Id
int64 3
743k
| text
stringlengths 439
1.9M
| Legal_Clauses_Found
listlengths 1
90
| __index_level_0__
int64 10
751k
|
|---|---|---|---|
107,463
|
ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2225/01 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: שירותי בריאות כללית נגד המשיב ה : חניתה מייטלס, עו"ד בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.2.01 בה"פ 11571/99 וה"פ 11243/99 שניתנה על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבה תגיש תשובתה לבקשה בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית-משפט זה, והן במישרין למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן יהיה לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום, י"ג בסיוון תשס"א (4.6.01). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01022250. J01 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ\"ד1984"
] | 10
|
3
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7470/00 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער : אלי ג'רבי נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.00 בת.פ . 10414/98 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: ז' בטבת תשס"א (2.1.2001) בשם המערער : עו"ד ב' קבלר בשם המשיב ה: עו"ד א' מור-אל בשם שירות המבחן: גב' רבקה פרייברג פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה : 1. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של סיוע לסחיטה באיומים ומתן אמצעים לביצוע פשע (סחיטה בכח ). הרקע להרשעתו קשור במעורבותו ביצירת קשר ובקידומו של קשר בין אחד אלי זיו לבין אחר, ודרכו לזלמן אלפרון , כדי שזה האחרון יפעל לגביית חוב שעל פי הטענה חברת "שרבט" חבה לזיו. בעקבות הקשר שנוצר, ביצע אלפרון ומי מטעמו שורה של שיחות איום ברצח כנגד בעלי חברת "שרבט" ומשפחותיהם, מכוניות של בני המשפחה הוצתו, נזרק רימון הלם לחצר בית אחת המשפחות והושלכה אבן על דלת כניסה של משרדי החברה. במסגרת קשר זה שנוצר באמצעות המערער, הוא העביר לאלפרון מידע שכלל בין השאר, כתובות ומספרי טלפון של הבעלים של חברת "שרבט" ובני משפחותיהם. במסגרת הסדר טיעון שהושג, נגזר דינו של המערער לחמישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות בניכוי 33 ימים בהם שהה במעצר, למאסר על תנאי ולפיקוח קצין מבחן. 2. הערעור נסב על חומרת העונש, ובמסגרתו העלה בא כוח המערער את הטענות העיקריות הבאות: ראשית, מעורבותו בפרשה כולה הינה שולית ביחס לחלקם של האחרים - ובמיוחד זיו ואלפרון - והונעה בעיקרה ממניעים של רצון לסייע לזיו שנקלע למצוקה כלכלית קשה. שנית, יש להתחשב בעובדה כי שהה במעצר 33 ימים, וזאת במיוחד נוכח העובדה כי עברו נקי וכי מדובר במעידה חד- פעמית . שלישית - וזה העיקר - על שותפו לעבירה זיו נגזר במקורו עונש מאסר בפועל של שנה וחצי בערכאה הראשונה אך עונש זה הומתק בערעור על ידי בית משפט זה באופן שנגזרו עליו עתה שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. הפחתה ניכרת זו של העונש מצדיקה, על פי הטענה, הקלה יחסית בעונשו של המערער כאן כדי ליישם כראוי את עקרון האחידות וההתאמה בענישה. לפיכך, יש לבטל את עונש המאסר שהוטל ולהסתפק במרכיבי העונש האחרים שנגזרו על המערער. 3. בא כוח המדינה מתנגדת להקלה בעונש ועומדת על האבחנות בין עניינו של המערער לעניינו של זיו בכל הנוגע לשיעורו ולמהותו של העונש הראוי ועמדתה היא כי העונש שהוטל עליו בידי הערכאה הראשונה הולם את אופי מעשיו בהתאם למידת מעורבותו בפרשה. 4. שקלנו בכובד ראש את טיעוני הצדדים ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום שנתערב בעונש שנגזר על המערער. ראשית, ייאמר, כי העונש שנגזר הינו במיתחם הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים ואף קל באופן משמעותי מהיקף העונש לו עתרה התביעה במסגרת הסדר זה וכבר בעובדה זו יש כדי להעמיד קושי לסטות מהעונש שהוטל; שנית, מעורבותו של המערער בפעולות הסחיטה החמורות שהתרחשו איננה בעלת משקל שולי שכן נוכח פעילותו נוצר הקשר בין זיו לבין אלפרון , והוא אף סיפק מידע ונתונים לצורך קידומו וגיבושו של קשר זה והפיכתו מגדר תכנון לכלל מעשה. שלישית, אמת הדבר כי מעורבותו של זיו ועניינו בפרשה היו בעלי משקל רב יותר מאלו של המערער ולכן, לכאורה, היה מקום לקיומו של פער ענישה גדול יותר בין השניים. עם זאת, הטעם להפחתה הניכרת בעונשו של זיו במסגרת ערעורו נבע מנסיבות אישיות המיוחדות לו, אשר אינן רלבנטיות כלל לעניינו של המערער, ועל כך עמד בית משפט זה בפסק דינו בע"פ 4935/00 מיום 28.9.00. לאור זאת, אין לראות בתוצאות אותו ערעור משום נתון בעל חשיבות מכרעת בעניינו של המערער ומשום עילה להקלה גם בעונשו הוא, ובנסיבות האמורות הקטנת הפער בין עונשי השניים בעקבות אותו ערעור אינה פוגעת באורח מהותי בכלל אחידות הענישה. בהינתן הטעמים האמורים, אנו סבורים כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, וכי השיקולים השונים לקולא ולחומרה נשקלו ואוזנו כראוי בעניינו. הערעור נדחה. ניתן היום, ז' בטבת תשס"א (2.1.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00074700. R02
|
[
"כלל לעניינו של המערער, ועל כך עמד בית משפט זה בפסק דינו בע\"פ 4935"
] | 11
|
86,291
|
ב בית המשפט העליון ע"א 3906/99 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : חאפז חטיב נגד המשיב : מוחמד סלימאן חטיב צו סיכומי טענות מכוח תקנה 448 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, נקבע בזאת הסדר ביחס לדרכי שמיעת הערעור, כמפורט להלן: סיכום טענות 1. הצדדים יגישו את סיכומיהם על הפרשה כולה בכתב. מתכונת הסיכומים 2. היקף הסיכומים של המערער והמשיב יוגבל ל - 7 עמודים, וסיכומי התשובה של המערער ל - 3 עמודים. לעניין זה, "עמוד" הוא מסמך בגודל המכונה A4 . ההדפסה תהיה ברווח שורה וחצי לפחות, בגודל גופן 11, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David . אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה. סדרי הגשת הטענות 3. המערער יגיש את סיכום טענותיו עד יום 1.2.01. 4. המשיב יגיש את סיכום טענותיו עד יום 18.3.01. 5. סיכומי תשובה יוגשו, אם חפץ המערער בכך, עד יום 28.3.01. 6. חיובי בעלי הדין לפעול על-פי החלטה זו אינם מותלים זה בזה, ומחדל של בעל דין אינו פוטר את בעלי הדין האחרים מהגשת סיכומיהם במועד, אלא אם שינה בית המשפט את המועד שנקבע, על-פי בקשה שהוגשה. המצאה 7. בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכום טענותיהם לבית המשפט, וכן ימציאו עותק לכל יתר בעלי הדין, בד בבד עם ההמצאה לבית המשפט או קודם לכן. בעלי הדין יציינו את דבר ההמצאה, בסיכומיהם. שינוי 8. חפצו בעלי הדין או מי מהם לשנות הסדר זה, עליהם להגיש בקשה הכוללת את תגובות יתר בעלי הדין, או הסבר להעדר תגובות אלה. הבקשה תציין את המועדים המקוריים שנקבעו וכן תנקוב במועדים המוצעים על דרך של ציון המועד, ולא על דרך של קביעת תקופה. ניתנה היום, ט"ז בכסלו תשס"א (13.12.00). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור נוסח זה אינו סופי, והוא כפוף לשינויי עריכה. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99039060. V03
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 17
|
117,357
|
ב בית המשפט העליון ע"א 3906/99 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : חאפז חטיב נגד המשיב : מוחמד סלימאן חטיב סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 7.3.01 החלטה לפיה יוגשו סיכומי המשיב עד ליום 22.4.01. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיב, ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתם. אני מאפשרת למשיב ליתן טעם תוך חמישה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו על פי תקנות 448(ג) ו450(2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, ב' באייר תשס"א (25.4.2001). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת _________________ העתק מתאים למקור 99039060. V04 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי התשמ\"ד1984"
] | 19
|
119,035
|
ב בית המשפט העליון ע"א 3906/99 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : חאפז חטיב נגד המשיב : מוחמד סלימאן חטיב סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 7.3.01 החלטה לפיה יוגשו סיכומי המשיב עד ליום 22.4.01. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיב, ולא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתם. אני מאפשרת למשיב ליתן טעם תוך חמישה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו על פי תקנות 448(ג) ו450(2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, ט"ז בסיון תשס"א (7.6.2001). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת _________________ העתק מתאים למקור 99039060. V05 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי התשמ\"ד1984"
] | 20
|
137,699
|
ב בית המשפט העליון ע"א 4950/01 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערער : קוגן ויאצסלב נגד המשיבים : 1. חיים גדולין 2. סלע חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צו סיכומי טענות מכוח תקנה 448 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע בזאת הסדר ביחס לדרכי שמיעת הערעור, כמפורט להלן: סיכום טענות 1. הצדדים יגישו את סיכומיהם על הפרשה כולה בכתב. מתכונת הסיכומים 2. היקף הסיכומים של המערער והמשיבים יוגבל ל - 10 עמודים, וסיכומי התשובה של המערער ל - 3 עמודים. לעניין זה, "עמוד" הוא מסמך בגודל המכונה A4 . ההדפסה תהיה ברווח שורה וחצי לפחות, בגודל גופן 11, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David . אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה. סדרי הגשת הטענות 3. המערער יגיש את סיכום טענותיו עד יום 28.2.02. 4. המשיבים יגישו את סיכום טענותיהם עד יום 21.4.02. על המשיבים להגיש גם את סיכום טענותיהם בערעור שכנגד עד המועד הקבוע בסעיף 4. המשיבים רשאים להגיש את הסיכומים בערעור ובערעור שכנגד כמסמך אחד, בהיקף של שני סיכומי טענות. 5. המערער, הוא המשיב שכנגד, יגיש את סיכום טענותיו בערעור שכנגד עד יום 12.5.02. המערער רשאי להגיש, בתוך אותה תקופה סיכומי תשובה בערעור, ורשאי הוא להגיש את סיכומי התשובה בערעור יחד עם סיכום הטענות בערעור שכנגד במסמך אחד, בהיקף של סיכום טענות וסיכום תשובה. 6. חיובי בעלי הדין לפעול על-פי החלטה זו אינם מותלים זה בזה, ומחדל של בעל דין אינו פוטר את בעלי הדין האחרים מהגשת סיכומיהם במועד, אלא אם שינה בית המשפט את המועד שנקבע, על-פי בקשה שהוגשה. המצאה 7. בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכום טענותיהם לבית המשפט, וכן ימציאו עותק לכל יתר בעלי הדין, בד בבד עם ההמצאה לבית המשפט או קודם לכן. בעלי הדין יציינו את דבר ההמצאה, בסיכומיהם. שינוי 8. חפצו בעלי הדין או מי מהם לשנות הסדר זה, עליהם להגיש בקשה הכוללת את תגובות יתר בעלי הדין, או הסבר להעדר תגובות אלה. הבקשה תציין את המועדים המקוריים שנקבעו וכן תנקוב במועדים המוצעים על דרך של ציון המועד, ולא על דרך של קביעת תקופה. ניתנה היום, כ"ה בטבת תשס"ב, 9 בינואר 2002. בעז אוקון, רשם ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01049500. D06 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד-1984"
] | 26
|
184,497
|
בבית המשפט העליון רע"פ 9818/01 ע"פ 8295/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערער ברע"פ 9818/01: המערערים בע"פ 8295/02: שמעון ביטון 1. מנחם גלילי 2. יעקב אשכנזי נ ג ד המשיב ברע"פ 9818/01: המשיבה בע"פ 8295/02: ציון סולטן ז'קלין מימון החלטה לאחר התייעצות בין חברי ההרכב, ובהסתמך על הוראות סעיף 26(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אנו מחליטים שערעורים אלה ידונו בפני הרכב של חמישה שופטים. התיקים יועברו אל כבוד המשנה לנשיא לקביעת ההרכב אשר ידון בערעורים. ניתנה היום, ט"ז בשבט התשס"ד (8.2.2004). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01098180_A10.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"חוק בתי המשפט, התשמ\"ד-1984"
] | 36
|
230,394
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 9818/01 ע"פ 8295/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט (בדימ') י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער ברע"פ 9818/01: המערערים בע"פ 8295/02: שמעון ביטון 1. מנחם גלילי 2. יעקב אשכנזי נ ג ד המשיב ברע"פ 9818/01: המשיבה בע"פ 8295/02: ציון סולטן ז'קלין מימון ערעור ברשות על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.1.2001 ומיום 31.10.2001 בע"פ 2252/00 ובע"פ 2225/01, שניתנו על ידי כבוד השופטים: ר' אור, א' צ' בן-זמרה, מ' מזרחי, וכבוד השופטים: צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור, מ' גל ערעור ברשות על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.11.1999 ומיום 4.11.2001 בע"פ 7450/98 ובע"פ 7451/00, שניתנו על ידי כבוד הנשיא א' לרון, סגן הנשיא י' פלפל והשופט נ' הנדל תאריך הישיבה: י"א באייר התשס"ג (13.05.2003) בשם המערער ברע"פ 9818/01: בשם המערערים בע"פ 8295/02: בשם המשיב ברע"פ 9818/01: בשם המשיבה בע"פ 8295/02: בעצמו עו"ד אורי פיינטוך בעצמו עו"ד אילן בומבך; עו"ד יריב רונן פסק-דין הנשיא א' ברק: סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע) קובע כי אחריות פלילית בגין לשון הרע קיימת רק אם הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע". מה משמעותו של דיבור זה – זו השאלה העיקרית המונחת ביסוד הערעורים שלפנינו. העובדות ע"פ 8295/02 1. המערער 1 בע"פ 8295/02 הוא בעליו ועורכו של המקומון "השבוע באשדוד" (להלן – המקומון). המערער 2 היה, בתקופה הנוגעת לערעור זה, כתב באותו במקומון. המשיבה, גב' ז'קלין מימון, עסקה באותה עת כעוזרת לגננת בגן ילדים עירוני באשדוד. ביום 16.12.1994 התפרסמה במקומון כתבה, פרי עטו של המערער 2, שכותרתה "הדברת כינים נוסח ז'קלין". בכתבה סופר על שני מקרים, בהם טיפלה המשיבה בכינים שנמצאו בראשן של ילדות בגן לנגד עיני הילדים האחרים: באחד, דווח כי המשיבה חפפה את ראשה של ילדה בנפט, תוך גרימת צריבה מכאיבה לילדה; באחר, נמסר כי המשיבה גזרה תלתלים משערה של ילדה אחרת, על אף צעקות כאב של הילדה. הכתבה נשזרה ביטויי גנאי למעשיה הנטענים של המשיבה. כך, למשל, בכותרת המשנה: "עוזרת הגננת ז'קלין מימון מצאה כינים בראש של שתי ילדות בנות 4 וחצי ו-5 והחליטה לטפל בהם [כך – א.ב.] בשיטה משלה, שיטה אכזרית כואבת ומשפילה במיוחד ... הילדות פוחדות ללכת לגן עם שיער פזור שלא יגזרו להן אותו – סיוט בגן הילדים!" ובגוף הכתבה: "קשה להאמין שדווקא עוזרת ותיקה תהפוך תוך זמן קצר לשנואת ילדי הגן וזאת בשל הדרך בה היא בחרה לעבוד... לז'קלין המנוסה יש שיטה מיוחדת במינה לטפל בכינים שעל ראשי הילדים, שיטה אכזרית שאולי מזכירה את הטיפול האכזרי בבתי היתומים בזמן מלחמת העולם השניה באירופה... כאילו לא די במקרה המזעזע הזה המשיכה ז'קלין בשיטותיה המחרידות ... מסתבר שנגד ז'קלין היו תלונות גם בשנת הלימודים הקודמת, הורים טענו כי היא מקללת את הילדים ומושכת אותם בצורה מעוררת גועל כשהם מכעיסים אותה." הכתבה לוותה בשתי תמונות של המשיבה, שצולמו על-ידי המערער 2 בפתח גן הילדים. כן צורפה לה תגובה קצרה של עיריית אשדוד, שלשונה: "ראשית, אנו מבינים את רגישות ההורים וצר לנו אם נפגעו או שנגרמה להם אי נעימות עקב מקרה זה. שנית, יש להדגיש כי כוונת הגננת (העוזרת) היתה טובה. מול עיניה עמדו הנקיון והבריאות של כל ילדי הגן, ובכלל זה הילדים שטופלו." 2. נוכח פרסום זה הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקרית גת קובלנה פלילית נגד שני המערערים (ק.פ. 775/96). בקובלנה, הואשמו המערערים בעבירות לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום הכתבה, ולפי סעיפים 2(1), 2(6), 2(10) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), בגין צילומה של המשיבה ופרסום תמונותיה. בתחילה, זיכה בית משפט השלום (השופטת ג' רביד) את המערערים מכל אשמה. נקבע, כי הכתבה מהווה לשון הרע, שכן יש בה כדי להשפיל את המשיבה בעיני הבריות, לעשותה מטרה לשנאה ולבוז ולפגוע במשרתה. יחד עם זאת נפסק, שבמערערים לא נתקיים היסוד הנפשי המיוחד הנדרש לעבירה לפי חוק איסור לשון הרע – כוונה לפגוע. ביישמו את האמור בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת (פ"ד לט(3) 205; להלן – פרשת בורוכוב ), נמנע בית המשפט מלהחיל על המקרה את הכלל, כי דין צפיית התוצאה בדרגה קרובה לוודאות כדין כוונה להשיג אותה תוצאה ("כלל הצפיות"). בית המשפט פסק, שאף אם צפו את אפשרות הפגיעה, הרי מטרותיהם העיקריות של המערערים בפרסום הכתבה היו "לזעזע ולגרור את הרשויות לפעולה מתאימה" – מטרות שהן בלבה של העבודה העיתונאית. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה שלפרטים העיקריים שצוינו בכתבה היה בסיס במציאות, זיכה בית המשפט את המערערים. כן זוכו המערערים מעבירות על חוק הגנת הפרטיות, מאחר שלא התקיים היסוד העובדתי הנדרש לקיומן. 3. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7450/98). ערעורה נתקבל. בית המשפט המחוזי החליט להחזיר את התיק לדיון מחודש בבית המשפט השלום. נקבע, שבנסיבות המקרה הוכחה כוונתם של המערערים לפגוע במשיבה. צוין (בהתבסס על ע"פ 506/89 נעים נ' רוזן , פ"ד מה(1) 133 (להלן – פרשת נעים )), כי את הכוונה לפגוע ניתן להסיק גם מתוכן הטקסט עצמו – ככל שהוא חריף ופוגעני יותר, כך תגבר ההנחה שבעליו התכוון לפגוע באמצעות פרסומו; ובהתאם תפחת הנכונות להכיר במניעים לגיטימיים אחרים לפרסום. בית המשפט המחוזי קבע, שבסגנונה הבוטה של הכתבה לא היה אלא להעיד על כוונת המערערים לפגוע במשיבה, ומכאן שדרישת מטרה זו התקיימה. אף הערעור על הזיכוי מעבירת הפגיעה בפרטיות התקבל. לפיכך, הוחזר התיק לבית משפט השלום לבירור קיומן של הגנות. לדעה זו חברו שניים משופטי ההרכב (הנשיא לרון והשופט פלפל). השופט הנדל קבע שיש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך בירור חוזר של שאלת הכוונה לפגוע. 4. משהוחזר התיק לבית משפט השלום, נהפכה הקערה, והמערערים הורשעו בעבירות לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע ולפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. בית משפט השלום קבע שההגנות הרלוונטיות לעבירות אלה אינן חלות. בית המשפט ציין, כי שכנועו שלכתבה היה בסיס עובדתי מסוים, הספיק כדי לקבוע שלמערערים לא היתה כוונה לפגוע, אולם אין די בכך כדי לבסס קיומה של הגנה. נוכח חומרת הדיבה שבכתבה, דרש בית המשפט רמת דיוק גבוהה לצורך קיום ההגנה, ומצא שבכתבה הופיעו פרטים רבים שלא הוכחו כנכונים. לכן נפסק שלא עומדת למערערים הגנת אמת בפרסום. כן צוין, שמעשי המערערים אינם נכללים באיזו מן הנסיבות המקימות את הגנת תום הלב. אשר לפגיעה בפרטיות – אף כאן נקבע, שהגנת סעיף 18(3) לחוק לא עומדת למערערים, באשר הפרסום היה כוזב. נוכח ההרשעה, נגזר על המערערים לשלם למשיבה 20,000 ש"ח כל אחד, וכן לפרסם בעיתונם את תוצאות ההליך. 5. המערערים שבו וערערו על פסק הדין השני של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 7451/00). בערעור טענו נגד קביעות שונות של בית המשפט, ובכלל זה דחיית טענתם להגנת אמת בפרסום ושיעור הפיצויים שהושתו עליהם. ערעורם נדחה. בית המשפט המחוזי (בפני אותו הרכב שדן בערעור הראשון) קבע, כי הפרטים השגויים בכתבה הסבו למשיבה פגיעה של ממש, ומכאן שלא קמה להם הגנת אמת בפרסום; וכי שיעור הפיצויים שהמערערים חויבו לשלם למשיבה הנו סביר נוכח חומרת הדברים והפגיעה שגרמו. 6. המערערים הגישו לבית משפט זה בקשה (רע"פ 9939/01), כי תינתן להם רשות לערער על שני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי – הראשון, שקיבל את ערעור המשיבה לעניין הכוונה לפגוע (ע"פ 7450/98), והשני, בו נדחה ערעורם על ההרשעה והעונש (ע"פ 7451/00). רשות הערעור ניתנה (מידי השופטים לוין, דורנר ולוי) ביחס לשני עניינים, כאמור בהחלטה: "1. המבחנים להחלת הסוגיה שנדונה בע"פ 677/83 פ"ד לט(3) 205 לעניין פרשנות סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע; 2. הפרשנות הנכונה של סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות בהיבט הפלילי. והחלת הכללים החלים בסוגיות אלה על המקרה הנוכחי." כן נתבקש היועץ המשפטי לממשלה להגיש את התייחסותו לסוגיות אלה. על פי ההחלטה הוגש ערעור זה (ע"פ 8295/02), ובו טענות הצדדים וחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. רע"פ 9818/01 7. המערער ברע"פ 9818/01, מר שמעון ביטון, היה עורך המקומון "עיתון אחר", היוצא לאור בבית שמש. המשיב, מר ציון סולטן, הוא עורך מקומון אחר בבית שמש, ששמו "קרן אור". על רקע מערכת הבחירות לראשות עיריית בית שמש, פרסם המשיב בעיתונו ארבע כתבות, התוקפות את המערער בדבקות ובאריכות בגין מעורבותו בפעילות הפוליטית המקומית. נציין כמה מן האמירות שהופיעו בכתבות השונות. א. בכתבה הראשונה, מיום 29.9.1993, שכותרתה "אני לא מאמין..." נאמר: "העיתונות האחרונה מפרי עטו של שמעון ביטון עורך עיתון אחר מוזרה ביותר... הוא מכפיש, כמעט כהרגלו, בתיאורי גנאי הלקוחים מלכסיקונו המופלא, מעטו המושחזת כדי להשמיץ ולפגוע במי שעומד היום בתפקיד ראש העיר... זכותו לעשות כהבנתו פרסום לרשת החנויות המפוארת שלו ... אבל למה להשתמש בדמם של אחרים כדי למשוך קליינטורה אל חנויותיך... שאלה מוזרה עלי לשאול את הבחור שבינתיים גדל (גם בגיל!) והגיע למעמד, מקום 11 (!!!!!!!!!!) ברשימת הליכוד. האם אין זו עיתונות שקופה מטעם בה תפרגן למי שקרוב אליך?... ביטון מנסה כדרישת שולחיו לערער את אמינותו של פדידה." ב. הכתבה השניה, מיום 6.5.1994, שכותרתה "העכבר אכל את החתול", עסקה במינויו של המערער ליועץ התקשורת של ראש העירייה הנבחר של בית-שמש, דניאל וקנין. הכתבה כללה בעיקר ציטוטים מתגובות שליליות של חברי מועצת העיר למינוי, וכן את הדברים הבאים: "צירופו של ביטון לעירייה לא מתקבל באהדה גם ע"י פעילי ליכוד שתמכו בדני וקנין. מאחורי הקלעים ושלא לציטוט רבים (השמות שמורים במערכת) דוחים בשאט נפש את צעד וקנין... וקנין נכנס למהלך זה לא בחפץ לב. לא היתה לו ברירה והוא מעדיף חודש של כעס מצד חבריו ואולי מהתקשורת המקומית אבל שקט לקדנציה שלמה." ג. כותרתה של הכתבה השלישית, אף היא מיום 6.5.1994, היה "יום התשלום הגיע". בכתבה זו מתח המשיב ביקורת חריפה על מינויו של המערער ליועץ התקשורת של ראש עיריית בית שמש. כותרת המשנה של הכתבה קבעה, כי: "אין אדם לא מתאים לתפקיד דובר העירייה [כ]שמעון ביטון. מסוכסך עם העיתונות המקומית אותה הוא צריך היום 'לתקשר', הסגנים ויתרו עליו, עובדי העירייה לא מסמפטים אותו וזה רק בלשון עדינה." בגוף הכתבה הופיעו, בין היתר, הדברים הבאים: "אדם שידע רק להשמיץ לדווח וללכלך על הדברים הכי נתעבים שקרו בעיר, לעתים ללא כל פרופורציה, ינסה עכשיו להגן על הממסד. יום התשלום הגיע. ביטון, עורך ומפיק 'עיתון אחר', חושף סוף סוף לעיני כל את מטרתו העיקרית להגיע לקופה הציבורית ולטעום ממנה. ביטון במשך תקופה לא קצרה בערב הבחירות העמיד את עיתונות לרשות דני וקנין והליכוד. לא ידוע אם כלל זכה לתשלום עבור הפרסומים הרבים. חיים הרוש זעק במליאה 'זהו שוחד פוליטי!'