Split (1)

train · 3.63k rows

rule stringclasses 155 values	section stringclasses 303 values	text stringlengths 10 11.1k
כלל א	א	דין כשיתעורר משנתו ודין מצות הנהוגים בכל רגע (בש"ע סי' א ב):מצות עשה מן התורה שיהיה אדם דבוק תמיד במחשבתו בהקב"ה כדכתיב את ה' אלהיך תירא וגו' ובו תדבק וכי אפשר לאדם שיהיה דבוק בהקב"ה אלא ר"ל שידבק תמיד מחשבתו בו כדכתי' שויתי ה' לנגדי תמיד. והוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו כישיבתו ועסקיו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו כדבורו במושב המלך וכ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מכה"כ עומד עליו ורואה במעשיו כדכתי' אם יסתר איש במסתרי' ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה והכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (סימן א'): ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא ית"ש ועכ"פ לא יתקוטט עמהם (והעיקר בעבודת הבורא בהצנע לכת ולהסתיר מעשיו הטובים מבני אדם והבט נא וראה מה דאיתא בזוהר הקדוש פ' חיי ופ' שלח זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא כו' מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר אך גם בזאת צריך האדם לדעת אם ח"ו פיתוי היצר הוא לבל עשות מעשה טוב מחמת שיהיה בפרהסיא ע"ז נאמר ובתחבולות עשה מלחמה ועיין בחובת הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה) וכשידבק האדם מחשבתו בה' ית"ש בודאי יהיו כל מעשיו לשם שמים כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו ולהשלים חפצו ותאותו אינו משובח אא"כ עשה לשם שמים. וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהיא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וממלאי' מקומו אינו משובח אלא יכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו או שיכיין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לתת עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיבוא לידי עבוד' הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד (סימן רל"א). וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא ית"ש (ועיין לקמן כלל מ"ה סי' ד') וז"ש הכתוב במשלי בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. ובארתי שכוונת הכתוב שיהיה אדם כמו סומא שאי אפשר לו להלוך כי אם ע"י המושך אותו ובאם שילך יחידי יפול ויסתכן כן האדם יהיה בכל מעשיו שא"א לו לעשות איזה דבר כ"א על פי התורה וז"ש בהתהלכך תנחה אותך ר"ל תנהג אותך. ואפילו בשעה שא"א לו לעסוק בתורה כגון שעת השינה תדע שהיא תמתין עליך (מלשון ואביו שמר). ואז תיכף בהקיצותך היא תשיחך תיכף תשיח ותדבר עמך. וכמו שכתב החסיד בחובת הלבבות לא יישן פ"א על יצועי אהבתו ואל יקיץ כ"א במתיקת זכרו ולכן תיכף כשיעור משנתו יאמר מודה אני לפניך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך אף שעדיין אין ידיו נקיות כיון שאינו מזכיר שום שם:
כלל א	ב	יתגבר על יצרו ויקום בזריזות ואסור לשכב כך במטתו כמתעצל וע"ז נאמר עד מתי עצל תשכב ונאמר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. וידמה בדעתו אילו היה עליו עבודת מלך ב"ו כמה היה זריז כ"ש עבודת הבורא ית"ש. ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן ב"המ ובענין חצות האריכו האחרונים אזה ע"פי ספרי המקובלי' אימת זמן חצות (ועיין במגן אברהם סי' בסק"ד):
כלל א	ג	אף שראוי לכל ירא שמים לעמוד איזה שעות קודם אור היום בחורף וגם בקיץ להתפלל כותיקין עכ"פ חוב גמור הוא לקום שעה ולפחות חצי שעה קודם קריאת השמש לבית הכנסת כדי שיוכל להכין עצמו ולפנות ולהתפלל בצבור ובנקיות:
כלל א	ד	אע"ג שעדיין לא בירך ברכת התורה ואסור לדבר דברי תורה מ"מ מה שיוכל לקיים יקיים. ולכן יפנה מחשבתו לקיום מצות התלויות בלב ויכול האדם לקיים אותם בכל רגע במחשבה וגם יקבל עליו לקיים כל מצות התורה הן מצות דאוריי' או מצות דרבנן בכל עת שתבוא לידו לקיים. וכל הפורק ממנו עול מצוה א' שיאמר שיקיים כל המצות חוץ מזו אפי' היא מצוה קלה ועליו נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ולא נאמר אשר לא יעשה אלא אשר לא יקים ר"ל שאינו מקבל עליו לקיים כל התורה (ש"ת לר"י):
כלל א	ה	ואלו הן המצות התלויות בלב וחיובן תמידי ולא יפסקו מהאדם אפילו רגע אחד וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם קיים מ"ע שאין קצבה למתן שכר של מצות:
כלל א	א	להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאים ומחפצו ורצונו היה כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה ולא נחשוב ח"ו שהיה במקרה אלא בהשגחה פרטית כי הוא ב"ה משגיח בכל העולמות וזהו מצות עשה דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כו' ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים:
כלל א	ב	שלא נאמין בשום אלהים זולתו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים כו' ואפילו מודה שהקב"ה שולט בכל העולם רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב או לאדם ה"ז מודה בעבודת כוכבים ומזלות וכופר בעיקר ובהקב"ה אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין למלאך וכוכב שום כח לעשות דבר בלתי רצונו ולכן נקרא אלהי אלהים:
