reports/base-whole.errors.json

{
  "predictions_file": "outputs/results/predictions-base.jsonl",
  "model": "base",
  "variant": "whole",
  "n_sampled": 50,
  "failure_rates": {
    "hallucination": 0.1,
    "omission": 0.16,
    "entity_or_number_error": 0.4,
    "lead_copying": 0.0,
    "fluency_problem": 0.04
  },
  "examples": [
    {
      "text": "התוכנית הראשונה בעונה החדשה של \"תיק תקשורת\" מוקדשת ליחסים בין השלטון לתקשורת בישראל ולמאבק על חופש העיתונות, שהגיע לאחרונה לשיאים חדשים. הפרסומאי ויו\"ר רשות השידור לשעבר, גיל סמסונוב, טוען כי אין סיבה לדאגה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שולט בתקשורת. \"אתם שולטים\", הוא אומר. עיתונאי ערוץ 10, רביב דרוקר, טוען כי שלא כמו בעבר, אין כמעט כלי תקשורת שאינו תחת איום בשל פגיעות כלכלית מחד וניסיון של השלטון לנצל את הפגיעות הזו מאידך. בתשובה לשאלה אם היה ניגש היום להכין תחקיר על בני הזוג נתניהו על סמך מידע שקיבל באותו אופן שהיה ניגש לפני שנה, משיב דרוקר: \"אני חושב שלא\". לדבריו, החומר שמוגש הוא תמיד קצה חוט שמצריך עבודה, ו\"היום ערוץ 10 הוא במצב הרבה יותר מסובך. רמת ההוכחה, רמת העבודה, כל הדברים האלה צריכים להיות ברמה כזו שאתה תהיה יכול להגיד שאתה איכשהו מעל לכל ספק. ואין כמעט תחקירים כאלה. זאת האמת\". העיתונאי חנוך דאום, המקורב לנתניהו ורעייתו, מסביר כי העיתונאים בכלי התקשורת בישראל עשויים מקשה אחת. \"פיזית, אילנה דיין, רזי ברקאי ומוטי קירשנבאום דומים. הם דומים אחד לשני פיזית. הפנים שלהן דומות אחד לשני, לא יעזור. עמנואל, תביא לפה יפני, הוא לא יזהה ביניהם. כולם אותו בית, אותה מחשבה\", אומר דאום. בקשר לעיתון \"ישראל היום\", המייצג נאמנה את עמדות נתניהו, אומר דאום: \"בישראל היום אין חופש ביטוי\". דאום אומר כי הוא \"חלוק על ראש הממשלה בנושא הזה\", ואף אמר לו כמה פעמים ש\"ישראל היום זו טעות. המחשבה שישראל היום מאזן את התקשורת היא טעות, כי לא מתקנים טעות בטעות\". כרמית גיא טוענת, בעקבות מאמרה באתר זה, כי המלחמה נגד הפוליטיקאים והרגולטורים קלה לעומת המלחמה מול בעלי כלי התקשורת הפרטיים. לדבריה, \"הכוח של הגופים הכלכליים ששולטים היום בתקשורת הוא הרבה יותר גדול מהכוח של הפוליטיקאים\". עיתונאי \"גלובס\" דרור פויר אמר, בהמשך לדבריו בכנס החירום של העיתונאים, כי לדעתו הסכנה הגדולה לעיתונות נובעת דווקא מחוסר הארגון של העיתונאים ומעמדם הנחות של רובם המוחץ. בסיום התוכנית נזכר יאיר גרבוז שהעיתונות החליטה שהיא רוצה להתאבד לבד כבר מזמן.",
      "reference": "יחסי השלטון והתקשורת בישראל: מאבק על חופש העיתונות תחת איומים פוליטיים וכלכליים",
      "prediction": "ראש ממשלת ישראל נתפס כשליט התקשורת, אך יש חשש מפגיעה בחופש הביטוי; פרסומאים מצדדים בשלטון, עיתונאות עצמאית מתמודדת עם לחצים כלכלייים ושרידותיים; הישראלים דומים בעיניי עצמם, 'ישראל' היום מייצגת רק צד אחד, וכוחות פרטיים שולסים בתקשורת - כך לפי כתבה על יחסי שלטון ותקשורת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "רשאד עומרי, עורך המקומון החיפאי בשפה הערבית \"אל-מדינה\", הורשע השבוע בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. על-פי כתב האישום שבו הודה עומרי, לפני כשנה השתתף בהפגנה שהתקיימה בחיפה במחאה על תוכנית פראוור להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. כאשר הבחין כי בתו נעצרה בידי שוטרים, הגיע אליהם במהירות, תפס אחד מהם בצווארו ודחף אותו. בשלב זה באו שוטרים נוספים במטרה לעצור את עומרי, אך הוא התנגד ודחף גם אותם. כאשר הובא עומרי להארכת מעצרו, ימים אחדים לאחר ההפגנה, טען בא-כוחו כי היה במקום כשהוא \"מצויד במצלמות על מנת לתעד את האירוע\". באותו מעמד תיארה הבת, אנגי, את נסיבות מעצרה, כך: \"זוכרת שהחזיקו בשיער והתחילו להרביץ לי בכל הגוף. הרגל הימנית שלי נפגעה מאוד. כשלקחו אותי אני לא זוכרת את כל הפרטים, אני זוכרת שהשוטר אמר לי לפני שהעלה אותי לאוטו: אמרתי שאעצור אותך. הוא המשיך לתקוף ולהרביץ לי וצעקתי שכואב לי ושידי נשברה, והוא אמר שהוא ישבור לי את כל הגוף\". בדיון שנערך השבוע בבית-משפט השלום בחיפה הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון ולפיו כתב האישום יתוקן (בכתב האישום המקורי נכתב כי עומרי ניסה לחנוק את השוטר שעצר את בתו) והנאשם יודה בהאשמות. על-פי ההסכם, בא-כוחה של המדינה, עו\"ד יניב זוהר, יטען לעונש מאסר שלא יעלה על שישה חודשים ושאותו ניתן יהיה לרצות בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. בא-כוחו של עומרי, עו\"ד מאהר תלחמי, יטען למאסר על תנאי וקנס. השופטת אורית קנטור קיבלה את ההסדר והרשיעה את עומרי בעבירות שיוחסו לו. הטיעונים לעונש יושמעו בשבוע הבא. 58209-17-14",
      "reference": "עורך המקומון החיפאי בשפה הערבית \"אל-מדינה\" הורשע בתקיפת שוטר שעצר את בתו במהלך הפגנה נגד תוכנית פראוור",
      "prediction": "רש'אד עמרי, עיתונאי חיפאי, הורשה בתקיפה חמורה נגד שוטר במהלך הפגנה ונשפט לשישה מאסרי בית עם קנסות.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "המוציאים לאור בישראל משפיעים על חיינו. לעתים אף יותר מהח\"כים עצמם. בראש הפרמידה נמצא מו\"ל \"ידיעות אחרונות\" נוני מוזס. למרות זאת מוזס מסתורי יותר מביג-פוט. ואכן, \"ידיעות\" מתאפיין בפרסום סמוי בהיקפים מפחידים, פרגונים לדמויות מפתח לפי אינטרסים כלכליים – והכל בהיעדר שקיפות קיצוני. לרוב הקוראים אין מושג. אז החלטנו להרחיב את מעגלי הבדיקה. הנה הפרט הראשון שאנו חושפים על מוזס בשיתוף העין השביעית והצינור שמחדד עובדה נוספת: טייקונים בחובות ממשיכים לא לספור אותנו. הנתונים הפיננסיים של קבוצת \"ידיעות אחרונות\" ובכיריה הם מידע שרק לעתים רחוקות נגלה לאור השמש. העורך האחראי ובעל השליטה, ארנון (נוני) מוזס, ידוע כאדם חשאי שממעט לחשוף מידע על עצמו ועל נכסיו. מסמכים שהגיעו לאחרונה לידי מיזם \"100 ימים של שקיפות\" ולאתר \"העין השביעית\" חושפים עסקה פרטית גדולה שחתם מוזס בשנה שעברה עם אחד מבעלי ההון הבולטים בישראל.  על-פי המסמכים, בשנת 2015 חתם מוזס על עסקה בשווי 10.5 מיליון שקל עם לב לבייב, בעל השליטה בקבוצת הנדל\"ן אפריקה-ישראל. לבייב שילם את הכסף עבור רכישת הווילה שבה התגוררה בעבר משפחת מוזס ברחוב הגבעה ביישוב סביון. אף שחלפה קרוב לשנה וחצי מאז חתימת העסקה, היא טרם הושלמה. נכון להיום, הווילה שמכר מוזס ללבייב עדיין רשומה על שמו של מו\"ל \"ידיעות אחרונות\" – בצירוף הערת אזהרה שלפיה יש להימנע מעשיית עסקה בנכס מכוח עסקה שנחתמה ב-31.3.15. לצד שמו של לב לבייב מופיעים בהערת האזהרה שמו של אחד מבניו, שלום לבייב, ושמה של רעיית הבן, אורלי. בשנים האחרונות מתגורר מוזס בווילה ברחוב הגדרות ביישוב היוקרתי, שהוקם על-ידי אפריקה-ישראל כמה עשורים לפני רכישתה על-ידי לבייב. נוסף לכך יש ברשותו חלק מ\"בית מוזס\" בתל-אביב, בניין משרדים בשדרות רוטשילד, שהבעלות עליו מתחלקת בעיקר בין בני משפחת מוזס. העסקה למכירת הבית ברחוב הגבעה בסביון התבצעה בתקופה לא פשוטה מבחינת עסקיהם של מוזס ולבייב. אף שקבוצת \"ידיעות אחרונות\" אינה מפרסמת את נתוניה הפיננסיים, בשנים האחרונות הצהירו נציגיה בבתי-המשפט יותר מפעם אחת כי העיתון שרוי במשבר כלכלי, מצב שהוביל לפיטורים של מאות עובדים, לתחילתו של מהלך לאיחוד מערכות ולמכירת בניין המערכת ברחוב מוזס בתל-אביב. מערכות \"כלכליסט\" ו-ynet, שפעלו גם הן בתל-אביב, הועברו יחד עם מערכת \"ידיעות אחרונות\" לבניין חדש שנבנה באזור התעשייה של ראשון-לציון. הליכי כינוס הנכסים של אליעזר פישמן, בעל מניות בקבוצת \"ידיעות אחרונות\", צפויים לחשוף כיצד הצטמצם שווי הקבוצה מאז שנת 1997, אז החל פישמן ברכישת המניות. בצד של לבייב המצב קשה עוד יותר. חברת אפריקה-ישראל הגיעה שוב בשנים האחרונות למשבר תזרימי ולהפסדים במיליארדים, והיא עומדת בפני הסדר חוב שבמסגרתו הציע לבייב להזרים מאות מיליוני שקלים מכיסו האישי ככיסוי לחובות המיליארדים של החברה. כעת עומד לבייב גם בפני אפשרות שיאבד את השליטה בחברת הנדל\"ן, כמו גם בפני הסדר חוב בנוגע לנכסיו הפרטיים. לצד המשבר הפיננסי, על מצבם של לבייב ושל אפריקה-ישראל מעיבה גם תקרית חמורה שאירעה בתחילת החודש: קריסת חניון הברזל בתל-אביב – פרויקט של החברה הבת דניה-סיבוס – שם נהרגו שישה פועלים ונפצעו כעשרים.  לנוכח מצבה הקשה של קבוצת החברות של לבייב, היו מי שתהו מדוע תרמה אפריקה-ישראל בשנים האחרונות עשרות מיליוני שקלים לעמותות ברוסיה חרף מצבה הקשה וצמצום הכנסותיה מהשוק הרוסי – ומדוע מקים לבייב דווקא עכשיו אחוזה יוצאת דופן בגודלה ברחוב החורש בסביון, בהשקעה מוערכת של כמאה מיליון שקל. כעת, עם חשיפת העסקה שחתם עם מוזס, מתברר כי היקף נכסיו הפרטיים ביישוב אף גדול יותר. ארנון מוזס בחר שלא להגיב לדברים. דוברת מטעמו של לבייב העדיפה גם היא שלא למסור תגובה. בדיקה לא מחייבת של סיקור לבייב בידיעות בשנים 2015-6 מצאה בין הפרסומים גם מחמאות. ללבייב אף חולק צל\"ש יממה לאחר הסכם המכירה. כמובן שמדובר בצירופי מקרים, ולבייב מככב גם בהקשרים שליליים   ומה קרה לאחר מכן?",
      "reference": "על-פי המסמכים, בשנת 2015 חתם מוזס על עסקה בשווי 10.5 מיליון שקל עם לב לבייב, בעל השליטה בקבוצת הנדל\"ן אפריקה-ישראל. לבייב שילם את הכסף עבור רכישת הווילה שבה התגוררה בעבר משפחת מוזס ברחוב הגבעה ביישוב סביון",
      "prediction": "ארנון (״נוני״) מושא, מו״ל ידיעות א׳חרונות, מכר וילה בסביוון ללב לביי׳ב, איש עסקים בקשיים פיננסים, בכ-10 מיליון ש׳. העברת הזכויות טר׳ם ה’שלמה; הווי‘לה עדיי’ן רשומ’ה על ש’מו של מוש‘א.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בג\"ץ 94 / 6126 בג\"ץ 94 / 6143 1. גיורא סנש 2. איתן סנש 3. ד\"ר דוד סנש 4. סגן יושב-ראש יד ושם בג\"ץ 6126/94 1. נדיה מטר 2. עמותת נשים למען עתיד ישראל בג\"ץ 6143/94 נגד 1. רשות השידור 2. יושב-ראש רשות השידור 3. מנכ\"ל הטלוויזיה 4. מרדכי לרנר 5. אורי ברבש בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [26.7.1999] לפני הנשיא א ברק והשופטים א מצא, מ חשין העתירה סבה על המחזה \"משפט קסטנר\", פרי עטו של המשיב 4. המחזה נכתב בהשראת \"פרשת קסטנר\" ונועד לשידור כסדרה בטלוויזיה. באחד מקטעי היצירה, המתאר סצנה באולם בית-המשפט, טוען קסטנר כי הצנחנית חנה סנש נשברה בחקירה שנערכה על-ידי המשטרה ההונגרית והסגירה לידיה את חבריה למבצע הצלת יהודי הונגריה. העותרים, ובהם קרובי משפחתה של חנה סנש, פנו לרשות השידור בדרישה כי תימנע מלשדר את הקטע האמור ביצירה, באשר הוא מכיל עובדות שקריות המהוות לשון הרע ופגיעה חמורה בכבודה של חנה סנש, וכן פגיעה קשה ברגשותיהם של העותרים ושל רבים אחרים וביניהם ניצולי שואה. רשות השידור, שלא הכחישה את העובדה שאין אמת היסטורית בטענות שהועלו כנגד חנה סנש במחזה, דחתה דרישות אלו. היא טענה כי המחזה הוא יצירה בדיונית מהסוג המכונה \"דוקודרמה\" שאינו מתיימר לשקף את המציאות ההיסטורית, ומערב במודע מציאות ודמיון. כמו כן נטען כי רשות השידור דאגה להבהיר לצופים עובדה זו בתחילת כל אחד מפרקי הסדרה. מכאן העתירה. בית-המשפט העליון פסק: א. [...] (2) במקרה הנדון, ניתן לצאת מתוך הנחה כי הקטע נושא העתירה – כפי שהופק על-ידי רשות השידור – פגע בשמה הטוב של חנה סנש ובכבודה; הוא פגע בכיבוד ערכים לאומיים; הוא פגע ברגשות הציבור בכלל, וברגשותיהם של ניצולי שואה בפרט (833ה – ו). (3) האיזון שאותו יש לערוך במקרה דנן הוא בין חופש הביטוי וחופש היצירה מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על רגשות הציבור, בכיבוד ערכים לאומיים ובשמירה על האמת ההיסטורית, מאידך גיסא. אין צורך לדון באיזון (האופקי) בין חופש הביטוי לבין הזכות לכבוד ולשם טוב של חנה סנש – אלא עד כמה שזכות זו היא חלק מהאינטרס הציבורי הכללי – שכן העותרים אינם תובעים על-פי לשון הרע (834ד – ה, 835ב – ד). ג. (1) לאור החשיבות הרבה המוענקת במשטר דמוקרטי לחופש הביטוי ולחופש היצירה, רק פגיעה ברגשות שהיא קשה, רצינית וחמורה – כלומר, היא פגיעה מעבר לרמת הסבולת שכל אדם נוטל על עצמו בחברה דמוקרטית – עשויה להצדיק הטלת הגבלות על חופש הביטוי וחופש היצירה. הסתברות התרחשותה של פגיעה זו ברגשות צריך שתהא בגדר של ודאות קרובה (837ז). (2) במקרה דנן, אין לומר כלל כי הפגיעה ברגשות, העולה מהמחזה, עוברת את סף הסבולת המצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. אכן, הטענות המועלות כנגד חנה סנש במחזה הן שקריות. אך בחברה דמוקרטית, כישלונו של השקר יבוא מתוך חינוך לאמת, בדרך של הגברת השיח הציבורי ולא בדרך של הגבלת הביטוי השקרי (839ו – ז, 841ב). (3) הסף הגבוה הנדרש על-מנת שפגיעה ברגשות תצדיק הגבלת ביטוי תופס במיוחד בזאנר הספרותי שעניינו דוקודרמה, אשר עניינה הוא שילוב בין אמת היסטורית לדמיון ספרותי. תהא זו פגיעה קשה בתרבות האנושית, אם יוצרים לא יהיו חופשיים להשתמש בדמויות היסטוריות, תוך שתיוחס להן התנהגות שאין לה בסיס היסטורי. סופרים ומחזאים אינם היסטוריונים. אין לצפות מהם לשחזור האמת. יש להגן על חופש הדמיון שלהם. מבחנם הוא אמנותי ולא מדעי (841ה – ו). (4) לעניין זה אין נפקא מנה כי הביטוי הפוגע מתייחס למיתוס לאומי. חברה דמוקרטית אינה שומרת על מיתוסים באמצעות פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה. המיתוס חייב לנבוע מאותה החלפה חופשית של דעות והשקפות. אסור לו שיהיה פרי הגבלות שלטוניות על חופש הביטוי וחופש היצירה (841ו – ז). [...] ה. (1) כעיקרון, יש להבחין בין חופש הביטוי וחופש היצירה בכלל, לבין השאלה של היקף שיקול-דעתה של רשות השידור. מחופש הביטוי של מחזאי מסוים אין נגזרת חובתה של רשות השידור לשדר את מחזהו ברדיו או בטלוויזיה. לרשות השידור שמור שיקול-דעת רחב בעניין זה, ובית-המשפט לא יתערב בו אלא אם כן ההחלטה חורגת מן הסבירות בקיצוניותה או פוגעת באופן קשה באינטרס הציבור (845ב – ד). (2) מקום שהחלטתה של רשות השידור אינה איסור הפרסום אלא התרתו, וכאשר בית-המשפט מתבקש לאסור פרסום מראש – איסור המהווה \"מניעה מוקדמת\" – חרף החלטתה של רשות השידור לשדרו – הרי בית-המשפט יתערב בהחלטת רשות השידור רק כאשר השידור פוגע באינטרס הציבור פגיעה כה קשה ורצינית עד שהיא מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית. במקרה כזה, הפגיעה באינטרס הציבורי צריכה להיות כה אנושה, עד שהימנעות מאיסור פרסומו תקים סכנה מוחשית וקרובה להתערערות הסדר הציבורי או להפרתו הממשית והקשה. נסיבות כאלה אינן מתקיימות בפרשה שלפנינו (846ז – 847ג). (3) בהחלטתה של רשות השידור להתיר את שידור המחזה אין משום פגיעה בתפקידיה הממלכתיים של רשות השידור על-פי חוק (847ד). ו. (דעת מיעוט – השופט מ חשין): (1) המחזה שבו מדובר אינו מחזה בדיוני, אלא הוא מתקרב, באופן שבו הוצג, למחזה דוקומנטרי, המתיימר להתבסס על עובדות היסטוריות. העלילה לקוחה מאירועי פרשת קסטנר והדמויות המופיעות במחזה הן כולן דמויות היסטוריות הקשורות באותה פרשה. עם זאת, אין חולק כי הדברים שיוחסו לקסטנר לגבי חנה סנש במסגרת המחזה, מעולם לא נאמרו על-ידיו ואינם אמת. התוצאה היא, שהצופה התמים עשוי להתייחס לדברים הללו כדברי אמת היסטוריים, שאינם שונים משאר העובדות ההיסטוריות הידועות המופיעות במחזה (855ז – 856א, ה, 857א, ה). [...] (7) דרמה מהסוג של דוקומדיה מכילה שני מרכיבים נפרדים של חופש הביטוי: היסוד של הדרמה והיסוד של הכרוניקה. חופש הביטוי בנושא של הכרוניקה הוא מרכיב ראשון במעלה בחופש הביטוי, אך הוא גם מטיל על המדווח חובה לומר אמת, ואיסור לומר לא-אמת (867ה, 868ג, ה). (8) אין מקום להעניק לחופש הביטוי (בתחום הדיווח) הגנה כאשר הוא כולל אמירת לא-אמת. בדיווח שקרי אין אינטרס בר-עוצמה שיכול להתעמת עם האינטרס של הזכות לשם טוב שבא לידי ביטוי במקרה הנדון במלוא עוצמתו. מכאן, שהזכות לשם טוב של חנה סנש גוברת על חופש הביטוי של המחזאי ושל רשות השידור (868ו – ז, 871ב – ג). עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט מ חשין. גבריאל לוי – בשם העותרים בבג\"ץ 6126/94; אביעד הכהן – בשם העותרות בבג\"ץ 6143/94; עוזי פוגלמן, מנהל מחלקת בג\"צים בפרקליטות",
      "reference": "בג״ץ דחה עתירה נגד שידור «משפט קסטנר», אף שהמחזה כלל טענות שקריות על חנה סנש",
      "prediction": "בגין קטע במחזה \"קסטנר,\" המייחס לחנה סנס' עלילה שקרית, העותר ביקש שרשות השיגור תאסור את שידורו בשל פגיעתו בכבודה, ברגש הציבורים, ואמת היסוטרית. בית המשפט קיבל את הטיעון שיש מגבלה מועטת לפגוע בחופ הביטויים וחופ היוצרים כדי להגן מפגיעה בציבור. עם סייגים, נקבע שהמחזה היה בעיקרו דוקו-דרמה ולכן חופ היוצרים שלו גדול, אבל עדיין",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "fluency_problem"
      ]
    },
    {
      "text": "מזון מהונדס עלול לגרום, בין היתר, לשינויים גנטיים אצל מי שניזון ממנו. כך עולה מכתבה ששודרה בערוץ 10 בתחילת החודש (4.10.14). למיטב ידיעתי, אין ראיות לכך שמזון מהונדס מסוגל לכך, ובר שם-אור, שהכין את הכתבה, לא סיפק ראיות לכך במהלכה. ההתנהלות הזו איפיינה את הכתבה כולה, שתחת הכותרת \"אוכל למחשבה\" עסקה בסכנות הגלומות, לכאורה, במזון מהונדס, העלתה שאלות רבות, אך סיפקה מעט תשובות; הרבה רמיזות, טענות חסרות בסיס ונסיונות הפחדה, ומעט מאוד עובדות ומסקנות מגובשות; נוסף לכך סבלה מבלבול ומחוסר מיקוד משווע. חלק ניכר מהכתבה לא עסק ישירות בנושאה המוצהר, אלא במוראותיו של תאגיד הזרעים מונסנטו, שהפך בשנים האחרונות לשנוא נפשם של חקלאים רבים ושל ארגונים ירוקים ופעילי אנטי-גלובליזציה. אלו מאשימים את החברה בבריונות כלכלית כלפי חקלאים שהיא תובעת בגין גניבת פטנטים. הטענות הללו, ששם-אור חזר עליהן על אף שאין בהן כל חידוש, הן בעלות משקל ומעוררת דאגה, ואין שום ספק שמן הראוי להגביר את הפיקוח על פעילותה של מונסנטו בעולם ובישראל. אלא שקשה להבין מה הקשר בין בריונותה של מונסנטו לסיכונים הגלומים במזון המהונדס. ייתכן מאוד שמונסנטו היא השטן, אבל מכאן אין להסיק שגם המזון המהונדס הוא שטני או מזיק. גם במקרה זה, שם-אור לא טרח להצדיק את ההשלכה חסרת הסבירות והסתפק בכך שהציב מעליה סימן שאלה. כתבתו של שם-אור היא דוגמה אופיינית, ובעצם שגרתית מאוד, לעיתונות חסרת אחריות, אוטומטית ועצלנית (ובהקשר זה אפשר גם לומר: \"עיתונות מהונדסת\"), העוסקת בספקולציות ובזריעת בהלה ופורטת על נימים של חרדה ציבורית מפני מדענים חסרי מצפון ה\"מתערבים\" בעבודתו של אלוהים ומשנים את הטבע ככל העולה על רוחם ובהתאם לאינטרסים כלכליים ציניים. מתחת לפני השטח מבעבעת ההנחה השגורה שמה שטבעי הוא בהכרח גם טוב, שהמלאכותי הוא רע, שהנדסה גנטית היא תועבה בעיני ה (או הטבע), שמדענים פועלים בשירותם של תאגידי ענק מרושעים, ושראוי להגן על החברה מפניו של המדע הקר, נטול הערכים. צמד המלים \"הנדסה גנטית\" מעלה מיד שפע של אסוציאציות, רובן שליליות, וההתנגדות להנדסה הגנטית היא אוטומטית כל-כך, שיש בה כדי לאחד את השמאל הרדיקלי שוחר הסביבה עם הימין הדתי, השמרני, החושש מטכנולוגיות חדשות ממניעים שהם תיאולוגיים בעיקרם. שלושה ימים לאחר השידור, בעקבות תלונות של מדענית שרואיינה בשבח המזון המהונדס אך דבריה לא שודרו, פירסם שם-אור בעמוד הפייסבוק שלו כתב הגנה על הכתבה. לצורך הכנת הכתבה, כתב, ריאיין \"מומחים משני הצדדים\" ואסף \"מידע מעשרות מחקרים, ראיונות, קטעי ארכיון וכו\". אלא שאז, כפי שאפשר להבין מהדברים שכתב, ויתר שם-אור על הצגת כל אותם מחקרים וראיונות, משום שהעדיף \"שהכתבה עצמה תעסוק בעובדות: התביעות נגד מונסנטו בבתי-המשפט בארה\"ב, השיח התקשורתי האמריקאי נגד מזון מהונדס, החרם האירופי על תאגידי המזון המהונדס, מחקרים שמצביעים על השלכות לא ידועות שעלולות להיווצר בגוף האדם, והדיון התקשורתי האקטואלי בארץ\". אמנם, הוסיף שם-אור, גם אם לא זכו לאזכור בכתבה, הרי ש\"קיימים מאות מחקרים אמינים שקובעים כי המזון המהונדס, במתכונתו הנוכחית, עלול לגרום לסיבוכים רפואיים בעתיד, כאשר ההשלכות עדיין לא ידועות\". בר-אור לא טרח לצרף להצהרה הזו הפניה ולו למחקר אחד מבין אותם \"מאות מחקרים\", אך בתשובה לגולש רפי מן (חבר \"העין השביעית\"), שתהה על כך, השיב שם-אור בלשון זו: זוהי כמובן תשובה אומללה, המסגירה את חוסר הרצינות של שם-אור, ותגובתו של מן לדברים משקפת זאת היטב: \"ריכוז מחקרים מסוימים בגוגל\", הבהיר מן, \"אינו ערובה לרצינותם\". ראוי להדגיש כי גם דבריו של שם-אור על \"קשר מדעי\" (בניגוד לאילו סוגי קשרים אחרים?) שנמצא, למשל, בין הקרינה הסלולרית לסרטן, נגוע במידה זהה של חוסר רצינות משווע. למחרת (14.10.14) פירסם שם-אור פוסט נוסף, ושם טען כי הוא עומד במרכזו של \"לינצטרנט\" (קרי: לינץ אינטרנטי): ראוי לשים לב לכך שכאן משתמש שם-אור בטיעונים חדשים. לא עוד \"מאות מחקרים\" המעידים על השפעותיו השליליות של המזון המהונדס; כעת טוען שם-אור כי דווקא אין די מחקרים שנערכו בנושא. הוא מציין זאת כעובדה סמוך לחזרה על הטענה הקודמת, שלפיה יש \"שלל מחקרים\", שאותם הוא אינו מציג משום ש\"ככה זה טלוויזיה\". אבל בפייסבוק, ממשיך שם-אור, יש לו זמן: טוב, זה נשמע מעניין מאוד, אבל אם המחקר שעליו מדבר שם-אור הוא הראיה המרכזית לסכנה הטמונה במזון המהונדס, ברור לחלוטין שאין כאן אפילו זנב הוכחה. ככלות הכל, מדובר כאן במחקר העוסק בפרפרים, ולא בהשפעותיו של המזון המהונדס על בני-אדם. הפוסט נמשך, כשבסופו של דבר מתברר כי המגננה של שם-אור מתבססת במיוחד על הרטוריקה המשומשת שניתן לתמצת במשפט \"ממה הם כל-כך מפחדים?\". הטענה היא שאם המזון המהונדס הוא אכן בטוח, אין ליצרניות המזון המהונדס סיבה להתנגד לתיוג מוצריהם. מה שנרמז כאן הוא שהתנגדות זו של יצרניות המזון נועדה לכסות על איזו סכנה נסתרת הטמונה במזון המהונדס, כדי שהציבור התמים לא יוכל להתגונן מפניה. בהקשר זה העלה שם-אור גם את טענת הדגל של העיתונות האוטומטית: \"אז האם הנושא של סימון מוצרים מהונדסים גנטית, שמסוקר בהרחבה בכול העולם, הוא קונספירציה? האם רק בישראל צריך להימנע מדיון ציבורי, בזמן שאירופה הפעילה רגולוציה ממשלתית חזקה בנושא?\". טענות מסוג זה (על נחיצותו של \"דיון ציבורי\") עולות לעתים קרובות גם בנוגע ל\"סכנות\" הטמונות לכאורה במתן חיסונים לילדים, ובנוגע ל\"סוגיות\" רבות נוספות שבהן יש כביכול איזו \"מחלוקת מדעית\". הבעיה היא שברוב המקרים הללו, כמו בנוגע לסוגיית הגידולים המהונדסים, אין מחלוקת מדעית של ממש, אלא בעצם בורות ציבורית ביחס לעובדות. עיתונאי אחראי היה מנסה לתקן בורות זו, ומביא לציבור מידע מדעי אמין ומעניין, בתקווה שהציבור ילמד וישכיל. עיתונאים מהזן המהונדס נמנעים מלעשות זאת, ומעדיפים להפיץ בהלה, ספקולציות ו\"שאלות\" חסרות מענה.",
      "reference": "כתבתו של בר שם-אור בחדשות ערוץ 10 על מזון מהונדס היא דוגמה לעיתונות חסרת אחריות הפורטת על נימים של חרדה ציבורית ממדע",
      "prediction": "כתבת תחקיר בערוץ טלוויזיוני הציעה שגידולים מהודרים עלולים להיות מסוכנים ולהשפיע על אלה שאוכלים אותם, בהתבסס על כתבות וחוות דעת שלא הובאו בפני הצופים. למרות שהטענות היו חסרו תקדים וספקולטיביות, הן נתפסו כאזהרה מוצדקת בשל חששות לגבי תאגדי זרעים גדולים והתנגדויות חברתיות רחבות.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "שרי רוט (רוטנברג), עיתונאית \"בחדרי חרדים\" שפוטרה והאשימה את מו\"ל האתר בשחיתות, לא תחזור לעבוד באתר החרדי. כך קבע היום בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו. השופטת אופירה דגן-טוכמכר פסקה, יחד עם נציגת העובדים עדנה גרוס ונציג המעבידים עודי שינטל, כי פיטוריה של רוט לא נבעו מפעילותה בארגון העובדים וכי אין הצדקה לחייב את בעלי האתר להעסיקה מחדש. בפסק-הדין מוטחת ביקורת ברוט בשל התנהלותה מול בעלי האתר, והיא מואשמת כי גייסה את ארגון העיתונאים כדי לשוות למאבקה במו\"ל האתר תחפושת של מאבק עובדים. רוט, הכתבת הפוליטית באתר ובת-זוגו של מייסדו ועורכו לשעבר של \"בחדרי חרדים\", נקלעה לעימות עם הבעלים החדש של האתר, מאיר גל, ושותפו גיא כהן על רקע הבחירות לראשות מפלגת ש\"ס בין אריה דרעי לאלי ישי. בעוד שגל ביקש להשתמש באתר כדי לקדם את מועמדותו של ישי, רוט טענה כי הבעלים מתערב יתר על המידה בתכנים, וזאת במטרה לזכות בכספים מטעם המועמד ישי. בין היתר טענה רוט כי בידיה הקלטה של שיחה שבה נשמע גל אומר: \"כשהעורך הראשי שלי לא זורם איתי, אני לא יכול לרשום צקים עם אלי ישי\". \"על אף הדברים הקשים שהגב רוט לא היססה להטיח במעבידיה, היא נמנעה מלהגיש את ההקלטה לבית-הדין\", מצוין בפסק הדין, ועל כן נקבע כי \"לא הונח בפנינו כל בסיס עובדתי לקבוע כי מר גל התערב בעבודתם של מי מהכתבים באתר, כמו גם בעבודתו של העורך הראשי, באופן שמנוגד לדין או לאתיקה העיתונאית\". בית-הדין קיבל את טענת רוט כי התארגנות העובדים באתר, שהיא היתה מיוזמיה, נבעה מנסיונות ההתערבות של הבעלים, אולם דחה את טענתה כי פוטרה בשל חלקה בהתארגנות. בית-הדין פסק כי הפיטורים נבעו מדברים שכתבה רוט בקבוצת ווטסאפ של עובדי האתר, והגיעו לידי הבעלים. בתכתובת זו ניסתה רוט לשכנע עובד אחר שלא למלא אחר הוראות ההנהלה בין היתר במלים הבאות: \"גם הנאצים מילאו הוראות של המעביד\". בהמשך הוסיפה: \"מאחלת לך שבחיים איש לא ישלם למאיר כדי שיחסל אותך\". בתכתובת אחרת כתבה על הבעלים: \"שני נוכלים שמצעידים את האתר הזה לחדרי החקירות\". \"אין בלבנו כל ספק כי ההחלטה לנקוט בעניינה של הגב רוט הליך של פיטורים קשורה באופן ישיר לדברים שכתבה בגנותם של מר כהן ומר גל בתכתובת עם מר גרינצייג, ולמהלך שנקטה, על דעתו של מר רוטנברג, לשכנע את העובדים שלא לקיים הנחיות של המו\"ל\", נכתב בפסק-הדין. עוד קבע בית-הדין כי הניסיון בתכתובת זו להניא עובדים נוספים מלמלא אחר הוראות ההנהלה לא בוצע על דעת ארגון העובדים או בהנחייתו, אלא כיוזמה פרטית של רוט ובן-זוגה, ובשל כך רוט אינה זכאית לחסינות הניתנת לחבר ועד בגין פעילותו. לפי בית-הדין, פיטוריה של רוט לא ישפיעו לרעה על סיכויי ההתארגנות באתר במידה שמצריכה את ביטולם. \"אפשר שחברים אחרים בוועד הפעולה חסרים אותה מידה של דעתנות בה ניחנה הגב רוט, הם פחות לעומתיים ופחות בוטים, ואולם איננו סבורים כי ניתן להתייחס אליהם בביטול ולקבוע כי לא יהיה בידיהם להיות שותפים למו\"מ קיבוצי מול ההנהלה לשם קביעת תנאי עבודה, לאחר שהיציגות ממילא כבר הושגה, ההנהלה מוכנה לנהל מו\"מ וארגון העובדים כבר בתמונה\", נכתב. על סמך פסיקת \"פלסטיין פוסט\" נגד גואנה יחיאל קובע בית-הדין כי אין הצדקה למנוע את פיטורי העיתונאית רוט. \"הדברים שנרשמו בתכתובת הפנימית כשלעצמם, חמורים ככל שיהיו, היו ניתנים למחילה אילו חזרה בה גב רוט מהאשמותיה הקשות, ואילו הביעה נכונות להשתלב בעבודת המערכת בהתאם לקו החדש שאימץ המו\"ל\", נכתב בפסק הדין. \"[...] גב רוט בחרה שלא לחזור בה מטענותיה העקרוניות, שלפיהן המו\"ל מתנהל באופן פסול ואף פלילי, ואין כל מקום להידברות, וזאת בלי שטרחה להציג בפני בית-הדין שמץ של ראיה ביחס לטענותיה הקשות (הגם שלטענתה יש בידיה הקלטה של שיחה המתעדת את החשדות). נדמה כי עמדתה העקבית של גב רוט היתה ועודנה כי אין שביל זהב, יש שני נוכלים שמצעידים את האתר לחדרי החקירות, אמירה המלווה בהזמנה של המו\"ל להגיש נגדה תביעת דיבה (כך בראיון השימוע). \"פשיטא שהגב רוט רשאית להמשיך להחזיק בעמדתה. היא אינה מחויבת לכתוב בגנות אריה דרעי ואין לחייבה לתמוך באלי ישי. היא אף רשאית להביא את חשדותיה לבירור ולבדיקה במוסדות המתאימים, ואף לפרסם אותם בכל כלי תקשורת, לרבות בתוכנית המקור שאותה הזכירו הצדדים בסיכומיהם. ואולם, לדידנו, אין היא יכולה באותה נשימה לצפות מהמו\"ל כי ימשיך להעסיקה. \"בנסיבות העניין אנו סבורים כי אין הצדקה לכפות על המו\"ל את המשך העסקתה של גב רוט, אשר שמה לה למטרה להכפישו בכל הזדמנות אפשרית, בלי שהיא מוצאת לנכון להביא את טענותיה לבירור בפנינו. \"הגב רוט מציגה את עצמה כעיתונאית מקצועית ואובייקטיבית ואת המו\"ל כמי שמונע על-ידי אינטרסים כלכליים שהופכים את התנהלותו לפלילית. הבחנה דיכוטומית זו של הגב רוט אין בידינו לקבל. כנקודת מוצא אנו מניחים כי לעיתונאי, כמו לכל אדם, יש דעה בעניינים שונים העולים בשיח הציבורי. הכתיבה העיתונאית אינה מדע מדויק והיא מושפעת במידה רבה מהרקע הביוגרפי של העיתונאי, מההשכלה שרכש, מאירועים שגיבשו את השקפת עולמו ואת תפיסתו את עצמו ואת תפקידו. \"[...] שאלת יחסי הגומלין שבין עיתונאי לבין מושא הסיקור העיתונאי היא שאלה מרתקת, באשר היא משלבת שאלות כבדות משקל של משפט ושל אתיקה, של חופש הביטוי ושל זכות הציבור לדעת, ונדמה כי תפיסת עולמה של גב רוט, המחלקת את עולם העיתונות בין עיתונאים מקצועיים ואובייקטיבים לבין עיתונאים מושחתים שמקבלים מעטפות, רחוקה מלשקף את המציאות המורכבת, על גוני האפור שבה. \"[...] בראיות שהובאו בפנינו אין כדי לסתור את טענת המשיבה, לפיה בנסיבות דנן עניין לנו במחלוקת לגיטימית בין המו\"ל לבין העורך הראשי בדבר הקו האידיאולוגי של כלי התקשורת ובדבר זכותו של המו\"ל לשלב בכלי התקשורת שבבעלותו כותבים שהשקפת עולמם תואמת את שלו. \"נדמה כי חרף קיום דיון משפטי/אתי במחלוקת שבין הצדדים, החליטה הגב רוט לגייס את ארגון העובדים על מנת להלביש את המחלוקת, שעניינה בגבולות חופש העיתונות, בכסות של חופש ההתארגנות. התחפושת אינה משכנעת, ואנו מתרשמים כי בנסיבות דנן ההסתדרות הפכה כלי שרת בידיה של גב רוט לקידום מאבקו של העורך (בעלה) במו\"ל. התרשמנו כי ההתארגנות היא אמצעי נוסף במאבק, ולא מטרה בפני עצמה, והגשת ההליך דנן היא בבחינת הזנב שמכשכש בכלב. \"הגב רוט הכריזה מלחמת חורמה על המו\"ל והיא מנהלת אותה בכל זירה אפשרית (בבית-משפט, בכלי התקשורת, במשטרה). היא שבה ומצהירה שוב ושוב שאין בדעתה לקיים את ההנחיות של המו\"ל ביחס לקו שינקוט האתר, וכי לטעמה המו\"ל מבצע עבירות פליליות. אלא ששאיפתה של גב רוט להכתיב את הקו האידיאולוגי של האתר אינה מתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה ביחס לגבולות חופש הביטוי של העיתונאי ושל המו\"ל. התנהלותה של גב רוט אינה יכולה להתיישב עם זו של עובד אשר מבקש לחזור ולקיים שגרת עבודה תקינה הכוללת יחסי אמון עם מעסיקו, והיא מעוררת ספק ביחס לתכלית העומדת מאחורי ההליך דנן\". בשל כך דחה בית-הדין את התביעה, בלי להשית הוצאות על הצדדים. 37143-12-13",
      "reference": "בית-הדין לעבודה לא קיבל את גרסת שרי רוט שלפיה פוטרה מ\"בחדרי חרדים\" בשל פעילותה בארגון העובדים, ומתח ביקורת על שלא סיפקה הוכחה להאשמותיה נגד בעלי האתר",
      "prediction": "שרון רוט פוטרת מ\"בחדרים חרדיים\" בעקבות חילוקי דעות עם המו״ל בנוגע להתערבותו בתכני האפליקציה. היא הואשמה בניסיון להפוך את המאבק שלה למען חוקי העיסוק למסווה עבור בן זוגה, שהתנגד למו״לים. בית המשפט דחה בקשה שתאלץ את המו׳׳ל להעסיק אותה מחד, וקבע שההתארגנויות לא נפגעו מספיק כדי להצדיק זאת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "\"לפני שנתחיל רוצה להציג פה חבר הכנסת מקלב נושא…\" – כך יפתח ח\"כ יואב קיש, יו\"ר ועדת הכנסת, את הישיבה האחרונה בנושא \"תיקון מספר 35\" לחוק מימון מפלגות. אל תירדמו. מאחורי האמירה הזו מסתתר סיפור מטורף. אמירה קטנה זו היא הפתח דרכו יפלשו חברי הכנסת לכיס שלנו בדרך שלא תיאמן וייקחו ממנו לא פחות מ- 22 מיליון ש\"ח. מדי שנה. קצת רקע: השנה יצרנו סדרת כתבות על נושא משמים אך קריטי – מימון מפלגות. בכתבה זו נתמקד באנקדוטה שהתרחשה אשתקד מתחת לרדאר וממחישה כיצד תחום מימון המפלגות הוא המערב הפרוע. V15 כמסך עשן זוכרים את \"חוק V15\"? ההצעה הזו אמנם נועדה להיאבק בארגון השמאל שעורר הרבה רעש בבחירות 2015 – אך גם עשתה הרבה שכל. ההצעה ביקשה לסגור פרצה שאיפשרה למיליונרים מכל הצדדים להשפיע על המשחק הפוליטי. בסוף אושר חוק מסורבל, אבל זה לא הסיפור. בפועל, החוק שימש בצורה שטרם ראינו כמותה בכנסת כמסך עשן לתיקון אחר שבו חפצו חברי הכנסת: הגדלת המימון הציבורי השוטף למפלגות. ההחלטה להשתמש בחוק כדי להגדיל את תקציב המפלגות התבצעה בדיון האחרון על החוק (מרץ 2017), בתחכום רב ובחטף – תוך רמיסת ביקורת מהיועצת המשפטית של הוועדה. את מה שמתרחש תוך מספר דקות בוועדה (ראו בסרטון המצורף) מיטב התסריטאים לא היו מדמיינים אפילו בסרטי \"אושן 11\" – זה נדמה כמו ניצול מדויק של שעת כושר להעברת מחטף באפס דיון ציבורי. החוק הנידון בכלל עוסק במניעת השפעה זרה בבחירות. אלא שתמלול הדיון מראה שלאחר חודשים רבים של תכנון, ח\"כ מקלב יחד עם יו\"ר הוועדה קיש מסובבים את גלגל הכספת ומוציאים את השלל: מצביעים. בעד. פה אחד. נסביר. בכתבה הראשונה בסדרה שלנו על מימון המפלגות פירטנו על שני הסוגים השונים של מימון המפלגות: תקציב שהן מקבלות מכיסנו כתוצאה מזכייה בבחירות ותקציב מכיסנו בצורה שוטפת (שהוא, באופן מפתיע, הסכום הגבוה מבין השניים).  המימון השוטף צמוד למה שנקרא \"יחידת מימון\" ששוויה כיום 1.375 מיליון ש\"ח. כל מפלגה קיבלה מאיתנו עד לאותה הצבעה, מדי חודש, 5% מיחידת מימון כפול מספר המנדטים שיש לה (ועוד סכום אחיד מעבר לזה). ובעברית: 5% יחידת מימון שווה 68,750 אלף ש\"ח. העלאת הסכום מ- 5% ל- 6% נשמע כשינוי פעוט – אבל זו בעצם העלאה של 20% לתקציב החודשי של כל מפלגה. עלייה של 20% שהתבצעה על רקע מלמול של ח\"כ בוועדה – ללא הסבר רציני, דיון, או בדיקת הנתונים. המשמעות של זה: כ-22 מיליון שקל בשנה. את הפירוט והחישוב המלא של יחידות המימון תוכלו לראות בכתבה הראשונה. ומי אמור לקבוע את יחידת המימון, הח\"כים? לא. ועדה ציבורית חיצונית. מה זו ועדה ציבורית? שיישבו בה אנשי ציבור, אקדמיה, לשעברים וכיו\"ב. ככה הח\"כים לא יקבעו לגבי עצמם – שזה ניגוד עניינים מובנה. הגיוני, לא? למעשה זה כה הגיוני, שאפילו ח\"כ מיקי זוהר הסכים איתנו לאחרונה שצריך גם שוועדה ציבורית תקבע את שכר הח\"כים. בקצרה, חברי הכנסת לא יכולים לשנות את גובה יחידת המימון בעצמם. וזה בדיוק מה שציינה היועצת המשפטית של הוועדה, ארבל אסטרחן, ליו\"ר קיש (רגע לפני שרמס את הביקורת ששטחה בפני הח\"כים). חשוב להדגיש, אסטרחן לא הביעה את דעתה, אלא בסך הכל הבהירה את החוק עצמו – כלומר את מה שחוקקו ח\"כים קודמים. אז מה התרגיל שעשו חברי הכנסת בהנהגתם של מקלב וקיש? במקום לשנות את יחידת המימון – הם הגדילו את האחוז שיקבלו. במילים אחרות תוספת של 1.8 מיליון ₪ שקל לחודש לתקציב המפלגות. ח\"כ קיש דאג לאינטרסים של הח\"כים בלהטוט מתוחכם, ולמרות שאין התנגדות בחדר קיש הלך על בטוח. כיצד? הוא הוסיף על סעיף המימון הסתייגות אישית שלו להצבעה. כלומר, כאשר יצביעו על החוק במליאה אפשר יהיה להצביע על ההסתייגות ולהוציא את הסעיף הזה מהחוק (זהו בעצם אמצעי לריכוך התנגדות אפשרית בחדר על-ידי מתן פתח לביטול אפשרי של הסעיף הספציפי לאחר מכן). חשבתם שהאופוזיציה תתנגד? טעיתם. הסכמה פה אחד. אלו חברי הכנסת שהיו בדיון ולא העלו שום ספק בנוגע לסעיף שנולד בהריון של 2 דקות: מלבד חברת הכנסת יעל גרמן מ\"יש עתיד\", שכנראה לא הייתה מעודכנת בתרגיל, אף אחד מחברי הכנסת לא התייחס לאותה הסתייגות. כאשר גרמן העלתה את הנושא במליאה, הבהיר לה ח\"כ קיש כי הסעיף הוכנס בהסכמת כלל המפלגות, והזכיר לה שגם בוועדה היא עצמה לא התנגדה. ואיך הצביעו חברי הכנסת כשהגיעה ההסתייגות – אותה פעולה שיכלה להוציא את הסעיף החדש והבעייתי מהחוק? חבר הכנסת קיש פתר את הבעיה. הוא הסיר אותה מסדר היום.  משמעות הדבר שלא היה צריך להצביע ולהביך אף אחד. גם ח\"כ יואל חסון שריכז את עבודת האופוזיציה במליאה באותה שעה, טרח לציין שהוא מסיר את הסתייגות זו (למרות שלא הייתה שלו). ואנחנו? נשלם מדי שנה את החשבון – 22 מיליון שקל נוספים (וסך הכל הסכום, אחרי התוספת, עומד על 120 מיליון שקל בשנה). קיש ומקלב בחרו שלא להגיב. נ.ב לא נכנסו לזה – אבל מה שטרגי לא פחות זה שתקציבי המפלגות אינם שקופים – מה שמוביל ללא מעט קומבינות באותם כספים. ועכשיו הכספים הנתונים באפלה רק גדלו:  לקוראנו האדוקים – בפרק הבא נכתוב על הצעות אפשריות לתיקון המנגנון ועל מננגון ההלוואות למימון התעמולה. כתבו: עידן בנימין ותומר אביטל עריכה: ניר בן צבי",
