shay681/Legal_Clauses · Datasets at Hugging Face

Id int64 3 743k	text stringlengths 439 1.9M	Legal_Clauses_Found listlengths 1 90	__index_level_0__ int64 10 751k
3,878	בית המשפט העליון בה"נ 2548/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ז בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,071
9,239	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2548 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: טריפונוב סרגיי רוסיה, מחוז חברובסקי, בירובידז'אן כפר וולדגיים, רחוב טורגובי 14/2. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. A02 /דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,072
260	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 357/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער : וייצמן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.94 בת.פ. 371/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. לוי, ברלינר ונ. ישעיה תאריך הישיבה: ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד תמי בורנשטיין פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המערער, יוסף ויצמן, הואשם והורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. עיקרי העובדות הינן כדלקמן: בתקופה הרלבנטית לאירוע נשוא כתב האישום התגורר המערער בדירה נטושה אליה פלש. רוני כהן (להלן: המנוח ), אשר היה עבריין, החליט מספר שבועות לפני כן להתנחל לו בדירתו של המערער, וסירב לצאת משם למרות דרישותיו של המערער. לא זו בלבד, אלא שלעיתים מזומנות אף סירב לאפשר למערער לישון בתוך הבית, והכריחו ללון במרפסת אשר צמודה לכניסה לדירה. בתקופה שלפני האירוע גם הודיע המנוח למערער כי אינו מסכים שחברתו של המערער, אורלי גדפור (להלן: אורלי), תכנס לדירה. ביום ה1.8.1994-, בסביבות השעה 18:00 בערב, הגיעה אורלי לדירתו של המערער, והשניים יצאו לאכול. לאחר מכן הלכו לביתו של אחד בשם יואב, אשר גר בסמוך לדירתו של המערער. בהיותם שם אמר המערער לאורלי כי בכוונתו לשוב לדירתו כדי לקחת שמיכה וסדין, שיהיו אתם כשילכו לשבת על הדשא שליד הדולפינריום. אורלי לא היתה מרוצה מרעיון זה, והתעורר ויכוח בינה ובין המערער. בסיומו של הויכוח פנה המערער לכיוון דירתו, בלי שידע שאורלי הולכת בעקבותיו. אורלי התיישבה על ספסל בגן, במרחק מטרים ספורים מדירתו של המערער, וחיכתה למערער שישוב. כשהגיע המערער לדירה, הוא קרא בשמו של המנוח, ומשלא נענה, דילג אל מרפסת הבית כדי להכנס משם לדירה. בית המשפט קמא לא שלל את גרסת המערער כי בכניסתו לדירה הותקף על ידי המנוח בגרזן, וגרם חתך בידו. אחר כך זרק את הגרזן לעברו של המערער. לאחר זריקת הגרזן תקף המערער את המנוח בחמת זעם בצינור ברזל ובמוט עץ, וקרוב לוודאי גם בגרזן שהיה קודם בידי המנוח. לפי קביעת בית המשפט קמא "אין ספק שהנאשם הוסיף להלום ביריבו גם כשזה שכב חסר אונים על הרצפה, ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי". המערער הפליא את מכותיו במנוח, חרף תחנוני המנוח ותחנוניה של אורלי, שנכנסה לדירה בשלב כלשהו של הקטטה, כי יפסיק להכות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר הראיות, ואין מקום שנתערב בהן. 2. על "סדר המכות" העיד המערער: "המכה הראשונה היתה ביד שלי, אחר כך אני חושב שהיתה מכה שלי, ואז רוני נכנס פנימה ואחר כך הוא נתן לי מכה בבטן, ואחר כך הוא זרק את הגרזן עלי, ואני ברחתי ונתתי לו עוד כמה מכות. אני לא זוכר אם מכה או יותר. כן, אחרי שהוא זרק עלי את הגרזן אני נתתי לו עוד מכות" (בעמ' 58). "עד השלב שהוא זרק את הגרזן אני הספקתי להכות בו, אך אני לא יכול לציין את האזור בו פגעתי בו. כשהוא זרק את הגרזן הוא היה עדין במצב שהוא היה בסדר, ועמד על רגליו ... כשרוני זרק את הגרזן עמדתי ממנו במרחק של כמו ביני ובינך (בין שולחן התובע לשולחן העדים). אז נגשתי אליו, והכיתי בו בצינור הברזל שלוש-ארבע פעמים. היכיתי אותו כי פחדתי ממנו, פחדתי שהוא יקח את הגרזן ... כשהוא הלך לכיוון המטבח הוא ניסה שוב להרים את הגרזן. היום אני מצטער על כך שלא ברחתי" (בעמ' 59). 3. במישור המשפטי סובר בא כוחו המלומד של המערער כי בית המשפט טעה בכך שלא הכיר בטענתו להגנה עצמית. לדעתו, פעל המערער מתוך הגנה עצמית לאורך כל מאבקו במנוח. לפחות, היה על בית המשפט לקבוע כי המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו פעל המערער מתוך הגנה עצמית. לדעת ההגנה היה על בית המשפט קמא לקבוע, לאחר שהכיר בכך שהמערער פעל מתוך הגנה העצמית בתחילת המאבק, אם המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו נהנה המערער מההגנה האמורה, או לאחר מכן. טענה משפטית שניה של בא כוח המערער היא שלא הוכחה כוונת הקטילה, ההכרחית להרשעה ברצח. את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא מהמכות הרבות שהנחית המערער על המנוח, אולם מכות אלו היו - לשיטת ההגנה - לאחר הנחתת המכה הקטלנית שהיתה בעת שהמערער הגן על עצמו. טענה משפטית שלישית אותה עורר בא כוח המערער עוסקת ביסוד של העדר הקינטור, המהווה אחד מיסודות עבירת הרצח. על פי טענה זו יש לראות בנישולו של המערער מביתו על ידי המנוח ותקיפתו בגרזן כיוצרת את הקינטור השולל את האחריות הפלילית לרצח. כן טענה ההגנה כי דחיית טענת הקינטור שהעלה המערער התבססה על מסקנתו העובדתית - השגויה - של בית המשפט קמא כי המערער המשיך להכות במנוח גם לאחר שזה הוכרע. כטענות חלופיות לענין העונש טוען בא כוח המערער, כי היה מקום להימנע מלגזור על המערער את עונש החובה הקבוע בצד עבירת הרצח. זאת הן מכח סעיף 300א(א), עקב מצבו הנפשי המעורער של המערער, והן מכח סעיף 300א(ב), כשמדובר בחריגה מועטה בלבד מתחום התגובה הסבירה בעת ההתגוננות. 4. לאחר שזרק המנוח את הגרזן על המערער, לא היה עוד המערער תחת איום. אכן, מעיד הוא כי חשש פן ינסה המנוח ליטול לידיו שוב את הגרזן. אולם לא היה די בחשש זה כדי להצדיק את ההתקפה הפראית על מנוח, במוט הברזל, במוט העץ וככל הנראה גם בגרזן, ולהמשיך בה גם לאחר שהמנוח הוכרע. מה גם שהמערער עצמו מציין כי יכול היה לברוח מהדירה. בנסיבות אלו אין המערער זכאי להנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל הארוע. אכן, אין חובת נסיגה קיימת בכל מקרה. אולם - "שהות מספקת להסתלק מזירת הסכנה שכבר לא היתה מידית, מחייבת נסיגה ושוללת את ניצול השהות לשם פריקת יצרים" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 430). 5. על המנוח הונחתו מכות רבות, מתוכן שמונה על גולגולתו. לדברי הפתלוגית ד"ר פיליפס, שביצעה נתיחה בגופת המנוח: "שמונה פצעי הקרע לא נגרמו מאותה מכה. השבר הדחוס נמצא בחלק הימני של הגולגולת. של גג הגולגולת. ומאיזור זה יש קו שבר העובר לבסיס הגולגולת, וקו שבר זה הולך לצד הקדמי של הגולגולת. אלו שייכים לפצע קרע בעל יותר משפה אחת בצד הימני של הראש. יתר הפצעים בראש, כל אחד מסמל מכה אחרת. היו עוד שבע קרעים, דהיינו - עוד שבע מכות" (עמ' 19 לפרוטוקול). אולם, לדעת ההגנה ניתן לייחד את גרם המוות למכה אחת בלבד. דעה זו נתלית בדבריה של ד"ר פיליפס, כי: "המוות נגרם בעקבות מכה אחת, שגרמה לשבר הדחוס בראש. הנזק הכי קשה היה במוח. זה היווה גרם המוות" (עמ' 20 לפרוטוקול). האפשרות לייחד את גרם המוות, מטילה, לדעת ההגנה, את הנטל על התביעה להוכיח כי המכה הקטלנית הונחתה על גולגולתו של המנוח בעת שהמערער לא היה נתון במצב של הגנה עצמית. די שיתעורר ספק סביר ברמה העובדתית שמא אותה מכה קטלנית שהנחית המערער על המנוח היתה טרם שזה זרק את הגרזן, כדי שיזוכה המערער מרצח. המערער לא ידע לציין את האזור בו פגע במנוח, טרם שהלה זרק את הגרזן, אולם מדבריו בעדותו (כפי שהובאו לעיל) עולות שתי עובדות. האחת, כי רוב המכות שהנחית המערער במנוח היו אחרי שהמנוח כבר לא החזיק בגרזן, וכי המכות שקדמו לזריקת הגרזן לא גרמו למנוח לאבד את הכרתו והמערער והמנוח המשיכו במאבקם, תוך מעבר בין חדרי הבית. לדברי המערער: "כל זה אירע בכניסה לחדר, בתוך הבית ואחר כך הגענו למטבח (שם זרק המנוח את הגרזן - א.ג.), ואחר כך שוב חזרנו לחדר, ופתאום אורלי באה והתחילה לצעוק, והוא נפל. הסוף של האירוע היה ליד היציאה מהחדר למרפסת" (עמ' 55 לפרוטוקול). ד"ר פיליפס, התייחסה בעדותה למכה הקטלנית, ואמרה כי: "חבלה מן הסוג הזה בראש יכול להשפיע על אובדן הכרתו של אדם. דהיינו - אובדן הכרה מידי" (עמ' 20 לפרוטוקול). משמע, כי אם המכה הקטלנית היתה מונחתת על המנוח לפני שזרק את הגרזן, הוא היה אמור לאבד את הכרתו וליפול ארצה. ואילו לפי עובדות המקרה, אליבא דמערער עצמו, זרק המנוח את הגרזן כשהוא "בסדר" וממשיך "לעמוד על רגליו", ולהימלט מפני המערער מחדר לחדר בבית. מכאן המסקנה כי המכה הקטלנית שהונחתה על ראשו של המנוח היתה לאחר שזרק את הגרזן. 6. יתרה מזו. גם אם נניח - לטובת המערער - כי הספיק להנחית על המנוח מכה קשה טרם שזה זרק את הגרזן, ומכה זו היתה מביאה בסופו של דבר למותו של המנוח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית לרצח. ברור הוא - אף מעדותו של המערער עצמו - כי המכה אשר חוסה (על פי ההנחה) תחת ההגנה העצמית, לא הביאה למותו המידי של המנוח. לאחריה המשיך המערער להכות במנוח, אף שכבר שכב על הרצפה. מכות אלה היו, בין היתר, על ראשו של המנוח, כשברור הוא מן הראיות כי המערער לא היכה שמונה מכות על ראש המנוח, טרם שזרק המנוח את הגרזן. אומרת בהקשר זה ד"ר פיליפס: "הפצעים האחרים, המכות בראש, היו שניים, שלוש מהם מספיקות לגרום לאיבוד הכרה. אבל זה, יחד עם הנזקים בצלעות והדימומים ביתר המקומות, יכול לגרום למוות, אך לא מהיר ומידי" (עמ' 22 לפרוטוקול). מכאן, כי גם אם המכה הקשה הנ"ל היתה מובילה - בסופו של דבר - גם ללא המכות הנוספות למותו של המנוח, הרי שמכות אלו תרמו גם הן את חלקן, והחישו את מות המנוח (ראה סעיף 309(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). החשת המוות כתוצאה מהמכות המאוחרות ברורה היא בנסיבות המקרה ואין בה כל ספק. כאשר חובט אדם בראשו של חברו חבטה שיש בה לגרום למוות, והלה ממשיך על אף זאת לעמוד על רגליו (כבעניננו), ואחר כך ממשיך התוקף להכותו, בראשו ובמקומות רגישים אחרים בגופו , מכות שהן כשלעצמן יכולות לגרום למוות, אם כי "לא מהיר ומידי", לא ניתן לומר כי אין כל קשר סיבתי בין המכות המאוחרות למוות. הטענה כי במקרה כזה המכה הראשונה היא הסיבה היחידה ואין בלתה למוות, ואילו המכות המאוחרות לא תרמו כלל לתוצאה הקטלנית, הינה תלושה מהמציאות, ואינה מתיישבת עם עדותה של ד"ר פיליפס. 7. בע"פ 10/49 הי"מ נ' פתניאב (פ"ד ב 424), אליו הופנינו על ידי ההגנה, קבע בית המשפט כי על התביעה הנטל להוכיח שהמכה הקטלנית השתייכה לקבוצת המכות שאינה חוסה תחת ההגנה העצמית. אולם, אין הנדון דומה לראיה. שם נפטר המנוח כעבור חמישה ימים עקב דלקת קרום המוח, אשר התפתחה כתוצאה מזיהום שחדר למוח דרך סדק בעצם המצח של המנוח. לפיכך: "לא חלק איש מהשופטים על כך, כי המוות נגרם לא כתוצאה מצטברת של כל המהלומות גם יחד, אלא היתה פרי חלק, או אחת, מהמהלומות שהנחית המשיב על ראשו של המנוח" (שם, בעמ' 427). בית המשפט יכול היה באותה פרשה, לשייך באופן יחודי את סיבת המוות למכה אשר גרמה לסדק בעצם המצח, ולסבור כי המכות האחרות, אשר לא חסו תחת ההגנה העצמית, לא תרמו כל תרומה סיבתית למותו של המנוח. לפיכך קבע השופט ש"ז חשין כי: "בכל מקרה שהפעולה מתבטאת בשורה של מעשים, שקצתם באו לשם הגנה עצמית, וקצתם שלא לצורך זה, והמוות נגרם לא כתוצאה מכל שורת המעשים גם יחד, אלא מאחד מהם בלבד , אין בית-המשפט, בסופו של דבר, חייב לשקול אם הנאשם שכנע אותו שכנוע אשר עליו מדובר בסעיף 18 של הפקודה, אלא אם-כן יש בהוכחותיה של התביעה הכללית כדי 'לקשר את סיבת המוות' למעשה מסויים משורת מעשיו של הנאשם" (שם, בעמ' 438; ההדגשה הוספה). ואילו בעניננו מת המנוח שעה שהמערער מפליא בו את מכותיו מכל הבא ליד. הסברה כי המכה הקטלנית בעת ההגנה העצמית (אף אם היתה כזאת), היא בעלת התרומה הסיבתית היחודית לתוצאה הקטלנית הינה, כפי שראינו, חסרת כל בסיס מציאותי. 8. אשר לטענה הנוגעת לכוונת הקטילה. כוונה זו, שהיא "ההחלטה להמית", מורכבת משניים: מודעות לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, ויחס רגשי של חפץ בקרות התוצאה הקטלנית (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ" י, פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 394). לא יכול להיות ספק כי המערער היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה מהמכות שהיכה אותו. כשם שניתן להסיק מעוצמת המכות ומאזורי הגוף עליהם הן הונחתו, על חפצו של המערער במות המנוח. כשעל זאת נוספים דבריו של המערער לאורלי, בעת שזו ביקשה ממנו להפסיק להכות במנוח: "תסתמי גם את, שאני לא ארצח אותך גם את" (כדבריה במשטרה, מוצג ת64/ עמ' 2). המערער הנחית על גולגולתו של המנוח שמונה מכות במוט ברזל ובמוט עץ, שהם כלים קטלניים, בכללן המכה הקטלנית שהיתה אחרי שהמנוח לא החזיק עוד בגרזן. המערער לא הסתפק בכך, והיכה את המנוח שעה שלא נשקפה ממנו כל סכנה, גם בחלקי גוף אחרים. עוצמת המכות מומחשת בשבעת העמודים של דו"ח הפתולוגית (ת22/), המתארים מכות בכל חלקי גופו של המנוח לרבות שברים בתשע צלעות ובעצם האולנה שביד שמאל. עוצמת התקיפה מובהרת היטב גם בתמונות הנלוות לדו"ח הפתולוגית. ממכות אלו לא ניתן אלא להסיק כי המערער החליט, לאחר שהמנוח זרק לעברו את הגרזן, להמיתו, ולא לשעות לתחנוניו של המנוח, ואף לא לבקשותיה של אורלי, להפסיק את המתקפה. ברצונו לתאר את עוצמת התקפתו של המערער את המנוח, שם בית המשפט קמא דגש, ובצדק, גם על המשך הכאת המנוח לאחר שזה שכב חסר אונים על הרצפה. אולם את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא בראש ובראשונה מהממצאים הרפואיים והמעבדתיים האובייקטיביים, אשר אינם יכולים להיות נתונים במחלוקת. הסקת המסקנה כי למערער היתה כוונה קטילה מחוייבת המציאות היא בנסיבות המקרה ממהות התקיפה (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 608, 614). 9. בא כוחו המלומד של המערער הפנה לע"פ 671/81 ( עזיז נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 292), שם דקר הנאשם את המנוח חמש פעמים, ולמרות זאת החליט בית המשפט העליון, להמיר את ההרשעה ברצח להריגה. בפסק דינו אמר בית המשפט (בעמ' 299): "כאמור, מבין שני הנימוקים של דעת הרוב להרשעת המערער בעבירת רצח, האחד מבוסס על העובדה, כי המערער דקר את דורון 5 דקירות, ושלוש מהן היו באזור הרגיש של החזה; ואכן, לעתים קרובות עשויה עובדה של תקיפת הקורבן בנשק חם או קר באזורים רגישים וחיוניים של הגוף להוביל למסקנה של קיום כוונה להמיתו; וככל שמספר הפגיעות רב יותר, הוא מהווה משקל נוסף באותו כיוון (ע"פ 418/77; ע"פ 29/79 הנ"ל; ע"פ 563/79; ע"פ 686/80 הנ"ל). ואמנם לא בנקל יעורר נאשם ספק בלב בית המשפט, כאשר הוא הפליג יריותיו או דקירותיו בקורבן, כי לא הייתה לו כוונה להמית; אך כשם שיש שירייה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לעניין ההחלטה להמית, כך ייתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה. והנה במקרה דנן, כאשר כבר הוציא המערער את האולר מכיסו ופתחו, הוא לא התקדם לעבר דורון אלא להפך, נסוג אחורה. את השימוש בו הוא עשה רק לאחר שהונחתה עליו מכת הקרש, ואף זה פגע שטחית באזור הבטן. אלא שגם אז עדיין לא נחלץ לצאת, כיוון שדורון הסתער עליו פעמיים, כשם שתיאר ויטמן. הדקירות האחרות באו לאחר מכן, ייתכן כפעולה אינסטינקטיבית של הדיפת היריב או בעידנא דריתחא כלפי מי שכיוון את הקרש בתנופה חזקה לעבר ראשו ועדיין מתכוון להלום בו, או אפילו כהפחדה נוספת; ואין לשכוח, שאין יודעים איזו משלוש הדקירות האחרונות הייתה הקטלנית, אך ידוע שארבע היו שטחיות. נראה לי, כי על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כשהמערער עמד בפני לחץ של חוסר יכולת לצאת מהמקום, ונוכח התקיפה שהותקף בקרש והניסיונות החוזרים לתקפו שוב , היו הדקירות שדקר את דורון תגובה ספונטאנית לתגרה ההדדית שהתפתחה, והמוות שנגרם היה עקב מעשה של חמימות מוח ופזיזות פושעת. אך לא בהכרח תוך החלטה להרוג" (ההדגשה הוספה). חוסר יכולתו של הנאשם לצאת ממקום האירוע, והניסיונות החוזרים ונשנים לתקפו באמצעות הקרש אשר החזיק הקורבן, הם שעמדו ביסוד ההחלטה. ואילו בענייננו כבר עמדנו על כך שהיתה למערער הזדמנות להסתלק מהמקום, לאחר שהמנוח שמט את גרזנו, ומרבית המכות שניחתו על המנוח, ביניהן המכה הקטלנית, היו לאחר שזה כבר זרק את הגרזן. 10. לעניין הקינטור היה בית המשפט קמא מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי, והיתה מקובלת עליו גירסת ההגנה: "שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מהדירה, ועל מנת להשיג אותה מטרה אסר עליו לארח את חברתו, ואף אילץ אותו ללון לעתים במרפסת הבית. אך לנאשם עומדת לרועץ טענתו כי השלים עם מצב זה, ורק המתין לסידור חלוף שיוצע לו על ידי חברת 'עמידר' על מנת לפנות את הבית. ועל אף זאת, החלטתי להוסיף ולהניח לטובת הנאשם שמשיקול זה או אחר, הוא נמנע מלספר בבית המשפט על כך ש'קבלת הפנים' האלימה שזכה לה בבואו לבית בליל הארוע, שימשה נדבך נוסף שגרם לו לפרוק מעל עצמו עכבות מוסריות ואחרות שמונעות בדרך כלל מאדם לנהוג בדרך אלימה". אלא שבכל מקרה, לא הצליח המערער, לדעת בית המשפט קמא, לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי: "אך במצב זה, גם אם תאמר שנתקיים בנאשם המרכיב הסובייקטיבי שביסוד הקינטור, אינך יכול לקבוע שהיתה בעניינו 'התגרות', אלא אם תקבע כי נתקיים בו המרכיב האובייקטיבי, לאמור, שאדם במצבו של הנאשם היה נוהג באותה דרך, דהיינו, לאחר שכבר הכריע את התוקף היה מוסיף להלום בו, על אף שלא נשקפה לו עוד סכנה ממנו. לתוצאה זו אינני יכול להצטרף". לענין המבחן האובייקטיבי אמר הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 ( מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 390): "הוספתי על כך בע"פ 686/80 (שם, עמ' 264) כי הוסבר כבר בע"פ 396/69 הנ"ל (שם, בעמ' 580) מול האות ו', שמשמעותו הנכונה של המבחן האובייקטיבי אינה, כי על בית המשפט להציג לעצמו כאילו את השאלה, אם רוב האנשים במדינה - בהיותם במצבו של הנאשם - היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית, שבה נהג הנאשם המסויים, שמעשיו מועברים תחת שבט הביקורת השיפוטית. השאלה היא רק, אם הקינטור, שהופנה כלפי הנאשם, היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כי יש להסיק, שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית, שבה הגיב הנאשם. כאמור בפסק דיננו הנ"ל, בהציבו זה מול זה, בכעין עימות, את ההתגרות ואת התגובה עליה, אין בית המשפט נזקק לוודאות מאתימאטית או לקיומה של שרשרת גורל נחרצת ובלתי נמנעת. שני היסודות לשיקוליו של בית המשפט הם המעשה שאירע, מצד אחד, וההנחה הסבירה בדבר מהות דרך התגובה, לה מצפים מצד האדם הסביר, מצד שני. בעת בחינת התנהגותו של הנאשם אין בית המשפט מיישם את אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן. בית המשפט מודד מעשיו של הנאשם על פי הערכת מצב מציאותית, והיא, אם צפוי הוא כי האדם הסביר אכן היה נכנע ליצר התגובה מול ההתגרות ולא היה מצליח לרסן את עצמו". 11. בית המשפט קמא, מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו, על כל הנלווה לכך, ותקיפתו של המנוח את המערער בגרזן. אשר למעשה הראשון, מדובר בהתנהגותו של המנוח מספר שבועות לפני הרצח, ולא בתכוף לו. לפיכך: "אם, בין הקינטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן, שבו היתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לו טענת הקינטור. אין ספק שהתנאי האמור עולה בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי במובן זה, שאם היתה שהות 'להתקררות', כי אז יש להניח שהאדם הממוצע היה מנצל אותה כדי להחזיר לעצמו שליטה עצמית ולכן, היה נמנע מביצוע המעשה הקטלני הנדון" (ע"פ 396/69 בנו אברהם נעים נ' מדינת ישראל , פ"ד כד (1) 561, 581). 12. על אף זאת, אין להתעלם מהקינטור האמור, כשאנו באים לדון במשקלו הפרובוקטיבי של המעשה השני, הנוגע לתקיפת המערער בגרזן. ניתן לומר כי הארוע המקנטר הראשון, אף אם אינו עומד לבדו במבחן הקינטור האובייקטיבי, יש בו להוסיף נופך בהצטרפו לקינטור השני. על אפשרות זו עמד השופט אגרנט בע"פ 396/69 הנ"ל (בעמ' 586): "לחיזוק הטענה הזאת, הסתמך מר תוסיה-כהן על דברי גורדון (ע' 713 לספרו), מהם עולה, כי לשם הוכחת הגנת הקינטור, מותר לצרף למעשה הפרובוקטיבי, שבא בסמוך להריגת הקרבן, ואשר כשלעצמו לא היה מספיק כדי להסב איבוד שליטה עצמית אצל הנאשם, את גורם השפעתו המצטברת של מעשה קינטור קודם. (some final act of provocation which, albeit because it follows on the earlier provocation and is the last straw, actually provokes a loss of control). ברור, כי הדברים האלה מחייבים, כי היה מעשה קינטור חדש סמוך לביצוע המעשה הקטלני, שאם לא כן, אין מקום להתחשב בהשפעתו 'המצטברת' של הקינטור הקודם... בהמשך לדבריו הנ"ל מדגיש המחבר שאין זה מספיק, לשם הוכחת קינטור 'מצטבר', כי מעשה הקינטור האחרון שימש לנאשם אך הזדמנות ליטול נקמה על מעשה הקינטור הקודם של הקרבן". (ראה גם ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, 268). בעניין זה אומר פרופ' פלר: "לדעתנו, כפי שכבר נאמר לפני כן, העיקר הוא, לעניין זה, אם המעשה האחרון, עובר לביצוע העבירה, היה זה שהקניט את העבריין, ואילו המעשים הקודמים עשויים להוות נסיבות רקע בלבד, לאורן יש לשקול את משקלו הפרובוקטיבי של המעשה האחרון (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 565; ההדגשה הוספה). 13. ואף על פי כן, איני רואה מקום לומר כי נתקיים בענייננו קינטור במובנו האובייקטיבי, בין שמעשה ההתגרות השני עומד לעצמו, ובין שמצטרף אליו מעשה ההתגרות הראשון. קינטור, מעצם טבעו, הוא מצב רגעי חולף, שלאחריו "אדם מן הישוב" (או: "האדם הסביר") מתעשת, שולט על רגשותיו ואינו ממשיך להכנע לסערת הרוח שנתחוללה בקרבו. אכן, לא כל אדם נחן בתכונה זו, אולם כך ראוי שינהג כל אדם. מעצם הצורך להעמיד את הקינטור גם במבחן האובייקטיבי, של "אדם" שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אין מנוס מן המסקנה כי בדרך זו קובע בית המשפט גם נורמות התנהגות כופות, בהן הוא מעצב את "דמותו" של "האדם מן הישוב" ותגובתו הצפויה. בכך חשיבותו של המבחן האובייקטיבי, ש"נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה", עד שהפך לאבן יסוד בפסיקתו של בית משפט זה שאין עוד להרהר אחריה (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). בכך אין בית המשפט מיישם את "אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן" (כדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87 הנ"ל), אלא מיישם הוא את אמת מידה להתנהגות בן תרבות ממוצע, תוך הנחה כי כאלה הם רוב אזרחי המדינה. כפי שנאמר בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, 724): "אם מושם הדגש במלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר התגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמת התנהגות". לפיכך אין מקום שבית המשפט יכיר בקינטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של "האדם מן הישוב", כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת ל"אדם מן הישוב". 14. בא כוחו המלומד של המערער טען גם, כאמור, כי המערער זכאי להקלה מעונש החובה של מאסר עולם מכח סעיף 300א לחוק העונשין. אולם טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער נדחתה בראש ובראשונה בשל כך שהאיום הוסר ממנו לאחר שהמנוח זרק את הגרזן. מכאן, שהמשך תקיפתו של המערער את המנוח אינה חוטאת בחריגה "במידה מועטה, בנסיבות הענין" מתחום הסבירות, כי אם בהעדר מוחלט של יסודות ההגנה העצמית. לפיכך, לא חל סעיף 300א(ב) לחוק. אשר לטענה כי אין להטיל על המערער את עונש החובה הקבוע בעבירת רצח, ויש להחיל לגביו את סעיף 300א(א) לחוק, בשל מצבו הנפשי המעורער, שהגביל אותו במידה ניכרת מלהבין את מעשהו או את הפסול שבו, הרי שגם טענה זו יש לדחות. לצורך טענה זו נסמכת ההגנה על חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי המערער סובל מהפרעות התנהגות וקשיי קשב וריכוז. בנוסף, למערער יש תלות מעורבת בסמים מזה שנים רבות. מנגד, טוענת התביעה, כי באותה חוות דעת פסיכיאטרית נאמר כי המערער צלול, בעל התמצאות תקינה, ולא ניצפו מחשבות שווא מכל סוג. כמו כן, שיפוט וביקורת המציאות היו תקינים. סבורני, כי בכל מקרה אין בחוות הדעת כדי לסייע למערער. לצורך הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על המערער להראות כי קיימת אצלו "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי", אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשהו וטיבו. ואילו הפרעות התנהגות, קשיי קשב וריכוז, אין בהם כדי למלא אחר תנאים אלה. כדברי הנשיא ברק: "'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשת הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילה את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין)" (ע"פ 4389/93, 4497, מרדכי נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). (גישה דומה הובעה גם בע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). 15. העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ. חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95003570. D03	[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק העונשין)\" (ע\"פ 4389" ]	1,073
31,279	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום פסק-דין ביום 27.1.98 איפשרתי למבקש לנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא יידחה ערעורו בשל אי הפקדת ערבון, כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ההחלטה נמסרה למבקש ביום 2.2.98. משלא הגיב תוך המועד שנקבע - נדחית בקשתו לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. P05	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,079
262	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4776 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף, תל-אביב-יפו - 1 סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 17.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,080
8,181	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2591/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר : שבתאי לביא נגד המשיבים : 1. הנהלת ההוצאה לפועל 2. המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות 3. משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים פסק-דין 1. זוהי עתירה שכותרתה "עתירה לצו ביניים" ועל פי מהותה היא עתירה לצו על תנאי, שהוגשה על ידי עותר שאיננו מיוצג. העתירה איננה ברורה במידה המאפשרת לעמוד על עילותיה. כמו כן לא מצורפים לה מסמכים ובמיוחד החלטות שנראה לכאורה כי עליהן מלין העותר. 2. עם זאת, ניסינו להתחקות אחר תלונותיו של העותר אותן ניתן לסווג למספר קבוצות: האחת, טענות כנגד עיקולים שהוטלו על רכושו, ככל הנראה על ידי לשכת ההוצאה לפועל; השניה, טענות כנגד הליכי גבייה לפי חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, התשנ"ה1995- (להלן: חוק הגבייה); השלישית מתייחסת להחלת הוראות בדבר חקירת יכולת הקיימות לפי חוק ההוצאה לפועל, על הליכי גביה לפי חוק הגבייה; וטענות נוספות המועלות על ידי העותר המתייחסות לביטול רישום פלילי, דרישה לקיום משפט אזרחי וכיוצא באלה. 3. אשר לנושא העיקולים, ככל שהם מוטלים על ידי משרד ההוצאה לפועל, קיימת דרך חוקית לתקוף החלטות הוצאה לפועל ופניה לבית משפט זה בעתירה, איננה הדרך הנכונה לכך. הוא הדין באשר להסרת עיקולים שהוטלו. אשר לחקירת יכולת, ככל שקיים שוני בין הליכי ההוצאה לפועל הקבועים בחוק ההוצאה לפועל לבין הליכים לפי חוק הגבייה, על המחוקק לענות בעניין זה - אם בכלל יש מקום לכך - ואין הדבר נתון בידי בית משפט זה. הטענות האחרות אינן בהירות דיין ועל פני הדברים אינן מעמידות עילה לפניה לבית משפט זה, אם בכלל. העתירה נדחית. ניתנה היום, ד' בתמוז תשנ"ז (9.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025910. J03	[ "חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, התשנ\"ה1995" ]	1,084
266	בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סרגיי בן מילנטי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97) בשם המבקשת: עו"ד אלון אינפלד בשם המשיב: עו"ד כרמלה רוטפלד ה ח ל ט ה על-פי הצעת בית המשפט הסכימו באי-כוח הצדדים כי מעצרו של המשיב יוארך בשלב זה עד ליום 21.10.97, מבלי שיהיה בכך כדי למצות את עילת הבקשה. המשך הדיון בבקשה לגופה יתקיים בפני ביום 21.10.97 שעה 08:30, ולמועד זה יש להזמין גם את המשיב ממקום מעצרו. מטרת הדחיה היא לאפשר לתביעה ולסניגורית לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, להוספת מועד או שני מועדים נוספים לשמיעת המשפט, בגבולות עשרת הימים הראשונים של חודש נובמבר, במטרה להבטיח את סיום פרשת הראיות והסיכומים במשפטו של המשיב עד למועד האמור. מעצרו של המשיב הוארך איפוא בזה עד יום 21.10.97. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F02	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]	1,091
13,115	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סרגיי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד מיכל ששון ה ח ל ט ה לבקשת המאשימה ובהסכמת הסניגורית הנני מאריך את מעצרו של המשיב עד יום 2.12.97 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 140/96 של בית המשפט המחוזי בחיפה לפי המוקדם מבין המועדים. הישיבה שנקבע ליום 21.10.97, לדיון בבקשת המדינה, מתבטלת. ניתנה היום, יח' בתשרי תשנ"ח (19.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F03	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ\"ב1982" ]	1,092
16,445	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סרגיי בן מילנטי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- החלטה הבקשה תידון בפני ביום 9.10.97 שעה 08:30. יש לזמן את באי כוח הצדדים וכן את המשיב. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F01	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]	1,093
4,842	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט ת. אור כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. דורנר העותרים בבג"צ 2534/97 : 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינשטיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נגד המשיבים : 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה: ז' באייר תשנ"ז (14.5.97) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר. חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד. הולץ-לכנר ועו"ד א. פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע. עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע. פוגלמן ועו"ד ש. ניצן פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. כתבה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, העלתה חשדות למעשים פליליים הכרוכים במינויו של עורך-דין רוני בר-און (להלן: בר-און), ליועץ המשפטי לממשלה. כתבה זו הביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד כל המעורבים בפרשת המינוי. ביום 18.4.97 החליט היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה (גב' עדנה ארבל), אשר היתה, בין היתר, לסגור תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ונגד שר המשפטים, מר צחי הנגבי, מחוסר ראיות מספיקות נגדם. זאת על אף המלצתה של המשטרה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה (בכפוף לחקירתו פעם נוספת), וכן נגד שר המשפטים בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. גם בין צוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה נפלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לעמדה שעל הפרקליטות לנקוט, כשלדעת חלקם (בדעת מיעוט) מצדיקות הראיות הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. 2. החלטת היועץ המשפטי לממשלה הביאה להגשת שלוש העתירות שלפנינו. המבוקש בבג"צ 2534/97 הוא כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה יראו טעם מדוע לא יועמדו ראש הממשלה ושר המשפטים לדין, בהתאם להמלצת המשטרה; זו גם בקשתם של העותרים בבג"צ 2535/97, אשר הוסיפו בקשה כי נצהיר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה "לוקה באי סבירות קיצונית ולפיכך דינה להתבטל"; ואילו לעותר בבג"צ 2541/97 שלוש בקשות: האחת, מופנית אל היועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. השניה, מופנית אל ראש הממשלה עצמו, ליתן טעם מדוע לא יתפטר מתפקידו כראש ממשלה. הבקשה השלישית, שהיא חלופית לקודמותיה, היא כי תיק החקירה יוחזר למשטרת ישראל להשלמת חקירתו של ראש הממשלה, או כי נצהיר שסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה היתה שגויה. שמענו את שלוש העתירות כאחת. 3. השאלות המתעוררות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיות שאספה המשטרה בחקירתה. לפיכך, מן הראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט על העמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו (כבענייננו). סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום. בהנחיות ה- Director of Public Prosecution באנגליה מצויה כיום הדרישה ל"סיכוי מציאותי להרשעה" (a realistic prospect of a conviction) . דרישה זו החליפה דרישה קודמת של "סיכוי סביר להרשעה". על התובע באנגליה לבחון את כל הנתונים שבתיק החקירה, לרבות טענות ההגנה של הנאשם, ואף לבחון את מהימנות הראיות שבכוונתו להגיש לבית המשפט (ר' גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 175). נראה, כי התפישה השלטת בארה"ב לגבי רף הראיות הנדרש לצורך הגשת כתב אישום, דומה במהותה למבחן האנגלי, ובעיקרו מבוסס הרף על אפשרות או ציפיה סבירה של הרשעה בבית המשפט (גביזון, שם, עמ' 186-184). 4. מהו המבחן שראוי כי ינקוט בו התובע הישראלי? היתרון העיקרי של שיטת "האפשרות הסבירה להרשעה" היא בהקטנת מספר אישומי השווא. ואף אם בעצם העמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שהרלבנטי שבהם לענייננו הוא חובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין (בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421). דינו של תובע אינו שונה בנדון זה מחובתה של כל רשות מינהלית אחרת, ואין כל הצדקה לראות בו חריג לכלל. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא. הגישה המצדדת ברלבנטיות של שקילת סיכויי ההרשעה אף עולה מן הפסיקה. כך מוצאים אנו בבג"צ 3425/94 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם): "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה". ובדנג"צ 4742/93 (פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 359) אמר השופט אור: "במסגרת שיקוליו היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב אישום לבית המשפט" (בעמ' 367). "כך, למשל, ויתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית המשפט על ידי הגשת כתב אישום, אינם רצויים ואינם ראויים" (בעמ' 368). עמדה דומה בוטאה גם בעבר היותר רחוק, מפי הנשיא י. כהן: "כשדיבר המחוקק בסעיף 62 על "ראיות מספיקות לאישום אדם פלוני" המצויות בחומר החקירה, הוא התכוון בעליל לקיומו של חומר ראיות, אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה" (בג"צ 650/82, ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 216). (כן ראה בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(5) 423, 436). 5. בכך לא הגענו לסוף הדרך. ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה". עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. כדי לתאר מצב בו למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום, נקטו פסקי הדין שהבאנו לעיל במלים: "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה". אולם איני סבור כי המנעות מהגשת כתב אישום מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים בהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה. הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום. 6. סבורני, על כן, כי כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו. את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו. כפי שציין הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 (זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133): "'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... 'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי" (בעמ' 146). והדברים שנאמרו בהמשך לגבי שיקולו של השופט בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יפים, בהתאמה גם לגבי תובע: "בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (עמ' 149-148). 7. כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). לעניין זה התייחס השופט ברק בבג"צ 935/89 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512): "הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית , שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית , הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית , הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי". והנשיא שמגר הוסיף (בעמ' 530): "הסמכות להחליט על היעדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקוים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה. על המדיניות האמורה לנטוע בלבו של הציבור אמון בכך - (א) שכולם שווים בפני החוק; ... תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט". ודוק, אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום. כדבריו של פרופ' קרמניצר: "ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של 'עמך'. אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של 'מה יגידו'. אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השיוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך הפלילי" פלילים ה2 (תשנ"ז) 173, 186). 8. בבג"צ 3094/93 (התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5) 404) לא הסכים בית המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר. זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט. לא למותר לציין כי העקרון שכולם שווים בפני החוק, היה נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כעולה מן הכתובים ומדבריו של עו"ד ניצן בא כוחם המלומד של המשיבים. 9. עמדנו למעלה על משמעות התיבות "ראיות מספיקות לאישום" שבסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם עד שנבוא לבחינת הראיות שבתיק הנדון, כפי שהן עולות מחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שנעמוד על ייחוד הבחינה של דיות הראיות על ידי התביעה, שעה שתיק החקירה מבוסס על ראיות נסיבתיות. שכן, הראיות בענייננו הן רובן ככולן ראיות מסוג זה. 10. כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים. עם זאת הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית המשפט להיסק לוגי, על פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע. השלב הראשון - בדומה להרשעה על סמך ראיות ישירות - מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מספר מנגנונים, בהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם. השלב השני הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד הממצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בהקשר זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685). אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. תמציתו של השלב השלישי הוא, אם כן, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 (חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645, 651): "כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם, או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה." ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על ידי הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות". לדבריו: "התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גירסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים" (מתוך ע"פ 497/92 עמוס נחון נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). (ולעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 823). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם. 11. כאן אנו מגיעים לשאלה כיצד משפיעה - אם בכלל - האבחנה בין שלושת השלבים בדיון שבבית המשפט על שיקוליו של התובע אם להגיש כתב אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות. פועל יוצא מן הפיצול לשלבים עליהם עמדנו, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית המשפט. ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב אישום, כל הבדל בין תיק בו הראיות ישירות לבין תיק בו הראיות הן נסיבתיות. בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי וודאות, ולא ניתן לאמץ אמת מידה נוקשה להערכה זו. לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער בין ההליך השיפוטי לבין הליך ההעמדה לדין, ופוחתים תנאי אי הוודאות בהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לאמר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות. ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית המשפט. אמת המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, על כן, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית המשפט ידחה את הסבר הנאשם. 12. משפרשנו כללית את נושא הגשת כתב אישום על סמך ראיות נסיבתיות, יש מקום לבחון את מאפייניה המיוחדים של העבירה בה מדובר, הפרת האמונים, שבסעיף 284 לחוק העונשין. תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, ובוודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרשותה של העבירה. הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש ולצורך התגבשותה נדרש בית המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. בכך נבדלת עבירת הפרת אמונים, בה יש שמניעיו של הנאשם מהווים חלק מהגדרתה, מעבירות מחשבה פלילית רגילה, אשר בהן המניע אינו חלק מיסודותיהן (אלא רק שיקול בגזירת הדין). על היחס בין עמימות היסוד העובדתי למורכבות היסוד הנפשי בהקשר המיוחד של עבירת הפרת אמונים, עמד פרופ' קרמניצר באומרו: "האלטרנטיבה של 'הפרת אמונים' היא בלתי מוגדרת באורח ספציפי מבחינה אובייקטיבית, בניגוד למה שנדרש ככלל בתחום דיני העונשין. יש טעם אפוא בדרישת מודעותו של העושה את אופייה הפסול של התנהגותו כדי להצדיק הטלת אחריות פלילית, נוכח החסר או הפגם שביסוד האובייקטיבי של העבירה" (מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ד) 275, 284). הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום ובית המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לאמר כי בהעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים. 13. מכאן לענייננו, ותחילה הערה. משהחלטנו (בניגוד לדעתי אותה הבהרתי בהחלטה שניתנה בנפרד) לדחות את בקשותיהם של העותרים לגלות את הדו"ח המסכם של המשטרה ואת "דעת המיעוט" בפרקליטות כי דיות הראיות מספקת כדי להגיש כתב אישום נגד ראש ההמשלה, עלינו לצאת מנקודת המוצא כי בחוות דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בא לידי מיצוי חומר החקירה כולו. אין לנו אלא את שעינינו קוראות במסמכים האמורים, ועל פי תשתית ראייתית זו עלינו לנתח את המסקנות שנקבעו בהם. 14. בחוות דעתה מציינת פרקליטת המדינה (בעמ' 15) כי: "שני מוקדים לפרשה: האחד, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מעו"ד בר-און, בין באופן ישיר בין באופן עקיף, כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים, אם יתמנה לתפקיד. האחר, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מראש הממשלה, כי עו"ד בר-און אכן ימונה לתפקיד, מתוך ידיעה ברורה כי דרישתו של דרעי מכוונת כל כולה לסיפוק ענייניו כנאשם בפלילים, והטענה בדבר הלחצים שהפעיל דרעי על ראש הממשלה כדי להבטיח את המינוי. בחינת מעורבותו של כל אחד מן החשודים צריכה להתייחס, איפוא, לשני מוקדים אלה". בהמשך חוות הדעת (בעמ' 19) אומרת פרקליטת המדינה: "בבואנו לבחון אם מחומר הראיות שנאסף עולים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה בפרשת בר-און, עלינו לבחון שלושה היבטים עיקריים מבחינת חלקו של ראש הממשלה במינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לגבי כל אחד מהם בנפרד, ולגבי כולם ביחד, יש לבחון אם מבססים הם חשד להתנהגות פלילית מצד ראש הממשלה בפרשה. שלושה היבטים אלה הם כדלקמן: א. האם החלטת ראש הממשלה למנות את בר-און לתפקיד נתקבלה על בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים. כבר עתה נציין, כי מובן מאליו שאין בכוונתנו לדון בשאלה אם המינוי היה המינוי הטוב ביותר האפשרי אם לאו, שכן לשאלה זו אין חשיבות לצורך בחינת פליליות ההתנהגות. לא נדון בכך אלא במידה שיש בכך כדי לסייע לברור היסוד הנפשי של ראש הממשלה, שהתלווה לתהליך מינויו של בר-און כיועץ משפטי לממשלה . ב. האם הובא לידיעת ראש הממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבר-און ובמועמדותו ואם כך היה, האם צריך היה מידע זה לגרום לעצירת המינוי לחלוטין או לפחות לעיכובו עד לבירור נכונות המידע. ג. האם הביא ראש הממשלה לידיעת הממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בר-און לתפקיד היועץ. להלן נדון בהיבטים אלה על פי סדר האירועים הכרונולוגי. עם זאת נציין, כי ההיבט המרכזי המעלה חשד לפלילים הינו ההיבט השני...". האבחנה בין שני ההיבטים הראשונים היא זו: בהיבט הראשון, נבחנה האפשרות שמלכתחילה קידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על בסיס שיקולים פסולים. דהיינו, כי קידום המינוי מתוך שאיפה לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי תוך מודעות לטיב מניעיו של האחרון, הוא שמהווה הפרת אמונים. בלשונה של פרקליטת המדינה: "הדעה הסבורה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מעלה את הטענה, כי חומר הראיות מלמד שראש הממשלה פעל לבחירתו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ, בשל דרישה שהפנה אליו חה"כ דרעי, שביקש זאת כדי לקדם את ענייניו כנאשם בפלילים" (עמ' 23). בהיבט השני נבחנה האפשרות שגם אם המינוי נעשה מטעמים ענייניים, הרי שקידומו - חרף מודעותו של ראש הממשלה לאפשרות שנרקם קשר פסול בין דרעי ובר-און - הוא שמהווה עבירה. בלשונה של פרקליטת המדינה: "לכאורה, הובא כאן מידע חמור אודות קשר פסול בין בר-און לדרעי לידיעת ראש הממשלה. על בסיס עדות זו של אבי יצחק, כנדבך מרכזי, הוצע להשתית כתב אישום נגד ראש הממשלה" (עמ' 30). לצד אפשרויות אלה נבחנה כאמור, גם אפשרות שלישית, והיא להגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום בגין המנעותו מלציין בפני מליאת הממשלה את כל המידע על ההסתייגויות ממינויו של בר-און. אפשרות זו נדחתה מהטעם שגם אם תוכח כדבעי, אין הדבר מהווה עבירה פלילית. אף אנו לא נתייחס להיבט זה. 15. טרם שנבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להקדיש כמה מילים לשאלה אם החשדות שיוחסו לראש הממשלה אכן נכנסים לגדר העבירה של הפרת אמונים. השאלה מתי הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים מגעת כדי עבירה פלילית היא שאלה קשה. מקורו של הקושי בהבחנה בין פגם מבחינת המשפט המינהלי, כלומר הפרת חובת ההגינות והסבירות בהפעלת הסמכות, ובין הפעלת סמכות ההחלטה מטעמים המגיעים לכדי "הפרת אמונים" מבחינת החוק הפלילי. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. אולם בוודאי שלא ניתן לדחות את הטענה כי אם מינוי אדם למשרה רמה כשל יועץ משפטי לממשלה בא עקב לחציו של נאשם בפלילים, כשיוזם המינוי, הלא הוא ראש הממשלה, מודע (או לפחות עוצם עיניו) לכך שמקור הלחצים הוא בהליכים הפלילים המתנהלים נגד אותו נאשם, כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על פי המשפט המינהלי ומגיע עד כדי "הפרת אמונים" בחוק הפלילי. במלים אחרות, אם המניע למינוי מבחינת ראש הממשלה היה סיפוק רצונו של חבר הכנסת דרעי, די במודעותו (או עצימת עיניו) של ראש הממשלה לטיב מניעיו של חבר הכנסת דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. כלומר, שלצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות - במסגרת ההיבט הראשון - לשאלה אם ראש הממשלה "הפנים" את אזהרתו של עורך הדין אבי-יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני עליו עמדה פרקליטת המדינה. שכן, העבירה לפי ההיבט השני היתה קמה רק אם בעת שקידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און, אפילו על יסוד שיקולים ענייניים, הוא היה מודע לקנוניה בין חבר הכנסת דרעי לבין בר-און. נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך, כמפורט בחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי, ולפיכך נתמקד בהיבט הראשון. 16. מדוע נדחתה, אם כן, האפשרות להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה על פי ההיבט הראשון? נביא בקצרה את נימוקיה של פרקליטת המדינה לכך. נקודת המוצא של פרקליטת המדינה בחוות דעתה היא שאין ראיה ישירה המצביעה על כך שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי. אומנם מצויה, בתיק החקירה עדותו של עורך הדין אבי-יצחק, אשר לפיה התבטא דרעי באזניו כי ראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און, אולם "עדות זו הינה עדות שמיעה, ככל שהיא נוגעת לראש הממשלה, וממילא אין היא קבילה נגדו" (עמ' 23 לחוות הדעת). בהעדר ראיה ישירה, בחנה פרקליטת המדינה את הראיות הנסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר הכנסת דרעי. פרקליטת המדינה אינה מכנה אותן בשם "ראיות נסיבתיות", ומבכרת את הביטויים "תמיהות", "חשדות" ו"אינדיקציות". אולם ברור הוא - והדבר הוסכם על בא כוח המדינה בעת הדיון בעתירה - כי בראיות נסיבתיות עסקינן. 17. לפי המודל עליו עמדנו לעיל בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, היה על פרקליטת המדינה לבחון שתי שאלות. האחת, אם יש במסכת הראיות הנסיבתיות כדי לסבך את ראש הממשלה בתיזה מפלילה, אשר לפיה קידם את מינויו של בר-און על מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי, תוך מודעות לכך שהאחרון מעוניין במינוי מטעמים פסולים. שאלה זו עיקרה הוא, כאמור, בהיסק לוגי. זאת, כמובן, מתוך הנחה שהראיות הנסיבתיות, כשלעצמן, ניתנות להוכחה. השאלה השנייה, נוגעת לסיכויים כי הסברו האלטרנטיבי של ראש הממשלה למינוי בר-און יתקבל על-ידי בית המשפט. 18. נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה למניעיו של חבר הכנסת דרעי לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה, כי גישה זו נבעה מן התפישה שהנחתה אותם כי יש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי לבר-און. זאת על אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש הממשלה לציפייתו של חבר הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו. 19. בנוגע לשאלה הראשונה של ניתוח הראיות הנסיבתיות, הייתה נכונה פרקליטת המדינה לצאת מן ההנחה ש"נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". סברה זו נסמכה על הראיות הנסיבתיות הבאות (עמ' 26): "לסיכום, כל התמיהות הללו מעוררות חשד, שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה. למסקנה זו הגענו, מכיוון שקשה לקבל שראש הממשלה החליט למנות את בר-און רק על סמך התרשמותו והמלצת שר המשפטים, שעה שאל מול שני אלה עומדות חוות דעת שליליות על התאמת בר-און לתפקיד - שהגיעו מכל עבר; שעה שמדובר במי שהעדים המעורבים מעידים כי לא ראו בו מועמד מהשורה הראשונה של עורכי הדין; שעה שמדובר באדם השייך למחנה אחר בתוך הליכוד (שהעומדים בראשו, אגב, לא תמכו במינוי בישיבת הממשלה); ועוד. לפיכך נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". על רקע הנחת קיומו של מניע נסתר נדרשה פרקליטת המדינה המלומדת לשאלה "האם יש בראיות אינדיקציות לזהותו של אותו מניע נסתר, והאם כמות הראיות, היכולות להצביע על מהות המניע הנ"ל, מספיקה להוכחתו במשפט פלילי" (עמ' 26). התיזה שהמניע הנסתר היה הרצון לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי מתיישבת, לדעתה, עם מספר "תמיהות" (שאינן, כאמור, אלא ראיות נסיבתיות), והן: "א. אם אמנם דרעי היה יוזם המינוי, כי אז מצויה בכך תשובה לשאלה מי היה האיש שהעלה לראשונה את שמו של בר-און בלשכת ראש הממשלה. יתרה מזאת, אם כך היה, ברור גם מדוע מעדיפים כל המעורבים להסתיר את זהות הממליץ, שכן ברור לכל, כי מעורבות דרעי במינוי היועץ המשפטי לממשלה מטילה לפחות פגם, אם לא פליליות, על המינוי. בדומה, על פי תיזה זו, נראה כי זו הסיבה שבעטיה הוזמן בר-און לראיון כה יחודי בקלות כה רבה, למרות היותו מזוהה עם מחנה אחר בליכוד. לכאורה, הסיבה לכך היא, שהדבר נעשה לבקשת דרעי. בכך יכולה להמצא גם תשובה לשאלה מדוע לא חיפש ראש הממשלה ברצינות מועמדים אחרים לתפקיד ומדוע סומן בר-און מההתחלה כמועמד מוביל. ב. אם אמנם דרעי קיבל החלטה שבר-און יזכה במינוי, כי אז מצויה בכך התשובה לשאלה המטרידה מדוע היה ראש הממשלה כה נחוש בהחלטתו למנות את בר-און, למרות כל חוות הדעת השליליות שניתנו על מועמדותו וכל ההמלצות שקיבל להימנע מהמינוי. בדומה, עובדה זו יכולה להבהיר מדוע ראש הממשלה לא הגיב בדרך כלשהי על המידע שקיבל מעו"ד אבי-יצחק, לפיו דרעי מעוניין במינוי. כמו כן, יכולה להמצא גם תשובה אפשרית לשאלה מדוע התעלם ראש הממשלה מהמידע (או מהשמועה) שהובא לידיעתו אודות קשר לא נאות בין דרעי לבר-און" (בעמ' 27). נראה, כי על תמיהות אלה שציינה פרקליטת המדינה אפשר להוסיף גם פרטים שציינה במקומות אחרים בחוות הדעת. כך, לדוגמה, ציינה שתמוהה בעיניה העובדה שראש הממשלה לא ברר את פשר נסיונו של חבר הכנסת דרעי להסוות את רצונו במינוי בר-און באמצעות הפצת ידיעה שמועמדה של תנועת ש"ס הוא השופט טל (עמ' 26). עוד עמדה, בראשית דבריה, על פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת דרעי לטובת מינוי בר-און (עמ' 24). עוד ציינה לגבי שקילת מועמדותו של עו"ד אבי-יצחק כיועץ משפטי לממשלה, כי "אין זה מופרך להניח שלראש הממשלה היה יסוד לסבור כי דרעי עשוי להסכים למינוי חליפי זה, אין סתירה בין פעילותו לקידום מינויו של אבי יצחק לבין ההנחה שהיתה לו מחוייבות לדרעי בענין מינוי בר-און" (עמ' 28). בסופו של דבר הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי "התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה, שהמניע האמיתי למינוי, היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו" (עמ' 27). למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, וכך אמר: "התמיהות הללו מעלות חשש שאותם השיקולים שעליהם מסר ראש הממשלה, אינם בלעדיים, וכי היה מניע נוסף לרצון למנות את עו"ד בר-און דוקא. אכן, קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה" (עמ' 13). לשאלת סבירות הסבריו של ראש הממשלה, נתנה הפרקליטה המלומדת את דעתה כבר במסגרת השאלה הראשונה. שכן, נכונותה להניח שקיים מניע נסתר, נסמכה על הקושי בקבלת המניע המוצהר של ראש הממשלה (ולעניין זה ראה עמ' 26-24, ובמיוחד הסיכום בעמ' 26 המובא לעיל). ועל אף הפירכות בהסבריו של ראש הממשלה כתבה פרקליטת המדינה בסיכום הדברים: "אם נבחן עתה את הצטברות החשדות כלפי ראש הממשלה, שבהם עסקנו בשלושת ההיבטים, הרי שמסקנתנו היא, כי אמנם קיים חשד ממשי לכך, שראש הממשלה הציע לממשלה למנות את עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רק, או בין היתר, כדי לרצות את חבר הכנסת דרעי, מתוך מודעות או עצימת עיניים לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און. למסקנה זו הגענו, על סמך מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. עם זאת, על פי הראיות שנאספו, לא נראה כי ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי ראש הממשלה הביא את המינוי לאישור הממשלה רק, או בעיקר, עקב בקשת או דרישת דרעי, שרצה במינוי מטעמים פסולים ואישיים, מתוך מודעות או עצימת עיניים לכך". היועץ המשפטי לממשלה, בהחלטתו המנומקת, אימץ את מסקנותיה של פרקליטת המדינה, וכתב: "התוצאה היא כי ישנם חשדות בנושא דנן, הבאים לידי ביטוי בחומר החקירה, אך אין הם מגיעים לכלל ראיות מספיקות, בראש וראשונה במישור המודעות הנחוצה. קיבלתי את המלצתה של פרקליטת המדינה, על יסוד טעמיה והאמור לעיל, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה". 21. כאן אנו באים לשאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות. דומני, כי פסיקת בית המשפט בנושא זה ברורה: "אין על בית משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב (היועץ המשפטי לממשלה - א.ג.) בדבר דיות חומר הראיות" (בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפט לממשלה, שלא פורסם). ההתערבות "תהא מצומצמת מאד" "נדירה", ובמקרים בהם מסקנותיו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות בלתי סבירות בעליל (בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368; בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם; בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(4) 797, 799). מכאן ברור, כי לא כל טעות בשקילת הראיות הינה בגדר חוסר סבירות באופן קיצוני, אלא רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית. למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. שהרי מסקנה בלתי סבירה באופן קיצוני של היועץ המשפטי לממשלה, כמוה כסטייה חמורה מסטנדרט הסבירות בהחלטה של כל רשות שלטונית, שיש בה להצדיק את התערבותנו. הוא שנאמר בבג"צ 6781/96 הנ"ל: "בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. בעניין זה נאמר כי 'קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה' (מתוך בג"צ 935/89 הנ"ל בעמ' 528). ברוח זו נקבע, כי כשם שכל שיקול דעת מינהלי נפגם עקב חוסר סבירות קיצוני שמתגלה בו, כך גם שיקול דעת כזה של היועץ המשפטי לממשלה". אך מובן הוא, כי הכלל האמור בדבר מידת ההתערבות, נובע מן העקרון כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו. שאם לא כן יסיג בית המשפט את גבולו של היועץ המשפטי לממשלה ויהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר". אכן, יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. שהרי "אין פתרון נכון אחד באשר למה שמצוי בתוך המיתחם ולמה שמצוי מחוצה לו. קיים תחום אפור נרחב בין המיתחם פנימה לבין המיתחם החוצה. המיתחם עצמו נע, איפוא, בין נקודות מספר" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, (תשמ"ז) בעמ' 179). אולם ברור הוא, כי כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית המשפט בהחלטה. 22. סבורני, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש הממשלה, אכן מצויה ב"תחום האפור". הצבענו לעיל על הדרך בה צריכה היתה להבחן שאלת דיות הראיות לעניין סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר התיק מורכב מראיות נסיבתיות. השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מסבכות את הנאשם במעשה הפלילי. לאמור, אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש הממשלה מינה את בר-און על מנת לספק את האינטרס האישי של חבר הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. אם כן, כי אז באה השאלה השנייה שיש לשאול, והיא אם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית המשפט. מה השיבה פרקליטת המדינה על השאלה הראשונה? לדבריה, קיימת "השערה" הגיונית, "מסקנה סבירה", ואפילו "חשד ממשי", אשר לפיהם "המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה" (עמ' 28-27). מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות כי התביעה תעבור בבית המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש הממשלה. אשר לשאלה השנייה, דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, היא כי הסבריו של ראש הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם יוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. כך, לדוגמא, מצינו (בעמ' 25) אמירה לפיה התמיהה שהעלתה שיכחת זהותו של הממליץ על בר-און נותרה ללא מענה. פרקליטת המדינה הגדירה כ"מטרידה במיוחד" את השאלה כיצד רואיין בר-און על ידי ראש הממשלה בשלב מוקדם כל כך בהיותו חבר מחנה אחר בליכוד, זיהוי אשר "הפריע לו להתקבל אפילו לראיון אצל ליברמן, וזאת עת דובר להתמנות למשרה חשובה הרבה פחות". כיוון, שהסברי ראש הממשלה לא יכלו להסביר תמיהה זו, עלה אצל הפרקליטה החשד "כי היה נימוק אחר - שראש הממשלה לא מסרו לחוקרים - שהוביל להזמנת בר-און לאותו ראיון". במקום אחר מציינת היא שדבקותו של ראש הממשלה במינוי בר-און למרות חוות הדעת השליליות שקיבל "מעוררת פליאה, המחזקת את החשד, כי מלבד שני המניעים הגלויים שעליהם הצהיר ראש הממשלה היה מניע נסתר נוסף שדחף למינוי". הפיחות בסבירות המניע המוצהר, הוא שעמד ביסוד ההכרה בקיומו של מניע נסתר (עמ' 26). פרקליטת המדינה מצאה איפוא כרסום בהסברי ראש הממשלה. אולם מסקנתה היתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (עמ' 28). 23. אכן, לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מביאות הראיות הנסיבתיות ל"מסקנה סבירה" ל"חשש ממשי", ואפילו ל"חשד ממשי" כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול. אולם נראה כי לדעתם לא מספקת עוצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו ולאור אמת-המידה שפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (כמוסבר לעיל) אין לראות את הערכתם את סיכויי ההרשעה כבלתי סבירה באופן קיצוני. ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. מטעם זה איני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה. נוכח מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אין גם כל יסוד ליתר בקשותיהם של העותרים בעתירותיהם. 24. אשר לשר המשפטים. הקביעות שקבעה פרקליטת המדינה לגביו הן כי הוא "תמך מצידו במועמדותו של בר-און מטעמיו הוא, ויש ראיות לכך שנודע לו על העניין שיש לדרעי בבר-און רק קרוב למועד מינויו של בר-און" (עמ' 5). "אין חולק, ששמו של בר-און כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא הועלה על ידיו של שר המשפטים לראשונה" (עמ' 8), והוא לא היה יוזם הרעיון למנות את בר-און לתפקיד (עמ' 36). "ישנה תמימות דעים כי לא היה זה שר המשפטים שהביא את שמו של בר-און לידיעת ראש הממשלה" (עמ' 19). "הן ראש הממשלה והן השר מאשרים כי שמו של בר-און הוצג על ידי ראש הממשלה (או מי מטעמו) בפני השר ולא ההיפך" (עמ' 20). בסיכום נקבע בחוות הדעת כי "התנהגותו של שר המשפטים אינה מגיעה כדי עבירה פלילית". כנגד מסקנה זו לא שמענו כל טענה מפי באי כוחם המלומדים של העותרים, ואף הייתי מוסיף כי למעשה הם זנחו את העתירות ככל שהן נוגעות לשר המשפטים. אין האמור לעיל, מתייחס, כמובן, לדעתה של פרקליטת המדינה כי יש בהתנהגותו של שר המשפטים בישיבת הממשלה משום "חריגה מנורמות התנהגות תקינות" (עמ' 47). מהטעמים האמורים הייתי דוחה את העתירות. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט גולדברג, על פיו אין מקום להוצאת צו על תנאי בעתירות שבפנינו. לצורך הבהרת מסקנתי אני מבקש להוסיף מספר הערות. 2. א. הערה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, והיא נוגעת להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכל מסכימים, שהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עוד מוסכם, שאחת מן העילות לביקורת שיפוטית של החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוסר סבירות קיצוני של החלטתו (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בפיסקאות 48-47 לפסק דינו של השופט ברק). ב. שאלה אחרת היא, כיצד מופעלת עילת התערבות זו ביחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה פסוקה היא, כי בגידרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. במיתחם זה, קיימות כמה החלטות אפשריות בענין פלוני, אשר כולן חוקיות. השופט ברק מציין לענין זה, כי: "הבחירה בין אפשרויות אלה תעשה על ידי הרשות המוסמכת, ולא על ידי בית- משפט. זהו הביטוי לעיקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי ... הרשות המוסמכת אינה רשאית לבחור בכל אופציה הנראית לה כראויה; היא אינה רשאית לקבוע כי בכל מקרה שנראה לה מתקיים המבחן שנקבע בחוק. הרשות המוסמכת מוגבלת על ידי מבחן שנקבע על ידי הרשות המחוקקת ופורש על ידי הרשות השופטת והיא מתוחמת על ידי מרכיביו של מבחן זה. אך במסגרתו של מבחן זה פנימה, ניתן לה לעתים חופש הבחירה, בין מספר אפשרויות, אשר מקיימות את דרישות המבחן. בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה". ( בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים , פ"ד מה(4) 683, בפיסקה 13; ראו גם בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים , פ"ד לז(3) 29, 43-42). מיתחם הסבירות מתווה את התחום בו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פרישתו של מיתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב הענין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בענין נתון. אומר על כך השופט ברק בבג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון , פ"ד מב(2) 441, בפיסקה 38 לפסק דינו, כי: "גבולותיו של מתחם הסבירות נקבעים על פי האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים על הבכורה, ובעיקר האינטרס והערכים של הפרט מזה והאינטרס והערכים של הציבור מזה. האינטרסים והערכים הרלבנטיים נקבעים על פי המטריה הרלבנטית שבמסגרתה נבחנת הפעולה ועל רקע עקרונות היסוד של השיטה...". בהתאם לגישה זו, הובאה בחשבון, בהתוויתו של מיתחם הסבירות, חשיבותה של הזכות אשר עמדה על הפרק. כך, לדוגמה, נפסק כי מתחם הסבירות, אשר בגידרו רשאית רשות השידור לקבל החלטות המגבילות את חופש הביטוי, הוא צר (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1, בפיסקה 19 לפסק דינה של השופטת דורנר). על פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות, בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך, שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421 , בפיסקה 7). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול הדעת על פי נתוניו וכישוריו של האדם המסויים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי. עומד על כך הנשיא שמגר בבבג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל , פ"ד מ(3) 505, בעמוד 557: "בית המשפט בוחן אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה ש כ מ ו ת ו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה אלא מתערב רק כאשר הוא סובר כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא היתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מתחם הסבירות אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן הוא כאמור מתחם שמידותיו נקבעים בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ואופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט, גם תוך התיחסות לכך מהי הרשות החוקתית כלפיה מופעלת הבקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הבקורת של שקול הדעת גם התיחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון אשר ענינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט " (ההדגשה הוספה). (וראו גם בדומה את דבריו של חברי, השופט זמיר, בבג"צ 2624/97 ואח' עו"ד רונאל ידיד נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 8 של פסק הדין). בה תאם לגישה זו נקבע, לדוגמה, כי בקביעת מיתחם הסבירות לפעולתה של רשות ניירות ערך, יש לייחס משקל לכך שמדובר ברשות מקצועית על פי דין (דברי הנשיא שמגר ב ע"א 5320/90 א' צ' ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך , פ"ד מו(2) 818, 837). באופן דומה, קבע בית המשפט, בהתייחסו לסמכותה של הכנסת להסיר חסינות של חבר הכנסת, כי "אפיו הפוליטי של הגוף עשוי להשפיע על היקף השיקול שמותר לו לקחת בחשבון ועל האופציות העומדות לרשותו". (פסק דינו של השופט ברק בבג"צ רסלר הנ"ל, בעמוד 478; ראו גם בג"צ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל , דינים עליון לט 26, בפיסקה 36). ברוח זו ציינתי, בבג"צ 3872/93 מיטראל נ' ראש הממשלה , פ"ד מז(5) 485, 497, כי בבחינת החוקיות של החלטת ממשלה, יש להתחשב באופיה, במהותה ובמעמדה הרם כרשות המבצעת של המדינה. ג. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בהתייחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה? " מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד בראש התביעה הכללית, ובשל סמכויותיו הרחבות הנוספות, הוא מיוחד" (דברי ב בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5) 573, 584). היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם הכשר להתמנות לשופט בית המשפט העליון (ראו הודעה על קביעת הדרכים והתנאים למינויו של יועץ משפטי לממשלה, ילקוט הפרסומים 772, ה' בתמוז תש"ך, בעמוד 1690). הוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בענין העמדה לדין, בהיותו הרשות אשר המחוקק מסר בידיה את האחריות להגנה על האינטרס הציבורי בתחום זה (ראו דו"ח וועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (ירושלים, 1993), 421, 426). על רקע זה, תואר היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד המוסדות המרכזיים המופקדים על שלטון החוק במדינה" (הערת פרופ' זמיר בספר קלינגהופר הנ"ל, בעמוד 419). על מעמדו וכישוריו המיוחדים של היועץ המשפטי לממשלה עומדה פרופ' גביזון בסיפרה שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (ירושלים, 1991), בעמוד 294, באמרה כי: "היועץ המשפטי לממשלה הינו אדם שצריכים להיות לו הכישורים של שופט בית המשפט העליון. מבחינת תפישת התפקיד, הוא אדם שצריך להיות מסוגל לטפל בשאלות לא רק מתוך הראיה הצרה של ראש מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי. הוא אמור להיות מסוגל לשקלל את האינטרסים של אכיפת החוק עם פגיעות אפשריות בזכויות הנאשמים, ולראות זאת כתפקידו לשמור על שלטון החוק ועל שוויון בפני החוק ... למרות היותו ממונה על ידי הממשלה, ולמרות שזו יכולה לפטרו באמצעות מינוי אדם אחר לתפקיד, נהנה היועץ המשפטי לממשלה מעצמאות רבה בתפקידו כאחראי על הפעלת המערכת של אכיפת החוק הפלילי. את הסמכויות המסורות לו הוא זכאי וחייב להפעיל באופן עצמאי ומקצועי, ואין הוא כפוף בהפעלתן להוראות הדרג המדיני. היועץ המשפטי לממשלה הוא, אם כן, עובד מדינה מסוג מיוחד. חובתו להפעיל רק שיקולים מקצועיים מלווה ונתמכת בחוסר כפיפות מינהלית למישהו מן הדרג המבצע או מבין עובדי המדינה האחרים". והיא מסכמת ענין זה במאמרה "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" פלילים ה2 27, 34, באמרה כי: "מעמדו של היועץ המשפטי בשיטתנו הוא של איש מקצוע בכיר ביותר, שמקורות סמכותו - בכל תפקידיו - הם מקצועיותו, יושרו ועצמאותו. בשל כל אלה, אנו מפקידים בידיו סמכויות שלטוניות ותפקידים הקשורים בפירוש, יישום והפעלה של החוק". דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה האם יש בענין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו פיסקה 10 לפסק הדין בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"צ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(5) 423, 436; ראו גם בג"צ 653/94 יהודה נ' היועץ המשפטי לממשלה , תקדין עליון 94(2) 1235, בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, מקצועיות וניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לענין זה הוא רחב. ד. לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בהקשר זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בענין זה הוא נרחב. כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין היתה בידו. 4. הערתי השניה מתייחסת למקרה המסויים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, אליה התייחס השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח ועיבוד חומר הראיות, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ניכרת בהנמקותיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי ירידה לפרטים וכן התלבטות והתחבטות, אשר מצאו ביטויים בהבהרת התשתית העובדתית כולה, ובהתייחסות להשלכה שיש לעובדות הצריכות לעניין על התוצאה הסופית. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אף טרחו וקיימו פגישה אישית עם עד התביעה המרכזי, עו"ד דן אבי יצחק, על מנת שיוכלו ללמוד ממקור ראשון על תוכנה ומשקלה של עדותו, ועל בסיס זה לקבל הכרעה שלמה ומושכלת לענין ההעמדה לדין. לתוצאות פגישה זו היה משקל בקביעת עמדתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. עיינתי היטב בנימוקיהם של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לאי הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה מר נתניהו. לא אחזור ואפרט את חומר הראיות שנאסף, כפי שהוא מפורט בנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, חומר ראיות בו דן חברי השופט גולדברג בפירוט. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה סברו כי מן הראיות הנסיבתיות שבחומר זה, יחד עם עדותו הישירה של עו"ד אבי יצחק לגבי דברים שאמר לראש הממשלה, לא עולות העובדות הנדרשות לצורך ביסוסו של כתב אישום נגד ראש הממשלה, וזאת להבדיל מהשערות, תמיהות וחשדות. על רקע זה מסקנתם היתה, כי "יקשה מאד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי" את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה. יתכן ועל פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר היתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על פי חומר זה אינה קלה ואינה חד משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו. מטעמים אלה, והואיל ומקובלים עלי נימוקיו ומסקנתו של חברי השופט גולדברג בעניין ההחלטה הנוגעת לשר המשפטים מר הנגבי, מצטרף אני למסקנתו כי אין מקום להוציא צו על תנאי בעתירות שבפנינו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: אני מסכים לדחיית העתירות כאמור בפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג וכן להערותיו הנוספות של חברי הנכבד השופט אור. המשנה לנשיא השופט י. זמיר: אני מסכים לפסק הדין של חברי השופט גולדברג ולהערות של חברי השופט אור. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: לדעתי, הניחו העותרים תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית לעתירותיהם כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים איפוא בעתירות, ככל שהן נוגעות לעניין זה, צו-על-תנאי. להלן נימוקיי. 1. הגשת כתב-אישום - סמכות הנתונה לתובע על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: החוק) - מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד מהווה עבירה. שנית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין. ושלישית, כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להרשעת הנאשם. פשוט הוא כי החוק מעניק לתובע שיקול-דעת בהפעלת סמכותו לעניין התנאי השני (העדר עניין לציבור). ואולם, גם בתנאים שהם לכאורה פועל יוצא של הפעלת כללים משפטיים גרידא נכללים אלמנטים של שיקול-דעת - בתנאי הראשון כאשר מדובר בעבירה שהמעשים הכלולים בה אינם מוגדרים באופן ספציפי בלשון החוק, ובתנאי השלישי בהערכת משקל הראיות המספיק להרשעה. 2. בענייננו, קיימות למעשה המיוחס לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתי חלופות: מתן הבטחה לחבר הכנסת אריה דרעי (להלן: דרעי) למנות את עורך-הדין רוני בר-און (להלן: בר-און) למשרת היועץ המשפטי לממשלה בידיעה כי דרעי ביקש את המינוי בכוונה לקדם את האינטרס שלו במשפטו הפלילי, או העלאת מינויו של בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה תוך ידיעה בדבר הקשר הפסול בינו לבין דרעי, שבא לביטוי במתן הבטחה מצידו של בר-און לדרעי בדבר הטיפול בתיקו הפלילי של האחרון. היועץ המשפטי לממשלה לא פקפק כי מעשה זה - על שתי חלופותיו - מהווה עבירה של מרמה והפרת אמונים על-פי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין בשל כך. אלא שדעתו הייתה כי התנאי השלישי לא התמלא, כלומר, שחומר הראיות אשר נאסף בעניינו של ראש הממשלה אינו בעל עוצמה מספקת להגשת כתב-אישום נגדו. 3. שאלת הבסיס הראייתי לעניין העמדה לדין היא שאלה חשובה ויסודית שהתשובה לה טרם הוכרעה בישראל. ראו רות גביזון, שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 148. הכרעה בדבר דיות הראיות בהקשר זה כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק, המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. בדיקה זאת נעשית על-פי כללים משפטיים. נקבע, כי לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. ראו ע"פ 26/49 היועץ המשפטי לממשלה נ' חמדן, פ"ע ב 418, 420; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, 527-523; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 180-179; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 760. הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול-הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעוצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי. זאת, משום שהפעלת המנגנון כשלעצמה פוגעת בנאשם גם אם יזוכה בסופו של המשפט. ראו בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4) 216, 223-222. עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן (סעיף 162 לחוק). העברת נטל הראיה על הנאשם עשויה איפוא, בנסיבות מסוימות, להגביר את סיכויי הרשעתו. 4. יקל עלינו לקבוע את הרף הראייתי הדרוש לשם הגשת כתב-אישום אם נשווה אותו ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21(ב) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המספיקות למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. עוצמת הראיות הנדרשת לשם הגשת כתב-אישום היא בוודאי נמוכה מזו הנדרשת לצורך מעצר נאשם עד תום הליכי המשפט. זאת, בשל שני טעמים: ראשית, בעוד שבחומר ראיות העומד בסף המינימום הקבוע בסעיף 158 לחוק מצוי עדיין פוטנציאל ראייתי נוסף בשל העברת נטל הראיה על הנאשם, הרי שההכרעה בעוצמת הראיות לצורך מעצר מבוססת על חומר החקירה הגולמי בלבד; שנית - ובכך העיקר - הפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת כתב-אישום גרידא. ממילא, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום, ללא מעצר, קטנה מזו הנדרשת למעצרו של הנאשם עד תום הליכי המשפט. והנה, העמדה אותה הציגה התביעה הכללית בבקשותיה למעצר עד תום הליכי המשפט הייתה מאז ומתמיד כי מעצר עד תום ההליכים לא יישלל רק בשל ספק סביר העולה מסתירות בין העדויות השונות או מעדויות המשתמעות לשתי פנים או אף מכילות בתוכן סתירות פנימיות. עמדה זו התקבלה בדעת רוב בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, (להלן: בש"פ זאדה ). נפסק, כי העוצמה המוגברת של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות. וכך כתב הנשיא ברק (שם, 151): "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי" . [ההדגשות-הוספו.] מן המקובץ עולה כי הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע בבש"פ זאדה , שבגדרו אין להתחשב בספק - ואפילו ספק סביר הוא - העולה מחומר הראיות. 5. בדיון בפנינו הסביר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין ניצן, כי חומר הראיות בעניינו של ראש הממשלה נבחן על-יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי. כך גם עולה מן הדברים שנכתבו בהחלטתו של היועץ המשפטי. מהותה של אמת-מידה זו הובהרה היטב לעיל, אלא שמן הנימוקים לסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה עולה כי היועץ המשפטי טעה בהחלת המבחן, וכי למעשה הרף שעל-פיו נבחן חומר הראיות היה גבוה יותר מן המבחן שאותו ביקש להחיל. 6. חומר הראיות שנאסף על-ידי המשטרה מורכב מעדות מרכזית, היא עדותו של עורך-הדין דן אבי-יצחק, ולצידה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה. העדות המרכזית מבססת את המעשה המיוחס לראש הממשלה על שתי חלופותיו: מתן ההבטחה מושתת על ראיה נסיבתית, והיא שתיקתו של ראש הממשלה בתגובה לדברי אבי-יצחק כי דרעי טען בפניו שראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ואילו ידיעתו של ראש הממשלה בדבר הקשר הפסול בין דרעי לבר-און מבוססת על עדות ישירה - דברי אבי-יצחק לפיהם סיפר לראש הממשלה על הקשר הפסול והזהיר אותו מפני מינויו של בר-און. לעדות זאת משקל סגולי לכאורי רב. העד הוא עורך-דין בעל מעמד בקהיליה המשפטית, ובוודאי מודע הוא היטב לדיוק הנדרש במסירת מידע מסוג זה למשטרה. קירבתו האישית לראש הממשלה בתקופה הנדונה אף מגבירה את משקלה הסגולי של עדותו. 7. לדידי, די בעדותו של אבי-יצחק לבדה כדי להעביר את נטל הראיה על-פי סעיף 158 לחוק. לאחר מכן, ובגדר הרמת נטל זה, תוכל בהחלט לעלות גם הטענה כי המידע לא נמסר לראש הממשלה או לא נקלט על-ידיו. לאפשרות אחרונה זו גם תימוכין בדברי אבי-יצחק, אשר לא שלל את האפשרות כי ראש הממשלה לא קלט את דבריו. כנגד אפשרויות אלה יעמדו הראיות הנסיבתיות הנוגעות למינוי בר-און, שבלשון החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררות תמיהות, ובטרמינולוגיה המשפטית המקובלת אינן אלא מסקנות מרשיעות התומכות בעדות העיקרית. לאמור, שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און לתפקיד בשל רצונו של דרעי במינוי זה. אכן, מכלול הראיות שנאסף איננו שולל את האפשרות כי ההסבר שלפיו ראש הממשלה לא קלט את דברי העד יתקבל בבית-המשפט. אך היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה כי מכלול זה איננו מספיק מלכתחילה להגשת כתב-אישום. וכך כתב בהחלטתו: "מן הראיות לא ניתן היה להסיק כי ברי שראש הממשלה הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן על פי הרקע שתואר... תיתכן טענה כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בעיסוק בענייני מדינה; וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו, אכן נקלט בתודעתו; וכן כי אולי גם חוסר נסיון מסויים, בתחילת הדרך בתפקידו, היה בעוכריו". היועץ המשפטי לממשלה הצביע איפוא על ספק לכאורי העולה מחומר הראיות, שיסודו, כאמור, בדברי אבי-יצחק ובהסברים היפותטיים. אלא שכאמור, על-פי אמת-המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב-אישום. זאת, למרות שאילו הוגש כתב-אישום אפשר שראש הממשלה היה יוצא זכאי בדינו בשל אותו ספק שעלה מחומר הראיות. 8. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הערכת סיכויי ההרשעה על-יסוד אמת-מידה דווקנית יותר מאמת-המידה המקובלת - כפי שאכן נעשה בהחלטת היועץ המשפטי - עשויה להוות עילה להתערבותנו. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, ככל רשות מינהלית, מחויב להפעיל את שיקול-דעתו בשוויוניות ולהימנע מהפליה. וכידוע, סטייה מעקרון השוויון כשלעצמה מהווה עילה לפסילת ההחלטה. מצד שני, אפשר כי שיקולים שבטובת הציבור - להבדילם משיקולים הקשורים לעניינו האישי של נתניהו - שיסודם בהשפעה החמורה על המפה הפוליטית שיש להעמדתו לדין בעת כהונתו של ראש ממשלה שנבחר בבחירה אישית, מחייבים לשקול את חומר הראיות נגדו על-פי מבחן דווקני יותר מן המבחן המקובל, ובמיוחד כאשר היועץ המשפטי לממשלה סובר כי בחומר הראיות גלום ספק העשוי להביא לזיכוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו סובר כי המבחן הראייתי להעמדתו לדין של ראש הממשלה אינו שונה מזה החל בעניינו של כל אדם אחר. ואם יימצא כי גישה זו אינה בלתי-סבירה באופן קיצוני, תעלה הטענה כי טעותו של היועץ המשפטי ביישום המבחן עשויה כשלעצמה להוות עילה להתערבותנו. לנוכח כל אלה אין ספק כי חשיבות העניין והבעיות שהוא מעלה רבה. וכידוע, בחשיבות העניין כשלעצמה, אף אם תשתיתן של העתירות הייתה מוצקה פחות, יש כדי להוות שיקול בזכות הוצאה של צו-על-תנאי. ראו יצחק זמיר, "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ב-תשנ"ג) 295, 305. אשר-על-כן הייתי מוציאה צו-על-תנאי בעתירות, ככל שהן מתייחסות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אני מסכימה, מטעמיו של חברי, השופט גולדברג, לדחיית העתירות ככל שהן נוגעות להגשת כתב-אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות, לדחות את העתירות בעניינו של ראש הממשלה. הוחלט פה אחד לדחות את העתירות בעניינו של שר המשפטים. ניתן היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025340. D06	[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ב1982", "חוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996" ]	1,105
9,595	ית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרים בבג"צ 2534/97: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינטשיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על-תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה : ז באייר תשנ"ז (14.5.1997) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר' חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד' הולץ לכנר ועו"ד א' פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע' עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע' פוגלמן ועו"ד ש' ניצן ה ח ל ט ה השופטת ד' דורנר: ביום 14.5.1997 החלטנו, פה אחד, לדחות את בקשת העותרים כי נורה למשיבים למסור לעיונם את חומר החקירה שנאסף על-ידי המשטרה בפרשת מינויו של עורך-הדין רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וברוב דעות לדחות את בקשותיהם לגילוי הדו"ח המסכם של המשטרה והמלצותיה וכן את חוות-דעתם החולקת של מספר פרקליטים שהיו שותפים לצוות הפרקליטות שבחן את תיק החקירה, והגיעו למסקנה כי חומר הראיות מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. להלן נימוקיי לדחיית הבקשות. 1. הבקשות לגילוי המסמכים הוגשו בגדר עתירות שבהן נתקפה סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה חומר הראיות בפרשה אינו מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. המדינה התנגדה לגילוי המסמכים. עיקר טענתה היא כי זכות הציבור לדעת אינה משתרעת על חוות-דעת והמלצות פנימיות, וכי מתן פומבי להתכתבות פנימית עלול לפגוע בתהליך גיבוש ההחלטות ברשויות ציבוריות. העותרים, מצידם, טענו כי החומר שגילויו נתבקש נועד לאפשר בירור מלא של טענותיהם, ובשל כך הם זכאים לגילוי. בטיעון בפנינו אף הטעימו כי, לדעתם, בית-המשפט נזקק לחומר זה לצורך הכרעה בעתירות. 2. בקשות העותרים אינן לסעד עיקרי, שנתבע בעתירות, אלא אמצעי דיוני שנועד לשרת את ההכרעה בדבר זכותם לסעדים העיקריים שביקשו. במסגרת זו זכאים העותרים רק לגילוי חומר הדרוש להכרעה בעתירות. בהקשר הנדון עשויים העותרים להיות זכאים רק לחומר חקירה נוסף ושונה בהשוואה לחומר החקירה שכבר הוזכר ופורט בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נושא העתירות. שכן, חומר כזה עשוי לבסס טענה לפיה החלטת היועץ המשפטי מושתתת על עובדות חלקיות ועל-כן מסקנתו מוטעית. ראו בג"צ 802/89 נסמאן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה , פ"ד מד(2) 601, 606. לעומת זאת, לפירוש שונה של אותו חומר חקירה ולמסקנות חולקות, אף אם סבירות הן יותר ממסקנותיו של היועץ המשפטי, אין כלל השלכה על השאלה אם החלטתו מצויה במתחם הסבירות. על כך יש ללמוד מתוך ההחלטה עצמה ומן הנימוקים שביסודה. ראו והשוו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 759 (הערה 49). 3. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה כוללת סיכום מפורט של חומר החקירה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין פוגלמן, אף הצהיר בפנינו כי סיכום זה משקף באופן מלא את חומר החקירה. עוד הצהיר בפנינו עורך-הדין פוגלמן כי בדו"ח המשטרה ובחוות-הדעת של הפרקליטים שחלקו על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא פורטו ראיות חשובות, נוסף על אלו המוזכרות בהחלטת היועץ המשפטי, וכי ההחלטה וחוות-הדעת מושתתות על אותה תשתית ראייתית. עורך-הדין פוגלמן הטעים כי יסוד המחלוקת מצוי איפוא במסקנות השונות שהוסקו מאותה תשתית ראייתית. כאמור, מסקנות שונות מאותו מידע - להבדילן ממידע נוסף ושונה - אינן רלוואנטיות להכרעה בעתירות שלפנינו. 4. גם חומר החקירה הגולמי שנאסף על-ידי המשטרה, על-אף שכולל הוא מידע, אינו דרוש להכרעה בעתירות. כאמור, מידע זה הובא לידיעתנו בצורה נרחבת באמצעות חוות-הדעת של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אף העותרים לא טענו לפנינו כי סיכום הראיות בחוות-הדעת של פרקליטות המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי חסר, אלא שסבורים הם כי אם יעמוד חומר החקירה לעיונם ייתכן ויגלו בו מידע התומך בעמדתם. טענה זו אינה יכולה להתקבל. בהעדר כל אינדיקציה כי סיכום הראיות המפורט שבחוות-דעת פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אינו מדויק, וכי מצוי בחומר החקירה הגולמי מידע כלשהו שלא נכלל בסיכום המאוחר, אין יסוד לחיוב המדינה לגלות את חומר החקירה. שכן, כדי לזכות בגילוי היה על העותרים להניח תשתית - ולו תשתית מינימלית - לטענה כי חומר זה דרוש לצורך ההכרעה בעתירות. לא זו אף זאת: הסתמכותם של הפרקליטים בעלי חוות-הדעת החולקת על אותן ראיות שפורטו בהחלטת היועץ המשפטי מלמדת, כשלעצמה, כי התשתית הראייתית אשר הוצגה בהחלטה הייתה מלאה. 5. מטעמים אלה דעתי הייתה כי יש לדחות את בקשות העותרים לגילוי מסמכים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: הסכמתי לדעת חבריי כי אין עלינו להורות למשיבים למסור לעיונם של העותרים את חומר החקירה כולו שאספה המשטרה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא רק מעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו. לפיכך אין מקום לבחון ולבדוק את חומר הראיות, כפי שעושה בית משפט שלערעור. לא כן סברתי בענין גילוי דו"ח סיכום החקירה של המשטרה, וכן בענין גילוי "דעת המיעוט" של מספר פרקליטים מצוות הפרקליטות, שעל פי דעתם יש בחומר החקירה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. אכן, אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימיים, או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות, או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים. כפי שציין עו"ד פוגלמן, בא כוחם המלומד של המשיבים, בתגובתו, "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ובבירור על הכתב, ובכך לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי". האינטרס הציבורי האמור גובר על האינטרס הפרטי של בעל ענין לגטימי, לעיון במסמכים אלה. אולם נקודת הכובד באיזון שבין האינטרסים זזה, שעה שהרשות עצמה מגלה ברבים את דבר קיומם של הדיונים הפנימיים או התכתובות הפנימיות, ותוכנם (או תמצית תוכנם). או אז, לא עומד עוד כל טעם לקיומו של הסייג האמור לזכות העיון, ונשמט הגיונו, עליו עמדנו לעיל. פשיטא, כי אין הרשות יכולה להסתתר מאחורי תקנת הציבור, כשזו כלל לא יוצאת נפגעת. משלא קיים עוד הטעם בשלו הוכר האינטרס הציבורי לאי מתן פומבי לחוות דעת פנימיות, חוזר הכלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע"א 6926/93 מספנות ישראל נ' חברת החשמל, פ"ד מח(3) 749, 796-794 והאסמכתאות שם). בענייננו מציינת פרקליטת המדינה בחוות דעתה את עמדתה החולקת של המשטרה, ואת המלצותיה, והיא אף מצטטת דברים מתוך חוות דעתה של המשטרה (עמ' 16). כן מציינת פרקליטת המדינה בפירוט את המחלוקת שנפלה בצוות הפרקליטות, ואת טעמיה של "דעת המיעוט" (עמ' 23, 24, 46, 47; כן ראה עמ' 3 ו6-, בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה). משכך איזה נזק ייגרם לאינטרס הציבורי מגילויים של המסמכים? האם לא ראוי כי נראה את המסמכים במקורם ולא את תחליפיהם? עמדתי כי יש לגלות את המסמכים אינה נובעת מן החשש כי חוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינם כוללים סיכום של חומר החקירה או שאינם משקפים באופן מלא את חומר החקירה. נאמנים עלי גם דבריו של עו"ד פוגלמן כי בדו"ח המשטרה וב"דעת המיעוט" לא פורטו ראיות נוספות. אולם בידוע הוא כי ניתן לסכם אותו חומר ראיות בדרכים שונות, להציגו בהדגשים שונים, ולראותו מהיבטים אחרים. הארת החומר מזווית אחרת, כרוכה, דרך כלל, במידת פירוט שונה של חומר הראיות. וכשם ש"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 429, 433), כך אין חקר לתבונתו של עותר, ואין לנחש אילו טענות היה יכול להעלות מהחומר שהיה נמסר לידיו, כדי לעזור לבית המשפט להגיע להחלטה נכונה, שהיא היא האינטרס העליון. צר לי כי המסמכים האמורים לא נחשפו, וכל שהיה יכול להיות גלוי נותר חסוי. ש ו פ ט ניתנה היום י' בסיון תשנ"ז (15.6.1997). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת	[ "כלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע\"א 6926" ]	1,108
249,975	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 2534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת שושנה ליבוביץ העותרים: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיון בתיק החלטה טרם אתן החלטתי בנדון, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המזכירות תמציא לצדדים את הבקשה שבפני יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, ח' שבט תשס"ו (6.2.2006). שושנה ליבוביץ ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_E10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "תקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס\"ג – 2003" ]	1,110
36,164	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 - ה' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : Microsoft Corporation סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. A05 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,128