כלל א	ג	ליחדו שנאמר שמע ישראל כו' ה' אחד ופירושו שמע ישראל ודע כי ה' שהווה הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות הוא ה' אחד בלא שום שיתוף וענין אמונה זו בג' מצות אלו הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא ושאי אפש' בחילוף זה בשום פנים ואפילו אם יראה במופת חותך להיפך ח"ו יאמין שהמופתים הוא שקר מוחלט וכמ"ש בפ' ראה כי יקום בקרבך נביא כו' ובא האות והמופת כו' לא תשמע אל דברי הנביא כו' כי מנסה ה' אתכם לדעת הישכם אוהבי' את ה' והאמת מה שקבלנו מאבותינו כי אדם הראשון ראה בחדוש העולם ומסר למתושלח והוא לנח ונח לשם ולאברהם עד משה רבינו ע"ה וגם במשה רבינו ע"ה לא האמינו בו ישראל מחמת המופתים אלא מחמת שראו בשעת מתן תורה ולכן לא תמצא שכתוב אצל ישראל מופת אלא תעשה בי האותות אבל גבי פרעה כתיב תנו לכם מופת (והארכתי בזה בפ" הגדה ש"פ). ושם במעמד הגדול והקדוש והנורא אשר ראו כולם עין בעין יותר מששים רבוא גברים לבד מטף ונשים כמ"ש אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ופירושו כי אל הוא לשון חוזק כמ"ש אילי הארץ ואמר כי ה' הוא כח של כל הכחות כמ"ש הודו לאלהי האלהים ר"ל לכח של כל הכחות (ועיין דבר זה באריכות בפ' ח' מהל' יסודי תורה). ועל ג' מצות אלו ומכללם להאמין ביציאת מצרים ובכל האותות והמופתים שהראה הקב"ה ע"י משה ובנתינת התורה שבכתב ושבע"פ כל אשר בשם ישראל יכונה מחויב למסור גופו למיתה אכזריות כמו שקדשו ש"ש אלפים ורבבות מישראל שלא להכחיש ח"ו מדבר קטן או גדול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא הגמרא הקדושה שהיא הפירוש על תורה שבכתב כפי שקיבל משה רבינו ע"ה בהר סיני הפירוש הזה מפי הקב"ה ומסר ליהושע וכן דור אחר דור וכן אנחנו מקבלים עלינו ועל זרעינו ודורותינו' למסור גופינו למיתה על אמונה זו בלא שום פקפוק ונפשנו ורוחנו ונשמתינו יעלה לשמים למקום מחצבם:
כלל א	ד	לאהוב המקום ב"ה שנאמר ואהבת את ה' כו' וענין אהבה זו שישים האדם כל מחשבתו וכל מגמתו לאהבת הש"י ויעריך בלבו כי כל התענוגים שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל כאין אפס ותוהו נגד אהבתו ית' וכיצד יגיע האדם לאהבה זו הוא על ידי התורה כמ"שכ ואהבת כו' ואח"ז אמר והיו הדברים האלה כו' שע"י התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלבו. והקובע מחשבתו בענינים הגשמים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו וענשו גדול:
כלל א	ה	לירא מפני ה' ולשום יראתו על פניו תמיד כמ"ש את ה' אלהיך תירא. וענין היראה לידע כי אף שהקב"ה הוא נעלם מכל מ"מ רואה מעשינו ומבין מחשבותינו כי הוא בוחן לב ויודע כל תעלומות כמ"שכ אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו:
כלל א	ו	שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסי' ואחרי עיניכם זו זנות (ברכות פ"א). ובכלל אפיקורסו' היא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה. ובכלל זנות הוא כל תאות עה"ז שאם יסיח דעתו למלאות תאותו בדבר א' ימשך מזה שלעולם יתאוה לה. אלו מצות שיכול לקיים בכל רגע (ס' החינוך בהקדמה וסי' כ"ה כ"ו תיז תי"ח תל"ב תפ"ז) וממילא מקיים עוד מ"ע ולדבקה בו:
כלל א	ו	יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני אדם כגופו כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך ועי"ז יכלול תפלתו בכלל תפלת כל ישראל ויהיו לאחדים:
כלל א	ז	כששוכב ערום לא ילבש חלוקו מיושב דאז בהכרח יגלה גופו אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום יהיה מכוסה וידקדק בחלוקו ללבשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ
כלל א	סי' ב	. ואל יטול חלוקו שחרית מיד השמש וילבש (סימן ד' מ"א סק"א):
כלל א	ח	כשנועל מנעליו ינעול תחלה של ימין ואם יש בו רצועות לקשור אזי לא יקשרנו עד שינעול של שמאל ויקשרנו ואח"כ יקשור של ימין סימן לדבר תפילין דחשיבות התפילין הוא בקשירה על יד שמאל (ט"ז סי' ב' ס"ק ב) לזה חלקו כבוד לרגל שמאל להקדי' הקשירה וכשחולץ יחלוץ תחלה של שמאל וכשהוא רוחץ וסך ימין תחלה וכשרוחץ כל גופו ראש תחלה. מ"א בשם הגמרא:
כלל א	ט	אסור לילך בקומה זקופה ולא ילך בגילוי ראש והכל כדי שיחול עליו יראת ה' ואסור להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי ראש ואפי' כשמניח ידו עליו לא מהני אבל הנחת יד חבירו מהני (סי' ב' וצ"א):
כלל ב	א	דין נט"י לאחר השינה (סימן ג')אסור לילך שלא לצורך גדול בלא נט"י. דכשהאדם ישן אזי מצא רוח רעה מקום להתדבק בו כי כן חפץ וחשק הטומאה להתדבק באיש הישראלי להחטיאו אך כ"ז שהאדם ער ורוחו ונשמתו בקרבו א"א לו להתדבק כ"כ אם לא כשמסיר יראת ה' ממנו לגמרי ואז טמא טמא יקרא אבל בעת השינה שרוחו ונשמתו מסתלקים מן האדם ולא נשאר בו אלא נפש חיוני אזי שורה רה"ט עליו וכאשר יעור משנתו וחוזרת נשמתו אזי רוח הטומאה השורה על הגוף בע"כ הולך לו רק על האצבעות שהם קצוות הגוף משם אינו עובר אלא ע"י נטילה ולכן יכין כלי עם מים לפני מטתו וגם כלי ליטול בתוכו דהמים שנטל ידיו רוח הטומאה שורה עליהם ולכן אסור ליטול על הקרקע במקום שבני אדם הולכין. וגם אסור ליהנות מהן. ותיכף בקומו יטול ידיו ע"ז הסדר. יקח הכלי בימינו ויתנו ליד שמאלו ואז ישפוך מים על יד ימינו ואח"כ יקח הכלי בימינו וישפוך על שמאלו וכן ג"פ וע"י זה בע"כ הולך ריח הטומאה ממנו אבל אם משכשך ידיו בנהר ג"פ ספק אם מהני לר"ר כי אפשר כן יעד מלכו של עולם שאינו הולך אלא ע"י עירוי וי"א דוקא בסירוגין. ולא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית
כלל ב	ב	אסור ליגע קודם נטילה לפה ולחוטם ולעינים ולאזנים ולפי הטבעת ולא בגיגית של שכר כ"א ע"י הפסק בגד משום שרוח הטומאה שורה עליהם (ב"ח ט"ז א"ר). לפי זה היה משמע דאם נגע באוכלין אסורין וכן הורה מורה א'. אך נ"ל מדלא אמר הש"ס סתם יד לאוכלין תקצץ משמע דדוקא בגיגית שכר אבל שאר אוכלין עכ"פ בדיעבד אין לחוש וכ"מ בסוף יומא גבי שמאי הזקן (ונכדי האברך המופלג מוהר"ר אלי' הביא ראיה שכל דבר שאמרו רוח רעה שורה עליו מותר בדיעבד דבב"י בי"ד סי' ו' כ' הא דאין שוחטין בקנה יש אומרים הטעם משום קיסמין נפרשים ממנו ולפי זה אפילו בדיעבד אסור וי"א הטעם משום רוח רעה ולפי זה בדיעבד מותר עכ"ל הב"י):