. יקום ביטון ויפרסם את החשבוניות לתשלומי הליכוד עבור פרסומיו." ד. בכתבה הרביעית, מיום 16.5.1994, שכותרתה "רחשים בחצר", נמשכים הדיווחים על חוסר שביעות רצון בסביבתו של ראש עיריית בית שמש ממינוי המערער לעוזרו. בין היתר נאמר שם: "מינויו של שמעון ביטון מעורר חלחלה לא מעטה בקרב חבריו הקרובים של דני וקני ראש העיר... הוא רצה להיות גבוה בהירארכיה העירונית עוד לפני מנכ"ל, ולפני מזכיר ואפילו לפני סגני וחברי מועצת העיר. אבל וקנין מודע למקובלותו הציבורית והעדיף למנותו ככל שירחק הזמן מהבחירות." 8. נוכח שורת פרסומים אלה הגיש המערער לבית משפט השלום בירושלים קובלנה פלילית נגד המשיב (ק.פ. 3872/95). בקובלנה הואשם המשיב בעבירות לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. נטען, שהכתבות מכפישות את המערער ככלל, ובמיוחד מציגות אותו כעיתונאי "מטעם", אשר נכון לשכתב את האמת, ונתון למרותם של גורמים פוליטיים. בית משפט השלום (השופט י' ברקלי) זיכה את המשיב מכל האישומים. ביחס לכתבות הראשונה, השניה והרביעית נקבע, שאלה אינן מהוות לשון הרע. בית המשפט הוסיף, שלפי מכלול הראיות שהוצגו בפניו, בכתבות אלה אף לא נתקיימה כוונה לפגוע במערער. אשר לכתבה השלישית – בית המשפט קבע כי זו אכן מהווה לשון הרע. נפסק, כי הכתבה עלולה להשפיל את המערער בעיני הבריות, שכן עולה ממנה שהמערער פעל בכוונת שוחד. אלא שגם ביחס לכתבה זו לא שוכנע בית המשפט שנתקיימה כוונה לפגוע במערער. משלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לעבירה ביחס לכל ארבע הכתבות – זוכה המשיב מכל האישומים. המערער חויב לשלם את הוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח. 9. המערער ערער על פסק הדין של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2252/00). ערעורו נתקבל (השופטים אור, בן זמרה, מזרחי). בית המשפט המחוזי קבע, כי לכאורה גם הכתבות הראשונה, השניה והרביעית היוו לשון הרע, באשר היה בהן להשפיל את המערער ולפגוע במקצועו כעיתונאי. לפיכך הוחזר התיק לבית משפט השלום, כדי שיברר עניינים אלה ויכריע בהם בהסתמך על יתר הנסיבות, שלא צוינו בפסק דינו המקורי. בית המשפט המחוזי ציין, כי אף סוגיית הכוונה לפגוע טעונה בחינה מחדש, בהתחשב במכלול הראיות. במסגרת זו הונחה בית משפט השלום להתייחס למידת העוקצנות שאפיינה את הכתבות, לעצם ריבוי הפרסומים ולעובדת התחרות בין עיתוני הצדדים. 10. משהוחזר התיק לבית המשפט השלום, זוכה המשיב בשנית. בית המשפט אישר שהדברים שפרסם המשיב – "בוטים וחריפים הם". למרות זאת נקבע, כי משנשללה תחולת כלל הצפיות, לא עלה בידי המערער להוכיח כוונה לפגוע מצד המשיב באמצעות הפרסומים. בית המשפט ציין את רקע היחסים בין הצדדים (מהלומות קודמות רבות, מעל דפי העיתונים ובין כתלי בית המשפט), ואת נטייתו של המערער עצמו לפרסם דברים בוטים בעיתונו ולהרבות בקובלנות פליליות. על רקע זה, ובהתחשב באווירה הכוללת שאפיינה את הבחירות המקומיות בבית שמש, נפסק שהפרסומים "לא חרגו מתחום הסביר". בנסיבות אלה, ומשהעדיף את מהימנותו של המשיב על זו של המערער, קבע בית המשפט שלא הוכח כי הכתבות פורסמו מתוך כוונה לפגוע דווקא. נוכח כל זאת, זוכה המשיב. שוב נפסקו לטובתו הוצאות בסך 20,000 ש"ח. 11. המערער ערער גם הפעם לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2225/01). ערעורו זה נדחה (השופטים סגל, שידלובסקי-אור, גל). בית המשפט המחוזי קיבל את קביעת בית משפט השלום כי לא הוכחה, מחומר הראיות שהוצג, כוונה של המשיב לפגוע. בית המשפט חזר על הקביעה ב פרשת בורוכוב , לפיה אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. לכן נדרשה הוכחה חיובית לכוונת המשיב לפגוע, וכזו לא נמצאה. בהעדר נסיבות מיוחדות לא ראה בית המשפט להתערב בממצאי המהימנות של ערכאת הדיון, ודחה את גוף הערעור. יחד עם זאת נתקבל הערעור בעניין ההוצאות. אלה חושבו מחדש לפי האמור בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, והועמדו על סך של 3,405 ש"ח. 12. ביחס לפסק דין זה הוגשה בקשה (רע"פ 9818/01) למתן רשות לערער. רשות הערעור ניתנה (מידי השופטים לוין, דורנר ולוי) לעניין: "המבחנים להחלת הסוגיה שנדונה בע"פ 677/83 פ"ד לט(3) 205 לעניין סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, והחלת הכללים שיקבעו בסוגיה זו על המקרה הנוכחי." אף בתיק זה נתבקש היועץ המשפטי לממשלה להתייחס לסוגיות. יצוין, כי במהלך הטיפול בתיק ביקש המערער לחזור בו מן הערעור, ובלבד שייפטר מן החיוב בהוצאות (המופחתות) שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי. המשיב מאן לוותר על תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתו. מן הטעם הזה בלבד מונח עדיין הערעור לפנינו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 13. לבקשת בית המשפט, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את התייחסותו לסוגיות הנדונות בהליכים אלה. היועץ המשפטי סבור, כי עת היא להפוך את הלכת בורוכוב , ולהורות שכלל הצפיות חל, ככלל, גם בעבירות מטרה, ובפרט בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. לשיטתו, גישה זו מתאימה לרוח העולה מסעיף 20(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), בו הוחל כלל הצפיות על כלל עבירות הכוונה. היא מאפשרת לייחד את האיזון המתחייב בעבירת לשון הרע, בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, להגנות הקבועות בחוק. היא מספקת אמצעי ראוי למאבק בפרסומים פוגעניים, שאין מאחוריהם מטרה מיוחדת לפגוע, אלא רק תאוות-פרסום וסנסציוניות עיתונאית. כן היא מבטאת הכרה במציאות העכשווית, בה אמצעי התקשורת המבוזרים זמינים לשימוש פוגעני, ונדרשים כלים משפטיים להתמודדות עם ריבוי תופעות של לשון הרע. מעמדה זו נגזר, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, כי בעקרון יש לקבל את הערעור ברע"פ 9818/01, ולהשיב את התיק לבית משפט השלום, לבדיקת קיומן של הגנות; ואילו את הערעור בע"פ 8295/02 יש לדחות. 14. לעניין העבירה הפלילית לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות (ע"פ 8295/02) – היועץ המשפטי לממשלה מניח, שהיסוד הנפשי הנדרש להתקיימות עבירה הוא מודעות רגילה (ולא כוונה מיוחדת). אשר להתקיימות היסוד העובדתי של העבירה בנסיבות בהן צילומו של אדם משולב בכתבה פוגענית, שיש בה כדי לשון הרע – היועץ המשפטי בדעה, שיש ליישם "מבחן ויזואלי רחב". לפיו, יש לכלול בגדרי העבירה גם פרסום תמונתו של אדם בלתי-מוכר בהקשר לכתבה פוגענית. פרסום כזה מוסיף על הפגיעה בשם הטוב הנובעת מלשון הרע, שכן יש בו גם פגיעה בפרטיותו של האדם, אשר הופך מזוהה בציבור בהקשר שלילי ומגונה. לכן, יש לדחות את הערעור אף על יסוד זה. טענות הצדדים 15. לאחר הגשת עמדת היועץ המשפטי, השלימו הצדדים בשני ההליכים את טיעוניהם בכתב. בע"פ 8295/02 – המערערים טוענים, כי בכתבה עצמה לא היתה חומרה מיוחדת, כפי שהוצגו הדברים בפסקי הדין של הערכאות הנמוכות, ואף היה לה בסיס של אמת. מסיבה זו, לא היה מקום להתבסס על האמור ב פרשת נעים – בה דובר (לשיטתם) בפרסום שקרי וזדוני – ולהסיק כוונה לפגוע רק מתוכן הפרסום. אשר לתחולתו של כלל הצפיות – המערערים מבקשים לקיים את ההלכה שנפסקה ב פרשת בורוכוב , ולקבוע שאין להחיל את כלל הצפיות בעניינם. לטענתם, גישתו של היועץ המשפטי לממשל תרחיב יתר על המידה את האחריות הפלילית, כך שתיגרם חפיפה מוגזמת עם תחום האחריות האזרחית, ובעיקר ייפגע מעמדו של חופש הביטוי כזכות-על במשפטנו. אשר לעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות – המערערים טוענים, כי אין לקבוע שכל פרסום של תמונה, שהיא כשלעצמה "תמימה", בצמידות לפרסום שיש בו פגיעה, יהווה פגיעה בפרטיות העולה כדי השפלה. קביעה שכזו תביא, למעשה, להטלת אחריות "אוטומטית" בפלילים בגין פגיעה בפרטיות בכל מקרה של לשון הרע. זו הרחבה מוגזמת של האחריות. תחתיה יש לקבוע שרק תצלום שהוא כשלעצמו משפיל, ייכנס לתחום העבירה הקבועה בחוק הגנת הפרטיות. 16. המשיבה בע"פ 8295/02 מסכימה לפסיקות בתי משפט השלום והמחוזי, וכן לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. היא מדגישה את החשיבות בהחלת כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. המשיבה טוענת, כי ראוי "להזיז" את נקודת האיזון בין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי, כך שהראשונה תזכה בהגנה יתרה. במיוחד כך כאשר אין מדובר בחופש הביטוי של אדם פרטי, אלא בזה של גוף עיתונאי. לאור זאת היא גורסת, כי אין להסתפק בקיומה של מטרה אחרת כלשהי בפרסום כדי להסיק שלא נתקיימה כוונת לפגוע. פירוש כזה, כך נטען, היה שולל כל אפשרות להטלת אחריות פלילית בגין לשון הרע על עיתונאים, שהרי לאלה תמיד מטרה של השגת פרסום ומשיכת קוראים. אלא, טוענת המשיבה, יש להטיל אחריות פלילית בגין לשון הרע כאשר הפוגענות המאפיינת את הכתב משמעותית במיוחד, ומאפילה על מטרות אחרות שהיו בפרסומה. באשר לעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות – אף כאן מסכימה המשיבה, כי המערערים הורשעו כדין. היא מדגישה את הנסיבות המשפילות בהן שולבו תמונותיה, ומבקשת ליישם "מבחן מהותי", שיבחן את הפרסום בכללותו. המשיבה מציינת, שאין בעמדה זו כדי להשוות בין עבירות פגיעה בפרטיות ולשון הרע, שכן השתיים עדיין מובחנות ביסוד הנפשי המתחייב בהן ובהקשרים אחרים בהן ייושמו. 17. ברע"פ 9818/01 – המערער מאמץ, בעיקרה, את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. הוא מסכים שיש להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח הפוגענות הרבה שבכתבות שפרסם אודותיו המשיב הוא מסיק, שבנסיבות העניין הוכחה כוונתו של המשיב לפגוע. משכך, ראוי היה להשיב את התיק לבית משפט השלום להמשך בירור יסודות העבירה. אולם המערער חוזר על רצונו בסיום ההליכים בפנינו, באמצעות משיכת הערעור ובכפוף לביטול ההוצאות. המשיב מבקש כי נדחה את הערעור. הוא טוען, כי עבירות שעניינן הגבלה על חופש הביטוי, כעבירת לשון הרע, ראוי לפרש בצמצום מרבי; ובענייננו – בלא להחיל את כלל הצפיות. ודאי כך, כאשר ביכולתו של הנפגע מן הפרסום לתבוע את המפרסם בתביעה אזרחית. את עיקר טיעוניו, עם זאת, מייחד המשיב לטענות אודות נטיית המערער לפתוח בהליכי סרק טרדניים (פליליים כאזרחיים), המתבררים לא אחת כמשוללי יסוד. נוכח זאת מלין המשיב על שיעור ההוצאות הנמוך שנפסק לטובתו. גדר המחלוקת 18. בערעורים אלה נדרשים אנו לשוב ולבחון, בחלוף כעשרים שנה מעת שנתבררה בפנינו פרשת בורוכוב , את פשר הביטוי "בכוונה לפגוע", המופיע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. השאלות המונחות בפנינו הן שתיים: האחת , האם עת היא לסטות מן ההלכה שנפסקה ב פרשת בורוכוב , ולהורות שכיום יש מקום לתחולת כלל הצפיות על העבירה הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע? השניה , ככל שהשאלה הראשונה נענתה בשלילה ונדרשת הוכחה חיובית של היסוד הנפשי בדבר "כוונה לפגוע", האם די בקיומו של פרסום בעל תוכן פוגעני כדי להביא למסקנה, ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים, שנתקיימה במפרסם "כוונה לפגוע"? לבסוף , כפי שעולה מהחלטת ההרכב ברע"פ 9939/01, נדרשים אנו להורות הלכה גם להיקף האיסור הפלילי הקבוע בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. נדון בשאלות אלה לפי סדרן. היסוד הנפשי בעבירת לשון הרע 19. סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע קובע: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת." חוק איסור לשון הרע קובע, אם כן, עבירה התנהגותית ("המפרסם"), הכרוכה בהתקיימות שני פרטים נסיבתיים ("לשון הרע", "לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע") וביסוד נפשי מיוחד ("בכוונה לפגוע"). העבירה אינה כוללת פרט תוצאתי, משמע אין היא מחייבת פגיעה ממש לצורך הטלת אחריות פלילית. היסודות העובדתיים של העבירה מוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק, ומתוחמים בגדרי ההגנות הקבועות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק. היסוד העובדתי של העבירה אינו עומד לבחינה בהליך זה. בפרשות שלפנינו נדרשים אנו לשוב ולבחון את משמעות היסוד הנפשי המיוחד הקבוע בעבירה – "כוונה לפגוע". 20. מהו, אפוא, פשרה של דרישת ה"כוונה לפגוע" בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע? פשוט, שאין מדובר ביסוד הנפשי של "כוונה", כפי שזה מוגדר כיום בסעיף 20(א)(1) לחוק העונשין, באשר יסוד נפשי זה נסב על "תוצאות המעשה", ואילו עבירת לשון הרע אינה עבירה תוצאתית (ראו פרשת נעים , בעמ' 137; ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221, 299 (להלן – פרשת אלבה )). למצבים מסוג זה מתייחס כיום סעיף 90א(2) לחוק העונשין: "'בכוונה' – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר." אכן, דרישת ה"כוונה לפגוע" הינה דרישה לקיומו של יסוד נפשי מיוחד אצל העושה, בעת קרות ההתנהגות האסורה. המפרסם לשון הרע בלא שהתכוון לפגוע באמצעות הפרסום – אינו עובר עבירה פלילית. עם זאת, הוא יהא אחראי בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. נמצא כי רק מפרסם (לשני בני אדם לפחות), שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של שאיפה להשיג פגיעה, יחוב בפלילים לפי סעיף 6 לחוק. ומה באשר למפרסם שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה? לבחינת שאלה זו נפנה עתה. כלל הצפיות 21. כלל הצפיות הוכר ויושם בפסיקת בית משפט זה מימים ימימה (ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יג(1) 421 (להלן – פרשת עג'מי ); ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 393; קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 59-43 (תשנ"ז)). משמעותו, כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות (פלר, יסודות בדיני עונשין 593 (כרך א', תשמ"ד)). כלל זה נקבע כמסקנה פרשנית מן השימוש שעשה המחוקק במושג ה"כוונה", נוכח ההיקף הרחב של המשמעויות הלשוניות שניתן לכלול בו ( פרשת בורוכוב , בעמ' 215-214). הוא מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה. כלל הצפיות היווה, אפוא, כלל פרשני, שטען את דרישת הכוונה בעבירה הפלילית במטען הערכי הנגזר מלשונה ומתכליתה. על יסוד זה נקבע בכמה הזדמנויות, שאין להחיל את כלל הצפיות באופן גורף ואוטומטי על כל עבירות הכוונה. בית המשפט נדרש לבחון את אופיה ואת תכליותיה של העבירה המסוימת, ולפיהן לקבוע האם יש מקום להחלתו של כלל הצפיות ביחס לאותה עבירה ( פרשת עג'מי , בעמ' 432; ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ' מדינת ישראל , פ"ד כג(1) 377, 390 (להלן – פרשת אילוז ); פרשת בורוכוב , בעמ' 216-215). על הלכה זו נמתחה ביקורת (פלר, "'בכוונה לפגוע' כסימן-ייחוד של העבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, גישה פרשנית – עד היכן ועל סמך מה", משפטים יז 439, 447 (תשמ"ח); סנג'רו, "היהפכו המטרות למניעים? ומה צפוי להלכת הצפיות?", משפטים יח 337, 347 (תשמ"ח)). לפי הביקורת, משהוכרה השקילות הערכית שבין רצון לבין צפיות ברמה קרובה לוודאות, וכלל הצפיות נקבע כתחליף לדרישת הרצון הקבועה בלשון העבירה, הרי ששקילות זו נכונה תמיד, ולא ניתן לסטות ממנה בעבירות ספציפיות. כן קובלים המבקרים על הפגיעה שגישה זו מסבה לכלליות ולאחידות של הנורמה הפלילית (ראו קרמניצר, "תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו", מגמות בפלילים 55, 77 (א' לדרמן עורך, תשס"א)). לדעתי אין לקבל ביקורות אלה זו. הטעמים לכך הם שלושה. ראשית , כפי שהוסבר ב פרשת בורוכוב , את כלל הצפיות ניתן לחלץ מן הביטוי "כוונה" בדרך של פירוש הלשון. מושג ה"כוונה", בהקשרו המשפטי, הוא מושג רחב ומורכב, הכולל כמה נדבכים של משמעות (קוגלר, לעיל , בעמ' 120-118, 488-471). משמעותו האחת היא רצון. משמעות אחרת היא צפייה בדרגת וודאות גבוהה, אף בהעדר רצון. הברירה בין אפשרויות לשוניות אלה היא ברירה פרשנית, המונחית על-פי התכלית וההקשר החקיקתיים. אלה משתנים מדבר-חקיקה אחד למשנהו, ועימם הפירוש הנכון לביטוי "כוונה". בה בעת, עומד כוחו של המחוקק לקבוע בלשון מפורשת כי הביטוי "כוונה" בעבירה מסוימת (או בסוג מסוים של עבירות) יפורש כמכוון לרצון בלבד, ולחלופין שיכלול גם את כלל הצפיות (ראו, למשל, סעיף 99(ב) לחוק העונשין). כל עוד לא עשה כן – נדרש בית המשפט לפרש את הנורמה האוסרת לפי תכליתה, ובהתאם לקבוע אם דרישת ה"כוונה" שבה כוללת גם את כלל הצפיות. שנית , לדעתי יש לדחות את הטענה, לפיה כלל הצפיות בעבירות כוונה אינו ניתן לסיוג, באשר הוא נובע מהכרעה ערכית אודות האנטי-חברתיות הזהה שבשני יסודות נפשיים אלה. אמת, האפשרות לפרש את המושג המשפטי של "כוונה" גם כ"צפיות" (ברמה קרובה לוודאות) נובעת מן ההנחה הערכית של שיטת המשפט, כי קיימת שקילות מוסרית בין שני המצבים. אלא שזהו אינו הערך היחיד המושל בכיפה. בצדו ניצבים ערכים ועקרונות-יסוד נוספים, אף הם חלק משיטת המשפט, הנתפסים כתכליותיו הכלליות של כל דבר חקיקה ( פרשת אלבה , בעמ' 297; בג"ץ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור , פ"ד נג(3) 817, 828 (להלן – פרשת סנש )). אכן, "תכליתו הכללית של כל דבר חקיקה מורכבת ממכלול ערכיה של מדינת ישראל. מכאן האופי היחסי של עקרונות היסוד והצורך לאזן בינם לבין עצמם, ובינם לבין תכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה" (בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים , פ"ד מז(3) 282, 286). העקרון המוסרי שממנו נלמד כלל הצפיות הוא אחד מתוך כלל העקרונות המנחים את הפרשן. לצדו ניצב, למשל, הערך של חופש הביטוי (ראו פרשת בורוכוב ); וכן הערך המטביע "אות קין" על מצחו של רוצח, שרצה במות הקורבן ולא רק צפה אותו (ראו פרשת אילוז ). בהעדר הנחיה חקיקתית מפורשת, על השופט-הפרשן להימנע מהחלה אוטומטית של עקרון מסוים דווקא, בלא לבחון ולאזן את מכלול עקרונות-היסוד הנוגעים לעבירה. שלישית , גישת ההלכה הפסוקה מתיישבת אף עם קיומו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועם ההנחה הכללית – המעוגנת כיום בסעיף 34כא לחוק העונשין – לפיה משניתנת נורמה עונשית לכמה פירושים סבירים, יש להעדיף את הפירוש המצמצם את האחריות הפלילית. אכן, בהעדר הוראה מפורשת של המחוקק, ובהתקיים פירוש סביר לפיו "כוונה" משמעה רצון בלבד, זהו הפירוש בו יש לבחור. בעבירות בהן אין כל ערך שבכוחו לגבור על הנחת השקילות המוסרית שבין רצון לבין צפיות ברמת קרובה לוודאות, הפירוש הסביר היחיד הוא הפירוש המחיל את כלל הצפיות על ה"כוונה" (כך נפסק, למשל, ביחס לעבירת הסגת גבול: פרשת עג'מי ; ולעבירת סיוע לאויב במלחמה: ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 265). לעומת זאת, בעבירות בהן עקרונות-יסוד אחרים תומכים בפירוש סביר המצמצם את האחריות, נכון לבחור בפירוש זה ולסייג את כלל הצפיות בהתאם. כלל הצפיות לאחר תיקון 39 22. ההלכה, כי כלל הצפיות לא יוחל באורח אוטומטי בכל עבירות ה"מטרה", אלא לפי פירושה של כל עבירה לאור תכליותיה, נשתרשה טרם קבלתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן – תיקון 39). האם היה בתיקון 39 כדי לשנותה? כזכור, זו עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הטוען כי עת היא להפוך את הלכת בורוכוב . חיזוק לעמדתו הוא מוצא בבחירת המחוקק לעגן את כלל הצפיות בחוק העונשין. כך קובע כיום סעיף 20(ב) לחוק העונשין: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן." ה"כוונה" לה מורה סעיף 20(ב) היא, כנזכר לעיל, "מטרה לגרום לאותן תוצאות", שהן מן היסודות העובדתיים של העבירה (סעיף 20(א)). תיקון 39 עיגן, אפוא, מפורשות את כלל הצפיות במשפטנו בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות בעלות יסוד נפשי של כוונה. הוא לא עשה כן ביחס לעבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של מטרה (או מניע). אף בסעיף 90א(2), שנועד להתאים את החלק הכללי החדש של חוק העונשין למושגיות שקדמה לו בעבירות מטרה התנהגותיות, נמנע המחוקק מלהורות כי כלל הצפיות יחול עליהן בתחולה כללית. נוכח זאת הבעתי ב פרשת אלבה (לעניין עבירת פרסום הסתה לגזענות) את עמדתי, כי: "מכיוון ש'מטרה' כמחשבה פלילית בעבירה התנהגותית אינה קשורה כלל ל'כוונה' כמחשבה הפלילית הדרושה בעבירה תוצאתית, ממילא מתבקשת המסקנה כי 'כלל הצפיות', הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, אינו חל על 'מטרה' זו (שאינה חלק מה'כוונה')... הוראה זו חלה על היסוד הנפשי של 'כוונה'. יסוד זה מוגדר, כפי שראינו, בסעיף 21(א) לחוק העונשין באופן שהוא מתייחס אך 'לתוצאות המעשה'. אין מקום, אפוא, להחיל את כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין על דרישת 'המטרה' בסעיף 144ב(א) לחוק העונשין" ( שם , בעמ' 301). עם זאת הוספתי, כי: "לדעתי, אין לראות בסעיף 20(ב) לחוק העונשין הסדר שלילי באשר לתחולת 'כלל הצפיות' על היסוד הנפשי של 'המטרה' בעבירות התנהגותיות. עם זאת, תחולתו של 'כלל הצפיות' על עבירות התנהגותיות תעשה ממקרה למקרה, על פי פרשנותו הראויה של האיסור הפלילי הספציפי" ( שם , בעמ' 302). 