Upload 61 files

.gitattributes

@@ -59,3 +59,4 @@ saved_model/**/* filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
 *.mp4 filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
 *.webm filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
 chroma_db/chroma.sqlite3 filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
+sefaria_rag_markdown/he/Halakhah/Shulchan[[:space:]]Arukh/Commentary/Kaf[[:space:]]HaChayim/Kaf[[:space:]]HaChayim[[:space:]]on[[:space:]]Shulchan[[:space:]]Arukh,[[:space:]]Orach[[:space:]]Chayim.md filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text

sefaria_rag_markdown/he/Halakhah/Rishonim/Bedikat HaSakin.md

@@ -0,0 +1,36 @@
+[Bedikat HaSakin 1] משפטי בדיקת הסכין לרבי' יונה זצ"ל
+[Bedikat HaSakin 2] עיקר חכמת בדיקת הסכין ביישוב הדעת ובכונת הלב כמו שעינינו רואות כי פעמים יבדוק האדם את הסכין ולא ימצא בה פגימה וכשהוא חוזר ובודק פעם שנייה ימצא הפגימה אין זה אלא שלא כיוון לבו בראשונה וכיוון באחרונה על כן חייב השוחט לפנות לבו מכל מחשבות בעת הבדיקה כדי שיכוין לבו ובכל כחו לבדוק יפה וכל שכן שאין לדבר עם בני אדם בשעת הבדיקה וכאשר נבאר שחייב השוחט לבדוק י"ב בדיקות קודם שחיטה כך חייב לבדוק אחר שחיטה שאם תמצא הסכין פגומה לאחר שחיטה הנה שחיטתו פסולה דאמרינן בגמרא הוה עובדא ועבד רב יוסף הילולא לבריה וטרף רב יוסף תליסר חיותא ואפי' קמיתא דאמר שמא בעור נפגם ואמרינן התם האי מאן דשחיט בהמות רבות יבדוק בין כל חדא וחדא התם משום זהירותא יתירה הוא מפני שחיטת רוב הבהמות שלא יפול בהן ספק ולכן חייב השוחט לבדוק בין כל חדא וחדא י"ב בדיקות ואסור לאדם להכניס עצמו לומר לא אבדוק בין שחיטה לשחיטה אלא באחרונה כי בוטח אני בסכין שלא תפגם כלל שאם תמצא הסכין פגומה באחרונה נמצא פושע פשיעה גמורה בשאר הבהמות בזה הפסק יש שני טעמים האחד שאסור לאדם להשחית את ממונו שנית יש שמא ח"ו יחוס על ממונו ולא יאמר ולא יגלה הפגימה אשר מצא בסכין ויאכיל טרפה לאחרים וכ"ש שאין לו לפשוע ועוד אם פשע חייב לשלם וגם יש לחוש שמא ח"ו מתירא מפני בעל הממון ולא יגלה הפגימה ונמצא זה מחטיא את הרבים באיסור אכילת נבלה ועוד יהיו רוב ימיהם באיסור לפי' שכל כליהם יהיו מעורבין באיסור ואוכלים זמן הרבה באותם כלים ועל כן חייב השוחט לבדוק הסכין בין כל בהמה ובהמה כמו שבארנו.
+[Bedikat HaSakin 3] דין סכין של גוים. אתמר השוחט בסכין של גוים רבא אמר קולף מקום שחיטה רבה בר הונא מדיח והלכתה מדיח ולקולא ואיכא מאן דפסק כרב לחומרא פי' סכין זה ידוע לנו בן יומו פי' שהגוי חתך בו ביום בשר איסור דאם אינו בן יומו הרי הוא נותן טעם לפגם ומותר והוצרכנו לומר כן משום דקיימא לן בע"ז דסתם כלים של גוים אינם בני יומם אבל הרב אמר אעפ"י שאינו בן יומו מצית לאוקמא וכגון שיש שמנינות על הסכין אעפ"י שאינו בן יומו אסור דכי אמרינן נותן טעם לפגם ומותר ה"מ במה שבלוע אבל בשעה שהוא בעין לא שנא בני יומן ולא שנא שאינן בני יומן קולף מקום השחיטה שהרי בלעה משמנינות הסכין ומדיחה במים פי' בית השחיטה ובגמרא מפרש טעמא דמאן מדיח משום דסבר דבית השחיטה צונן היה ולכך צריך הדחה מפני שמנינות הסכין עומד בדפנות השחיטה שאי אפשר שלא יהא שמנינות בדפנו השחיטה כיון שיש שמנינות בסכין ולכך צריך הדחה ומאן דאמר קולף כיון שהסכין דוחק בכח השחיטה ודאי בלע והילכך מדיח כיון דר' אמר בלע דרותח כך דעת הריא"ף וגאונים אחרים אבל ר"א ז"ל פסק כרב דאמר קולף משום דקימא לן הלכה כרב באיסור מפני שהוא מחמיר ואע"ג דפסק בגמרא דבית שחיטה אינו רותח ואינו בלע דאי הוה רותח הוי בלע אבל מכל מקום חכם הוא וצריך קליפא דהאי הוי רותח ולא סגי לה בקליפא דהנותן דבר צונן לתוך דבר חם לעולם התחתון גובר ובכן הבהמה למטה ולא סגי ליה בקליפא ולא דמי לשוחט את הטרפה דאמרינן דבהדחה בצונן סגי ליה דהתם אינו אלא לפי שעה ואי אפשר בלא הכי ומ"מ הקלנו בה אבל סכין של גוים שהיא עומדת לחתוך בו איסור ודאי קליפא צריך.
+[Bedikat HaSakin 4] דין סכין ששחט בה טרפה. סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה בצונן והילכתא אפי' בצונן ואי איכא בלייתא דפרסא לא צריך אלא מכפרה בבלייתא דפרסא ואינה צריכה הדחה פי' שחט בהמה ונמצא טרפה מדיחה לסכין אפי' בצונן או מקנח בסמרטוט פי' בגד בלוי שכן קורין לאנשים המלבישן בגדים בלויין סמרטוטין וה"ה לכל דבר קשה ודי לו בכך ואם מקנחו בעור הבהמה יפה הוא שהרי הוא כסמרטוט והאי דתנן סכין ששחט בה טרפה כיון דתנא סכין של גוים משום דהייתי אומר כיון דסכין של גוים לא בעי אלא הדחה וסכין ששחט בה טרפה לא לבעי אפי' הדחה קל"ן וטעמא דסכין ששחט בה טרפה משום שיש בסכין משמנינות הטרפה וכשישחט ישאר בדופני השחיטה תדע דמטעם שמנינות ולא מטעם איסור דם דאם כן אפי' שחט בה כשרה צריכה הדחה ואינו כן שאם שחט כשירה מותר לשחוט אחרת בלא הדחה ועוד שהדם אינו יוצא אלא במליחה.
+[Bedikat HaSakin 5] דין סכין של ע"ז. סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מפני שמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מפני שהוא מתקן ואפי' הסכין חדש ולא שמשו בדבר של איסור אלא שפצעו בו את האגוז אסור ליהנות ממנו כיון דשמש לפני ע"ז שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הנה אסור אבל מותר לשחוט בו מפני שהוא מקלקל ואעפ"י שהתרתי לשחוט בו פעמים יש שאסור מפני שהוא מתקן את הבהמה כגון שהיא מסוכנת.
+[Bedikat HaSakin 6] מנין לבדיקת הסכין מיד חכם מן התורה ר"ל מנין שחייב אדם להראות סכינו לחכם קודם שישחוט שנאמ' ושחטתם בזה ואכלתם פי' בדוק כמו זה שאול ע"ה אמר לישראל שישחטו בסכין שיהא בדוק מיד חכם כמו זה שהוא בדוק מידי שאני חכם ומדאמרינן זה ודאי סכין בדוק היה ולא דבר אחר ועוד אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתין ליה רבא אמר מעבידינן ליה ומכריזין אבשריה דטרפה הוא ולא פליגי כאן שנמצאת סכינו יפה וכאן שלא נמצאת סכינו יפה והרמב"ן ז"ל אמר מנדין אותו פי' על שביזה תלמידי חכמים ושחיטה כשירה דאין לאסור השחיטה מפני נדוייו והכי אמרינן מנדין לכבוד הרב והאי כבוד הוא לו ומאבדין אותה ממנה שלא ימכרנה אפי' לגוים כיון דסכינו פגום ולא חס על כבוד הרב אין חסין על ממונו. ובהלכות הריא"ף ז"ל כתב שמעבירין אותו כלומר שלא יהא טבח לעולם אבל אינו חייב לחזור אחריו אם אינו בפניו כששוחט דהא ליכא בזיון לת"ח כיון שאינו שוחט בפניו ועוד אמרו רז"ל על בדיקת הסכין במאי בדקי לה סכינה במיא בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא בסורא בדקי לה בבשרא אמרי בשרא אכיל לה ובשרא בדיק לה אמר רב פפא צריכה אכשרא ואטופרא ואתלת רוחתיה.
+[Bedikat HaSakin 7] שלש מדות בסכין אוגרת ומסוכסכת ועולה ויורדת. אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה פי' אוגרת משתי רוחותיה שיש שני עוקצין לפגימה אחד מכאן ואחד מכאן והגפימה באמצע וכשבודק אדם את הסכין בין בהולכה בין בהובאה מכל צד ורוח הוא מוצא את הפגימה אוגרת מלשון אסיפה פי' שהצפורן נאספת שם שאינה יכולה לצאת בלא נגיעת הצפורן בעוקץ מלשון אגרה בקיץ מאכלה שהוא לשון אסיפה.
+[Bedikat HaSakin 8] מסוכסכת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו כשרה פי' מסוכסכת מעורבת להכשיר ולפסול שאם שחט בהולכה או בהובאה כשרה ואם שחט מצד הפגימה פסולה ולכך קרי ליה מסוכסכת מלשון וסוכסכתי שהוא כמו וערבבתי. וצריכה שלשה תנאים ואלו הם שיודע בה קודם שחיטה כדי שיזהר ממנה שלא ישחוט דרך שהרוח שאין הפגימה נכרת בה התנאי השני אין לסכין אלא פגימה אחת ואינה נראית אלא מרוח אחת התנאי השלישי שתהא הפגימה עומדת בראש הסכין אבל עומדת באמצע הסכין אפי' מסוכסכת פסולה שמא הוליך והביא ושחט בסכין פגומה כך דעת רש"י ז"ל אבל רי"ף והרמב"ן כתבו אעפ"י שהפגימה עומדת באמצע אם העוקץ עומד כלפי הראש כשרה אעפ"י שהסימן יורד לתוך על כרחך כיון שהעוקץ עומד כנגד הסימן אלא שהסימן עובר עליו ונופל בפנימה ואין יכול העוקץ לבזוע הסימן וכשרה.
+[Bedikat HaSakin 9] עולה ויורדת כגון שהסכין נמוך במקום אחד וגבוה במקום אחר כגון  שהיה שם פגימה גדולה והוחלף העוקצין של פגימה ונשאר הסכין עולה ויורד כיון שאין שם עוקצין אינה חשובה פגימה ומותר לשחוט באותו סכין אפי' לכתחלה. כמה הוא אורך הסכין ששוחטין בה כל שהוא יש מפרש כל שהוא ר"ל כל שיש בו גמטריא של הוא שהם י"ב וכן מצינו בשאול כשצוה לישראל אמר ושחטתם בזה שיש בו מלות  בזה שיש בה שנים עשר אצבעות וג"כ גוזרין מזה שנים עשר בדיקות.
+[Bedikat HaSakin 10] משפטי הבדיקה בריאה
+[Bedikat HaSakin 11] סרוכה או דבוקה על פי המנהג והלכה נמצאים כללים בשלשה ענינים ומהם יוצאות כמה פארות וסנסנים. הראשון במנין האונות. השני בסרכא יוצאה מן הריאה לגוף הבהמה או לשאר המקומות הסמוכות לה. השלישית בסירכא היוצאה ממקום למקום בריאה עצמה לפיכך הבודק צריך שיבדוק בשלשתם ולדקדק במשפטם על פי משמרתם.
+[Bedikat HaSakin 12] הדין הראשון במנין האונות ה' אוניניות אית לה לריאה כשהבהמה תלויה ברגליה ופניה כלפי הבודק שלשה מן הימין ושתים מן השמאל זולתי שתי האונות הגדולות התחתונות וזולתי עינונותא דוחדא הנמצאת בימין ברוב הבהמות ואי חסיר מתרתי דשמאלה טרפה אבל אי חסיר מתלת ימינא ואיתא להך עינונותא תמן כתב הגאון ז"ל דמשלמת היא וכשרה וכן כרתב הרמב"ן ז"ל ודעת הרשב"א לאסור כיון דלא קיימא בדרא דאוני ומנהג כדברי הגאונים. ואם תאמר הואיל ואי לית לה היאך עינינותא תחשב כאונא להשלים מנין האונות יש לפרש לפי שהבהמות חלוקין לשני מינין יש שיש להן ויש שאין להן לכך אינה פוסלת משום חיסור ומשלמת אבל חסרון דשמאלה אע"ג דמשתכחי בשמאלה לא משלמה משום שהוא פסולה לה כל שכן דלא משלמה דלאו דרכה למהוי תמן ואי משתכחי תרתי עכינונותא דורדא רש"י ז"ל אוסר דאפילו חדא לא שארו בגמרא אלא משום דכל הני עזי בריתא הכי אית להו אבל תרתי לית להו וטרפה. והגאון ז"ל הכשירו מטעם דכיון דאמר מצד ימין דהני עזי בריתא הכי אית להו ולא מפסלא משום יתירה דאשתכח דכל ביני וביני של צד ימין דרא דאוני הוא על פני כלו כשאר דרא דאוני דלא משתכח טרפה אלא מגבו אבל מקמא אפילו כמה עינוניות כשרה דהכי אמר בגמרא אבל ביני וביני טרפה דבההוא מוקמינן ליה לצד שמאל דאי איכא אפי' חדא טרפה דבההוא צד לא משתכח כלל כדאמרינן כל היתר כנטול דמי.
+[Bedikat HaSakin 13] והתוספות בשם ר' אפרים הכשירו מטעם אחר דודאי האי דאמרין בגמרא סבר רב אשי למטרפיה בתרי הוא דאי חדא כלהי הכי אית להו ולא הוה תלי בעזי בריתא ולא הוה ג"כ הדבר מחודש אצלם כמו שאינו מחודש אצלנו ולפי סברא זו משמע דאי לית ליה כלל טרפה אך המנהג להכשיר בין אית לה תרתי בין לית לה כלל וכן אם נמצאו עוד אונות יתרות על אלו כשרה דלית הלכה כרבא ביותרת וה"מ דקימא בדרא דאוני אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפא ואי פחותא מטרפא דאסא כשרה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפחות מכאן אינו חשוב כאונא וכן אם יחסר מנין האונות ואונא קטנה כטרפא דאסא משלמת וחשובה כאונא אעפ"י שנראית מלשון אפי' דה"ה כשהיתה פחותה מעלה של הדס ואורחא דמלתא נקט שאין דרך שתמצא פחותה מזה אעפ"י כן מצינו לשון אפי' בתלמוד דוקא דאשכחינן גבי נטילת ידים בברכות ד' מילין וה"מ הוא לפניו אבל לאחוריו אפי' מיל אינו ��וזר ומינה מיל הוא דאינו חוזר ודכותיה אשכחינן בהרבה מקומות בתלמוד והריאה דרמיא לאופתא והיא בקעת עצים והרבה לשונות נאמרו בה ואחד מהם דשיעא כאופתא דלית לה חתוכי דאוני וכתב הרמב"ן ז"ל אם היה ביניהם כמו עלה של הדס בין בעיקרן בין בסופן בין באמצען כדי שיהיה ניכר שהם שתים דבוקות מותרת ואי לא הרי זו חסירה וטריפה וכן נמי אי לא מנכרן חתוכי דאוני כלל וכדו פסלה מנכרן חתוכי דאוני דילה בחשבון הראוי כשרה ויש אומרים דאי סריכין מעיקרי הוא ועד סופפי הוא מיתינין סכינא חריפא ומפיקינן להו אי מפקא זיקא חדא היא וטרפה ואי לא כשרה ויש אומרים שאם נדבקו האונות בסרכא וכשאדם נותן אצבעו ביניהן מתפרקת הסרכא ונעשית שם חיתוך בלא קריעת בשר הריאה כשרה דלא דמיא לאופתא דהא דאמרינן כסדרן היינו רביתיהו.
+[Bedikat HaSakin 14] הדין השני דין סרכא היוצאה מן הריאה לגוף הבהמה או לשאר המקומות הסמוכים לה אונא לדופן כשרה וה"מ בהסירכא יוצאה מגב האונא ולדופן אבל מתחתית האונא לדופן טרפה דלאו מקום רביתא הוא וצריך שיהא נסרך ונותר ונאחז כבשר שבין הצלעות או לעצם ולבשר דאז הויא סתימה ולא מתפרקא אבל בעצם לבדו אין דבוקו יפה וחזק ומתפרק ולא הוי סתימא ויש שאין מתירין עד שיהא נאחז לבשר לבדו ודיקינן ליה ממשמעות הלשון מדלא קאמר והוא דסביך בדופן כדאמרי' ודופן סותמתא ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל אבא מרי ז"ל מן האוסרין ואני מן המתירין והיכא דסריך לגרמא לבד אוסר הרב ז"ל והראב"ד ז"ל הגיה עליו דלא אמרו דסביך בבשרא אלא למיעוטא היכא דלא סביך כלל שכל שהיא מסתבכת בבשרא היא מסתבכת שאין עצם בלא בשר ומנהגינו כדעת הרמב"ם ז"ל להתיר לעצם ולבשר וכל שכן לבשר לבדו אבל לא לעצם לבדו והראב"ד ז"ל כתב אך אם היתה מכה בדופן מכשריהן לה בעצם לבדו ק"ו מאומה לדופן וטעמא דאונא לדופן דכשרה משום דמקום רביתא הוא כדבעינן למימר קטן שמע מינה דכל סרכא היוצאה מן הריאה לגוף הבהמה ואסרכה שלא במקום רביתא מרפה כגון לגרגרת ולשמנינותא דגרגרת לחזה ולשמנינותא דחזה לשומנן הלב והוא בלשון חכמים טרפשא דליבא לקנה הלב והוא חד מתלתא קנה דאמרו רז"ל חד פריש לליבא וחד לקנה הערוגות המחובר בשדרה וערוגות הריאה תלויות בו מימין הריאה ומשמאלה והוא שנחלקו בו רב ושמואל בנקבתו לטרפשא דכבדא והוא בלשון תורה יותרת הכבד והיא חתיכה לבנה סמוכה לצואר כל אלו המקומות אם נסרכא האומא או האונא בהם לא סתום לה דכלהו שלא במקום רבותן נינהו ולא מצינו מי שנהג היתר באחד מאלו אבל הרמב"ן ז"ל דלא משוה חילוק בין חזה ומיצר החזה שהכל הוא מתיר ולא נהגנו כמותו ומצאתי כתוב בשם הרב ברזילוני ז"ל ששלחו למר יעקב גלקי ז"ל שמענו עליך שאתה מתיר אונא לטרפשא דליבא והוא השיב ח"ו אך כמה ריאות יש שהאונות מדובקות בחלב שבטרפשא דליבא מרוב שמנינות הבהמה ואנו מפרקים אותו שומן מן האונא ולא מצאנו בו שום סרכא ובזה אני מכשיר ומתיר והודו לו הגאונים ע"כ, ואומר אני שלא לכל אדם אמרו כי מאן חכים למעבד הכי אלא מר יעקב דגברא רבא הוה שיהיה נזהר לדקדק ולראות שלא יהא באותו דבקות סרכא והבא להורות כן יתכן אחר נפיחה ובחזה שנהגו בו איסור הגאונים ז"ל נתנו בו שיעור עד היכן נקרא דופן ואמרו שחוט אחד נמשך על ראשי הצלעות בינם ובין החזה והוא החוט שמנקרין הטבחים עד אותו חוט נקרא דופן וכשרה וכן כתב ר' גרשום ז"ל וצלעות קטנות שעמדו כמין גם דינן כדופן וכן שומן החזה התולה על הצלעות החזה דינו כדופן והאי דאסרי סר��א לשומן החזה ולאידך שומני לא תקשי לך הא דקימא לן הלב טהור סותם את הנקב היכא שאינו עשוי' ככובע שאין חלב טהור סותם אלא הגדל עם אותו האבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בו לפי שהוא מחובר בו ושוכב עליו תמיד אבל ריאה שנקבה ושומן הסמוך לה סותמתה טרפה שאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה וכ הדין נותן שהרי אפילו בחלב טמא ששוכב עליו תמיד אמרינן שאינו סותם לפי שאינו מהודק בו יפה כ"ש זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו ופעמים מתפרד ממנו ובשר הריאה שנ גד חיתוך האונות דינו כאונות והוא הנקרא גג האונות וסרכא היוצאת משם לדופן כשרה ואעפ"י שיש מחמירין מנהגנו להתיר וכי משערינן בחוט השוה משערינן ולא באלכסון כמו שהאונות הולכות שכל מה שכנגדן עומד במצר החזה וכן סרכא הבאה מאונא לדופן שכנגד האומא מותרת ויש אוסרין אותה ונכון להחמיר ואם נקב הדופן כנ גד סמיכת הריאה אילו מנין כלל ואל מחמת דופן דהא אילו מינקב כולי האי דופן לית לן בה דלא חשיב נקיבת דופן בהדי טרפות אלא מחמת שניקב הריאה ואינה סותמת.