כלל ב	ג	מים שנעשו בהם מלאכה או שנשתנו מראיהן אע"ג שפסולין לנט"י לאכילה כמבואר לקמן כלל ל"ט כשרים לנטילה זו וכן אם אין לו כלי שלם מותר ליטול אף מכלי נקוב וכן (מרער קאסטן או מפלומפ) אף שאין כאן כח גברא כמבואר לקמן בה' נט"י כלל ל"ח וכן אפילו בפחות מרביעית (ד"מ בשם מרדכי וכן כתוב בלבוש בהדיא) דמהני אף לרוח רעה ומ"מ לכתחלה יזהר בכולן אבל לנקות ידים במידי דמנקי כדלקמן כלל ז' לא מהני רק לתפלה אבל לא לרוח רעה כי בת חורין היא ומקפדת דוקא על שלשה פעמים ועיין במ"א
כלל ב	ד	דבר הגורם שישרה רוח הטומאה על הידים מספקא לן אם מחמת השינה וא"כ ה"ה הישן ביום חייב בנט"י או שמא הלילה לבד גורם כי בלילה היא זמן שליטת המזיקין וא"כ אפילו הניעור בלילה צריך ליטול ג"פ או שמא דוקא שניהם גורמים דהיינו הישן בלילה דוקא ולכן מספק בין שניעור כל הלילה או הישן ביום יטול בלא ברכה:
כלל ב	ה	עוד קבלו הקדמונים שיש דברים הצריכים נטילה במים דוקא ולא במידי דמנקי אם יש לו מים מזומנים לפניו כדלקמן כלל ז'. היוצא מבית הכסא ומבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו בידיו ואפי' הם נקיים לגמרי (כדאיתא בסי' קכ"ח במגן אברהם ס"ק כ"ו) והנוגע ברגליו והחופף ראשו והיוצא מבית הקברות ומי שנגע במת ה"ה אפילו לא נגע רק נכנס למת א' או המלוה את המת (מגן אברהם שם ס"ק כ"א) והמפלה כליו אפילו לא נגע בכינה והנוגע בכינה או בגופו והמשמש מטתו והמקיז דם והמגלח
כלל ב	ו	אע"פ דאין חיוב נטילה אלא הידים בלבד מ"מ מצוה שירחוץ גם פניו כי כל פעל ה' למענהו וכיון שהגוף נברא לעבוד ה' והוא לבוש של הנשמה שהיא נר ה' נשמת אדם מהראוי לכבד הלבוש כמו עבדי המלך ששומרים בגדיהם שנתן להם המלך מכל טינוף כן ראוי לרחוץ פניו שלא יהיה עליו שום דבר מיאוס וכן במלבושים שלובש האדם ומכ"ש ת"ח צריך ליזהר שלא יהיה עליו שום דבר מיאוס וטינוף ולא ילבוש בגדים יקרים הרי זה מביא את האדם לידי גאוה אלא ילבוש בגדים ממוצעים שלא יתבזה בעיני בני אדם ומכ"ש ת"ח שלא יהיה ח"ו בכלל כל משניאי אהבו מות. והעיקר שכל מה שיעשה האדם הכל ישים מגמתו ומחשבתו שהוא לעבודת היוצר וע"ז אמרו רז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים כו':
כלל ג	א	דין טהרת גוף ומלבוש ומקום מכל טינוףכתיב ברכי נפשי כו' וכל קרבי את שם קדשו וכיון שצריך האדם לברך את השם בכל קרביו אסור לברך עד שינקה הקרביים מצואה ומי רגלים ולכן יבדוק עצמו מגדולים ואם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עו"כ אבל להשתין מותר אפילו בפני אשה אם אין לו מקום וכשיכנס לבית הכסא יהיה צנוע ולא ידבר שם ולא ילכו שנים ביחד ויסגור הדלת ואם מפנה בשדה ישב פניו לדרום ואחוריו לצפון ולא יגלה עצמו יותר רק מה שצריך בשביל שלא יטנף הבגדים ולא ידחיק עצמו יותר מדאי שמביא לידי סכנה וחולי ר"ל ויבדוק עצמו היטיב ולא ימהר לצאת כמו שעושין המון עם אלא ישהא שם עד שירגיש בעצמו שא"צ עוד (סימן ג' ד):
כלל ג	ב	יקנח עצמו היטיב ביד שמאל ולא באצבע האמצעי שכורך עליו תפילין ולא ביד ימין. ואיטר צ"ע (סי' ג' מ"א ס"ק ח). וירחוץ פי הטבעת היטיב במים או ברוק כי צואה בפי הטבעת אע"פ שכשהוא עומד אינו נראה אם נראית כשהוא יושב אסור להתפלל ואפילו בדיעבד שעבר והתפלל אפשר דצריך לחזור ולהתפלל ולכן צריך ליזהר מאד (סימן ע"ו):
כלל ג	ג	וכן יבדוק עצמו ממי רגלים וכשהוא משתין יזהר מאד שלא יגע באמה בידו והוא איסור חמור מאוד ואמרו רז"ל כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם שהם חטאו והוציאו זרע לבטלה והנוגע באמה הוא בא לידי חמום והרהור ואפילו מי שיש לו אשה אם היא נדה או שהוא בדרך אסור ולהתחכך באמה כל אדם אסור אפי' נשוי ואשתו טהורה אם לא על ידי בגד עב אבל מותר לסייע שלא יטנפו בגדיו ולאחוז בביצים להגביה האמה קצת ויזהר שלא יפלו ניצוצות על רגליו ואם נפלו צריך לשפשפם (סימן ג') וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (סימן צ"ב):
כלל ג	ד	כתיב הכון לקראת גו' וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהי' והכונה לשמור עצמו מהנקבים שבין רגליו ולכן אסור להתפלל כשמרגיש בעצמו קצת שצריך לנקבים אפי' משער בעצמו שיכול לעצור עצמו שיעור שילך ד' מילין ואפילו אם עי"ז לא יוכל להתפלל בצבור מוטב לו שיתפלל ביחוד בנקיות ואם מתירא שיעבור זמן תפלה ומשער בעצמו שיכול לעצור ד' מילין מותר להתפלל (דהיינו ע"פ גירסת רי"ף וכ"כ בתניא שגורס ואם יכול להעמיד עצמו ד' מילין מותר ונ"ל שזה ג"כ גירסת רש"י שכתב ד"ה ועד כמה מותר להתחיל כו' עכ"ל) (סימן צ"ב):
כלל ג	ה	אם אינו יכול לעצור שיעור ד' מילין ועבר והתפלל אם לגדולי' תפלתו תועב' דהכי קים להו לחז"ל דכל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו לצואה וצריך לחזור ולהתפלל ואם לקטנים בדיעבד א"צ לחזור ולהתפלל: ודוקא תפלת י"ח צריך לחזור ולהתפלל אבל שאר ברכות בדיעבד יצא ומ"מ אסור לברך או ללמוד כל זמן שהוא צריך לנקביו והמשהה נקביו וצריך להם עובר משום בל תשקצו
כלל ג	ו	כתיב והיה מחנך קדוש וקבלו חז"ל שהוא מ"ע שאסור לדבר או להרהר בדברי תורה וקדושה במקום צואה או במבואות המטונפות או כל דבר המסריח כגון צואת חתולים ושאר בהמה ועוף שידוע שצואתן מסרחת כגון צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך או צואת כלב וחזיר אם נתן בהם עורות וי"א דאף צואת תרנגולים שקורין אינדיקס או וועלישה הענר אבל סתם בהמה ועוף אין צואתן מסרחת ומ"מ דיר בהמות ולול תרנגולים דינן כצואה וכן פי חזיר אע"פ שהוא נקי בוודאי וכן גרף של ריעי ועביט של מי רגלים דידוע דהעביט מסריח יותר ממי רגלים ממש כל אלו דינן כצואה מה"ת (ז"ל תר"י עביט של מ"ר אסור לקרות כנגדו דכצואה דיינין לי' ואסור מה"ת בין זה בין מי משרה וכיוצא בו דבכלל מחנך קדוש הוי) ואסור עד שיכסה אותן כמ"שכ ושבת וכסית כו' ואפי' בכיסוי שאינו קיים כגון שנפל עליו שלג או רוק עבה כל זמן שלא נימוח עד שלא נראה הצואה מותר ואם כיסה אפילו בזכוכית וכיוצא בו אע"פ שנראה כיון שהוא מכוסה מותר שהרי הכתוב לא הקפיד רק שיהיה מכוסה (סימן ע"ו ע"ז ע"ח ע"ט):