23. קביעות אלה נראות לי נכונות גם כעת. בחירת המחוקק לייחד את התחולה הכללית של כלל הצפיות רק לעבירות כוונה תוצאתיות עשויה לבטא עמדה עקרונית, כי ראוי להחמיר בהיקף האחריות הפלילית, כאשר לכוונה להשיג תוצאה שלילית מצטרף מימושה של אותה תוצאה (השוו: קוגלר, לעיל , בעמ' 351-349). זו היתה הכרעת המחוקק, ואיננו נדרשים כעת לבחון אותה. אין לקבל את מסקנת היועץ המשפטי לממשלה (שמצאה ביטויה גם בפסיקה: השופט א' מצא ב פרשת אלבה ; השופט י' אנגלרד בע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 289, 319), כאילו מקביעת סעיף 20(ב) מתבקשת החלה ישירה של כלל הצפיות על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות. אכן, "טרם גובשה בישראל תורה הלכתית בדבר תחולה כללית של 'כלל הצפיות' על כל היסוד המחשבתי של מודעות או מטרה" ( פרשת אלבה , בעמ' 302). העמדה החלופית, הקוראת לתוך סעיף 20(ב) יותר ממה שיש בו, אינה מתיישבת עם עקרון החוקיות (ראו קרמניצר, לעיל , בעמ' 77). היא מעצימה ללא צורך את הפגיעה בחירות הפרט. מבחינות אלה דעתי היא שהגישה העדיפה היא הגישה הפרשנית, המקיימת את ההלכה הפסוקה מימים ימימה. 24. המצב המשפטי כיום הנו, אפוא, תחולה כללית חקוקה של כלל הצפיות בעבירות כוונה תוצאתיות, ובצדו החלה פרשנית של כלל הצפיות בעבירות מטרה מסויימות, באמצעות המשפט המקובל. עדיין עשויה לעמוד הטענה, כי בחלוף כעשרים שנה ממתן פסק הדין ב פרשת בורוכוב , ראוי לקבוע איזון חדש בהחלת כלל הצפיות על העבירה של לשון הרע. לבחינת טענה זו נפנה עתה. כלל הצפיות בעבירת לשון הרע 25. כזכור, סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע קובע כך: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת." מתבקשים אנו לפרש את ההוראה בדבר היסוד הנפשי המיוחד, "בכוונה לפגוע". השאלה הניצבת בפנינו הינה, האם די בצפייה בדרגה קרובה לוודאות של אפשרות הפגיעה עקב הפרסום, כדי לקיים את דרישת הכוונה. ב פרשת בורוכוב השבנו לשאלה זו בשלילה. קבענו, שפירוש העבירה לפי תכליתה מחייב את המסקנה כי כלל הצפיות לא יחול בעבירת לשון הרע. ביסוד גישה זו עמדה ההנחה, כי הערך המוגן בעבירה הפלילית של לשון הרע – להבדיל מהעוולה האזרחית – הנו שלום הציבור והאינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה. בערך זה היה כדי להצדיק הוספת אחריות פלילית על האחריות האזרחית בגין לשון הרע, שבגדרה הוסדר כבר האיזון בין חופש הביטוי הפוגעני לבין הזכות לשם טוב. על רקע זה נקבע, שהערך המוגן נפגע, במידה המצדיקה הטלת אחריות פלילית, רק כאשר לפרסום הפוגעני נלווית כוונה ממש לפגוע, ולא די בצפייה בהסתברות גבוהה. כך ציינתי: "מהי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית לפרסום לשון הרע? נראה לי, כי מטרה זו אינה יכולה להתמצות באינטרס של הפרט להגנה על שמו הטוב. אינטרס זה מוגן במישור האזרחי, ואין פגיעה בו כשלעצמה מצדיקה אחריות פלילית. אכן, המחוקק עצמו שלל את הזיהוי בין האחריות הפלילית לבין האחריות האזרחית. נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף איפוא בביטוי 'בכוונה לפגוע' אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן איפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו... החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע. גם אם פגיעה כזו מסתברת היא ברמת ודאות גבוהה לא קיים אותו אינטרס ציבורי, המצדיק הטלת אחריות פלילית בנוסף לאחריות האזרחית. נראה לי, אפוא, כי מבין האופציות הלשוניות, הטמונות בביטוי 'בכוונה לפגוע', יש לבחור באותה אופציה, המדגישה את האינטרס הציבורי. דבר זה מחייב, לדעתי, לפרש את הביטוי 'בכוונה לפגוע' כמשתרע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת ודאות רבה" ( שם , בעמ' 219-218). לדעתו של השופט א' גולדברג, מסקנה זו התחייבה מן האבחנה שעשה המחוקק בין העבירה הפלילית לבין העוולה האזרחית של לשון הרע. כך הוא ציין: "טשטוש ההבחנה בין העבירה לעוולה, תוך הרחבת היקפה של העבירה, יפר את האיזון, שאותו ביקש המחוקק להשיג, בין חופש הביטוי מצד אחד לבין הזכות לשם טוב מצד אחר. שכן פירוש אשר כזה יגביל בהכרח את חופש הביטוי כתוצאה נגזרת מהחשש, שיעלה בלבו של המבקש לפרסם, להסתבך בעבירה פלילית וללקות בסנקציה שבצדה... מכאן שלא השחית המחוקק מלותיו לריק בהוסיפו את המלים 'בכוונה לפגוע' לעבירה הפלילית. על כורחך אתה אומר, כי לא ביקש להחיל בעבירה זו את הלכת 'הצפיות', אשר תביא לטשטוש ההבדל בין העבירה הפלילית לעוולה האזרחית" ( שם , בעמ' 213). הלכה זו יושמה בהמשך ב פרשת נעים , ושוב בע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ (פ"ד נב(1) 19; להלן – פרשת קופ ), שם קבעה השופטת ד' ביניש: "לפי פסיקתו של בית משפט זה, בעבירת 'לשון הרע' אין להחיל את 'הלכת הצפיות', ועל כן אין להסתפק בכך שהוכח כי הנאשם צפה את הפגיעה בהסתברות גבוהה של קירבה לוודאות, כדי לקבוע שנעברה עבירת לשון הרע. פירוש זה של הסעיף אף עולה בקנה אחד עם הוראות החלק הכללי של דיני העונשין כפי שתוקנו בתיקון 39" ( שם , בעמ' 27). בית המשפט ב פרשת קופ סבר, אפוא, שההלכה שנקבעה ב פרשת בורוכוב – עומד לה כוחה אף על-פי הוראותיו של תיקון 39. בדברים אלה התייחס, ככל הנראה, לעובדה שכלל הצפיות יוחד בתיקון 39 לעבירות כוונה תוצאתיות, מבלי שנקבע כלל מקביל לעבירות מטרה התנהגותיות. האם ראוי כיום לחרוג מהלכה עקבית זו? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. 26. אין חולק, כי ניתן וראוי לשוב ולבחון מעת לעת הלכות היוצאות מלפני בית משפט זה, נוכח שינוי העיתים והתחדשות הנסיבות. "החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינמית. יש להבינו באופן שישתלב ויקדם את המציאות המודרנית" (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פ"ד נה(1) 12, 33). פרשנות שניתנה לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע בעת הינתן פסק הדין ב פרשת בורוכוב , אינה בהכרח הפרשנות הראויה לסעיף בימינו-אנו. עלינו לבחון האם השתנו נסיבות החיים או המסגרות הנורמטיביות במידה כזו, שהאיזון שבוצע אז אינו רלוונטי עוד, ויש להחליפו באיזון אחר. ב פרשת בורוכוב (בעמ' 219) צייָנּו, כי ארבעה הם העקרונות המנחים בפרשנות עבירת לשון הרע: חופש הביטוי והחופש האישי (מפני סנקציה פלילית) של הנאשם מזה, וזכות הקורבן לשמו הטוב והאינטרס הכללי בשלום הציבור, מזה. בעוד הזכות לשם טוב מוגנת באמצעות העילה האזרחית, הרי שלשם הבטחת האינטרס של שלום הציבור נוצרה העבירה הפלילית (ראו: Gatley on Libel and Slander 655 (10 th Ed., 2004) ; Garrison v Louisiana , 379 U.S. 64, 68 (1964) ). שלום הציבור נתון לאיום, שמניעתו מצדיקה שלילת החופש האישי, רק כאשר קיימת כוונה-ממש להרע לאחר, ולא במצב של צפייה בלבד. זו, כך קבענו, תכלית הדרישה המחמירה של "כוונה לפגוע" בהגדרת העבירה. 27. טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי האיום על שלום הציבור בהווה כתוצאה מפרסומים פוגעניים גדול משמעותית מזה ששרר בעבר. רבים מן המפרסמים, הגם שאינם מתכוונים לפגוע ממש, צופים את ההשלכות האפשריות מפרסומיהם, אך בבקשם להשיג תהילה, ממון או הישג ציבורי או פוליטי אחר, מתעלמים מהסיכון שבמעשיהם ונהנים מפטור מאחריות פלילית. זמינותה של הגישה לקהלים גדולים דרך אמצעי התקשורת המגוונים מעצימה אף היא את החשש הזה. מערכת אכיפת החוק, כך נטען, זקוקה לאמצעים ממשיים כדי להתמודד עם הביטויים האלימים והתוקפניים הנהוגים במקומותינו. אחד מן האמצעים הללו הוא האפשרות להטיל אחריות פלילית על מי שפרסם לשון הרע בצפותו שיהיה בכך כדי לפגוע, גם אם באין רצון להשיג תוצאה זו. יש ממש בטענות אלה. "מוות וחיים ביד לשון" (משלי י"ח כ"א). השיח הציבורי בישראל מתלהט פעם אחר פעם, על עניינים כאלה ואחרים. הוא נושא לא אחת אופי פוגעני ומשפיל. עמו גואָה האלימות המילולית והגופנית. כפי שהתרשמנו בפרשות אלה, גם העיתונות (למצער, המקומית) אינה טומנת ידה בצלחת. יש להצר על כך. ראוי לפעול למיתון השיח, ויפה שעה אחת קודם. 28. אלא שאין זו התמונה כולה. מאז ניתן פסק הדין ב פרשת בורוכוב נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמו גברה ההגנה החוקתית הן על הזכות לחופש ביטוי והן על הזכות לשם טוב, המבטאות שתיהן היבטים של כבוד האדם ( פרשת סנש , בעמ' 834; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף , פ"ד נה(5) 510, 519 (להלן – פרשת אמר ); ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 90; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ , פ"ד נח(3) 558, 565, 573 (להלן – פרשת הרציקוביץ )). האיזון בין שתי זכויות אלה נותר, איפא, דומה לזה שהתקיים טרם חוק היסוד. בד בבד עלתה גם החירות האישית למעמד של זכות חוקתית מעוגנת (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589; בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון , פ"ד נג(5) 241). הגבלתה תיעשה רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מנגד נוספו לספר החוקים כמה עבירות ספציפיות, העוסקות בביטויים מסוג מסוים (הסתה לגזענות (סעיף 144ב לחוק העונשין), הסתה לאלימות או לטרור (סעיף 144ד2 לחוק העונשין)). לצד אלה נחקק, כפי שהוזכר, סעיף 34כא לחוק העונשין, המורה כי בין שני פירושים סבירים לנורמה בפלילים ראוי לבכר את זה אשר מצמצם את האחריות (ראו דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד (טרם פורסם)). הנה כי כן, העתים אמנם השתנו. אך עמן השתנה גם המערך הנורמטיבי המסדיר את הטיפול הפלילי בביטויים פוגעניים. במצב זה, אינני סבור שנכון לסטות מן ההלכה הקיימת, ולפיה כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. עוסקים אנו בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי. זוהי הגבלה חריפה וקיצונית. יש לתחמה לגבולות המדויקים של התכלית שלשמה היא נוצרה ( פרשת אלבה , בעמ' 294; השופט י' טירקל בדנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 193, 211-210). בענייננו מדובר באיום על שלום הציבור, שהוא מעבר לשמירה על שמו הטוב של האדם הפרטי, אותה ניתן להבטיח באמצעות העילה האזרחית. איום כזה מתממש, במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי, רק מקום שלפרסום נלווית כוונה של ממש לפגוע. רק אז מתעצם החשש להפרת הסדר הציבורי ולהגברת השנאה והיריבות, כדי כך שראוי יהיה להפעיל את הסנקציה הפלילית. פרסום לשון הרע בהעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. "המקום הגיאומטרי" הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים, שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע. הפתרון לחששות שהעלה היועץ המשפטי לממשלה אינו בהקלת התנאים לפתיחת הליכים פליליים נגד מפרסמים; כל שכן משרוב האישומים מוגשים כקובלנות בידי אנשים פרטיים. הוכחת הכוונה לפגוע 29. באנו, אפוא, למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח זאת, כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום. בפרשות שלפנינו התחבטו הערכאות השונות האם די בעולה מן הפרסום עצמו כדי לבסס קיומה של "כוונה לפגוע", ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. דעתי בשאלה זו היא, כי הפרסום הנו ראיה ככל הראיות. כוחו לבסס הרשעה נובע מתוכנו, ממהימנותו, ולבסוף מן המשקל שמעניק לו בית המשפט. בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. אין בכוחו לחדור למוחו של הנאשם בחיפוש אחר כוונתו. לשם כך עליו להעריך את הראיות הנסיבתיות הסובבות את המעשה, ולפיהן לקבוע האם הוכחה כוונתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ע"פ 172/68 המטפרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כב(2) 3, 9). הפרסום הוא אחד מאותן ראיות נסיבתיות. טול, למשל, פרסום הכולל חרפות וגידופים בלבד נגד פלוני, ללא כל תוכן או הקשר אחר. במצב זה נקל להסיק מן הפרסום לבדו, שכוונת המפרסם בפרסום אחת היתה, לפגוע. מסקנה זו נובעת מן ההנחה העובדתית, ולפיה אדם מתכוון להשלכות הטבעיות של מעשיו. פרסום דבר שכולו נאצה, בלא כל סיבה אחרת, יתפרש כפרסום שכוון לפגוע. עמד על הדברים השופט א' גולדברג: "מאחר ששללנו את תחולתה של הלכת הצפיות, אין אמנם מקום ללמוד בכל מקרה על הכוונה לפגוע, מכך שהפרסום הוא פוגעני. שהרי כל שניתן ללמוד מאופיו הפוגעני של הפרסום, כי המפרסם היה מודע לפגיעה שתגרם עקב הפרסום. אולם אין זה מן הנמנע כי מן הפרסום הפוגעני נלמד על הכוונה תוך יישום 'הנחת הכוונה', לפיה מניחים אנו כי אדם התכוון וחפץ בתוצאות הטבעיות של מעשהו. הנחה זו אמנם קיימת כל עוד לא מצביע הנאשם על חפץ אחר שהנחה אותו במעשיו, השונה מן החפץ להשיג את התוצאה המזיקה" ( פרשת נעים , בעמ' 141; ראו גם ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 638, 650-651). 30. המצב מורכב יותר כאשר מן הפרסום משתמעות כמה כוונות: כוונה פוגענית, ובצדה כוונה לגיטימית. ניתן לשער, לדוגמא, כתבה עיתונאית, המספקת מידע לגיטימי לציבור, אך עושה זאת בדרך עולבת ופוגענית (למשל, מכנה את מושאי הכתבה בשמות גנאי, שאינם בעלי אופי סאטירי: השוו פרשת הרציקוביץ ). האם פרסום כתבה כזו עשוי להיחשב לפרסום שנעשה "בכוונה לפגוע"? תשובתי לכך היא בחיוב. דרישת ה"כוונה לפגוע" בחוק איסור לשון הרע אינה מחייבת שהפרסום ייעשה מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. דרישה שכזו אינה מופיעה בלשון העבירה, ואין הצדקה לצמצם כך את היקפה. אכן, גישה לפיה רק פרסום שנעשה מתוך כוונה בודדת לפגוע ייתפס בגדר העבירה, תיכשל במימוש תכליות העבירה: היא לא תתפוס, למשל, מפרסמים, אשר נוסף על רצונם לפגוע, חפצים גם בהעשרת קופתם ממכירת הפרסום הפוגע; או פרסומים הכורכים דיווחי-אמת בדיווחי-שקר, שמטרתם לפגוע (ראו פרשת נעים ). הכוונה לפגוע, אם כן, יכולה להיות אחת מתוך כמה כוונות שלשמן בוצע הפרסום, ועדיין לקיים את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע. 31. מצאנו, אפוא, שהכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו. לשם כך אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד. אפשר שתהיינה לו תכליות נוספות. מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף, ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. מן הכלל אל הפרט 32. ההתרחשויות בשתי הפרשות שלפנינו ארעו טרם כניסתו של תיקון 39 לתוקף (ראו סעיף 12 לתיקון 39). לשיטתי אין בכך דבר. עמדתי היא שהדין בסוגיות שנדונו בפסק דין זה לא השתנה עקב תיקון 39, ולכל היותר היה בתיקון אך לחזק את המסקנות אליהן הגעתי. יש להניח, לכן, שפסק דין זה ישמש הנחיה גם למקרים עתידיים שייפלו בתחום חלותו של החלק הכללי החדש של חוק העונשין. נפנה למקרים עצמם. 33. ע"פ 8295/02 – בפרשה זו הורשעו המערערים בעבירת לשון הרע. בית המשפט המחוזי קבע, בהסתמכו על תוכן הכתבה בלבד, כי המערערים התכוונו לפגוע במשיבה. זו היתה דעתם של שניים משופטי ההרכב. דעתי אינה כדעתם. אכן, הכתבה שפורסמה כתובה בסגנון סנסציוני, בוטה וגס. היא עתירה מלות הגזמה ודימויים מופרכים. אך מסופקני אם יש בכך ללמד על יותר מאשר איכותה של הכתבה עצמה. בפני בית המשפט לא הובאו כל ראיות על יחסם של המערערים למשיבה או על שאיפתם דווקא לפגוע בה. הכתבה עצמה אינה מכוונת כלפי המשיבה, אלא רק דנה במעשיה. לעיריית אשדוד, ובהמשך גם למשיבה, התאפשר להגיב לכתבה באריכות מעל דפי המקומון. בנסיבות אלה לא הונח, לדעתי, בסיס ראייתי מספק לקיומה של כוונה לפגוע אצל המערערים. בנסיבות העניין, הכתבה שפרסמו אינה מספיקה לשם כך. מכיוון שכלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע, המסקנה היא שדין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערערים מעבירת לשון הרע. 34. רע"פ 9818/01 – בפרשה זו זוכה המשיב מעבירת לשון הרע. בית משפט השלום קבע, כי על אף בוטות הטורים שפרסם בגנות המערער, לא הוכח כי התכוון לפגוע במערער. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על קביעה זו. לו נדרשתי אני להכריע בשאלה זו, אפשר שהייתי מגיע למסקנה אחרת. אולם בית משפט השלום התרשם ישירות מעדותו הממושכת של המשיב, בה תוארו מניעיו העיתונאיים בפרסום הכתבות (עמודים 31-26 לפרוטוקול הדיון מיום 19.4.1998). מנגד צוינה דלות חקירתו הנגדית של המשיב בידי המערער, שלא עסקה כלל בסוגיית היסוד הנפשי. בנסיבות אלה הגיע בית המשפט למסקנה, שהכוונה לפגוע לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. איני מוצא להתערב בקביעה זו, שהיא במומחיותה של ערכאת הדיון. בהעדר תחולה לכלל הצפיות, יש לדחות ערעור זה, ולהותיר את זיכוי המשיב על כנו. עבירת הפגיעה בפרטיות 35. סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות קובע: "הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), (3) עד (7) ו(9) עד (11), דינו – מאסר 5 שנים." סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות מגדיר כפגיעה בפרטיות: "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". 36. העבירה הפלילית הקבועה בסעיף 2(4) בצירוף סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות מורכבת מפרט התנהגותי ("פרסום") ומשלושה פרטים נסיבתיים ("תצלומו של אדם"; "ברבים"; "בנסיבות שהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו"). לא מדובר בעבירה תוצאתית: אין דרישה שהפרסום ישפיל או יבזה למעשה. היסוד הנפשי – "במזיד" – הוא יסוד נפשי של מחשבה פלילית "רגילה", כלומר מודעות לטיב ההתנהגות ולהתקיימות הנסיבות. זהו הפירוש שמורה כיום סעיף 90א(1) לחוק העונשין. כך הורתה בעבר גם ההלכה הפסוקה (ראו ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 239, 247). מהו, אפוא, היקף התחולה של העבירה לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות? 37. סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות דומה, מבחינת הלשון, לסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, המגדיר לשון הרע כ"דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". לכאורה, עשויים שני הסעיפים לחול תחולה מקבילה על מספר רב של התנהגויות זהות. אולם ספק אם זו המסקנה הפרשנית הראויה. בעבר נדרש בית משפט זה לשאלה דומה בבואו לפרש את סוג הפגיעה בפרטיות הקבוע בסעיף 2(1) לחוק. אותו סעיף מגדיר פגיעה בפרטיות כ"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". בית המשפט נתבקש לקבוע, האם השקייתו של עציר בכפייה במי מלח מהווה "הטרדה אחרת" לעניין חוק הגנת הפרטיות (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין , פ"ד מב(3) 837 (להלן – פרשת ועקנין )). נקבע, שפירוש שכזה יהווה הרחבה יתרה של האחריות הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, מעבר לתכלית העומדת ביסוד החוק, ותוך חפיפה בלתי נדרשת עם איסורים הקבועים בחיקוקים אחרים. כך ציין הנשיא מ' שמגר: "אינני גורס, כאמור, שיש להרחיב משמעותו של הביטוי 'הטרדה אחרת' ולפרשו כחובק גם מעשי עבירה המכוונים לפגוע בגוף האדם. חוק הגנת הפרטיות בא ליצור ולגדור גדרות חדשים ולא היה צורך בו כדי שישוב ויגדיר מעשי עבירה קיימים כמעשים אסורים" ( שם , בעמ' 851; וראו גם דברי השופט מ' אלון, שם , בעמ' 856-855). לדברים אלה הסכמתי שם (בעמ' 861). הם אימצו את עמדתי בעתירה שעליה נסב אותו דיון נוסף: "נמצא, כי מגמת החקיקה ומטרתה לא היו אלא למלא חיסרון וליתן פתרון חקיקתי לאותם תחומים, שהדין הקלאסי טרם נתן להם פתרון, שכן בעת התפתחותו טרם באו לעולם המחשבים, המכשירים האלקטרוניים המשוכללים ושאר אמצעים, המאפשרים חדירה לרשות הפרט בלא צורך באלימות פיסית דווקא... כל שאנו מציינים הוא את מגמת החקיקה הכללית ואת התכלית החקיקתית הכוללת. מגמה זו חשובה היא, שכן באמצעותה עלינו ליתן פתרון לאותם מצבים קשים, המעוררים ספקות" (בג"ץ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים , פ"ד לז(2) 393, 425). 38. המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מצבים המעוררים ספקות. השאלה הנשאלת היא האם פרסום תמונה "תמימה" של פלוני בצמוד לכתבה הכוללת דברי לשון הרע ביחס לאותו פלוני, נכללת בהגדרת סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. התשובה לשאלה זו תיגזר מפירושו של סעיף 2(4). הספק הוא, האם יש לפרש את הסעיף כמקים אחריות חופפת לזו הקבועה בחוק איסור לשון הרע (שילוב הסעיפים 6 ו-1(1)), או שמא יש לפרשו כך שכל חוק יטיל אחריות על ההתנהגויות המתאימות לתכליות המיוחדות לו. בבואנו ליישב ספק זה, תנחה אותנו הגישה הפרשנית שבאה לביטוי בפסק הדין ב פרשת ועקנין . פרסום תצלום בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפיל או לבזות 39. ההכרעה הנדרשת כאן היא בין שני פירושים אפשריים. לפי הפירוש האחד , האיסור הפלילי הוא רק על פרסום תצלומו של אדם, כאשר נסיבות פרסומו של אותו תצלום מסוים עלולות להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש הראשון"). פירוש זה מתמקד בתצלום. לפיו, האחריות הפלילית נובעת ראשית כל מתוכן התצלום, במשולב עם הנסיבות בהן פורסם תוכן זה. כך למשל, פרסום תצלומו של אדם דתי המפר מצווה, בעיתון המופנה לקוראים דתיים. פרסום שכזה עלול לגרום להשפלה ולביזוי, עקב השילוב של תוכנו של הצילום עם הנסיבות בהן פורסם. פירוש זה מצמצם לכאורה את האחריות הפלילית. זאת, מפני שהוא מחייב ש"פוטנציאל ההשפלה" או "פוטנציאל הביזוי" יהיה טבוע בתצלום עצמו, ואילו הבחירה בנסיבות הפרסום אך מביאה את הפוטנציאל הזה לכלל מימוש (מביאה אותו לדרגת "עלול"). לפי הפירוש האחר , האיסור הפלילי חל על פרסום של כל תצלום של אדם, יהיה אשר יהיה תכנו של התצלום, כאשר ההקשר בו הושם התצלום עלול להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש השני"). פירוש זה מתמקד בהקשר הפרסום, ולא בתוכן התצלום. לפיו, אין חשיבות אם התצלום עצמו כולל פוטנציאל של השפלה או לעג, ודי שהשימוש שנעשה בתצלום יוצר את הסיכון הזה. פירוש זה מרחיב לכאורה את היקף האחריות הפלילית. זאת, מפני שהוא תופס הן את כל הפרסומים שנתפסו בגדר הפירוש הראשון, והן פרסומים נוספים, של תמונות תמימות שהושמו בהקשרים פוגעניים. 40. לדעתי, מבין שני הפירושים האפשריים, יש לבכר את הפירוש הראשון. פירוש זה, כאמור, מייחס חשיבות לתוכן התצלום, ומטיל אחריות רק כאשר בתצלום עצמו מצוי פוטנציאל של השפלה או של לעג, ובנסיבות פרסומו יש רק לממש פוטנציאל זה. לגישתי זו כמה טעמים. ראשית , הפירוש הראשון נלמד מתכליתה של העבירה הקבועה בשילוב הסעיפים 5 ו-2(4). מדובר בעבירת פגיעה בפרטיות. זו עבירה בעלת היקף רחב. היא תופסת שורה ארוכה של התנהגויות, המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. המשותף לכל ההתנהגויות הללו הוא פגיעתן בפרטיותו של אדם, בין בדרך של חדירה לרשות הפרט ולצנעת חייו ובין בדרך של חשיפת ד' אמותיו של אדם לעיני כל. מניעתן של פגיעות כאלה היא התכלית שלשמה נוצר חוק הגנת הפרטיות. את האיסורים המוטלים עליהן יש לפרש, לפיכך, באורה של תכלית זו. סעיף 2(4) אינו יוצא מגדר זה. אף אותו יש לפרש בהקשר לתכלית החקיקה, שעניינה הגנה על הפרטיות. בהינתן פירוש סביר המקיים תכלית זו, אין הצדקה להרחיב את היקף העבירה כך שתבטא ערכים נוספים, המוגנים בה בעת באמצעות חיקוקים אחרים. הפירוש הראשון אכן מבטיח הגנה על הפרטיות – הוא אוסר פרסום תצלומו של אדם, כאשר בתצלום יש כדי לחשוף היבט מצנעת חייו של האדם, העלול להשפילו או לבזותו. הפירוש השני מרחיב על כך. הפירוש השני מגן לא רק על הפרטיות, אלא גם על ערכים נוספים ובראשם השם הטוב, באשר הוא אוסר לשים כל תצלום של אדם בהקשר העלול להשפיל את האדם או לבזותו. אלא שההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות. לשם כך קיים, כאמור, חוק איסור לשון הרע, על מבנה האחריות הקבוע בו. חוק הגנת הפרטיות נועד להתמודד עם ההתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות שבעטיין "הפרט מוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שענייניו האינטימיים ייהפכו – ללא הצדקה – לנחלת הציבור" (מתוך דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות תש"ם-1980, בעמ' 206). בהתאם לתכלית זו יש לפרש את העילות הקבועות בו. אימוץ הפירוש הראשון מתאים, אפוא, לגישה הפרשנית העולה מפסק הדין ב פרשת ועקנין . יש בו לקדם הרמוניה חקיקתית. הוא מונע חפיפות מיותרות. נוסף על כך, יש בו למנוע סתירות. כך, לו קבענו כי סעיף 2(4) תופס גם תצלומים "תמימים" המוצבים בהקשר העלול להשפיל או לבזות, למעשה היה בכך להטיל אחריות פלילית בגין לשון הרע, מקום שחוק איסור לשון הרע לא תמיד עושה כן. היסוד הנפשי בעבירת לשון הרע מצומצם מזה שבעבירת פגיעה בפרטיות. גם העונש הקבוע בעבירת לשון הרע (שנת מאסר) נמוך מזה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות (חמש שנות מאסר). אין הצדקה לעשות שימוש בחוק הגנת הפרטיות – שתכליותיו שונות וכמוהן גם תחום חלותו – כדי לעקוף את הסדריו המיוחדים של חוק איסור לשון הרע (ראו הלם, דיני הגנת הפרטיות 97 (2003)). 41. שנית , העדפת הפירוש הראשון מתבקשת מהגיונו הפנימי של סעיף 2(4). הסעיף מגדיר כפגיעה בפרטיות פרסום של תצלומים בלבד. הוא אינו עושה כן ביחס לפרסום ציורים או רישומים של בני אדם, ויהיו ציורים או רישומים אלה מדויקים ככל שיהיו. ההתייחסות לתצלומים בלבד מחזקת את המסקנה, כי עניינו של הסעיף במניעת חדירה פוגענית לצנעת הפרט באמצעים טכנולוגיים, ולא בהגנה מפני שימוש פוגעני במראה פניו. אכן, פרסום תמונה "תמימה" של אדם בהקשר פוגעני אינו שונה במידה רבה מפרסום שמו של אותו אדם בהקשר פוגעני. למרות זאת אף פרסום שמו של אדם בהקשר פוגעני אינו מהווה עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות. 42. שלישית , הפירוש הראשון מגלם התחשבות ראויה בזכות לחופש ביטוי. העבירה ההתנהגותית שבסעיף 2(4) פוגעת בחופש הביטוי. פגיעה זו היא לתכלית ראויה, באשר יש בה להגן על הזכות לפרטיות ועל האינטרס בסדר ציבורי. "עם זאת, פרשנות ראויה של האיסור הפלילי צריכה להבטיח – במסגרת כללי הפרשנות המקובלים – כי פגיעה זו לא תהא מעבר למידה הדרושה... יש להבטיח מכל משמר כי האיסור הפלילי יצומצם להכרחי ולחיוני כדי להגשים את התכלית הראויה, וכי הוא לא יפגע בחופש הביטוי מעבר לנדרש" ( פרשת אלבה , בעמ' 294). הפירוש הראשון מצמצם את היקף האיסור הפלילי למימוש התכלית העיקרית של החוק – הגנה על הפרטיות. הפירוש השני מעמיק את הפגיעה בחופש הביטוי. לא אחת מדובר אף בחופש הביטוי העיתונאי, בו מפורסמים תדיר תצלומים "תמימים" של אנשים במסגרת כתבות העשויות להיחשב פוגעניות. הפירוש המידתי הוא הפירוש הראשון. 43. רביעית , הפירוש הראשון מקיים ביתר אדיקות את עקרון החוקיות. הוא מפליל את אותן התנהגויות שיש בהן "פגיעה בפרטיות" ממש. הפירוש הראשון הוא הפירוש הראוי, אפוא, גם בהתחשב בעקרונות הכלליים של המשפט הפלילי. אכן, יש לזכור שעוסקים אנו בהיקף האחריות הפלילית לפי חוק הגנת הפרטיות. המדובר בסנקציה חריפה. בצדה עונש חמור. ראוי לפרשה בהתאם לגבולות התכלית שלשמה נקבעו. 44. מסקנתי הנה, אפוא, כי העבירה לפי שילוב הסעיפים 5 ו-2(4) לחוק הגנת הפרטיות חלה רק על פרסום תצלומים, שטבוע בהם – כשהם לעצמם – פוטנציאל ההשפלה או הלעג, בנסיבות העלולות להביא למימושו של פוטנציאל זה. מן הכלל אל הפרט 45. ב ע"פ 8295/02 הורשעו המערערים גם בעבירה של פגיעה בפרטיות. מוסכם, שבתצלומיה של המשיבה כשלעצמם אין כדי להשפילה או לבזותה. התצלומים מתעדים את המשיבה באזור גן הילדים, ולא ניתן ללמוד מהם דבר לטוב או לרע. הם פורסמו בהקשר העלול להשפילה או לבזותה בעיני הבריות. בשל כך הורשעו המערערים בעבירה לפי שילוב הסעיפים 5 ו-2(4) לחוק הגנת הפרטיות. כפי שעולה מן הדברים שהובאו, דעתי היא כי יש לזכותם גם מעבירה זו. המערערים פרסמו תמונה "תמימה" בהקשר פוגעני. בכך אפשר שפגעו בשמה הטוב של המשיבה. אך אין במעשיהם פגיעה בפרטיותה. דין ערעורם להתקבל, אפוא, גם בעניין זה. הערת סיום 46. התוצאה היא, אפוא, כי דין הנאשמים בשתי הפרשות שלפנינו לזיכוי. זו לדעתי התוצאה הראויה, אף שאין דמיון בין המקרים. בע"פ 8295/02 דובר בפרסום עיתונאי שפגע באדם מן השורה. במקרה זה ניצבו במלוא עוצמתם האינטרסים המתנגשים: זכותו של הפרט ששמו הטוב לא יושחר בידי אמצעי תקשורת בעלי תפוצה ותהודה, ומנגד זכות הציבור לדעת והאינטרס בעידודה של החשיפה העיתונאית. עימות זה מוסדר היטב באמצעות כללי האחריות האזרחית הקבועים בחוק איסור לשון הרע (ראו פרשת אמר , בעמ' 523). המשפט הפלילי, המתאפיין בעימות בין החברה לפרט העבריין, אינו הכלי המתאים לטיפול במקרים מן הסוג הזה. ברע"פ 9818/01 דובר, למעשה, בתגרה פרטית בין שני אנשים, שנישאה מעל דפיה של עיתונות מקומית. כל מאפייניו של עימות זה אף הם אזרחיים. זו המסגרת בה היה ראוי – אם בכלל – לברר את המחלוקת (ראו פרשת קופ , בעמ' 34-33). 47. אכן, שימוש תדיר במשפט הפלילי לליבון סכסוכים מעין אלה אינו הולם את אופיים של הסכסוכים, אף לא את מהותה של האחריות הפלילית. דומה שהוא אף לא מתיישב עם האינטרס הכן של הניזוק, אשר נדרש לעמוד בנטל הוכחה מוגבר וליהנות משיעורי פיצוי מופחתים, תחת לפנות ל"דרך המלך" של התביעה האזרחית, במסגרתה ניתן במקרים מתאימים להטיל אף "פיצויים לדוגמא" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי , פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 1905/96 "דחף" נ' "מעריב" (לא פורסם)). אמת, שני המקרים שבאו לפנינו, וכמוהם רבות מן הפרשות הקודמות בהן עוצבה עבירת לשון הרע, מקורם בקובלנות פליליות. הליך זה נושא אמנם מאפיינים של התדיינות אזרחית (ראו Kretzmer, "Intent in Criminal Libel: Statutory Interpretation or Judicial Imagination?", 21 Isr. L. Rev. 591 (1986) ), אך אין לשכוח שתכליתו הטלת אחריות פלילית בגין ביטוי פומבי. זהו כלי חמור ורציני, וכך יש להתייחס אליו. לא בכדי מגלה המשפט המשווה נטייה גוברת לצמצום הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, כאשר עיקר ההתדיינות בעניין זה מתנהלת במישור האזרחי, תוך מתן אפשרות לפסוק פיצויים לדוגמא (ראו Gatley , לעיל , בעמ' 676-675, 678; Price and Duodu, Defamation 465 (3 rd Ed. 2004) ; 50 Am. Jur. 2d , Libel and Slander §§ 520-521 (2004) ; Markesinis and Deakin's Tort Law 688-689 (2003) ). ככלל, לא נועד ההליך הפלילי ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי רגשי נקם. יפים הדברים לשני המקרים בהם הכרענו כעת. אשר על כן, לו נשמעה דעתי, היה הערעור בע"פ 8295/02 מתקבל, בלא צו להוצאות; ואילו הערעור ברע"פ 9818/01 היה נדחה, תוך שהמערער יישא בהוצאות שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: חוות דעתו של חברי הנשיא לפיה אין מקום לשנות מההלכה שנפסקה בע"פ 677/83 ("פרשת בורוכוב"), מקובלת עלי. עם זאת, סבורני כי "הכוונה לפגוע" הוכחה בע"פ 8295/02 גם על פי המבחנים שהתווה חברי, ומכאן דעתי כי נכון יהיה לדחות גם ערעור זה. ש ו פ ט המישנה לנשיא מ' חשין: וכך מורה אותנו סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ( החוק או חוק איסור לשון הרע ): לשון הרע - עבירה 6. המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת. וזו השאלה שלפנינו: אותה "כוונה" פלילית שבהוראת סעיף 6 - ה"כוונה לפגוע" הנלווית אל פירסום לשון הרע - פירושה מהו? מהם החומרים העושים את הכוונה הפלילית שבפירסום לשון הרע? כיצד יתורגם ללשון המשפט מצבו הנפשי של המפרסם לשון הרע עד שיחויב בפלילים כהוראת סעיף 6? עד לתיקון מס' 39 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994) שררה הילכת בורוכוב (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת , פ"ד לט(3) 205) ולה שני רבדים: רובד אחד - רובד התשתית - דוקטרינת הצְפִיוּת בדין העונשין עשתה אותו. אותה דוקטרינה מורה אותנו - על דרך העיקרון - כי קיימת שקילות עניינית, מוסרית וחברתית בין מצב שבו עושה פלוני מעשה בכוונה וברצון לגרום לתוצאה רעה מסוימת, לבין פלמוני העושה אותו מעשה תוך שהוא צופה ברמת הסתברות גבוהה - כאפשרות קרובה לוודאי - כי מעשהו יביא לאותה תוצאה רעה, גם אם אין בו רצון להשיג אותה תוצאה. כנגזר מדוקטרינת הצפיות - אשר נתקיימה עוד קודם הילכת בורוכוב - כל עבירה שהיסוד הנפשי בה הוא יסוד של "כוונה", יש לבוחנה מקרוב, לבירור אם מושג ה"כוונה" בהגדרתה מייחד עצמו אך לכוונה-רצון או אם פורש הוא עצמו גם על צפיות. לסקירת ההלכה, ראו והשוו: ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(3) 265, 280 ואילך; ובעיקר, כמובן, בסיפרו המקיף של יצחק קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני העונשין (תשנ"ז-1997). כן ראו: ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221; מרדכי קרמניצר, "פרשת אלבה: 'בירור הלכות הסתה לגזענות'", משפטים ל (תשנ"ט-1999) 105. הרובד השני שבהילכת בורוכוב עניינו היה ביסוד הנפשי שבעבירת פירסום לשון הרע: בכוונה לפגוע שבהגדרת העבירה. הילכת בורוכוב הורתה אותנו כי אותה כוונה שבעבירת פירסום לשון הרע פורשת עצמה רק על רצון ושאיפה לפגוע בנפגע. אין אותה כוונה כוללת כוונה במובן של צפיות. לשון אחר: עד שפלוני יחוב בעבירה פלילית של פירסום לשון הרע, חייב בית-המשפט להשתכנע כי אותו פלוני נתכוון ממש, כי רצה, לפגוע במי שהפירסום מדבר בו, ואין די בצפיות של פלוני כי אותו אדם ייפגע מפאת פירסום לשון הרע. האם אירע דבר ל הילכת בורוכוב לאחר תיקון מס' 39? 2. תיקון מס' 39 פתח עידן חדש במערך דין העונשין, הן לעניינם של עקרונות-יסוד, הן בניסוחן של דוקטרינות, הן בהגדרתם ובהבהרתם של מושגי-מפתח. עיקר לענייננו עתה הוא בהוראת סעיף 20(ב) שלחוק העונשין - הנסבה על המחשבה הפלילית - והוראת-חוק זו יש לקרוא על רקע הוראת סעיף 20(א): מחשבה פלילית 20 (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה ... ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; ...... (ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. ............ הוראת סעיף 20(ב) מקַבַּעַת בחוק החרות את דוקטרינת הצפיות, ואולם מייחדת היא עצמה לעבירות-תוצאה הנעשות "בכוונה" - קרא: לעבירות שתוצאה הקבועה בהגדרת העבירה וכוונה לגרום לאותה תוצאה הן מיסודות העבירה - להבדילן מעבירות-התנהגות, קרא: עבירות שהגדרת יסודותיהן העובדתיים ממצה עצמה בהתנהגות גם אם אותה התנהגות נעשית "בכוונה". ניתן לטעון כי לעניינה של דוקטרינת הצפיות, הבחנה זו שבין עבירות-תוצאה לבין עבירות-התנהגות, הבחנה ראויה היא הואיל והתוצאה כשהיא-לעצמה נודעת לה השפעה מחמירה (ראו חוות דעתו של הנשיא ברק בפיסקה 23). אכן, לעיתים כך הוא, ואולם לעיתים ההשפעה הנודעת לעבירת-התנהגות קשה היא מהשפעתה של עבירות-תוצאה. כשאני לעצמי, דעתי היא כי לא היה זה לא מוצדק ולא נכון להותיר את עבירות-ההתנהגות מחוץ למחנה, ושלא להחיל אף עליהן את כלל הצפיות. מבחינה ערכית, חברתית ומוסרית - אותם מעיינות תהום-רבה המזינים את הילכת הצפיות - עבירות-התנהגות המלוות ב"כוונה" כמותן כעבירות-תוצאה; אין הבדל של-ממש בין שני סוגי העבירות בשאיפתן לבער את הרע מקירבה של החברה. כך על דרך הכלל וכך על דרך הפרט - בפרישתו של מושג ה"כוונה" גם על כוונה-רצון גם על כוונה-צפיות. ומשנמצא לו למחוקק לראוי להחיל את דוקטרינת הצפיות על עבירות-תוצאה, באותה משיכת-קולמוס ראוי היה כי יחילנה על עבירות-התנהגות אף-הן. ראו והשוו: ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221, 281 (מפי השופט מצא); ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 289, 319 (מפי השופט אנגלרד). ניתן להתווכח ולהתדיין עד עלות השחר בשאלה אם מוצדק ונכון היה להבדיל - לעניין כלל הצפיות - בין עבירות-תוצאה לבין עבירות התנהגות, ואולם אין מיקרא יוצא מידי פשוטו. דבר המחוקק דבר הוא, ודברו צלול וברור: הוראת סעיף 20(ב) שלחוק העונשין תחול אך על עבירות-תוצאה ולא על עבירות-התנהגות. ראו עוד: רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 729, 750. אסכים אפוא עם הנשיא ברק כי זה פירושה של הוראת סעיף 20(ב). ועוד אסכים עימו, כי דוקטרינת הצפיות נותרה עימנו גם לאחר תיקון מס' 39, וככוחה קודם אותו תיקון ככוחה עתה לעניינן של עבירות-התנהגות. 3. הוראת הצפיות שבסעיף 20(ב) לחוק העונשין מחילה עצמה אך על עבירות-תוצאה המלוּוֹת בכוונה. העבירה של פירסום לשון הרע עבירת-התנהגות היא המלווה בכוונה, וממילא אין הוראת סעיף 20(ב) נאחזת בה. מהו אפוא דינה של עבירת פירסום לשון הרע לאחר תיקון מס' 39? האם הילכת בורוכוב ממשיכה לחול עליה או שמא נאמר תיקון מס' 39 חולל שינוי במערכת? חברי הנשיא ברק נדרש לשאלה ודעתו היא כי לא נתחולל כל שינוי בדין: הוראת סעיף 20(ב) אינה משמיעה אותנו דין חדש באשר לעבירות-התנהגות, לא במפורש ולא במשתמע, אף לא על דרך של הסדר שלילי, ו הילכת בורוכוב נותרה כשהיתה. פירוש: ה"כוונה לפגוע" שבעבירת פירסום לשון הרע חלה רק על מעשי פירסום לשון הרע מקום שהמפרסם נתכוון, ביקש, רצה לפגוע במתלונן. ואילו צפיות ולו בדרגה של אפשרות קרובה לוודאי כי המתלונן ייפגע, אין די בה כדי לחייב את המפרסם לשון הרע בפלילים. דעתי שונה. גם אם הסכמנו ל הילכת בורוכוב קודם תיקון מס' 39, סבור אני כי המהפך שנתחולל בדין העונשין עם תיקון מס' 39 מתיר - יתר-על-כן: מחייב הוא - שידוד מערכות וחשיבה מחדש בעניינן של עבירות-התנהגות על דרך הכלל, ובעניינה של עבירת פירסום לשון הרע בפרט. 4. לדעתי, יצרה הוראת סעיף 20(ב) שלחוק העונשין מהפך-זוטא בנושא דוקטרינת הצפיות. אכן, הוראת הצפיות שבסעיף 20(ב) לחוק אינה מחילה עצמה אלא על עבירות-תוצאה המלוות בכוונה. ואולם להבדיל מאשר בעבר, אין אנו שואלים עוד עצמנו אם דוקטרינת הצפיות חלה - או אם אין היא חלה - על עבירת-תוצאה פלונית המלווה בכוונה, כנדרש מבניינה, מהגדרתה ומערכיה של אותה עבירה. מאז תיקון מס' 39 רואים אנו את מושג הכוונה בעבירות-תוצאה ככולל - מעצמו - את דוקטרינת הצפיות. ואולם, הוראת סעיף 20(ב) אינה ממצה עצמה אך בתחומיה. שינוי זה שנתחולל בדין החרות בעניינן של עבירות-תוצאה נודעת לו השפעה על עבירות-התנהגות המלוות בכוונה אף-הן. בסוף-כל-הסופות - ובעצם: בתחילת-כל-התחילות - עבירות-תוצאה ועבירות-התנהגות-כוונה לא באו מעולמות שונים. שוכנות הן אלו-בצד-אלו באותו בניין עצמו - באותו קורפוס משפטי של דין העונשין - ומשתייכות הן לאותה משפחה. השינוי שנתחולל בדוקטרינת הצפיות לעניינן של עבירות-תוצאה מקרין ומשפיע מאליו על עבירות-התנהגות המלוות בכוונה. אכן, לו מדובר היה בשני סוגי עבירות שונים זה-מזה לחלוטין, סברתי וקיבלתי כי שינוי בדוקטרינה בעניינו של סוג אחד לא בהכרח יאצול על הסוג האחר. ואולם ראינו - וזו דעתנו - כי לעניין דוקטרינת הצפיות אין הבדלים של-ממש בין שני סוגי העבירות. ועוד ידענו, כי הוראת סעיף 20(ב) שלחוק העונשין אין עוטף אותה הסדר שלילי באשר לעבירות-התנהגות-כוונה. וכך, גם אם מטעם כלשהו ראה המחוקק להחיל את דוקטרינת הצפיות אך על עבירות תוצאה, אין בדבר כדי למנוע השפעת הקרנה על עבירות-התנהגות-כוונה. ודוק: אין מדברים אנו בהיקש מהוראת סעיף 20(ב) לעבירות-התנהגות-כוונה. מדברים אנו בפירוש ה"כוונה" שבעבירות-התנהגות, ולענייננו: בעבירה של פירסום לשון הרע. יש בה בהוראת סעיף 20(ב), לדעתנו, כדי לקרב את פירוש ה"כוונה" שבעבירת פירסום לשון הרע לדוקטרינת הצפיות. 5. יתר-על-כן: עבירות-התנהגות אינן עשויות כולן חומר אחד. אכן, לכל עבירות-ההתנהגות מכנה משותף אחד, והוא, היעדר תוצאה נדרשת בהגדרתה של העבירה. ואולם, יש בהן בעבירות-ההתנהגות עבירות שעם כל הסיכון שבהן, רחוקות הן - כהגדרתן - מתוצאה, ויש בהן עבירות שעל-פי הגדרתן קרובות הן לתוצאה. והנה, למיצער לעניינן של אותן עבירות-התנהגות שעל-פי הגדרתן קרובות הן ליסוד התוצאה, הדעת נותנת - כנדרש מן ההלכה - כי נחיל עליהן את דוקטרינת הצפיות משל היו עבירות-תוצאה. דברים דומים השמיעה אותנו השופטת דורנר ב פרשת אלבה , וכך קראנו מפיה (שם, 319): הגם שהוראת החוק [הוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין] נוגעת לעבירות תוצאתיות, אין מניעה, לדעתי, להחיל את הכלל הקבוע בה גם על עבירות מטרה כאשר הגשמת המטרה הינה תוצאה הצומחת בדרך הטבע מן ההתנהגות. שכן, הוראה זו היא, במהותה, הוראת פרשנות. לא כך הדבר כאשר הגשמת המטרה תלויה בגורמים אחרים. כאשר השגת המטרה איננה תוצאה טבעית הנובעת מן המעשה, אלא היא תלויה בתגובה של אחרים, לא ניתן לצפות בדרגת ודאות שוות ערך לכוונה כי המטרה האסורה תתגשם. ראו עוד: דבריו של פרופ' ש"ז פלר בסיפרו יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד-1984, כרך א') 584, המצוטטים גם בידי השופט מצא בפרשת אלבה , שם, 280. עוד ראו: ב' סנג'רו, "היהפכו המטרות למניעים? ומה צפוי להלכת הצפיות", משפטים יח (תשמ"ח-1988) 335. לדעת השופטת דורנר, אפוא, יש להבחין בין עבירות-התנהגות (עבירות-מטרה) שהשגת המטרה בהן "צומחת בדרך הטבע מן ההתנהגות", ועליהן חל כלל הצפיות, לבין עבירות-מטרה שבהן השגת המטרה "תלויה בגורמים אחרים", ועל אלו אין להחיל את דוקטרינת הצפיות. דומני שדעתה של השופטת דורנר יש בה כדי לתמוך בדעתנו. 6. ומעבירות-התנהגות על דרך הכלל נעבור לעבירה של פירסום לשון הרע. לריענון הזיכרון הבה נחזור ונצטט את הוראת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע: לשון הרע - עבירה 6. המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת. מהי אותה "בכוונה לפגוע" שבהגדרת העבירה, והאם מעלה אותה כוונה ברישתה גם צפיות של פגיעת לשון הרע במתלונן כאפשרות קרובה לוודאי? 