+[Bedikat HaSakin 15] אומה הסמוכה לדופן טרפה ואעפ"י שהדברים הנראים לנו משטת התלמוד דאפי' בדליכא מכה בדופן סגי לה בבדיקה כתבו הגאונים זכרם לברכה דכי ליכא מכה בדופן דלא בדקינן לה וטרפה ואי איכא מכה בדופן לא מכשרינן ליה אלא בבדיקה אבל בבדיקה מיהא מותרת אעפ"י שיש צמחים בריאה ולא חשינן לקרום שעלה מחמת מכה ויש אומרים שהיא כשרה לגמרי אפי' בלא בדיקה ואפי' נמצאת נקובה כשנתפרקה מן המכה דאמרינן עם פריקתה ניקבה מפני שקרומה דק ואחר שהוא נאחז במכה אי איפשר לקורעו בלא קריעה וכן כתב הר"מ ז"ל. ומצאתי כתוב בשם ר' האיי ז "ל דכי תלינן במכת הדופן ה"מ שיוצאה כל סרכא ממקום מכה אבל מתפשטת חוץ לה לא מכשרינן לה ויש אומרים שאם יצא רוב הסרכא מן המכה ומעוטה לחוץ מהמכה דכשירה וכן בכל סרכא שיוצאה מן מקום כשר ופסול דאזלינן בתר רובה כגון אונא ואומא לדופן או אונא בחזה ובדופן וכיוצא בהן אזלינן בתר רובה ונהגנו כדברי הגאון ז"ל וכתב הריא"ף ז"ל דכי הכי תלינן במכת הדופן הכי נמי תלינן במכת שאר מקומות שסרוכה הריאה בהן כדין האמור בדופן וכן נראה לי דמה לי דופן דמה לי שאר מקומות ביון דרגלים לדבר דבמקום שהסרכא דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלוח סביבותיה סבוכות ויש שחולקים עליו דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה להסתבך מחמת ליחה שבריאה הילכך אמרינן שהרי נסרכת מחמת ליחה בדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה אבל שאר מקומות שהם נוחים להסתרך לריאה כשם שהריאה נוחה להסתרך אליהם חוששין שמא מחמת הריאה הוא וטרפה ואם תקשי לך האי דאמרינן הכא שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה דאם כן היאך תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן דזה אמרו להחמיר אבל לא להקל וכן נהגו שאין תולין במכת שאר מקומות כי אם במכה בדופן כמו שכתבנו וסרכא בריאה מן האונה לאומה ומתוכה יוצאה סרכא לדופן קורין אותה סרכא כפולה ונופחן לה אם נמשכת אחר האומה טרפה ואם אחר האונה כשרה הביא הרשב"א ז"ל משמן של גאונים שאם כל האומה מהשלמת האונות ולמטה דבוק כלו כשנראה בלא פילוש כלל כשרה שכך מראין הדברים שזו דרך ברייתה ואם יש שם פיצול שאין כל הגג כלו דבוק טרפה וכן מתירין שפולי האומה והיא כשהיא דבוקה מאחריה ממקום חבורה בשדרה עד למטה בטרפש הכבד וכבר בא בתלמוד ההפרש שבין אונה לדופן דכשרה ובין אומר לדופן דטרפה וטעמא דמלתא דכאן מקום רביתא וכאן שלא במקום רביתא ואמרינן מקום רביתא היכא מקום חתוכי דאוני שהם סמוך לצואר במיצר החלל וגדלין שם עם הריאה עם הדופן וסומכין תמיד עליו ולא מפרקא ההוא סתימה אמרי' מקום רביתא ולכך כשרה אבל אומה גדולה שהיא ברוחב החלל ורחוקה מן הדופן ומפרקא ההיא סתומה מכח דחיפתה מצאתי כתוב בשם מחזיק הבדק וזה לשונו ההיתר לאונות הטעם לפי שבהליכת הבהמה האונות דחוקות ורובצות זו על זו ומגינות ולא שלטי בהו אוירא ומתחממה והדרה בריא אבל האומות הגדולות מתפרקות מן האונות בהליכת הבהמה ושולט בה אוירא ולא הדרה בריא.
+[Bedikat HaSakin 16] הדין השלישי סרכה היוצאה ממקום למקום בריאה עצמה תרתי אוני דסריכי להדדי כסדרן כשרה שלא כסדרן טרפה פירש"י ז"ל שלא כסדרן כמין דסריכין מראשונה לשלישית ממעל ומתחת ומתוך שזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן הקרום מתפרק ונסתר משמע מיהא דכסידרן הוא כל דסריכין חדא אחברתא אפי' מגב לגב או מגב לחיתוך מתקרי שלא כסדרן שאין לו דבר שיסתום אותו מה הוא מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל להכשיר אעפ"י שנסרכו באמצע ובעקרן מיפרקי זו מזו דכיון דחדא אחברתא היינו רביצה ורביעתה וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקי בהדדי וכן כתב הריא"ס ז"ל בתשובה וכן דעת רבי' האיי ז"ל וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות אעפ"י שחז"ל מגמגם איסור בדבר עד שנסתרך אונה לחברתה מתחילתה ועד סופה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסרכא המושכת מתחילת חיתוך זו לסוף חיתוך זו באלכסון ונהגנו להכשיר אבל מגב לגב או מגב לחיתוך נהגנו לאיסור מטעם שכתבנו ויש אומרין דכסידרן דמכשרינן לה דוקא בנפיחה אבל בלא נפיחה לא ודיקינן לה מדאמר רבא דלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא אמר טרפה מכלל דהכי הוא דלית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקותא ובדיקה מהא בעיא כיון שנסרכו ולא נהיר דכיון שמפרש טעמא דהיינו רביתיהו משמע דבלא בדיקה כשרה וכן כתב רבי' האיי ז"ל וכן נהגו ולא תקשי לך מלת אדרבא שכך רצה לומר דלא תימר דשלא כסדרן דקינן לה אי מבצבצא כדבדקינן לה הסמוכה לדופן דהתם תלינן בנקיבת דופן וכשרה אבל הכא בתרתי אוני דסמיכין שלא כסדרן במאי תלינן אי הכא אי אינקב טרפה ואין האחת מגינה על חברתה דאינן רבוצות זו על זו ולכך אמר רבא דבשלא כסדרן לית ליה בדיקותא דאפילו לא מפקא זיקא טרפה הילכך בכסידרן אפי' בלא בדיקה אונא לאומה הסמוכה רש"י ז"ל הכשירה בשם רבו ואמר לא מצינו אומא בתלמוד דבכלל היתר אוני היא ועוד וכי בשביל שוטים אלו שקורין לה אומה נאכל שם אונתינו ויש אוסרין משום דלא אמר רבא אלא אוני דסמיכין להדדי אבל אומה לא פרשו ואין לנו אלא מה שמנו חז"ל וכן דעת רבי' יעקב ז"ל שלא הכשירו אלא אוני דסמיכין אע"ג דאומא לא הוזכרה בגמר' כלל ודאי לא הוזכרה בשם אומה אבל בכלל אונא ליתא דריאה מקרי' כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם איתא נינהו שבעה אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני ואע"פי שכך הוא כדברי רבי' שאין אומא בכלל אוני דאומי ריאה מקריא משמע מיהא הלכה למעשה כדברי רש"י שהסכים עם המתירין דהא טעמא דמלתא משום דהיינו רביתיהו ואונא לאומה דסמיכין נמי מההיא טעמא מתכשרה דהא היינו רביתא ורביצתה ותמיד הן שוכבת זו בצד זו אפי' בלא סוכה ומה שהזכיר אבא אוני לבד ולא אמר אומא או ריאה דסריכן כסדרן כשרה וכ"ש אוני הא קא יהיב רש"י ז"ל טעמא להכין אותה ולסעדא דעיקרא דמלתא דרבא לא שמעין הכשירה כסדרן אלא כח דאיסורא קמ"ל דאוני דסריכן שלא כסדרן טרפה שלא תאמר כיון שעומדת במיצר החזה ואינ�� עשויות להתנועע ולהתפרק זו מזו כל כך לא תפסול לעולם אבל אומה לאונא שלא כסדרן לא איצטריכה ליה לרבא למנקט כיון דאומה במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרן האי ודאי טרפה וכבר נהגו להתיר כדברי רש"י ז"ל ובין אונא לאומה בין אונא לאונא מגב לגב או מגב לחיתוך טרפה וכן נהגנו להחמיר משפולי לשפולי אי נמי משפולי לחתוך דמספקא לן שמא מן הגב היא באה עד דנפחינן לה ובנפיחה יתברר אם היא מגב או מחיתוך ועינינותא דורדא כתב הגאון ז"ל דכל היכא דסריכה ואפילו לכיס שלה טרפה דלא הכשירו אלא באוני דכיון דהיינא רביתא כל חדא וחדא מגינה על חברתה אבל ענינותא דורדא זו אין לה מקום כשרות לסרכה דכלהו שלא כסדרן הוה אצלה ועוד מצאתי כתוב משמו שהיה מתיר כשהיא דבוקה מצד אחד וה"ה נמי אם סריכן תרתי ענינותא אהדדי טרפה והא שלא הזכירו הכשיר כסדרן אלא באוני אומר אני אחר שהכשירו תרתי או תלתא עונינותא קורא אני אותם דרא דאוני ודין אחד להם ואם דבוקה בכיס שלו בלא פילוש נעשה מעשה על פי הראב"ד ז"ל להתיר וסרכה תלויה באונה או באומה יש מן הגאונים שאוסרין אותה ומר רב יהודאי ורב נטרונאי אוסרין אותה וקורין לה סרכה בת יומא אבל הראב"ד ז"ל התיר אותה כי סרכה כשמה כן היא דמשמע שנסרכת משני ראשיה וכיון שאינה נסרכת כי אם מצד אחד אינה סרכא וכשרה והרמב"ם קורא לאוסרין מכלים ממונם של ישראל ומצריכה נפיחה ונהגנו עכשיו להתירה אפילו בלא נפיחה וצריך לעיין אם נמצאת סרכא תלוייה באומא וכנגדו סימן בדופן ואומר הבודק ברי לי שלא היתה דבוקה בשעת שבדקתיה שעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשחיטה שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כ"ש אחר שחיטה שעומדת בהיתר שיהא נאמן עד ונראה לי לדון ולהורות אחר שלפי הגמרא אפי' אומא הסמוכה לדופן בבדיקה סגי לה ולזאת שלא מצאנוה סמוכה בדין הוא שיפסק לה בבדיקה ונכשרת וסרכה שהיא נדבקת מעט ולהדיא מתפרקת ונימוחה נהנו בהרבה מקומות שימשמש בה הבודק באצבעותיו מעט ואם הם נימוחות ונשמטות כשרה שרירין הן ואעפ"י שהם נדבקות ולא חיישינן שמא סרכא בת יומא או יומים היא ודבר זה קבלה היא בידם רב מפי רב ואומר כי אם יהיה סרכא כל עוד שיד הבודק ממשמש בה יתחזק ויתקשה ושוב כמו יתר ואם היה ריר יהיה נימוח לאלתר ובכאן לא נהגו כן ולא נכון לעשות כן כי הסרכא היום הראשון שנתהוה לא היתה כי אם ריר ומעט מעט היא מתקשה וכל סרכא מן הריר היא באה ועוד חשש למשמשים שאפשר שיעקר ראשה אחד שלא לדעת וידמה להם שכבר נימוחה כי שגיאות מי יבין ואנא השם מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך ואל ימשלו בי וגומר.
+[Bedikat HaSakin 17] וטעם פסול הסרכות דעת רש"י ז"ל והראשונים כתבו לפי שאין סרכא בלא נקב וכדמשמע לן מדאמרי' דלא דמי תרתי אוני דסריכין אהדדי לריאה הסמוכה לדופן דאלו התם אי סלקא סירכא מחמת נקב דופן לית לן בה אבל הכא אינקיב האי טרפה אלא מחמת הוא שעלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר והוה לי' הריאה שניקבה הלכך שלא כסדרן דזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן סוף הקרום להתפרק ויתגלה הנקב אבל כסדרן הולך וחזק הוא בכל עת וכאילו אין שם נקב דמי ולא תקשי לך הא דקי'לן קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דלאו כללא הוא גבי סתימה אחרת עם הקרום כדאמרינן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ולפי זו שטה ראוי לפסול אף מחיתוך לחיתוך דסריכן בשפולי דאונא משום דאינן דבקות יפה ואפילו כסדלקא סרכא באמצע האומות באלכסן דאין זו סתימה חזקה דבשביל זה טרפינן אומא לדופן מפני ש��ומדת ברוחב החלל ויתפרק ולא ישאר סתימה אלא מחמת נקב לבד ואינו סותם וסרכא תלויה ג"כ פוסלת לפי שטה זו דמחמת נקב סלקא ואין לה דביקות המנין עליה וכבר כתבנו מנהגנו בכל אלו הסרכות. והתוספתות כתבו דודאי יש סרכא בלא נקב דפעמים שעולה מחמת ליחות וחמימות המקום וטעם פסולתה שלא כסדרן לפי שחוששין שמתוך נענוע הבהמה מושכת הסרכא וסופה לינקוב להתפרק בריאה בקריעת הקרום וכל העומד לינקב כנקוב דמי ואוסרין אותה מעתה אעפ"י שנשחט קודם פרוקא שכן דרך הטרפות כל שעלה בה דבר שעתידה ליטרף מחמתו וקדם ושחטה לא הואיל כדאמרינן בדרוסה זהרא מקלא קלי אבל כסדרן אין סוף הקרום להתפרק ואם נתפרדו זו מזו בנחת הם נפרדות ולא יעשה נקב בפירוקן וריאה הסמוכה לדופן חוששין שמא יתפרק הקרום מצד הריאה ויקרע העור אלא א"כ יש מכה בדופן שאז נראה דממקום המכה עשוי להתפרק וכי ליכא מכה בדופן טרפה ורב נחמיה דבדיק לה בפושרין קסבר כיון שעלתה בנפיחה והשתא מיהא לא מתפרקא תולין שתתפרק הדופן וכשרה והאי דאמרינן גבי ריאה אונין דסריכין אי אינקיב טרפה הכי קאמר עשויין הן להתפרק ויקרע העור מכאן או מכאן והרי היא כנקובה מעתה והרי הוא כאילו אמר אי מנקיב האי טרפה גם יש ספרים בלשון מנקיב והוא מורה על זה ולפי שטה זו יש להכשיר סוכא תלויה שהרי יש לתלות דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומתדבקת ונמשכת כחוט והראב"ד הכריע בין שתי השטות שכתבנו דסרכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא דאי לאו נקב סורכא מנין ואעפ"כ שעולה בנפיחה אומרין קרום עלה באותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתא תולין דמשום דוחק רביצתה עליו עלתה שם סרכא לא מחמת נקב והיינו דתוב בדיק לה רב נחמיה וכשעולה בנפיחה תולין דמחמת לחות נסתבכה שם ועל פי סברא זו הוא אומר דאונא הסמוכה לדופן דמכשרי אפי' בסרכא לגרמא כשרה דכיון דמקום רביתא בהא ליכא למיחש לנקב ועל כן לא אמרי' הוא דסביך כבשרא אלא בריאה שניקבה דבעינן סתימה אלימתא הא לאו הכי לא צריך ולפי שטה זו סרכא תלויה שלא במקום רביתא אסורה דודאי מחמת נקב היא הלא כתבתי לך שלישים בטעמי הסרכות ובאמת לא יכולתי להעמיד מנהג בשטות אחד מהם כי אני רואה שכל אחד ואחד מהם אוסר ומתיר לפי שטתו וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל לדברים אלו אינם על פי הדין אלא על פי המנהג ואל ישנה אדם מנהג מקומו אשר הטה עושים כי כל העדה כולם קדושים ואלו ואלו לא נתכונו אלא לדבר אחד כי כולם נתנו מרועה אחד.
+[Bedikat HaSakin 18] טעם לבדיקת הריאה יותר משאר טרפיות וסברת רוב המפרשים ורוב הפוסקים שבשביל שהריאה עלולה כאלו הפרכות חשו חכמים לבדיקתה יותר משאר טרפיותיה הר"י זיל השיג על זה הטעם דאם כן תהי׳ כל הריאה צריכה נפיחה שהרי אין סרכא אוסרת אלא מחמת נקב כשטת הגאונים ז״ל ואעפ"י שיש מקצתם נולדו מחטת חום חשו לסרבות הכאות מחטת נקב ואם לסרבות הבאות מחטת נקב חשינן ניחוש לנקב כלא סרכא שאם אמרו אין סרכא בלא נקב ולא אמרו אין נקב בלא סרכא ואין פרכות מצוייות הנקביים מצויין שאף הם מחמת נקב ותחוש להם אבל טעמו של דבר זה כדי להתיר המכשולים לפי שהסרכות נכרות לעינים ואם שהם מצויות אם לא נבדוק בהם יבא הדבר לידי הפסד רב ורבו הטכשולות דפעמים שנמצא אדם סרכא בריאה ויחזור על לוקחי בשר לשכור כליהם ולהריץ מאכלו לפני בלבו ואפשר שיחוס מי שאינו הגון על ממונו ולא יחוש ויאכל לשי׳ תקנו שיבדוק ואחד כך יקח אבל שאר טרפיות שתולין בנקב או כענינים דקים שאינם נמצאים לא חשו להם חכמים.