כלל ג	ז	אשפה שריחה רע ומים סרוחים (ורין שטאקן) שברחובות אם מסריחים דינם כצואה ואסור מדאורייתא ולכן אותן המקדשין הלבנה ברחובות (ורין שטאקן) המסריחים מהצדדים אפילו הם ברחוק ארבע אמות כיון שנמשכים גם מלפניו אסור כמלא עיניו ומכ"ש שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל ולמצוה יחשב להם אם אי אפשר להם לקדש במקום נקי כאז"ל ובדבר הזה תאריכו ימים (סימן ע"ט):
כלל ג	ח	צואה אפילו מקטן אם אכל מיני דגן ויכול לאכול כזית בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס שהוא ג' ביצים אסור ואם אינו אוכל לחם רק מאכל מקמח מבושל משערינן כדי שיוכל גדול לאכול מאותו מאכל אכילת פרס. ואמנם אם ידעינן בודאי שלא אכל דגן איזה ימים בקטן מותר אבל בגדול לעולם אסור (סימן פ"א במגן אברהם) ולא יקרא לכתחלה נגד תינוק דסתם תינוק מטפח באשפה ויש ליזהר אפילו בצואת קטן בן שמונה ימים (עיין מגן אברהם ריש סימן פ"א):
כלל ג	ט	אפילו כשהצואה וכיוצא בו כבר נתייבש ואינו מסריח עדיין דין צואה עליו עד שתהיה יבישה כ"כ שאם יגלגלנה תתפרך לפרורין דאז הוא כעפר ואז אם אינו מסריח מותר ואם נקרש מחמת הקור אפ"ה דין צואה עליו (סי' פ"ד) וצואה לחה אפילו אינה מסרח' צריך להרחיק ד"א (סי' ע"ט מ"א ס"ק י"ב):
כלל ג	י	ספסל נקוב שמפנין עליו כיון שמיוחד לכך יש לו דין בית הכסא ואפילו בשעה שאין הגרף מונח תחתיו ולא מהני מה שיכסה הנקב אלא צריך לכסות כל הכסא (פ"ג במ"א). (וכ"כ ב"י ודו"פ ומעי"ט וט"ז וא"ר וא"כ מ"ש המרדכי והתרתי להם ר"ל שמותר להתפלל באותו בית ולא דיינינן לכל הבית לבה"כס כיון שיש בו בית מושב וכמ"שכ א"ר וגרע מגרף דאף על פי שהוא נקי דינו כבית הכסא):
כלל ג	יא	מחיצות בה"כס אם ריח רע מגיע לו או שהמחיצות אינם גבוהים י"ט לכ"ע אסור ואפילו גבוהים י"ט כל הפוסקים האחרונים אוסרים כדין צואה (סימן פ"ג). ודוקא שהמחיצה נעשה רק בשביל בה"כס אבל אם נעשה בשביל הבית מותר. ואפילו הבהכ"ס חדש רק שהזמינו לבהכ"ס אסור לקרות בתוכו אכל כנגדו מותר ובה"כס ישן אע"פ שפינו ממנו הצואה דינו כבה"כס ומרחץ ישן דינו כב"הכס והיינו דוקא בית הפנימי שכולן עומדים שם ערומים אבל בית האמצעי שמקצתן עומדים ערומים ומקצתן לבושים אינו אסור רק לדבר דברי תורה ומותר להרהר וליתן שלום ובבית החיצון שכולם לבושים מותר בכל דבר. אבל הזמינו למרחץ מותר אפילו בתוכו
כלל ג	יב	כשם שמרחיקין מן הצואה כך מרחיקין מהריח רע אפילו אינה צואה וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע ואפילו יש לו חולי שאינו מריח וכן סומא שאינו רואה כיון ששאר בני אדם יכולים לראות ולהריח אסור ואפילו בלילה דינו כביום (סי' ע"ט) (ונ"ל דדבר שטבעו ריח רע מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש כדאיתא בירו' אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד"א לפום כן צ"ל אין מדליקין וכ"מ בסוכה י"ב ע"ש):
כלל ג	יג	בד"א כשעדיין הטינוף במקומו אבל אם לא נשאר כאן טינוף אלא ריח רע כגון שהעבירו צואה בבית ועדיין נשאר הריח כיון שהוא ריח רע שאין לו עיקר מי שאינו מריח מותר (סימן ע"ט מ"א ס"ק ט) ואפילו המריח א"צ להרחיק אפילו מלפניו רק עד מקום שכלה הריח. ואם העבירו צואה לפניו כיון שאינו מונח במקום אחד יש אומרים דדינו כצואה ממש. וי"א דבזה סגי ד' אמות אפילו לפניו (עיין סי' ע"ו בב"י וד"מ שם). ופי חזיר דינו כצואה עוברת אפילו עולה מן הנהר אין הרחצה מועיל לו ודינו כצואה עוברת:
כלל ג	יד	כמה צריך להרחיק ד' אמות מכל צד כדכתיב והיה מחניך קדוש וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד' אמות מכל צד אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו לכ"ע (רק דהר"אש ס"ל שהוא מדרבנן ולרשב"א הוא מדאורייתא כדלקמן סי' ט"ז) וצדדין שלפניו כגון רין שטאקן המסריחים הנמשכים לאורך הרחוב י"א דדינו כשלפניו (סימן ע"ט במגן אברהם) וי"א דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א
כלל ג	א"ר	ומה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכ"ע דינו כלפניו ולא מן הצואה בלבד אלא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח:
כלל ג	טו	היתה הצואה מונחת על מקום גבוה י"ט ורחב ד"ט על ד"ט או להיפך שהאדם עומד על אותו מקום והצואה מונחת למטה אם אין מגיע לו ריח רע ואינו רואה אותה ואפילו יכול לראותה רק שמעצים עיניו מותר לכ"ע דכיון שהוא ברשות בפ"ע ואינו רואה להדיא אין כאן לא משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר
כלל ג	ע"ט	אבל א"ר כתב דמדברי רשב"א משמע דוקא כשאינו רואה מחמת גובה של מקום או עומקו אבל עצימת עין לא מהני:
כלל ג	טז	אבל אם רואה הצואה לרא"ש ותר"י מותר דקרא דולא יראה בך ערות דבר לא קאי כלל על צואה רק על ערוה ובצואה אינו מוזהר רק על מחניך קדוש אע"פ שרואה אותה כיון שאינו במחנהו והרשב"א אוסר דס"ל דולא יראה קאי גם על צואה אם אינה מכוסה כלל אע"פ שאינה במחנו אסור וכיון שהוא איסור דאורייתא אזלינן לחומרא. ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפות ורין שטאקן שברחובות אעפ"י שאין מגיע לו ריח רע וצריך ליזהר בזה בשעת קידוש לבנה דרך חלון פתוח או על
כלל ג	גאנקעש	אלא צריך עכ"פ שיעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר (נ"ל דבמקום שמסופק אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הל' כרא"ש ומ"מ נכון להעצים עיניו מהיות טוב כו') אבל להרהר ד"ת מותר לכ"ע דכיון שאינו ברשותו דגבי ולא יראה כתיב ערות דבר ודרשינן דיבור אסור הרהור מותר. ואם צואה בבית לא מהני שיוציא ראשו חוץ לחלון דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו חדר שיש בו צואה פשיטא דאסור שהרי הצואה כנגדו וכן הדין לענין ערוה (סימן ע"ד במגן אברהם):