7. לגילוי תוכנה של ה"כוונה לפגוע" בהגדרת העבירה של פירסום לשון הרע, לא נדע את דרכנו אלא אם נוסיף ונלמד לשון הרע - מהי. וכהגדרת החוק בסעיף 1 בו: לשון הרע מהי 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. לשון הרע היא, אפוא, דבר שפירסומו עלול (בין השאר) להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו או לשימו לבוז או ללעג. אין צורך בהעמקת-יתר כדי להבין ולחוש כי פירסום לשון הרע יש בו - באשר הוא - כדי לפגוע באדם, הגם שדי בהנחה כי הפירסום "עלול" לפגוע במתלונן. התוצאה של השפלת האדם או ביזויו אינה פוקדת עצמה, אומנם, עם יסודות העבירה, ואולם חבויה היא בתוככי העבירה ומציצה היא אל-החוץ מבעד לחרכיה. העבירה מעין עבירת-אנדרוגנוס היא: עבירת-התנהגות היא בהגדרתה ובחזותה, אך בתוכנה ובנשמתה עבירת-תוצאה היא, הגם שתוצאה זו אינה מגלה עצמה על-פני ההגדרה כיסוד מיסודותיה. בחזותה החיצונית עבירת התנהגות היא, ברוחה ובפנימיותה עבירת-תוצאה היא. 8. או אחרת. העבירה של פירסום לשון הרע מעמידה לפנינו דגם מיוחד של עבירה. על-פי הקלסיפיקציה המקובלת מִתְפַּקֶּדֶת עבירה זו במשפחת עבירות-ההתנהגות, אך יש בה גם סימנים מובהקים - ומשמיעה היא קולות - של עבירת-תוצאה. הנה-כי-כן, העבירה נסבה על פירסומה של לשון הרע, ולשון הרע היא - כפי שראינו - דבר שפירסומו עלול (בין השאר) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז וללעג. אכן, שלא כהגדרתן של עבירות תוצאה, הגדרת לשון הרע אינה מדברת בתוצאה ממש - אשר-על-כן אין העבירה מסַווגת עצמה כעבירת-תוצאה - ואולם לא יוכל איש לכחד כי גורם התוצאה מרחף בחללה של העבירה ועל דרך זה מייחד הוא לה מקום משל עצמה בצידן של עבירות-התוצאה ועבירות-ההתנהגות מן-המניין. על ייחודה זה של עבירת פירסום לשון הרע עמד השופט גולדברג ב פרשת בורוכוב , באומרו (שם, 211) כי "התוצאה הכמעט ודאית מפרסום לשון הרע היא פגיעה באדם, שאליו מתייחסת לשון הרע, וזאת למדים אנו מעצם הגדרתה של לשון הרע שבסעיף 1 לחוק ומהנחת החוק, כי אדם שאליו מתייחס הפרסום הוא 'נפגע'". וראו עוד, שם, 212. דומה עלינו כי בדברים אלה מביא השופט גולדברג לזיהוי-יתר בין מושג ה"עלול" שבהגדרת לשון הרע לבין תוצאה "כמעט ודאית" מפירסום לשון הרע - ועל כך נוסיף ונדבר עוד להלן - ואולם די לנו גם במושג ה"עלול" כהוראתו המקובלת - שהיא פחותה מ"כמעט ודאות" - כדי להטביע בעבירה תו-תוצאה המייחד אותה מעבירות אחרות שבמשפחת עבירות-ההתנהגות. כי נעלים עינינו מייחודה זה של העבירה, וחטאנו לא אך לאמת אלא גם למסקנות המשפטיות והמוסריות הנדרשות מאותו ייחוד. 9. משידענו כי יוחַד לה לעבירה של פירסום לשון הרע מקום משל-עצמה בקרב אחיותיה עבירות-ההתנהגות; כי נודף מן העבירה ריח חזק של תוצאה המובנֵית בגופה של העבירה; נעמוד אנו ונשאל: מהי הנפקא מינה לדינא? מהן המסקנות הנדרשות מכך? ועל כך נשיב ונאמר: מתוך שהעבירה של פירסום לשון הרע אינה עבירת-התנהגות "נקיה"; מתוך ש- ex hypothesi פורסמה לשון הרע הפוגעת באדם; קרובה היא עבירה זו במאוד להיותה עבירת-תוצאה. כמסקנה נדרשת מכך נאמר אנו, כי צופן גנטי זה המפעיל והמניע את העבירה, מושך אליו מאליו את הילכת הצפיות. אכן, דוקטרינת הצפיות הקדישה עצמה ex lege לעבירות-תוצאה, ואולם מקרינה היא, כמו-מאליה, גם על עבירות-התנהגות שיש בהן אותו חומר העושה עבירות-תוצאה. 10. הנה היא העבירה הקרויה חבלה בכוונה מחמירה כהגדרתה בסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. וכלשונו של החוק: חבלה בכוונה מחמירה (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה... דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; ה"כוונה" המלווה את מעשה הפציעה או את מעשה החבלה החמורה, שולטת בה הוראת סעיף 20(ב) שלחוק העונשין. נדע מכאן, כי אדם יחוייב בביצועה של העבירה, אם לעת שעשה את מעשה הפציעה או החבלה ראה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי יוטלו בקורבן נכות או מום או כי תיגרם לו חבלה חמורה. כך הוא בעבירה של פגיעה בגוף האדם, וזה דבר החוק. ומה דין בעבירה של פגיעה בנפש האדם? בעבירה של פירסום לשון הרע? האם נחיל עליה את דוקטרינת הצפיות - כמוה כעבירות-תוצאה למיניהן - או שמא נאמר לא-כך? למותר לומר כי אם לא נחיל את דוקטרינת הצפיות על עבירות של פגיעה בנפש האדם, כי-אז דנו עבירות אלו למעמד של נחיתות-משהו ביחס לעבירות-תוצאה. והשאלה שאלה: האומנם שמו וכבודו של אדם נחותים הם מגופו? מיהו חכם ויפרש לי הבדל שבין חבלה בכוונה מחמירה לבין פירסום לשון הרע - בין אונס הגוף לבין אונס הנפש - שבראשונה תתפוש הילכת הצפיות - בראשית כהלכה וכיום על-פי דין חרות - ובאחרונה לא תתפוש הילכת הצפיות (על-פי ההלכה)? מהו ההיגיון, מהי הסבירות, מהו הצדק? 11. אמת נכון הדבר: לא הרי חבלה בכוונה מחמירה כהרי פירסום לשון הרע. שהחובל בכוונה מחמירה בגופו של הזולת לא יישמע בטענה של זכות או של חופש המתירים לו, במישרין או בעקיפין, לעשות מעשה שעשה (למעט, כמובן, ההגנות המוכרות בחוק העונשין). שלא כמותו הוא המפרסם לשון הרע, שעשוי ויכול הוא לטעון לחופש הביטוי. עיתונאי המפרסם לשון הרע עושה מעשה שהוא עושה כחופש הביטוי המוקנה לו, בעוד שהחובל אינו יכול ואינו זכאי לטעון לזכות נוגדת (למעט, כאמור, ההגנות המוקנות לו בדין העונשין). לשון אחר: בעבירת החבלה אין החובל טוען לכל אינטרס לגיטימי נוגד שהוא מחזיק בו. שלא כמותו הוא העיתונאי, המחזיק באדרתו של חופש הביטוי. ראו עוד: ע"פ 506/89 נעים נ' רוזן , פ"ד מה(1) 133, 139. הנה-כי-כן, בעבירה של פירסום לשון הרע באים אל הזירה להתגושש ביניהם חופש הביטוי וזכותו של האדם לשמו הטוב, שניהם - על-פי הנחה שנניח - בנים לכבוד האדם; והשאלה אינה אלא מי מן השניים ייצא וידו על העליונה בתחום פירושו של המושג "בכוונה לפגוע" שבהוראת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. שאם נאמר כי "בכוונה לפגוע" מצמצם עצמו לכוונה ממש, לרצון, לחפץ לפגוע בנפגע, נכווץ ממילא את גדריה של העבירה וידו של חופש הביטוי תהא על העליונה. ואילו אם נפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" כפורש עצמו גם על הילכת הצפיות (ההילכתית), נרחיב את גדריה של העבירה והשם-הטוב-כבוד-האדם ייכנס לזירה למאבק כשווה בין שווים. כשאני לעצמי, נאמן לדרכי, דעתי היא כי השם הטוב ראוי לו כי ידו תהא על העליונה, הגם שלא לכל אורכה ורוחבה של השדה אלא למיקצתה בלבד. על-כך נוסיף ונדון בהמשך דברינו להלן. 12. לגילוי תחום פרישתו של מושג ה"כוונה לפגוע" בעבירה של פירסום לשון הרע, נדרש חברי הנשיא ברק - בתחילה בפרשת בורוכוב ועתה בפרשה שלפנינו - לבחינת הערכים המעורבים במאטריה של פירסום לשון הרע; ובסורקו את השדה נמצאו לו לחברי ארבעה ערכים אלה: הזכות לשם טוב של הנפגע; חופש הביטוי של הפוגע; חופש אישי של הפוגע (מפני סנקציה פלילית); ושלום הציבור (פרשת בורוכוב , 218). בבוחנו ערכים אלה קובע חברי כי האחריות הפלילית קשורה, על-פי עצם טיבה, באינטרס הציבור "אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות" (שם, 219). אינטרס זה עניינו לא אך באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, ושומה עליו להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. מכל אלה מסיק חברי כי אמת המידה לפירושו של המושג "בכוונה לפגוע" בענייננו היא, "אם הפירסום יועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו". לא כן הוא דין במקום שהמפרסם לשון הרע אך צופה - ולו בדרגה קרובה לוודאות - כי הנפגע אכן ייפגע, שבמקרה זה לא יחוייב המפרסם בעבירה של פירסום לשון הרע. ובלשונו של חברי (שם, 219): נראה לי, איפוא, כי מבין האופציות הלשוניות הטמונות בביטוי "בכוונה לפגוע", יש לבחור באותה אופציה המדגישה את האינטרס הציבורי. דבר זה מחייב, לדעתי, פירוש הביטוי "בכוונה לפגוע" כמשתרע על הרצון או המטרה או המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית, אך המסתברת במידת ודאות רבה. 13. דעתי אחרת, ועתה אפרש ואפרט. ראשית לכל, לעניינם של הערכים המוגנים. לא יחלוק איש על שני הערכים הראשונים - על הזכות לשם טוב ועל חופש הביטוי. שונים הם פני הדברים באשר לשני הערכים האחרים. אשר לחופש האישי של הפוגע (מפני סנקציה פלילית) אומַר, כי העמדתו של גורם זה כערך מתחרה יש בה מעט מהנחת המבוקש. שואלים אנו אם הוטלה על המפרסם אחריות פלילית, ונהיר לכל כי ה"נטל" הוא על מי שמבקשים לקבוע כי אכן הוטלה עליו אחריות פלילית. ואולם נתקשה לפרש "נטל" זה כערך מתחרה בזירה בצידם של הזכות לשם טוב ולחופש הביטוי. ואשר לשלום הציבור: אני מתקשה לקבל כי "שלום הציבור והאינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה" (פיסקה 25 לחוות-דעתו של חברי הנשיא) מוליך אותנו אל מסקנה כי יש לשלול את דוקטרינת הצפיות בתוככי ה"כוונה לפגוע" שבעבירת פירסום לשון הרע. הנחת היסוד לענייננו היא שפורסמה לשון הרע. והנה, משעה שפורסמה ברבים, היתה לשון הרע לחי הנושא את עצמו. וכפי שנאמר בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ , פ"ד נה(5) 865, 906: משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר; ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח; ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע. וכנאמר במדרש תהילים (בובר) מזמור קכ ד"ה (ד) מה יתן: נמשל הלשון לחץ, ולמה, שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש רחמים הימנו, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר. וכך, משעת הפירסום כמו יוצא המפרסם מן הזירה ועינינו נשואות אל הנפגע. אם אלה פני הדברים - ואלה הם אומנם פניהם - מה מ"שלום הציבור" יהלוך אם פירסם המפרסם את לשון הרע בכוונת מכַוֵון להרע או אם הילכת הצפיות היא העשויה לחייבו בפלילים? והרי מבחינתו של הנפגע, הכל מסכימים כי הושפל, כי בוזה, כי היה ללעג. כך מבחינתו של הנפגע וכך מבחינתו של הציבור כולו. כיצד זה אפוא מושפע שלום הציבור מן המחשבה הפלילית הספציפית שקיננה בליבו של המפרסם, דהיינו: אם ביקש מפורשות את רעת הנפגע או אם צפה כאפשרות קרובה למדיי כי עקב הפירסום תבוא רעה על הנפגע? ומכל מקום: במה נשתנה הערך של שלום הציבור - באשר הוא - ממקרה של פירסום זדוני למקרה של פירסום כהילכת הצפיות? ראו והשוו: מרדכי קרמניצר, "פרשת אלבה: 'בירור הלכות הסתה לגזענות'", משפטים ל (תשנ"ט-1999) 105, 131. אכן, דעתי היא כי יסוד "שלום הציבור" יסוד זניח הוא במערכת, וכי בסוף כל הסופות עומדים למאבק-גמר ביניהם הזכות לשם טוב מזה וחופש הביטוי מזה. 14. משנותרו בזירה שני ערכים עיקריים, והם: שמו הטוב של הנפגע וחופש הביטוי של המפרסם, השאלה הנשאלת היא מי מבין השניים ידו תהא על העליונה, או, לחלופין, האם יש ונכון לקבוע נוסחה שתשקף את שני הערכים גם-יחד במינון זה או אחר. חברי הנשיא ברק, בדרך שהיתווה ב פרשת בורוכוב , סובר כי ידו של חופש הביטוי על העליונה. בתירגום לענייננו ייאמר, כי אותה "כוונה לפגוע" שבעבירת פירסום לשון הרע מכַוֶונת עצמה אך לרצון ולשאיפה לפגוע בנפגע, ומוציאה היא מגידרי תחולתה של העבירה פירסום שאינו מלוּוֶה ברצון ובשאיפה לפגוע בנפגע: כך גם אם המפרסם צפה מראש, כאפשרות הקרובה לוודאות, כי הנפגע אכן ייפגע על-ידי פירסומה של אותה לשון הרע. 15. בפרשו כך את מושג ה"כוונה לפגוע" שבעבירת פירסום לשון הרע, יצר חברי נוסחה שאינה יוצרת איזון ראוי, לדעתי, בין האינטרסים המתנגשים ביניהם. דומה עליי כי חופש הביטוי זכה למישקל-יתר ביחסו לאינטרס השם הטוב; אחרת: השם הטוב חוייב במישקל-חסר ביחסו לחופש הביטוי. היה זה השופט ברק אשר לימדנו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג(3) 840, 846). על דברים אלה הוספתי ואמרתי אנוכי ב פרשת חנה סנש (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור , פ"ד נג(3) 855, 858): כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למיצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף. ראו עוד: שם, 858-857, 864 ואילך; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס , פ"ד נב(3) 1, 61, 74 ואילך. והוספנו ואמרנו על כבוד האדם בפרשת קראוס (שם, 74): []נתקשה במאוד להבחין ולהבדיל בין האדם עצמו לכבוד האדם. האדם וכבודו ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה בזה; האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם. "אדם וכבודו יבקעו יחדיו מרחם אם, והשניים היו לאחדים: האדם הוא כבודו וכבודו של האדם הוא האדם"... אדם שאיבד את כבודו אינו אלא צלם-אדם, אם תרצה: צל-אדם... וכזעקתו של ריצ'רד השני מפיו של שייקספיר: Mine honour is my life, both grow in one Take honour from me and my life is done (William Shakespeare, Richard ll, Act l, scene l, 11). אכן, כבודו של אדם הוא אותה רוח שבאה בעצמות היבשות ונתנה בהן חיים. טול מאדם את כבודו ונטלת ממנו את רוחו, את נשמתו. והנה, בפרשו את החוק בדרכו, האם לא חיסר חברי יתר-על-המידה מכבוד האדם, משמו הטוב של האדם? יתר-על-כן: הנוסחה המוצעת בידי חברי - שלילתה של דוקטרינת הצפיות בגידרי העבירה של פירסום לשון הרע - מוליכה אותנו אל תוצאה של "הכל או לא-כלום". חופש הביטוי זוכה בַּכֹּל בעוד אשר אינטרס השם הטוב בדין העונשין מקבל לא-כלום. פירוש ה"כוונה לפגוע" כמושג המחיל עצמו רק על רצון ושאיפה וחפץ להשיג תוצאה מסויימת - קרא: לפגוע בכוונת-מכַוון באחר - תוך שלילתה של דוקטרינת הצפיות כבת-תחולה, מצמצם ביֶתֶר את מקומו של אינטרס השם הטוב בעבירה של פירסום לשון הרע; ארחיק לכת ואומר: לא אך מצמצם הוא את מקומו של אינטרס השם הטוב אלא כמעט מוציא הוא אותו מן המשחק ככל שהמדובר הוא בעבירה של פירסום לשון הרע. ראובן יכול אפוא שיפרסם פירסום לשון הרע קשה וחריף על שמעון - אפשר אף דבר שאינו אמת - בִּצְפוֹתוֹ מראש - כאפשרות קרובה לוודאי - פגיעה בשמעון, ובכל-זאת לא יעבור עבירה של פירסום לשון הרע (אלא אם יוכח באורח ספציפי כי רצה ושאף וביקש לפגוע בשמעון). קביעת מקומה של נקודת שיווי-המישקל בדרכו של חברי הנשיא נותנת לזה ביֶתֶר ונוטלת ביֶתֶר מזה. 16. ואומנם, בעוד אשר שלילתה של דוקטרינת הצפיות מביאה לפיתרון חד-צדדי - פיתרון של "הכל או לא-כלום"; פיתרון שאינו מותיר כל גמישות בהחלתו הדוקטרינרית; לו היזרקנו את דוקטרינת הצפיות לתוככי ה"כוונה לפגוע" בעבירת פירסום לשון הרע, היינו זוכים לגמישות ראויה בהחלתה של העבירה, גמישות שדוקטרינת הצפיות נותנת בידנו למציאת איזון ראוי ושקול בין חופש הביטוי לבין זכותו של האדם לשם טוב. 17. על כל אלה נוסיף עוד שני אלה: אחד , כטיעונו של היועץ המשפטי לממשלה, אך לעתים נדירות יבקש עיתונאי "לחסל חשבונות" בפירסום מכוּוָן של לשון הרע. על דרך הכלל ילוּוֶה הפירסום בטענה של זכות הציבור לדעת - דהיינו: בנסיבות שבהן על-פי הנטען לא תוטל אחריות בפלילים - וביני לביני יישחק היחיד ולעתים אף יהיה לאבק. כבודו של אדם יירמס, היחיד ייעלם, ואנו כולנו נמשיך לשעוט קדימה כמו מאומה לא אירע. מכל מקום, העבירה של פירסום לשון הרע תיעלם או כמעט תיעלם. לא נשפוט אם כך ראוי שיהיה, ואולם דומני כי פירוש העבירה בדרכה של פרשת בורוכוב מרוקן את העבירה מעיקר תוכנה. ראו: משל הגמביט בפרשת קראוס , שם, 61-59. שניים , מוות וחיים ביד הלשון, ביד לשונו של המפרסם. עד שהוא מפרסם לשון הרע, יכול המפרסם לבדוק, ולהוסיף לבדוק ולבחון פירסום שבכוונתו לפרסם. ומי שבידו הכוח - עליו יש וראוי להטיל אף אחריות. ראו והשוו: M. Mautner, "'The Eternal Triangles of the Law': Toward a Theory of Priorities in Conflicts Involving Remote Parties", 90 Michigan L. Rev. (1991-1992) 95 . אם אין די בכך, נוסיף עוד ונזכיר את ההגנות הלא-מעטות העומדות למפרסם כנגד תביעת לשון הרע. 18. אינטרס חופש הביטוי ואינטרס השם הטוב נידמו לשתי כפותיה של נדנדה; שני אינטרסים הם התלויים זה-בזה, המשפיעים זה-על-זה והמושפעים זה-מזה. ומתוך שמושג לשון הרע תולה עצמו, בין השאר, באינטרס חופש הביטוי, מסקנה נדרשת מאליה היא כי גבולותיו של לשון הרע אינם יצוקים סביב לו כחומות ברזל (שמא נאמר: כחומות אלקטרוניות) בלתי-עבירות. אם כך נראה את פני הדברים, ניתן יהיה לייחס מישקל שונה לזכויות שונות המצויות בפדרציה של זכויות חופש הביטוי, זכות זכות כמישקלה. ראו, למשל: פרשת קראוס , שם, 78 ואילך; בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 24 ואילך; בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים , פ"ד נ(5) 661, 689 ואילך. כך אף באשר ליסודות שונים העשויים להשפיע על ההכרעה בנושא לשון הרע, כגון היותו של הנפגע אדם פרטי או דמות ציבורית. ראו, לאחרונה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ , פ"ד נח(3) 558. ולטוענים נגדנו כי מדברים אנו בהליך פלילי; כי לא כל פרשנות היפה לזכויות האזרחיות יפה לאישום הפלילי; וכי קלסיפיקציה ודיפרנציאליות שאנו מציעים לאחוז בהן אינן יאות למשפט הפלילי; לכל אלה נשיב, כי עבירת פירסום לשון הרע, גם בחזותה הפלילית - לא אך בחזותה האזרחית - לא היתה כעבירת הגניבה שיסודותיה כמו יצוקים הם (לכאורה) בבטון מזוין. אין צורך בהעמקת-יתר בסוגיית פירסום לשון הרע כדי לדעת ולהבין שני אלה: אחד , לגופה של לשון הרע נתקשה להבחין בין הליך פלילי לבין הליך אזרחי, ו שניים , בהליך הפלילי של פירסום לשון הרע קונה בית-משפט שיקול דעת שאין לו דרך כלל בעבירות פליליות אחרות. בה-בעת, ובמסגרת הכללית של מאבק-העל בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, יובא במניין השיקול כי ענייננו בהליך פלילי להבדילו מהליך אזרחי. במה דברים אמורים? 19. בהליך אזרחי של פירסום לשון הרע, המיבחן לשאלה אם פירסום פלוני יש בו משום לשון הרע, מיבחן אובייקטיבי הוא של האדם הסביר. ראו פרשת הרציקוביץ , 567; אוֹרי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 122. לעניין קיומה או אי-קיומה של לשון הרע, מצב דעתו של המפרסם אינו כלל לעניין, שהרי השאלה היא כיצד עלול הפירסום להשפיע על האדם הסביר, כיצד עלול האדם הסביר לפרש את הפירסום. 20. שונים הם הדברים בהליך הפלילי. בהליך זה שומה עליה על התביעה לעבור שני מיכשולים: מיכשול היסוד הנפשי של "בכוונה לפגוע", ובנוסף לו מיכשול "לשון הרע" כבהליך האזרחי. והנה, במיכשול היסוד הנפשי, ובהנחה שרואים אנו את דוקטרינת הצפיות מובְנֵית בו, שומה עליה על התביעה לשכנע את בית-המשפט כי המפרסם ראה מראש את הפגיעה בנפגע כאפשרות קרובה לוודאי. פירוש: הנטל המוטל על התביעה במיכשול הראשון - מיכשול היסוד הנפשי שבעבירה - מיכשול גבוה וקשה הוא ממיכשול "לשון הרע". מיבחן הקירבה לוודאות - מיבחנה של דוקטרינת הצפיות - מיבחן מחמיר הוא ממיבחן האדם הסביר. בפרשת "קול העם" (בג"ץ 73/53, 87/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים , פ"ד ז 871), נזכור, בתיתו דעתו לעקרון חופש הביטוי, פירש בית-המשפט את הביטוי "likely to endanger the public peace" - ה"עלול" לסכן את שלום הציבור - שבסעיף 19(א)(2) לפקודת העיתונות, "על פי המושג של 'ודאות קרובה' ( probability ) להבדיל מ'נטיה סתם' ( bare tendency )..." (שם, 887). מושג הקירבה לוודאות שאנו מדברים בו בענייננו - "אפשרות קרובה לוודאי" בלשון סעיף 20(ב) לחוק העונשין - מקורו בפרשת קול העם ותוכן המושגים זהה הוא כאן ושם. נדע אפוא כי בהליך הפלילי שומה עליה על התביעה להתגבר על מיכשול גבוה בנושא היסוד הנפשי של העבירה הפלילית, מיכשול שאינו עומד לפני תובע בהליכים אזרחיים. וכך, מתוך שהנטל המוטל על התביעה בנושא היסוד הנפשי שבעבירה הפלילית נטל כבד הוא, מסקנה נדרשת היא כי בהליך הפלילי שומה עליה על התביעה להוכיח, הלכה למעשה, כי לשון הרע לגופה היא קיצונית וקשה, מעבר לנדרש בהליך האזרחי. צירוף ה"קירבה לוודאות" שביסוד הנפשי ל"עלול" שביסוד לשון הרע, מכביד על התביעה בהליך הפלילי במירווח שבין ה"קירבה לוודאות" לבין ה"עלול". ולטוען כי ההבדל בין "עלול" לבין "קירבה לוודאות" הבדל דק הוא, נזכיר את המהפכה שחוללה הילכת קול העם במשפט ישראל, שעל רקע חופש העיתונות הפך "עלול" ל"קירבה לוודאות". בפרשת קול העם מדובר היה בחופש הביטוי ואילו אנו ענייננו הוא גם בחופש הביטוי, גם בכבוד האדם גם בהרשעתו של אדם בפלילים; וההיקש מהתם להכא נדרש מאליו. 21. אותה מסקנה תידרש לנו מהשוואת הדין בין כוונה לפגוע במובנה הצר לבין כוונה לפגוע כדבר הילכת הצפיות. כוונה לפגוע במובנה הצר - כוונת-רצון, כוונת-חפץ, שאיפה לפגוע - חייבת, על-פי עצם טיבה, להיות כוונה קיצונית וחריפה. זו דרכו של אדם לבזות ולהשפיל את זולתו, והחוק ילך בעקבות החיים. אם נעבור עתה מכוונת-רצון לכוונת-צפיות, נדע כי חייבת שתהא שקילות בין שתי דרישות הכוונה, ומכאן שאף כוונת-הצפיות חייבת שתהא קיצונית וחריפה. ואם זו אמת-המידה, מסקנה נדרשת מאליה היא, כי שומה עליה על התביעה להוכיח - בנושא כוונת-הצפיות - כי לשון הרע קיצונית וקשה היא. 22. בדברינו האחרונים תימצא אף תשובה לטעם שהעלה השופט גולדברג ב פרשת בורוכוב להבחין בין העוולה לבין העבירה של פירסום לשון הרע, דהיינו, הטעם הנסמך לכך שיסוד הוא בעבירה - אך לא בעוולה - כי המפרסם פירסם את לשון הרע ב"כוונה לפגוע". ביודענו שהמחוקק אינו משחת מילים לריק, כך מורה אותנו השופט גולדברג, "על כורחך אתה אומר, כי לא ביקש להחיל בעבירה זו את הילכת ה'צפיות', אשר תביא לטשטוש ההבדל בין העבירה הפלילית לעוולה האזרחית" (פרשת בורוכוב , שם, 213). יתר-על-כן: טשטוש ההבחנה בין העבירה לעוולה, תוך הרחבת היקפה של העבירה, יפר את האיזון אותו ביקש המחוקק להשיג בין חופש הביטוי מצד אחד והזכות לשם טוב מצד אחר. שכן פירוש אשר כזה יגביל בהכרח את חופש הביטוי כתוצאה נגזרת מהחשש שיעלה בלבו של המבקש לפרסם להסתבך בעבירה פלילית וללקות בסנקציה שבצדה. אני מתקשה לקבל דברים אלה, לא אך משום שיש בהם - בסמוי - משום הנחת המבוקש (הפרת האיזון שאותו ביקש המחוקק להשיג), אלא - לענייננו עתה - מטעם זה שמיכשול הקירבה לוודאות שהציג המחוקק לפני התביעה כדרישה להוכחת היסוד הנפשי - לא-כל-שכן יסוד הכוונה לפגוע כרצון וחפץ לפגוע - מייחד את התביעה הפלילית, מציג אותה במקום נפרד מן העוולה האזרחית, ויש בו כדי להחמיר עם התביעה ולצמצם את האישום הפלילי, הלכה למעשה, לפירסומים פוגעניים במיוחד. כך מעבירים אנו את מרכז הכובד של הדיון ממושגים משפטיים - כוונה, קירבה לוודאות וכו' - אל המהות, אל תוכנם של הפירסומים, אם קיצוניים הם בתוכנם ואם פוגעניים הם במיוחד. ומן הכלל אל הפרט 23. משגמרנו בדעתנו כי העבירה הפלילית שבפירסום לשון הרע פורשת עצמה לא אך על כוונה במובן של רצון וחפץ ושאיפה אלא גם על צפיות קרובה לוודאות, ניפנה עתה לעניינים שלפנינו ונבחן אותם לגופם. חברי הנשיא סקר בהרחבה את עובדות שתי הפרשות ועל-כן נקצר במקום שיכולנו להאריך. פרשת ז'קלין מימון (ע"פ 8295/02) 24. ביום 16.12.1994 פורסמה במקומון הקרוי "השבוע באשדוד" ( המקומון ) כתבה שכותרתה " הדברת כינים נוסח ז'קלין ". ז'קלין היא ז'קלין מימון, גננת ותיקה שהועסקה אותה עת כעוזרת בגן ילדים עירוני באשדוד, והכתבה נסבה על שני מקרים בהם טיפלה ז'קלין בילדות שבשערות ראשן נמצאו כינים. 