      "reference": "במחטף וכמעט בלי דיון: חברי הכנסת הגדילו את מימון המפלגות ב־22 מיליון שקל בשנה",
      "prediction": "חברי הכנסת השתמשו בתירוץ של חוקי מימון בחירות כדי להוסיף לעצמך 2 מיליונים לכל מפלגת חוקת חוקה, בלי דיון או הסבר, וכולם הסכימו.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "עיתוני הכלכלה בישראל מעוניינים להיפטר מפרסום נתוני הבורסה בגליונות הדפוס שלהם, אך נמנעים מלבצע מהלך מתואם בשל חשש להסדר כובל, כך סיפר ח\"כ חיים אורון במהלך דיון של ועדת הכספים שנערך באוקטובר האחרון. במהלך הדיון, שעסק בהצעה לצמצם את גודל המודעות שמפרסמת על-פי חוק הרשות לניירות ערך, סיפר אורון כי לפני כשנתיים-שלוש ביקש ליזום ויתור משותף של העיתונים על פרסום העמודים המכילים נתוני בורסה (מדדי מניות, שערי אגרות חוב וקרנות נאמנות), ואף זכה להסכמה מבכירים בעיתונות הכלכלית, אך הבין מהממונה על ההגבלים העסקיים כי אם יקדם את יוזמתו, יהיה שותף להסדר כובל המנוגד לחוק. \"קיבלתי מכתב מכל בעלי העיתונים, מכל המו\"לים, גם מידיעות אחרונות וגם מהארץ, שהם כולם מוכנים להוריד את העמודים האלה ושהם עולים להם הרבה מאוד כסף\", אמר אורון בוועדת הכספים. בהמשך הדיון הוסיף: \"הממונה על ההגבלים העסקיים הסבירה לי שאני עושה הסדר כובל ושאני אזוז הצדה, ואכן זזתי הצדה\". בשיחה עם \"העין השביעית\" מאשר אורון כי בעקבות פנייה של עיתונאי לשעבר בחן את הנושא והגיע למסקנה שבעידן האינטרנט אין צורך ממשי בעמודים הללו. \"פניתי לכל העיתונים במקביל\", הוא אומר, \"ושאלתי, אם נגיע למצב שכולם מורידים, האם אתם מסכימים?. כולם ענו לי בחיוב, עם הערה שזה כפוף להסדרים העסקיים, כלומר שזה לא יהיה קרטל\". לדברי אורון, קיבל תשובות חיוביות מ\"הארץ\", \"ידיעות אחרונות\", \"גלובס\" ו\"מעריב\". הוא מוסיף כי עמדת העיתונים היתה שפרסום נתוני בורסה בהיקפים גדולים בגליונות המודפסים אכן מיותר. \"הם לא מורידים את זה כי אף עיתון לא מעז להוריד את זה לבד, כדי שלא יהיה בנחיתות מול האחרים\". כאמור, בעקבות פגישה עם הממונה על ההגבלים העסקיים, נסוג אורון מהיוזמה. ברשות להגבלים עסקיים אישרו כי הנושא אכן עלה בשיחות שקיים ח\"כ אורון עם הממונה על ההגבלים העסקיים, אך לא הבשיל לכדי הצעה רשמית. תיאום מראש בין העיתונים אכן נחשב להסדר אסור, אך יוזמה של עיתון אחד שמשפיעה על עיתון אחר מותרת על-פי חוק, כפי שיודע כל קורא שעוקב אחר התיאום בעליית מחירי העיתונים. אף שהממונה על ההגבלים העסקיים סיכלה את הצמצום המתואם של עמודי הבורסה, בפועל מספר העמודים הלך והצטמצם בשנים האחרונות. לפני כשנתיים, בתקופה שבה, לדברי ח\"כ אורון, יזם פנייה לעיתונים הכלכליים בעניין עמודי הבורסה, דיווחנו כאן על קיצוץ שחל במספר עמודי הבורסה בעיתונים הכלכליים. עיתון \"דה-מרקר\" יצא לעולם בשנת 2005 בגליונות שכללו 11 עמודים של נתוני הבורסה והגיע בשנת 2007 לשיא של 14 עמודי נתונים. בשלהי 2008 צימצם את מספר העמודים ל-10, ובתחילת 2009 ל-8 עמודים בלבד. כמה ימים לאחר הצמצום של \"דה-מרקר\" ל-8 עמודים, צימצם \"גלובס\" את מספר עמודי הבורסה שלו מ-13 ל-9. סמי פרץ, עורך \"דה-מרקר\", מסר בזמנו ל\"עין השביעית\" כי הסיבות לכך הן יעילות, התאמה לצורכי הקוראים וטובת איכות הסביבה. חגי גולן, עורך \"גלובס\", הכחיש כל קשר בין הצמצום שהתבצע בעיתונו לצמצום שחל שבוע קודם לכן בעיתון \"דה-מרקר\". מאז פחת עוד יותר מספר עמודי הבורסה בעיתונים. \"דה-מרקר\" מפרסם כיום שישה עמודים עם נתוני בורסה, וכך גם \"גלובס\". \"כלכליסט\", שיצא לדרכו לפני כשלוש שנים עם שישה עמודי בורסה, מפרסם כיום חמישה עמודים בלבד. בדיון שנערך בוועדת הכספים קישר ח\"כ אורון בין הבזבוז המיותר לדעתו בפרסום עמודי נתוני הבורסה בעיתוני הדפוס ובין ההפסד הכספי שייגרם לעיתונים אם תצומצם חובת הפרסומים הממשלתיים השונים. בשל כך הציע לחברי הוועדה לקיים דיון עקרוני ורחב בנושא. השבוע אישר בפני \"העין השביעית\" כי טרם נקבע מועד לדיון. \"אני לא נבהל היום מאיזשהו מודל של סבסוד העיתונות, אם דרך מחירי הנייר או מנגנון אחר\", הוא אומר ומוסיף: \"אני רואה כחלק מתפקידי במציאות הקשה מאוד של העיתונות, לא לפגוע בהם מעבר למה שהחיים פוגעים בהם, כי אני חושב שזה אינטרס ציבורי שתהיה עיתונות טובה. יש מצוקה גדולה של כלי תקשורת כתובים, ואני רוצה שהעיתונים לא ייעלמו ונגמור בסוף עם עיתון אחד שגם הוא יהיה חינמון\". יחד עם זאת, אורון מודה שהתנאים אינם מתאימים להחלטות על סבסוד עיתונים בישראל. \"אין שום סיכוי בעולם להעביר היום הצעה על איזושהי מערכת של סבסוד העיתונים\", הוא אומר, ומסביר כי \"הרעשים\" שקיימים בגלל \"ישראל היום\", העיתון המופץ בחינם וממומן על-ידי ידידו של ראש ממשלת ישראל, מונעים כל אפשרות לקיים דיון רציני ונטול פניות בנושא.",
      "reference": "ח\"כ חיים אורון ניסה לתאם בין העיתונים ביטול של עמודי הבורסה, אך נסוג לאחר שהממונה על ההגבלים העסקיים קבעה כי מדובר בהסדר כובל. אורון: בגלל \"ישראל היום\" אי-אפשר לקיים דיון רציני על סבסוד העיתונים",
      "prediction": "ח\"כ אורן ניסה לתאם ביטול פרסומי מדדי בורות בעיתוניים כלכליסטים, אבל נעצר על ידי הממונה להגבלות עסקים בגלל חשש לקרטל. היוזמה גרמה להפחתת מספר העמודעם, אך עדיין מתקיימת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "היכן מכריז פוליטיקאי אמריקאי על החלטתו לרוץ למשרה בכירה? פעם היה מזמין את תומכיו לכינוס חגיגי, או מזמן מסיבת עיתונאים, כדי להבטיח שהבשורה הפוליטית שלו תהדהד מחוף לחוף. בעידן הטלוויזיה אפשר שהיה בוחר תוכנית ראיונות מכובדת, מסוג אלו המשודרות ביום ראשון בבוקר, תוכניות עם רייטינג דל, אבל נודפות ניחוח של יוקרה ומכובדות. בעידן הנוכחי יש זירות חדשות, הכובשות את מקומן בשיח הפוליטי. ארנולד שוורצנגר, למשל, בחר להכריז באוגוסט שעבר על התמודדותו על תפקיד מושל קליפורניה דווקא בתוכנית \"הלילה\" של גיי לנו, המתמחה בעקיצות ובבדיחות על פוליטיקאים. כחודש אחר-כך התייצב הסנטור מדרום-קרוליינה, גון אדוארדס, באולפן תוכנית הסאטירה הפוליטית של גון סטיוארט, ה\"דיילי שואו\", כדי להודיע שהחליט להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. \"אנחנו תוכנית של בדיחות\", אמר לו בשידור המנחה סטיוארט, \"לא יקחו את ההצהרה שלך ברצינות...\". אדוארדס לא היה מודאג. יועציו ידעו כי תוכנית של סאטירה פוליטית היא היום יעילה לא פחות מ\"פגוש את העיתונות\" של יום ראשון בבוקר, או אפילו מהדורת חדשות הערב עם דן ראתר בסי.בי.אס. כך בחר גם גון קרי, המועמד הדמוקרטי המוביל, לדהור בראשית הקמפיין שלו על אופנוע לתוך האולפן של לנו, והאוורד דין, מי שנחשב בראשית מערכת הבחירות למועמד מוביל, בחר לאחר תבוסותיו בפריימריז הראשונים להשתתף במערכון סאטירי על עצמו אצל דייוויד לטרמן ב\"לייט שואו\". יותר מבעל טור אחד עיקם את אפו בעקבות השידורים הללו, אבל לאחרונה התברר כי כל הפוליטיקאים האלה ויועציהם לא טעו. זה אמנם לא היה הנשק הסודי המבטיח את הניצחון, אבל בכל הקשור להשגת יעד חשוב אחר הם הצליחו: הם זכו בחשיפה משמעותית לציבור, במיוחד לאותם חוגים שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליהם בדרך אחרת. בחודש ינואר השנה פרסם מכון המחקר האמריקאי \"פיו\", העוסק בקשר בין הציבור לתקשורת, סקר מקיף על המקורות שמהם שואבים אזרחי אמריקה את המידע שלהם על מערכת הבחירות. מתברר כי בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2000, יש ירידה משמעותית באחוז האמריקאים שאמרו כי הם מתעדכנים בפוליטיקה באמצעות עיתונים יומיים – מ-40 אחוז ל-31 אחוז. גם התלות במהדורות הערב של הטלוויזיה ירדה – מ-45 אחוז ל-35 אחוז. בין מקורות המידע שהשימוש בהם עלה – לא רק האינטרנט (מ-9 אחוזים ל-13) אלא גם תוכניות הבידור והסאטירה בטלוויזיה (מ-6 אחוז ל-8). פילוח מדוקדק יותר של הנתונים, בהתאם לקבוצות גיל, גילה כי חמישית (21 אחוז) מבני 18 עד 29 השיבו כי הם מתעדכנים על מערכת הבחירות בראש ובראשונה מתוכניות הסאטירה והבידור, כמו גם מתוכניות הלילה בסגנון לנו ולטרמן. זה שיעור דומה לאלה המציינים כי את המידע הפוליטי שלהם הם מקבלים ממהדורות חדשות הערב בטלוויזיה (23%). הנתונים החדשים מציגים באור חדש את מערכת היחסים במשולש פוליטיקה, בידור ותקשורת. לצעירים רבים הבדיחות והמערכות בתוכניות אלו על פוליטיקה ופוליטיקאים אינם בגדר מיחזור מבודח ועוקצני של מידע שהגיע אליהם קודם בערוצים אחרים, אלא חדשות ופרשנות שהם שומעים ורואים בפעם הראשונה. התוכנית הבולטת ביותר בין תוכניות הבידור העוסקות בפוליטיקה היא ה\"דיילי שואו\" של סטיוארט, המשודרת מדי ערב בערוץ \"קומדי סנטרל\" בכבלים. סטיוארט משדר שם פינה בשם \"אי-הכרעה 2004\", ויחד עם צוות כתבים ופרשנים הוא מצליח להפוך על פיה כל אמירה של פוליטיקאי מקלישאת יח\"צנות לרצף של בדיחות. סטיוארט לא עושה חשבון לאף אחד. האוורד דין, למשל, שנסק והתרסק בתוך חודשים ספורים, כונה שם \"אותו חצי-אדם, חצי-קוף מוורמונט\" לאחר שהשמיע קולות מעוררי תמיהה אחרי אחד מהפסדיו הרבים בפריימריז. מצד שני, כמעט כל המועמדים הדמוקרטים התייצבו אצל סטיוארט בזה אחר זה לראיונות למרות, ואולי דווקא בגלל, מקבצי הבדיחות היומיים ששידר עליהם במהלך הפריימריז. סטיוארט הפך למרכיב מרכזי בסדר-יומם של יועצי התקשורת והשיווק של המועמדים. בכתבת שער עליו ב\"ניוזוויק\" הוא תואר כאחד מכוכבי מערכת הבחירות הנוכחית, בין היתר בשל שיעור הצפייה הגבוה בתוכניתו בקרב צעירים. \"הוא אחד המבוגרים שצוחק על הדברים שמצחיקים אותנו\", צוטטה שם סטודנטית מאוניברסיטת איובה, \"והוא עושה זאת מבלי שיסתכל עלינו מלמעלה\". לצד סטיוארט ממשיכה לככב בתוכניות הסאטירה גם \"סאטרדיי נייט לייב\" הותיקה, שבה כבר באמצע שנות השבעים חיקה צבי צייס את גרלד פורד כנשיא שאינו מסוגל לצעוד וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת. לרייטינג גבוה יותר זוכות תוכניות הלילה, שגם בהן הנתח הפוליטי הוא מרכזי, לצד כוכבי קולנוע וסלבריטאים אחרים. חוקר התקשורת רוברט ליכטר מצא כי בתוכנית של גיי לנו הוכפל מספר הבדיחות הפוליטיות בין ראשית שנות התשעים למערכות הבחירות של המאה ה-21. הריצה לסוג כזה של תוכניות מניבה לפוליטיקאים לא רק חשיפה נרחבת, בעיקר לצעירים, שאין דרך אחרת להגיע אליהם; אצל לנו ולטרמן איש אינו צולב אותם בשאלות קשות ומביכות על עמדותיהם בנושא מסים ובטחון – והם יכולים להציג \"פן אנושי\" קל והומוריסטי. כך מתפרשת הרכיבה על הארלי דייווידסון לתוכנית של לנו, כניסיון של המועמד קרי לשבור את תדמיתו של איש משעמם ויבשושי. \"למיזוג של פוליטיקה וקומדיה יש צדדים חיוביים ושליליים\", אמר ל\"יו.אס.איי טודיי\" ההיסטוריון גון ויינר מאוניברסיטת קליפורניה. \"החלק הטוב הוא ניפוץ הקלישאות הפטריוטיות\". מצד שני, מערכת הבחירות איננה רק עניין קליל, ויש צורך לדון גם בנושאים רציניים. \"אם התוכניות הללו נותנות לפוליטיקאים דרך לחמוק מנושאים אלה או להתעלם מהם – אז זה רע\", אומר ויינר. כך סבורים גם אנשי תקשורת אחרים, ביניהם מגיש \"פגוש את העיתונות\", טים ראסט, המרוצה מכך שפוליטיקאים מסוגלים להתייחס לעצמם בהומור, אך מצפה מהם גם לדון בכובד ראש על נושאים רציניים כמו ביטוח בריאות. פוליטיקאים אמריקאים שילבו במסעות הבחירות שלהם בעבר פן בידורי, קליל; גון קנדי התראיין בתוכנית \"הלילה\", ריצרד ניקסון השתתף בתוכנית הומור, וביל קלינטון ניגן בסקסופון אצל ארסניו הול. מנגד, תוכניות סאטירה שלחו חצים נוקבים לעבר פוליטיקאים מאז ומתמיד, והעניקו פן נוסף לסיקור התקשורתי השגרתי. הפעם השתנו כללי המשחק: הפוליטיקאים אינם ממתינים שתוכניות הבידור והסאטירה יצלפו בהם – אלא הם מנצלים אותן תוכניות ממש לצרכיהם שלהם, כבמה נוספת להציג את עצמם בפני קהל הבוחרים. הרייטינג היורד של תוכניות החדשות בטלוויזיה, והתחושה שציבור רחב התעייף ממידע רציני וכבד, כבר הובילו בשנים האחרונות לסגנון הגשה קליל יותר, כדוגמת ערוץ החדשות \"פוקס\". רשתות הטלוויזיה הוותיקות מנסות לשמור על מראית עין של רצינות, אבל התמהיל המוגש במהדורות הערב, \"ספינות הדגל\" של החדשות, משתנה בשנים האחרונות. חדשות החוץ נדחקות לשוליים ואייטמים שימושיים על כולסטרול, לחץ דם ודיאטות חדשות תופסים מקום מרכזי. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 היו מי שהעריכו שאמריקה תחזור לעסוק ברצינות בחדשות מהעולם, אבל מהר מאוד התברר שטיפול חדשותי רציני הוא מתכון בדוק לאבד צופים, והבעיה מחריפה ככל שמדובר בבני-נוער ובצעירים. ההתרחקות מחדשות הנסבות על פוליטיקה, כלכלה מדיניות חוץ וחברה היא רק סימפטום אחד לתופעה מקיפה וחמורה יותר: הניכור הגובר של צעירים מכל מה שקשור לחיים ציבוריים, פוליטיקה ובחירות. שיעורי ההשתתפות בבחירות צונחים משנה לשנה ומעוררים דאגה אצל אנשי מדע המדינה באשר לעתיד הדמוקרטיה באמריקה. רשת אם.טי.וי תנסה גם השנה, כפי שעשתה במערכות בחירות קודמות, לדבר על לבם של צעירים, בין קליפ לקליפ, על הצורך להשתתף בבחירות בסיסמה \"בחר או שתפסיד\". מדובר בכ-20 מיליון צעירים, בני 18 עד 30, שהרשת מנסה להבקיע מבעד לאדישותם ולגרור אותם לקלפי. אם יש למישהו סיכוי להגיע לצעירים הרי אלה תוכניות הבידור, ההומור והסאטירה, ולא מהדורות החדשות ה\"רציניות\". הפוליטיקאים מיהרו לקרוא את המפה, עוד לפני הסקר האחרון, והם מנסים להחדיר את המסרים שלהם בנתיב חדש, אפילו במחיר השתטות עצמית מפעם לפעם. ואולי המציאות הנוכחית היא סופו של תהליך, שניתח בדאגה חוקר התקשורת האמריקאי ניל פוסטמן כבר לפני 18 שנה בספרו \"בידור עד מוות\". פוסטמן תיאר כיצד מדללת הטלוויזיה את השיח הציבורי ומרוקנת אותו מתוכנו. הכל נעשה בידורי, קופצני, חזותי, כתחליף לדיון המילולי, המהותי. מה שאנו צופים בו הוא מדיום המציג מידע במתכונת פשטנית, ללא ממשות, ללא היסטוריה וללא הקשר. מידע ארוז כבידור. \"באמריקה מעולם לא נשללת מאיתנו הזכות להתבדר\", כתב פוסטמן, שהלך לעולמו בשנה שעברה – ולא זכה לראות איך מערכת הבחירות 2004 מצעידה את העולם שתיאר לשלב האחרון של טשטוש גבולות מוחלט בין הפוליטיקה, התקשורת והבידור. גיליון 50, מאי 2004",
      "reference": "חלק לא מבוטל מהצעירים האמריקאים מתעדכנים על מערכת הבחירות לנשיאות בראש ובראשונה מתוכניות בידור וסאטירה בטלוויזיה",
      "prediction": "פוליטקיאים עוברים לשידורים בתוכנות בידור וסאטריה במקום מהדרות חדשות כדי להגיע לקהל גדול יותר, במיחד צעיר, ולהציג פן אישי וקליל. זה חלק משינוי מגמה בתקשורת שבו חדשות הופכות לבידור, ואנשים נמשכים למידע בצורה קלילה ופחות רצינית.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בשבוע שעבר נרשם מספר נמוך במיוחד של מרואיינים ערבים בתוכניות החדשות והאקטואליה של חמשת ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל, כך עולה מנתוני מדד הייצוג. המדד, מיזם מתמשך של אתר \"העין השביעית\" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון, ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה, בודק מדי שבוע את מספר ושיעור המרואיינים הערבים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל וב-19 התוכניות המובילות. מהנתונים עולה כי בשבוע שעבר התראיינו מעל 3,200 איש בתוכניות החדשות והאקטואליה של חמשת ערוצי התקשורת המרכזיים. מתוכם, רק 51 היו ערבים וערביות. זהו מספר השווה ערך ל-1.6%, זאת על אף ששיעור הערבים באוכלוסיית מדינת ישראל עומד על כ-20%. ההדרה בשבוע שעבר של האוכלוסייה הערבית מהתקשורת בעברית היתה חריפה אף יותר מהמקובל בישראל, בשים לב לכך ששיעור הייצוג הממוצע עומד על 2.3%. כרגיל, ערוץ 1 ורשת ב, ערוץ הטלוויזיה ותחנת הרדיו של השידור הציבורי, הובילו בשבוע שעבר בשיעור המרואיינים הערבים על פני שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים ותחנת הרדיו הצבאית. כרגיל, מבין הערוצים של השידור הציבורי, ערוץ 1 הוביל על רשת ב. גם כן כרגיל, מבין שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים, ערוץ 10 הוביל על ערוץ 2. בכלל, נראה כי הדירוג מהשבוע שעבר אינו מקרי. אף שהפערים בין רוב כלי התקשורת בו עומדים על שברירי אחוז, הדירוג בטבלה השבועית תואם באופן מושלם את הדירוג בטבלה המשוקללת, המחשבת את מספר המרואיינים הערבים בכלי התקשורת מאז תחילת השנה. בנתוני השבוע שעבר בולטת במיוחד ההידרדרות של ערוץ 2 מהמקום השני מראש הטבלה למקום השני מתחתיתה. בעוד שבשבוע השני לחודש מאי התראיינו בתוכניות החדשות והאקטואליה של הערוץ 25 ערבים מתוך 610 (4.1%), בשבוע שעבר, השלישי בחודש מאי, התראיינו בערוץ 2 רק שבעה ערבים מתוך 645 מרואיינים (1.1%). נראה כי ההסבר לכך טמון בסיקור החריג שנתנה חברת החדשות לפני שבועיים לפרשה שנחשפה במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ ונגעה לכומר גבריאל נדאף. ברגע שפרשה זו ירדה מעל סדר היום, חדל הערוץ להתעניין בדעותיהם ובעמדותיהם של ערבים והידרדר מחדש אל מקומו הטבעי בתחתית הטבלה. מבט על טבלת התוכניות מחזק את הסברה בדבר הסיבות להתעלמות של חדשות ערוץ 2 מהאוכלוסייה הערבית במדינה. לפני שבועיים, לא רק מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 סיקרה בהרחבה את פרשת נדאף; מרואיינים ערבים הוזמנו לשוחח על הפרשה גם ב\"שש עם\" וב\"החדשות הלילה\". בשבוע שעבר לא היה אפילו מרואיין ערבי אחד ב\"שש עם\" וב\"החדשות הלילה\". למעשה, לא היה ולו מרואיין ערבי אחד גם ב\"אולפן שישי\" וב\"פגוש את העיתונות\". כך, מתוך חמש תוכניות החדשות והאקטואליה המרכזיות של חדשות ערוץ 2, ארבע היו על טהרת המרואיינים היהודים בלבד. לא מדובר במקרה, אלא במגמה קבועה. בעוד שישנן תוכניות עם עורכים ומגישים הפועלים באופן מודע לזימון ושיבוץ מרואיינים ערבים, ישנן תוכניות עם עורכים ומגישים המדירים את האוכלוסייה הערבית דרך קבע. ראו, לדוגמה, את הגרף שלהלן, המשווה בין שיעור המרואיינים הערבים ב\"המוסף\" של ערוץ 1 ו\"לונדון את קירשנבאום\" של ערוץ 10, לשיעורם ב\"שש עם\" של ערוץ 2. שלוש התוכניות דומות מאוד. שלושתן משודרות מדי ערב למשך כשעה בשעות הפרה-פריים (\"שש עם\" בשעה 18:00, ושתי האחרות בשעה 19:00), שלושתן מתבססות על ראיונות באולפן ושלושתן מבקשות לטפל באמצעות הראיונות בנושאים שעל סדר היום הציבורי. ובכל זאת, הפערים בשיעור המרואיינים הערבים בולטים. ב\"לונדון את קירשנבאום\", שמגיש ירון לונדון ועורך דרור זרסקי, קיבלו כבר בתחילת השנה החלטה מודעת ומוצהרת להקפיד על שילוב של מרואיינים ערבים בתוכנית. מאז לא היה שבוע אחד ללא מרואיין ערבי, ובדרך כלל התוכנית מובילה בשיעור המרואיינים הערבים. בלי קשר להתפתחויות מדיניות או בטחוניות, מערכת התוכנית מקדישה אייטם אחר אייטם לנעשה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, וכן מזמנת מומחים ואנשי מקצוע ערבים כדי לדון בנושאים שעל סדר היום הכללי. נראה שבמערכת \"המוסף\", שמגישה גאולה אבן ועורך ישי צרניאק, קיבלו לפני שבועות אחדים החלטה דומה. בשבועות הראשונים של השנה בקושי התארחו ב\"המוסף\" ערבים. ב-8 מתוך 15 השבועות הראשונים של השנה כלל לא רואיינו ערבים, וזאת אף שהתוכנית משודרת חמש פעמים שבוע. מאז אמצע חודש אפריל השתנתה המגמה. לא היה שבוע אחד ללא מרואיין ערבי, ובדרך כלל יותר מאחד. לעומת זאת בתוכנית \"שש עם\", שמגיש עודד בן-עמי ועורכת תירזה אליה-זיסמן, מגמת הדרת הערבים נותרת קבועה. מאז תחילת השנה נרשמו רק שבועיים שבהם התראיינו בתוכנית שלושה ערבים – בשבוע הראשון של השנה, אז היה גל הטרור הפלסטיני בשיאו, ולפני כשבועיים, אז חשפה חדשות ערוץ 2 את פרשת נדאף. בכל יתר השבועות בקושי התראיינו בתוכנית ערבים, כולל תשעה שבועות נטולי ערבים לחלוטין. השבוע החולף משמש דוגמה מובהקת להבדל בין שלוש התוכניות. בשבוע שעבר התראיינו ב\"לונדון את קירשנבאום\" ארבעה ערבים, שהם 15.2% מסך המרואיינים בתוכנית; ב\"המוסף\" התראיינו 2 ערבים (4.8%), ואילו ב\"שש עם\" לא רואיינו ערבים כלל. תמונה דומה עולה גם מהשוואה בין תוכניות הרדיו \"סדר יום\" של רשת ב ו\"נכון להבוקר\" בגלי צה\"ל. שתי התוכניות משודרות בבוקר, \"סדר יום\" בין 8:00 ל-10:00 ו\"נכון להבוקר בין 8:00 ל-9:00. אף ש\"סדר יום\" ארוכה יותר, המדד בוחן לא רק את כמות המרואיינים הערבים אלא גם את שיעורם בקרב כלל המרואיינים, וזאת על סמך בדיקה חד-פעמית שנעשתה בחודש ינואר. התוכנית \"סדר יום\", בהגשת קרן נויבך ובעריכת מירית הושמנד, מקפידה למן תחילת השנה לראיין ערבים מדי שבוע בשבוע. למעשה, השבוע היחיד שבו לא התראיין ערבי בתוכנית היה בשבוע הראשון של השנה, כשגל הטרור היה בשיאו ושיעור המרואיינים הערבים ביתר תוכניות החדשות והאקטואליה היה גבוה במיוחד. מאז לא היה שבוע אחד ב\"סדר יום\" ללא מרואיין ערבי, ובדרך כלל שיעור המרואיינים הערבים בה גבוה מהממוצע. משום כך הגיעה \"סדר יום\" למקום הרביעי (מתוך 19) בטבלת התוכניות המשוקללת. ב\"נכון להבוקר\", שמגיש ניב רסקין ועורך אפי טריגר, רואיינו כמה וכמה ערבים בתחילת השנה, בימי שיא הטרור, אולם בהמשך רשמה התוכנית שמונה שבועות רצופים ללא אף מרואיין ערבי. לאחר חשיפת הנתון באתר \"העין השביעית\" כחלק מסיקור מדד הייצוג, השתנתה המגמה: מאז מקפידים ב\"נכון להבוקר\" לשלב בתוכנית מדי שבוע גם מרואיינים ערבים. למעשה, בשבוע שעבר, כמו גם לפני שלושה שבועות, עקפה \"נכון להבוקר\" את \"סדר יום\" מבחינת שיעור המרואיינים הערבים. בזכות שינוי המגמה של מערכת \"נכון להבוקר\" נחלצה התוכנית מהמקום האחרון, שבו מוקמה עד לפני שבועות בודדים, וטיפסה מאז במעלה הטבלה המשוקללת. כיום נמצאת התוכנית \"נכון להבוקר\" במקום התשיעי בטבלת התוכניות המשוקללת. בעקבות נתוני השבוע שעבר עקפה התוכנית הן את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 1 והן את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, תוך צמצום פערים מהיר גם מול מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2. בתחתית הטבלה המשוקללת שלוש תוכניות שגם בשבוע שעבר יכלו להניף בגאון את דגל טוהר המחנה, שכן פעם נוספת לא ריאיינו ולו ערבי אחד. כמו ל\"לונדון את קירשנבאום\", \"סדר יום\", \"המוסף\" ו\"נכון להבוקר\", גם לתוכניות \"החדשות הלילה\", \"פגוש את העיתונות\" ו\"המטה המרכזי\" צוות של מגישים ועורכים. וכמו שבתוכניות שהחליטו להתעקש על מרואיינים ערבים הקרדיט מגיע למגישים ולעורכים, כך גם בתוכניות שנמנעות כמעט לחלוטין מלראיין ערבים לאורך חודשים ארוכים. את \"החדשות הלילה\" של חדשות ערוץ 2 מגישים דוריה למפל וליאור פרידמן ועורך אסף וייס. את \"פגוש את העיתונות\", אף היא של חדשות ערוץ 2, מגישה רינה מצליח ועורך יונתן למזה. את \"המטה המרכזי\" של ערוץ 10 מגיש גדי סוקניק ועורכים אהרלה גולדפינגר והדס ריבק.",
      "reference": "מדד הייצוג: רק 51 ערבים מתוך יותר מ-3,200 מרואיינים בשבוע שעבר",
      "prediction": "בשבועייים האחרונים הייתה ירידה במספר המרואיאנים העברים בתקשורת הישראלית, כאשר רק 1.7% מכלל המגיעים לתקשורת הם ערביים. 'לונדוו את קירקשנאו' ו'סדר יומא' שומרות על ייצוג ערבי קבוע, אך 'שש עמ', 'נכואן להבקר' ו-'המטא המרכיזי' ממשיכות להימנע מייצוג לערבים",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "hallucination"
      ]
    },
    {
      "text": "הדאגה הציבורית באשר לאיתנותם הכלכלית של עיתונים היא תופעה חובקת עולם. חובקת לפחות את המדינות שמתקיימת בהן תרבות קריאת עיתונים זה מאות בשנים. לא בכדי הזדרז הנשיא ברק אובמה בקיץ הראשון לכהונתו להצהיר אמונים לעיתונות המודפסת, הנחלשת בארצו במהירות, ולבדוק אפשרויות לסייע לעיתונים במימון, על-פי קריטריונים שייקבעו – בעייתיים ככל שיהיו – כגון רמת ערכי החינוך שבהם, כך שיוכלו לשרוד את התקופה הקשה. הקדים אותו נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, שכבר לפני יותר משנה הכריז על כוונתו לכונן רפורמה המבוססת על תמיכה ממשלתית בענף השוקע. באיחור קל הגיעו הדיה של הצהרת הנשיא הצרפתי לכאן ועוררו השראה בשר התקשרות משה כחלון, שהכריז בספטמבר 2009 כי הממשלה צריכה לתמוך בעיתונות הכתובה, ולא רק לתת מנוי לבני 18, כפי שהציע הנשיא הצרפתי, אלא אף להקדים את הגיל. \"הממשלה צריכה לתמוך בעיתונות הכתובה\", אמר השר, והוסיף כי \"יש מקום שילדים יתחילו לקרוא בגיל מאוד צעיר\". השבוע התבשרנו כי גם יצחק לבני, מי שהיה בשעתו מנכ\"ל רשות השידור ויו\"ר דירקטוריון \"חדשות 2\", נרתם למשימה. גם לבני מתייחס לרפורמת סרקוזי, ש\"דאג\" שכל צעיר צרפתי יקבל מנוי לבחירתו. \"אין שום מניעה\", אומר לבני, \"שגם פה לא יהיה מהלך דומה\". לבני חרד לשלומם של העיתונים וחושש שמא אחד מהם, או אולי יותר, יגיעו לנקודה שבה ייאלצו להיסגר. \"ישראל היא לא אותה מדינה אם יוצאים בה לאור שלושה עיתונים – או עיתון אחד\", הוא אומר. לבני, כמו כחלון, מתייחס לתוכניתו של סרקוזי להקצות חבילה של 600 מיליון יורו (200 מיליון יורו בשנה למשך שלוש שנים) להצלת העיתונות המודפסת בארצו. התוכנית מתבססת על דו\"ח של ועדה מיוחדת לטיפול במשבר העיתונות, הכולל כ-90 המלצות להצלת העיתונות המודפסת. הדו\"ח הוגש בינואר 2009 לכריסטין אלבאנל, שרת התרבות והתקשורת, והוא כולל המלצות להקלות זמניות בחובת ההפרשות הסוציאליות של מעסיקים בעיתונות המודפסת, הפחתת תעריפים בשירותי הדואר ואפילו הגדלה עד כדי הכפלה של הפרסום הממשלתי. במקביל נדרשים עיתונים להתייעלות ולהקטנת ההוצאות, והוועדה ממליצה על מגעים עם האיגודים המקצועיים כדי להגיע לצמצום מוסכם בעלויות ההעסקה. זמן קצר לאחר הגשת הדו\"ח, בינואר 2009, הודיע סרקוזי על תוכניתו, שהסעיף הבולט בה הוא הצעת עיתון חינם לכל בני ה-18 אזרחי צרפת, על-פי בחירתם, פעם בשבוע למשך שנה אחת. העיתונים אמורים לספק עותקי חינם, והממשלה – לממן את המשלוח לבתיהם. על-פי סרקוזי, הצעד יביא לביסוס הרגלי קריאת עיתון מודפס אצל צעירים הנוטים היום במקרה הטוב לעיתונות אונליין. הוא מסתמך על ניסיון דומה שעשה העיתון היומי האזורי \"וסט פראנס\", ודיווח כי 15% מן המשתתפים בניסוי המשיכו לקרוא את העיתון באופן סדיר ובתשלום. התוכנית של סרקוזי ספגה ביקורת מכל הכיוונים. ראשון המאוכזבים הוא מי שעמד בראש הוועדה המייעצת לנשיא בענייני הנוער, פרנסואה דופור. לדבריו, הנוער מתרחק מן העיתונות מפני שהיא מיועדת לבני 50–60. דופור הטיל ספק בהנחה כי צעיר צרפתי יואיל להשקיע יותר מ-200 יורו בשנה במנוי על עיתון כזה, גם לאחר תום תקופת הסבסוד בעיתוני חינם. ברטראן פקרי, איש \"ליברסיון\" לשעבר, העומד בראש פורום העורכים באיגוד העולמי של העיתונים, מסכים שההצעה מלאה בכוונות טובות, אבל לדעתו הן חסרות ערך. פקרי סבור כי אין בתוכנית כל חזון אפילו לעשור הקרוב, והמשבר הנוכחי לא ייבלם באמצעותה. לדעתו, רק שותפויות בין גורמי מדיה גדולים יוכלו להציל את העיתונים. הוא צופה כי גם בצרפת הדרך היחידה להציע מוצרי איכות בתחום העיתונות היא מעבר לייצור עיתונות רב-תחומית – מודפסת, משודרת, מרושתת ואודיו-ויזואלית. בישראל, על-פי השנתון הסטטיסטי, חיים כ-116 אלף בני 18. ההשקעה במנוי לעיתון כרוכה בעלות ממשלתית של כ-300 מיליון שקל לשנה אחת (בהנחה שמחירו של מנוי חודשי הוא כ-200 שקל). האמנם מהלך כזה ישיג כאן את מה שלא צפוי שישיג בצרפת? לא מכבר הציע באתר זה אסף צימרינג דרך מעניינת להעביר כספים ממשלתיים לעיתונות המודפסת בלי לפגוע בכלכלת השוק, ולכאורה בעצמאותם של העיתונים: שיטת התלושים. על-פי גישתו, המדינה תקצה סכום שנתי להצלת העיתונים. הסכום לא יועבר ישירות לעיתונים, אלא יחולק שווה בשווה בין כל בתי האב בישראל. כל בית אב יקבל תלוש ובו סכום נקוב שייועד אך ורק לרכישת מנוי בעיתון, על-פי בחירתו החופשית. כרעיונות אחרים, גם שיטת התלושים היא רעיון יפה. הוא עונה על שני עקרונות חשובים, עקרון השוויון האזרחי ועקרון שימור התחרות. אבל יישומו, ככל הנראה, יוביל לתוצאה בלתי צפויה. הרעיון מבוסס על ההנחה שהממשלה תקצה סכום ראוי להצלת העיתונות, לפחות 2.4 מיליארד שקל בשנה, לפי חשבוני (כ-100 שקל לבית אב לחודש – כמחצית מעלות מנוי לעיתון יומי). שאלה ראשונה תהיה אפוא של סדרי עדיפות: למה דווקא למטרה זו, ולא למטרות חשובות ודחופות כגון הגדלת סל הבריאות או קצבאות הזקנה. ההנחה השנייה מורכבת ומסובכת לאין שיעור. האומנם יממשו 2,087,000 בתי אב בישראל (בשנת 2008) את זכותם למימון חלקי של מנוי על עיתון יומי? כמה מבתי האב לא יהיו מעוניינים כלל במנוי על עיתון. אחרים לא יהיו מוכנים להשלים את הסכום נדרש מכספם, ולכן לא יממשו את זכותם. לאחרים יש כבר מנוי על עיתון. כלומר, הם משלמים ממילא לעיתון. גם אם ינצלו את התלוש, לא יהיה בכך כדי להגדיל את הכנסות העיתון (אלא אם יעשו מנוי לעיתון נוסף – מה שנראה על פניו כאפשרות קלושה). ייתכנו, כמובן, כל מיני קריטריונים מצמצמים לחלוקת התלושים: גיל (צעיר, או להפך, קשיש), עמידה בחובות אזרחיים (שירות צבאי, תיק במס-הכנסה). אבל החלוקה הזאת תהיה פחות אפקטיבית לעיתונים ותצריך מערך לוגיסטי שיחלוש על הזיכויים – וכל הבעיות שהוזכרו לעיל תישארנה בתוקף. אבל כשל עלול לצוף דווקא במקרה שבו השיטה תתברר כיעילה מן הצפוי ורוב בתי האב יעשו שימוש בתלוש שבידם. מה יקרה אם רוב התלושים יופנו לעיתון נפוץ ביותר בלאו הכי, ויציב יחסית, דבר שיחזק את מעמדו מול העיתונים החלשים ביותר? סכנת הסגירה תמשיך לרחף מעליהם ואף תחריף. ומעל כל אלה תעמוד הסכנה הממשית, מיצירת מצב שבו עיתונים ילמדו לחיות על סבסוד ויתקשו להיפרד ממנו. הבה נניח כי ההזרמה תעוגן בחוק, ובסכום ראוי, ואפילו בחלוקה צודקת שתשמש לתכלית שלשמה נועדה. הבה נניח כי החוק יהיה יוזמה ממשלתית שתיהנה מרוב גורף (העיתונות תהיה אסירת תודה; קרדיט לשר ולח\"כים התומכים). יש להניח שחוק כזה ייקצב לזמן מוגבל (שנה, שנתיים), עם אפשרות להארכה. זו עלולה להיות הקטסטרופה האמיתית. עם התקרב מועד חידוש הסבסוד או פקיעתו, תתחיל קטטה המונית על הסכום; מו\"לים ועיתונאים הנאבקים בכוונת האוצר שלא לחדש את המימון ומחזרים אחרי ח\"כים ושרים כדי להשיג הארכה, וגם מסמנים בהזדמנות זו את המתנגדים למימון. הלחץ וההתבזות מובטחים לשני הצדדים. צימרינג עצמו, שמבהיר כי הצלחת ההצעה תלויה בפרטים, מעלה את השאלה מי יהיה הפוליטיקאי שיעז לבטל את ההצעה במקרה שתנאי השוק ישתנו. עיתונות היא תעשייה, יגידו התומכים בסבסוד, ועל הממשלה לתמוך בתעשייה ברגעי משבר, כפי שהבנק הפדרלי האמריקאי תמך בתעשיית הרכב האמריקאית כאשר זו נקלעה למשבר. עיתונות היא תרבות, יגידו התומכים בסבסוד, ועל המדינה לתמוך בה כפי שהיא תומכת בהצגות תיאטרון. אבל אין מדובר כאן על משבר של השמנה וסיאוב, ולא על תוכנית הבראה שתחזיר את תעשיית העיתונות המודפסת לדרך המלך. תעשיית המכוניות היתה ראויה אכן לטלטול, אבל איש אינו חושש למעמדה של המכונית כמוצר מרכזי בחיינו. ואיש בוודאי אינו מאחל לעצמו עיתון מסובסד, על ידי משרד התרבות, נניח. העיתונות המודפסת כבר עברה בעשור האחרון את כל תהליכי הייעול (והקיצוץ) האפשריים – והיא עדיין מדממת. כדי לשרוד יהיה עליה להשתנות ולהעביר חלקים ניכרים מתוכה אל העולם הווירטואלי, צעד שאין לו כרגע תשובה כלכלית הולמת. ייתכן שדווקא 2010 תיזכר כשנת ראשית המפנה, אבל הדרך לשיקום תהיה ארוכה ופתלתלה. הטאבלטים שהוצגו השנה הם פתח תקווה לעיתונות במעברה לעולם הווירטואלי.  מוצרים כדוגמת האייפאד ייתנו לבסוף תשובה יעילה ונוחה להעברת עיתונים בשלמותם – על תכניהם ועיצובם, ובעיקר על שוק המודעות שלהם – אל עולם התקשורת הדיגיטלית. יש היום סיבה לאופטימיות זהירה, ועל-פיה במהלך העשור נעבור לקרוא עיתונים על מסכים דקים, גמישים(?), זולים, זמינים. נטען עדכונים, נקרא בדפדוף, בכל גודל רצוי, נתמצא בקלות, נצפה במודעות אינטראקטיביות באיכות גרפית גבוהה, בכמות שאינה מוגבלת, על פני שטחים נדיבים. נהנה לא רק מצילומי סטילס, אלא גם מקטעי וידיאו רלבנטיים. וכל זה ללא הדפסה והפצה, בעלות מופחתת בהתאם, ובחיוב מקומי או בדמי מנוי על חבילת שירות (בילינג). גם אם החזון הזה יתגשם בעשור הקרוב, איש לא יכול לחזות אם, ואיך, יצלחו העיתונים את ימי בין השמשות הללו, ומי מהם ישרוד ויוכל לעבור בהצלחה את הגלגול למימד הבא. בכל מקרה, התשובה תהיה כואבת. ממשלות העולם ובהן וממשלתנו - יכולות להקל מעט על תקופת המעבר, אבל הן גם תגרומנה לשינוי אישיותם של העיתונים; להפיכתם תלותיים, מתרפסים ומתחשבנים. אני מעדיף מצב שבו העיתונות תגיע לקו הזינוק החדש כפי שהיא – רצוצה ואולי מורעבת, אבל לא שבורת רוח.",
      "reference": "הרעיונות השונים להצלה ממשלתית של העיתונות המודפסת, מסרקוזי ועד לבני, יעזרו אולי לעיתונים לעבור את תקופת בין השמשות אל העידן הווירטואלי, אבל לא בטוח שהם לא יחסלו בדרך את העיתונות",
      "prediction": "הצעתו של שר התקשורת משה כהן לתמיכה בעיתונים מתקשה להתמודד עם החשש ליציבותם הפיננסית, וכמוה גם תופעת הדאגה לגורל העידן המודפם בעולם. צרורות של הצעות מוצעים ברחבי העולם, החל מחלוקת עיתוני-חינם לנוער ועד מערכות חדשות-מקוונות. עם זאת, רבים מטילים ספק ביעילותן בטווח הארוך.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "באחד הקטעים החינניים בתוכנית \"האח הגדול VIP\", שהסתיימה זה עתה, העלו את חבורת המפורסמים לארוחה בגובה עשרים מטר. הם ישבו קשורים לכסאותיהם על גבי משטח שנתלה על מנוף והורם אל על. את הקטע הזה צריך להבין על רקע ההצהרה החוזרת של המשתתפים כי הם באו לתוכנית בשביל \"להיות עצמם\". למעשה קטעים מסוג זה מקנים עומק להצהרה והופכים אותה, באופן כלשהו, לבעלת משמעות. זה העניין: בדרך כלל הרצון \"להיות עצמנו\" הוא לא יותר מהנרקיסיזם הטלוויזיוני הרגיל, אבל נסו נא \"להיות עצמכם\" בזמן שאתם יושבים אל שולחן תלוי בין שמים וארץ. זה מה שנתן טעם לתוכנית הזו של \"האח הגדול\": לא סתם הרצון לראות את הכוכבים \"כמו שהם\", אלא לראות את חוסר האפשרות שלהם להיות עצמם. זה אולי אחד הנושאים המרכזיים של תוכניות הריאליטי בכלל. כדאי להיזכר בתוכנית המגונה \"הפוליגרף\", ששודרה כאן לא מזמן. שם, כזכור, הציווי להיות מי שאתה היה הנושא המפורש. פרס של מיליון שקל המתין למי שיענה רק אמת על שאלות מביכות על עצמו: על אירועים מביכים בעברו, מעשים שעשה, והמשימה הקשה ביותר – על מחשבות ושאיפות כמוסות של עצמו (\"האם את מתגעגעת לימי הרווקות שלך?\", \"האם אתה פוחד שאשתך תבגוד בך?\"). האולפן החשוף, המנחה חמור הסבר והקול המוקלט של הקריינית המכריז \"אמת\" או \"שקר\" – הצירוף כולו הזכיר חדר חקירות ממשטר טוטליטרי (סוקניק שואל מתחרה: \"האם בסתר לבך אתה חושב שאתה פרזיט?\"). אבל אסור לטעות: החטא כאן לא היה אותן עבירות קטנות וגדולות שהמתחרים נאלצו להתוודות עליהן (בגידות, גניבות, רמאויות, מחשבות מגונות). החטא האמיתי, זה שבעטיו אף מתחרה לא הגיע אל פרס המיליון, היה אי-היכולת להיות אמיתי, אי-הנאמנות לעצמך. הצירוף הבלתי אפשרי הזה בין צורה של חוק סמכותי וחודרני ובין תוכן שכולו התענגות על החטאים של היומיום מעלה חשד שתוכניות הריאליטי האלה הן רציניות לגמרי. שהן מציגות את זירת החוק של חברת הצריכה הנהנתנית.  רנאטה סלאצל כתבה בספרה \"על החרדה\" כי הפרסום המודרני מתאפיין בדיוק בציווי הזה: היה עצמך, be yourself, כפי שאמרה הסיסמה המהפכנית של נייק. כמובן, הדבר החשוב הוא שהמהפכה הזאת בפרסום לא בישרה שחרור של הצרכן, אלא סימנה שלב חדש של חרדה צרכנית מודרנית. אם בעבר פרסומות הותירו אותנו מתוסכלים על שאיננו מצליחים להיות כמו מישהו אחר – כמו הכוכבים הזוהרים של הטלוויזיה – הפרסומות היום פוערות תהום עמוקה הרבה יותר של חרדה: החרדה שמא איננו מצליחים להיות אנו עצמנו. ההקשר הצרכני הזה מציע פתרון לשאלה העמוקה ביותר שמעלה התוכנית \"האח הגדול\": שאלת הקשר שלה לדימויי האח הגדול האורווליאניים. התוכנית מצהירה עליו במופגן – בשמה, בסמל העין המתבוננת, בהגשמת הפנטזיה על מרחב נצפה. אבל החשד הוא שבמקרה הזה ההצהרה הגלויה נועדה להטעות אותנו לחשוב שההקשר הוא רק בדיחה. ההבדל הבולט הוא שאצל אורוול הצפייה החודרנית היא ערובה להתנהגות ממושמעת, ואילו ב\"אח הגדול\" הטלוויזיוני היא בדיוק ההפך: ערובה לחריגה מתמדת. אבל אולי ההבדל הזה אינו אלא שיקוף של המעבר מחברת ייצור לחברת שפע צרכנית, כלומר לחברה שהצריכה היא העיקרון המארגן שלה, המנוע הכלכלי היסודי. כי בעוד שהייצור דורש התנהגות אחידה וממושמעת, הצריכה אכן מצווה עלינו בדיוק את מה שמצווה \"האח הגדול\" בטלוויזיה: היה אתה, היה שונה. באופן מסוים, הציווי האורווליאני הוותיק נראה פתאום כמו סוג של שחרור: הציווי להיות \"כמו כולם\" אמנם מדכא, אבל מותיר לנו את המחסה של העמדת הפנים. הציווי להיות \"שונה מכולם\" הוא חודרני הרבה יותר, כיוון שהוא פועל על כל מה שאנחנו – על כלל האישיות. כלומר, בדיוק על הדבר הזה שמועמד לבחינה במשחק הטלוויזיוני \"האח הגדול\".",