+[Bedikat HaSakin 19] ועוד טעם אחר בדבר הקרוב והמזומן לעינים בפרכות הריאה דמשתכחי בפתיחת הנהמה מיד לא נכון להעלים עין מן האסור אך מן התמה הוא שלא מצינו לרז"ל בעלי התלמוד שיצריכו זה הבדיקה ככלל דבריהם בפרק הטרפות כי אם למיחש להם כשימצא בלתי טעמים הנמצאים אלא במקומם כגון האי דאמרינן כפרק אין צדין נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ורבו עלי נדות פי' נטיעה תשובתם לקצבים ורכו עלי נרות שממתינים משום ערלה שלשה שנים ולא ימתינו לבהמה עד שתבדק ולנשותיהם שבעה נקיים וכן בירושלמי נמי קתני עלה נטיעתך אתה משמר שלישה שנים ואי אתה משמר בהמתך וכן בילמדנו אמר ר׳ יהודה בן פדיה מן יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי׳ שעה אחת והרי בניך משמרים כל המצות שנתנו להם אחד מהם עומד ונוטע מעמיר ומכניש טורח ומשקה ורואה פירות נטיעה לפניו כשהם מנוכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם ואתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפי' שעה אחת ובניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שור או כבש או עז שוחט ומפשיט רוחץ ובודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ידו ואינו אוכל הוי אומר אמרת ה׳ צרופה מפני שעניני הסרכות דתיהם שונות כפי מנהג המדינות הצגתי אותן לבדיהן ויש שש חלאים אחריש שאש יארעו לריאה אשר נח בהן להמית אותה ואלו הן:
+[Bedikat HaSakin 20] הוי יודע דבל טרפות ששנו חכמים בריאה משום השש נקב נגעו בה וזה הוא לישון רש"י ז"ל בזה ובל הנך טריפות דמנינן לקמן בריאה כגון חלוף דאוני ודמיא לבשרא ולשיעתא וריותא ואטים בריאה כלהו בכלל נקבה בריאה או שהשרה איתיניהו דחליף היינו הסרה ממקום שריאה והנהו חזותא לקתוא הוא ובל לקותא סופה לנקוב והוד, ליה נקובה.
+[Bedikat HaSakin 21] הריאה שנקבה טרפה אעפ"י שעלה קרום עליו ונסתם בד"א שנוקבו שני הקרושות אבל ניקב זה בלא זה בישרה ובת: הרשב"א ז"ל ויראה לי שאם נקבו זה שלא כנגד זה אעפ"י שנקנו שניהם כשרה וסתירה לזאת הסברה מצאתי שהאי דאמרי' נבי ריאה דאושא דאי לא בצבצא מיא זיקא דביני ביני הוא משמע שהרוח נכנס בין שני הקרושות דרך נקב התחתון ואש יהיה נקב בקרום העליון בכל מקום שיהיה יצא הרוח להוץ ויבצבצו במים הרי לך שנקבו זה שלא בנכד זה וטרפינן לה.
+[Bedikat HaSakin 22] האי ריאה דאיגליד דאינהו סומקא בשרה והיא שניטל הקרוש העליון ונשאר התחתון כתמרה ארובה נשרה ונתב בעל הלבות גדולות והוא דלא מפקא זיקא אלמא קסבר בעיא בריקה בנפיחה מיהו כשרה בלא בדיקה משמע אלא א"כ פרשו בגמרא ואעפ"י שהחמירו חז"ל בריאה מפני שעלולה לקבל טרפות יותר משאר אברים הרי היא בבליל בני טעים שאש בא זאב או כלב ונטל את הריאה והחזירה כשהיא מנוקבת תלינן כזאב ובן אי אינקיב ריאה היכא דמשמשא ירא דטבחא תלינן בירא דטבחא וכת: רש"י ז"ל אני שמעתי במצר החצר שמתוך דוהק היד קורע את הריאה בציפורניו ובדומה לי אני בבל מקוש שיודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי כשבין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר בך נמצא בה הנקב אינקיב ריאה היכא דליכא למתלי בירא דטבחא מקיפין אפי׳ מערוגה לערונה ופי׳ הגאונים ז"ל ריאה זו לריאה אחרת ודוקא מבהמה דקה לרקה ומנסה לגסה אבל לא מדקא לגסא ולא מנסא לדקא ואין מדקדקין מאונא לאונא ומאומא לאומא אבל אפי' מאונא לאומא ומאימא לאונא בבהמה שהיא מינה ופרישנן ערוגה אונא או אובא של צד ימין או של צד ששאל כלומר שאפי נקבה מצד זה מקיפין כצד שני ובלבד מאונא לאונא שבנגדה ומאומא לאומא אבל לא מאומא לאו��א ולא מאונא לאומה אפי' בבהמה אחרת והיינו רקה וגסא דקאמרי׳ בגמרא אין צריך לומר שאין מקיפין מבהמה לבהמה בלל ולא משמע הכי לישנא דגמרא דקאמרי נשא ודקה והוי ליה למימר קטנה וגדולה או לשון אחר דלא למטעי.
+[Bedikat HaSakin 23] מורנא והיא תולעת היוצאה מן הריאה ואין ידוע אי קודם שחיטה פריש או אחר שחיטה פריש חזקה לאחר שחיטה פריש כשנקרר הדם אחר שחיטה קפץ ממקומו.
+[Bedikat HaSakin 24] האי ריאה דאושא פי' משמעת קול כשנופחין אותה אי ידעין מהיכן אושא מותבינן עלה גילה או גדפא או רוקה אי מבצבצא ההיא מיד מהמת הנפיחה כידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם וטרפה ואי לא ירעין מהיכן אושא דפעמים שאין אדם יכול להבחין לשמיעת האוזן בהיכן קול יוצא מיתינן משכלתא דמיא כפושרי ומותבינן לכלו ריאה בנויהון וכל מקום שיהיה שש נקב יבצבצו המים והמימי חמימי לא משום דמטרשילה פי' מקשין אותה כאבן ואם אין נקב בעליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מפני שהוא קלוש ומים קרים מתרין אותה כשמקשה אלא בדקינן לה בפושרין אי מכצבצא טרפה ואי לא כשרה דתתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאושא זיקא דביני ביני הוא והרוח יוצא מבפנים דרך נקב ואינו יכול לצאת חוץ בפני קרום העליון שבגין והולך חרוח בין שני הקרומות לכך משמעת קול וכדמותבינן ריאה במנא דמיא פושרי בהרי כבדא מותבינן לה בגווה משום דכבד מצלול הריאה למטח ובפני עצמה צפה חיא על פני המים ואין המים מכסים אותה ולא תבדק יפה אי נטי יתלה בה דבר שיכבדנה ויצללינה לפטה והפשר זה כהפשר המים בימות הקיץ שנשתנו בבית קצת אחר שנשאבו כדמוכחינן לקמן.
+[Bedikat HaSakin 25] ריאה שיבשה מקצתה וכל שבן כולה עד שהיא נפרכת בצפורן טרפה אף על גב רגבי אוזן יבשה של בכור דהוי מום אמרינן איזו היא יבשה כל שאם תנקב ואינה מוציאה טפת דם ולא אמר עד שהיא נפרכת בצפורן רהתם גבי איזן בכור דשליט בהו אוירא ורוח ואויר מבאיש את הפכה ומקלקלת הילכו כל דלא מפקא דמא לא הדרא בריא הכא גבי ריאה כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא עד שתתפרך בצפורן.
+[Bedikat HaSakin 26] חרותה בידי שמים כשרה איזו היא חרותה כל שצמקה הריאה שלה בידי שמים מקול רעמים וזועות וכיוצא בהן כשרה בירי אדם כגון שהבעיתה אדם או ששחט בהמה לפניה וביוצא בהן אעפ"י שאינה יבשה טרפה ובידי בל הבריות כגון ששמעה שאנת אריה וקול שחל כבידי שמים דכי וכשדה ותלי׳ מזה בדבר שנמצאת סיבתו בפנינו או בידי שטים או בידי אדם ואש נמצא ריאה שצמקה ואין שום דכר בשנינו שנגע סיבתו אש בירי שטים אם בידי אדם בדקינן לה הכי עבדין בקיטא מתינן טשכלא דקוניא והוא כלי חרם שאין יצוע כאבר בשביל שלא יתחממו המים בהם ונמלמנהו מיא קר ירי בסהוא מיתינן משכלא שחימי ר"ל שחורות שלא חפו אותם באבר ואין מצננין כל בך כלבנים ויש אומרים שחימי של נחושת ונמלימנהו מיא פושרי ונותביניהו וננחינהו בגווה מעת לעת אי הדרא בריא בירי שמים היא ובשרה ואי לא הדרא בריא בידי אדם היא וטרפה ולפי דרבנו למדנו מדאמרינן בקיטא מיא קרירי כסתוא מיא פושרי דקרירי בקיטא פשורא בסתוא בדפסקינן לעיל גבי ריאה ראושא.
+[Bedikat HaSakin 27] אוטם בריאה והוא שנמצא בה מקים מטומטם שאין הרוח נכנס שם כשנופחין אותה מיתינן סכינא וקורעין ההוא אוטם אם מהמת מוגלא כשרה ואי לא מותבינן על הקרע גילדי או רוקא או גדפא אי מבצבצא בשרה ואי לא טרפה.
+[Bedikat HaSakin 28] ריאה שנימוק והיא שנתרוקנה מאליה וקרום שלה קים אפילו מחזקת רביעית בחלל החסרון כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ואם מחזקת יותר מרביעית יש לדון ולהורות כדאמרינן גבי יתירה מנכה דריאה על פי הסרבות שכתבנו.
+[Bedikat HaSakin 29] ריאה שנשפכה כקיתון והוא שנימוחה ונכס בשרה בתוך קרומות שלה ונשפכה מראשה לסופה ומסופה לראשה בשיה וחוא דקימי סמפונהא והדרא בריא ומנא ידעין אי נמוחו מיתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בנוה אי אית בה שוריקא חיורי הסמפונות הן שנימוחו וטרפה ואי לא כשרה. האי סמפונא דריאה דאינקיב לחבריה והוא פצל פיצולו שמתפצל מחברו טרפה דכיון דדופן חברו קשה הוא נמצא עומד לעצמו ואינו סותם הנקב הילכך לא מגין עליה אבל נקב אחד פיצולו כדחוק בשר הריאה שהוא רך נכנם לנקב ומנין עליה וכשרה.
+[Bedikat HaSakin 30] מחט שנמצאת בריאה ואינה נקובה מבחוץ וכשנופחין אותה אין הרוח יוצא כמנה אבל במשוש היד נרגשת בה כשרה דאמרינן דרך הקנה נכנסה ובא דרך הסמפונות ומן הסמפונות לבשר הריאה ומ"מ קרום החיצון לא אינקיב ואף על פי שאין דרך הקנה לבלוע אפ"ה דכיון דאיתיה לריאה קטן ולא חזינן דאינקיבה על כרחך דרך סמפונות אתאי ומספקא לא מחזקינן ריעותא ואש לא נמצאת המחט עד שנחתכה טרפה שחוששין דלכא נקובי נקיב ואתאי כשאר הנבלעין דרך ושט ומשם באה לכרס ולדקין ויצא ונכנסה בתוך הריאה וניקבה ואם נמצאת באחד מזה הסמפונות אעפ"י שהריאה חתובה כימרה דודאי דרך הקנה נכנסה וסמפונא נקט ואתאי ואם תאמר דרך ושט נכנסה היאך נמצאת בסמפון בי כבשר הריאה נמצאת ואעפ"י דבחתוכה דכבדא יש חלוק בין קופא לגוא ובין קופא לבר התם היא שהכבד רחוק מן הקנה ואין תולין בו אלא בקופא לגאו אבל בריאה דלא מרחקא כולי האי אפילו קופא לבר תלינן בקנה.
+[Bedikat HaSakin 31] האי ריאה דקימא גילרי גילדי או כולי אוכמי חזותא חזותא כשרה פי' קליפות קליפות של ריאטת שחורות שחורות גוונים גוונים ופרש"י ז"ל דוקא הנך גווני דלא פסלי בהו ריאה כארומה כירוקה ובחלא וקמ"ל ואף על גב דלא מתחזה כולה כחד גוונא לא אמרין לקותא היא אבל חזותא דמפסלה כהו ריאה כגון שחורה כריו וכעין מוריקא וכעין ביעותא טרפה דבל אותן מראות לקות הן לכך לא שנא בכולה ולא שנא במקצתה דלקות מהמת נקב הוא ונקב במשהו פוסל בה וזה רעת הרמב"ן ז"ל והרב בעל התוספות אבל הראב"ד ז"ל כתב רחזותא חזואתה אפי' בגווני רמפסלי בהו ריאה דלא אסרו אלא בכולה אבל במקצתה הדרא בריא והביא ראיה מדמפליגנן במקצת טרפיות נין כלה בין מקצתה כדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה שמע מינה דהיבא דלא פרשו מקצתה משמע כלה עד שתהא כולה מאותה מראה רע לא טרפינן ויש להשיב על זה דאדרביה אימא לאידך גיסא מדאצטריכו לאפלוגי בהאדומה נין כלה בין למקצתה ש"מ דמסתמא אפי' מקצתה פסולה עוד נראה לי בו משום הכי לא אמרינן מקצתה מדאמדינן ריאה שסמקא והיא חרותא בידי אדם טרפה כיון שסמקה כחריות של דקל והוא שנתמעטה מחמת שנמשכה כולה אבל יבשה שעמדה בעינה אלא שנתקשה אפילו מקצתה טרפה.
+[Bedikat HaSakin 32] האי ריאה דדמיא לאופתא והוא בקעת עצים אמרי ליה דפחיזא כאופתא אפילו שהוקשה כעץ פי' הראב״ד ז״ל כתשובת שאילה דמיא לאופתא דנפיחא כאופתא והיא שהריאה קשה ועומדת כל שעת מפיחה כאדם שבטנו צבא עוד נאמר כחזותא דאופיתא נראה לי שהיא עגולה ואין אונין שלה ניכרין אלא שהוא כסדר עגול והיא נידונית כחסירה, ועור נאמר בה כנושתא אשפרא בלע״ז כמו האופתא שיוצאת ממנה עוקצין עוקצין וטורי טורי שהכשרו בה בועות הם שקרום שעליהם חלק ומה בשיעא דאופתא שאין לה חתוך אונות ופרשו לה רבנן אעפ"י שיש ��ה מבפנים כיון שהיא כלה חלקה מבחוץ טרפה ומכאן הכשירו אומא לאונא אעפ"י שאינה ראיה גמורה ואעפ״י שהכל מורים אם אין לה פלוש כשרה ואי; אוסרין אלא סירכא שאין לה הכשר ממקום אחר הרי פירשתי לך דמיא לאופתא ע"כ הרב ז״ל ואיכא דפריש לה הכי אמרי ליה כנושתא דפחיזא כאופתא משושה קשה כעץ פחיזה מלשון יחפוז זנבו כמו ארז ואמרי' כחזואתא דנפוחא כאופתא נעשית לבנה כבקעת ואיכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית לה חיתוכה דאוני.
+[Bedikat HaSakin 33] הריאה שהאדימה בין מקצתה בין כלה כשרה זה הוא רעת רש"י ז״ל והרי״ף והרמב"ם ז״ל וראיה לדבר כדאמרי' אדומה כשרה מדר׳ נתן ור"ח זכר לברכה כתב שהאדימה נין כולה בין מקצה טרפה ואי קשי' האי אדומה ר' נתן ור' אפרים נתן טעם לדבר דשאני אדומה משהאדימה דהאדימה מגזרת הפעול והוא ארומה ביותר ומשמע שהאדימה מחטת לקות הוא ואדומה משמע מתולדותה ולפי שעדין אין דמה נבלע בה ומראיתה יעיד עליה כי הפרש יש כין אדמו עצם מפנינים שהוא מפועל קל לאם יאדימו כתולע שהוא מבנין הפעיל שאין אדמימות הפנינים חזק כארמי התולע ואינו נכון דא"כ דאינה חלוק נין אדמימות לאדמימות הוה. לן למבעי גבי אדומה כשרה היכי דמי אדומה כשרה וכדבעו בירוקה כשרה ודבי משכחת לה ירוקה ככרתי והיא כעלה חציר כשר ירוקה כעי; קישות והוא עשב שקורין לו מלוכיא כעין מוריקא והוא הכרכום והר"מ סי׳ כעין חריע והוא הצמח שצובעין בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומית מעט ונוטה לירקות כעין כיעתא והוא חלמון ביצה טרפה וכל מראה גרוע בכלל אלו הירוקון הפסולין הן ככוחלא והוא הצבע כחול לא ירוק ולא שחור כשרה כדיותא והוא קורט דיו יבש והוא שחור טרפה ככבדא כשרה כבשרה טרפה וסימנך ובשר בשדה טרפה פי׳ רש"י והרמב״ם ז״ל כמראה הכבד כמראה הבשר והרז"ה ז"ל פי׳ ככבדא וכבשרא במשושא ולא בחזותא מדלא קאמר כעין כבדא כעין בשרא כדקאמרינן כעין כישות כעין מוריקא.
+[Bedikat HaSakin 34] הוריקה הריאה מחמת מכות אש לא אתפרש בגמרא כלל וכבר בארנו בזח במקום אחר כי רבו הרעות והמכריעין לפני חכמים הכריעו לאיסור אחר שלא פסלו בירוקה אלא מחמת נקב שכל שהוריק עתיד לנקוב כדאמרינן בשיעור נקיבתן שיעור ירוקתן גבי כני טעים של עוף שנחמרו אע״פי שחמרו לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד הוא הדין בריאה מטעם שכתבנו שאם כח האש שולט בלב וקרקבן כל שכן בקרומי הריאה שהם דקין מאד ולא תקשי לך האי דאמרינן אין ריאה בעוף לא לינפל לא ליחמר דהכי קאמרינן שאין חוששין לה מסתמר, ולא צריכה בדיקה בנפלה לאור כדין שאר בני טעים לפי שאין הדבר מצוי הואיל והצלעות מגינות אותה אבל כיון דחזינן כה ריעותה היאך נאמר שהצלעות מנינות אותה הרי לא הועילו לה ולא הצילו ואחר שכן הוא נעוף ה"ה כבהמה שהרי אפרו כל טרפות שמנו חכמים כבהמה כנגדן בעוף ולא תאני האי טרפות בעוף אלא מפני שדרכן לשלוט בו האור ונחמרים בני מעיו לאלתר אבל בהמה אין דרכה שישלוט בה האור כל כך הא אלו שליט בה ונחמרו מעיה אין לנו להכשיר ודין שניהם אחד הוא לא שנשתנו מראיתם וכן ראיתי סברת הרשב"א ז"ל אך סברת הכ"מ ז"ל אין נראית כי וכרוק ותשכח בפרק עשירי.