25. הכתבה כתובה בלשון בוטה וקשה. מעשיה של ז'קלין מושווים " [ל]טיפול האכזרי בבתי יתומים בזמן מלחמת העולם באירופה ". כותרת המישנה זועקת " סיוט בגן הילדים ", בהוסיפה כי ז'קלין טיפלה בילדות " בשיטה משלה, שיטה אכזרית כואבת ומשפילה במיוחד ". הכתבה עצמה רצופה ביטויים קשים כגון " שיטה אכזרית ", "[] שיטותיה המחרידות " " [ה]מקרה המזעזע " ועוד. משמצאה ז'קלין כינים בשערות ראשה של אחת הילדות, כך דבר הכתבה, גמלה בליבה החלטה "' להדביר' אותם [כך] בחומר הדומה לחומר שמדבירים מקקים ". כך חפפה ז'קלין את ראשה של הילדה בנפט גולמי שנלקח מעששית שהיתה בגן, וכל זאת לעיני ילדי הגן המפוחדים ותוך השפלתה של הילדה. האירוע כולו מתואר בדרמטיות רבה, ונצטט מן הכתבה כפי שהדברים הובאו גם בפסק דינו של בית-משפט השלום: הילדה הגיעה לגן וז'קלין מימון העוזרת החליטה לצוד את הכינים, או יותר נכון "להדביר" אותם [כך] בחומר הדומה לחומר שמדבירים מקקים ומה יותר קרוב מנפט?!!! ז'קלין לקחה נפט שהיה בתוך עששית, שפכה אותו לתוך כוס וקראה לילדה הילה (שם בדוי), הילדה קרבה לז'קלין בצעדים מפוחדים, זו אחזה בה ביד אחת כופפה את ראשה והחלה לשפוך נפט על ראש הילדה וממש חפפה לה את הראש, זאת מול עיניהם המשתאות של ילדי הגן ההמומים והמפוחדים - כולם ידעו שלהילה יש כינים. לא רק השפלה וסבל ידעה הילדה, כי אם גם צריבה מכאיבה מהנפט ששרף את קרקפתה. מבלי להתחשב בכאביה ובהשפלה, ביקשה ז'קלין להיפטר מהכינים כפי שנפטרים ממקקים. נוסיף כבר מעתה, כי על תיאור זה מוסיף וקובע בית-משפט השלום כך: מתוך האמור לעיל ניתן להבין כי הקובלת [ז'קלין] שפכה על ראש הילדה הילה נפט בלתי מהול שנלקח מתוך עששית בגן וזאת ללא הסכמתה של הילדה (ואולי אפילו תוך התנגדותה) למול ילדי הגן המפוחדים ולמרות הצריבה שנגרמה לילדה והכאבים שביטאה. במקרה אחר מתארת הכתבה בדרמטיות כיצד גזזה ז'קלין את שערותיה של ילדה אחרת במספריים לגזירת קרטון נוכח עיני כל ילדי הגן. על-פי המתואר בכתבה, מיררה הילדה בבכי מכאבים והתחננה כי ז'קלין תפסיק ממעשיה, ואולם ז'קלין לא חדלה. ובלשון הכתבה (כפי שצוטטה גם בפסק דינו של בית-משפט השלום): הילדה בעלת שיער בלונדיני וארוך נלקחה ע"י ז'קלין לאחת הפינות בגן. עפ"י עדויות כמה מן הילדים היא אחזה בצווארה של הילדה רונית (שם בדוי), כופפה את ראשה והחלה לגזוז את תלתליה הזהובים, וכמו בפעם הקודמת מול עיני הילדים, כשילדה בוכה מכאבים ומתחננת שתפסיק "ז'קלין כואב לי, ז'קלין כואב לי". זו לא שעתה לתחינותיה של הילדה וגזרה את שערה במספריים לגזירת קרטון!!! הזו היא גננת? ישאל השואל. הזו היא אישה המסוגלת והראויה לטפל בילדים בני 4 ו-5? בוודאי שלא, ישיב השואל לעצמו. זו היא מיפלצת, מכשפה, מיפלצת העושה מעשי-מיפלצת, מכשפה העושה מעשי-מכשפה. ואכן, הכתבה מספרת עוד כי בשל התנהגותה הפכה ז'קלין " תוך זמן קצר לשנואת ילדי הגן ". 26. ז'קלין הגישה קובלנה פלילית כנגד המערער 1, מנחם גלילי ( מנחם ), עורך המקומון, וכנגד המערער 2, יעקב אשכנזי ( יעקב ), כתב הכתבה. חברי הנשיא תיאר את גילגוליה המשפטיים של הקובלנה עד שהגיעה לפנינו, ואין צורך כי נחזור על התיאור. לענייננו נאמר אך זאת: אין חולק כי הדברים שפורסמו בכתבה דברים שבגדר לשון הרע הם, שכן עלולים הם לבזות את ז'קלין, להשפילה, לעשותה מטרה לשנאה ולפגוע במישרתה ובמישלח ידה כגננת. יתר-על-כן: המערערים טענו כי עומדת להם הגנת "אמת הפירסום" שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ואולם טענה זו נדחתה הן בבית-המשפט השלום הן בבית-המשפט המחוזי. אכן, בכתבה היה גרעין של אמת, ואולם שלושה נושאים מהותיים שפורסמו בה לא הוכחו כאמת: כי ז'קלין חפפה את ראשה של הילדה "הילה" בנפט גולמי שנלקח מעששית למול עיניהם של ילדי הגן ההמומים והנפחדים; כי ז'קלין גזזה את שערותיה של הילדה "רונית" אל-מול ילדי הגן בעודה בוכה מכאבים ומתחננת כי תפסיק; וכי ז'קלין הפכה לשנואת ילדי הגן. 27. אשר לאירוע הראשון : גירסת ז'קלין היתה, כדברו של בית-המשפט, כי אכן טיפלה בראשה של הילדה בנוזל מבער-כינמת, אלא שלא היה זה נפט בלתי מהול שנלקח מעששית (כדבר הכתבה) אלא תמהיל של נפט שמן וחומץ - 3 כפות שמן, כף חומץ וכפית נפט - המקובל כ"תרופת סבתא" לטיפול בכינמת. בית-המשפט לא קבע ממצאים בנושא זה, ובלשונו: "לא אוכל לקבוע מהו החומר המדויק שבו השתמשה [ז'קלין] ומהיכן הגיע לגן". אשר למעשה עצמו, לא נמצאו הוכחות לתיאור הדרמטי של האירוע, ולפיו "ז'קלין לקחה נפט שהיה בתוך עששית ... והחלה לשפוך נפט על ראש הילדה וממש חפפה לה את הראש למול עיניהם המשתאות של ילדי הגן ההמומים והמפוחדים ...". אשר לאירוע השני : גם כאן היה גרעין של אמת; ז'קלין אכן גזזה חלק משערות ראשה של הילדה "רונית" בלא רשות ההורים; אך גם במקרה זה לא נמצא בסיס לתיאור האירוע כפי שפורסם בכתבה ולפיו "[ז'קלין] אחזה בצווארה של הילדה ... כופפה את ראשה והחלה לגזוז את תלתליה הזהובים וכמו בפעם הקודמת מול עיני הילדים, כשילדה בוכה מכאבים ומתחננת שתפסיק 'ז'קלין כואב לי, ז'קלין כואב לי'. זו לא שעתה לתחינותיה של הילדה וגזרה את שערה במספריים לגזירת קרטון!!!". ובלשונו של בית-משפט השלום: גם במקרה זה, למרות שהוכח שהקובלת גזרה חלק משערותיה של הילדה ללא רשות הוריה ואף הוכח שגם ילדה זו "זכתה" לטיפול כינים תוך שימוש בנפט, הרי שהתיאור הדרמטי לפיו הילדה צועקת "כואב לי" ומתחננת שהקובל [ז'קלין] תחדל ממעשיה - לא הוכחה [כך] כדבעי על ידי הנאשמים. בנוסף, כאמור, לא הוכח כי ז'קלין הפכה לשנואת ילדי הגן. 28. הנה-כי-כן, לא זו בלבד שהמערערים פירסמו לשון הרע על ז'קלין, אלא שנקבע כי עיקר-עיקריה של הכתבה - אותם תיאורים דרמטיים-מכל-דרמטיים, תיאורים היוצרים תמונה קשה של התעללות בילדים - לא הוכחו. חזרנו אפוא וקראנו דברים שפירסמו המערערים, ומסקנתנו מסקנה אחת היא: היתה להם למערערים צפיות ברמה של קירבה לוודאות כי ז'קלין תיפגע מן הפירסום; תיפגע קשה בנפשה, תיפגע קשה בפרנסתה. מסקנה: המערערים חייבים בדינם. 29. יתר-על-כן: גם לו קיבלנו את פירושו של חברי למושג הכוונה, נראה לי כי היה עלינו להרשיע את המערערים בדינם. אכן, חברי מסכים אף-הוא כי "הכתבה שפורסמה כתובה בסגנון סנסציוני, בוטה וגס. היא עתירה מלות הגזמה ודימויים מופרכים"; ואולם לדעתו אין בכך "ללמד על יותר מאשר איכותה של הכתבה" (בפסקה 33 לחוות הדעת). נתקשיתי בכך. כוונתם של המערערים לפגוע בז'קלין - כוונה במובן הצר, כוונת-רצון, כוונת-חפץ - נלמדת לדעתי כמו-מעצמה מן הלשון הקיצונית והחריפה בה נוסחה הכתבה ומן התיאורים המוגזמים והמופרכים שבה. תיאור מעשיה של גננת שטיפלה בילדים קטנים כ" אכזריים " ו" מחרידים " - ואין חולק כי ז'קלין לא נתכוונה להתעלל בילדים או להרע להם בזדון - אינו ממצה עצמו בסיגנון גרידא, והשוואת מעשיה של ז'קלין " [ל]טיפול האכזרי בבתי יתומים בזמן מלחמת העולם באירופה " אינה אך עניין של איכות. זוהי כוונה לפגוע, כוונה לצייר את ז'קלין כמיפלצת אכזרית המתעללת בילדי הגן. אתקשה לקבל כי תמונה זו לא צוירה בכוונת-מכוֵון לפגוע. מקובלת עלי אפוא מסקנתו של הנשיא לרון בפסק דינו מיום 24.11.1999, כי תיאור מעשיה של ז'קלין "היה מופרז ומעבר לראוי והדבר יוצר אותה אסוציאציה שלילית ביותר אשר בוודאי עוברת את הגבול ומעידה על כוונה לפגוע מעבר לכוונה הלגיטימית של התראה ורצון להביא לתיקון והוא הדין לגבי המילים שעד מהרה הפכה ל' שנואת ילדי הגן '" (ההדגשה המקור - מ' ח'). 30. דבר אחרון: במיקצועה ז'קלין היא גננת. אין לה מקצוע אחר. ממיקצועה היא מתפרנסת ועל מיקצועה כבודה. אני נכון לקבל כי ז'קלין טעתה במעשיה, ואולם כל שעשתה בתום-לב עשתה - איש גם לא טען אחרת. ואולם גם מי שטעה כז'קלין אינו ראוי כי יביישו אותו, כי יבזו אותו, כי ישפילו אותו, כי ירמסו את כבודו, כי יפגעו בפרנסתו הכל בדרך אמירת אי-אמת. המערערים עשו כל זאת לז'קלין ועל-כך יש להרשיעם בדין. 31. אם תשמע דעתי, כי-אז נותיר את פסק דינו של בית-המשפט המחוזי כמתכונתו, נדחה את הערעור ונרשיע אף אנו את המערערים בעבירה של פירסום לשון הרע. פרשת שמעון ביטון וציון סולטן (רע"פ 9818/01) 32. המערער, שמעון ביטון ( שמעון ), והמשיב, ציון סולטן ( ציון ), שימשו - כל אחד מהם - כעורכי מקומונים מתחרים בעיר בית-שמש. השניים היו צהובים זה לזה, הן כעיתונאים הן מבחינה פוליטית. בתקופת הבחירות לראשות העירייה בבית-שמש (בשנים 1993 ו-1994) תמך שמעון בפומבי באחד המועמדים - דניאל וקנין - שהתמודד כנגד ראש העיר המכהן, ומשנבחר וקנין לראשות העיר מונה שמעון לתפקיד יועץ התקשורת שלו. ציון, שהתנגד למינויו של שמעון ולתמיכתו של האחרון בווקנין, פירסם אותה תקופה - לפני הבחירות ובסמוך לאחריהן - ארבע כתבות על-אודות שמעון; על כתיבתו כעיתונאי, על מניעיו לעת שמפרסם הוא פירסומים בעיתונו, על חוסר כשירותו לשמש בתפקיד יועץ תקשורת, על ההתנגדות הציבורית למינויו לתפקיד יועץ התקשורת לראש העיר ועל הסיבות המפוקפקות שהביאו למינויו זה ואשר עיקרן קשר פסול בינו לבין וקנין. 33. חברי הנשיא ציטט חלקים מן הכתבות ואספק עצמי באומרי כי סיגנון הכתבות סיגנון בוטה הוא ולשונו לשון משתלחת. כך, למשל, נכתב באחת הכתבות - הראשונה במספר - כי שמעון משתמש ב" דמם של אחרים " כדי למשוך קלינטורה לרשת חנויות בגדים שבבעלותו. בכתבה אחרת - הכתבה השלישית - נכתב כי שמעון העמיד את העיתון שבעריכתו לשירות מערכת הבחירות של וקנין, ככל הנראה חינם-אין-כסף, וכי עתה " יום התשלום הגיע "; והתשלום הוא, למותר לומר, מינויו יועץ תקשורת על חשבון הקופה הציבורית. מן הכתבה עולה אפוא כי שמעון פעל מתוך מטרה פסולה. ובלשון הכתבה שאינה משתמעת לשתי פנים: " ביטון ... חושף סוף סוף את מטרתו העיקרית להגיע לקופה הציבורית ולטעום ממנה ". 34. שמעון הגיש קובלנה פלילית הנסבה על ארבע הכתבות, וקובלנה זו עברה כמה וכמה גילגולים משפטיים. לסופם של הליכים הכריע בית-משפט השלום (בפסק דינו שמיום 21.3.2001), על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי שמעון לא הוכיח את כוונתו הפלילית של ציון. אכן, כך קבע בית-המשפט, "אין מחלוקת כי הדברים אשר פרסם הנאשם [ציון] בוטים וחריפים הם", אלא ש"לשון הדיבור שונה מציבור לציבור, ובהחלט ייתכן שצורת דיבור בוטה תהיה לגיטימית אצל חלק מהציבור". יש אפוא לבחון את ההתבטאויות על רקע הנסיבות בהן נכתבו: המסגרת בה נמצא הפרסום; מערכת הבחירות המתוחה בעיר בית-שמש; מסגרת היחסים הכוללת בין שמעון לציון לרבות מאמרים קשים ופוגעניים שפירסם שמעון כנגד ציון וכנגד אחרים; וריבוי קובלנות פליליות שהגיש שמעון. בחינה זו מובילה למסקנה כי אין זה נכון לנקוט הליך פלילי וכי יש לדחות את הקובלנה. 35. בתוקעו יתד בהלכה כי אין מתערבים בקביעות-שבעובדה של ערכאת הדיון, סמך בית-המשפט המחוזי ידיו על דבריו של בית-משפט השלום. חברי הנשיא אף הוא סומך ידיו על מסקנתו של בית-משפט השלום, הגם שמוסיף הוא ומציין כי "לו נדרשתי אני להכריע בשאלה זו, אפשר שהייתי מגיע למסקנה אחרת" (בסעיף 34 לחוות הדעת). קראתי את הדברים, ואצטרף אף אני לדעתו של חברי ולהערתו. אכן, לו ישבתי בדין אפשר אף אני הייתי מגיע למסקנה שונה - למסקנה שציון ידע ברמה קרובה לוודאות שהכתבות יביאו לפגיעה בשמעון במובן של לשון הרע - ואולם משהובא אלי התיק מן המוכן; בהתחשב בהקשר הכולל של הדברים ובראיות ששקל בית-משפט השלום בהחלטתו; לא מצאתי הצדק להתערבותנו בהכרעת העובדה שהכריעה ערכאת הדיון. 36. הנה-כי-כן, על-אף חילוקי הדעות בין חברי הנשיא לביני בשאלות חוק ומשפט, תמימי דעים אנו במסקנה כי יש לדחות את ערעורו של שמעון על זיכויו של ציון. אשר לעבירת הפגיעה בפרטיות 37. אני מסכים לחוות דעתו של הנשיא בנושא עבירת הפגיעה בפרטיות ואין לי להוסיף על דבריו. סוף דבר 38. אם תשמע דעתי, כי אז נדחה את שני הערעורים. המישנה לנשיא השופטת ד' ביניש: 1. בסוגיה העקרונית העומדת לדיון בפנינו - היסוד הנפשי הנדרש על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע - דעתי כדעת הנשיא. כבר נזדמן לי בעבר להביע דעתי הן לעניין השאלה הכללית של תחולת הלכת הצפיות בעבירות "מחשבה פלילית מיוחדת" שאינן עבירות תוצאה (ראו: רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 729) והן לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע (ראו: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ , פ"ד נב(1) 19). באשר לשאלה הכללית דומה כי אין מחלוקת בין חבריי הנשיא והשופט חשין, ואף אני סבורה כמוהם כי בעבירות "מחשבה פלילית מיוחדת" תיבחן שאלת תחולתה של הלכת הצפיות באופן פרטני על-פי פרשנותה של העבירה העומדת לדיון, בהתאם לתכלית חקיקתה ומטרותיה (ראו: רע"פ 7153/99 אלגד הנ"ל , בפיסקה 12 לפסק-הדין). באשר לתחולת הלכת הצפיות בעבירה הפלילית הקבועה בסעיף 6 לחוק לשון הרע, הרי שבמחלוקת בין חבריי דעתי היא כי ההלכה שהותוותה לפני שנים בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת , פ"ד לט(3) 205 ראוי שתיוותר על כנה גם לאחר תיקון 39 לחוק העונשין. שורש המחלוקת בעניין זה הוא לכאורה בהגדרת הערכים המוגנים ובמשקל שיש לייחס להם בבחינת תכליתה של העבירה. מקובלת עלי גישתו של חברי השופט חשין בדבר חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לשם טוב ובדבר היותה ראויה להגנה. אולם מגישה זו אין מתחייבת המסקנה כי יש להרחיב את היקפה של העבירה הפלילית של לשון הרע באמצעות החלתה של הלכת הצפיות. גם אם נקבל את הגישה לפיה במסגרת העבירה הנדונה, הערך של שלום הצבור הוא פחות משקל לעומת הערך של הגנה על השם הטוב, הרי אין הצדקה לקיומה של עבירה פלילית אם אין היא באה להגן על שלום הצבור. אכן, צודק השופט חשין כי גם פגיעה משמעותית בנפגע יש בה לעיתים כדי להוות פגיעה בציבור כולו, אך בהקשר של עבירת לשון הרע נראה בעיני מוצדק להטיל אחריות פלילית רק אם הוכחה "כוונה לפגוע" ככוונה של ממש. עבירת לשון הרע מהווה עבירה פלילית מיוחדת באופייה, מכמה טעמים: ראשית, משום שאל מול הזכות לשם הטוב עומד חופש הביטוי שהוא ערך מרכזי בחייה של חברה דמוקרטית; מטעם זה ראה המחוקק לקבוע רף גבוה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע, ומסיבה זו גם נזהרת התביעה הכללית בהעמדה לדין בגין עבירה זו. לא בכדי התיר המחוקק לפרט הנפגע להגיש קובלנה פרטית בעבירת לשון הרע, כיוון שהאינטרס הציבורי המופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה שמור לאותם מקרים חמורים במיוחד, כאשר הכוונה לפגוע בשמו הטוב של אדם היא מפורשת ומחמירה את ההתנהגות הפוגענית עד כדי פגיעה בשלום הציבור. לא כאן המקום לדון באופיה המיוחד של הקובלנה הפלילית הפרטית, אולם אין ספק כי יש בה, כשלעצמה, משום החלשה של ההיבט הפלילי הכרוך בהליך זה. על דרך הכלל, העונש שיוטל בגין הרשעה בעבירת לשון הרע יהיה קנס כספי ובנסיבות מתאימות אף פיצויים למתלונן, אך לא מאסר. דומה כי הסטיגמה הפלילית בגין הרשעה בעבירה הנדונה אף היא אינה מכבידה, ולא בכדי כך. בהתחשב בכל אלה, ונוכח השוני ברמת ההוכחה וביסודות הנדרשים בעוולת האזרחית של לשון הרע לעומת העבירה הנדונה, יש בסעד האזרחי שבעוולת לשון הרע כדי ליתן מענה הולם ברובם המכריע של המקרים, לרבות בנסיבות שבהן אין ניתן להטיל אחריות בפלילים. לא זו בלבד, אלא בשים לב להגנה המוחלשת שנתן הדין הפלילי לשם הטוב, התפתחה העוולה האזרחית כך שיש בה להציע סעד של ממש לנפגע, תוך חיוב בפיצויים ראויים והטלת חובה לפרסום נוגד במקרים מתאימים. בהתחשב בכל אלה, מצטרפת אני לדעתו של הנשיא כי נוכח תכליתה של עבירת לשון הרע ומטרותיה, אין להרחיב את היקפה של העבירה הפלילית באמצעות הלכת הצפיות. באשר לפרשנותו של סעיף 2(4) בשילוב עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, הרי גם בעניין זה מסכימה אני עם האמור בפסק דינו של הנשיא. 2. אשר לנסיבותיהן של שתי הפרשות שהובאו בפנינו - פרשת שמעון ביטון ופרשת ז'קלין מימון - רואה אני להבחין בין השאלה העקרונית לתוצאה המעשית. בתי-המשפט המחוזיים שדנו בקובלנות הפליליות הנחו עצמם על-פי אמת-המידה המבוססת על הלכת בורוכוב ועמדו על הצורך להוכיח את היסוד הנפשי של מחשבה פלילית מיוחדת. לפיכך, לא ראיתי מקום להתערב במסקנותיהם. בפרשת שמעון ביטון על גלגוליה נפסק כי לא הוכחה המחשבה הפלילית המיוחדת הנדרשת להוכחת העבירה הפלילית שיוחסה לנתבע, ומסקנה זו מקובלת עליי. אשר לפרשת ז'קלין מימון - בהליך המקורי אשר נתקיים בפני בית-משפט השלום נתן בית-המשפט משקל מכריע לעניין הציבורי שבפרסום הכתבה ולהעדר עניין אישי של האחראים לכתבה לפגוע בתובעת. בית-המשפט המחוזי לא התערב בממצאיו האמורים של בית-המשפט קמא, ואף-על-פי-כן שוכנע כי אין מדובר רק בפרסום מסולף שיש בו טעם לפגם אלא הסיק מהדברים שפורסמו את קיומה של הכוונה לפגוע בתובעת. מסקנתו שימשה יסוד לדיון מחודש בבית-משפט השלום שערך בירור מפורט בשאלת קיומה של הגנה לנתבעים; קיומה של ההגנה נשלל. ערעור על מסקנה זו נדחה בבית-המשפט המחוזי. כאמור, בית-המשפט המחוזי השתית את מסקנתו על אמות-מידה התואמות את ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה. אוסיף עוד כי אינני סבורה שיש לערב בין האינטרס הציבורי שבפרסום הכתבה הדנה במעשים המיוחסים לז'קלין כעוזרת לגננת בגן עירוני, לבין המסקנה כי הכתבה כפי שפורסמה נכתבה בכוונה לפגוע בה, כמשמעותה של הכוונה הנדרשת על-פי חוק איסור לשון הרע. בנסיבותיה הייחודיות של הפרשה, אף אני שוכנעתי כי הוכחה כוונה לפגוע בתובעת ולפיכך איני רואה להתערב במסקנה המרשיעה. 3. אשר על כן, בסוגיה העקרונית מצטרפת אני לפסק-דינו של הנשיא ברק ומטעמיו. אשר לתוצאה המעשית בשתי הפרשות שבפנינו - סבורה אני כי דין הערעורים להידחות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא: במחלוקת שנפלה בין חברי הנשיא לבין חברי המישנה לנשיא חשין , בדבר תחולתה של הילכת הצפיות על העבירה הפלילית הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, דעתי היא כדעת המישנה לנשיא חשין . אך בשונה מחברי אני סבור, כי הילכת הצפיות ראויה לחול על כלל עבירות המטרה ההתנהגותיות. 2. מסכים אני עם ה מישנה לנשיא חשין, כי "מבחינה ערכית, חברתית ומוסרית - אותם מעיינות תהום-רבה המזינים את הילכת הצפיות - עבירות-התנהגות המלוות ב'כוונה' כמותן כעבירות-תוצאה; אין הבדל של-ממש בין שני סוגי העבירות בשאיפתן לבער את הרע מקירבה של החברה" (פיסקה 2 לחוות-דעתו). הרציונל הניצב ביסודה של דוקטרינת הצפיות נעוץ בהכרה בקיומה של שקילות ערכית ומוסרית בין הפועל מתוך רצון לגרום להתרחשות התוצאה המזיקה לבין הפועל שלא מתוך רצון כזה אך צופה את התרחשותה של התוצאה המזיקה כאפשרות קרובה לוודאי. והצידוק להכיר בקיומה של שקילות זו חל לא רק על עבירות כוונה תוצאתיות אלא גם על עבירות מטרה, שבמהותן אינן אלא עבירות כוונה התנהגותיות. בשני סוגי העבירות היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי של "כוונה" - אם לא במשמעותה המוגדרת למצער במשמעותה המהותית - וביחס לשניהם חלים, באותה מידה, שיקולי המוסר, הגמול וההרתעה המצדיקים להכיר בקיום השקילות האמורה (ראו: ב' סנג'רו, "היהפכו המטרות למניעים? ומה צפוי להלכת הצפיות? משפטים י"ח(2) (תשמ"ח) 337, 347). רציונל זה מצדיק, ללא ספק, את החלתה של הילכת הצפיות על העבירה של פרסום לשון הרע. משמע, כי שכלולה של עבירה זו אינו מותנה בכך שהמפרסם "התכוון" לפגוע בנפגע - במובן של רצון וחפץ לגרום לתוצאה הפוגעת - אלא די בכך שהמפרסם צפה את התרחשות הפגיעה כאפשרות קרובה לוודאי. אלא שלדידי, רציונל זה חל על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות; והכרעה הילכתית, שתכיר בהחלתה על כלל עבירות המטרה, נראית לי עדיפה על פני הלכה המותירה את צדקת החלתה לבחינה פרטנית של כל עבירת מטרה התנהגותית. 