4,878	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך התנגדות לצו על תנאי תאריכי הישיבות: כ"ה בסיון התשנ"ז (30.06.97) י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין הנשיא א' ברק: חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995-, נכנס לתוקפו בי"ד באב התשנ"ה (10.8.1995). אין הוא חוסה תחת המטריה של שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). נטען בפנינו כי מספר הוראות שבו סותרות את הוראותיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, ודינן להתבטל. האם קיימת סתירה כנטען, ואם כן, מהן תוצאותיה - אלה השאלות הניצבות בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. ניהול תיק השקעות הוא עיסוק מקובל בישראל. למעלה משמונה מאות גברים ונשים עסקו בכך לאחרונה. מנהל תיקי השקעות מבצע עיסקאותיו, לפי שיקול דעתו, בחשבונם של אחרים. הוא פועל על פי הרשאה שלקוחותיו נותנים לו. הוא קונה ומוכר ניירות ערך ונכסים פיננסיים בשמם של אותם אחרים. היקף שיקול דעתו של מנהל תיק ההשקעות תלוי בהסכם שבינו לבין שולחו, והוא משתנה ממקרה למקרה. 2. הצורך בקיום פיקוח על סוכנים, סוחרים ויועצים בניירות ערך הורגש כבר בראשית שנות השישים. דנה בכך הוועדה להנפקת ניירות ערך ולמסחר בהם ("ועדת ידין"). ועדת ידין המליצה על התקנת תקנות שיעניקו סמכויות רישוי לרשות ניירות ערך. המלצה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. ב1978- דנה ועדת הכלכלה של הכנסת במצב הבורסה ושוק ההון. היא קבעה כי לרשות המשקיע בשוק ניירות הערך לא עומד המידע הדרוש בתחום ההנפקה, הייעוץ והמסחר. היא המליצה על רישוי יועצים להשקעות בניירות ערך. המלצה זו לא קודמה בהליכי החקיקה. הצורך בהסדרת הייעוץ להשקעות הודגש גם מספר שנים לאחר מכן, בדין וחשבון של ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים ("ועדת בייסקי"). הוועדה המליצה, בין השאר, על חקיקת חוק שיאסור מתן יעוץ בהשקעות פיננסיות בידי מי שלא קיבל רשיון לכך. כן המליצה ועדת בייסקי לקבוע סייגים וכללים לפעולות היועצים. עוד המליצה הוועדה כי בנקים לא יעסקו במישרין או בעקיפין במסחר במניות על חשבונם הם. גם הצעה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. 3. ב1985- מינה שר המשפטים, על דעת שר האוצר, ועדה לבדיקת הסדרים תחיקתיים בתחום שוק ההון ("ועדת גבאי"). ועדת גבאי המליצה, בין השאר, על גיבוש מסגרת חקיקתית מפורטת, אשר תסדיר את העיסוקים בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. ביסוד המלצותיה של ועדת גבאי, עמד העיקרון כי יש לקבוע חובת רישוי לעיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. הליכי החקיקה 4. על בסיס המלצותיהן של ועדת גבאי וועדת בייסקי, הוגשה לכנסת האחת-עשרה הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 27). ההצעה עברה קריאה ראשונה בלבד. הוחל עליה דין רציפות, אך היא לא נידונה בכנסת השתיים-עשרה. בכנסת השלוש-עשרה הגיש ח"כ ד. תיכון הצעת חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ"ח1987-. ב1994- פורסמה הצעת חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 91). הצעה זו הועברה לטיפולה של ועדת הכספים. ועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון (בראשותו של חבר הכנסת ס. שלום) בחנה ההצעה. כן נדונה ההצעה על ידי מליאת ועדת הכספים. הצעת החוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: "חוק תיקי השקעות") פורסם ונכנס לתוקפו ביום 10.8.1995. 5. אף כי תחילתו של חוק תיקי השקעות ב10.8.1995-, נקבע בו כי מספר הוראות שבו, תחילתן במועד אחר. לעניין ההוראות העוסקות בחובת הרישוי ובתנאים למתן רשיון, נקבע כי תחילתן בתום שנה מיום פרסום החוק. בהגיע מועד זה, נדחה מועד כניסתן של הוראות אלה, ונקבע כי הן יכנסו לתוקף ביום כ"ג באדר ב' התשנ"ז (1.4.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ"ו1996-). בהגיע המועד החדש נדחה שוב מועד כניסתן של הוראות הרישוי לתוקף, תוך שנקבע כי תחילתן היא בכ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ז1997-). 6. על פי הוראות חוק תיקי השקעות הוסמך שר האוצר, בהתייעצות עם הרשות לניירות ערך (להלן: "הרשות") ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות. תקנות אלה אמורות לעסוק, בין השאר, בבחינות המקצועיות אשר על מנהלים של תיקי השקעות לעמוד בהן (סעיף 8(א)(4)), וכן בתנאים ובסכומים לעניין מילוי חובת הביטוח המוטלת על מנהל תיקי השקעות (סעיף 8(א)(6)). כן הוסמך שר האוצר לקבוע בתקנות את שיעור ההון העצמי של חברה, המבקשת לנהל תיקי השקעות (סעיף 8(ב)(4)). טיוטה של תקנות הוכנה באפריל 1996 והועברה לוועדת הכספים של הכנסת. מידע על כך נמסר לציבור. נתקבלו תגובות מהציבור. קויימו דיונים בוועדת המשנה לשוק ההון של ועדת הכספים. לאחר אישור התקנות בוועדת הכספים (ב9.12.96-), פורסמו תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הבחינות") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הון עצמי וביטוח"). התקנות נכנסו לתוקפן ב28.1.1997-. מהות ההסדרים בחוק תיקי השקעות 7. חוק תיקי השקעות מסדיר את העיסוק בייעוץ השקעות ואת העיסוק בניהול תיקי השקעות. ענייננו בעתירה זו בעיסוק של ניהול תיקי השקעות, ובכך נתמקד. החוק מטיל על מנהל תיקי השקעות חובות אמון (סעיף 11) וזהירות (סעיף 20). הוא מסדיר מצבים של ניגוד עניינים (סעיף 15) ומתן תמריצים למנהל תיקי השקעות (סעיף 17). הוא קובע הסדרים באשר לחובות הסודיות (סעיף 19), ובאשר לאופן ההחזקה והניהול (הנפרדים) של נכסי הלקוח ונכסי מנהל התיקים (סעיף 22), תוך הטלת איסור על שימוש בנכסי הלקוח שלא בהסכמתו (סעיף 23). חוק תיקי השקעות קובע חובת רישום של כל עיסקה (סעיף 25(א)) וחובת דיווח ללקוח (סעיף 26) ולרשות (סעיף 27). הוראות אלה נכנסו לתוקפן עם חקיקתו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995) והן חלות, רובן ככולן, על מי שניהל תיקי השקעות גם בטרם הוחק החוק. לעניין זה נקבע כי יראו יחיד או תאגיד העוסק בניהול תיקים ביום פרסומו של החוק ועד ה30.6.1997- כאילו היה בעל רשיון לפי החוק (סעיף 47(ג)). 8. חוק תיקי השקעות קובע משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. ניהול תיקים יכול שיעשה אותו יחיד ויכול שתעשה אותו חברה. הן היחיד והן החברה חייבים ברשיון. נקבע כי יחיד בעל רשיון לא יוכל לנהל תיקי השקעות אלא אם כן הוא עובד בחברה שהיא בעלת רשיון לניהול תיקי השקעות (סעיף 2(ב)). נמצא, כי הוטלה חובת התאגדות כחברה, על יחיד המבקש לנהל תיקי השקעות. לעניין חברה המבקשת רשיון כמנהלת תיקים נקבע, בין השאר, כי עליה להיות בעלת הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות (סעיף 8(ב)(4)). סכום זה הועמד בתקנות הון עצמי וביטוח על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו (סעיף 4(ב)). לעניין הרישוי נקבע, כי הבקשה לקבלת רשיון תוגש לרשות לניירות ערך (סעיף 5(א)). תנאי לקבל רשיון הוא, בין השאר, כי המבקש עמד בבחינות מקצועיות (סעיף 8(א)(4)). נושאיהן של הבחינות וסדריהן הוסדרו בתקנות הבחינות. משטר הרישוי האמור לא נכנס לתוקפו עם פרסומו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995). מועד כניסתו נדחה פעמיים, והוא נכנס לתוקפו ביום 1.7.1997. חוק תיקי השקעות כולל הוראות מעבר. נקבע בהן, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של החוק (כלומר ה10.8.1995-), בניהול תיקים לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בחוק (סעיף 48(1)). הרשות הוסמכה ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים מחוץ לישראל (סעיף 48(2)). העתירה 9. העותרת מס' 1 היא עמותה (בהליכי רישום) אליה משתייכים חברים העוסקים בניהול תיקי השקעות. העותרים האחרים (10-2) עסקו, הלכה למעשה, בניהול תיקי השקעות בטרם נכנס חוק תיקי השקעות לתוקפו. העותרים נדרשים לקבל רשיון לניהול תיקי השקעות ולקיים את דרישות חוק תיקי השקעות. טענתם הינה, כי ההסדרים הבאים בחוק תיקי השקעות, נוגדים את חוק-יסוד: חופש העיסוק: (א) חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה; (ב) התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי ניכר; (ג) הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם; (ד) חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות, תוך שלילת האפשרות להכין עצמם כראוי לבחינות אלה; (ה) היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יוחלו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו, תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. לטענת העותרים, הסדרים אלה אף שהם לתכלית ראויה, פוגעים הם בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. העותרים מבקשים כי נצהיר על בטלותם. כן נתבקשנו לעכב בצו ביניים את תחילתו של החוק (שנקבעה, כאמור, ליום 1.7.1997) עד להכרעה סופית בעתירה. ההליכים לפנינו 10. העתירה הוגשה ב13.3.1997-. השופטת התורנית (השופטת דורנר) ביקשה תגובת המשיבים. הבקשה לצו ביניים נדחתה. עם קבלת התגובה, הועברה העתירה להרכב של שלושה (הנשיא ברק, השופטת שטרסברג-כהן, השופטת ביניש). הרכב של שלושה הוציא (ביום 2.6.1997) צו-על-תנאי, ונתן שלושים יום לתשובה. על פי בקשתו - ובהסכמת המשיבים - הוספנו את מר אברהמחיו (גם הוא עסק בניהול תיקי השקעות טרם כניסת החוק לתוקף) כעותר נוסף (עותר מס' 11). ההרכב החליט על מחיקתן של הכנסת וועדת הכספים כמשיבות בעתירה. אכן, משהוחק החוק הוא מנתק עצמו ממחוקקו. "בצאתו של חוק מביתו של מחוקק, ניתק טבורו מיוצרו, חוק שיולד אין הוא עוד ברשותו של מולידו" (השופט מ. חשין בבג"ץ 7157/95 ארד נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד נ(1) 573). הטענות החוקתיות מכוונות כנגד החוק, ולא כנגד הכנסת. המחוקק אינו צד לסכסוך, בו מתבררת שאלת חוקתיותו של חוק. על כן, אין לצרף הכנסת כצד בהליכים בהם נדונה חוקתיותו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. כמובן, לכל דיון שכזה יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה. 11. ההרכב נתבקש להוציא צו ביניים, המעכב את מועד כניסתו של החוק לתוקף. לעניין זה נתקבלה ההחלטה הבאה: "נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו הביניים". לאחר זמן (ביום 15.6.97) קויימה תזכורת בנוכחות באי כוח הצדדים. נמסר מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי הממשלה לא תפנה לכנסת ביוזמת חקיקה לדחיית מועד כניסתו של החוק לתוקף. בנמקה עמדה זו ציינה הגב' מנדל, כי "נוכח מצבו של שוק ההון, לוח הזמנים הצפוף כתוצאה מהגשת העתירה בסמוך לכניסת הוראות הרישוי לתוקף וההשלכות העלולות לנבוע מפתיחת הליך חקיקה בכנסת בתקופת אי הוודאות של טרם מתן פסק דין על ידי בית המשפט הנכבד, לא יהא זה נכון ליזום הליך חקיקה לשם דחיית תחילת תוקפו של פרק הרישוי בחוק. לדעת המשיבים דחיה כאמור עלולה לגרום נזק רב לשוק ההון ולציבור המשקיעים". על יסוד הודעה זו נקבעו בהסכמה הסדרי טיעון בכתב. נקבע עוד, כי "אם לא יינתן פסק דין עד ה1.7.97- נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-". 12. ביום 30.6.97 - יום לפני כניסתן לתוקף של ההוראות הנדונות שבחוק תיקי השקעות - קיים הרכב מורחב של בית המשפט דיון בצו הביניים. נקודת המוצא שלנו בדיון זה היתה, כי הוצאת צו ביניים לעיכוב הפעלתו של הסדר המעוגן בחוק הינה בסמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו. כך נוהגים בתי המשפט באנגליה, בארצות-הברית, בקנדה ובשיטות משפט נוספות (ראו Factortame Ltd. v. Secretary of State for Transport (No. 2) [1991] All E.R. 70; R.J.R. - MacDonald Inc. v. Canada (Attorney-General) [1994] 111 D.L.R. (4 th ) 385; Wright, Miller and Kane, Federal Practice and Procedure: Civil , sec. 2948 (2d. ed.); K.P.E. Lasok, The European Court of Justice Practice and Procedure 232 (2 nd . ed., 1994) ). שיקול דעת זה יש להפעיל בזהירות רבה. יש לאזן בין הנזק הבלתי הפיך לפרט אם צו העיכוב לא יינתן, לבין הנזק לפרטים אחרים, ולציבור כולו, אם צו העיכוב יינתן. על בית המשפט להיות רגיש הן לעיכוב בהפעלתו של חוק בטרם הוכרע הדין (אם יינתן צו ביניים), והן לפגיעה הלכאורית בזכויות האדם עד להכרעת הדין (אם לא יינתן צו כאמור). בית המשפט ייטיב לעשות, אם יעשה כל מאמץ להשגת הבנה בין הצדדים בכל הנוגע להסדרי הביניים. ברוח זו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיתאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק תיקי השקעות נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו למחרת היום (ה1.7.1997-). הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם, והגיעו להסדר הבא: "1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי". הצדדים לא הגיעו לידי הסדר באשר לאיסור החל על בעל רשיון לרכוש ניירות ערך עבור עצמו, ולעניין האיסור החל על יחיד המנהל תיקי השקעות שלא לנהל תיקי השקעות עבור בן משפחה. לעניין זה החלטנו, כי נחה דעתנו שעל רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק תיקי השקעות). 13. לאחר כשלושה שבועות (ביום 22.7.97) - ובעקבות הסיכומים בכתב שנתקבלו מבאי כוח הצדדים - שמענו טיעונים משלימים בעל-פה לגופה של העתירה. טיעונים אלה התרכזו בחוקתיותם של האמצעים שננקטו בחוק תיקי השקעות. הצדדים לא היו חלוקים בעמדותיהם באשר לשאלה, אם חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. מקובל היה על כל הצדדים - ומקובל הוא עלינו - כי חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו, כשלעצמה, לא הופכת את חוק תיקי השקעות לבלתי חוקתי. פגיעה בעיסוק עשויה להיות מוצדקת, אם היא מקיימת את הדרישות הקבועות לכך בחוק-יסוד: חופש העיסוק. נפנה, איפוא, לחוק היסוד ולדרישות הקבועות בו. המסגרת הנורמטיבית 14. חוק-יסוד: חופש העיסוק מעניק הגנה חוקתית לחופש העיסוק (ראו א. רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 1134 (כרך ב', מהדורה חמישית, 1996)). אף בעבר - מאז פרשת בז'רנו (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה , פ"ד ב' 80) - הוכר חופש העיסוק כזכות אדם יסודית. עמד על כך השופט ש.ז. חשין בציינו: "כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו בכל זמן שההתעסקות בעבודה זו או במשלח-היד אינה אסורה מטעם החוק" ( שם , בעמ' 82). עם זאת, יכול היה בעבר חוק של הכנסת - יהיו המטרות אשר להגשמתן נועד והאמצעים שבהם נקט אשר יהיו - לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה בוטאה בו באופן מפורש, ברור וחד-משמעי (ראו בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה , פ"ד לז(3) 337, 353). עתה, מאז חקיקתו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, צומצם כוחה של הכנסת לפגוע בחופש העיסוק (ראו בג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד מז(5) 610; בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד מח(5) 441; בג"ץ 1255/94 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מט(3) 661, 679; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 124). פגיעה זו אפשרית היא רק בדרך של שינוי חוק היסוד עצמו (סעיף 7 לחוק היסוד), בחקיקתו של חוק חורג (סעיף 8 לחוק היסוד), או בחקיקתו של חוק רגיל, המקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק היסוד). הנה כי כן, לחופש העיסוק מוענקת בישראל הגנה חוקתית-על-חוקית (ראו בג"ץ 4746/92 אגרו אקספורט לטד נ' שר החקלאות , פ"ד מח(5) 243; ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח , פ"ד מח(2) 66; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221). חוק "רגיל" של הכנסת (שאינו חוק יסוד ואינו חוק חורג - ובשני אלה אין לנו עניין בעתירה זו) יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיימים בו. 15. חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. הוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למירקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כך על-פי ערכיה כמדינה יהודית. המלאכה מייחדת את האדם ומהווה ביטוי לצלם אלוהים שבו (ראו משנת ר' אליעזר פ"ב). חופש העיסוק - כזכויות אדם אחרות - אינו זכות מוחלטת. הוא מעניק לאדם זכות יחסית (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4) 702; ע"א 239/92 הנ"ל). יש לאזן בינה לבין זכויות האדם האחרות; יש לאזן בינה לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) הקובעת: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". היקפו הראוי של האיזון הוא העומד לבחינתנו בעתירה זו. ענייננו בשאלה, מהן ההגבלות שניתן להטיל על חופש העיסוק למען שמירה על צורכי הכלל. אכן, חופש העיסוק אינו החופש של האדם על אי בודד. זהו החופש של האדם כחלק מהחברה. מתחייב איזון בין זכות האדם לחופש עיסוק לבין אינטרס הכלל. פסקת ההגבלה משקפת איזון זה. היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה, כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם. אכן, פסקת ההגבלה משקפת פשרה בין כוח המדינה לבין זכות האדם. היא פרי ההכרה כי יש לקיים חופש עיסוק ולשמור על טובת הכלל גם יחד. הזכות וההגבלה עליה יונקים ממקורות משותפים. 16. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4) מתנה את תוקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. קיומם של שלושת התנאים הראשונים אינו שנוי במחלוקת בעתירה שלפנינו. נתמקד, איפוא, בתנאי הרביעי, שעניינו הדרישה, כי הפגיעה בחופש העיסוק לא תהא במידה העולה על הנדרש. 17. על פי פסקת ההגבלה, חוק הפוגע בחופש העיסוק הוא חוקתי רק אם פגיעתו בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. זהו "'מבחן המינון'. מינון הפגיעה צריך שיהא כך שלא יעלה על הנדרש" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 576). זוהי הדרישה של מידתיות ( proportionality ) (ראו בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435; בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 11; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 138). דרישת המידתיות מתמקדת באמצעים שנבחרו על ידי המחוקק. על פיה לא די בכך שתכליתו של החוק ראויה היא. נדרש כי האמצעים שנבחרו להגשמת התכלית הראויה הם מידתיים (ראו D. Currie, The Constitution of the Federal Republic of Germany 309 (1994); P. Hogg, Constitutional Law of Canada 875 (3 rd . ed., 1992) ). הפסיקה הישראלית - בעקבות המשפט המשווה - חילקה את מבחן המידתיות לשלושה מבחני משנה. אלה מהווים קונקרטיזציה של עיקרון המידתיות הכללי (ראו בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה (טרם פורסם)). שלושת מבחני המשנה הם: מבחן האמצעי המתאים והרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר) (ראו בג"ץ 4330/93 פריד גאנם נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת (טרם פורסם), וכן זמיר, "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב' 109 (התשנ"ד)). החלוקה למבחני משנה נועדה לסייע בגיבוש אמות המידה העקרוניות בקביעת מידתיותה של החקיקה. היא נועדה לכוון את החשיבה החוקתית, אך לא להקפיאה. 18. מבחן המשנה הראשון , הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. אמצעי חקיקתי, הפוגע בזכות אדם חוקתית - ובענייננו, הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי אם הוא מתאים להשגת המטרה. נדרש קשר של התאמה בין המטרה לאמצעי. האמצעי החקיקתי צריך להוביל, באופן רציונלי, להגשמתה של המטרה החקיקתית (ראו: בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436); מבחן המשנה השני , הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. האמצעי החקיקתי הפוגע בזכות אדם חוקתית - ולענייננו הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה החקיקתית על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר (ראו בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436). האמצעי החקיקתי משול לסולם, עליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה. "על המחוקק להתחיל ב'מדרגה' הפוגעת פחות, ולעלות אט אט בגרם המדרגות, עד שהוא מגיע לאותה מדרגה אשר במסגרתה התכלית הראויה מושגת בלא לפגוע מעבר לדרוש בזכות האדם" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 444). "אם בנסיבות העניין התנאי המתון, הגורם פחות נזק, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, תוכל הרשות לקבוע תנאי מכביד יותר, ככל הנדרש להשגת המטרה" (זמיר, שם , עמ' 131). מבחן המשנה השלישי , הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). האמצעי הנבחר - אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו - צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית ( שם , שם). זהו מבחן הבוחן את התוצאה של החקיקה, והאפקט שיש לה על זכות האדם החוקתית. אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה (במובנה הצר). 19. דרישת המידתיות מציבה מבחן גמיש. לא פעם ניתן להצביע על מספר פתרונות, המקיימים את דרישותיו. במצב דברים זה על השופט להכיר בחוקתיותו של החוק. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון - העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על פי עיקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי. בית המשפט לא בא להחליף את שיקוליו של המחוקק בשיקוליו שלו. בית המשפט אינו נכנס לנעליו של המחוקק. הוא אינו שואל את עצמו מהם האמצעים שהוא היה בוחר אילו היה חבר בגוף המחוקק. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק "סוציאליסטי" ומחוקק "קפיטליסטי" עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק (ראו ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 438; בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 13). קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי. היטיב להביע זאת השופט א. גולדברג, בציינו: "ההרמוניה בין הרשויות מחייבת... הצבת 'קו אדום' בין הפעלת סמכות הביקורת המסורה לבית המשפט על מעשה חקיקה לבין מעורבות בחקיקה. על בית המשפט להיזהר מטשטוש הגבולות ומגלישה לעבר סמכות לא לו. עליו לזכור כי בידו מסור הפיקוח המשפטי בלבד, אם החוק הוא חוקתי, ובהפעילו סמכות זו אין הוא משמש תחליף לרשות המחוקקת. אין בית המשפט ממיר את שיקוליו של המחוקק בשיקול דעתו שלו. חופש הבחירה בין אמצעים חילופיים, שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות, מסור למחוקק ולא לבית המשפט. המחוקק הוא שמוסמך לבחור, מבין האמצעים האפשריים, את האמצעי הנראה לו מתאים להגשמת תכליתו הראויה של החוק" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 574). אכן, הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני. לא על נקלה יעשה כן השופט. לא הרי הכרזה על בטלותה של חקיקת משנה בהיותה סותרת הוראותיו של חוק, כהרי הכרזה על בטלותה של חקיקה ראשית בהיותה סותרת חוק-יסוד. בבטלו חקיקת משנה, נותן השופט ביטוי לרצון המחוקק. בבטלו חקיקה ראשית, השופט מסכל את רצון המחוקק. הצידוק לכך הוא בכפיפותו של המחוקק להוראות חוקתיות-על-חוקיות, שהוא עצמו קבען (ראו ברק, "ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק", משפט וממשל ג 403 (התשנ"ו)). עם זאת, נדרשת לכך זהירות שיפוטית רבה. בצדק ציין השופט זמיר, כי: "המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מן החוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט... כיום הלכה היא שחוקי-היסוד היקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי, אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד, שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו" (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פ"ד נ (3) 485, 496). אכן, טענה בדבר אי חוקתיותו של חוק "נבחנת בזהירות ותוך ריסון" (הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 349; ראו גם בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת , פ"ד נ(3) 57, 67). היא מחייבת איפוק שיפוטי ניכר. באומרנו, איפוא, כי המידתיות מחייבת בחירה באמצעי שפגיעתו היא הפחותה, אנו נפנים לצורך לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה מבין מספר אמצעים אשר כולם משיגים את תכלית החקיקה. כאשר אין להשיג את התכלית הראויה, אלא באמצעי שפגיעתו קשה יותר, אין מנוס מבחירה זו. נדרשת איפוא פעולה של התאמה בין המטרות לאמצעים. בהתאמה זו יש להכיר במרחב התימרון (ה- margin or power of appreciation ) של המחוקק או "במרחב ההתחשבות" הנתון לו, המאפשר לו להפעיל את שיקול דעתו בבחירת התכלית (הראויה) והאמצעים (הפוגעים במידה שאינה עולה על הנדרש) המצויים על גבול מרחב התימרון. אכן, יש לנקוט בגישה גמישה המכירה בקשיי הבחירה של המחוקק, בהשפעת בחירתו על הציבור, וביתרון המוסדי של המחוקק. עמד על כך בית המשפט העליון של קנדה, מפי השופט לה-פורה בציינו: “In assessing proportionality and particulary the issue whether there has been a minimal impairment to a constitutionally guaranteed right, it must be remembered that we are concerned here with measures that attempt to strike a balance between the claims of legitimate but competing social values. In the case of broadly based social measures like these, where government seeks to mediate between competing groups, it is by no means easy to determine with precision where the balance is to be struck... The approach taken to these cases has been marked by considerable flexibility having regard to the difficulty of the choice, their impact on different sectors of society of the legislature in assessing these matters... the question is whether the government has a reasonable basis for concluding that it impaired the relevant right as little as possible given the government's pressing and substantial objectives” ( McKinney v. University of Guelph [1990] 3 S.C.R. 229, 285). אכן, החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. תמיד יש לאזן בין תכלית למטרה; תמיד יש להתחשב באופציות הפתוחות. כותב השופט למר ( Lamer ) מבית המשפט העליון של קנדה: “Parliament may not have chosen the absolutely least intrusive means of meeting its objective, but it has chosen from a range of means which impairs 11(d) as little as is reasonably possible. Within this range of means it is virtually impossible to know, let alone be sure, which means violate Charter rights the least" ( R. v. Chaulk [1990] 3 S.C.R. 1303, 1343). הוא הדין במבחן המשנה השלישי, שעניינו המידתיות במובן הצר. במסגרתו של מבחן זה מתבקש איזון בין טובת הכלל וטובת הפרט, בין נזק לכלל לנזק לפרט. איזון זה אינו פשוט כלל ועיקר. טובת הכלל מתחשבת גם באינטרס של הפרט. קיימת לרוב יותר מאפשרות אחת של איזון ראוי. אף כאן יש להכיר במרחב התחשבות ותימרון של המחוקק. 20. כך בדרך כלל. כך במיוחד כאשר החקיקה הנבחנת היא חקיקה כלכלית-משקית. דווקא בתחומי המשק והכלכלה יתכנו לעתים קרובות מספר דרכי פעולה; קיימות מספר אופציות הפתוחות בפני רשויות השלטון; ההחלטה מבוססת על הערכה אשר טמון בה יסוד רב של אי וודאות. לעתים קרובות חסרים הכלים והמכשירים "לעמוד על הדקויות וההבדלים במידתיות שבין האפשרויות השונות" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 575). לרוב מאופיינים האמצעים החקיקתיים בקיום מגוון של פעולות, ובתמהיל של אמצעים, אשר האפקט הכולל שלהם צריך להיבדק ולהיבחן. כל אלה מובילים למסקנה, כי בית המשפט לא יהפוך עצמו לרשות-על כלכלית הבוחנת את צדקתן של האופציות המשקיות שנבחרו. בית המשפט ימלא את תפקידו הקלאסי בביקורת שיפוטית על הפעילות השלטונית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "אל לבית המשפט ליטול לעצמו תפקיד כללי של מעצב מחדש של התכליות ושל המדיניות הכלכלית או הפיסקאלית, לפי העניין. דבר זה אינו מוצדק במערכת יחסים חוקתית בריאה בין הרשויות. המחוקק קובע את המדיניות ומתווה על פיה את התכלית ואמצעיה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 348). אכן, מתקיים לרוב "מרחב הגבלה", אשר במסגרתו קיימות אפשרויות שונות של השגת התכלית באמצעים שונים, אשר כולם מידתיים. כוח הבחירה לכל אופציה בתוך המרחב נתון למחוקק. בית המשפט יגלה איפוק שיפוטי, ולא יחליף את שיקול דעת המחוקק בשיקול דעתו של השופט. עם זאת, איפוק שיפוטי אינו שקול כנגד קיפאון שיפוטי. ריסון שיפוטי אסור לו שיביא לשיתוק שיפוטי. כאשר המחוקק פוגע בזכות אדם המעוגנת בחוקי היסוד, והפגיעה היא מעבר למידה הדרושה, אין מנוס מנקיטת עמדה שיפוטית ברורה. כשם שאיננו חופשיים לבטל חוק אך משום שלא היינו מחוקקים אותו אילו היינו חברי הגוף המחוקק, כן איננו בני חורין להימנע מביטול חוק אך משום שהמחוקק ראה לנכון לחוקק אותו. עלינו השופטים הוטל התפקיד החוקתי של שמירת אמות המידה לחוקתיות החוק הקבועות בחוקי היסוד ומניעת חריגה מגבולותיהן. על רקע זה נפנה עתה לטענות שהועלו בעתירה כנגד חוקתיותן של ההוראות הספציפיות בחוק תיקי השקעות. המטרות של חוק תיקי השקעות 21. ביסוד העתירה שלפנינו, מונח מכלול טענות הקשורות לאמצעים בהם בחר המחוקק להגשמת מטרתו. אין העתירה תוקפת את חוקתיותה של המטרה עצמה. בחינתה של מטרה זו חשובה היא, שכן חוקתיותם של האמצעים נקבעת מתוך התייחסות למידת הגשמתה של המטרה. התכלית המונחת ביסוד חוק תיקי השקעות היתה להסדיר את העיסוק בניהול תיקים (ובייעוץ השקעות - עניין שאינו עומד בפנינו). הצורך להסדיר תחום זה בא בשל ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות בשוק ההון בישראל. התפתחות זו הביאה בעקבותיה לריבוי אפשרויות ההשקעה הפתוחות בפני המשקיעים ולהתעניינותם הגוברת בתחום זה. נוצר מצב, בו ציבור המשקיעים נזקק יותר ויותר להדרכה ויעוץ, תוך העברת הניהול של תיקי ההשקעות למומחה לדבר. היעדר הסדר יצר מציאות, בה גורמים שאינם עונים לדרישות מינימליות של התאמה וכשירות פעלו בתחום ניהול תיקי ההשקעות. היעדר מערכת רישוי הביא לידי כך, כי גם אם מנהל תיקי השקעות נכשל בתפקידו, הוא יכול להמשיך בו ללא הפרעה. מנהל תיקים בלתי מיומן עשוי להסב ללקוחותיו נזק רב. הוא עלול לאיין את השקעותיו של הלקוח. הוא עלול - באותם מקרים בהם הוא רשאי ללוות כסף מבנק בשם הלקוח (ראה סעיף 13(ג)(2) לחוק תיקי השקעות) - לגרום ללקוח לחוב כסף לבנק. הוא עלול לנצל לרעה את ההרשאה שהוענקה לו. מטרת החוק להבטיח, שהשירות של ניהול תיקי השקעות יהיה מהימן ומכוון להיטיב עם הלקוח. תכליתו של החוק להביא לידי כך שהשירות של ניהול תיקי השקעות יינתן על ידי גורם כשיר ובעל השכלה ורמה מקצועית נאותה. החקיקה נועדה להגן גם, בין היתר, על ציבור של משקיעים "לא מתוחכמים" השמים מבטחם במנהלי תיקים. ההגנה על האינטרס של המשקיעים נועדה אף להגביר את השתתפותם בשוק ההון, אשר גודלו וחוסנו הינם אינטרס כלכלי של המדינה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 28; ראו דברי סגן שר האוצר בקריאה ראשונה של הצעת החוק: ד"כ 111-109 (תשמ"ח), 764, וכן דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ד1994- (ה"ח התשנ"ד, 2268, עמ' 422) ודברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 92)). תכלית זו - כך הסכימו הצדדים וכך גם מקובל עלינו - ראויה היא. נוצר צורך חברתי מהותי להכניס שינוי במצב שהיה קיים בטרם הוחק החוק. השינוי נועד להשיג את המטרות החברתיות עליהן עמדנו. על רקע זה נעבור עתה לאמצעים השונים שנקבעו בחוק תיקי השקעות, ואשר לדעת העותרים אינם מקיימים את דרישות המידתיות. חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברות 22. הטענה הראשונה של העותרים מכוונת כנגד חובת ההתאגדות כחברה, המוטלת על מנהל תיקי השקעות. חובה זו מעוגנת בסעיף 2(ב) לחוק תיקי השקעות, הקובע: "לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים, ואם הוא יחיד - הוא בעל רשיון ועובד בחברה שהיא בעלת רשיון מנהל תיקי השקעות". הטעם המונח ביסוד דרישה זו, כפי שהוצג בפני הכנסת ובפנינו, הוא משולש. ראשית , בקרה, פיקוח ושקיפות. חברה חייבת לערוך דו"חות כספיים מבוקרים בידי רואי חשבון, המשקפים את מצבה הכספי בהתאם לעקרונות חשבונאים מקובלים. חברה, המנהלת תיקי השקעות, חייבת להגיש לרשות אחת לשנה אישור רואה חשבון לעניין קיום דרישות ההון העצמי. לא כן יחיד, שמצבו הכספי אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. השקיפות מהווה כלי חשוב ללקוח, לרשות לניירות ערך וכן לחברי אורגנים בחברה (כגון דירקטוריון), שכן השקיפות מצביעה על מעמדה ויכולתה של החברה. זאת ועוד: ההתאגדות מאפשרת פיקוח על שמירת ההון המינימלי שנקבע; היא מעניקה קיום מתמשך לחברה, בלא שפטירת היחיד או הסתלקותו תשפיע על פעולת החברה עצמה. שנית , יש עניין בהגבלת פעילותו של מנהל תיקי השקעות בשוק ההון לתחום זה בלבד. פעילות נוספת בשוק ההון עשויה ליצור ניגוד עניינים בין עיסוקו של מנהל התיקים בפעילותו כמנהל תיקים לבין עיסוקים אחרים שלו בשוק ההון. הגבלה כזו אפשרית כאשר מנהלת תיקי השקעות היא חברה (ראו סעיף 8(ב)(1) לחוק תיקי השקעות). הגבלה על פעילותו של יחיד (להבדיל מחברה) מעוררת בעיות חוקתיות קשות לגביו וכן בעיות מעשיות קשות לגבי הפיקוח על פעילותו. שלישית , חברה יכולה להבטיח את האינטרסים של לקוחותיה באמצעות ביטוח מפני מעילה באמון של עובדיה. דרישה כזו הוטלה על חברה על פי תקנה 3(ג) לתקנות בעניין הון עצמי וביטוח. לעומת זאת, קיימים קשיים משפטיים ניכרים לביטוח יחיד כנגד מעילה שלו עצמו. 23. לטענת העותרים, חובת ההתאגדות המוטלת על מנהלים של תיקי השקעות פוגעת בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. לטענתו של מר מלצר, שטען לעותרים, לא נדרש כלל, לשם השגת מטרותיו של חוק תיקי השקעות, כי העיסוק ייעשה באמצעות חברה. זאת ועוד: חובת הדיווח המוטלת על החברה לא תספק כל מידע ללקוח ולרשות, שהרי חובת הדיווח עניינה כספיה של החברה, ולא כספי הלקוחות, בהם פועל מנהל התיקים כשלוח בלבד. לטענת העותרים, ניתן להבטיח הגשמת מטרות החוק בהטלת חובת דיווח על מנהלי התיקים הפועלים כיחידים, בלא להתנות זאת בהתאגדותם כחברה. כמו כן, מנהל יחיד של תיקי השקעות יוכל לבטח עצמו כנגד מעילה של עובדיו. 24. אכן, הוראת חוק תיקי השקעות, לפיה יחיד המבקש לפעול כמנהל תיקי השקעות חייב לעבוד בחברה, פוגעת בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות. היא מחייבת אותו להתקשר עם חברה או להקים בעצמו חברה משלו. זאת ועוד: דרישת החוק בעניין הפעולה באמצעות חברה פוגעת גם בחופש ההתאגדות של מנהל תיקי השקעות. חופש זה אינו רק החופש להתאגד אלא גם החופש שלא להתאגד. חופש זה נשלל מיחיד המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם פגיעה זו בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה: האם דרישת ההתאגדות פוגעת בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. נראה לנו כי האמצעי בו נקט המחוקק - עיסוק במסגרת חברה - הוא אמצעי הפוגע בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מקובל עלינו כי ניתן היה לקבוע משטר נורמטיבי שונה, המסדיר את העיסוק בניהול תיקי השקעות בלא חובת התאגדות. אך השאלה הניצבת בפנינו אינה אם קיימת חלופה שונה. השאלה אף איננה אם היינו בוחרים בחלופה השונה, אילו היינו חברים ברשות המחוקקת. השאלה הינה אם החלופה שהמחוקק בחר בה, פוגעת בחופש העיסוק (וההתאגדות) מעבר למידה הדרושה. על כך תשובתנו הינה בשלילה. לדעתנו, חובת ההתאגדות שהוטלה על כל עוסק מקיימת את הדרישות של שלושת מבחני המשנה של עיקרון המידתיות. 25. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. נחה דעתנו כי קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות לבין הטלת החובה לפעול בגדריה של חברה. על ידי הטלת חובה זו מפנה חוק תיקי השקעות למערכת ידועה וממוסדת של דיני חברות. בכך מבטיחים הגשמת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות אשר עניינן הוא הבטחת פיקוח, דיווח ושקיפות. בכך מבטיחים גם את הגבלת החברה לעיסוק בתחום תיקי ההשקעות, ובכך מגינים על האינטרסים של ציבור המשקיעים. דרישת ההתאגדות מאפשרת קיום "נמשך" של החברה, בלא שהתחלפות הפועלים במסגרתה מטעמים שונים, כגון מוות, מחלה או פשיטת רגל תשפיע על קיומה, ובכך הם שומרים על האינטרסים של הלקוחות. אכן, מקובל הוא להגן על האינטרסים של משקיעים בשוק ההון בעזרת האמצעי של חובת ההתאגדות. כך, למשל, קרן להשקעות משותפות בנאמנות חייבת לפעול כחברה (ראו סעיף 4 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד1994-). הוא הדין בקופת גמל (ראו סעיף 47 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ותקנה 7 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד1964-). בדומה, המבקש לפעול כ"חלפן" חייב לפעול כחברה שנרשמה בישראל (ראו בג"ץ 5491/95 בינו לבל נ' המפקח על מטבע חוץ (טרם פורסם)). לבסוף, חובת ההתאגדות מאפשרת הצבת הדרישה בעניין הון עצמי מינימלי. אמצעי זה, נחוץ הוא להגנה על האינטרס של הלקוחות של מנהלי תיקי ההשקעות. 26. מבחן המשנה השני של המידתיות, הוא המבחן של האמצעי שפגיעתו פחותה. נראה לנו, כי בהטלת החובה לפעול בגדריה של חברה, נקט המחוקק באמצעי שפגיעתו בחופש העיסוק היא פחותה. מן המפורסמות היא, כי הטלתה של חובת התאגדות אינה מטילה, על פי המצב החוקי הקיים בישראל, נטל כבד על המתאגד. דרישות ההתאגדות בפקודת החברות [נוסח חדש] אינן מכבידות. אדם יכול להתאגד בישראל בקלות יחסית. אכן, מבין למעלה משמונה מאות מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות, רק שמונה מבקשי רשיונות אינם עובדים במסגרתה של חברה. שאלנו את עצמנו, מהם האמצעים שניתן היה לנקוט בהם להשגת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות, ושפגיעתם בחופש העיסוק היא פחותה. לכאורה ניתן היה להטיל חובות של דיווח ושקיפות במישרין על היחיד. נחה דעתנו, כי בכך לא ניתן היה להשיג את התכלית המונחת ביסוד החוק. מצבו הכספי של יחיד, אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. בהיעדר כללים כאלה אין אפשרות לקבל את בקרת האיכות של חוות דעת רואה החשבון, שהיא חשובה להבטחת תקינותם של הדו"חות. זאת ועוד: הטלת חובות אלה היתה מותירה פרוצה את בעיית כושרו של היחיד לפעול בתחומים נוספים של שוק ההון, מחוץ לניהול תיקי השקעות; הטלת חובות אלה - לא היה בכוחה לפתור את בעיית "ההמשכיות", אשר רק פעילות באמצעות תאגיד מבטיחה אותה; ונראה כי הטלת חובות על היחיד לא היה בכוחה להבטיח ביטוח בפני מעילה של היחיד עצמו. השגתן של המטרות החברתיות, המונחות ביסוד החוק, מצדיקה נקיטה במגוון של אמצעים, אשר נובעים מהמעמד של התאגיד, וזאת, בלא שעל ידי כך משתחרר היחיד מהחובות שהחוק מטיל עליו (ראו סעיף 21 לחוק תיקי השקעות). אכן, חוק תיקי השקעות מבטיח כי מי שיעסוק בשם חברה בניהול תיקים הם עובדי החברה שהם בעלי רשיון מנהל תיקים (סעיף 8(ב)(2) לחוק תיקי השקעות). האחריות של החברה באה בנוסף לאחריות היחיד ולא תחתיה (ראה גם סעיפים 30, 39 ו40- לחוק תיקי השקעות). 27. מבחן המשנה השלישי של המידתיות הוא מבחן המידתיות (במובן הצר). על פיו נדרש יחס ראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי הננקט לבין פגיעתו בזכות האדם החוקתית. נראה לנו כי יחס ראוי זה אינו מופר בעניין שלפנינו. התקלה שהחוק בא למנוע אותה היא חשובה. קיים צורך חברתי מהותי להבטיח פיקוח על הסחר בניירות ערך באמצעות מנהלים של תיקי השקעות. הבטחתו של צורך זה מביאה להטלת החובה לפעול במסגרת חברה. חובה זו אכן פוגעת בחופש העיסוק, אך בהתחשב בקלות הרבה בה ניתן להתאגד בישראל, אין הפגיעה מפירה את האיזון הראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי החקיקתי לבין הפגיעה בזכות האדם החוקתית. חיוב החברה בהון עצמי 28. הטענה השניה של העותרת עניינה ההוראה בחוק תיקי השקעות בדבר ההון המינימלי העצמי של החברה, אשר במסגרתה חייב מנהל תיקי השקעות לפעול. כפי שראינו, תיקי השקעות צריכים להתנהל במסגרתה של חברה (סעיף 2(ב)). חוק תיקי השקעות מוסיף וקובע (סעיף 8(ב)(4)): "הרשות תעניק רשיון מנהל תיקים למבקש שהיא חברה, אם ראתה שנתקיימו לגביה אלה: ... (4) לחברה הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות". חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של "הון עצמי", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק ניירות ערך"). לפי הגדרה זו הון עצמי הוא "הון, קרנות ועודפים, לפי העקרונות החשבונאים המקובלים וכללי הדיווח המקובלים" (סעיף 1). הון עצמי הוא, איפוא, יתרת הנכסים על פני ההתחייבויות של החברה. תקנות הון עצמי וביטוח קובעות, כי סכום ההון העצמי לא יפחת משלוש מאות אלף שקלים חדשים. וזו לשון התקנה (תקנה 2): "(א) הון עצמי של ... מנהל תיקים שהוא חברה לא יפחת מסכום של שלוש מאות אלף שקלים חדשים. (ב) פחת ההון העצמי לפי תקנת משנה (א) במשך שלושים ימים רצופים, יוגדל ההון העצמי עד כדי הסכום הקבוע בתוך שלושים ימים נוספים". חוק תיקי השקעות קובע עוד, כי בנוסף לחובת ההון העצמי יש להבטיח, כי לחברה המנהלת תיקי השקעות יהיה "ביטוח, ערבות בנקאית, פקדון או ניירות ערך בסכומים, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בתקנות" (סעיף 8(ב)(5)). תקנות הון עצמי וביטוח מטילות על חברה לערוך ביטוח לכיסוי מעילה באמון של עובדיה כלפי לקוחותיה (תקנה 3(ג)). כן קובעות התקנות כי מנהל תיקים (יחיד או חברה) חייב בביטוח לכיסוי חבותו בשל מעשה או מחדל רשלני כלפי הלקוח (תקנה 3(א)). ביטוח זה "לא יפחת, בכל עת, מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, או מחמש מאות אלף שקלים חדשים, לפי הגבוה" (תקנה 4(ב)). לעניין מנהל תיקים שהוא חברה נקבע, כי הביטוח שהוא ירכוש "לא יפחת, בכל עת, משלוש מאות אלף שקלים חדשים או מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, לפי הגבוה" (תקנה 4(ג)). התקנות מוסיפות וקובעות כי מנהל תיקי השקעות שהוא חברה רשאי להמיר את הביטוח בפקדון באגרות חוב או בערבות בנקאית (תקנה 6). התקנות ממשיכות וקובעות את התנאים למימוש הערבות הבנקאית ואת הדו"חות שיש להגיש בעניין זה לרשות. 29. התכלית המונחת ביסוד הדרישה להון עצמי היא ההגנה על הלקוח. מטרתה להבטיח "כרית בטחון" ללקוחות של חברה המנהלת תיקי השקעות. ההון העצמי מצביע על כושר הפרעון של החברה המנהלת תיקי השקעות. הוא מהווה אות לרצינותם של הפועלים בשם החברה, המשקיעים משל עצמם כבסיס לפעילותם באמצעות חברה לניהול תיקים של הזולת. בצד הדרישה להון עצמי באה דרישת הביטוח, אשר נועדה להוות תוספת משלימה. 30. עמדת העותרים הינה, כי דרישת ההון העצמי פוגעת באופן לא מידתי בחופש העיסוק שלהם. לטענתו של מר מלצר, יש בדרישה זו כדי להביא לכך, שרבים המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות יימנעו מלעשות כן, שכן ידם אינה משגת את ההון העצמי. דרישה זו היא לטענתם בלתי סבירה. גובה הסכום נקבע ללא תחשיב הגיוני. לדעת העותרים ניתן להסתפק בדרישת הביטוח. התוספת בעניין ההון העצמי היא מעבר למידה הדרושה. היא גורמת נזק שאינו עומד בכל יחס לערך המוסף שלה מבחינת טובת הלקוחות. 31. נקודת המוצא הינה, כי הטלת החיוב על חברה לקיים הון עצמי פוגעת בחופש העיסוק של החברה ושל היחידים החייבים לפעול במסגרתה של חברה. חוקתיותה של פגיעה זו מותנית בין היתר בכך שהיא לא מעבר למידה הדרושה. לעניין תנאי זה, ניצבות בפנינו שתי שאלות: האחת , האם עצם הצגת הדרישה בדבר הון עצמי - יהא שיעורו אשר יהא - פוגעת בחופש העיסוק של מנהלי תיקי השקעות מעבר למידה הדרושה; השניה , האם סכום ההון העצמי שנקבע - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - פוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקים שהוא חברה במידה העולה על הנדרש. נבחן כל אחת מהשאלות האלה בנפרד. 32. האם התנאי בדבר הון עצמי פוגע בחופש העיסוק מעבר לנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. דרישת ההון העצמי קשורה באופן רציונלי להשגת התכלית המונחת ביסוד החוק. אכן, קיומו של הון עצמי מינימלי - קיום הנמשך במשך כל תקופת פעילותה של החברה המנהלת תיקי השקעות - מבטיח את כושר הפרעון של החברה ומהווה "כרית בטחון" ללקוחותיה. אמת הדבר, לא תמיד דרישה של הון מינימלי היא יעילה (ראה א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל 135 (1989)). עם זאת, קיים בוודאי קשר רציונלי בין הבטחת קיומו של הון עצמי - כפי שחוק תיקי השקעות מבקש להבטיח - לבין הגנה על לקוחותיו של מנהל תיקי ההשקעות. מתקיים, איפוא, תנאי המשנה הראשון במבחן המידתיות, שעניינו התאמה בין המטרה (הראויה) לבין האמצעי (הננקט להגשמתה). גדר הספיקות הוא לעניין תנאי המשנה השני . תנאי זה דורש, כי המחוקק ינקוט באמצעי המאפשר השגת התכלית בדרך של פגיעה פחותה בחופש העיסוק. לכאורה, נראה כי אמצעי כזה קיים והוא בהטלת חובת ביטוח על מנהל תיקי ההשקעות. האם אין לומר כי ניתן להסתפק בדרישה מתונה יותר מזו של ההון העצמי, ואשר תטיל על חברה חובת ביטוח, אשר תבוא במקום ההון העצמי (ולא בנוסף לו)? שאלה זו נדונה בהרחבה בוועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון. כן נדונה שאלה זו במליאת ועדת הכספים. בטיעונים של הצדדים בפנינו, עוררנו שאלה זו. נמסר לנו, כי ביטול הדרישה בדבר ההון העצמי יחייב הגדלה משמעותית של חובת הביטוח ועל כן גם של פרמיית הביטוח. מבחינה זאת, אין לקבוע מראש שתהא הקלה כספית משמעותית עם מנהלי תיקי השקעות. זאת ועוד: נטען בפנינו, כי דרישת ההון העצמי מצביעה על האיתנות הפיננסית של מנהל תיקי השקעות, ומעמידה אותו בפני סיכון אישי, העשוי לעודד אותו לפעילות ראויה. כל אלה לא יושגו על ידי הביטוח. כן הודגש בפנינו, כי מצבים מספר - כגון מעילה של מנהל תיקי השקעות בכספי הלקוחות - לא יכוסו על ידי ביטוח, והדרך להתמודד עימם היא בהבטחת הון עצמי מינימלי. 33. נראה לנו כי הן האמצעי בו בחר המחוקק - הון עצמי מינימלי בתוספת חובת ביטוח - והן האמצעי החלופי - חובת ביטוח רחבה יותר תוך ויתור על דרישת ההון העצמי - מצויים בגדר האמצעים המקיימים את דרישות המידתיות. כמו כן, לא שוכנענו, כי בויתור על הדרישה בדבר הון עצמי והסתפקות בביטוח נרחב יותר, תהא הפגיעה במנהל תיקים קטנה יותר מההסדר של החוק הדורש "תערובת" של הון עצמי וביטוח עצמי. במצב דברים זה, ההכרעה בין האמצעים השונים צריכה להישאר בידי המחוקק. זהו חלק ממרחב התמרון החקיקתי הנתון לו. אכן, דרישה זו בדבר הון עצמי מקובלת היא בשוק ההון. היא נדרשת ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות, מחתם ומחבר בורסה, וכן מחלפן כספים. אכן, דרישה בדבר הון עצמי מהווה "קריטריון מקובל בדין לבחינת יציבותם ומצבם הפיננסי של גופים שונים" (השופט אור בע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א.ת. ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם)). הננו סבורים כי קריטריון זה עובר את הבחינה החוקתית בהקשר של חוק תיקי השקעות. 34. האם הסכום שנקבע להון העצמי - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - הוא מעבר למידה הדרושה? כזכור, שיעורו של ההון העצמי נקבע בתקנות הון עצמי וביטוח. תחילה סברה הרשות כי הסכום צריך להיות גבוה בהרבה. לאחר שנשמעו הערותיהם של חברי ועדת הכספים, הועמד הסכום על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. זוהי חקיקת משנה, אשר ניתנה לה הסמכה מפורשת (כנדרש בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) בחקיקה הראשית. האם חקיקת משנה זו אינה מעבר למידה הדרושה? נמסר לנו מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי סכום זה נמוך בהשוואה לסכום ההון העצמי הנדרש מפעילים אחרים בשוקי ההון והכספים. כך למשל, ההון העצמי הנדרש ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות הוא חמש מאות אלף שקלים חדשים לכל אחד מהם; מחתם נדרשים מליון ומאתיים אלף שקלים חדשים; מחבר בורסה מליון ושמונה מאות אלף שקלים חדשים; מחלפן כספים ששה מליון שקלים חדשים. מודעים אנו לשוני בין פעילותו של מנהל תיקי השקעות לבין פעילותם של פעילים אחרים בשוק ההון. אף שסכום ההון העצמי אינו נמוך איננו יכולים לקבוע שהוא מעבר למידה הדרושה. כפי שציינו, ההון העצמי אינו עומד בפני עצמו, ויש לבחון אותו על רקע הדרישה המתוספת של הביטוח (אותה ניתן להמיר בתנאים מסויימים בערבות בנקאית). נחה דעתנו כי בין דרישת ההון העצמי לבין דרישת הביטוח יש יחס של כלים שלובים. הקטנה בהון העצמי עשויה לגרור אחריה הגדלה בחובת הביטוח, אשר סופה הטלת נטל כספי כולל, העלול להיות נטל כבד יותר על מנהל תיקי השקעות. זאת ועוד: דרישת ההון העצמי מוטלת על חברה. נמצא, כי אם ידו של יחיד אינה משגת להקים חברה בעלת ההון העצמי הנדרש, עומדת עדיין בפניו האפשרות לייסד עם מנהל תיקים אחר חברה כאמור, או להצטרף לחברה כזו. בנסיבות אלה, הננו סבורים כי גם עניין זה - כמו דרישת ההון העצמי עצמה - הוא בגדר "מתחם ההגבלה", או "מתחם ההתחשבות". אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות השלטונית בשיקול דעתו שלו. הרשות השלטונית רשאית היתה לקבוע "תערובת" שונה של הון עצמי או ביטוח, וכן רשאית היתה לקבוע דרישות שונות של הון עצמי על פי היקף התיקים, או מגוון אמצעים אחרים. משנבחרה השיטה הנוהגת, הבחירה היא בגדר האופציות החוקיות, בהן לא מתערב בית המשפט. פעילות אסורה על בעל רשיון 35. הטענה השלישית של העותרים נוגעת לאיסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. הטענה אינה מכוונת כלפי כל האיסורים כולם. היא מתמקדת בשני איסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. האחד , עניינו איסור להחזיק או לרכוש ניירות ערך עבור עצמו; האחר , עניינו איסור על ניהול תיקי השקעות עבור בן משפחה (נכנה את שניהם "איסור פעולה עצמית"). וזו לשון האיסורים (סעיף 4 לחוק תיקי השקעות): "(א) יחיד בעל רשיון לא יחזיק ולא ירכוש ניירות ערך עבור עצמו. (ב) יחיד מנהל תיקי השקעות לא ינהל תיקי השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו. (ג) האיסור לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) לא יחול ביחס לאלה: (1) ניירות ערך המונפקים על ידי המדינה; (2) ניירות ערך שהנפיק התאגיד שבו עובד בעל הרשיון או שבו הוא נושא משרה; (3) יחידות של קרן פתוחה; (4) פקדונות לסוגיהם במטבע ישראלי או במטבע חוץ, השקעות בקופות גמל או בתכניות חסכון; (5) ניירות ערך שנרכשו בידי נאמן בנאמנות עיוורת, והמוחזקים עבור יחיד בעל רשיון בידי נאמן כאמור". "בן משפחה" לעניין זה הוא "בן זוג וכן אח, הורה, הורה ההורה, צאצא או צאצא של בן הזוג, או בן זוגו של כל אחד מאלה" (ראו סעיף 1 לחוק תיקי השקעות, המפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק ניירות ערך). 36. מטרתן של ההוראות בדבר איסור פעולה עצמית, היא להגן על הלקוחות בדרך של הטלת מניעה מראש על מנהל תיקי השקעות מלעמוד במצב של ניגוד עניינים בין חובת הנאמנות כלפי לקוחותיו לבין האינטרס שלו לקידום ענייניו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח 2320, התשנ"ה, עמ' 95). המטרה הינה למנוע מצב בו יעדיף מנהל תיקי השקעות את האינטרס האישי שלו, או של בני משפחתו, על פני האינטרס של הלקוחות עבורם מנהל הוא תיקי השקעות. נמסר לנו, כי בעיתיות זו אינה בעלת אופי עיוני בלבד, וכי היו לה ביטויים מעשיים בשוק ההון. גם בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 642). אכן, עניין לנו בניגוד עניינים מובנה וחריף, בו מנהל תיקי השקעות עלול לעשות פעולות בניירות הערך של לקוחות כדי להשפיע על הכדאיות של פעילות בניירות ערך של עצמו ושל בני משפחתו. דבר זה עלול לפגוע בלקוחות. דבר זה עלול להוות תמריץ למניפולציות בשערי ניירות הערך, הפוגעות ביציבות וביעילות של שוק ההון, ובאמון הציבור בו. האיסורים על פעולה עצמית שבחוק תיקי השקעות באו למנוע מצב זה. 37. העותרים טוענים כי איסור הפעולה העצמית פוגע בחופש העיסוק שלהם - ובחופש הקניין שלהם - מעבר למידה הראויה. מר מלצר טען בפנינו, כי איסור הפעולה העצמית עלול למנוע אפשרות העיסוק במקצוע ממנהלי תיקי השקעות, הנמצאים בראשית דרכם, אשר עיקר לקוחותיהם בתחילת פעולתם המקצועית בא מחוג המשפחה. לטענת העותרים, ניתן להגשים את התכלית המונחת ביסוד איסור הפעולה העצמית על ידי שימוש באמצעי הפוגע פחות בחופש העיסוק (והקניין). ניתן לקבוע כי השקעותיהם הפרטיות של מנהלי התיקים ושל בני משפחתם יתנהלו במסגרת חשבונות מיוחדים בעלי "שקיפות" מלאה. במסגרת זו תיערך הבחנה בין חשבונה הכללי של החברה בה עובד מנהל התיקים לבין חשבונו הפרטי וחשבונם של בני משפחתו. על ידי כך תינתן לרשות ניירות ערך אפשרות פיקוח מלאה על כל התנועות המתבצעות בחשבונות אלה. 38. לדעתנו, ההוראות בעניין איסור הפעולה העצמית פוגעות בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מבחן המשנה הראשון למידתיות, שעניינו הקשר הרציונלי (קשר ההתאמה) מתקיים באיסורים אלה. איסור על הימצאות במצב המאפשר ניגוד עניינים, מגן על הלקוחות ושומר על האינטרסים שלהם. הקושי המתעורר הוא לעניין מבחן המשנה השני למידתיות, שעניינו החובה לנקוט באמצעי המגשים את התכלית ואשר פוגע בחופש העיסוק במידה פחותה. נחה דעתנו בעניין זה, כי הצעתם של העותרים בדבר ההפרדה בין החשבונות של כלל הלקוחות לבין החשבון האישי של מנהל תיקי השקעות ובני משפחתו, וכן הפיקוח על חשבונם האישי של מנהלי התיקים, אינם אמצעים מספיקים להבטחת הגשמתה של התכלית הראויה. ניגוד העניינים האפשרי מעמיד בפני מנהל תיקי השקעות פיתוי ניכר ויומיומי. זהו פיתוי המובנה בעצם העיסוק. כנגד פיתוי מובנה זה מותר למחוקק להטיל איסור מראש על פעולה, ולא להסתפק במסירת מידע המאפשר גילוי בדיעבד. איסור דומה מוטל על עובדי משרד האוצר המטפלים בניירות ערך; על חברי רשות ניירות ערך ועובדיה (סעיף 5 לחוק ניירות ערך); על חברי הדירקטוריון של הבורסה ועובדי הבורסה (סעיף 45(ג) לחוק ניירות ערך); על חברי ועדת השקעות של מבטח, ועובדים מסויימים (ראו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ"ז1986-). זאת ועוד: פיקוח יעיל להגשמת הצעת העותרים יחייב לא רק "שקיפות" של חשבון מנהל התיקים, אלא גם "שקיפות" של חשבונות כלל הלקוחות, שכן פעילות מנהל התיקים צריכה להיבחן בהשוואה לפעילות בתיקי הלקוחות. אמצעי פיקוח אלה עלולים לפגוע בלקוחות כולם, ועשויים לעורר השאלה אם הפגיעה בהם אינה מעבר למידה הדרושה. לבסוף, האמצעי שבו נקט המחוקק, הפוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות, אינו גורם להם פגיעה בשעור העולה על התועלת הצפויה מאמצעי זה. מעידה על כך רשימת הפטורים מהאיסור, מכוחם רשאי מנהל תיקי השקעות לרכוש ניירות ערך עבור עצמו או עבור בני משפחתו. בחינות הרישוי 39. הטענה הרביעית של העותרים לעניין חוקתיותו של חוק תיקי השקעות, עניינה תוכנן של הבחינות בהן חייבים מנהלים של תיקי השקעות לעמוד. טענה זו כללית היא, והיא מתייחסת למועמדים שלא עסקו, בטרם נכנס החוק לתוקפו, בניהול תיקי השקעות. אשר למנהלי תיקי השקעות שעסקו במקצוע זה עובר לחקיקת חוק תיקי השקעות, יידון עניינם בנפרד, במסגרת הדיון בהוראות המעבר. כפי שראינו, אחד מהתנאים למתן רשיון לניהול תיקי השקעות, הוא שמנהל התיקים "עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות" (סעיף 8(א)(4)). כן נקבע בחוק תיקי השקעות, כי "שר האוצר, על פי הצעת הרשות או בהתייעצות עימה ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע מקרים שבהם יהיה מבקש פטור מחובת... בחינות, כולן או חלקן" (סעיף 8(ה)). בעקבות הוראה זו הותקנו תקנות הבחינות. הוקדש בהן פרק מיוחד לבחינות. נקבע בו, כי "הבחינות למנהל תיקים יהיו בנושאים המפורטים בתוספת הראשונה והשניה" (תקנה 7(ב)). בתוספת הראשונה נקבע, כי הבחינות יהיו בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית, חשבונאות, סטטיסטיקה ומימון, כלכלה וניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים. בתוספת השניה נקבע, כי תהא בחינה בניהול תיקים, שתכלול הערכת ביצועי תיקי השקעות וניהול סיכונים בתיק ההשקעות. כן נקבעה הוראה באשר לפטור מבחינות (תקנה 14), על פיה ניתן פטור מחלק מהבחינות לבעלי השכלה מתאימה (כגון עורכי דין ורואי חשבון). 40. בא כוח העותרים, מר מלצר, העלה בפנינו מספר ניכר של טענות באשר לבחינות. חלקן עסק במועד הקצר שעמד לרשות הנבחנים ממועד פרסום תקנות הבחינות ועד לבחינות בפועל. בעקבות ההסדר שבין הצדדים לעניין צו הביניים ובעקבות עמדתנו לעניין הוראות המעבר, שוב אין צורך לבחון טענות אלה. נותרו בעינן טענות העותרים, לפיהן החומר הנדרש לבחינות הוא בהיקף רב ובמגוון בלתי סביר של נושאים ותחומים. נטען כי הבחינות הן בשבעה נושאים שונים, אשר חלקם נלמד באוניברסיטאות לאורך שנות לימודים ארוכות. לטענת העותרים, ספק רב אם מכלול זה של ידע אכן נדרש לפעילותם של מנהלי התיקים, כאשר למיטב ידיעת העותרים, לא נקבע תוכנן של הבחינות בעקבות בדיקה עניינית מקדמית של היקף הידע הנדרש לשם העיסוק האמור. כן מלינים העותרים, כי תקנות הבחינות אינן כוללות אמות מידה לעניין רמת הידע הנדרשת, ומידת ההתעמקות הצריכה לכל נושא ונושא. לטענת העותרים יש לכלול ברשימת הנושאים לבחינות רק כאלה הנוגעים במישרין לעבודתם של מנהלי התיקים ושידע מעמיק בהם נדרש לעבודתם היומיומית. 41. נקודת המוצא הינה כי חיוב לעמוד בבחינות, כתנאי לכניסה לעיסוק או מקצוע, פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו היא כדין אם היא מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. מקובל הוא על כל הצדדים שבפנינו - וזו גם גישתנו שלנו - כי החיוב בבחינות כלשהן למבקשים חדשים הרוצים לעסוק בניהול תיקי השקעות כתנאי מוקדם לתחילת העיסוק אינו לכשעצמו פגיעה מעבר למידה הדרושה. אכן, אפשרות פוגעת פחות היא זו המסתפקת בהתמחות בלבד, או באפשרות להתחיל לעבוד, ולגשת לבחינות תוך כדי עבודה כמנהל תיקי השקעות. נחה דעתנו כי בנסיבות העיסוק שלפנינו - מתוך צורך לשמור על עניינם של המשקיעים ועל תקינותו של שוק ההון - מוצדק הוא להתנות את עצם הכניסה למקצוע בהצלחה בבחינות המתקיימות לעניין זה. אכן, הטענה שבפנינו אינה מכוונת כנגד תוקפה של הוראת החוק הדורשת בחינות, אלא כנגד תוקפן של התקנות הקובעות את היקף החומר הנדרש לבחינות. בהמשך נדון בעניין הבחינות בהקשר של אלה שכבר עסקו בניהול תיקי השקעות עובר לחקיקת החוק. עתה אנו דנים בשאלת הבחינות לעניין עוסקים חדשים. 42. בדברי התשובה צויין, כי לא נדרשת השכלה אקדמית מתאימה כתנאי לקבלת רשיון. כל שנדרש הוא התמצאות במספר נושאים, הקשורים בהכרת שוק ההון הישראלי ובהכרת ניירות הערך של החברות הנסחרות בו. במסגרת זו נבדקת מידת ההיכרות של הנבחנים עם המידע הזמין בשוק ההון בשני ערוצים עיקריים: נתונים חשבונאיים ונתוני מסחר. לשם הפקת תועלת מערוצים אלו על הנבחנים להוכיח ידע במושגים סטטיסטיים והסתברותיים, להבין מודלים מימוניים להערכת שווי ניירות הערך ולהכיר תהליכים כלכליים ברמת השוק וברמת הפירמה. בהמשך התשובה ניתן פירוט רב של הדרישות בכל אחד מהנושאים בהם נערכת הבחינה. 43. בטיעונים בעל-פה נמסרו לנו נתונים על הבחינות שנערכו עד כה. עד ליום 21.7.97 ניגשו לבחינות שלוש מאות ושלושה עשר (313) מבקשים, אשר להם ותק של יותר משבע שנים. הם ניגשו לבחינה באתיקה מקצועית. שלוש מאות וארבעה (304) - שהם תשעים ושבעה אחוזים (97%) - עברו הבחינה בהצלחה. מבין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, ניגשו לבחינות באתיקה מקצועית ארבע מאות ושלושה (403), ומהם עברו את הבחינות שלוש מאות שמונים ושלושה (383); לבחינה בחשבונאות ניגשו שלושים ושלושה (33) ועברו עשרים ושלושה (23); לבחינה בסטטיסטיקה ומימון ניגשו שלושים ושבעה (37) ועברו עשרים וששה (26); לבחינה בכלכלה ניגשו עשרים (20) ועברו חמישה עשר (15); לבחינה בניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים ניגשו לבחינה מאה ושלושה עשר (113) ועברו אותה מאה וארבעה (104); בניהול תיקים ניגשו לבחינה מאה ארבעים ושניים (142) נבחנים, ועמדו בה מאה ושניים עשרה (112). לטענת המשיבים, נתונים עובדתיים אלה מלמדים, כי אימת הבחינה אינה כצעקתה. 44. עיינו בנושאי הבחינות, ובהיקף הידע המצופה. נחה דעתנו, כי הם אינם פוגעים בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. אמת, הנושאים הם מקיפים, והידע הנדרש הוא רחב. עם זאת, שוכנענו, כי לעת הזאת - שהוא תחילתו של ההסדר החדש, ובטרם הצטבר נסיון מספיק - דרישות אלה אינן מוגזמות בהתחשב במהות העיסוק של ניהול תיקי השקעות ובאחריות הכבדה המוטלת על העוסקים במקצוע זה. אכן, אילו נשאל מנהל תיקי השקעות סביר מהם הנושאים שעליו לדעת על מנת שיוכל לנהל את עסקו באופן אחראי ומהימן, היה הוא בוודאי מצביע על הנושאים השונים הנדרשים בבחינות. יתכן כמובן שבעניין זה או אחר ניתן לדרוש פחות או יותר. עניין זה מצוי במרחב התמרון של מחוקק המשנה, ואינו מצדיק התערבות שיפוטית. במשך הזמן יילמד הלקח מהבחינות שנערכו בעבר, וייעשו בעתיד ההתאמות הנדרשות, באופן שהבחינות ישיגו את מטרתן. מטרה זו אינה להקשות על הכניסה למקצוע; מטרה זו אינה להקטין את מספר הנכנסים למקצוע; מטרה זו היא להבטיח כי הנכנסים למקצוע, יהא מספרם אשר יהא, יהיו כשירים ומסוגלים להגשים את עיסוקם על פי אמות מידה ראויות (השווה בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים , פ"ד מא(2) 236). הפליה לעומת מנהל תיקים שהוא בנק 45. בא כוח העותרים טען בפנינו כי חוק תיקי השקעות מפלה יחיד מנהל תיקי השקעות לעומת בנק מנהל תיקי השקעות. לעניין חובת ההתאגדות נטען, כי בעוד שיחיד חייב להתאגד, הרי הבנק הוא ממילא כבר מאוגד. באשר להון העצמי נטען, כי בעוד שליחיד שיעור ההון העצמי הנדרש הוא מכביד, הרי לבנק הוא פעוט ביותר. באשר לאיסור על פעולה עצמית נטען, כי בעוד שעל יחיד נאסרה הפעולה העצמית, הרי על בנק יכל לפעול לעצמו. לבסוף, נטען כי ההסדרים המעשיים שנעשו, לעניין עריכתן של הבחינות, הקלו עם אותם מנהלי התיקים שפעלו במסגרת בנקים, שכן הבנקים הקלו על עובדיהם ואיפשרו להם להתכונן כראוי לבחינות. לדעתנו, אין בטענות אלה כדי לשנות ממסקנותינו. אין בהן, כשלעצמן, כדי להשפיע על מידתיותו של ההסדר שנקבע למנהל תיקים שהוא יחיד, ואין בהן כדי להניח תשתית ראויה לטענת הפליה בין מנהל תיקים יחיד לבין מנהל תיקים שהוא בנק. שאלה אחרת היא, אם ראוי הוא - לאור המלצותיה של ועדת בייסקי - כי בנקים יעסקו בניהול תיקי השקעות. שאלה זו לא עמדה לבחינה בפנינו, ואין אנו נוקטים בה כל עמדה. סיכום ביניים 46. הגענו, איפוא, למסקנה כי הוראותיו של חוק תיקי השקעות באשר לחובת ההתאגדות, ההון העצמי, איסור הפעולה העצמית והבחינות עומדות במבחן המידתיות. הן פוגעות, אמנם, בחופש העיסוק, אך פגיעתן מקיימת את התנאים הנדרשים בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לעניין זה ברצוננו להוסיף שתי הערות. ההערה הראשונה הינה, כי בצד הבחינה האינדיבידואלית של כל הוראה פוגעת, יש מקום לבחינה מצטברת של מכלול ההוראות. השאלה הינה אם התמהיל הכולל של ההסדר החקיקתי הוא מידתי. כל הסדר אינדיבידואלי יכול שיהא מידתי. אך הצטברותם הכוללת עשויה שלא להיות מידתית. נחה דעתנו, כי לא רק שכל אמצעי שנבחן על ידינו בנפרד הוא מידתי, אלא שגם המכלול אינו פוגע בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. 47. ההערה השניה עניינה במשפט השוואתי. באי כוח הצדדים הציגו בפנינו, פתרונות שניתנו להסדר ניהול תיקי השקעות במדינות שונות (ארצות הברית, גרמניה, אנגליה, צרפת). אנו עצמנו בדקנו במקורות נוספים (כגון קנדה). בסופו של דבר, אין בחומר זה כדי לסייע לנו - לא לכאן ולא לכאן. הטעם לכך אינו בחוסר חשיבותו של המשפט החוקתי המשווה. למשפט זה חשיבות רבה בפרשנות החוקתית. עד כמה שההסדרים בשתי שיטות מבוססים על הנחות בסיסיות משותפות, יש תועלת רבה בהשראה השוואתית. היא ממריצה את המחשבה החוקתית ומעניקה לה אופקים חדשים. היא מצביעה על הפוטנציאל הטמון בטקסט; היא משליכה אור על ההסדרים המקובלים במדינות אחרות. היא מהווה ראי המאפשר לנו לראות עצמנו באופן בהיר יותר ועמוק יותר. אכן, המשפט ההשוואתי מעניק בטחון לשופט, כי הפירוש שהוא נותן לטקסט מקובל ופועל יפה במקומות אחרים. עם זאת, השראה פרשנית אסור לה שתהפך מקור לחיקוי ולהתבטלות. ההכרעה הסופית היא לעולם "מקומית". זאת ועוד: מן הראוי להיות מודעים למגבלותיו של המשפט המשווה. המשפט משקף את החברה, והחברה שלנו שונה מחברות אחרות. המשקל ששיטת משפט נותנת לשיקולים שונים משקף את תרבותה, את ההיסטוריה שלה ואת מכלול ערכיה, ואלה שונים משיטה לשיטה. הסדרים פרטניים משקפים לעתים מאבקי כוח מקומיים, ורצון לפתור בעיות שהן מקומיות. זאת אף זאת: משפט משווה אין עניינו השוואה של הוראות משפט גרידא. השוואה שכזו היא נטולת חשיבות. משפט משווה מפרה אם בוחנים תחום נרחב, על רקע הנחות היסוד המשותפות. בעניין שלפנינו, השוואה עם מדינות אחרות באשר להסדר ניהול תיקי ההשקעות אינה מובילה למסקנות חד-משמעיות. אכן, מורכבותו של ההסדר בכל מדינה ומדינה, הקשיים והכשלים אותם בא הוא לפתור, ושונותן של מערכות שוק ההון והכלכלה בכל אחת מן המדינות - כל אלה מקשים על שימוש מושכל במשפט המשווה. קושי אחר לעניין זה נובע מן המחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מקבילתו הפונקציונלית של הנהלת תיקי השקעות, בייחוד בהתייחס להסדר הנוהג בארה"ב. בעוד שבא כוח העותרים טען, בחוו"ד שהוגשה לנו, כי ההסדר המקביל למנהלי תיקים בארה"ב הוא זה הנוהג לעניין " Advisers ", טענו המשיבים כי ההסדר המקביל הוא זה הנוהג בארה"ב לעניין " Brokers - Dealers ". הנפקות למחלוקת זו היא העובדה, כי עיקר החובות, לרבות חובת קיומו של הון עצמי, חובת רישום ובחינה, ביטוח, אגרות רישום ופיקוח מוגבר - חלות על " Brokers - Dealers ", ולא על Advisers” ". מחלוקת זו, אין בה אלא כדי להצביע על הקושי עליו עמדנו לעיל בעניין ההשוואה להסדר עיסוק זה במדינות הים. אכן, לא מצאנו בשיטת משפט זרה הסדר הזהה בכל מאפיניו להסדר הנוהג בישראל. בה בעת, לא מצאנו זהות כאמור בין שיטות המשפט וההסדרים שנבחנו, לבין עצמן. למרות אי זהות זו, ניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים. כך, ברוב המדינות שנסקרו (גרמניה, צרפת, אנגליה, קנדה וארה"ב), ניתן למצוא דרישה לקיומו של הון מינימלי. שיעורו של הון זה משתנה ממדינה למדינה. לא בכולן ישנה חובת ביטוח (אנגליה). ברוב המדינות נוהג הסדר של רישוי ורישום מנהלי תיקים (קנדה, ארה"ב, צרפת, אנגליה), אך לא בכולן ישנה חובת בחינות (אנגליה). ברוב המדינות ניתן למצוא הוראות אתיקה, שעניינן איסורים הבאים למנוע ניגוד ענינים, בין היתר על ידי איסור ביצוע עסקאות בחשבונו הפרטי של מנהל התיקים, כאשר עסקה כזו יכולה לפגוע בעניינו של הלקוח (אנגליה, ארה"ב). לא נמצאה מקבילה מלאה לחובת ההתאגדות למעט חובת ההתאגדות החלקית הקיימת בצרפת. גם הפיקוח על מנהלי התיקים אינו אחיד. העולה מן המקובץ הוא, כי הגם שלא ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות לעניין התאמתו של המשפט המשווה לענייננו, ניתן לראות, כי הסדרת עיסוקם של מנהלי תיקי ההשקעות נהוגה בכל המדינות שנסקרו, וכי האמצעים שננקטו במסגרת הסדרת עיסוקם, היו ממין האמצעים אותם מצאנו בחוק ההשקעות דנן, לרבות דרישת ההון העצמי, חובת הבחינות והרישום, חובת ההתאגדות, ואיסור המסחר העצמי. כל מדינה בחרה בתמהיל משלה, התואם את צרכיה הכלכליים ותרבותה המשפטית. מכאן גם מסקנתנו כי הוראותיו של חוק תיקי ההשקעות, והתמהיל שנבחר על ידי המחוקק הישראלי - מידתי הוא. הוראות המעבר 48. טענתם האחרונה של העותרים מכוונת כנגד הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. על פי הקבוע בחוק, כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות - בין שעסק בכך בעבר ובין שלא עסק בכך בעבר - חייב לקבל רשיון מהרשות לניירות ערך. חובת הרישוי - שמועד תחילתה נדחה מדי פעם - נקבעה ליום 1.7.1997. ממועד זה חל איסור על עיסוק כמנהל תיקי השקעות אלא אם כן העוסק קיבל רשיון מהרשות. אחד התנאים לרשיון הוא עמידה בבחינות. נקבע, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק תיקי השקעות (כלומר ה10.8.1995-), לפחות שבע שנים בניהול תיקים, אף אם אינו ממלא אחר התנאים למתן רשיון מנהל תיקים. כן הוסמכה הרשות ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. וזו לשון הוראת החוק (סעיף 48): "הרשות מוסמכת לתת רשיון - (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיף 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". התנאים למתן רשיון מנהל תיקים קבועים בסעיף 8(א) לחוק. ואלה התנאים: "(1) מלאו לו עשרים ואחת שנים; (2) הוא אזרח או תושב ישראל; (3) לא הורשע בעבירה; (4) עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות; (5) עסק כיועץ השקעות בהיותו בעל רשיון יועץ במשך שלוש שנים או השלים התמחות במשך תקופה ולפי סדרים שנקבעו בתקנות; (6) עמד בתנאים ובסכומים שנקבעו בתקנות לעניין ביטוח". סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות הקובעות פטור מחובת הבחינות. שר האוצר עשה שימוש בסמכותו זו בתקנות הבחינות וקבע (בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות), כי מי שערב פרסומו של חוק תיקי השקעות עסק בניהול תיקי השקעות שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ליום 31.1.1997, יהא פטור מהבחינות הקבועות בתוספת הראשונה והשניה למעט מחלק הבחינה ב"דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית" המתייחס לאתיקה מקצועית. השאלה הינה, אם הוראות המעבר לעניין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות בטרם הוטלה חובת הרישוי, הן מידתיות. 49. טענתם של העותרים הינה כי הוראות המעבר פוגעות בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. עיקר טיעוני העותרים התמקדו בפטור מחובת הבחינות (למעט הפטור מהבחינה באתיקה מקצועית). מר מלצר, בא כוח העותרים, העלה בפנינו שלוש טענות חלופיות: האחת , כי יש להתיר לכל מי שעסק בניהול תיקים בטרם נכנס משטר הרישוי לתוקפו (להלן - "עוסק ישן" או "דור המדבר") להמשיך ולעסוק במקצועו ללא צורך לעמוד בבחינות; השניה , כי פרק הזמן של שבע שנים, המקנה פטור מחובת הבחינות, הוא ארוך מדי ולכן יש להקטין באופן משמעותי את התקופה; השלישית , כי יש לקבוע כי מי שעסק במקצוע בטרם הוטל משטר הרישוי, יוכל להמשיך בו תקופה מסויימת, תוך שייבחן במשך תקופה זו. לטענת העותרים, תקופת שבע השנים שנקבעה בחוק תיקי השקעות היא שרירותית. אין קשר רציונלי בינה לבין תכלית החוק; היא אינה בוחרת באמצעי מתון. זאת ועוד: הנזק למנהלי תיקים מנוסים ומיומנים, אשר עסקו במקצועם במשך שנים, אך לא השלימו את פרק הזמן הארוך של שבע שנים, עולה בהרבה על התועלת העשויה לצמוח לכלל מהגשמת הוראות החוק. 50. בתצהיר התשובה הוקדשו להוראות המעבר שורות בודדות. נאמר בו כי על פי הוראות המעבר, ניתן לרשות שיקול דעת לפטור מקיום התנאים הנדרשים לקבלת רשיון את מי שעסק בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים. שיקול דעת זה יופעל באורח ענייני וסביר ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. בכך יינתן פתרון לאותם מקרים חריגים המצדיקים מציאת פתרון מיוחד. במסגרת הטיעון בעל-פה נמסרו לנו נתונים (מעודכנים ליום 21.7.1997) על מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות. 51. הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן. זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On The Construction of Statutes 486 (3 rd . ed., 1994) ). כמובן, לעתים הוראת חוק - כגון חוק הקובע שתחילתו שנה לפני פרסומו - מסדירה הן שאלות של תחילת תוקף והן שאלות של תחולה. לעתים נזקק חוק להוראות תחילה כאשר הוא מבקש לפתור בעיות תחולה. אך לרוב ניתן להבחין בין שאלות של תחילה (וסיום) לבין שאלות של תחולה (והיקף). 52. הוראות מעבר שבחוק מיועדות בדרך כלל להסדיר בעיות הקשורות למועד התחולה של החוק. הן באות להסדיר, בין השאר, את תחולת החוק על פעולות שהחלו לפני תחילת החוק ונמשכות לאחר תחילתו. בענייננו, באו הוראות המעבר להסדיר את תחולתו של חוק תיקי השקעות על עוסק ישן המבקש להמשיך בעיסוקו לאחר תחילתו. אם לא תהא בחוק הוראת מעבר, הוא יתפרש בדרך כלל כחל על כל המצבים הקיימים ביום תחילתו (תחולה אקטיבית או מיידית) (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 617 (כרך שני, 1993)). 53. הנה כי כן, חוק חדש הקובע תנאים לעיסוק, מקצוע או משלח יד (נכנה את כולם עיסוק או מקצוע), חל בדרך כלל על כל מי שמבקש לעסוק באותו עיסוק, בין אם הוא עסק בו בעבר ובין אם לאו. זוהי תחולה אקטיבית או מיידית של החוק (השווה ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765). החלת החוק על מי שעוסקים בו בהווה, שעסקו במקצוע גם בעבר, אינה החלה רטרואקטיבית של החוק. עם זאת, החלה זו של החוק פוגעת בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר. לעתים הדבר מהווה גם פגיעה בזכות הקניין שלהם (ראו פרשת Van Marte v. The Netherlands 8 EHRR (1986) ). זאת פגיעה לא רק בציפיה אלא גם בזכות, היא הזכות לחופש העיסוק (ולעתים, הקנין). בספרות החוקתית הגרמנית מכנים זאת כחקיקה המאופיינת ב"רטרואקטיביות מדומה" (ראו Bverf.GE 75, 246, 279 ). פגיעה שכזו צריכה לקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. הפגיעה בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר צריכה להיות שלא מעבר למידה הדרושה (ראו בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(2) 582). אכן, מטרתן של הוראות המעבר היא למנוע תחולה אקטיבית (מיידית) של החוק החדש על מי שעסקו במקצוע בעבר. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות הן מידתיות. חוקיותה של הוראת מעבר נבחנה בעבר בפסיקתו של בית המשפט העליון לעניין תוקפה של חקיקת משנה. (ראו: י. זמיר, הסמכות המינהלית , 959 (כרך ב, 1996)). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר מביא לפסילתה של חקיקת משנה (ראו ע"פ 104/72 ראב נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(2) 412, 418; בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לעניני דתות פ"ד מה(3) 441, 457). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר אין בו כדי לפסול את חקיקת המשנה (ראו בג"ץ 398/82 ה.ש.י. - המגדר תעשיות פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). בעתירה שלפנינו מתעוררת שאלת חוקתיותה של הוראת מעבר שבחוק הכנסת. שאלה זו חדשה היא עמנו. היא מחייבת, מטבע הדברים, זהירות מרובה. 54. העתירה שלפנינו אינה מחייבת בחינת עמידתן של הוראות המעבר בכל תנאיה של פסקת ההגבלה. כפי שראינו, הטענות שבעתירה מתרכזות בתנאי המידתיות, ובהם בלבד. זאת ועוד: בעתירה שלפנינו אין העותרים טוענים כי חוק תיקי השקעות כולו אינו צריך לחול על מי שעסק בניהול תיקי השקעות לפני שהוראות החוק נכנסו לתוקפן (עוסק ישן). כך, למשל, הם לא תקפו כלל חלק ניכר מן ההוראות בחוק, כגון ההוראות בדבר חובות האמון והזהירות, ולא ביקשו כי נקבע, שהוראות אלה אינן חלות על מי שעסק בעבר בניהול תיקי השקעות. אמת, הם טענו כנגד ארבע הוראות בחוק - חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי, האיסור על פעולה עצמית ותוכנן של הבחינות. היתה זו טענה כנגד המידתיות של הוראות אלה לעניין מנהלי תיקי השקעות חדשים וישנים כאחד, ללא הבחנה ביניהם. כמובן, יכלו העותרים להמשיך ולטעון, כי מן הראוי, במסגרת הוראות המעבר, שלא להחיל את חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי והאיסור על פעולה עצמית על עוסק ישן. עיון מדוקדק בטענותיהם מצביע על כך, כי טענה מעין זו לא נטענה על ידם. אכן, את טיעוניהם לעניין הוראות המעבר כיוונו העותרים כנגד החלת התנאים למתן רשיון מנהל תיקים (הקבועים בסעיף 8 לחוק) על עוסק ישן, ואף בגדרם של אלה עיקר הטענות כוונו לעניין התנאים בדבר הבחינות. לפיכך נתרכז, אף אנו, אך בשאלת הבחינות. 55. שאלת המפתח הינה, מהן אמות המידה הקובעות את כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר? התשובה היא, כי אלו הן אמות המידה הרגילות, המשקפות את מבחן המידתיות. ודוק: קביעה לעניין העוסקים החדשים - כלומר, העוסקים שלא פעלו בתחום תיקי ההשקעות בטרם נכנסה חובת הרישוי לתוקפה (ביום 1.7.1997) - כי חוק תיקי השקעות עומד במבחן המידתיות, אינה מובילה למסקנה כי מבחן המידתיות מתקיים ממילא גם לעניין העוסקים הישנים - כלומר, העוסקים שפעלו בתחום תיקי ההשקעות לפני שחובת הרישוי נכנסה לתוקפה. אכן, הסדר נורמטיבי עשוי להיות מידתי לעניין עוסקים חדשים ובלתי מידתי לעניין עוסקים ישנים. הוראות המעבר עומדות על רגליהן-הן, ומידתיותן צריכה להיקבע על פי הכללים הרגילים. נפנה איפוא להפעלתם של כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר החלות על עוסקים ישנים. 56. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. הוראות המעבר צריכות להתאים להגשמת המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בהקשר זה יש להתחשב בנסיון בעיסוק בתיקי השקעות אשר עוסק ישן צובר בשנות עבודתו. נסיון זה עשוי להשפיע על הרציונליות של התפיסה, כי לענין הבחינות, דין עוסק ישן כדין עוסק חדש. התנסות בעבודה מעשית יכולה להביא לכך, כי על-פי מבחן ההתאמה יהיה מקום להכיר בשנות ותק כתחליף (מלא או חלקי) לבחינה; כי ניתן יהיה לאפשר המשך העיסוק במקביל לעמידה בבחינות; כי תוכן הבחינות של העוסק הישן יהא שונה מזה של העוסק החדש. לעניין זה, עשוי להיות מקום להבחנות בין עוסקים ישנים שונים, לפי שנות הותק או לפי נתון אחר, הן לעניין השחרור מהבחינות, כולן או חלקן, והן לעניין תוכן הבחינות. 57. מבחן המשנה השני לעיקרון המידתיות, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. יש לקבוע את הוראות המעבר באופן שפגיעתן בחופש העיסוק של העוסקים הישנים תהא מתונה ככל האפשר. יש לבחור באותה "מדרגה" בסולם הפגיעות, אשר מגשימה את התכלית הראויה, תוך שפגיעתה בחופש העיסוק היא קטנה מהפגיעה שתתקבל אם החוק יבחר במדרגה גבוהה יותר. לענייננו, המדרגה הנמוכה ביותר היא זו הקובעת כי החוק החדש לא יחול על מי שפעל בעיסוק בטרם הוסדר (מדרגה של היעדר תחולה). היעדר התחולה יכול להיות כללי או מוגבל. היעדר התחולה הוא כללי, כאשר כל הוראותיו של החוק החדש אינן חלות על מי שעסק בעבר בעיסוק המוסדר. היעדר התחולה הוא מוגבל, כאשר הוא חל רק על חלק מההוראות של החוק החדש, ואילו שאר הוראותיו מוחלות גם על מי שעסק באותו עיסוק בעבר. היעדר התחולה (הכללי או המוגבל) יכול שיתבסס על הוראה הקובעת כי עוסקים אלה אינם זקוקים כלל לרשיון, ויכול שהטכניקה תהיה זו שהם זקוקים לרשיון, אך שהחוק או הרשות, מכוח הסמכה בחוק, יעניקו להם פטור מהבחינה. המדרגה הבאה בסולם האמצעים קובעת כי עוסק ישן יחוייב לעמוד בבחינות, אך הוא יוכל לעשות כן במקביל לעיסוק (המדרגה של התחולה המקבילה). יהא עליו, איפוא, להשלים הבחינות בתוך תקופה מסויימת שנקבעה בחוק או על פיו, תוך שמשך כל אותה תקופה, יוכל הוא להמשיך בעיסוקו ללא רשיון או ברשיון זמני. החקיקה הישראלית נהגה בדרך זו לא פעם, בהוראות מעבר הקבועות בחוקים השונים. לעתים נקבעה בחוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ"ב1962- (סעיף 21)). לעתים נקבעה התקופה על ידי הרשות המבצעת מכוח הסמכה שבחוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט1969- (סעיף 18); חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ"ו1986- (סעיף 3); חוק הפסיכולוגים, התשל"ז1977- (סעיף 56 (ב)); חוק שירותי הובלה, התשנ"ו1997- (סעיף 28(א)). דוגמא יפה לעניין מדרגת התחולה המקבילה מצויה בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו1996-, הקובע (בסעיף 20(א)): "על אף האמור בסעיף 2, אזרח או תושב שערב קבלתו של חוק זה עסק בתיווך במקרקעין, רשאי להמשיך ולעסוק בתיווך במקרקעין - גם ללא רשיון - במשך שנתיים נוספות מיום קבלתו של חוק זה". המדרגה הגבוהה ביותר קובעת תחולה מלאה של הסדר הרישוי החדש על העוסק הישן (המדרגה של תחולה מלאה). על פיה, דינו של עוסק ישן כדין עוסק חדש. שניהם חייבים לעמוד מראש בבחינה בטרם יוכלו להתחיל בעיסוק. למותר לציין, כי שלוש המדרגות עליהן עמדנו אינן ממצות את מלוא האפשרויות. זאת ועוד: כל מדרגה עשויה להתחלק למדרגות משנה. כך, למשל, מדרגת התחולה המקבילה כוללת מיגוון של אפשרויות, ובהן הסדרים לפיהם עוסק ישן יחוייב לעמוד רק בחלק מן הבחינות, או בבחינות על חלק מן החומר, בהשוואה לעוסק חדש. זאת ועוד: לעתים תידרוש המידתיות שילובן של מספר מדרגות. 58. מבחן המשנה השלישי לעיקרון המידתיות הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). מבחן זה קובע, כי חייב להתקיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת מדבר החקיקה החדש לבין מידת פגיעתו בחופש העיסוק. מבחן זה בודק את האיזון הראוי בין התועלת לציבור מהגשמת התכלית לבין הנזק הנגרם לפרט מכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו: "בנסיבות מסויימות אין הצדקה לתחולה מיידית של החלטה מינהלית. יש לכך טעמים שונים, לפי הנסיבות של כל החלטה. אפשר שתחולה מיידית של החלטה תגרור פגיעה קשה באדם מסויים או בקבוצה מסויימת, מעבר לנדרש ולמוצדק על פי שקלול של טובת הציבור לעומת טובת הפרט. לעתים הפגיעה של תחולה מיידית עשויה להיות קשה כמעט כמו הפגיעה של תחולה למפרע..." (בג"ץ 2832/96 הנ"ל בעמ' 594). לעומת זאת, אם התועלת הנגרמת לציבור בהחלה אקטיבית (מיידית) של החקיקה החדשה עולה על הנזק הנגרם לפרט ממנה, יהא זה מידתי לקבוע כי מי שפעל בעיסוק בעבר יהא נתון למשטר הרישוי החדש בדומה לעוסק חדש. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בציינו: "מקובל עלינו, שבכל מקרה, בו מונהג שינוי בחקיקה, מן הראוי לתת את הדעת למצב הקיים ערב תחילתו של החיקוק כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת באלה שנהגו לפני תחילתו של החיקוק בדרך שהיתה אז מותרת, ואשר צריכים עתה להתאים את עצמם להסדרים החוקיים החדשים. אך יש נסיבות, בהן מן הנמנע לקבוע תקופת מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי, המחייב הסדרים מעתה ואילך שאינם ניתנים עוד לדחייה, או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי" (בג"ץ 396/82 ה.ש.י. - המגדר פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). נמצא, כי אמצעי חקיקתי - גם אם הוא רציונלי ומתון - עשוי להיות בלתי- חוקתי אם החסרונות הנגרמים לפרט בעקבותיו עולים במשקלם על היתרונות הצומחים ממנו לחברה (ראו M.P. Singh, German Administrative Law 90 (1985) ; זמיר "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב 109, 131 (התשנ"ד)). החלה של חקיקה חדשה הפוגעת בחופש העיסוק על עוסק ישן תהא איפוא מעבר למידה הדרושה, אם הנזק שייגרם לעוסק זה הוא כה חריף, עד כי אין להצדיקו בצורך להגשים את התכלית הראויה המונחת ביסוד ההסדר החדש. 59. סיכומו של דבר: הוראות מעבר הקובעות את תחולתו של משטר רישוי חדש המוטל על עוסק ישן, הן מידתיות לגבי העוסקים הישנים, אם הן מתחשבות באופן הולם במעמדו של העוסק הישן, בנסיון שהצטבר אצלו בניהול ובהשפעתו על הצורך להחיל עליו את כללי הרישוי החלים על העוסק החדש, כולם או מקצתם; אם הן בוחרות במדרגת התחולה שפגיעתה בעוסק הישן היא פחותה בהתחשב בתכלית החוק; ואם התועלת לכלל הצומחת מהן עולה על הנזק הנגרם לעוסקים הישנים. על רקע אמות מידה אלה, נעבור עתה לבחינתן של הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. נבחן תחילה את הוראות המעבר ונבדוק, לאחר מכן, עד כמה הן מקיימות את דרישת המידתיות. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות 60. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות מעוגנות בסעיף 48 לחוק תיקי ההשקעות. הוראה זו קובעת בזו הלשון: " הוראות 48. הרשות מוסמכת לתת רשיון - מעבר (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיפים 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 30(2) לתקנות הבחינות - שהותקנה מכוח הוראת סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות - הקובעת פטור מחובת הבחינות (למעט הבחינות באתיקה מקצועית) למי שעסק בניהול תיקי השקעות. שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ל- 31.1.1997. 61. נראה לנו, כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות עד כמה שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המידתיות. ראשית , סעיף 48(1) לחוק תיקי השקעות - ותקנה 30(2) לתקנות הבחינות בעקבותיו - פוטרים מחובת הבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים לפחות שבע שנים. הסדר זה אינו מידתי כלפי עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה ארוכה, הנופלת משבע שנים, כגון מי שעסקו בכך חמש או שש שנים. נכנה אותם עוסקים "ישנים-ותיקים", להבדיל מעוסקים "ישנים-טריים", אשר עסקו בניהול תיקים לפני כניסת הסדר הרישוי לתוקפו תקופה קצרה יחסית (כגון עד שנתיים-שלוש). העוסקים הישנים-ותיקים צברו נסיון רב בניהול תיקי השקעות, אשר מן הראוי הוא - על פי דרישות המידתיות - להתחשב בו כתחליף לבחינות (כולן או מקצתן). אכן, בהתחשב בנסיונם, ניתן להפחית מחובת הבחינה של העוסקים הישנים-ותיקים - או אף לבטלה כליל - בלא לפגוע באופן מהותי בתכלית החוק. הנסיון המקצועי של עוסקים אלה יכול לבוא, בעיסוק של ניהול תיקים - שאין טענה לגביו כי הוא עיסוק הדורש הכשרה אקדמית - במקום בחינות, לפחות באופן חלקי. זאת ועוד: עוסקים ישנים-ותיקים השקיעו שנים רבות מחייהם בביסוס עיסוקם. אינטרס ההסתמכות שלהם הוא כבד. הנזק שייגרם להם, אם לא יעמדו בבחינות, עולה על התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. כל אלה מצדיקים, לעניין העוסקים הישנים-ותיקים, שחרור מחובת הבחינות - בין שחרור מלא (כפי שנעשה בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות לגבי מי שעסק שבע שנים) ובין שחרור חלקי (תוך יצירת מדרג של שחרור מבחינות לפי שנות העיסוק, ואולי גם לפי נתונים אחרים). 62. הסוגייה השניה בה אין ההסדר של הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, בכל הנוגע לחובת הבחינות, עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות קשורה להוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות. הוראה זו עוסקת בעוסקים ישנים-ותיקים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. על פי הוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, דין עוסק ישן-ותיק שעסק בניהול תיקים פחות משבע שנים כדין עוסק חדש, פרט לכך שהרשות הוסמכה לתת לעוסק הישן-ותיק רשיון "מנימוקים מיוחדים". העוסק הישן-ותיק והעוסק החדש עומדים באותה מדרגה, היא המדרגה של התחולה המלאה. הסדר זה אינו מידתי כלפי העוסקים הישנים-ותיקים. עוסקים ישנים-ותיקים ראויים לקבל פטור מבחינות, אם לא פטור מלא (כמו עוסקים בעלי ותק של שבע שנים ומעלה), אזי פטור רחב שיקרב אותם באופן ממשי למצב של אלה שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות לפחות שבע שנים (במסגרת סעיף 48(1)). פטור כזה יעמיד אותם במדרגה של היעדר תחולה (מלא או חלקי). אשר לטריים שבהם (עוסקים ישנים-טריים) - כלומר, אלה שעסקו בניהול תיקים תקופה קצרה (כגון לא יותר משנתיים-שלוש) - מן הראוי הוא, על פי עיקרון המידתיות, ליתן ביטוי לנסיון המעשי שלהם, ולאינטרס ההסתמכות אשר הם פיתחו במשך השנים. הביטוי העיקרי לכך הוא בקביעה, כי עוסקים ישנים-טריים יוכלו לקבל רשיון זמני (או פטור מרשיון) לתקופה מסויימת - כגון לשנתיים - אשר במהלכה יוכלו, מחד גיסא, להמשיך בעיסוק, ומאידך גיסא, להכין עצמם ולעמוד בבחינות. זוהי המדרגה של התחולה המקבילה. ניתן גם לחשוב על מדרגת ביניים לעוסקים אלה, לפיה יחוייבו להיבחן רק בחלק מהבחינות ורק על חלק מהחומר. יתכן גם שילוב בין שתי המדרגות. שילוב כזה עשוי להשיג את האיזון הראוי בין הנזק שייגרם לעוסקים אלה מהטלת חובת הבחינות עליהם, לבין התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. 63. הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת כראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תהא שרירותית (השווה ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק , פ"ד מג(1) 356, 361). יתכן שניתן היה לקבוע נקודת חיתוך חדה בין עוסקים ישנים, הפטורים באופן מלא מחובת הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית), לבין עוסקים ישנים החייבים בבחינות. בדרך זאת ניתן היה לקבוע כי נקודת החיתוך תהיה, למשל, ארבע שנים או חמש שנים או תקופה דומה אחרת, אך לא שבע שנים. נקודת חיתוך של שבע שנים מצויה מעבר למידתיות. ייתכן שניתן גם ללכת בדרך אחרת, כלומר, להימנע מנקודת חיתוך חדה בין פטור מלא מן הבחינות לבין חיוב מלא בבחינות, ובמקום זאת לאמץ דרך הדרגתית של פטור חלקי מן הבחינות לפי הוותק בעיסוק או לפריסת הבחינות על פני תקופה שתיקבע. לפי דרך זאת, מי שיש לו ותק של שבע שנים לפחות יהיה פטור מכל הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית); מי שיש לו ותק, למשל, של ארבע או חמש שנים, יהיה לו פטור רחב מן הבחינות, כך שמצבו יהיה קרוב למצבו של מי שיש לו ותק של שבע שנים; ומי שיש לו ותק קטן יותר, יהיה לו פטור מוגבל יותר, הכל כפי שנובע מתוך התחשבות בנסיון שנצבר מן העיסוק במקצוע. וניתן גם, כמובן, לשלב בין דרכים אלה או אף להתוות דרך אחרת. אכן, קיים "מתחם של עיסוק", אשר במסגרתו כל קביעה היא מידתית. הקביעה של נקודת החיתוך בגדרי "מתחם העיסוק" הוא מתפקידה של הרשות המחוקקת. בחירתה של נקודת האיזון הראויה מסורה למחוקק, ובלבד שהוא פועל על פי כללי המידתיות. בית המשפט אינו צריך לשאול עצמו, מהי נקודת החיתוך שהוא היה קובע אילו פעל כמחוקק. בית המשפט צריך לשאול עצמו אם נקודת החיתוך שנקבעה על ידי המחוקק היא מידתית. 64. עמדנו על כך כי הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות אינן מידתיות בכל הנוגע לחובת הבחינות. מגבילים אנו העדר מידתיות זו אך לעניין הבחינות, שכן לא נטען בפנינו כלל כי חוסר המידתיות של הוראות המעבר חל לעניין כל התנאים הנדרשים בסעיף 8 לחוק תיקי השקעות. אכן, גישתנו השיפוטית הינה שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 350). שאלת תוקפן של הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לתנאים למתן רשיון מנהל תיקים, מעבר לתנאי בדבר חובת הבחינות, לא התעוררה כלל בפנינו, ואין היא חיונית להכרעתנו. נוכל, איפוא, להשאירה בצריך עיון. הסעד 65. מהי התוצאה המתבקשת ממסקנתנו, כי הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, ככל שהדבר נוגע לחובת הבחינות, אינן מידתיות? התוצאה הטבעית הינה בשינוי הוראות המעבר, הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות. שינוי זה יקבע הסדרים חדשים לעניין הבחינות, שיהא על עוסקים ישנים לעמוד בהם - או להיות פטורים מהם - לרבות שיטה של מעבר הדרגתי בין העוסקים הישנים לפי הוותק או לפי נתונים אחרים. שינוי מעין זה בהוראות המעבר הוא מסמכותו של המחוקק. בית המשפט אינו יכול לבוא תחתיו. בית המשפט אינו יכול להחליף את קו החיתוך של שבע השנים בקו חיתוך אחר או לקבוע הסדרים אחרים; בית המשפט אינו יכול להוסיף להוראות המעבר טקסט הקובע את היקף הבחינות, ואת האפשרות להמשיך בעיסוק בתקופת הבחינות. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק ולקבוע את חוקתיותו. בית המשפט רשאי לערוך ניתוח בגוף החוק, ולהפריד - על פי עיקרון "העיפרון הכחול" - בין החלק התקף לבין החלק הבטל. הוא יעשה כן רק אם החלקים השונים ניתנים להפרדה (עיקרון ה- severability או ה- separability ), וזאת אם החלק התקף עומד על רגליו הוא וממשיך להגשים את התכלית החקיקתית, ולו באופן חלקי (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 735 (כרך שלישי, 1994)). מבנהו של סעיף 48 לחוק תיקי השקעות וההבחנות שהוא עומד עליהן בדבר מנהלים של תיקי השקעות מונע פעולת הפרדה שיפוטית. עניין לנו, איפוא, בהסדר בדבר חובת הבחינות הלוקה בפגמים "גנטיים" ש"ניתוח" שיפוטי אינו יכול להצילם. 66. שאלנו עצמנו, אם לא ניתן "להבריא" את הוראות המעבר הבלתי-חוקתיות על ידי שימוש הרשות בסמכות הנתונה לה בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, לתת רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. נחה דעתנו כי לא יהא בכך כדי להבריא את הוראות המעבר. אכן, החלוקה הבסיסית והחדה בין עוסקים-ישנים שניהלו בעבר תיקי השקעות לפחות שבע שנים לבין עוסקים-ישנים שניהלו תיקי השקעות פחות משבע שנים, ועימו ההסדר לגבי עוסקים-ישנים שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, אינם חוקתיים, והשימוש בסמכות הנתונה לרשות בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות לא תוכל לרפא אי-חוקתיות זו. סמכות הרשות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים, חייבת להתממש בגדרי ההבחנות שהוראות המעבר קבעו. אין היא יכולה לשלול את שהחוק עצמו קבע, ואין היא יכולה לתקן את שהחוק פגם. אין אפשרות ליתן "מנימוקים מיוחדים" רשיון לכלל העוסקים הישנים, או לפטור אותם מהבחינות כולן או חלקן; אין אפשרות "מנימוקים מיוחדים" לתת רשיון זמני לעוסקים הישנים-טריים, תוך קביעה שהבחינות תקויימנה במקביל לעיסוק, ובתוך מועד סביר. פטור כללי שכזה סותר את המבנה הבסיסי של הוראות המעבר, וחורג מגדרי הסמכות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים", שמטבע הדברים מיועדת בעיקר למצבים אינדיבידואליים. 67. הנה כי כן, מסקנתנו הינה כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן מידתיות. תיקון המצב צריך לבוא מהמחוקק עצמו, אשר יקבע הוראות מעבר מידתיות. כל עוד לא תתוקן המידתיות על ידי הוראות מעבר חדשות מתבקשת הצהרה כי הוראות המעבר שבחוק תיקי ההשקעות - בכל הנוגע לחובת הבחינות של מנהלים של תיקי ההשקעות - הן בטלות. בספרות ההשוואתית קיימות דיעות שונות באשר למהותה של בטלות זו ובאשר להשפעתה על פעולות שנעשו לפני הכרזת הבטלות (ראה א. ברק פרשנות במשפט 720 (כרך שלישי, 1995). נוכל להשאיר שאלות אלה בצריך עיון, שכן אין הן מתעוררות בעתירה שלפנינו. כן מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לקבוע הסדר חדש ומידתי בעניין הבחינות של העוסקים הישנים באמצעות תקנות חדשות שיותקנו על פי סעיפים 8(ד) ו8-(ה) לחוק תיקי השקעות. התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא לא התעוררה בפנינו, ולא שמענו לגביה טיעונים. נשאירה, איפוא, בצריך עיון. 68. מהי השפעת ביטולן של הוראות המעבר, בכל הנוגע לבחינות, על חובתם של העוסקים הישנים לעמוד בבחינות כתנאי לקבלת רשיון? כפי שראינו, חוק תיקי השקעות מטיל על כל אדם המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות את החובה לעמוד בבחינות מקצועיות (סעיף 8). תחולתה של חובה זו - כמו של שאר הוראות חוק תיקי השקעות - היא אקטיבית (מיידית). חובת הבחינות, כתנאי לרישוי, מוטל איפוא החל ב1.7.1997- על כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות, בין אם הוא עוסק חדש ובין אם הוא עוסק ישן. המידתיות של הסדר זה, בכל הנוגע לעוסק הישן, אמורה היתה להיקבע בהוראות המעבר. כפי שקבענו, הוראות המעבר לא עמדו במשימתן, ובטלותן היא תוצאתה של קביעתנו, כי ההסדרים שנקבעו בהן לעניין הבחינות אינם מידתיים. הנה כי כן, הסדר הבחינות המוטלות על העוסקים הישנים - בין עוסקים טריים ובין עוסקים ותיקים - כתנאי לקבלת רשיון על ידם, אינו מידתי, ועל כן בטל. ביטולן של הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות גורר אחריו את ביטול הסדר הבחינות כפי שנקבע בסעיפים 2 ו8- לחוק תיקי השקעות, ככל שהוא נוגע לעוסקים הישנים. נמצא, כי כל עוד לא ייקבע הסדר מידתי באשר לחובת הבחינות של העוסקים הישנים (טריים וותיקים כאחד), לא ניתן לדרוש מהם עמידה בבחינות כתנאי למתן רשיון מנהל תיקים. תוצאה זו אינה חלה על הבחינות באתיקה מקצועית, אשר הכל בפנינו הסכימו כי הן מידתיות, וחוקתיותן לא עמדה לדיון בעתירה זו. השעיה זמנית 69. מסקנתנו הינה, איפוא, כי כל עוד הכנסת לא תחוקק הוראות מעבר חדשות ומידתיות, אין לדרוש מעוסקים ישנים, כתנאי למתן רשיון עוסק, עמידה בבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). תוצאה זו משנה את ההסדר הקיים באופן מהותי. כפי שראינו, המידתיות אינה דורשת העמדת כל העוסקים הישנים במדרגה של היעדר תחולה של חובת הבחינות עליהם. ניתן להבחין בין עוסקים ישנים שונים, תוך קביעת משטר בחינות מידתי. שלילה מלאה של חובת הבחינות מכל העוסקים הישנים הוא מצב משפטי חדש שמן הראוי הוא כי המחוקק יתן עליו את הדעת. לשם כך דרושה, כמובן, שהות אשר תאפשר לכנסת לשקול את האפשרויות העומדות לרשותה, בלא שתצטרך לעשות כן על רקע חקיקה שאינה כוללת הוראות בדבר חובת הבחינות. אכן, ביטול חובת הבחינות לעוסקים ישנים יוצר "חלל חקיקתי" המעורר בעיות לא פשוטות. כל אלה מצדיקים הכרה בתקופת ביניים, אשר בה יעמדו הוראות המעבר - ועימן ההוראות בדבר חובת הבחינות - בתוקף, כדי שהכנסת תוכל לגבש את עמדתה תוך זמן סביר. כיצד ניתן להבטיח תקופת ביניים זו? התשובה הינה כי בצד ההצהרה כי הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות בטלות - אשר בעקבותיה תבוא ההצהרה על ביטול חובת הבחינות לעוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) - נוסיף ונקבע כי כניסתן לתוקף של הצהרותינו אלה תושעה עד ליום 31.12.1997 (ועד בכלל). נמצא, כי עד ל31.12.1997- (ועד בכלל) הוראות המעבר ממשיכות לעמוד בתוקפן וחובת הבחינות של העוסקים הישנים ממשיכה אף היא לעמוד בתוקף, כפוף כמובן, להסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. השעיה זו תאפשר לכנסת לקבוע את עמדתה באשר להוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות. השעיה זו עולה בקנה אחד עם הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים בפנינו, לפיו ניתנו רשיונות עיסוק זמניים לכל העוסקים הישנים. תוקפם של רשיונות אלה יפוג ב31.12.1997-. סמכותנו להשעות את מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות מבוססת היטב. אכן, לא פעם השעינו בעבר את מועד כניסתה לתוקף של הצהרה בדבר בטלותה של חקיקת משנה החורגת מסמכות (ראו בג"ץ 2294/90 פורז נ' ממשלת ישראל , פ"ד מד(3) 317, 328; בג"ץ 2913/93 עירית קרית-גת נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(5) 832). סמכות דומה נתונה, במשפט המשווה, לבית משפט המצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית (ראו א. ברק, פרשנות במשפט , 741 (כרך שלישי, 1994)). כך, למשל, מקובל הוא בקנדה כי לבית המשפט נתונה הסמכות להשעות זמנית ( temporary suspension ) מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות של חוק הפרלמנט כדי למנוע "חלל חקיקתי", או נזק לציבור. עמד על כך הנשיא למר ( Lamer C.J. ) בציינו: “A Court may strike down legislation or a legislative provision but suspend the effect of that declaration until Parliament... has had an opportunity to fill the void. This approach is clearly appropriate where striking down of a provision poses a potential danger to the public... or otherwise threatens the rule of law." ( Schachter v. Canada , 93 D.L.R. (4 th ) 1, 93 (1992)). דין דומה חל בישראל. למותר לציין, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות ההשעיה הנתונה לו רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו נופל לקטיגוריה זו. 70. מהן איפוא התוצאות אליהן הגענו? התוצאות הן ארבע: ראשית , הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.1998; שנית , כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998; שלישית , הכנסת מוסמכת כמובן לקבוע הסדר מידתי חדש להוראות המעבר, ובכך להציל את הוראות המעבר בכל הנוגע לחובת הבחינות - מבטלות; רביעית , כאשר הכנסת תקבע הסדר חדש להוראות מעבר, הוא ייכנס לתוקף במקום סעיף 48 לחוק תיקי השקעות. אם ההסדר ייקבע על ידי הכנסת לפני ה1.1.1998-, לא יווצר חלל בתחולת החוק מבחינת הזמן וההיקף. ובינתיים, עד יום ה1.1.1998- יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים. נוסיף ונציין, כי אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. סוף דבר 71. התוצאה היא, איפוא, כי העתירה נדחית בכל הנוגע לראש הראשון והשני שלה. העתירה מתקבלת באשר לראש השלישי, במובן זה שאנו מצהירים כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לבחינות, אינן מידתיות ועל כן בטלות. כתוצאה מכך מתבטלת חובת הבחינות של העוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). הצהרת בטלות זו מושעית והיא תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998. אם הכנסת תחוקק עד אז הוראות מעבר מידתיות חדשות. בה בעת, לעניין התקופה שעד ליום 1.1.1988, יחול הסדר הביניים שהוסכם עליו, ואשר לפיו העוסקים הישנים מחזיקים ברשיון עד ליום 1.1.1998. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק, ואין לי מה להוסיף. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: 1. חוקי-יסוד מתקבלים על-ידי הכנסת בהיותה האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ראו דברי הנשיא ברק בע"א 6821/93, רע"א 1908,3363/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח' , פ"ד מט (4) 221 (להלן: ע"א בנק המזרחי ), בע' 390-368; קלוד קליין, "הרשות המכוננת בישראל", משפטים ב (תש"ל) 51. דרגתם הנורמטיבית של חוקי-יסוד עולה על זו של חוקים, שאותם הכנסת מקבלת בהיותה הרשות המחוקקת של המדינה. הכנסת אינה רשאית לחוקק אלא חוקים ההולמים את הוראות חוקי-היסוד. לכן, בהתקיים סתירה בין הוראת חוק-יסוד לבין הוראת חוק ומן הנמנע לקיים את שתי ההוראות גם יחד, תועדף ההוראה שבחוק-היסוד, העולה בדרגתה הנורמטיבית על הוראת החוק. עם זאת, כלל יסוד בפרשנות הוא הכלל המבקש ליישב, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, בין נורמות משפטיות שונות. ראו, למשל, בג"צ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון , פ"ד לט(3) 245, בע' 248. מטרתו של כלל זה היא לתת תוקף לרצון המוסדות המוסמכים לקבל נורמות משפטיות, ולמנוע את התוצאה הבעייתית של התעלמות מנורמה שהתקבלה על-ידי מוסד מוסמך או של קביעת בטלותה. עיקרון כללי זה חל ביתר שאת מקום שבו הנורמות הנדונות הן חוק-יסוד וחוק. לכך שני טעמים עיקריים. ראשית , חוקים מתקבלים על-ידי הכנסת, הנבחרת על-ידי העם ומהווה "בית-הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת), והם מבטאים את רצונם של רוב האזרחים. ביטול רצון הרוב או התעלמות ממנו אינם עניין-של-מה-בכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו כי "חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם" (בג"צ 7111, 8195/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 496). יש לנקוט כללי פרשנות אשר יבטיחו, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, כי רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בחוקים שקיבלו נבחריו, לא יסוכל. שנית , חוקי-יסוד וחוקים מתקבלים על-ידי אותו גוף - הכנסת. יש להניח כי קיימת התאמה בין הנורמות השונות שהכנסת מקבלת, ולפרשן, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, לאור הנחה זאת. 2. בענייננו עומדות, מן הצד האחד, ההוראות שבסעיפים 3 ו4- לחוק-יסוד: חופש העיסוק (להלן: חוק-היסוד). נקבע בהן כי כל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד, וכי אין לפגוע בחופש זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. מן הצד השני עומדת שורה של הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה1995- (להלן: החוק), הקובעות משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. טענת העותרים היא כי קיימת סתירה בין הוראות חוק אלה לבין הסעיפים האמורים שבחוק-היסוד. לנוכח סתירה זו, כך נטען, לא ניתן לקיים את חוק-היסוד ואת החוק גם יחד, ולכן יש מקום לקיים את חוק-היסוד, שדרגתו הנורמטיבית עליונה, ולשלול תוקף מהוראות החוק. 3. לגבי אחדות מהוראות החוק שנתקפו על-ידי העותרים טענו המשיבים כי אין הן סותרות את חוק-היסוד משום שאין הן פוגעות בחופש העיסוק. דינה של טענה זאת להידחות, מן הטעמים שאותם ציין חברי, הנשיא ברק. פגיעתן של ההוראות האמורות בחופש העיסוק היא ברורה, ואין אפשרות סבירה לפרש את חוק-היסוד באופן שעל-פיו הוא אינו משתרע על פגיעה זאת. עם זאת, יש להיזהר מפירוש גורף וכל-כולל של חופש העיסוק המוגן בחוק-היסוד. כך, למשל, נפסק כי חופש העיסוק אינו מקנה לאדם זכות כי אחר, לרבות גוף שלטוני, יעסיק אותו בשירותו. ראו, למשל, בג"צ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה ואח', פ"ד נ(2) 560, בע' 568. אכן, פירוש מרחיב יתר-על-על-המידה של הזכויות הקבועות בחוקי-היסוד אינו ראוי. כדברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בע' 471, בהתייחסו לזכות הקניין הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "ככל שיורחב ההיקף של הקניין כזכות חוקתית כך, יש לחשוש, תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת. ועל כך ניתן לומר: תפסת מרובה לא תפסת." 4. אך בעצם הפגיעה שפוגעות הוראות החוק בחופש העיסוק אין משום סתירה להוראות חוק-היסוד. שכן, חוק-היסוד מאפשר לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה תקיים את התנאים הקבועים בארבעת היסודות המוזכרים בסעיף 4 לחוק-היסוד ("פיסקת ההגבלה"). מבין יסודות אלה חלוקים הצדדים בענייננו רק בשאלת התקיימותו של היסוד המתנה פגיעה בחופש העיסוק בכך שהפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". זוהי דרישת המידתיות. עמידתה של פגיעה בחופש העיסוק בדרישה זאת נבחנת תוך הסתייעות בשלושת מבחני-המשנה שעליהם עמד הנשיא: התאמת האמצעי הפוגע בזכות לתכליתו, בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה שאינה עולה על המידה הנדרשת לצורך השגת התכלית, והסבירות שבפגיעה בזכות לצורך השגת תכליתה של הפגיעה. באשר למבחני-משנה אלה יש להטעים כי אף אחד מהם אינו בעל אופי מוחלט או דווקני. ראשית , בדרך-כלל, לרשות המחוקקת יש שיקול-דעת ביישומם. כלומר, די בכך שההשקפה כי האמצעי שנבחר מתאים לתכליתו, או כי הוא פוגע בזכות במידה המיזערית הנדרשת להשגת התכלית, או שהפגיעה בזכות לצורך השגת התכלית היא סבירה, היא השקפה אפשרית - המצויה, לפי המינוח הנוהג במשפט המינהלי, במסגרת "מיתחם הסבירות" - כדי שהחוק ייראה כעומד בדרישת המידתיות. שנית , באשר למבחן-המשנה הראשון לא נדרשת ודאות מוחלטת כי האמצעי ישיג את מטרתו. די במידת הסתברות רצינית להשגת התכלית על-ידי האמצעי הפוגע בזכות. מידת ההסתברות הנדרשת תיקבע בהתאם לחשיבות היחסית של הזכות הנפגעת ושל תכלית הפגיעה. שלישית , באשר למבחן-המשנה השני לא נדרש כי הכנסת תבחר, בכל תנאי ובכל מחיר, באמצעי המאפשר את השגת התכלית מבלי לפגוע כלל בזכות או באמצעי הפוגע בזכות במידה המינימלית אפשרית. המשאבים הציבוריים הם, מטבע הדברים, מוגבלים. למרות חשיבותן הבלתי-מעורערת של זכויות הפרט לא ניתן, ולא ראוי, לתת להגשמתן עדיפות מוחלטת על-פני כל המטרות הציבוריות האחרות. כך, למשל, הגם שדומה כי ניתן היה להבטיח בכל מקרה כי חשודים לא יסכנו את שלום הציבור באמצעות "מעצר- בית" שיובטח על-ידי כוחות משטרה, הרי שלעיתים אין מנוס מהשגת אותה מטרה על-ידי האמצעי הזול יותר של מעצר החשוד בבית-מעצר, למרות שאמצעי זה פוגע בזכויות החשוד יותר ממעצר-בית מאובטח. זאת ועוד: יש דרגות שונות של הגשמת תכלית. לעיתים, נקיטת אמצעי הפוגע בזכות מעט יותר מאמצעי חלופי עשויה להביא לעלייה ניכרת של מידת ההגשמה של התכלית. די איפוא בכך שהכנסת תיתן משקל סביר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לשיקול של מיזעור הפגיעה בזכות. 5. לדעתי, מן הראוי כי כל שלושת מבחני-המשנה האמורים יופעלו וייושמו בהתחשב במהותה של הזכות שהפגיעה בה עומדת על הפרק. כך הוא הדין במדינות אחרות: בארצות-הברית פותחו בפסיקה רמות בדיקה שונות לבחינת חוקתיותם של חוקים הפוגעים בזכויות אדם. רמות בדיקה אלה מבוססות על מידת החשיבות של הערכים והאינטרסים העומדים ביסודה של כל זכות וזכות. בתחתית סולם הזכויות עומדות זכויות כלכליות. פגיעה בזכויות מסוג זה תימצא מוצדקת אם היא דרושה באופן סביר להגשמת אינטרס ציבורי לגיטימי. ראו, למשל, Railway Express Agency v. New York , 336 U.S. 106 (1949) . בראש הסולם מצויות זכויות-על, בעלות מעמד מיוחד, כגון הזכות להשתתף בבחירות, חופש הביטוי וחופש התנועה. הפגיעה בזכויות אלה מותרת רק לשם הגשמת אינטרס ציבורי חיוני, שלא ניתן להגשימו באמצעים אחרים. ראו, למשל, Shapiro v. Thomson, 394 U.S. 618 (1969) . בגרמניה נבחן בכל מקרה ומקרה אם הערכים והאינטרסים שנפגעו במקרה הספציפי מצדיקים את הפגיעה בזכות. כך, למשל, בעניין Numerus Clausus I Case , (1972) 33 BVerfGE 303 נקבע כי קביעת מכסה לתלמידי רפואה, שתכליתה חיסכון כספי, עשויה להיות חוקתית למרות פגיעתה בחופש העיסוק. בכל זאת פסל בית-המשפט שני חוקים שקבעו מכסה כזאת, משום שאותם חוקים פגעו, בין השאר, בעקרון השוויון. 6. גם בישראל, כאשר עומדת על הפרק פגיעה בזכות על-ידי רשות מינהלית, נעשה שימוש בנוסחות איזון המבוססות על מהותה של הזכות הנדונה, משקלה הסגולי והטעמים העומדים ביסודה, מזה, ומידת החשיבות של האינטרס המתנגש בזכות, מזה. ראו, למשל, בג"ץ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, בע' 284. לפי גישה זו הובחן, בין השאר, בין היקף ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי לבין חופש הביטוי המסחרי, וזאת על-יסוד מידת החשיבות של הטעמים שביסוד זכויות אלה. ראו, למשל, דברי הנשיא שמגר בבג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, בע' 551, ודברים שכתבתי בבג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' , פ"ד מח(2) 1, בע' 13. מידת החשיבות המיוחסת לזכות במסגרת האיזון ואמות-המידה שעל-פיהן תיבחן החוקיות של הפגיעה עשויות להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לערכים ולאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. כך, למשל, לא הרי גרימת נזק לפרט בלבד, כגרימת נזק לפרטים רבים ואף לציבור בכללותו. עמדתי על כך באחת הפרשות: נראה לי כי כאשר הראציונאל העומד בבסיס ההגנה על חופש העיסוק הוא, בעיקרו, עניינו של האדם להתפרנס ולעומתו עומד הערך של קידום כלכלת המדינה, מן הראוי להחיל את מבחן האפשרות הסבירה לפגיעה ממשית בכלכלת המדינה... לעומת זאת, כאשר ביסוד ההגנה על חופש העיסוק עומדים גם ראציונאלים אחרים, ובמיוחד ערכים בעלי חשיבות מיוחדת מבחינת המדינה והחברה, ייקבע היקף חופש העיסוק על-פי מבחן "מחמיר" יותר, כגון מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה... זה המבחן הקבוע, בדרך כלל, לצורך איזון בין חופש הביטוי לבין הסדר הציבורי, שלום הציבור או בטחון המדינה... מבחן זה נקבע בהתחשב באינטרסים החברתיים המיוחדים העומדים במקרים רבים ביסוד חופש הביטוי, וביניהם חיוניותו מבחינת קיום ההליך הדמוקרטי. על-כן, אפשר כי כאשר הערכים המתמודדים יהיו קידום כלכלת המדינה מחד גיסא וחופש העיסוק במקצוע "תקשורתי" מאידך גיסא, ייערך האיזון על יסוד מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה. [בג"צ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בנין ופיתוח בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר ואח', פ"ד מז(5) 610, בע' 618-617.] 7. גישה זו מן הראוי לאמץ, בשינויים המחויבים, גם במסגרת בחינת המידתיות של פגיעת חוק בזכות הקבועה בחוק-יסוד. ראשית, בחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם מעוגנות זכויות בעלות מידות חשיבות שונות. כך, למשל, אין דינה של הזכות לחירות ממעצר לפי סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנתונה למי שאשמתו לא הוכחה והוא בחזקת חף מפשע, כדינה של הזכות לחירות ממאסר לפי אותו סעיף, שעניינה במי שאשמתו הוכחה. ואילו משקלה של הזכות הכללית והמעורפלת הקבועה בסעיף זה לאי-פגיעה בחירות "בכל דרך אחרת" תלוי במהות הפגיעה שבה מדובר. הגישה מספקת מסגרת להבחנה המתחייבת בין הזכויות השונות. שנית, הגישה מעניקה הכוונה פרשנית בהפעלתה של דרישת המידתיות על שלושת מבחני-המשנה שלאורם היא מוחלת. הדיבור "פגיעה במידה שאינה עולה על הנדרש" הוא מופשט ועמום. גם למבחני-המשנה אופי כללי. הגישה המפנה את תשומת-הלב למהות הזכות הנדונה ולטעמים שביסודה, ועימה שורת ההלכות הפסוקות שפיתחו ויישמו אותה, עשויה לתרום לוודאות המשפטית הן במסגרת הליכי החקיקה (והלוא חוקי-היסוד, במידה רבה, מופנים לרשות המחוקקת עצמה) והן במסגרת בחינת חוקתיותם של חוקים. שלישית, מן הראוי לבחון את תוקפן של מכלול הנורמות המשפטיות על-יסוד אמות-מידה דומות. השימוש בגישה האמורה גם בהקשר של בחינת חוקתיותם של חוקים תורם להרמוניה בהגנה הניתנת לזכויות האדם בישראל בהקשרים שונים. ראו דברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בעמ' 470, והשוו לדברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון , פ"ד מט(4) 94, בע' 138. 8. גישה זו חלה בעניינם של כל שלושת מבחני-המשנה. באשר למבחן בדבר התאמת האמצעי לתכלית, מידת הוודאות שתידרש להתאמת האמצעי וליעילותו מושפעת ממידת החשיבות של הזכות והטעמים שביסודה. כשמדובר בזכות כבדת-משקל, עשויה להידרש "ודאות קרובה", ואולי אף כמעט מוחלטת, לכך שהאמצעי הפוגע בה יגשים ביעילות ובאופן מושלם את תכליתו. לעומת זאת, כשמדובר בזכות קלת-משקל יותר, ייתכן כי ניתן יהיה להסתפק ב"אפשרות סבירה" לקידומה של התכלית. באשר למבחן בדבר בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה המועטה הנדרשת, שכאמור אינו מבחן מוחלט, תושפע בחירת האמצעי מן הזכות הנפגעת. כשמדובר בזכות-יסוד חשובה במיוחד יוקפד יותר על בחירת אמצעי הפוגע בה במידה המיזערית, וזאת גם אם מדובר באמצעי שעלותו ניכרת. הדין עשוי להיות שונה מקום שבו עומדת על הפרק זכות שחשיבותה פחותה, שלשם שמירתה לא תידרש המדינה לנקוט באמצעים העלולים לגרום להכבדה מיוחדת. באשר למבחן שבמסגרתו נערך איזון בין התועלת שבתכלית לבין הנזק שבאמצעי להשגתה, הוא יופעל - כמקובל בפסיקה שבה דנתי לעיל, העוסקת בהחלטות של רשויות מינהליות - בהתחשב במהות הזכות שעל הפרק, הטעמים שביסודה והערכים והאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. 9. בענייננו, הראציונאל העומד ביסוד חופש העיסוק של העותרים הוא עניינם האישי במשלח-ידם. ראציונאל זה הוא חשוב, אך אין המדובר בזכות-על. בנסיבות אלה מקובלת עלי דעתו של חברי, הנשיא ברק, כי הוראות החוק שנתקפו, להוציא הוראות המעבר, עומדות בדרישת המידתיות. זאת למרות שיעילותן של אחדות מן ההוראות, כגון ההוראה המחייבת כי העיסוק יתקיים במסגרת חברה, להשגת תכליתן, אינה ודאית, ולמרות שאפשר להעלות על הדעת אמצעים חלופיים, הפוגעים פחות בחופש העיסוק מן האמצעים שננקטו. התוצאה הייתה עשויה להיות שונה אילו הוראות דומות, כגון ההוראה המתנה את מימוש הזכות בהחזקת הון עצמי בשיעור ניכר, שמטרתה הבטחת כספי המשקיעים בנכסים פיננסיים, היו מוחלות באשר לזכויות-יסוד ככבוד האדם במשמעותו הבסיסית. לעומת זאת, משקלו של הטעם שביסוד הוראת המעבר המחילה את חובת העמידה בבחינות רישוי על עוסקים ותיקים, שהוא הרצון לבחון את ידיעותיהם המקצועיות ולהעמיקן, אינו מצדיק את הפגיעה הקשה שהוראה זו גורמת לחופש העיסוק שלהם. אשר-על-כן, ולאור טעמים נוספים אלה, אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, הנשיא ברק, ולתוצאה שאליה הגיע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A15 /דז/	[ "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "חוק-יסוד: חופש", "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ\"ח1987", "חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ\"ח1987", "חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1994", "חוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ\"ו1996", "תקנות הוכנה באפריל 1996", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ\"ז1997", "תקנות הבחינות\") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997", "כללי (ראו בג\"ץ 5016", "חוק \"נבחנת בזהירות ותוך ריסון\" (הנשיא שמגר בע\"א 6821", "חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ\"ד1994", "תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ\"ד1964", "חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של \"הון עצמי\", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ\"ח1968", "פסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע\"פ 5052", "תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ\"ז1986", "חוק (השווה ע\"א 1613", "חוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ\"ב1962", "חוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ\"ט1969", "חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ\"ו1986", "חוק הפסיכולוגים, התשל\"ז1977", "חוק שירותי הובלה, התשנ\"ו1997", "חוק המתווכים במקרקעין, התשנ\"ו1996", "חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע\"א 6821", "חוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם\" (בג\"צ 7111", "הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ\"ה1995" ]	1,145