כלל ג	יז	תיבה (ופאראוואן) וכיוצא בו עומד בבית גבוה י"ט ורחב במשך ד' טפחים המפסיק בין האדם לצואה יש להחמיר כדעת המ"א דאעפ"כ אסור אא"כ מפסיק מכותל לכותל אבל אם היה מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן נ"ל דמותר לעמוד נגד המחיצ' ולקרות ולברך אבל לא כנגד האויר דמחיצה הרחב ד"ט חשוב מחיצה להתיר כנגדו. ואם המחיצה הוא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה:
כלל ג	יח	וכן חריץ המפסיק עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו רחב ד"ט הרי זה כב' רשויות (אע"פי שבמחיצה סגי עוביו כ"ש עיין בפ"ב דכלאים מ"ח בתי"ט שם ד"ה ולחריץ וצ"ע):
כלל ג	יט	ודוקא שהמחיצה הוא גבוה י"ט ברחב ד' מן הקרקע עד סוף גובה י"ט או אע"פ שפחות מג' טפחים סמוך לקרקע אין בו רחב ד' כגון שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד אבל שלחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחבן ד"ט אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק וכן דפוס הקבועים בכותל שקורין פאליצה או שאנק אע"פי שגבוהים י"ט ואפשר אפילו רחב ד"ט לא הוי רשות לעצמו כיון שאין לו מחיצות המגיעות לארץ
כלל ג	כ	גרף או אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל נ"ל דאסור לעמוד נגד התנור ולקרות אע"פי שהתנור מפסיק דכיון דהוא מתשמישי הבית בטל לגבי הבית וכן כל כיוצא בו אבל שאר כלי הבית שאינו מיוחד לבית נ"ל דמפסיקים ע"פ האופנים המבוארים בסימן י"ט (ועיין סי' נ"ה בש"ע ובב"י שם סעיף י"ט ובסי' קע"ח במגן אברהם ס"ק ה' ועיין בנ"א מה שכתבתי ססי' ה'):
כלל ג	כא	קיימא לן כל פחות מג"ט לארץ כלבוד דמי ולכן אם יש אויר מן המטה לארץ פחות מג"ט מותר להעמיד שם אפילו גרף דהוי כמכוסה וכן אם כפה על הגרף כלי אע"פי שיש בצד אחד בליטה ומכח זה אין הכלי נוגע בארץ אם הוא פחות מג"ט הוי כלבוד וא"צ שום הרחקה (סי' פ"ז במגן אברהם) ומכ"ש אם כסה בחול ואפר או בגד דמותר לקרות בסמוך לו ואפילו באותו בית מותר וכן אם הרחיק מהצואה כשיעור המבואר בסימן י"ד
כלל ג	כב	הא דמהני מחיצה לצואה דוק' שאינו מגיע לו ריח רע אבל אם ריח רע מגיע לו לא מהני מחיצ' ולא כיסוי שגם מן הריח לבד צריך להרחיק ד' אמות
כלל ג	כג	יצא ממנו ריח מלמטה אסור ללמוד עד שיכלה הריח ואם לומד עם שאר אנשים ויצא מחבירו לא החמירו חכמים אפילו כשמגיע לו הריח כדי שלא יתבטל מלימוד אבל לברך ולקרות ק"ש אסור עד שיכלה הריח
כלל ג	כד	היו ידיו מלוכלכו' מצואה ואין בו ממש רק חזות' בעלמ' ונתיבש כבר עד שאין מסריח מותר אפי' אינה מכוסה (מגן אברהם ס"ק ג' סי' ע"ו) דאין שם צואה עליו:
כלל ג	כה	היה צואה על גופו או על ידו אע"פי שהוא מכוסה בבגד אסור דדוקא כשמונח על הארץ מהני כיסוי אבל על גופו כיון דכתיב כל עצמותי תאמרנה ואם כן ה"ז דומה לצואה מגולה ומעצי' עיניו עד שאינו רואה אפ"ה אסור ומ"מ בשעת הדחק יש להתיר די"א דדוקא דבר שהנשמה תלוי בו דהיינו הפה והחוטם דכתיב כל הנשמה תהלל יה שמהפה והחוטם יוצא נשימה ולכן אם מגיע להם ריח אסור שבהם תלוי להלל השם אבל שאר איברים לא וא"כ דומה כאילו מונח הצואה בארץ דמהני כיסוי (עיין א"ר ס ' ע"ו) וכל זה בשאר הגוף אבל צואה בפי טבעת אסור לדברי הכל דבמקומה נפיש זוהמא טפי ומסריח ביותר ואפילו בדיעבד אם קרא ק"ש צריך לחזור אפילו אינה נראית כשהוא עומד כיון שנראית כשהוא יושב אבל מה שאינה נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ובתפלה צ"ע אם צריך לחזור להתפלל:
כלל ג	כו	היה צואה על בגדיו ומכוסה מותר ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו בגדיו נקיים ודוקא בשאר בגדים אבל צואה המדובקת בסנדלו כשהוא לבוש אע"ג שנתכסה ע"י עמידתו בארץ כיון שמתגלה בדרך הליכתו וגם הוא בטל לגבי הגוף אסור [ע"ו]:
כלל ג	כז	שכבת זרע י"א דדינו כצואה וצריך לרחוץ מקום הלכלוך בגוף ויש אומרים דחמיר מצואה דאפילו כשהוא על בגדיו יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ"ש ח"ו כשנכשל ע"י קרי שתהיה לו למזכרת עון כידוע גודל האיסור
כלל ג	כח	מי רגלים בשעה שמשתין הוא או חבירו אסור מדאורייתא כמו צואה (ואם אינו מקלח רק שותת טיפין כתב הרא"ש בפרק ג' סי' ס"ז דאינו אלא מדרבנן) אבל אחר שנפלו על הארץ או בכלי אינן אלא מדרבנן ולכן הקילו בו שאם יש בכלי רביעית מים או שהטיל לתוכו רביעית מים בכל פעם שהשתין בין שהשתין הרבה או מעט לא פלוג רבנן ומותר
כלל ג	כט	נבלעו בקרקע או בבגד אם עדיין לח כ"כ שאם יגע בהם בידיו ויחזור ויגע בדבר אחר יתלחלח אותו דבר מעט דהיינו טופח ע"מ להטפיח אסור וא"ל מותר
כלל ג	פ"ב	ומ"מ כיון שאינם בעין אלא שנבלעו בבגד א"צ רביעית אלא כשמנגב ידיו באותו בגד נמצא שהוא טופח מן המים ולא מהם (סי' ס"ב במגן אברהם ס"ק נ"ה):
כלל ג	ל	אבל הכלי שמשתינים בו תמיד וכן גרף של ריעי אם הוא של חרס או עץ אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע ואפילו כפאן על פיהם דינן כצואה ואסור מדאורייתא ולא מהני הטלת מים אבל של מתכת או זכוכית וכלי חרס מצופין אבר ורחוצים יפה גם מבחוץ כיון שאין בולעים אלא מעט ואין בהם ר"ר אין אסור אלא בשעה שהתוך שלהם מגולה לפיכך אם כסה הפה או שכפאן על פיהם מותר. ואם רחוצים יפה מבפנים ואין להם ר"ר אפילו כפיה א"צ ויש להחמיר בכל גרף כמו בבית הכסא סי' פ"ז (ועיין פ"ח):
כלל ג	לא	כיון דצואה מדאורייתא אסור לכן כל ספק הנולד בו אזלינן לחומרא ומי רגלים כיון שאינן אלא מדרבנן אזלינן לקולא כדין כל ספק דרבנן ולפיכך ספק צואה באשפה אסור דחזקת אשפה שיש בו צואה וס' צואה בבית מותר דחזקת בית שאין בו צואה וספק מי רגלים אפילו באשפה מותר ולעולם אזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים
כלל ג	לב	היה יודע שהיה כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו נ"ל כיון דאתחזק איסורא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא ומ"מ בשעת הדחק שיתבטל עי"ז מק"ש ותפלה מותר לסמוך על הפוסקים דאפילו באתחזק איסורא אזלינן לקולא (ועיין בכללי ס"ס ומה שכתבתי שם).