      "reference": "אצל אורוול העין הפקוחה של \"האח הגדול\" נועדה לערוב להתנהגות אחידה וממושמעת. ב\"אח הגדול\" הטלוויזיוני היא ערובה לחריגה מתמדת, והציווי \"היה אתה, היה שונה\" חושף את החרדה שמא איננו מצליחים להיות אנו עצמנו",
      "prediction": "בתוך ארוחה מפוארת אך מאיימת, דיירי בית 'האחות הגדולה' היו קשורי ידיים וישבו גבוה מעל לקרקע. למרות טענותיהן שהן רוצות להיות עצמן, האירוע המחיש את חשיפת חוסרי יכולתן להיות כאלה. ריאליטי דומה עם מבחן פוליגף מראה ציווי דומה - להיות עצמנם - ואת השילוב שלו עם עינוי וסבל. אלה מייצגים את זירה החוקים בחברת השפע הנהנ",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "למעלה, למטה – למעלה, למטה. הוא היה מחליף מדי פעם אצבעות הלוחצות על כפתור המרים את מחסום השער הראשי של האוניברסיטה. \"תגיד גייטקיפר, לא נמאס לך?\" היו מקניטים אותו חבריו שנהגו להגיע לשער ברכביהם הפרטיים. הוא היה משיב להם בחיוך אילם ובנפנוף יד. \"כך זה, כשאתה בן לאם חד הורית, ועוד דלת אמצעים, אתה חייב להתפרנס לבד\", היה מצדיק בלבו את עבודתו המשעממת.  להבדיל מעמיתיו, שהיו לא מעט מתרשלים, הגייטקיפר היה מקפיד לבדוק כל נהג ומכונית. \"כך אני מכיר אנשים רבים\", היה מצטדק. במשך חודשים ארוכים הספיק להכיר את אנשי הסגל והמנהל באוניברסיטה, בכללם המרצים, שלהם היה ממתין בקוצר רוח. כל יום ראשון ורביעי היה מגיע בשעות הבוקר המוקדמות המרצה שלו בתקשורת, מחויט ומעונב, מסורק למשעי, ונודף ריחות מי גילוח מנסיעתו האחרונה. גם אם נהגים נאלצו להזדנב מאחוריו, ואחדים אף היו מאבדים סבלנות וצופרים במחאה, הוא היה משהה את הבדיקה בשער כדי לקבל ייעוץ על העבודה הסמינריונית. \"האם תגיע היום לסמינר?\" היה דורש הפרופסור גם אם ידע את התשובה בלבו. \"בחרתי בנושא לסמינריון: יחסיו של ראש הממשלה עם התקשורת\", הודיע לו הגייטקיפר קצרות והרים את מחסום השער. \"נושא מצוין ומתאים לך\", לחץ הפרופסור על דוושת הגז. \"לא הגעת בשבוע שעבר לסמינר,\" העיר לו הפרופסור יום אחד. \"אבל התחלתי לאסוף חומר על הנושא,\" ביקש, מעט מבויש, להפיס את דעתו של הפרופסור. \"מצאתי אצל סבא צרור גיליונות של הארץ ובהם סדרת מאמרים של רן כסלו מתחילת שנות השבעים על פשע מאורגן. מי גיבור הסדרה? נכון, אהוד אולמרט\". \"התחלה מבטיחה\", קיצר הפרופסור בלי להתעכב במחסום השער. \"נראה שהוא עשה הון פוליטי ואף בכנסת הניף דגל מתוקשר היטב נגד המשטרה והפשע המאורגן\", הספיק גייטקיפר לצעוק אחריו בעודו מעלה את המחסום. \"תנסה לחשוב על תקופות\", נידב לו טיפ הפרופסור שכבר עבר את מפתן השער. כעבור שבועיים שב גייטקיפר לבקר את סבא, שהיה ונשאר תולעת עיתונים. \"גנים אינם אובדים אלא עוברים מדור לדור\", התגאה הסב בנכדו ובעניין שהוא גילה בעיתוניו. \"סבא, אתה מסודר כמו ספריה\", לא חדל גייטקיפר להתפעל מן הסדר המופתי. בחדר השינה של סבתא ז\"ל היו מסודרים גיליונות בערימות לפי שמות העיתונים ותאריכים. \"הנה מצאתי לך כמה גיליונות של כל העיר משנות השמונים והתשעים. ראה כיצד מתכסח אולמרט עם עורך השבועון הירושלמי והכתב לעניינים עירוניים\", הניח סבא את הגיליונות לפני נכדו, \"הנה כמה כותרות מעניינות – עירייה בהתרסקות או אולמרט בשחקים. קרא והחזר לי את כל הגיליונות\". בימים הבאים, לא נטל הגייטקיפר שום עיתון הביתה. בערבים היה מדפדף בדפי השבועון הירושלמי בזהירות מירבית כדי לא להותיר על דפיו כתמים. הכתבות לא החמיאו לראש עיריית ירושלים, ואולמרט לא חסך בפעולות עונשין, לרבות תביעות משפטיות וחרם מודעות שוות ערך ל- 750 אלף שקל.  \"מצאתי גיליונות כל העיר. יש בהם הרבה חומר על אולמרט,\" בישר לפרופסור בשער האוניברסיטה. \"בעוד שבועיים תורך להציג בכיתה\", חייך אליו הפרופסור כמאשר שהוא בדרך הנכונה. זה היה החלק השנוא ביותר על הסטודנטים – הצגת העבודה בכיתה. היו לא מעטים שאימצו את דימיונם כדי להתחמק מנטל ההצגה וסידרו לעצמם אליבי – מילואים, מחלה, או סתם הברזה. גייטקיפר לא יכול היה להרשות לעצמו לחמוק מן ההצגה; גם כך גילה הפרופסור התחשבות מרבית ולא הקפיד עמו על נוכחות סדירה בסמינר. כשבוע לפני ההצגה, ביקש וקבל משמרת בשער האחורי, הפחות עמוס, של האוניברסיטה. כך, בין בדיקה אחת לשנייה של כלי רכב, הצליח להכין את מצגת ההרצאה. הוא שילב בה תמונות של אולמרט הצעיר, עם משקפיים, של אולמרט המבוגר בלי משקפיים, צילומים מעיתונים ישנים ומעיתונים חדשים. בגוגל תמונות מצא תמונות של עיתונאים ותיקים – רן כסלו מ\"הארץ\", חנוך מרמרי, שלום ירושלמי, יוסף כהן ואנשל פפר מ\"כל העיר\", כמו גם של אמנון אברמוביץ, איילה חסון ונחום ברנע.  \"גייטקיפר הגיע ובלי עיתונים\", צהלו לעומתו עמיתיו בבוקר ההצגה. \"מה נשמע ממך היום?\" שאל הפרופסור. \"עבודתי עוסקת ביחסי הגומלין בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לבין התקשורת\", פתח גייטקיפר מעט נרגש. \"כבר בראשית אציג את התזה שלי: ראש הממשלה, בגלגוליו הפוליטיים השונים, טיפח גישה מניפולטיבית כלפי אמצעי התקשורת. יחסים אלה משולים למטוטלת הנעה בין שיתוף פעולה הדוק עם עיתונאים לבין עימות חריף עמם - הכל לפי צרכיו הפוליטיים המשתנים\".ֿ \"בתקופה הראשונה, בשנות השבעים, בתחילת דרכו הפוליטית, רקם אולמרט יחסים של שיתוף פעולה, של קח-ותן, עם עיתונאים\", החליף שקופית במצגת: \"הוא הרבה להזין עיתונאים במידע ולתאם את פעילותו הפרלמנטרית בכנסת השמינית עם כתבים. \"אולמרט הניף את הדגל הפרלמנטרי של פשע מאורגן בישראל. התקשורת לא קיפחה את מי שהפך לשגרירה בכנסת והעניקה לו כיסוי נרחב, מצרך אשר כל פוליטיקאי זקוק לו כאוויר לנשימה. ניתן להסיק כי הויכוח והטיעון שבישראל קיים פשע מאורגן שימש במידה רבה ככלי בידי אולמרט, איש האופוזיציה, לנגח את מפלגת השלטון (המערך) בכלל, ואת הממשלה ושר המשטרה בפרט. יתרה מזאת, העובדה כי האופוזיציה תמכה בטענותיה של המדיה סיפקה לה הוכחה לצדקתה בויכוח הציבורי שהתלקח אז. הסיקור העיתונאי בתופעת הפשע המאורגן הלך וצבר לגיטימציה והתקשורת, בסיוע פוליטיקאים ואחרים, המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בתופעה. צחוק הגורל, אבל בשעתו אולמרט סיפק ראיות על הסתאבות המשטרה ומחדלי השר האחראי עליה\". \"המטוטלת זזה לכיוון עימות עם תקשורת בזמן כהונתו של אולמרט בראשות עיריית ירושלים\". בשקופית הניח גייטקיפר את הלינק למאמר שהתפרסם בגיליון 40 של \"העין השביעית\", בו מצא פרטים על עימות חריף בין אולמרט כראש העיר לבין עורכי המקומון הירושלמי. הוא סימן קטעים מתוך המאמר ואותם הקריאם בכיתה. \"המטוטלת בין שני הקטבים, משיתוף פעולה לעימות ובחזרה, נעה במהירות בתקופתו כראש הממשלה. בראשית כהונתו שוב טיפח יחסי עבודה עם מספר כתבים – האתרוגיסטים\", הריץ במצגת כותרות של כתבות אוהדות לראש הממשלה. \"פעם כינו אותם כתבלבים או כתבי חצר\", התערב הפרופסור. \"אבל כאשר התרבו הפרשיות ומצוקתו האישית גברה, שב אולמרט לתקוף את אמצעי התקשורת\". במצגת הופיעו ידיעות על אולמרט ויועציו התוקפים פרסומים בתקשורת. \"סיכומו של עניין?\" - המריץ הפרופסור לאחר שהביט במחוגי השעון. \"לסיכום ובניגוד למה שנהוג לחשוב, הייתי אומר שהתקשורת כמוה כגולם בידי הפוליטיקאי. רוצה - הוא מאלף אותה; רוצה - הוא נכנס בה\", סיכם גייטקיפר. כששב למקומו מצא על מסך המחשב הנייד שלו מסר מעמיתה שישבה ממולו וציפתה כי יתפנה לקרוא: \"גייטקיפר, מדוע לא תשמור הערב עלי?\"",
      "reference": "בכיתה באוניברסיטה הציג הסטודנט את מסקנת מחקרו: יחסי אהוד אולמרט עם התקשורת הם מטוטלת, שהפוליטיקאי הוא שקובע את תנועתה. \"רוצה – הוא מאלף אותם; רוצה – הוא נכנס בהם\"",
      "prediction": "גייטת'קיפר עובד כשומר בשער אוניברסיטת תל אביב, אך במקום זאת הוא קורא עיתוני חדשות מהעבר, מוצא שם מידע רב על אהודה אולרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, ומשתמש בו כדי לכתוב עבודה אקדמית על מערכת היחסים שלו עם התקשרות.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה \"עקרות בית נואשות\", אחד הגיבורים, רקס ואן־דה־קמפ שמו, מגלה נטייה מובהקת למין סאדו־מזוכיסטי. אשתו ברי דורשת לדעת איך היא יכולה לעזור לו. הוא מתדרך אותה. יש מצבים, הוא אומר, שעלולים לגרום נזק גופני. \"אומרים מלת קוד, ואז השני מפסיק מיד\". \"איזו מלה?\", שואלת ברי. \"אני נוהג לומר פילדלפיה\", אומר רקס. \"פילדלפיה לא באה בחשבון\", פוסקת ברי. \"היא מזכירה לי את הבן־דוד שלי שגר שם. אולי נלך על בויזי?\". בויזי היא עיר באיידהו הנידחת. לאף אחד אין שם בן־דוד. \"לא בויזי\", מוחה רקס. \"אני אשמע את השם, ואתפוצץ מצחוק\". \"אז אולי פלסטיין\", מציעה ברי. הבעה של מיאוס משתלטת על פרצופו של רקס. \"את יודעת מה\", הוא אומר. \"מוטב כבר בויזי\". אפשר להבין את האיש הזה, רקס, נכון יותר, את התסריטאי ששם בפיו את המלים. שנים רבות של סיקור־יתר עשו את שלהן: אין יותר סקס בפלסטיין, גם זו של הערבים, גם זו של היהודים. אלה ואלה נמאסו בחדשות הרעות שהם מייצרים כל הזמן, בקנאותם, במניפולציות שלהם, בתובענותם. הם נמאסו לא רק על תושבי הפרבר האמיד אי־שם באמריקה, אלא גם על עצמם. עד שבא הפינוי, ופתח הכל מחדש. הדרמה הזאת נכתבה לשלוש קבוצות שחקנים: המתנחלים, המפנים והתקשורת. במשך חודשים התקיימו חזרות, שבמהלכן שינן כל שחקן את תפקידו. היתה גם חזרה גנרלית, עם תלבושות, בכפר־מימון. בתום שבוע הפינוי הראשון (השורות האלה נכתבות לפני נצרים ושא־נור) אפשר לומר שהמתנחלים והכוחות שפינו אותם עשו את תפקידי־חייהם. הטקסטים, הרטוריקה, הבימוי, שפת הגוף, כל אלה היו לעילא ולעילא. התקשורת, לעומת זאת, וקודם כל התקשורת האלקטרונית, דשדשה ברובה אחריהם, נגררת, צפויה, בעיקר פתיה. חבר הכנסת יוסי שריד כתב ברשימה כועסת ב\"הארץ\" ש\"אין עוד ספק שהתקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ירדה מהפסים, פשוט יצאה מדעתה\". ההתרשמות שלי מהשטח היתה, שהבעיה של התקשורת היתה הפוכה: היא לא ירדה מהפסים. היא הלכה בתלם. היא הלכה בתלם שהתוותה לה שדולת המתנחלים והיא הלכה בתלם שהתוותה לה מכונת יחסי־הציבור המשומנת של הצבא והמשטרה. בעיקר, היא שידרה והדפיסה את מה שחשבה שהעם רוצה לצרוך. לא היתה כאן קנוניה אפלה, גם לא מהפך אינטלקטואלי. ההנחה היתה שאנשים רוצים רגש: רוצים ילדים, עדיף בלונדינים. רוצים דמעות. רוצים ייסורים. רוצים בכי נשי של חיילות ושתיקה גברית של חיילים. את כל אלה ועוד אנחנו נזריק להם, נסניף להם, נחדיר לתוכם בכוח, כמו שמחדירים מזון לאווזים. חלק מהסיבות טכניות: ערוצי הטלוויזיה מיקמו צוותים בכל היישובים. הם הקצו שעות רבות לשידורים חיים. \"שידור חי\" הוא צמד מלים שנשמע טוב מאוד בפרומו, אבל בדרך־כלל הוא עניין מת: המגיש באולפן עובר כאחוז תזזית ממוקד שידור למוקד שידור, מחפש לשווא אחר התרחשות, אחר חדשה מרעישה, אחר דרמה. כמוהו כמגישים המסכנים של \"שירים ושערים\" ברדיו, שנודדים מאיצטדיון לאיצטדיון בחיפוש נואש אחר גול. באין דרמה, חוזר השידור אל אותה תמונה, אל הילד שהוצא מחוץ לחלון, אל הילדה אחוזת האימה, אל הנער שמתפתל בידי ארבעה חיילים בדרך מבית־הכנסת. מהר מאוד הופכת החזרה הזאת לשטיפת־מוח. היא תופסק רק למען שטיפת־מוח אחרת, זו של הפרסומות. טלוויזיה היא מדיום שעובד אך ורק על הרגש, מלמד אותי אחד מבכירי התעשייה הזאת, שבא לרגל הפינוי לנווה־דקלים. העיתונים לא שונים בהרבה, אמרתי. מסביבנו עבדו עשרות צלמים שחיפשו את הדמעה שתעבור בהצלחה את שולחן העורך. למחרת, כאשר ישבו עורכים בעיתון וחיפשו תצלומים שילוו את הכתבות על הפינוי, הם מצאו לתדהמתם מאות תצלומים של ילדים במצבי בכי שונים. כל אחד רצה לצלם את התמונה האחת, הכי מרגשת, הכי היסטרית, הכי מנצחת, וזה מה שיצא. מעשה בבחור בשם לירון זידן, שבשלב האריזה, שלב \"יד לאחים\", ניגש אל אל\"מ ארז צוקרמן, מפקד חטיבת גולני. זידן, סטודנט באוניברסיטת תל־אביב, היה אחד השב\"חים בהתנחלות מורג, בדרום גוש־קטיף. זידן הציג את עצמו כקצין לשעבר בגולני. הוא פתח במחאה ועבר מהר מאוד לבכי תמרורים. צוקרמן לחץ את ידו ארוכות. אחר־כך הרשה לבחור לחבק אותו. כתב ערוץ 2, שלמה רז, שידר את הכתבה בחרדת קודש. באותו ערב אימץ ערוץ 2 את השניים – כוכב נולד 1 וכוכב נולד 2. מפגש המוחה והמח\"ט היה אחד בסדרה של צמדים שמילאו את החורים בשידורים ודפי העיתונים: האלוף יפתח רון־טל מול בנו בשירת־הים; המג\"בניק מכפר־דרום מול בנו; מפקד האוגדה הכהן מול אחיו; דובר המשטרה ממן מול אחיינו. קונספציית הצמד שירתה נפלא את האינטרס של שני הצדדים: המתנחלים הוכיחו שהם בקונסנזוס; הצבא הוכיח שאין קרע, שהכל נשאר במשפחה. צוקרמן וזידן היו הצמד האידיאלי: גם גולני, גם קצינים, גם שתיקתו המופלאה של האחד וגם הבכי קורע הלב של השני. למחרת קראתי את הידיעה על זידן ב\"ידיעות אחרונות\". הוא תואר כבחור בן 24 שהספיק להיות מ\"פ בגולני, להשתחרר, להיות פעיל במרצ ואחר־כך לחצות את הקווים ולפעול נגד ההתנתקות. תהיתי לדעת, איך בחור צעיר כל־כך הספיק כל־כך הרבה. או שהוא מוכשר מאוד או שמישהו נסחף (אנשי דובר צה\"ל טענו, לטענתם לאחר בדיקה, שהוא היה מ\"מ בגולני, אבל אף פעם לא היה מ\"פ). ראיתי אותו במורג, ביום הפינוי. הוא יצא אל תת־ניצב חגי דותן, השוטר הבכיר ביותר במקום. הצלמים חגו סביבו כמו זבובים סביב כפית סוכר. המיקרופונים הושטו. ניר דבורי, כתב ערוץ 2, אימץ אותו אליו. ואז לירון זידן פתח את פיו, ומיד התחוור לכל מי שהיה שם שמדובר בנער מסכן, חולה מצלמה, מהסוג שמקפץ מאחורי הכתב בשידור מזירת פיגוע או ממשחק כדורגל. הוא שתה עוד ועוד תשומת־לב, ועדיין היה צמא. \"באתי להזמין אותך לאכול אצלנו פסטה\", נאם באוזני דותן. \"הבנות הכינו היום פסטה מצוינת\". בשם מי אתה מדבר, התעניין דותן. \"בשם כולם\", השיב זידן. דותן חתר לתשובה יותר מחייבת. \"מה מעמדך פה\", שאל. זידן סקר את הכתבים מסביב והכריז חגיגית: \"אני יהודי מארץ־ישראל\". דותן הבין עם מי יש לו עסק, ונשאר במקומו. זידן הלך להתראיין. מאוחר יותר, כשכוחות הצבא והמשטרה נכנסו ליישוב, כשנפתח משא־ומתן עם המנהיגות המקומית על סדרי הפינוי, איש לא הזכיר אותו. הוא נמוג. המאבק על ההתנתקות העמיד את הכתבים בפני דילמה אחרת, ישנה ומוכרת: עד היכן מותר להם להרחיק לכת בשיתוף פעולה עם גורמים פורעי חוק. הכתב היחיד שרכש את אמונם של המתנחלים לסוגיהם, מנוער הגגות האלים, המסוכן ביותר, של כפר־דרום, דרך הפרחחים הקטנים, שלוחי הרסן, של נווה־דקלים וגדיד, ועד להנהגה הפוליטית הממוסדת של יש\"ע, היה כתב ערוץ 10 ינון מגל. ההישג הזה עלה לו בהישגים מקצועיים גדולים (הוא היה הכתב היחיד ששידר מהגג של כפר־דרום), בייסורים גדולים ובטעויות לא מבוטלות. היו מתנחלים שאיימו להפוך את חייה של מדינת ישראל לגיהנום. מגל דיווח על חלק גדול מהאיומים האלה כאילו היו תוכניות מעשיות. הוא הגזים בהערכת כוח הנזק של המתנחלים, ובהערכת הנכונות שלהם להילחם עד הסוף. אילו היה מנוכר יותר, היה מגזים פחות. אבל כתב שטח טוב לא יכול להתנכר למקורותיו, ומגל הוא כתב שטח אמיתי. בקצה האחר של הקשת ניצבים כתבי הכורסה, פרשני האולפן הממוזג, פייטני העיתונים. יש להם מקור אחד להישען עליו: מה שהם רואים בטלוויזיה. הם בולעים את האוכל הזה, שמישהו עיכל ופלט לפניהם, מעבדים אותו שוב בקיבתם וחוזרים ופולטים אותו. הם מספקים את המלים שממלאות את החללים הגדולים שבין התמונות. חטאם היחיד הוא חוסר צניעות. האירוע טרם נסתיים, וכבר הם יודעים את מקומו בהיסטוריה, מה יחשבו עליו בעוד מאה שנה, איזו תודעה נצרבה, מי ניצח ומי הפסיד. שום עובדה לא תקלקל להם את התזה. ייתכן שלא אירוע תקשורתי היה כאן, אלא אירוע מוצלח מאוד של יחסי־ציבור. הצבא והמשטרה השכילו לשדרג את תדמיתם הציבורית. ערב הפינוי היתה המשטרה ללעג ולקלס בפי כל, בגלל הכישלון שלה במעצר האחים פריניאן, ובגלל שורה של כשלונות נוספים. הצבא חשש מסרבנות המונית. במקביל ניהל מאבק מר על התקציב, שעוד לא נסתיים. שני המנגנונים האלה יוצאים מהפינוי כשהם עוטים על עצמם הילת קדושים (זמנית, כמובן. מה קרה לכם: זאת מדינת ישראל. הכל כאן נכון רק עד להודעה חדשה). בתום השבוע המפרך ברצועה צלצל אלי כתב של סוכנות ידיעות זרה. הוטל עליו לכתוב כתבה על התקשורת הישראלית והצבא. \"לא תאמין איך הבוסים שלי בניו־יורק מדברים על צה\"ל\", הוא אמר. \"אף פעם לא שמעתי מפיהם שבחים כאלה. תסביר לי איך זה קרה\". מה יכולתי להסביר? מחיתי דמעה ושתקתי עמוקות. זה מה שהולך היום. ▪ ▪ ▪ ערב הפינוי ובמהלכו פרסמה חבורה ימנית בשם \"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני\" מודעה יומית בעמוד הראשון של הארץ, בצהוב ובשחור. המודעה ביקשה לחזק את התזה, ששרון הלך להתנתקות מטעמים פליליים. מטרת המשנה היתה להעמיד את העיתונות על ספסל הנאשמים. שרון הוא פושע, והעיתונאים שותפים לפשע. כל יום התנוסס בראש המודעה שמו של עיתונאי אחר. השאלה היתה נוקבת: \"מה אתה מסתיר מעיני הציבור?\". מכיוון ששמי שורבב לכמה מהמודעות האלה, הנימוס מחייב אותי להשיב. לא, פרופסורים נכבדים, אני לא מסתיר שום דבר. את המעט שאני יודע על מעלליו של אריאל שרון, בעבר ובהווה, כתבתי ופרסמתי. איש לא שיחד אותי. איש לא הטיל עלי צנזורה. אני משער שהדבר נכון גם לגבי העיתונאים האחרים שהוזכרו בראש המודעה. כל אחד מהם מפרסם מאה אחוז ממה שהוא יודע. המוכשרים יותר מפרסמים 150 אחוז ממה שהם יודעים. אילו רצינו לבנות קריירה על הסתרה היינו הולכים לעבוד בשב\"כ. הרשו לי לספר לכם, פרופסורים יקרים, מי כן מסתיר מהציבור את מה שהוא יודע על שרון. זאב (זמביש) חבר, צביקה בר־חי, פנחס ולרשטיין וחבריהם במועצת יש\"ע יודעים על שרון המון דברים, אבל מעדיפים לשתוק. שנים הם היו שותפיו, בדיבור או בקריצת עין. זמביש היה איש סודו. שרון רואה בו ידיד נפש גם היום. זמביש וחבריו שותקים משום שהם יודעים, שאם האמת תפליל מישהו, היא תפליל קודם כל אותם. גיליון 58, ספטמבר 2005",
      "reference": "סיקור ההתנתקות: התקשורת לא ירדה מהפסים — היא הלכה בתלם",
      "prediction": "התקשורת בישראל כיסתה את פינוי ההתנחלויות בצורה מוגזמת, עם צילום ותעדוף של רגשות וילדים בוכים, כדי לרצות את רוב הציבוק שרוצה רגשית ולא אינפורמטיבית. המתנחבלים השתמשו בתקשורת כדי לקדם את עצמכם ולהיראות בקונצנזס, בזמן שהצבא והמשטר קידמו את תפקידיהם הציבוריים.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "דמיינו שאתם צופים הערב במהדורת החדשות. הכל מתנהל כרגיל. לפתע המנחה קוטע כתבה בדרמטיות. הוא אומר שיש מסיבת עיתונאים בהולה ומיד מעביר את השידור. על המסך מופיע אולם בקריה. ראש הממשלה נעמד מאחורי פודיום ומוריד את המסכה. הצלם מסדר את הפוקוס, ורואים שעיניו טרוטות. \"ערב טוב אזרחי ישראל\", הוא אומר, ומסביר שראש עיר הורשע בעבירת שחיתות. \"זה אירוע חמור\", הוא מדגיש, \"לא נעבור עליו לסדר היום. ממשלת ישראל מתביישת באיש הזה. נפעל לסכל כל העברת כספי ציבור למקורבים. כל מושחת ישלם מחיר כבד\". הוא מוסיף שהנחה לסתום את הפרצה שאפשרה את העבירה הזו, ושבהקדם יחוקק חוק לשקיפות תקציבית מלאה ברשויות המקומיות.  אחריו עולה רה\"מ החלופי. \"מדינת ישראל תפעל בכל מקום שבו תידרש נגד השחיתות – קרוב או רחוק\", הוא מאיים בקול חמור סבר, \"כל פעולה של נבחר או פקיד – נגד הציבור, תביא לתגובה עוצמתית, חדה וכואבת\". * הנהגת המדינה עוצרת הכל כשיש אירועים ביטחוניים (בצדק), אבל לא אכפת לה כשהשחיתות חוגגת ברשויות המקומיות, בלשכת עורכי הדין, בהסתדרות ובעוד אלף מקומות אחרים. אני לא מגזים. שוב ושוב נחשפו פרשות בעשור האחרון שהראו כי כספנו הפקר. שראשי עיר, מקורבים, לוביסטים וחברי מרכז זכו להטבות – על חשבוננו. ומה ראש הממשלה עשה בתגובה? פיזר מסכי עשן של שמאל-ימין. ואנחנו? לקוחות שבויים של מערכת רקובה. וגם אני אשם בזה. * מזה שנים שאני טוען שזה לא רק נתניהו הבעיה, אלא התשתית המחוררת שאפשרה גם לראשי הממשלה הקודמים להיות מושחתים ושגם הבאים יהיו בקצב הזה. קראתי שוב ושוב לחוקק חוקי שקיפות ואנטי-שחיתות. טענתי שלא החלפת נתניהו אלא החוקים האלו יהיו הרמזורים, פסי ההאטה, התמרורים שיקשו על תאונות הדרכים השלטוניות מלקרות.  אני עדיין מאמין בזה, אבל הצטבר מספיק חומר כדי שאבין: התשתית לא תתוקן לעולם כל עוד נתניהו ממשיך לשמש האדריכל הראשי. לעולם. איך אני בטוח? קחו את ועדת השרים לחקיקה שמסרסת את הכנסת ומבטלת הפרדת רשויות. הצלחנו ב\"שקוף\" לשכנע את יושבי הראש שלה – מציפי לבני ועד איילת שקד – להשקיף ולשנות את נהלי הוועדה. נתניהו? בלם בעצמו כל שינוי. תשאלו את שתיהן. או קחו את הצוללות. לאחר שנחשף שהיועץ הצמוד ביותר של נתניהו וקרוב משפחתו – שימש במקביל כלוביסט של החברה ממנה רכשה המדינה צוללות במיליארדים, נתניהו הסתפק בלומר \"לא ידעתי\" ו…זהו. איך, איך הוא לא סגר את הפרצה הזו שמאפשרת ליועצי ראש הממשלה להסתיר ניגודי עניינים וללוביסטים לגזור קופונים ביטחוניים בסתר?  למעשה, קחו כל פרשיית שחיתות שעלתה בשנים האחרונות. את רובן היה אפשר למנוע, או לכל הפחות לנסות לוודא שלא יקרו שוב. אלא שנתניהו טרפד חוקים שביקשו לעשות זאת – בזה אחר זה. תציצו באתר שקוף, ותראו. טייקונים, מאעכרים, מושחתים ולוביסטים הלכו והשתכללו – והמערכת השלטונית? לא עברה ולו עדכון גרסה אחד. עוד בנושא: אני לא נכנס למה שאתם חושבים על פרשה כזו או אחרת. אני רק מסביר שנתניהו השאיר אחריה את המערכת רקובה ופרוצה. וגם היה לו, לביבי, את כל הזמן שבעולם. הוא ראש ממשלה ברציפות עוד מהתקופה בה טיילתי בדרום אמריקה (וזה היה מזמן), ועדיין – הוא משאיר אותנו חשופים בצריח. למעשה הוא הלך רוורס: הליכוד הטיל איפול על החלטות לסגירת תיק של נבחרי ציבור ועל המלצות המשטרה. נתניהו גם דרש לצמצם את השקיפות השלטונית, לצמצם את חוק חופש המידע ולגרום לכך שהציבור עוד יותר לא יידע מה הפוליטיקאים עושים בכסף שלנו וכיצד החלטות מתקבלות.  את זה אנחנו בכל המרץ מונעים, כבר שנים. אבל זה לא מספיק. נתניהו מתעקש להשאיר בורות פעורים כך שגם היורשים שלו עלולים ליפול לתוכם. זו לא רק התשתית שפגומה. זה גם מי שעומד בראשה. * עכשיו, הקורונה הוכיחה יותר מכל עד כמה חשוב שתהיה הנהגה שלא מפחדת מביקורת. הנהגה עם אומץ ומקצועיות. הנהגה שפועלת בשביל כלל האזרחים ולא בשביל החברים עם הכסף. וזה אפשרי. שורה של מהלכים שנתניהו הכניס לבוידעם – כמו שקיפות בישיבות ממשלה, פרסום פגישות עם לוביסטים, ומלחמת חורמה בניגודי העניינים שהורגים תחרות וגורמים לכך שהכל יקר פה – כל זה יכול לקרות. זה מחכה על המדף. ונכון, גם ראשי הממשלה הבאים עלולים להיות אנטי-שקיפות. יש מצב. אני לא נביא. אבל אחרי כל כך הרבה שנים עם נתניהו, זה ברור – איתו זה לא יקרה. איתו קורה ההיפך.  * כמה מילים על ההפגנות: נתניהו נבחר בהתאם לשיטה שנהוגה פה, ולא מעט רוצים אותו בשלטון. אסור להתעלם מזה. אבל דמוקרטיה זה לא רק להצביע. זה גם לשכנע בדרכים לגיטימיות בין סבב בחירות אחד לשני. עכשיו, אנשים מגיעים למחאה מכל מיני כיוונים. אבל מה שמאחד את רובם זה המיאוס מהנהגה מנותקת, והדרישה למנהל תקין שקשוב ומכבד אותנו. נכון, אנחנו לקוחות שבויים, אבל גם יודעים סוף סוף להתלכד. וזה נפלא. זה מעורר תקווה. והתקווה שלי היא שהמחאה תוביל לבניית תשתית מהסוג שמקשה על שחיתות בכלל להיוולד. אני לא מתיימר לומר שזה מה שכל המפגינים רוצים. אין למחאה הזו בכלל מנהיגים, לכן, אגב, אי אפשר לחסל אותה. אבל הנה הדבר שבעיני הכי חשוב להילחם עליו עכשיו, שמאלנים וימניות ביחד: חיסול קשרי הון-שלטון-עיתון, התנערות מפוליטיקאים שרודפים כוח וכסף, וקריאה לשקיפות שלטונית. והחדשות הטובות הן שאני מאמין שזה הכיוון. לא ראיתי שם הסתה למלחמת אחים – אלא קריאות לסיים אותה. וראיתי אצל המון מוחים חלומות לעתיד ורוד יותר. חלומות להנהגה מחוברת, שקופה ונקיית אינטרס. חלומות למציאות שבה ראש ממשלה יעצור הכל ברגע שתתגלה שחיתות ויכריז על צעדים למגר אותה. כל מיני חלומות במקום חזון הבלהות שבו אנחנו חיים: שבראש הפירמידה עומד איש שנגדו תלויים כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. לא מאמינים לי? זה בסדר. זו החוויה האישית שלי. לכו להפגנות לבדוק בעצמכם. מה שבטוח זה שאל תסתמכו על סיקור של עיתונאים שמעניקים לו רשת ביטחון תמידית וגם לא על אלו שמבקרים את נתניהו בעיוורון תמידי. מילה אחרונה. השחיתות הורסת את חיינו – חילונים, ערבים, דתיים, אזרחים. ואנחנו בשקוף עושים הכל כדי לעזור בהסברה ובהנגשת חומרים לתיקון התשתית השלטונית עצמה. כי כדי להילחם בשחיתות – חייבים לדעת אילו פרצות בשיטה תכלס חייבים לתקן. לכן אנו מפיצים עוד ועוד חומרים שמסבירים בצורה פשוטה וברורה מה לעשות. אתם מוזמנים ללמוד ולשתף. זה חשוב. הנהגה בונה על בורות וייאוש כי אז קל לפלג ביננו. לא ניתן להם. בזכות אזרחים אכפתיים כמוכם, נוביל לתיקון המציאות. תודה רבה שהקשבתם לחפירה הזו.",
      "reference": "שנים טענתי שהבעיה היא לא נתניהו, אלא התשתית הרקובה שמאפשרת לכל ראשי הממשלות להיות מושחתים. זו היתה טעות. כל עוד נתניהו עומד בראש המערכת, לא ניתן לתקן אותה",
      "prediction": "פרשת השחיטות בעירייה גורמת לנזק רב, אך הנהגות בישראל לא מטפלות בבעיה. הגיע הזמן לטפל בתשתיות המאפשרות שחיטות ולהחליף את נתניהו, שהוא חלק גדול מהבעיה ואינו מקדם חקיקה נגד שחיטו.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "לישיבת ועדת החוקה שנערכה אתמול (ראשון) הוזמנו על ידי יו\"ר הוועדה שמחה רוטמן, שני מומחים שכיכבו לא מעט בכותרות של השבוע האחרון. גיורא ירון ופרופ יובל אלבשן, מיוזמי מתווה פרידמן-אלבשן שמתיימר להוות פשרה בין הצדדים למחלוקת. \"הישיבה היום מבחינתי היא ניסיון למצוא מכנה משותף גם אם קשה ודחוק\", אמר יו\"ר רוטמן בפתח דבריו. \"אז אתם מבטלים את החקיקה?\", הגיב בציניות ח\"כ יוראי להב הרצנו (יש עתיד). ירון, איש עסקים, הציג את הרקע שהוביל לכתיבת המתווה: \"מי שאחראי לאירוע זה אני, זה לא עיסוקי ואין לי כוונה להיכנס לפוליטיקה – אני לא מייצג את ההייטק אלא את עצמי. הכוונות מאחורי הנייר הן תמימות\". ירון טען שקיימות שתי בעיות עקרוניות שמשפיעות על שני הצדדים למחלוקת, בעיה של \"התנגשות בין מדינת תל אביב למדינת יהודה\", והתנגשות בין חרדים לחילונים. \"אם אנחנו פה לא עושים את מה שניתן כדי לפתור את שתי הבעיות העקרוניות, אף אחד לא ייצא זכאי\", סיכם. \"אני מבועת וחרד\", אמר פרופ אלבשן, \"את הדהירה המטורפת הזאת מישהו צריך לעצור. יש אנשים שחושבים שמתווה גרוע הוא יותר גרוע מכאוס חוקתי. אין דבר כזה משבר חוקתי – אם יש לנו רק שתי רשויות במדינה ובית המשפט עומד מול הכנסת אנחנו נכנסים לכאוס. זה לא מתווה שאני אוהב, אני איש שמאל והייתי שמח שייכנסו שוויון וחופש ביטוי וחוק שוויון זכויות לציבור הערבי, אבל הדהירה ממשיכה והסדקים מתרחבים\". מלבד השניים, היו למתווה שני יוזמים נוספים: שר המשפטים לשעבר פרופ דניאל פרידמן וראש המל\"ל לשעבר אלוף (במיל) גיורא איילנד, אולם לדבריו איילנד אינו חלק מהמתווה עוד. \"הוא כבר לא איתנו, הוא פרש\", אמר אלבשן. את שיטת העבודה במתווה, שיוצג כאן בכלליות, הסביר כך: \"לקחנו את כל המחלוקות וניסינו להקטין אותן לחזיתות יותר קטנות. שום דבר פה לא קדוש\". אחרי שהתברר כי יוזמי המתווה לא שלמים איתו ואחד פרש, נותרה השאלה מי דחף לכתיבתו ומה הייתה המוטיבציה. תשובה אפשרית עלתה בדבריו של ח\"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה. \"אני מכיר את גיורא הרבה שנים בשיחות שהיו לנו ולא הסכמנו\", אמר פינדרוס. \"אנחנו משני צידי המתרס והסכמנו שבשביל הסיטואציה הקיימת היום צריך להפוך כל אבן ולנסות להגיע להסכמה. הוא נרתם לעניין ובו בזמן המשיך ללכת להפגנות\".  במהלך הדיון פרופ אלבשן התייחס לחלקים השונים של המתווה. בין היתר דיבר על פסקת התגברות ברוב של 65 לעומת 61 המוצע כיום, שינוי מינורי שעשוי להיות חסר משמעות. \"אני לא אוהב את העובדה שהכנסת תוכל להתגבר ברוב של 61 על פסיקה אבל זאת הייתה הדרישה אז זה מה שכתבנו\", הסביר פרופ אלבשן. \"דרישה של מי?!\" קראה ח\"כ אלהרר. אך שאלתה נותרה ללא מענה. בנוגע להרכב הוועדה לבחירת שופטים, פרופ אלבשן בחר להציג רק חלופה אחת מבין השתיים שהוצגו במתווה, לפיה הוועדה תכלול 12 חברים בהרכב הבא: ארבעה חברי קואליציה, ארבעה חברי אופוזיציה וארבעה שופטים. המינויים לבית המשפט העליון ייעשו בשיטת \"תיבת נוח\" – כלומר, כל פעם מתמנים שניים כאשר הקואליציה בוחרת מינוי אחד והאופוזיציה בוחרת מינוי אחד.  בכך המתווה מבטל את השליטה המוחלטת של הקואליציה בוועדה אך משלים עם פוליטיזציה מלאה שלה. בנוסף, לנשיאת בית המשפט העליון יש זכות וטו פעם אחת בקדנציה של הכנסת על מועמד של הקואליציה ופעם אחת על מועמד של האופוזיציה. אם הופעלה זכות הוטו, לא יוכל הצד שבחר במושא הווטו לבחור לבית המשפט באותו סבב.   \"לפי הבדיקות שלנו בקדנציה יש בחירות בין שניים לארבעה מינויים לעליון, לכן לווטו יש משמעות גדולה. לנשיאת העליון יש כוח אדיר להגיע להסכמה על מינוי השופטים\", טען פרופ אלבשן. עוד הוסיף, שהוא יודע שח\"כ רוטמן לא אוהב את הסעיף הזה. בתחום חוק היועמ\"שים הכוונה להפוך את חוות הדעת של היועצים המשפטיים במשרדים להמלצה, אלבשן הציג את הכוונה כי זו לא תהיה משרת אמון. מנגד, השר יוכל לקבל חוות דעת חלופית בתנאים מסוימים. במהלך ההסבר נשאל פרופ אלבשן אם יש בעיניו בעיה עם המצב כפי שהוא היום ובעניו צריך לתקן את הסוגייה – או שהיא עולה רק בשל דרישת הקואליציה. \"לא הייתי מתייחס ליועצת המשפטית לממשלה, אבל כן ליועצים משפטיים של המשרדים\", השיב. בנוגע לעילת הסבירות, במתווה הפשרה מוצע לא לבטל אותה אלא לצמצם אותה כך שלא תוכל לשמש לפסילת מינויים בממשלה ובכנסת. בסיום דבריו של אלבשן אמרה ח\"כ אורנה ברביבאי (יש עתיד): \"הלילה יהיה לילה לבן שוב שהתכלית שלו תהיה להביא חוק נבצרות שכתוב על איש אחד וגם התגברות ב-61. אם המניעים היו נכונים אז לא היה הדיון הזה, הייתה עצירה מוחלטת בחקיקה ולא היו חסרים מומחי תוכן שהיה אפשר לשבת ולדון. מה עשו? תפסו כמה אנשים ואמרו – אתם נלחצתם מהשיח המפצל ובואו תעשו איזו גסטה ואז תביאו פיתרון. צר לי עליך יובל, עשו ממך צחוק\". יו\"ר הוועדה רוטמן סיים את הדיון בתיאור תחושותיו: \"האווירה שאני מקבל פה לא נותנת הרבה תקוות. אבל אני לא חוזר ממה שאמרתי ואני יכול לומר שאנחנו מוכנים להיכנס ללא שום תנאי מוקדם למשא ומתן על בסיס המתווה הזה\". על רקע הדיון אושרו במליאה באותו הערב הצעת חוק נבצרות והצעת חוק בנושא פסקת ההתגברות והגבלת ביקורת שיפוטית מטעם רוטמן בקריאות ראשונות.",
      "reference": "יו\"ר ועדת החוקה רוטמן הזמין את גיורא ירון ופרופ יובל אלבשן כדי \"לנסות למצוא מכנה משותף\", אך ביקורם הדגיש את הפערים הגדולים. \"יש שחושבים שמתווה גרוע הוא יותר גרוע מכאוס חוקתי\", הצהיר פרופ אלבשן, ונותר ללא תשובה כשנשאל מי דרש את עיגון פסקת ההתגברות ברוב של 61 ח\"כים",