15,299	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשנ"ז ( 30.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד דניאל פידר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן - החוק) נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו מחר (ה1.7.97-). הצדדים הגיעו להסדר הבא, אותו רשמנו לפנינו: 1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי. הצדדים לא הגיעו לידי הסכם בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק. נחה דעתנו, כי על רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק). המזכירות מתבקשת לקבוע המשך טיעונים לעתירה בגופה בתוך שבועיים ימים. ניתנה היום, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A13 /דז/	[ "צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997" ]	1,154
25,768	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר החלטה 1. בפסק דיננו (מיום 24.9.1997) קבענו, בין השאר, כי "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים". לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח 2652, התשנ"ח, עמ' 82). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בועדת הכספים של הכנסת. ועדת הכספים לא סיימה עבודתה. מכאן הבקשה שלפנינו, שעניינה בקשה להארכת מועד ההשעיה, ולקביעת הסדר ביניים חדש. 3. בבקשה (שהוגשה ביום 30.12.1997) נמסר לנו כי שר האוצר ויושב ראש רשות ניירות ערך פנו, כל אחד בנפרד, ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק. התשובה שניתנה לפונים היתה כי בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים של הכנסת מפאת הדיונים בתקציב המדינה, לא ניתן לקבוע דיון בהצעת החוק בחודש דצמבר 1997. מכאן פנייתם של שר האוצר והרשות לניירות ערך - המשיבים בעתירה המקורית - בבקשה "להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בדבר חובת הבחינות של יחידים עוסקים ישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית), ולקבוע הסדר ביניים לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 30.4.98 או עד שתשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשות תעניק למנהל תיקים יחיד שבידו רשיון זמני, רשיון זמני עד ליום 31 בדצמבר 1997, לתקופת הביניים, לאחר שראתה כי נתקיימו לגביו אלה: (א) התנאים למתן רשיון מנהל תיקים הקבועים בסעיף 8(א)(1)(2)(3) ו-(6) לחוק; (ב) עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין; (ג) שילם את החלק היחסי של האגרה השנתית כאמור בתקנה 27(א) לתקנות, לתקופת הביניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשיונות הזמניים שניתנו למנהלי תיקים יחידים בעקבות הסדר הביניים מיום 30 ביוני 1997 ניתנו בטרם היה סיפק לברר אם נתקיימו התנאים כמפורט בסעיף 7(א) לבקשה זו. מכיוון שמבוקש להאריך את ההסדר הזמני, מתבקש בית המשפט נכבד זה לקבוע כי רשיונו הזמני של מנהל תיקים יחיד כאמור בסעיף 7, יעמוד בתוקפו עד יום 31.1.98 או עד ליום קבלת הרשיון הזמני החדש, לפי המוקדם בין השניים. במהלך חודש ינואר 1998 יינתנו רשיונות זמניים חדשים למנהלי תיקים יחידים שנתקיימו לגביהם כל התנאים כאמור". 4. בתגובתם מתנגדים המשיבים (העותרים בעתירה המקורית) לבקשה. לטענתם, השעיה זמנית על הצהרת בטלות של הוראת חוק, היא תרופה חריגה ביותר. אין לעשות שימוש נוסף בה בנסיבות העניין שלפנינו. המשיבים מוסיפים ומציינים, כי אם נעתר לבקשה, מן הראוי לקצוב להארכה המבוקשת זמן מוגבל מזה המבוקש, והוא יותנה בהארכת הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. 5. לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין - ולאור עומס העבודה המוטל על ועדת הכספים בדיוניה על תקציב המדינה - יש מקום להשעיה נוספת של הצהרות הבטלות עליהן עמדנו בפסק דיננו. אשר על כן, אנו קובעים: (א) הצהרות הבטלות הקבועות בפסקה 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית ייכנסו לתוקפן ביום 30.4.1998, או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. (ב) עד למועדים הקבועים בפסקה (א), יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 6. אין בהחלטתנו זו משום נקיטת עמדה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לאחר מתן פסק דיננו לעניין תוקף הסדר הביניים עד ליום 31.12.97. עם זאת, לאור החלטתנו זו הופכת אותה מחלוקת לבלתי-מעשית. בנסיבת אלה, אנו דוחים הבקשה שהוגשה לנו (ביום 10.12.97) למתן צו ביניים. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A23 /דז/	[ "חוק בחודש דצמבר 1997" ]	1,157
34,392	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"ב בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן החלטה 1. ביום 24.9.97 ניתן פסק דיננו בעתירה שכוונה, בין היתר, כנגד חוקתיותה של הוראת המעבר שבסעיף 48 לחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בפסק דיננו קבענו, בין היתר, כי: "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.98". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים" (מיום 30.6.98). לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו, פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח התשנ"ח, עמ' 82) (להלן: הצעת החוק). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת. 3. ביום 30.12.97 פנו המבקשים דנן לבית משפט זה בבקשה להאריך את מועד ההשעיה של ההצהרה על בטלותו של סעיף 48 לחוק ובטלותו של הסדר הבחינות הקיים בחוק כלפי העוסקים הישנים. בבקשה נטען, כי הן שר האוצר והן יושב ראש הרשות לניירות ערך פנו ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק וכי בקשתם סורבה בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים בשל הדיונים בתקציב המדינה. מטעם זה נתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 30.4.98, או עד להשלמת הליכי החקיקה (לפי המוקדם ביניהם). באותה בקשה נתבקש בית משפט זה, לקבוע הסדר ביניים חדש, לפיו יוכל בעל רשיון זמני מכוח הסדר הביניים שבפסק דיננו להמשיך ולהחזיק ברשיון הזמני עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, ובלבד שעמד בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)(2)(3) ו6- לחוק, עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין ושילם את החלק היחסי של האגרה השנתית למשך תקופת הביניים כאמור בתקנה 27(א) לתקנות. 4. בהחלטתנו מיום 31.12.97, החלטנו על הארכת המועד להשעית הכרזת הבטלות, כמבוקש. ביסוד ההחלטה עמדו נסיבותיו המיוחדות של העניין וכן העומס שהיה בשעתו על ועדת הכספים בשל דיוניה על תקציב המדינה. החלטנו, על כן, כי הכרזת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 30.4.98 או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. כן קבענו, כי עד למועד זה, קרי ה30.4.98- או השלמת הליכי החקיקה, יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97, ולא על פי הסדר הביניים החדש שנתבקש על ידי המבקשים. 5. ביום 29.4.98 שבו ופנו המבקשים לבית משפט זה ובאמתחתם בקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות, עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. בבקשה נטען, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל חזרו ופנו שר האוצר ויושב ראש הרשות לניירות ערך ליושב ראש ועדת הכספים, וביקשו כי יקבע בדחיפות מועד לדיון בהצעת החוק. כן צויין בבקשה, כי על פי המידע שנמסר למבקשים, תובא הצעת החוק לדיון בפני ועדת הכספים במהלך חודש מאי. מטעם זה, חזרו המבקשים וביקשו, כי יוארך מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות. בבקשה צויין עוד, כי עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, יהיו העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם. 6. המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה להארכת המועד. הם טוענים כי המבקשים מיצו את זכותם לפנות לבית משפט זה לשם הארכת המועד בבקשתם הקודמת לעשות כן, ומטעם זה אין בידם לפנות שוב לבית המשפט בעניין זה. כן טוענים הם, כי ממילא נכנסה הכרזת הבטלות לתוקף ביום 1.5.98 ומטעם זה - לא ניתן - ואף לא נצרך - להאריך את מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה דנן נגועה בשיהוי כבד ובחוסר נקיון כפיים מצד המבקשים. כך הדבר, לטענתם, נוכח ההזנחה שנקטו המבקשים בטיפול בקביעת הדיון הדחוף בוועדת הכספים; כך, נוכח הגשת הבקשה להארכת המועד יום לפני תום המועד שנקבע בהחלטתנו מיום 31.12.97. המשיבים אף ביקשו, כי נפסוק הוצאות לחובת המבקשים, בשל שיהוי זה בהגשת הבקשה להארכת המועד. עוד טענו המשיבים בתגובתם, כי הנצחת המצב הקיים פוגעת באותם עוסקים ישנים הממשיכים להחזיק ברשיון זמני בלבד וכי אף לגופו של עניין, לא הראו המבקשים כל טעם מיוחד המצדיק הארכה נוספת של תקופת ההשעיה. 7. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, נחה דעתנו, כי יש להיענות לבקשת המבקשים דנן ולהורות על הארכת מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. ביסוד החלטתנו זו מונחות נסיבותיו המיוחדות של המקרה מהן עולה, כי הדיון בהצעת החוק והשלמת הליכי החקיקה צפויים להסתיים בחודש מאי ובסמוך לאחריו. שוכנענו, כי אכן המבקשים פועלים לשם השלמת הליכי החקיקה תוך מתן פתרון הולם למצוקתם של אותם עוסקים ישנים ומניעתו של אותו "חלל חקיקתי" שעלול להיווצר, אם תיכנס לתוקפה הצהרת הבטלות שבפסק דיננו. בה בעת, לא מצאנו בטענותיהם של המשיבים עילה ויסוד שלא להאריך את המועד לתקופה ובתנאים המפורטים בבקשה דנן. 8. על כן אנו קובעים, כי הצהרות הבטלות הקבועות בסעיף 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית (מיום 24.9.97) ייכנסו לתוקפן ביום 30.6.98 או ביום בו הכנסת תשלים את הליכי החקיקה, לפי המוקדם מבין השניים. כן אנו קובעים, כי עד למועד זה יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 9. בשולי הדברים יצויין, כי אכן היה מקום להגשת הבקשה במועד מוקדם יותר, ולא ערב פקיעת ההשעיה של הכרזת הבטלות, כפי שנעשה במקרה דנן. מטעם זה החלטנו, כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח, למרות קבלת בקשתם זו. ניתנה היום, ג' בסיון התשנ"ח (28.5.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A31 /דז/	[ "חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995" ]	1,158
16,069	בית המשפט העליון רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה 1. שני מבנים, המהווים בית משותף כמשמעותו בסעיף 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 בנויים על חלקה 68 בגוש 1817 בנהריה. המבנה נשוא הדיון שלפנינו, שבבעלותה של המבקשת גובל ברח' ויצמן, והמבנה האחר גובל ברח' רמז, המקביל לו. עירית נהריה - היא המשיבה שלפנינו - תבעה מהמבקשת היטל סלילתו מחדש של רח' רמז והוא - לפי סעיף 1 לחוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק העזר). טענתה של המבקשת שהמבנה שבבעלותה אינו "נכס גובל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק העזר נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין זה. 2. נחה דעתי שאין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי: ככל שהמדובר בהגדרת "נכס גובל" שבחוק העזר לא שוכנעתי שהערכאות שדנו בענין לפני שגו, כאשר קבעו שההגדרה הרחבה שבסעיף 1 חלה על המקרה שלפני ,הואיל וקיים שביל גישה המחבר את שני הרחובות ומאפשר גישה מהמבנה של המבקשת גם לרח' רמז. טענה אחרת של המבקשת שלא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי, היא שחוק העזר מרוקן מתכנו את סעיפים 54 ו- 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, אך לדידי אין כל קשר בין שני העניינים, שהדין החל על בית משותף, המורכב ממבנים או מאגפים, לחוד והדין החל על היטל סלילה לחוד. 3. עוד טענה המבקשת שאין להבחין בין עניינה לבין עניינה של חלקה אחרת, סמוכה, חלק 97 באותו גוש, שפוצלה והפכה לשתי יחידות רישום נפרדות מעניינה של המבקשת; והנה שם, לא חוייבו בעלי המבנה הגובל ברחוב ויצמן בהוצאות הסלילה מחדש של רח' רמז; בפועל המדובר בטענה של אפלייה, אך מעיון בחומר שהובא לפני מתברר שהיא לא הועלתה בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי והיא לא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי. לפיכך אין היא מצדיקה אף היא שתנתן בגינה רשות לערער בגלגול שלישי לבית משפט זה, בלא שמחווה אני את דעתי לגביה, לגופו של הענין. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח. ניתן היום כה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B05	[ "חוק המקרקעין, תשכ\"ט - 1969", "חוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ\"ח - 1988" ]	1,165
281	ב בית המשפט העליון בה"נ 5584/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. גלינה חזנוב 2. יבגני חזנוב נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד יעל פנקס בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ח' בכסלו התשנ"ח (7.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96055840. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,168
26,855	ב בית המשפט העליון בה"נ 5584/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים : 1. גלינה חזנוב 2. יבגני חזנוב נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד יעל פנקס בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חזנוב. ניתנה היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96055840. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,169
282	ב בית המשפט העליון בה"נ 4929/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים : 1. סטלה סטלמס וילאמסון 2. דגור וילאמ סון נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אורי שלם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג וילאמסון. ניתנה היום, כ"ד בכסלו התשנ"ח (23.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97049290. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,170
6,655	ב בית המשפט העליון בה"נ 4929/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. סטלה סטלמס וילאמסון 2. דגור וילאמסון נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אורי שלם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בחשון התשנ"ח (12.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97049290. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,171
7,354	בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. ברוך יצחייק 3. אילן יצחייק נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד צ. מועלם החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A01 דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,180
22,291	ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד נוימן, עו"ד ארז בשם המשיב: עו"ד רוזנבוים, עו"ד שוקרי פסק דין ה משנה לנשיא ש. לוין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהסכמת המשיב ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. להלן תמצית העובדות, ככל שהן צריכות לענין: אביו של המערער השכיר לאביו של המשיב מגרש בתל אביב. השוכר ניהל במושכר עסק שהוגדר בתנאי השכירות: "מגרש לעשיית בלוקים ואחסנת חול מלט ובלוקים". משנפטר האב המשיך לנהל את העסק בנו, המשיב. לאחר פטירת האבות, הגיש המערער כנגד המשיב, אחיו ואשת אחיו, תובענה לסילוק יד מן המקרקעין (זוהי אחת משלוש תובענות שהגיש המערער, אך היחידה שנותרה לדיון לפנינו). אשת האח נמחקה מן התביעה משהתברר שאין לה כל זכות במגרש. במהלך ההליכים נפסק שגם לאח אין זכויות במגרש וניתן נגדו פסק הדין המחייבו לסלק ידו מן המגרש. נותר רק המשיב, אשר טען כי יש לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה לאביו. המערער טען כי מדובר בקרקע פנויה, שאין עליה בנין, כך שהוראות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן: החוק) אינן חלות על המשיב. לחלופין, טען המערער, כי לא נתקיימו במשיב יסודות סעיף 23(ב) ו26- לחוק - הקובעים את התנאים בהם יזכו ילדי דייר מוגן בזכות זו אף הם. המשיב ענה כי השכירות החלה בשנת 1945 - לפני התאריך הנקוב בסעיף 3 לחוק - וכי הקרקע שימשה מקור של פרנסה לאביו - כדרישת אותו סעיף. עוד טען, כי אביו, הקים, בהסכמת המשכיר המקורי, אבי המערער, על הקרקע, צריפים וסככה, ועל כן אין מדובר ב"קרקע שאין עליה בניין". לבסוף, טען המשיב, כי עבד במושכר עם אביו המנוח עד לפטירתו, ועל כן נתקיימו בו התנאים שבהם זוכה ילדו של דייר מוגן שנפטר למעמד של דייר מוגן הוא עצמו. 2. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. נקבע כי המגרש הינו בגדר "קרקע שאין עליה בנין", שכן המבנים הטרומיים שהוצבו עליה טפלים לשימושה המרכזי, וכי אבי המשיב היה דייר מוגן, שכן השכירות החלה עוד בשנת 1945 וכי המגרש שימש מקור פרנסתו. לגבי המשיב עצמו, נקבע כי הוכח שהוא החל לעבוד בעסק עם אביו, כי המשיך לנהל את העסק לאחר מותו, וכי העסק הינו מטה לחמו הבלעדי. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כאילו המשיב ניהל במקום עסק עצמאי, במקביל לאביו, כך שאין מדובר בהמשכיות של אותו עסק, או כי עבד "כפקידו של אביו" ולא כמי "שעבד עם הדייר בעסק". כן נדחו תביעותיו הנוספות של המערער בענין הצבת מבנים טרומיים ללא רשות ובענין שינוי יעודו של העסק. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום רק בנוגע לחלק שעניינו סילוק ידו של המשיב מהמגרש, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דחה את ערעורו בקבעו שסעיף 3 לחוק פורש את הגנת החוק גם על ילדיו של הדייר המוגן הזוכים לדיירות מוגנת לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. הערעור שלפנינו הוגבל לפרשנות הראויה של סעיפים אלה. 3. סעיפי החוק הנוגעים לענייננו הם הגדרת "בית עסק" "דירה" ו"נכס" בסעיף 1 לחוק, וכן סעיפים 23,3,2 ו26- לחוק. "בית עסק" מוגדר בחוק - "מושכר שאיננו דירה". "דירה" מוגדרת כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים". אין החוק כולל הגדרה של נכסים נוספים על "בית עסק" ו"דירה", והדיבור "נכס" בו משתמש המחוקק בכמה סעיפים של החוק הוגדר (בסעיף 1) כ"דירה" או "בית עסק". סעיף 2 לחוק קובע כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סעיף 3 לחוק קובע לאמור: "3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה". סעיף 23 לחוק קובע כי אם נפטר דייר של בית עסק יהיה בן זוגו (בתנאים מסויימים) לדייר, ובאין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים בתנאים מסויימים, שאין חולק שנתמלאו במשיב. סעיף 26 לחוק מתנה את הדיירות לפי סעיף 23 בתנאים מסויימים שאף לעניינם אין חולק שהם נתקיימו במשיב. טענתו הבסיסית של המערער סבה על המשמעויות הלשוניות של סעיף 3 לחוק, על ההסטוריה החקיקתית שלו, על הפסיקה המתייחסת לחוק ועל פרשנותו הראויה של הסעיף. 4. מהבחינה הלשונית - כך טוען המערער - מצריך "בית עסק" קיומו של "בית", ולפיכך אין סעיפים 23 ו26- יכולים מטבע ברייתם לחול על מגרש. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הלשון סובלת קיומו של "בית עסק" ללא בית כשם שיתכנו "בית סוהר" או "בית ספר" שאינם ממוקמים בבית של ממש. הגדרות החוק מניחות קיומם של שני "נכסים" בלבד שהם "בית עסק" ו"דירה" ואין קיים בחוק עיגון לשוני לקיומו של סוג שלישי של נכסים. יתירה מזאת: סעיף 3 מחיל, על דרך הראייה מן ההפוך, את הוראות "חוק זה" על קרקע שאין עליה בנין ואין אחיזה בטקסט לתיזה שיש למעט מהוראות "חוק זה" את הסעיפים 23 ו26- לחוק. 5. וזו ההסטוריה החקיקתית שקדמה לסעיף 3: בפסיקה המנדטורית נקבע, בשעתו, שאין חוקי הגנת הדייר חלים על קרקע פנויה: ע"א 240/43 (1943), 2 אל"ר 699 (שבוטל על ידי מועצת המלך: עמוה"מ 24/45, מבלי להיזקק לגוף הענין); אך בע"א 61/48 פ"ד ב 464 נהפכה הקערה על פיה ונקבע שחוקים אלה חלים על קרקע פנויה. עם חקיקת חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-, שנבלע בחוק, נקבע הכלל שברישת סעיף 3, לאמור ש"חוק זה אינו חל על שכירות של קרקע שאין עליה בנין..."; נמצא שעטרת הפסיקה המנדטורית הושבה על כנה. סיפת סעיף 3 לחוק נתפרשה בפסיקה שכוונתה לשמר את זכויותיהם המוקנות של דיירים מוגנים בעת כניסתו לתוקף: ע"א 74/57 פ"ד יב 1465, 1469; אך בפועל מה שקרה הוא שילדיו של דייר סטטוטורי שלא היו זוכים להגנת חוקי הגנת הדייר לפני כניסת החוק לתקפו, זכו להגנת החוק לאחר תחילתו; נמצא, שהם זכו ביותר מאשר שימור זכויותיהם הקודמות. לטענת המערער תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. לענין זה הוא הפנה אותנו להצעות חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1952-, ה"ח 146, 68; הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1953-, ה"ח 169, 226) שבהן הגדרות "בית עסק" ו"מושכר מוגן" אינן כוללות קרקע פנויה. דא-עקא שהצעות אלו לא הפכו לחוק והן עברו רויזיה נרחבה בטרם הגיעו לשולחן הכנסת, כך שנוסח החוק שהתקבל שונה באופן משמעותי מנוסח הצעות החוק. עמד על כך יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת הבאת החוק להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "הנוסח הזה שונה במידה רבה מהצעת החוק כפי שהובאה על ידי הממשלה... החלק הראשון המטפל בהגדרות התחולה מביא קודם את ההגדרות של החוק ואחר כך את היוצאים מן הכלל, כלומר, על מה החוק הזה חל ועל מה אינו חל... ההגדרות הן כאן ממש הגדרות של המושגים לעומת מה שהיה בהצעת החוק, ששם כבר בעצם ההגדרות הובא גם חומר מאטריאלי, ואנחנו בסיכום הוועדה באנו לידי דעה, שמוטב להסתפק בהגדרות בעצם ההגדרה הפורמלית ולהעביר את ההוראות המטריאליות לסעיפים המתאימים". (ד"כ 18 (תשט"ו) 2142). מלבד שינוי המסגרת הפורמלית של החוק, נוסף גם שינוי מהותי, הוא חקיקתו של סעיף 3 לחוק, הסעיף המחיל את הגנת החוק גם על קרקע פנויה, אשר הושכרה לפני תחילת החוק, ואשר משמשת לדייר מקור של פרנסה. לפיכך, אין כל נפקות להגדרות המובאות בהצעות החוק, שכן המחוקק גילה דעתו כאמור בנוסח הסופי של החוק. 6. נראה לי שגם לו היה ממש בטענת המערער (עליה איני מחווה דעה), שקיים הגיון מבחינת הדין הרצוי שלא להוסיף על זכויות הדיירים שרכשו את זכויותיהם לפני תחילת החוק על ידי החלתם של סעיפים 23 ו26- עליהם, אין קיימת אופציה פרשנית המביאה לקבלת הערעור. לענין זה כדאי אולי לפנות שוב אל דברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט במובאה אותה כבר הזכרנו אשר ציין (שם, שם): "לפיכך דנים הסעיפים מ1- עד 14 בתחולת החוק, בציון הנכסים שעליהם חל החוק, וכן הנכסים שאין החוק חל עליהם, וקובעים מה הם המקרים המיוחדים". (שם, שם). רוצה לומר, נכס שנכלל ברשימת הנכסים שעליהם חל החוק - וביניהם קרקע כאמור בסעיף 3 לחוק - חלות עליו שאר הוראות החוק, ולעניננו גם ההוראות המסדירות את הזכאות לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. אך כל מה שאמרנו הוא לפנים מן הדרוש, הואיל ולמקרא החוק עצמו אין קיימת לפנינו כל דרך פרשנית ליצור בהבל פינו סוג שלישי של נכסים, שעליהם חל החוק רק באופן חלקי, בצד "בית עסק" ו"דירה", בניגוד לאמור בו. כמו שכתב פרופ' ברק בספרו על תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, חלק ראשון בעמ' 252: "הנה כי כן, מילה ופסוק אינם יכולים לשאת על גבם כל מובן שהוא. יש גבול ל"כוח הסבל" של מילה או פסוק;" 7. פרקליט המערער - תמך את יתידותיו גם בהילכת ע"א 367/59 פ"ד יד 113. בענין ההוא פסק בית משפט זה שסידור חלוף בפינוי של בית עסק יכול וינתן גם במושכר אחר (לתקופה ארוכה) שאינו מוגן לפי החוק. בדין טען פרקליט המערער שפסק הדין האמור תומך בגישה שיש לפרש את החוק - במקום שהדבר ניתן - על דרך הצימצום. הדברים הם כך כיום ביתר שאת, כאשר זכות הקנין של הבעלים הפכה לזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא שקיים הבדל בין שני המקרים. ההבדל בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו הוא, לדעתי, שבמקרה ההוא עמדה לפני בית המשפט אופציה פרשנית להחליט על טיבו של "הסידור החלוף", בהתחשב בשיקולים שפורטו בפסק הדין, בה בשעה שבמקרה שלפנינו אין אופציה פרשנית כזו קיימת כלל. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופט א. מצא: אני מסכים ש ו פ ט השופט י. אנגלרד: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כא בסיון תשנ"ח (15.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B04	[ "חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל\"ב1972", "חוק הגנת הדייר, תשט\"ו1955", "חוק הגנת הדיירים, תשי\"ג1952" ]	1,185
291	רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי רשות ערעור אזרחי החלטה 1. הפרשה נשוא הבקשה לרשות ערעור נמשכת מאז שנת 1988 וראוי שתסתיים ללא התדיינות נוספת. באי-כוח בעלי הדין יבואו, אפוא, בדברים במגמה להגיע להסדר שייתר את הדיון. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 20 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסדר יגישו המשיבים את תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. M02	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]	1,195
3,436	בבית המשפט העליון רע"א 96 / 6672 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ר. וולפסון בשם המשיב הראשון: עו"ד מ. פרייליך החלטה הבקשה להארכת מועד ותגובת המשיב הראשון לה הובאו לעיוני רק עתה. ההודעה בדבר קביעת סכום הערבון בתיק זה נמסרה לבא-כח המבקש בתאריך 17.10.96. המועד שנקבע להפקדת הערבון היה שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. בתאריך 1.12.96 הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני, ונאמר בה כי הערבות הבנקאית לה הוגשה במועד עקב שהותו של מנכ"ל החברה מ. את מ. כהן חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ בחו"ל. לבקשה לא צורף תצהיר, אך צורפה הערבות הבנקאית. בשים לב למשך האיחור, שאיננו גדול, לכך שצורפה הערבות הבנקאית לבקשה, אני מחליטה להאריך את המועד כמבוקש. סברתי, כי בנסיבות אלה הסנקציה של דחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אינה עומדת ביחס סביר למחדלו של המבקש בהפקדת הערבון באיחור. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. Q01	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,196
292	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1267 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: ליודמילה צ'ופיסטוב נגד המשיבים: 1. סרגיי צ'ופיסטוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב ה ח ל ט ה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: סרגיי צ'ופיסטוב רחוב הגנרל פטרוב 2 בית מס' 1 דירה 40 העיר טשקנט אוזבקיסטן . 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, ב' אדר ב' התשנ"ז (11.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. A02 דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,199
3,895	ב בית המשפט העליון בה"נ 1267/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ד' בתשרי התשנ"ח (5.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. B03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,200
13,707	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1267 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשת : צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ' באדר א' תשנ"ז (27.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,201
45,063	ב בית המשפט העליון בה"נ 1267/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקשת : צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג צ'ופיסטוב. ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשנ"ט (8.7.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. A07 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,202
293	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7641/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סלימאן בן דיפאללה עבאס בקשה (בהסכמה) להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- החלטה בהסכמה, מוארך מעצרו של המשיב בתיק ת"פ 26/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בתשעים יום החל מיום 1.1.98, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם יותר. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076410. J01	[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ\"ו1996" ]	1,205
294	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים והמערערים 1. אליהו ארבל בערעור שכנגד: 2. קיבוץ חצור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007090. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,206
295	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 4003 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ה בסיון תשנ"ז (30.6.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,208
6,848	בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: אולגה חרסונסקי רחוב סוקולוב 7, דירה 23 העיר סלבוטה אוקראינה. 3. המסירה תיעשה על ידי מר לאוניד מורוזוב אשר ימציא אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיבה כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, כ"ב בתמוז התשנ"ז (27.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A02 /דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,209
34,113	ב בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ז' בשבט התשנ"ח (3.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,210
40,669	ב בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרסונסקי. ניתנה היום, ז' באייר התשנ"ח (3.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A04 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,211
298	בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה מועד הדיון בתיק זה טרם הגיע על פי לוח הזמנים לעבודת בית המשפט העליון. לנוכח הגשת הבקשה להחשת הדיון, סברתי כי יש מקום להציע לצדדים להשתתף בהליך פישור על פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והתקנות שהותקנו על פיו. בבית המשפט העליון מתקיים ניסוי לפתרון סכסוכים בדרך של גישור ופישור בסיוע מפשרים המסייעים לעבודת בית המשפט (חלק מן המפשרים הם שופטים בדימוס). הליך זה אינו כרוך בתשלום על ידי הצדדים, וניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה בסמוך לאחר הפגרה. יתרונו של הפישור בסיום מהיר ומוסכם של המחלוקת לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר. הצדדים מוזמנים להשתתף בהליך פישור כאמור, והם מתבקשים להודיע לבית המשפט את עמדתם בענין זה תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q01	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984" ]	1,221
299	בבית המשפט העליון רע"פ 4283/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. אבו ג'אבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין בפסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י. גרוס, י. בן שלמה, מ. רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד טיבי תאופיק החלטה המבקש הורשע בבית משפט השלום בכפר סבא בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. בגין הרשעתו נגזרו עליו שלוש שנות מאסר ומתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה אף היא. נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 17.8.97. מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט זה מיום 29.7.97. לטענת המבקש, חלה החמרה במצבו הרפואי וכי יש צורך בטיפולים מסויימים לאור זיהום שהתפתח בדלקת ניתוחית של המבקש. המבקש צירף מכתבים קודמים של רופאו, מהם עולה, לטענתו, כי מצבו הרפואי מחמיר והולך. המשיבה, מאידך, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, רוב התעודות הרפואיות שצורפו לבקשת המבקש עמדו כבר בפני בית משפט זה בהחלטתו ברע"פ 4283/97 ואין בהם חידוש. כן מצויין, כי לא נמצאה בחומר זה כל אמירה לענין הצורך בניתוח או לענין החמרה במצבו של המבקש, ומכל מקום, יוכל המבקש לקבל טיפול גם בתאי הכלא. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין בחומר שצורף אישוש לטענותיו של המבקש כאילו מצבו חמור ורגיש, וכי הוא עומד בהכרח בפני ניתוח. גם יתר המכתבים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם מגלים את אשר טוען המבקש. לפיכך, לא מצאתי כל עילה או טעם לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש והבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כאמור בהחלטה מיום 29.7.97. ניתנה היום, י"א באב התשנ"ז (14.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A07	[ "חוק מס ערך מוסף, התשל\"ו1976" ]	1,224
7,756	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה 1. בבית משפט השלום בכפר-סבא הורשעו המבקשים בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. דינו של המבקש הראשון נגזר לשלש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ודינה של המבקשת השניה (שהיא חברה) נגזר לקנס בסך 1,000 ש"ח, בהיותה חברה בלתי פעילה. לאחר ההרשעה עתרו המבקשים לביטול הכרעת הדין אך בקשתם נדחתה ואז נגזר דינם. טענתם של המבקשים לפני בית המשפט המחוזי היתה שיש לבטל את הרשעתם הואיל שהודאתם נרשמה מפי סניגורם, ללא נוכחותם ולא הודע להם על זכותם לבקש ביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים גרוס ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של אחד השופטים (השופט בן-שלמה), מכאן בקשת הרשות לערער שלפני. 2. האישומים שבגדרם הורשעו המבקשים הוגשו נגדם כבר בשנת 1993, וכללו מעשי עבירה מרובים הגשת דוחו"ת תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול מסמכים שהושמדו על-ידי המבקש הראשון, מסירת ידיעות שאינן נכונות, השמדת פנקסי חשבונות, הוצאת חשבוניות מס לעוסקים שונים ללא תשלום המס הכלול בהן והגשת דיווח כוזב כי לא בוצעו עסקות כלשהן בתקופות שעליהן משתרעים כתבי האישום. עד לגזירת דינם של המבקשים נתקיימו בתיק עשר ישיבות. (א) ביום 26.9.93 עתר פרקליטם של המבקשים דאז, עורך-דין ראבי לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיקים. בית המשפט נעתר לכך; (ב) בישיבת 7.12.93 הודיע המבקש מס' 1 כי עורך-דין ראבי כבר אינו מייצגו ובית המשפט נעתר שוב לדחיית הדיון; (ג) ביום 11.1.94 לא התייצב המבקש מס' 1 לדיון ולאחר שבתעודה הרפואית שהוגשה לא היה כדי להסביר את היעדרותו נדחה הדיון והוצא נגדו צו הבאה; (ד) בישיבה הבאה, הרביעית הופיע עורך-דין אורן ז"ל מטעם המבקשים ועתר לדחייה נוספת של חודשיים "על מנת לעבור על כל החומר ולהגיע להסדר"; (ה) ביום 31.5.94 שוב עתר הסניגור לדחייה הואיל "ובכדי להסיר את המחדלים, יש צורך בעבודה אינטנסיבית של רואה חשבון"; (ו) בישיבה הבאה, שנתקיימה ביום 14.2.95 נתבקשה דחייה נוספת בישיבה בה נכח המבקש הראשון וסניגורו. טעמה של הבקשה: "הנאשמים מתכוונים להודות בעובדות". גם הפעם נעתר בית המשפט לבקשה; (ז) בישיבה הבאה התייצב הסניגור, אך לא המבקש מס' 1 בשל מעצרו בלשכת ההוצאה לפועל. לפי בקשת הסניגור ובהסכמת המדינה נמחק סעיף 9 מכתב האישום והסניגור הודיע כי כתב האישום הוקרא והוסבר למבקש הראשון וזה מודה בו. לאור הצהרה זו הורשע המבקש מס' 1 בעבירות שיוחסו לו; (ח) ביום 11.4.95 נתקיים שלב הטיעונים לעונש, בו נכחו עורך-דין אורן ז"ל והמבקש מס' 1. שוב נתבקשה דחיית הדיון הואיל - כדברי הסניגור - "לדעתנו יש להקטין את הסכום. יש להכיר בהוצאות." אותה שעה לא הועלתה כל טענה לפני בית המשפט כי ברצונם של המבקשים לחזור בהם מן ההודייה; (ט) ישיבה נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 6.6.95 בנוכחות המבקש מס' 1 ועורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה בהסכמה ליום 5.9.95, קרוב לשנתיים מתחילת הדיונים. ביום 4.9.95 נרצח עורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה ליום 14.11.95. (י) הדיון התחדש רק ביום 9.7.96 כשהמבקשים מיוצגים על-ידי פרקליטם הנוכחי עורך-דין טיבי תואפיק. לפי בקשתו נדחה הדיון ליום 18.9.96. במועד זה הודיע הסניגור כי נתברר לו כי הכרעת הדין ניתנה בהעדרו של המבקש. בקשתו לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למבקש מס' 1 לחזור בו מן ההודייה נדחתה. 3. אין חולקים על כך שבנסיבות רגילות יש לקרוא את כתב האישום בנוכחות הנאשם וסניגור: סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד1984-; עם זאת, בנסיבות שבהן התנהל דיון בתיק שלא בפני הנאשם אך בנוכחות סניגורו, והעבירה היא מסוג עוון, רשאי בית המשפט לצוות על ביטול הכרעת הדין, כל עוד לא נגזר דינו של הנאשם, אם לא ניתן לו לנהל כראוי את הגנתו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין: סעיף 130 ו' לחוק הנ"ל; וכשהתייצב הנאשם למשפט יסביר לו בית המשפט את זכותו האמורה. במקרה דנן אמנם הוקרא כתב האישום שלא בנוכחות המבקש מס' 1, אך הסניגור הודיע שתוכנו הוסבר למרשהו, לא זו-אם זאת: המבקש מס' 1 כבר ידע לפני הישיבה האמורה, ומהישיבות שבהן נכח, כי בדעת סניגורו להודות בעובדות. המבקש מס' 1 גם נכח ללא מחאה בישיבות בית המשפט שלאחר הכרעת הדין שבהן נדחה הטיעון לעונש מפעם לפעם, בשל נסיונותיו החוזרים והנשנים של הסניגור להגיע להסדרים עם המשיב. בנסיבות אלה סברו בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל הפגם שנפל בהליכים. קראתי את טענות המבקש ולא מצאתי שהן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הוא הדין בטענותיו לגבי חומרת העונש. הבקשה נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 17.8.97 עד שעה 10:00 בבוקר, לצורך ריצוי עונשו. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ428397/ 97042830. B03	[ "חוק מס ערך מוסף, התשל\"ו1976", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ד1984" ]	1,226
302	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2552 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: שור אלכסנדר רחוב ניקולאייבסקי 19 אוקראינה, ניקולייב. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A02 /דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,242
3,169	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2552 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,243
20,695	ב בית המשפט העליון בה"נ 2552/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,244
35,451	ב בית המשפט העליון בה"נ 2552/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג שור. ניתנה היום, ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A04 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,245
303	ב בית המשפט העליון בה"נ 4221/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. שוורצשטיין יבגני 2. שוורצשטיין ילנה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג שוורצשטיין. ניתנה היום, כ"ג באלול התשנ"ז (25.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042210. B02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,246
1,852	בית המשפט העליון בה"נ 4221/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. שוורצשטיין יבגני 2. שוורצשטיין ילנה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042210. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,247
30,003	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית-הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית-הדין הרבני האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין השופט מ' חשין: העותר מס' 2, בנם הקטין של העותרת ושל המשיב מס' 3 - האם יזכה בחינוך ממלכתי-דתי או בחינוך ממלכתי? בית-הדין הרבני פסק לטובת חינוך ממלכתי-דתי, ועל-כך קובלת האם לפנינו. תמצית ההליכים שהיו 2. העותרת מס' 1 היא האם; המשיב מס' 3 הוא האב; והעותר מס' 2 הוא בנם הקטין. האם והאב נישאו זה לזה בשנת 1990, ובשנת 1991 נולד בנם. נישואיהם של בני-הזוג לא עלו יפה, וביום 27.6.93 הגיש האב לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין בה נכרכו נושאי מזונות לקטין ומישמורתו. לאחר כשנה, בחודש יוני 1994, עזבו האם והבן את דירת בני הזוג בראשון לציון, ולאחר למעלה משנה עברו להתגורר בהרצליה. הבן היה במישמורת האם, והאב נפגש עם הבן על-פי הסדרי ראיה שנקבעו מעת-לעת. ביום 26.11.95 נתגרשו האם והאב זה מזה. 3. ענייננו עתה הוא בנושא חינוכו של הבן. במסגרת הליכי הגירושין החליט בית-הדין הרבני האזורי ברחובות - לבקשת האב - כי הבן ייקלט במסגרת חינוך ממלכתית-דתית. ההחלטה קויימה, ובשנים תשנ"ו-תשנ"ז פקד הבן גן חובה ממלכתי-דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ"ח הוסיף בית-הדין והורה - לבקשתו החוזרת של האב - כי הבן ימשיך וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה על החלטה זו האחרונה לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה. 4. ביום 1 בספטמבר 1997 הגישה האם את העתירה שלפנינו, ובה ביקשה כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר שדנו בעניין, החזרנו את הדיון לבית הדין-הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן, לאחר שבית הדין יקבל חוות דעת של מומחים באשר לדרך החינוך הראויה לטובת הבן. כמו כן הימלצנו כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. 5. הדיון הועבר לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון, אשר החליט כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. נוסיף ונעיר, כי בית-הדין נתן את החלטתו לאחר קבלת שלוש חוות דעת של מומחים, וכי חוות הדעת - שלושתן כאחת - נקבצו אל מסקנה חד משמעית, והיא: כי יש לאפשר לבן ללמוד בבית ספר ממלכתי. משמע, פסק-דינו של בית-הדין הרבני עשה בניגוד מוחלט להמלצות התקיפות בשלוש חוות דעת של מומחים לדבר. גם על החלטה זו ערערה האם לבית-הדין הרבני הגדול, אך זה דחה, ברוב דעות, את ערעורה. 6. פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן ביום 3.9.98, מספר ימים לאחר תחילת הלימודים; שמא נדייק ונאמר: מספר ימים לאחר שהחלה שביתת המורים שֶלִשנת תשנ"ט. לאחר מספר ימים נמסר פסק-הדין לידינו, וביום 15.9.98 שמענו טיעונים אחרונים מפי באי-כוח בעלי-הדין. ביני-לביני החלו הלימודים, וסברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר, אף בלא הנמקה מפורטת. וכך, בו-ביום, החלטנו לעשות את הצו מוחלט. וזו היתה החלטתנו: " העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו. בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית-הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית-דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק, סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי 'בר אילן' - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי 'ויצמן' בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח." הגיעה עת נימוקים. נפתח במיתווה הנורמטיבי ולאחר מכן נציב את עובדות המקרה, אחת לאחת, על תשבץ המשפט. מיתווה נורמטיבי 7. ענייננו הוא נושא חינוכו של קטין, נושא שעלה בהליכי גירושין בין האב והאם. האם והאב הסכימו על סמכותו של בית-הדין (האם הסכימה מכללא), ושאלת הסמכות במובנה המצומצם לא עלתה איפוא לפנינו. ראו: בג"ץ 5507/95 עליזה אמיר נ' בית-הדין האזורי בחיפה , פ"ד נ(3) 321. 8. סמכותנו להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיף 15(ג) ו15-(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, ומקובל עלינו כי עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה - וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה: מקרים אשר בית-המשפט "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". ראו, למשל: בג"ץ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423), 439-438; בג"ץ 5182/93 יהודית לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי , פ"ד מח(3) 1, 8-7. עילת התערבות זו האחרונה - "למען הצדק" - הינה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" - ובצידם של עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם - עילות ממוסדות: ראשי-מישנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בַדגל של "למען הצדק" כדי להצדיק את קיומם. כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק - "למען הצדק" - בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל. ראו למשל: בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון. ראו: בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221. אנו, ענייננו עתה הוא באחד מראשי-מישנה ממוסדים אלה שנתגבשו בהלכה; וההלכה היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעת-דין של בית-דין דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכַוֶונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה. ראו, למשל: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי , לעיל, והאסמכתאות הבאות בהן. נוסיף ונזכיר, כי יש המסווגים ראש-עילה זה כחריגה מסמכות. ראו והשוו: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי לעיל; ואנו אין צורך כי נכריע לעת הזו בחילוקי דעות אלה. 9. ומכאן לשתי השאלות האמורות להכריע בעניין שלפנינו: השאלה האחת נסבה על הוראת-החוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הרבני: מה היא אותה הוראת-חוק ומה מורה היא את בית-הדין הרבני? השאלה השניה היא, האם פגם בית-הדין הרבני בהחלתה של אותה הוראת חוק. נדון עתה בשתי שאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן. 10. הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- (להלן נכנה אותו - חוק הכשרות). חוק הכשרות מדבר במקומות אחדים על יחסי הורים וילדיהם, וכולנו ידענו כי עקרון-העל ביחסים אלה הוא טובתם של הקטינים. וכלשון סעיף 17 לחוק הכשרות: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". אפוטרופסות כוללת, כידוע, את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות לחינוכו (סעיפים 15 ו38- לחוק). אותה חובה עצמה - לעשות לטובתו של קטין - מוטלת על בית-משפט שעניינו של קטין בא לפניו, וכהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, על בית-המשפט לקבוע בעניינו של קטין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". על כל אלה מוסיף וקובע סעיף 79 לחוק, כי ציוויו של סעיף 25 מכוון עצמו לא אך לבית-משפט אלא לבתי דין דתיים אף-הם בתחומי סמכותם: "[]מקום שבית-דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה ... שמדובר בה בבית-משפט כאילו מדובר בה בבית-דין דתי.". על אלה נאמר בפרשת בלויגרונד (שם, 439): "הוראת סעיף 25 [לחוק הכשרות] מכוונת עצמה איפוא במישרין אל בתי הדין הדתיים; לשון אחר: בתי הדין הדתיים חייבים ואמורים לפסוק על פיה - וטובתו של הקטין היא שתכריע. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא - והיא תבוא - במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו - על פי טובתו של הקטין - אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין." וזו היא אמנם, ההלכה, לאמור: בית-דין דתי - כמוהו כבית משפט אזרחי - אמור להכריע בענייניהם של קטינים - בתחומי המעמד האישי - על-פי שיקול-העל של טובת הקטין. על הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-, שלפי הוראת סעיף 3(ב) בו, אפוטרופסותם הטיבעית של הורים אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים "בהתחשב עם טובת הילדים בלבד". על כך מוסיף וקובע סעיף 7 לאותו חוק, כי "ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי"; פירוש: הוראת סעיף 3(ב) תחול גם על בית-הדין הרבני. ראו עוד: פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל , (תשמ"ט1989-, כרך שני), 243-241. ואמנם, במקרים בהם נתגלה לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בשאלת חינוכם של ילדים בהתעלם מהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, אמרנו את דברנו צלול וברור. ראו והשוו, למשל: בג"צ 181/81 מור נ' בית-הדין האזורי, חיפה , פ"ד לז(3) 94, 107. אכן, בסיכסוך הנסוב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין הוא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והוא שיכריע. התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן מישקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין - כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי. וכפי שנאמר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , פ"ד נ(1) 48, 119: "שיקול טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים... אך כל אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד." וכלשון סעיף 3 לאמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038, כרך 31, 221), אמנה התקפה לגבי ישראל החל ביום 2.11.91: "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". נוסיף ונזכיר כי יש המעדיפים לדבר לא על "טובת הקטין" אלא על "אינטרס הקטין" או על "זכות הקטין", אך לענייננו אין צורך שנרחיב בשאלה זו. ראו, למשל: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני , פ"ד מט(1)221; פרשת פלונית (דנ"א 7015/94), לעיל, שם, 97 ואילך. 11. אין חולקים על היותו של עקרון טובת הילד - לחלופין: זכות הילד - עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי המושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון - בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם - ועשויים להתגלע חילוקי-דעות באשר לתוכנו, בין על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון. ראו, למשל, דברי השופט אלון בבג"ץ 268/80 אסטריד סינובה נ' ויקטור זהר , פ"ד לה(1), 1, 27-26. ראו עוד: שיפמן, שם, 220-219, 231-230. כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו: בע"א 503/60 וולף נ. וולף פ"ד ט"ו 760, 764. יחד-עם-זאת, ולמרות שטובתו של ילד - בנסיבותיו של עניין פלוני - עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר - כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו - וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן. וכפי שנאמר בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 833, 836: "... קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול." ודוק: בזכותו של הילד אנו מדברים - בזכותו העצמאית - ולא בזכותם של הוריו או בזכותו של מאן דהוא המבקש לעשות לטובתו. פירוש הדברים הוא, שזכותו של הילד עשויה לדחוק במקרים מסויימים את זכויותיהם של הוריו (ראו עוד: פרשת פלונית , דנ"א 7015/94, 100-99; ע"א 2266/93 - פלוני , 259-254). אכן, יש שהמאבק בין ההורים מעורר חשש ממשי כי טובתו של הילד תיזנח וזכותו לייצוג הולם תיפגע. במקרים אלה - מקרים של ניגוד עניינים בין ההורים לבין הילד - קמה ועומדת זכותו של הילד לייצוג עצמאי ונפרד משל הוריו (ראו עוד: ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב , פ"ד נ(5) 208, 215-214). 12. המושג טובת הילד - או אינטרס הילד - הינו מושג כללי, ושומה עליו על בית-המשפט לשוקלו לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש-מן-המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון. כך כתב יאנוש קורצ'אק בראשית המאה, בחיבורו כיצד לאהוב ילדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג1963-, תרגם מפולנית יעקב צוק, עמ' 20-19): "מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי-פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר ... עכשיו ... היום - אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא - פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים - ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות." בסוף-כל-הסופות - שמא נאמר: בתחילת-כל-התחילות - על בית-המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפני בית-המשפט: ללא הנחות נוקשות, ללא דעות קדומות וללא כפיית עקרונות-מלבר; והכל, כמובן, בהיעדר הוראות-חוק מפורשות. רק אם יעשה כך לא יחטא שופט לטובתו של הילד: לשלומו הגופני ולבריאות נפשו. כך, למשל, אמירה כי ראוי ורצוי לו לילד יהודי - באשר יהודי הוא - כי יזכה לחינוך דתי, או כי יימצא בסביבה דתית דווקא, הינו שיקול זר: זר לטובת הילד וזר למשפט. אכן, יש מקרים בהם ראוי יהיה כי קטן יזכה לחינוך דתי, ואולם לעולם תיגזר מסקנה זו משיקול-העל של טובת הילד בנסיבותיו של עניין פלוני (ראו עוד והשוו: שיפמן, שם, 253-249). 13. דבר אחרון בהקשר ענייננו עתה. כולנו נסכים כי בית-המשפט - או בית-הדין - הוא שיכריע מה היא טובתו של ילד פלוני, ובהכריעו כך יוסיף ויחליט לאן ילך הקטן, מה חינוך יזכה לו, היכן יגור ומה תהא דרכו. ואולם, על דרך הכלל - וברובא-דרובא של המקרים - לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים - מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים - בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים. אמרנו על-כך בפרשת בלויגרונד (לעיל, שם, 438): "הכרעה בעניין טובתם של ילדים ... הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלוהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית-משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת. אכן, בית-משפט אינו קשור בחוות-דעתם של מומחים - האחריות להכרעה בית המשפט נושא בה, והיא בצד סמכות ההכרעה שבידיו - ואולם כמי שאמור הכריע בסמכות ובאחריות, יבקש בית-משפט לאסוף חומר רקע ככל הניתן כדי להזין את שיקול-דעתו. ודומים הדברים לדרכיי פעולתה הנאותות של רשות מינהלית, שעד שהיא מחליטה בנושא שלפניה חייבת היא לאסוף חומר שלעניין והוא בתשתית ההחלטה" אכן, יש שהכרעה בשאלת טובתו של ילד אינה נדרשת למומחיות-יתירה. כך, למשל, לא נתקשה לקבוע כי אין זו טובתו של ילד להמשיך ולהתגורר בביתם של הורים מכורים לסמים קשים. ואולם למעט במקרים קיצוניים מעין זה, איבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם - לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני - הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו; ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם, ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות דעתם המיקצועית. מטעם זה, ולאחר שנתברר לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בנושא חינוכו של הקטן בלא שנדרש לכל חוות-דעת מיקצועית, החזרנו בראשית ההליכים את הדיון לבית-הדין הרבני (ראו פיסקה 4 לעיל). כאמור, חוות-דעתו של מומחה אינה כופה עצמה על בית-המשפט. האחריות מוטלת כולה על שיכמו של השופט היושב לדין, והסמכות היא סמכותו. ואולם הכרעתו של בית-המשפט חייבת שתהא הכרעה מושכלת ורציונאלית. כפי שנאמר בפרשת פלונית (דנ"א 7015/94, לעיל, שם, 122): "אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט - לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו - אך חזקה עליו על בית-משפט כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל וראציונאלי." רק לעיתים נדירות, ובנסיבות יוצאות-דופן, נמצא בית-משפט פוסק - בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד - בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן: באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת - ובאורח מפורט ומדוקדק - מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא. שונה, כמובן, הדין במקום בו מונחים לפני השופט חוות-דעת הסותרות זו-את-זו, הגם שאף כאן מוטל על השופט היושב לדין להסביר ולפרש על-שום-מה רואה הוא להעדיף חוות-דעת אחת על חברתה. 14. על רקע דברים אלה כולם הבה נבחן מקרוב את ההליכים ואת ההחלטות שניתנו בענייננו. לבירור מהותן של ההחלטות אשר נתנו בתי-הדין הרבניים 15. כפי שראינו בראשית דברינו, התדיינו האם והאב בנושא חינוכו של הבן בשתי מערכות. במערכה ראשונה עלה עניינם לפני בית הדין הרבני ברחובות, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. במערכה שניה נדון עניינם לפני בית-הדין הרבני באשקלון, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. הבה נרחיב עתה בהליכים שהיו; נעבור על החלטות שניתנו; על חוות-דעת המומחים; ונעשה לשיבוצן של העובדות במיסגרת הוראות הדין שלעניין. המערכה הראשונה 16. בשנים תשנ"ד ותשנ"ה למד הבן - על פי יוזמת האם - בגן שאינו של שומרי-מיצוות. לקראת שנת תשנ"ו נזדעק האב ופנה לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות בבקשה כי ידון "בענין המשך לימודיו של הקטין בשנה"ל הבאה". האב - כמוהו כאם - אין הוא שומר-מיצוות, אך דרישתו היתה כי הבן יזכה לחינוך במסגרת דתית דווקא. בית-הדין הרבני ברחובות דן בבקשת האב, וביום השמיעה - יום 5.4.95 - החליט להיעתר לבקשת האב. ובלשונו: "בנם של הצדדים יוכנס למסגרת חנוך (לגן) דתית-ממ"ד, ויהא בפקוח ובדיקה של פסיכולוג חנוכי או יועץ חנוכי, אחת לחצי שנה והמפקח הנ"ל ישלח דו"ח לביה"ד בתום כל בדיקה". כך - ולא עוד; בלא הנמקה, בלא קבלת תסקיר, בלא עיון בחוות-דעת של גורם מיקצועי כלשהו. האם קיימה את מיצוות בית-הדין, ובשנים תשנ"ו ותשנ"ז פקד הבן גן ממלכתי-דתי. 17. עוד הבן הולך קבע לגן הממלכתי-דתי, ובאמצעה של שנת תשנ"ז, ביום 5.2.97, הוסיף האב וביקש מאת בית-הדין הרבני ברחובות כי יצווה והבן יירשם ללימודים - לקראת שנת הלימודים תשנ"ח - בבית ספר ממלכתי-דתי. בית-הדין הרבני זימן את האם והאב למספר דיונים, אך למרות בקשותיה החוזרות ונישנות של האם נמנע מהורות על קבלתה של חוות-דעת מאת מומחה-פסיכולוג. וכך, ביום 6.6.97, הורה בית-הדין שני אלה: אחד, כי הבן יהיה קבע במישמורת האם, ושניים, כי הבן יוסיף וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי דתי. כך הורה בית-הדין, למרות שידע כי גם האם גם האב, השניים אין הם שומרי-מיצוות. הנמקתו להחלטתו היתה זו, שחינוך הבן במיסגרת החינוך הממלכתי ייצור נתק בינו לבין אביו. ובלשונו: "חנוך הילד בניגוד למשאלתו של האב יגרום נתק חמור בין האב לבן. . . . האם שהילד בחזקתה ומגוון החוויות המשותף שלהם הוא גדול יכולה בלי קשיים מרובים להתגבר על ההבדל בינה לבין הילד בתחום הדתי ולא יוצר ביניהם נתק. משא"כ [מה שאין כן] האב שחשיבות החנוך הדתי אצלו גדולה ביותר יש חשש רציני שאם הילד יעבר לזרם חנוך לא דתי יפגע הקשר החשוב בין האב לבן. נראה גם כן שאילו היה האב דתי היה אולי מצב שהבן יהפוך לדתי וינתק מאמו, אבל כאשר שני הורים חלונים החשש הזה הוא רחוק" בהמשך דברים מוסיף בית-הדין את הערכתו באשר לקשיים שאפשר ייגרמו לילד: "הרושם הוא איפוא של ילד משוחרר ומסתגל בקלות למצבים חדשים. ילד כזה לא יקשה עליו להסתגל לסתירות באורח החיים בגן בייחס לשל הוריו... כמו כן ראינו בתסקירים מפורטים שהילד בן הוא סתגלן ויוכל לעבור בנקל במצבי הסתירה ההתנהגותיים שייקלע להם ובודאי שאם האם תרצה תוכל לגרום שהקשיים האלו ייפתרו בקלות." קראתי, וחזרתי וקראתי דברים אלה, ולצערי לא ירדתי לסוף דעתו של בית-הדין הרבני. אכן, אם הנחת-המוצא היא כי על הילד להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי דווקא - אך באשר כך דורש אביו החילוני - יכול הייתי להבין, אם גם בקושי רב, את הכרעת הדין (הגם שלא הייתי מסכים לה). ואולם, כפי שראינו הנחת-מוצא זו הינה שגויה מעיקרה וממילא אין לה להכרעת הדין על מה שתסמוך. האמנם סביר להניח כי אב שאינו שומר-מיצוות ינתק עצמו מבנו, אך באשר בנו לומד במיסגרת החינוך הממלכתי ולא במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי? אתמהה. מכל מקום, משידענו כי בית-הדין לא נדרש לכל חוות-דעת של מומחים, אין ספק בדעתי כי מחדלו זה - בנסיבות העניין - היה בו כדי לחתור תחת הכרעתו. בלא שנדרש לחוות-דעת של מומחים, לא יכול היה בית-הדין הרבני, בנסיבות העניין, לקבוע מה היא טובתו של הקטין; ומשקבע מה שקבע, ממילא הוגה עצמו מן המסילה שקבעהּ החוק. 18. כך אף באשר להכרעתו של בית-הדין הרבני הגדול בסיבוב הראשון. כזכור, דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעורה של האם, ומשעשה כן, נותרה על-כנה החלטתו של בית-הדין הרבני ברחובות. בבית-הדין הרבני הגדול ישבו שלושה: נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב בקשי-דורון, הרב-הדיין משה טופיק והרב-הדיין שלמה דיכובסקי. שני הראשונים החליטו לדחות את הערעור ללא הנמקה, ואילו הרב דיכובסקי ביקש להוסיף דברים אלה: "טובת הילד נמדדת לא רק ביחס שבינו לבין ההורה המחזיק בו, אלא גם ביחס ל'משפחות המוצא', ע"מ שלא יגדל כנטע זר במשפחה המורחבת. המערערת טוענת לקונפליקט בין חינוכו של הילד בביה"ס לבין חינוכו בבית, ולמרות שלפי השקפתה עלול להיווצר קונפליקט חריף בין הילד ובין משפחות המוצא - כולל משפחת המערערת - שכולן שומרי מצוות. וזאת מבלי להביא בחשבון קונפליקט בין האב לבין הילד, כשהאב עצמו שומר מסורת. יצויין כי גם המערערת שהתחנכה בחינוך דתי, שומרת מסורת במידה מסויימת (מקפידה על כשרות, צמה ביום כיפור וכדומה). על כן הקונפליקט בינה לבין הילד הוא מזערי ביחס לקונפליקט הצפוי בין הילד ובין האב ומשפחות המוצא." גם החלטה זו ניתנה בלא שבית-הדין נדרש לחוות דעת מומחים, ודברים שאמרנו על הכרעתו של בית-הדין הרבני ברחובות יחולו על הכרעה זו אף-היא. נזכור כי הבן מצוי במישמורתה של האם וכי השניים חיים זה במחיצתו של זה. במקרה מעין זה, הקרע העלול להיווצר בין הבן הלומד במיסגרת דתית לבין האם שאורח חייה אינו דתי, הוא כה בולט לעין עד שתמיהה בעינינו כיצד לא ראה בית-הדין להידרש לחוות-דעתם של מומחים לנפש האדם. וגם לא נמצא לי כיצד פילס בית-הדין הרבני דרך להתגבר על אותו קונפליקט קרוב-לוודאי שעלול היה להיווצר בין האם לבין הבן. דווקא קונפליקט זה חייב, כמו-מעצמו, קבלת חוות-דעתם של מומחים, אלא שבית הדין לא נדרש לחוות-דעת מעין אלו. אמר על-כך השופט בייסקי בבג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה , פ"ד לח(1)673, 684: "גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואי אתה יכול לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע, עד אשר אין נבחן מכלול הנסיבות, מהן כלכליות, מהן נפשיות, סביבתיות, קשר עם ההורים, בעיות חינוכיות וכדומה גורמים, אשר רק בשיקולם ובמשקלם המקיפים יש כדי לאפשר המסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים. ... ודווקא משום מורכבות הבעיות, אשר לא תמיד לבית המשפט או לבית הדין היכולת להקיפן בעין מקצועית של השפעה בעתיד, נעזרת הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאלים או אנשי חינוך." נזכור ונשנן דברים נכוחים אלה. 19. ביום 1 בספטמבר 1997 החל הבן את חוק לימודיו בכיתה א' של בית הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" בהרצליה. בו-ביום, כזכור, הוגשה העתירה שלפנינו, עתירה בה ביקשה האם כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר הליכי-ביניים שונים שלא נעמוד עליהם, ובהסכמת האם והאב, הועברה העתירה להליכי גישור-פישור. נסיון זה לא עלה יפה, וביום 3.11.97 החלטנו - בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין - להחזיר את הדיון לבית-הדין הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן; זו הפעם לאחר שבית-הדין יקבל "חוות-דעת מאת מומחים לדבר באשר לדרך החינוך הראויה לטובתו". עוד הימלצנו, כאמור, כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. המערכה השניה 21. נשיא בית-הדין הרבני הגדול הורה על העברת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון. זו הפעם הונחו על שולחנו של בית-הדין הרבני שלוש חוות-דעת ארוכות ומקיפות של מומחים-לדבר; ועד שנבוא לבחינת החלטות בתי-הדין הרבניים במערכה השניה, הבה נעמוד על תוכנן של אותן חוות-דעת. 22. חוות-דעת אחת הוא תסקירה של הגב' אורה דגן, פקידת סעד לסדרי דין באגף החינוך והרווחה של עיריית הרצליה. וכך אומרת הגב' דגן לענייננו-עתה: "לכל הורה הזכות והחובה להעניק לילדיו ערכים וגישות עפ"י מיטב אמונתו. קנה המידה להערכת תרומתו של כל הורה לילד היא מודעותו וערנותו לנזק שעשוי להיגרם לילד עקב פער וקונפליקטים בין גישות ההורים ולכן חשוב שיתוף הפעולה ביניהם והתאמת חינוכם השונה ליכולת של הילד להתמודד עם השוני. ... המרכיב המרכזי העוזר לילד להתמודד עם גרושי הוריו הוא הבטחון והיציבות בקשר עם שני ההורים והמענים שהוא מקבל לצרכיו ההתפתחותיים, וכן מעורבותם של ההורים במערכות חייו הנורמטיביות - לימודים, בריאות, חברה והעשרה. כל הורה יכול וחייב לדאוג להעשרת הילד ולהקנות לו ערכים בעת שהותו עמו, ולחשוף אותו למנהגים ולאירועים אותם הוא מחשיב." ממשיכה הגב' דגן ואומרת היא כך: "במקרה שלפנינו מדובר בילד בגיל שש שמרכז חייו הוא בבית אמו. האם אינה שומרת מצוות וקיים פער בין אורח חייה וערכיה לבין ההתנהגות, הערכים וההרגלים המוקנים לילדים במסגרת לימודיהם בבית הספר הממלכתי דתי כפי שציין זאת גם מנהל בית הספר [בו לומד הבן - מ'ח']. מצב זה עשוי לגרום לילד לקונפליקט וצורך להסתיר בפני המערכת החינוכית את אורח חייו בביתו. בנוסף הוא עשוי להתקשות בהשתלבותו בחברת הילדים לאחר שיעמדו על השוני באורח חייו של הילד לעומת אורח חייהם במשפחותיהם." ולמסקנות: "כפיית מסגרת החינוך הדתי על האם עשויה לגרום לילד קשיים. עקב התנגדות האם שהיא ההורה שאליו חשוף הילד בעיקר, וליצור חוסר הרמוניה בחייו איתה. כמו כן עשויים להיווצר קונפליקטים של נאמנות לכל אחד מההורים וקשיים בהשתלבותו החברתית. כל אלה עשויים להפריע להתפתחותו התקינה, לתיפקודו בעתיד, ולניצול הפוטנציאל שלו. לעומת זאת מסגרת לימודים ממלכתית לא תגרום לקשיים באורח חייו ואביו יוכל להשפיע על חינוכו בדרכים שציינתי בדרכו שלו ולהפחית יצירת קונפליקטים. המלצות: לאור זאת אני ממליצה לבית המשפט: 1) להענות לבקשת האם כי בנה ילמד במסגרת ממלכתית כללית. 2) לחזור ולהציע להורים להעזר ביעוץ והדרכה לשיפור הורותם המשותפת על מנת למנוע קשיים ונזקים לבנם המשותף" דברים כדורבנות, חדים כתער. 23. חוות-דעת שניה - חוות דעת ארוכה ומפורטת - היא חוות-דעתה של ד"ר רונית פלוטניק, פסיכולוגית חינוכית-התפתחותית מומחית, מנהלת ת.ל.מ. - המרכז להתפתחות הילד בתל-אביב. בדבריה מצביעה אשת-מיקצוע זו על קשיים נפשיים הנגרמים לילד בשל הסתירה בין דרכי החינוך בבית הספר לבין הרגליו מן הבית, וגם המלצתה החד-משמעית היא כי יש להעביר את הקטן לאלתר למיסגרת חינוך ממלכתית שאינה דתית. ובלשונה: "המלצות: 1. להענות לבקשת האם, ההולמת את צרכי הילד, בנסיבות חייו אלה, ולהעבירו למסגרת חינוכית- ממלכתית. מומלץ בנוסף - לאפשר לו יום לימודים ארוך, או שילוב בפעילות חוגית - מתנ"סית, אשר תאפשר מפגש עם קבוצת השווים." 24. בית-הדין לא הסתפק, כמסתבר, בשתי חוות-דעת אלו, וביום 27.1.98 החליט "לבקש חוות-דעת מעמיקה מפסיכולוג מומחה שאמון על הנושאים הנ"ל". אותו פסיכולוג מומחה היה ד"ר דניאל גוטליב, מומחה בעל-שם לפסיכולוגיה קלינית ומטפל משפחתי מוסמך. לא מן המותר להזכיר כי ד"ר גוטליב הוא יהודי שומר-מיצוות. וזו היתה החלטת בית-הדין: "ביה"ד פונה לד"ר דניאל גוטליב מראשי מכון שינוי בהרצליה שידוע לביה"ד כמומחה מקצועי מן הדרגה הראשונה ומנוסה בנושאים הנ"ל ומבקש ממנו למסור תוך 3 שבועות חו"ד על הבעיה שלפנינו. ביה"ד מבקש ממנו להתייחס ספציפית לנקודות הבאות: א. האם לפי נסיונו נכונה טענת האם שהמצב הזה גורם לקונפליקט? ב. להעריך את הבעיתיות הכרוכה בלימוד בבי"ס דתי כשהאמא חילונית לעומת התועלת שיש בבניית קשר טוב עם האבא ועם משפחות המוצא הדתיות של הסבים, ובהתחשב בעובדה שהילד כבר לומד שלוש שנים במסגרת דתית. ג. האם ניתן ע"י הכוונה ושתוף פעולה עם ההורים להביא לידי כך שלא יהיה קונפליקט, או למזער אותו כך שלא יגרם נזק של ממש לילד. ד. מה הנסיון שהצטבר בנושא זה בארץ, והאם נעשה מחקר רציני בקשר לכך." ראוי לתת את הדעת לתיאורי מומחיותו של ד"ר גוטליב; ראוי - כי לימים, ולאחר שיקרא את חוות דעתו של ד"ר גוטליב, תתהפך הקערה על-פיה. 25. חוות-דעתו של ד"ר גוטליב, אשר ניתנה ביום 16.2.98, מחזיקה 16 עמודים צפופי-דפוס, ובה מדגיש הוא כי "כל קביעה מתבססת על הצרכים הנפשיים של הילד ולא על הדעות הדתיות, החינוכיות או הערכיות שלי באופן אישי". לאחר ניתוח ארוך ומדוקדק של העניין, טורח ד"ר גוטליב ומסכם בראשי פרקים את דבריו. נוכח מסקנתנו הסופית מוצאים אנו לנכון להביא מדבריו בהרחבה: "1. מדובר במחלוקת בין הורים שהיא רחבה יותר משאלת חינוך הילד בלבד. 2. מר דויד מנסה להשליט את רצונו על הגברת דויד בכך שהוא מכפיש אותה את ההורות שלה ללא שתהיה כל ביסוס אובייקטיבי לטענותיו הקשות. הניסיון שלו לכפות חינוך דתי על הגברת דויד אינו אלא קרב נוסף במלחמה רחבה יותר. להערכתי, מר דויד מנסה להשתמש בבית הדין בכדי לנגוח בגברת דויד אבל הוא עושה זאת במעטה של 'טובת הילד.' 3. לא מדובר במצב בו בית הדין צריך לבחור בין הורה המנהל אורח חיים דתי לבין הורה אשר אינו עושה זאת. שני ההורים שווים בכך שאין הם מנהלים אורח חיים דתי, אם כי נראה כי למר דויד אכן יש קצת יותר זיקה לדת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא משתמש בדת כקרדום להפוך בו ובכך מנסה לקבור את הגבר[ת] דויד. 4. להערכתי, מר דויד רוצה להיות בקשר עם בנו ורוצה להשפיע על חייו אם כי, באופן פרדוכסלי בכך שהוא נתלה על עקרונותיו נמנע ממנו לקבל את מבוקשתו. מתוך תחושת כעס ועלבון, הוא מסרב לעשות כל מאמץ לראות את בנו במהלך השבוע ומטיל את האשמה לכך על הגברת דויד. סירובו להתגמש בעניין זה הינו לא רק בלתי מובן אלא גם בניגוד מפורש לטובת הילד בה הוא דוגל לכאורה... ... 6. להערכתי יש להעניק העדפה מסוימת להורה המשמורן בקביעת החינוך של הילד מהטעמים אשר פורטו לעיל. הילד מתגורר איתה [עם האם - מ'ח'] כל השבוע - במצב הנוכחי הוא גם בקושי רואה את אביו - ויש לעשות את המירב על מנת לחזק אותה בתור הורה אם היא תצטרך לחיות עם תחושה שנכפה עליה משהו כל כך מרכזי כמו חינוך הילד, הדבר עלול בהחלט לפגוע בילד . ... 8. אשר לקשר שלו עם המשפחה המרוחבת, סבורני כי לא המסגרת החינוכית הוא זה אשר תקבע אם הילד יהיה מקובל במשפחה אם לאו. יש מספיק אנשים במשפחה אשר אינם שומרי מצוות ומספיק ילדים אשר אינם לומדים במסגרות דתיות, והם מקובלים במשפחה... ... 10. באשר לילד עצמו, מדובר בילד צעיר אשר אין לו כל דעה מגובשת לגבי נושאים הקשורים לדת ולחינוך. הוא אוהב את שני הוריו אולם אין כל ספק בכך שכיום הוא רואה באמו הורה פסיכולוגי עקרי, זאת מפאת זה שהיא זו אשר מגדלת אותו ביום יום. קשה לקבוע כי הוא מזוהה עם הזרם החינוך הדתי וכן לא היה דבר בבדיקתי אשר העיד כי יש לו רצון לנהל אורח חיים דתי, מה גם שלא היה ניתן לצפות דבר לראות רצון כזה - לכאן או לכאן - בילד בגיל זה. ניתן, אם כן, להשיב בקצרה לשאלות אשר הוצבו בפני על ידי בית הדין: 1. אשר לטענת האם בדבר קיומו של קונפליקט, הרי שלדעתי אכן הילד הזה נתון בקונפליקט קשה ביותר כאשר עצם הזרם החינוכי הוא רק גורם אחד בקונפליקט. ייתכן מאוד כי במבנה משפחתי אחר או בנסיבות אחרות כי היה ניתן להתגבר על הקונפליקט, אולם עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ... 2. אשר לבעייתיות של לימוד בבית ספר דתי כאשר האמא חילונית, כפי שציינתי לעיל, הדבר רק יגביר את תחושת הקונפליקט שממילא יש לילד. לא רק שיהיה הקונפליקט בין הנלמד בבית הספר לבין הנעשה בבית (למעשה בביתם של שני ההורים) אלא גם בין רצון ההורה משמורן לבין הנעשה בשטח, דבר אשר יחליש את מעמדו של האם בעיני הילד... ... מדובר בילד אשר איננו מזדהה [כ]ילד דתי אלא כילד חילוני כפי שצוין לעיל. כל מעבר מבית ספר אחד לשני כרוך בתקופת הסתגלות מסוימת, אבל לא יהיה במעבר לבית ספר חילוני בכדי לפגוע בילד. מדובר בילד אשר טרם הפנים ערכים של דת, דתיות ואורח חיים דתי, בין היתר בגלל שאין לו דוגמא חיה לכך בבית... 3. בדיקתי את שני הורים נפתח בניסיון לגשר ביניהם. ניסיון זה נכשל. הגברת דויד מוכנה להגמיש קצת את עמדותיה - היא מוכנה לחינוך דתי אצל 'מורי' - אולם עבור מר דויד החינוך בבית ספר ממ"ד הוא מבחינת 'ייהרג ואל יעבור.' ... 4. למיטב ידיעתי, אין מחקר פסיכולוגי בנושאים אלו לא בארץ ולא בחוץ לארץ, רק פסיקה. ... סיכום והמלצות מדובר בילד בן שש וחצי אשר הוריו חלוקים בדעתם לגבי אופן החינוך הראוי. להערכתי, אין זו הבעיה העיקרית בחייו של הילד, וטוב יעשו ההורים אם ינסו להשכין שלום ביניהם על מנת לחסוך מהילד אוירה של קונפליקט ועוינות. לנוכח האמור לעיל הנני ממליץ כדלהלן: 1. יש לאפשר לקטין, בן דויד, ללמוד בבית ספר ממלכתי. 2. כמו כן, יש לשלוח אותו באופן קבוע ל'מורי' או למסגרת אחרת על מנת שיוכל ללמוד ערכי ומנהגי הדת." (ההדגשות שלי - מ' ח'). על דברים אלה שנבעו מעטו של ד"ר גוטליב, ייאמר: כל המוסיף גורע. 26. קראנו את חוות-הדעת במלואן, וניתנת אמת להיאמר כי נתקשינו להבין כיצד ניתן שלא לקבל את מסקנותיהן ואת המלצותיהן - ובשלמותן. אין ולו צליל דק של פיקפוק או של היסוס בכל אחת משלוש חוות-הדעת: אם ימשיך הבן בלימודיו במיסגרת דתית צפוי הוא לשאת בנזק נפשי חמור. ובלשונו של ד"ר גוטליב: "עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ..." כיצד זה, איפוא, התגברו בתי-הדין הרבניים על חוות הדעת? הבה נתבונן בדברים מקרוב. 27. ביום 22.3.98 החליט בית-הדין הרבני באשקלון כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. קריאה בפסק הדין תלמדנו כי עיקרו הוא פּולֶמי: ויכוח עם ד"ר גוטליב על ההשפעה הנפשית שתהא לחינוך הממלכתי-דתי של נפשו של הילד. אכן, הנחת המוצא של בית-הדין הינה - כבתחילה - כי דרישת האב לחינוך ממלכתי-דתי גוברת על זכותה של האם, וזאת גם כאשר הילד מצוי במשמורתה. לשון אחר: בית-הדין אינו בוחן את נושא טובת הילד בלב פתוח ובנפש חפצה, חף מכל הנחת-מוצא מחייבת; נהפוך הוא. משנמצא לנו כך, נוסיף ונדע כי הכרעת בית-הדין אינה יכולה לעמוד על רגליים איתנות. נבחן את הדברים במקורם ובלשונו של בית-הדין: "... ביה"ד קיים מספר ישיבות בענין זה וגם קיבל חו"ד של הפסיכולוג ד"ר גוטליב. ד"ר גוטליב גם העיד בפני ביה"ד ונחקר ע"י ביה"ד וב"כ הצדדים. ביה"ד עיין בכל החומר שהוגש לו ולאחר בדיקת הענין לעמקו הוא החליט שאין לשנות את פסק הדין שהוצא ע"י ביה"ד הרבני ברחובות והוא ישאר בתקפו. מסקנה זו נתמכת בחלקה היסודי בחוות הדעת של ד"ר גוטליב אולם אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו. נמוקי ההחלטה: 1). השאלה המרכזית שעמדה לפנינו היתה האם למודיו של הילד במסגרת דתית לא יעמידו אותו בפני קונפליקט פנימי שיגרום לו לבלבול וישבש את התפתחותו התקינה. כהנחת יסוד ניתן לומר שבאופן עקרוני דרישתו של האב שהילד ילמד במסגרת דתית הינה לגיטימית ובמידת האפשר יש להענות לה. למעשה זוהי הקביעה העקרונית שעומדת ביסודן של כל ההדינויות, כי השאלה שלפנינו אינה על עצם הזכות אלא על ההשלכות של ישומה בפועל על נפשו של הילד ומוסכם על הכל שאם למודיו במסגרת דתית לא יכניסוהו לקונפליקט יש לכבד את זכותו של האב. נכון שהילד נמצא במשמורת אמו, אבל בסופו של דבר האחריות החינוכית מוטלת על שני הוריו. וזכותו וחובתו של האב לכוון את חינוכו ביחד עם אמו ולהיות מעורב באופן פעיל בכל מה שקורה אתו..." (ההדגשה הוספה - מ' ח') הנה-כי-כן, דברי בית-הדין ענו בו כי לא בדק את טובת הילד כנדרש על-פי ההלכה. כך גם בהמשך הדברים, שבית-הדין אינו מעניק ליסוד טובת הילד - במובנה המקובל - את מישקלו הראוי: "[]למעשה הילד הזה גדל במשפחה מסורתית. הסבים והסבתות מצד שני ההורים הם דתיים ממש. ההורים בעצמם למדו במסגרת דתית, והאמא אף למדה בתיכון דתי (גבעת וושינגטון). המשפחה כולה במובן הרחב אמונה על מסורת ישראל. תופעה רווחת ואפי' שלטת בחיי היהודים יוצאי תימן שבדרך כלל הם מעדיפים את החינוך הדתי , ואפי' אם ההורים בעצמם אינם כולם מכבדים את הרבנים ואת הצדיקים, רובם מקדשים בשבת, מבקרים בבית כנסת באופן קבוע בתדירות זו או אחרת, בונים סוכות שלא לדבר על כשרות בכל השנה ובפסח. רבים הולכים לתפילת שבת בבקר ולאיצטדיון הכדורגל אחה"צ. והם רוצים באמת ובתמים שילדיהם יספגו לתוך לבם אהבה לתורת ישראל וח"ו לא ינותקו ממורשת אבותם. וכך הוא המצב בנדון דידן. אפי' האמא שכביכול מקדשת מלחמה על החינוך הדתי מכירה בכך . ואני מאמין שבסתר לבה אפי' רוצה בכך . היא בעצמה מסורתית במידה מסוימת... . . . על רקע זה גם מלחמתו של האב למען חינוך דתי היא טבעית מאוד. אם כי אי אפשר להגדיר אותו כדתי אבל בהחלט הוא משתייך למגזר הרחב מאד באוכלוסיה המוגדר כמסורתי. ואפשר אפילו להגדיר אותו כמסורתי עד דתי..." (ההדגשות הוספו - מ' ח') ולסיכום העניין: " אם באנו לדון בשאלה העקרונית האם חינוך דתי לילד שהוריו אינם דתיים גורם נזק לנפשו של הילד היינו משיבים תשובה חד משמעית שלא נגרם נזק של ממש. ואין כל הוכחה שנגרם נזק כזה. המסקנה הזאת ראשית כל מעוגנת במציאות. כל מי שחי במדינה הזאת יודע שיש עשרות אלפי ילדים שלמדו ושלומדים במסגרת דתית בשעה שהוריהם אינם דתיים . גם ד"ר גוטליב בחוות דעתו קובע זאת ... וכן הוא כותב בע' 8 'כי לו הקונפליקט היחיד היה בין הנלמד בביה"ס לבין הנעשה בבית, הרי שניתן היה להשלים עם זה ללא דאגה מיותרת לטובתו'." (ההדגשה הוספה - מ' ח') נקרא בדברים אלה, וידענו כי בית-הדין מכליל ואינו קובע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפניו. ומה תשובתו של בית-הדין באשר לנזק הנפשי החמור העלול להיגרם לילד אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית? ראשית לכל, כך אומר בית-הדין, "המסקנה שלו [של ד"ר גוטליב] בנויה על התרשמותו מאישיות ההורים"; ואשר לחוות-הדעת לגופה: "[] עם כל הכבוד למומחיותו ולמקצועיותו של ד"ר גוטליב הרי לדעת ביה"ד הקביעה על אישיות ההורים אינה משקפת נכון את המציאות והיא בלתי מבוססת. ד"ר גוטליב מכיר את האב תקופה קצרה מאוד. גם לביה"ד היתה הזדמנות די טובה להתרשם מהאב בשלושה דיונים ארוכים. . . . אנחנו משוכנעים שהאב אינו צבוע שחי חיים חילוניים ורוצה בחינוך דתי עבור בנו בעקר מסיבות בלתי טהורות. אלא אפשר להגדירו כפי שכבר כתבתי בראשית הדברים כאדם מסורתי מאוד החי חיים שבהם תופסת הדת מקום מרכזי מאוד. אין הוא מקיים את כל המצוות ואפי' שבת לפחות בשלב זה אינו שומר כהלכתה, אבל הוא מכבד את השבת לפי דרכו, מאמין בה' ובתורתו ורוצה שיחס זה של אמונה וכבוד למורשת ישראל ולתורתו יונחל גם לבנו. ומנגד אנחנו תמהים על הציון הגבוה שהעניק ד"ר גוטליב לאמא..." תמיהה היא בעיניי מה יסוד היה לו לבית-הדין הדתי לומר על ד"ר גוטליב דברים שהוא אומר. ובית הדין ממשיך בפולמיקה: "אולם גם אם נקבל את דעתו של ד"ר גוטליב שהנושא הזה הוא חלק מהמלחמה הכוללת של האבא באשתו לשעבר לא ברור לנו מדוע העברת הילד לבי"ס חילוני תקטין את הקונפליקט. והרי הדעת נותנת שתחושת העלבון והזעם של האב המתוסכל לנוכח ההתעלמות הבוטה מרחשי לבו תגביר בקרבו את הרצון להלחם בגרושתו. הוא לא יניח את 'נשקו' מידו וימשיך ביתר שאת את מאבקו. . . . ולהפך, יש להניח שאם נבוא לקראת האב בנושא זה הוא ירגע ויאות לקבל על עצמו סיגים של התנהגות הוגנת ונאותה יותר כלפי האמא, ולו רק בגלל החשש שהחרפת המאבק תוביל להעברת הילד למסגרת חילונית." ולסיכום: "ולסכום אפשר לומר שהפחד מפני הקונפליקט הזה הוא מוגזם. הרי יש עובדות ב"שטח". העובדה היא שהילד לומד כיום בבי"ס דתי ואין שום בעיות איתו. . . . תעודת המחצית הראשונה שהוצגה לפני ביה"ד היא תעודה מצויינת. התעודה הזאת היא גם 'תעודה' טובה לאמא על טיפולה הטוב בילד. והיא מוכיחה שאם רק תרצה בכך יוכל הילד להמשיך את למודיו במסגרת דתית בצורה חלקה." 28. על פסק-דין זה לא נוכל לומר - ובמלוא הצער - אלא זאת, שבית-הדין התעלם הלכה למעשה מטובתו של הילד. אכן, התעלמות מחוות דעתם של המומחים לא תשנה את שאמרו, ומה שאמרו על הנזק לנפשו של הילד - אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית - חד-משמעי הוא. אשר לטובתו של הילד בנסיבות כגון אלו שלפנינו, אמר השופט ויתקון בבג"צ 103/67 בית אל מישן נ' שר הסעד , פ"ד כא(2) 325, 330: "מבחינת טובת הילד אין זה חשוב לאיזו דת הוא שייך; חשוב הוא שחינוכו הדתי לא יכניס אותו לקונפליקט נפשי וסוציאלי עם משפחתו וסביבתו, בטרם יגיע לגיל שבו מסוגל הוא לבור את דרכו בחיים" והשופט חיים כהן (שם, 336-335): "קנה המידה בו מפרשים חוק שיצא תחת ידי המחוקק הישראלי, אינו מצוי בהשקפה דתית זו או אחרת, אלא בהשקפה חילונית כללית ... ומן הבחינה הזאת אין כל משמעות לדאגות דתיות לנפש הילד, שמא - למשל - לא יזכה לחיי העולם הבא; יש משמעות לדאגה חינוכית ורפואית, שענייני דת לא יורשו להביא ילד קטן לכלל מבוכה והסתבכות וקונפליקטים - ודאגה שכזאת נכנסת גם נכנסת בגדר מטרת החוק, שהרי עלול שלום נפשו להיפגע." המומחים לימדו אותנו כי לילד עלול להיגרם נזק נפשי חמור מן הקונפליקט שייווצר בנפשו בין החינוך בבית-הספר לבין אורח החיים המקובל בסביבתו הקרובה, בעיקר בבית בו הוא מתגורר. כיצד זה יכול היה איפוא בית-הדין לומר דברים שאמר? תמיהה היא ותהי לתמיהה. 29. לסיכום נאמר איפוא זאת: הכרעת בית-הדין הרבני באשקלון ניתנה תוך התעלמות מחוות-הדעת שהונחו לפניו, ובלא שעלה בידו ליתן נימוק מושכל ורציונאלי לסתירתן של אותן חוות הדעת. בית-הדין לא פסק כמצווה עליו - לטובתו של הקטין. 30. לאחר מתן החלטה זו, ביקשה האם לחדש את הדיון לפנינו, אך הורינו אותה כי תמצה את ההליכים העומדים לרשותה, ותערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לפני בית-הדין הרבני הגדול. וכך אמנם נעשה, כפי שאמרנו בראשית דברינו. 31. בבית-הדין הרבני הגדול נתפצלו הדיינים לשלושה ראשים: אב-בית-הדין, נשיא בית-הדין הרבני הגדול הראשון לציון הרב בקשי-דורון, סבר - בדעת מיעוט - כי לא ניתן להתעלם מחוות-הדעת המורות על הצורך להעביר את הילד לבית-ספר ממלכתי, וכך הסביר את דעתו: "מדובר בזוג שנהל אורח חיים שאינו דתי, ועד היום שניהם חיים בנפרד, מבלי שמירת שבת כהלכתה, ושמירת רוב המצוות. . . . עצם הדרישה מהאב גם אם אינו שומר מצוות לחנך את בנו בבית ספר דתי כנה היא, וביסודה אין בה משום יצירת סתירה עד כדי פגיעה בנפש הילד וחינוכו, אולם כל זה בתנאי שתהא הסכמה לכך של ההורים הקובעים בעיקר את חינוכו של הילד. השאלה העומדת לפנינו היא לא השאלה העקרונית, אלא בעיקר טובת הילד נושא הערעור, שאמו מתנגדת לחינוכו בבית ספר דתי . . . . חוות הדעת המקצועית [של ד"ר גוטליב] קבעה שבמקרה דנן, המחלוקת בין ההורים היא לא רק בשאלת מקום חנוכו של הילד, יש ביניהם התנצחות עקשנית היכולה לפגוע בחינוכו ובטובתו של הילד, אם ילמד בבית ספר דתי. בית הדין לא קבל את חוות דעתו של המומחה, משום שלדבריהם חוות הדעת מבוססת על ההתרשמות מההורים שהעדיפה את כנות האם על האב. בעוד ביה"ד התרשם מרצון האב כאמיתי יותר מרצון האם. אולם נראה לי שאין להתעלם מן המסקנא החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם , גם אם רצון האב כנה, משום שגם אם אכן אפשר לקיים שניהם ולחנך ילד בבית ספר דתי כשהבית אינו שומר מצוות, אולם בנידון דידן, כשהאם מתנגדת עקרונית לחינוך דתי, והוכיחה התנגדותה בניהול מערכה משפטית ארוכה, אם יתחנך הבן בחינוך דתי תעשה כל המאמצים לחנכו כרצונה, וברור שמקום חנוכו הכפוי עליה יביא לתוצאות ההפוכות, ולפגיעה בנפשו עקב החינוך הכפול שיקבל מדי יום . . . . []אשר על כן נראה לי שצדק ד"ר גוטליב בחוות דעתו, שאע"פ שבמקרים אחרים ניתן להתגבר על הקונפליקט הנוצר בין החינוך בבית הספר לחינוך בבית ההורים 'אולם עבור הילד הזה הקונפליקט הוא הרסני '. כשיתחנך הילד במקום שהאם לא תלחם בערכיו, יש סכויים יותר גדולים שהילד יקבל ערכים דתיים כרצון אביו במסגרת ה'מורי' שהציע המומחה וכדומה, על כן נראה לי שיש לקבל הערעור..." (ההדגשות שלי - מ' ח') מה לנו שנוסיף על דברים נכוחים וראויים אלה? והרי אם נוסיף אך נגרע. אלא שדעתו של הנשיא בקשי-דורון נותרה במיעוט. הרב-הדיין משה טופיק סבר כי יש לדחות את הערעור, ונימוקו לדבר: "... בהתחשב במצב הנוכחי שהילד נמצא כבר בחינוך דתי כשלוש שנים, ונראה כי הוצאתו מחינוך זה, הוא [כך] שתגרום לו קונפליקט קשה ביותר...". החבר השלישי בבית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון, נמצא לו כי טענת האם שהאב נוסע ברכב בשבת הינה בבחינת "שינוי נסיבות" המצדיק את החזרת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי, "מכיוון שיתכן מאוד כי לאור הטענה הנ"ל ישקול ביה"ד את עמדתו". משנחלקו כך בדעתם, נתכנסו שלושה הדיינים שוב והחליטו, ברוב דעות, לדחות את הערעור. החלטה זו - אשר ניתנה בלא כל הנמקה נוספת - פירושה היה כי הבן ימשיך להתחנך במסגרת ממלכתית-דתית. 32. לעניין חוות-דעת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול אין לנו להוסיף על דברים שאמרנו. בית-הדין הרבני הגדול אימץ - ברוב דעות - את הכרעתו של בית-הדין ברחובות, ודברים שאמרנו על הכרעה זו האחרונה יסובו מעצמם על הכרעת בית-הדין הגדול. יתר-על-כן: דייני הרוב בבית הדין הרבני הגדול אינם מנסים כלל להתמודד עם חוות-הדעת של המומחים: מחליטים הם לדחות את הערעור בלא לנמק כלל את החלטתם. נמצא לנו, איפוא, כי חוות-דעת אלו עומדות על תילן. ואת אשר אומרות חוות-הדעת יודעים אנו היטב. סוף דבר 33. מטעמים שהיסברנו באריכות - אפשר באריכות יתירה - אנו סוברים, כי בית-הדין הרבני לא קיים מיצווה שהוא עומד ומצוּוֶה לקיימה, מיצוות ההכרעה בדין על-פי טובתו של קטין. הכרעת בית-הדין הרבני - כי הילד ימשיך וילמד במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי - היה בה כדי לפגוע בטובתו של הילד, בזכותו לחיי-נפש בריאים ושלמים. כך קבעו כל המומחים - ובאורח נחרץ וחד-משמעי - ולא נמצא לנו כל טעם טוב לסטות מן הדרך שהיתוו לדרכי חינוכו הראויות של הילד. החלטנו איפוא בזמנו לעשות מוחלט את הצו על-תנאי ועתה הנה נימקנו את החלטתנו. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' קדמי: ההנמקה שהוצגה - בקול "צלול וברור" - על ידי חברי הנכבד, השופט חשין, להחלטתנו בתיק זה, הינה גם הנמקתי. עם זאת, רואה אני להוסיף ההערה הבאה. ככל שלמדתי לדעת, מערכת בתי הדין הרבניים, אימצה את העקרון, שבסכסוך כגון זה שבא בפנינו בתיק הנוכחי, "טובת הילד" היא השיקול המכריע; ובמקום שזו אינה מזדקרת לעין מאליה, מסתייע בית הדין הרבני - ככל ערכאה שיפוטית שסכסוך כזה בא בפניה - בחוות דעת של מומחים לדבר. חוות דעת אלו אינן מחייבות, כמובן, את בית הדין; וההכרעה הסופית בענין זה, נתונה לשיקול דעתו, על פי כלל הראיות שנפרשו בפניו. במקרה דנא, עמדו בפני בית הדין האיזורי שלש חוות דעת ובראשן חוות דעתו של ד"ר גוטליב שהוזמנה על ידו. דחייתן של חוות דעת אלו - קרי; הכרעה בניגוד לעמדה האחידה שהוצגה בשלושתן - חייבה את בית הדין להתמודד עמן ולהראות, בפסק הדין, במה החטיאו המומחים את המטרה ומדוע וכיצד שגו בקביעתם מהי "טובת הילד" במקרה המיוחד שבפנינו. זאת לא עשתה הערכאה הראשונה; ולמרבית הצער, עשה זאת בערכאת הערעור, הראשון לציון לבדו. הערכאה הראשונה, נעצה את דחיית חוות הדעת: בהתאמת החינוך הדתי למאפייניה של המשפחה המורחבת, בכנות רצונו של האב כנגד עמדת האם ובמעלותיו של החינוך הדתי, שאיש אינו חולק עליהן. זאת, במקום לבחון ולבדוק האם גורמים אלה עולים בקנה אחד עם "טובת הילד" במקרה המסוים שבפנינו; או שמא, בנסיבות המקרה, משקלם זעיר מזעיר ולמעשה אין הם נוגעים לעניין. הציפיה היתה, כי ערכאת הערעור תתקן את הטעות. ברם, כאמור, רק הראשון לציון, כבוד הרב בקשי-דורון, עמד על טעותה של הערכאה הראשונה. טעות זו תוקנה על ידי כב' הראשון לציון, בכך שבחן את השיקולים העומדים בבסיס חוות הדעת לגופם. על רקע זה קבע כב' הראשון לציון: "שאין להתעלם מן המסקנה החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם ...."; וכי צדק ד"ר גוטליב בציינו בחוות דעתו, כי "עבור הילד הזה הקונפליקט [בין החינוך החילוני בבית אמו לבין החינוך הדתי בבית הספר -י.ק.] הוא הרסני ." (ההדגשות שלי- י.ק.). דברים אלה של כב' הראשון לציון אומרים את הכל; ואילו אומצו - לא היה הצדק נדרש לסעד מצידנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, כ"ב בחשון תשנ"ט (11.11.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G28	[ "הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ\"ב1962", "הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי\"א1951" ]	1,262
308	ב בית המשפט העליון בה"נ 5818/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: סופיה דרוזינין נגד המשיבים : 1. אולג דרוזינין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בחשון התשנ"ח (12.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058180. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,269
32,043	ב בית המשפט העליון בה"נ 5818/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סופיה דרוזינין נגד המשיבים : 1. אולג דרוזינין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג דרוזינין. ניתנה היום, א' בשבט התשנ"ח (28.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058180. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,270
311	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 664 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : איסופוב אירינה נגד המשיבים : 1. איסופוב אולג 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג איסופוב. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,273
1,069	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 664 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : איסופוב אירינה נגד המשיבים : 1. איסופוב אולג 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"א בשבט תשנ"ז (29.1.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,274
3,813	בבית המשפט העליון בירושלים בה"נ 664/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אירינה איסופוב נגד המשיבים: 1. אולג איסופוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ד אדר א' התשנ"ז (3.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. A02 דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,275
11,590	ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אברהם כהן נגד המשיבים : 1. דוד רום-עו"ד-כונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 1418/87 - ד שניתן ביום 17.6.97 על ידי כב' סגן הנשיא השופט א' גורן בשם המבקש: עו"ד ערן פלס בשם משיב מס' 1: עו"ד י' אלקס ואח' בשם משיב מס' 2: עו"ד משה ברנדוויין בשם משיבים מס' 3: עו"ד משה ברנדוויין ה ח ל ט ה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ז בתשרי תשנ"ח (28.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]	1,277
24,255	ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערער : אברהם כהן נגד המשיבים : 1. דוד רום-עו"ד-כונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 17.6.97 בע"א 1418/87 שניתנה על ידי כבוד השופט גורן תאריך הישיבה: ל בשבט תשנ"ח (26.2.98) בשם המערער : עו"ד פלס ערן בשם המשיבים : עו"ד טלי שקדי בשם המשיב 1: עוד דוד רום ה ח ל ט ה המשיבים רשאים להגיש סכום בכתב תוך 15 ימים לגבי ישימותו של סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח1968- על קונה בהוצאה לפועל שהחייב מעלה כנגדו טענה של פגמים יסודיים בהליכי המכירה. המצאה למבקש תוך אותה תקופה וזה יגיב בכתב תוך 15 ימים נוספים. אין בהחלטה זו קביעת עמדה לגבי כל שאלה רלבנטית לדיון לפנינו. ניתן היום ל בשבט תשנ"ח (26.2.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050800. B04	[ "חוק המכר, תשכ\"ח1968" ]	1,278
25,835	ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן כבוד השופטת ד. ביניש המבקש: אברהם כהן נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד דוד רום בתפקידו ככונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"א 1418/97 שניתנה ביום 17.6.97 על ידי כבוד סגן הנשיא השופט א. גורן בשם המבקש: עו"ד ערן פלס בשם המשיב 1: עו"ד י. אלקס בשם המשיבים 3-2: עו"ד משה ברנדויין פסק דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. העובדות. פסק דין ניתן כנגד המבקש, המחייבו לשלם סכום כסף. המבקש לא שילם את החוב הפסוק, ונפתח כנגדו תיק בהוצאה לפועל. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התקיימו הליכי מכירת נכס מקרקעין של המבקש באמצעות כונס נכסים, הוא המשיב מס' 1. בסופו של דבר נחתם הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין משיב מס' 2 (להלן - 'הקונה'), וזה האחרון שילם את מלוא תמורת המכירה. ראש ההוצאה לפועל הורה לרשם המקרקעין לרשום את זכויות המבקש במקרקעין על שם הקונה. אישור זה ניתן ביום 25.3.88, אך רק ביום 29.4.97 הועבר הנכס על שם הקונה. בטרם נעשתה העברה זו פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את אישור המכירה, תוך שטען, בין היתר, כי בניגוד לנדרש על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל והתקנות שהוצאו לפיו, הוא לא קיבל הודעות על המכירה לשלביה. כן טען המבקש כי היו העברות כספים ישירות מהמשיבים מס' 3, הזוג מורגנשטרן, למשיב מס' 1, העברות המעלות חשד לקנוניה בין המשיבים, במסגרתה קיבל הכונס מהמשיבים מס' 3 סכומי כסף ללא ידיעתו של ראש ההוצל"פ, סכומים אשר לא שימשו לכיסוי חובו של החייב. המבקש תמך את בקשתו מראש ההוצאה לפועל בתצהיר. משיב מס' 1 מסר אף הוא תצהיר לראש ההוצאה לפועל, לפיו המבקש ידע על העיקול ועל המכירה, שכן הוא הופיע בשעתו במשרד המשיב 1, ואיים עליו כי אם תבוצע המכירה - יהרגנו. אם אמנם כך הוא - בוודאי שדין הבקשה היה להידחות. תצהירים אלה לא הוצגו בפנינו, ולמדנו על קיומם מטיעוני בעלי הדין. ראש ההוצאה לפועל לא קיים כל דיון בעניין במעמד בעלי הדין, אלא החליט לאור הבקשה והתגובה בלבד. המשיב מס' 1 טען שהוא לא היה חייב למסור הודעות למבקש, כיוון שמונה על פי פרק ו' לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל דחה טענה זו וקבע כי לא ניתנו למבקש הודעות כנדרש. למרות זאת דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשת ביטול המכירה, בנימוק כי מתן האישור הסופי של ראש ההוצאה לפועל מונע את ביטולה. בית המשפט קמא אישר החלטה זו, ובעקבות פסק דינו העבירו המשיבים מס' 3 את הנכס על שמם. מכאן בקשת הרשות לערער, שנדונה, בהסכמת בעלי הדין, כערעור. 2. שתי הערכאות שקדמו לנו יצאו מתוך הנחה שמתן אישור סופי לרשם המקרקעין על פי הוראת תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 מהווה נקודת אל-חזור שלאחריה ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לבטל את חוזה המכר. תיזה זו אינה מקובלת עלינו. קנוניה בין הקונה לבין הכונס, או ידיעה של הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר עובר לקבלת האישור לרשם המקרקעין, כל אחת מהן בנפרד וודאי ששתיהן יחדו, מהוות עילה לראש ההוצאה לפועל לבטל את אישור המכירה שנתן. בכך אנו מצטרפים לדעתה של השופטת בן-עתו, שפסקה בענין אחד, שניתנת עקרונית, לראש ההוצאה לפועל סמכות לבטל את החלטתו (ר' ע.א. ת"א 390/72 נזים נ' רובין, פס"מ תשל"ד 1 163, פיסקאות 7-8). יש לבחון איפוא במקרה שבפנינו אם נתקיים אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להפעיל סמכות זו בקשר להחלטה על מתן אישור סופי לרשם המקרקעין. אמנם, לאחר אישור סופי של ראש ההוצאה לפועל על מכירה לקונה, אין ראש ההוצאה לפועל רשאי עוד לבטל את הכרזתו על הקונה ולפתוח את הליך המכירה מחדש, בשל העובדה שנמצא מציע אחר המרבה במחיר הנכס (ור' ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ ואח' פ"ד כו (1)793, וכן ע"א 569/71 סודאי נ' עודה פ"ד כו(2)281), אך הלכה זו אינה מתייחסת למצב בו קיימת עילת ביטול בשל פגם מהותי בהליך המכירה (וראה רע"א 583/88 פרוקומרץ ואח' נ' שטנדר ואח' פ"ד מב(4) 281), וממילא אין היא מתייחסת לנסיבות הדומות לאלו שנטענות בפנינו. 3. כאמור לעיל, ראש ההוצאה לפועל לא קיים דיון שבעקבותיו לובנו הטענות העובדתיות הסותרות שהעלו הצדדים בתצהיריהם. לאור המסקנה אליה הגענו, אין מנוס מהחזרת הדיון בעניין אל ראש ההוצאה לפועל, על מנת שיכריע במחלוקות העובדתיות הללו. במסגרת החלטתו, יתן ראש ההוצאה לפועל את דעתו גם לנסיבות שבעטיין התעורר המבקש להגיש את בקשת הביטול זמן רב לאחר מתן האישור, ובמידה ויחליט לבטל את המכירה, יתן דעתו גם להשפעת הביטול על יתרת חובו של המבקש. 4. יש להעיר, כי במהלך הדיון עוררנו מיוזמתנו את שאלת תחולתה של הוראת סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח1968- על העיסקה נשוא הבקשה. נחה דעתנו שסעיף זה מתייחס אך ורק להיבט הקנייני, וכל עוד לא היה רישום, לא הושלמה העיסקה מבחינה קניינית. בקשת הביטול הוגשה ע"י המבקש לראש ההוצאה לפועל בטרם נרשמו זכויות המשיבים מס' 3 בנכס, ולכן הפתרון לסכסוך זה אינו יכול להימצא במסגרת סעיף זה. אין אנו מחווים כל דעה לגבי השאלה מה היה הדין לו בוצע הרישום לפני שהוגשה בקשת הביטול. 5. הערעור מתקבל, איפוא, פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי והחלטת ראש ההוצאה לפועל מתבטלים והענין מוחזר לראש ההוצאה לפועל, על מנת שידון בו כאמור לעיל. ההוצאות בסכום של 20,000 ש"ח תהיינה לפי תוצאות הדיון. המשנה לנשיא השופטת ט. שטרסברג כהן: אני מסכימה ש ו פ ט ת השופטת ד. ביניש: אני מסכימה ש ו פ ט ת החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כב באייר תשנ"ח (18.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 97050800. B05 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/	[ "תקנות ההוצאה לפועל, התש\"ם - 1979", "חוק המכר, תשכ\"ח1968" ]	1,279
313	בית המשפט העליון בה"נ 96 / 1337 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אירינה פוסטבטוב נגד המשיבים: 1. איגור פוסטבטוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א באדר ב' התשנ"ז (20.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96013370. A02 דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,281
15,383	בית המשפט העליון בה"נ 96 / 1337 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : פוסטבטוב אירינה נגד המשיבים : 1. פוסטבטוב איגור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג פוסטבטוב. ניתנה היום, כ"ט באייר התשנ"ז (5.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96013370. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,282
18,935	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1093/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. אגבר שמעון 2. ש.א. דיזל פרטס בע"מ נגד המשיבים : 1. עו"ד ענבר דורית 2. עו"ד בר-און עפר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ג' באייר התשנ"ח (29.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010930. A06 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,287
318	ב בית המשפט העליון בה"נ 7289/94 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: חרבשווילי ננה נגד המשיבים : 1. חרבשווילי ולדימיר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה חייפץ בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרבשווילי. ניתנה היום, ב' באלול התשנ"ז (4.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94072890. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,293
611,952	בית המשפט העליון בה"נ 94 / 7289 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: חרבשווילי ננה נגד המשיבים : 1. חרבשווילי ולדימיר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מלכה חריטון בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ח באייר התשנ"ז (4.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94072890. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,294
320	ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה בלנקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א בחשון התשנ"ח (11.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,296
16,783	ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. P01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,297
36,667	ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה בלנקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גונצ'רנקו. ניתנה היום, י"א בטבת התשנ"ח (9.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,298