+[Bedikat HaSakin 35] יש הכשר בריאה ובכוליא והם מים זנים יש פוסל נזה ונזה לקותא והוא בשר שנתמסמס עד שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי והיינו תפלא תלחי תלחי שמניא בגמרא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה ונשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרין כאן וכאן לא אמרן אלא רצילי אבל עכירי טרפה ודצילי נטי לא אמרן אלא דלא אפרוח אכל אסרוח טרפה כך היא שיטת הרי״ף זכר לברכה ודעת הרמב"ן וכן פירש"י זכר לברכה דעכירי טרפה כאן וכאן ואסרוח טרפה כאן וכאן פי׳ בריאה ובכוליא והרז״ה זכר לברכה דמכשיר עכירי ואסרוה בריאה נראה דלא גריס בגמרא כאן וכאן ואכוליא בלחוד ולא אריאה דכיון דמגליא מוגלא כשרה בריאה מוגלא היינו מים עכורין והיא היא ועוד ריאה שנשפכה כקיתון דכשרה בדקימא סימפונה אי אפשר דלא עכורה והואיל וכולה נימוחה מבפנים דעכירי אכוליא ולא אריאה הוא דאסרות דכוליא אכל בריאה כשרה הוא וכן דעת הראב״ד זכר לברכה ורכים מן הפוסקים וכן כתב הרשב״א זכר לברכה בחיבורו עוד ראיה מדמכשרינן בגמרא הנך דקימי צמתי טנרי כנרי ועדין היו מלאות ולא יצאתה עדין לחותן לראות אם עכורין אם סרוחין אבל מסתמא מכשירינן להו שמע מינה דעכורין וסרוחין לא פסלו בריאה והרמב״ן זכר לברכה שכתב וצריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לאו עליו להביא ראיה וכתב גם כן וצריך לבדוק בסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה והא דאמרינן בריאה שנשפכה פ קיתון והוא דקימי סימפונא שלא נימוחו ויתברר לנו באי אית כה סוריקי חיוארי אם לא ולא הצריכונו לבדוק בסמפונות אם הם נקובין אם לאו גם לא מצינו טרפות לסמפוני הריאה הפנימים אם לאו בניקב לחברו כמו שפירשנו למעלה או בנימוחו וצמחי צמחי דאמרינן הן בועות מליאות ליחה והיינו מוגלא כדאמרינן כנדי הן צמחין גדולים כבדים טינרי גדולים מכנדי וקשים כסלע והראב״ד זכר לברכה פי' כנרי כנדי טנרי זוגות זוגות סלעים סלעים כנדי זוגות וחברו פרק אלו טגלחין שמואל קרע עליה דרב תליסר כנרי פי' י"ב זוגות של בגדים ואעפ״י שנתברר לנו בראיות נמורות וברורות להתיר מים סרוחין בריאה כתבתי אותם להלכה אבל לא למעשה כי לא ראיתי מי שהקיל בדבר להתירם. הני תרתי בועי דסמכינן להדדי לית להוא בדיקותא פרש"י זכר לברכה דקים ליה לרבא דלא נסמכו אלא מחמת נקב שבריאה והעלה נקב את הבועות הללו סביבו והר"מ זכר לברכה נמי כתב שאי אפשר שיש נקב ביניהן ואין להם דרך בדיקת ויש מי שפירש דחישינן דשמא תרחק זו על זו ותבקע באחת מחמת דוחק הברתה והיינו דלא בדקינן אי מינקיב בינתים וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל כאחרת לדחוק חברתה הא לאו הכי לא חיישינן להו כי היכי דלא חיישינן לחדא ולא מינקבו הדא ומתחזיא כתרתי ר"ל שנראה כעין סדק באמצעיתה והופה לשתים מיתינן סילוא ובזעינן להו פי' פותחין אותה כקוץ מצידה אחת אי שפכי אהדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי אינון וטרפה. הביא הרשב״א ז"ל בחבורו אכעבוע שעלה כשיפולי ריאה הורה כעל הלכות שאם הקיף אותה בשר הריאה מכל צד ואפי' כל שהוא כשרה ואם לאו הרי הוא כיתר וכל יתר כנטול דמי והרי היא כנקיבה וטיפה ואעפ"י שדברים אלו אינם מתקבלים אל הדעת ראוי לחוש לדבריו שדברי הגאונים דברי קבלה הם. בועה שניקבה בריאה ואץ ידוע אם קורם לשחיטה או לאחר שחיטה אץ צריכין בועה להקיף ולקורבה אצלה ולראות אם מראה הנקנים שוים כפו שאפרנו שמקימין בריאה דשאני הבא כיון דאיכה בועה אי אפשר לעמוד עליה שעשוי הנקב להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה ופרש"י זכר לברכה דזה הוא במקום דלא משמשא ידא דטבחא אכל כרקום דמשמשא ידא דטבחא תלינן כידא דטבחא ולאחר שחיטה ולשון מקיפין כקרני; זו לזו שפוטות גף בעוף טרפה הישינן שפא ניקבה הריאה ושמואל אפר תבדק ופסק הרי"ף כמותו כיצד יעשה מבנים קש או קנה או כנף דק בגרגרת ונופה אם יצא ממנה רוח ��רפה ואם לאו אלא שתעלה בנפיחה כל הצד שאין דבוק בצלעות בידוע שלא ניקבה הריאה וכשדה ואינו צריך להפריש הריאה מצלעותיה שמא ניקבה במקום דיבוקה כי הואיל ואמרינן בריאה שניקבה ודופן סותמתה במקום רביתא שהיא סתימה מעליא וכשרה וכי"ש בעיף שמוסדקת בין הצלעות ונחבאת ביניחן שסותמת כאלו סבוך בבשרה. ומצאתי שכתב חכם אהד מחכסי עירנו כי אלו טרפות שכתבנו בריאה אין צריך לחזור אחריהן אלא אם כן נולד בה דבר שחוששין לה כמו שאין מחזירין על שאר הטרפות כי גם כן לבדיקות הסרכות הוצרכנו לבקש טעם למנהג כפו שבארנו לפעלה במשפטי הבריקה ואעפ"י שהחמירו כה יותר כשאר אברים לא נופלת מהם היא ואם בא זאב ונטל את הריאה וההזירה כשהיא מנוקבת תלינן בזאב וכתב הרמ"זל מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או נוי ונטל את הריאה והלך לו הרי זו כותרת ואין א ומרין שמא נקובה היתה או סמוכה היתה, שאין מחזיקין איסור אלא הרי היא בהזקת היתר עד שיורע לך במה נטרפה וכשם שאין חוששין לקרום של כוח ולשדרה כך לא נחוש לריאה שאבדה ואין כזה כנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג בא נוי או ישראל והוציא את הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה אעפ"י שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק) הקטן כ"ד דוד זלה״ה בנל״ך ואע"י.
+[Bedikat HaSakin 36] שחה במיעוט הסימנין שחיטה פסולה פירש"י ז"ל שחט הרוב ושהה במעוט האחרון ונמר שחיטתו מה אמרינן כיון דעביד לה רובה הא אתכשר או דלמה כיון דהדר נטרה כולה חרא שחיטה היא וסלקא בתיקו ולחומרא כיון שמצות שחיטה הוא לשחוט הכל כשגמרה בפסול פסולה ובמיעוט קמיא דגרנרת לאו מידי עבד ולא שהיה היא דהא קי"לן מצא חצי קנה פסוק כשרה אי במיעוט קמא דושט נקיבתו במשהו וכיון במשהו והוה ליה מעוט קמא והוה נקב בעלמא וטרפה ומיהא נראה דהשוחט רוב סימנין והשליך העוף מידו שהוא למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכנה בסכין או שימתין ער שיטות ויש מפרש כמיעוט קמא דושט קא מבעי ליה מי אמרינן כיון השהיה הוה ליה כנקובת הושט במשהו או דלמא כיון דבשחיטה קא איתא ליה לאו נקב הוא וכי היכי דלא שהה שהייה לא מטרפה דבי גמרינן שהיה בחצי סימן ויש מפרש דקימא הא כעיא עלה דאמרינן לעיל השוחט בסכין רעה ומבעיא ליה בבהמה פי' שחט רוב סימן אחר ושוהה בהולכה והובאה המיעוט בשחיטה ואחר כך גמר סימן שני כהלכתו מהו מי אמרינן כיון שמיעוט הסימנין חשוב בחתוך אם כן שוהה בשחיטה אעפ״י שמוליך ומביא פסולה דהוי כולו חותך דבר בההיא שעתא או דילמא כשר וקיימת בתיקו ואינה מותרת תיקו הוא כמו תיקום ר״ל מובלעת המ"ם וכמו שמצנו בכל מ"ם.

sefaria_rag_markdown/he/Halakhah/Rishonim/Dina DeGarmei.md

@@ -0,0 +1,41 @@
+[Dina DeGarmei 1] אמר משה בר נחמן (ז"ל) פן יחשדני שומע בהזכירי מקצת דברים שלא בשם אומרן. כעוסק בהן שלא לשמן אני מנצל את עצמי כי לא כוונתי לסתמן ולהעלימן שמן הידוע שדברי ודברי רבותי ואנא דמן ואורייתי דמן. ודבריהם בפי כדבש למתוק ולמן. ואף כאשר לבי מגמגמן. ידעתי כי נמקן עמן. אבל יש אשר קלמוס הראשונים מתמן ועתה נעלם טעמן מעיני תלמידי הזמן. וחכמי' הצרפתים אספו רובן אל עמן. הם המורים הם המלמדים הם המגלים לנו נטמן. ואף גם זאת יש צריכות עוד נגד והולם להלמן. מעשה ידי אומן. והצריכות לפי דעתי אל אמן. אספתי אותן כפי יכולתי אל מקומן. ויש לנו בזה תועלת להועיל תועלת גדולה או קטנה כי אם לא יהיה בדברינו רק השנות הדברים לא הפסדנו טרחינו ועמלינו אצל היודע ועד הנאמן. אולי יישר בעיניו וימצא בהם דבר נכון או מזומן. כי טוב ומטיב הוא ורחמן יזכנו ברוב רחמיו. לספק צרכן ולהשלימן. וישים חלקנו עם העוסקים במצותיו ובתורתו לשמן. אמן ואמן.
+[Dina DeGarmei 2] דינא דגרמי
+[Dina DeGarmei 3] קא גרסינן בקמא (ק,א) ר"ל אחוי דינר' לר' אלעא א"ל שפירא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנ' אמר ר' וכי סמכת עלאי מאי למימרא דאי משתכחא בישא בעינ' לך והא את הוא דאמרת ר"מ היא דדאין דינ' דגרמי מאי לאו ר"מ ולא סבירא לן כותיה א"ל לא רבי מאיר וסביר' לן כותיה ואסיקנ' הא ר"מ מחיצת הכרם שנפרצה אומרין לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו יש מי שסוב' דהא מתני' רבי היא ור"מ היא משום דקיימא לן סתם מתני' ר"מ והגיהו במקצת הספרים דתנן ולא היא בריית' היא דמתני' בתוספתא דכלאים ומשום הכי אמרי' דר"מ קתני לה משום דאיפליגו בה במתני' במסכת כלאים ל"ב פרק ז' דתנן במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו ה"ז קדש וחייב באחריותו ור"י ור"ש אומר' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וסתם מתני' ודאי ר"מ והשת' קאמ' ר"ל מאן שמעת ליה דאמר גבי כלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו ר"מ וקתני מחייב באחריותו. ואיכא דקשי' ליה ר"י ור"ש נמי דייני דינ' דגרמי דהא אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אי אדם אוסר מחייב באחריותו והא גרמא הוא וכי תימא שאני הכא דהא מסכך בידים הא מעיקרא קס"ד דר"מ דמסכך ההוא דדאין דינא דגרמי. ולאו קושיא היא חדא דכיון דאמרי ר"י ור' שמעון דלא מיתס' כלל תו לא איצטריכו לאיפלוגי אי מחייב אי לא ולאו אורח' דתנאי למימר אם תמצי לומר אוסר פטור ואדרבה אי דייני דינא דגרמי הוה להו למימר פטור לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא קתני הכי ועוד דההוא טעמ' דאקשינן בגמ' שאני התם דבידי' קא עביד טעמא רבה הוא ודילמ' אי הוה סליק ליה דר"מ דמסכך הוא דקא דאין דינא דגרמי הוה מקשי לי' אפילו ר"י ור"ש נמי.
+[Dina DeGarmei 4] תו איכא למידק אמאי לא אוכח דר"מ הוא דדאין דינא דגרמי מדתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וק"ל דאחוי אחויי משום דינא דגרמי חייב ומסור דעלמא נמי משום הכי חייבינן ליה בקמ' ולא מצית למימר דילמא הוה דחי ליה שאני התם דמגזל גזלה ואחייב ליה בהשב' דסופ' בדאחוי ולא גזל מידי היא וכן פרש"י ז"ל. ועוד דהא קרקע היא ואינ' נגזלת ומינה גמיר נמי רב נחמן למסור דעלמ' ואע"ג דלא גזל איהו מידי כדאיתא התם ואיכא למימר אי מההיא מתניתין שמעת מינה דיינינן דינא דגרמי אבל מנא ליה לריש לקיש דר"מ היא ורבנן פליגי עליה ודילמא דברי הכל היא ואע"ג דק"ל סתם מתני' ר"מ היא לא לאפוקי מדברי הכל קאמרינן ואדרבה כולהו דברי הכל נינהו. ומשום הכי אייתינן הא דתנן הרי זה קדש וחייב באחריותו דר"מ קתני לה ורבנן פליגי עליה ואמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והואיל ור"מ בלחוד קתני לה לא שמעינן להו לרבנן דיינינן דינ' דגרמי א"ר שמעון בן לקיש דליכ' מאן דדאין דינא דגרמי אלא ר"מ ושמעינן נמי מתני' דר"מ דאין ליה ועוד דלישנא דמתני' דמסכך משמע דר"י ור"ש פליגי אכולהו ומשום הכי אייתי הך מתניאת' דכלאים ואע"ג דמעיקרא קא סלק' דעתיך למימר דר"מ דדן את הדין היא ומשום דסתם מתניתין ר"מ ולאשמעינן מינה דרבנן פליגי עליה אלא מסתמא הוא דקאמרינן דליכא דדאין דינא דגרמי אלא ר"מ מכל מקום השת' להכי ניח' לן למיפשט תרוייהו ועוד דרישא דההיא מתניתין ר"מ היא דקתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו'. ואמרינן בבכורות (כ"ח ב') לימא תנן סתמ' כרבי מאיר ואע"ג דדחי' דילמא בדוקין שבעין אוקמת' היא ולא קס"ד הכי אלא קס"ד דר"מ בלחוד היא ועוד דעל כרחך ר"מ בלחוד קתני לא דהוא מחייב טמא את הטהור ואי רבנן אפילו נשא ונתן ביד פטרי' דהא אמרי המטמ' והמדמ' והמנסך בשוגג פטור אלא ר"מ הא דמחייב התם אפילו בשוגג כדאית' בגטין (נ"ב ב') ולפי' קא סלק' דעתין (למימר) [למיגמר] מינה דר"מ דאין דינא דגרמי. א"נ התם ההיא אוקמת' היא דמוקמי' לה בדאחוי אחויי ולא מבדרא מגופה דמתני' דכלאים ודילמא נמי הוה משנינן לה בדגזל ואמרינן דמאי דגזלה מיניה חשיב ליה מעשה אי נמי קנס' הוא הואיל וגזל אוקמוה רבנן ברשותיה בגזלת מטלטלין והכי איתא בירושלמי ומשמע נמי אליבא דגמרא דילן דהא דקתני רישא אם מכת המדינה היא וכו'. דשמע מינה דאי לאו מכת המדינה חייב משום קנסא הוא הילכך מסיפא נמי אי הוה מוכחיה מינה הוה דחקינן ומוקמיה בהכי והכא לאו קנס' הוא אלא דינ' דדינ' דגרמי קאמרינן ולא קנס' כדבעי' למכתב בסייעת' דשמי'. והיינו טעמא דלא פשיט מבריית' דמראה דינר לשולחני שחייב אלמא דדייני דינא דגרמי דמהתם לא מצי למגמ' דר"מ הוא דסבר הכי ומשום הכי אייתי הך בריית' דנפק' מגופא דההיא מתניתין כדכתבינ' בירושלמי במסכת כלאים גרסינן חד בר נש חוי סלעיה לרבי אלעזר א"ל טבא היא ונפסלת אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה וכן הכא המראה דינר לשולחני וכו' עד רבי יוסי ברבי בון ולא אמר כן אלא רבי אלעזר אמר קנסא דרבנן ריש לקיש אמר קנס' דר"מ כי אתא עובד' שאל ריש לקיש לרבי אלעזר א"ל הדין קנס' דמאן א"ל דרבנן א"ל פוק שלם ואע"פ שמוחלפת שיטת הירושלמי למדין אנו שנסתפק הדבר אי לר"מ בלחוד הוא דדיינין דינ' דגרמי או אף לרבנן ומשום הכי מהדר בגמרין למפשט תרוייהו כדפרישית.
+[Dina DeGarmei 5] תו איכא למידק היכי שמעינן מהאי מתני' דדייני' דינ' דגרמי הא ממונו הוא דאזק שהגפנים שלו הם שהולכין ומתערבין עם תבואתו של חברו אוסרין אותה ומאח' שעליו לנדור מפני האסור ולא אמרינן בה על הניזק להרחיק את עצמו אמאי לא לחייב לכולי עלמא הא שורו הא דלא טפח באפיה מאחר שהיה לו לגדור ולא גדרה. ומפרקי לה רבנן ז"ל להך קושי' דלא מתסר מחמת ערבוב לחודיה אלא מפני שנתיאש מלגדור ויאושו הוא הגורם האסור והוא הגורם לו להתחייב וגמרי לה ממתניתין דתנן במסכת כלאים (ה,ו) הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לו אלקטנו מותר אמר אלך לביתי ואחזור ואלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ומפרשי מאי מותר שלא נאסר הירק ולא הכרם ומאי אסור שקדש ושמע מינה דרישא אע"פ שהוסיף מותר מפני שלא נתיאש ודעתו לעקור אף כאן אלו לא נתיאש ודעתו לגדור לא נאסר בתוספת מאחר דלא לזה ויאושו ומחשבתו הוא שאסרו והוא שחייבו לשלם ותנן נמי הרוח שעלעל' את הגפני' יגדו' מיד ארעו אונס מותר כך תירץ הרב רבי י��חק הצרפתי בעל התוספות (ב"ק ק' ע"ב). ואיכ' דסליק אדעתיה לתרוצי שאני הכא שאין כאן נזק אלא מחמת גרמא שאף הגפנים שלו אינן מזיקי' את התבואה אלא שהן גורמין לאיסור שיבא ועדיין צריכין לדברי הרב רבי יצחק ז"ל שא"כ הוה ליה היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא משום קנסא הוא דמחייב לר"מ ולא סבירא לן נמי כותיה ואע"ג דדייני' דינא דגרמי אלא ודאי הערבוב הוא ההיזק וכשורו נגח דמי ועוד שא"כ הוה ליה גרמ' ממונו וממונו הגורם היזק אם אינו מזיק ממש פטור למה זה דומה לשור שנפל לבור והבאיש את מימיו מריחו שהוא פטור ואע"ג דדייני' דינא דגרמי כדבעינן למכתב קמן ועוד דהא בסמך אמרינן דמזיק בידים הוא והלא לא הזיק אלא שגורם להיזק שיבא לפיכך לא נראה בזה אלא כדברי הרב רבי יצחק הצרפתי ז"ל.