      "prediction": "יו\"ר ועדת חוקה מזמין שני מובילי מתווה לפגישה; הם מציגים אותו כהסכם פשרה, אך מדגישים שאינם מייצגים את עמדותיהם האישיות. המתווה כולל תיקונים כמו הגברת הרוב הדרוש לביטול פסיקות בג\"ץ ושינוי הרכב הוועדות לבחירה שופטחם. מחלוקות לגבי המונחים 'משבר קונסטיטוציוני' ו'פסקת ווטו'.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "שני הגברים שהתיישבו זה מול זה לשיחה, באחד מימי הקיץ האחרון בווארשה, נמנים עם צמרת עולם התקשורת והתרבות בפולין. מצדו האחד של השולחן ישב אדם מיצניק, עורך היומון \"גאזטה ויבורזה”, הנפוץ ביותר במדינה. מיצניק, היסטוריון ועיתונאי, זכה לשם עולמי עוד בשנים שנאבק בשלטון הקומוניסטי, ישב כשש שנים בכלא, וסייע לארגון \"סולדיריות\" שהבקיע סדקים ראשונים בשיטה הקודמת. כשהתפרק הגוש הקומוניסטי הקים את ה\"גאזטה”, שאותו הגדיר כ\"עיתון החופשי הראשון מן האלבה ועד ולאדיווסטוק”. מולו ישב לב ריווין, מפיק קולנוע פולני ידוע, ובעליה של חברת טלוויזיה פרטית גדולה. ריווין, יליד רוסיה, הגיע לפולין בשנת 1959, למד קולנוע וטלוויזיה, ואף השתתף בעצמו בכמה סרטים. הוא זכה לעיקר פרסומו לאחר שהיה שותף להפקת \"רשימת שינדלר\" של סטיבן ספילברג, והפיק את סרטו של רומן פולנסקי \"הפסנתרן”. כחום הקיץ הווארשאי פשט מיצניק את מקטורנו, והניח אותו על כיסא. בן-שיחו ריווין לא ידע כי באחד מכיסי הזקט מונח מכשיר הקלטה קטן, שתיעד את השיחה בין השניים. השניים שוחחו על אחד הנושאים הלוהטים ביותר בעולם התקשורת הפולני: חוק המדיה, הנמצא בהליכי חקיקה בפרלמנט, אשר יטיל מגבלות קשות על הזכאים להשתתף בהפרטת הטלוויזיה הפולנית. אחד מסעיפי הצעת החוק, שנועד למנוע היווצרותם של \"ברוני תקשורת\" נוסח פולין, קובע כי תאגידים שבבעלותם עיתונים לא יוכלו לרכוש ערוצי טלוויזיה. חמישה חודשים נשמרו פרטי השיחה בסוד, ורק בודדים ידעו על תוכנה. עד שבסוף דצמבר האחרון נרעשה פולין מגילויים על הפגישה, שנחשפו בעמוד הראשון של ה\"גאזטה ויבורזה”. העורך מיצניק תיאר שם לפרטים את הפגישה והציג ציטוטים מן ההקלטה - המעידים כי ריווין הציע לעיתון סיוע בתיקון הסעיף הבעייתי בהצעת החוק, באופן שיפתח בפני העיתון ותאגיד-האם שלו, \"אגורה”, את הדלת לעסקי הטלוויזיה. ריווין סיפר, כך דיווח העיתון, שהוא פועל בידיעתם של חברים בכירים בפרלמנט הפולני, הסיים, המקורבים לראש הממשלה לאזק מילר, ומוכנים לסייע בשינוי הצעת החוק. \"מדובר בקבוצה המחזיקה עכשיו בידיה את הכוח”, אמר ריווין בהקלטה, ואחר-כך קשר את ההצעה ישירות לראש הממשלה, ותיאר כיצד מגיע מילר מפעם לפעם לאחוזתו הפרטית של המפיק, ויוצא עימו להפלגות דייג באגם הסמוך. אחר-כך נקב ריווין בתג המחיר: 17.5 מיליון דולר, אשר \"יחליקו\" את הליך החקיקה. שליש מהסכום ישולם עם העברת התיקון בחוק, ושני השלישים הנותרים כאשר תושלם עסקת הרכישה של ערוץ הטלוויזיה \"פולסט”, ש\"אגורה\" מגלה בו עניין רב, כחלק מהרחבת עסקי המו\"לות שלה גם לתחום השידורים. לצד העברת הכספים כללה העיסקה שהציע ריווין עוד שני סעיפים: הבטחה שהוא יהיה האיש שימונה למנהל תחנת הטלוויזיה המסחרית, כאשר \"אגורה\" תזכה בה, וכי רשת העיתונים של \"אגורה\" תחדל מלמתוח ביקורת על ראש הממשלה ומפלגתו. \"האם ריווין המציא את הכל, או שהיה רק כלי בידי כוחות חזקים שניצבו מאחוריו? האם מדובר היה רק בדרישת שוחד, או אולי בניסיון לפגוע באמינות העיתון והחברה?”, שאל מיצניק. על-פי הדיווח בעיתון החליט מיצניק להקליט את השיחה, לאחר שקודם לכן כבר הציג ריווין את הצעת השוחד שלו לנשיאת \"אגורה”, ונדה רפזינסקי. אחרי השיחה עם ריווין מיהר מיצניק עם ההקלטה הישר ללשכתו של ראש הממשלה מילר, אשר הכחיש, כצפוי, כל מעורבות בפרשה. \"מדובר בדמיון חולני”, קבע ראש הממשלה, \"מעולם לא דגתי עם האיש הזה, ריווין, דג גדול או דג קטן, ולא דיברתי איתו על הצעת החוק. בפעם האחרונה שוחחתי איתו בחטף בחודש יוני, בבכורה של הפסנתרן“. מיצניק עצמו נחפז לטהר את ראש הממשלה מאשמה. \"אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל הוא לא כזה מושחת ולא כזה טיפש להציע הצעה כזו”, כתב. וריווין, מצדו, הגיב כי בשיחה \"רק דנו על ענייני עסקים”, אבל רמז שבבוא העת \"יחשוף את האמת כולה\". האשמותיו של מיצניק הוטלו כפצצה אל הזירה הפוליטית התוססת בפולין. נשיא המדינה, אלכסנדר קוואשניבסקי, העומד לסיים שתי תקופות כהונה, מנסה להתנער כבר כמה חודשים מגל שמועות עקשני על רומן שהוא מנהל עם זמרת הפופ הפולנייה אדיטה גורניאק(מקום שני באירוויזיון), 1994 ומתכנן את מהלכיו הבאים - התמודדות על תפקיד מזכ\"ל נאט\"ו או הקמת מפלגה חדשה. קוואשניבסקי, אגב, כמו ראש הממשלה מילר, מילא תפקידים בכירים במשטר הקומוניסטי בשנות השמונים, ובין השניים שוררת יריבות עוד מאותם ימים. בינתיים עיכב הפרלמנט בווארשה את המשך הטיפול בחוק המדיה החדש, והורה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, שתבדוק את החשדות בשוחד. גם תובעים מטעם הממשלה החלו לנבור בפרשה - שטרם הגיעה לסיומה גם בשעת כתיבת שורות אלה. הדי הפרשה חרגו מגבולותיה של פולין: עיתונים באירופה קבעו כי גילויי שחיתות מסוג זה עלולים להקשות על מהלכי הכניסה של פולין לאיחוד האירופי. ה\"טיימס\" הלונדוני דיווח כי על-פי ההשערה דחה מיצניק את פרסום הפרשה כמעט בחצי שנה, משום שחשש שחשיפה מוקדמת יותר עלולה לחבל במו\"מ, שהתנהל בסתיו בשנה שעברה עם האיחוד האירופי. ככל שחלפו הימים - ועיתוני פולין עוסקים בכך כמעט מדי יום בעמודיהם הראשונים - קיבלה הפרשה זווית חדשה: בכמה עיתונים הועלתה טענה כי מיצניק ותאגיד\"אגורה\" לא היו קורבנות מזימת השוחד אלא דווקא יוזמיה, כחלק ממאמציהם לזכות בנתח מעסקי הטלוויזיה המשגשגים. מיצניק מיהר לדחות את ההאשמה. \"הפרסום שלנו היה ההוכחה המוצקה הראשונה לשחיתות בצמרת הפוליטית הפולנית”, כתב במאמר נוסף בסוף ינואר. \"קשר השתיקה הבלתי כתוב שהיה קיים תמיד לגבי הצעות מסוג זה נשבר, ודעת הקהל הזדעזעה”. היו לנו רק שתי שגיאות בפרשה, התוודה העורך, בכך שלא העברנו את הפרשה ללא דיחוי לחקירה, ושלא העמדנו את כל החומר שברשותנו לכל אמצעי התקשורת האחרים. אזרחי פולין כלל לא הופתעו מן הגילויים. סקר שנערך בינואר גילה כי רוב הציבור רוחש רק אמון מועט למערכת הממשלתית, המשפטית, הפוליטית והתקשורתית. \"כולם לוקחים ומקבלים שוחד בפולין”, היתה התשובה הנפוצה ביותר בסקר. 59 אחוזים מן הנשאלים משוכנעים שאפשר לזכות בסיקור אוהד בתקשורת באמצעות כסף, בהשוואה ל-49 אחוזים הסבורים כי באמצעות תשלומים ניתן להשפיע על הצעתם של חברי פרלמנט. על רקע נתונים אלה בחן כתב-העת \"וארשה ביזנס זורנל\" את חוליי עולם התקשורת הפולני, כפי שהם נחשפים בפרשה, שכבר זכתה לכינוי \"ריווינגייט” הבעיות החלו מיד לאחר התמוטטות השלטון הקומוניסטי, כאשר כל מי שהיה בקרבה למוקדי כוח זכה בנתחים מעולם התקשורת - המודפסת והמשודרת. זהו רמז ברור לאישים כמיצניק, שקשריו ההדוקים עם צמרת ארגון \"סולדיריות\" סייעו לו בהקמת העיתון, אף שהתנער עד מהרה מן החסות המפלגתית. איש לא חשב אז על הצורך בכללים ובחוקים בנושא התקשורת, כתב ה\"זורנל”, ומי שדרש זאת נענה בכך שעכשיו \"השוק החופשי יעשה את שלו”. באותה \"ארץ חלומות\" בחרו להתעלם מכך שהרטוריקה על התקשורת עוסקת בעיקר בערכים, אבל למעשה מדובר במפגש של אינטרסים וכוח, ביזנס ופוליטיקה - כפי שממחישה היטב השערורייה האחרונה. \"וזו”, סיכם ה\"זורנל”, \"איננה רק המצאה פולנית”. גיליון 43, מרץ 2003",
      "reference": "פרשת ריווינגייט: חשד להצעת שוחד בסך 17.5 מיליון דולר בתמורה לשינוי חוק התקשורת בפולין",
      "prediction": "שתי דמויות מפתח בעולם התקשרות והתרבות הפולניות נפגשו כדי לדון בחוקי מדיה מתהווה, אך במהרה החלה להיחשף הצעת שוחדה ממקור בכיר בממשלה עבור יתרון בתחום הטלוויזיוני. למרות ניגודי גרסאות וחשדות נגדיים, הפרשה יצרה גלים בזירה הפולטית והציבורית, כשהיא משקפת את האמונה הרווחת בשחיתותיות המערכת ואת הצורך בגיבוש כללים וחוקים לטובת התקשורת",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "ההתחלה נראתה מבטיחה: ביוני 1999, כשנרכשה סוכנות הצילום \"סיגמה\" בידי החברה האמריקאית \"קורביס\", בירכו כל הצדדים על השידוך. הכלה היתה סוכנות התצלומים הגדולה בעולם, ששמה הלך לפניה מאז שנת 1973. החתן היה ביל גייטס, האיש העשיר ביותר בעולם, בעליה של \"קורביס\". \"זה יהיה שילוב יוצא מן הכלל\", התמוגג מנהל \"סיגמה\" בפריס, ז’אק מארק סמדג’ה, \"החיבור בין אוסף הצילומים המיוחד במינו של ’סיגמה’ לבין ההובלה של ’קורביס’ בתחום הטכנולוגיה הדיגיטלית יהפוך אותנו לכוח המוביל בשוק\". \"סיגמה\", שתמיד קרטעה כלכלית למרות יוקרתה המקצועית, קיוותה למצוא אצל גייטס לא רק שיטות הפצה חדשניות ויעילות באמצעות האינטרנט, אלא גם גב כלכלי הולם. \"סיגמה\" הביאה לחופה את הצילומים (\"התוכן\", בלשון האינטרנט) ואילו גייטס את הכסף, הטכנולוגיה ו\"הפלטפורמה\" - אתר האינטרנט שיביא את התמונות מכל קצווי תבל לצרכנים בעולם התקשורת וההוצאה לאור. אבל לא חלף זמן רב, והסדקים הראשונים החלו לבצבץ. המרחק בין פריס, שם נוסדה \"סיגמה\" (עם משרדים גם בניו-יורק ובלונדון), לבין סיאטל היה לא רק גיאוגרפי: מדובר בשני עולמות, בתרבויות ארגוניות שונות לחלוטין. ב\"קורביס\" דיברו במונחים של הפצה ושיווק יעילים, וב\"סיגמה\" החלו הצלמים - אלה ששוטטו בשדות הקרב של אפגינסטן ובוסניה, תיעדו את מצוקת הרעב באפריקה או התמחו בצילומי ידוענים - לחשוש כי \"האח הגדול\" מאמריקה מאיים על נפשם ועל פרנסתם. \"סיגמה\" היתה בית למאות צלמים, מאז נוסדה בשנת 1973 והפכה במרוצת השנים לגדולה בסוכנויות הצילום הבינלאומיות. אחותה הוותיקה, סוכנות \"מאגנום\", הוקמה בשנת 1947 כקואופרטיב, בבעלותם של כמה מן הצלמים המיתולוגיים של המאה העשרים, בהם רוברט קאפה, שצילם במלחמת האזרחים בספרד את רגע נפילתו של חייל מפגיעת כדור בחזהו, דייוויד סיימור, שנודע בכינויו \"שׁים\", ונהרג בסיני ב-1956, אנרי קרטייה-ברסון ואחרים. בעקבות \"מאגנום\" הוקמו סוכנויות נוספות: בשנת 1967 הוקמה \"גאמה\", ושש שנים אחר-כך פרשו כמה מאנשי \"גאמה\" והקימו את \"סיגמה\". יחד עם \"סיפה\" שימשו כל הסוכנויות הללו מקור מרכזי לתצלומים, בעיקר לשבועונים ולירחונים. \"סיגמה\" התגאתה בהישגיה המקצועיים, הממלאים מגזינים ועיתונים ברחבי העולם. אחד ממנהלי הסוכנות, ז’אן-פייר לאפונט, הקדיש שנים לפרויקט צילום של עבדות ילדים ברחבי העולם. צלם של \"סיגמה\" שוגר למסע מסוכן בהרי האנדים כדי לצלם את ניצולי התרסקות מטוס, ששרדו הודות לאכילת בשר אדם, סיפור שהיה לימים בסיס לסרט ולספר. במלחמת המפרץ סירבו צלמי \"סיגמה\" לקבל את התכתיבים של דוברי הפנטגון, יצאו לבדם לשטח, והסתכנו כדי לצלם תמונות שונות מאלה שהביאו מרבית צלמי העיתונות. צלם של \"סיגמה\" הצליח לחדור לכוויית-סיטי יממה לפני ששוחררה בידי הכוחות האמריקאיים. בכל המקרים מדובר היה בתעוזה ומקצועיות של צלמים בודדים, אך גם בהפקה וארגון של הסוכנות, שידעה למכור חלק מן התצלומים בסכומים נכבדים למגזינים רבי-תפוצה. \"סיגמה\" העסיקה עשרות צלמים כעובדים קבועים בשכר. הם קיבלו אצלה סיוע כספי לרכישת ציוד, יד מכוונת בתחום המקצועי, ובעיקר תחושה של בית. צלמי עיתונות הם, בדרך-כלל, טיפוסים מיוחדים, שיעשו כמעט הכל כדי להשיג צילום ייחודי, גם במחיר סיכונים אישיים גבוהים. \"יש בהם צירוף של תאווה וסקרנות\", כתב פיטר האו, מי שהיה עורך צילומים ב\"ניו-יורק טיימס\" ובמגזין \"לייף\", וגם יועץ וסגן נשיא ב\"קורביס\". \"מדובר בפרנסה מפוקפקת, אבל בחיים נהדרים\". התעסוקה בסוכנויות אפשרה להם מעט יציבות כלכלית, כמו גם אוזן קשבת של אנשי מקצוע, משוגעים לדבר, המבינים את נפשו של הצלם המחפש את הפריים הנכון, הזווית המתאימה והתאורה ההולמת. היעד הראשון של \"סיגמה\" היה צילום עיתונות, פוטוג’ורנליזם. אבל בשנות התשעים נדחקו החדשות הקשות הצדה, בעיקר בשל ביקוש עצום לתצלומי ידוענים. סדרות תצלומים של הנסיכה דיאנה שיפרו את המאזן התקציבי של \"סיגמה\", וכאשר מתה הנסיכה הבריטית בתאונת דרכים בפריס, בשנת 1997, כשצלמי עיתונות דולקים אחרי המכונית שבה נסעה עם מאהבה, היו שם כמובן גם צלמי \"סיגמה\". איליין לאפונט, ממייסדות \"סיגמה\" ונשיאת הסניף הניו-יורקי שלה, העדיפה למכור תצלומים מעיראק, איראן, בוסניה ואפגניסטן על פני תמונות של כוכבי קולנוע ונסיכות. \"פוטוג’ורנליזם הוא אהבתי הראשונה\", אמרה לאפונט, \"אבל היום אף אחד כבר לא רוצה בכך\". רק 10% מהכנסות הסוכנות באו מ\"חדשות קשות\", לעומת 60% מצילומי ידוענים לאלפי מגזינים בכל העולם, המעוניינים בתמונות מסוג זה. העולם המקצועי של צלמי העיתונות, הרצים ממשימה למשימה, לא העסיק כלל את ביל גייטס. כשהקים את \"קורביס\" בשנת 1989 חלם להוביל את המהפכה הדיגיטלית בצילומים ותמונות אמנות, שירוכזו באוסף אחד ויימכרו לאנשי מקצוע ולחובבים באמצעות האינטרנט. על קירות ביתו תלה גייטס מסכי תצוגה ענקים שבהם השתקפו, כבתערוכה מתחלפת, תצלומים מרהיבים. באותה שיטה ביקש להפיץ תצלומים ותמונות למוזיאונים ומוסדות, וכמובן לעיתונים, מגזינים, הוצאות ספרים, אתרי אינטרנט ועוד. לשם כך ביקש לשים את ידיו על אוספי התצלומים הגדולים בעולם. הוא רכש כמה וכמה ארכיונים, ובקיץ 1999 הצליח לרכוש את האוצר הגדול: 40 מיליון התצלומים של \"סיגמה\", שנוספו ל-25 מיליון תצלומים ותמונות אמנות שכבר היו בבעלותו. גייטס לא היה היחיד במסע הרכישות: עוד תאגידים גדולים קנו באותן שנים את יתר סוכנויות הצילום, והעולם כולו עבר מסוכנויות קטנות לחברות ענק. הרוח הפריסאית נכנעה ל\"מיקרוסופט\" ומתחריה, סמלי הגלובליזציה. \"גייטס לא הבין שבעסקת ’סיגמה’ הוא לא קונה רק ארכיון צילומים, אלא בני-אדם\", התלונן הצלם הוותיק אלן טננבאום, שצילם את התמונות האחרונות של ג’ון לנון, ופרש מ\"סיגמה\" כאשר הבין לאן נושבת הרוח. ויכוחים קשים על זכויות היוצרים של הצלמים העכירו את האווירה, והעוינות בין הצלמים לבעלים החדשים החריפה. בעבור הצלמים האירופים היה ביל גייטס איש שנוא במיוחד, סמל הגלובליזציה המאיימת וחברות הענק נטולות המגע האישי. לכך נוספה גם החשדנות של צלמים ותיקים כלפי העידן הדיגיטלי, שבו הצילום המקורי, פאר היצירה המקצועית, עשוי להפוך ללא יותר מחומר-גלם לעיבוד ממוחשב בידי עורך יצירתי. \"’קורביס’ הפכה ליעד לפחד, לזעם ולתסכול של קהילת הצלמים\", כתב עורך הצילומים האו במגזין האינטרנט \"דיג’יטל ג’ורנליסט\". \"לא שכל הביקורת היתה נטולת בסיס, אבל ההאשמות על ’פשעים’ יצאו מכלל פרופורציה. הרבה מזה קשור לשמו של גייטס\". אם לא די היה באווירה הקשה, גם הסיכומים העסקיים לא בישרו טובות. האתר של \"קורביס\" באינטרנט (www.corbis.com) אכן משמש כלי יעיל למכירת צילומים לאמצעי התקשורת וגם לאנשים פרטיים, ולא פחות מכך תמונות אמנות מן המוזיאונים הגדולים בעולם, אבל החזון הכלכלי של גייטס רחוק מלהתממש: בשנת 2000 הפסידה \"קורביס\" 9 מיליון דולר. בסוף 2001 ניחתה על המשרד של \"קורביס-סיגמה\" בפריס תוכנית התייעלות נרחבת, שכללה גם פיטורי כמאה עובדים, בהם 42 הצלמים שהועסקו בסוכנות. \"סיגמה\" תמשיך להפעיל אותם, אך במעמד של פרילנסרים. בעיני הצלמים, זו היתה העדות הסופית לכך שגייטס מעוניין רק בארכיון הצילומים ואין לו כל עניין בסוכנות צילומים יוזמת ופעילה, וכמובן שלא בצלמים. אחד הוותיקים שבצלמי \"סיגמה\", פטריק דוראן, אמר בראיון ל\"אינדיפנדנט\" הבריטי כי מדובר בתוצאה הסופית, האבסורדית, של התהליך שגייטס ואנשיו הובילו -סוכנות צילומים ללא צלמים. \"השם של ’סיגמה’ עוד ימשיך לשרוד לזמן מה\", אמר דוראן, \"אבל בכל מובן אמיתי - ’סיגמה’ מתה\". צלמי \"סיגמה\" חששו לא רק לשמה הטוב של הסוכנות אלא גם לזכויותיהם. כעצמאים יהיה עליהם לשלם מכיסם את כל הוצאות העבודה, כמו גם את תשלומי הביטוח הלאומי, והם עלולים לאבד את \"כרטיס העיתונאי\" הממשלתי המאפשר בצרפת, כמו בישראל, סיקור אירועים ממלכתיים וציבוריים וגישה לאזורים הסגורים לציבור הרחב. בראשית השנה פתחו בשביתה, ונקטו כמה צעדי מחאה מקוריים. כמה צלמים הצטלמו בעירום כמעט מלא, והפיצו את התצלומים עם הכתובת: \"’קורביס’ משאירה אותנו עירומים\". אחר-כך נשכבו המפוטרים בכניסה למשרדים בפריס עם שלטים: \"’קורביס’ רומסת אותנו\". גייטס עצמו ספג, כצפוי, חצי זעם רבים. \"הקברן של צילום העיתונות\", נאמר בכמה כרוזים, שהופצו באינטרנט כחלק ממאבק ציבורי, חובק עולם, נגד הענק מסיאטל. ארגונים המתנגדים לגלובליזציה ואגודות של צלמים בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות הצטרפו בהתלהבות למאבקם של אנשי \"סיגמה\". הצלם הוותיק אנרי קרטייה-ברסון, בן 93, שיגר איגרת ובה ביטא זעזוע עמוק מן האכזריות שבפיטורי הצלמים. הוא השווה את \"קורביס\" של גייטס למכונה, הניצבת בניגוד מוחלט לצלם היוצר, איש חי ורגיש. אבל לאחר 16 ימי שביתה נאלצו העובדים בפריס להניף דגל לבן. \"קורביס\", תאגיד שברשותו הזכויות למכירת 65 מיליון צילומים ותמונות, 2.1 מיליון מהם און-ליין, ניצח. \"סיגמה\" הישנה הפסידה. \"מוסד עיתונות בינלאומי הלך לעולמו\", הספיד כתב ה\"אינדיפנדט\", \"אבל התקשורת העולמית כמעט לא שמה לב לכך\". גיליון 40, ספטמבר 2002",
      "reference": "רכישת סיגמה בידי קורביס: מהבטחה גדולה לפיטורי הצלמים ולמותה של הסוכנות",
      "prediction": "\"קורבוס\" רכשה את \"סוכנונות הצילומיים 'סיגמא' ו'מאגנוס', אך ההתנגשות בין הגישות המסחריות של מייסד קורבוס, ביל ג'ייטס ובין השקפת העולם של צוות 'סיגנה' גרמה לפיטוריהם של רוב הצלמיים ולהיעלמותה של 'סיגה'.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "סכום כסף בלתי ידוע שקיבלה לידיה חברת רשת, זכיינית ערוץ 2, מימן שידור של \"משדר הוקרה\" לחיילים שלקחו חלק במבצע \"צוק איתן\". המשדר, ששודר בנובמבר האחרון בשעת צפיית שיא, כלל בין היתר מסרים שיווקיים שנועדו לקדם את מטרותיהם של הגופים שלקחו חלק בהפקתו – האגודה למען החייל והקרן-לידידות. נציגים מטעם שלושת הגופים שלקחו חלק בהפקה סירבו להתייחס לסכום ששולם לרשת עבור שידור האירוע, אולם מסרו כי הגוף שמימן את השידור הוא הקרן-לידידות. הארגון הפילנתרופי הבינלאומי, שבראשו עומד הרב יחיאל אקשטיין, מגלגל באמצעות זרועותיו השונות מאות מיליוני שקלים מדי שנה, מחזור שחלק הארי בו הוא תרומות שהעבירו נוצרים חובבי ישראל מארצות-הברית (נוסף לכך מקבלת הזרוע הישראלית של הקרן-לידידות כספים מתקציב קרן-היסוד של ההסתדרות הציונית). נתח לא ידוע מכספי הקרן-לידידות מוקדש למימון פרסומים כמו-מערכתיים במגוון כלי תקשורת, שבתמורה לכסף מבליטים את מיזמי הקרן ואת חלקו של הרב אקשטיין בהוצאתם אל הפועל. מבחינה זו, המשדר בערוץ 2 לא היה שונה: חרף האמתלה הרשמית לקיומו של המשדר – הצדעה לחיילים שלקחו חלק במבצע צבאי – נכללו בו גם תכנים רבים שקידמו באופן ממוקד את תדמיתם של אקשטיין ושל הגוף שבראשו הוא עומד. לפי הצהרת הכוונות המקורית של חברת רשת, שהועברה לרשות השנייה לשם אישור ההתקשרות עם הקרן-לידידות, מטרת המשדר היתה \"הצדעה לחיילי צה\"ל בעקבות מבצע צוק איתן וקריאה לאחריות תאגידית על מנת לחזק את צה\"ל, באמצעות עידוד אימוץ ותמיכה בגדודי לוחמים במסגרת פרויקט אמץ לוחם\", כפי שניסח זאת רן קוצר, מנהל התוכניות של הזכיינית. המשדר, הובהר המכתב, יתקיים \"ברוח ממלכתית ומרגשת\". לצפייה במשדר הממומן  בהתאם למיצוב הממלכתי נפתח המשדר בנאום מצולם של הרמטכ\"ל דאז בני גנץ, ונמשך ברצף של קטעי קישור בהנחיית המגיש אלי אילדיס, קטעים מוזיקליים בכיכובם של זמרים מוכרים (לצופים הוסבר כי הללו מופיעים בהתנדבות) ומעין \"כתבות שטח\" שבהן הוצגו סיפורים אישיים של חיילים. נוסף לנאום הרמטכ\"ל (ונאום של קצין בכיר נוסף), בצה\"ל סייעו להפקה באופנים נוספים: חיילים מדובר צה\"ל תיווכו בין צוות התוכנית והמרואיינים ונציגים של הצבא פיקחו על המידע שנמסר לצופים. אחד מהמוטיבים שחזרו על עצמם, לצד דברי ההוקרה וההצדעה, היה קידום ענייניהם של שני הגופים שלקחו חלק ישיר בהפקת האירוע, שניצלו את זמן המסך היקר שניתן להם לשם הבלטה וייחצון של פועלם. כך למשל בקטע מגזיני שבו הוצג סיפורו של חייל בודד שאמו הוטסה לישראל בסיוע הקרן-לידידות הופגשו החייל והאם עם הרב אקשטיין. \"אני יחיאל אקשטיין, הרב אקשטיין, אני עומד בראש גוף שנקרא הקרן-לידידות, ואנחנו ארגון פילנתרופי שעוזר לישראל וליהודים בכל רחבי העולם בנושאים של עלייה, קליטה, עוני וביטחון\", אמר הרב לאמו של החייל הבודד, וזו השיבה לו, לעיני המצלמה: \"בלעדיכם לא הייתי יכולה לעשות זאת\". בהמשך המשדר חזר אקשטיין והבליט את עשייתו של הגוף שבראשו הוא עומד בנאום שנשא בפני הקהל והצופים בבית. המגיש אילדיס עשה כמוהו ושיבח את הקרן בשתי הזדמנויות נוספות במהלך המשדר, שארך מעט יותר משעה. מדי פעם הדגיש המנחה גם את מעורבותה של האגודה למען החייל בארגון הכנס, וקרא לציבור – ובייחוד לחברות מסחריות – לתרום לאגודה באמצעות קו טלפון שמספרו הוצג על המסך. שני נואמים אחרים באירוע היו אביגדור קהלני, יו\"ר האגודה למען החייל, ואבי פישר, נשיא המיזם \"אמץ לוחם\" של האגודה והקרן. אדם אחר שהציג את המיזם בשידור הוא אריק שור, מנכ\"ל תנובה, שהסביר מדוע חברות עסקיות צריכות לקחת חלק בפרויקט \"אמץ לוחם\" (האגודה למען החייל אינה גוף ציבורי או ממשלתי ואינה חלק מצה\"ל או ממערכת הביטחון). וקהלני הוסיף: \"אני רוצה לקרוא לחברות שעדיין לא התייצבו לפרויקט אמץ לוחם ולהגיד להן: תסתכלו בעיניים של החיילים האלה, ותראו מה הם מוכנים לעשות למען המדינה. אז יאללה, הגיע הזמן שגם אתם תחבקו אותם לטובת העתיד של כולנו\". לנוכח הפער בין הכוונות המוצהרות של חברת רשת והתכנים שבסופו של דבר שודרו עולה כי מה שאמור היה להיות מופע הצדעה לחיילים הסתכם, במידה רבה, גם כמופע הצדעה לגופים חיצוניים הנסמכים על תרומות. אף שבמכתב ששלחה רשת לרשות השנייה נכתב כי הזכיינית תשקיע בהפקת המשדר כ-150 אלף שקל וששאר העלויות יכוסו על-ידי האגודה למען החייל והקרן-לידידות, באגודה למען החייל מסרו ל\"העין השביעית\" כי הגוף היחיד שבאמצעותו שולם לזכיינית הוא הקרן-לידידות. \"האגודה לא שילמה עבור הפקת המשדר או עבור כל שיתוף פעולה אחר עם זכיינית ערוץ 2 רשת\", מסרה מעין מלכין מהאגודה למען החייל. דובר הקרן-לידידות, רובי אלפי-ניסן, אישר כי הקרן שילמה לחברת רשת עבור שידור האירוע בערוץ 2, אך סירב למסור כמה כסף שולם במסגרת ההתקשרות. גם יעל גאוני, סמנכ\"לית תקשורת ודוברת בחברת רשת, סירבה להתייחס לכסף ששולם לזכיינית. \"כל שיתופי הפעולה בתחום התוכן מקבלים את אישור הרשות השנייה, עוד בטרם החתימה על ההסכם, לרבות שיתוף הפעולה עם הקרן-לידידות במסגרת אמץ לוחם\", מסרה גאוני. להורדת הקובץ (PDF, 962KB)",
      "reference": "בזכיינית ערוץ 2 רשת מסרבים לחשוף כמה כסף קיבלו עבור שידור יחסי-ציבור לגופים פילנתרופיים פרטיים ששולבו ב\"משדר הוקרה\" לצה\"ל",
      "prediction": "חברת רכש, מפיקת ערוץ הטלוויזיה 2 בישראל, שידרה \"משחק הודיה\" לחייילים ממבצע 'צוק' איתן', בתמיכת הקרי-לידיות, ארגונם של הנוצרים האוהדים את ישראל. התכנית כללה מסרים מקדמים למטרות הקרנות ולראשם, הרב יהודה אקסטריאן.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "הפיכת השימוש בקאנביס לחוקי נמצא במוקד הדיון במדינות רבות בעולם. כמה מהן כבר התירו את השימוש לצריכה אישית, ביניהן: אורוגוואי, הולנד ומספר מדינות בארה\"ב (כולל הבירה וושינגטון). מתזכיר חוק חדש שפרסם אתמול המשרד לביטחון הפנים, נראה כי אולי שינוי הגישה קרב גם לישראל. מן התזכיר עולה כי המשרד מבקש להקל בענישה בעבירות שימוש ואחזקה לצריכה אישית: כיום, זוהי עבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר. על-פי השינוי המוצע, שצפוי להיות מחוקק כהוראת שעה לשלוש שנים, מי שיתפס בעבירה זו בפעם הראשונה עונשו יהיה קנס של 1,000 ש\"ח ובפעם השנייה 2,000 ש\"ח. הקנסות יופנו למימון פעילות הסברה על קנאביס ומניעת השימוש בו. תפיסה בפעם השלישית תופנה להליך \"הסדר מותנה\" עם הפרקליטות – כלומר, עדיין לא יוגש כתב אישום, בתנאי שהנאשם יודה בעבירה וירצה עונש (קל, ככל הנראה). בפעם הרביעית כבר יוגש כתב אישום ובמקרה של הרשעה יתבצע גם רישום פלילי. בתזכיר החוק נכתב: \"ההחלטה על שינוי המדיניות הקיימת נועדה להביא לאכיפה יעילה, אחידה ושוויונית מתוך הבנה כי מעידה חד פעמית או חוזרת, על-ידי אדם נורמטיבי שאינו מנהל אורח חיים עברייני, תאכף בהלימה לחומרת המעשה מבלי להכתים את גיליונו המשטרתי של האדם ברישום פלילי או משטרתי, שעלול להשפיע על עתידו. עם זאת, חשוב להדגיש כי תפיסת המחוקק משקפת עמדה ברורה לפיה עבירה של החזקה או שימוש בקנבוס, גם אם היא נעברת בפעם הראשונה או השניה הינה עבירה פלילית, ואין בהחלטה לבחירת כלי האכיפה זה כדי לשנות מסיווגה כעבירה פלילית\". אמנם המשרד מדגיש שוב ושוב כי אחזקה ושימוש בקאנביס הינם עבירה פלילית – אך לצד זאת, נראה שטבילת הרגל במים מצביעה על שינוי מדיניות אפשרי בהמשך הדרך. קישור לתזכיר המלא: http://www.tazkirim.gov.il/Tazkirim_Attachments/43793_x_AttachFile.docx",
      "reference": "תזכיר חוק חדש עשוי לסמן שינוי בגישה כלפי שימוש והחזקה בקנאביס לצריכה אישית",
      "prediction": "שימוש עצמי בקנאבים יהפוך לעבירה קלה בישראל; קנס במקום מעצר והרשעה ראשוניים, רק שלישי יוביל לכתב אישום.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "\"יכולתי לא לצאת מהמצוקה שנקלעתי אליה\", אמר ח\"כ מיקי רוזנטל על התקופה שבה הכין את סרטו על האחים עופר, \"שיטת השקשוקה\". רוזנטל התארח בתוכנית \"שטרודל\" של הטלוויזיה החינוכית וסיפר על ימיו כעיתונאי. לדבריו, בתקופה שבה הכין תחקיר על קשרי ההון-שלטון בין האחים עופר לממשלת ישראל הגיע לסף משבר קיומי. \"יש לקחת ממך את מטה לחמך, אבל הם ניסו לגזול ממני גם את הנשמה\", סיפר רוזנטל למנחה התוכנית, רוני קובן. \"הציעו לי הרבה מאוד כסף, גם משפחת עופר. הציעה לי הרבה מאוד כסף. במונחים שלנו הרבה מאוד. לא באופן ישיר, באמצעים אחרים, דרך חברות פרסום וכו וכו, כדי שאני ארד מהעניין. והצלחתי לא להתפתות. ואני אומר לך שאם הייתי חלילה מתפתה, לא רק שלא הייתי מצליח להסתכל על עצמי בראי, אלא גם כנראה לא הייתי מצליח לשרוד את זה\". לדברי רוזנטל, היום הקשה ביותר שעבר עליו במהלך הכנת הסרט \"שיטת השקשוקה\" היה כשבא למשרדו של מנכ\"ל קשת אבי ניר, שם עבד באותה תקופה. \"מיקי, תשמע\", ציטט רוזנטל מדברי ניר. \"אנחנו מאוד אוהבים אותך ומעריכים אותך והתוכניות שלך מצליחות, וזה וזה, אבל אנחנו עוברים מארבעה ימים לשלושה ימים ואנחנו צריכים לצמצם ואין ברירה ואנחנו צריכים להיפרד\". \"אני הסתכלתי לו בעיניים\", נזכר רוזנטל, \"הוא לא קישר את זה לסרט, הוא לא אמר מלה על הסרט, אבל אתה לא צריך להגיד בשביל להבין שאם אני לא הייתי עושה את הסרט הזה, אז הייתי ממשיך לעבוד שם. ואני נזרקתי לרחוב, ואני לא אדם אמיד. יש מחיר לדבר הזה\". בראיון התייחס רוזנטל גם למצב הכללי של העיתונות בימינו. \"החוסן של העיתונאי הולך ונגרע, החוזק של בעל העיתון או הזכיין הולך וגדל ואנחנו לא נקבל בשל העובדה הזו עיתונות טובה יותר\". קובן הזכיר לרוזנטל בהקשר זה את המאמר שפירסם ב\"דה-מרקר\" בתקופה שבה \"מעריב\" היה בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר. \"הבעיה היא לא עיתונאים עם אגנדה, אלא עיתונאים רופסים, שמבטלים דעתם מפני זו של הבוס ורואים את העולם דרך עיניו של מי שמשלם להם משכורת – ועל הדרך קונה גם את נשמותיהם\", כתב רוזנטל באותו מאמר, שעורר תגובות נזעמות רבות. אחת מהן, מאת מי שכיהן אז כסגן עורך העיתון, שי גולדן, תקפה את רוזנטל אישית. \"כשהקרנפים מאשימים אחרים בהתקרנפות, זה סימן שהקרן מסתירה להם את פרצופם שלהם\", כתב גולדן. \"בפרספקטיבה, ברור מי צודק\", העיר רוזנטל.",
      "reference": "מיקי רוזנטל: הציעו לי כסף כדי שאוותר על הסרט „שיטת השקשוקה“; לדבריו, עבודתו בקשת הופסקה בעקבות הסרט",
      "prediction": "ח\"כ לשעבר מיקי רזנבל מספר כיצד נאבק מול איומים כלכליים בזמן שעבד על סרט תיעודי בנושא קשרים בין טייקונים לממשלה, וחווה משבר נפשי קשה. הוא מזכיר את הצורך בחוסן עיתונאי אל מול התחזקותו של בעלי כלי התקשורת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "ידידי הנס־אריק ואני נחשבים בעגת הצוות הווינאי לאנשי מוסקבה־אדינבורו. יחד נבחרנו לוועד המנהל של IPI, מכון העיתונות הבינלאומי, בעצרת הכללית שקיים הארגון במוסקבה במאי 1998. ויחד, בתום הכהונה השנייה והאחרונה, כעבור שמונה שנים בדיוק, העברנו את התפקיד למחליפינו. החילופים נערכו לפני שבועיים באותו הטקס, אותו הכנס, אותו המלון, אותו המשקה, אותם החברים מקטמנדו, אבוגה, לובליאנה, איסטנבול, ורשה, מנילה, בואנוס־איירס, סיאול, קופנהגן, לונדון, קייפטאון, בנגקוק, ניירובי, הלסינקי - אבל כשיצאנו החוצה, העיר היתה הפעם אדינבורו והזמן לפרוש הגיע. ידידי הנס־אריק מאטרֶה חזר לא מזמן לכהן כעורך הראשי של \"אפטן פוסטן\", היומון החשוב, השני בגודלו, בנורבגיה, אחרי כמה שנים שבהן שימש בתפקיד בכיר בתאגיד המו\"לות הענקי \"שיבסטד\", שהוא גם הבעלים של העיתון. באותם ימים השיק הנס־אריק כמה מעיתוני מותג החינם \"20 דקות\" בשווייץ, ספרד וצרפת, עיתונים שמופצים היום ביותר מחמישה מיליון עותקים. הנס־אריק הוא בחור בעל הומור ארקטי, שהיה רוטן בכל פעם שלא הצלחנו לאזן את התקציב השנתי: \"נכון שאנחנו הנורבגים יכולים תמיד לפמפם קצת נפט בשבילכם, אבל אל תבנו עלינו\". והנה, כל כשרונותיו העסקיים לא עמדו לו כשקנה פשמינה במחיר מופקע בחוצות דלהי. לאיסמעילה עיסא, איל העיתונות מקאדוּנה, ניגריה, דבר כזה לא יכול היה לקרות. החברות בארגון עיתונות בינלאומי היא חוויה מכוננת לכל מי שעוסק בעריכת עיתון. עוד לפני המטרה הצודקת המשותפת, ולפני התועלת הפוליטית שבנוכחות בזירה העולמית, ולפני האדרת המוניטין של כלי התקשורת שממנו באים - אפשר לסמן את הרִישוּת, נטוורקינג, כצורך חיוני לכל איש עיתונות. עורך עיתון שאיננו מקושר למקביליו מן העולם, במיוחד אם הוא פועל במדינה מסוגרת מבחינה תרבותית, כמו מדינת ישראל, עלול להתבוסס בתוך המגבלות שמכתיב לו השוק המקומי. שני ארגונים בינלאומיים גדולים מאגדים את ראשי העיתונות בעולם. האחד WAN, World Association of Newspapers, הוא הגוף המקצועי המוביל, שפועל כיריד ענקי לבחינת חידושים תפיסתיים, טכנולוגיים, תוכניים, צורניים ושיווקיים. השני הוא IPI, International Press Institute, ארגון נושא שליחות מוצהרת: לטפח את חופש העיתונות, לקדם את ערכי זרימת המידע והזכות לדעת, ולשכלל את צורת העבודה העיתונאית. זהו ארגון כבד־ראש במהותו שעוסק לא רק בדיונים ובהתבוננות פנימית, אלא במעקב שיטתי אחר מצב חופש העיתונות במדינות העולם, בפעולות מחאה שונות במקרים שבהם חופש העיתונות מופר, ובמעורבות פעילה במדינות שבהן חופש העיתונות נרמס.  IPI הוא ארגון שפועל ישירות מול ממשלות, ואינו נרתע משימוש בכל סוג של לחץ פוליטי, אם בכוחו להביא לביטול תקנה מגבילה, למניעת סגירת עיתון או לשחרור עיתונאי ממעצרו. יתרונו הוא בעבודת שטח באפריקה ובחלק ממדינות אסיה ודרום־אמריקה, ולא פחות מזה בעבודת שתדלנות ומחאה מעודנת יותר במוסדות השלטון האירופיים. הרי האיחוד האירופי שִכלל את זכויות האזרח עד כדי הקמת חומות של פרטיות שמשבשות את תפקודה של העיתונות החושפת. כמה מן הפעילים הוותיקים ב־IPI הם עיתונאים ועורכים מיתולוגיים, בני הדור הנחוש שהוביל את העולם במחצית השנייה של המאה שעברה. כעורכים בדימוס הם ממשיכים לנהל מאבק עיקש על ערכי המקצוע ועל זכויות וחירויות העוסקים בו - אנשים כמו פיטר פרסטון מה\"גרדיאן\", יוגין רוברטס מה\"ניו־יורק טיימס\", אדם מיכניק מה\"גאזטה ויבורצה\". וגדול מכולם הוא החבר הפעיל ריימונד לואו שערך את ה\"ראנד דיילי מייל\", העיתון הדרום־אפריקאי הלבן שלחם ללא חת במשטר האפרטהייד. לואו עדיין מכתת רגליים מבירה אפריקאית אחת לאחרת, כותב דו\"חות, מנסח כתבי מחאה, פותח עיתונים סגורים ומחלץ עורכים מכלאם. אין עוד אנשים כאלה. בני דורו של ריי לואו מישראל היו חברים פעילים ב־IPI. חנה זמר, ארי רט, גרשום שוקן ואחרים. בסוף שנות השמונים היו לארגון 23 חברים מישראל. לנוכח מספרם ומשקלם, הוקצה לישראל מקום בבורד. עידו דיסנציק, שהיה עורך \"מעריב\" עד שנרכש על־ידי רוברט מקסוול, כיהן בבורד של IPI משנת 1991. בתקופתו התארח הקונגרס השנתי של המכון בבנייני־האומה בירושלים. זה היה במרץ 1996, בעיצומם של ימי פיגועי האוטובוסים. מכיוון שעיתונאים לא מבטלים אירועים בגלל סיכון מקצועי, נהרו המשתתפים במאותיהם והנוכחות היתה מלאה. צריך לתקן את הרושם: חברות בארגון בינלאומי שכזה אינה כרוכה רק בסבל והקרבה, גם אם יוצאים במשלחת מעקב לאדיס, נפאל, קראקאס או ירושלים. ארגוני העורכים והמו\"לים מבינים שכדי להביא משתתפים באירועים ולגייס פעילים, נדרשים תנאי חמישה כוכבים, הכוללים טיולים מאורגנים למי שמוכן לשלם וסיורים לבני הזוג המלווים. לחלק מן המשתתפים זוהי חופשתם השנתית. הרבה אלכוהול זורם בכינוסים האלה, ולעתים קרובות הפטפוט מחוץ לאולמות וההתרועעות הלילית בברים מעשירים יותר מן ההיצע שבתוכנית הרשמית. אנשים כה שונים זה מזה, בשפתם, מראם, מנהגיהם ודתם, יכולים לנהל שיח קרוב וגלוי לב סביב עיסוקם המשותף, והחברויות הנוצרות בהקשרים כאלה הן אמיצות לא פחות מאלה שנקשרות בהפסקת הסנדביץ במשרד. מתי לאחרונה נכחתם בוויכוח מזדמן בין מוסלמי ניגרי למוסלמי תורכי, שניהם עיתונאים, על כפייה דתית מול הזכות לפולחן. בשנים האחרונות הפכה התחרות את שני הארגונים הללו (המתקיימים בעיקר מדמי חבר, גבוהים למדי) לדומים זה לזה. WAN מואיל לחלק אותות הוקרה לעיתונאים נרדפים ו־IPI מתגבר את הצד המקצועי־תכליתי במאמץ למשוך את הדרגים הבכירים לאולמי הכינוסים שלו דווקא. IPI הוא הוותיק (והקטן יותר) בין שני הארגונים. הוא הוקם בשנת 1950 בניו־יורק על־ידי קבוצת עורכים, אמריקאים בעיקר, כחלק ממאמצי המערב לתיקון החברה שאחרי מלחמת העולם, וכינס לעצרת הראשונה 34 עורכים מ־15 מדינות. לימים העביר הארגון את מטהו ללונדון, ובשנת 1993, אחרי משבר כספי וניהולי, הוקם מחדש בווינה, תחת הנהגתו הנמרצת של איש ניהול עיתונים אוסטרי, יוהאן פריץ, שעומד מאז בראש הארגון. לפעמים מתברר שלא רק הכינוסים דומים אלא כל המנהיגים הפוליטיים, הנשיאים וראשי המדינות שפותחים אותם דומים: אני כבר יודע מראש מה יאמר ראש הממשלה, לא חשוב מאיזה משטר, בנאומו: הוא ידבר תמיד על חשיבותה של העיתונות, יתגאה בפתיחותו של המשטר, ברוחב אופקיו שלו עצמו ויסיים בהדגשת הצורך בעיתונות אחראית. אחרי שנים יודעים בדיוק באיזה רגע תיזרק לאוויר המלה \"רספונסיביליטי\". והיא לעולם מגיעה, ותמיד מאכזבת. אחד הדברים שלמדתי בשנותי בעיתונות הוא ש\"אחריות\" היא דרך אחרת לומר טשטוש, טיוח, צנזור, הסתרה... ישראל, יחסית לגודל אוכלוסייתה ולתקשורת הערנית שפועלת בה, אינה נוכחת עוד בזירה הזאת. רק שני עורכים מישראל הם משתתפים קבועים ב־WAN ושלושה חברים בלבד רשומים ב-IPI. שניים מהם, דיסנציק ואני, אינם עורכים פעילים. השלישית היא תמי ליטני, סגנית עורך \"הארץ\", שנבחרה באדינבורו לבורד. גם אם המעורבות בקהילת העורכים העולמית נתפסת כאן כדבר מיותר, כדאי שהעורכים בישראל ייקחו בחשבון את העובדה שאין מאבטח יעיל יותר מ־IPI למקרה שהממשלה או הכנסת כאן ינסו להגביל את חופש העיתונות. במרץ 2003, כשהאמריקאים החלו להסתער מכוויית אל תוך עיראק, נחתו בנתב\"ג הנטוש חברי משלחת הבירור של IPI כדי לבדוק מדוע אין לשכת העיתונות הממשלתית מאפשרת לאנשי צוות מזרח־ירושלמים של רשתות שידור זרות לקבל אישורי מעבר במחסומי השטחים. בעוד עיני העולם מופנות לקרבות בבצרה, חרשו חברי המשלחת את משרדי השרים והפקידים הנוגעים בדבר כדי לקדם את קבלת האישור. נוכחות המשלחת הבהירה לרשויות כאן שהן עומדות בפרשה הזאת בפני תסבוכת תקשורתית ומדינית - ולפתע נעשה מאמץ ממשלתי נמרץ לפתור את הבעיה. נכון, חברי המשלחת גם שתו כאן יין טוב והצטלמו למזכרת במסכות הגז שהחתימו אותם עליהן בשדה התעופה. IPI וארגונים מסוגו עומדים היום לפני משבר שמזכיר לא במעט את המשבר שפוקד את העיתונות בכלל. יחד עם ענקי התקופה שחלפה, הולכים ונעלמים ערכי העיתונות הקפדנית, המחמירה, התובענית. הקוד האתי מתפוגג, השוק שולט, הכללים גמישים. המציאות הדינמית מכתיבה כישורים חדשים. באחד המושבים בקונגרס באדינבורו נערך דיון על הקריקטורות הדניות והפגיעה באסלאם. פיטר פרסטון הזכיר בו את גורדון מקגרגור, שהיה היו\"ר הראשון של נציבות קבילות העיתונות הבריטית, ואשר אמר: \"הצרה היא שאם אתה מניח לעיתונות להיות אחראית, אתה מותיר לה גם זכות להיות בלתי אחראית לפעמים\". המשפט הזה, שנאמר בדאגה מפוכחת, צוטט כדי לבטא צער על שקריקטורות תמימות לכאורה הביאו לשריפת שגרירויות. פרסטון רוצה לומר שזה אולי לא כבוד גדול להיות בלתי אחראי, ואולי אף מצער שזו רמת הפרסומים, אבל זוהי משמעות חופש העיתונות: הזכות להיות לפעמים גם בלתי אחראים. וכמורשת לדורות הבאים, לדור האיקס בעיתונות המודפסת והמשודרת, לפעילי האתרים ולבלוגרים באשר הם, הייתי מציע את אותו משפט בשינוי משקל: \"חופש הביטוי צריך לאפשר לכם להיות לא אחראים, אבל נסו לפעמים בכל זאת גם את ההפך\". גיליון 63, יולי 2006",
      "reference": "IPI וארגונים מסוגו עומדים היום לפני משבר שמזכיר לא במעט את המשבר שפוקד את העיתונות בכלל. יחד עם ענקי התקופה שחלפה, הולכים ונעלמים ערכי העיתונות הקפדנית, המחמירה, התובענית",