32,064	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 6900/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג המערער : צבי בן ארי (גריגורי לרנר) נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.97 בתיק ב"ש 1391/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בן-זמרה תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העורר : עו"ד יורם שפטל בשם המשיב ה: עו"ד דולן, עו"ד עתיר, עו"ד לוין החלטה 1. בהליכים קודמים הנוגעים לעורר נדונה השאלה אם קיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים נגדו, בהנחה כי יש בתיק החקירה ראיות לכאורה. בבש"פ 5532/97 של בית משפט זה הוחלט כי הוכחה עילה למעצרו של העורר, "דהיינו חשש הימלטות שלו מן הדין; ולא קיימת בנסיבות המקרה חלופה למעצר אשר תשיג את מטרתו בדרך של שחרור בערובה". לאחר החלטה זו הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובקשתו נדחתה. ערר שהגיש העורר על ההחלטה לבית משפט זה בבש"פ 6800/97 נדחה אף הוא. ענינו של ערר זה שלפני בהחלטת בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, ולפיכך תעמוד בעינה ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. 2. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד העורר כולל 14 אישומים. ארבעת האישומים הראשונים עוסקים בקבלת כספים במירמה , ובניסיון לקבל כספים במירמה , מבנקים רוסיים. זאת בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. חמשת האישומים שלאחריהם (אישומים 5-9) עוסקים בעבירות שביצע העורר בקשר ל"חברה פיננסית רוסית ישראלית ראשונה בע"מ", אשר ייסד העורר, ושימש בה כמנכ"ל ובעל השליטה היחיד. במסגרת אישומים אלה מואשם העורר כי השיג, במצג שווא, היתר לחברה לשמש ברוקר בניירות ערך, ואחר כך חרג מגבולות ההיתר, בכך שניהל באמצעות החברה פקדונות מט"ח עבור תושבי חוץ ותושבי ישראל בעלי פטור. על פי הנטען, זייף העורר דו"חות ומסמכים שהוגשו לפיקוח על מטבע חוץ, כדי שמעשה המירמה לא יתגלה. כן זייף העורר, על פי האמור בכתב האישום, דו"חות כספיים של החברה, כדי להשיג את אמונם של משקיעים זרים, וכך לקבל מהם כספים במירמה . אישומים 10-12 עוסקים בהצעות ומתן שוחד לפוליטיקאים, כדי שישתדלו עבור העורר ליתן לו רישיון להקמת בנק רוסי-ישראלי. ענינו של אישום 13 במתן שוחד לפקידות בנק ובקבלת דבר במירמה . באישום 14 הואשם העורר ביצור והחזקת חותמות. 3. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי: "לאחר עיון במסמכים העיקריים ... מסקנתי היא כי בידי הפרקליטות די חומר ראיות שיש בו כדי להרשיע את הנאשם בכל אחת מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כאשר לראיות השונות מצטרפת שתיקתו ה'רועמת ' של הנאשם, אשר סירב להשיב לכל אחת מההאשמות שהוחשד בהן על ידי חוקריו, שתיקה שבה דוגל הנאשם כמדיניות ... שתיקה זו כשלעצמה יכולה לשמש סיוע לעדות המרכזית של עדת המדינה ותמיכה רבת משקל לכל יתר הראיות שיש נגד הנאשם ...". בנוסף לאמרות שמסרה עדת המדינה, ציין בית המשפט קמא ראיות נוספות, לפי סדר משקלן הראייתי , שיש בהן להוכיח את העבירות המיוחסות לעורר. בכלל אלה "אימרות קורבנותיו של הנאשם, במיוחד של מנהלי הבנקים הרוסים, כולל חוות דעת משפטית בדבר אפשרות גבית עדותם ברוסיה של מנהל מחלקת החקירות ברוסיה". 4. סבורני, כי לצורך ההחלטה בערר די אם יתברר כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה בקשר לעבירות המיוחסות לעורר בארבעת האישומים הראשונים שבכתב האישום, שהם האישומים המרכזיים בו. כאמור, ראה בית המשפט קמא את עדויותיהם של העדים הרוסים כחלק מהראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ולצורך ההחלטה בערר אצא מן ההנחה כי בלעדי עדויותיהם של עדים אלה אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לאישומים 1-3. שכן, לגבי האישום הרביעי, הנוגע למעשה מירמה כלפי "בנק נפטנוי " הרוסי סבורני כי, ישנן ראיות לכאורה אף בלעדי העדים הרוסיים. 5. לפי האישום הרביעי הציג העורר כלפי "בנק נפטנוי ", ומשקיעים נוספים, מצג שווא לפיו הוא קיבל היתר מבנק ישראל לרכוש את רוב מניות של "הבנק למסחר" הישראלי. כן הציג העורר מצג שווא לבנק הרוסי ולמשקיעים הנוספים אודות הסכם עם בעלי מרבית המניות של "הבנק למסחר", ועל סמך הסכם זה ביקש מהבנק הרוסי והמשקיעים להעביר לו סכום של עשרה מיליון דולר לרכישת ה"בנק למסחר". על סמך מצגים אלה העביר הבנק הרוסי לעורר סכום של 11.6 מיליון דולר. סכום זה לא הוחזר לבנק הרוסי, בתואנה כי הכסף הופקד בבנק ITUB (בו עוסק האישום הראשון; להלן: הבנק הצפון-קפריסאי), אשר רשום כבנק מסחרי בחלק התורכי של קפריסין ונמצא בשליטתו של העורר, ולטענת העורר הוחרם הכסף על פי הוראות הבנק המרכזי של קפריסין תורכית. העורר זייף מסמכים המעידים על החרמה זו. חומר הראיות שעליו סומכת התביעה באשר לאישום זה מבוסס על ראיות, המסייעות להודעותיה של עדת המדינה, ואשר אינן קשורות בהכרח להודעותיהם של העדים הרוסיים. כך ניתן למצוא בחומר מסמכים של בנק ישראל המלמדים כי בקשתו של העורר לרכוש את השליטה ב"בנק למסחר" נענתה בשלילה, עוד טרם שהועברו לידיו מרבית הכספים לצורך רכישת ה"בנק למסחר" [קלסר ד/1חוצץ 3]. בחומר הראיות נמצא גם מכתב בשפה הרוסית שנשלח לעורר מאת בעל מניות של ה"בנק למסחר", ולפיו ניתנת לו אופציה לרכוש מניות הבנק. בתחתית המכתב אישור של עו"ד דליה טל לנכונות הפרטים שבו, ואולם מהודעתה של עו"ד טל עולה כי היא סירבה בכלל לטפל בעיסקת האופציה, ולפיכך לכאורה מדובר במכתב מזויף אותו ביקש העורר להציג [קלסר ד/2חוצץ 13; קלסר ד/1חוצץ 6]. בראיות יש איפוא כדי ללמד אודות מצג השווא, עליו סיפרה עדת המדינה, בדבר מגמתו ויכולתו של העורר לרכוש בנק ישראלי. בנוסף, נמצא בחומר הראיות חוות דעת מומחה של מז"פ , לפיה מכתב הבנק המרכזי של קפריסין התורכית בדבר החרמת הכספים של הבנק הצפון-קפריסאי, הוחתם בחותמת שנתפסה במשרדו של העורר [קלסר ד/1חוצץ 4]; כן קיימת בהקשר לאותו מכתב הודעה של ראש הבנק המרכזי של קפריסין התורכית, לפיה המכתב הנ"ל הינו מזויף [קלסר ד/1חוצץ 5]. לכך ניתן לצרף את תפיסת נייר מכתבים של הבנק המרכזי של קפריסין התורכית במשרדו של העורר [קלסר ג/1חוצץ 17], אשר יש בו כדי לחזק ולהשלים את מערך הראיות בדבר זיוף מסמכי ההחרמה של כספי "בנק נפטנוי ". 6. לגבי העדים הרוסיים, שענינם מתרכז בעיקר באישומים 1-3, טוען בא כוחו המלומד של העורר כי "כמעט כל אחד ואחד מעדי התביעה הרוסיים הודיע מפורשות, שלא עולה כלל על דעתו לבוא לארץ למסור עדות. לפיכך, התביעה ויתרה למפרע על ניסיון להביאם למתן עדות בארץ. על פי הדין הרוסי, לא ניתן בכלל לקיים ברוסיה הליך שימוע ראיות במסגרתו של השופט הרוסי, התובע, ובמיוחד הסניגור הישראליים התפקדו כמו בארץ. על פי סעיף 14 לפקודת הראיות, זהו תנאי בלעדיו אין לקבלת הפרטי-כל של בית המשפט הזר כראיה לתיק פלילי בישראל". אולם, גם אם צודק בא כוחו המלומד של העורר בהנחתו כי העדים הרוסיים לא יהיו מוכנים לבוא ארצה כדי להעיד במשפטו של העורר, הרי שאין מקום בשלב זה להניח כי לא ניתן יהא לגבות את עדותם ברוסיה, במסגרת חיקור דין. במכתבה של פרקליטות המדינה מיום 3.9.1997 לרשויות התביעה הכללית של הפדרציה הרוסית (קלסר א'/חוצץ 5), הועלתה האפשרות כי העדים לא יסכימו להגיע ארצה, וכי יידרש חיקור דין של העדים בבית משפט ברוסיה בנוכחות התובע והסניגור מישראל, אשר יחקרו את העדים. זאת בהתאם להוראות האמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בענינים פליליים, עליה חתמה רוסיה בנובמבר 1996. על מכתב זה באה התשובה מהפרקליטות הראשית של הפדרציה הרוסית כי את העדים שיסרבו להגיע לישראל לחקירה, ניתן לחקור ברוסיה "בנוכחות נציגים של רשויות המשפטים של ישראל בתיאום עם בקשה לחיקור דין" (על פי תרגום המכתב לעברית). הנה כי כן, לא עלה בידי הסניגור המלומד להניח כל תשתית לטענה כי לא ניתן יהיה לגבות את עדותם של העדים הרוסיים, ולהגישה כראיה במשפט בהתאם לסעיף 14 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. ואכן, האמרות שמסרו עדים אלה מסבכות את העורר בעבירות שיוחסו לו, והן מסייעות לדבריה של עדת המדינה. 7. העולה מן המקובץ כי קיימות ראיות לכאורה המתייחסות לאישומים 1-4, ודי בהן כדי להביא לדחייתו של הערר. אך מובן הוא, כי אם יתברר במהלך הדיון כי מסיבה כלשהי לא יעידו העדים הרוסיים, או מי מהם, במשפט, וכי לא יתקיים לגביהם, או לגבי מי מהם, הליך של חיקור דין, כי אז יהא בידי העורר לבקש בבית המשפט קמא עיון חוזר בהחלטת המעצר, ועל בית המשפט יהא לבדוק מחדש את שאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן לגבי אישומים 1-3, והן לגבי האישומים האחרים (למעט אישום 4), שאליהם לא נדרשנו לצורך החלטה זו. ניתנה היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069000. D06	[ "הוראות האמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בענינים פליליים, עליה חתמה רוסיה בנובמבר 1996" ]	1,304
325	ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,305
15,916	ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. O01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,306
33,949	ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חייבסקי. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,307
327	ב בית המשפט העליון בש"א 97 / 912 בפני: כבוד הנשיא א. ברק המבקש: יורם פרידמן נגד המשיב: ניסים טפירו בקשה להעברת מקום השיפוט לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקש: בעצמו ה ח ל ט ה בקשה להעברת דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. המשיב הגיש נגד המבקש שתי תובענות בבית משפט השלום באילת, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות. המבקש, תושב חיפה, מבקש להעביר את הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה. לטענתו, מקשה עליו מיקום הדיון, גורם לו הוצאות כבדות והוא אף עלול לחבל ביכולתו להביא עדים. המשיב, תושב אילת, מתנגד לבקשה וטוען, כי קיימת סמכות מקומית לבית המשפט באילת וכי הבקשה מיועדת להקשות עליו ולרפות את ידיו. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. אין ספק שניהול ההליכים באילת מכביד על המבקש, כשם שאין ספק שניהול ההליכים בחיפה יכביד על המשיב. בנסיבות אלו לא מצאתי לנכון להעדיף את טובת המבקש ולהעביר את הדיון מן הערכאה שנבחרה על-ידי המבקש. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ד אדר ב' התשנ"ז (2.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009120. A02 /דז/	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984", "חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד1984" ]	1,313
8,115	בית המשפט העליון בירושלים בש"א 97 / 912 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : פרידמן יורם נגד המשיב : טפירו ניסים בקשה לקביעת מקום הדיון לפי ס' 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 בשם המבקש: בעצמו החלטה 1. לתשובת המשיב תוך 7 ימים. 2. להשאיר את התיק במעקב. ניתן היום ג באדר א' תשנ"ז (10.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009120. B01	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ\"ד 1984" ]	1,314
17,493	בית המשפט העליון בש"א 97 / 2133 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: הדר אברהם נגד המשיב ה: הדר (אשתו של המבקש) בקשה לשחרור ממאסר תאריך הישיבה: ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97) בשם המבקש: בעצמו בשם המדינה: עו"ד נורית ישראלי החלטה כנגד המבקש ניתן צו הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ"ה1995-. ערעור המבקש על צו ההגבלה תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול. בקשתו לעיכוב המאסר עד להכרעה בערעורו נדחתה על ידי בית הדין הרבני הגדול. בפני בקשתו לשחררו ממאסרו. לכך איני מוסמך. עם זאת, אני רואה בבקשתו של המבקש עתירה לבית הדין הגבוה לצדק. זו תועבר להרכב של שלושה שופטים. אבקש מנציגת היועץ המשפטי לממשלה - שהופיעה בפני ומסרה לי פרטים על ההליכים השונים המתנהלים בין הצדדים - להתייצב בדיון בעתירה. יש להזמין, כמובן, את אשת המבקש (הגרה ברחוב שלום בנייך 9, דירה 5, נתיבות). נא לקבוע הדיון בהקדם. ניתנה היום, ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021330. A04 /דז/	[ "צו הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ\"ה1995" ]	1,316
331	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4648/96 וערעור שכנגד ע"א 322/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97, והמשיב בערעור שכנגד: ג'ורג' יהודה נגד המשיב ה בע"א 4648/96 ובע"א 322/97, והמערערת בערעור שכנגד: צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים. תשובות המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97 והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97 יגיש את טענותיו בע"א 322/97 תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה בשני הערעורים - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער בשני הערעורים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער בשני הערעורים - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעורים, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. צו זה מבטל את הצו בדבר סיכומים בכתב שניתן ביום 2.9.96. ניתן היום, ט"ז אדר א' התשנ"ז (23.2.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046480. A02 דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,322
25,269	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8899/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : דורון גל נגד המשיב ות והמערערות 1. א.א.ש. שיפוץ מהיר בע"מ בערעור שכנגד: 2. איתן חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערות שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות - המערערות בערעור שכנגד - יגישו את תשובתן לטענות המערער ואת טענותיהן בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להן טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבות בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערות בערעור שכנגד רשאיות להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להן התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונן להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערות שכנגד כי אין ברצונן להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ח' בטבת התשנ"ח (6.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088990. A04 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,330
336	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1516 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. סליבנוב ליליאנה 2. היועץ המשפטי לממשלה נגד המשיב : סליבנוב פבל בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ז באדר א' תשנ"ז (6.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,343
2,289	בית המשפט העליון בה"נ 1516/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סליבנוב ליליאנה נגד המשיב ים : 1. סליבנוב פבל 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג סליבנוב. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,344
16,629	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1516 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: ליליאנה סליבנוב נגד המשיב ים : 1. פבל סליבנוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בניסן התשנ"ז (30.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,345
23,780	רע"א 3479/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקש: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : פאר מאיר בקש ת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע.א . 321/96 מיום 6.5.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א.א . לוי, ד"ר א. גרוניס החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך 14 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 -. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 -. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה. היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום, כ"ב בטבת תשנ"ח (20.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034790. D03	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984", "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,352
29,185	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8297/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת : במות מרכז ללימודי תרבות וחברה עמותה רשומה בישראל נגד המשיב ה : מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט בקשה לגילוי מסמכים החלטה 1. עתירה זאת, שהוגשה ביום 24.11.1996, עוסקת בעיקר במתן תמיכה לעותרת (במות מרכז ללימודי תרבות וחברה) על ידי המשיבה (משרד החינוך, התרבות והספורט) לשנת 1996. כמו כן היא מבקשת גם סעד בעניינים אחדים הנוגעים למתן תמיכות על-ידי המשיבה לעמותות שונות אף כי אינם נוגעים במישרין למתן תמיכה לעותרת. 2. בית המשפט דן בעתירה זאת ביום 4.2.97. באותה ישיבה החליט בית המשפט להיענות לבקשת בא-כוח העותרת ולהעניק לו ארכה של 30 יום על מנת להכין תגובה להודעה מטעם פרקליטות המדינה. כן נאמר באותה החלטה כך: "אחרי קבלת הערותיהם הנוספות של הצדדים ניתן החלטתנו לעניין עתירה זו, וזאת לאחר שנאפשר לצדדים להשלים את טעוניהם בעל-פה בדיון קצר". 3. ביום 17.3.97 הגישה העותרת לבית המשפט בקשה לגילוי מסמכים. מאז ועד היום נמשכת ההתדיינות בבקשה זאת. הבקשה לגילוי מסמכים הועברה להחלטת ההרכב שדן בעתירה. ההרכב החליט (ביום 24.3.97) לבקש את תגובה המשיבה. תגובת המשיבה התקבלה ביום 29.5.97. לאור התגובה החליט ההרכב (ביום 4.6.97) לבקש מן העותרת שתודיע אם יש עדיין מסמכים שהיא מבקשת את גילויים, ואם כן, מה הטעם לבקשה. העותרת הגישה לבית המשפט הודעה (ביום 6.7.97) ובה פירוט של המסמכים שעדיין מבוקשים על ידה. לאור הודעה זאת החליט ההרכב (ביום 10.7.97) לבקש את תגובת המשיבה. המשיבה הגישה את תגובתה ביום 3.12.97. בתגובה זאת היא מציינת כי לסעיפים 1 עד 6 ברשימת המסמכים כבר ניתנה תשובה במסגרת תגובתה מיום 28.5.97, והיא מוסיפה תגובה לסעיף 7 שברשימת המסמכים. עם קבלת תגובה זאת נתבקשה העותרת (ביום 9.12.97) להודיע לבית המשפט אם, מבחינתה, ניתן לקבוע מועד לדיון בעתירה בפני הרכב (כפי שנקבע בהחלטה של בית המשפט ביום 4.2.97). על כך השיבה העותרת (ביום 11.1.98) כי היא עדיין מבקשת שבית המשפט יחליט בבקשה לגילוי מסמכים שהוגשה על ידה ביום 17.3.97. וכאן אנו עומדים כיום. בלי להטיל אחריות על צד מן הצדדים, יש להביע צער על הזמן הרב שחלף בהתדיינות על הבקשה לגילוי מסמכים, שוודאי אין בו כדי לשרת את ההתדיינות לגוף העניין, ככל שמדובר בבקשת העותרת לקבל תמיכה לשנת 1996. 4. לגוף הבקשה של העותרת לגילוי מסמכים יש לומר תחילה, את הידוע היטב, שתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד1984-, אינן כוללות הוראה בדבר גילוי מסמכים. אכן, באופן עקרוני אין בית המשפט הגבוה לצדק מנוע מלהורות על גילוי מסמכים, שכן תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק מסמיכה את בית המשפט, "לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי", ובכלל זה גם להורות על גילוי מסמכים. אולם על אפשרות זאת אמר הנשיא זוסמן בבג"ץ 542/76 קונסורטיום אינטרנשיונל בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת (לא פורסם) כך: "מקרים אלה יהיו נדירים ביותר, ועד כמה שידיעתי מגעת, אין מקום בו נהגנו כך". ראו גם י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (תשמ"ב), 96; ר' הר-זהב, סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק (1991), 68-67. על רקע זה מתעוררת השאלה אם מן הראוי שבית המשפט יצווה בעתירה זאת, ובשלב זה של ההתדיינות, על גילוי מסמכים על-ידי המשיבה. 5. המשיבה נענתה במידה רבה לבקשת העותרת לגילוי ועיון במסמכים. אך היא מתנגדת לגילוי מסמכים נוספים, שהעותרת מבקשת לעיין בהם, וזאת בשל שני טעמים עיקריים. ראשית, המשיבה טוענת כי חלק מן המסמכים המבוקשים אינם קשורים במישרין לטענות ולסעד המתבקשים בעתירה, והעותרת אינה מבקשת את גילויים אלא כדי להטיל דופי במשיבה בדרך כלל, ואין זה שימוש ראוי באמצעי של גילוי מסמכים. שנית, המשיבה מציינת כי חלק מן המסמכים המבוקשים הינם בגדר התכתבויות ותרשומות פנימיות של המשיבה, והדין אינו מחייב לגלות מסמכים מסוג זה. 6. לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים בשאלה של גילוי מסמכים, הגענו לכלל החלטה כי אין הצדקה להוציא צו לגילוי מסמכים נוספים, כבקשת העותרת, אלא די במסמכים שהוצגו בפני העותרת עד כה כדי לאפשר דיון, או לפחות התחלת הדיון, לגוף העתירה. אכן, נראה לכאורה כי חלק מן המסמכים שהעותרת עומדת על גילויים אינו נוגע לעתירה אלא באופן עקיף וקלוש. כך, לדוגמה, לגבי רשימת העובדים באגף התרבות של המשיבה שקיבלו שכר מעמותות נתמכות, כאשר התמיכה ניתנה לעותרת על ידי אגף המכללות. כמו כן, המשך הבירור על ידי בית המשפט בשאלה אם הדין מחייב ואם הצדק דורש גילוי מסמך זה או אחר, או סוג מסמכים מסויים, יגזול עוד זמן רב. והזמן החולף פועל, כאמור, לרעת העתירה, ככל שהיא מתייחסת לתמיכה המתבקשת על ידי העותרת לשנת 1996. וכל זאת, כאשר קיים ספק לגבי התועלת, ואפילו לגבי הרלבנטיות, של המסמכים לצורך ההכרעה בעתירה. 7. עם זאת, אין בכך כדי למנוע בעד העותרת, אם תראה לנכון, לשוב ולבקש מבית המשפט שידון בעתירה, בעת הדיון, להורות על גילוי מסמך זה או אחר אשר לדעתה יש לו חשיבות מהותית לצורך ההכרעה בעתירה. 8. המזכירות תקבע את העתירה לדיון בפני ההרכב שהחל לדון בה לא מאוחר מסוף חודש אפריל 1998. ניתנה היום, א' בשבט תשנ"ח (28.1.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082970. I03	[ "תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ\"ד1984" ]	1,365
343	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5300/92 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר המערער: בנק לאומי לישראל נ ג ד המשיב: "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 20.9.92 בה"פ 768/87 שניתן על ידי כבוד השופט א. גורן בשם המערער: עו"ד לוינבוק בשם המשיב: עו"ד דן כהן פסק דין המשנה לנשיא ש. לוין: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א. גורן) בו נתקבלה עתירתו של המשיב להצהיר כי פרעון מלווה צמוד ערך בטכניקה שננקטה על ידי הבנק המערער, שתוצאותיה חיובו של המבקש בריבית חח"ד או בריבית חריגה בשיעור העולה על השיעור המירבי הקבוע בחוק הריבית, תשי"ז- 1957 (להלן- חוק הריבית) ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל - 1970, הוא בניגוד לדין. העובדות 2. המשיב (להלן: "המושב") הינו לקוחו של המערער (להלן: "הבנק"), ובמסגרת יחסי בנק - לקוח הוא נטל מהבנק מספר הלוואות במטבע ישראלי צמודות למדד המחירים לצרכן ובכללן הלוואה על סך מיליון לירות שנלקחה ביום 10.9.78, שהיא נשוא להתדיינות הנוכחית. לפי הסכם ההלוואה היה על המשיב לפרוע את ההלוואה ב35- תשלומים חודשיים, כאשר היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה נשאה ריבית של 7.5% לשנה, אותה היה על הלווה לסלק ביום האחרון של כל אחד מהחודשים: מרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר של כל שנה. בסעיף 4 להסכם ההלוואה נאמר כי כל סכום המגיע לבנק בגין ההלוואה שלא שולם במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם לגבי הלוואות צמודות ערך. בסעיף 8 להסכם נאמר, בין השאר, שאם יהיה פיגור בתשלום כלשהו מתשלומי ההלוואה רשאי המערער לדרוש את פרעון יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת. בפועל נפרעו ההלוואות על ידי חיוב חשבון החח"ד שהחזיק המושב בבנק. שיעור הריבית בגין משיכת יתר בחשבון החח"ד אינו מוגבל על ידי חוק הריבית. בהגיע מועדי סילוק ההלוואה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד בזמני הפרעון של שיעורי ההלוואה באופן אוטומטי, בלי קשר לשאלה האם החשבון היה ביתרה או בחובה. המושב הפקיד את הסכומים בחשבון החח"ד בדרך כלל באיחור של בין יומיים לשלושה שבועות לאחר זמני הפרעון של השיעורים. בעקבות הסדר זה לא היה מעולם כל פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה, שכן חשבון החח"ד חוייב תמיד ביום הפרעון בסכום הנדרש. לעומת זאת, באותם פעמים בהם עמד חשבון החח"ד ביתרת חובה, הוא חויב בריבית עקב משיכת היתר בהתאם לתנאי חשבון החח"ד. פעמים חויב המשיב עקב החריגה מהאשראי המאושר בריבית חריגה, הגבוהה מהריבית המירבית החלה על הלוואות צמודות מדד הקבועה בחוק הריבית ובצו הריבית שהוצא מכוחו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המושב מהטעמים הבאים: הוראות חוק הריבית הן קוגנטיות אולם הן חלות רק על מלווה צמוד ערך, ומכאן שאין הן חלות על מלווה שאינו צמוד ובכללו האשראי שניתן במסגרת החח"ד. אליבא דהשופט המלומד, אין כל מניעה שעל מנת לפרוע את ההלוואה צמודת המדד יקבל הלווה הלוואה אחרת שאינה כפופה להוראות חוק הריבית, למרות שהתוצאה הסופית היא שאותו אדם שילם ריבית הגבוהה מזו הקבועה בחוק. השאלה שיש להציג - כך קבע השופט המלומד - היא האם מדובר בעסקת הלוואה אמיתית שהיא תקפה, או שההלוואה הנוספת אינה באה לקדם כל אינטרס כלכלי של הלווה, וכל מטרתה הוא לשמש מכשיר בידי הבנק כדי לעקוף את הוראות חוק הריבית - שאז מדובר בהלוואה פסולה. לצורך מתן תשובה על שאלה זו הציג בית המשפט המחוזי שתי שאלות: האחת - האם היה הלקוח מודע לטיבו של ההסדר בינו ובין הבנק - דהיינו, לכך שהוא לוקח מהבנק הלוואה כספית לכיסוי ההלוואה הראשונה, או שמא מדובר אך ורק ב"הוראת נוהל" שנועדה להסדיר את דרכי התשלום של ההלוואה המקורית; והאחרת - האם אכן היה ללקוח אינטרס כלכלי בלקיחת הלוואה שכזו, או לחלופין, האם הבנק הבהיר ללקוח את המשמעות הכלכלית של נטילת ההלוואה? 4. בסעיף 19 להסכם ההלוואה נאמר בין השאר: "(א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע...יהיה הבנק רשאי..." (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים.. ..... (3)לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; .... (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה א(3) יעשו (אם יעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרידיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שיעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי." בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם כולל סעיף זה את ההסכמה הדרושה לשם חיוב החשבון גם כאשר הוא מצוי ביתרת חובה, אולם הסכמה זו באשר לדרך הגבייה, יכולה לעמוד רק כל עוד אין היא מתנגשת עם ההוראות המהותיות של ההסכם וצו הריבית ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו. עוד קבע השופט כי גם לו היתה לבנק אופציה לחייב את חשבון החח"ד, הרי שמימוש האופציה כאשר הריבית בחח"ד עלתה על הריבית שנקבעה בצו, נעשה שלא "בדרך מקובלת ובתום לב", כנדרש בסעיף 39 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. עוד קבע השופט המלומד כי אין מדובר במקרה שלפנינו בעסקה אמיתית של נטילת הלוואה נוספת לצורך פרעונה של ההלוואה המקורית, אלא בעסקה פיקטיבית שמטרתה לעקוף את הוראות חוק הריבית. כמו כן קבע השופט כי העובדה שהבנק ניקז מטעמי נוחות, את הפעולות של הלקוח לחשבון אחד, אין בה כדי להקנות לו זכויות מהותיות מעבר לאלו שניתנו לו בשאר סעיפי ההסכם. הסכמה לנטילת הלוואה נוספת או דרך גביה של ההלוואה המקורית? 5. בית המשפט המחוזי קבל כי בסעיף 19 להסכם, כשהוא לעצמו, יש לראות הסכמה לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר זה נמצא ביתרת חובה, אולם הוא סבר כי סעיף זה נדחה מפני סעיף 4 להסכם ההלוואה, בו נקבע שיעור ריבית הפיגורים. קביעה זו אינה מקובלת עלי. הלכה פסוקה היא שחיוב חשבון דביטורי הנמצא ביתרת חובה יחשב כפרעון הלוואה ולא כאקט רישומי גרידא, אם הוסכם על כך בין הצדדים. (ע"א 345/78, רע"א 3773/91). סעיף 19 להסכם ההלוואה, שצוטט לעיל, קובע כי הבנק רשאי לפרוע תשלום שלא שולם במועדו על ידי חיוב חשבון החח"ד של המושב, אף אם זה נמצא ביתרת חובה. לדעתי לא ניתן להפריד בין השאלה האם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפרעון ההלוואה ובין השאלה האם הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון החח"ד כאשר הוא נמצא ביתרת חובה היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון החח"ד, כדברי השופט אור בע"א 323/80, פד"י לז (2) 670: היחסים בין הבנק והלקוח הם יחסי לווה ומלוה, על פיהם יתרת זכותו של הלקוח על פי החשבון בבנק הוא בגדר הלוואה, שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו (ראה ע"א 25/62 פסקי דין י"ז 72 בעמ' 77 מול האות ה', בעקבות פסק הדין הידוע. ע"א 144/62 פסקי דין י"ז עמ' 2282 בעמ' 2287; וכן ע"פ 515/75 פסקי דין ל'(3) עמוד 673 בעמוד 688). הסכם בין הבנק ללקוחו על פיו רשאי הלקוח למשוך משיכת יתר, גם הוא הסכם הלוואה, אלא שכאן המלווה הוא הבנק, ואילו הלקוח הוא הלווה. (ע.א. 395/67 פסקי דין כ"ב(1) עמוד 20 בעמ' 22 למטה). (הדגשות שלי) 6. יש להבחין בין עובדות המקרה שלפנינו, ובין המקרה שנדון בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נגד הבנק הבינלאומי, פ"ד מז(5) 350. (להלן: "נאות מדבר"), שעל הלכתו סמך המשיב את טיעוניו: בעניין נאות מדבר ביקש הבנק ללמוד הסכמת הלקוח לנטילת הלוואה בתנאי ריבית חופשית, לצורך פרעון ההלוואה צמודת המדד, מסעיף בחוזה הדביטורי שבינו ובין הלקוח שבו נאמר באופן כללי כי "הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא". בית משפט זה, מפי השופטת דורנר, לא היה מוכן לראות בסעיף זה בקשה מהבנק למתן הלוואה, וקבע שמדובר במתן זכות לבנק לגבות מכל חשבון המצוי ביתרת זכות כספים שהלקוח חייב לבנק, כלומר המדובר בתניות קיזוז; אך להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, ולפיכך לא ניתן לומר שמשמעותו של סעיף 19 (א)(3) להסכם ההלוואה היא של קיזוז בלבד. הרי סעיף 19 (א)(1) להסכם קובע מפורשות את זכותו של הבנק לקיזוז, ויש להניח שמנסחי ההסכם לא התכוונו לחזור על אותו עניין שוב. יתירה מזאת: בהסכם ההלוואה עצמו הוסכם על תנאי הריבית שתישא יתרת החובה בחשבון הדביטורי (סעיף 19 (ד), וסעיף 32 (א)). מכאן שיש לקבל את טענת הבנק לפיה יש לראות בסעיף 19 הסכמה למתן הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה המקורית. 7. נותרת איפוא לדיון השאלה אם יש לראות בחיוב חשבון החח"ד עסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעסקה פיקטיבית שכל מטרתה עקיפה של הוראות חוק הריבית. הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת הוא בעל הגיון כלכלי שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות על ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך, מימוש הבטחונות, הפעלת זכות הקיזוז והעכבון הבנקאי והגשת תביעה נגדו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, אך עלי היא מקובלת, מטעמיו, ודעתי היא שהשופט המלומד החמיר עם הבנק יתר על המידה. לאחר שקבענו כי היתה הסכמה של הלקוח לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, יש לדעתי מקום לבחון אך את השאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי; כפי שנקבע בע"א 58/68, כב (2), 652, 670: "אילו נעשתה עיסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית, לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה ששיש בו, ופסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה עיסקה פיקטיבית אחת אלא נעשו שתי עסקאות, אחת של מלווה ואחת של תיווך, ושתיהן הן ממשיות ואמיתיות." ראה גם ע"א 359/69 פד"י כד (1) 171. וזהו אף המקרה שלפנינו שבו הוכח שאין מדובר בעסקה פיקטיבית. אף לא מצאתי שבמקרה דנן פעל הבנק שלא בתום לב. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחה את התביעה. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 50,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופטת ד' דורנר: חולקת אני על דעתו של חברי, המשנה-לנשיא לוין, הסובר כי דין הערעור להתקבל. לדעתי, יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר הצהיר כי הבנק גבה מן המושב ריבית שלא כדין ואלה טעמיי. 1. בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלי), תש"ל1970- (להלן: צו הריבית), שהוצא מכוח חוק הריבית, תשי"ז1957- (להלן: חוק הריבית), נקבע שיעור הריבית המקסימאלי, לרבות שיעור הריבית בגין פיגורים, להלוואות שהוצמדו למדד יוקר המחייה. חוק הריבית לא הגביל את גובה הריבית להלוואות שאינן צמודות. 2. המושב פיגר דרך קבע בימים אחדים בהחזר התשלום החודשי של הלוואות צמודות שלווה מן הבנק. בגין פיגורים אלה לא חייב אותו הבנק בריבית הפיגורים שנקבעה בחוק, אלא קיזז את הסכום שבפיגור מחשבון העובר-ושב של המושב (להלן: החשבון). הבנק נהג כך גם כאשר עמד החשבון ביתרת חובה, ואף כאשר יתרת החובה נוצרה בשל הקיזוז בסכום הנ"ל. מכאן ואילך גבה איפוא הבנק בגין אותו סכום את הריבית הנהוגה בחשבון עובר-ושב המצוי ביתרת חובה, שהיא ריבית גבוהה במיוחד. זאת, על יסוד סעיף 19(ד) ל"כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה [לטובת הבנק]" (להלן: כתב ההתחייבות), אשר נחתם בידי המושב, והמזכה (אך לא מחייב) את הבנק לקזז סכום שבפיגור מחשבון הלווה או הערב גם כאשר החשבון עומד ביתרת חובה או נוצרת בו יתרת חובה עקב החיוב, ולגבות ממנו את הריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות אלה, שאינה ריבית המוגבלת בחוק או מכוחו (להלן: ריבית חופשית). 3. הקונסטרוקציה המשפטית שביסוד ההשתחררות ממגבלות חוק הריבית מושתתת על הטענה כי חיוב חשבון ביתרת חובה בסכום שבפיגור מהווה פרעון ההלוואה הצמודה ומתן הלוואה חדשה בלתי-צמודה תחתיה בריבית חופשית. הדין הוא כי כפרעון הלוואה ייחשב רק תשלום בכסף, ואילו חיוב חשבון הלווה העומד ביתרת חובה אינו אלא התחייבות נוספת על-ידיו לפרוע את החוב. זאת, אלא אם הוכח כי הבנק והלווה הסכימו אחרת. ראו דברי השופט בכור בע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס , פ"ד לג(1) 683, בע' 688; F.A. Mann, The Legal Aspects of Money (5th. ed., Oxford, 1992) at 76 . לעניין זה, הסכם הנעדר היגיון כלכלי זולת עקיפת המגבלה הסטאטוטורית שבחוק הריבית, אינו תופס. כדברי השופט ברנזון בע"א 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' , פ"ד כד(1) 171, בע' 176: השאלה [היא] אם ההסכם הוא הסכם עסקי בתום-לב או תחבולה הבאה להערים על חוק הריבית. במקרים כאלה, לא הצורה החיצונית קובעת, כי אם המהות הפנימית האמיתית של העסקה. 4. השאלות המתעוררות בערעור הן איפוא שתיים: ראשית , האם ההלוואה שבגינה נגבתה הריבית החופשית הינה הלוואה חדשה, כלומר, האם הבנק והמושב הסכימו כי חיוב החשבון בסכומים שבפיגור מתוך ההלוואה הצמודה יוצר הסכם הלוואה חדש בריבית חופשית. שנית , בהנחה כי קיומו של הסכם הלוואה חדש בריבית חופשית אכן הוכח, האם להסכם זה מטרה עסקית זולת המטרה האסורה של עקיפת הוראותיו של חוק הריבית. בין שתי השאלות קיימת זיקה הדדית. מצד אחד, עם פרעון חוב פג גם תוקף הבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את פרעונו. ומצד שני, הסכמה כי חיוב חשבון עובר-ושב יבטל את תוקף הבטוחות והסנקציות מעידה על קיומה של מטרה כלכלית המשרתת את הלווה ובכך מצביעה על תכלית לגיטימית של הסכם ההלוואה. אדון בשאלות אלה על-פי סדרן. טענת הפרעון 5. ככלל, הסכמה כי חיוב חשבוני יהווה פרעון הלוואה נדרשת להיות מפורשת, והוכחתה טעונה ראיות חד-משמעיות ומשכנעות. השופט בילינגס (Billings) מבית-המשפט לערעורים במדינת מיסורי (Missouri) סיכם את ההלכה הנוהגת בעניין זה במשפט האמריקני: “We rule that the debit entries to defendant’s checking account... did not constitute payment because the checking account was overdrawn and had a debit balance at the time these entries were made... [A] mere paper or bookkeeping entry of debits or credits is not payment or cancellation of a debt unless payment or cancellation is actually made thereby. [To hold otherwise, there must be] clear and convincing evidence of an express agreement that the [debits] were accepted by plaintiff as absolute payment.” [ Security Trust Company v. Sherwood Homes, Inc. , 436 S.W.2d 776, 778 (1969)]. [ההדגשות הוספו]. ראו גם מאן, לעיל בע' 79. 6. בענייננו, כתב ההתחייבות נוסח על-ידי הבנק לצורך התקשרויותיו עם לקוחותיו הלווים. ההנחה היא, על-כן, כי הוא משקף את כוונתו הסובייקטיבית של הבנק. ראו והשוו גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה), 313. אף-על-פי-כן, הקונסטרוקציה המשפטית שהבנק הציג במשפט להצדקת השתחררותו מהגבלות חוק הריבית לא באה לביטוי בכתב ההתחייבות, שבו לא נקבע במפורש כי חיוב חשבון דביטורי מהווה פרעון ההלוואה הצמודה. הלווה, שאך צירף את חתימתו לכתב ההתחייבות, רשאי איפוא לצפות כי סעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות לא יתפרש כהסכמה לפרעון, שמשמעותו הסרת מגבלות חוק הריבית על חובו, וכי הוא יחויב בגין פיגורו בהחזר ההלוואה רק בריבית הפיגורים החוקית, כפי שהוסכם בסעיף 4 לכתב ההתחייבות, שבו נקבע: כל סכום המגיע או שיגיע לבנק על פי כתב זה שלא שולם על ידי הלווים במועד הקבוע בכתב זה או שלא שולם לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 להלן, לפי המקרה, ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם לגבי הלוואות צמודות ערך... ראו והשוו לדברי השופט ויתקון בד"נ 28/76 מעוז נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(2) 821, בע' 824. 7. לא זו אף זאת: גם בהתעלם מן הכלל הדורש הסכמה מפורשת לחיוב החשבון הדביטורי לא ניתן להסיק מכתב התחייבות כי הצדדים הסכימו שחיוב חשבון זה יהווה פרעון ההלוואה הצמודה. כידוע, לא ניתן לדלות את כוונתם של הצדדים, שעל-פיה יש לפרש את ההסכם ביניהם, מתוך תניה בודדת ובמנותק מהקשרם של הדברים ומתכליתו הכלכלית של ההסכם. על כוונת הצדדים לומדים מתוך ההסכם כמכלול אחד שלם הבא להגשים את תכלית העסקה ולאור ההנחה כי בדעת הצדדים היה למלא אחר חובתם לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. ראו ע"א 554/83 " אתא" חברה לטקסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' , פ"ד מא(1) 282, בע' 305-303; ע"א 2553/94 גני שפרעם בע"מ נ' שותפות אדוארד בחוס, חורי ג'סאן וחביב בחוס ואח' (טרם פורסם). 8. כתב ההתחייבות - כמכלול אחד שלם - מבחין בין פרעון החוב לבין חיוב החשבון הדביטורי. בכל התניות המתייחסות לפרעון החוב נרשם "הסכום שהתקבל בבנק", או "הסכום ששולם לבנק", או "תשלום" (סעיפים 2 סיפא, 5, 7, 8, 10 ו16-). ואילו בהתייחס לחיוב החשבון הדביטורי נקבע במפורש כי למרות החיוב יישארו בתוקפן הבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח החזר החוב. וכך נכתב בסעיף 19 לכתב ההתחייבות: 19. (א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע בכתב זה או לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 שבכתב זה וכמו כן בכל מקרה שהערבים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה (וכל סכום שלא יסולק לבנק על-ידי הלווים/הערבים כאמור ייקרא להלן - "סכום שבפיגור"), כי אז: לבנק תהיה זכות עיכבון על כל הכספים - בין בלירות ישראליות ובין במטבע חוץ - שיגיעו ללווים או לערבים, לפי המקרה, מאת הבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם ועל כל השטרות, ניירות הערך, שטרי המטען, המסמכים, המיטלטלין והנכסים האחרים מכל מין או סוג שהם שהלווים או הערבים, לפי המקרה, מסרו או ימסרו לבנק או שצד שלישי כלשהו מסר או ימסור לבנק בעבורם לגבייה או לביטחון או לשמירה ועל תמורתם, והבנק יהיה רשאי, בכל עת, לעכבם תחת ידו עד לסילוק הסכום שבפיגור, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה. כמו כן, בלי לגרוע מזכות העיכבון כאמור לעיל וכאמור בפיסקה (ה) להלן, יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב), בכל עת, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה:- (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים או שיגיע לערבים, לפי המקרה, מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם; (2) למכור מטבע חוץ כלשהו ולהשתמש בתמורת המכירה לשם סילוק סכום שבפיגור; (3) לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; (ב) בכל מקרה שאיזה קיזוז כאמור בפיסקה (א)1 לעיל ייעשה על ידי הבנק כנגד כספים שבחשבון כלשהו של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, יבוצע הקיזוז במועד המוקדם ביותר שבו (לפי תנאי אותו החשבון) היו הלווים או הערבים, לפי המקרה, זכאים להוציא את כספי אותו חשבון אילו הגישו לבנק דרישה לכך; (ג) כל מכירה כאמור בפיסקה (א)2 לעיל תיעשה (אם תיעשה) לפי השער המקובל בבנק מתוך הסכומים במטבע חוץ שיעמדו אצל הבנק לזכות הלווים או לזכות הערבים, לפי המקרה, או שיתקבלו ממימוש בטוחות כלשהן שניתנו או תינתנה לבנק על-ידי הלווים או על-ידי הערבים, לפי המקרה; (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה (א)3 לעיל ייעשו (אם ייעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שייעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי; (ה) בלי לגרוע מזכות העיכבון של הבנק על פי פיסקה (א) לעיל , הרי - בכל מקרה שיוטל עיקול על נכס כלשהו של הלווים בידי הבנק או על סכום כלשהו שיגיע ללוים מהבנק - תהיה לבנק זכות עיכבון לגבי אותו הנכס או הסכום, לפי המקרה, וזאת עד להסרתו של העיקול האמור, ובלבד שזכות העיכבון על-פי פיסקה זו תחול רק לגבי נכסים וכספים שסכומם הכולל לא יעלה על היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה כפי שתהיה מעת לעת. [ההדגשות הוספו.] סעיף 19 מונה איפוא את האמצעים שהבנק רשאי להפעיל כנגד לווה המפגר בהחזר החוב. כאמור, נקבע במפורש כי חיוב החשבון הדביטורי נמנה עם אמצעים אלה, מבלי שהפעלתו תגרע מתוקפם של האמצעים האחרים, לרבות הבטוחות. באותו אופן נשמרו עד לסילוקו הסופי של החוב אף תוקפן של הערבויות וכן זכותו של הבנק לדרוש את פרעון ההלוואה כולה. סעיף 10 לכתב ההתחייבות מאפשר לבנק - כל עוד לא נפרע החוב - לדרוש מן הערב את תשלום ההלוואה כולה או חלקים ממנה על-פי שיקול-דעתו ומבלי לפנות ללווה, ואם לא ימלא הערב אחר הדרישה לחייב אותו בריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות עובר-ושב הנמצאים ביתרת חובה. סעיף 18 מקנה לבנק זכות לדרוש את פרעון החוב כולו במקרה של הפרת התחייבות מצידו של הלווה, לרבות פיגור במועד ההחזר, וזאת מבלי לסייג זכות זו כאשר הבנק מחייב את החשבון הדביטורי. גם סעיפים 8 ו23- מאפשרים לבנק לתבוע את סילוק ההלוואה כולה בשל הפרת התחייבות, לרבות פיגור בהחזר, ואף זאת מבלי לסייג זכות זו במקרים שבהם חוייב החשבון הדביטורי. תנוית אלה מעידות כי הצדדים לא ראו בחיוב הדביטורי הלוואה חדשה. שכן, הבטוחות והסנקציות המקוריות נשמרו, והצדדים לא ראו לנגד עיניהם הלוואה חדשה שהבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את גבייתה אינן אלו הקבועות בהסכם ההלוואה המקורי, כי אם אלו שנקבעו בהסכם חשבון העובר-ושב. התמונה המתקבלת מכתב ההתחייבות בכללותו היא איפוא שהלווה ישתחרר מחובו הצמוד למדד יוקר המחייה רק על-ידי תשלום בכסף. פרשנות סעיף 19(ד) כאילו חבוי בו הסכם להלוואה נוספת היא מלאכותית, ואינה מתיישבת עם אומד- דעתם המשותף של הצדדים. מטרת ההסכם 9. אף בהנחה כי בסעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות אכן נקשר הסכם בין הבנק הלווה לפרעון הלוואתו הצמודה על-ידי נטילת הלוואה בריבית חופשית, הרי שתכליתו היחידה של הסכם זה הינה עקיפת המגבלה הקבועה בחוק הריבית. בעניין זה כתבתי בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350, בע' 357: אין זה מתקבל על הדעת [כי הלווה] הסכימה ... כי הבנק יכפה עליה אשראי בתנאים מחמירים לצורך פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר. והנה, בכתב ההתחייבות נכללה תניה המעניקה לבנק שיקול-דעת לחייב את חשבון העובר-ושב הדביטורי של הלווה בסכומים שבפיגור, ולגבות בגינם ריבית חופשית. גם אילו הסכים הלווה לתניה זו, אין בכך כדי לשנות את תכליתו האסורה של התנאי, שהיא, כאמור, עקיפת מגבלות חוק הריבית. 10. חברי, המשנה-לנשיא, קיבל את טענת הבנק כי חיוב החשבון הדביטורי של המושב מנע הפעלת סנקציות נגדו, כגון: הגשת תביעה נגד המושב, דרישה להחזר כל ההלוואה, ומימוש הבטוחות. ואולם, לטענה זו, שהיא טענה עובדתית, אין תשתית ראייתית. לדעתי היא אף אינה סבירה. שכן, ככלל עמד המושב בהתחייבויותיו, ואין להעלות על הדעת כי בשל פיגור של ימים אחדים בהחזר תשלום חודשי, שבגינו נגבית ממילא ריבית הפיגורים, היה הבנק מפעיל סנקציות ונוקט הליכים משפטיים יקרים וממושכים. על-כל-פנים, עניין לנו בפירוש חוזה אחיד, שעל תכליתו אין ללמוד מתוך מחשבתו הסובייקטיבית של לקוח מסויים. ראו והשוו לדברי השופט ברק בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מח(1) 217, בע' 228. כאמור, בכתב ההתחייבות שמר לעצמו הבנק את הזכות לנקוט בסנקציות המפורטות לעיל גם לאחר חיוב החשבון הדביטורי. יש איפוא להניח כי הבנק היה מפעיל סנקציות אלו לולא הצליח לגבות את הכסף שלווה המושב. אלא שאז היה הלקוח נתבע לשלם ריבית חופשית במקום ריבית על-פי דין. 11. טכניקה זו, שנועדה לעקוף את הריבית המקסימאלית שנקבעה בצו הריבית על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון העובר-ושב בגובה סכום הפיגור, אסורה גם אם קבועה בהסכם. ראו והשוו ע"א 6396/95 בנק דיסקונט נ' נופי (טרם פורסם). דרך זו אף אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב המוטלת על הבנק במילוי ההסכם. שכן, לפי אופן הפעלת כתב ההתחייבות על ידיו אין נפקות לתניה כי המושב יישא בשל איחור בהחזר התשלום החודשי בריבית הפיגורים הקבועה בחוק הריבית. מסקנתי היא איפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם על פרעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית, הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור ומשאירה על כנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופט א. גולדברג: אני מסכים לאמור בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא. בנסיבותיו של מקרה זה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה, בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם נמוכה יותר. מדובר, אם כן, בהסדר של קבע בו לא היה הבנק שוקל מדי פעם את כדאיות ההסדר מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום. שאם לא כן, היה מקום לשקול אם הפעלת סעיף 19 לכתב ההתחייבות הינה הפעלת זכות הנובעת מחוזה שלא בתום לב, שיש בה להעלות חשד לעקיפת הוראות חוק הריבית. ש ו פ ט הוחלט איפוא ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת דורנר, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא. ניתן היום טז בכסלו תשנ"ח (15.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/	[ "חוק הריבית, תשי\"ז- 1957", "חוק הריבית) ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש\"ל - 1970", "חוק החוזים (חלק כללי), תשל\"ג1973", "צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלי), תש\"ל1970", "צו הריבית), שהוצא מכוח חוק הריבית, תשי\"ז1957" ]	1,369
43,994	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8112/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : יוסף מגעיד נגד המשיב ה : רות מגעיד ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.8.95 בתיק ה"פ 1542/93 שניתן על ידי כבוד השופט א' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באייר תשנ"ט (2.5.99) בשם המערער : עו"ד חוטין ועו"ד רבינוביץ בשם המשיב ה: עו"ד מאיר פז פסק - דין לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן פסק דין בבית משפט זה בע"א 3836/93 + 4690/93 המבחין בין ההלכות שעליהן סמך השופט המלומד לאור מסמכי היסוד, שבגדרן נוצרה זכותה של המשיבה. בהסכמת בעלי הדין קבלנו כראיה את מסמכי היסוד ועוד מסמכים אחרים ונחה דעתנו שיש מקום לבחון את הענין שנית מבחינה עובדתית ומשפטית על יסוד ההנחה שיכול והוראות סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה1965 - אינן חלות. אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את פסק הדין ומחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבל ראיות נוספות ויתן פסק דין חדש. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז באייר תשנ"ט (2.5.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95081120. B03	[ "חוק הירושה, תשכ\"ה1965" ]	1,378
346	ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: Lokew Mesfin Gonder City Teda; Ethiopia . 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לאתיופית או לאנגלית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, כ"א באלול התשנ"ז (23.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. B02 /דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,380
1,549	ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת: למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ז באלול תשנ"ז (19.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. O01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,381
25,373	ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ט"ו בסיון התשנ"ח (9.6.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	1,382
40,185	ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, ז' בתשרי התשנ"ט (27.9.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. B04 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,383
20,319	ב בית המשפט העליון ע"א 5773/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה הוצא ביום 27.3.96 צו לסיכומים. הצו הומצא למשיבים 2-1 ביום 8.4.96 ו2.4.96-, בהתאמה. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבים 2-1, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת המועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבים ליתן טעם תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באדר תשנ"ח (24.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. P06	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,388
34,058	ב בית המשפט העליון ע"א 5773/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד עידו אמגור החלטה בהתאם לצו בדבר סיכומים בכתב שניתן על ידי כב' הנשיא ביום 27.3.96, היה על המשיבים מספר 1 ו2- להגיש סיכומים מטעמם תוך שלושים יום ממועד הגשת סיכומי המערערים. סיכומי המערערים הומצאו למשיבה מספר 2 ביום 4.11.97 ולמשיב מספר 1 ביום 26.12.97. למרות זאת, עד היום לא הוגשו סיכומים מטעמם. אני מאפשרת למשיבים 1 ו2- ליתן טעם, תוך עשרה ימים ממועד המצאת החלטה זו, מדוע לא יועבר הערעור להרכב שידון בו במעמד המערערים והמשיבה מספר 3, בהתאם לתקנות 448 (ג) ו450- (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק לדיון האמור ללא החלטה נוספת. ניתנה היום, י"ג בכסלו תשנ"ט (2.12.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. P07	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,390
57,755	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5773/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז, חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 27.6.95 בת"א 992/93 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערערים : עו"ד עידו אמגור בשם המשיבים: עו"ד ליפא ליאור ועו"ד עמליה ליאור פסק-דין השופט ת' אור : שמעון ולוי נוטלים רכב מבעליו ללא רשות. שמעון נוהג ברכב ולוי יושב לידו. במהלך הנסיעה מתרחשת תאונת דרכים בה נפגע לוי באורח חמור. האם זכאי לוי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים )? זאת השאלה העומדת במוקד ערעור זה. העובדות וההליכים 1. ביום 29.7.92 נפגע המערער מספר 1 (להלן: המערער ) בתאונת דרכים. הוא נפצע באורח קשה ביותר ונותר נכה לצמיתות בשיעור 100%. המערער הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים, בה תבע את נזקי הגוף אשר נגרמו לו בתאונה הנ"ל. התביעה הוגשה באמצעות אביו של המערער, המערער השני, שכן המערער היה קטין בעת הגשת התביעה. המשיבה 2, מעוז חברה לביטוח בע"מ, והמשיבה 3, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( להלן: המשיבות ), כפרו בחובתן לפצות את המערער, ובית המשפט החליט לדון תחילה בשאלת החבות. עיקר הדיון נסב סביב נסיבות התאונה בהן נפגע המערער. לא היו עוררין על כך שהרכב בו נסע המערער נלקח מבעליו באותו ערב, וכי ברכב נהג המשיב 1 ( להלן: המשיב ). המחלוקת העובדתית התמקדה בשאלה האם המערער היה שותף למעשה נטילת הרכב מבעליו, או שמא הוא הצטרף לנסיעה בשלב מאוחר יותר, לא היה שותף למעשה זה ולא ידע שהוא נוסע ברכב אשר נלקח ללא רשות מבעליו. השופט קיבל את גירסת המשיבות, לפיה הרכב שבו ארעה התאונה נלקח מידי בעליו ללא רשותו על ידי המשיב יחד עם המערער. לאור מסקנתו זו, קבע השופט בפסק הדין כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים ולכן אין המערער זכאי לפיצוי לפי חוק. אשר על כן, דחה את תביעת המערער. על פסק הדין הוגש ערעור זה. התשתית הנורמטיבית 2. עיקרון היסוד העומד בבסיס חוק הפיצויים הוא, לפצות נפגעים בתאונות דרכים ללא צורך בהוכחת אשם מצד הנוהג או אשם תורם של אחרים. פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל1970-, מחייבת לבטח את השימוש ברכב (סעיף 2(א)). החבות לפצות את הנפגע בתאונת דרכים תוטל, אם כן, בדרך כלל, על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב. במידה והמנגנון הביטוחי אינו פועל, אם מהטעם שהנוהג ברכב לא היה מבוטח ואם מהטעם שהביטוח אינו מכסה את החבות שנוצרה עקב תאונת הדרכים, חלה חובת הפיצוי על קרנית (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים). 3. יוצא, כי במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ע"א 91/82, 449/82 גולדמן ואח' נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד לח(3) 505, 522; רע"א 460/91 קרנית נ' עזבון בוסקילה , פ"ד מו(4) 476, 480). במקרה כזה, זכותו של נפגע לתבוע את נזקיו על פי עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינה נפגעת (סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים). מטרתו של סעיף 7 היא עונשית ויסודה בתקנת הציבור. אפשר שגם לולא הוזכרו חריגים אלה בחוק, בית המשפט היה שולל פיצוי מנפגעים בהם דן הסעיף על יסוד תקנת הציבור, אולם המחוקק ראה לנכון לומר את דברו במפורש (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , מהודרה שניה (תש"ן), עמוד 117; פ' גולדשטיין, ביטוח נפגעי תאונות דרכים , עמוד 210; דברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 6), התשמ"ח1988-; ע"א 91/92, 449/82 הנ"ל, בעמוד 519; רע"א 2853/96 קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח ואח' (טרם פורסם) פיסקה 5). 4. במקרה בו עסקינן, השאלה היא אם יש תחולה לסעיף 7(2) לחוק אשר זו לשונו: "הגבלת זכאותם של נפגעים נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) ... (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד1964-, וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; עינינו הרואות, כי סעיף 7(2) מפנה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד1964- ( להלן: חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ). חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ) ונטמע בתוכו. הוא הוחלף על ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין, אשר נוסחו היה זהה לו. לשונו של החוק לתיקון דיני העונשין, ולאחריו, סעיף 401(א), היה כדלקמן: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". ראוי לציין, כי באותה עת לא היה סעיף מיוחד אשר דן בגניבת רכב, והסוגיה הוסדרה במסגרת סעיף הגניבה הכללי. ביום 30.1.90 התקבל בכנסת חוק העונשין (תיקון מספר 28), התש"ן1990- ( להלן: תיקון 28 לחוק העונשין ). תיקון זה, ביטל את סעיף 401(א), וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות לרכב (סימן ה1 בפרק יא הדן בפגיעות רכוש). שתים מאותן עבירות, הקבועות בסעיפים 413ב ו413-ג, דנות בגניבת רכב ובשימוש ברכב ללא רשות, וזו לשונן: גניבת רכב 413ב. (א) הגונב רכב, דינו - מאסר שבע שנים. (ב) הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד מאלה על ידי אחר, דינו כדין גונב רכב. שימוש ברכב ללא רשות 413ג. הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות מבעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו מאסר שלוש שנים; עושה כן ונוטש את הרכב בכל מקום אחר, דינו מאסר חמש שנים". עם תיקון 28 לחוק העונשין, לא תוקן סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הערעור על ממצאים עובדתיים 5. בטענותיו בפנינו ביקש בא כוח המערער לתקוף את ממצאי בית המשפט, על פיהם נטילת הרכב על ידי המשיב ללא רשות הבעלים נעשתה כשהמערער היה עמו, וכי המערער ידע שהוא והמשיב משתמשים ברכב ללא הסכמת ורשותו של בעליו. בחנו את טענות בא כוח המערער ואת כלל הראיות, ובאנו למסקנה שאין עילה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. 6. המערער הגיש בקשה להבאת ראיות נוספות במסגרת הערעור. בראיות נוספות אלה, יש, לדעתו, לשכנע את בית המשפט שהמשיב נטל את הרכב לבדו ובא אל בית המערער עם הרכב, ללא שהמערער ידע שמדובר ברכב שנלקח מבעליו ללא רשות. בחנו את הבקשה, ומסקנתנו היא שדין הבקשה להידחות. לגבי העד האחד, משראווי, הוברר מפי בא כוח המערער שהוא נפטר בינתיים ועל כן לא ניתן להעידו. גם לגבי העד האחר, בשם בולוס, אין הצדקה להתיר את העדתו בשלב הערעור. מדובר בעד שהעיד בבית המשפט המחוזי, ומבקש עתה לשנות את עדותו. ההסבר בתצהירו של עד זה למה מבקש הוא, כעבור שנים, לשנות את עדותו, אינו משכנע. והעיקר הוא, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על אימון בגירסתו של המשיב הראשון ואי אמון בעדות אבי המערער. בנסיבות אלה, גירסתו החדשה של העד בולוס לא תשנה את התוצאה. התוצאה היא, שממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי עומדים בעינם. נותר לנו לדון בטענה משפטית, אותה העלה בא כוח המערער. הטענה היא, כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים אינו חל בענייננו. לדיון בטענה זו נעבור עתה. תחולת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים בענייננו 7. הפלוגתא המשפטית בין הצדדים מתמקדת בשאלת פרשנותו של סעיף 7(2) לחוק, לאור התמורות שחלו בהוראת החוק אליה מפנה הסעיף. לטענת בא כוחו של המערער, סעיף 7(2) מפנה לחוק שבוטל, ועל כן אין לו עוד כל נפקות. מוסיף הוא וטוען, כי המחוקק לא גילה דעתו האם יש להסיק מסעיף 7(2) הפניה לסימן ה'1 בחוק העונשין. מכל מקום, כך הטענה, אם אכן החליף סימן זה את החוק הקודם, הרי שהסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 413ג בלבד, ולא סעיף 413ב, שכן סעיף 7(2) אינו מפנה כלל לסעיף חוק הדן בגניבת רכב אלא לסעיף הדן בשימוש ברכב ללא רשות בלבד. סעיף 413ג הוסיף לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות את יסוד ה"נטישה", המהווה חלק מיסודות העבירה. במידה וייקבע כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים מפנה לסעיף 413ג, הרי שגם לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לא הוכח יסוד הנטישה. לעומתו טוען בא כוחה של המשיבה 3, כי לאור תיקון 28 לחוק העונשין יש לעשות שימוש בהוראתו של סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- ( להלן: חוק הפרשנות ) במסגרת פרשנותו של סעיף 7(2). עוד הוא טוען, כי ההנחה לפיה סעיף 413ג בלבד הוא זה אשר החליף את החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ואת חליפו, סעיף 401(א) המקורי, אין לה על מה שתסמוך. לטענתו, הן סעיף 413ג והן סעיף 413ב החליפו את סעיף 401(א) המקורי. ההבדל בין העבירות הללו נעוץ בדרגת חומרתן. לא יכולה להיות מחלוקת, כך הטענה, שמי שעבר עבירה של גניבת רכב, עבר גם עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. עבירת גניבה כוללת בחובה את העבירה הקלה יותר של שימוש ברכב ללא רשות. אולם אפילו תתקבל הנחת בא כוח המערערים כי סעיף 7(2) מפנה לסעיף 413ג בלבד, הרי שיסודות העבירה התקיימו בענייננו, כולל יסוד הנטישה. על פי הטענה, בסמוך לאחר התאונה נטשו נוסעיה את המכונית. די בנטישה זו כדי שיתקיימו יסודות הסעיף, ואין חשיבות לסיבת הנטישה. מוסיף בא כוח המשיבים וטוען, כי לא יעלה על הדעת כי גונבי רכב, או נוטלי רכב ללא רשות הבעלים, שנפגעו במהלך נסיעתם ברכב הגנוב אינם נכנסים לגדר סעיף 7(2) לחוק, על יסוד הטענה שהם לא נטשו את הרכב מרצונם. 8. בטרם נכריע במחלוקת בין הצדדים נבקש להדגיש כי תכליתו של סעיף 7(2) היא ברורה וחד משמעית. מטרת הסעיף היא למנוע פיצוי מאדם, אשר השתמש ברכב בו נפגע ללא רשות בעליו. זו אחת הסנקציות שראה המחוקק להטיל על מי שנוסע ברכב זולתו שלא ברשותו. זאת, כדי להילחם בתופעה של נטילת רכב ללא רשות בעליו. תכלית זו עולה מלשונו המפורשת של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) אליו הפנה סעיף 7(2) במקור, וכך עולה במפורש אף מדברי ההסבר להצעת החוק (ראה דברי ההסבר לסעיף 5 להצעת החוק, ה"ח 1079 מיום יב' בתמוז תשל"ג, (12.7.73), עמוד 406). כדי להיכלל בגדר האנשים אשר הפיצוי נשלל מהם, אין דרישה שהנוסע שנפגע השתתף בפועל במעשה נטילת המכונית. די אם הוא ידע שנוהגים בו ללא רשות. תכליתו של סעיף 7(2) כאמור ברורה, ואף בא כוחו של המערער אינו חולק עליה. המחלוקת המשפטית נעוצה, אם כן, לא בקושי להתחקות אחר תכליתו של הסעיף. היא נעוצה בהשלכות שיש לשינויים, שחלו בחיקוק אליו מפנה הוראות סעיף 7(2), על היקף תחולתו. 9. השינוי הראשון, החלפתו של חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) בסעיף 401(א) לחוק העונשין ( להלן: התיקון הראשון ), אינו טומן בחובו כל קושי. השינוי התבטא בהחלפת החיקוק המאוזכר בלבד, תוך שתוכנו נותר בעינו, כך שתכלית הוראת סעיף 7(2) נשמרת גם אם ההפניה היא לסעיף המחליף. השאלה המורכבת יותר עולה ביחס להחלפת סעיף 401(א) המקורי בתיקון 28 לחוק העונשין ( להלן: התיקון השני ). במקרה זה, אין המדובר בהחלפת החיקוק בלבד, תוך הותרת הנוסח המקורי, או תוכנו, על כנו. כפי שהובהר לעיל, בחוק שהחליף את סעיף 401(א) הוכנסו שינויים מהותיים בהגדרת העבירה של שימוש ברכב ללא רשות. סעיף 25 לחוק הפרשנות קובע: "איזכור של חוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר בנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בתיקון אחר". השאלה היא, אם לסעיף זה יש תחולה בענייננו? ככל שנוגע הדבר לתיקון הראשון, תחולתו של הסעיף אינה מביאה לשינוי בתכלית המקורית של סעיף 7(2). ההפנייה, גם לאחר התיקון, היא להוראה זהה מבחינת תכנה לזו הנזכרת בסעיף 7(2). האם יש להחיל את הוראות סעיף 25, כך שתחול גם על התיקון השני? עקרונית, סעיף 25 לחוק הפרשנות מסדיר אף מצב זה. ההפניה לחוק מכוונת לחוק המעודכן במועד הרלבנטי, על כל השינויים שהובאו בו עד לאותו מועד, כאשר השינויים עניינם הוא הן בתוספות שנתווספו לו והן בהוראות שהחליפו אותו המופיעות בחיקוק אחר. אם ניישם את הוראת סעיף 25 לענייננו, סעיפים 413ב ו413-ג, ולגירסת בא כוח המערער סעיף 413ג בלבד, החליפו את סעיף 401(א). התוצאה היא, שלעבירה המקורית של שימוש ברכב ללא רשות הוספו יסודות אשר לא נמנו בה בעבר. במידה וזו אכן התוצאה המתחייבת, החלתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים על המקרה דנן תלויה בקיום יסודותיו של סעיף 413ב', במידה והוא רלבנטי, או בקיום יסודותיו של סעיף 413ג', כולל יסוד הנטישה. דעתי היא, כי אין בתיקון השני כדי להוציא את המערער מגדר תחולת סעיף 7(2) לחוק. דעה זו מעוגנת באופיה של ההפנייה אל הוראת החוק הפלילית, אשר מצאה את ביטוייה בסעיף 7(2). 10. ישנם סוגים שונים של צורות התיחסות בנורמה אחת לדין אחר (לענין זה, ראה באופן כללי מאמרו של י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי", משפטים ב' 268, 316-299). לענייננו רלבנטי הסיווג בין "הוראת קליטה", ל"הוראת הפנייה". פרופסור פלר מסווג הוראות אלו באופן הבא: "... 'הוראת ההפניה' צופה פני העתיד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה דינמית ודיאלקטית, כשתוכנה של נורמה אחת מותנית בתוכנה של נורמה אחרת על כל התפתחויותיה בעתיד. לעומת הוראת ההפניה, 'הוראת הקליטה', צופה פני רגע היווצרותה בלבד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה סטאטית, כאשר נורמה אחת נכנסת בתוך נורמה אחרת, כגוף מוקפא ובלתי משתנה, לפי דמותו בשעת קבלת נורמה אחרת זו" (פרופסור ש' ז' פלר, "הוראת הפניה" ו"הוראת קליטה", הפרקליט כה' 320, 324). דעתי היא, כי את ההפנייה בסעיף 7(2) יש לסווג כ"הוראת קליטה" כמובנה בקטע המצוטט. אנמק את דברי. סעיף 413ג החליף כאמור את סעיף 401(א) המקורי. הבהרנו, כי בשונה מהתיקון הראשון, הפעם היתה ההחלפה כרוכה בשינוי מהותי בנוסח הסעיף. אין הסוגייה שבפנינו מצריכה את ליבונם של שינויים אלה לעומקם. לצורך ענייננו, די אם נאמר לעניין זה שעל פי פשוטו של מקרא עולה כי לעבירת שימוש ברכב ללא רשות הוסף יסוד של נטישת הרכב. הבהרנו שסעיף 25 לחוק הפרשנות מורה כי במקרים מעין אלו, יבוא החיקוק החדש, בנוסחו המעודכן, במקום החיקוק שבוטל. הוראתו של סעיף 25 משקפת את הכלל הרגיל, המתאים לרוב רובן של ההפניות בחיקוק אחד לחיקוק אחר, לפיו הפניות אלה תסווגנה כ"הוראות הפנייה". אולם יישומו של סעיף 25 בענייננו יוביל לתוצאה אשר תסתור את תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הטעם לכך הוא, שכוונת סעיף 7(2) היתה לשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנטל רכב והשתמש בו ללא רשות הבעלים. לפיכך, הוספת דרישה בדבר נטישת הרכב כתנאי לשלילת הזכאות, חורגת מתכלית זו. בנסיבות אלה יש ליישם את הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות, הקובע כי תחולת הוראות חוק הפרשנות מותנית בכך ש"אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה ". הוראה בחוק הפרשנות לא תחול אם משתמעת מהנסיבות תכלית אחרת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה (ראה רע"פ 500/98 חגואל נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נג, 757; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 581 פיסקה 5). נראה בעליל, כי הפעלת סעיף 25 לגבי התיקון השני אינה מתיישבת עם תכליתו האמורה של סעיף 7(2). מהדברים האמורים יש להסיק, כי אין לפרש את ההפניה בסעיף 7(2) לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) כ"הוראת הפנייה". מתכליתו של סעיף 7(2) עולה, שיש לפרש את ההפניה כהוראת קליטה, קרי, כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי שהיתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2). תכליתו של הסעיף היתה, שבהתמלא התנאים הנקובים בו, כולל ההתיחסות לקיום העובדות של העבירה הנזכרת בו, לא יהיה נפגע זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), המחוקק הקפיא אותו, כלשונו, בתוך הסעיף בדרך ההפנייה. בלשונו של פרופסור ש' ז' פלר: "התוצאה מכך היא שכל שינוי בדין שנקלט או ביטולו, אינם יכולים להשפיע, לכשעצמם, על התוכן המקורי והמלא של הנורמה הקולטת. במלים אחרות, יש להוסיף ולקרוא בתוך הנורמה הזאת את הדין הנקלט, כאילו לא קרה לו מאומה, מבחינה חקיקתית" (שם, בעמוד 323). מכאן שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) הוא הנוסח הרלבנטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. המסקנה מהדברים האמורים היא, שהמערער אינו יוצא מגדר תחולתו של סעיף 7(2), ולכן אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. לאור האמור, הערעור נדחה. נוכח פגיעתו הקשה של המערער בתאונה - אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, טז' בחשון התש"ס (26.10.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. E10 /עכב	[ "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש\"ל1970", "חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ\"ד1964", "חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ\"ד1964", "חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק הפרשנות, התשמ\"א1981" ]	1,391
350	בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4339/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סולימאן אל עביד בקשה שישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד נ' בן אור בשם המשיב: עו"ד א' פלדמן החלטה בהסכמת הצדדים אני מאריכה את מעצרו של המשיב עד לתאריך 18.7.97 או עד למתן גזר-דין בת"פ 76/93 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכול לפי המוקדם. ניתנה היום, ט בתמוז התשנ"ז (14.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043390. L02	[ "חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ\"ב1982" ]	1,405
1,804	בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4339/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סולימאן אל עביד בקשה ששית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- החלטה בהסכמת בא-כוחו של המשיב אני מאריכה את מעצרו עד ליום 14.7.1997. הבקשה להארכת המעצר תידון במעמד הצדדים ביום 14.7.1997 בשעה 16:00. המשיב יובא לצורך כך מהמעצר. ניתנה היום, ח בתמוז התשנ"ז (13.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043390. L01	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ\"ב1982" ]	1,406
12,304	ב בית המשפט העליון רע"פ 2952/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : קוזוקרו בילה-חסויה נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"פ 360/97 מיום 31.3.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר, אחיטוב תאריך הישיבה: א בתמוז תשנ"ז (6.7.97) בשם המערער : עו"ד כסיף מאיר בשם המשיב : עו"ד ע. גולדנברג פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מבלי להתייחס לטיעוני הפרקליטים מוסכם על המשיבה ומטעמיה למחיקת הערת האזהרה ואנו מוחקים אותה מכח סמכותנו לפי סעיף 221(ד) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965. מבחינה זו הערעור מתקבל. אין צו להוצאות. ניתן היום א בתמוז תשנ"ז (6.7.97). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029520. B05	[ "חוק התכנון והבניה, תשכ\"ה- 1965" ]	1,409
354	בית המשפט העליון ע"פ 97 / 116 4 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: יחזקאל יעקובי נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.2.97 בתיק פלילי 326/97 שניתן על ידי הרכב כבוד סגן הנשיא השופט צמח בשם המערער: עו"ד י' קמר בשם המשיבה: עו"ד למברגר החלטה 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348 (ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק") התעללות מינית בקטין (עבירה לפי סעיף 368ג לחוק ומעשה סדום (עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק). כל זאת בהתייחס למעשים שביצע המערער, לפי הנטען בכתב האישום, במתלונן, שהוא קטין יליד 1983. בטרם החל שלב ההוכחות במשפט הגיש המערער בקשה להסרת החיסיון על עדות הפסיכולוג המטפל במתלונן ועל כל החומר והמידע המצוי בידי הפסיכולוג אודות המתלונן. המשיבה צרפה לתגובתה לבקשה חוות דעת מטעמו של הפסיכולוג המטפל במתלונן, בה פורטו כל הנתונים, הנוגעים לדעת עורך חוות הדעת לחשד להתעללות מינית במתלונן. בין היתר נכתב בחוות הדעת: "החשד מפני התעללות עלה לראשונה בשעת הראיון המקדים שנערך להורים ע"י עובד אחר עם הגיעם לתחנה באוגוסט 1992. ההורים סיפרו שאדיר היה במשפחתון והוצא משם לאחר שקיבלו מידע לפיו מדובר במשפחה מוזרה ובעייתית מאד - הרבה קללות וריבים, כמו גם מוזרות של אחד מבני המשפחה בן 26 שהתעסק עם ילדים קטנים, כך אמרו השמועות בשכונה." בעקבות הגשת תגובת המשיבה, על חוות הדעת שצורפה לה, הגיש המערער בקשה לפסלות המותב שדן בהליך, זאת משום שהמותב נחשף לחוות הדעת, שכללה, לטענתו, עדויות שמיעה המשחירות את פני המערער ויוצרות דעה שלילית לגביו. (המערער התייחס בטיעוניו בפני בית המשפט קמא גם לקטעים נוספים בחוות הדעת, אולם ריכז את טיעוניו בקטע שצוטט לעיל). כל זאת בשעה שהפסיכולוג עורך חוות הדעת אינו נמנה כלל עם עדי התביעה. בתגובתה לבקשת הפסלות ביקשה המשיבה, בין היתר, לתקן את כתב האישום ולצרף את הפסיכולוג כעד תביעה. בית המשפט (כב' השופט י' צמח , סגן-נשיא וכב' השופטות מ' נאור ומ' ארד) קבע, כי מלכתחילה לא היתה המשיבה זכאית לצרף לתגובתה לבקשה להסרת חסיון את חוות הדעת, אפילו היה הפסיכולוג רשום כעד וכי - "מלכתחילה ואלמלא בקשתה של המאשימה, לצרף את הפסיכולוג המטפל כעד - אכן היה מקום להעביר את הדיון למותב אחר, שעינו לא שזפה את חוות הדעת ולהורות על הוצאת חוות הדעת מהתיק." עם זאת, קבע בית המשפט, כי משנמצא שיש מקום להתיר את תיקון כתב האישום, על דרך הוספתו של הפסיכולוג המטפל לרשימת עדי התביעה, הרי תובא בפני בית המשפט ממילא חוות דעתו של הפסיכולוג ואפילו ייחשף בית המשפט, אגב הדיון בעדות זו, למידע שיימצא בלתי קביל אין בכך כדי להביא לפסלות המותב הדן באישום. בית המשפט קבע, כי לא היה מקום להכללת הקטע שצוטט לעיל בחוות הדעת, אולם הוסיף, כי בתי משפט נחשפים כעניין של יום ביומו, לעדויות בלתי קבילות הנשמעות בבית המשפט ומוכרזות מניה וביה כראיות פסולות. באשר לקטע האמור ציין בית המשפט קמא: "אין לנו ספק כי נדע להתעלם מאמרה זו וכי נפסוק על פי הראיות הכשרות ועל פיהן בלבד." למעלה מן הצורך, ולאחר שקבע, כי טענות המערער אינן מקימות עילת פסלות, הוסיף בית המשפט וציין, כי משמעותה המעשית של קבלת בקשת המערער הינה דחייה של הדיון, שאינה מתיישבת עם טובת המתלונן. בערעור שבפני חוזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא ומציין, כי נוכח השתלשלות הדברים בתיק עד כה איבד כל אמון בסיכוייו למשפט הוגן וענייני וכי מראית פני הצדק נפגמה באופן שאינו מאפשר עוד את ניהול ההליך בפני בית המשפט קמא. המשיבה טוענת, כי בית משפט נחשף לא פעם לעדויות בלתי קבילות: כך, לדוגמא, במשפטי זוטא, שבסופם נפסלות הודאות נאשמים, כך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה, אין בית המשפט הדן בתיק פוסל עצמו מלהמשיך ולדון ובית משפט זה אישר פרקטיקה זו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי שדין הערעור להידחות. כבר פסקנו לא פעם, כי חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת, מניה וביה, את השופט שדן בתיק (וראה: ע"פ 101/97 סטגסי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, ע"פ 177/97 ועקנין נ' מדינת ישראל , טרם פורסם), כך גם פסקנו באשר למקרים בהם חזר נאשם מהודאתו (וראה: ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם וע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (4) 768). לעתים אין מנוס מחשיפת בית המשפט לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות (כך במשפטי זוטא וכך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו). לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדל של הצדדים להליך ( וכך במקרה שלפנינו). קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט. "כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לדעת הערכאה השיפוטית לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג. נקודת המוצא של בית המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של השופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט ובכלל זה השאיפה המתמדת להנתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה." "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" (גבורות לשמעון אגרנט (התשמ"ז) עמ' 87, 118. חזקה על בית המשפט קמא, כי ידע להבחין בין ראיות קבילות לראיות בלתי קבילות וכי לא יושפע מעדויות פסולות. תחושתו הסובייקטיבית של המערער, כשלעצמה, אין די בה כדי לסתור חזקה זו. הערעור נדחה. ניתנה היום ט"ז בניסן התשנ"ז (23.04.97) ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011640. A02 /דז	[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977" ]	1,415
356	בבית המשפט העליון בש"פ 7598/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. דוד בן דוד 2. לויב אלכסנדר 3. משה ויצמן בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ"ו1996- תאריך הישיבה: א' בטבת תשנ"ח (30.12.97) בשם המבקשת: עו"ד א' פטר בשם משיב 1: עו"ד זועבי פאהום בשם משיב 2: עו"ד פרלמוטר וולף בשם משיב 3: עו"ד כרמלה רוטפלד-האפט ה ח ל ט ה 1. זוהי בקשה שלישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-. המשיבים, נגדם הוגש כתב אישום על עבירות של שוד מזוין, נשיאת נשק שלא כדין ופציעה בנסיבות מחמירות, נעצרו עד תום ההליכים ביוני 1996. ב1.7.97- הוארך מעצרם בשלושה חודשים על-ידי בית משפט זה, שהאריכו שנית בשלושה חודשים ב29.9.97-. מאז אותו מועד התקיימו 12 ישיבות בנוסף לעשרות ישיבות שהתקיימו קודם לכן. 2. פרשת ההגנה הסתיימה וה16.1.98- נקבע כמועד לשמיעת סיכומים בעל-פה של הצדדים. יש להניח שפסק הדין יינתן סמוך לאחר מכן. לטענת הסנגוריות המלומדות התמשך המשפט יתר על המידה שלא באשמת ההגנה ואין המשיבים צריכים לשלם את המחיר על כך, במיוחד לאור החוק החדש שקיצר את תקופת המעצר שאחריה יש לפנות לבית משפט זה, משנה לתשעה חודשים. 3. קשה לי להבין כיצד משפט זה מתנהל במשך עשרות ישיבות. אין לי ספק כי אילו עשו שני הצדדים מאמץ אמיתי וכן שהמשפט יתנהל במהירות וביעילות, היה הוא מתנהל כך. גם בית המשפט גילה ככל הנראה אורך רוח רב ביחסו כלפי מי שנראה לו כגורם לדחיות מיותרות ולסחבת בלתי ראויה, כפי שמשתקף בכמה מהחלטותיו. שרביט הניצוח על מהלך המשפט הוא בידי השופט וראוי שישתמש בו כדי לא לאפשר לצדדים לכוון את המשפט לנוחיותם ולגחמותיהם. 4. המעשים המיוחסים למשיבים חמורים וברוטאליים ומעידים על זלזול בחיי אדם וברכושו ועל מסוכנות רבה מצד מבצעי מעשים כאלה, לציבור וליחידיו. העבירות מעמידות נגדם חזקת מסוכנות (ס' 21(א)(1)(ג)(4), שלא נסתרה; מסוכנותם ברורה בעליל הן ממעשיהם והן מהרשעותיהם הקודמות התלויות מאחוריהם כקופה של שרצים. כנגד המשיבים 3-1 תלויים מאסרים על-תנאי והמשיב 2 היה אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירות. 5. כפי שתואר באופן מפורט בהחלטתו הראשונה של בית המשפט שהורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, ובשתי ההחלטות שניתנו לאחר מכן, תועד השוד בזמן אמת על ידי מצלמת וידאו שהיתה מוצבת בחנות הנשדדת והגנת המשיבים היא, שלא הם ביצעו את השוד. בית המשפט השומע את המשפט יכריע בשאלה זו. בשלב זה די בכך שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדם ולא נטען על-ידי הסנגוריות המלומדות כי אלה כורסמו על ידי חומר הראיות במשפט. 6. כמצוות החוק, שקלתי חלופת מעצר. אולם הגעתי לכלל מסקנה ששום חלופה לא תשיג את תכלית המעצר. אין לתת אמון במשיבים שיצייתו לחוק ולמגבלות אילו הוטלו כאלה, ואיך להבטיח את הציבור מפניהם אם ישוחררו ממעצר. 7. לאור חומרתם הרבה של המעשים, מסוכנותם של המשיבים, שחזקת המסוכנות שלא נסתרה עומדת נגדם, עברם הפלילי העשיר והסיכוי הקרוב לוודאי שמשפטם עומד בפני סיום, נענית אני לבקשה ומאריכה את מעצרם בשלושה חודשים החל מיום 3.1.98, או עד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם. בעשותי כן, נותנת אני את הדעת על כך שלאחר חלוף שנה מיום המעצר (כיום תשעה חודשים), הכלל הוא כי יש לשחרר את העצור אם לא נסתיים משפטו, והחריג הוא שיש לעצרו. אני סבורה שבמקרה שלפנינו מתקיים החריג. ניתנה היום, א' בטבת תשנ"ח (30.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 02.97075980 J	[ "חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ\"ו1996", "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ\"ו1996" ]	1,418
6,370	בבית המשפט העליון בש"פ 7598/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. דוד בן שלמה בן דוד 2. לויב בן אברהם אלכסנדר 3. משה בן חנניה ויצמן בקשה (שלישית) להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- החלטה לדיון ביום 30.12.97 בשעה 09:00. ניתנה היום, כ"ה בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075980. J01	[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ\"ו1996" ]	1,419
357	רע"א 97 / 2928 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : חנוך נוח נגד המשיב ה : חברת אופיר שיווק והספקה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בר"ע 1232/97 שניתנה ביום 17.4.97 על ידי כבוד השופט י' פינקלמן בשם המבקש: עו"ד אהרן מרגלית בשם המשיבה: עו"ד יצחק יניב ה ח ל ט ה 1. באי-כוח בעלי הדין יבואו בדברים במגמה להגיע להסכמה לפיה יבוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום ותינתן למבקש רשות להתגונן בתנאים שעליהם יסכימו באי-כוח בעלי הדין. על תוצאות המגעים יודיעו לבית-המשפט תוך 10 ימים. 2. אם לא תושג הסכמה תגיש המשיבה תשובתה לבקשה להרשות ערעור ולבקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית-משפט השלום, לענין חלקו של פסק-הדין שלא בוטל, תוך 30 יום מיום המצאתה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. התשמ"ד 1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית-משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. 6. עד להחלטה נוספת יעוכב מימוש קופת התגמולים של המבקש שמימושה נתבקש במסגרת ההליכים בתיק הוצל"פ (הרצליה) 26-05669-96. ניתנה היום, י"ט באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 292897	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד 1984" ]	1,420
30,209	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2928 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקש: נוח חנוך נ ג ד המשיבה: חברת אופיר שי שיווק והספקה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.4.97 בתיק ת.א. 11240/96 שניתנה על ידי כבוד השופט י' פינקלמן בשם המבקש: עו"ד אהרן מרגלית בשם המשיבה: עו"ד יצחק יניב פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין : 1. ערעור ברשות על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט פינקלמן) לדחות בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט שחורי) שביטל פסק-דין שניתן על ידו כשעדיין כיהן כרשם נגד המבקש, למעט חיובו בתשלום שני שיקים. אלה הן העובדות הנוגעות לענין: א) ביום 18.7.92 הגישה המשיבה תובענה לתשלום סכום של 255,513 ש"ח כנגד שלושה: מיכאל נח, חנוך נח, אביו של מיכאל נח, הוא המערער שלפנינו, ו"נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון" (הנתבעת מס' 3). בכתב התביעה לא צויין מה טיבה של הנתבעת מס' 3 ואם היא תאגיד הצורה שבה התאגדה, כמצוות תקנה 9(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ב) בסעיף 4 לכתב התביעה נאמר שהמשיבה סיפקה ל"נתבעים" לפי בקשתם פריטים שונים של ציוד חשמלי "ו/או ציוד אחר", במחירים מוסכמים והוציאה להם חשבוניות לפי כרטיס הנהלת החשבונות "של הנתבעים". לכתב התביעה צורף, ככל הנראה, כרטיס הנהלת חשבונות "בצירוף צילומי החשבוניות, תעודות המשלוח והעתקי 2 השיקים ששולמו על חשבון הסחורה ואשר חזרו מסיבת היות החשבון מוגבל". אכן, כאן מתוודעים אנו לראשונה לשני השיקים נשוא הערעור שלפנינו. ג) שני השיקים בהם מדובר הם בסכום קרן של 51,920 ש"ח ו10,000- ש"ח ונשאו בהתאמה תאריכים של 16.11.91 ו16.2.91-. הם נחתמו בחתימה בלתי ברורה, שאחר כך התברר שהיא של מיכאל, בנו של המערער, על גבי חותמת בנוסח זה: "נח חנוך ומיכאל עבודות חשמל ופיתוח, בית שאן טל. 06-588536" לפקודת "אופיר שי 86 בע"מ" (שמה של המשיבה הוא "אופיר שי ייצור, שווק ואספקה צפון 1986 בע"מ"). בפינה הימנית העליונה של שני השיקים הודפסו המלים: "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל ורשת טלפון שכון א 27/2, בית שאן 10900, פקס'-טל': 06-588536, 06-586097". ד) בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב כי: "(המשיבה) תטען כי על הנתבעים לשלם לה את סכום התביעה מכח התחייבותם החוזית ו/או השטרית". מכאן ואילך אין בכתב התביעה כל איזכור לשיקים. בסעיף 7 לכתב התביעה נכתב כי "שווי התביעה, דהיינו הסכום הנקוב בחשבוניות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאת כל חשבונית ועד ליום הגשת התביעה הינו לצרכי אגרה בלבד 255,513 ש"ח", הוא הסכום שנזכר בבקשת הסעד שבכתב התביעה. ה) בהעדר בקשת רשות להתגונן ניתן פסק-דין כנגד המערער על סכום של 250,513.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הוא עתר לביטול פסק הדין ולמתן רשות להתגונן. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה נטען שבמועדים הרלבנטיים לא היה קיים כלל גוף משפטי בשם "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון", הבן בלבד הפעיל עסק בשם "נח מיכאל" (סעיף 5.1) והמערער שימש כשכירו. אמנם התקיימה בעבר פירמה בשם "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון" אך היא "חוסלה" כבר בשנת 1989. החשבוניות שהוצאו ע"י המשיבה היו על-שם מיכאל בלבד (סעיף 5.5) שהוא בלבד ניהל עסקות עם המשיבה. החשבון שעליו נמשכו השיקים שימש את המערער באופן פרטי והבן, מיכאל משך את השיקים ללא ידיעתו של המערער (סעיף 5.6). ו) המערער נחקר על תצהירו ובין השאר אמר (בעמ' 3): "...השיקים נמשכו מהחשבון שלי, נכון שאני הוספתי אותו כבעל זכות חתימה בבנק. זהו חשבון פרטי שלי. החשבון נפתח כשבני היה בן שנתיים. אחר כך הוספתי אותו לחשבון כשהוא היה אחרי צבא... אני נתתי לבן לעבוד בחשבון שלי, כי הוא הבטיח לי להכניס כסף לחשבון חזרה וזה כולל את שני השיקים של התביעה. אני ידעתי שהוא משתמש בשיקים האלה, ידעתי שהוא מוגבל (דהיינו שחשבונו מוגבל) ונתתי לו רשות". להלן מאשר המערער שהחתימה על השיקים היא של מיכאל. ז) בהחלטתו כתב השופט המלומד של בית משפט השלום שהוכח שהמערער קיבל המצאה של כתבי-בית-הדין ולפיכך ענין ביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אכן, הטענה שהמערער לא קנה טובין מן המשיבה ראויה להתברר בראיות. עם זאת סבר בית המשפט, שבאשרו ששני השיקים "נמשכו מחשבונו ובידיעתו כדי לכסות חלק מן החובות ומתוך הבנה עם (הבן) ש(הבן) יחזיר לו את הכספים", הודה המערער בחבות, לפיכך אין מקום לבטל את פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לשיקים. ח) המבקש עתר למתן רשות לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אך בקשתו נדחתה בהחלטה קצרה. וכך מגיעים אנו לערעור שלפנינו. 2. טענתו המרכזית של המערער בסכומו בכתב היא שהתובענה אינה מבוססת על השטרות, אלא על עסקת היסוד בלבד. אמנם - כך נטען - נזכרה ה"התחייבות השטרית" בסעיף 5 לכתב התביעה אך בסעיף 7 לא התבססה המשיבה אלא על החשבוניות ובגוף כתב התביעה לא נכללה עילת תביעה שטרית: לא נאמר בכתב התביעה על ידי מי נמשכו השיקים שהמשיבה אוחזת בהם ושהם הוצגו לפרעון. יתרה מזאת: אין קיימת זהות בין שם בעל החשבון המופיע בפינתו הימנית העליונה של כל אחד מן השיקים לבין השם המוטבע ליד חתימת המושך, ואין בגוף השיקים כל אינדיקציה שהם משוכים על ידי המערער; גם לא היו תימוכין - לטענתו - לקביעת בית משפט השלום שהשיקים נמשכו מחשבונו של המערער ובידיעתו כדי לכסות חלק מן החובות, מתוך הבנה עם הבן שזה יחזיר לו את הכספים. "העובדה" - כך טוען המערער - שהוא התיר לבנו למשוך שיקים מן החשבון "אינה יוצרת חבות מצד המערער כלפי המשיבה", ואין כל תימוכין בחומר הראיות לקביעה שהמערער הרשה לבנו במפורש למשוך את השיקים נשוא הערעור. מנגד טענה המשיבה, בהסתמכה על סעיפים 4 ו5- לכתב התביעה, שכתב התביעה התבסס גם על השיקים, שברור מכתב התביעה ונספחיו שהיא אוחזת בהם וכי החזות החיצונית של השיקים מגלה שהם נמשכו מחשבון משותף; אם אמנם קיימת שותפות בין המערער לבין בנו, חב כל אחד מהשותפים בחתימת שותפו ואם אמנם החשבון הוא של המערער עצמו, כפי שהוא טוען, הרי הוא חב בכל פעולה הנעשית בחשבון "על דעתו ו/או בהרשאתו ו/או בהסכמתו" על יסוד סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], וגירסתו לסתור בתצהיר הופרכה בחקירה שכנגד. המשיבה מוסיפה וטוענת שיש לקרוא את השיקים כמכלול אחד ועל יסוד הילכת ע"א 4294/90, פ"ד נ(1) 473, אך ברור הוא שהבן משך את השיקים כשליחו של המערער. עוד טענה המשיבה, בין השאר, שבנסיבות הענין מושתק המערער מלטעון שאין הוא חב לפי השיקים. 3. הערעור הנוכחי יכול לשמש דוגמה טובה למקרה שבו אי הקפדה על סדרי הדין עשויה לשבש את מהלכו של הליך שיפוטי. אמנם בסעיף 5 לכתב התביעה צויין שעל הנתבעים לשלם את סכום התביעה "מכח התחייבותם החוזית ו/או השטרית", אך אין בדברים אלה אלא הסקת מסקנה משפטית. אפילו אם נעיין בצילומי פני השיקים עצמם, שצורפו לכתב התביעה, אין לדעת מיהו המושך. כל שידוע לנו מעיון בסעיף 4 לכתב התביעה הוא שהמשיבה סיפקה למערערים טובין וששני השיקים "שולמו על חשבון הסחורה" והוחזרו מסיבת היות החשבון מוגבל". אכן, מכח תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, שומה היה על המשיבה לכלול בכתב בתביעה את "הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו..." ובין עובדות אלה חיוני היה לכתוב מיהו המושך, האם זהו הבן מיכאל נח, או אביו, המערער, או שמא המערערת מס' 3 - נח חנוך ומיכאל נח קבלני עבודת חשמל וטלפון; כפי שכבר צויינו לעיל, אפילו לא נכתב בכתב התביעה מה מעמדה המשפטי של נתבעת זו, האם היא תאגיד ומהי הצורה שבה התאגדה. אם טענת המשיבה היא שהמערערת מס' 3 היא שותפות בין שני המערערים הראשונים, הרי שהדבר לא נכתב בכתב התביעה כעובדה מהותית. גם לא נאמר בכתב התביעה שהשיקים נמשכו מחשבון משותף הקיים בין שני המערערים הראשונים ולא פורטה בו כל קונסטרוקציה עובדתית שיש בה כדי לחייב אחד מהם על יסוד חתימתו של האחר. נמצא שכתב התביעה, כמו שהוגש, אינו מגלה עילה שטרית כנגד המערערים ודינו היה להימחק על הסף על יסוד תקנה 100(1); עם זאת רשאי בית המשפט, להתיר למשיבה לתקן את כתב התביעה והוא - נוכח כוונתה, העולה למקרא כתב התביעה, לתבוע אף את המערער על יסוד השיקים; השווה, בשינויים המחוייבים: ע"א 356/59 פ"ד י"ד 486, 491, 492. 4. נראה לי שגם לו אימצה המשיבה בכתב התביעה את גירסת המערער, היו טענותיו של המערער מגלות עילת הגנה. בראש ובראשונה, אין ממש בטענות המשיבה המתייחסות לסעיף 92(א) לפקודת השטרות שעניינו חתימת שמו של פלוני על-ידי אלמוני בהרשאתו של פלוני הואיל ובמקרה נשוא הערעור נושאים השיקים את חתימת הבן ולא את חתימת המערער; שנית, לכאורה, גירסת המערער שהחשבון עליו נמשכו השיקים הוא חשבונו הוא אינה נתמכת על ידי חזותם החיצונית של השיקים; אשר על-כן גם אם אניח, מבלי לפסוק, שהשיקים נמשכו בהרשאתו של המערער, אין זה מובן מאליו שהמערער חב על-פיהם, ואפשר שניתנה הרשאה לבן להשתמש בחשבון כמכשיר לתשלום שלא על מנת להחיב את המערער; שלישית, המערער לא הביא כל תימוכין לטענה שקריאת השיקים כמקשה אחת, כפי שהדבר נעשה בע"א 4294/90 הנ"ל, עשויה להביא אוחז סביר של השיקים למסקנה שגם המערער חב על פניהם, להבדיל ממסקנה אפשרית שהשיקים על פי חזותם החיצונית נמשכו על-ידי שותפות או פירמה; בענין אחרון זה יש אולי לייחס משמעות להבדלים בין נוסח החותמת המופיעה ליד החתימה והנוסח המודפס המופיע בפינה הימנית העליונה של השיקים; ולבסוף אם טענת המשיבה היא שהמערער מושתק, לפי הנסיבות, מלטעון שאינו חב על פי השיקים, שומה יהיה עליה להגיש כתב תשובה על יסוד תקנה 61. 5. השופט המלומד היה מוכן, לפי שיקול דעתו, לבטל את פסק הדין במידה שטענותיו של המערער מגלות עילת הגנה; הגעתי, כאמור לכלל מסקנה שזהו המקרה שלפנינו. לפיכך יש, לדעתי, לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין גם ככל שהוא מתייחס להגנת המערער כלפי התביעה לפי השיקים. המשיבה רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 15 ימים. המערער רשאי להגיש כתב הגנה תוך 15 ימים. רשות להגיש כתב תשובה תוך 7 ימים נוספים. הפרקליטים ימציאו במישרין את כתבי הטענות זה לזה. המועדים שלעיל כוללים גם את תקופת הפגרה. הוצאות ההליכים עד כה, בסכום של 20,000.- ש"ח, תהיינה לפי התוצאות במשפט. המשנה לנשיא הנשיא א. ברק: אני מסכים נ ש י א השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דין המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום ה באב תשנ"ח (28.7.98). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029280. B06	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,423
358	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2728 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי נ ג ד המשיבים: 1. השר לענייני דתות 2, שיח' מוופק טריף 3. המועצה הדתית הדרוזית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97) בשם העותר מס' 1: עו"ד ש. עלי בשם העותר מס' 2: פרופ' מ. קורינאלדי בשם המשיב מס' 1: עו"ד י. שפר בשם המשיב מס' 2: פרופ' ד. ליבאי ועו"ד ש. הראל ה ח ל ט ה לא מצאנו מקום לצרף את המבקשים סאלח אבו נימר ואחרים כעותרים נוספים בעתירה. כשם שלא ראינו לצרף את המבקש שיח' שכיב חמזה להצטרף כמשיב נוסף לעתירה. ניתן צו-על-תנאי כמבוקש בעתירה. תשובת המשיבים תוך 10 יום מהיום. יש לקבוע את הדיון בסמוך לאחר קבלת התשובות. ניתן צו ביניים האוסר כינוסה של המשיבה מס' 3 עד למתן פסק דין בעתירה. ניתנה היום, כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי יט / בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2728 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי נ ג ד המשיבים: 1. השר לענייני דתות 2, שיח' מוופק טריף 3. המועצה הדתית הדרוזית צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 1.6.97 לפני בית משפט זה, במעמד הצדדים, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על-תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יבטל המשיב מס' 1 את מינויו של המשיב מס' 2 לחבר המועצה הדתית הדרוזית שהורכבה על-ידו על -פי תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשנ"ו1995 -, ושדבר הרכבה פורסם בילקוט הפרסומים מס' 4513 מיום 18.4.97. ב. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה כי מינוי המשיב מס' 2 כחבר המועצה הדתית איננו כדין, והוא בטל ומבוטל, ו/או כי אינו כשיר להמשיך בכהונתו. ג. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה כי המשיב מס' 2 אינו כשיר להיבחר לתפקיד יו"ר המועצה הדתית ו/או לכהן בתפקיד זה. כמו-כן מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים האוסר על כינוסה של המשיבה מס' 3 עד למתן פסק-דין בעתירה. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 10 ימים מיום המצאת כתב זה לבית המשפט ולבעלי-הדין ישירות. ניתן היום, כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027280. D04	[ "תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשנ\"ו1995" ]	1,424
360	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6985/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מוסא אלי נגד המשיבים : 1. ע. עציוני ובניו בע"מ 2. עציוני עזריאל 3. שרון חיים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069850. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,431
364	בית המשפט העליון רע"א 97 / 559 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: גולדשטיין יצחק נגד המשיבים : 1. חברת הרשפינקל ובניו 2. הרשפינקל דב 3. פטרן מרים פני בקשת רשות ערעור על פסק ד ינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 9.1.97 בע"א 777/94, שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א. א. לוי, א. משאלי בשם המבקש: עו"ד משה שויג החלטה המבקש זכה בתביעה כספית שהגיש נגד המשיבים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.א. 12915/88). המבקש והמשיבים ערערו על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום: המשיבים ערערו על קביעת חבותם ואילו המבקש ערער על כך שהסכומים שנפסקו לו נפסקו בערכים דולריים וביקש כי ייפסקו לו סכומים שקליים עליהם תתווסף ריבית. עוד טען המבקש, כי בית משפט השלום לא פסק לו סכום הולם עבור הוצאות ושכר-טרחת עו"ד. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י. גולדברג, א. א. לוי וא. משאלי) דחה את ערעורם של המשיבים וקיבל את ערעורו של המבקש, כך שחייב את המשיבים בתשלום ריבית דולרית. בית המשפט לא מצא לנכון לשנות את סכום ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שנפסק למבקש בבית משפט השלום, אך חייב את המשיבים בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דינו בערעור. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה טוען המבקש, כי היה על בית המשפט קמא לקבוע את החיוב כלפיו בערכים שקליים ולהוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית. עוד הוא טוען, כי גם לשיטתו של בית המשפט קמא נותרה אי-בהירות באשר לאופן חישוב הריבית על הסכום המגיע לו מיום הגשת תביעתו ואילך. לטענתו, אין ניתן להבהיר נושא זה על-ידי תיקון טעות קולמוס לפי סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה ערעור שני ברשות (ראה ר"ע 108/82 חניון חיפה נ' מצת-אור בע"מ , פ"ד לו (3) 123). שאלת אופן הצמדתו של חיוב אינה שאלה מסוג זה. הפיצוי שנפסק למערער נפסק בהסתמך על הערכת שמאי בדבר גובה דמי שכירות בתקופה אליה התייחסה תביעתו של המבקש. שומה זו נקבה בערכים דולריים, ובפסק דינו של בית משפט השלום אין רבותא לעניין זה. (השווה: ע"א 178/89 זינגר נ' ג'ורג' , דינים כד 504; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון, פריבס , פ"ד מו (4) 586). גם בקשתו של המבקש להבהרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה מסוג הבקשות שבשלהן ניתנת רשות ערעור. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ב אדר א' התשנ"ז (19.2.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97005590. A01 דז/	[ "חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד1984" ]	1,445
6,302	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 2518 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: בנק לפתוח התעשיה בישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ד. אדלמן וג. וינשטוק נגד המשיבים : 1. בנק לאומי לישראל בע"מ בנק המזרחי המאוחד בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. קנטור ואח' 2. MAT INVESTMENT CORP ע"י ב"כ עו"ד א. סול 3. בנק הפועלים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד נ. פוזנר 4. עו"ד כהן יוסי, עו"ד ורו"ח בלס עובדיה-המפרקים 5. גפני ישראל, עו"ד,כונס הנכסים ומנהל תשלובת 6. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.97 בהמרצה 412/97 ת.פ. 97/93 שניתנה על ידי כבוד השופט י. לויט החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025180. J01	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,447
19,918	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6410/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : ד"ר איגור חרומניקוב נגד המשיב : שר הבריאות סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064100. A03 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,450
367	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2438/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המערער : זליאנסקי ולדימיר נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.12.96 בת.פ. 7/95 שניתן על ידי כבוד השופט מ' לינדנשטראוס תאריך הישיבה: ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97) בשם המערער : עו"ד סובול ועו"ד זינגר בשם המשיב ה: עו"ד חובב ארצי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס ה ח ל ט ה המשנה לנשיא ש' לוין: לאחר חלופי דברים בין הפרקליטים הסכים מר ארצי, בשם המדינה, ברוב הגינותו כי מחמת הספק, יש להניח, שהתשתית העובדתית שעל יסודה עלינו לפסוק בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שונה במידת מה מזו שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי ואפשר לקבלה כדלקמן: המערער החל בעקיפה שמאלה לאחר המכונית שנסעה לפניו, כשלא ניתן היה להבחין בתנועה שכנגד וקרוב מדי לרכב שנסע לפניו, אך לאחר שראה את האופנוע נשוא האישום בכיוון הנגדי, חזר למסלול הנסיעה בפניה חדה מדי. בעטיה של פניה זו היטלטל המערער מצד לצד, נכנס למסלול נסיעתו של האופנוע וגרם למותו של רוכב האופנוע. פרקליטי המערער הסכימו לקבל תשתית עובדתית זו כבסיס לטיעוניהם בערעור. על יסוד תשתית זו הסכים מר ארצי להמרת סעיף האישום מהרשעה בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 להרשעה בעבירה לפי סעיף 304 לאותו חוק. בעקבות הסכמות אלה הודיעו המערער שיגבילו את טיעוניהם אך למידת העונש. ההסכמות האמורות מקובלות עלינו. לפיכך אנו ממירים את הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 298 לחוק הנ"ל בהרשעה לפי סעיף 304 לאותו חוק. הפרקליטים יטענו איפוא לפנינו בשאלת העונש. ניתנה יום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת פ ס ק - ד י ן 1. בעטיה של הרשעתו בעבירה של הריגה שנגרמה בתאונת דרכים הושת על המערער עונש מאסר לתקופה של ארבע שנים, מהן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי (בניכוי ימי המעצר), וכן הוא נפסל מהחזק רשיון נהיגה לתקופה של שמונה עשרה שנים. הערעור סב תחילה על ההרשעה. בנסיבות שפורטו על ידינו בהחלטה שקדמה למתן פסק-דין זה הוסכם בין המדינה והמערער, מחמת הספק, להמיר את ההרשעה בעבירה של הריגה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואנו אימצנו הסכמה זו ונתנו לה תוקף. 2. חרף המרת סעיף האישום מדובר בנסיבות של רשלנות בנסיבות חמורות ביותר; המערער סטה שמאלה לכיוון הנגדי של נסיעתו כששדה הראיה שלפניו היה חסום וקרוב לרכב שלפניו. הוא אמנם חזר למסלול הקודם של נסיעתו, אך הנסיבות אליהן הכניס את עצמו הביאו בסופו של דבר להתנגשות באופנוע שנסע מולו ולקיפוח חייו של אדם צעיר. המקרה שלפנינו מייצג דגם של התנהגות רשלנית ביותר המחייבת ענישה הולמת, ואי-אפשר להימנע מלהטיל על המערער עונש מאסר של ממש, חרף הנסיבות האישיות שפורטו לפנינו ותכנו של תסקיר שירות המבחן. בגזרנו את דינו של המערער התחשבנו בכל אלה וגם בעובדה שהוא נפסל מהחזק רשיון נהיגה לתקופה של שמונה עשרה שנים. אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המערער על תקופת מאסר של שנה אחת, בניכוי ימי המעצר, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. עונש הפסילה לתקופה של שמונה עשרה שנים בעינו יעמוד. המערער בהסכמתו יעמוד בפיקוח של שירות המבחן במשך שנה אחת לאחר שחרורו ממאסרו. ניתן היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה המערער יתחיל לרצות את עונשו ביום 10.7.97. הוא יתייצב בתאריך זה עד השעה 10.00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024380. B06 /שב	[ "חוק העונשין, תשל\"ז-1977" ]	1,452
6,119	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 2438 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקש : זליאנסקי ולדימיר נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.5.97 בת"פ 7/95 על-ידי כבוד השופט לינדשטראוס תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשנ"ז (5.5.97) בשם העורר: עו"ד סובול בשם המשיבה: עו"ד ליבליין החלטה המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בגין נהיגה שגרמה למוות בתאונת דרכים. בית המשפט גזר את עונשו של המבקש והטיל עליו שנתיים מאסר בפועל וכן פסל אותו מלנהוג למשך 18 שנה. הבקשה שלפני היא לדחיית ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש. הפסילה מלנהוג נכנסה לתקפה מיד לאחר גזר הדין. הערעור שהוגש מטעם המבקש מוסב הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. מבלי לנקוט עמדה בשאלה מה סיכויי הערעור, נראה כי יש לאפשר למבקש למצות את טענותיו בערעור בטרם יחל לרצות את עונש המאסר. אשר על כן, אני מחליטה לקבל את הבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד למתן פסק הדין בערעורו. נוכח הזמן שחלף מאז התאונה נשוא ההרשעה, שאירעה לפני קרוב לשלוש שנים, תעשה המזכירות מאמץ לקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם. ניתנה היום, כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024380	[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977" ]	1,455