כלל ג	לג	המתפלל ומצא צואה אם המקום ראוי להסתפק בו ופשע ולא בדק כיון דתפלה במקום קרבן זבח רשעים תועבה וכן ק"ש כיון שהיא דאוריי' ואין בו חשש ברכה לבטלה חוזר וקורא אבל בה"מ וכ"ש שאר ברכות נ"ל דא"צ לחזור ומשום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך ואם אין המקום ראוי להסתפק כלל אפילו בתפלה א"צ לחזור
כלל ג	ע"ו	וכן בכל מקום שאסור לקרות אפי' אם אינו אלא איסור דרבנן בק"ש צריך לחזור ולקרות אבל בתפלה כיון שיש חשש ברכה לבטלה דוקא שעבר אדאורייתא. ובשאר ברכות אפילו עבר אדאורייתא א"צ לחזור ואפי" בתפלה דוקא במזיד (ועיין בנ"א סימן ו' ז' (פ"ג וססי' פ"ה):
כלל ג	לד	מי שברי לו שאינו יכול לעצור עצמו מלהפיח מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ומתפלל תפלת תשלומין (עי' כלל כ"ז) ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבה רבה לק"ש ומברך עליהם
כלל ג	לה	אע"ג דאסור בד"ת במקום מטונף ובמרחץ מ"מ לאפרושי מאיסור' מותר ולכן בע"פ אחר חצות כשרואה שמגלחין במרחץ מותר לומר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל אסור לומר בלשון הוראה לומר אסור לגלח דזה הוא תורה (ובש"ע סי' פ"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך) ואם שואלין איזה דבר תורה אסור להשיב אין משיבין דלא גרע מהרהור אבל במקום דמותר להרהר ואסור לדבר כגון בבית אמצעי של מרחץ שמקצתן עומדים לבושים ומקצתן ערומים דלא אסרו אלא הדבור מותר להשיב אסור או אין משיבין. דכיון דאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור
כלל ג	לו	אסור ליתן שלום בב"הכס ובמרחץ. ואדם ששמו שלום מחלוקת בין הפוסקים י"א דאסור לקרותו בשמו ונכון לבלוע המ"ם. ויאמר רק שלו בלא מ"ם רק שיבליע בדיבור ויש נוהגין לומר שלון ומבליע המ"ם וכן נכון להחמיר שלא לומר רחום וחנון דיש אוסרין:
כלל ג	לז	עזרא ובית דינו תקנו שאסור לבעל קרי בין לאנסו ובין לרצונו בלימוד וק"ש ותפלה עד שיטבול עצמו במקוה או במ' סאה אפילו שאובין או לשפוך עליו ט' קבין מים וכיון שלא נתפשטה תקנה זו מפני ביטול פריה ורביה ומפני ביטול תורה לכן ביטלו לתקנה זו ומ"מ אנשי מעשה נוהגין בתקנה זו אם לא שאינו יכול לאונסו:
כלל ג	לח	יש מקומות נוהגות הנשים שכל זמן שהם בימי נידות קודם ז' נקיים שלהם אינם מתפללות ומברכות וזה מנהג שאין לו יסוד ואפילו במקומות שמחמירים מ"מ מיום א' דסליחות נכנסים לב"הכנ ומתפללות אבל במדינתינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללו' ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהי' אותה להראות לעם. ונ"ל שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו (סי' פ"ח):
כלל ד	א	דין שאסור בד"ת נגד ערוה (סי' ע"ד ע"ה):כתיב ולא יראה בך ערות דבר" קבלו חז"ל שהיא אזהרה שאסור לדבר ד"ת נגד ערוה ל"ש כשערותו מגולה או ערוה מאיש אחר ופשיטא מאשה בין א"א בין פנויה ואפילו קטן בן ט' שנים וקטנה מבת ג' שנים ואפילו מקטן בן יומו יש אוסרין אם לא לצורך מילה:
כלל ד	ב	כל גופה של אשה מה שדרכה להיות מכוסה נקראת ערוה ולכן כשמגולה ממנה טפח אסור בדברי תורה אפילו אינו מסתכל כלל בה ואסור לקרות כמלא עיניו אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך באותו מקום לגלות הידי' לא נקרא ערוה כיון דרגילין בזה אין כאן הרהור וכן פרסות רגליה במקום שדרך לילך יחף מותר אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות אסור:
כלל ד	ג	אפילו אינו מסתכל בה ואפילו מכוסה בבגד דק רק שנראית מתוכה ואפי' יש הפסק חלון של זכוכית בינו לבין הערוה ואפילו היא בחדר אחר כיון שנראית אסור ואפי' אם מעצים עיניו אם הערוה אינו מכוסה אסור שהרי לא נאמר ולא תראה ערוה אלא ולא יראה ר"ל לא יראה הרואה (חי' רשב"א) וכיון שנראית אסור אא"כ מחזיר גופו ופניו לצד אחר ואז אפי' הוא בסמוך לו מותר שהרי אינו נראה לו ובלילה אע"פ שאינו נראה לכל אדם מ"מ אם ביום היה נראה אסור:
כלל ד	ד	אע"ג דלענין דברי תורה לא נקרא ערוה אא"כ מגולה טפח היינו כשאינו מסתכל בה אבל להסתכל באשה אפילו באצבע שדרך להיות מגולה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם. וגדול עונשו מאוד עד שאמרו אפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם:
כלל ד	ה	שערות בנשים ערוה ואסור בד"ת ודוקא מנשואות שיש בהם איסור תורה לילך בגילוי (מדכתיב ופרע ראש האשה מכלל שהיה מכוסה) אבל בתולות שמותרין ודרכן לילך בגילוי ראש מותר. (וצ"ע נכרית כיון שאין מוזהרין לכסות שערן אם דומין לבתולות):
כלל ד	ו	קול באשה ערוה דהיינו בשעה שמזמרת אבל דבורה לא מיקרי ערוה ואפ"ה אסור לכוין להנות מדבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות ומ"מ אם הוא בדרך והוא אנוס כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאורייתא מותר לקרות ולברך. וע"ז נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך (ב"י בשם מרדכי):
כלל ד	ז	כל מה שנקרא ערוה אין חילוק בין נשים אחרות לאשתו דאפילו טפח מגולה באשתו אסור בד"ת ולכן צריך ליזהר בשעה שמניקת ומגלה דדיה דאסור בד"ת וכ"ש מאשה אחרת. וי"א דבשוק אפילו באשתו ובפחות מטפח אסור לכ"ע דקרוב לערוה יותר משאר איברים:
כלל ד	ח	אפילו אשה אסורה לקרות ולברך נגד ערות אשה אחרת אבל לנגד שאר גוף של אשה יש אוסרין ויש מתירין (עיין א"ר סי' ע"ה):
כלל ד	ט	כיון דערוה בראיה תלי רחמנא ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה ולכן אפילו כשלבש חלוק כיון שאין הפסק בין לבו לערותו אסור עד שיהדק בידיו הכתונ' בין לבו לערו' והעומד במים צלולין והלב הוא חוץ למים יסתכל בחוץ ומות' לברך ולקרו' כיון שערותו עכ"פ מכוס' במים ולבו ברשו' אחר רק שיכס' ראשו דאסו' לברך בגילוי ראש (וע' כלל א' סי' ז') אבל אם גם הלב הוא במים כיון שהוא עם הערו' במים אסור לברך עד שיחבוק בזרועותיו תחת לבו ואם המים עכורין שאין איבריו נראין בהם מותר לקרות והוא בתוכן ובלבד שלא יהיה ריחן רע ולא מהני אם מכסה לבו כ"ז שערותו מגולה אבל כשהערוה מכוסה אע"פי שלבו מגולה מותר ובלבד שיפסיק בינו לערוה (נ"ל דה"ה ברואה ערוה דרך חלון או בגד דק וכיוצא בו כיון שהערוה מכוסה מותר להעצים עיניו ולברך כן משמע סי' ע"ה במגן אברהם ס"ק ט') ויש לסמוך ע"ז באלו דברים שאינו ערוה מה"ת (ועפ"ח סי' ע"ד):
