוס בלי סעודת אירוסין ומטעם דשמא יקדמנו אחר וא\"כ הרי משמע מזה דהאירוסין עצמן יש בהן נמי שמחה קצת אבל מ\"מ יש לחלק בין הפרקים ולומר דהיינו בשאין עושה סעודה כלל דאז הוי השמחה בהאירוסין עצמן אבל בכה\"ג דעושה סעודה בלילה שלאחריה אז השמחה הוא בהסעודה ולא בהאירוסין עצמן:<br><b> (מט) </b> אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה (דהיינו דאורייתא כמ\"ש התוס') א\"כ היכי קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות. למ\"ש התוס' מ\"ק דף ח' ע\"ב סוף ד\"ה מפני ביטול פו\"ר כו' דלא חשיב שמחה אלא סעודת נישואין א\"כ כשאינו עושה סעודת אירוסין אין כאן איסור תורה עכ\"פ וא\"כ שפיר חשיב לי' במתניתין דמשילין להאי דאין מקדשין ביו\"ט בהדי הנך דאסורי משום שבות מפני שמיירי התם בלא סעודת אירוסין. אלא דאכתי יקשה אמאי לא מסייעינן לשמואל מדיהיב במתניתן טעמא דאין מקדשין ביו\"ט משום שבות מכלל דבחוה\"מ דליכא שבות שרי דהא משמע דאפילו בלא סעודה הוי הס\"ד דאסור לארוס עכ\"פ מדרבנן שהרי שמואל לא שרי לעשות סעודת אירוסין ואפ\"ה שקיל וטרי הש\"ס אי יש סייעתא לשמואל. אמנם י\"ל דהא המחבר לשיטת ר\"ת מקשה ולדידי' לק\"מ דהא י\"ל דלהכי נקט אין מקדשין ביו\"ט משום דלדיוקא אצטריך לאשמועינן דאפילו ביו\"ט דוקא משום רשות וכדאית לי' אשה ובנים אסור אבל בדלית לי' אשה ובנים שרי אפילו ביו\"ט ולעולם דאפילו בחוה\"מ אסור כשיש לו אשה ובנים וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בעצמו וע\"ש:<br><b> (נ) </b> ומ\"ש ר\"ת כו' היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב. היינו דלא כהתוס' שכתבו ליישב אמאי יהיב הש\"ס טעמא דלא קטלינן בשבת משום רציחה תיפוק לי' משום דאין דנין בשבת ולמאי שתירץ משום דכבר כתבו מבעוד יום ולא שייך למגזר שמא יכתוב א\"כ לפ\"ז הרי א\"צ לאתויי מטעם דליכא דעדיף מנייהו שכתבו התוס' וע\"ש:<br><b> (נא) </b> אינן אלא דברי תימא. גם אני תמהתי כן ולחומר הקושיא י\"ל דס\"ל למוהר\"ש אלגזי כדעת הרב בהגהת ש\"ע או\"ח סי' ש\"ו סעיף י\"א בשם אור זרוע דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וס\"ל דבדליכא דעדיף מנייהו לא גזרינן גם בשבות דכתיבה שלהם וסופרי הדיינין יכולים לכתוב דברי המזכים והמחייבים בכתיבה שלהם. אלא דכיון דס\"ל להתוס' בגיטין דף ח' ע\"ב ובב\"ק פ' מרובה דף פ' ע\"ב בד\"ה אומר כו' דגם הכתיבה שלהם הוי דאורייתא איני יודע מנ\"ל להקשות אר\"ת דלמא כהתוס' ס\"ל וכן דעת הרמב\"ם וכבר תמה בזה הב\"ש באה\"ע סי' קכ\"ו ס\"ק א' על הרמ\"א אי לא דנאמר לדחוק עוד דאפשר דנכרים יכתבו דברי המזכים והמחייבים אלא דלשונו לא משמע כן מדקאמר ואין לחוש שמא יכתבו בו שרי להו כתיבה בשבת ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המגביה </b>\n<b> תרומות כו' בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו'.</b> כתב המאירי בשיטת כ\"י למסכת י\"ט די\"ז ע\"א וז\"ל ואע\"ג דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיניה אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול משא\"כ בעוד שהוא טבל שאסור אף בטלטול ומיהו לקמן בפרק המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומשו\"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע\"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסור תורה אבל מעשר ליכא אלא אסורא מדרבנן משום דמחזי כמתקן עכ\"ל ומדברי התוס' בפרק כירה דמ\"ג ד\"ה טבל מוכן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דאפילו לאחרים נמי אסור ואע\"ג דליכא אלא איסורא דרבנן שכתבו וז\"ל קשה להרשב\"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא עבר ותקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני עכ\"ל יע\"ש ומדלא תירץ כההיא דעבר ותקנו מתוקן לאחרים קאמר כמ\"ש המאירי משמע דס\"ל דאפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתמיות לשון רבינו ז\"ל שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת מדסתם ולא פירש משמע דס\"ל דאפי' לאחרים אסור אלא דכפי זה ק' דבפ' כ\"ה מה' אלו דין כ\"ה כתב חביות של טבל שנשברה כו' הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן כו' והשתא קשה דבמאי מיירי אי לאחרים הא משמע שדעתו ז\"ל לאסור ואי בדלית ליה פירי אחרינא וכמ\"ש התוס' הא מדסתם וכתב במזיד לא יאכל משמע דס\"ל דאפילו בדלית ליה פירי אחריני אסור וטעמא דס\"ל דמאי דתירצו בגמרא אקושיא דהמטביל כלי' בשבת א\"כ דאפשר בשאלה קאי נמי אקושיא דהמעשר בשבת וכמ\"ש הר\"ב ל\"מ בפ\"ו מהם יו\"ט ואולי דס\"ל דעבר ותקנו לאו במזיד קאמר אלא עבר בשוגג ותקנו וכה\"ג כתב רש\"י ז\"ל בס\"פכ\"ש אההיא דאבעיא לן התם עברה ולשה מהו דבשוגג קאמר יע\"ש. וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל דאפילו לאחרים אסור ממה שכתב בסי' תק\"ה פירות שהוציאם חוץ למקומן והוחזרו אפילו במזיד כו' וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם אם הוציאם בשוגג מותרין במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפילו לאחר שלא הוציאם וכ\"כ הרא\"ש בפרק מי שהוציאוהו הרי דאע\"ג דתחומין אינו אלא דרבנן אפ\"ה במזיד אסור לאחרים וא\"כ ה\"ה נמי במעשר בשבת אע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן ועיין בהר\"ב מג\"א שם ס\"ק י\"ד וכן משמע מהא דגרסינן לעיל בפ\"ק די\"ד רב פפא איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו' הרי משמע דאע\"ג דאיסורא דאין כותשין במכתשת ביו\"ט אינו אלא מדרבנן ואפי\"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחריני מיהו יש לדחות דרב פפא מחמיר על עצמו היה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל הביאו בשיטא מקובצת למוהר\"ב ז\"ל ע\"ש במג\"א סי' תק\"ד ס\"ק ה' ובספר פנים מאירות סי' ל' ע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נב) </b> ואפ\"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחרינא. לענ\"ד אין ראי' מזה משום די\"ל כיון דרב פפא איקלע לבי מר שמואל וטריחי להו גם בשבילו בכתישה זו ביו\"ט משו\"ה אסור גם לדידי' דהא דשרינן לאחריני היינו משום דלא נעבדה העבירה בשבילן. ועי' במג\"א סי' תקט\"ו ס\"ק ו' באורך:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> עונשין בשבת.</b> נסתפק הרב מש\"ל בהא דקי\"ל דהרודף אחר אחד מן העריות ניתן להצילו בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה וברודף אחר חבירו להורגו פשיטא מילתא דניתן להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אכן ברודף אחר העריות יש מקום להסתפק וכן נמי אליבא דר' דס\"ל דהאומר הניחו לו שלא יהרגנו דאין הורגין אותו ואמרינן התם דה\"ט דר\"י משום דעל מה שמסרה נפשה לקטלא אמרה תורה הצל דמו בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין אותו דחשיב רודף אכן לרבנן דס\"ל דאפגימתא קפיד רחמנא יש מקום להסתפק את\"ד יע\"ש:<br><b> ולכאורה </b> נראה לע\"ד להביא ראיה דאפילו בשבת ניתן להצילו מההיא דגרסינן פרק בן סורר דף מ\"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר\"ח לאוקומא התם כגון שבא עליה שלא כדרכה ורבא מוקי לה באומר' הניחו לה שלא יהרגנו ור\"י היא כו' יעויין שם והשתא אם איתא אדרבא בפשיטות הי\"ל לאוקומא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו:<br><b> ואולם </b> אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנר' ודאי דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבי' וכמדוקד' מלשונו ז\"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך התם שפיר ולא מצי לאוקומא בבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל את עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם אלא דק\"ל לפי זה מהא דמשני התם אביי דמתני' מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו וריב\"ש היא דאמר רודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ולפי מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפ' וישלח דלגבי נרדף עצמו אין לחלק בין יכול להצילו בא' מאבריו או לא אם כן מאי משני הא אכתי כיון דלגבי נרדף עצמו ניתן להצילו אין אדם מת ומשלם קרינן ביה אלא מוכרח כיון דלגבי אחרים לא ניתן להצילו לא אמרינן בכי הא אין אדם מת ומשלם ומעתה חזרה ראיה למקומה אולם אכתי יש מקום לדחות דע\"כ לא כתב הרא\"ם דגבי נרדף אין לחלק אלא דוקא ברודף אחר חבירו וכמעשה שהיה גבי יעקב אע\"ג דאיכא למימר שפיר דמתוך שאדם בהול להציל את נפשו ממות לאו מידק דייק וסבור שאינו יכול להצילו משא\"כ ברודף אחר העריות דלא בהיל כולי האי כיון שלא בא על עסקי נפשות כנ\"ל נכון לחלק ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספקו של הרב ז\"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע\"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב הוקשה אצלי על רבינו דבפ\"א מהלכות נערה בתולה דין י\"א הביא מתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה והי\"ל לבאר דה\"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקמתא דר\"ח וא\"נ ביכול להצילו בא' מאבריו כאוקמתא דאביי ובאמת שהדבר מתמיה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ואשר אני אחזה ליישב דבריו שדעת רבינו ז\"ל כי\"מ שכתבו התוס' ז\"ל פ' הבע\"י דנ\"ט ובפ' בן סורר ד' הנז' דאע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דהעראה חשיבא כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו הדבר משמעתתא דהתם דלא מוקי לה כגון שלא עשה אלא כו' ובסוף דבריהם הקשו לשיטה זו דא\"כ מאי פריך פ' בן סורר הניחא למ\"ד העראה זו נשיקה אלא למ\"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א\"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה את\"ד יע\"ש ואם כן יש לנו לומר דרבי' ז\"ל ס\"ל דסוגיא דפ' הע\"י פליגא אההיא דבן סורר דס\"ל התם דהעראה מחייב קנס ופסק רבי' כסוגייא דפ' הבע\"י דאין קנס בהעראה ומהשתא מתניתין דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה אפגימה לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וזה נראה נכון ויש לי לדקדק מדבריו ז\"ל שדעתו כדעת י\"מ ממה שראינו לו ז\"ל בפ\"א מה' א\"ב שכתב דבכל ביאות אסורות אחד המערה וא' הגומר כו' ובפ\"ד מה' הנזכר גבי נדה שנה ופירוש דין זה וכן בפי\"ז מה' הנז' גבי זונה הפסולה לכ\"ג חזר וכתב דמשהערה בה עשאה זונה ובפרק י\"ט גבי חללה כתב גם כן משהערה בה נתחללה אשר מבואר דבכל מקום אשר תנא דינא לומר דהעראה כגמר ביאה תנא והדר מפרש ובפי' איתמר ולא מכללא ואלו בפ\"א מה' נערה דין ד' כתב אין האונס חייב בקנס עד שיבא עליה כו' ואלו היתה דעתו ז\"ל דאפי' בהעראה יש לה קנס הי\"ל לפרש הדבר ולומר דמשהערה בה חייב כדרך שפי' בכל המקומות הנז' אלא נראה שדעתו ז\"ל כמ\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נג) </b> אמנם גבי נרדף עצמו כו' כדי שלא יעבירנו על דת. לענ\"ד זה צ\"ע דהא אשה קרקע עולם היא ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה (ולמ\"ש בתשובה מדהקישה הכתוב לנרצח י\"ל כשם שהנרצח אינו עובר כלל ה\"נ האנוסה ג\"כ אינה עוברת כלל) וכיון דשבת הוא הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה ואפילו אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה אבל עבירה יש גם בלא מעשה מ\"מ מהיכא פשיטא לי' להגאון ז\"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזו [ונלע\"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל\"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח י\"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ\"ש המל\"מ ה\"נ הדין כן בנערה, אפילו ע\"י אחרים משום דאין היקש למחצה]. והא דאמרינן בש\"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא ומ\"מ הקשו התוס' שפיר בסנהדרין דף ע\"ג ע\"א ד\"ה להצילו כו' שכתבו שם אבל קשה מנערה כו' משום דה\"נ הו\"ל להש\"ס למימר להצילו כיון דהוא עובר בידים ולמה לי' להש\"ס למינקט להצילה דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות:<br><b> (נד) </b> הי\"ל לפרש כו' כדרך שפירש בכל המקומות הנז'. ראי' זו איני מכיר דאדרבה דוק לאידך גיסא ממ\"ש בהלכות א\"ב פ\"ג הלכה ט\"ו גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה ומדסתם גבי אונס ולא כתב דאינו חייב קנס עד שיגמור ביאתו משמע שדעתו דחייב נמי קנס אהעראה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הדברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו בין השמשות כו'.</b> ראיתי להר\"ב מג\"א סי' שמ\"ב שנסתפק וז\"ל צ\"ע אם במוצאי שבת נמי אמרינן דבה\"ש לא גזרו משום שבות דשאני לאפוקי יומא ממעלי יומא דמספקא לא פקעא קדושה כמ\"ש ס\"ס שפ\"ו כו' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה לדקדק מדברי התוס' דאפי' בה\"ש דמ\"ש אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש וזה ממ\"ש בפר' בכל מערבין דל\"ד ד\"ה גזירה אטו י\"ט שלאחר השבת וז\"ל והא דאמרינן לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות כו' ולא גזרינן משום י\"ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממ\"נ אסור להשתמש באילן כו' ונראה פשוט דהתם דבי\"ט שאחר השבת ליכא למימר נמי דבה\"ש מותר לעלות באילן כיון דהוי משום שבות לא גזרו דהכא ממ\"נ אסור דאי נמי נימא דלילה הוא הוי י\"ט וי\"ט נמי אסור לעלות באילן משמע מדבריהם דאי לאו משום ה\"ט דממ\"נ אסור הוה אמרינן דלא גזרו בה\"ש אפי' באפוקי יומא וכן מצאתי בפ\"י בשיטה כ\"י להרשב\"א שם שכ' בדף ל\"ב אתי' דרב יצחק בריה דרב חסדא דאמר הכא באילן הנוטה חוץ לד\"א עסקינן וז\"ל ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברת דרבי ירמיה דלקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה ומוליכו בראשון ומחשיך עליו כו' משום גזירת י\"ט אחר השבת הוא כדמשני לקמן והכא ליכא גזירה כלל דבה\"ש שביציאת השבת גם כן לא גזרו שאף הוא ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות כנ\"ל עכ\"ל וכן נ\"ל לדקדק עוד ממ\"ש התוס' בדל\"ד ע\"א ד\"ה ואמאי וז\"ל ואין ליישב דברי רש\"י דודאי מהולכת של כל השנה היה יכול לדקדק למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא הי' צריך להוציאו רק מביתו ולהניחו בר\"ה כו' דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מארבע אמות עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' כו' ולר' נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו בשביתתו ברה\"י הוא ויש ר\"ה בין ביתו למקום שביתתו כו' וכתוב שם בהגהה וז\"ל אבל בשביתתו בר\"ה לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה וע\"כ כן צריך להיות אמת לפרש\"י דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א\"כ תקשי ליה מר' ולא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה י\"ט אטו י\"ט שלאחר השבת ע\"כ ונראה ודאי כונתם שהוקשה להו דאימא דמאי דפריך בגמרא נימא כיון דאי בעי ממטי ליה כו' לר' דס\"ל כל דבר שהוא משום שבות כו' הוא דפריך משום דמשמע ליה דלר' אפי' כששביתתו בר\"ה קאמר דצריך להוליכו עד מקום השביתה דא\"כ מאי משני גזירה אטו י\"ט אחר השבת הא לר' אפילו בי\"ט אחר השבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות בבה\"ש דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו הנה מבואר דאפילו בה\"ש דמ\"ש נמי לא גזרו וליכא למימר דכונתם ז\"ל דלא שייך לתרץ דגזרו בשבתות דעלמא אטו י\"ט אחר השבת משום דלא שייך למיגזר שבת אטו י\"ט כמ\"ש התוס' בא\"נ דהא ליתא דלא הוצרכו לומר כן אלא לפי תי' כי היכא דלא תקשי להו אמאי לא משני גזירה אטו שבת דעלמא אבל לרש\"י ז\"ל ה\"נ נימא דגזרינן שבת אטו י\"ט כי היכא דגזרינן בעלמא יום טוב אטו שבת אלא ודאי כונתם כמו שכתבנו כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אין נותנין בז'.</b> כתב ה\"ה ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עיין במרן הכ\"מ ז\"ל בפ' כ\"ו מהלכות אלו דין כ\"ב שתמה על מ\"ש רבינו ז\"ל שם היה מת מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו כו' באין ב' בני אדם ויושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה כו' וז\"ל ומ\"מ יש לדקדק למה פסק רבי' דבאין שני בני אדם ויושבין בצידו הא בלא\"ה יכולים לעשות מחיצה דהא בפ' כירה דמ\"ג ע\"ב איתא למימרא זו אמאי דא\"ר יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרי ליה לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתין בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם כו' משמע דלמ\"ד כלי נוטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת כמו שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי\"ל כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לא הו\"ל למפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי\"ף ז\"ל ואם כן יש לתמוה על רבינו שכתב' ע\"ש מה שנדחק בזה ולע\"ד נ\"ל פשוט שלדעת רבינו ז\"ל כדעת הראב\"ד שכתב הרמב\"ן במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק\"ע ע\"ב וז\"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה דה\"ק התם כבר תרגמא רב הונא לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה כולן ניטלין עכ\"ל ולפי הנר' שאשתמיט ממרן הכ\"מ ז\"ל דברי הרמב\"ן הללו ועיין עוד בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק כירה דף הנז' וזה פשוט ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פורשין </b>\n<b> מחצלת כו' או ע\"ג כוורת דבורים כו'.</b> הנה הטור ז\"ל כתב בסימן שי\"ו וז\"ל כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סדין כו' בין הכיסוי לתיבה כו' ונר' לי שאין צריך לדקדק בזה כו' ועוד דבכוורת גופיה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי ותמה עליו מרן הב\"י ז\"ל שהרי מבואר בסוגייא דפ' משילין דבעינן נמי שלא יהיו נוצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פ\"ר יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דהטור ז\"ל לא גריס בגמרא ותסברא דר\"ש והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר ולא ימות כו' וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם ד\"ה אלא אימא כו' וס\"ל דאע\"ג דפ\"ר הוא שהרי ודאי נצודות הן אפי\"ה שרי משום דכיון דדבורים שלא במינן ניצד ואין איסורו אלא מדרבנן הו\"ל פ\"ר בדרבנן וכל פ\"ר בדרבנן שרי לר\"ש וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד ז\"ל סי' ס\"ד וכן נראה דעת מרן הב\"י ז\"ל ממ\"ש אלא אי איכא למידחי דברי בעה\"ת הכי איכא למדחינהו שאני דבורים כו' א\"נ דע\"כ לא אסר ר\"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד אפשר כל שאינו מתכוין שרי ואע\"ג דפ\"ר הוא ע\"כ וקשה טוב' דכי אין במינן ניצוד מאי הוי נהי דשלא במינן ניצוד פטור אבל אסור מדרבנן מיהא איכא כמ\"ש הטור בהדיא וא\"כ כיון דפ\"ר הוא היכי שרי אלא מוכח ודאי דס\"ל כדעת הרב תה\"ד ז\"ל דפ\"ר בדרבנן שרי ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הר\"ב ב\"ח על מ\"ש מרן דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודין בו והוי כמכניס ארי לגוזרקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתן לא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו ע\"כ ותמה עליו וז\"ל ושרי ליה מאריה דבפ' האורג ל\"ק שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס ארי לגוזרקי שלו אבל איסור' מיהא איכא אפי' מכניסו לביתו או לחצר דהכי משמע לי לישנא דאינו חייב דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא יע\"ש אכן כפי מ\"ש לקמן דאע\"ג דבמכניסו לבית או לחצר איסורא מדרבנן איכא היינו דוקא במתכוין אבל שאינו מתכוין שרי אע\"ג דפ\"ר הוא כיון דלא חשיבי כנצודין מן התורה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' כ\"ש דכ\"ה ע\"ב ד\"ה לא אפשר ומדברי הרא\"ש שם ועיין בהר\"ב מג\"א סי' שי\"ד ס\"ק ה' הן אמת דק' טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן בפרק כל כתבי דק\"ך ע\"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דה\"ט דלייט עלה רב משום דבהא אפי' ר\"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מוד' ר\"ש בפ\"ר ולא ימות הרי דאע\"ג דכיבוי לר\"ש לא אסור מן התורה משוי דהו\"ל משאצ\"ל אפי\"ה אמרי' דמודה ר\"ש בפ\"ר וכן הקשה הרב מג\"א ועיין בספר בתי כהונה ס\"י וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו דמיהא שמעינן דאפי' במלאכה דרבנן אי פ\"ר הוא אסור לר\"ש ומיהו יש לדחות לזה דאע\"ג דמשאצ\"ל לר\"ש אינו אלא מדרבנן מ\"מ החמירו בו יותר משאר איסורי' דרבנן כיון דהמלאכה גופי' מלאכה דאורייתא היא ובדעתו הדבר תלוי דאי עביד לה לגופי' מחייב עליה מדאורייתא החמירו בו חכמי' ועשאוהו כדין של תורה משא\"כ בשאר איסורין דרבנן דהמלאכה גופ' עיקרא מדרבנן ולא אתי בה לידי איסור תורה לא החמירו חכמים בפ\"ר וסמך לזה מההיא דגרסינן בפרק כירה מי א\"ר שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן לי' לר' שמעון דאמר דשא\"מ מותר כו' ומשני כל היכא דכי קא מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר\"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא מדרבנן כי לא מכוין לא גזר ר\"ש כו' והקשו התוס' והרשב\"א דהכא נמי אפי' מכוין לכבות ליכא איסור' דאורייתא לר\"ש דהא מלאכה שאצ\"ל היא ותי' הרשב\"א דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפי' שלא במתכוין ואפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא יע\"ש הרי בהדיא לפום מאי דהוה ס\"ל לתלמודא דדשא\"מ בדרבנן מותר לר\"ש אפי\"ה במשאצ\"ל אע\"ג דאינו אלא מדר' אפ\"ה החמירו בו ועשאוהו כאיסור דאורייתא וא\"כ אף אנו נאמר בפ\"ר באיסורא דרבנן דשרי לר\"ש לדעת הר\"ב תה\"ד וסיעתיה דבמשאצ\"ל לר\"ש החמירו טפי וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ג דבכורות דאיסור משאצ\"ל חמיר טפי מאיסור עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אף ע\"ג דאינו אלא מדרבנן ע\"ש מיהו ק\"ל טובא לדעת הר\"ב תה\"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול דל\"ג ע\"ב ת\"ר אין ממעטינן ביום טוב ראב\"ש מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב\"ש ס\"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר כו' והשתא לדעת תה\"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ע\"א בד\"ה עבר ולקטן כו' ע\"ש ומהתימא על מוהר\"מ בן חביב ז\"ל שכ' בפשיטות דאיסור מתקן מנא דהתם הוי מדאורייתא ולא ידעתי איך אשתמיט לשון רש\"י ז\"ל שכתב בהדיא דאין איסורו אלא מדרבנן וא\"כ הרי בהדיא מסוגיא זו מוכח דאפילו באיסורא דרבנן פ\"ר אסור לר\"ש וצ\"ע לדעת הרב תה\"ד וכן קשה מהא דגרסינן בפ' במה טומנין ד\"נ ע\"ב א\"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר ר' יוסף תלת' אהלא ותלתא אסא ותלתא איגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש\"ד כו' אבל אי איכא רובה אהלה אסור משום דהוי פ\"ר דמשיר את השיער אע\"ג דאינו אלא מדרבנן דה\"ל תולש כלאחר יד ע\"ש:<br><b> ושוב </b> התבוננתי וראיתי שתי' זה שכתבתי לדעת הטו\"ר ז\"ל ליתא ממ\"ש הטור ז\"ל בהלכות יום טוב סימן תקכ\"ג מקרדין את הבהמה ביום טוב כו' ופירש ר\"י שמגררות שלהם היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוי פ\"ר והכל אסור יעויין שם הרי דאע\"ג דאין איסורו אלא מדרבנן דהו\"ל תולש כלאחר יד שאין דרך לתולשו ע\"י מגררת אפ\"ה ס\"ל להטו' ז\"ל דפ\"ר אסור מדהביא דברי ר\"י ז\"ל ולא חלק עליו וכן מבואר בהדיא מדברי הרא\"ש בפ\"ד דבכורות דאפי' באיסור דרבנן פ\"ר אסור ע\"ש. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל ליישב דברי הטור דס\"ל ז\"ל דכיון דבפרק כירה לא פרכינן הך ותסברא כדפריך בשמעתין אלמא דסבירא ליה דלר\"ש ניחא ול\"ק הא מודה ר\"ש בפ\"ר ולא ימות הא איכא למימר דהך פ\"ר הוי דלא ניחא ליה שיהיו הדבורים ניצודים ולא יכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורין לשדה לאכול פרחים תמיד וס\"ל להטור דהך סוגייא עיקר משום דמתאמרא בדוכתא ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטי' להקל יע\"ש קשה טובא שהרי דעת הטור ז\"ל משמע דס\"ל שלא כדעת הערוך דפ\"ר דלא ניחא לה שרי שהרי בסי' ש\"ך הביא מחלוקת הערוך ור\"י ז\"ל ולא הכריע ועוד דבסימן רט\"ז נראה בהדיא מדברי הטור דס\"ל שלא כדעת הערוך ועיין במרן הב\"י שם גם מההיא דסימן תקכ\"ג שכתבנו מבואר דס\"ל כדעת ר\"י ז\"ל דפ\"ר דלא ניחא ליה ואפילו אין איסורו אלא מדרבנן אסור דלדעת הערוך ז\"ל אף על גב דפסיק רישיה הוא ודאי שרי משום דלא ניחא ליה וכמ\"ש מרן שם:<br><b> והן </b> עתה נדפס ובא ס' קרית מלך רב מבן הרב המובהק בעל מחנה אפרים וראיתי שם בה' שבת דף א' ע\"ד שכתב ליישב דברי הטור כדרך שכתבנו ולא השגיח מההיא דסימן תקכ\"ג שכתבנו סתירה לדרך זה ומהתימא עליו שהוא הביא מדברי התוס' דביצה דכ\"ג ד\"ה ושלש שכתבו דין זה שכתב הטור משם ר\"י דס\"ל שלא כדעת הר\"ב תה\"ד וא\"כ איך לא השגיח שהטור ז\"ל ג\"כ קאי בשיטתם גם מה שהקשה שם על תי' הב\"ח נראה שלא ראה דברי הב\"ח כי אם ע\"פ מה שהביאם הט\"ז ואלו הי' רואה אותן על מקומן לא היה כותב ע\"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי רש\"י שכתב בפ' לולב הגזול בד\"ה הא מודה ר\"ש נ\"ל בהדיא דס\"ל דפ\"ר אפילו בדרבנן אסור ממ\"ש וז\"ל וכי אמרינן דשא\"מ מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע\"ג דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגריר' בלא חריץ ואי עביד נמי חריץ לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל לרש\"י דאי עביד חריץ ודאי אסור אף ע\"ג דאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד ועיין בפר\"ח הנדפס מחדש בלקוטי א\"ח דף ל\"ט ע\"ד שכתב שדעת רש\"י ז\"ל כדעת תה\"ד ז\"ל דפ\"ר בדרבנן שרי וכן נראה מדברי הרב בשה\"ג אמתניתין דשובר אדם את החבית שהבין כן בדעת רש\"י ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו לשון רש\"י שכתבנו ועיין עוד במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' המביא דף ל\"ג ע\"א בד\"ה והלכתא וז\"ל והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנו כר\"ש ס\"ל בין במוקצה בין בדבר שא\"מ בו וקשה טובא דהא התם פ\"ר הוא ואם נאמר דס\"ל לרש\"י דפסיק רישיה בדרבנן שרי כמ\"ש הפר\"ח ז\"ל ניחא דהתם מדרבנן הוא משום דהוי בנין עראי גם מ\"ש רש\"י ז\"ל דרב יהודה התם ס\"ל כר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע\"ש קשה טובא דבפרק במה טומנין דף הנז' קאמר התם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי וה\"ט משום דהו\"ל דשא\"מ הרי דרב יהודה ס\"ל דשא\"מ מותר ויש ליישב בדוחק ועל מ\"ש מרן א\"נ דע\"כ לא קאמר ר\"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד כו' יש לתמוה שהרי בגמ' אמרינן מ\"ד במינן נצוד אסור שלא במינן מותר קמ\"ל הרי בהדיא דדבורים שלא במינן נצוד הן וכבר תמהו עליו כל האחרונים בזה ולפי חומר הנושא נלע\"ד שכוונת מרן אמאן דפריך בגמ' ותסברא דר\"ש היא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפ\"ר כו' וכמבואר מדבריו דגריס כגירסתנו בגמרא דמינה הוא סיעתא להרב התרומות ז\"ל ואהא הוא דכתב מאן דפריך ותסברא דר\"ש כו' היינו דוקא בדבורים משום דהוה ס\"ל להך מקשן דדבורים במינן ניצוד מקרו ואיכא איסורא דאורייתא ומשום הכי קאמר דפ\"ר אסיר לר\"ש אבל בזבובים שאין במינו ניצוד כיון דאין איסורן אלא מדרבנן אע\"ג דפ\"ר הוא שרי והמתרץ דתיר' ליה לעולם ר\"י כו' ה\"ה דהוה מצי לתרץ דברייתא ר\"ש היא ומשום דדבורים אין במינן ניצוד הן כדמסיק ושרי לר\"ש אלא משום דמיהדר לאוקומי לברייתא כר\"י קאמר לעולם ר\"י והיינו דבפ' כירה לא פריך עלה הך ותסברא דר\"ש היא כו' כדפריך הכא משום דהתם פשיטא ליה לתלמודא דדבורים הוו שלא במינן ניצוד כדמסיק הכא והילכך שרי לר\"ש כנ\"ל ליישב דעת מרן ז\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נה) </b> וכן מוכח מדברי התוס' כו' ומדברי הרא\"ש שם. ואני תמה דא\"כ הרי דברי הרא\"ש סתרי אהדדי דבפ\"ג דבכורות כתב להדיא דאפילו אי תולש לאו היינו גוזז מ\"מ מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישי' גזירה תולש אטו גוזז וע\"ש הרי לך מבואר דאע\"ג דתולש אינו אסור אלא מדרבנן ואינו מתכוין לתלישה מ\"מ היכא דהוי פסיק רישי' אסור. ועיין עוד ברא\"ש פרק עד כמה דין ד' לענין הקזה שכתב שם וז\"ל ר\"ש אומר יקיז אע\"פ שעושים בו מום כלומר שיכול לבוא לידי עשיית מום ומשמע שם דלמאי דקיי\"ל אין איסור דאורייתא במטיל מום בבהמה דבעי הקזה דהוי כמטיל מום בבע\"מ וצ\"ע. ואפשר שכונה אחרת יש בדברי הרא\"ש ובאמת קשה לומר דלא ליהוי פסיק רישי' בתולש:<br><b> וראיתי </b> להגאון המחבר ז\"ל לקמן בד\"ה ושוב התבוננתי כו' שמביא דברי הרא\"ש מפ\"ד דבכורות ונפלאתי עליו בשתים הא' למה שבק האי דפ\"ג הנ\"ל שהבאתי לעיל דשם מבואר יותר. והב' מה דלא העיר שדבריו סותרים למ\"ש הרא\"ש עצמו בפ' כ\"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין. שוב מצאתי במג\"א סי' שי\"ד ס\"ק ה' שמביא דברי הרא\"ש בפסחים הנ\"ל ודחק עצמו לפרש דהרא\"ש שכתב דפסיק רישי' אסור בכל מידי דאורייתא דוקא דמשום שאר איסורים נקט לי' ותמהני שלא הביא דברי הרא\"ש בבכורות הנ\"ל דמבואר שם להדיא דאפילו בשאר איסורין פ\"ר אסור אפילו בדרבנן. גם לא זכיתי להבין דברי המג\"א הנ\"ל במש\"ש דהרא\"ש בפסחים נקט דפסיק רישי' בכל מידי דאורייתא אסור משום שאר איסורין הרי לכאורה שאר איסורין חמירי בזה משום דבשבת איכא למימר כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א\"כ כל שאינו מתכוין אפילו בפ\"ר ליכא איסור תורה כדס\"ל לאביי מתחלה משא\"כ בשאר איסורין ועכ\"פ שאר איסורין לא קילי משבת ואי בשבת היכא דהוי פסיק רישי' אסור אפילו בדרבנן א\"כ כש\"כ בשאר איסורין דאסור וצ\"ע:<br><b> (נו) </b> ואם נאמר דס\"ל לרש\"י כו' דהתם מדרבנן הוא כו'. וכן משמע לכאורה במ\"ש רש\"י בפ' המביא דף ל\"ד בסוף ע\"א בד\"ה אין חוששין כו' וז\"ל דאין זה קורע על מנת לתפור ע\"כ וקשה דמאי בכך הא עכ\"פ מדרבנן גם קריעה כזו אסורה ואי משום דלא הוי פ\"ר כדמשמע קצת מדקאמר אין חוששין שמא תקרע כו' ז\"א דא\"כ אפילו אי הוה חייב אקריעה שלא ע\"מ לתפור נמי ניחא דכיון דאינו מתכוין שרי דקיי\"ל כר\"ש דדבר שאינו מתכוין שרי בכה\"ג אפילו במלאכה דאורייתא כל היכא דלא הוי פסיק רישי' אע\"כ דמשמע לי' לרש\"י דזה הוי פסיק רישי' וכמו שנראה בחוש דע\"י פצוע האגוזים נקרע המטלית (ולישנא דנקט שמא יש ליישב). ולפיכך כתב רש\"י דקריעה כזו אינה דאורייתא ושרי אפי' בפ\"ר. ומ\"מ אין ראי' משם לתה\"ד ולהפר\"ח ז\"ל משום דהתם מקלקל הוא לגבי המטלית כיון דאין הקריעה שוה משא\"כ במתקן י\"ל דפ\"ר אסור אפילו בדרבנן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לבנים </b>\n<b> שנשארו מן הבנין כו'.</b> מימרא דר\"ן פרק כל הכלים ובפ' המביא דף ל\"א ע\"ב פרכי' עלה ממתניתין דקתני בית מלא פירות כו' ומוקמינן לה התם באוירא דליבני כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל אע\"ג דת\"ק דמתניתין לית ליה מוקצה כר\"ש מ\"מ ר\"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה וא\"נ דאית ליה דלית בפחיתת סתיר' אהל מדרבנן מ\"מ טלטול מוקצה אית ביה כו' ע\"ש ודבריו תמוהים שהרי ר\"מ לית ליה מוקצה אפי' במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא בפ' כירה דמ\"ד ר\"מ אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולקת בשבת וא\"כ כ\"ש בשאר מוקצה דעלמא דס\"ל כר\"ש ולכן נראה דבהא דר\"ן אפי' ר\"ש מודה משום דכיון דשרגינהו ודאי אקצינהו בידים וכן מוכח ממה שהביאו כל הפוסקים ז\"ל הא דר\"ן לענין שבת ואע\"ג דקי\"ל כר\"ש בשבת ועיין בס' מע\"ח וא\"נ משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר\"ש מודה וכ\"כ הריטב\"א בשיטה כ\"י למס' שבת דקמ\"ד יע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נז) </b> ודבריו תמוהים שהרי ר\"מ לית לי' מוקצה. אפשר לומר דאין כאן תימא על הרב ח\"ה ז\"ל דכונת הרב ז\"ל לומר דלא אשכחן דר\"מ מתיר מוקצה ביו\"ט די\"ל דכרבי ס\"ל דסתים בשבת כר\"ש דלית לי' מוקצה וביו\"ט סתים לי' כר' יהודה דאית לי' מוקצה בהאי דאין מבקעין עצים כדאיתא בריש מסכת יו\"ט לאוקימתא דר\"נ שם אבל ר\"ש ס\"ל דאין מוקצה אפילו ביו\"ט בכמה דוכתי ועי' במסכת יו\"ט דף ל\"ג ע\"א ת\"ר אין סומכין כו' ור\"ש מתיר ע\"כ ואפילו בנולד לית לי' לר\"ש מוקצה כדאמר מסיקין התם בשברי כלים (ביצה דף ל\"ב ע\"א):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סולם </b>\n<b> של עליה אסור לטלטלו כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל זה למד רבינו מי\"ט כו' יע\"ש הנה דעת רבינו ז\"ל שלא כדעת הר\"א מבורגיל שכתבו התוס' פ\"ק דביצה ד\"ט ע\"ב ד\"ה מאי דקא שרי כו' וז\"ל והר\"א מבורג'יל תירץ דהתם מיירי בשבת דמאי טעמא אסרי לטלטל הסולם משום דמחזי דלהטיח גגו הוא צריך ובשבת ליכא חששא שאסור להוציאה לחוץ כו'. יע\"ש וראיתי למרן הב\"י סימן תקי\"ח שתמה על הטור ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש בסימן הנז' מותר לטלטל הסולם כו' וה\"מ סולם קטן אבל גדול כגון של עליה אסור נראה שהוא פוסק כתי' ר\"ת וממ\"ש בסי' ש\"ח וז\"ל סולם אפי' של עלי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר משמע שהוא פוסק כתי' הר\"א מבורג'יל דאלו לר\"ת בין בשבת בין ביום טוב אסור ותירץ דכהר\"א הוא פוס' ובהא פליגי ר\"ת והר\"א ז\"ל דלר\"ת סולם של עליה שהוא גדול אסור בין בשבת בין בי\"ט ולהר\"א אפילו סולם של עליה ביום טוב אסור ובשבת שרי אבל סולם של בית בכלל של שובך הוא ומותר אפילו ביום טוב ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי\"ט יש לדחות דבסולם גדול כמו של עליה קאמר ואע\"פ שמדברי התוס' נראה דאפי' בסולם של בית אסור היינו משום דמס\"ל שמא הלכה כר\"ד אבל הרא\"ש ז\"ל מאחר שלא הזכיר הא דר\"ד א\"כ בשל שובך פשיטא ליה דשרי כב\"ה ואם כן סולם של בית נמי יש להתיר כמו של שובך את\"ד:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאי מ\"ש הרא\"ש ולהאי שנוייא אסור לטלטל כו' מיירי בסולם גדול כמו של עליה אם כן מאי ולהאי שנוייא דקאמר דדוקא לתי' הר\"א יוצא דין זה הא אפי' לתירץ ר\"ת ז\"ל נמי דינא הכי דבסולם גדול אסור לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ולכן נראה לי לו' דמ\"ש הרא\"ש ולהאי שינוייא כו' מיירי בסולם של בית אלא דס\"ל להטור דכיון דהרא\"ש לא הביא הך דר\"ד משמע דפשיטא ליה דאין הלכה כר\"ד אלא כב\"ה דשרו ואם כן כיון דאפי' סולם של שובך קי\"ל דשרי מכ\"ש שיש להתיר סולם קטן של בית דליכא למיחש דלהטיח גגו הוא צריך שהרי מדברי התוס' משמע דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך ממה שכתבו וז\"ל משמע דקי\"ל כר\"ד ותימא דבפ' חלון ובכולא שמעתין משמע דאסור לטלטל אפי' סולם של עליה ור\"ד אסר אפילו סולם של שובך ואהא תי' ר\"ת לחלק בין סולם קטן לסולם גדול משמע דאפילו ר\"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן שהרי מדר\"ד גם כן ק\"ל מעיקרא וכן משמע ממה שכתב ולפי זה אסור לטלטל כו' דשמא הלכה כר\"ד משמע דאם הלכה כר\"ד הוא דאיכא למימר דסולם שלנו נמי אסור אמנם אי לא ק\"ל כר\"ד יש להתיר סולמות שלנו אפילו לתירוץ הר\"א מכ\"ש דסולם של שובך ומ\"ש הרב ים של שלמה סי' כ\"ו דט\"ס הוא דמנ\"ל להר\"א לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר\"ד כלומר וחסור אפי' לר\"ת אין נראה כן שהרי בקוש' ז\"ל הקשו מדר\"ד גם כן ואהא תירץ לחלק בין קטנים לגדולים וכמ\"ש ועוד דאם איתא דלר\"ד אסור לטלטל סולם קטן לתי' ר\"ת ז\"ל בין בשבת בין ביו\"ט א\"כ היכי מספקא להו מילתא דשמא הלכה כר\"ד הא פשיטא ודאי דאין הלכה כר\"ד מדחזינן בפרק חלון לרב ולרב אשי דהוא בתראה דסבירא ליה דסולם קטן מותר לטלטל בשבת וכן נמי ר' חייא דמניה הוא דבעו לאוכוחי התוס' ז\"ל דהלכה כר\"ד מדקאמר אינהו סבור כו' וכמ\"ש ביש\"ש דקאמר התם דסולמות שבבבל צריכין קבע משמע דס\"ל גם כן דמותר לטלטל וא\"כ פשיטא ודאי דכוותייהו קי\"ל אלא ודאי כמ\"ש דאפי' ר\"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן דשרי לתי' ר\"ת ז\"ל וכן מבואר מדברי התוספות בפרק חלון ד\"ה אי הכי שכתבו וז\"ל ואומר רבינו תם דהכא בסולמות של בית כו' ולא דמו לסולמות של עליה שהן גדולים וחזו להטיח בהן גגו וכן סולמות של שובך ע\"כ דאין ס' לומר דבהא פליגי ר\"ת והר\"א דלר\"ת סולם קטן עדיף מסולם של שובך ולהר\"א סולם קטן גרוע מסולם של שובך דהשתא מחלפא סברתם מן הקצה אל הקצה ומשום הכי הוכרח הטור ז\"ל לומר דמ\"ש הרא\"ש ולפי זה אסור לטלטל סול' שלנו היינו דוקא לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא משום דשמחת י\"ט דס\"ל דב\"ה דשרו הולכת סולם משובך לשובך היינו דוקא ליטול גוזלות לצורך שמחת י\"ט וכמ\"ש מרן הב\"י בסימן ש\"ח יע\"ש הא לא\"ה אפילו ב\"ה מודו דאסור וזה שכתב הרא\"ש ז\"ל ולהאי שינוייא כו' כלומר דלתי' ר\"ת דשרי לטלטל סולם קטן בשבת אף ע\"ג דליכא משום שמחת י\"ט אם כן ה\"נ ביום טוב שרי אמנם לתירוץ הר\"א דביום טוב אסור משום דמותר להוציאן לר\"ה ובשבת דאסור להוציאו שרי מצינן למימר דסולמות שלנו אסור לטלטל בדליכא שמחת יום טוב כדרך שאסור בסולם של שובך דסולם קטן דינו כסולם של שובך מה שאין כן לתי' ר\"ת דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך וכמ\"ש ומ\"ש התוס' דשמא הלכה כר\"ד אפשר דהוצרכו לזה כדי לאסור אפי' לצורך שמחת י\"ט דאסור אליבא דר\"ד כמו סולם של שובך ומעתה מדוקדקים דברי הטו' ז\"ל שכתב מותר לטלטל את הסולם משובך לשובך דהיינו לצורך שמחת י\"ט וה\"מ כו' אבל סולם גדול כגון של עליה אסור לטלטל אפי' לצורך שמחת י\"ט אבל סולמות קטנים מותר דוקא לצורך שמחת י\"ט אבל שלא לצורך שמחת יו\"ט ה\"נ דאסור ולא הוצרך רבינו לבאר זה דממילא משתמע מדכתב מותר לטלטל משובך לשובך ופסק כתי' הר\"א ז\"ל כנ\"ל:<br><b> וכתב </b> הרא\"ש ז\"ל ואין לומר דסוגייא דעירובין כההיא לישנא דאמר ברה\"י מותר כו' ומיהו קשה דר\"ת גופי' דקאסר הכא משמע דס\"ל סולמות שבבבל אין להם קבע וניטלין בשבת ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי דמאי ק\"ל מדר\"ח הא דר\"ח נמי איכא לתרוצי בכה\"ג דס\"ל כהך לישנא דאמר ברה\"י מותר והא דאסר הכא סולם של עליה מיירי בר\"ה אבל ברה\"י מותר ומשום הכי קאמר התם דניטלין בשבת והתוספות ז\"ל בפרק חלון אחר שהקשה מדר\"ח כמו שהקשה הרא\"ש כתבו ואין נראה נמי להעמיד דשמעתין כר\"ח בר אמי כו' יע\"ש משמע בהדיא דהך תי' מצי קאי אר\"ח ג\"כ וצ\"ע וראיתי להרב יש\"ש שם שתמה על רבי' דכיון דלא ס\"ל כתי' הר\"א ע\"כ צ\"ל כתי' ר\"ת לחלק בין סולם של בית לסולם של עליה וא\"כ קשה אמאי לא חילק רבינו בין סולם של בית לשל עליה ולא חילק אלא בין של עליה לשל שובך יע\"ש ולע\"ד דלא קשה דאיכא למימר דרבינו ס\"ל דסוגיא דפרק חלון מיירי בסולם של שובך וכן כתבו התוס' בפ' חלון בדרך דוחק ועוד אפשר לומר דרבינו ז\"ל מפרש מ\"ש בפ' חלון א\"ה אפי' צורי נמי התם כובדו קובעו שלא כפרש\"י אלא דה\"ק דכיון דכובדו קובעו בטיל ליה תור' כלי ואסור לטלטלו וכ\"כ הרז\"ה ז\"ל בפרק כל כתבי וז\"ל והא דאמרינן בפ' חלון כי סולם הצורי כובדו קובעו אין ראיה ממנו לשאר כלים כי מפני שהוא מוטה על הכותל לעלות בו לעלי' החמירו בו עכ\"ל יע\"ש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היוצא </b>\n<b> חוץ לתחום כו'.</b> כתב ה\"ה וכן הסכמת הגאונים ז\"ל לחייב ד\"ת על יותר מי\"ג מיל אבל יש מן האחרונים שחלקו ע\"ז ואמרו דההי' סוגייא דפ\"ק דעירובין בין כו' היא לדע' ר\"ע כו' הנה כוונת ה\"ה ז\"ל מבואר' שדע' הגאונים ז\"ל לומר דחוץ לי\"ב מיל הוא ד\"ת לכ\"ע וההיא סוגיא דפרק קמא דעירובין דקאמר אמרי דבי ר' ינאי ל\"ש אלא עירובי חצרות אבל ע\"ת חייבין דתני ר\"ח לוקין על ע\"ת אתיא אליבא דרבנן ובתחומין דחוץ לי\"ב מיל וה\"ק ל\"ש אלא ע\"ח אבל ע\"ת כיון דיש להם עיקר מן התורה דהיינו חוץ לי\"ב מיל החמירו חכמי' לערב בסוף אלפים אך דעת האחרונים ז\"ל לומר דלרבנן דר\"ע אפילו חוץ לי\"ב מיל אינו אלא מדרבנן ולר\"ע אפילו בסוף אפילו הויא מן התורה וההיא דפ\"ק דעירובין אתיא אליבא דר' עקיבא ובתחומין דסוף אלפים וכל זה מבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו והוצרכתי לזה מפני שראיתי מי שהלך בדרך אחרת עיין בספר מרכבת המשנה ודע שלדעת האחרונים ז\"ל דס\"ל דאותה סוגיא אתיא אליבא דר\"ע נראה דס\"ל דלדידן דקי\"ל כרבנן דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי\"ב מיל הא דתנן בסוף פ' קמא דעירובין ארבעה דברים נאמרו במחנה וחד מינייהו פטורים מלערב כפשטא אתיא ואפילו בע\"ת שהרי כיון דטעמא דרבי ינאי דקאמר דע\"ת חייבין הוא משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא לוקין כו' א\"כ ממילא נשמע דלדידן דקיי\"ל דתחומין דרבנן דא ודא חדא היא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל ואנן קי\"ל דתחומין דרבנן והלכך פטורים מלערב אפילו ע\"ת כו' ע\"ש גם הריטב\"א ז\"ל בשיטתו כתב כן בהדיא ורבינו ז\"ל שפסק בפ\"ו מהלכות מלכים דין י\"ג להא דרבי ינאי הוא משום דאזיל לשיטתי' דס\"ל דתחומין י\"ב מיל דאורייתא והא דרבי ינאי אתיא ככ\"ע משום דיש להם עיקר מה\"ת ועיין במרן הכ\"מ שם שדבריו מגומגמים ובודאי שכונתו במ\"ש שהם דבר תורה על י\"ב מיל קאמר ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב המופלא דקכ\"ד ע\"ד ודוק:<br><b> ומהתימא </b> על מרן הב\"י סי' שצ\"ז שכתב על מ\"ש הטור ואפילו הולכי מדבריות שאין צריכין לערב ע\"ח חייבין בע\"ת כתב וז\"ל ומ\"ש ואפילו הולכי מדבריות כו' זה פשוט בסוף פ\"ק דעירובין אמתני' דתני ופטורים מלערב אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא ע\"ח אבל ע\"ת חייבין עכ\"ל והוא תימא שהרי לדעת האחרונים ז\"ל ע\"כ דלא קי\"ל כר' ינאי ואפי' בע\"ת פטורים ואם כן איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסוקה. גם על הטור ז\"ל יש לתמוה שפסק היפך דעת אביו הרא\"ש שהרי דעת הרא\"ש דאפילו י\"ב מיל הוי דרבנן וכמ\"ש מרן שם וא\"כ לדידי' ע\"כ דס\"ל דלא קי\"ל כהא דר' ינאי וכמ\"ש משם הרשב\"א והריטב\"א. ואולי יש ליישב דס\"ל להטור דאע\"ג דר' ינאי תלי טעמא דחייבין לערב ע\"ת משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא כו' ואנן קי\"ל דתחומין דרבנן אפ\"ה קיי\"ל כר' ינאי בהא וכוותי' ולא מטעמי' ומשום דע\"ת חמירי טפי דיש להם סמך מן התורה וראיה מההיא דפ' במה מדליקין דאמרינן דספק חשיכה מערבין ע\"ח אבל לא ע\"ת וה\"ט כמ\"ש רש\"י שם משום דיש להם סמך מה\"ת חמירי טפי והוא מוכרח שהרי רבא הוא דקאמר לה ורבא ס\"ל דתחומין דרבנן כדאי' בפ' מי שהוציאוהו דמ\"ו ומ\"מ דברי מרן צ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה להביא ראי' לדעת רבינו דתחומין די\"ב מיל הוי דאורייתא מההיא דגרסינן בפ\"ה דעירובין דף כ\"ה ע\"ב יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב ר\"ח ויחנו על הירדן מבית הישמון ואמר רבה ב\"ח אמר רבי יוחנן לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהם א\"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כו' ופרש\"י אלמא במהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות כו' וקשה טובא דמאי קושיא ורבא גופי' אמאי הוצרך לשנויי דגלי מדבר קאמרת כו' הא תחומין אינן אלא מדרבנן ומ\"הת שרי ומש\"ה היו ישראל הולכים במדבר ג' פרסאות ולעולם מדרבנן אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם וכבר ראיתי להר\"ב טירת כסף דרי\"ט שהכריח מסוגיא זו דרבא ס\"ל דתחומין דאורייתא ע\"ש ואשתמיט מיני' סוגיא דפ' מי שהוציאוהו דמ\"ו כי שם בארה דס\"ל לרבא דתחומין דרבנן וכמ\"ש הרא\"ש שם אכן לדעת רבינו ניחא שפיר דר\"ח מתחומין די\"ב מיל הוא דק\"ל דכיון דקאמר ר\"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' אם כן המהלך בראש והוצרך לנקביו צריך לחזור לאחוריו שלש פרסאות וג' פרסאות הוי דאורייתא וכן נראה לי שהוא דעת רש\"י ממ\"ש אלמא המהלך בראש כו':<br><b> ויש </b> לדקדק דאמאי הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דמאי דפריך ר\"ח הוא ממי שמהלך בראש כו' ואמאי ל\"ק הא בפשיטות דפריך נמי במי שהוא בתוך המחנה וצריך לחזור לאחוריו יותר מאלפים אמה אלא ודאי ס\"ל דמההיא לא קשיא לי' משום דתחומין דאלפים אמה אינן אלא מדרבנן ול\"ק אלא ממי שמהלך בראש שחוזר לאחוריו ג' פרסאות וג' פרסאות מדאורייתא כדעת רבינו ז\"ל וכן נראה ג\"כ שזה דעת רש\"י ז\"ל ממ\"ש פ' אין דורשין דף יז ע\"ב ע\"ש בתוס' ולדעת החולקים על רבינו ז\"ל אין לומר דמאי דפריך ר\"ח היינו אליבא דר\"ע וסיעתי' דס\"ל דתחומין דאוריי' והכי פריך דכיון דלדעת ר\"ע עכצ\"ל דכל המחנה חשיב כד' אמות אם כן מינה נשמע נמי לרבנן דס\"ל דתחומין דרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי דהא ליתא דאם כן לא הו\"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דהכי הול\"ל הניחא למ\"ד תחומין דאורייתא כו' ותו דאמאי הוצרך תלמודא להביא ברייתא דקתני כשהן נפנין כו' ותקשי לי' בפשיטות דכיון דקאמר רבי יוחנן לדידי חזי לי כו' אם כן אפילו תימא דנפנין לצדיהן אכתי תקשי ממי שהוא בתוך המחנה יותר מאלפים אמה לכל רוח דע\"כ צריך לילך יותר מאלפים אמה כדי לעשות נקביו דבתוך המחנה אסור כדכתיב בהדיא ויד תהיה לך מחוץ למחנה אלא משמע ודאי דמדר\"י גרידא לא הוה מצי להקשות משום דס\"ל דתחומין דאלפים אמה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אי הוה אמרינן דנפנין לפניהן ולצדיהן לא הוה ק\"ל משום דמי שהוא בראש המחנה אינו חוזר לאחורי ג' פרסאות אלא הולך לפניו וכן לצדדין בתוך ג' פרסאות אבל מברייתא דקתני אין נפנין אלא לאחוריו ק\"ל שפיר ממי שהולך בראש המחנה דצריך לחזור ג' פרסאות לאחוריו ודוק:<br><b> ומההוא </b> דגרסינן בפ' ב' שעירי יוה\"כ דס\"ו ע\"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת כו' ופירש\"י ז\"ל וז\"ל מה חילול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא אינהו שגזרו עליהם כו' נראה שיש להוכיח דתחומין די\"ב מיל דרבנן דאי דאורייתא היכי פריך בפשיטות למאי הלכתא הא ר\"מ ס\"ל לקמן דס\"ו די\"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ואמרינן התם דסתם מתניתין כותי' ואם כן הו\"ל לתלמודא לומר הניחא לרבי מאיר אלא לר\"י למאי הלכתא ויש ליישב ודוק:<br><b> ודע </b> שלדעת רבינו דס\"ל דתחומין דג' פרסאות הוי דאורייתא ק\"ל מהא דגרסינן פרק משילין גבי ההיא דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ש\"מ תחומין דאורייתא כו' ולדעת רבינו ק' אמאי ל\"ק בגמרא דגזרינן שמא יצא חוץ לג' פרסאות דלכ\"ע הוי דאורייתא וכן הקשו התוס' פ' אין דורשין ד\"ה ופנית בבקר ועיין בפר\"ח ז\"ל חא\"ח בקונטרס מים חיים די\"ו ע\"ד יע\"ש ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו פ' אין צדין בד\"ה והא דאמרינן דאסור להראות כו' שכתב תירוץ לזה וז\"ל וגבי רוכבין ע\"ג בהמה אין לחוש שמא יצא שלא לדעת חוץ לשלש פרסאות אלא באלפים אמה שהוא מקום קרוב יש לחוש בשלא ילך ברגליו שמא לא יכוין את התחום ומש\"ה אקשינן ש\"מ תחומין דאורייתא יע\"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ל' שהקשה לדעת חכמי בבל שכתב רבינו בתשובה הביאה הרב מוהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ג דס\"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות ע\"ש מסוגיא זו דפריך ש\"מ תחומין דאורייתא וכן ממאי דפריך בגמ' לקמן לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו ולסברתם מאי קו' דלאיסור מוקצה דרבנן לא חששו לאיסור תחומין דאורייתא חששו וכן קאמר התם סתמא דתלמודא וכ\"ת כי לית לי' לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' כו' והוא איסור תחומין ודרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיה ע\"ש שהניחו בצ\"ע. ודבריו תמוהים בעיני שמעולם לא כתבו חכמי בבל דתחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות אלא דוקא בתחומין דג' פרסאות וכמבואר מאותה תשובה שהביא מוהריב\"ל דבהא פליגי דלדעת רבינו בימים ונהרות אפי' בתחומין דג' פרסאות הוי מדרבנן ולדעתם הוי דאורייתא אמנם בתחומין דאלפים אמה פשיטא ודאי דס\"ל דהוי מדרבנן וא\"כ כל הנהו דוכתי דמוכחי מנייהו דתחומין מדרבנן איירי בתחומין דאלפים אמה וזה פשוט ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דברי המחבר </b> לכאורה צריכין ביאור דמאי קאמר דהו\"ל להש\"ס למימר הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יהודא מאי איכא למימר. הא טובא קשה דהא לר\"מ ניחא כיון דס\"ל די\"ב מילין הוי בין ירושלים לצוק. א\"כ לדידיה הוי דאורייתא ואם לר\"י דלא ס\"ל הכא אלא סובר תשע סוכות ועשרה מילין היו. הא מצינו רב יהודא דס\"ל בפירוש תחומין דאורייתא דאמרינן עירובין [ל\"ה ב'] דטעמא דרבי מאיר ור\"י דאמרו הרי זה חמור גמל משום דתחומין דאורייתא וא\"כ הקושיא עצומה היא הכי מאי פריך הש\"ס למאי הילכתא ואי משום תחומין הא תחומין דרבנן הא י\"ל דרבנן דר\"ע דסבירא להו תחומין דרבנן ס\"ל כר\"מ י\"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ור' יהודא דסובר דרק יו\"ד מילין היו הא איהו סבירא ליה תחומין דאורייתא ואולם דיש לדחות דמעירובין [ל\"ה ע\"ב] אין ראיה דהאי דמצריך הש\"ס לומר דטעמא דר\"מ דסובר תחומין דאורייתא היינו טעמא. כיון דרמי ר\"מ אדר\"מ מהאי דטמא שירד לטבול וצריכין לומר דשאני התם דהוי טומאה דרבנן והכא תחומין דאורייתא אבל לר\"י יכולין למימר דלעולם ס\"ל דתחומין דרבנן וטעמא דמחמיר אפי' בספק דרבנן כמו שסבירא ליה לרבי יוסי גבי טומאה. אמנם זה דוחק גדול למימר. דר\"מ ור\"י דקתני במתני' הרי זה חמור גמל. תרי טעמי אית להו ועוד הא רבי יוסי גופא ס\"ל התם ספק עירוב כשר. ואף דסבירא ליה גבי טומאה לחומרא ואמרינן שם [ל\"ו א'] דטעמא דרבי יוסי כיון דאין עיקרו מן התורה לא מחמרינן. ולדברינו צריכין למימר דר' יהודא מחמיר יותר מר' יוסי וסובר אפילו אין עיקר מן התורה מחמרינן:<br><b> ואולם </b> ראיתי דבפי' כתב הרא\"ש בעירובין [מ\"ו א'] וזה לשונו. ואע\"ג דשמעינן ליה לר' יהודא דתחומין דאורייתא. גם ספק עירוב כו'. בהא ליה הלכתא כותיה עכ\"ל רא\"ש. וכן כתב שם הרמב\"ם בפירוש המשנה בפ\"י דטעמא דר\"מ ור\"י חדא היא. וכמו דטעמא דר\"מ משום תחומין דאורייתא הכא נמי טעמא דרבי יהודה הכי הוי הרי דהרא\"ש והר\"מ ס\"ל דטעמא לרבי יהודא משום דתחומין דאורייתא וא\"כ צריך עיון. [ואף שמדברי התוס' שם [ל\"ה ב'] ד\"ה אמר רבי ירמיה יש לדחות הדברים ואין ראיה מר\"י מ\"מ הרי הרא\"ש והר\"מ הכי סבירא להו. ועיין לקמן הלכות עירובין מ\"ש המחבר] ולכן היה נראה דלרבי יוסי פריך דהא ר' יוסי ס\"ל יומא [ס\"ז א'] חמש סוכות ועשרה מילין היו. והא איהו ס\"ל עירובין [ל\"ז א'] דתחומין דרבנן ולכך מיקל בעירוב. וא\"כ לדידיה קשיא למאי הלכתא ול\"ק אלא דקדוק לרב המחבר דהו\"ל להש\"ס למימר הניחא לר\"מ אלא לר\"י קשיא ובאמת מדברי הש\"ס עירובין דמתרץ שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא: קא סבר ר\"י תחומין דרבנן הרי מוכח בפירוש דאפילו י\"ב מילין לאו דאורייתא. דאל\"כ הא תחומין נמי עיקר מן התורה וכן הקשה רמב\"ן במלחמותיו ולפי חומר הנושא אמרתי אף שעיקר תחומין דאורייתא מ\"מ מאי שעירב בפת אינו דאורייתא אלא תיקון דרבנן ועיקר העירוב שמערב ברגליו. ולא אמרו אלא להקל על העשיר. וע' לקמן [נ\"א ב'] פלוגתא דר\"מ ור\"י ור\"נ ור\"ח שם ועיין שם ברש\"י. ועי' בס' תוספות שבת סימן תר\"ג סק\"ה עיי\"ש והא דמצריך הש\"ס לומר תחומין דרבנן ולימא תחומין דאורייתא. והרי עירוב רק דרבנן דזה ליתא. אם תחומין של אלפים אמה יהיה דאורייתא לא היה חכמים מתקנין עירוב בפת להקל אלא לפי שהוא באלפים אמה דרבנן. הם אמרו. והם אמרו. ובאמת לדעת ר\"ע דתוך אלפים אמה נמי דאורייתא ס\"ל עיקרו בפת וא\"כ הכי פירושו בגמרא ההא שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה היינו טבילה והמקוה שבת נמי דאורייתא קא סבר ר' יוסי תחומין דרבנן ולפי זה ס\"ל דעירוב שתקנו חכמים בפת לא אמרו אלא להקל והאי עירוב אין עיקר בתורה זולת עירוב ברגל. וא\"כ שעירוב זה אין לו עיקר מן התורה לכן הקילו בספיקו ודוחק:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי על פי קושית הרב המחבר לתרץ קושית תוס' שם ביומא [ס\"ו א'] ד\"ה אמר רפרם כו'. דהא בכריתות [י\"ד א'] אמרו בעלי הש\"ס דרפרם בדותא היא. והכא לא אמר מידי והלא הכא הוא עיקר. אמנם אמרתי לתרץ לפ\"ז דהנה ודאי מה דאמרינן עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה\"כ היינו טעמא כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא. ועיין תוס' ביצה [י\"ב א'] ד\"ה עירוב והוצאה והאי דהוצאה מלאכה גרועה היא. נפקא לי' לתוס' פ\"ק דשבת [ב' א'] מדאיצטריך תרי קראי חד קראי בפרק הזורק [צ\"ו ב'] מהמלאכה היתה דים. וכן בעירובין [י\"ז א'] מאל יוציא. ועיין שם היטב בהרב פני יהושע. דמשמע שם דזה דוקא למאן דאמר תחומין דרבנן. אבל למ\"ד תחומין דאורייתא. הרי איירי הקרא דאל יצא בתחומין ומנ\"ל דהמלאכה גרועה היא. וא\"כ לפי דעת הרי\"ף והרמב\"ם די\"ב מיל אליבא דכ\"ע דאורייתא. ונפקא לן מאל יצא. א\"כ לא מוכח כלל וכלל דהמלאכה גרועה היא. וא\"כ ודאי דיש עירוב והוצאה ליה\"כ דמהיכא תיתא לחלק: אמנם הרי מוכח מרב ששת דאפי' לאחר י\"ב מיל הוי דרבנן דאל\"כ אמאי קאמר למאי הילכתא. הא הלכתא לתחומין ולי\"ב מיל וא\"כ לפ\"ז שפיר קאמר רפרם. זאת אמרת אין עירוב והוצאה ליה\"כ היינו כיון דמוכח מרב ששת דאפי' לאחר י\"ב מיל הוי תחומין דרבנן. א\"כ למאי אצטריך אל יצא וע\"כ להוצאה. והא כבר נפקא לן מוהמלאכה היתה וע\"כ דהוצאה מלאכה גרוע היא וא\"כ עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה\"כ כיון דהמלאכה גרוע היא לא אמרינן ביה\"כ ולכן לא אמר הש\"ס הכא בדותה היא אבל בכריתות שם אמר רפרם למילתיה על הברייתא. ולא אמר על רב ששת. וע\"כ כוונתו דמוכח עירוב והוצאה לשבת. ואין עירוב והוצאה ליה\"כ. דאם כן ל\"ל עת. דמ\"ש שבת ומ\"ש יה\"כ לכך מדחי' הש\"ס דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה\"כ ודאתאן עלה נמי חובה עלינו לתרץ קושית תוס' חגיגה [י\"ז א'] ד\"ה ופנית על הר\"מ דס\"ל י\"ב מיל דאורייתא מהאי דאמרי' שבת [ס\"ט א] דידע ליה בתחומין ואליבא דר\"ע אמאי קאמר אליבא דר\"ע הא יכול למימר דידע בתחומין ואליבא דכ\"ע והיינו לאחר י\"ב מיל. וכן קושיא נמי מהאי דאמרינן שבת [קנ\"ג א] ותחומין אליבא דרבי עקיבא. ומבעיר אליבא דר\"י ואמאי אמר בתחומין אליבא דר\"ע. אמנם באמת יש לדחות הא הש\"ס [ס\"ט א] קאי לתרץ המתניתין דוקא ארבעים חסר אחת לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת חטאת. וקשה במאי ידע והא במתני' זאת קתני המבעיר. וקשה הא במבעיר ליכא אלא לאו. ואם אין סקילה קרבן בשוגג היכא בא. וע\"כ דמתני' אתיא כמ\"ד הבערה לחלק יצאה. והיינו ר\"ע כדמוכיח רבא פסחים [ה' א'] וא\"כ הרי בלאו הכי צריך למימר דמתני' אתיא כר\"ע. ואף די\"ל דמתני' ר' נתן דס\"ל לחלק מ\"מ לאיזה צורך נוקים הכא מוקמינן כולה כר\"ע וכן נמי לקמן [קנ\"ג א] דנקיט תחומין ואליבא דר\"ע והבערה אליבא דר\"י וא\"כ בהאי אוקימתא דנקט תחומין הרי ס\"ל להש\"ס דהבערה לחלק יצאה ע\"ש. וא\"כ לכך נקיט נמי ר\"ע דהכא סבירא ליה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (נח) </b> דס\"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות. לכאורה קשה לשיטה זו מהא דאמרינן בעירובין דף מ\"ה ע\"ב ביו\"ט כרגלי כל אדם אמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו' עד איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולקולא ע\"כ ולפ\"ז קשה הא אכתי איכא למיחש דקני שביתה באוקיינוס חוץ לי\"ב מיל דאורייתא והוי ספק של תורה אע\"כ די\"ב מיל לא הוי דאורייתא. ואפשר לומר דס\"ל לחכמי בבל כדעת הרלב\"ח מובא במג\"א סי' ת\"ד ס\"ק א' דהא די\"ב מיל הוי דאורייתא היינו דוקא לאדם אבל לענין כליו ובהמתו אינן אלא מדרבנן (ודלא כהר\"מ אלשקר שחולק בזה). וי\"ל דה\"ה בגשמים דכן הוא בפשיטות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c21bdeb45732de26c859e125481f97b0896bc470
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'.</b> ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ\"ח ע\"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ\"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די\"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בנדרים דט\"ו ע\"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז\"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י\"ל דכי אמרי' הכי ה\"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע\"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר\"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע\"ש ודוק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דלק\"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ\"ח שדעת הרשב\"א שלא כדעת הר\"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ\"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר\"ן וז\"ל ומיהו אכתי ק\"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי\"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק\"ל דהא איכא מצות פ\"ו דרמיא עליה וי\"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע\"ש ומדלא תי' כתירץ הר\"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס\"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו\"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז\"ל דה\"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא\"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב\"ד כדעת הרשב\"א ויתרצו לקו' הר\"ן כתי' הרשב\"א הן אמת שלתירץ הרשב\"א ז\"ל שכתב דה\"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש אלא ס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא לס\"ד בעלמא אפ\"ה הרשב\"א ז\"ל ס\"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס\"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס\"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל\"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר\"ן ז\"ל דה\"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל\"ז ע\"א יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה\"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר\"ן ז\"ל בשמעתין משמע שלא כ\"כ אלא לס\"ד בעלמא וכמ\"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ\"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי\"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ\"ל ודעת הר\"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע\"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז\"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע\"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ\"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ\"ב דנדרים דף ט\"ו ע\"א ופסקוהו כל הפוסקים ז\"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר\"ן ז\"ל שם בנדרים די\"ו וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ\"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק\"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ\"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב\"י ז\"ל בשיטה כ\"י בפירוש להלכות הרמב\"ם ז\"ל שכתב כן שהרי כתב בדט\"ו ע\"ב ד\"ה והא וז\"ל וא\"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר\"ח ז\"ל שכתב בסי' תקפ\"ו סק\"ה וז\"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר\"ן ז\"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז\"ל שכתבו הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע\"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג\"כ דעת הטור ז\"ל ומרן בשולחנו הטהור י\"ד סי' רל\"ד ס\"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע\"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ\"ש הש\"ך והט\"ז שם ועיין בסי' רי\"ג ובסי' רט\"ו ורל\"ט וא\"כ ה\"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' תקפ\"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע\"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא\"כ מדרבנן מיהא אסור וא\"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס\"ל דאסור ודוק עוד כתב הר\"ן ז\"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע\"ש והביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל סימן תקפ\"ט בלי חולק:<br><b> ולע\"ד </b> דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז\"ל חי\"ד סימן רכ\"ח גבי ההיא דקי\"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז\"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב\"ן ז\"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא\"א הרא\"ש כתב כסברה הראשונה עכ\"ד ומבואר מדברי מרן ז\"ל דה\"ט דהרא\"ש ז\"ל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע\"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא\"ש ז\"ל ויש לי מן התימה קצת על מור\"ם ז\"ל בהג\"ה דבי\"ד סי' הנז' ס\"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב\"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע\"ש ואילו כאן בסי' תקפ\"ט פסק מרן דברי הר\"ן ז\"ל ולא הגיה עליו כלום וצ\"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו\"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז\"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר\"ח ז\"ל סי' תקפ\"ו ומוהר\"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע\"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז\"ל הלכות נדרים פ\"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז\"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו\"ה הי\"ו בחי\"ד ה' נדרים סימן ק\"ך יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו\"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה\"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו\"פ ומאי דאסר רבא בימו\"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ\"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ\"א מה\"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר\"ן דאע\"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי\"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה\"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ\"ל ולפי זה צ\"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ\"ש לעיל משם הפר\"ח ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קסח) </b> וי\"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב\"א דהא א\"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס\"ל להרשב\"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ\"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב\"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד\"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע\"ש והשתא אי נימא דלא כהר\"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א\"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב\"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע\"א דאלמנה לכ\"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע\"כ דאא\"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא\"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א\"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע\"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל\"ת דדחי לי' הש\"ס התם משום דל\"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי\"ל למימר דסד\"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע\"ש:<br><b> אך </b> דבהא ובהך דאלמנה לכ\"ג י\"ל דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא\"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה\"ט באלמנה מן האירוסין לכ\"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל\"ת מ\"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע\"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי\"ב סוף ע\"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע\"ש בתוס' ד\"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ\"ש הר\"ן בנדרים דף ט\"ו ע\"א בד\"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל\"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע\"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש\"ה אסורה להתייבם מ\"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ\"ע ולא שאסרה כ\"ע עליה (מנ\"ה: עיין לקמן בהגה\"ה לאות קצ\"ד):<br><b> [הן </b> אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ\"ש הר\"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ\"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא\"כ הרי גם להר\"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל\"ת דלא יחל (אי נימא דהר\"ן מודה לי' להרשב\"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די\"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה\"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק\"מ על הר\"ן כ\"א על הרשב\"א] (מנ\"ה: המעיין ברשב\"א נדרים ט\"ו ד\"ה והא, יראה דחולק על הרמב\"ם):<br><b> אכן </b> י\"ל דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת הרמב\"ם ז\"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב\"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז\"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל\"ה אליבא דהרמב\"ם ז\"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה\"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא\"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב\"א ז\"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ\"ג וכנ\"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק:<br><b> (קסט) </b> וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה\"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח\"כ גם מ\"ש הרב המחבר בדעת הרשב\"א דס\"ל דה\"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א\"כ מ\"ט אינו מזה עליו בימות החמה:<br><b> (קע) </b> י\"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ\"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ\"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל\"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל\"ת ועשה ומכ\"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר </b>\n<b> של ר\"ה אין מחללין עליו את י\"ט כו'.</b> עיין מ\"ש בזה באורך בפ\"ב מה' יו\"ט הל' י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י\"ט </b>\n<b> של ר\"ה שחל להיות בשבת כו' ולמה אין תוקעין גזירה שמא כו'.</b> הנה הר\"ן בר\"פי\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת הק' וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הני דגזרינן בשבת ומ\"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תנוק או איזמל ד\"א בר\"ה כו' וראיתי להרב כנ\"הג סי' תקפ\"ח שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דלולב גזרו משום דלא ידעינן בקבועה דירחא וטעם זה יספיק ג\"כ לתת הפרש בין לולב למילה ובשופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועה דירחא וכן ראיתי בס' תמים דעים סי' כ\"ט נתן טעם זה כו' יע\"ש ועיין בתוס' פ\"ק דמגילה ד\"ד ע\"א ד\"ה ויעבירנו שהקשו כקו' הר\"ן ותי' באופן אחר יע\"ש. וראיתי למורינו הרב המופלא בס' מקראי קדש שכתב לזה וז\"ל וליתא דבזמן המקדש מאי איכא למימר גם הזאה אינה דוחה שבת כדאיתא באלו דברים עכ\"ד ואין דבריו מובנים במ\"ש דבזמן המקדש מאי א\"ל שהרי כבר כתב הר\"ן ז\"ל פ\"ק דמגילה דאפילו בזמן המקדש לא הי' דוחה שבת במדינה לפי שרוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהוא זמן תקיעת שופר קיבועו של חדש זה ואם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבאה ג\"כ יתקעו אע\"פ שעדיין לא באו עדים עכ\"ד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' לולב וערבה יע\"ש גם מ\"ש דהזאה אינה דוחה שבת אע\"ג דהיא מצוה ודאית לא ידעתי איך נתיישבה קו' הרב כנ\"הג בזה שהרי קו' זו תקשי לתלמודא למאי דבעי למימר דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקיבועה דירחא מ\"ש מהזאה דאע\"ג דהיא מצוה ודאית אינה דוחה שבת ושוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' למס' סוכה שתירץ לקושית הר\"ן ז\"ל כתי' הר\"ב כנה\"ג והוקשה לו מהזאה וכתב וז\"ל והזאה אע\"פ שזמן הפסח ברור והיא מצוה מן התורה אפ\"ה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו פסחו אלא גורמין שלא להתחייב בו א\"ד יע\"ש. וליישב דעת הר\"ן ז\"ל נראה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב ה\"ט משום דלא ידעי' בקיבועה דירחא הא לא\"ה הוה דחי שבת ולא גזרינן משום שמא יעבירנו היינו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל במצוה דיחיד אפילו במצוה ודאית לא דחי שבת וה\"ט דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ולא מן הטעם שכתב הריטב\"א ומש\"ה ק\"ל שפיר ממילה דהוי מצוה דיחיד כנ\"ל ועיין בספר לשון למודים למו\"ה הי\"ו ה' ר\"ה סימן רי\"ג כנ\"ל ודוק:<br><b> ובמה </b> שתי' הר\"ן דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה ק\"ל טובא מהא דגרסי' פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והשתא הא לפי דעתו קשה דא\"כ היכי קאמר הכא תלמודא הזאה כל ז' מי איכא הא כיון דטעמא דהזאה משום גזירה שמא יעבירנה ד\"א בר\"ה כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחי' שבת מכדי טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יעבירנו כו' הכא ליכא למגזר משום דמדכרו ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ויש ליישב דס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן התם הזאה שבות ואינה דוחה לאו היינו משום טעמא דשמא יעבירנו ד\"א דאי משום הא ליכא למיגזר דמדכרו ליה אלא משום טלטול הוא דגזרו ואע\"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה כמ\"ש התוס' בר\"פ לולב וערבה ד\"ה טלטול והיינו דאמרי' בא\"ד מכדי טלטול בעלמא תדחי שבת משום פסח משמע דאיכא ביה סרך איסור משום טלטול מוקצה אלא דמכל מקום פריך התם שפיר דמשום איסור טלטול בעלמא ליכא למיגזר שיבטל ממצות עשה דקרבן פסח כיון דאין בו סייג לתורה ועיין ברש\"י פרק לולב וערבה ואהא הוצרכו לומר דהיינו משום גזירה שמא יעבירנו דאיכא ביה סייג לתורה אמנם הכא גבי כ\"ג כיון דהא דמזין עליו כל ז' אינו אלא מעלה בעלמא כדאמרינן לעיל דפ\"ד ואפילו לר\"י דיליף ממלואים אינו אלא אסמכת' בעלמא כמ\"ש התוס' יע\"ש אם כן פריך בגמ' שפיר דהזאה כל ז' מי איכא והא הזאת שבות משום טלטול מוקצה וכיון דאינו אלא מדרבנן מוטב שלא להזות עליו ולעקור מצות חכמים בשב וא\"ת הלהזות עליו דמתעקר' מלתא דחכמים בקום עשה כנ\"ל ליישב דעת הר\"ן ודוק. אכן שמעתי מקשים משם הרב כמוהר\"א חאקו ז\"ל לדברי הר\"ן הללו מהא דפרכינן בפ\"ב די\"ט דף י\"ח ע\"א דכ\"ע מיהת כלים בשבת לא מטבלינן אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה ולפי דברי הר\"ן ז\"ל קשה דכיון דאין הכל טרודין ליכא למיגזר ולכן נראה לי דאף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דאע\"ג דאין הכל טרודין מ\"מ איכא למיחש שמא יעבירנו ולא יהבי אדעתייהו ולא מדכרו ליה וא\"נ שמא באותה שעה אינו מוצא בני אדם בשוק שידכרו אותו אלא מיהו חששה רחוקה היא ומש\"ה גבי מילה לא חיישי רבנן להך חששה רחוקה כדי לבטל מ\"ע מן התורה אלא דוקא גבי הזאה ודכותיה דכיון דאין הכל טרודין איכא למיחש בהו טפי דס' קרוב לודאי הוא ולא מדכרו ליה ומש\"ה העמידו דבריהם במקום כרת משא\"כ גבי טבילת כלים כיון דליכא בהו סרך מצוה דאורייתא כלל חששו רבנן להך חששא כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי לתרץ יותר נכון דע\"כ לא כתב הר\"ן ז\"ל כן אלא דוקא גבי מילה וכל הני דמצותן ביום ולא בלילה והלכך כיון שאין כל העם טרודין בו ליכא למיחש דאי מעביר ליה מדכרי ליה דמסתמא ודאי כי גזרינן שמא יעבירנו איזמל או תינוק בשעת מצותו דהיינו ביום דאיכא למיחש שמא יעבירנו וביום שכיחי רבים ומדכרי לו משא\"כ גבי טבילת כלים שטבילתן ביום ובלילה איכא למיחש שמא יעבירנו בלילה כדי להשתמש בו בלילה ולא שכיחי רבים דלידכרו ליה כנ\"ל:<br><b> והרא\"ם </b> ז\"ל הקשה דגם ביו\"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד\"ת בשב וא\"ת וע\"ש מה שתי' והפר\"ח ז\"ל סימן תקפ\"ה סק\"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב\"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ\"ת מטעמ' דשמא יתקן נגזור בר\"ה שחל להיות בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מקיימי מצות שופר בשאר השנים הא לק\"מ דא\"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי\"ט לא גזרו ובשבת גזרו עם כי הטעם דשייך בשבת שייך בי\"ט עכ\"ל יע\"ש. והנה מה שתירץ לקושית הרא\"ם ז\"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממ\"ש התוספות פרק ב' דיבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה א\"ה וז\"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פי' כו' יע\"ש. מיהו מה שתי' הוא ז\"ל דכשחל בשבת לא גזרו משום שמא יתקן משום דא\"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי\"ט לא גזרו ובשבת גזרו ק\"ל עלה דא\"כ לב\"ש דס\"ל בפ\"ק די\"ט דאין מוציאין את הלולב מרה\"י לר\"ה בי\"ט משום דס\"ל דלא אמרי' מתוך וכן לר\"ע דס\"ל הכי בפ\"ק דפסחים אם כן היכי גזרו בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא בי\"ט נמי איפא הך גזירה דשמא יעבירנו ולו' דלמאן דס\"ל דלא אמרינן מתוך ה\"נ דלא גזרו ש\"י משום דמחזי כחוכה ובי\"ט נמי לא גזרו משום דמעקרא מצוה לגמרי זה ודאי דוחק גדול דסתמא דמתני' יום טוב של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש כו' משמע דהלכה פסיקא היא ואם איתא לא היה משתמיט בגמרא לומר מתני' דלא כב\"ש ור\"ע דלית להו מתוך אלא נראה דאפי' לב\"ש אפ\"ה דוקא בשבת גזרו אבל לא בי\"ט וכדאמרינן בפ' חרש דקי\"ב שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ובפ\"ב דיום טוב דף כ\"א אמרינן שאני שבות דשבת משבות די\"ט ועיין בהרב מ\"ל ז\"ל ה' יו\"ט פ\"א הלכה י\"ז ובהכי ניחא נמי קו' הרא\"ם ז\"ל וכמובן ומעתה הדרא קושי' לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ולכן היותר נראה מ\"ש הרב ט\"ז סימן הנז' סק\"ה דכיון דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה לא גזרו ועיין בתוס' בפ' החליל ד\"ה ורבנן שכתבו דבשופר לא שייך למיגזר כ\"כ משום שמא יתקן כלי שיר דלא בעי תיקון ע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי מה שכתב הפר\"ח ז\"ל אשכחנא פתרי למאי דק\"ל אמאי דאמרינן התם בר\"פי\"ט שחל ד\"ל שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכה אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו את החדש בין בב\"ד שלא קדשו את החדש ובר\"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החודש כו' וקשה דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת גזרו שמא יעבירנו ביובל ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא גזרו אכן כפי דברי הרב הנז' ניחא דביובל לא גזרו כשחל י\"ה להיות בשבת משום דמחזי כחוכא ואיטלולא דביה\"כ לא גזרו ובשבת גזרו ובשאר יה\"כ נמי לא מצי למיגזר משום דמעקרה מצוה לגמרי אלא דאכתי קשה לרפרם דס\"ל בפרק שני שעירי יוה\"כ ובכריתות דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ אם כן תקשי ליה ברייתא זו דאמאי לא גזרו ביה\"כ שחל להיות בשבת משום שמא יעבירנו ומה גם לפי הנראה מדברי רש\"י ז\"ל פ' ג' דשבועות ד\"ד הא דרפרם הלכתא היא וכן ממ\"ש בפרק אלו נאמרין יע\"ש והיה נראה לישב עפ\"י מה שכתב הט\"ז ז\"ל לישב קו' הר\"ן שכתב דשאני מילה דלא גזרו משום דהתורה רבתה בפי' וביום הח' אפילו בשבת ואין לחכמים לעקור ד\"ת בפיר' יע\"ש ואם כן איכא למימר דמה\"ט נמי לא גזרו ביובל משום דבת\"כ פ' בהר אמרינן ביוה\"כ אפי' בשבת אלא שדברי הט\"ז קשים אצלי דבפר' ר\"א דמילה אמרינן דר\"א דריש יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת וא\"כ לפי דעתו ז\"ל צ\"ל דמתניתין דר\"פי\"ט אתיא דלא כר\"א דלר\"א כיון דהתורה רבתה בפי' אין כח ביד חכמים לגזור וזה ודאי דוחק דמתני' דר\"פי\"ט משמע דהלכה פסוקה היא ובר מן דין נר' דהא דדרשינן בת\"כ ביה\"ך ואפי' בשבת אסמכתא בעלמא היא וכי אצטריך קרא למישרי טלטול וכדפרכינן התם וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בסדר בהר יע\"ש וצריך עיון כעת ויש ליישב בדוחק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> מה שהקשה הרב ז\"ל לבית שמאי דסבירא להו ל\"א מתוך א\"כ קשיא בי\"ט נמי לגזור שמא יעבירנו ואם לא חששו בי\"ט אמאי חששו בשבת כמו שכתב הרב פרי חדש וע\"כ דלשבות די\"ט לא חששו ושאני שבות שבת מי\"ט דשבת חמירא דאיסור כרת יש כאן וע\"ז קשיא למאן דאמר יבמות [קי\"ט א'] דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכמו שהעיר מזה המ\"ל שהביא הרב. ועוד היותר נבוך בענין הזה כי ודאי לא יהי' כלל שום איסור כרת ורק איסור בעלמא דמה בכך אם יעבירנו הא קיי\"ל כר' יוסי בסוכה [מ\"א ב'] דאמר אם טעה והעביר לא מחייב כלום דהא טעה בדבר מצוה הוא ואם עביד מצוה ודאי הוי טעה בדבר מצוה לכולי עלמא. ובלא\"ה קשיא איך גזרו לשמא יעבירנו דממה נפשך אם לא יהי' בהיל לדבר מצוה מהיכא תיתי ישכח ויעביר ארבע אמות או יוציאנו <span class=\"R\"> (קעה)</span> ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל ואף אם נדחק ולומר דאפ\"ה גזרו לכתחלה שלא יבא לידי טעות מ\"מ לדברי הרב קשיא דהא לא שייך לומר דאיסור כרת הוא דהא אינו מחייב כלום ואינו צריך להביא קרבן כמבואר בכ\"מ ועי' רמב\"ם [פ\"ב מהל' שגגות] ובאמת דעתי לא נח כלל בזה דרבנן יגזרו לחשש שמא יעבירנו דאף אם מעביר אינו חייב דטעה בדבר מצוה הוא. ואולם אמרתי לומר לדעת הר\"ן והרמב\"ן ריש פרק לולב וערבה והביא המג\"א סי' תקפ\"ח דטעמא דגזרינן גבי שופר ולולב שמא יעבירנו העיקר שלא בקיאין בקביעא דירחא ל\"ק כלל דשפיר גזרו דהא קיי\"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב וא\"כ חיישינן דלמא לאו י\"ט היום ויעביר ארבע אמות ויחייב חטאת ולא שייך למימר הא טעה בדבר מצוה הוא כיון דאין היום י\"ט לא עשה מצוה ועיין בש\"ס סוכה [מ\"ב א'] ובש\"ס פסחים [ע\"ב א'] [וברמב\"ם פרק ב' מהל' שגגות] ובלח\"מ שם ולהכי בי\"ט לא גזרו דמה בכך אם יעביר ארבע אמות ברשות הרבים הא טעה בדבר מצוה הוא ול\"ק כלל לב\"ש דלא ס\"ל מתוך א\"כ יגזור נמי בי\"ט דזה ליתא לכך לא גזרו בי\"ט דממה נפשך <span class=\"R\"> (קעו)</span> אי י\"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ואי חול הוא ולא עשה מצוה הרי חול הוא ולא עבר מידי. ולפי הצעתינו יש לפרק טענת המגן אברהם [סי' תקפ\"ח ס\"ק ה'] דקשיא לי' אי אמרינן כדעת הר\"ן דלהכי גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א\"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום תיקון כ\"ש ואפ\"ה לא גזרו גבי י\"ט דממה נפשך אי לאו י\"ט ליכא למגזר עייש\"ה. וי\"ל דהר\"ן דמצריך לומר טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא היינו דאם בקיאין בקביעות וידעינן שהוא י\"ט לא גזרינן כיון דהוא י\"ט ודאי לא שייך הגזירה דמה בכך אם יעביר הלא יהיה טעה בדבר מצוה כאשר בארנו לכך אמר סברתי' דחיישינן דלמא לאו י\"ט ויעביר ד' אמות שלא ברשות לכך גזרו בי\"ט שחל להיות בשבת כאשר בארנו. כל זה לענין הוצאה והעברה ד' אמות ברשות. אבל גבי י\"ט שחל להיות בחול ממה נפשך לא גזרינן אי איכא י\"ט הרי עביד מצוה ופטור ואי לאו י\"ט א\"כ אינו עובר כלל אבל לענין תיקון כלי שיר הדרא הסברא דאם חיישינן לזה חיישינן נמי בי\"ט וליכא למימר ממה נפשך אי י\"ט הוא הא לא חיישינן כיון דטעה בדבר מצוה זה ליתא דאנן בעניותינו פ\"ב מהלכות שגגות הארכנו לומר הא דטעה בדבר מצוה פטור דוקא אם טעה בדבר מצוה דאורייתא והיינו כיון שבהול לקיים מצות עשה שצוה התורה הוי כמו אונס אבל אי טעה בדבר מצוה דרבנן ועבר אאיסור דאורייתא לא הוי טעה בדבר מצוה וא\"כ הכא בתקיעות שמעורבין בהן דאורייתא ורבנן דהא תקיעות שופר יש מהן דאורייתא ויש מהן מדרבנן כמש\"ל שנים מדאורייתא וא' מדברי סופרים או אחד מדאורייתא ושנים מהן מדברי סופרים. א\"כ יש לחוש דלמא יתקן כלי שיר בתקיעות דרבנן ויעבור על איסור דאורייתא דתיקנן ולא יהא טעה בדבר מצוה כיון דיצא כבר בתקיעות דאורייתא ואין עליו אלא תקיעות דרבנן. וא\"כ קשיא מאי שנא י\"ט משבת ולכך לא גזרו כלל משום תיקון כלי שיר כתירוץ המגן אברהם ופרי חדש. ולא יהי' הדבר זר שמשום תקיעות דרבנן נגעו בו הרי גם הרב רז\"ה במאור ריש פ' לולב וערבה אמר למילתי' דמש\"ה גזרו בשופר אפילו בזמן שבי\"המק קיים לפי שיש בו תקיעות דרבנן ואם הוא אמר הדבר לאמת הלא אנן יכולין למימר דלכך אמר רבה טעמא אחרינא ועיין בזה, דוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי מיושב קושי' הרב כנסת הגדולה שהביא הרב פה בתחלת דבריו על הר\"ן שהקשה למה לא גזרו גבי מילה שמא יעבירנו והקשה הוא ז\"ל הא לדעתי' טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא ידעינן בקביעות וחיישינן דלמא לאו י\"ט הוא משא\"כ גבי מילה הא ודאי יום השמיני הוא ואומר אני דלדברינו ניחא דיעו\"י בסוכה [מ\"ב א'] בתוס' ד\"ה מהו דתימא דכתבו הא דאמרי' טעה בדבר מצוה פטור היינו דוקא גבי מצוה שמחויב על האדם עצמו ואין אחר יכול לעשותו. כגון לולב שהלא מחויב כל אחד מישראל לצאת אבל מצוה שאחר יכול לעשותו לא שייך טעה בדבר מצוה וא\"כ לפ\"ז גבי מילה שאין החיוב אלא על האב ורוב פעמים אין אבי הבן מוהל אלא אחר מל אותו וגזרינן שמא יעבירנו ואם עובר חייב ול\"ש למימר טעה בדבר מצוה הוא והיכא דל\"ש למימר טעה בדבר מצוה מודה הר\"ן דגזרינן אף במצוה ודאי כמו שביארנו ולפי סברא זאת לא צריך למימר לכך לא גזרי' משום שמא יתקן כלי שיר דא\"כ גבי י\"ט נמי והיינו שחיישינן דלמא יתקן גבי שאר תקיעות והתם הוא דרבנן כאשר בארנו די\"ל לעולם אף במצוה דרבנן הוי טעה בדבר מצוה פטור אבל לכך חיישינן לשמא יתקן כלי שיר כיון דאין המצוה עליו לתקוע אלא בשמיעה לבד יוצא א\"כ דלמא יתקן כלי שיר ועובר ולא הוי טעה בדבר מצוה דאין המצוה כלל עליו דיתקע לו אחר אבל גבי שמא יעבירנו שהולך אצל בקי ללמוד היינו שלא שמע תקיעות וא\"כ צריך לשמוע או לתקוע אינו עובר אם הוציא וטעה בדבר מצוה. ודוקא גבי שבת גזרינן דלמא לאו י\"ט הוא אבל גבי י\"ט לא גזרינן ממה נפשך אי י\"ט הוא הא צריך ללכת אצל חכם לשמוע שופר או ללמוד לתקוע ואף שאין התקיעה עליו מ\"מ השמיעה מחויב עליו ואם לא שמע צריך לתקוע. ובאמת גם רבינו הרמב\"ם ז\"ל פה גבי שופר נותן הטעם שמא ילך אצל הבקי ויתקע לו היינו שהולך לשמוע ולכך לא גזרינן גבי י\"ט דהתם טרוד במצוה הוא דוק:<br><b> ובדברי </b> הר\"ן מיושב נמי קושי' שניה של הרב פה מדוע לא גזרו גבי י\"הכ שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות וגבי י\"הכ נמי ליכא למגזר כלל כיון דקיי\"ל כרפרם ולסברת הר\"ן ניחא כיון דגבי י\"הכ לא חשו חכמים לספיקא דיומא וסמכינן על בקיאותנו בקביעות בכל הדברים שדוחה שבת ואין עושין ב' ימים מספק איך יחוש לשמא יעבירנו והא לא גזרינן כלל שמא יעבירנו אלא מספק דלמא לאו י\"ט היום. ואולם באמת תמה אני על הרב ז\"ל שהוקשה לו קושיא זאת <span class=\"R\"> (קעז)</span> דהא היינו טעמא ביובל דאמרינן שם בגמ' דף ל' דאין תוקעין אלא בזמן ב\"ד משום דגזרו שמא יעבירנו וכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות ריש פרק לולב וערבה בהדיא וא\"כ מאי קשיא לי' <span class=\"R\"> (קעח)</span> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו הא אין עירוב והוצאה לי\"הכ ועל כרחך דלא כרפרם ועי' בתשובת שאגת ארי' סי' ע'. ומיום דעתי את הר\"ן והרמב\"ן בענין הזה דכתבו דטעמא דגזרינן שמא יעבירנו אף גבי שופר משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו י\"ט הוא, אנכי נבוך באר\"ש מאי יענו אריות הללו להאי דאמרינן חולין [פ\"ד ב'] תקיעות שופר תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקה דוחה י\"ט וצ\"ע לדבריהם הא טעמא דאין תקיעות שופר דוחה שבת היינו נמי משום ספק דלמא לאו י\"ט הוא ומאי קאמר הש\"ס שאין ודאי דוחה שבת הא אין כאן ודאי ויש ליישב בדוחק לפי סברת המהרש\"א שם בתוס' ד\"ה תקיעות שופר דכ' המהרש\"א דתוס' היו סברי דמלבד טעמא דשמא יעבירנו איכא טעם אחר בשבת עייש\"ה ודברי מהרש\"א צריכין עיון מכל צד ועי' בתוס' בסוגיין דר\"ה ד\"ה רדיית הפת ובתוס' מגילה [ד' ב'] ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ובפרט שלפי זה הר\"ן והרי\"ף לא צריכא לדחוק כלל וכלל ועי' וצ\"ע:<br><b> ובאמת </b> מהאי סוגיין נמי פירכא להרב המחבר פה שר\"ל ולחלק דבי\"ט דקיל איסורו בלאו ל\"ג כלל ורק בשבת גזרו דאיסורו חמיר וא\"כ מאי קאמר הש\"ס בסוגיין דחולין אין ספיקו דוחה י\"ט והיינו ספק איש ספק אשה הא ל\"ג כלל בי\"ט ואפי' לב\"ש דאיסורו ודאי ל\"ג לדעת הרב פה ויש לדחות קצת דמאי דל\"ג לב\"ש אפי' אית לי' איסור הוצאה בי\"ט היינו טעמא כיון דאיסורו קל ל\"ג במקום מצוה אבל גבי ספק איש ספק אשה דיש לחוש שאין כאן כלל מצוה הוי להו לגזור אף בי\"ט ושפיר הוא היוכיח שלענין ודאי גבי שבת גזרו אפילו במקום מצוה וספיקו דוחה י\"ט אפי' שהספק הוא דלמא אינו מצוה כלל וק\"ל. ומה שיש עוד להאריך בזה הענין ולדקדק בדברי הר\"מ שכ' דחיישינן להוצאה מרשות לרשות והגמ' קאמר רק שחיישינן להעברות ארבע אמות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו ועיין עוד לקמן הל' לולב מה שכתבנו בההוא דטעה בדבר מצוה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קעא) </b> הנה הר\"ן כו' ודבריו תמוהים כו'. אני תמה על תמיהתו דהא צריך הר\"ן ליישב דלא תקשי לרשב\"ג דס\"ל דכל שלא שהה למ\"ד יום באדם חיישינן דלמא נפל הוא. (וקיי\"ל כוותי' לכתחלה אלא דבדיעבד סמכינן ארבנן דאזלי בתר רובא) וא\"כ אמאי מלין בשבת ולא חיישינן לשמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר דניהו דמילה עצמה מותרת בשבת דממנ\"פ אי לאו נפל הוא הא שפיר מלין ואי נמי נפל הוא הא הו\"ל מחתך בשר בעלמא כדאמרינן בשבת היינו דמה\"ט אינו עובר אאיסור דנטילת נשמה ואחובל בשבת אבל מ\"מ כיון דספק נפל הוא ניחוש לשמא יעבירנו כו' כיון דאיכא ספיקא אי מקיים מצות מילה כלל והו\"ל כשופר ולולב דספק הוא אם היום זמנן ומקיים מצותן או לא:<br><b> (קעב) </b> כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה כו'. סברא זו קשה להולמה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני העשה דפסח במחוסר כפורים בערב הפסח כדאיתא בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאמרינן התם אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה דלית בי' כרת אלמא דעדיף עשה דפסח ואע\"פ שעודו מחוסר כפורים מ\"מ קא חשיב לי' לעשה דפסח טפי מעשה דהשלמה וכן אמרינן בעלמא העמידו דבריהם במקום כרת בהזאה דהיינו טמא שחל ז' שלו בערב הפסח אלמא דאע\"ג דאכתי טמא הוא מ\"מ קרי לי' הש\"ס מקום כרת בכמה דוכתי ודוק:<br><b> (קעג) </b> ואם איתא לא היה משתמיט בגמ' לומר מתניתין דלא כב\"ש ור\"ע דלית להו מתוך. תמהני דטפי הו\"ל להקשות בהכרח דהא מרא דהאי שמעתתא דאין תוקעין בשבת מגזירה דשמא יעבירנו כו' הוא רבה והרי רבה לית לי' מתוך כדאיתא במסכת ביצה דף י\"ב (ועיין מ\"ש לעיל על הגליון) ואפילו אי נימא דרבה חזר בו לגבי רב יוסף וכמ\"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל ודלא כמש\"ל בעל טעם המלך מ\"מ עכ\"פ הרי קודם שחזר בו הי' ס\"ל לרבה דלכ\"ע לא אמרינן מתוך וא\"כ הא יקשה לי' מתני' דר\"ה שחל להיות בשבת דתנן דאין תוקעין:<br><b> (קעד) </b> וקשה כו' וביובל ביו\"ה כשחל להיות בשבת לא גזרו. לכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בר\"ה דף ל' ע\"א דביובל אין תוקעין אלא בזמן ב\"ד אמנם לא משמע לי' להגאון המחבר ז\"ל דהוא מגזירה דרבה כיון דל\"צ שיתקע בפני ב\"ד:<br><b> (קעה) </b> בטעה\"מ: ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל כו' מ\"מ לדברי הרב קשיא. לק\"מ דחיישינן שילך לחכם ללמוד הנענועים אחר שכבר יצא ידי חובתו בנטילת הלולב:<br><b> (קעו) </b> שם: אי י\"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. במחכ\"ת טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דהא ב\"ש ע\"כ ס\"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב שהרי ר\"א דשמותי הוא ס\"ל כן כדאיתא בשבת דף קל\"ז ופשיטא דר' אליעזר אינו חולק עם ב\"ש. אולם למ\"ש לעיל בדף זה על הגליון בד\"ה תמהני כו' (באות קעג) דרבה לית לי' מתוך. לפ\"ז הדברים נתונים להאמר אליבי' דרבה דאיהו ודאי כר' יהושע ס\"ל (דהלכה כוותי' לגבי ר' אליעזר) דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:<br><b> (קעז) </b> שם: דהא ה\"ט ביובל כו' דגזרו שמא יעבירנו כו'. עיין מ\"ש לעיל בד\"ה לכאורה (באות קע\"ד):<br><b> (קעח) </b> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו כו'. זה תמוה מאד דהא התם קאמרינן דתקיעה דר\"ה ויובל דוחה שבת דהיינו כשחל יוה\"כ להיות בשבת וכן אידך ברייתא נמי מיירי כשחל יוה\"כ בשבת וכן הרמב\"ן ז\"ל שהביא ע\"כ נמי בשחל יוה\"כ בשבת מיירי דהא קא יהיב טעמא למה אין תוקעין ביובל אלא בזמן ב\"ד שאימת אזהרתן עליהן כו' ובמדינה שלא שמעו מפי ב\"ד מקודש מספיקא לא דחי ר\"ה ויוה\"כ כו' ע\"כ וע\"כ דבשחל להיות בשבת מיירי דאל\"כ לידחי בממנ\"פ וא\"כ מאי קושייתו לרפרם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דפני </b>\n<b> סוכה כשרים מן הכל כו' ואפי' מב\"ח.</b> כתב ה\"ה פ' הישן ת\"ר כו' וקי\"ל כר\"י הנה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' נזירות תמה על רבינו דבפ' הישן איפליגו שם בטעמא דר\"מ אביי אמר שמא תמות ר\"ז אמר שמא תברח והק' שם ומי אמר אביי ר\"מ חייש למיתה ור\"י לא חייש למית' והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה ה\"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי ל\"ק הא ר\"מ הא ר\"י כו' ומשנינן איפוך ר\"מ חייש למיתה ור\"י לא חייש כדתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' יע\"ש וכיון דרבינו פסק כאן כר\"י ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא תמות ובפ\"ט מה' תרומות דין א' פסק רבינו דאסורה לאכול בתרומה מיד וע\"כ היינו משום דחיישינן שמא ימות גם בפ\"א מה' נזירות דין ה' פסק רבינו דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ובפ\"ק דנדרים דמו זה לההיא דהאומר ה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וא\"כ איך פסק כאן כר\"י דלא חייש למיתה א\"ד והנה מה שהק' מההיא דנזיר לק\"מ ואשתמיט מיני' לשון הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דנדרים וז\"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר דלא חיישינן לשמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישי' הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות כו' יע\"ש וא\"כ משו\"ה פסק רבינו דה\"ז נזיר מיד משא\"כ הכא גבי דפני סוכה כיון דזמן מועט לא חיישי' אלא מיהו מההיא דתרומות קשה טובא והרב הנז' תי' עם מאי דקש' תו בפשטא דשמעתתא לר\"ז דאית ליה דלא חיישי' שמא תמו' לכ\"ע א\"כ ק' דר\"י אדר\"י דגבי הלוקח יין מן הכותי' חייש ר\"י לבקיעת הנוד אע\"ג דאפשר דמסר לשומר ואם כן כ\"ש דניחוש שמא תמות וליכא למימר דר\"ז ס\"ל דר\"י לדבריו דר\"מ קא' ולדידיה טעמא משום ברירה דא\"כ כיון דכ\"ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דה\"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכ\"ע לא חיישי שמא תמות ותי' הרב ז\"ל דלר\"ז לא תיקשי דר\"י אדר\"י דלעול' דר\"י חייש למיתה כי היכי דחייש לשמא יבקע וברייתא דה\"ז גיטך שעה א' כו' ר\"י היא ואפ\"ה גבי עשאה דופן לסוכה ס\"ל לר\"ז דלכ\"ע לא חיישי למיתה משום דחששה רחוקה היא דאמרינן התם בפ' הישן למ\"ד שמא תמו' הא מתיחא באשלי מלעיל ותי' זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסוכה וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה ומשו\"ה אמרו דר\"ז ס\"ל דמיתה לא שכיח כלומר למיתה למיחש כולי האי לא שכיח ורבי' פסק כר\"ז את\"ד יע\"ש והנה דברי הרב הן הן דברי הריטב\"א בחדושיו פ' הישן שהקשה למסקנא דסוגייא דפרק כל הגט ודפ\"ק דחולין דאסיקנא דטעמא דר\"י משום בקיעת הנוד א\"כ היכי לא חייש ר\"י הכא גבי עשאה לבהמ' דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנוד ותירץ דהכא לאו משום דלא חייש למיתה אלא דהא אוקימנא פלוגתא בבהמה קשורה ומתוחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקי לה פחות מג' כו' יע\"ש:<br><b> האמנם </b> הרואה יראה דתירוץ זה אינו עולה יפה לר\"ז דמוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה שאינה קשורה ור\"י לא חייש לשמא תברח דהשתא תקשי לן דר\"י אדר\"י שהרי חששה דשמא תברח קרובה יותר מחששה דשמא יבקע הנוד דאפי' ר\"מ דלא חייש למיתה אליבא דר\"ז אפ\"ה חייש לשמא תברח וכיון דר\"י לא חייש לשמא תברח מכ\"ש דלא חייש לשמא ימות ובקיעת הנוד ושמא ימות לפחות מיהא שוין הן וא\"כ הדק\"ל לר\"ז תקשי לן דר\"י אדר\"י וכן נוטין דברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דלפום סוגיא דפ' כל הגט מוקמינן לפלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה אמת מבואר מדבריו דבבהמה שאינה קשורה לית לה פתרי לאוקמיה משום דכ\"ש תקשי לן טפי דר\"י אדר\"י דהכא לא חייש לשמא תברח והתם חייש לשמא יבקע ועיין בהר\"ב ח\"ה מ\"ש שם בסוגיי' וכמו כן נראה דק' על רבי' דמדסת' וכתב בכל עושין דופני הסוכה כו' ואפילו מב\"ח משמע דס\"ל דאפי' בהמה שאינה קשורה נמי ומשום דס\"ל דקי\"ל כר\"ז דבבהמה שאינה קשורה פליגי ופסק כר\"י וא\"כ אפשר דע\"כ לא פליגי אביי ור\"ז אלא אליבא דר\"מ דלאביי אפי' בבהמה קשורה ר\"מ פוסל משום דחייש שמא תמות ולר\"ז ע\"כ לא פסל ר\"מ אלא בבהמה שאינה קשורה אבל בקשורה מכשיר ר\"מ אמנם בהיתרא דר\"י אפילו אביי מודה דכי קא מכשיר ר\"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר ותדע לך מדלא קאמר תלמודא דבבהמה שאינה קשורה אליבא דר\"י פליגי אביי ורבא כי היכי דקאמר דבבהמה קשורה פליגי אליבא דר\"מ והא עדיפא אליבא דהלכתא אלא ודאי משמע דבהיתרא דר\"י כ\"ע מודו דאפי' כשאינה קשורה מכשיר:<br><b> אולם </b> ראיתי להטור ז\"ל סימן תר\"ל שכתב וז\"ל ועושין מחיצה אפי' מבע\"ח שיקשור שם בהמה לדופן הנה דעתו ז\"ל נרא' לפסוק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס\"ל ז\"ל דלאביי ע\"כ לא מכשיר ר\"י אלא דוקא בקשורה אבל בשאינה קשורה מודה דחיישי' שמא תברח ושלא כמ\"ש לדעת רבינו ז\"ל ויש מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל איך לא כתב שרבינו ז\"ל חולק עליו שבתי וראה שדברי רבינו ז\"ל אף שבאו סתומים מ\"מ נראין הדברים מוכרחים דבבהמה קשורה הוא דוקא שהתיר וזה ממ\"ש בפי\"ו מה' שבת דין כ\"א וז\"ל בכל עושין מחיצה כו' אפי' בבהמה ושאר מיני חיה והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו גם בפי\"ח מה' הנז' דין י\"ב על מה שפסק רבינו בכל עושין לחים אפי' שיש בו רוח חיים כתב ה\"ה וז\"ל ודוקא כשהב\"ח קבועים ואינם נדים אבל נדים לא כמ\"ש למעלה וידוע שהלחי משום מחיצה ע\"כ וא\"כ נראה ודאי דגבי סוכה נמי כיון דמדין מחיצה הוא בעינן נמי כפותים לדעת רבינו וראיתי להרב המגיד ז\"ל שם פי\"ו כתב וז\"ל ומ\"ש רבינו והוא שיהיו כפותים אבהמה קאי שהן נדים שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן הוציא דין זה אע\"פ שאינה מוכרחת אלו דבריו ז\"ל ודבריו באו סתומים במ\"ש דמסוגייא שבפרק הישן הוציא דין זה דאי כונתו לומר להא דאמרי' בשמעתין דלר\"ז בהמה שאינה קשורה פסולה גזירה שמא תברח וכמו שכן ראיתי להרב מג\"א ז\"ל סי' שס\"ב דמ\"ש רבינו שיהיו כפותים כדי שלא ינודו היינו משום חשש שמא תברח וכמ\"ש בגמ' ע\"ש הא ודאי ליתא שהרי ר\"ז ל\"ק כן אלא אליבא דר\"מ אמנם אליבא דר\"י דקי\"ל כוותיה לא חייש לשמא תברח ואי דעתו ז\"ל לומר דפוסק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס\"ל דבשאינה קשורה אליבא דאביי אפילו ר\"י לא מכשיר משום חשש שמא תברח לא ידעתי איך כתב דמהסוגיא זו הוציא דין זה שהרי אדרבא סוגייא דפרק הישן רהטה דלר\"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר לכ\"ע ובה לא פליגי אביי ור\"ז כמ\"ש ותו דכל כי האי הי\"ל לה\"ה לפרש דפסק כאביי ובר מן דין לפי תי' הרב לח\"מ שדעת רבינו לפסוק כר\"ז לא יתכן זה וכן מלשון ה\"ה שכתב דבעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת מבואר דלאו משום חשש שמא תברח הוא כמ\"ש הרב מ\"א מדערבינהו להו בחדא מחת' בהדי מחיצה יכולה לעמוד דהת' טעמא משו' דכל מחיצה שאינה יכול' לעמוד ברוח מצויה לאו מחיצ' הוא:<br><b> ותו </b> הדבר קשה דאי טעמיה דרבינו משום חשש שמא תברח תיקשי לן ממה שפסק רבינו בפ\"ו מה' טומאת מת דין ד' וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא הרי דלענין טומאה נמי הצריך רבינו ז\"ל שיהא כפותה אע\"ג דטעמא דשמא תברח לא אהני לן לענין טומאה דגזירה דרבנן בעלמא היא כדפריך בשמעתין וראיתי למרן הכ\"מ ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומ\"ש שכפתה משום דאל\"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן ואין כאן גולל א\"ד והדבר תמוה דסוגייא דפ' הישן הויא תיובתא דפרכינן בין למ\"ד שמא תמות בין למ\"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייא היא ורבנן הוא דגזרו אלא מעתה תטמא משום גולל אלמא תנן ר\"י מטמא ור\"מ מטהר ולפי דברי מרן ז\"ל אפכא הו\"ל לאקשויי למ\"ד שמא תברח דמוקי למתני' בבהמה שאינה קשורה היכי מטמא בה ר\"י הא כיון שאינה כפותה והולכת לכאן ולכאן אין כאן גולל והכי פריך עלה למ\"ד שמא תברח תטמא משום גולל ולכן הנר' אצלי שרבינו ז\"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן התם פרק הישן לקמן דכ\"ד ארב\"י כל מחיצ' שאינ' יכול' לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה וס\"ל לרבינו לראב\"י כי היכי דבעינן יכולה לעמוד ברוח מצויה ה\"נ בעי' שיהא עומדת מדעת המניח ור\"ז דקאמר דטעמא דר\"מ היא משום שמא תברח ואפי' בשאינה קשורה מכשיר ר\"י פליג אדראב\"י וס\"ל דלא בעי' מחיצה יכולה לעמוד והכי נמי כי פריך התם למ\"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא לפום דעת ר\"ז דס\"ל דלא בעינן מחיצה היכולה לעמוד ועומדת הוא דפריך אמנם לראב\"י דקי\"ל כוותיה כל שאינה קשורה לא שמה מחיצה ולראב\"י ע\"כ פלוגתא דר\"מ ור\"י גבי סוכה ולחי גולל בבהמה כפותה מיירי דבשאינה כפותה כ\"ע מודו דל\"ש מחיצה וזה אצלי כונת ה\"ה שכתב דמסוגי' דפ' הישן הוציא דין זה וציין המרשים שם דכ\"ד והיינו הא דראב\"י שכתבנו דאלו משום חשש שמא תברח הי\"ל לסיים דכ\"ג ומ\"ש אע\"פ שאינה מכרחת כונתו דשאני מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דהגריעות מצד עצמה שהיא תלושה והרוח מנידתו משא\"כ בהמה שהן מנדין עצמן וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל זה הנ\"ל אמיתות דברי ה\"ה ומ\"מ לבי מגמגם על רבי' דבה' סוכה דשם עיקר מימרת ראב\"י שמשם הוציא רבינו דין זה לא ביאר רבינו דבעינן בהמה כפותה ובה' שבת ביארו וגם על ה\"ה ז\"ל יש לגמגם איך לא ביאר זה ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה דתי' הרב לח\"מ ז\"ל לא יתכן אליבא דר\"ז דס\"ל דר\"י לא חייש לשמא תברח א\"כ קשה דר\"י אדר\"י דחייש לבקיעת הנוד והנר' אצלי דלר\"ז לא תקשי לן דס\"ל לר\"ז דכי חייש ר\"י לבקיעת הנוד בתרומה דאיסור מיתה אבל מסוכה דמצו' עשה לא חייש וכעין זה אמרינן פ\"ק דסוכה די\"ו ע\"ב ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה החמירו ובגמרא כי פרכינן קשיא דר\"י אדר\"י לא מצי לשנויי דבתרומה דאיסור מיתה חייש אבל בסוכה דמ\"ע לא חייש משום דאביי ע\"כ לא ס\"ל לחלק בהכי כדקאמר הא ר\"מ והא ר\"י דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' וע\"ד שכתב הרב ל\"מ לפי תי' כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי ליישב ובהכי יתיישבו ג\"כ דברי רבי' ז\"ל דר\"ז דקא' מיתה לא שכיח ס\"ל דלמיתה דזמן מועט כי הך דסוכה ולחים לא חיישינן משום דמיתה פתאומית לא שכיח וכמ\"ש התו' פרק כל הגט ופ\"ק דיומא דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומי' לא חיישינן ור\"י דאסר גבי הלוקח יין מבין הכותים לא משום טעמא דבקיעת הנוד אלא טעמא משום ברירה דכיון דלא חייש למיתה דזמן מועט ולשמא תברח כ\"ש דלא חייש לשמא יבקע הנוד אלא לדבריו דר\"מ דלר\"מ דחייש לשמא תברח ליחוש לשמא יבקע דס\"ל לר\"י דחששת שמא תברח וחששת שמא יבקע כי הדדי נינהו וכ\"ת אכתי תקשי א\"כ מתני' דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מיתוקמא כיון דכ\"ע ס\"ל כר\"ז דלא חיישינן למיתה דזמן מועט י\"ל דס\"ל לר\"ז דדוקא גבי סוכה ולחים וכיוצא דחששת דבת יומא הוא לא חיישינן שימות מיתה בת יומא שהרי לאחר י\"ט ולאחר שבת אין כאן כלום ומש\"ה התירו לזמן מועט משא\"כ בההיא דה\"ז גיטך שעה אחת כו' דאם אנו מתירין השתא לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה דזמן מועט נמצא דהרי היא מותרת לאכול כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ספ\"ק דיבמות דלר\"מ דלא חייש למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה א\"ד יע\"ש ונמצא למפרע מתירין אנו לזמן מרובה וכל כי האי לא אמרינן לא חיישינן שמא ימות מאי אמרת נתירנה לאכול באותו יום שגרשה ולא לאחר זמן לא פלוג רבנן משום דמחזי כחוכא ונמצא א\"כ דלר\"ז מתני' הלזו אתיא ככ\"ע ורבינו פסק כר\"ז ומש\"ה פסקה לההיא דתרומות ופסק ג\"כ דעושין דופן מב\"ח ובהכי ניחא מה שהק' עוד הרב לח\"מ דבפ\"ז מה' מעשר פסק רבינו גבי הלוקח יין מן הכותים דלא יתחיל וישתה כר\"י וכתב טעמא דאין ברירה דאי יש ברירה היה מותר לשתות ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד והרב ז\"ל תי' דנקט רבינו טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו להזכיר טעם המבואר אף שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה לא דק בתי' זה דרבינו שם כתב וז\"ל מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה וכתב מרן שם שדקדק רבינו לכתוב טבול מן התורה משום דבטבל דרבנן הא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה יע\"ש והשתא קשה דאכתי ת\"ל דאסור לשתות משום חשש שמא יבקע הנוד וליכא למימר דס\"ל לרבינו דדוקא בדאורייתא חששו לשמא יבקע אבל בטבל דרבנן לא חששו דא\"כ בפ\"ט מה' תרומות גבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומ' היה לו להתנות דדוקא בתרומה דאורייתא אינ' אוכלת אבל בתרו' דרבנן אוכלת ולא חיישינן לשמא ימות אלא מבואר דכי חיישי' לשמא ימות אפי' בתרומה דרבנן חיישי':<br><b> אכן </b> לפי מה שכתבנו הנה נכון דהתם שאני כיון דחששה דבת יומא לא חיישי' וכמובן ועל פי האמור מייתבא לן שפיר מה שהק' מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בתשובה סי' ק\"ו דפ\"ז ע\"ב וז\"ל ויש לי מקום עיון בדברי הרמב\"ם דבפ\"ט מה\"ת פסק דחיישי' שמא ימות לאלתר ובה' יה\"כ פסק דלא כר\"י דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו והיינו משום דס\"ל דלא חיישי' למיתה דזמן מועט ולא די שהדברים סותרים אלא רואה אני הדברים ק\"ו דהשתא ביה\"כ דמעלה היא והו\"ל למפסק כר\"י כדקאמר רב הונא בפרק הישן לא חיישינן למעבד מעלה כל שכן גבי תרומה ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בו ניחוש אפילו לתרתי ותלת כמ\"ש התוספו' ז\"ל בפרק קמא דיומא בתי' בתרא דההיא תרוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישינן מן הדין לשמא ימות לזמן מועט כזה אלא דמשום חששה בעלמא בעינן למיחש שפיר קאמרי רבנן דאי בעית למיחש למיתה דחד משום חומרא ניחוש לתרתי ותלת אבל אי ס\"ל דמן הדין יש לנו למיחש למיתה דחד ואפי' לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתה דתרתי ותלת דודאי מיתת ב' או שלשה לא שכיח כמו מיתה דחדא וכי תיסק אדעתין דלענין יה\"כ יש לנו להקל מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא את\"ד יע\"ש והניחו בצ\"ע ולפי מה שכתבתי תנוח דעתו דרבינו ז\"ל דהתם כיון דחששה דבת יומא היא דלאחר יה\"כ אין כאן כלום מש\"ה לא חיישינן למיתה דזמן מועט משא\"כ בההיא דתרו' ובר מן דין מה שהניח הרב ז\"ל ביסוד מוסד דטעמייהו דרבנן דאמרי אין לדבר סוף משום דס\"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אבל אי ס\"ל דחיישינן לא הקל במה שהוא מן הדין מפני שאין להחמיר בו יותר מן הדין ועל פי זה בנה דייק קו' נראה דליתא ובהדייא מבואר בחידושי הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דיבמות די\"ח ד\"ה וקסבר וז\"ל וק\"ל דהא ר\"מ לא חייש למיתה כדאיתא בגיטין כו' ותנן נמי פ\"ק דיומא ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות ופליגי רבנן עליה ומאן תנא דפליגי אר\"י ר\"מ כו' ויש מי שתי' כיון דיבום כו' וגבי יוה\"ך משום דא\"כ אין לדבר סוף וכדמפרש התם ואפי' מאן דחייש בעלמא הכא לא חייש כו' יע\"ש הרי מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' מאן דחייש בעלמא מן הדין למיתה דזמן מועט ביה\"כ לא חייש מטעמא דאין לדבר סוף ולדעתי נראה הדבר מוכרח מהא דפרכינן בפרק כל הגט לרבא דאמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והרי נוד דשמא ימות הוא ופליגי ומשנינן אר\"י שאני נוד דאפשר דמסר לשומר מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל דטעמייהו דרבנן דאמרי דאין לדבר סוף היינו משום דס\"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אדפריך מברייתא דנוד אמאי לא פריך ממתני' דיומא דשמא ימות גופי' דלא חיישינן לרבנן דהשתא לא שייך תי' דנוד אלא נרא' מוכרח דאפי' כי נימא דחיישינן בעלמא אפי' הכי הכא לא חששו מטעמ' דאין לדבר סוף וכן נראה מוכרח ג\"כ מהא דפרכינן התם פ\"ק דיומא די\"ג ורבנן נמי נימרו אינהו לנפשייהו אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' וכיון דעבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדרז טפי כו' והשתא לפי דברי הרב מאי קו' הא בפשיטות איכא לתרוצי דגבי מיתה כיון דמן הדין לא חיישינן משום דמיתה דזמן מועט לא שכיח משו\"ה קאמרי רבנן דאי בעי למיחש אין לדבר סוף דניחוש למיתה דתרתי ותלת משא\"כ טומאה דשכיח וחיישינן לה מן הדין מפני שאין לדבר סוף נקל במה שהוא מן הדין וכדברי הרב ז\"ל אלא נראה דליתא הן אמת שדברי הרשב\"א ז\"ל ג\"כ ק\"ק לפי דבריו מהא דפריך התם ורבנן נמי הא חיישי' לשמא אמרי לך רבנן טומאה שכיח כו' והשתא אמאי לא משני דטומאה כיון דאיתיה בתקנתא כיון דעבדינן ליה צרה מזדרז טפי ומש\"ה חששו משא\"כ מיתה כיון דליתיה בתקנתא משום דאין לדבר סוף לא חששו וי\"ל ודוק ועיין בהרב מג\"א א\"ח סי' תקס\"ח ס\"ק י\"ג מה שהק' על מה שפסק מר\"ן ז\"ל שם דמי שנדר להתענות כך וכך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וז\"ל וצ\"ע דמתחייב להתענות מיד שמא ימות כו' ובס\"ד כתב ומיהו לזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ\"ש הרא\"ש בסנהדרין א\"ד יע\"ש ואחר המחילה לא דק שהרא\"ש ז\"ל לא כתב לפסק הלכה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן אלא מ\"ש הרא\"ש ז\"ל הוא לומר דאפילו מאן דפליג בעלמא וס\"ל דלא חיישינן לזמן מועט גבי נזיר דזמן מרובה חיישי' אמנם להלכה אפשר דס\"ל דק\"ל כמ\"ד דאפי' למיתה דזמן מועט חיישינן וכמו שכן נראה דעת רבינו ז\"ל כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו ק' עליו דכיון דקי\"ל דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' א\"כ מה\"ט נמי יהי' מותר להלוות' עד ימות החורף משום דכל יום ויום הרי חי לפנינו דומה לתרומה שכתב הרשב\"א דלמאן דלא חייש ל\"ד מועט ה\"ז אוכל' בתרומה כל ימיה ולפי מ\"ש בעניותינו בדעת רבינו יש מן הישוב לדברי הרב ודוק ועיין בהשגת הראב\"ד פ\"ג מה' מע\"ב דין ח' כתב בס\"ד וז\"ל ועם כל זה אין דעתי נוחה אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות כו' אבל בפירות שאינם לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן ומר\"ן הק' עליו דאפי' לא יהא לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקד אתו או למחרתו כו' ועיין בס' מח\"א בהגהותיו על רבינו שתמה עליו שהרי כתבו התוס' פ\"ק דיומא ופרק כל הגט דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יע\"ש ולא דק שהרי לדעת רבינו ז\"ל כפי מה שפסק בפ\"ט מה' תרומות אפי' למיתה דזמן מועט חיישינן והראב\"ד לא השיגו מבואר דהכי ס\"ל וא\"כ שפיר ק\"ל למרן ולפי מ\"ש אנן אדידן בדעת רבינו יתיישב נמי השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו התוס' דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' לא פורש בדבריהם איזה זמן מיקרי זמן מועט אם הוא יום או יומים או עד חדש ימים כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בנזירות דל' יום מקרי זמן מרובה ומריהוט לשונם שכתבו בפ\"ד אחין ובפ' כל הגט דלשמא ימות לאלתר לא חיישינן גם מדברי תוספות ישנים למסכ' יומא שכתבו דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן ע\"ש היה נראה לדקדק דדוקא במיתה דיומא לא חיישינן אבל במיתה דימים ב' או ג' חיישינן האמנם נראה ודאי דהא ליתא ויש להוכיח דאפי' למיתה דז' ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישי' מדפרכינן בפ' כל הישן ומי אמר אביי ר\"מ חיישי למיתה והתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואם איתא מאי קו' כי לא חייש ר\"מ לבקיעת הנוד משום דחששא דיומא הוא משא\"כ גבי סוכה דחיישי' שמא ימות בתוך ז' ימי הסוכה וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה וכיון דזמן מרובה הוא חיישינן אלא מבואר דאפי' מיתה דז' ימים זמן מועט מיקרי ולא חיישינן הן אמת שרש\"י בד\"ה גזירה שמא תמות כתב וז\"ל שמא תמות הבהמה בי\"ט ותיפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה כו' ולא ידעתי אמאי הוצרך לומר שהחששה הוא שמא ימות בי\"ט והלא אפי' ימות בח\"ה ג\"כ איכא למיחש משום דלא יהיב אדעתיה כמ\"ש בגמרא ולפי דעתו ז\"ל דהחששה הוא שמא תמות בי\"ט לא ידעתי לאיזה תכלית הוצרכו בגמ' לומר דילמא מתה וכיוצא ולא יהיב אדעתיה לתקנה ות\"ל דאפי' יהיב אדעתיה כל שמתה בי\"ט לא מצי לתקוני ונמצא בטל ממצות סוכה וכעת צ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר\"ץ אשכנזי בתשו' סי' מ\"א שהק' למ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ופר' ר\"א דלמיתה דזמן מרובה חיישינן לכ\"ע ממ\"ש בפ' ר\"א דנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח וכתב דההוא ודאי ל\"ק משום דדתן ואבירם תרי הוו ולמיתה דתרי לא חיישינן אלא דאכתי קשה מההיא דאמרינן התם קונם שאני נושא לפ' שאביה רע ואמרו לו מת כו' ואקשינן מת נולד הוא ואף דהתם אפי' לזמן מרובה ולמיתה דחד ועוד קשה מהא דאמרינן בהאשה שנפלו דף ע\"ט ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחה מלוג לאשה חנניא בן אחי ר\"י אומר אף ולד שפחה מלוג לבעל ומפרש התם טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן ואמרינן התם דהלכה כחנניא ש\"מ דלא חיישינן אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה עכת\"ד והנה מה שהקשה מההיא דנדרים כבר קדמו בזה רבינו הגדול מרן בי\"ד סי' רכ\"ח ותי' וז\"ל נראה לי דנהי דמיתה שכיחא מ\"מ למות שונאיו בחייו לא שכיח דהא אשכחן דהע\"ה צוח ואומר ואויבי חיים עצמו א\"נ כ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כו' יע\"ש ולתי' הראשון נראה דק' עליה מההיא דקונם שאני נושא לפ' מפני שאביה רע דהתם לאו בשונא עסקי' ואפי' הכי פריך מת נולד הוא וי\"ל בדוחק גם מה שהקשה מהא דהאשה שנפלו נר' דלא קשיא מידי דהתם נמי למיתה דתרי הוא דחיישינן שתמו' השפחה קודם וגם שימות בעלה בחייו דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן מידי דהוו של בעל וכ\"כ הרשב\"א שם וכיון דמיתה דתרי הוא משו\"ה לא חיישינן וזה פשוט ועיין עוד פ' הכותב דפ\"ג ע\"ב בתוספות ד\"ה מיתה לא שכיח שכתבו דשמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה ועיין במוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ\"ה שהאריך לפלפל בדבריהם ולפי תי' ב' שכתבנו משם מרן דכ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דבריהם מבוארים וכמובן ודו\"ק ומ\"מ למ\"ש דמיתה באשה שכיח טפי מבאיש נראה דק' לכאורה מהא דפרכי' בפ' הישן ור\"י לא חייש למיתה והאר\"י אף אשה אחרת מתקנים לו כו' ולפי דבריהם מאי קו' שאני התם דמיתה דאשה הוא ושכיחא טפי מבאיש ואמנם נראה ודאי דהא ל\"ק דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא במיתה דזמן מרובה ומשום טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא דיוה\"כ איש ואשה שוים הן וזה פשוט ומ\"מ למדנו מדבריהם דנ\"מ לענין נדרים דאמרינן דמיתה נולד הוא משום טעמא דכ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כמ\"ש מרן דהיינו דוקא במיתה דאיש ובההיא דקונם כו' שאביה רע אבל האומר קונם כו' שאמה רעה כיון דמיתה דאשה שכיח לא חשיב נולד כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קעט) </b> ואשתמיט מיני' לשון הרא\"ש ז\"ל כו' הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן כו'. בחידושי לנדרים תמהתי על דברי הרא\"ש אלו וז\"ל שם, תמוה לי דהכא א\"צ לזה דאפי' לא משך נזירות רק שעה אחת ולא שלשים יום נמי כ\"ע מודי בזה דחיישינן למיתה משום דאי לא ניחוש נמצא דימות ולא יהי' נזיר כלל משום דכל זמן שהוא חי יאמר דעוד יש לו שהות להיות נזיר ומש\"ה צריך לקבל עליו נזירות מיד דמאי שנא שעה זו משעה אחרת לאחר עשרים שנה והרי הוא נדר להיות נזיר קודם מותו וא\"כ אי לא תיחוש דימות מקודם כיון דסופו למות בודאי לא יהי' נזיר כלל משום דבכל פעם יאמר שיש לו עוד שעה לנזירות משא\"כ בתרומה דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דהיינו בשעה שקודם מיתת בעלה דשמא תמות היא תחלה ולהכי לא חיישינן התם למיתה אבל בנזיר כיון דבכל יום יסמוך א\"ע שיש לו עוד שהות להיות נזיר א\"כ בודאי ימות בלי קיום נדרו להיות נזיר כיון דסוף אדם למות ומה זה ענין לחששא דשמא ימות וע\"ש:<br><b> ולפ\"ז </b> יש ליישב קושיית הלח\"מ על הרמב\"ם ז\"ל משום די\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דלא חיישינן למיתה ומש\"ה פסק דדופני סוכה מבעלי חיים נמי כשרים ושאני גבי תרומה משום דבעלה ודאי ימות וא\"כ אי תאכל כל ימיה תרומה הרי תאכל נמי שעה אחת קודם מיתתו בתר חלות הגט ואע\"ג דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דדלמא תמות היא תחלה וכמ\"ש לעיל והיינו דרמי הש\"ס בסוכה דף כ\"ג ע\"ב אהאי דקתני אסורה לאכול בתרומה מיד מהך דאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דגיטין דף כ\"ח והיינו משום דאם היא תמות ברישא אין הכרח שתאכל תרומה בזרות ומשני אביי דהא ר\"י הוא דחייש למיתה כו' אבל הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים היינו מטעם דאין ברירה וכמ\"ש ברפ\"ז מהלכות מעשר ולא משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא\"כ ס\"ל דלא חיישינן לשמא ימות ואפשר משום דרבנן בריש מסכת יומא ס\"ל הכי ומ\"מ שפיר פוסק הרמב\"ם ז\"ל בריש פ\"ט מהלכות תרומות דאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהתם לאו מחששא דשמא ימות הבעל לאחר שעה הוא אלא מטעם דאי נימא דתאכל עכשיו בתרומה משום דלא חיישינן לשמא ימות אחר שעה א\"כ ה\"נ תהי' מותרת בתרומה מה\"ט כל ימי חייה ומאן לימא לן דהיא תמות ברישא וא\"כ מידי ספיקא לא נפקא ומש\"ה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק. ואע\"ג דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דספיקא דאורייתא הוי מן התורה לקולא וא\"כ הכא דיש לה חזקת היתר לתרומה דהא עד עכשיו הוה אכלה בתרומה הרי הו\"ל למימר דמותרת לאכול בתרומה מ\"מ הא ליתא שהרי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה הוא רק משום חזקת חיים שיש לו להבעל אבל לא בפשיטות דנימא כיון דספק הוא אם מת מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לתרומה ומש\"ה אוכלת בתרומה דזה אינו אלמא דבספיקא אסורה בתרומה וא\"כ בנ\"ד דהוא ספק השקול מי ימות ברישא הרי מספק אסורה לאכול בתרומה מיד ומכש\"כ דהאי ספק גרע מספק דעלמא כיון דעביד לגלויי שאכלה בתרומה אחר מיתת בעלה. ואפשר דאפי' מדאורייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ולא רק משום דספק דאורייתא הוי מדרבנן לחומרא לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ונ\"מ בזה. דאסורה לאכול מיד אפי' בתרומה דרבנן. דהא אפי' אי נימא דטעמא דהרמב\"ם הוא משום דחייש לשמא ימות נמי אינו אלא חששא וגרע מספק השקול. ואפ\"ה משמע שם דאפי' בתרומה דרבנן אסורה: [וכבר כתב גיסי הגאון ז\"ל בשו\"ת חתם סופר בשם אחד מגדולי הראשונים ז\"ל (וכמדומה לי בשם הראב\"ן ז\"ל). דאע\"ג דקיי\"ל דוסתות דרבנן מ\"מ ההפרשה בעונה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דשמא תראה כו' וכ\"כ הנו\"ב ז\"ל והיינו ע\"כ למאן דס\"ל האי טעמא דחיישינן לשמא ימות וצ\"ע לדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דלשמא ימות לא חיישינן ופשיטא דזה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין במגיד שם דלית לי' האי קרא לאסמכתא דכיון דחזקה הוא מדרבנן דאורח בזמנו בא א\"כ פשיטא דאסור לבא עליה בזמן ההוא ודו\"ק]:<br><b> (קפ) </b> דלר\"מ דל\"ח למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד כו'. ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה. לא זכיתי להבין דברי קדשו של הרשב\"א ז\"ל דמה בכך אטו ההכרח הוא שבעלה ימות תחלה וא\"כ אפי' אי נימא דלזמן מרובה לכ\"ע חיישינן לשמא ימות הרי כמו כן בזמן מרובה י\"ל נמי דתמות היא תחלה. ואי דבעי למימר דמשום האי ספיקא דהיינו שמא ימות הבעל תחלה אסורה לאכול בתרומה מיד ומטעם שכתבתי לעיל (באות קע\"ט) א\"כ הרי לא צריך לאתויי עלה מטעם דלזמן מרובה חיישינן לשמא ימות אלא כמ\"ש לעיל מטעם דסוף כל אדם למות ובע\"כ שימות וחיישינן שמא הוא ימות תחלה וכנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> סוכה תחת האילן כו' הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה כו'.</b> וכתב הרב כ\"מ שמפירוש המ' לרבינו נראה שהוא מפרש דחבטן היינו שקצצן כו' ולפי זה מתני' דהדלה עליה הכי מפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא ניענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן או שקצצן כמשפט דהיינו בנענוע כו' וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שדעת רבינו ז\"ל שהוא מפרש חבטן היינו שקצצן כדעת המפרש שכתב רש\"י ד\"ט ע\"ב ד\"ה בשחבטן ומה שהקשה רש\"י ז\"ל על פי' זה דגבה הדלה עליה אמאי בעי סכוך הרבה ל\"ק ליה לרבינו דכיון דרישא איירי בשלא נענען משו\"ה בעי סכוך הרבה מהן ואע\"ג דבסכך פסול לדעת רבינו לא מהני סיכוך הרבה מהן כל שהן מעורבין הכא שאני כיון דאין פסולו אלא משום תעשה ולא מן העשוי מהני א\"ד יע\"ש וק' טובא דאכתי תקשי לפי' זה מה יענה אליבא דרב דס\"ל בפ\"ק די\"א דקצצן גרידא מהני לא הוי תעשה ולא מן העשוי משום דקציצתן זו היא עשייתן א\"כ רישא אליביה במאי מיירי אי בשקצצן אמאי בעי סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדהקשו בגמ' וכן ראיתי מקשים ולזה היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר שהרי שם פרכינן אליבא דרב מבריי' דקתני תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו' וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי ת\"ל משום מחובר אלא בשקצצן וקתני פסולה אלא ש\"מ לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ותיובתיה דרב ומשנינן אמר לך רב הב\"ע דשלפנהו שלופי דלא מנכרה עשיה דידהו וא\"כ ה\"נ איכא למימר דרישא דמתני' דקתני אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה מיירי בדשלפנהו שלופי דהשתא משום מחובר ליכא וכיון דאין פסולו אלא משום תולמ\"ה מש\"ה סגי בסיכוך הרבה מהן ובהכי ניחא מאי דדחיק' טובא לפי' רבינו דאי רישא איירי בשקצצן אם כן מאי או שקצצן דקתני ולומר דקצצן כמשפט קאמר דהיינו בניענוע קשה דאם כן העיקר חסר והכי הו\"ל למתני או שנענען אכן לפי מ\"ש ניחא דתני או שקצצן לאשמועינן דדינא דרישא איירי אפי' בשלא קצצן לגמרי אלא דשלפינהו שלופי ואפ\"ה מהני אלא דאכתי ק' לתירוץ זה דהניחא לפום מאי דתריץ תלמודא הב\"ע דשלפי שלופי:<br><b> אמנם </b> לדעת המקשה דפריך מהך ברייתא ולא אסיק הך דשלפינהו שלופי א\"כ אדק\"ל מהך ברייתא תקשי ליה מתני' גופא אליבא דרב במאי איירי אי בשקצצן מאי איריא סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדפריך בגמ' ולא אשכח לה פתרי לדעת רבינו אלא לאוקמא בשחבטן דהיינו בשקצצן ואם כן אליבא דרב תיקשי וי\"ל דמשו\"ה לא ק\"ל ממתני' אליבא דרב משום דמצי לשנויי אליבא דמתניתין דמיירי בשאינן מעורבין אלא שהפרידן זה מזה דהשתא כל שהסכך כשר רבה עליו מהני כמ\"ש רבי' לקמן ומה שתי' בשחבטן היינו אליבא דהלכתא דקי\"ל כשמואל דאמר דצריך לנענע דמהשתא אין צריך לידחק ולאוקמי למתני' בשהפרידן משום דפשטא דמתני' דקתני וסיכך על גבן משמע דבמעורבין מיירי כנ\"ל ליישב ודו\"ק:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' בד\"ה הא קא מצטרף בתוך דבריהם וז\"ל והא דאמרינן בסמוך שתחתונה כשרה ועליונה פסולה התם מיירי כשאין התחתונה צלתה מרובה כו' וא\"ת כיון שאין התחתונה צלתה מרובה אלא מחמת העליונה אמאי כשרה היא הא לקמן אמרינן סוכה המדובללת כשרה ומפ' בגמ' קנה עול' וקנה יורד וקאמר אביי ל\"ש אלא שאין בין זל\"ז ג' אבל אם יש בין זה לזה שלשה פסולה י\"ל דהא אמר רבא התם דאפי' יש בין זה לזה שלשה אם יש בגגו טפח אמרינן חבוט רמי עכ\"ל:<br><b> ויש </b> לדקדק טובא דאם כן כי פריך בגמ' פשיטא אמאי אצטריך לומר תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכה ליה מ\"ד נגזר כו' ואמאי אצטריך להכי הא בלא\"ה אשמועינן שפיר לאפוקי מדאביי דאמר דכל שיש בין זה לזה שלשה פסולה ואפי' יש בגגו טפח דלכאורה משמע דאביי ורבא פליגי בהכי וכן ראיתי בהגהות מיי' בדין כ\"א על מה שפסק רבינו כרבא כתב וז\"ל כרבא ודלא כאביי דפסיל בכל ענין אם יש בין זה לזה שלשה כו' יע\"ש ועוד דאפי' תימא דס\"ל להתוס' דאביי ורבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אכתי תיקשי דנימא דהא דרבא איצטריך ליה לאשמועינן וכדאשמעינן רבא ולא פריך עליה פשיטא ובדוחק יש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא בהכי משום דאם איתא דעיקר מילתיה דר' ירמיה להכי הוא דאתא לאשמועינן א\"כ לא הוה לי' לאשמועי' הכא אלא אעיקר מילתי' דסוכה המדובללת הו\"ל לאשמועי' כו' דאם יש בגגו טפח אמרי' חבוט רמי כנ\"ל ובמ\"ש עוד ור\"ת מפ' דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול כו' ודוחק הוא זה דמה\"ט הו\"מ למימר שתיהן כשרות איצטריכא ליה כו' הק' הרב חד\"ה וז\"ל כפי לשון רש\"י דסבר כמאן דליתיה כו' לכאורה אין זה דומה דבחמתו מרובה סבר כמאן דליתי' דלאו סכך הוא אבל בההיא דשתיהן כשרות דעליונה צלתה מרובה וסכך מיקרי אמאי לא תפסול למעלה מעשרים גם התחתונה ועוד דאם כן הוה צריך לההוא סככה דלמעלה מעשרים כיון דתחתונה חמתה מרובה וסכך דידה כמאן דליתיה ומהיכא תיתי לן למיגזר בדקיימי תרוייהו בהנך עשרים משום הך דקיימא עליונה למעלה מעשרים דאטו נפסל כל סוכה אפי' בתוך עשרים מה\"ט דשמא יכשר למעלה מעשרים כו' ע\"ש מה שתירץ ולע\"ד נראה דאין כונת התוס' לומר דמה\"ט הוה מצי למימר שתיהן כשירות איצטריך ליה היכא דקיימי תרווייהו בתוך עשרים מ\"ד נגזור היכא דקיימא עליונה למעלה מעשרים וצלתו מרובה כמו שהבין הוא ז\"ל דהא ודאי ליכא למיגזר דא\"כ תיפסול כל סוכה כמו שהקשה הוא ז\"ל אלא כונתם להקשות דכי היכי דמשני בגמרא תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה מ\"ד ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול כו' והיינו טעמא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולומר דכיון שהתירו חכמים התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה שתחת סוכה מטעמא דכיון שעליונה חמתו מרובה הו\"ל כמאן דליתיה א\"כ מהאי טעמא אתי למטעי ולומר דאפי' היכא דקיימא למעלה מך' נמי תחתונה כשירה דחשיב כמאן דליתיה ולא מסיק אדעתי' למיחש משום צרוף פסול כמו שכתב רש\"י ג\"כ מה\"ט נימא דשתיהן כשרות כו' אצטריכא ליה מ\"ד ניגזור כיון שאנו מתירין את התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה ע\"ג סוכה דכיון דהתחתונה חמתה מרובה חשיב לההוא סכך כמאן דליתיה א\"כ אתי למטעי נמי היכי דקיימא עליונה למעלה מעשרי' וחמתה מרובה מצלתה ותחתונה צלתה מרובה דסבר דחשיב לההוא סכך כמאן דליתיה כיון דחמתה מרובה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכילה </b>\n<b> בליל יט\"א בסוכה חובה מכאן ואילך רשות כו' רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כו'.</b> הנה התוס' ז\"ל בפ' ג\"ש דמ\"ט ע\"ב בד\"ה אי בעי אכיל הקשו וז\"ל ותימה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה בלבד ואלו בפ' שלשה שאכלו משמע דבי\"ט חייב לאכול פת ומש\"ה אם טעה ולא הזכיר י\"ט בבה\"מ חוזר ותירץ די\"ל דה\"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל חייב בשביל י\"ט חזרו והקשו וא\"ת ומאי נ\"מ אי צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה יע\"ש וכונתם מבוארת דק\"ל דכיון דע\"כ בשביל י\"ט מחייב לאכול פת א\"כ חייב לאכול בסוכה דהא בהא תליא וכן מבואר בהרא\"ש וכיון שכן יש לתמוה דמאי ק\"ל הא משכחת לה שפיר דיוצא ידי חובת י\"ט ולא מיחייב לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה דמשום י\"ט נפיק ידי חובה ובסוכה לא מחייב עד דאכיל יותר מכביצה דבציר מהכי הו\"ל אכילת עראי וכדאיתא בהדיא בפ\"ב דסוכה דכ\"ו וכן כתב הר\"ן שם בהדיא וז\"ל לפיכך נראה כו' וביט\"א של סוכות דאמרי' נמי דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י\"ט סגי לי' לאכול כביצ' עראי חוץ לסוכה כו' יע\"ש וכ\"כ בחידושי הרשב\"א יע\"ש וכבר ראיתי מי שתמה על הרא\"ש כן עיין בס' דבר משה סי' ולפי חומר הנושא היה נראה לומר דס\"ל דהא דאמרי' דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה היינו דוקא לשאר ימי החג אבל בי\"ט אפי' אכילת עראי דהיינו כזית או כביצה אסורה וה\"ט משום דאכילת שבת וי\"ט עראי דידהו חשיבה קבע כיון דכתיב וקראת לשבת עונג וכההיא דאמרי' בפ' המביא שבת קובעת למעשר וה\"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג ופרש\"י דכיון דאכילה דידיה עונג קבע שאין בו עוד שם עראי עליה אלא שם קבוע יע\"ש וא\"כ הכא נמי דכוותא ואף ע\"ג דהתם קאמר שבת קובעת מ\"מ משמע דה\"ה י\"ט די\"ט נמי אקרי שבת ומצוה לכבדו ולענגו כשבת וכמ\"ש רבינו בפ' מהלכ' שבת וכבר הארכתי בזה בפ' מה' מעשר ב' וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דכיון דמחייב לאכול בשביל י\"ט ע\"כ חייב לאכול בסוכה ואפילו כזית או כביצה האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא דא\"כ לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר דין זה ומסתמיות דבריהם משמע דאכילת עראי שריא לגמרי ואפי' בי\"ט ומה גם שמדברי הטור ז\"ל בנו מבואר דאפי' בי\"ט מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ממ\"ש בסי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דאז יצא ידי חובה אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני לילה או שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בלילה הראשונה בלבד הוא דאסור לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה אבל בשאר י\"ט מותר ולכן נראה דס\"ל להתוס' והרא\"ש דאף לענין שבת וי\"ט לא נפיק ידי חובת סעודת י\"ט אלא דוקא ביותר מכביצה אבל בציר מהכי לא חשיבה אכילה דידיה ואינו יוצא ידי חובה וראיה לדבר ממ\"ש התוס' בפ' יה\"כ דע\"ט ד\"ה מיני תרגימא דאין יוצאים ידי חובה שלש סעודות בפירות משום דלא מהני גבי סוכה וא\"כ מינה נמי משמע דבכביצה לא נפיק ידי חובה כיון דלא בעיא סוכה ומ\"ש הטור סי' רצ\"א דשיעור סעודה ג' הוי כביצה כבר כתב הרב מג\"א ס\"ק דלאו דוקא אלא יותר מכביצה ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטריס תיה\"כ ד\"י שהבין בדברי הטור כפשטן דבכביצה לבד יוצא ידי חובה ותמה עליו דכיון דלא בעי סוכה היאך נפיק ידי חובת סעודה ג' יע\"ש מה שתי' ועוד נראה דאפילו נימא שדברי הטור בדוקא הן כמ\"ש מוהר\"ם ן' חביב אפי\"ה איכא למימר דדוקא לענין סעודה ג' הוא דכתב הטור דיוצא ידי חובה בכביצה אע\"ג דאינו אלא אכילת עראי אבל בסעודת שחרית וערבי' שהן עיקר כבוד שבת וי\"ט לא אלא בעינן סעודת קבע וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בפ' ע\"פ דק\"א ע\"א ד\"ה טעימו מידי לענין מיני תרגימה דאפי' אי מיני תרגימה מהני להשלים סעודה שלישית בשבת מ\"מ בסעודת שחרית וערבית לא מהני שהם עיקר כבוד שבת ומה שתמה עוד מוהר\"ם ן' חביב דמנ\"ל להטור והר\"ן דשיעור ס\"ג בעי כביצה מי עדיפא ס\"ג מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה יע\"ש י\"ל דס\"ל דהתם שאני דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידיה קבע ויוצא בה נמי ידי חובת י\"ט אבל בעלמא לא נפיק עד כביצה דבציר מהכי לא מקריא סעודה וא\"כ מש\"ה ק\"ל דכיון דע\"כ מיחייב למיכל פת דהיינו יותר מכביצה בשביל י\"ט אם כן חייב לאכול בסוכה והא בהא תליא אלא מיהו מהא דגרסי' בפר' כל כתבי דקי\"ט ע\"ב אמר ר\"א לעולם יסדר אדם שולחנו במ\"ש אף ע\"פ שאינו צריך אלא לכזית משמע דלא מחייב לאכול אלא כזית גרידא וכן מוכח מדתנן בפ\"ב דסוכה ר\"א אומר י\"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה והשתא קשה לדעת הרא\"ש שהסכימה דעתו שם דס\"ג בעיא פת א\"כ ט\"ו סעודות הו\"ל למימר שהרי א\"א לז' ימים בלא שבת אלא מוכח ודאי דלא מחייב לאכול אלא כזית או כביצה ולא יותר מכביצה דהשתא משום הכי לא קתני ט\"ו סעודות משום דיכול לקיימה בכביצה דלא בעי' סוכה ודוקא בשני סעודות שהם עיקרות דנפ\"ל מקרא דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' מחייב לאכול בסוכה מה שאין כן ס\"ג דאינה אלא משום חיובה דקרא דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות והילכך לא נפ\"ל ס\"ג מקרא דתשבו כעין תדורו כי היכי דנחייב בסוכה ועיין במג\"א סי' תקכ\"ט ס\"ק ה שהביא ראיה ממשנה זו די\"ט לא בעיא ג\"ס מדלא קתני אלא י\"ד סעודות ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי שהרי לדידיה נמי תיקשי דליתני ט\"ו סעודות משום שבת ודוק ומ\"ש רבינו רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כתב הרב בעל מג\"א סי' תרל\"ט ס\"ק דלאו דוקא כל ז' אלא בחה\"מ אבל י\"ט ושבת צריך כזית פת אך לא בעי סוכה וקשה שדבריו סותרים למ\"ש בסימן רצ\"א דס\"ג לא מהני אלא ביותר מכביצה דבציר מהכי הוי אכילת עראי וא\"כ איך כתב כאן דבכזית פת די ליום טוב ושבת וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שזה שכתבנו למעלה משם התוס' והרא\"ש בפ' ע\"פ דאפי' במיני תרגימה מהני להשלים סעודה ג' מ\"מ בסעודת שחרית וערבית שהם עיקריות לא מהני נראה שמוכרח הדבר מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אלא מעתה שבתות וימים טובים דע\"כ אכיל ה\"נ דאם טעה חוזר א\"ל הן והשתא אם איתא דאפי' בסעודת שחרית וערבית מהני מיני תרגימה אם כן היכי קאמר תלמודא דבשבתות חוזר הא אי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה דלא מיחייב בב\"ה דומיא דר\"ח דאינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות א\"ו משמע דבסעודת שחרית וערבית מיהא מחייב לאכול דהשתא ההיא דפ' שלשה שאכלו דקאמר אלא מעתה שבתות וי\"ט מיירי בסעודת שחרית וערבית האמנם מדברי ה\"ה בפ' ל' מה' שבת דין ט\"ו משמע דס\"ל דאפי' בסעודת שחרית וערבית יש מי שאומר דיכול להשלימן במיני פירות שכתב על מה שכתב רבינו חייב אדם לאכול ג\"ס כו' וז\"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות כו' ודעת ר\"ת דלא וכן נר' מדברי רבי' ע\"כ משמע דהג\"ס שכתב רבינו קאמר דנחלקו המפרשים אם יכול להשלימן במיני פירות דאם לא כן הכי הול\"ל ונחלקו המפרשים על ס\"ג אי יכול להשלימה במיני פירות וכן מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ' כל כתבי שכתב דיש אומרים דאפי' אי עביד ג\"ס הללו במיני תרגימה יצא יע\"ש והוא תימה דא\"כ מה יענו לההיא דפרק שלשה שאכלו דקאמר דבשבת וי\"ט אם טעה חוזר ואמאי אי בעי לא אכיל פת דומיא דר\"ח ובדוחק יש ליישב דס\"ל לי\"א הללו דכיון דהא מיהא מחייב לאכול אע\"ג דלא מיחייב לאכול פת מ\"מ מסתמא ודאי אורחיה דאינש לאכול פת בשבת וי\"ט ומש\"ה חייב לחזור וההיא דר\"ח דקאמר דאם טעה אינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות כמ\"ש התוס' ז\"ל דא\"כ חייב לחזור דומיא דשבת אלא אי בעי לא אכיל כלל וכדעת רי\"ו שכתב מר\"ן הב\"י בסי' תר\"ב יע\"ש ועוד יש ליישב בזה ועיין במרן הב\"י ז\"ל א\"ח סימן תקפ\"ח ובהרב החינוך סדר עקב סימן תכ\"ח ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א)</b>\n<b> מה </b> שכתב רבינו המחבר דלא לישתמיט לאחד מן הפוסקים לומר כן נעלם הי' ממנו ספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי\"א המביא הדין בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי לאו בי\"ט איירי דסעודת שבת וי\"ט עושה קבע וא\"כ לא רחוקה לנו ממנו לומר דתוס' והרא\"ש הכי סבירא להו ולאו מטעמיה משום שלומדין הדבר ממעשר ששבת קובע למעשר אלא לפי שצריך לאכול פת משום שמחת י\"ט המצוה הזאת עושה סעודת קבע אף לפחות מכביצה וכן ראיתי למורי הגאון נר\"י בחדושיו לצל\"ח על מסכת ברכות שכתב נמי הדבר מסברתי' דתוס' והרא\"ש סבירא להו סעודת שמחת י\"ט הוי קבע והסתיר נמי הדבר מדברי הטור שכ' לילה הראשון דוקא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כמו שהקשה הרב פה על דבריו וגם מרבינו צל\"ח נעלם היה רבינו אביגדור וגדולה מזו דברי ריא\"ז ריש פ' ערבי פסחים ע\"ש דכתב בפי' דשבת וי\"ט קובע ואפילו לענין פירות ואף שאין דעת הפוסקים מסכימים אתו בזה לענין פירות מ\"מ לענין פת ודאי י\"ל דלא צריך שיעור ביצה אלא בכזית לבד הוי קבע כיון דצריך לברך אחריו ברכת המזון ועושה שבת קבע שיוצא בו סעודת שבת ומדברי רבינו אביגדור וגם מדברי צל\"ח משמע דקבע הוא כיון שצריך לאכול בי\"ט ולא סגי בלא\"ה והיינו מצד חיוב שמחת י\"ט ולא מפאת עונג ואף אם אין י\"ט קובע למעשר כשבת דגבי שבת כתיב עונג ולא גבי י\"ט וכמ\"ש פרק ב' מהלכות מעשר עיין עליו ובהערותינו שם היינו כל אכילתו מ\"מ ודאי סעודה זאת שהיא חיוב עושה קבע דכל חיוב הוא קבע ולפי הערה זו באמת מסולקת תמיהת הר\"ב אלי' רבה סי' תרל\"ט על דברי רבינו אביגדור דאם י\"ט עושה קבע מאי הקשה הש\"ס בסוכה [כ\"ו ב'] מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר\"ג העלום לסוכה הי' בי\"ט וסעודת י\"ט הוי קבע ולפי הערותינו ליתא דדוקא לענין שיעור אמר רבינו אביגדור למילתיה דהיינו שי\"ט עושה כזית פת לקבע כיון שיוצא בו ידי שמחת י\"ט הוי קבע אבל טעימא של ריב\"ז ושתי כותבות שאמר רבן גמליאל העלום לסוכה אינו קבע והיינו דלא כריא\"ז ריש פ' ע\"פ שהבאנו לעיל שאמר אפי' פירות הוי קבע עיין לענין קידוש במקום סעודה עיין ברי\"ף פרק ערבי פסחים קנ\"א ע\"ב דפוס זולצבאך:<br><b> ואולם </b> אנכי הקשתי לפ\"ז קושיא אחרת דהנה הב\"ח סי' רצ\"א כ' בדברי הטור שם שכתב דסעודה שלישית הוי שיעור ביצה היינו לחומרא דלמא כר' יהודה דברכת המזון הוי כביצה עייש\"ה. ומינה משמע דזה תליא בזה אם ברכת המזון בכזית סגי שיעור סעודת שבת וי\"ט בכזית ואם ברכת המזון בכביצה שיעור סעודת שבת וי\"ט כביצה עיין עליו א\"כ לפ\"ז לא מקשי הגמ' ביומא [ע\"ט ב'] מר' צדוק הא כביצה בעי שיעור דלמא לעולם כביצה נמי לא בעי שיעור אלא מעשה דר' צדוק בי\"ט הוי והרי הוא סובר כרבי יהודה דברכת המזון כביצה ע\"ש בתוס' ד\"ה ולא בירך אחריו וא\"כ פחות מכביצה לא הוי סעודת י\"ט כסברת הב\"ח ולפ\"ז אין י\"ט קובע והיה אוכל חוץ לסוכה אבל בביצה יוצא בסעודת י\"ט וי\"ט קובע והיה צריך לאכול בסוכה כל זה בפת אבל בפירות זה ליתא כאשר בארנו לפרק קושית הר\"ב אליה רבה לכן ר\"ג דאוכל פירות ואף שהשיעור היה יותר מביצה אפ\"ה עראי הוא דאין יוצא בסעודת י\"ט ולכן רק מחומרא אמר העלום לסוכה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעל ר\"ג לשיטתיה פריך הש\"ס דהא ר\"ג אית ליה במשנה ברכות [מ\"ד א'] דעל כל שבעת מינין מברך שלש ברכות דארץ לא הפסיק הענין ואכלת ושבעת אכולא קאי ולדידי' הי' סובר הש\"ס דיוצאין סעודת י\"ט ושבת בפירות אם המה מז' המינין ואפילו לזה שבת קובע וכסברת הריא\"ז שהבאנו לעיל ואף שלדידן לא ס\"ל הכי כיון דאנן קיי\"ל דלא כר\"ג לכן צריכין פת לסעודת י\"ט אבל לדידיה אף על הפירות אם המה משבעת המינין יוצא והוי קבע והרי כותבת משבעת המינין הוא וקושית אליה רבה אפ\"ה מסולקת דעיקר קושית הש\"ס מריב\"ז היה דהוה רק טעמא בעלמא ודאי אין י\"ט ושבת קובע דלית מאן דחש לטעימה. ובהך סברא תרצתי נמי קו' מג\"א סי' תרל\"ט ס\"ק ג' על הרא\"ש שפסק אף למ\"ד פרי בעי סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי א\"כ מאי הקשה הש\"ס יומא [ע\"ט] מר\"ג דרק לחומרא אמר העלום לסוכה הלא מדינא הוא דלמא לא קבע סעודה עליה ודומיא דריב\"ז עייש\"ה ואמרתי דודאי הרא\"ש אמר למילתיה בשאר פירות או שלא אליבא דר\"ג אבל בכותבות אליבא דר\"ג הרא\"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים לברכת המזון אליבא דידיה והוי כפת. ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לדידיה לא יהיה חייב בסוכה אף אי פירי לא בעי סוכה שבעת המינין לדידי' שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי\"ש ובחי' הארכתי בזה מאד:<br><b> ועל </b> דברת הרב מג\"א סי' תקכ\"ח שרצה להוכיח דאין לעשות ס\"ג בי\"ט מר' אליעזר דאמר י\"ד סעודות שהביא הרב פה והוא תמה מפני מה הקשה מי\"ט ולא משבת ולדידי קשה טובא על הר\"ב מגן אברהם הלא מי\"ט ל\"ק כלל דהא ודאי אף לפוסקים דס\"ל חייב לעשות ס\"ג היינו לדידן דקיי\"ל כרבי יהושע דשמחת י\"ט הוא חוב אמרו הם דחכמים השוו כבוד י\"ט לכבוד שבת אבל לרבי אליעזר דס\"ל בכ\"מ שמחת י\"ט הוא רשות וא\"כ מצד י\"ט אם רצה מתענה ודאי לדידיה לא צריך לעשות סעודה ג' וא\"כ ר\"א לשיטתיה מה יאמר יותר מי\"ד סעודות הא סעודה ג' לאו מתשבו כעין תדורו נפקא אלא מצד חיוב י\"ט ולדידיה ליתא כלל בחיוב י\"ט וצע\"ג:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפא) </b> דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה כו'. ובסוכה לא מיחייב עד דאכיל יותר מכביצה. לענ\"ד יש ליישב קושייתו דהא דכביצה לא בעי סוכה היינו רק אכילת רשות אבל לא אכילת מצוה דכיון דאחשבה רחמנא לאכילתו בעי סוכה וכעין זה תמצא ברש\"י ביצה דף כ\"ז ע\"ב בסוף ד\"ה חלה שנטמאת כו' וכעין זה כתב הרמ\"ה ז\"ל אליבא דר\"ש דס\"ל דכל שהוא למכות וכזית לקרבן והיינו משום דמלקות צריך להיות מזיד מ\"ה לוקה אכ\"ש משום דאחשבי' להאי כ\"ש וע\"ש. תדע שכן הוא דהא גמרינן דבסוכה בליל סוכות דחייב לאכול פת בג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות והתם הרי סגי בכזית דומיא דמצה ואי נימא דכזית גם במקום שחייב לאכלו חשיב נמי עראי א\"כ הא כיון דאכילת עראי אינו חייב בסוכה אמאי צריך לאכלו להאי כזית בסוכה דוקא הרי אכילת עראי פטור מסוכה ולא מקיים כלל מצות סוכה באכילת עראי אע\"כ צ\"ל דכיון דחייב לאכול כזית בליל סוכות בסוכה חייב לאכלו ממילא משום דהמצוה עשאו קבע וא\"כ הה\"ד נמי אי חייב לאכול כזית פת ביו\"ט יהיה מאיזה טעם שיהיה נתחייב לאכלו בסוכה דוקא. אבל לא מטעם דשבת קובע וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל אלא מטעם דהמצוה עצמה משויא לי' קבע. ונ\"מ בזה דלאחר שאכל בשבת ג' סעודות או ביו\"ט ב' סעודות יכול לאכול אחריהן כביצה פת חוץ לסוכה דכיון דאין מצוה לאכילה זו אינה קובעת ונמצא לפ\"ז דהא דקתני אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו לשאר ימי החג דוקא אלא אפי' בשבת וביו\"ט נמי לאחר שקיים את הסעודות שהן חובה עליו לאכלן מותר לו ג\"כ לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה: ולפ\"ז לא קשה נמי אהא דפריך הש\"ס בסוכה דף כ\"ו ע\"ב מעשה לסתור דמאי פריך דדלמא עובדא דר\"י ב\"ז ור\"ג ביו\"ט הוה (וכמו שהקשה הא\"ר ארבינו אביגדור דס\"ל דיו\"ט קובע) משום דכיון דאין יוצאין ידי חובת סעודה בטעימה ובפירות א\"כ גם ביו\"ט מקרי זה סעודת עראי משום דיו\"ט אינו קובע אלא סעודת המצוה קובעת והא\"ר שהקשה כן על רבינו אביגדור היינו משום דמשמע דס\"ל דיו\"ט קובע וכמ\"ש נמי המחבר ז\"ל בתירוצו. שוב ראיתי דכעין מ\"ש בזה כתב נמי הטעם המלך אבל הבוחן יבחון כי לא דרכתי דרכו ודו\"ק:<br><b> (קפב) </b> דסעודה ג' בעיא פת א\"כ ט\"ו סעודות הול\"ל כו'. אלא מוכח ודאי דלא מיחייב לאכול אלא כזית או כביצה כו'. לענ\"ד יש להקהות בראיה זו טובא משום דאפי' תימא דגם סעודה ג' בעיא יותר מכביצה מ\"מ לא חשיב ר\"א ט\"ו סעודות משום שבת מפני דר\"א לא קא חשיב אלא הסעודות שמחויב לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו דחייב לאכול כל הסעודות בסוכה מה\"ט אבל מה שחייב לאכול בשבת עוד סעודה ג' משום מצוה הא לא קחשיב ר\"א משום דמצוה לא אייתי קרא ואי משום דכיון דסעודה ג' נמי שיעורה ביותר מכביצה וא\"כ ממילא חייב בט\"ו סעודות בסוכה הא ליתא דאי משום הא הרי יכול לאכול כביצה פת בביתו ולהשלים המותר בסוכה בכדי אכילת פרס אי לא מקרי סעודה בע\"א ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עצי </b>\n<b> סוכה אסורים כל ח' ימי החג בין עצי דפנו' בין עצי סכך כו'.</b> כתב ה\"ה ומהסוגיא דס\"פ המביא משמע דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמצוה וכן עיקר כו' הרי מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם אבל סוכה דמצוה לא. והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בסדינין המצויירין כו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו כו' ופירש\"י ז\"ל ד\"ה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות תנאי זה שהרי ע\"כ יבדלו מהן כל בין השמשות משום דסתר אהלה וב\"ה ס' י\"ט הוא חלה קדושה עליהם וע\"י קדושה זו הוקצה לז' כו' וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וה\"ה דהאי תנאי דאיני בודל מהן לא מהני בסוכה דעלמא דע\"כ יבדיל מהן כל בה\"ש משום דסתר אהלה אלא דמהני בה תנאה כדאוקימנא לעיל דסיפא אתאן לסוכה בעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבע\"י שאם תפול למחר יסיקנה וכצ\"ל לפר\"ת ז\"ל שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין דמהני תנאה ביותר מכדי שיעור סוכה היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאיני בודל לא מהני ביה משום סתירת אהל דהא קאמר הכא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' כפר\"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל לא מהני משום דמה חג כו' עכ\"ל:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלדעת ר\"ת ז\"ל בעצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה שאם יפול שהרי כתבו שם בפ' במה מדליקין דכ\"ב ד\"ה סוכה וז\"ל והשיב ר\"ת דבין נוי סוכה בין עצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה לא אסירי אלא משום בזוי או משום הואיל והוקצו למצותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנויי אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהן כל בה\"ש דלא חיילה קדושה עלייהו וכן על עצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני ביה תנאה עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל לר\"ת דעצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי שאם יפול ומשום דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בזוי או משום הוקצה למצותו מהני בי' תנאה שאם יפול א\"כ קשה דאמאי איצטריך אביי ורבא לאוקמי לברייתא באומר איני בודל כו' הא נויי סוכה נמי לא אסירי אלא מדרבנן משום בזוי כמו שכתב ר\"ת ואם כן כי היכי דמהני תנאה שאם יפול בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה הכי נמי בנויי סוכה דתרווייהו שוים הם לדעת ר\"ת וא\"כ למאי אצטריך לאוקמי לברייתא באומר איני בודל הוה ליה לאוקמא כפשטא בתנאי שאם יפול ותו דא\"כ מאי פריך בגמרא מההיא דהפריש ז' אתרוגין לז' ימים דאמר רב אשי כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר התם שאני דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום דהוקצו למצותו משום הכי שרי דכיון דהפריש שבעה אתרוגין הוה ליה כאלו התנה בהדיא ותנאי מהני דומיא דעצים היתרים על כדי הכשר סוכה דמהני ביה תנאי שאם יפול אע\"ג דחלה קדושה עלייהו מטעמא דאינו אלא מדרבנן לדעת ר\"ת ז\"ל אלא ודאי משמע שלדעת ר\"ת בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני אלא דוקא תנאי דאיני בודל אבל תנאי שאם יפול לא מהני כיון דחלה קדושה עלייהו אע\"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכעין דאורייתא תקון והיינו דפריך שפיר מההיא דהפריש ז' אתרוגין וא\"ת איך אפשר לומר דלדעת ר\"ש בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה דאיני בודל ע\"כ בודל מהן משום סתירת אהל הא לא קשיא כלל דאם כן תקשי לך לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי סוכה גופייהו אלא עכ\"ל דכיון דקאמר איני בודל גלי דעתי' דאינו רוצה שיחול קדושה עלייהו כלל ומש\"ה שרי ומ\"ש בגמרא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' לאו היינו משום איסור סתירת אהל כפרש\"י אלא לר\"ת הכי פי' אבל עצי סוכה דחילה קדושה עליוהו ד\"ה אתקצאי לז' כלומר הופרשו למצותן מדאורייתא וכ\"כ רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש דהכי מתפרש הסוגיא לדעת ר\"ת ודברי הרב ח\"ה תמוהים ואי קשיא לך אם איתא דלדעת ר\"ת דבעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני תנאה שאם יפול א\"כ אמאי הוצרך לומר ר\"ת דהמקשה דפריך בביצה מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' ואמאי לא כתבו בפשיטות דה\"ט דמקשה משום דלא אסיק אדעתי' לאוקמ' לבריי' בתנאי דאיני בודל ומש\"ה ק\"ל שפיר דכיון דחל' קדושה עלייהו אע\"ג דאינו אלא מדרבנן היכי מהני תנאי שאם יפול וכמו שכן הוא לפי האמת הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלדעת אביי ורבא ע\"כ לו' דס\"ל דתנאי שאם יפול לא מהני בעצים היתרים מכדי הכשר סוכה או בנויי סוכה היינו משום דהכי קים להו מסברא דנפשייהו ומש\"ה מוקמי לברייתא בתנאי דאיני בודל אבל מ\"מ לדעת המקשה ק\"ל שפיר דמאיזה כח בא להקשות כיון שרב המרחק ביניהם דנויי סוכה הוו מדרבנן ועצי סוכה אסירי מדאוריי' אימא דמש\"ה מהני תנאי בנויי סוכה מש\"ה הוצרך לו' דהמקשה לא הוה ידע שיש לחלק אלא הוה ס\"ל דתרוייהו מדאוריי' ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שהרא\"ש פ\"ק דסוכה אחר שכתב תי' ר\"ת כתב עוד וז\"ל והא דאסירי עצי סוכה היינו עצי הסכך אבל עצי הדפנות מישרא שרי כו' ודלא כרבי' שכתב עצי סוכה אסורים כל ז' בין עצי הדפנות בין עצי סוכה ומשמע מדבריו דבעצי דפנות אין בהם שום איסור כלל ואפי' מדרבנן וכ\"כ מרן הב\"י סי' תרל\"ח וראיתי להרב ט\"ז סי' הנז' סק\"א שהקשה עליו מהא דאמרי' התם בפ\"ק דסוכה ד\"י לימא מסייע ליה לרב חסדא דאמר לנאותה כשרה דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין אסור להסתפק מהן כו' ודחינן דילמא מן הצד ופרש\"י לדפנות אבל תחת הסכך אסור לפרוס סדין הרי בהדיא דאפילו נויי סוכה התלויין אצל הדפנות אסורים משום מוקצה כ\"ש עצי הדפנות גופייהו ומכח זה כתב שאף הרא\"ש אזיל ומודה דאסורים מדרבנן משום מוקצה ומ\"ש דעצי הדפנות מישרא שרי היינו מדאורייתא ומש\"ה תמה על רבי' משום דמדכללן רבינו יחד וכתב בין עצי הדפנות בין עצי סוכה משמע דס\"ל דתרוייהו מדאורייתא נינהו ולבסוף כתב דאין כאן שום דיעה להתיר עצי דפנות אפילו מדרבנן רק מחלוקת הרא\"ש ורבינו אינו אלא מדאורייתא ושלא כדעת מרן הב\"י יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי מדברי הטור מבואר כדעת מרן הב\"י דעצי הדפנות מותרים אפי' מדרבנן שכן כתב וז\"ל ור\"ת פי' כו' אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור ואולי דס\"ל דמ\"ש ובעצי הדפנות אין בהם שום איסור דמשמע ואפי' מדרבנן קאי איותר מכדי הכשר סוכה וס\"ל להטור דדוקא בעצי סכך גופייהו כיון דבכדי הכשר סוכה אסירי מדאוריי' אסרו חכמים אפי' ביותר מכדי הכשר משום מוקצה אמנם בדפנות דעיקרן אינו אלא מדרבנן כי אסרו חכמים היינו דוקא בכדי הכשר סוכה אבל יותר מכדי הכשר לא וזה דוחק ודאי ולכן העיקר כדעת מרן ז\"ל ומה שהק' מההיא דפ\"ק דסוכה דדחינן התם דילמא מן הצד דמשמע בהדיא דאפילו נויין התלוין בדפנות אסורים כ\"ש עצי הדפנות גופייהו י\"ל דהרא\"ש אינו מפרש כפי' רש\"י שפי' דמן הצד היינו לדפנות אלא הכי מפרש דס\"ד דמק' דברייתא דקתני עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין מיירי שעיטר' על פני כולה בסדינין עד שלא נשאר בה סכך כשר כדינו ואהא מייתי ראיה שפיר מהך ברייתא לר\"ח דקאמר דכל לנאותה כשרה ולא מיקרי מסכך בדבר פסול והיינו דדחי ליה דילמא מן הצד כלומר דברייתא דקתני עיטרה בקרמים לאו היינו שעיטרה על פני כולה אלא מן הצד אחד עיטרה בקרמים דהשתא אע\"ג דהוי סכך פסול מ\"מ סכך פסול מן הצד אינו פסול אלא בד' אמות ובנשאר סכך כשר כדינו כנ\"ל ועיין בהרב מג\"א שם בסי' הנז' סק\"א ודוק עוד כתבו התוספות ז\"ל בראש דבריהם וז\"ל סוכה תניא משמע דנוי סוכה אסורין משום בזוי מצוה וקשה לר\"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה ותי' דצריך לתרוייהו דאי משום דאתקצאי למצותו לא הוה אסרינן בחש\"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת ובי\"ט ומשום בזוי מצוה לא הוה אסרי היכא דנפלו אבל השתא כו' אסרינן אפילו נפלו ואפילו בח\"ה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה וז\"ל לצדדין קאמר אפי' נפלו בי\"ט ושבת ומשום מוקצה ואפילו בח\"ה ולא נפלו דהוי מיהא בזוי מצוה כו' וכ\"ה בהג' אשירי עכ\"ל ומ\"ש שכן הוא בהגהת אשירי כן משמע מדבריו שכתב נויי סוכה אסורין כו' ואפי' בח\"ה שאין שייך מוקצה ואפי' נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי\"ט משום מוקצה משמע דבנפלה לא אסירי אלא בי\"ט אבל נפלה בח\"ה שרי דליכא לא משום בזוי ולא משום מוקצה אלא דק\"ל טובא דאם כן ע\"כ צריך לומר דברייתא דקתני סיככה כהלכתה ותלה בהן כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י\"ט האחרון בדלא נפלו איירי דאי בדנפלו היכי קתני עד מוצאי י\"ט האחרון הא בח\"ה שרי וכיון שכן ק' דהיכי פריך בפ' כירה לר\"י ולית ליה הוקצה למצותו והתניא כו' ומאי קושיא הא ברייתא בדלא נפלו מיירי וא\"כ טעמא דברייתא לאו היינו משום מוקצה אלא משום בזוי מצוה ואמאי הוצרך לומר וממאי דר\"ש היא הא אפי' תימא דר\"ש היא אפ\"ה לק\"מ דטעמא דברייתא משום בזוי מצוה וליכא למימר דס\"ל כמו שכתב הטור בסימן תרל\"ח דלפי תירוץ אחד של תוספות לא מהני תנאה אפי' בנויי אלא לאחר שנפלו ואם כן היינו דק\"ל לתלמודא שפיר מברייתא דסככה כהלכתא מסיפא דבריי' דקתני ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו דע\"כ מיירי בדנפלו דאי בלא נפלו לא מהני תנאי ואפ\"ה טעמא דהתנה עלייהו הא לא\"ה אסירי אע\"ג דליכא משום בזוי מצוה דהא ליתא שהרי כיון דס\"ל דבריי' דקתני עד מוצאי י\"ט האחרון איירי בדלא נפלו דוקא א\"כ ודאי דכי קתני בתר הכי ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אדינא דרישא קאי ואפי' בלא נפלו קאמר דקמהני תנאה ומ\"ש הטור דלתי' אחד של תוס' לא מהני תנאה מבואר מדברי הרא\"ש בתשו' כלל כ\"ד שהם בעלי התו' אחרים שתיר' כן לקושיתם דאצטריך לטעמא דבזוי מצוה היכא שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא איתקצאי למצותן ואסורים משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין יע\"ש וא\"כ מבואר דלדעת ר\"י שכתבו התוס' תנאי דאיני בודל מהני אפי' בזמן שהן תלוין מדלא תיר' כן וכ\"כ הרב ב\"ח יע\"ש ופשוט א\"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא ולכן נראה לי דדברי התו' כפשטן דאפילו נפלו בח\"ה אסורים ומ\"ש דאי משום טעמא דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחש\"מ היינו אי לאו טעמא דבזוי מצוה ולא הוה אסיר אפילו בעודן תלוין אלא משום מוקצה הו\"א דבחש\"מ דליתא משום מוקצה שרי להסתפק מהן אמנם השתא דאיכא טעמא דבזוי מצוה ומשום בזוי מצוה אסורים כל זמן שהן תלוין אפי' בח\"ה אסרינן להו אפי' נפלו בח\"ה משום דהוקצה למצותן כל זמן שהן תלוין וכ\"כ בהדיא הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל כ\"ד ומ\"ש בהגהת אשירי י\"ט צ\"ל דלאו דוקא ותדע שהרי כתב ואפילו נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי\"ט ואלו בעצי סוכה עצמה מבואר בדברי הרא\"ש בתשו' דלתי' ר\"י שתי' לקמן דההיא דפ' כירה מיירי בסוכה שנפלה צ\"ל דאפילו נפלה בח\"ה אסורים משום מוקצה ומטעמא דצריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים עצמן לאכול בסוכה יע\"ש וא\"כ משום הכי פריך תלמודא שפיר בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא משום דסתמא קתני ברייתא אסור להסתפק דמשמע אפי' נפלו כנ\"ל ודוק והרא\"ש בתשו' הנז' כתב על תי' זה של תוס' וז\"ל אעג\"ב דאסרינן אתרוג בחש\"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפרק המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מבטלה מצות סוכה עכ\"ד וק\"ל עליו שהרי בפרק לולב הגזול דל\"ז ע\"ב אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו מ\"ט הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקצי' כו' ומשמע דאסור להריח בו כל ז' כמ\"ש רש\"י שם דסתמא קא' והשתא ק' דבחש\"מ אמאי אסור הא אין כאן משום מוקצה ולא מבטלה מצוה דידיה במה שהריח בו והו\"ל כנויי סוכה ממש וי\"ל אך קשה מדאמרינן בפר' לולב וערבה דמ\"ז קם ר\"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר ר\"ז אתרוג שנפסל אסור לאוכלו כל שבעה והשתא קשה דבחולו של מועד לישתרי דהא לא שייך מוקצה והכא לא שייך טעמא דמיבטלה מצוה דידיה שהרי כבר נפסל וליכא למימר דכיון דבעודו כשר אסור ליהנות ממנו כל שבעה משום דמבטלה מצוה דידיה כי נפסל נמי אסור משום דאתקצאי למצותו בעודו כשר וכההיא דנויי סוכה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאסורים אפילו נפלו בח\"ה מטעמא דהוקצו למצותן בעודן תלוים דהא ליתא דע\"כ לא כתב הרא\"ש אלא דוקא גבי נויי סוכה משום דכיון דלא מפסיקין לילות מימים הו\"ל כחדא יומא אריכתא והילכך כיון שבעודן תלוין היו אסור אפי' בח\"ה מטעמא דבזוי מצוה הוקצו למצותן ואסורים אפי' נפלו בח\"ה מה\"ט משא\"כ גבי אתרוג אע\"ג דבעודו כשר היה אסור מטעמא דמבטלה מצוה דידיה מ\"מ כי נפסל מיה' לישתרי דהא כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא ותו דנויי סוכה שנפלו שאני שהרי חזו למצותן עוד מש\"ה אסרינן להו מטעמא דאתקצאי למצותו בעודן תלוי' משא\"כ אתרוג שנפסל דלא חזי למצותו עוד ואפשר דר\"ז ס\"ל דאפי' בחש\"מ אסור משום דהוקצו למצותו ופליג אריב\"ל ורב יוסף דס\"ל בפרק במה מדליקין דטעמא דנויי סוכה אסורין כל ז' היינו משום ביזוי מצוה משום דס\"ל דבחש\"מ לא אסרינן ליה מטעם דהוקצו למצותו ובהא ניחא מה שהרי\"ף ורבינו ז\"ל בפ\"ז מה' לולב השמיטו הא דר\"ז משום דס\"ל דלא קי\"ל כותיה אלא כריב\"ל וכרב יוסף דפ' במה מדליקין דבחש\"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ובהכי ניחא מה שהקשה מרן הב\"י ז\"ל בסי' תרס\"ו על הא\"ח ז\"ל שהביא משם הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו ותמה עליו דאמאי לא מיתסר משום דכיון דאתקצאי לב\"ה אתקצאי לכולי יומא ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דס\"ל להא\"ח ז\"ל דלא קי\"ל כר\"ז אלא כהירושלמי משום דריב\"ל ורבי יוסף הכי נמי ס\"ל דבחש\"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ודוקא באתרוג דחזי למצוה אסור משום דמבטלה מצוה דידיה ומ\"ש הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו היינו בחש\"מ דלא שייך טעם מוקצה אבל ביט\"א מיהא אסור משום דאתקצאי לב\"ה:<br><b> וראיתי </b> להרב ט\"ז ז\"ל בסימן הנז' סק\"ב שתי' לזה וז\"ל ונלע\"ד ליישב דלהכי מביא הא\"ח הירוש' ללמוד ממנו לדידן דאם נפסל אז מותר בח' דמן הדין היה לנו להתיר בח' אפילו בלא נפסל דלא שייך ביה אתקצאי ב\"ה של יום השמיני כמ\"ש התוס' בדפ\"א אלא דמ\"ה אתרוג אסור דלדידן אף בח' גזירה משום סוכה דאתקצאי ב\"ה של שמיני דאלו אתרמי ליה סעודה היה צריך לאוכלה בסוכה מכח ס' שמא עדין יום הוא ומ\"ה אם נפסל אתרוג שייך לומר לא גזרינן בח' אטו סוכה דגם סוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום ז' דהא בנפלה אפילו תוך ז' אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואף לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דבנפילה אין קולא רק שמהני תנאי מ\"מ לא שייך למיסר אתרוג בח' בנפסל כיון דבסוכה גופיה יש קולא בח' בנפל כו' א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ היכי אמרינן בפרק לולב וערבה קם ר\"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר אתרוג בח' מותר אימא דע\"כ ל\"ק ר\"ז אלא דוקא באתרוג שנפסל משום דלא שייך למיגזר אטו סוכה כמ\"ש הר\"ב ז\"ל אבל באתרוג שלא נפסל אימא דס\"ל כלוי דאף בח' אסור משום דגזר אטו סוכה ולכן מ\"ש נ\"ל עיקר: והר\"ן ז\"ל בפ' המביא תי' לקו' התוס' משם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל תי' הרמב\"ן דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל ז' משום ביזוי מצוה והיינו ההיא דפרק ב\"מ ובח' של חג סוכה ונויה אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה עכ\"ל וק\"ל טובא דאיך אפשר לומר דההיא דפרק כירה דקאמר דטעמא דנויי סוכה משום מוקצה איירי בח' של חג שהרי התם אליבא דר\"ש קיימינן דבעי למפשט דר\"ש אית ליה מוקצה למצותו מהך ברייתא ואלו ר\"ש לית ליה מיגו דאתקצאי לב\"ה אפי' במוקצה מחמת מצוה מדשרי מותר השמן שבנר אע\"ג דב\"ה הוקצה למצותו וכמו שהקשה ר\"ת ז\"ל וע\"כ לומר דמה שאוסרת הברייתא י\"ט אחרון לא אתיא כר\"ש וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה עד מוצאי י\"ט ואולי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דע\"כ לא שרי ר\"ש מותר השמן שבנר אע\"ג דהוקצו למצותו ב\"ה אלא דוקא משום דעיקר מצות' מדרבנן משום שלום הבית משא\"כ בנויי סוכה כיון דעיקר מצותה מדרבנן ס\"ל לר\"ש דאמרי' מיגו דאתקצאי ב\"ה וזה דוחק וצ\"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז\"ל בסי' תרל\"ח משם בה\"ג וז\"ל עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומם נפלו בי\"ט אסורים באכילה ומותרים לטלטלן במקומן כו' ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת לי\"ט ע\"כ וכתב עליו הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שהדין עם הטור ז\"ל שהרי בסוף שבת מקשה מסתם משנה די\"ט אר' יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם כו' יע\"ש ואיני מבין דבריו מאי ראיה מייתי מההיא דפ' מי שהחשיך לדחות דברי בה\"ג ולו' דאין חילוק בין שבת לי\"ט שהרי התם בגמרא פריך שפיר לר\"י דפסק כר\"ש בשבת דלית ליה מוקצה מסתם מתני' די\"ט דסתם לן תנא כר\"י דכיון דאפי' בי\"ט דקיל סתם לן תנא כר\"י מכ\"ש שבת דחמיר דהלכה כר\"י ולעולם אימא לך דשבת חמיר מי\"ט לענין מוקצה וצריך עיון:<br><b> ומרן </b> ז\"ל כתב שם וז\"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה\"ג גופיה פסק כר\"ש דלית ליה מוקצה בין בי\"ט בין בשבת וכמ\"ש רבינו בתחילת הי\"ט כו' אבל במרדכי פ\"ק דסוכה כתובים דברי בה\"ג בסגנון אחר דלא מפליג בין שבת לי\"ט כו' ולגירסא זו ניחא קושית הרא\"ם ז\"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי\"ט אבל קושיתו עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי\"ט והוא סובר דהלכה כר\"ש בין בשבת בין בי\"ט ואפשר לומר דשאני ליה ז\"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ\"ל:<br><b> והנה </b> דברי מרן ז\"ל לכאורה הם תמוהים הרבה דמאי ק\"ל ממה שפסק בה\"ג כר\"ש הא בהדיא מסקינן בפ' כירה דר\"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה וכן תמה עליו רש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש סי' ד' וכתב דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' כירה אמנם אחר ההשקפה נר' לע\"ד שדברי מר\"ן ז\"ל נכונים בטעמם ונמוקו עמו שהרי כתבו התוס' ז\"ל בפ' כירה דמ\"ב ע\"ב ד\"ה ואין ניאותין וז\"ל איכא לאוקמא כר\"ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר\"ש כדאמרינן לקמן כו' והטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור כדאמרינן בס\"פ הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם הוקצה למצותו לא הוה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ\"ל וכ\"כ שם בדף מ\"ה ד\"ה אלא שמן שבנר יע\"ש וא\"כ מעתה היינו דק\"ל למרן שפיר על מה שאסר בה\"ג ז\"ל לטלטל נויי סוכה בשבת ובי\"ט דכיון דבה\"ג ז\"ל פסק דהלכה כר\"ש בין בשבת ובין בי\"ט וא\"כ נויי סוכה מותרין בטלטול לר\"ש כיון שאין כאן ביטול מצוה במה שמטלטלן כמ\"ש התוס' ומ\"ש בפ' כירה דנויי סוכה אסורין לר\"ש משום דא\"ל מוקצה למצותו היינו דוקא לענין להסתפק מהם אבל לטלטלן מותר וכדמוכח בהדיא בס\"פכירה ואהא תריץ יתיב מרן ז\"ל בדרך אפשר דשאני ליה לבה\"ג בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה כלומר דאע\"ג דבמוקצה מחמת איסור ס\"ל כר\"ש במוקצה מחמת ביזוי מצוה דחמיר טפי לא ס\"ל כותיה אלא כר\"י דאפי' בטלטול אסורין כנ\"ל נכון כדעת מרן ז\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> כתב מרן ז\"ל בס\"ס הנז' דכתב הרשב\"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת הרי\"ף דתנאי מהני בעצי סוכה ושכך כתבו בס' עבודת הקדש יע\"ש וראיתי למהר\"ם בן חביב בקונטריס כפות תמרים ד\"ל ע\"ב שהקשה ממ\"ש מרן בסי' תרנ\"ג משם תשובת הרשב\"א וז\"ל שאלת הדס של מצוה אם מותר להריח בו בה\"ש בהבדלה כשהתנה מסתברא שהתנאי מועיל דמ\"ש מאתרוג דאמרי' הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר לרב אשי ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכות לה' כתיב ע\"כ הרי משמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ותי' דאפשר לו' דמ\"ש הרשב\"א בתשו' ולא דמי לעצי סוכה כו' היינו לומר דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה מודה בהדס עכ\"ל ולפי הנראה שהרב ז\"ל לא ראה תשו' הרשב\"א במקומה כי אם ע\"פ מה שהביאה מרן וחשב הרב כי שתי תשובות בדבר ואינו אלא כי באותה תשובה שכתב מרן סי' תרנ\"ג והיא בסי' תס\"ט אחר מה שכתב ול\"ד לעצי סוכה כו' כתב ומיהו אפי' בעצי סוכה מסתברא לי דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל בה\"ש והנה אצליכם ס' עבודת הקודש שם כתבתיה בארוכה עכ\"ל וכונת דבריו במ\"ש ול\"ד לעצי סוכה לע\"ד אינו כמו שהבין הרב ז\"ל דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה קאמר דמודה בהדס אלא כונת דבריו פשוטה דשאלת השואל אם מותר להריח בו משהתנה משמע דהיינו בכל מידי דתנאי בין שהתנה להריח בו במ\"ש בין בתנאי דאיני בודל מהם כל בה\"ש ואהא כתב דמסתברא דכל תנאי מהני בהו ולא בעינן תנאי דאיני בודל מהם שהרי הפריש ז' אתרוגים לאו היינו תנאי דאיני בודל והיינו דק\"ל שפיר מעצי סוכה דלא מהני שאר תנאה אלא דוקא תנאי שאיני בודל מהם כנ\"ל פשוט מיהו מ\"ש דהתם חג הסוכות לה' כתיב תמה אני דמה צריך לזה הא בשמעתין פרכינן לה מ\"ש מהפריש ז' אתרוגים ומשני לה דכיון דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפג) </b> דאי משום דאתקצאי למצותו כו' לא ידעתי מאי שנא הא משמן שבנ\"ח הנותר ביום ח' דעושה לו מדורה בפ\"ע ושורפו לכ\"ע (כדאיתא בילמדנו ובפסיקתא רבתי עיין או\"ח סי' תרע\"ז) אם נשאר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה וע\"ש וא\"כ ה\"נ נוי סוכה אפי' בחוה\"מ הרי הוי כשמן שבנר חנוכה הצריך לשיעור הדלקת נר חנוכה. ומכש\"כ למאי שהוכיח הפר\"ח בסי' הנ\"ל דפירוש בילמדנו ובפסיקתא רבתי שהבאתי דאפי' אם נתן שמן בנר חנוכה סתם ואפי' אח\"כ ואפי' כבתה מ\"מ אסור להשתמש בה וכתב שם דכן משמע בתוס' פ' כירה דף מ\"ד ד\"ה שבנר כו' ולא דמי לעצי סוכה ונויה דמותרין אחר החג היינו משום שעשויין להשאר אחר החג משא\"כ נר דעשוי להתבער לגמרי וכל זה מבואר וא\"כ הרי בחוה\"מ עצמו פשיטא דלכ\"ע אסורים עצי סוכה ונויה אעפ\"י שנפלו ודו\"ק:<br><b> (קפד) </b> וא\"כ נוי סוכה מותרין בטלטול לר\"ש כו' כמ\"ש התוס'. איני יודע מה ענין דברי התוס' שכתבו שם גבי נר להא דנוי סוכה משום דגבי נר כתבו שפיר שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו משום דמצות נר אינו אלא משום שלום בית וא\"כ מאי נ\"מ לענין שלום בית בין אם הוא מונח על השלחן לבין אם הוא ביד המטלטלו כיון דעכ\"פ נר מאיר בבית משא\"כ לענין נוי סוכה דדוקא כשהוא תלוי במקום שמתנאה בו הסוכה הוי נוי אבל לא כשהוא ביד אדם ומטולטל ממקום למקום וא\"כ הרי ע\"י טלטולו מבטל המצוה וז\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> היום כשר לנטילת לולב כו'.</b> כתוב בהגהות מיי' וז\"ל פ' לולב הגזול תנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטל על שולחנו כו' שכל היום כשר לנטילת לולב ומסיק בגמרא דפוסק סעודתו ויטול ודוקא בי\"טא דאורייתא כו' ודע שהרא\"ש ז\"ל תמה על הרי\"ף שהביא המשנה כצורתה ולא הביא שקלא וטריי' דגמרא דמתני' ביט\"ב מיירי ובדליכא שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק דומיא דתפלה וע\"ש ולעד\"ן ליישב דס\"ל להרי\"ף כמ\"ש התוספ' שם בד\"ה יט\"ב דאכתי הוה מצי לשנויי אידי ואידי דאיכא שהות אלא משום דכולי יומא זמניה הוא חיישינן טפי דילמא אתי למפשע כדאמרינן פ\"ק דשבת במנחה כיון דקאי' לה זמנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למיפשע ואף שהתוס' ז\"ל תי' לזה דתפלה צריכה שהות יע\"ש הרי\"ף ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל דר\"ס דאוקי למתני' דהכא בדליכא שהות לא ס\"ל כההיא תי' דתלמודא התם אלא כאידך תי' דתי' התם אבל לפום אידך תי' דקא' התם דערבית כיון דכולי' ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למפשע לא צרכינן השתא לתי' דרב ספרא והילכך כיון שהרי\"ף בפ' במה מדליקין הביא תי' דר' ספר' השמיט כל הך שקלא וטריא דהשתא מתני' אתיא כפשטה כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפה) </b> שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי\"ט כו'. או דלמא כיון דלאחריני מישרי שרי אין כאן מוקצה לכאורה הי' מקום למפשט ספיקי' זה מהא דמותר להאכיל לקטנים ביוה\"כ והרי מטלטל אז מידי דאסור לדידיה אע\"כ דכיון דקטנים מותרים באכילה ביוה\"כ לאו מוקצה הוא וה\"נ בנ\"ד כיון דלאחריני שרי אין כאן מוקצה. אמנם יש לדחות זה משום דשאני יוה\"כ דכיון דעכ\"ר צריך להאכיל להקטנים משום סכנה שוב אין האוכל מוקצה ולפיכך אפי' שלא במקום סכנה נמי מותר לטלטלו בידו דתו אינו מוקצה אבל בנ\"ד מי יימר דיתרמי לי' דיצטרך לטלטל את המעלה עשן בשביל מי שאינו נזהר בזה: אלא דלפ\"ז יש לפקפק קצת נמי במאי דבעי למיפשט ספיקו זה מלולב וע\"ש משום דשאני התם דאשה כיון דמחויבת בשימוש בעלה א\"כ י\"ל דמשום הכי אינה מקצה מדעתה מידי דחזי לבעלה דדלמא יצטרך לשימושה וזה דומה קצת לאכילת קטנים ביוה\"כ וכנ\"ל משא\"כ בנ\"ד ויש ליישב: ומ\"מ בעיקר ספיקא הדא לא אדע מה דפשיטא לי' דמי שנזהר שלא לשתות עשן טוטין ביו\"ט אם יטלטל הקנה לצורך מי שאינו נזהר אין בזה איסור אלא משום מוקצה ולדידי מבעיא לי בזה טובא דכיון דמי שנזהר בזה הרי תופש לעיקר כהסוברים דדבר שאינו שוה לכל נפש אסור מדינא ושתיית טוטין הרי אינו שוה לכל נפש אי שרי לי' להושיט הקנה למי שמקיל לשתותו ביו\"ט דכיון דלדידי' אסור מדינא א\"כ חבירו איסורא קעביד ואפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אע\"ג דלפני עור ליכא בזה מ\"מ איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הראשונים בריש מסכת שבת וע\"ש: ומהא דאשה מקבלת הלולב מיד בנה וכן מאינך כגון תרומה ודמאי שהביא המחבר ז\"ל ודאי אין ראיה לזה משום דהתם הרי למי דחזי לי' הלולב והתרומה אין עליו שום איסור לטלטלו ומשום הכי מותר גם הוא לטלטלו בשבילו משא\"כ בנ\"ד איך שרי לטלטלו בשביל אחר כיון דלא חזי לזה האחר יותר מלדידי' שהרי לדעתו אותו האחר עובר על איסור הבערה שלא לצורך: אולם בפשיטות דלא דמיא אלא להא למי שנזהר בחדש משום דס\"ל דהעיקר כדעת הפוסקים המחמירים בו גם בזה\"ז ובח\"ל הרי אסור לו להאכילו למי שאינו נזהר בו וא\"כ ה\"נ בנ\"ד איך מותר למי דס\"ל דעישון ביו\"ט אסור משום הבערה שלא לצורך להושיט קנה העשן להקרואים שלדעתו הם עושים מלאכה האסורה ביו\"ט ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקבלת </b>\n<b> אשה הלולב מיד בנה.</b> מ\"כ להרב המובהק כמוהר\"י ן' נעים ז\"ל שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטון בי\"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפים הטוטון ממנו מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו\"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה או דילמא כיון דלאחרינא מישרי שרי אין כאן מוקצה והביא ראיה ממתני' הלזו דפרכינן עלה בגמ' פשיטא ומשנינן מ\"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ\"ל ופרש\"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע\"כ יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דלאשה לא חזיא כלל כל דחזו לאנשים מותר בטלטול ה\"נ דכוותא אף ע\"ג דלדידיה לא חזי כל דחזי לאחריני ש\"ד את\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דמסוגיא הלזו אין ראיה אלא לדעת רש\"י דסובר דלר\"י דס\"ל דנשים אינן סומכות רשות ה\"ט משום דנראה כמוסיפות וקא עברה אבל תוסיף וכמ\"ש בהדיא בפ' המוצא תפילין דצ\"ו וא\"כ עכ\"ל דטעמא דמתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה הוא משום דראוי לנטילת אנשים דאלו לדידה לא חזו כלל ואיסורא נמי איכא אם רצונה ליטול לולב משום בל תוסיף ומתני' משמע דאתיא אליבא דכ\"ע ואף כר\"מ ור\"י דפליגי אר\"י דס\"ל נשים סומכות רשות דאי כר\"י דוקא הוה ליה לתלמודא לומר ה\"מ ר\"י היא. אמנם לדעת ר\"י שכתבו שם בעירובין דר\"מ ור\"י לא פליגי אר\"י אלא דוקא בתפילין משום דבעינן נקיות הגוף ובסמיכה משום דקא עביד עבודה בקדשים ובתקיעת שופר משום דהיא מלאכה דרבנן והוכיחו הדבר מההיא דפ\"ק דסוכה דקאמר ר\"י הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וב' בניה עמה ה\"נ בלולב פשיטא ודאי דלכ\"ע נשים רשאות ליטול לולב דומיא דסוכה כיון דאין חשש איסור כלל ואם כן איכא למימר דמה\"ט הוא דמקבלת אשה מיד בנה משום דלנשים נמי מיחזא חזו אבל בנ\"ד כיון דלדידיה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ה\"נ דאיכא משום איסור מוקצה וכן כתב בהגהות אשרי שם דר\"ת מתיר לנשים לברך על מצות עשה שהז\"ג ומפרש הסוגיא בענין אחר ועיין בב\"ח סימן תרנ\"ד הן אמת שהר\"ן ז\"ל שם כתב כפרש\"י וז\"ל קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים יע\"ש ואלו בפ\"ג דר\"ה עלתה הסכמתו כפי' ר\"ת דיכולות לברך על מ\"ע שהז\"ג וכיון שכן קשה טובא דאמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות\"ל דלדידהו נמי חזו וכמו כן ראיתי בס' שארית יעקב ז\"ל דפ\"א ע\"ג שהקשה כן וכתב דלולי דברי הרא\"ש ז\"ל היה מקום לומר דהוצרך הר\"ן לזה כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמ' דבר\"ה סתם לן תנא כר\"מ ור\"י דנשים מעכבתם מלתקוע ובסוכה סתם לן תנא כר\"י דנשים סומכות רשות ולפי זה י\"ל דר\"מ נמי מפרש טעמא דמתני' כפי' רש\"י כי היכי דלא תקשי סתמא אהדדי ועוד דטעמא של הר\"ן דפי' למתני' כפרש\"י משום דס\"ל דאע\"ג דקי\"ל כר\"י היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו אבל אורויי לא מורינן להו והכי דייק לישנא דברייתא דקאמר אין מעכבין את הנשים מלתקוע דמשמע אבל אורויי לא מורינן ומתני' קתני מקבלת אשה ע\"כ משום טעמא דראויות לנשים הוא את\"ד יע\"ש ואין דבריו נראין שהרי מדברי הר\"ן בפ\"ק דקידושין דף תרל\"א גבי ההיא דגדול המצווה ועושה מבואר דס\"ל דר\"מ ור\"י לא פליגי אלא דוקא גבי סמיכה משום דמשתמש בקדשים וכמ\"ש שם וז\"ל משמע דלמאי דס\"ל דאין סומכות רשות מיחה ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא וכתב עוד דה\"ט דתפילין דמיחה משום דצריכים גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות הגוף יע\"ש ואם כן גבי לולב פשיטא ודאי דלכ\"ע אין כאן איסור כלל:<br><b> גם </b> מ\"ש דלא מחינן בידייהו ואורויי לא מורינן הא נמי ליתא דדוקא בתפילין דצריכים גוף נקי הוא דלא מורינן להו אבל בלולב פשיטא ודאי דאורויי נמי מורינן להו וזה פשוט ומהא דגרסינן בר\"פ מפנין תרומה טהורה פשיטא לא נצרכה דמנחה ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ\"ל כיון דחזי לכהן ש\"ד וכתבו התוס' שם וז\"ל אע\"ג דאמרינן בשלהי כירה דבגדי עניים לא הכא לכ\"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא יע\"ש היה נראה להוכיח בנ\"ד נמי דמותר לטלטלו הואיל ולדידיה חזי אלא איסורא הוא דרביע עליה והילכך כיון דחזי לאחריני ש\"ד דומיא דתרומה ממש אמנם אחר העיון נראה דיש לחלק דתרומה שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ואין בו אלא טובת הנאה גרידא ומש\"ה ודאי אמרינן דלא מקצי לי' כלל משא\"כ בנ\"ד דעיקרו לדידיה קאי וכיון דבה\"ש לא חזי לדידי' אמרי' דאקצי' מדעת אמנם אכתי יש להביא ראי' ממ\"ש התוס' שם סמוך ונראה ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי וז\"ל הו\"מ למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים אלא כיון דמשכח טעמא כו' יע\"ש הרי בהדיא דאפילו בדמאי דעיקרו לדידיה קאי ולא למיתב לעניים אפילו הכי ס\"ל להתוספ' ז\"ל דלא חשיב מוקצה כיון דחזי לעניים אף אנן נמי נימא בנ\"ד נמי אע\"ג דעיקרו לדידי' קאי מ\"מ כיון דחזי לאחריני לא מקצי אינש דעתיה מיניה:<br><b> וראיתי </b> להרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י שכתבו ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שהוא מצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה א\"ד יע\"ש וא\"כ בנ\"ד נמי נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלדעת יש מפרשים שהביא הריטב\"א ז\"ל כיון דחזי ליה מעיקרו והשתא לא חזי ליה יש כאן משום מוקצה אף ע\"ג דחזי לאחריני ומ\"מ נראה דאפשר לומר דבנ\"ד כ\"ע מודו דהתם גבי דמאי שאני דאמרינן כיון דחזי לדידיה לתקנו למחר ולאוכלו מידי דחזי לדידיה לאכילה לא יהיב לאחריני ושביק לדידי' משום דאי יהיב לעניים נמצא ביתו ריקם ולא שביק איניש מידי דחזי לדידיה ויהיב לאחריני מה שאין כן בנ\"ד דעיקרו עומד לדידיה ולאחריני שקנה זו עשוי מתחילתו לכך וכי יהיב לאחריני שישאפו הטוטון ממנו חזי נמי לדידיה בתר הכי שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני בי\"ט עצמו לא מקצה אינש דעתיה מיניה כיון דלדידיה נמי חזי למוצאי י\"ט:<br><b> ומצאתי </b> להרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק אין צדין דפירות הבאים מחוץ לתחום אף ע\"ג שאסורים באכילה למי שהובאו בשבילו אפי\"ה מותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר יע\"ש וכן פסק הטור סי' תקט\"ו ונראה דלדעת י\"מ דסבירא ליה דדמאי הואיל דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר אע\"ג דחזי לאחריני אפי' הכי חשיב מוקצה ה\"נ גבי פירות הבאים מחוץ לתחום כיון דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר והשתא לא חזי ליה אסור לטלטלו ואולי נאמר דהתם אין בו משום סרך מוקצה כלל וראיה שהרי אפילו לדידיה לא אסרו באכילה אלא משום גזירה שמא יאמר לעכו\"ם להביא מחוץ לתחום והילכך איכא למימר דכי גזור דוקא באכילה אבל בטלטול לא גזור ומ\"ש הרא\"ש דמותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר טעמא הוא דקא יהיב לומר דמותרים בטלטול ואין כאן איסור מוקצה כלל מדחזינן דשרי לישראל אחר משא\"כ גבי דמאי איכא למימר דבה\"ש אקצינהו מדעתי' הואיל ולא חזי לדידיה ודוק ועיין בתוס' פ' כירה דמ\"ו ע\"ב ד\"ה מי יימר שכתבו וז\"ל ואע\"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצה לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ\"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי כו' יע\"ש הנה מבואר דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' מפנין דאפי' בדמאי אמרינן דלא חשיב מוקצה הואיל דחזי לעניים ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל שם ועיין במה שכתב הר\"ן שם בפ' כירה גבי ההוא דבגדי עניים וז\"ל מהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' לעניים אין מטלטלין אותן כו' והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר הככר על עצמו נעשה מוקצה יע\"ש הנה דעת הר\"ן ז\"ל חולק על התוס' מן הקצה אל הקצה דהתוספות ז\"ל ס\"ל דבנודר' הנאה אפי' לדידיה חזי בטלטול הואיל וחזי לאחריני:<br><b> ולדעת </b> הר\"ן ז\"ל אסור בטלטול אפילו לאחריני וצ\"ל דההיא דתרומה דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וכן ההיא דמקבלת אשה לולב מיד בנה דמותר בטלטול מה\"ט שאני דכיון דעיקרו לא חזו אלא לכהנים וכן לולב לא חזו אלא לאינשי ובה\"ש להכי קאי לא מקצי איניש דעתיה מה שא\"כ גבי נודרת הנאה דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו ועיין בשה\"ג שם ובהר\"ב מג\"א סימן ש\"ח ס\"ק ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב פרכינן התם זר ששימש בשבת במאי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא כו' ע\"ש הרי מבואר דבקבלת הדם ע\"י זר יש בו משום מוקצה וקשה טובא דאמאי לא נימא כיון דראוי לכהנים לא חשיב מוקצה דומיא דלולב ממש דאע\"ג דלאשה לא חזיא אפי\"ה הואיל וראוי לאנשים אין בו משום איסור טלטול וכמו כן תרומה מה\"ט ואין לומר דהכא שאני דכיון דקבלה בזר פסולה וקא עבר האיסור זרות חשיב מוקצה מחמת איסור מה שאין כן בתרומה ולולב דאף ע\"ג דלא חזי לדידיה לאכילה מ\"מ חזי לטלטולי דאין בו איסור לזר בטלטול תרומה דהא ודאי ליתא דאע\"ג דקבלה בזר פסולה מ\"מ בטלטול הדם מישרא שרי כיון דאין כאן עבודה ויש לחלק וכעת צ\"ע ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוספות ד\"ה טלטול כו' יעיין שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או </b>\n<b> שהיה מאשרה הנעבדת אע\"פ שבטלו כו'.</b> כתב ס\"ה ומ\"מ אף בנכרי אם מתכוין יש' לזכות בה הו\"ל ע\"ז דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני כו' וכ\"כ התוס' בפ' לולב הגזול דל\"א ע\"ב ד\"ה באשירה דמשה יע\"ש ודע שדעת הסמ\"ג ז\"ל בלאוין מ\"ה שע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שאינה ע\"ז של ישראל עצמה שעבדה שכתב וז\"ל וכן ע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל ואח\"כ ביטלו אין ביטולו מועיל כלום מדרבנן אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע\"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם וכתב הר\"א ממיץ דמשמשי ע\"ז כו' ואח\"כ ביטלם גוי מותרים דאין להחמיר בהם משום גזירה זו ע\"כ. וכן נראה בהדייא שהוא דעת הטור ז\"ל בסימן קמ\"ו שכתב וז\"ל אפי' ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול וכתב הר\"א ממיץ דמשמשי ע\"ז כו' הנה בהדייא דס\"ל דאפילו בזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא מדהביא דברי הרא\"ם ז\"ל דבמשמשין מותר אפי' בזכה בהן דאי בשלא זכה בהן אפילו ע\"ז עצמה מותרת ואי ס\"ל דבזכה בהן מדאורייתא אין לה ביטול כע\"ז עצמה של יש' משמשין נמי יהיו אסורין דהא משמשי ע\"ז דיש' אין להן ביטול מדאורייתא כמ\"ש הר\"ן משם הרמב\"ן בפר\"י ואיך הביא דברי הר\"א ממיץ כיון דהרא\"ם לא אמרה אלא משום דס\"ל דהוי מדרבנן וכמ\"ש דאין להחמיר בהן משום גזירה זו ואף שמרן ז\"ל שם הביא גירסא אחרת דגריס אע\"פ שעדיין לא זכה בה מ\"מ כבר הכריע מרן ז\"ל שגירסת ה\"ה עיקר ובלא זכה בה ישראל אפילו מדרבנן יש לה ביטול וכן פסק בשולחנו הטהור סי' הנז' סעיף ב' ובמשמשי ע\"ז דיש' אפי' בזכה פסק דיש לה ביטול ומ\"ש בא\"ח סי' תקפ\"א סעיף ג' וז\"ל שופר של ע\"ז וכן במשמשי ע\"ז של גוי לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכון לזכות צריך לומר דארישא דוקא קאי ודוק וא\"כ מ\"ש הרא\"ש ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל כו' ע\"כ דוקא בזכה בה קמיירי כמ\"ש הטור וכן כתבו הלבוש והפרישה שם בלי חולק יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית דין סי' י\"ג ומבואר שם ככל מ\"ש ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דפר\"י דכ\"ג ע\"ב דאמרי' אר\"י א\"ר יש' שזקף לבינה כו' אסורה ואמרינן עלה מנ\"ל מתחילתו של א\"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו ופרש\"י ז\"ל הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו כו' והשתא אם איתא דע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קו' אימא דמש\"ה כתיב ואשריהם תשרפון דכיון שניתנ' הארץ לא\"א ולזרעו קנאום והו\"ל ע\"ז של גוי שבאת ליד יש' דאין לה ביטול אמנם לפי דעת הסמ\"ג ודעימיה דס\"ל דהוי מדרבנן פריך שפיר לקרא דואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו מן התורה וכמ\"ש הסמ\"ג כדמפרש התם וציין המרשים דף מ\"ב אין כונתו להביא ראיה משם דהוי מדרבנן דהא מהתם אדרבא משמע לכאורה דמדאורייתא הוא וכמו שהקש' בס' בתי כהונה דהא ודאי פשיטא לי' להסמ\"ג מההוא דפר\"י כדכתיב אלא מה שהביא ראיה משם הוא לענין שיהא אסור מדרבנן משום גזירה של ישראל עצמה כדמפרש התם דגזרו בביטול ישראל אפילו קודם שבא לידו דלמא מגבה לה הכי נמי איכא למיגזר בביטול גוי אחר שבאת ליד ישראל משום ע\"ז עצמה ואע\"ג דברייתא מפורשת היא בפ' השוכר את הפועלים דס\"ד מ\"מ התם לא מפרש מאיזה טעם הוא דאסור ומש\"ה מייתי מההיא דדף מ\"ב כנ\"ל:<br><b> ומעתה </b> יש להסתפק בדעת רוב המפרשים שכתב ה\"ה והתוס' דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו דע\"ז דגוי נמי מדאגבהא קניא ונעשית ע\"ז של ישראל הא כיון דמדאורייתא יש לה ביטול ולא מיכתת שיעורי' משו\"ה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא בו י\"ח לולב ושופר וחליצתו כשרה דבר תורה ואם נאמר דס\"ל דכיון דמן התורה צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה משום דהו\"ל כתותי מיכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשריפה קאי מכח גזירת חכמים ומשו\"ה אינו יוצא בו מדאורייתא וה\"ז דומה קצת למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתבו רוב הפוסקים ז\"ל דאינה מקודשת כלל כיון דבשעת נתינת קידושין לאו ממונא קא יהיב לה מכח איסור חכמים ז\"ל קשיא לי טובא מהא דגרסינן בפרק הישן דכ\"ג ע\"א אמתני' דקתני העושה סוכתו על גבי ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה בי\"ט וקאמר בגמ' מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור\"י פוסל מ\"ט דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' ל\"ש סוכה ור\"מ הא נמי מחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים ז\"ל הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והטור כר\"מ דכשרה משום דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי סוכה הראויה לז' מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן שכיון שכך דין תורה ליפסל סוכה שאינה ראוי' לז' א\"כ כיון שחכמים אסרו לעלות באילן הרי אינה ראויה לז' עכשיו מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסולה מדין תורה שזהו סברת ר\"י התם כמ\"ש הריטב\"א שם יע\"ש וה\"ז דומה ממש להא דע\"ז של גוי ואיני רואה שום הפרש ביניהם אפילו כמלא נימא. והיה אפשר לומר לזה שדעת רוב המפרשים שכתב ה\"ה והתוס' כסברת הרי\"ץ בן גיאת שכתב הר\"ן שם וז\"ל ואיכא מ\"ד דמדאמרינן מתני' מני ר\"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר\"י פליג עליה לומר דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י והילכך ליתא למתני' וכן פסק הרי\"ץ בן גיאת משמייהו דרבוותא עכ\"ל. וא\"כ מש\"ה ק\"ל שפיר הכא דהיכי קאמר רבא בע\"ז של גוי דיוצא י\"ח והרי כיון דמיכתת שיעוריה ועומד לשרפה מכח גזרת רז\"ל יהא פסול ד\"ת וכדק\"ל התם כר\"י מהאי טעמא גופיה כמ\"ש הריטב\"א אלא שמ\"מ אכתי קשה לס' הטור ז\"ל שהרי כתבנו שדעת הטור כדעת הסמ\"ג לפי גירסת מרן ז\"ל ואלו בא\"ח סי' תרמ\"ט כתב דלולב של ע\"ז של גוי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס\"ל כתי' התוס' דצריך שיטלנו ע\"מ שלא לזכות בו והילכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשית ע\"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם וכ\"כ בסי' תקפ\"ו לענין שופר והשתא ק' דמאי שנא מהעושה סוכה בראש האילן דפסק הטור ז\"ל בסי' תרכ\"ח כר\"מ דכשרה מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי ועוד אני אומר דאף לדברי התוס' לא ניתן ליאמר תי' זה ממ\"ש בתר הכי ובשמעתין הו\"מ לתרוצי דמתני' איירי בי\"ט א' כו' וכפי מ\"ש היכי הו\"מ לשנויי הכי שהרי סתם מתני' בפ' הישן כר\"מ אלא דאנן לא קי\"ל כסתם מתני' לדעת הרי\"ץ בן גיאת וא\"כ הכא נמי כיון דמדאורייתא יש לה ביטול לא מכתת שיעורי' לר\"מ ומש\"ה הוצרך תלמודא לשנויי דמתני' מיירי באשרה דאין לה ביטול ד\"ת ולזה נמי י\"ל עם מה שראיתי להרב כמוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיים הנדפס בקרב ימים ס' אמור דמ\"א שהק' על ההיא סוגיא דפ' הישן דודאי הא דדריש ר\"י סוכה שאינה ראויה לז' לא שמיה סוכה לאו לאפוקי סוכה שעל גבי גמל דהא מדאורייתא מיחזא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר\"א דאמר בדף כ\"ז דס\"ל דאם עשה סוכה בחולו של מועד פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע דהשתא דסוכה שעל גבי גמל לא חזיא לז' פסולה וכיון שכן קשה טובא מאי פריך בגמ' ור\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה\"ק קרא עשה סוכה בחג יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב דמש\"ה לא משני תלמודא דטעמא דר\"מ משום דס\"ל כחכמים דא\"כ אמאי נקט בברייתא פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בעושה סוכה ע\"ג גמל גרידא דאינה ראויה לז' אלא מדרבנן והו\"ל לברייתא למינקט פליגתייהו נמי בעושה סוכה בחולו של מועד דהשתא הוי אשמועינן רבותא טפי לר\"מ ומדחזינן דלא נקיט לה בכה\"ג נמי שמעינן דדוקא בהא הוא דפליגי אבל בעושה סוכה בחש\"מ אפילו ר\"מ מודה ומש\"ה הוצרך לשנויי דטעמא דר\"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי כנ\"ל:<br><b> אך </b> דברי הר\"ן שכתב משם הרי\"ץ גיאת דהלכה כר\"י קשה לי טובא דהיכי מצינן למיפסק כר\"י כיון דקי\"ל כרבנן דעושין סוכה בחש\"מ קרא דתעשה לך במאי מוקמת לה בסוכה שעל גבי גמל וכי אצטריך קרא לדרבנן וליכא למימר דהתם נמי ס\"ל לרי\"ץ גיאת דהלכה כר\"א דהא ליתא דבפ\"ק דסוכה ד\"ט קאמר תלמודא התם דב\"ה דמכשירין סוכה ישנה ס\"ל כרבנן דר\"א דעושין סוכה בחש\"מ והלכה כב\"ה וצ\"ע לדעת הרי\"ץ גיאת:<br><b> ומעתה </b> אפשר ליישב דעת התוס' והטור דאע\"ג דקי\"ל כסתם מתני' דפ' הישן דסוכה שע\"ג האילן כשרה לאו מטעמא דר\"מ דקאמר משום דמדאורייתא מיחזא חזי פסקינן כותי' אלא משום דקי\"ל כרבנן דר\"א דעושין סוכה בחש\"מ דלרבנן הך דינא דר\"י לא מצי למיקם ואע\"ג דבעלמא ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י הכא לא קי\"ל כותי' כיון דסתם מתני' כר\"מ וב\"ה נמי הכי ס\"ל וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה אמנם במה דפליגי ר\"מ ור\"י בשאינה ראויה לז' מדרבנן דלר\"י פסולה מן התורה משום דהשתא לא חזי ולר\"מ כיון דמדאורייתא חזי כשרה דנ\"מ מהך פלוגתא לשאר דינין דעלמא וכעין נדון דידן בהא אזלינן לכללין דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י דס\"ל דכיון דמדרבנן לא חזי פסולה ומש\"ה מקשו שפיר התוס' ומיהו אכתי אין זה נוח לי כל כך והדבר צ\"ת:<br><b> תו </b> קשיא לי מהא דגרסינן בפ' כל שעה דף ל\"ח ע\"א בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלה של מעשר שני בירושלים כו' וכתבו התוס' שם בד\"ה אבל וז\"ל הך סוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן כו' א\"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות כו' יע\"ש וקשה דאיך כתבו כן בפשיטות ומאי שנא מעושה סוכתו ע\"ג האילן דכשרה לר\"מ מטעמא דמדאורייתא חזי וכן קשה למ\"ש רש\"י דל\"ט ע\"ב בעי רמב\"ח מהו שיצא אדם י\"ח במרור של מע\"ש כו' כי תבעי לך אליבא דר\"י הגלילי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק ופרש\"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות כו' יע\"ש וק' טובא מאי שנא מהא דהעושה סוכה בראש האילן דקי\"ל כר\"מ מטעמא דהואיל מדאורייתא מיחזא חזי והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם ודע שהתוס' פרק לולב הגזול דל\"ה ע\"א ד\"ה לפי שאין כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וא\"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשריפה ואפשר דאפילו דמדאורייתא הויא בשריפה כו' יע\"ש והנראה שהוצרכו לזה לומר דמדאורייתא הויא בשריפה משום דאי מדרבנן לא הוי מיכתת שיעוריה ולא מפסיל כלל משום האי טעמא כיון דמדאו' קרינן ביה לקיחה תמה וכההיא דהעושה סוכה בראש האילן דקי\"ל כר\"מ וכ\"כ הר\"ב שער אפרים סי' ל\"ה יע\"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי אפשר לומר דלעולם ס\"ל דכיון דמדרבנן מיהא מיכתת שיעוריה אינו יוצא בו י\"ח ומה שהוצרכו לומר דהויא בשריפה מדאורייתא משום דאי הוי מדרבנן לא הוי ק\"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה כדי לפוסלו מדין תורה דאי משום טעמא דמיכתת שיעוריה לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דמדין תורה אינו טעון שריפה אמנם הא ודאי מודו התוס' דמדרבנן מיהא מיפסל וא\"כ איכא למימר דס\"ל דאפילו מדאורייתא נמי מיפסל כיון דהשתא מיהא טעון שריפה מכח גזירת רז\"ל אלא דאי מדאורייתא אינו טעון שריפה לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה שהוא פסול מדין תורה ואפילו קודם גזירת רז\"ל וכן נראה ודאי שהרי אתרוג של תרומה טמאה בין לטעמא דאין בו היתר אכילה בין לטעמא דמיכתת שיעוריה שכתבו התוס' לא הוי אלא מדרבנן שהרי תרומות פירות לדעת רש\"י והתוס' אינו אלא מדרבנן ועי' בפ\"ק דביצה ד\"ד ע\"ב ד\"ה ותנן ובמרן כ\"מ בה' תרומות פ\"ב דין א' ואפ\"ה קתני מתני' דאתרוג של תרומה טמאה פסול וכן כתב בחי' הריטב\"א וז\"ל ואע\"ג דתרומות פירות דרבנן כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי כתותי מיכתת ופסול מן התורה עכ\"ל. הן אמת דקשה לי על הריטב\"א מההיא דפ' הישן שכתבתי לעיל דקי\"ל כר\"מ וכמו שפסקו רוב הפוסקים מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי סוכה הראויה לז' מיקרי ואפשר ליישב לדעת הריטב\"א ז\"ל כמ\"ש לדעת התוס' והטור ז\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לחלק ולומר דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהויא מדאורייתא אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא משא\"כ בההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אינו אלא מדרבנן מש\"ה פסקינן כר\"מ ובהא ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל דהתם נמי כיון דע\"ז של ישראל אין לה ביטול ד\"ת כי גזרו רבנן בע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל עשאוהו כעין של תורה גם ההיא דפרק כ\"ש מהו שיצא אדם י\"ח במרור של מע\"ב בירושלים כו' מתרצתא היא בהכי דתלמודא התם אפילו למאי דקי\"ל כר\"מ גבי ההיא דהעושה סוכתו בראש האילן קא מבעיא ליה דהתם שאני דעיקרו דרבנן משא\"כ גבי מעשר ירק דרבנן כיון דאיכא מעשר דאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תקון מיהו אכתי קשה דמאי קא מבעיא ליה ותפשוט לי' ממתני' דידן דפסל אתרוג של תרומה טמאה משום דכתיב לכם הראוי לכם לאכילה אע\"ג דמדאורייתא אית ליה היתר אכילה וע\"כ היינו משום דכעין דאורייתא תקון וצ\"ע. ואפשר דה\"ט דלישנא אחרינא שכתב רש\"י שם דמפרשי לה משום דמצה בז\"הז דאורייתא ומרור דרבנן משום דק\"ל דאי כפרש\"י דה\"ט משום דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית לי' היתר בכל מושבות מאי קא מבעיא לי' לרמב\"ח ותפשוט לי' ממתני' דאתרוג של תרומה טמאה וכמ\"ש ועוד אפשר לומר דס\"ל להך לישנא אחרינא כדעת הסמ\"ג שכתב בעשין סי' קל\"ו דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר מן התורה ואפילו בירק יע\"ש ומש\"ה הוצרכו לפרש שלא כפרש\"י ז\"ל ועי' בהרב מש\"ל פ\"א מהל' מע\"ב כתב וז\"ל ודין זה הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום א' מן הראשונים שחלקו חילוק זה ואין ספק דס\"ל דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא כו' יע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה לשון רש\"י הלזו דמבואר בהדיא דס\"ל דמעשר ירק דרבנן מדלא הזכירו על דל שפתיו ועי' במ\"ש בפ\"א מהל' מע\"ב ודוק:<br><b> ודע </b> שלאותה גירסא שכתב מרן והיא גירסת הב\"ח דס\"ל להטור דאפילו שעדיין לא זכה בו כל שבאת ליד ישראל אין לו ביטול צריך לומר דמ\"ש הטור סי' תקפ\"ו ותרמ\"ט דבנתכוון שלא לזכות יוצא בו י\"ח לולב ושופר אע\"ג דמשבאת ליד ישראל אין לו ביטול ואפילו לא זכה בו וה\"ט דס\"ל דכיון דמדאורייתא יש לו ביטול יוצא שפיר י\"ח לולב וכההיא דר\"מ וכל שזכה בו ישראל אפילו אינה ע\"ז של ישראל עצמה אין לו ביטול מן התורה ומש\"ה כתב דאם זכה בו אינו יוצא דהא ודאי ליכא למימר דלולב ושופר של משמשי ע\"ז קאמר דכל כי האי הו\"ל לפרש ודלא כמ\"ש מורינו הרב בס' בתי כהונה דאפילו לפי גירסא זו אפשר דאפי' זכה בו אינו אלא מדרבנן דאין לו ביטול דהא ליתא דאם כן אמאי כתב בסימן הנז' דבזכה בו אינו יוצא י\"ח שופר ולולב ואי משום דכיון דהשתא מיהא בעי שריפה מיכתת שיעוריה כדכתיב לעיל א\"כ אפילו לא זכה נמי אינו יוצא אלא ודאי כמ\"ש דלגירסא זו ס\"ל דזכה בו אין לו ביטול מן התורה וכן נ\"ל שהוא דעת הרמב\"ן שכתב הר\"ן פר\"י על ההיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כתב וז\"ל וסובר הרמב\"ן דכל כה\"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע\"ג דע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול שכיון שזו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי ה\"נ הויא כשלו לענין ביטול והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמרא אמר ר\"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' ואמרינן עלה מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא\"ש כו' ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע\"י מעשה אסרום דהא אמרי' דהאדם אוסר דשא\"ש ע\"י מעשה ותירץ הרמב\"ן ז\"ל דכל כה\"ג בביטול בעלמא סגי עכ\"ד והשתא אי ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל יש לה ביטול מדאורייתא ואפי' זכה בה א\"כ ע\"כ מ\"ש הרמב\"ן דאע\"ג דאדם אוסר כו' בביטול בעלמא סגי להו אפי' מדרבנן קאמר שיש לו ביטול שהרי כתב אע\"ג דע\"ז של גוי כו' הכא יש לו ביטול כיון שכן מאי ראיה מייתי מההיא דר\"י אמר רב אכתי נימא דאין לו ביטול מדרבנן ואע\"ג דלענין שתהא נאסרת חשבינן כשלו לענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל והו\"ל כע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל שאין לו ביטול מדרבנן ומאי דלא משני הכי תלמודא דלמא ע\"י מעשה אסרום משום דהתם בגמ' אקרא דואשריהם תשרפון באש הוא דפריך מדאורייתא יש לה ביטול כל זמן שלא עבדו ישראל לדעת הסמ\"ג וא\"כ אפי' נימא דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל מ\"מ לא יהא חמור דינו יותר מע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל דיש לה ביטול מן התורה אלא ודאי נראה בהדיא שדעת הרמב\"ן דכל שזכה בו אי\"ל ביטול מן התורה והילכך מייתי ראיה שפיר דאי אמרת דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו א\"כ הו\"ל כע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל דאין לה ביטול ד\"ת וא\"כ אמאי לא משני הכי בתלמודא וכן נראה ג\"כ שהוא דעת הר\"ן ז\"ל מדהוצרך לדחות ראיית הרמב\"ן באופן אחר. ומעתה לפי שיטתם ק' טובא מה שהקשינו לעיל דמאי פריך בביטולא בעלמא סגי כיון שזכה א\"א וזרעו אחר כך קנאום והו\"ל ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל. אחר זמן רב בא לידי ספר תורת חיים וראיתי לו שהקשה קו' הלזו בפשט השמועה ותירץ וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דקי\"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ\"מ איסורא לא ניחא להו דליקני ע\"כ. ואין תירוץ זה נוח לי כלל דאכתי תקשי ליה לר\"א דפשיט הך מימרא דרב דאמר ישראל שזכה כו' אסרה מתחלתה של א\"י וקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גוים שליחותייהו קא עבדי הכא נמי ישראל שזכה כו' וכי אתי גוי ופלח שליחותיה קא עביד ומאי ראי' הא איכא למימר דישראל שזכה כו' לא אסרה כיון שאינה שלו ולא אמרינן שליחותיה קא עביד וקרא דואשריהם תשרפון באש לאו מטעמא דשליחותייהו קא עביד הוא אלא דכיון דפלחו ישראל לעגל ואוו לאלהות הרבה כמ\"ש הרי ניחא להו בע\"ז וכיון שכן הרי זכו באותה שעה בהנהו אשירות דמעיקרא דהכא ליכא למימר לא ניחא להו דליקני איסורא דהרי באותה שעה ניחא להו בע\"ז גופא כ\"ש בקנינם ולעולם דבהנהו אשרות דבתר ירוש' לא נאסרו אף משפלחו לעגל משום דאין אדם אוסר דבר שא\"ש וקרא משום הנך דמעיקרא הוא דהצריך שריפה משום דמאן מוכח ואכתי מנא ליה דשליחותייהו קא עביד וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> עוד שמדברי הרמב\"ן הללו נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרי' אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה הוא מדאורייתא דאי ס\"ל דהוי מדרבנן מאי מקשה עלה דדילמא על ידי מעשה אסרום ומשו\"ה כתיב ואשיריהם תשרפון באש הא מדאורייתא אפילו ע\"י מעשה מותר וכ\"כ הרב המובהק כמוהר\"ב הלוי הובאו דבריו בס' יד אהרן דף קנ\"ו וכתב עוד שם שמדברי רש\"י שם פר\"י דנ\"ד ע\"ב ד\"ה איתסרו להו שכתב וז\"ל גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט כו' נראה בהדיא דס\"ל דאינו אלא מדרבנן ושכן נראה דעת התוס' והר\"ן וריא\"ז יע\"ש ולדעתי ק\"ל טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן פרק מרובה דף ע\"א ע\"א אמרי מאן חכמים ר\"ש היא דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע\"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראוי' היא כו' ופירש\"י ז\"ל וזה לשונו בשלמא ע\"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרינן במסכת ע\"ז אעפ\"י שאמרו המשתחוה לע\"ז כו' עשה בו מעשה אסרה וכן כתבו התוספות ז\"ל בדבור המתחיל בשלמא יע\"ש והשתא לפי שיטתם ז\"ל דמדאורייתא אין אדם אוסר דשא\"ש אפילו ע\"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע\"ז גופא דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומש\"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו\"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ\"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע\"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע\"ז כיון דמדאורייתא הויא שחיטה ראוי' לדעת רש\"י והתוס' ז\"ל דומיא דמעשה שבת ממש ויש ליישב בדוחק וצ\"ע ועיין בתוס' שם דע\"ב ע\"ב ד\"ה ואי ס\"ד ועיין בפ' כל הצלמים דמ\"ד ע\"א ודוק:<br><b> ודע </b> שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקי\"ל דד' מינים שבלולב אם היה א' מהן גזול פסול אם היה זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש\"ו דקי\"ל דיש בהן משום גזל מפני דרכי שלום אם גזל מאלו אם יוצא בו י\"ח כיון דמדאורייתא קרינן ביה לכם או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם אינו יוצא בו י\"ח ומכלל האמור נר' דאינו יוצא בו י\"ח דומיא דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בו י\"ח כיון דמדרבנן לא מיקריא לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה ואם כן הכא נמי דכוותא הואיל ועיקר גזל מן התורה:<br><b> שבתי </b> וראה דבנדון זה לכ\"ע יוצא בו י\"ח מטעמא דהא דקי\"ל דיש בהן משום גזל ה\"ד לענין איסור גזל אמנם אם עבר וגזל אינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קי\"ל כר\"י דא' ה\"ז גזל גמור מדבריהם וכמ\"ש רבינו פי\"ז מהל' גזילה דין י\"ב וא\"כ שפיר קרינן ביה לכם אפי' מדרבנן ואולם מטעם אחר היה נראה דאינו יוצא בו י\"ח משום דה\"ל מה\"ב והיה מקום לצדד ולומר דמשום מה\"ב לא מיפסיל אלא בעבירה דאוריי' אמנם בעבירה דרבנן לא מיפסיל משום מה\"ב אולם מצאתי לרש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה ע\"ב וז\"ל טבול מדרבנן ואפ\"ה מה\"ב היא חשיב לה ע\"ש וכ\"כ שם לעיל בד\"ה ודמאי לא חזי ליה כו' א\"נ הויא לי' מה\"ב ע\"ש וא\"נ ה\"נ דכוותא אע\"ג דאינו אלא איסורא דרבנן חשיב מה\"ב כנ\"ל ועוד יש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ודעת הר\"ן כדעת התוס' וכתב עוד דהא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע\"ג דלר\"ל מבעיא ליה התם בפ' כ\"ה רבא פשיטא ליה ע\"כ ויש לדקדק עליו שנראה סותר את עצמו ממ\"ש בפ' כ\"ה דף ק\"ט וז\"ל הילכך הא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דלולב של ע\"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא בי\"ט ב' דלא בעינן לכם וא\"נ ביט\"א כגון שעבדו מעי\"ט וביטלו בי\"ט אבל אי עבדו בי\"ט כו' הרי שכתב שמימרת רבא איירי נמי ביט\"א וביטלו ואילו בכאן כתב דלאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי וצריך לידחק ולומר שמ\"ש א\"נ ביט\"א לא קאי אמימרא דרבא דרבא ודאי לא מצי איירי בביטול דבהא אפי' לכתחילה שרי כמ\"ש כאן אלא אדינא דרבא קאמר דהך דינא דרבא לא משכחת לה אלא בתרי גווני או ביט\"ב א\"נ ביט\"א וביטלו דאז יצא ואפי' לכתחילה ולאפוקי בשעבדו בי\"ט כו' דאז אפי' בדיעבד אינו יוצא ודוחק:<br><b> ומ\"ש </b> ה\"ה וכשאמרו יצא הוא ביום ב' כ\"כ התוס' שם והטור ז\"ל סי' הנז' והנה מתוך דבריהם אלו משמע דס\"ל דאף ביט\"ב דרבנן אם נטל יצא משום דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן וכן נראה שהוא דעת הרשב\"א בתשו' סי' תשמ\"ו שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דיוצא בו בי\"ט שני מטעמא דמצות לאו ליהנות נתנו ושלא כדעת הרז\"ה שכתב בפרק ראוהו ב\"ד גבי המודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות דר\"ה שהוא מצוה מן התורה אבל בתעניות לא וכ\"כ הר\"ב שע\"א ז\"ל סי' ל\"ה שדעת הרשב\"א שלא כדעת הרז\"ה אך קשה לי טובא שדברי הרז\"ה נראה כסותרים דבפרקין כתב כדעת התו' ממש שכ\"כ וז\"ל והא דאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר כו' ואם נטלו כשר אפי' קודם ביטול כיון דא\"ל ביטול ומצות לאו ליהנות ניתנו וכשר ביט\"ב דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות כו' והנה מבואר מדבריו דאפי' ביט\"ב דדבריהם ס\"ל ז\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו הפך ממ\"ש בפ' ראוהו ב\"ד ודוחק לומר דמ\"ש בפ' ראוהו ב\"ד אינו אלא לכתחילה דלא יתקע בתקיעות דרבנן דכיון דאף במצות דרבנן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת המצות לא חשיבה הנאה כי לא ניתנו אלא לעול על צואריהם מה\"ט נמי יהא מותר אפי' לכתחילה וכן משמע קצת מדבריו שבפרקין שכתב בין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום דמאיס לגבוה משמע דהא לאו הכי אפי' לכתחילה נמי ולכן נר' שאף הרז\"ה לא כתב כן אלא גבי מודר הנאה משופר משום דסבירא ליה דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו ז\"ל בפ\"א מה' שופר דין ג' וכ\"כ הרב פ\"ח בסי' תקפ\"ו סק\"ה שזהו דעת רבינו יע\"ש ומ\"ש ס\"ל להרז\"ה דדוקא בתקיע' דר\"ה שהיא מן התורה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אע\"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי' ליה משום מצות דרבנן אמנם גבי לולב דליכא הנאה בנטילתה כלל פשיטא ודאי דאפי' במצוה דדבריהם דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי אפי' תימא דמצות דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילת כלל מהם ואפי' אם נטלה בדרך רשות אין כאן איסור הנאה כלל אלא דבנטילת מצוה הוה ס\"ד דחשיבא הנאה מה שמקיים המצוה וכיון דאמרינן דהנאת המצוה לאו הנאה היא מה לי מצוה דרבנן מה לי מצוה דאורייתא ואדרבא במצוה דאוריי' הוה שייך טפי למימר דחשיבה ליה הנאה יותר שמקיים מצוה דאורייתא ומעתה אין ראיה מדברי הרשב\"א שחולק לדעת הרז\"ה ז\"ל דלא כמ\"ש הר\"ב שע\"א ז\"ל כנ\"ל:<br><b> הן </b> אמת שלפי זה קשה טובא דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בר\"ה גבי המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל בימות החמה לא וכ\"כ הר\"ן בנדרים דף ט\"ו ד\"ה והא כו' ומ\"ט כתב מרן הב\"י סימן תקפ\"ו משם הכלבו דדוקא אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל המודר עצמו אסור לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וע\"ש ולע\"ד נראה שיצא לו דין זה להכלבו ז\"ל משום דק\"ל ההיא דאמרינן התם בר\"ה הדר אמר רבה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דוקא דיעבד הוא דיצא הא לכתחילה לא ומ\"ש ממודר הנאה בשופר דשרינן ליה לתקוע אפי' לכתחילה מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן גבי כסוי הדם אמרינן דמכסין בעפר עיר הנדחת מה\"ט ועיין במהר\"ם די בוטון דף ק\"ל ובהרב כנה\"ג חי\"ד סימן כ\"ח מש\"ה ס\"ל ז\"ל דגבי מודר לא שרינן אלא לאחר שיתקע לו אבל הוא עצמו אסור ומה\"ט לא שרינן לכתחילה לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דנהנה מתקיעתו ומ\"מ נראה דאף הכלבו ז\"ל מודה דאם תקע המודר עצמו דיצא ואע\"ג דכי תקע באיסורא תקע משום דכיון דאמרי' שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה משום דעביד איסורא שנהנה גופו לא מפסל בהכי משום דאפי' נימא דלא יצא סוף איסורא מאן פקע ליה שהרי נהנה גופו מקול תקיעתו והא דאמר רבא התם אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דמשמע דמשום האי טעמא אמרינן דלא יצא לק\"מ דהתם לפום מאי דס\"ד דמצות ליהנות ניתנו פריך ליה שפיר דהיכי אמרינן דיצא י\"ח כדי שיהנה גופו משופר עולה במה שמקיים המצוה דנהי דכבר עבד איסורא במה שנהנה מקול תקיעתו מכל מקום היכי שרינן ליה להוסיף על חטאתו פשע ושיהנה ג\"כ בקיום המצוה מן הראוי לנו לומר שלא יצא י\"ח כדי שלא יהנה אמנם לפום מאי דמסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו א\"כ הנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול תקיעתו כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא י\"ח אמרינן דיצא י\"ח ואיסורא דעבד עבד ואי משום דהו\"ל מה\"ב איכא למימר דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן הן אמת שמדברי רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש נראה בהדיא דאפי' באיסורא דרבנן חשיבא מה\"ב ומ\"מ לדעת הכלבו אפשר לומר דלא ס\"ל כדעת רש\"י וא\"נ משום דגבי שופר גלי קרא דיום תרועה יהיה לכם דיוצאים בשופר הגזול כדאיתא בירוש' ולא חיישינן למה\"ב ועיין בהראב\"ד פ' מה' שופר ודוק ועיין בחי' הרשב\"א למס' יבמות דק\"ב ע\"ב ותמצא כדברי ודוק:<br><b> ומעתה </b> לק\"מ מה שהקשה הפר\"ח מהא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמשמע דאף התוקע עצמו יוצא כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא שלפי דעת רבינו ז\"ל קשה מההיא דהמודר הנאה ממעיין והפר\"ח תי' דשמא י\"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין יע\"ש ואכתי תי' זה לא יתכן לדעת הרשב\"א ז\"ל בנדרים דף הנז' שהק' וז\"ל ומיהו ק\"ל אפי' לאוקמתיה דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה במצו' עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ\"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותי' יע\"ש ומדלא תיר' כתי' הר\"ן ז\"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדיא דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצו' שרי ופשיטא ודאי דהנאת תשמיש לא גריע' מההיא דהזא' ומההיא דהמודר הנא' ממעיין לכן נ\"ל דס\"ל לרבי' והרשב\"א ז\"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא' ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה\"ח לא גזרו שמא ישהא וכה\"ג אשכחן בנדרים דל\"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע\"ש משא\"כ בההיא דרבינו דליכא למיחש למידי כנ\"ל:<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ\"י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ' י\"ז מה' שבת כתוב לאמר משם המאירי ז\"ל וז\"ל ומזה הפי' הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו' והמפ' יצ\"ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי' שאנו מחויבין לעשות בע\"כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע\"ז ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע\"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו\"ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי' זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ\"ל הנה מבואר מ\"ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים:<br><b> ולדעת </b> הר\"ן והכלבו דס\"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ק\"ל טובא מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א א\"ה מ\"ט דרבא קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר\"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס\"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ\"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מפלגי כו' ופרש\"י מצות לאו ליהנות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת אל בית האבל או לבית המשתה ע\"כ והשתא לפי דעתם הא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף היא והיכי שרי ר\"י מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש לחלק דע\"כ לא כתבו הר\"ן והכלבו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון ההיא דמודר הנאה משופר שגופו נהנה מתקיעת שופר עצמו שאסרו עליו בהנאה וכן ההוא דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי גופו נהנה מהדבר עצמו שאסור עליו בהנאה מה שא\"כ ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע\"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ\"מ אין גופו נהנה מבית הקברות דהיינו הדבר דאסור בהנאה אלא מבית המשתה והמשתה אינו אסור עליו בהנאה ואינו אלא גרמא בעלמא שגרם לו בית הקברות ליהנות גופו מדבר המותר עליו ובכי הא אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב שע\"א לדעת הרז\"ה דס\"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו מהך דפרק בכל מערבין דאע\"ג דללכת אל בית האבל ולבית המשתה אינו אלא מצוה דרבנן אפי\"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אכן כפי מ\"ש יש ליישב ע\"כ לא כתב הרז\"ה ז\"ל אלא דוקא במודר הנאה משופר שגופו נהנה משופר עצמו שאסור עליו בהנאה וכמ\"ש לעיל מה שאין כן הכא כן נראה לי נכון:<br><b> ודע </b> שמהא דתנן בפ\"ג דמעילה דמ\"ג ע\"ב ערבה לא נהנים ולא מועלין ראב\"ץ אומר נוהגין היו הזקנים שהיו נותנין אותן בלולביהן וכתבו התוס' שם דה\"ט דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו נר' לכאורה דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו היינו אפילו לכתחילה ושלא כדעת מוהר\"ם די בוטון ז\"ל אלא שיש לדחות דהתם שאני דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום הכי התירו אפילו לכתחילה ותדע מדלא פרכינן לרב יהודה דס\"ל בפרק ראוהו ב\"ד דמצות ליהנות ניתנו מהך מתני' ועוד נראה דמש\"ה לא פרכינן לרב יהודה משום דאיכא למימר דראב\"ץ פליג את\"ק וס\"ל דערבה של הקדש מותר ליהנות הימנה דהשתא דייק לישנא דמתני' שפיר דקתני ראב\"ץ אומר ול\"ק אמר ראב\"ץ ומ\"ש התוס' היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ורבינו ז\"ל בפה\"מ כתב וז\"ל ומ\"ש ראב\"ץ אינו מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו ואע\"פ שדעת ראב\"ץ ז\"ל שמותר ליהנות בו אינו הלכה עכ\"ל ואם הדברים ככתבן הן תמוהין דאיך כתב דאין הלכה כראב\"ץ כיון דקי\"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכבר תמה עליו הר\"ב תי\"ט יע\"ש וראיתי בהרב חזון נחום הנדפס בקרב ימים שהגי' בדבריו במקום אינו מודה אינו מוכרח וכונת דבריו הוא דראב\"ץ חולק על ת\"ק מדקאמר ראב\"ץ אומר וה\"פ דת\"ק קאמר ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין וראב\"ץ ס\"ל שנהנין ממנה אפי' לדבר הרשות והביא ראיה על זה שמה שהיו נותנין אותן בלולביהן משום דס\"ל דמצות ליהנות ניתנו וא\"כ אין חילוק בין דבר הרשות לדבר מצוה אמנם לפי מאי דקי\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אם כן אין ראייתו מכרחת דמצוה שאני דלא חשיבה הנאה וזהו שכתב רבינו ז\"ל ומ\"ש ראב\"ץ אינו מוכרח שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו וא\"כ אזדא ליה ראייתו אלו דבריו יעיין שם ואין דבריו נכונים לע\"ד שהרי משמע דהא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אליבא דכ\"ע היא מדפרכינן פרק כסוי הדם דף פ\"ה לרבא מברייתא דקתני לולב של ע\"ז לא יטול ולא משני דהא מני ראב\"ץ היא ובפ' בכל מערבין דל\"ה אמרינן אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו' משמע בהדיא דהא דרבא מילתא פסיקתא אליבא דכ\"ע היא ולכן נראה דבמקום אינו מודה צ\"ל אינו אומר וכונת דבריו לומר דראב\"ץ אינו חולק את\"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו דקי\"ל כרבא וחזר ואמר ואע\"פ שדעת ראב\"ץ שמותר ליהנות כלומר דאפי' לדעת ר' יהודה דס\"ל דמצות ליהנות ניתנו ואם כן ע\"כ שדעת ראב\"ץ שמותר ליהנות ופליג את\"ק אפ\"ה אין הלכה כמותו וכן נראה מלשון מוהר\"י קורקוס שהביא אח\"כ ע\"ש ודוק:<br><b> כתב </b> מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל אבל כך נראה לי לומר שלדעת רבינו דין לולב ושופר של ע\"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' עד ובפ' לולב הגזול מקשינן בגמרא ושל אשרה פסול והא אמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול כו' ה\"פ דאי אשרה דמתניתין קודם ביטול פשיטא דכתותיה מיכתת שיעוריה ולא אשמועינן מידי אלא ודאי דלאחר ביטול עסקינן ומשום הכי פריך לרבא דאמר דלאחר ביטול אם נטל כשר ע\"ש הנה דעת ר\"ת ז\"ל כן כמ\"ש התוס' שם בד\"ה באשירה דמשה ויש לדקדק על מרן הכ\"מ ז\"ל אמאי הוצרך לזה ולא כתב כמ\"ש התוספות דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דמשנקצץ האילן נתבטל כו' ותו יש לתמוה עליו במ\"ש לקמן דהא דאמרינן בפרק ראב\"ד אר\"י שופר של ע\"ז אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דשלא ביטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבי' כו' דלא קיי\"ל כותיה למשרי קודם ביטול כו' והשתא לפי דבריו דלר\"י אפילו קודם ביטול לא יצא משום דלא ס\"ל ה\"ט דמיכתת שיעוריה אם כן מאי פריך בשמעתין לרבא ממתניתין דלולב של אשירה נימא דמתני' איירי קודם ביטול ואשמועינן מתני' דקודם ביטול לא יצא לאפוקי סברת ר\"י ואיך כתב מרן דאי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול והרי ר\"י פליג עליה וסבר דאפילו קודם ביטול נמי יצא כמ\"ש אח\"ז ואם נאמ' דמ\"ש לעיל קאי לא\"נ שכתב אחר כך מ\"מ לתי' זה תקשי ליה דא\"כ מאי פריך ממתני' ותו ק\"ט דאי קוש' הגמרא הוא משום דאי איירי מתני' קודם ביטול פשיטא דמיכתת שיעוריה אם כן תקשי ליה לרב מברייתא דס\"פכסוי הדם דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא דאי ברייתא איירי קודם ביטול או בע\"ז דיש' דאין לו ביטול פשיטא אלא ודאי דלאחר ביטול דהכא לא שייך תירוצא דמשני אמתניתין דאיירי באשרה דמשה:<br><b> תו </b> ק\"ל דכיון דרב יאודה סבירא ליה דשופר של עבודה זרה אפי' קודם ביטול יצא ואם כן לרב יאודה ברייתא דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא ע\"כ צ\"ל דאיירי בע\"ז של ישראל שאין לה ביטול לעולם ובע\"ז של גוי דוקא ס\"ל לרב יהודא דאם נטל יצא וכיון שי\"ל ביטול ל\"מ מיכתת שיעוריה וכיון שכן קשה דמי המכריע לנו לומר דרבא ס\"ל דקודם ביטול לא יצא ופליג אסברת רב יאודה ופסק כרבא אדרבא נימא דבהא לא פליגי ואתיא מימרת רבא כפשטא אפי' קודם ביטול דאיפושי פלוגתא לא מפשינן וכל זה צ\"ע כעת גם אמ\"ש עוד שם מרן דמ\"ש רבינו בה' יבום דסנדל של ע\"ז חליצתה כשיר' איירי אפי' קודם ביטול וה\"ט משום דחליצה לית ביה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכיון שאין לו שיעור קצוב לא אמרי' מכתת שיעורי' כו' הקשה הרב מקראי קודש בה' לולב דאם כן איך כתב רבי' ז\"ל דסנדל של תקרובת ע\"ז ושל ע\"ה חליצתה פסולה וע\"כ היינו טעמא כמ\"ש רש\"י בפ' מצו\"ח משום דמיכתת שיעוריה ולפי דברי מרן דכיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן גם של תקרובת ע\"ז ליתכשר יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולענ\"ד נראה ליישב דכיון דכבר כתב מרן ז\"ל דאשירה דמתחילת נטיעה הית' להיות נעבד אפי' בטלו אחר כך אם נטל לא יצא משום דכיון דמתחילת ברייתה כתותי מכתת מאיסא למצוה ופסול אפי' דיעבד אם כן איכא למימר דכ\"ש ע\"ז של יש' ותקרובת ע\"ז דאין להם ביטול לעולם דיהא פסול דיעבד גם כן משום דמאיסא למצוה ותדע לך שהרי לדעת ה\"ה ז\"ל שכתב דאשירה שבטלה פסולה משום מה\"ב הקשה מרן דיותר ראוי לאסור ע\"ז של גוי כל שלא ביטלו וכ\"ש ע\"ז של ישראל דאין לה ביטול מאשרה שבטלה אף על פי שמתחלת נטיעתה היתה להיות נעבד וא\"כ ע\"כ לדעת מרן ז\"ל דאשירה שבטלה פסולה דיעבד משום דמאיס צ\"ל ג\"כ דע\"ז של ישראל דכיון דאין לו ביטול ראוי ליפסל משום דמאיס מכל שכן דאשרה שבטלה ואע\"ג דע\"ז של גוי קודם שבטלה לא פסיל לדעת מרן ז\"ל אלא משום דמיכתת שיעוריה ה\"ט משום דכיון דטעמא דאשירה שבטלה לא יצא הוא משום דמאיס' למצוה איכא למימר דדוקא באשירה שבטלה כיון שמתחילת ברייתה נעבדה ולא היתה לה שעת הכושר מאיסה למצוה משא\"כ ע\"ז של גוי כיון שמתחלת ברייתה היתה לה שעת הכושר ועכשיו נמי שנעבד' ניתרת ע\"י ביטול לא מאיסה כולי האי וגריעה מאשירה מה שא\"כ ע\"ז של ישראל ותקרובת ע\"ז דאין להם ביטול לעולם נהי דמתחילת ברייתה היתה לה שעת הכושר ובצד זה גריעה מאשירה שבטלה מ\"מ מצד אחר חמור יותר דעכשיו שנעבד אין לה היתר ובאיסוריה קאי עד עולם ולפחות מיהא יהא דינו שוה כדין אשירה שבטלה דפסול בדיעבד משום דמאיס והילכך פסק רבינו ז\"ל דתקרובת ע\"ז כיון דאין לו ביטול חליצתו פסולה משום דמאיס ולא משום דמיכתת שיעוריה דבחליצה נמי איכא מאיס מצוה כמ\"ש התוס' ומרן גופיה כנ\"ל לפי חומר הנושא ועיין ברי\"ו נתיב כ\"ה חלק ב' שכתב וז\"ל אבל של תקרובת ע\"ז אם חלצה חליצתו פסולה ולא משום איסור הנאה ולא משום דאין לו ביטול דכי אמרינן דאין לו ביטול דוקא תקרובת של אוכלין שעשאוהו דרך שבירה או חתוך אלא משום דלא עביד להילוכה עד כאן ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לולי </b> הוסיף הר\"ן על דברי",