      "prediction": "יחד עם עורכי עיתוני נורבגי ומקסיקני, הנס-אריק מטר_ה השתתף ב-2 כנסים של ארגוניהם, בהם מוענקים אותות לעידוד חופי העיתנות. לאחר 8 שנים, הם העבירו את האחריות למחלפיהים. הארועים אורגנו ע\"י ארגונן העיתקנים הבינ\"ל, אשר שם דגש על חוק העיתהון וזכויות הפרט.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "באהר זועבי, מנכ\"ל ומבעלי משרד הפרסום והמדיה יארא, אומר כי בכוונתו להגיש תביעה נגד אתר \"וואלה\" בעקבות ידיעה שפורסמה אתמול על אחד ממסעות הפרסום שהפיק. הידיעה, מאת עדי חשמונאי, נשאה תחילה את הכותרת \"קמפיין חוצות בנצרת מעודד פיגועי דריסה\". הגרסה המקורית של הידיעה נפתחה כך: \"השלט נושא את הכותרת: תנזים דאעס בנצרת – משחק מלים שמתבסס על השילוב בין המלה דהס, שמשמעותה בערבית היא דריסה, לבין דאע\"ש, ראשי התיבות של ארגון המדינה-האסלאמית בערבית – כלומר ארגון דריסה בנצרת\". הידיעה אף הופיעה במשך כשעה ככותרת הראשית בדף הבית של \"וואלה\", לצד הכיתוב \"הסתה לרצח יהודים\". לדברי זועבי, מקור הידיעה ב\"וואלה\" בטעות בהבנת הנקרא. השלט שנראה בכתבה, הוא מסביר, הוא טיזר, חלק מקמפיין שלם למכללת סיגמא, המציעה קורס הכנה לפסיכומטרי. משמעות המלה \"דאעס\" המופיעה בשלט, מוסיף זועבי, אינה דריסה, אלא \"תן גז\". \"אתה רוצה להיות דאעס, לך לסיגמה, מכללת פסיכומטרי. זה הפירוש\", אומר זועבי ותוהה כיצד קישרו ב\"וואלה\" בין השלט לבין פיגועי הדריסה האחרונים שאירעו בירושלים. ממילא, מוסיף זועבי, משרד הפרסום שלו מקבל קמפיינים שבועות לפני שהם מתפרסמים בשלטים. בעקבות הידיעה ב\"וואלה\", מספר זועבי, קיבל טלפונים זועמים מראש העירייה, קולגות וחברים, ואף זומן לחקירה משטרתית. \"קראו לי ימ\"ר נצרת וחקרו אותי. הסברתי להם מה המשמעות, אבל הם ביקשו ממני להוריד את השלטים\", הוא אומר. אין שם שוטר שמדבר ערבית? \"כולם מדברים ערבית, אבל הם קיבלו טלפונים מגורמים אחרים\". מ\"וואלה\", לעומת זאת, לא קיבל זועבי טלפון. לדבריו, חשמונאי לא יצרה עימו קשר לקבלת תגובה לפני הפרסום. רק לאחר שנציגי המכללה התקשרו ל\"וואלה\" והסבירו את כוונת הקמפיין, שונתה הידיעה. כותרת הידיעה הפכה ל\"קמפיין חוצות בנצרת מעודד פיגועי דריסה\", והכותרת בדף הבית הוחלפה ל\"קמפיין בנצרת קורא לפיגועי דריסה?\". גם גוף הידיעה שונה כך שנכתב בה כי בנצרת ניצב \"שלט גדול שעלול להשתמע כמעודד פיגועי דריסה\". \"מה שהיה אתמול זה פגיעה בכל המגזר הערבי\", אומר זועבי וטוען שדווקא הידיעה שעלתה באתר \"וואלה\", ולא הקמפיין שלו, היא-היא ההסתה. \"הם מסיתים ומבעירים את כולם. כשהם אומרים שיש קמפיין פרסום בנצרת שמעודד דריסת יהודים, זה קו אדום. מי ששומע בתל-אביב שיש קמפיין פרסום בנצרת שמעודד אנשים לדרוס יהודים לא יגיע לנצרת ולא יעשה עסקים שם. אני אישית נפגעתי בתור חברת הפרסום\". \"אני מכין עכשיו תביעה נגד וואלה\", הוא אומר, ומוסיף כי בבעלותו גם אתר החדשות \"בוקרא\", כך שהוא בקיא בעבודה העיתונאית משני צדיה. לדבריו, \"עיתונאי שמכבד את המקצוע צריך לבקש תגובה. כל פרשה שאנחנו נכנסים אליה בבוקרא, אנחנו קודם בודקים וחייבים לקחת תגובה. אתר כמו וואלה, אני מתפלא איך הוא עושה דבר כזה\". עורך \"וואלה\", ינון מגל, מסר בתגובה: \"מעניין מה היתה תגובתם אם היה עולה קמפיין בהתנחלויות מוות לערבים, שהיה מסתבר בדיעבד שזה רק משחק מלים לקמפיין לדגני בוקר שלא מתאימים לאכילה בערב\".",
      "reference": "ב\"וואלה\" קראו שלט בערבית ופרסמו כותרת ראשית המאשימה בהסתה לרצח יהודים. בעל משרד הפרסום: אתבע את האתר בתביעת דיבה",
      "prediction": "באחר זוע'בי, מנהל משרד פרסום, יתבע את 'וואללה' בגלל כתבה עם כותרות מטעות, שטענו שקמפיין שיצר עודד פיגוע דריסות. הטעות הייתה בשימוש במילה 'דהס', שמשמעה 'תן פול גז'. 'ווואללה': התנצלנו, אך עדיין חשוב לנו לשמור על ביטחון ישראל.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "אחד החברים הבכירים ברשימה הלבנה של \"ידיעות אחרונות\" הוא חיים רמון. חבר-הכנסת והשר לשעבר, שהורשע בביצוע מעשה מגונה בצעירה, היה מהפוליטיקאים המקורבים ביותר לארנון (נוני) מוזס. גם בשנים האחרונות, כמעט עשור לאחר שנפלט מהמערכת הפוליטית, הוא זוכה לסיקור מוטה לטובתו מצד \"ידיעות אחרונות\" – מהפרשה הפלילית שכיכב בה ועד מעורבותו בעולם הספורט. במהלך החקירה והמשפט של רמון התגייסו עורכי העיתון למאבק שניהל כדי להוכיח שהוא חף מפשע. אחד הכתבים שעבדו אז בעיתון, איציק סבן, גויס בעל כורחו למאבק הזה: לדבריו, עורכי העיתון החתימו אותו בשנת 2006 על ידיעה שלא כתב שנועדה לסייע לרמון. כעבור שנה וחצי עבר לעיתון המתחרה \"ישראל היום\", שם חלק את הסיפור עם קוראיו בכמה הזדמנויות. הפעם הראשונה שבה עשה זאת היתה בחודש פברואר 2010, במאמר שנשא את הכותרת \"השיטה של נוני, החתימה שלי\", שפורסם במוסף הפוליטי השבועי של \"ישראל היום\". \"ראש מערכת החדשות של ידיעות אחרונות התקשר אלי הביתה והודיע לי שבהוראה מגבוה אני צריך להיות חתום על ידיעה התוקפת באופן משמיץ את ניצב יוחנן דנינו. הכל כדי לנסות להציל את מקורבו של המו\"ל, חיים רמון, אז שר המשפטים, שבדרך לישיבת ממשלה על פתיחת מלחמה – היה לו פנאי לכפות נשיקה צרפתית על קצינה\", נכתב בכותרת המשנה. \"בזמן סיקור אותה פרשה העיתון היה כמרקחה\", כתב סבן. \"דברים שלא הייתי מורגל להם קודם לכן, כגון טלפונים תכופים והתעניינות מוגברת מצד בכירים בעיתון התרחשו בזמן הפרשה. לא היה קשה להבחין בכך שהאווירה הכללית שהשרתה צמרת העיתון היתה בעד השר רמון. מלמעלה רצו להציג את רמון כמי שהוא לכאורה הקורבן בפרשה, כמי שנרדף על לא עוול בכפו על-ידי כנופיית שלטון החוק – ובמקביל היה קמפיין ברור נגד המתלוננת ונגד הממונים על שלטון החוק – המשטרה והפרקליטות. \"פעמיים לפחות נעשה שימוש גם בי לצורך הסיקור המגמתי והלא מאוזן של הפרשה. והכל – כדי להציג את חיים רמון כחף מפשע ואת המתלוננת ובכירי המשטרה – כמי שמעלילים עליו. [...] באחת הפעמים נקראתי לחדרו של עורך העיתון באותה עת רפי גינת. בשיחה בינינו שנסבה על הפרשה ניסה גינת לשכנע אותי בצדקתו של חיים רמון ובעוול שנעשה לו לדבריו. רפי גינת התוודה בפני שנוני הצליח לשכנע אותי, כלשונו, בעוול שנגרם לחברו השר רמון. \"כדי להמחיש את דבריו ביקש ממני רפי גינת להסב את ראשי לעבר צג המחשב על שולחנו. הוא הראה לי תמונה של רמון כשהוא מחובק עם ה החיילת המתלוננת. מדובר בתמונה שלמיטב זכרוני היה זה עיתון ידיעות אחרונות שחשף, וזאת במטרה לנסות ליצור בקרב הקוראים תחושה שהחיילת מחבקת את רמון חיבוק אבהי. ואם כך הרי לא ייתכן שיש בסיס לתלונתה כי רמון נישק אותה בניגוד לרצונה. למיטב זכרוני בסוף השיחה נכנס נוני מוזס לחדרו של גינת. \"[...] הניסיונות לנגח את שלטון החוק (המשטרה) בפרשה נמשכו כל העת ובהמשך אף הלכו והחריפו. ניסיון ברוטלי נוסף התרחש בעיצומה של הפרשה. באחד מימי חמישי בערב טילפן אלי ראש מערכת החדשות של העיתון באותה עת, ערן טיפנברון. טיפנברון הודיע לי שבהוראה מגבוה עלי להיות חתום על ידיעה התוקפת באופן ישיר ומשמיצה את ניצב יוחנן דנינו, ששימש באותה עת כראש אגף החקירות והמודיעין. מיותר לציין שהעובדה שנרמז לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמדובר בדרישה מגבוה והידיעה שמדובר בחברו של המו\"ל נוני מוזס – לא הותירו בידי כל ברירה. הייתי חייב להסכים לכך\". בימים האחרונים, על רקע חקירתו של מוזס, חזר סבן על סיפורו כמה פעמים. ב\"ידיעות אחרונות\" לא טרחו להכחיש. הקלטות המשא-ומתן המושחת בין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס חשפו לעין הציבורית את \"שיטת ידיעות אחרונות\" – השימוש בכלי התקשורת של הקבוצה לשם קידום האינטרסים העסקיים של מוזס, בעל השליטה. במדור זה נביא עדויות חדשות וישנות מתוך המערכות השונות של כלי התקשורת בקבוצת \"ידיעות אחרונות\", על האופן שבו יושמה השיטה. עובדים ועובדים לשעבר ומי שנפלו קורבן לשיטה, ומעוניינים לחלוק את סיפוריהם, מוזמנים לפנות אלינו באימייל contact@the7eye.org.il",
      "reference": "איציק סבן: ב״ידיעות אחרונות״ החתימו אותי על ידיעה נגד המשטרה כדי לסייע לחיים רמון",
      "prediction": "חיים רמוך, חבר רשימת 'ידיעון' ומקורב לנוני מוזם, זכה לכיסוי תקשורתי מוטה אחרי הרשעתו במעשה מגעיל. כתבי 'ישראל יום' תיעד כיצד 'ידעונים' התערבו בדיווחיו כדי לעזור לרמון ולהגן עליו מול המשטרה ופרקליטיה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "hallucination"
      ]
    },
    {
      "text": "המחקר מבקש לבחון את האופן שבו קבוצות מיעוט בישראל מיוצגות בחדשות הטלוויזיה של הערוץ הראשון הממלכתי. ייצוג שוויוני של קבוצות מיעוט מממש הלכה למעשה את חופש הביטוי - אחד מעקרונות הדמוקרטיה. תקשורת שמאפשרת גישה למדיה ושכל קבוצות המיעוט בחברה זוכות בה לייצוג מדגישה את הפלורליזם החברתי ונותנת לו לגיטימציה. מכאן עולות שאלות המחקר: מהו היקף הייצוג של קבוצות מיעוט במהדורות החדשות של הערוץ הראשון בטלוויזיה ביחס לגודלן באוכלוסייה? מהו אופי הסיקור של קבוצות המיעוט? ומהם יחסי הגומלין בין קבוצות המיעוט לקבוצות הרוב על-פי הצגתן בחדשות הערוץ הראשון? לקריאת המחקר",
      "reference": "ייצוג קבוצות מיעוט בחדשות הטלוויזיה של הערוץ הראשון",
      "prediction": "חקר חדשות טלוויזיית הערוץ הממלכתתי בודק כיצד קב' מיעוטים מיוצגים ואיך זה תורם לדמוקרטית וחופש ביטוי.\"",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "כמעט שנתיים עברו מאז המליצה המשטרה להעמיד לדין את ראש העיר קריית מוצקים חיים צורי, על שורה של עבירות שוחד, מרמה ופגיעה בפרטיות. אתמול (שני) החליטו לבסוף בפרקליטות על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע. צורי מואשם שבנה מאגר מידע על תושבי העיר בניגוד לחוק וניסה לשחד את תושב העיר כדי שירגל עבורו בתוך תנועה שהתנגדה לו. ולמרות כל זאת – צורי ממשיך כרגיל. בעבר חשפנו ב\"שקוף\" שורה של התנהלויות בעייתיות של ראש העיר שמכהן כבר עשרות שנים. על פי החשד, במשך שנים מימן צורי שירות של בניית מאגר מידע חדש עבור סיעתו \"מוצקינטו\", על יסוד בסיס הנתונים של העירייה, מכספי העירייה, תוך שימוש במצגי שווא כלפי הגזברית והיועץ המשפטי של העירייה. ומה זה אומר בפועל? על פי התחקיר של יוסי מזרחי שהוביל לפתיחת החקירה, מדובר היה על מאגר מידע נרחב שכלל כתובות, שמות, מספרי טלפון ואפילו סיווג את התושבים על פי תמיכתם בראש העיר הנצחי. חלק מהמידע כלל גם קשרים משפחתיים של תושבים והתבטאויות שלהם ברשתות החברתיות. ראש העיר הוקלט מדבר על מאגר הנתונים הזה וכיצד הוא מתכנן להשתמש בו בקמפיין הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018.  בפרשה השנייה יואשם צורי בעבירת שוחד. על פי החשד, בשנת 2017 הוא שידל תושב שכתב באופן ביקורתי כלפיו לחדול מהפרסומים בתמורה לסידור עבודה לו ולאשתו. אותו תושב היה פעיל בתנועת האופוזיציה \"רוח חדשה במוצקין\", שבראשה עמד ציקי אבישר. עוד התבקש התושב להעביר מידע מתוך הנעשה בפגישות הפעילים של התנועה. התושב אכן נענה לצורי וריגל למענו אחר סיעתו של אבישר.  \"חיים צורי עשה ותרם למוצקין בשנותיו הראשונות כראש עירייה\", אמר אבישר אחרי הודעת הפרקליטות. \"שורש הבעיה היה ונותר ריבוי קדנציות. אחרי 6 קדנציות רצופות בשלטון קשה לצפות לתוצאה אחרת מאשר השחתה וסיאוב\". מעבר לחשדות הקשים נגד צורי מצאנו בשנים האחרונות ב\"שקוף\" התנהלות בעייתית של ראש העיר, בלשון המעטה. בין היתר גילינו כיצד הוא מעודד אלימות מילולית נגד סיעת האופוזיציה במועצה, ואיך בדיון בבית המשפט העיד שניסה למצוא דרך לשחד את העיתונאי מוטי גילת. וזה לא הכול: בספטמבר האחרון פרסמנו שצורי מינה לתפקיד סגן ראש העיר אדם שהתמודד בכלל בבחירות בעיר רמלה, במהלך שהרים לא מעט גבות. על פי טענות האופוזיציה, הכל היה מהלך מתוכנן שנועד להציב ממלא מקום נוח לצורי במקרה שיידרש להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום.  תחת ידו של צורי גם נותקה תחנה לניטור אוויר בעיר, למורת רוחו של המשרד להגנת הסביבה, וכדי להסתיר מידע מהתושבים. נוסף על כך, צורי סירב בעבר למסור את יומנו במענה לבקשת חופש מידע.  קיבלנו בשנים האחרונות אין ספור פניות על התנהלות בעייתית של ראשי ערים ועל חלק גדול מהם גם כתבנו.  טרם נתקלנו בתופעה כמו צורי, שנראה שהאינטרס האישי שלו לא חופף לאינטרס התושבים. אם יוגש לבסוף כתב אישום נגד צורי הוא יאלץ לפרוש מתפקידו אבל גם אם לא, התנהלותו מצביעה על כך שכבר היום הוא לא כשיר לתפקיד.",
      "reference": "הפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד חיים צורי: חשד לבניית מאגר מידע על תושבי קריית מוצקין ולניסיון לשחד תושב כדי שירגל באופוזיציה",
      "prediction": "ראש עיר בישראל נאשם בהונאת פרטיות ובמתן שוחר; למרות ההאשמות, הוא ממשיכים בתפקידם.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "לעו\"ד זק חן, סנגורם של בני-הזוג שאול ואיריס אלוביץ, יש חשבון אישי עם סיון סבן, העדה שהגיעה היום (8.1) לאולם 315 בבית-המשפט המחוזי בירושלים. סבן היא חוקרת רשות ני\"ע שחקרה את אור אלוביץ, בנו של שאול אלוביץ שכיהן כדירקטור בבזק. במהלך חקירתו שוחחה עמו סבן בין היתר על האפשרות שאביו יחליף את הייצוג המשפטי שלו כדי לקדם את האפשרות שיהפוך לעד מדינה. מי שייצג את אלוביץ האב אז, כהיום, הוא עו\"ד זק חן. בתחילת שנת 2018, כמעט שבוע לאחר פרוץ החקירה הגלויה בתיק ולאור הקשיים שהתגלעו בניסיון לשכנע את שאול אלוביץ להפוך לעד מדינה, שוחחו סבן ואלוביץ הבן על האפשרות שאביו ישנה את עמדתו. לפי תמליל השיחה, שכיכב לפני שלוש וחצי שנים כפרשייה בפני עצמה במשפט, החוקרת סבן פנתה אל אלוביץ הבן ושאלה אותו אם אין לו טענות כלפי אביו, הציעה לו להציל את עצמו ויעצה לו לדרוש מאביו לדאוג לו. אלוביץ הבן, מצדו, היסס. הוא אמר לסבן כי אביו אינו סומך על החוקרים. כשהחוקרת שאלה אותו \"מה צריך כדי שהוא יאמין שזה מצב הדברים האמיתי ואף אחד לא עושה לו תרגיל?\" השיב אלוביץ הבן: \"צריך מישהו שידבר איתו שזה לא.. זק\". אור אלוביץ הוסיף וסיפר באותה הזדמנות כי עורכי-דינו דיברו עם עם עו\"ד חן אבל ללא הועיל. \"אני עם זק יש לי בעיה\", אמר. \"יש לך גם רצון\", העירה החוקרת סבן, אבל אלוביץ הבן התעקש: \"אני רק יודע שעורכי הדין שלי אמרו לי שאם תהיה עסקה זק לא יכול לעשות את זה, ואז לא יעשו אותה\". בשלב זה אמרה החוקרת סבן: \"אתה רוצה הזדמנות לדבר עם שאול כדי לדבר על הנושא הזה?\". אלוביץ הבן אכן נפגש עם אביו, בחדר חקירות ששימש במקביל כחדר היוועצות עם עורכי-דין, ובפתח המפגש ביניהם שוחח עמו על האפשרות לשנות ייצוג ולהפוך לעד מדינה, אך לשווא. אלוביץ עמד על גרסתו כי הוא דובר אמת ואין לו אפשרות להפליל איש אלא אם ישקר. כשעו\"ד חן הציג את המקטע הזה לפני שנה בפני תת-ניצב יואב תלם, מי שהיה בעבר האחראי על חקירת הפרשה המכונה \"תיק 4000\", אישר הקצין הבכיר כי זו אכן \"התערבות אסורה במרחב הייצוג של הנחקר\", כפי שהציע לו הסנגור. היום הציעה סבן פרשנות שונה לשיחה עם אור אלוביץ. \"מדובר ביום השישי לחקירה\", אמרה סבן בתשובה לשאלות עו\"ד יהודית תירוש מהפרקליטות שערכה את החקירה הראשית של העדה. \"בשלב הזה יש לי איזושהי הבנה פחות או יותר לגבי המעורבות של אור, יחד עם הסתייגויות שעולות מדבריו בדבר שיתוף פעולה מלא. אני בעצם מציעה לו לגשת לדבר עם אביו מתוך הבנה שככל שאור יבחר לשתף פעולה באופן מלא זה יהיה חלק מהחלטה משותפת שהוא יקבל עם אביו\". עו\"ד תירוש השמיעה לבית-המשפט את הקטע שבו עולה נושא החלפת הייצוג בשיחה בין סבן לאור אלוביץ, אף שאיכות ההקלטה היתה ירודה ובקושי ניתן היה להבין את המילים. כשהשופט עודד שחם תהה מדוע יש צורך בהשמעה הסבירה עו\"ד תירוש כי החשיבות טמונה באינטונציה שבה הפנתה לאור אלוביץ את שאלת המפתח \"אתה רוצה הזדמנות לדבר עם שאול כדי לדבר על הנושא הזה?\". \"אור אומר שצריך מישהו שידבר איתו וזה לא זק\", אמרה החוקרת סבן אחרי שהקטע הושמע באולם משפט המו\"לים. \"אור מפתיע אותי, זו לא המטרה של השיחה, זה לא בסקופ [scope] שלי. כשאני שואלת אותו האם אתה רוצה הזדמנות לדבר עם שאול כדי לדבר על הנושא הזה? אני שואלת אותו בטון שמביע תמיהה כי מבחינתי זה לא נושא השיחה והוא גורר אותי לעניין אחר. גם בהמשך אני אומרת לו בוא נחזור רגע למה שדיברנו עליו. מבחינתי, הסקופ הוא לא החלפת עו\"ד אלא הסקופ הוא לגרום לו לשוחח עם אביו ולהגיע להחלטה משפחתית משותפת, ולכן אני מחזירה אותו לשם. בכל מקום של ייצוג, של זק, המילים עולות מיוזמתו של אור בלבד\". לשמע הגרסה הזו נענעה את ראשה כלא מאמינה עו\"ד כרמל בן-צור מצוות ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אך סבן עמדה על שלה. כשעו\"ד תירוש שאלה אותה מדוע בהמשך היא שאלה את אור אלוביץ \"למה חשבת שהוא צריך להחליף ייעוץ לפני החקירה הזו?\", טענה החוקרת סבן כי היה זה אלוביץ הבן שהעלה מחדש את הנושא בשיחה. \"איפה את רואה את זה?\", תהתה עו\"ד תירוש והחוקרת סבן השיבה כי אינה רואה את זה. ואמנם, המשפט של סבן מופיע בתמליל החקירה כשלפניו לא מתומללות המילים של אלוביץ הבן, בשל איכות ההקלטה הירודה. \"אני לא רואה את זה אבל כפי שאני מכירה את עצמי ואיך שאני חוקרת 8.5 שנים אני יודעת שאני לא נכנסת לדברים שכאלה שבמרחב הייצוג בין עו\"ד ללקוח\", התעקשה סבן. \"אם אמרתי את הדבר הזה ודאי חזרתי על משפט שלו\". עו\"ד חן, שבפתח היום הגדיר את הדיונים בימים אלה במשפט המו\"לים כ\"גרבג טיים\" (garbage time), לא הספיק לחקור היום את סבן על אותה שיחה שלה עם אור אלוביץ, שבמרכזה עמדה דמותו שלו, הסנגור. התארכות החקירה, ריבוי הוויכוחים עם צוות הפרקליטות ועם העדה עצמה, כמו גם ההתעקשות של הסנגור לחזור על כל שאלה כמה פעמים על אף שהעדה לא שינתה את תשובותיה, הובילו לכך שיום החקירה הסתיים לפני מיצוי מצבור שאלותיו, והעימות בנושא נדחה למחר. את תחילת חקירתה הנגדית של סבן הקדיש עו\"ד חן לאופן שבו התייחסה לנחקר אחר, עו\"ד איתן צפריר, שכיהן כראש המטה של בנימין נתניהו במשרד התקשורת (רה\"מ נתניהו כיהן אז, כזכור, גם כשר התקשורת). בחקירתה הראשית טענה סבן כי צפריר היה נחקר קשוח. \"אני לא זוכרת המון חקירות במהלך שנותיי כחוקרת שבהן הותקפתי בצורה הזו\", העידה. \"הוא צעק ללא הפסקה בשתי החקירות, הוא דפק על השולחן, הוא בעצם ניסה להכתיב את קצב החקירה. חקירה מאוד לא נעימה שגם מאוד קשה לנהל אותה, חקירה שבה להתרשמותי הוא לא דיבר אמת\". במענה לשאלות עו\"ד תירוש הבהירה סבן כי התאימה את עצמה לנחקר התוקפני ועל כן גם היא עצמה היתה \"פחות נינוחה\" מאשר בחקירה שניהלה מול אור אלוביץ. \"ביקשתי ממנו להנמיך את הקול, לא להרים את הקול שלו עלי, עשרות פעמים, לא לדפוק על השולחן, לא לנהל את החדר, לא להגיד לחוקר לידי מה לעשות, לא לבעוט בו ברגל כשהוא יושב ככה מתחת לשולחן\". בחקירה הנגדית הציג עו\"ד חן קטע שבו סבן אמרה לצפריר שהוא \"מתנהג כאחרון העבריינים\". \"זה לא קצת מוגזם?\", תהה עו\"ד חן. סבן הסבירה כי מי שמכתיב לחוקר מולו מה לרשום בפרוטוקול ומתנהל בבריונות בחדר החקירות אכן מתנהג כאחרון העבריינים. עו\"ד חן השמיע קטע משלב זה בחקירת צפריר שבו סבן צועקת על הנחקר. \"האם את יכולה להסביר את התנהגותך פה, שבו את צועקת עליו ללא שליטה?\", שאל עו\"ד חן. \"אני מאוד בשליטה\", השיבה סבן והזמינה את חן להקרין גם את הקטעים שבהם צפריר צועק עליה ודופק על השולחן. בהמשך החקירה של צפריר התייחסה סבן לתקופה שלפני מינויו של צפריר לתפקיד ראש המטה של נתניהו במשרד התקשורת וטענה כי באותה תקופה היה \"עו\"ד מושתן\". \"האמירה הזו לגיטימית?\", תהה עו\"ד חן. סבן הסבירה כי \"הפירוש העברי הנכון למילה מושתן\" הוא \"חסר סמכות, כזה שאין לו ערך בעיני אחרים, כמו שהוא הציג את עצמו\". סבן לא ידעה להפנות את עו\"ד חן למילון שבו זו ההגדרה של \"מושתן\" אך נראה כי כיוונה למילון אבניאון המקוון, שם אכן מופיעה הגדרה שכזו. מחר, כאמור, תימשך חקירתה הנגדית של סבן ותחל חקירתו של תת-ניצב אלי אסייג, הקצין הבכיר ביותר שהעיד עד כה ומי שעמד בתקופה הרלוונטית בראש היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית, שם נחקרה פרשת \"תיק 4000\". 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.84MB)",
      "reference": "סיון סבן: השיחה עם אור אלוביץ נועדה להביאו להחלטה משותפת עם אביו, ולא להחלפת עורך דין",
      "prediction": "חוקר המשטרה סיוון סבן העיד במשפט נגד בני הזוג אלובי'ץ, ונשאל על שיחה שקיים עם בנם אור אלוב'יץ בשנת 21', במהלכה הציע לו להיפגש עם הוריו כדי לדון באפשרות שישנה את ייצוגו המשפטי ויהפוך להיות עד מדינה נגד אביו. סגן העורך דין זק' חן מייצג הן את בני הזיג אלוב׳יץ והן את אביהם שאו'ל אלוב’יץ, וס",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "\"זה חודשים ארוכים שדמי מותר ואני מוצא עצמי נאלץ להתמודד עם הליכים משפטיים רבים שננקטים כנגדי על-ידי המבקשת, ללא כל עילה וביסוס ותוך שהיא מנסה, פעם אחר פעם, להטעות את בית-הדין הנכבד ולצייר תמונה שקרית בפניו, של אדם אשר שם ללעג הוראות דין והחלטות שיפוטיות, תוך פגיעה במקצועי, בשמי ובשם משפחתי, ללא שיש שביב של אמת בטענות המועלות כנגדי\", כך טוען זליג רבינוביץ, עוזרו הבכיר של מנכ\"ל רשות השידור יוני בן-מנחם, בתצהיר שהגיש אתמול לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים. התצהיר הוגש לצד תגובה מטעם רבינוביץ לבקשת אגודת העיתונאים בתל-אביב לאכוף על רבינוביץ ורשות השידור לציית להחלטת בית-הדין לאסור עליו לתת הוראות והנחיות לדרג המקצועי ברשות השידור ולעסוק בענייני כוח אדם. החלטת בית-הדין ניתנה לפני חודשים רבים, אולם לטענת אגודת העיתונאים, רבינוביץ מפר אותה מאז באופן עקבי. בבקשה שהגישה האגודה לפני כשבועיים נמנו עדויות לכך שרבינוביץ משמש \"מנהל בפועל של הטלוויזיה הישראלית\". האגודה טענה, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי רבינוביץ מנהל ישיבות עם מנהלי המחלקות בערוץ הראשון, מקבל החלטות על הנעשה בטלוויזיה, ואף מקצץ בתקציבי מחלקת התעודה כדי לאלץ את העומד בראשה, איתי לנדסברג, לפרוש. פעולות אלה, כך נטען, הן \"ביזיון לשמו\" של החלטת בית-הדין. \"מדובר בניסיון ברור לתת לנתבע 3 [רבינוביץ] את תפקיד מנהל הערוץ הראשון בניגוד להוראות התקשי\"ר, ההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים (ובכלל זה נוהל 101), הדין, חובת מכרז וכיו\"ב\", נכתב בבקשה, \"זאת כיוון שהנתבע 3 אינו עומד בדרישות הסף לתפקיד כה בכיר ברשות השידור. מדובר אפוא בניסיון מגושם ונלעג להסתתר מאחורי המנטרה כי הנתבע 3 מתפקד כזרועו הארוכה\" של המנכ\"ל\". בתצהיר שהגיש אמש, באמצעות עורכי-הדין סיגל פעיל וזוהר גיפס, הכחיש רבינוביץ את כל הטענות נגדו וחזר על גרסתו שלפיה הן נובעות ממניעים זרים. \"הבקשה לביזיון, הנתמכת בתצהיר שדינו כעדות שבשבועה, רצופה שקרים, לא פחות, בקשר לפעולות שכביכול אני מבצע במסגרת תפקידי כעוזר מנכ\"ל רשות השידור, כאשר טענות ועובדות שקריות אלה המופיעות בבקשה ידועות היטב למבקשת כלא נכונות בעליל\", טוען רבינוביץ. העוזר הבכיר למנכ\"ל פוסל מכל וכל את הנטען נגדו ומציין בין היתר כי \"הטענה כאילו אני המנהל בפועל של הערוץ הראשון מופרכת\". לדבריו, הוא מסייע למנכ\"ל בן-מנחם ותו לא. רשות השידור ובן-מנחם הגישו אתמול אף הם את תגובתם לבקשת האגודה, וזאת באמצעות עו\"ד יונתן פסי. הרשות ומנכ\"לה טוענים כי הם אינם מפרים את הוראות בית-הדין, וכי רבינוביץ אינו משמש אלא כזרועו הארוכה של המנכ\"ל. \"המשימות אותן אני מטיל על הנתבע 3\", מצהיר בן-מנחם ביחס לרבינוביץ, \"הן פעולות הקשורות לתפקידו כמרכז צוות הרפורמה\". בהמשך מצהיר בן-מנחם כי רבינוביץ \"מעולם לא היה - וגם כיום אין הוא משמש בתפקיד מנהל הטלוויזיה בפועל\". 41447-07-12",
      "reference": "\"הטענה כאילו אני המנהל בפועל של הערוץ הראשון מופרכת\", טוען זליג רבינוביץ, \"עוזרו הבכיר\" של מנכ\"ל רשות השידור, המכחיש כי הוא מפר בשיטתיות את הוראות בית-המשפט",
      "prediction": "זליג רבינוביץ', עוזר בכירה של מנכל רשות שידור, דחה האשמות שהוא מנהל בכיתה ראשונה ושאינו ממלא אחרי החלטה משפטית.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "העיתון \"גלובס\" החל לפרסם אתמול את נתוני הרייטינג השבועיים לא רק לפי שיעור הצופים היהודים, אלא גם לפי מספר הצופים בקרב כלל האוכלוסייה. עד היום נהג העיתון לפרסם מדי שבוע טבלה של עשרת המשדרים הנצפים ביותר בשבוע החולף, כשאלה מדורגים לפי אחוזי הרייטינג בקרב משקי הבית היהודיים. לצד דירוג זה היו מתפרסמות שתי עמודות נוספות עם הנתח (כלומר שיעור הצופים בתוכנית מבין כלל צופי הטלוויזיה) ומספר הצופים בקרב האוכלוסייה היהודית. החל מאתמול שינה \"גלובס\" את אחת העמודות בטבלה, ובמקום מספר הצופים בקרב האוכלוסייה היהודית הציב את מספר הצופים בקרב כלל האוכלוסייה, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים. מדידת שיעור הצפייה לפי משקי בית מובילה לתוצאות מנופחות ומדויקות פחות מאשר מדידה לפי שיעור הצפייה לפי פרטים. מדידה לפי שיעור הצפייה בקרב משקי בית בקרב האוכלוסייה היהודית מעלה עוד יותר את תוצאות הרייטינג ומציגה תמונת מציאות מעוותת. מבחינה זו מדובר בהתקדמות מבורכת. לי-אור אברבך, כתב המדיה של העיתון ועורך מגזין המדיה \"פירמה\" של \"גלובס\", מסביר כי החלטת העיתון נבעה מהרצון להבהיר לציבור הרחב את שיעור הצפייה האמיתי בתוכניות הטלוויזיה בישראל. \"שוק הרייטינג בישראל מתנהל בין המפרסמים, הקהילה המקצועית, הזכיינים והוועדה למדרוג, על בסיס האחוזים במשקי בית יהודיים. על בסיס זה משלמים. זה מה שנקרא נקודה [נקודת רייטינג], ואת המידע הזה נמשיך לספק לקוראים שלנו, כי זה המידע המקצועי וזה מה שנקרא בישראל רייטינג\", אומר אברבך. \"עם זאת, כדי לדעת באמת כמה אנשים צפו בשורה התחתונה וכדי שיבינו שלא באמת 32% מהציבור כולו ישבו וראו אתמול את המשחק של מכבי, אלא רק אחוז מסוים מתוך משקי הבית, החלטנו לספק לצד זה נתון שגם הציבור הרחב יוכל להבין – המידע המלא על כמה באמת אנשים ישבו וראו כל משדר ומשדר – ואת זה נספק בפרטים מתוך כלל האוכלוסייה. כאן אין מקום להדיר את כלל האוכלוסייה ולהתמקד רק ביהודים\". מדוע החלטתם לבצע את השינוי רק עכשיו? \"היה נוהג ארוך שנים, שנבע מהעובדה שבשוק הטלוויזיה והפרסום מתייחסים אך ורק למשקי בית יהודיים, כי זה הציבור הקונה וזה הציבור שלמענו מפרסמים. לכן גם אנחנו התייחסנו רק לנתונים של יהודים\". מדוע לא לפרסם לצד עמודת שיעור הצפייה בקרב משקי הבית היהודיים עמודה עם שיעור הצופים מקרב כלל האוכלוסייה באחוזים? האם זו לא תהיה דרך יעילה יותר להבהיר לקהל הרחב את שיעור הצפייה האמיתי? \"אין לזה לדעתי תוקף או סיבה. משקי הבית היהודיים הם המטבע שלפיו משלמים, ולצד זה אני חושב שהדרך היעילה ביותר היא להגיד כמה תכלס צפו. 921 אלף, נניח. אין יותר מדויק ומהימן מזה\". אברבך מוסיף ומציין כי במדינות רבות בעולם, דוגמת ארה\"ב, נתוני הרייטינג המתפרסמים מתייחסים אך ורק לפלחים באוכלוסייה לפי גיל, תוך התעלמות מצופים מבוגרים או ילדים. \"רייטינג זה בשורה התחתונה כלי מקצועי\", הוא אומר. עדיין, החלוקה בארה\"ב היא לא לפי דת או לאום. \"כן, אבל זה עניין של פלח שוק שקונה. זה פחות אפליה אם מדובר בפלח גיל? מדובר בעניינים צרכניים, לא בעניינים גזעניים. אפשר באותה מידה להגיד שבארה\"ב יש אפליה על רקע גיל\". כלומר, אם יקום ערוץ ערבי מסחרי שימשוך צופים רבים, אולי הנוהג הזה יעבור מן העולם? \"זה משהו הרבה יותר רחב ומשמעותי שקשור לכל השוק, ואלה לא שאלות שאתה צריך לשאול אותי. אני כתב שמסקר את זה. אני לא מקבל את ההחלטות\". אתה מחליט מה לפרסם. \"אני מחליט מה אני כותב לקוראים שלי, אבל אני לא מחליט על בסיס מה קונים ועל בסיס מה משלמים ומה זו נקודת רייטינג. נקודת רייטינג היום בישראל זה אחוז ממשקי בית יהודיים. אין מה לעשות. ככה זה. אם אתה רוצה לשנות את השוק, בבקשה. זה לא אני\".",
      "reference": "ב\"גלובס\" החליטו לצרף לטבלת הרייטינג גם את תושבי ישראל שאינם יהודים. על ההחלטה להמשיך לפרסם גם את הנתונים המנופחים לפי משקי בית יהודיים אומר כתב המדיה: \"זו צרכנות, לא גזענות\"",
      "prediction": "\"גלובוס\" החל לתעד רייטיינג שבועי בכלל הציבורים במקום רק בקרוב יהודים, לחשיפת שיעורי הצפיה האמתיים.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "לאחרונה הושק מחדש מוסף הנדל\"ן השבועי של העיתון \"גלובס\". כחלק מהשינויים במוסף, נוסף לו מדור חודשי חדש, שאמור \"לנתח אזורים ומגמות בשוק הדירות החדשות\". על המדור לא חתום אף עיתונאי, ונאמר רק כי הוא נעשה בשיתוף פעולה של \"גלובס\" עם חברת אלדר, חברה לשיווק מיזמי נדל\"ן. המדור שהודפס במוסף הנדל\"ן האחרון שיבח את שוק הדירות החדשות בכפר-סבא, ובמיוחד את \"השכונות הירוקות\" בעיר. \"שוק הדירות בכפר-סבא לוהט\", קראה כותרת המדור באתר \"גלובס\", ותחתיה נכתב כי \"העיר כפר-סבא נהנית ב-3 השנים האחרונות מנתוני הגירה חיובית. גם את הקפיצה המשמעותית ביותר במחירים עשתה כפר-סבא במהלך השנתיים וחצי האחרונות. קצת אחרי כולם, אבל מדובר בקפיצה הגבוהה ביותר תוך פרק הזמן הקצר ביותר\". עוד נכתב במדור כי \"עיריית כפר-סבא הינה הראשונה והחלוצה בארץ שקידמה תב\"ע ירוקה בתחומה, במתחמים בהם מתרכזת המאסה הקריטית של הבנייה למגורים בעיר. השכונות החדשות (60/80) מתאפיינות בצפיפות נמוכה, ריאות ירוקות, שטחי גינון ובניינים עם גגות רעפים [...] השכונות הירוקות הן ראש החץ של כפר-סבא. שכונות אלו, במידה ויתפתחו בשנים הקרובות בהתאם לתב\"ע המתקדמת שלהן, יהפכו לאזור המבוקש ביותר בשרון. [...]  השכונות הירוקות צפויות לאכלס כ-5,000 יח\"ד, הן ממוקמות ביציאה מהעיר, על גבול צירי התנועה. בשנתיים האחרונות הן קלטו אוכלוסייה ברמה גבוהה ונהנו מביקוש גבוה ומעליית מחיר של כ-25%\". מי שקרא את המדור יצא ממנו בתחושה כי רכישת דירה באחת \"השכונות הירוקות\" של כפר-סבא היא השקעה טובה ומשתלמת, וכי העיתוי כעת מוצלח במיוחד. מה שלא נכתב במדור הוא שאחד הפרויקטים שמשווקת חברת אלדר, השותפה של \"גלובס\" במדור, נמצא בשכונות הירוקות של כפר-סבא. לדברי דרור מרמור, עורך מוסף הנדל\"ן של \"גלובס\", הטקסט שהחמיא ל\"שכונות הירוקות\" בכפר-סבא נכתב על בסיס נתונים שהועברו על-ידי חברת אלדר, אבל רק לאחר שאלה נבדקו כראוי ונמצאו \"רוחביים ורציניים\" דיים לפרסום. באשר לאינטרס של חברת השיווק לקדם את מכירות הדירות ב\"שכונות הירוקות\" של כפר-סבא, אומר מרמור כי החברה משווקת דירות בכל רחבי הארץ, ומוסיף כי \"בענף הנדל\"ן חלק גדול מאוד מהחומר שאנחנו מקבלים מבוסס על מכלול של גורמים אינטרסנטיים. גם לשמאים שנותנים לנו מידע יש עניין שיהיו כמה שיותר עסקאות, עבור בהתאחדות הקבלנים ועד לאחרוני המתווכים. אנחנו נמצאים בעולם של אינטרסנטים, ותפקידנו לעמוד על המשמר כדי שלא יאכילו אותנו קש. אפשר לקוות שהמדינה תוכל לייצר יותר נתונים אובייקטיביים כדי שנהיה פחות סמוכים על שולחנם של גופי שיווק, אבל אנחנו סומכים על עצמנו שנדע לכתוב את הדברים בעיניים הביקורתיות שלנו\". מרמור מבטיח כי בעתיד ניתן לצפות שבמדור החדש תוצג ביקורת על אזורים שבהם, בין השאר, גם חברת אלדר משווקת מיזמי נדל\"ן. בתשובה לשאלה אם היה ראוי לצרף גילוי נאות לאינטרס של חברת אלדר אומר מרמור: \"יכול להיות שנצטרך להיות יותר מחודדים בעניין הזה\".",
      "reference": "מדור חדש ב״גלובס״ שיבח את השכונות הירוקות בכפר־סבא, שבהן משווקת אלדר פרויקט נדל״ן — בלי גילוי נאות",
      "prediction": "מוסף נד\"לן שבועי בגלובס משלב מדור חדש בשיתוך חברת אדר, המקדם פרויקט מגורים בכפר סבא; הכתבה מציינת יתרונות בפרויקט אך מספקת גילויים נאותים ואיזון בביקורת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "כלי התקשורת עטו על הסיפור בחדווה עיתונאית ועם הרבה אחריות. לא רק עטו על הסיפור, התקשורת בעצם יצרה את הסיפור. מדובר בחשיפה של חדשות ערוץ 2 (שפורסמה לראשונה על-ידי מכללת ספיר). בכתבה, ששודרה לפני שבועיים, נחשף הסכם של דיירי שכונה בקריית-מלאכי, שהחליטו לא למכור או להשכיר דירות למשפחות ממוצא אתיופי. מצלמה נסתרת שהסתובבה בשכונה הציפה ביטויים גזעניים כלפי בני העדה האתיופית. הכתבה הזאת גררה אחריה שובל ארוך של תגובות והפגנות. השבוע, בצירוף מקרים אכזרי, שוב הגיעו בני העדה האתיופית לראש מהדורות החדשות. הפעם בשל מקרה של רצח והתאבדות בתוך המשפחה: אב לשלושה ילדים רצח את אשתו והתאבד. גם הפעם, באופן טבעי, הקדישו כלי התקשורת מקום נרחב יחסית לטיפול ברצח, והרחיבו והעמיקו וטיפלו בהיבטים נוספים של בני הקהילה האתיופית: קשיי הקליטה, חוסר בתקציבים, המצוקות והלחץ שנוצרו בעקבות ההגירה לישראל והגבירו תופעות של אלימות ועוד ועוד. כל אלה נושאים ראויים וחשובים, וחשוב בהחלט להפנות מדי פעם זרקור לפינות שונות בחברה הישראלית ולדווח עליהן. אבל אני רוצה להצביע כאן על קשר מסוים בין הסיקור של בני הקהילה ובין תופעות של אפליה וגזענות כפי שבאו לידי ביטוי בקריית-מלאכי או בפתח-תקווה. אפשר לומר באופן גורף שהפעמים היחידות שהתקשורת מפנה זרקור לעבר הקהילת יוצאי אתיופיה הם במקרים קשים, שליליים; רק כשיש אלימות במשפחה, או כשבני הקהילה נתקלים בגזענות בשל מוצאם וצבע עורם. פעם בשנה, כשלא מקבלים אותם לבית-ספר בפתח-תקווה או כשלא מקבלים אותם למועדונים, או כשלא רוצים למכור להם דירה. כלומר, הציבור הישראלי הוותיק (אנחנו, הלבנים) שומע על העדה האתיופית בתקשורת רק בהקשרים שליליים. אנחנו יודעים שהם עניים, ששיעור העבריינות בקרב בני הנוער גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. אנחנו שומעים בדרך כלל אנשים שהעברית אינה שגורה בפיהם והם נשמעים לנו עילגים. כל הדברים האלה מאוד מרחיקים. אנחנו מעולם לא רואים יוצאי אתיופיה מתראיינים בתקשורת בנושאים שאינם קשורים לקהילה האתיופית. יותר מכך: בכלי התקשורת עצמם, שעטו בימים האחרונים בחדווה עיתונאית אחראית על סיפורי הגזענות, אין עיתונאים יוצאי אתיופיה. כלומר, גם העיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים ממעטים להתחכך ביוצאי אתיופיה. לא מכירים אותם מקרוב (המפגשים הישירים היחידים הם כשמאבטח בכניסה לקניון מבקש לפתוח את תא המטען, או את התיק, או כשמישהו מחברת הניקיון מרוקן את סל הניירות מתחת לשולחן המחשב בדסק). רק שלושה עיתונאים יוצאי אתיופיה יש בכל כלי התקשורת המרכזיים בעברית: ברהנו טגנייה, כתב פלילים בחדשות 2; פנינה תמנו, מגישת מבזקים וכתבת משפט בערוץ הראשון; ודני אדינו אבבה ב\"ידיעות אחרונות\". עיתונאי נושא מסר, מעביר מסר גם החוצה, לקהל צרכני התקשורת. עשרה אקדמאים יוצאי אתיופיה סיימו באגנדה קורס עיתונאות, והם מתקשים מאוד-מאוד להשתלב בעבודה בכלי התקשורת, כי הדרך היחידה לקבלה היא \"חבר מביא חבר\". ואז זה כמעט תמיד אותו מעגל של יהודים-חילונים-אשכנזים-תושבי-מרכז-הארץ. את בוגרי הקורס, ישראלים ממוצא אתיופי, אין מי שיקבל לעבודה. אנחנו לא שומעים ולא יודעים על 5,000 האקדמאים שיש בקהילה האתיופית. על סיפורי ההשתלבות, ההצטיינות וההצלחה. אנחנו שומעים דרך התקשורת רק על הקושי, האפליה, רק דברים שליליים, מצוקה, עוני. ואם זה המצב, מה הפלא שתושבי השכונה בקריית-מלאכי לא רוצים שיוצאי אתיופיה יהיו שכנים שלהם? אף אחד לא רוצה להיות שכן של מישהו זר, עני, עילג, שונה כל-כך. זה מאיים. כדאי אפוא שכלי התקשורת יציבו מראה פנימה ויבחנו מה הם יכולים לעשות ואיפה מונחת האחריות שלהם: לקבל עיתונאים ממוצא אתיופי לשורותיהם, ולסקר את בני הקהילה לא רק בסיפורים שליליים. ענת סרגוסטי היא מנכ\"ל הארגון אגנדה",
      "reference": "ענת סרגוסטי: הסיקור השלילי של יוצאי אתיופיה בתקשורת מזין אפליה וגזענות",