+[Dina DeGarmei 6] אשתכח השתא דר"מ הוא דדאין דינ' דגרמי ולא אשכחן תנא דסביר' ליה כותיה וכבר פרישנ' לעיל דר"ש פליג עליה ולא דאין ואי קשיא לך הא ר"ש סבירא ליה דבר הגורם לממון כממון דמי הא לא קשיא דסמכינן אמאי דאמרינן בגמ' לעיל דא"ר שמעון בדבר שעיקרו ממון בדבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרות הואיל והוא גורם להפסד ממון ואי נמי למאי דקס"ד בגמרא למימר דמחייב ר"ש בדבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרוף הני מיני בשורף ממונו של חברו שהרי מאחר שדבר הגורם לממון דמי שהשטר חשוב ככיס מלא מעות והוא מזיק ולא גורם אבל להפסיד ממון בלא מעשה כגון מחיצת הכר' שיאשו הוא הגורם לר"ש פטור. וכן במוחל חוב לר"ש פטור וכן במראה דינר לשולחני וכל אביזריהו. ואע"ג דקיימא לן כר"מ לא קיימא לן כר"ש דאמר הגורם לממון כממון דמי ולא מיתליא חדא בחברתה דהא גרסינן בקמא (ע"א ב') ואית' נמי בכתובות (פ"ו א') הכא במאי עסקינן כמו שמסרו לשומר וכו'. ור"מ סבר לה כרבי יעקב וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ואמאי לימא ר"מ לטעמיה דדאין דינ' דגרמי אלא ש"מ דלא מיתלי' חדא בחברת' דעד כאן לא דייני' דינ' דגרמי אלא לשלם לו מא שהפסיד ממנו אבל למהוי כממון לא הילכך אי טבח שור הנסקל לא משל' תשלומי ארבעה וחמשה דלאו כממון דמי ומ"מ אי סבירא לן כר' יעקב חייב לשלם שור לשומר שהרי הפסידו בדמי השור כנ"ל. לפיכך אני אומר שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו שחייבו לשלם לגזלן דהכא דהא קיימא לן כר"מ דדאין דינא דגרמי ואע"ג דלא קיימ' לן כר"ש והרי גרם להפסד ממון מכיסו שהוא חייב לשלם ממון אחר לבעלים הראשונים .
+[Dina DeGarmei 7] ובעיקר מילתיה דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לית הילכתא כותיה שאנו כממון ואין משלמין עליהן תשלומי ארבעה וחמשה ואף אין נשבעין עליהן שהרי אין גופו ממון אע"פ שגורמי' לממון ואע"פ שאם הזיק חייב לשלם אם פשע בשמירת' פטור שלא מצינו דינא דגרמי אלא במזיק. ויש מי שאומר שהפושע מזיק הוא ומשלם אבל שבועת התורה לעולם אין נשבעין אלא על דבר שגופו ממון ולא על הגורם שהרי איו נשבעין על השטרות וכן נמי אין בהם אונאה דלית' לר"ש ואע"ג דר"מ סבר לה כותיה אנן לא סבירא לן כרבי מאיר אלא בדינ' דגרמי ולא בדבר הגורם לממון וכך הסכימו הגאונים ז"ל דליתה לר"ש.
+[Dina DeGarmei 8] והוי יודע שלשון דבר הגורם לממון כממון דמי הוזכר בתלמוד על דרכים רבי' דמאי דאמרינן בהאי פירוק' ג' שבועות הן וכו' ואמר שמואל לחיו' משום דדבר הגורם לממון כממון דמי התם לענין קרבן שבועה איתמר ודמי כמאן דאמר כפירה שאפשר לבא לידי ממון הויא ולאו כפירת דברים בעלמא הוי תדע דהא רבה מספקא ליה לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע לו מהו ואמרינן מילת' דמיבעי' ליה לרבה ולא פשטו' מפלוגת' דר"ש ורבנן דרבה נמי לא אמר פלוגת' דר"ש ורבנן כדקאמר לענין תשלומין אלמ' אפילו לרבנן דפטרי ליה ממונ' לענין שבועה אפש' דמחייבי ליה דלא כפירת דברים הוא ולא דמי' לשבוע' בטוי ובענין אחר אסיקנ' במס' פסחים (כ"ט ב') דכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.
+[Dina DeGarmei 9] עתה הוקשה לנו מאחר דק"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אלמה תנן המטמ' והמדמ' והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור ובשוגג אמאי הא דיינין דינא דגרמי ומה לי שוגג ומה לי מזיד כיון דדינא הוא אדם מועד לעול' לשלם נזק שלם ועוד דאמרינן התם בגיטין דבר תורה אחד שוגג וא' מזיד פי' פטורין מ"ט היזק ומפני מה אמרו מזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמאי הא משום דינ' דגרמי מחייב ועוד דגרסינן התם לימ' כתנאי אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא המטמ' והמדמע והמנסך בין בשוגג בין במזיד חייב דר"מ לאו משום היזק שאינו נכר שמיה היזק. ודחינן לא משום דקניס שוגג אטו מזיד ואמאי לר"מ דדאין דינ' דגרמי ה"נ דשמיה היזק דהא מ"מ גורם הוא וחייב. ומשום הך קושי' איכ' מ"ד דהא דדאין ר"מ דינ' דגרמי משו' קנסא הוא דדאין ולא דינ' דאוריית' הוא הילכ' בשוגג פטור משום גורם והיינו דקס"ד התם בגיטין למימ' מדמחיי' ר"מ מטמ' ומדמע בשוגג שמע מינ' דסבר היזק שאינו נכר שמיה היזק דאי משום גורם פטור אלא שמע מינה מזיק הוא וחייב. והביאו סמך לדבר זה ממה שמצינו בירושלמי בפרק שבועת הדיינים המקרע שטרותיו של חברו חוץ מדעתו רבי חנינא ורבי מונא חד אמר חייב וחד אמר פטור מ"ד חייב משום קנס ומאן דאמר פטור כסותם פי עידי חברו פירוש חוץ מדעתו של חברו שלא צוהו בעל השטרות לקרען אלא שהוא קרען שלא מדעתו וכיון דמאן דמחייב משום קנס מחייב ליה שמע מינה דינא דגרמי לאו דינא הוא אלא קנסא ומשום הכי תנן במתני' נפרצה אומרי' לו גדור נפרצה אומרים לו גדור כלומ' שאנו לא התרינו דילמ' שוגג הוא ומיפטר. ואי קשי' לך הא תנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואמאי הא איהו גרם ליה שאלו לא גזלו הוה אכיל ליה מקמי דלימטי זמן איסוריה והא ר"מ קתני לה דסתם מתניתין היא וכדמוכחא נמי סוגיא דהניזקין משום דהיזק שאינו נכר לא שמי' היזק. לא קשי' דכיון דאיסוריה ממילא הוא דאתי ולא מחמת עצמו של גזלן אע"פ שעכבו מלאכלו עד שבא זמן איסורו פטור דהא איהו לא גרם האיסור אלא שעכבו מלעשות תקנ' לאיסורו והיינו טעמא דאמרי' בגמרא רבי יעקב אומר אף משגמירי דינ' אומר לו הרי שלך לפניך משו' דקסבר גומרין דינו של שור שלא בפניו וא"ל אי אהדר יתיב נהלך נמי הוה גמירי ליה לדינ' ולא מצי האיך למימ' לי' אלו אהדריתי' נהלי הוה שחיטנ' ליה שאין איסורו זה בא מחמ' הגזלן ולא מחמת השומר אלא מאיליו הוא בא ולא בידים וכן פרש"י ז"ל ולא מיקרי גורם אלא היכא דמחמתו בא האיסור הילכך פטור אפילו לר"מ. ולפי סבר' זו אנן דק"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד לעולם לא דיינינן דינ' דגרמי אלא במתכוין להזיק אבל לא בשוגג.
+[Dina DeGarmei 10] כתבתי זאת הסברא ואינה נכונה, דאי סלקא דעתך קנסא הוא מסר ומת או שרף שטרות ומת לא נקנוס בנו אחריו כדאמרינן במטמא ומדמע אלא ודאי דינא הוא. ועוד קשי' הא דאמרינן בדריש לקיש דאחוי דינרא לר' אלעא ואמר דאי משתכחא בישא משלם והא ודאי לא היה מתכוין להזיק ואעפ"כ חייב ואמאי והא קיימא לן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואיכא מאן דדחי לן מה' דהואיל וצריך למגמר וקא חזי כלל פושע היא ומזיק הוא ואע"פ שזה דבר הגון אין אנו שומעין לו אלא בעלי סברא זו טעו בשקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס ואנן דינ' דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי. ופירוש משנתנו דגזל חמץ ומימרא דרבי יעקב לאו הכי פירושא כדכתיב' לעיל א"כ לרבי יעקב אפילו לא החזירו שומר לבית בעליו יהא פטור כמו שהוא פטור כשאמר לו הרי שלך לפניך ועוד בתרומה ונטמאת אפילו נטמאת מאיליה באונס גמור לימא ליה אהדרתה ניהלי לא הות מטמאה וגזלן חייב הוא בכל אונסין שבעולם אלא טעמייהו משו' דגורם היזק שאינו נכר פטור וכדמפרש בפרק הניזקין, אלא שאין כאן מקו' להאריך בזה. ומסתברא דהא מילתא דאמרינן דינא דגרמי דינא הוא מילתא דאיתמרא בגמ' דגרסינן בקמא ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא . פי' מעצמו חייביה ר"נ וא"ל רב הונא בר חייא דינא או קנסא פי' דינא דמסור דינא הוא או קנס שקנסו חכמים כיון שהראה מעצמו ולא גמר מינה לדינא דגרמו אחריני כגון מוחל ומראה דינר ונתיאש ממנה ולא גדרה ולא אפילו לשורף שטרות א"ל אנא מתנית' ידענא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה דקיימ' לן דאחוי אחוויי ולא גזל כלום וקרי ליה גזלן אלמא דינא הוא וליכא לפרושי קנסא משום דגזלנ' עתיקא הוא כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיטא דלא גמרינן מינה למאן דליתיה הכי וטובא נפקא ליה מינ' ואפשר דממתני' לא פשיטא ליה כלום דאמר עוברין מתני' היא ומיהו כיון דאשכחן ליה לר"מ בעלמא דמחייב בגרמי אפילו שלא במקום קנסא שמע מינה לר"מ פשיטא דדינא הוא וקיימא לן כותיה. וזה הטעם נכון לתרץ מה שהקשינו תחלה אמאי לא פשטו דינא דגרמי מהא מתני' משום דאיכא למימ' קנסא דמסורות הוא שקנסו בממונן כמו שקנסו מקצתן אף בגופן ולא גמרינן מינה אפילו לגורמי נזקים אחרים לרב הונא בר חייא אפילו לגורם נזק במזיד ולרב יוסף באונס ובשוגג ואנן ודאי קיימא לן כרב הונא בר חייא דמסקנא לא גמרינן כלל אפילו דכותה וכל שכן דזו ר מינה דסוגיין בעלמא כותיה כדבעינן למימר קמן והא דמחייבינן שורף שטרות ומוחל משום דסבירא לן כר"מ דדאין בכולהו מדינא ולא מסקנא.
+[Dina DeGarmei 11] והנך פירכי דפרכי' לעיל לאו כלום נינהו והכי מפריקנא להו. הוי יודע שר"מ סבור שהגורם היזק אע"פ שלא עשה מעשה בידים חייב והיינו דינא דגרמי אבל מי שלא גרם היזק לא חייב ר"מ ולפיכך המטמא והמדמע והמנסך וכל היזק שאינו נכר פטור מן הדין לפי שאין היזק לא מחמת גרמתו אבל במחיצת הכרם שנפרצה הרי יש מחמת יאושו שהוא הגורם ערבוב שהוא מבטל השורה ואוס' תבואתו של זה והיזק נכר הוא שמאח' שנתיאש הערבוב אוסרו ואיסור נכר לכל ואע"פ שאתה יכול לעקור הגפנים ולא יהא האיסור נכר שם שנוי החוזר לברייתו בכגון זו שנוי הוא והרי עושה בו מעשה נכר בגרמתו של זה ולא דמי למטמא דאגע בהו שרץ שהערבוב שנוי הוא עד שאתה מחזירו לברייתו וי"ל דהאי נמי היזק שאינו נכר הוא ומשום קנסא מחייב ליה ר"מ שכל הגורם לממונו של חברו שיאס' חייב דומיא דמטמ' ומדמע ומנסך ומפגל והיינו דתניא אומרין לו גדור משום דבעי התראה כדכתיב לאידך סברא ואף ע"ג דהתם קנסא הוא והיכא דגלו רבנן בלחוד כגון מטמא ומדמע חייב וכל היכא דלא פרישו כדאמרינן חזרו לומר אף המנסך דמקנס לא גמרינן כדאיתא לקמן באידך הגוזל ואיכא למימר כיון דכל הני מגו כל האוסרין במשמע ובכולן קנסו אלא כיון שאין האיסור בא מחמת מחשבה גמרי' מינ' דמחשבה כמעשה לר"מ ושמע מינה דדאין דינא דגרמי וכל דכן הוא ומה הכא דהיזק שאינו נכר הוא ומדינא לאו שמייהו היזק עביד גרמא כמעשה בהיזק הנכר לא כל שכן.
+[Dina DeGarmei 12] ואי קשיא לך אי הכי ממפגל נמי שמעינן דינ' דגרמי דהתם נמי מחשבה היא וחשבינן לה כמעשה מחייבינן ליה משום קנסא או מן הדין אי שמיה היזק לא קשיא דהתם מעשה הו' שהוא שוחטו לכך אלא שאין האיסור נכר בו ולמאי דקא סלקא דעתך נמי דמתני' דדן את הדין ר"מ הוא שמעינן מינה דדאין דינא דגרמי בהיזק שאינו נכר דהיינו טמא את הטהור ואפילו בשוגג דאיהו קניס שוגג אטו מזיד וכן נמי גזל חמץ ועבר עליו הפסח לר"מ אומר הרי שלך לפניך כדכתיב לעיל ואף ע"פ שגרם היזק מחמת שגזלו ועכשיו שעבר עליו הפסח אין כאן היזק שהרי אינו נכר ומשום הכי פטור ואפילו למאן דקיימא לן השתא דבמזיד קנסו ומיקרי היזק הני מילי במטמא ממש אכל הכא ממילא קאתי ליה ופטור וכגון זו לא קנסו וכן תרומה ונטמאת דתנן אומר לו הרי שלך לפניך בשנטמאת מאיליה.
+[Dina DeGarmei 13] כללו של דבר כל שחייב במעשה בידים לרבנן חייב בגרמא לר"מ וכל הפטור במעשה ממש לרבנן כגון היזק שאינו נכר פטור לר"מ בגרמא והוא הדין במעשה ממש שלא חייב ר"מ אלא על גורם היזק ואין כאן היזק מאחר שאינו נכר ומשום הכי דן את הדין חייב לר"מ שאלו גזל כיסו ממנו ונתנו לחבירו חייב לדברי חכמים ובגרמא נמי חייב לדברי ר"מ שהגורם כעושה מעשה דמי וכן נמי השורף שטרות של חברו כמי שגזל כיסו של חברו וחייב אע"פ שהיא גרמא לענין הממון הכתוב בשטר. וכל המפסיד ממונו של חברו ממנו היזק נכר הוא מאחר שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי שבת חייבה עליו תורה בדהזרקיה באנדרונא ובטליה אלמא היזק נכר הוא ואי קשיא לרבנן דלא דייני דינא דגמרי היכי מחייב והא גורם הוא לבטלו ממלאכתו וגורם הוא לו שלא ירויח לא קשיא דכיון דהזרקיה מההיא שעתא הוא דאפסדיה עד דפתח ליה והא אמינא דהיזק נכר נמי הוא בין לר"מ ובין לרבנן וכן המראה דינר לשולחני חייב אע"פ שהוא שוגג וקיימא לן היזק שאינו נכר בשוגג פטור ואפשר דאפילו במזיד נמי פטור דמסקנ' לא גמרי' וכדכתבינא אלמא המפסיד ממון מחברו כגון מוחל חוב ושורף וכל דדמי להו היזק נכר דהא לא מהדר ליה ולא מידי אבל מי שיכול לומר הרי שלך לפניך אינו ניכר ואין שמו היזק ופטור לכ"ע ומיהו הגורם נזק נכר חייב לר"מ בין בשוגג בין במזיד בין באונס שאדם מועד לעולם.
+[Dina DeGarmei 14] וזו ששנויה במשנת ר' חייא ורבי הושעיא אומרין לו גדור לאו משום התראה הוא לחייבו אלא מפני שאינו נאסר אלא א"כ התרו בו דמסתמא לא ניחא ליה דליתערב כרמו בתבואתו של חברו ודעתו לעקור ואף ע"ג דתנן אלך לביתי ואחזור ואלקטנו אם הוסיף אסור אלמא ביאוש כדי מתסר התם הוא משום דניחא ליה לקיים ירק שלו אלא בערבוב כרמו בתבואתו של חברו ולא ניחא ליה ודעתו לעקור גפניו או לגדור ושמא סבור הוא שהלה נמי חייב לגדור אבל מאחר שהתרינו בו ולא גדר ונתיאש בכך אסור דהא גלי אדעתיה דמינח ניחא ליה .
+[Dina DeGarmei 15] ומה שסמכו על הירושלמי במקרע שטרותיו של חברו שהוא חייב משום קנס מאן לימא לן דאינהו דייני דינא דגרמי דילמא לא דייני והכא קנסא בעלמ' הוא דקנסו ולא גמרי' לשאר דכואתא וכן מה שאמרו בירושלמי במסכת כלאים גבי מראה דינר לשולחני שהוא קנס מפני שאין להם דינא דגרמי אלא שבזה קונסין אותו מפני שהוא פושע והפסדו מצוי אי נמי כל דמשלם בגרמ' אע"ג דדינא הוא קנסא קרי ליה דתנא ירושלמאה לישנא קלילא תני.
+[Dina DeGarmei 16] ואנן כבר גלינן ברחמי דשמי' דאפי' היכא דלא קנסינן ליה מחייב. וכן אני אומר בגורם לשרוף שטרותיו של חברו או שמסר שטרותיו של חברו בין באונס בין ברצון שהוא חייב שהגורם כמזיק ואפילו גורם דגרמי חייב וליכא לדמוייה כלל לההיא דאמרי' גבי קרבן שבועה במס' שבועות (ל"ב א') הכל מודים בעידי סוטה בעידי קנוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם דהתם לא חייבה התורה שבועה אלא על שבועת העדות המחייבת ממון או גורמת אבל גורם דגורם כפירת דברים הוא. וממונא ליכא אפילו בכובש עדות גמור ואפילו בשתי עדים ומי שדמה שני ענינים אלו וערבן חייב משום כלאים.
+[Dina DeGarmei 17] והדור לעקרן דאמרן דהיזק שאינו ניכר פטור אי קשיא לך טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק נכר הוא אלא שהייה ודרס' הא לא ידיע' לא קשי' דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף הוי והרי נכר בין חיה לשחוטה. ואם קשי' לן א"כ מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטתו ליהוי היזק איכא למימר כי אמרי' הכי הני מילי לפסולי שחיטה שכל שעשה לה פסול בשחיטה לא שחטה אלא נבלה אבל כל ששחיטתו כראוי ואיסור אחר גורם לה אין השחיטה כנחיר' או כמתיז ראשה בסייף אלא השחיטה כשרה שהרי הוציאה מידי נבלה ואיסור אח' גורם לה ואינו ניכר בה כן נ"ל. אבל אפילו לדברינו מצינו צד הקל בגורם יותר ממזיק בידי' והוא שהנאנס להראות והרא' פטור והנושא ונותן ביד חייב אע"פ שנאנס כדעת רבינו הגדול ז"ל. וי"ל שאינו חשוב גורם אלא האונס אבל נטל ונתן ביד מדאגבהיה קליה ומתחייב בתשלומים מעלי' אי נמי אע"ג דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה וכן בדן את הדין הורה רבינו ז"ל שאינו משלם אלא בשנשא ונתן ביד דאנוס מיקרי דרחמנא אנסיה למידן כיון דחזי למידן וגמיר וצביה אנסיה למטעא בשקול הדעת ואקילו רבנן בדבורא ולא עשו בו אונס כרצון ומיהו ליתי להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא.