+                "<b>היה </b>\n<b> אחד מהן של עכו\"ם לא יטול כו'.</b> מימרא דרבא פ' לולב הגזול דל\"א ופי' רש\"י וז\"ל לולב של ע\"ז ששימשו בו לע\"ז לכבד לפניה קרקע א\"נ שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או נזרקה בו ע\"כ וראיתי למוהר\"ם בן חביב שהק' לדברי רש\"י וז\"ל שאיך נאסר הלולב משום שהעבירו לפניה או נזרקה בו הלא תקרובת ע\"ז אינו נאסר משום תקרובת אלא כשהוא כגון תקרובת פנים כמ\"ש בע\"ז דף נ\"א ע\"א אר\"ן א\"ר בר אבוה ע\"ז שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת משום דבעינן זריקה המשתברת ולא הוי כעין תקרובת פנים דזריקת דם משתברת וא\"כ איך כתב רש\"י דמה שאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול מיירי בתקרוב' ע\"ז שעבודתה כו' הלא בכה\"ג לא נאסר הלולב בהנאה ואיך כתב אחר כך ואם נטל כשר ואע\"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עוד הקשה לפרש\"י דמ\"ש רבא לולב של ע\"ז איירי בתקרובת ע\"ז דהיכי משני בגמרא דמתני' דקתני לא יצא מיירי באשירה דמשה דאין לה ביטול דכתותי מיכתת שיעוריה והשתא לדעת רש\"י דרבא איירי בתקרובת ע\"ז היכי קאמר דאם נטל לא יצא הלא קי\"ל בר\"פ ר\"י דתקרובת ע\"ז אין לו ביטול וכן אמרו בפ' מצות חליצה דף ק\"ג א\"ר סנדל של ע\"ז כו' של תקרובת ע\"ז כו' ופרש\"י של תקרובת ע\"ז שהקריב ומסרוהו לפניה לשם דורון וקי\"ל תקרובת ע\"ז אין לו ביטול ואם כן הכא נמי אמאי קאמר דיצא כיון דאיירי בתקרובת ע\"ז וליכא למימר דמ\"ש רש\"י דאיירי בתקרובת ע\"ז היינו לדעת המקשה דפריך ממתני' ארבא דס\"ד דהמקשה דרבא מיירי אפי' בתקרובת ע\"ז אמנם למסקנא דמשני דמתני' מיירי באשירה דמשה ע\"כ דרבא לא איירי אלא בתשמישי ע\"ז דאכתי תקשי לדעת המקשה דרבא איירי בתקרובת ע\"ז הלא רבא גופיה קאמר בפ' מצות חליצה דסנדל של תקרובת ע\"ז חליצתה פסולה משום דאין לה ביטול ע\"כ ת\"ק יע\"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה היה אפשר לתרץ לקו' הרב ז\"ל עם מה שמצאתי בשיטת המאירי למס' ע\"ז מכ\"י שכתב משם רבו הר' יונה בריש פרק לפני אידיהן וז\"ל ע\"כ נראה למורי הר' יונה דאפי' לקנות מהן כלים אסור מפני שאפי' המעות היו מקריבים לע\"ז והביא ראיה מן הירוש' מצא לפני ע\"ז לפנים מן הקלקין כיסים מלאים אסורים פי' לפנים מן הקלקין מקום הטנופת ששם מושיבים ע\"ז באותו מקום כל דבר הנמצא שם אסור בהנאה ואפי' דבר שאינו של נוי לפי שודאי הקריבוהו לע\"ז אבל אם הוא חוץ לקלקי דבר שהוא של נוי אסור שאינו של נוי כגון כיסים מלאין מעות מותר ואע\"פ שאינו כעין פנים דבעינן דומיא דזבח וליכא אפ\"ה אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב דכיון דהקריבוהו לע\"ז אסור בהנאה עכ\"ד וכן הוא גם כן דעת רבינו ז\"ל בפ\"ז מה' ע\"ז דין י\"ח והביאו הטור י\"ד סימן קל\"א דאם מצא בפנים במקום עבודתה בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי על גבי המזבח כל הנמצא שם אסור ואם כן איכא למימר שדעת רש\"י ז\"ל גם כן כדעת רבינו והר' יונה ז\"ל ומ\"ש רש\"י ז\"ל שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איירי בהקריבוהו לפנים מן הקלקלין במקו' עבודת' דאז אפי' בתקרובת שלא כעין פנים אסור:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בסוף סימן קל\"ט ממ\"ש הטור דנרות שמדליקין לפני ע\"ז אם כבן הגוי מותרים כתב וז\"ל ודע שדינים אלו ליתנהו אלא לדעת הסוברים שלא נאסר הנמצא בבית אליל אא\"כ הוא דבר הראוי לקרב ע\"ג המזבח אבל לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רבינו נראה דאפילו דבר שאינו קרב ע\"ג המזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה ואם כן הני נרות נמי אם הכניסם במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית ליה ביטול ע\"כ ובודאי שכונת מרן ז\"ל לומר דלדעת רבינו הני נרות אסורים אפי' ע\"י ביטול משום דכיון דאם הכניסה במקום עבודתה הוה ליה תקרובת ואין לו ביטול אם כן איכא למיחש שמא הכניסם במקום עבודתה ודלא כדמשמע לכאורה מדבריו דדוקא בידוע שהכניסם במקום עבודתה אסורים אפי' בביטול אבל בסתמא לא חיישינן דאם כן איך כתב ודע שדינים הללו ליתנהו אלא לדעת הסוברים כו' הא לדעת רבינו נמי איתנהו שפיר לדינים אלו בשאין ידוע בודאי שהכניסם במקום עבודתה אלא ודאי כמ\"ש וכ\"כ הב\"ח בסימן זה אחר שהביא דברי מרן אלו וז\"ל ודבריו נכונים ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת ע\"ז דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל וכיון שכן יש לתמוה עליו שהרי כתבנו משם המאירי שדעת הר' יונה ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים אסור ואלו הטור ז\"ל בסימן הנז' כתב בשם הר' יונה דנרות שעוה שהדליקו לפני ע\"ז אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן מותרים והרי לפי דעתו יהיו נאסרים אפילו בביטול משום תקרוב' ע\"ז אפי' שלא כעין פנים גם המאירי ז\"ל בפ' ר\"י התיר נרות שעוה מה\"ט דאין זו תקרוב' ע\"ז כעין פנים ובפ' לפני אידיהן הסכים לדעת רבו וכן יש להקשות על מ\"ש ה\"ה בפ\"ד מה' יבום דין ב' וז\"ל ופי' תקרובת ע\"ז כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה כו' והדבר תמוה דהרי לפי דברי רבינו אפי' בתקרובת שלא כעין פנים מיתסר אם הוא לפנים מן הקלקין במקום עבודתה וא\"כ משכחת לה סנדל של תקרובת ע\"ז אפי' בהקריבה סנדל ומסרוהו לפניו לשם דורון במקום עבודה ואיך כתב וכן מתבאר מדברי רבי' ולכן נ\"ל דאפי' לדעת רבינו והר' יונה דס\"ל דאפי' תקרובת שלא כעין פנים אסור אם נמצא במקום עבודתה נראה דמודו מיהא דיש לו ביטול דכיון דדין זה דתקרובת ע\"ז אין לו ביטול חידוש הוא שחידשה תורה שיהא חמור יותר מע\"ז עצמה דנפקא לן מקרא דויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע\"ז אין לו בטילה לעולם כדאיתא בריש פ' ר\"י אין לך בו אלא חידושו ודוקא בתקרובת כעין פנים דאיירי ביה קרא דהיינו זבח אמרינן דאין לו ביטול אבל בתקרובת שלא כע\"פ אע\"ג דנאסר משום תקרובת יש לו היתר ע\"י ביטול דלא יהא חמור יותר מע\"ז עצמה והיכא דגלי קרא גלי דאין לך בו אלא חידושו ויש הכרע עצום לזה ממ\"ש רבי' בפ\"ז מהלכו' ע\"ז דין ט\"ז וז\"ל ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה והוא מימרא דר\"י בר חנינא בפ' ר\"י דנ\"א ע\"ב דאמר נקטינן אין קלקין לפעור ומרקוליס ומסיק דחוץ כפנים דמי ואסור משום תקרובת וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם ואם כן לדעת רבינו ז\"ל בפעור ומרקוליס נאסר אפי' תקרובת שלא כעין פנים כמו מעות וכסות משום דכפנים דמי ולפי דעת מרן ז\"ל כיון דנאסר משום תקרובת אין לו ביטול דומיא דנמצא בפנים מן הקלקין ואלו בפ' ח' מה' הנז' כתב בדין י\"ב וז\"ל וכיצד מבטלין אבני מרקוליס כיון שבנה מהן או חפה בהן דרכים מותרי' בהנאה והיא ברייתא בפ' ר\"י ואמרינן בגמ' דה\"ט משום דבעינן תקרובת כע\"פ וליתא ומותרים בביטול אלא ודאי כמ\"ש דאע\"ג דאסור בהנאה יש לו ביטול כיון דהוי שלא כעין פנים ומעתה צדקו דברי הר' יונה דמש\"ה כתב דאם כבן מותרים בביטול דוקא דהוי שלא כעין פנים כדכתיב' גם דברי ה\"ה מתיישב שפיר על דרך זה וז\"ש ופי' תקרובת כגון זבח בהמה לפניה כו' אבל אם הקריבו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת כו' כלומר דאם הקריבו לפניה לשם דורון אין לו דין תקרובת ע\"ז שאין לו ביטול דאין דין תקרובת הנאסר אפי' על ידי ביטול אלא כו' וכיון שיש לו היתר ע\"י ביטול לא מכתת שיעוריה וחליצתו כשרה ודעת ה\"ה כדעת התוספ' שכתבו בפרקין וכל שיש לו ביטול לא מיכתת שיעוריה ודלא כדעת ר\"ת ז\"ל ועל פי זה יש ליישב בדוחק מה שכתב עוד ה\"ה וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחי' ברגלי הצורה ותמה עליו מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל דראיה זו אינו מכיר דטעמא דההיא משום דהוי תשמישי ע\"ז והתם לא איירי שהביאו לה דורון ותקרובת מסנדל יע\"ש. ולפי מ\"ש אפשר דאין כונתו להוכיח דאין זו תקרובת כמובן מפשט דבריו אלא דהתם משום משמשי ע\"ז הוא אלא כונת ה\"ה ז\"ל להוכיח מ\"ש דאם הקריב סנדל אין לו דין תקרובת ע\"ז שאין לו ביטול וחליצתו כשירה כיון שיש לו ביטול והא מייתי ראיה מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה אפילו קודם ביטול כדמוכח מדבריו שם שכתב אע\"פ שהוא אסור בהנאה ועיין במרן כ\"מ בפ\"ח מהלכות לולב שאכתוב לקמן כנ\"ל ודברי מרן ז\"ל נפלאו ממני וצ\"ע ואף אם תרצה לפרש דברי ה\"ה כפשטן איכא למימר דה\"ה מיירי במצאן חוץ לקלקין אלא דלא מצי למימר דמשכחת לה בפנים מן הקלקין דאפילו שלא כע\"פ אסור לדעת רבינו משום דאז ניתר בביטול וס\"ל כדעת התוספות כנ\"ל ומ\"מ אפי' לפי מה שכתבתי לדעת רבינו ז\"ל ק\"ל ממאי דפריך בפ' ר\"י דף נ\"א ע\"ב אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו ומאי קו' הא פעור ומרקוליס נאסר אפילו שלא כעין פנים דומיא דלפנים מן הקלקין משום דחוץ כפנים דמי כדאמר ר\"י בר חנינא וליכא למימר דהכי פריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול דלשון אסור אפי' בביטול נמי משמע כמ\"ש מרן הב\"י סימן קמ\"ו יע\"ש דא\"כ מאי משני נעשה כמגדל ע\"ז הא ע\"ז גופה יש לו ביטול וצ\"ל לדעתו ז\"ל דתלמוד' השתא לא שמיע ליה הא דר\"י בר חנינא דמייתי לקמן ומשו\"ה מקשה שפיר ואה\"נ דלמאי דמייתי בתר הכי הא דר\"י בר חנינ' מתורץ שפיר הך קושיא ודוחק שוב בא לידי ספר כנה\"ג ח\"ג וראיתי שם סי' קל\"ט בהגהת ב\"י אות י\"ד שהקשה מעין מה שהקשינו מההיא דמרקוליס וכתב וצ\"ל לפי דעתי דנרות גם כן הוו כעין פנים ולא ידעתי איך תקן בזה לדעת רבינו דס\"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים הוי תקרובת שאין לו ביטול והעיקר נ\"ל כמ\"ש דבהכי מיישבא שפיר ההוא דמרקוליס ודברי הר' יונה וה\"ה ז\"ל ומ\"מ לדעת ריא\"ז שכתב בשה\"ג דנרות שעוה הוו תקרובות ע\"ז ואין לו ביטול צ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דס\"ל דנרות הוו כעין פנים ואיך שיהיה למאי דאתאן עלה מעיקרא ליישב דברי רש\"י ז\"ל המעיין במ\"ש רש\"י בפ' ר\"י דף נ\"א ע\"ב ד\"ה אפי' מים ומלח יראה בהדיא דס\"ל דאפי' לפנים מן הקלקין תקרובות שלא כעין פנים מותר שלא כדעת רבינו ז\"ל עוד היה אפשר לתרץ לקו' מוהר\"ם בן חביב ז\"ל עם מ\"ש מרן כ\"מ בפ\"ח מה' ע\"ז משם הרמ\"ך וז\"ל תימא איך סתם ואמר דתקרובת אינ' בטילה לעולם דהא יש תקרובת דיש לו ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן כותי דשרי ומפרש טעמא בגמרא משום דבעינן כעין פנים ובזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים ע\"כ וכתב הרב כנה\"ג סימן הנז' בהגהת ב\"י אות ג' דדעת הרמ\"ך דהא דבעי' כע\"פ היינו לענין שיה' נאסר אפי' ע\"י ביטול אבל כל שאינו כע\"פ איתסורי מיתסר ובביטול סגי ומש\"ה קאמר התם בפ' ר\"י דמאן דלא פריש סבר בעינן כעין פנים וליכא ומותרים בביטול כיון שחיפו בהם דרכים יע\"ש ואם כן איכא למימר דדעת רש\"י ז\"ל הוא כדעת הרמ\"ך ומתורץ הכל ומ\"ש רש\"י בפ' ר\"י דנ\"א ע\"א ד\"ה ותקרובת לחברתה אבל תקרובת כו' אלא הוי דבעינן כעין פנים כו' ומקל לא איתעבד ע\"ז ושרי לגמרי יש לדחו' דשרי לגמרי ע\"י ביטול קאמר דבהכי קאי כמ\"ש קודם ונאסרת ממנה חבירתה משום ע\"ז וניתרת בביטול וכן ראיתי מתרצים והא נמי ליתא שהרי כתבו התוס' שם בד\"ן ע\"א ד\"ה בעינן כו' וז\"ל פי' רשב\"ם ז\"ל בשם רבינו שלמה כעין זביחה כו' הילכך הני אבנים בלא תקרובת שרי ומיהו איתסורי הוא דמיתסר משום דנעשית ע\"ז עצמה וכדלקמן ובע\"ז מהני ביטול הרי שכתבו משם רש\"י ז\"ל דדוקא משום דנעשית ע\"ז עצמה הוא דמיתסר הא לאו הכי היו מותרים לגמרי משום דלא הוו כעין פנים שלא כדעת הרמ\"ך וכן מבואר בהדיא ממה שהתיר ג\"כ נרות של שעוה משום דלא הוו תקרובת כעין פנים וכל זה הוא מדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש בסוף הדבור ועיין בכנה\"ג דין י\"ז וכן נראה גם כן ממ\"ש רש\"י בדף נ\"א ע\"ב אמתני' דקתני מצא בראשו מעות כסות אוכלין מותרים דאמרקוליס קאי ובגמ' אמרינן דפעור ומרקוליס חוץ כפנים דמו ואסור אפי' דבר שאינו של נוי משום תקרובת משא\"כ בשאר ע\"ז דחוץ לקלקין לא מנחי תקרובת כמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שם ואם כן אי ס\"ל לרש\"י כדעת הרמ\"ך אמאי קתני דמותרים הא אף ע\"ג דהוו שלא כעין פנים מיתסר משום תקרובת אלא ודאי דדעת רש\"י ז\"ל נראה פשוט דשלא כעין פנים שרי לגמרי:<br><b> ועוד </b> נראה לי דאעיקרא דמילתא דמה שהבין הרב כנה\"ג בדברי הרמ\"ך דאסור מיהא אחר המחילה ליתא כלל מכמה טעמי חדא דא\"כ מאי פריך בגמ' שם אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו והשתא לדעת הרמ\"ך מאי קו' אע\"ג דבעינן כע\"פ היינו שלא יהא ניתר ע\"י ביטול אבל איתסורי מיהא מיתסר אפי' שלא כע\"פ וליכא למימר דמאי דפריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול קאמר חדא דא\"כ מאי משני כדכתיב לעיל ועוד דאם כן מאי קושיא דאימא ה\"נ דאבני מרקוליס מותרים ע\"י ביטול משום דלא הוו כע\"פ וכדקתני בברייתא דלעיל גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפו בהם דרכי' מותרים אלא ודאי דמאי דפריך במה יאסרו הוא כפשטיה ופריך שפיר אברייתא דקתני ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים כו' אסורים משום דישראל אינו מבטל ע\"ז של גוי ומשו\"ה פריך דכיון דבעינן כעין פנים אינן אסורות כלל ולא צריכי ביטול ותירץ משום דנעשה כמגדל ע\"ז כו' וכיון דצריך ביטול משו\"ה קאמר בברייתא דע\"י ישראל אסורות ומהתימה על הרב שהק' לדברי הרמ\"ך ממאי דפריך בסמוך א\"ה בתרייתא מיהא תשתרי דהיכי שרי הא תקרובת שלא כע\"פ נאסרת להצריכה ביטול ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו ממאי דפריך מעיקרא אבני מרקוליס במה יאסרו כדאקשינן והנראה דמשם לא עלה על דעתו להק' אפי' בדרך קו' משום דפשיטא ליה דאיכא למימר דהכי פריך במה יאסרו אפי' בביטול אמנם ממאי דפריך בתר הכי בתרייתא מיהא תישתרי ק\"ל דהיכי קאמר דשרי ואהא דחק את עצמו הרב דהכא נמי הכי פריך בתרייתא מיהא תישתרי אפי' בביטול ולע\"ד הא ליתא כלל וכמ\"ש ועוד ק' ממאי דפריך בתר הכי ממתני' דמצא בראשו כו' בשלמא יינות ושמנים איכא כעין פנים כו' אלא פרכילי ענבים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה ומאי קו' הא אע\"ג דהוי שלא כעין פנים אסור מיהא ולהא הוה מצינן למימר דס\"ל למקשה דאסורין דקתני מתני' אפי' בביטול קאמר דהא קתני בהדייהו יינות ושמנים וכי היכי דהנהו אסורים דקתני אפי' בביטול ה\"נ אסור דקאי נמי אפרכילי ענבים אפילו בביטול קאמר ודוק:<br><b> עוד </b> קשה טובא לפי מה שהבין בדברי הרמ\"ך ממ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ז מה' הנז' דין י\"ז משם הרמ\"ך וז\"ל כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורים בהנאה תימא דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פרש\"י ואינו אסור כיון דאינו כעין פנים ואינו של נוי מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר ע\"כ הנה בפי' בדברי הרמ\"ך דס\"ל דכל תקרובות שלא כעין פנים מותר והקשה על דעת רבינו שכתב דאסורים בהנאה ולפי דבריו נמצאו דברי הרמ\"ך סותרים וליכא למימר דמ\"ש ואינו אסור ר\"ל אינו אסור אפי' ע\"י ביטול דס\"ל להרמ\"ך ז\"ל דמותרים דקתני במתניתין מותרים ע\"י ביטול קאמר וכמו שדחה הרב לההיא דפריך בתרייתא מיהא תשתרי דהא ודאי בדברי הרמ\"ך זו דוחק גדול מאד לומר כן ותו דהא ליתא דאי מ\"ש הרמ\"ך ואינו אסור אפי' ע\"י ביטול קאמר אם כן אמאי כתב שאינו של נויי ואינו כעין פנים אפי' יהיה דבר של נוי כל שאינו כעין פנים יש לו ביטול דהא נויי עבודה זרה ותשמישיהן יש להן ביטול ותו דמותרים דקתני מתני' ע\"כ אפי' בלא ביטול קאמר דאי ע\"י ביטול מאי פריך בגמ' מעות דבר של נוי הוא ומה בכך הא נויי ע\"ז יש להן ביטול אלא ודאי מוכח בהדיא דדעת הרמ\"ך דתקרובת שלא כעין פנים מותרים לגמרי שלא כמו שהבין הרב ומ\"ש בפ\"ח דתקרובת יש לו ביטול היכא דלא הוי משתבר כעין פנים אין הכונה לומר דאיסורא מיהא איכא כמו שהבין הרב אלא כונת הרמ\"ך להקשות על רבינו שכתב סתם תקרובת ע\"ז אין לו ביטול וכנראה שאפי' שלא כעין פנים קאמר ואהא בא להכריח דהא ליתא דהא מצינו תקרובת יש לו ביטול כדחזינן באבני מרקוליס ולפי דעת רבינו נהי דמשום ע\"ז עצמה יש לו ביטול אכתי יהא אסור אפי' בביטול משום דהוי תקרובת ע\"ז וכדאמרינן בגמר' כל חד וחד נעשית ע\"ז ותקרובת ע\"ז לחברתה אלא ודאי דבשלא כעין פנים לא נאמר דין זה ומשום דכל ראייתו הוא מאבני מרקוליס והתם צריך ביטול משום ע\"ז עצמה נקיט בלישניה יש לו ביטול כנ\"ל פשוט אמנם אין הכי נמי דתקרוב' ע\"ז שלא כעין פנים גרידא מותר לגמרי והיינו מה שהביא בתר הכי מההיא דזרק מקל מדקאמר אינה נאסרת משמע דשרי לגמרי דלפי מה שהבין הרב ז\"ל דברים אלו אין להם מובן כלל וכמו שהוקשה להרב עצמו יע\"ש ובהא ניחא לי מה שיש לדקדק בפשט השמועה שם במאי דפריך אלא מעתה אבני מרקוליס כו' דאמאי נטר להקשות קו' זו על מימרא דרב דאמר זרק מקל כו' אינ' נאסרת לעיל מינ' אברייתא דקתני גוי שהביא אבנים כו' מותרות וקאמר רב ששת התם דהיינו טעמא משום דבעינן כעין פנים הו\"ל לאקשויי אלא מעתה דבעי' כעין פנים במה יאסר אמנם לפי מ\"ש ניחא דאברייתא גופי' לא מצי לאקשויי משום דהוה מצי למימר דהא דבעינן כעין פנים היינו לענין שיהא נאסרת ע\"י ביטול אבל שלא כעין פנים נמי מיתסר משום תקרובת להצריכו ביטול כמו שהבין הרב לפי האמת אמנם לרב דקאמר זרק מקל כו' אינה נאסרת דמשמע דשרי לגמרי פריך שפיר אלא מעתה כו' ודוק. גם מ\"ש עוד הרב הנזכר בסמוך על דברי רבינו שבפ\"ח דהא דאיכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי לאו משום דפליגי אי ביטול מועיל בזה או לא אלא דהנך דלא פרשי סברי דהוי תקרובת ושרי והנך דפרשי סברי דלא הוי תקרובת אלא ע\"ז עצמה יעיין שם הם דברים תמוהים משוללים הבנה דהא בהדיא קאמר בתלמודא מ\"ט דמאן דפריש ס\"ל כההיא דרב גידל א\"ר מנין לתקרובת ע\"ז שאין לו ביטול כו' ותו דאי הנך דפרשי ס\"ל דהוי ע\"ז ולא תקרובת הרי הותרה בביטול ע\"י שחיפ' בהם דרכים וצ\"ע ולכן נראה לי ליישב לקו' הרב מוהר\"ם ן' חביב עם מ\"ש מרן הב\"י בסי' הנז' בשם המרדכי ראבי\"א קבל מאביו רבינו יואל בנרות ושעוה של אליל אסורים לנר מצוה בשבת וחנוכה או לב\"ה כדאמרינן בפ' כ\"ה גבי המשתחו' לדקל וכן באשירה שבטלה איבעיא להו וסלקא בתיק\"ו יעיין שם וכ\"כ רי\"ו נתיב י\"ז חלק ד' שהביא דין נרות וחתיכות שעוה שמותרים משום דאינו תקרובת כעין פנים כתב ורבותי כתבו דאסורים לב\"ה והביא ראיה מההיא דהמשתחוה לדקל והא הכא מאיס למצוה אע\"ג דשרי להדיוט ומה שהתיר רי\"ו בנתיב ח' ח\"ג ליטול לולב למצוה מאילנות שנוטעים לפני ע\"ז כבר כתב רי\"ו שם דאין לאסרם משום דמאיסי למצוה כההיא דמשתחוה לבהמה כו' דלא דמי דהכא אינו ע\"ז ולא תקרובת ע\"ז יע\"ש הנה נראה מדבריו דאם היה תקרובת ע\"ז אע\"ג דלא נאסר להדיוט דאינו כעין פנים היה מאיס למצוה דומיא דשעוה של אליל דמאיס למצוה אע\"ג דלא מיתסר לא משום נוי ולא משום תקרובת ואם כן לפי מה שכתב הטור בי\"ד סימן קמ\"ב בשם י\"א דאילני סרק שנוטעים לפני ע\"ז נטיעתן זו היא תקרובתן ותקרובת כזה אינו נאסר כיון דאינו כע\"פ והיא סברת א\"ח משם הרשב\"א כמ\"ש בבד\"ה אסור ליקח מאילנות אלו למצוה כיון דס\"ל דהוי תקרובת ע\"ז דומיא דהמשתחוה לבהמה וחתיכות שעוה שכתבו רי\"ו והמרדכי ומכ\"ש לי\"א שכתב הטור שם דלא גרע מנויי ע\"ז דאסורים אפי' להדיוט דמאיסי למצוה לכתחילה מיהא דלא כרי\"ו ויש לתמוה על מור\"ם שפסק בא\"ח סי' תרמ\"ט ס\"ד כדעת רי\"ו ז\"ל שמותר לכתחילה ליקח מאילנות אלו לולב למצוה מאחר שהרשב\"א והטור חלוקין עליו כמ\"ש ולפחות היה לו להזכיר הדבר במחלוקת והיותר תימה דבי\"ד סי' הנזכר פסק מרן שם כסברת הטור דאסורים להדיוט משום דלא גרע מנויי ע\"ז ולא הגיה עליו כלום משמע דהכי ס\"ל ונמצא סותר את עצמו וכן יש לתמוה על הלבוש שבסי' תרמ\"ט ס' י\"ד כתב כדעת רי\"ו ומור\"ם ובי\"ד סי' רנ\"ו סי\"ג פסק כדעת הטור דלא גרע מנויי ע\"ז וצ\"ע ואם כן איכא למימר שדעת רש\"י כדעת רי\"ו והמרדכי דאע\"ג דלא מיתסר משום תקרובת אסור לכתחילה משום דמאיס כיון דלשם תקרובת ע\"ז יהבו ואיכא לתא דע\"ז עליה ומשו\"ה קאמר רבא לא יטול וכמ\"ש רש\"י בדבור שאח\"ז לא יטול משום דמאיס למצוה ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על רש\"י אמאי לא פי' דלולב של ע\"ז דקאמר רבא כפשטיה דהיינו לולב של אשירה של גוי א\"נ שהשתחוה ללולב שהיא עצמה ע\"ז שעבדה והנראה מדבריו דלא משכחת לה אלא בהני תלת גווני דוקא משום דרש\"י קשיא ליה כקו' התוס' דע\"ז של גוי נמי מכי אגבהה קניה ונעשית ע\"ז של ישראל ודחיקא ליה מילתא טובא לומר דאיירי ביט\"ב דלא בעינן לכם משום מאי דפריך ממתניתין דלולב של אשירה ולא משני דאיירי ביט\"א וכבר נדחקו בזה התוס' וליישב זה כתב רש\"י דמאי דאמר רבא לולב של ע\"ז אם נטל יצא לא משכחת ליה אלא בלולב ששימשו בו לע\"ז דס\"ל לרש\"י כדעת הראב\"ד והר\"א ממי\"ץ שכתב הטור בסי' קמ\"ו דמשמשי ע\"ז אפי' זכה בהן ישראל יש לו ביטול ע\"י גוי וכתב עוד א\"נ שעבודתה בלולב כו' משו\"ה קאמר רבא לא יטול משום דמאיס למצוה ואם נטל יצא כיון דמותרים להדיוט משום דלא הוי תקרובת כע\"פ ולאפוקי אם הוא לולב של ע\"ז עצמ' דבהא לא משכחת לה להא דרבא ומ\"ש רש\"י ואם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוצרך לטעם זה משום אידך חלוקה שכתב שרבא איירי נמי במשמשי ע\"ז דאע\"ג דאסורים בהנאה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע\"ג דר\"ל מבעיא ליה בפרק כ\"ה המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לרבא פשיטא ליה דלכתחלה לא יצא ובדיעבד יטול וכמ\"ש הרמב\"ן הביאו הר\"ן שם וא\"נ דבעיא דריש לקיש הוא לכתחילה דוקא ומשום דלא פשיטא לי' קאמר רבא דלא יטול דאזיל לחומרא ומ\"ש רש\"י שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איכא למימר דס\"ל לרש\"י דדוקא בשדרך עבודתה דמתחייב העובדה בסייף וחל עליו שם ע\"ז הוא דמאיס למצוה דומיא דמשתחוה לדקל דמבעיא ליה לר\"ל דאף ע\"ג דאין נעבד במחובר העובדה חייב בסייף וכדאיתא בברייתא בפ' כ\"ה דף מ\"ז ע\"א משא\"כ בשאין דרך עבודתה בכך דהעובדה נמי אינו חייב עליו כלל לא מאיס למצוה ולא מקריא לולב של ע\"ז כלל זה נראה לי נכון ויציב בדברי רש\"ל ז\"ל ומיהו מה שהקשה הרב הנזכר על דברי רש\"י דפ' מצו\"ח דמשמע מדבריו דסנדל של תקרובת ע\"ז היינו שהקריבו סנדל הא ודאי ק' אלימתא איהו וכן ראיתי בשיטת הרשב\"א שק' כן על דברי רש\"י ועיין בתוס' פ\"ק דע\"ז די\"ב ע\"א ד\"ה דכוותא ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' ס\"ק ובתוס' פרק אין מעמידין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שכתבו דלריב\"ב אפי' תקרובות שלא כע\"פ אסור יע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג </b>\n<b> של ערלה ושל תרומה טמאה כו' פסול.</b> שם דל\"ה ע\"א פליגי בה ר\"ח בר אבין ורב אשי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון כו' והקשו התוספות שם בד\"ה לפי וז\"ל וא\"ת גבי לולב של אשירה ל\"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בקונ' כ\"ת שכתב דעיקר קושייתם היא דלמה לי טעמא דמיכתת שיעוריה ולא מיירי אלא בע\"ז של יש' לימא דמיירי אפי' בע\"ז דגוי שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאה ישראל ונטלו על מנת שלא לזכות בו דאינו יוצא ביום טוב ראשון כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול ליהנות ממנו קודם ביטול ולא מיקריא לכם ע\"כ דבריו:<br><b> ולע\"ד </b> זה ליתא שהרי בכוון שלא לזכות בו למה לי טעמא דאין בה דין ממון בלא\"ה אינו יוצא בו ביט\"א משום דלא מקריא לכם וכמ\"ש התוס' שם בהדיא ותו שכפי מ\"ש התוספות בפ\"ד דהו\"מ למימר נמי מע\"ב בגבולין ואליבא דכ\"ע משמע בהדיא דס\"ל דלמ\"ד לפי שאין בו היתר אכילה מע\"ב בגבולין יש בו היתר אכילה מקרי כיון דאי בעי פדי ליה וכמ\"ש רש\"ל ז\"ל אם כן הכא נמי בע\"ז של גוי קודם ביטול קרינן ביה לכם כיון דאי בעי מבטל ליה ממוניה הוא (ולמ\"ד מ\"ב ממון גבוה הוא היינו טעמא דאינו יוצא בו ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתשיל עלה כמ\"ש התוס' בפ' אלו עוברין דמ\"ו ד\"ה הואיל ע\"ש) כנ\"ל ובמה שתי' וי\"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' משום דנ\"מ לענין מ\"ב עיין מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל ומה שהקשה עליו מוהר\"ם ן' חביב דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעינן דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו אבל אי בעינן היתר אכילה אינו יוצא י\"ח כיון דאסור באכילה גם לכהן יע\"ש לק\"מ שהרי לדעת התוס' קיימינן ולדעתם ע\"כ דס\"ל דטבל מקרי יש בו היתר אכילה כיון דאי בעי מפריש ליה ולהכי קאי אכתי תקשי להו דמצה של טבל ת\"ל דאינו יוצא בו משום דבעי' משלכם דבהא לא שייך תי' שתירץ בדבור שאח\"ז ואם כן לדעת התוס' אתרוג של טבל של כהן פשיטא ודאי דיוצא בו אפי' למאן דבעי היתר אכילה וליכא נפקותא מידי וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קצח) </b> א\"כ ה\"נ בע\"ז של גוי קודם ביטול קרינן בי' לכם כו'. תמהני דאיך מדמה מעשר שני בגבולין לע\"ז של גוי דבמעשר שני הא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דבידו לפדות משא\"כ בע\"ז הא אין הישראל יכול לבטל ע\"ז וא\"כ הרי אין זה בידו ומשום הכי לא קרינן בי' לכם. ואפשר לומר דכיון דנכרי יכול לבטל ע\"ז בעל כרחי' כדאיתא בע\"ז דף מ\"ג ע\"א בעובדא דר\"א הקפר א\"כ הוי כאילו הוא בידו לבטלו ואע\"ג דלא אמרינן הואיל היכא די\"ל מי יימר כדאיתא בשבת ס\"פ כירה דאמרינן התם מי יימר דמזדקק לי' חכם מ\"מ הא אמרינן התם דהיכא דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר וא\"כ ה\"נ אפשר דאמרינן הואיל ואי בעי הוה כייף לנכרי לבטל וצ\"ע. ועוד י\"ל דכמו דאמרינן שם דאפשר בג' הדיוטות ותו לא אמרינן מי יימר ה\"נ בע\"ז כמו דקיי\"ל דנכרי מבטל ע\"ז של חבירו אעפ\"י שאינו עובדה ולפ\"ז תו שכיח שיזדקק לי' נכרי לבטל אותה דכיון שאינה הע\"ז שעובדה לא יחוש ויבטלה וא\"כ תו לא אמרינן מי יימר ודו\"ק:",
+                "<b>ושל </b>\n<b> מע\"ב בירושלים כו' ואם נטל כשר.</b> משנה פרק לולב הגזול דל\"ד ע\"ב ופרש\"י וז\"ל ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם ע\"כ והקשה מוהר\"ם בן חביב ז\"ל דכיון דמע\"ב חוץ לירושלים יכול לפדותו הרי יש בו היתר אכילה מיקרי מיגו דאי בעי פדי ליה כדאמרינן בגמרא גבי דמאי דיוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וכן משמע ממ\"ש רש\"י ז\"ל בגמ' גבי אתרוג של תרומה ד\"ה הרי וז\"ל הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה כו' אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל משמע דאי הוה ניתרת בפדיון הוה סגי לן הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום דקרינן ביה לכם הראוי לכם במיגו דאי בעי פדי ליה עכת\"ק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' בפרק בכל מערבין דף ל' ע\"ב ד\"ה וליפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביאו ראיה ממתני' דקתני התם דאין מערבין בהקדשות שלא נפדו אע\"ג דאיכא מיגו דאי בעי מתשיל עלה יע\"ש וא\"כ גבי דמאי דחזי לעניים משו\"ה אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסיה מקרי ראוי לכם וכן גבי תרומה טהורה דחזי לכהנים כתב רש\"י דאי הוה ביה פדיון הוה סגי לן הך טעמא ולא הוה צרכינן לטעמא שכתב רש\"י דישראל נמי נפיק ביה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אלא דאפי' היה הדין דאינו יכול להאכילו לבן בתו כהן יוצא בו משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדי ליה כיון דחזי לכהנים אמנם גבי מע\"ב חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם מש\"ה כתב רש\"י דאינו יוצא בו משום דבעינן הראוי לכם כנ\"ל נכון וכ\"כ הרב כרם שלמה סי' ב' דף כ\"ה ע\"א דה\"ט דבאתרוג של טבל לא אמרינן הואיל משום דבעינן מידי דחזי השתא לשום אדם ושכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש יע\"ש וק\"ל קצת ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה סימן תשמ\"ו שנשאל במי שאסר על עצמו נכסיו אם יוצא בו אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י\"ח דא\"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה כיון דאי בעי מיתשיל עלה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ע\"כ והשתא כפי מ\"ש הרשב\"א בספר עבודת הקודש מאי ראיה מייתי מתרומה טמאה שאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם מש\"ה לא אמרינן הואיל ולא מקרי ראוי לכם משא\"כ בקונם דחזי לעלמא מיקרי ראוי לכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש ליישב ופשוט: ודרך אגב אומר מה שראיתי מקשים שם בסוגיא דפ' בכל מערבין (ועיין בס' קיקיון דיונה) דכיון דאוקימנא לסומכוס דס\"ל כרבנן דר' דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש ומש\"ה קא' בחולין אבל לא בתרומה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דהדרא לטיבלא א\"כ נימא דת\"ק דסומכוס דאמר מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דס\"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ומש\"ה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואף דהדר לטבליה הא חזי לתקוני בבה\"ש ואם כן היכי אמרינן התם בדף כ\"ח ואב\"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובה בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' אלמא אע\"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה\"נ כו' ומנ\"ל הא ולע\"ד נר' דלק\"מ כפי מ\"ש התוס' שם בדל\"א ע\"א ד\"ה דמאי וז\"ל וא\"ת ולסומכוס נמי הא חזי לאפרושי מיניה וביה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי וי\"ל דמשמע ליה מתניתין אפילו אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' איירי בכל ענין ולעיל נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתני' איירי אפי' ביתר מב' סעודות עכ\"ל וא\"כ ע\"כ דטעמא דמתני' דתני מערבין לנזיר כו' משום דס\"ל דאע\"ג דלא חזי להאי חזי להאי דאי משום טעמא דאי בעי מיתשל עלה היכי פסיק ותני דמערבין אפי' אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות הא אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה וזה פשוט ועיין ברש\"י ז\"ל בפרק כל שעה דף כ\"ג ע\"א ד\"ה מערבין כו': ובמה שתירץ מוהר\"ם בן חביב דס\"ל לרש\"י ז\"ל דאין לומר מיגו דיכול לפדותו משום דאין פודין בי\"ט ומש\"ה אינו יוצא נראה שיש להקשות על תירוצו דא\"כ גבי דמאי נמי היכי אמרינן בגמרא דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה הא הפקר נמי אין מפקירין בי\"ט ושבת וכמ\"ש הפר\"ח חלק או\"ח סי' תנ\"ד וכן מצאתי להריטב\"א בשיטה כ\"י למסכת שבת פי\"ו דק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אף עג\"ב דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע\"כ וא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל לש\"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה זמן שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרי' ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם בי\"ט עצמו ואם כן גבי מע\"ב נמי אע\"ג דאין פודין בי\"ט ובי\"ט לא חזי לאכילה מ\"מ כיון דאיכא ביה היתר אכילה באיזה זמן שיהיה קרינן ביה שפיר לכם דומיא דדמאי: הן אמת דמההיא דפרק בכל מערבין דף ל\"א נראה דקשה לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דא\"ב מפקר לנכסי' והוי עני וחזי ליה כו' ולפ\"ד הריטב\"א היכי משני התם הכי הא גבי עירובין ודאי בעי' שיהא ראוי לו לאכילה בבה\"ש כדאמרינן התם לעיל אליבא דסומכוס וי\"ל דס\"ל להריטב\"א דהך מתני' דמערבין בדמאי לא אתי אלא כר' דס\"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ומשו\"ה משני שפיר תלמודא דמיגו דאי בעי מפקר לנכסיה בב\"ה והוי עני וחזי ליה כו' ודלא כמ\"ש התוס' שם דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע\"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים אלא ס\"ל להריטב\"א דלרבנן דוקא הוא וה\"ה דהו\"מ לשנויי משום דחזי לעניים אלא משום דבפ' כל שעה ובפרק שלשה שאכלו בעי לשנויי הכי משני נמי התם הכי וכמ\"ש התוס' בההיא דפרק מפנין ודפרקין מיהו מההיא דר\"פ מפנין קשה טובא לדעת הריטב\"א דפרכינן התם דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה כו' ולדעת הריטב\"א הא הו\"ל מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת והו\"ל כטבל ושוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני ח\"א סי' שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת מההיא דפרק מפנין וצ\"ע לדעת הריטב\"א ועיין עוד בשבת דקל\"א ע\"ב דאמרי' התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר\"א משום דבידו להפקירו והא ודאי לק\"מ לדעת הריטב\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריי' יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת מיהו קמיית' קשיא ואולי יש לחלק דלא כתב הריטב\"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכו בו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא\"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבא טפי ניחא לי' שלא יזכו בה אלא כל מגמתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י\"ח בו בהא ודאי ש\"ד כנ\"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בד\"ה </b> ושל מעשר שני. הנה כתבתי בזה בתשובה לאחד וז\"ל ע\"ד שא' אם מותר לקנות דבר מן ההפקר בשבת אחר שעיקר האיסור דלקנות בשבת אסור מכח שמא יכתוב ובהפקר לא שייך שמא יכתוב. הנה זה ברור דאסור לקנות מן ההפקר ואם כי רבך מהר\"י סגן הכהן רצה להביא ראי' ממוציא כיס בשבת יפה דחית די\"ל דהתם מיירי שאינו מכוין לקנות. אך יש ראי' ברורה ומפורשת השעה\"מ בפ\"א מלולב ד\"ה ושל מע\"ב מביא בשם הריטב\"א והפר\"ח דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט והרי להפקיר נמי לא שייך שמא יכתוב והוי רק דבור בעלמא ומ\"מ אסור בשבת ומכ\"ש לקנות דעושה מעשה דאסור. אף גם לדעת המג\"א בהל' ציצית סי' י\"ג דמפורש שם בדבריו דלהפקיר מותר אף מדרבנן וראייתו משבת קל\"א דקאמר הואיל ובידו להפקיר ולא קאמר ליתן במתנה וכו' והנה השעה\"מ הביא הש\"ס הנ\"ל וכ' דמזה אין תמי' על הריטב\"א דהתם מיירי מדאוריי' ונעלם ממנו המג\"א הנ\"ל דמפורש להיפוך שמותר להפקיר אף גם דבריו תמוהין דמה דחה דהתם מדאורייתא מיירי דאם כן קשיא קושית המג\"א למה לא קאמר ליתן במתנה לקטן ונכרי והנה מקטן אין כ\"כ קשיא די\"ל דהריטב\"א יסבור כהסוברים דקטן אין לו קנין כלל מן התורה אפי' כשדעת אחרת מקנה אותו. וכיון דהתם מה\"ת מיירי יכול למכרו בדמים אך נראה ליישב דעת הריטב\"א דע\"כ לא אסר הריטב\"א להפקיר רק הפקר עולמית אבל הפקר לשעה כיון דאינו הפקר גמור רק על יום השבת מותר להפקיר כיון דאינו קנין ממש דקיי\"ל קה\"פ לאו כקהג\"ד וגם אינו קנין רק סילוק רשותא שרי בשבתא דדוקא אם דומה בחד צד לקנין כגון אם הוי עולמית דנחשב קנין ממש או אף דאינו עולמית רק דהוי קנין שעה אך באותה שעה הוי קנין ממש אז כיון דעכ\"פ בחד צד דומה לקנין וחז\"ל אסרו לקנות בשבת אבל אם הוי סלוק רשותא ורק לשעה אין לו דמיון כלל לשבת ומותר בודאי וראי' מהל' שבת סי' רמ\"ו במשכיר בהמתו לנכרי דיפקירנו בפני שלשה ועוד ראי' מעירובין גבי לשכור מן הנכרי בשבת דלמ\"ד דהוי מקני רשותא אסור בשבתא ולמ\"ד דהוי סלוק רשותא מותר בשבתא אם כן מוכח דסלוק רשותא בשבתא שרי והרי לדעת הריטב\"א אסור להפקיר בשבת דהוי נמי סלוק רשותא ובע\"כ דהתם הוי סלוק רק על יום השבת לבד ובזה מודה הריטב\"א דמותר ולכך לק\"מ מן הסוגיא כיון דלדידן קיי\"ל דכלי קופסא אין חייבין בציצית מוכח דעיקר החיוב הוי אלבישה לכך אף דהתם בשבת אזיל למ\"ד כלי קופסא חייבין מ\"מ אין החיוב על גופו רק על הלבישה אם ראוין עכ\"פ ללבוש והנאת הלבישה שלו חייב בציצית אבל אם אין הלבישה שלו אף אם גופו הוי שלו לכ\"ע פטור ולכך בזה מהני הפקר לזמן דעכ\"פ ביום הזה אין הלבישה שלו נפטר מציצית לכך קאמר דבידו להפקירו על יום השבת לבד נהי דקה\"פ לאו כקהג\"ד מ\"מ לענין ציצית פטור ולכך איסור שבת ליכא בזה כיון דהוי רק קנין שעה ולאו כקהג\"ד ועשה דציצית לא שייך בזה וא\"ש. ואף להמג\"א דס\"ל דמותר להפקיר בשבת הוי רק להפקיר כיון דהוי דיבור בלי מעשה אבל לקנות דבעי מעשה ודאי אסור בשבת והטעם דודאי עיקר הטעם דאסרו חז\"ל מקח וממכר הוי מכח שמא יכתוב אבל כיון דכבר אסרו מה\"ט שוב כל הדומה לקנין לא פלוג רבנן ואסרו כיון דהוי כקונה קנין וראי' מעירובין הנ\"ל דאם הוי סלוק רשותא מותר וקשה אכתי ניחוש בזה שמא יכתוב ואם בזה לא שייך שמא יכתוב אם כן למ\"ד דמקני רשותא הוא אמאי אסור הרי לא שייך שמא יכתוב ובע\"כ דזה החילוק למ\"ד מקני רשותא אם כן הוי בכלל קונה קנין וכיון דחז\"ל אסרי קונה קנין בשבת בכל ענין אסרי אבל למ\"ד סלוקי רשותא אינו בכלל קונה קנין כלל ואינו בכלל התקנה ועוד ראיה מירושלמי דהלין נכנסין ארמלין צריכין למכנסה מבע\"י מכח דהוי כקונה קנין בשבת והרי התם בקנין ביאה לא שייך שמא יכתוב דמי כותב שטר קנין על אשה ואם החשש שמא יכתוב הכתובה אם כן למה מותר לבעול בתולה בשבת הרי אסור לבא עלי' בלי כתובה ונגזור שמא יכתוב ובע\"כ דלא מכח שמא יכתוב גזרו רק כיון דעכ\"פ קונה קנין הכל הוי בכלל איסור זה ובפרט לדעת הר\"ן בנדרים כ\"ט דכל קנין אשה לבעלה הוי כקונה מן ההפקר דהאשה מפקרת עצמה לגבי בעל עיי\"ש ואם כן לפ\"ז מפורש בירושלמי דאסור לקנות הפקר בשבת ובלא\"ה הדין כן ברור:<br><b> והנה </b> מלבד הנ\"ל דברי המג\"א תמוהין בראי' הנ\"ל וצדקו דברי השעה\"מ דהש\"ס מוכרח לומר דבידו להפקירן דא\"א לומר בידו ליתן מתנה דז\"א בידו דמי יודע אם ירצה הלה לקבלו וכמ\"ש בפ\"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' א\"כ מוכח דכל שתולה בדעת אחרים לא נחשב בידו משא\"כ בידו להפקירו זה הוי בידו שפיר ועוד הרי באמת יפסיד ממון וזה לא נחשב בידו רק הרמ\"א כתב כיוצא בזה בסי' רמ\"ו דמ\"מ אין אדם יכול לזכות בו כיון דידוע שמפקירן רק מכח איסור שבת עיי\"ש א\"כ ה\"נ הוי כן אך תינח בהפקר דלא יצא לרשות אחר מעולם ולכך נהי לומר בפי' שמפקירו ע\"מ שלא יזכה בו אחר לא מהני ובודאי צריך להפקירו סתם מ\"מ אזלינן בתר אומדנא דכוונתו הוי רק מכח איסור שבת ומהני בזה אומדנא כיון דהוי להחזיק שלא להוציא מחזקתו מהני אומדנא אבל אם יתנו במתנה בזה דרך הערמה לא הוי מתנה כמ\"ש בנדרים במעשה דבני חורין וא\"כ א\"א ליתנו רק במתנה גמורה לו יהא שיהי' מתנה לשעה עכ\"פ אם ירצה אח\"כ להוציאו ממנו ממ\"נ אם יתן לו רק לשעה אפשר דלא מהני ואם יתן לו סתמא לא אמרינן אומדנא להוציא ממון מחזקתו וא\"כ לא יצטרך הלה להחזיר לו ויהי' לו הפסד ממון ולכך לא נקט הש\"ס זה רק שבידו להפקירו. ועוד ראיה דאסור לקנות מן ההפקר בשבת מאהע\"ז סי' קל\"ז והוא ש\"ס גיטין ע\"ז בש\"מ המגרש בשבת דתיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' ובזה יש להוכיח ממ\"נ דלהריטב\"א ופר\"ח דאסור להפקיר בשבת בודאי מכ\"ש דאסור לקנות הפקר בשבת ולהמג\"א דס\"ל דמותר להפקיר בשבת קשה א\"כ למה לא יעשה השכ\"מ כן שיפקיר תחלה ביתו ואח\"כ תזכה בו היא עם הגט ולא יצטרך לעשות איסורא לקנות בשבת ונהי דסוף סוף יצטרך לקנות הגט מ\"מ למעט באיסורא עדיף וא\"ל שיהי' כטלי גיטך מעג\"ק דהרי התוס' שם הקשו דהוי טלי גיטך מעג\"ק ותירצו דכיון דבא מרשותו לרשותה לא נחשב טלי גיטך וכו' וא\"כ אם יפקיר חצרו תחלה יהי' טלי גיטך מעג\"ק אך ז\"א חדא לפמ\"ש המרדכי בפ\"ק דב\"מ בר\"ג וזקנים דאף דט\"ה אינו ממון והוי כהפקר מ\"מ נחשב דעת אחרת מקנה כיון דמקנה אותו עם החצר עיי\"ש א\"כ ה\"נ להיפוך בשלמא בטלי גיטך מעג\"ק דאינה קונית הקרקע כלל ובנטילתה היא מתגרשת זה לא מהני אבל כאן דהיא מתגרשת בקניית גוף הקרקע וכיון דזוכית בקרקע עם הגט וכיון דהוא מקנה לה גם הגט דהוי שלו נחשב אף החצר דעת אחרת מקנה והוי כאלו בא מרשותו לרשותה ועוד אף אם נחלק בין נדון זה לנדון המרדכי מ\"מ קשה דהרי קיי\"ל דהפקר כל ג' ימים דלא אתי לרשות זוכה הרי הוא שלו ובידו לחזור בו גם דעת כמה פוסקים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אם כן כיון דמדרבנן יכול לחזור בו אף מה\"ת הוי שלו וכשזכתה בו היא הוי כאלו בא מרשותו לרשותה ולא נחשב טלי גיטך מעג\"ק ומ\"מ איסורא ליכא כיון דהוא הפקיר חצרו והיא קנתה מן ההפקר ובע\"כ לפ\"ד המג\"א דמותר להפקיר יהי' מוכח דעכ\"פ לקנות מן ההפקר אסור אם כן לא נרויח בזה כלום ומוכח ממ\"נ דאסור לקנות דבר הפקר בשבת וז\"ב ונכון לדעתי:<br><b> שם</b><br><b> מ\"ש </b> על רש\"י שכתב דבמע\"ש אין יוצאין בגבולין משום דלא מקרי לכם והקשה דלמא מגו דאי בעי פריק לה וכו' ודבריו צ\"ע קצת שהרי מבואר בש\"ס שאמר ר\"א שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וכו' הרי כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קצט) </b> דק' לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי לי' ומשני מיגו דא\"ב מפקר לנכסי' כו'. לענ\"ד אינו מוכרח לומר כן דמאן דס\"ל דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט הוא מודה למוהר\"ם חביב דלא אמרינן מיגו במעשר שני כיון דאין פודין ביו\"ט דהא ליתא משום די\"ל דמיגו אמרינן אפי' לעבור על שבות דרבנן לענין דיצא ידי חובת מצוה (כיון דא\"צ יותר אלא להפקיר נכסי' או לחלל מעשר שני על מעות ידועים שיש לו דזה סגי באמירה וא\"צ שום מעשה). וא\"כ הרי לק\"מ קושיית הגאון המחבר על הריטב\"א ז\"ל מהא דעירובין דף ל\"א הנ\"ל משום דמיגו אמרינן בכה\"ג כיון דבשבות דהפקר אין בו שום מעשה ואע\"ג דאמירה זו אסורה משום שבות אפ\"ה אמרינן מיגו כדאמרינן בעלמא ולא שני לי' למר בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה (בתמי') לענין אמירה לנכרי להחם חמין לינוקא אלמא דשבות שאין בו מעשה קיל טפי ומ\"ה אמרינן בי' מיגו דאי בעי עבר אשבות קל כזה ושוב חזי ליה. אבל תמהני על הגאון המחבר ז\"ל שלא כתב להקשות על הריטב\"א ז\"ל מברייתא ערוכה בפסחים דף ז' ע\"א דאיתא התם היה יושב בביהמ\"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו אחד שבת ואחד יו\"ט כו' וע\"ש והא ביטול הוא מטעם הפקר וא\"כ הרי להדיא דמותר להפקיר בשבת ויו\"ט: ונלע\"ד ליישב בזה למ\"ש הר\"ן בריש מכילתין דהביטול הוא גילוי מלתא בעלמא שאינו רוצה לזכות בחמץ שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע\"ש וא\"כ הרי גילוי מלתא בלבד מותר בשבת וביו\"ט אבל להפקיר ממש י\"ל דאסור בשבת וביו\"ט: ועוד י\"ל דמשום מצוה והיינו כדי שלא יעבור בבל יראה מותר לו לעבור על שבות דמפקיר בשבת וביו\"ט דומה למה שהתירו קנין בשבת בגט שכיב מרע בר\"פ הזורק אבל במקום שאין בו מצוה י\"ל דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט: אולם כנגד זה מצינו דאין מקדשין אשה ביו\"ט ולדעת החולקים על ר\"ת הרי אפי' בשאין לו אשה ובנים נמי אין מקדשין ביו\"ט וא\"כ הרי משמע מזה דאפי' במקום מצוה אסור לעבור על שבות דרבנן. ואפשר לומר דחמץ דמי להצלה מפני הדליקה בשבת דאומר לאחרים בואו והצילו לכם והיינו משום שהוא כמופקר מאליו וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דחמץ דכיון שיגיע הזמן שתאסר העיסה עליו ותלך לאיבוד א\"כ הא הוי נמי כמופקר מאליו ומ\"ה מותר לו לבטלה בשבת ויו\"ט:",
+                "<b>של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי</b> כתב הר' מנוח וז\"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר תריץ הא לא מצות אמרת דכי אמרינן דהפקר פטור מן המעשר ה\"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר ושמעינן להא מילתא מההיא דאמרי' בספרי וכל תרומה לכל קדשי ב\"י ר\"י אומר בא הכתוב על מקדיש עד שלא מירח שהוא פטור או עד משימרח ת\"ל ראשית דגנך וה\"ה בהפקר דלא עדיף הפקר מהקדש ואם הקדיש אחר שנתחייב לא חייל כדי לפטור ה\"נ הפקר ואיבעית אימא דהפקר כה\"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרי' המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות וה\"נ כיון דאיהו הדר וזכי בי' גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ\"ל והנה מה שרצה להוכיח דלאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר והביא ראיה מהקדש דאם הקדיש אחר שמרחו חייב דלא עדיף הפקר מהקדש תמה אני על דבריו שהרי מבואר הוא דהפקר עדיף מהקדש דבפ\"ד דפאה מ\"ח ופ\"ג דחלה מ\"ד תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח\"כ פדאן פטורים כו' ופסקו רבינו פ\"ג מהל' מעשר דין כ\"ה הנה מבואר דאם הקדישן עד שלא נגמרו מלאכתן ופדאן ונגמרה מלאכתן בידו חייב להעשר ואלו גבי הפקר קי\"ל דאפי' אם נגמרה מלאכתן בידו אחר שזכה בהן פטורים וכדקי\"ל דהמפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו פטור מן המעשרות וכמ\"ש רבינו פ\"ו מה' מתנות עניים דין כ\"ז ובפרק ב' מהל' תרומות דין י\"ב כתב רבי' דאם הפקיר שבולין וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינו תרומה הרי מבואר דאפי' בשמירתן אח\"כ הוא פטור ועיין בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' מעשר דין ב' וא\"כ דכוותא נמי נימא דבהפקר אפי' אם הפקירן אחר שמירחן ונתחייבו במעשר שיהיה פטור מן המעשרו' דאע\"ג דבהקדש קי\"ל דאם הקדיש אחר שמירח חייב מ\"מ הפקר שאני ומ\"מ אע\"ג דראייתו מהקדש אינה ראיה עיקר דינו דין אמת ואמינא לה מהא דגרסינן פרק יה\"ך דפ\"ג טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו' ופרש\"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כו' כי פליגי בדלא אפשר בחולין אלא א\"כ אוכל את כולו כו' יע\"ש והשתא ק' דאמאי מאכילין אותו טבל הא איתיה בתקנתא שיפקירנו דהפקר פטור מן המעשרות אלא מוכח ודאי דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר וליכא למימר דהתם מיירי בשלא היו הבעלים בעיר דאין כאן מי שיפקירנו (ועיין בהר\"ב פרשת דרכים) דא\"כ אפי' בדאפשר בחולין נמי היכי קאמר דמתקנינן ליה הא כל שאין הבעלים בעיר אינו יכול לתקנו ות\"ל משום דיכול להפקירו ויכול לאכלו כולו בהיתר ובגמרא פריך התם אפשר בחולין פשיטא ל\"צ בשבת ופי' רש\"י דאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכלוה טבלים והשתא קשה דהיכי שרי' להפריש בשבת כיון דאיתיה בתקנתא ע\"י הפקר דהפקר בשבת מישרא שרי לכ\"ע בכל כה\"ג וכמ\"ש לעיל ומ\"מ אכתי יש לדחות דתלמודא התם מיירי בשהטבל הוא של החולה בעצמו דאי מפקיר ליה והדר זכי ביה הוא בעצמו כל כי האי לא חשיבא הפקר כמ\"ש הר' מנוח בתי' הב' אלא דאכתי יש לדקדק דהא איתיה בתקנתא שיפקירנו ולא יזכה הוא בה אלא אחרים יזכו בהם וליספו ליה דרך מתנה או הלואה אלא ודאי מבואר הדבר דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע ע\"י הפקר ועוד אני מביא ראיה ממ\"ש בר\"פ מפנין אבל לא את הטבל ופרכינן פשיטא ל\"צ בטבל טבול מדרבנן והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר ליה וכה\"ג אמרינן התם גבי דמאי דמותר לטלטלו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה ואף למ\"ש המ' בתי' הב' דכל דהדר זכי ביה לא הוי הפקר מ\"מ הא איכא למימר שפיר דאי בעי מפקר ליה וחזי לאחריני וכל דחזי לאחריני מותר בטלטול כדאמר התם גבי תרומה וגבי דמאי נמי כתבו התוס' דבלאו טעמא מפקר לנכסיה שרי בטלטול מטעמא דחזי לעניים ותו דכל כה\"ג חזי לדידיה מיקרי שהרי כל שזכו בו אחרי' אף הוא מותר לאכול ממנו וכה\"ג ק' נמי ממתני' דבכל מערבין דקתני אין מערבין בטבל ולא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה ולזה יש לדחות ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ד\"ה וליפרוש דלא אמרינן הואיל אלא דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם משא\"כ בטבל כיון דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל ועיין בהר\"ב כרם שלמה וכמ\"ש לעיל ומ\"מ ההיא דפ' יה\"כ מכרעא מילתא טובא כמ\"ש שוב ראיתי שדין זה שכתב הר' מנוח היא משנה ערוכה פ\"ב דדמאי מ\"ב דתנן התם הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ופי' הר\"ש שם וז\"ל במשליך מירק הנאגד מיירי דתנן ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר הא הפקר פטור מן המעשרות ומה שהוא משליך הוא מפקיר יע\"ש הרי מבואר דכל שנתחייב במעשר תו לא פקע ע\"י הפקר ומהתימה על המ' איך אשתמיט מיניה משנה הלזו עד שהוצרך להביא ראיה מן הספרי ומן ההקדש ובפ\"ק דפאה מ\"ו מפורש בהדיא הכי דתנן התם לעולם הוא נותן כו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ופירש הר\"ש שם וז\"ל וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב כו' ומאחר שחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטרה אפי' הפקיר יע\"ש ומ\"מ אכתי נראה דמכל הני אין ראיה דאיכא למימר דאפי' נתחייב במעשר אם עבר והפקירו פטור מן המעשר ושלא כדעת הר\"ש אלא דמתני' דינא קתני לענין שאינו יכול להפקירו לכתחלה כדי להפקיע ממנו חיוב מעשר אחר שנתחייב במעשר וכדרך שאסרו גבי חלה שלא לאפות פחות פחות מכשיעור כמו שכתב רבינו בהלכות בכורים פ' ששי דין ט\"ז יעוין שם ומצאתי להר\"ש ז\"ל פ\"ג דמע\"ב מ\"ו שכתב וז\"ל תניא בתוספתא כו' אמר להם ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שיכול להפקיר להוציא מידי תרומה ומעשר כו' בירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב\"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירם ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וס\"ס בירוש' דתנן סוף פ' א' דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח ולא מסתבר לומר דתיתי מתני' כב\"ש ומיהו אין כ\"כ תימא דהא רישא נמי סתמא כב\"ש ועוד יש ליישב ההיא דנותן משום הפקר אף כב\"ה ואיירי התם בשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה א\"ד יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר שדין זה שכתב המ' לפי הירושלמי הוא מחלוק' ב\"ש וב\"ה ולפי תי' הב' שכתב הר\"ש ז\"ל בשמירח בבית לכ\"ע אין הפקר פוטר מן המעשר וכשמירח בשדה לב\"ה דקי\"ל כוותייהו פטור מן המעשר ולתי' הא' שכתב הר\"ש ק\"ל מההיא דפ' יה\"כ שהבאתי לעיל דא\"כ צ\"ל דפליגי הנהו תנאי אליבא דב\"ש וזה ודאי דוחק ותו דלמאי איכפל רבא התם לו' היכא דאפשר בחולין כו' מאחר דלא קי\"ל כוותייהו ואולם לתי' הב' אפשר לו' דהתם מיירי בשמירח בבית ומ\"מ אכתי דין זה שכתב הר\"ש שכל שנתחייב במעשר אין ההפקר פוטרו איני רואה ראיה מפורשת בזה דאיכא למימר דאף בירושלמי לא אמרו אלא דפירות שנגמרו מלאכתן אינו יכול להפקירן ולהפקיע ממנו חיוב מעשר אמנם אם הפקירן ה\"נ דפטרי:<br><b> האמנם </b> מצאתי בירושלמי פ\"ג דמעשר הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ג דמעשרות דין כ\"ב וז\"ל מצא פירות ממורחי' בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר הנה מבואר מהירושלמי הלז שכל שמירחן אפילו הפקירן חייבין במעשרות ומהירושלמי הלזה מבואר דאפי' מירחן בשדה חייב ושלא כדעת הר\"ש ועל התי' הב' שכתב הר' מנוח דהפקר כה\"ג לאו הפקר הוא והביא ראיה ממתניתין דהמפקיר את כרמו ולמחר כו' תמיה מילתא טובא שהרי בבריי' דהתם מסיים בה חייבין בפרט כו' ופטורין מן המעשרות הרי דאפי' בחזר וזכה בו נמי פטור מן המעשר ואולי יש לחלק דהתם מיירי בשהפקירו מתחלה לגמרי אדעתא שיזכו בו אחרים אלא שלמחר חזר הוא בו וזכה משא\"כ הכא גבי אתרוג דמעיקרא לא אפקרי' לגמרי ואין רצונו שיזכו בו אחרים אלא שהוא מפקיר כדי לזכות בו אחר כך כל כי האי לא חשיבא הפקר כלל אלא הערמה ועיין בסוף פרק אין בין המודר ומ\"מ כל כי האי היה לו להרב לפרש ודו\"ק ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ג מה' תרומות דין ד' בס\"ד וז\"ל אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיפו בתרומה כו' וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה עליהן שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומה וממעשר ע\"כ ואם הדברים כפשטן ק' טובא הא הפקר אחר מירוח אינו מפקיע מידי חיוב מעשר כמ\"ש וצ\"ל דה\"ק דלב ב\"ד מתנה עליהן שיהא אותו תוספות הפקר מקודם שנתמרח כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ר) </b> ופרכינן פשיטא כו'. והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר לי'. תמהני שהרי בדבר שהוא עצמו מוקצה לא שייך לומר דאי בעי מפקרי' דאל\"כ הרי יקשה ברייתא בשבת דף קכ\"ח סע\"א דאמרינן התם דדג תפל אסור לטלטלו משום דמידי דחזי לאינש לא שדי לכלבים משום דקפיד על ממוני' וקשה ע\"ז שהרי גדולה מזו אמרינן דדמאי מותר לטלטלו משום דאי בעי מפקר נכסי' וא\"כ איך אפשר לומר דקפיד על דג תפל ולא מקצהו למשדי לכלבים ועל כל נכסיו לא קפיד וה\"נ אמאי לא נימא דאי בעי שדי לי' לכלבא אע\"כ דבגוף הדבר שהוקצה לא אמרינן דאי בעי הוה מפקר לי' ודמאי דמותר לטלטלו היינו משום דמעיקרא לא אקציי' (ואם הוא מפקר לנכסי' ממילא הדמאי מותר לו ולא שייך לומר התם טעמא דאי בעי מפקר לי' לדמאי גופי') דהא עכ\"ר מיירי כשהדמאי אינו שלו משום דבבעלים עצמו שהדמאי שלו הוא הרי לא שייך מוקצה דהא הוא יודע אם מעושר הוא אם לאו משא\"כ בטבל דשלו הוא והקצהו בין השמשות ואי דמיירי בטבל של אחר א\"כ ממילא קושייתו לק\"מ דפשיטא דאסור לטלטלו משום דא\"א לו להפקיר טבל שאינו שלו ודו\"ק:<br><b> (רא) </b> ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן כו'. ממ\"ש התוס' ביבמות דף פ\"ט ע\"ב בד\"ה שהפקר ב\"ד הפקר ליישב פירכת הש\"ס אדרב חסדא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה כו' וע\"ז כתבו הא בתורם מן הרעה על היפה נמי א\"ל דהפקר ב\"ד הפקר ומש\"ה לא הוי תרומה משום דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע\"ש משמע להדיא מדבריהם שם דלאחר מירוח לא מהני הפקר לפוטרו מן המתנות דאל\"כ האיך אפשר לאתויי עלה מטעם הפקר ב\"ד הא רב חסדא קאמר דאפי' האי גירויא הדרה לטיבלא ואי הפקר מהני לבתר מירוח הא הכל חולין ואפי' אותו גירויא ואמאי צריכי התוס' לתרץ משום דבתר הכי הכל שלו כו' אע\"כ דקושייתם היא דנימא דהפקירו ב\"ד רשות בעלים דאין תרומתן תרומה משום דלהפקיר לפוטרם ממעשרות אינם יכולים משום דכבר נתחייבו משעת מירוח והפקר אינו מועיל אלא קודם גמר מלאכה: [אמר נ\"ה עיין תוס' ב\"מ כ\"א ע\"ב ד\"ה ופטורות ותוס' ב\"מ פ\"ח ע\"א ד\"ה ותבואת שכתבו להדיא כדברי הר\"מ שהביא השעה\"מ עיי\"ש]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> ממעטין ביום טוב כו'.</b> ק\"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר הא הו\"ל מה\"ב ואמרינן בריש פרק לולב הגזול פסול מה\"ט ואף למ\"ש התוספות שם בד\"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה ה\"נ כה\"ג הוא דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה דאל\"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה וליכא למי' דע\"כ לא אמרינן דמשום מה\"ב מיפסיל אלא דוקא בעביר' דאוריי' דומיא דגזל משא\"כ הכא דאינו אלא איסורא דרבנן משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל בד\"ה עבר ולקטן דהא ליתא דמדברי רש\"י ז\"ל בפרק כל שעה דל\"ה ע\"ב בד\"ה דמאי ומדברי הר\"ן שם מבואר דאפי' בעבירה דרבנן הו\"ל מה\"ב ופסול כמו שיע\"ש והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא אמרי' דמשום מה\"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש\"ה פסול משא\"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע\"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה\"ב ומש\"ה אם עבר ולקטן כשר אלא שמדברי התוס' בד\"ה הנז' נראה דלא ס\"ל לחלק בהכי שכתבו וז\"ל וא\"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת\"ל משום מה\"ב כו' וי\"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ע\"כ ואם איתא הו\"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל:<br><b> גם </b> מדברי הרב פ\"ח ז\"ל בהלכות פסח סי' תנ\"ד סק\"ד שדחה דברי ס' בית מועד שכתב המצה שהוציאוה מרה\"י לר\"ה אינו יוצא בה י\"ח בפסח משום דהוי מה\"ב מטעם שכתבו התו' דאטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק י\"ח משמע נמי הכי דאל\"כ הו\"ל לדחות ס' בית מועד מה\"ט דשאני גבי מצה שהוציאוה מרה\"י לר\"ה דאין כאן סרך עבירה כלל בשעת עשית המצוה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא וי\"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענה אחריתי אע\"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מה\"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה ודוחק: אחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי להמרדכי בר\"פ שכת' וז\"ל כתב הרב אביגדור הכהן כשחל הושענה רבה להיות באחד בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מעטן כשר ומיירי אפי' במשיר כו' ולא מיפסיל משום מה\"ב כו' יע\"ש ודבריו תמוהים כי לא פורש מאיזה טעם לא אמרינן בכה\"ג מה\"ב ואולי שכונתו למ\"ש לעיל דכל דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה שרי ולא אמרי' מה\"ב היא ושוב ראיתי דהירוש' בפ' האורג בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה אותיב ליה ממצה גזולה דהויא מה\"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ומעתה מתרצתא ההיא קו' ומהתימא על המרדכי ז\"ל אמאי לא הביא ראיה מהירושלמי הלזו כי משם בא ר\"ה דכל שאיסורו מחמת ד\"א לא מיפסיל משום מה\"ב מ\"מ עדיין צריכין אנו לחלוק שכתבנו לעיל למאי דס\"ד בירוש' דאדפריך מדין הקורע בשבת תקשי לי' מתני' דידן דקתני אם מיעטן כשר ודו\"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו\"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה\"ב. נ\"ל לומר דהנה התוס' הקשו בלולב וכן בסוכה למ\"ל למעט גזולה ת\"ל דהוי מה\"ב וכן הקשו בפסחים למ\"ל למעט מצה של טבל הרי הוי מה\"ב ולפענ\"ד אין התחלה לקו' זו דמריש הוי ק\"ל למה יופסל מה\"ב הרי בנזיר כ\"ג רוצה רנב\"י עצמו לומר דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה ואח\"כ פריך לה ומסיק דהוי כמצוה שלא לשמה ומ\"ט לא פריך הרי הוי מה\"ב ופסול ואינו יוצא י\"ח ובמצוה שלא לשמה ודאי יוצא י\"ח אם כן חזינן דעברה לשמה גרע ואין לומר דדוקא מצוה שחייב בה פסול מה\"ב והש\"ס בנזיר מיירי במצוה שאינו חייב בה ז\"א דהרי בש\"ס מפורש דלמד למה\"ב מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה ומוכח דאף במה שאינו חייב בה שייך מה\"ב ואדרבא בהר\"ן הבאתיו בספר החיים מוכח להיפוך דבמצוה שאינו מחויב בה פסול יותר מה\"ב וגם אין לומר דהש\"ס בעברה לשמה מיירי כגון שלא הי' אפשר לקיים המצוה רק ע\"י העברה דהרי למדו מאשה יעל ושם הוי כן והש\"ס דפוסל מה\"ב מיירי באפשר לקיים דרך היתר דאם כן ודאי דקשה מה התחילו התוס' להקשות הרי י\"ל דקרא איצטרך להיכא דא\"א לקיים דרך היתר מ\"מ פסול גזול אך באמת העיקר נלפענ\"ד דעברה לשמה ודין מה\"ב הוי ענינים נפרדים דעברה לשמה מיירי דתחלה עושה עברה רק כדי לקיים המצוה זה הוי עברה לשמה ושקול כמצוה שלא לשמה אבל מה\"ב מיירי דתחלה עשה העברה כפשוטו רק אח\"כ רוצה לקיים בו מצוה וא\"כ כיון דעברה מתחלה נעשה שלא לשם מצוה והוי עברה ממש והוי מאוס שוב אף ידי מצוה אינו יוצא בו אבל אם מתחלת עברה עושהו לשם מצוה זה אינו מאוס ויוצא בו י\"מ ולכך איצטרך בזה קרא למעט גזולה וז\"ב. ובזה י\"ל הירושלמי בפ' האורג הלכה ג' וז\"ל בעון קומי רבי בא האיך מה דאמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת וכו' חברייא בעון קומי ר\"י לא כן אמר ר\"י בשם ר\"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י\"ח בפסח א\"ל תמן גופה עברה ברם הכא הוא עבר עברה כך אני אומר הוציא וכו' עד ר\"י אמר אין מצוה עברה אר\"א אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ\"ל ועיין בק\"ע מה שנדחק בכוונתו. ולפי הנ\"ל נראה כך בעזה\"י ונקדים דעת התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה ועיימ\"ש בסה\"ח דזה דוקא אם המצוה הוי חל בלי העברה אז נחשב עשה דפשיעה אבל אם לולי הפשיעה לא הי' המצוה לא נחשב עשה דפשיעה ועוד נקדים דעת הריב\"א דהיכא דהוי עשה ול\"ת אף דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה מ\"מ אם עבר עכ\"פ הל\"ת נדחה ונשאר רק העשה ואין לוקה וזה יהי' כוונת הירושלמי דתחלה מביא ראי' דנהי דנקט במשנה דפטור מ\"מ ידי קריעה לא יצא והיינו דסבר דבשלמא פטור הוי דנהי דלכתחלה אין עדל\"ת ועשה בדעבד פטור דהל\"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב ולכך אמר נהי דפטור מ\"מ ידי קריעה לא יצא כיון דעכ\"פ הוי בעברה דעשה עבר והביא ראי' ממביא חטאתו בשבת דחייב אחרת ולא יצא בזה אם כן ה\"נ לא יצא ידי קריעה ואח\"כ דוחה די\"ל דלעולם בדיעבד כיון דפטור יצא נמי רק בחטאת כיון דהוא גרם לו חטא זה אם כן הוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה והוי כאן עשה ול\"ת לכך לא יצא אבל בקורע על מתו דאין העשה ע\"י פשיעה לכך י\"ל כיון דהל\"ת נדחה יצא בדיעבד ושוב פריך כי גם בחטאת לולי שחטא לא הי' חייב קרבן זה א\"כ המצוה באה רק ע\"י פשיעה ואין לומר דהי' לו דבר אחר להתכפר לו כגון לשוב בתשובה ולא להביא קרבן והוי פשיעה דלא עשה תשובה והביא קרבן ז\"א דבשוגג היכי דחייב קרבן לא מהני תשובה ובעי קרבן דוקא א\"כ אם לא אמרת לי' במה הי' מתכפר ואין לו כפרה רק הקרבן אם כן לא נחשב עשה דפשיעה ולכך מוכרח לומר דר\"ש הוא ואח\"כ פריך דלמה במצה גזולה אינו יוצא וקורע יצא ולזה משני כך דהתם המצה גופו הוי עברה והיינו כיון דהוא לא עשאו לשם מצוה א\"כ הוי עברה ממש לכך פסול דהוי מה\"ב אבל הכא דהוא עשאה לשם מצוה אם כן הוי העברה בשעת המצוה א\"כ המעשה גופו אינו עברה כיון דהוי לשמה רק הוא שעבר עליו דעשאו תחלה שלא כדין העברה לשמה נמי אסור לכתחלה כמו מצוה שלא לשמה אבל דעבד יצא והנה בזה פליגי הני מ\"ד דמ\"ד אין עברה מצוה היינו אפי' אם עשה עברה לשמה נמי הוי מה\"ב דאין עברה מצוה ואידך ס\"ל להיפוך דאין מצוה עברה דכיון דהוי לשם מצוה אינו עברה ויוצא בו אבל אם הוי העברה מתחלה שלא לשמה מודה דמה\"ב פסול ולא כבעל ק\"ע שכתב להיפוך ואח\"כ בא אידך ואמר אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינו מצוה זה מסייע לדעה הראשונה דאפי' אם עשה העברה בשעת מעשה המצוה אינו יוצא דעברה לשמה נמי פסול וא\"ש ודוק היטב:<br><b> ובזה </b> מיושב קו' השעה\"מ בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו\"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה\"ב והנה אין לומר כיון דהוי רק עברה דרבנן דהוי רק כנראה כמתקן ז\"א דהרי אמרינן בש\"ס דאף ביו\"ט שני דרבנן פסול מה\"ב ומה לי מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ומה לי עברה דרבנן ומצוה דאורייתא. אך לפי הנ\"ל א\"ש דודאי היכא דהעברה נעשית שלא לשמה ודאי אין חילוק בין עברה דאורייתא או דרבנן בכל ענין פסול מה\"ב אבל היכי דבשעת עשיית עברה עושה רק לשם מצוה וא\"כ הרי יש חד מ\"ד דס\"ל עברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה ויוצא בו אף דהוי עברה מה\"ת ומצוה של תורה ואם כן אף למ\"ד בירושלמי דאין עברה מצוה וס\"ל דעברה לשמה גרוע ממצוה שלא לשמה מ\"מ היינו רק בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן ומצוה של תורה ודאי הוי עברה לשמה כמצוה שלא לשמה דהרי מצינו בכמה מקומות דלא העמידו חז\"ל דבריהם במקום מצוה ולכך אף במקום דהעמידו דבריהם היינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי דהוי מצוה ואינו דומה להתם בגזול ביו\"ט שני דהתם לא נעשה העברה לשמה ודוק וא\"ש בעזה\"י וזה כלל נכון בעזה\"י. ועוד יש לחלק די\"ל דנהי דעברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה היינו אם עשאה לשמה אך זה אם כבר עשאה אבל לומר לו לכתחלה לעשותו אסור דלמא לא יכוין לשמה והרי אמרינן בפ\"ק דזבחים דתקנו שלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין בנוב\"ק חיו\"ד מ\"ש בזה לענין לשם יחוד כן וא\"כ ה\"נ בשלמא במצוה שלא דרך עברה אין חשש דאף אם יאמר שלא לשמו יצא כיון דקיים המצוה כדינו גם כוון לשם מצוה רק דכוון לשם יהודא וכדומה אבל בעברה אם לא יכוין לשם מצוה עושה עברה ובעינן לשמה אם כן יש לחוש דלמא לא יכוין לשמה ואם כן א\"ש די\"ל דודאי לעשות עברה לכתחלה אפי' לשם מצוה כגון לגזול כדי ליטול לולב או להקריב עולה או לאכול מצה של איסור זה אסור דדלמא לא יכוין לשמו אבל אם כבר נעשה העברה לשמה מותר לצאת בו אבל אם נעשה העברה שלא עבור מצוה זה אפי' בדיעבד פסול אם הוי מה\"ב כיון דמאיס לגבוה כיון דנעבד בו עברה. כנלפענ\"ד נכון בעזה\"י ואין להקשות ע\"ז ממה דפריך הש\"ס בגטין גבי ר\"א ששחרר עבדו דהרי הוי מה\"ב דהתם שאני דפריך רק דלכתחלה איך עשה כן דנהי דמה\"ב לא הוי ובדעבד יצא עכ\"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דגם בעברה לשמה לכתחלה אין לו לעשות כן כמו מצוה שלא לשמה והבן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רב) </b> שדחה דברי ס' בית מועד שכ' המצה שהוציאוה מרה\"י לרה\"ר א\"י בה י\"ח בפסח כו'. וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא. ולענ\"ד הקושיא מעיקרא ליתא שהרי בלקיטת הענבים האלו אין שום איסור מצד המלאכה עצמה אלא משום דכוונתו לתקן ההדס הזה כדי לצאת בו י\"ח וא\"כ הרי לבתר דמיעט את הענבים אפי' אי תימא דאינו כשר לצאת בו י\"ח. מ\"מ הא איסורא דעבד ליתא בחזרה כיון דבשעת הלקיטה היתה כוונתו לתקנו וא\"כ כיון דבגוף המלאכה עצמה ליכא איסורא אלא משום המחשבה והיא כבר נעשית מהיכא תיתי לדמותה למצוה הבאה בעבירה ולומר דא\"י בו י\"ח: ואפי' אי נימא במצה שהוציאוה מרשות לרשות דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכדעת הס' בית מועד הנ\"ל התם שאני דההוצאה היא עבירה מצד עצמה משא\"כ במיעוט הענבים דאינה עבירה מצד עצמה וכנ\"ל לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה וכיון דאפי' אי נימא דא\"י בה י\"ח נמי לא מתקן העבירה ההיא בכך דבתר שעת לקיטתו אזלינן א\"כ אמאי נימא דאינו יוצא בו ידי חובתו: ואפשר דזהו כוונת הירושלמי בשבת דפריך אמאי קורע בשבת יוצא ידי חובתו ומאי שנא ממצה גזולה וה\"ה דהיה יכול נמי להקשות כן בסוכה אמאי אם עבר ולקטן כשר אלא דפריך בשבת דקדים לסוכה ובשינויא דמשני בשבת יתיישב נמי בסוכה דהא גם הקריעה בשבת אינה אסורה מצד עצמה שהרי מקלקל הוא אלא משום דכוונתו בה לתקן ולקיים מצותה ולזה קאמר שפיר בירושלמי דלא דמי למצה גזולה תמן גופא עבירה והיינו דגזל עבירה היא עכ\"פ משא\"כ קריעה דאי קרע ע\"מ לקלקל לחוד ליכא עבירה אלא משום דקרע על מת איהו דקעבר והיינו דבתר כוונתו הוא דעבר אבל עבירה בפ\"ע ליכא בזה ובכה\"ג לא אמרינן דמצוה הבאה בעבירה לא יצא בה ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בליקט הענבים ביו\"ט דליכא עבירה בגופה אלא בכוונה: ומזה הירושלמי אין ראיה כלל לדעת הרב ר' אביגדור שבמרדכי דהתם ההוצאה שעשה הנכרי היא גופא עבירה וא\"כ הרי אין כאן תימה על המרדכי שלא הביא ראיה מזה הירושלמי ולא עוד אלא שזה הירושלמי הוא תיובתא להמרדכי שהרי לפי מאי דמשני הירושלמי אין ראיה מהא דאם מיעטן כשר משום דשאני התם דאין זה גופא עבירה אלא איהו דקעבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> אלו שאמרנו כו'.</b> כתב הראב\"ד אין הכל מודים בגזול כו' הו\"ל מה\"ב כו' דעתו ז\"ל מבואר לפסוק כר\"י דאמר בריש פרק לולב הגזול דאפילו ביט\"ב פסול משום דהו\"ל מה\"ב וראיתי להתו' שם בד\"ה משום שהקשה וז\"ל וא\"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמיכתת שיעוריה ת\"ל משום מה\"ב כו' והק' הר\"ב חד\"ה ז\"ל וז\"ל וצ\"ע אדק\"ל מלולב של אשירה וממצה אמאי לא מקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פרק הישן וכבר הקשו כן בפ\"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה בתי' דהתם אם כן קו' מלולב וממצה נמי ניחא יע\"ש ומוהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ וז\"ל ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מה\"ב כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכה\"ג לא שייך מה\"ב כמ\"ש לקמן דהיכא דקנה קודם עשית המצוה ליכא תו משום מה\"ב ואפ\"ה פסל הכתוב סוכה גזולה א\"כ איך קאמר ר\"ן בסמוך מחלוקת בשתקף כו' אבל גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירש\"י ז\"ל דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה וכן בההיא סבתא קאמר ר\"ן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד והא לפי דעת הרב ז\"ל אפי' דקנינהו קודם עשיית המצוה פסליה רחמנא משום דס\"ס מגזל בא וליכא למימר דההיא דר\"ן היינו דוקא בנותן דמי עצים וכדעת בה\"ע שכתב הטור סי' אבל בשאינו נותן דמי עצים אע\"ג דקניה גוף הדבר ולא הוי מצוה ה\"ב פסל הכתוב משום גזולה דהא ליתא דהרי מדברי התוספ' בדף ל\"א ד\"ה אבל גזל עצים נראה בהדיא דלית להו כסברת הר\"ב העיטור מדלא אשכחו סוכה גזולה דפסל הכתוב אלא בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון כו' יע\"ש וכ\"כ מרן הב\"י שם מה\"ט גופה שדעת רש\"י ז\"ל הפך דעת העיטור יעויין שם אלא ודאי הא ליתא: ומצאתי בחי' הריטב\"א ז\"ל דל\"א שהוקשה לו קו' התוספות ז\"ל שבפ\"ק ותי' די\"ל דהיא גופא קמ\"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מה\"ב סד\"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ\"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מה\"ב עכ\"ל יע\"ש וא\"כ איכא למימר דהתוס' דשמעתין יתרצו לקושיא שבפ\"ק כמו שתי' הריטב\"א ומש\"ה ל\"ק להו אלא מלולב וממצה דכיון דהא מתעשה לך דסוכה שמעינן דאפי' בדבר שאינ' באה לרצות איכא משום מה\"ב א\"כ תו למאי איצטריך קרא גבי מצה של טבל ת\"ל משום מה\"ב ודו\"ק: מיהו הא ק\"ל לפי תי' הריטב\"א ז\"ל דאם כן מאי פריך בפ\"ק כד תריץ דלך דסוכה איצטריך למעוטי גזולה פריך התם נמי ניבעי ליה למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מה\"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מה\"ב וכדאמרינן בעלמא גבי מצה גזולה דפסול משום מה\"ב כמ\"ש בירושלמי וכ\"כ הוא ז\"ל בפ\"ק ד\"ט אף ע\"ג דלא כתיב קרא למעוטי ולהא י\"ל בדוחק דהכי פריך דמאי חזית לומר דגבי ציצית בעינן טויה לשמה משום דכתיב לך לשם חובה וגבי סוכה נמי הא כתיב לך מאי אמרת דההוא מבעי לי' למעוטי גזולה כלומר ואשמועינן דאפי' כה\"ג דאינו בא לרצות אמרינן מה\"ב ומש\"ה לא בעינן סוכה העשויה לשמה משום דליכא ביה קרא דממעט לה א\"כ התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה כלומר דנימא דלך דציצית אתי למעוטי גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומינה ילפינן לסוכה נמי דגזולה פסול' משום דהוי מה\"ב ולך דסוכה נימא דאתי לומר לך לשם חובך ומאי חזית לומר דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה ולך דציצית אתי למעוטי טויה שלא לשמה נימא איפכא ואהא תריץ דגבי ציצית לא אצטריך למעוטי גזולה דהא כתיב קרא אחרינא ועשו להם א\"כ ע\"כ דאתי לטויה לשמה מיהו לישנא דגמרא דקאמר התם נמי לא דייק כלל לפי זה ואכתי איכא למימר דהמקשה דפריך התם נמי לא שמיע ליה הא דר\"י דמה\"ב ומש\"ה פריך שפיר והמתרץ דלא תירץ לי' הכי משום דאכתי קשיא ליה דמאי חזית וכדכתיבנא ודו\"ק: מיהו אכתי ק' לפי המסקנא דא\"כ גבי סוכה למאי אצטריך לך למעוטי גזולה ת\"ל משום דהוי מה\"ב ואי לאשמועי' דאפי' במצוה שאינה באה לרצות איכא משום מה\"ב הא שמעינן ליה מציצית דכתיב ועשו להם ציצית וממעטינן גזולה וילפינן מיניה לעלמא דגזול פסול משום מה\"ב ויש לדחות ועיין בתומת ישרים סי' מ\"ו יע\"ש עוד היה אפשר לומר לקו' הר\"ב חד\"ה ז\"ל דמש\"ה ל\"ק להו גבי סוכה דאמאי אצטריך למעוטי גזולה משום דס\"ל דמה\"ב לא אמרינן אלא דוקא לגנב עצמו דקעביד עבירה אבל לאחרים ליכא ביה משום מה\"ב וא\"כ אי לא הוה כתיב קרא דלך למעוטי גזולה הו\"א דאם גזלה ומכרה לאחר קודם יאוש דכשר כיון דלאחרים ליכא משום מה\"ב וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בסמוך ד\"ה וקרקע שכתב וא\"נ יאוש קני הו\"ל מה\"ב ואפ\"ה קאמר רב הונא דלאחרים שרי משום דהוי יאוש ושינוי רשות ואמאי הא פסול משום מה\"ב אע\"ג דקני ליה לדעת רש\"י ז\"ל אלא ודאי דלאחרים לא מיקרי מה\"ב כיון דאינהו לא גזלו וכ\"כ הר\"ב מג\"א סימן תרמ\"ט ס\"ק ג' יע\"ש וא\"כ משום הכי אצטריך לך למעוטי גזולה אף לאחרים משום דלא מקרי לך כיון דליכא אלא שינוי רשות גרידא לא קנאו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה של טבל ק\"ל שפיר דת\"ל משום מה\"ב אלא דהא ליתא דא\"כ אמאי הוצרכו התוספות ז\"ל לומר דהא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול דמשום שאול אצטריך דבלאו לכם נפ\"ל גזול משום דהוי מה\"ב ואמאי ל\"ק דלכם אצטריך שפיר להוציא את הגזול אפילו לאחרים דליכא בהו משום מה\"ב דאפי\"ה פסול משום דלא מקרי לכם כיון דלא קנאו אלא נראה ודאי דס\"ל ז\"ל דאפי' לאחרים הוי מה\"ב וכ\"כ הר\"ב מג\"א שם שכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו יע\"ש מיהו הא ק\"ל דבסמוך ד\"ה הא קניה ביאוש כתבו וז\"ל וי\"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ולא חשיב מה\"ב וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה משמע דאי קנו ליה מצי נפיק ולא חשיב מה\"ב כו' והשתא ק' דאמאי הוצרכו להוכיח כן ממאי דפריך וליקנינהו כו' ואמאי לא הוכיחו כן ממילת' דר\"ה גופיה דקאמר הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאיש בידייהו ושנוי רשות בידייכו דס\"ס אע\"ג דקנינהו ביאוש ושנוי רשות לא מהני משום מה\"ב וכן ראיתי בשיטת הריטב\"א ז\"ל מכ\"י למסכת גיטין בפרק הניזקין שהוכיח כן ממילתא דר\"ה גופיה יע\"ש גם הרשב\"א ז\"ל שם בחי' נראה שהוכיח כן ג\"כ ממילתא דר\"ה גופיה כמו שיראה המעיין אלא ודאי מדלא הוכיחו כן ממילתא דר\"ה משמע דס\"ל דלאחרים לא קרינן ביה מה\"ב כיון דאינהו לא גזלוה וכדעת רש\"י ז\"ל אמנם ממאי דפריך וליקני בשנוי מעשה כלומר ולא צריך שנוי רשות הוכיחו שפיר כיון דאינהו הם החותכים וגוזלים שייך בהו מה\"ב וכיון שכן אמאי הוצרכו לומר בדבור זה דמשום שאול אצטריכא ליה לכן נראה דבדאיכא יאוש ושנוי רשות מודו התוס' ז\"ל דלא הוי מה\"ב ומש\"ה לא הוכיחו ממילתא דרב הונא משום דבהיתרא אתא לידיה וה\"ז כמוצא אבידה דאפי' למ\"ד יאוש כדי לא קני בגזלן היינו משום דבאיסור' אתא לידיה כדאיתא במרובה ומה\"ט כתבו התו' ז\"ל שם בד\"ה אמר עולא דביאוש ושנוי רשות אפילו דמים אינו חייב להחזיר ע\"ש והילכך לא מיקרי מה\"ב משא\"כ בגזלן אע\"ג דקנינהו בשנוי השם ס\"ס מעיקרא באיסור גזל אתא לידיה ומיקרי מה\"ב לדעת ר\"ת אמנם בשנוי רשות בלא יאוש מודו התוס' ז\"ל דהוי מה\"ב כיון דבגזל בא לידו אף ע\"ג דאיהו לא קא עביד עבירה מ\"מ איסור גזל בידו אם אינו מחזירה ומש\"ה לא דחו לעיל דקרא דלכם אצטריך לגזולה כדכתיב ודלא כמג\"א ז\"ל שהוכיח מדברי רש\"י דס\"ל דלאחרים אפי' קודם יאוש לא הוי מה\"ב כדעת הא\"ח ז\"ל דליתא דע\"כ לא כתב רש\"י ז\"ל אלא ביאוש ושנוי רשות משום דבהיתרא אתא לידיה אבל קודם יאוש אפשר דמודה רש\"י דהוי מה\"ב ודו\"ק:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוספות שם באותה סוגיא בד\"ה הא קניא ביאוש וז\"ל וקשה דבמרובה אמרי' דתשלומי ד' וה' חיוביה כו' ואי יאוש קני אמאי חייב כו' ובתוס' שם דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא הקשה קושיא זו דבפרק מרובה קאמר מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואלו בפ' הגוזל בתרא קאמ' גבי פלוגתא דר\"ש ורבנן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד\"ה קונה יע\"ש והקשה מוהרש\"ך ז\"ל בח\"א דף ע\"ו דמאי קושיא מעולא אעולא נימא דמאי דקאמר לא קני הוי מדאורייתא ומאי דקא' קני הוי מדרבנן דס\"ל לעולא דיאוש קונה מדרבנן וכדקאמר רבא התם יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידענא אי מדאוריית' או מדרבנן משום תקנת השבים יע\"ש. ונלע\"ד דס\"ל לתוס' ז\"ל דאי יאוש קני מדרבנן משום תק\"ה היינו דוקא כשאין הגזילה בעין וכמ\"ש ז\"ל שם דס\"ו ע\"א ד\"ה משום וז\"ל שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה עצמה משמע מדבריו דדוקא כשאין הגזילה בעין כגון שמכרה קודם יאוש אמרו רבנן דקני מפני תק\"ה שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה אבל אם הגזילה בעין אינו קונה אפי' מדרבנן וכן כתב הגהות מיימוני הביאו רש\"ל שם בסימן ז' וז\"ל דכל זמן שהגזילה קיימת בעין בידו לא עבידו רבנן תקנה לשבים כדמוכח בר\"פ הגוזל קמא וכן פרש\"י מפני ת\"ה שלא יהא צריך לטרוח כו' עכ\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר קשיא להו להתוספות דאי ס\"ל דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן א\"כ התם גבי פלוגת' דר\"ש ורבנן דאיירי בשהגזילה קיימת בעין וכדקאמר של גזלן מחשבה מטמאתן (ואיירי נמי אפילו בדליכא שינוי מעשה כגון עוצבא כדמסיק במרובה) איך קאמר עולא אבל בידוע ד\"ה יאוש קני הא כיון שהגזיל' בעין לא קני אפי' מדרבנן וכדכתיבנא ויש לתמוה על רש\"ל דבסי' הנז' העלה לענין דינא דכל זמן שהגזילה בעין צריך להחזירה ואלו בפ' הגוזל בתרא סי' כ\"ו כתב דדעת רבינו דיאוש כדי קני מדרבנן מדכתב בפרק כ\"ד מה' כלים מי שגנב משכב של חבירו וישב עליו הזב דטמא שחזקתו שהבעלים נתייאשו מהם אע\"ג דאין כאן שום שינוי בעולם בלא יאוש לחוד אלא מוכרח דפסק כרבה דיאוש קני מדרב' ומשו\"ה טמא דכיון דתיקנו ליה רבנן דניקני הוי כשלו וכתב עוד שכן דעת הרא\"ש יע\"ש והשתא כפי מ\"ש בפ' מרובה איך אפשר דס\"ל דיאוש קני מדרבנן דא\"כ התם בהלכ' כלים דמיירי רבינו שהגזילה בעין כמ\"ש שם אפילו מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא ועיין בל\"מ פ' מה' גזילה דין א' מה שתירץ יע\"ש אלא נראה דדעת רבינו דיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן דלא כמוהרש\"ל וכ\"כ הר\"ב בה\"ז בלשונות הרמב\"ם ממס' מנחות דף ק\"ן ומה שהביא ראי' לזה ממה שפסק רבי' בפ\"ב מה' גניבה דין כ\"ו דגנב והקדיש ואח\"כ מכר אינו משלם דו\"ה דאי יאוש כדי קני בלא הקדיש פטור וכמו שהקשה ר\"י לר\"ל כמדובר אלא ע\"כ ס\"ל דיאוש לחוד אינו קונה כלל יע\"ש לא ידעתי איך אשתמיט מיני' מ\"ש מוהרש\"ל שם בסוף סי' נ\"ז דאע\"ג דיאוש כדי קני מדרב' מ\"מ לענין דו\"ה הל' כוותייהו דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תיקנו אלא בהא שיכול לסלק הדמים אבל לאפטורי מדו\"ה דחייבו רחמנא אחר יאוש לא תקינו ומאי דפריך ר\"י לר\"ל מהא דגנב והקדיש היינו משום דר\"ל ס\"ל דיאוש קונה מדאורייתא ופשוט:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד וכן מוכח לקמן בשמעתין דפריך לקנינהו כו' הנה התוספות בגיטין פרק הנזקין דנ\"ה ד\"ה מ\"ט דחו לזה וז\"ל ודוחק לומר דסבר כריב\"ן דלא חייש למה\"ב כו' ונר' דהתוס' דהתם פליגי אמ\"ש בשמע' בד\"ה מתוך דאפי' לשמואל דלית ליה מה\"ב היינו דוקא במצוה דרבנן כגון יט\"ב אבל ביט\"א דאורייתא חיישינן למה\"ב ומש\"ה כתבו דדוחק לומר דסבר כריב\"ן אבל לפי מ\"ש הכא האי דיחויא ליתא כלל דביט\"א אפי' ריב\"ן מודה וא\"כ מאי פריך וליקנינהו דהא אי אמרת דס\"ל כריב\"ן ע\"כ ההיא דר\"א משום יט\"א הוא דקאמר דביט\"ב אפילו ודאי גזול כשר לריב\"ן וה\"ט דבשמעתין לא כתבו ז\"ל הך דיחויא משום דס\"ל כשיטתם דלקמן ודוק:<br><b> ועוד </b> דאעיקרא דמילתא דברי התוס' דהתם הם תמוהים דבשלמא אי קו' היא לסברת ר\"ה שפיר איכא למידחי דר\"ה יסבור כריב\"ן אמנם קושיא היא למקשה מאי פריך וא\"כ איך דחו בזה דסבר כריב\"ן אכתי תיקשי למקשה מאי פריך דאימא דר\"ה יסבור כר\"י בשם רשב\"י דאית ליה מה\"ב ומש\"ה קאמר דליגזזו אינהו והמתרץ דתריץ דקסבר לולב אין צריך אגד אמאי לא תירץ לי' קסבר כר\"י דחייש למה\"ב ולכן נראה דהתוס' דהתם מתחילה הביאו ראיה ממילתיה דר\"ה וזה מדוקדק בלשונם שם שכתבו כדמוכח בסוכה דאמר להו ר\"ה כו' ליגזזו אינהו ופריך וליקנינהו בשינוי השם ומדלא כתבו כדמוכח גבי ההיא דר\"ה דפריך וליקנייה כו' כמ\"ש בשמעתין משמע דראייתם הוא ממאי דקאמר ר\"ה ליגזזו אינהו והן ממאי דפריך וליקנייה וכמו שהביא הריטב\"א וכמ\"ש לעיל ומש\"ה דחו שפיר דסבר כריב\"ן דכיון דר\"ה סבר כריב\"ן ומש\"ה קאמר ליגזזו אינהו פריך שפיר לפי סברתו וליקנייה בשינוי השם ודוק ומ\"מ מ\"ש עוד התם וז\"ל ועוד דאמרי' התם האי כשור' דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני ת\"ה ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה\"ב וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מה\"ב כו' יע\"ש ונראה פשוט דכונתם במה שהביא ראיה מההיא דכשורא לומר דהתם ליכא לדחויי כמו שדחו לההיא דר\"ה וזהו שכתבו דסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה\"ב כלומר דאיכא למימר דסבר כריב\"ן דלא חייש למה\"ב וא\"כ היכא דליכא מפני ת\"ה אמאי פסולה הא בסוכה לא בעי' משלכם אלא ודאי דמשום מה\"ב הוא דפסול וזה פשוט וכיון שכן יש לתמוה עליהם דע\"כ לא פליגי רבנן אר' אליעזר וס\"ל דלא בעינן לכם אלא דוקא בסוכה שאולה משום דכתיב כל האזרח אבל בגזולה כ\"ע מודו דפסול משום דכתיב לך משלך וכדאיתא פרק הישן דכ\"ז ע\"ב ורבנן האי לך מאי דרשי ליה מבעי ליה למעוטי גזולה וצ\"ע: ובמ\"ש עוד א\"נ שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים כתב הר\"ב חד\"ה פ' מרובה וז\"ל ולגבי אסא דפריך וליקנינהו בשינוי השם היינו לענין קיום מצוה אבל לענין ברכה יש להחמיר יותר ע\"כ ואיני מבין דבריו דאכתי תיקשי דמאי פריך וליקנינהו בשינוי השם אימא דמשו\"ה אצטריך ר\"ה לומר דלא ליגזזו אינהו כדי להרויח הברכה ג\"כ דאי מטעמא דליקנינהו בשינוי השם אין ראוי לברך משום דהוי מה\"ב וכבר כתבנו דמדברי התו' דשמעתין נראה דבההיא דר\"ה אין לחוש משום מה\"ב וכן נראה מלשון הר\"ב חד\"ה ולכן נראה לי דהתם כיון דהוי ספק גזל אין ראוי להחמיר כ\"כ אפי' לענין ברכה ומשו\"ה פריך דליקנינהו בשינוי השם ושוב מצאתי כן בס' מע\"ח ומ\"מ אכתי יש לגמג' קצת מההיא דר\"ן דקאמר פעית' היא דא ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> הרבה </b> דברתי בסוגיא זו כי שריגיה עלו למעלה ראש. ואולם פה על דברת המלך אנכי עומד וכרשומי דברים בעלמא והנה מה שרצה הרב לומר לתרץ קושית הרב מהרש\"א דתוס' ס\"ל דבאחרים ליכא מצוה הבאה בעבירה וכתב בלשונו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה ק\"ל שפיר לא ידעתי פירושו בשלמא מצה שפיר דאיכא איסור באכילה אמנם באשירה מי איכא איסור בנטילה הא מצות לאו ליהנות נתנו. והעבירה היא במה שעבדו בו ע\"ז ומי לא עסקינן שעבד בו ראובן ושמעון נטלו ומאי הקשה תוס' וכן נמי מה שחוכך בתוס' ד\"ה הא קני ביאוש מאי הקשה מגמ' ולא קשיא להו להתוס' מר\"ה גופא מאי אהני שנוי רשות הא הוי מה\"ב ורוצה להוכיח מזה דתוס' סבירא להו באחרים ליכא מה\"ב נעלם ממנו דברי הרב טורי זהב סי' תרמ\"ט ס\"ק ג' דקאמר היינו טעמא דר\"ה משום כיון דקצץ גוי ליכא מה\"ב דבמה שהגוי עובר עבירה לאו מה\"ב הוא ופשוט הוא אולם מסוף דברי המג\"א שמסיים וכ\"מ בגמרא גבי אונכרי דהוי יאוש ושנוי רשות עי\"ש עכ\"ל משמע דהרב מגן אברהם סובר דלאו משום גוי נגע אלא היינו טעמא משום דהוי אחרים ולכך הוכיח שפיר ע\"כ אי לא קנין אפי' לאחרים הוי מה\"ב דאל\"כ אמאי צריך הש\"ס לנקוט הלשון שנוי רשות דמשמע מדין קנין נגע בו תיפוק ליה כיון דהוי אחרים וע\"כ אם לא הוי קנין לא מהני אחרים דאכתי הוי מה\"ב ולכן נקט הש\"ס שנוי רשות וסובר הש\"ס יאוש לא קני ולא כסברת רש\"י בפי' האחרון ואי אמרי' כסברת הט\"ז דאם עובר עבירה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אכתי קשיא למאי צריך ר\"ה לנקוט הלשון שנוי רשות תיפוק ליה [כיון דגוי קצצו וע\"כ כפי' רש\"י דזהו עצמו כונת הנושא בשינוי רשות למימר דלא הוי מה\"ב והאי שנוי רשות לאו ככל שינוי רשות דעלמא או שבלא\"ה צריכין שנוי רשות מצד קנין משום דבי\"ט ראשון איירי היינו אי לא אמרינן כרש\"י בפי' האחרון דיאוש כדי קני וצריך שנוי רשות שיהיה שלו וזה צריך עיון על המג\"א בלא\"ה וכן תמה על המג\"א מורי הגאון זצ\"ל בשולחנו הטהור עי\"ש סוף כל סוף על רבותינו בעלי התוס' ז\"ל אין כאן תמיהה דפשוטו של הדברים משמע כדעת הט\"ז דמשום דקצצו גוים ליכא מה\"ב ורק קושית תוס' מהאי דהקשו הגמר' ולקנינהו בשינוי השם אבל מ\"מ קשיא לדברי תוספות מדוע הקשו קושייתם על האי קושית הש\"ס ולא תיכף בהאי דמקשי הש\"ס סוף כל סוף כי גזזי אונכרי להוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידן וע\"כ דלא קשיא הכי כיון דגמרא מקשי דאונכרי יקצצו ואחרים יצאו בה לא הוי מה\"ב אבל על קושי' השניה קשיא דהא הש\"ס תי' לא צריכא בהושענה דאונכרי גופייהו ועל זה פריך הש\"ס ולקנינהו בשינוי כו' ושפיר קשיא הא הוה מה\"ב לדידהו ומהאי דהקשו הגמ' סוף סוף כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידן מהאי הוכיח המג\"א מדברי רש\"י שם דלאחרים לא הוי מהב\"ב וזה כוונתו וכן משמע מדברי רש\"י דף ל' וכן הוכיח מזה הט\"ז סי' תרס\"ד ס\"ק ו' וכן מוכח ממהרש\"א שם דהא הוא הקשה על רש\"י בהאי דלקנינהו גם קו' תוס' ותי' כיון דקנין אחר מפסיק לא הוי מה\"ב ומדוע לא הוכיח סברתיה מקושיא זו דהק' הש\"ס סוף סוף וע\"כ דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה כל זה על קושית הש\"ס אמנם מר\"ה גופיה אף אי אמרינן דטעמא משום מה\"ב לא מוכח מידי דטעמא משום גוי שעבר עבירה לא הוי מה\"ב דוק. ובאמת קושית מהרש\"א תרצתי בכמה אופנים חדא דתוס' לא מקשי מסוכה דמשכחת לה שגזל מגוי ואם גזל גוי מותר לא הוה עבירה ואינו יוצא בו כיון שבדיניהם צריך להחזיר לא מקרי שלו וכן דעת ס' יראים ועיין במג\"א סי' תקל\"ז סק\"ג ושם רוצה לומר אפי' למ\"ד גזל גוי אסור לא הוי מה\"ב עיין עליו עוד תרצתי לקושית מהרש\"א ע\"פ סברת תשובת חות יאיר סי' ע\"ט דרוצה לומר לדעת תוס' סנהדרין פ' סורר ומורה דאם גר עשה עבירה בגיותו ואח\"כ נתגייר אינו חייב בדיני שמים ורק בדיני אדם חייב אם כן אם גזל בגיותו ואח\"כ נתגייר אינו חייב להחזיר מדיני שמים. כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ורק חייב להחזיר מדיני אדם. א\"כ הרי צריך לך למעוטי גזולה לגר שגזל קודם י\"ט ונתגייר אחר כך מצד מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דפטור מדיני שמים ולא הוי עבירה ולאו לכם מקרי כיון דמוציאין ממנו בב\"ד ועוד כהנה וכהנה אתי בחידושי:<br><b> ועוד </b> הרבה יש לי לחדש בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה ואכתוב הדברים בקיצור נמרץ המהרש\"א כתב בדברי רש\"י לקמן באונכרי דכתבו דטעמא דר\"ה משום מה\"ב א\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס וליקנינהו בשנוי מעשה ושינוי השם ולכן כתב המהרש\"א דרש\"י סובר כיון דאיכא הפסק קנין אחר בין יאוש ומצוה אף שקני ביאוש לא הוי מה\"ב ואין כן דעת תוס' ד\"ה הא קני ביאוש עיין במהרש\"א היטב ולכאורה קשיא על המהרש\"א הא רש\"י כתב בגיטין [נ\"ה ב] ד\"ה כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין דו\"ה ל\"ק דאפשר לומר כי אמרה יאוש כדי ל\"ק לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש עכ\"ל והיינו שיטת ר\"ת שם לכל מי שמעיין ואם כן קשיא לדעת מוהרש\"א מאי אהני לרש\"י זאת דאי הסברא אם בין היאוש ועשיית המצוה יש קנין אחר אף שאין צריך להאי קנין מ\"מ שוב לא הוי מה\"ב א\"כ ה\"נ דהא הוי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש. [וע' במג\"א סימן תרמ\"ט סק\"ב דאף לענין ברכה אמר כסברת מהרש\"א] וכמ\"ש תוספות התם ד\"ה מאי טעמא והכא בסוגין וכן נמי במרובה ד\"ה אמר עולא עי\"ש ולכאורה יש לומר דזה דוקא בקנין גמור כגון שינוי מעשה שהוא קנין לעצמו אף שהשתא אין צריך לו כיון דכבר קני ביאוש מ\"מ מהני שלא יהיה מה\"ב וכן נמי בשינוי השם בכל מקום הוי קנין לעצמו. אבל גבי שנוי השם של הקדש דלא הוי קנין בפני עצמו זולת ע\"י יאוש מעיקרא דאי לא הוי יאוש לא יכול להקדיש כלל וכן כתב התוס' בב\"ק [ס\"ז א'] ד\"ה הא לאו הכי ע\"ש בסוף הדבור דלא הוי קנין בפני עצמו. ולפ\"ז לא הוי נמי הפסק כיון דלא הוי קנין בפני עצמו וכן משמע נמי מדברי מג\"א סי' תרמ\"ט סק\"ג דהוכיח מרש\"י דמה\"ב לאחרים ליכא. והאי הוכחה דילמא כסברת מהרש\"א שהביא הוא עצמו סעיף קטן ב' וע\"כ דלשינוי רשות לא אמרינן כמהרש\"א ועיין והבין. ואולם לפ\"ז צ\"ל כפירוש ראשון בתוס' הכא בסוגיין ד\"ה וליקנוהו בשנוי השם דפריך הגמרא אליבא דר' יוסף דאף שנוי החוזר לברייתו הוי שנוי אבל לתירוץ תוס' האחרון דכתבו דהש\"ס פריך הכא על ר\"ה ולקנוהו בשנוי השם היינו עם שנוי מעשה ויאוש. אם כן קשיא לרש\"י הא לא הוי קנין בפני עצמו והוי מה\"ב לפי סברתינו וישבתי בזה דקדוק צח וצ\"ע בשלשה מקומות בתוס' הכא בסוגיין בד\"ה הא קני ביאוש ובגיטין [נ\"ה א'] ד\"ה מאי טעמא ובב\"ק [ס\"ז א'] ד\"ה אמר עולא דהקשו לשיטת ר\"ת דאם קני ביאוש כבר הוי מה\"ב מאי פריך הש\"ס הכא באונכרי וליקנינהו בשנוי השם ולכאורה קשיא מדוע דקדקו בג' מקומות אלו להקשות מקושיית הש\"ס השניה ולא מהאי דמקשה הש\"ס על רב הונא ולקניא בשינוי מעשה ולפי הצעותינו אתי שפיר דודאי התוס' נמי אסיקן דעתן לומר די\"ל כסברת מהרש\"א אם יש קנין אחר מפסיק לא הוי מה\"ב ור\"ת סובר דוקא אם אין קנין אחר מפסיק אמנם לפ\"ז הא גבי הקדש נמי הוי קנין אחר דהא הוי שינוי השם וצ\"ל דשנוי השם זה שהוא אינו קנין בפני עצמו לא משוה הפסק ולא מהני לענין זה ואם כן קשיא שפיר מהא דהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי השם מאי פריך הש\"ס הא עכ\"פ הוי מהב\"ב והיינו דתוס' סברי כתי' השני בסוגיין ד\"ה ולקנינהו בשנוי השם דקושי' הש\"ס קאי לקנינהו עם שנוי המעשה דהא כבר פריך הש\"ס דהוי שינוי החוזר לברייתו אבל בקושיא ראשונה של הש\"ס שהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ולא ידע המקשן דהוי שנוי החוזר לברייתו ואם כן שנוי מעשה לחוד קונה אם כן ליכא קושיא הא הוי מהב\"ב דאמרינן כסברת המהרש\"א אבל על קושי' ולקנינהו בשינוי השם ליכא למימר כסברת המהרש\"א כדבארנו:<br><b> כל </b> זה אמרתי לפי פשוטו אמנם אנן בדידן יכולין למימר דסברא זו ליתא אלא אפי' אם אין קנין גמור מפסיק לא הוי מה\"ב וכן משמע מדברי הרב פני יהושע בב\"ק שם ע\"ב בתוס' ד\"ה אף גזול עי\"ש והוא לא ידע שבעיקר הסברא קדמוהו הרב מהרש\"א פה בסוגיין וכן מוכח להני פוסקים דס\"ל אף לאחרים הוי מה\"ב א\"כ קשיא מהאי דמקשה הש\"ס סוף סוף הא הוי מה\"ב וצ\"ל טעמא של מהרש\"א כיון דהוי שינוי רשות וכמו שבארנו לעיל ואם כך דרכו של תורה אמרתי דבר חריף והוא שתוס' בב\"ק ובגיטין הקשו על שיטת ר\"ת דסובר דאף אם הוי כבר קנין יאוש אפ\"ה הוי מה\"ב א\"כ קשיא מאי הקשה שם אביי לרבה דאמר יאוש קונה מן התורה מקרבנו ולא מן הגזול הא ע\"כ התם הטעם משום מה\"ב דזולת זה אף לדידיה קשיא הא הוי נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא\"נ דילמא לעולם יאוש קונה והא דאסר רחמנא להקרבה משום מה\"ב עיין היטב וי\"ל לפי הצעותינו די\"ל ולחלק בין קרבן חטאת לעולה דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן הוי רק שייך קנין יאוש לחודיה דשנוי רשות ליכא כיון דחייב באחריותן וכמ\"ש תוס' בסוגיין בב\"ק [ס\"ז א] ד\"ה מעיקרא חולין עי\"ש ושנוי השם נמי ליכא כמ\"ש תוס' ב\"ק [ע\"ז א] ד\"ה והשתא תורא דשמעינן דבקדשי מזבח ל\"ש כלל שינוי השם ודברי תוספות אלו מחולקים זה עם זה ועיין בבעה\"מ ובעל המלחמות סוף פרק הגוזל בתרא וכ\"כ הרב פני יהושע בתוס' אשר אנו עומדין עליו עיין היטב דמה שאמרו בתוס' הא הוי שינוי השם גבי הקדש לאו דוקא אלא שינוי רשות כיון דקדשי מזבח הוא עיין עליו ובחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותו באמת ליכא נמי שינוי רשות כאשר בארנו זולת בעולה שהוא אינו חייב באחריות וא\"כ י\"ל איפכא כיון דאיכא נמי קנין המפסיק היינו שינוי רשות אף שאינה קנין בפני עצמו מ\"מ הפסק הוא בין הקנין של יאוש והקרבה ולהכי לא הוי מה\"ב כסברת מהרש\"א ולפ\"ז אתיא שפיר ודאי עולא בגיטין שאמר בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש ל\"ק הרי קאי התם על המתני' דהעיד רבי יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה להכי אמר שפיר שאינה מכפרת כיון דהוי מה\"ב ולא מפסיק בין הקנין יאוש והקרבה שום קנין אחר דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן וגם קדשי מזבח ליכא קנין אחר לא שינוי השם ולא שינוי רשות וכן נמי הכא בב\"ק דאמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה וכונתו לענין מצוה הבאה בעבירה כביאור ר\"ת נמי יש לומר דאיירי רק בחטאת וראייתו מפסוק והבאתם כו' י\"ל נמי דמוקי לה הקרא בחטאת. אבל עולה דהוי שינוי רשות אחר היאוש לא הוי מה\"ב ולפ\"ז שפיר הקשה אביי לרבה מקרבנו ולא מן הגזול כיון דקרבנו איירי בעולה דהא בעולה כתיבה אם עולה קרבנו שפיר הקשה ליה ע\"כ יאוש ל\"ק דאי יאוש כדי קני אמאי פסול דהא קניא ליה ביאוש וליכא למימר משום מה\"ב הא בעולה איירי ואחר היאוש איכא עוד קנין המפסיק וליכא מה\"ב וע\"כ דיאוש כדי ל\"ק ואינה נעשה הקדש זולת ע\"י שינוי רשות ושינוי רשות הויא הקנין האמתי ואחר הקנין של שינוי רשות בין הקרבה לא מפסיק דבר והוי מה\"ב ולזה כוון רבינו רש\"י במתק לשונו בהאי קושיא דמקשה אביי מקרבנו ולא הגזול מציין רש\"י וז\"ל קרבנו [אם עולה קרבנו ויקרא א'] ובא רש\"י בציונו לאמר לן דקשיא הא מקרבנו דכתיב בעולה דק ורבא או רב פפא דמפקי ליה מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש לא קני היינו דל\"ק בכל מידי ולא לענין הקרבה כעולא לדעת ר\"ת אלא בכל מקום וכן משמע מדברי התוס' ד\"ה רבא אמר מהכא מסוף הדבור דהוכיח דרבא אית ליה בכ\"מ יאוש ל\"ק עיין עליו והא דהקשה רבא בגיטין על עולא מהאי דתני עלה אם שחט בחוץ חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי ל\"ק כרת מאי עבידתיה ולר\"ת ורש\"י שם הקושי' אי יאוש כדי ל\"ק לענין הקרבה דהוי מה\"ב כרת מאי עבידתיה ולדברינו הא י\"ל דהאי הקדיש איירי בעולה ולהכי אם שחט בחוץ חייב כרת משום דלא הוי מה\"ב כיון דאיכא שינוי רשות אחר היאוש יש ליישב כיון דקתני מתני' גנב והקדיש ואח\"כ טבח פטור מדו\"ה וזה אפי' בחטאת ואשם דהא ודאי הקדש הוא דהא השתא קיימא לן יאוש כדי קני ונעשה שלו והקדש [ובאמת הוה ליה להש\"ס להקשות אפי' לא הקדיש נמי כקושי' בסמוך] ועליה קאי אם שחט בחוץ בכה\"ג ענוש כרת וזה ליתא כיון דמתני' איירי בין בחטאת ובין בעולה ובחטאת אינה ראויה להקרבה כיון דאין שם קנין אחר הקנין של יאוש מפסיק ובזה ישבתי השגת הראב\"ד על הר\"מ [פ\"ה מה' איסורי מזבח הלכה ז'] דכתב הרמב\"ם ואם נתיאשו הבעלים כשר ואפי' היה חטאת ע\"ש בכ\"מ ועל זה משיג הראב\"ד אין כאן אפי' ולדידי ניחא דיש כאן אפי' דלא מבעיא עולה דאפי' עולא מודה אלא אפי' חטאת דלעולא אינה מתכפר אפ\"ה מתכפר כיון דרמב\"ם פוסק כר\"י ולא כעולא דק ונכון להמעיין כי קצרתי ובחדושי הארכתי למעניתי גם בארתי כל דברי הרמב\"ם בכל מילי הכא ובמעה\"ק ואין פה הגליון מספיק:<br><b> גם </b> מה שעומד עליו הרב פה על דברי תוס' דכתבו שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים א\"כ מאי פריך הש\"ס גבי אונכרי ולקנינהו בשינוי השם אימא דלהכי אמר ר\"ה דלגזזו אינהו משום ברכה וכן הק' הרב מג\"א סי' תרל\"ז ס\"ק ג' אמרתי בחידושי גרגר אחד דהא דהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי השם הרי כתב התוס' דעיקר הקושיא לרב יוסף בב\"ק דסובר שנוי השם קונה אף בחוזר לברייתו עיין תוס' ד\"ה ולקנינהו בשינוי השם והנה ודאי ר\"ה דאמר לאוונכרי כי זבניתו לא א\"ל דוקא כי זבניתו ביום ראשון אלא אפילו בשאר הימים ומשום מה\"ב ואית ליה מה\"ב אפי' בי\"ט שני ואמרינן לקמן [מ\"ה ב] אמר רב יהודא א\"ש לולב כל שבעה וסוכה יום אחד ורבה בר בר חנה א\"ר יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד כו' כי אתא רבין אר\"י אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך ואם כן אית ליה לרב יוסף דאין מברכין זולת בי\"ט ראשון וא\"כ שפיר הקושיא על שאר הימים ולקנינהו בשינוי השם ול\"ק הא אסור לברך עכ\"פ הא עיקר הקושיא לרב יוסף ור\"י אית ליה דאין מברכין בשאר הימים ק\"ל וצח. ועוד הארכתי הרבה בסוגיא זאת ולקצר אנכי אף שעת להאריך ואין הגליון מספיק:"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו </b>\n<b> לו ע\"מ להחזירו כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שם בגמ' הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירו לי כו' והתו' שם בד\"ה הילך אתרוג זה הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דאמר ע\"מ שתחזירהו לי אינו מקודש כו' וא\"כ איך יצא והא אנן תנן בנדרים כו' הנה הר\"ן ז\"ל הקשה קו' זו וכתב וז\"ל ומפני זה כתב רבינו שמואל בבבא בתרא דלא גרסינן לי כו' יע\"ש וראיתי להרב בני אהרן ז\"ל ה' מתנה ומחילה סי' רמ\"ה דקכ\"ט ע\"ד שתמה עליו וז\"ל אבל אי קשי' הא קשיא דנהי דלדברי רבא יאמרו שהוא ט\"ס אבל גבי שור דא\"ר אשי בפ' י\"נ חזי' אי אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדרי' ואי אמר לי מידי דחזי לי קא' ואיך הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו וכי יאמרו שכל זה ט\"ס אין סברא עכ\"ל יע\"ש שהניח בצ\"ע והנה לפום ריהטא נראה לומר דמההיא דרב אשי לא קשיא דאיכא למימר דרב אשי היא גופה קאמר וה\"ק חזינן אי אמ\"ל ע\"מ שתחזירהו הא אהדרי' כלומר והויא מתנה כיון שיכול להקדיש ואי אמר ע\"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישה וממילא דלא הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישה אמנם מההיא דרבא דקאמר החזירו יצא דחשיבה מתנה ק\"ל שפיר ואהא כתב ר\"ש דלא גרסינן לי והיותר נכון דמההיא דרב אשי לא ק\"ל כפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל והר\"ן בשמעתין משם הרב העיטור דאף ע\"ג דבעלמא גבי ממונא חזרת דמים הויא חזרה גבי אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא קאמר וחזרת דמים לא הויא חזרה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דקדושין וז\"ל וגבי שור בפרק יש נוחלין יראה דאם אמר שור זה נתון במתנה ע\"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה\"ז קדוש אע\"ג דקאמר לי דכיון שהחזיר לו דמיו קרינן ביה שפיר מידי דחזי לי כו' יע\"ש ולפי דבריו צ\"ל דההיא דפ' י\"נ דמשמע התם דאינו מוקדש כשאינו רוצה ליתן לו דמיו מיירי התם ואם כן מעתה לא תיקשי לן מידי מההיא דכיון דבידו ליתן דמיו ולהקדישו מש\"ה הויא מתנה אמנם בההיא דהילך אתרוג זה ק\"ל שפיר דגבי אתרוג לא מהני חזרת דמים ואהא תי' דלא גרסינן לי ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"ה סימן א' הובא שם תשובה מהר' אביגדור הכהן שכתב כמ\"ש וז\"ל וההיא דפ' י\"נ שור זה נתון לך במתנה ע\"מ להחזיר כו' התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תקשי ממתנת בית חורון דתנן כל מתנה שאם הקדישו כו' דמתנה ע\"מ להחזיר יכול להקדישה כו' יע\"ש צ\"ל שהרב אביגדור סובר כדעת רבינו שמואל דגבי אתרוג לא גרסי' לי דאל\"כ אכתי תקשי ליה מההיא דאתרוג דמשמע ודאי דחזרת דמים לא מהני כמ\"ש הרב העיטור ודו\"ק: ודברי הר\"ן קשים בעיני קצת דבשמעתין כתב כדעת הרב העיטור דחזרת דמים בממון דלהרוח' קמכוון מהני ואלו בפ\"ק דקידושין כתב וז\"ל ומקשו הכא היכי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה כו' הנה הר\"ן ז\"ל תפס קו' אדינא דקי\"ל דבעלמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה וכ\"כ בפרק השותפין דנדרים ולפי מ\"ש כאן דחזרת דמים הויא חזרה מההיא לק\"מ כיון שבידו ליתן דמיו ולהקדישו ולא הו\"ל להקשות אלא מהא דאתרוג גרידא ואולי יש לומר דע\"כ לא כתב הר\"ן דחזרת דמים הויא חזרה אלא דוקא בנגנב או נאבד אבל היכא דאיתיה בעיניה אע\"ג דלהרוחה קא מכוין לא מהני וכדמוכח מההיא דפרק מי שאחזו ועיין בהרב בני אהרן שם ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סימן ך' מיהו הא ק\"ל לתירוץ רבינו שמואל ז\"ל מההיא דגרסינן בפ\"ב דגיטין ת\"ר הז\"ג והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזירי לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש רש\"י ז\"ל מגורשת ותחזיר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה הרי דאע\"ג דקאמר לי ואינו יכול להקדישה אפי\"ה הויא מתנה וקרינן ביה ונתן בידה וליכא למימר דהכא נמי ס\"ל לרבי' שמואל ז\"ל דלא גרסינן לי אבל באומ' ע\"מ שתחזירהו לי ה\"נ דאינה מגורשת דא\"כ אדתני רישא ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ומטעמא דאותיות פורחות באויר כמ\"ש רש\"י ז\"ל לישמועינן רבותא וליפלוג וליתני בדידיה בין האו' ע\"מ שתחזירהו לי לאומר ע\"מ שתחזירהו וצ\"ע כעת: ובמה שתירץ דהכא נמי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו כתב מוהר\"ם בן חביב ז\"ל וז\"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ושמא ס\"ל דיש הקדש לזמן והיותר נכון דכונתם דחוזר ופודה אותו לאחר שמחזירו אלו דבריו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דספ\"ד דנדרים דכ\"ח כי שם בארה שדבר זה אם יש הקדש לזמן במחלוקת הוא שנוי דלבר פדא אפילו הקדש דמים לא פקעא בכדי ואין הקדש לזמן ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי ויש הקדש דמים לזמן וקדושת הגוף לא פקעא בכדי ועולא ס\"ל דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא\"כ מאחר שכבר כתבנו שקו' אינה אלא אליבא דרבא אבל בהא דקי\"ל בעלמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה לא ק\"ל וא\"כ שפיר תי' קו' ז\"ל אליבא דרבא דס\"ל הכי בעלמא דקדושת דמים פקעא בכדי וכן פסק רבי' ז\"ל פ' ט\"ו מה' מעה\"ק דין ז' דהלכה כרבא ועוד נ\"ל דאפי' לבר פדא דס\"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי היינו דוקא כי ההיא דנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דבידו להקדישן לעולם והילכך כיון דחלה קדושה שוב לא פקע אבל הכא דאין בידו להקדישו אלא עד שיחזירנהו מודה בר פדא דפקעא בכדי כנ\"ל: ועיין במ\"ש רש\"י פרק בכל מערבין דל\"ו ע\"א ד\"ה היום הקדש וז\"ל ולמחר תהיה הקדש על מעות שיש לי בבית כו' כנר' שהוצרך לזה משום דאי בדבורא גרידא אין הקדש יוצא בלא פדיון ויש לדקדק דהתם רבא הוא דבעי לה ורבא ס\"ל דהקדש דמים יוצא בלא פדיון וא\"כ הי\"ל לפרש דברי רבא כפשטן וצ\"ע ודוק: ודע דהא דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ה\"ד דאומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר הילך אתרוג זה במתנה ותחזירהו לי כתב הרשב\"א בתשובה סי' קצ\"ט ותשנ\"ט דלא הוי מתנ' כלל ופסקו מוהר\"ם ז\"ל גבי פדיון הבן י\"ד סי' ש\"ו ועיין בש\"ך ובט\"ז שם הטעם ומהתימה על הרב מג\"א בה' פסח סימן תמ\"ח סק\"ה שכתב וז\"ל ונ\"ל דאפילו לפי דברי הרדב\"ז ז\"ל דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע\"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאם לא יחזירהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומר חמץ עכ\"ל והוא תימא איך אשתמיט מיניה תשובת הרשב\"א הלזו שכתב דכל שלא אמר ע\"מ אין מתנתו מתנה ומדינא ודאי אסור ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רג) </b> כתב מוהר\"ם בן חביב ז\"ל וז\"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. תמה אני על תמיהתו שהרי תוספתא שלימה שנינו במשכיר שדה לחבירו ועמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו וע\"ש הרי לך בהדיא דהקדש יוצא בלא פדיון ועכ\"ר דה\"ט משום דהיכא דאין בידו להקדיש לעולם כיון דלאחר שיכלו ימי שכירותו אין השדה שלו מש\"ה אין ההקדש חל אלא לזמן ההוא ומכאן ואילך אינו הקדש וניהו דאין הקדש יוצא בלא פדיון מ\"מ שדה זו אינה הקדש לאחר ימי השכירות וא\"כ ה\"נ במתנה ע\"מ להחזיר יש בידו להקדישה כל זמן שהוא ברשותו ואפי' אי תימא דאין הקדש לזמן היינו דמי שיכול להקדיש לעולם אינו יכול להקדיש לזמן דמי יפקיע מן ההקדש כשיגיע הזמן כיון דעודנו עומד ברשות המקדיש אבל גבי שוכר או מקבל מתנה ע\"מ להחזיר הרי רשות המשכיר או הנותן שהם הבעלים מפקיע להנקדש מרשות ההקדש ועיין עירובין דף כ\"א ע\"א בתוס' בד\"ה הכי קאמר כו' ודו\"ק:<br><b> (רד) </b> והוא תימא איך אשתמיט מיני' תשו' הרשב\"א הלזו כו'. לכאורה דברי הרשב\"א תמוהים מברייתא דגיטין דף כ' ע\"ב דמחלק שם בין אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת לבין אם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר דמגורשת ואם איתא לדברי הרשב\"א ז\"ל ליפלוג וליתני בדידי' דאם אמר הרי זה גיטך והחזירהו לי ולא אמר על מנת נמי אינה מגורשת אפי' בלי טעמא דהו\"ל אותיות פורחות באויר ויש ליישב ודו\"ק:",
+                "<b>ואין </b>\n<b> נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל מבואר שדעתו שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כל דאי' דעת אחרת מקנה האמנם מדברי התוס' דפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"א נראה דס\"ל דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכייתו אלא מדרבנן שכתבו בד\"ה איש זוכה וז\"ל וא\"ת ל\"ל קרא והא קי\"ל דאין יד לקטן כו' יע\"ש ואולם התוס' בפסחים דצ\"א ד\"ה איש זוכה כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה אותו קנה דבר תורה ומש\"ה אצטריך קרא למעוטי דאע\"ג דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דמהך קרא נפ\"ל בעלמא דאין שליחות לקטן ע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם שהקשה לדבריהם דודאי לריב\"ק דס\"ל דשליחות נפ\"ל מקרא דושחטו אותו ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכיה מטעם שליחות אבל לפי סוגין דהכא לר\"י דיליף שליחות מאיש שה הא אמעיט קטן משליחות ול\"ל הא דר' יצחק למעט קטן מזכיה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכיה דזכיה מטעם שליחות היא ויש ליישב בדוחק עכ\"ל ולע\"ד איני רואה בזה מקום קושיא כלל דודאי לרבי יונתן דיליף שליחות אפי' בדלית ליה שותפות בגויה מקרא דאיש שה איצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה משום דאי לאו קרא דאיש לפי אכלו הוי אמינא דקרא דאיש שה לא אתא אלא למעוטי קטן מזכיה ולעולם דקרא לא מיירי אלא בדאית ליה שותפות בגויה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ואכתי שליחות בקדשים בדלית ליה שותפות בגויה מנ\"ל משו\"ה אצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה דהשתא קרא דאיש שה לא אתא אלא לאשמועי' דין שליחות אפי' בדלית ליה שותפות דאי בדאית ליה שותפות ל\"ל קרא הא מושחטו אותו נפקא וזה פשוט: גם התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ט ע\"א ד\"ה אומר אדם כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה קנה ד\"ת וכן כתב בר\"פ בן סורר ד\"ה קטן וז\"ל והא דתנן בהנזקין מציאת חש\"ו יש בהן משום גזל מפני ד\"ש אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב הגזול לא ליקני אינש לולב לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפי' מדאורייתא כו' וכונת דבריהם מבוארת שהביאו ראי' לדבריהם דקנה ד\"ת מההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דסתמא קאמר דמשמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות והשתא אי זכיית קטן אינו קונה אלא מדרבנן היכי קאמר דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקנה הא בשהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה כדתנן מקחן מקח וממכרן ממכר וה\"ה למתנתו כדאמרינן התם ואם כן אתי דרבנן ומפיק דרבנן אלא משמע ודאי דמיקנא קני מדאורייתא אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ועיין במוהרימ\"ט חא\"ה סי' מ\"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להר\"ב בני חיי בחידושיו שם שנעלם ממנו כונתם מ\"מ גם הר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כתב וז\"ל ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה ה\"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא לא כו' יע\"ש: ומעתה תמיה לי על מ\"ש הר\"ב פר\"ח בספר מים חיים בתשובה סי' ד' וז\"ל ובדעת הר\"ן ליכא למידק מידי מאי ס\"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא ועמ\"ש בפ' לולב וערבה גבי ההיא דלא ליקני דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוט' עסקינן דאלו בהגיע אקנויי נמי מקנה ומתנתו מתנה כו' יראה לכאורה שכונת הר\"ן היא דמשמע ליה דבדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה אלא מדרבנן ומעתה ע\"כ צ\"ל דאקנויי נמי לא מקנה אפי' מדרבנן ומש\"ה אצטריך לאוקמא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אי ס\"ל דקטן אית ליה זכיה מן התורה לוקמא בהגיע לעונת הפעוטות וקני מן התורה ואינו מקנה מן התורה ומ\"ה לא ליקני אינש כו' וכן הבין הלח\"מ וליתא דכונת הר\"ן היא דמדקאמר אקנויי לא מקנה משמע דלא מקנה כלל אפי' מדרבנן ולהכי איצטריך לאוקמא בשלא הגיע לעונת הפעוט' והרשב\"א בפ' התקבל כתב כלשון הר\"ן ז\"ל וא\"א לפרש שם אלא כדפרישית ויגיד עליו ריעו עכ\"ד יע\"ש והוא תימה איך נעלם מהם לשון הר\"ן ז\"ל שכתבנו דס\"ל בהדיא דזוכה מדאורייתא ומה שפי' הרב ז\"ל בכונת הר\"ן אין נכון בעיני דדברי הר\"ן כפשטן משמע דלענין דינא קאמר דבשהגיעו לעונת הפעוטות יכול להקנות לולבא לינוקא משום דאקנויי נמי מקנה ותו דלפי דבריו אכתי ק\"ק לתלמודא גופה אמאי נקיט לה מילתא בשלא הגיעו לעונת הפעוטות לישמועינן רבותא אפי' בהגיעו לעונ' הפעו' לא ליקני משום דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ויותר נראה לומר שכונת הר\"ן היא דבהגיעו לעונת הפעוטות כיון דאקנויי מקנה מדרבנן הפקר ב\"ד הפקר ומהניה זכיה דידהו בדאורייתא לצאת י\"ח וקרינן ביה שפיר לכם כעין זה כתב בפ' התקבל יע\"ש וראיה לזה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצווחא קמיה דר\"ן דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמר ר\"ן דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע\"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מרי' גופיה אפ\"ה מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא חייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב\"ד הפקר וה\"נ דכוותא ואדרבא לדעת רבינו שכתב בדין שלפנינו דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מן התורה וכן לדעת התוס' בר\"פ בן סורר לפי מה שפי' בכונתם נראה דקשה מההיא סבתא דאע\"ג דאין קניתו אלא מדרבנן אפי\"ה קרינן ביה שפיר לכם ויוצא בה י\"ח סוכה מדאוריי' וא\"כ ה\"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים אם כן שפיר קרינן ביה לכם וכן ראיתי שהקשה הר\"ב משאת משה חא\"ח סי' ד' יע\"ש מה שתירץ ואין דבריו ראוים כמו שיראה המעיין וכן ק' למ\"ש הרמב\"ן בחידושיו בפ' הספינ' דט\"ז שהק' למ\"ד דמכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש התקדשי לי בשט\"ח זה רמ\"א מקודשת ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכ\"כ רי\"ו ז\"ל והביאו מרן ז\"ל בח' א\"ה סימן כ\"ח דאם קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכתב מרן שם דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן נקנו לו המעות והויא מקודשת מדאורייתא והשתא לדעת הרמב\"ן ורי\"ו תיקשי להו מההיא סבתא דמשום קנין דרבנן יוצא בו י\"ח מדאורייתא ואם כן כ\"ש גבי קידושין דאיכא למימר כל המקדש כו' גם ממ\"ש התוס' בפרק הגוזל קמא דק\"ד ע\"ב ד\"ה אגב אסיפא גבי היה עומד בגורן דכיון דפדיון מ\"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן ודוק נראה דס\"ל דכ\"ש במצות לולב דכתיב לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה וכמ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' קנין משיכה סימן ב' יע\"ש ואפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע\"ג דמן התורה לא קני ומחייב לאהדורא חפצא גופי' מ\"מ אי אתרמי ונתרצה למוכרו וליקח הדמים פשיטא ודאי דקני מן התורה ויוצא בה י\"ח דלכם קרינן ביה ואע\"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכ\"ת מעות קונות מ\"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד\"ת עיין בס' מח\"א הלכות קנין מעות סי' ה' והילכך מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמים הו\"ל כאלו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוה וזבין דזביניה זביני והלכך הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ודמים חייב הוא לו דהו\"ל כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קניתו למפרע ונמצא אם כן דלבתר דתקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנתא דידהו הו\"ל השתא קניה מן התורה מה שאין כן בההיא דזכית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע\"ג דחכמים תקנו שיהיה הקנאתו הקנאה אינו יוצא בו י\"ח שהרי מן התורה אינו שלו אפי' לבתר דתקינו רבנן והיינו טעמיה דרי\"ו והרמב\"ן שכתבו גבי ההיא דמ\"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן ואפשר דה\"ט שכתב הטור ז\"ל בא\"ח סי' תרל\"ז דאם אינו רוצה ליתן דמים לא יצא י\"ח וכתב מרן שם דס\"ל דכי תקון רבנן אינו אלא כי יהיב דמי אבל אי לא יהיב דמי אוקמו אדין תורה ומחייב לאהדורי חפצא ע\"ש אכן כפי מ\"ש אין צורך לזה דאפילו אי ס\"ל לבה\"ע ז\"ל דתקנתא דרבנן היא אפי' אי לא יהיב דמי ודמים הוא חייב לו אפי\"ה לענין לצאת י\"ח סוכה מדאורייתא לא מהני אלא אי יהיב דמי בתר הכי דהשתא הו\"ל למפרע מכירה גמורה מן התורה אבל אי לא יהיב דמי אע\"ג דמדרבנן חפצה דידיה היא ודמים הוא חייב לו מכל מקום כיון דמדאורייתא מחייב לאהדורי חפצה לא קרינן ביה לכם ד\"ת: מיהו אכתי קשה לי במ\"ש רי\"ו הביאו מרן בא\"ח סי' הנזכר וז\"ל כתב רי\"ו מוכח בפ' מרובה שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ע\"כ והשתא ק\"ט דמ\"ש מההיא סבתא דס\"ל לר\"ן דיוצא בה י\"ח סוכה מן התורה משום דכיון דתיקנו חכמים שיתן לו את הדמים הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ולכם קרינן ביה וא\"כ ה\"נ נימא כיון דתקנו חכמים דיאוש כדי קני ואין לו אלא דמים הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ומקודשת מדאורייתא ומן האמור בזה נראה ליישב מ\"ש הטור ח\"מ סי' שנ\"ג וז\"ל ואם נתיאשו הבעלים קימא לן דאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא\"א הרא\"ש כיון דרבא מספ\"ל אי קני מדאורייתא או דרבנן נהי דלא קי\"ל כו' אלא כעולא ור\"י דסברי לא קני מ\"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מס' דשמא קונה מדרבנן עכ\"ל ותמהו עליו כל גדולי האחרונים שהרי מדברי הרא\"ש בפ' מרובה משמע בהדיא דפשיטא ליה דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב וז\"ל וביאוש כדי פליגי בה רבה ור\"י רבה ס\"ל דקונה אלא דמספקא ליה אי קני מדאורייתא או מדרבנן ור\"י ס\"ל דאפי' מדרבנן לא קני וקי\"ל כרבה וקנ' יאוש לחומרא ואם קדש אשה בגזילה צריכה גט עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב גט פשוט סי' ק\"ג סק\"ו שכתב וז\"ל והיה אפשר לומר דהטור דייק לה מדכתב הרא\"ש וקי\"ל כרבה וקני יאוש לחומרא דמדקאמר לחומרא משמע דמס\"ל אלא דזה אינו דכוונת הרא\"ש במ\"ש לחומרא היינו לומר דכיון דיאוש כדי לא קני אלא מדרבנן הוי לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט מזה ומזה עכ\"ל יעיין שם ולפי האמור נחה שקטה תמיהתם דהוכרח לפרש כן בדברי הרא\"ש משום דק\"ל במ\"ש וקני יאוש לחומרא והשתא אי מ\"ש דקיי\"ל כרבה היינו שפוסק כרבה לגמרי דקני מדרבנן היאך כתב דקני יאוש לחומרא כלומר דצריכה גט מזה ומזה וכן משמע ממ\"ש אם קדש אשה בגזילה צריכה גט ומדלא כתב ה\"ז מקודשת משמע דס\"ל דאינה מקודשת אלא לענין זה בלבד שתהא צריכה גט אמנם אי קדשה אחר מקודשת והשתא אי ס\"ל דיאוש קני מדרבנן אמאי אינה מקודשת גמורה ואפי' בא אחר וקדשה לא יהיו תופסין קדושין כלל דכיון דתקנו חכמים שיתן לו את הדמים הוה ליה מכירה גמורה מן התורה וכההיא סבתא דר\"ן דיוצא מן התורה י\"ח סוכה כ\"ש הכא דאיכא למימר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משו\"ה הוצרך הטור ז\"ל לומר דמ\"ש הרא\"ש וקי\"ל כרבה וקני יאוש לחומרא היינו לומר דקי\"ל כרבה לענין זה שתהא צריכה גט דמיחש חיישי' ליה לסברת רבה דשמא קונה מדרבנן כנ\"ל: וליישב דעת רי\"ו אפשר לומר בדוחק דס\"ל לרי\"ו דכיון דתקון רבנן דיאוש כדי קני אפי' אינו רוצה ליתן את הדמים אין לה דין גזל וחפצה מיהא קני ודמים הוא חייב לו ושלא כדעת בה\"ע שכתב מרן ז\"ל ומ\"ש רי\"ו דמקודשת מדרבנן מיירי בשאינו רוצה ליתן את הדמים דתקנתא דרבנן גרידא הוא דמדאורייתא מחייב לאהדור' חפצה ומש\"ה אינה מקודשת אלא מדרבנן וההיא דקאמר ר\"ן פעיתא היא דא היינו משום שנתנו לה הדמים אחר כך ומש\"ה יצאו בו י\"ח ד\"ת דהשתא הוה לי' מכירה גמורה מן התורה כדכתיבנא זה נ\"ל ליישב בדוחק ומ\"מ לדעת הר\"ן ז\"ל שכתבנו לעיל דאפילו בזכיית קטן כיון דאקניה מקנה מדרבנן יוצא בו י\"ח ד\"ת וכההיא סבתא דר\"ן ולא ס\"ל לחלק בהכי כמ\"ש ומה גם לדעת רש\"י שכתב מרן בסי' הנז' דס\"ל דאפילו בשאינו רוצה ליתן את הדמים יוצא בו י\"ח ד\"ת דהשתא אין מקום לחילוק שכתבנו לעיל וכן נראה דצ\"ל גם כן למ\"ש הרשב\"א בפ' התקבל כדברי הר\"ן אף ע\"ג דהוא ז\"ל הכריח שם דזכוית קטן דאורייתא אלא ה\"ט דס\"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י\"ח דאורייתא וכן פסק בס' מח\"א סי' הנז' בהג\"ה לבן הרב המחבר יע\"ש אלא דק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל שם כתב וז\"ל הא לכם מעות הללו ופדו מ\"ש מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל\"כ אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש\"מ דזוכה ד\"ת ע\"כ והשתא מאי ראיה מייתי נימא דכיון דיש לו קנין מדרבנן קרינן ביה שלהם ד\"ת ואינו צריך להוסיף חומש כי היכי דמהני לצאת י\"ח לולב ד\"ת מה\"ט וכבר הרב מח\"א ז\"ל הכריח מדברי התו' דפ' הגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מ\"ש דאורייתא בעינן שיקנהו בקנין דאורייתא כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ\"ש דאוריי' דה\"ה וכ\"ש לענין מצות לולב דבעינן שיהא משלכם ד\"ת ואם כן כפי מ\"ש נמצאו דברי הרשב\"א סותרים אם לא שנאמר כמ\"ש הפר\"ח בכונתו ודוחק וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רה) </b> ומיהו כי אמרינן דקטן אית לי' זכי' מה\"ת לנפשי' כו' אולם ממ\"ש הר\"ן עצמו בפ' האיש מקדש דף רכ\"ב ע\"ב נראה שחזר בו ממ\"ש בפ\"ק הנ\"ל שהרי קאמר התם בהדיא דלס\"ד דהש\"ס הוה ס\"ל למימר דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא כבחלוקת א\"י אבל להמסקנא דוקא בא\"י דחלוקתן גילוי מלתא בעלמא היא וב\"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכ\"כ התוס' בקדושין דף מ\"ב מביאם הגאון המחבר לעיל: ובחידושי תמהתי איך אפשר לומר כן והרי הוא נגד סוגיא ערוכה בב\"ב דף ע\"ב דפריך התם הש\"ס לר\"מ דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר דכ' רחמנא למה לי פי' דהא יכול ליתן נכסיו שיפלו לו לאחר מכאן במתנה ודחק שם לשנויי דנ\"מ לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע\"ש ולדעת התוס' והר\"ן הנ\"ל הרי הקושיא מעיקרא ליתא דהא אצטריך האי קרא דיכיר לענין קטן שאין לו זכי' מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו:<br><b> (רו) </b> וא\"כ ה\"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים כו'. נ\"ב ובתשובה למעזיריטש הארכתי בזה ופלפלתי ליישב לשיטת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לענין דבר תורה מה דקשה לדידהו מש\"ס ערוך ביבמות דף ס\"ז ע\"ב דאיתא שם דעבדים אכלו בתרומה בנכסים מועטין והניחה מעוברת בדאיכא בן בהדי בת (והתם הרי בתרומה דאורייתא איירי) והרי מדאורייתא אין לבת כלום והבן אינו מאכיל משום חלקו של עובר ע\"ש ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a293a36914ccb81adecbf59ccc4443a64bdeecfb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,162 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'.</b> ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ\"ח ע\"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ\"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די\"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בנדרים דט\"ו ע\"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז\"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י\"ל דכי אמרי' הכי ה\"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע\"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר\"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע\"ש ודוק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה דלק\"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ\"ח שדעת הרשב\"א שלא כדעת הר\"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ\"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר\"ן וז\"ל ומיהו אכתי ק\"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי\"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק\"ל דהא איכא מצות פ\"ו דרמיא עליה וי\"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע\"ש ומדלא תי' כתירץ הר\"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס\"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו\"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז\"ל דה\"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא\"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב\"ד כדעת הרשב\"א ויתרצו לקו' הר\"ן כתי' הרשב\"א הן אמת שלתירץ הרשב\"א ז\"ל שכתב דה\"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש אלא ס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא לס\"ד בעלמא אפ\"ה הרשב\"א ז\"ל ס\"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס\"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס\"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל\"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר\"ן ז\"ל דה\"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל\"ז ע\"א יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה\"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר\"ן ז\"ל בשמעתין משמע שלא כ\"כ אלא לס\"ד בעלמא וכמ\"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ\"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי\"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ\"ל ודעת הר\"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע\"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז\"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע\"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ\"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ\"ב דנדרים דף ט\"ו ע\"א ופסקוהו כל הפוסקים ז\"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר\"ן ז\"ל שם בנדרים די\"ו וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ\"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק\"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ\"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב\"י ז\"ל בשיטה כ\"י בפירוש להלכות הרמב\"ם ז\"ל שכתב כן שהרי כתב בדט\"ו ע\"ב ד\"ה והא וז\"ל וא\"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר\"ח ז\"ל שכתב בסי' תקפ\"ו סק\"ה וז\"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר\"ן ז\"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז\"ל שכתבו הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע\"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג\"כ דעת הטור ז\"ל ומרן בשולחנו הטהור י\"ד סי' רל\"ד ס\"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע\"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ\"ש הש\"ך והט\"ז שם ועיין בסי' רי\"ג ובסי' רט\"ו ורל\"ט וא\"כ ה\"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' תקפ\"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע\"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא\"כ מדרבנן מיהא אסור וא\"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס\"ל דאסור ודוק עוד כתב הר\"ן ז\"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע\"ש והביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל סימן תקפ\"ט בלי חולק:<br><b> ולע\"ד </b> דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז\"ל חי\"ד סימן רכ\"ח גבי ההיא דקי\"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז\"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב\"ן ז\"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא\"א הרא\"ש כתב כסברה הראשונה עכ\"ד ומבואר מדברי מרן ז\"ל דה\"ט דהרא\"ש ז\"ל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע\"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא\"ש ז\"ל ויש לי מן התימה קצת על מור\"ם ז\"ל בהג\"ה דבי\"ד סי' הנז' ס\"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב\"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע\"ש ואילו כאן בסי' תקפ\"ט פסק מרן דברי הר\"ן ז\"ל ולא הגיה עליו כלום וצ\"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו\"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז\"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר\"ח ז\"ל סי' תקפ\"ו ומוהר\"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע\"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז\"ל הלכות נדרים פ\"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז\"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו\"ה הי\"ו בחי\"ד ה' נדרים סימן ק\"ך יע\"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו\"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה\"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו\"פ ומאי דאסר רבא בימו\"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ\"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ\"א מה\"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר\"ן דאע\"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי\"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה\"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ\"ל ולפי זה צ\"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ\"ש לעיל משם הפר\"ח ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קסח) </b> וי\"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב\"א דהא א\"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס\"ל להרשב\"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ\"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב\"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד\"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע\"ש והשתא אי נימא דלא כהר\"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א\"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב\"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע\"א דאלמנה לכ\"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע\"כ דאא\"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא\"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א\"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע\"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל\"ת דדחי לי' הש\"ס התם משום דל\"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי\"ל למימר דסד\"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע\"ש:<br><b> אך </b> דבהא ובהך דאלמנה לכ\"ג י\"ל דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא\"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה\"ט באלמנה מן האירוסין לכ\"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל\"ת מ\"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע\"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי\"ב סוף ע\"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע\"ש בתוס' ד\"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ\"ש הר\"ן בנדרים דף ט\"ו ע\"א בד\"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל\"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע\"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש\"ה אסורה להתייבם מ\"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ\"ע ולא שאסרה כ\"ע עליה (מנ\"ה: עיין לקמן בהגה\"ה לאות קצ\"ד):<br><b> [הן </b> אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ\"ש הר\"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ\"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא\"כ הרי גם להר\"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל\"ת דלא יחל (אי נימא דהר\"ן מודה לי' להרשב\"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די\"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה\"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק\"מ על הר\"ן כ\"א על הרשב\"א] (מנ\"ה: המעיין ברשב\"א נדרים ט\"ו ד\"ה והא, יראה דחולק על הרמב\"ם):<br><b> אכן </b> י\"ל דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת הרמב\"ם ז\"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב\"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז\"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל\"ה אליבא דהרמב\"ם ז\"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה\"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא\"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב\"א ז\"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ\"ג וכנ\"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק:<br><b> (קסט) </b> וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה\"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח\"כ גם מ\"ש הרב המחבר בדעת הרשב\"א דס\"ל דה\"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א\"כ מ\"ט אינו מזה עליו בימות החמה:<br><b> (קע) </b> י\"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ\"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ\"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל\"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל\"ת ועשה ומכ\"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר </b>\n<b> של ר\"ה אין מחללין עליו את י\"ט כו'.