      "prediction": "התקשורת בישראל התמקדה בבני הקילה האפריקנית בעיקר באירועים שלילייים כמו גזעונות וסכסוכים, אך נמנעה מלהציג הצלחות ושילוב חיוביים. עם זאת, ניתן לתקן זאת על ידי גיוון המערכות בעיתונאיות ובכתבות ממוצע אתיופים, כדי לספק ייצוג הולם ולהציג את החברה בצורה רחבה ומדויקת יותר.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "אם יש ארגון שהמונח \"פיאסקו\" תפור עליו – יהיה זה קרן \"מעגלים\". קרן ממשלתית שמטרתה הייתה לעזור לעובדים קשי יום ושנסגרה לאחרונה לאחר ניהול כושל, שכלל תחלופת מנכ\"לים בלתי פוסקת, הקצאת כספים ללא מכרזים להסתדרות ולהתאחדות התעשיינים, והתנהלות שזכתה לביקורת חריפה של מבקר המדינה. ואם כך, מדוע יו\"ר הקרן לשעבר יפה ויגודסקי, מי שתחת ידה התנהל כל הבלאגן הזה על חשבון הציבור, לא הודחה או התפטרה? ולא רק זאת, אלא שעם סגירת הקרן זכתה ויגודסקי בעזרת למינוי חדש לתפקיד בכיר כיו\"ר החברה לתיירות – בעזרת שר האוצר אביגדור ליברמן. מדובר חברה ממשלתית שמחזורה הכספי הוא כ-100 מיליון שקל בשנה. הממשלה הקימה בשנת 2011 את \"מעגלים\" – קרן בסך 600 מיליון שקלים לתמיכה בעובדים קשי יום לאחר העלאת גיל הפרישה שבע שנים קודם לכן. לפחות ככה היה נדמה. בפועל הקרן שירתה את הסתדרות העובדים ואת התאחדות התעשיינים. דוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2017 הצביע על כך שיש \"ספק ניכר בנוגע לאפקטיביות של פעולות הקרן\" (בתרגום חופשי – ישראבלוף); מצא ליקויים בסדרי ניהול הוצאותיה ונתוניה, וחוסר יכולת לנהל את הקרן כראוי בגלל תחלופה תדירה של מנכ\"לים שהתנגשו עם ויגודסקי. חמישה מנכ\"לים התחלפו לאורך חמש שנים. יו\"ר הקרן עצמה, ויגודסקי, זכתה לשכר שנתי בעלות של 373 אלף שקלים על חצי משרה בעבור תפקידה כיו\"ר. אחת הדוגמאות המקוממות להיעלמות הכסף היא בתחום פנסיות הגישור. מדובר בפנסיה שניתנת לעובדים שפוטרו בגיל מאוחר ומתקשים למצוא עבודה. כמה עובדים קיבלו את הפנסיה לאחר חמש שנים של פעילות הקרן?  5 בלבד. וכמה זה עלה לנו – 5.2 מיליון שקלים. אבל רק 200 אלף שקלים הגיעו לעובדים עצמם. שאר הכסף, לפי מבקר המדינה, כחמישה מיליון שקלים \"שימשו להוצאות התקורה ולהוצאות השיווק של הקרן\". הקרן חילקה כסף להתאחדות התעשיינים על ידי כך ששכרה ממנה משרדים ושירותים ללא מכרז. בשנת 2012 שכרה הקרן את משרדיה בבניין \"בית התעשיינים\". אף שמדובר בהתקשרות רחבת היקף ביחס להתקשרויות אחרות של הקרן, לא בחנה הקרן חלופות אחרות למשרדים אלה, וכן לא ביקשה הערכת שמאי עבור חוזה השכירות בנוגע לסבירות דמי השכירות. כך גם בשנת 2016 כאשר שכרה הקרן משרדים חדשים מהתאחדות התעשיינים, שהינו תאגיד קשור לקרן, המצויים אף הם בבית התעשיינים\".  כמה עובדים קיבלו את הפנסיה לאחר חמש שנים של פעילות הקרן?  5 בלבד. וכמה זה עלה לנו – 5.2 מיליון שקלים. אבל רק 200 אלף שקלים הגיעו לעובדים עצמם.  תחת ידיה של ויגודסקי, הקרן חילקה גם כסף להסתדרות על ידי רכישת קורסים ממכללות בבעלותה. רשימת הקורסים שהציעה הקרן אכן הייתה ארוכה ומכובדת. חלקה הגדול לא רלוונטי כלל להסבה מקצועית. כך לדוגמה קורס שמלות כלה וערב מורחב – בהיקף 500 שעות אקדמיות בסכום של 25 אלף שקלים לתלמיד או תלמידה, כולו מכספי הציבור.  דוגמה נוספת? קורס טיפוח היופי בסכום של 14 אלף שקלים לכל נרשמת, שמשלב בתוכו בניית ציפורניים ואיפור. ייתכן ובאמת הקרן הוציאה נשים בגילאי 60 פלוס לקורס שמלות כלה וערב והן פתחו פותח סטודיו? כמה אנשים נהנו מכך? אי אפשר לדעת – וזו הבעיה הכי גדולה של הקרן. היא לא בדקה אם מי שנרשמו לקורסים באמת הסבו את המקצוע שלהם או שרק נהנו מקורס העשרה.  נראה שכוונת המדינה לעזור לעובדים לא התיישבה עם כוונות הקרן – שסייעה לתעשיינים. מי שהיה אז יו\"ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש הסביר את הסתירה הזאת בדיון בוועדה לביקורת המדינה בראשות שלי יחימוביץ. הוא אמר אז כי ל\"מעגלים\" אין כל כוונה לשלב מחדש בעלי מקצועות שוחקים: \"הכוונה הייתה לעזור למעסיקים\", אמר. ואיך הסביר זאת? \"המעסיקים התנגדו להעלאת גיל הפרישה ואמרו שזה מטיל עליהם עול כספי, כלומר להחזיק עובדים שהם עייפים, שקשה להם כבר להיות מועסקים ולכן זה עול כספי\". גם בתשובת הקרן לדוח מבקר המדינה מסרה הקרן כי\"היא לא נועדה לקדם מטרות ציבוריות או למצות את כספי הציבור באופן המיטבי, אלא לנהל כספים שנועדו לשמש את המעסיקים ואת העובדים, וזאת כדי להקל את עול הגזירה של חקיקת חוק גיל הפרישה. דרך מינסרה זו יש לבחון את מטרות הקרן ופעילותה\". מבקר המדינה שלל את הטענה וכתב: \"משרד מבקר המדינה שולל את תשובת הקרן מכל וכל. הקרן נשענת על כספי הציבור בהיקף של מאות מיליוני ש\"ח. המדינה מקצה כספים אלו לקרן במטרה שתבצע תכניות לצורך הכשרה מקצועית, הסבה מקצועית ושדרוג מקצועי כמתחייב מההסכם\".  התאחדות התעשיינים שלטה כל כך חזק בקרן שרק עובדים במפעלים של התעשייה שמאוגדים בהתאחדות התעשיינים יכלו להנות מהשירותים שלה, כך עלה מדבריו של ברוש עצמו. הקרן גם לא ניהלה מעקב אחר אפקטיביות הקורסים שלה ולא הציבה מדדים. החלק החיובי הוא שלא כל הכסף יצא: מתוך 600 מיליון שהקצתה המדינה, התבזבזו כ-400 מיליון, כשחלק גדול מהסכום הגיע למנגנונים של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. בקיצור – פיאסקו.  מה קרה עם היו\"ר של הקרן הכושלת, שכיהנה בעשור האחרון וחטפה ביקורת חריפה ממבקר המדינה. כשעמדה בראשות קרן שהזרימה כספים ליעדים שונים לחלוטין מאלו שנדרשה? בחודש מרץ האחרון, כחודשיים לאחר סגירת קרן \"מעגלים\", מונתה ויגודסקי לראשות חברה ממשלתית נוספת – החברה לתיירות. בתגובתה ציינה את תפקידיה הרבים ואת בחירתה על ידי הוועדה למינוי דירקטורים. נראה שהכישלון לא רק שלא דבק בה ככתם, אלא לא עיכב בעדה מלהמשיך ולהתקדם למשרות בכירות נוספות. מטעם ויגודסקי וקרן \"מעגלים\" נמסר בתגובה:  \"קרן מעגלים הצליחה בגדול: במהלך 10 שנות קיומה הקרן עבדה מול יותר מ-5,000 מעסיקים והכשירה יותר מ-40 אלף עובדים שחוקים בני 50 ומעלה שאף גוף אחר במדינה לא טיפל בהם. בזכותה הם הצליחו להישאר במעגל העבודה עד גיל הפנסיה ואף מעבר לכך. זוהי הצלחה ענקית הסותרת כל טענה שגויה אחרת. לאורך השנים ביצענו סקרי שביעות רצון של מעסיקים ועובדים והתגובות היו מצוינות. בנוסף, נדרשנו על ידי מבקר המדינה לבצע בדיקת אפקטיביות על ידי גוף חיצוני בלתי תלוי שנבחר על ידי נציגי המדינה והנהלת הקרן ולאורך השנים (השנים לאחר הדוח, ע.ב) ציון האפקטיביות היה מעל 90\". בתגובה לשאלה מדוע לדעתה נבחרה לתפקיד החדש מסרה כי \"נבחרתי לתפקיד על ידי הוועדה למינוי דירקטורים של המדינה (הייתי בין 50 הראשונים שנבחרו לנבחרת הדירקטורים) ובזכות שורת התפקידים הבכירים שמילאתי: שימשתי כדירקטורית במספר חברות ממשלתיות, ביניהן כדירקטורית בחברת החשמל במשך 11 שנה כיו\"ר ועדת משאבי אנוש ומנהל וחמש ועדות נוספות במקביל, ובחברת מקורות גם כן כיו\"ר ועדת משאבי אנוש ומנהל.  \"מעבר לכך ביצעתי שורה של תפקידים ניהוליים בכירים, ביניהם סמנכ\"ל משרד החינוך במשך 10 שנים, מנכ\"לית הטלוויזיה החינוכית במהלך 3 קדנציות, סמנכ\"ל המכללה למנהל, ודירקטורית במוסדות ציבוריים רבים עד היום. מגוון תפקידים אלו והניסיון שצברתי אין ספק כי הכשירו אותי גם לתפקיד הנוכחי שהוצע לי כיו\"ר החברה הממשלתית לתיירות. אני מאמינה שבזכות הידע והניסיון שצברתי לאורך השנים אוכל לתרום רבות גם לארגון זה\". פנינו ללשכת שר האוצר ליברמן שמינה אותה לתפקיד, בשאלה מדוע למרות כישלונה האחרון בחר למנות אותה. מלשכתו נמסר: \"לאור המלצות שקיבל השר והיכרות מוקדמת עם פועלה החליט למנותה\".",
      "reference": "לאחר סגירת קרן «מעגלים» וביקורת חריפה על התנהלותה, היו״ר לשעבר יפה ויגודסקי מונתה ליו״ר החברה הממשלתית לתיירות",
      "prediction": "יו\"ר קרן 'מעגלי תעסוקה' לשעבר, יפה יגודסבסקי, המשיכה לתפקיד נוסף - יו\"ריית חברת תיירות ממשלתיים, למרות הביקורת על ניהולה הכושל ותחלופת המנכ״לים ב׳מעגלות׳.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "באפריל השנה סערה הארץ הזו מפרשת ענת קם ואורי בלאו. הצלחת השב\"כ לאתר את החיילת שמסרה לידיו של כתב \"הארץ\" דיסקים שבהם אצורים מסמכים סודיים ותכתובות פנימיות של צה\"ל הניעה כאן דיון נרגש שהדיו עדיין לא גוועו לחלוטין: משפטה של החיילת המדליפה טרם הסתיים, וגם העיתונאי חשוף לפי שעה להליכים פליליים. כל זאת משום ששנתיים קודם לכן פירסם בלאו במוסף \"הארץ\" כתבה, שעוטרה גם בתצלומי מסמכים מסווגים, וממנה עלתה הטענה כי צה\"ל עקף לכאורה את הוראות בג\"ץ, שהטילו מגבלות על ביצוע סיכולים ממוקדים בשטחים. התגובות שעוררה הכתבה המקורית היו בטלות בשישים למהומה שקמה בעקבות איתור המדליפה: המערכת הפוליטית רעשה וגעשה, ח\"כים תבעו לראות בחיילת בוגדת ובהתאם לכך לגזור את עונשה, וגם אורי בלאו הוקע אל עמוד הקלון והוצג כאויב העם הראוי לעונש חמור.  זו היתה ההתנסות הראשונה של הציבור בישראל עם הדלפה מסיבית רגישה שמקורה במידע דיגיטלי. השיח התקשורתי שהתנהל אז אמנם הצביע על פוטנציאל המידע העיתונאי הגנוז במחשבי מוסדות המדינה, אך הוא לא התרכז בכך; תשומת הלב ניתנה בעיקר למידת הלגיטימיות שבהתנהלותו של אורי בלאו בנסיבות ההן: האם הוא ו\"הארץ\" השכילו לשמור על חסיון המקור שלהם, האם דין מסמך או שניים המודלף לעיתונאי כדינם של מאות מסמכים, האם החיסיון שהטילה המדינה על הליך החקירה והמעצר (של ענת קם) היה מוצדק, האם התביעות הנוקשות שהציגה בדיעבד מערכת אכיפת החוק לבלאו הן סבירות או שיש להן אופי של מסע נקמה. בשלושת הימים האחרונים מקבל הציבור הישראלי שיעור בתורת היחסות: מה הוא הדיסק או הדיסקים שמסרה ענת קם לאורי בלאו לעומת מאגר המידע העצום שהעביר (כנראה) טוראי בראדלי מאנינג, איש מחשבים בצבא ארצות-הברית, לידיו של גוליאן אסאנג, בעליו (כנראה) של אתר ההדלפות ויקיליקס. ומה הם שני הסיפורים שגולל בלאו בפני קוראי \"הארץ\" על התנהלות לא תקינה לכאורה של חיילי צה\"ל כלפי שני מבוקשים פלסטינים לעומת רבע מיליון האירועים הדיפלומטיים, חובקי עולם, שמתוארים במסמכים שוויקיליקס מזרים בהדרגה. ההדלפה המסעירה – מה הדלפה? מבול – גוררת, כצפוי, גם שיח בין-תקשורתי על משמעותה ועל השאלות האתיות שהיא מעוררת. זה שיח שנמצא רק בראשיתו וכדאי לתת עליו את הדעת. גם משום שהוא עקרוני וגם משום שבמוקדם או במאוחר הוא יהיה רלבנטי לתקשורת הישראלית. ה\"ניו-יורק טיימס\", למשל, הסביר לקוראיו כי החליט לפרסם את התיעוד המסווג משום שהוא מאיר את מדיניות החוץ האמריקאית באופן שאזרחי ארצות-הברית, ואזרחי מדינות אחרות, זכאים לדעת עליה. העיתון מצא שלמסמכי ויקליקס אין אופי של רכילות זולה, אלא הם משקפים את התנהלות הממשל האמריקאי ולכן הם ראויים לפרסום. ה\"וול-סטריט גורנל\", לעומת זאת, גילה לקוראיו כי הוצע לו לשים יד על לפחות כמה מהמסרים שבידי ויקיליקס, אך העיתון דחה את הפנייה משום שסירב להיענות לתנאי הסודיות שלהם נדרש להתחייב. עורכי העיתון הסבירו כי לא היו מוכנים למלכד את עצמם מראש בהתחייבות הנוגעת לתכנים שאין להם כל מושג מה טיבם. גם רשת CNN נהגה כך. ה\"גרדיאן\", לעומת זאת, מילא תפקיד מפתח ברתימת עיתונים בעולם לשירות ההפצה של המידע המסעיר שבידי ויקיליקס. העיתון הבהיר לקוראיו כי דאג מראש לסלק מדיווחיו כל אזכור העלול לסכן חיי אדם. הדיון על מידת הלגיטימיות של פרסומי ויקיליקס נסב על שאלות כמו: האם הם אכן עולים בקנה אחד עם התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המכיר בזכותם של אזרחי המדינה לקבל מידע על האופן שבו ממשלתם מנהלת את ענייניה, או שהם משמשים מכשיר במימושה של התנהלות בלתי חוקית; האם הם מקדמים את עניינו של הציבור או מסכנים את בטחונו; האם העיתונים הגדולים, המפיצים את המידע שמזרים ויקיליקס, פועלים ממניעים ענייניים או מתוך שיקולי תחרות ורייטינג. מה שחסר, לטעמי, לפי שעה בדיון על התנהלות התקשורת בהקשר לוויקיליקס הוא עיסוק בשאלה מה הם מניעיו של גוליאן אסאנג בפרסומים האחרונים, במיוחד ביחס לתועלת שהציבור הרחב מפיק מהם. כאשר פירסם ויקיליקס ביולי ובאוקטובר השנה תיעוד (גם מצולם) על הרג אזרחים חפים מפשע בעיראק ובאפגניסטן על-ידי חיילים אמריקאים ובריטים, ועל מבצעי טיוח מצד הצבאות הנוגעים בדבר, הוא עשה שירות עיתונאי חשוב. כך עשו גם העיתונים ורשתות הטלוויזיה ששיכפלו את המידע הזה והפיצוהו. זו היתה המחשה טובה לתפקיד שממלאה התקשורת בחשיפת עוולות, שקרים ומעשים בלתי חוקיים של השלטון. זו גם היתה המחשה יעילה לחיוניותן של הדלפות. לעומת זאת, גל הפרסומים של שלושת הימים האחרונים שמקורם בוויקיליקס לא הצביע עד כה על התנהלות בעייתית של הממשל האמריקאי. אין הם מציעים סיבות לבוא חשבון עם ראשי השלטון בוושינגטון על ביצועיהם. ייתכן שגילויים כאלה עוד יבואו, אך לפי שעה נראית המהומה האדירה שמעורר אסאנג כמהלך שנועד לספק סוג של אובססיה אישית, הגורסת שכל שלטון הוא, בהגדרה, רע, ושתפקיד הפרסום באשר הוא, הוא להציק לו.",
      "reference": "מה שחסר לפי שעה בדיון על התנהלות התקשורת בהקשר להדלפת הענק של מברקי ויקיליקס הוא עיסוק בשאלה מה הם מניעיו של גוליאן אסאנג",
      "prediction": "וויקיליקסים חושפים מיליוני אירועים דיפלומטים ברחבי העולם, מעלים שאלות תקשורתיות על גבולות פרסום וחשיבות הדלפת מידע.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בחירות בליסינג – פרק שני בסדרת הכתבות אודות מימון מפלגות ■ בפרק הראשון הסברנו מהו חוק מימון המפלגות וכמה הוא עולה לנו. השבוע ננסה להבין כיצד זה שחלק מהמפלגות מגיעות על סף פשיטת רגל ומדוע הן מרשות זאת לעצמן ■“כסף קטן” – פינה קבועה בה נביא את הסיפורים מאחורי הסעיפים המרגיזים המסתתרים בעומק התקציבים הממשלתיים. מבקר המדינה, כחלק מדו\"חות הביקורת הקבועים שהוא מפרסם, בודק את התנהלותן הכספית של המפלגות. להזכירכם, מדובר בסכום כסף עצום (למעלה מחצי מיליארד ש\"ח מאז הבחירות האחרונות!) שמגיע מהקופה הציבורית. מדו\"חות אלו ניתן ללמוד על שורת מחדלים וניהול רשלני שהביאו מפלגה גדולה כמו הבית היהודי עד לקבלת אזהרת \"עסק חי\" מרואה החשבון שלה בסוף שנת 2016. כלומר: המפלגה עמדה בפני פשיטת רגל. אז איך קורה שהמפלגה נמצאת בגרעון שמטיל עננה על המשך קיומה? המבקר מתאר זאת כך: \"כסף שאמור לממן פעילות רעיונית שוטפת של הסיעות ושמירת הקשר עם הציבור משמשים דה-פקטו לכיסוי גירעונות הסיעות מתקופות בחירות שונות […] הסיעות עושות דין לעצמן בכך שהן מקציבות מימון ממלכתי להוצאות בחירות בסכום העולה על הקבוע בחוק\". במילים אחרות: המפלגות נכנסות סוחטות את כל התקציב שלהן ונכנסות לגרעון בתקופת הבחירות, מתוך כוונה להתקזז אחר כך כנגד הכסף שיתקבל אם יבחרו לכנסת. האם זה חוקי? המפלגות דאגו שכן. באמצעות תיקון חקיקה שהעבירו בדצמבר 2014, שלושה חודשים בלבד לפני הבחירות, המפלגות יכולות לקחת הלוואות על חשבון התשלום השוטף העתידי שהן חוזות שיקבלו אחרי שיבחרו לכנסת (על \"המימון השוטף\" כתבנו ביתר פירוט בפרק הקודם). ניתן להמשיל זאת לעסקת ליסינג. במילותיו של המבקר: \"משמעות (החוק) הינה הגדלת המימון העומד לרשות הסיעות בכנסת לצורך כיסוי הגירעונות הנובעים ממערכות הבחירות\". נחזור למפלגת הבית היהודי ולחובותיה שהביאו אותה לכדי חדלון פירעון. כיצד הצליחה המפלגה לצאת מהבוץ? זכרו כי מי שקובע את החוק, תמיד יכול לחוקק אחד חדש במקומו. במרץ של השנה שעברה, העבירה הכנסת בקריאה שלישית את חוק \"הרחבת מימון מפלגות על גופים פעילים בבחירות\", הידוע בכינוי \"חוק V-15\". החוק עורר רעש תקשורתי שהתמקד במאבק חברי הכנסת מהקואליציה נגד עמותות המבצעות פעילות פוליטית לפני הבחירות (דוגמת V-15) – כאשר נטען שיש להכפיף עמותות אלה לביקורת והגבלות. אבל מה שלא דובר בתקשורת הוא כי בתוך החוק החדש הסתתר סעיף קטן בו העניקו לעצמן המפלגות כ- 20 מליון שקלים נוספים בשנה – זאת על-ידי הגדלת המימון השוטף (זה שאפשר לקחת נגדו הלוואות). לבית היהודי השינוי הזה היה שווה תוספת של כ- 1.3 מיליון ש\"ח בשנה. בביקורת שערך, סוקר מבקר המדינה כל מפלגה, את מחדליה וכן מה היא עושה עם הכסף שלנו. להלן כמה דוגמאות נבחרות: לא משנה איזו מפלגה תבחרו, המבקר טוען שכולן מחלקות את כספם ללא מכרזים או נהלים מתאימים: \"למרבית הסיעות אין נוהלי רכש כתובים, ורק אצל חלקן קיים נוהג לבקש כמה הצעות מחיר לפני ביצוע התקשרות […] במעט הסיעות שלהן נוהל בכתב, הרי שנוהל זה הוא חלקי בלבד ואינו מתייחס לנושאים מהותיים\". אז מה עושים? – ברור שכלום. המבקר אומנם קונס את המפלגות במאות אלפי שקלים (הליכוד, לדוגמא, נקנסה ב- 350 אלף ש\"ח בשל הליכודיאדה – מה שלא הפריע לחברי הכנסת לנהור לאירוע השנתי באילת יממה אחר כך)  אך בוועדה לביקורת המדינה (האחראית על הנושא בכנסת) לא דנו על הנושא מאז שנת 1999! מנגנון מימון המפלגות הוא חשוב – אך הדו\"חות השליליים החוזרים של מבקר המדינה מעידים כי הוא מנוצל לרעה בידי המפלגות. המצב לא חייב להיות כזה ואפשר גם אחרת. בפרק הבא  והאחרון בסדרה – נציע פתרון לבעיה.",
      "reference": "בחירות בליסינג: כך המפלגות מממנות גירעונות על חשבון המימון העתידי",
      "prediction": "מפלגותישראלמבזבזותכסףקטןעלמימוןמפלגותרשלני",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "omission",
        "fluency_problem"
      ]
    },
    {
      "text": "נולד ב-1960, בפתח-תקווה. למד בבית-הספר היסודי נצח-ישראל בעיר ובישיבה התיכונית נחלים במושב נחלים. ב-1979 התגייס לצבא ושירת בשריון בחטיבה 7 במסגרת ישיבת ההסדר בקריית-שמונה. ב-1983 למד הוראה בשלוחת הסמינר למורים ליפשיץ בקריית-שמונה. את דרכו העיתונאית החל ב-1983, אז כתב במקומונים בקריית-שמונה, בעיתון בני-עקיבא ובשבועון החרדי \"ערב שבת\". כמו כן היה בעל פינה בתוכנית מסורת ברשת ב. במשך השנים הקים, ערך וכתב כמה עיתונים ובטאונים: \"אדרבה\", שיצא לאור על-ידי תנועת גשר (לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים); \"עת לתת\", בטאון בנות השירות הלאומי; וירחון \"זרעים\" של תנועת בני-עקיבא (1990–1997). בשנים 1988–1990 כתב טור שבועי במקומון \"ירושלים\" מבית \"ידיעות אחרונות\". בשנים 1990–1992 כתב טור דו-שבועי בעיתון \"חדשות\". לאחר מכן החל לכתוב טור שבועי במדור הדעות של \"מעריב\", עד 1996, ומאז כותב טור שבועי בענייני אקטואליה במוסף הפוליטי של \"ידיעות אחרונות\". בשנים 1994–1998 היה אורח קבוע בתוכנית \"עניין אחר\" ברשת ב. בשנים 1999–2000 היה יועץ ובעל פינה בתוכנית \"פיוס בעם\" בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי חינוכית 2, והשתתף בקמפיין חוצות של צו-פיוס של קרן אביחי. בשנים 2000–2002 היה מגיש אורח קבוע בתוכנית החדשות \"שבע וחצי\" בערוץ הראשון. מ-1998 מגיש את התוכנית היומית \"המלה האחרונה\" בגלי צה\"ל, יחד עם הסופרת עירית לינור ואיש התקשורת אברי גלעד. התוכנית, הומוריסטית על פי רוב, עוסקת בענייני אקטואליה תוך הנגדה ברורה בין המשתתפים, כשמצד אחד אורבך מציג עמדות המזוהות עם הציבור הדתי והמחנה הפוליטי הימני, ומן הצד השני לינור או גלעד, המציגים דעות המזוהות עם השמאל החילוני. במסגרת עבודתו העיתונאית הרבה לפעול בתחום הסאטירה וההומור. ב-1985 ייסד וכתב את \"פסיק\", המדור הסאטירי הראשון בביטאון \"נקודה\". המדור פורסם עד 1990. בדצמבר 1995, מיד אחרי רצח רבין, ייסד וכתב ב\"נקודה\" את המדור הסאטירי \"הלחי השנייה\", שפורסם עד 2001. יחד עם חגי סגל פירסם שני ספרונים, \"והיום עוטפים בזה דגים\" ו\"הבטיחו יונה\", המלקטים נבואות שווא וציטטות מביכות של עיתונאים, בעיקר כאלו המזוהות עם השמאל. ב-2002 הוציא ספר שהפך לרב-מכר: \"סבא שלי היה רב\", לקסיקון הומוריסטי למונחים מחייו של הציבור הדתי. בין היתר טבע את המושג \"דתי מחמד\", ששימש אותו לתיאורו את עצמו: \"דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם\". עם הזמן הפך הביטוי לתיאור כל נציג של מגזר-מיעוט שנבחר להיות חלק ממערכת ציבורית או תקשורתית כדי לשמש עלה תאנה נגד טענות של חוסר ייצוג. עם השנים ביסס את מעמדו כפובליציסט המזוהה עם הציונות הדתית ועם הימין הפוליטי בישראל. עבודתו העיתונאית עוסקת בביקורת מצד ימין על הממסד והתקשורת, וביחסי דתיים-חילונים. הוא מבקר במאמריו את החברה החילונית, ובמיוחד את מחנה השמאל. מאידך, מבקר אורבך גם את החברה החרדית על היותה, לטענתו, שמרנית ובדלנית יתר על המידה, ועל יחסה למעמד האשה. אורבך מדגיש בכתיבתו ובתוכניות שבהן הוא לוקח חלק את החשיבות של קירוב לבבות וסובלנות בין דתיים לחילונים. הוא גם מיישם את הביקורת שיש לו על החברה הדתית. ב-1996 היה חבר בצוות ההקמה של רדיו קול-חי הדתי, ואף כיהן כממלא-מקום מנהל התוכניות בתחנה. בעקבות החלטה להפסיק לשדר שירת נשים, עזב אורבך את התחנה במהלך שידור חי, בעקבות ניסיון לקטוע שיר ששידר בתוכנית. ב-2007 עזב את מערכת \"נקודה\" לאחר פיטוריה של עיתונאית על רקע אידיאולוגי. אורבך מרבה לכתוב גם לילדים, הן בעיתונות והן בספרים. היה במשך שנה העורך של הוצאת הספרים ספריית בת-אל (1995–1996). ב-1987 ייסד את השבועון לילדים דתיים \"אותיות\", כתב בעיתון, וגם ערך אותו עד 1993. היה יועץ לקבוצת אפיקי-רום, שהתמודדה על המכרז לערוץ 10 (2000), חבר בצוות ההקמה והנהלת התוכניות של הערוץ היהודי תכלת (2002–2003), ויועץ לענייני רב-תרבותיות לזכיינית ערוץ 2 רשת לקראת המכרז על ערוץ 2 (2005). מנהל המחלקה לרב-תרבותיות וגיוון חברתי ברשת. על עבודתו העיתונאית וכתיבתו זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס מפקד גלי-צה\"ל 1999 על התוכנית \"המלה האחרונה\" עם עירית לינור; פרס מפקד גלי-צה\"ל 2002 על התוכנית \"עבדים היינו\" לכבוד פסח, עם גידי גוב; ציון לשבח של פרס זאב לספרות ילדים על ספרו \"ילדה כמוני\"; וכן ארבע מועמדויות לתואר איש השנה ברדיו, בתחרות \"איש השנה\" של זכיינית ערוץ 2 קשת. גר בירושלים, נשוי ואב לארבעה ילדים. ב-2009 הצטרף למפלגת הבית היהודי וכיהן כחבר כנסת ושר. נפטר ב-16 לפברואר 2015. ספרים למבוגרים \"סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי-חילוני\", לקסיקון הומוריסטי לשיח הדתי-חילוני. הוצאת כתר, 2002 יחד עם חגי סגל \"והיום עוטפים בזה דגים – נבואות חורבן ומעשיות 1967–1992\", מקבץ ציטטות של עיתונאים שהתנפצו על קרקע המציאות. ספריית בית-אל, 1992 \"כבשה טרפה זאב – סיפור מהגונגל\", מבוסס על מאמר של סגל שעובד לחרוזים על-ידי אורבך. ספריית בית-אל, 1994 \"הבטיחו יונה – לקט נבואות שווא של עיתונאים בשנים האחרונות\". ספריית בית-אל, 2006 ספרים לילדים \"מש שקרה או-שלא למשה-או-ש\". ספריית בית-אל, 1993 \"מתקן החלומות\". ספריית בית-אל, 1995 \"הצל של צילה\". ספריית בית-אל, \"אולי בשבת יזרקו סוכריות\". ספריית בית-אל, 1996 \"הצלצול נועד למורים\". ספריית בית-אל, 1996 \"בגלל ילד אחד\". ספריית בית-אל, 1997 \"ילדה כמוני\". שירים קצרים על עולמו של ילד דתי. ספריית בית-אל, 1999 \"ילד רע ירושלים\" (בשיתוף עם אורי פינק). הוצאת מודן, 1999 \"באיזה שבט אתה?\". ספריית בית אל, 2004 \"אסור להפוך תנין בשבת, שירים שטותיים לילדים דתיים\". ספריית בית-אל, 2004 \"מעבר להרי החדשות\". ספריית בית-אל, 2005 \"המלה האחרונה, \"אבל לא הסופית\"\", \"העין השביעית\" גיליון 30, ענת באלינט, 1.1.01 \"תיאטרון חובבים\", העין השביעית גיליון 66, אבישי עברי, 1.1.07 \"גויים של שבת\", העין השביעית גיליון 49, חנן עמיאור, 1.3.04 \"שליפות עם אורי אורבך\", nrg יהדות, שפרה ארליך, 2.8.05 ניר ברעם משוחח עם אורי אורבך. סרטון באתר msn, מתוך תוכנית \"הפירמה\" עם אורי אורבך מאמרי דעות שכתב אורי אורבך באתר ynet",
      "reference": "עיתונאי, פובליציסט, סטיריקן, סופר, חבר כנסת ושר, 1960-2015. ממייסדי רדיו קול-חי ושבועון הילדים הדתי \"אותיות\". כתב טור במקומון \"ירושלים\", בעיתונים \"חדשות\" ו\"מעריב\", ומ-1996 בעיתון \"ידיעות אחרונות\". מגיש בתוכנית הרדיו \"המלה האחרונה\" בגלי-צה\"ל. היה ממקימי ערוץ תכלת וחבר מערכת הביטאון \"נקודה\" ויועץ לחברת הטלוויזיה רשת. חיבר כמה מדורים וספרים סאטיריים ויותר מעשרה ספרי ילדים. טבע את הביטוי \"דתי מחמד\". ב-2009 הצטרף למפלגת הבית היהודי וכיהן כחבר כנסת ושר עד לפטירתו",
      "prediction": "אורי אורלב - עיתונאי, פובליטאי, סופר ומשורר בולט בזרם הדתי לאומי. פעיל בנושאי סאטריה, הומר, קירוב בין דת וחילון, ופעילות חברתית. זוכה פרסים רבים על יצירתו, כולל חברות הכנסת ושר מטעם הבית הלאומני.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "אתר ynet מקבוצת \"ידיעות אחרונות\" קיבל ממשרד המדע בראשות השר יעקב פרי למעלה ממיליון שקל עבור פרסום תכנים כתובים ומצולמים שנועדו לקדם יוזמה מטעם הגוף הממשלתי. במהלך תשעת החודשים האחרונים סירבו במשרד המדע באופן עקבי לספק פרטים בנוגע להתקשרות העסקית שנחתמה עם הנהלת ynet, אף שזו מומנה על-ידי כספי ציבור שהשימוש בהם מחייב שקיפות. כעת מתברר כי שילוב התוכן הממשלתי בדיווחיו העיתונאיים של אתר החדשות, הליך שהוגדר בהסכם בין הצדדים כ\"שיתוף פעולה\", עלה למשלמי המסים בישראל 1.3 מיליון שקל. עלות הבסיס של שיתוף הפעולה בין ynet למשרד המדע היתה מיליון שקל, ואליה נוספו מע\"מ בסך 180 אלף שקל ודמי טיפול ששילם המשרד ללשכת הפרסום הממשלתית (לפ\"מ), בסך 120 אלף שקל. מסמך של לפ\"מ המסכם את ההתקשרות העסקית בין הגוף הממשלתי לאתר החדשות מגדיר את \"בסיס שיתוף הפעולה\" בין הצדדים כ\"יום שידורים חיים, ממספר נקודות שידור ברחבי הארץ ודיונים באולפן החי של ynet, תחת הכותרת: יום המדע של ynet ומשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל\". בין הצדדים סוכם כי \"שיתוף הפעולה\" יימשך חודש. במסמך של לפ\"מ נכתב עוד כי אתר החדשות מקבוצת \"ידיעות אחרונות\" יעניק \"חסות מרכזית\" לאירוע הממשלתי, מהלך שבמסגרתו יקבל משרד המדע \"קידום שוטף מהעמוד הראשי של האתר\", לצד \"חסות מרכזית לתקופת השת\"פ על ערוץ המדע ב-ynet\". מאחורי הניסוחים הללו, כאמור, עומדת הסכמה של ראשי האתר לשלב בחלקיו המערכתיים תכנים המקדמים את היוזמה הממשלתית בתמורה לתשלום. לקראת \"יום המדע\" גם צולם ושודר באתר ynet ראיון אישי עם השר פרי. \"בואו ליום המדע הישראלי! כל מה שחדש, חשוב ומעניין במדע הישראלי ביום אחד ובמאות מקומות שונים ברחבי הארץ\", נכתב בשולי הראיון ובשוליהן של ידיעות נוספות שפורסמו באתר, לצד קישור לתוכניית האירוע. במקביל, וללא הסבר, נדפסו לפני ואחרי \"יום המדע\" ידיעות חיוביות על המשרד ועל השר פרי בעיתון \"ידיעות אחרונות\". המידע החדש על ההתקשרות בין משרד המדע ל-ynet נחשף הודות לפנייה על-פי חוק חופש המידע שהגיש רועי פלד, חוקר תקשורת ולשעבר מנכ\"ל התנועה לחופש המידע. פלד, מרצה למשפט מינהלי במכללה-למינהל, הגיש את הבקשה במסגרת מחקר לעבודת דוקטורט על הגינות בתקשורת. לפנייה של פלד קדמו פנייה מטעם העיתון \"דה-מרקר\" מחודש ינואר השנה ופנייה מטעם \"העין השביעית\" מחודש אפריל. בשני המקרים סירבו במשרד המדע למסור פרטים על ההתקשרות עם ynet. הבקשה שהגיש פלד הוגשה בסוף אפריל ונענתה רק כעת – ובאופן חלקי בלבד. כפי שניתן להבחין, שניים מהסעיפים שעבורם שולם ל-ynet כסף ממשלתי הושחרו לפני מסירתם, בטענות שלא הוסברו דיין. כמו כן, מסמכים ונתונים נוספים שביקש, אף הם מתוקף חוק חופש המידע, טרם נמסרו. במכתב הסבר שצורף למסמך, שעליו חתומה דוברת המשרד והממונה על יישום חוק חופש המידע ליבי עוז, נכתב כי באתר ynet הביעו \"התנגדות גורפת\" למסירת המידע. גופים ממשלתיים המתבקשים לחשוף התקשרויות עם גופים עסקיים נוהגים להתייעץ עימם לפני מסירת מידע, ומעניקים להם על-פי חוק שהות לעתור לבית-המשפט נגד חשיפת מידע מסוג זה. על אף שב-ynet בחרו שלא לעתור, שיתוף אנשי האתר בהליך מסירת המידע הוביל במקרה זה לגרירת המענה על פני כחצי שנה. המידע שביקש פלד, טענו בקבוצת \"ידיעות אחרונות\", הוא \"מטבעו וטיבו מסחרי פר-סה וגילויו עלול לפגוע באופן ברור מובהק וממשי באינטרסים מקצועיים, מסחריים וכלכליים של ידיעות אינטרנט\" (כך על-פי ציטוט תגובת נציגי האתר במכתב קודם שנשלח מטעם משרד המדע). בסופו של דבר, כתבה הממונה על חופש המידע במכתב שנשלח לפלד אתמול (23.10.14), הוחלט על השחרת שניים מהסעיפים המופיעים במסמך. \"שני המרכיבים שהושחרו מהווים סוד מסחרי מאחר שמדובר ברעיונות ייחודיים שהציעו נציגי אתר ynet, אשר יש בפרסומם חשש לפגיעה באינטרס מסחרי של האתר\", כתבה עוז. מחלק אחר של המכתב, שבו מנמקת הממונה את הצורך בעיכוב מסירתו של מידע נוסף, ניתן ללמוד על טיבם של הסודות המסחריים של ynet כפי שנמסרו למשרד המדע. הללו כוללים \"פירוט תעריפים, נתונים לגבי היקף וסוג traffic, נתונים אודות פילוח קהל הגולשים, כתב כמויות ומפרט כוח אדם וציוד שיופעלו, אופני החלוקה ואספקת המדיה באתר ובמדיה הסלולרית\", על-פי משרד המדע. \"פרסום ההתכתבויות על הנתונים המופיעים בהן עשוי להביא לפגיעה בכושר המיקוח של אתר ynet, ולהביא לחשיפת תעריפיו ורעיונות הפקה הייחודיים לו למתחריו, ללא קשר להבשלת המשא-ומתן לכדי התקשרות במקרה הנדון\", הוסיפה הממונה על חופש המידע. תכניו המערכתיים של אתר החדשות ynet מקבוצת \"ידיעות אחרונות\", מהאתרים הפופולריים בקרב הגולשים בישראל, עברו בשנים האחרונות תהליך מואץ של מסחור. עורכי ynet נדרשים לפרסם בחלקים המערכתיים של האתר ידיעות וטורים שהם למעשה פרסום סמוי – מידע שיווקי שנועד לקדם מטרות עסקיות ואחרות, שעבור פרסומו שולם לאתר כסף. לצד שיתופי פעולה עם חברות עסקיות ועמותות שונות, באתר נוהגים לפרסם גם תוכן שיווקי מטעם גופים ממשלתיים, חומר שההגדרה הראויה לו היא תעמולה סמויה. לצד התכנים שנועדו לקדם את ענייני משרד המדע, פורסמו באתר ynet בשנתיים האחרונות גם תכנים מטעם משרד הכלכלה, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החינוך. העורך הראשי של אתר ynet, ערן טיפנברון, העדיף שלא להגיב לדברים.",
      "reference": "עלות \"שיתוף הפעולה\" בין ynet למשרד המדע נחשפת: 1.3 מיליון שקל. במשרד הממשלתי סירבו לחשוף את פרטי ההסכם במשך חודשים ארוכים. כמה מהפרטים עדיין מוסתרים בטענה ל\"סודיות מסחרית\"",
      "prediction": "אגודת ידיעות איי.אן.איי. קיבלה משר המדינה למעלה ממ' שקל עבור תוכניות מצולמות וכתובות כדי לקדם פרויקט ממשלתיות. הפרטים נשמרו בסוד במשך זמן רב למרות בקשת חו\"מ.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "הכנסת מסתירה דוח מיוחד שקובע שוועדותיה כושלות. לפי הדוח – אליו רק מעטים בכנסת נחשפו – מרכז העצבים של המדינה מאופיין בהיעדר מקצועיות, עומס מלאכותי, שיטות עבודה מיושנות ושורה של סכסוכים פנימיים. חברת ייעוץ שנשכרה לבצע בדיקת עומק גילתה, בקצרה, כי הפרקטיקות הנהוגות בכנסת לקוחות מעידן האבן. למה זה חשוב? העבודה בוועדות אמנם אפורה מהמליאה והממשלה, אך ההחלטות המתקבלות שם מתרגמות לתוצר עם משמעות ישירה למציאות העוטפת אותנו. בוועדות נקבעים הפרטים המדויקים של הצעות החוק ונערכים דיונים סביב נושאים שעל סדר היום בהשתתפות שרים, פקידים ואזרחים. כאמור, דוח סודי שבדק את את הוועדות מעלה תמונה לא מחמיאה של הנעשה בהן מאחורי הקלעים. ב-2014 התלוננו במזכירויות הוועדות על העומסים המתרבים מדי מושב. חלק מהעובדים תבעו שינוי ארגוני. במטרה לבחון את הצרכים, הרכיבה הכנסת צוות משולב של נציגים מהמשכן בליווי יועץ ארגוני חיצוני שבדקו את אופן התנהלות הוועדות. לאחר 4 חודשי מחקר וניתוח, נקבע נחרצות כי לא ניכר מחסור בכוח אדם. למעשה, בעוד שבזמן מושב מצבת כח האדם עונה, לפי הדוח, על הנדרש, הרי שבזמני פגרה (4 חודשים בשנה לפחות, וזאת בלי להתייחס לשנת בחירות) מזכירות הכנסת והוועדות הופכות בחלקן למצבור של מובטלים מאונס שכן כמעט ולא מתקיימים בכלל דיונים. הדוח חריף ומפרט כשלים רבים בדרך בה הנהלת הכנסת בנתה את מנגנוני העבודה של כל אחת ואחת מהוועדות. ספקטרום הכשלים – מרשים בהיקפו: ברמת המאקרו הוועדות כולן סובלות, לפי הדו״ח, מסטגנציה בשל העובדה כי בעלי תפקיד רבים במזכירויות משרתים בתפקידם שנים רבות, לא אחת – עשרות שנים, ללא רוטציה ותחלופה בינהם. המצב שבו עובדים יושבים על אותה משבצת תקופה ארוכה כל כך מביא ברמת הניהול – לפי המחבר – לסטגנציה מחשבתית ותפעולית, ומונע חידוש וייעול של עבודת הוועדה. המצב מביא למרמור של עובדים שמרגישים שהם חסרי אופק קידום ומהווה מכפיל כח המעצים את השפעתן של יריבויות פנימיות בוועדות. תופעה רוחבית אחרת המתוארת בדו\"ח היא מקומו המרכזי של תיוק לוקה, מיושן ובזבזני המביא לסרבול בעבודת הוועדה ועל פי רוב גם לתת-מיצוי של הרכזים בוועדה. אלו מוצאים עצמם עסוקים במטלות מתסכלות ומיותרות גם לאחר צבירת שנים רבות בוועדה. התיוק הפיזי למשל צורך ״עשרות שעות עבודה שבועיות״, וכולל טונות רבות של ניירת בכל כנסת שנטול ערך מוסף מעבר למסמכים שמוגדר שיש לארכבם. איך בזבוז הניירות הזה מתיישב עם \"הכנסת הירוקה\" עליה דיווחה הכנסת בקול תרועה? – לא ברור. עוד בעיה החוזרת כחוט השני בוועדות רבות היא ניהול ריכוזי על ידי מנהלי הוועדות, לעתים עד כדי סירוס מוחלט של יתר העובדים ובפרט הרכזים, לשון הדוח. בוועדה אחת למשל הוטלו מגבלות חריגות על עצמאות הפעולה של הרכזים הזוטרים. לפי הדוח אלה נדרשים להעביר לאישור כל פעולה, אפילו המזכירותית והשולית ביותר, לאישור הדרג הניהולי. המצב תואר על ידם בתסכול כהירארכיה מכבידה לאישור מהלכים שיוצרת חוסר יעילות, עיכובים ועומסי עבודה מיותרים. תרבות העבודה מובילה בסופו של דבר, לפי הדוח, לקיפאון בכלל המישורים, ותלות באנשים ספציפיים כדי לבצע עבודה פשוטה. ממצאים נוספים צריכים להדאיג כל אזרח במדינת ישראל שמאמין שמסדרונות השלטון מתנהלות כמוסד נאור ומתקדם. כך למשל מהדוח עולה כי כל ועדה – כספים, כלכלה, חינוך וכיו״ב – מתאפיינת בשיטת ניהול שונה לחלוטין, כממלכה עצמאית. מה לגבי שיתוף פעולה ביניהן? לא קיים. הדו״ח נוקב בליקויים בתחום ניהול ושיתוף הידע. כך למשל רישום המוזמנים וסיכום הדיון בכל ועדה מתבצע באופן ידני, שעלול להוביל לאבדן מידע. בקצרה הוועדות תקועות בניינטיז. הדוח מתעכב על ציפיות הציבור מוועדות הכנסת. אלו אמורות הרי להיות עוד חוט שמקשר בין הציבור למקום בו מתקבלות ההחלטות הכי חשובות. אלא שהחוקרים מצאו כי הוועדות לא נגישות לציבור: אין מערכת שעוקבת אחר פניות האזרחים, ואין שום נהלים לטיפול בפניות. בוועדה מרכזית אחת (שמה שמור במאה ימים של שקיפות ובכנסת) נמצאו תקלות תפעוליות חוזרות שמקורן ב׳פערים טכנולוגיים׳ חריפים אצל מנהל הוועדה. בוועדה אחרת הרכזים ממודרים לעבודה המזכירותית הבסיסית ביותר. ברוב הוועדות האקלים בצוות מוגדר כ׳טעון שיפור׳ ועתיר חיכוכים וקונפליקטים מתמשכים. הרשימה ממשיכה, ואפילו בוועדה קרדינלית מסוימת נקבע כי אין שיתוף מידע בין הצוות, וכי מזכירות הוועדה לא עושה שימוש במרכז המחקר הניטרלי של הכנסת, אלא פונים למקורות חיצוניים אחרים כדי לקבל מידע. מכל ההמלצות הרבות להכשרה, גיוון בתפקידים, תלות בשדרוג בקידום מקצועי, הקמת רשימת מאגר מומחים, שדרוג מערכות המחשוב או הרכבת הוועדות כגוף ארגוני אחד – מה בסופו של דבר קרה? מנכ\"ל הכנסת רונן פלוט הודיע (לחלק מהעובדים, לא לציבור) על רפורמה שעיקרה תוספת דרגות לחלק מעובדי הוועדות (כלומר תוספות שכר). בנוסף נולד אופק של תפקידי \"סגני מנהל וועדה\". במילים אחרות: נתנו לעובדים עוד כסף ולא יישמו כמעט אף המלצה. חשוב להדגיש כי רוב עובדי הוועדות שצוות המחקר עבד מולם – לא ראו את הדוח עד היום וזאת על אף שהוא מתבסס בין היתר על שיחות עם אותם עובדים ממש. נזכיר כי לאחרונה החליטה הכנסת גם להשקיע מיליונים לא בהכשרות הדרושות ובשאר ההמלצות – אלא למיזם לשיפור תדמיתה בציבור. בשיחה עמי חלק מעובדי הוועדות הביעו תרעומת על ההליך שהכנסת ניהלה, ועל חוסר השקיפות סביב הממצאים. עובד ועדה אחר טוען כי הבעיה המרכזית כלל לא צוינה בדו״ח – שמנהלי הוועדות, ברובם, לא מגיע מהתחום בו הם אמורים להתמחות. במציאות הפרלמנטארית בה חבר הכנסת שמתפקד כיו״ר הוועדה לרוב לא מחזיק בעצמו מומחיות בתחום הוועדה עליה הוא חולש, עצוב שגם מנהל הוועדה לא מסוגל לגבות אותו מקצועית. לדבריו, רק לאחרונה נבחרו שני מנהלי ועדות מתוך מכרז פנימי, כלומר עובדי כנסת שאף אחד מהציבור לא יכל להתמודד מולם משום שהמכרז לתפקיד הרגיש – נוהל אך ורק בתוך הכנסת. מהכנסת התעלמו משורה של שאלות שנשלחו בנושא הדו״ח ומסרו בתגובה: ״גם הכנסת נדרשת, מעת לעת, לשינויים ארגוניים כמו בכול משרד ממשלתי או מוסד ציבורי. מדובר בבחינה ארגונית שכללה ניתוח מעמיק של עבודת הוועדות ותוצריהן תוך השוואה לסביבה הארגונית בכנסת, שינויים טכנולוגיים, בחינת עומסים ועוד״. בכנסת הדגישו כי ״פעולות ארגוניות כאלה נועדו בראש ובראשונה לשדרג ולקדם את עבודת הכנסת. בכנסת, מטבע הדברים, הדברים נעשים מתוך טובת הארגון ושיפור השרות הניתן לציבור ולחברי הכנסת על ידי הצוותים המקצועיים. אך בנוסף, בהתייחס לשאלות – השינוי הארגוני נעשה מתוך ראייה ציבורית ותוך הקפדה מלאה על הכללים הנהוגים בשרות המדינה״. לדבריהם ״מינויים שנעשו לאחרונה – נעשו כמובן אף הם במכרזים כחוק, בהם זכו המועמדים המקצועיים ובעלי הכישורים המתאימים ביותר לתפקיד.  למען הסר ספק, הבחינה הארגונית לא נגעה לעבודת חברי הכנסת אלא לעבודתם של עובדי הכנסת המקצועיים בוועדות הכנסת״.",