3,878

בית המשפט העליון בה"נ 2548/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ז בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,071

9,239

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2548 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: טריפונוב סרגיי רוסיה, מחוז חברובסקי, בירובידז'אן כפר וולדגיים, רחוב טורגובי 14/2. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. A02 /דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,072

260

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 357/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער : וייצמן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.94 בת.פ. 371/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. לוי, ברלינר ונ. ישעיה תאריך הישיבה: ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד תמי בורנשטיין פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המערער, יוסף ויצמן, הואשם והורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. עיקרי העובדות הינן כדלקמן: בתקופה הרלבנטית לאירוע נשוא כתב האישום התגורר המערער בדירה נטושה אליה פלש. רוני כהן (להלן: המנוח ), אשר היה עבריין, החליט מספר שבועות לפני כן להתנחל לו בדירתו של המערער, וסירב לצאת משם למרות דרישותיו של המערער. לא זו בלבד, אלא שלעיתים מזומנות אף סירב לאפשר למערער לישון בתוך הבית, והכריחו ללון במרפסת אשר צמודה לכניסה לדירה. בתקופה שלפני האירוע גם הודיע המנוח למערער כי אינו מסכים שחברתו של המערער, אורלי גדפור (להלן: אורלי), תכנס לדירה. ביום ה1.8.1994-, בסביבות השעה 18:00 בערב, הגיעה אורלי לדירתו של המערער, והשניים יצאו לאכול. לאחר מכן הלכו לביתו של אחד בשם יואב, אשר גר בסמוך לדירתו של המערער. בהיותם שם אמר המערער לאורלי כי בכוונתו לשוב לדירתו כדי לקחת שמיכה וסדין, שיהיו אתם כשילכו לשבת על הדשא שליד הדולפינריום. אורלי לא היתה מרוצה מרעיון זה, והתעורר ויכוח בינה ובין המערער. בסיומו של הויכוח פנה המערער לכיוון דירתו, בלי שידע שאורלי הולכת בעקבותיו. אורלי התיישבה על ספסל בגן, במרחק מטרים ספורים מדירתו של המערער, וחיכתה למערער שישוב. כשהגיע המערער לדירה, הוא קרא בשמו של המנוח, ומשלא נענה, דילג אל מרפסת הבית כדי להכנס משם לדירה. בית המשפט קמא לא שלל את גרסת המערער כי בכניסתו לדירה הותקף על ידי המנוח בגרזן, וגרם חתך בידו. אחר כך זרק את הגרזן לעברו של המערער. לאחר זריקת הגרזן תקף המערער את המנוח בחמת זעם בצינור ברזל ובמוט עץ, וקרוב לוודאי גם בגרזן שהיה קודם בידי המנוח. לפי קביעת בית המשפט קמא "אין ספק שהנאשם הוסיף להלום ביריבו גם כשזה שכב חסר אונים על הרצפה, ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי". המערער הפליא את מכותיו במנוח, חרף תחנוני המנוח ותחנוניה של אורלי, שנכנסה לדירה בשלב כלשהו של הקטטה, כי יפסיק להכות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר הראיות, ואין מקום שנתערב בהן. 2. על "סדר המכות" העיד המערער: "המכה הראשונה היתה ביד שלי, אחר כך אני חושב שהיתה מכה שלי, ואז רוני נכנס פנימה ואחר כך הוא נתן לי מכה בבטן, ואחר כך הוא זרק את הגרזן עלי, ואני ברחתי ונתתי לו עוד כמה מכות. אני לא זוכר אם מכה או יותר. כן, אחרי שהוא זרק עלי את הגרזן אני נתתי לו עוד מכות" (בעמ' 58). "עד השלב שהוא זרק את הגרזן אני הספקתי להכות בו, אך אני לא יכול לציין את האזור בו פגעתי בו. כשהוא זרק את הגרזן הוא היה עדין במצב שהוא היה בסדר, ועמד על רגליו ... כשרוני זרק את הגרזן עמדתי ממנו במרחק של כמו ביני ובינך (בין שולחן התובע לשולחן העדים). אז נגשתי אליו, והכיתי בו בצינור הברזל שלוש-ארבע פעמים. היכיתי אותו כי פחדתי ממנו, פחדתי שהוא יקח את הגרזן ... כשהוא הלך לכיוון המטבח הוא ניסה שוב להרים את הגרזן. היום אני מצטער על כך שלא ברחתי" (בעמ' 59). 3. במישור המשפטי סובר בא כוחו המלומד של המערער כי בית המשפט טעה בכך שלא הכיר בטענתו להגנה עצמית. לדעתו, פעל המערער מתוך הגנה עצמית לאורך כל מאבקו במנוח. לפחות, היה על בית המשפט לקבוע כי המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו פעל המערער מתוך הגנה עצמית. לדעת ההגנה היה על בית המשפט קמא לקבוע, לאחר שהכיר בכך שהמערער פעל מתוך הגנה העצמית בתחילת המאבק, אם המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו נהנה המערער מההגנה האמורה, או לאחר מכן. טענה משפטית שניה של בא כוח המערער היא שלא הוכחה כוונת הקטילה, ההכרחית להרשעה ברצח. את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא מהמכות הרבות שהנחית המערער על המנוח, אולם מכות אלו היו - לשיטת ההגנה - לאחר הנחתת המכה הקטלנית שהיתה בעת שהמערער הגן על עצמו. טענה משפטית שלישית אותה עורר בא כוח המערער עוסקת ביסוד של העדר הקינטור, המהווה אחד מיסודות עבירת הרצח. על פי טענה זו יש לראות בנישולו של המערער מביתו על ידי המנוח ותקיפתו בגרזן כיוצרת את הקינטור השולל את האחריות הפלילית לרצח. כן טענה ההגנה כי דחיית טענת הקינטור שהעלה המערער התבססה על מסקנתו העובדתית - השגויה - של בית המשפט קמא כי המערער המשיך להכות במנוח גם לאחר שזה הוכרע. כטענות חלופיות לענין העונש טוען בא כוח המערער, כי היה מקום להימנע מלגזור על המערער את עונש החובה הקבוע בצד עבירת הרצח. זאת הן מכח סעיף 300א(א), עקב מצבו הנפשי המעורער של המערער, והן מכח סעיף 300א(ב), כשמדובר בחריגה מועטה בלבד מתחום התגובה הסבירה בעת ההתגוננות. 4. לאחר שזרק המנוח את הגרזן על המערער, לא היה עוד המערער תחת איום. אכן, מעיד הוא כי חשש פן ינסה המנוח ליטול לידיו שוב את הגרזן. אולם לא היה די בחשש זה כדי להצדיק את ההתקפה הפראית על מנוח, במוט הברזל, במוט העץ וככל הנראה גם בגרזן, ולהמשיך בה גם לאחר שהמנוח הוכרע. מה גם שהמערער עצמו מציין כי יכול היה לברוח מהדירה. בנסיבות אלו אין המערער זכאי להנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל הארוע. אכן, אין חובת נסיגה קיימת בכל מקרה. אולם - "שהות מספקת להסתלק מזירת הסכנה שכבר לא היתה מידית, מחייבת נסיגה ושוללת את ניצול השהות לשם פריקת יצרים" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 430). 5. על המנוח הונחתו מכות רבות, מתוכן שמונה על גולגולתו. לדברי הפתלוגית ד"ר פיליפס, שביצעה נתיחה בגופת המנוח: "שמונה פצעי הקרע לא נגרמו מאותה מכה. השבר הדחוס נמצא בחלק הימני של הגולגולת. של גג הגולגולת. ומאיזור זה יש קו שבר העובר לבסיס הגולגולת, וקו שבר זה הולך לצד הקדמי של הגולגולת. אלו שייכים לפצע קרע בעל יותר משפה אחת בצד הימני של הראש. יתר הפצעים בראש, כל אחד מסמל מכה אחרת. היו עוד שבע קרעים, דהיינו - עוד שבע מכות" (עמ' 19 לפרוטוקול). אולם, לדעת ההגנה ניתן לייחד את גרם המוות למכה אחת בלבד. דעה זו נתלית בדבריה של ד"ר פיליפס, כי: "המוות נגרם בעקבות מכה אחת, שגרמה לשבר הדחוס בראש. הנזק הכי קשה היה במוח. זה היווה גרם המוות" (עמ' 20 לפרוטוקול). האפשרות לייחד את גרם המוות, מטילה, לדעת ההגנה, את הנטל על התביעה להוכיח כי המכה הקטלנית הונחתה על גולגולתו של המנוח בעת שהמערער לא היה נתון במצב של הגנה עצמית. די שיתעורר ספק סביר ברמה העובדתית שמא אותה מכה קטלנית שהנחית המערער על המנוח היתה טרם שזה זרק את הגרזן, כדי שיזוכה המערער מרצח. המערער לא ידע לציין את האזור בו פגע במנוח, טרם שהלה זרק את הגרזן, אולם מדבריו בעדותו (כפי שהובאו לעיל) עולות שתי עובדות. האחת, כי רוב המכות שהנחית המערער במנוח היו אחרי שהמנוח כבר לא החזיק בגרזן, וכי המכות שקדמו לזריקת הגרזן לא גרמו למנוח לאבד את הכרתו והמערער והמנוח המשיכו במאבקם, תוך מעבר בין חדרי הבית. לדברי המערער: "כל זה אירע בכניסה לחדר, בתוך הבית ואחר כך הגענו למטבח (שם זרק המנוח את הגרזן - א.ג.), ואחר כך שוב חזרנו לחדר, ופתאום אורלי באה והתחילה לצעוק, והוא נפל. הסוף של האירוע היה ליד היציאה מהחדר למרפסת" (עמ' 55 לפרוטוקול). ד"ר פיליפס, התייחסה בעדותה למכה הקטלנית, ואמרה כי: "חבלה מן הסוג הזה בראש יכול להשפיע על אובדן הכרתו של אדם. דהיינו - אובדן הכרה מידי" (עמ' 20 לפרוטוקול). משמע, כי אם המכה הקטלנית היתה מונחתת על המנוח לפני שזרק את הגרזן, הוא היה אמור לאבד את הכרתו וליפול ארצה. ואילו לפי עובדות המקרה, אליבא דמערער עצמו, זרק המנוח את הגרזן כשהוא "בסדר" וממשיך "לעמוד על רגליו", ולהימלט מפני המערער מחדר לחדר בבית. מכאן המסקנה כי המכה הקטלנית שהונחתה על ראשו של המנוח היתה לאחר שזרק את הגרזן. 6. יתרה מזו. גם אם נניח - לטובת המערער - כי הספיק להנחית על המנוח מכה קשה טרם שזה זרק את הגרזן, ומכה זו היתה מביאה בסופו של דבר למותו של המנוח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית לרצח. ברור הוא - אף מעדותו של המערער עצמו - כי המכה אשר חוסה (על פי ההנחה) תחת ההגנה העצמית, לא הביאה למותו המידי של המנוח. לאחריה המשיך המערער להכות במנוח, אף שכבר שכב על הרצפה. מכות אלה היו, בין היתר, על ראשו של המנוח, כשברור הוא מן הראיות כי המערער לא היכה שמונה מכות על ראש המנוח, טרם שזרק המנוח את הגרזן. אומרת בהקשר זה ד"ר פיליפס: "הפצעים האחרים, המכות בראש, היו שניים, שלוש מהם מספיקות לגרום לאיבוד הכרה. אבל זה, יחד עם הנזקים בצלעות והדימומים ביתר המקומות, יכול לגרום למוות, אך לא מהיר ומידי" (עמ' 22 לפרוטוקול). מכאן, כי גם אם המכה הקשה הנ"ל היתה מובילה - בסופו של דבר - גם ללא המכות הנוספות למותו של המנוח, הרי שמכות אלו תרמו גם הן את חלקן, והחישו את מות המנוח (ראה סעיף 309(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). החשת המוות כתוצאה מהמכות המאוחרות ברורה היא בנסיבות המקרה ואין בה כל ספק. כאשר חובט אדם בראשו של חברו חבטה שיש בה לגרום למוות, והלה ממשיך על אף זאת לעמוד על רגליו (כבעניננו), ואחר כך ממשיך התוקף להכותו, בראשו ובמקומות רגישים אחרים בגופו , מכות שהן כשלעצמן יכולות לגרום למוות, אם כי "לא מהיר ומידי", לא ניתן לומר כי אין כל קשר סיבתי בין המכות המאוחרות למוות. הטענה כי במקרה כזה המכה הראשונה היא הסיבה היחידה ואין בלתה למוות, ואילו המכות המאוחרות לא תרמו כלל לתוצאה הקטלנית, הינה תלושה מהמציאות, ואינה מתיישבת עם עדותה של ד"ר פיליפס. 7. בע"פ 10/49 הי"מ נ' פתניאב (פ"ד ב 424), אליו הופנינו על ידי ההגנה, קבע בית המשפט כי על התביעה הנטל להוכיח שהמכה הקטלנית השתייכה לקבוצת המכות שאינה חוסה תחת ההגנה העצמית. אולם, אין הנדון דומה לראיה. שם נפטר המנוח כעבור חמישה ימים עקב דלקת קרום המוח, אשר התפתחה כתוצאה מזיהום שחדר למוח דרך סדק בעצם המצח של המנוח. לפיכך: "לא חלק איש מהשופטים על כך, כי המוות נגרם לא כתוצאה מצטברת של כל המהלומות גם יחד, אלא היתה פרי חלק, או אחת, מהמהלומות שהנחית המשיב על ראשו של המנוח" (שם, בעמ' 427). בית המשפט יכול היה באותה פרשה, לשייך באופן יחודי את סיבת המוות למכה אשר גרמה לסדק בעצם המצח, ולסבור כי המכות האחרות, אשר לא חסו תחת ההגנה העצמית, לא תרמו כל תרומה סיבתית למותו של המנוח. לפיכך קבע השופט ש"ז חשין כי: "בכל מקרה שהפעולה מתבטאת בשורה של מעשים, שקצתם באו לשם הגנה עצמית, וקצתם שלא לצורך זה, והמוות נגרם לא כתוצאה מכל שורת המעשים גם יחד, אלא מאחד מהם בלבד , אין בית-המשפט, בסופו של דבר, חייב לשקול אם הנאשם שכנע אותו שכנוע אשר עליו מדובר בסעיף 18 של הפקודה, אלא אם-כן יש בהוכחותיה של התביעה הכללית כדי 'לקשר את סיבת המוות' למעשה מסויים משורת מעשיו של הנאשם" (שם, בעמ' 438; ההדגשה הוספה). ואילו בעניננו מת המנוח שעה שהמערער מפליא בו את מכותיו מכל הבא ליד. הסברה כי המכה הקטלנית בעת ההגנה העצמית (אף אם היתה כזאת), היא בעלת התרומה הסיבתית היחודית לתוצאה הקטלנית הינה, כפי שראינו, חסרת כל בסיס מציאותי. 8. אשר לטענה הנוגעת לכוונת הקטילה. כוונה זו, שהיא "ההחלטה להמית", מורכבת משניים: מודעות לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, ויחס רגשי של חפץ בקרות התוצאה הקטלנית (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ" י, פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 394). לא יכול להיות ספק כי המערער היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה מהמכות שהיכה אותו. כשם שניתן להסיק מעוצמת המכות ומאזורי הגוף עליהם הן הונחתו, על חפצו של המערער במות המנוח. כשעל זאת נוספים דבריו של המערער לאורלי, בעת שזו ביקשה ממנו להפסיק להכות במנוח: "תסתמי גם את, שאני לא ארצח אותך גם את" (כדבריה במשטרה, מוצג ת64/ עמ' 2). המערער הנחית על גולגולתו של המנוח שמונה מכות במוט ברזל ובמוט עץ, שהם כלים קטלניים, בכללן המכה הקטלנית שהיתה אחרי שהמנוח לא החזיק עוד בגרזן. המערער לא הסתפק בכך, והיכה את המנוח שעה שלא נשקפה ממנו כל סכנה, גם בחלקי גוף אחרים. עוצמת המכות מומחשת בשבעת העמודים של דו"ח הפתולוגית (ת22/), המתארים מכות בכל חלקי גופו של המנוח לרבות שברים בתשע צלעות ובעצם האולנה שביד שמאל. עוצמת התקיפה מובהרת היטב גם בתמונות הנלוות לדו"ח הפתולוגית. ממכות אלו לא ניתן אלא להסיק כי המערער החליט, לאחר שהמנוח זרק לעברו את הגרזן, להמיתו, ולא לשעות לתחנוניו של המנוח, ואף לא לבקשותיה של אורלי, להפסיק את המתקפה. ברצונו לתאר את עוצמת התקפתו של המערער את המנוח, שם בית המשפט קמא דגש, ובצדק, גם על המשך הכאת המנוח לאחר שזה שכב חסר אונים על הרצפה. אולם את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא בראש ובראשונה מהממצאים הרפואיים והמעבדתיים האובייקטיביים, אשר אינם יכולים להיות נתונים במחלוקת. הסקת המסקנה כי למערער היתה כוונה קטילה מחוייבת המציאות היא בנסיבות המקרה ממהות התקיפה (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 608, 614). 9. בא כוחו המלומד של המערער הפנה לע"פ 671/81 ( עזיז נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 292), שם דקר הנאשם את המנוח חמש פעמים, ולמרות זאת החליט בית המשפט העליון, להמיר את ההרשעה ברצח להריגה. בפסק דינו אמר בית המשפט (בעמ' 299): "כאמור, מבין שני הנימוקים של דעת הרוב להרשעת המערער בעבירת רצח, האחד מבוסס על העובדה, כי המערער דקר את דורון 5 דקירות, ושלוש מהן היו באזור הרגיש של החזה; ואכן, לעתים קרובות עשויה עובדה של תקיפת הקורבן בנשק חם או קר באזורים רגישים וחיוניים של הגוף להוביל למסקנה של קיום כוונה להמיתו; וככל שמספר הפגיעות רב יותר, הוא מהווה משקל נוסף באותו כיוון (ע"פ 418/77; ע"פ 29/79 הנ"ל; ע"פ 563/79; ע"פ 686/80 הנ"ל). ואמנם לא בנקל יעורר נאשם ספק בלב בית המשפט, כאשר הוא הפליג יריותיו או דקירותיו בקורבן, כי לא הייתה לו כוונה להמית; אך כשם שיש שירייה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לעניין ההחלטה להמית, כך ייתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה. והנה במקרה דנן, כאשר כבר הוציא המערער את האולר מכיסו ופתחו, הוא לא התקדם לעבר דורון אלא להפך, נסוג אחורה. את השימוש בו הוא עשה רק לאחר שהונחתה עליו מכת הקרש, ואף זה פגע שטחית באזור הבטן. אלא שגם אז עדיין לא נחלץ לצאת, כיוון שדורון הסתער עליו פעמיים, כשם שתיאר ויטמן. הדקירות האחרות באו לאחר מכן, ייתכן כפעולה אינסטינקטיבית של הדיפת היריב או בעידנא דריתחא כלפי מי שכיוון את הקרש בתנופה חזקה לעבר ראשו ועדיין מתכוון להלום בו, או אפילו כהפחדה נוספת; ואין לשכוח, שאין יודעים איזו משלוש הדקירות האחרונות הייתה הקטלנית, אך ידוע שארבע היו שטחיות. נראה לי, כי על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כשהמערער עמד בפני לחץ של חוסר יכולת לצאת מהמקום, ונוכח התקיפה שהותקף בקרש והניסיונות החוזרים לתקפו שוב , היו הדקירות שדקר את דורון תגובה ספונטאנית לתגרה ההדדית שהתפתחה, והמוות שנגרם היה עקב מעשה של חמימות מוח ופזיזות פושעת. אך לא בהכרח תוך החלטה להרוג" (ההדגשה הוספה). חוסר יכולתו של הנאשם לצאת ממקום האירוע, והניסיונות החוזרים ונשנים לתקפו באמצעות הקרש אשר החזיק הקורבן, הם שעמדו ביסוד ההחלטה. ואילו בענייננו כבר עמדנו על כך שהיתה למערער הזדמנות להסתלק מהמקום, לאחר שהמנוח שמט את גרזנו, ומרבית המכות שניחתו על המנוח, ביניהן המכה הקטלנית, היו לאחר שזה כבר זרק את הגרזן. 10. לעניין הקינטור היה בית המשפט קמא מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי, והיתה מקובלת עליו גירסת ההגנה: "שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מהדירה, ועל מנת להשיג אותה מטרה אסר עליו לארח את חברתו, ואף אילץ אותו ללון לעתים במרפסת הבית. אך לנאשם עומדת לרועץ טענתו כי השלים עם מצב זה, ורק המתין לסידור חלוף שיוצע לו על ידי חברת 'עמידר' על מנת לפנות את הבית. ועל אף זאת, החלטתי להוסיף ולהניח לטובת הנאשם שמשיקול זה או אחר, הוא נמנע מלספר בבית המשפט על כך ש'קבלת הפנים' האלימה שזכה לה בבואו לבית בליל הארוע, שימשה נדבך נוסף שגרם לו לפרוק מעל עצמו עכבות מוסריות ואחרות שמונעות בדרך כלל מאדם לנהוג בדרך אלימה". אלא שבכל מקרה, לא הצליח המערער, לדעת בית המשפט קמא, לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי: "אך במצב זה, גם אם תאמר שנתקיים בנאשם המרכיב הסובייקטיבי שביסוד הקינטור, אינך יכול לקבוע שהיתה בעניינו 'התגרות', אלא אם תקבע כי נתקיים בו המרכיב האובייקטיבי, לאמור, שאדם במצבו של הנאשם היה נוהג באותה דרך, דהיינו, לאחר שכבר הכריע את התוקף היה מוסיף להלום בו, על אף שלא נשקפה לו עוד סכנה ממנו. לתוצאה זו אינני יכול להצטרף". לענין המבחן האובייקטיבי אמר הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 ( מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 390): "הוספתי על כך בע"פ 686/80 (שם, עמ' 264) כי הוסבר כבר בע"פ 396/69 הנ"ל (שם, בעמ' 580) מול האות ו', שמשמעותו הנכונה של המבחן האובייקטיבי אינה, כי על בית המשפט להציג לעצמו כאילו את השאלה, אם רוב האנשים במדינה - בהיותם במצבו של הנאשם - היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית, שבה נהג הנאשם המסויים, שמעשיו מועברים תחת שבט הביקורת השיפוטית. השאלה היא רק, אם הקינטור, שהופנה כלפי הנאשם, היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כי יש להסיק, שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית, שבה הגיב הנאשם. כאמור בפסק דיננו הנ"ל, בהציבו זה מול זה, בכעין עימות, את ההתגרות ואת התגובה עליה, אין בית המשפט נזקק לוודאות מאתימאטית או לקיומה של שרשרת גורל נחרצת ובלתי נמנעת. שני היסודות לשיקוליו של בית המשפט הם המעשה שאירע, מצד אחד, וההנחה הסבירה בדבר מהות דרך התגובה, לה מצפים מצד האדם הסביר, מצד שני. בעת בחינת התנהגותו של הנאשם אין בית המשפט מיישם את אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן. בית המשפט מודד מעשיו של הנאשם על פי הערכת מצב מציאותית, והיא, אם צפוי הוא כי האדם הסביר אכן היה נכנע ליצר התגובה מול ההתגרות ולא היה מצליח לרסן את עצמו". 11. בית המשפט קמא, מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו, על כל הנלווה לכך, ותקיפתו של המנוח את המערער בגרזן. אשר למעשה הראשון, מדובר בהתנהגותו של המנוח מספר שבועות לפני הרצח, ולא בתכוף לו. לפיכך: "אם, בין הקינטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן, שבו היתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לו טענת הקינטור. אין ספק שהתנאי האמור עולה בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי במובן זה, שאם היתה שהות 'להתקררות', כי אז יש להניח שהאדם הממוצע היה מנצל אותה כדי להחזיר לעצמו שליטה עצמית ולכן, היה נמנע מביצוע המעשה הקטלני הנדון" (ע"פ 396/69 בנו אברהם נעים נ' מדינת ישראל , פ"ד כד (1) 561, 581). 12. על אף זאת, אין להתעלם מהקינטור האמור, כשאנו באים לדון במשקלו הפרובוקטיבי של המעשה השני, הנוגע לתקיפת המערער בגרזן. ניתן לומר כי הארוע המקנטר הראשון, אף אם אינו עומד לבדו במבחן הקינטור האובייקטיבי, יש בו להוסיף נופך בהצטרפו לקינטור השני. על אפשרות זו עמד השופט אגרנט בע"פ 396/69 הנ"ל (בעמ' 586): "לחיזוק הטענה הזאת, הסתמך מר תוסיה-כהן על דברי גורדון (ע' 713 לספרו), מהם עולה, כי לשם הוכחת הגנת הקינטור, מותר לצרף למעשה הפרובוקטיבי, שבא בסמוך להריגת הקרבן, ואשר כשלעצמו לא היה מספיק כדי להסב איבוד שליטה עצמית אצל הנאשם, את גורם השפעתו המצטברת של מעשה קינטור קודם. (some final act of provocation which, albeit because it follows on the earlier provocation and is the last straw, actually provokes a loss of control). ברור, כי הדברים האלה מחייבים, כי היה מעשה קינטור חדש סמוך לביצוע המעשה הקטלני, שאם לא כן, אין מקום להתחשב בהשפעתו 'המצטברת' של הקינטור הקודם... בהמשך לדבריו הנ"ל מדגיש המחבר שאין זה מספיק, לשם הוכחת קינטור 'מצטבר', כי מעשה הקינטור האחרון שימש לנאשם אך הזדמנות ליטול נקמה על מעשה הקינטור הקודם של הקרבן". (ראה גם ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, 268). בעניין זה אומר פרופ' פלר: "לדעתנו, כפי שכבר נאמר לפני כן, העיקר הוא, לעניין זה, אם המעשה האחרון, עובר לביצוע העבירה, היה זה שהקניט את העבריין, ואילו המעשים הקודמים עשויים להוות נסיבות רקע בלבד, לאורן יש לשקול את משקלו הפרובוקטיבי של המעשה האחרון (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 565; ההדגשה הוספה). 13. ואף על פי כן, איני רואה מקום לומר כי נתקיים בענייננו קינטור במובנו האובייקטיבי, בין שמעשה ההתגרות השני עומד לעצמו, ובין שמצטרף אליו מעשה ההתגרות הראשון. קינטור, מעצם טבעו, הוא מצב רגעי חולף, שלאחריו "אדם מן הישוב" (או: "האדם הסביר") מתעשת, שולט על רגשותיו ואינו ממשיך להכנע לסערת הרוח שנתחוללה בקרבו. אכן, לא כל אדם נחן בתכונה זו, אולם כך ראוי שינהג כל אדם. מעצם הצורך להעמיד את הקינטור גם במבחן האובייקטיבי, של "אדם" שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אין מנוס מן המסקנה כי בדרך זו קובע בית המשפט גם נורמות התנהגות כופות, בהן הוא מעצב את "דמותו" של "האדם מן הישוב" ותגובתו הצפויה. בכך חשיבותו של המבחן האובייקטיבי, ש"נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה", עד שהפך לאבן יסוד בפסיקתו של בית משפט זה שאין עוד להרהר אחריה (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). בכך אין בית המשפט מיישם את "אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן" (כדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87 הנ"ל), אלא מיישם הוא את אמת מידה להתנהגות בן תרבות ממוצע, תוך הנחה כי כאלה הם רוב אזרחי המדינה. כפי שנאמר בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, 724): "אם מושם הדגש במלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר התגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמת התנהגות". לפיכך אין מקום שבית המשפט יכיר בקינטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של "האדם מן הישוב", כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת ל"אדם מן הישוב". 14. בא כוחו המלומד של המערער טען גם, כאמור, כי המערער זכאי להקלה מעונש החובה של מאסר עולם מכח סעיף 300א לחוק העונשין. אולם טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער נדחתה בראש ובראשונה בשל כך שהאיום הוסר ממנו לאחר שהמנוח זרק את הגרזן. מכאן, שהמשך תקיפתו של המערער את המנוח אינה חוטאת בחריגה "במידה מועטה, בנסיבות הענין" מתחום הסבירות, כי אם בהעדר מוחלט של יסודות ההגנה העצמית. לפיכך, לא חל סעיף 300א(ב) לחוק. אשר לטענה כי אין להטיל על המערער את עונש החובה הקבוע בעבירת רצח, ויש להחיל לגביו את סעיף 300א(א) לחוק, בשל מצבו הנפשי המעורער, שהגביל אותו במידה ניכרת מלהבין את מעשהו או את הפסול שבו, הרי שגם טענה זו יש לדחות. לצורך טענה זו נסמכת ההגנה על חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי המערער סובל מהפרעות התנהגות וקשיי קשב וריכוז. בנוסף, למערער יש תלות מעורבת בסמים מזה שנים רבות. מנגד, טוענת התביעה, כי באותה חוות דעת פסיכיאטרית נאמר כי המערער צלול, בעל התמצאות תקינה, ולא ניצפו מחשבות שווא מכל סוג. כמו כן, שיפוט וביקורת המציאות היו תקינים. סבורני, כי בכל מקרה אין בחוות הדעת כדי לסייע למערער. לצורך הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על המערער להראות כי קיימת אצלו "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי", אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשהו וטיבו. ואילו הפרעות התנהגות, קשיי קשב וריכוז, אין בהם כדי למלא אחר תנאים אלה. כדברי הנשיא ברק: "'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשת הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילה את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין)" (ע"פ 4389/93, 4497, מרדכי נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). (גישה דומה הובעה גם בע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). 15. העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ. חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95003570. D03

[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק העונשין)\" (ע\"פ 4389" ]

1,073

31,279

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום פסק-דין ביום 27.1.98 איפשרתי למבקש לנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא יידחה ערעורו בשל אי הפקדת ערבון, כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ההחלטה נמסרה למבקש ביום 2.2.98. משלא הגיב תוך המועד שנקבע - נדחית בקשתו לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. P05

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,079

262

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4776 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף, תל-אביב-יפו - 1 סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 17.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,080

8,181

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2591/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר : שבתאי לביא נגד המשיבים : 1. הנהלת ההוצאה לפועל 2. המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות 3. משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים פסק-דין 1. זוהי עתירה שכותרתה "עתירה לצו ביניים" ועל פי מהותה היא עתירה לצו על תנאי, שהוגשה על ידי עותר שאיננו מיוצג. העתירה איננה ברורה במידה המאפשרת לעמוד על עילותיה. כמו כן לא מצורפים לה מסמכים ובמיוחד החלטות שנראה לכאורה כי עליהן מלין העותר. 2. עם זאת, ניסינו להתחקות אחר תלונותיו של העותר אותן ניתן לסווג למספר קבוצות: האחת, טענות כנגד עיקולים שהוטלו על רכושו, ככל הנראה על ידי לשכת ההוצאה לפועל; השניה, טענות כנגד הליכי גבייה לפי חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, התשנ"ה1995- (להלן: חוק הגבייה); השלישית מתייחסת להחלת הוראות בדבר חקירת יכולת הקיימות לפי חוק ההוצאה לפועל, על הליכי גביה לפי חוק הגבייה; וטענות נוספות המועלות על ידי העותר המתייחסות לביטול רישום פלילי, דרישה לקיום משפט אזרחי וכיוצא באלה. 3. אשר לנושא העיקולים, ככל שהם מוטלים על ידי משרד ההוצאה לפועל, קיימת דרך חוקית לתקוף החלטות הוצאה לפועל ופניה לבית משפט זה בעתירה, איננה הדרך הנכונה לכך. הוא הדין באשר להסרת עיקולים שהוטלו. אשר לחקירת יכולת, ככל שקיים שוני בין הליכי ההוצאה לפועל הקבועים בחוק ההוצאה לפועל לבין הליכים לפי חוק הגבייה, על המחוקק לענות בעניין זה - אם בכלל יש מקום לכך - ואין הדבר נתון בידי בית משפט זה. הטענות האחרות אינן בהירות דיין ועל פני הדברים אינן מעמידות עילה לפניה לבית משפט זה, אם בכלל. העתירה נדחית. ניתנה היום, ד' בתמוז תשנ"ז (9.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025910. J03

[ "חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, התשנ\"ה1995" ]

1,084

266

בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סרגיי בן מילנטי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97) בשם המבקשת: עו"ד אלון אינפלד בשם המשיב: עו"ד כרמלה רוטפלד ה ח ל ט ה על-פי הצעת בית המשפט הסכימו באי-כוח הצדדים כי מעצרו של המשיב יוארך בשלב זה עד ליום 21.10.97, מבלי שיהיה בכך כדי למצות את עילת הבקשה. המשך הדיון בבקשה לגופה יתקיים בפני ביום 21.10.97 שעה 08:30, ולמועד זה יש להזמין גם את המשיב ממקום מעצרו. מטרת הדחיה היא לאפשר לתביעה ולסניגורית לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, להוספת מועד או שני מועדים נוספים לשמיעת המשפט, בגבולות עשרת הימים הראשונים של חודש נובמבר, במטרה להבטיח את סיום פרשת הראיות והסיכומים במשפטו של המשיב עד למועד האמור. מעצרו של המשיב הוארך איפוא בזה עד יום 21.10.97. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F02

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]

1,091

13,115

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סרגיי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד מיכל ששון ה ח ל ט ה לבקשת המאשימה ובהסכמת הסניגורית הנני מאריך את מעצרו של המשיב עד יום 2.12.97 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 140/96 של בית המשפט המחוזי בחיפה לפי המוקדם מבין המועדים. הישיבה שנקבע ליום 21.10.97, לדיון בבקשת המדינה, מתבטלת. ניתנה היום, יח' בתשרי תשנ"ח (19.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F03

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ\"ב1982" ]

1,092

16,445

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5863/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סרגיי בן מילנטי שמיס בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- החלטה הבקשה תידון בפני ביום 9.10.97 שעה 08:30. יש לזמן את באי כוח הצדדים וכן את המשיב. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058630. F01

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]

1,093

4,842

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט ת. אור כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. דורנר העותרים בבג"צ 2534/97 : 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינשטיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נגד המשיבים : 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה: ז' באייר תשנ"ז (14.5.97) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר. חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד. הולץ-לכנר ועו"ד א. פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע. עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע. פוגלמן ועו"ד ש. ניצן פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. כתבה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, העלתה חשדות למעשים פליליים הכרוכים במינויו של עורך-דין רוני בר-און (להלן: בר-און), ליועץ המשפטי לממשלה. כתבה זו הביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד כל המעורבים בפרשת המינוי. ביום 18.4.97 החליט היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה (גב' עדנה ארבל), אשר היתה, בין היתר, לסגור תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ונגד שר המשפטים, מר צחי הנגבי, מחוסר ראיות מספיקות נגדם. זאת על אף המלצתה של המשטרה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה (בכפוף לחקירתו פעם נוספת), וכן נגד שר המשפטים בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. גם בין צוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה נפלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לעמדה שעל הפרקליטות לנקוט, כשלדעת חלקם (בדעת מיעוט) מצדיקות הראיות הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. 2. החלטת היועץ המשפטי לממשלה הביאה להגשת שלוש העתירות שלפנינו. המבוקש בבג"צ 2534/97 הוא כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה יראו טעם מדוע לא יועמדו ראש הממשלה ושר המשפטים לדין, בהתאם להמלצת המשטרה; זו גם בקשתם של העותרים בבג"צ 2535/97, אשר הוסיפו בקשה כי נצהיר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה "לוקה באי סבירות קיצונית ולפיכך דינה להתבטל"; ואילו לעותר בבג"צ 2541/97 שלוש בקשות: האחת, מופנית אל היועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. השניה, מופנית אל ראש הממשלה עצמו, ליתן טעם מדוע לא יתפטר מתפקידו כראש ממשלה. הבקשה השלישית, שהיא חלופית לקודמותיה, היא כי תיק החקירה יוחזר למשטרת ישראל להשלמת חקירתו של ראש הממשלה, או כי נצהיר שסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה היתה שגויה. שמענו את שלוש העתירות כאחת. 3. השאלות המתעוררות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיות שאספה המשטרה בחקירתה. לפיכך, מן הראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט על העמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו (כבענייננו). סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום. בהנחיות ה- Director of Public Prosecution באנגליה מצויה כיום הדרישה ל"סיכוי מציאותי להרשעה" (a realistic prospect of a conviction) . דרישה זו החליפה דרישה קודמת של "סיכוי סביר להרשעה". על התובע באנגליה לבחון את כל הנתונים שבתיק החקירה, לרבות טענות ההגנה של הנאשם, ואף לבחון את מהימנות הראיות שבכוונתו להגיש לבית המשפט (ר' גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 175). נראה, כי התפישה השלטת בארה"ב לגבי רף הראיות הנדרש לצורך הגשת כתב אישום, דומה במהותה למבחן האנגלי, ובעיקרו מבוסס הרף על אפשרות או ציפיה סבירה של הרשעה בבית המשפט (גביזון, שם, עמ' 186-184). 4. מהו המבחן שראוי כי ינקוט בו התובע הישראלי? היתרון העיקרי של שיטת "האפשרות הסבירה להרשעה" היא בהקטנת מספר אישומי השווא. ואף אם בעצם העמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שהרלבנטי שבהם לענייננו הוא חובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין (בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421). דינו של תובע אינו שונה בנדון זה מחובתה של כל רשות מינהלית אחרת, ואין כל הצדקה לראות בו חריג לכלל. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא. הגישה המצדדת ברלבנטיות של שקילת סיכויי ההרשעה אף עולה מן הפסיקה. כך מוצאים אנו בבג"צ 3425/94 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם): "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה". ובדנג"צ 4742/93 (פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 359) אמר השופט אור: "במסגרת שיקוליו היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב אישום לבית המשפט" (בעמ' 367). "כך, למשל, ויתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית המשפט על ידי הגשת כתב אישום, אינם רצויים ואינם ראויים" (בעמ' 368). עמדה דומה בוטאה גם בעבר היותר רחוק, מפי הנשיא י. כהן: "כשדיבר המחוקק בסעיף 62 על "ראיות מספיקות לאישום אדם פלוני" המצויות בחומר החקירה, הוא התכוון בעליל לקיומו של חומר ראיות, אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה" (בג"צ 650/82, ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 216). (כן ראה בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(5) 423, 436). 5. בכך לא הגענו לסוף הדרך. ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה". עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. כדי לתאר מצב בו למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום, נקטו פסקי הדין שהבאנו לעיל במלים: "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה". אולם איני סבור כי המנעות מהגשת כתב אישום מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים בהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה. הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום. 6. סבורני, על כן, כי כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו. את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו. כפי שציין הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 (זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133): "'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... 'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי" (בעמ' 146). והדברים שנאמרו בהמשך לגבי שיקולו של השופט בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יפים, בהתאמה גם לגבי תובע: "בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (עמ' 149-148). 7. כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). לעניין זה התייחס השופט ברק בבג"צ 935/89 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512): "הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית , שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית , הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית , הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי". והנשיא שמגר הוסיף (בעמ' 530): "הסמכות להחליט על היעדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקוים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה. על המדיניות האמורה לנטוע בלבו של הציבור אמון בכך - (א) שכולם שווים בפני החוק; ... תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט". ודוק, אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום. כדבריו של פרופ' קרמניצר: "ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של 'עמך'. אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של 'מה יגידו'. אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השיוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך הפלילי" פלילים ה2 (תשנ"ז) 173, 186). 8. בבג"צ 3094/93 (התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5) 404) לא הסכים בית המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר. זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט. לא למותר לציין כי העקרון שכולם שווים בפני החוק, היה נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כעולה מן הכתובים ומדבריו של עו"ד ניצן בא כוחם המלומד של המשיבים. 9. עמדנו למעלה על משמעות התיבות "ראיות מספיקות לאישום" שבסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם עד שנבוא לבחינת הראיות שבתיק הנדון, כפי שהן עולות מחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שנעמוד על ייחוד הבחינה של דיות הראיות על ידי התביעה, שעה שתיק החקירה מבוסס על ראיות נסיבתיות. שכן, הראיות בענייננו הן רובן ככולן ראיות מסוג זה. 10. כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים. עם זאת הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית המשפט להיסק לוגי, על פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע. השלב הראשון - בדומה להרשעה על סמך ראיות ישירות - מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מספר מנגנונים, בהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם. השלב השני הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד הממצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בהקשר זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685). אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. תמציתו של השלב השלישי הוא, אם כן, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 (חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645, 651): "כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם, או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה." ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על ידי הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות". לדבריו: "התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גירסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים" (מתוך ע"פ 497/92 עמוס נחון נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). (ולעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 823). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם. 11. כאן אנו מגיעים לשאלה כיצד משפיעה - אם בכלל - האבחנה בין שלושת השלבים בדיון שבבית המשפט על שיקוליו של התובע אם להגיש כתב אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות. פועל יוצא מן הפיצול לשלבים עליהם עמדנו, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית המשפט. ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב אישום, כל הבדל בין תיק בו הראיות ישירות לבין תיק בו הראיות הן נסיבתיות. בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי וודאות, ולא ניתן לאמץ אמת מידה נוקשה להערכה זו. לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער בין ההליך השיפוטי לבין הליך ההעמדה לדין, ופוחתים תנאי אי הוודאות בהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לאמר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות. ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית המשפט. אמת המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, על כן, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית המשפט ידחה את הסבר הנאשם. 12. משפרשנו כללית את נושא הגשת כתב אישום על סמך ראיות נסיבתיות, יש מקום לבחון את מאפייניה המיוחדים של העבירה בה מדובר, הפרת האמונים, שבסעיף 284 לחוק העונשין. תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, ובוודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרשותה של העבירה. הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש ולצורך התגבשותה נדרש בית המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. בכך נבדלת עבירת הפרת אמונים, בה יש שמניעיו של הנאשם מהווים חלק מהגדרתה, מעבירות מחשבה פלילית רגילה, אשר בהן המניע אינו חלק מיסודותיהן (אלא רק שיקול בגזירת הדין). על היחס בין עמימות היסוד העובדתי למורכבות היסוד הנפשי בהקשר המיוחד של עבירת הפרת אמונים, עמד פרופ' קרמניצר באומרו: "האלטרנטיבה של 'הפרת אמונים' היא בלתי מוגדרת באורח ספציפי מבחינה אובייקטיבית, בניגוד למה שנדרש ככלל בתחום דיני העונשין. יש טעם אפוא בדרישת מודעותו של העושה את אופייה הפסול של התנהגותו כדי להצדיק הטלת אחריות פלילית, נוכח החסר או הפגם שביסוד האובייקטיבי של העבירה" (מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ד) 275, 284). הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום ובית המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לאמר כי בהעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים. 13. מכאן לענייננו, ותחילה הערה. משהחלטנו (בניגוד לדעתי אותה הבהרתי בהחלטה שניתנה בנפרד) לדחות את בקשותיהם של העותרים לגלות את הדו"ח המסכם של המשטרה ואת "דעת המיעוט" בפרקליטות כי דיות הראיות מספקת כדי להגיש כתב אישום נגד ראש ההמשלה, עלינו לצאת מנקודת המוצא כי בחוות דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בא לידי מיצוי חומר החקירה כולו. אין לנו אלא את שעינינו קוראות במסמכים האמורים, ועל פי תשתית ראייתית זו עלינו לנתח את המסקנות שנקבעו בהם. 14. בחוות דעתה מציינת פרקליטת המדינה (בעמ' 15) כי: "שני מוקדים לפרשה: האחד, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מעו"ד בר-און, בין באופן ישיר בין באופן עקיף, כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים, אם יתמנה לתפקיד. האחר, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מראש הממשלה, כי עו"ד בר-און אכן ימונה לתפקיד, מתוך ידיעה ברורה כי דרישתו של דרעי מכוונת כל כולה לסיפוק ענייניו כנאשם בפלילים, והטענה בדבר הלחצים שהפעיל דרעי על ראש הממשלה כדי להבטיח את המינוי. בחינת מעורבותו של כל אחד מן החשודים צריכה להתייחס, איפוא, לשני מוקדים אלה". בהמשך חוות הדעת (בעמ' 19) אומרת פרקליטת המדינה: "בבואנו לבחון אם מחומר הראיות שנאסף עולים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה בפרשת בר-און, עלינו לבחון שלושה היבטים עיקריים מבחינת חלקו של ראש הממשלה במינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לגבי כל אחד מהם בנפרד, ולגבי כולם ביחד, יש לבחון אם מבססים הם חשד להתנהגות פלילית מצד ראש הממשלה בפרשה. שלושה היבטים אלה הם כדלקמן: א. האם החלטת ראש הממשלה למנות את בר-און לתפקיד נתקבלה על בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים. כבר עתה נציין, כי מובן מאליו שאין בכוונתנו לדון בשאלה אם המינוי היה המינוי הטוב ביותר האפשרי אם לאו, שכן לשאלה זו אין חשיבות לצורך בחינת פליליות ההתנהגות. לא נדון בכך אלא במידה שיש בכך כדי לסייע לברור היסוד הנפשי של ראש הממשלה, שהתלווה לתהליך מינויו של בר-און כיועץ משפטי לממשלה . ב. האם הובא לידיעת ראש הממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבר-און ובמועמדותו ואם כך היה, האם צריך היה מידע זה לגרום לעצירת המינוי לחלוטין או לפחות לעיכובו עד לבירור נכונות המידע. ג. האם הביא ראש הממשלה לידיעת הממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בר-און לתפקיד היועץ. להלן נדון בהיבטים אלה על פי סדר האירועים הכרונולוגי. עם זאת נציין, כי ההיבט המרכזי המעלה חשד לפלילים הינו ההיבט השני...". האבחנה בין שני ההיבטים הראשונים היא זו: בהיבט הראשון, נבחנה האפשרות שמלכתחילה קידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על בסיס שיקולים פסולים. דהיינו, כי קידום המינוי מתוך שאיפה לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי תוך מודעות לטיב מניעיו של האחרון, הוא שמהווה הפרת אמונים. בלשונה של פרקליטת המדינה: "הדעה הסבורה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מעלה את הטענה, כי חומר הראיות מלמד שראש הממשלה פעל לבחירתו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ, בשל דרישה שהפנה אליו חה"כ דרעי, שביקש זאת כדי לקדם את ענייניו כנאשם בפלילים" (עמ' 23). בהיבט השני נבחנה האפשרות שגם אם המינוי נעשה מטעמים ענייניים, הרי שקידומו - חרף מודעותו של ראש הממשלה לאפשרות שנרקם קשר פסול בין דרעי ובר-און - הוא שמהווה עבירה. בלשונה של פרקליטת המדינה: "לכאורה, הובא כאן מידע חמור אודות קשר פסול בין בר-און לדרעי לידיעת ראש הממשלה. על בסיס עדות זו של אבי יצחק, כנדבך מרכזי, הוצע להשתית כתב אישום נגד ראש הממשלה" (עמ' 30). לצד אפשרויות אלה נבחנה כאמור, גם אפשרות שלישית, והיא להגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום בגין המנעותו מלציין בפני מליאת הממשלה את כל המידע על ההסתייגויות ממינויו של בר-און. אפשרות זו נדחתה מהטעם שגם אם תוכח כדבעי, אין הדבר מהווה עבירה פלילית. אף אנו לא נתייחס להיבט זה. 15. טרם שנבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להקדיש כמה מילים לשאלה אם החשדות שיוחסו לראש הממשלה אכן נכנסים לגדר העבירה של הפרת אמונים. השאלה מתי הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים מגעת כדי עבירה פלילית היא שאלה קשה. מקורו של הקושי בהבחנה בין פגם מבחינת המשפט המינהלי, כלומר הפרת חובת ההגינות והסבירות בהפעלת הסמכות, ובין הפעלת סמכות ההחלטה מטעמים המגיעים לכדי "הפרת אמונים" מבחינת החוק הפלילי. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. אולם בוודאי שלא ניתן לדחות את הטענה כי אם מינוי אדם למשרה רמה כשל יועץ משפטי לממשלה בא עקב לחציו של נאשם בפלילים, כשיוזם המינוי, הלא הוא ראש הממשלה, מודע (או לפחות עוצם עיניו) לכך שמקור הלחצים הוא בהליכים הפלילים המתנהלים נגד אותו נאשם, כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על פי המשפט המינהלי ומגיע עד כדי "הפרת אמונים" בחוק הפלילי. במלים אחרות, אם המניע למינוי מבחינת ראש הממשלה היה סיפוק רצונו של חבר הכנסת דרעי, די במודעותו (או עצימת עיניו) של ראש הממשלה לטיב מניעיו של חבר הכנסת דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. כלומר, שלצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות - במסגרת ההיבט הראשון - לשאלה אם ראש הממשלה "הפנים" את אזהרתו של עורך הדין אבי-יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני עליו עמדה פרקליטת המדינה. שכן, העבירה לפי ההיבט השני היתה קמה רק אם בעת שקידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און, אפילו על יסוד שיקולים ענייניים, הוא היה מודע לקנוניה בין חבר הכנסת דרעי לבין בר-און. נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך, כמפורט בחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי, ולפיכך נתמקד בהיבט הראשון. 16. מדוע נדחתה, אם כן, האפשרות להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה על פי ההיבט הראשון? נביא בקצרה את נימוקיה של פרקליטת המדינה לכך. נקודת המוצא של פרקליטת המדינה בחוות דעתה היא שאין ראיה ישירה המצביעה על כך שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי. אומנם מצויה, בתיק החקירה עדותו של עורך הדין אבי-יצחק, אשר לפיה התבטא דרעי באזניו כי ראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און, אולם "עדות זו הינה עדות שמיעה, ככל שהיא נוגעת לראש הממשלה, וממילא אין היא קבילה נגדו" (עמ' 23 לחוות הדעת). בהעדר ראיה ישירה, בחנה פרקליטת המדינה את הראיות הנסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר הכנסת דרעי. פרקליטת המדינה אינה מכנה אותן בשם "ראיות נסיבתיות", ומבכרת את הביטויים "תמיהות", "חשדות" ו"אינדיקציות". אולם ברור הוא - והדבר הוסכם על בא כוח המדינה בעת הדיון בעתירה - כי בראיות נסיבתיות עסקינן. 17. לפי המודל עליו עמדנו לעיל בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, היה על פרקליטת המדינה לבחון שתי שאלות. האחת, אם יש במסכת הראיות הנסיבתיות כדי לסבך את ראש הממשלה בתיזה מפלילה, אשר לפיה קידם את מינויו של בר-און על מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי, תוך מודעות לכך שהאחרון מעוניין במינוי מטעמים פסולים. שאלה זו עיקרה הוא, כאמור, בהיסק לוגי. זאת, כמובן, מתוך הנחה שהראיות הנסיבתיות, כשלעצמן, ניתנות להוכחה. השאלה השנייה, נוגעת לסיכויים כי הסברו האלטרנטיבי של ראש הממשלה למינוי בר-און יתקבל על-ידי בית המשפט. 18. נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה למניעיו של חבר הכנסת דרעי לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה, כי גישה זו נבעה מן התפישה שהנחתה אותם כי יש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי לבר-און. זאת על אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש הממשלה לציפייתו של חבר הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו. 19. בנוגע לשאלה הראשונה של ניתוח הראיות הנסיבתיות, הייתה נכונה פרקליטת המדינה לצאת מן ההנחה ש"נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". סברה זו נסמכה על הראיות הנסיבתיות הבאות (עמ' 26): "לסיכום, כל התמיהות הללו מעוררות חשד, שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה. למסקנה זו הגענו, מכיוון שקשה לקבל שראש הממשלה החליט למנות את בר-און רק על סמך התרשמותו והמלצת שר המשפטים, שעה שאל מול שני אלה עומדות חוות דעת שליליות על התאמת בר-און לתפקיד - שהגיעו מכל עבר; שעה שמדובר במי שהעדים המעורבים מעידים כי לא ראו בו מועמד מהשורה הראשונה של עורכי הדין; שעה שמדובר באדם השייך למחנה אחר בתוך הליכוד (שהעומדים בראשו, אגב, לא תמכו במינוי בישיבת הממשלה); ועוד. לפיכך נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". על רקע הנחת קיומו של מניע נסתר נדרשה פרקליטת המדינה המלומדת לשאלה "האם יש בראיות אינדיקציות לזהותו של אותו מניע נסתר, והאם כמות הראיות, היכולות להצביע על מהות המניע הנ"ל, מספיקה להוכחתו במשפט פלילי" (עמ' 26). התיזה שהמניע הנסתר היה הרצון לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי מתיישבת, לדעתה, עם מספר "תמיהות" (שאינן, כאמור, אלא ראיות נסיבתיות), והן: "א. אם אמנם דרעי היה יוזם המינוי, כי אז מצויה בכך תשובה לשאלה מי היה האיש שהעלה לראשונה את שמו של בר-און בלשכת ראש הממשלה. יתרה מזאת, אם כך היה, ברור גם מדוע מעדיפים כל המעורבים להסתיר את זהות הממליץ, שכן ברור לכל, כי מעורבות דרעי במינוי היועץ המשפטי לממשלה מטילה לפחות פגם, אם לא פליליות, על המינוי. בדומה, על פי תיזה זו, נראה כי זו הסיבה שבעטיה הוזמן בר-און לראיון כה יחודי בקלות כה רבה, למרות היותו מזוהה עם מחנה אחר בליכוד. לכאורה, הסיבה לכך היא, שהדבר נעשה לבקשת דרעי. בכך יכולה להמצא גם תשובה לשאלה מדוע לא חיפש ראש הממשלה ברצינות מועמדים אחרים לתפקיד ומדוע סומן בר-און מההתחלה כמועמד מוביל. ב. אם אמנם דרעי קיבל החלטה שבר-און יזכה במינוי, כי אז מצויה בכך התשובה לשאלה המטרידה מדוע היה ראש הממשלה כה נחוש בהחלטתו למנות את בר-און, למרות כל חוות הדעת השליליות שניתנו על מועמדותו וכל ההמלצות שקיבל להימנע מהמינוי. בדומה, עובדה זו יכולה להבהיר מדוע ראש הממשלה לא הגיב בדרך כלשהי על המידע שקיבל מעו"ד אבי-יצחק, לפיו דרעי מעוניין במינוי. כמו כן, יכולה להמצא גם תשובה אפשרית לשאלה מדוע התעלם ראש הממשלה מהמידע (או מהשמועה) שהובא לידיעתו אודות קשר לא נאות בין דרעי לבר-און" (בעמ' 27). נראה, כי על תמיהות אלה שציינה פרקליטת המדינה אפשר להוסיף גם פרטים שציינה במקומות אחרים בחוות הדעת. כך, לדוגמה, ציינה שתמוהה בעיניה העובדה שראש הממשלה לא ברר את פשר נסיונו של חבר הכנסת דרעי להסוות את רצונו במינוי בר-און באמצעות הפצת ידיעה שמועמדה של תנועת ש"ס הוא השופט טל (עמ' 26). עוד עמדה, בראשית דבריה, על פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת דרעי לטובת מינוי בר-און (עמ' 24). עוד ציינה לגבי שקילת מועמדותו של עו"ד אבי-יצחק כיועץ משפטי לממשלה, כי "אין זה מופרך להניח שלראש הממשלה היה יסוד לסבור כי דרעי עשוי להסכים למינוי חליפי זה, אין סתירה בין פעילותו לקידום מינויו של אבי יצחק לבין ההנחה שהיתה לו מחוייבות לדרעי בענין מינוי בר-און" (עמ' 28). בסופו של דבר הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי "התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה, שהמניע האמיתי למינוי, היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו" (עמ' 27). למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, וכך אמר: "התמיהות הללו מעלות חשש שאותם השיקולים שעליהם מסר ראש הממשלה, אינם בלעדיים, וכי היה מניע נוסף לרצון למנות את עו"ד בר-און דוקא. אכן, קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה" (עמ' 13). לשאלת סבירות הסבריו של ראש הממשלה, נתנה הפרקליטה המלומדת את דעתה כבר במסגרת השאלה הראשונה. שכן, נכונותה להניח שקיים מניע נסתר, נסמכה על הקושי בקבלת המניע המוצהר של ראש הממשלה (ולעניין זה ראה עמ' 26-24, ובמיוחד הסיכום בעמ' 26 המובא לעיל). ועל אף הפירכות בהסבריו של ראש הממשלה כתבה פרקליטת המדינה בסיכום הדברים: "אם נבחן עתה את הצטברות החשדות כלפי ראש הממשלה, שבהם עסקנו בשלושת ההיבטים, הרי שמסקנתנו היא, כי אמנם קיים חשד ממשי לכך, שראש הממשלה הציע לממשלה למנות את עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רק, או בין היתר, כדי לרצות את חבר הכנסת דרעי, מתוך מודעות או עצימת עיניים לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און. למסקנה זו הגענו, על סמך מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. עם זאת, על פי הראיות שנאספו, לא נראה כי ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי ראש הממשלה הביא את המינוי לאישור הממשלה רק, או בעיקר, עקב בקשת או דרישת דרעי, שרצה במינוי מטעמים פסולים ואישיים, מתוך מודעות או עצימת עיניים לכך". היועץ המשפטי לממשלה, בהחלטתו המנומקת, אימץ את מסקנותיה של פרקליטת המדינה, וכתב: "התוצאה היא כי ישנם חשדות בנושא דנן, הבאים לידי ביטוי בחומר החקירה, אך אין הם מגיעים לכלל ראיות מספיקות, בראש וראשונה במישור המודעות הנחוצה. קיבלתי את המלצתה של פרקליטת המדינה, על יסוד טעמיה והאמור לעיל, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה". 21. כאן אנו באים לשאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות. דומני, כי פסיקת בית המשפט בנושא זה ברורה: "אין על בית משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב (היועץ המשפטי לממשלה - א.ג.) בדבר דיות חומר הראיות" (בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפט לממשלה, שלא פורסם). ההתערבות "תהא מצומצמת מאד" "נדירה", ובמקרים בהם מסקנותיו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות בלתי סבירות בעליל (בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368; בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם; בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(4) 797, 799). מכאן ברור, כי לא כל טעות בשקילת הראיות הינה בגדר חוסר סבירות באופן קיצוני, אלא רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית. למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. שהרי מסקנה בלתי סבירה באופן קיצוני של היועץ המשפטי לממשלה, כמוה כסטייה חמורה מסטנדרט הסבירות בהחלטה של כל רשות שלטונית, שיש בה להצדיק את התערבותנו. הוא שנאמר בבג"צ 6781/96 הנ"ל: "בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. בעניין זה נאמר כי 'קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה' (מתוך בג"צ 935/89 הנ"ל בעמ' 528). ברוח זו נקבע, כי כשם שכל שיקול דעת מינהלי נפגם עקב חוסר סבירות קיצוני שמתגלה בו, כך גם שיקול דעת כזה של היועץ המשפטי לממשלה". אך מובן הוא, כי הכלל האמור בדבר מידת ההתערבות, נובע מן העקרון כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו. שאם לא כן יסיג בית המשפט את גבולו של היועץ המשפטי לממשלה ויהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר". אכן, יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. שהרי "אין פתרון נכון אחד באשר למה שמצוי בתוך המיתחם ולמה שמצוי מחוצה לו. קיים תחום אפור נרחב בין המיתחם פנימה לבין המיתחם החוצה. המיתחם עצמו נע, איפוא, בין נקודות מספר" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, (תשמ"ז) בעמ' 179). אולם ברור הוא, כי כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית המשפט בהחלטה. 22. סבורני, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש הממשלה, אכן מצויה ב"תחום האפור". הצבענו לעיל על הדרך בה צריכה היתה להבחן שאלת דיות הראיות לעניין סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר התיק מורכב מראיות נסיבתיות. השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מסבכות את הנאשם במעשה הפלילי. לאמור, אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש הממשלה מינה את בר-און על מנת לספק את האינטרס האישי של חבר הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. אם כן, כי אז באה השאלה השנייה שיש לשאול, והיא אם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית המשפט. מה השיבה פרקליטת המדינה על השאלה הראשונה? לדבריה, קיימת "השערה" הגיונית, "מסקנה סבירה", ואפילו "חשד ממשי", אשר לפיהם "המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה" (עמ' 28-27). מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות כי התביעה תעבור בבית המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש הממשלה. אשר לשאלה השנייה, דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, היא כי הסבריו של ראש הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם יוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. כך, לדוגמא, מצינו (בעמ' 25) אמירה לפיה התמיהה שהעלתה שיכחת זהותו של הממליץ על בר-און נותרה ללא מענה. פרקליטת המדינה הגדירה כ"מטרידה במיוחד" את השאלה כיצד רואיין בר-און על ידי ראש הממשלה בשלב מוקדם כל כך בהיותו חבר מחנה אחר בליכוד, זיהוי אשר "הפריע לו להתקבל אפילו לראיון אצל ליברמן, וזאת עת דובר להתמנות למשרה חשובה הרבה פחות". כיוון, שהסברי ראש הממשלה לא יכלו להסביר תמיהה זו, עלה אצל הפרקליטה החשד "כי היה נימוק אחר - שראש הממשלה לא מסרו לחוקרים - שהוביל להזמנת בר-און לאותו ראיון". במקום אחר מציינת היא שדבקותו של ראש הממשלה במינוי בר-און למרות חוות הדעת השליליות שקיבל "מעוררת פליאה, המחזקת את החשד, כי מלבד שני המניעים הגלויים שעליהם הצהיר ראש הממשלה היה מניע נסתר נוסף שדחף למינוי". הפיחות בסבירות המניע המוצהר, הוא שעמד ביסוד ההכרה בקיומו של מניע נסתר (עמ' 26). פרקליטת המדינה מצאה איפוא כרסום בהסברי ראש הממשלה. אולם מסקנתה היתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (עמ' 28). 23. אכן, לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מביאות הראיות הנסיבתיות ל"מסקנה סבירה" ל"חשש ממשי", ואפילו ל"חשד ממשי" כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול. אולם נראה כי לדעתם לא מספקת עוצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו ולאור אמת-המידה שפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (כמוסבר לעיל) אין לראות את הערכתם את סיכויי ההרשעה כבלתי סבירה באופן קיצוני. ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. מטעם זה איני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה. נוכח מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אין גם כל יסוד ליתר בקשותיהם של העותרים בעתירותיהם. 24. אשר לשר המשפטים. הקביעות שקבעה פרקליטת המדינה לגביו הן כי הוא "תמך מצידו במועמדותו של בר-און מטעמיו הוא, ויש ראיות לכך שנודע לו על העניין שיש לדרעי בבר-און רק קרוב למועד מינויו של בר-און" (עמ' 5). "אין חולק, ששמו של בר-און כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא הועלה על ידיו של שר המשפטים לראשונה" (עמ' 8), והוא לא היה יוזם הרעיון למנות את בר-און לתפקיד (עמ' 36). "ישנה תמימות דעים כי לא היה זה שר המשפטים שהביא את שמו של בר-און לידיעת ראש הממשלה" (עמ' 19). "הן ראש הממשלה והן השר מאשרים כי שמו של בר-און הוצג על ידי ראש הממשלה (או מי מטעמו) בפני השר ולא ההיפך" (עמ' 20). בסיכום נקבע בחוות הדעת כי "התנהגותו של שר המשפטים אינה מגיעה כדי עבירה פלילית". כנגד מסקנה זו לא שמענו כל טענה מפי באי כוחם המלומדים של העותרים, ואף הייתי מוסיף כי למעשה הם זנחו את העתירות ככל שהן נוגעות לשר המשפטים. אין האמור לעיל, מתייחס, כמובן, לדעתה של פרקליטת המדינה כי יש בהתנהגותו של שר המשפטים בישיבת הממשלה משום "חריגה מנורמות התנהגות תקינות" (עמ' 47). מהטעמים האמורים הייתי דוחה את העתירות. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט גולדברג, על פיו אין מקום להוצאת צו על תנאי בעתירות שבפנינו. לצורך הבהרת מסקנתי אני מבקש להוסיף מספר הערות. 2. א. הערה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, והיא נוגעת להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכל מסכימים, שהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עוד מוסכם, שאחת מן העילות לביקורת שיפוטית של החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוסר סבירות קיצוני של החלטתו (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בפיסקאות 48-47 לפסק דינו של השופט ברק). ב. שאלה אחרת היא, כיצד מופעלת עילת התערבות זו ביחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה פסוקה היא, כי בגידרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. במיתחם זה, קיימות כמה החלטות אפשריות בענין פלוני, אשר כולן חוקיות. השופט ברק מציין לענין זה, כי: "הבחירה בין אפשרויות אלה תעשה על ידי הרשות המוסמכת, ולא על ידי בית- משפט. זהו הביטוי לעיקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי ... הרשות המוסמכת אינה רשאית לבחור בכל אופציה הנראית לה כראויה; היא אינה רשאית לקבוע כי בכל מקרה שנראה לה מתקיים המבחן שנקבע בחוק. הרשות המוסמכת מוגבלת על ידי מבחן שנקבע על ידי הרשות המחוקקת ופורש על ידי הרשות השופטת והיא מתוחמת על ידי מרכיביו של מבחן זה. אך במסגרתו של מבחן זה פנימה, ניתן לה לעתים חופש הבחירה, בין מספר אפשרויות, אשר מקיימות את דרישות המבחן. בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה". ( בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים , פ"ד מה(4) 683, בפיסקה 13; ראו גם בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים , פ"ד לז(3) 29, 43-42). מיתחם הסבירות מתווה את התחום בו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פרישתו של מיתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב הענין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בענין נתון. אומר על כך השופט ברק בבג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון , פ"ד מב(2) 441, בפיסקה 38 לפסק דינו, כי: "גבולותיו של מתחם הסבירות נקבעים על פי האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים על הבכורה, ובעיקר האינטרס והערכים של הפרט מזה והאינטרס והערכים של הציבור מזה. האינטרסים והערכים הרלבנטיים נקבעים על פי המטריה הרלבנטית שבמסגרתה נבחנת הפעולה ועל רקע עקרונות היסוד של השיטה...". בהתאם לגישה זו, הובאה בחשבון, בהתוויתו של מיתחם הסבירות, חשיבותה של הזכות אשר עמדה על הפרק. כך, לדוגמה, נפסק כי מתחם הסבירות, אשר בגידרו רשאית רשות השידור לקבל החלטות המגבילות את חופש הביטוי, הוא צר (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1, בפיסקה 19 לפסק דינה של השופטת דורנר). על פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות, בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך, שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421 , בפיסקה 7). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול הדעת על פי נתוניו וכישוריו של האדם המסויים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי. עומד על כך הנשיא שמגר בבבג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל , פ"ד מ(3) 505, בעמוד 557: "בית המשפט בוחן אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה ש כ מ ו ת ו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה אלא מתערב רק כאשר הוא סובר כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא היתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מתחם הסבירות אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן הוא כאמור מתחם שמידותיו נקבעים בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ואופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט, גם תוך התיחסות לכך מהי הרשות החוקתית כלפיה מופעלת הבקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הבקורת של שקול הדעת גם התיחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון אשר ענינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט " (ההדגשה הוספה). (וראו גם בדומה את דבריו של חברי, השופט זמיר, בבג"צ 2624/97 ואח' עו"ד רונאל ידיד נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 8 של פסק הדין). בה תאם לגישה זו נקבע, לדוגמה, כי בקביעת מיתחם הסבירות לפעולתה של רשות ניירות ערך, יש לייחס משקל לכך שמדובר ברשות מקצועית על פי דין (דברי הנשיא שמגר ב ע"א 5320/90 א' צ' ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך , פ"ד מו(2) 818, 837). באופן דומה, קבע בית המשפט, בהתייחסו לסמכותה של הכנסת להסיר חסינות של חבר הכנסת, כי "אפיו הפוליטי של הגוף עשוי להשפיע על היקף השיקול שמותר לו לקחת בחשבון ועל האופציות העומדות לרשותו". (פסק דינו של השופט ברק בבג"צ רסלר הנ"ל, בעמוד 478; ראו גם בג"צ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל , דינים עליון לט 26, בפיסקה 36). ברוח זו ציינתי, בבג"צ 3872/93 מיטראל נ' ראש הממשלה , פ"ד מז(5) 485, 497, כי בבחינת החוקיות של החלטת ממשלה, יש להתחשב באופיה, במהותה ובמעמדה הרם כרשות המבצעת של המדינה. ג. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בהתייחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה? " מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד בראש התביעה הכללית, ובשל סמכויותיו הרחבות הנוספות, הוא מיוחד" (דברי ב בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5) 573, 584). היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם הכשר להתמנות לשופט בית המשפט העליון (ראו הודעה על קביעת הדרכים והתנאים למינויו של יועץ משפטי לממשלה, ילקוט הפרסומים 772, ה' בתמוז תש"ך, בעמוד 1690). הוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בענין העמדה לדין, בהיותו הרשות אשר המחוקק מסר בידיה את האחריות להגנה על האינטרס הציבורי בתחום זה (ראו דו"ח וועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (ירושלים, 1993), 421, 426). על רקע זה, תואר היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד המוסדות המרכזיים המופקדים על שלטון החוק במדינה" (הערת פרופ' זמיר בספר קלינגהופר הנ"ל, בעמוד 419). על מעמדו וכישוריו המיוחדים של היועץ המשפטי לממשלה עומדה פרופ' גביזון בסיפרה שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (ירושלים, 1991), בעמוד 294, באמרה כי: "היועץ המשפטי לממשלה הינו אדם שצריכים להיות לו הכישורים של שופט בית המשפט העליון. מבחינת תפישת התפקיד, הוא אדם שצריך להיות מסוגל לטפל בשאלות לא רק מתוך הראיה הצרה של ראש מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי. הוא אמור להיות מסוגל לשקלל את האינטרסים של אכיפת החוק עם פגיעות אפשריות בזכויות הנאשמים, ולראות זאת כתפקידו לשמור על שלטון החוק ועל שוויון בפני החוק ... למרות היותו ממונה על ידי הממשלה, ולמרות שזו יכולה לפטרו באמצעות מינוי אדם אחר לתפקיד, נהנה היועץ המשפטי לממשלה מעצמאות רבה בתפקידו כאחראי על הפעלת המערכת של אכיפת החוק הפלילי. את הסמכויות המסורות לו הוא זכאי וחייב להפעיל באופן עצמאי ומקצועי, ואין הוא כפוף בהפעלתן להוראות הדרג המדיני. היועץ המשפטי לממשלה הוא, אם כן, עובד מדינה מסוג מיוחד. חובתו להפעיל רק שיקולים מקצועיים מלווה ונתמכת בחוסר כפיפות מינהלית למישהו מן הדרג המבצע או מבין עובדי המדינה האחרים". והיא מסכמת ענין זה במאמרה "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" פלילים ה2 27, 34, באמרה כי: "מעמדו של היועץ המשפטי בשיטתנו הוא של איש מקצוע בכיר ביותר, שמקורות סמכותו - בכל תפקידיו - הם מקצועיותו, יושרו ועצמאותו. בשל כל אלה, אנו מפקידים בידיו סמכויות שלטוניות ותפקידים הקשורים בפירוש, יישום והפעלה של החוק". דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה האם יש בענין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו פיסקה 10 לפסק הדין בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"צ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(5) 423, 436; ראו גם בג"צ 653/94 יהודה נ' היועץ המשפטי לממשלה , תקדין עליון 94(2) 1235, בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, מקצועיות וניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לענין זה הוא רחב. ד. לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בהקשר זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בענין זה הוא נרחב. כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין היתה בידו. 4. הערתי השניה מתייחסת למקרה המסויים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, אליה התייחס השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח ועיבוד חומר הראיות, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ניכרת בהנמקותיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי ירידה לפרטים וכן התלבטות והתחבטות, אשר מצאו ביטויים בהבהרת התשתית העובדתית כולה, ובהתייחסות להשלכה שיש לעובדות הצריכות לעניין על התוצאה הסופית. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אף טרחו וקיימו פגישה אישית עם עד התביעה המרכזי, עו"ד דן אבי יצחק, על מנת שיוכלו ללמוד ממקור ראשון על תוכנה ומשקלה של עדותו, ועל בסיס זה לקבל הכרעה שלמה ומושכלת לענין ההעמדה לדין. לתוצאות פגישה זו היה משקל בקביעת עמדתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. עיינתי היטב בנימוקיהם של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לאי הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה מר נתניהו. לא אחזור ואפרט את חומר הראיות שנאסף, כפי שהוא מפורט בנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, חומר ראיות בו דן חברי השופט גולדברג בפירוט. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה סברו כי מן הראיות הנסיבתיות שבחומר זה, יחד עם עדותו הישירה של עו"ד אבי יצחק לגבי דברים שאמר לראש הממשלה, לא עולות העובדות הנדרשות לצורך ביסוסו של כתב אישום נגד ראש הממשלה, וזאת להבדיל מהשערות, תמיהות וחשדות. על רקע זה מסקנתם היתה, כי "יקשה מאד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי" את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה. יתכן ועל פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר היתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על פי חומר זה אינה קלה ואינה חד משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו. מטעמים אלה, והואיל ומקובלים עלי נימוקיו ומסקנתו של חברי השופט גולדברג בעניין ההחלטה הנוגעת לשר המשפטים מר הנגבי, מצטרף אני למסקנתו כי אין מקום להוציא צו על תנאי בעתירות שבפנינו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: אני מסכים לדחיית העתירות כאמור בפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג וכן להערותיו הנוספות של חברי הנכבד השופט אור. המשנה לנשיא השופט י. זמיר: אני מסכים לפסק הדין של חברי השופט גולדברג ולהערות של חברי השופט אור. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: לדעתי, הניחו העותרים תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית לעתירותיהם כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים איפוא בעתירות, ככל שהן נוגעות לעניין זה, צו-על-תנאי. להלן נימוקיי. 1. הגשת כתב-אישום - סמכות הנתונה לתובע על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: החוק) - מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד מהווה עבירה. שנית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין. ושלישית, כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להרשעת הנאשם. פשוט הוא כי החוק מעניק לתובע שיקול-דעת בהפעלת סמכותו לעניין התנאי השני (העדר עניין לציבור). ואולם, גם בתנאים שהם לכאורה פועל יוצא של הפעלת כללים משפטיים גרידא נכללים אלמנטים של שיקול-דעת - בתנאי הראשון כאשר מדובר בעבירה שהמעשים הכלולים בה אינם מוגדרים באופן ספציפי בלשון החוק, ובתנאי השלישי בהערכת משקל הראיות המספיק להרשעה. 2. בענייננו, קיימות למעשה המיוחס לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתי חלופות: מתן הבטחה לחבר הכנסת אריה דרעי (להלן: דרעי) למנות את עורך-הדין רוני בר-און (להלן: בר-און) למשרת היועץ המשפטי לממשלה בידיעה כי דרעי ביקש את המינוי בכוונה לקדם את האינטרס שלו במשפטו הפלילי, או העלאת מינויו של בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה תוך ידיעה בדבר הקשר הפסול בינו לבין דרעי, שבא לביטוי במתן הבטחה מצידו של בר-און לדרעי בדבר הטיפול בתיקו הפלילי של האחרון. היועץ המשפטי לממשלה לא פקפק כי מעשה זה - על שתי חלופותיו - מהווה עבירה של מרמה והפרת אמונים על-פי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין בשל כך. אלא שדעתו הייתה כי התנאי השלישי לא התמלא, כלומר, שחומר הראיות אשר נאסף בעניינו של ראש הממשלה אינו בעל עוצמה מספקת להגשת כתב-אישום נגדו. 3. שאלת הבסיס הראייתי לעניין העמדה לדין היא שאלה חשובה ויסודית שהתשובה לה טרם הוכרעה בישראל. ראו רות גביזון, שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 148. הכרעה בדבר דיות הראיות בהקשר זה כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק, המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. בדיקה זאת נעשית על-פי כללים משפטיים. נקבע, כי לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. ראו ע"פ 26/49 היועץ המשפטי לממשלה נ' חמדן, פ"ע ב 418, 420; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, 527-523; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 180-179; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 760. הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול-הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעוצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי. זאת, משום שהפעלת המנגנון כשלעצמה פוגעת בנאשם גם אם יזוכה בסופו של המשפט. ראו בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4) 216, 223-222. עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן (סעיף 162 לחוק). העברת נטל הראיה על הנאשם עשויה איפוא, בנסיבות מסוימות, להגביר את סיכויי הרשעתו. 4. יקל עלינו לקבוע את הרף הראייתי הדרוש לשם הגשת כתב-אישום אם נשווה אותו ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21(ב) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המספיקות למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. עוצמת הראיות הנדרשת לשם הגשת כתב-אישום היא בוודאי נמוכה מזו הנדרשת לצורך מעצר נאשם עד תום הליכי המשפט. זאת, בשל שני טעמים: ראשית, בעוד שבחומר ראיות העומד בסף המינימום הקבוע בסעיף 158 לחוק מצוי עדיין פוטנציאל ראייתי נוסף בשל העברת נטל הראיה על הנאשם, הרי שההכרעה בעוצמת הראיות לצורך מעצר מבוססת על חומר החקירה הגולמי בלבד; שנית - ובכך העיקר - הפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת כתב-אישום גרידא. ממילא, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום, ללא מעצר, קטנה מזו הנדרשת למעצרו של הנאשם עד תום הליכי המשפט. והנה, העמדה אותה הציגה התביעה הכללית בבקשותיה למעצר עד תום הליכי המשפט הייתה מאז ומתמיד כי מעצר עד תום ההליכים לא יישלל רק בשל ספק סביר העולה מסתירות בין העדויות השונות או מעדויות המשתמעות לשתי פנים או אף מכילות בתוכן סתירות פנימיות. עמדה זו התקבלה בדעת רוב בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, (להלן: בש"פ זאדה ). נפסק, כי העוצמה המוגברת של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות. וכך כתב הנשיא ברק (שם, 151): "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי" . [ההדגשות-הוספו.] מן המקובץ עולה כי הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע בבש"פ זאדה , שבגדרו אין להתחשב בספק - ואפילו ספק סביר הוא - העולה מחומר הראיות. 5. בדיון בפנינו הסביר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין ניצן, כי חומר הראיות בעניינו של ראש הממשלה נבחן על-יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי. כך גם עולה מן הדברים שנכתבו בהחלטתו של היועץ המשפטי. מהותה של אמת-מידה זו הובהרה היטב לעיל, אלא שמן הנימוקים לסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה עולה כי היועץ המשפטי טעה בהחלת המבחן, וכי למעשה הרף שעל-פיו נבחן חומר הראיות היה גבוה יותר מן המבחן שאותו ביקש להחיל. 6. חומר הראיות שנאסף על-ידי המשטרה מורכב מעדות מרכזית, היא עדותו של עורך-הדין דן אבי-יצחק, ולצידה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה. העדות המרכזית מבססת את המעשה המיוחס לראש הממשלה על שתי חלופותיו: מתן ההבטחה מושתת על ראיה נסיבתית, והיא שתיקתו של ראש הממשלה בתגובה לדברי אבי-יצחק כי דרעי טען בפניו שראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ואילו ידיעתו של ראש הממשלה בדבר הקשר הפסול בין דרעי לבר-און מבוססת על עדות ישירה - דברי אבי-יצחק לפיהם סיפר לראש הממשלה על הקשר הפסול והזהיר אותו מפני מינויו של בר-און. לעדות זאת משקל סגולי לכאורי רב. העד הוא עורך-דין בעל מעמד בקהיליה המשפטית, ובוודאי מודע הוא היטב לדיוק הנדרש במסירת מידע מסוג זה למשטרה. קירבתו האישית לראש הממשלה בתקופה הנדונה אף מגבירה את משקלה הסגולי של עדותו. 7. לדידי, די בעדותו של אבי-יצחק לבדה כדי להעביר את נטל הראיה על-פי סעיף 158 לחוק. לאחר מכן, ובגדר הרמת נטל זה, תוכל בהחלט לעלות גם הטענה כי המידע לא נמסר לראש הממשלה או לא נקלט על-ידיו. לאפשרות אחרונה זו גם תימוכין בדברי אבי-יצחק, אשר לא שלל את האפשרות כי ראש הממשלה לא קלט את דבריו. כנגד אפשרויות אלה יעמדו הראיות הנסיבתיות הנוגעות למינוי בר-און, שבלשון החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררות תמיהות, ובטרמינולוגיה המשפטית המקובלת אינן אלא מסקנות מרשיעות התומכות בעדות העיקרית. לאמור, שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און לתפקיד בשל רצונו של דרעי במינוי זה. אכן, מכלול הראיות שנאסף איננו שולל את האפשרות כי ההסבר שלפיו ראש הממשלה לא קלט את דברי העד יתקבל בבית-המשפט. אך היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה כי מכלול זה איננו מספיק מלכתחילה להגשת כתב-אישום. וכך כתב בהחלטתו: "מן הראיות לא ניתן היה להסיק כי ברי שראש הממשלה הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן על פי הרקע שתואר... תיתכן טענה כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בעיסוק בענייני מדינה; וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו, אכן נקלט בתודעתו; וכן כי אולי גם חוסר נסיון מסויים, בתחילת הדרך בתפקידו, היה בעוכריו". היועץ המשפטי לממשלה הצביע איפוא על ספק לכאורי העולה מחומר הראיות, שיסודו, כאמור, בדברי אבי-יצחק ובהסברים היפותטיים. אלא שכאמור, על-פי אמת-המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב-אישום. זאת, למרות שאילו הוגש כתב-אישום אפשר שראש הממשלה היה יוצא זכאי בדינו בשל אותו ספק שעלה מחומר הראיות. 8. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הערכת סיכויי ההרשעה על-יסוד אמת-מידה דווקנית יותר מאמת-המידה המקובלת - כפי שאכן נעשה בהחלטת היועץ המשפטי - עשויה להוות עילה להתערבותנו. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, ככל רשות מינהלית, מחויב להפעיל את שיקול-דעתו בשוויוניות ולהימנע מהפליה. וכידוע, סטייה מעקרון השוויון כשלעצמה מהווה עילה לפסילת ההחלטה. מצד שני, אפשר כי שיקולים שבטובת הציבור - להבדילם משיקולים הקשורים לעניינו האישי של נתניהו - שיסודם בהשפעה החמורה על המפה הפוליטית שיש להעמדתו לדין בעת כהונתו של ראש ממשלה שנבחר בבחירה אישית, מחייבים לשקול את חומר הראיות נגדו על-פי מבחן דווקני יותר מן המבחן המקובל, ובמיוחד כאשר היועץ המשפטי לממשלה סובר כי בחומר הראיות גלום ספק העשוי להביא לזיכוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו סובר כי המבחן הראייתי להעמדתו לדין של ראש הממשלה אינו שונה מזה החל בעניינו של כל אדם אחר. ואם יימצא כי גישה זו אינה בלתי-סבירה באופן קיצוני, תעלה הטענה כי טעותו של היועץ המשפטי ביישום המבחן עשויה כשלעצמה להוות עילה להתערבותנו. לנוכח כל אלה אין ספק כי חשיבות העניין והבעיות שהוא מעלה רבה. וכידוע, בחשיבות העניין כשלעצמה, אף אם תשתיתן של העתירות הייתה מוצקה פחות, יש כדי להוות שיקול בזכות הוצאה של צו-על-תנאי. ראו יצחק זמיר, "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ב-תשנ"ג) 295, 305. אשר-על-כן הייתי מוציאה צו-על-תנאי בעתירות, ככל שהן מתייחסות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אני מסכימה, מטעמיו של חברי, השופט גולדברג, לדחיית העתירות ככל שהן נוגעות להגשת כתב-אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות, לדחות את העתירות בעניינו של ראש הממשלה. הוחלט פה אחד לדחות את העתירות בעניינו של שר המשפטים. ניתן היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025340. D06

[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ב1982", "חוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996" ]

1,105

9,595

ית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרים בבג"צ 2534/97: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינטשיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על-תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה : ז באייר תשנ"ז (14.5.1997) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר' חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד' הולץ לכנר ועו"ד א' פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע' עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע' פוגלמן ועו"ד ש' ניצן ה ח ל ט ה השופטת ד' דורנר: ביום 14.5.1997 החלטנו, פה אחד, לדחות את בקשת העותרים כי נורה למשיבים למסור לעיונם את חומר החקירה שנאסף על-ידי המשטרה בפרשת מינויו של עורך-הדין רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וברוב דעות לדחות את בקשותיהם לגילוי הדו"ח המסכם של המשטרה והמלצותיה וכן את חוות-דעתם החולקת של מספר פרקליטים שהיו שותפים לצוות הפרקליטות שבחן את תיק החקירה, והגיעו למסקנה כי חומר הראיות מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. להלן נימוקיי לדחיית הבקשות. 1. הבקשות לגילוי המסמכים הוגשו בגדר עתירות שבהן נתקפה סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה חומר הראיות בפרשה אינו מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. המדינה התנגדה לגילוי המסמכים. עיקר טענתה היא כי זכות הציבור לדעת אינה משתרעת על חוות-דעת והמלצות פנימיות, וכי מתן פומבי להתכתבות פנימית עלול לפגוע בתהליך גיבוש ההחלטות ברשויות ציבוריות. העותרים, מצידם, טענו כי החומר שגילויו נתבקש נועד לאפשר בירור מלא של טענותיהם, ובשל כך הם זכאים לגילוי. בטיעון בפנינו אף הטעימו כי, לדעתם, בית-המשפט נזקק לחומר זה לצורך הכרעה בעתירות. 2. בקשות העותרים אינן לסעד עיקרי, שנתבע בעתירות, אלא אמצעי דיוני שנועד לשרת את ההכרעה בדבר זכותם לסעדים העיקריים שביקשו. במסגרת זו זכאים העותרים רק לגילוי חומר הדרוש להכרעה בעתירות. בהקשר הנדון עשויים העותרים להיות זכאים רק לחומר חקירה נוסף ושונה בהשוואה לחומר החקירה שכבר הוזכר ופורט בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נושא העתירות. שכן, חומר כזה עשוי לבסס טענה לפיה החלטת היועץ המשפטי מושתתת על עובדות חלקיות ועל-כן מסקנתו מוטעית. ראו בג"צ 802/89 נסמאן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה , פ"ד מד(2) 601, 606. לעומת זאת, לפירוש שונה של אותו חומר חקירה ולמסקנות חולקות, אף אם סבירות הן יותר ממסקנותיו של היועץ המשפטי, אין כלל השלכה על השאלה אם החלטתו מצויה במתחם הסבירות. על כך יש ללמוד מתוך ההחלטה עצמה ומן הנימוקים שביסודה. ראו והשוו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 759 (הערה 49). 3. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה כוללת סיכום מפורט של חומר החקירה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין פוגלמן, אף הצהיר בפנינו כי סיכום זה משקף באופן מלא את חומר החקירה. עוד הצהיר בפנינו עורך-הדין פוגלמן כי בדו"ח המשטרה ובחוות-הדעת של הפרקליטים שחלקו על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא פורטו ראיות חשובות, נוסף על אלו המוזכרות בהחלטת היועץ המשפטי, וכי ההחלטה וחוות-הדעת מושתתות על אותה תשתית ראייתית. עורך-הדין פוגלמן הטעים כי יסוד המחלוקת מצוי איפוא במסקנות השונות שהוסקו מאותה תשתית ראייתית. כאמור, מסקנות שונות מאותו מידע - להבדילן ממידע נוסף ושונה - אינן רלוואנטיות להכרעה בעתירות שלפנינו. 4. גם חומר החקירה הגולמי שנאסף על-ידי המשטרה, על-אף שכולל הוא מידע, אינו דרוש להכרעה בעתירות. כאמור, מידע זה הובא לידיעתנו בצורה נרחבת באמצעות חוות-הדעת של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אף העותרים לא טענו לפנינו כי סיכום הראיות בחוות-הדעת של פרקליטות המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי חסר, אלא שסבורים הם כי אם יעמוד חומר החקירה לעיונם ייתכן ויגלו בו מידע התומך בעמדתם. טענה זו אינה יכולה להתקבל. בהעדר כל אינדיקציה כי סיכום הראיות המפורט שבחוות-דעת פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אינו מדויק, וכי מצוי בחומר החקירה הגולמי מידע כלשהו שלא נכלל בסיכום המאוחר, אין יסוד לחיוב המדינה לגלות את חומר החקירה. שכן, כדי לזכות בגילוי היה על העותרים להניח תשתית - ולו תשתית מינימלית - לטענה כי חומר זה דרוש לצורך ההכרעה בעתירות. לא זו אף זאת: הסתמכותם של הפרקליטים בעלי חוות-הדעת החולקת על אותן ראיות שפורטו בהחלטת היועץ המשפטי מלמדת, כשלעצמה, כי התשתית הראייתית אשר הוצגה בהחלטה הייתה מלאה. 5. מטעמים אלה דעתי הייתה כי יש לדחות את בקשות העותרים לגילוי מסמכים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: הסכמתי לדעת חבריי כי אין עלינו להורות למשיבים למסור לעיונם של העותרים את חומר החקירה כולו שאספה המשטרה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא רק מעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו. לפיכך אין מקום לבחון ולבדוק את חומר הראיות, כפי שעושה בית משפט שלערעור. לא כן סברתי בענין גילוי דו"ח סיכום החקירה של המשטרה, וכן בענין גילוי "דעת המיעוט" של מספר פרקליטים מצוות הפרקליטות, שעל פי דעתם יש בחומר החקירה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. אכן, אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימיים, או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות, או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים. כפי שציין עו"ד פוגלמן, בא כוחם המלומד של המשיבים, בתגובתו, "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ובבירור על הכתב, ובכך לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי". האינטרס הציבורי האמור גובר על האינטרס הפרטי של בעל ענין לגטימי, לעיון במסמכים אלה. אולם נקודת הכובד באיזון שבין האינטרסים זזה, שעה שהרשות עצמה מגלה ברבים את דבר קיומם של הדיונים הפנימיים או התכתובות הפנימיות, ותוכנם (או תמצית תוכנם). או אז, לא עומד עוד כל טעם לקיומו של הסייג האמור לזכות העיון, ונשמט הגיונו, עליו עמדנו לעיל. פשיטא, כי אין הרשות יכולה להסתתר מאחורי תקנת הציבור, כשזו כלל לא יוצאת נפגעת. משלא קיים עוד הטעם בשלו הוכר האינטרס הציבורי לאי מתן פומבי לחוות דעת פנימיות, חוזר הכלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע"א 6926/93 מספנות ישראל נ' חברת החשמל, פ"ד מח(3) 749, 796-794 והאסמכתאות שם). בענייננו מציינת פרקליטת המדינה בחוות דעתה את עמדתה החולקת של המשטרה, ואת המלצותיה, והיא אף מצטטת דברים מתוך חוות דעתה של המשטרה (עמ' 16). כן מציינת פרקליטת המדינה בפירוט את המחלוקת שנפלה בצוות הפרקליטות, ואת טעמיה של "דעת המיעוט" (עמ' 23, 24, 46, 47; כן ראה עמ' 3 ו6-, בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה). משכך איזה נזק ייגרם לאינטרס הציבורי מגילויים של המסמכים? האם לא ראוי כי נראה את המסמכים במקורם ולא את תחליפיהם? עמדתי כי יש לגלות את המסמכים אינה נובעת מן החשש כי חוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינם כוללים סיכום של חומר החקירה או שאינם משקפים באופן מלא את חומר החקירה. נאמנים עלי גם דבריו של עו"ד פוגלמן כי בדו"ח המשטרה וב"דעת המיעוט" לא פורטו ראיות נוספות. אולם בידוע הוא כי ניתן לסכם אותו חומר ראיות בדרכים שונות, להציגו בהדגשים שונים, ולראותו מהיבטים אחרים. הארת החומר מזווית אחרת, כרוכה, דרך כלל, במידת פירוט שונה של חומר הראיות. וכשם ש"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 429, 433), כך אין חקר לתבונתו של עותר, ואין לנחש אילו טענות היה יכול להעלות מהחומר שהיה נמסר לידיו, כדי לעזור לבית המשפט להגיע להחלטה נכונה, שהיא היא האינטרס העליון. צר לי כי המסמכים האמורים לא נחשפו, וכל שהיה יכול להיות גלוי נותר חסוי. ש ו פ ט ניתנה היום י' בסיון תשנ"ז (15.6.1997). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

[ "כלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע\"א 6926" ]

1,108

249,975

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 2534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת שושנה ליבוביץ העותרים: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיון בתיק החלטה טרם אתן החלטתי בנדון, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המזכירות תמציא לצדדים את הבקשה שבפני יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, ח' שבט תשס"ו (6.2.2006). שושנה ליבוביץ ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_E10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "תקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס\"ג – 2003" ]

1,110

36,164

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 - ה' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : Microsoft Corporation סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. A05 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,128