+[Dina DeGarmei 18] עוד יש להקשות, מאחר דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי היכי אמרי' בקמא (צ"ח א') הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מונח קמך ואמאי והא גורם הוא להפסידו וחייב ועוד מי גרע ממטמ' דבמזיד והאי נמי מזיד הוא ורש"י ז"ל מפרש דאפשר למשקליה אלא דבעי למיהב זוזא לבר אמוראי וההוא זוזא הוא דאפסדיה מה שאין כן במטמא דאפסדי' לגמרי. וכן נראין הדברים דאי לא אפשר למשקליה לא פטר ליה רבה דדמי למים עכורין דלא קא חזי ליה ואפסדיה מיניה לגמרי והאי נזק ניכר הוא שהרי הכהו על ידו והפיל מטבעו מידו לים אע"ג דקא חזי ליה היזק ניכר לעינים הוא וסוגיא דשמעתא נמי לא אפשר לפרושא אלא בהכי דאקשינן עליה אין מחללין על המעות שאינן ברשותו. כיצד נפל כיסו לים הגדול אין מחללין אי אמרת בשלמא בדאפשר לאפוק' עסקי' והיינו טעמיה דרבה דפטר ליה אסלע דכמאן דאפקי' חשיב ליה ואזוזא דבר אמוראי משום גרמא פטר ליה היינו פירכ' אמאי אין מחללין אלא אי אמר' לא אפשר לאפוקי וטעמי' דרבה בסלע משום גרמא דפטור עליה מאי קושיא גבי מעשר היכי אפשר לחלל על מה שהוא אבוד ממנו לגמרי ועוד דקתני מעות שאינן ברשותו משמע אבל שלו הן אלא שאי אפשר ליטלה אלא ע"י טורח ואדם המזומן לכך דומי' דקסטר' או של הר המלך. אבל עדיין יכולין אנו להקשות קושיתנו שהרי השף מטבע של חברו פטור והצורם אוזן פרתו של חברו פטור ומ"ש מטמא וכ"ש דהוה לן לחיוביה שהרי הוא היזק נכר כדאיתא בגמרא ועוד מדינא דגרמי לחייבו ואיכא למימר אין ה"נ אלא מטמא קנסא הוא ומקנס' לא גמרינן כדאמר רב הונא בר חייא בקמא (קי"ז א') וק"ל כל רב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וסוגיין נמי בגיטין (נ"א א') כותיה דאקשינן התם העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי סלקא דעתך היזק שאינו נכר שמיה היזק אמאי פטור ואי אמרת בשלמא לא שמיה היזק ניחא דאפילו במזיד פטור דמטמא ומדמע קנסא הוא ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. ורבא נמי סבר דמטמא לא גמרינן דקנסא הוא והיינו טעמא דאקשי ליה רבה מעשה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דלא קנסוה רבנן. ומה שהקשינו והא מכל מקום גורם הוא ואמאי לא דיינין דינא דגרמי איכא מ"ד לא חסריה ולא מידי יכול לומר הרי שלך לפניך לא חסרתיך ולא מידי ולא מיסתבר הכי דהא מינכר היזיקא וכל היכי דמינכר היזיקא אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך כדאמרינן לענין גזל מטבע ונסדק ומאחר דקיימא לן דדיינין דינא דגרמי בהיזק נכר והאי נמי נכר הוא אמאי לא מחייב ועוד בזורק מטבע של חברו מאי איכא למימר הא חסריה זוזא דבר אמוראי אלא הנך טעמי חבטי בעלמא נינהו ברם נראו דברי רבינו חננאל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל שהסכימו דליתה לדרבה כלל כיון דקיימא לן כר"מ ואיהו לא סבירא ליה כותיה כדמפרש בגמ' בשורף שטרותיו של חברו ומדליתה בהא ליתה בהנך וכיון דמפורש בגמרא דלית ליה לרבה דר"מ לית לן למיזל בתר שנויי דחיקי ולמיתלי בשמעתא בוקי סריקי ואף רש"י ז"ל כך דעתו דרבה לית ליה דר"מ בכולהו.
+[Dina DeGarmei 19] עוד צריך לפנים שהרי מצינו גורמי נזקין פטורין בקמא הפורץ גדר לפני בהמת חברו והכופף קומתו של חברו בפני הדליקה והשוכר עידי שקר להעיד והיודע בעדות חברו ואינו מעיד לו המבעית את חברו והעושה מלאכה במי חטאת. הנותן סם המות לפי בהמת חברו. ובכללה המכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמת' והוזק' והשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה. עוד התם לבה ולבתו הרוח אם אין בלבויו כדי ללבותה דכי אמרינן ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ובקמא (כו,ב) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתו' ובא אחד וסלקן או קדם הוא וסלקן פטור ובפ' הפרה נפל לבור והבאיש את מימיו לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור והתם שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור מדיני אדם לפי שהוא גרמא בנזקין והתם שחטו מה שעשה עשוי וא"ר הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור וכו'. ובגיטין (מ"ב) העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין אין חייב כלום ומפרשי לה בגמר' התם שהמזיק שעבודו של חברו פטור ובסנהדרין (ע"ו ב') ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה במיא ומתה וסוגיין התם דפטור ובבבא בתרא (צ"ג ב') מיהו נותן לו דמי זרע. מאן י"א רבן שמעון בן גמליאל וכו'. וק"ל דליתא לדרבן שמעון בן גמליאל ואמאי הא דיינינן דינא דגרמי.
+[Dina DeGarmei 20] וזה הטעם לכל אלו. כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלויה בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא כגון זה חייב ר"מ ונקרא בגמ' ברי היזיקא לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין חייב דמעידנא דאמר איש פלו' אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועל פיו שלם מההיא שעתא הוא דגרם נזק ואף ע"פ שאחר כך הוא משלם כיון שהדין חייב לשלם ממון ועל כרחו משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו וכן במחיצת הכרם שנפרצה שבשעה שנתיאש ממנה גרם לזה נזק שהרי הגפנים גדלין והולכין ומתערבין.
+[Dina DeGarmei 21] וכל דבר שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כרחנו יבא היזק מחמת גרמתו של זה ברי היזיקא חשבינן ליה ומשום הכי פטרינן הפורץ גדר לפני בהמת חברו ואיבדה אי כותל רעוע הוא דלא מנטרא מצי אמר לא גרמנא לך ולא מידי דסוף סוף למסתר קאי ומקמי דאתית לה נפלה ואי נמי כותל בריא פטור אבהמה כדתנן או שפרצוה ליסטים פטור משום דמצי א"ל מי יימר דנפקא ואם תמצי לומר דנפקא מי יימר דאבדה דילמא משכח לה ולא ברי היזיקא, וכן דעת רש"י ז"ל. אבל יש מפרשין הא דאקשינן בגמ' אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב אבהמה נמי קאי דאי אכותל מאי קושיא אנן אבהמה קא אמרי' דפטור מדיני אדם כדקתני בפני בהמת חברו ולעולם אימא לך בכותל ברי' וחייב אכותל ואע"ג דתנן או שפרצוה ליסטים ולא מחייבי עד שהכישוה ה"מ לאחיוביה בנזקין דכל אימת דלא קמה ברשותייהו ולא מחייבי בנזקי אבל אגופה של בהמה לעולם חייבין עד שיחזירוהו למקום המשתמר שבשעה שפירץ יצאת מרשות בעלים והם גרמו ליה הילכך לא מפסדי מגופה של בהמה עד שיחזרהו למקום המשתמר מרשות בעלים שהרי הוציאם מרשותם משעה שפירץ אבל אנזקין לא מחייבי מי יימר דמזקא ולא ברי היזיקא, וזו הסברא נכונה.
+[Dina DeGarmei 22] והכופף קומתו של חברו בפני הדליקה או שויה טמון באש פטור (ב"ק נו,א) דהא לא גורם נזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא ואע"פ שהלה פוטר המדליק מלשל' כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום מה שאין כן בזכה את החייב שכבר היה חייב לזה ממון והדיין מפסיד הפסידו ממנו ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסיד ממנה מה שירויח ודומיא למאן דנחית לאומנות חברו אע"פ שבכאן מפסידו ממונו והתם הרויח הו' שמפסידו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם כלום לאו מפסיד ממון הוא ומשום הכי חייב בדיני שמים ואי דמטיא ליה ברוח מצויה לא עבד ולא מידי ואונס הוא ורחמנא פטריה מדיני אדם ואפילו באשו וכל שכן אש של חברו.
+[Dina DeGarmei 23] והשוכר עידי שקר להעידו לאו איהו מזיק ולא גרם היזק אלא אינהו גרמי ולא בידו הוא דאי בעי לא מסהדי כלל וקא סלקא דעתין נמי בגמ' למפטריה בדיני שמים משום האי טעמא דדילמא לא מסהדי דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.
+[Dina DeGarmei 24] והיודע בעדות חברו ואינו מעיד לו אי בחד בלחוד לא עבד ליה ולא מידי דדילמא הוה משתבע היאך ומפטר ומיהו תרי נמי מפטרי דאקשינן בגמרא אפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אי בתרי דאורייתא הוא ולא אקשינן אי בתרי אמאי פטור מדיני אדם ותניא בתוספת' דשבועות וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו הרי אלו חייבין קרבן ופטורין מן הממון של ונשא עונו. וטעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון מה שאין כן בנתיאש הימנה ולא גדרה דכיון שהוא חייב חיוב ממון לגדור ולא גדר ונתיאש חייב שהרי הוא מזיקו ביאוש וגפניו הם האוסרין והוא גורם האיסור אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה אינו חייב למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני שאין בית דין מחייבין אותו בכך אף כאן אין בית דין מחייבין לשלם מביתו שלא חייבתו התורה בכך אלא כשאר המצות היא זו ואינה בדין ממון. אבל מאן דצייר פומהון דסהדי דלא יסהדון כגון שראה עדים מגלגלין ובאין להעיד עדות לפלוני והרזקינהו ומאי דסיימי באותו ירושלמי שכתבתי למעל�� דפטור משום דלא דייני דינא דגרמי אבל אנן דדיינינן שהוא דומה לשורף שטרותיו של חברו כדאמרינן התם בירוש' במקרע שטרות חוץ מדעתו שהוא דומה לאיניש דצייר פומהון דסהדי דלא יסהדון ומאן דצייר פומהון דסהדי דומה למקרע שטרות הילכך חייב וי"ל שהוא פטור דמי יימר דמסהדי דילמא הדרי בהו ולא ברי היזיקא וא"ת אי הכי מסור נמי דילמ' לא שקלי ליה איכא למימר התם כי שקול מיהא מחמת גרמתו שקל וכמאן דקלייה דמי אבל הכא דילמא הדרי בהו ועוד שהם גמילות חסדים הוא דקא עבדי גביה ומי שראה חברו רוצה ליתן מתנה לפלוני או הולך להציל ממונו והוא מעכבו אין מן הדין לחייבו שאין זה גורם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא וכן עיקר. ומי' שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חברו על ידם ואי אפשר להוציא מידו כגון נכרי ואלם או הודו הם והוא לא הודה חייבין לשלם שהרי גרמו לאבד ממונו של זה והא דגרסינן במסכת מכות א"ר יהודה א"ר עד זומם משלם לפי חלקו והוינן בה ואוקמה רבא באומ' עדות שקר העדנו ואקשינן עליה כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לאו מכלל דלא משלם אף ע"פ שאינו חוזר ומגיד לבטל עדותו ואפשר לו שיתחייב לשלם אלא הכי קא קשיא ליה כיון שעדותו קיימת למה אתה קורא אותו עד זומם. הנותן סם המות לפני בהמ' חברו פטור מפני שהיה לה שלא תאכל (ב"ק מז,ב) ולאו איהו קא גריס היזיק' אלא מחמת דעת אחרת נעשה ואפשר היה שלא אכלה והיא הביאה עליה הנזק שאכלתן ולא מצינו מזמין נזקי' שיהא חייב.
+[Dina DeGarmei 25] המבעית את חברו פטור מדיני אדם משום דאיהו אבעית נפשי' וכן הכה כנגד עינו ואינו רואה פטור דאיהו גרם אנפשיה ועוד שיש אומר לנזקין ובהכי לא הוה ליה לאסתמויי כדאיתא בקמא (צ"א א') העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת היזק שאינו ניכר הוא ואומר לו הרי שלך לפניך ואפי' במזיד פטור דלא גמרי' ממטמא ומדמע דקנסא הוא וכבר כתבתי את זה.
+[Dina DeGarmei 26] והשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן צביתיהו קא גרים (ב"ק כ"ב ע"ב) ולא מקרי איהו גורם כלל דאינהו גרמי ואינהו מזקי וכי יהיב להו סלתא גוזא ושרגא אי נמי היזיקו בגדונתו שמס' להם אשו הוא וחייב כמוס' שורו לחרש שוט' וקטן דחייב ולאו משום דינא דגרמי הוא חייב דהא אפי' רבנן דפליגי עליה דר"מ מודו בה אלא משום דאשו הוא וחציו הוא דמזקי אי נמי ממונו והכי מוכח בפ' כיצד.
+[Dina DeGarmei 27] הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות הזורק פטור (ב"ק כו,ב) דמפסק פסיקי גיריה ולא עביד ולא מידי והמסלק חייב לדידן דדייני' דינא דגרמי ורבה דפטר ליה משום דלא דאין כדכתבינן לעיל וכן כתב רבינו הגדול ז"ל דליתה לדרבה. פי' לפירושו דאמר פטור המסלק דאמר רבה או שקדם הוא וסלקן פטור ואנן לא קיימא לן בהא כותיה אלא חייב מדינא דגרמי אבל הזורק לא גרם ולא מידי דהא פסיקי גירי וכן כתב רבינו שלמה ז"ל שהזורק פטור שהרי אין סופן להשתב' מזריקתו וזה שנטל פטור דגרמא בנזקין פטור פי' לפירושו לדעתיה דרבה אבל לדידן חייב דייני' דינא דגרמי ודינא דגרמי וגרמא בנזקין חדא מילתא היא לדעת רש"י ז"ל ותמצא זה רמוז בפירושיו בכמה מקומות דוק ותשכח.
+[Dina DeGarmei 28] וכן הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל שניהן פטורין שכן נראה שהוא דעת רבינו אלפאסי ז"ל דרב' בת' תבר מנ' אזיל וכן שמעתי בשם הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ולא מחייבי משום דינא דגרמי דראשון הא לא אתא נזקא מחמתי' כלל ושני נמי מנא תבירא תבר ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טומן באש דפטור וכבר פרשתי הטעם.
+[Dina DeGarmei 29] נפל לבור והבאיש את מימיו מריחו (ב"ק מ"ח ע"ב) צריך לפנים י"ל דלדידן דדייני' דינא דגרמי חייב והדין הוא סברא דרבינו הגדול ז"ל שלא כתבה בהלכות. וי"ל כי דיינינן דינא דגרמי ה"מ בנזקי עצמו אבל בנזקי בהמתו לא שלא חייבתו תורה אלא בנזקין ממש מכחו אבל בגרמת שורו לא כך נראה לי ומה שהשמיטה רבינו הגדול ז"ל משום דההוא לישנא לרב איתמר אבל לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא בין מגופו בין מריחו אינו חייב משום דהוה להו מים וכלי' ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ולא משכחת ביה דמחייב אלא שהבאיש בשעת נפילה לא איפשר ולישנא קמא הוה ליה למכתב אלא משום דכבר פסקא כדשמואל לא חש לה דמילת' דלא שכיחא היא וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל דאית לההוא דינא תדע דהא רבא דבתרא הוא אמרה ואיהו הא אית ליה דינ' דגרמי דהא רבא גופיה דדאין דינא דמסור בקמא (ז"א) ובכולהו נוסחי עתיקי ודוקאני רבא דגרסי' באל"ף ולא רבה בה"א. וכן כתוב בפי' רבינו חננאל ז"ל. ואי קשיא לך האי היזק שאינו נכר הוא ואפי' בלא גרמא נמי פטור אלא היא ודהא אישתני טעמא וריחא דמיא ושנוי הוא כדאמרינן בענין יין והחמיץ ולפום הך סברא שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חברו או אפילו קרען או מתקן פטור דגרמת שורו הוא ומסתברא דחייב ושאני גרמא דריחא דממילא אתיא מהך דהכא מעשה שורו הוא אף ע"פ שהפסד הוא גרמא.
+[Dina DeGarmei 30] שיסה בו את הנחש פטור (ב"ק כג,ב) משום דאיהו לאו גורם גוף ההיזק אלא מעצמו הוא ולא דמי למסור דהתם כיון שאין המסיקים שאין ממונו והוא הרא' להם הוא גרם כל הנזק שהרי הממון שמו' היה ובגרמתו הוציאו מרשו' הבעלים דכיון דאוקמינהו עליה ברשותייהו קאי כדאמרן עלה כיון דאוקמינהו עילויה מיקלא קלייה שהרי יצא מרשות הבעלים כמו שנפל כוסו של חבירו והניחו ברשות הרבים הילכך חייב לשלם אבל הכא הא קאי גברא והא קאי נפש. משל למה הדבר דומה לממון המוטל לפי המסיקין ובא אחר ואמר לה' טלו אותו ונטלוהו שהוא פטור אף ע"פ שאין רצונם ליטלו אלא מחמת עצה זו שהשיאם זה ליטלו כך נראה לי ואף ע"ג דמראה דינר לשולחני ונמצא רע חייב ואינה אלא עצה שהשיאתו לקבלו כיון דאי שפירא הוא אית ליה לקבולי מחברי' חיובי חייבי' האי שולחני לקבולי ודמי לדן את הדין שאע"פ שלא כפאו כיון שאמר לו חייב אתה ליתן חייב דממונא שקל מיניה בדיבוריה כיון שחייבו בכך. וצ"ע. ויש מי שכתב דמשסה היינו טעמא דפטור משום דמי יימר דמטי ליה להאי גברא דילמא פרק ולא פסיק רישיה הוא והא בורכא דאפילו דרך לנטו' ימין ושמאל חייב נמשך נמי.
+[Dina DeGarmei 31] והא דאמרי' שחטו מה שעשה עשוי ומזיק שעבודו של חבירו שהוא פטור (ב"ק לג,ב) לדידן דדיינינן דינ' דגרמי ודאי מיחייב דהא מדמו לה בגמ' לשורף שטרותיו של חברו והתם קיימא לן דחייב וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וכן דעת רבינו הגדול שהשמיטה וכן נמי הוא דאמרינן גבי השולח עשה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא המשחר' כותב כרבן שמעון בן גמליאל דקא דיינינן דינא דגרמי וכן נמצא במקצת נוסחי הלכות רבינו הגדול ז"ל וקיי"ל כר"ש בן גמליאל דדינ' דגרמי הוא וכן עיקר.
+[Dina DeGarmei 32] ותצמצם שבפ' הנשרפין לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכות שמע מינ' לדידן דדיינינן דינא דגרמי חייב וזה א"צ לפנים.