      "reference": "דוח סודי חושף כשלים בעבודת ועדות הכנסת — ובכנסת הסתפקו בעיקר בתוספות שכר",
      "prediction": "דוח סודיות חשף ליקויים ופגמים בהתנהלות ועדות הכנסת, כולל סטגנציית ניהוליות, שימוש בטכניקות מיושבות, וסכסוכי עובדה. החברה נשכרה לביצוע בדיקה מעמיקה, אשר גיליתי כי פרקטיות הכנסת הן בעידן האבק. הדוחות הציעו שינוים ארגונים, אבל רק כמה צעדים קטנים ננקטו, כמו תוספי שכר וחיזוקי דרגה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בית משפט השלום תל אביב-יפו א 058826/07 לפני: כב השופטת ניב ריבה תאריך: 01/07/2009 בעניין: 1 . ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 2 . חדשות 10 בע\"מ 3 . גלעד עדין, מנכ\"ל חדשות 10 4 . גיא סודרי, ערוך חדשות 10 בע\"מ 5 . יעקב אילון 6 . רביב דרוקר המבקשים נ ג ד 1 . ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות 2 . רן ארז יו\"ר הנהלת ארגון המורים בבתי ספר המשיבים ב\"כ המבקשים: עו\"ד גלעד וינקלר, עו\"ד עיינה סולן ב\"כ המשיבים: עו\"ד צבי גלמן, עו\"ד סיגל פעיל במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה נגדם הגישו המבקשים, עיתונאים, בקשות להתיר להם להגיש את התצהירים באופן שפרטי המקור יישארו חסויים מפני המשיבים, וכי עדותם תינתן מאחורי פרגוד, על מנת שלא תתגלה זהותם, זאת בהסתמך על החיסיון העיתונאי, ועל זכותו של המקור להישאר בעילום זהות. בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי: אין מחלוקת של ממש בין הצדדים האם יש להסיר את החיסיון העיתונאי. לכאורה גם המשיב מסכים לכך. העדה מאחורי פרגוד הינה פגיעה בזכות המשיב, והיא נהוגה רק במקרים יוצאים מן הכלל. המבקשים לא הראו קיומו של חשש לשלום המקור, ואף המקור עצמו, בשני תצהיריו, אינו מפרט חשש כזה, ואפילו איננו מבקש את חיסיונו. לפיכך הבקשות נדחות. משמעות ההחלטה היא שהכתב, יוכל לסרב ליתן שמו של המקור, אולם לא יוכל להביא את המקור לעדות, אלא אם יסכים האחרון להיחשף, ולהיחקר בחקירה נגדית ראויה. החלטה [...] 1. ביום 11.10.07 פורסם במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10 כי מר רן ארז, יו\"ר הנהלת ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות (להלן: \"המשיב\") – מוביל שביתת מורים גדולה, כחלק מקונספירציה פוליטית להחליף את שרת החינוך (דאז) הגב יולי תמיר – במר עמי איילון. דווח שם כי לצורך כך שכנע את המורים כי הם: \"דפוקים, רעבים ומקופחים\", ומששכנעם, ממילא אין הוא יכול להפסיק את השביתה גם לו רצה בכך. הכתב, רביב דרוקר, דווח כי ארז אמר את הדברים לסמנכ\"ל משרד החינוך, מנחם כהן, בפגישה בבית קפה בתל אביב. 2. המשיב הגיש תביעת לשון הרע כנגד ערוץ 10, חדשות הערוץ, מר גלעד עדין – מנכ\"ל חברת החדשות, מר גיא סודרי – העורך, מר יעקב איילון והכתב מר רביב דרוקר (להלן: \"המבקשים\"). 3. בין יתר טענות ההגנה הנטענות ע\"י המבקשים, טענו \"אמת דיברתי\". לגרסתם, הגיע המידע לידיהם מאנשים (להלן: \"המקור\") ששמעו בבית הקפה את השיחה בין המשיב למר כהן, ואחד מהם שרבט את תוכנה על גבי מפית נייר. 4. במסגרת הליכים מקדמיים, נדרשו המבקשים לגלות את המידע, והציגו את אותה פיסת נייר, בכתב ידו של המקור. משהגיעה עת הגשת תצהירי עדות ראשית, הגישו שני תצהירים, אשר תוכנם מפרט את נסיבות רישום השיחה ואת תוכנה, שמות המצהירים ופרטי זהותם הושחרו בעדות הכתובה. עוד הוגש תצהיר עדות ראשית של הכתב, המאמת כי דבריו הסתמכו על המידע שהגיע אליו מהמקור, מבלי שפירט את זהותו של האחרון. 5. המבקשים הגישו לבית המשפט בקשה להתיר להם להגיש את התצהירים באופן שפרטי המקור יישארו חסויים מפני המשיבים, וכי עדותם תינתן מאחורי פרגוד, על מנת שלא תתגלה זהותם. על פי אותה בקשה, התצהירים המלאים יוגשו לעיונו של בית המשפט וישמרו בכספת המזכירות. בבקשתם זו, מסתמכים המבקשים על החיסיון העיתונאי, ועל זכותו של המקור להישאר בעילום זהות. 6. המשיב הגיש בקשה נגדית (בש\"א 208649/09), להורות על הוצאת התצהירים \"המצונזרים\". לשיטתו, אין התצהירים עונים על דרישת פקודת הראיות, המורה כי על מצהיר לציין מפורשות את שמו ופרטיו המזהים. באשר לחיסיון העיתונאי, השיבו כי מעת שהוגש תצהיר העדות, ויתרו המבקשים על החיסיון העיתונאי. עוד נטען על ידי המבקשים כי המקור לא ציין בתצהירו כי הוא מבקש לשמור על זכותו לחיסיון. דיון [...] 9. החיסיון העיתונאי הינו יציר הפסיקה. חיסיון זה אינו החלטי אלא יחסי, היינו, הוא כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יכול להורות על מתן תשובה לשאלה. הורה בית המשפט כאמור, הרי חייב העד להשיב. 10. \"מהו המבחן, שעל פיו יפעל בית המשפט, והאם כל עבירה וכל עוולה מצדיקות הפעלת סמכותו של בית המשפט לכוף את העיתונאי למסור מקור המידע? התשובה לכך היא שלילית, כי חיוב סיטוני, ללא אבחנה ינגוד מניה וביה את קיומה של חירות הביטוי כהתגשמותה בשלוחתה, שהיא חופש העיתונות. הדגשנו לא אחת, כי חירות הביטוי והזכויות הנגזרות ממנה הן בעלות מעמד מיוחד במשפטנו.... ..... סיכומו של דבר, אמת המידה על פיה יש להציב את השמירה על חופש ביטוי כראש וראשון בשיקולים כאשר זכות זו מתנגשת עם רעותה,מן הראוי שתבוא לידי ביטוי מלא לא רק עת מתווה המחוקק הוראותיו של החוק, אלא גם בפרשנותו של החוק וביישום הוראותיו של הדין לנסיבות בהן נבחנת מהותו והפעלתו הלכה למעשה\". ...אין להצר תחומה של זכות היסוד האמורה ככל שהדבר מתייחס לגילוי מקורות מידע, אלא אם הדבר רלבנטי להליכים, לפי המבחנים המשפטיים המקובלים, ובנוסף לכך ובנפרד מכך, אם הדבר לדעת בית המשפט חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי. .... נושא מהותי פירושו כי המדובר בפשע או בעוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיים או במעשה עוולה חמור לגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע. במקרה כאמור יוכל בית המשפט שלא להכיר בחיסיון של העד\". (ב\"ש 298/86 הנ\"ל). 11. אמות המידה שנקבעו שם, אימתי יעניק או יסיר בית המשפט את החיסיון העיתונאי הן: א. הרלוונטיות של השאלה. ב. האם מדובר בעניין מהותי. ג. האם המידע דרוש במקרה הקונקרטי, היינו האם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע. 12. נעלה מכל ספק כי התשובה לשתי השאלות הראשונות הינה חיובית. לגבי השאלה השלישית- לכאורה קיימת עדות נוספת, של מר כהן, איש שיחו של המשיב שאמור ליתן עדותו לגבי תוכנה של אותה שיחה. על כן, אין להסיר את החיסיון. 13. לטעמי אין גם מחלוקת של ממש בין הצדדים האם יש להסיר את החיסיון העיתונאי. לכאורה גם המשיב מסכים לכך כי בנסיבות העניין יש לשמור עליה. לשיטתו, זכותם של המבקשים שלא לגלות את פרטי זהות המקור, אך אין הם זכאים עפ\"י כללי הראיות להגיש תצהירים אנונימיים, שלא ניתן לחקור את נותניהם על זהותם, מחד גיסא, ולהתבסס עליהם כאחד מנדבכי ההגנה, מאידך גיסא. [...] 16. העדה מאחורי פרגוד הינה פגיעה בזכות המשיב, והיא נהוגה רק במקרים יוצאים מן הכלל. המבקשים לא הראו קיומו של חשש לשלום המקור, ואף המקור עצמו, בשני תצהיריו, אינו מפרט חשש כזה, ואפילו איננו מבקש את חיסיונו. 17. הנני סבורה כי העדת המקור מאחורי פרגוד, מבלי שהמשיב ובאי כוחו יכולים לחזות בו, יש בה משום פגיעה בזכויותיהם הדיוניות. כך למשל (ומבלי להטיל דופי בכשרים), אם המקור המוסתר, שפרטיו האישיים חסויים, הינו יריב אישי של המשיב, המייחס לו קונספירציה, אין המשיב יכול לחקור אודותיו או לזהותו, ולקעקע בכך את אמינותו כעד. 18. הנני קובעת כי הבקשה להגשת העדות המצונזרת- נדחית. כך גם הבקשה ליתן עדות מאחורי פרגוד. 19. הנני ערה לתוצאה הדיונית של החלטה זו. פירושה שהכתב, בעומדו על דוכן העדים יוכל לסרב ליתן שמו של המקור, אולם לא יוכל להביא את המקור לעדות, אלא אם יסכים האחרון להיחשף, ולהיחקר בחקירה נגדית ראויה. 20. מכל האמור הנני קובעת כי המבקשים זכאים ליהנות מחיסיון, בכל הנוגע לאי גילוי שמו של המקור, אולם אין הם זכאים להגיש תצהירים, אלא אם הינם ערוכים כדין. לקריאת ההחלטה המלאה",
      "reference": "\"העדת המקור מאחורי פרגוד, מבלי שהמשיב ובאי כוחו יכולים לחזות בו, יש בה משום פגיעה בזכויותיהם הדיוניות\"",
      "prediction": "בית המשפט דחה בקשה של עיתונאי וחדשות 14 להגיש עדות ותצהירים חסרי זהות בגלל חיסיון עיתונות, אבל אסר על פרסום הזהות שלהם.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "בישראל קיימת מסורת של חופש ביטוי. היא קשורה היטב בתרבות החברתית שלנו. היא מבוססת כראוי בשלושת הטעמים המונחים ביסודה - הרצון לחשוף את האמת, הרצון לאפשר לפרט להגשים את עצמו והצורך לקיים דמוקרטיה. ביסודה עומדת התפיסה - שנוסחה לראשונה בפרשת קול העם - ולפיה המשפט הציבורי בישראל מכיר בחירות הביטוי של הפרט. עם זאת המדינה (השלטון) רשאית להגביל חירות זו - וזו היא נוסחת האיזון שבין זכות הפרט לצורכי הכלל - אם ורק אם קיימת ודאות קרובה כי השימוש בחופש הביטוי יביא לפגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור וביטחונו. גישה זו תוחמת יפה את חופש הביטוי של הפרט ביחס לשלטון. בגדרי השלטון ניתן לכלול גם את התקשורת הציבורית - הטלוויזיה והרדיו - הפועלת מכוח דברי חקיקה. אך מה דין חופש הביטוי לעניין העיתונות הפרטית? זו אינה פועלת כשלטון. היא אינה נזקקת לגלי האתר שהם קניין הציבור. היא פועלת כבעל קניין פרטי, וכמי שמפעילה את חירותה לחופש העיסוק. שני אלה - הקניין הפרטי וחופש העיסוק - הן זכויות אדם חוקתיות המוגנות בחוקי היסוד שלנו. כיצד ניתן להתמודד עם מעמד העיתונות הפרטית? ניתן, כמובן, לומר - ועניין זה אינו שנוי במחלוקת - כי העיתונות הפרטית היא אכן דובר ככל דובר אחר, ועל זכותה כדובר כלפי השלטון באה המסורת של חופש הביטוי לשמור. איש לא חולק היום, כי מרכיב מרכזי של מסורת חופש הביטוי בישראל הוא חופש הביטוי של העיתון כלפי השלטון. חופש זה נשלט על־ידי נוסחת האיזון העקרונית בדבר הוודאות הקרובה לגרימתו של נזק ממשי לאינטרס הציבור. בגדרה של נוסחת איזון זו, העיתון הוא דובר המבקש למנוע הגבלת זכותו לביטוי כלפי השלטון. אך העיתונות הפרטית - זו שאינה פועלת כשלטון - אינה רק דובר. כמו רשות השידור, גם העיתונות הפרטית היא במה. היא אמצעי עיקרי שדרכו מתגבש חופש הביטוי בחברה הישראלית. האם מוטלות עליה חובות בדומה לאלו המוטלות על רשות השידור, כבמה, חרף העובדה שהיא אינה רשות שלטונית? המשפט האמריקני נתן לשאלה זו תשובה שלילית. דוקטרינת ההגינות וכללי הגישה - אשר בינתיים בוטלה בדרך חקיקה תחולתם על התקשורת האלקטרונית - אינם חלים על העיתונות הפרטית. חוק שביקש לקבוע זאת במדינת פלורידה נמצא כבלתי חוקתי ובטל בהיותו נוגד לחופש הביטוי והעיתונות המובטח בתיקון הראשון לחוקה. העיתונות נהנית מאותן זכויות לחופש ביטוי ככל פרט; אין מוטלת עליה כל חובה לתת חופש ביטוי לזולתה. ה\"ניו יורק טיימס\" והדובר בקרן הרחוב הם במעמד משפטי שווה. על העיתון אין מוטלות כל חובות כבמה; גישה זו אינה נחלת הכלל. נמתחת עליה ביקורת קשה. ה\"ניו יורק טיימס\" אינו רק דובר אלא גם במה. חופש הביטוי אינו רק שלו אלא גם כלפיו: זו זכות חופש הביטוי של כל פרט כלפיו; זהו חופש הביטוי של עיתונאים כלפי הנהלת העיתון; זהו חופש הביטוי של עיתון אחד כלפי רעהו. כיצד נוכל לפתור את בעייתה של העיתונות הפרטית בישראל? בעניין זה מבקש אני להציג בפניכם רעיון שהעליתי בעבר: מודע אני לקשיים ולבעיותיו. אך הוא נראה לי ראוי לדיון. עיתון פרטי עשוי להיתפס כגוף דו־ממדי או דו־מהותי, כיצור כלאיים. מחד גיסא, הוא גוף שהמשפט הפרטי חל עליו. כמוהו ככל גוף אחר של המשפט הפרטי. מאידך גיסא, ניתן לטעון כי הוא ממלא תפקיד ציבורי, והוא דומה ל-public utility. הוא מוביל ציבורי של השיח הציבורי, או בלשונה של ועדת הצינס (Hutchins): \"[the] great agencies of mass communications should regard themselves as common carriers of public discussion\". על־פי קו טיעון זה, אין הוא עושה שימוש - כמו התקשורת האלקטרונית - בגלי אתר שהם רכוש הציבור. אך העיתון שולט בבמת הדיבור, שהיא מהבמות הציבוריות החשובות ביותר במשטר הדמוקרטי. עקרונית, כל אחד יכול לרכוש לעצמו במה זו. למעשה מעטים הם הרוכשים. קיימת ריכוזיות של שליטה בבמה זו. קיים \"כשל שוק חוקתי\" בתחום זה. מי ששולט בבמה זו שולט בנכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי. אמת, הוא אינו מוקם על־פי דין. בית־המשפט הגבוה לצדק אינו מוסמך לשפוט אותו. הוא גוף פרטי שעל־פי הרעיון המוצע, ממלא תפקיד ציבורי אך לא על־פי דין. אכן, בידי העיתון הפרטי שליטה בבמה אשר באמצעותה מתקיימת הדמוקרטיה והיא השומרת על חיותה. במה זו אינה רק נכס פרטי, שדין הקניין חל עליו; במה זו היא גם נכס ציבורי, שהעיתון מחזיק בו כנאמן של הציבור. אמת, כתאגיד פרטי נהנה העיתון מכל אותן זכויות וחב בכל אותן חובות שכל פרט נהנה מהן וחב בהן. אך על־פי הרעיון המוצע, כבעל פונקציה ציבורית, חלים על העיתון גם עקרונות יסוד של המשפט הציבורי. אין אלה כל הכללים הרגילים החלים על כל רשות ציבורית. אין הוא תאגיד ציבורי המוקם על־פי דין, ואין הוא מפעיל סמכות שלטונית. אך הוא נאמן הציבור. יחולו עליו כל אותם עקרונות של המשפט הציבורי הדרושים כדי לשמור על הבמה הציבורית ולמנוע השתלטות בלתי ראויה עליה. על־כן עליו לפעול בכל הנוגע לבמה זו באובייקטיביות. אסור לו להפלות. עליו לדאוג לדיווח אמיתי ואמין. עליו לעדכן את הקורא - כפי שפסק השופט גולדברג לאחרונה בהקשר אחר של חופש הביטוי שעניינו לשון הרע - בהתפתחויות שהתרחשו לאחר שהפרסום המקורי הוטמע בתודעת הציבור. אסור שיהא בו ניגוד עניינים. עליו לפעול מתוך חובת אמונים. עליו ליתן זכות גישה. עליו לפעול על־פי דוקטרינת ההגינות, והכול באופן סביר ובמידה הראויה, כפי שמתחייב לפי המהות של כל עניין ועניין. בהקשר זה יש להתחשב, כמובן, בקניין של הבעלים ובחופש העיסוק שלהם. כן יש להתחשב באופיו של העיתון. גישה זו אין בה חידוש רב. התופעה של הגופים הדו־מהותיים - גופי הכלאיים אשר אליה אני מפנה את תשומת־הלב - ידועה במשפט הישראלי. אלה גופים שאינם חלק מהשלטון, ושמבחינתם הפורמלית הם גופים של המשפט הפרטי, אך הם מבצעים פונקציה ציבורית. בית־המשפט הפעיל עליהם \"דואליות נורמטיבית\". הוא החיל עליהם, בצד המשפט הפרטי, כמה עקרונות מתחום המשפט הציבורי. בין גופים אלה ניתן להזכיר את חברת החשמל, את החברות הממשלתיות והעירוניות, את חברה קדישא, את הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, את ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל ואת הבורסה ליהלומים. רב השוני בין גופים אלה, בינם לבין עצמם. לא דין ציבורי אחד חל עליהם, אך הם מהווים קבוצה הולכת ומתפתחת - בישראל ומחוצה לה - שעליה מפעילים בתי־המשפט עקרונות יסוד של המשפט הציבורי. הרעיון שאני מעלה הוא לשקול את האפשרות אם אין לראות בעיתונות הפרטית כחלק מקבוצה זו. אכן, אם אמנם נכון הכינוי של העיתונות בתור \"הרשות הרביעית\" (ה-Fourt Estate), הרי יהיה נכון להפעיל עליה - במסגרת הדואליות הנורמטיבית - כללים מסוימים של משפט ציבורי. רעיון זה המועלה למחשבה, שלפיו בצד הבעלות הפרטית בעיתון תוכר חובת אמונים ציבורית לבמה שהוא מספק - וכאמור, מעלה אני רעיון זה לבחינה ולדיון, בלי להביע כל עמדה לגופו - אינו זר לתפיסת העיתונות את עצמה. עיון בתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל מראה כי העיתונות ממלאת \"שליחות ציבורית\"; כי עליה לפעול מתוך נאמנות; כי עיתונאי הוא \"משרת הציבור\"; כי אסור לו לקבל טובת הנאה העלולה להשפיע על אופן כתיבתו או עריכתו. מתוך המציאות של הזמן האחרון למדנו כי אם בעל עיתון או עורך ראשי מועמדים לדין, הוא משעה עצמו מתפקידו. ניתן לטעון, כי כל אלה אינם אלא עניינים בודדים, אשר הרעיון המאחד אותם הוא בראיית העיתון כנאמן של במה ציבורית, אשר גורר אחריו - לפי הטענה - תחולתם של עקרונות מסוימים מהמשפט הציבורי. אכן, קיים הבדל מהותי בין העיתון המודרני - הנהנה מחופש הביטוי - לבין אדם העומד על דרגש בגן ציבורי - והנהנה אף הוא מחופש הביטוי. השניים הם דוברים, אך רק העיתון הוא גם במה. זו במה ציבורית, בעלת עוצמת תקשורת רבה ביותר, החיונית למשטר דמוקרטי; הדרושה לביטוי העצמי של הפרט; שאין בלעדיה לחקר האמת. הטענה היא כי מי ששולט בבמה זו חב אמונים לציבור. הוא שולט במובן מסוים בנכס ציבורי. גם אם תתקבל גישה זו, אין מתבקש מכאן רישוי של העיתונות. זוהי סוגיה שונה. חובת הנאמנות של העיתונות כבעלת במה ציבורית אינה קשורה בשאלת הרישוי. לא כל מי שיש בידו רישיון חב בנאמנות לציבור; לא כל מי שאין לו רישיון פטור מחובת אמון זו. אין נדרשת לשם כך חקיקה מיוחדת. חובת הנאמנות נובעת מהדין הכללי ומעקרונות כלליים; אין מתבקשת מכאן מניעה מוקדמת של פרסומים. חובת האמון לא באה אלא כדי להגן על הבמה לא רק מהשלטון - הגנה שהפרדיגמה הקלאסית של מסורת חופש הדיבור בישראל עוסקת בה - אלא גם מבעלי העיתון עצמו. היא לא נועדה להטיל צנזורה חיצונית. היא נועדה למנוע צנזורה פנימית בלתי ראויה; היא נועדה למנוע השתלטות מעטים על הבמה הציבורית; היא נועדה להטיל מגבלות על כוח - הפעם כוח פרטי ולא כוח שלטוני. האמרה הידועה כי כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין - והתוספת לה כי כוח משחית, אך החשש לאבדן הכוח משחית לחלוטין - נכונה לא רק בתחום הציבורי. היא עשויה להיות נכונה גם בתחום הפרטי. כללי הנאמנות באים לרסן כוח, יהא מיקומו אשר יהיה. אכן, בידי העיתון הפרטי הופקד האינטרס הציבורי של זרימה חופשית של מידע. כוח זה מחייב, לפי הרעיון שאני מעלה, פיקוח וריסון כדי למנוע שימוש לרעה בו. הנה־כי־כן, חופש הביטוי אינו רק חופש שלילי - במינוחו של ישעיהו ברלין. הוא אינו רק המגן כנגד התערבות המדינה. על־פי הרעיון האמור, חופש הביטוי הוא גם חופש חיובי. הוא מטיל חובה על העיתון הפרטי לפעול בהגינות, באובייקטיביות, ללא ניגוד עניינים ומתוך שוויון, כפי שכל מי שחב נאמנות לציבור חייב לפעול. דברים שנישאו על ידי נשיא בית המשפט העליון פרופ אהרן ברק בכנס לכבוד פרופ׳ יהושע ויסמן, חתן פרס ישראל בחקר המשפט, במכללה האקדמית למשפטים, ביום 12.6.01. פורסמו בכתב העת \"עלי משפט\" ב תשס\"ב, ומובאים כאן באדיבות המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן",
      "reference": "\"בידי העיתון הפרטי שליטה בבמה אשר באמצעותה מתקיימת הדמוקרטיה והיא השומרת על חיותה. במה זו אינה רק נכס פרטי, שדין הקניין חל עליו; במה זו היא גם נכס ציבורי, שהעיתון מחזיק בו כנאמן של הציבור\"",
      "prediction": "המאמר מציע לראות את העיתנות הפרטים בישראל כגופים דו-מהוויים, המשלבים אלמנטים של המשפט האזרחי והציבורי בשל השליטה שלהם בבמה ציבוריות קריטיות לדמוקרסיה. הגיש המוצעת רואה בהם נאמנים של המידע המועבר דרך הבמה, המחויבים לסטנדרט גבוה של הגינות, שקיפות, דיווח אמין, ומניעת ניגודי ענייניים.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "| רבקי דב״ש |משרדי הממשלה ורשויות השלטון – המקומיות והארציות – מחזיקים בידיהם מידע שנוגע לחיים של כולנו. על פי חוק חופש המידע, הרשויות חייבות לענות לפניות ושאלות של אזרחים המבקשים מידע. אולם פעמים רבות אזרחים וארגונים נתקלים בסירוב לענות לפניות שמבקשות מידע. מנתונים שאספתי על החלטות בתיקי חופש המידע בבתי המשפט בשנה האחרונה עולה כי במרבית המקרים בהם המבקש התעקש לעתור לבית המשפט נגד רשות שלא השיבה לו או סירבה לתת לו מידע – היה לו סיכוי גבוה לנצח ולגרום לרשות לשחרר את המידע כתוצאה מהגשת העתירה. חוק חופש המידע קובע כי כל אזרח או תושב יכול לפנות כדי לקבל מידע מרשויות ציבוריות. הרשויות מחויבות לספק את המידע אלא במקרים חריגים כגון פגיעה בבטחון, פגיעה בפרטיות, הצורך להשקיע משאבים רבים באיתור המידע ועוד. החוק קובע מסגרת זמנים ברורה. מלכתחילה הרשות נדרשת להשיב תוך 30 יום, אולם יכולה להאריך את המועד בתנאים מסוימים – ובתנאי שהודיעה למבקש בכתב ובאופן מנומק – עד ל-120 יום. כאשר הרשות אינה משיבה (אי מתן מענה) או מסרבת למסור את המידע שלא על פי הוראות החוק, המבקש יכול לפנות ולהגיש עתירה לבית המשפט. העתירה נדונה בבית המשפט המחוזי, בשבתו כבת משפט לעניינים מינהליים.  ב-1 ביולי 2019, התחלתי לעקוב אחר פרסום החלטות בתי המשפט בעתירות חופש מידע המפורסמים במערכת נט המשפט של הנהלת בתי המשפט. בחלוף שנה מתחילת איסוף ההחלטות, בחנתי את הנתונים. במהלך התקופה הצלחתי לאסוף מידע בנוגע ל-210 החלטות מסיימות הליך (פסק דין או החלטה אחרת). מכיוון שבשנה האחרונה לתפקידי כראש היחידה הממשלתית לחופש המידע (שנת 2018) ניתנו 308 החלטות מסוג זה, הנחתי כי ישנם נתונים שאינם נגישים לי. לשם השלמת הנתונים נעזרתי בגיא זומר ובאנדי וורמס, היוזמים של פרויקט \"תולעת המשפט\" – מיזם להנגשת תיקי בתי המשפט – אשר איתרו מעל ל-400 תיקים שסווגו על ידי המערכת כתיקי \"חופש מידע\". לאחר הצלבות נוספות, והשלמת מידע מעמותות שהן העותרות העיקריות בתיקי חופש מידע (עמותת עורכי דין לקידום מינהל תקין, התנועה למען איכות השלטון, התנועה לחופש המידע ועמותת הצלחה), הגעתי לבסיס נתונים של 474 החלטות ב-466 תיקים, וזאת מכיוון שבשמונה תיקים התקבלה יותר מהחלטה אחת (לדוגמא החלטות שונות כנגד רשויות שונות באותה עתירה). כל הנתונים במאמר מתייחסים לתקופה שבין ה-1 ביולי 2019 ל-1 ביוני 2020. כאמור, מתוך 474 החלטות בעתירות שסווגו כעוסקות בחופש המידע, רק 44.4 אחוז (210 החלטות) פורסמו במערכת הנהלת בתי המשפט הגלויה לעיון הציבור. הסיבות לכך, בין היתר: חלק מההחלטות נכתבו על פתקית (אפשרות הקיימת במערכת), ואחרות נכתבו כחלק מפרוטוקול הדיון. שני סוגי מסמכים אלו אינם מפורסמים, כברירת מחדל, במערכת בתי המשפט. התוצאה: יותר ממחצית מההחלטות בעתירות חופש המידע, אינן גלויות לעיני הציבור. עובדה זו מטרידה היות והיא אינה מאפשרת לקבל תמונה מלאה על היקף העתירות לבית המשפט כמו גם לגבי ההחלטה בהן.מרבית הרשויות אליהן הופנו העתירות היו רשויות מקומיות (62 אחוז), ולאחריהן משרדי הממשלה (כ-32 אחוז). מרבית העתירות בשנה האחרונה הוגשו על ידי עמותות (כ-67%) וכרבע מהעתירות (25%) הוגשו על ידי אנשים פרטיים.בין העמותות שהרבו להגיש עתירות נמצאת ״עורכי דין לקידום מנהל תקין״, הפועלת להגביר את המנהל התקין בשלטון המקומי, בעיקר ברשויות ערביות, ועושה שימוש בחוק חופש המידע על מנת לחשוף ליקויים בפעולתן. עמותה זו הגישה במהלך השנה שנבחנה כ-48 אחוז מסך עתירות חופש המידע. היות וכמעט כל העתירות שהגישה (למעט ארבעה) היו נגד רשויות מקומיות, עמותה זו משפיעה באופן ניכר על אופי העתירות בתחום חופש המידע במיוחד ביחס לתמונת המצב בשלטון המקומי. בחינה של תוצאות ההליך השיפוטי חושפת את הצלחת העותרים בתחום זה – כתמונת מראה לכשל של הרשויות, במיוחד בשלטון המקומי, ביישום הוראות חוק חופש המידע: כמעט שני שליש מהעתירות התקבלו על ידי בית המשפט באופן מלא או חלקי. עוד ב\"שקוף\": תוצאות ההליך השיפוטי נחלקות לשלוש קטגוריות: העתירה התקבלה באופן חלקי או מלא (ביהמ״ש קיבל את עמדת העותרים נגד הרשות הציבורית באופן מלא או חלקי), העתירה נדחתה (ביהמ״ש קיבל את עמדת הרשות הציבורית), העתירה נמחקה (בשל טעמים טכניים, או בגלל שעצם הגשת העתירה הובילה למענה מצד הרשות. אם המידע גלוי ובית המשפט פסק הוצאות לטובת העותרים, נדע כי העתירה היא שהובילה לטיפול ראוי יותר בבקשת חופש המידע).בעתירות שהיו פתוחות בפני סיווגתי את תוצאות ההליך בעצמי. בתיקים שלא פורסמו, ונאספו על ידי \"תולעת המשפט\", התוצאה לקוחה מהאופן בו הנהלת בתי המשפט סיווגה את תוצאות ההליך.מן הנתונים עולה כי 62 אחוז מהעתירות התקבלו על ידי בתי המשפט ורק 5.7 אחוז מהעתירות נדחו. אולם, כשליש מהעתירות, 32.3 אחוז, נמחקו ויש לנו לגביהן מידע מועט. ההחלטות במרבית העתירות שנמחקו (145 מתוך 153) לא פורסמו. הדבר מקשה לנתח את תוצאות ההליך השיפוטי, ומטריד במיוחד לאור היקף העתירות שנמחקו.עם זאת נדמה כי גם בחלק לא מבוטל מן העתירות שנמחקו הפנייה לבית המשפט התקבלה לטובתו של העותר. לאחר השלמת מידע ביחס ל-50 החלטות מסוג זה, עלה כי ב-31 מהן הוטלו הוצאות לטובת העותרים, כלומר שהעתירה היתה מוצדקת בעיני בתי המשפט. כמו כן, מצאתי עוד 17 תיקים שבהם ההחלטות היו בעד העותרת, אולם הוחלט שלא לפסוק הוצאות. בשתי החלטות בלבד מתוך העתירות שנמחקו והמידע לגביהן הגיע לידי, בית המשפט התבטא או פסק כנגד העותרת.ככל שהתמונה הזו משקפת את המציאות גם לגבי יתר 103 העתירות שנמחקו, היקף ההצלחות של עותרים בבתי המשפט כנגד רשויות על אי קיום הוראות חוק חופש המידע, גבוה במיוחד. ניתן לבחון את הצלחת העתירות בתחום חופש המידע גם על בסיס פסיקת ההוצאות בהליך. בשל בעיית הנגישות למידע, יש בידי נתונים אודות 339 החלטות, שהן 71.5% מכלל ההחלטות בשנה שנבחנה. על פי הנתונים, ב-269 מקרים (79 אחוז מהמקרים בהם נפסקו הוצאות) ההוצאות נפסקו לטובת העותרים. רק ב-11 מקרים, כ-3 אחוז מכלל ההחלטות בהן נפסקו הוצאות, הן נפסקו כנגד העותרים. ב-59 מקרים (כ-17 אחוז) הוחלט שלא לפסוק הוצאות, אולם מקריאת ההחלטות עולה כי למעט במקרה אחד, העתירות הסתיימו לטובתם של העותרים.בשורה התחתונה: מניתוח נתוני פסיקת ההוצאות בעתירות ניתן להסיק כי בעתירות לגביהן יש לנו מידע, מרבית ההחלטות, באופן מובהק (כ-96 אחוז), נפסקו לטובת העותר. על אופי עתירות חופש המידע, ניתן גם ללמוד מהיקף העתירות שנדרש לקיים בהם דיון בפני השופט. בהליך מינהלי ניתן לקבל הכרעה שיפוטית בתיק גם ללא קיום דיון בפני השופט. כאמור, חוסר השקיפות ופרסום המידע האחיד לגבי תיקי בתי המשפט ותיקי חופש המידע בפרט, מקשים עלינו לקבל מידע מספק. אולם, ניתן להתרשם מהנתונים שהשגנו, במקרה זה בנוגע ל-199 החלטות, על האופי הייחודי של עתירות חופש מידע.מהנתונים עולה כי רק ב-29 מקרים (כ-15%), נדרש דיון אצל השופט.נתון זה מעלה ספק האם המחלוקת בין העותר לבין הרשות הציבורית היתה צריכה להפתר בבית המשפט או שישנן דרכים אחרות, יעילות וזולות יותר הן לעותר והן לרשות, להגביר את הציות של הרשויות הציבוריות להוראות החוק.בנוסף, בחנתי גם את העילה הראשונית לפניה לבית המשפט. מתוך 180 החלטות לגביהן היה לי מידע בנושא, ב-83 אחוז מהעתירות הפניה לבית המשפט נעשתה מכיוון שהרשות כלל לא השיבה למבקש המידע. בעתירות אלו אחוזי ההצלחה של העותרים גבוהים ביותר, והם משתקפים הן בתוצאות ההליך והן בפסיקת ההוצאות. מהנתונים (החלקיים) שבידי עולה כי 98.7 אחוז מעתירות על אי מתן מענה התקבלו על ידי בתי המשפט. בניגוד לממשלה, בה קיימת היחידה הממשלתית לחופש המידע המסדירה את פעילות הרשויות בתחום וניתן לפנות אליה בהגשת תלונה על אי מתן מענה, אזרחים שמבקשים מידע מהשלטון המקומי ולא נענים, יכולים לקבל סעד רק מבית המשפט. הדבר ניכר גם כאשר משווים את תוצאות ההליכים נגד הממשלה אל מול אלו המתנהלים נגד רשויות מקומיות. כ-96 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד רשות מקומית – התקבלו. רק 1.6 אחוז נדחו. לעומת זאת, בעתירות נגד הממשלה, רק כ-23 אחוז מהעתירות התקבלו וכ-12 אחוז – נדחו. החלק הארי של העתירות נגד הממשלה – 72.3 אחוז – נמחק.מחיקת עתירה מעידה לא פעם על כך שהעותר קיבל את מבוקשו בעקבות הפנייה לבית המשפט. מהנתונים ניתן ללמוד כי, לפחות על פניו, הממשלה משתדלת לקדם הבנה או תיקון בעתירות חופש מידע עוד בטרם הן מגיעות למיצוי ההליך השיפוטי ומתקבלת החלטה – מה שאינו מתקיים ברשויות המקומיות.מהנתונים עולה כי הרשויות המקומיות נוטות להפריותר אתהחוק ולא לענות כלל על בקשות חופש מידע בהיקפים גדולים יותר מאשר משרדי הממשלה. כ-96 אחוז מהעתירות הוגשו במהלך השנה נגד רשויות מקומיות מסיבה של אי מענה לפניה לבקשת מידע, וזאת לעומת כ-39 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד משרדי ממשלה. ניתן להסביר את הפער בין הארצי למקומי גם בכך שלרשות אזרח או תושב המבקש לטפל באי מתן מענה על ידי הממשלה עומדת האפשרות לפנות ליחידה הממשלתית, דבר שפעמים רבות מייתר את הצורך בפנייה לבית המשפט ואינו קיים כלל כשמדובר ברשויות מקומיות קיים כשל באופן פרסום הנתונים על ידי בתי המשפט בהחלטות בעתירות חופש המידע. קשה ללמוד, לקבוע מסקנות ולהפיק לקחים כאשר מידע רב אינו מפורסם ונגיש לציבור ורמת השקיפות כל כך נמוכה. הנהלת בתי המשפט, והשופטים היושבים בדין צריכים לפעול על מנת להנגיש את נתוני עתירות חופש המידע כדי שניתן יהיה לשפר את תחום השקיפות השלטונית, החשוב לשמירה על מנהל תקין. בלי מידע קשה מאוד להפיק מסקנות ולהתקדם.",
      "reference": "ניתוח עתירות חופש המידע: 62% התקבלו ורק 5.7% נדחו; ברשויות המקומיות שיעור הקבלה הגיע ל-96%",
      "prediction": "מרבית עתירותי חוץ המידעים בישראל בשנת 21' התקבל בבית המשפט, עם 63% הצלחות עבור העותר; אך עדיין יש צורך בשיפור שקיפות מערכת המשפט וחשיפת החלטותיה, המאפשר ניתוח והפקת לקחים לשיפור יישום חוקי חירות המידעה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "קצת רקע: בשנת 1986 חוקק תיקון לחוק הביטוח הלאומי, אשר העניק סל שירותים לקשישים הנזקקים לסיוע בביצוע פעולת יומיומיות. זוהי למעשה דרכה של המדינה לשמור על כבודם של אזרחיה הסיעודיים. בשנת 2016, 165,000 קשישים נעזרו בגמלה ותקצובה השנתי עמד על 5.8 מיליארד ש\"ח (כ-8% מתקציב הביטוח הלאומי). את השירותים עצמם מעניקות מעל למאה חברות פרטיות שונות, שנבחרו בהליך מכרז. מבקר המדינה פרסם לאחרונה דו\"ח ביקורת על טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם. והממצאים, איך נאמר – מרגיזים. הצבענו עבורכם על כמה ליקויים משמעותיים מתוך הדו\"ח: העולם הולך ומזדקן וגם הזקנים נעשים זקנים יותר. דו\"ח דומה נכתב כבר ב-2004, ועדה אחרת כונסה ב- 2014, ובתווך ניתנו אינספור המלצות של מומחים – אך שינוי לא נראה באופק. מבקר המדינה קורא כעת להיערכות תקציבית מחודשת, לשיפור השירות (הנה רעיון: טכנולוגיה!) ולהרחבת הפיקוח והאכיפה. את האחריות הוא מטיל על הביטוח הלאומי ובעיקר על הממונה עליו, שר הרווחה, חיים כץ. וזה מתחבר לבעיה רחבה יותר: הביטוח הלאומי של ישראל עומד על כרעי תרנגולת. תחזיות עדכניות צופות פשיטת רגל מוחלטת שלו בעוד 30-35 שנים. התנהלות בזבזנית וחוסר תכנון ארוך טווח לא רק פוגעת בזקנים היום, אלא תפגע בכל מי שיזדקק לסיוע בעתיד (הבעיה כמובן רחבה ואינה מוגבלת רק לנושא גמלת הסיעוד). \"חוסנה של מדינה אינו מתבטא רק בעוצמתה הביטחונית והכלכלית, אלא גם בדאגה לאזרחיה הוותיקים – בני משפחותינו המה, יקירנו הזקוקים לנו\", כותב המבקר, \"אנו נדרשים להבטיח שבערוב ימיו יחיה כל אדם את שארית חייו בכבוד\".",
      "reference": "מבקר המדינה: הטיפול בקשישים סיעודיים בביתם לוקה בכשלים ודורש היערכות מחדש",
      "prediction": "ביקורת מצאה כשלים בטיפול הקשיש הסיעודים הביתיים; יש הידרדרות בשירות, אין הכנה פיננסית מספיקה לביטוח לאומי ויש קריאה לדחיפות לטפל בנושא ולהתכונן לעתיד.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "המחקר מנתח מכתבים שפורסמו ב\"הארץ\" במחצית הראשונה של 2003. נמצא כי הכותב הממוצע נמנה עם המגזרים החזקים בחברה; שיעור בני הקבוצות המוחלשות נמוך. התפלגות נושאי המכתבים מצביעה על התעלמות מן השסעים החברתיים לטובת מיקוד תשומת הלב בסוגיות פוליטיות/מפלגתיות. כותבים רבים נוקטים לשון \"אנחנו\", האמורה לכלול את כלל האזרחים. אף שהפרופיל הסוציו-דמוגרפי של החתומים על המכתבים הוא של אליטות, מרביתם מייצרים את הרושם כאילו יש אחידות בתוך החברה הישראלית וכאילו השסעים הפנימיים ממוזערים עד כדי אי-נראות. האויב הערבי נתפס, מכונן ומשועתק כישות שמעברה השני מתגלמת ישות אחידה ולְכידה של \"כלל עם ישראל\". המחקר נערך במסגרת הסדרה \"התקשורת המגזרית בישראל\", פרי עבודתה של קבוצת מחקר שקמה בשנת 2003 במסגרת מכון חיים הרצוג.",
      "reference": "מחקר: כותבי המכתבים ל״הארץ״ משתייכים בעיקר למגזרים חזקים וממזערים את השסעים בחברה הישראלית",