3. קודם לתחילתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין הכירה הפסיקה בהחלתה העקרונית של הילכת הצפיות על עבירות כוונה. פסיקה זו לא הבחינה, כלל ועיקר, בין עבירות-כוונה תוצאתיות לבין עבירות-כוונה התנהגותיות. אלא שבהיעדר עיגון סטטוטורי לדוקטרינת הצפיות נזהר בית-המשפט מפני החלתה על כלל עבירות הכוונה. לפיכך נקבע, שאת צדקת החלתה יש לבחון באורח פרטני ביחס לכל עבירה ועבירה. אך יודגש: כלל פרשני זה הוחל באורח אחיד על כלל עבירות הכוונה, מבלי להבחין בין עבירות-תוצאה לבין עבירות‑התנהגות. בתיקון מס' 39 עיגן המחוקק, לראשונה, את הילכת הצפיות בחוק החרות, בקובעו - בסעיף 20(ב) לחוק - כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". אף שעל-פי לשונה חלה הוראת הסעיף על עבירות כוונה תוצאתיות בלבד, הצעתי בשעתו לפרשה כבעלת תחולה גם על עבירות מטרה התנהגותיות (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221, בעמ' 262, 281). השקפתי, לעניין זה, לא התקבלה. אך הכול תמימי-דעים כי את הוראת סעיף 20(ב) לחוק אין יסוד לפרש כיוצרת הסדר שלילי ביחס להחלתה של דוקטרינת הצפיות על עבירות מטרה התנהגותיות. אני סבור, כי אף אם אין לפרש את סעיף 20(ב) כמחיל את הדוקטרינה האמורה, במישרין, גם על עבירות מטרה, למצער ניתן למצוא בו את הבסיס הרעיוני להחלתה על עבירות אלו בדרך ההילכתית. חברי המישנה לנשיא חשין מיטיב להגדיר את הנחת היסוד. כדבריו: הוראת סעיף 20(ב) אינה ממצה עצמה אך בתחומיה. שינוי זה שנתחולל בדין החרות בעניינן של עבירות-תוצאה נודעת לו השפעה על עבירות-התנהגות המלוות בכוונה אף-הן. בסוף‑כל-הסופות - ובעצם: בתחילת-כל-התחילות - עבירות-תוצאה ועבירות‑התנהגות-כוונה לא באו מעולמות שונים. שוכנות הן אלו-בצד-אלו באותו בניין עצמו - באותו קורפוס משפטי של דין העונשין - ומשתייכות הן לאותה משפחה. השינוי שנתחולל בדוקטרינת הצפיות לעניינן של עבירות-תוצאה מקרין ומשפיע מאליו על עבירות-התנהגות המלוות בכוונה (פיסקה 4 לחוות-דעתו). דברים אלה משקפים, אל נכון, גם את תפיסתי. אכן, עיגונו הסטטוטורי של עקרון הצפיות, ביחס לעבירות-תוצאה שכוונה בצדן, מבטא את הכרת המחוקק בשקילות הערכית הקיימת בין יחס חפצי לתוצאה המזיקה לבין צפיית התרחשותה של התוצאה המזיקה כאפשרות קרובה לוודאי. הואיל וקיומה של שקילות זו נדרש גם ביחס לעבירות-התנהגות שמטרה בצדן, אינני רואה כל סיבה עניינית להימנע מהכרה בתחולתה של הילכת הצפיות גם על עבירות אלה. 4. חברי, המישנה לנשיא חשין , בוחר בדרך ההחלה הפרטנית. משהגדיר את הנחת היסוד, נפנה הוא לבחון את מאפייניה של עבירת פרסום לשון הרע, במטרה לקבוע אם ראוי להחיל עליה את הילכת הצפיות. ובסופה של בחינה מונה הוא שני טעמים עיקריים המצדיקים, לדעתו, לתת מענה חיובי לשאלה זו. האחד הוא, כי עבירת פרסום לשון הרע "מעין עבירת אנדרוגנוס היא: עבירת-התנהגות היא בהגדרתה ובחזותה, אך בתוכנה ובנשמתה עבירת-תוצאה היא, הגם שתוצאה זו אינה מגלה עצמה על-פני ההגדרה כיסוד מיסודותיה" (פיסקה 7 לחוות-דעתו). והשני הוא, ש"פירוש ה'כוונה לפגוע' כמושג המחיל עצמו רק על רצון ושאיפה וחפץ להשיג תוצאה מסוימת - קרא: לפגוע בכוונת‑מכוון באחר - תוך שלילתה של דוקטרינת הצפיות כבת-תחולה, מצמצם ביתר את מקומו של אינטרס השם הטוב בעבירה של פירסום לשון הרע" (פיסקה 15 לחוות‑דעתו). אני, בכל הכבוד, סבור, כי הטעם להחלתה של הילכת הצפיות על עבירת פרסום לשון הרע נעוץ בשיקולים בעלי אופי כללי, החורגים ממאפייניה הייחודיים של עבירה זו. לגישתי, מהכרת המחוקק בעצם קיומה של שקילות ערכית-מוסרית בין חפץ בהתגשמות התוצאה המזיקה לבין צפייתה ברמת הסתברות של ודאות קרובה, מתחייב הצידוק להחלתה של הילכת הצפיות הפסיקתית על כל עבירות המטרה. ראשית , מן הטעם (שעליו כבר עמדתי) שמבחינה מהותית אין מקום להבחין - לעניין צדקת תחולתו של עקרון הצפיות - בין עבירות-תוצאה לבין עבירות-מטרה. ו שנית , מן הטעם שבהותרת שאלת תחולתה של הילכת הצפיות על עבירת מטרה זו או אחרת להכרעתו הפרטנית של בית-המשפט יש כדי לפגוע בעקרון החוקיות. יפים לכאן דברי חברנו, השופט אנגלרד: המגמה לשמור על גמישות פרשנית בעבירות מטרה נראית לי בעייתית למדי. עיקרון יסוד בדיני העונשין הוא עקרון ה"חוקיות" הדורש הגדרה ברורה וודאית מראש, עד כמה שניתן, של האחריות הפלילית. הרעיון כי קיומה של עבירה פלילית יחידה יהיה נתון לפרשנות "תכליתית" של בית-המשפט - בבחינת כחומר ביד היוצר: ברצותו מרחיב וברצותו מקצר - אינו מושך את לבי. עדיפה בעיניי גישה "מכלילה" אשר לא תשאיר את תחולתה של הילכת הצפיות לשיקולי מדיניות שיפוטיים במסגרת כל עבירה ועבירה לפי ההקשר הספציפי שלה (ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 289, 319). אכן, עקרון החוקיות מחייב להגדיר מראש, בצורה הברורה והבהירה ביותר האפשרית, את גבולותיו של האיסור הפלילי, למען ידע כל אדם מה גדרן של ההתנהגויות העשויות להעמידו בסכנת העמדה לדין והרשעה בפלילים. הותרת שאלת תחולתה של הילכת הצפיות לבחינה פרטנית של בית-המשפט פוגעת בתכלית זו, ביוצרה עמימות וחוסר ודאות באשר להיקפן של עבירות המטרה ששאלה זו טרם הוכרעה לגביהן. מטעמים אלה מן הראוי לקבוע הסדר הילכתי המחיל את עקרון הצפיות על כלל עבירות המטרה. הסדר כזה עדיף, בעיניי, על-פני הותרת שאלת תחולתה של הילכת הצפיות על כל אחת מעבירות המטרה להכרעה פרטנית עתידית. ודוק: באימוץ הגישה המקובלת עליי אין משום הרחבת גדרו של האיסור הפלילי על התנהגות כזאת או אחרת. ובהיות נטל השכנוע לקיומה של צפיות ברמה הנדרשת לביסוס יסוד ה"מטרה" רובץ על התביעה, אין גם מקום לחשוש שהחלת הילכת הצפיות על כלל עבירות המטרה תפגע בסיכויי הגנתם של המואשמים בעבירות מסוג זה. 5. אינני מתעלם מן האפשרות שבעבירת מטרה התנהגותית עשויים להתקיים מאפיינים ייחודיים אשר יצדיקו הימנעות מהרשעה חרף קיומה של צפיות לפגיעה. העבירה של פרסום לשון הרע מהווה דוגמה טובה לעבירה התנהגותית בעלת מאפיינים ייחודיים כאלה. שכן, בשונה מרוב ההתנהגויות המוגדרות כעבירות, שבהן כשלעצמן אין כל ערך חברתי חיובי, הרי שכנגד צדקת האיסור הפלילי על פרסום לשון הרע עומד שיקול כבד-משקל שעניינו בהגנה על חופש הביטוי של המפרסם. על חשיבותו של ערך זה - בין מנקודת מבטו של המפרסם ובין מנקודת מבטה של החברה - אין צורך להכביר מילים. ואולם המקום להתחשבות בשיקול זה איננו במסגרת הגדרת יסודה הנפשי של העבירה, אלא במסגרת ההגנות העומדות למפרסם על-פי דיני לשון הרע. נראה לי, כי רובם המכריע של המקרים שבהם ראוי יהיה להימנע מהרשעתו בדין של המפרסם בגלל שיקולים הקשורים בחופש הביטוי, יהיו מקרים שבהם תעמוד למפרסם ממילא איזו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע; כמו הגנת האמת בפרסום (לפי סעיף 14 לחוק) והגנת הבעת הדעה (לפי סעיף 15 לחוק). וחזקה על בית-המשפט, כי בהתוותו את גבול תחולתן של הגנות אלה במישור הפלילי - וביישמו אותן על המקרים המובאים לפניו - ייתן לשיקול בדבר חופש הביטוי את המשקל הראוי לו בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. 6. אשר ליישומה של עבירת פרסום לשון הרע על נסיבות המקרים שלפנינו: ביחס לע"פ 8295/02 (פרשת ז'קלין מימון), מסכים אני למסקנת חברי, המישנה לנשיא חשין , כי המערערים אכן צפו, ברמה של קירבה לוודאות, כי המשיבה תיפגע מן הפרסום; ומטעם זה הנני מצטרף להכרעתו כי דין ערעורם להידחות. אשר לרע"פ 9818/01 (פרשת שמעון ביטון וציון סולטן) מסכים אני עם התוצאה שאליה הגיעו חבריי הנשיא ו המישנה לנשיא חשין , אך לא מנימוקיהם. מקביעתן של הערכאות הקודמות - כי לא הוכח שהמשיב אכן התכוון לפגוע במערער - לא ניתן להסיק כי המשיב אף לא צפה (ברמה של ודאות קרובה) את הפגיעה במערער. שאלה זו, שהייתה טעונה הכרעה עובדתית נפרדת, לא הוכרעה; ואלמלא נסיבותיה המיוחדות של הפרשה היה, לכאורה, מקום להחזיר את ההליך לבית‑משפט השלום להשלמה. אך לנוכח התמשכותם היתרה של ההליכים בפרשתם של צדדים אלה - שכבר נדונו בערכאות הקודמות בשני "גלגולים" - הגעתי למסקנה שמן הראוי כי נימנע מנקיטת צעד זה ונותיר את זיכויו של המשיב בעינו. מטעם זה הנני מצטרף להכרעת חבריי, הנשיא ו המישנה לנשיא חשין , כי אף ערעור זה דינו להידחות. 7. אשר לעבירת הפגיעה בפרטיות, מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנשיא . המשנה לנשיא (בדימ') השופטת א' פרוקצ'יה: במחלוקת שנפלה בין חברַי בשאלת תחולת הילכת הצפיות בעבירות מטרה התנהגותיות בכלל ובעבירת לשון הרע בפרט, נראית לי עמדתו של חברי, הנשיא ברק, ואני מצטרפת לדעתו. אעיר, כי הצבת רף גבוה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע, המביאה מעצם טיבה לצמצום והגבלה בהחלת ההליך הפלילי בעניינה, עשויה להקרין ולהשפיע על הצורך בפיתוחו וחיזוקו של הסעד האזרחי הניתן לפרט על פגיעה בשמו הטוב. בכך יהא כדי לתרום, בין היתר, ליצירת אמות מידה בסיסיות לדרכי התנהלותו של השיח הציבורי, באופן שיאזן בצורה ראויה יותר בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של הפרט וכבודו כאדם. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: מצטרפת אני לדעתו של חברי המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא הן לענין ההנמקה והן לענין התוצאה האופרטיבית. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: 1. השאלה המשפטית העומדת במוקד ההכרעה היום נוגעת לפרשנות היסוד הנפשי, הכלול ב"כוונה לפגוע" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק ). כחברי הנשיא א' ברק, אף אני סבור, כי אין מקום לשנות מהלכת בורוכוב (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת , פ"ד לט(3) 205). אף לאחר תיקון 39 לחוק העונשין תתקיים תחולה ל"כלל הציפיות" בעבירות התנהגותיות מסוימות, הכול לפי המקרה ועל-פי פרשנותו הראויה של האיסור הפלילי הספציפי (ע" 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221). ואף אני סבור, כי הביטויים בגינם הובאו הדוברים, במקרים שלפנינו, לדין אינם מהווים עבירה פלילית על-פי החוק. במרכז הדיון שתי פרשות - הפרשה נשוא ע"פ 8295/02 (להלן: פרשת ז'קלין מימון ) והפרשה האחרת - זו המתוארת ברע"פ 9818/01 (להלן: פרשת שמעון ביטון ). עניינה של הפרשה הראשונה בכתבה אותה פרסם המערער 1, בעליו ועורכו של המקומון "השבוע באשדוד". הכתבה הייתה מפרי עטו של המערער 2 וכותרתה "הדברת כינים נוסח ז'קלין". היא נסבה על שני מקרים בהם טיפלה המשיבה בכינים שנמצאו בראשן של ילדות, בגן הילדים בו שימשה כעוזרת לגננת. הכתבה כללה ביקורת נוקבת ובוטה על תפקודה של המשיבה. הפרשה האחרת נוגעת לארבע כתבות, שפורסמו על-ידי המשיב ציון סולטן, עורך מקומון בבית שמש, כנגד המערער, שמעון ביטון, המשמש אף הוא כעורך מקומון באותה עיר. הכתבות פורסמו במהלך מערכת הבחירות לראשות עיריית בית שמש והן מכילות מתקפות כנגד המערער בגין מעורבותו בפעילות הפוליטית בעירו. שתי הכתבות מאופיינות בלשון בוטה. בכך לבד אין כדי להוציא את הביטוי הזה מגדר הביטוי המוגן. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, ללא קשר לתוכנו, השפעתו ואופן הבעתו (בג"צ 806/88 Universal City Studios, Inc . נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 33-34). חופש הביטוי משתרע גם על דיבור שיש בו לשון הרע (ראו פרשת בורוכוב הנ"ל). אכן, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי אינה מוחלטת והיא נתונה לאיזון עם ערכים נוספים. גם כאן, במקרים שלפנינו, נדרשים אנו לבחינת האיזון שבין החופש לבטא את האמור בכתבות האמורות, לבין הערכים המתחרים בחופש זה. בענייננו נדרש האיזון במסגרת פרשנות הוראותיה של העבירה הפלילית. 2. הגדרת הפרסום העשוי להוות עבירה פלילית, מצויה בסעיף 6 לחוק: המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו -מאסר שנה אחת. תוצאתה של הסנקציה הפלילית עשוי להתבטא בנטילת חירותו של האזרח. השימוש בסנקציה שכזו, בגין התבטאותו של אדם, מעוררת את השאלה בדבר עצם קיומה של ההצדקה לקביעת עבירה פלילית בגין אותו ביטוי. קושי זה עומד ברקע פרשנותה של ההוראה הפלילית. ואכן, דברי ימיה של העבירה מלמדים, כי האיסור הפלילי שימש תכופות, במקורו, כלי שרת בידי השלטונות לדיכוי התנגדות פוליטית: It is evident that in the pattern of English jurisprudence the corpus of criminal libel served to shield the sovereign and those in authority from the threat of insurgency. Truth, no matter how well motivated, was no defense, and this gave currency to the axiom, "the greater the truth, the greater the libel" ( State v. Browne , 206 A.2d 591, 595 (N.J. 1965)). (לסקירה אודות ההיסטוריה של עבירת לשון הרע במשפט האנגלי והאמריקאי, ראו: Gregory C. Lisby "No place in the Law: The Ignominy of Criminal Libel in American Jurisprudence" 9 Comm. L. & Pol'y (2004) 433, 438-465 ). על הקושי שבהפעלת הסנקציה הפלילית על דברי הדיבה עמד, בארצות-הברית, השופט ברנן Brennan) ) בפסק הדין בעניין Garrison : …"Changing mores and the virtual disappearance of criminal libel prosecutions lend support to the observation that ". . . under modern conditions, when the rule of law is generally accepted as a substitute for private physical measures, it can hardly be urged that the maintenance of peace requires a criminal prosecution for private defamation." Emerson, Toward a General Theory of the First Amendment, 72 Yale L. J . 877, 924 (1963). The absence in the Proposed Official Draft of the Model Penal Code of the American Law Institute of any criminal libel statute on the Louisiana pattern reflects this modern consensus ( Garrison v. Louisiana , 379 U.S. 64,69 (1964)). ואכן, העמדה לפיה יש להפעיל במשורה את הסנקציה הפלילית בגין איסור לשון הרע קנתה לה שביתה במדינות שונות בעולם. מחקרים מלמדים על ירידה מתמדת במספר המקרים בהם דנים בתי המשפט האמריקאים בעבירת לשון הרע ( Lisby במאמרו הנ"ל בעמודים 465-468); מגמה דומה מסתמנת גם בחלק ממדינות המשפט הקונטיננטלי באירופה ( E. Yanchukova "Criminal Defamation and Insult Laws : an Infringement on the Freedom of Expression in European and Post-Communist Jurisdictions" 41 Colum .J.Transnat'l L. 861, 872-875 ) ובפסיקותיו של בית הדין האירופי לזכויות האדם ( ECHR ), אשר החיל על הסנקציה הפלילית בדבר האיסור על לשון הרע מגבלות ניכרות, על-מנת לאזן אותה עם הצורך להגן על חופש הביטוי (Bonnie Docherty "Defamation Law: Positive Jurisprudence" 13 Harv. Hum. Rts. J. 263, 270-273; Lingens v. Austria, 103 Eur. Ct. H. R. (ser. A) (1986); Castelles v. Spain, 236 E ur Ct. H. R. (ser. A) (1992) . וגם אנו, בבואנו לבחון, היום, את הוראת סעיף 6 לחוק, אין אנו נדרשים רק לבחינת השפעותיו של תיקון 39 לחוק העונשין על גדריה של העבירה. לעינינו עומדות גם מצוות המשפט החוקתי ובמיוחד אלה המעניקות ל חופש הביטוי מעמד על. זה וגם אלו מחייבים אותנו לתור אחר נקודת איזון ראויה, התואמת את הזמן ואת השיטה, בין הערכים המתחרים על הבכורה בגדרה של העבירה. 3. כבר בפרשת בורוכוב הנ"ל נפסק מפי הנשיא א' ברק, כי ארבעה הם הערכים המהווים את "המטריה הנורמטיבית" במסגרתה יש לפרש את הוראת סעיף 6 לחוק: הזכות לשמו הטוב של האדם שנפגע; חופש הביטוי של הפוגע; חירותו האישית של הפוגע מפני סנקציה פלילית ושלום הציבור ( שם , בעמ' 218). חברי השופט מ' חשין סבור כי חירותו האישית של הפוגע, ככל שמדובר בהפעלת סנקציה פלילית, הוא ערך המניח את המבוקש ואילו היסוד בדבר "שלום הציבור" יסוד זניח הוא במערכת, וכלשונו: "בסוף כל הסופות עומדים למאבק-גמר ביניהם הזכות לשם טוב מזה וחופש הביטוי מזה". אף אני סבור, כמותו, כי מועטת יחסית חשיבותו של אינטרס שלום הציבור בעבירת לשון הרע. אוסיף על כך את טעמיי. אכן, ההגנה על שלום הציבור עומדת, הלכה למעשה, ביסוד ההליך הפלילי. ברגיל, מאבד ה"קורבן" - אשר זכויותיו נפגעו - את מעמדו, בהליך הפלילי לטובת המדינה המנהלת את ההליך בשמו. שונים, עם זאת, פני הדברים במקרים בהם מקורו של ההליך בקובלנות פליליות, שהוגשו על-ידי מי שראו עצמם נפגעים; זהו מעין "יצור-כלאיים" – המערב בתוכו מאפיינים של התדיינות פלילית ואזרחית כאחד. כזה הוא המקרה שלפנינו. "עירוב תחומים" זה, המאפיין את הקובלנה הפלילית הפרטית בעבירת לשון הרע, מוסיף נדבך על הקושי הקיים בהפעלת הסנקציה הפלילית בסוגית הביטוי הדיבתי. שימוש בכלי הפלילי, בתחום זה, בידי פרטים עשוי להיות מנוצל לרעה למטרות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס החברתי הכולל. ראוי שנבחן, במקרים אלה, אם לא חל בהם עירוב תחומים העולה כדי שימוש לא ראוי בהליך הפלילי. עלינו לבחון, בקפידה, האומנם האינטרס הנסוג במקרה זה מפני חופש הביטוי הוא אכן אינטרס ציבורי או שמא זכותו הפרטית של אדם לשמו הטוב (ראו והשוו א' בנדור ומ' טמיר "קלישאות חוקתיות – בין ביטוי ציבורי לכבוד פרטי" משפטים לב (תשס"ב) 623, 650). בהליך הפלילי הרגיל והן בהליך הפלילי "הפרטי" ניתן לראות בהסגת החירויות הללו - חופש הביטוי וחירות הפרט - בפני הפגיעה בשם הטוב ובשלום הציבור, באמצעות סנקציה פלילית, פרי של פעולה שלטונית. כמו בכל מקרה אחר בו המדובר בפעולה שלטונית המאיימת לשלול מאדם את חירויותיו היסודיות, חייב בית המשפט לנהוג משנה זהירות ולערוך בחינה קפדנית – טרם שהוא מטיל את הסנקציה הפלילית. עמד על כך השופט א' גולדברג: "בהוסיפו לעוולה האזרחית שבפרסום לשון הרע גם את העבירה הפלילית, לא ביקש המחוקק להשוות בין השתיים אלא להוסיף לעבירה הפלילית מימד נוסף, המצר את היקפה לעומת חברתה, העוולה האזרחית, ולעשותה מכשיר בידי הנפגע רק במקרים קיצוניים ...טשטוש ההבחנה בין העבירה לעוולה, תוך הרחבת היקפה של העבירה, יפר את האיזון, שאותו ביקש המחוקק להשיג, בין חופש הביטוי מצד אחד לבין הזכות לשם טוב מצד אחר. שכן פירוש אשר כזה יגביל בהכרח את חופש הביטוי כתוצאה נגזרת מהחשש, שיעלה בלבו של המבקש לפרסם, להסתבך בעבירה פלילית וללקות בסנקציה שבצדה..." (פרשת בורוכוב , הנ"ל בעמ' 212-213). 4. לצד ואל מול הפגיעה בשלום הציבור, המהווה, ברגיל, הצדקה מרכזית להפעלת הסנקציה הפלילית, ניצבים, כאמור, ביסוד העבירה שבסעיף 6 לחוק, ערכים נוספים – חופש הביטוי, הזכות לשם טוב וחירות הפרט. הזכות לחופש הביטוי היא ערך יסוד במשפטינו. זהו עקרון-על בכל משטר דמוקרטי (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים , פ"ד ז(2) 871, 877-876; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות , פ"ד נ(5) 661, 677-675). "המטריצה. התנאי ההכרחי לקיומה של כל חירות באשר היא" (השופט קרדוזו בפסק הדין Palko v. Connecticut , 302 U.S. 319, 327(1937) ). אכן, הזכות לחופש הביטוי עשויה להתנגש בזכותו של אדם להגנה על שמו הטוב, אף-היא, זכות יסוד במשפטנו (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס , פ"ד נב(3) 1, 75-74). שתי הזכויות האלה – חופש הביטוי והזכות לשם טוב – שתיהן ענפים בעץ אחד – כבוד האדם (ע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום , פ"ד נו(4) 72, 91-90). אלא שבמערך האיזונים העומד ביסוד עבירת לשון הרע מצויה, כאמור, גם החירות האישית, הנהנית ממעמד חוקתי (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589). בפועל קרובה חירות הביטוי, ככל שהמדובר בסנקציה הפלילית שבסעיף 6, אצל החירות האישית, ומולן ניצבת הזכות לשם טוב. משכך הדבר, נמשכת נקודת האיזון אל המסה המצטברת של החירות. גם התמורה הממשית שחלה, במעמדן החוקתי של הזכות לחופש הביטוי ושל חירות הפרט, לצד זכותו של אדם לשם טוב, למן חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, משפיעה על מערך האיזונים המתחייב בדין הפלילי. כשם שמתקיימת השפעה הדדית בין המשפט הציבורי לבין המשפט הפרטי (בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור , פ"ד נג(3) 817, 844-843) כך מתקיימת, מכוח קל וחומר, השפעה הדדית בין המשפט הציבורי והמשפט הפלילי, שיש הרואים בו ענף מענפי המשפט הציבורי. אמנם, כפי שציין חברי הנשיא, למעמדם החוקתי של שלושת הערכים הללו מצטרפים גם שינויים במערך נורמטיבי המסדיר את הטיפול הפלילי בביטויים פוגעניים (הוספת העבירות בדבר הסתה לגזענות, סעיף 144ב לחוק העונשין תשל"ז-1977 והאיסור על הסתה לאלימות או לטרור, סעיף 144ד2 לחוק העונשין), אך, כאמור, חופש הביטוי, על משקלו הסגולי הרב, אינו ניצב לבדו בעבירה הפלילית - חוברת אליו הפגיעה בחירותו האישית של הפרט. הטיית נקודת האיזון במשפט הפלילי אל עבר החירות קלה לנו בשל טעם נוסף – העובדה שהדין מציע למבקש להגן על שמו הטוב סעד אחר הוא הסעד האזרחי. העולה מכל אלה הוא כי לענין העבירה הפלילית עלינו לנקוט אספקלריה מצירה, ולהותיר את השימוש בה רק למקרים בהם קיימת כוונה ממש להרע לאחר. מצטרף אני, אפוא, לעמדת חברַי, לפיה יש להותיר על מכונה את הלכת בורוכוב , ו להימנע מהחלת הלכת הצפיות על עבירת איסור לשון הרע. 5. האספקלריה המצרה היא נקודת מוצא חשובה לבחינת קיום יסודות העבירה. עם זאת אין זו נקודת הסיום של החקירה. בחינת משקלו של חופש הביטוי במאזן המתבקש היא גם פועל יוצא של מהות הביטוי. חירות הביטוי אינה חד מימדית אלא "מהווה מערכת מורכבת של חירויות וזכויות, השזורות זו בזו" (בג"צ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, 270). מידת ההגנה הניתנת לחופש הביטוי כרוכה, בין היתר, במידה שבה מגשים הביטוי את התכליות העומדות בבסיס החירות הזו. "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי – שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד" (בג"ץ 6226/01 מאיר אינדור נ' ראש עיריית ירושלים , תק-על 2003(1), 1077 וראו גם בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(1) 2, 13; בג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, 551). הביטוי הפוליטי הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה – כלי מרכזי בידיו של האזרח להגשמת השותפות שלו בקהילה, להבעת תרעומת על פגיעה בזכויותיו, ואף לנסות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות או ציבור בוחריהם בסוגיות אלה ואחרות. אמנם, יש והדיבור טומן בחובו סכנות – איום על הדמוקרטיה ואף הסתה לאלימות (בג"צ 399/85 הנ"ל, פרשת אלבה הנ"ל בעמ' 255-254) - ועל כן מתעורר הצורך להגבילו. ברם, צורך זה ראוי לו כי יופעל במשורה לבל יחתור תחת המטרה לשמה הופעל (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" , פ"ד לב(3) 337, 368 - 369). העבירה האוסרת על לשון הרע מאפשרת לרשות לשלול את חירות הביטוי, העומדת ביסוד קיומה הדמוקרטי של המדינה, וזאת מחמת האיום שביטוי זה מציב כלפי שלום הציבור. אולם מקום בו קמה התנגשות חזיתית בין הכלי המרכזי הנתון בידי האזרח לבקר את השלטון – הביטוי הפוליטי – ובין הדין הפלילי המאפשר לריבון לעשות שימוש בכוחו, ולמנוע ביטוי זה, מתחדד הצורך לפעול בזהירות יתר בהפעלת הסנקציה הפלילית. במיוחד כך מקום בו כוונה הלשון הרעה כנגד אנשי ציבור בעניינים ציבוריים. ומכאן לפרשיות שבפנינו. פרשת שמעון ביטון 6. הכתבות נשוא הערעור עסקו בביקורת אודות מינויו של המערער לתפקיד יועץ התקשורת של ראש העירייה והשימוש שעשה בעיתון אותו הוא עורך לצורך קידומו האישי לתפקיד פוליטי. בכתבה שכותרתה "העכבר אכל את החתול" תוארה הביקורת של אישי ציבור שונים על מינויו של המערער ליועץ התקשורת של ראש העירייה הנבחר של בית שמש, ובכתבה שכותרתה "יום התשלום הגיע" נכתב כי המינוי האמור חושף את מטרתו העיקרית של המערער בפרסומיו - "להגיע לקופה הציבורית ולטעום ממנה". בכתבה שכותרתה "רחשים בחצר" נכתב בכותרת המשנה "כל כך לא טבעי למצוא נבל ברשות התורה בשרות הציבור", ובגוף הכתבה תואר כיצד "מינויו של שמעון ביטון מעורר חלחלה לא מעטה בקרב חבריו הקרובים של דני וקנין ראש העיר". עיננו הרואות, כי תוכנן של מרבית הכתבות עוסק בסוגיה פוליטית – מינויו של המערער ליועץ התקשורת של ראש העיר. אכן, הכתבות נשוא הפרשה הזו מאופיינות בלשון צורמת שיש בה כדי לפגוע בכבודו של איש הציבור המותקף. שמו הטוב של איש הציבור – הוא כבודו (ע"א 4532/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' , פ"ד נח(3) 558, 573), השמירה על שמו הטוב מהווה תכופות תנאי להגשמת דרכו הציבורית (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי , פ"ד מה(2) 489, 495-494). יחד עם זאת, "דווקא בתחום הציבורי חיוני לתת משקל מרבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה" (דברי הנשיא א' ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג(3) 840, 864-863). גישה מרחיבה כלפי חופש הביטוי נדרשת במיוחד כאשר עוסקים אנו בפרסומים הנוגעים לבחירות פוליטיות ובעניינם של המועמדים לבחירה (פרשת רינת הנ"ל, בעמ' 89); זאת נוכח המשמעות המיוחדת שיש למעמדו של הביטוי הפוליטי במסגרת מאבקי בחירות: אין להעלות על הדעת, שניתן לקיים בחירות במשטר דמוקרטי בלי לאפשר, עובר לקיומן, החלפת דעות ושכנוע הדדי, ובלי שיקוימו אותם בירורים ודיונים, בהם מעוצבת דעת הקהל, הממלאת תפקיד חיוני בכל משטר חופשי, יהיה זה, כאמור בעת בחירות ויהיה זה בכל ימות השנה (דברי הנשיא שמגר בבג"צ 372/84 חנה קלופפר-נוה נ' שר החינוך והתרבות פ"ד לח(3), 233 ,עמ' 239-240; ראו גם בג"צ 869/92 ניסים זוילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית , פ"ד מו(2), 692 עמ' 707-708) הנסיבות שבהן פורסמו הביטויים שלפנינו – מערכת הבחירות המתוחה בעיר בית-שמש – ממחישות את חשיבותו של מרחב הביטוי. 