+[Dina DeGarmei 33] והמוכר פירו' לחברו ולא צמחו (ב"ב צב,א) דקיי"ל כתנא קמא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אינו משלם אלא דמי זרע ולא דמי הוצאה היינו טעמא שאין זה מזיק לא גורם היזק אלא הוא גרם על עצמו וזה אע"פ שמכרו לו אינו אלא כמטעהו.
+[Dina DeGarmei 34] והמשיא את חברו לעשות דבר שאינו הגון לו אינו בדין שישלם והיינו נמי דאמרינן מאן י"א רבן שמעון בן גמליאל ולא אמרינן ר"מ דדאין דינ' דגרמי ומשמע נמי דרבן שמעון בן גמליאל דמחייב לאו משום דינא דגרמי שא"כ נימא בפירקין דר"ש בן גמליאל דאין דינ' דגרמי כר"מ ואי גרמא בנזקין חשיב לה כתנא קמא ואפילו הכי מחייב הא אנן אפילו דינ' דגרמי לא אשכחן מאן דמחייב בהו אלא ר"מ כל שכן גרמא בנזקין אלא טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דכל מוכר או אומן כיון שיש לו הנאה עליו לשמו' שלא יפסיד חברו כלו' בשלו אבל במזיק פטור אי נמי קנסא בעלמא הוא ומנהג אנשי ירושלים ותקנתן שתקנו בכל כיוצא בה ומי שחולק על רבינו הגדול ז"ל ופוסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אין ממש בדבריו ושוב מצאתי בספר המקח בשע' ח' לרבינו הגאון ז"ל שכתב ותדע דמה שחלקו בין דמי זרע ובין דמי הוצאה אותו שמחייב דמי הוצאה קנסא בעלמא הוא דקא קניס וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. ושנו נמי בתוספת' הלוקח קנקנים מחברו ונמצאו פיסטאות ונשתעבדו חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין וגם זו הלכה היא.
+[Dina DeGarmei 35] נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה (ב"ק כח,ב) הא אוקימנ' בגמ' במפקיר נזקיו. ואי למ"ד אנוס הוא ודאי פטור אלא אפילו למ"ד לאו אנוס הוא ופטר ליה משום שאין זה בור שחייבה עליו תורה אלא בור ברשות היחיד היא שחייבה תורה ולא בור ברשות הרבים וליכ' לחיוביה מדינ' דגרמי שהרי לא גרם לו נזק אלא הלה בא ונתקל בה ולא ברי הזיק' דילמ' לא מיחזק ביה שהרי הלה מדעתו בא כאן ויכול לומר לו אני לא באתי אצלך אתה הוא שבאת בגבולי אע"פ שאין אותו רשות שלו ואלו לא חייבה התורה בור לא היינו מחייבין אותו מדינ' דגרמי ועוד שהתורה פטרה בור בר"ה וגזרת הכתוב הוא אלא שאין מצריכין לזה שהטעם הראשון מספיק.
+[Dina DeGarmei 36] ולבה ולבתו הרוח (ב"ק ס,א) דפטר רב אשי משום דגרמ' בנזקין פטור כותיה קיי"ל דבתרא הוא וטעמא דמילת' דאיהו בלחודי' לא גרם נזק וליכ' הכא מזיק ע"י הרוח ואין זה אש שחייבה עליו תורה שאין אלו חציו אלא אף חיצי הרוח ולא ממונו הוא ומשום האי טעמא גופי' לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גג ונפל ברוח מצויה דהתם המניח כמלבה הוא ויש בלבוייו כדי ללבות' שהרי נברא גוף ההיזק עצמו ואין הרוח מסייעת בבריאתו אלא להולכתו כמי שלבה את האש לגמרי בתוך שלו ובא רוח מצויה והדליקו בקמת חברו. והוו בה רבנן מהא דגרסינן בבתרא (כ"ו א') רבי מריון בריה דרבי אבין כי הוי נפצי כיתנ' הוה אזל' דקת' ומזקת לאינשי אתו לקמי' דרבינ' א"ל כי מודה ר"י בגיריה ה"מ דקא אזל' מכחו הכא דקא הוא דממטי ליה מתקיף לה מר בר רב אשי ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמי' דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו ובקמא אמרינן כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין פטור . ופריקו רבי' חננאל ורבינו יצחק אלפאסי ז"ל דאע"ג דפטור מ"מ הואיל וגרמ' דגיריה הוא אסור ומסלקינן היזיק' ואי אזיק לא משלם מה שכבר הזיק כדאמרינן בענין נמי זאת אומרת גרמ' בניזקין אסור פי' אבל פטור אם הזיק.
+[Dina DeGarmei 37] והך שמעת' כולה צריכה לפנים. ואיכ' למידק בה מאי שנא מאשו מאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב לשלם דהא איברי היזיק' דהא דקת' בלא סיועא אלא דהוא ממטי לה ותו דאקשינן בגמ' ולרבינ' מאי שנא מגץ היוצ' תחת הפטיש ויוצ' והזיק חייב ומפרקינן התם ניח' ליה דליזיל הכא לא ניח' ליה דאזל' הא נמי קדשי' מ"ט אקשינן לה ארבינ' למר בר רב אשי קשי' דהא גבי גץ חייב גבי דקת' פטו' אבל אסור לדברי רבינו חננאל ז"ל ורבינו ז"ל . ועוד אי לסלוקי היזיק' קאמר ממתני' שמעת לה דקתני מרחיקין את הגורן הקבועה מן העיר חמשים אמה מדלא פשטוה ממתני' משמע דלענין שלומי קא מפלגי ומשום הכי לא פשטוה ממתני' ולא מבריית' דקתני מקשואין ומדלועין של חברו כדי שלא יזיק. ותו קשי' בין לרבינא בין לאמימר מאי קושיא התם מכחו אזל' ומזק' ותירצו הם הכא זיקא הוא דממטי ליה ומאי שנא מבקע' דתנן המבק' ברשות היחיד והזיק ברשות הרבי' חייב והתם לא ניח' ליה דתיזי' כדאמרינן גבי גץ דהתם כדי שלא ישרוף את ביתו הוא רוצה בכך מה שאין לומר כן בזו ועוד שהוא צריך להסיקה תחת תבשילו אלא משום דמכחו קא אזיל חייב גץ נמי מכחו קא אזיל שהוא יוצא מתחת הפטיש . והטעם לכל זה, דמשום הכי לא אקשינן ליה אמר (מר) בר רב אשי משום דאיהו לח שמעינן ליה דאמר בפי' פטור אבל אסור דהיינו זורה ורוח מסייעתו והתם אפשר דבנזקין חייב כחד מאינך אמוראי דקמ' ולפיכך הקשה לרבינ' דשמעיה בפי' שפטר אע"פ שאפשר לומר דמר בר רב אשי גופי' פטר אקשויי לא מצי מקשי ליה כמו שלא הקשה למי שלא דבר כאן כלל. ודק' קשיא לן אמאי לא פשטוה ממתני' משום דמתני' דילמא רבנן היא ולא ר"י אבל ממתני' דפטיש בעי לאקשויי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בסלוקי היזק' אבל אי לאו גיריה לא מחייב לשלומי דאגרמ' בעלמא לא מחייב בכי האי גוונ' וזה מספיק לתרץ פי' הגאונים ז"ל ובאמת שכך הוא עיקר שמועתנו כמו שאמרו. ודקא קשי' לן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שחייב לשלם. שמעת' הכי מפרשה דכי הוו נפצי אינהו ניתנ' כדי להוצי' ממנו דקת' היו חובטין הפשתן כדי שיפיל הדקת' לארץ ואלו נפלו הדקת' לארץ שוב אין הרוח מזיזה ממקומה מפני שהיא דקה וגרוש' מעצמה והדבר ידוע ומפני שכחו כחוש שהדקת' קלה ביותר הרוח באה ומוליכה למקום רחוק ומזקת הרי שלה הלכה מכחו כלום ולא סייע הוא בהולכת הרוח אלא אדרבה אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ ולא היה הרוח מזיזה כלל נמצ' שזה ההיזק הרוח בראו מעיקרא אלא שהוא גרם לרוח שיבא עליה ויזיז שאם לא נפץ הפשתן לא היתה הרוח מזקת ולפיכך קראוהו גרמא בניזקין ומיהו גרמי' דגיריה הוא כיון שמאותה שעה הרוח מזומנת להוליכה והוא גורם עיקר' אע"פ שבהולכה אינו מסייע ולא דמי לאבני וסכינו ומשאו דהתם כיון שהניחן בראש גגו אש הם והרוח מולכת אותה יותר רחוק ומקרבת אות' אצל הנזק יותר ממנו כמו מדליק אש והרוח מוליכתו לגדישו של חברו שהוא חייב שהרי הרוח מוליכתו כפי כחו ואינה מוליכה למקום אחר הפך מכחו כמו שפירשתי בדקת' והא דקא מדחינן ליה לגץ היוצ' מתחת הפטיש משום דגץ ודאי הרוח מוליכתו תדע דקתני לה גבי תולדה ראש בפ' הכונס ולא קתני ליה גבי אדם המזיק וקא סלק' דעתך שכשהוא מכה בפטיש כחו מפילתו לגץ לארץ אלא מפני שהוא דבר קל הרוח מוליכתו לחוץ הפך כחו דאעפ"כ חייב כיון שהוא גרם אף בדקת' כן ומפרקינן התם ניחא ליה דליזיל והוא מכה בפטיש כדי שילך והרוח מוליכתו יותר רחוק ולא בהפך מכחו ודמי לאש שלבה והרוח הולכה לגדיש שחייב הואיל ואין הרוח עושה דבר מעצמו בהפך מכחו אלא מסייע למה שעשה הוא אבל בדקת' לא ניח' ליה דליזיל והוא חובט הפשתן להפיל הדקת' לארץ והרוח מוליכה הפך מכחו נמצא שאינו מסייע בהליכתה אלא גורם הוא לה ולפיכך אינה דומה לבקעת והדבר נכון וברור לכל בעלי דעת.
+[Dina DeGarmei 38] ומעתה למדנו ל��י דרכנו שדיני הגרמות בהלכות שבת יש מהן שחייב לשלם ויש מהן פטור ומותר ויש מהן פטור אבל אסור דינ' דגרמי חייב לשלם כגון מסור וחבריו ויש מהן פטור אבל אסור כגון גרמ' דגיריה דאמרינן זאת אומרת גרמ' בניזקין אסור והיינו דקת' ומהן פטור ומותר כגון בהנך גרמי דקי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמה כדתנן ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ואע"פ שהוא גורם להפסיד ששרשי האילן מלקין כותל בורו של חברו כיון דלאו גיריה נינהו פטור ואע"ג דדייני' דינ' דגרמי דהא תלמוד היזק גמור הוא שהרי יש בו מעשה שהשרשין מלקין קרקעיתו של בור ואע"פ כן פטור לר"י אליבא דרבנן דלא דייני גרמא משום דאמר ליה הרחק עצמך לרבי מאיר נמי אמר ליה הרחק עצמך לו ולא מיקרי גורם כי היכי דלא מזיק ופטור לרבנן.
+[Dina DeGarmei 39] ואי קשיא לך גבי מחיצת הכרם שנפרצה לימא ליה איבעית קוץ ועליך להרחיק עצמך דהא בתר שנפרצה גדלי ענפי ומתערבי ואסר ומאי שנא מדר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואם הזיקו פטור מלשלם וליכא למימר דלר' יוסי אם הזיק האילן לבור חייב לשלם שיוכל להזיק והרי הנהו תרי דדידיה חד עלאי וחד תתאי וכי משי עלאי מיא ומזקי ליה לתתאי ואמרינן על הניזק להרחיק את עצמו ואם חייב לשלם מה שהזיק היאך יכול להזיקו ולומר בתר הכי משלמנ' ונמצא זה צריך להתעצם עמו בבית דין כל יום ויום וכדתנן ובכירה טפח ואם היזק משלם מה שהזיק ואע"פ שמשלם צריך להרחיק שיכול הלה לומר לו אין רצוני שתזיקני ותשלם לי שקשה גזל הנאכל ואע"פ שהוא משלם רשע מיקרי כדכתיב חבול ישיב רשע וגו'. וכך פי' רבינו שלמה ז"ל אלא היכי טעמא דשאני מחיצת הכרם וכיון שיש בה איסור כלאים חייב לגדור וחברו פטור מלגדור שהוא בתוך שלו הוא עומד ואינו בא בגבולו של חברו אבל זה שהוא בא בגבולו עליו לגדור מחמת שאסור לערב הגפנים בתבואה וכיון שלא גדר ונתייאש חייב לשלם כדכתיב' לעיל אבל היכ' דליכ' איסורא סבר ר"י על הניזק להרחיק את עצמו מאחר דלאו גיריה דמזיק נינהו. ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מ"ט פטור מלשלם הא שורו והוה ליה לטפויי באפייהו ולא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים דהוא מזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אע"ג דממונא הוא ומ"מ יש לזה רשות לקוץ השרשים וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתי' אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק כיון שלבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק אבל הנך נולד הוא ואע"פ שמחמת האילן הוא מזיק פטור אי נמי כיון דשרשין הוא דמזקי ולא חזינהו לית ליה לטפויי באנפייהו דדמי נמי שנפרצה בלילה שהוא פטור ואין אומרין בנזקין אלו זו דומה לזו שהדברי' עמוקים והחלוקים דקים כחוט השערה. וכולהו גמר'.
+[Dina DeGarmei 40] עוד יש שאלה הנך הרחקות דתנן בבתרא (י"ז א') כגון שיח ומער' ואמת המים ונברכת הכובסין וגפת וזבל ומלח וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה ומי רגלים וריחים אם הזיקו והפילו כותלו של חברו אי לא לדברי רבינו שלמה ז"ל דכת' דלאו גיריה נינהו ולא מודה בהו ר' יוסי לא מיבעי' לי דהא כר' יוסי ק"ל ואי נמי לרבנן כיון דלאו גיריה נינהו אפשר דפטר למה זה דומה לשו' שהבאיש מימי הבור מריחו דפטור' דלאו גיריה דבעל שור ולפיכך פטו' כי קא מיבעי' לן לדעת רבותינו הגאונים ז"ל שהסכימו כלם וכתבו ד��ולהו הרחקו' דמתני' גיריה נינהו מדקאמרינן גבי סולם ושובך לימא מתני' דלא כר"י מכלל דכול' מתני' מודה בה מי אמרי' כיון דלאו גיריה איהו גופיה קא מזיק גרמא דגירי' הוא דומיא דסולם ושובך שהו' גרמ' דגיריה ופטר עליה דנימא הוא דמזק' ולא גורם אלא מסייע בעלמא שעל ידו נעשה מחמת הסולם והנך נמי פטו' אבל אסור או דילמא חיובי נמי מחייב עלייהו אם הזיקו ובחפיר' בור ושיח ומער' לא מיבעי' לי דכיון דכל מרה ומרה דקא מחי מרפי לארעא דהא כמאן דאזיק בידים דמי וחייב אפי' לרבנן דפליגי עליה דר"מ כי קא מיבעי' ליה בשארא מאי. וזו שאלה שאל הרב אב"ד ז"ל והתנה לכתוב בה דעתו במקומה ובעון הדור לא קיים תנאו ונראין הדברים דפלוגתא דרבנן ור"מ היא דלרבנן פטו' שהרי לא הזיק בידי' אלא ששם באותו הכותל סלעי' ונשתהו שם עד שהזיקו את הכותל מחמת הבלא ולר"מ ודאי חייב למה זה דומה למחיצת הכרם שנפרצה שמחמת שנשתהו שם עד שבא עליהן האיסו' חייב ואע"ג דהתם משום יאושו מתחייבנ' ליה לעיל לא עדיף יאוש מהנחת סלעי' בצד הכותל שבשעה שהני' הסלעים הניח שם ההיזק בעצמו וגרם להיזק שיבא הילכך גורם הוא וכן נמי הנך דמשום מתוכה לר"מ חייב ואפש' דהנך אפי' לרבנן חייב שקרוריתן מחמת עצמן הוא למה זה דומ' למניח גחלת על בגדו של חבירו שהוא מבעיר והולך וחייב אף כאן הם מחלחלי' את הכותל ומלקי' אותו עד שנופל וחייב אבל בהנך דמשום הבלא לא אינהו גופייהו ומזקי אלא מחמת שנשתהו שם נתוסף בהן הבלא ובאה להם מעלמ' היא המזקת והסלעים גורמין והמניח שם הוא גורם הגרמ' ומ"ט חייב לר"מ כדין מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. ומסתברא דרבנן נמי מודו בה דחייב שהסלעים הם עצמן חמין אלא שאין חמימותן נכרת עד שנשתהו וכל אחת ואחת כגחלת היא אלא שאינה מזקת עד זמן מרובה הילכך לכולי עלמא חייב לשלם והלשון עצמו מוכיח שהרי קראוהו גיריה. והרב רבינו אברהם בר' דוד ז"ל כתב גיריה לר' יוסי גרמא בנזקין הוא ופטור ותדע דהא כל היכ' דמיחייב בנזקין דקתני חייב ופטור והכ' לא קתני אלא או לא יחפור או מרחיקין וחייב ופטור לא קתני ומהאי משמעות' אפיקו בעלי הגמ' דגרמ' בנזקין פטו' ולדברינו היינו טעמא דלא קתני חייב משו' שאין הנזק נכר מיד אלא לאחר זמן מרוב' הוא ובא ואי קתני הכי הוה אמינא אם הזיק חייב לשלם וכיון שאין הזיקו מצוי אינו חייב להרחיק כענין ששנינו בתנור וכירה. מכלל דברינו תוכל לדעת דעת הגאונים ז"ל שאמרו דכולה מתני' דלא יחפור מודה בה ר"י דגירי נינהו לפי שהן בעצמן המזיקין ולא פליגי ר' יוסי אלא בשרשי האילן שאם נולדים ואינם מזיקין מאותו המקום שנטע זה שם אילנו אלא אחר זמן קופצין ובאין אצל הבור ומזיקין אותו ואין בכל השנויין במשנ' לא יחפור מי שיערב עליך טעם אלא הזרעים במפולת יד שאחרי זמן הם מחלידים את הקרקע ודמי לעובד' דמיא דהנהו תרי דדירי חד עלאי וחד תתאי בבא מציעא (קי"ז א') וכבר כתבנו הללו במקומן. וגילינו טעמן ולא באנו כאן אלא לפרש מה שהוקשה עלינו ועל רבותינו בדיני הגמרות ופירשנו אותן בדרך קצרה כי היא הישרה.
+[Dina DeGarmei 41] והאל הנערץ בסוד קדושים. אשר שרפים ותרשישים את שמו מעריצים ומקדישים יצילנו מכל שגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן.