</b> עיין מ\"ש בזה באורך בפ\"ב מה' יו\"ט הל' י\"ח ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>י\"ט </b>\n<b> של ר\"ה שחל להיות בשבת כו' ולמה אין תוקעין גזירה שמא כו'.</b> הנה הר\"ן בר\"פי\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת הק' וז\"ל וא\"ת ומ\"ש הני דגזרינן בשבת ומ\"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תנוק או איזמל ד\"א בר\"ה כו' וראיתי להרב כנ\"הג סי' תקפ\"ח שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דלולב גזרו משום דלא ידעינן בקבועה דירחא וטעם זה יספיק ג\"כ לתת הפרש בין לולב למילה ובשופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועה דירחא וכן ראיתי בס' תמים דעים סי' כ\"ט נתן טעם זה כו' יע\"ש ועיין בתוס' פ\"ק דמגילה ד\"ד ע\"א ד\"ה ויעבירנו שהקשו כקו' הר\"ן ותי' באופן אחר יע\"ש. וראיתי למורינו הרב המופלא בס' מקראי קדש שכתב לזה וז\"ל וליתא דבזמן המקדש מאי איכא למימר גם הזאה אינה דוחה שבת כדאיתא באלו דברים עכ\"ד ואין דבריו מובנים במ\"ש דבזמן המקדש מאי א\"ל שהרי כבר כתב הר\"ן ז\"ל פ\"ק דמגילה דאפילו בזמן המקדש לא הי' דוחה שבת במדינה לפי שרוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהוא זמן תקיעת שופר קיבועו של חדש זה ואם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבאה ג\"כ יתקעו אע\"פ שעדיין לא באו עדים עכ\"ד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' לולב וערבה יע\"ש גם מ\"ש דהזאה אינה דוחה שבת אע\"ג דהיא מצוה ודאית לא ידעתי איך נתיישבה קו' הרב כנ\"הג בזה שהרי קו' זו תקשי לתלמודא למאי דבעי למימר דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקיבועה דירחא מ\"ש מהזאה דאע\"ג דהיא מצוה ודאית אינה דוחה שבת ושוב ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחי' למס' סוכה שתירץ לקושית הר\"ן ז\"ל כתי' הר\"ב כנה\"ג והוקשה לו מהזאה וכתב וז\"ל והזאה אע\"פ שזמן הפסח ברור והיא מצוה מן התורה אפ\"ה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו פסחו אלא גורמין שלא להתחייב בו א\"ד יע\"ש. וליישב דעת הר\"ן ז\"ל נראה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב ה\"ט משום דלא ידעי' בקיבועה דירחא הא לא\"ה הוה דחי שבת ולא גזרינן משום שמא יעבירנו היינו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל במצוה דיחיד אפילו במצוה ודאית לא דחי שבת וה\"ט דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ולא מן הטעם שכתב הריטב\"א ומש\"ה ק\"ל שפיר ממילה דהוי מצוה דיחיד כנ\"ל ועיין בספר לשון למודים למו\"ה הי\"ו ה' ר\"ה סימן רי\"ג כנ\"ל ודוק:<br><b> ובמה </b> שתי' הר\"ן דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה ק\"ל טובא מהא דגרסי' פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והשתא הא לפי דעתו קשה דא\"כ היכי קאמר הכא תלמודא הזאה כל ז' מי איכא הא כיון דטעמא דהזאה משום גזירה שמא יעבירנה ד\"א בר\"ה כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחי' שבת מכדי טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יעבירנו כו' הכא ליכא למגזר משום דמדכרו ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ויש ליישב דס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן התם הזאה שבות ואינה דוחה לאו היינו משום טעמא דשמא יעבירנו ד\"א דאי משום הא ליכא למיגזר דמדכרו ליה אלא משום טלטול הוא דגזרו ואע\"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה כמ\"ש התוס' בר\"פ לולב וערבה ד\"ה טלטול והיינו דאמרי' בא\"ד מכדי טלטול בעלמא תדחי שבת משום פסח משמע דאיכא ביה סרך איסור משום טלטול מוקצה אלא דמכל מקום פריך התם שפיר דמשום איסור טלטול בעלמא ליכא למיגזר שיבטל ממצות עשה דקרבן פסח כיון דאין בו סייג לתורה ועיין ברש\"י פרק לולב וערבה ואהא הוצרכו לומר דהיינו משום גזירה שמא יעבירנו דאיכא ביה סייג לתורה אמנם הכא גבי כ\"ג כיון דהא דמזין עליו כל ז' אינו אלא מעלה בעלמא כדאמרינן לעיל דפ\"ד ואפילו לר\"י דיליף ממלואים אינו אלא אסמכת' בעלמא כמ\"ש התוס' יע\"ש אם כן פריך בגמ' שפיר דהזאה כל ז' מי איכא והא הזאת שבות משום טלטול מוקצה וכיון דאינו אלא מדרבנן מוטב שלא להזות עליו ולעקור מצות חכמים בשב וא\"ת הלהזות עליו דמתעקר' מלתא דחכמים בקום עשה כנ\"ל ליישב דעת הר\"ן ודוק. אכן שמעתי מקשים משם הרב כמוהר\"א חאקו ז\"ל לדברי הר\"ן הללו מהא דפרכינן בפ\"ב די\"ט דף י\"ח ע\"א דכ\"ע מיהת כלים בשבת לא מטבלינן אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה ולפי דברי הר\"ן ז\"ל קשה דכיון דאין הכל טרודין ליכא למיגזר ולכן נראה לי דאף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דאע\"ג דאין הכל טרודין מ\"מ איכא למיחש שמא יעבירנו ולא יהבי אדעתייהו ולא מדכרו ליה וא\"נ שמא באותה שעה אינו מוצא בני אדם בשוק שידכרו אותו אלא מיהו חששה רחוקה היא ומש\"ה גבי מילה לא חיישי רבנן להך חששה רחוקה כדי לבטל מ\"ע מן התורה אלא דוקא גבי הזאה ודכותיה דכיון דאין הכל טרודין איכא למיחש בהו טפי דס' קרוב לודאי הוא ולא מדכרו ליה ומש\"ה העמידו דבריהם במקום כרת משא\"כ גבי טבילת כלים כיון דליכא בהו סרך מצוה דאורייתא כלל חששו רבנן להך חששא כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי לתרץ יותר נכון דע\"כ לא כתב הר\"ן ז\"ל כן אלא דוקא גבי מילה וכל הני דמצותן ביום ולא בלילה והלכך כיון שאין כל העם טרודין בו ליכא למיחש דאי מעביר ליה מדכרי ליה דמסתמא ודאי כי גזרינן שמא יעבירנו איזמל או תינוק בשעת מצותו דהיינו ביום דאיכא למיחש שמא יעבירנו וביום שכיחי רבים ומדכרי לו משא\"כ גבי טבילת כלים שטבילתן ביום ובלילה איכא למיחש שמא יעבירנו בלילה כדי להשתמש בו בלילה ולא שכיחי רבים דלידכרו ליה כנ\"ל:<br><b> והרא\"ם </b> ז\"ל הקשה דגם ביו\"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד\"ת בשב וא\"ת וע\"ש מה שתי' והפר\"ח ז\"ל סימן תקפ\"ה סק\"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב\"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ\"ת מטעמ' דשמא יתקן נגזור בר\"ה שחל להיות בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מקיימי מצות שופר בשאר השנים הא לק\"מ דא\"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי\"ט לא גזרו ובשבת גזרו עם כי הטעם דשייך בשבת שייך בי\"ט עכ\"ל יע\"ש. והנה מה שתירץ לקושית הרא\"ם ז\"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממ\"ש התוספות פרק ב' דיבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה א\"ה וז\"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פי' כו' יע\"ש. מיהו מה שתי' הוא ז\"ל דכשחל בשבת לא גזרו משום שמא יתקן משום דא\"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי\"ט לא גזרו ובשבת גזרו ק\"ל עלה דא\"כ לב\"ש דס\"ל בפ\"ק די\"ט דאין מוציאין את הלולב מרה\"י לר\"ה בי\"ט משום דס\"ל דלא אמרי' מתוך וכן לר\"ע דס\"ל הכי בפ\"ק דפסחים אם כן היכי גזרו בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא בי\"ט נמי איפא הך גזירה דשמא יעבירנו ולו' דלמאן דס\"ל דלא אמרינן מתוך ה\"נ דלא גזרו ש\"י משום דמחזי כחוכה ובי\"ט נמי לא גזרו משום דמעקרא מצוה לגמרי זה ודאי דוחק גדול דסתמא דמתני' יום טוב של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש כו' משמע דהלכה פסיקא היא ואם איתא לא היה משתמיט בגמרא לומר מתני' דלא כב\"ש ור\"ע דלית להו מתוך אלא נראה דאפי' לב\"ש אפ\"ה דוקא בשבת גזרו אבל לא בי\"ט וכדאמרינן בפ' חרש דקי\"ב שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ובפ\"ב דיום טוב דף כ\"א אמרינן שאני שבות דשבת משבות די\"ט ועיין בהרב מ\"ל ז\"ל ה' יו\"ט פ\"א הלכה י\"ז ובהכי ניחא נמי קו' הרא\"ם ז\"ל וכמובן ומעתה הדרא קושי' לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ולכן היותר נראה מ\"ש הרב ט\"ז סימן הנז' סק\"ה דכיון דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה לא גזרו ועיין בתוס' בפ' החליל ד\"ה ורבנן שכתבו דבשופר לא שייך למיגזר כ\"כ משום שמא יתקן כלי שיר דלא בעי תיקון ע\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי מה שכתב הפר\"ח ז\"ל אשכחנא פתרי למאי דק\"ל אמאי דאמרינן התם בר\"פי\"ט שחל ד\"ל שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכה אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו את החדש בין בב\"ד שלא קדשו את החדש ובר\"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החודש כו' וקשה דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת גזרו שמא יעבירנו ביובל ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא גזרו אכן כפי דברי הרב הנז' ניחא דביובל לא גזרו כשחל י\"ה להיות בשבת משום דמחזי כחוכא ואיטלולא דביה\"כ לא גזרו ובשבת גזרו ובשאר יה\"כ נמי לא מצי למיגזר משום דמעקרה מצוה לגמרי אלא דאכתי קשה לרפרם דס\"ל בפרק שני שעירי יוה\"כ ובכריתות דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ אם כן תקשי ליה ברייתא זו דאמאי לא גזרו ביה\"כ שחל להיות בשבת משום שמא יעבירנו ומה גם לפי הנראה מדברי רש\"י ז\"ל פ' ג' דשבועות ד\"ד הא דרפרם הלכתא היא וכן ממ\"ש בפרק אלו נאמרין יע\"ש והיה נראה לישב עפ\"י מה שכתב הט\"ז ז\"ל לישב קו' הר\"ן שכתב דשאני מילה דלא גזרו משום דהתורה רבתה בפי' וביום הח' אפילו בשבת ואין לחכמים לעקור ד\"ת בפיר' יע\"ש ואם כן איכא למימר דמה\"ט נמי לא גזרו ביובל משום דבת\"כ פ' בהר אמרינן ביוה\"כ אפי' בשבת אלא שדברי הט\"ז קשים אצלי דבפר' ר\"א דמילה אמרינן דר\"א דריש יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת וא\"כ לפי דעתו ז\"ל צ\"ל דמתניתין דר\"פי\"ט אתיא דלא כר\"א דלר\"א כיון דהתורה רבתה בפי' אין כח ביד חכמים לגזור וזה ודאי דוחק דמתני' דר\"פי\"ט משמע דהלכה פסוקה היא ובר מן דין נר' דהא דדרשינן בת\"כ ביה\"ך ואפי' בשבת אסמכתא בעלמא היא וכי אצטריך קרא למישרי טלטול וכדפרכינן התם וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בסדר בהר יע\"ש וצריך עיון כעת ויש ליישב בדוחק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> מה שהקשה הרב ז\"ל לבית שמאי דסבירא להו ל\"א מתוך א\"כ קשיא בי\"ט נמי לגזור שמא יעבירנו ואם לא חששו בי\"ט אמאי חששו בשבת כמו שכתב הרב פרי חדש וע\"כ דלשבות די\"ט לא חששו ושאני שבות שבת מי\"ט דשבת חמירא דאיסור כרת יש כאן וע\"ז קשיא למאן דאמר יבמות [קי\"ט א'] דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכמו שהעיר מזה המ\"ל שהביא הרב. ועוד היותר נבוך בענין הזה כי ודאי לא יהי' כלל שום איסור כרת ורק איסור בעלמא דמה בכך אם יעבירנו הא קיי\"ל כר' יוסי בסוכה [מ\"א ב'] דאמר אם טעה והעביר לא מחייב כלום דהא טעה בדבר מצוה הוא ואם עביד מצוה ודאי הוי טעה בדבר מצוה לכולי עלמא. ובלא\"ה קשיא איך גזרו לשמא יעבירנו דממה נפשך אם לא יהי' בהיל לדבר מצוה מהיכא תיתי ישכח ויעביר ארבע אמות או יוציאנו <span class=\"R\"> (קעה)</span> ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל ואף אם נדחק ולומר דאפ\"ה גזרו לכתחלה שלא יבא לידי טעות מ\"מ לדברי הרב קשיא דהא לא שייך לומר דאיסור כרת הוא דהא אינו מחייב כלום ואינו צריך להביא קרבן כמבואר בכ\"מ ועי' רמב\"ם [פ\"ב מהל' שגגות] ובאמת דעתי לא נח כלל בזה דרבנן יגזרו לחשש שמא יעבירנו דאף אם מעביר אינו חייב דטעה בדבר מצוה הוא. ואולם אמרתי לומר לדעת הר\"ן והרמב\"ן ריש פרק לולב וערבה והביא המג\"א סי' תקפ\"ח דטעמא דגזרינן גבי שופר ולולב שמא יעבירנו העיקר שלא בקיאין בקביעא דירחא ל\"ק כלל דשפיר גזרו דהא קיי\"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב וא\"כ חיישינן דלמא לאו י\"ט היום ויעביר ארבע אמות ויחייב חטאת ולא שייך למימר הא טעה בדבר מצוה הוא כיון דאין היום י\"ט לא עשה מצוה ועיין בש\"ס סוכה [מ\"ב א'] ובש\"ס פסחים [ע\"ב א'] [וברמב\"ם פרק ב' מהל' שגגות] ובלח\"מ שם ולהכי בי\"ט לא גזרו דמה בכך אם יעביר ארבע אמות ברשות הרבים הא טעה בדבר מצוה הוא ול\"ק כלל לב\"ש דלא ס\"ל מתוך א\"כ יגזור נמי בי\"ט דזה ליתא לכך לא גזרו בי\"ט דממה נפשך <span class=\"R\"> (קעו)</span> אי י\"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ואי חול הוא ולא עשה מצוה הרי חול הוא ולא עבר מידי. ולפי הצעתינו יש לפרק טענת המגן אברהם [סי' תקפ\"ח ס\"ק ה'] דקשיא לי' אי אמרינן כדעת הר\"ן דלהכי גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א\"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום תיקון כ\"ש ואפ\"ה לא גזרו גבי י\"ט דממה נפשך אי לאו י\"ט ליכא למגזר עייש\"ה. וי\"ל דהר\"ן דמצריך לומר טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא היינו דאם בקיאין בקביעות וידעינן שהוא י\"ט לא גזרינן כיון דהוא י\"ט ודאי לא שייך הגזירה דמה בכך אם יעביר הלא יהיה טעה בדבר מצוה כאשר בארנו לכך אמר סברתי' דחיישינן דלמא לאו י\"ט ויעביר ד' אמות שלא ברשות לכך גזרו בי\"ט שחל להיות בשבת כאשר בארנו. כל זה לענין הוצאה והעברה ד' אמות ברשות. אבל גבי י\"ט שחל להיות בחול ממה נפשך לא גזרינן אי איכא י\"ט הרי עביד מצוה ופטור ואי לאו י\"ט א\"כ אינו עובר כלל אבל לענין תיקון כלי שיר הדרא הסברא דאם חיישינן לזה חיישינן נמי בי\"ט וליכא למימר ממה נפשך אי י\"ט הוא הא לא חיישינן כיון דטעה בדבר מצוה זה ליתא דאנן בעניותינו פ\"ב מהלכות שגגות הארכנו לומר הא דטעה בדבר מצוה פטור דוקא אם טעה בדבר מצוה דאורייתא והיינו כיון שבהול לקיים מצות עשה שצוה התורה הוי כמו אונס אבל אי טעה בדבר מצוה דרבנן ועבר אאיסור דאורייתא לא הוי טעה בדבר מצוה וא\"כ הכא בתקיעות שמעורבין בהן דאורייתא ורבנן דהא תקיעות שופר יש מהן דאורייתא ויש מהן מדרבנן כמש\"ל שנים מדאורייתא וא' מדברי סופרים או אחד מדאורייתא ושנים מהן מדברי סופרים. א\"כ יש לחוש דלמא יתקן כלי שיר בתקיעות דרבנן ויעבור על איסור דאורייתא דתיקנן ולא יהא טעה בדבר מצוה כיון דיצא כבר בתקיעות דאורייתא ואין עליו אלא תקיעות דרבנן. וא\"כ קשיא מאי שנא י\"ט משבת ולכך לא גזרו כלל משום תיקון כלי שיר כתירוץ המגן אברהם ופרי חדש. ולא יהי' הדבר זר שמשום תקיעות דרבנן נגעו בו הרי גם הרב רז\"ה במאור ריש פ' לולב וערבה אמר למילתי' דמש\"ה גזרו בשופר אפילו בזמן שבי\"המק קיים לפי שיש בו תקיעות דרבנן ואם הוא אמר הדבר לאמת הלא אנן יכולין למימר דלכך אמר רבה טעמא אחרינא ועיין בזה, דוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי מיושב קושי' הרב כנסת הגדולה שהביא הרב פה בתחלת דבריו על הר\"ן שהקשה למה לא גזרו גבי מילה שמא יעבירנו והקשה הוא ז\"ל הא לדעתי' טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא ידעינן בקביעות וחיישינן דלמא לאו י\"ט הוא משא\"כ גבי מילה הא ודאי יום השמיני הוא ואומר אני דלדברינו ניחא דיעו\"י בסוכה [מ\"ב א'] בתוס' ד\"ה מהו דתימא דכתבו הא דאמרי' טעה בדבר מצוה פטור היינו דוקא גבי מצוה שמחויב על האדם עצמו ואין אחר יכול לעשותו. כגון לולב שהלא מחויב כל אחד מישראל לצאת אבל מצוה שאחר יכול לעשותו לא שייך טעה בדבר מצוה וא\"כ לפ\"ז גבי מילה שאין החיוב אלא על האב ורוב פעמים אין אבי הבן מוהל אלא אחר מל אותו וגזרינן שמא יעבירנו ואם עובר חייב ול\"ש למימר טעה בדבר מצוה הוא והיכא דל\"ש למימר טעה בדבר מצוה מודה הר\"ן דגזרינן אף במצוה ודאי כמו שביארנו ולפי סברא זאת לא צריך למימר לכך לא גזרי' משום שמא יתקן כלי שיר דא\"כ גבי י\"ט נמי והיינו שחיישינן דלמא יתקן גבי שאר תקיעות והתם הוא דרבנן כאשר בארנו די\"ל לעולם אף במצוה דרבנן הוי טעה בדבר מצוה פטור אבל לכך חיישינן לשמא יתקן כלי שיר כיון דאין המצוה עליו לתקוע אלא בשמיעה לבד יוצא א\"כ דלמא יתקן כלי שיר ועובר ולא הוי טעה בדבר מצוה דאין המצוה כלל עליו דיתקע לו אחר אבל גבי שמא יעבירנו שהולך אצל בקי ללמוד היינו שלא שמע תקיעות וא\"כ צריך לשמוע או לתקוע אינו עובר אם הוציא וטעה בדבר מצוה. ודוקא גבי שבת גזרינן דלמא לאו י\"ט הוא אבל גבי י\"ט לא גזרינן ממה נפשך אי י\"ט הוא הא צריך ללכת אצל חכם לשמוע שופר או ללמוד לתקוע ואף שאין התקיעה עליו מ\"מ השמיעה מחויב עליו ואם לא שמע צריך לתקוע. ובאמת גם רבינו הרמב\"ם ז\"ל פה גבי שופר נותן הטעם שמא ילך אצל הבקי ויתקע לו היינו שהולך לשמוע ולכך לא גזרינן גבי י\"ט דהתם טרוד במצוה הוא דוק:<br><b> ובדברי </b> הר\"ן מיושב נמי קושי' שניה של הרב פה מדוע לא גזרו גבי י\"הכ שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות וגבי י\"הכ נמי ליכא למגזר כלל כיון דקיי\"ל כרפרם ולסברת הר\"ן ניחא כיון דגבי י\"הכ לא חשו חכמים לספיקא דיומא וסמכינן על בקיאותנו בקביעות בכל הדברים שדוחה שבת ואין עושין ב' ימים מספק איך יחוש לשמא יעבירנו והא לא גזרינן כלל שמא יעבירנו אלא מספק דלמא לאו י\"ט היום. ואולם באמת תמה אני על הרב ז\"ל שהוקשה לו קושיא זאת <span class=\"R\"> (קעז)</span> דהא היינו טעמא ביובל דאמרינן שם בגמ' דף ל' דאין תוקעין אלא בזמן ב\"ד משום דגזרו שמא יעבירנו וכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות ריש פרק לולב וערבה בהדיא וא\"כ מאי קשיא לי' <span class=\"R\"> (קעח)</span> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו הא אין עירוב והוצאה לי\"הכ ועל כרחך דלא כרפרם ועי' בתשובת שאגת ארי' סי' ע'. ומיום דעתי את הר\"ן והרמב\"ן בענין הזה דכתבו דטעמא דגזרינן שמא יעבירנו אף גבי שופר משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו י\"ט הוא, אנכי נבוך באר\"ש מאי יענו אריות הללו להאי דאמרינן חולין [פ\"ד ב'] תקיעות שופר תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקה דוחה י\"ט וצ\"ע לדבריהם הא טעמא דאין תקיעות שופר דוחה שבת היינו נמי משום ספק דלמא לאו י\"ט הוא ומאי קאמר הש\"ס שאין ודאי דוחה שבת הא אין כאן ודאי ויש ליישב בדוחק לפי סברת המהרש\"א שם בתוס' ד\"ה תקיעות שופר דכ' המהרש\"א דתוס' היו סברי דמלבד טעמא דשמא יעבירנו איכא טעם אחר בשבת עייש\"ה ודברי מהרש\"א צריכין עיון מכל צד ועי' בתוס' בסוגיין דר\"ה ד\"ה רדיית הפת ובתוס' מגילה [ד' ב'] ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ובפרט שלפי זה הר\"ן והרי\"ף לא צריכא לדחוק כלל וכלל ועי' וצ\"ע:<br><b> ובאמת </b> מהאי סוגיין נמי פירכא להרב המחבר פה שר\"ל ולחלק דבי\"ט דקיל איסורו בלאו ל\"ג כלל ורק בשבת גזרו דאיסורו חמיר וא\"כ מאי קאמר הש\"ס בסוגיין דחולין אין ספיקו דוחה י\"ט והיינו ספק איש ספק אשה הא ל\"ג כלל בי\"ט ואפי' לב\"ש דאיסורו ודאי ל\"ג לדעת הרב פה ויש לדחות קצת דמאי דל\"ג לב\"ש אפי' אית לי' איסור הוצאה בי\"ט היינו טעמא כיון דאיסורו קל ל\"ג במקום מצוה אבל גבי ספק איש ספק אשה דיש לחוש שאין כאן כלל מצוה הוי להו לגזור אף בי\"ט ושפיר הוא היוכיח שלענין ודאי גבי שבת גזרו אפילו במקום מצוה וספיקו דוחה י\"ט אפי' שהספק הוא דלמא אינו מצוה כלל וק\"ל. ומה שיש עוד להאריך בזה הענין ולדקדק בדברי הר\"מ שכ' דחיישינן להוצאה מרשות לרשות והגמ' קאמר רק שחיישינן להעברות ארבע אמות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו ועיין עוד לקמן הל' לולב מה שכתבנו בההוא דטעה בדבר מצוה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קעא) </b> הנה הר\"ן כו' ודבריו תמוהים כו'. אני תמה על תמיהתו דהא צריך הר\"ן ליישב דלא תקשי לרשב\"ג דס\"ל דכל שלא שהה למ\"ד יום באדם חיישינן דלמא נפל הוא. (וקיי\"ל כוותי' לכתחלה אלא דבדיעבד סמכינן ארבנן דאזלי בתר רובא) וא\"כ אמאי מלין בשבת ולא חיישינן לשמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר דניהו דמילה עצמה מותרת בשבת דממנ\"פ אי לאו נפל הוא הא שפיר מלין ואי נמי נפל הוא הא הו\"ל מחתך בשר בעלמא כדאמרינן בשבת היינו דמה\"ט אינו עובר אאיסור דנטילת נשמה ואחובל בשבת אבל מ\"מ כיון דספק נפל הוא ניחוש לשמא יעבירנו כו' כיון דאיכא ספיקא אי מקיים מצות מילה כלל והו\"ל כשופר ולולב דספק הוא אם היום זמנן ומקיים מצותן או לא:<br><b> (קעב) </b> כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה כו'. סברא זו קשה להולמה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני העשה דפסח במחוסר כפורים בערב הפסח כדאיתא בפסחים דף נ\"ט ע\"א דאמרינן התם אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה דלית בי' כרת אלמא דעדיף עשה דפסח ואע\"פ שעודו מחוסר כפורים מ\"מ קא חשיב לי' לעשה דפסח טפי מעשה דהשלמה וכן אמרינן בעלמא העמידו דבריהם במקום כרת בהזאה דהיינו טמא שחל ז' שלו בערב הפסח אלמא דאע\"ג דאכתי טמא הוא מ\"מ קרי לי' הש\"ס מקום כרת בכמה דוכתי ודוק:<br><b> (קעג) </b> ואם איתא לא היה משתמיט בגמ' לומר מתניתין דלא כב\"ש ור\"ע דלית להו מתוך. תמהני דטפי הו\"ל להקשות בהכרח דהא מרא דהאי שמעתתא דאין תוקעין בשבת מגזירה דשמא יעבירנו כו' הוא רבה והרי רבה לית לי' מתוך כדאיתא במסכת ביצה דף י\"ב (ועיין מ\"ש לעיל על הגליון) ואפילו אי נימא דרבה חזר בו לגבי רב יוסף וכמ\"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז\"ל ודלא כמש\"ל בעל טעם המלך מ\"מ עכ\"פ הרי קודם שחזר בו הי' ס\"ל לרבה דלכ\"ע לא אמרינן מתוך וא\"כ הא יקשה לי' מתני' דר\"ה שחל להיות בשבת דתנן דאין תוקעין:<br><b> (קעד) </b> וקשה כו' וביובל ביו\"ה כשחל להיות בשבת לא גזרו. לכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בר\"ה דף ל' ע\"א דביובל אין תוקעין אלא בזמן ב\"ד אמנם לא משמע לי' להגאון המחבר ז\"ל דהוא מגזירה דרבה כיון דל\"צ שיתקע בפני ב\"ד:<br><b> (קעה) </b> בטעה\"מ: ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל כו' מ\"מ לדברי הרב קשיא. לק\"מ דחיישינן שילך לחכם ללמוד הנענועים אחר שכבר יצא ידי חובתו בנטילת הלולב:<br><b> (קעו) </b> שם: אי י\"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. במחכ\"ת טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דהא ב\"ש ע\"כ ס\"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב שהרי ר\"א דשמותי הוא ס\"ל כן כדאיתא בשבת דף קל\"ז ופשיטא דר' אליעזר אינו חולק עם ב\"ש. אולם למ\"ש לעיל בדף זה על הגליון בד\"ה תמהני כו' (באות קעג) דרבה לית לי' מתוך. לפ\"ז הדברים נתונים להאמר אליבי' דרבה דאיהו ודאי כר' יהושע ס\"ל (דהלכה כוותי' לגבי ר' אליעזר) דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:<br><b> (קעז) </b> שם: דהא ה\"ט ביובל כו' דגזרו שמא יעבירנו כו'. עיין מ\"ש לעיל בד\"ה לכאורה (באות קע\"ד):<br><b> (קעח) </b> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו כו'. זה תמוה מאד דהא התם קאמרינן דתקיעה דר\"ה ויובל דוחה שבת דהיינו כשחל יוה\"כ להיות בשבת וכן אידך ברייתא נמי מיירי כשחל יוה\"כ בשבת וכן הרמב\"ן ז\"ל שהביא ע\"כ נמי בשחל יוה\"כ בשבת מיירי דהא קא יהיב טעמא למה אין תוקעין ביובל אלא בזמן ב\"ד שאימת אזהרתן עליהן כו' ובמדינה שלא שמעו מפי ב\"ד מקודש מספיקא לא דחי ר\"ה ויוה\"כ כו' ע\"כ וע\"כ דבשחל להיות בשבת מיירי דאל\"כ לידחי בממנ\"פ וא\"כ מאי קושייתו לרפרם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דפני </b>\n<b> סוכה כשרים מן הכל כו' ואפי' מב\"ח.</b> כתב ה\"ה פ' הישן ת\"ר כו' וקי\"ל כר\"י הנה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' נזירות תמה על רבינו דבפ' הישן איפליגו שם בטעמא דר\"מ אביי אמר שמא תמות ר\"ז אמר שמא תברח והק' שם ומי אמר אביי ר\"מ חייש למיתה ור\"י לא חייש למית' והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה ה\"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי ל\"ק הא ר\"מ הא ר\"י כו' ומשנינן איפוך ר\"מ חייש למיתה ור\"י לא חייש כדתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' יע\"ש וכיון דרבינו פסק כאן כר\"י ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא תמות ובפ\"ט מה' תרומות דין א' פסק רבינו דאסורה לאכול בתרומה מיד וע\"כ היינו משום דחיישינן שמא ימות גם בפ\"א מה' נזירות דין ה' פסק רבינו דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ובפ\"ק דנדרים דמו זה לההיא דהאומר ה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וא\"כ איך פסק כאן כר\"י דלא חייש למיתה א\"ד והנה מה שהק' מההיא דנזיר לק\"מ ואשתמיט מיני' לשון הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דנדרים וז\"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר דלא חיישינן לשמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישי' הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות כו' יע\"ש וא\"כ משו\"ה פסק רבינו דה\"ז נזיר מיד משא\"כ הכא גבי דפני סוכה כיון דזמן מועט לא חיישי' אלא מיהו מההיא דתרומות קשה טובא והרב הנז' תי' עם מאי דקש' תו בפשטא דשמעתתא לר\"ז דאית ליה דלא חיישי' שמא תמו' לכ\"ע א\"כ ק' דר\"י אדר\"י דגבי הלוקח יין מן הכותי' חייש ר\"י לבקיעת הנוד אע\"ג דאפשר דמסר לשומר ואם כן כ\"ש דניחוש שמא תמות וליכא למימר דר\"ז ס\"ל דר\"י לדבריו דר\"מ קא' ולדידיה טעמא משום ברירה דא\"כ כיון דכ\"ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דה\"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכ\"ע לא חיישי שמא תמות ותי' הרב ז\"ל דלר\"ז לא תיקשי דר\"י אדר\"י דלעול' דר\"י חייש למיתה כי היכי דחייש לשמא יבקע וברייתא דה\"ז גיטך שעה א' כו' ר\"י היא ואפ\"ה גבי עשאה דופן לסוכה ס\"ל לר\"ז דלכ\"ע לא חיישי למיתה משום דחששה רחוקה היא דאמרינן התם בפ' הישן למ\"ד שמא תמו' הא מתיחא באשלי מלעיל ותי' זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסוכה וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה ומשו\"ה אמרו דר\"ז ס\"ל דמיתה לא שכיח כלומר למיתה למיחש כולי האי לא שכיח ורבי' פסק כר\"ז את\"ד יע\"ש והנה דברי הרב הן הן דברי הריטב\"א בחדושיו פ' הישן שהקשה למסקנא דסוגייא דפרק כל הגט ודפ\"ק דחולין דאסיקנא דטעמא דר\"י משום בקיעת הנוד א\"כ היכי לא חייש ר\"י הכא גבי עשאה לבהמ' דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנוד ותירץ דהכא לאו משום דלא חייש למיתה אלא דהא אוקימנא פלוגתא בבהמה קשורה ומתוחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקי לה פחות מג' כו' יע\"ש:<br><b> האמנם </b> הרואה יראה דתירוץ זה אינו עולה יפה לר\"ז דמוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה שאינה קשורה ור\"י לא חייש לשמא תברח דהשתא תקשי לן דר\"י אדר\"י שהרי חששה דשמא תברח קרובה יותר מחששה דשמא יבקע הנוד דאפי' ר\"מ דלא חייש למיתה אליבא דר\"ז אפ\"ה חייש לשמא תברח וכיון דר\"י לא חייש לשמא תברח מכ\"ש דלא חייש לשמא ימות ובקיעת הנוד ושמא ימות לפחות מיהא שוין הן וא\"כ הדק\"ל לר\"ז תקשי לן דר\"י אדר\"י וכן נוטין דברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דלפום סוגיא דפ' כל הגט מוקמינן לפלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה אמת מבואר מדבריו דבבהמה שאינה קשורה לית לה פתרי לאוקמיה משום דכ\"ש תקשי לן טפי דר\"י אדר\"י דהכא לא חייש לשמא תברח והתם חייש לשמא יבקע ועיין בהר\"ב ח\"ה מ\"ש שם בסוגיי' וכמו כן נראה דק' על רבי' דמדסת' וכתב בכל עושין דופני הסוכה כו' ואפילו מב\"ח משמע דס\"ל דאפי' בהמה שאינה קשורה נמי ומשום דס\"ל דקי\"ל כר\"ז דבבהמה שאינה קשורה פליגי ופסק כר\"י וא\"כ אפשר דע\"כ לא פליגי אביי ור\"ז אלא אליבא דר\"מ דלאביי אפי' בבהמה קשורה ר\"מ פוסל משום דחייש שמא תמות ולר\"ז ע\"כ לא פסל ר\"מ אלא בבהמה שאינה קשורה אבל בקשורה מכשיר ר\"מ אמנם בהיתרא דר\"י אפילו אביי מודה דכי קא מכשיר ר\"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר ותדע לך מדלא קאמר תלמודא דבבהמה שאינה קשורה אליבא דר\"י פליגי אביי ורבא כי היכי דקאמר דבבהמה קשורה פליגי אליבא דר\"מ והא עדיפא אליבא דהלכתא אלא ודאי משמע דבהיתרא דר\"י כ\"ע מודו דאפי' כשאינה קשורה מכשיר:<br><b> אולם </b> ראיתי להטור ז\"ל סימן תר\"ל שכתב וז\"ל ועושין מחיצה אפי' מבע\"ח שיקשור שם בהמה לדופן הנה דעתו ז\"ל נרא' לפסוק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס\"ל ז\"ל דלאביי ע\"כ לא מכשיר ר\"י אלא דוקא בקשורה אבל בשאינה קשורה מודה דחיישי' שמא תברח ושלא כמ\"ש לדעת רבינו ז\"ל ויש מן התימה על מרן הב\"י ז\"ל איך לא כתב שרבינו ז\"ל חולק עליו שבתי וראה שדברי רבינו ז\"ל אף שבאו סתומים מ\"מ נראין הדברים מוכרחים דבבהמה קשורה הוא דוקא שהתיר וזה ממ\"ש בפי\"ו מה' שבת דין כ\"א וז\"ל בכל עושין מחיצה כו' אפי' בבהמה ושאר מיני חיה והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו גם בפי\"ח מה' הנז' דין י\"ב על מה שפסק רבינו בכל עושין לחים אפי' שיש בו רוח חיים כתב ה\"ה וז\"ל ודוקא כשהב\"ח קבועים ואינם נדים אבל נדים לא כמ\"ש למעלה וידוע שהלחי משום מחיצה ע\"כ וא\"כ נראה ודאי דגבי סוכה נמי כיון דמדין מחיצה הוא בעינן נמי כפותים לדעת רבינו וראיתי להרב המגיד ז\"ל שם פי\"ו כתב וז\"ל ומ\"ש רבינו והוא שיהיו כפותים אבהמה קאי שהן נדים שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן הוציא דין זה אע\"פ שאינה מוכרחת אלו דבריו ז\"ל ודבריו באו סתומים במ\"ש דמסוגייא שבפרק הישן הוציא דין זה דאי כונתו לומר להא דאמרי' בשמעתין דלר\"ז בהמה שאינה קשורה פסולה גזירה שמא תברח וכמו שכן ראיתי להרב מג\"א ז\"ל סי' שס\"ב דמ\"ש רבינו שיהיו כפותים כדי שלא ינודו היינו משום חשש שמא תברח וכמ\"ש בגמ' ע\"ש הא ודאי ליתא שהרי ר\"ז ל\"ק כן אלא אליבא דר\"מ אמנם אליבא דר\"י דקי\"ל כוותיה לא חייש לשמא תברח ואי דעתו ז\"ל לומר דפוסק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס\"ל דבשאינה קשורה אליבא דאביי אפילו ר\"י לא מכשיר משום חשש שמא תברח לא ידעתי איך כתב דמהסוגיא זו הוציא דין זה שהרי אדרבא סוגייא דפרק הישן רהטה דלר\"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר לכ\"ע ובה לא פליגי אביי ור\"ז כמ\"ש ותו דכל כי האי הי\"ל לה\"ה לפרש דפסק כאביי ובר מן דין לפי תי' הרב לח\"מ שדעת רבינו לפסוק כר\"ז לא יתכן זה וכן מלשון ה\"ה שכתב דבעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת מבואר דלאו משום חשש שמא תברח הוא כמ\"ש הרב מ\"א מדערבינהו להו בחדא מחת' בהדי מחיצה יכולה לעמוד דהת' טעמא משו' דכל מחיצה שאינה יכול' לעמוד ברוח מצויה לאו מחיצ' הוא:<br><b> ותו </b> הדבר קשה דאי טעמיה דרבינו משום חשש שמא תברח תיקשי לן ממה שפסק רבינו בפ\"ו מה' טומאת מת דין ד' וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא הרי דלענין טומאה נמי הצריך רבינו ז\"ל שיהא כפותה אע\"ג דטעמא דשמא תברח לא אהני לן לענין טומאה דגזירה דרבנן בעלמא היא כדפריך בשמעתין וראיתי למרן הכ\"מ ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומ\"ש שכפתה משום דאל\"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן ואין כאן גולל א\"ד והדבר תמוה דסוגייא דפ' הישן הויא תיובתא דפרכינן בין למ\"ד שמא תמות בין למ\"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייא היא ורבנן הוא דגזרו אלא מעתה תטמא משום גולל אלמא תנן ר\"י מטמא ור\"מ מטהר ולפי דברי מרן ז\"ל אפכא הו\"ל לאקשויי למ\"ד שמא תברח דמוקי למתני' בבהמה שאינה קשורה היכי מטמא בה ר\"י הא כיון שאינה כפותה והולכת לכאן ולכאן אין כאן גולל והכי פריך עלה למ\"ד שמא תברח תטמא משום גולל ולכן הנר' אצלי שרבינו ז\"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן התם פרק הישן לקמן דכ\"ד ארב\"י כל מחיצ' שאינ' יכול' לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה וס\"ל לרבינו לראב\"י כי היכי דבעינן יכולה לעמוד ברוח מצויה ה\"נ בעי' שיהא עומדת מדעת המניח ור\"ז דקאמר דטעמא דר\"מ היא משום שמא תברח ואפי' בשאינה קשורה מכשיר ר\"י פליג אדראב\"י וס\"ל דלא בעי' מחיצה יכולה לעמוד והכי נמי כי פריך התם למ\"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא לפום דעת ר\"ז דס\"ל דלא בעינן מחיצה היכולה לעמוד ועומדת הוא דפריך אמנם לראב\"י דקי\"ל כוותיה כל שאינה קשורה לא שמה מחיצה ולראב\"י ע\"כ פלוגתא דר\"מ ור\"י גבי סוכה ולחי גולל בבהמה כפותה מיירי דבשאינה כפותה כ\"ע מודו דל\"ש מחיצה וזה אצלי כונת ה\"ה שכתב דמסוגי' דפ' הישן הוציא דין זה וציין המרשים שם דכ\"ד והיינו הא דראב\"י שכתבנו דאלו משום חשש שמא תברח הי\"ל לסיים דכ\"ג ומ\"ש אע\"פ שאינה מכרחת כונתו דשאני מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דהגריעות מצד עצמה שהיא תלושה והרוח מנידתו משא\"כ בהמה שהן מנדין עצמן וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל זה הנ\"ל אמיתות דברי ה\"ה ומ\"מ לבי מגמגם על רבי' דבה' סוכה דשם עיקר מימרת ראב\"י שמשם הוציא רבינו דין זה לא ביאר רבינו דבעינן בהמה כפותה ובה' שבת ביארו וגם על ה\"ה ז\"ל יש לגמגם איך לא ביאר זה ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה דתי' הרב לח\"מ ז\"ל לא יתכן אליבא דר\"ז דס\"ל דר\"י לא חייש לשמא תברח א\"כ קשה דר\"י אדר\"י דחייש לבקיעת הנוד והנר' אצלי דלר\"ז לא תקשי לן דס\"ל לר\"ז דכי חייש ר\"י לבקיעת הנוד בתרומה דאיסור מיתה אבל מסוכה דמצו' עשה לא חייש וכעין זה אמרינן פ\"ק דסוכה די\"ו ע\"ב ע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה החמירו ובגמרא כי פרכינן קשיא דר\"י אדר\"י לא מצי לשנויי דבתרומה דאיסור מיתה חייש אבל בסוכה דמ\"ע לא חייש משום דאביי ע\"כ לא ס\"ל לחלק בהכי כדקאמר הא ר\"מ והא ר\"י דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' וע\"ד שכתב הרב ל\"מ לפי תי' כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי ליישב ובהכי יתיישבו ג\"כ דברי רבי' ז\"ל דר\"ז דקא' מיתה לא שכיח ס\"ל דלמיתה דזמן מועט כי הך דסוכה ולחים לא חיישינן משום דמיתה פתאומית לא שכיח וכמ\"ש התו' פרק כל הגט ופ\"ק דיומא דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומי' לא חיישינן ור\"י דאסר גבי הלוקח יין מבין הכותים לא משום טעמא דבקיעת הנוד אלא טעמא משום ברירה דכיון דלא חייש למיתה דזמן מועט ולשמא תברח כ\"ש דלא חייש לשמא יבקע הנוד אלא לדבריו דר\"מ דלר\"מ דחייש לשמא תברח ליחוש לשמא יבקע דס\"ל לר\"י דחששת שמא תברח וחששת שמא יבקע כי הדדי נינהו וכ\"ת אכתי תקשי א\"כ מתני' דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מיתוקמא כיון דכ\"ע ס\"ל כר\"ז דלא חיישינן למיתה דזמן מועט י\"ל דס\"ל לר\"ז דדוקא גבי סוכה ולחים וכיוצא דחששת דבת יומא הוא לא חיישינן שימות מיתה בת יומא שהרי לאחר י\"ט ולאחר שבת אין כאן כלום ומש\"ה התירו לזמן מועט משא\"כ בההיא דה\"ז גיטך שעה אחת כו' דאם אנו מתירין השתא לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה דזמן מועט נמצא דהרי היא מותרת לאכול כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ספ\"ק דיבמות דלר\"מ דלא חייש למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה א\"ד יע\"ש ונמצא למפרע מתירין אנו לזמן מרובה וכל כי האי לא אמרינן לא חיישינן שמא ימות מאי אמרת נתירנה לאכול באותו יום שגרשה ולא לאחר זמן לא פלוג רבנן משום דמחזי כחוכא ונמצא א\"כ דלר\"ז מתני' הלזו אתיא ככ\"ע ורבינו פסק כר\"ז ומש\"ה פסקה לההיא דתרומות ופסק ג\"כ דעושין דופן מב\"ח ובהכי ניחא מה שהק' עוד הרב לח\"מ דבפ\"ז מה' מעשר פסק רבינו גבי הלוקח יין מן הכותים דלא יתחיל וישתה כר\"י וכתב טעמא דאין ברירה דאי יש ברירה היה מותר לשתות ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד והרב ז\"ל תי' דנקט רבינו טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו להזכיר טעם המבואר אף שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה לא דק בתי' זה דרבינו שם כתב וז\"ל מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה וכתב מרן שם שדקדק רבינו לכתוב טבול מן התורה משום דבטבל דרבנן הא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה יע\"ש והשתא קשה דאכתי ת\"ל דאסור לשתות משום חשש שמא יבקע הנוד וליכא למימר דס\"ל לרבינו דדוקא בדאורייתא חששו לשמא יבקע אבל בטבל דרבנן לא חששו דא\"כ בפ\"ט מה' תרומות גבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומ' היה לו להתנות דדוקא בתרומה דאורייתא אינ' אוכלת אבל בתרו' דרבנן אוכלת ולא חיישינן לשמא ימות אלא מבואר דכי חיישי' לשמא ימות אפי' בתרומה דרבנן חיישי':<br><b> אכן </b> לפי מה שכתבנו הנה נכון דהתם שאני כיון דחששה דבת יומא לא חיישי' וכמובן ועל פי האמור מייתבא לן שפיר מה שהק' מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בתשובה סי' ק\"ו דפ\"ז ע\"ב וז\"ל ויש לי מקום עיון בדברי הרמב\"ם דבפ\"ט מה\"ת פסק דחיישי' שמא ימות לאלתר ובה' יה\"כ פסק דלא כר\"י דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו והיינו משום דס\"ל דלא חיישי' למיתה דזמן מועט ולא די שהדברים סותרים אלא רואה אני הדברים ק\"ו דהשתא ביה\"כ דמעלה היא והו\"ל למפסק כר\"י כדקאמר רב הונא בפרק הישן לא חיישינן למעבד מעלה כל שכן גבי תרומה ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בו ניחוש אפילו לתרתי ותלת כמ\"ש התוספו' ז\"ל בפרק קמא דיומא בתי' בתרא דההיא תרוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישינן מן הדין לשמא ימות לזמן מועט כזה אלא דמשום חששה בעלמא בעינן למיחש שפיר קאמרי רבנן דאי בעית למיחש למיתה דחד משום חומרא ניחוש לתרתי ותלת אבל אי ס\"ל דמן הדין יש לנו למיחש למיתה דחד ואפי' לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתה דתרתי ותלת דודאי מיתת ב' או שלשה לא שכיח כמו מיתה דחדא וכי תיסק אדעתין דלענין יה\"כ יש לנו להקל מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא את\"ד יע\"ש והניחו בצ\"ע ולפי מה שכתבתי תנוח דעתו דרבינו ז\"ל דהתם כיון דחששה דבת יומא היא דלאחר יה\"כ אין כאן כלום מש\"ה לא חיישינן למיתה דזמן מועט משא\"כ בההיא דתרו' ובר מן דין מה שהניח הרב ז\"ל ביסוד מוסד דטעמייהו דרבנן דאמרי אין לדבר סוף משום דס\"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אבל אי ס\"ל דחיישינן לא הקל במה שהוא מן הדין מפני שאין להחמיר בו יותר מן הדין ועל פי זה בנה דייק קו' נראה דליתא ובהדייא מבואר בחידושי הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דיבמות די\"ח ד\"ה וקסבר וז\"ל וק\"ל דהא ר\"מ לא חייש למיתה כדאיתא בגיטין כו' ותנן נמי פ\"ק דיומא ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות ופליגי רבנן עליה ומאן תנא דפליגי אר\"י ר\"מ כו' ויש מי שתי' כיון דיבום כו' וגבי יוה\"ך משום דא\"כ אין לדבר סוף וכדמפרש התם ואפי' מאן דחייש בעלמא הכא לא חייש כו' יע\"ש הרי מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' מאן דחייש בעלמא מן הדין למיתה דזמן מועט ביה\"כ לא חייש מטעמא דאין לדבר סוף ולדעתי נראה הדבר מוכרח מהא דפרכינן בפרק כל הגט לרבא דאמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והרי נוד דשמא ימות הוא ופליגי ומשנינן אר\"י שאני נוד דאפשר דמסר לשומר מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל דטעמייהו דרבנן דאמרי דאין לדבר סוף היינו משום דס\"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אדפריך מברייתא דנוד אמאי לא פריך ממתני' דיומא דשמא ימות גופי' דלא חיישינן לרבנן דהשתא לא שייך תי' דנוד אלא נרא' מוכרח דאפי' כי נימא דחיישינן בעלמא אפי' הכי הכא לא חששו מטעמ' דאין לדבר סוף וכן נראה מוכרח ג\"כ מהא דפרכינן התם פ\"ק דיומא די\"ג ורבנן נמי נימרו אינהו לנפשייהו אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' וכיון דעבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדרז טפי כו' והשתא לפי דברי הרב מאי קו' הא בפשיטות איכא לתרוצי דגבי מיתה כיון דמן הדין לא חיישינן משום דמיתה דזמן מועט לא שכיח משו\"ה קאמרי רבנן דאי בעי למיחש אין לדבר סוף דניחוש למיתה דתרתי ותלת משא\"כ טומאה דשכיח וחיישינן לה מן הדין מפני שאין לדבר סוף נקל במה שהוא מן הדין וכדברי הרב ז\"ל אלא נראה דליתא הן אמת שדברי הרשב\"א ז\"ל ג\"כ ק\"ק לפי דבריו מהא דפריך התם ורבנן נמי הא חיישי' לשמא אמרי לך רבנן טומאה שכיח כו' והשתא אמאי לא משני דטומאה כיון דאיתיה בתקנתא כיון דעבדינן ליה צרה מזדרז טפי ומש\"ה חששו משא\"כ מיתה כיון דליתיה בתקנתא משום דאין לדבר סוף לא חששו וי\"ל ודוק ועיין בהרב מג\"א א\"ח סי' תקס\"ח ס\"ק י\"ג מה שהק' על מה שפסק מר\"ן ז\"ל שם דמי שנדר להתענות כך וכך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וז\"ל וצ\"ע דמתחייב להתענות מיד שמא ימות כו' ובס\"ד כתב ומיהו לזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ\"ש הרא\"ש בסנהדרין א\"ד יע\"ש ואחר המחילה לא דק שהרא\"ש ז\"ל לא כתב לפסק הלכה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן אלא מ\"ש הרא\"ש ז\"ל הוא לומר דאפילו מאן דפליג בעלמא וס\"ל דלא חיישינן לזמן מועט גבי נזיר דזמן מרובה חיישי' אמנם להלכה אפשר דס\"ל דק\"ל כמ\"ד דאפי' למיתה דזמן מועט חיישינן וכמו שכן נראה דעת רבינו ז\"ל כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו ק' עליו דכיון דקי\"ל דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' א\"כ מה\"ט נמי יהי' מותר להלוות' עד ימות החורף משום דכל יום ויום הרי חי לפנינו דומה לתרומה שכתב הרשב\"א דלמאן דלא חייש ל\"ד מועט ה\"ז אוכל' בתרומה כל ימיה ולפי מ\"ש בעניותינו בדעת רבינו יש מן הישוב לדברי הרב ודוק ועיין בהשגת הראב\"ד פ\"ג מה' מע\"ב דין ח' כתב בס\"ד וז\"ל ועם כל זה אין דעתי נוחה אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות כו' אבל בפירות שאינם לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן ומר\"ן הק' עליו דאפי' לא יהא לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקד אתו או למחרתו כו' ועיין בס' מח\"א בהגהותיו על רבינו שתמה עליו שהרי כתבו התוס' פ\"ק דיומא ופרק כל הגט דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יע\"ש ולא דק שהרי לדעת רבינו ז\"ל כפי מה שפסק בפ\"ט מה' תרומות אפי' למיתה דזמן מועט חיישינן והראב\"ד לא השיגו מבואר דהכי ס\"ל וא\"כ שפיר ק\"ל למרן ולפי מ\"ש אנן אדידן בדעת רבינו יתיישב נמי השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו התוס' דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' לא פורש בדבריהם איזה זמן מיקרי זמן מועט אם הוא יום או יומים או עד חדש ימים כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בנזירות דל' יום מקרי זמן מרובה ומריהוט לשונם שכתבו בפ\"ד אחין ובפ' כל הגט דלשמא ימות לאלתר לא חיישינן גם מדברי תוספות ישנים למסכ' יומא שכתבו דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן ע\"ש היה נראה לדקדק דדוקא במיתה דיומא לא חיישינן אבל במיתה דימים ב' או ג' חיישינן האמנם נראה ודאי דהא ליתא ויש להוכיח דאפי' למיתה דז' ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישי' מדפרכינן בפ' כל הישן ומי אמר אביי ר\"מ חיישי למיתה והתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואם איתא מאי קו' כי לא חייש ר\"מ לבקיעת הנוד משום דחששא דיומא הוא משא\"כ גבי סוכה דחיישי' שמא ימות בתוך ז' ימי הסוכה וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה וכיון דזמן מרובה הוא חיישינן אלא מבואר דאפי' מיתה דז' ימים זמן מועט מיקרי ולא חיישינן הן אמת שרש\"י בד\"ה גזירה שמא תמות כתב וז\"ל שמא תמות הבהמה בי\"ט ותיפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה כו' ולא ידעתי אמאי הוצרך לומר שהחששה הוא שמא ימות בי\"ט והלא אפי' ימות בח\"ה ג\"כ איכא למיחש משום דלא יהיב אדעתיה כמ\"ש בגמרא ולפי דעתו ז\"ל דהחששה הוא שמא תמות בי\"ט לא ידעתי לאיזה תכלית הוצרכו בגמ' לומר דילמא מתה וכיוצא ולא יהיב אדעתיה לתקנה ות\"ל דאפי' יהיב אדעתיה כל שמתה בי\"ט לא מצי לתקוני ונמצא בטל ממצות סוכה וכעת צ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר\"ץ אשכנזי בתשו' סי' מ\"א שהק' למ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ופר' ר\"א דלמיתה דזמן מרובה חיישינן לכ\"ע ממ\"ש בפ' ר\"א דנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח וכתב דההוא ודאי ל\"ק משום דדתן ואבירם תרי הוו ולמיתה דתרי לא חיישינן אלא דאכתי קשה מההיא דאמרינן התם קונם שאני נושא לפ' שאביה רע ואמרו לו מת כו' ואקשינן מת נולד הוא ואף דהתם אפי' לזמן מרובה ולמיתה דחד ועוד קשה מהא דאמרינן בהאשה שנפלו דף ע\"ט ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחה מלוג לאשה חנניא בן אחי ר\"י אומר אף ולד שפחה מלוג לבעל ומפרש התם טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן ואמרינן התם דהלכה כחנניא ש\"מ דלא חיישינן אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה עכת\"ד והנה מה שהקשה מההיא דנדרים כבר קדמו בזה רבינו הגדול מרן בי\"ד סי' רכ\"ח ותי' וז\"ל נראה לי דנהי דמיתה שכיחא מ\"מ למות שונאיו בחייו לא שכיח דהא אשכחן דהע\"ה צוח ואומר ואויבי חיים עצמו א\"נ כ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כו' יע\"ש ולתי' הראשון נראה דק' עליה מההיא דקונם שאני נושא לפ' מפני שאביה רע דהתם לאו בשונא עסקי' ואפי' הכי פריך מת נולד הוא וי\"ל בדוחק גם מה שהקשה מהא דהאשה שנפלו נר' דלא קשיא מידי דהתם נמי למיתה דתרי הוא דחיישינן שתמו' השפחה קודם וגם שימות בעלה בחייו דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן מידי דהוו של בעל וכ\"כ הרשב\"א שם וכיון דמיתה דתרי הוא משו\"ה לא חיישינן וזה פשוט ועיין עוד פ' הכותב דפ\"ג ע\"ב בתוספות ד\"ה מיתה לא שכיח שכתבו דשמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה ועיין במוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ\"ה שהאריך לפלפל בדבריהם ולפי תי' ב' שכתבנו משם מרן דכ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דבריהם מבוארים וכמובן ודו\"ק ומ\"מ למ\"ש דמיתה באשה שכיח טפי מבאיש נראה דק' לכאורה מהא דפרכי' בפ' הישן ור\"י לא חייש למיתה והאר\"י אף אשה אחרת מתקנים לו כו' ולפי דבריהם מאי קו' שאני התם דמיתה דאשה הוא ושכיחא טפי מבאיש ואמנם נראה ודאי דהא ל\"ק דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא במיתה דזמן מרובה ומשום טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא דיוה\"כ איש ואשה שוים הן וזה פשוט ומ\"מ למדנו מדבריהם דנ\"מ לענין נדרים דאמרינן דמיתה נולד הוא משום טעמא דכ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כמ\"ש מרן דהיינו דוקא במיתה דאיש ובההיא דקונם כו' שאביה רע אבל האומר קונם כו' שאמה רעה כיון דמיתה דאשה שכיח לא חשיב נולד כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קעט) </b> ואשתמיט מיני' לשון הרא\"ש ז\"ל כו' הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן כו'. בחידושי לנדרים תמהתי על דברי הרא\"ש אלו וז\"ל שם, תמוה לי דהכא א\"צ לזה דאפי' לא משך נזירות רק שעה אחת ולא שלשים יום נמי כ\"ע מודי בזה דחיישינן למיתה משום דאי לא ניחוש נמצא דימות ולא יהי' נזיר כלל משום דכל זמן שהוא חי יאמר דעוד יש לו שהות להיות נזיר ומש\"ה צריך לקבל עליו נזירות מיד דמאי שנא שעה זו משעה אחרת לאחר עשרים שנה והרי הוא נדר להיות נזיר קודם מותו וא\"כ אי לא תיחוש דימות מקודם כיון דסופו למות בודאי לא יהי' נזיר כלל משום דבכל פעם יאמר שיש לו עוד שעה לנזירות משא\"כ בתרומה דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דהיינו בשעה שקודם מיתת בעלה דשמא תמות היא תחלה ולהכי לא חיישינן התם למיתה אבל בנזיר כיון דבכל יום יסמוך א\"ע שיש לו עוד שהות להיות נזיר א\"כ בודאי ימות בלי קיום נדרו להיות נזיר כיון דסוף אדם למות ומה זה ענין לחששא דשמא ימות וע\"ש:<br><b> ולפ\"ז </b> יש ליישב קושיית הלח\"מ על הרמב\"ם ז\"ל משום די\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דלא חיישינן למיתה ומש\"ה פסק דדופני סוכה מבעלי חיים נמי כשרים ושאני גבי תרומה משום דבעלה ודאי ימות וא\"כ אי תאכל כל ימיה תרומה הרי תאכל נמי שעה אחת קודם מיתתו בתר חלות הגט ואע\"ג דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דדלמא תמות היא תחלה וכמ\"ש לעיל והיינו דרמי הש\"ס בסוכה דף כ\"ג ע\"ב אהאי דקתני אסורה לאכול בתרומה מיד מהך דאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דגיטין דף כ\"ח והיינו משום דאם היא תמות ברישא אין הכרח שתאכל תרומה בזרות ומשני אביי דהא ר\"י הוא דחייש למיתה כו' אבל הרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דטעמא דר\"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים היינו מטעם דאין ברירה וכמ\"ש ברפ\"ז מהלכות מעשר ולא משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא\"כ ס\"ל דלא חיישינן לשמא ימות ואפשר משום דרבנן בריש מסכת יומא ס\"ל הכי ומ\"מ שפיר פוסק הרמב\"ם ז\"ל בריש פ\"ט מהלכות תרומות דאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהתם לאו מחששא דשמא ימות הבעל לאחר שעה הוא אלא מטעם דאי נימא דתאכל עכשיו בתרומה משום דלא חיישינן לשמא ימות אחר שעה א\"כ ה\"נ תהי' מותרת בתרומה מה\"ט כל ימי חייה ומאן לימא לן דהיא תמות ברישא וא\"כ מידי ספיקא לא נפקא ומש\"ה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק. ואע\"ג דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דספיקא דאורייתא הוי מן התורה לקולא וא\"כ הכא דיש לה חזקת היתר לתרומה דהא עד עכשיו הוה אכלה בתרומה הרי הו\"ל למימר דמותרת לאכול בתרומה מ\"מ הא ליתא שהרי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה הוא רק משום חזקת חיים שיש לו להבעל אבל לא בפשיטות דנימא כיון דספק הוא אם מת מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לתרומה ומש\"ה אוכלת בתרומה דזה אינו אלמא דבספיקא אסורה בתרומה וא\"כ בנ\"ד דהוא ספק השקול מי ימות ברישא הרי מספק אסורה לאכול בתרומה מיד ומכש\"כ דהאי ספק גרע מספק דעלמא כיון דעביד לגלויי שאכלה בתרומה אחר מיתת בעלה. ואפשר דאפי' מדאורייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ולא רק משום דספק דאורייתא הוי מדרבנן לחומרא לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ונ\"מ בזה. דאסורה לאכול מיד אפי' בתרומה דרבנן. דהא אפי' אי נימא דטעמא דהרמב\"ם הוא משום דחייש לשמא ימות נמי אינו אלא חששא וגרע מספק השקול. ואפ\"ה משמע שם דאפי' בתרומה דרבנן אסורה: [וכבר כתב גיסי הגאון ז\"ל בשו\"ת חתם סופר בשם אחד מגדולי הראשונים ז\"ל (וכמדומה לי בשם הראב\"ן ז\"ל). דאע\"ג דקיי\"ל דוסתות דרבנן מ\"מ ההפרשה בעונה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דשמא תראה כו' וכ\"כ הנו\"ב ז\"ל והיינו ע\"כ למאן דס\"ל האי טעמא דחיישינן לשמא ימות וצ\"ע לדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דלשמא ימות לא חיישינן ופשיטא דזה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין במגיד שם דלית לי' האי קרא לאסמכתא דכיון דחזקה הוא מדרבנן דאורח בזמנו בא א\"כ פשיטא דאסור לבא עליה בזמן ההוא ודו\"ק]:<br><b> (קפ) </b> דלר\"מ דל\"ח למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד כו'. ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה. לא זכיתי להבין דברי קדשו של הרשב\"א ז\"ל דמה בכך אטו ההכרח הוא שבעלה ימות תחלה וא\"כ אפי' אי נימא דלזמן מרובה לכ\"ע חיישינן לשמא ימות הרי כמו כן בזמן מרובה י\"ל נמי דתמות היא תחלה. ואי דבעי למימר דמשום האי ספיקא דהיינו שמא ימות הבעל תחלה אסורה לאכול בתרומה מיד ומטעם שכתבתי לעיל (באות קע\"ט) א\"כ הרי לא צריך לאתויי עלה מטעם דלזמן מרובה חיישינן לשמא ימות אלא כמ\"ש לעיל מטעם דסוף כל אדם למות ובע\"כ שימות וחיישינן שמא הוא ימות תחלה וכנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> סוכה תחת האילן כו' הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה כו'.</b> וכתב הרב כ\"מ שמפירוש המ' לרבינו נראה שהוא מפרש דחבטן היינו שקצצן כו' ולפי זה מתני' דהדלה עליה הכי מפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא ניענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן או שקצצן כמשפט דהיינו בנענוע כו' וכ\"כ הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שדעת רבינו ז\"ל שהוא מפרש חבטן היינו שקצצן כדעת המפרש שכתב רש\"י ד\"ט ע\"ב ד\"ה בשחבטן ומה שהקשה רש\"י ז\"ל על פי' זה דגבה הדלה עליה אמאי בעי סכוך הרבה ל\"ק ליה לרבינו דכיון דרישא איירי בשלא נענען משו\"ה בעי סכוך הרבה מהן ואע\"ג דבסכך פסול לדעת רבינו לא מהני סיכוך הרבה מהן כל שהן מעורבין הכא שאני כיון דאין פסולו אלא משום תעשה ולא מן העשוי מהני א\"ד יע\"ש וק' טובא דאכתי תקשי לפי' זה מה יענה אליבא דרב דס\"ל בפ\"ק די\"א דקצצן גרידא מהני לא הוי תעשה ולא מן העשוי משום דקציצתן זו היא עשייתן א\"כ רישא אליביה במאי מיירי אי בשקצצן אמאי בעי סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדהקשו בגמ' וכן ראיתי מקשים ולזה היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר שהרי שם פרכינן אליבא דרב מבריי' דקתני תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו' וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי ת\"ל משום מחובר אלא בשקצצן וקתני פסולה אלא ש\"מ לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ותיובתיה דרב ומשנינן אמר לך רב הב\"ע דשלפנהו שלופי דלא מנכרה עשיה דידהו וא\"כ ה\"נ איכא למימר דרישא דמתני' דקתני אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה מיירי בדשלפנהו שלופי דהשתא משום מחובר ליכא וכיון דאין פסולו אלא משום תולמ\"ה מש\"ה סגי בסיכוך הרבה מהן ובהכי ניחא מאי דדחיק' טובא לפי' רבינו דאי רישא איירי בשקצצן אם כן מאי או שקצצן דקתני ולומר דקצצן כמשפט קאמר דהיינו בניענוע קשה דאם כן העיקר חסר והכי הו\"ל למתני או שנענען אכן לפי מ\"ש ניחא דתני או שקצצן לאשמועינן דדינא דרישא איירי אפי' בשלא קצצן לגמרי אלא דשלפינהו שלופי ואפ\"ה מהני אלא דאכתי ק' לתירוץ זה דהניחא לפום מאי דתריץ תלמודא הב\"ע דשלפי שלופי:<br><b> אמנם </b> לדעת המקשה דפריך מהך ברייתא ולא אסיק הך דשלפינהו שלופי א\"כ אדק\"ל מהך ברייתא תקשי ליה מתני' גופא אליבא דרב במאי איירי אי בשקצצן מאי איריא סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדפריך בגמ' ולא אשכח לה פתרי לדעת רבינו אלא לאוקמא בשחבטן דהיינו בשקצצן ואם כן אליבא דרב תיקשי וי\"ל דמשו\"ה לא ק\"ל ממתני' אליבא דרב משום דמצי לשנויי אליבא דמתניתין דמיירי בשאינן מעורבין אלא שהפרידן זה מזה דהשתא כל שהסכך כשר רבה עליו מהני כמ\"ש רבי' לקמן ומה שתי' בשחבטן היינו אליבא דהלכתא דקי\"ל כשמואל דאמר דצריך לנענע דמהשתא אין צריך לידחק ולאוקמי למתני' בשהפרידן משום דפשטא דמתני' דקתני וסיכך על גבן משמע דבמעורבין מיירי כנ\"ל ליישב ודו\"ק:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי לעמוד במ\"ש התוס' בד\"ה הא קא מצטרף בתוך דבריהם וז\"ל והא דאמרינן בסמוך שתחתונה כשרה ועליונה פסולה התם מיירי כשאין התחתונה צלתה מרובה כו' וא\"ת כיון שאין התחתונה צלתה מרובה אלא מחמת העליונה אמאי כשרה היא הא לקמן אמרינן סוכה המדובללת כשרה ומפ' בגמ' קנה עול' וקנה יורד וקאמר אביי ל\"ש אלא שאין בין זל\"ז ג' אבל אם יש בין זה לזה שלשה פסולה י\"ל דהא אמר רבא התם דאפי' יש בין זה לזה שלשה אם יש בגגו טפח אמרינן חבוט רמי עכ\"ל:<br><b> ויש </b> לדקדק טובא דאם כן כי פריך בגמ' פשיטא אמאי אצטריך לומר תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכה ליה מ\"ד נגזר כו' ואמאי אצטריך להכי הא בלא\"ה אשמועינן שפיר לאפוקי מדאביי דאמר דכל שיש בין זה לזה שלשה פסולה ואפי' יש בגגו טפח דלכאורה משמע דאביי ורבא פליגי בהכי וכן ראיתי בהגהות מיי' בדין כ\"א על מה שפסק רבינו כרבא כתב וז\"ל כרבא ודלא כאביי דפסיל בכל ענין אם יש בין זה לזה שלשה כו' יע\"ש ועוד דאפי' תימא דס\"ל להתוס' דאביי ורבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אכתי תיקשי דנימא דהא דרבא איצטריך ליה לאשמועינן וכדאשמעינן רבא ולא פריך עליה פשיטא ובדוחק יש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא בהכי משום דאם איתא דעיקר מילתיה דר' ירמיה להכי הוא דאתא לאשמועינן א\"כ לא הוה לי' לאשמועי' הכא אלא אעיקר מילתי' דסוכה המדובללת הו\"ל לאשמועי' כו' דאם יש בגגו טפח אמרי' חבוט רמי כנ\"ל ובמ\"ש עוד ור\"ת מפ' דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול כו' ודוחק הוא זה דמה\"ט הו\"מ למימר שתיהן כשרות איצטריכא ליה כו' הק' הרב חד\"ה וז\"ל כפי לשון רש\"י דסבר כמאן דליתיה כו' לכאורה אין זה דומה דבחמתו מרובה סבר כמאן דליתי' דלאו סכך הוא אבל בההיא דשתיהן כשרות דעליונה צלתה מרובה וסכך מיקרי אמאי לא תפסול למעלה מעשרים גם התחתונה ועוד דאם כן הוה צריך לההוא סככה דלמעלה מעשרים כיון דתחתונה חמתה מרובה וסכך דידה כמאן דליתיה ומהיכא תיתי לן למיגזר בדקיימי תרוייהו בהנך עשרים משום הך דקיימא עליונה למעלה מעשרים דאטו נפסל כל סוכה אפי' בתוך עשרים מה\"ט דשמא יכשר למעלה מעשרים כו' ע\"ש מה שתירץ ולע\"ד נראה דאין כונת התוס' לומר דמה\"ט הוה מצי למימר שתיהן כשירות איצטריך ליה היכא דקיימי תרווייהו בתוך עשרים מ\"ד נגזור היכא דקיימא עליונה למעלה מעשרים וצלתו מרובה כמו שהבין הוא ז\"ל דהא ודאי ליכא למיגזר דא\"כ תיפסול כל סוכה כמו שהקשה הוא ז\"ל אלא כונתם להקשות דכי היכי דמשני בגמרא תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה מ\"ד ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול כו' והיינו טעמא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולומר דכיון שהתירו חכמים התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה שתחת סוכה מטעמא דכיון שעליונה חמתו מרובה הו\"ל כמאן דליתיה א\"כ מהאי טעמא אתי למטעי ולומר דאפי' היכא דקיימא למעלה מך' נמי תחתונה כשירה דחשיב כמאן דליתיה ולא מסיק אדעתי' למיחש משום צרוף פסול כמו שכתב רש\"י ג\"כ מה\"ט נימא דשתיהן כשרות כו' אצטריכא ליה מ\"ד ניגזור כיון שאנו מתירין את התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה ע\"ג סוכה דכיון דהתחתונה חמתה מרובה חשיב לההוא סכך כמאן דליתיה א\"כ אתי למטעי נמי היכי דקיימא עליונה למעלה מעשרי' וחמתה מרובה מצלתה ותחתונה צלתה מרובה דסבר דחשיב לההוא סכך כמאן דליתיה כיון דחמתה מרובה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכילה </b>\n<b> בליל יט\"א בסוכה חובה מכאן ואילך רשות כו' רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כו'.</b> הנה התוס' ז\"ל בפ' ג\"ש דמ\"ט ע\"ב בד\"ה אי בעי אכיל הקשו וז\"ל ותימה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה בלבד ואלו בפ' שלשה שאכלו משמע דבי\"ט חייב לאכול פת ומש\"ה אם טעה ולא הזכיר י\"ט בבה\"מ חוזר ותירץ די\"ל דה\"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל חייב בשביל י\"ט חזרו והקשו וא\"ת ומאי נ\"מ אי צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה יע\"ש וכונתם מבוארת דק\"ל דכיון דע\"כ בשביל י\"ט מחייב לאכול פת א\"כ חייב לאכול בסוכה דהא בהא תליא וכן מבואר בהרא\"ש וכיון שכן יש לתמוה דמאי ק\"ל הא משכחת לה שפיר דיוצא ידי חובת י\"ט ולא מיחייב לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה דמשום י\"ט נפיק ידי חובה ובסוכה לא מחייב עד דאכיל יותר מכביצה דבציר מהכי הו\"ל אכילת עראי וכדאיתא בהדיא בפ\"ב דסוכה דכ\"ו וכן כתב הר\"ן שם בהדיא וז\"ל לפיכך נראה כו' וביט\"א של סוכות דאמרי' נמי דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י\"ט סגי לי' לאכול כביצ' עראי חוץ לסוכה כו' יע\"ש וכ\"כ בחידושי הרשב\"א יע\"ש וכבר ראיתי מי שתמה על הרא\"ש כן עיין בס' דבר משה סי' ולפי חומר הנושא היה נראה לומר דס\"ל דהא דאמרי' דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה היינו דוקא לשאר ימי החג אבל בי\"ט אפי' אכילת עראי דהיינו כזית או כביצה אסורה וה\"ט משום דאכילת שבת וי\"ט עראי דידהו חשיבה קבע כיון דכתיב וקראת לשבת עונג וכההיא דאמרי' בפ' המביא שבת קובעת למעשר וה\"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג ופרש\"י דכיון דאכילה דידיה עונג קבע שאין בו עוד שם עראי עליה אלא שם קבוע יע\"ש וא\"כ הכא נמי דכוותא ואף ע\"ג דהתם קאמר שבת קובעת מ\"מ משמע דה\"ה י\"ט די\"ט נמי אקרי שבת ומצוה לכבדו ולענגו כשבת וכמ\"ש רבינו בפ' מהלכ' שבת וכבר הארכתי בזה בפ' מה' מעשר ב' וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דכיון דמחייב לאכול בשביל י\"ט ע\"כ חייב לאכול בסוכה ואפילו כזית או כביצה האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא דא\"כ לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר דין זה ומסתמיות דבריהם משמע דאכילת עראי שריא לגמרי ואפי' בי\"ט ומה גם שמדברי הטור ז\"ל בנו מבואר דאפי' בי\"ט מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ממ\"ש בסי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דאז יצא ידי חובה אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני לילה או שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בלילה הראשונה בלבד הוא דאסור לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה אבל בשאר י\"ט מותר ולכן נראה דס\"ל להתוס' והרא\"ש דאף לענין שבת וי\"ט לא נפיק ידי חובת סעודת י\"ט אלא דוקא ביותר מכביצה אבל בציר מהכי לא חשיבה אכילה דידיה ואינו יוצא ידי חובה וראיה לדבר ממ\"ש התוס' בפ' יה\"כ דע\"ט ד\"ה מיני תרגימא דאין יוצאים ידי חובה שלש סעודות בפירות משום דלא מהני גבי סוכה וא\"כ מינה נמי משמע דבכביצה לא נפיק ידי חובה כיון דלא בעיא סוכה ומ\"ש הטור סי' רצ\"א דשיעור סעודה ג' הוי כביצה כבר כתב הרב מג\"א ס\"ק דלאו דוקא אלא יותר מכביצה ועיין במוהר\"ם ן' חביב בקונטריס תיה\"כ ד\"י שהבין בדברי הטור כפשטן דבכביצה לבד יוצא ידי חובה ותמה עליו דכיון דלא בעי סוכה היאך נפיק ידי חובת סעודה ג' יע\"ש מה שתי' ועוד נראה דאפילו נימא שדברי הטור בדוקא הן כמ\"ש מוהר\"ם ן' חביב אפי\"ה איכא למימר דדוקא לענין סעודה ג' הוא דכתב הטור דיוצא ידי חובה בכביצה אע\"ג דאינו אלא אכילת עראי אבל בסעודת שחרית וערבי' שהן עיקר כבוד שבת וי\"ט לא אלא בעינן סעודת קבע וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בפ' ע\"פ דק\"א ע\"א ד\"ה טעימו מידי לענין מיני תרגימה דאפי' אי מיני תרגימה מהני להשלים סעודה שלישית בשבת מ\"מ בסעודת שחרית וערבית לא מהני שהם עיקר כבוד שבת ומה שתמה עוד מוהר\"ם ן' חביב דמנ\"ל להטור והר\"ן דשיעור ס\"ג בעי כביצה מי עדיפא ס\"ג מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה יע\"ש י\"ל דס\"ל דהתם שאני דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידיה קבע ויוצא בה נמי ידי חובת י\"ט אבל בעלמא לא נפיק עד כביצה דבציר מהכי לא מקריא סעודה וא\"כ מש\"ה ק\"ל דכיון דע\"כ מיחייב למיכל פת דהיינו יותר מכביצה בשביל י\"ט אם כן חייב לאכול בסוכה והא בהא תליא אלא מיהו מהא דגרסי' בפר' כל כתבי דקי\"ט ע\"ב אמר ר\"א לעולם יסדר אדם שולחנו במ\"ש אף ע\"פ שאינו צריך אלא לכזית משמע דלא מחייב לאכול אלא כזית גרידא וכן מוכח מדתנן בפ\"ב דסוכה ר\"א אומר י\"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה והשתא קשה לדעת הרא\"ש שהסכימה דעתו שם דס\"ג בעיא פת א\"כ ט\"ו סעודות הו\"ל למימר שהרי א\"א לז' ימים בלא שבת אלא מוכח ודאי דלא מחייב לאכול אלא כזית או כביצה ולא יותר מכביצה דהשתא משום הכי לא קתני ט\"ו סעודות משום דיכול לקיימה בכביצה דלא בעי' סוכה ודוקא בשני סעודות שהם עיקרות דנפ\"ל מקרא דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' מחייב לאכול בסוכה מה שאין כן ס\"ג דאינה אלא משום חיובה דקרא דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות והילכך לא נפ\"ל ס\"ג מקרא דתשבו כעין תדורו כי היכי דנחייב בסוכה ועיין במג\"א סי' תקכ\"ט ס\"ק ה שהביא ראיה ממשנה זו די\"ט לא בעיא ג\"ס מדלא קתני אלא י\"ד סעודות ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי שהרי לדידיה נמי תיקשי דליתני ט\"ו סעודות משום שבת ודוק ומ\"ש רבינו רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כתב הרב בעל מג\"א סי' תרל\"ט ס\"ק דלאו דוקא כל ז' אלא בחה\"מ אבל י\"ט ושבת צריך כזית פת אך לא בעי סוכה וקשה שדבריו סותרים למ\"ש בסימן רצ\"א דס\"ג לא מהני אלא ביותר מכביצה דבציר מהכי הוי אכילת עראי וא\"כ איך כתב כאן דבכזית פת די ליום טוב ושבת וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שזה שכתבנו למעלה משם התוס' והרא\"ש בפ' ע\"פ דאפי' במיני תרגימה מהני להשלים סעודה ג' מ\"מ בסעודת שחרית וערבית שהם עיקריות לא מהני נראה שמוכרח הדבר מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אלא מעתה שבתות וימים טובים דע\"כ אכיל ה\"נ דאם טעה חוזר א\"ל הן והשתא אם איתא דאפי' בסעודת שחרית וערבית מהני מיני תרגימה אם כן היכי קאמר תלמודא דבשבתות חוזר הא אי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה דלא מיחייב בב\"ה דומיא דר\"ח דאינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות א\"ו משמע דבסעודת שחרית וערבית מיהא מחייב לאכול דהשתא ההיא דפ' שלשה שאכלו דקאמר אלא מעתה שבתות וי\"ט מיירי בסעודת שחרית וערבית האמנם מדברי ה\"ה בפ' ל' מה' שבת דין ט\"ו משמע דס\"ל דאפי' בסעודת שחרית וערבית יש מי שאומר דיכול להשלימן במיני פירות שכתב על מה שכתב רבינו חייב אדם לאכול ג\"ס כו' וז\"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות כו' ודעת ר\"ת דלא וכן נר' מדברי רבי' ע\"כ משמע דהג\"ס שכתב רבינו קאמר דנחלקו המפרשים אם יכול להשלימן במיני פירות דאם לא כן הכי הול\"ל ונחלקו המפרשים על ס\"ג אי יכול להשלימה במיני פירות וכן מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ' כל כתבי שכתב דיש אומרים דאפי' אי עביד ג\"ס הללו במיני תרגימה יצא יע\"ש והוא תימה דא\"כ מה יענו לההיא דפרק שלשה שאכלו דקאמר דבשבת וי\"ט אם טעה חוזר ואמאי אי בעי לא אכיל פת דומיא דר\"ח ובדוחק יש ליישב דס\"ל לי\"א הללו דכיון דהא מיהא מחייב לאכול אע\"ג דלא מיחייב לאכול פת מ\"מ מסתמא ודאי אורחיה דאינש לאכול פת בשבת וי\"ט ומש\"ה חייב לחזור וההיא דר\"ח דקאמר דאם טעה אינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות כמ\"ש התוס' ז\"ל דא\"כ חייב לחזור דומיא דשבת אלא אי בעי לא אכיל כלל וכדעת רי\"ו שכתב מר\"ן הב\"י בסי' תר\"ב יע\"ש ועוד יש ליישב בזה ועיין במרן הב\"י ז\"ל א\"ח סימן תקפ\"ח ובהרב החינוך סדר עקב סימן תכ\"ח ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א)</b>\n<b> מה </b> שכתב רבינו המחבר דלא לישתמיט לאחד מן הפוסקים לומר כן נעלם הי' ממנו ספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי\"א המביא הדין בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי לאו בי\"ט איירי דסעודת שבת וי\"ט עושה קבע וא\"כ לא רחוקה לנו ממנו לומר דתוס' והרא\"ש הכי סבירא להו ולאו מטעמיה משום שלומדין הדבר ממעשר ששבת קובע למעשר אלא לפי שצריך לאכול פת משום שמחת י\"ט המצוה הזאת עושה סעודת קבע אף לפחות מכביצה וכן ראיתי למורי הגאון נר\"י בחדושיו לצל\"ח על מסכת ברכות שכתב נמי הדבר מסברתי' דתוס' והרא\"ש סבירא להו סעודת שמחת י\"ט הוי קבע והסתיר נמי הדבר מדברי הטור שכ' לילה הראשון דוקא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כמו שהקשה הרב פה על דבריו וגם מרבינו צל\"ח נעלם היה רבינו אביגדור וגדולה מזו דברי ריא\"ז ריש פ' ערבי פסחים ע\"ש דכתב בפי' דשבת וי\"ט קובע ואפילו לענין פירות ואף שאין דעת הפוסקים מסכימים אתו בזה לענין פירות מ\"מ לענין פת ודאי י\"ל דלא צריך שיעור ביצה אלא בכזית לבד הוי קבע כיון דצריך לברך אחריו ברכת המזון ועושה שבת קבע שיוצא בו סעודת שבת ומדברי רבינו אביגדור וגם מדברי צל\"ח משמע דקבע הוא כיון שצריך לאכול בי\"ט ולא סגי בלא\"ה והיינו מצד חיוב שמחת י\"ט ולא מפאת עונג ואף אם אין י\"ט קובע למעשר כשבת דגבי שבת כתיב עונג ולא גבי י\"ט וכמ\"ש פרק ב' מהלכות מעשר עיין עליו ובהערותינו שם היינו כל אכילתו מ\"מ ודאי סעודה זאת שהיא חיוב עושה קבע דכל חיוב הוא קבע ולפי הערה זו באמת מסולקת תמיהת הר\"ב אלי' רבה סי' תרל\"ט על דברי רבינו אביגדור דאם י\"ט עושה קבע מאי הקשה הש\"ס בסוכה [כ\"ו ב'] מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר\"ג העלום לסוכה הי' בי\"ט וסעודת י\"ט הוי קבע ולפי הערותינו ליתא דדוקא לענין שיעור אמר רבינו אביגדור למילתיה דהיינו שי\"ט עושה כזית פת לקבע כיון שיוצא בו ידי שמחת י\"ט הוי קבע אבל טעימא של ריב\"ז ושתי כותבות שאמר רבן גמליאל העלום לסוכה אינו קבע והיינו דלא כריא\"ז ריש פ' ע\"פ שהבאנו לעיל שאמר אפי' פירות הוי קבע עיין לענין קידוש במקום סעודה עיין ברי\"ף פרק ערבי פסחים קנ\"א ע\"ב דפוס זולצבאך:<br><b> ואולם </b> אנכי הקשתי לפ\"ז קושיא אחרת דהנה הב\"ח סי' רצ\"א כ' בדברי הטור שם שכתב דסעודה שלישית הוי שיעור ביצה היינו לחומרא דלמא כר' יהודה דברכת המזון הוי כביצה עייש\"ה. ומינה משמע דזה תליא בזה אם ברכת המזון בכזית סגי שיעור סעודת שבת וי\"ט בכזית ואם ברכת המזון בכביצה שיעור סעודת שבת וי\"ט כביצה עיין עליו א\"כ לפ\"ז לא מקשי הגמ' ביומא [ע\"ט ב'] מר' צדוק הא כביצה בעי שיעור דלמא לעולם כביצה נמי לא בעי שיעור אלא מעשה דר' צדוק בי\"ט הוי והרי הוא סובר כרבי יהודה דברכת המזון כביצה ע\"ש בתוס' ד\"ה ולא בירך אחריו וא\"כ פחות מכביצה לא הוי סעודת י\"ט כסברת הב\"ח ולפ\"ז אין י\"ט קובע והיה אוכל חוץ לסוכה אבל בביצה יוצא בסעודת י\"ט וי\"ט קובע והיה צריך לאכול בסוכה כל זה בפת אבל בפירות זה ליתא כאשר בארנו לפרק קושית הר\"ב אליה רבה לכן ר\"ג דאוכל פירות ואף שהשיעור היה יותר מביצה אפ\"ה עראי הוא דאין יוצא בסעודת י\"ט ולכן רק מחומרא אמר העלום לסוכה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעל ר\"ג לשיטתיה פריך הש\"ס דהא ר\"ג אית ליה במשנה ברכות [מ\"ד א'] דעל כל שבעת מינין מברך שלש ברכות דארץ לא הפסיק הענין ואכלת ושבעת אכולא קאי ולדידי' הי' סובר הש\"ס דיוצאין סעודת י\"ט ושבת בפירות אם המה מז' המינין ואפילו לזה שבת קובע וכסברת הריא\"ז שהבאנו לעיל ואף שלדידן לא ס\"ל הכי כיון דאנן קיי\"ל דלא כר\"ג לכן צריכין פת לסעודת י\"ט אבל לדידיה אף על הפירות אם המה משבעת המינין יוצא והוי קבע והרי כותבת משבעת המינין הוא וקושית אליה רבה אפ\"ה מסולקת דעיקר קושית הש\"ס מריב\"ז היה דהוה רק טעמא בעלמא ודאי אין י\"ט ושבת קובע דלית מאן דחש לטעימה. ובהך סברא תרצתי נמי קו' מג\"א סי' תרל\"ט ס\"ק ג' על הרא\"ש שפסק אף למ\"ד פרי בעי סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי א\"כ מאי הקשה הש\"ס יומא [ע\"ט] מר\"ג דרק לחומרא אמר העלום לסוכה הלא מדינא הוא דלמא לא קבע סעודה עליה ודומיא דריב\"ז עייש\"ה ואמרתי דודאי הרא\"ש אמר למילתיה בשאר פירות או שלא אליבא דר\"ג אבל בכותבות אליבא דר\"ג הרא\"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים לברכת המזון אליבא דידיה והוי כפת. ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לדידיה לא יהיה חייב בסוכה אף אי פירי לא בעי סוכה שבעת המינין לדידי' שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי\"ש ובחי' הארכתי בזה מאד:<br><b> ועל </b> דברת הרב מג\"א סי' תקכ\"ח שרצה להוכיח דאין לעשות ס\"ג בי\"ט מר' אליעזר דאמר י\"ד סעודות שהביא הרב פה והוא תמה מפני מה הקשה מי\"ט ולא משבת ולדידי קשה טובא על הר\"ב מגן אברהם הלא מי\"ט ל\"ק כלל דהא ודאי אף לפוסקים דס\"ל חייב לעשות ס\"ג היינו לדידן דקיי\"ל כרבי יהושע דשמחת י\"ט הוא חוב אמרו הם דחכמים השוו כבוד י\"ט לכבוד שבת אבל לרבי אליעזר דס\"ל בכ\"מ שמחת י\"ט הוא רשות וא\"כ מצד י\"ט אם רצה מתענה ודאי לדידיה לא צריך לעשות סעודה ג' וא\"כ ר\"א לשיטתיה מה יאמר יותר מי\"ד סעודות הא סעודה ג' לאו מתשבו כעין תדורו נפקא אלא מצד חיוב י\"ט ולדידיה ליתא כלל בחיוב י\"ט וצע\"ג:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפא) </b> דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה כו'. ובסוכה לא מיחייב עד דאכיל יותר מכביצה. לענ\"ד יש ליישב קושייתו דהא דכביצה לא בעי סוכה היינו רק אכילת רשות אבל לא אכילת מצוה דכיון דאחשבה רחמנא לאכילתו בעי סוכה וכעין זה תמצא ברש\"י ביצה דף כ\"ז ע\"ב בסוף ד\"ה חלה שנטמאת כו' וכעין זה כתב הרמ\"ה ז\"ל אליבא דר\"ש דס\"ל דכל שהוא למכות וכזית לקרבן והיינו משום דמלקות צריך להיות מזיד מ\"ה לוקה אכ\"ש משום דאחשבי' להאי כ\"ש וע\"ש. תדע שכן הוא דהא גמרינן דבסוכה בליל סוכות דחייב לאכול פת בג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות והתם הרי סגי בכזית דומיא דמצה ואי נימא דכזית גם במקום שחייב לאכלו חשיב נמי עראי א\"כ הא כיון דאכילת עראי אינו חייב בסוכה אמאי צריך לאכלו להאי כזית בסוכה דוקא הרי אכילת עראי פטור מסוכה ולא מקיים כלל מצות סוכה באכילת עראי אע\"כ צ\"ל דכיון דחייב לאכול כזית בליל סוכות בסוכה חייב לאכלו ממילא משום דהמצוה עשאו קבע וא\"כ הה\"ד נמי אי חייב לאכול כזית פת ביו\"ט יהיה מאיזה טעם שיהיה נתחייב לאכלו בסוכה דוקא. אבל לא מטעם דשבת קובע וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל אלא מטעם דהמצוה עצמה משויא לי' קבע. ונ\"מ בזה דלאחר שאכל בשבת ג' סעודות או ביו\"ט ב' סעודות יכול לאכול אחריהן כביצה פת חוץ לסוכה דכיון דאין מצוה לאכילה זו אינה קובעת ונמצא לפ\"ז דהא דקתני אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו לשאר ימי החג דוקא אלא אפי' בשבת וביו\"ט נמי לאחר שקיים את הסעודות שהן חובה עליו לאכלן מותר לו ג\"כ לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה: ולפ\"ז לא קשה נמי אהא דפריך הש\"ס בסוכה דף כ\"ו ע\"ב מעשה לסתור דמאי פריך דדלמא עובדא דר\"י ב\"ז ור\"ג ביו\"ט הוה (וכמו שהקשה הא\"ר ארבינו אביגדור דס\"ל דיו\"ט קובע) משום דכיון דאין יוצאין ידי חובת סעודה בטעימה ובפירות א\"כ גם ביו\"ט מקרי זה סעודת עראי משום דיו\"ט אינו קובע אלא סעודת המצוה קובעת והא\"ר שהקשה כן על רבינו אביגדור היינו משום דמשמע דס\"ל דיו\"ט קובע וכמ\"ש נמי המחבר ז\"ל בתירוצו. שוב ראיתי דכעין מ\"ש בזה כתב נמי הטעם המלך אבל הבוחן יבחון כי לא דרכתי דרכו ודו\"ק:<br><b> (קפב) </b> דסעודה ג' בעיא פת א\"כ ט\"ו סעודות הול\"ל כו'. אלא מוכח ודאי דלא מיחייב לאכול אלא כזית או כביצה כו'. לענ\"ד יש להקהות בראיה זו טובא משום דאפי' תימא דגם סעודה ג' בעיא יותר מכביצה מ\"מ לא חשיב ר\"א ט\"ו סעודות משום שבת מפני דר\"א לא קא חשיב אלא הסעודות שמחויב לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו דחייב לאכול כל הסעודות בסוכה מה\"ט אבל מה שחייב לאכול בשבת עוד סעודה ג' משום מצוה הא לא קחשיב ר\"א משום דמצוה לא אייתי קרא ואי משום דכיון דסעודה ג' נמי שיעורה ביותר מכביצה וא\"כ ממילא חייב בט\"ו סעודות בסוכה הא ליתא דאי משום הא הרי יכול לאכול כביצה פת בביתו ולהשלים המותר בסוכה בכדי אכילת פרס אי לא מקרי סעודה בע\"א ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עצי </b>\n<b> סוכה אסורים כל ח' ימי החג בין עצי דפנו' בין עצי סכך כו'.</b> כתב ה\"ה ומהסוגיא דס\"פ המביא משמע דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמצוה וכן עיקר כו' הרי מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם אבל סוכה דמצוה לא. והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בסדינין המצויירין כו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו כו' ופירש\"י ז\"ל ד\"ה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות תנאי זה שהרי ע\"כ יבדלו מהן כל בין השמשות משום דסתר אהלה וב\"ה ס' י\"ט הוא חלה קדושה עליהם וע\"י קדושה זו הוקצה לז' כו' וכתב הר\"ב ח\"ה וז\"ל וה\"ה דהאי תנאי דאיני בודל מהן לא מהני בסוכה דעלמא דע\"כ יבדיל מהן כל בה\"ש משום דסתר אהלה אלא דמהני בה תנאה כדאוקימנא לעיל דסיפא אתאן לסוכה בעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבע\"י שאם תפול למחר יסיקנה וכצ\"ל לפר\"ת ז\"ל שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין דמהני תנאה ביותר מכדי שיעור סוכה היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאיני בודל לא מהני ביה משום סתירת אהל דהא קאמר הכא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' כפר\"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל לא מהני משום דמה חג כו' עכ\"ל:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלדעת ר\"ת ז\"ל בעצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה שאם יפול שהרי כתבו שם בפ' במה מדליקין דכ\"ב ד\"ה סוכה וז\"ל והשיב ר\"ת דבין נוי סוכה בין עצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה לא אסירי אלא משום בזוי או משום הואיל והוקצו למצותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנויי אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהן כל בה\"ש דלא חיילה קדושה עלייהו וכן על עצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני ביה תנאה עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל לר\"ת דעצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי שאם יפול ומשום דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בזוי או משום הוקצה למצותו מהני בי' תנאה שאם יפול א\"כ קשה דאמאי איצטריך אביי ורבא לאוקמי לברייתא באומר איני בודל כו' הא נויי סוכה נמי לא אסירי אלא מדרבנן משום בזוי כמו שכתב ר\"ת ואם כן כי היכי דמהני תנאה שאם יפול בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה הכי נמי בנויי סוכה דתרווייהו שוים הם לדעת ר\"ת וא\"כ למאי אצטריך לאוקמי לברייתא באומר איני בודל הוה ליה לאוקמא כפשטא בתנאי שאם יפול ותו דא\"כ מאי פריך בגמרא מההיא דהפריש ז' אתרוגין לז' ימים דאמר רב אשי כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר התם שאני דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום דהוקצו למצותו משום הכי שרי דכיון דהפריש שבעה אתרוגין הוה ליה כאלו התנה בהדיא ותנאי מהני דומיא דעצים היתרים על כדי הכשר סוכה דמהני ביה תנאי שאם יפול אע\"ג דחלה קדושה עלייהו מטעמא דאינו אלא מדרבנן לדעת ר\"ת ז\"ל אלא ודאי משמע שלדעת ר\"ת בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני אלא דוקא תנאי דאיני בודל אבל תנאי שאם יפול לא מהני כיון דחלה קדושה עלייהו אע\"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכעין דאורייתא תקון והיינו דפריך שפיר מההיא דהפריש ז' אתרוגין וא\"ת איך אפשר לומר דלדעת ר\"ש בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה דאיני בודל ע\"כ בודל מהן משום סתירת אהל הא לא קשיא כלל דאם כן תקשי לך לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי סוכה גופייהו אלא עכ\"ל דכיון דקאמר איני בודל גלי דעתי' דאינו רוצה שיחול קדושה עלייהו כלל ומש\"ה שרי ומ\"ש בגמרא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' לאו היינו משום איסור סתירת אהל כפרש\"י אלא לר\"ת הכי פי' אבל עצי סוכה דחילה קדושה עליוהו ד\"ה אתקצאי לז' כלומר הופרשו למצותן מדאורייתא וכ\"כ רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש דהכי מתפרש הסוגיא לדעת ר\"ת ודברי הרב ח\"ה תמוהים ואי קשיא לך אם איתא דלדעת ר\"ת דבעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני תנאה שאם יפול א\"כ אמאי הוצרך לומר ר\"ת דהמקשה דפריך בביצה מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' ואמאי לא כתבו בפשיטות דה\"ט דמקשה משום דלא אסיק אדעתי' לאוקמ' לבריי' בתנאי דאיני בודל ומש\"ה ק\"ל שפיר דכיון דחל' קדושה עלייהו אע\"ג דאינו אלא מדרבנן היכי מהני תנאי שאם יפול וכמו שכן הוא לפי האמת הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלדעת אביי ורבא ע\"כ לו' דס\"ל דתנאי שאם יפול לא מהני בעצים היתרים מכדי הכשר סוכה או בנויי סוכה היינו משום דהכי קים להו מסברא דנפשייהו ומש\"ה מוקמי לברייתא בתנאי דאיני בודל אבל מ\"מ לדעת המקשה ק\"ל שפיר דמאיזה כח בא להקשות כיון שרב המרחק ביניהם דנויי סוכה הוו מדרבנן ועצי סוכה אסירי מדאוריי' אימא דמש\"ה מהני תנאי בנויי סוכה מש\"ה הוצרך לו' דהמקשה לא הוה ידע שיש לחלק אלא הוה ס\"ל דתרוייהו מדאוריי' ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שהרא\"ש פ\"ק דסוכה אחר שכתב תי' ר\"ת כתב עוד וז\"ל והא דאסירי עצי סוכה היינו עצי הסכך אבל עצי הדפנות מישרא שרי כו' ודלא כרבי' שכתב עצי סוכה אסורים כל ז' בין עצי הדפנות בין עצי סוכה ומשמע מדבריו דבעצי דפנות אין בהם שום איסור כלל ואפי' מדרבנן וכ\"כ מרן הב\"י סי' תרל\"ח וראיתי להרב ט\"ז סי' הנז' סק\"א שהקשה עליו מהא דאמרי' התם בפ\"ק דסוכה ד\"י לימא מסייע ליה לרב חסדא דאמר לנאותה כשרה דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין אסור להסתפק מהן כו' ודחינן דילמא מן הצד ופרש\"י לדפנות אבל תחת הסכך אסור לפרוס סדין הרי בהדיא דאפילו נויי סוכה התלויין אצל הדפנות אסורים משום מוקצה כ\"ש עצי הדפנות גופייהו ומכח זה כתב שאף הרא\"ש אזיל ומודה דאסורים מדרבנן משום מוקצה ומ\"ש דעצי הדפנות מישרא שרי היינו מדאורייתא ומש\"ה תמה על רבי' משום דמדכללן רבינו יחד וכתב בין עצי הדפנות בין עצי סוכה משמע דס\"ל דתרוייהו מדאורייתא נינהו ולבסוף כתב דאין כאן שום דיעה להתיר עצי דפנות אפילו מדרבנן רק מחלוקת הרא\"ש ורבינו אינו אלא מדאורייתא ושלא כדעת מרן הב\"י יע\"ש ודבריו תמוהים שהרי מדברי הטור מבואר כדעת מרן הב\"י דעצי הדפנות מותרים אפי' מדרבנן שכן כתב וז\"ל ור\"ת פי' כו' אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור ואולי דס\"ל דמ\"ש ובעצי הדפנות אין בהם שום איסור דמשמע ואפי' מדרבנן קאי איותר מכדי הכשר סוכה וס\"ל להטור דדוקא בעצי סכך גופייהו כיון דבכדי הכשר סוכה אסירי מדאוריי' אסרו חכמים אפי' ביותר מכדי הכשר משום מוקצה אמנם בדפנות דעיקרן אינו אלא מדרבנן כי אסרו חכמים היינו דוקא בכדי הכשר סוכה אבל יותר מכדי הכשר לא וזה דוחק ודאי ולכן העיקר כדעת מרן ז\"ל ומה שהק' מההיא דפ\"ק דסוכה דדחינן התם דילמא מן הצד דמשמע בהדיא דאפילו נויין התלוין בדפנות אסורים כ\"ש עצי הדפנות גופייהו י\"ל דהרא\"ש אינו מפרש כפי' רש\"י שפי' דמן הצד היינו לדפנות אלא הכי מפרש דס\"ד דמק' דברייתא דקתני עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין מיירי שעיטר' על פני כולה בסדינין עד שלא נשאר בה סכך כשר כדינו ואהא מייתי ראיה שפיר מהך ברייתא לר\"ח דקאמר דכל לנאותה כשרה ולא מיקרי מסכך בדבר פסול והיינו דדחי ליה דילמא מן הצד כלומר דברייתא דקתני עיטרה בקרמים לאו היינו שעיטרה על פני כולה אלא מן הצד אחד עיטרה בקרמים דהשתא אע\"ג דהוי סכך פסול מ\"מ סכך פסול מן הצד אינו פסול אלא בד' אמות ובנשאר סכך כשר כדינו כנ\"ל ועיין בהרב מג\"א שם בסי' הנז' סק\"א ודוק עוד כתבו התוספות ז\"ל בראש דבריהם וז\"ל סוכה תניא משמע דנוי סוכה אסורין משום בזוי מצוה וקשה לר\"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה ותי' דצריך לתרוייהו דאי משום דאתקצאי למצותו לא הוה אסרינן בחש\"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת ובי\"ט ומשום בזוי מצוה לא הוה אסרי היכא דנפלו אבל השתא כו' אסרינן אפילו נפלו ואפילו בח\"ה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה וז\"ל לצדדין קאמר אפי' נפלו בי\"ט ושבת ומשום מוקצה ואפילו בח\"ה ולא נפלו דהוי מיהא בזוי מצוה כו' וכ\"ה בהג' אשירי עכ\"ל ומ\"ש שכן הוא בהגהת אשירי כן משמע מדבריו שכתב נויי סוכה אסורין כו' ואפי' בח\"ה שאין שייך מוקצה ואפי' נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי\"ט משום מוקצה משמע דבנפלה לא אסירי אלא בי\"ט אבל נפלה בח\"ה שרי דליכא לא משום בזוי ולא משום מוקצה אלא דק\"ל טובא דאם כן ע\"כ צריך לומר דברייתא דקתני סיככה כהלכתה ותלה בהן כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י\"ט האחרון בדלא נפלו איירי דאי בדנפלו היכי קתני עד מוצאי י\"ט האחרון הא בח\"ה שרי וכיון שכן ק' דהיכי פריך בפ' כירה לר\"י ולית ליה הוקצה למצותו והתניא כו' ומאי קושיא הא ברייתא בדלא נפלו מיירי וא\"כ טעמא דברייתא לאו היינו משום מוקצה אלא משום בזוי מצוה ואמאי הוצרך לומר וממאי דר\"ש היא הא אפי' תימא דר\"ש היא אפ\"ה לק\"מ דטעמא דברייתא משום בזוי מצוה וליכא למימר דס\"ל כמו שכתב הטור בסימן תרל\"ח דלפי תירוץ אחד של תוספות לא מהני תנאה אפי' בנויי אלא לאחר שנפלו ואם כן היינו דק\"ל לתלמודא שפיר מברייתא דסככה כהלכתא מסיפא דבריי' דקתני ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו דע\"כ מיירי בדנפלו דאי בלא נפלו לא מהני תנאי ואפ\"ה טעמא דהתנה עלייהו הא לא\"ה אסירי אע\"ג דליכא משום בזוי מצוה דהא ליתא שהרי כיון דס\"ל דבריי' דקתני עד מוצאי י\"ט האחרון איירי בדלא נפלו דוקא א\"כ ודאי דכי קתני בתר הכי ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אדינא דרישא קאי ואפי' בלא נפלו קאמר דקמהני תנאה ומ\"ש הטור דלתי' אחד של תוס' לא מהני תנאה מבואר מדברי הרא\"ש בתשו' כלל כ\"ד שהם בעלי התו' אחרים שתיר' כן לקושיתם דאצטריך לטעמא דבזוי מצוה היכא שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא איתקצאי למצותן ואסורים משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין יע\"ש וא\"כ מבואר דלדעת ר\"י שכתבו התוס' תנאי דאיני בודל מהני אפי' בזמן שהן תלוין מדלא תיר' כן וכ\"כ הרב ב\"ח יע\"ש ופשוט א\"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא ולכן נראה לי דדברי התו' כפשטן דאפילו נפלו בח\"ה אסורים ומ\"ש דאי משום טעמא דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחש\"מ היינו אי לאו טעמא דבזוי מצוה ולא הוה אסיר אפילו בעודן תלוין אלא משום מוקצה הו\"א דבחש\"מ דליתא משום מוקצה שרי להסתפק מהן אמנם השתא דאיכא טעמא דבזוי מצוה ומשום בזוי מצוה אסורים כל זמן שהן תלוין אפי' בח\"ה אסרינן להו אפי' נפלו בח\"ה משום דהוקצה למצותן כל זמן שהן תלוין וכ\"כ בהדיא הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל כ\"ד ומ\"ש בהגהת אשירי י\"ט צ\"ל דלאו דוקא ותדע שהרי כתב ואפילו נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי\"ט ואלו בעצי סוכה עצמה מבואר בדברי הרא\"ש בתשו' דלתי' ר\"י שתי' לקמן דההיא דפ' כירה מיירי בסוכה שנפלה צ\"ל דאפילו נפלה בח\"ה אסורים משום מוקצה ומטעמא דצריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים עצמן לאכול בסוכה יע\"ש וא\"כ משום הכי פריך תלמודא שפיר בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא משום דסתמא קתני ברייתא אסור להסתפק דמשמע אפי' נפלו כנ\"ל ודוק והרא\"ש בתשו' הנז' כתב על תי' זה של תוס' וז\"ל אעג\"ב דאסרינן אתרוג בחש\"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפרק המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מבטלה מצות סוכה עכ\"ד וק\"ל עליו שהרי בפרק לולב הגזול דל\"ז ע\"ב אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו מ\"ט הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקצי' כו' ומשמע דאסור להריח בו כל ז' כמ\"ש רש\"י שם דסתמא קא' והשתא ק' דבחש\"מ אמאי אסור הא אין כאן משום מוקצה ולא מבטלה מצוה דידיה במה שהריח בו והו\"ל כנויי סוכה ממש וי\"ל אך קשה מדאמרינן בפר' לולב וערבה דמ\"ז קם ר\"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר ר\"ז אתרוג שנפסל אסור לאוכלו כל שבעה והשתא קשה דבחולו של מועד לישתרי דהא לא שייך מוקצה והכא לא שייך טעמא דמיבטלה מצוה דידיה שהרי כבר נפסל וליכא למימר דכיון דבעודו כשר אסור ליהנות ממנו כל שבעה משום דמבטלה מצוה דידיה כי נפסל נמי אסור משום דאתקצאי למצותו בעודו כשר וכההיא דנויי סוכה שכתב הרא\"ש ז\"ל דאסורים אפילו נפלו בח\"ה מטעמא דהוקצו למצותן בעודן תלוים דהא ליתא דע\"כ לא כתב הרא\"ש אלא דוקא גבי נויי סוכה משום דכיון דלא מפסיקין לילות מימים הו\"ל כחדא יומא אריכתא והילכך כיון שבעודן תלוין היו אסור אפי' בח\"ה מטעמא דבזוי מצוה הוקצו למצותן ואסורים אפי' נפלו בח\"ה מה\"ט משא\"כ גבי אתרוג אע\"ג דבעודו כשר היה אסור מטעמא דמבטלה מצוה דידיה מ\"מ כי נפסל מיה' לישתרי דהא כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא ותו דנויי סוכה שנפלו שאני שהרי חזו למצותן עוד מש\"ה אסרינן להו מטעמא דאתקצאי למצותו בעודן תלוי' משא\"כ אתרוג שנפסל דלא חזי למצותו עוד ואפשר דר\"ז ס\"ל דאפי' בחש\"מ אסור משום דהוקצו למצותו ופליג אריב\"ל ורב יוסף דס\"ל בפרק במה מדליקין דטעמא דנויי סוכה אסורין כל ז' היינו משום ביזוי מצוה משום דס\"ל דבחש\"מ לא אסרינן ליה מטעם דהוקצו למצותו ובהא ניחא מה שהרי\"ף ורבינו ז\"ל בפ\"ז מה' לולב השמיטו הא דר\"ז משום דס\"ל דלא קי\"ל כותיה אלא כריב\"ל וכרב יוסף דפ' במה מדליקין דבחש\"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ובהכי ניחא מה שהקשה מרן הב\"י ז\"ל בסי' תרס\"ו על הא\"ח ז\"ל שהביא משם הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו ותמה עליו דאמאי לא מיתסר משום דכיון דאתקצאי לב\"ה אתקצאי לכולי יומא ע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דס\"ל להא\"ח ז\"ל דלא קי\"ל כר\"ז אלא כהירושלמי משום דריב\"ל ורבי יוסף הכי נמי ס\"ל דבחש\"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ודוקא באתרוג דחזי למצוה אסור משום דמבטלה מצוה דידיה ומ\"ש הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו היינו בחש\"מ דלא שייך טעם מוקצה אבל ביט\"א מיהא אסור משום דאתקצאי לב\"ה:<br><b> וראיתי </b> להרב ט\"ז ז\"ל בסימן הנז' סק\"ב שתי' לזה וז\"ל ונלע\"ד ליישב דלהכי מביא הא\"ח הירוש' ללמוד ממנו לדידן דאם נפסל אז מותר בח' דמן הדין היה לנו להתיר בח' אפילו בלא נפסל דלא שייך ביה אתקצאי ב\"ה של יום השמיני כמ\"ש התוס' בדפ\"א אלא דמ\"ה אתרוג אסור דלדידן אף בח' גזירה משום סוכה דאתקצאי ב\"ה של שמיני דאלו אתרמי ליה סעודה היה צריך לאוכלה בסוכה מכח ס' שמא עדין יום הוא ומ\"ה אם נפסל אתרוג שייך לומר לא גזרינן בח' אטו סוכה דגם סוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום ז' דהא בנפלה אפילו תוך ז' אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואף לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דבנפילה אין קולא רק שמהני תנאי מ\"מ לא שייך למיסר אתרוג בח' בנפסל כיון דבסוכה גופיה יש קולא בח' בנפל כו' א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ היכי אמרינן בפרק לולב וערבה קם ר\"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר אתרוג בח' מותר אימא דע\"כ ל\"ק ר\"ז אלא דוקא באתרוג שנפסל משום דלא שייך למיגזר אטו סוכה כמ\"ש הר\"ב ז\"ל אבל באתרוג שלא נפסל אימא דס\"ל כלוי דאף בח' אסור משום דגזר אטו סוכה ולכן מ\"ש נ\"ל עיקר: והר\"ן ז\"ל בפ' המביא תי' לקו' התוס' משם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל תי' הרמב\"ן דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל ז' משום ביזוי מצוה והיינו ההיא דפרק ב\"מ ובח' של חג סוכה ונויה אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה עכ\"ל וק\"ל טובא דאיך אפשר לומר דההיא דפרק כירה דקאמר דטעמא דנויי סוכה משום מוקצה איירי בח' של חג שהרי התם אליבא דר\"ש קיימינן דבעי למפשט דר\"ש אית ליה מוקצה למצותו מהך ברייתא ואלו ר\"ש לית ליה מיגו דאתקצאי לב\"ה אפי' במוקצה מחמת מצוה מדשרי מותר השמן שבנר אע\"ג דב\"ה הוקצה למצותו וכמו שהקשה ר\"ת ז\"ל וע\"כ לומר דמה שאוסרת הברייתא י\"ט אחרון לא אתיא כר\"ש וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה עד מוצאי י\"ט ואולי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דע\"כ לא שרי ר\"ש מותר השמן שבנר אע\"ג דהוקצו למצותו ב\"ה אלא דוקא משום דעיקר מצות' מדרבנן משום שלום הבית משא\"כ בנויי סוכה כיון דעיקר מצותה מדרבנן ס\"ל לר\"ש דאמרי' מיגו דאתקצאי ב\"ה וזה דוחק וצ\"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז\"ל בסי' תרל\"ח משם בה\"ג וז\"ל עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומם נפלו בי\"ט אסורים באכילה ומותרים לטלטלן במקומן כו' ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת לי\"ט ע\"כ וכתב עליו הרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג שהדין עם הטור ז\"ל שהרי בסוף שבת מקשה מסתם משנה די\"ט אר' יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם כו' יע\"ש ואיני מבין דבריו מאי ראיה מייתי מההיא דפ' מי שהחשיך לדחות דברי בה\"ג ולו' דאין חילוק בין שבת לי\"ט שהרי התם בגמרא פריך שפיר לר\"י דפסק כר\"ש בשבת דלית ליה מוקצה מסתם מתני' די\"ט דסתם לן תנא כר\"י דכיון דאפי' בי\"ט דקיל סתם לן תנא כר\"י מכ\"ש שבת דחמיר דהלכה כר\"י ולעולם אימא לך דשבת חמיר מי\"ט לענין מוקצה וצריך עיון:<br><b> ומרן </b> ז\"ל כתב שם וז\"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה\"ג גופיה פסק כר\"ש דלית ליה מוקצה בין בי\"ט בין בשבת וכמ\"ש רבינו בתחילת הי\"ט כו' אבל במרדכי פ\"ק דסוכה כתובים דברי בה\"ג בסגנון אחר דלא מפליג בין שבת לי\"ט כו' ולגירסא זו ניחא קושית הרא\"ם ז\"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי\"ט אבל קושיתו עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי\"ט והוא סובר דהלכה כר\"ש בין בשבת בין בי\"ט ואפשר לומר דשאני ליה ז\"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ\"ל:<br><b> והנה </b> דברי מרן ז\"ל לכאורה הם תמוהים הרבה דמאי ק\"ל ממה שפסק בה\"ג כר\"ש הא בהדיא מסקינן בפ' כירה דר\"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה וכן תמה עליו רש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש סי' ד' וכתב דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' כירה אמנם אחר ההשקפה נר' לע\"ד שדברי מר\"ן ז\"ל נכונים בטעמם ונמוקו עמו שהרי כתבו התוס' ז\"ל בפ' כירה דמ\"ב ע\"ב ד\"ה ואין ניאותין וז\"ל איכא לאוקמא כר\"ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר\"ש כדאמרינן לקמן כו' והטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור כדאמרינן בס\"פ הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם הוקצה למצותו לא הוה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ\"ל וכ\"כ שם בדף מ\"ה ד\"ה אלא שמן שבנר יע\"ש וא\"כ מעתה היינו דק\"ל למרן שפיר על מה שאסר בה\"ג ז\"ל לטלטל נויי סוכה בשבת ובי\"ט דכיון דבה\"ג ז\"ל פסק דהלכה כר\"ש בין בשבת ובין בי\"ט וא\"כ נויי סוכה מותרין בטלטול לר\"ש כיון שאין כאן ביטול מצוה במה שמטלטלן כמ\"ש התוס' ומ\"ש בפ' כירה דנויי סוכה אסורין לר\"ש משום דא\"ל מוקצה למצותו היינו דוקא לענין להסתפק מהם אבל לטלטלן מותר וכדמוכח בהדיא בס\"פכירה ואהא תריץ יתיב מרן ז\"ל בדרך אפשר דשאני ליה לבה\"ג בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה כלומר דאע\"ג דבמוקצה מחמת איסור ס\"ל כר\"ש במוקצה מחמת ביזוי מצוה דחמיר טפי לא ס\"ל כותיה אלא כר\"י דאפי' בטלטול אסורין כנ\"ל נכון כדעת מרן ז\"ל ודו\"ק:<br><b> עוד </b> כתב מרן ז\"ל בס\"ס הנז' דכתב הרשב\"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת הרי\"ף דתנאי מהני בעצי סוכה ושכך כתבו בס' עבודת הקדש יע\"ש וראיתי למהר\"ם בן חביב בקונטריס כפות תמרים ד\"ל ע\"ב שהקשה ממ\"ש מרן בסי' תרנ\"ג משם תשובת הרשב\"א וז\"ל שאלת הדס של מצוה אם מותר להריח בו בה\"ש בהבדלה כשהתנה מסתברא שהתנאי מועיל דמ\"ש מאתרוג דאמרי' הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר לרב אשי ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכות לה' כתיב ע\"כ הרי משמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ותי' דאפשר לו' דמ\"ש הרשב\"א בתשו' ולא דמי לעצי סוכה כו' היינו לומר דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה מודה בהדס עכ\"ל ולפי הנראה שהרב ז\"ל לא ראה תשו' הרשב\"א במקומה כי אם ע\"פ מה שהביאה מרן וחשב הרב כי שתי תשובות בדבר ואינו אלא כי באותה תשובה שכתב מרן סי' תרנ\"ג והיא בסי' תס\"ט אחר מה שכתב ול\"ד לעצי סוכה כו' כתב ומיהו אפי' בעצי סוכה מסתברא לי דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל בה\"ש והנה אצליכם ס' עבודת הקודש שם כתבתיה בארוכה עכ\"ל וכונת דבריו במ\"ש ול\"ד לעצי סוכה לע\"ד אינו כמו שהבין הרב ז\"ל דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה קאמר דמודה בהדס אלא כונת דבריו פשוטה דשאלת השואל אם מותר להריח בו משהתנה משמע דהיינו בכל מידי דתנאי בין שהתנה להריח בו במ\"ש בין בתנאי דאיני בודל מהם כל בה\"ש ואהא כתב דמסתברא דכל תנאי מהני בהו ולא בעינן תנאי דאיני בודל מהם שהרי הפריש ז' אתרוגים לאו היינו תנאי דאיני בודל והיינו דק\"ל שפיר מעצי סוכה דלא מהני שאר תנאה אלא דוקא תנאי שאיני בודל מהם כנ\"ל פשוט מיהו מ\"ש דהתם חג הסוכות לה' כתיב תמה אני דמה צריך לזה הא בשמעתין פרכינן לה מ\"ש מהפריש ז' אתרוגים ומשני לה דכיון דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפג) </b> דאי משום דאתקצאי למצותו כו' לא ידעתי מאי שנא הא משמן שבנ\"ח הנותר ביום ח' דעושה לו מדורה בפ\"ע ושורפו לכ\"ע (כדאיתא בילמדנו ובפסיקתא רבתי עיין או\"ח סי' תרע\"ז) אם נשאר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה וע\"ש וא\"כ ה\"נ נוי סוכה אפי' בחוה\"מ הרי הוי כשמן שבנר חנוכה הצריך לשיעור הדלקת נר חנוכה. ומכש\"כ למאי שהוכיח הפר\"ח בסי' הנ\"ל דפירוש בילמדנו ובפסיקתא רבתי שהבאתי דאפי' אם נתן שמן בנר חנוכה סתם ואפי' אח\"כ ואפי' כבתה מ\"מ אסור להשתמש בה וכתב שם דכן משמע בתוס' פ' כירה דף מ\"ד ד\"ה שבנר כו' ולא דמי לעצי סוכה ונויה דמותרין אחר החג היינו משום שעשויין להשאר אחר החג משא\"כ נר דעשוי להתבער לגמרי וכל זה מבואר וא\"כ הרי בחוה\"מ עצמו פשיטא דלכ\"ע אסורים עצי סוכה ונויה אעפ\"י שנפלו ודו\"ק:<br><b> (קפד) </b> וא\"כ נוי סוכה מותרין בטלטול לר\"ש כו' כמ\"ש התוס'. איני יודע מה ענין דברי התוס' שכתבו שם גבי נר להא דנוי סוכה משום דגבי נר כתבו שפיר שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו משום דמצות נר אינו אלא משום שלום בית וא\"כ מאי נ\"מ לענין שלום בית בין אם הוא מונח על השלחן לבין אם הוא ביד המטלטלו כיון דעכ\"פ נר מאיר בבית משא\"כ לענין נוי סוכה דדוקא כשהוא תלוי במקום שמתנאה בו הסוכה הוי נוי אבל לא כשהוא ביד אדם ומטולטל ממקום למקום וא\"כ הרי ע\"י טלטולו מבטל המצוה וז\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> היום כשר לנטילת לולב כו'.</b> כתוב בהגהות מיי' וז\"ל פ' לולב הגזול תנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטל על שולחנו כו' שכל היום כשר לנטילת לולב ומסיק בגמרא דפוסק סעודתו ויטול ודוקא בי\"טא דאורייתא כו' ודע שהרא\"ש ז\"ל תמה על הרי\"ף שהביא המשנה כצורתה ולא הביא שקלא וטריי' דגמרא דמתני' ביט\"ב מיירי ובדליכא שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק דומיא דתפלה וע\"ש ולעד\"ן ליישב דס\"ל להרי\"ף כמ\"ש התוספ' שם בד\"ה יט\"ב דאכתי הוה מצי לשנויי אידי ואידי דאיכא שהות אלא משום דכולי יומא זמניה הוא חיישינן טפי דילמא אתי למפשע כדאמרינן פ\"ק דשבת במנחה כיון דקאי' לה זמנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למיפשע ואף שהתוס' ז\"ל תי' לזה דתפלה צריכה שהות יע\"ש הרי\"ף ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל דר\"ס דאוקי למתני' דהכא בדליכא שהות לא ס\"ל כההיא תי' דתלמודא התם אלא כאידך תי' דתי' התם אבל לפום אידך תי' דקא' התם דערבית כיון דכולי' ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למפשע לא צרכינן השתא לתי' דרב ספרא והילכך כיון שהרי\"ף בפ' במה מדליקין הביא תי' דר' ספר' השמיט כל הך שקלא וטריא דהשתא מתני' אתיא כפשטה כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קפה) </b> שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי\"ט כו'. או דלמא כיון דלאחריני מישרי שרי אין כאן מוקצה לכאורה הי' מקום למפשט ספיקי' זה מהא דמותר להאכיל לקטנים ביוה\"כ והרי מטלטל אז מידי דאסור לדידיה אע\"כ דכיון דקטנים מותרים באכילה ביוה\"כ לאו מוקצה הוא וה\"נ בנ\"ד כיון דלאחריני שרי אין כאן מוקצה. אמנם יש לדחות זה משום דשאני יוה\"כ דכיון דעכ\"ר צריך להאכיל להקטנים משום סכנה שוב אין האוכל מוקצה ולפיכך אפי' שלא במקום סכנה נמי מותר לטלטלו בידו דתו אינו מוקצה אבל בנ\"ד מי יימר דיתרמי לי' דיצטרך לטלטל את המעלה עשן בשביל מי שאינו נזהר בזה: אלא דלפ\"ז יש לפקפק קצת נמי במאי דבעי למיפשט ספיקו זה מלולב וע\"ש משום דשאני התם דאשה כיון דמחויבת בשימוש בעלה א\"כ י\"ל דמשום הכי אינה מקצה מדעתה מידי דחזי לבעלה דדלמא יצטרך לשימושה וזה דומה קצת לאכילת קטנים ביוה\"כ וכנ\"ל משא\"כ בנ\"ד ויש ליישב: ומ\"מ בעיקר ספיקא הדא לא אדע מה דפשיטא לי' דמי שנזהר שלא לשתות עשן טוטין ביו\"ט אם יטלטל הקנה לצורך מי שאינו נזהר אין בזה איסור אלא משום מוקצה ולדידי מבעיא לי בזה טובא דכיון דמי שנזהר בזה הרי תופש לעיקר כהסוברים דדבר שאינו שוה לכל נפש אסור מדינא ושתיית טוטין הרי אינו שוה לכל נפש אי שרי לי' להושיט הקנה למי שמקיל לשתותו ביו\"ט דכיון דלדידי' אסור מדינא א\"כ חבירו איסורא קעביד ואפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אע\"ג דלפני עור ליכא בזה מ\"מ איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הראשונים בריש מסכת שבת וע\"ש: ומהא דאשה מקבלת הלולב מיד בנה וכן מאינך כגון תרומה ודמאי שהביא המחבר ז\"ל ודאי אין ראיה לזה משום דהתם הרי למי דחזי לי' הלולב והתרומה אין עליו שום איסור לטלטלו ומשום הכי מותר גם הוא לטלטלו בשבילו משא\"כ בנ\"ד איך שרי לטלטלו בשביל אחר כיון דלא חזי לזה האחר יותר מלדידי' שהרי לדעתו אותו האחר עובר על איסור הבערה שלא לצורך: אולם בפשיטות דלא דמיא אלא להא למי שנזהר בחדש משום דס\"ל דהעיקר כדעת הפוסקים המחמירים בו גם בזה\"ז ובח\"ל הרי אסור לו להאכילו למי שאינו נזהר בו וא\"כ ה\"נ בנ\"ד איך מותר למי דס\"ל דעישון ביו\"ט אסור משום הבערה שלא לצורך להושיט קנה העשן להקרואים שלדעתו הם עושים מלאכה האסורה ביו\"ט ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקבלת </b>\n<b> אשה הלולב מיד בנה.</b> מ\"כ להרב המובהק כמוהר\"י ן' נעים ז\"ל שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטון בי\"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפים הטוטון ממנו מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו\"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה או דילמא כיון דלאחרינא מישרי שרי אין כאן מוקצה והביא ראיה ממתני' הלזו דפרכינן עלה בגמ' פשיטא ומשנינן מ\"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ\"ל ופרש\"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע\"כ יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דלאשה לא חזיא כלל כל דחזו לאנשים מותר בטלטול ה\"נ דכוותא אף ע\"ג דלדידיה לא חזי כל דחזי לאחריני ש\"ד את\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דמסוגיא הלזו אין ראיה אלא לדעת רש\"י דסובר דלר\"י דס\"ל דנשים אינן סומכות רשות ה\"ט משום דנראה כמוסיפות וקא עברה אבל תוסיף וכמ\"ש בהדיא בפ' המוצא תפילין דצ\"ו וא\"כ עכ\"ל דטעמא דמתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה הוא משום דראוי לנטילת אנשים דאלו לדידה לא חזו כלל ואיסורא נמי איכא אם רצונה ליטול לולב משום בל תוסיף ומתני' משמע דאתיא אליבא דכ\"ע ואף כר\"מ ור\"י דפליגי אר\"י דס\"ל נשים סומכות רשות דאי כר\"י דוקא הוה ליה לתלמודא לומר ה\"מ ר\"י היא. אמנם לדעת ר\"י שכתבו שם בעירובין דר\"מ ור\"י לא פליגי אר\"י אלא דוקא בתפילין משום דבעינן נקיות הגוף ובסמיכה משום דקא עביד עבודה בקדשים ובתקיעת שופר משום דהיא מלאכה דרבנן והוכיחו הדבר מההיא דפ\"ק דסוכה דקאמר ר\"י הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וב' בניה עמה ה\"נ בלולב פשיטא ודאי דלכ\"ע נשים רשאות ליטול לולב דומיא דסוכה כיון דאין חשש איסור כלל ואם כן איכא למימר דמה\"ט הוא דמקבלת אשה מיד בנה משום דלנשים נמי מיחזא חזו אבל בנ\"ד כיון דלדידיה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ה\"נ דאיכא משום איסור מוקצה וכן כתב בהגהות אשרי שם דר\"ת מתיר לנשים לברך על מצות עשה שהז\"ג ומפרש הסוגיא בענין אחר ועיין בב\"ח סימן תרנ\"ד הן אמת שהר\"ן ז\"ל שם כתב כפרש\"י וז\"ל קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים יע\"ש ואלו בפ\"ג דר\"ה עלתה הסכמתו כפי' ר\"ת דיכולות לברך על מ\"ע שהז\"ג וכיון שכן קשה טובא דאמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות\"ל דלדידהו נמי חזו וכמו כן ראיתי בס' שארית יעקב ז\"ל דפ\"א ע\"ג שהקשה כן וכתב דלולי דברי הרא\"ש ז\"ל היה מקום לומר דהוצרך הר\"ן לזה כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמ' דבר\"ה סתם לן תנא כר\"מ ור\"י דנשים מעכבתם מלתקוע ובסוכה סתם לן תנא כר\"י דנשים סומכות רשות ולפי זה י\"ל דר\"מ נמי מפרש טעמא דמתני' כפי' רש\"י כי היכי דלא תקשי סתמא אהדדי ועוד דטעמא של הר\"ן דפי' למתני' כפרש\"י משום דס\"ל דאע\"ג דקי\"ל כר\"י היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו אבל אורויי לא מורינן להו והכי דייק לישנא דברייתא דקאמר אין מעכבין את הנשים מלתקוע דמשמע אבל אורויי לא מורינן ומתני' קתני מקבלת אשה ע\"כ משום טעמא דראויות לנשים הוא את\"ד יע\"ש ואין דבריו נראין שהרי מדברי הר\"ן בפ\"ק דקידושין דף תרל\"א גבי ההיא דגדול המצווה ועושה מבואר דס\"ל דר\"מ ור\"י לא פליגי אלא דוקא גבי סמיכה משום דמשתמש בקדשים וכמ\"ש שם וז\"ל משמע דלמאי דס\"ל דאין סומכות רשות מיחה ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא וכתב עוד דה\"ט דתפילין דמיחה משום דצריכים גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות הגוף יע\"ש ואם כן גבי לולב פשיטא ודאי דלכ\"ע אין כאן איסור כלל:<br><b> גם </b> מ\"ש דלא מחינן בידייהו ואורויי לא מורינן הא נמי ליתא דדוקא בתפילין דצריכים גוף נקי הוא דלא מורינן להו אבל בלולב פשיטא ודאי דאורויי נמי מורינן להו וזה פשוט ומהא דגרסינן בר\"פ מפנין תרומה טהורה פשיטא לא נצרכה דמנחה ביד ישראל מ\"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ\"ל כיון דחזי לכהן ש\"ד וכתבו התוס' שם וז\"ל אע\"ג דאמרינן בשלהי כירה דבגדי עניים לא הכא לכ\"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא יע\"ש היה נראה להוכיח בנ\"ד נמי דמותר לטלטלו הואיל ולדידיה חזי אלא איסורא הוא דרביע עליה והילכך כיון דחזי לאחריני ש\"ד דומיא דתרומה ממש אמנם אחר העיון נראה דיש לחלק דתרומה שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ואין בו אלא טובת הנאה גרידא ומש\"ה ודאי אמרינן דלא מקצי לי' כלל משא\"כ בנ\"ד דעיקרו לדידיה קאי וכיון דבה\"ש לא חזי לדידי' אמרי' דאקצי' מדעת אמנם אכתי יש להביא ראי' ממ\"ש התוס' שם סמוך ונראה ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי וז\"ל הו\"מ למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים אלא כיון דמשכח טעמא כו' יע\"ש הרי בהדיא דאפילו בדמאי דעיקרו לדידיה קאי ולא למיתב לעניים אפילו הכי ס\"ל להתוספ' ז\"ל דלא חשיב מוקצה כיון דחזי לעניים אף אנן נמי נימא בנ\"ד נמי אע\"ג דעיקרו לדידי' קאי מ\"מ כיון דחזי לאחריני לא מקצי אינש דעתיה מיניה:<br><b> וראיתי </b> להרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י שכתבו ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שהוא מצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה א\"ד יע\"ש וא\"כ בנ\"ד נמי נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלדעת יש מפרשים שהביא הריטב\"א ז\"ל כיון דחזי ליה מעיקרו והשתא לא חזי ליה יש כאן משום מוקצה אף ע\"ג דחזי לאחריני ומ\"מ נראה דאפשר לומר דבנ\"ד כ\"ע מודו דהתם גבי דמאי שאני דאמרינן כיון דחזי לדידיה לתקנו למחר ולאוכלו מידי דחזי לדידיה לאכילה לא יהיב לאחריני ושביק לדידי' משום דאי יהיב לעניים נמצא ביתו ריקם ולא שביק איניש מידי דחזי לדידיה ויהיב לאחריני מה שאין כן בנ\"ד דעיקרו עומד לדידיה ולאחריני שקנה זו עשוי מתחילתו לכך וכי יהיב לאחריני שישאפו הטוטון ממנו חזי נמי לדידיה בתר הכי שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני בי\"ט עצמו לא מקצה אינש דעתיה מיניה כיון דלדידיה נמי חזי למוצאי י\"ט:<br><b> ומצאתי </b> להרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק אין צדין דפירות הבאים מחוץ לתחום אף ע\"ג שאסורים באכילה למי שהובאו בשבילו אפי\"ה מותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר יע\"ש וכן פסק הטור סי' תקט\"ו ונראה דלדעת י\"מ דסבירא ליה דדמאי הואיל דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר אע\"ג דחזי לאחריני אפי' הכי חשיב מוקצה ה\"נ גבי פירות הבאים מחוץ לתחום כיון דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר והשתא לא חזי ליה אסור לטלטלו ואולי נאמר דהתם אין בו משום סרך מוקצה כלל וראיה שהרי אפילו לדידיה לא אסרו באכילה אלא משום גזירה שמא יאמר לעכו\"ם להביא מחוץ לתחום והילכך איכא למימר דכי גזור דוקא באכילה אבל בטלטול לא גזור ומ\"ש הרא\"ש דמותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר טעמא הוא דקא יהיב לומר דמותרים בטלטול ואין כאן איסור מוקצה כלל מדחזינן דשרי לישראל אחר משא\"כ גבי דמאי איכא למימר דבה\"ש אקצינהו מדעתי' הואיל ולא חזי לדידיה ודוק ועיין בתוס' פ' כירה דמ\"ו ע\"ב ד\"ה מי יימר שכתבו וז\"ל ואע\"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצה לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ\"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי כו' יע\"ש הנה מבואר דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' מפנין דאפי' בדמאי אמרינן דלא חשיב מוקצה הואיל דחזי לעניים ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל שם ועיין במה שכתב הר\"ן שם בפ' כירה גבי ההוא דבגדי עניים וז\"ל מהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' לעניים אין מטלטלין אותן כו' והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר הככר על עצמו נעשה מוקצה יע\"ש הנה דעת הר\"ן ז\"ל חולק על התוס' מן הקצה אל הקצה דהתוספות ז\"ל ס\"ל דבנודר' הנאה אפי' לדידיה חזי בטלטול הואיל וחזי לאחריני:<br><b> ולדעת </b> הר\"ן ז\"ל אסור בטלטול אפילו לאחריני וצ\"ל דההיא דתרומה דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וכן ההיא דמקבלת אשה לולב מיד בנה דמותר בטלטול מה\"ט שאני דכיון דעיקרו לא חזו אלא לכהנים וכן לולב לא חזו אלא לאינשי ובה\"ש להכי קאי לא מקצי איניש דעתיה מה שא\"כ גבי נודרת הנאה דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו ועיין בשה\"ג שם ובהר\"ב מג\"א סימן ש\"ח ס\"ק ודו\"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב פרכינן התם זר ששימש בשבת במאי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא כו' ע\"ש הרי מבואר דבקבלת הדם ע\"י זר יש בו משום מוקצה וקשה טובא דאמאי לא נימא כיון דראוי לכהנים לא חשיב מוקצה דומיא דלולב ממש דאע\"ג דלאשה לא חזיא אפי\"ה הואיל וראוי לאנשים אין בו משום איסור טלטול וכמו כן תרומה מה\"ט ואין לומר דהכא שאני דכיון דקבלה בזר פסולה וקא עבר האיסור זרות חשיב מוקצה מחמת איסור מה שאין כן בתרומה ולולב דאף ע\"ג דלא חזי לדידיה לאכילה מ\"מ חזי לטלטולי דאין בו איסור לזר בטלטול תרומה דהא ודאי ליתא דאע\"ג דקבלה בזר פסולה מ\"מ בטלטול הדם מישרא שרי כיון דאין כאן עבודה ויש לחלק וכעת צ\"ע ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוספות ד\"ה טלטול כו' יעיין שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או </b>\n<b> שהיה מאשרה הנעבדת אע\"פ שבטלו כו'.