      "prediction": "מכתב למערכת \"האר'ץ\": קוראים בעיקר מהשכבות החזקות, מעדיפים פוליטיקה ומתעלמים משסעים חברתיים, מדגישים אחדות ומציגים אויב מאחד.\"",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "בעמוד האינסטגרם הפופולרי של התכנית \"לילה טוב עם גיא פינס\" המשודרת בקשת 12, התפרסם השבוע פוסט יוצא דופן. במקביל לאבל הלאומי שהכה את ישראל בעקבות מתקפת החמאס הרצחנית על עוטף עזה ותוך כדי הפצצות חיל אוויר על הרצועה, בעמוד שעסוק בדרך כלל בדוגמניות, זמרים והשקות קוסמטיקה, מצאו זמן לחגוג את הפלת עמודי הסושיאל של ארגון זכויות האדם \"בצלם\" לאחר מתקפה מאורגנת של פעילי ימין. באינסטגרם של \"לילה טוב\" ידעו לקבוע כי ארגון זכויות האדם \"מטיף גם בימים אלה לשמירה על זכויות תושבי עזה ומותח ביקורת על התנהלות המדינה, למרות שהוא זוכה לביקורת חריפה מקיר לקיר בישראל\". במציאות, קשה למצוא מישהו שלא \"מותח ביקורת\" על התנהלות המדינה, ב\"בצלם\" גינו בחריפות את המתקפה על אזרחי עוטף עזה, אחת מחברות ההנהלה של הארגון אף נחטפה, וניהול המלחמה לפי הדין הבינלאומי (\"שמירה על זכויות תושבי עזה\") הוא לא רק הדבר המוסרי והאנושי לעשות, אלא גם דרישה של בנות הברית של ישראל והצהרה מפורשת של ישראל עצמה כי כך היא מתנהלת. אבל את גיא פינס לא המציאות מעניינת אלא המציאות הוירטואלית, זו שברשתות החברתיות. ושם, המשחק הוא לקלוע למכנה המשותף הרגשי הרחב ביותר, זה שהאלגוריתם יזהה ויהפוך לויראלי. אלגוריתם שגם בזמן שגרה מתעדף שנאה וכעס, ובטח בתקופת מלחמה. פינס השיג את מה שרצה: לייקים, שיתופים וחשיפה, שבהמשך יתורגמו למזומנים בבנק. את החשבון, של פגיעה בלכידות ובחוסן הישראלים, אנחנו נשלם. חשבון האינסטגרם של \"לילה טוב עם גיא פינס\" לא חשוב ולא מעניין, אבל הוא דוגמה מייצגת לרוח שמנשבת ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת רבים מאז המתקפה הארורה, והיא צריכה להטריד את כולנו מאוד. בזמן שכלי התקשורת והציבור עוקבים בדאגה אחר ההכנות לכניסה קרקעית בעזה וטפטופי הירי בצפון מול החיזבאללה, ברשתות החברתיות כבר מתחוללת חזית שלישית, פנימית, שמבטאת את הזעם והתסכול שאזרחים רבים מבקשים לפרוק כעת. היא מתמקדת בשקי האגרוף הרגילים של רוח ההמון הישראלית, ערביי ישראל, ארגוני זכויות אדם ופעילי שמאל, ויכולה בקלות להתרחב עוד ועוד. היא מלובה על ידי סוכני תעמולה זרים, מחבלת במאמץ המלחמתי ומהווה סכנה ממשית. הגורמים שיוזמים ודוחפים את התוכן המסית והמקטב הם לא תמיד מי שהם נראים. כבר דווח כי מאחורי כמה קבוצות טלגרם שפרסמו מידע אישי ותמונות של אזרחים ערבים ונדחפו בידי פעילי עוצמה-יהודית עמדו דווקא מקורות איראניים ששמחים לערער עוד יותר את היציבות והחוסן החברתי בישראל. מי שרוצה לפגוע בישראל יכול רק להרוויח מהתסיסה והעימותים הפנימיים, ויודע שכעת אנחנו פגיעים מתמיד. המתקפה המפלצתית של החמאס על יישובי עוטף עזה ואזרחיו התרחשה במובנים רבים גם ברשתות החברתיות, לפעמים ממש בשידור חי באמצעות אפליקציות שונות. אלפי מחבלים ואזרחים פלסטינים שחדרו לשטחי ישראל, טבחו ופגעו באזרחים ובחיילים ישראלים כשהם אוחזים בידם גם מצלמות גו-פרו וטלפונים ניידים המשדרים את האירועים לרשתות החברתיות השונות. בזמן שהרגו, עינו וחטפו אזרחים ושרפו את בתיהם הם גם ביצעו פיגוע תודעה חסר תקדים בציבור הישראלי והשאירו אומה שלמה בזעזוע שלא היה כמותו. הצפת הרשת בתוכן האלים, הפוגעני והמזעזע טענה את הרשתות החברתיות בישראל בהלם, יגון וזעזוע חסר תקדים – אך גם בזעם, עוינות וקריאות נקמה ואלימות יוצאות דופן שזורמות כעת ברשתות ומחפשות פורקן (הפוסט המבחיל של מנהלת הלשכה של שרה נתניהו הוא אחת הדוגמאות). המבוכה, ההשפלה והזעם דוחפים אנשים, בהם גם משפיעני רשת ואנשי תקשורת, לחפש בוגדים ומשתפי פעולה שאחראים למחדל, לסמן תומכי חמאס או סתם מי שלטעמם מזדהים עם הפלסטינים יתר על המידה, ומגבירים פי כמה את הנטייה הקיימת ממילא להדהד ולהפיץ חדשות כזב. כך למשל איש התקשורת אברי גלעד שהפיץ פאניקה בדף הפייסבוק הפופולרי שלו (258 אלף עוקבים) כשכתב על \"דיווחים\" על \"ערבים משוטטים\" ש\"מצלמים בתים\" וטען כי חמישה כבר נעצרו, הוסיף כי \"יש עדויות מאד מטרידות שמשהו מתבשל\", קבע כי \"צבא פשע חמוש קם בחברה הערבית\" וקרא לאזרחים להתחמש ולמשטרה להציג מחסום בכניסה לכל שכונה. מדובר בפייק ניוז: המשטרה הבהירה כי בדקה את הדיווחים ולא היה בהם כלום, וכי חלקם הם זיופים שפורסמו בזדון וכי נחקר אם הופצו על-ידי גורמים איראניים. אבל לגלעד זה לא הפריע. הוא לא חשב לבדוק את המידע לפני שפירסם אותו ולא מחק אותו גם אחרי שהתברר כי מדובר בפייק. החזית הזאת כבר מזמן יצאה מגבולות הרשתות וגולשת כעת למקומות עבודה, לאוניברסיטאות ולערים המעורבות ומאיימת לפרק את החברה מבפנים. לתקשורת ולפלטפורמות המדיה החברתית יש תפקיד מכריע בחזית הזאת. נרטיבים וקונספירציות שמקבלים במה ותשתית הפצה נוחה ברשתות, חודרים לוואקום של מידע ונעים על גבי אידיאולוגיות של שנאה, שמהדהדים גם דרך התקשורת. במקרים רבים הם הופכים לנחלת הכלל בידי עיתונאים חסרי אחריות או חובבי לייקים ומיתרגמים לרדיפה ואלימות ממשית תוך שעות מהשידור. כך ראינו איך ידיעה שקרית על מחבל שמאושפז בבית החולים שיבא לצד ניצולים מהדרום, הפכה תוך שעות להשתוללות אלימה של פעילי \"לה פמיליה\" שתקפו אנשי צוות ערבים. הפצת שמו וכתובתו של עיתונאי השמאל ישראל פריי ברשתות היתרגמה למתקפת זיקוקים אלימה על ביתו ומרדף אחרי מכוניתו בבני ברק. ברשתות החברתיות מתפרסמים מדי יום שמות, תמונות ופרטים של עשרות אם לא מאות של אזרחים ישראלים, חלקם ערבים, חלקם פעילי שמאל וזכויות אזרח וחלקם אפילו אזרחי העוטף, עליהם מעלילים כי הם תומכים בחמאס או אפילו סייעו לו לארגן את המתקפה, לפעמים רק בגלל שעשו לייק לעמוד כלשהו. ישנם כבר מתקפות וקמפיינים מאורגנים שנועדו לאתר פרטים של אזרחים ערבים שסימנו לייקים לעמודים או פוסטים של פלסטינים ולקרוא לפיטוריהם. חברי כנסת חסרי בושה מהימין קופצים על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. הרשתות בוערות ולא ברור מי יכבה אותן. בתוך הכאוס הזה יש לתקשורת כוח רב. במיוחד בימים בהם הציבור דבוק למסכים ולעדכוני הפרשנים יותר מתמיד. אבל יש מי שמשתמשים בכוח הזה דווקא כדי להזיק. ממש מהימים הראשונים של המלחמה החלו להתפרסם בכלי התקשורת פרסומים על חגיגות ניצחון או הפרות סדר בחברה הערבית בישראל – כולם התבררו כמבוססים על שמועות וקונספירציות שקריות ברשתות. אנשי תקשורת כמו כמו עמית סגל, צבי יחזקאלי, אברי גלעד וינון מגל, ואפילו עיתונאים רציניים מיהרו להיאחז בפרסומים לא מדוייקים או מזוייפים ממש שהופצו ברשתות, כדי לטעון שגם בין אזרחי ישראל יש מי ששמח על המתקפה הרצחנית של חמאס או עשוי לנצל אותה כדי לתקוף את המדינה. החשש מפני חזית פנימית בסגנון \"שומר החומות\" הוא כמובן מציאותי ומובן – אך יש הבדל בין אזהרה מפני תסריט אפשרי לבין דיווח על אירוע שכלל לא קרה. דיווח שעלול ליצור את המציאות שהוא מזהיר מפניה. במקום לגנות ולהוקיע רדיפה וסתימת פיות של אזרחים על רקע המצב המלחמתי, עיתונאים רבים מעודדים אזרחים לקחת את החוק לידיהם ומשלהבים את הרוחות. הגדיל לעשות עמית סגל, שהשתמש בטלגרם שלו כדי לקרוא לצה\"ל \"להרוס עוד הלילה\" פיצריה בחווארה שעשתה שימוש מכוער ונבזי בתמונה של חטופה מבוגרת בפייסבוק. לאחר מכן פירסם סגל תמונות של מתנחלים שהגיעו לשרוף את המקום. תוך שעות היא אכן נהרסה. רוח קרב כזאת שנושבת מהמקלדות והמיקרופונים של עיתונאים בולטים כמו סגל, מגל ויחזקאלי לא עוצרת בחווארה או בעזה. יש רבים שמבינים זאת כאישור לקחת את החוק לידיהם ולטפל בעצמם בבוגדים, בכל מקום בו הם מדמיינים שהם נמצאים. אך מעבר לעיתונאים ולכלי התקשורת שמנצחים על השיח הציבורי, אי אפשר להתעלם גם מהפלטפורמות שמאפשרות את השיח הרעיל, המסית והאלים שגואה כעת על רקע מצב החירום. במשך שנים נטען כי אין מספיק פיקוח ומודרציה על תוכן פוגעני ברשתות בישראל. כעת אנחנו חווים את המחיר על בשרנו ממש. התאגידים הגדולים התעלמו מהשוק הישראלי דובר העברית ולא נתנו תשובות או סיוע לציבור המשתמשים. המחוקקים מצידם לא דרשו זאת מהם, והעדיפו לשמור על יחסים טובים עם הפלטפורמות שמשמשות אותם להפצת תעמולה בשגרה. כעת כשמתחוללת מלחמה גם ברשתות חלקם התעוררו ומנסים לרוקן את ים התוכן הפוגעני עם כפית. בלי היערכות, משאבים או כוח אדם מתאים לניטור התוכן והפעילות בעברית וערבית, הרבה תלוי כעת בהתגייסות וברצון הטוב של הרשתות עצמן. פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם, טוויטר וטלגרם הם כבר מזמן נשק לכל דבר וזירה מסוכנת של הסתה לאלימות והנעה לפעולה. המלחמה הזו חייבת להוביל גם לשינוי ביחסה של המדינה לפלטפורמות הללו.",
      "reference": "במקום לגנות רדיפה וסתימת פיות של אזרחים על רקע המצב המלחמתי, עיתונאים רבים מעודדים אזרחים לקחת את החוק לידיהם ומשלהבים את הרוחות • במקביל, ברשתות החברתיות כבר מתחוללת חזית שלישית",
      "prediction": "בעקבות מתקפת חמאס על ערי הדרום, כלי תקשורת ועיתונאי רשת מובילים מנצלים את הבלבול והזעקות כדי לדרוש נקמה נגד כל מי שחשוד בסימפטיה לחמאס, כולל אזרחיים יהודים וערבים שאינם אשמים בפשעים. זה הוביל לכאוס חברתי ואיומי אלימות ברחובות, כאשר רשתות חברתיות משמשות כזרז להסלמה. הממשלה והרשתוות החברתיו צרירות להיות פרואקטיביות יותר בניטור והסרת",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "תביעת הדיבה שהגיש פרופ אמיר חצרוני נגד אורטל בן-דיין הגיעה לסיומה בשבוע שעבר בהסכם פשרה. חצרוני תבע מבן-דיין, באמצעות עו\"ד יעל תותחני, 400 אלף שקל אחרי שכתבה בפייסבוק כי הוא נוהג לשלם עבור שירותי מין. בן-דיין, באמצעות עו\"ד עילית גלעד, טענה כי כתבה זאת משום שראתה את פרופ חצרוני מסתובב ברחוב צלנוב, באזור הסמוך לבתי-זונות רבים. במקביל הגיש פרופ חצרוני קובלנה פלילית בגין לשון הרע. בשבוע שעבר הגיעו ההליכים המשפטיים לסיומם כאשר בעקבות \"המלצתו הכבדה של בית-המשפט\" הסכימו הצדדים להגיע לפשרה. במסגרת הפשרה מבהירה בן-דיין כי הפרסום שלה בפייסבוק \"היה שגוי לחלוטין, אין לו כל יסוד, והנתבעת מודה כי טעתה בו\". עוד נכתב כי בן-דיין \"מצרה על כל נזק שנגרם לתובע עקב פרסום זה, ובעיקר על נזקים שנגרמו לבני משפחתו הקרובים\". לפי הסכם הפשרה, בן-דיין תשלם לפרופ חצרוני סכום כסף, שנותר חסוי, ותפרסם בפייסבוק סטטוס המבהיר כי טעתה בפרסום וכי היא מצרה על כל נזק שנגרם לפרופ חצרוני וקרוביו כתוצאה מהפרסום. שלשום פירסמה בן-דיין את הסטטוס. עוד נכתב בהסכם הפשרה כי הצדדים \"לא יפרסמו פרשנויות ו/או הערות נוספות לסטטוס שיפורסם\", וכי \"שני הצדדים מסכימים כי אם יהיו דיונים ביניהם בעתיד, יימנעו מעלבונות וטענות אישיות\". השופט אברהם טננבוים, שהמליץ כבר בראשית הדרך על סיומה של התביעה בדרך של פשרה, נתן להסכם תוקף של פסק דין. במקביל לסגירת תיק תביעת הדיבה, וכחלק מהסכם הפשרה, נמחקה גם הקובלנה הפלילית שהגיש פרופ חצרוני. 5472-07-13 5294-09-13",
      "reference": "תביעת הדיבה של אמיר חצרוני נגד אורטל בן-דיין הסתיימה בפשרה: בן-דיין התנצלה על טענתה כי חצרוני צורך שירותי זנות ופיצתה אותו בסכום בלתי ידוע",
      "prediction": "פרופ' אמירי חצרוניי ופעילת הפייסבוקי אורטלל בן-דינהיי הגיעוו לפשרה בתביעת דיבה ובבקשה פליליית, שבמסגרתה הודתתה בן-דיהיי בטעותה והתחייבה לתשלום ולהתנצלות ציבורית.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, מינה את עצמו בשבוע שעבר למעין רגולטור של רשות השידור בכל הנוגע להשקעה בהפקות מקור. זאת, תוך שהוא מותח ביקורת על מידת ההקפדה של הרשות בעמידה בדרישות החוק המחייב אותה להשקיע בהפקות מקור. ביום רביעי שעבר נערך דיון בעתירה שהגישו ארגוני היוצרים (פורום היוצרים הדוקומנטריים, איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה, איגוד תסריטאי הקולנוע והטלוויזיה, איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה, איגוד עורכי תמונה וקול, איגוד עובדים בקולנוע ובטלוויזיה וארגון השחקנים) נגד ראש הממשלה, שר האוצר, רשות השידור ויו\"ר הרשות. ארגוני היוצרים, באמצעות עורכי-הדין יהושע רזניק וינון סרטל, עתרו לבג\"ץ בדרישה לחייב את הרשות לעמוד בחוק המורה על השקעת שיעור מהכנסותיה למימון רכישה של הפקות מקומיות בכלל והפקות מסוגה עילית בפרט. \"במשך שנים ארוכות לא קיים פיקוח בנושא זה על רשות השידור\", טענו עורכי-הדין רזניק וסרטל בפני בית-המשפט. \"מליאת רשות השידור, שזה תפקידה, כמו גם השר הממונה עליה שאחראי על ביצוע החוק, אינם מקיימים את חובת הפיקוח, ותחת השגחתם הופרו במשך השנים הוראות החוק בנושא זה. גם הדיווח שנמסר בהתאם לחוק לוועדה המשותפת של הכנסת, והשנה נמסר גם לערכאה נכבדה זו, אינו מאפשר פיקוח על פעולותיה של רשות השידור בתחום ואינו מפרט את החייב בפירוט בכל הנוגע לחלוקה שבין הפקות מקומיות קנויות והפקות מסוגה עילית\". לפי פרוטוקול הדיון מהשבוע שעבר, בית-המשפט העליון הביע אף הוא חשש מפני אי-קיום ההתחייבויות שלקחה על עצמה רשות השידור ואי-דיווח מלא בדבר הוצאותיה על הפקות מקור. \"איך מבטיחים שלא תהיינה התחכמויות?\", שאל בפתח הדיון נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס. בהמשך דבריו הביע השופט גרוניס אי-אמון ברשות השידור כשציין כי \"חזקת התקינות המינהלית לא חלה במקרה הזה\". בא-כוחה של רשות השידור, עו\"ד ענר הלמן, טען כי במסגרת הרפורמה מחויבת הרשות ממילא להעביר דיווח שנתי על המימון. \"אבל את החוקים הקודמים לא קיימו, ואנו חשדנים\", השיב השופט גרוניס. \"יש את הדיווח לכנסת, ועם כל הכבוד, אנו מציעים שיהיה דיווח לבית-משפט זה והתיק יישאר פתוח במשך שנה ונקבל דיווח בעוד שישה חודשים, ודיווח עם תום שנת 2013, ואם המצב בסדר, אז בסדר\". הצדדים הסכימו להצעת בית-המשפט. \"תרמת תרומה\", אמר השופט ניל הנדל לבא-כוחם של היוצרים, עו\"ד סרטל, \"וגם ההליך הזה של עוד שנה מעקב, זה לא תפקידנו, אך אנו הולכים בצד הזה, והנטל עליהם להוכיח. אתם את שלכם עשיתם\". בסיום הדיון החליט הרכב השופטים, שכלל נוסף לגרוניס והנדל גם את השופט עוזי פוגלמן, כי רשות השידור תגיש עד לאמצע יולי \"דיווח מפורט לגבי החוזים שנחתמו לעניין הפקות מקומיות בשנת 2012, התשלומים שבוצעו לעניין אותם חוזים בשנת 2012, וכן התשלומים שבוצעו לגבי אותם חוזים במחצית הראשונה של שנת 2013\". לפי החלטת בית-המשפט, הדיווח יכלול הבחנה בין הפקות רגילות להפקות מסוגה עילית. דיווח דומה, כך הוחלט, יינתן באמצע ינואר 2014, ביחס למחצית השנייה של שנת 2013. \"הדיווחים שיוגשו\", הובהר בהחלטה, \"ייתמכו בתצהירים של מנכ\"ל רשות השידור ושל סמנכ\"ל הכספים\". עתירת היוצרים תישאר תלויה ועומדת, וגורלה יוכרע בהתאם לדיווחים שתמסור רשות השידור. בג\"ץ 9607/11",
      "reference": "בג\"ץ היוצרים: נשיא בית-המשפט העליון הביע אי-אמון בהנהלת רשות השידור. \"את החוקים הקודמים לא קיימו, ואנו חשדנים\"; חייב את הרשות לדווח ישירות לבית-המשפט",
      "prediction": "בג\"צ חייב את רשות הטלוויזיה לשמור על תקציב להפקה ישראלית ולדווח על כך מדי שנה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "omission"
      ]
    },
    {
      "text": "\"סמסונג העבירה לאפל מיליארד דולר ביותר מ-30 משאיות שהיו מלאות במטבעות של חמישה סנט\", דווח אתמול בגלי-צה\"ל (22.6.13). \"החברה הקוריאנית הסבירה שבית-המשפט, שפסק כי זו הפרה פטנטים של מתחרתה, לא קבע איך בדיוק יועבר הכסף, ולכן שילמו באמצעות לא פחות מ-20 מיליון מטבעות. בהצלחה עם הספירה\".  בהצלחה עם הספירה באמת: 20 מיליון מטבעות של 5 סנטים שווים מיליון דולר. כמו כן, הסיפור פורסם לפני כמעט שנה (30.8.2012). שווה גם לציין שהוא מפוברק.",
      "reference": "התיקונים: 20 מיליון מטבעות של 5 סנטים שווים מיליון דולר, והסיפור על תשלום סמסונג לאפל היה מפוברק",
      "prediction": "סמסונג העבירו לאפל תשלום בשווי מיליארד דולטר דרך 29 משאיים עמוסות בחמישה מיליוני מטבעונים - סיפור מופרך אך ויראלי.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "hallucination"
      ]
    },
    {
      "text": "עלה לרשת ב-17 ביולי 1999 על-ידי חברת נטוויזן, כפורטל אינטרנט הכולל אינדקס אתרים, מערכת תוכן ושירותים שונים. האינדקס הציג רשימות מחולקות לפי נושאים של תיאורי אתרים וקישורים אליהם. מערכת התוכן, בעריכתו של גדי שמשון, כללה מדורי תרבות (שבמסגרתם התפרסמו הטורים \"הגבול הדק\" ו\"שאל בני ונענע\"), מחשבים (המגזין \"חיים ברשת\"), ספורט ונוער. באתר פעלה גם מערכת חדשות קטנה שהסתמכה בעיקר על הרדיו ועל סוכנויות הידיעות. בין העורכים היו תומר ליכטש ואסף אביר, נתנאל יפת ועידו שי. שירותים אחרים שהוצעו לגולשים היו מערכת פורומים, שירותי דואר אלקטרוני וזירת מסחר מקוון. שירות הדואר נענע-מייל הציע בתחילה תיבות-דואר פרטיות בנפח של 10 מגה-בייט, אולם נפח האחסון גדל בהדרגה עד לשלושה גיגה-בייט. ב-2005 הוחלף שמה של זירת המסחר נט-אקשן לנענע-שופס. ב-1999 החל לפעול לצד נענע האתר גיימר, העוסק במשחקי מחשב (גיימינג). נענע הוא גם שותף מסחרי של אתר האינטרנט טיקט-נט. ב-2006 נוסף לאתר מדור וידיאו, ששידר קטעי וידיאו מחו\"ל לצד כתבות מקוריות שנשאו אופי חדשותי ומגזיני ועסקו בעיקר בבידור. במדור הוצגו גם קטעי נונסנס של יובל שגב, שגילם את הדמות רנו פסקאל. באמצע 2001, על רקע המשבר הכלכלי בתחום ההיי-טק שאחרי התפוצצות הבועה, בעיות ניהוליות וצמצום תקציבי, עמד האתר בפני סגירה. קמפיינים עצמאיים של גולשים, עצומות מקוונות ומחאה מאורגנת בפורומים באתרים אחרים היו בין הסיבות שהובילו להשקעה מחודשת של נטוויזן באתר. ב-2002 עזב שמשון את תפקיד העורך והוחלף על-ידי דביר וולק, שהוחלף כעבור כשנתיים ברונן שמיר. ביוני 2004 עברה מערכת הבלוגים הגדולה ביותר בישראל דאז, ישרא-בלוג, להתאחסן בשרתי האתר ולהופיע בסרגל הכלים שלו, בתמורה להצבת פרסום בבלוגים. סרגל הכלים של האתר החל להיות מוצג גם בישרא-בלוג, פעולה שגררה את מחאות הבלוגרים. באוקטובר 2006 התפרסמה הודעה כי ישרא-בלוג נרכשה על-ידי האתר. בעת המכירה כללה מערכת ישרא-בלוג עשרות אלפי בלוגים פעילים, ודיווחה על ממוצע של כ-40,000 כניסות ביום ופרסום של כ-150 עד 180 אלפי פוסטים (קטעי טקסט) בחודש על-ידי הבלוגרים. ב-2005 החל האתר בשיתוף פעולה עם חברת ICQ, במסגרתו שווקה גרסה מיוחדת תוכנת המסרים ICQ. שיתוף הפעולה הסתיים ב-2007. ב-8 במאי 2007, אחרי מיזוג נטוויזן-ברק ואחרי עיכובים שנמשכו חודשים, נחתמה שותפות בין האתר ובין ערוץ 10. לאתר ניתן שם חדש, נענע-10, והוחלט שהוא יהיה בשותפות מלאה של שני הצדדים. ערוץ 10 רכש 50% ממניות האתר לפי שווי של כ-22.5 מיליון דולר לאתר כולו, ו-50% מהמניות נותרו בידי נטוויזן. עם המיזוג מונה זאב חספר למנכ\"ל האתר ולעורך-העל במקום יעל זכריה; רותי רודנר מונתה לסמנכ\"לית התוכן; ובאוגוסט החליף רותם דנון את רונן שמיר כעורך הראשי. עם חתימת ההסכם הורד מהרשת אתר האינטרנט של ערוץ 10, והוחל בשילוב תוכני הטלוויזיה של הערוץ באתר. מערכת התוכן של האתר החלה להתבסס גם על תוכני הערוץ. כתבי הערוץ החלו לעדכן במבזקים ובידיעות גם את מחלקת האינטרנט (לצד הטלוויזיה וכמה מתחנות הרדיו המקומיות), וחלקם, כמו רביב דרוקר וציקו מנשה, החלו לכתוב בלוגים בישרא-בלוג. על הקישור בין חדשות הערוץ לאתר הופקד אורי רפאל, לשעבר ראש מחלקת החדשות ב-nrg. האתר גם החל לשמש פלטפורמת VOD לאכסון תוכני חברת החדשות ותוכני הערוץ בכלל. נכון לנובמבר 2007 שיתוף התכנים אינו מוחלט, ועד לתאריך זה המשיכו תוכני ערוץ 10 להופיע גם באתר וואלה, כפוף להסכם שיתוף תכנים שנחתם ב-2005. האתר הוא בין הנצפים ביותר ברשת העברית, והוא פופולרי במיוחד בקרב קהל צעיר. במהלך השנים התחבט בין זהותו כאתר תוכן ובין זהותו כאתר שירותים. על-פי סקרי TIM, בשנת עלייתו לרשת היה לאתר השני הפופולרי אחרי וואלה, בהפרש של עד 10%. בראשית 2003 נחלש מול וואלה ו-Ynet ואיבד את המקום השני. מאז ועד 2007 התחרה באתר MSN על המקומות השלישי והרביעי. זאת, כאשר נתוני הכניסות לאתרים כוללים גם את הגולשים בשירותים החיצוניים של הוטמייל (באתר MSN) וישרא-בלוג (בנענע). \"מהפכת הקטיפה\", מאת חנוך מרמרי, גיליון מס 62, מאי 2006",
      "reference": "נענע הוא פורטל ואתר תוכן ישראלי שהוקם ב-1999 על ידי נטוויזן. ב-2006 רכש את ישרא-בלוג, וב-2007 חבר לערוץ 10 בשותפות שהביאה לשילוב תכניו באתר.",
      "prediction": "בשנת 17' עלה פורטל אינטראקטיבי בשם 'נענוע', שכלל אינקדס, תוכניות ופורומים. לאחר משברים כלכליים ותחרות עזה, הפך לבעל שות' עם ערוץ עשר - 'נעון-עשר'. היום הוא בין האתרים העבריים הפופלריים, המתמקד בתוכן ובחדשות.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error",
        "hallucination"
      ]
    },
    {
      "text": "המפעלים של עידן עופר מככבים ברשימת התעשיות המזהמות ביותר בישראל, כבר כמעט עשור ברציפות. המשרד להגנת הסביבה פרסם הבוקר (שני) את \"הרשימה האדומה\", דירוג המפעלים בעלי ההשפעה הסביבתית השלילית בארץ לשנת 2021. במקום הראשון והשלילי במדד, מפעל הפוספטים \"כיל רותם\" של עידן עופר, שזינק למקום הראשון אחרי ששנתיים \"זכה\" במקום השני. אחריו בתי הזיקוק השייכים לקבוצת בז\"ן, שבשנה הזו עדיין היתה בבעלות עופר. עוד ברשימה ממפעליו, כרמל אוליפינים וגדיב תעשיות פטרוכימיה, שניהם מקבוצת בזן. במסיבת העיתונאים המקוונת, שנערכה ערב פרסום המדד, השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, לא פסחה על אף אחת מהקלישאות: הבטיחה להשקיף נתונים, לקצר זמני אכיפה ואפילו התייחסו במשרדה לטיפול רוחבי בגובה הקנסות. אלא שבזמן שההצהרות מילאו את חלל הזום, המשרד להגנת הסביבה שבראשו היא עומדת, דווקא מקדם רפורמה מקיפה שפוגעת אנושות בחוק אוויר נקי. מטרתה הרשמית של הרפורמה ברישוי המפעלים היא לייעל את שיטת הרישוי ולעמוד בתקנים בינלאומיים, אולם במסגרת ההליך, המשרד להגנת הסביבה, בראשות סילמן ומנכ\"ל המשרד, גיא סמט, מעניקים לתעשיות הקלות משמעותיות. כך למשל, החוק שכרגע נמצא בדיונים בוועדת הפנים והסביבה, מציע להאריך את משך היתר הפליטה (הרישיון שניתן למפעלים לפלוט זיהום) משבע שנים לעשר.  כמו כן, כיום המפעלים מחוייבים לבחור בטכנולוגיה המיטבית להפחתת פליטות, מונח מקצועי לאמצעים שנבחרו ואושרו לפי תקנים מחמירים בעולם. החוק החדש יעניק למפעלים הנחה מסוימת גם בתחום הזה ויאפשר להם לבחור טכנולוגיה מבין קשת אפשרויות, ולא רק את זו הטובה ביותר. \"אנחנו לא מכירים הקלות\", ענה סמט לשאלת \"שקוף\". \"לא יצאה אף הנחיה כזו לדרג המקצועי. אם הדרג המקצועי סבור שהוא צריך לבחון את הדברים בצורה אחרת…\" אמר. וסילמן הוסיפה: \"זה בדיון בוועדה בכלל\". השאלה שהופנתה לשרה, ביקשה לבדוק אם לאור השינויים הקטנים במיקום התעשיות שמככבות בראש הרשימה, יש בכלל מקום להקלות. ניכר כי במשרד לא ציפוי לשאלה.  \"אלה דיונים שהתקיימו בין המשרד וכלל הגורמים\", המשיך סמט, \"ועדיין המשרד דורש את הציוד הכי חדיש וטוב, בתקנים הכי טובים. ברגע שרישוי משולב יעבור, נקבל הפחתה יותר משמעותית מגורמים תעשייתיים שעד היום קיבלו היתרים שונים ואחרים\", ניסה להסביר, אולם ללא התייחסות עניינית למשך היתר הפליטה או טכנולוגיה מיטבית. \"אין שום הנחייה של השרה ולא שלי\", סיים את דבריו. וסילמן חיזקה אותו: \"שום הקלות בחוק אוויר נקי וכרגע אנחנו בתחום הזה בוועדה של פנים והגנת הסביבה של הכנסת, של חוק רישוי משולב\", אמרה, \"אז אפשר לבוא ולעמוד מקרוב\", הזמינה את הציבור.  אלא שב\"שקוף\" דווקא \"עמדנו מקרוב\" על הנושא, ובדיון האחרון בכנסת הדברים נשמעו אחרת לגמרי. \"השינויים הללו, אני חושש, עלולים כן לגרום נזק\", הזהיר בדיון פרופ חגי לוין, יו\"ר איגוד רופאי בריאות הציבור. \"מטרת חוק אוויר נקי היא להגן על בריאות הציבור והסביבה – חובת ההוכחה היא על מי שרוצה לעשות את השינוי, שהשינוי הזה לא מזיק לבריאות הציבור והסביבה בישראל\". נוכח המדד החדש, הוסיף בשיחה עם \"שקוף\" כי \"המשרד לא מגן מספיק טוב על הציבור, ועוד פוטרים את המפעלים מהחובה לפעול לפי הטכנולוגיה המיטבית? זה חלק מהבלוף הזה. מפעלים שמזהמים, פורעי חוק, שנה אחרי שנה, מסכנים את בריאות הציבור וממשיכים לקבל הקלות. למה?\"  המדד מתבסס בין היתר על עבירות סביבתיות, פליטת מזהמים לסביבה ותוכניות להתייעלות סביבתית. הרשימה מפרסמת רק חברות ציבוריות וחברות שבבעלות ממשלתית וכאן גם חסרונה: אין ברשימה מפעלים פרטיים כמו למשל מפעל המלט \"נשר\". בנוסף, הרשימה מתבססת על מידע שהתרחש לפני יותר משנתיים ומאז חלו תמורות רבות, כמו שינויי בעלויות ואפילו סגירת מפעלים, למשל מפעל \"צין\". \"המדד מציג רק חברות ציבוריות, אין לנו סמכות כרגע בחוק כדי לפרסם חברות פרטיות\", הבהירה סילמן. \"אנחנו יודעים שאלה חברות שגם מזהמות ואני חושבת באופן אישי שהמדד צריך להתפתח גם לכיוונים האלה, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו עושים את זה, ואנחנו נבדוק את האופציות של חקיקה בנושא\", הבטיחה. סילמן התייחסה באופן נקודתי למפעל המלט \"נשר\", שבליבת הסיקור של \"שקוף\": \"נניח נשר רמלה, שקנסנו אותם זה מכבר על הפרות, אנחנו מקבלים הרבה תלונות של תושבים, וגם שם נמצאים בליווי צמוד\", שיתפה. יחד עם זאת, הבהירה: \"הם לא מופיעים במדד, אנחנו יכולים להציג רק חברות ציבוריות, אבל גם לכיוון הזה אנחנו הולכים\". במשרד להגנת הסביבה ניסו לקדם את המסר כי למדד יש השפעה גדולה על החברות עצמן. \"התאחדות התעשיינים והתעשייה מוטרדים מהמדד\", אמר מנכ\"ל המשרד, גיא סמט. \"יש לו אפקטיביות מסויימת, סביב המדד מתעוררת שאלות קשות\". אלא שגם הוא סייג: \"הוא (המדד י\"ג) לא מושלם, הוא מתייחס לחלק מהחברות ולא לאחרות, הוא מוגבל ביכולת שלו\". הרשימה מציגה 45 חברות ציבוריות וממשלתיות שמחזיקות ב-123 מפעלים. עשרת המפעלים הראשונים הם: כיל רותם, בתי הזיקוק לנפט (בזן), פז בתי הזיקוק, כרמל אוליפינים, אלקון מרכז מיחזור נאות חובב, לוויתן מערכת הולכה, שפד\"ן, גדיב תעשיות פטרוכימיה, אורות רבין ומפעל טיהור שפכים של רהט. המשרד להגנת סביבה פירט את העבירות של כל מפעל ומפעל, ואף הסבירו כי המדד מתייחס להפרות שהתרחשו עד שלוש השנים לפני מדד, כאשר ניתן משקל גדול יותר להפרות בשנת 2021, השנה אליה מתייחס המדד. כך למשל, מפעל הפוספטים רותם אמפרט קיבל את עיקר הניקוד שלו על צו מנהלי שניתן לאחר הזרמת שפכים, הפרות תשתיות, וחריגת פליטות ומזהמים לאוויר. בתי הזיקוק קיבלו את עיקר הניקוד השלילי על חריגות מפליטות מזהמים, ועל אירוע חומרים מסוכנים. בתי הזיקוק לנפט קיבלו ניקוד שלילי בעיקר על חריגות פליטת מזהמים במסגרת אירוע חומרים מסוכנים של דליפת בנזן בעת ריקון מיכל שהתרחש ב-2020. בפז בתי הזיקוק באשדוד תועדו חריגות בפליטות לאוויר, ובעיקר על כך דורגו. כרמל אוליפינים של קבוצת בזן, קיבלה ב-2021 צו מנהלי בשל חריגה בפליטה לאוויר וכן תועדו העברות לנחל הקישון.  \"אין הפתעות, אתם תוכלו לראות גם פה שאנחנו מכירים את השמות האלה, שמות מוכרים, אנחנו מפקחים עליהם קרוב, הציבור לא תמיד חייב לראות את המדד, כדי להרגיש בפועל ביום יום שלו את את ההשפעות הסביבתיות של אותן חברות\", אמרה סילמן. \"התממשות של סיכון סביבתי יכולה לגרור להפסדים לבעלי מניות ואג\"חים של חברות שמזהמות את הסביבה, ובסופו של דבר זה משפיע עלינו\". מטרת המדד, כפי שציינו במשרד, בין היתר לספק למשקיעים מידע על חברות ציבוריות. מפעל שפעם אחר פעם נקנס בסכומים גבוהים, ופעם אחר פעם מפר את החוק, עלול לחזור על כך בעתיד. . אלא שבמסגרת מסיבת העיתונאים לא הוזמנו כתבי כלכלה ולא הוצגו מדדים אופרטיביים שימחישו את אפקטיביות המדד.  בנוסף, זו השנה ה-11 שהמדד מתפרסם, אולם לא ניתן להשוות בין הרשימות לאורך השנים, בשל שינוי מתודולוגיה שערכו במשרד להגנת הסביבה. \"לא ינתן ניקוד שונה לפליטות לסביבה בהתאם לכמות או ריכוז החומר הנפלט, אלא נקבע ניקוד אחיד\", כתבו במצגת בנושא. \"הפרות שעניינן דרישות תשתית, תפעול, ואי טיפול בנפגע, יכללו במדד אך ורק במקרים שבהם בוצעה בעקבות ההפרה, אכיפה\". מדובר בסעיף שעשוי להיטיב עם התעשיות הגדולות, בעיקר בשל היכולת שלהן להילחם בדרישות המשרד, לגייס סוללת עורכי דין ולמצות את כל הכלים המשפטיים שעומדים לרשותן, בניגוד לתעשיות קטנות או ממשלתיות. יחד עם זאת, במשרד להגנת הסביבה ערכו תיקונים גם על שנים עברו, ופרסמו את הרשימה של שנת 2019 לפני ואחרי התיקון.  שינוי השיטה לא שינה באופן משמעותי את הרשימה, למעט חברות בודדות כמומפעל הפוספטים \"צין\" של כיל שנסגר סופית לפני שנתיים, ומפעלי ים המלח של עידן עופר, עימן השינוי יטיב בשנת 2019 המפעל דורג במקום השביעי ואילו שינוי המתודולגיה שיפר אותו למקום ה-14. מנגד, מתקן טיהור השפכים של רהט, זינק ברשימה ממקום 23 למקום השביעי של אותה השנה. בניגוד למדד הקודם, השנה במשרד להגנת הסביבה לא הכניסו את תחנות הדלק. הסיבה המרכזית היא העדר משאבים וכן פער קטן בין תחנות הדלק עצמן. \"מאז 2015 ועד 2019 אנו רואים שהפערים בין חברות הדלק הגדולות מאוד במדד הצטמצמו ונהיו קטנים, לכן קיבל המשרד החלטה להפסיק לעת עתה לערוך את מדד תחנות הדלק\", הבהירו.  תגובות מקבוצת בתי הזיקוק נמסר בתגובה: \"קבוצת בזן מובילה מדיניות של מעבר אחראי לאנרגיה נקייה וחדשנית, לצד אספקת בטחון אנרגטי ושמירה על המשך אספקת מוצרים חיוניים למשק הישראלי. במסגרת יישום האסטרטגיה שלה, בזן משקיעה בטכנולוגיות פורצות דרך בתחום מימן נקי לתחבורה, מחזור וטיפול בפסולת פלסטיק. קבוצת בזן רתומה למאמץ להפחתת פליטות פחמן והיא מגבשת בימים אלה תכנית ארוכת טווח להפחתת פליטות הפחמן בכלל שרשרת האספקה שלה. בנוסף, בזן חתמה לאחרונה על הסכם לרכישת חשמל ירוק, במסגרתו כ-50% מצריכת החשמל הממוצעת של בזן החל משנת 2026 יהיה ירוק ויחסוך כ-25 אלף טון פליטות של פחמן דו-חמצני לאוויר בשנה. במסגרת פעילותה בתחום ה-ESG, בזן הרחיבה את בסיס הדיווח שלה בהתאם לסטנדרטים גלובליים, שיכלול התייחסות להתנהלותה בתחומי הסביבה, אקלים ומים, אנרגיה, אימפקט חברתי וממשל תאגידי. קבוצת בזן תמשיך ליישם מדיניות אחראית, זאת לאחר שהשקיעה כ-2.2 מיליארד שקל מאז הפרטת הקבוצה והפחיתה באמצעות השקעה זו עד 96% מפליטות המזהמים\". מכיל נמסר בתגובה: \"בכל הקשור ל-ICL, היקף ההשקעה והפעילות אינו דומה לשאר המפעלים בישראל ויעידו על כך הדירוגים הבינלאומיים הגבוהים. רותם היא היחידה מבין מפעלי ICL בכל הארץ שעדיין מדורגת גבוה כאשר מדובר למעשה בתשלובת של 11 מפעלים שהתמודדו עם פרויקטים סביבתיים בהיקפים של מאות מיליוני דולרים, ללא אח ורע בישראל, בטווח של שנים בודדות ותוך גרירת ניקוד בגין אירוע אשלים משנת 2017. רותם כיום נמצאת במגמת שיפור משמעותית ואף חסרת תקדים ואנו נמשיך בהעמקת המגמה ובתרומה אדירה לכלכלה ולחברה בישראל\".",
      "reference": "המשרד להגנת הסביבה פרסם את \"הרשימה האדומה\", שאותה מובילים גם השנה מפעלי כיל ובזן. במשרד טענו כי למדד השפעה גדולה על החברות, אך השרה סילמן ומנכ\"ל המשרד סמט התחמקו משאלת \"שקוף\" שביקשה לבדוק אם יש בכלל מקום לשינוי לטובתן במסגרת הרפורמה ב\"חוק אוויר נקי\" כל עוד הן ממשיכות להוביל את מדד המזהמים",
      "prediction": "המשטרה הירוקה של ישראל פרסמה רשימה שחורה של מפעליה המזהים ביותר, כשבראשם כיל-רותם וקבוצ' בזן (בתי הזיקו). המדינה מבטיחה צעדים לשיפור, אך הרפורמות המוצעות צפויות לפגוע בחוקים סביבתתיים ולהקל על התעשיה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": []
    },
    {
      "text": "מי לא מכיר את ההערה המיוחסת לח\"כ משה סנה בשולי אחד מנאומיו, \"הטיעון לא חזק, להגביר את הקול\"? זה כנראה מה שקורה לגבי גזית. אין ספק, גזית הוא אחד השדרנים המבריקים ביותר בסביבה. הוא איש תקשורת שרבים היו מוכנים לתת הכל כדי לזכות בכישרון שלו, בכושר הביטוי, ביכולת ליצור שואו, לעורר תהודה. כשהגיש את \"הכל דיבורים\" ברשת ב עשה כותרות כמעט מדי שבוע. העלה על סדר היום הציבורי נושאים חברתיים ראויים, לא הרפה מהם, רכש לעצמו קהל מאזינים קבוע שהלך אחריו גם לרדיו-ללא-הפסקה. אולי זה רדיו ללא הפסקה, אבל הוא מגיע רק לאזור גוש דן. הירושלמים והחיפאים, למשל, שלא לדבר על תושבי הפריפריה הרחוקים יותר, אינם זוכים לשמוע אותו. כן, אני יודעת, תמיד אפשר להקשיב באינטרנט, אבל זה מסורבל ולא נוח, בייחוד במכונית. ומרגע שאתה מתרחק מהאוזן, אתה עלול גם להתרחק מהלב או מסדר היום של המאזינים, ולא נותר לי ולשכמותי אלא להסתמך על מה שאפשר לקרוא ולשמוע מכלי שני. וזה העניין. מאז עבר גזית לרדיו האזורי, הוא נעלם מהכותרות. גם אם הוא ממשיך לעשות דברים טובים, ואין סיבה להניח שלא, הם לא עושים רעש: בכנסת לא מדברים עליו, לכותרות של כלי התקשורת האחרים הוא לא מגיע – בקיצור, לא נתפלא אם גם הוא עצמו מרגיש שהוא נדחק לפינה. פינה אולי נוחה ונעימה, אבל פינה. וגבי גזית של לפני כמה שנים לא היה מרגיש נוח בשום פינה. יכול להיות שבגלל זה הוא נזקק לנשק יום הדין המוכר כל-כך – התנפלות גסה וסרת טעם על החרדים והמתנחלים באשר הם? לכנות אותם טפילים, עלוקות ותולעים שצריך לגרש לחו\"ל או לרכז בשכונות משלהם, בלי חשמל ומים, זה עניין דוחה ומקומם גם את מי שהתנהגותם של החרדים או המתנחלים דוחה ומקוממת אותם. אך הלשון הגסה והאלימה מעוררת יותר מכל עצב, דווקא משום שהיא כל-כך קלה ונקלטת בסביבה כל-כך אוהדת. כל ניבול פה מבטיח תשואות, ולראיה, לשון המגיבים על הידיעות באתרי האינטרנט למיניהם. קללות וגידופים ממלאים אצלנו כבר מזמן את מקומו של ויכוח והקשבה גם לטיעונים הקשים והמרתיחים את הדם. הרשות השנייה מבטיחה לטפל בהתבטאויותיו של גזית, וייתכן שהדבר יעלה אפילו בכמה דקות פרסום לרדיו-ללא-הפסקה. זה מזכיר קנסות שמוטלים על עברייני עישון במקומות ציבוריים או מוכרי חמץ בפסח. היתרונות שהם מקבלים עולים כנראה פי כמה וכמה על כל עונש שמטילים עליהם, ואין להניח שמשהו ישתנה. גם לא אצל גזית. יש אנשים שעושים מזה קריירה והופכים לסלבריטאים בזכות לשונם המשתלחת, וככל שהלשון רדודה יותר, והנהמות מחליפות את המלים והמשפטים, כך החגיגה גדולה יותר. אין אצלנו גמול על לשון נקייה ואדיבות. לכן לא נעצור את הנשימה עד שהרשות השנייה או מועצת העיתונות יוציאו את פסק דינן. ומי שלא יכול לסבול יותר את האווירה והסגנון, יכול תמיד למצוא מקלט בקול-המוזיקה. עד שיבוא מי שיבוא ויחליט שהרשת הזו לא רווחית ואין לה רייטינג.",
      "reference": "הרשות השנייה מבטיחה לטפל בהתבטאויותיו הדוחות של גבי גזית, אך כשגידופים מחליפים אצלנו את הוויכוח – לא בטוח שמשהו ישתנה",
      "prediction": "גבי אשכנזי הפך לקללות אלימות נגד חרדים ומתנחלים בתוכניות רדיוס ללאת הפסק, למרות כישרונו הרב בתקשורת.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "entity_or_number_error"
      ]
    },
    {
      "text": "בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בנסיונות לגייס לאגודת העיתונאים חברים חדשים מהתקשורת המסחרית בכל הארץ. חוסר אכפתיות, חוסר הבנה וסוג של אסקפיזם היו לרוב מנת חלקי. לכן, לא היה שמח ממני כאשר בכנס החירום שנערך בנובמבר אמר דרור פויר מעל הבמה כי הפגיעה האמיתית בחופש העיתונות היא הפגיעה הכלכלית. מיד אחר-כך פירסמתי כאן מאמר הקורא להתאגדות. כעת מתפרסם כי פויר ואחרים עומדים בראש התארגנות חדשה של איגוד מקצועי. יופי, חברים! התעוררתם! אלא שבעוד שהמהלך המתהווה בשבועות האחרונים חיובי במהותו, אני קובע כי האיגוד המקצועי הקיים נותן מענה לכל הסוגיות הרלבנטיות. מדוע, אם כן, להתפלג ולפצל כוחות? מדוע להקים איגוד חדש של 200 עיתונאים במקום לחזק את האגודות הקיימות על 2,400 חבריהן? אני מכיר את הביקורת על תפקוד האגודות השונות, ורק על עיסתנו אעיד כאן. חברי אגודת העיתונאים ירושלים (הפתוחה ומכילה עיתונאים מכל הארץ) מוגנים במירב ההגנה המקצועית והארגונית האפשרית, והוכחות לכך יש למכביר, ולא רק בקרב עובדי רשות השידור. המקור לבעיות התעסוקתיות השונות הוא העסקתם של כמעט כל העיתונאים בארץ בחוזים אישיים. המו\"לים והבעלים ימנעו בכל יכולתם הסכמים קיבוציים, אך גם כך ניתן לחייבם להסכים לתנאי סף להעסקה בחוזים האישיים. אפשר להיאבק על תנאים סוציאליים לכל עובד או למען ביטחון תעסוקתי במציאות שבה רוב העיתונאים נמצאים במצב נחות מזה של עובדי הקבלן. כדי לפעול כך דרושים הניסיון והידע של ארגון מקצועי העוסק בכך כל העת ומתמחה בתנאיהם של עיתונאים על צורת עבודתם הייחודית. מי בהסתדרות יוכל להבין מדוע יש להחריג עיתונאי שטח מחוק שעות העבודה והמנוחה, ולצד זה לדאוג שיקבל תגמול ראוי על כוננות 24 שעות ועבודה מסביב לשעון? אנחנו גרמנו למעסיק להבין זאת. מי מהעיתונאים הנלהבים כעת להתארגן יוכל להשיג את הסכמת האוצר לייצוג כולל של בעלי חוזים אישיים ולקבלת תנאי פרישה מכובדים הרבה מעבר לכתוב בחוזיהם? אנחנו עשינו זאת. ומדוע הצלחנו? בזכות הגודל ואחדות השורות המעניקה כוח. בזכות אנשי המקצוע המלווים, עורכי-דין, כלכלנים, מומחי פנסיה ואחרים המתמחים במגזר הייחודי שלנו. לא בכדי עובדי רשות השידור נהנים מממוצע השכר הגבוה בשוק ומהביטחון התעסוקתי הרב ביותר. זאת, על אף שמאות מהם מועסקים בחוזים אישיים ולא בהסכם קיבוצי. רק פעולה של האגודות הצליחה למנוע פיטורים בכלי תקשורת כמו \"ידיעות אחרונות\" או לחלופין להשיג למפוטרים שהיו חברים באגודות פיצויים מוגדלים. נורית קנטי חברתי כותבת על חוליי המקצוע: תנאי עבודה שערורייתיים, העדר תנאים סוציאליים, היקף גדול של עבודה שאינה משולמת כלל, תשלום דחוי \"שוטף פלוס 60\", התערבות פוליטית בעבודה, חילופי שלטון המשליכים על הנהלת אמצעי התקשורת, סתימת פיות ברמז או בפועל. נגד כל אלה ועוד (התיקון לחוק לשון הרע, פגיעה של כוחות ביטחון בעיתונאים ופגיעה בחיסיון העיתונאי) נלחמת אגודת העיתונאים ירושלים בהצלחה לא מבוטלת. נכון, עם לא מעט כשלונות, אך עם יכולת וניסיון. באשר לשאלת הייצוג: יש דרכים דמוקרטיות להביא למקסום הייצוג של כוחות חדשים ויוזמות רעננות גם בארגונים הקיימים. יש בארגון חדש משהו קוסם, אבל הכורח, המצוקות המיידיות ושפל המצב מחייבים הסתמכות דווקא על היכולות המוכחות של האגודה, על הגודל המעניק עוצמה ועל הניסיון שיחסוך שכר לימוד יקר ואובדן זמן ומשאבים על לימוד דרך המאבק. שיהיה בהצלחה, בכל דרך. דני זקן הוא יו\"ר אגודת העיתונאים ירושלים",
      "reference": "כוחות חדשים ויוזמות רעננות שמטרתן לשפר את מעמד העיתונאי יכולים וצריכים למצוא ביטוי בארגוני העובדים הקיימים. תגובה לנורית קנטי",
      "prediction": "איגוד מקצועות העיצוב קורא לאחד כוחות ולהרחיב פעילות מול מעסיקים לטובת עיתונות עצמאית וחזקה.",
      "model": "base",
      "variant": "whole",
      "labels": [
        "hallucination",
        "omission",
        "entity_or_number_error"
      ]
    }
  ]
}