כלל ד	י	ודוקא לבו אבל שאר איברים הרואים הערוה מותר ולכן אפילו הולך בלא מכנסי' רק שחוגר עצמו בחגורה על חלוקו להפסי' בין הלב אע"פ שירכותיו רואים הערוה מותר דל"ש ראיה בשאר איברים ובלבד שלא יגע בשרו באמה אבל אם נוגעים בכיס מותר (סי' ע"ד ב"י):
כלל ד	יא	היה ישן עם בניו במטה אחד והם מבן י"ב שנה ובת י"א שנה וכ"ש עם אחר ובשר שניהם נוגעין זה בזה צריכין להפסיק ממתניהם ולמטה ולא מהני החזרת גופם זה מזה אבל עם אשתו כוון שהיא כגופו אם מחזירים גופם ופניהם זה מזה מותר ונכון להחמיר גם באשתו (סימן ע"ג):
כלל ד	יב	מדכתיב ערות דבר קבלו חז"ל דדוקא דיבור אסור אבל הרהור מותר נגד ערוה ואעפ"כ אם שמע איזה ברכה אע"פ. שמתכוין לצאת בו אינו יוצא דליכא למימר שומע כעונה כיון שאסור לדבר (סי' פ"ה במגן אברהם):
כלל ה	א	דין כללים בברכותלאחר שגופו ולבושו ומקומו טהור יכין עצמו לברך הברכות וצריך האדם ליזהר מאוד שיברך ביראה ובכוונה רצוייה ושלא יברך ח"ו שום ברכה לבטלה כגון שא"צ כלל לברכה זו או אפילו לגרום ברכה שא"צ כגון שיכול לפטור בברכה אחת וגורם לברך עוד ברכה כגון שהניח תפילין של יד ומפסיק בשיחה ואז חייב לברך עוד הפעם על של ראש. והמברך לבטלה עובר על לא תשא מדרבנן אבל המוציא ש"ש לבטלה עובר על מ"ע את ה' אלהיך תירא וכתיב אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא כו' כי זה הוא מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח וברכה מה שמחוייב אבל לא לבטלה ויירא ויזדעזע איבריו בשע' שמזכיר השם ולא שם המיוחד בלבד אלא כל השמו' שאינן נמחקין המיוחדין לשמו הגדול ב"ה ואפי' בכל לשון אסור (וכדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות בזה אעתיק מעשה רב). גדול אחד אנגיד ושמע בב"ד של מעלה קול רעש גדול פנו מקום לצדיק א' שנפטר וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ס"ת בזרועו ושאלוהו קיימת מה שכתוב בזה ואמר הן קיימת מצוה ראשונ' שהיא פו"ר לא להנאתך אלא לש"ש ואמר הן אמרו מי מעיד בך ובאו המלאכי' שנבראו מהמצו' אשר עשה עד אין מספר והעידו בו זה אומר נבראתי ממצוה זו וכו' אח"כ הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו קיימת תורה שבע"פ ואמר הן ומי מעיד ובאו המלאכים כנ"ל אח"ז שאלוהו נזהרת מלהוציא ש"ש לבטלה וידום חזר ושאלו אשתיק ולא א"ל ולא מידי והכריזו אחר עדות ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו זה אומר נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כך וכך בתפלה בלא כוונה וזה אומר כך ויקרעו שמלותם כל הב"ד ש"מ וגם אני קרעתי ואמרו טיפה סרוחה איך לא יראת כו' ונגמר דינו או לבוא לגיהנם או לחזור לבוא בגלגול ובחר בגיהנם מבגלגול עכ"ל. ואיך לא ישים האדם אל לבו להזכיר השם ביראה ופחד בכוונת הלב) עיין בח"מ סימן כ"ז דהמקלל בשם שקורין הנכרים להקב"ה לוקה ומש"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ט ס"ק י"א דבלשון חול מותר למחקו היינו לענין מחיקה דוקא (וכן כ' ר' ירוחם נתיב י"ד חלק ח' בהדיא דאפי' בלע"ז חייב) והמוציא ש"ש לבטלה חייב ואפילו השומע חייב לקללו אם הוציא במזיד ואם נכשל בלשונו והזכירו או שנזכר שכבר בירך ברכה זו יאמר תיכף ומיד בשכמל"ו או יאמר אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ או גדול ומהולל מאד וכיוצא בו ואם אמר בא"י יסיים למדני חוקיך דמיחזי כקור' פסוק ואם כבר אמר אלהינו יסיים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמר ג"כ בשכמל"ו: ואסור להוסיף שום ברכה רק מה שתיקנו חז"ל ולכן אסור לסיום אחר התחנות בא"י שומע תפלה ומצוה למחוק זה מן הסידורים והמחזורים לאחר תקיעות בר"ה
כלל ה	ב	נ"ל דמותר לומר חצי פסוק אעפ"י שמזכיר את השם ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים מותר לקרותו עוד הפעם אע"פ שאינו חוזר כל הפסוק כיון שהוא להשלים הפסוק אבל לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוק אפילו בלא הזכרת השם אסור דכל פסוקא דלא פסקי' משה בתורה אנן לא פסקינן וה"ה בנביאים וכתובים (סי' תכ"ב):
כלל ה	ג	כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואסור לשנות או להוסיף או לגרוע. ובדיעבד אף אם שינה הלשון כגון שאמר במקום ברכת המוציא בריך רחמנא מלכא דעלמא מארי דהאי פיתא וכיוצא בו יצא ובלבד שיאמר שם ומלך העולם ואם לא אמר מלך העולם אעפ"י שאמר מלך לא יצא
כלל ה	רי"ד	וגם שלא יאמר שקר על הדבר שמברך עליו כגון שיברך על תפילין להתעטף בציצית או על פרי אדמה בפה"ע וכיוצא בו וכן במקום שהתקינו לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח ובמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ואם שינה לא יצא דכיון דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא אבל אם דילג מאמצע ברכה יצא (סימן ס"ד במגן אברהם):
כלל ה	ד	כל הברכות נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו ואפילו בלשון חול
כלל ה	ה	הברכות הם ג' מינין. ברכת המצות. וברכת הודאה. וברכת הנהנין. וכולן מדרבנן חוץ מברכת התורה לפניה וברכת המזון שהם מדאורייתא. לפיכך בכל הברכות אם נסתפק אם אמרם או לא אזלינן לקולא ואסור לברך דהוי ס' דרבנן משא"כ ברכת התורה לפניה ובהמ"ז לאחריו אם נסתפק צריך לחזור ולברך
כלל ה	ו	נ"ל דאפילו יש ס"ס להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין כדלקמן כלל נ"ט אפילו הכי ספק ברכות להקל
כלל ה	ז	ה' דברים מצריכים לחזור ולברך. ג' מהם שייכים רק בין הברכה לעשיית אותו דבר
כלל ה	א	שלא היה מזומן לפניו ונסתפק שמא לא יבוא לידו כלל
כלל ה	ב	אפילו היה מזומן לפניו אלא שנאבד קודם שעשה הדבר שבירך עליו
כלל ה	ג	שהפסיק בדבור בין הברכה לעשיית אותו דבר בדברים שאינן מעניין הברכ' בכל זה הוי ברכתו לבטלה שלא היה מקום לברכה לחול וב' דברי' שייכים אפילו אם לא היה ברכתו הראשונה לבטלה אפ"ה צריך לחזור ולברך
כלל ה	א	שינוי מקום ויתבאר בכלל נ"ט