</b> כתב ס\"ה ומ\"מ אף בנכרי אם מתכוין יש' לזכות בה הו\"ל ע\"ז דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני כו' וכ\"כ התוס' בפ' לולב הגזול דל\"א ע\"ב ד\"ה באשירה דמשה יע\"ש ודע שדעת הסמ\"ג ז\"ל בלאוין מ\"ה שע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שאינה ע\"ז של ישראל עצמה שעבדה שכתב וז\"ל וכן ע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל ואח\"כ ביטלו אין ביטולו מועיל כלום מדרבנן אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע\"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם וכתב הר\"א ממיץ דמשמשי ע\"ז כו' ואח\"כ ביטלם גוי מותרים דאין להחמיר בהם משום גזירה זו ע\"כ. וכן נראה בהדייא שהוא דעת הטור ז\"ל בסימן קמ\"ו שכתב וז\"ל אפי' ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול וכתב הר\"א ממיץ דמשמשי ע\"ז כו' הנה בהדייא דס\"ל דאפילו בזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא מדהביא דברי הרא\"ם ז\"ל דבמשמשין מותר אפי' בזכה בהן דאי בשלא זכה בהן אפילו ע\"ז עצמה מותרת ואי ס\"ל דבזכה בהן מדאורייתא אין לה ביטול כע\"ז עצמה של יש' משמשין נמי יהיו אסורין דהא משמשי ע\"ז דיש' אין להן ביטול מדאורייתא כמ\"ש הר\"ן משם הרמב\"ן בפר\"י ואיך הביא דברי הר\"א ממיץ כיון דהרא\"ם לא אמרה אלא משום דס\"ל דהוי מדרבנן וכמ\"ש דאין להחמיר בהן משום גזירה זו ואף שמרן ז\"ל שם הביא גירסא אחרת דגריס אע\"פ שעדיין לא זכה בה מ\"מ כבר הכריע מרן ז\"ל שגירסת ה\"ה עיקר ובלא זכה בה ישראל אפילו מדרבנן יש לה ביטול וכן פסק בשולחנו הטהור סי' הנז' סעיף ב' ובמשמשי ע\"ז דיש' אפי' בזכה פסק דיש לה ביטול ומ\"ש בא\"ח סי' תקפ\"א סעיף ג' וז\"ל שופר של ע\"ז וכן במשמשי ע\"ז של גוי לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכון לזכות צריך לומר דארישא דוקא קאי ודוק וא\"כ מ\"ש הרא\"ש ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל כו' ע\"כ דוקא בזכה בה קמיירי כמ\"ש הטור וכן כתבו הלבוש והפרישה שם בלי חולק יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל בחלק בית דין סי' י\"ג ומבואר שם ככל מ\"ש ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דפר\"י דכ\"ג ע\"ב דאמרי' אר\"י א\"ר יש' שזקף לבינה כו' אסורה ואמרינן עלה מנ\"ל מתחילתו של א\"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו ופרש\"י ז\"ל הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו כו' והשתא אם איתא דע\"ז של גוי שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קו' אימא דמש\"ה כתיב ואשריהם תשרפון דכיון שניתנ' הארץ לא\"א ולזרעו קנאום והו\"ל ע\"ז של גוי שבאת ליד יש' דאין לה ביטול אמנם לפי דעת הסמ\"ג ודעימיה דס\"ל דהוי מדרבנן פריך שפיר לקרא דואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו מן התורה וכמ\"ש הסמ\"ג כדמפרש התם וציין המרשים דף מ\"ב אין כונתו להביא ראיה משם דהוי מדרבנן דהא מהתם אדרבא משמע לכאורה דמדאורייתא הוא וכמו שהקש' בס' בתי כהונה דהא ודאי פשיטא לי' להסמ\"ג מההוא דפר\"י כדכתיב אלא מה שהביא ראיה משם הוא לענין שיהא אסור מדרבנן משום גזירה של ישראל עצמה כדמפרש התם דגזרו בביטול ישראל אפילו קודם שבא לידו דלמא מגבה לה הכי נמי איכא למיגזר בביטול גוי אחר שבאת ליד ישראל משום ע\"ז עצמה ואע\"ג דברייתא מפורשת היא בפ' השוכר את הפועלים דס\"ד מ\"מ התם לא מפרש מאיזה טעם הוא דאסור ומש\"ה מייתי מההיא דדף מ\"ב כנ\"ל:<br><b> ומעתה </b> יש להסתפק בדעת רוב המפרשים שכתב ה\"ה והתוס' דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו דע\"ז דגוי נמי מדאגבהא קניא ונעשית ע\"ז של ישראל הא כיון דמדאורייתא יש לה ביטול ולא מיכתת שיעורי' משו\"ה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא בו י\"ח לולב ושופר וחליצתו כשרה דבר תורה ואם נאמר דס\"ל דכיון דמן התורה צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה משום דהו\"ל כתותי מיכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשריפה קאי מכח גזירת חכמים ומשו\"ה אינו יוצא בו מדאורייתא וה\"ז דומה קצת למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתבו רוב הפוסקים ז\"ל דאינה מקודשת כלל כיון דבשעת נתינת קידושין לאו ממונא קא יהיב לה מכח איסור חכמים ז\"ל קשיא לי טובא מהא דגרסינן בפרק הישן דכ\"ג ע\"א אמתני' דקתני העושה סוכתו על גבי ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה בי\"ט וקאמר בגמ' מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור\"י פוסל מ\"ט דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' ל\"ש סוכה ור\"מ הא נמי מחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים ז\"ל הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והטור כר\"מ דכשרה משום דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי סוכה הראויה לז' מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן שכיון שכך דין תורה ליפסל סוכה שאינה ראוי' לז' א\"כ כיון שחכמים אסרו לעלות באילן הרי אינה ראויה לז' עכשיו מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסולה מדין תורה שזהו סברת ר\"י התם כמ\"ש הריטב\"א שם יע\"ש וה\"ז דומה ממש להא דע\"ז של גוי ואיני רואה שום הפרש ביניהם אפילו כמלא נימא. והיה אפשר לומר לזה שדעת רוב המפרשים שכתב ה\"ה והתוס' כסברת הרי\"ץ בן גיאת שכתב הר\"ן שם וז\"ל ואיכא מ\"ד דמדאמרינן מתני' מני ר\"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר\"י פליג עליה לומר דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י והילכך ליתא למתני' וכן פסק הרי\"ץ בן גיאת משמייהו דרבוותא עכ\"ל. וא\"כ מש\"ה ק\"ל שפיר הכא דהיכי קאמר רבא בע\"ז של גוי דיוצא י\"ח והרי כיון דמיכתת שיעוריה ועומד לשרפה מכח גזרת רז\"ל יהא פסול ד\"ת וכדק\"ל התם כר\"י מהאי טעמא גופיה כמ\"ש הריטב\"א אלא שמ\"מ אכתי קשה לס' הטור ז\"ל שהרי כתבנו שדעת הטור כדעת הסמ\"ג לפי גירסת מרן ז\"ל ואלו בא\"ח סי' תרמ\"ט כתב דלולב של ע\"ז של גוי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס\"ל כתי' התוס' דצריך שיטלנו ע\"מ שלא לזכות בו והילכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשית ע\"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם וכ\"כ בסי' תקפ\"ו לענין שופר והשתא ק' דמאי שנא מהעושה סוכה בראש האילן דפסק הטור ז\"ל בסי' תרכ\"ח כר\"מ דכשרה מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי ועוד אני אומר דאף לדברי התוס' לא ניתן ליאמר תי' זה ממ\"ש בתר הכי ובשמעתין הו\"מ לתרוצי דמתני' איירי בי\"ט א' כו' וכפי מ\"ש היכי הו\"מ לשנויי הכי שהרי סתם מתני' בפ' הישן כר\"מ אלא דאנן לא קי\"ל כסתם מתני' לדעת הרי\"ץ בן גיאת וא\"כ הכא נמי כיון דמדאורייתא יש לה ביטול לא מכתת שיעורי' לר\"מ ומש\"ה הוצרך תלמודא לשנויי דמתני' מיירי באשרה דאין לה ביטול ד\"ת ולזה נמי י\"ל עם מה שראיתי להרב כמוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיים הנדפס בקרב ימים ס' אמור דמ\"א שהק' על ההיא סוגיא דפ' הישן דודאי הא דדריש ר\"י סוכה שאינה ראויה לז' לא שמיה סוכה לאו לאפוקי סוכה שעל גבי גמל דהא מדאורייתא מיחזא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר\"א דאמר בדף כ\"ז דס\"ל דאם עשה סוכה בחולו של מועד פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע דהשתא דסוכה שעל גבי גמל לא חזיא לז' פסולה וכיון שכן קשה טובא מאי פריך בגמ' ור\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה\"ק קרא עשה סוכה בחג יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב דמש\"ה לא משני תלמודא דטעמא דר\"מ משום דס\"ל כחכמים דא\"כ אמאי נקט בברייתא פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בעושה סוכה ע\"ג גמל גרידא דאינה ראויה לז' אלא מדרבנן והו\"ל לברייתא למינקט פליגתייהו נמי בעושה סוכה בחולו של מועד דהשתא הוי אשמועינן רבותא טפי לר\"מ ומדחזינן דלא נקיט לה בכה\"ג נמי שמעינן דדוקא בהא הוא דפליגי אבל בעושה סוכה בחש\"מ אפילו ר\"מ מודה ומש\"ה הוצרך לשנויי דטעמא דר\"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי כנ\"ל:<br><b> אך </b> דברי הר\"ן שכתב משם הרי\"ץ גיאת דהלכה כר\"י קשה לי טובא דהיכי מצינן למיפסק כר\"י כיון דקי\"ל כרבנן דעושין סוכה בחש\"מ קרא דתעשה לך במאי מוקמת לה בסוכה שעל גבי גמל וכי אצטריך קרא לדרבנן וליכא למימר דהתם נמי ס\"ל לרי\"ץ גיאת דהלכה כר\"א דהא ליתא דבפ\"ק דסוכה ד\"ט קאמר תלמודא התם דב\"ה דמכשירין סוכה ישנה ס\"ל כרבנן דר\"א דעושין סוכה בחש\"מ והלכה כב\"ה וצ\"ע לדעת הרי\"ץ גיאת:<br><b> ומעתה </b> אפשר ליישב דעת התוס' והטור דאע\"ג דקי\"ל כסתם מתני' דפ' הישן דסוכה שע\"ג האילן כשרה לאו מטעמא דר\"מ דקאמר משום דמדאורייתא מיחזא חזי פסקינן כותי' אלא משום דקי\"ל כרבנן דר\"א דעושין סוכה בחש\"מ דלרבנן הך דינא דר\"י לא מצי למיקם ואע\"ג דבעלמא ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י הכא לא קי\"ל כותי' כיון דסתם מתני' כר\"מ וב\"ה נמי הכי ס\"ל וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה אמנם במה דפליגי ר\"מ ור\"י בשאינה ראויה לז' מדרבנן דלר\"י פסולה מן התורה משום דהשתא לא חזי ולר\"מ כיון דמדאורייתא חזי כשרה דנ\"מ מהך פלוגתא לשאר דינין דעלמא וכעין נדון דידן בהא אזלינן לכללין דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י דס\"ל דכיון דמדרבנן לא חזי פסולה ומש\"ה מקשו שפיר התוס' ומיהו אכתי אין זה נוח לי כל כך והדבר צ\"ת:<br><b> תו </b> קשיא לי מהא דגרסינן בפ' כל שעה דף ל\"ח ע\"א בעי רשב\"ל מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלה של מעשר שני בירושלים כו' וכתבו התוס' שם בד\"ה אבל וז\"ל הך סוגיא כמ\"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן כו' א\"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות כו' יע\"ש וקשה דאיך כתבו כן בפשיטות ומאי שנא מעושה סוכתו ע\"ג האילן דכשרה לר\"מ מטעמא דמדאורייתא חזי וכן קשה למ\"ש רש\"י דל\"ט ע\"ב בעי רמב\"ח מהו שיצא אדם י\"ח במרור של מע\"ש כו' כי תבעי לך אליבא דר\"י הגלילי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק ופרש\"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות כו' יע\"ש וק' טובא מאי שנא מהא דהעושה סוכה בראש האילן דקי\"ל כר\"מ מטעמא דהואיל מדאורייתא מיחזא חזי והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם ודע שהתוס' פרק לולב הגזול דל\"ה ע\"א ד\"ה לפי שאין כתבו בתוך דבריהם וז\"ל וא\"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשריפה ואפשר דאפילו דמדאורייתא הויא בשריפה כו' יע\"ש והנראה שהוצרכו לזה לומר דמדאורייתא הויא בשריפה משום דאי מדרבנן לא הוי מיכתת שיעוריה ולא מפסיל כלל משום האי טעמא כיון דמדאו' קרינן ביה לקיחה תמה וכההיא דהעושה סוכה בראש האילן דקי\"ל כר\"מ וכ\"כ הר\"ב שער אפרים סי' ל\"ה יע\"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי אפשר לומר דלעולם ס\"ל דכיון דמדרבנן מיהא מיכתת שיעוריה אינו יוצא בו י\"ח ומה שהוצרכו לומר דהויא בשריפה מדאורייתא משום דאי הוי מדרבנן לא הוי ק\"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה כדי לפוסלו מדין תורה דאי משום טעמא דמיכתת שיעוריה לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דמדין תורה אינו טעון שריפה אמנם הא ודאי מודו התוס' דמדרבנן מיהא מיפסל וא\"כ איכא למימר דס\"ל דאפילו מדאורייתא נמי מיפסל כיון דהשתא מיהא טעון שריפה מכח גזירת רז\"ל אלא דאי מדאורייתא אינו טעון שריפה לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה שהוא פסול מדין תורה ואפילו קודם גזירת רז\"ל וכן נראה ודאי שהרי אתרוג של תרומה טמאה בין לטעמא דאין בו היתר אכילה בין לטעמא דמיכתת שיעוריה שכתבו התוס' לא הוי אלא מדרבנן שהרי תרומות פירות לדעת רש\"י והתוס' אינו אלא מדרבנן ועי' בפ\"ק דביצה ד\"ד ע\"ב ד\"ה ותנן ובמרן כ\"מ בה' תרומות פ\"ב דין א' ואפ\"ה קתני מתני' דאתרוג של תרומה טמאה פסול וכן כתב בחי' הריטב\"א וז\"ל ואע\"ג דתרומות פירות דרבנן כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי כתותי מיכתת ופסול מן התורה עכ\"ל. הן אמת דקשה לי על הריטב\"א מההיא דפ' הישן שכתבתי לעיל דקי\"ל כר\"מ וכמו שפסקו רוב הפוסקים מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי סוכה הראויה לז' מיקרי ואפשר ליישב לדעת הריטב\"א ז\"ל כמ\"ש לדעת התוס' והטור ז\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לחלק ולומר דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהויא מדאורייתא אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא משא\"כ בההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אינו אלא מדרבנן מש\"ה פסקינן כר\"מ ובהא ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל דהתם נמי כיון דע\"ז של ישראל אין לה ביטול ד\"ת כי גזרו רבנן בע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל עשאוהו כעין של תורה גם ההיא דפרק כ\"ש מהו שיצא אדם י\"ח במרור של מע\"ב בירושלים כו' מתרצתא היא בהכי דתלמודא התם אפילו למאי דקי\"ל כר\"מ גבי ההיא דהעושה סוכתו בראש האילן קא מבעיא ליה דהתם שאני דעיקרו דרבנן משא\"כ גבי מעשר ירק דרבנן כיון דאיכא מעשר דאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תקון מיהו אכתי קשה דמאי קא מבעיא ליה ותפשוט לי' ממתני' דידן דפסל אתרוג של תרומה טמאה משום דכתיב לכם הראוי לכם לאכילה אע\"ג דמדאורייתא אית ליה היתר אכילה וע\"כ היינו משום דכעין דאורייתא תקון וצ\"ע. ואפשר דה\"ט דלישנא אחרינא שכתב רש\"י שם דמפרשי לה משום דמצה בז\"הז דאורייתא ומרור דרבנן משום דק\"ל דאי כפרש\"י דה\"ט משום דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית לי' היתר בכל מושבות מאי קא מבעיא לי' לרמב\"ח ותפשוט לי' ממתני' דאתרוג של תרומה טמאה וכמ\"ש ועוד אפשר לומר דס\"ל להך לישנא אחרינא כדעת הסמ\"ג שכתב בעשין סי' קל\"ו דבספרי פ' ראה משמע דמע\"ב נוהג בכל דבר מן התורה ואפילו בירק יע\"ש ומש\"ה הוצרכו לפרש שלא כפרש\"י ז\"ל ועי' בהרב מש\"ל פ\"א מהל' מע\"ב כתב וז\"ל ודין זה הוא תימא בעיני לחלק בין מע\"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום א' מן הראשונים שחלקו חילוק זה ואין ספק דס\"ל דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא כו' יע\"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה לשון רש\"י הלזו דמבואר בהדיא דס\"ל דמעשר ירק דרבנן מדלא הזכירו על דל שפתיו ועי' במ\"ש בפ\"א מהל' מע\"ב ודוק:<br><b> ודע </b> שלאותה גירסא שכתב מרן והיא גירסת הב\"ח דס\"ל להטור דאפילו שעדיין לא זכה בו כל שבאת ליד ישראל אין לו ביטול צריך לומר דמ\"ש הטור סי' תקפ\"ו ותרמ\"ט דבנתכוון שלא לזכות יוצא בו י\"ח לולב ושופר אע\"ג דמשבאת ליד ישראל אין לו ביטול ואפילו לא זכה בו וה\"ט דס\"ל דכיון דמדאורייתא יש לו ביטול יוצא שפיר י\"ח לולב וכההיא דר\"מ וכל שזכה בו ישראל אפילו אינה ע\"ז של ישראל עצמה אין לו ביטול מן התורה ומש\"ה כתב דאם זכה בו אינו יוצא דהא ודאי ליכא למימר דלולב ושופר של משמשי ע\"ז קאמר דכל כי האי הו\"ל לפרש ודלא כמ\"ש מורינו הרב בס' בתי כהונה דאפילו לפי גירסא זו אפשר דאפי' זכה בו אינו אלא מדרבנן דאין לו ביטול דהא ליתא דאם כן אמאי כתב בסימן הנז' דבזכה בו אינו יוצא י\"ח שופר ולולב ואי משום דכיון דהשתא מיהא בעי שריפה מיכתת שיעוריה כדכתיב לעיל א\"כ אפילו לא זכה נמי אינו יוצא אלא ודאי כמ\"ש דלגירסא זו ס\"ל דזכה בו אין לו ביטול מן התורה וכן נ\"ל שהוא דעת הרמב\"ן שכתב הר\"ן פר\"י על ההיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כתב וז\"ל וסובר הרמב\"ן דכל כה\"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע\"ג דע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול שכיון שזו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי ה\"נ הויא כשלו לענין ביטול והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמרא אמר ר\"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' ואמרינן עלה מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא\"ש כו' ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע\"י מעשה אסרום דהא אמרי' דהאדם אוסר דשא\"ש ע\"י מעשה ותירץ הרמב\"ן ז\"ל דכל כה\"ג בביטול בעלמא סגי עכ\"ד והשתא אי ס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל יש לה ביטול מדאורייתא ואפי' זכה בה א\"כ ע\"כ מ\"ש הרמב\"ן דאע\"ג דאדם אוסר כו' בביטול בעלמא סגי להו אפי' מדרבנן קאמר שיש לו ביטול שהרי כתב אע\"ג דע\"ז של גוי כו' הכא יש לו ביטול כיון שכן מאי ראיה מייתי מההיא דר\"י אמר רב אכתי נימא דאין לו ביטול מדרבנן ואע\"ג דלענין שתהא נאסרת חשבינן כשלו לענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל והו\"ל כע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל שאין לו ביטול מדרבנן ומאי דלא משני הכי תלמודא דלמא ע\"י מעשה אסרום משום דהתם בגמ' אקרא דואשריהם תשרפון באש הוא דפריך מדאורייתא יש לה ביטול כל זמן שלא עבדו ישראל לדעת הסמ\"ג וא\"כ אפי' נימא דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל מ\"מ לא יהא חמור דינו יותר מע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל דיש לה ביטול מן התורה אלא ודאי נראה בהדיא שדעת הרמב\"ן דכל שזכה בו אי\"ל ביטול מן התורה והילכך מייתי ראיה שפיר דאי אמרת דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו א\"כ הו\"ל כע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל דאין לה ביטול ד\"ת וא\"כ אמאי לא משני הכי בתלמודא וכן נראה ג\"כ שהוא דעת הר\"ן ז\"ל מדהוצרך לדחות ראיית הרמב\"ן באופן אחר. ומעתה לפי שיטתם ק' טובא מה שהקשינו לעיל דמאי פריך בביטולא בעלמא סגי כיון שזכה א\"א וזרעו אחר כך קנאום והו\"ל ע\"ז של גוי שבאת ליד ישראל. אחר זמן רב בא לידי ספר תורת חיים וראיתי לו שהקשה קו' הלזו בפשט השמועה ותירץ וז\"ל וי\"ל דאע\"ג דקי\"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ\"מ איסורא לא ניחא להו דליקני ע\"כ. ואין תירוץ זה נוח לי כלל דאכתי תקשי ליה לר\"א דפשיט הך מימרא דרב דאמר ישראל שזכה כו' אסרה מתחלתה של א\"י וקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גוים שליחותייהו קא עבדי הכא נמי ישראל שזכה כו' וכי אתי גוי ופלח שליחותיה קא עביד ומאי ראי' הא איכא למימר דישראל שזכה כו' לא אסרה כיון שאינה שלו ולא אמרינן שליחותיה קא עביד וקרא דואשריהם תשרפון באש לאו מטעמא דשליחותייהו קא עביד הוא אלא דכיון דפלחו ישראל לעגל ואוו לאלהות הרבה כמ\"ש הרי ניחא להו בע\"ז וכיון שכן הרי זכו באותה שעה בהנהו אשירות דמעיקרא דהכא ליכא למימר לא ניחא להו דליקני איסורא דהרי באותה שעה ניחא להו בע\"ז גופא כ\"ש בקנינם ולעולם דבהנהו אשרות דבתר ירוש' לא נאסרו אף משפלחו לעגל משום דאין אדם אוסר דבר שא\"ש וקרא משום הנך דמעיקרא הוא דהצריך שריפה משום דמאן מוכח ואכתי מנא ליה דשליחותייהו קא עביד וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> עוד שמדברי הרמב\"ן הללו נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרי' אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה הוא מדאורייתא דאי ס\"ל דהוי מדרבנן מאי מקשה עלה דדילמא על ידי מעשה אסרום ומשו\"ה כתיב ואשיריהם תשרפון באש הא מדאורייתא אפילו ע\"י מעשה מותר וכ\"כ הרב המובהק כמוהר\"ב הלוי הובאו דבריו בס' יד אהרן דף קנ\"ו וכתב עוד שם שמדברי רש\"י שם פר\"י דנ\"ד ע\"ב ד\"ה איתסרו להו שכתב וז\"ל גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט כו' נראה בהדיא דס\"ל דאינו אלא מדרבנן ושכן נראה דעת התוס' והר\"ן וריא\"ז יע\"ש ולדעתי ק\"ל טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן פרק מרובה דף ע\"א ע\"א אמרי מאן חכמים ר\"ש היא דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע\"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראוי' היא כו' ופירש\"י ז\"ל וזה לשונו בשלמא ע\"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרינן במסכת ע\"ז אעפ\"י שאמרו המשתחוה לע\"ז כו' עשה בו מעשה אסרה וכן כתבו התוספות ז\"ל בדבור המתחיל בשלמא יע\"ש והשתא לפי שיטתם ז\"ל דמדאורייתא אין אדם אוסר דשא\"ש אפילו ע\"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע\"ז גופא דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומש\"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו\"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ\"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע\"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע\"ז כיון דמדאורייתא הויא שחיטה ראוי' לדעת רש\"י והתוס' ז\"ל דומיא דמעשה שבת ממש ויש ליישב בדוחק וצ\"ע ועיין בתוס' שם דע\"ב ע\"ב ד\"ה ואי ס\"ד ועיין בפ' כל הצלמים דמ\"ד ע\"א ודוק:<br><b> ודע </b> שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקי\"ל דד' מינים שבלולב אם היה א' מהן גזול פסול אם היה זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש\"ו דקי\"ל דיש בהן משום גזל מפני דרכי שלום אם גזל מאלו אם יוצא בו י\"ח כיון דמדאורייתא קרינן ביה לכם או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם אינו יוצא בו י\"ח ומכלל האמור נר' דאינו יוצא בו י\"ח דומיא דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בו י\"ח כיון דמדרבנן לא מיקריא לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה ואם כן הכא נמי דכוותא הואיל ועיקר גזל מן התורה:<br><b> שבתי </b> וראה דבנדון זה לכ\"ע יוצא בו י\"ח מטעמא דהא דקי\"ל דיש בהן משום גזל ה\"ד לענין איסור גזל אמנם אם עבר וגזל אינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קי\"ל כר\"י דא' ה\"ז גזל גמור מדבריהם וכמ\"ש רבינו פי\"ז מהל' גזילה דין י\"ב וא\"כ שפיר קרינן ביה לכם אפי' מדרבנן ואולם מטעם אחר היה נראה דאינו יוצא בו י\"ח משום דה\"ל מה\"ב והיה מקום לצדד ולומר דמשום מה\"ב לא מיפסיל אלא בעבירה דאוריי' אמנם בעבירה דרבנן לא מיפסיל משום מה\"ב אולם מצאתי לרש\"י שכתב בפ' כ\"ש דל\"ה ע\"ב וז\"ל טבול מדרבנן ואפ\"ה מה\"ב היא חשיב לה ע\"ש וכ\"כ שם לעיל בד\"ה ודמאי לא חזי ליה כו' א\"נ הויא לי' מה\"ב ע\"ש וא\"נ ה\"נ דכוותא אע\"ג דאינו אלא איסורא דרבנן חשיב מה\"ב כנ\"ל ועוד יש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ודעת הר\"ן כדעת התוס' וכתב עוד דהא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע\"ג דלר\"ל מבעיא ליה התם בפ' כ\"ה רבא פשיטא ליה ע\"כ ויש לדקדק עליו שנראה סותר את עצמו ממ\"ש בפ' כ\"ה דף ק\"ט וז\"ל הילכך הא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דלולב של ע\"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא בי\"ט ב' דלא בעינן לכם וא\"נ ביט\"א כגון שעבדו מעי\"ט וביטלו בי\"ט אבל אי עבדו בי\"ט כו' הרי שכתב שמימרת רבא איירי נמי ביט\"א וביטלו ואילו בכאן כתב דלאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי וצריך לידחק ולומר שמ\"ש א\"נ ביט\"א לא קאי אמימרא דרבא דרבא ודאי לא מצי איירי בביטול דבהא אפי' לכתחילה שרי כמ\"ש כאן אלא אדינא דרבא קאמר דהך דינא דרבא לא משכחת לה אלא בתרי גווני או ביט\"ב א\"נ ביט\"א וביטלו דאז יצא ואפי' לכתחילה ולאפוקי בשעבדו בי\"ט כו' דאז אפי' בדיעבד אינו יוצא ודוחק:<br><b> ומ\"ש </b> ה\"ה וכשאמרו יצא הוא ביום ב' כ\"כ התוס' שם והטור ז\"ל סי' הנז' והנה מתוך דבריהם אלו משמע דס\"ל דאף ביט\"ב דרבנן אם נטל יצא משום דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן וכן נראה שהוא דעת הרשב\"א בתשו' סי' תשמ\"ו שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דיוצא בו בי\"ט שני מטעמא דמצות לאו ליהנות נתנו ושלא כדעת הרז\"ה שכתב בפרק ראוהו ב\"ד גבי המודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות דר\"ה שהוא מצוה מן התורה אבל בתעניות לא וכ\"כ הר\"ב שע\"א ז\"ל סי' ל\"ה שדעת הרשב\"א שלא כדעת הרז\"ה אך קשה לי טובא שדברי הרז\"ה נראה כסותרים דבפרקין כתב כדעת התו' ממש שכ\"כ וז\"ל והא דאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר כו' ואם נטלו כשר אפי' קודם ביטול כיון דא\"ל ביטול ומצות לאו ליהנות ניתנו וכשר ביט\"ב דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות כו' והנה מבואר מדבריו דאפי' ביט\"ב דדבריהם ס\"ל ז\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו הפך ממ\"ש בפ' ראוהו ב\"ד ודוחק לומר דמ\"ש בפ' ראוהו ב\"ד אינו אלא לכתחילה דלא יתקע בתקיעות דרבנן דכיון דאף במצות דרבנן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת המצות לא חשיבה הנאה כי לא ניתנו אלא לעול על צואריהם מה\"ט נמי יהא מותר אפי' לכתחילה וכן משמע קצת מדבריו שבפרקין שכתב בין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום דמאיס לגבוה משמע דהא לאו הכי אפי' לכתחילה נמי ולכן נר' שאף הרז\"ה לא כתב כן אלא גבי מודר הנאה משופר משום דסבירא ליה דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו ז\"ל בפ\"א מה' שופר דין ג' וכ\"כ הרב פ\"ח בסי' תקפ\"ו סק\"ה שזהו דעת רבינו יע\"ש ומ\"ש ס\"ל להרז\"ה דדוקא בתקיע' דר\"ה שהיא מן התורה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אע\"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי' ליה משום מצות דרבנן אמנם גבי לולב דליכא הנאה בנטילתה כלל פשיטא ודאי דאפי' במצוה דדבריהם דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי אפי' תימא דמצות דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילת כלל מהם ואפי' אם נטלה בדרך רשות אין כאן איסור הנאה כלל אלא דבנטילת מצוה הוה ס\"ד דחשיבא הנאה מה שמקיים המצוה וכיון דאמרינן דהנאת המצוה לאו הנאה היא מה לי מצוה דרבנן מה לי מצוה דאורייתא ואדרבא במצוה דאוריי' הוה שייך טפי למימר דחשיבה ליה הנאה יותר שמקיים מצוה דאורייתא ומעתה אין ראיה מדברי הרשב\"א שחולק לדעת הרז\"ה ז\"ל דלא כמ\"ש הר\"ב שע\"א ז\"ל כנ\"ל:<br><b> הן </b> אמת שלפי זה קשה טובא דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בר\"ה גבי המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל בימות החמה לא וכ\"כ הר\"ן בנדרים דף ט\"ו ד\"ה והא כו' ומ\"ט כתב מרן הב\"י סימן תקפ\"ו משם הכלבו דדוקא אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל המודר עצמו אסור לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וע\"ש ולע\"ד נראה שיצא לו דין זה להכלבו ז\"ל משום דק\"ל ההיא דאמרינן התם בר\"ה הדר אמר רבה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דוקא דיעבד הוא דיצא הא לכתחילה לא ומ\"ש ממודר הנאה בשופר דשרינן ליה לתקוע אפי' לכתחילה מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן גבי כסוי הדם אמרינן דמכסין בעפר עיר הנדחת מה\"ט ועיין במהר\"ם די בוטון דף ק\"ל ובהרב כנה\"ג חי\"ד סימן כ\"ח מש\"ה ס\"ל ז\"ל דגבי מודר לא שרינן אלא לאחר שיתקע לו אבל הוא עצמו אסור ומה\"ט לא שרינן לכתחילה לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דנהנה מתקיעתו ומ\"מ נראה דאף הכלבו ז\"ל מודה דאם תקע המודר עצמו דיצא ואע\"ג דכי תקע באיסורא תקע משום דכיון דאמרי' שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה משום דעביד איסורא שנהנה גופו לא מפסל בהכי משום דאפי' נימא דלא יצא סוף איסורא מאן פקע ליה שהרי נהנה גופו מקול תקיעתו והא דאמר רבא התם אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דמשמע דמשום האי טעמא אמרינן דלא יצא לק\"מ דהתם לפום מאי דס\"ד דמצות ליהנות ניתנו פריך ליה שפיר דהיכי אמרינן דיצא י\"ח כדי שיהנה גופו משופר עולה במה שמקיים המצוה דנהי דכבר עבד איסורא במה שנהנה מקול תקיעתו מכל מקום היכי שרינן ליה להוסיף על חטאתו פשע ושיהנה ג\"כ בקיום המצוה מן הראוי לנו לומר שלא יצא י\"ח כדי שלא יהנה אמנם לפום מאי דמסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו א\"כ הנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול תקיעתו כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא י\"ח אמרינן דיצא י\"ח ואיסורא דעבד עבד ואי משום דהו\"ל מה\"ב איכא למימר דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן הן אמת שמדברי רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש נראה בהדיא דאפי' באיסורא דרבנן חשיבא מה\"ב ומ\"מ לדעת הכלבו אפשר לומר דלא ס\"ל כדעת רש\"י וא\"נ משום דגבי שופר גלי קרא דיום תרועה יהיה לכם דיוצאים בשופר הגזול כדאיתא בירוש' ולא חיישינן למה\"ב ועיין בהראב\"ד פ' מה' שופר ודוק ועיין בחי' הרשב\"א למס' יבמות דק\"ב ע\"ב ותמצא כדברי ודוק:<br><b> ומעתה </b> לק\"מ מה שהקשה הפר\"ח מהא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמשמע דאף התוקע עצמו יוצא כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא שלפי דעת רבינו ז\"ל קשה מההיא דהמודר הנאה ממעיין והפר\"ח תי' דשמא י\"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין יע\"ש ואכתי תי' זה לא יתכן לדעת הרשב\"א ז\"ל בנדרים דף הנז' שהק' וז\"ל ומיהו ק\"ל אפי' לאוקמתיה דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה במצו' עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ\"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותי' יע\"ש ומדלא תיר' כתי' הר\"ן ז\"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדיא דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצו' שרי ופשיטא ודאי דהנאת תשמיש לא גריע' מההיא דהזא' ומההיא דהמודר הנא' ממעיין לכן נ\"ל דס\"ל לרבי' והרשב\"א ז\"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא' ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה\"ח לא גזרו שמא ישהא וכה\"ג אשכחן בנדרים דל\"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע\"ש משא\"כ בההיא דרבינו דליכא למיחש למידי כנ\"ל:<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ\"י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ' י\"ז מה' שבת כתוב לאמר משם המאירי ז\"ל וז\"ל ומזה הפי' הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו' והמפ' יצ\"ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי' שאנו מחויבין לעשות בע\"כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע\"ז ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע\"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו\"ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי' זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ\"ל הנה מבואר מ\"ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים:<br><b> ולדעת </b> הר\"ן והכלבו דס\"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ק\"ל טובא מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל\"א א\"ה מ\"ט דרבא קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר\"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס\"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ\"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מפלגי כו' ופרש\"י מצות לאו ליהנות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת אל בית האבל או לבית המשתה ע\"כ והשתא לפי דעתם הא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף היא והיכי שרי ר\"י מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש לחלק דע\"כ לא כתבו הר\"ן והכלבו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון ההיא דמודר הנאה משופר שגופו נהנה מתקיעת שופר עצמו שאסרו עליו בהנאה וכן ההוא דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי גופו נהנה מהדבר עצמו שאסור עליו בהנאה מה שא\"כ ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע\"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ\"מ אין גופו נהנה מבית הקברות דהיינו הדבר דאסור בהנאה אלא מבית המשתה והמשתה אינו אסור עליו בהנאה ואינו אלא גרמא בעלמא שגרם לו בית הקברות ליהנות גופו מדבר המותר עליו ובכי הא אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב שע\"א לדעת הרז\"ה דס\"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו מהך דפרק בכל מערבין דאע\"ג דללכת אל בית האבל ולבית המשתה אינו אלא מצוה דרבנן אפי\"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אכן כפי מ\"ש יש ליישב ע\"כ לא כתב הרז\"ה ז\"ל אלא דוקא במודר הנאה משופר שגופו נהנה משופר עצמו שאסור עליו בהנאה וכמ\"ש לעיל מה שאין כן הכא כן נראה לי נכון:<br><b> ודע </b> שמהא דתנן בפ\"ג דמעילה דמ\"ג ע\"ב ערבה לא נהנים ולא מועלין ראב\"ץ אומר נוהגין היו הזקנים שהיו נותנין אותן בלולביהן וכתבו התוס' שם דה\"ט דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו נר' לכאורה דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו היינו אפילו לכתחילה ושלא כדעת מוהר\"ם די בוטון ז\"ל אלא שיש לדחות דהתם שאני דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום הכי התירו אפילו לכתחילה ותדע מדלא פרכינן לרב יהודה דס\"ל בפרק ראוהו ב\"ד דמצות ליהנות ניתנו מהך מתני' ועוד נראה דמש\"ה לא פרכינן לרב יהודה משום דאיכא למימר דראב\"ץ פליג את\"ק וס\"ל דערבה של הקדש מותר ליהנות הימנה דהשתא דייק לישנא דמתני' שפיר דקתני ראב\"ץ אומר ול\"ק אמר ראב\"ץ ומ\"ש התוס' היינו לפום הלכתא דקי\"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ורבינו ז\"ל בפה\"מ כתב וז\"ל ומ\"ש ראב\"ץ אינו מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו ואע\"פ שדעת ראב\"ץ ז\"ל שמותר ליהנות בו אינו הלכה עכ\"ל ואם הדברים ככתבן הן תמוהין דאיך כתב דאין הלכה כראב\"ץ כיון דקי\"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכבר תמה עליו הר\"ב תי\"ט יע\"ש וראיתי בהרב חזון נחום הנדפס בקרב ימים שהגי' בדבריו במקום אינו מודה אינו מוכרח וכונת דבריו הוא דראב\"ץ חולק על ת\"ק מדקאמר ראב\"ץ אומר וה\"פ דת\"ק קאמר ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין וראב\"ץ ס\"ל שנהנין ממנה אפי' לדבר הרשות והביא ראיה על זה שמה שהיו נותנין אותן בלולביהן משום דס\"ל דמצות ליהנות ניתנו וא\"כ אין חילוק בין דבר הרשות לדבר מצוה אמנם לפי מאי דקי\"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אם כן אין ראייתו מכרחת דמצוה שאני דלא חשיבה הנאה וזהו שכתב רבינו ז\"ל ומ\"ש ראב\"ץ אינו מוכרח שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו וא\"כ אזדא ליה ראייתו אלו דבריו יעיין שם ואין דבריו נכונים לע\"ד שהרי משמע דהא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אליבא דכ\"ע היא מדפרכינן פרק כסוי הדם דף פ\"ה לרבא מברייתא דקתני לולב של ע\"ז לא יטול ולא משני דהא מני ראב\"ץ היא ובפ' בכל מערבין דל\"ה אמרינן אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו' משמע בהדיא דהא דרבא מילתא פסיקתא אליבא דכ\"ע היא ולכן נראה דבמקום אינו מודה צ\"ל אינו אומר וכונת דבריו לומר דראב\"ץ אינו חולק את\"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו דקי\"ל כרבא וחזר ואמר ואע\"פ שדעת ראב\"ץ שמותר ליהנות כלומר דאפי' לדעת ר' יהודה דס\"ל דמצות ליהנות ניתנו ואם כן ע\"כ שדעת ראב\"ץ שמותר ליהנות ופליג את\"ק אפ\"ה אין הלכה כמותו וכן נראה מלשון מוהר\"י קורקוס שהביא אח\"כ ע\"ש ודוק:<br><b> כתב </b> מרן הכ\"מ ז\"ל וז\"ל אבל כך נראה לי לומר שלדעת רבינו דין לולב ושופר של ע\"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' עד ובפ' לולב הגזול מקשינן בגמרא ושל אשרה פסול והא אמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול כו' ה\"פ דאי אשרה דמתניתין קודם ביטול פשיטא דכתותיה מיכתת שיעוריה ולא אשמועינן מידי אלא ודאי דלאחר ביטול עסקינן ומשום הכי פריך לרבא דאמר דלאחר ביטול אם נטל כשר ע\"ש הנה דעת ר\"ת ז\"ל כן כמ\"ש התוס' שם בד\"ה באשירה דמשה ויש לדקדק על מרן הכ\"מ ז\"ל אמאי הוצרך לזה ולא כתב כמ\"ש התוספות דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דמשנקצץ האילן נתבטל כו' ותו יש לתמוה עליו במ\"ש לקמן דהא דאמרינן בפרק ראב\"ד אר\"י שופר של ע\"ז אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דשלא ביטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבי' כו' דלא קיי\"ל כותיה למשרי קודם ביטול כו' והשתא לפי דבריו דלר\"י אפילו קודם ביטול לא יצא משום דלא ס\"ל ה\"ט דמיכתת שיעוריה אם כן מאי פריך בשמעתין לרבא ממתניתין דלולב של אשירה נימא דמתני' איירי קודם ביטול ואשמועינן מתני' דקודם ביטול לא יצא לאפוקי סברת ר\"י ואיך כתב מרן דאי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול והרי ר\"י פליג עליה וסבר דאפילו קודם ביטול נמי יצא כמ\"ש אח\"ז ואם נאמ' דמ\"ש לעיל קאי לא\"נ שכתב אחר כך מ\"מ לתי' זה תקשי ליה דא\"כ מאי פריך ממתני' ותו ק\"ט דאי קוש' הגמרא הוא משום דאי איירי מתני' קודם ביטול פשיטא דמיכתת שיעוריה אם כן תקשי ליה לרב מברייתא דס\"פכסוי הדם דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא דאי ברייתא איירי קודם ביטול או בע\"ז דיש' דאין לו ביטול פשיטא אלא ודאי דלאחר ביטול דהכא לא שייך תירוצא דמשני אמתניתין דאיירי באשרה דמשה:<br><b> תו </b> ק\"ל דכיון דרב יאודה סבירא ליה דשופר של עבודה זרה אפי' קודם ביטול יצא ואם כן לרב יאודה ברייתא דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא ע\"כ צ\"ל דאיירי בע\"ז של ישראל שאין לה ביטול לעולם ובע\"ז של גוי דוקא ס\"ל לרב יהודא דאם נטל יצא וכיון שי\"ל ביטול ל\"מ מיכתת שיעוריה וכיון שכן קשה דמי המכריע לנו לומר דרבא ס\"ל דקודם ביטול לא יצא ופליג אסברת רב יאודה ופסק כרבא אדרבא נימא דבהא לא פליגי ואתיא מימרת רבא כפשטא אפי' קודם ביטול דאיפושי פלוגתא לא מפשינן וכל זה צ\"ע כעת גם אמ\"ש עוד שם מרן דמ\"ש רבינו בה' יבום דסנדל של ע\"ז חליצתה כשיר' איירי אפי' קודם ביטול וה\"ט משום דחליצה לית ביה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכיון שאין לו שיעור קצוב לא אמרי' מכתת שיעורי' כו' הקשה הרב מקראי קודש בה' לולב דאם כן איך כתב רבי' ז\"ל דסנדל של תקרובת ע\"ז ושל ע\"ה חליצתה פסולה וע\"כ היינו טעמא כמ\"ש רש\"י בפ' מצו\"ח משום דמיכתת שיעוריה ולפי דברי מרן דכיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן גם של תקרובת ע\"ז ליתכשר יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולענ\"ד נראה ליישב דכיון דכבר כתב מרן ז\"ל דאשירה דמתחילת נטיעה הית' להיות נעבד אפי' בטלו אחר כך אם נטל לא יצא משום דכיון דמתחילת ברייתה כתותי מכתת מאיסא למצוה ופסול אפי' דיעבד אם כן איכא למימר דכ\"ש ע\"ז של יש' ותקרובת ע\"ז דאין להם ביטול לעולם דיהא פסול דיעבד גם כן משום דמאיסא למצוה ותדע לך שהרי לדעת ה\"ה ז\"ל שכתב דאשירה שבטלה פסולה משום מה\"ב הקשה מרן דיותר ראוי לאסור ע\"ז של גוי כל שלא ביטלו וכ\"ש ע\"ז של ישראל דאין לה ביטול מאשרה שבטלה אף על פי שמתחלת נטיעתה היתה להיות נעבד וא\"כ ע\"כ לדעת מרן ז\"ל דאשירה שבטלה פסולה דיעבד משום דמאיס צ\"ל ג\"כ דע\"ז של ישראל דכיון דאין לו ביטול ראוי ליפסל משום דמאיס מכל שכן דאשרה שבטלה ואע\"ג דע\"ז של גוי קודם שבטלה לא פסיל לדעת מרן ז\"ל אלא משום דמיכתת שיעוריה ה\"ט משום דכיון דטעמא דאשירה שבטלה לא יצא הוא משום דמאיס' למצוה איכא למימר דדוקא באשירה שבטלה כיון שמתחילת ברייתה נעבדה ולא היתה לה שעת הכושר מאיסה למצוה משא\"כ ע\"ז של גוי כיון שמתחלת ברייתה היתה לה שעת הכושר ועכשיו נמי שנעבד' ניתרת ע\"י ביטול לא מאיסה כולי האי וגריעה מאשירה מה שא\"כ ע\"ז של ישראל ותקרובת ע\"ז דאין להם ביטול לעולם נהי דמתחילת ברייתה היתה לה שעת הכושר ובצד זה גריעה מאשירה שבטלה מ\"מ מצד אחר חמור יותר דעכשיו שנעבד אין לה היתר ובאיסוריה קאי עד עולם ולפחות מיהא יהא דינו שוה כדין אשירה שבטלה דפסול בדיעבד משום דמאיס והילכך פסק רבינו ז\"ל דתקרובת ע\"ז כיון דאין לו ביטול חליצתו פסולה משום דמאיס ולא משום דמיכתת שיעוריה דבחליצה נמי איכא מאיס מצוה כמ\"ש התוס' ומרן גופיה כנ\"ל לפי חומר הנושא ועיין ברי\"ו נתיב כ\"ה חלק ב' שכתב וז\"ל אבל של תקרובת ע\"ז אם חלצה חליצתו פסולה ולא משום איסור הנאה ולא משום דאין לו ביטול דכי אמרינן דאין לו ביטול דוקא תקרובת של אוכלין שעשאוהו דרך שבירה או חתוך אלא משום דלא עביד להילוכה עד כאן ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לולי </b> הוסיף הר\"ן על דברי",
+                "<b>היה </b>\n<b> אחד מהן של עכו\"ם לא יטול כו'.</b> מימרא דרבא פ' לולב הגזול דל\"א ופי' רש\"י וז\"ל לולב של ע\"ז ששימשו בו לע\"ז לכבד לפניה קרקע א\"נ שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או נזרקה בו ע\"כ וראיתי למוהר\"ם בן חביב שהק' לדברי רש\"י וז\"ל שאיך נאסר הלולב משום שהעבירו לפניה או נזרקה בו הלא תקרובת ע\"ז אינו נאסר משום תקרובת אלא כשהוא כגון תקרובת פנים כמ\"ש בע\"ז דף נ\"א ע\"א אר\"ן א\"ר בר אבוה ע\"ז שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת משום דבעינן זריקה המשתברת ולא הוי כעין תקרובת פנים דזריקת דם משתברת וא\"כ איך כתב רש\"י דמה שאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול מיירי בתקרוב' ע\"ז שעבודתה כו' הלא בכה\"ג לא נאסר הלולב בהנאה ואיך כתב אחר כך ואם נטל כשר ואע\"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עוד הקשה לפרש\"י דמ\"ש רבא לולב של ע\"ז איירי בתקרובת ע\"ז דהיכי משני בגמרא דמתני' דקתני לא יצא מיירי באשירה דמשה דאין לה ביטול דכתותי מיכתת שיעוריה והשתא לדעת רש\"י דרבא איירי בתקרובת ע\"ז היכי קאמר דאם נטל לא יצא הלא קי\"ל בר\"פ ר\"י דתקרובת ע\"ז אין לו ביטול וכן אמרו בפ' מצות חליצה דף ק\"ג א\"ר סנדל של ע\"ז כו' של תקרובת ע\"ז כו' ופרש\"י של תקרובת ע\"ז שהקריב ומסרוהו לפניה לשם דורון וקי\"ל תקרובת ע\"ז אין לו ביטול ואם כן הכא נמי אמאי קאמר דיצא כיון דאיירי בתקרובת ע\"ז וליכא למימר דמ\"ש רש\"י דאיירי בתקרובת ע\"ז היינו לדעת המקשה דפריך ממתני' ארבא דס\"ד דהמקשה דרבא מיירי אפי' בתקרובת ע\"ז אמנם למסקנא דמשני דמתני' מיירי באשירה דמשה ע\"כ דרבא לא איירי אלא בתשמישי ע\"ז דאכתי תקשי לדעת המקשה דרבא איירי בתקרובת ע\"ז הלא רבא גופיה קאמר בפ' מצות חליצה דסנדל של תקרובת ע\"ז חליצתה פסולה משום דאין לה ביטול ע\"כ ת\"ק יע\"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה היה אפשר לתרץ לקו' הרב ז\"ל עם מה שמצאתי בשיטת המאירי למס' ע\"ז מכ\"י שכתב משם רבו הר' יונה בריש פרק לפני אידיהן וז\"ל ע\"כ נראה למורי הר' יונה דאפי' לקנות מהן כלים אסור מפני שאפי' המעות היו מקריבים לע\"ז והביא ראיה מן הירוש' מצא לפני ע\"ז לפנים מן הקלקין כיסים מלאים אסורים פי' לפנים מן הקלקין מקום הטנופת ששם מושיבים ע\"ז באותו מקום כל דבר הנמצא שם אסור בהנאה ואפי' דבר שאינו של נוי לפי שודאי הקריבוהו לע\"ז אבל אם הוא חוץ לקלקי דבר שהוא של נוי אסור שאינו של נוי כגון כיסים מלאין מעות מותר ואע\"פ שאינו כעין פנים דבעינן דומיא דזבח וליכא אפ\"ה אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב דכיון דהקריבוהו לע\"ז אסור בהנאה עכ\"ד וכן הוא גם כן דעת רבינו ז\"ל בפ\"ז מה' ע\"ז דין י\"ח והביאו הטור י\"ד סימן קל\"א דאם מצא בפנים במקום עבודתה בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי על גבי המזבח כל הנמצא שם אסור ואם כן איכא למימר שדעת רש\"י ז\"ל גם כן כדעת רבינו והר' יונה ז\"ל ומ\"ש רש\"י ז\"ל שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איירי בהקריבוהו לפנים מן הקלקלין במקו' עבודת' דאז אפי' בתקרובת שלא כעין פנים אסור:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בסוף סימן קל\"ט ממ\"ש הטור דנרות שמדליקין לפני ע\"ז אם כבן הגוי מותרים כתב וז\"ל ודע שדינים אלו ליתנהו אלא לדעת הסוברים שלא נאסר הנמצא בבית אליל אא\"כ הוא דבר הראוי לקרב ע\"ג המזבח אבל לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רבינו נראה דאפילו דבר שאינו קרב ע\"ג המזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה ואם כן הני נרות נמי אם הכניסם במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית ליה ביטול ע\"כ ובודאי שכונת מרן ז\"ל לומר דלדעת רבינו הני נרות אסורים אפי' ע\"י ביטול משום דכיון דאם הכניסה במקום עבודתה הוה ליה תקרובת ואין לו ביטול אם כן איכא למיחש שמא הכניסם במקום עבודתה ודלא כדמשמע לכאורה מדבריו דדוקא בידוע שהכניסם במקום עבודתה אסורים אפי' בביטול אבל בסתמא לא חיישינן דאם כן איך כתב ודע שדינים הללו ליתנהו אלא לדעת הסוברים כו' הא לדעת רבינו נמי איתנהו שפיר לדינים אלו בשאין ידוע בודאי שהכניסם במקום עבודתה אלא ודאי כמ\"ש וכ\"כ הב\"ח בסימן זה אחר שהביא דברי מרן אלו וז\"ל ודבריו נכונים ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת ע\"ז דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל וכיון שכן יש לתמוה עליו שהרי כתבנו משם המאירי שדעת הר' יונה ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים אסור ואלו הטור ז\"ל בסימן הנז' כתב בשם הר' יונה דנרות שעוה שהדליקו לפני ע\"ז אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן מותרים והרי לפי דעתו יהיו נאסרים אפילו בביטול משום תקרוב' ע\"ז אפי' שלא כעין פנים גם המאירי ז\"ל בפ' ר\"י התיר נרות שעוה מה\"ט דאין זו תקרוב' ע\"ז כעין פנים ובפ' לפני אידיהן הסכים לדעת רבו וכן יש להקשות על מ\"ש ה\"ה בפ\"ד מה' יבום דין ב' וז\"ל ופי' תקרובת ע\"ז כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה כו' והדבר תמוה דהרי לפי דברי רבינו אפי' בתקרובת שלא כעין פנים מיתסר אם הוא לפנים מן הקלקין במקום עבודתה וא\"כ משכחת לה סנדל של תקרובת ע\"ז אפי' בהקריבה סנדל ומסרוהו לפניו לשם דורון במקום עבודה ואיך כתב וכן מתבאר מדברי רבי' ולכן נ\"ל דאפי' לדעת רבינו והר' יונה דס\"ל דאפי' תקרובת שלא כעין פנים אסור אם נמצא במקום עבודתה נראה דמודו מיהא דיש לו ביטול דכיון דדין זה דתקרובת ע\"ז אין לו ביטול חידוש הוא שחידשה תורה שיהא חמור יותר מע\"ז עצמה דנפקא לן מקרא דויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע\"ז אין לו בטילה לעולם כדאיתא בריש פ' ר\"י אין לך בו אלא חידושו ודוקא בתקרובת כעין פנים דאיירי ביה קרא דהיינו זבח אמרינן דאין לו ביטול אבל בתקרובת שלא כע\"פ אע\"ג דנאסר משום תקרובת יש לו היתר ע\"י ביטול דלא יהא חמור יותר מע\"ז עצמה והיכא דגלי קרא גלי דאין לך בו אלא חידושו ויש הכרע עצום לזה ממ\"ש רבי' בפ\"ז מהלכו' ע\"ז דין ט\"ז וז\"ל ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה והוא מימרא דר\"י בר חנינא בפ' ר\"י דנ\"א ע\"ב דאמר נקטינן אין קלקין לפעור ומרקוליס ומסיק דחוץ כפנים דמי ואסור משום תקרובת וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם ואם כן לדעת רבינו ז\"ל בפעור ומרקוליס נאסר אפי' תקרובת שלא כעין פנים כמו מעות וכסות משום דכפנים דמי ולפי דעת מרן ז\"ל כיון דנאסר משום תקרובת אין לו ביטול דומיא דנמצא בפנים מן הקלקין ואלו בפ' ח' מה' הנז' כתב בדין י\"ב וז\"ל וכיצד מבטלין אבני מרקוליס כיון שבנה מהן או חפה בהן דרכים מותרי' בהנאה והיא ברייתא בפ' ר\"י ואמרינן בגמ' דה\"ט משום דבעינן תקרובת כע\"פ וליתא ומותרים בביטול אלא ודאי כמ\"ש דאע\"ג דאסור בהנאה יש לו ביטול כיון דהוי שלא כעין פנים ומעתה צדקו דברי הר' יונה דמש\"ה כתב דאם כבן מותרים בביטול דוקא דהוי שלא כעין פנים כדכתיב' גם דברי ה\"ה מתיישב שפיר על דרך זה וז\"ש ופי' תקרובת כגון זבח בהמה לפניה כו' אבל אם הקריבו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת כו' כלומר דאם הקריבו לפניה לשם דורון אין לו דין תקרובת ע\"ז שאין לו ביטול דאין דין תקרובת הנאסר אפי' על ידי ביטול אלא כו' וכיון שיש לו היתר ע\"י ביטול לא מכתת שיעוריה וחליצתו כשרה ודעת ה\"ה כדעת התוספ' שכתבו בפרקין וכל שיש לו ביטול לא מיכתת שיעוריה ודלא כדעת ר\"ת ז\"ל ועל פי זה יש ליישב בדוחק מה שכתב עוד ה\"ה וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחי' ברגלי הצורה ותמה עליו מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל דראיה זו אינו מכיר דטעמא דההיא משום דהוי תשמישי ע\"ז והתם לא איירי שהביאו לה דורון ותקרובת מסנדל יע\"ש. ולפי מ\"ש אפשר דאין כונתו להוכיח דאין זו תקרובת כמובן מפשט דבריו אלא דהתם משום משמשי ע\"ז הוא אלא כונת ה\"ה ז\"ל להוכיח מ\"ש דאם הקריב סנדל אין לו דין תקרובת ע\"ז שאין לו ביטול וחליצתו כשירה כיון שיש לו ביטול והא מייתי ראיה מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה אפילו קודם ביטול כדמוכח מדבריו שם שכתב אע\"פ שהוא אסור בהנאה ועיין במרן כ\"מ בפ\"ח מהלכות לולב שאכתוב לקמן כנ\"ל ודברי מרן ז\"ל נפלאו ממני וצ\"ע ואף אם תרצה לפרש דברי ה\"ה כפשטן איכא למימר דה\"ה מיירי במצאן חוץ לקלקין אלא דלא מצי למימר דמשכחת לה בפנים מן הקלקין דאפילו שלא כע\"פ אסור לדעת רבינו משום דאז ניתר בביטול וס\"ל כדעת התוספות כנ\"ל ומ\"מ אפי' לפי מה שכתבתי לדעת רבינו ז\"ל ק\"ל ממאי דפריך בפ' ר\"י דף נ\"א ע\"ב אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו ומאי קו' הא פעור ומרקוליס נאסר אפילו שלא כעין פנים דומיא דלפנים מן הקלקין משום דחוץ כפנים דמי כדאמר ר\"י בר חנינא וליכא למימר דהכי פריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול דלשון אסור אפי' בביטול נמי משמע כמ\"ש מרן הב\"י סימן קמ\"ו יע\"ש דא\"כ מאי משני נעשה כמגדל ע\"ז הא ע\"ז גופה יש לו ביטול וצ\"ל לדעתו ז\"ל דתלמוד' השתא לא שמיע ליה הא דר\"י בר חנינא דמייתי לקמן ומשו\"ה מקשה שפיר ואה\"נ דלמאי דמייתי בתר הכי הא דר\"י בר חנינ' מתורץ שפיר הך קושיא ודוחק שוב בא לידי ספר כנה\"ג ח\"ג וראיתי שם סי' קל\"ט בהגהת ב\"י אות י\"ד שהקשה מעין מה שהקשינו מההיא דמרקוליס וכתב וצ\"ל לפי דעתי דנרות גם כן הוו כעין פנים ולא ידעתי איך תקן בזה לדעת רבינו דס\"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים הוי תקרובת שאין לו ביטול והעיקר נ\"ל כמ\"ש דבהכי מיישבא שפיר ההוא דמרקוליס ודברי הר' יונה וה\"ה ז\"ל ומ\"מ לדעת ריא\"ז שכתב בשה\"ג דנרות שעוה הוו תקרובות ע\"ז ואין לו ביטול צ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דס\"ל דנרות הוו כעין פנים ואיך שיהיה למאי דאתאן עלה מעיקרא ליישב דברי רש\"י ז\"ל המעיין במ\"ש רש\"י בפ' ר\"י דף נ\"א ע\"ב ד\"ה אפי' מים ומלח יראה בהדיא דס\"ל דאפי' לפנים מן הקלקין תקרובות שלא כעין פנים מותר שלא כדעת רבינו ז\"ל עוד היה אפשר לתרץ לקו' מוהר\"ם בן חביב ז\"ל עם מ\"ש מרן כ\"מ בפ\"ח מה' ע\"ז משם הרמ\"ך וז\"ל תימא איך סתם ואמר דתקרובת אינ' בטילה לעולם דהא יש תקרובת דיש לו ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן כותי דשרי ומפרש טעמא בגמרא משום דבעינן כעין פנים ובזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים ע\"כ וכתב הרב כנה\"ג סימן הנז' בהגהת ב\"י אות ג' דדעת הרמ\"ך דהא דבעי' כע\"פ היינו לענין שיה' נאסר אפי' ע\"י ביטול אבל כל שאינו כע\"פ איתסורי מיתסר ובביטול סגי ומש\"ה קאמר התם בפ' ר\"י דמאן דלא פריש סבר בעינן כעין פנים וליכא ומותרים בביטול כיון שחיפו בהם דרכים יע\"ש ואם כן איכא למימר דדעת רש\"י ז\"ל הוא כדעת הרמ\"ך ומתורץ הכל ומ\"ש רש\"י בפ' ר\"י דנ\"א ע\"א ד\"ה ותקרובת לחברתה אבל תקרובת כו' אלא הוי דבעינן כעין פנים כו' ומקל לא איתעבד ע\"ז ושרי לגמרי יש לדחו' דשרי לגמרי ע\"י ביטול קאמר דבהכי קאי כמ\"ש קודם ונאסרת ממנה חבירתה משום ע\"ז וניתרת בביטול וכן ראיתי מתרצים והא נמי ליתא שהרי כתבו התוס' שם בד\"ן ע\"א ד\"ה בעינן כו' וז\"ל פי' רשב\"ם ז\"ל בשם רבינו שלמה כעין זביחה כו' הילכך הני אבנים בלא תקרובת שרי ומיהו איתסורי הוא דמיתסר משום דנעשית ע\"ז עצמה וכדלקמן ובע\"ז מהני ביטול הרי שכתבו משם רש\"י ז\"ל דדוקא משום דנעשית ע\"ז עצמה הוא דמיתסר הא לאו הכי היו מותרים לגמרי משום דלא הוו כעין פנים שלא כדעת הרמ\"ך וכן מבואר בהדיא ממה שהתיר ג\"כ נרות של שעוה משום דלא הוו תקרובת כעין פנים וכל זה הוא מדברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש בסוף הדבור ועיין בכנה\"ג דין י\"ז וכן נראה גם כן ממ\"ש רש\"י בדף נ\"א ע\"ב אמתני' דקתני מצא בראשו מעות כסות אוכלין מותרים דאמרקוליס קאי ובגמ' אמרינן דפעור ומרקוליס חוץ כפנים דמו ואסור אפי' דבר שאינו של נוי משום תקרובת משא\"כ בשאר ע\"ז דחוץ לקלקין לא מנחי תקרובת כמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שם ואם כן אי ס\"ל לרש\"י כדעת הרמ\"ך אמאי קתני דמותרים הא אף ע\"ג דהוו שלא כעין פנים מיתסר משום תקרובת אלא ודאי דדעת רש\"י ז\"ל נראה פשוט דשלא כעין פנים שרי לגמרי:<br><b> ועוד </b> נראה לי דאעיקרא דמילתא דמה שהבין הרב כנה\"ג בדברי הרמ\"ך דאסור מיהא אחר המחילה ליתא כלל מכמה טעמי חדא דא\"כ מאי פריך בגמ' שם אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו והשתא לדעת הרמ\"ך מאי קו' אע\"ג דבעינן כע\"פ היינו שלא יהא ניתר ע\"י ביטול אבל איתסורי מיהא מיתסר אפי' שלא כע\"פ וליכא למימר דמאי דפריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול קאמר חדא דא\"כ מאי משני כדכתיב לעיל ועוד דאם כן מאי קושיא דאימא ה\"נ דאבני מרקוליס מותרים ע\"י ביטול משום דלא הוו כע\"פ וכדקתני בברייתא דלעיל גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפו בהם דרכי' מותרים אלא ודאי דמאי דפריך במה יאסרו הוא כפשטיה ופריך שפיר אברייתא דקתני ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים כו' אסורים משום דישראל אינו מבטל ע\"ז של גוי ומשו\"ה פריך דכיון דבעינן כעין פנים אינן אסורות כלל ולא צריכי ביטול ותירץ משום דנעשה כמגדל ע\"ז כו' וכיון דצריך ביטול משו\"ה קאמר בברייתא דע\"י ישראל אסורות ומהתימה על הרב שהק' לדברי הרמ\"ך ממאי דפריך בסמוך א\"ה בתרייתא מיהא תשתרי דהיכי שרי הא תקרובת שלא כע\"פ נאסרת להצריכה ביטול ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו ממאי דפריך מעיקרא אבני מרקוליס במה יאסרו כדאקשינן והנראה דמשם לא עלה על דעתו להק' אפי' בדרך קו' משום דפשיטא ליה דאיכא למימר דהכי פריך במה יאסרו אפי' בביטול אמנם ממאי דפריך בתר הכי בתרייתא מיהא תישתרי ק\"ל דהיכי קאמר דשרי ואהא דחק את עצמו הרב דהכא נמי הכי פריך בתרייתא מיהא תישתרי אפי' בביטול ולע\"ד הא ליתא כלל וכמ\"ש ועוד ק' ממאי דפריך בתר הכי ממתני' דמצא בראשו כו' בשלמא יינות ושמנים איכא כעין פנים כו' אלא פרכילי ענבים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה ומאי קו' הא אע\"ג דהוי שלא כעין פנים אסור מיהא ולהא הוה מצינן למימר דס\"ל למקשה דאסורין דקתני מתני' אפי' בביטול קאמר דהא קתני בהדייהו יינות ושמנים וכי היכי דהנהו אסורים דקתני אפי' בביטול ה\"נ אסור דקאי נמי אפרכילי ענבים אפילו בביטול קאמר ודוק:<br><b> עוד </b> קשה טובא לפי מה שהבין בדברי הרמ\"ך ממ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ז מה' הנז' דין י\"ז משם הרמ\"ך וז\"ל כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורים בהנאה תימא דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פרש\"י ואינו אסור כיון דאינו כעין פנים ואינו של נוי מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר ע\"כ הנה בפי' בדברי הרמ\"ך דס\"ל דכל תקרובות שלא כעין פנים מותר והקשה על דעת רבינו שכתב דאסורים בהנאה ולפי דבריו נמצאו דברי הרמ\"ך סותרים וליכא למימר דמ\"ש ואינו אסור ר\"ל אינו אסור אפי' ע\"י ביטול דס\"ל להרמ\"ך ז\"ל דמותרים דקתני במתניתין מותרים ע\"י ביטול קאמר וכמו שדחה הרב לההיא דפריך בתרייתא מיהא תשתרי דהא ודאי בדברי הרמ\"ך זו דוחק גדול מאד לומר כן ותו דהא ליתא דאי מ\"ש הרמ\"ך ואינו אסור אפי' ע\"י ביטול קאמר אם כן אמאי כתב שאינו של נויי ואינו כעין פנים אפי' יהיה דבר של נוי כל שאינו כעין פנים יש לו ביטול דהא נויי עבודה זרה ותשמישיהן יש להן ביטול ותו דמותרים דקתני מתני' ע\"כ אפי' בלא ביטול קאמר דאי ע\"י ביטול מאי פריך בגמ' מעות דבר של נוי הוא ומה בכך הא נויי ע\"ז יש להן ביטול אלא ודאי מוכח בהדיא דדעת הרמ\"ך דתקרובת שלא כעין פנים מותרים לגמרי שלא כמו שהבין הרב ומ\"ש בפ\"ח דתקרובת יש לו ביטול היכא דלא הוי משתבר כעין פנים אין הכונה לומר דאיסורא מיהא איכא כמו שהבין הרב אלא כונת הרמ\"ך להקשות על רבינו שכתב סתם תקרובת ע\"ז אין לו ביטול וכנראה שאפי' שלא כעין פנים קאמר ואהא בא להכריח דהא ליתא דהא מצינו תקרובת יש לו ביטול כדחזינן באבני מרקוליס ולפי דעת רבינו נהי דמשום ע\"ז עצמה יש לו ביטול אכתי יהא אסור אפי' בביטול משום דהוי תקרובת ע\"ז וכדאמרינן בגמר' כל חד וחד נעשית ע\"ז ותקרובת ע\"ז לחברתה אלא ודאי דבשלא כעין פנים לא נאמר דין זה ומשום דכל ראייתו הוא מאבני מרקוליס והתם צריך ביטול משום ע\"ז עצמה נקיט בלישניה יש לו ביטול כנ\"ל פשוט אמנם אין הכי נמי דתקרוב' ע\"ז שלא כעין פנים גרידא מותר לגמרי והיינו מה שהביא בתר הכי מההיא דזרק מקל מדקאמר אינה נאסרת משמע דשרי לגמרי דלפי מה שהבין הרב ז\"ל דברים אלו אין להם מובן כלל וכמו שהוקשה להרב עצמו יע\"ש ובהא ניחא לי מה שיש לדקדק בפשט השמועה שם במאי דפריך אלא מעתה אבני מרקוליס כו' דאמאי נטר להקשות קו' זו על מימרא דרב דאמר זרק מקל כו' אינ' נאסרת לעיל מינ' אברייתא דקתני גוי שהביא אבנים כו' מותרות וקאמר רב ששת התם דהיינו טעמא משום דבעינן כעין פנים הו\"ל לאקשויי אלא מעתה דבעי' כעין פנים במה יאסר אמנם לפי מ\"ש ניחא דאברייתא גופי' לא מצי לאקשויי משום דהוה מצי למימר דהא דבעינן כעין פנים היינו לענין שיהא נאסרת ע\"י ביטול אבל שלא כעין פנים נמי מיתסר משום תקרובת להצריכו ביטול כמו שהבין הרב לפי האמת אמנם לרב דקאמר זרק מקל כו' אינה נאסרת דמשמע דשרי לגמרי פריך שפיר אלא מעתה כו' ודוק. גם מ\"ש עוד הרב הנזכר בסמוך על דברי רבינו שבפ\"ח דהא דאיכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי לאו משום דפליגי אי ביטול מועיל בזה או לא אלא דהנך דלא פרשי סברי דהוי תקרובת ושרי והנך דפרשי סברי דלא הוי תקרובת אלא ע\"ז עצמה יעיין שם הם דברים תמוהים משוללים הבנה דהא בהדיא קאמר בתלמודא מ\"ט דמאן דפריש ס\"ל כההיא דרב גידל א\"ר מנין לתקרובת ע\"ז שאין לו ביטול כו' ותו דאי הנך דפרשי ס\"ל דהוי ע\"ז ולא תקרובת הרי הותרה בביטול ע\"י שחיפ' בהם דרכים וצ\"ע ולכן נראה לי ליישב לקו' הרב מוהר\"ם ן' חביב עם מ\"ש מרן הב\"י בסי' הנז' בשם המרדכי ראבי\"א קבל מאביו רבינו יואל בנרות ושעוה של אליל אסורים לנר מצוה בשבת וחנוכה או לב\"ה כדאמרינן בפ' כ\"ה גבי המשתחו' לדקל וכן באשירה שבטלה איבעיא להו וסלקא בתיק\"ו יעיין שם וכ\"כ רי\"ו נתיב י\"ז חלק ד' שהביא דין נרות וחתיכות שעוה שמותרים משום דאינו תקרובת כעין פנים כתב ורבותי כתבו דאסורים לב\"ה והביא ראיה מההיא דהמשתחוה לדקל והא הכא מאיס למצוה אע\"ג דשרי להדיוט ומה שהתיר רי\"ו בנתיב ח' ח\"ג ליטול לולב למצוה מאילנות שנוטעים לפני ע\"ז כבר כתב רי\"ו שם דאין לאסרם משום דמאיסי למצוה כההיא דמשתחוה לבהמה כו' דלא דמי דהכא אינו ע\"ז ולא תקרובת ע\"ז יע\"ש הנה נראה מדבריו דאם היה תקרובת ע\"ז אע\"ג דלא נאסר להדיוט דאינו כעין פנים היה מאיס למצוה דומיא דשעוה של אליל דמאיס למצוה אע\"ג דלא מיתסר לא משום נוי ולא משום תקרובת ואם כן לפי מה שכתב הטור בי\"ד סימן קמ\"ב בשם י\"א דאילני סרק שנוטעים לפני ע\"ז נטיעתן זו היא תקרובתן ותקרובת כזה אינו נאסר כיון דאינו כע\"פ והיא סברת א\"ח משם הרשב\"א כמ\"ש בבד\"ה אסור ליקח מאילנות אלו למצוה כיון דס\"ל דהוי תקרובת ע\"ז דומיא דהמשתחוה לבהמה וחתיכות שעוה שכתבו רי\"ו והמרדכי ומכ\"ש לי\"א שכתב הטור שם דלא גרע מנויי ע\"ז דאסורים אפי' להדיוט דמאיסי למצוה לכתחילה מיהא דלא כרי\"ו ויש לתמוה על מור\"ם שפסק בא\"ח סי' תרמ\"ט ס\"ד כדעת רי\"ו ז\"ל שמותר לכתחילה ליקח מאילנות אלו לולב למצוה מאחר שהרשב\"א והטור חלוקין עליו כמ\"ש ולפחות היה לו להזכיר הדבר במחלוקת והיותר תימה דבי\"ד סי' הנזכר פסק מרן שם כסברת הטור דאסורים להדיוט משום דלא גרע מנויי ע\"ז ולא הגיה עליו כלום משמע דהכי ס\"ל ונמצא סותר את עצמו וכן יש לתמוה על הלבוש שבסי' תרמ\"ט ס' י\"ד כתב כדעת רי\"ו ומור\"ם ובי\"ד סי' רנ\"ו סי\"ג פסק כדעת הטור דלא גרע מנויי ע\"ז וצ\"ע ואם כן איכא למימר שדעת רש\"י כדעת רי\"ו והמרדכי דאע\"ג דלא מיתסר משום תקרובת אסור לכתחילה משום דמאיס כיון דלשם תקרובת ע\"ז יהבו ואיכא לתא דע\"ז עליה ומשו\"ה קאמר רבא לא יטול וכמ\"ש רש\"י בדבור שאח\"ז לא יטול משום דמאיס למצוה ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על רש\"י אמאי לא פי' דלולב של ע\"ז דקאמר רבא כפשטיה דהיינו לולב של אשירה של גוי א\"נ שהשתחוה ללולב שהיא עצמה ע\"ז שעבדה והנראה מדבריו דלא משכחת לה אלא בהני תלת גווני דוקא משום דרש\"י קשיא ליה כקו' התוס' דע\"ז של גוי נמי מכי אגבהה קניה ונעשית ע\"ז של ישראל ודחיקא ליה מילתא טובא לומר דאיירי ביט\"ב דלא בעינן לכם משום מאי דפריך ממתניתין דלולב של אשירה ולא משני דאיירי ביט\"א וכבר נדחקו בזה התוס' וליישב זה כתב רש\"י דמאי דאמר רבא לולב של ע\"ז אם נטל יצא לא משכחת ליה אלא בלולב ששימשו בו לע\"ז דס\"ל לרש\"י כדעת הראב\"ד והר\"א ממי\"ץ שכתב הטור בסי' קמ\"ו דמשמשי ע\"ז אפי' זכה בהן ישראל יש לו ביטול ע\"י גוי וכתב עוד א\"נ שעבודתה בלולב כו' משו\"ה קאמר רבא לא יטול משום דמאיס למצוה ואם נטל יצא כיון דמותרים להדיוט משום דלא הוי תקרובת כע\"פ ולאפוקי אם הוא לולב של ע\"ז עצמ' דבהא לא משכחת לה להא דרבא ומ\"ש רש\"י ואם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוצרך לטעם זה משום אידך חלוקה שכתב שרבא איירי נמי במשמשי ע\"ז דאע\"ג דאסורים בהנאה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע\"ג דר\"ל מבעיא ליה בפרק כ\"ה המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לרבא פשיטא ליה דלכתחלה לא יצא ובדיעבד יטול וכמ\"ש הרמב\"ן הביאו הר\"ן שם וא\"נ דבעיא דריש לקיש הוא לכתחילה דוקא ומשום דלא פשיטא לי' קאמר רבא דלא יטול דאזיל לחומרא ומ\"ש רש\"י שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איכא למימר דס\"ל לרש\"י דדוקא בשדרך עבודתה דמתחייב העובדה בסייף וחל עליו שם ע\"ז הוא דמאיס למצוה דומיא דמשתחוה לדקל דמבעיא ליה לר\"ל דאף ע\"ג דאין נעבד במחובר העובדה חייב בסייף וכדאיתא בברייתא בפ' כ\"ה דף מ\"ז ע\"א משא\"כ בשאין דרך עבודתה בכך דהעובדה נמי אינו חייב עליו כלל לא מאיס למצוה ולא מקריא לולב של ע\"ז כלל זה נראה לי נכון ויציב בדברי רש\"ל ז\"ל ומיהו מה שהקשה הרב הנזכר על דברי רש\"י דפ' מצו\"ח דמשמע מדבריו דסנדל של תקרובת ע\"ז היינו שהקריבו סנדל הא ודאי ק' אלימתא איהו וכן ראיתי בשיטת הרשב\"א שק' כן על דברי רש\"י ועיין בתוס' פ\"ק דע\"ז די\"ב ע\"א ד\"ה דכוותא ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' ס\"ק ובתוס' פרק אין מעמידין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שכתבו דלריב\"ב אפי' תקרובות שלא כע\"פ אסור יע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג </b>\n<b> של ערלה ושל תרומה טמאה כו' פסול.</b> שם דל\"ה ע\"א פליגי בה ר\"ח בר אבין ורב אשי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון כו' והקשו התוספות שם בד\"ה לפי וז\"ל וא\"ת גבי לולב של אשירה ל\"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בקונ' כ\"ת שכתב דעיקר קושייתם היא דלמה לי טעמא דמיכתת שיעוריה ולא מיירי אלא בע\"ז של יש' לימא דמיירי אפי' בע\"ז דגוי שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאה ישראל ונטלו על מנת שלא לזכות בו דאינו יוצא ביום טוב ראשון כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול ליהנות ממנו קודם ביטול ולא מיקריא לכם ע\"כ דבריו:<br><b> ולע\"ד </b> זה ליתא שהרי בכוון שלא לזכות בו למה לי טעמא דאין בה דין ממון בלא\"ה אינו יוצא בו ביט\"א משום דלא מקריא לכם וכמ\"ש התוס' שם בהדיא ותו שכפי מ\"ש התוספות בפ\"ד דהו\"מ למימר נמי מע\"ב בגבולין ואליבא דכ\"ע משמע בהדיא דס\"ל דלמ\"ד לפי שאין בו היתר אכילה מע\"ב בגבולין יש בו היתר אכילה מקרי כיון דאי בעי פדי ליה וכמ\"ש רש\"ל ז\"ל אם כן הכא נמי בע\"ז של גוי קודם ביטול קרינן ביה לכם כיון דאי בעי מבטל ליה ממוניה הוא (ולמ\"ד מ\"ב ממון גבוה הוא היינו טעמא דאינו יוצא בו ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתשיל עלה כמ\"ש התוס' בפ' אלו עוברין דמ\"ו ד\"ה הואיל ע\"ש) כנ\"ל ובמה שתי' וי\"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' משום דנ\"מ לענין מ\"ב עיין מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל ומה שהקשה עליו מוהר\"ם ן' חביב דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעינן דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו אבל אי בעינן היתר אכילה אינו יוצא י\"ח כיון דאסור באכילה גם לכהן יע\"ש לק\"מ שהרי לדעת התוס' קיימינן ולדעתם ע\"כ דס\"ל דטבל מקרי יש בו היתר אכילה כיון דאי בעי מפריש ליה ולהכי קאי אכתי תקשי להו דמצה של טבל ת\"ל דאינו יוצא בו משום דבעי' משלכם דבהא לא שייך תי' שתירץ בדבור שאח\"ז ואם כן לדעת התוס' אתרוג של טבל של כהן פשיטא ודאי דיוצא בו אפי' למאן דבעי היתר אכילה וליכא נפקותא מידי וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קצח) </b> א\"כ ה\"נ בע\"ז של גוי קודם ביטול קרינן בי' לכם כו'. תמהני דאיך מדמה מעשר שני בגבולין לע\"ז של גוי דבמעשר שני הא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דבידו לפדות משא\"כ בע\"ז הא אין הישראל יכול לבטל ע\"ז וא\"כ הרי אין זה בידו ומשום הכי לא קרינן בי' לכם. ואפשר לומר דכיון דנכרי יכול לבטל ע\"ז בעל כרחי' כדאיתא בע\"ז דף מ\"ג ע\"א בעובדא דר\"א הקפר א\"כ הוי כאילו הוא בידו לבטלו ואע\"ג דלא אמרינן הואיל היכא די\"ל מי יימר כדאיתא בשבת ס\"פ כירה דאמרינן התם מי יימר דמזדקק לי' חכם מ\"מ הא אמרינן התם דהיכא דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר וא\"כ ה\"נ אפשר דאמרינן הואיל ואי בעי הוה כייף לנכרי לבטל וצ\"ע. ועוד י\"ל דכמו דאמרינן שם דאפשר בג' הדיוטות ותו לא אמרינן מי יימר ה\"נ בע\"ז כמו דקיי\"ל דנכרי מבטל ע\"ז של חבירו אעפ\"י שאינו עובדה ולפ\"ז תו שכיח שיזדקק לי' נכרי לבטל אותה דכיון שאינה הע\"ז שעובדה לא יחוש ויבטלה וא\"כ תו לא אמרינן מי יימר ודו\"ק:",
+                "<b>ושל </b>\n<b> מע\"ב בירושלים כו' ואם נטל כשר.</b> משנה פרק לולב הגזול דל\"ד ע\"ב ופרש\"י וז\"ל ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם ע\"כ והקשה מוהר\"ם בן חביב ז\"ל דכיון דמע\"ב חוץ לירושלים יכול לפדותו הרי יש בו היתר אכילה מיקרי מיגו דאי בעי פדי ליה כדאמרינן בגמרא גבי דמאי דיוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וכן משמע ממ\"ש רש\"י ז\"ל בגמ' גבי אתרוג של תרומה ד\"ה הרי וז\"ל הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה כו' אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל משמע דאי הוה ניתרת בפדיון הוה סגי לן הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום דקרינן ביה לכם הראוי לכם במיגו דאי בעי פדי ליה עכת\"ק:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' בפרק בכל מערבין דף ל' ע\"ב ד\"ה וליפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביאו ראיה ממתני' דקתני התם דאין מערבין בהקדשות שלא נפדו אע\"ג דאיכא מיגו דאי בעי מתשיל עלה יע\"ש וא\"כ גבי דמאי דחזי לעניים משו\"ה אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסיה מקרי ראוי לכם וכן גבי תרומה טהורה דחזי לכהנים כתב רש\"י דאי הוה ביה פדיון הוה סגי לן הך טעמא ולא הוה צרכינן לטעמא שכתב רש\"י דישראל נמי נפיק ביה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אלא דאפי' היה הדין דאינו יכול להאכילו לבן בתו כהן יוצא בו משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדי ליה כיון דחזי לכהנים אמנם גבי מע\"ב חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם מש\"ה כתב רש\"י דאינו יוצא בו משום דבעינן הראוי לכם כנ\"ל נכון וכ\"כ הרב כרם שלמה סי' ב' דף כ\"ה ע\"א דה\"ט דבאתרוג של טבל לא אמרינן הואיל משום דבעינן מידי דחזי השתא לשום אדם ושכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בספר עבודת הקודש יע\"ש וק\"ל קצת ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה סימן תשמ\"ו שנשאל במי שאסר על עצמו נכסיו אם יוצא בו אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י\"ח דא\"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה כיון דאי בעי מיתשיל עלה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ע\"כ והשתא כפי מ\"ש הרשב\"א בספר עבודת הקודש מאי ראיה מייתי מתרומה טמאה שאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם מש\"ה לא אמרינן הואיל ולא מקרי ראוי לכם משא\"כ בקונם דחזי לעלמא מיקרי ראוי לכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש ליישב ופשוט: ודרך אגב אומר מה שראיתי מקשים שם בסוגיא דפ' בכל מערבין (ועיין בס' קיקיון דיונה) דכיון דאוקימנא לסומכוס דס\"ל כרבנן דר' דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה\"ש ומש\"ה קא' בחולין אבל לא בתרומה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דהדרא לטיבלא א\"כ נימא דת\"ק דסומכוס דאמר מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דס\"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ומש\"ה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואף דהדר לטבליה הא חזי לתקוני בבה\"ש ואם כן היכי אמרינן התם בדף כ\"ח ואב\"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובה בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' אלמא אע\"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה\"נ כו' ומנ\"ל הא ולע\"ד נר' דלק\"מ כפי מ\"ש התוס' שם בדל\"א ע\"א ד\"ה דמאי וז\"ל וא\"ת ולסומכוס נמי הא חזי לאפרושי מיניה וביה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי וי\"ל דמשמע ליה מתניתין אפילו אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' איירי בכל ענין ולעיל נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתני' איירי אפי' ביתר מב' סעודות עכ\"ל וא\"כ ע\"כ דטעמא דמתני' דתני מערבין לנזיר כו' משום דס\"ל דאע\"ג דלא חזי להאי חזי להאי דאי משום טעמא דאי בעי מיתשל עלה היכי פסיק ותני דמערבין אפי' אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות הא אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה וזה פשוט ועיין ברש\"י ז\"ל בפרק כל שעה דף כ\"ג ע\"א ד\"ה מערבין כו': ובמה שתירץ מוהר\"ם בן חביב דס\"ל לרש\"י ז\"ל דאין לומר מיגו דיכול לפדותו משום דאין פודין בי\"ט ומש\"ה אינו יוצא נראה שיש להקשות על תירוצו דא\"כ גבי דמאי נמי היכי אמרינן בגמרא דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה הא הפקר נמי אין מפקירין בי\"ט ושבת וכמ\"ש הפר\"ח חלק או\"ח סי' תנ\"ד וכן מצאתי להריטב\"א בשיטה כ\"י למסכת שבת פי\"ו דק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אף עג\"ב דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע\"כ וא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל לש\"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה זמן שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרי' ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם בי\"ט עצמו ואם כן גבי מע\"ב נמי אע\"ג דאין פודין בי\"ט ובי\"ט לא חזי לאכילה מ\"מ כיון דאיכא ביה היתר אכילה באיזה זמן שיהיה קרינן ביה שפיר לכם דומיא דדמאי: הן אמת דמההיא דפרק בכל מערבין דף ל\"א נראה דקשה לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דא\"ב מפקר לנכסי' והוי עני וחזי ליה כו' ולפ\"ד הריטב\"א היכי משני התם הכי הא גבי עירובין ודאי בעי' שיהא ראוי לו לאכילה בבה\"ש כדאמרינן התם לעיל אליבא דסומכוס וי\"ל דס\"ל להריטב\"א דהך מתני' דמערבין בדמאי לא אתי אלא כר' דס\"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה\"ש ומשו\"ה משני שפיר תלמודא דמיגו דאי בעי מפקר לנכסיה בב\"ה והוי עני וחזי ליה כו' ודלא כמ\"ש התוס' שם דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע\"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים אלא ס\"ל להריטב\"א דלרבנן דוקא הוא וה\"ה דהו\"מ לשנויי משום דחזי לעניים אלא משום דבפ' כל שעה ובפרק שלשה שאכלו בעי לשנויי הכי משני נמי התם הכי וכמ\"ש התוס' בההיא דפרק מפנין ודפרקין מיהו מההיא דר\"פ מפנין קשה טובא לדעת הריטב\"א דפרכינן התם דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה כו' ולדעת הריטב\"א הא הו\"ל מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת והו\"ל כטבל ושוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני ח\"א סי' שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת מההיא דפרק מפנין וצ\"ע לדעת הריטב\"א ועיין עוד בשבת דקל\"א ע\"ב דאמרי' התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר\"א משום דבידו להפקירו והא ודאי לק\"מ לדעת הריטב\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריי' יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת מיהו קמיית' קשיא ואולי יש לחלק דלא כתב הריטב\"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכו בו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא\"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבא טפי ניחא לי' שלא יזכו בה אלא כל מגמתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י\"ח בו בהא ודאי ש\"ד כנ\"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> בד\"ה </b> ושל מעשר שני. הנה כתבתי בזה בתשובה לאחד וז\"ל ע\"ד שא' אם מותר לקנות דבר מן ההפקר בשבת אחר שעיקר האיסור דלקנות בשבת אסור מכח שמא יכתוב ובהפקר לא שייך שמא יכתוב. הנה זה ברור דאסור לקנות מן ההפקר ואם כי רבך מהר\"י סגן הכהן רצה להביא ראי' ממוציא כיס בשבת יפה דחית די\"ל דהתם מיירי שאינו מכוין לקנות. אך יש ראי' ברורה ומפורשת השעה\"מ בפ\"א מלולב ד\"ה ושל מע\"ב מביא בשם הריטב\"א והפר\"ח דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט והרי להפקיר נמי לא שייך שמא יכתוב והוי רק דבור בעלמא ומ\"מ אסור בשבת ומכ\"ש לקנות דעושה מעשה דאסור. אף גם לדעת המג\"א בהל' ציצית סי' י\"ג דמפורש שם בדבריו דלהפקיר מותר אף מדרבנן וראייתו משבת קל\"א דקאמר הואיל ובידו להפקיר ולא קאמר ליתן במתנה וכו' והנה השעה\"מ הביא הש\"ס הנ\"ל וכ' דמזה אין תמי' על הריטב\"א דהתם מיירי מדאוריי' ונעלם ממנו המג\"א הנ\"ל דמפורש להיפוך שמותר להפקיר אף גם דבריו תמוהין דמה דחה דהתם מדאורייתא מיירי דאם כן קשיא קושית המג\"א למה לא קאמר ליתן במתנה לקטן ונכרי והנה מקטן אין כ\"כ קשיא די\"ל דהריטב\"א יסבור כהסוברים דקטן אין לו קנין כלל מן התורה אפי' כשדעת אחרת מקנה אותו. וכיון דהתם מה\"ת מיירי יכול למכרו בדמים אך נראה ליישב דעת הריטב\"א דע\"כ לא אסר הריטב\"א להפקיר רק הפקר עולמית אבל הפקר לשעה כיון דאינו הפקר גמור רק על יום השבת מותר להפקיר כיון דאינו קנין ממש דקיי\"ל קה\"פ לאו כקהג\"ד וגם אינו קנין רק סילוק רשותא שרי בשבתא דדוקא אם דומה בחד צד לקנין כגון אם הוי עולמית דנחשב קנין ממש או אף דאינו עולמית רק דהוי קנין שעה אך באותה שעה הוי קנין ממש אז כיון דעכ\"פ בחד צד דומה לקנין וחז\"ל אסרו לקנות בשבת אבל אם הוי סלוק רשותא ורק לשעה אין לו דמיון כלל לשבת ומותר בודאי וראי' מהל' שבת סי' רמ\"ו במשכיר בהמתו לנכרי דיפקירנו בפני שלשה ועוד ראי' מעירובין גבי לשכור מן הנכרי בשבת דלמ\"ד דהוי מקני רשותא אסור בשבתא ולמ\"ד דהוי סלוק רשותא מותר בשבתא אם כן מוכח דסלוק רשותא בשבתא שרי והרי לדעת הריטב\"א אסור להפקיר בשבת דהוי נמי סלוק רשותא ובע\"כ דהתם הוי סלוק רק על יום השבת לבד ובזה מודה הריטב\"א דמותר ולכך לק\"מ מן הסוגיא כיון דלדידן קיי\"ל דכלי קופסא אין חייבין בציצית מוכח דעיקר החיוב הוי אלבישה לכך אף דהתם בשבת אזיל למ\"ד כלי קופסא חייבין מ\"מ אין החיוב על גופו רק על הלבישה אם ראוין עכ\"פ ללבוש והנאת הלבישה שלו חייב בציצית אבל אם אין הלבישה שלו אף אם גופו הוי שלו לכ\"ע פטור ולכך בזה מהני הפקר לזמן דעכ\"פ ביום הזה אין הלבישה שלו נפטר מציצית לכך קאמר דבידו להפקירו על יום השבת לבד נהי דקה\"פ לאו כקהג\"ד מ\"מ לענין ציצית פטור ולכך איסור שבת ליכא בזה כיון דהוי רק קנין שעה ולאו כקהג\"ד ועשה דציצית לא שייך בזה וא\"ש. ואף להמג\"א דס\"ל דמותר להפקיר בשבת הוי רק להפקיר כיון דהוי דיבור בלי מעשה אבל לקנות דבעי מעשה ודאי אסור בשבת והטעם דודאי עיקר הטעם דאסרו חז\"ל מקח וממכר הוי מכח שמא יכתוב אבל כיון דכבר אסרו מה\"ט שוב כל הדומה לקנין לא פלוג רבנן ואסרו כיון דהוי כקונה קנין וראי' מעירובין הנ\"ל דאם הוי סלוק רשותא מותר וקשה אכתי ניחוש בזה שמא יכתוב ואם בזה לא שייך שמא יכתוב אם כן למ\"ד דמקני רשותא הוא אמאי אסור הרי לא שייך שמא יכתוב ובע\"כ דזה החילוק למ\"ד מקני רשותא אם כן הוי בכלל קונה קנין וכיון דחז\"ל אסרי קונה קנין בשבת בכל ענין אסרי אבל למ\"ד סלוקי רשותא אינו בכלל קונה קנין כלל ואינו בכלל התקנה ועוד ראיה מירושלמי דהלין נכנסין ארמלין צריכין למכנסה מבע\"י מכח דהוי כקונה קנין בשבת והרי התם בקנין ביאה לא שייך שמא יכתוב דמי כותב שטר קנין על אשה ואם החשש שמא יכתוב הכתובה אם כן למה מותר לבעול בתולה בשבת הרי אסור לבא עלי' בלי כתובה ונגזור שמא יכתוב ובע\"כ דלא מכח שמא יכתוב גזרו רק כיון דעכ\"פ קונה קנין הכל הוי בכלל איסור זה ובפרט לדעת הר\"ן בנדרים כ\"ט דכל קנין אשה לבעלה הוי כקונה מן ההפקר דהאשה מפקרת עצמה לגבי בעל עיי\"ש ואם כן לפ\"ז מפורש בירושלמי דאסור לקנות הפקר בשבת ובלא\"ה הדין כן ברור:<br><b> והנה </b> מלבד הנ\"ל דברי המג\"א תמוהין בראי' הנ\"ל וצדקו דברי השעה\"מ דהש\"ס מוכרח לומר דבידו להפקירן דא\"א לומר בידו ליתן מתנה דז\"א בידו דמי יודע אם ירצה הלה לקבלו וכמ\"ש בפ\"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' א\"כ מוכח דכל שתולה בדעת אחרים לא נחשב בידו משא\"כ בידו להפקירו זה הוי בידו שפיר ועוד הרי באמת יפסיד ממון וזה לא נחשב בידו רק הרמ\"א כתב כיוצא בזה בסי' רמ\"ו דמ\"מ אין אדם יכול לזכות בו כיון דידוע שמפקירן רק מכח איסור שבת עיי\"ש א\"כ ה\"נ הוי כן אך תינח בהפקר דלא יצא לרשות אחר מעולם ולכך נהי לומר בפי' שמפקירו ע\"מ שלא יזכה בו אחר לא מהני ובודאי צריך להפקירו סתם מ\"מ אזלינן בתר אומדנא דכוונתו הוי רק מכח איסור שבת ומהני בזה אומדנא כיון דהוי להחזיק שלא להוציא מחזקתו מהני אומדנא אבל אם יתנו במתנה בזה דרך הערמה לא הוי מתנה כמ\"ש בנדרים במעשה דבני חורין וא\"כ א\"א ליתנו רק במתנה גמורה לו יהא שיהי' מתנה לשעה עכ\"פ אם ירצה אח\"כ להוציאו ממנו ממ\"נ אם יתן לו רק לשעה אפשר דלא מהני ואם יתן לו סתמא לא אמרינן אומדנא להוציא ממון מחזקתו וא\"כ לא יצטרך הלה להחזיר לו ויהי' לו הפסד ממון ולכך לא נקט הש\"ס זה רק שבידו להפקירו. ועוד ראיה דאסור לקנות מן ההפקר בשבת מאהע\"ז סי' קל\"ז והוא ש\"ס גיטין ע\"ז בש\"מ המגרש בשבת דתיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' ובזה יש להוכיח ממ\"נ דלהריטב\"א ופר\"ח דאסור להפקיר בשבת בודאי מכ\"ש דאסור לקנות הפקר בשבת ולהמג\"א דס\"ל דמותר להפקיר בשבת קשה א\"כ למה לא יעשה השכ\"מ כן שיפקיר תחלה ביתו ואח\"כ תזכה בו היא עם הגט ולא יצטרך לעשות איסורא לקנות בשבת ונהי דסוף סוף יצטרך לקנות הגט מ\"מ למעט באיסורא עדיף וא\"ל שיהי' כטלי גיטך מעג\"ק דהרי התוס' שם הקשו דהוי טלי גיטך מעג\"ק ותירצו דכיון דבא מרשותו לרשותה לא נחשב טלי גיטך וכו' וא\"כ אם יפקיר חצרו תחלה יהי' טלי גיטך מעג\"ק אך ז\"א חדא לפמ\"ש המרדכי בפ\"ק דב\"מ בר\"ג וזקנים דאף דט\"ה אינו ממון והוי כהפקר מ\"מ נחשב דעת אחרת מקנה כיון דמקנה אותו עם החצר עיי\"ש א\"כ ה\"נ להיפוך בשלמא בטלי גיטך מעג\"ק דאינה קונית הקרקע כלל ובנטילתה היא מתגרשת זה לא מהני אבל כאן דהיא מתגרשת בקניית גוף הקרקע וכיון דזוכית בקרקע עם הגט וכיון דהוא מקנה לה גם הגט דהוי שלו נחשב אף החצר דעת אחרת מקנה והוי כאלו בא מרשותו לרשותה ועוד אף אם נחלק בין נדון זה לנדון המרדכי מ\"מ קשה דהרי קיי\"ל דהפקר כל ג' ימים דלא אתי לרשות זוכה הרי הוא שלו ובידו לחזור בו גם דעת כמה פוסקים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אם כן כיון דמדרבנן יכול לחזור בו אף מה\"ת הוי שלו וכשזכתה בו היא הוי כאלו בא מרשותו לרשותה ולא נחשב טלי גיטך מעג\"ק ומ\"מ איסורא ליכא כיון דהוא הפקיר חצרו והיא קנתה מן ההפקר ובע\"כ לפ\"ד המג\"א דמותר להפקיר יהי' מוכח דעכ\"פ לקנות מן ההפקר אסור אם כן לא נרויח בזה כלום ומוכח ממ\"נ דאסור לקנות דבר הפקר בשבת וז\"ב ונכון לדעתי:<br><b> שם</b><br><b> מ\"ש </b> על רש\"י שכתב דבמע\"ש אין יוצאין בגבולין משום דלא מקרי לכם והקשה דלמא מגו דאי בעי פריק לה וכו' ודבריו צ\"ע קצת שהרי מבואר בש\"ס שאמר ר\"א שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וכו' הרי כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (קצט) </b> דק' לדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי לי' ומשני מיגו דא\"ב מפקר לנכסי' כו'. לענ\"ד אינו מוכרח לומר כן דמאן דס\"ל דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט הוא מודה למוהר\"ם חביב דלא אמרינן מיגו במעשר שני כיון דאין פודין ביו\"ט דהא ליתא משום די\"ל דמיגו אמרינן אפי' לעבור על שבות דרבנן לענין דיצא ידי חובת מצוה (כיון דא\"צ יותר אלא להפקיר נכסי' או לחלל מעשר שני על מעות ידועים שיש לו דזה סגי באמירה וא\"צ שום מעשה). וא\"כ הרי לק\"מ קושיית הגאון המחבר על הריטב\"א ז\"ל מהא דעירובין דף ל\"א הנ\"ל משום דמיגו אמרינן בכה\"ג כיון דבשבות דהפקר אין בו שום מעשה ואע\"ג דאמירה זו אסורה משום שבות אפ\"ה אמרינן מיגו כדאמרינן בעלמא ולא שני לי' למר בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה (בתמי') לענין אמירה לנכרי להחם חמין לינוקא אלמא דשבות שאין בו מעשה קיל טפי ומ\"ה אמרינן בי' מיגו דאי בעי עבר אשבות קל כזה ושוב חזי ליה. אבל תמהני על הגאון המחבר ז\"ל שלא כתב להקשות על הריטב\"א ז\"ל מברייתא ערוכה בפסחים דף ז' ע\"א דאיתא התם היה יושב בביהמ\"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו אחד שבת ואחד יו\"ט כו' וע\"ש והא ביטול הוא מטעם הפקר וא\"כ הרי להדיא דמותר להפקיר בשבת ויו\"ט: ונלע\"ד ליישב בזה למ\"ש הר\"ן בריש מכילתין דהביטול הוא גילוי מלתא בעלמא שאינו רוצה לזכות בחמץ שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע\"ש וא\"כ הרי גילוי מלתא בלבד מותר בשבת וביו\"ט אבל להפקיר ממש י\"ל דאסור בשבת וביו\"ט: ועוד י\"ל דמשום מצוה והיינו כדי שלא יעבור בבל יראה מותר לו לעבור על שבות דמפקיר בשבת וביו\"ט דומה למה שהתירו קנין בשבת בגט שכיב מרע בר\"פ הזורק אבל במקום שאין בו מצוה י\"ל דאסור להפקיר בשבת ויו\"ט: אולם כנגד זה מצינו דאין מקדשין אשה ביו\"ט ולדעת החולקים על ר\"ת הרי אפי' בשאין לו אשה ובנים נמי אין מקדשין ביו\"ט וא\"כ הרי משמע מזה דאפי' במקום מצוה אסור לעבור על שבות דרבנן. ואפשר לומר דחמץ דמי להצלה מפני הדליקה בשבת דאומר לאחרים בואו והצילו לכם והיינו משום שהוא כמופקר מאליו וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דחמץ דכיון שיגיע הזמן שתאסר העיסה עליו ותלך לאיבוד א\"כ הא הוי נמי כמופקר מאליו ומ\"ה מותר לו לבטלה בשבת ויו\"ט:",
+                "<b>של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי</b> כתב הר' מנוח וז\"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר תריץ הא לא מצות אמרת דכי אמרינן דהפקר פטור מן המעשר ה\"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר ושמעינן להא מילתא מההיא דאמרי' בספרי וכל תרומה לכל קדשי ב\"י ר\"י אומר בא הכתוב על מקדיש עד שלא מירח שהוא פטור או עד משימרח ת\"ל ראשית דגנך וה\"ה בהפקר דלא עדיף הפקר מהקדש ואם הקדיש אחר שנתחייב לא חייל כדי לפטור ה\"נ הפקר ואיבעית אימא דהפקר כה\"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרי' המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות וה\"נ כיון דאיהו הדר וזכי בי' גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ\"ל והנה מה שרצה להוכיח דלאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר והביא ראיה מהקדש דאם הקדיש אחר שמרחו חייב דלא עדיף הפקר מהקדש תמה אני על דבריו שהרי מבואר הוא דהפקר עדיף מהקדש דבפ\"ד דפאה מ\"ח ופ\"ג דחלה מ\"ד תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח\"כ פדאן פטורים כו' ופסקו רבינו פ\"ג מהל' מעשר דין כ\"ה הנה מבואר דאם הקדישן עד שלא נגמרו מלאכתן ופדאן ונגמרה מלאכתן בידו חייב להעשר ואלו גבי הפקר קי\"ל דאפי' אם נגמרה מלאכתן בידו אחר שזכה בהן פטורים וכדקי\"ל דהמפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו פטור מן המעשרות וכמ\"ש רבינו פ\"ו מה' מתנות עניים דין כ\"ז ובפרק ב' מהל' תרומות דין י\"ב כתב רבי' דאם הפקיר שבולין וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינו תרומה הרי מבואר דאפי' בשמירתן אח\"כ הוא פטור ועיין בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' מעשר דין ב' וא\"כ דכוותא נמי נימא דבהפקר אפי' אם הפקירן אחר שמירחן ונתחייבו במעשר שיהיה פטור מן המעשרו' דאע\"ג דבהקדש קי\"ל דאם הקדיש אחר שמירח חייב מ\"מ הפקר שאני ומ\"מ אע\"ג דראייתו מהקדש אינה ראיה עיקר דינו דין אמת ואמינא לה מהא דגרסינן פרק יה\"ך דפ\"ג טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו' ופרש\"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כו' כי פליגי בדלא אפשר בחולין אלא א\"כ אוכל את כולו כו' יע\"ש והשתא ק' דאמאי מאכילין אותו טבל הא איתיה בתקנתא שיפקירנו דהפקר פטור מן המעשרות אלא מוכח ודאי דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר וליכא למימר דהתם מיירי בשלא היו הבעלים בעיר דאין כאן מי שיפקירנו (ועיין בהר\"ב פרשת דרכים) דא\"כ אפי' בדאפשר בחולין נמי היכי קאמר דמתקנינן ליה הא כל שאין הבעלים בעיר אינו יכול לתקנו ות\"ל משום דיכול להפקירו ויכול לאכלו כולו בהיתר ובגמרא פריך התם אפשר בחולין פשיטא ל\"צ בשבת ופי' רש\"י דאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכלוה טבלים והשתא קשה דהיכי שרי' להפריש בשבת כיון דאיתיה בתקנתא ע\"י הפקר דהפקר בשבת מישרא שרי לכ\"ע בכל כה\"ג וכמ\"ש לעיל ומ\"מ אכתי יש לדחות דתלמודא התם מיירי בשהטבל הוא של החולה בעצמו דאי מפקיר ליה והדר זכי ביה הוא בעצמו כל כי האי לא חשיבא הפקר כמ\"ש הר' מנוח בתי' הב' אלא דאכתי יש לדקדק דהא איתיה בתקנתא שיפקירנו ולא יזכה הוא בה אלא אחרים יזכו בהם וליספו ליה דרך מתנה או הלואה אלא ודאי מבואר הדבר דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע ע\"י הפקר ועוד אני מביא ראיה ממ\"ש בר\"פ מפנין אבל לא את הטבל ופרכינן פשיטא ל\"צ בטבל טבול מדרבנן והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר ליה וכה\"ג אמרינן התם גבי דמאי דמותר לטלטלו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה ואף למ\"ש המ' בתי' הב' דכל דהדר זכי ביה לא הוי הפקר מ\"מ הא איכא למימר שפיר דאי בעי מפקר ליה וחזי לאחריני וכל דחזי לאחריני מותר בטלטול כדאמר התם גבי תרומה וגבי דמאי נמי כתבו התוס' דבלאו טעמא מפקר לנכסיה שרי בטלטול מטעמא דחזי לעניים ותו דכל כה\"ג חזי לדידיה מיקרי שהרי כל שזכו בו אחרי' אף הוא מותר לאכול ממנו וכה\"ג ק' נמי ממתני' דבכל מערבין דקתני אין מערבין בטבל ולא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה ולזה יש לדחות ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ד\"ה וליפרוש דלא אמרינן הואיל אלא דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם משא\"כ בטבל כיון דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל ועיין בהר\"ב כרם שלמה וכמ\"ש לעיל ומ\"מ ההיא דפ' יה\"כ מכרעא מילתא טובא כמ\"ש שוב ראיתי שדין זה שכתב הר' מנוח היא משנה ערוכה פ\"ב דדמאי מ\"ב דתנן התם הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ופי' הר\"ש שם וז\"ל במשליך מירק הנאגד מיירי דתנן ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר הא הפקר פטור מן המעשרות ומה שהוא משליך הוא מפקיר יע\"ש הרי מבואר דכל שנתחייב במעשר תו לא פקע ע\"י הפקר ומהתימה על המ' איך אשתמיט מיניה משנה הלזו עד שהוצרך להביא ראיה מן הספרי ומן ההקדש ובפ\"ק דפאה מ\"ו מפורש בהדיא הכי דתנן התם לעולם הוא נותן כו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ופירש הר\"ש שם וז\"ל וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב כו' ומאחר שחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטרה אפי' הפקיר יע\"ש ומ\"מ אכתי נראה דמכל הני אין ראיה דאיכא למימר דאפי' נתחייב במעשר אם עבר והפקירו פטור מן המעשר ושלא כדעת הר\"ש אלא דמתני' דינא קתני לענין שאינו יכול להפקירו לכתחלה כדי להפקיע ממנו חיוב מעשר אחר שנתחייב במעשר וכדרך שאסרו גבי חלה שלא לאפות פחות פחות מכשיעור כמו שכתב רבינו בהלכות בכורים פ' ששי דין ט\"ז יעוין שם ומצאתי להר\"ש ז\"ל פ\"ג דמע\"ב מ\"ו שכתב וז\"ל תניא בתוספתא כו' אמר להם ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שיכול להפקיר להוציא מידי תרומה ומעשר כו' בירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב\"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירם ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וס\"ס בירוש' דתנן סוף פ' א' דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח ולא מסתבר לומר דתיתי מתני' כב\"ש ומיהו אין כ\"כ תימא דהא רישא נמי סתמא כב\"ש ועוד יש ליישב ההיא דנותן משום הפקר אף כב\"ה ואיירי התם בשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה א\"ד יע\"ש:<br><b> הנה </b> מבואר שדין זה שכתב המ' לפי הירושלמי הוא מחלוק' ב\"ש וב\"ה ולפי תי' הב' שכתב הר\"ש ז\"ל בשמירח בבית לכ\"ע אין הפקר פוטר מן המעשר וכשמירח בשדה לב\"ה דקי\"ל כוותייהו פטור מן המעשר ולתי' הא' שכתב הר\"ש ק\"ל מההיא דפ' יה\"כ שהבאתי לעיל דא\"כ צ\"ל דפליגי הנהו תנאי אליבא דב\"ש וזה ודאי דוחק ותו דלמאי איכפל רבא התם לו' היכא דאפשר בחולין כו' מאחר דלא קי\"ל כוותייהו ואולם לתי' הב' אפשר לו' דהתם מיירי בשמירח בבית ומ\"מ אכתי דין זה שכתב הר\"ש שכל שנתחייב במעשר אין ההפקר פוטרו איני רואה ראיה מפורשת בזה דאיכא למימר דאף בירושלמי לא אמרו אלא דפירות שנגמרו מלאכתן אינו יכול להפקירן ולהפקיע ממנו חיוב מעשר אמנם אם הפקירן ה\"נ דפטרי:<br><b> האמנם </b> מצאתי בירושלמי פ\"ג דמעשר הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ג דמעשרות דין כ\"ב וז\"ל מצא פירות ממורחי' בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר הנה מבואר מהירושלמי הלז שכל שמירחן אפילו הפקירן חייבין במעשרות ומהירושלמי הלזה מבואר דאפי' מירחן בשדה חייב ושלא כדעת הר\"ש ועל התי' הב' שכתב הר' מנוח דהפקר כה\"ג לאו הפקר הוא והביא ראיה ממתניתין דהמפקיר את כרמו ולמחר כו' תמיה מילתא טובא שהרי בבריי' דהתם מסיים בה חייבין בפרט כו' ופטורין מן המעשרות הרי דאפי' בחזר וזכה בו נמי פטור מן המעשר ואולי יש לחלק דהתם מיירי בשהפקירו מתחלה לגמרי אדעתא שיזכו בו אחרים אלא שלמחר חזר הוא בו וזכה משא\"כ הכא גבי אתרוג דמעיקרא לא אפקרי' לגמרי ואין רצונו שיזכו בו אחרים אלא שהוא מפקיר כדי לזכות בו אחר כך כל כי האי לא חשיבא הפקר כלל אלא הערמה ועיין בסוף פרק אין בין המודר ומ\"מ כל כי האי היה לו להרב לפרש ודו\"ק ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ג מה' תרומות דין ד' בס\"ד וז\"ל אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיפו בתרומה כו' וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה עליהן שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומה וממעשר ע\"כ ואם הדברים כפשטן ק' טובא הא הפקר אחר מירוח אינו מפקיע מידי חיוב מעשר כמ\"ש וצ\"ל דה\"ק דלב ב\"ד מתנה עליהן שיהא אותו תוספות הפקר מקודם שנתמרח כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ר) </b> ופרכינן פשיטא כו'. והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר לי'. תמהני שהרי בדבר שהוא עצמו מוקצה לא שייך לומר דאי בעי מפקרי' דאל\"כ הרי יקשה ברייתא בשבת דף קכ\"ח סע\"א דאמרינן התם דדג תפל אסור לטלטלו משום דמידי דחזי לאינש לא שדי לכלבים משום דקפיד על ממוני' וקשה ע\"ז שהרי גדולה מזו אמרינן דדמאי מותר לטלטלו משום דאי בעי מפקר נכסי' וא\"כ איך אפשר לומר דקפיד על דג תפל ולא מקצהו למשדי לכלבים ועל כל נכסיו לא קפיד וה\"נ אמאי לא נימא דאי בעי שדי לי' לכלבא אע\"כ דבגוף הדבר שהוקצה לא אמרינן דאי בעי הוה מפקר לי' ודמאי דמותר לטלטלו היינו משום דמעיקרא לא אקציי' (ואם הוא מפקר לנכסי' ממילא הדמאי מותר לו ולא שייך לומר התם טעמא דאי בעי מפקר לי' לדמאי גופי') דהא עכ\"ר מיירי כשהדמאי אינו שלו משום דבבעלים עצמו שהדמאי שלו הוא הרי לא שייך מוקצה דהא הוא יודע אם מעושר הוא אם לאו משא\"כ בטבל דשלו הוא והקצהו בין השמשות ואי דמיירי בטבל של אחר א\"כ ממילא קושייתו לק\"מ דפשיטא דאסור לטלטלו משום דא\"א לו להפקיר טבל שאינו שלו ודו\"ק:<br><b> (רא) </b> ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן כו'. ממ\"ש התוס' ביבמות דף פ\"ט ע\"ב בד\"ה שהפקר ב\"ד הפקר ליישב פירכת הש\"ס אדרב חסדא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה כו' וע\"ז כתבו הא בתורם מן הרעה על היפה נמי א\"ל דהפקר ב\"ד הפקר ומש\"ה לא הוי תרומה משום דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע\"ש משמע להדיא מדבריהם שם דלאחר מירוח לא מהני הפקר לפוטרו מן המתנות דאל\"כ האיך אפשר לאתויי עלה מטעם הפקר ב\"ד הא רב חסדא קאמר דאפי' האי גירויא הדרה לטיבלא ואי הפקר מהני לבתר מירוח הא הכל חולין ואפי' אותו גירויא ואמאי צריכי התוס' לתרץ משום דבתר הכי הכל שלו כו' אע\"כ דקושייתם היא דנימא דהפקירו ב\"ד רשות בעלים דאין תרומתן תרומה משום דלהפקיר לפוטרם ממעשרות אינם יכולים משום דכבר נתחייבו משעת מירוח והפקר אינו מועיל אלא קודם גמר מלאכה: [אמר נ\"ה עיין תוס' ב\"מ כ\"א ע\"ב ד\"ה ופטורות ותוס' ב\"מ פ\"ח ע\"א ד\"ה ותבואת שכתבו להדיא כדברי הר\"מ שהביא השעה\"מ עיי\"ש]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> ממעטין ביום טוב כו'.</b> ק\"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר הא הו\"ל מה\"ב ואמרינן בריש פרק לולב הגזול פסול מה\"ט ואף למ\"ש התוספות שם בד\"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה ה\"נ כה\"ג הוא דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה דאל\"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה וליכא למי' דע\"כ לא אמרינן דמשום מה\"ב מיפסיל אלא דוקא בעביר' דאוריי' דומיא דגזל משא\"כ הכא דאינו אלא איסורא דרבנן משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל בד\"ה עבר ולקטן דהא ליתא דמדברי רש\"י ז\"ל בפרק כל שעה דל\"ה ע\"ב בד\"ה דמאי ומדברי הר\"ן שם מבואר דאפי' בעבירה דרבנן הו\"ל מה\"ב ופסול כמו שיע\"ש והיה נראה לחלק ולומר דע\"כ לא אמרי' דמשום מה\"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש\"ה פסול משא\"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע\"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה\"ב ומש\"ה אם עבר ולקטן כשר אלא שמדברי התוס' בד\"ה הנז' נראה דלא ס\"ל לחלק בהכי שכתבו וז\"ל וא\"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת\"ל משום מה\"ב כו' וי\"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ע\"כ ואם איתא הו\"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל:<br><b> גם </b> מדברי הרב פ\"ח ז\"ל בהלכות פסח סי' תנ\"ד סק\"ד שדחה דברי ס' בית מועד שכתב המצה שהוציאוה מרה\"י לר\"ה אינו יוצא בה י\"ח בפסח משום דהוי מה\"ב מטעם שכתבו התו' דאטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק י\"ח משמע נמי הכי דאל\"כ הו\"ל לדחות ס' בית מועד מה\"ט דשאני גבי מצה שהוציאוה מרה\"י לר\"ה דאין כאן סרך עבירה כלל בשעת עשית המצוה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא וי\"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענה אחריתי אע\"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מה\"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה ודוחק: אחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי להמרדכי בר\"פ שכת' וז\"ל כתב הרב אביגדור הכהן כשחל הושענה רבה להיות באחד בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מעטן כשר ומיירי אפי' במשיר כו' ולא מיפסיל משום מה\"ב כו' יע\"ש ודבריו תמוהים כי לא פורש מאיזה טעם לא אמרינן בכה\"ג מה\"ב ואולי שכונתו למ\"ש לעיל דכל דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה שרי ולא אמרי' מה\"ב היא ושוב ראיתי דהירוש' בפ' האורג בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה אותיב ליה ממצה גזולה דהויא מה\"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ומעתה מתרצתא ההיא קו' ומהתימא על המרדכי ז\"ל אמאי לא הביא ראיה מהירושלמי הלזו כי משם בא ר\"ה דכל שאיסורו מחמת ד\"א לא מיפסיל משום מה\"ב מ\"מ עדיין צריכין אנו לחלוק שכתבנו לעיל למאי דס\"ד בירוש' דאדפריך מדין הקורע בשבת תקשי לי' מתני' דידן דקתני אם מיעטן כשר ודו\"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מ\"ש </b> בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו\"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה\"ב. נ\"ל לומר דהנה התוס' הקשו בלולב וכן בסוכה למ\"ל למעט גזולה ת\"ל דהוי מה\"ב וכן הקשו בפסחים למ\"ל למעט מצה של טבל הרי הוי מה\"ב ולפענ\"ד אין התחלה לקו' זו דמריש הוי ק\"ל למה יופסל מה\"ב הרי בנזיר כ\"ג רוצה רנב\"י עצמו לומר דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה ואח\"כ פריך לה ומסיק דהוי כמצוה שלא לשמה ומ\"ט לא פריך הרי הוי מה\"ב ופסול ואינו יוצא י\"ח ובמצוה שלא לשמה ודאי יוצא י\"ח אם כן חזינן דעברה לשמה גרע ואין לומר דדוקא מצוה שחייב בה פסול מה\"ב והש\"ס בנזיר מיירי במצוה שאינו חייב בה ז\"א דהרי בש\"ס מפורש דלמד למה\"ב מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה ומוכח דאף במה שאינו חייב בה שייך מה\"ב ואדרבא בהר\"ן הבאתיו בספר החיים מוכח להיפוך דבמצוה שאינו מחויב בה פסול יותר מה\"ב וגם אין לומר דהש\"ס בעברה לשמה מיירי כגון שלא הי' אפשר לקיים המצוה רק ע\"י העברה דהרי למדו מאשה יעל ושם הוי כן והש\"ס דפוסל מה\"ב מיירי באפשר לקיים דרך היתר דאם כן ודאי דקשה מה התחילו התוס' להקשות הרי י\"ל דקרא איצטרך להיכא דא\"א לקיים דרך היתר מ\"מ פסול גזול אך באמת העיקר נלפענ\"ד דעברה לשמה ודין מה\"ב הוי ענינים נפרדים דעברה לשמה מיירי דתחלה עושה עברה רק כדי לקיים המצוה זה הוי עברה לשמה ושקול כמצוה שלא לשמה אבל מה\"ב מיירי דתחלה עשה העברה כפשוטו רק אח\"כ רוצה לקיים בו מצוה וא\"כ כיון דעברה מתחלה נעשה שלא לשם מצוה והוי עברה ממש והוי מאוס שוב אף ידי מצוה אינו יוצא בו אבל אם מתחלת עברה עושהו לשם מצוה זה אינו מאוס ויוצא בו י\"מ ולכך איצטרך בזה קרא למעט גזולה וז\"ב. ובזה י\"ל הירושלמי בפ' האורג הלכה ג' וז\"ל בעון קומי רבי בא האיך מה דאמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת וכו' חברייא בעון קומי ר\"י לא כן אמר ר\"י בשם ר\"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י\"ח בפסח א\"ל תמן גופה עברה ברם הכא הוא עבר עברה כך אני אומר הוציא וכו' עד ר\"י אמר אין מצוה עברה אר\"א אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ\"ל ועיין בק\"ע מה שנדחק בכוונתו. ולפי הנ\"ל נראה כך בעזה\"י ונקדים דעת התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה ועיימ\"ש בסה\"ח דזה דוקא אם המצוה הוי חל בלי העברה אז נחשב עשה דפשיעה אבל אם לולי הפשיעה לא הי' המצוה לא נחשב עשה דפשיעה ועוד נקדים דעת הריב\"א דהיכא דהוי עשה ול\"ת אף דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה מ\"מ אם עבר עכ\"פ הל\"ת נדחה ונשאר רק העשה ואין לוקה וזה יהי' כוונת הירושלמי דתחלה מביא ראי' דנהי דנקט במשנה דפטור מ\"מ ידי קריעה לא יצא והיינו דסבר דבשלמא פטור הוי דנהי דלכתחלה אין עדל\"ת ועשה בדעבד פטור דהל\"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב ולכך אמר נהי דפטור מ\"מ ידי קריעה לא יצא כיון דעכ\"פ הוי בעברה דעשה עבר והביא ראי' ממביא חטאתו בשבת דחייב אחרת ולא יצא בזה אם כן ה\"נ לא יצא ידי קריעה ואח\"כ דוחה די\"ל דלעולם בדיעבד כיון דפטור יצא נמי רק בחטאת כיון דהוא גרם לו חטא זה אם כן הוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה והוי כאן עשה ול\"ת לכך לא יצא אבל בקורע על מתו דאין העשה ע\"י פשיעה לכך י\"ל כיון דהל\"ת נדחה יצא בדיעבד ושוב פריך כי גם בחטאת לולי שחטא לא הי' חייב קרבן זה א\"כ המצוה באה רק ע\"י פשיעה ואין לומר דהי' לו דבר אחר להתכפר לו כגון לשוב בתשובה ולא להביא קרבן והוי פשיעה דלא עשה תשובה והביא קרבן ז\"א דבשוגג היכי דחייב קרבן לא מהני תשובה ובעי קרבן דוקא א\"כ אם לא אמרת לי' במה הי' מתכפר ואין לו כפרה רק הקרבן אם כן לא נחשב עשה דפשיעה ולכך מוכרח לומר דר\"ש הוא ואח\"כ פריך דלמה במצה גזולה אינו יוצא וקורע יצא ולזה משני כך דהתם המצה גופו הוי עברה והיינו כיון דהוא לא עשאו לשם מצוה א\"כ הוי עברה ממש לכך פסול דהוי מה\"ב אבל הכא דהוא עשאה לשם מצוה אם כן הוי העברה בשעת המצוה א\"כ המעשה גופו אינו עברה כיון דהוי לשמה רק הוא שעבר עליו דעשאו תחלה שלא כדין העברה לשמה נמי אסור לכתחלה כמו מצוה שלא לשמה אבל דעבד יצא והנה בזה פליגי הני מ\"ד דמ\"ד אין עברה מצוה היינו אפי' אם עשה עברה לשמה נמי הוי מה\"ב דאין עברה מצוה ואידך ס\"ל להיפוך דאין מצוה עברה דכיון דהוי לשם מצוה אינו עברה ויוצא בו אבל אם הוי העברה מתחלה שלא לשמה מודה דמה\"ב פסול ולא כבעל ק\"ע שכתב להיפוך ואח\"כ בא אידך ואמר אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינו מצוה זה מסייע לדעה הראשונה דאפי' אם עשה העברה בשעת מעשה המצוה אינו יוצא דעברה לשמה נמי פסול וא\"ש ודוק היטב:<br><b> ובזה </b> מיושב קו' השעה\"מ בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו\"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה\"ב והנה אין לומר כיון דהוי רק עברה דרבנן דהוי רק כנראה כמתקן ז\"א דהרי אמרינן בש\"ס דאף ביו\"ט שני דרבנן פסול מה\"ב ומה לי מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ומה לי עברה דרבנן ומצוה דאורייתא. אך לפי הנ\"ל א\"ש דודאי היכא דהעברה נעשית שלא לשמה ודאי אין חילוק בין עברה דאורייתא או דרבנן בכל ענין פסול מה\"ב אבל היכי דבשעת עשיית עברה עושה רק לשם מצוה וא\"כ הרי יש חד מ\"ד דס\"ל עברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה ויוצא בו אף דהוי עברה מה\"ת ומצוה של תורה ואם כן אף למ\"ד בירושלמי דאין עברה מצוה וס\"ל דעברה לשמה גרוע ממצוה שלא לשמה מ\"מ היינו רק בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן ומצוה של תורה ודאי הוי עברה לשמה כמצוה שלא לשמה דהרי מצינו בכמה מקומות דלא העמידו חז\"ל דבריהם במקום מצוה ולכך אף במקום דהעמידו דבריהם היינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי דהוי מצוה ואינו דומה להתם בגזול ביו\"ט שני דהתם לא נעשה העברה לשמה ודוק וא\"ש בעזה\"י וזה כלל נכון בעזה\"י. ועוד יש לחלק די\"ל דנהי דעברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה היינו אם עשאה לשמה אך זה אם כבר עשאה אבל לומר לו לכתחלה לעשותו אסור דלמא לא יכוין לשמה והרי אמרינן בפ\"ק דזבחים דתקנו שלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין בנוב\"ק חיו\"ד מ\"ש בזה לענין לשם יחוד כן וא\"כ ה\"נ בשלמא במצוה שלא דרך עברה אין חשש דאף אם יאמר שלא לשמו יצא כיון דקיים המצוה כדינו גם כוון לשם מצוה רק דכוון לשם יהודא וכדומה אבל בעברה אם לא יכוין לשם מצוה עושה עברה ובעינן לשמה אם כן יש לחוש דלמא לא יכוין לשמה ואם כן א\"ש די\"ל דודאי לעשות עברה לכתחלה אפי' לשם מצוה כגון לגזול כדי ליטול לולב או להקריב עולה או לאכול מצה של איסור זה אסור דדלמא לא יכוין לשמו אבל אם כבר נעשה העברה לשמה מותר לצאת בו אבל אם נעשה העברה שלא עבור מצוה זה אפי' בדיעבד פסול אם הוי מה\"ב כיון דמאיס לגבוה כיון דנעבד בו עברה. כנלפענ\"ד נכון בעזה\"י ואין להקשות ע\"ז ממה דפריך הש\"ס בגטין גבי ר\"א ששחרר עבדו דהרי הוי מה\"ב דהתם שאני דפריך רק דלכתחלה איך עשה כן דנהי דמה\"ב לא הוי ובדעבד יצא עכ\"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דגם בעברה לשמה לכתחלה אין לו לעשות כן כמו מצוה שלא לשמה והבן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רב) </b> שדחה דברי ס' בית מועד שכ' המצה שהוציאוה מרה\"י לרה\"ר א\"י בה י\"ח בפסח כו'. וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא. ולענ\"ד הקושיא מעיקרא ליתא שהרי בלקיטת הענבים האלו אין שום איסור מצד המלאכה עצמה אלא משום דכוונתו לתקן ההדס הזה כדי לצאת בו י\"ח וא\"כ הרי לבתר דמיעט את הענבים אפי' אי תימא דאינו כשר לצאת בו י\"ח. מ\"מ הא איסורא דעבד ליתא בחזרה כיון דבשעת הלקיטה היתה כוונתו לתקנו וא\"כ כיון דבגוף המלאכה עצמה ליכא איסורא אלא משום המחשבה והיא כבר נעשית מהיכא תיתי לדמותה למצוה הבאה בעבירה ולומר דא\"י בו י\"ח: ואפי' אי נימא במצה שהוציאוה מרשות לרשות דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכדעת הס' בית מועד הנ\"ל התם שאני דההוצאה היא עבירה מצד עצמה משא\"כ במיעוט הענבים דאינה עבירה מצד עצמה וכנ\"ל לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה וכיון דאפי' אי נימא דא\"י בה י\"ח נמי לא מתקן העבירה ההיא בכך דבתר שעת לקיטתו אזלינן א\"כ אמאי נימא דאינו יוצא בו ידי חובתו: ואפשר דזהו כוונת הירושלמי בשבת דפריך אמאי קורע בשבת יוצא ידי חובתו ומאי שנא ממצה גזולה וה\"ה דהיה יכול נמי להקשות כן בסוכה אמאי אם עבר ולקטן כשר אלא דפריך בשבת דקדים לסוכה ובשינויא דמשני בשבת יתיישב נמי בסוכה דהא גם הקריעה בשבת אינה אסורה מצד עצמה שהרי מקלקל הוא אלא משום דכוונתו בה לתקן ולקיים מצותה ולזה קאמר שפיר בירושלמי דלא דמי למצה גזולה תמן גופא עבירה והיינו דגזל עבירה היא עכ\"פ משא\"כ קריעה דאי קרע ע\"מ לקלקל לחוד ליכא עבירה אלא משום דקרע על מת איהו דקעבר והיינו דבתר כוונתו הוא דעבר אבל עבירה בפ\"ע ליכא בזה ובכה\"ג לא אמרינן דמצוה הבאה בעבירה לא יצא בה ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בליקט הענבים ביו\"ט דליכא עבירה בגופה אלא בכוונה: ומזה הירושלמי אין ראיה כלל לדעת הרב ר' אביגדור שבמרדכי דהתם ההוצאה שעשה הנכרי היא גופא עבירה וא\"כ הרי אין כאן תימה על המרדכי שלא הביא ראיה מזה הירושלמי ולא עוד אלא שזה הירושלמי הוא תיובתא להמרדכי שהרי לפי מאי דמשני הירושלמי אין ראיה מהא דאם מיעטן כשר משום דשאני התם דאין זה גופא עבירה אלא איהו דקעבר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> אלו שאמרנו כו'.