4,878

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך התנגדות לצו על תנאי תאריכי הישיבות: כ"ה בסיון התשנ"ז (30.06.97) י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין הנשיא א' ברק: חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995-, נכנס לתוקפו בי"ד באב התשנ"ה (10.8.1995). אין הוא חוסה תחת המטריה של שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). נטען בפנינו כי מספר הוראות שבו סותרות את הוראותיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, ודינן להתבטל. האם קיימת סתירה כנטען, ואם כן, מהן תוצאותיה - אלה השאלות הניצבות בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. ניהול תיק השקעות הוא עיסוק מקובל בישראל. למעלה משמונה מאות גברים ונשים עסקו בכך לאחרונה. מנהל תיקי השקעות מבצע עיסקאותיו, לפי שיקול דעתו, בחשבונם של אחרים. הוא פועל על פי הרשאה שלקוחותיו נותנים לו. הוא קונה ומוכר ניירות ערך ונכסים פיננסיים בשמם של אותם אחרים. היקף שיקול דעתו של מנהל תיק ההשקעות תלוי בהסכם שבינו לבין שולחו, והוא משתנה ממקרה למקרה. 2. הצורך בקיום פיקוח על סוכנים, סוחרים ויועצים בניירות ערך הורגש כבר בראשית שנות השישים. דנה בכך הוועדה להנפקת ניירות ערך ולמסחר בהם ("ועדת ידין"). ועדת ידין המליצה על התקנת תקנות שיעניקו סמכויות רישוי לרשות ניירות ערך. המלצה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. ב1978- דנה ועדת הכלכלה של הכנסת במצב הבורסה ושוק ההון. היא קבעה כי לרשות המשקיע בשוק ניירות הערך לא עומד המידע הדרוש בתחום ההנפקה, הייעוץ והמסחר. היא המליצה על רישוי יועצים להשקעות בניירות ערך. המלצה זו לא קודמה בהליכי החקיקה. הצורך בהסדרת הייעוץ להשקעות הודגש גם מספר שנים לאחר מכן, בדין וחשבון של ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים ("ועדת בייסקי"). הוועדה המליצה, בין השאר, על חקיקת חוק שיאסור מתן יעוץ בהשקעות פיננסיות בידי מי שלא קיבל רשיון לכך. כן המליצה ועדת בייסקי לקבוע סייגים וכללים לפעולות היועצים. עוד המליצה הוועדה כי בנקים לא יעסקו במישרין או בעקיפין במסחר במניות על חשבונם הם. גם הצעה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. 3. ב1985- מינה שר המשפטים, על דעת שר האוצר, ועדה לבדיקת הסדרים תחיקתיים בתחום שוק ההון ("ועדת גבאי"). ועדת גבאי המליצה, בין השאר, על גיבוש מסגרת חקיקתית מפורטת, אשר תסדיר את העיסוקים בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. ביסוד המלצותיה של ועדת גבאי, עמד העיקרון כי יש לקבוע חובת רישוי לעיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. הליכי החקיקה 4. על בסיס המלצותיהן של ועדת גבאי וועדת בייסקי, הוגשה לכנסת האחת-עשרה הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 27). ההצעה עברה קריאה ראשונה בלבד. הוחל עליה דין רציפות, אך היא לא נידונה בכנסת השתיים-עשרה. בכנסת השלוש-עשרה הגיש ח"כ ד. תיכון הצעת חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ"ח1987-. ב1994- פורסמה הצעת חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 91). הצעה זו הועברה לטיפולה של ועדת הכספים. ועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון (בראשותו של חבר הכנסת ס. שלום) בחנה ההצעה. כן נדונה ההצעה על ידי מליאת ועדת הכספים. הצעת החוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: "חוק תיקי השקעות") פורסם ונכנס לתוקפו ביום 10.8.1995. 5. אף כי תחילתו של חוק תיקי השקעות ב10.8.1995-, נקבע בו כי מספר הוראות שבו, תחילתן במועד אחר. לעניין ההוראות העוסקות בחובת הרישוי ובתנאים למתן רשיון, נקבע כי תחילתן בתום שנה מיום פרסום החוק. בהגיע מועד זה, נדחה מועד כניסתן של הוראות אלה, ונקבע כי הן יכנסו לתוקף ביום כ"ג באדר ב' התשנ"ז (1.4.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ"ו1996-). בהגיע המועד החדש נדחה שוב מועד כניסתן של הוראות הרישוי לתוקף, תוך שנקבע כי תחילתן היא בכ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ז1997-). 6. על פי הוראות חוק תיקי השקעות הוסמך שר האוצר, בהתייעצות עם הרשות לניירות ערך (להלן: "הרשות") ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות. תקנות אלה אמורות לעסוק, בין השאר, בבחינות המקצועיות אשר על מנהלים של תיקי השקעות לעמוד בהן (סעיף 8(א)(4)), וכן בתנאים ובסכומים לעניין מילוי חובת הביטוח המוטלת על מנהל תיקי השקעות (סעיף 8(א)(6)). כן הוסמך שר האוצר לקבוע בתקנות את שיעור ההון העצמי של חברה, המבקשת לנהל תיקי השקעות (סעיף 8(ב)(4)). טיוטה של תקנות הוכנה באפריל 1996 והועברה לוועדת הכספים של הכנסת. מידע על כך נמסר לציבור. נתקבלו תגובות מהציבור. קויימו דיונים בוועדת המשנה לשוק ההון של ועדת הכספים. לאחר אישור התקנות בוועדת הכספים (ב9.12.96-), פורסמו תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הבחינות") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הון עצמי וביטוח"). התקנות נכנסו לתוקפן ב28.1.1997-. מהות ההסדרים בחוק תיקי השקעות 7. חוק תיקי השקעות מסדיר את העיסוק בייעוץ השקעות ואת העיסוק בניהול תיקי השקעות. ענייננו בעתירה זו בעיסוק של ניהול תיקי השקעות, ובכך נתמקד. החוק מטיל על מנהל תיקי השקעות חובות אמון (סעיף 11) וזהירות (סעיף 20). הוא מסדיר מצבים של ניגוד עניינים (סעיף 15) ומתן תמריצים למנהל תיקי השקעות (סעיף 17). הוא קובע הסדרים באשר לחובות הסודיות (סעיף 19), ובאשר לאופן ההחזקה והניהול (הנפרדים) של נכסי הלקוח ונכסי מנהל התיקים (סעיף 22), תוך הטלת איסור על שימוש בנכסי הלקוח שלא בהסכמתו (סעיף 23). חוק תיקי השקעות קובע חובת רישום של כל עיסקה (סעיף 25(א)) וחובת דיווח ללקוח (סעיף 26) ולרשות (סעיף 27). הוראות אלה נכנסו לתוקפן עם חקיקתו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995) והן חלות, רובן ככולן, על מי שניהל תיקי השקעות גם בטרם הוחק החוק. לעניין זה נקבע כי יראו יחיד או תאגיד העוסק בניהול תיקים ביום פרסומו של החוק ועד ה30.6.1997- כאילו היה בעל רשיון לפי החוק (סעיף 47(ג)). 8. חוק תיקי השקעות קובע משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. ניהול תיקים יכול שיעשה אותו יחיד ויכול שתעשה אותו חברה. הן היחיד והן החברה חייבים ברשיון. נקבע כי יחיד בעל רשיון לא יוכל לנהל תיקי השקעות אלא אם כן הוא עובד בחברה שהיא בעלת רשיון לניהול תיקי השקעות (סעיף 2(ב)). נמצא, כי הוטלה חובת התאגדות כחברה, על יחיד המבקש לנהל תיקי השקעות. לעניין חברה המבקשת רשיון כמנהלת תיקים נקבע, בין השאר, כי עליה להיות בעלת הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות (סעיף 8(ב)(4)). סכום זה הועמד בתקנות הון עצמי וביטוח על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו (סעיף 4(ב)). לעניין הרישוי נקבע, כי הבקשה לקבלת רשיון תוגש לרשות לניירות ערך (סעיף 5(א)). תנאי לקבל רשיון הוא, בין השאר, כי המבקש עמד בבחינות מקצועיות (סעיף 8(א)(4)). נושאיהן של הבחינות וסדריהן הוסדרו בתקנות הבחינות. משטר הרישוי האמור לא נכנס לתוקפו עם פרסומו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995). מועד כניסתו נדחה פעמיים, והוא נכנס לתוקפו ביום 1.7.1997. חוק תיקי השקעות כולל הוראות מעבר. נקבע בהן, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של החוק (כלומר ה10.8.1995-), בניהול תיקים לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בחוק (סעיף 48(1)). הרשות הוסמכה ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים מחוץ לישראל (סעיף 48(2)). העתירה 9. העותרת מס' 1 היא עמותה (בהליכי רישום) אליה משתייכים חברים העוסקים בניהול תיקי השקעות. העותרים האחרים (10-2) עסקו, הלכה למעשה, בניהול תיקי השקעות בטרם נכנס חוק תיקי השקעות לתוקפו. העותרים נדרשים לקבל רשיון לניהול תיקי השקעות ולקיים את דרישות חוק תיקי השקעות. טענתם הינה, כי ההסדרים הבאים בחוק תיקי השקעות, נוגדים את חוק-יסוד: חופש העיסוק: (א) חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה; (ב) התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי ניכר; (ג) הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם; (ד) חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות, תוך שלילת האפשרות להכין עצמם כראוי לבחינות אלה; (ה) היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יוחלו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו, תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. לטענת העותרים, הסדרים אלה אף שהם לתכלית ראויה, פוגעים הם בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. העותרים מבקשים כי נצהיר על בטלותם. כן נתבקשנו לעכב בצו ביניים את תחילתו של החוק (שנקבעה, כאמור, ליום 1.7.1997) עד להכרעה סופית בעתירה. ההליכים לפנינו 10. העתירה הוגשה ב13.3.1997-. השופטת התורנית (השופטת דורנר) ביקשה תגובת המשיבים. הבקשה לצו ביניים נדחתה. עם קבלת התגובה, הועברה העתירה להרכב של שלושה (הנשיא ברק, השופטת שטרסברג-כהן, השופטת ביניש). הרכב של שלושה הוציא (ביום 2.6.1997) צו-על-תנאי, ונתן שלושים יום לתשובה. על פי בקשתו - ובהסכמת המשיבים - הוספנו את מר אברהמחיו (גם הוא עסק בניהול תיקי השקעות טרם כניסת החוק לתוקף) כעותר נוסף (עותר מס' 11). ההרכב החליט על מחיקתן של הכנסת וועדת הכספים כמשיבות בעתירה. אכן, משהוחק החוק הוא מנתק עצמו ממחוקקו. "בצאתו של חוק מביתו של מחוקק, ניתק טבורו מיוצרו, חוק שיולד אין הוא עוד ברשותו של מולידו" (השופט מ. חשין בבג"ץ 7157/95 ארד נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד נ(1) 573). הטענות החוקתיות מכוונות כנגד החוק, ולא כנגד הכנסת. המחוקק אינו צד לסכסוך, בו מתבררת שאלת חוקתיותו של חוק. על כן, אין לצרף הכנסת כצד בהליכים בהם נדונה חוקתיותו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. כמובן, לכל דיון שכזה יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה. 11. ההרכב נתבקש להוציא צו ביניים, המעכב את מועד כניסתו של החוק לתוקף. לעניין זה נתקבלה ההחלטה הבאה: "נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו הביניים". לאחר זמן (ביום 15.6.97) קויימה תזכורת בנוכחות באי כוח הצדדים. נמסר מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי הממשלה לא תפנה לכנסת ביוזמת חקיקה לדחיית מועד כניסתו של החוק לתוקף. בנמקה עמדה זו ציינה הגב' מנדל, כי "נוכח מצבו של שוק ההון, לוח הזמנים הצפוף כתוצאה מהגשת העתירה בסמוך לכניסת הוראות הרישוי לתוקף וההשלכות העלולות לנבוע מפתיחת הליך חקיקה בכנסת בתקופת אי הוודאות של טרם מתן פסק דין על ידי בית המשפט הנכבד, לא יהא זה נכון ליזום הליך חקיקה לשם דחיית תחילת תוקפו של פרק הרישוי בחוק. לדעת המשיבים דחיה כאמור עלולה לגרום נזק רב לשוק ההון ולציבור המשקיעים". על יסוד הודעה זו נקבעו בהסכמה הסדרי טיעון בכתב. נקבע עוד, כי "אם לא יינתן פסק דין עד ה1.7.97- נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-". 12. ביום 30.6.97 - יום לפני כניסתן לתוקף של ההוראות הנדונות שבחוק תיקי השקעות - קיים הרכב מורחב של בית המשפט דיון בצו הביניים. נקודת המוצא שלנו בדיון זה היתה, כי הוצאת צו ביניים לעיכוב הפעלתו של הסדר המעוגן בחוק הינה בסמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו. כך נוהגים בתי המשפט באנגליה, בארצות-הברית, בקנדה ובשיטות משפט נוספות (ראו Factortame Ltd. v. Secretary of State for Transport (No. 2) [1991] All E.R. 70; R.J.R. - MacDonald Inc. v. Canada (Attorney-General) [1994] 111 D.L.R. (4 th ) 385; Wright, Miller and Kane, Federal Practice and Procedure: Civil , sec. 2948 (2d. ed.); K.P.E. Lasok, The European Court of Justice Practice and Procedure 232 (2 nd . ed., 1994) ). שיקול דעת זה יש להפעיל בזהירות רבה. יש לאזן בין הנזק הבלתי הפיך לפרט אם צו העיכוב לא יינתן, לבין הנזק לפרטים אחרים, ולציבור כולו, אם צו העיכוב יינתן. על בית המשפט להיות רגיש הן לעיכוב בהפעלתו של חוק בטרם הוכרע הדין (אם יינתן צו ביניים), והן לפגיעה הלכאורית בזכויות האדם עד להכרעת הדין (אם לא יינתן צו כאמור). בית המשפט ייטיב לעשות, אם יעשה כל מאמץ להשגת הבנה בין הצדדים בכל הנוגע להסדרי הביניים. ברוח זו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיתאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק תיקי השקעות נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו למחרת היום (ה1.7.1997-). הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם, והגיעו להסדר הבא: "1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי". הצדדים לא הגיעו לידי הסדר באשר לאיסור החל על בעל רשיון לרכוש ניירות ערך עבור עצמו, ולעניין האיסור החל על יחיד המנהל תיקי השקעות שלא לנהל תיקי השקעות עבור בן משפחה. לעניין זה החלטנו, כי נחה דעתנו שעל רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק תיקי השקעות). 13. לאחר כשלושה שבועות (ביום 22.7.97) - ובעקבות הסיכומים בכתב שנתקבלו מבאי כוח הצדדים - שמענו טיעונים משלימים בעל-פה לגופה של העתירה. טיעונים אלה התרכזו בחוקתיותם של האמצעים שננקטו בחוק תיקי השקעות. הצדדים לא היו חלוקים בעמדותיהם באשר לשאלה, אם חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. מקובל היה על כל הצדדים - ומקובל הוא עלינו - כי חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו, כשלעצמה, לא הופכת את חוק תיקי השקעות לבלתי חוקתי. פגיעה בעיסוק עשויה להיות מוצדקת, אם היא מקיימת את הדרישות הקבועות לכך בחוק-יסוד: חופש העיסוק. נפנה, איפוא, לחוק היסוד ולדרישות הקבועות בו. המסגרת הנורמטיבית 14. חוק-יסוד: חופש העיסוק מעניק הגנה חוקתית לחופש העיסוק (ראו א. רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 1134 (כרך ב', מהדורה חמישית, 1996)). אף בעבר - מאז פרשת בז'רנו (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה , פ"ד ב' 80) - הוכר חופש העיסוק כזכות אדם יסודית. עמד על כך השופט ש.ז. חשין בציינו: "כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו בכל זמן שההתעסקות בעבודה זו או במשלח-היד אינה אסורה מטעם החוק" ( שם , בעמ' 82). עם זאת, יכול היה בעבר חוק של הכנסת - יהיו המטרות אשר להגשמתן נועד והאמצעים שבהם נקט אשר יהיו - לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה בוטאה בו באופן מפורש, ברור וחד-משמעי (ראו בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה , פ"ד לז(3) 337, 353). עתה, מאז חקיקתו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, צומצם כוחה של הכנסת לפגוע בחופש העיסוק (ראו בג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד מז(5) 610; בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד מח(5) 441; בג"ץ 1255/94 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מט(3) 661, 679; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 124). פגיעה זו אפשרית היא רק בדרך של שינוי חוק היסוד עצמו (סעיף 7 לחוק היסוד), בחקיקתו של חוק חורג (סעיף 8 לחוק היסוד), או בחקיקתו של חוק רגיל, המקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק היסוד). הנה כי כן, לחופש העיסוק מוענקת בישראל הגנה חוקתית-על-חוקית (ראו בג"ץ 4746/92 אגרו אקספורט לטד נ' שר החקלאות , פ"ד מח(5) 243; ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח , פ"ד מח(2) 66; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221). חוק "רגיל" של הכנסת (שאינו חוק יסוד ואינו חוק חורג - ובשני אלה אין לנו עניין בעתירה זו) יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיימים בו. 15. חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. הוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למירקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כך על-פי ערכיה כמדינה יהודית. המלאכה מייחדת את האדם ומהווה ביטוי לצלם אלוהים שבו (ראו משנת ר' אליעזר פ"ב). חופש העיסוק - כזכויות אדם אחרות - אינו זכות מוחלטת. הוא מעניק לאדם זכות יחסית (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4) 702; ע"א 239/92 הנ"ל). יש לאזן בינה לבין זכויות האדם האחרות; יש לאזן בינה לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) הקובעת: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". היקפו הראוי של האיזון הוא העומד לבחינתנו בעתירה זו. ענייננו בשאלה, מהן ההגבלות שניתן להטיל על חופש העיסוק למען שמירה על צורכי הכלל. אכן, חופש העיסוק אינו החופש של האדם על אי בודד. זהו החופש של האדם כחלק מהחברה. מתחייב איזון בין זכות האדם לחופש עיסוק לבין אינטרס הכלל. פסקת ההגבלה משקפת איזון זה. היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה, כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם. אכן, פסקת ההגבלה משקפת פשרה בין כוח המדינה לבין זכות האדם. היא פרי ההכרה כי יש לקיים חופש עיסוק ולשמור על טובת הכלל גם יחד. הזכות וההגבלה עליה יונקים ממקורות משותפים. 16. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4) מתנה את תוקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. קיומם של שלושת התנאים הראשונים אינו שנוי במחלוקת בעתירה שלפנינו. נתמקד, איפוא, בתנאי הרביעי, שעניינו הדרישה, כי הפגיעה בחופש העיסוק לא תהא במידה העולה על הנדרש. 17. על פי פסקת ההגבלה, חוק הפוגע בחופש העיסוק הוא חוקתי רק אם פגיעתו בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. זהו "'מבחן המינון'. מינון הפגיעה צריך שיהא כך שלא יעלה על הנדרש" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 576). זוהי הדרישה של מידתיות ( proportionality ) (ראו בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435; בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 11; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 138). דרישת המידתיות מתמקדת באמצעים שנבחרו על ידי המחוקק. על פיה לא די בכך שתכליתו של החוק ראויה היא. נדרש כי האמצעים שנבחרו להגשמת התכלית הראויה הם מידתיים (ראו D. Currie, The Constitution of the Federal Republic of Germany 309 (1994); P. Hogg, Constitutional Law of Canada 875 (3 rd . ed., 1992) ). הפסיקה הישראלית - בעקבות המשפט המשווה - חילקה את מבחן המידתיות לשלושה מבחני משנה. אלה מהווים קונקרטיזציה של עיקרון המידתיות הכללי (ראו בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה (טרם פורסם)). שלושת מבחני המשנה הם: מבחן האמצעי המתאים והרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר) (ראו בג"ץ 4330/93 פריד גאנם נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת (טרם פורסם), וכן זמיר, "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב' 109 (התשנ"ד)). החלוקה למבחני משנה נועדה לסייע בגיבוש אמות המידה העקרוניות בקביעת מידתיותה של החקיקה. היא נועדה לכוון את החשיבה החוקתית, אך לא להקפיאה. 18. מבחן המשנה הראשון , הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. אמצעי חקיקתי, הפוגע בזכות אדם חוקתית - ובענייננו, הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי אם הוא מתאים להשגת המטרה. נדרש קשר של התאמה בין המטרה לאמצעי. האמצעי החקיקתי צריך להוביל, באופן רציונלי, להגשמתה של המטרה החקיקתית (ראו: בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436); מבחן המשנה השני , הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. האמצעי החקיקתי הפוגע בזכות אדם חוקתית - ולענייננו הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה החקיקתית על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר (ראו בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436). האמצעי החקיקתי משול לסולם, עליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה. "על המחוקק להתחיל ב'מדרגה' הפוגעת פחות, ולעלות אט אט בגרם המדרגות, עד שהוא מגיע לאותה מדרגה אשר במסגרתה התכלית הראויה מושגת בלא לפגוע מעבר לדרוש בזכות האדם" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 444). "אם בנסיבות העניין התנאי המתון, הגורם פחות נזק, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, תוכל הרשות לקבוע תנאי מכביד יותר, ככל הנדרש להשגת המטרה" (זמיר, שם , עמ' 131). מבחן המשנה השלישי , הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). האמצעי הנבחר - אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו - צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית ( שם , שם). זהו מבחן הבוחן את התוצאה של החקיקה, והאפקט שיש לה על זכות האדם החוקתית. אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה (במובנה הצר). 19. דרישת המידתיות מציבה מבחן גמיש. לא פעם ניתן להצביע על מספר פתרונות, המקיימים את דרישותיו. במצב דברים זה על השופט להכיר בחוקתיותו של החוק. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון - העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על פי עיקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי. בית המשפט לא בא להחליף את שיקוליו של המחוקק בשיקוליו שלו. בית המשפט אינו נכנס לנעליו של המחוקק. הוא אינו שואל את עצמו מהם האמצעים שהוא היה בוחר אילו היה חבר בגוף המחוקק. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק "סוציאליסטי" ומחוקק "קפיטליסטי" עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק (ראו ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 438; בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 13). קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי. היטיב להביע זאת השופט א. גולדברג, בציינו: "ההרמוניה בין הרשויות מחייבת... הצבת 'קו אדום' בין הפעלת סמכות הביקורת המסורה לבית המשפט על מעשה חקיקה לבין מעורבות בחקיקה. על בית המשפט להיזהר מטשטוש הגבולות ומגלישה לעבר סמכות לא לו. עליו לזכור כי בידו מסור הפיקוח המשפטי בלבד, אם החוק הוא חוקתי, ובהפעילו סמכות זו אין הוא משמש תחליף לרשות המחוקקת. אין בית המשפט ממיר את שיקוליו של המחוקק בשיקול דעתו שלו. חופש הבחירה בין אמצעים חילופיים, שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות, מסור למחוקק ולא לבית המשפט. המחוקק הוא שמוסמך לבחור, מבין האמצעים האפשריים, את האמצעי הנראה לו מתאים להגשמת תכליתו הראויה של החוק" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 574). אכן, הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני. לא על נקלה יעשה כן השופט. לא הרי הכרזה על בטלותה של חקיקת משנה בהיותה סותרת הוראותיו של חוק, כהרי הכרזה על בטלותה של חקיקה ראשית בהיותה סותרת חוק-יסוד. בבטלו חקיקת משנה, נותן השופט ביטוי לרצון המחוקק. בבטלו חקיקה ראשית, השופט מסכל את רצון המחוקק. הצידוק לכך הוא בכפיפותו של המחוקק להוראות חוקתיות-על-חוקיות, שהוא עצמו קבען (ראו ברק, "ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק", משפט וממשל ג 403 (התשנ"ו)). עם זאת, נדרשת לכך זהירות שיפוטית רבה. בצדק ציין השופט זמיר, כי: "המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מן החוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט... כיום הלכה היא שחוקי-היסוד היקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי, אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד, שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו" (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פ"ד נ (3) 485, 496). אכן, טענה בדבר אי חוקתיותו של חוק "נבחנת בזהירות ותוך ריסון" (הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 349; ראו גם בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת , פ"ד נ(3) 57, 67). היא מחייבת איפוק שיפוטי ניכר. באומרנו, איפוא, כי המידתיות מחייבת בחירה באמצעי שפגיעתו היא הפחותה, אנו נפנים לצורך לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה מבין מספר אמצעים אשר כולם משיגים את תכלית החקיקה. כאשר אין להשיג את התכלית הראויה, אלא באמצעי שפגיעתו קשה יותר, אין מנוס מבחירה זו. נדרשת איפוא פעולה של התאמה בין המטרות לאמצעים. בהתאמה זו יש להכיר במרחב התימרון (ה- margin or power of appreciation ) של המחוקק או "במרחב ההתחשבות" הנתון לו, המאפשר לו להפעיל את שיקול דעתו בבחירת התכלית (הראויה) והאמצעים (הפוגעים במידה שאינה עולה על הנדרש) המצויים על גבול מרחב התימרון. אכן, יש לנקוט בגישה גמישה המכירה בקשיי הבחירה של המחוקק, בהשפעת בחירתו על הציבור, וביתרון המוסדי של המחוקק. עמד על כך בית המשפט העליון של קנדה, מפי השופט לה-פורה בציינו: “In assessing proportionality and particulary the issue whether there has been a minimal impairment to a constitutionally guaranteed right, it must be remembered that we are concerned here with measures that attempt to strike a balance between the claims of legitimate but competing social values. In the case of broadly based social measures like these, where government seeks to mediate between competing groups, it is by no means easy to determine with precision where the balance is to be struck... The approach taken to these cases has been marked by considerable flexibility having regard to the difficulty of the choice, their impact on different sectors of society of the legislature in assessing these matters... the question is whether the government has a reasonable basis for concluding that it impaired the relevant right as little as possible given the government's pressing and substantial objectives” ( McKinney v. University of Guelph [1990] 3 S.C.R. 229, 285). אכן, החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. תמיד יש לאזן בין תכלית למטרה; תמיד יש להתחשב באופציות הפתוחות. כותב השופט למר ( Lamer ) מבית המשפט העליון של קנדה: “Parliament may not have chosen the absolutely least intrusive means of meeting its objective, but it has chosen from a range of means which impairs 11(d) as little as is reasonably possible. Within this range of means it is virtually impossible to know, let alone be sure, which means violate Charter rights the least" ( R. v. Chaulk [1990] 3 S.C.R. 1303, 1343). הוא הדין במבחן המשנה השלישי, שעניינו המידתיות במובן הצר. במסגרתו של מבחן זה מתבקש איזון בין טובת הכלל וטובת הפרט, בין נזק לכלל לנזק לפרט. איזון זה אינו פשוט כלל ועיקר. טובת הכלל מתחשבת גם באינטרס של הפרט. קיימת לרוב יותר מאפשרות אחת של איזון ראוי. אף כאן יש להכיר במרחב התחשבות ותימרון של המחוקק. 20. כך בדרך כלל. כך במיוחד כאשר החקיקה הנבחנת היא חקיקה כלכלית-משקית. דווקא בתחומי המשק והכלכלה יתכנו לעתים קרובות מספר דרכי פעולה; קיימות מספר אופציות הפתוחות בפני רשויות השלטון; ההחלטה מבוססת על הערכה אשר טמון בה יסוד רב של אי וודאות. לעתים קרובות חסרים הכלים והמכשירים "לעמוד על הדקויות וההבדלים במידתיות שבין האפשרויות השונות" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 575). לרוב מאופיינים האמצעים החקיקתיים בקיום מגוון של פעולות, ובתמהיל של אמצעים, אשר האפקט הכולל שלהם צריך להיבדק ולהיבחן. כל אלה מובילים למסקנה, כי בית המשפט לא יהפוך עצמו לרשות-על כלכלית הבוחנת את צדקתן של האופציות המשקיות שנבחרו. בית המשפט ימלא את תפקידו הקלאסי בביקורת שיפוטית על הפעילות השלטונית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "אל לבית המשפט ליטול לעצמו תפקיד כללי של מעצב מחדש של התכליות ושל המדיניות הכלכלית או הפיסקאלית, לפי העניין. דבר זה אינו מוצדק במערכת יחסים חוקתית בריאה בין הרשויות. המחוקק קובע את המדיניות ומתווה על פיה את התכלית ואמצעיה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 348). אכן, מתקיים לרוב "מרחב הגבלה", אשר במסגרתו קיימות אפשרויות שונות של השגת התכלית באמצעים שונים, אשר כולם מידתיים. כוח הבחירה לכל אופציה בתוך המרחב נתון למחוקק. בית המשפט יגלה איפוק שיפוטי, ולא יחליף את שיקול דעת המחוקק בשיקול דעתו של השופט. עם זאת, איפוק שיפוטי אינו שקול כנגד קיפאון שיפוטי. ריסון שיפוטי אסור לו שיביא לשיתוק שיפוטי. כאשר המחוקק פוגע בזכות אדם המעוגנת בחוקי היסוד, והפגיעה היא מעבר למידה הדרושה, אין מנוס מנקיטת עמדה שיפוטית ברורה. כשם שאיננו חופשיים לבטל חוק אך משום שלא היינו מחוקקים אותו אילו היינו חברי הגוף המחוקק, כן איננו בני חורין להימנע מביטול חוק אך משום שהמחוקק ראה לנכון לחוקק אותו. עלינו השופטים הוטל התפקיד החוקתי של שמירת אמות המידה לחוקתיות החוק הקבועות בחוקי היסוד ומניעת חריגה מגבולותיהן. על רקע זה נפנה עתה לטענות שהועלו בעתירה כנגד חוקתיותן של ההוראות הספציפיות בחוק תיקי השקעות. המטרות של חוק תיקי השקעות 21. ביסוד העתירה שלפנינו, מונח מכלול טענות הקשורות לאמצעים בהם בחר המחוקק להגשמת מטרתו. אין העתירה תוקפת את חוקתיותה של המטרה עצמה. בחינתה של מטרה זו חשובה היא, שכן חוקתיותם של האמצעים נקבעת מתוך התייחסות למידת הגשמתה של המטרה. התכלית המונחת ביסוד חוק תיקי השקעות היתה להסדיר את העיסוק בניהול תיקים (ובייעוץ השקעות - עניין שאינו עומד בפנינו). הצורך להסדיר תחום זה בא בשל ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות בשוק ההון בישראל. התפתחות זו הביאה בעקבותיה לריבוי אפשרויות ההשקעה הפתוחות בפני המשקיעים ולהתעניינותם הגוברת בתחום זה. נוצר מצב, בו ציבור המשקיעים נזקק יותר ויותר להדרכה ויעוץ, תוך העברת הניהול של תיקי ההשקעות למומחה לדבר. היעדר הסדר יצר מציאות, בה גורמים שאינם עונים לדרישות מינימליות של התאמה וכשירות פעלו בתחום ניהול תיקי ההשקעות. היעדר מערכת רישוי הביא לידי כך, כי גם אם מנהל תיקי השקעות נכשל בתפקידו, הוא יכול להמשיך בו ללא הפרעה. מנהל תיקים בלתי מיומן עשוי להסב ללקוחותיו נזק רב. הוא עלול לאיין את השקעותיו של הלקוח. הוא עלול - באותם מקרים בהם הוא רשאי ללוות כסף מבנק בשם הלקוח (ראה סעיף 13(ג)(2) לחוק תיקי השקעות) - לגרום ללקוח לחוב כסף לבנק. הוא עלול לנצל לרעה את ההרשאה שהוענקה לו. מטרת החוק להבטיח, שהשירות של ניהול תיקי השקעות יהיה מהימן ומכוון להיטיב עם הלקוח. תכליתו של החוק להביא לידי כך שהשירות של ניהול תיקי השקעות יינתן על ידי גורם כשיר ובעל השכלה ורמה מקצועית נאותה. החקיקה נועדה להגן גם, בין היתר, על ציבור של משקיעים "לא מתוחכמים" השמים מבטחם במנהלי תיקים. ההגנה על האינטרס של המשקיעים נועדה אף להגביר את השתתפותם בשוק ההון, אשר גודלו וחוסנו הינם אינטרס כלכלי של המדינה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 28; ראו דברי סגן שר האוצר בקריאה ראשונה של הצעת החוק: ד"כ 111-109 (תשמ"ח), 764, וכן דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ד1994- (ה"ח התשנ"ד, 2268, עמ' 422) ודברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 92)). תכלית זו - כך הסכימו הצדדים וכך גם מקובל עלינו - ראויה היא. נוצר צורך חברתי מהותי להכניס שינוי במצב שהיה קיים בטרם הוחק החוק. השינוי נועד להשיג את המטרות החברתיות עליהן עמדנו. על רקע זה נעבור עתה לאמצעים השונים שנקבעו בחוק תיקי השקעות, ואשר לדעת העותרים אינם מקיימים את דרישות המידתיות. חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברות 22. הטענה הראשונה של העותרים מכוונת כנגד חובת ההתאגדות כחברה, המוטלת על מנהל תיקי השקעות. חובה זו מעוגנת בסעיף 2(ב) לחוק תיקי השקעות, הקובע: "לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים, ואם הוא יחיד - הוא בעל רשיון ועובד בחברה שהיא בעלת רשיון מנהל תיקי השקעות". הטעם המונח ביסוד דרישה זו, כפי שהוצג בפני הכנסת ובפנינו, הוא משולש. ראשית , בקרה, פיקוח ושקיפות. חברה חייבת לערוך דו"חות כספיים מבוקרים בידי רואי חשבון, המשקפים את מצבה הכספי בהתאם לעקרונות חשבונאים מקובלים. חברה, המנהלת תיקי השקעות, חייבת להגיש לרשות אחת לשנה אישור רואה חשבון לעניין קיום דרישות ההון העצמי. לא כן יחיד, שמצבו הכספי אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. השקיפות מהווה כלי חשוב ללקוח, לרשות לניירות ערך וכן לחברי אורגנים בחברה (כגון דירקטוריון), שכן השקיפות מצביעה על מעמדה ויכולתה של החברה. זאת ועוד: ההתאגדות מאפשרת פיקוח על שמירת ההון המינימלי שנקבע; היא מעניקה קיום מתמשך לחברה, בלא שפטירת היחיד או הסתלקותו תשפיע על פעולת החברה עצמה. שנית , יש עניין בהגבלת פעילותו של מנהל תיקי השקעות בשוק ההון לתחום זה בלבד. פעילות נוספת בשוק ההון עשויה ליצור ניגוד עניינים בין עיסוקו של מנהל התיקים בפעילותו כמנהל תיקים לבין עיסוקים אחרים שלו בשוק ההון. הגבלה כזו אפשרית כאשר מנהלת תיקי השקעות היא חברה (ראו סעיף 8(ב)(1) לחוק תיקי השקעות). הגבלה על פעילותו של יחיד (להבדיל מחברה) מעוררת בעיות חוקתיות קשות לגביו וכן בעיות מעשיות קשות לגבי הפיקוח על פעילותו. שלישית , חברה יכולה להבטיח את האינטרסים של לקוחותיה באמצעות ביטוח מפני מעילה באמון של עובדיה. דרישה כזו הוטלה על חברה על פי תקנה 3(ג) לתקנות בעניין הון עצמי וביטוח. לעומת זאת, קיימים קשיים משפטיים ניכרים לביטוח יחיד כנגד מעילה שלו עצמו. 23. לטענת העותרים, חובת ההתאגדות המוטלת על מנהלים של תיקי השקעות פוגעת בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. לטענתו של מר מלצר, שטען לעותרים, לא נדרש כלל, לשם השגת מטרותיו של חוק תיקי השקעות, כי העיסוק ייעשה באמצעות חברה. זאת ועוד: חובת הדיווח המוטלת על החברה לא תספק כל מידע ללקוח ולרשות, שהרי חובת הדיווח עניינה כספיה של החברה, ולא כספי הלקוחות, בהם פועל מנהל התיקים כשלוח בלבד. לטענת העותרים, ניתן להבטיח הגשמת מטרות החוק בהטלת חובת דיווח על מנהלי התיקים הפועלים כיחידים, בלא להתנות זאת בהתאגדותם כחברה. כמו כן, מנהל יחיד של תיקי השקעות יוכל לבטח עצמו כנגד מעילה של עובדיו. 24. אכן, הוראת חוק תיקי השקעות, לפיה יחיד המבקש לפעול כמנהל תיקי השקעות חייב לעבוד בחברה, פוגעת בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות. היא מחייבת אותו להתקשר עם חברה או להקים בעצמו חברה משלו. זאת ועוד: דרישת החוק בעניין הפעולה באמצעות חברה פוגעת גם בחופש ההתאגדות של מנהל תיקי השקעות. חופש זה אינו רק החופש להתאגד אלא גם החופש שלא להתאגד. חופש זה נשלל מיחיד המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם פגיעה זו בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה: האם דרישת ההתאגדות פוגעת בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. נראה לנו כי האמצעי בו נקט המחוקק - עיסוק במסגרת חברה - הוא אמצעי הפוגע בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מקובל עלינו כי ניתן היה לקבוע משטר נורמטיבי שונה, המסדיר את העיסוק בניהול תיקי השקעות בלא חובת התאגדות. אך השאלה הניצבת בפנינו אינה אם קיימת חלופה שונה. השאלה אף איננה אם היינו בוחרים בחלופה השונה, אילו היינו חברים ברשות המחוקקת. השאלה הינה אם החלופה שהמחוקק בחר בה, פוגעת בחופש העיסוק (וההתאגדות) מעבר למידה הדרושה. על כך תשובתנו הינה בשלילה. לדעתנו, חובת ההתאגדות שהוטלה על כל עוסק מקיימת את הדרישות של שלושת מבחני המשנה של עיקרון המידתיות. 25. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. נחה דעתנו כי קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות לבין הטלת החובה לפעול בגדריה של חברה. על ידי הטלת חובה זו מפנה חוק תיקי השקעות למערכת ידועה וממוסדת של דיני חברות. בכך מבטיחים הגשמת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות אשר עניינן הוא הבטחת פיקוח, דיווח ושקיפות. בכך מבטיחים גם את הגבלת החברה לעיסוק בתחום תיקי ההשקעות, ובכך מגינים על האינטרסים של ציבור המשקיעים. דרישת ההתאגדות מאפשרת קיום "נמשך" של החברה, בלא שהתחלפות הפועלים במסגרתה מטעמים שונים, כגון מוות, מחלה או פשיטת רגל תשפיע על קיומה, ובכך הם שומרים על האינטרסים של הלקוחות. אכן, מקובל הוא להגן על האינטרסים של משקיעים בשוק ההון בעזרת האמצעי של חובת ההתאגדות. כך, למשל, קרן להשקעות משותפות בנאמנות חייבת לפעול כחברה (ראו סעיף 4 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד1994-). הוא הדין בקופת גמל (ראו סעיף 47 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ותקנה 7 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד1964-). בדומה, המבקש לפעול כ"חלפן" חייב לפעול כחברה שנרשמה בישראל (ראו בג"ץ 5491/95 בינו לבל נ' המפקח על מטבע חוץ (טרם פורסם)). לבסוף, חובת ההתאגדות מאפשרת הצבת הדרישה בעניין הון עצמי מינימלי. אמצעי זה, נחוץ הוא להגנה על האינטרס של הלקוחות של מנהלי תיקי ההשקעות. 26. מבחן המשנה השני של המידתיות, הוא המבחן של האמצעי שפגיעתו פחותה. נראה לנו, כי בהטלת החובה לפעול בגדריה של חברה, נקט המחוקק באמצעי שפגיעתו בחופש העיסוק היא פחותה. מן המפורסמות היא, כי הטלתה של חובת התאגדות אינה מטילה, על פי המצב החוקי הקיים בישראל, נטל כבד על המתאגד. דרישות ההתאגדות בפקודת החברות [נוסח חדש] אינן מכבידות. אדם יכול להתאגד בישראל בקלות יחסית. אכן, מבין למעלה משמונה מאות מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות, רק שמונה מבקשי רשיונות אינם עובדים במסגרתה של חברה. שאלנו את עצמנו, מהם האמצעים שניתן היה לנקוט בהם להשגת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות, ושפגיעתם בחופש העיסוק היא פחותה. לכאורה ניתן היה להטיל חובות של דיווח ושקיפות במישרין על היחיד. נחה דעתנו, כי בכך לא ניתן היה להשיג את התכלית המונחת ביסוד החוק. מצבו הכספי של יחיד, אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. בהיעדר כללים כאלה אין אפשרות לקבל את בקרת האיכות של חוות דעת רואה החשבון, שהיא חשובה להבטחת תקינותם של הדו"חות. זאת ועוד: הטלת חובות אלה היתה מותירה פרוצה את בעיית כושרו של היחיד לפעול בתחומים נוספים של שוק ההון, מחוץ לניהול תיקי השקעות; הטלת חובות אלה - לא היה בכוחה לפתור את בעיית "ההמשכיות", אשר רק פעילות באמצעות תאגיד מבטיחה אותה; ונראה כי הטלת חובות על היחיד לא היה בכוחה להבטיח ביטוח בפני מעילה של היחיד עצמו. השגתן של המטרות החברתיות, המונחות ביסוד החוק, מצדיקה נקיטה במגוון של אמצעים, אשר נובעים מהמעמד של התאגיד, וזאת, בלא שעל ידי כך משתחרר היחיד מהחובות שהחוק מטיל עליו (ראו סעיף 21 לחוק תיקי השקעות). אכן, חוק תיקי השקעות מבטיח כי מי שיעסוק בשם חברה בניהול תיקים הם עובדי החברה שהם בעלי רשיון מנהל תיקים (סעיף 8(ב)(2) לחוק תיקי השקעות). האחריות של החברה באה בנוסף לאחריות היחיד ולא תחתיה (ראה גם סעיפים 30, 39 ו40- לחוק תיקי השקעות). 27. מבחן המשנה השלישי של המידתיות הוא מבחן המידתיות (במובן הצר). על פיו נדרש יחס ראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי הננקט לבין פגיעתו בזכות האדם החוקתית. נראה לנו כי יחס ראוי זה אינו מופר בעניין שלפנינו. התקלה שהחוק בא למנוע אותה היא חשובה. קיים צורך חברתי מהותי להבטיח פיקוח על הסחר בניירות ערך באמצעות מנהלים של תיקי השקעות. הבטחתו של צורך זה מביאה להטלת החובה לפעול במסגרת חברה. חובה זו אכן פוגעת בחופש העיסוק, אך בהתחשב בקלות הרבה בה ניתן להתאגד בישראל, אין הפגיעה מפירה את האיזון הראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי החקיקתי לבין הפגיעה בזכות האדם החוקתית. חיוב החברה בהון עצמי 28. הטענה השניה של העותרת עניינה ההוראה בחוק תיקי השקעות בדבר ההון המינימלי העצמי של החברה, אשר במסגרתה חייב מנהל תיקי השקעות לפעול. כפי שראינו, תיקי השקעות צריכים להתנהל במסגרתה של חברה (סעיף 2(ב)). חוק תיקי השקעות מוסיף וקובע (סעיף 8(ב)(4)): "הרשות תעניק רשיון מנהל תיקים למבקש שהיא חברה, אם ראתה שנתקיימו לגביה אלה: ... (4) לחברה הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות". חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של "הון עצמי", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק ניירות ערך"). לפי הגדרה זו הון עצמי הוא "הון, קרנות ועודפים, לפי העקרונות החשבונאים המקובלים וכללי הדיווח המקובלים" (סעיף 1). הון עצמי הוא, איפוא, יתרת הנכסים על פני ההתחייבויות של החברה. תקנות הון עצמי וביטוח קובעות, כי סכום ההון העצמי לא יפחת משלוש מאות אלף שקלים חדשים. וזו לשון התקנה (תקנה 2): "(א) הון עצמי של ... מנהל תיקים שהוא חברה לא יפחת מסכום של שלוש מאות אלף שקלים חדשים. (ב) פחת ההון העצמי לפי תקנת משנה (א) במשך שלושים ימים רצופים, יוגדל ההון העצמי עד כדי הסכום הקבוע בתוך שלושים ימים נוספים". חוק תיקי השקעות קובע עוד, כי בנוסף לחובת ההון העצמי יש להבטיח, כי לחברה המנהלת תיקי השקעות יהיה "ביטוח, ערבות בנקאית, פקדון או ניירות ערך בסכומים, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בתקנות" (סעיף 8(ב)(5)). תקנות הון עצמי וביטוח מטילות על חברה לערוך ביטוח לכיסוי מעילה באמון של עובדיה כלפי לקוחותיה (תקנה 3(ג)). כן קובעות התקנות כי מנהל תיקים (יחיד או חברה) חייב בביטוח לכיסוי חבותו בשל מעשה או מחדל רשלני כלפי הלקוח (תקנה 3(א)). ביטוח זה "לא יפחת, בכל עת, מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, או מחמש מאות אלף שקלים חדשים, לפי הגבוה" (תקנה 4(ב)). לעניין מנהל תיקים שהוא חברה נקבע, כי הביטוח שהוא ירכוש "לא יפחת, בכל עת, משלוש מאות אלף שקלים חדשים או מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, לפי הגבוה" (תקנה 4(ג)). התקנות מוסיפות וקובעות כי מנהל תיקי השקעות שהוא חברה רשאי להמיר את הביטוח בפקדון באגרות חוב או בערבות בנקאית (תקנה 6). התקנות ממשיכות וקובעות את התנאים למימוש הערבות הבנקאית ואת הדו"חות שיש להגיש בעניין זה לרשות. 29. התכלית המונחת ביסוד הדרישה להון עצמי היא ההגנה על הלקוח. מטרתה להבטיח "כרית בטחון" ללקוחות של חברה המנהלת תיקי השקעות. ההון העצמי מצביע על כושר הפרעון של החברה המנהלת תיקי השקעות. הוא מהווה אות לרצינותם של הפועלים בשם החברה, המשקיעים משל עצמם כבסיס לפעילותם באמצעות חברה לניהול תיקים של הזולת. בצד הדרישה להון עצמי באה דרישת הביטוח, אשר נועדה להוות תוספת משלימה. 30. עמדת העותרים הינה, כי דרישת ההון העצמי פוגעת באופן לא מידתי בחופש העיסוק שלהם. לטענתו של מר מלצר, יש בדרישה זו כדי להביא לכך, שרבים המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות יימנעו מלעשות כן, שכן ידם אינה משגת את ההון העצמי. דרישה זו היא לטענתם בלתי סבירה. גובה הסכום נקבע ללא תחשיב הגיוני. לדעת העותרים ניתן להסתפק בדרישת הביטוח. התוספת בעניין ההון העצמי היא מעבר למידה הדרושה. היא גורמת נזק שאינו עומד בכל יחס לערך המוסף שלה מבחינת טובת הלקוחות. 31. נקודת המוצא הינה, כי הטלת החיוב על חברה לקיים הון עצמי פוגעת בחופש העיסוק של החברה ושל היחידים החייבים לפעול במסגרתה של חברה. חוקתיותה של פגיעה זו מותנית בין היתר בכך שהיא לא מעבר למידה הדרושה. לעניין תנאי זה, ניצבות בפנינו שתי שאלות: האחת , האם עצם הצגת הדרישה בדבר הון עצמי - יהא שיעורו אשר יהא - פוגעת בחופש העיסוק של מנהלי תיקי השקעות מעבר למידה הדרושה; השניה , האם סכום ההון העצמי שנקבע - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - פוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקים שהוא חברה במידה העולה על הנדרש. נבחן כל אחת מהשאלות האלה בנפרד. 32. האם התנאי בדבר הון עצמי פוגע בחופש העיסוק מעבר לנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. דרישת ההון העצמי קשורה באופן רציונלי להשגת התכלית המונחת ביסוד החוק. אכן, קיומו של הון עצמי מינימלי - קיום הנמשך במשך כל תקופת פעילותה של החברה המנהלת תיקי השקעות - מבטיח את כושר הפרעון של החברה ומהווה "כרית בטחון" ללקוחותיה. אמת הדבר, לא תמיד דרישה של הון מינימלי היא יעילה (ראה א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל 135 (1989)). עם זאת, קיים בוודאי קשר רציונלי בין הבטחת קיומו של הון עצמי - כפי שחוק תיקי השקעות מבקש להבטיח - לבין הגנה על לקוחותיו של מנהל תיקי ההשקעות. מתקיים, איפוא, תנאי המשנה הראשון במבחן המידתיות, שעניינו התאמה בין המטרה (הראויה) לבין האמצעי (הננקט להגשמתה). גדר הספיקות הוא לעניין תנאי המשנה השני . תנאי זה דורש, כי המחוקק ינקוט באמצעי המאפשר השגת התכלית בדרך של פגיעה פחותה בחופש העיסוק. לכאורה, נראה כי אמצעי כזה קיים והוא בהטלת חובת ביטוח על מנהל תיקי ההשקעות. האם אין לומר כי ניתן להסתפק בדרישה מתונה יותר מזו של ההון העצמי, ואשר תטיל על חברה חובת ביטוח, אשר תבוא במקום ההון העצמי (ולא בנוסף לו)? שאלה זו נדונה בהרחבה בוועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון. כן נדונה שאלה זו במליאת ועדת הכספים. בטיעונים של הצדדים בפנינו, עוררנו שאלה זו. נמסר לנו, כי ביטול הדרישה בדבר ההון העצמי יחייב הגדלה משמעותית של חובת הביטוח ועל כן גם של פרמיית הביטוח. מבחינה זאת, אין לקבוע מראש שתהא הקלה כספית משמעותית עם מנהלי תיקי השקעות. זאת ועוד: נטען בפנינו, כי דרישת ההון העצמי מצביעה על האיתנות הפיננסית של מנהל תיקי השקעות, ומעמידה אותו בפני סיכון אישי, העשוי לעודד אותו לפעילות ראויה. כל אלה לא יושגו על ידי הביטוח. כן הודגש בפנינו, כי מצבים מספר - כגון מעילה של מנהל תיקי השקעות בכספי הלקוחות - לא יכוסו על ידי ביטוח, והדרך להתמודד עימם היא בהבטחת הון עצמי מינימלי. 33. נראה לנו כי הן האמצעי בו בחר המחוקק - הון עצמי מינימלי בתוספת חובת ביטוח - והן האמצעי החלופי - חובת ביטוח רחבה יותר תוך ויתור על דרישת ההון העצמי - מצויים בגדר האמצעים המקיימים את דרישות המידתיות. כמו כן, לא שוכנענו, כי בויתור על הדרישה בדבר הון עצמי והסתפקות בביטוח נרחב יותר, תהא הפגיעה במנהל תיקים קטנה יותר מההסדר של החוק הדורש "תערובת" של הון עצמי וביטוח עצמי. במצב דברים זה, ההכרעה בין האמצעים השונים צריכה להישאר בידי המחוקק. זהו חלק ממרחב התמרון החקיקתי הנתון לו. אכן, דרישה זו בדבר הון עצמי מקובלת היא בשוק ההון. היא נדרשת ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות, מחתם ומחבר בורסה, וכן מחלפן כספים. אכן, דרישה בדבר הון עצמי מהווה "קריטריון מקובל בדין לבחינת יציבותם ומצבם הפיננסי של גופים שונים" (השופט אור בע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א.ת. ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם)). הננו סבורים כי קריטריון זה עובר את הבחינה החוקתית בהקשר של חוק תיקי השקעות. 34. האם הסכום שנקבע להון העצמי - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - הוא מעבר למידה הדרושה? כזכור, שיעורו של ההון העצמי נקבע בתקנות הון עצמי וביטוח. תחילה סברה הרשות כי הסכום צריך להיות גבוה בהרבה. לאחר שנשמעו הערותיהם של חברי ועדת הכספים, הועמד הסכום על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. זוהי חקיקת משנה, אשר ניתנה לה הסמכה מפורשת (כנדרש בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) בחקיקה הראשית. האם חקיקת משנה זו אינה מעבר למידה הדרושה? נמסר לנו מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי סכום זה נמוך בהשוואה לסכום ההון העצמי הנדרש מפעילים אחרים בשוקי ההון והכספים. כך למשל, ההון העצמי הנדרש ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות הוא חמש מאות אלף שקלים חדשים לכל אחד מהם; מחתם נדרשים מליון ומאתיים אלף שקלים חדשים; מחבר בורסה מליון ושמונה מאות אלף שקלים חדשים; מחלפן כספים ששה מליון שקלים חדשים. מודעים אנו לשוני בין פעילותו של מנהל תיקי השקעות לבין פעילותם של פעילים אחרים בשוק ההון. אף שסכום ההון העצמי אינו נמוך איננו יכולים לקבוע שהוא מעבר למידה הדרושה. כפי שציינו, ההון העצמי אינו עומד בפני עצמו, ויש לבחון אותו על רקע הדרישה המתוספת של הביטוח (אותה ניתן להמיר בתנאים מסויימים בערבות בנקאית). נחה דעתנו כי בין דרישת ההון העצמי לבין דרישת הביטוח יש יחס של כלים שלובים. הקטנה בהון העצמי עשויה לגרור אחריה הגדלה בחובת הביטוח, אשר סופה הטלת נטל כספי כולל, העלול להיות נטל כבד יותר על מנהל תיקי השקעות. זאת ועוד: דרישת ההון העצמי מוטלת על חברה. נמצא, כי אם ידו של יחיד אינה משגת להקים חברה בעלת ההון העצמי הנדרש, עומדת עדיין בפניו האפשרות לייסד עם מנהל תיקים אחר חברה כאמור, או להצטרף לחברה כזו. בנסיבות אלה, הננו סבורים כי גם עניין זה - כמו דרישת ההון העצמי עצמה - הוא בגדר "מתחם ההגבלה", או "מתחם ההתחשבות". אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות השלטונית בשיקול דעתו שלו. הרשות השלטונית רשאית היתה לקבוע "תערובת" שונה של הון עצמי או ביטוח, וכן רשאית היתה לקבוע דרישות שונות של הון עצמי על פי היקף התיקים, או מגוון אמצעים אחרים. משנבחרה השיטה הנוהגת, הבחירה היא בגדר האופציות החוקיות, בהן לא מתערב בית המשפט. פעילות אסורה על בעל רשיון 35. הטענה השלישית של העותרים נוגעת לאיסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. הטענה אינה מכוונת כלפי כל האיסורים כולם. היא מתמקדת בשני איסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. האחד , עניינו איסור להחזיק או לרכוש ניירות ערך עבור עצמו; האחר , עניינו איסור על ניהול תיקי השקעות עבור בן משפחה (נכנה את שניהם "איסור פעולה עצמית"). וזו לשון האיסורים (סעיף 4 לחוק תיקי השקעות): "(א) יחיד בעל רשיון לא יחזיק ולא ירכוש ניירות ערך עבור עצמו. (ב) יחיד מנהל תיקי השקעות לא ינהל תיקי השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו. (ג) האיסור לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) לא יחול ביחס לאלה: (1) ניירות ערך המונפקים על ידי המדינה; (2) ניירות ערך שהנפיק התאגיד שבו עובד בעל הרשיון או שבו הוא נושא משרה; (3) יחידות של קרן פתוחה; (4) פקדונות לסוגיהם במטבע ישראלי או במטבע חוץ, השקעות בקופות גמל או בתכניות חסכון; (5) ניירות ערך שנרכשו בידי נאמן בנאמנות עיוורת, והמוחזקים עבור יחיד בעל רשיון בידי נאמן כאמור". "בן משפחה" לעניין זה הוא "בן זוג וכן אח, הורה, הורה ההורה, צאצא או צאצא של בן הזוג, או בן זוגו של כל אחד מאלה" (ראו סעיף 1 לחוק תיקי השקעות, המפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק ניירות ערך). 36. מטרתן של ההוראות בדבר איסור פעולה עצמית, היא להגן על הלקוחות בדרך של הטלת מניעה מראש על מנהל תיקי השקעות מלעמוד במצב של ניגוד עניינים בין חובת הנאמנות כלפי לקוחותיו לבין האינטרס שלו לקידום ענייניו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח 2320, התשנ"ה, עמ' 95). המטרה הינה למנוע מצב בו יעדיף מנהל תיקי השקעות את האינטרס האישי שלו, או של בני משפחתו, על פני האינטרס של הלקוחות עבורם מנהל הוא תיקי השקעות. נמסר לנו, כי בעיתיות זו אינה בעלת אופי עיוני בלבד, וכי היו לה ביטויים מעשיים בשוק ההון. גם בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 642). אכן, עניין לנו בניגוד עניינים מובנה וחריף, בו מנהל תיקי השקעות עלול לעשות פעולות בניירות הערך של לקוחות כדי להשפיע על הכדאיות של פעילות בניירות ערך של עצמו ושל בני משפחתו. דבר זה עלול לפגוע בלקוחות. דבר זה עלול להוות תמריץ למניפולציות בשערי ניירות הערך, הפוגעות ביציבות וביעילות של שוק ההון, ובאמון הציבור בו. האיסורים על פעולה עצמית שבחוק תיקי השקעות באו למנוע מצב זה. 37. העותרים טוענים כי איסור הפעולה העצמית פוגע בחופש העיסוק שלהם - ובחופש הקניין שלהם - מעבר למידה הראויה. מר מלצר טען בפנינו, כי איסור הפעולה העצמית עלול למנוע אפשרות העיסוק במקצוע ממנהלי תיקי השקעות, הנמצאים בראשית דרכם, אשר עיקר לקוחותיהם בתחילת פעולתם המקצועית בא מחוג המשפחה. לטענת העותרים, ניתן להגשים את התכלית המונחת ביסוד איסור הפעולה העצמית על ידי שימוש באמצעי הפוגע פחות בחופש העיסוק (והקניין). ניתן לקבוע כי השקעותיהם הפרטיות של מנהלי התיקים ושל בני משפחתם יתנהלו במסגרת חשבונות מיוחדים בעלי "שקיפות" מלאה. במסגרת זו תיערך הבחנה בין חשבונה הכללי של החברה בה עובד מנהל התיקים לבין חשבונו הפרטי וחשבונם של בני משפחתו. על ידי כך תינתן לרשות ניירות ערך אפשרות פיקוח מלאה על כל התנועות המתבצעות בחשבונות אלה. 38. לדעתנו, ההוראות בעניין איסור הפעולה העצמית פוגעות בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מבחן המשנה הראשון למידתיות, שעניינו הקשר הרציונלי (קשר ההתאמה) מתקיים באיסורים אלה. איסור על הימצאות במצב המאפשר ניגוד עניינים, מגן על הלקוחות ושומר על האינטרסים שלהם. הקושי המתעורר הוא לעניין מבחן המשנה השני למידתיות, שעניינו החובה לנקוט באמצעי המגשים את התכלית ואשר פוגע בחופש העיסוק במידה פחותה. נחה דעתנו בעניין זה, כי הצעתם של העותרים בדבר ההפרדה בין החשבונות של כלל הלקוחות לבין החשבון האישי של מנהל תיקי השקעות ובני משפחתו, וכן הפיקוח על חשבונם האישי של מנהלי התיקים, אינם אמצעים מספיקים להבטחת הגשמתה של התכלית הראויה. ניגוד העניינים האפשרי מעמיד בפני מנהל תיקי השקעות פיתוי ניכר ויומיומי. זהו פיתוי המובנה בעצם העיסוק. כנגד פיתוי מובנה זה מותר למחוקק להטיל איסור מראש על פעולה, ולא להסתפק במסירת מידע המאפשר גילוי בדיעבד. איסור דומה מוטל על עובדי משרד האוצר המטפלים בניירות ערך; על חברי רשות ניירות ערך ועובדיה (סעיף 5 לחוק ניירות ערך); על חברי הדירקטוריון של הבורסה ועובדי הבורסה (סעיף 45(ג) לחוק ניירות ערך); על חברי ועדת השקעות של מבטח, ועובדים מסויימים (ראו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ"ז1986-). זאת ועוד: פיקוח יעיל להגשמת הצעת העותרים יחייב לא רק "שקיפות" של חשבון מנהל התיקים, אלא גם "שקיפות" של חשבונות כלל הלקוחות, שכן פעילות מנהל התיקים צריכה להיבחן בהשוואה לפעילות בתיקי הלקוחות. אמצעי פיקוח אלה עלולים לפגוע בלקוחות כולם, ועשויים לעורר השאלה אם הפגיעה בהם אינה מעבר למידה הדרושה. לבסוף, האמצעי שבו נקט המחוקק, הפוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות, אינו גורם להם פגיעה בשעור העולה על התועלת הצפויה מאמצעי זה. מעידה על כך רשימת הפטורים מהאיסור, מכוחם רשאי מנהל תיקי השקעות לרכוש ניירות ערך עבור עצמו או עבור בני משפחתו. בחינות הרישוי 39. הטענה הרביעית של העותרים לעניין חוקתיותו של חוק תיקי השקעות, עניינה תוכנן של הבחינות בהן חייבים מנהלים של תיקי השקעות לעמוד. טענה זו כללית היא, והיא מתייחסת למועמדים שלא עסקו, בטרם נכנס החוק לתוקפו, בניהול תיקי השקעות. אשר למנהלי תיקי השקעות שעסקו במקצוע זה עובר לחקיקת חוק תיקי השקעות, יידון עניינם בנפרד, במסגרת הדיון בהוראות המעבר. כפי שראינו, אחד מהתנאים למתן רשיון לניהול תיקי השקעות, הוא שמנהל התיקים "עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות" (סעיף 8(א)(4)). כן נקבע בחוק תיקי השקעות, כי "שר האוצר, על פי הצעת הרשות או בהתייעצות עימה ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע מקרים שבהם יהיה מבקש פטור מחובת... בחינות, כולן או חלקן" (סעיף 8(ה)). בעקבות הוראה זו הותקנו תקנות הבחינות. הוקדש בהן פרק מיוחד לבחינות. נקבע בו, כי "הבחינות למנהל תיקים יהיו בנושאים המפורטים בתוספת הראשונה והשניה" (תקנה 7(ב)). בתוספת הראשונה נקבע, כי הבחינות יהיו בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית, חשבונאות, סטטיסטיקה ומימון, כלכלה וניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים. בתוספת השניה נקבע, כי תהא בחינה בניהול תיקים, שתכלול הערכת ביצועי תיקי השקעות וניהול סיכונים בתיק ההשקעות. כן נקבעה הוראה באשר לפטור מבחינות (תקנה 14), על פיה ניתן פטור מחלק מהבחינות לבעלי השכלה מתאימה (כגון עורכי דין ורואי חשבון). 40. בא כוח העותרים, מר מלצר, העלה בפנינו מספר ניכר של טענות באשר לבחינות. חלקן עסק במועד הקצר שעמד לרשות הנבחנים ממועד פרסום תקנות הבחינות ועד לבחינות בפועל. בעקבות ההסדר שבין הצדדים לעניין צו הביניים ובעקבות עמדתנו לעניין הוראות המעבר, שוב אין צורך לבחון טענות אלה. נותרו בעינן טענות העותרים, לפיהן החומר הנדרש לבחינות הוא בהיקף רב ובמגוון בלתי סביר של נושאים ותחומים. נטען כי הבחינות הן בשבעה נושאים שונים, אשר חלקם נלמד באוניברסיטאות לאורך שנות לימודים ארוכות. לטענת העותרים, ספק רב אם מכלול זה של ידע אכן נדרש לפעילותם של מנהלי התיקים, כאשר למיטב ידיעת העותרים, לא נקבע תוכנן של הבחינות בעקבות בדיקה עניינית מקדמית של היקף הידע הנדרש לשם העיסוק האמור. כן מלינים העותרים, כי תקנות הבחינות אינן כוללות אמות מידה לעניין רמת הידע הנדרשת, ומידת ההתעמקות הצריכה לכל נושא ונושא. לטענת העותרים יש לכלול ברשימת הנושאים לבחינות רק כאלה הנוגעים במישרין לעבודתם של מנהלי התיקים ושידע מעמיק בהם נדרש לעבודתם היומיומית. 41. נקודת המוצא הינה כי חיוב לעמוד בבחינות, כתנאי לכניסה לעיסוק או מקצוע, פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו היא כדין אם היא מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. מקובל הוא על כל הצדדים שבפנינו - וזו גם גישתנו שלנו - כי החיוב בבחינות כלשהן למבקשים חדשים הרוצים לעסוק בניהול תיקי השקעות כתנאי מוקדם לתחילת העיסוק אינו לכשעצמו פגיעה מעבר למידה הדרושה. אכן, אפשרות פוגעת פחות היא זו המסתפקת בהתמחות בלבד, או באפשרות להתחיל לעבוד, ולגשת לבחינות תוך כדי עבודה כמנהל תיקי השקעות. נחה דעתנו כי בנסיבות העיסוק שלפנינו - מתוך צורך לשמור על עניינם של המשקיעים ועל תקינותו של שוק ההון - מוצדק הוא להתנות את עצם הכניסה למקצוע בהצלחה בבחינות המתקיימות לעניין זה. אכן, הטענה שבפנינו אינה מכוונת כנגד תוקפה של הוראת החוק הדורשת בחינות, אלא כנגד תוקפן של התקנות הקובעות את היקף החומר הנדרש לבחינות. בהמשך נדון בעניין הבחינות בהקשר של אלה שכבר עסקו בניהול תיקי השקעות עובר לחקיקת החוק. עתה אנו דנים בשאלת הבחינות לעניין עוסקים חדשים. 42. בדברי התשובה צויין, כי לא נדרשת השכלה אקדמית מתאימה כתנאי לקבלת רשיון. כל שנדרש הוא התמצאות במספר נושאים, הקשורים בהכרת שוק ההון הישראלי ובהכרת ניירות הערך של החברות הנסחרות בו. במסגרת זו נבדקת מידת ההיכרות של הנבחנים עם המידע הזמין בשוק ההון בשני ערוצים עיקריים: נתונים חשבונאיים ונתוני מסחר. לשם הפקת תועלת מערוצים אלו על הנבחנים להוכיח ידע במושגים סטטיסטיים והסתברותיים, להבין מודלים מימוניים להערכת שווי ניירות הערך ולהכיר תהליכים כלכליים ברמת השוק וברמת הפירמה. בהמשך התשובה ניתן פירוט רב של הדרישות בכל אחד מהנושאים בהם נערכת הבחינה. 43. בטיעונים בעל-פה נמסרו לנו נתונים על הבחינות שנערכו עד כה. עד ליום 21.7.97 ניגשו לבחינות שלוש מאות ושלושה עשר (313) מבקשים, אשר להם ותק של יותר משבע שנים. הם ניגשו לבחינה באתיקה מקצועית. שלוש מאות וארבעה (304) - שהם תשעים ושבעה אחוזים (97%) - עברו הבחינה בהצלחה. מבין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, ניגשו לבחינות באתיקה מקצועית ארבע מאות ושלושה (403), ומהם עברו את הבחינות שלוש מאות שמונים ושלושה (383); לבחינה בחשבונאות ניגשו שלושים ושלושה (33) ועברו עשרים ושלושה (23); לבחינה בסטטיסטיקה ומימון ניגשו שלושים ושבעה (37) ועברו עשרים וששה (26); לבחינה בכלכלה ניגשו עשרים (20) ועברו חמישה עשר (15); לבחינה בניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים ניגשו לבחינה מאה ושלושה עשר (113) ועברו אותה מאה וארבעה (104); בניהול תיקים ניגשו לבחינה מאה ארבעים ושניים (142) נבחנים, ועמדו בה מאה ושניים עשרה (112). לטענת המשיבים, נתונים עובדתיים אלה מלמדים, כי אימת הבחינה אינה כצעקתה. 44. עיינו בנושאי הבחינות, ובהיקף הידע המצופה. נחה דעתנו, כי הם אינם פוגעים בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. אמת, הנושאים הם מקיפים, והידע הנדרש הוא רחב. עם זאת, שוכנענו, כי לעת הזאת - שהוא תחילתו של ההסדר החדש, ובטרם הצטבר נסיון מספיק - דרישות אלה אינן מוגזמות בהתחשב במהות העיסוק של ניהול תיקי השקעות ובאחריות הכבדה המוטלת על העוסקים במקצוע זה. אכן, אילו נשאל מנהל תיקי השקעות סביר מהם הנושאים שעליו לדעת על מנת שיוכל לנהל את עסקו באופן אחראי ומהימן, היה הוא בוודאי מצביע על הנושאים השונים הנדרשים בבחינות. יתכן כמובן שבעניין זה או אחר ניתן לדרוש פחות או יותר. עניין זה מצוי במרחב התמרון של מחוקק המשנה, ואינו מצדיק התערבות שיפוטית. במשך הזמן יילמד הלקח מהבחינות שנערכו בעבר, וייעשו בעתיד ההתאמות הנדרשות, באופן שהבחינות ישיגו את מטרתן. מטרה זו אינה להקשות על הכניסה למקצוע; מטרה זו אינה להקטין את מספר הנכנסים למקצוע; מטרה זו היא להבטיח כי הנכנסים למקצוע, יהא מספרם אשר יהא, יהיו כשירים ומסוגלים להגשים את עיסוקם על פי אמות מידה ראויות (השווה בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים , פ"ד מא(2) 236). הפליה לעומת מנהל תיקים שהוא בנק 45. בא כוח העותרים טען בפנינו כי חוק תיקי השקעות מפלה יחיד מנהל תיקי השקעות לעומת בנק מנהל תיקי השקעות. לעניין חובת ההתאגדות נטען, כי בעוד שיחיד חייב להתאגד, הרי הבנק הוא ממילא כבר מאוגד. באשר להון העצמי נטען, כי בעוד שליחיד שיעור ההון העצמי הנדרש הוא מכביד, הרי לבנק הוא פעוט ביותר. באשר לאיסור על פעולה עצמית נטען, כי בעוד שעל יחיד נאסרה הפעולה העצמית, הרי על בנק יכל לפעול לעצמו. לבסוף, נטען כי ההסדרים המעשיים שנעשו, לעניין עריכתן של הבחינות, הקלו עם אותם מנהלי התיקים שפעלו במסגרת בנקים, שכן הבנקים הקלו על עובדיהם ואיפשרו להם להתכונן כראוי לבחינות. לדעתנו, אין בטענות אלה כדי לשנות ממסקנותינו. אין בהן, כשלעצמן, כדי להשפיע על מידתיותו של ההסדר שנקבע למנהל תיקים שהוא יחיד, ואין בהן כדי להניח תשתית ראויה לטענת הפליה בין מנהל תיקים יחיד לבין מנהל תיקים שהוא בנק. שאלה אחרת היא, אם ראוי הוא - לאור המלצותיה של ועדת בייסקי - כי בנקים יעסקו בניהול תיקי השקעות. שאלה זו לא עמדה לבחינה בפנינו, ואין אנו נוקטים בה כל עמדה. סיכום ביניים 46. הגענו, איפוא, למסקנה כי הוראותיו של חוק תיקי השקעות באשר לחובת ההתאגדות, ההון העצמי, איסור הפעולה העצמית והבחינות עומדות במבחן המידתיות. הן פוגעות, אמנם, בחופש העיסוק, אך פגיעתן מקיימת את התנאים הנדרשים בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לעניין זה ברצוננו להוסיף שתי הערות. ההערה הראשונה הינה, כי בצד הבחינה האינדיבידואלית של כל הוראה פוגעת, יש מקום לבחינה מצטברת של מכלול ההוראות. השאלה הינה אם התמהיל הכולל של ההסדר החקיקתי הוא מידתי. כל הסדר אינדיבידואלי יכול שיהא מידתי. אך הצטברותם הכוללת עשויה שלא להיות מידתית. נחה דעתנו, כי לא רק שכל אמצעי שנבחן על ידינו בנפרד הוא מידתי, אלא שגם המכלול אינו פוגע בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. 47. ההערה השניה עניינה במשפט השוואתי. באי כוח הצדדים הציגו בפנינו, פתרונות שניתנו להסדר ניהול תיקי השקעות במדינות שונות (ארצות הברית, גרמניה, אנגליה, צרפת). אנו עצמנו בדקנו במקורות נוספים (כגון קנדה). בסופו של דבר, אין בחומר זה כדי לסייע לנו - לא לכאן ולא לכאן. הטעם לכך אינו בחוסר חשיבותו של המשפט החוקתי המשווה. למשפט זה חשיבות רבה בפרשנות החוקתית. עד כמה שההסדרים בשתי שיטות מבוססים על הנחות בסיסיות משותפות, יש תועלת רבה בהשראה השוואתית. היא ממריצה את המחשבה החוקתית ומעניקה לה אופקים חדשים. היא מצביעה על הפוטנציאל הטמון בטקסט; היא משליכה אור על ההסדרים המקובלים במדינות אחרות. היא מהווה ראי המאפשר לנו לראות עצמנו באופן בהיר יותר ועמוק יותר. אכן, המשפט ההשוואתי מעניק בטחון לשופט, כי הפירוש שהוא נותן לטקסט מקובל ופועל יפה במקומות אחרים. עם זאת, השראה פרשנית אסור לה שתהפך מקור לחיקוי ולהתבטלות. ההכרעה הסופית היא לעולם "מקומית". זאת ועוד: מן הראוי להיות מודעים למגבלותיו של המשפט המשווה. המשפט משקף את החברה, והחברה שלנו שונה מחברות אחרות. המשקל ששיטת משפט נותנת לשיקולים שונים משקף את תרבותה, את ההיסטוריה שלה ואת מכלול ערכיה, ואלה שונים משיטה לשיטה. הסדרים פרטניים משקפים לעתים מאבקי כוח מקומיים, ורצון לפתור בעיות שהן מקומיות. זאת אף זאת: משפט משווה אין עניינו השוואה של הוראות משפט גרידא. השוואה שכזו היא נטולת חשיבות. משפט משווה מפרה אם בוחנים תחום נרחב, על רקע הנחות היסוד המשותפות. בעניין שלפנינו, השוואה עם מדינות אחרות באשר להסדר ניהול תיקי ההשקעות אינה מובילה למסקנות חד-משמעיות. אכן, מורכבותו של ההסדר בכל מדינה ומדינה, הקשיים והכשלים אותם בא הוא לפתור, ושונותן של מערכות שוק ההון והכלכלה בכל אחת מן המדינות - כל אלה מקשים על שימוש מושכל במשפט המשווה. קושי אחר לעניין זה נובע מן המחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מקבילתו הפונקציונלית של הנהלת תיקי השקעות, בייחוד בהתייחס להסדר הנוהג בארה"ב. בעוד שבא כוח העותרים טען, בחוו"ד שהוגשה לנו, כי ההסדר המקביל למנהלי תיקים בארה"ב הוא זה הנוהג לעניין " Advisers ", טענו המשיבים כי ההסדר המקביל הוא זה הנוהג בארה"ב לעניין " Brokers - Dealers ". הנפקות למחלוקת זו היא העובדה, כי עיקר החובות, לרבות חובת קיומו של הון עצמי, חובת רישום ובחינה, ביטוח, אגרות רישום ופיקוח מוגבר - חלות על " Brokers - Dealers ", ולא על Advisers” ". מחלוקת זו, אין בה אלא כדי להצביע על הקושי עליו עמדנו לעיל בעניין ההשוואה להסדר עיסוק זה במדינות הים. אכן, לא מצאנו בשיטת משפט זרה הסדר הזהה בכל מאפיניו להסדר הנוהג בישראל. בה בעת, לא מצאנו זהות כאמור בין שיטות המשפט וההסדרים שנבחנו, לבין עצמן. למרות אי זהות זו, ניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים. כך, ברוב המדינות שנסקרו (גרמניה, צרפת, אנגליה, קנדה וארה"ב), ניתן למצוא דרישה לקיומו של הון מינימלי. שיעורו של הון זה משתנה ממדינה למדינה. לא בכולן ישנה חובת ביטוח (אנגליה). ברוב המדינות נוהג הסדר של רישוי ורישום מנהלי תיקים (קנדה, ארה"ב, צרפת, אנגליה), אך לא בכולן ישנה חובת בחינות (אנגליה). ברוב המדינות ניתן למצוא הוראות אתיקה, שעניינן איסורים הבאים למנוע ניגוד ענינים, בין היתר על ידי איסור ביצוע עסקאות בחשבונו הפרטי של מנהל התיקים, כאשר עסקה כזו יכולה לפגוע בעניינו של הלקוח (אנגליה, ארה"ב). לא נמצאה מקבילה מלאה לחובת ההתאגדות למעט חובת ההתאגדות החלקית הקיימת בצרפת. גם הפיקוח על מנהלי התיקים אינו אחיד. העולה מן המקובץ הוא, כי הגם שלא ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות לעניין התאמתו של המשפט המשווה לענייננו, ניתן לראות, כי הסדרת עיסוקם של מנהלי תיקי ההשקעות נהוגה בכל המדינות שנסקרו, וכי האמצעים שננקטו במסגרת הסדרת עיסוקם, היו ממין האמצעים אותם מצאנו בחוק ההשקעות דנן, לרבות דרישת ההון העצמי, חובת הבחינות והרישום, חובת ההתאגדות, ואיסור המסחר העצמי. כל מדינה בחרה בתמהיל משלה, התואם את צרכיה הכלכליים ותרבותה המשפטית. מכאן גם מסקנתנו כי הוראותיו של חוק תיקי ההשקעות, והתמהיל שנבחר על ידי המחוקק הישראלי - מידתי הוא. הוראות המעבר 48. טענתם האחרונה של העותרים מכוונת כנגד הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. על פי הקבוע בחוק, כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות - בין שעסק בכך בעבר ובין שלא עסק בכך בעבר - חייב לקבל רשיון מהרשות לניירות ערך. חובת הרישוי - שמועד תחילתה נדחה מדי פעם - נקבעה ליום 1.7.1997. ממועד זה חל איסור על עיסוק כמנהל תיקי השקעות אלא אם כן העוסק קיבל רשיון מהרשות. אחד התנאים לרשיון הוא עמידה בבחינות. נקבע, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק תיקי השקעות (כלומר ה10.8.1995-), לפחות שבע שנים בניהול תיקים, אף אם אינו ממלא אחר התנאים למתן רשיון מנהל תיקים. כן הוסמכה הרשות ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. וזו לשון הוראת החוק (סעיף 48): "הרשות מוסמכת לתת רשיון - (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיף 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". התנאים למתן רשיון מנהל תיקים קבועים בסעיף 8(א) לחוק. ואלה התנאים: "(1) מלאו לו עשרים ואחת שנים; (2) הוא אזרח או תושב ישראל; (3) לא הורשע בעבירה; (4) עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות; (5) עסק כיועץ השקעות בהיותו בעל רשיון יועץ במשך שלוש שנים או השלים התמחות במשך תקופה ולפי סדרים שנקבעו בתקנות; (6) עמד בתנאים ובסכומים שנקבעו בתקנות לעניין ביטוח". סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות הקובעות פטור מחובת הבחינות. שר האוצר עשה שימוש בסמכותו זו בתקנות הבחינות וקבע (בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות), כי מי שערב פרסומו של חוק תיקי השקעות עסק בניהול תיקי השקעות שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ליום 31.1.1997, יהא פטור מהבחינות הקבועות בתוספת הראשונה והשניה למעט מחלק הבחינה ב"דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית" המתייחס לאתיקה מקצועית. השאלה הינה, אם הוראות המעבר לעניין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות בטרם הוטלה חובת הרישוי, הן מידתיות. 49. טענתם של העותרים הינה כי הוראות המעבר פוגעות בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. עיקר טיעוני העותרים התמקדו בפטור מחובת הבחינות (למעט הפטור מהבחינה באתיקה מקצועית). מר מלצר, בא כוח העותרים, העלה בפנינו שלוש טענות חלופיות: האחת , כי יש להתיר לכל מי שעסק בניהול תיקים בטרם נכנס משטר הרישוי לתוקפו (להלן - "עוסק ישן" או "דור המדבר") להמשיך ולעסוק במקצועו ללא צורך לעמוד בבחינות; השניה , כי פרק הזמן של שבע שנים, המקנה פטור מחובת הבחינות, הוא ארוך מדי ולכן יש להקטין באופן משמעותי את התקופה; השלישית , כי יש לקבוע כי מי שעסק במקצוע בטרם הוטל משטר הרישוי, יוכל להמשיך בו תקופה מסויימת, תוך שייבחן במשך תקופה זו. לטענת העותרים, תקופת שבע השנים שנקבעה בחוק תיקי השקעות היא שרירותית. אין קשר רציונלי בינה לבין תכלית החוק; היא אינה בוחרת באמצעי מתון. זאת ועוד: הנזק למנהלי תיקים מנוסים ומיומנים, אשר עסקו במקצועם במשך שנים, אך לא השלימו את פרק הזמן הארוך של שבע שנים, עולה בהרבה על התועלת העשויה לצמוח לכלל מהגשמת הוראות החוק. 50. בתצהיר התשובה הוקדשו להוראות המעבר שורות בודדות. נאמר בו כי על פי הוראות המעבר, ניתן לרשות שיקול דעת לפטור מקיום התנאים הנדרשים לקבלת רשיון את מי שעסק בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים. שיקול דעת זה יופעל באורח ענייני וסביר ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. בכך יינתן פתרון לאותם מקרים חריגים המצדיקים מציאת פתרון מיוחד. במסגרת הטיעון בעל-פה נמסרו לנו נתונים (מעודכנים ליום 21.7.1997) על מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות. 51. הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן. זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On The Construction of Statutes 486 (3 rd . ed., 1994) ). כמובן, לעתים הוראת חוק - כגון חוק הקובע שתחילתו שנה לפני פרסומו - מסדירה הן שאלות של תחילת תוקף והן שאלות של תחולה. לעתים נזקק חוק להוראות תחילה כאשר הוא מבקש לפתור בעיות תחולה. אך לרוב ניתן להבחין בין שאלות של תחילה (וסיום) לבין שאלות של תחולה (והיקף). 52. הוראות מעבר שבחוק מיועדות בדרך כלל להסדיר בעיות הקשורות למועד התחולה של החוק. הן באות להסדיר, בין השאר, את תחולת החוק על פעולות שהחלו לפני תחילת החוק ונמשכות לאחר תחילתו. בענייננו, באו הוראות המעבר להסדיר את תחולתו של חוק תיקי השקעות על עוסק ישן המבקש להמשיך בעיסוקו לאחר תחילתו. אם לא תהא בחוק הוראת מעבר, הוא יתפרש בדרך כלל כחל על כל המצבים הקיימים ביום תחילתו (תחולה אקטיבית או מיידית) (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 617 (כרך שני, 1993)). 53. הנה כי כן, חוק חדש הקובע תנאים לעיסוק, מקצוע או משלח יד (נכנה את כולם עיסוק או מקצוע), חל בדרך כלל על כל מי שמבקש לעסוק באותו עיסוק, בין אם הוא עסק בו בעבר ובין אם לאו. זוהי תחולה אקטיבית או מיידית של החוק (השווה ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765). החלת החוק על מי שעוסקים בו בהווה, שעסקו במקצוע גם בעבר, אינה החלה רטרואקטיבית של החוק. עם זאת, החלה זו של החוק פוגעת בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר. לעתים הדבר מהווה גם פגיעה בזכות הקניין שלהם (ראו פרשת Van Marte v. The Netherlands 8 EHRR (1986) ). זאת פגיעה לא רק בציפיה אלא גם בזכות, היא הזכות לחופש העיסוק (ולעתים, הקנין). בספרות החוקתית הגרמנית מכנים זאת כחקיקה המאופיינת ב"רטרואקטיביות מדומה" (ראו Bverf.GE 75, 246, 279 ). פגיעה שכזו צריכה לקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. הפגיעה בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר צריכה להיות שלא מעבר למידה הדרושה (ראו בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(2) 582). אכן, מטרתן של הוראות המעבר היא למנוע תחולה אקטיבית (מיידית) של החוק החדש על מי שעסקו במקצוע בעבר. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות הן מידתיות. חוקיותה של הוראת מעבר נבחנה בעבר בפסיקתו של בית המשפט העליון לעניין תוקפה של חקיקת משנה. (ראו: י. זמיר, הסמכות המינהלית , 959 (כרך ב, 1996)). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר מביא לפסילתה של חקיקת משנה (ראו ע"פ 104/72 ראב נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(2) 412, 418; בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לעניני דתות פ"ד מה(3) 441, 457). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר אין בו כדי לפסול את חקיקת המשנה (ראו בג"ץ 398/82 ה.ש.י. - המגדר תעשיות פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). בעתירה שלפנינו מתעוררת שאלת חוקתיותה של הוראת מעבר שבחוק הכנסת. שאלה זו חדשה היא עמנו. היא מחייבת, מטבע הדברים, זהירות מרובה. 54. העתירה שלפנינו אינה מחייבת בחינת עמידתן של הוראות המעבר בכל תנאיה של פסקת ההגבלה. כפי שראינו, הטענות שבעתירה מתרכזות בתנאי המידתיות, ובהם בלבד. זאת ועוד: בעתירה שלפנינו אין העותרים טוענים כי חוק תיקי השקעות כולו אינו צריך לחול על מי שעסק בניהול תיקי השקעות לפני שהוראות החוק נכנסו לתוקפן (עוסק ישן). כך, למשל, הם לא תקפו כלל חלק ניכר מן ההוראות בחוק, כגון ההוראות בדבר חובות האמון והזהירות, ולא ביקשו כי נקבע, שהוראות אלה אינן חלות על מי שעסק בעבר בניהול תיקי השקעות. אמת, הם טענו כנגד ארבע הוראות בחוק - חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי, האיסור על פעולה עצמית ותוכנן של הבחינות. היתה זו טענה כנגד המידתיות של הוראות אלה לעניין מנהלי תיקי השקעות חדשים וישנים כאחד, ללא הבחנה ביניהם. כמובן, יכלו העותרים להמשיך ולטעון, כי מן הראוי, במסגרת הוראות המעבר, שלא להחיל את חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי והאיסור על פעולה עצמית על עוסק ישן. עיון מדוקדק בטענותיהם מצביע על כך, כי טענה מעין זו לא נטענה על ידם. אכן, את טיעוניהם לעניין הוראות המעבר כיוונו העותרים כנגד החלת התנאים למתן רשיון מנהל תיקים (הקבועים בסעיף 8 לחוק) על עוסק ישן, ואף בגדרם של אלה עיקר הטענות כוונו לעניין התנאים בדבר הבחינות. לפיכך נתרכז, אף אנו, אך בשאלת הבחינות. 55. שאלת המפתח הינה, מהן אמות המידה הקובעות את כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר? התשובה היא, כי אלו הן אמות המידה הרגילות, המשקפות את מבחן המידתיות. ודוק: קביעה לעניין העוסקים החדשים - כלומר, העוסקים שלא פעלו בתחום תיקי ההשקעות בטרם נכנסה חובת הרישוי לתוקפה (ביום 1.7.1997) - כי חוק תיקי השקעות עומד במבחן המידתיות, אינה מובילה למסקנה כי מבחן המידתיות מתקיים ממילא גם לעניין העוסקים הישנים - כלומר, העוסקים שפעלו בתחום תיקי ההשקעות לפני שחובת הרישוי נכנסה לתוקפה. אכן, הסדר נורמטיבי עשוי להיות מידתי לעניין עוסקים חדשים ובלתי מידתי לעניין עוסקים ישנים. הוראות המעבר עומדות על רגליהן-הן, ומידתיותן צריכה להיקבע על פי הכללים הרגילים. נפנה איפוא להפעלתם של כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר החלות על עוסקים ישנים. 56. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. הוראות המעבר צריכות להתאים להגשמת המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בהקשר זה יש להתחשב בנסיון בעיסוק בתיקי השקעות אשר עוסק ישן צובר בשנות עבודתו. נסיון זה עשוי להשפיע על הרציונליות של התפיסה, כי לענין הבחינות, דין עוסק ישן כדין עוסק חדש. התנסות בעבודה מעשית יכולה להביא לכך, כי על-פי מבחן ההתאמה יהיה מקום להכיר בשנות ותק כתחליף (מלא או חלקי) לבחינה; כי ניתן יהיה לאפשר המשך העיסוק במקביל לעמידה בבחינות; כי תוכן הבחינות של העוסק הישן יהא שונה מזה של העוסק החדש. לעניין זה, עשוי להיות מקום להבחנות בין עוסקים ישנים שונים, לפי שנות הותק או לפי נתון אחר, הן לעניין השחרור מהבחינות, כולן או חלקן, והן לעניין תוכן הבחינות. 57. מבחן המשנה השני לעיקרון המידתיות, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. יש לקבוע את הוראות המעבר באופן שפגיעתן בחופש העיסוק של העוסקים הישנים תהא מתונה ככל האפשר. יש לבחור באותה "מדרגה" בסולם הפגיעות, אשר מגשימה את התכלית הראויה, תוך שפגיעתה בחופש העיסוק היא קטנה מהפגיעה שתתקבל אם החוק יבחר במדרגה גבוהה יותר. לענייננו, המדרגה הנמוכה ביותר היא זו הקובעת כי החוק החדש לא יחול על מי שפעל בעיסוק בטרם הוסדר (מדרגה של היעדר תחולה). היעדר התחולה יכול להיות כללי או מוגבל. היעדר התחולה הוא כללי, כאשר כל הוראותיו של החוק החדש אינן חלות על מי שעסק בעבר בעיסוק המוסדר. היעדר התחולה הוא מוגבל, כאשר הוא חל רק על חלק מההוראות של החוק החדש, ואילו שאר הוראותיו מוחלות גם על מי שעסק באותו עיסוק בעבר. היעדר התחולה (הכללי או המוגבל) יכול שיתבסס על הוראה הקובעת כי עוסקים אלה אינם זקוקים כלל לרשיון, ויכול שהטכניקה תהיה זו שהם זקוקים לרשיון, אך שהחוק או הרשות, מכוח הסמכה בחוק, יעניקו להם פטור מהבחינה. המדרגה הבאה בסולם האמצעים קובעת כי עוסק ישן יחוייב לעמוד בבחינות, אך הוא יוכל לעשות כן במקביל לעיסוק (המדרגה של התחולה המקבילה). יהא עליו, איפוא, להשלים הבחינות בתוך תקופה מסויימת שנקבעה בחוק או על פיו, תוך שמשך כל אותה תקופה, יוכל הוא להמשיך בעיסוקו ללא רשיון או ברשיון זמני. החקיקה הישראלית נהגה בדרך זו לא פעם, בהוראות מעבר הקבועות בחוקים השונים. לעתים נקבעה בחוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ"ב1962- (סעיף 21)). לעתים נקבעה התקופה על ידי הרשות המבצעת מכוח הסמכה שבחוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט1969- (סעיף 18); חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ"ו1986- (סעיף 3); חוק הפסיכולוגים, התשל"ז1977- (סעיף 56 (ב)); חוק שירותי הובלה, התשנ"ו1997- (סעיף 28(א)). דוגמא יפה לעניין מדרגת התחולה המקבילה מצויה בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו1996-, הקובע (בסעיף 20(א)): "על אף האמור בסעיף 2, אזרח או תושב שערב קבלתו של חוק זה עסק בתיווך במקרקעין, רשאי להמשיך ולעסוק בתיווך במקרקעין - גם ללא רשיון - במשך שנתיים נוספות מיום קבלתו של חוק זה". המדרגה הגבוהה ביותר קובעת תחולה מלאה של הסדר הרישוי החדש על העוסק הישן (המדרגה של תחולה מלאה). על פיה, דינו של עוסק ישן כדין עוסק חדש. שניהם חייבים לעמוד מראש בבחינה בטרם יוכלו להתחיל בעיסוק. למותר לציין, כי שלוש המדרגות עליהן עמדנו אינן ממצות את מלוא האפשרויות. זאת ועוד: כל מדרגה עשויה להתחלק למדרגות משנה. כך, למשל, מדרגת התחולה המקבילה כוללת מיגוון של אפשרויות, ובהן הסדרים לפיהם עוסק ישן יחוייב לעמוד רק בחלק מן הבחינות, או בבחינות על חלק מן החומר, בהשוואה לעוסק חדש. זאת ועוד: לעתים תידרוש המידתיות שילובן של מספר מדרגות. 58. מבחן המשנה השלישי לעיקרון המידתיות הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). מבחן זה קובע, כי חייב להתקיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת מדבר החקיקה החדש לבין מידת פגיעתו בחופש העיסוק. מבחן זה בודק את האיזון הראוי בין התועלת לציבור מהגשמת התכלית לבין הנזק הנגרם לפרט מכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו: "בנסיבות מסויימות אין הצדקה לתחולה מיידית של החלטה מינהלית. יש לכך טעמים שונים, לפי הנסיבות של כל החלטה. אפשר שתחולה מיידית של החלטה תגרור פגיעה קשה באדם מסויים או בקבוצה מסויימת, מעבר לנדרש ולמוצדק על פי שקלול של טובת הציבור לעומת טובת הפרט. לעתים הפגיעה של תחולה מיידית עשויה להיות קשה כמעט כמו הפגיעה של תחולה למפרע..." (בג"ץ 2832/96 הנ"ל בעמ' 594). לעומת זאת, אם התועלת הנגרמת לציבור בהחלה אקטיבית (מיידית) של החקיקה החדשה עולה על הנזק הנגרם לפרט ממנה, יהא זה מידתי לקבוע כי מי שפעל בעיסוק בעבר יהא נתון למשטר הרישוי החדש בדומה לעוסק חדש. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בציינו: "מקובל עלינו, שבכל מקרה, בו מונהג שינוי בחקיקה, מן הראוי לתת את הדעת למצב הקיים ערב תחילתו של החיקוק כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת באלה שנהגו לפני תחילתו של החיקוק בדרך שהיתה אז מותרת, ואשר צריכים עתה להתאים את עצמם להסדרים החוקיים החדשים. אך יש נסיבות, בהן מן הנמנע לקבוע תקופת מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי, המחייב הסדרים מעתה ואילך שאינם ניתנים עוד לדחייה, או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי" (בג"ץ 396/82 ה.ש.י. - המגדר פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). נמצא, כי אמצעי חקיקתי - גם אם הוא רציונלי ומתון - עשוי להיות בלתי- חוקתי אם החסרונות הנגרמים לפרט בעקבותיו עולים במשקלם על היתרונות הצומחים ממנו לחברה (ראו M.P. Singh, German Administrative Law 90 (1985) ; זמיר "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב 109, 131 (התשנ"ד)). החלה של חקיקה חדשה הפוגעת בחופש העיסוק על עוסק ישן תהא איפוא מעבר למידה הדרושה, אם הנזק שייגרם לעוסק זה הוא כה חריף, עד כי אין להצדיקו בצורך להגשים את התכלית הראויה המונחת ביסוד ההסדר החדש. 59. סיכומו של דבר: הוראות מעבר הקובעות את תחולתו של משטר רישוי חדש המוטל על עוסק ישן, הן מידתיות לגבי העוסקים הישנים, אם הן מתחשבות באופן הולם במעמדו של העוסק הישן, בנסיון שהצטבר אצלו בניהול ובהשפעתו על הצורך להחיל עליו את כללי הרישוי החלים על העוסק החדש, כולם או מקצתם; אם הן בוחרות במדרגת התחולה שפגיעתה בעוסק הישן היא פחותה בהתחשב בתכלית החוק; ואם התועלת לכלל הצומחת מהן עולה על הנזק הנגרם לעוסקים הישנים. על רקע אמות מידה אלה, נעבור עתה לבחינתן של הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. נבחן תחילה את הוראות המעבר ונבדוק, לאחר מכן, עד כמה הן מקיימות את דרישת המידתיות. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות 60. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות מעוגנות בסעיף 48 לחוק תיקי ההשקעות. הוראה זו קובעת בזו הלשון: " הוראות 48. הרשות מוסמכת לתת רשיון - מעבר (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיפים 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 30(2) לתקנות הבחינות - שהותקנה מכוח הוראת סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות - הקובעת פטור מחובת הבחינות (למעט הבחינות באתיקה מקצועית) למי שעסק בניהול תיקי השקעות. שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ל- 31.1.1997. 61. נראה לנו, כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות עד כמה שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המידתיות. ראשית , סעיף 48(1) לחוק תיקי השקעות - ותקנה 30(2) לתקנות הבחינות בעקבותיו - פוטרים מחובת הבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים לפחות שבע שנים. הסדר זה אינו מידתי כלפי עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה ארוכה, הנופלת משבע שנים, כגון מי שעסקו בכך חמש או שש שנים. נכנה אותם עוסקים "ישנים-ותיקים", להבדיל מעוסקים "ישנים-טריים", אשר עסקו בניהול תיקים לפני כניסת הסדר הרישוי לתוקפו תקופה קצרה יחסית (כגון עד שנתיים-שלוש). העוסקים הישנים-ותיקים צברו נסיון רב בניהול תיקי השקעות, אשר מן הראוי הוא - על פי דרישות המידתיות - להתחשב בו כתחליף לבחינות (כולן או מקצתן). אכן, בהתחשב בנסיונם, ניתן להפחית מחובת הבחינה של העוסקים הישנים-ותיקים - או אף לבטלה כליל - בלא לפגוע באופן מהותי בתכלית החוק. הנסיון המקצועי של עוסקים אלה יכול לבוא, בעיסוק של ניהול תיקים - שאין טענה לגביו כי הוא עיסוק הדורש הכשרה אקדמית - במקום בחינות, לפחות באופן חלקי. זאת ועוד: עוסקים ישנים-ותיקים השקיעו שנים רבות מחייהם בביסוס עיסוקם. אינטרס ההסתמכות שלהם הוא כבד. הנזק שייגרם להם, אם לא יעמדו בבחינות, עולה על התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. כל אלה מצדיקים, לעניין העוסקים הישנים-ותיקים, שחרור מחובת הבחינות - בין שחרור מלא (כפי שנעשה בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות לגבי מי שעסק שבע שנים) ובין שחרור חלקי (תוך יצירת מדרג של שחרור מבחינות לפי שנות העיסוק, ואולי גם לפי נתונים אחרים). 62. הסוגייה השניה בה אין ההסדר של הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, בכל הנוגע לחובת הבחינות, עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות קשורה להוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות. הוראה זו עוסקת בעוסקים ישנים-ותיקים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. על פי הוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, דין עוסק ישן-ותיק שעסק בניהול תיקים פחות משבע שנים כדין עוסק חדש, פרט לכך שהרשות הוסמכה לתת לעוסק הישן-ותיק רשיון "מנימוקים מיוחדים". העוסק הישן-ותיק והעוסק החדש עומדים באותה מדרגה, היא המדרגה של התחולה המלאה. הסדר זה אינו מידתי כלפי העוסקים הישנים-ותיקים. עוסקים ישנים-ותיקים ראויים לקבל פטור מבחינות, אם לא פטור מלא (כמו עוסקים בעלי ותק של שבע שנים ומעלה), אזי פטור רחב שיקרב אותם באופן ממשי למצב של אלה שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות לפחות שבע שנים (במסגרת סעיף 48(1)). פטור כזה יעמיד אותם במדרגה של היעדר תחולה (מלא או חלקי). אשר לטריים שבהם (עוסקים ישנים-טריים) - כלומר, אלה שעסקו בניהול תיקים תקופה קצרה (כגון לא יותר משנתיים-שלוש) - מן הראוי הוא, על פי עיקרון המידתיות, ליתן ביטוי לנסיון המעשי שלהם, ולאינטרס ההסתמכות אשר הם פיתחו במשך השנים. הביטוי העיקרי לכך הוא בקביעה, כי עוסקים ישנים-טריים יוכלו לקבל רשיון זמני (או פטור מרשיון) לתקופה מסויימת - כגון לשנתיים - אשר במהלכה יוכלו, מחד גיסא, להמשיך בעיסוק, ומאידך גיסא, להכין עצמם ולעמוד בבחינות. זוהי המדרגה של התחולה המקבילה. ניתן גם לחשוב על מדרגת ביניים לעוסקים אלה, לפיה יחוייבו להיבחן רק בחלק מהבחינות ורק על חלק מהחומר. יתכן גם שילוב בין שתי המדרגות. שילוב כזה עשוי להשיג את האיזון הראוי בין הנזק שייגרם לעוסקים אלה מהטלת חובת הבחינות עליהם, לבין התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. 63. הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת כראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תהא שרירותית (השווה ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק , פ"ד מג(1) 356, 361). יתכן שניתן היה לקבוע נקודת חיתוך חדה בין עוסקים ישנים, הפטורים באופן מלא מחובת הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית), לבין עוסקים ישנים החייבים בבחינות. בדרך זאת ניתן היה לקבוע כי נקודת החיתוך תהיה, למשל, ארבע שנים או חמש שנים או תקופה דומה אחרת, אך לא שבע שנים. נקודת חיתוך של שבע שנים מצויה מעבר למידתיות. ייתכן שניתן גם ללכת בדרך אחרת, כלומר, להימנע מנקודת חיתוך חדה בין פטור מלא מן הבחינות לבין חיוב מלא בבחינות, ובמקום זאת לאמץ דרך הדרגתית של פטור חלקי מן הבחינות לפי הוותק בעיסוק או לפריסת הבחינות על פני תקופה שתיקבע. לפי דרך זאת, מי שיש לו ותק של שבע שנים לפחות יהיה פטור מכל הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית); מי שיש לו ותק, למשל, של ארבע או חמש שנים, יהיה לו פטור רחב מן הבחינות, כך שמצבו יהיה קרוב למצבו של מי שיש לו ותק של שבע שנים; ומי שיש לו ותק קטן יותר, יהיה לו פטור מוגבל יותר, הכל כפי שנובע מתוך התחשבות בנסיון שנצבר מן העיסוק במקצוע. וניתן גם, כמובן, לשלב בין דרכים אלה או אף להתוות דרך אחרת. אכן, קיים "מתחם של עיסוק", אשר במסגרתו כל קביעה היא מידתית. הקביעה של נקודת החיתוך בגדרי "מתחם העיסוק" הוא מתפקידה של הרשות המחוקקת. בחירתה של נקודת האיזון הראויה מסורה למחוקק, ובלבד שהוא פועל על פי כללי המידתיות. בית המשפט אינו צריך לשאול עצמו, מהי נקודת החיתוך שהוא היה קובע אילו פעל כמחוקק. בית המשפט צריך לשאול עצמו אם נקודת החיתוך שנקבעה על ידי המחוקק היא מידתית. 64. עמדנו על כך כי הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות אינן מידתיות בכל הנוגע לחובת הבחינות. מגבילים אנו העדר מידתיות זו אך לעניין הבחינות, שכן לא נטען בפנינו כלל כי חוסר המידתיות של הוראות המעבר חל לעניין כל התנאים הנדרשים בסעיף 8 לחוק תיקי השקעות. אכן, גישתנו השיפוטית הינה שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 350). שאלת תוקפן של הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לתנאים למתן רשיון מנהל תיקים, מעבר לתנאי בדבר חובת הבחינות, לא התעוררה כלל בפנינו, ואין היא חיונית להכרעתנו. נוכל, איפוא, להשאירה בצריך עיון. הסעד 65. מהי התוצאה המתבקשת ממסקנתנו, כי הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, ככל שהדבר נוגע לחובת הבחינות, אינן מידתיות? התוצאה הטבעית הינה בשינוי הוראות המעבר, הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות. שינוי זה יקבע הסדרים חדשים לעניין הבחינות, שיהא על עוסקים ישנים לעמוד בהם - או להיות פטורים מהם - לרבות שיטה של מעבר הדרגתי בין העוסקים הישנים לפי הוותק או לפי נתונים אחרים. שינוי מעין זה בהוראות המעבר הוא מסמכותו של המחוקק. בית המשפט אינו יכול לבוא תחתיו. בית המשפט אינו יכול להחליף את קו החיתוך של שבע השנים בקו חיתוך אחר או לקבוע הסדרים אחרים; בית המשפט אינו יכול להוסיף להוראות המעבר טקסט הקובע את היקף הבחינות, ואת האפשרות להמשיך בעיסוק בתקופת הבחינות. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק ולקבוע את חוקתיותו. בית המשפט רשאי לערוך ניתוח בגוף החוק, ולהפריד - על פי עיקרון "העיפרון הכחול" - בין החלק התקף לבין החלק הבטל. הוא יעשה כן רק אם החלקים השונים ניתנים להפרדה (עיקרון ה- severability או ה- separability ), וזאת אם החלק התקף עומד על רגליו הוא וממשיך להגשים את התכלית החקיקתית, ולו באופן חלקי (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 735 (כרך שלישי, 1994)). מבנהו של סעיף 48 לחוק תיקי השקעות וההבחנות שהוא עומד עליהן בדבר מנהלים של תיקי השקעות מונע פעולת הפרדה שיפוטית. עניין לנו, איפוא, בהסדר בדבר חובת הבחינות הלוקה בפגמים "גנטיים" ש"ניתוח" שיפוטי אינו יכול להצילם. 66. שאלנו עצמנו, אם לא ניתן "להבריא" את הוראות המעבר הבלתי-חוקתיות על ידי שימוש הרשות בסמכות הנתונה לה בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, לתת רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. נחה דעתנו כי לא יהא בכך כדי להבריא את הוראות המעבר. אכן, החלוקה הבסיסית והחדה בין עוסקים-ישנים שניהלו בעבר תיקי השקעות לפחות שבע שנים לבין עוסקים-ישנים שניהלו תיקי השקעות פחות משבע שנים, ועימו ההסדר לגבי עוסקים-ישנים שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, אינם חוקתיים, והשימוש בסמכות הנתונה לרשות בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות לא תוכל לרפא אי-חוקתיות זו. סמכות הרשות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים, חייבת להתממש בגדרי ההבחנות שהוראות המעבר קבעו. אין היא יכולה לשלול את שהחוק עצמו קבע, ואין היא יכולה לתקן את שהחוק פגם. אין אפשרות ליתן "מנימוקים מיוחדים" רשיון לכלל העוסקים הישנים, או לפטור אותם מהבחינות כולן או חלקן; אין אפשרות "מנימוקים מיוחדים" לתת רשיון זמני לעוסקים הישנים-טריים, תוך קביעה שהבחינות תקויימנה במקביל לעיסוק, ובתוך מועד סביר. פטור כללי שכזה סותר את המבנה הבסיסי של הוראות המעבר, וחורג מגדרי הסמכות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים", שמטבע הדברים מיועדת בעיקר למצבים אינדיבידואליים. 67. הנה כי כן, מסקנתנו הינה כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן מידתיות. תיקון המצב צריך לבוא מהמחוקק עצמו, אשר יקבע הוראות מעבר מידתיות. כל עוד לא תתוקן המידתיות על ידי הוראות מעבר חדשות מתבקשת הצהרה כי הוראות המעבר שבחוק תיקי ההשקעות - בכל הנוגע לחובת הבחינות של מנהלים של תיקי ההשקעות - הן בטלות. בספרות ההשוואתית קיימות דיעות שונות באשר למהותה של בטלות זו ובאשר להשפעתה על פעולות שנעשו לפני הכרזת הבטלות (ראה א. ברק פרשנות במשפט 720 (כרך שלישי, 1995). נוכל להשאיר שאלות אלה בצריך עיון, שכן אין הן מתעוררות בעתירה שלפנינו. כן מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לקבוע הסדר חדש ומידתי בעניין הבחינות של העוסקים הישנים באמצעות תקנות חדשות שיותקנו על פי סעיפים 8(ד) ו8-(ה) לחוק תיקי השקעות. התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא לא התעוררה בפנינו, ולא שמענו לגביה טיעונים. נשאירה, איפוא, בצריך עיון. 68. מהי השפעת ביטולן של הוראות המעבר, בכל הנוגע לבחינות, על חובתם של העוסקים הישנים לעמוד בבחינות כתנאי לקבלת רשיון? כפי שראינו, חוק תיקי השקעות מטיל על כל אדם המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות את החובה לעמוד בבחינות מקצועיות (סעיף 8). תחולתה של חובה זו - כמו של שאר הוראות חוק תיקי השקעות - היא אקטיבית (מיידית). חובת הבחינות, כתנאי לרישוי, מוטל איפוא החל ב1.7.1997- על כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות, בין אם הוא עוסק חדש ובין אם הוא עוסק ישן. המידתיות של הסדר זה, בכל הנוגע לעוסק הישן, אמורה היתה להיקבע בהוראות המעבר. כפי שקבענו, הוראות המעבר לא עמדו במשימתן, ובטלותן היא תוצאתה של קביעתנו, כי ההסדרים שנקבעו בהן לעניין הבחינות אינם מידתיים. הנה כי כן, הסדר הבחינות המוטלות על העוסקים הישנים - בין עוסקים טריים ובין עוסקים ותיקים - כתנאי לקבלת רשיון על ידם, אינו מידתי, ועל כן בטל. ביטולן של הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות גורר אחריו את ביטול הסדר הבחינות כפי שנקבע בסעיפים 2 ו8- לחוק תיקי השקעות, ככל שהוא נוגע לעוסקים הישנים. נמצא, כי כל עוד לא ייקבע הסדר מידתי באשר לחובת הבחינות של העוסקים הישנים (טריים וותיקים כאחד), לא ניתן לדרוש מהם עמידה בבחינות כתנאי למתן רשיון מנהל תיקים. תוצאה זו אינה חלה על הבחינות באתיקה מקצועית, אשר הכל בפנינו הסכימו כי הן מידתיות, וחוקתיותן לא עמדה לדיון בעתירה זו. השעיה זמנית 69. מסקנתנו הינה, איפוא, כי כל עוד הכנסת לא תחוקק הוראות מעבר חדשות ומידתיות, אין לדרוש מעוסקים ישנים, כתנאי למתן רשיון עוסק, עמידה בבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). תוצאה זו משנה את ההסדר הקיים באופן מהותי. כפי שראינו, המידתיות אינה דורשת העמדת כל העוסקים הישנים במדרגה של היעדר תחולה של חובת הבחינות עליהם. ניתן להבחין בין עוסקים ישנים שונים, תוך קביעת משטר בחינות מידתי. שלילה מלאה של חובת הבחינות מכל העוסקים הישנים הוא מצב משפטי חדש שמן הראוי הוא כי המחוקק יתן עליו את הדעת. לשם כך דרושה, כמובן, שהות אשר תאפשר לכנסת לשקול את האפשרויות העומדות לרשותה, בלא שתצטרך לעשות כן על רקע חקיקה שאינה כוללת הוראות בדבר חובת הבחינות. אכן, ביטול חובת הבחינות לעוסקים ישנים יוצר "חלל חקיקתי" המעורר בעיות לא פשוטות. כל אלה מצדיקים הכרה בתקופת ביניים, אשר בה יעמדו הוראות המעבר - ועימן ההוראות בדבר חובת הבחינות - בתוקף, כדי שהכנסת תוכל לגבש את עמדתה תוך זמן סביר. כיצד ניתן להבטיח תקופת ביניים זו? התשובה הינה כי בצד ההצהרה כי הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות בטלות - אשר בעקבותיה תבוא ההצהרה על ביטול חובת הבחינות לעוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) - נוסיף ונקבע כי כניסתן לתוקף של הצהרותינו אלה תושעה עד ליום 31.12.1997 (ועד בכלל). נמצא, כי עד ל31.12.1997- (ועד בכלל) הוראות המעבר ממשיכות לעמוד בתוקפן וחובת הבחינות של העוסקים הישנים ממשיכה אף היא לעמוד בתוקף, כפוף כמובן, להסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. השעיה זו תאפשר לכנסת לקבוע את עמדתה באשר להוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות. השעיה זו עולה בקנה אחד עם הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים בפנינו, לפיו ניתנו רשיונות עיסוק זמניים לכל העוסקים הישנים. תוקפם של רשיונות אלה יפוג ב31.12.1997-. סמכותנו להשעות את מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות מבוססת היטב. אכן, לא פעם השעינו בעבר את מועד כניסתה לתוקף של הצהרה בדבר בטלותה של חקיקת משנה החורגת מסמכות (ראו בג"ץ 2294/90 פורז נ' ממשלת ישראל , פ"ד מד(3) 317, 328; בג"ץ 2913/93 עירית קרית-גת נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(5) 832). סמכות דומה נתונה, במשפט המשווה, לבית משפט המצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית (ראו א. ברק, פרשנות במשפט , 741 (כרך שלישי, 1994)). כך, למשל, מקובל הוא בקנדה כי לבית המשפט נתונה הסמכות להשעות זמנית ( temporary suspension ) מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות של חוק הפרלמנט כדי למנוע "חלל חקיקתי", או נזק לציבור. עמד על כך הנשיא למר ( Lamer C.J. ) בציינו: “A Court may strike down legislation or a legislative provision but suspend the effect of that declaration until Parliament... has had an opportunity to fill the void. This approach is clearly appropriate where striking down of a provision poses a potential danger to the public... or otherwise threatens the rule of law." ( Schachter v. Canada , 93 D.L.R. (4 th ) 1, 93 (1992)). דין דומה חל בישראל. למותר לציין, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות ההשעיה הנתונה לו רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו נופל לקטיגוריה זו. 70. מהן איפוא התוצאות אליהן הגענו? התוצאות הן ארבע: ראשית , הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.1998; שנית , כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998; שלישית , הכנסת מוסמכת כמובן לקבוע הסדר מידתי חדש להוראות המעבר, ובכך להציל את הוראות המעבר בכל הנוגע לחובת הבחינות - מבטלות; רביעית , כאשר הכנסת תקבע הסדר חדש להוראות מעבר, הוא ייכנס לתוקף במקום סעיף 48 לחוק תיקי השקעות. אם ההסדר ייקבע על ידי הכנסת לפני ה1.1.1998-, לא יווצר חלל בתחולת החוק מבחינת הזמן וההיקף. ובינתיים, עד יום ה1.1.1998- יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים. נוסיף ונציין, כי אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. סוף דבר 71. התוצאה היא, איפוא, כי העתירה נדחית בכל הנוגע לראש הראשון והשני שלה. העתירה מתקבלת באשר לראש השלישי, במובן זה שאנו מצהירים כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לבחינות, אינן מידתיות ועל כן בטלות. כתוצאה מכך מתבטלת חובת הבחינות של העוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). הצהרת בטלות זו מושעית והיא תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998. אם הכנסת תחוקק עד אז הוראות מעבר מידתיות חדשות. בה בעת, לעניין התקופה שעד ליום 1.1.1988, יחול הסדר הביניים שהוסכם עליו, ואשר לפיו העוסקים הישנים מחזיקים ברשיון עד ליום 1.1.1998. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק, ואין לי מה להוסיף. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: 1. חוקי-יסוד מתקבלים על-ידי הכנסת בהיותה האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ראו דברי הנשיא ברק בע"א 6821/93, רע"א 1908,3363/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח' , פ"ד מט (4) 221 (להלן: ע"א בנק המזרחי ), בע' 390-368; קלוד קליין, "הרשות המכוננת בישראל", משפטים ב (תש"ל) 51. דרגתם הנורמטיבית של חוקי-יסוד עולה על זו של חוקים, שאותם הכנסת מקבלת בהיותה הרשות המחוקקת של המדינה. הכנסת אינה רשאית לחוקק אלא חוקים ההולמים את הוראות חוקי-היסוד. לכן, בהתקיים סתירה בין הוראת חוק-יסוד לבין הוראת חוק ומן הנמנע לקיים את שתי ההוראות גם יחד, תועדף ההוראה שבחוק-היסוד, העולה בדרגתה הנורמטיבית על הוראת החוק. עם זאת, כלל יסוד בפרשנות הוא הכלל המבקש ליישב, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, בין נורמות משפטיות שונות. ראו, למשל, בג"צ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון , פ"ד לט(3) 245, בע' 248. מטרתו של כלל זה היא לתת תוקף לרצון המוסדות המוסמכים לקבל נורמות משפטיות, ולמנוע את התוצאה הבעייתית של התעלמות מנורמה שהתקבלה על-ידי מוסד מוסמך או של קביעת בטלותה. עיקרון כללי זה חל ביתר שאת מקום שבו הנורמות הנדונות הן חוק-יסוד וחוק. לכך שני טעמים עיקריים. ראשית , חוקים מתקבלים על-ידי הכנסת, הנבחרת על-ידי העם ומהווה "בית-הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת), והם מבטאים את רצונם של רוב האזרחים. ביטול רצון הרוב או התעלמות ממנו אינם עניין-של-מה-בכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו כי "חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם" (בג"צ 7111, 8195/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 496). יש לנקוט כללי פרשנות אשר יבטיחו, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, כי רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בחוקים שקיבלו נבחריו, לא יסוכל. שנית , חוקי-יסוד וחוקים מתקבלים על-ידי אותו גוף - הכנסת. יש להניח כי קיימת התאמה בין הנורמות השונות שהכנסת מקבלת, ולפרשן, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, לאור הנחה זאת. 2. בענייננו עומדות, מן הצד האחד, ההוראות שבסעיפים 3 ו4- לחוק-יסוד: חופש העיסוק (להלן: חוק-היסוד). נקבע בהן כי כל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד, וכי אין לפגוע בחופש זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. מן הצד השני עומדת שורה של הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה1995- (להלן: החוק), הקובעות משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. טענת העותרים היא כי קיימת סתירה בין הוראות חוק אלה לבין הסעיפים האמורים שבחוק-היסוד. לנוכח סתירה זו, כך נטען, לא ניתן לקיים את חוק-היסוד ואת החוק גם יחד, ולכן יש מקום לקיים את חוק-היסוד, שדרגתו הנורמטיבית עליונה, ולשלול תוקף מהוראות החוק. 3. לגבי אחדות מהוראות החוק שנתקפו על-ידי העותרים טענו המשיבים כי אין הן סותרות את חוק-היסוד משום שאין הן פוגעות בחופש העיסוק. דינה של טענה זאת להידחות, מן הטעמים שאותם ציין חברי, הנשיא ברק. פגיעתן של ההוראות האמורות בחופש העיסוק היא ברורה, ואין אפשרות סבירה לפרש את חוק-היסוד באופן שעל-פיו הוא אינו משתרע על פגיעה זאת. עם זאת, יש להיזהר מפירוש גורף וכל-כולל של חופש העיסוק המוגן בחוק-היסוד. כך, למשל, נפסק כי חופש העיסוק אינו מקנה לאדם זכות כי אחר, לרבות גוף שלטוני, יעסיק אותו בשירותו. ראו, למשל, בג"צ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה ואח', פ"ד נ(2) 560, בע' 568. אכן, פירוש מרחיב יתר-על-על-המידה של הזכויות הקבועות בחוקי-היסוד אינו ראוי. כדברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בע' 471, בהתייחסו לזכות הקניין הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "ככל שיורחב ההיקף של הקניין כזכות חוקתית כך, יש לחשוש, תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת. ועל כך ניתן לומר: תפסת מרובה לא תפסת." 4. אך בעצם הפגיעה שפוגעות הוראות החוק בחופש העיסוק אין משום סתירה להוראות חוק-היסוד. שכן, חוק-היסוד מאפשר לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה תקיים את התנאים הקבועים בארבעת היסודות המוזכרים בסעיף 4 לחוק-היסוד ("פיסקת ההגבלה"). מבין יסודות אלה חלוקים הצדדים בענייננו רק בשאלת התקיימותו של היסוד המתנה פגיעה בחופש העיסוק בכך שהפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". זוהי דרישת המידתיות. עמידתה של פגיעה בחופש העיסוק בדרישה זאת נבחנת תוך הסתייעות בשלושת מבחני-המשנה שעליהם עמד הנשיא: התאמת האמצעי הפוגע בזכות לתכליתו, בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה שאינה עולה על המידה הנדרשת לצורך השגת התכלית, והסבירות שבפגיעה בזכות לצורך השגת תכליתה של הפגיעה. באשר למבחני-משנה אלה יש להטעים כי אף אחד מהם אינו בעל אופי מוחלט או דווקני. ראשית , בדרך-כלל, לרשות המחוקקת יש שיקול-דעת ביישומם. כלומר, די בכך שההשקפה כי האמצעי שנבחר מתאים לתכליתו, או כי הוא פוגע בזכות במידה המיזערית הנדרשת להשגת התכלית, או שהפגיעה בזכות לצורך השגת התכלית היא סבירה, היא השקפה אפשרית - המצויה, לפי המינוח הנוהג במשפט המינהלי, במסגרת "מיתחם הסבירות" - כדי שהחוק ייראה כעומד בדרישת המידתיות. שנית , באשר למבחן-המשנה הראשון לא נדרשת ודאות מוחלטת כי האמצעי ישיג את מטרתו. די במידת הסתברות רצינית להשגת התכלית על-ידי האמצעי הפוגע בזכות. מידת ההסתברות הנדרשת תיקבע בהתאם לחשיבות היחסית של הזכות הנפגעת ושל תכלית הפגיעה. שלישית , באשר למבחן-המשנה השני לא נדרש כי הכנסת תבחר, בכל תנאי ובכל מחיר, באמצעי המאפשר את השגת התכלית מבלי לפגוע כלל בזכות או באמצעי הפוגע בזכות במידה המינימלית אפשרית. המשאבים הציבוריים הם, מטבע הדברים, מוגבלים. למרות חשיבותן הבלתי-מעורערת של זכויות הפרט לא ניתן, ולא ראוי, לתת להגשמתן עדיפות מוחלטת על-פני כל המטרות הציבוריות האחרות. כך, למשל, הגם שדומה כי ניתן היה להבטיח בכל מקרה כי חשודים לא יסכנו את שלום הציבור באמצעות "מעצר- בית" שיובטח על-ידי כוחות משטרה, הרי שלעיתים אין מנוס מהשגת אותה מטרה על-ידי האמצעי הזול יותר של מעצר החשוד בבית-מעצר, למרות שאמצעי זה פוגע בזכויות החשוד יותר ממעצר-בית מאובטח. זאת ועוד: יש דרגות שונות של הגשמת תכלית. לעיתים, נקיטת אמצעי הפוגע בזכות מעט יותר מאמצעי חלופי עשויה להביא לעלייה ניכרת של מידת ההגשמה של התכלית. די איפוא בכך שהכנסת תיתן משקל סביר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לשיקול של מיזעור הפגיעה בזכות. 5. לדעתי, מן הראוי כי כל שלושת מבחני-המשנה האמורים יופעלו וייושמו בהתחשב במהותה של הזכות שהפגיעה בה עומדת על הפרק. כך הוא הדין במדינות אחרות: בארצות-הברית פותחו בפסיקה רמות בדיקה שונות לבחינת חוקתיותם של חוקים הפוגעים בזכויות אדם. רמות בדיקה אלה מבוססות על מידת החשיבות של הערכים והאינטרסים העומדים ביסודה של כל זכות וזכות. בתחתית סולם הזכויות עומדות זכויות כלכליות. פגיעה בזכויות מסוג זה תימצא מוצדקת אם היא דרושה באופן סביר להגשמת אינטרס ציבורי לגיטימי. ראו, למשל, Railway Express Agency v. New York , 336 U.S. 106 (1949) . בראש הסולם מצויות זכויות-על, בעלות מעמד מיוחד, כגון הזכות להשתתף בבחירות, חופש הביטוי וחופש התנועה. הפגיעה בזכויות אלה מותרת רק לשם הגשמת אינטרס ציבורי חיוני, שלא ניתן להגשימו באמצעים אחרים. ראו, למשל, Shapiro v. Thomson, 394 U.S. 618 (1969) . בגרמניה נבחן בכל מקרה ומקרה אם הערכים והאינטרסים שנפגעו במקרה הספציפי מצדיקים את הפגיעה בזכות. כך, למשל, בעניין Numerus Clausus I Case , (1972) 33 BVerfGE 303 נקבע כי קביעת מכסה לתלמידי רפואה, שתכליתה חיסכון כספי, עשויה להיות חוקתית למרות פגיעתה בחופש העיסוק. בכל זאת פסל בית-המשפט שני חוקים שקבעו מכסה כזאת, משום שאותם חוקים פגעו, בין השאר, בעקרון השוויון. 6. גם בישראל, כאשר עומדת על הפרק פגיעה בזכות על-ידי רשות מינהלית, נעשה שימוש בנוסחות איזון המבוססות על מהותה של הזכות הנדונה, משקלה הסגולי והטעמים העומדים ביסודה, מזה, ומידת החשיבות של האינטרס המתנגש בזכות, מזה. ראו, למשל, בג"ץ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, בע' 284. לפי גישה זו הובחן, בין השאר, בין היקף ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי לבין חופש הביטוי המסחרי, וזאת על-יסוד מידת החשיבות של הטעמים שביסוד זכויות אלה. ראו, למשל, דברי הנשיא שמגר בבג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, בע' 551, ודברים שכתבתי בבג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' , פ"ד מח(2) 1, בע' 13. מידת החשיבות המיוחסת לזכות במסגרת האיזון ואמות-המידה שעל-פיהן תיבחן החוקיות של הפגיעה עשויות להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לערכים ולאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. כך, למשל, לא הרי גרימת נזק לפרט בלבד, כגרימת נזק לפרטים רבים ואף לציבור בכללותו. עמדתי על כך באחת הפרשות: נראה לי כי כאשר הראציונאל העומד בבסיס ההגנה על חופש העיסוק הוא, בעיקרו, עניינו של האדם להתפרנס ולעומתו עומד הערך של קידום כלכלת המדינה, מן הראוי להחיל את מבחן האפשרות הסבירה לפגיעה ממשית בכלכלת המדינה... לעומת זאת, כאשר ביסוד ההגנה על חופש העיסוק עומדים גם ראציונאלים אחרים, ובמיוחד ערכים בעלי חשיבות מיוחדת מבחינת המדינה והחברה, ייקבע היקף חופש העיסוק על-פי מבחן "מחמיר" יותר, כגון מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה... זה המבחן הקבוע, בדרך כלל, לצורך איזון בין חופש הביטוי לבין הסדר הציבורי, שלום הציבור או בטחון המדינה... מבחן זה נקבע בהתחשב באינטרסים החברתיים המיוחדים העומדים במקרים רבים ביסוד חופש הביטוי, וביניהם חיוניותו מבחינת קיום ההליך הדמוקרטי. על-כן, אפשר כי כאשר הערכים המתמודדים יהיו קידום כלכלת המדינה מחד גיסא וחופש העיסוק במקצוע "תקשורתי" מאידך גיסא, ייערך האיזון על יסוד מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה. [בג"צ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בנין ופיתוח בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר ואח', פ"ד מז(5) 610, בע' 618-617.] 7. גישה זו מן הראוי לאמץ, בשינויים המחויבים, גם במסגרת בחינת המידתיות של פגיעת חוק בזכות הקבועה בחוק-יסוד. ראשית, בחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם מעוגנות זכויות בעלות מידות חשיבות שונות. כך, למשל, אין דינה של הזכות לחירות ממעצר לפי סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנתונה למי שאשמתו לא הוכחה והוא בחזקת חף מפשע, כדינה של הזכות לחירות ממאסר לפי אותו סעיף, שעניינה במי שאשמתו הוכחה. ואילו משקלה של הזכות הכללית והמעורפלת הקבועה בסעיף זה לאי-פגיעה בחירות "בכל דרך אחרת" תלוי במהות הפגיעה שבה מדובר. הגישה מספקת מסגרת להבחנה המתחייבת בין הזכויות השונות. שנית, הגישה מעניקה הכוונה פרשנית בהפעלתה של דרישת המידתיות על שלושת מבחני-המשנה שלאורם היא מוחלת. הדיבור "פגיעה במידה שאינה עולה על הנדרש" הוא מופשט ועמום. גם למבחני-המשנה אופי כללי. הגישה המפנה את תשומת-הלב למהות הזכות הנדונה ולטעמים שביסודה, ועימה שורת ההלכות הפסוקות שפיתחו ויישמו אותה, עשויה לתרום לוודאות המשפטית הן במסגרת הליכי החקיקה (והלוא חוקי-היסוד, במידה רבה, מופנים לרשות המחוקקת עצמה) והן במסגרת בחינת חוקתיותם של חוקים. שלישית, מן הראוי לבחון את תוקפן של מכלול הנורמות המשפטיות על-יסוד אמות-מידה דומות. השימוש בגישה האמורה גם בהקשר של בחינת חוקתיותם של חוקים תורם להרמוניה בהגנה הניתנת לזכויות האדם בישראל בהקשרים שונים. ראו דברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בעמ' 470, והשוו לדברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון , פ"ד מט(4) 94, בע' 138. 8. גישה זו חלה בעניינם של כל שלושת מבחני-המשנה. באשר למבחן בדבר התאמת האמצעי לתכלית, מידת הוודאות שתידרש להתאמת האמצעי וליעילותו מושפעת ממידת החשיבות של הזכות והטעמים שביסודה. כשמדובר בזכות כבדת-משקל, עשויה להידרש "ודאות קרובה", ואולי אף כמעט מוחלטת, לכך שהאמצעי הפוגע בה יגשים ביעילות ובאופן מושלם את תכליתו. לעומת זאת, כשמדובר בזכות קלת-משקל יותר, ייתכן כי ניתן יהיה להסתפק ב"אפשרות סבירה" לקידומה של התכלית. באשר למבחן בדבר בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה המועטה הנדרשת, שכאמור אינו מבחן מוחלט, תושפע בחירת האמצעי מן הזכות הנפגעת. כשמדובר בזכות-יסוד חשובה במיוחד יוקפד יותר על בחירת אמצעי הפוגע בה במידה המיזערית, וזאת גם אם מדובר באמצעי שעלותו ניכרת. הדין עשוי להיות שונה מקום שבו עומדת על הפרק זכות שחשיבותה פחותה, שלשם שמירתה לא תידרש המדינה לנקוט באמצעים העלולים לגרום להכבדה מיוחדת. באשר למבחן שבמסגרתו נערך איזון בין התועלת שבתכלית לבין הנזק שבאמצעי להשגתה, הוא יופעל - כמקובל בפסיקה שבה דנתי לעיל, העוסקת בהחלטות של רשויות מינהליות - בהתחשב במהות הזכות שעל הפרק, הטעמים שביסודה והערכים והאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. 9. בענייננו, הראציונאל העומד ביסוד חופש העיסוק של העותרים הוא עניינם האישי במשלח-ידם. ראציונאל זה הוא חשוב, אך אין המדובר בזכות-על. בנסיבות אלה מקובלת עלי דעתו של חברי, הנשיא ברק, כי הוראות החוק שנתקפו, להוציא הוראות המעבר, עומדות בדרישת המידתיות. זאת למרות שיעילותן של אחדות מן ההוראות, כגון ההוראה המחייבת כי העיסוק יתקיים במסגרת חברה, להשגת תכליתן, אינה ודאית, ולמרות שאפשר להעלות על הדעת אמצעים חלופיים, הפוגעים פחות בחופש העיסוק מן האמצעים שננקטו. התוצאה הייתה עשויה להיות שונה אילו הוראות דומות, כגון ההוראה המתנה את מימוש הזכות בהחזקת הון עצמי בשיעור ניכר, שמטרתה הבטחת כספי המשקיעים בנכסים פיננסיים, היו מוחלות באשר לזכויות-יסוד ככבוד האדם במשמעותו הבסיסית. לעומת זאת, משקלו של הטעם שביסוד הוראת המעבר המחילה את חובת העמידה בבחינות רישוי על עוסקים ותיקים, שהוא הרצון לבחון את ידיעותיהם המקצועיות ולהעמיקן, אינו מצדיק את הפגיעה הקשה שהוראה זו גורמת לחופש העיסוק שלהם. אשר-על-כן, ולאור טעמים נוספים אלה, אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, הנשיא ברק, ולתוצאה שאליה הגיע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A15 /דז/