כלל ה	ב	היסח הדעת מלעשות עוד ונמלך וחזר לעשותו צריך לחזור ולברך ויתבאר בכלל מ"ד ולכן הדבר שמברך עליו יקח בימינו ולא יאחזנה ע"י כלי וכיוצא בו שאין זה דרך כבוד אא"כ הוא דבר שדרכו לאכול בכף וכיוצא בו בירך ולא אחז בידו אם היה מזומן לפניו או שידע בודאי שיביאו לו כיון שכבר בירך יצא אבל אם בשעה שבירך נסתפק שמא לא יבא לידו כלל צריך לחזור ולברך
כלל ה	ח	בירך על טלית ונלקח מידו או שנפסק אחד מציציותיו קודם שלבש וכיוצא בו בשאר מצות וכן בירך על אוכל ונפל מידו ונמאס עד שאין ראוי לאכול ממנו אפילו מקצת וכן בירך על אגוז ומצאו שהוא מעופש אם יש לפניו עוד מאותו מין או אפילו אינו מין זה אבל ברכתן שוין כגון אגוז ותפוח והיה בדעתו בשעת ברכה שילבש גם טלית זה ויאכל גם ממין זה א"צ לחזור ולברך ואם לאו צריך לחזור ולברך (שם ועיין בכלל ס'):
כלל ה	ט	אסור להפסיק בין הברכה לעשיית המצוה או האכילה אפילו בשתיקה יותר מכדי דיבור וכ"ש שצריך ליזהר הרבה שלא ישהא כדי הילוך כ"ב אמה די"א דצריך לחזור ולברך. ובדיעבד נ"ל דאפילו שהה יותר משיעור הילוך כ"ב אמה אף על פי שהיה שלא לצורך כלל א"צ לחזור ולברך וכ"ז בנשאר במקומו ושתק ולא דיבר כלום
כלל ה	י	בירך בזויות זה והלך לזוית אחרת או שבירך בחדר זה על דעת שיאכל בחדר אחר והכל בבית א' (ר"ל בהיקף א') א"צ לחזור ולברך אבל בירך בבית זה והלך לבית אחר אפילו היה דעתו עליו בשעת ברכה וכן בירך בחדר זה ולא היה דעתו והלך לחדר אחר אפילו מבית לפיר הויז צריך לחזור ולברך ואם המקום שצריך לאכול שם או לשחוט שם וכיוצא בו אינו נקי מותר לכתחילה לברך בחדר הסמוך ע"ד שיאכל וישחוט בחדר אחר ובלבד שלא יהיה בית אחר לגמרי וכ"ז כשלא הפסיק בדבור ועיין עוד לקמן כלל נ"ט
כלל ה	יא	הפסיק בדבור אם הוא לצורך אותו דבר או אפי' לצורך סעודה אפי' דיבר כמה תיבות א"צ לחזור ולברך כגון שאמר הביאו מלח או לפתן אפילו אין דעתו לטבול בו פרוסת המוציא וכן אם אמר תנו לפלוני לאכול או תנו לבהמה לאכול שגם זה צורך סעודה דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמה כל זה הוא צרכי סעודה וכיוצא בו בשאר ברכות. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל ואם אינו לצורך צריך לחזור ולברך (בסי' קס"ז ותל"ב) ואם הפסיק רק בתיבה א' או ב' צ"ע: ואם הוציא רבים בברכתו צריכין גם השומעים שלא להפסיק עד שיטעמו ואם הפסיקו שלא לצורך אותו דבר צריכים לברך דבודאי לא עדיפי השומעים מהמברך עצמו דדוקא בקידוש והבדלה אם טעם א' יצאו כולם משא"כ בברכת הנהנין צריכין כולם לטעום ולכן אסורים להפסיק ואפשר מטעם זה נוהגין שכ"א מברך לעצמו ומ"מ אם ראובן נטל ידיו ושמעון בירך המוציא ונתכוונו שניהם לצאת ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענט"י לא הוי הפסק וא"צ לברך המוציא דברכת ענט"י הוי צורך סעודה (ס"ח קס"ז בט"ז ומגן אברהם):
כלל ה	יב	כל זה שהפסיק בדיבור בין הברכה לעשיית אותו דבר אבל אם הפסיק בשתיקה באמצע ברכה אם הוא מחמת שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה ומי רגלים ושהה כדי שיאמר כל אותה ברכה מתחילה ועד סוף צריך לחזור לראש הברכה ומשערין כל אדם לפי דבורו אם בנחת או במהירו' אבל אם שתק ברצון או אפילו מחמת אונס אחר אפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש (עיין במ"א ריש סי' ס"ה ודין זה שוה גם לק"ש חוץ מתפלה שיתבאר לקמן דינו בכלל כ"ה סי' י)
כלל ה	יג	ואם דיבר באמצע ברכה אם היא ברכה קצרה כברכת הפירות וברכת המצות צריך לחזור ולברך לכ"ע אפילו היה לצורך הסעודה. ונ"ל דאפילו לענות קדיש וקדושה אסור לכתחלה וכ"ש דאסור לענות אמן על שאר ברכות. ובדיעבד שענה אמן או קדיש וקדושה צ"ע אם יחזור ויברך אבל בברכה ארוכה כמו ברכת ק"ש ואשר יצר וכיוצא בו מותר לכתחלה לענות קדיש וקדושה ואמן דהאל הקדוש ושומע תפלה כמו שיתבאר לקמן כלל כ' סי' ג' ד' ואפילו שהה כדי לגמור את כולה (מגן אברהם שם). והחילוק שבין ברכה קצרה לארוכה דבברכה קצרה תיכף כשאמר בא"י והפסיק לסוף הברכה א"כ אין מקום לסוף הברכה להתחבר עם תחלת הברכה ואמנם כשאמר קדיש וכיוצא בו באמצע י"ל דהוי כמוסיף בשבח המקום או אפשר דאעפ"כ אין מצטרף אבל ברכה ארוכה אין כאן הפסקה ונ"ל דאם דבר באמצע ברכה ארוכה בשוגג א"צ לחזור אלא למקום שפסק (ועיין בכלל כ"ה סי' ג' בנ"א)
כלל ה	יד	קודם שיברך צריך לידע איזה ברכה שצריך לברך כדי שבשעה שהוא מזכיר השם שהוא עיקר הברכה יהיה ידוע לו מה שיסיים ובדיעבד אעפ"י שכוונתו היה לברך ברכה אחרת כגון שנטל פרי בידו וסבר שהוא פה"ע ולאחר שהזכיר השם נזכר שהוא פה"א וסיים בפה"א יצא וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לכתחלה אם צריך לברך ב' ברכות כגון בורא מיני בשמים ובורא מאורי האש ובירך ע"ד שיברך מאורי האש ונזכר שראוי להקדים על הבשמים יסיים מאורי האש ויברך אח"כ על הבשמים כיון שהיה כוונתו לכך בשעת הזכרת השם כיון די"א דלא יצא ולכן מוטב שישנה הסדר ויסיים כראוי ואם נסתפק באמצע ברכה כיצד יסיים אם מותר להפסיק ולשאול צ"ע לקמן כלל כ"ה סימן ז' (סימן ר"ט):
כלל ה	טו	אסור לעשות שום מלאכה אפילו דבר קל בשעה שמברך. וע"ז נאמר אם תלכו עמי קרי (ססי' קצ"א בט"ז ובמגן אברהם):
כלל ה	טז	צריך להוציא הברכה מפיו ולהשמיע לאזניו ובדיעבד אפילו לא השמיע רק שהוציא מפיו יצא ואם לא הוציא כלל מפיו רק שהרהר בלבו צ"ע ולכן אם הוא אנוס ודחוק לשתות בלילה וכיוצא בו והוא במקום שמותר בהרהור ואסור בדבור כדלעיל כלל כ' מותר לסמוך ע"ז ויהרהר הברכה בלבו ואם המקו' מטונף לגמרי שאסור אפילו בהרהור אזי יהרהר בלבו שמצטער על שא"א לו לברך וה' יראה ללבב (עיין בכ"מ פ"א מהלכות ברכות שכתב דמשמע דדעת הרמב"ם דיצא בהרהור לבד ובמגן אברהם סימן ק"א ס"ק ב' ובסימן קפ"ה ובט"ז סימן ס"ב ועיין מה שכתבתי בכלל ג' סימן א' בנ"א ס"ק ב' דמשמע דעת תר"י דמותר להרהר הברכה):
כלל ה	יז	כל הברכות כולן א' יכול לברך ולהוציא את האחרים ומצוה מן המובאר הוא דברוב עם הדרת מלך (סימן רצ"ח) ואפשר דלא נהגו עכשיו כן מפני שאין הכל בקיאין להתכוין להוציא או מטעם המבואר בסי' י"א ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא וישמע הברכ' מתחלה ועד סוף ויענה אמן ומ"מ אפי' לא ענה אמן יצא

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.