</b> כתב הראב\"ד אין הכל מודים בגזול כו' הו\"ל מה\"ב כו' דעתו ז\"ל מבואר לפסוק כר\"י דאמר בריש פרק לולב הגזול דאפילו ביט\"ב פסול משום דהו\"ל מה\"ב וראיתי להתו' שם בד\"ה משום שהקשה וז\"ל וא\"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמיכתת שיעוריה ת\"ל משום מה\"ב כו' והק' הר\"ב חד\"ה ז\"ל וז\"ל וצ\"ע אדק\"ל מלולב של אשירה וממצה אמאי לא מקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פרק הישן וכבר הקשו כן בפ\"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה בתי' דהתם אם כן קו' מלולב וממצה נמי ניחא יע\"ש ומוהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ וז\"ל ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מה\"ב כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכה\"ג לא שייך מה\"ב כמ\"ש לקמן דהיכא דקנה קודם עשית המצוה ליכא תו משום מה\"ב ואפ\"ה פסל הכתוב סוכה גזולה א\"כ איך קאמר ר\"ן בסמוך מחלוקת בשתקף כו' אבל גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירש\"י ז\"ל דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה וכן בההיא סבתא קאמר ר\"ן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד והא לפי דעת הרב ז\"ל אפי' דקנינהו קודם עשיית המצוה פסליה רחמנא משום דס\"ס מגזל בא וליכא למימר דההיא דר\"ן היינו דוקא בנותן דמי עצים וכדעת בה\"ע שכתב הטור סי' אבל בשאינו נותן דמי עצים אע\"ג דקניה גוף הדבר ולא הוי מצוה ה\"ב פסל הכתוב משום גזולה דהא ליתא דהרי מדברי התוספ' בדף ל\"א ד\"ה אבל גזל עצים נראה בהדיא דלית להו כסברת הר\"ב העיטור מדלא אשכחו סוכה גזולה דפסל הכתוב אלא בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון כו' יע\"ש וכ\"כ מרן הב\"י שם מה\"ט גופה שדעת רש\"י ז\"ל הפך דעת העיטור יעויין שם אלא ודאי הא ליתא: ומצאתי בחי' הריטב\"א ז\"ל דל\"א שהוקשה לו קו' התוספות ז\"ל שבפ\"ק ותי' די\"ל דהיא גופא קמ\"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מה\"ב סד\"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ\"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מה\"ב עכ\"ל יע\"ש וא\"כ איכא למימר דהתוס' דשמעתין יתרצו לקושיא שבפ\"ק כמו שתי' הריטב\"א ומש\"ה ל\"ק להו אלא מלולב וממצה דכיון דהא מתעשה לך דסוכה שמעינן דאפי' בדבר שאינ' באה לרצות איכא משום מה\"ב א\"כ תו למאי איצטריך קרא גבי מצה של טבל ת\"ל משום מה\"ב ודו\"ק: מיהו הא ק\"ל לפי תי' הריטב\"א ז\"ל דאם כן מאי פריך בפ\"ק כד תריץ דלך דסוכה איצטריך למעוטי גזולה פריך התם נמי ניבעי ליה למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מה\"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מה\"ב וכדאמרינן בעלמא גבי מצה גזולה דפסול משום מה\"ב כמ\"ש בירושלמי וכ\"כ הוא ז\"ל בפ\"ק ד\"ט אף ע\"ג דלא כתיב קרא למעוטי ולהא י\"ל בדוחק דהכי פריך דמאי חזית לומר דגבי ציצית בעינן טויה לשמה משום דכתיב לך לשם חובה וגבי סוכה נמי הא כתיב לך מאי אמרת דההוא מבעי לי' למעוטי גזולה כלומר ואשמועינן דאפי' כה\"ג דאינו בא לרצות אמרינן מה\"ב ומש\"ה לא בעינן סוכה העשויה לשמה משום דליכא ביה קרא דממעט לה א\"כ התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה כלומר דנימא דלך דציצית אתי למעוטי גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומינה ילפינן לסוכה נמי דגזולה פסול' משום דהוי מה\"ב ולך דסוכה נימא דאתי לומר לך לשם חובך ומאי חזית לומר דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה ולך דציצית אתי למעוטי טויה שלא לשמה נימא איפכא ואהא תריץ דגבי ציצית לא אצטריך למעוטי גזולה דהא כתיב קרא אחרינא ועשו להם א\"כ ע\"כ דאתי לטויה לשמה מיהו לישנא דגמרא דקאמר התם נמי לא דייק כלל לפי זה ואכתי איכא למימר דהמקשה דפריך התם נמי לא שמיע ליה הא דר\"י דמה\"ב ומש\"ה פריך שפיר והמתרץ דלא תירץ לי' הכי משום דאכתי קשיא ליה דמאי חזית וכדכתיבנא ודו\"ק: מיהו אכתי ק' לפי המסקנא דא\"כ גבי סוכה למאי אצטריך לך למעוטי גזולה ת\"ל משום דהוי מה\"ב ואי לאשמועי' דאפי' במצוה שאינה באה לרצות איכא משום מה\"ב הא שמעינן ליה מציצית דכתיב ועשו להם ציצית וממעטינן גזולה וילפינן מיניה לעלמא דגזול פסול משום מה\"ב ויש לדחות ועיין בתומת ישרים סי' מ\"ו יע\"ש עוד היה אפשר לומר לקו' הר\"ב חד\"ה ז\"ל דמש\"ה ל\"ק להו גבי סוכה דאמאי אצטריך למעוטי גזולה משום דס\"ל דמה\"ב לא אמרינן אלא דוקא לגנב עצמו דקעביד עבירה אבל לאחרים ליכא ביה משום מה\"ב וא\"כ אי לא הוה כתיב קרא דלך למעוטי גזולה הו\"א דאם גזלה ומכרה לאחר קודם יאוש דכשר כיון דלאחרים ליכא משום מה\"ב וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בסמוך ד\"ה וקרקע שכתב וא\"נ יאוש קני הו\"ל מה\"ב ואפ\"ה קאמר רב הונא דלאחרים שרי משום דהוי יאוש ושינוי רשות ואמאי הא פסול משום מה\"ב אע\"ג דקני ליה לדעת רש\"י ז\"ל אלא ודאי דלאחרים לא מיקרי מה\"ב כיון דאינהו לא גזלו וכ\"כ הר\"ב מג\"א סימן תרמ\"ט ס\"ק ג' יע\"ש וא\"כ משום הכי אצטריך לך למעוטי גזולה אף לאחרים משום דלא מקרי לך כיון דליכא אלא שינוי רשות גרידא לא קנאו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה של טבל ק\"ל שפיר דת\"ל משום מה\"ב אלא דהא ליתא דא\"כ אמאי הוצרכו התוספות ז\"ל לומר דהא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול דמשום שאול אצטריך דבלאו לכם נפ\"ל גזול משום דהוי מה\"ב ואמאי ל\"ק דלכם אצטריך שפיר להוציא את הגזול אפילו לאחרים דליכא בהו משום מה\"ב דאפי\"ה פסול משום דלא מקרי לכם כיון דלא קנאו אלא נראה ודאי דס\"ל ז\"ל דאפי' לאחרים הוי מה\"ב וכ\"כ הר\"ב מג\"א שם שכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו יע\"ש מיהו הא ק\"ל דבסמוך ד\"ה הא קניה ביאוש כתבו וז\"ל וי\"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ולא חשיב מה\"ב וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה משמע דאי קנו ליה מצי נפיק ולא חשיב מה\"ב כו' והשתא ק' דאמאי הוצרכו להוכיח כן ממאי דפריך וליקנינהו כו' ואמאי לא הוכיחו כן ממילת' דר\"ה גופיה דקאמר הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאיש בידייהו ושנוי רשות בידייכו דס\"ס אע\"ג דקנינהו ביאוש ושנוי רשות לא מהני משום מה\"ב וכן ראיתי בשיטת הריטב\"א ז\"ל מכ\"י למסכת גיטין בפרק הניזקין שהוכיח כן ממילתא דר\"ה גופיה יע\"ש גם הרשב\"א ז\"ל שם בחי' נראה שהוכיח כן ג\"כ ממילתא דר\"ה גופיה כמו שיראה המעיין אלא ודאי מדלא הוכיחו כן ממילתא דר\"ה משמע דס\"ל דלאחרים לא קרינן ביה מה\"ב כיון דאינהו לא גזלוה וכדעת רש\"י ז\"ל אמנם ממאי דפריך וליקני בשנוי מעשה כלומר ולא צריך שנוי רשות הוכיחו שפיר כיון דאינהו הם החותכים וגוזלים שייך בהו מה\"ב וכיון שכן אמאי הוצרכו לומר בדבור זה דמשום שאול אצטריכא ליה לכן נראה דבדאיכא יאוש ושנוי רשות מודו התוס' ז\"ל דלא הוי מה\"ב ומש\"ה לא הוכיחו ממילתא דרב הונא משום דבהיתרא אתא לידיה וה\"ז כמוצא אבידה דאפי' למ\"ד יאוש כדי לא קני בגזלן היינו משום דבאיסור' אתא לידיה כדאיתא במרובה ומה\"ט כתבו התו' ז\"ל שם בד\"ה אמר עולא דביאוש ושנוי רשות אפילו דמים אינו חייב להחזיר ע\"ש והילכך לא מיקרי מה\"ב משא\"כ בגזלן אע\"ג דקנינהו בשנוי השם ס\"ס מעיקרא באיסור גזל אתא לידיה ומיקרי מה\"ב לדעת ר\"ת אמנם בשנוי רשות בלא יאוש מודו התוס' ז\"ל דהוי מה\"ב כיון דבגזל בא לידו אף ע\"ג דאיהו לא קא עביד עבירה מ\"מ איסור גזל בידו אם אינו מחזירה ומש\"ה לא דחו לעיל דקרא דלכם אצטריך לגזולה כדכתיב ודלא כמג\"א ז\"ל שהוכיח מדברי רש\"י דס\"ל דלאחרים אפי' קודם יאוש לא הוי מה\"ב כדעת הא\"ח ז\"ל דליתא דע\"כ לא כתב רש\"י ז\"ל אלא ביאוש ושנוי רשות משום דבהיתרא אתא לידיה אבל קודם יאוש אפשר דמודה רש\"י דהוי מה\"ב ודו\"ק:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ\"ש התוספות שם באותה סוגיא בד\"ה הא קניא ביאוש וז\"ל וקשה דבמרובה אמרי' דתשלומי ד' וה' חיוביה כו' ואי יאוש קני אמאי חייב כו' ובתוס' שם דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא הקשה קושיא זו דבפרק מרובה קאמר מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואלו בפ' הגוזל בתרא קאמ' גבי פלוגתא דר\"ש ורבנן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד\"ה קונה יע\"ש והקשה מוהרש\"ך ז\"ל בח\"א דף ע\"ו דמאי קושיא מעולא אעולא נימא דמאי דקאמר לא קני הוי מדאורייתא ומאי דקא' קני הוי מדרבנן דס\"ל לעולא דיאוש קונה מדרבנן וכדקאמר רבא התם יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידענא אי מדאוריית' או מדרבנן משום תקנת השבים יע\"ש. ונלע\"ד דס\"ל לתוס' ז\"ל דאי יאוש קני מדרבנן משום תק\"ה היינו דוקא כשאין הגזילה בעין וכמ\"ש ז\"ל שם דס\"ו ע\"א ד\"ה משום וז\"ל שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה עצמה משמע מדבריו דדוקא כשאין הגזילה בעין כגון שמכרה קודם יאוש אמרו רבנן דקני מפני תק\"ה שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה אבל אם הגזילה בעין אינו קונה אפי' מדרבנן וכן כתב הגהות מיימוני הביאו רש\"ל שם בסימן ז' וז\"ל דכל זמן שהגזילה קיימת בעין בידו לא עבידו רבנן תקנה לשבים כדמוכח בר\"פ הגוזל קמא וכן פרש\"י מפני ת\"ה שלא יהא צריך לטרוח כו' עכ\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר קשיא להו להתוספות דאי ס\"ל דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן א\"כ התם גבי פלוגת' דר\"ש ורבנן דאיירי בשהגזילה קיימת בעין וכדקאמר של גזלן מחשבה מטמאתן (ואיירי נמי אפילו בדליכא שינוי מעשה כגון עוצבא כדמסיק במרובה) איך קאמר עולא אבל בידוע ד\"ה יאוש קני הא כיון שהגזיל' בעין לא קני אפי' מדרבנן וכדכתיבנא ויש לתמוה על רש\"ל דבסי' הנז' העלה לענין דינא דכל זמן שהגזילה בעין צריך להחזירה ואלו בפ' הגוזל בתרא סי' כ\"ו כתב דדעת רבינו דיאוש כדי קני מדרבנן מדכתב בפרק כ\"ד מה' כלים מי שגנב משכב של חבירו וישב עליו הזב דטמא שחזקתו שהבעלים נתייאשו מהם אע\"ג דאין כאן שום שינוי בעולם בלא יאוש לחוד אלא מוכרח דפסק כרבה דיאוש קני מדרב' ומשו\"ה טמא דכיון דתיקנו ליה רבנן דניקני הוי כשלו וכתב עוד שכן דעת הרא\"ש יע\"ש והשתא כפי מ\"ש בפ' מרובה איך אפשר דס\"ל דיאוש קני מדרבנן דא\"כ התם בהלכ' כלים דמיירי רבינו שהגזילה בעין כמ\"ש שם אפילו מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא ועיין בל\"מ פ' מה' גזילה דין א' מה שתירץ יע\"ש אלא נראה דדעת רבינו דיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן דלא כמוהרש\"ל וכ\"כ הר\"ב בה\"ז בלשונות הרמב\"ם ממס' מנחות דף ק\"ן ומה שהביא ראי' לזה ממה שפסק רבי' בפ\"ב מה' גניבה דין כ\"ו דגנב והקדיש ואח\"כ מכר אינו משלם דו\"ה דאי יאוש כדי קני בלא הקדיש פטור וכמו שהקשה ר\"י לר\"ל כמדובר אלא ע\"כ ס\"ל דיאוש לחוד אינו קונה כלל יע\"ש לא ידעתי איך אשתמיט מיני' מ\"ש מוהרש\"ל שם בסוף סי' נ\"ז דאע\"ג דיאוש כדי קני מדרב' מ\"מ לענין דו\"ה הל' כוותייהו דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תיקנו אלא בהא שיכול לסלק הדמים אבל לאפטורי מדו\"ה דחייבו רחמנא אחר יאוש לא תקינו ומאי דפריך ר\"י לר\"ל מהא דגנב והקדיש היינו משום דר\"ל ס\"ל דיאוש קונה מדאורייתא ופשוט:<br><b> ובמ\"ש </b> עוד וכן מוכח לקמן בשמעתין דפריך לקנינהו כו' הנה התוספות בגיטין פרק הנזקין דנ\"ה ד\"ה מ\"ט דחו לזה וז\"ל ודוחק לומר דסבר כריב\"ן דלא חייש למה\"ב כו' ונר' דהתוס' דהתם פליגי אמ\"ש בשמע' בד\"ה מתוך דאפי' לשמואל דלית ליה מה\"ב היינו דוקא במצוה דרבנן כגון יט\"ב אבל ביט\"א דאורייתא חיישינן למה\"ב ומש\"ה כתבו דדוחק לומר דסבר כריב\"ן אבל לפי מ\"ש הכא האי דיחויא ליתא כלל דביט\"א אפי' ריב\"ן מודה וא\"כ מאי פריך וליקנינהו דהא אי אמרת דס\"ל כריב\"ן ע\"כ ההיא דר\"א משום יט\"א הוא דקאמר דביט\"ב אפילו ודאי גזול כשר לריב\"ן וה\"ט דבשמעתין לא כתבו ז\"ל הך דיחויא משום דס\"ל כשיטתם דלקמן ודוק:<br><b> ועוד </b> דאעיקרא דמילתא דברי התוס' דהתם הם תמוהים דבשלמא אי קו' היא לסברת ר\"ה שפיר איכא למידחי דר\"ה יסבור כריב\"ן אמנם קושיא היא למקשה מאי פריך וא\"כ איך דחו בזה דסבר כריב\"ן אכתי תיקשי למקשה מאי פריך דאימא דר\"ה יסבור כר\"י בשם רשב\"י דאית ליה מה\"ב ומש\"ה קאמר דליגזזו אינהו והמתרץ דתריץ דקסבר לולב אין צריך אגד אמאי לא תירץ לי' קסבר כר\"י דחייש למה\"ב ולכן נראה דהתוס' דהתם מתחילה הביאו ראיה ממילתיה דר\"ה וזה מדוקדק בלשונם שם שכתבו כדמוכח בסוכה דאמר להו ר\"ה כו' ליגזזו אינהו ופריך וליקנינהו בשינוי השם ומדלא כתבו כדמוכח גבי ההיא דר\"ה דפריך וליקנייה כו' כמ\"ש בשמעתין משמע דראייתם הוא ממאי דקאמר ר\"ה ליגזזו אינהו והן ממאי דפריך וליקנייה וכמו שהביא הריטב\"א וכמ\"ש לעיל ומש\"ה דחו שפיר דסבר כריב\"ן דכיון דר\"ה סבר כריב\"ן ומש\"ה קאמר ליגזזו אינהו פריך שפיר לפי סברתו וליקנייה בשינוי השם ודוק ומ\"מ מ\"ש עוד התם וז\"ל ועוד דאמרי' התם האי כשור' דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני ת\"ה ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה\"ב וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מה\"ב כו' יע\"ש ונראה פשוט דכונתם במה שהביא ראיה מההיא דכשורא לומר דהתם ליכא לדחויי כמו שדחו לההיא דר\"ה וזהו שכתבו דסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה\"ב כלומר דאיכא למימר דסבר כריב\"ן דלא חייש למה\"ב וא\"כ היכא דליכא מפני ת\"ה אמאי פסולה הא בסוכה לא בעי' משלכם אלא ודאי דמשום מה\"ב הוא דפסול וזה פשוט וכיון שכן יש לתמוה עליהם דע\"כ לא פליגי רבנן אר' אליעזר וס\"ל דלא בעינן לכם אלא דוקא בסוכה שאולה משום דכתיב כל האזרח אבל בגזולה כ\"ע מודו דפסול משום דכתיב לך משלך וכדאיתא פרק הישן דכ\"ז ע\"ב ורבנן האי לך מאי דרשי ליה מבעי ליה למעוטי גזולה וצ\"ע: ובמ\"ש עוד א\"נ שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים כתב הר\"ב חד\"ה פ' מרובה וז\"ל ולגבי אסא דפריך וליקנינהו בשינוי השם היינו לענין קיום מצוה אבל לענין ברכה יש להחמיר יותר ע\"כ ואיני מבין דבריו דאכתי תיקשי דמאי פריך וליקנינהו בשינוי השם אימא דמשו\"ה אצטריך ר\"ה לומר דלא ליגזזו אינהו כדי להרויח הברכה ג\"כ דאי מטעמא דליקנינהו בשינוי השם אין ראוי לברך משום דהוי מה\"ב וכבר כתבנו דמדברי התו' דשמעתין נראה דבההיא דר\"ה אין לחוש משום מה\"ב וכן נראה מלשון הר\"ב חד\"ה ולכן נראה לי דהתם כיון דהוי ספק גזל אין ראוי להחמיר כ\"כ אפי' לענין ברכה ומשו\"ה פריך דליקנינהו בשינוי השם ושוב מצאתי כן בס' מע\"ח ומ\"מ אכתי יש לגמג' קצת מההיא דר\"ן דקאמר פעית' היא דא ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> הרבה </b> דברתי בסוגיא זו כי שריגיה עלו למעלה ראש. ואולם פה על דברת המלך אנכי עומד וכרשומי דברים בעלמא והנה מה שרצה הרב לומר לתרץ קושית הרב מהרש\"א דתוס' ס\"ל דבאחרים ליכא מצוה הבאה בעבירה וכתב בלשונו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה ק\"ל שפיר לא ידעתי פירושו בשלמא מצה שפיר דאיכא איסור באכילה אמנם באשירה מי איכא איסור בנטילה הא מצות לאו ליהנות נתנו. והעבירה היא במה שעבדו בו ע\"ז ומי לא עסקינן שעבד בו ראובן ושמעון נטלו ומאי הקשה תוס' וכן נמי מה שחוכך בתוס' ד\"ה הא קני ביאוש מאי הקשה מגמ' ולא קשיא להו להתוס' מר\"ה גופא מאי אהני שנוי רשות הא הוי מה\"ב ורוצה להוכיח מזה דתוס' סבירא להו באחרים ליכא מה\"ב נעלם ממנו דברי הרב טורי זהב סי' תרמ\"ט ס\"ק ג' דקאמר היינו טעמא דר\"ה משום כיון דקצץ גוי ליכא מה\"ב דבמה שהגוי עובר עבירה לאו מה\"ב הוא ופשוט הוא אולם מסוף דברי המג\"א שמסיים וכ\"מ בגמרא גבי אונכרי דהוי יאוש ושנוי רשות עי\"ש עכ\"ל משמע דהרב מגן אברהם סובר דלאו משום גוי נגע אלא היינו טעמא משום דהוי אחרים ולכך הוכיח שפיר ע\"כ אי לא קנין אפי' לאחרים הוי מה\"ב דאל\"כ אמאי צריך הש\"ס לנקוט הלשון שנוי רשות דמשמע מדין קנין נגע בו תיפוק ליה כיון דהוי אחרים וע\"כ אם לא הוי קנין לא מהני אחרים דאכתי הוי מה\"ב ולכן נקט הש\"ס שנוי רשות וסובר הש\"ס יאוש לא קני ולא כסברת רש\"י בפי' האחרון ואי אמרי' כסברת הט\"ז דאם עובר עבירה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אכתי קשיא למאי צריך ר\"ה לנקוט הלשון שנוי רשות תיפוק ליה [כיון דגוי קצצו וע\"כ כפי' רש\"י דזהו עצמו כונת הנושא בשינוי רשות למימר דלא הוי מה\"ב והאי שנוי רשות לאו ככל שינוי רשות דעלמא או שבלא\"ה צריכין שנוי רשות מצד קנין משום דבי\"ט ראשון איירי היינו אי לא אמרינן כרש\"י בפי' האחרון דיאוש כדי קני וצריך שנוי רשות שיהיה שלו וזה צריך עיון על המג\"א בלא\"ה וכן תמה על המג\"א מורי הגאון זצ\"ל בשולחנו הטהור עי\"ש סוף כל סוף על רבותינו בעלי התוס' ז\"ל אין כאן תמיהה דפשוטו של הדברים משמע כדעת הט\"ז דמשום דקצצו גוים ליכא מה\"ב ורק קושית תוס' מהאי דהקשו הגמר' ולקנינהו בשינוי השם אבל מ\"מ קשיא לדברי תוספות מדוע הקשו קושייתם על האי קושית הש\"ס ולא תיכף בהאי דמקשי הש\"ס סוף כל סוף כי גזזי אונכרי להוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידן וע\"כ דלא קשיא הכי כיון דגמרא מקשי דאונכרי יקצצו ואחרים יצאו בה לא הוי מה\"ב אבל על קושי' השניה קשיא דהא הש\"ס תי' לא צריכא בהושענה דאונכרי גופייהו ועל זה פריך הש\"ס ולקנינהו בשינוי כו' ושפיר קשיא הא הוה מה\"ב לדידהו ומהאי דהקשו הגמ' סוף סוף כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידן מהאי הוכיח המג\"א מדברי רש\"י שם דלאחרים לא הוי מהב\"ב וזה כוונתו וכן משמע מדברי רש\"י דף ל' וכן הוכיח מזה הט\"ז סי' תרס\"ד ס\"ק ו' וכן מוכח ממהרש\"א שם דהא הוא הקשה על רש\"י בהאי דלקנינהו גם קו' תוס' ותי' כיון דקנין אחר מפסיק לא הוי מה\"ב ומדוע לא הוכיח סברתיה מקושיא זו דהק' הש\"ס סוף סוף וע\"כ דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה כל זה על קושית הש\"ס אמנם מר\"ה גופיה אף אי אמרינן דטעמא משום מה\"ב לא מוכח מידי דטעמא משום גוי שעבר עבירה לא הוי מה\"ב דוק. ובאמת קושית מהרש\"א תרצתי בכמה אופנים חדא דתוס' לא מקשי מסוכה דמשכחת לה שגזל מגוי ואם גזל גוי מותר לא הוה עבירה ואינו יוצא בו כיון שבדיניהם צריך להחזיר לא מקרי שלו וכן דעת ס' יראים ועיין במג\"א סי' תקל\"ז סק\"ג ושם רוצה לומר אפי' למ\"ד גזל גוי אסור לא הוי מה\"ב עיין עליו עוד תרצתי לקושית מהרש\"א ע\"פ סברת תשובת חות יאיר סי' ע\"ט דרוצה לומר לדעת תוס' סנהדרין פ' סורר ומורה דאם גר עשה עבירה בגיותו ואח\"כ נתגייר אינו חייב בדיני שמים ורק בדיני אדם חייב אם כן אם גזל בגיותו ואח\"כ נתגייר אינו חייב להחזיר מדיני שמים. כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ורק חייב להחזיר מדיני אדם. א\"כ הרי צריך לך למעוטי גזולה לגר שגזל קודם י\"ט ונתגייר אחר כך מצד מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דפטור מדיני שמים ולא הוי עבירה ולאו לכם מקרי כיון דמוציאין ממנו בב\"ד ועוד כהנה וכהנה אתי בחידושי:<br><b> ועוד </b> הרבה יש לי לחדש בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה ואכתוב הדברים בקיצור נמרץ המהרש\"א כתב בדברי רש\"י לקמן באונכרי דכתבו דטעמא דר\"ה משום מה\"ב א\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס וליקנינהו בשנוי מעשה ושינוי השם ולכן כתב המהרש\"א דרש\"י סובר כיון דאיכא הפסק קנין אחר בין יאוש ומצוה אף שקני ביאוש לא הוי מה\"ב ואין כן דעת תוס' ד\"ה הא קני ביאוש עיין במהרש\"א היטב ולכאורה קשיא על המהרש\"א הא רש\"י כתב בגיטין [נ\"ה ב] ד\"ה כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין דו\"ה ל\"ק דאפשר לומר כי אמרה יאוש כדי ל\"ק לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש עכ\"ל והיינו שיטת ר\"ת שם לכל מי שמעיין ואם כן קשיא לדעת מוהרש\"א מאי אהני לרש\"י זאת דאי הסברא אם בין היאוש ועשיית המצוה יש קנין אחר אף שאין צריך להאי קנין מ\"מ שוב לא הוי מה\"ב א\"כ ה\"נ דהא הוי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש. [וע' במג\"א סימן תרמ\"ט סק\"ב דאף לענין ברכה אמר כסברת מהרש\"א] וכמ\"ש תוספות התם ד\"ה מאי טעמא והכא בסוגין וכן נמי במרובה ד\"ה אמר עולא עי\"ש ולכאורה יש לומר דזה דוקא בקנין גמור כגון שינוי מעשה שהוא קנין לעצמו אף שהשתא אין צריך לו כיון דכבר קני ביאוש מ\"מ מהני שלא יהיה מה\"ב וכן נמי בשינוי השם בכל מקום הוי קנין לעצמו. אבל גבי שנוי השם של הקדש דלא הוי קנין בפני עצמו זולת ע\"י יאוש מעיקרא דאי לא הוי יאוש לא יכול להקדיש כלל וכן כתב התוס' בב\"ק [ס\"ז א'] ד\"ה הא לאו הכי ע\"ש בסוף הדבור דלא הוי קנין בפני עצמו. ולפ\"ז לא הוי נמי הפסק כיון דלא הוי קנין בפני עצמו וכן משמע נמי מדברי מג\"א סי' תרמ\"ט סק\"ג דהוכיח מרש\"י דמה\"ב לאחרים ליכא. והאי הוכחה דילמא כסברת מהרש\"א שהביא הוא עצמו סעיף קטן ב' וע\"כ דלשינוי רשות לא אמרינן כמהרש\"א ועיין והבין. ואולם לפ\"ז צ\"ל כפירוש ראשון בתוס' הכא בסוגיין ד\"ה וליקנוהו בשנוי השם דפריך הגמרא אליבא דר' יוסף דאף שנוי החוזר לברייתו הוי שנוי אבל לתירוץ תוס' האחרון דכתבו דהש\"ס פריך הכא על ר\"ה ולקנוהו בשנוי השם היינו עם שנוי מעשה ויאוש. אם כן קשיא לרש\"י הא לא הוי קנין בפני עצמו והוי מה\"ב לפי סברתינו וישבתי בזה דקדוק צח וצ\"ע בשלשה מקומות בתוס' הכא בסוגיין בד\"ה הא קני ביאוש ובגיטין [נ\"ה א'] ד\"ה מאי טעמא ובב\"ק [ס\"ז א'] ד\"ה אמר עולא דהקשו לשיטת ר\"ת דאם קני ביאוש כבר הוי מה\"ב מאי פריך הש\"ס הכא באונכרי וליקנינהו בשנוי השם ולכאורה קשיא מדוע דקדקו בג' מקומות אלו להקשות מקושיית הש\"ס השניה ולא מהאי דמקשה הש\"ס על רב הונא ולקניא בשינוי מעשה ולפי הצעותינו אתי שפיר דודאי התוס' נמי אסיקן דעתן לומר די\"ל כסברת מהרש\"א אם יש קנין אחר מפסיק לא הוי מה\"ב ור\"ת סובר דוקא אם אין קנין אחר מפסיק אמנם לפ\"ז הא גבי הקדש נמי הוי קנין אחר דהא הוי שינוי השם וצ\"ל דשנוי השם זה שהוא אינו קנין בפני עצמו לא משוה הפסק ולא מהני לענין זה ואם כן קשיא שפיר מהא דהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי השם מאי פריך הש\"ס הא עכ\"פ הוי מהב\"ב והיינו דתוס' סברי כתי' השני בסוגיין ד\"ה ולקנינהו בשנוי השם דקושי' הש\"ס קאי לקנינהו עם שנוי המעשה דהא כבר פריך הש\"ס דהוי שינוי החוזר לברייתו אבל בקושיא ראשונה של הש\"ס שהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ולא ידע המקשן דהוי שנוי החוזר לברייתו ואם כן שנוי מעשה לחוד קונה אם כן ליכא קושיא הא הוי מהב\"ב דאמרינן כסברת המהרש\"א אבל על קושי' ולקנינהו בשינוי השם ליכא למימר כסברת המהרש\"א כדבארנו:<br><b> כל </b> זה אמרתי לפי פשוטו אמנם אנן בדידן יכולין למימר דסברא זו ליתא אלא אפי' אם אין קנין גמור מפסיק לא הוי מה\"ב וכן משמע מדברי הרב פני יהושע בב\"ק שם ע\"ב בתוס' ד\"ה אף גזול עי\"ש והוא לא ידע שבעיקר הסברא קדמוהו הרב מהרש\"א פה בסוגיין וכן מוכח להני פוסקים דס\"ל אף לאחרים הוי מה\"ב א\"כ קשיא מהאי דמקשה הש\"ס סוף סוף הא הוי מה\"ב וצ\"ל טעמא של מהרש\"א כיון דהוי שינוי רשות וכמו שבארנו לעיל ואם כך דרכו של תורה אמרתי דבר חריף והוא שתוס' בב\"ק ובגיטין הקשו על שיטת ר\"ת דסובר דאף אם הוי כבר קנין יאוש אפ\"ה הוי מה\"ב א\"כ קשיא מאי הקשה שם אביי לרבה דאמר יאוש קונה מן התורה מקרבנו ולא מן הגזול הא ע\"כ התם הטעם משום מה\"ב דזולת זה אף לדידיה קשיא הא הוי נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא\"נ דילמא לעולם יאוש קונה והא דאסר רחמנא להקרבה משום מה\"ב עיין היטב וי\"ל לפי הצעותינו די\"ל ולחלק בין קרבן חטאת לעולה דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן הוי רק שייך קנין יאוש לחודיה דשנוי רשות ליכא כיון דחייב באחריותן וכמ\"ש תוס' בסוגיין בב\"ק [ס\"ז א] ד\"ה מעיקרא חולין עי\"ש ושנוי השם נמי ליכא כמ\"ש תוס' ב\"ק [ע\"ז א] ד\"ה והשתא תורא דשמעינן דבקדשי מזבח ל\"ש כלל שינוי השם ודברי תוספות אלו מחולקים זה עם זה ועיין בבעה\"מ ובעל המלחמות סוף פרק הגוזל בתרא וכ\"כ הרב פני יהושע בתוס' אשר אנו עומדין עליו עיין היטב דמה שאמרו בתוס' הא הוי שינוי השם גבי הקדש לאו דוקא אלא שינוי רשות כיון דקדשי מזבח הוא עיין עליו ובחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותו באמת ליכא נמי שינוי רשות כאשר בארנו זולת בעולה שהוא אינו חייב באחריות וא\"כ י\"ל איפכא כיון דאיכא נמי קנין המפסיק היינו שינוי רשות אף שאינה קנין בפני עצמו מ\"מ הפסק הוא בין הקנין של יאוש והקרבה ולהכי לא הוי מה\"ב כסברת מהרש\"א ולפ\"ז אתיא שפיר ודאי עולא בגיטין שאמר בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש ל\"ק הרי קאי התם על המתני' דהעיד רבי יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה להכי אמר שפיר שאינה מכפרת כיון דהוי מה\"ב ולא מפסיק בין הקנין יאוש והקרבה שום קנין אחר דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן וגם קדשי מזבח ליכא קנין אחר לא שינוי השם ולא שינוי רשות וכן נמי הכא בב\"ק דאמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה וכונתו לענין מצוה הבאה בעבירה כביאור ר\"ת נמי יש לומר דאיירי רק בחטאת וראייתו מפסוק והבאתם כו' י\"ל נמי דמוקי לה הקרא בחטאת. אבל עולה דהוי שינוי רשות אחר היאוש לא הוי מה\"ב ולפ\"ז שפיר הקשה אביי לרבה מקרבנו ולא מן הגזול כיון דקרבנו איירי בעולה דהא בעולה כתיבה אם עולה קרבנו שפיר הקשה ליה ע\"כ יאוש ל\"ק דאי יאוש כדי קני אמאי פסול דהא קניא ליה ביאוש וליכא למימר משום מה\"ב הא בעולה איירי ואחר היאוש איכא עוד קנין המפסיק וליכא מה\"ב וע\"כ דיאוש כדי ל\"ק ואינה נעשה הקדש זולת ע\"י שינוי רשות ושינוי רשות הויא הקנין האמתי ואחר הקנין של שינוי רשות בין הקרבה לא מפסיק דבר והוי מה\"ב ולזה כוון רבינו רש\"י במתק לשונו בהאי קושיא דמקשה אביי מקרבנו ולא הגזול מציין רש\"י וז\"ל קרבנו [אם עולה קרבנו ויקרא א'] ובא רש\"י בציונו לאמר לן דקשיא הא מקרבנו דכתיב בעולה דק ורבא או רב פפא דמפקי ליה מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש לא קני היינו דל\"ק בכל מידי ולא לענין הקרבה כעולא לדעת ר\"ת אלא בכל מקום וכן משמע מדברי התוס' ד\"ה רבא אמר מהכא מסוף הדבור דהוכיח דרבא אית ליה בכ\"מ יאוש ל\"ק עיין עליו והא דהקשה רבא בגיטין על עולא מהאי דתני עלה אם שחט בחוץ חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי ל\"ק כרת מאי עבידתיה ולר\"ת ורש\"י שם הקושי' אי יאוש כדי ל\"ק לענין הקרבה דהוי מה\"ב כרת מאי עבידתיה ולדברינו הא י\"ל דהאי הקדיש איירי בעולה ולהכי אם שחט בחוץ חייב כרת משום דלא הוי מה\"ב כיון דאיכא שינוי רשות אחר היאוש יש ליישב כיון דקתני מתני' גנב והקדיש ואח\"כ טבח פטור מדו\"ה וזה אפי' בחטאת ואשם דהא ודאי הקדש הוא דהא השתא קיימא לן יאוש כדי קני ונעשה שלו והקדש [ובאמת הוה ליה להש\"ס להקשות אפי' לא הקדיש נמי כקושי' בסמוך] ועליה קאי אם שחט בחוץ בכה\"ג ענוש כרת וזה ליתא כיון דמתני' איירי בין בחטאת ובין בעולה ובחטאת אינה ראויה להקרבה כיון דאין שם קנין אחר הקנין של יאוש מפסיק ובזה ישבתי השגת הראב\"ד על הר\"מ [פ\"ה מה' איסורי מזבח הלכה ז'] דכתב הרמב\"ם ואם נתיאשו הבעלים כשר ואפי' היה חטאת ע\"ש בכ\"מ ועל זה משיג הראב\"ד אין כאן אפי' ולדידי ניחא דיש כאן אפי' דלא מבעיא עולה דאפי' עולא מודה אלא אפי' חטאת דלעולא אינה מתכפר אפ\"ה מתכפר כיון דרמב\"ם פוסק כר\"י ולא כעולא דק ונכון להמעיין כי קצרתי ובחדושי הארכתי למעניתי גם בארתי כל דברי הרמב\"ם בכל מילי הכא ובמעה\"ק ואין פה הגליון מספיק:<br><b> גם </b> מה שעומד עליו הרב פה על דברי תוס' דכתבו שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים א\"כ מאי פריך הש\"ס גבי אונכרי ולקנינהו בשינוי השם אימא דלהכי אמר ר\"ה דלגזזו אינהו משום ברכה וכן הק' הרב מג\"א סי' תרל\"ז ס\"ק ג' אמרתי בחידושי גרגר אחד דהא דהקשה הש\"ס ולקנינהו בשינוי השם הרי כתב התוס' דעיקר הקושיא לרב יוסף בב\"ק דסובר שנוי השם קונה אף בחוזר לברייתו עיין תוס' ד\"ה ולקנינהו בשינוי השם והנה ודאי ר\"ה דאמר לאוונכרי כי זבניתו לא א\"ל דוקא כי זבניתו ביום ראשון אלא אפילו בשאר הימים ומשום מה\"ב ואית ליה מה\"ב אפי' בי\"ט שני ואמרינן לקמן [מ\"ה ב] אמר רב יהודא א\"ש לולב כל שבעה וסוכה יום אחד ורבה בר בר חנה א\"ר יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד כו' כי אתא רבין אר\"י אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך ואם כן אית ליה לרב יוסף דאין מברכין זולת בי\"ט ראשון וא\"כ שפיר הקושיא על שאר הימים ולקנינהו בשינוי השם ול\"ק הא אסור לברך עכ\"פ הא עיקר הקושיא לרב יוסף ור\"י אית ליה דאין מברכין בשאר הימים ק\"ל וצח. ועוד הארכתי הרבה בסוגיא זאת ולקצר אנכי אף שעת להאריך ואין הגליון מספיק:"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו </b>\n<b> לו ע\"מ להחזירו כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שם בגמ' הא לך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירו לי כו' והתו' שם בד\"ה הילך אתרוג זה הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דאמר ע\"מ שתחזירהו לי אינו מקודש כו' וא\"כ איך יצא והא אנן תנן בנדרים כו' הנה הר\"ן ז\"ל הקשה קו' זו וכתב וז\"ל ומפני זה כתב רבינו שמואל בבבא בתרא דלא גרסינן לי כו' יע\"ש וראיתי להרב בני אהרן ז\"ל ה' מתנה ומחילה סי' רמ\"ה דקכ\"ט ע\"ד שתמה עליו וז\"ל אבל אי קשי' הא קשיא דנהי דלדברי רבא יאמרו שהוא ט\"ס אבל גבי שור דא\"ר אשי בפ' י\"נ חזי' אי אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדרי' ואי אמר לי מידי דחזי לי קא' ואיך הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו וכי יאמרו שכל זה ט\"ס אין סברא עכ\"ל יע\"ש שהניח בצ\"ע והנה לפום ריהטא נראה לומר דמההיא דרב אשי לא קשיא דאיכא למימר דרב אשי היא גופה קאמר וה\"ק חזינן אי אמ\"ל ע\"מ שתחזירהו הא אהדרי' כלומר והויא מתנה כיון שיכול להקדיש ואי אמר ע\"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישה וממילא דלא הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישה אמנם מההיא דרבא דקאמר החזירו יצא דחשיבה מתנה ק\"ל שפיר ואהא כתב ר\"ש דלא גרסינן לי והיותר נכון דמההיא דרב אשי לא ק\"ל כפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל והר\"ן בשמעתין משם הרב העיטור דאף ע\"ג דבעלמא גבי ממונא חזרת דמים הויא חזרה גבי אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא קאמר וחזרת דמים לא הויא חזרה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דקדושין וז\"ל וגבי שור בפרק יש נוחלין יראה דאם אמר שור זה נתון במתנה ע\"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה\"ז קדוש אע\"ג דקאמר לי דכיון שהחזיר לו דמיו קרינן ביה שפיר מידי דחזי לי כו' יע\"ש ולפי דבריו צ\"ל דההיא דפ' י\"נ דמשמע התם דאינו מוקדש כשאינו רוצה ליתן לו דמיו מיירי התם ואם כן מעתה לא תיקשי לן מידי מההיא דכיון דבידו ליתן דמיו ולהקדישו מש\"ה הויא מתנה אמנם בההיא דהילך אתרוג זה ק\"ל שפיר דגבי אתרוג לא מהני חזרת דמים ואהא תי' דלא גרסינן לי ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"ה סימן א' הובא שם תשובה מהר' אביגדור הכהן שכתב כמ\"ש וז\"ל וההיא דפ' י\"נ שור זה נתון לך במתנה ע\"מ להחזיר כו' התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תקשי ממתנת בית חורון דתנן כל מתנה שאם הקדישו כו' דמתנה ע\"מ להחזיר יכול להקדישה כו' יע\"ש צ\"ל שהרב אביגדור סובר כדעת רבינו שמואל דגבי אתרוג לא גרסי' לי דאל\"כ אכתי תקשי ליה מההיא דאתרוג דמשמע ודאי דחזרת דמים לא מהני כמ\"ש הרב העיטור ודו\"ק: ודברי הר\"ן קשים בעיני קצת דבשמעתין כתב כדעת הרב העיטור דחזרת דמים בממון דלהרוח' קמכוון מהני ואלו בפ\"ק דקידושין כתב וז\"ל ומקשו הכא היכי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה כו' הנה הר\"ן ז\"ל תפס קו' אדינא דקי\"ל דבעלמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה וכ\"כ בפרק השותפין דנדרים ולפי מ\"ש כאן דחזרת דמים הויא חזרה מההיא לק\"מ כיון שבידו ליתן דמיו ולהקדישו ולא הו\"ל להקשות אלא מהא דאתרוג גרידא ואולי יש לומר דע\"כ לא כתב הר\"ן דחזרת דמים הויא חזרה אלא דוקא בנגנב או נאבד אבל היכא דאיתיה בעיניה אע\"ג דלהרוחה קא מכוין לא מהני וכדמוכח מההיא דפרק מי שאחזו ועיין בהרב בני אהרן שם ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סימן ך' מיהו הא ק\"ל לתירוץ רבינו שמואל ז\"ל מההיא דגרסינן בפ\"ב דגיטין ת\"ר הז\"ג והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזירי לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש רש\"י ז\"ל מגורשת ותחזיר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה הרי דאע\"ג דקאמר לי ואינו יכול להקדישה אפי\"ה הויא מתנה וקרינן ביה ונתן בידה וליכא למימר דהכא נמי ס\"ל לרבי' שמואל ז\"ל דלא גרסינן לי אבל באומ' ע\"מ שתחזירהו לי ה\"נ דאינה מגורשת דא\"כ אדתני רישא ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ומטעמא דאותיות פורחות באויר כמ\"ש רש\"י ז\"ל לישמועינן רבותא וליפלוג וליתני בדידיה בין האו' ע\"מ שתחזירהו לי לאומר ע\"מ שתחזירהו וצ\"ע כעת: ובמה שתירץ דהכא נמי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו כתב מוהר\"ם בן חביב ז\"ל וז\"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ושמא ס\"ל דיש הקדש לזמן והיותר נכון דכונתם דחוזר ופודה אותו לאחר שמחזירו אלו דבריו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דספ\"ד דנדרים דכ\"ח כי שם בארה שדבר זה אם יש הקדש לזמן במחלוקת הוא שנוי דלבר פדא אפילו הקדש דמים לא פקעא בכדי ואין הקדש לזמן ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי ויש הקדש דמים לזמן וקדושת הגוף לא פקעא בכדי ועולא ס\"ל דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא\"כ מאחר שכבר כתבנו שקו' אינה אלא אליבא דרבא אבל בהא דקי\"ל בעלמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה לא ק\"ל וא\"כ שפיר תי' קו' ז\"ל אליבא דרבא דס\"ל הכי בעלמא דקדושת דמים פקעא בכדי וכן פסק רבי' ז\"ל פ' ט\"ו מה' מעה\"ק דין ז' דהלכה כרבא ועוד נ\"ל דאפי' לבר פדא דס\"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי היינו דוקא כי ההיא דנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דבידו להקדישן לעולם והילכך כיון דחלה קדושה שוב לא פקע אבל הכא דאין בידו להקדישו אלא עד שיחזירנהו מודה בר פדא דפקעא בכדי כנ\"ל: ועיין במ\"ש רש\"י פרק בכל מערבין דל\"ו ע\"א ד\"ה היום הקדש וז\"ל ולמחר תהיה הקדש על מעות שיש לי בבית כו' כנר' שהוצרך לזה משום דאי בדבורא גרידא אין הקדש יוצא בלא פדיון ויש לדקדק דהתם רבא הוא דבעי לה ורבא ס\"ל דהקדש דמים יוצא בלא פדיון וא\"כ הי\"ל לפרש דברי רבא כפשטן וצ\"ע ודוק: ודע דהא דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ה\"ד דאומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר הילך אתרוג זה במתנה ותחזירהו לי כתב הרשב\"א בתשובה סי' קצ\"ט ותשנ\"ט דלא הוי מתנ' כלל ופסקו מוהר\"ם ז\"ל גבי פדיון הבן י\"ד סי' ש\"ו ועיין בש\"ך ובט\"ז שם הטעם ומהתימה על הרב מג\"א בה' פסח סימן תמ\"ח סק\"ה שכתב וז\"ל ונ\"ל דאפילו לפי דברי הרדב\"ז ז\"ל דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע\"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאם לא יחזירהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומר חמץ עכ\"ל והוא תימא איך אשתמיט מיניה תשובת הרשב\"א הלזו שכתב דכל שלא אמר ע\"מ אין מתנתו מתנה ומדינא ודאי אסור ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רג) </b> כתב מוהר\"ם בן חביב ז\"ל וז\"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. תמה אני על תמיהתו שהרי תוספתא שלימה שנינו במשכיר שדה לחבירו ועמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו וע\"ש הרי לך בהדיא דהקדש יוצא בלא פדיון ועכ\"ר דה\"ט משום דהיכא דאין בידו להקדיש לעולם כיון דלאחר שיכלו ימי שכירותו אין השדה שלו מש\"ה אין ההקדש חל אלא לזמן ההוא ומכאן ואילך אינו הקדש וניהו דאין הקדש יוצא בלא פדיון מ\"מ שדה זו אינה הקדש לאחר ימי השכירות וא\"כ ה\"נ במתנה ע\"מ להחזיר יש בידו להקדישה כל זמן שהוא ברשותו ואפי' אי תימא דאין הקדש לזמן היינו דמי שיכול להקדיש לעולם אינו יכול להקדיש לזמן דמי יפקיע מן ההקדש כשיגיע הזמן כיון דעודנו עומד ברשות המקדיש אבל גבי שוכר או מקבל מתנה ע\"מ להחזיר הרי רשות המשכיר או הנותן שהם הבעלים מפקיע להנקדש מרשות ההקדש ועיין עירובין דף כ\"א ע\"א בתוס' בד\"ה הכי קאמר כו' ודו\"ק:<br><b> (רד) </b> והוא תימא איך אשתמיט מיני' תשו' הרשב\"א הלזו כו'. לכאורה דברי הרשב\"א תמוהים מברייתא דגיטין דף כ' ע\"ב דמחלק שם בין אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת לבין אם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר דמגורשת ואם איתא לדברי הרשב\"א ז\"ל ליפלוג וליתני בדידי' דאם אמר הרי זה גיטך והחזירהו לי ולא אמר על מנת נמי אינה מגורשת אפי' בלי טעמא דהו\"ל אותיות פורחות באויר ויש ליישב ודו\"ק:",
+                "<b>ואין </b>\n<b> נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל מבואר שדעתו שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כל דאי' דעת אחרת מקנה האמנם מדברי התוס' דפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"א נראה דס\"ל דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכייתו אלא מדרבנן שכתבו בד\"ה איש זוכה וז\"ל וא\"ת ל\"ל קרא והא קי\"ל דאין יד לקטן כו' יע\"ש ואולם התוס' בפסחים דצ\"א ד\"ה איש זוכה כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה אותו קנה דבר תורה ומש\"ה אצטריך קרא למעוטי דאע\"ג דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דמהך קרא נפ\"ל בעלמא דאין שליחות לקטן ע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם שהקשה לדבריהם דודאי לריב\"ק דס\"ל דשליחות נפ\"ל מקרא דושחטו אותו ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכיה מטעם שליחות אבל לפי סוגין דהכא לר\"י דיליף שליחות מאיש שה הא אמעיט קטן משליחות ול\"ל הא דר' יצחק למעט קטן מזכיה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכיה דזכיה מטעם שליחות היא ויש ליישב בדוחק עכ\"ל ולע\"ד איני רואה בזה מקום קושיא כלל דודאי לרבי יונתן דיליף שליחות אפי' בדלית ליה שותפות בגויה מקרא דאיש שה איצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה משום דאי לאו קרא דאיש לפי אכלו הוי אמינא דקרא דאיש שה לא אתא אלא למעוטי קטן מזכיה ולעולם דקרא לא מיירי אלא בדאית ליה שותפות בגויה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ואכתי שליחות בקדשים בדלית ליה שותפות בגויה מנ\"ל משו\"ה אצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה דהשתא קרא דאיש שה לא אתא אלא לאשמועי' דין שליחות אפי' בדלית ליה שותפות דאי בדאית ליה שותפות ל\"ל קרא הא מושחטו אותו נפקא וזה פשוט: גם התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ט ע\"א ד\"ה אומר אדם כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה קנה ד\"ת וכן כתב בר\"פ בן סורר ד\"ה קטן וז\"ל והא דתנן בהנזקין מציאת חש\"ו יש בהן משום גזל מפני ד\"ש אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב הגזול לא ליקני אינש לולב לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפי' מדאורייתא כו' וכונת דבריהם מבוארת שהביאו ראי' לדבריהם דקנה ד\"ת מההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דסתמא קאמר דמשמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות והשתא אי זכיית קטן אינו קונה אלא מדרבנן היכי קאמר דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקנה הא בשהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה כדתנן מקחן מקח וממכרן ממכר וה\"ה למתנתו כדאמרינן התם ואם כן אתי דרבנן ומפיק דרבנן אלא משמע ודאי דמיקנא קני מדאורייתא אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ועיין במוהרימ\"ט חא\"ה סי' מ\"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להר\"ב בני חיי בחידושיו שם שנעלם ממנו כונתם מ\"מ גם הר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כתב וז\"ל ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה ה\"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא לא כו' יע\"ש: ומעתה תמיה לי על מ\"ש הר\"ב פר\"ח בספר מים חיים בתשובה סי' ד' וז\"ל ובדעת הר\"ן ליכא למידק מידי מאי ס\"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא ועמ\"ש בפ' לולב וערבה גבי ההיא דלא ליקני דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוט' עסקינן דאלו בהגיע אקנויי נמי מקנה ומתנתו מתנה כו' יראה לכאורה שכונת הר\"ן היא דמשמע ליה דבדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה אלא מדרבנן ומעתה ע\"כ צ\"ל דאקנויי נמי לא מקנה אפי' מדרבנן ומש\"ה אצטריך לאוקמא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אי ס\"ל דקטן אית ליה זכיה מן התורה לוקמא בהגיע לעונת הפעוטות וקני מן התורה ואינו מקנה מן התורה ומ\"ה לא ליקני אינש כו' וכן הבין הלח\"מ וליתא דכונת הר\"ן היא דמדקאמר אקנויי לא מקנה משמע דלא מקנה כלל אפי' מדרבנן ולהכי איצטריך לאוקמא בשלא הגיע לעונת הפעוט' והרשב\"א בפ' התקבל כתב כלשון הר\"ן ז\"ל וא\"א לפרש שם אלא כדפרישית ויגיד עליו ריעו עכ\"ד יע\"ש והוא תימה איך נעלם מהם לשון הר\"ן ז\"ל שכתבנו דס\"ל בהדיא דזוכה מדאורייתא ומה שפי' הרב ז\"ל בכונת הר\"ן אין נכון בעיני דדברי הר\"ן כפשטן משמע דלענין דינא קאמר דבשהגיעו לעונת הפעוטות יכול להקנות לולבא לינוקא משום דאקנויי נמי מקנה ותו דלפי דבריו אכתי ק\"ק לתלמודא גופה אמאי נקיט לה מילתא בשלא הגיעו לעונת הפעוטות לישמועינן רבותא אפי' בהגיעו לעונ' הפעו' לא ליקני משום דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ויותר נראה לומר שכונת הר\"ן היא דבהגיעו לעונת הפעוטות כיון דאקנויי מקנה מדרבנן הפקר ב\"ד הפקר ומהניה זכיה דידהו בדאורייתא לצאת י\"ח וקרינן ביה שפיר לכם כעין זה כתב בפ' התקבל יע\"ש וראיה לזה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצווחא קמיה דר\"ן דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמר ר\"ן דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע\"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מרי' גופיה אפ\"ה מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא חייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב\"ד הפקר וה\"נ דכוותא ואדרבא לדעת רבינו שכתב בדין שלפנינו דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מן התורה וכן לדעת התוס' בר\"פ בן סורר לפי מה שפי' בכונתם נראה דקשה מההיא סבתא דאע\"ג דאין קניתו אלא מדרבנן אפי\"ה קרינן ביה שפיר לכם ויוצא בה י\"ח סוכה מדאוריי' וא\"כ ה\"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים אם כן שפיר קרינן ביה לכם וכן ראיתי שהקשה הר\"ב משאת משה חא\"ח סי' ד' יע\"ש מה שתירץ ואין דבריו ראוים כמו שיראה המעיין וכן ק' למ\"ש הרמב\"ן בחידושיו בפ' הספינ' דט\"ז שהק' למ\"ד דמכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש התקדשי לי בשט\"ח זה רמ\"א מקודשת ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכ\"כ רי\"ו ז\"ל והביאו מרן ז\"ל בח' א\"ה סימן כ\"ח דאם קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכתב מרן שם דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן נקנו לו המעות והויא מקודשת מדאורייתא והשתא לדעת הרמב\"ן ורי\"ו תיקשי להו מההיא סבתא דמשום קנין דרבנן יוצא בו י\"ח מדאורייתא ואם כן כ\"ש גבי קידושין דאיכא למימר כל המקדש כו' גם ממ\"ש התוס' בפרק הגוזל קמא דק\"ד ע\"ב ד\"ה אגב אסיפא גבי היה עומד בגורן דכיון דפדיון מ\"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן ודוק נראה דס\"ל דכ\"ש במצות לולב דכתיב לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה וכמ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' קנין משיכה סימן ב' יע\"ש ואפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע\"ג דמן התורה לא קני ומחייב לאהדורא חפצא גופי' מ\"מ אי אתרמי ונתרצה למוכרו וליקח הדמים פשיטא ודאי דקני מן התורה ויוצא בה י\"ח דלכם קרינן ביה ואע\"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכ\"ת מעות קונות מ\"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד\"ת עיין בס' מח\"א הלכות קנין מעות סי' ה' והילכך מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמים הו\"ל כאלו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוה וזבין דזביניה זביני והלכך הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ודמים חייב הוא לו דהו\"ל כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קניתו למפרע ונמצא אם כן דלבתר דתקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנתא דידהו הו\"ל השתא קניה מן התורה מה שאין כן בההיא דזכית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע\"ג דחכמים תקנו שיהיה הקנאתו הקנאה אינו יוצא בו י\"ח שהרי מן התורה אינו שלו אפי' לבתר דתקינו רבנן והיינו טעמיה דרי\"ו והרמב\"ן שכתבו גבי ההיא דמ\"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן ואפשר דה\"ט שכתב הטור ז\"ל בא\"ח סי' תרל\"ז דאם אינו רוצה ליתן דמים לא יצא י\"ח וכתב מרן שם דס\"ל דכי תקון רבנן אינו אלא כי יהיב דמי אבל אי לא יהיב דמי אוקמו אדין תורה ומחייב לאהדורי חפצא ע\"ש אכן כפי מ\"ש אין צורך לזה דאפילו אי ס\"ל לבה\"ע ז\"ל דתקנתא דרבנן היא אפי' אי לא יהיב דמי ודמים הוא חייב לו אפי\"ה לענין לצאת י\"ח סוכה מדאורייתא לא מהני אלא אי יהיב דמי בתר הכי דהשתא הו\"ל למפרע מכירה גמורה מן התורה אבל אי לא יהיב דמי אע\"ג דמדרבנן חפצה דידיה היא ודמים הוא חייב לו מכל מקום כיון דמדאורייתא מחייב לאהדורי חפצה לא קרינן ביה לכם ד\"ת: מיהו אכתי קשה לי במ\"ש רי\"ו הביאו מרן בא\"ח סי' הנזכר וז\"ל כתב רי\"ו מוכח בפ' מרובה שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ע\"כ והשתא ק\"ט דמ\"ש מההיא סבתא דס\"ל לר\"ן דיוצא בה י\"ח סוכה מן התורה משום דכיון דתיקנו חכמים שיתן לו את הדמים הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ולכם קרינן ביה וא\"כ ה\"נ נימא כיון דתקנו חכמים דיאוש כדי קני ואין לו אלא דמים הו\"ל מכירה גמורה מן התורה ומקודשת מדאורייתא ומן האמור בזה נראה ליישב מ\"ש הטור ח\"מ סי' שנ\"ג וז\"ל ואם נתיאשו הבעלים קימא לן דאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא\"א הרא\"ש כיון דרבא מספ\"ל אי קני מדאורייתא או דרבנן נהי דלא קי\"ל כו' אלא כעולא ור\"י דסברי לא קני מ\"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מס' דשמא קונה מדרבנן עכ\"ל ותמהו עליו כל גדולי האחרונים שהרי מדברי הרא\"ש בפ' מרובה משמע בהדיא דפשיטא ליה דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב וז\"ל וביאוש כדי פליגי בה רבה ור\"י רבה ס\"ל דקונה אלא דמספקא ליה אי קני מדאורייתא או מדרבנן ור\"י ס\"ל דאפי' מדרבנן לא קני וקי\"ל כרבה וקנ' יאוש לחומרא ואם קדש אשה בגזילה צריכה גט עכ\"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב גט פשוט סי' ק\"ג סק\"ו שכתב וז\"ל והיה אפשר לומר דהטור דייק לה מדכתב הרא\"ש וקי\"ל כרבה וקני יאוש לחומרא דמדקאמר לחומרא משמע דמס\"ל אלא דזה אינו דכוונת הרא\"ש במ\"ש לחומרא היינו לומר דכיון דיאוש כדי לא קני אלא מדרבנן הוי לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט מזה ומזה עכ\"ל יעיין שם ולפי האמור נחה שקטה תמיהתם דהוכרח לפרש כן בדברי הרא\"ש משום דק\"ל במ\"ש וקני יאוש לחומרא והשתא אי מ\"ש דקיי\"ל כרבה היינו שפוסק כרבה לגמרי דקני מדרבנן היאך כתב דקני יאוש לחומרא כלומר דצריכה גט מזה ומזה וכן משמע ממ\"ש אם קדש אשה בגזילה צריכה גט ומדלא כתב ה\"ז מקודשת משמע דס\"ל דאינה מקודשת אלא לענין זה בלבד שתהא צריכה גט אמנם אי קדשה אחר מקודשת והשתא אי ס\"ל דיאוש קני מדרבנן אמאי אינה מקודשת גמורה ואפי' בא אחר וקדשה לא יהיו תופסין קדושין כלל דכיון דתקנו חכמים שיתן לו את הדמים הוה ליה מכירה גמורה מן התורה וכההיא סבתא דר\"ן דיוצא מן התורה י\"ח סוכה כ\"ש הכא דאיכא למימר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משו\"ה הוצרך הטור ז\"ל לומר דמ\"ש הרא\"ש וקי\"ל כרבה וקני יאוש לחומרא היינו לומר דקי\"ל כרבה לענין זה שתהא צריכה גט דמיחש חיישי' ליה לסברת רבה דשמא קונה מדרבנן כנ\"ל: וליישב דעת רי\"ו אפשר לומר בדוחק דס\"ל לרי\"ו דכיון דתקון רבנן דיאוש כדי קני אפי' אינו רוצה ליתן את הדמים אין לה דין גזל וחפצה מיהא קני ודמים הוא חייב לו ושלא כדעת בה\"ע שכתב מרן ז\"ל ומ\"ש רי\"ו דמקודשת מדרבנן מיירי בשאינו רוצה ליתן את הדמים דתקנתא דרבנן גרידא הוא דמדאורייתא מחייב לאהדור' חפצה ומש\"ה אינה מקודשת אלא מדרבנן וההיא דקאמר ר\"ן פעיתא היא דא היינו משום שנתנו לה הדמים אחר כך ומש\"ה יצאו בו י\"ח ד\"ת דהשתא הוה לי' מכירה גמורה מן התורה כדכתיבנא זה נ\"ל ליישב בדוחק ומ\"מ לדעת הר\"ן ז\"ל שכתבנו לעיל דאפילו בזכיית קטן כיון דאקניה מקנה מדרבנן יוצא בו י\"ח ד\"ת וכההיא סבתא דר\"ן ולא ס\"ל לחלק בהכי כמ\"ש ומה גם לדעת רש\"י שכתב מרן בסי' הנז' דס\"ל דאפילו בשאינו רוצה ליתן את הדמים יוצא בו י\"ח ד\"ת דהשתא אין מקום לחילוק שכתבנו לעיל וכן נראה דצ\"ל גם כן למ\"ש הרשב\"א בפ' התקבל כדברי הר\"ן אף ע\"ג דהוא ז\"ל הכריח שם דזכוית קטן דאורייתא אלא ה\"ט דס\"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י\"ח דאורייתא וכן פסק בס' מח\"א סי' הנז' בהג\"ה לבן הרב המחבר יע\"ש אלא דק\"ל שהרי הרשב\"א ז\"ל שם כתב וז\"ל הא לכם מעות הללו ופדו מ\"ש מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל\"כ אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש\"מ דזוכה ד\"ת ע\"כ והשתא מאי ראיה מייתי נימא דכיון דיש לו קנין מדרבנן קרינן ביה שלהם ד\"ת ואינו צריך להוסיף חומש כי היכי דמהני לצאת י\"ח לולב ד\"ת מה\"ט וכבר הרב מח\"א ז\"ל הכריח מדברי התו' דפ' הגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מ\"ש דאורייתא בעינן שיקנהו בקנין דאורייתא כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ\"ש דאוריי' דה\"ה וכ\"ש לענין מצות לולב דבעינן שיהא משלכם ד\"ת ואם כן כפי מ\"ש נמצאו דברי הרשב\"א סותרים אם לא שנאמר כמ\"ש הפר\"ח בכונתו ודוחק וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רה) </b> ומיהו כי אמרינן דקטן אית לי' זכי' מה\"ת לנפשי' כו' אולם ממ\"ש הר\"ן עצמו בפ' האיש מקדש דף רכ\"ב ע\"ב נראה שחזר בו ממ\"ש בפ\"ק הנ\"ל שהרי קאמר התם בהדיא דלס\"ד דהש\"ס הוה ס\"ל למימר דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא כבחלוקת א\"י אבל להמסקנא דוקא בא\"י דחלוקתן גילוי מלתא בעלמא היא וב\"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכ\"כ התוס' בקדושין דף מ\"ב מביאם הגאון המחבר לעיל: ובחידושי תמהתי איך אפשר לומר כן והרי הוא נגד סוגיא ערוכה בב\"ב דף ע\"ב דפריך התם הש\"ס לר\"מ דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר דכ' רחמנא למה לי פי' דהא יכול ליתן נכסיו שיפלו לו לאחר מכאן במתנה ודחק שם לשנויי דנ\"מ לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע\"ש ולדעת התוס' והר\"ן הנ\"ל הרי הקושיא מעיקרא ליתא דהא אצטריך האי קרא דיכיר לענין קטן שאין לו זכי' מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו:<br><b> (רו) </b> וא\"כ ה\"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים כו'. נ\"ב ובתשובה למעזיריטש הארכתי בזה ופלפלתי ליישב לשיטת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לענין דבר תורה מה דקשה לדידהו מש\"ס ערוך ביבמות דף ס\"ז ע\"ב דאיתא שם דעבדים אכלו בתרומה בנכסים מועטין והניחה מעוברת בדאיכא בן בהדי בת (והתם הרי בתרומה דאורייתא איירי) והרי מדאורייתא אין לבת כלום והבן אינו מאכיל משום חלקו של עובר ע\"ש ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d3bbd9c8d215de891833850d7e24a94cf44464e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,148 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע\"ו ע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס\"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ\"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ\"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ\"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ\"ש רש\"י ז\"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש\"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא\"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש\"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש\"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ\"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ\"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ\"ש רש\"י בב\"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא\"כ ה\"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא\"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ\"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו\"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא\"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא\"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ\"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט\"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש\"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז\"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ\"ל. ועיין להרדב\"ז פ\"י מהל' כלאים הט\"ו וכן למהר\"י קורקוס שם במ\"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ\"ש הריטב\"א בקאלסוניס ופשוט.",
+                "<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ\"ש פרק כ\"א מהל' איסורי ביאה ה\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל\"ת ב' וז\"ל שהזהירנו מעשות ע\"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע\"כ וקשה לי כיון דקי\"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע\"י זולתו פטור וי\"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ\"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב\"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו\"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע\"י שכירות ה\"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא\"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ\"מ יותר יש לגמגם דהו\"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר\"ם די בוטון דף קכ\"ח ע\"ב דקשיא ליה הכי משם החבי\"ב על דברי הרב לח\"מ יעו\"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח\"מ בלא\"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר\"ם ז\"ל וז\"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע\"פ שלא עשאה בידו ה\"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ\"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ\"ש רבינו במצות ל\"ת מצוה ג' וז\"ל ועובר ג\"כ משום שקנו ע\"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ\"ש בספר המצות איך לא ראה מ\"ש בסמוך מצוה ב' ואע\"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ\"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו\"ד סי' כ\"ז דף קי\"א ע\"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ\"ש פרק משילין דף ל\"ז גבי מ\"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא\"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> בריה קלה במ\"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז\"ל כבר הרגיש רש\"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז\"ל בד\"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ\"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש\"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר\"א יצחקי ז\"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש\"י ז\"ל בד\"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע\"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאינו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ\"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא\"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש\"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא\"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ\"ש רש\"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ\"ש רש\"י ז\"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי מרן ורש\"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ\"ש רש\"י כתב ואף גם זאת מ\"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש\"י היתה בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש\"י ולא שהם דברי רש\"י וע\"פ מה שהקדמתי בכונת רש\"י בסוגיין אין מקום למ\"ש עוד הרב הנזכר יעו\"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ\"ה שהבין מדברי רש\"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא\"א לפרש בש\"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש\"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש\"י.<br><b> ודע</b> עוד דע\"פ דברי רש\"י שהבאתי בבעית הש\"ס בד\"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש\"י לאו דווקא דא\"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש\"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ\"ל והא רש\"י ז\"ל כתב בפירוש וז\"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא\"י ז\"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס\"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס\"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו\"ש. ושוב ראיתי להפר\"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש\"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז\"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל\"ת והכי דייק לה מלשון רש\"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ\"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו\"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו\"ש בפי\"ב מהלכות אלו הט\"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י\"ג משום דבש\"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג\"כ הוא בקרחה וה\"ה בשריטה דאל\"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש\"ס בקרחה דהוי ג\"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו\"ש והש\"ס כתב כן בקרחה וה\"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא\"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ\"ש רש\"י ז\"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס\"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל\"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו\"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא\"כ ת\"ק דפליג עליה דר\"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו\"ש וההוא [ת\"ק] דר\"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ\"א נמצא ר\"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא\"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע\"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי\"ש בתוס' ד\"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר\"א בהכי ומשו\"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא שהקשה לר\"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת יעו\"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס\"ל לר\"א אתי עשה ודחי ל\"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ\"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג\"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי\"ש מה שתירץ והיה בהניח דס\"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו\"ש וכ\"כ מהר\"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו\"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע\"ז שמנה מ\"ט מצוות לא תעשה כתב וז\"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל\"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס\"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ\"ש מרן ובמ\"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר\"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא\"כ אמאי לא אמרו בש\"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש\"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו\"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ\"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ\"ש בש\"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו\"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג\"כ בכונת מהרש\"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו\"ה מפרש הש\"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש\"ס ומ\"מ איני מחליט בכונת מהרש\"ך שאין לשונו בידי מ\"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר\"ם די בוטון עמד ג\"כ על דברי מרן ולענ\"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש\"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ\"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא\"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ\"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל\"ב על שם הרב אחיו וז\"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ\"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז\"ל וז\"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו\"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא\"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו\"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ\"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש\"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש\"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש\"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו\"ה לא מותיב הש\"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ\"א מהל' איסורי מזבח ה\"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ\"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא\"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א\"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש\"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ\"ש אח\"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח\"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן לההיא דפסחים וכמ\"ש התוס' בסוגיין דף ס\"ג ד\"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ\"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ\"ל הרי דאין עניינם אחד וז\"ל הרשב\"א סי' קמ\"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש\"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו\"ש הבאתי לשונו בפ\"א מאסורי מזבח ה\"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז\"ל ושפיר דחי ליה רב החבי\"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו\"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב\"א.<br><b> ומ\"מ</b> י\"ל דאף דכתב כן בסה\"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז\"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה\"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ\"ש התוס' כאן והרשב\"א ואזלא ההיא ש\"ס דפסחים עם פי' רש\"י ומוכרח הוא כן דאל\"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו\"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב\"ם סי' כ\"ג כדברינו ונמצא א\"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ\"ח ה\"ד וה\"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה\"ה בנשבע לשם ע\"ז עכ\"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע\"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע\"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א\"כ גם בנשבע לע\"ז חשיבא האזכרה כ\"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס\"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח\"מ</b> הל' סנהדרין פי\"ט ה\"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז\"ל דמ\"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ\"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי\"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו\"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע\"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח\"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע\"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא\"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח\"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא\"כ ה\"ה בנשבע בשם ע\"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע\"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח\"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח\"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו\"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ\"ש הלח\"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו\"ט וכתב בשיטה מקובצת וז\"ל ואע\"ג דבפסחים דף כ\"ו אמר בשלה ע\"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע\"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא\"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע\"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע\"ז מדרבנן א\"כ מה הקשה הש\"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע\"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע\"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב\"י ובשו\"ע סי' קמ\"ב ביו\"ד שפסק דפת שבשלה ע\"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש\"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע\"ז ונמצא א\"כ דאיסור ע\"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה\"ר בצלאל [השיטמ\"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע\"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ\"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע\"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע\"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע\"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע\"ז וכמ\"ש טעמא בש\"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ\"ש הרא\"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע\"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא\"כ אי הגחלת גופא לאו דע\"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא\"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע\"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע\"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע\"ז ולפי\"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא\"ש והרע\"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ\"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא\"כ כל שכן בע\"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו\"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע\"ז משו\"ה אסור משא\"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א\"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ\"ש בש\"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו\"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע\"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש\"ס דילן עם הירושלמי דבש\"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא\"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע\"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש\"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא\"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א\"כ הכא נמי י\"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע\"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ\"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע\"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ\"ש השושנים לדוד בברכות פ\"ח מ\"ו וז\"ל דהנך דע\"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי\"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה\"ה לאיסור ע\"ז אלא דמ\"מ משום חומרא דע\"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש\"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש\"ס דילן ס\"ל דאיסורא איכא יעו\"ש י\"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע\"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א\"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי\"ל דלא קשיא להו ממתני' די\"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר\"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע\"ז ס\"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הגהות מיימוני ומ\"ש בספר אגורה באהלך דף כ\"ט ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ ומ\"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ\"ד נראה לדעת רבינו דס\"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש\"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש\"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ\"ש התוס' ד\"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח\"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש\"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ\"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע\"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א\"כ דלאבע\"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע\"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס\"ל להאי אבע\"א זה נ\"ל דלאבע\"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ\"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש\"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו\"ד סי' קפ\"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב\"י שם דברי הנמוק\"י על שם הרמ\"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע\"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא\"ש דשם בקידושין לא הביא האבע\"א קמא כי אם האבע\"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק\"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט\"ז והש\"ך הביאו האבע\"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש\"ס וכן הב\"ח ולא הרגישו מהרא\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס\"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח\"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס\"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג\"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ\"ש ותירצו אי לאו ג\"ש הו\"א איפסיק הענין וכו' ע\"כ והקשו בתוס' בד\"ה אי לאו ג\"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ\"ש דקאי אקרחה וכן לת\"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ\"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי\"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג\"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ\"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס\"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת\"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס\"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג\"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס\"ד לומר דת\"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג\"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג\"ש דקרחה קרחה אלא מג\"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת\"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג\"ש דפאת פאת אלא מסברא ס\"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת\"ק לית ליה ג\"ש דפאת אמרינן דאיסי ג\"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג\"ש הו\"א הפסיק הענין וג\"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה\"נ ס\"ל לרבינו לדעת כו\"ע וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ\"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ\"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ\"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס\"ט ורפ\"ג יעו\"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה במ\"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס\"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל\"ת ועשה דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת ונשאר העשה שבצד הל\"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול\"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מתחייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ\"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי\"מ אלו והצריך עיון יעו\"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו\"ט ודחה לדבריהם יעו\"ש והרב בשער המלך ז\"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ\"ז קמה קושית מהר\"ש אלגאזי בשמע שלמה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו\"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו\"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש\"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה\"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא\"ה פטורות ואינו דגם בלא\"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נהירא בכונת הש\"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש\"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ\"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ולפי מ\"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ\"ש הרב שער המלך ז\"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה\"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז\"ל ובלא\"ה כבר הקשה על דבריהם הר\"י איש ירושלמי ואה\"נ דאף מהכא קשה להו ומ\"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול\"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש\"ס פסחים דף צ\"א ע\"ב ממ\"ש רש\"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש\"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז\"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די\"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ\"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס\"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש\"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ\"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו\"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי\"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי\"ד כתב דמ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ\"ט ד\"ה אותו שהקשו דלמ\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק\"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק\"ל מקרא יעו\"ש פסחים דף צ\"א לא קשיא די\"ל דאה\"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ\"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר\"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש\"ס הנ\"ל מקראי למ\"ל קרא תיפו\"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ\"ה כל שהיא מ\"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו\"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג\"כ לר' יהודה דס\"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר\"ש דס\"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש\"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ\"ל קרא לפוטרה מ\"ע שהז\"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי\"ל דלר\"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ\"מ אצטריך קרא דסד\"א כיון דאיכא כרת הי\"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ\"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר\"ש מצות עשה שהז\"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר\"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש\"י שם יעו\"ש וסיים וז\"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו\"ה נשים חייבות והא בלא\"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ\"ש בדעת רש\"י דמ\"ש בדעת רש\"י הוא דסד\"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ\"ע שהזמן גרמא הו\"א דנשים חייבות קמ\"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ\"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל\"ד גבי תוס' ד\"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ\"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ\"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד\"ה אותו במצות מילה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ\"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ\"ע דעונשה מלקות מ\"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ\"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ\"ע שהזמן גרמא ג\"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז\"ל ועפי\"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד\"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד\"ה מעקה הוא דמ\"ע שהזמן גרמא איכא ג\"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ\"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד\"ה] דאותו הוא דבמ\"ע שהז\"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ\"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו\"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד\"ה מעקה ענין אחר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף פ\"א ופ\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28b26764e79a28cabe29bb7f1072c4a6b1743e1c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,145 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע\"ו ע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס\"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ\"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ\"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ\"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ\"ש רש\"י ז\"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש\"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא\"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש\"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש\"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ\"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ\"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ\"ש רש\"י בב\"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא\"כ ה\"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא\"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ\"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו\"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא\"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא\"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ\"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט\"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש\"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב\"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז\"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ\"ל. ועיין להרדב\"ז פ\"י מהל' כלאים הט\"ו וכן למהר\"י קורקוס שם במ\"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ\"ש הריטב\"א בקאלסוניס ופשוט.",
+                "<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ\"ש פרק כ\"א מהל' איסורי ביאה ה\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל\"ת ב' וז\"ל שהזהירנו מעשות ע\"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע\"כ וקשה לי כיון דקי\"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע\"י זולתו פטור וי\"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ\"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב\"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו\"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע\"י שכירות ה\"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא\"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ\"מ יותר יש לגמגם דהו\"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר\"ם די בוטון דף קכ\"ח ע\"ב דקשיא ליה הכי משם החבי\"ב על דברי הרב לח\"מ יעו\"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח\"מ בלא\"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר\"ם ז\"ל וז\"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע\"פ שלא עשאה בידו ה\"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ\"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ\"ש רבינו במצות ל\"ת מצוה ג' וז\"ל ועובר ג\"כ משום שקנו ע\"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ\"ש בספר המצות איך לא ראה מ\"ש בסמוך מצוה ב' ואע\"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ\"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל\"ח ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו\"ד סי' כ\"ז דף קי\"א ע\"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ\"ש פרק משילין דף ל\"ז גבי מ\"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא\"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> בריה קלה במ\"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז\"ל כבר הרגיש רש\"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז\"ל בד\"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ\"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש\"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר\"א יצחקי ז\"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש\"י ז\"ל בד\"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע\"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאינו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ\"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא\"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש\"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא\"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ\"ש רש\"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ\"ש רש\"י ז\"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי מרן ורש\"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ\"ש רש\"י כתב ואף גם זאת מ\"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש\"י היתה בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש\"י ולא שהם דברי רש\"י וע\"פ מה שהקדמתי בכונת רש\"י בסוגיין אין מקום למ\"ש עוד הרב הנזכר יעו\"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ\"ה שהבין מדברי רש\"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש\"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא\"א לפרש בש\"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש\"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש\"י.<br><b> ודע</b> עוד דע\"פ דברי רש\"י שהבאתי בבעית הש\"ס בד\"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר\"ח ז\"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש\"י לאו דווקא דא\"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש\"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ\"ל והא רש\"י ז\"ל כתב בפירוש וז\"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא\"י ז\"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס\"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס\"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו\"ש. ושוב ראיתי להפר\"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש\"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז\"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל\"ת והכי דייק לה מלשון רש\"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ\"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו\"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו\"ש בפי\"ב מהלכות אלו הט\"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י\"ג משום דבש\"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג\"כ הוא בקרחה וה\"ה בשריטה דאל\"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש\"ס בקרחה דהוי ג\"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו\"ש והש\"ס כתב כן בקרחה וה\"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא\"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ\"ש רש\"י ז\"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס\"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל\"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו\"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא\"כ ת\"ק דפליג עליה דר\"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו\"ש וההוא [ת\"ק] דר\"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ\"א נמצא ר\"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא\"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע\"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי\"ש בתוס' ד\"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר\"א בהכי ומשו\"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא שהקשה לר\"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת יעו\"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס\"ל לר\"א אתי עשה ודחי ל\"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ\"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג\"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי\"ש מה שתירץ והיה בהניח דס\"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו\"ש וכ\"כ מהר\"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו\"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע\"ז שמנה מ\"ט מצוות לא תעשה כתב וז\"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל\"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס\"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ\"ש מרן ובמ\"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר\"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא\"כ אמאי לא אמרו בש\"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש\"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו\"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ\"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ\"ש בש\"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו\"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג\"כ בכונת מהרש\"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו\"ה מפרש הש\"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש\"ס ומ\"מ איני מחליט בכונת מהרש\"ך שאין לשונו בידי מ\"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר\"ם די בוטון עמד ג\"כ על דברי מרן ולענ\"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש\"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ\"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא\"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ\"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל\"ב על שם הרב אחיו וז\"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ\"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז\"ל וז\"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו\"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא\"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו\"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ\"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש\"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש\"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש\"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו\"ה לא מותיב הש\"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ\"א מהל' איסורי מזבח ה\"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ\"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא\"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א\"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש\"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ\"ש אח\"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח\"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן לההיא דפסחים וכמ\"ש התוס' בסוגיין דף ס\"ג ד\"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ\"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ\"ל הרי דאין עניינם אחד וז\"ל הרשב\"א סי' קמ\"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש\"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו\"ש הבאתי לשונו בפ\"א מאסורי מזבח ה\"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז\"ל ושפיר דחי ליה רב החבי\"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו\"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב\"א.<br><b> ומ\"מ</b> י\"ל דאף דכתב כן בסה\"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז\"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה\"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ\"ש התוס' כאן והרשב\"א ואזלא ההיא ש\"ס דפסחים עם פי' רש\"י ומוכרח הוא כן דאל\"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו\"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב\"ם סי' כ\"ג כדברינו ונמצא א\"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ\"ח ה\"ד וה\"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה\"ה בנשבע לשם ע\"ז עכ\"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע\"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע\"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א\"כ גם בנשבע לע\"ז חשיבא האזכרה כ\"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס\"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח\"מ</b> הל' סנהדרין פי\"ט ה\"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז\"ל דמ\"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ\"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי\"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו\"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע\"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח\"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע\"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא\"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח\"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא\"כ ה\"ה בנשבע בשם ע\"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע\"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח\"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח\"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו\"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ\"ש הלח\"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו\"ט וכתב בשיטה מקובצת וז\"ל ואע\"ג דבפסחים דף כ\"ו אמר בשלה ע\"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע\"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא\"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע\"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע\"ז מדרבנן א\"כ מה הקשה הש\"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע\"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע\"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב\"י ובשו\"ע סי' קמ\"ב ביו\"ד שפסק דפת שבשלה ע\"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש\"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע\"ז ונמצא א\"כ דאיסור ע\"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה\"ר בצלאל [השיטמ\"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע\"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ\"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע\"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע\"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע\"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע\"ז וכמ\"ש טעמא בש\"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ\"ש הרא\"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע\"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא\"כ אי הגחלת גופא לאו דע\"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא\"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע\"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע\"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא\"ש והרע\"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע\"ז ולפי\"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא\"ש והרע\"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ\"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא\"כ כל שכן בע\"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו\"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע\"ז משו\"ה אסור משא\"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א\"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ\"ש בש\"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו\"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע\"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש\"ס דילן עם הירושלמי דבש\"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא\"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע\"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש\"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא\"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א\"כ הכא נמי י\"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע\"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ\"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע\"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ\"ש השושנים לדוד בברכות פ\"ח מ\"ו וז\"ל דהנך דע\"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי\"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה\"ה לאיסור ע\"ז אלא דמ\"מ משום חומרא דע\"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש\"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש\"ס דילן ס\"ל דאיסורא איכא יעו\"ש י\"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע\"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א\"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי\"ל דלא קשיא להו ממתני' די\"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר\"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע\"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע\"ז ס\"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע\"ז."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הגהות מיימוני ומ\"ש בספר אגורה באהלך דף כ\"ט ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ ומ\"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ\"ד נראה לדעת רבינו דס\"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש\"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש\"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ\"ש התוס' ד\"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח\"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש\"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ\"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע\"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א\"כ דלאבע\"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע\"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס\"ל להאי אבע\"א זה נ\"ל דלאבע\"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ\"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש\"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו\"ד סי' קפ\"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב\"י שם דברי הנמוק\"י על שם הרמ\"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע\"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא\"ש דשם בקידושין לא הביא האבע\"א קמא כי אם האבע\"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק\"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט\"ז והש\"ך הביאו האבע\"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש\"ס וכן הב\"ח ולא הרגישו מהרא\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס\"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח\"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס\"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג\"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ\"ש ותירצו אי לאו ג\"ש הו\"א איפסיק הענין וכו' ע\"כ והקשו בתוס' בד\"ה אי לאו ג\"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ\"ש דקאי אקרחה וכן לת\"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ\"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי\"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג\"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ\"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס\"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת\"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס\"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג\"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס\"ד לומר דת\"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג\"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג\"ש דקרחה קרחה אלא מג\"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת\"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג\"ש דפאת פאת אלא מסברא ס\"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת\"ק לית ליה ג\"ש דפאת אמרינן דאיסי ג\"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג\"ש הו\"א הפסיק הענין וג\"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה\"נ ס\"ל לרבינו לדעת כו\"ע וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ\"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ\"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ\"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס\"ט ורפ\"ג יעו\"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה במ\"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס\"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל\"ת ועשה דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת ונשאר העשה שבצד הל\"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול\"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מתחייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ\"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי\"מ אלו והצריך עיון יעו\"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו\"ט ודחה לדבריהם יעו\"ש והרב בשער המלך ז\"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ\"ז קמה קושית מהר\"ש אלגאזי בשמע שלמה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו\"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו\"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש\"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה\"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא\"ה פטורות ואינו דגם בלא\"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נהירא בכונת הש\"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש\"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ\"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ולפי מ\"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ\"ש הרב שער המלך ז\"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה\"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז\"ל ובלא\"ה כבר הקשה על דבריהם הר\"י איש ירושלמי ואה\"נ דאף מהכא קשה להו ומ\"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול\"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש\"ס פסחים דף צ\"א ע\"ב ממ\"ש רש\"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש\"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז\"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די\"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ\"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס\"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש\"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ\"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו\"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי\"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי\"ד כתב דמ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ\"ט ד\"ה אותו שהקשו דלמ\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ\"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל\"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו\"ל דהוי מ\"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק\"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק\"ל מקרא יעו\"ש פסחים דף צ\"א לא קשיא די\"ל דאה\"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ\"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר\"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש\"ס הנ\"ל מקראי למ\"ל קרא תיפו\"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ\"ה כל שהיא מ\"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו\"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג\"כ לר' יהודה דס\"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר\"ש דס\"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש\"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ\"ל קרא לפוטרה מ\"ע שהז\"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי\"ל דלר\"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ\"מ אצטריך קרא דסד\"א כיון דאיכא כרת הי\"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ\"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר\"ש מצות עשה שהז\"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר\"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש\"י שם יעו\"ש וסיים וז\"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו\"ה נשים חייבות והא בלא\"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ\"ש בדעת רש\"י דמ\"ש בדעת רש\"י הוא דסד\"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ\"ע שהזמן גרמא הו\"א דנשים חייבות קמ\"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ\"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל\"ד גבי תוס' ד\"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ\"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ\"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד\"ה אותו במצות מילה שהיא מ\"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ\"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ\"ע דעונשה מלקות מ\"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ\"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ\"ע שהזמן גרמא ג\"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז\"ל ועפי\"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד\"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד\"ה מעקה הוא דמ\"ע שהזמן גרמא איכא ג\"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ\"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד\"ה] דאותו הוא דבמ\"ע שהז\"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ\"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו\"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד\"ה מעקה ענין אחר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף פ\"א ופ\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6e11696e0e3126f4c2d7f422a4fef43994173893
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז\"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי\"ג והרמב\"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ\"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי\"ג) [תרי\"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי\"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש\"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע\"כ ומדפירש רש\"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ\"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש\"י ובה\"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה\"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש\"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ\"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה\"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה\"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש\"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב\"ץ ח\"א סי' קל\"ט יעו\"ש כדברי מהראנ\"ח.<br><b> ומ\"מ</b> דעת רש\"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס\"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ\"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש\"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש\"י העשה ול\"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ\"ש המגילת אסתר ומ\"מ עדיין יש לצדד בדברי רש\"י דס\"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב\"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש\"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד כי דעת בה\"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג\"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ\"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ\"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא\"כ ה\"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה\"ה לשאר וכן ראיתי למהראנ\"ח שם כשהעתיק דברי הרמב\"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ\"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב\"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב\"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא\"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר\"ח וכו' וז\"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו\"ש ונראה דכוונת הרמב\"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא\"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג\"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז\"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש\"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא\"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ\"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש\"ס מפירוש רש\"י דפירוש בש\"ס וז\"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ\"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו\"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ\"ש רש\"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש\"ס מכח הראיה דמייתי בש\"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ\"ש רש\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו\"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש\"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ\"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק\"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא\"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו\"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ\"ש עוד הפר\"ח וז\"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ\"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז\"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו\"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר\"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר\"ח בתוך הלשון וז\"ל וקשה לי דא\"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי\"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א\"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג\"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא\"צ שיאמר ושדי לחיותא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ\"מ וכתב מרן עליו וז\"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל\"ט וז\"ל וליתא דקושית הרמ\"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז\"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר\"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ\"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז\"ל הנה מ\"ש הרמ\"ך אע\"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ\"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ\"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ\"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז\"ל אמר ר\"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר\"ש יפה שם וז\"ל פירוש ת\"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע\"פ שיחדוהו ור\"י פליג ואמר בד\"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר\"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת\"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר\"מ ז\"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ\"ך אע\"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ\"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת\"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש\"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא\"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א\"כ דטענת הרמ\"ך על הר\"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז\"ל ועל פי קושית הרמ\"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר\"ש יפה בעד רבינו שפסק כת\"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע\"ג דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ\"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק\"ו וז\"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר\"י ור\"ל וכו' בדיני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ\"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו\"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר\"י אמאי לא סיימה המשנה פ\"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר\"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר\"מ גלאנטי דפסק רבינו כר\"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ\"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג\"כ ספק נפשות לכולן מ\"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ\"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר\"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר\"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו\"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא\"כ מה מקום למה שהליץ המהר\"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר\"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר\"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז\"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז\"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר\"י מוכח דשנים בעי ת\"ק מה חידש ר\"ל על הברייתא וכ\"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א\"ה אימא דר\"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דכמו דאמר דר\"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר\"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ\"ש מהר\"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת\"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת\"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג\"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי\"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר\"ש יפה ז\"ל שזכרנו ולענ\"ד קשה דא\"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת\"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור\"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת\"ק גלוי מזה וכמ\"ש הכנסת הגדולה חלק יו\"ד סי' קנ\"ז הגהות ב\"י אות מ\"ז. עוד פירש הרב כנה\"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת\"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא\"כ הכי הו\"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת\"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד\"א שבא ר\"י לומר שלא אמר ת\"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א\"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר\"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא\"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י\"ח וניחא ליה ע\"פ מ\"ש בבראשית רבה פרשה צ\"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע\"כ וממאי דקא ס\"ד למסור האלף או הת\"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ\"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת\"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש\"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס\"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ\"ש מהר\"ש יפה ז\"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח\"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר\"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז\"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת\"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר\"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ\"ש מהר\"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע\"ג דפייסיה ואפייס הו\"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע\"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת\"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת\"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ\"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר\"י ופירש דברי ת\"ק בד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד\"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד\"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ\"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור\"ש חולק אר\"י וסובר דלא אמר ת\"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ\"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא\"כ איך מחלק ועוד דא\"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת\"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר\"י לדעת ת\"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול\"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת\"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א\"כ בנדון ריב\"ל היה הוא והם מבפנים כמ\"ש אכפין מדינתא וא\"כ משו\"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ\"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע\"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר\"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהאי בד\"א דר\"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו\"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו\"ש כלל הכ\"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת\"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור\"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר\"י בד\"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח\"כ ההתר כסיגנון הת\"ק ונמצא ר\"י החמיר במסירה יותר מת\"ק דלת\"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר\"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר\"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את\"ק באופן דלאו כמו שחילק הת\"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש\"י בסנהדרין דף ע\"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע\"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ\"ל הנך רואה דהני שני תירוצים דתירץ רש\"י היינו דברי ר\"י ודברי ר\"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו\"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת\"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת\"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר\"י בא לפרש לת\"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס\"ל לרש\"י דלא פליגי ר\"י ות\"ק אלא ר\"י בא לפרש דעת הת\"ק דס\"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר\"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז\"ל ומבואר שם ברש\"י ורד\"ק דבחייב מיתה כו\"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש\"י ורד\"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש\"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו\"ע נותנים והא לר\"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ\"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ\"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו\"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע\"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ\"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב\"ם כר\"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ\"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא\"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת\"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס\"ל כת\"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר\"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ\"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת\"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש חכם בני בדברי המל\"מ בספר אגורה באהלך דף ל\"ח ול\"ט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e90dab7babc836ab4e4de1aa88bf8be134675e88