[ "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "חוק-יסוד: חופש", "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ\"ח1987", "חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ\"ח1987", "חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1994", "חוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ\"ו1996", "תקנות הוכנה באפריל 1996", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ\"ז1997", "תקנות הבחינות\") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997", "כללי (ראו בג\"ץ 5016", "חוק \"נבחנת בזהירות ותוך ריסון\" (הנשיא שמגר בע\"א 6821", "חוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ\"ד1994", "תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ\"ד1964", "חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של \"הון עצמי\", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ\"ח1968", "פסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע\"פ 5052", "תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ\"ז1986", "חוק (השווה ע\"א 1613", "חוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ\"ב1962", "חוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ\"ט1969", "חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ\"ו1986", "חוק הפסיכולוגים, התשל\"ז1977", "חוק שירותי הובלה, התשנ\"ו1997", "חוק המתווכים במקרקעין, התשנ\"ו1996", "חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע\"א 6821", "חוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם\" (בג\"צ 7111", "הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ\"ה1995" ]

1,145

15,299

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשנ"ז ( 30.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד דניאל פידר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן - החוק) נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו מחר (ה1.7.97-). הצדדים הגיעו להסדר הבא, אותו רשמנו לפנינו: 1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי. הצדדים לא הגיעו לידי הסכם בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק. נחה דעתנו, כי על רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק). המזכירות מתבקשת לקבוע המשך טיעונים לעתירה בגופה בתוך שבועיים ימים. ניתנה היום, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A13 /דז/

[ "צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995", "תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ\"ז1997" ]

1,154

25,768

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר החלטה 1. בפסק דיננו (מיום 24.9.1997) קבענו, בין השאר, כי "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים". לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח 2652, התשנ"ח, עמ' 82). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בועדת הכספים של הכנסת. ועדת הכספים לא סיימה עבודתה. מכאן הבקשה שלפנינו, שעניינה בקשה להארכת מועד ההשעיה, ולקביעת הסדר ביניים חדש. 3. בבקשה (שהוגשה ביום 30.12.1997) נמסר לנו כי שר האוצר ויושב ראש רשות ניירות ערך פנו, כל אחד בנפרד, ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק. התשובה שניתנה לפונים היתה כי בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים של הכנסת מפאת הדיונים בתקציב המדינה, לא ניתן לקבוע דיון בהצעת החוק בחודש דצמבר 1997. מכאן פנייתם של שר האוצר והרשות לניירות ערך - המשיבים בעתירה המקורית - בבקשה "להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בדבר חובת הבחינות של יחידים עוסקים ישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית), ולקבוע הסדר ביניים לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 30.4.98 או עד שתשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשות תעניק למנהל תיקים יחיד שבידו רשיון זמני, רשיון זמני עד ליום 31 בדצמבר 1997, לתקופת הביניים, לאחר שראתה כי נתקיימו לגביו אלה: (א) התנאים למתן רשיון מנהל תיקים הקבועים בסעיף 8(א)(1)(2)(3) ו-(6) לחוק; (ב) עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין; (ג) שילם את החלק היחסי של האגרה השנתית כאמור בתקנה 27(א) לתקנות, לתקופת הביניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשיונות הזמניים שניתנו למנהלי תיקים יחידים בעקבות הסדר הביניים מיום 30 ביוני 1997 ניתנו בטרם היה סיפק לברר אם נתקיימו התנאים כמפורט בסעיף 7(א) לבקשה זו. מכיוון שמבוקש להאריך את ההסדר הזמני, מתבקש בית המשפט נכבד זה לקבוע כי רשיונו הזמני של מנהל תיקים יחיד כאמור בסעיף 7, יעמוד בתוקפו עד יום 31.1.98 או עד ליום קבלת הרשיון הזמני החדש, לפי המוקדם בין השניים. במהלך חודש ינואר 1998 יינתנו רשיונות זמניים חדשים למנהלי תיקים יחידים שנתקיימו לגביהם כל התנאים כאמור". 4. בתגובתם מתנגדים המשיבים (העותרים בעתירה המקורית) לבקשה. לטענתם, השעיה זמנית על הצהרת בטלות של הוראת חוק, היא תרופה חריגה ביותר. אין לעשות שימוש נוסף בה בנסיבות העניין שלפנינו. המשיבים מוסיפים ומציינים, כי אם נעתר לבקשה, מן הראוי לקצוב להארכה המבוקשת זמן מוגבל מזה המבוקש, והוא יותנה בהארכת הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. 5. לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין - ולאור עומס העבודה המוטל על ועדת הכספים בדיוניה על תקציב המדינה - יש מקום להשעיה נוספת של הצהרות הבטלות עליהן עמדנו בפסק דיננו. אשר על כן, אנו קובעים: (א) הצהרות הבטלות הקבועות בפסקה 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית ייכנסו לתוקפן ביום 30.4.1998, או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. (ב) עד למועדים הקבועים בפסקה (א), יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 6. אין בהחלטתנו זו משום נקיטת עמדה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לאחר מתן פסק דיננו לעניין תוקף הסדר הביניים עד ליום 31.12.97. עם זאת, לאור החלטתנו זו הופכת אותה מחלוקת לבלתי-מעשית. בנסיבת אלה, אנו דוחים הבקשה שהוגשה לנו (ביום 10.12.97) למתן צו ביניים. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A23 /דז/

[ "חוק בחודש דצמבר 1997" ]

1,157

34,392

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"ב בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן החלטה 1. ביום 24.9.97 ניתן פסק דיננו בעתירה שכוונה, בין היתר, כנגד חוקתיותה של הוראת המעבר שבסעיף 48 לחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בפסק דיננו קבענו, בין היתר, כי: "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.98". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים" (מיום 30.6.98). לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו, פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח התשנ"ח, עמ' 82) (להלן: הצעת החוק). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת. 3. ביום 30.12.97 פנו המבקשים דנן לבית משפט זה בבקשה להאריך את מועד ההשעיה של ההצהרה על בטלותו של סעיף 48 לחוק ובטלותו של הסדר הבחינות הקיים בחוק כלפי העוסקים הישנים. בבקשה נטען, כי הן שר האוצר והן יושב ראש הרשות לניירות ערך פנו ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק וכי בקשתם סורבה בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים בשל הדיונים בתקציב המדינה. מטעם זה נתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 30.4.98, או עד להשלמת הליכי החקיקה (לפי המוקדם ביניהם). באותה בקשה נתבקש בית משפט זה, לקבוע הסדר ביניים חדש, לפיו יוכל בעל רשיון זמני מכוח הסדר הביניים שבפסק דיננו להמשיך ולהחזיק ברשיון הזמני עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, ובלבד שעמד בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)(2)(3) ו6- לחוק, עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין ושילם את החלק היחסי של האגרה השנתית למשך תקופת הביניים כאמור בתקנה 27(א) לתקנות. 4. בהחלטתנו מיום 31.12.97, החלטנו על הארכת המועד להשעית הכרזת הבטלות, כמבוקש. ביסוד ההחלטה עמדו נסיבותיו המיוחדות של העניין וכן העומס שהיה בשעתו על ועדת הכספים בשל דיוניה על תקציב המדינה. החלטנו, על כן, כי הכרזת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 30.4.98 או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. כן קבענו, כי עד למועד זה, קרי ה30.4.98- או השלמת הליכי החקיקה, יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97, ולא על פי הסדר הביניים החדש שנתבקש על ידי המבקשים. 5. ביום 29.4.98 שבו ופנו המבקשים לבית משפט זה ובאמתחתם בקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות, עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. בבקשה נטען, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל חזרו ופנו שר האוצר ויושב ראש הרשות לניירות ערך ליושב ראש ועדת הכספים, וביקשו כי יקבע בדחיפות מועד לדיון בהצעת החוק. כן צויין בבקשה, כי על פי המידע שנמסר למבקשים, תובא הצעת החוק לדיון בפני ועדת הכספים במהלך חודש מאי. מטעם זה, חזרו המבקשים וביקשו, כי יוארך מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות. בבקשה צויין עוד, כי עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, יהיו העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם. 6. המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה להארכת המועד. הם טוענים כי המבקשים מיצו את זכותם לפנות לבית משפט זה לשם הארכת המועד בבקשתם הקודמת לעשות כן, ומטעם זה אין בידם לפנות שוב לבית המשפט בעניין זה. כן טוענים הם, כי ממילא נכנסה הכרזת הבטלות לתוקף ביום 1.5.98 ומטעם זה - לא ניתן - ואף לא נצרך - להאריך את מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה דנן נגועה בשיהוי כבד ובחוסר נקיון כפיים מצד המבקשים. כך הדבר, לטענתם, נוכח ההזנחה שנקטו המבקשים בטיפול בקביעת הדיון הדחוף בוועדת הכספים; כך, נוכח הגשת הבקשה להארכת המועד יום לפני תום המועד שנקבע בהחלטתנו מיום 31.12.97. המשיבים אף ביקשו, כי נפסוק הוצאות לחובת המבקשים, בשל שיהוי זה בהגשת הבקשה להארכת המועד. עוד טענו המשיבים בתגובתם, כי הנצחת המצב הקיים פוגעת באותם עוסקים ישנים הממשיכים להחזיק ברשיון זמני בלבד וכי אף לגופו של עניין, לא הראו המבקשים כל טעם מיוחד המצדיק הארכה נוספת של תקופת ההשעיה. 7. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, נחה דעתנו, כי יש להיענות לבקשת המבקשים דנן ולהורות על הארכת מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. ביסוד החלטתנו זו מונחות נסיבותיו המיוחדות של המקרה מהן עולה, כי הדיון בהצעת החוק והשלמת הליכי החקיקה צפויים להסתיים בחודש מאי ובסמוך לאחריו. שוכנענו, כי אכן המבקשים פועלים לשם השלמת הליכי החקיקה תוך מתן פתרון הולם למצוקתם של אותם עוסקים ישנים ומניעתו של אותו "חלל חקיקתי" שעלול להיווצר, אם תיכנס לתוקפה הצהרת הבטלות שבפסק דיננו. בה בעת, לא מצאנו בטענותיהם של המשיבים עילה ויסוד שלא להאריך את המועד לתקופה ובתנאים המפורטים בבקשה דנן. 8. על כן אנו קובעים, כי הצהרות הבטלות הקבועות בסעיף 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית (מיום 24.9.97) ייכנסו לתוקפן ביום 30.6.98 או ביום בו הכנסת תשלים את הליכי החקיקה, לפי המוקדם מבין השניים. כן אנו קובעים, כי עד למועד זה יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 9. בשולי הדברים יצויין, כי אכן היה מקום להגשת הבקשה במועד מוקדם יותר, ולא ערב פקיעת ההשעיה של הכרזת הבטלות, כפי שנעשה במקרה דנן. מטעם זה החלטנו, כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח, למרות קבלת בקשתם זו. ניתנה היום, ג' בסיון התשנ"ח (28.5.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A31 /דז/

[ "חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ\"ה1995" ]

1,158

16,069

בית המשפט העליון רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה 1. שני מבנים, המהווים בית משותף כמשמעותו בסעיף 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 בנויים על חלקה 68 בגוש 1817 בנהריה. המבנה נשוא הדיון שלפנינו, שבבעלותה של המבקשת גובל ברח' ויצמן, והמבנה האחר גובל ברח' רמז, המקביל לו. עירית נהריה - היא המשיבה שלפנינו - תבעה מהמבקשת היטל סלילתו מחדש של רח' רמז והוא - לפי סעיף 1 לחוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק העזר). טענתה של המבקשת שהמבנה שבבעלותה אינו "נכס גובל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק העזר נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין זה. 2. נחה דעתי שאין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי: ככל שהמדובר בהגדרת "נכס גובל" שבחוק העזר לא שוכנעתי שהערכאות שדנו בענין לפני שגו, כאשר קבעו שההגדרה הרחבה שבסעיף 1 חלה על המקרה שלפני ,הואיל וקיים שביל גישה המחבר את שני הרחובות ומאפשר גישה מהמבנה של המבקשת גם לרח' רמז. טענה אחרת של המבקשת שלא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי, היא שחוק העזר מרוקן מתכנו את סעיפים 54 ו- 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, אך לדידי אין כל קשר בין שני העניינים, שהדין החל על בית משותף, המורכב ממבנים או מאגפים, לחוד והדין החל על היטל סלילה לחוד. 3. עוד טענה המבקשת שאין להבחין בין עניינה לבין עניינה של חלקה אחרת, סמוכה, חלק 97 באותו גוש, שפוצלה והפכה לשתי יחידות רישום נפרדות מעניינה של המבקשת; והנה שם, לא חוייבו בעלי המבנה הגובל ברחוב ויצמן בהוצאות הסלילה מחדש של רח' רמז; בפועל המדובר בטענה של אפלייה, אך מעיון בחומר שהובא לפני מתברר שהיא לא הועלתה בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי והיא לא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי. לפיכך אין היא מצדיקה אף היא שתנתן בגינה רשות לערער בגלגול שלישי לבית משפט זה, בלא שמחווה אני את דעתי לגביה, לגופו של הענין. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח. ניתן היום כה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B05

[ "חוק המקרקעין, תשכ\"ט - 1969", "חוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ\"ח - 1988" ]

1,165

281

ב בית המשפט העליון בה"נ 5584/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. גלינה חזנוב 2. יבגני חזנוב נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד יעל פנקס בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ח' בכסלו התשנ"ח (7.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96055840. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,168

26,855

ב בית המשפט העליון בה"נ 5584/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים : 1. גלינה חזנוב 2. יבגני חזנוב נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד יעל פנקס בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חזנוב. ניתנה היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96055840. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,169

282

ב בית המשפט העליון בה"נ 4929/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים : 1. סטלה סטלמס וילאמסון 2. דגור וילאמ סון נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אורי שלם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג וילאמסון. ניתנה היום, כ"ד בכסלו התשנ"ח (23.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97049290. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,170

6,655

ב בית המשפט העליון בה"נ 4929/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. סטלה סטלמס וילאמסון 2. דגור וילאמסון נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אורי שלם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בחשון התשנ"ח (12.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97049290. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,171

7,354

בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. ברוך יצחייק 3. אילן יצחייק נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד צ. מועלם החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A01 דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,180

22,291

ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד נוימן, עו"ד ארז בשם המשיב: עו"ד רוזנבוים, עו"ד שוקרי פסק דין ה משנה לנשיא ש. לוין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהסכמת המשיב ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. להלן תמצית העובדות, ככל שהן צריכות לענין: אביו של המערער השכיר לאביו של המשיב מגרש בתל אביב. השוכר ניהל במושכר עסק שהוגדר בתנאי השכירות: "מגרש לעשיית בלוקים ואחסנת חול מלט ובלוקים". משנפטר האב המשיך לנהל את העסק בנו, המשיב. לאחר פטירת האבות, הגיש המערער כנגד המשיב, אחיו ואשת אחיו, תובענה לסילוק יד מן המקרקעין (זוהי אחת משלוש תובענות שהגיש המערער, אך היחידה שנותרה לדיון לפנינו). אשת האח נמחקה מן התביעה משהתברר שאין לה כל זכות במגרש. במהלך ההליכים נפסק שגם לאח אין זכויות במגרש וניתן נגדו פסק הדין המחייבו לסלק ידו מן המגרש. נותר רק המשיב, אשר טען כי יש לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה לאביו. המערער טען כי מדובר בקרקע פנויה, שאין עליה בנין, כך שהוראות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן: החוק) אינן חלות על המשיב. לחלופין, טען המערער, כי לא נתקיימו במשיב יסודות סעיף 23(ב) ו26- לחוק - הקובעים את התנאים בהם יזכו ילדי דייר מוגן בזכות זו אף הם. המשיב ענה כי השכירות החלה בשנת 1945 - לפני התאריך הנקוב בסעיף 3 לחוק - וכי הקרקע שימשה מקור של פרנסה לאביו - כדרישת אותו סעיף. עוד טען, כי אביו, הקים, בהסכמת המשכיר המקורי, אבי המערער, על הקרקע, צריפים וסככה, ועל כן אין מדובר ב"קרקע שאין עליה בניין". לבסוף, טען המשיב, כי עבד במושכר עם אביו המנוח עד לפטירתו, ועל כן נתקיימו בו התנאים שבהם זוכה ילדו של דייר מוגן שנפטר למעמד של דייר מוגן הוא עצמו. 2. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. נקבע כי המגרש הינו בגדר "קרקע שאין עליה בנין", שכן המבנים הטרומיים שהוצבו עליה טפלים לשימושה המרכזי, וכי אבי המשיב היה דייר מוגן, שכן השכירות החלה עוד בשנת 1945 וכי המגרש שימש מקור פרנסתו. לגבי המשיב עצמו, נקבע כי הוכח שהוא החל לעבוד בעסק עם אביו, כי המשיך לנהל את העסק לאחר מותו, וכי העסק הינו מטה לחמו הבלעדי. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כאילו המשיב ניהל במקום עסק עצמאי, במקביל לאביו, כך שאין מדובר בהמשכיות של אותו עסק, או כי עבד "כפקידו של אביו" ולא כמי "שעבד עם הדייר בעסק". כן נדחו תביעותיו הנוספות של המערער בענין הצבת מבנים טרומיים ללא רשות ובענין שינוי יעודו של העסק. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום רק בנוגע לחלק שעניינו סילוק ידו של המשיב מהמגרש, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דחה את ערעורו בקבעו שסעיף 3 לחוק פורש את הגנת החוק גם על ילדיו של הדייר המוגן הזוכים לדיירות מוגנת לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. הערעור שלפנינו הוגבל לפרשנות הראויה של סעיפים אלה. 3. סעיפי החוק הנוגעים לענייננו הם הגדרת "בית עסק" "דירה" ו"נכס" בסעיף 1 לחוק, וכן סעיפים 23,3,2 ו26- לחוק. "בית עסק" מוגדר בחוק - "מושכר שאיננו דירה". "דירה" מוגדרת כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים". אין החוק כולל הגדרה של נכסים נוספים על "בית עסק" ו"דירה", והדיבור "נכס" בו משתמש המחוקק בכמה סעיפים של החוק הוגדר (בסעיף 1) כ"דירה" או "בית עסק". סעיף 2 לחוק קובע כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סעיף 3 לחוק קובע לאמור: "3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה". סעיף 23 לחוק קובע כי אם נפטר דייר של בית עסק יהיה בן זוגו (בתנאים מסויימים) לדייר, ובאין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים בתנאים מסויימים, שאין חולק שנתמלאו במשיב. סעיף 26 לחוק מתנה את הדיירות לפי סעיף 23 בתנאים מסויימים שאף לעניינם אין חולק שהם נתקיימו במשיב. טענתו הבסיסית של המערער סבה על המשמעויות הלשוניות של סעיף 3 לחוק, על ההסטוריה החקיקתית שלו, על הפסיקה המתייחסת לחוק ועל פרשנותו הראויה של הסעיף. 4. מהבחינה הלשונית - כך טוען המערער - מצריך "בית עסק" קיומו של "בית", ולפיכך אין סעיפים 23 ו26- יכולים מטבע ברייתם לחול על מגרש. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הלשון סובלת קיומו של "בית עסק" ללא בית כשם שיתכנו "בית סוהר" או "בית ספר" שאינם ממוקמים בבית של ממש. הגדרות החוק מניחות קיומם של שני "נכסים" בלבד שהם "בית עסק" ו"דירה" ואין קיים בחוק עיגון לשוני לקיומו של סוג שלישי של נכסים. יתירה מזאת: סעיף 3 מחיל, על דרך הראייה מן ההפוך, את הוראות "חוק זה" על קרקע שאין עליה בנין ואין אחיזה בטקסט לתיזה שיש למעט מהוראות "חוק זה" את הסעיפים 23 ו26- לחוק. 5. וזו ההסטוריה החקיקתית שקדמה לסעיף 3: בפסיקה המנדטורית נקבע, בשעתו, שאין חוקי הגנת הדייר חלים על קרקע פנויה: ע"א 240/43 (1943), 2 אל"ר 699 (שבוטל על ידי מועצת המלך: עמוה"מ 24/45, מבלי להיזקק לגוף הענין); אך בע"א 61/48 פ"ד ב 464 נהפכה הקערה על פיה ונקבע שחוקים אלה חלים על קרקע פנויה. עם חקיקת חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-, שנבלע בחוק, נקבע הכלל שברישת סעיף 3, לאמור ש"חוק זה אינו חל על שכירות של קרקע שאין עליה בנין..."; נמצא שעטרת הפסיקה המנדטורית הושבה על כנה. סיפת סעיף 3 לחוק נתפרשה בפסיקה שכוונתה לשמר את זכויותיהם המוקנות של דיירים מוגנים בעת כניסתו לתוקף: ע"א 74/57 פ"ד יב 1465, 1469; אך בפועל מה שקרה הוא שילדיו של דייר סטטוטורי שלא היו זוכים להגנת חוקי הגנת הדייר לפני כניסת החוק לתקפו, זכו להגנת החוק לאחר תחילתו; נמצא, שהם זכו ביותר מאשר שימור זכויותיהם הקודמות. לטענת המערער תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. לענין זה הוא הפנה אותנו להצעות חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1952-, ה"ח 146, 68; הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1953-, ה"ח 169, 226) שבהן הגדרות "בית עסק" ו"מושכר מוגן" אינן כוללות קרקע פנויה. דא-עקא שהצעות אלו לא הפכו לחוק והן עברו רויזיה נרחבה בטרם הגיעו לשולחן הכנסת, כך שנוסח החוק שהתקבל שונה באופן משמעותי מנוסח הצעות החוק. עמד על כך יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת הבאת החוק להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "הנוסח הזה שונה במידה רבה מהצעת החוק כפי שהובאה על ידי הממשלה... החלק הראשון המטפל בהגדרות התחולה מביא קודם את ההגדרות של החוק ואחר כך את היוצאים מן הכלל, כלומר, על מה החוק הזה חל ועל מה אינו חל... ההגדרות הן כאן ממש הגדרות של המושגים לעומת מה שהיה בהצעת החוק, ששם כבר בעצם ההגדרות הובא גם חומר מאטריאלי, ואנחנו בסיכום הוועדה באנו לידי דעה, שמוטב להסתפק בהגדרות בעצם ההגדרה הפורמלית ולהעביר את ההוראות המטריאליות לסעיפים המתאימים". (ד"כ 18 (תשט"ו) 2142). מלבד שינוי המסגרת הפורמלית של החוק, נוסף גם שינוי מהותי, הוא חקיקתו של סעיף 3 לחוק, הסעיף המחיל את הגנת החוק גם על קרקע פנויה, אשר הושכרה לפני תחילת החוק, ואשר משמשת לדייר מקור של פרנסה. לפיכך, אין כל נפקות להגדרות המובאות בהצעות החוק, שכן המחוקק גילה דעתו כאמור בנוסח הסופי של החוק. 6. נראה לי שגם לו היה ממש בטענת המערער (עליה איני מחווה דעה), שקיים הגיון מבחינת הדין הרצוי שלא להוסיף על זכויות הדיירים שרכשו את זכויותיהם לפני תחילת החוק על ידי החלתם של סעיפים 23 ו26- עליהם, אין קיימת אופציה פרשנית המביאה לקבלת הערעור. לענין זה כדאי אולי לפנות שוב אל דברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט במובאה אותה כבר הזכרנו אשר ציין (שם, שם): "לפיכך דנים הסעיפים מ1- עד 14 בתחולת החוק, בציון הנכסים שעליהם חל החוק, וכן הנכסים שאין החוק חל עליהם, וקובעים מה הם המקרים המיוחדים". (שם, שם). רוצה לומר, נכס שנכלל ברשימת הנכסים שעליהם חל החוק - וביניהם קרקע כאמור בסעיף 3 לחוק - חלות עליו שאר הוראות החוק, ולעניננו גם ההוראות המסדירות את הזכאות לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. אך כל מה שאמרנו הוא לפנים מן הדרוש, הואיל ולמקרא החוק עצמו אין קיימת לפנינו כל דרך פרשנית ליצור בהבל פינו סוג שלישי של נכסים, שעליהם חל החוק רק באופן חלקי, בצד "בית עסק" ו"דירה", בניגוד לאמור בו. כמו שכתב פרופ' ברק בספרו על תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, חלק ראשון בעמ' 252: "הנה כי כן, מילה ופסוק אינם יכולים לשאת על גבם כל מובן שהוא. יש גבול ל"כוח הסבל" של מילה או פסוק;" 7. פרקליט המערער - תמך את יתידותיו גם בהילכת ע"א 367/59 פ"ד יד 113. בענין ההוא פסק בית משפט זה שסידור חלוף בפינוי של בית עסק יכול וינתן גם במושכר אחר (לתקופה ארוכה) שאינו מוגן לפי החוק. בדין טען פרקליט המערער שפסק הדין האמור תומך בגישה שיש לפרש את החוק - במקום שהדבר ניתן - על דרך הצימצום. הדברים הם כך כיום ביתר שאת, כאשר זכות הקנין של הבעלים הפכה לזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא שקיים הבדל בין שני המקרים. ההבדל בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו הוא, לדעתי, שבמקרה ההוא עמדה לפני בית המשפט אופציה פרשנית להחליט על טיבו של "הסידור החלוף", בהתחשב בשיקולים שפורטו בפסק הדין, בה בשעה שבמקרה שלפנינו אין אופציה פרשנית כזו קיימת כלל. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופט א. מצא: אני מסכים ש ו פ ט השופט י. אנגלרד: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כא בסיון תשנ"ח (15.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B04

[ "חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל\"ב1972", "חוק הגנת הדייר, תשט\"ו1955", "חוק הגנת הדיירים, תשי\"ג1952" ]

1,185

291

רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי רשות ערעור אזרחי החלטה 1. הפרשה נשוא הבקשה לרשות ערעור נמשכת מאז שנת 1988 וראוי שתסתיים ללא התדיינות נוספת. באי-כוח בעלי הדין יבואו, אפוא, בדברים במגמה להגיע להסדר שייתר את הדיון. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 20 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסדר יגישו המשיבים את תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. M02

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]

1,195

3,436

בבית המשפט העליון רע"א 96 / 6672 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ר. וולפסון בשם המשיב הראשון: עו"ד מ. פרייליך החלטה הבקשה להארכת מועד ותגובת המשיב הראשון לה הובאו לעיוני רק עתה. ההודעה בדבר קביעת סכום הערבון בתיק זה נמסרה לבא-כח המבקש בתאריך 17.10.96. המועד שנקבע להפקדת הערבון היה שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. בתאריך 1.12.96 הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני, ונאמר בה כי הערבות הבנקאית לה הוגשה במועד עקב שהותו של מנכ"ל החברה מ. את מ. כהן חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ בחו"ל. לבקשה לא צורף תצהיר, אך צורפה הערבות הבנקאית. בשים לב למשך האיחור, שאיננו גדול, לכך שצורפה הערבות הבנקאית לבקשה, אני מחליטה להאריך את המועד כמבוקש. סברתי, כי בנסיבות אלה הסנקציה של דחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אינה עומדת ביחס סביר למחדלו של המבקש בהפקדת הערבון באיחור. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. Q01

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,196

292

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1267 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: ליודמילה צ'ופיסטוב נגד המשיבים: 1. סרגיי צ'ופיסטוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב ה ח ל ט ה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: סרגיי צ'ופיסטוב רחוב הגנרל פטרוב 2 בית מס' 1 דירה 40 העיר טשקנט אוזבקיסטן . 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, ב' אדר ב' התשנ"ז (11.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. A02 דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,199

3,895

ב בית המשפט העליון בה"נ 1267/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ד' בתשרי התשנ"ח (5.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. B03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,200

13,707

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1267 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשת : צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ' באדר א' תשנ"ז (27.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,201

45,063

ב בית המשפט העליון בה"נ 1267/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקשת : צ'ופיסטוב ליודמילה נגד המשיבים : 1. צ'ופיסטוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג צ'ופיסטוב. ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשנ"ט (8.7.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012670. A07 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,202

293

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7641/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סלימאן בן דיפאללה עבאס בקשה (בהסכמה) להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- החלטה בהסכמה, מוארך מעצרו של המשיב בתיק ת"פ 26/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בתשעים יום החל מיום 1.1.98, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם יותר. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076410. J01

[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ\"ו1996" ]

1,205

294

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים והמערערים 1. אליהו ארבל בערעור שכנגד: 2. קיבוץ חצור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007090. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,206

295

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 4003 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ה בסיון תשנ"ז (30.6.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,208

6,848

בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: אולגה חרסונסקי רחוב סוקולוב 7, דירה 23 העיר סלבוטה אוקראינה. 3. המסירה תיעשה על ידי מר לאוניד מורוזוב אשר ימציא אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיבה כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, כ"ב בתמוז התשנ"ז (27.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A02 /דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,209

34,113

ב בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ז' בשבט התשנ"ח (3.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,210

40,669

ב בית המשפט העליון בה"נ 4003/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : חרסונסקי בוריס נגד המשיבים : 1. חרסונסקי אולגה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרסונסקי. ניתנה היום, ז' באייר התשנ"ח (3.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040030. A04 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,211

298

בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה מועד הדיון בתיק זה טרם הגיע על פי לוח הזמנים לעבודת בית המשפט העליון. לנוכח הגשת הבקשה להחשת הדיון, סברתי כי יש מקום להציע לצדדים להשתתף בהליך פישור על פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והתקנות שהותקנו על פיו. בבית המשפט העליון מתקיים ניסוי לפתרון סכסוכים בדרך של גישור ופישור בסיוע מפשרים המסייעים לעבודת בית המשפט (חלק מן המפשרים הם שופטים בדימוס). הליך זה אינו כרוך בתשלום על ידי הצדדים, וניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה בסמוך לאחר הפגרה. יתרונו של הפישור בסיום מהיר ומוסכם של המחלוקת לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר. הצדדים מוזמנים להשתתף בהליך פישור כאמור, והם מתבקשים להודיע לבית המשפט את עמדתם בענין זה תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q01

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984" ]

1,221

299

בבית המשפט העליון רע"פ 4283/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. אבו ג'אבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין בפסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י. גרוס, י. בן שלמה, מ. רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד טיבי תאופיק החלטה המבקש הורשע בבית משפט השלום בכפר סבא בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. בגין הרשעתו נגזרו עליו שלוש שנות מאסר ומתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה אף היא. נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 17.8.97. מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט זה מיום 29.7.97. לטענת המבקש, חלה החמרה במצבו הרפואי וכי יש צורך בטיפולים מסויימים לאור זיהום שהתפתח בדלקת ניתוחית של המבקש. המבקש צירף מכתבים קודמים של רופאו, מהם עולה, לטענתו, כי מצבו הרפואי מחמיר והולך. המשיבה, מאידך, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, רוב התעודות הרפואיות שצורפו לבקשת המבקש עמדו כבר בפני בית משפט זה בהחלטתו ברע"פ 4283/97 ואין בהם חידוש. כן מצויין, כי לא נמצאה בחומר זה כל אמירה לענין הצורך בניתוח או לענין החמרה במצבו של המבקש, ומכל מקום, יוכל המבקש לקבל טיפול גם בתאי הכלא. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין בחומר שצורף אישוש לטענותיו של המבקש כאילו מצבו חמור ורגיש, וכי הוא עומד בהכרח בפני ניתוח. גם יתר המכתבים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם מגלים את אשר טוען המבקש. לפיכך, לא מצאתי כל עילה או טעם לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש והבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כאמור בהחלטה מיום 29.7.97. ניתנה היום, י"א באב התשנ"ז (14.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A07

[ "חוק מס ערך מוסף, התשל\"ו1976" ]

1,224

7,756

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה 1. בבית משפט השלום בכפר-סבא הורשעו המבקשים בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. דינו של המבקש הראשון נגזר לשלש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ודינה של המבקשת השניה (שהיא חברה) נגזר לקנס בסך 1,000 ש"ח, בהיותה חברה בלתי פעילה. לאחר ההרשעה עתרו המבקשים לביטול הכרעת הדין אך בקשתם נדחתה ואז נגזר דינם. טענתם של המבקשים לפני בית המשפט המחוזי היתה שיש לבטל את הרשעתם הואיל שהודאתם נרשמה מפי סניגורם, ללא נוכחותם ולא הודע להם על זכותם לבקש ביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים גרוס ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של אחד השופטים (השופט בן-שלמה), מכאן בקשת הרשות לערער שלפני. 2. האישומים שבגדרם הורשעו המבקשים הוגשו נגדם כבר בשנת 1993, וכללו מעשי עבירה מרובים הגשת דוחו"ת תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול מסמכים שהושמדו על-ידי המבקש הראשון, מסירת ידיעות שאינן נכונות, השמדת פנקסי חשבונות, הוצאת חשבוניות מס לעוסקים שונים ללא תשלום המס הכלול בהן והגשת דיווח כוזב כי לא בוצעו עסקות כלשהן בתקופות שעליהן משתרעים כתבי האישום. עד לגזירת דינם של המבקשים נתקיימו בתיק עשר ישיבות. (א) ביום 26.9.93 עתר פרקליטם של המבקשים דאז, עורך-דין ראבי לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיקים. בית המשפט נעתר לכך; (ב) בישיבת 7.12.93 הודיע המבקש מס' 1 כי עורך-דין ראבי כבר אינו מייצגו ובית המשפט נעתר שוב לדחיית הדיון; (ג) ביום 11.1.94 לא התייצב המבקש מס' 1 לדיון ולאחר שבתעודה הרפואית שהוגשה לא היה כדי להסביר את היעדרותו נדחה הדיון והוצא נגדו צו הבאה; (ד) בישיבה הבאה, הרביעית הופיע עורך-דין אורן ז"ל מטעם המבקשים ועתר לדחייה נוספת של חודשיים "על מנת לעבור על כל החומר ולהגיע להסדר"; (ה) ביום 31.5.94 שוב עתר הסניגור לדחייה הואיל "ובכדי להסיר את המחדלים, יש צורך בעבודה אינטנסיבית של רואה חשבון"; (ו) בישיבה הבאה, שנתקיימה ביום 14.2.95 נתבקשה דחייה נוספת בישיבה בה נכח המבקש הראשון וסניגורו. טעמה של הבקשה: "הנאשמים מתכוונים להודות בעובדות". גם הפעם נעתר בית המשפט לבקשה; (ז) בישיבה הבאה התייצב הסניגור, אך לא המבקש מס' 1 בשל מעצרו בלשכת ההוצאה לפועל. לפי בקשת הסניגור ובהסכמת המדינה נמחק סעיף 9 מכתב האישום והסניגור הודיע כי כתב האישום הוקרא והוסבר למבקש הראשון וזה מודה בו. לאור הצהרה זו הורשע המבקש מס' 1 בעבירות שיוחסו לו; (ח) ביום 11.4.95 נתקיים שלב הטיעונים לעונש, בו נכחו עורך-דין אורן ז"ל והמבקש מס' 1. שוב נתבקשה דחיית הדיון הואיל - כדברי הסניגור - "לדעתנו יש להקטין את הסכום. יש להכיר בהוצאות." אותה שעה לא הועלתה כל טענה לפני בית המשפט כי ברצונם של המבקשים לחזור בהם מן ההודייה; (ט) ישיבה נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 6.6.95 בנוכחות המבקש מס' 1 ועורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה בהסכמה ליום 5.9.95, קרוב לשנתיים מתחילת הדיונים. ביום 4.9.95 נרצח עורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה ליום 14.11.95. (י) הדיון התחדש רק ביום 9.7.96 כשהמבקשים מיוצגים על-ידי פרקליטם הנוכחי עורך-דין טיבי תואפיק. לפי בקשתו נדחה הדיון ליום 18.9.96. במועד זה הודיע הסניגור כי נתברר לו כי הכרעת הדין ניתנה בהעדרו של המבקש. בקשתו לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למבקש מס' 1 לחזור בו מן ההודייה נדחתה. 3. אין חולקים על כך שבנסיבות רגילות יש לקרוא את כתב האישום בנוכחות הנאשם וסניגור: סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד1984-; עם זאת, בנסיבות שבהן התנהל דיון בתיק שלא בפני הנאשם אך בנוכחות סניגורו, והעבירה היא מסוג עוון, רשאי בית המשפט לצוות על ביטול הכרעת הדין, כל עוד לא נגזר דינו של הנאשם, אם לא ניתן לו לנהל כראוי את הגנתו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין: סעיף 130 ו' לחוק הנ"ל; וכשהתייצב הנאשם למשפט יסביר לו בית המשפט את זכותו האמורה. במקרה דנן אמנם הוקרא כתב האישום שלא בנוכחות המבקש מס' 1, אך הסניגור הודיע שתוכנו הוסבר למרשהו, לא זו-אם זאת: המבקש מס' 1 כבר ידע לפני הישיבה האמורה, ומהישיבות שבהן נכח, כי בדעת סניגורו להודות בעובדות. המבקש מס' 1 גם נכח ללא מחאה בישיבות בית המשפט שלאחר הכרעת הדין שבהן נדחה הטיעון לעונש מפעם לפעם, בשל נסיונותיו החוזרים והנשנים של הסניגור להגיע להסדרים עם המשיב. בנסיבות אלה סברו בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל הפגם שנפל בהליכים. קראתי את טענות המבקש ולא מצאתי שהן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הוא הדין בטענותיו לגבי חומרת העונש. הבקשה נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 17.8.97 עד שעה 10:00 בבוקר, לצורך ריצוי עונשו. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ428397/ 97042830. B03

[ "חוק מס ערך מוסף, התשל\"ו1976", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ד1984" ]

1,226

302

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2552 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: שור אלכסנדר רחוב ניקולאייבסקי 19 אוקראינה, ניקולייב. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לרוסית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A02 /דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,242

3,169

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2552 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,243

20,695

ב בית המשפט העליון בה"נ 2552/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,244

35,451

ב בית המשפט העליון בה"נ 2552/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : שור מרגריטה נגד המשיבים : 1. שור אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג שור. ניתנה היום, ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025520. A04 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,245

303

ב בית המשפט העליון בה"נ 4221/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. שוורצשטיין יבגני 2. שוורצשטיין ילנה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג שוורצשטיין. ניתנה היום, כ"ג באלול התשנ"ז (25.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042210. B02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,246

1,852

בית המשפט העליון בה"נ 4221/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. שוורצשטיין יבגני 2. שוורצשטיין ילנה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042210. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,247

30,003

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית-הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית-הדין הרבני האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין השופט מ' חשין: העותר מס' 2, בנם הקטין של העותרת ושל המשיב מס' 3 - האם יזכה בחינוך ממלכתי-דתי או בחינוך ממלכתי? בית-הדין הרבני פסק לטובת חינוך ממלכתי-דתי, ועל-כך קובלת האם לפנינו. תמצית ההליכים שהיו 2. העותרת מס' 1 היא האם; המשיב מס' 3 הוא האב; והעותר מס' 2 הוא בנם הקטין. האם והאב נישאו זה לזה בשנת 1990, ובשנת 1991 נולד בנם. נישואיהם של בני-הזוג לא עלו יפה, וביום 27.6.93 הגיש האב לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין בה נכרכו נושאי מזונות לקטין ומישמורתו. לאחר כשנה, בחודש יוני 1994, עזבו האם והבן את דירת בני הזוג בראשון לציון, ולאחר למעלה משנה עברו להתגורר בהרצליה. הבן היה במישמורת האם, והאב נפגש עם הבן על-פי הסדרי ראיה שנקבעו מעת-לעת. ביום 26.11.95 נתגרשו האם והאב זה מזה. 3. ענייננו עתה הוא בנושא חינוכו של הבן. במסגרת הליכי הגירושין החליט בית-הדין הרבני האזורי ברחובות - לבקשת האב - כי הבן ייקלט במסגרת חינוך ממלכתית-דתית. ההחלטה קויימה, ובשנים תשנ"ו-תשנ"ז פקד הבן גן חובה ממלכתי-דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ"ח הוסיף בית-הדין והורה - לבקשתו החוזרת של האב - כי הבן ימשיך וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה על החלטה זו האחרונה לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה. 4. ביום 1 בספטמבר 1997 הגישה האם את העתירה שלפנינו, ובה ביקשה כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר שדנו בעניין, החזרנו את הדיון לבית הדין-הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן, לאחר שבית הדין יקבל חוות דעת של מומחים באשר לדרך החינוך הראויה לטובת הבן. כמו כן הימלצנו כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. 5. הדיון הועבר לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון, אשר החליט כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. נוסיף ונעיר, כי בית-הדין נתן את החלטתו לאחר קבלת שלוש חוות דעת של מומחים, וכי חוות הדעת - שלושתן כאחת - נקבצו אל מסקנה חד משמעית, והיא: כי יש לאפשר לבן ללמוד בבית ספר ממלכתי. משמע, פסק-דינו של בית-הדין הרבני עשה בניגוד מוחלט להמלצות התקיפות בשלוש חוות דעת של מומחים לדבר. גם על החלטה זו ערערה האם לבית-הדין הרבני הגדול, אך זה דחה, ברוב דעות, את ערעורה. 6. פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן ביום 3.9.98, מספר ימים לאחר תחילת הלימודים; שמא נדייק ונאמר: מספר ימים לאחר שהחלה שביתת המורים שֶלִשנת תשנ"ט. לאחר מספר ימים נמסר פסק-הדין לידינו, וביום 15.9.98 שמענו טיעונים אחרונים מפי באי-כוח בעלי-הדין. ביני-לביני החלו הלימודים, וסברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר, אף בלא הנמקה מפורטת. וכך, בו-ביום, החלטנו לעשות את הצו מוחלט. וזו היתה החלטתנו: " העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו. בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית-הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית-דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק, סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי 'בר אילן' - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי 'ויצמן' בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח." הגיעה עת נימוקים. נפתח במיתווה הנורמטיבי ולאחר מכן נציב את עובדות המקרה, אחת לאחת, על תשבץ המשפט. מיתווה נורמטיבי 7. ענייננו הוא נושא חינוכו של קטין, נושא שעלה בהליכי גירושין בין האב והאם. האם והאב הסכימו על סמכותו של בית-הדין (האם הסכימה מכללא), ושאלת הסמכות במובנה המצומצם לא עלתה איפוא לפנינו. ראו: בג"ץ 5507/95 עליזה אמיר נ' בית-הדין האזורי בחיפה , פ"ד נ(3) 321. 8. סמכותנו להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיף 15(ג) ו15-(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, ומקובל עלינו כי עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה - וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה: מקרים אשר בית-המשפט "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". ראו, למשל: בג"ץ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423), 439-438; בג"ץ 5182/93 יהודית לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי , פ"ד מח(3) 1, 8-7. עילת התערבות זו האחרונה - "למען הצדק" - הינה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" - ובצידם של עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם - עילות ממוסדות: ראשי-מישנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בַדגל של "למען הצדק" כדי להצדיק את קיומם. כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק - "למען הצדק" - בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל. ראו למשל: בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון. ראו: בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221. אנו, ענייננו עתה הוא באחד מראשי-מישנה ממוסדים אלה שנתגבשו בהלכה; וההלכה היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעת-דין של בית-דין דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכַוֶונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה. ראו, למשל: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי , לעיל, והאסמכתאות הבאות בהן. נוסיף ונזכיר, כי יש המסווגים ראש-עילה זה כחריגה מסמכות. ראו והשוו: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי לעיל; ואנו אין צורך כי נכריע לעת הזו בחילוקי דעות אלה. 9. ומכאן לשתי השאלות האמורות להכריע בעניין שלפנינו: השאלה האחת נסבה על הוראת-החוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הרבני: מה היא אותה הוראת-חוק ומה מורה היא את בית-הדין הרבני? השאלה השניה היא, האם פגם בית-הדין הרבני בהחלתה של אותה הוראת חוק. נדון עתה בשתי שאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן. 10. הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- (להלן נכנה אותו - חוק הכשרות). חוק הכשרות מדבר במקומות אחדים על יחסי הורים וילדיהם, וכולנו ידענו כי עקרון-העל ביחסים אלה הוא טובתם של הקטינים. וכלשון סעיף 17 לחוק הכשרות: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". אפוטרופסות כוללת, כידוע, את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות לחינוכו (סעיפים 15 ו38- לחוק). אותה חובה עצמה - לעשות לטובתו של קטין - מוטלת על בית-משפט שעניינו של קטין בא לפניו, וכהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, על בית-המשפט לקבוע בעניינו של קטין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". על כל אלה מוסיף וקובע סעיף 79 לחוק, כי ציוויו של סעיף 25 מכוון עצמו לא אך לבית-משפט אלא לבתי דין דתיים אף-הם בתחומי סמכותם: "[]מקום שבית-דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה ... שמדובר בה בבית-משפט כאילו מדובר בה בבית-דין דתי.". על אלה נאמר בפרשת בלויגרונד (שם, 439): "הוראת סעיף 25 [לחוק הכשרות] מכוונת עצמה איפוא במישרין אל בתי הדין הדתיים; לשון אחר: בתי הדין הדתיים חייבים ואמורים לפסוק על פיה - וטובתו של הקטין היא שתכריע. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא - והיא תבוא - במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו - על פי טובתו של הקטין - אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין." וזו היא אמנם, ההלכה, לאמור: בית-דין דתי - כמוהו כבית משפט אזרחי - אמור להכריע בענייניהם של קטינים - בתחומי המעמד האישי - על-פי שיקול-העל של טובת הקטין. על הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-, שלפי הוראת סעיף 3(ב) בו, אפוטרופסותם הטיבעית של הורים אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים "בהתחשב עם טובת הילדים בלבד". על כך מוסיף וקובע סעיף 7 לאותו חוק, כי "ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי"; פירוש: הוראת סעיף 3(ב) תחול גם על בית-הדין הרבני. ראו עוד: פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל , (תשמ"ט1989-, כרך שני), 243-241. ואמנם, במקרים בהם נתגלה לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בשאלת חינוכם של ילדים בהתעלם מהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, אמרנו את דברנו צלול וברור. ראו והשוו, למשל: בג"צ 181/81 מור נ' בית-הדין האזורי, חיפה , פ"ד לז(3) 94, 107. אכן, בסיכסוך הנסוב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין הוא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והוא שיכריע. התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן מישקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין - כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי. וכפי שנאמר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , פ"ד נ(1) 48, 119: "שיקול טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים... אך כל אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד." וכלשון סעיף 3 לאמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038, כרך 31, 221), אמנה התקפה לגבי ישראל החל ביום 2.11.91: "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". נוסיף ונזכיר כי יש המעדיפים לדבר לא על "טובת הקטין" אלא על "אינטרס הקטין" או על "זכות הקטין", אך לענייננו אין צורך שנרחיב בשאלה זו. ראו, למשל: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני , פ"ד מט(1)221; פרשת פלונית (דנ"א 7015/94), לעיל, שם, 97 ואילך. 11. אין חולקים על היותו של עקרון טובת הילד - לחלופין: זכות הילד - עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי המושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון - בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם - ועשויים להתגלע חילוקי-דעות באשר לתוכנו, בין על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון. ראו, למשל, דברי השופט אלון בבג"ץ 268/80 אסטריד סינובה נ' ויקטור זהר , פ"ד לה(1), 1, 27-26. ראו עוד: שיפמן, שם, 220-219, 231-230. כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו: בע"א 503/60 וולף נ. וולף פ"ד ט"ו 760, 764. יחד-עם-זאת, ולמרות שטובתו של ילד - בנסיבותיו של עניין פלוני - עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר - כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו - וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן. וכפי שנאמר בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 833, 836: "... קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול." ודוק: בזכותו של הילד אנו מדברים - בזכותו העצמאית - ולא בזכותם של הוריו או בזכותו של מאן דהוא המבקש לעשות לטובתו. פירוש הדברים הוא, שזכותו של הילד עשויה לדחוק במקרים מסויימים את זכויותיהם של הוריו (ראו עוד: פרשת פלונית , דנ"א 7015/94, 100-99; ע"א 2266/93 - פלוני , 259-254). אכן, יש שהמאבק בין ההורים מעורר חשש ממשי כי טובתו של הילד תיזנח וזכותו לייצוג הולם תיפגע. במקרים אלה - מקרים של ניגוד עניינים בין ההורים לבין הילד - קמה ועומדת זכותו של הילד לייצוג עצמאי ונפרד משל הוריו (ראו עוד: ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב , פ"ד נ(5) 208, 215-214). 12. המושג טובת הילד - או אינטרס הילד - הינו מושג כללי, ושומה עליו על בית-המשפט לשוקלו לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש-מן-המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון. כך כתב יאנוש קורצ'אק בראשית המאה, בחיבורו כיצד לאהוב ילדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג1963-, תרגם מפולנית יעקב צוק, עמ' 20-19): "מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי-פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר ... עכשיו ... היום - אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא - פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים - ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות." בסוף-כל-הסופות - שמא נאמר: בתחילת-כל-התחילות - על בית-המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפני בית-המשפט: ללא הנחות נוקשות, ללא דעות קדומות וללא כפיית עקרונות-מלבר; והכל, כמובן, בהיעדר הוראות-חוק מפורשות. רק אם יעשה כך לא יחטא שופט לטובתו של הילד: לשלומו הגופני ולבריאות נפשו. כך, למשל, אמירה כי ראוי ורצוי לו לילד יהודי - באשר יהודי הוא - כי יזכה לחינוך דתי, או כי יימצא בסביבה דתית דווקא, הינו שיקול זר: זר לטובת הילד וזר למשפט. אכן, יש מקרים בהם ראוי יהיה כי קטן יזכה לחינוך דתי, ואולם לעולם תיגזר מסקנה זו משיקול-העל של טובת הילד בנסיבותיו של עניין פלוני (ראו עוד והשוו: שיפמן, שם, 253-249). 13. דבר אחרון בהקשר ענייננו עתה. כולנו נסכים כי בית-המשפט - או בית-הדין - הוא שיכריע מה היא טובתו של ילד פלוני, ובהכריעו כך יוסיף ויחליט לאן ילך הקטן, מה חינוך יזכה לו, היכן יגור ומה תהא דרכו. ואולם, על דרך הכלל - וברובא-דרובא של המקרים - לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים - מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים - בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים. אמרנו על-כך בפרשת בלויגרונד (לעיל, שם, 438): "הכרעה בעניין טובתם של ילדים ... הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלוהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית-משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת. אכן, בית-משפט אינו קשור בחוות-דעתם של מומחים - האחריות להכרעה בית המשפט נושא בה, והיא בצד סמכות ההכרעה שבידיו - ואולם כמי שאמור הכריע בסמכות ובאחריות, יבקש בית-משפט לאסוף חומר רקע ככל הניתן כדי להזין את שיקול-דעתו. ודומים הדברים לדרכיי פעולתה הנאותות של רשות מינהלית, שעד שהיא מחליטה בנושא שלפניה חייבת היא לאסוף חומר שלעניין והוא בתשתית ההחלטה" אכן, יש שהכרעה בשאלת טובתו של ילד אינה נדרשת למומחיות-יתירה. כך, למשל, לא נתקשה לקבוע כי אין זו טובתו של ילד להמשיך ולהתגורר בביתם של הורים מכורים לסמים קשים. ואולם למעט במקרים קיצוניים מעין זה, איבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם - לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני - הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו; ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם, ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות דעתם המיקצועית. מטעם זה, ולאחר שנתברר לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בנושא חינוכו של הקטן בלא שנדרש לכל חוות-דעת מיקצועית, החזרנו בראשית ההליכים את הדיון לבית-הדין הרבני (ראו פיסקה 4 לעיל). כאמור, חוות-דעתו של מומחה אינה כופה עצמה על בית-המשפט. האחריות מוטלת כולה על שיכמו של השופט היושב לדין, והסמכות היא סמכותו. ואולם הכרעתו של בית-המשפט חייבת שתהא הכרעה מושכלת ורציונאלית. כפי שנאמר בפרשת פלונית (דנ"א 7015/94, לעיל, שם, 122): "אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט - לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו - אך חזקה עליו על בית-משפט כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל וראציונאלי." רק לעיתים נדירות, ובנסיבות יוצאות-דופן, נמצא בית-משפט פוסק - בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד - בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן: באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת - ובאורח מפורט ומדוקדק - מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא. שונה, כמובן, הדין במקום בו מונחים לפני השופט חוות-דעת הסותרות זו-את-זו, הגם שאף כאן מוטל על השופט היושב לדין להסביר ולפרש על-שום-מה רואה הוא להעדיף חוות-דעת אחת על חברתה. 14. על רקע דברים אלה כולם הבה נבחן מקרוב את ההליכים ואת ההחלטות שניתנו בענייננו. לבירור מהותן של ההחלטות אשר נתנו בתי-הדין הרבניים 15. כפי שראינו בראשית דברינו, התדיינו האם והאב בנושא חינוכו של הבן בשתי מערכות. במערכה ראשונה עלה עניינם לפני בית הדין הרבני ברחובות, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. במערכה שניה נדון עניינם לפני בית-הדין הרבני באשקלון, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. הבה נרחיב עתה בהליכים שהיו; נעבור על החלטות שניתנו; על חוות-דעת המומחים; ונעשה לשיבוצן של העובדות במיסגרת הוראות הדין שלעניין. המערכה הראשונה 16. בשנים תשנ"ד ותשנ"ה למד הבן - על פי יוזמת האם - בגן שאינו של שומרי-מיצוות. לקראת שנת תשנ"ו נזדעק האב ופנה לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות בבקשה כי ידון "בענין המשך לימודיו של הקטין בשנה"ל הבאה". האב - כמוהו כאם - אין הוא שומר-מיצוות, אך דרישתו היתה כי הבן יזכה לחינוך במסגרת דתית דווקא. בית-הדין הרבני ברחובות דן בבקשת האב, וביום השמיעה - יום 5.4.95 - החליט להיעתר לבקשת האב. ובלשונו: "בנם של הצדדים יוכנס למסגרת חנוך (לגן) דתית-ממ"ד, ויהא בפקוח ובדיקה של פסיכולוג חנוכי או יועץ חנוכי, אחת לחצי שנה והמפקח הנ"ל ישלח דו"ח לביה"ד בתום כל בדיקה". כך - ולא עוד; בלא הנמקה, בלא קבלת תסקיר, בלא עיון בחוות-דעת של גורם מיקצועי כלשהו. האם קיימה את מיצוות בית-הדין, ובשנים תשנ"ו ותשנ"ז פקד הבן גן ממלכתי-דתי. 17. עוד הבן הולך קבע לגן הממלכתי-דתי, ובאמצעה של שנת תשנ"ז, ביום 5.2.97, הוסיף האב וביקש מאת בית-הדין הרבני ברחובות כי יצווה והבן יירשם ללימודים - לקראת שנת הלימודים תשנ"ח - בבית ספר ממלכתי-דתי. בית-הדין הרבני זימן את האם והאב למספר דיונים, אך למרות בקשותיה החוזרות ונישנות של האם נמנע מהורות על קבלתה של חוות-דעת מאת מומחה-פסיכולוג. וכך, ביום 6.6.97, הורה בית-הדין שני אלה: אחד, כי הבן יהיה קבע במישמורת האם, ושניים, כי הבן יוסיף וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי דתי. כך הורה בית-הדין, למרות שידע כי גם האם גם האב, השניים אין הם שומרי-מיצוות. הנמקתו להחלטתו היתה זו, שחינוך הבן במיסגרת החינוך הממלכתי ייצור נתק בינו לבין אביו. ובלשונו: "חנוך הילד בניגוד למשאלתו של האב יגרום נתק חמור בין האב לבן. . . . האם שהילד בחזקתה ומגוון החוויות המשותף שלהם הוא גדול יכולה בלי קשיים מרובים להתגבר על ההבדל בינה לבין הילד בתחום הדתי ולא יוצר ביניהם נתק. משא"כ [מה שאין כן] האב שחשיבות החנוך הדתי אצלו גדולה ביותר יש חשש רציני שאם הילד יעבר לזרם חנוך לא דתי יפגע הקשר החשוב בין האב לבן. נראה גם כן שאילו היה האב דתי היה אולי מצב שהבן יהפוך לדתי וינתק מאמו, אבל כאשר שני הורים חלונים החשש הזה הוא רחוק" בהמשך דברים מוסיף בית-הדין את הערכתו באשר לקשיים שאפשר ייגרמו לילד: "הרושם הוא איפוא של ילד משוחרר ומסתגל בקלות למצבים חדשים. ילד כזה לא יקשה עליו להסתגל לסתירות באורח החיים בגן בייחס לשל הוריו... כמו כן ראינו בתסקירים מפורטים שהילד בן הוא סתגלן ויוכל לעבור בנקל במצבי הסתירה ההתנהגותיים שייקלע להם ובודאי שאם האם תרצה תוכל לגרום שהקשיים האלו ייפתרו בקלות." קראתי, וחזרתי וקראתי דברים אלה, ולצערי לא ירדתי לסוף דעתו של בית-הדין הרבני. אכן, אם הנחת-המוצא היא כי על הילד להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי דווקא - אך באשר כך דורש אביו החילוני - יכול הייתי להבין, אם גם בקושי רב, את הכרעת הדין (הגם שלא הייתי מסכים לה). ואולם, כפי שראינו הנחת-מוצא זו הינה שגויה מעיקרה וממילא אין לה להכרעת הדין על מה שתסמוך. האמנם סביר להניח כי אב שאינו שומר-מיצוות ינתק עצמו מבנו, אך באשר בנו לומד במיסגרת החינוך הממלכתי ולא במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי? אתמהה. מכל מקום, משידענו כי בית-הדין לא נדרש לכל חוות-דעת של מומחים, אין ספק בדעתי כי מחדלו זה - בנסיבות העניין - היה בו כדי לחתור תחת הכרעתו. בלא שנדרש לחוות-דעת של מומחים, לא יכול היה בית-הדין הרבני, בנסיבות העניין, לקבוע מה היא טובתו של הקטין; ומשקבע מה שקבע, ממילא הוגה עצמו מן המסילה שקבעהּ החוק. 18. כך אף באשר להכרעתו של בית-הדין הרבני הגדול בסיבוב הראשון. כזכור, דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעורה של האם, ומשעשה כן, נותרה על-כנה החלטתו של בית-הדין הרבני ברחובות. בבית-הדין הרבני הגדול ישבו שלושה: נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב בקשי-דורון, הרב-הדיין משה טופיק והרב-הדיין שלמה דיכובסקי. שני הראשונים החליטו לדחות את הערעור ללא הנמקה, ואילו הרב דיכובסקי ביקש להוסיף דברים אלה: "טובת הילד נמדדת לא רק ביחס שבינו לבין ההורה המחזיק בו, אלא גם ביחס ל'משפחות המוצא', ע"מ שלא יגדל כנטע זר במשפחה המורחבת. המערערת טוענת לקונפליקט בין חינוכו של הילד בביה"ס לבין חינוכו בבית, ולמרות שלפי השקפתה עלול להיווצר קונפליקט חריף בין הילד ובין משפחות המוצא - כולל משפחת המערערת - שכולן שומרי מצוות. וזאת מבלי להביא בחשבון קונפליקט בין האב לבין הילד, כשהאב עצמו שומר מסורת. יצויין כי גם המערערת שהתחנכה בחינוך דתי, שומרת מסורת במידה מסויימת (מקפידה על כשרות, צמה ביום כיפור וכדומה). על כן הקונפליקט בינה לבין הילד הוא מזערי ביחס לקונפליקט הצפוי בין הילד ובין האב ומשפחות המוצא." גם החלטה זו ניתנה בלא שבית-הדין נדרש לחוות דעת מומחים, ודברים שאמרנו על הכרעתו של בית-הדין הרבני ברחובות יחולו על הכרעה זו אף-היא. נזכור כי הבן מצוי במישמורתה של האם וכי השניים חיים זה במחיצתו של זה. במקרה מעין זה, הקרע העלול להיווצר בין הבן הלומד במיסגרת דתית לבין האם שאורח חייה אינו דתי, הוא כה בולט לעין עד שתמיהה בעינינו כיצד לא ראה בית-הדין להידרש לחוות-דעתם של מומחים לנפש האדם. וגם לא נמצא לי כיצד פילס בית-הדין הרבני דרך להתגבר על אותו קונפליקט קרוב-לוודאי שעלול היה להיווצר בין האם לבין הבן. דווקא קונפליקט זה חייב, כמו-מעצמו, קבלת חוות-דעתם של מומחים, אלא שבית הדין לא נדרש לחוות-דעת מעין אלו. אמר על-כך השופט בייסקי בבג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה , פ"ד לח(1)673, 684: "גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואי אתה יכול לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע, עד אשר אין נבחן מכלול הנסיבות, מהן כלכליות, מהן נפשיות, סביבתיות, קשר עם ההורים, בעיות חינוכיות וכדומה גורמים, אשר רק בשיקולם ובמשקלם המקיפים יש כדי לאפשר המסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים. ... ודווקא משום מורכבות הבעיות, אשר לא תמיד לבית המשפט או לבית הדין היכולת להקיפן בעין מקצועית של השפעה בעתיד, נעזרת הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאלים או אנשי חינוך." נזכור ונשנן דברים נכוחים אלה. 19. ביום 1 בספטמבר 1997 החל הבן את חוק לימודיו בכיתה א' של בית הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" בהרצליה. בו-ביום, כזכור, הוגשה העתירה שלפנינו, עתירה בה ביקשה האם כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר הליכי-ביניים שונים שלא נעמוד עליהם, ובהסכמת האם והאב, הועברה העתירה להליכי גישור-פישור. נסיון זה לא עלה יפה, וביום 3.11.97 החלטנו - בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין - להחזיר את הדיון לבית-הדין הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן; זו הפעם לאחר שבית-הדין יקבל "חוות-דעת מאת מומחים לדבר באשר לדרך החינוך הראויה לטובתו". עוד הימלצנו, כאמור, כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. המערכה השניה 21. נשיא בית-הדין הרבני הגדול הורה על העברת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון. זו הפעם הונחו על שולחנו של בית-הדין הרבני שלוש חוות-דעת ארוכות ומקיפות של מומחים-לדבר; ועד שנבוא לבחינת החלטות בתי-הדין הרבניים במערכה השניה, הבה נעמוד על תוכנן של אותן חוות-דעת. 22. חוות-דעת אחת הוא תסקירה של הגב' אורה דגן, פקידת סעד לסדרי דין באגף החינוך והרווחה של עיריית הרצליה. וכך אומרת הגב' דגן לענייננו-עתה: "לכל הורה הזכות והחובה להעניק לילדיו ערכים וגישות עפ"י מיטב אמונתו. קנה המידה להערכת תרומתו של כל הורה לילד היא מודעותו וערנותו לנזק שעשוי להיגרם לילד עקב פער וקונפליקטים בין גישות ההורים ולכן חשוב שיתוף הפעולה ביניהם והתאמת חינוכם השונה ליכולת של הילד להתמודד עם השוני. ... המרכיב המרכזי העוזר לילד להתמודד עם גרושי הוריו הוא הבטחון והיציבות בקשר עם שני ההורים והמענים שהוא מקבל לצרכיו ההתפתחותיים, וכן מעורבותם של ההורים במערכות חייו הנורמטיביות - לימודים, בריאות, חברה והעשרה. כל הורה יכול וחייב לדאוג להעשרת הילד ולהקנות לו ערכים בעת שהותו עמו, ולחשוף אותו למנהגים ולאירועים אותם הוא מחשיב." ממשיכה הגב' דגן ואומרת היא כך: "במקרה שלפנינו מדובר בילד בגיל שש שמרכז חייו הוא בבית אמו. האם אינה שומרת מצוות וקיים פער בין אורח חייה וערכיה לבין ההתנהגות, הערכים וההרגלים המוקנים לילדים במסגרת לימודיהם בבית הספר הממלכתי דתי כפי שציין זאת גם מנהל בית הספר [בו לומד הבן - מ'ח']. מצב זה עשוי לגרום לילד לקונפליקט וצורך להסתיר בפני המערכת החינוכית את אורח חייו בביתו. בנוסף הוא עשוי להתקשות בהשתלבותו בחברת הילדים לאחר שיעמדו על השוני באורח חייו של הילד לעומת אורח חייהם במשפחותיהם." ולמסקנות: "כפיית מסגרת החינוך הדתי על האם עשויה לגרום לילד קשיים. עקב התנגדות האם שהיא ההורה שאליו חשוף הילד בעיקר, וליצור חוסר הרמוניה בחייו איתה. כמו כן עשויים להיווצר קונפליקטים של נאמנות לכל אחד מההורים וקשיים בהשתלבותו החברתית. כל אלה עשויים להפריע להתפתחותו התקינה, לתיפקודו בעתיד, ולניצול הפוטנציאל שלו. לעומת זאת מסגרת לימודים ממלכתית לא תגרום לקשיים באורח חייו ואביו יוכל להשפיע על חינוכו בדרכים שציינתי בדרכו שלו ולהפחית יצירת קונפליקטים. המלצות: לאור זאת אני ממליצה לבית המשפט: 1) להענות לבקשת האם כי בנה ילמד במסגרת ממלכתית כללית. 2) לחזור ולהציע להורים להעזר ביעוץ והדרכה לשיפור הורותם המשותפת על מנת למנוע קשיים ונזקים לבנם המשותף" דברים כדורבנות, חדים כתער. 23. חוות-דעת שניה - חוות דעת ארוכה ומפורטת - היא חוות-דעתה של ד"ר רונית פלוטניק, פסיכולוגית חינוכית-התפתחותית מומחית, מנהלת ת.ל.מ. - המרכז להתפתחות הילד בתל-אביב. בדבריה מצביעה אשת-מיקצוע זו על קשיים נפשיים הנגרמים לילד בשל הסתירה בין דרכי החינוך בבית הספר לבין הרגליו מן הבית, וגם המלצתה החד-משמעית היא כי יש להעביר את הקטן לאלתר למיסגרת חינוך ממלכתית שאינה דתית. ובלשונה: "המלצות: 1. להענות לבקשת האם, ההולמת את צרכי הילד, בנסיבות חייו אלה, ולהעבירו למסגרת חינוכית- ממלכתית. מומלץ בנוסף - לאפשר לו יום לימודים ארוך, או שילוב בפעילות חוגית - מתנ"סית, אשר תאפשר מפגש עם קבוצת השווים." 24. בית-הדין לא הסתפק, כמסתבר, בשתי חוות-דעת אלו, וביום 27.1.98 החליט "לבקש חוות-דעת מעמיקה מפסיכולוג מומחה שאמון על הנושאים הנ"ל". אותו פסיכולוג מומחה היה ד"ר דניאל גוטליב, מומחה בעל-שם לפסיכולוגיה קלינית ומטפל משפחתי מוסמך. לא מן המותר להזכיר כי ד"ר גוטליב הוא יהודי שומר-מיצוות. וזו היתה החלטת בית-הדין: "ביה"ד פונה לד"ר דניאל גוטליב מראשי מכון שינוי בהרצליה שידוע לביה"ד כמומחה מקצועי מן הדרגה הראשונה ומנוסה בנושאים הנ"ל ומבקש ממנו למסור תוך 3 שבועות חו"ד על הבעיה שלפנינו. ביה"ד מבקש ממנו להתייחס ספציפית לנקודות הבאות: א. האם לפי נסיונו נכונה טענת האם שהמצב הזה גורם לקונפליקט? ב. להעריך את הבעיתיות הכרוכה בלימוד בבי"ס דתי כשהאמא חילונית לעומת התועלת שיש בבניית קשר טוב עם האבא ועם משפחות המוצא הדתיות של הסבים, ובהתחשב בעובדה שהילד כבר לומד שלוש שנים במסגרת דתית. ג. האם ניתן ע"י הכוונה ושתוף פעולה עם ההורים להביא לידי כך שלא יהיה קונפליקט, או למזער אותו כך שלא יגרם נזק של ממש לילד. ד. מה הנסיון שהצטבר בנושא זה בארץ, והאם נעשה מחקר רציני בקשר לכך." ראוי לתת את הדעת לתיאורי מומחיותו של ד"ר גוטליב; ראוי - כי לימים, ולאחר שיקרא את חוות דעתו של ד"ר גוטליב, תתהפך הקערה על-פיה. 25. חוות-דעתו של ד"ר גוטליב, אשר ניתנה ביום 16.2.98, מחזיקה 16 עמודים צפופי-דפוס, ובה מדגיש הוא כי "כל קביעה מתבססת על הצרכים הנפשיים של הילד ולא על הדעות הדתיות, החינוכיות או הערכיות שלי באופן אישי". לאחר ניתוח ארוך ומדוקדק של העניין, טורח ד"ר גוטליב ומסכם בראשי פרקים את דבריו. נוכח מסקנתנו הסופית מוצאים אנו לנכון להביא מדבריו בהרחבה: "1. מדובר במחלוקת בין הורים שהיא רחבה יותר משאלת חינוך הילד בלבד. 2. מר דויד מנסה להשליט את רצונו על הגברת דויד בכך שהוא מכפיש אותה את ההורות שלה ללא שתהיה כל ביסוס אובייקטיבי לטענותיו הקשות. הניסיון שלו לכפות חינוך דתי על הגברת דויד אינו אלא קרב נוסף במלחמה רחבה יותר. להערכתי, מר דויד מנסה להשתמש בבית הדין בכדי לנגוח בגברת דויד אבל הוא עושה זאת במעטה של 'טובת הילד.' 3. לא מדובר במצב בו בית הדין צריך לבחור בין הורה המנהל אורח חיים דתי לבין הורה אשר אינו עושה זאת. שני ההורים שווים בכך שאין הם מנהלים אורח חיים דתי, אם כי נראה כי למר דויד אכן יש קצת יותר זיקה לדת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא משתמש בדת כקרדום להפוך בו ובכך מנסה לקבור את הגבר[ת] דויד. 4. להערכתי, מר דויד רוצה להיות בקשר עם בנו ורוצה להשפיע על חייו אם כי, באופן פרדוכסלי בכך שהוא נתלה על עקרונותיו נמנע ממנו לקבל את מבוקשתו. מתוך תחושת כעס ועלבון, הוא מסרב לעשות כל מאמץ לראות את בנו במהלך השבוע ומטיל את האשמה לכך על הגברת דויד. סירובו להתגמש בעניין זה הינו לא רק בלתי מובן אלא גם בניגוד מפורש לטובת הילד בה הוא דוגל לכאורה... ... 6. להערכתי יש להעניק העדפה מסוימת להורה המשמורן בקביעת החינוך של הילד מהטעמים אשר פורטו לעיל. הילד מתגורר איתה [עם האם - מ'ח'] כל השבוע - במצב הנוכחי הוא גם בקושי רואה את אביו - ויש לעשות את המירב על מנת לחזק אותה בתור הורה אם היא תצטרך לחיות עם תחושה שנכפה עליה משהו כל כך מרכזי כמו חינוך הילד, הדבר עלול בהחלט לפגוע בילד . ... 8. אשר לקשר שלו עם המשפחה המרוחבת, סבורני כי לא המסגרת החינוכית הוא זה אשר תקבע אם הילד יהיה מקובל במשפחה אם לאו. יש מספיק אנשים במשפחה אשר אינם שומרי מצוות ומספיק ילדים אשר אינם לומדים במסגרות דתיות, והם מקובלים במשפחה... ... 10. באשר לילד עצמו, מדובר בילד צעיר אשר אין לו כל דעה מגובשת לגבי נושאים הקשורים לדת ולחינוך. הוא אוהב את שני הוריו אולם אין כל ספק בכך שכיום הוא רואה באמו הורה פסיכולוגי עקרי, זאת מפאת זה שהיא זו אשר מגדלת אותו ביום יום. קשה לקבוע כי הוא מזוהה עם הזרם החינוך הדתי וכן לא היה דבר בבדיקתי אשר העיד כי יש לו רצון לנהל אורח חיים דתי, מה גם שלא היה ניתן לצפות דבר לראות רצון כזה - לכאן או לכאן - בילד בגיל זה. ניתן, אם כן, להשיב בקצרה לשאלות אשר הוצבו בפני על ידי בית הדין: 1. אשר לטענת האם בדבר קיומו של קונפליקט, הרי שלדעתי אכן הילד הזה נתון בקונפליקט קשה ביותר כאשר עצם הזרם החינוכי הוא רק גורם אחד בקונפליקט. ייתכן מאוד כי במבנה משפחתי אחר או בנסיבות אחרות כי היה ניתן להתגבר על הקונפליקט, אולם עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ... 2. אשר לבעייתיות של לימוד בבית ספר דתי כאשר האמא חילונית, כפי שציינתי לעיל, הדבר רק יגביר את תחושת הקונפליקט שממילא יש לילד. לא רק שיהיה הקונפליקט בין הנלמד בבית הספר לבין הנעשה בבית (למעשה בביתם של שני ההורים) אלא גם בין רצון ההורה משמורן לבין הנעשה בשטח, דבר אשר יחליש את מעמדו של האם בעיני הילד... ... מדובר בילד אשר איננו מזדהה [כ]ילד דתי אלא כילד חילוני כפי שצוין לעיל. כל מעבר מבית ספר אחד לשני כרוך בתקופת הסתגלות מסוימת, אבל לא יהיה במעבר לבית ספר חילוני בכדי לפגוע בילד. מדובר בילד אשר טרם הפנים ערכים של דת, דתיות ואורח חיים דתי, בין היתר בגלל שאין לו דוגמא חיה לכך בבית... 3. בדיקתי את שני הורים נפתח בניסיון לגשר ביניהם. ניסיון זה נכשל. הגברת דויד מוכנה להגמיש קצת את עמדותיה - היא מוכנה לחינוך דתי אצל 'מורי' - אולם עבור מר דויד החינוך בבית ספר ממ"ד הוא מבחינת 'ייהרג ואל יעבור.' ... 4. למיטב ידיעתי, אין מחקר פסיכולוגי בנושאים אלו לא בארץ ולא בחוץ לארץ, רק פסיקה. ... סיכום והמלצות מדובר בילד בן שש וחצי אשר הוריו חלוקים בדעתם לגבי אופן החינוך הראוי. להערכתי, אין זו הבעיה העיקרית בחייו של הילד, וטוב יעשו ההורים אם ינסו להשכין שלום ביניהם על מנת לחסוך מהילד אוירה של קונפליקט ועוינות. לנוכח האמור לעיל הנני ממליץ כדלהלן: 1. יש לאפשר לקטין, בן דויד, ללמוד בבית ספר ממלכתי. 2. כמו כן, יש לשלוח אותו באופן קבוע ל'מורי' או למסגרת אחרת על מנת שיוכל ללמוד ערכי ומנהגי הדת." (ההדגשות שלי - מ' ח'). על דברים אלה שנבעו מעטו של ד"ר גוטליב, ייאמר: כל המוסיף גורע. 26. קראנו את חוות-הדעת במלואן, וניתנת אמת להיאמר כי נתקשינו להבין כיצד ניתן שלא לקבל את מסקנותיהן ואת המלצותיהן - ובשלמותן. אין ולו צליל דק של פיקפוק או של היסוס בכל אחת משלוש חוות-הדעת: אם ימשיך הבן בלימודיו במיסגרת דתית צפוי הוא לשאת בנזק נפשי חמור. ובלשונו של ד"ר גוטליב: "עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ..." כיצד זה, איפוא, התגברו בתי-הדין הרבניים על חוות הדעת? הבה נתבונן בדברים מקרוב. 27. ביום 22.3.98 החליט בית-הדין הרבני באשקלון כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. קריאה בפסק הדין תלמדנו כי עיקרו הוא פּולֶמי: ויכוח עם ד"ר גוטליב על ההשפעה הנפשית שתהא לחינוך הממלכתי-דתי של נפשו של הילד. אכן, הנחת המוצא של בית-הדין הינה - כבתחילה - כי דרישת האב לחינוך ממלכתי-דתי גוברת על זכותה של האם, וזאת גם כאשר הילד מצוי במשמורתה. לשון אחר: בית-הדין אינו בוחן את נושא טובת הילד בלב פתוח ובנפש חפצה, חף מכל הנחת-מוצא מחייבת; נהפוך הוא. משנמצא לנו כך, נוסיף ונדע כי הכרעת בית-הדין אינה יכולה לעמוד על רגליים איתנות. נבחן את הדברים במקורם ובלשונו של בית-הדין: "... ביה"ד קיים מספר ישיבות בענין זה וגם קיבל חו"ד של הפסיכולוג ד"ר גוטליב. ד"ר גוטליב גם העיד בפני ביה"ד ונחקר ע"י ביה"ד וב"כ הצדדים. ביה"ד עיין בכל החומר שהוגש לו ולאחר בדיקת הענין לעמקו הוא החליט שאין לשנות את פסק הדין שהוצא ע"י ביה"ד הרבני ברחובות והוא ישאר בתקפו. מסקנה זו נתמכת בחלקה היסודי בחוות הדעת של ד"ר גוטליב אולם אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו. נמוקי ההחלטה: 1). השאלה המרכזית שעמדה לפנינו היתה האם למודיו של הילד במסגרת דתית לא יעמידו אותו בפני קונפליקט פנימי שיגרום לו לבלבול וישבש את התפתחותו התקינה. כהנחת יסוד ניתן לומר שבאופן עקרוני דרישתו של האב שהילד ילמד במסגרת דתית הינה לגיטימית ובמידת האפשר יש להענות לה. למעשה זוהי הקביעה העקרונית שעומדת ביסודן של כל ההדינויות, כי השאלה שלפנינו אינה על עצם הזכות אלא על ההשלכות של ישומה בפועל על נפשו של הילד ומוסכם על הכל שאם למודיו במסגרת דתית לא יכניסוהו לקונפליקט יש לכבד את זכותו של האב. נכון שהילד נמצא במשמורת אמו, אבל בסופו של דבר האחריות החינוכית מוטלת על שני הוריו. וזכותו וחובתו של האב לכוון את חינוכו ביחד עם אמו ולהיות מעורב באופן פעיל בכל מה שקורה אתו..." (ההדגשה הוספה - מ' ח') הנה-כי-כן, דברי בית-הדין ענו בו כי לא בדק את טובת הילד כנדרש על-פי ההלכה. כך גם בהמשך הדברים, שבית-הדין אינו מעניק ליסוד טובת הילד - במובנה המקובל - את מישקלו הראוי: "[]למעשה הילד הזה גדל במשפחה מסורתית. הסבים והסבתות מצד שני ההורים הם דתיים ממש. ההורים בעצמם למדו במסגרת דתית, והאמא אף למדה בתיכון דתי (גבעת וושינגטון). המשפחה כולה במובן הרחב אמונה על מסורת ישראל. תופעה רווחת ואפי' שלטת בחיי היהודים יוצאי תימן שבדרך כלל הם מעדיפים את החינוך הדתי , ואפי' אם ההורים בעצמם אינם כולם מכבדים את הרבנים ואת הצדיקים, רובם מקדשים בשבת, מבקרים בבית כנסת באופן קבוע בתדירות זו או אחרת, בונים סוכות שלא לדבר על כשרות בכל השנה ובפסח. רבים הולכים לתפילת שבת בבקר ולאיצטדיון הכדורגל אחה"צ. והם רוצים באמת ובתמים שילדיהם יספגו לתוך לבם אהבה לתורת ישראל וח"ו לא ינותקו ממורשת אבותם. וכך הוא המצב בנדון דידן. אפי' האמא שכביכול מקדשת מלחמה על החינוך הדתי מכירה בכך . ואני מאמין שבסתר לבה אפי' רוצה בכך . היא בעצמה מסורתית במידה מסוימת... . . . על רקע זה גם מלחמתו של האב למען חינוך דתי היא טבעית מאוד. אם כי אי אפשר להגדיר אותו כדתי אבל בהחלט הוא משתייך למגזר הרחב מאד באוכלוסיה המוגדר כמסורתי. ואפשר אפילו להגדיר אותו כמסורתי עד דתי..." (ההדגשות הוספו - מ' ח') ולסיכום העניין: " אם באנו לדון בשאלה העקרונית האם חינוך דתי לילד שהוריו אינם דתיים גורם נזק לנפשו של הילד היינו משיבים תשובה חד משמעית שלא נגרם נזק של ממש. ואין כל הוכחה שנגרם נזק כזה. המסקנה הזאת ראשית כל מעוגנת במציאות. כל מי שחי במדינה הזאת יודע שיש עשרות אלפי ילדים שלמדו ושלומדים במסגרת דתית בשעה שהוריהם אינם דתיים . גם ד"ר גוטליב בחוות דעתו קובע זאת ... וכן הוא כותב בע' 8 'כי לו הקונפליקט היחיד היה בין הנלמד בביה"ס לבין הנעשה בבית, הרי שניתן היה להשלים עם זה ללא דאגה מיותרת לטובתו'." (ההדגשה הוספה - מ' ח') נקרא בדברים אלה, וידענו כי בית-הדין מכליל ואינו קובע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפניו. ומה תשובתו של בית-הדין באשר לנזק הנפשי החמור העלול להיגרם לילד אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית? ראשית לכל, כך אומר בית-הדין, "המסקנה שלו [של ד"ר גוטליב] בנויה על התרשמותו מאישיות ההורים"; ואשר לחוות-הדעת לגופה: "[] עם כל הכבוד למומחיותו ולמקצועיותו של ד"ר גוטליב הרי לדעת ביה"ד הקביעה על אישיות ההורים אינה משקפת נכון את המציאות והיא בלתי מבוססת. ד"ר גוטליב מכיר את האב תקופה קצרה מאוד. גם לביה"ד היתה הזדמנות די טובה להתרשם מהאב בשלושה דיונים ארוכים. . . . אנחנו משוכנעים שהאב אינו צבוע שחי חיים חילוניים ורוצה בחינוך דתי עבור בנו בעקר מסיבות בלתי טהורות. אלא אפשר להגדירו כפי שכבר כתבתי בראשית הדברים כאדם מסורתי מאוד החי חיים שבהם תופסת הדת מקום מרכזי מאוד. אין הוא מקיים את כל המצוות ואפי' שבת לפחות בשלב זה אינו שומר כהלכתה, אבל הוא מכבד את השבת לפי דרכו, מאמין בה' ובתורתו ורוצה שיחס זה של אמונה וכבוד למורשת ישראל ולתורתו יונחל גם לבנו. ומנגד אנחנו תמהים על הציון הגבוה שהעניק ד"ר גוטליב לאמא..." תמיהה היא בעיניי מה יסוד היה לו לבית-הדין הדתי לומר על ד"ר גוטליב דברים שהוא אומר. ובית הדין ממשיך בפולמיקה: "אולם גם אם נקבל את דעתו של ד"ר גוטליב שהנושא הזה הוא חלק מהמלחמה הכוללת של האבא באשתו לשעבר לא ברור לנו מדוע העברת הילד לבי"ס חילוני תקטין את הקונפליקט. והרי הדעת נותנת שתחושת העלבון והזעם של האב המתוסכל לנוכח ההתעלמות הבוטה מרחשי לבו תגביר בקרבו את הרצון להלחם בגרושתו. הוא לא יניח את 'נשקו' מידו וימשיך ביתר שאת את מאבקו. . . . ולהפך, יש להניח שאם נבוא לקראת האב בנושא זה הוא ירגע ויאות לקבל על עצמו סיגים של התנהגות הוגנת ונאותה יותר כלפי האמא, ולו רק בגלל החשש שהחרפת המאבק תוביל להעברת הילד למסגרת חילונית." ולסיכום: "ולסכום אפשר לומר שהפחד מפני הקונפליקט הזה הוא מוגזם. הרי יש עובדות ב"שטח". העובדה היא שהילד לומד כיום בבי"ס דתי ואין שום בעיות איתו. . . . תעודת המחצית הראשונה שהוצגה לפני ביה"ד היא תעודה מצויינת. התעודה הזאת היא גם 'תעודה' טובה לאמא על טיפולה הטוב בילד. והיא מוכיחה שאם רק תרצה בכך יוכל הילד להמשיך את למודיו במסגרת דתית בצורה חלקה." 28. על פסק-דין זה לא נוכל לומר - ובמלוא הצער - אלא זאת, שבית-הדין התעלם הלכה למעשה מטובתו של הילד. אכן, התעלמות מחוות דעתם של המומחים לא תשנה את שאמרו, ומה שאמרו על הנזק לנפשו של הילד - אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית - חד-משמעי הוא. אשר לטובתו של הילד בנסיבות כגון אלו שלפנינו, אמר השופט ויתקון בבג"צ 103/67 בית אל מישן נ' שר הסעד , פ"ד כא(2) 325, 330: "מבחינת טובת הילד אין זה חשוב לאיזו דת הוא שייך; חשוב הוא שחינוכו הדתי לא יכניס אותו לקונפליקט נפשי וסוציאלי עם משפחתו וסביבתו, בטרם יגיע לגיל שבו מסוגל הוא לבור את דרכו בחיים" והשופט חיים כהן (שם, 336-335): "קנה המידה בו מפרשים חוק שיצא תחת ידי המחוקק הישראלי, אינו מצוי בהשקפה דתית זו או אחרת, אלא בהשקפה חילונית כללית ... ומן הבחינה הזאת אין כל משמעות לדאגות דתיות לנפש הילד, שמא - למשל - לא יזכה לחיי העולם הבא; יש משמעות לדאגה חינוכית ורפואית, שענייני דת לא יורשו להביא ילד קטן לכלל מבוכה והסתבכות וקונפליקטים - ודאגה שכזאת נכנסת גם נכנסת בגדר מטרת החוק, שהרי עלול שלום נפשו להיפגע." המומחים לימדו אותנו כי לילד עלול להיגרם נזק נפשי חמור מן הקונפליקט שייווצר בנפשו בין החינוך בבית-הספר לבין אורח החיים המקובל בסביבתו הקרובה, בעיקר בבית בו הוא מתגורר. כיצד זה יכול היה איפוא בית-הדין לומר דברים שאמר? תמיהה היא ותהי לתמיהה. 29. לסיכום נאמר איפוא זאת: הכרעת בית-הדין הרבני באשקלון ניתנה תוך התעלמות מחוות-הדעת שהונחו לפניו, ובלא שעלה בידו ליתן נימוק מושכל ורציונאלי לסתירתן של אותן חוות הדעת. בית-הדין לא פסק כמצווה עליו - לטובתו של הקטין. 30. לאחר מתן החלטה זו, ביקשה האם לחדש את הדיון לפנינו, אך הורינו אותה כי תמצה את ההליכים העומדים לרשותה, ותערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לפני בית-הדין הרבני הגדול. וכך אמנם נעשה, כפי שאמרנו בראשית דברינו. 31. בבית-הדין הרבני הגדול נתפצלו הדיינים לשלושה ראשים: אב-בית-הדין, נשיא בית-הדין הרבני הגדול הראשון לציון הרב בקשי-דורון, סבר - בדעת מיעוט - כי לא ניתן להתעלם מחוות-הדעת המורות על הצורך להעביר את הילד לבית-ספר ממלכתי, וכך הסביר את דעתו: "מדובר בזוג שנהל אורח חיים שאינו דתי, ועד היום שניהם חיים בנפרד, מבלי שמירת שבת כהלכתה, ושמירת רוב המצוות. . . . עצם הדרישה מהאב גם אם אינו שומר מצוות לחנך את בנו בבית ספר דתי כנה היא, וביסודה אין בה משום יצירת סתירה עד כדי פגיעה בנפש הילד וחינוכו, אולם כל זה בתנאי שתהא הסכמה לכך של ההורים הקובעים בעיקר את חינוכו של הילד. השאלה העומדת לפנינו היא לא השאלה העקרונית, אלא בעיקר טובת הילד נושא הערעור, שאמו מתנגדת לחינוכו בבית ספר דתי . . . . חוות הדעת המקצועית [של ד"ר גוטליב] קבעה שבמקרה דנן, המחלוקת בין ההורים היא לא רק בשאלת מקום חנוכו של הילד, יש ביניהם התנצחות עקשנית היכולה לפגוע בחינוכו ובטובתו של הילד, אם ילמד בבית ספר דתי. בית הדין לא קבל את חוות דעתו של המומחה, משום שלדבריהם חוות הדעת מבוססת על ההתרשמות מההורים שהעדיפה את כנות האם על האב. בעוד ביה"ד התרשם מרצון האב כאמיתי יותר מרצון האם. אולם נראה לי שאין להתעלם מן המסקנא החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם , גם אם רצון האב כנה, משום שגם אם אכן אפשר לקיים שניהם ולחנך ילד בבית ספר דתי כשהבית אינו שומר מצוות, אולם בנידון דידן, כשהאם מתנגדת עקרונית לחינוך דתי, והוכיחה התנגדותה בניהול מערכה משפטית ארוכה, אם יתחנך הבן בחינוך דתי תעשה כל המאמצים לחנכו כרצונה, וברור שמקום חנוכו הכפוי עליה יביא לתוצאות ההפוכות, ולפגיעה בנפשו עקב החינוך הכפול שיקבל מדי יום . . . . []אשר על כן נראה לי שצדק ד"ר גוטליב בחוות דעתו, שאע"פ שבמקרים אחרים ניתן להתגבר על הקונפליקט הנוצר בין החינוך בבית הספר לחינוך בבית ההורים 'אולם עבור הילד הזה הקונפליקט הוא הרסני '. כשיתחנך הילד במקום שהאם לא תלחם בערכיו, יש סכויים יותר גדולים שהילד יקבל ערכים דתיים כרצון אביו במסגרת ה'מורי' שהציע המומחה וכדומה, על כן נראה לי שיש לקבל הערעור..." (ההדגשות שלי - מ' ח') מה לנו שנוסיף על דברים נכוחים וראויים אלה? והרי אם נוסיף אך נגרע. אלא שדעתו של הנשיא בקשי-דורון נותרה במיעוט. הרב-הדיין משה טופיק סבר כי יש לדחות את הערעור, ונימוקו לדבר: "... בהתחשב במצב הנוכחי שהילד נמצא כבר בחינוך דתי כשלוש שנים, ונראה כי הוצאתו מחינוך זה, הוא [כך] שתגרום לו קונפליקט קשה ביותר...". החבר השלישי בבית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון, נמצא לו כי טענת האם שהאב נוסע ברכב בשבת הינה בבחינת "שינוי נסיבות" המצדיק את החזרת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי, "מכיוון שיתכן מאוד כי לאור הטענה הנ"ל ישקול ביה"ד את עמדתו". משנחלקו כך בדעתם, נתכנסו שלושה הדיינים שוב והחליטו, ברוב דעות, לדחות את הערעור. החלטה זו - אשר ניתנה בלא כל הנמקה נוספת - פירושה היה כי הבן ימשיך להתחנך במסגרת ממלכתית-דתית. 32. לעניין חוות-דעת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול אין לנו להוסיף על דברים שאמרנו. בית-הדין הרבני הגדול אימץ - ברוב דעות - את הכרעתו של בית-הדין ברחובות, ודברים שאמרנו על הכרעה זו האחרונה יסובו מעצמם על הכרעת בית-הדין הגדול. יתר-על-כן: דייני הרוב בבית הדין הרבני הגדול אינם מנסים כלל להתמודד עם חוות-הדעת של המומחים: מחליטים הם לדחות את הערעור בלא לנמק כלל את החלטתם. נמצא לנו, איפוא, כי חוות-דעת אלו עומדות על תילן. ואת אשר אומרות חוות-הדעת יודעים אנו היטב. סוף דבר 33. מטעמים שהיסברנו באריכות - אפשר באריכות יתירה - אנו סוברים, כי בית-הדין הרבני לא קיים מיצווה שהוא עומד ומצוּוֶה לקיימה, מיצוות ההכרעה בדין על-פי טובתו של קטין. הכרעת בית-הדין הרבני - כי הילד ימשיך וילמד במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי - היה בה כדי לפגוע בטובתו של הילד, בזכותו לחיי-נפש בריאים ושלמים. כך קבעו כל המומחים - ובאורח נחרץ וחד-משמעי - ולא נמצא לנו כל טעם טוב לסטות מן הדרך שהיתוו לדרכי חינוכו הראויות של הילד. החלטנו איפוא בזמנו לעשות מוחלט את הצו על-תנאי ועתה הנה נימקנו את החלטתנו. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' קדמי: ההנמקה שהוצגה - בקול "צלול וברור" - על ידי חברי הנכבד, השופט חשין, להחלטתנו בתיק זה, הינה גם הנמקתי. עם זאת, רואה אני להוסיף ההערה הבאה. ככל שלמדתי לדעת, מערכת בתי הדין הרבניים, אימצה את העקרון, שבסכסוך כגון זה שבא בפנינו בתיק הנוכחי, "טובת הילד" היא השיקול המכריע; ובמקום שזו אינה מזדקרת לעין מאליה, מסתייע בית הדין הרבני - ככל ערכאה שיפוטית שסכסוך כזה בא בפניה - בחוות דעת של מומחים לדבר. חוות דעת אלו אינן מחייבות, כמובן, את בית הדין; וההכרעה הסופית בענין זה, נתונה לשיקול דעתו, על פי כלל הראיות שנפרשו בפניו. במקרה דנא, עמדו בפני בית הדין האיזורי שלש חוות דעת ובראשן חוות דעתו של ד"ר גוטליב שהוזמנה על ידו. דחייתן של חוות דעת אלו - קרי; הכרעה בניגוד לעמדה האחידה שהוצגה בשלושתן - חייבה את בית הדין להתמודד עמן ולהראות, בפסק הדין, במה החטיאו המומחים את המטרה ומדוע וכיצד שגו בקביעתם מהי "טובת הילד" במקרה המיוחד שבפנינו. זאת לא עשתה הערכאה הראשונה; ולמרבית הצער, עשה זאת בערכאת הערעור, הראשון לציון לבדו. הערכאה הראשונה, נעצה את דחיית חוות הדעת: בהתאמת החינוך הדתי למאפייניה של המשפחה המורחבת, בכנות רצונו של האב כנגד עמדת האם ובמעלותיו של החינוך הדתי, שאיש אינו חולק עליהן. זאת, במקום לבחון ולבדוק האם גורמים אלה עולים בקנה אחד עם "טובת הילד" במקרה המסוים שבפנינו; או שמא, בנסיבות המקרה, משקלם זעיר מזעיר ולמעשה אין הם נוגעים לעניין. הציפיה היתה, כי ערכאת הערעור תתקן את הטעות. ברם, כאמור, רק הראשון לציון, כבוד הרב בקשי-דורון, עמד על טעותה של הערכאה הראשונה. טעות זו תוקנה על ידי כב' הראשון לציון, בכך שבחן את השיקולים העומדים בבסיס חוות הדעת לגופם. על רקע זה קבע כב' הראשון לציון: "שאין להתעלם מן המסקנה החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם ...."; וכי צדק ד"ר גוטליב בציינו בחוות דעתו, כי "עבור הילד הזה הקונפליקט [בין החינוך החילוני בבית אמו לבין החינוך הדתי בבית הספר -י.ק.] הוא הרסני ." (ההדגשות שלי- י.ק.). דברים אלה של כב' הראשון לציון אומרים את הכל; ואילו אומצו - לא היה הצדק נדרש לסעד מצידנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, כ"ב בחשון תשנ"ט (11.11.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G28

[ "הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ\"ב1962", "הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי\"א1951" ]

1,262

308

ב בית המשפט העליון בה"נ 5818/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: סופיה דרוזינין נגד המשיבים : 1. אולג דרוזינין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בחשון התשנ"ח (12.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058180. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,269

32,043

ב בית המשפט העליון בה"נ 5818/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סופיה דרוזינין נגד המשיבים : 1. אולג דרוזינין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג דרוזינין. ניתנה היום, א' בשבט התשנ"ח (28.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058180. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,270

311

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 664 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : איסופוב אירינה נגד המשיבים : 1. איסופוב אולג 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג איסופוב. ניתנה היום, א' אייר התשנ"ז (8.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,273

1,069

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 664 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : איסופוב אירינה נגד המשיבים : 1. איסופוב אולג 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"א בשבט תשנ"ז (29.1.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,274

3,813

בבית המשפט העליון בירושלים בה"נ 664/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אירינה איסופוב נגד המשיבים: 1. אולג איסופוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ד אדר א' התשנ"ז (3.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006640. A02 דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,275

11,590

ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אברהם כהן נגד המשיבים : 1. דוד רום-עו"ד-כונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 1418/87 - ד שניתן ביום 17.6.97 על ידי כב' סגן הנשיא השופט א' גורן בשם המבקש: עו"ד ערן פלס בשם משיב מס' 1: עו"ד י' אלקס ואח' בשם משיב מס' 2: עו"ד משה ברנדוויין בשם משיבים מס' 3: עו"ד משה ברנדוויין ה ח ל ט ה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ז בתשרי תשנ"ח (28.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]

1,277

24,255

ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערער : אברהם כהן נגד המשיבים : 1. דוד רום-עו"ד-כונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 17.6.97 בע"א 1418/87 שניתנה על ידי כבוד השופט גורן תאריך הישיבה: ל בשבט תשנ"ח (26.2.98) בשם המערער : עו"ד פלס ערן בשם המשיבים : עו"ד טלי שקדי בשם המשיב 1: עוד דוד רום ה ח ל ט ה המשיבים רשאים להגיש סכום בכתב תוך 15 ימים לגבי ישימותו של סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח1968- על קונה בהוצאה לפועל שהחייב מעלה כנגדו טענה של פגמים יסודיים בהליכי המכירה. המצאה למבקש תוך אותה תקופה וזה יגיב בכתב תוך 15 ימים נוספים. אין בהחלטה זו קביעת עמדה לגבי כל שאלה רלבנטית לדיון לפנינו. ניתן היום ל בשבט תשנ"ח (26.2.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050800. B04

[ "חוק המכר, תשכ\"ח1968" ]

1,278

25,835

ב בית המשפט העליון רע"א 5080/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופטת ט. שטרסברג כהן כבוד השופטת ד. ביניש המבקש: אברהם כהן נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד דוד רום בתפקידו ככונס נכסים 2. חיים כצמן 3. דליה ומשולם מורגנשטרן בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"א 1418/97 שניתנה ביום 17.6.97 על ידי כבוד סגן הנשיא השופט א. גורן בשם המבקש: עו"ד ערן פלס בשם המשיב 1: עו"ד י. אלקס בשם המשיבים 3-2: עו"ד משה ברנדויין פסק דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. העובדות. פסק דין ניתן כנגד המבקש, המחייבו לשלם סכום כסף. המבקש לא שילם את החוב הפסוק, ונפתח כנגדו תיק בהוצאה לפועל. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התקיימו הליכי מכירת נכס מקרקעין של המבקש באמצעות כונס נכסים, הוא המשיב מס' 1. בסופו של דבר נחתם הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין משיב מס' 2 (להלן - 'הקונה'), וזה האחרון שילם את מלוא תמורת המכירה. ראש ההוצאה לפועל הורה לרשם המקרקעין לרשום את זכויות המבקש במקרקעין על שם הקונה. אישור זה ניתן ביום 25.3.88, אך רק ביום 29.4.97 הועבר הנכס על שם הקונה. בטרם נעשתה העברה זו פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את אישור המכירה, תוך שטען, בין היתר, כי בניגוד לנדרש על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל והתקנות שהוצאו לפיו, הוא לא קיבל הודעות על המכירה לשלביה. כן טען המבקש כי היו העברות כספים ישירות מהמשיבים מס' 3, הזוג מורגנשטרן, למשיב מס' 1, העברות המעלות חשד לקנוניה בין המשיבים, במסגרתה קיבל הכונס מהמשיבים מס' 3 סכומי כסף ללא ידיעתו של ראש ההוצל"פ, סכומים אשר לא שימשו לכיסוי חובו של החייב. המבקש תמך את בקשתו מראש ההוצאה לפועל בתצהיר. משיב מס' 1 מסר אף הוא תצהיר לראש ההוצאה לפועל, לפיו המבקש ידע על העיקול ועל המכירה, שכן הוא הופיע בשעתו במשרד המשיב 1, ואיים עליו כי אם תבוצע המכירה - יהרגנו. אם אמנם כך הוא - בוודאי שדין הבקשה היה להידחות. תצהירים אלה לא הוצגו בפנינו, ולמדנו על קיומם מטיעוני בעלי הדין. ראש ההוצאה לפועל לא קיים כל דיון בעניין במעמד בעלי הדין, אלא החליט לאור הבקשה והתגובה בלבד. המשיב מס' 1 טען שהוא לא היה חייב למסור הודעות למבקש, כיוון שמונה על פי פרק ו' לחוק ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל דחה טענה זו וקבע כי לא ניתנו למבקש הודעות כנדרש. למרות זאת דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשת ביטול המכירה, בנימוק כי מתן האישור הסופי של ראש ההוצאה לפועל מונע את ביטולה. בית המשפט קמא אישר החלטה זו, ובעקבות פסק דינו העבירו המשיבים מס' 3 את הנכס על שמם. מכאן בקשת הרשות לערער, שנדונה, בהסכמת בעלי הדין, כערעור. 2. שתי הערכאות שקדמו לנו יצאו מתוך הנחה שמתן אישור סופי לרשם המקרקעין על פי הוראת תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 מהווה נקודת אל-חזור שלאחריה ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לבטל את חוזה המכר. תיזה זו אינה מקובלת עלינו. קנוניה בין הקונה לבין הכונס, או ידיעה של הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר עובר לקבלת האישור לרשם המקרקעין, כל אחת מהן בנפרד וודאי ששתיהן יחדו, מהוות עילה לראש ההוצאה לפועל לבטל את אישור המכירה שנתן. בכך אנו מצטרפים לדעתה של השופטת בן-עתו, שפסקה בענין אחד, שניתנת עקרונית, לראש ההוצאה לפועל סמכות לבטל את החלטתו (ר' ע.א. ת"א 390/72 נזים נ' רובין, פס"מ תשל"ד 1 163, פיסקאות 7-8). יש לבחון איפוא במקרה שבפנינו אם נתקיים אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להפעיל סמכות זו בקשר להחלטה על מתן אישור סופי לרשם המקרקעין. אמנם, לאחר אישור סופי של ראש ההוצאה לפועל על מכירה לקונה, אין ראש ההוצאה לפועל רשאי עוד לבטל את הכרזתו על הקונה ולפתוח את הליך המכירה מחדש, בשל העובדה שנמצא מציע אחר המרבה במחיר הנכס (ור' ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ ואח' פ"ד כו (1)793, וכן ע"א 569/71 סודאי נ' עודה פ"ד כו(2)281), אך הלכה זו אינה מתייחסת למצב בו קיימת עילת ביטול בשל פגם מהותי בהליך המכירה (וראה רע"א 583/88 פרוקומרץ ואח' נ' שטנדר ואח' פ"ד מב(4) 281), וממילא אין היא מתייחסת לנסיבות הדומות לאלו שנטענות בפנינו. 3. כאמור לעיל, ראש ההוצאה לפועל לא קיים דיון שבעקבותיו לובנו הטענות העובדתיות הסותרות שהעלו הצדדים בתצהיריהם. לאור המסקנה אליה הגענו, אין מנוס מהחזרת הדיון בעניין אל ראש ההוצאה לפועל, על מנת שיכריע במחלוקות העובדתיות הללו. במסגרת החלטתו, יתן ראש ההוצאה לפועל את דעתו גם לנסיבות שבעטיין התעורר המבקש להגיש את בקשת הביטול זמן רב לאחר מתן האישור, ובמידה ויחליט לבטל את המכירה, יתן דעתו גם להשפעת הביטול על יתרת חובו של המבקש. 4. יש להעיר, כי במהלך הדיון עוררנו מיוזמתנו את שאלת תחולתה של הוראת סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח1968- על העיסקה נשוא הבקשה. נחה דעתנו שסעיף זה מתייחס אך ורק להיבט הקנייני, וכל עוד לא היה רישום, לא הושלמה העיסקה מבחינה קניינית. בקשת הביטול הוגשה ע"י המבקש לראש ההוצאה לפועל בטרם נרשמו זכויות המשיבים מס' 3 בנכס, ולכן הפתרון לסכסוך זה אינו יכול להימצא במסגרת סעיף זה. אין אנו מחווים כל דעה לגבי השאלה מה היה הדין לו בוצע הרישום לפני שהוגשה בקשת הביטול. 5. הערעור מתקבל, איפוא, פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי והחלטת ראש ההוצאה לפועל מתבטלים והענין מוחזר לראש ההוצאה לפועל, על מנת שידון בו כאמור לעיל. ההוצאות בסכום של 20,000 ש"ח תהיינה לפי תוצאות הדיון. המשנה לנשיא השופטת ט. שטרסברג כהן: אני מסכימה ש ו פ ט ת השופטת ד. ביניש: אני מסכימה ש ו פ ט ת החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כב באייר תשנ"ח (18.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 97050800. B05 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/

[ "תקנות ההוצאה לפועל, התש\"ם - 1979", "חוק המכר, תשכ\"ח1968" ]

1,279

313

בית המשפט העליון בה"נ 96 / 1337 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אירינה פוסטבטוב נגד המשיבים: 1. איגור פוסטבטוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א באדר ב' התשנ"ז (20.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96013370. A02 דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,281

15,383

בית המשפט העליון בה"נ 96 / 1337 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : פוסטבטוב אירינה נגד המשיבים : 1. פוסטבטוב איגור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג פוסטבטוב. ניתנה היום, כ"ט באייר התשנ"ז (5.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96013370. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,282

18,935

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1093/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. אגבר שמעון 2. ש.א. דיזל פרטס בע"מ נגד המשיבים : 1. עו"ד ענבר דורית 2. עו"ד בר-און עפר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ג' באייר התשנ"ח (29.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010930. A06 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,287

318

ב בית המשפט העליון בה"נ 7289/94 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: חרבשווילי ננה נגד המשיבים : 1. חרבשווילי ולדימיר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה חייפץ בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרבשווילי. ניתנה היום, ב' באלול התשנ"ז (4.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94072890. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,293

611,952

בית המשפט העליון בה"נ 94 / 7289 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: חרבשווילי ננה נגד המשיבים : 1. חרבשווילי ולדימיר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מלכה חריטון בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ח באייר התשנ"ז (4.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94072890. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,294

320

ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה בלנקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א בחשון התשנ"ח (11.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,296

16,783

ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. P01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,297

36,667

ב בית המשפט העליון בה"נ 5436/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גונצ'רנקו טטיאנה נגד המשיבים : 1. גונצ'רנקו ארתור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרינה בלנקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גונצ'רנקו. ניתנה היום, י"א בטבת התשנ"ח (9.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054360. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,298