sefaria_rag_markdown/he/Halakhah/Rishonim/Sha'ar HaMayim HaKatzar.md

@@ -0,0 +1,13 @@
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 1:1] הזבה והנדה והיולדת הרי הן בטומאתן עד שיבאו במים, במה טבילתן במקוה מים מכונסין או במעיין, כמה שיעור מי מקוה ויהי כשר לטבילה מ' סאה. חסר אפילו קרטוב פסול שנאמר ורחץ את כל בשרו במים מפי השמועה למדו מים שכל גופו עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 2:1] מ' סאה שאמרו אין מטהרין אלא באשבורן, היו זוחלין אפילו כמה סאין אין מטהרין שנאמר מקוה מים יהיה טהור. נפרץ המקוה ומימיו יוצאין ונעשו זוחלין פסול ואין טובלין בו לפי שנעשו כל המים זוחלין ויראה לי שאעפ"כ שניקב המקוה ומימיו נוטפין מעט מעט או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת ואם אין אתה אומר כן נמצאת שאין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט. מקוה שנפרץ ונעשה זוחל מעמידין זחילתו אפילו לשעה ויורד וטובל בו. ובמה מעמידין אותו בדבר שאינו מקבל טומאה שנאמר יהיה טהור מפני השמועה למדו הוויתו על ידי טהרה יהא.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 3:1] אין מים מטהרין אלא בנתונין על גבי קרקע, היו עצורין בכלים אפילו כמה סאין אין מטהרין, שנאמר אך מעין ובור מקוה מים, מפי השמועה למדו מה מעיין בקרקע אף מקוה בקרקע. פעמים שאדם טובל בתוך הכלים, כיצד היה כלי מונח בתוך המים שבמקוה, אפילו שפת הכלי למעלה מן המים, אם היה הכלי נקוב כשפופרת הנוד ואפילו מצידו נעשה המים שבכלי חבור למים שבמקוה והטובל בו כטובל במקוה. וכמה שיעור שפופרת הנוד כשתי אצבעות חוזרות בתוך הנקב, ובאיזה אצבע אמרו, בבינוני, לא בגודל ולא בקטנה אלא באצבע. היה פי הכלי נתון בתוך פי המקוה, אפילו היה כלי שוכב על צדו, אם היה פי הכלי רחב כשפופרת הנוד היה זה טובל בתוכו, אע"פ שהכלי כלו שלם, היה הכלי יושב על שוליו ופיו למעלה, והמים צפין על פיו הרי זה חבור, אע"פ שאין בפיו כשפופרת הנוד. דברים אלו שאמרו כשהיה המקוה מ' סאה מלבד המים שבתוך הכלי, פחות מיכן לא יטבול בו שאין המים שבכלי מחוברין אל מי המקוה, שאין מקוה פחות ממ' סאה, במה דברים אמורים במקוה אבל אם נתון במי מעין אפילו אין במים שבמעיין חוץ לכלי מ' סאה, ושאין בפי הכלי כשפופרת הנוד טובלין בתוכו לפי שהמעיין מטהר בפחות ממ' סאה כמו שיתבאר. ובאיזה כלי אמרו בכלי שאינו קבוע בקרקע, היה קבוע בקרקע בין כך ובין כך אין טובלין בו גזירה שמא יבא לטבול במרחצאות של כלים.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 4:1] מ' סאהאמרו, הוא שלא יהא שאובין שהשאובין פסולין למקוה, ויש מגדולי המורים שאמרו שאין פסול השאובין אלא מדברי סופרים כל שלא נשאבו על ידי אדם, ויש שפוסל כולו על שאוב דבר תורה, אבל מיעוטו שאוב כשר דבר תורה, ולפיכך מקוה ספק שאוב ספק אינו שאוב, אם כולו יש לחוש לפסול, אבל במיעוטו ספיקו טהור שכל ספק דבריהם להקל.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 5:1] אי זה שאוב שפוסל את המקוה, מלא מים בכתף ונתן למקוה, ואפילו עברו מים מעצמן בכלים העשויין לקבל את הכלים, אם נתנן לקבל את המים ונפלו מתוכן למקוה פסלוהו. ואפילו כלי גללים כלי אדמה שאינן מקבלים טומאה, שכל העשוי לקבלה פוסל את המקוה, במה דברים אמורים בכלים שיש להם דפנות, שכל שאין להם דפנות אינו עשוי לקבלה, ולפיכך אם עברו מים דרך עליו ונפל למקוה לא פסלוהו. ולמה אמרו צנור שחקקו ולבסוף קבוע פוסל את המקוה, שכן דרך הצנורות לחקוק באמצען חקק שראוי לקבל צרורות הבאות עם מים, כדי שיעברו לבור המים צלולין, לא חקק באמצען חקק לקבל צרורות אינו פוסל את המקוה, לפיכך רעפים שמכסין בהן את הגגות, אע"פ שיש בהן גומות וחקקין, אינן פוסלין את המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהן, וכמה שיעור חקק הצנור אם צנור של עץ כל שהוא, ובשל חרס רביעית לוג, ירדו לתוך אותו חקק עפר וצרורות ומלאו אותו, עודנו פוסל את המקוה, נכבשו ונדחקו בתוכו הרי אלו מבטלין את תוכו ואינו פוסל את המקוה. צנור זה שאמרנו אינו פוסל את המקוה אלא בשנעשו כלי ולבסוף קבעו, אבל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה שכל שקבעו קודם שחקקו בטלו לגבי קרקע ושוב אינו חשוב כלי אלא בחוקק סלע. טבלה שיש לה ד' דפנות והעמידה לקבל את המים ועברו מים עליה וממנה ירדו למקוה, הרי שאובין ופוסלין את המקוה, היתה הטבלה זקופה ליפול בה מים כדי שתדיח ועברו מים עליה ונפלו ממנה למקוה אינן פוסלין את המקוה שכל שהוא זקופה אינה עשויה לקבל את המים אלא שישטפו וידיחו את הטבלה.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 5:2] יחלים בשעת קשור העבים, ונתמלאו מים, וחזרו ונפלו למקוה הרי אלו שאובין ופוסלין, אבל אם הניחן בחצר בשלא נתקשרו העבים לא לקבל הניחן, ולפיכך אע"פ שירדו מי גשמים לתוכן לאחר מיכן ומתוכן למקוה ממילא אין אלו נחשבין שאובין לפסול את המקוה, ולא עוד אלא אפילו נעשה מקוה כולו על ידי כן הרי זה כשר. הניחן בשעת קשור העבים ונתפזרו העבים ושכחן שם, וחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו מים, הרי אלו כשאובין, הואיל ומתחילה הניחן בשעת קשור העבים לקבל את המים. דברים אלו שאמרנו שכל שאינו עשוי לקבל את מים אינו פוסל את המקוה. לא אמרו אלא בשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנן אדם למקוה הרי זה פסול שכל שעל ידי אדם אפילו זלף בידיו או ברגליו ואפילו עובר במים ונזלפו מים מאליהן ברגליו למקוה פסלוהו, במה דברים אמורים בשנזדלפו ברגליו, אבל אם היה רכוב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה למקוה לא פסלוהו, אע"פ שעל ידי הבהמה שהוא רכוב עליה נזדלפו אין זה כמזדלף ברגליו. סחט בגדיו או שערו ונפלו למקוה אם היה המקוה חסר ונפלו מהם למקוה שלשת לוגיו פסלוהו, אפילו הטביל במקוה בגד עב או שק או קופה והעלן מן המים, אם אחר שסלקן מן המים נמשכו מהן מים בעודן בידו למקוה חסר פסלוהו. כללו של דבר כל שבאו למקוה מתוך מה שבידי אדם פסלוהו, ולא עוד אלא אפילו היה מנקה את המקוה וסלק את המים מן המים, והניחו לצד אחד במקוה ונמשכו ממנו שלשת לוגין למקוה פסלוהו, ולא סלקו מן המים אלא שהיה מושכו וגוררו בתוך המים, ואם פוחתת המים למקום אחר לא פסלוהו.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 5:3] יחלים לנגבן בראש גגו, וירדו גשמים ונתמלאו מים, לא יטלם וימשכם למקוה, אבל שופכין למקום אחר סמוך למקוה, או ישברם והם נמשכים למקוה ונמשכים בהמשכה. כלים העשויים לקבל את המים אם נקבו בשוליהן אפילו נקב כל שהוא, אם עברו בהם מים ונפלו מים מעצמן למקוה אינן נחשבים כלים לפסול את המקוה, ואם ניקבו מן הצדדין פוסלין את המקוה, עד שיהא בנקב כשפופרת הנוד, ויראה לי שכל שיש בנקב כשפופרת הנוד אינו כלי לפסול את המקוה אלא שראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאפילו יש בצדו נקב כשפופרת הנוד, אם יכול לקבל מים כל שהוא למטה מן הנקב פוסל את המקוה, ולו שומעין שאמר להחמיר. חזר וסתם את הנקב בסיד ובגפסיס הרי זה כלי שלם ופוסל את המקוה, אבל הניחו על סיד או שסותמו בסיד לבדו או בגפסיס לבדו אין זו סתימה יפה ואינו פוסל את המקוה. המים העולין מאיליהן בגלגל פוסלין את המקוה, אבל העולין בכבולין שאינן נתלשין מן הנהר מחוברין אל המים, יראה לי שאין אלו שאובין שבכל עת מחוברין הן אל מי הנהר, ויש להחמיר ול��סור.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 6:1] שלשת לוגין מים שאובין שפוסלין את המקוה, בין שנפלו למקוה לבסוף קודם שיהוא במקוה מ' סאה פסלוהו. כיצד היה המקוה חסר שלשת לוגין, ונפלו למקוה שלשת לוגין מים שאובין, לעולם הוא בפסולו עד שירדו עליו מי גשמים, או שיטפו עליו מים כשרין, עד כדי שנפלו עליו במלואו הראשון ועוד, שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן. היה המקוה פחות חסר פחות משלשת לוגין ואפילו קרטוב, ונפלו עליו מים שאובין פחות משלשת לוגין והשלימוהו לא הכשירוהו ולא פסלוהו, כיצד הוא בפסולו עד שירדו עליו מי גשמים כשיעור המים שהיה חסר, נפלו עליו מי גשמים כשיעורן הרי זה כשר. היה חסר אפילו קרטוב ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין פסלוהו והרי הוא בפסולו עד שיצאו ממנו כמלואו ועוד, וכמו שכתבנו. שלשת לוגין אלו שאמרנו כיצד נפלו שם משנים או משלשה כלים מצטרפין, ופוסלין את המקוה, והוא שהתחיל השני ליפול שם עד שלא יפסוק הראשון. והשלישי עד שלא יפסוק השני. מארבעה וחמשה אינן מצטרפין, במה דברים אמורים כשנפלו שם שלא במתכוין, אבל אם נתנן שם במתכוין אפילו מעשרה כלים ואפילו לזמן מרובה מצטרפין ופסלוהו.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 7:1] אין המים השאובין פוסלין אלא בשנפלו למקוה שאין בו מ' סאה, אבל אם היו שם מ' סאה אפילו מילא בכתף ונתן שם מים שאובין אפילו כמה שוב אינו נפסל. וכן דעת גדולי המורים, ויש מחמירין בזה כל שרבו השאובין על הכשרים, וכדברי הראשונים דעתי מסכמת לפי שהמים השאובין נזרעין בתוך המים הכשרים כל שיש בכשרים שעור המקוה של מ' סאה. מקוה שיש בו מ' סאה ונתן סאה ונטל סאה אפילו כל היום כשר, שהשאובין נזרעין במקוה הכשר כמו שביארנו. לא אמרו נתן סאה ונטל סאה כשר והוא שלא נטל רובו אלא במי פירות. ויש מחמירין בזה אפילו במים. מקוה שיש בו מ' סאה ומימיו מרודדים לפי שמקום המקוה רחב ואין גופה עולה בהן ממלא בכתף ונותן כמו שאמרנו. ואפילו שלא בהמשכה וכל שכן בהמשכה שהשאובה שהמשיכוה כשרה כמו שיתבאר. לא רצה ליתן לתוכו מים או שאין לו נותן לצד אחד אבנים ואפילו חבלי זמורות או קוצים כדי שיתפחו המים ויורד וטובל, ואינו חושש, שהמים הנכנסין בין חבלת הזמורות כמחוברין הן אל מי מקוה שחוץ להן. חלק את המים פסלו כיצד חלקו אפילו בסל וגרגותני פסלו שהרי המים נחלקין והרי הוא כמקוה חסר, שאובין שאמרו הוא שנפלו למקוה בלא שהמשיכום אבל אם המשיכום למקוה כשרים. כיצד מקוה שיש בו כא' סאה מים כשרים ממלא בכתף ונותן חוץ למקוה מעט, והן נמשכין ויורדין למקוה שמיעוט המקוה שהמשיכוהו כשר, עשה כל המקוה בהמשכה או אפילו מחציתו יש מגדולי המורים שהכשירוהו, ויש מהם שמחמירים לפסול ולהם שומעין שהחמירו בשל תורה.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 8:1] מקוה שירדו מימיו לתוכו על ידי אחד מן הדברים המקבלים טומאה פסול שנאמר מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה יהא, לפיכך אם עברו מים על יד ורגל של אדם או אפילו על עלה של ירק, או שעברו על גבי כלים המקבלים טומאה הרי זה פסול, ויראה לי שאפילו נפלו למקוה ג' לוגין מים על ידי דבר המקבל טומאה פוסל את המקוה כמים שאובין, וכבר נתבאר למעלה שהמקוה הנפרץ ונעשו המים שבתוכו זוחלין שצריך להעמיד זחילתו ואפילו לשעה יורד וטובל, ולפיכך אפילו העמיד זחילתו בדבר המקבל טומאה אסור לטבול בו, אע"פ שנקוו בו מימיו בטהרה כל שנעשו מימיו זוחלין פסול, עד שיעמידנו, וכל שמעמידו מכשירו, ולפיכך צריך להעמידו בדבר שאינו מקבל טומאה כמו שאמ��נו. עברו המים למקוה דרך צנור של מתכת הרי זה פסול, במה דברים אמורים בצנור שאינו עשוי לקובעו בקרקע, קובעו בקרקע או שמשמש דבר הקבוע בקרקע אינו מקבל טומאה, ולפיכך מביאין מים על ידי צנור של מתכת הקבוע בקרקע ועושין מקוה לכתחילה.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 9:1] מים הנוטפין שנופלין למקוה בהכשר פעמים שיפסלו בשנוי מראה. כיצד מקוה שיש בו מ' סאה ונפל לתוכו יין או מיחל, ושנו את מראיו פסול, ולא שיהא פסול לעולם אלא עד שיחזרו המים למראיהן, ולפיכך ימתין עד שירדו עליו מי גשמים ויחזרו למראיהן וכשר, ולא עוד אלא כל שיש בו מ' סאה אין מים שאובין פוסלין אותו, ולפיכך ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו למראיהן, היה המקוה חסר אפילו קרטוב לא ימלא בכתף, אלא ממתין עד שיהו מי גשמים לתוכו, או מביא מים שאובין וימשיכום למקוה, שהשאובה שהמשיכוה כשרה במעוטו של מקוה, כמו שכתבנו. שינוי זה שאמרנו אינו פוסל אלא בשנתן למקוה מגוף הדבר ששנוהו, ואם אין שם מגוף הדבר המשנה אעפ"י שנשתנו מראיו אינו פסול. כיצד סלי זיתים וענבים שנפלו למקוה ושנו מראיו לא פסלוהו, בתוכן סמנין, וקבלו מראית הסימנין, ונפלו למקוה ושנו מראיו לא פסלוהו. נפלו למקוה שאין כאן מגוף הזיתים וענבים אלא מראיהן לבדו, כין הדין וכן הטעם למים ששרו חסר, אם נפלו שלשת לוגין למקוה חסר אע"פ שלא פסלוהו בשינוי מראה פסלוהו משום שאובין, דמים צבועין נקראין, וכבר נתבאר למעלה ששלשת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה חסר לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו כמלואו ועוד, ששנוי מראה חוזר להכשירו, ואין המים השאובין חוזרין להכשירן. ויראה שכן הדין לשלשת לוגין שנפלו למקוה על ידי דבר המקבל טומאה.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 10:1] מכשירין את המקוואות זה על ידי זה בין שאוב על ידי שאינו שאוב, בין חסר על ידי השלם, כיצד מקוה שנעשה על ידי שאיבה פסול, אם יש מקוה שלם מים [כשרין] סלון  ...   ומשיקן ונטהר השאוב ע"י השקת הכשר .... יהא בהשקה זו כשערה לפי ששאוב אינו נפסל אלא מדבריהם, והם הקלו בכך, ואע"פ שהשקה אינן רואין פני.  ....  . ואע"פ שאין משיקו אלא כשערה. היה אחד מהם חסר, ומשיק זה לזה לטהר החסר מן השלם, אם היה משיקן דרך נקב צריך שיתערבו בנקב כשפופרת הנוד שעירוב המקוואות כשפופרת הנוד, ושיהא במים כמילוי הנקב, ואם דרך פרצה הפרוצה למעלה לאויר, אפילו אין בגובה הפרצה רק כקליפת השום הרי אלו מצטרפין, ובלבד שימלאו המים הפרצה. היה המים צפין מלמעלה מן הכותל בלא פרצה צריך שיהוא במים כקליפת השום.
+[Sha'ar HaMayim HaKatzar 11:1] המעיין מטהר בכל שהוא, ומטהר אפילו רבו עליו מים השאובין, ומטהר אפילו נשתנו מראיו, מה שאין במקוה שנפסל באחד מאלו כמו שבארנו, בכל שהוא כיצד אפילו לא היה בו מ' סאה, אחד כלים ואחד אדם טובלין ומטבילין בו, במה דברים אמורים בזמן שכל גוף הטובל עולה בהן בבת אחת, לא עולה בהן כל גופו בבת אחת אלא מתהפך מצד אל צד לא עלתה לו טבילה, ואפילו היה בו כמה סאין במקוה. המעיין מטהר אפילו בזוחלין במה דברים אמורים בזמן שלא הפסיק זחילתו מן המעיין הפסיקוהו מן המעיין הרי אלו כמים הנוטפין לכל דבריו. מעיין שהיו מימיו נקוין ועומדין במקום אחד והיו מימיו מועטין, וירדו עליו מי גשמים, או שמלא בכתף ונתן אע"פ שרבו עליו הנוטפין או השאובין, שוה למעיין לטהר בכל שהוא כמו שהיה ושוה למקוה שאינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן כמקוה ולא עוד אלא מקוה מים שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו היו מי המעיין מועטין, המועטין של המעיין מטהרין את השאובין המר��בין, אין מחלקין בין קדמו מי מעיין לנוטפין, בין קדמו נוטפין למעיין. מעיין שהיה מושך זוחל ורבו עליו מים נוטפין, או שאובין, מטהר בזוחלין כמו שהיה, במה דברים אמורים עד מקום שהיה יכול להלך מתחילתו, נמשכו מימיו יותר הטובל שם לא עלתה לו טבילה, והרי הוא כמקוה, אינו מטהר שם אלא באשבורן, כיצד היה מושך מתחלתו מאה אמה באורך וחמשים ברוחב ורבו עליו נוטפין והרי הוא מושך כק"ק אמה וכמאה רוחב מכל מקום המאה אורך וחמשים רוחב שהיה מתהלך שם בתחילה עלתה לו טבילה באשבורן, טבל חוץ ממקומות אלו לא עלתה לו טבילה אלא באשבורן, ויראה לי שאף במקומות אלו אם רבו מימי המעיין על הנוטפין שמטהר אפילו שם בזוחלין שלא אמר אלא בשרבו נוטפין על הזוחלין וראו להחמיר. שינוי מראה כיצד אפילו נפל שם יין או ציר או מיחל ושינו מראיו, שכשם שאינו נפסל במים שאובין כך אינו נפסל בשינוי מראה, ולא עוד אפילו המקוה שנפסל בשינוי מראה אם המשיך עליו מי מעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן כשם שמטהר אותו מפיסול השאובין כמו שביארנו.

sefaria_rag_markdown/he/Halakhah/Shulchan Arukh/Commentary/Kaf HaChayim/Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim.md

@@ -0,0 +1,3 @@
+version https://git-lfs.github.com/spec/v1
+oid sha256:f57164428265aaab22b63a60b0dde0319cef52fbf003c31f59a72a06c93626bf
+size 19233298