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז\"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי\"ג והרמב\"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ\"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי\"ג) [תרי\"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי\"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש\"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע\"כ ומדפירש רש\"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ\"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש\"י ובה\"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה\"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש\"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ\"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה\"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה\"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש\"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב\"ץ ח\"א סי' קל\"ט יעו\"ש כדברי מהראנ\"ח.<br><b> ומ\"מ</b> דעת רש\"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס\"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ\"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש\"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש\"י העשה ול\"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ\"ש המגילת אסתר ומ\"מ עדיין יש לצדד בדברי רש\"י דס\"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב\"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש\"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד כי דעת בה\"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג\"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ\"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז\"ל ומ\"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ\"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא\"כ ה\"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה\"ה לשאר וכן ראיתי למהראנ\"ח שם כשהעתיק דברי הרמב\"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ\"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב\"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב\"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא\"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר\"ח וכו' וז\"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו\"ש ונראה דכוונת הרמב\"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא\"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג\"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז\"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש\"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא\"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ\"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש\"ס מפירוש רש\"י דפירוש בש\"ס וז\"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ\"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו\"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ\"ש רש\"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש\"ס מכח הראיה דמייתי בש\"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ\"ש רש\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו\"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש\"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ\"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק\"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא\"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו\"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ\"ש עוד הפר\"ח וז\"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ\"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז\"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו\"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר\"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר\"ח בתוך הלשון וז\"ל וקשה לי דא\"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי\"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א\"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג\"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא\"צ שיאמר ושדי לחיותא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ\"מ וכתב מרן עליו וז\"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל\"ט וז\"ל וליתא דקושית הרמ\"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז\"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר\"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ\"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז\"ל הנה מ\"ש הרמ\"ך אע\"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ\"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ\"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ\"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז\"ל אמר ר\"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר\"ש יפה שם וז\"ל פירוש ת\"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע\"פ שיחדוהו ור\"י פליג ואמר בד\"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר\"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת\"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר\"מ ז\"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ\"ך אע\"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ\"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת\"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש\"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא\"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א\"כ דטענת הרמ\"ך על הר\"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז\"ל ועל פי קושית הרמ\"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר\"ש יפה בעד רבינו שפסק כת\"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז\"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע\"ג דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ\"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק\"ו וז\"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר\"י ור\"ל וכו' בדיני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ\"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו\"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר\"י אמאי לא סיימה המשנה פ\"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר\"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר\"מ גלאנטי דפסק רבינו כר\"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ\"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג\"כ ספק נפשות לכולן מ\"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ\"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר\"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר\"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו\"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא\"כ מה מקום למה שהליץ המהר\"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר\"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר\"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז\"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז\"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר\"י מוכח דשנים בעי ת\"ק מה חידש ר\"ל על הברייתא וכ\"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א\"ה אימא דר\"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דכמו דאמר דר\"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר\"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ\"ש מהר\"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת\"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת\"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג\"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי\"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר\"ש יפה ז\"ל שזכרנו ולענ\"ד קשה דא\"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת\"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור\"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת\"ק גלוי מזה וכמ\"ש הכנסת הגדולה חלק יו\"ד סי' קנ\"ז הגהות ב\"י אות מ\"ז. עוד פירש הרב כנה\"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת\"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא\"כ הכי הו\"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת\"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד\"א שבא ר\"י לומר שלא אמר ת\"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א\"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר\"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא\"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י\"ח וניחא ליה ע\"פ מ\"ש בבראשית רבה פרשה צ\"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע\"כ וממאי דקא ס\"ד למסור האלף או הת\"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ\"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת\"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש\"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס\"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ\"ש מהר\"ש יפה ז\"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח\"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר\"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז\"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת\"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר\"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ\"ש מהר\"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע\"ג דפייסיה ואפייס הו\"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע\"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת\"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת\"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ\"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר\"י ופירש דברי ת\"ק בד\"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד\"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד\"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ\"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור\"ש חולק אר\"י וסובר דלא אמר ת\"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ\"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא\"כ איך מחלק ועוד דא\"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת\"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר\"י לדעת ת\"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול\"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת\"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א\"כ בנדון ריב\"ל היה הוא והם מבפנים כמ\"ש אכפין מדינתא וא\"כ משו\"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ\"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע\"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר\"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהאי בד\"א דר\"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו\"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו\"ש כלל הכ\"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת\"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור\"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר\"י בד\"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח\"כ ההתר כסיגנון הת\"ק ונמצא ר\"י החמיר במסירה יותר מת\"ק דלת\"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר\"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר\"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את\"ק באופן דלאו כמו שחילק הת\"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש\"י בסנהדרין דף ע\"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע\"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ\"ל הנך רואה דהני שני תירוצים דתירץ רש\"י היינו דברי ר\"י ודברי ר\"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו\"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת\"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת\"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר\"י בא לפרש לת\"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס\"ל לרש\"י דלא פליגי ר\"י ות\"ק אלא ר\"י בא לפרש דעת הת\"ק דס\"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר\"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז\"ל ומבואר שם ברש\"י ורד\"ק דבחייב מיתה כו\"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש\"י ורד\"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש\"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו\"ע נותנים והא לר\"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ\"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ\"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו\"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע\"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ\"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב\"ם כר\"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ\"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא\"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת\"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס\"ל כת\"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר\"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ\"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת\"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש חכם בני בדברי המל\"מ בספר אגורה באהלך דף ל\"ח ול\"ט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f695100e85af50dff0258c628ed9e1eb18005ad3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ\"ב בתשובות רש\"ל בתשובה סי' ע\"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר\"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש\"י וכו' עכ\"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש\"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש\"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו\"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ\"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.",
+                "<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או\"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז\"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ\"ל ולק\"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס\"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה\"ה דכיסה קודם עמידה וק\"ל.",
+                "<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ועיין בטור או\"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא\"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה\"נ דיסברו דאחורי הגדר ג\"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או\"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש\"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י\"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב\"ח וז\"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש\"ס סוף פרק המוציא וצ\"ע עכ\"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ\"ש בש\"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקאמר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ\"פ צ\"ע.",
+                "<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובדף ט\"ו דברכות אמר ר\"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו\"ח סי' ג' וכתב הב\"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי\"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ\"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ\"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג\"א לקמן סי' כ\"א שהביא על שם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ\"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס\"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ\"ש רש\"י שם וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז\"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו\"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה\"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת\"ח וחד מינייהו הך ומ\"מ קשה דאמרו שם בש\"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת\"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ\"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או\"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ\"ע) [אכו\"ע] וא\"כ מוכרח דת\"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב\"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת\"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב\"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת\"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש\"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת\"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו\"ל לפרש דלת\"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו\"ל למימר דיכסה ראשו ואח\"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש\"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח\"כ הא דגילוי הראש יעו\"ש בקידושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ\"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס\"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ\"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר\"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי\"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר\"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר\"י קאי כוותיה או הלכה כר\"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין מהר\"י הכהן במרכבת המשנה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..64fd3204eeaa80e55bc5aeec8e2f2b2c2d54c59b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ\"ב בתשובות רש\"ל בתשובה סי' ע\"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר\"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש\"י וכו' עכ\"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש\"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש\"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו\"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ\"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.",
+                "<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או\"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז\"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ\"ל ולק\"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס\"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה\"ה דכיסה קודם עמידה וק\"ל.",
+                "<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ועיין בטור או\"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא\"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה\"נ דיסברו דאחורי הגדר ג\"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או\"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש\"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י\"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב\"ח וז\"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש\"ס סוף פרק המוציא וצ\"ע עכ\"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ\"ש בש\"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקאמר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ\"פ צ\"ע.",
+                "<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובדף ט\"ו דברכות אמר ר\"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו\"ח סי' ג' וכתב הב\"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי\"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ\"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ\"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג\"א לקמן סי' כ\"א שהביא על שם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ\"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס\"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ\"ש רש\"י שם וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז\"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו\"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה\"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת\"ח וחד מינייהו הך ומ\"מ קשה דאמרו שם בש\"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת\"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ\"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או\"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ\"ע) [אכו\"ע] וא\"כ מוכרח דת\"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב\"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת\"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב\"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת\"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש\"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת\"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו\"ל לפרש דלת\"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו\"ל למימר דיכסה ראשו ואח\"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש\"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח\"כ הא דגילוי הראש יעו\"ש בקידושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ\"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס\"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ\"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר\"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי\"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר\"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק\"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר\"י קאי כוותיה או הלכה כר\"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין מהר\"י הכהן במרכבת המשנה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4e5929fb75cc0bdb6846781ebc4337f80680e87
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ\"ש רבינו בספר המצות מ\"ע ע\"ג.",
+                "<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ\"ש פ\"ה מהל' חובל ומזיק וז\"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו\"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא\"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ\"ש פ\"ב מהלכות אלו יעו\"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע\"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח\"מ ותירץ יעו\"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח\"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא\"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח\"מ וז\"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ\"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א\"צ עוד מחילה וא\"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ\"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו\"ש. ואיהו ז\"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ\"ע וכו' ודבריו צ\"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ\"ע וכו' עיין בספרי ובב\"ק דף ט\"ו ע\"א עכ\"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב\"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו\"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז\"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז\"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ\"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ\"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול\"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר\"ל הניתק לעשה א\"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי\"ד וא\"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי\"ד לישמועינן חידוש אפי' ל\"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל\"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ\"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וז\"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ\"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה\"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א\"כ כאן בה\"ג הו\"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר\"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ\"ט מה שדקדק ולענ\"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש\"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג\"כ מדף ט\"ז ע\"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד\"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.",
+                "<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ\"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז\"ל ולענ\"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו\"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא\"כ בש\"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא\"כ שם בש\"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו\"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..58a79d082764afd29a31595d22e81bd963bea894
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ\"ש רבינו בספר המצות מ\"ע ע\"ג.",
+                "<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ\"ש פ\"ה מהל' חובל ומזיק וז\"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו\"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא\"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ\"ש פ\"ב מהלכות אלו יעו\"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע\"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח\"מ ותירץ יעו\"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח\"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא\"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח\"מ וז\"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ\"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א\"צ עוד מחילה וא\"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ\"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו\"ש. ואיהו ז\"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ\"ע וכו' ודבריו צ\"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ\"ע וכו' עיין בספרי ובב\"ק דף ט\"ו ע\"א עכ\"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב\"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו\"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז\"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז\"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ\"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ\"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול\"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר\"ל הניתק לעשה א\"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי\"ד וא\"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי\"ד לישמועינן חידוש אפי' ל\"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל\"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ\"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ\"ה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וז\"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ\"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה\"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א\"כ כאן בה\"ג הו\"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר\"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ\"ט מה שדקדק ולענ\"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש\"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר\"ה ליוה\"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג\"כ מדף ט\"ז ע\"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד\"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.",
+                "<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ\"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז\"ל ולענ\"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו\"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא\"כ בש\"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא\"כ שם בש\"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו\"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81e2a365f4ac9f727db1151e0cb68a0175231cd6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ\"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ\"ל דקאי לקמן ה\"ו דשם שייכי דברי הלח\"מ אלו."
+            ],
+            [
+                "<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ולענ\"ד י\"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי\"ז תורה יוצאה דלא כמ\"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש\"ס וכו' יעו\"ש וי\"ל דדחיקא ליה להש\"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ז\"ל ולפי מ\"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד\"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן."
+            ],
+            [
+                "<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ותמיה לי עליו טובא דרש\"י דבריו כמ\"ש ר\"ח שכתב דף כ\"א ע\"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע\"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר\"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ\"ב מאיסורי ביאה הי\"ג כתב וז\"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש\"ס ערוך וכבר העיר הלח\"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ\"ש ר' אבהו וכו' ואפ\"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע\"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ\"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש\"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א\"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שהיו מהלכין בדרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק\"ח ולהרב אש דת דף ט\"ז וספר חנן אלהים דף קל\"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש\"י יעו\"ש בדבריהם באורך. ולענ\"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש\"י אלא באופן אחר כשמשני בש\"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ\"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ\"ז מאי דתניא בעירובין דף נ\"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא\"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש\"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ\"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ\"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש\"י יתרץ לזה כיון דאח\"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח\"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול ע\"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש\"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ\"ד נראה כוונת הראב\"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס\"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י\"ז ע\"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש\"ס קידושין דף ל\"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו\"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו\"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש\"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ\"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה\"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ\"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ\"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ\"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה והרי זה כיון ג\"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ\"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנתיו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר\"א ששון סי' קס\"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו\"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא\"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר\"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג\"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ\"ש פ\"ו מהל' ממרים ה\"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו\"ה הר\"א ז\"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' של\"ד דס\"ל כהרי\"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש\"ס יעו\"ש וכן הביא הטור שדעת הרי\"ף והרא\"ש להקל יעו\"ש ואין זה כ\"כ הכרח בדעתם דס\"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו\"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא\"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו בנדרים דף כ' ע\"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא\"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה\"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ\"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש\"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ\"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא\"ש הנ\"ל דנדרים שכתב באו\"ח סי' ר\"מ וז\"ל בני נידוי בני נידה אע\"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה\"ה אם אחד משניהם אבל עכ\"ל ואי הוה גרסי כן בהרא\"ש הו\"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא\"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ\"א מהל' איסו\"ב הי\"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי\"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשגת </b> הר\"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ\"ד ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..15135a4aec59f8a64147187118198834f5d0c438
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ\"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ\"ל דקאי לקמן ה\"ו דשם שייכי דברי הלח\"מ אלו."
+            ],
+            [
+                "<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ולענ\"ד י\"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי\"ז תורה יוצאה דלא כמ\"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש\"ס וכו' יעו\"ש וי\"ל דדחיקא ליה להש\"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן ז\"ל ולפי מ\"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד\"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן."
+            ],
+            [
+                "<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש הלח\"מ ותמיה לי עליו טובא דרש\"י דבריו כמ\"ש ר\"ח שכתב דף כ\"א ע\"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע\"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר\"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות."
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ\"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ\"ב מאיסורי ביאה הי\"ג כתב וז\"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש\"ס ערוך וכבר העיר הלח\"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ\"ש ר' אבהו וכו' ואפ\"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע\"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ\"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש\"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א\"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שהיו מהלכין בדרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק\"ח ולהרב אש דת דף ט\"ז וספר חנן אלהים דף קל\"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש\"י יעו\"ש בדבריהם באורך. ולענ\"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש\"י אלא באופן אחר כשמשני בש\"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ\"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ\"ז מאי דתניא בעירובין דף נ\"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא\"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש\"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ\"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ\"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש\"י יתרץ לזה כיון דאח\"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח\"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול ע\"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש\"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר\"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ\"ד נראה כוונת הראב\"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס\"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י\"ז ע\"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש\"ס קידושין דף ל\"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו\"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו\"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש\"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ\"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה\"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ\"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ\"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ\"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה והרי זה כיון ג\"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ\"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנתיו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר\"א ששון סי' קס\"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו\"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא\"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר\"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג\"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ\"ש פ\"ו מהל' ממרים ה\"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו\"ה הר\"א ז\"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' של\"ד דס\"ל כהרי\"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש\"ס יעו\"ש וכן הביא הטור שדעת הרי\"ף והרא\"ש להקל יעו\"ש ואין זה כ\"כ הכרח בדעתם דס\"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו\"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא\"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו בנדרים דף כ' ע\"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא\"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה\"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ\"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש\"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ\"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא\"ש הנ\"ל דנדרים שכתב באו\"ח סי' ר\"מ וז\"ל בני נידוי בני נידה אע\"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה\"ה אם אחד משניהם אבל עכ\"ל ואי הוה גרסי כן בהרא\"ש הו\"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא\"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ\"א מהל' איסו\"ב הי\"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי\"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשגת </b> הר\"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ\"ד ע\"א."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59310724b1a6aae9323b6eef6a4e306512fbc975
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי\"ף והרא\"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס\"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע\"כ וכבר ידוע דהל' כר\"ע וא\"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס\"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ\"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ\"מ שפיר משתמע כן משא\"כ לר\"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל\"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא\"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע\"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז\"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל\"ד סי' י\"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע\"י שליח וכו' וכתב מהר\"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי\"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו\"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי\"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי\"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ\"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ\"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש\"ס דע\"ז דף נ\"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש\"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו\"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע\"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר\"ל דניחא לישראל בע\"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע\"ז ונמצא הוי ע\"ז של ישראל ואה\"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא\"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע\"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע\"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע\"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ\"ט למ\"ש רז\"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס\"ל אין שליח לדבר עבירה וא\"כ מ\"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק\"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא\"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י\"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע\"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט\"ס נפל וצ\"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ\"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י\"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו\"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י\"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ\"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא\"כ הו\"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ\"ש בב\"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו\"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס\"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ\"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ\"ש בב\"ק פ\"ה דף נ\"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש\"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא\"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי\"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא\"כ הו\"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ\"ה שהקשו למ\"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ\"ש בפ\"ק דע\"ז דף ט\"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע\"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים דא\"כ מה מותיב הש\"ס שם בע\"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש\"מ שכירות לא קניא וא\"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא\"ת נחזי אנן בש\"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר\"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו\"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר\"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא\"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ק\"ג ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כ\"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש מרן כאן ומ\"ש פ\"ב מהלכות מעשר שני הט\"ו ודו\"ק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ\"ע ו[עבר על] ל\"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש בקושייתם שהקשו דא\"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל\"ת דלא תשים דמים יעו\"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול\"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש\"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה\"נ דאיכא בהו ל\"ת ג\"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה וז\"ל ואומר ר\"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט בחי' הקשה בדבריהם וז\"ל וא\"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל\"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ\"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו\"ה לא חשיבי מצות ל\"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל\"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל\"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ\"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ\"א מהל' נערה בתולה ה\"ז ופי\"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו\"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו\"ע וכמ\"ש בחולין דף קמ\"א סוף ע\"א יעו\"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז\"ל וי\"ל דמ\"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו\"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ\"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו\"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו\"ש פ\"א דחמץ ומצה ה\"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ\"ד</b> כוונת מהרימ\"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ\"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס\"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ\"ט דהוי לאו שבכללות ומ\"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה\"א ועיין מ\"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ\"ש הל' ע\"ז פי\"ב ה\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..80c0f13a489a5d8d75ca5f34fa800d8e9097531e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי\"ף והרא\"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס\"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע\"כ וכבר ידוע דהל' כר\"ע וא\"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס\"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ\"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ\"מ שפיר משתמע כן משא\"כ לר\"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל\"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא\"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע\"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז\"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל\"ד סי' י\"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע\"י שליח וכו' וכתב מהר\"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי\"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו\"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי\"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי\"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ\"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ\"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש\"ס דע\"ז דף נ\"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע\"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש\"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו\"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע\"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר\"ל דניחא לישראל בע\"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע\"ז ונמצא הוי ע\"ז של ישראל ואה\"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא\"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע\"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע\"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע\"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ\"ט למ\"ש רז\"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס\"ל אין שליח לדבר עבירה וא\"כ מ\"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק\"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא\"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י\"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע\"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט\"ס נפל וצ\"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ\"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י\"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו\"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י\"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ\"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא\"כ הו\"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ\"ש בב\"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו\"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס\"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ\"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ\"ש בב\"ק פ\"ה דף נ\"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש\"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא\"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי\"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא\"כ הו\"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ\"ה שהקשו למ\"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ\"ש בפ\"ק דע\"ז דף ט\"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע\"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים דא\"כ מה מותיב הש\"ס שם בע\"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש\"מ שכירות לא קניא וא\"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא\"ת נחזי אנן בש\"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר\"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו\"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר\"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא\"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ק\"ג ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז\"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע\"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש\"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה\"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כ\"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עי' </b> מ\"ש מרן כאן ומ\"ש פ\"ב מהלכות מעשר שני הט\"ו ודו\"ק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ\"ע ו[עבר על] ל\"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל\"ד ד\"ה מעקה יעו\"ש בקושייתם שהקשו דא\"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל\"ת דלא תשים דמים יעו\"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול\"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש\"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה\"נ דאיכא בהו ל\"ת ג\"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל\"ב ע\"ב ד\"ה האי עשה וז\"ל ואומר ר\"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ\"ט בחי' הקשה בדבריהם וז\"ל וא\"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל\"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ\"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו\"ה לא חשיבי מצות ל\"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל\"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל\"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ\"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ\"א מהל' נערה בתולה ה\"ז ופי\"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו\"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו\"ע וכמ\"ש בחולין דף קמ\"א סוף ע\"א יעו\"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז\"ל וי\"ל דמ\"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו\"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ\"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו\"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו\"ש פ\"א דחמץ ומצה ה\"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ\"ד</b> כוונת מהרימ\"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ\"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס\"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ\"ט דהוי לאו שבכללות ומ\"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה\"א ועיין מ\"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ\"ש הל' ע\"ז פי\"ב ה\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7af29e6c11937ebe8f1ee986d1570b0e56a1b453
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז\"ל הרי זה עובר בל\"ת והיינו חמסן ואע\"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ\"ל משם ריב\"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש\"ס דסנהדרין דף כ\"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו\"ה לא פסלינהו וא\"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד\"ה מעיקרא סבור שהקשו וא\"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא\"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי\"ל דר\"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש\"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב\"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו\"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש\"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ואלו הן כתבו וז\"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ\"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא\"כ לתירוץ דריב\"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז\"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ\"ש רבינו פ\"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי\"ז במ\"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ\"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס\"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א\"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די\"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס\"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו\"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ\"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה\"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א\"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש\"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ\"כ הנמוק\"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס\"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו\"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' ל\"ד הגהת ב\"י אות נ\"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע\"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו\"ש דמדברי הנמוק\"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק\"י להתוס' לא כתב הנמוק\"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק\"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא\"כ דעת התוס' כמ\"ש בנמוק\"י ל\"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו\"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ\"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש\"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ\"ל דה\"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ\"ש בב\"ק דף ס\"ב ע\"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז\"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ\"ל בש\"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא\"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ\"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ\"ש בפ' איזהו נשך וא\"כ משו\"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש\"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש\"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו\"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע\"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש\"ס דר\"ה דף ל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה וכו' מ\"ט שופר עשה הוא ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה עשה ול\"ת ע\"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש\"ס מטעם זה וזה מורה כמ\"ש הנמוק\"י על שם הר\"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה\"מ לש\"ס זו דר\"ה הוא כמ\"ש התוס' יו\"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש\"ס דהוי יו\"ט עשה ול\"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה\"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש\"ס דב\"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ\"ש ולענין דינא לא נפק\"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא\"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק\"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..51677862a5e99ca7c33e4e3d56406ac8698be59d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז\"ל הרי זה עובר בל\"ת והיינו חמסן ואע\"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ\"ל משם ריב\"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש\"ס דסנהדרין דף כ\"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו\"ה לא פסלינהו וא\"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד\"ה מעיקרא סבור שהקשו וא\"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא\"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי\"ל דר\"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש\"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב\"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו\"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש\"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ואלו הן כתבו וז\"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ\"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא\"כ לתירוץ דריב\"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז\"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ\"ש רבינו פ\"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי\"ז במ\"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ\"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס\"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א\"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די\"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס\"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו\"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ\"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה\"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א\"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש\"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ\"כ הנמוק\"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס\"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו\"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' ל\"ד הגהת ב\"י אות נ\"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע\"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו\"ש דמדברי הנמוק\"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק\"י להתוס' לא כתב הנמוק\"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק\"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא\"כ דעת התוס' כמ\"ש בנמוק\"י ל\"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו\"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ\"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש\"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ\"ל דה\"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ\"ש בב\"ק דף ס\"ב ע\"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז\"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ\"ל בש\"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא\"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ\"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ\"ש בפ' איזהו נשך וא\"כ משו\"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש\"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש\"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו\"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע\"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש\"ס דר\"ה דף ל\"ב ע\"ב שופר של ר\"ה וכו' מ\"ט שופר עשה הוא ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה עשה ול\"ת ע\"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש\"ס מטעם זה וזה מורה כמ\"ש הנמוק\"י על שם הר\"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה\"מ לש\"ס זו דר\"ה הוא כמ\"ש התוס' יו\"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש\"ס דהוי יו\"ט עשה ול\"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה\"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש\"ס דב\"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ\"ש ולענין דינא לא נפק\"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא\"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק\"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a7dec01065be46fed3620370ecc4d0a05900e2c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כותב לו ס\"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ\"ז ה\"ב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי\"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי\"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ\"ד מהל' רוצח ה\"ו יעו\"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר\"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ\"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו\"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ\"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ\"ש בפנים בפ\"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ\"ש פט\"ז מהל' סנהדרין יעו\"ש וא\"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד\"ב קשיא ליה להאי דינא ממ\"ש רבינו בהל' נזירות דס\"ל התם דשהיה כמעשה יעו\"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ\"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר\"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י\"ז והלח\"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ\"ה הי\"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ואמרו לו צא וכתב הרדב\"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ\"ש מדעתו דאי ר\"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר\"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ\"ג אהך דינא כתבו וז\"ל ד\"ה כגון וכו' וצ\"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע\"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ\"ש הם עצמם בדף י\"ז ד\"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז\"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ\"ד הרי דס\"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י\"ז הוא מוכרח מהש\"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי\"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו\"ש במכות דף ד' ע\"ב והוא דוחק גדול ומ\"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ\"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ\"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ\"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ\"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ\"ש הלח\"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ\"ש בש\"ס דאולי ס\"ל כר\"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס\"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי\"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו\"ש נמצא דרבינו ס\"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י\"ח ובהל' כ\"א וא\"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח\"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח\"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ\"ש בפ\"ו ה\"ט אע\"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר\"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש\"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע\"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא\"כ בפ\"ה הי\"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו\"ה לוקה ובהל' י\"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י\"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א\"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ\"ו קשה קושית הלח\"מ לרבינו ודברי מרן צ\"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי\"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר\"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ\"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ\"ש וז\"ל ואם כונתו להקשות ממ\"ש פ\"ה הי\"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע\"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ\"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ\"ש וז\"ל ומ\"ש ונתן טעם הלח\"מ כמ\"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ\"א והוא ש\"ס ערוך בדף י\"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה\"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו\"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח\"מ שכתב בהכ\"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח\"ם שם בהכ\"א והוא נוח לו מ\"ש רבינו פ\"ו הט\"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש\"ס וכמ\"ש לו הר\"א והכ\"מ נדחק הרבה בפי' דש\"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח\"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח\"א הנזכר וז\"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו\"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע\"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא\"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא\"כ אף בבית נימא הכי. והלח\"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו\"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די\"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש\"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ\"ש בירושלמי גבי בית מה ת\"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר\"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר\"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואין הלכה כר\"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר\"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל\"מ ה\"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז\"ל ולא ידעתי מנא ליה דת\"ק חולק בזה ובש\"ס הביאו על דברי ר\"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר\"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר\"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ\"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר\"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר\"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש\"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש\"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא\"כ לר\"י דס\"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א\"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ\"ש ר\"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר\"י לימא טעמא דר\"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ\"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס\"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ\"ש עוד המל\"מ גבי מ\"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ\"ש בש\"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ\"ש הלח\"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב\"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא\"ם וסיים וז\"ל ואולי נאמר דמ\"ש הרמב\"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש\"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ\"ד גם הרמב\"ן מפרש כרש\"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב\"ן בפי' רש\"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר\"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז\"ל וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא\"ם עליו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ\"ש בש\"ס סנהדרין דף נ\"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע\"י כבוש עכ\"ל והנה מ\"ש רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל\"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו\"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו בחזקה לסיחון ואילולי דברי רש\"י יש לפרש בפשט השמועה דמ\"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר\"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ\"ש בגיטין דף ל\"ז יעו\"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש\"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס\"א דף קכ\"ט ע\"א למאי דמייתי מדברי הרשב\"א דגיטין דף ל\"ח והריטב\"א דקידושין דף י\"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש\"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ\"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש\"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש\"י בסנהדרין מש\"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה\"ה מהר\"י הכהן זלה\"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ\"ש התוספות להך ש\"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש\"י כדהקשינו אלא מש\"ס עצמה וכבר כתבנו דלש\"ס גופא לא קשיא ודו\"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש\"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ\"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב\"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא\"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע\"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ\"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ\"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע\"פ הדין וזהו שאמרו בש\"ס אמר הקב\"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א\"צ ראיה מ\"מ נמצא מפורש בש\"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש\"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו\"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש\"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש\"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר\"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז\"ל בסוגיית דף נ\"ז וז\"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר\"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו\"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ\"ל הרי פי' בש\"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש\"י וצ\"ע. ודע שבדברי הר\"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש\"ס וז\"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ\"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ\"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ\"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ\"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ\"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ\"ו ע\"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ\"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו\"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק\"ח ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל\"ח וז\"ל וא\"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו\"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ\"ו וז\"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ\"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו\"ש עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א\"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא\"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.",
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה\"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא\"כ מה שאל הש\"ס פ\"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו\"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ\"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א\"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א\"כ מאי קא מבעיא לש\"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא\"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש\"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון הי\"ו ממ\"ש בקידושין דף ע\"ח ויבמות דף ע\"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע\"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב\"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ\"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ\"ש רש\"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו\"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א\"כ הו\"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א\"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא\"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק\"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק\"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר\"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל\"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע\"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק\"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח\"כ ומסיק הש\"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ\"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח\"כ וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ\"ש תוס' חצוניות כת\"י בפ\"ק דבכורות דף ו' ע\"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז\"ל וא\"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר\"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע\"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב\"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ\"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ\"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ\"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד\"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ\"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא\"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ\"מ אסור לו לאברהם אבינו ע\"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו\"ה האכילן חלב משא\"כ בישראל דממ\"ד משום אבר מן החי שמעינן למ\"ד דדם נעכר דכשם דלמ\"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ\"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ\"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ\"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז\"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ\"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע\"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ\"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ\"ד משום אבר מן החי אחד ומ\"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ\"ד דם נעכר יעו\"ש דלמ\"ד משום דם נעכר אה\"נ דליכא פשיטותא אבל למ\"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ\"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק\"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ\"ג הי\"א כתב וז\"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע\"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ\"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ\"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א\"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק\"ל וע\"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש\"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו\"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ\"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ\"ד זה נלמוד למ\"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש\"ס דהו\"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י\"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש עליו הלח\"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ\"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר\"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי\"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו\"ל לרבינו לפרש דאין בי\"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ\"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו\"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא\"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ\"ש פ\"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי\"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא\"כ בישראל דאינו נהרג בבי\"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי\"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ\"ש רבינו גופיה סוף פ\"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו\"ה מייתי בש\"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב\"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ\"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ\"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ\"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר\"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא\"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ\"ש בש\"ס אי משכחת לה ריב\"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש\"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש\"ס וריב\"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב\"ש ס\"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא\"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי\"ד וא\"כ שפיר קאמר בש\"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ\"ש רש\"י ז\"ל דריב\"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא\"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש\"י אלא דרש\"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ\"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב\"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא\"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא\"כ לא אתי ברייתא כריב\"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב\"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ\"ש פ' נגמר הדין דף מ\"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב\"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> ע\"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א\"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ\"ש מהרש\"א באותו ענין שם וז\"ל על דברי מרן ותו י\"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א\"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא\"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא\"ת חבר א\"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא\"כ אינו טועה יואב בדין מ\"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ\"מ א\"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו\"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס\"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א\"א להקשות דתיפו\"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ\"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ\"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי\"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ\"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא\"כ א\"צ ואחר שהשיב יואב הו\"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש\"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא\"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר\"א דמ\"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר\"א ובהקדים מ\"ש הרא\"ם על מ\"ש רש\"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז\"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ\"ל וכו' עכ\"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס\"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י\"ח ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש\"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג\"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג\"ה פרישה ודרישה יו\"ד סי' ס\"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע\"ג."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ שם באורך וז\"ל וא\"ת איך כתבו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי\"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו\"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז\"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז\"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא\"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר\"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי\"ז אין מקום למה שהקשה אח\"כ גם יתיישב למה שהקשה ה\"ה מהר\"י נוניש נר\"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע\"ב פ\"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע\"ב וע\"ג ודף י\"ב ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם ע\"א ע\"א וע\"ב וע\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b1aee0e1d68ea30fc1729e7e9df986bfcab3fff1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כותב לו ס\"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ\"ז ה\"ב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי\"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי\"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ\"ד מהל' רוצח ה\"ו יעו\"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר\"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ\"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו\"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ\"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ\"ש בפנים בפ\"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ\"ש פט\"ז מהל' סנהדרין יעו\"ש וא\"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד\"ב קשיא ליה להאי דינא ממ\"ש רבינו בהל' נזירות דס\"ל התם דשהיה כמעשה יעו\"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ\"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר\"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י\"ז והלח\"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ\"ה הי\"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ואמרו לו צא וכתב הרדב\"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ\"ש מדעתו דאי ר\"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר\"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ\"ג אהך דינא כתבו וז\"ל ד\"ה כגון וכו' וצ\"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע\"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ\"ש הם עצמם בדף י\"ז ד\"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז\"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ\"ד הרי דס\"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י\"ז הוא מוכרח מהש\"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי\"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו\"ש במכות דף ד' ע\"ב והוא דוחק גדול ומ\"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ\"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ\"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ\"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ\"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ\"ש הלח\"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ\"ש בש\"ס דאולי ס\"ל כר\"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס\"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי\"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו\"ש נמצא דרבינו ס\"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י\"ח ובהל' כ\"א וא\"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח\"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח\"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ\"ש בפ\"ו ה\"ט אע\"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר\"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש\"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע\"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא\"כ בפ\"ה הי\"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו\"ה לוקה ובהל' י\"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י\"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א\"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ\"ו קשה קושית הלח\"מ לרבינו ודברי מרן צ\"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי\"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר\"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ\"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ\"ש וז\"ל ואם כונתו להקשות ממ\"ש פ\"ה הי\"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע\"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ\"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ\"ש וז\"ל ומ\"ש ונתן טעם הלח\"מ כמ\"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ\"א והוא ש\"ס ערוך בדף י\"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה\"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו\"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח\"מ שכתב בהכ\"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח\"ם שם בהכ\"א והוא נוח לו מ\"ש רבינו פ\"ו הט\"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש\"ס וכמ\"ש לו הר\"א והכ\"מ נדחק הרבה בפי' דש\"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח\"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח\"א הנזכר וז\"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו\"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע\"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא\"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא\"כ אף בבית נימא הכי. והלח\"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו\"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די\"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש\"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ\"ש בירושלמי גבי בית מה ת\"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר\"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר\"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואין הלכה כר\"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר\"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל\"מ ה\"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז\"ל ולא ידעתי מנא ליה דת\"ק חולק בזה ובש\"ס הביאו על דברי ר\"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר\"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר\"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ\"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר\"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר\"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש\"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש\"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא\"כ לר\"י דס\"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א\"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ\"ש ר\"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר\"י לימא טעמא דר\"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ\"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס\"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ\"ש עוד המל\"מ גבי מ\"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ\"ש בש\"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ\"ש הלח\"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב\"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא\"ם וסיים וז\"ל ואולי נאמר דמ\"ש הרמב\"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש\"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ\"ד גם הרמב\"ן מפרש כרש\"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב\"ן בפי' רש\"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר\"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז\"ל וא\"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא\"ם עליו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ\"ש בש\"ס סנהדרין דף נ\"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע\"י כבוש עכ\"ל והנה מ\"ש רש\"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל\"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו\"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו בחזקה לסיחון ואילולי דברי רש\"י יש לפרש בפשט השמועה דמ\"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר\"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ\"ש בגיטין דף ל\"ז יעו\"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש\"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס\"א דף קכ\"ט ע\"א למאי דמייתי מדברי הרשב\"א דגיטין דף ל\"ח והריטב\"א דקידושין דף י\"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש\"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ\"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש\"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש\"י בסנהדרין מש\"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה\"ה מהר\"י הכהן זלה\"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ\"ש התוספות להך ש\"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש\"י כדהקשינו אלא מש\"ס עצמה וכבר כתבנו דלש\"ס גופא לא קשיא ודו\"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש\"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ\"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב\"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא\"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע\"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ\"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ\"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע\"פ הדין וזהו שאמרו בש\"ס אמר הקב\"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א\"צ ראיה מ\"מ נמצא מפורש בש\"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש\"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו\"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש\"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש\"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר\"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז\"ל בסוגיית דף נ\"ז וז\"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר\"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו\"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ\"ל הרי פי' בש\"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש\"י וצ\"ע. ודע שבדברי הר\"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש\"ס וז\"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ\"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ\"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ\"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ\"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ\"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ\"ו ע\"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ\"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו\"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק\"ח ע\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל\"ח וז\"ל וא\"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו\"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ\"ו וז\"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ\"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו\"ש עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א\"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא\"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.",
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ\"ד."
+            ],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה\"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא\"כ מה שאל הש\"ס פ\"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו\"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ\"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א\"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א\"כ מאי קא מבעיא לש\"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא\"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש\"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון הי\"ו ממ\"ש בקידושין דף ע\"ח ויבמות דף ע\"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע\"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב\"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ\"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ\"ש רש\"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו\"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א\"כ הו\"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א\"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא\"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק\"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק\"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר\"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל\"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע\"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק\"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח\"כ ומסיק הש\"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ\"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח\"כ וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ\"ש תוס' חצוניות כת\"י בפ\"ק דבכורות דף ו' ע\"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז\"ל וא\"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר\"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע\"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב\"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ\"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ\"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ\"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד\"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ\"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא\"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ\"מ אסור לו לאברהם אבינו ע\"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו\"ה האכילן חלב משא\"כ בישראל דממ\"ד משום אבר מן החי שמעינן למ\"ד דדם נעכר דכשם דלמ\"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ\"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ\"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ\"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז\"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ\"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע\"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ\"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ\"ד משום אבר מן החי אחד ומ\"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ\"ד דם נעכר יעו\"ש דלמ\"ד משום דם נעכר אה\"נ דליכא פשיטותא אבל למ\"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ\"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק\"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ\"ג הי\"א כתב וז\"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע\"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ\"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ\"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א\"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק\"ל וע\"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש\"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ\"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו\"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ\"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ\"ד זה נלמוד למ\"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש\"ס דהו\"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י\"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש עליו הלח\"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ\"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר\"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי\"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו\"ל לרבינו לפרש דאין בי\"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ\"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו\"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא\"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ\"ש פ\"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי\"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא\"כ בישראל דאינו נהרג בבי\"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי\"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ\"ש רבינו גופיה סוף פ\"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו\"ה מייתי בש\"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב\"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ\"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ\"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ\"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר\"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא\"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ\"ש בש\"ס אי משכחת לה ריב\"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש\"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש\"ס וריב\"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב\"ש ס\"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא\"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי\"ד וא\"כ שפיר קאמר בש\"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ\"ש רש\"י ז\"ל דריב\"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא\"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש\"י אלא דרש\"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ\"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב\"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא\"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא\"כ לא אתי ברייתא כריב\"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב\"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ\"ש פ' נגמר הדין דף מ\"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב\"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ\"ד</b> ע\"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א\"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ\"ש מהרש\"א באותו ענין שם וז\"ל על דברי מרן ותו י\"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א\"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא\"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא\"ת חבר א\"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא\"כ אינו טועה יואב בדין מ\"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ\"מ א\"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו\"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס\"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א\"א להקשות דתיפו\"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ\"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ\"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי\"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ\"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא\"כ א\"צ ואחר שהשיב יואב הו\"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש\"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא\"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר\"א דמ\"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר\"א ובהקדים מ\"ש הרא\"ם על מ\"ש רש\"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז\"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ\"ל וכו' עכ\"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס\"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י\"ח ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש\"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג\"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג\"ה פרישה ודרישה יו\"ד סי' ס\"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע\"ג."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ שם באורך וז\"ל וא\"ת איך כתבו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי\"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי\"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו\"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> י\"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז\"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז\"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא\"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר\"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי\"ז אין מקום למה שהקשה אח\"כ גם יתיישב למה שהקשה ה\"ה מהר\"י נוניש נר\"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע\"ב פ\"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע\"ב וע\"ג ודף י\"ב ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בספרי </b> תועפות ראם ע\"א ע\"א וע\"ב וע\"ג."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bf6051b5eec82daf3c84c9bb969f625e14e634d3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,126 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף פ\"א ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה חמורה וכו'. </b> מדבריו אלה נראה לדקדק דדוקא לצורך שרי להטמא אבל שלא לצורך לא וכמו שדקדק הרב תרומת הדשן סי' רפ\"ב הביאו מרן סי' שע\"ג מדברי התוספות פ\"ק דפסחים יעו\"ש שלא כדעת הרמב\"ן הביאו הרא\"ש פ\"ק דפסחים דבין לצורך בין שלא לצורך צריך להטמא.<br><b> ולענ\"ד</b> מה שהביא מדברי הרמב\"ן ז\"ל ליכא הוכחה כלל דשאני קודם שיסתום הגולל לאחר שיסתום דקודם שיסתום בין הכי ובין הכי קרוי צורך שעי\"ז מתאבל וכמו שנראה מדברי רבינו אלא אחר שנסתם שלא לצורך מיקרי ולפ\"ז כו\"ע שוין ואינן חלוקין התוס' והרמב\"ן דעד כאן לא כתבו התוס' בפסחים אלא דומה דההיא דהוטל לבור והרי הוא כנסתם הגולל דזו היא קבורתו ומ\"ש ג\"כ רבינו לצורך ר\"ל קודם שיסתום הגולל ובהכי לא אתו התוס' נגד הברייתא שהביא הרמב\"ן ז\"ל ומן התימה עליו לפי דעתו שלא הזכיר לרש\"י כלל דס\"ל דאפי' שלא לצורך שרי להטמא על הקרובים כלל וכיון שכן מה הפרש יש בין צורך ללא צורך וכבר כתיבנא לפי דעתי דכולן שוין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שנכנס וכו' ואם ישב שם לוקה וכו'. </b> מרן בב\"י יו\"ד סי' שע\"א כתב בשם הכלבו כלשון זה של רבינו ממש וכתב עליו ונ\"ל דהאי לוקה לאו דאורייתא דהוי לאו שאין בו מעשה ע\"כ וכתב הלח\"מ וז\"ל ואינו נראה אלא מלקות ממש דכיוצא בזה כתב פ\"ה מהלכות נזירות יעו\"ש ואין סברא לומר וכו' אלו דבריו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא מטעם דאין סברא דהכא והתם מכת מרדות אלא שם מוכח בבירור דהוי מלקות ממש דהא שם פ\"ה הי\"ח כתב או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל וכו' הרי זה לוקה שנים משום לא יבא ומשום לא יטמא והוי מלקות ממש וכשרוצה לומר מכת מרדות כתב בפירוש פ\"ו ה\"ט וז\"ל אבל מכין אותו מכת מרדות וכן בהל' כ\"א דכתב רבינו לוקה ד' מלקיות ומכח ד' קראי והביא הלח\"מ דברי התוספות דנזיר יעו\"ש ודבריו מוכרחים בדברי רבינו וכמ\"ש בחי' פ\"ה מהלכות מלכים וא\"כ אחרי ראינו כל דברי רבינו האמורים ומ\"ש מרן גופיה בסוף הל' כלאים איך כתב מ\"ש על דברי הכלבו ודבריו אזלי על מ\"ש מרן ה\"ו וכל דבריו תמוהים וכמ\"ש שם ועיין בארעא דרבנן מערכת ב' סי' קכ\"ב ובהל' כלאים ג\"כ כתב הכלבו דינא דכתב רבינו סוף הל' כלאים וכתב חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו והוא העתיק כל דברי רבינו כל אחד במקומו והב\"ח סי' שע\"א כתב על דברי הכלבו והב\"י וז\"ל משמע דס\"ל דהיכא דעביד מעשה לוקה אף בזמן הזה. ולענ\"ד אין זה במשמע אלא שהוא מעתיק כל דברי רבינו אף דאינו בזמן הזה ונפק\"מ לאיסורא."