32,064

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 6900/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג המערער : צבי בן ארי (גריגורי לרנר) נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.97 בתיק ב"ש 1391/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בן-זמרה תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העורר : עו"ד יורם שפטל בשם המשיב ה: עו"ד דולן, עו"ד עתיר, עו"ד לוין החלטה 1. בהליכים קודמים הנוגעים לעורר נדונה השאלה אם קיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים נגדו, בהנחה כי יש בתיק החקירה ראיות לכאורה. בבש"פ 5532/97 של בית משפט זה הוחלט כי הוכחה עילה למעצרו של העורר, "דהיינו חשש הימלטות שלו מן הדין; ולא קיימת בנסיבות המקרה חלופה למעצר אשר תשיג את מטרתו בדרך של שחרור בערובה". לאחר החלטה זו הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובקשתו נדחתה. ערר שהגיש העורר על ההחלטה לבית משפט זה בבש"פ 6800/97 נדחה אף הוא. ענינו של ערר זה שלפני בהחלטת בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, ולפיכך תעמוד בעינה ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. 2. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד העורר כולל 14 אישומים. ארבעת האישומים הראשונים עוסקים בקבלת כספים במירמה , ובניסיון לקבל כספים במירמה , מבנקים רוסיים. זאת בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. חמשת האישומים שלאחריהם (אישומים 5-9) עוסקים בעבירות שביצע העורר בקשר ל"חברה פיננסית רוסית ישראלית ראשונה בע"מ", אשר ייסד העורר, ושימש בה כמנכ"ל ובעל השליטה היחיד. במסגרת אישומים אלה מואשם העורר כי השיג, במצג שווא, היתר לחברה לשמש ברוקר בניירות ערך, ואחר כך חרג מגבולות ההיתר, בכך שניהל באמצעות החברה פקדונות מט"ח עבור תושבי חוץ ותושבי ישראל בעלי פטור. על פי הנטען, זייף העורר דו"חות ומסמכים שהוגשו לפיקוח על מטבע חוץ, כדי שמעשה המירמה לא יתגלה. כן זייף העורר, על פי האמור בכתב האישום, דו"חות כספיים של החברה, כדי להשיג את אמונם של משקיעים זרים, וכך לקבל מהם כספים במירמה . אישומים 10-12 עוסקים בהצעות ומתן שוחד לפוליטיקאים, כדי שישתדלו עבור העורר ליתן לו רישיון להקמת בנק רוסי-ישראלי. ענינו של אישום 13 במתן שוחד לפקידות בנק ובקבלת דבר במירמה . באישום 14 הואשם העורר ביצור והחזקת חותמות. 3. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי: "לאחר עיון במסמכים העיקריים ... מסקנתי היא כי בידי הפרקליטות די חומר ראיות שיש בו כדי להרשיע את הנאשם בכל אחת מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כאשר לראיות השונות מצטרפת שתיקתו ה'רועמת ' של הנאשם, אשר סירב להשיב לכל אחת מההאשמות שהוחשד בהן על ידי חוקריו, שתיקה שבה דוגל הנאשם כמדיניות ... שתיקה זו כשלעצמה יכולה לשמש סיוע לעדות המרכזית של עדת המדינה ותמיכה רבת משקל לכל יתר הראיות שיש נגד הנאשם ...". בנוסף לאמרות שמסרה עדת המדינה, ציין בית המשפט קמא ראיות נוספות, לפי סדר משקלן הראייתי , שיש בהן להוכיח את העבירות המיוחסות לעורר. בכלל אלה "אימרות קורבנותיו של הנאשם, במיוחד של מנהלי הבנקים הרוסים, כולל חוות דעת משפטית בדבר אפשרות גבית עדותם ברוסיה של מנהל מחלקת החקירות ברוסיה". 4. סבורני, כי לצורך ההחלטה בערר די אם יתברר כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה בקשר לעבירות המיוחסות לעורר בארבעת האישומים הראשונים שבכתב האישום, שהם האישומים המרכזיים בו. כאמור, ראה בית המשפט קמא את עדויותיהם של העדים הרוסים כחלק מהראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ולצורך ההחלטה בערר אצא מן ההנחה כי בלעדי עדויותיהם של עדים אלה אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לאישומים 1-3. שכן, לגבי האישום הרביעי, הנוגע למעשה מירמה כלפי "בנק נפטנוי " הרוסי סבורני כי, ישנן ראיות לכאורה אף בלעדי העדים הרוסיים. 5. לפי האישום הרביעי הציג העורר כלפי "בנק נפטנוי ", ומשקיעים נוספים, מצג שווא לפיו הוא קיבל היתר מבנק ישראל לרכוש את רוב מניות של "הבנק למסחר" הישראלי. כן הציג העורר מצג שווא לבנק הרוסי ולמשקיעים הנוספים אודות הסכם עם בעלי מרבית המניות של "הבנק למסחר", ועל סמך הסכם זה ביקש מהבנק הרוסי והמשקיעים להעביר לו סכום של עשרה מיליון דולר לרכישת ה"בנק למסחר". על סמך מצגים אלה העביר הבנק הרוסי לעורר סכום של 11.6 מיליון דולר. סכום זה לא הוחזר לבנק הרוסי, בתואנה כי הכסף הופקד בבנק ITUB (בו עוסק האישום הראשון; להלן: הבנק הצפון-קפריסאי), אשר רשום כבנק מסחרי בחלק התורכי של קפריסין ונמצא בשליטתו של העורר, ולטענת העורר הוחרם הכסף על פי הוראות הבנק המרכזי של קפריסין תורכית. העורר זייף מסמכים המעידים על החרמה זו. חומר הראיות שעליו סומכת התביעה באשר לאישום זה מבוסס על ראיות, המסייעות להודעותיה של עדת המדינה, ואשר אינן קשורות בהכרח להודעותיהם של העדים הרוסיים. כך ניתן למצוא בחומר מסמכים של בנק ישראל המלמדים כי בקשתו של העורר לרכוש את השליטה ב"בנק למסחר" נענתה בשלילה, עוד טרם שהועברו לידיו מרבית הכספים לצורך רכישת ה"בנק למסחר" [קלסר ד/1חוצץ 3]. בחומר הראיות נמצא גם מכתב בשפה הרוסית שנשלח לעורר מאת בעל מניות של ה"בנק למסחר", ולפיו ניתנת לו אופציה לרכוש מניות הבנק. בתחתית המכתב אישור של עו"ד דליה טל לנכונות הפרטים שבו, ואולם מהודעתה של עו"ד טל עולה כי היא סירבה בכלל לטפל בעיסקת האופציה, ולפיכך לכאורה מדובר במכתב מזויף אותו ביקש העורר להציג [קלסר ד/2חוצץ 13; קלסר ד/1חוצץ 6]. בראיות יש איפוא כדי ללמד אודות מצג השווא, עליו סיפרה עדת המדינה, בדבר מגמתו ויכולתו של העורר לרכוש בנק ישראלי. בנוסף, נמצא בחומר הראיות חוות דעת מומחה של מז"פ , לפיה מכתב הבנק המרכזי של קפריסין התורכית בדבר החרמת הכספים של הבנק הצפון-קפריסאי, הוחתם בחותמת שנתפסה במשרדו של העורר [קלסר ד/1חוצץ 4]; כן קיימת בהקשר לאותו מכתב הודעה של ראש הבנק המרכזי של קפריסין התורכית, לפיה המכתב הנ"ל הינו מזויף [קלסר ד/1חוצץ 5]. לכך ניתן לצרף את תפיסת נייר מכתבים של הבנק המרכזי של קפריסין התורכית במשרדו של העורר [קלסר ג/1חוצץ 17], אשר יש בו כדי לחזק ולהשלים את מערך הראיות בדבר זיוף מסמכי ההחרמה של כספי "בנק נפטנוי ". 6. לגבי העדים הרוסיים, שענינם מתרכז בעיקר באישומים 1-3, טוען בא כוחו המלומד של העורר כי "כמעט כל אחד ואחד מעדי התביעה הרוסיים הודיע מפורשות, שלא עולה כלל על דעתו לבוא לארץ למסור עדות. לפיכך, התביעה ויתרה למפרע על ניסיון להביאם למתן עדות בארץ. על פי הדין הרוסי, לא ניתן בכלל לקיים ברוסיה הליך שימוע ראיות במסגרתו של השופט הרוסי, התובע, ובמיוחד הסניגור הישראליים התפקדו כמו בארץ. על פי סעיף 14 לפקודת הראיות, זהו תנאי בלעדיו אין לקבלת הפרטי-כל של בית המשפט הזר כראיה לתיק פלילי בישראל". אולם, גם אם צודק בא כוחו המלומד של העורר בהנחתו כי העדים הרוסיים לא יהיו מוכנים לבוא ארצה כדי להעיד במשפטו של העורר, הרי שאין מקום בשלב זה להניח כי לא ניתן יהא לגבות את עדותם ברוסיה, במסגרת חיקור דין. במכתבה של פרקליטות המדינה מיום 3.9.1997 לרשויות התביעה הכללית של הפדרציה הרוסית (קלסר א'/חוצץ 5), הועלתה האפשרות כי העדים לא יסכימו להגיע ארצה, וכי יידרש חיקור דין של העדים בבית משפט ברוסיה בנוכחות התובע והסניגור מישראל, אשר יחקרו את העדים. זאת בהתאם להוראות האמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בענינים פליליים, עליה חתמה רוסיה בנובמבר 1996. על מכתב זה באה התשובה מהפרקליטות הראשית של הפדרציה הרוסית כי את העדים שיסרבו להגיע לישראל לחקירה, ניתן לחקור ברוסיה "בנוכחות נציגים של רשויות המשפטים של ישראל בתיאום עם בקשה לחיקור דין" (על פי תרגום המכתב לעברית). הנה כי כן, לא עלה בידי הסניגור המלומד להניח כל תשתית לטענה כי לא ניתן יהיה לגבות את עדותם של העדים הרוסיים, ולהגישה כראיה במשפט בהתאם לסעיף 14 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. ואכן, האמרות שמסרו עדים אלה מסבכות את העורר בעבירות שיוחסו לו, והן מסייעות לדבריה של עדת המדינה. 7. העולה מן המקובץ כי קיימות ראיות לכאורה המתייחסות לאישומים 1-4, ודי בהן כדי להביא לדחייתו של הערר. אך מובן הוא, כי אם יתברר במהלך הדיון כי מסיבה כלשהי לא יעידו העדים הרוסיים, או מי מהם, במשפט, וכי לא יתקיים לגביהם, או לגבי מי מהם, הליך של חיקור דין, כי אז יהא בידי העורר לבקש בבית המשפט קמא עיון חוזר בהחלטת המעצר, ועל בית המשפט יהא לבדוק מחדש את שאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן לגבי אישומים 1-3, והן לגבי האישומים האחרים (למעט אישום 4), שאליהם לא נדרשנו לצורך החלטה זו. ניתנה היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069000. D06

[ "הוראות האמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בענינים פליליים, עליה חתמה רוסיה בנובמבר 1996" ]

1,304

325

ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,305

15,916

ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. O01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,306

33,949

ב בית המשפט העליון בה"נ 5534/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : ילנה חייבסקי נגד המשיבים : 1. מיכאל חייבסקי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חייבסקי. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055340. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,307

327

ב בית המשפט העליון בש"א 97 / 912 בפני: כבוד הנשיא א. ברק המבקש: יורם פרידמן נגד המשיב: ניסים טפירו בקשה להעברת מקום השיפוט לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקש: בעצמו ה ח ל ט ה בקשה להעברת דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. המשיב הגיש נגד המבקש שתי תובענות בבית משפט השלום באילת, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות. המבקש, תושב חיפה, מבקש להעביר את הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה. לטענתו, מקשה עליו מיקום הדיון, גורם לו הוצאות כבדות והוא אף עלול לחבל ביכולתו להביא עדים. המשיב, תושב אילת, מתנגד לבקשה וטוען, כי קיימת סמכות מקומית לבית המשפט באילת וכי הבקשה מיועדת להקשות עליו ולרפות את ידיו. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. אין ספק שניהול ההליכים באילת מכביד על המבקש, כשם שאין ספק שניהול ההליכים בחיפה יכביד על המשיב. בנסיבות אלו לא מצאתי לנכון להעדיף את טובת המבקש ולהעביר את הדיון מן הערכאה שנבחרה על-ידי המבקש. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ד אדר ב' התשנ"ז (2.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009120. A02 /דז/

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984", "חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד1984" ]

1,313

8,115

בית המשפט העליון בירושלים בש"א 97 / 912 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : פרידמן יורם נגד המשיב : טפירו ניסים בקשה לקביעת מקום הדיון לפי ס' 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 בשם המבקש: בעצמו החלטה 1. לתשובת המשיב תוך 7 ימים. 2. להשאיר את התיק במעקב. ניתן היום ג באדר א' תשנ"ז (10.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009120. B01

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ\"ד 1984" ]

1,314

17,493

בית המשפט העליון בש"א 97 / 2133 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: הדר אברהם נגד המשיב ה: הדר (אשתו של המבקש) בקשה לשחרור ממאסר תאריך הישיבה: ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97) בשם המבקש: בעצמו בשם המדינה: עו"ד נורית ישראלי החלטה כנגד המבקש ניתן צו הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ"ה1995-. ערעור המבקש על צו ההגבלה תלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול. בקשתו לעיכוב המאסר עד להכרעה בערעורו נדחתה על ידי בית הדין הרבני הגדול. בפני בקשתו לשחררו ממאסרו. לכך איני מוסמך. עם זאת, אני רואה בבקשתו של המבקש עתירה לבית הדין הגבוה לצדק. זו תועבר להרכב של שלושה שופטים. אבקש מנציגת היועץ המשפטי לממשלה - שהופיעה בפני ומסרה לי פרטים על ההליכים השונים המתנהלים בין הצדדים - להתייצב בדיון בעתירה. יש להזמין, כמובן, את אשת המבקש (הגרה ברחוב שלום בנייך 9, דירה 5, נתיבות). נא לקבוע הדיון בהקדם. ניתנה היום, ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021330. A04 /דז/

[ "צו הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ\"ה1995" ]

1,316

331

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4648/96 וערעור שכנגד ע"א 322/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97, והמשיב בערעור שכנגד: ג'ורג' יהודה נגד המשיב ה בע"א 4648/96 ובע"א 322/97, והמערערת בערעור שכנגד: צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים. תשובות המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97 והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער בע"א 4648/96 ובע"א 322/97 יגיש את טענותיו בע"א 322/97 תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה בשני הערעורים - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער בשני הערעורים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער בשני הערעורים - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעורים, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. צו זה מבטל את הצו בדבר סיכומים בכתב שניתן ביום 2.9.96. ניתן היום, ט"ז אדר א' התשנ"ז (23.2.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046480. A02 דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,322

25,269

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8899/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : דורון גל נגד המשיב ות והמערערות 1. א.א.ש. שיפוץ מהיר בע"מ בערעור שכנגד: 2. איתן חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערות שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות - המערערות בערעור שכנגד - יגישו את תשובתן לטענות המערער ואת טענותיהן בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להן טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבות בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערות בערעור שכנגד רשאיות להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להן התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונן להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערות שכנגד כי אין ברצונן להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ח' בטבת התשנ"ח (6.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088990. A04 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,330

336

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1516 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. סליבנוב ליליאנה 2. היועץ המשפטי לממשלה נגד המשיב : סליבנוב פבל בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ז באדר א' תשנ"ז (6.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,343

2,289

בית המשפט העליון בה"נ 1516/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סליבנוב ליליאנה נגד המשיב ים : 1. סליבנוב פבל 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג סליבנוב. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,344

16,629

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1516 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: ליליאנה סליבנוב נגד המשיב ים : 1. פבל סליבנוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בניסן התשנ"ז (30.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015160. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,345

23,780

רע"א 3479/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקש: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : פאר מאיר בקש ת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע.א . 321/96 מיום 6.5.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א.א . לוי, ד"ר א. גרוניס החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך 14 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 -. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 -. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה. היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום, כ"ב בטבת תשנ"ח (20.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034790. D03

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984", "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,352

29,185

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8297/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת : במות מרכז ללימודי תרבות וחברה עמותה רשומה בישראל נגד המשיב ה : מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט בקשה לגילוי מסמכים החלטה 1. עתירה זאת, שהוגשה ביום 24.11.1996, עוסקת בעיקר במתן תמיכה לעותרת (במות מרכז ללימודי תרבות וחברה) על ידי המשיבה (משרד החינוך, התרבות והספורט) לשנת 1996. כמו כן היא מבקשת גם סעד בעניינים אחדים הנוגעים למתן תמיכות על-ידי המשיבה לעמותות שונות אף כי אינם נוגעים במישרין למתן תמיכה לעותרת. 2. בית המשפט דן בעתירה זאת ביום 4.2.97. באותה ישיבה החליט בית המשפט להיענות לבקשת בא-כוח העותרת ולהעניק לו ארכה של 30 יום על מנת להכין תגובה להודעה מטעם פרקליטות המדינה. כן נאמר באותה החלטה כך: "אחרי קבלת הערותיהם הנוספות של הצדדים ניתן החלטתנו לעניין עתירה זו, וזאת לאחר שנאפשר לצדדים להשלים את טעוניהם בעל-פה בדיון קצר". 3. ביום 17.3.97 הגישה העותרת לבית המשפט בקשה לגילוי מסמכים. מאז ועד היום נמשכת ההתדיינות בבקשה זאת. הבקשה לגילוי מסמכים הועברה להחלטת ההרכב שדן בעתירה. ההרכב החליט (ביום 24.3.97) לבקש את תגובה המשיבה. תגובת המשיבה התקבלה ביום 29.5.97. לאור התגובה החליט ההרכב (ביום 4.6.97) לבקש מן העותרת שתודיע אם יש עדיין מסמכים שהיא מבקשת את גילויים, ואם כן, מה הטעם לבקשה. העותרת הגישה לבית המשפט הודעה (ביום 6.7.97) ובה פירוט של המסמכים שעדיין מבוקשים על ידה. לאור הודעה זאת החליט ההרכב (ביום 10.7.97) לבקש את תגובת המשיבה. המשיבה הגישה את תגובתה ביום 3.12.97. בתגובה זאת היא מציינת כי לסעיפים 1 עד 6 ברשימת המסמכים כבר ניתנה תשובה במסגרת תגובתה מיום 28.5.97, והיא מוסיפה תגובה לסעיף 7 שברשימת המסמכים. עם קבלת תגובה זאת נתבקשה העותרת (ביום 9.12.97) להודיע לבית המשפט אם, מבחינתה, ניתן לקבוע מועד לדיון בעתירה בפני הרכב (כפי שנקבע בהחלטה של בית המשפט ביום 4.2.97). על כך השיבה העותרת (ביום 11.1.98) כי היא עדיין מבקשת שבית המשפט יחליט בבקשה לגילוי מסמכים שהוגשה על ידה ביום 17.3.97. וכאן אנו עומדים כיום. בלי להטיל אחריות על צד מן הצדדים, יש להביע צער על הזמן הרב שחלף בהתדיינות על הבקשה לגילוי מסמכים, שוודאי אין בו כדי לשרת את ההתדיינות לגוף העניין, ככל שמדובר בבקשת העותרת לקבל תמיכה לשנת 1996. 4. לגוף הבקשה של העותרת לגילוי מסמכים יש לומר תחילה, את הידוע היטב, שתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד1984-, אינן כוללות הוראה בדבר גילוי מסמכים. אכן, באופן עקרוני אין בית המשפט הגבוה לצדק מנוע מלהורות על גילוי מסמכים, שכן תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק מסמיכה את בית המשפט, "לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי", ובכלל זה גם להורות על גילוי מסמכים. אולם על אפשרות זאת אמר הנשיא זוסמן בבג"ץ 542/76 קונסורטיום אינטרנשיונל בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת (לא פורסם) כך: "מקרים אלה יהיו נדירים ביותר, ועד כמה שידיעתי מגעת, אין מקום בו נהגנו כך". ראו גם י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (תשמ"ב), 96; ר' הר-זהב, סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק (1991), 68-67. על רקע זה מתעוררת השאלה אם מן הראוי שבית המשפט יצווה בעתירה זאת, ובשלב זה של ההתדיינות, על גילוי מסמכים על-ידי המשיבה. 5. המשיבה נענתה במידה רבה לבקשת העותרת לגילוי ועיון במסמכים. אך היא מתנגדת לגילוי מסמכים נוספים, שהעותרת מבקשת לעיין בהם, וזאת בשל שני טעמים עיקריים. ראשית, המשיבה טוענת כי חלק מן המסמכים המבוקשים אינם קשורים במישרין לטענות ולסעד המתבקשים בעתירה, והעותרת אינה מבקשת את גילויים אלא כדי להטיל דופי במשיבה בדרך כלל, ואין זה שימוש ראוי באמצעי של גילוי מסמכים. שנית, המשיבה מציינת כי חלק מן המסמכים המבוקשים הינם בגדר התכתבויות ותרשומות פנימיות של המשיבה, והדין אינו מחייב לגלות מסמכים מסוג זה. 6. לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים בשאלה של גילוי מסמכים, הגענו לכלל החלטה כי אין הצדקה להוציא צו לגילוי מסמכים נוספים, כבקשת העותרת, אלא די במסמכים שהוצגו בפני העותרת עד כה כדי לאפשר דיון, או לפחות התחלת הדיון, לגוף העתירה. אכן, נראה לכאורה כי חלק מן המסמכים שהעותרת עומדת על גילויים אינו נוגע לעתירה אלא באופן עקיף וקלוש. כך, לדוגמה, לגבי רשימת העובדים באגף התרבות של המשיבה שקיבלו שכר מעמותות נתמכות, כאשר התמיכה ניתנה לעותרת על ידי אגף המכללות. כמו כן, המשך הבירור על ידי בית המשפט בשאלה אם הדין מחייב ואם הצדק דורש גילוי מסמך זה או אחר, או סוג מסמכים מסויים, יגזול עוד זמן רב. והזמן החולף פועל, כאמור, לרעת העתירה, ככל שהיא מתייחסת לתמיכה המתבקשת על ידי העותרת לשנת 1996. וכל זאת, כאשר קיים ספק לגבי התועלת, ואפילו לגבי הרלבנטיות, של המסמכים לצורך ההכרעה בעתירה. 7. עם זאת, אין בכך כדי למנוע בעד העותרת, אם תראה לנכון, לשוב ולבקש מבית המשפט שידון בעתירה, בעת הדיון, להורות על גילוי מסמך זה או אחר אשר לדעתה יש לו חשיבות מהותית לצורך ההכרעה בעתירה. 8. המזכירות תקבע את העתירה לדיון בפני ההרכב שהחל לדון בה לא מאוחר מסוף חודש אפריל 1998. ניתנה היום, א' בשבט תשנ"ח (28.1.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082970. I03

[ "תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ\"ד1984" ]

1,365

343

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5300/92 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר המערער: בנק לאומי לישראל נ ג ד המשיב: "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 20.9.92 בה"פ 768/87 שניתן על ידי כבוד השופט א. גורן בשם המערער: עו"ד לוינבוק בשם המשיב: עו"ד דן כהן פסק דין המשנה לנשיא ש. לוין: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט א. גורן) בו נתקבלה עתירתו של המשיב להצהיר כי פרעון מלווה צמוד ערך בטכניקה שננקטה על ידי הבנק המערער, שתוצאותיה חיובו של המבקש בריבית חח"ד או בריבית חריגה בשיעור העולה על השיעור המירבי הקבוע בחוק הריבית, תשי"ז- 1957 (להלן- חוק הריבית) ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל - 1970, הוא בניגוד לדין. העובדות 2. המשיב (להלן: "המושב") הינו לקוחו של המערער (להלן: "הבנק"), ובמסגרת יחסי בנק - לקוח הוא נטל מהבנק מספר הלוואות במטבע ישראלי צמודות למדד המחירים לצרכן ובכללן הלוואה על סך מיליון לירות שנלקחה ביום 10.9.78, שהיא נשוא להתדיינות הנוכחית. לפי הסכם ההלוואה היה על המשיב לפרוע את ההלוואה ב35- תשלומים חודשיים, כאשר היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה נשאה ריבית של 7.5% לשנה, אותה היה על הלווה לסלק ביום האחרון של כל אחד מהחודשים: מרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר של כל שנה. בסעיף 4 להסכם ההלוואה נאמר כי כל סכום המגיע לבנק בגין ההלוואה שלא שולם במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם לגבי הלוואות צמודות ערך. בסעיף 8 להסכם נאמר, בין השאר, שאם יהיה פיגור בתשלום כלשהו מתשלומי ההלוואה רשאי המערער לדרוש את פרעון יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת. בפועל נפרעו ההלוואות על ידי חיוב חשבון החח"ד שהחזיק המושב בבנק. שיעור הריבית בגין משיכת יתר בחשבון החח"ד אינו מוגבל על ידי חוק הריבית. בהגיע מועדי סילוק ההלוואה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד בזמני הפרעון של שיעורי ההלוואה באופן אוטומטי, בלי קשר לשאלה האם החשבון היה ביתרה או בחובה. המושב הפקיד את הסכומים בחשבון החח"ד בדרך כלל באיחור של בין יומיים לשלושה שבועות לאחר זמני הפרעון של השיעורים. בעקבות הסדר זה לא היה מעולם כל פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה, שכן חשבון החח"ד חוייב תמיד ביום הפרעון בסכום הנדרש. לעומת זאת, באותם פעמים בהם עמד חשבון החח"ד ביתרת חובה, הוא חויב בריבית עקב משיכת היתר בהתאם לתנאי חשבון החח"ד. פעמים חויב המשיב עקב החריגה מהאשראי המאושר בריבית חריגה, הגבוהה מהריבית המירבית החלה על הלוואות צמודות מדד הקבועה בחוק הריבית ובצו הריבית שהוצא מכוחו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של המושב מהטעמים הבאים: הוראות חוק הריבית הן קוגנטיות אולם הן חלות רק על מלווה צמוד ערך, ומכאן שאין הן חלות על מלווה שאינו צמוד ובכללו האשראי שניתן במסגרת החח"ד. אליבא דהשופט המלומד, אין כל מניעה שעל מנת לפרוע את ההלוואה צמודת המדד יקבל הלווה הלוואה אחרת שאינה כפופה להוראות חוק הריבית, למרות שהתוצאה הסופית היא שאותו אדם שילם ריבית הגבוהה מזו הקבועה בחוק. השאלה שיש להציג - כך קבע השופט המלומד - היא האם מדובר בעסקת הלוואה אמיתית שהיא תקפה, או שההלוואה הנוספת אינה באה לקדם כל אינטרס כלכלי של הלווה, וכל מטרתה הוא לשמש מכשיר בידי הבנק כדי לעקוף את הוראות חוק הריבית - שאז מדובר בהלוואה פסולה. לצורך מתן תשובה על שאלה זו הציג בית המשפט המחוזי שתי שאלות: האחת - האם היה הלקוח מודע לטיבו של ההסדר בינו ובין הבנק - דהיינו, לכך שהוא לוקח מהבנק הלוואה כספית לכיסוי ההלוואה הראשונה, או שמא מדובר אך ורק ב"הוראת נוהל" שנועדה להסדיר את דרכי התשלום של ההלוואה המקורית; והאחרת - האם אכן היה ללקוח אינטרס כלכלי בלקיחת הלוואה שכזו, או לחלופין, האם הבנק הבהיר ללקוח את המשמעות הכלכלית של נטילת ההלוואה? 4. בסעיף 19 להסכם ההלוואה נאמר בין השאר: "(א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע...יהיה הבנק רשאי..." (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים.. ..... (3)לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; .... (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה א(3) יעשו (אם יעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרידיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שיעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי." בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם כולל סעיף זה את ההסכמה הדרושה לשם חיוב החשבון גם כאשר הוא מצוי ביתרת חובה, אולם הסכמה זו באשר לדרך הגבייה, יכולה לעמוד רק כל עוד אין היא מתנגשת עם ההוראות המהותיות של ההסכם וצו הריבית ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו. עוד קבע השופט כי גם לו היתה לבנק אופציה לחייב את חשבון החח"ד, הרי שמימוש האופציה כאשר הריבית בחח"ד עלתה על הריבית שנקבעה בצו, נעשה שלא "בדרך מקובלת ובתום לב", כנדרש בסעיף 39 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. עוד קבע השופט המלומד כי אין מדובר במקרה שלפנינו בעסקה אמיתית של נטילת הלוואה נוספת לצורך פרעונה של ההלוואה המקורית, אלא בעסקה פיקטיבית שמטרתה לעקוף את הוראות חוק הריבית. כמו כן קבע השופט כי העובדה שהבנק ניקז מטעמי נוחות, את הפעולות של הלקוח לחשבון אחד, אין בה כדי להקנות לו זכויות מהותיות מעבר לאלו שניתנו לו בשאר סעיפי ההסכם. הסכמה לנטילת הלוואה נוספת או דרך גביה של ההלוואה המקורית? 5. בית המשפט המחוזי קבל כי בסעיף 19 להסכם, כשהוא לעצמו, יש לראות הסכמה לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר זה נמצא ביתרת חובה, אולם הוא סבר כי סעיף זה נדחה מפני סעיף 4 להסכם ההלוואה, בו נקבע שיעור ריבית הפיגורים. קביעה זו אינה מקובלת עלי. הלכה פסוקה היא שחיוב חשבון דביטורי הנמצא ביתרת חובה יחשב כפרעון הלוואה ולא כאקט רישומי גרידא, אם הוסכם על כך בין הצדדים. (ע"א 345/78, רע"א 3773/91). סעיף 19 להסכם ההלוואה, שצוטט לעיל, קובע כי הבנק רשאי לפרוע תשלום שלא שולם במועדו על ידי חיוב חשבון החח"ד של המושב, אף אם זה נמצא ביתרת חובה. לדעתי לא ניתן להפריד בין השאלה האם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפרעון ההלוואה ובין השאלה האם הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון החח"ד כאשר הוא נמצא ביתרת חובה היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון החח"ד, כדברי השופט אור בע"א 323/80, פד"י לז (2) 670: היחסים בין הבנק והלקוח הם יחסי לווה ומלוה, על פיהם יתרת זכותו של הלקוח על פי החשבון בבנק הוא בגדר הלוואה, שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו (ראה ע"א 25/62 פסקי דין י"ז 72 בעמ' 77 מול האות ה', בעקבות פסק הדין הידוע. ע"א 144/62 פסקי דין י"ז עמ' 2282 בעמ' 2287; וכן ע"פ 515/75 פסקי דין ל'(3) עמוד 673 בעמוד 688). הסכם בין הבנק ללקוחו על פיו רשאי הלקוח למשוך משיכת יתר, גם הוא הסכם הלוואה, אלא שכאן המלווה הוא הבנק, ואילו הלקוח הוא הלווה. (ע.א. 395/67 פסקי דין כ"ב(1) עמוד 20 בעמ' 22 למטה). (הדגשות שלי) 6. יש להבחין בין עובדות המקרה שלפנינו, ובין המקרה שנדון בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נגד הבנק הבינלאומי, פ"ד מז(5) 350. (להלן: "נאות מדבר"), שעל הלכתו סמך המשיב את טיעוניו: בעניין נאות מדבר ביקש הבנק ללמוד הסכמת הלקוח לנטילת הלוואה בתנאי ריבית חופשית, לצורך פרעון ההלוואה צמודת המדד, מסעיף בחוזה הדביטורי שבינו ובין הלקוח שבו נאמר באופן כללי כי "הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא". בית משפט זה, מפי השופטת דורנר, לא היה מוכן לראות בסעיף זה בקשה מהבנק למתן הלוואה, וקבע שמדובר במתן זכות לבנק לגבות מכל חשבון המצוי ביתרת זכות כספים שהלקוח חייב לבנק, כלומר המדובר בתניות קיזוז; אך להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, ולפיכך לא ניתן לומר שמשמעותו של סעיף 19 (א)(3) להסכם ההלוואה היא של קיזוז בלבד. הרי סעיף 19 (א)(1) להסכם קובע מפורשות את זכותו של הבנק לקיזוז, ויש להניח שמנסחי ההסכם לא התכוונו לחזור על אותו עניין שוב. יתירה מזאת: בהסכם ההלוואה עצמו הוסכם על תנאי הריבית שתישא יתרת החובה בחשבון הדביטורי (סעיף 19 (ד), וסעיף 32 (א)). מכאן שיש לקבל את טענת הבנק לפיה יש לראות בסעיף 19 הסכמה למתן הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה המקורית. 7. נותרת איפוא לדיון השאלה אם יש לראות בחיוב חשבון החח"ד עסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעסקה פיקטיבית שכל מטרתה עקיפה של הוראות חוק הריבית. הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת הוא בעל הגיון כלכלי שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות על ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך, מימוש הבטחונות, הפעלת זכות הקיזוז והעכבון הבנקאי והגשת תביעה נגדו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, אך עלי היא מקובלת, מטעמיו, ודעתי היא שהשופט המלומד החמיר עם הבנק יתר על המידה. לאחר שקבענו כי היתה הסכמה של הלקוח לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, יש לדעתי מקום לבחון אך את השאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי; כפי שנקבע בע"א 58/68, כב (2), 652, 670: "אילו נעשתה עיסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית, לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה ששיש בו, ופסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה עיסקה פיקטיבית אחת אלא נעשו שתי עסקאות, אחת של מלווה ואחת של תיווך, ושתיהן הן ממשיות ואמיתיות." ראה גם ע"א 359/69 פד"י כד (1) 171. וזהו אף המקרה שלפנינו שבו הוכח שאין מדובר בעסקה פיקטיבית. אף לא מצאתי שבמקרה דנן פעל הבנק שלא בתום לב. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודוחה את התביעה. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 50,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופטת ד' דורנר: חולקת אני על דעתו של חברי, המשנה-לנשיא לוין, הסובר כי דין הערעור להתקבל. לדעתי, יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר הצהיר כי הבנק גבה מן המושב ריבית שלא כדין ואלה טעמיי. 1. בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלי), תש"ל1970- (להלן: צו הריבית), שהוצא מכוח חוק הריבית, תשי"ז1957- (להלן: חוק הריבית), נקבע שיעור הריבית המקסימאלי, לרבות שיעור הריבית בגין פיגורים, להלוואות שהוצמדו למדד יוקר המחייה. חוק הריבית לא הגביל את גובה הריבית להלוואות שאינן צמודות. 2. המושב פיגר דרך קבע בימים אחדים בהחזר התשלום החודשי של הלוואות צמודות שלווה מן הבנק. בגין פיגורים אלה לא חייב אותו הבנק בריבית הפיגורים שנקבעה בחוק, אלא קיזז את הסכום שבפיגור מחשבון העובר-ושב של המושב (להלן: החשבון). הבנק נהג כך גם כאשר עמד החשבון ביתרת חובה, ואף כאשר יתרת החובה נוצרה בשל הקיזוז בסכום הנ"ל. מכאן ואילך גבה איפוא הבנק בגין אותו סכום את הריבית הנהוגה בחשבון עובר-ושב המצוי ביתרת חובה, שהיא ריבית גבוהה במיוחד. זאת, על יסוד סעיף 19(ד) ל"כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה [לטובת הבנק]" (להלן: כתב ההתחייבות), אשר נחתם בידי המושב, והמזכה (אך לא מחייב) את הבנק לקזז סכום שבפיגור מחשבון הלווה או הערב גם כאשר החשבון עומד ביתרת חובה או נוצרת בו יתרת חובה עקב החיוב, ולגבות ממנו את הריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות אלה, שאינה ריבית המוגבלת בחוק או מכוחו (להלן: ריבית חופשית). 3. הקונסטרוקציה המשפטית שביסוד ההשתחררות ממגבלות חוק הריבית מושתתת על הטענה כי חיוב חשבון ביתרת חובה בסכום שבפיגור מהווה פרעון ההלוואה הצמודה ומתן הלוואה חדשה בלתי-צמודה תחתיה בריבית חופשית. הדין הוא כי כפרעון הלוואה ייחשב רק תשלום בכסף, ואילו חיוב חשבון הלווה העומד ביתרת חובה אינו אלא התחייבות נוספת על-ידיו לפרוע את החוב. זאת, אלא אם הוכח כי הבנק והלווה הסכימו אחרת. ראו דברי השופט בכור בע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס , פ"ד לג(1) 683, בע' 688; F.A. Mann, The Legal Aspects of Money (5th. ed., Oxford, 1992) at 76 . לעניין זה, הסכם הנעדר היגיון כלכלי זולת עקיפת המגבלה הסטאטוטורית שבחוק הריבית, אינו תופס. כדברי השופט ברנזון בע"א 359/69 בן סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' , פ"ד כד(1) 171, בע' 176: השאלה [היא] אם ההסכם הוא הסכם עסקי בתום-לב או תחבולה הבאה להערים על חוק הריבית. במקרים כאלה, לא הצורה החיצונית קובעת, כי אם המהות הפנימית האמיתית של העסקה. 4. השאלות המתעוררות בערעור הן איפוא שתיים: ראשית , האם ההלוואה שבגינה נגבתה הריבית החופשית הינה הלוואה חדשה, כלומר, האם הבנק והמושב הסכימו כי חיוב החשבון בסכומים שבפיגור מתוך ההלוואה הצמודה יוצר הסכם הלוואה חדש בריבית חופשית. שנית , בהנחה כי קיומו של הסכם הלוואה חדש בריבית חופשית אכן הוכח, האם להסכם זה מטרה עסקית זולת המטרה האסורה של עקיפת הוראותיו של חוק הריבית. בין שתי השאלות קיימת זיקה הדדית. מצד אחד, עם פרעון חוב פג גם תוקף הבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את פרעונו. ומצד שני, הסכמה כי חיוב חשבון עובר-ושב יבטל את תוקף הבטוחות והסנקציות מעידה על קיומה של מטרה כלכלית המשרתת את הלווה ובכך מצביעה על תכלית לגיטימית של הסכם ההלוואה. אדון בשאלות אלה על-פי סדרן. טענת הפרעון 5. ככלל, הסכמה כי חיוב חשבוני יהווה פרעון הלוואה נדרשת להיות מפורשת, והוכחתה טעונה ראיות חד-משמעיות ומשכנעות. השופט בילינגס (Billings) מבית-המשפט לערעורים במדינת מיסורי (Missouri) סיכם את ההלכה הנוהגת בעניין זה במשפט האמריקני: “We rule that the debit entries to defendant’s checking account... did not constitute payment because the checking account was overdrawn and had a debit balance at the time these entries were made... [A] mere paper or bookkeeping entry of debits or credits is not payment or cancellation of a debt unless payment or cancellation is actually made thereby. [To hold otherwise, there must be] clear and convincing evidence of an express agreement that the [debits] were accepted by plaintiff as absolute payment.” [ Security Trust Company v. Sherwood Homes, Inc. , 436 S.W.2d 776, 778 (1969)]. [ההדגשות הוספו]. ראו גם מאן, לעיל בע' 79. 6. בענייננו, כתב ההתחייבות נוסח על-ידי הבנק לצורך התקשרויותיו עם לקוחותיו הלווים. ההנחה היא, על-כן, כי הוא משקף את כוונתו הסובייקטיבית של הבנק. ראו והשוו גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה), 313. אף-על-פי-כן, הקונסטרוקציה המשפטית שהבנק הציג במשפט להצדקת השתחררותו מהגבלות חוק הריבית לא באה לביטוי בכתב ההתחייבות, שבו לא נקבע במפורש כי חיוב חשבון דביטורי מהווה פרעון ההלוואה הצמודה. הלווה, שאך צירף את חתימתו לכתב ההתחייבות, רשאי איפוא לצפות כי סעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות לא יתפרש כהסכמה לפרעון, שמשמעותו הסרת מגבלות חוק הריבית על חובו, וכי הוא יחויב בגין פיגורו בהחזר ההלוואה רק בריבית הפיגורים החוקית, כפי שהוסכם בסעיף 4 לכתב ההתחייבות, שבו נקבע: כל סכום המגיע או שיגיע לבנק על פי כתב זה שלא שולם על ידי הלווים במועד הקבוע בכתב זה או שלא שולם לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 להלן, לפי המקרה, ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם לגבי הלוואות צמודות ערך... ראו והשוו לדברי השופט ויתקון בד"נ 28/76 מעוז נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(2) 821, בע' 824. 7. לא זו אף זאת: גם בהתעלם מן הכלל הדורש הסכמה מפורשת לחיוב החשבון הדביטורי לא ניתן להסיק מכתב התחייבות כי הצדדים הסכימו שחיוב חשבון זה יהווה פרעון ההלוואה הצמודה. כידוע, לא ניתן לדלות את כוונתם של הצדדים, שעל-פיה יש לפרש את ההסכם ביניהם, מתוך תניה בודדת ובמנותק מהקשרם של הדברים ומתכליתו הכלכלית של ההסכם. על כוונת הצדדים לומדים מתוך ההסכם כמכלול אחד שלם הבא להגשים את תכלית העסקה ולאור ההנחה כי בדעת הצדדים היה למלא אחר חובתם לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. ראו ע"א 554/83 " אתא" חברה לטקסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' , פ"ד מא(1) 282, בע' 305-303; ע"א 2553/94 גני שפרעם בע"מ נ' שותפות אדוארד בחוס, חורי ג'סאן וחביב בחוס ואח' (טרם פורסם). 8. כתב ההתחייבות - כמכלול אחד שלם - מבחין בין פרעון החוב לבין חיוב החשבון הדביטורי. בכל התניות המתייחסות לפרעון החוב נרשם "הסכום שהתקבל בבנק", או "הסכום ששולם לבנק", או "תשלום" (סעיפים 2 סיפא, 5, 7, 8, 10 ו16-). ואילו בהתייחס לחיוב החשבון הדביטורי נקבע במפורש כי למרות החיוב יישארו בתוקפן הבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח החזר החוב. וכך נכתב בסעיף 19 לכתב ההתחייבות: 19. (א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע בכתב זה או לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 שבכתב זה וכמו כן בכל מקרה שהערבים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה (וכל סכום שלא יסולק לבנק על-ידי הלווים/הערבים כאמור ייקרא להלן - "סכום שבפיגור"), כי אז: לבנק תהיה זכות עיכבון על כל הכספים - בין בלירות ישראליות ובין במטבע חוץ - שיגיעו ללווים או לערבים, לפי המקרה, מאת הבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם ועל כל השטרות, ניירות הערך, שטרי המטען, המסמכים, המיטלטלין והנכסים האחרים מכל מין או סוג שהם שהלווים או הערבים, לפי המקרה, מסרו או ימסרו לבנק או שצד שלישי כלשהו מסר או ימסור לבנק בעבורם לגבייה או לביטחון או לשמירה ועל תמורתם, והבנק יהיה רשאי, בכל עת, לעכבם תחת ידו עד לסילוק הסכום שבפיגור, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה. כמו כן, בלי לגרוע מזכות העיכבון כאמור לעיל וכאמור בפיסקה (ה) להלן, יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב), בכל עת, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה:- (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים או שיגיע לערבים, לפי המקרה, מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם; (2) למכור מטבע חוץ כלשהו ולהשתמש בתמורת המכירה לשם סילוק סכום שבפיגור; (3) לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; (ב) בכל מקרה שאיזה קיזוז כאמור בפיסקה (א)1 לעיל ייעשה על ידי הבנק כנגד כספים שבחשבון כלשהו של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, יבוצע הקיזוז במועד המוקדם ביותר שבו (לפי תנאי אותו החשבון) היו הלווים או הערבים, לפי המקרה, זכאים להוציא את כספי אותו חשבון אילו הגישו לבנק דרישה לכך; (ג) כל מכירה כאמור בפיסקה (א)2 לעיל תיעשה (אם תיעשה) לפי השער המקובל בבנק מתוך הסכומים במטבע חוץ שיעמדו אצל הבנק לזכות הלווים או לזכות הערבים, לפי המקרה, או שיתקבלו ממימוש בטוחות כלשהן שניתנו או תינתנה לבנק על-ידי הלווים או על-ידי הערבים, לפי המקרה; (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה (א)3 לעיל ייעשו (אם ייעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שייעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי; (ה) בלי לגרוע מזכות העיכבון של הבנק על פי פיסקה (א) לעיל , הרי - בכל מקרה שיוטל עיקול על נכס כלשהו של הלווים בידי הבנק או על סכום כלשהו שיגיע ללוים מהבנק - תהיה לבנק זכות עיכבון לגבי אותו הנכס או הסכום, לפי המקרה, וזאת עד להסרתו של העיקול האמור, ובלבד שזכות העיכבון על-פי פיסקה זו תחול רק לגבי נכסים וכספים שסכומם הכולל לא יעלה על היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה כפי שתהיה מעת לעת. [ההדגשות הוספו.] סעיף 19 מונה איפוא את האמצעים שהבנק רשאי להפעיל כנגד לווה המפגר בהחזר החוב. כאמור, נקבע במפורש כי חיוב החשבון הדביטורי נמנה עם אמצעים אלה, מבלי שהפעלתו תגרע מתוקפם של האמצעים האחרים, לרבות הבטוחות. באותו אופן נשמרו עד לסילוקו הסופי של החוב אף תוקפן של הערבויות וכן זכותו של הבנק לדרוש את פרעון ההלוואה כולה. סעיף 10 לכתב ההתחייבות מאפשר לבנק - כל עוד לא נפרע החוב - לדרוש מן הערב את תשלום ההלוואה כולה או חלקים ממנה על-פי שיקול-דעתו ומבלי לפנות ללווה, ואם לא ימלא הערב אחר הדרישה לחייב אותו בריבית המקסימאלית הנהוגה בחשבונות עובר-ושב הנמצאים ביתרת חובה. סעיף 18 מקנה לבנק זכות לדרוש את פרעון החוב כולו במקרה של הפרת התחייבות מצידו של הלווה, לרבות פיגור במועד ההחזר, וזאת מבלי לסייג זכות זו כאשר הבנק מחייב את החשבון הדביטורי. גם סעיפים 8 ו23- מאפשרים לבנק לתבוע את סילוק ההלוואה כולה בשל הפרת התחייבות, לרבות פיגור בהחזר, ואף זאת מבלי לסייג זכות זו במקרים שבהם חוייב החשבון הדביטורי. תנוית אלה מעידות כי הצדדים לא ראו בחיוב הדביטורי הלוואה חדשה. שכן, הבטוחות והסנקציות המקוריות נשמרו, והצדדים לא ראו לנגד עיניהם הלוואה חדשה שהבטוחות והסנקציות שנועדו להבטיח את גבייתה אינן אלו הקבועות בהסכם ההלוואה המקורי, כי אם אלו שנקבעו בהסכם חשבון העובר-ושב. התמונה המתקבלת מכתב ההתחייבות בכללותו היא איפוא שהלווה ישתחרר מחובו הצמוד למדד יוקר המחייה רק על-ידי תשלום בכסף. פרשנות סעיף 19(ד) כאילו חבוי בו הסכם להלוואה נוספת היא מלאכותית, ואינה מתיישבת עם אומד- דעתם המשותף של הצדדים. מטרת ההסכם 9. אף בהנחה כי בסעיף 19(ד) לכתב ההתחייבות אכן נקשר הסכם בין הבנק הלווה לפרעון הלוואתו הצמודה על-ידי נטילת הלוואה בריבית חופשית, הרי שתכליתו היחידה של הסכם זה הינה עקיפת המגבלה הקבועה בחוק הריבית. בעניין זה כתבתי בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350, בע' 357: אין זה מתקבל על הדעת [כי הלווה] הסכימה ... כי הבנק יכפה עליה אשראי בתנאים מחמירים לצורך פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר. והנה, בכתב ההתחייבות נכללה תניה המעניקה לבנק שיקול-דעת לחייב את חשבון העובר-ושב הדביטורי של הלווה בסכומים שבפיגור, ולגבות בגינם ריבית חופשית. גם אילו הסכים הלווה לתניה זו, אין בכך כדי לשנות את תכליתו האסורה של התנאי, שהיא, כאמור, עקיפת מגבלות חוק הריבית. 10. חברי, המשנה-לנשיא, קיבל את טענת הבנק כי חיוב החשבון הדביטורי של המושב מנע הפעלת סנקציות נגדו, כגון: הגשת תביעה נגד המושב, דרישה להחזר כל ההלוואה, ומימוש הבטוחות. ואולם, לטענה זו, שהיא טענה עובדתית, אין תשתית ראייתית. לדעתי היא אף אינה סבירה. שכן, ככלל עמד המושב בהתחייבויותיו, ואין להעלות על הדעת כי בשל פיגור של ימים אחדים בהחזר תשלום חודשי, שבגינו נגבית ממילא ריבית הפיגורים, היה הבנק מפעיל סנקציות ונוקט הליכים משפטיים יקרים וממושכים. על-כל-פנים, עניין לנו בפירוש חוזה אחיד, שעל תכליתו אין ללמוד מתוך מחשבתו הסובייקטיבית של לקוח מסויים. ראו והשוו לדברי השופט ברק בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מח(1) 217, בע' 228. כאמור, בכתב ההתחייבות שמר לעצמו הבנק את הזכות לנקוט בסנקציות המפורטות לעיל גם לאחר חיוב החשבון הדביטורי. יש איפוא להניח כי הבנק היה מפעיל סנקציות אלו לולא הצליח לגבות את הכסף שלווה המושב. אלא שאז היה הלקוח נתבע לשלם ריבית חופשית במקום ריבית על-פי דין. 11. טכניקה זו, שנועדה לעקוף את הריבית המקסימאלית שנקבעה בצו הריבית על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון העובר-ושב בגובה סכום הפיגור, אסורה גם אם קבועה בהסכם. ראו והשוו ע"א 6396/95 בנק דיסקונט נ' נופי (טרם פורסם). דרך זו אף אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב המוטלת על הבנק במילוי ההסכם. שכן, לפי אופן הפעלת כתב ההתחייבות על ידיו אין נפקות לתניה כי המושב יישא בשל איחור בהחזר התשלום החודשי בריבית הפיגורים הקבועה בחוק הריבית. מסקנתי היא איפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם על פרעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית, הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור ומשאירה על כנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופט א. גולדברג: אני מסכים לאמור בחוות דעתו של חברי המשנה לנשיא. בנסיבותיו של מקרה זה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה, בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם נמוכה יותר. מדובר, אם כן, בהסדר של קבע בו לא היה הבנק שוקל מדי פעם את כדאיות ההסדר מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום. שאם לא כן, היה מקום לשקול אם הפעלת סעיף 19 לכתב ההתחייבות הינה הפעלת זכות הנובעת מחוזה שלא בתום לב, שיש בה להעלות חשד לעקיפת הוראות חוק הריבית. ש ו פ ט הוחלט איפוא ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת דורנר, כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא. ניתן היום טז בכסלו תשנ"ח (15.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/

[ "חוק הריבית, תשי\"ז- 1957", "חוק הריבית) ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש\"ל - 1970", "חוק החוזים (חלק כללי), תשל\"ג1973", "צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלי), תש\"ל1970", "צו הריבית), שהוצא מכוח חוק הריבית, תשי\"ז1957" ]

1,369

43,994

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8112/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : יוסף מגעיד נגד המשיב ה : רות מגעיד ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.8.95 בתיק ה"פ 1542/93 שניתן על ידי כבוד השופט א' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באייר תשנ"ט (2.5.99) בשם המערער : עו"ד חוטין ועו"ד רבינוביץ בשם המשיב ה: עו"ד מאיר פז פסק - דין לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן פסק דין בבית משפט זה בע"א 3836/93 + 4690/93 המבחין בין ההלכות שעליהן סמך השופט המלומד לאור מסמכי היסוד, שבגדרן נוצרה זכותה של המשיבה. בהסכמת בעלי הדין קבלנו כראיה את מסמכי היסוד ועוד מסמכים אחרים ונחה דעתנו שיש מקום לבחון את הענין שנית מבחינה עובדתית ומשפטית על יסוד ההנחה שיכול והוראות סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה1965 - אינן חלות. אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את פסק הדין ומחזירים את הענין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבל ראיות נוספות ויתן פסק דין חדש. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז באייר תשנ"ט (2.5.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95081120. B03

[ "חוק הירושה, תשכ\"ה1965" ]

1,378

346

ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: Lokew Mesfin Gonder City Teda; Ethiopia . 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. הבקשה על נספחיה תתורגם לאתיופית או לאנגלית ותומצא למשיב כנ"ל. 5. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 6. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, כ"א באלול התשנ"ז (23.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. B02 /דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,380

1,549

ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת: למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ז באלול תשנ"ז (19.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. O01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,381

25,373

ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ט"ו בסיון התשנ"ח (9.6.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

1,382

40,185

ב בית המשפט העליון בה"נ 5489/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : למלם טמרט נגד המשיבים : 1. לקהו מספין 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, ז' בתשרי התשנ"ט (27.9.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054890. B04 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,383

20,319

ב בית המשפט העליון ע"א 5773/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה הוצא ביום 27.3.96 צו לסיכומים. הצו הומצא למשיבים 2-1 ביום 8.4.96 ו2.4.96-, בהתאמה. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבים 2-1, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת המועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבים ליתן טעם תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באדר תשנ"ח (24.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. P06

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,388

34,058

ב בית המשפט העליון ע"א 5773/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד עידו אמגור החלטה בהתאם לצו בדבר סיכומים בכתב שניתן על ידי כב' הנשיא ביום 27.3.96, היה על המשיבים מספר 1 ו2- להגיש סיכומים מטעמם תוך שלושים יום ממועד הגשת סיכומי המערערים. סיכומי המערערים הומצאו למשיבה מספר 2 ביום 4.11.97 ולמשיב מספר 1 ביום 26.12.97. למרות זאת, עד היום לא הוגשו סיכומים מטעמם. אני מאפשרת למשיבים 1 ו2- ליתן טעם, תוך עשרה ימים ממועד המצאת החלטה זו, מדוע לא יועבר הערעור להרכב שידון בו במעמד המערערים והמשיבה מספר 3, בהתאם לתקנות 448 (ג) ו450- (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק לדיון האמור ללא החלטה נוספת. ניתנה היום, י"ג בכסלו תשנ"ט (2.12.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. P07

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,390

57,755

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5773/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערים : 1. רמי נבולסי 2. עדנאן נבולסי נגד המשיבים : 1. אבומנה אנטון 2. מעוז, חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 27.6.95 בת"א 992/93 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערערים : עו"ד עידו אמגור בשם המשיבים: עו"ד ליפא ליאור ועו"ד עמליה ליאור פסק-דין השופט ת' אור : שמעון ולוי נוטלים רכב מבעליו ללא רשות. שמעון נוהג ברכב ולוי יושב לידו. במהלך הנסיעה מתרחשת תאונת דרכים בה נפגע לוי באורח חמור. האם זכאי לוי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים )? זאת השאלה העומדת במוקד ערעור זה. העובדות וההליכים 1. ביום 29.7.92 נפגע המערער מספר 1 (להלן: המערער ) בתאונת דרכים. הוא נפצע באורח קשה ביותר ונותר נכה לצמיתות בשיעור 100%. המערער הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים, בה תבע את נזקי הגוף אשר נגרמו לו בתאונה הנ"ל. התביעה הוגשה באמצעות אביו של המערער, המערער השני, שכן המערער היה קטין בעת הגשת התביעה. המשיבה 2, מעוז חברה לביטוח בע"מ, והמשיבה 3, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( להלן: המשיבות ), כפרו בחובתן לפצות את המערער, ובית המשפט החליט לדון תחילה בשאלת החבות. עיקר הדיון נסב סביב נסיבות התאונה בהן נפגע המערער. לא היו עוררין על כך שהרכב בו נסע המערער נלקח מבעליו באותו ערב, וכי ברכב נהג המשיב 1 ( להלן: המשיב ). המחלוקת העובדתית התמקדה בשאלה האם המערער היה שותף למעשה נטילת הרכב מבעליו, או שמא הוא הצטרף לנסיעה בשלב מאוחר יותר, לא היה שותף למעשה זה ולא ידע שהוא נוסע ברכב אשר נלקח ללא רשות מבעליו. השופט קיבל את גירסת המשיבות, לפיה הרכב שבו ארעה התאונה נלקח מידי בעליו ללא רשותו על ידי המשיב יחד עם המערער. לאור מסקנתו זו, קבע השופט בפסק הדין כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים ולכן אין המערער זכאי לפיצוי לפי חוק. אשר על כן, דחה את תביעת המערער. על פסק הדין הוגש ערעור זה. התשתית הנורמטיבית 2. עיקרון היסוד העומד בבסיס חוק הפיצויים הוא, לפצות נפגעים בתאונות דרכים ללא צורך בהוכחת אשם מצד הנוהג או אשם תורם של אחרים. פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל1970-, מחייבת לבטח את השימוש ברכב (סעיף 2(א)). החבות לפצות את הנפגע בתאונת דרכים תוטל, אם כן, בדרך כלל, על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב. במידה והמנגנון הביטוחי אינו פועל, אם מהטעם שהנוהג ברכב לא היה מבוטח ואם מהטעם שהביטוח אינו מכסה את החבות שנוצרה עקב תאונת הדרכים, חלה חובת הפיצוי על קרנית (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים). 3. יוצא, כי במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ע"א 91/82, 449/82 גולדמן ואח' נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד לח(3) 505, 522; רע"א 460/91 קרנית נ' עזבון בוסקילה , פ"ד מו(4) 476, 480). במקרה כזה, זכותו של נפגע לתבוע את נזקיו על פי עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינה נפגעת (סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים). מטרתו של סעיף 7 היא עונשית ויסודה בתקנת הציבור. אפשר שגם לולא הוזכרו חריגים אלה בחוק, בית המשפט היה שולל פיצוי מנפגעים בהם דן הסעיף על יסוד תקנת הציבור, אולם המחוקק ראה לנכון לומר את דברו במפורש (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , מהודרה שניה (תש"ן), עמוד 117; פ' גולדשטיין, ביטוח נפגעי תאונות דרכים , עמוד 210; דברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 6), התשמ"ח1988-; ע"א 91/92, 449/82 הנ"ל, בעמוד 519; רע"א 2853/96 קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח ואח' (טרם פורסם) פיסקה 5). 4. במקרה בו עסקינן, השאלה היא אם יש תחולה לסעיף 7(2) לחוק אשר זו לשונו: "הגבלת זכאותם של נפגעים נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) ... (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד1964-, וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; עינינו הרואות, כי סעיף 7(2) מפנה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד1964- ( להלן: חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ). חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ) ונטמע בתוכו. הוא הוחלף על ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין, אשר נוסחו היה זהה לו. לשונו של החוק לתיקון דיני העונשין, ולאחריו, סעיף 401(א), היה כדלקמן: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". ראוי לציין, כי באותה עת לא היה סעיף מיוחד אשר דן בגניבת רכב, והסוגיה הוסדרה במסגרת סעיף הגניבה הכללי. ביום 30.1.90 התקבל בכנסת חוק העונשין (תיקון מספר 28), התש"ן1990- ( להלן: תיקון 28 לחוק העונשין ). תיקון זה, ביטל את סעיף 401(א), וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות לרכב (סימן ה1 בפרק יא הדן בפגיעות רכוש). שתים מאותן עבירות, הקבועות בסעיפים 413ב ו413-ג, דנות בגניבת רכב ובשימוש ברכב ללא רשות, וזו לשונן: גניבת רכב 413ב. (א) הגונב רכב, דינו - מאסר שבע שנים. (ב) הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד מאלה על ידי אחר, דינו כדין גונב רכב. שימוש ברכב ללא רשות 413ג. הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות מבעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו מאסר שלוש שנים; עושה כן ונוטש את הרכב בכל מקום אחר, דינו מאסר חמש שנים". עם תיקון 28 לחוק העונשין, לא תוקן סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הערעור על ממצאים עובדתיים 5. בטענותיו בפנינו ביקש בא כוח המערער לתקוף את ממצאי בית המשפט, על פיהם נטילת הרכב על ידי המשיב ללא רשות הבעלים נעשתה כשהמערער היה עמו, וכי המערער ידע שהוא והמשיב משתמשים ברכב ללא הסכמת ורשותו של בעליו. בחנו את טענות בא כוח המערער ואת כלל הראיות, ובאנו למסקנה שאין עילה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. 6. המערער הגיש בקשה להבאת ראיות נוספות במסגרת הערעור. בראיות נוספות אלה, יש, לדעתו, לשכנע את בית המשפט שהמשיב נטל את הרכב לבדו ובא אל בית המערער עם הרכב, ללא שהמערער ידע שמדובר ברכב שנלקח מבעליו ללא רשות. בחנו את הבקשה, ומסקנתנו היא שדין הבקשה להידחות. לגבי העד האחד, משראווי, הוברר מפי בא כוח המערער שהוא נפטר בינתיים ועל כן לא ניתן להעידו. גם לגבי העד האחר, בשם בולוס, אין הצדקה להתיר את העדתו בשלב הערעור. מדובר בעד שהעיד בבית המשפט המחוזי, ומבקש עתה לשנות את עדותו. ההסבר בתצהירו של עד זה למה מבקש הוא, כעבור שנים, לשנות את עדותו, אינו משכנע. והעיקר הוא, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על אימון בגירסתו של המשיב הראשון ואי אמון בעדות אבי המערער. בנסיבות אלה, גירסתו החדשה של העד בולוס לא תשנה את התוצאה. התוצאה היא, שממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי עומדים בעינם. נותר לנו לדון בטענה משפטית, אותה העלה בא כוח המערער. הטענה היא, כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים אינו חל בענייננו. לדיון בטענה זו נעבור עתה. תחולת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים בענייננו 7. הפלוגתא המשפטית בין הצדדים מתמקדת בשאלת פרשנותו של סעיף 7(2) לחוק, לאור התמורות שחלו בהוראת החוק אליה מפנה הסעיף. לטענת בא כוחו של המערער, סעיף 7(2) מפנה לחוק שבוטל, ועל כן אין לו עוד כל נפקות. מוסיף הוא וטוען, כי המחוקק לא גילה דעתו האם יש להסיק מסעיף 7(2) הפניה לסימן ה'1 בחוק העונשין. מכל מקום, כך הטענה, אם אכן החליף סימן זה את החוק הקודם, הרי שהסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 413ג בלבד, ולא סעיף 413ב, שכן סעיף 7(2) אינו מפנה כלל לסעיף חוק הדן בגניבת רכב אלא לסעיף הדן בשימוש ברכב ללא רשות בלבד. סעיף 413ג הוסיף לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות את יסוד ה"נטישה", המהווה חלק מיסודות העבירה. במידה וייקבע כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים מפנה לסעיף 413ג, הרי שגם לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לא הוכח יסוד הנטישה. לעומתו טוען בא כוחה של המשיבה 3, כי לאור תיקון 28 לחוק העונשין יש לעשות שימוש בהוראתו של סעיף 25 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- ( להלן: חוק הפרשנות ) במסגרת פרשנותו של סעיף 7(2). עוד הוא טוען, כי ההנחה לפיה סעיף 413ג בלבד הוא זה אשר החליף את החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ואת חליפו, סעיף 401(א) המקורי, אין לה על מה שתסמוך. לטענתו, הן סעיף 413ג והן סעיף 413ב החליפו את סעיף 401(א) המקורי. ההבדל בין העבירות הללו נעוץ בדרגת חומרתן. לא יכולה להיות מחלוקת, כך הטענה, שמי שעבר עבירה של גניבת רכב, עבר גם עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. עבירת גניבה כוללת בחובה את העבירה הקלה יותר של שימוש ברכב ללא רשות. אולם אפילו תתקבל הנחת בא כוח המערערים כי סעיף 7(2) מפנה לסעיף 413ג בלבד, הרי שיסודות העבירה התקיימו בענייננו, כולל יסוד הנטישה. על פי הטענה, בסמוך לאחר התאונה נטשו נוסעיה את המכונית. די בנטישה זו כדי שיתקיימו יסודות הסעיף, ואין חשיבות לסיבת הנטישה. מוסיף בא כוח המשיבים וטוען, כי לא יעלה על הדעת כי גונבי רכב, או נוטלי רכב ללא רשות הבעלים, שנפגעו במהלך נסיעתם ברכב הגנוב אינם נכנסים לגדר סעיף 7(2) לחוק, על יסוד הטענה שהם לא נטשו את הרכב מרצונם. 8. בטרם נכריע במחלוקת בין הצדדים נבקש להדגיש כי תכליתו של סעיף 7(2) היא ברורה וחד משמעית. מטרת הסעיף היא למנוע פיצוי מאדם, אשר השתמש ברכב בו נפגע ללא רשות בעליו. זו אחת הסנקציות שראה המחוקק להטיל על מי שנוסע ברכב זולתו שלא ברשותו. זאת, כדי להילחם בתופעה של נטילת רכב ללא רשות בעליו. תכלית זו עולה מלשונו המפורשת של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) אליו הפנה סעיף 7(2) במקור, וכך עולה במפורש אף מדברי ההסבר להצעת החוק (ראה דברי ההסבר לסעיף 5 להצעת החוק, ה"ח 1079 מיום יב' בתמוז תשל"ג, (12.7.73), עמוד 406). כדי להיכלל בגדר האנשים אשר הפיצוי נשלל מהם, אין דרישה שהנוסע שנפגע השתתף בפועל במעשה נטילת המכונית. די אם הוא ידע שנוהגים בו ללא רשות. תכליתו של סעיף 7(2) כאמור ברורה, ואף בא כוחו של המערער אינו חולק עליה. המחלוקת המשפטית נעוצה, אם כן, לא בקושי להתחקות אחר תכליתו של הסעיף. היא נעוצה בהשלכות שיש לשינויים, שחלו בחיקוק אליו מפנה הוראות סעיף 7(2), על היקף תחולתו. 9. השינוי הראשון, החלפתו של חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) בסעיף 401(א) לחוק העונשין ( להלן: התיקון הראשון ), אינו טומן בחובו כל קושי. השינוי התבטא בהחלפת החיקוק המאוזכר בלבד, תוך שתוכנו נותר בעינו, כך שתכלית הוראת סעיף 7(2) נשמרת גם אם ההפניה היא לסעיף המחליף. השאלה המורכבת יותר עולה ביחס להחלפת סעיף 401(א) המקורי בתיקון 28 לחוק העונשין ( להלן: התיקון השני ). במקרה זה, אין המדובר בהחלפת החיקוק בלבד, תוך הותרת הנוסח המקורי, או תוכנו, על כנו. כפי שהובהר לעיל, בחוק שהחליף את סעיף 401(א) הוכנסו שינויים מהותיים בהגדרת העבירה של שימוש ברכב ללא רשות. סעיף 25 לחוק הפרשנות קובע: "איזכור של חוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר בנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בתיקון אחר". השאלה היא, אם לסעיף זה יש תחולה בענייננו? ככל שנוגע הדבר לתיקון הראשון, תחולתו של הסעיף אינה מביאה לשינוי בתכלית המקורית של סעיף 7(2). ההפנייה, גם לאחר התיקון, היא להוראה זהה מבחינת תכנה לזו הנזכרת בסעיף 7(2). האם יש להחיל את הוראות סעיף 25, כך שתחול גם על התיקון השני? עקרונית, סעיף 25 לחוק הפרשנות מסדיר אף מצב זה. ההפניה לחוק מכוונת לחוק המעודכן במועד הרלבנטי, על כל השינויים שהובאו בו עד לאותו מועד, כאשר השינויים עניינם הוא הן בתוספות שנתווספו לו והן בהוראות שהחליפו אותו המופיעות בחיקוק אחר. אם ניישם את הוראת סעיף 25 לענייננו, סעיפים 413ב ו413-ג, ולגירסת בא כוח המערער סעיף 413ג בלבד, החליפו את סעיף 401(א). התוצאה היא, שלעבירה המקורית של שימוש ברכב ללא רשות הוספו יסודות אשר לא נמנו בה בעבר. במידה וזו אכן התוצאה המתחייבת, החלתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים על המקרה דנן תלויה בקיום יסודותיו של סעיף 413ב', במידה והוא רלבנטי, או בקיום יסודותיו של סעיף 413ג', כולל יסוד הנטישה. דעתי היא, כי אין בתיקון השני כדי להוציא את המערער מגדר תחולת סעיף 7(2) לחוק. דעה זו מעוגנת באופיה של ההפנייה אל הוראת החוק הפלילית, אשר מצאה את ביטוייה בסעיף 7(2). 10. ישנם סוגים שונים של צורות התיחסות בנורמה אחת לדין אחר (לענין זה, ראה באופן כללי מאמרו של י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי", משפטים ב' 268, 316-299). לענייננו רלבנטי הסיווג בין "הוראת קליטה", ל"הוראת הפנייה". פרופסור פלר מסווג הוראות אלו באופן הבא: "... 'הוראת ההפניה' צופה פני העתיד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה דינמית ודיאלקטית, כשתוכנה של נורמה אחת מותנית בתוכנה של נורמה אחרת על כל התפתחויותיה בעתיד. לעומת הוראת ההפניה, 'הוראת הקליטה', צופה פני רגע היווצרותה בלבד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה סטאטית, כאשר נורמה אחת נכנסת בתוך נורמה אחרת, כגוף מוקפא ובלתי משתנה, לפי דמותו בשעת קבלת נורמה אחרת זו" (פרופסור ש' ז' פלר, "הוראת הפניה" ו"הוראת קליטה", הפרקליט כה' 320, 324). דעתי היא, כי את ההפנייה בסעיף 7(2) יש לסווג כ"הוראת קליטה" כמובנה בקטע המצוטט. אנמק את דברי. סעיף 413ג החליף כאמור את סעיף 401(א) המקורי. הבהרנו, כי בשונה מהתיקון הראשון, הפעם היתה ההחלפה כרוכה בשינוי מהותי בנוסח הסעיף. אין הסוגייה שבפנינו מצריכה את ליבונם של שינויים אלה לעומקם. לצורך ענייננו, די אם נאמר לעניין זה שעל פי פשוטו של מקרא עולה כי לעבירת שימוש ברכב ללא רשות הוסף יסוד של נטישת הרכב. הבהרנו שסעיף 25 לחוק הפרשנות מורה כי במקרים מעין אלו, יבוא החיקוק החדש, בנוסחו המעודכן, במקום החיקוק שבוטל. הוראתו של סעיף 25 משקפת את הכלל הרגיל, המתאים לרוב רובן של ההפניות בחיקוק אחד לחיקוק אחר, לפיו הפניות אלה תסווגנה כ"הוראות הפנייה". אולם יישומו של סעיף 25 בענייננו יוביל לתוצאה אשר תסתור את תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הטעם לכך הוא, שכוונת סעיף 7(2) היתה לשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנטל רכב והשתמש בו ללא רשות הבעלים. לפיכך, הוספת דרישה בדבר נטישת הרכב כתנאי לשלילת הזכאות, חורגת מתכלית זו. בנסיבות אלה יש ליישם את הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות, הקובע כי תחולת הוראות חוק הפרשנות מותנית בכך ש"אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה ". הוראה בחוק הפרשנות לא תחול אם משתמעת מהנסיבות תכלית אחרת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה (ראה רע"פ 500/98 חגואל נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך נג, 757; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 581 פיסקה 5). נראה בעליל, כי הפעלת סעיף 25 לגבי התיקון השני אינה מתיישבת עם תכליתו האמורה של סעיף 7(2). מהדברים האמורים יש להסיק, כי אין לפרש את ההפניה בסעיף 7(2) לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) כ"הוראת הפנייה". מתכליתו של סעיף 7(2) עולה, שיש לפרש את ההפניה כהוראת קליטה, קרי, כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי שהיתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2). תכליתו של הסעיף היתה, שבהתמלא התנאים הנקובים בו, כולל ההתיחסות לקיום העובדות של העבירה הנזכרת בו, לא יהיה נפגע זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), המחוקק הקפיא אותו, כלשונו, בתוך הסעיף בדרך ההפנייה. בלשונו של פרופסור ש' ז' פלר: "התוצאה מכך היא שכל שינוי בדין שנקלט או ביטולו, אינם יכולים להשפיע, לכשעצמם, על התוכן המקורי והמלא של הנורמה הקולטת. במלים אחרות, יש להוסיף ולקרוא בתוך הנורמה הזאת את הדין הנקלט, כאילו לא קרה לו מאומה, מבחינה חקיקתית" (שם, בעמוד 323). מכאן שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) הוא הנוסח הרלבנטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. המסקנה מהדברים האמורים היא, שהמערער אינו יוצא מגדר תחולתו של סעיף 7(2), ולכן אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. לאור האמור, הערעור נדחה. נוכח פגיעתו הקשה של המערער בתאונה - אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, טז' בחשון התש"ס (26.10.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95057730. E10 /עכב

[ "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש\"ל1970", "חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ\"ד1964", "חוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ\"ד1964", "חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין, תשל\"ז1977", "חוק הפרשנות, התשמ\"א1981" ]

1,391

350

בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4339/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סולימאן אל עביד בקשה שישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד נ' בן אור בשם המשיב: עו"ד א' פלדמן החלטה בהסכמת הצדדים אני מאריכה את מעצרו של המשיב עד לתאריך 18.7.97 או עד למתן גזר-דין בת"פ 76/93 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכול לפי המוקדם. ניתנה היום, ט בתמוז התשנ"ז (14.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043390. L02

[ "חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ\"ב1982" ]

1,405

1,804

בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4339/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיב : סולימאן אל עביד בקשה ששית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- החלטה בהסכמת בא-כוחו של המשיב אני מאריכה את מעצרו עד ליום 14.7.1997. הבקשה להארכת המעצר תידון במעמד הצדדים ביום 14.7.1997 בשעה 16:00. המשיב יובא לצורך כך מהמעצר. ניתנה היום, ח בתמוז התשנ"ז (13.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043390. L01

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ\"ב1982" ]

1,406

12,304

ב בית המשפט העליון רע"פ 2952/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : קוזוקרו בילה-חסויה נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"פ 360/97 מיום 31.3.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר, אחיטוב תאריך הישיבה: א בתמוז תשנ"ז (6.7.97) בשם המערער : עו"ד כסיף מאיר בשם המשיב : עו"ד ע. גולדנברג פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מבלי להתייחס לטיעוני הפרקליטים מוסכם על המשיבה ומטעמיה למחיקת הערת האזהרה ואנו מוחקים אותה מכח סמכותנו לפי סעיף 221(ד) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965. מבחינה זו הערעור מתקבל. אין צו להוצאות. ניתן היום א בתמוז תשנ"ז (6.7.97). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029520. B05

[ "חוק התכנון והבניה, תשכ\"ה- 1965" ]

1,409

354

בית המשפט העליון ע"פ 97 / 116 4 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: יחזקאל יעקובי נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.2.97 בתיק פלילי 326/97 שניתן על ידי הרכב כבוד סגן הנשיא השופט צמח בשם המערער: עו"ד י' קמר בשם המשיבה: עו"ד למברגר החלטה 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348 (ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "החוק") התעללות מינית בקטין (עבירה לפי סעיף 368ג לחוק ומעשה סדום (עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק). כל זאת בהתייחס למעשים שביצע המערער, לפי הנטען בכתב האישום, במתלונן, שהוא קטין יליד 1983. בטרם החל שלב ההוכחות במשפט הגיש המערער בקשה להסרת החיסיון על עדות הפסיכולוג המטפל במתלונן ועל כל החומר והמידע המצוי בידי הפסיכולוג אודות המתלונן. המשיבה צרפה לתגובתה לבקשה חוות דעת מטעמו של הפסיכולוג המטפל במתלונן, בה פורטו כל הנתונים, הנוגעים לדעת עורך חוות הדעת לחשד להתעללות מינית במתלונן. בין היתר נכתב בחוות הדעת: "החשד מפני התעללות עלה לראשונה בשעת הראיון המקדים שנערך להורים ע"י עובד אחר עם הגיעם לתחנה באוגוסט 1992. ההורים סיפרו שאדיר היה במשפחתון והוצא משם לאחר שקיבלו מידע לפיו מדובר במשפחה מוזרה ובעייתית מאד - הרבה קללות וריבים, כמו גם מוזרות של אחד מבני המשפחה בן 26 שהתעסק עם ילדים קטנים, כך אמרו השמועות בשכונה." בעקבות הגשת תגובת המשיבה, על חוות הדעת שצורפה לה, הגיש המערער בקשה לפסלות המותב שדן בהליך, זאת משום שהמותב נחשף לחוות הדעת, שכללה, לטענתו, עדויות שמיעה המשחירות את פני המערער ויוצרות דעה שלילית לגביו. (המערער התייחס בטיעוניו בפני בית המשפט קמא גם לקטעים נוספים בחוות הדעת, אולם ריכז את טיעוניו בקטע שצוטט לעיל). כל זאת בשעה שהפסיכולוג עורך חוות הדעת אינו נמנה כלל עם עדי התביעה. בתגובתה לבקשת הפסלות ביקשה המשיבה, בין היתר, לתקן את כתב האישום ולצרף את הפסיכולוג כעד תביעה. בית המשפט (כב' השופט י' צמח , סגן-נשיא וכב' השופטות מ' נאור ומ' ארד) קבע, כי מלכתחילה לא היתה המשיבה זכאית לצרף לתגובתה לבקשה להסרת חסיון את חוות הדעת, אפילו היה הפסיכולוג רשום כעד וכי - "מלכתחילה ואלמלא בקשתה של המאשימה, לצרף את הפסיכולוג המטפל כעד - אכן היה מקום להעביר את הדיון למותב אחר, שעינו לא שזפה את חוות הדעת ולהורות על הוצאת חוות הדעת מהתיק." עם זאת, קבע בית המשפט, כי משנמצא שיש מקום להתיר את תיקון כתב האישום, על דרך הוספתו של הפסיכולוג המטפל לרשימת עדי התביעה, הרי תובא בפני בית המשפט ממילא חוות דעתו של הפסיכולוג ואפילו ייחשף בית המשפט, אגב הדיון בעדות זו, למידע שיימצא בלתי קביל אין בכך כדי להביא לפסלות המותב הדן באישום. בית המשפט קבע, כי לא היה מקום להכללת הקטע שצוטט לעיל בחוות הדעת, אולם הוסיף, כי בתי משפט נחשפים כעניין של יום ביומו, לעדויות בלתי קבילות הנשמעות בבית המשפט ומוכרזות מניה וביה כראיות פסולות. באשר לקטע האמור ציין בית המשפט קמא: "אין לנו ספק כי נדע להתעלם מאמרה זו וכי נפסוק על פי הראיות הכשרות ועל פיהן בלבד." למעלה מן הצורך, ולאחר שקבע, כי טענות המערער אינן מקימות עילת פסלות, הוסיף בית המשפט וציין, כי משמעותה המעשית של קבלת בקשת המערער הינה דחייה של הדיון, שאינה מתיישבת עם טובת המתלונן. בערעור שבפני חוזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא ומציין, כי נוכח השתלשלות הדברים בתיק עד כה איבד כל אמון בסיכוייו למשפט הוגן וענייני וכי מראית פני הצדק נפגמה באופן שאינו מאפשר עוד את ניהול ההליך בפני בית המשפט קמא. המשיבה טוענת, כי בית משפט נחשף לא פעם לעדויות בלתי קבילות: כך, לדוגמא, במשפטי זוטא, שבסופם נפסלות הודאות נאשמים, כך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו. בנסיבות אלו, טוענת המשיבה, אין בית המשפט הדן בתיק פוסל עצמו מלהמשיך ולדון ובית משפט זה אישר פרקטיקה זו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי שדין הערעור להידחות. כבר פסקנו לא פעם, כי חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת, מניה וביה, את השופט שדן בתיק (וראה: ע"פ 101/97 סטגסי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, ע"פ 177/97 ועקנין נ' מדינת ישראל , טרם פורסם), כך גם פסקנו באשר למקרים בהם חזר נאשם מהודאתו (וראה: ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם וע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (4) 768). לעתים אין מנוס מחשיפת בית המשפט לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות (כך במשפטי זוטא וכך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו). לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדל של הצדדים להליך ( וכך במקרה שלפנינו). קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט. "כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לדעת הערכאה השיפוטית לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג. נקודת המוצא של בית המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של השופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט ובכלל זה השאיפה המתמדת להנתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה." "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" (גבורות לשמעון אגרנט (התשמ"ז) עמ' 87, 118. חזקה על בית המשפט קמא, כי ידע להבחין בין ראיות קבילות לראיות בלתי קבילות וכי לא יושפע מעדויות פסולות. תחושתו הסובייקטיבית של המערער, כשלעצמה, אין די בה כדי לסתור חזקה זו. הערעור נדחה. ניתנה היום ט"ז בניסן התשנ"ז (23.04.97) ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011640. A02 /דז

[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977" ]

1,415

356

בבית המשפט העליון בש"פ 7598/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. דוד בן דוד 2. לויב אלכסנדר 3. משה ויצמן בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ"ו1996- תאריך הישיבה: א' בטבת תשנ"ח (30.12.97) בשם המבקשת: עו"ד א' פטר בשם משיב 1: עו"ד זועבי פאהום בשם משיב 2: עו"ד פרלמוטר וולף בשם משיב 3: עו"ד כרמלה רוטפלד-האפט ה ח ל ט ה 1. זוהי בקשה שלישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-. המשיבים, נגדם הוגש כתב אישום על עבירות של שוד מזוין, נשיאת נשק שלא כדין ופציעה בנסיבות מחמירות, נעצרו עד תום ההליכים ביוני 1996. ב1.7.97- הוארך מעצרם בשלושה חודשים על-ידי בית משפט זה, שהאריכו שנית בשלושה חודשים ב29.9.97-. מאז אותו מועד התקיימו 12 ישיבות בנוסף לעשרות ישיבות שהתקיימו קודם לכן. 2. פרשת ההגנה הסתיימה וה16.1.98- נקבע כמועד לשמיעת סיכומים בעל-פה של הצדדים. יש להניח שפסק הדין יינתן סמוך לאחר מכן. לטענת הסנגוריות המלומדות התמשך המשפט יתר על המידה שלא באשמת ההגנה ואין המשיבים צריכים לשלם את המחיר על כך, במיוחד לאור החוק החדש שקיצר את תקופת המעצר שאחריה יש לפנות לבית משפט זה, משנה לתשעה חודשים. 3. קשה לי להבין כיצד משפט זה מתנהל במשך עשרות ישיבות. אין לי ספק כי אילו עשו שני הצדדים מאמץ אמיתי וכן שהמשפט יתנהל במהירות וביעילות, היה הוא מתנהל כך. גם בית המשפט גילה ככל הנראה אורך רוח רב ביחסו כלפי מי שנראה לו כגורם לדחיות מיותרות ולסחבת בלתי ראויה, כפי שמשתקף בכמה מהחלטותיו. שרביט הניצוח על מהלך המשפט הוא בידי השופט וראוי שישתמש בו כדי לא לאפשר לצדדים לכוון את המשפט לנוחיותם ולגחמותיהם. 4. המעשים המיוחסים למשיבים חמורים וברוטאליים ומעידים על זלזול בחיי אדם וברכושו ועל מסוכנות רבה מצד מבצעי מעשים כאלה, לציבור וליחידיו. העבירות מעמידות נגדם חזקת מסוכנות (ס' 21(א)(1)(ג)(4), שלא נסתרה; מסוכנותם ברורה בעליל הן ממעשיהם והן מהרשעותיהם הקודמות התלויות מאחוריהם כקופה של שרצים. כנגד המשיבים 3-1 תלויים מאסרים על-תנאי והמשיב 2 היה אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירות. 5. כפי שתואר באופן מפורט בהחלטתו הראשונה של בית המשפט שהורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, ובשתי ההחלטות שניתנו לאחר מכן, תועד השוד בזמן אמת על ידי מצלמת וידאו שהיתה מוצבת בחנות הנשדדת והגנת המשיבים היא, שלא הם ביצעו את השוד. בית המשפט השומע את המשפט יכריע בשאלה זו. בשלב זה די בכך שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדם ולא נטען על-ידי הסנגוריות המלומדות כי אלה כורסמו על ידי חומר הראיות במשפט. 6. כמצוות החוק, שקלתי חלופת מעצר. אולם הגעתי לכלל מסקנה ששום חלופה לא תשיג את תכלית המעצר. אין לתת אמון במשיבים שיצייתו לחוק ולמגבלות אילו הוטלו כאלה, ואיך להבטיח את הציבור מפניהם אם ישוחררו ממעצר. 7. לאור חומרתם הרבה של המעשים, מסוכנותם של המשיבים, שחזקת המסוכנות שלא נסתרה עומדת נגדם, עברם הפלילי העשיר והסיכוי הקרוב לוודאי שמשפטם עומד בפני סיום, נענית אני לבקשה ומאריכה את מעצרם בשלושה חודשים החל מיום 3.1.98, או עד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם. בעשותי כן, נותנת אני את הדעת על כך שלאחר חלוף שנה מיום המעצר (כיום תשעה חודשים), הכלל הוא כי יש לשחרר את העצור אם לא נסתיים משפטו, והחריג הוא שיש לעצרו. אני סבורה שבמקרה שלפנינו מתקיים החריג. ניתנה היום, א' בטבת תשנ"ח (30.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 02.97075980 J

[ "חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], התשנ\"ו1996", "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ\"ו1996" ]

1,418

6,370

בבית המשפט העליון בש"פ 7598/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. דוד בן שלמה בן דוד 2. לויב בן אברהם אלכסנדר 3. משה בן חנניה ויצמן בקשה (שלישית) להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- החלטה לדיון ביום 30.12.97 בשעה 09:00. ניתנה היום, כ"ה בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075980. J01

[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ\"ו1996" ]

1,419

357

רע"א 97 / 2928 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : חנוך נוח נגד המשיב ה : חברת אופיר שיווק והספקה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק בר"ע 1232/97 שניתנה ביום 17.4.97 על ידי כבוד השופט י' פינקלמן בשם המבקש: עו"ד אהרן מרגלית בשם המשיבה: עו"ד יצחק יניב ה ח ל ט ה 1. באי-כוח בעלי הדין יבואו בדברים במגמה להגיע להסכמה לפיה יבוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום ותינתן למבקש רשות להתגונן בתנאים שעליהם יסכימו באי-כוח בעלי הדין. על תוצאות המגעים יודיעו לבית-המשפט תוך 10 ימים. 2. אם לא תושג הסכמה תגיש המשיבה תשובתה לבקשה להרשות ערעור ולבקשה לעכב את ביצוע החלטתו של בית-משפט השלום, לענין חלקו של פסק-הדין שלא בוטל, תוך 30 יום מיום המצאתה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. התשמ"ד 1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית-משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. 6. עד להחלטה נוספת יעוכב מימוש קופת התגמולים של המבקש שמימושה נתבקש במסגרת ההליכים בתיק הוצל"פ (הרצליה) 26-05669-96. ניתנה היום, י"ט באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 292897

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד 1984" ]

1,420

30,209

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2928 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקש: נוח חנוך נ ג ד המשיבה: חברת אופיר שי שיווק והספקה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.4.97 בתיק ת.א. 11240/96 שניתנה על ידי כבוד השופט י' פינקלמן בשם המבקש: עו"ד אהרן מרגלית בשם המשיבה: עו"ד יצחק יניב פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין : 1. ערעור ברשות על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט פינקלמן) לדחות בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט שחורי) שביטל פסק-דין שניתן על ידו כשעדיין כיהן כרשם נגד המבקש, למעט חיובו בתשלום שני שיקים. אלה הן העובדות הנוגעות לענין: א) ביום 18.7.92 הגישה המשיבה תובענה לתשלום סכום של 255,513 ש"ח כנגד שלושה: מיכאל נח, חנוך נח, אביו של מיכאל נח, הוא המערער שלפנינו, ו"נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון" (הנתבעת מס' 3). בכתב התביעה לא צויין מה טיבה של הנתבעת מס' 3 ואם היא תאגיד הצורה שבה התאגדה, כמצוות תקנה 9(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ב) בסעיף 4 לכתב התביעה נאמר שהמשיבה סיפקה ל"נתבעים" לפי בקשתם פריטים שונים של ציוד חשמלי "ו/או ציוד אחר", במחירים מוסכמים והוציאה להם חשבוניות לפי כרטיס הנהלת החשבונות "של הנתבעים". לכתב התביעה צורף, ככל הנראה, כרטיס הנהלת חשבונות "בצירוף צילומי החשבוניות, תעודות המשלוח והעתקי 2 השיקים ששולמו על חשבון הסחורה ואשר חזרו מסיבת היות החשבון מוגבל". אכן, כאן מתוודעים אנו לראשונה לשני השיקים נשוא הערעור שלפנינו. ג) שני השיקים בהם מדובר הם בסכום קרן של 51,920 ש"ח ו10,000- ש"ח ונשאו בהתאמה תאריכים של 16.11.91 ו16.2.91-. הם נחתמו בחתימה בלתי ברורה, שאחר כך התברר שהיא של מיכאל, בנו של המערער, על גבי חותמת בנוסח זה: "נח חנוך ומיכאל עבודות חשמל ופיתוח, בית שאן טל. 06-588536" לפקודת "אופיר שי 86 בע"מ" (שמה של המשיבה הוא "אופיר שי ייצור, שווק ואספקה צפון 1986 בע"מ"). בפינה הימנית העליונה של שני השיקים הודפסו המלים: "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל ורשת טלפון שכון א 27/2, בית שאן 10900, פקס'-טל': 06-588536, 06-586097". ד) בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב כי: "(המשיבה) תטען כי על הנתבעים לשלם לה את סכום התביעה מכח התחייבותם החוזית ו/או השטרית". מכאן ואילך אין בכתב התביעה כל איזכור לשיקים. בסעיף 7 לכתב התביעה נכתב כי "שווי התביעה, דהיינו הסכום הנקוב בחשבוניות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאת כל חשבונית ועד ליום הגשת התביעה הינו לצרכי אגרה בלבד 255,513 ש"ח", הוא הסכום שנזכר בבקשת הסעד שבכתב התביעה. ה) בהעדר בקשת רשות להתגונן ניתן פסק-דין כנגד המערער על סכום של 250,513.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הוא עתר לביטול פסק הדין ולמתן רשות להתגונן. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה נטען שבמועדים הרלבנטיים לא היה קיים כלל גוף משפטי בשם "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון", הבן בלבד הפעיל עסק בשם "נח מיכאל" (סעיף 5.1) והמערער שימש כשכירו. אמנם התקיימה בעבר פירמה בשם "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון" אך היא "חוסלה" כבר בשנת 1989. החשבוניות שהוצאו ע"י המשיבה היו על-שם מיכאל בלבד (סעיף 5.5) שהוא בלבד ניהל עסקות עם המשיבה. החשבון שעליו נמשכו השיקים שימש את המערער באופן פרטי והבן, מיכאל משך את השיקים ללא ידיעתו של המערער (סעיף 5.6). ו) המערער נחקר על תצהירו ובין השאר אמר (בעמ' 3): "...השיקים נמשכו מהחשבון שלי, נכון שאני הוספתי אותו כבעל זכות חתימה בבנק. זהו חשבון פרטי שלי. החשבון נפתח כשבני היה בן שנתיים. אחר כך הוספתי אותו לחשבון כשהוא היה אחרי צבא... אני נתתי לבן לעבוד בחשבון שלי, כי הוא הבטיח לי להכניס כסף לחשבון חזרה וזה כולל את שני השיקים של התביעה. אני ידעתי שהוא משתמש בשיקים האלה, ידעתי שהוא מוגבל (דהיינו שחשבונו מוגבל) ונתתי לו רשות". להלן מאשר המערער שהחתימה על השיקים היא של מיכאל. ז) בהחלטתו כתב השופט המלומד של בית משפט השלום שהוכח שהמערער קיבל המצאה של כתבי-בית-הדין ולפיכך ענין ביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אכן, הטענה שהמערער לא קנה טובין מן המשיבה ראויה להתברר בראיות. עם זאת סבר בית המשפט, שבאשרו ששני השיקים "נמשכו מחשבונו ובידיעתו כדי לכסות חלק מן החובות ומתוך הבנה עם (הבן) ש(הבן) יחזיר לו את הכספים", הודה המערער בחבות, לפיכך אין מקום לבטל את פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לשיקים. ח) המבקש עתר למתן רשות לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אך בקשתו נדחתה בהחלטה קצרה. וכך מגיעים אנו לערעור שלפנינו. 2. טענתו המרכזית של המערער בסכומו בכתב היא שהתובענה אינה מבוססת על השטרות, אלא על עסקת היסוד בלבד. אמנם - כך נטען - נזכרה ה"התחייבות השטרית" בסעיף 5 לכתב התביעה אך בסעיף 7 לא התבססה המשיבה אלא על החשבוניות ובגוף כתב התביעה לא נכללה עילת תביעה שטרית: לא נאמר בכתב התביעה על ידי מי נמשכו השיקים שהמשיבה אוחזת בהם ושהם הוצגו לפרעון. יתרה מזאת: אין קיימת זהות בין שם בעל החשבון המופיע בפינתו הימנית העליונה של כל אחד מן השיקים לבין השם המוטבע ליד חתימת המושך, ואין בגוף השיקים כל אינדיקציה שהם משוכים על ידי המערער; גם לא היו תימוכין - לטענתו - לקביעת בית משפט השלום שהשיקים נמשכו מחשבונו של המערער ובידיעתו כדי לכסות חלק מן החובות, מתוך הבנה עם הבן שזה יחזיר לו את הכספים. "העובדה" - כך טוען המערער - שהוא התיר לבנו למשוך שיקים מן החשבון "אינה יוצרת חבות מצד המערער כלפי המשיבה", ואין כל תימוכין בחומר הראיות לקביעה שהמערער הרשה לבנו במפורש למשוך את השיקים נשוא הערעור. מנגד טענה המשיבה, בהסתמכה על סעיפים 4 ו5- לכתב התביעה, שכתב התביעה התבסס גם על השיקים, שברור מכתב התביעה ונספחיו שהיא אוחזת בהם וכי החזות החיצונית של השיקים מגלה שהם נמשכו מחשבון משותף; אם אמנם קיימת שותפות בין המערער לבין בנו, חב כל אחד מהשותפים בחתימת שותפו ואם אמנם החשבון הוא של המערער עצמו, כפי שהוא טוען, הרי הוא חב בכל פעולה הנעשית בחשבון "על דעתו ו/או בהרשאתו ו/או בהסכמתו" על יסוד סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], וגירסתו לסתור בתצהיר הופרכה בחקירה שכנגד. המשיבה מוסיפה וטוענת שיש לקרוא את השיקים כמכלול אחד ועל יסוד הילכת ע"א 4294/90, פ"ד נ(1) 473, אך ברור הוא שהבן משך את השיקים כשליחו של המערער. עוד טענה המשיבה, בין השאר, שבנסיבות הענין מושתק המערער מלטעון שאין הוא חב לפי השיקים. 3. הערעור הנוכחי יכול לשמש דוגמה טובה למקרה שבו אי הקפדה על סדרי הדין עשויה לשבש את מהלכו של הליך שיפוטי. אמנם בסעיף 5 לכתב התביעה צויין שעל הנתבעים לשלם את סכום התביעה "מכח התחייבותם החוזית ו/או השטרית", אך אין בדברים אלה אלא הסקת מסקנה משפטית. אפילו אם נעיין בצילומי פני השיקים עצמם, שצורפו לכתב התביעה, אין לדעת מיהו המושך. כל שידוע לנו מעיון בסעיף 4 לכתב התביעה הוא שהמשיבה סיפקה למערערים טובין וששני השיקים "שולמו על חשבון הסחורה" והוחזרו מסיבת היות החשבון מוגבל". אכן, מכח תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, שומה היה על המשיבה לכלול בכתב בתביעה את "הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו..." ובין עובדות אלה חיוני היה לכתוב מיהו המושך, האם זהו הבן מיכאל נח, או אביו, המערער, או שמא המערערת מס' 3 - נח חנוך ומיכאל נח קבלני עבודת חשמל וטלפון; כפי שכבר צויינו לעיל, אפילו לא נכתב בכתב התביעה מה מעמדה המשפטי של נתבעת זו, האם היא תאגיד ומהי הצורה שבה התאגדה. אם טענת המשיבה היא שהמערערת מס' 3 היא שותפות בין שני המערערים הראשונים, הרי שהדבר לא נכתב בכתב התביעה כעובדה מהותית. גם לא נאמר בכתב התביעה שהשיקים נמשכו מחשבון משותף הקיים בין שני המערערים הראשונים ולא פורטה בו כל קונסטרוקציה עובדתית שיש בה כדי לחייב אחד מהם על יסוד חתימתו של האחר. נמצא שכתב התביעה, כמו שהוגש, אינו מגלה עילה שטרית כנגד המערערים ודינו היה להימחק על הסף על יסוד תקנה 100(1); עם זאת רשאי בית המשפט, להתיר למשיבה לתקן את כתב התביעה והוא - נוכח כוונתה, העולה למקרא כתב התביעה, לתבוע אף את המערער על יסוד השיקים; השווה, בשינויים המחוייבים: ע"א 356/59 פ"ד י"ד 486, 491, 492. 4. נראה לי שגם לו אימצה המשיבה בכתב התביעה את גירסת המערער, היו טענותיו של המערער מגלות עילת הגנה. בראש ובראשונה, אין ממש בטענות המשיבה המתייחסות לסעיף 92(א) לפקודת השטרות שעניינו חתימת שמו של פלוני על-ידי אלמוני בהרשאתו של פלוני הואיל ובמקרה נשוא הערעור נושאים השיקים את חתימת הבן ולא את חתימת המערער; שנית, לכאורה, גירסת המערער שהחשבון עליו נמשכו השיקים הוא חשבונו הוא אינה נתמכת על ידי חזותם החיצונית של השיקים; אשר על-כן גם אם אניח, מבלי לפסוק, שהשיקים נמשכו בהרשאתו של המערער, אין זה מובן מאליו שהמערער חב על-פיהם, ואפשר שניתנה הרשאה לבן להשתמש בחשבון כמכשיר לתשלום שלא על מנת להחיב את המערער; שלישית, המערער לא הביא כל תימוכין לטענה שקריאת השיקים כמקשה אחת, כפי שהדבר נעשה בע"א 4294/90 הנ"ל, עשויה להביא אוחז סביר של השיקים למסקנה שגם המערער חב על פניהם, להבדיל ממסקנה אפשרית שהשיקים על פי חזותם החיצונית נמשכו על-ידי שותפות או פירמה; בענין אחרון זה יש אולי לייחס משמעות להבדלים בין נוסח החותמת המופיעה ליד החתימה והנוסח המודפס המופיע בפינה הימנית העליונה של השיקים; ולבסוף אם טענת המשיבה היא שהמערער מושתק, לפי הנסיבות, מלטעון שאינו חב על פי השיקים, שומה יהיה עליה להגיש כתב תשובה על יסוד תקנה 61. 5. השופט המלומד היה מוכן, לפי שיקול דעתו, לבטל את פסק הדין במידה שטענותיו של המערער מגלות עילת הגנה; הגעתי, כאמור לכלל מסקנה שזהו המקרה שלפנינו. לפיכך יש, לדעתי, לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין גם ככל שהוא מתייחס להגנת המערער כלפי התביעה לפי השיקים. המשיבה רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 15 ימים. המערער רשאי להגיש כתב הגנה תוך 15 ימים. רשות להגיש כתב תשובה תוך 7 ימים נוספים. הפרקליטים ימציאו במישרין את כתבי הטענות זה לזה. המועדים שלעיל כוללים גם את תקופת הפגרה. הוצאות ההליכים עד כה, בסכום של 20,000.- ש"ח, תהיינה לפי התוצאות במשפט. המשנה לנשיא הנשיא א. ברק: אני מסכים נ ש י א השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דין המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום ה באב תשנ"ח (28.7.98). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029280. B06

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,423

358

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2728 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי נ ג ד המשיבים: 1. השר לענייני דתות 2, שיח' מוופק טריף 3. המועצה הדתית הדרוזית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97) בשם העותר מס' 1: עו"ד ש. עלי בשם העותר מס' 2: פרופ' מ. קורינאלדי בשם המשיב מס' 1: עו"ד י. שפר בשם המשיב מס' 2: פרופ' ד. ליבאי ועו"ד ש. הראל ה ח ל ט ה לא מצאנו מקום לצרף את המבקשים סאלח אבו נימר ואחרים כעותרים נוספים בעתירה. כשם שלא ראינו לצרף את המבקש שיח' שכיב חמזה להצטרף כמשיב נוסף לעתירה. ניתן צו-על-תנאי כמבוקש בעתירה. תשובת המשיבים תוך 10 יום מהיום. יש לקבוע את הדיון בסמוך לאחר קבלת התשובות. ניתן צו ביניים האוסר כינוסה של המשיבה מס' 3 עד למתן פסק דין בעתירה. ניתנה היום, כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי יט / בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2728 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי נ ג ד המשיבים: 1. השר לענייני דתות 2, שיח' מוופק טריף 3. המועצה הדתית הדרוזית צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 1.6.97 לפני בית משפט זה, במעמד הצדדים, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על-תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יבטל המשיב מס' 1 את מינויו של המשיב מס' 2 לחבר המועצה הדתית הדרוזית שהורכבה על-ידו על -פי תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשנ"ו1995 -, ושדבר הרכבה פורסם בילקוט הפרסומים מס' 4513 מיום 18.4.97. ב. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה כי מינוי המשיב מס' 2 כחבר המועצה הדתית איננו כדין, והוא בטל ומבוטל, ו/או כי אינו כשיר להמשיך בכהונתו. ג. מדוע לא יצהיר בית משפט נכבד זה כי המשיב מס' 2 אינו כשיר להיבחר לתפקיד יו"ר המועצה הדתית ו/או לכהן בתפקיד זה. כמו-כן מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים האוסר על כינוסה של המשיבה מס' 3 עד למתן פסק-דין בעתירה. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 10 ימים מיום המצאת כתב זה לבית המשפט ולבעלי-הדין ישירות. ניתן היום, כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027280. D04

[ "תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), תשנ\"ו1995" ]

1,424

360

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6985/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מוסא אלי נגד המשיבים : 1. ע. עציוני ובניו בע"מ 2. עציוני עזריאל 3. שרון חיים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069850. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,431

364

בית המשפט העליון רע"א 97 / 559 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: גולדשטיין יצחק נגד המשיבים : 1. חברת הרשפינקל ובניו 2. הרשפינקל דב 3. פטרן מרים פני בקשת רשות ערעור על פסק ד ינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 9.1.97 בע"א 777/94, שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א. א. לוי, א. משאלי בשם המבקש: עו"ד משה שויג החלטה המבקש זכה בתביעה כספית שהגיש נגד המשיבים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.א. 12915/88). המבקש והמשיבים ערערו על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום: המשיבים ערערו על קביעת חבותם ואילו המבקש ערער על כך שהסכומים שנפסקו לו נפסקו בערכים דולריים וביקש כי ייפסקו לו סכומים שקליים עליהם תתווסף ריבית. עוד טען המבקש, כי בית משפט השלום לא פסק לו סכום הולם עבור הוצאות ושכר-טרחת עו"ד. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י. גולדברג, א. א. לוי וא. משאלי) דחה את ערעורם של המשיבים וקיבל את ערעורו של המבקש, כך שחייב את המשיבים בתשלום ריבית דולרית. בית המשפט לא מצא לנכון לשנות את סכום ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שנפסק למבקש בבית משפט השלום, אך חייב את המשיבים בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דינו בערעור. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה טוען המבקש, כי היה על בית המשפט קמא לקבוע את החיוב כלפיו בערכים שקליים ולהוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית. עוד הוא טוען, כי גם לשיטתו של בית המשפט קמא נותרה אי-בהירות באשר לאופן חישוב הריבית על הסכום המגיע לו מיום הגשת תביעתו ואילך. לטענתו, אין ניתן להבהיר נושא זה על-ידי תיקון טעות קולמוס לפי סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה ערעור שני ברשות (ראה ר"ע 108/82 חניון חיפה נ' מצת-אור בע"מ , פ"ד לו (3) 123). שאלת אופן הצמדתו של חיוב אינה שאלה מסוג זה. הפיצוי שנפסק למערער נפסק בהסתמך על הערכת שמאי בדבר גובה דמי שכירות בתקופה אליה התייחסה תביעתו של המבקש. שומה זו נקבה בערכים דולריים, ובפסק דינו של בית משפט השלום אין רבותא לעניין זה. (השווה: ע"א 178/89 זינגר נ' ג'ורג' , דינים כד 504; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון, פריבס , פ"ד מו (4) 586). גם בקשתו של המבקש להבהרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה מסוג הבקשות שבשלהן ניתנת רשות ערעור. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ב אדר א' התשנ"ז (19.2.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97005590. A01 דז/

[ "חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד1984" ]

1,445

6,302

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 2518 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: בנק לפתוח התעשיה בישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ד. אדלמן וג. וינשטוק נגד המשיבים : 1. בנק לאומי לישראל בע"מ בנק המזרחי המאוחד בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. קנטור ואח' 2. MAT INVESTMENT CORP ע"י ב"כ עו"ד א. סול 3. בנק הפועלים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד נ. פוזנר 4. עו"ד כהן יוסי, עו"ד ורו"ח בלס עובדיה-המפרקים 5. גפני ישראל, עו"ד,כונס הנכסים ומנהל תשלובת 6. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.97 בהמרצה 412/97 ת.פ. 97/93 שניתנה על ידי כבוד השופט י. לויט החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025180. J01

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,447

19,918

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6410/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : ד"ר איגור חרומניקוב נגד המשיב : שר הבריאות סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064100. A03 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,450

367

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2438/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המערער : זליאנסקי ולדימיר נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.12.96 בת.פ. 7/95 שניתן על ידי כבוד השופט מ' לינדנשטראוס תאריך הישיבה: ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97) בשם המערער : עו"ד סובול ועו"ד זינגר בשם המשיב ה: עו"ד חובב ארצי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס ה ח ל ט ה המשנה לנשיא ש' לוין: לאחר חלופי דברים בין הפרקליטים הסכים מר ארצי, בשם המדינה, ברוב הגינותו כי מחמת הספק, יש להניח, שהתשתית העובדתית שעל יסודה עלינו לפסוק בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, שונה במידת מה מזו שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי ואפשר לקבלה כדלקמן: המערער החל בעקיפה שמאלה לאחר המכונית שנסעה לפניו, כשלא ניתן היה להבחין בתנועה שכנגד וקרוב מדי לרכב שנסע לפניו, אך לאחר שראה את האופנוע נשוא האישום בכיוון הנגדי, חזר למסלול הנסיעה בפניה חדה מדי. בעטיה של פניה זו היטלטל המערער מצד לצד, נכנס למסלול נסיעתו של האופנוע וגרם למותו של רוכב האופנוע. פרקליטי המערער הסכימו לקבל תשתית עובדתית זו כבסיס לטיעוניהם בערעור. על יסוד תשתית זו הסכים מר ארצי להמרת סעיף האישום מהרשעה בעבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 להרשעה בעבירה לפי סעיף 304 לאותו חוק. בעקבות הסכמות אלה הודיעו המערער שיגבילו את טיעוניהם אך למידת העונש. ההסכמות האמורות מקובלות עלינו. לפיכך אנו ממירים את הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 298 לחוק הנ"ל בהרשעה לפי סעיף 304 לאותו חוק. הפרקליטים יטענו איפוא לפנינו בשאלת העונש. ניתנה יום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת פ ס ק - ד י ן 1. בעטיה של הרשעתו בעבירה של הריגה שנגרמה בתאונת דרכים הושת על המערער עונש מאסר לתקופה של ארבע שנים, מהן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי (בניכוי ימי המעצר), וכן הוא נפסל מהחזק רשיון נהיגה לתקופה של שמונה עשרה שנים. הערעור סב תחילה על ההרשעה. בנסיבות שפורטו על ידינו בהחלטה שקדמה למתן פסק-דין זה הוסכם בין המדינה והמערער, מחמת הספק, להמיר את ההרשעה בעבירה של הריגה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואנו אימצנו הסכמה זו ונתנו לה תוקף. 2. חרף המרת סעיף האישום מדובר בנסיבות של רשלנות בנסיבות חמורות ביותר; המערער סטה שמאלה לכיוון הנגדי של נסיעתו כששדה הראיה שלפניו היה חסום וקרוב לרכב שלפניו. הוא אמנם חזר למסלול הקודם של נסיעתו, אך הנסיבות אליהן הכניס את עצמו הביאו בסופו של דבר להתנגשות באופנוע שנסע מולו ולקיפוח חייו של אדם צעיר. המקרה שלפנינו מייצג דגם של התנהגות רשלנית ביותר המחייבת ענישה הולמת, ואי-אפשר להימנע מלהטיל על המערער עונש מאסר של ממש, חרף הנסיבות האישיות שפורטו לפנינו ותכנו של תסקיר שירות המבחן. בגזרנו את דינו של המערער התחשבנו בכל אלה וגם בעובדה שהוא נפסל מהחזק רשיון נהיגה לתקופה של שמונה עשרה שנים. אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המערער על תקופת מאסר של שנה אחת, בניכוי ימי המעצר, וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. עונש הפסילה לתקופה של שמונה עשרה שנים בעינו יעמוד. המערער בהסכמתו יעמוד בפיקוח של שירות המבחן במשך שנה אחת לאחר שחרורו ממאסרו. ניתן היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה המערער יתחיל לרצות את עונשו ביום 10.7.97. הוא יתייצב בתאריך זה עד השעה 10.00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024380. B06 /שב

[ "חוק העונשין, תשל\"ז-1977" ]

1,452

6,119

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 2438 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקש : זליאנסקי ולדימיר נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.5.97 בת"פ 7/95 על-ידי כבוד השופט לינדשטראוס תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשנ"ז (5.5.97) בשם העורר: עו"ד סובול בשם המשיבה: עו"ד ליבליין החלטה המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בגין נהיגה שגרמה למוות בתאונת דרכים. בית המשפט גזר את עונשו של המבקש והטיל עליו שנתיים מאסר בפועל וכן פסל אותו מלנהוג למשך 18 שנה. הבקשה שלפני היא לדחיית ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש. הפסילה מלנהוג נכנסה לתקפה מיד לאחר גזר הדין. הערעור שהוגש מטעם המבקש מוסב הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. מבלי לנקוט עמדה בשאלה מה סיכויי הערעור, נראה כי יש לאפשר למבקש למצות את טענותיו בערעור בטרם יחל לרצות את עונש המאסר. אשר על כן, אני מחליטה לקבל את הבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד למתן פסק הדין בערעורו. נוכח הזמן שחלף מאז התאונה נשוא ההרשעה, שאירעה לפני קרוב לשלוש שנים, תעשה המזכירות מאמץ לקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם. ניתנה היום, כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024380

[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977" ]

1,455