+            ],
+            [
+                "<b>המטמא את הכהן וכו' לוקה. </b> וכ\"כ רבינו בסוף הל' כלאים ועיי\"ש למרן והלח\"מ כאן. ועיין בס' אור החיים לה\"ה מהר\"ח בן עטר זלה\"ה ריש פרשת אמור ישוב לדברי רבינו, ולענ\"ד אינו מן הישוב דהוא השוה דין תגלחת הנזיר ולבישת כלאים וטומאת כהנים כאחד ורבינו חילקם דאילו בתגלחת בין המתגלח בין המגלח לוקה כמ\"ש הל' נזירות פ\"ה הל' י\"א ובשניהם מזידים ואילו הני ב' אחריני בשניהם מזידים אינם לוקים כי אם הלובש והכהן לא המלביש ולא המטמא יעו\"ש נמצא אין מקום לדבריו ודוק.<br><b> והנה</b> לא פורש בדברי רבינו במטמא את הקטן דלוקה וודאי דהוא פשוט דלוקה הגדול המטמא דהא מוזהרים הגדולים על הקטנים מדכתיב אמור ואמרת וכמ\"ש בתורת כהנים שם ולכו\"ע דלא לטמויינהו בידים ונמצא אזהרה גמורה דציוה לגדולים דלא ליטמא לקטנים וא\"כ לוקה וזה נראה יותר פשוט אפי' למאי דקשיא לן לרבינו דלמה יהא חייב ללקות המטמא את הגדול בשוגג ולו יהי דנחלוק עמו מ\"מ במטמא את הקטן ודאי לוקה דקטן לאו בר עונשים הוא והו\"ל כמזהיר ה' אל תזרוק צרור לים וזרקו דודאי לוקה דאזהרה היא לאדם ואף גם זאת אזהרה לגדול לא תטמא את הקטן וכשעבר אמימרא דרחמנא לוקה אשר בזה אשכחנא לה פתרי לדבר התוס' דיבמות דף צ\"ט ע\"ב ד\"ה ואינן מטמאין למתים שהקשו וז\"ל תימה לר\"י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כבסיפא וכו' יעו\"ש ולכאורה אין דבריהם מובנים דברישא קאי בקטנים דהא קתני אח\"כ הגדילו ואיך הוה מצי מיתניא ואין סופגין וכי קטן בר מלקות הוא והחידושי הלכות נרגש בזה וסיים דיש ליישב ולא ידעתי מהו הישוב וע\"פ קדימתנו דבריהם נכונים דהוה מצי למתני אין סופגין את הארבעים הגדולים המטמאין להם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה לוקה שתים. </b> והקשה מרן דלא עשה מעשה ולמה ילקה ופי' ע\"פ מ\"ש התוס' דסייע או התרו בו אל תכנס בשידה תיבה ומגדל שמא יפרע לך אדם הגג וכו' ע\"כ. ודבריו תמוהים דמה יענה אבנ\"ר למ\"ש רבינו פ\"ה מהל' נזיר הל' כ\"א וז\"ל וכן נדר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר ושם הוי לאו שאין בו מעשה שאחר שהוא בבית הקברות נדר ולא שייך לומר שם כמו שצידד כאן מרן ודאי דהוי טעמו משום דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא וכמ\"ש שם הלח\"מ על שם התוס' ועיין בספרי פ\"ה מהל' מלכים ה\"ח מה שכתבתי שם וכן בסוף הל' כלאים שכתב רבינו חייב על כל שהיה דקשיא ליה למרן שם למה ילקה כיון שאינו עושה מעשה וניחא ליה כיון שבידו לתקן ואינו מתקן חשיב מעשה ושכן כתב הריטב\"א בשם התוספות ושם ג\"כ מוכרח הוא התירוץ הזה ולא שייך מ\"ש מרן כאן ואם כן טעמיה דרבינו הוא דכל שאינו יוצא חשיב מעשה ועיין בתוס' יו\"ט שם במכות וכמ\"ש שם סוף הלכות כלאים וא\"כ דבריו צ\"ע ועיין בהלכה זאת בספרי תועפות ראם דף פ\"ב ע\"ב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי אגורה באהלך דף כ\"ז ע\"ג.",
+                "<b> נשיא שמת הכל מטמאין וכו'. </b> (מחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו). עיין להרב מל\"מ ז\"ל שהביא הירושלמי שאמרו על קרא דכתיב ויזבחו זבחים וכו' למחרת היום ההוא א\"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר וכתב הרב מל\"מ וז\"ל ובעיקר דברי ר' יוסי אני תמיה דאם כוונתו מההיא דאמרינן אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכו' אם הדבר כן תיפו\"ל שהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבוהו והא בעי הזאה שלישי ושביעי וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו וכו' גם זה לא יתכן שהרי התוס' ז\"ל הקשו והא בעי סמיכה וכו' ותירצו דמיירי בעופות וכו' וא\"כ אף ביום השביעי וכו' וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך ז\"ל בהל' מעשה הקרבנות פ\"ג הי\"ג שעמד בדברי הרב מל\"מ אלו והקשה עליו בזה שכתב דעולות אלו היו עופות דאיך אפשר דאיירי בעופות דהא קרא אזבחים קאי ועופות לאו בכלל זבחים הם אלא זבחים שולל עופות יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה אגב ריהטא לא דק דקרא הכי כתיב ויזבחו זבחים לה' ויעלו עולות וכו' הרי להדיא דזבחים לחוד דהיינו שלמים ועולות לחוד וא\"כ יכול להיות דעולות דקאמר קרא היינו עופות.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב מל\"מ שם בריש הלכות חגיגה שהקשה לדברי מהר\"י קורקוס ז\"ל שישב על דברי רבינו שכתב דעולות ראיה באה מן העוף דעופות בכלל זבחים הם והקשה עליו ממ\"ש בפרק פרת חטאת זבחים ולא עופות וכו' דמוכח להדיא דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות יעו\"ש וכן אני תמיה ממ\"ש בפרק טבול יום דף צ\"ט מנין לרבות וכו' ת\"ל זבח מנין לרבות העופות וכו' מוכח דעופות לאו זבח נינהו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה ברור דודאי מוהרי\"ק אזיל ומודה דכל היכא דכתיב זבחים אין עופות ומנחות בכלל וכוונת דבריו שם הוא דבא ליישב למ\"ש תחילה לישב דברי רבינו דלא גריס בש\"ס או אינו אלא עופות וכו' דעדיין יש לגמגם בתירוץ זה דהא בברייתא נקט תחילה בזבחים אתה אומר בזבחים וכו' ומשמע מתבת זבחים שהיא שוללת עופות ג\"כ וא\"כ אף דלא תני בברייתא בפי' ולא עופות אינו בא מן העוף דהא זבחים קאמר לזה כתב דמשמע ליה לרבינו דמאחר דלא מעטינהו בברייתא להדייא כמו שמיעט מנחות הרי הוא נכלל בכלל זבחים דקאמר תחילה אבל אה\"נ דבכל מקום שהוזכר זבחים סתם בין בקרא בין במשנה וברייתא שוללת עופות ומנחות. שוב ראיתי להרב שער המלך שם בהל' חגיגה שעמד בזה וכתב דדוקא בקרא דייקינן ולא במתני' יעו\"ש והוצרך הרב לזה כדי ליישב מה שתמה עוד שם על התוס' ברם למרן אין אנו צריכין לזה אלא אף אם נאמר דאף במשנה וברייתא דייקינן אתי שפיר וכדכתיבנא ואחרי כותבי ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו דקשיא ליה על מרן משאר מקומות בש\"ס וע\"פ מאי דכתיבנא מתיישב הכל שפיר ועיין בפרק האיש מקדש דף נ\"ג ע\"א ודוק.<br><b> וראיתי</b> עוד לו שם להרב שער המלך שכתב לישב קושית הרב מל\"מ הלזו וז\"ל ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותם וכו' נראה שיש לישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא עכ\"ל ותמהני איך יצאו הדברים אלו מפיו דלדידיה תיקשי דהש\"ס אמר זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות דמשמע דמתבת זבחים קא דריש ואיך כתב רש\"י דהמיעוט הוא מאותם אלא הכונה פשוטה לרש\"י דמפרש דנהי דתבת זבחים שוללת עופות ומנחות אבל מי אמר לנו דמה שלא הקריבו מנחות ועופות הוא משום איסורא דאין להקריב בבמה דילמא לא איתרמי להו ואה\"נ דהיו יכולין להקריב וקרא דכתיב זבחים לאו למעוטי אתא אלא מעשה שהיה כך היה לזה כתב רש\"י דכתיב אותם שהיא מיעוטא לומר דמה שיש מפורש בקרא הוא דהקריבו בדוקא דזה הוא מה שיכולין להקריב בבמה ותו לא והשתא שפיר דרשינן אנן ממאי דמפורש בקרא זבחים שהוא דוקא קרבנות בהמה ולא עופות ומנחות דכך שוללת תבת זבחים וזהו פשוט.<br><b> ואחר</b> סמוך מצאתי בפ' שתי מדות דף צ' ע\"ב אמרו שם בברייתא מן הבקר וכו' מה ת\"ל לפי שנאמר עולה שומע אני אפי' עולת העוף ת\"ל מן הבקר דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח וכו' יעו\"ש ופשטן של דברים משמע לכאורה דפליגי בהכי אי עוף נקרא זבח או לא אבל הא ליתא דודאי לכו\"ע אין עוף נקרא זבח ומה שהוצרך לר' יאשיה קרא (דבן) [דמן] הבקר אף דכתיב זבח משום דקרא כתיב עולה או זבח ונהי דבמילת זבח אין עוף בכלל מ\"מ במילת עולה הו\"א אף עולת עוף במשמע.<br><b> ומ\"מ</b> מדברי ר' יונתן נלמוד דכל היכא דכתיב בקרא זבח אף עולה דכתיב בהדיה אין עוף נכלל בעולה סתם דכיון דכתיב בקרא גופיה זבח ועוף אינו זבח גם בעולה אינו נכלל ומעתה יפה כח המקשה הוא הרב שער המלך על דברי הרב מל\"מ במאי דמוקים קרא דויזבחו וכו' ויעלו עולות דאיירי בעולת העוף דאי אפשר דכתיב בההוא קרא זבחים וכל היכא דכתיב בחד קרא זבחים ועולות גם העולות אינן עופות וכדעת ר' יונתן ותו ליכא לאקשויי על דבריו כמו שהקשתי לעיל דזבחים לחוד ועולות לחוד ואף דהרב ז\"ל מסתם סתומי ולא נחית להקשות מכח האי דר' יונתן מ\"מ אנן בדידן חזינן דדברי הרב מל\"מ תמוהים בהאי דמוקים קרא בעולת העוף דהניחא לר' יאשיה אבל לר' יונתן ליכא לאוקמי בהכי כיון דכתיב באותו קרא זבחים בהדי עולות וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ומכאן</b> אני תמיה על דברי מרן בכ\"מ בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות ה\"ב גבי מ\"ש רבינו דגוים אין מקבלין מהם אלא עולות והיא ברייתא בפ' אלו מנחות דף ע\"ג פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ופסק כרע\"ק דאין מקבלים אלא עולות והוסיף רבינו ואמר ואפי' עולת העוף מקבלין וכתב ע\"ז מרן וז\"ל ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם עכ\"ל והוא תימה דבהדיא מוכח מהאי ברייתא בין לרבי יאשיה בין לר' יונתן דעולה סתם נכלל בה נמי עוף דלדעת רבי יאשיה אצטריך קרא (דבן) [דמן] הבקר למעוטי עולת העוף ולדעת רבי יונתן משום דכתיב בההוא קרא זבח הא לאו הכי לכו\"ע עולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם ושם בההוא קרא דמרבינן לגוים שמקבלין מהם עולות לא כתיב זבח ולא שום מיעוט אחר דלישתמע מיניה מיעוט לעולת העוף וכן הוא להדייא בירושלמי דשקלים פ\"ד אשר יקריב לה' לעולה יכול אפי' עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות ע\"כ וא\"כ נמצא דמ\"ש רבינו דעוף נכלל בעולה סתם הוא ברור ומוסכם מהש\"ס דילן ומהירושלמי וכדכתיבנא וא\"כ קשה איך כתב מרן ומשמע לרבינו דהיינו מצד הסברא הרי הכי הוא מוסכם מהש\"ס וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> דמאותה ברייתא גופא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא נראה להדייא דבעולה סתם אינו נכלל עולת העוף דהכי אמרו שם דר\"י הגלילי דמרבה הכל הוא משום דכתיב נדריהם וכו' נדבותם וכו' ומנין לרבות העופות והיין וכו' ת\"ל לכל וכו' א\"כ מה ת\"ל עולה וכו' ע\"כ דנראה להדיא מדאצטריך קרא אחרינא לרבות הכל ותני בברייתא בכללם העופות דס\"ל דבעולה סתם אינו נכלל עופות ובזה לא מצינו דפליגי רבי יוסי הגלילי ורע\"ק וא\"כ כיון דלר\"ע ליכא קרא לרבויי וס\"ל דאין מקבלין אלא עולות ודאי שאין עולות העוף בכלל והשתא קשה דפליגי הברייתות בהכי והוא פלאי הא ודאי לא קשיא דמאי דתני העופות בהדי הנך ודאי דאשגרת לישן הוא דהכי דרך התנא בכל דוכתא למעוטי או לרבות כל הנך דכי הדדי נינהו יעו\"ש בפ' טבול יום דף צ\"ט ע\"ב מנין לרבות העופות והיין וכו' וכן איתא בספרי ופנית בבקר וכו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה מנין לרבות העופות וכו' ת\"ל ופנית כל פינות שאתה פונה וכו' הביאהו התוס' יומא דף ג' ע\"א וסוכה דף מ\"ז ופסחים וזבחים יעו\"ש ועיין לרבינו בהל' איסורי מזבח פ\"ו ה\"ד והכא לאו בדוקא נקטי לומר דמרבוייא נפקא דודאי נכלל בעולה סתם אלא דכיון דלקושטא דמילתא הדין דין אמת דמקבלין עופות לא דייק ונקטי בהדי אינך אבל אה\"נ דלא צריך קרא לעופות דמעולה נפקא וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> מה מאד תימה על מרן ז\"ל דאיך כתב סתם דמשמע ליה לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם דמאחר דמאותה ברייתא עצמה מדברי ר' יוסי הגלילי מוכח דעוף אינו נכלל בעולה סתם וכדכתיבנא א\"כ הו\"ל למרן להרגיש מזה ולומר כדכתיבנא ודו\"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה וכו' וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכו' גם זה לא יתכן וכו' ואולי נאמר דשלמים הללו היו שלמי שמחה דלכו\"ע באים מן המעשר אלו תוכן דבריו. נמצא לדבריו אלו דהביאו כל ישראל שלמי שמחה ממעשר בהמה ביום השביעי לאחר שהזו וטבלו ואכלו אותם לערב.<br><b> ודבריו</b> תמוהים טובא דמה שייך שלמי שמחה בימי החול הרי כל מאי דחייב רחמנא להקריב שלמים משום שמחה היינו כדי שיאכל בשר וישמח באכילתה שאין שמחה אלא בבשר וראיה שאם יש לאדם בשר של נדרים ונדבות ומעשר בהמה וכן כהנים בבכור וחטאת וחזה ושוק יוצא משום שמחה וכמ\"ש רבינו בהל' חגיגה פ\"ב ה\"י יעו\"ש והיינו משום דרצונו יתברך שיאכל האדם בשר ביו\"ט כדי שישמח ואם כן כיון שלא אכל ולא שמח ביו\"ט מה בצע מה שאוכל ושמח אחר יום טוב ולשמחה מה זאת עושה ולא שייך בהם תשלומין כל שבעה כמו ראיה וחגיגה דאית בעצרת תשלומין כל ז' דבשלמא ראיה וחגיגה שהוא חובה לה' משום יו\"ט אמר רחמנא דאית ליה תשלומין כל ז' אבל שמחה שכל תכליתה הוא לאכילת בשרה כדי לשמוח בהם ביו\"ט מה הועיל תשלומיו וכדכתיבנא.<br><b> הן</b> אמת דראיתי להתוס' בפ\"ק דחגיגה דף ו' ע\"ב ד\"ה יש שכתבו דבתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא כראיה וחגיגה ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה ס\"ל דגם באינך יש להם תשלומין וכו' יעו\"ש דנראה מבואר מדבריהם דלגבי שמחה ודאי אליבא דכו\"ע אית בה תשלומין כל שבעה. ונראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא בפסח ובחג דכל הימים של התשלומין הם מועד ושייכי בשמחה משא\"כ בעצרת דימי חול נינהו וכדכתיבנא.<br><b> האמנם</b> דברי התוס' הללו הם תמוהים בעיני טובא מצד אחר וכמו כן אני תמיה על הרב לח\"מ בפ\"א מהל' חגיגה ה\"ד שכתב על דברי רבינו וז\"ל ובכלהו יש תשלומין ואע\"ג דלא הזכיר רבינו אלא ראיה וחגיגה הוא הדין לשמחה דיש לה תשלומין וכ\"ש הוא ומתבאר מדברי רבינו למטה שכתב דשלמי שמחה דוחה יו\"ט וכו' דאם אינו חוגג היום חוגג למחר עכ\"ל יעו\"ש דהיכי משכחת לה בשמחה תשלומין הרי בשמחה חייב בכל שבעת הימים וכן בחג כל שמנה וכדתנן בריש פ' לולב וערבה ההלל והשמחה שמנה והאי שמחה היינו שלמי שמחה לאכילת בשר וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם יעו\"ש ועיין לרבינו פ\"ו מהל' יו\"ט הל' ט\"ז יעו\"ש וא\"כ כיון דבכל יום ויום חייב בשמחה היכי משלם ליום שעבר הרי כל הבשר שהוא אוכל לשמחת היום הוא שאוכל.<br><b> ומה </b> שהכריח הלח\"מ ממה שאינו דוחה שבת דאית להו תשלומין ליתא חדא דכיון דההקרבה הוא משום אכילת בשר משום שמחת האדם דאין שמחה אלא בבשר וכדכתיבנא א\"כ אי אפשר בשבת דאינו יכול לבשל הבשר בשבת ואף דבירושלמי בפ\"ק דחגיגה אמרו גבי הך מתני' דההלל והשמחה דלא משכחת לה משמנה אלא בשעירי הרגלים ובכהנים דהיינו שהכהנים אוכלים בשר חי דשעירי הרגלים יעו\"ש דנמצא דשפיר יוצא ידי שמחה בבשר החי וא\"כ ידחה שבת ויאכל חי הרי תלמודא דידן לא ס\"ל הכי כמבואר בפ' אלו דברים פסחים דף ע\"א דבבשר החי שמחה ליכא יעו\"ש ועוד דאעיקרא כיון דקרבן השמחה דחייבה תורה הוא לצורך אכילת האדם לא מצינו שהותרה שבת לצורך אוכל נפש וא\"כ אינו יכול לשחוט ולעשות שום מלאכה לצורך אכילה ומה גם למ\"ד שאין צריך זביחה בשעת שמחה והכי הלכתא וכמ\"ש רבינו שם בפ\"ב מהל' חגיגה שיכול לשחוט מערב שבת דודאי לא דחי שבת ומה שגבי חגיגה הוצרך רבינו לומר דמה שאינו דוחה הוא משום דאית ליה תשלומין דמשמע דאי לא הו\"ל תשלומין הוה דוחה אף שהוא שלמים והוא לאכילת האדם לא דמי כלל לשלמי שמחה דבחגיגה היינו משום דחובה על האדם להקריב חגיגה ברגל כמו שחייב רחמנא עולת ראיה ולא לצורך האדם הוא אלא לצורך חלבו ודמו אלא דכיון שהוא שלמים ממילא הבעלים אוכלים דזאת תורת זבח השלמים דהבעלים אוכלים את בשרו והכהנים החזה והשוק ואי לא היה לו תשלומין היה נקרב בשבת כמו כבשי עצרת שהם שלמים וקרבין בשבת וצורך גבוה שהוא חלבו ודמו היה נעשה בשבת וצורך הדיוט שהוא הבשר שאוכלים הבעלים היה נעשה לערב למוצאי שבת וכל זה הוא פשוט וא\"כ קשה על הלח\"מ שכתב דאף דלא הזכיר רבינו שמחה כ\"ש הוא ומתבאר ממ\"ש שלמי שמחה אינו דוחה וכו' דרצה להשוות שמחה לחגיגה וליתא וכדכתיבנא ועיין במ\"ש עוד הלח\"מ שם בפ\"ב ה\"ד.<br><b> ואין </b> לומר דהתוס' איירי בעצרת לבד דאית ליה תשלומין כל ז' שימי התשלומין הם חול דליכא בהו מצד עצמם שמחה ושייך בהו תשלומין דהא ודאי סתמא קתני בתוספתא יש בשמחה וכו' ובכל הרגלים מיירי ובשלמא אי הוה שייך בשני רגלים אף דלא שייך באחד שפיר קתני סתמא אבל אי לא שייך אלא באחד הוא דוחק ועוד דכבר כתיבנא לעיל דלא שייך תשלומין לגבי שמחה דאינו חובת קרבן אלא חובת אכילת בשר לשמחה וכדכתיבנא לעיל ואם כן מה הועיל לו אכילת בשר בחול בשביל יו\"ט.<br><b> ולע\"ד</b> נראה ליישב התוספתא כי היכי דלא תיהוי משבשתא דהכי גרסינן שהשמחה יש בה כל שבעה ולא בשתיהן ולא גרסינן בה תבת תשלומין והכי פירושו שהשמחה יש בה כל שבעה שכל ימי המועד חייב אדם בשמחה וכמ\"ש במתני' ההלל והשמחה שמנה וכדכתיבנא לעיל משא\"כ בשתיהן דאין חיובן אלא יום אחד אלא דאית להו תשלומין כל ז' אם לא חגג בראשון ובאיזה מהשבעה ימים שחוגג דיי וכמ\"ש רבינו שם בהל' חגיגה כן נ\"ל אמת ודוק.<br><b> תו</b> תמיה לי טובא על הרב מל\"מ במאי דמוקים לה בשלמי שמחה דכיון דמה שאוכל הבשר הוא לערב דהיינו בליל שמיני אחר הערב שמש א\"כ איך יוצא משום שמחה דלו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דאית ליה תשלומין מ\"מ לא אמרו אלא כל שבעה דיליף לה מפסח וכמ\"ש בפ' אין דורשין דף י\"ז ע\"א וכן פסק רבינו שם בהל' חגיגה ולא אמרו וגם לשמנה בחג יעו\"ש וא\"כ מה בצע מה שמקריב השלמי שמחה ביום הז' הרי האכילה שהוא העיקר לתשלומין וכדכתיבנא לעיל דהשמחה הוא אכילת הבשר שכן יוצא ידי חובתו בנדרים ונדבות וכיוצא וכן מבואר בסוכה דף מ\"ח גבי מ\"ש לרבות לילי יו\"ט האחרון לשמחה דהיינו שישחט ביום ז' לאכול ליל ח' יעו\"ש הוא לערב שמיני שכבר עבר זמן התשלומין ואז אינו יוצא משום שמחה וכדכתיבנא וצ\"ע.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה דף ח' סוף ע\"א ד\"ה ושמחת כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל ודבריו אינם מובנים דכיון דמרבינן נדרים וכל הני דבשר נינהו משום דאמר מר אין שמחה אלא בבשר א\"כ תו ליכא לספק במנחות ועופות דהא הא דיליף מר הוא בפ' ערבי פסחים מדכתיב גבי הר עיבל וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וא\"כ הבשר דהתם הוא בשר בהמה דשלמים נינהו ולא עופות וכ\"ש מנחות וא\"כ מאי האי דקאמר תו בברייתא יכול אף בעופות ומנחות וכו'. ונראה לישב דודאי הא דתני מנחות בהדי עופות הוא משום דאורחיה דתנא למתני מנחות בהדיה עופות דבכל מקום מיעוט אימעיטו תרוייהו כמבואר שם בחגיגה דף ז' ע\"א ובזבחים דף קי\"ט ע\"ב ודף ח' ע\"ב והכא לאו בדוקא אתמר דודאי אין לספק במנחות ונקט תרוייהו כי אורחיה והס\"ד דהברייתא דאמר יכול בעופות הוא עפ\"י דברי התוס' שם בד\"ה ושמחת דכתבו דמיתורא דושמחת דכתיב בחג הסוכות קא דריש דהא כתב גבי עצרת ומינה ילפינן לפסח וחג יעו\"ש והשתא הכי מתפרשים דברי רש\"י דודאי אי לאו קרא דושמחת בחגך דחג הסוכות הוה צריך שיקריב קרבן שלמים דוקא מן החולין ואינו יוצא בנדרים ונדבות וכיוצא משום דילפינן מהר עיבל דכתיב ביה וזבחת שלמים ואכלת ושמחת דאין שמחה אלא בזביחת שלמים והשתא דכתיב ושמחת יתירא בסתמא ולא כתיב שלמים דרשינן לרבות כל מיני שמחות דהיינו בשר ואפי' שלא יהיה שלמים באים מן החולין אלא כל שהוא בשר קרבן דומיא דשלמים כגון בכור ומעשר בהמה וחזה ושוק לכהנים וכיוצא וזהו שכתב רש\"י בתחילת דבריו כל השמחות במשמע וכו' וכתב עוד ואמר מר אין שמחה אלא בבשר וכו' כלומר דבפרק ערבי פסחים לא אמרו אין שמחה אלא בשלמים דומיא דהר עיבל ממש שהוא בזביחת שלמים אלא אמרו בבשר דגמרינן מיניה שצריך בשר קרבן כמו התם שהיה שלמים לאפוקי בשר חולין ממקולין והיינו משום האי ושמחת יתירה וכדכתיבנא וז\"ש בסוף דבריו והאי בשר הוא כלומר הואיל וכן דגמרינן מהתם בשר קרבן מכח האי ושמחת יתירא א\"כ האי בשר הוא דהיינו בשר נדרים ומעשר בהמה וכיוצא והשתא שפיר קאמר בברייתא יכול אף בעופות וכו' כלומר דכיון דאמרינן דלאו דוקא שלמים אלא כל בשר חזי לשמחה והיינו בשר דקרבן א\"כ בעופות נמי דבשר נינהו דהיינו בשר חטאת העוף לכהנים דבשר קרבן איהו דכל מיני שמחות מרבינן ולזה אמר דדומייא דחגיגה בעינן שהוא של בהמה דוקא ורב אשי אמר דמושמחת נפקא דעוף אינו משמח.<br><b> ולפ\"ז</b> נמצא דשפיר אצטריכו שתי הדרשות הך דחגיגה דדרשינן מושמחת לרבות כל מיני שמחות וממעטינן עופות ומנחות וההיא דפ' ערבי פסחים דדרשינן אין שמחה אלא בבשר מקרא דוזבחת שלמים דאי הוה הך קרא דושמחת בחגיך לחודיה הוה ילפינן כל מיני שמחות ואפילו עופות ומנחות ואפי' בשר חולין ממקולין דמהיכא תיתי למעוטי דכל דליכא קרא דהר עיבל דמשתמע מיניה דצריך בשר שלמים ודאי הוה אמרינן דכל מידי דמיכלא הוא שמחה וכן יין דמשמח ואי הוה קרא דהר עיבל לחודיה ולא הוה כתיב ושמחת יתירא אז הו\"א דצריך שלמים דוקא שיזבח שלמים מן החולין לשם שלמי שמחה דומיא דחגיגה להכי אצטריך ב' קראי לומר דצריך בשר בהמה מקרבן ואינו צריך מן החולין אלא בא מן המעשר וכיוצא אבל לא בחטאת העוף ומנחות וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> נחה שקטה קושית התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ט ע\"א ד\"ה וזבחת ושם בפ\"ק דחגיגה בד\"ה מי שכל מה שהקשו שם משם ה\"ר אלחנן לא קשה עפי\"ז שכתבנו יעו\"ש. ודע שקושיא שניה שהקשו התוס' משם ה\"ר אלחנן מבואר בירושלמי פלוגתא דאמוראי דחד אמר אפי' בשר מקולין לשמחה וכקושית ה\"ר אלחנן וחד אמר ילפינן מהר עיבל מה התם שלמים וכו' וכתירוץ הר' אלחנן יעו\"ש ומן התימה על התוס' שהביאו שם הירושלמי דדריש מזבח דהר עיבל למעוטי עופות ולא הביאו הירושלמי הלזה דכתיבנא ועיין להתוס' יו\"ט שם בפ\"ק דחגיגה משנה ד' דקשיא ליה קושית הר' אלחנן ובסוף דבריו כתב שוב ראיתי להירושלמי אבל לא בעופות דכתיב זבח יעו\"ש והוא תימה דכל דבריו הם דברי התוס' דחגיגה שזכרנו בשם הר' אלחנן ודוק.<br><b> ואחרי</b> כתבי כל זה ראיתי לרש\"י בפ\"ב דביצה דף י\"ט ע\"ב ד\"ה ויוצא בה וז\"ל ואע\"ג שמחוייב בתודה זו דתניא במס' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות וכו' מדלא כתיב וזבחת שלמים וכו' ומיהו פשיטא לן וכו' שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' והאי קרא וכו' דשמחת יו\"ט אם יש לך בכורות וכו' אין צריך להביא שלמים עכ\"ל נראה מבואר מדבריו דס\"ל דמקרא גופיה דושמחת יליף כל מיני שמחות מדלא כתיב בפירוש וזבחת שלמים ולא מיתורא דקרא היפך דעת התוס' שכתבנו לעיל שכתבו דמיתורא דושמחת קדריש והשתא אזדא לה מ\"ש לעיל לישב דברי רש\"י שבחגיגה ע\"פ דברי התוס' אלו.<br><b> ומ\"מ</b> שפיר נוכל לישב דבריו על הדרך שכתבתי לעיל והוא דמדלא כתיב וזבחת שלמים ילפינן כל מיני שמחות וכמ\"ש בביצה וילפינן נמי מהר עיבל דכמו דהתם הוא בשר קרבן ה\"נ גבי שמחת יו\"ט וזהו שכתב רש\"י ואמר מר וכו' והאי בשר הוא דהיינו מ\"ש בברייתא אפי' נדרים ונדבות וכיוצא שאינו צריך מן החולין וע\"ז קאמר בברייתא יכול אף בעופות נמי דהיינו חטאת העוף דבשר קרבן הוא ת\"ל ושמחת בחגיך מקיש שמחה לחגיגה וכו' לאפוקי עופות.<br><b> וראיתי</b> לרש\"י בריש פרק לולב וערבה שכתב וז\"ל והשמחה לאכול בשר שלמים דקי\"ל בפסחים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ואע\"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיב וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דהוא היפך הש\"ס דחגיגה שאמרו לרבות כל מיני שמחות שאינו צריך בשר שלמים בדוקא וכמ\"ש איהו גופיה בב' המקומות שזכרנו ויש לישב ועיין עוד לרש\"י בפ\"ק דחגיגה ריש דף ג' ובר\"ה דף ו' ע\"ב ודו\"ק.<br><b> עוד</b> קשיא לי טובא על הרב מל\"מ בהנחתו זאת שהניח דמ\"ש בירושלמי דהיו ישראל אוננים היינו שנטמאו ולא היו יכולים להקריב משום דנשיא שמת הכל מטמאין לו דלענ\"ד אי אפשר לומר דמה שלא הקריבו בעצרת הוא משום טומאה דהא ניחזי אנן לפי דברי הירושלמי דדוד מת בעצרת מי נתעסק בקבורתו ושאר צרכי המת דהא קי\"ל מת ביו\"ט ראשון יתעסקו בו עממין כמ\"ש במס' ביצה דף ו' ואיפליגו בה רבוותא הובאו דבריהם בטור וב\"י או\"ח סי' תקכ\"ו אי דוקא בקבורתו הוא דיתעסקו בו עממין אבל טלטולו והוצאתו מותר ע\"י ישראל או אף טלטולו והוצאתו נמי אסור ע\"י ישראל וטעם המתירין הוא משום דקי\"ל כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יעו\"ש והשתא למאן דס\"ל דהכל עושין ע\"י עממין ואסור אף בטלטול א\"כ קשה איך נטמאו כל ישראל ולא היו יכולין להקריב קרבן ביום ההוא הרי כל טעם הטומאה שהתירו לגבי נשיא היינו דעשאוהו לכל ישראל כמת מצוה מפני שהכל חייבין בכבודו כמ\"ש רבינו והכבוד הוא שמתעסקין בו כל ישראל ואף שיש לו מתעסקין הרבה מ\"מ כל אדם יתעסק בו כאילו אין אחרים מתעסקין זולתו ומבואר הוא כן בדברי מרן כאן שכתב דמבואר בירושלמי שעשו אותו כמת מצוה היינו לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו כקרוביו ויטמאו לו יעו\"ש וכן מבואר בדברי רש\"י בפסחים דף ע' וז\"ל דמית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו עכ\"ל יעו\"ש נמצא דכל תכלית הטומאה הוא בשביל העסק ואף אם לא יגיע לו עסק שהרי יש לו הרבה מתעסקים מ\"מ ראוי הוא לעסוק אם יכול ודוחק עצמו ונכנס לעסוק במה שיכול ומטמא וא\"כ ביו\"ט דליכא עסק כלל ע\"י ישראל מה בצע לטומאה שיטמאו בו כל ישראל ויפסדו כל קרבנות החג ואין להם תשלומין אפי' ביום השביעי וכדכתיבנא לעיל.<br><b> וגדולה</b> מזו כתבו התוס' בפ\"ק דפסחים דאף בטומאת קרובים שהתירה תורה לכהן לא שרי רק לצורך קבורה יעו\"ש ולפי דבריהם אלו דן הרב תרומת הדשן הביא דבריו מרן בב\"י ביו\"ד סי' שע\"ג דכהן שמת לו מת בשבת אסור לו לשהות עם המת באהל כיון דאין קוברין אותו בשבת ואף לדעת הרב תה\"ד שהתיר לדעת הרא\"ש יעו\"ש היינו מטעם דצריך לשומרו יעו\"ש ואף שמדברי הרא\"ש והטור שם נראה שמטמא הכהן אף שלא לצורך מ\"מ כאן מודו דמאחר (דטומאה) [דהטומאה] היא דרבנן דעשאוהו לנשיא כמת מצוה כל דאיכא הפסד קרבנות שהם מצות עשה מן התורה ואין להן תשלומין וכדכתיבנא אין להם להטמאות עצמם שלא לצורך שאף בטלטול אסור וכדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפילו למ\"ד דהוצאת המת וטלטולו הוא ע\"י ישראל לא אתי שפיר לפי דטעם ההתר הוא משום דקי\"ל כבית הלל דהתיר הוצאה שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך אבל לבית שמאי אסור דלית להו מתוך וא\"כ הכא הירושלמי בעי לאוקומי קרא אף כב\"ש יעו\"ש וכ\"כ הרב מל\"מ לפי דרכו למאי דבעי לאוקומי דהשלמים שהקריבו למחר היו ממעשר בהמה דלא יתכן משום דלבית שמאי שלמי חגיגה מן המעשר יעו\"ש ואין לומר דכיון שקברוהו בו ביום זו היא כבודו שילווהו כל ישראל ויטמאו לו דמאחר שאסור בטלטול לאיזה צורך יטמאו הרי שפיר מצו למיעבד ליה לויה בלא טומאה שאין צריך שיאהילו עם המת לצורך לויה ואף שלא יבצר שאיזה מישראל יאהילו בעת הוצאת המת מן הבית וכן בכניסת בית הקברות דלא יניחוהו שם עם הגוים לבדם מ\"מ כל ישראל אין צריך כיון שאין צורך ואפשר בלא\"ה וכדכתיבנא ונמצא השתא לפי מאי דכתיבנא דאם היה האופן שקברוהו בו ביום ע\"י עממין לא היו צריכין ליטמא וא\"כ ודאי דלא נטמאו וא\"כ איך קאמר בירושלמי דמה שהקריבו למחרת היום ההוא הוא משום טומאה.<br><b> ואם</b> נאמר דהניחוהו עד הערב למוצאי עצרת שהוא חול כדי להתעסק בו ישראל והכי הסברא נותנת דמלך ישראל חכם וחסיד אשר כמוהו לא היה יתעסקו בו עממין ודאי שהוא בזיון גדול וכמו שכתב כן הרב בצלאל ז\"ל בשיטה מקובצת לביצה שם בדף ו' גבי מ\"ש דאסור להלין המת ביו\"ט כל שאפשר לקוברו היום ע\"י עממין דאם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון לקוברו ע\"י גוים מותר להשהותו דהו\"ל כמלינו לכבודו יעו\"ש וא\"כ כ\"ש דוד מלך ישראל דמי לנו גדול וחסיד כמוהו אחד מרגלי הכסא דודאי הסברא הוא דהמתינו עד לערב וא\"כ קשה למה לא הקריבו בעצרת קרבנותיהם מאחר שאותו יום עשאוהו כשבת שלא קברו אותו ולצורך שמירת המת היה דיי בקצת אנשים ומעתה מוכרח שמ\"ש בירושלמי והיו כל ישראל אוננים הוא דוקא אנינות ולא טומאה ודו\"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ ז\"ל וז\"ל ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכו\"ע הטמא פטור משום דכתיב בעלותך לראות וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' חגיגה וכו'. ודבריו תמוהים דהא מת בעצרת אמרו והיינו ביום וכמו שכן נראה ג\"כ מדברי הרב מל\"מ גופיה שכתב בסמוך וז\"ל ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו וכו' משום המצוה דחל חייובא עלייהו דהיינו ראיה וכו' יעו\"ש והשתא כיון דחל חייובא עלייהו אף שנטמאו לא נפטרו וחייובא רמייא עלייהו לשלומי היכא דיטהרו וכמ\"ש רבינו שם בהל' חגיגה בפ\"ב ה\"ה יעו\"ש וא\"כ ביום השביעי אחר שיזו ויטבלו יכולין לשלוח קרבנותיהם לתשלומין של ראיה וחגיגה דנתחייבו וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> אם נדחוק בירושלמי דמת בעצרת היינו בליל עצרת ונטמאו דתו ליכא תשלומין קשה דמי הכניסנו בדוחק זה כדי להקשות ולומר דלא יתכן וכו' ומה גם שדבריו שבסמוך מוכיחין כן ועיין שם להרב שער המלך בדברי הרב מל\"מ אלו שבסמוך ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן וכו' ועוד נ\"ל וכו' אלא דעדיין לא נתקררה דעתי דהא יו\"ט וכו' והנראה אצלי דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכו' וכן למדנו וכו' אלו תוכן דבריו והנה בזה שכתב והנראה אצלי דאף שאין אנינות וכו' אסור וכו' משום טירדא כונתו פשוטה דאף דכבר כתב לעיל דגבי נשיא ליכא אנינות במועד דהיינו משום דאי אנינות של תורה אף דאיכא ביו\"ט מ\"מ בנשיא לא גזרו ואי אנינות של דבריהם ביו\"ט ליכא ועל זה כתב דאפ\"ה איכא משום טירדא דהיינו דאמרו בגמ' דאף במקום דליכא אנינות כגון ההיא דמגורשת אפ\"ה איכא משום טירדא ה\"נ אף דבנשיא לא גזרו אנינות של תורה ונמצא דהוי כההיא דמגורשת מ\"מ איכא טירדא ואסור לאכול בקדשים.<br><b> ומעתה</b> לא באתי לכונת הרב שער המלך שם שהקשה על דברי המל\"מ אלו מדברי התוס' ישנים שפי' דאטרודי מטריד היינו מחמת צער המיתה ויבא לאכול ביום הכיפורים והואיל וכן כי פריך ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביוה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך וכו' וכתב בסוף דבריו וז\"ל וכן צ\"ל על כרחין אף לדעת הרב מל\"מ שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור וכו' משום טירדא וא\"כ תי' לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות וכו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאטרודי אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש ולא ידענא מאי קאמר דהא המל\"מ אזיל ומודה דאיכא אנינות של תורה ביו\"ט ולהכי פריך הש\"ס תחילה מיוה\"כ והשתא כי פריך תו בש\"ס וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות היינו משום דמגורשת וליכא בה תורת אנינות ואיך הוה אפשר להקשות מטעמא דליכא אנינות מאחר דס\"ל דאיכא אנינות ביו\"ט ולפ\"ז דכתיבנא לא ידעתי מה שהאריך בתחילת דבריו להקשות על המל\"מ לפי' התוס' ישנים באומרו דכונת הש\"ס תחילה שהקשו ומי גזר ר' יהודה לאו היינו משום אנינות משום דכיון דמת ביוה\"כ אין כאן אנינות וכו' יעו\"ש ואם נאמר דרצונו להקשות בזה למ\"ש המל\"מ דמש\"ס זה למדנו דאיכא אנינות של תורה ביו\"ט ולזה פירש פי' זה לומר דליכא אנינות ביו\"ט לא ידעתי מי הכריחו לפרש פי' זה דחוק כדי לומר דאין אנינות ביו\"ט מאחר דהאמת כן הוא דאיכא אנינות ביו\"ט וכמו שכתב איהו גופיה בסוף דבריו והכריח כן מסוגיית פסחים ואי קשיא על המל\"מ הא קשיא דכל זה שלמד דאף במקום דליכא אנינות הא מיהא איכא איסורא משום טירדא אינו אלא לפי פי' רש\"י אבל לפי פי' התוס' ישנים דטירדא היינו לומר שיבא לאכול ביוה\"כ א\"כ ליכא האי דינא כלל וא\"כ כאן בדוד שמת בעצרת דליכא אנינות כלל משום דאנינות של תורה לא גזרו מפני מה לא הקריבו.<br><b> ובמה</b> שהכריח הרב דאיכא אנינות של תורה במועד מהא דפסחים איכא למשדי ביה נרגא דאין הכרח משם משום דהש\"ס הוא מוכרח לומר דטעמא דמתני' הוא משום דאנינות לילה דדבריהם דאי אמרת דטעמא דמתני' הוא משום דאין אנינות במועד א\"כ אמאי תני במתני' אבל לא בקדשים מאי שנא קרבן פסח משאר קדשים וכמ\"ש הרב גופיה שם הרי כל שהוא יו\"ט יכול לאכול דאין אנינות במועד והכי הו\"ל למימר במתני' אבל לא בחול ור\"ל דדוקא בפסח יכול לערב מפני שהוא יו\"ט משא\"כ בחול אלא ודאי מדקאמר הכי משמע דהחילוק הוא מפסח לשאר קדשים ולהכי אמרו דאנינות לילה מדבריהם ובפסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ועוד מוכרח כן מדנקט דין זה דוקא בפסח דאוכל את פסחו לערב דאי כונת התנא דנקט פסח משום שהוא יו\"ט מאי שנא פסח דנקט לימא האונן טובל ואוכל בקדשים ביו\"ט שהוא בין ביום בין בלילה וליתני ליה דין זה במקום (אשייך) [השייך] לו לא בפסחים שהוא דוקא בלילה אלא ודאי מדנקט פסח היינו משום דאכילתו הוא בלילה ואשמועינן דכיון דאנינות לילה מדבריהם בפסח שהוא בכרת לא גזרו משא\"כ בשאר קדשים וכדכתיבנא ואה\"נ דגם אנינות יום שהוא דאורייתא ליכא ביו\"ט ואי היה אכילת פסח ביום כיון שהוא בכרת היה אוכל האונן דלא גזור מדבריהם משא\"כ בשאר קדשים דכמו שהם גזרו באנינות לילה אף ביו\"ט דלא יאכל בקדשים ה\"נ באנינות יום דאורייתא אף דמדאורייתא ביו\"ט ליכא אנינות הם אמרו דאסור לאכול.<br><b> האמנם</b> איכא ראיה ברורה לזה ממ\"ש בפרק טבול יום דף צ\"ט ע\"ב מאן תנא דתנא להא דפסחים דאנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא דתנייא אנינות לילה מדברי תורה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים ע\"כ נראה להדיא דס\"ל לר\"ש דמשום דאנינות לילה הוא מדבריהם הוא דהתירו לאונן לאכול פסחו לערב אבל אי היה דאורייתא וכר\"י לא היה אוכל ואף שהוא יו\"ט ואף ר\"י דס\"ל שהוא דאורייתא אינו מותר לאונן לאכול מדאמרו דההיא מתני' הוא דוקא ר\"ש וזה ברור.<br><b> ודע</b> דבהך סוגייא דפ' טבול יום אמרינן והתניא ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם וכו' מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה וכו' מנין לרבות בכור ומעשר וכו' ופרש\"י נאכלת בשמחה יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וכו' ע\"כ וקשיא לי בגווה דאמאי הוצרך למילף תו לרבות בכור ומעשר שכן אינן באים על חטא הרי מהילפותא דיליף תחילה לתודה שכן נאכלת בשמחה דהיינו שיוצא ידי חובת שמחה ילפינן נמי לבכור ומעשר דהרי מבכור ומעשר יוצא ידי חובת שמחה וכמ\"ש במשנה ובברייתא בחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתם בנדרים וכו' ובמעשר בהמה והכהנים בבכור וכו' וכמ\"ש לעיל וי\"ל ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים וכו'. </b> נ\"ב כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא ספק נקבה ואם תמצי לומר זכר שמא נפל הוא אלו דבריו ומדבריו אלו למד מה\"ר עזריה יהושע ז\"ל ליזהר למעוברת אשת כהן ליכנס לאהל המת דאף דהוא היתר אינו אלא מספק ספיקא ומ\"מ שייך טומאה ומרן בכנסת הגדולה יו\"ד סי' שע\"א הגהות הטור סק\"א נפלאו לו דבריו אלה דמאחר שהרוקח מתיר מטעם ספק ספיקא היאך הוא מביא ראיה ממנו לאסור יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> הפלאה זו איני יודע דהכוונה ברורה למהרע\"י דאין ללגלג על הנשים שנזהרות בזה וכמ\"ש הוא ז\"ל על נשי טיריא שנזהרות שהוא מנהג בורות דמדברי הרוקח דתלי טעמא דהתירא מטעם ספק ספיקא ש\"מ דשייך טומאה אם הוא זכר אף בעודו בבטן וא\"כ יש ליזהר אף שהוא היתר דאפשר שהוא זכר ולא נפל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן על שם הרמב\"ן וכן הביאו הטור יו\"ד סי' ת\"ב ועיין מ\"ש עליו הרב כנסת הגדולה שם הגהת הטור סק\"ה ומ\"ש עליו הרב החסיד בספר דבר משה חלק יו\"ד סי' ע\"ה דחיסור לשון יש מכח הכת\"י שמצא ממהר\"א בן שאנג'י ז\"ל והטיב אשר דיבר הרב המובהק מהר\"ח מודעי נר\"ו דמ\"ש הכנה\"ג שם בהגהות ב\"י סק\"ו וז\"ל אך אם פגע בו הרגל מסתפר יעו\"ש ואין דבריו מובנים תנא היכא קאי, ודאי הן דבריו אלו נשמטו ממקומן וצריך להיות לעיל בהגהות הטור אות ה' אחר מ\"ש נהוג עלמא שלא להסתפר תוך שלושים יום צריך לסיים הכי אך אם פגע בו הרגל מסתפר ומן התימה על הרב דבר משה שאחר שראה כת\"י דהר\"א בן שאנג'י וראה דבריו אלו בהגב\"י ולא הבינם וכמ\"ש בסי' ע\"א הו\"ל להעבירם לעיל בהגה\"ט וכמ\"ש אלו דבריו נר\"ו וראוין הדברים למי שאמרן ושפתים ישק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשון </b> מרן עיין בספרי תועפות ראם דף פ\"ב ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים וכו'. </b> וכתב מרן אף דאפסיקא הלכתא וכו' לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר מגילת תענית שבטלה ע\"כ וכתב עליו הרב מקראי קדש הל' מגילה דף ק\"מ ע\"ב וליתא וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מרן דלמה שהקשה ראשונה י\"ל דרבינו פוסק כרב דפוסק כר' יוסי אף בדלא למספד וכדעת הרא\"ש והטור וכמו שיבא לקמן בס\"ד וכן מפירוש המשנה שהעתיק בסמוך שהזכיר לאחריהם ומה שהקשה דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י י\"ל דכיון דאיכא כלל אחר ר' יוסי נמוקו עמו פסק כר\"י גם מה שהקשה שלישית דאימא דלא התיר רק הספד מרן נמוקו עמו שראה לרבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל וכבר בטלה אותה מגילה ואינן אסורין בהספד ותענית אותן הימים וכ\"ש לפניהם ולאחריהם והוא אומר בטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים שהם אסורים בהספד ובתענית ולפניהם ולאחריהם מותר עכ\"ל הרי בפירוש דס\"ל דלפניהם ולאחריהם מותרים בתענית ג\"כ ומ\"ש כאן רבינו אבל בהספד היינו משום דבהספד איירי והוא הדין תענית.<br><b> אך </b> קשה מה שהקשה שניה דבהספד לעולם שרי גם בזמן מגילת תענית וכרב אשי וקושיא עצומה היא לרבינו וכן קשיא ליה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בפי' המשנה וז\"ל לפניו בהספד אסורין וכו' וכן הרע\"ב כתב כן יעו\"ש גם הוא היפך ממ\"ש איהו גופיה בגמ' גבי דברי רב אשי יעו\"ש ושוב ראיתי להר\"ן שם במתני' רצה לקיים פי' רש\"י הנזכר עיין מ\"ש הרב פרי חדש שמדבריו נדחין דברי הר\"ן יעו\"ש.<br><b> והטור</b> באו\"ח סי' תרפ\"ו נראה דפוסק כר' יוסי שכתב וא\"כ לפניהם ולאחריהם וכו' אפילו הכי נוהגים להתענות בי\"ג דלא עדיף וכו' נמצא דנתבטלו ימים אלו וכן נראה מדברי הרא\"ש במגילה שכתב אית דאמרי דלא עדיף לפניהם ולאחריהם וכו' נמצא דאי לאו דהכי הוי הסברא היה אסור לפניהם ולאחריהם והיינו כר\"י דמתני' דהיכא דכתיב דלא למספד אף לאחריו אסור ומכח האי סברא דלא עדיף שרי בלפניהם ולאחריהם וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' הנזכר והרב בית חדש כתב בהיפך בדעתם וקשה מיניה וביה דתחילה כתב דמ\"ש הטור ועוד יש סמך הוא משום דלטעמא קמא ניחא דאיסור ליכא אבל לומר דאיכא חיובא כתב דאיכא עוד סמך וכמ\"ש מרן בב\"י ונמצא לפ\"ז דב' הטעמים צריכי ואח\"כ כתב דמ\"ש דלא עדיף אינו אלא לתת טעם למנהג שלא נמצא בש\"ס ולפי מ\"ש אח\"כ א\"צ להך סברא דלא עדיף, גם אעיקרא דבריו קשה דזה אפשר לומר להרא\"ש אבל הטור לא הו\"ל להביא אלא מסקנת הרא\"ש ועיין מ\"ש הרא\"ש בסוגיין על שם הראב\"ד דאף דאמרינן בטלה מגילת תענית היינו ליחיד ולא לצבור וכו' וסיים ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום לפני פורים וכו' י\"ל דברי קבלה וכו' ועוד וכו' עכ\"ל והנה יש לדון בתירוץ א' דזה ניחא כשנקשה על דרך זה ברם כשנקשה על אופן אחר דאיך מתענים בי\"ג שהוא יום נקנור ואף שבטלה מגילת תענית הוא ליחיד ולא לצבור ולא שייך תירוץ א' אלא הב' נמצא תירוץ א' מילי דכדי וכן הר\"ן שהביא דברי הראב\"ד אלו והקשה על דבריו שהקשה ולא תירץ כי אם התירוץ הב' גם קשה להרא\"ש דאילו הוא הביא דברי הראב\"ד אלו ונראה מדבריו דלא ס\"ל ההיא תירוצא דלא עדיף וכו' וכמ\"ש הב\"ח ואילו במגילה כתב ואית דמפרשי דאף דלא בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לפניהם וכו' בטלה ומסתברא וכו' ונפק\"מ דבטלו מכל וכל ויכולים לגזור בו תענית בצבור והב\"ח קשיא ליה כן להטור שכתב היפך דעת הרא\"ש ולא נקיט ליה בליביה להרא\"ש ז\"ל דכתב שניהם."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ פיסקא המתחלת וראיתי להרב בס' יראים וכו' מ\"ש מתוך הסוגיא דנזיר דף ד' דהיכא דכתיב קרא הכאה הוי הריגה יעו\"ש. ולענ\"ד אף דמפשט הש\"ס הכי משמע לא כן אדמה איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא קרא בסדר משפטים מכה איש ומת מות יומת ואי סתם הכאה היא מיתה למאי אצטריך ומת וכן במכה אביו ואמו מות יומת דלא כתיב ביה ומת הוא הכאה בלא מיתה ובסדר אמור דכתיב ומכה אדם יומת איירי בהכאה בלא מיתה ובמכה אביו ואמו איירי קרא וכמ\"ש רש\"י ושאר הכאות סתם דכתיבי שם בסדר אמור והם מיתה כתיבי בהו נפש דלא שייך הכאה בלא מיתה בנפש אלא מיתה וכן בסדר מסעי בכל הנהו הכאות דהוו במיתה באיזה מהם כתוב מיתה ובאיזה מהם כתוב בהם נפש דחשיב כאלו כתוב בהן מיתה בפי' איבעית אימא גמ' סנהדרין דף פ\"ד דמותיב אקרא דומכה אביו ואמו אימר עד דקטל ליה מיקטל ותריץ דכתיב מכה איש ומת מות יומת וכתיב או באיבה היכהו וימות שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם לאו מיתה היא.<br><b> ומתוך</b> הכתוב קשו דברי רש\"י בסדר משפטים שכתב לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה וכו' ואיך יתכן בהכאת נפש בלא מיתה ובספרי תועפות ראם הקשתי דברי רש\"י אהדדי מסדר משפטים לסדר אמור ומה שישבתי שם דמ\"ש רש\"י בסדר אמור הוא לפי האמת וכו' יעו\"ש כעת נראה דליתא דמ\"ש רש\"י בסדר אמור הוא ממשמעות דנפש דקושטא קאי דבנפש לא שייך הכאה שאין בה מיתה וכדכתיבנא.<br><b> איך </b> שיהיה הראנו לדעת דכל מקום דכתיב הכאה סתם הוי הכאה בלא מיתה ובכן צריך לישב ההיא ש\"ס דנזיר דלכאורה נראה ממנה דהכאה סתם הוי מיתה והוא במה שנדקדק בדברי המקשה ומנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור הכיתי וכו' דילמא וכו' ולא נגע אלא מהכא דאמאי הביא המקשה קרא דהוא מאוחר דליכא ראיה ולא הביא מקרא דויך שלשים איש שהוא מוקדם והוה דחי כדדחי בש\"ס אלא ודאי דבהאי קרא דבלחי החמור הכיתי אף דכתיב הכאה סתם הענין מורה דהוי הכאה של מיתה דבמכה איש לאלף ומשתבח הוי הכאה בלא מיתה זה אי אפשר ואפי' אי קצת מהם לא מתו הא מיהא כמה מתו ושפיר איכא למילף דנטמא שמשון נמצא דמכח הענין מורה ובא דבהאי הכיתי פי' הוא מיתה ומשו\"ה הביא מהאי קרא מאוחר לומר דאי מההיא ליכא למילף והביא הש\"ס מויך מהם ל' איש דגמ' גמירי דהוה מיתה ואף דכתיב הכאה סתם ואהא דחי דאה\"נ דהוה מיתה אמנם אשלחינן ברישא וכו' ושוב דחי דילמא גוססין אלא גמרא גמירי לה גם דתחילה קטלינהו והדר שלחינון נמצא דהכל הוי גמ' הן דקטלינהו והדר שלחינהו וזה כתבוהו התוס' בפי' ד\"ה אלא גמ' פי' דגמרינן דקטלינהו ממש והדר שלוחי וכו' ותבת ממש לכאורה אינו מובן דלענין קטלא לאו מהלכה הוא אלא ודאי כדכתיבנא דהכל הוא מהלכה וז\"ש פי' דגמ' הן דקטלינהו ממש הן דהדר שלחינון משא\"כ לקס\"ד דלא גמרינן מהלכה אלא דקטלינהו נמצא דאי לאו ההלכה למשה מסיני הוה אמרינן דויך לל' איש הוי הכאה בלא מיתה דהיכה בהם בלא מיתה ויקח את חליצותם ומשו\"ה תרגם יונתן בכולהו מיתה גם בדוד דכתיב ויך בפלשתים מאתים איש ותרגם יונתן קטלא הוא משום דאי לאו דקטלינהו לאיזה צורך כתב קרא ויך וכו' כך הו\"ל למימר ויקם דוד וכו' ויבא דוד את ערלותיהם דזה הוא עיקר הענין אלא ודאי דרצה לגלות דהרגם וגם ממאי דכתיב ויאמר שאול וכו' להנקם וכו' מורה דמגמת המלך בנקמת הריגה וכל דמורה הענין הריגה אף דכתיב הכאה סתם הוי הריגה והוי ככל הורג נפש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af2da2e7ac7f6e92577968d24f649b80e3d240ab
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Mourning",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף פ\"א ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה חמורה וכו'. </b> מדבריו אלה נראה לדקדק דדוקא לצורך שרי להטמא אבל שלא לצורך לא וכמו שדקדק הרב תרומת הדשן סי' רפ\"ב הביאו מרן סי' שע\"ג מדברי התוספות פ\"ק דפסחים יעו\"ש שלא כדעת הרמב\"ן הביאו הרא\"ש פ\"ק דפסחים דבין לצורך בין שלא לצורך צריך להטמא.<br><b> ולענ\"ד</b> מה שהביא מדברי הרמב\"ן ז\"ל ליכא הוכחה כלל דשאני קודם שיסתום הגולל לאחר שיסתום דקודם שיסתום בין הכי ובין הכי קרוי צורך שעי\"ז מתאבל וכמו שנראה מדברי רבינו אלא אחר שנסתם שלא לצורך מיקרי ולפ\"ז כו\"ע שוין ואינן חלוקין התוס' והרמב\"ן דעד כאן לא כתבו התוס' בפסחים אלא דומה דההיא דהוטל לבור והרי הוא כנסתם הגולל דזו היא קבורתו ומ\"ש ג\"כ רבינו לצורך ר\"ל קודם שיסתום הגולל ובהכי לא אתו התוס' נגד הברייתא שהביא הרמב\"ן ז\"ל ומן התימה עליו לפי דעתו שלא הזכיר לרש\"י כלל דס\"ל דאפי' שלא לצורך שרי להטמא על הקרובים כלל וכיון שכן מה הפרש יש בין צורך ללא צורך וכבר כתיבנא לפי דעתי דכולן שוין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שנכנס וכו' ואם ישב שם לוקה וכו'. </b> מרן בב\"י יו\"ד סי' שע\"א כתב בשם הכלבו כלשון זה של רבינו ממש וכתב עליו ונ\"ל דהאי לוקה לאו דאורייתא דהוי לאו שאין בו מעשה ע\"כ וכתב הלח\"מ וז\"ל ואינו נראה אלא מלקות ממש דכיוצא בזה כתב פ\"ה מהלכות נזירות יעו\"ש ואין סברא לומר וכו' אלו דבריו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא מטעם דאין סברא דהכא והתם מכת מרדות אלא שם מוכח בבירור דהוי מלקות ממש דהא שם פ\"ה הי\"ח כתב או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל וכו' הרי זה לוקה שנים משום לא יבא ומשום לא יטמא והוי מלקות ממש וכשרוצה לומר מכת מרדות כתב בפירוש פ\"ו ה\"ט וז\"ל אבל מכין אותו מכת מרדות וכן בהל' כ\"א דכתב רבינו לוקה ד' מלקיות ומכח ד' קראי והביא הלח\"מ דברי התוספות דנזיר יעו\"ש ודבריו מוכרחים בדברי רבינו וכמ\"ש בחי' פ\"ה מהלכות מלכים וא\"כ אחרי ראינו כל דברי רבינו האמורים ומ\"ש מרן גופיה בסוף הל' כלאים איך כתב מ\"ש על דברי הכלבו ודבריו אזלי על מ\"ש מרן ה\"ו וכל דבריו תמוהים וכמ\"ש שם ועיין בארעא דרבנן מערכת ב' סי' קכ\"ב ובהל' כלאים ג\"כ כתב הכלבו דינא דכתב רבינו סוף הל' כלאים וכתב חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו והוא העתיק כל דברי רבינו כל אחד במקומו והב\"ח סי' שע\"א כתב על דברי הכלבו והב\"י וז\"ל משמע דס\"ל דהיכא דעביד מעשה לוקה אף בזמן הזה. ולענ\"ד אין זה במשמע אלא שהוא מעתיק כל דברי רבינו אף דאינו בזמן הזה ונפק\"מ לאיסורא."
+            ],
+            [
+                "<b>המטמא את הכהן וכו' לוקה. </b> וכ\"כ רבינו בסוף הל' כלאים ועיי\"ש למרן והלח\"מ כאן. ועיין בס' אור החיים לה\"ה מהר\"ח בן עטר זלה\"ה ריש פרשת אמור ישוב לדברי רבינו, ולענ\"ד אינו מן הישוב דהוא השוה דין תגלחת הנזיר ולבישת כלאים וטומאת כהנים כאחד ורבינו חילקם דאילו בתגלחת בין המתגלח בין המגלח לוקה כמ\"ש הל' נזירות פ\"ה הל' י\"א ובשניהם מזידים ואילו הני ב' אחריני בשניהם מזידים אינם לוקים כי אם הלובש והכהן לא המלביש ולא המטמא יעו\"ש נמצא אין מקום לדבריו ודוק.<br><b> והנה</b> לא פורש בדברי רבינו במטמא את הקטן דלוקה וודאי דהוא פשוט דלוקה הגדול המטמא דהא מוזהרים הגדולים על הקטנים מדכתיב אמור ואמרת וכמ\"ש בתורת כהנים שם ולכו\"ע דלא לטמויינהו בידים ונמצא אזהרה גמורה דציוה לגדולים דלא ליטמא לקטנים וא\"כ לוקה וזה נראה יותר פשוט אפי' למאי דקשיא לן לרבינו דלמה יהא חייב ללקות המטמא את הגדול בשוגג ולו יהי דנחלוק עמו מ\"מ במטמא את הקטן ודאי לוקה דקטן לאו בר עונשים הוא והו\"ל כמזהיר ה' אל תזרוק צרור לים וזרקו דודאי לוקה דאזהרה היא לאדם ואף גם זאת אזהרה לגדול לא תטמא את הקטן וכשעבר אמימרא דרחמנא לוקה אשר בזה אשכחנא לה פתרי לדבר התוס' דיבמות דף צ\"ט ע\"ב ד\"ה ואינן מטמאין למתים שהקשו וז\"ל תימה לר\"י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כבסיפא וכו' יעו\"ש ולכאורה אין דבריהם מובנים דברישא קאי בקטנים דהא קתני אח\"כ הגדילו ואיך הוה מצי מיתניא ואין סופגין וכי קטן בר מלקות הוא והחידושי הלכות נרגש בזה וסיים דיש ליישב ולא ידעתי מהו הישוב וע\"פ קדימתנו דבריהם נכונים דהוה מצי למתני אין סופגין את הארבעים הגדולים המטמאין להם ודוק."
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה לוקה שתים. </b> והקשה מרן דלא עשה מעשה ולמה ילקה ופי' ע\"פ מ\"ש התוס' דסייע או התרו בו אל תכנס בשידה תיבה ומגדל שמא יפרע לך אדם הגג וכו' ע\"כ. ודבריו תמוהים דמה יענה אבנ\"ר למ\"ש רבינו פ\"ה מהל' נזיר הל' כ\"א וז\"ל וכן נדר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר ושם הוי לאו שאין בו מעשה שאחר שהוא בבית הקברות נדר ולא שייך לומר שם כמו שצידד כאן מרן ודאי דהוי טעמו משום דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא וכמ\"ש שם הלח\"מ על שם התוס' ועיין בספרי פ\"ה מהל' מלכים ה\"ח מה שכתבתי שם וכן בסוף הל' כלאים שכתב רבינו חייב על כל שהיה דקשיא ליה למרן שם למה ילקה כיון שאינו עושה מעשה וניחא ליה כיון שבידו לתקן ואינו מתקן חשיב מעשה ושכן כתב הריטב\"א בשם התוספות ושם ג\"כ מוכרח הוא התירוץ הזה ולא שייך מ\"ש מרן כאן ואם כן טעמיה דרבינו הוא דכל שאינו יוצא חשיב מעשה ועיין בתוס' יו\"ט שם במכות וכמ\"ש שם סוף הלכות כלאים וא\"כ דבריו צ\"ע ועיין בהלכה זאת בספרי תועפות ראם דף פ\"ב ע\"ב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> בספרי אגורה באהלך דף כ\"ז ע\"ג.",
+                "<b> נשיא שמת הכל מטמאין וכו'. </b> (מחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו). עיין להרב מל\"מ ז\"ל שהביא הירושלמי שאמרו על קרא דכתיב ויזבחו זבחים וכו' למחרת היום ההוא א\"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר וכתב הרב מל\"מ וז\"ל ובעיקר דברי ר' יוסי אני תמיה דאם כוונתו מההיא דאמרינן אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכו' אם הדבר כן תיפו\"ל שהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבוהו והא בעי הזאה שלישי ושביעי וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו וכו' גם זה לא יתכן שהרי התוס' ז\"ל הקשו והא בעי סמיכה וכו' ותירצו דמיירי בעופות וכו' וא\"כ אף ביום השביעי וכו' וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך ז\"ל בהל' מעשה הקרבנות פ\"ג הי\"ג שעמד בדברי הרב מל\"מ אלו והקשה עליו בזה שכתב דעולות אלו היו עופות דאיך אפשר דאיירי בעופות דהא קרא אזבחים קאי ועופות לאו בכלל זבחים הם אלא זבחים שולל עופות יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה אגב ריהטא לא דק דקרא הכי כתיב ויזבחו זבחים לה' ויעלו עולות וכו' הרי להדיא דזבחים לחוד דהיינו שלמים ועולות לחוד וא\"כ יכול להיות דעולות דקאמר קרא היינו עופות.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב מל\"מ שם בריש הלכות חגיגה שהקשה לדברי מהר\"י קורקוס ז\"ל שישב על דברי רבינו שכתב דעולות ראיה באה מן העוף דעופות בכלל זבחים הם והקשה עליו ממ\"ש בפרק פרת חטאת זבחים ולא עופות וכו' דמוכח להדיא דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות יעו\"ש וכן אני תמיה ממ\"ש בפרק טבול יום דף צ\"ט מנין לרבות וכו' ת\"ל זבח מנין לרבות העופות וכו' מוכח דעופות לאו זבח נינהו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה ברור דודאי מוהרי\"ק אזיל ומודה דכל היכא דכתיב זבחים אין עופות ומנחות בכלל וכוונת דבריו שם הוא דבא ליישב למ\"ש תחילה לישב דברי רבינו דלא גריס בש\"ס או אינו אלא עופות וכו' דעדיין יש לגמגם בתירוץ זה דהא בברייתא נקט תחילה בזבחים אתה אומר בזבחים וכו' ומשמע מתבת זבחים שהיא שוללת עופות ג\"כ וא\"כ אף דלא תני בברייתא בפי' ולא עופות אינו בא מן העוף דהא זבחים קאמר לזה כתב דמשמע ליה לרבינו דמאחר דלא מעטינהו בברייתא להדייא כמו שמיעט מנחות הרי הוא נכלל בכלל זבחים דקאמר תחילה אבל אה\"נ דבכל מקום שהוזכר זבחים סתם בין בקרא בין במשנה וברייתא שוללת עופות ומנחות. שוב ראיתי להרב שער המלך שם בהל' חגיגה שעמד בזה וכתב דדוקא בקרא דייקינן ולא במתני' יעו\"ש והוצרך הרב לזה כדי ליישב מה שתמה עוד שם על התוס' ברם למרן אין אנו צריכין לזה אלא אף אם נאמר דאף במשנה וברייתא דייקינן אתי שפיר וכדכתיבנא ואחרי כותבי ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו דקשיא ליה על מרן משאר מקומות בש\"ס וע\"פ מאי דכתיבנא מתיישב הכל שפיר ועיין בפרק האיש מקדש דף נ\"ג ע\"א ודוק.<br><b> וראיתי</b> עוד לו שם להרב שער המלך שכתב לישב קושית הרב מל\"מ הלזו וז\"ל ומדברי רש\"י שם שכתב וכתיב אותם וכו' נראה שיש לישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא עכ\"ל ותמהני איך יצאו הדברים אלו מפיו דלדידיה תיקשי דהש\"ס אמר זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות דמשמע דמתבת זבחים קא דריש ואיך כתב רש\"י דהמיעוט הוא מאותם אלא הכונה פשוטה לרש\"י דמפרש דנהי דתבת זבחים שוללת עופות ומנחות אבל מי אמר לנו דמה שלא הקריבו מנחות ועופות הוא משום איסורא דאין להקריב בבמה דילמא לא איתרמי להו ואה\"נ דהיו יכולין להקריב וקרא דכתיב זבחים לאו למעוטי אתא אלא מעשה שהיה כך היה לזה כתב רש\"י דכתיב אותם שהיא מיעוטא לומר דמה שיש מפורש בקרא הוא דהקריבו בדוקא דזה הוא מה שיכולין להקריב בבמה ותו לא והשתא שפיר דרשינן אנן ממאי דמפורש בקרא זבחים שהוא דוקא קרבנות בהמה ולא עופות ומנחות דכך שוללת תבת זבחים וזהו פשוט.<br><b> ואחר</b> סמוך מצאתי בפ' שתי מדות דף צ' ע\"ב אמרו שם בברייתא מן הבקר וכו' מה ת\"ל לפי שנאמר עולה שומע אני אפי' עולת העוף ת\"ל מן הבקר דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח וכו' יעו\"ש ופשטן של דברים משמע לכאורה דפליגי בהכי אי עוף נקרא זבח או לא אבל הא ליתא דודאי לכו\"ע אין עוף נקרא זבח ומה שהוצרך לר' יאשיה קרא (דבן) [דמן] הבקר אף דכתיב זבח משום דקרא כתיב עולה או זבח ונהי דבמילת זבח אין עוף בכלל מ\"מ במילת עולה הו\"א אף עולת עוף במשמע.<br><b> ומ\"מ</b> מדברי ר' יונתן נלמוד דכל היכא דכתיב בקרא זבח אף עולה דכתיב בהדיה אין עוף נכלל בעולה סתם דכיון דכתיב בקרא גופיה זבח ועוף אינו זבח גם בעולה אינו נכלל ומעתה יפה כח המקשה הוא הרב שער המלך על דברי הרב מל\"מ במאי דמוקים קרא דויזבחו וכו' ויעלו עולות דאיירי בעולת העוף דאי אפשר דכתיב בההוא קרא זבחים וכל היכא דכתיב בחד קרא זבחים ועולות גם העולות אינן עופות וכדעת ר' יונתן ותו ליכא לאקשויי על דבריו כמו שהקשתי לעיל דזבחים לחוד ועולות לחוד ואף דהרב ז\"ל מסתם סתומי ולא נחית להקשות מכח האי דר' יונתן מ\"מ אנן בדידן חזינן דדברי הרב מל\"מ תמוהים בהאי דמוקים קרא בעולת העוף דהניחא לר' יאשיה אבל לר' יונתן ליכא לאוקמי בהכי כיון דכתיב באותו קרא זבחים בהדי עולות וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ומכאן</b> אני תמיה על דברי מרן בכ\"מ בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות ה\"ב גבי מ\"ש רבינו דגוים אין מקבלין מהם אלא עולות והיא ברייתא בפ' אלו מנחות דף ע\"ג פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ופסק כרע\"ק דאין מקבלים אלא עולות והוסיף רבינו ואמר ואפי' עולת העוף מקבלין וכתב ע\"ז מרן וז\"ל ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם עכ\"ל והוא תימה דבהדיא מוכח מהאי ברייתא בין לרבי יאשיה בין לר' יונתן דעולה סתם נכלל בה נמי עוף דלדעת רבי יאשיה אצטריך קרא (דבן) [דמן] הבקר למעוטי עולת העוף ולדעת רבי יונתן משום דכתיב בההוא קרא זבח הא לאו הכי לכו\"ע עולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם ושם בההוא קרא דמרבינן לגוים שמקבלין מהם עולות לא כתיב זבח ולא שום מיעוט אחר דלישתמע מיניה מיעוט לעולת העוף וכן הוא להדייא בירושלמי דשקלים פ\"ד אשר יקריב לה' לעולה יכול אפי' עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות ע\"כ וא\"כ נמצא דמ\"ש רבינו דעוף נכלל בעולה סתם הוא ברור ומוסכם מהש\"ס דילן ומהירושלמי וכדכתיבנא וא\"כ קשה איך כתב מרן ומשמע לרבינו דהיינו מצד הסברא הרי הכי הוא מוסכם מהש\"ס וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> דמאותה ברייתא גופא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא נראה להדייא דבעולה סתם אינו נכלל עולת העוף דהכי אמרו שם דר\"י הגלילי דמרבה הכל הוא משום דכתיב נדריהם וכו' נדבותם וכו' ומנין לרבות העופות והיין וכו' ת\"ל לכל וכו' א\"כ מה ת\"ל עולה וכו' ע\"כ דנראה להדיא מדאצטריך קרא אחרינא לרבות הכל ותני בברייתא בכללם העופות דס\"ל דבעולה סתם אינו נכלל עופות ובזה לא מצינו דפליגי רבי יוסי הגלילי ורע\"ק וא\"כ כיון דלר\"ע ליכא קרא לרבויי וס\"ל דאין מקבלין אלא עולות ודאי שאין עולות העוף בכלל והשתא קשה דפליגי הברייתות בהכי והוא פלאי הא ודאי לא קשיא דמאי דתני העופות בהדי הנך ודאי דאשגרת לישן הוא דהכי דרך התנא בכל דוכתא למעוטי או לרבות כל הנך דכי הדדי נינהו יעו\"ש בפ' טבול יום דף צ\"ט ע\"ב מנין לרבות העופות והיין וכו' וכן איתא בספרי ופנית בבקר וכו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה מנין לרבות העופות וכו' ת\"ל ופנית כל פינות שאתה פונה וכו' הביאהו התוס' יומא דף ג' ע\"א וסוכה דף מ\"ז ופסחים וזבחים יעו\"ש ועיין לרבינו בהל' איסורי מזבח פ\"ו ה\"ד והכא לאו בדוקא נקטי לומר דמרבוייא נפקא דודאי נכלל בעולה סתם אלא דכיון דלקושטא דמילתא הדין דין אמת דמקבלין עופות לא דייק ונקטי בהדי אינך אבל אה\"נ דלא צריך קרא לעופות דמעולה נפקא וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> מה מאד תימה על מרן ז\"ל דאיך כתב סתם דמשמע ליה לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם דמאחר דמאותה ברייתא עצמה מדברי ר' יוסי הגלילי מוכח דעוף אינו נכלל בעולה סתם וכדכתיבנא א\"כ הו\"ל למרן להרגיש מזה ולומר כדכתיבנא ודו\"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה וכו' וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכו' גם זה לא יתכן וכו' ואולי נאמר דשלמים הללו היו שלמי שמחה דלכו\"ע באים מן המעשר אלו תוכן דבריו. נמצא לדבריו אלו דהביאו כל ישראל שלמי שמחה ממעשר בהמה ביום השביעי לאחר שהזו וטבלו ואכלו אותם לערב.<br><b> ודבריו</b> תמוהים טובא דמה שייך שלמי שמחה בימי החול הרי כל מאי דחייב רחמנא להקריב שלמים משום שמחה היינו כדי שיאכל בשר וישמח באכילתה שאין שמחה אלא בבשר וראיה שאם יש לאדם בשר של נדרים ונדבות ומעשר בהמה וכן כהנים בבכור וחטאת וחזה ושוק יוצא משום שמחה וכמ\"ש רבינו בהל' חגיגה פ\"ב ה\"י יעו\"ש והיינו משום דרצונו יתברך שיאכל האדם בשר ביו\"ט כדי שישמח ואם כן כיון שלא אכל ולא שמח ביו\"ט מה בצע מה שאוכל ושמח אחר יום טוב ולשמחה מה זאת עושה ולא שייך בהם תשלומין כל שבעה כמו ראיה וחגיגה דאית בעצרת תשלומין כל ז' דבשלמא ראיה וחגיגה שהוא חובה לה' משום יו\"ט אמר רחמנא דאית ליה תשלומין כל ז' אבל שמחה שכל תכליתה הוא לאכילת בשרה כדי לשמוח בהם ביו\"ט מה הועיל תשלומיו וכדכתיבנא.<br><b> הן</b> אמת דראיתי להתוס' בפ\"ק דחגיגה דף ו' ע\"ב ד\"ה יש שכתבו דבתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא כראיה וחגיגה ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה ס\"ל דגם באינך יש להם תשלומין וכו' יעו\"ש דנראה מבואר מדבריהם דלגבי שמחה ודאי אליבא דכו\"ע אית בה תשלומין כל שבעה. ונראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא בפסח ובחג דכל הימים של התשלומין הם מועד ושייכי בשמחה משא\"כ בעצרת דימי חול נינהו וכדכתיבנא.<br><b> האמנם</b> דברי התוס' הללו הם תמוהים בעיני טובא מצד אחר וכמו כן אני תמיה על הרב לח\"מ בפ\"א מהל' חגיגה ה\"ד שכתב על דברי רבינו וז\"ל ובכלהו יש תשלומין ואע\"ג דלא הזכיר רבינו אלא ראיה וחגיגה הוא הדין לשמחה דיש לה תשלומין וכ\"ש הוא ומתבאר מדברי רבינו למטה שכתב דשלמי שמחה דוחה יו\"ט וכו' דאם אינו חוגג היום חוגג למחר עכ\"ל יעו\"ש דהיכי משכחת לה בשמחה תשלומין הרי בשמחה חייב בכל שבעת הימים וכן בחג כל שמנה וכדתנן בריש פ' לולב וערבה ההלל והשמחה שמנה והאי שמחה היינו שלמי שמחה לאכילת בשר וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם יעו\"ש ועיין לרבינו פ\"ו מהל' יו\"ט הל' ט\"ז יעו\"ש וא\"כ כיון דבכל יום ויום חייב בשמחה היכי משלם ליום שעבר הרי כל הבשר שהוא אוכל לשמחת היום הוא שאוכל.<br><b> ומה </b> שהכריח הלח\"מ ממה שאינו דוחה שבת דאית להו תשלומין ליתא חדא דכיון דההקרבה הוא משום אכילת בשר משום שמחת האדם דאין שמחה אלא בבשר וכדכתיבנא א\"כ אי אפשר בשבת דאינו יכול לבשל הבשר בשבת ואף דבירושלמי בפ\"ק דחגיגה אמרו גבי הך מתני' דההלל והשמחה דלא משכחת לה משמנה אלא בשעירי הרגלים ובכהנים דהיינו שהכהנים אוכלים בשר חי דשעירי הרגלים יעו\"ש דנמצא דשפיר יוצא ידי שמחה בבשר החי וא\"כ ידחה שבת ויאכל חי הרי תלמודא דידן לא ס\"ל הכי כמבואר בפ' אלו דברים פסחים דף ע\"א דבבשר החי שמחה ליכא יעו\"ש ועוד דאעיקרא כיון דקרבן השמחה דחייבה תורה הוא לצורך אכילת האדם לא מצינו שהותרה שבת לצורך אוכל נפש וא\"כ אינו יכול לשחוט ולעשות שום מלאכה לצורך אכילה ומה גם למ\"ד שאין צריך זביחה בשעת שמחה והכי הלכתא וכמ\"ש רבינו שם בפ\"ב מהל' חגיגה שיכול לשחוט מערב שבת דודאי לא דחי שבת ומה שגבי חגיגה הוצרך רבינו לומר דמה שאינו דוחה הוא משום דאית ליה תשלומין דמשמע דאי לא הו\"ל תשלומין הוה דוחה אף שהוא שלמים והוא לאכילת האדם לא דמי כלל לשלמי שמחה דבחגיגה היינו משום דחובה על האדם להקריב חגיגה ברגל כמו שחייב רחמנא עולת ראיה ולא לצורך האדם הוא אלא לצורך חלבו ודמו אלא דכיון שהוא שלמים ממילא הבעלים אוכלים דזאת תורת זבח השלמים דהבעלים אוכלים את בשרו והכהנים החזה והשוק ואי לא היה לו תשלומין היה נקרב בשבת כמו כבשי עצרת שהם שלמים וקרבין בשבת וצורך גבוה שהוא חלבו ודמו היה נעשה בשבת וצורך הדיוט שהוא הבשר שאוכלים הבעלים היה נעשה לערב למוצאי שבת וכל זה הוא פשוט וא\"כ קשה על הלח\"מ שכתב דאף דלא הזכיר רבינו שמחה כ\"ש הוא ומתבאר ממ\"ש שלמי שמחה אינו דוחה וכו' דרצה להשוות שמחה לחגיגה וליתא וכדכתיבנא ועיין במ\"ש עוד הלח\"מ שם בפ\"ב ה\"ד.<br><b> ואין </b> לומר דהתוס' איירי בעצרת לבד דאית ליה תשלומין כל ז' שימי התשלומין הם חול דליכא בהו מצד עצמם שמחה ושייך בהו תשלומין דהא ודאי סתמא קתני בתוספתא יש בשמחה וכו' ובכל הרגלים מיירי ובשלמא אי הוה שייך בשני רגלים אף דלא שייך באחד שפיר קתני סתמא אבל אי לא שייך אלא באחד הוא דוחק ועוד דכבר כתיבנא לעיל דלא שייך תשלומין לגבי שמחה דאינו חובת קרבן אלא חובת אכילת בשר לשמחה וכדכתיבנא לעיל ואם כן מה הועיל לו אכילת בשר בחול בשביל יו\"ט.<br><b> ולע\"ד</b> נראה ליישב התוספתא כי היכי דלא תיהוי משבשתא דהכי גרסינן שהשמחה יש בה כל שבעה ולא בשתיהן ולא גרסינן בה תבת תשלומין והכי פירושו שהשמחה יש בה כל שבעה שכל ימי המועד חייב אדם בשמחה וכמ\"ש במתני' ההלל והשמחה שמנה וכדכתיבנא לעיל משא\"כ בשתיהן דאין חיובן אלא יום אחד אלא דאית להו תשלומין כל ז' אם לא חגג בראשון ובאיזה מהשבעה ימים שחוגג דיי וכמ\"ש רבינו שם בהל' חגיגה כן נ\"ל אמת ודוק.<br><b> תו</b> תמיה לי טובא על הרב מל\"מ במאי דמוקים לה בשלמי שמחה דכיון דמה שאוכל הבשר הוא לערב דהיינו בליל שמיני אחר הערב שמש א\"כ איך יוצא משום שמחה דלו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דאית ליה תשלומין מ\"מ לא אמרו אלא כל שבעה דיליף לה מפסח וכמ\"ש בפ' אין דורשין דף י\"ז ע\"א וכן פסק רבינו שם בהל' חגיגה ולא אמרו וגם לשמנה בחג יעו\"ש וא\"כ מה בצע מה שמקריב השלמי שמחה ביום הז' הרי האכילה שהוא העיקר לתשלומין וכדכתיבנא לעיל דהשמחה הוא אכילת הבשר שכן יוצא ידי חובתו בנדרים ונדבות וכיוצא וכן מבואר בסוכה דף מ\"ח גבי מ\"ש לרבות לילי יו\"ט האחרון לשמחה דהיינו שישחט ביום ז' לאכול ליל ח' יעו\"ש הוא לערב שמיני שכבר עבר זמן התשלומין ואז אינו יוצא משום שמחה וכדכתיבנא וצ\"ע.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה דף ח' סוף ע\"א ד\"ה ושמחת כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל ודבריו אינם מובנים דכיון דמרבינן נדרים וכל הני דבשר נינהו משום דאמר מר אין שמחה אלא בבשר א\"כ תו ליכא לספק במנחות ועופות דהא הא דיליף מר הוא בפ' ערבי פסחים מדכתיב גבי הר עיבל וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וא\"כ הבשר דהתם הוא בשר בהמה דשלמים נינהו ולא עופות וכ\"ש מנחות וא\"כ מאי האי דקאמר תו בברייתא יכול אף בעופות ומנחות וכו'. ונראה לישב דודאי הא דתני מנחות בהדי עופות הוא משום דאורחיה דתנא למתני מנחות בהדיה עופות דבכל מקום מיעוט אימעיטו תרוייהו כמבואר שם בחגיגה דף ז' ע\"א ובזבחים דף קי\"ט ע\"ב ודף ח' ע\"ב והכא לאו בדוקא אתמר דודאי אין לספק במנחות ונקט תרוייהו כי אורחיה והס\"ד דהברייתא דאמר יכול בעופות הוא עפ\"י דברי התוס' שם בד\"ה ושמחת דכתבו דמיתורא דושמחת דכתיב בחג הסוכות קא דריש דהא כתב גבי עצרת ומינה ילפינן לפסח וחג יעו\"ש והשתא הכי מתפרשים דברי רש\"י דודאי אי לאו קרא דושמחת בחגך דחג הסוכות הוה צריך שיקריב קרבן שלמים דוקא מן החולין ואינו יוצא בנדרים ונדבות וכיוצא משום דילפינן מהר עיבל דכתיב ביה וזבחת שלמים ואכלת ושמחת דאין שמחה אלא בזביחת שלמים והשתא דכתיב ושמחת יתירא בסתמא ולא כתיב שלמים דרשינן לרבות כל מיני שמחות דהיינו בשר ואפי' שלא יהיה שלמים באים מן החולין אלא כל שהוא בשר קרבן דומיא דשלמים כגון בכור ומעשר בהמה וחזה ושוק לכהנים וכיוצא וזהו שכתב רש\"י בתחילת דבריו כל השמחות במשמע וכו' וכתב עוד ואמר מר אין שמחה אלא בבשר וכו' כלומר דבפרק ערבי פסחים לא אמרו אין שמחה אלא בשלמים דומיא דהר עיבל ממש שהוא בזביחת שלמים אלא אמרו בבשר דגמרינן מיניה שצריך בשר קרבן כמו התם שהיה שלמים לאפוקי בשר חולין ממקולין והיינו משום האי ושמחת יתירה וכדכתיבנא וז\"ש בסוף דבריו והאי בשר הוא כלומר הואיל וכן דגמרינן מהתם בשר קרבן מכח האי ושמחת יתירא א\"כ האי בשר הוא דהיינו בשר נדרים ומעשר בהמה וכיוצא והשתא שפיר קאמר בברייתא יכול אף בעופות וכו' כלומר דכיון דאמרינן דלאו דוקא שלמים אלא כל בשר חזי לשמחה והיינו בשר דקרבן א\"כ בעופות נמי דבשר נינהו דהיינו בשר חטאת העוף לכהנים דבשר קרבן איהו דכל מיני שמחות מרבינן ולזה אמר דדומייא דחגיגה בעינן שהוא של בהמה דוקא ורב אשי אמר דמושמחת נפקא דעוף אינו משמח.<br><b> ולפ\"ז</b> נמצא דשפיר אצטריכו שתי הדרשות הך דחגיגה דדרשינן מושמחת לרבות כל מיני שמחות וממעטינן עופות ומנחות וההיא דפ' ערבי פסחים דדרשינן אין שמחה אלא בבשר מקרא דוזבחת שלמים דאי הוה הך קרא דושמחת בחגיך לחודיה הוה ילפינן כל מיני שמחות ואפילו עופות ומנחות ואפי' בשר חולין ממקולין דמהיכא תיתי למעוטי דכל דליכא קרא דהר עיבל דמשתמע מיניה דצריך בשר שלמים ודאי הוה אמרינן דכל מידי דמיכלא הוא שמחה וכן יין דמשמח ואי הוה קרא דהר עיבל לחודיה ולא הוה כתיב ושמחת יתירא אז הו\"א דצריך שלמים דוקא שיזבח שלמים מן החולין לשם שלמי שמחה דומיא דחגיגה להכי אצטריך ב' קראי לומר דצריך בשר בהמה מקרבן ואינו צריך מן החולין אלא בא מן המעשר וכיוצא אבל לא בחטאת העוף ומנחות וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> נחה שקטה קושית התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ט ע\"א ד\"ה וזבחת ושם בפ\"ק דחגיגה בד\"ה מי שכל מה שהקשו שם משם ה\"ר אלחנן לא קשה עפי\"ז שכתבנו יעו\"ש. ודע שקושיא שניה שהקשו התוס' משם ה\"ר אלחנן מבואר בירושלמי פלוגתא דאמוראי דחד אמר אפי' בשר מקולין לשמחה וכקושית ה\"ר אלחנן וחד אמר ילפינן מהר עיבל מה התם שלמים וכו' וכתירוץ הר' אלחנן יעו\"ש ומן התימה על התוס' שהביאו שם הירושלמי דדריש מזבח דהר עיבל למעוטי עופות ולא הביאו הירושלמי הלזה דכתיבנא ועיין להתוס' יו\"ט שם בפ\"ק דחגיגה משנה ד' דקשיא ליה קושית הר' אלחנן ובסוף דבריו כתב שוב ראיתי להירושלמי אבל לא בעופות דכתיב זבח יעו\"ש והוא תימה דכל דבריו הם דברי התוס' דחגיגה שזכרנו בשם הר' אלחנן ודוק.<br><b> ואחרי</b> כתבי כל זה ראיתי לרש\"י בפ\"ב דביצה דף י\"ט ע\"ב ד\"ה ויוצא בה וז\"ל ואע\"ג שמחוייב בתודה זו דתניא במס' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות וכו' מדלא כתיב וזבחת שלמים וכו' ומיהו פשיטא לן וכו' שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' והאי קרא וכו' דשמחת יו\"ט אם יש לך בכורות וכו' אין צריך להביא שלמים עכ\"ל נראה מבואר מדבריו דס\"ל דמקרא גופיה דושמחת יליף כל מיני שמחות מדלא כתיב בפירוש וזבחת שלמים ולא מיתורא דקרא היפך דעת התוס' שכתבנו לעיל שכתבו דמיתורא דושמחת קדריש והשתא אזדא לה מ\"ש לעיל לישב דברי רש\"י שבחגיגה ע\"פ דברי התוס' אלו.<br><b> ומ\"מ</b> שפיר נוכל לישב דבריו על הדרך שכתבתי לעיל והוא דמדלא כתיב וזבחת שלמים ילפינן כל מיני שמחות וכמ\"ש בביצה וילפינן נמי מהר עיבל דכמו דהתם הוא בשר קרבן ה\"נ גבי שמחת יו\"ט וזהו שכתב רש\"י ואמר מר וכו' והאי בשר הוא דהיינו מ\"ש בברייתא אפי' נדרים ונדבות וכיוצא שאינו צריך מן החולין וע\"ז קאמר בברייתא יכול אף בעופות נמי דהיינו חטאת העוף דבשר קרבן הוא ת\"ל ושמחת בחגיך מקיש שמחה לחגיגה וכו' לאפוקי עופות.<br><b> וראיתי</b> לרש\"י בריש פרק לולב וערבה שכתב וז\"ל והשמחה לאכול בשר שלמים דקי\"ל בפסחים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ואע\"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיב וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דהוא היפך הש\"ס דחגיגה שאמרו לרבות כל מיני שמחות שאינו צריך בשר שלמים בדוקא וכמ\"ש איהו גופיה בב' המקומות שזכרנו ויש לישב ועיין עוד לרש\"י בפ\"ק דחגיגה ריש דף ג' ובר\"ה דף ו' ע\"ב ודו\"ק.<br><b> עוד</b> קשיא לי טובא על הרב מל\"מ בהנחתו זאת שהניח דמ\"ש בירושלמי דהיו ישראל אוננים היינו שנטמאו ולא היו יכולים להקריב משום דנשיא שמת הכל מטמאין לו דלענ\"ד אי אפשר לומר דמה שלא הקריבו בעצרת הוא משום טומאה דהא ניחזי אנן לפי דברי הירושלמי דדוד מת בעצרת מי נתעסק בקבורתו ושאר צרכי המת דהא קי\"ל מת ביו\"ט ראשון יתעסקו בו עממין כמ\"ש במס' ביצה דף ו' ואיפליגו בה רבוותא הובאו דבריהם בטור וב\"י או\"ח סי' תקכ\"ו אי דוקא בקבורתו הוא דיתעסקו בו עממין אבל טלטולו והוצאתו מותר ע\"י ישראל או אף טלטולו והוצאתו נמי אסור ע\"י ישראל וטעם המתירין הוא משום דקי\"ל כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יעו\"ש והשתא למאן דס\"ל דהכל עושין ע\"י עממין ואסור אף בטלטול א\"כ קשה איך נטמאו כל ישראל ולא היו יכולין להקריב קרבן ביום ההוא הרי כל טעם הטומאה שהתירו לגבי נשיא היינו דעשאוהו לכל ישראל כמת מצוה מפני שהכל חייבין בכבודו כמ\"ש רבינו והכבוד הוא שמתעסקין בו כל ישראל ואף שיש לו מתעסקין הרבה מ\"מ כל אדם יתעסק בו כאילו אין אחרים מתעסקין זולתו ומבואר הוא כן בדברי מרן כאן שכתב דמבואר בירושלמי שעשו אותו כמת מצוה היינו לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו כקרוביו ויטמאו לו יעו\"ש וכן מבואר בדברי רש\"י בפסחים דף ע' וז\"ל דמית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו עכ\"ל יעו\"ש נמצא דכל תכלית הטומאה הוא בשביל העסק ואף אם לא יגיע לו עסק שהרי יש לו הרבה מתעסקים מ\"מ ראוי הוא לעסוק אם יכול ודוחק עצמו ונכנס לעסוק במה שיכול ומטמא וא\"כ ביו\"ט דליכא עסק כלל ע\"י ישראל מה בצע לטומאה שיטמאו בו כל ישראל ויפסדו כל קרבנות החג ואין להם תשלומין אפי' ביום השביעי וכדכתיבנא לעיל.<br><b> וגדולה</b> מזו כתבו התוס' בפ\"ק דפסחים דאף בטומאת קרובים שהתירה תורה לכהן לא שרי רק לצורך קבורה יעו\"ש ולפי דבריהם אלו דן הרב תרומת הדשן הביא דבריו מרן בב\"י ביו\"ד סי' שע\"ג דכהן שמת לו מת בשבת אסור לו לשהות עם המת באהל כיון דאין קוברין אותו בשבת ואף לדעת הרב תה\"ד שהתיר לדעת הרא\"ש יעו\"ש היינו מטעם דצריך לשומרו יעו\"ש ואף שמדברי הרא\"ש והטור שם נראה שמטמא הכהן אף שלא לצורך מ\"מ כאן מודו דמאחר (דטומאה) [דהטומאה] היא דרבנן דעשאוהו לנשיא כמת מצוה כל דאיכא הפסד קרבנות שהם מצות עשה מן התורה ואין להן תשלומין וכדכתיבנא אין להם להטמאות עצמם שלא לצורך שאף בטלטול אסור וכדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפילו למ\"ד דהוצאת המת וטלטולו הוא ע\"י ישראל לא אתי שפיר לפי דטעם ההתר הוא משום דקי\"ל כבית הלל דהתיר הוצאה שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך אבל לבית שמאי אסור דלית להו מתוך וא\"כ הכא הירושלמי בעי לאוקומי קרא אף כב\"ש יעו\"ש וכ\"כ הרב מל\"מ לפי דרכו למאי דבעי לאוקומי דהשלמים שהקריבו למחר היו ממעשר בהמה דלא יתכן משום דלבית שמאי שלמי חגיגה מן המעשר יעו\"ש ואין לומר דכיון שקברוהו בו ביום זו היא כבודו שילווהו כל ישראל ויטמאו לו דמאחר שאסור בטלטול לאיזה צורך יטמאו הרי שפיר מצו למיעבד ליה לויה בלא טומאה שאין צריך שיאהילו עם המת לצורך לויה ואף שלא יבצר שאיזה מישראל יאהילו בעת הוצאת המת מן הבית וכן בכניסת בית הקברות דלא יניחוהו שם עם הגוים לבדם מ\"מ כל ישראל אין צריך כיון שאין צורך ואפשר בלא\"ה וכדכתיבנא ונמצא השתא לפי מאי דכתיבנא דאם היה האופן שקברוהו בו ביום ע\"י עממין לא היו צריכין ליטמא וא\"כ ודאי דלא נטמאו וא\"כ איך קאמר בירושלמי דמה שהקריבו למחרת היום ההוא הוא משום טומאה.<br><b> ואם</b> נאמר דהניחוהו עד הערב למוצאי עצרת שהוא חול כדי להתעסק בו ישראל והכי הסברא נותנת דמלך ישראל חכם וחסיד אשר כמוהו לא היה יתעסקו בו עממין ודאי שהוא בזיון גדול וכמו שכתב כן הרב בצלאל ז\"ל בשיטה מקובצת לביצה שם בדף ו' גבי מ\"ש דאסור להלין המת ביו\"ט כל שאפשר לקוברו היום ע\"י עממין דאם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון לקוברו ע\"י גוים מותר להשהותו דהו\"ל כמלינו לכבודו יעו\"ש וא\"כ כ\"ש דוד מלך ישראל דמי לנו גדול וחסיד כמוהו אחד מרגלי הכסא דודאי הסברא הוא דהמתינו עד לערב וא\"כ קשה למה לא הקריבו בעצרת קרבנותיהם מאחר שאותו יום עשאוהו כשבת שלא קברו אותו ולצורך שמירת המת היה דיי בקצת אנשים ומעתה מוכרח שמ\"ש בירושלמי והיו כל ישראל אוננים הוא דוקא אנינות ולא טומאה ודו\"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ ז\"ל וז\"ל ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכו\"ע הטמא פטור משום דכתיב בעלותך לראות וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' חגיגה וכו'. ודבריו תמוהים דהא מת בעצרת אמרו והיינו ביום וכמו שכן נראה ג\"כ מדברי הרב מל\"מ גופיה שכתב בסמוך וז\"ל ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו וכו' משום המצוה דחל חייובא עלייהו דהיינו ראיה וכו' יעו\"ש והשתא כיון דחל חייובא עלייהו אף שנטמאו לא נפטרו וחייובא רמייא עלייהו לשלומי היכא דיטהרו וכמ\"ש רבינו שם בהל' חגיגה בפ\"ב ה\"ה יעו\"ש וא\"כ ביום השביעי אחר שיזו ויטבלו יכולין לשלוח קרבנותיהם לתשלומין של ראיה וחגיגה דנתחייבו וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> אם נדחוק בירושלמי דמת בעצרת היינו בליל עצרת ונטמאו דתו ליכא תשלומין קשה דמי הכניסנו בדוחק זה כדי להקשות ולומר דלא יתכן וכו' ומה גם שדבריו שבסמוך מוכיחין כן ועיין שם להרב שער המלך בדברי הרב מל\"מ אלו שבסמוך ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן וכו' ועוד נ\"ל וכו' אלא דעדיין לא נתקררה דעתי דהא יו\"ט וכו' והנראה אצלי דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכו' וכן למדנו וכו' אלו תוכן דבריו והנה בזה שכתב והנראה אצלי דאף שאין אנינות וכו' אסור וכו' משום טירדא כונתו פשוטה דאף דכבר כתב לעיל דגבי נשיא ליכא אנינות במועד דהיינו משום דאי אנינות של תורה אף דאיכא ביו\"ט מ\"מ בנשיא לא גזרו ואי אנינות של דבריהם ביו\"ט ליכא ועל זה כתב דאפ\"ה איכא משום טירדא דהיינו דאמרו בגמ' דאף במקום דליכא אנינות כגון ההיא דמגורשת אפ\"ה איכא משום טירדא ה\"נ אף דבנשיא לא גזרו אנינות של תורה ונמצא דהוי כההיא דמגורשת מ\"מ איכא טירדא ואסור לאכול בקדשים.<br><b> ומעתה</b> לא באתי לכונת הרב שער המלך שם שהקשה על דברי המל\"מ אלו מדברי התוס' ישנים שפי' דאטרודי מטריד היינו מחמת צער המיתה ויבא לאכול ביום הכיפורים והואיל וכן כי פריך ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביוה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך וכו' וכתב בסוף דבריו וז\"ל וכן צ\"ל על כרחין אף לדעת הרב מל\"מ שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור וכו' משום טירדא וא\"כ תי' לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות וכו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאטרודי אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש ולא ידענא מאי קאמר דהא המל\"מ אזיל ומודה דאיכא אנינות של תורה ביו\"ט ולהכי פריך הש\"ס תחילה מיוה\"כ והשתא כי פריך תו בש\"ס וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות היינו משום דמגורשת וליכא בה תורת אנינות ואיך הוה אפשר להקשות מטעמא דליכא אנינות מאחר דס\"ל דאיכא אנינות ביו\"ט ולפ\"ז דכתיבנא לא ידעתי מה שהאריך בתחילת דבריו להקשות על המל\"מ לפי' התוס' ישנים באומרו דכונת הש\"ס תחילה שהקשו ומי גזר ר' יהודה לאו היינו משום אנינות משום דכיון דמת ביוה\"כ אין כאן אנינות וכו' יעו\"ש ואם נאמר דרצונו להקשות בזה למ\"ש המל\"מ דמש\"ס זה למדנו דאיכא אנינות של תורה ביו\"ט ולזה פירש פי' זה לומר דליכא אנינות ביו\"ט לא ידעתי מי הכריחו לפרש פי' זה דחוק כדי לומר דאין אנינות ביו\"ט מאחר דהאמת כן הוא דאיכא אנינות ביו\"ט וכמו שכתב איהו גופיה בסוף דבריו והכריח כן מסוגיית פסחים ואי קשיא על המל\"מ הא קשיא דכל זה שלמד דאף במקום דליכא אנינות הא מיהא איכא איסורא משום טירדא אינו אלא לפי פי' רש\"י אבל לפי פי' התוס' ישנים דטירדא היינו לומר שיבא לאכול ביוה\"כ א\"כ ליכא האי דינא כלל וא\"כ כאן בדוד שמת בעצרת דליכא אנינות כלל משום דאנינות של תורה לא גזרו מפני מה לא הקריבו.<br><b> ובמה</b> שהכריח הרב דאיכא אנינות של תורה במועד מהא דפסחים איכא למשדי ביה נרגא דאין הכרח משם משום דהש\"ס הוא מוכרח לומר דטעמא דמתני' הוא משום דאנינות לילה דדבריהם דאי אמרת דטעמא דמתני' הוא משום דאין אנינות במועד א\"כ אמאי תני במתני' אבל לא בקדשים מאי שנא קרבן פסח משאר קדשים וכמ\"ש הרב גופיה שם הרי כל שהוא יו\"ט יכול לאכול דאין אנינות במועד והכי הו\"ל למימר במתני' אבל לא בחול ור\"ל דדוקא בפסח יכול לערב מפני שהוא יו\"ט משא\"כ בחול אלא ודאי מדקאמר הכי משמע דהחילוק הוא מפסח לשאר קדשים ולהכי אמרו דאנינות לילה מדבריהם ובפסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ועוד מוכרח כן מדנקט דין זה דוקא בפסח דאוכל את פסחו לערב דאי כונת התנא דנקט פסח משום שהוא יו\"ט מאי שנא פסח דנקט לימא האונן טובל ואוכל בקדשים ביו\"ט שהוא בין ביום בין בלילה וליתני ליה דין זה במקום (אשייך) [השייך] לו לא בפסחים שהוא דוקא בלילה אלא ודאי מדנקט פסח היינו משום דאכילתו הוא בלילה ואשמועינן דכיון דאנינות לילה מדבריהם בפסח שהוא בכרת לא גזרו משא\"כ בשאר קדשים וכדכתיבנא ואה\"נ דגם אנינות יום שהוא דאורייתא ליכא ביו\"ט ואי היה אכילת פסח ביום כיון שהוא בכרת היה אוכל האונן דלא גזור מדבריהם משא\"כ בשאר קדשים דכמו שהם גזרו באנינות לילה אף ביו\"ט דלא יאכל בקדשים ה\"נ באנינות יום דאורייתא אף דמדאורייתא ביו\"ט ליכא אנינות הם אמרו דאסור לאכול.<br><b> האמנם</b> איכא ראיה ברורה לזה ממ\"ש בפרק טבול יום דף צ\"ט ע\"ב מאן תנא דתנא להא דפסחים דאנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא דתנייא אנינות לילה מדברי תורה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים ע\"כ נראה להדיא דס\"ל לר\"ש דמשום דאנינות לילה הוא מדבריהם הוא דהתירו לאונן לאכול פסחו לערב אבל אי היה דאורייתא וכר\"י לא היה אוכל ואף שהוא יו\"ט ואף ר\"י דס\"ל שהוא דאורייתא אינו מותר לאונן לאכול מדאמרו דההיא מתני' הוא דוקא ר\"ש וזה ברור.<br><b> ודע</b> דבהך סוגייא דפ' טבול יום אמרינן והתניא ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם וכו' מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה וכו' מנין לרבות בכור ומעשר וכו' ופרש\"י נאכלת בשמחה יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וכו' ע\"כ וקשיא לי בגווה דאמאי הוצרך למילף תו לרבות בכור ומעשר שכן אינן באים על חטא הרי מהילפותא דיליף תחילה לתודה שכן נאכלת בשמחה דהיינו שיוצא ידי חובת שמחה ילפינן נמי לבכור ומעשר דהרי מבכור ומעשר יוצא ידי חובת שמחה וכמ\"ש במשנה ובברייתא בחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתם בנדרים וכו' ובמעשר בהמה והכהנים בבכור וכו' וכמ\"ש לעיל וי\"ל ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים וכו'. </b> נ\"ב כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא ספק נקבה ואם תמצי לומר זכר שמא נפל הוא אלו דבריו ומדבריו אלו למד מה\"ר עזריה יהושע ז\"ל ליזהר למעוברת אשת כהן ליכנס לאהל המת דאף דהוא היתר אינו אלא מספק ספיקא ומ\"מ שייך טומאה ומרן בכנסת הגדולה יו\"ד סי' שע\"א הגהות הטור סק\"א נפלאו לו דבריו אלה דמאחר שהרוקח מתיר מטעם ספק ספיקא היאך הוא מביא ראיה ממנו לאסור יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> הפלאה זו איני יודע דהכוונה ברורה למהרע\"י דאין ללגלג על הנשים שנזהרות בזה וכמ\"ש הוא ז\"ל על נשי טיריא שנזהרות שהוא מנהג בורות דמדברי הרוקח דתלי טעמא דהתירא מטעם ספק ספיקא ש\"מ דשייך טומאה אם הוא זכר אף בעודו בבטן וא\"כ יש ליזהר אף שהוא היתר דאפשר שהוא זכר ולא נפל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן על שם הרמב\"ן וכן הביאו הטור יו\"ד סי' ת\"ב ועיין מ\"ש עליו הרב כנסת הגדולה שם הגהת הטור סק\"ה ומ\"ש עליו הרב החסיד בספר דבר משה חלק יו\"ד סי' ע\"ה דחיסור לשון יש מכח הכת\"י שמצא ממהר\"א בן שאנג'י ז\"ל והטיב אשר דיבר הרב המובהק מהר\"ח מודעי נר\"ו דמ\"ש הכנה\"ג שם בהגהות ב\"י סק\"ו וז\"ל אך אם פגע בו הרגל מסתפר יעו\"ש ואין דבריו מובנים תנא היכא קאי, ודאי הן דבריו אלו נשמטו ממקומן וצריך להיות לעיל בהגהות הטור אות ה' אחר מ\"ש נהוג עלמא שלא להסתפר תוך שלושים יום צריך לסיים הכי אך אם פגע בו הרגל מסתפר ומן התימה על הרב דבר משה שאחר שראה כת\"י דהר\"א בן שאנג'י וראה דבריו אלו בהגב\"י ולא הבינם וכמ\"ש בסי' ע\"א הו\"ל להעבירם לעיל בהגה\"ט וכמ\"ש אלו דבריו נר\"ו וראוין הדברים למי שאמרן ושפתים ישק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשון </b> מרן עיין בספרי תועפות ראם דף פ\"ב ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים וכו'. </b> וכתב מרן אף דאפסיקא הלכתא וכו' לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר מגילת תענית שבטלה ע\"כ וכתב עליו הרב מקראי קדש הל' מגילה דף ק\"מ ע\"ב וליתא וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מרן דלמה שהקשה ראשונה י\"ל דרבינו פוסק כרב דפוסק כר' יוסי אף בדלא למספד וכדעת הרא\"ש והטור וכמו שיבא לקמן בס\"ד וכן מפירוש המשנה שהעתיק בסמוך שהזכיר לאחריהם ומה שהקשה דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י י\"ל דכיון דאיכא כלל אחר ר' יוסי נמוקו עמו פסק כר\"י גם מה שהקשה שלישית דאימא דלא התיר רק הספד מרן נמוקו עמו שראה לרבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל וכבר בטלה אותה מגילה ואינן אסורין בהספד ותענית אותן הימים וכ\"ש לפניהם ולאחריהם והוא אומר בטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים שהם אסורים בהספד ובתענית ולפניהם ולאחריהם מותר עכ\"ל הרי בפירוש דס\"ל דלפניהם ולאחריהם מותרים בתענית ג\"כ ומ\"ש כאן רבינו אבל בהספד היינו משום דבהספד איירי והוא הדין תענית.<br><b> אך </b> קשה מה שהקשה שניה דבהספד לעולם שרי גם בזמן מגילת תענית וכרב אשי וקושיא עצומה היא לרבינו וכן קשיא ליה על מ\"ש רש\"י ז\"ל בפי' המשנה וז\"ל לפניו בהספד אסורין וכו' וכן הרע\"ב כתב כן יעו\"ש גם הוא היפך ממ\"ש איהו גופיה בגמ' גבי דברי רב אשי יעו\"ש ושוב ראיתי להר\"ן שם במתני' רצה לקיים פי' רש\"י הנזכר עיין מ\"ש הרב פרי חדש שמדבריו נדחין דברי הר\"ן יעו\"ש.<br><b> והטור</b> באו\"ח סי' תרפ\"ו נראה דפוסק כר' יוסי שכתב וא\"כ לפניהם ולאחריהם וכו' אפילו הכי נוהגים להתענות בי\"ג דלא עדיף וכו' נמצא דנתבטלו ימים אלו וכן נראה מדברי הרא\"ש במגילה שכתב אית דאמרי דלא עדיף לפניהם ולאחריהם וכו' נמצא דאי לאו דהכי הוי הסברא היה אסור לפניהם ולאחריהם והיינו כר\"י דמתני' דהיכא דכתיב דלא למספד אף לאחריו אסור ומכח האי סברא דלא עדיף שרי בלפניהם ולאחריהם וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' הנזכר והרב בית חדש כתב בהיפך בדעתם וקשה מיניה וביה דתחילה כתב דמ\"ש הטור ועוד יש סמך הוא משום דלטעמא קמא ניחא דאיסור ליכא אבל לומר דאיכא חיובא כתב דאיכא עוד סמך וכמ\"ש מרן בב\"י ונמצא לפ\"ז דב' הטעמים צריכי ואח\"כ כתב דמ\"ש דלא עדיף אינו אלא לתת טעם למנהג שלא נמצא בש\"ס ולפי מ\"ש אח\"כ א\"צ להך סברא דלא עדיף, גם אעיקרא דבריו קשה דזה אפשר לומר להרא\"ש אבל הטור לא הו\"ל להביא אלא מסקנת הרא\"ש ועיין מ\"ש הרא\"ש בסוגיין על שם הראב\"ד דאף דאמרינן בטלה מגילת תענית היינו ליחיד ולא לצבור וכו' וסיים ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר והוא יום לפני פורים וכו' י\"ל דברי קבלה וכו' ועוד וכו' עכ\"ל והנה יש לדון בתירוץ א' דזה ניחא כשנקשה על דרך זה ברם כשנקשה על אופן אחר דאיך מתענים בי\"ג שהוא יום נקנור ואף שבטלה מגילת תענית הוא ליחיד ולא לצבור ולא שייך תירוץ א' אלא הב' נמצא תירוץ א' מילי דכדי וכן הר\"ן שהביא דברי הראב\"ד אלו והקשה על דבריו שהקשה ולא תירץ כי אם התירוץ הב' גם קשה להרא\"ש דאילו הוא הביא דברי הראב\"ד אלו ונראה מדבריו דלא ס\"ל ההיא תירוצא דלא עדיף וכו' וכמ\"ש הב\"ח ואילו במגילה כתב ואית דמפרשי דאף דלא בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לפניהם וכו' בטלה ומסתברא וכו' ונפק\"מ דבטלו מכל וכל ויכולים לגזור בו תענית בצבור והב\"ח קשיא ליה כן להטור שכתב היפך דעת הרא\"ש ולא נקיט ליה בליביה להרא\"ש ז\"ל דכתב שניהם."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [
+                "<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י\"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י\"ז ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד\"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת\"ת בין לת\"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת\"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת\"ח לשאינו ת\"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ\"ז ביארו יותר דלת\"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת\"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ\"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ\"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת\"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ\"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ\"ש בד\"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת\"ח אבל בשאינו ת\"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר\"י יש הפרש בין ת\"ח לשאינו ת\"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ\"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת\"ח וא\"כ איך קאמר ר\"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א\"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר\"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת\"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת\"ח בין שאינו ת\"ח וא\"כ הבד\"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר\"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא\"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד\"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח\"כ כתב הא דרב אחאי יעו\"ש ובלא\"ה קשה על הרא\"ש שהביא הא דר\"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר\"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר\"י בת\"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס\"ל להרא\"ש דלא פליגי רב עם ר\"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת\"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת\"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור\"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת\"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ\"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת\"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ\"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת ולת\"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ\"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת\"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא\"כ שפיר מישב דההיא דמו\"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת\"ת הוא בת\"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת\"ח איכא ג\"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי\"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו\"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע\"ה אלא בת\"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי\"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ\"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ\"ש אח\"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר\"ש אלגאזי] דף קע\"ה ומ\"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת\"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת\"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת\"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש\"ס מבטלין ת\"ת להוצאת המת דהיינו ת\"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא\"ש הא דתריסר והא דר\"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג\"כ דלת\"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת\"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת\"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו\"ל לאסוקי תחילה דין ת\"ח ואח\"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח\"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ\"ו פירש בדברי רבינו דס\"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת\"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש\"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע\"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת\"ח בין לכל אדם אלא ת\"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת\"ח הוא שישים רבוא וע\"ז מחלק עוד ות\"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת\"ת להוצאת מת ת\"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ\"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ\"ש שם במו\"ק.<br><b> והשתא</b> מש\"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת\"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג\"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת\"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת\"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת\"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח\"מ ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש המל\"מ פיסקא המתחלת וראיתי להרב בס' יראים וכו' מ\"ש מתוך הסוגיא דנזיר דף ד' דהיכא דכתיב קרא הכאה הוי הריגה יעו\"ש. ולענ\"ד אף דמפשט הש\"ס הכי משמע לא כן אדמה איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא קרא בסדר משפטים מכה איש ומת מות יומת ואי סתם הכאה היא מיתה למאי אצטריך ומת וכן במכה אביו ואמו מות יומת דלא כתיב ביה ומת הוא הכאה בלא מיתה ובסדר אמור דכתיב ומכה אדם יומת איירי בהכאה בלא מיתה ובמכה אביו ואמו איירי קרא וכמ\"ש רש\"י ושאר הכאות סתם דכתיבי שם בסדר אמור והם מיתה כתיבי בהו נפש דלא שייך הכאה בלא מיתה בנפש אלא מיתה וכן בסדר מסעי בכל הנהו הכאות דהוו במיתה באיזה מהם כתוב מיתה ובאיזה מהם כתוב בהם נפש דחשיב כאלו כתוב בהן מיתה בפי' איבעית אימא גמ' סנהדרין דף פ\"ד דמותיב אקרא דומכה אביו ואמו אימר עד דקטל ליה מיקטל ותריץ דכתיב מכה איש ומת מות יומת וכתיב או באיבה היכהו וימות שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם לאו מיתה היא.<br><b> ומתוך</b> הכתוב קשו דברי רש\"י בסדר משפטים שכתב לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה וכו' ואיך יתכן בהכאת נפש בלא מיתה ובספרי תועפות ראם הקשתי דברי רש\"י אהדדי מסדר משפטים לסדר אמור ומה שישבתי שם דמ\"ש רש\"י בסדר אמור הוא לפי האמת וכו' יעו\"ש כעת נראה דליתא דמ\"ש רש\"י בסדר אמור הוא ממשמעות דנפש דקושטא קאי דבנפש לא שייך הכאה שאין בה מיתה וכדכתיבנא.<br><b> איך </b> שיהיה הראנו לדעת דכל מקום דכתיב הכאה סתם הוי הכאה בלא מיתה ובכן צריך לישב ההיא ש\"ס דנזיר דלכאורה נראה ממנה דהכאה סתם הוי מיתה והוא במה שנדקדק בדברי המקשה ומנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור הכיתי וכו' דילמא וכו' ולא נגע אלא מהכא דאמאי הביא המקשה קרא דהוא מאוחר דליכא ראיה ולא הביא מקרא דויך שלשים איש שהוא מוקדם והוה דחי כדדחי בש\"ס אלא ודאי דבהאי קרא דבלחי החמור הכיתי אף דכתיב הכאה סתם הענין מורה דהוי הכאה של מיתה דבמכה איש לאלף ומשתבח הוי הכאה בלא מיתה זה אי אפשר ואפי' אי קצת מהם לא מתו הא מיהא כמה מתו ושפיר איכא למילף דנטמא שמשון נמצא דמכח הענין מורה ובא דבהאי הכיתי פי' הוא מיתה ומשו\"ה הביא מהאי קרא מאוחר לומר דאי מההיא ליכא למילף והביא הש\"ס מויך מהם ל' איש דגמ' גמירי דהוה מיתה ואף דכתיב הכאה סתם ואהא דחי דאה\"נ דהוה מיתה אמנם אשלחינן ברישא וכו' ושוב דחי דילמא גוססין אלא גמרא גמירי לה גם דתחילה קטלינהו והדר שלחינון נמצא דהכל הוי גמ' הן דקטלינהו והדר שלחינהו וזה כתבוהו התוס' בפי' ד\"ה אלא גמ' פי' דגמרינן דקטלינהו ממש והדר שלוחי וכו' ותבת ממש לכאורה אינו מובן דלענין קטלא לאו מהלכה הוא אלא ודאי כדכתיבנא דהכל הוא מהלכה וז\"ש פי' דגמ' הן דקטלינהו ממש הן דהדר שלחינון משא\"כ לקס\"ד דלא גמרינן מהלכה אלא דקטלינהו נמצא דאי לאו ההלכה למשה מסיני הוה אמרינן דויך לל' איש הוי הכאה בלא מיתה דהיכה בהם בלא מיתה ויקח את חליצותם ומשו\"ה תרגם יונתן בכולהו מיתה גם בדוד דכתיב ויך בפלשתים מאתים איש ותרגם יונתן קטלא הוא משום דאי לאו דקטלינהו לאיזה צורך כתב קרא ויך וכו' כך הו\"ל למימר ויקם דוד וכו' ויבא דוד את ערלותיהם דזה הוא עיקר הענין אלא ודאי דרצה לגלות דהרגם וגם ממאי דכתיב ויאמר שאול וכו' להנקם וכו' מורה דמגמת המלך בנקמת הריגה וכל דמורה הענין הריגה אף דכתיב הכאה סתם הוי הריגה והוי ככל הורג נפש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..778b40467dc85c9169e75c76c7b1301b6014e7b1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח\"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי\"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו\"ש וטעם לדבר נ\"ל דכיון דלא ידעו הבי\"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או\"ח סי' כ\"ח הביא מכת\"י מר חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה וז\"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי\"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ\"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי\"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי\"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א\"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא\"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב\"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ\"מ שם יעו\"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי\"ד ראיתי למרן ב\"י חלק או\"ח סי' תרנ\"א דקשיא ליה על מ\"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז\"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי\"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ\"ל ואנא בריה קלה במ\"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו\"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי\"ד וכן בפ\"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא\"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי\"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא\"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ\"ש הטור לשם מצות לולב ר\"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה וא\"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש לב\"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב\"מ דף ל\"ב ואותביה בש\"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו\"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ\"ל דלא ע\"כ ופרש\"י ד\"ה הו\"א צייתא וז\"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ\"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע\"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש\"י שפי' פרכת הש\"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש\"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש\"י בש\"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח\"כ אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס\"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב\"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא\"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש\"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו\"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד\"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס\"ד הוא זה וכן רבינו ז\"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש\"ס בס\"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס\"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ\"ש סד\"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד\"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ\"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש\"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ\"ש רש\"י ד\"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש\"י הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז\"ש ולזה כתב רש\"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור\"ל גז\"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו\"ד ריש סי' ר\"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ\"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש\"י אלו יעו\"ש בתחילת דבריו ברם מ\"ש בדרך הראשונה ע\"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ\"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז\"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י\"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו\"ש לענ\"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ\"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח\"א סי' קכ\"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח\"א סימן ע\"ו מההיא דפ' הנושא אע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש\"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו\"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה\"ר אהרן אמארילייו ז\"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ\"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש\"י הנ\"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא\"ש שהביא השבות יעקב ז\"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו\"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר\"מ וכמ\"ש הכנסת הגדולה יו\"ד סי' ר\"מ הגהת הטור וכ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו\"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב\"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא\"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא\"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו א\"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בגליון הלכות קטנות וז\"ל קשה דאם כן וי\"ו יתירה לרבות גדול האחים (מ\"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דאה\"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו\"ל למימר וא\"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא\"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו\"ד שהביא משם האר\"י ז\"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eda3a549741f66c314f8439cad1541fc0cf81d20
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח\"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי\"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו\"ש וטעם לדבר נ\"ל דכיון דלא ידעו הבי\"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או\"ח סי' כ\"ח הביא מכת\"י מר חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה וז\"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי\"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ\"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי\"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי\"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א\"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא\"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב\"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ\"מ שם יעו\"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי\"ד ראיתי למרן ב\"י חלק או\"ח סי' תרנ\"א דקשיא ליה על מ\"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז\"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי\"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ\"ל ואנא בריה קלה במ\"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו\"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי\"ד וכן בפ\"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא\"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי\"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא\"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ\"ש הטור לשם מצות לולב ר\"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה וא\"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש לב\"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב\"מ דף ל\"ב ואותביה בש\"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו\"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ\"ל דלא ע\"כ ופרש\"י ד\"ה הו\"א צייתא וז\"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ\"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע\"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש\"י שפי' פרכת הש\"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש\"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש\"י בש\"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח\"כ אצטריך סד\"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס\"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב\"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא\"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש\"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו\"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד\"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס\"ד הוא זה וכן רבינו ז\"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש\"ס בס\"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס\"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ\"ש סד\"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד\"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ\"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש\"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ\"ש רש\"י ד\"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש\"י הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז\"ש ולזה כתב רש\"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור\"ל גז\"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו\"ד ריש סי' ר\"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ\"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש\"י אלו יעו\"ש בתחילת דבריו ברם מ\"ש בדרך הראשונה ע\"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ\"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז\"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י\"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו\"ש לענ\"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ\"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח\"א סי' קכ\"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח\"א סימן ע\"ו מההיא דפ' הנושא אע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש\"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו\"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה\"ר אהרן אמארילייו ז\"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ\"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש\"י הנ\"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא\"ש שהביא השבות יעקב ז\"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו\"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר\"מ וכמ\"ש הכנסת הגדולה יו\"ד סי' ר\"מ הגהת הטור וכ\"ש לדעת הרמב\"ן ז\"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו\"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב\"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא\"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע\"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא\"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו א\"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בגליון הלכות קטנות וז\"ל קשה דאם כן וי\"ו יתירה לרבות גדול האחים (מ\"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דאה\"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו\"ל למימר וא\"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא\"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו\"ד שהביא משם האר\"י ז\"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28ad235c9b0d4236bcbae15fe8ccc228d0ff7e72
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש\"ס סנהדרין דף מ\"א יעו\"ש והקשה מו\"ה מהרח\"א נר\"ו דא\"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ\"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר\"ח.<br><b> ולענ\"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר\"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא\"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא\"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ\"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י\"א ע\"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר\"ח דליקרב או לא יעו\"ש והא ט\"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר\"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר\"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר\"ח אף שהוא אחר חצי החדש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה כאן בדין מרומה יעו\"ש ולענ\"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא\"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע\"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא\"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה\"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא\"א לברר אה\"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר\"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b5aacadee447afdad2bd853e9d60ba0bffb10e6e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש\"ס סנהדרין דף מ\"א יעו\"ש והקשה מו\"ה מהרח\"א נר\"ו דא\"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ\"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר\"ח.<br><b> ולענ\"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר\"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא\"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא\"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ\"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י\"א ע\"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר\"ח דליקרב או לא יעו\"ש והא ט\"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר\"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר\"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר\"ח אף שהוא אחר חצי החדש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ\"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה כאן בדין מרומה יעו\"ש ולענ\"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא\"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע\"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא\"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה\"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא\"א לברר אה\"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר\"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9fc6732cb6fa70e530fae0b9490beda5fbf826a1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ\"ש הלח\"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר\"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו\"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו\"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א\"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ\"ש הלח\"מ בהל' ב'."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומ\"ש בהל' א' ומ\"ש בדינא דחיי עשין צ\"ז דף ק\"ו ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן משם הרמ\"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ\"ש המל\"מ ומ\"ש שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש הלח\"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש\"ס. ולענ\"ד נראה דס\"ל לרבינו כמ\"ש הלח\"מ ורמז לה במ\"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע\"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שהקשה המל\"מ והצריך עיון ונראה דאה\"נ דהן רשאין בשלן והרא\"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי\"ד אחר דאפשר ידין הבי\"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד\"ם חו\"מ סי' י\"ב וז\"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק\"י וז\"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ\"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק\"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי\"ד של כת\"ר ורצה כת\"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק\"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת\"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי\"ד עכ\"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד\"ם שלא הביא גם מדברי הרא\"ש אלו לתמוה על החכם ההוא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח\"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי\"ב בשיטת סנהדרין כת\"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז\"ל והנכון דאחר דפשיט הש\"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא\"כ סודר שמניף וסוף סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי\"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ\"ש התוס' י\"ל כמו שתירץ בשיטת כת\"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע\"א ואף דר' אלעזר ור\"י דפליגי הלכה כר\"י דרביה דר\"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר\"י מ\"מ שאני הכא דהלכה כר\"א כמ\"ש הרא\"ש דר\"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ\"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ\"ג מהל' עבודת יוה\"כ ד' ע\"א ע\"ב שכתב דלשיהא הלכה כר\"א נגד ר\"י צריך שיזכיר הש\"ס דברי ר\"א ברישא והכא מזכיר דברי ר\"י ור\"ל ברישא ואפ\"ה הלכה כר\"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא חש לה הש\"ס לאקדומי לר\"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש\"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ\"ל. ופירוש דבריהם לענ\"ד פשוט דקשיא להו דלמ\"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת\"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא\"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז\"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ\"ש אין מקום לדבריו וק\"ל ונהפוך הוא דמ\"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט\"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ\"ש ז\"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק\"ל ואינו ענין להנמוק\"י יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב\"י] בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קע\"ג על בי\"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי\"ט ז\"ל לחלוק עליו שא\"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש\"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש\"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר\"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג\"כ שהוא זכאי ע\"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג\"כ זכאי ע\"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע\"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר\"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי\"ט דלמד מתוך הש\"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר\"א מודה לטעם זה כמ\"ש בש\"ס ר\"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר\"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר\"ש אמארילייו ז\"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו\"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי\"ט. ולכאורה הדין עמו וכ\"ש למאי דכתיבנא לענ\"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש\"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי\"ט ז\"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל\"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר\"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה\"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז\"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע\"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע\"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ\"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ\"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר\"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ\"א לא נרגש כלל וכלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ\"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו\"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר\"ן הביאו הב\"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע\"כ ועיין להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' כ\"ח הגהת הטור אות קל\"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר\"ן במקומן אלא בב\"י דהר\"ן בפי' כתב בעדות כמ\"ש בדין יעו\"ש ועיין במל\"מ מ\"ש בפכ\"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c6e922c7896ab4cd152f3f5cc185f4a72477c39f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ\"ש הלח\"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר\"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו\"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו\"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א\"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ\"ש הלח\"מ בהל' ב'."
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומ\"ש בהל' א' ומ\"ש בדינא דחיי עשין צ\"ז דף ק\"ו ע\"ג."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש מרן משם הרמ\"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ\"ש המל\"מ ומ\"ש שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>עיין</b> מ\"ש הלח\"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש\"ס. ולענ\"ד נראה דס\"ל לרבינו כמ\"ש הלח\"מ ורמז לה במ\"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע\"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שהקשה המל\"מ והצריך עיון ונראה דאה\"נ דהן רשאין בשלן והרא\"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי\"ד אחר דאפשר ידין הבי\"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד\"ם חו\"מ סי' י\"ב וז\"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק\"י וז\"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ\"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק\"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי\"ד של כת\"ר ורצה כת\"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק\"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת\"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי\"ד עכ\"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד\"ם שלא הביא גם מדברי הרא\"ש אלו לתמוה על החכם ההוא."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ז ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח\"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי\"ב בשיטת סנהדרין כת\"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז\"ל והנכון דאחר דפשיט הש\"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ\"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא\"כ סודר שמניף וסוף סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי\"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ\"ש התוס' י\"ל כמו שתירץ בשיטת כת\"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ו ע\"ד."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק\"ז ע\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"א."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע\"א ואף דר' אלעזר ור\"י דפליגי הלכה כר\"י דרביה דר\"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר\"י מ\"מ שאני הכא דהלכה כר\"א כמ\"ש הרא\"ש דר\"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ\"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ\"ג מהל' עבודת יוה\"כ ד' ע\"א ע\"ב שכתב דלשיהא הלכה כר\"א נגד ר\"י צריך שיזכיר הש\"ס דברי ר\"א ברישא והכא מזכיר דברי ר\"י ור\"ל ברישא ואפ\"ה הלכה כר\"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא חש לה הש\"ס לאקדומי לר\"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש\"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ\"ל. ופירוש דבריהם לענ\"ד פשוט דקשיא להו דלמ\"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת\"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא\"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז\"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ\"ש אין מקום לדבריו וק\"ל ונהפוך הוא דמ\"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט\"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ\"ש ז\"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק\"ל ואינו ענין להנמוק\"י יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב\"י] בתשובת המבי\"ט ח\"ב סי' קע\"ג על בי\"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי\"ט ז\"ל לחלוק עליו שא\"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש\"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש\"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר\"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג\"כ שהוא זכאי ע\"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג\"כ זכאי ע\"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע\"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר\"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי\"ט דלמד מתוך הש\"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר\"א מודה לטעם זה כמ\"ש בש\"ס ר\"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר\"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר\"ש אמארילייו ז\"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו\"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי\"ט. ולכאורה הדין עמו וכ\"ש למאי דכתיבנא לענ\"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש\"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי\"ט ז\"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל\"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר\"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה\"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז\"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע\"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע\"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ\"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ\"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר\"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ\"א לא נרגש כלל וכלל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ\"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו\"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר\"ן הביאו הב\"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע\"כ ועיין להחבי\"ב חלק חו\"מ סי' כ\"ח הגהת הטור אות קל\"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר\"ן במקומן אלא בב\"י דהר\"ן בפי' כתב בעדות כמ\"ש בדין יעו\"ש ועיין במל\"מ מ\"ש בפכ\"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע\"ה."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Yitzchak Yeranen",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file