7. המערער שימש בתפקיד פוליטי. הוא נטל חלק בפעילות פוליטית, ובתקופה נשוא הכתבה תמך באופן פומבי באחד המועמדים לעירייה. הוא נהנה גם מנגישות גבוהה יחסית לכלי התקשורת, אם בכובעו כיועץ תקשורת ואם בהיותו עורך מקומון. אכן, המערער נהנה מגישה ישירה לעיתון, ואף פרסם מאמרים פרי-עטו כנגד המשיב וכנגד אחרים. כל אלו הופכים את המערער ל"איש ציבור" השם עצמו בעין הביקורת הציבורית ואף נהנה מבמה ציבורית משלו. הוסף את אלה למסקנה המשפטית אותה שימרנו בדבר העדר תחולה לכלל הצפיות, והמסקנה היא, כי דין ערעור זה להדחות. פרשת ז'קלין מימון 8. עניינה של פרשת ז'קלין מימון בפרסום ביקורתי אודות התנהלותה של המשיבה כעוזרת לגננת בגן ילדים בעיר אשדוד. בכתבה מתואר כיצד "לילדה אחת היא גזרה את שערה הבלונדיני הארוך (במספרים לגזירת קרטון), כשהילדה מתחננת שתפסיק וסובלת מכאבים.." וכיצד לילדה אחרת "פשוט שפכה נפט על ראשה אותו הוציאה מעששית מול עיני הילדים המזועזעים בגן..." - כל זאת חרף זעקות התנגדותה של הילדה. המערער 2 דיווח בכתבה כי הילדות פוחדות ללכת לגן עם שיער פזור שמא יגזרו להן אותו – וכלשונו – "סיוט בגן הילדים!". בגוף הכתבה תוארה המשיבה כמי שנכנסה ל"פאניקת כינים". שיטת הטיפול של המשיבה בכינים שנמצאו בראשי הילדים תוארה כ"שיטה אכזרית שאולי מזכירה את הטיפול האכזרי בבתי היתומים בזמן מלחמת העולם השנייה באירופה". הכתבה לוותה בשתי תמונות של המשיבה, שצולמו בפתח גן הילדים. חברי הנשיא א' ברק תיאר את סגנונה של הכתבה כ"סגנון סנסציוני, בוטה וגס" ואף סבר, כי "היא עתירה מלות הגזמה ודימויים מופרכים". יחד עם זאת, קבע הנשיא, כי אין בכך כדי ללמד על יותר מאשר איכותה של הכתבה עצמה. אכן, בית המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת. זאת, על-מנת להבטיח את המרחב הנדרש לקיומן של דעות שונות ועל-מנת להבטיח העברה חופשית של המידע. "אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם... עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ , פ"ד לא(2) 281; וכן ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור , פ"ד לה(2) 365; פרשת קידום הנ"ל ). תכופות דוקא אמירות מלעיזות, בוטות ומעוררות סלידה, הן הזקוקות להגנה. אמירות שהכל מסכימים עמן, אינן זקוקות, ברגיל, להגנה החוקתית. בענייננו אין בסגנונה של הכתבה, לכשעצמו, כדי ללמד על הכוונה לפגוע במשיבה. כפי שציין חברי הנשיא, לא הובאו בפני בית המשפט קמא כל ראיות המבססות יחס מיוחד של המערערים כלפי המשיבה מתוכו ניתן היה לאשש קיומה של כוונה זו. 9. זאת ועוד: עיון בכתבה מלמד כי תכליתה לבקר את מעשיה של המשיבה בגן הילדים. אמנם, אין המדובר ב"ביטוי פוליטי" אולם ענין לציבור יש כאן. שאלת תפקודה של גננת בגן ילדים היא שאלה שיש בה עניין של ממש לתושבי המקום הנדרשים לבחור את המסגרת החינוכית אליה הם משייכים את ילדיהם. "עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו (השופטת ד' ביניש ב פרשת אפל הנ"ל, בעמ' 622-621). "בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים..." ( השופט ג' בך בע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה , פ"ד מח(3) 808, 828-827). אכן, המשיבה כאן אינה נבחרת ציבור ואף לא העמידה עצמה, מיוזמתה, בעין הציבור. עניינה שונה מזה של המערער בפרשת שמעון ביטון. היא נושאת עם זאת במשרה ציבורית, מכוח היותה גננת במוסד עירוני. הסוגיה בה עסקה הכתבה יש בה עניין לציבור. ואף כאן, נסיבותיו המיוחדות של המקרה נבחנות לאור המסקנה המשפטית בדבר אי תחולתה של הלכת הצפיות בכל הנוגע ליסוד הכוונה שבסעיף 6 לחוק; ואף כאן המסקנה המתבקשת היא שלא היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה שיוחסה להם. יש, על-כן, לדעתי, לקבל את הערעור בפרשה זו ולזכות את המערערים מעבירת לשון הרע. לענין העבירה על-פי חוק הגנת הפרטיות, אין לי צורך להוסיף על הדברים הברורים שהשמיע הנשיא. ש ו פ ט השופט (בדימ') י' טירקל: 1. לדעת חברי הנכבד הנשיא א' ברק בחוות דעתו ראוי שהמצב המשפטי, שלפיו חל כלל הצפיות בעבירות כוונה תוצאתיות, וכן חל הוא בעבירות מטרה התנהגותיות, לפי פירושה של כל עבירה לאור תכליותיה, יוסיף לעמוד על כנו גם אחרי חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד – 1994. אשר לתחולתו של כלל הצפיות בעבירה של לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק") סבור חברי הנשיא כי אין לשנות מן ההלכה שנפסקה בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת , פ"ד לט(3) 205, גם אחרי שחלפו כעשרים שנה, ולפיה עולה מפירוש העבירה לפי תכליתה כי כלל הצפיות אינו חל בה. לדעתו, פרסום לשון הרע בלי כוונה לפגוע עשוי להיות פסול, אך אין בכך כדי להכניס את הפרסום לגדרה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. חברי הנשיא מוסיף כי "'המקום הגאומטרי' הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים, שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע" (סעיף 28 לחוות דעתו). 2. לפי השקפתי העקרונית, שאותה הבעתי בע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221 וכן בדנ"פ 8613/96 מוחמד יוסף ג'אברין נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 193, יש לצמצם, על דרך של פרשנות, את תחום פרישתן של הוראות הדין הפלילי הפוגעות בחופש הביטוי. אמרתי שם כי "על פני אמת המידה, שבקצה האחד שלה חופש הביטוי המוחלט, ובקצה השני - איסורו, יש לקבוע את נקודת האיזון קרוב מאוד לקצה הראשון. במלים אחרות, יש לאמץ גישה הגורסת חופש ביטוי כמעט מוחלט" (ע"פ 2831/95 הנ"ל, בעמ' 331). מטעם זה לא הייתי מחמיר עם המפרסם על ידי החלתו של כלל הצפיות בעבירה של לשון הרע. אכן, גם לדעתי יש בסעד האזרחי בעוולת לשון הרע כדי לספק את הנפגעים במרבית המקרים ואין צורך בהרחבת תחולתה של הסנקציה הפלילית, כאשר דברים אמורים בענינים שהם במהותם אזרחיים. 3. לפיכך אני מצרף דעתי לדעתו של הנשיא, לרבות לפרשנותו של סעיף 2(4) וסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981. שופט (בדימ') הוחלט ברוב דעות, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא, המישנה לנשיא מ' חשין והשופטת מ' נאור, כי אין מקום לסטות מן ההלכה שנפסקה בע"פ 677/83, ולפיה "כלל הצפיות" אינו חל על עבירת לשון הרע. הוחלט ברוב דעות, נגד דעתם החולקת של הנשיא א' ברק, השופט (בדימ') י' טירקל, השופט א' ריבלין והשופטת א' פרוקצ'יה, לדחות את הערעור בע"פ 8295/02 לעניין עבירת לשון הרע. הוחלט פה אחד לקבל את הערעור בע"פ 8295/02 לעניין עבירת הפגיעה בפרטיות, ולדחות את הערעור ברע"פ 9818/01. ניתן היום, כ' באדר ב' התשס"ה (31.3.2005). ה נ ש י א המשנה לנשיא (בדימ') המישנה לנשיא שופט (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01098180_A20.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"חוק איסור לשון הרע, התשכ\"ה-1965",
"חוק הגנת הפרטיות, תשמ\"א-1981",
"תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ\"ב-1982",
"חוק העונשין, התשל\"ז-1977",
"חוק הגנת הפרטיות (ע\"פ 8295",
"הלכה זו יושמה בהמשך ב פרשת נעים , ושוב בע\"פ 8735",
"חוק העונשין, המורה כי בין שני פירושים סבירים לנורמה בפלילים ראוי לבכר את זה אשר מצמצם את האחריות (ראו דנ\"פ 1558",
"הלכה הפסוקה (ראו ע\"פ 4389",
"סעיף על עבירות כוונה תוצאתיות בלבד, הצעתי בשעתו לפרשה כבעלת תחולה גם על עבירות מטרה התנהגותיות (ע\"פ 2831",
"חוק איסור לשון הרע, תשכ\"ה – 1965",
"חוק העונשין תתקיים תחולה ל\"כלל הציפיות\" בעבירות התנהגותיות מסוימות, הכול לפי המקרה ועל-פי פרשנותו הראויה של האיסור הפלילי הספציפי (ע\" 2831"
] | 41
|
103,052
|
ב בית המשפט העליון בש"א 10273/01 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערער : אמין קרש נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשה להעברת מקום הדיון בתיק מס' 30-12-06205-9 של בית משפט השלום לתעבורה באילת בשם המבקש: עו"ד מוחמד עווידה פ ס י ק ת א בתוקף סמכותו לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 הורה כב' המשנה לנשיא בית המשפט העליון על העברת תיק מס' 30-12-06205-9 בבית משפט השלום לתעבורה באילת, המתייחס לנ"ל לבית משפט השלום בירושלים, כדי שיידון שם. פסיקתא זו תועבר לשני בתי המשפט ולמבקש. ניתנה היום ט"ו בטבת תשס"ב, 30 בדצמבר 2001. עודד שחם ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 01102730. K02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד-1984"
] | 43
|
143,267
|
ב בית המשפט העליון בש"א 10118/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. ידידיה אליוף 2. גיל אליוף נגד המשיב ה : פנרמה ניהול ואחזקה בע"מ בקשה להעב רת מקום הדיון ולאיחוד הדיון בשם המבקשים: עו"ד גיל-עד חריש; עו"ד ענת פריג' בשם המשיבה: עו"ד עמליה כהן החלטה לפני בקשה להעברת עניין למקום אחר על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. 1. בין המבקשים לבין המשיבה מתנהלים הליכים מספר בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו ובבית משפט השלום בראשון-לציון. המבקשים החזיקו בזמנים הרלבנטיים שטח בקומת המרתף בבניין פנרמה בתל-אביב. חברת פנרמה ניהול ואחזקה (1983) בע"מ ולאחריה חברת פנרמה אחזקה (1999) בע"מ סיפקו שירותי החזקה וניהול לבניין. החברות הגישו תובענות כנגד המבקשים לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.א. 54731/99; 106046/00; 122721/00; 72132/01) בגין דמי ניהול והחזקה בעבור חודשים שונים, שלא שולמו לטענתן. החברה המשיבה הגישה גם תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 1006/01) בגין אותה עילה. המבקשים הגישו בקשה זו להעברת מקום דיון בה טענו כי יש להעביר את הדיון בהליך בראשון-לציון לתל-אביב על מנת שניתן יהיה לאחד את הדיון בכל התובענות. לטענתם עומדת להם טענת קיזוז כנגד החברות, היות ונגרמו להם נזקים ניכרים מדליפת מי ביוב שפגעה בגלילי בד שאוחסנו על-ידם בבניין. 2. המבקשים התבקשו לצרף את עותקי כתבי הטענות בעניינם, וכן נתבקשה תגובת המשיבה. מהחומר שהוגש עולה כי בשלוש מהתובענות כבר ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המבקשים, ובכלל זה בתובענה המתנהלת בבית משפט השלום בראשון-לציון. המשיבה מתנגדת לבקשת המבקשים להעברת מקום הדיון, בעיקר על בסיס הטענה כי בכך מנסים המבקשים לפתוח מחדש את הדיון בתובענות שכבר ניתנו לגביהם פסקי דין. 3. לאחר שעיינתי בחומר שלפני השתכנעתי כי יש לדחות את הבקשה. המבקשים הגישו בקשות לביטול פסקי הדין שניתנו בהעדר הגנה לערכאות בהן ניתנו פסקי הדין. על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי): "ניתנה החלטה על פי צד אחד...והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול...רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שיראו לו..." [ההדגשה שלי]. הנה כי כן, דרך המלך לביטול פסק הדין עוברת דרך אותה ערכאה שנתנה את פסק הדין. הוראה זו הגיונה בצידה. בית המשפט שנתן את פסק הדין נחשף לתובענה. סדרי הדין, ובכללן המצאת כתבי הטענות, התנהלו במסגרתו. לכן, בית המשפט שנתן פסק דין על בסיס התובענה הוא זה שצריך להידרש לטענות השונות של הצד המעונין לבטל את פסק הדין. הוא יהיה זה שיחליט האם יש מקום לבטל את פסק דינו שלו, ואם כן באילו תנאים. משכך, אין מקום, במקרה שלפנינו, להיענות לבקשה להעביר את ההחלטה בעניין הבקשה לביטול פסק הדין לערכאה אחרת. על המבקשים להמתין לתוצאת בקשתם לביטול פסק הדין. אם בית המשפט בראשון-לציון ימצא לנכון לבטל את פסק הדין, כי אז תעמוד למבקשים היכולת לבקש את איחוד הדיון בעניינם על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. 4. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ט"ו באדר התשס"ב (27.2.2002). ה נ ש י א _________________ העתק מתאים למקור 01101180. A04 /דז/ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
|
[
"חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד1984",
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 47
|
171,711
|
בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1095/03 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: האלונים ייצור בלוקים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ (בניהול מיוחד) 2. גיל הירשמן - עו"ד 3. יאיר רבינוביץ - רו"ח משיב פורמלי: 4. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.11.02 בה"פ 464/98 (בש"א 2218/02 ובש"א 2638/02), שניתנו על ידי כבוד הנשיא, ו' זילר בשם המבקשת: עו"ד ע' חשין ועו"ד מ' אברהמס החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה בתוך 21 ימים ממועד ההמצאה. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית-משפט זה, והן במישרין למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית-המשפט יבקש לפעול על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן יהיה לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך. 6. להעביר להרכב שלושה. ניתנה היום, י"ב באדר ב' תשס"ג (16.3.03). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03010950_J01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ\"ד-1984"
] | 54
|
34,750
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6370/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : עדוי עזרי נגד המשיבים : 1. עדוי בת-שבע 2. עדוי רעות, קטינה 3. עדוי יגאל חי, קטין 4. עדוי הראל 5. עדוי מוריה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך עשרים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך עשרים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ' בניסן התשנ"ח (16.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063700. A05 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 62
|
14
|
ב בית המשפט העליון רע"א 1824/98 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : סגנר מרגלית נגד המשיב : בנק דיסקונט בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשת: עו"ד חולודנקו מרדכי החלטה בפני בקשה להארכת המועד להפקדת ערבון. ביום 8.9.98 החלטתי כי על המבקשת להפקיד ערבון בסך 7,500 ש ” ח תוך חמישה עשר ימים ממועד ההמצאה, למרות שהחלטה זו נמסרה לבא כוח המבקשת ביום 8.10.98, המבקשת לא הפקידה ערבון כנדרש. הבקשה שבפני הוגשה ביום 29.10.98, היינו לאחר שחלף המועד שנקבע להפקדת הערבון. בבקשה אין הסבר סביר לאיחור בהפקדת הערבון ולא צורף תצהיר לתמיכה בה. כמו כן לא מצויינת בבקשה האורכה המבוקשת. אשר על כן, דין הבקשה להארכת מועד כפי שהוגשה, להידחות. תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת: "לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם, ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין". אני מאפשרת למבקשת ליתן טעם מדוע לא תדחה הבקשה לרשות ערעור כמצוות תקנות 431 + 404 (ב) וזאת תוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו. לא תוגש תגובה, יביא הדבר לדחייה מיידית של הבקשה לרשות ערעור מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. עותק מהחלטה זו יומצא לכל בעלי הדין. ניתנה היום, כ"ח בחשון תשנ"ט (17.11.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98018240. P09
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 80
|
35,392
|
ב בית המשפט העליון רע"א 1824/98 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : סגנר מרגלית נגד המשיב : בנק דיסקונט בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשת: עו"ד מרדכי חולודנקו בשם המשיב: עו"ד עודד לב החלטה בפני בקשה לפטור את המבקשת מהפקדת ערבון ולחילופין להפחתת סכום הערבון. ביום 21.4.98 נדחתה בקשתה הראשונה של המבקשת בשל היותה בלתי מנומקת וניתנה למבקשת ארכה בת שלושים יום לתשלום האגרה ולהפקדת הערבון. ביום 15.6.98 החליטה כב' הרשמת אורית אפעל-גבאי, על יסוד נתונים חדשים שמסרה המבקשת, לפוטרה מתשלום האגרה, ואולם בקשתה לפטור מהפקדת ערבון נדחתה וניתנה לה ארכה נוספת של חמישה עשר ימים להפקדת הערבון כפי שנקבע. ביום 23.7.98 פנתה המבקשת בבקשה זו. הפעם הוסיפה המבקש בקשה חלופית להפחתת סכום הערבון הנדרש. לאור העובדה שההוצאות שנפסקו לזכות על ידי בית המשפט המחוזי טרם שולמו על ידי המבקשת, אין מקום לפטור המבקשת מחובת הפקדת הערבון. יחד עם זאת, נוכח סכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט המחוזי לאור קשייה הכלכליים של המבקשת ועל מנת להקל עימה החלטתי להפחית את סכום הערבון שעל המבקשת להפקיד ולהעמידו על סך של 7,500 ש"ח. הערבון יופקד תוך חמישה עשר ימים ממועד המצאת ההחלטה. לא יופקד הערבון. יובא התיק בפני לדחייה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, י"ז באלול תשנ"ח (8.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98018240. P08
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 85
|
62,051
|
ב בית המשפט העליון רע"א 1824/98 - ז' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המ בקשת : סגנר מרגלית נגד המשיב : בנק דיסקונט בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבו ת בנקאית בשם המבקשת: עו"ד מרדכי חולודנקו בשם המשיב: עו"ד עודד לב פסק-דין המבקשת בתיק זה הגישה שורה ארוכה של בקשות, שעניינן הפחתה ופטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון. ביום 21.4.98 נדחתה בקשתה הראשונה בשל היותה בלתי מנומקת, וניתנה לה אורכה של שלושים יום לתשלום האגרה ולהפקדת הערבון. ביום 15.6.98 ניתן למבקשת פטור מאגרה על יסוד נתונים חדשים שמסרה בדבר מצבה הכלכלי, אולם בקשתה לפטור מערבון נדחתה, וניתנה לה אורכה נוספת של חמישה-עשר יום להפקדת הערבון. ביום 8.9.98 התקבלה בחלקה בקשה נוספת של המבקשת, וסכום הערבון שעליה להפקיד הופחת ל7,500- ש"ח, אותם נדרשה להפקיד תוך חמישה-עשר יום. כן נקבע, כי אם לא יופקד הערבון יובא התיק לדחיה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות). הערבון לא הופקד, וביום 17.11.98 החליטה הרשמת לאפשר למבקשת ליתן טעם, תוך שבעה ימים, מדוע לא תידחה בקשתה בשל אי הפקדת ערבון. ביום 10.12.98 הגישה המבקשת תגובה, בה ביקשה פעם נוספת לפטרה מהפקדת ערבון, וצירפה מסמכים שונים. ביום 4.1.98 הגישה בקשה להארכת המועד להפקדת ערבות בנקאית, בנימוק שהיא פועלת להשגת הלוואה בנקאית, ו"כל הסיכויים שתוך פרק זמן של 10 ימים תשיג המקשת הערבות הנדרשת". כן ביקשה, פעם נוספת, הקטנת סכום הערבות. על אף האמור, עד היום לא הופקדה הערבות. בית המשפט נהג במבקשת לפנים משורת הדין. בקשותיה החוזרות להפחתת הערבון ולפטור מאגרה נדונו יותר פעם אחת, וניתנו לה אורכות חוזרות להפקדות הערבון. אולם עד עתה, כשנה לאחר הגשת הערעור, טרם הופקד הערבון בסכום המופחת שנדרש מן המבקשת. הבקשה לפטור מערבון לא נענתה בשל סיכוייה הקלושים של הבקשה להתקבל, כך שאין מקום לשינוי החלטה זו, על אף מצוקתה הכלכלית של המבקשת. לאור השתלשלות העניינים כאמור לעיל, והמנעות המבקשת מהפקדת הערבון לאחר האורכות שניתנו לה שוב ושוב, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור, בהתאם לתקנה 431 לתקנות. ניתן היום, כ"ז באדר תשנ"ט (15.3.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98018240. V10
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 89
|
37,607
|
ב בית המשפט העליון בש"פ 2072/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין העורר : רחמים לוי נגד המשיב ה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.2.98 בב"ש 257/98 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: ו' בניסן תשנ"ח (2.4.98) בשם העורר: עו"ד ר' כהן בשם המשיבה: עו"ד ש' טובבין החלטה העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בפתח-תקווה בשני אישומים שעניינם, כל אחד מהם, בעבירות של זיוף ושימוש במיסמך מזוייף. אישום אחד עניינו הוא אף קבלת דבר במירמה והאישום האחר עניינו הוא אף בנסיון לקבל דבר במירמה. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך בית-המשפט קבע כי המשיב יוכל להשתחרר ממעצרו אם יפקיד בקופת בית-המשפט סך של 20,000.- במזומן, ידווח על מקום מגורים קבוע להנחת דעתו של בית-המשפט, ויספק ערבות צד שלישי להנחת דעתו של בית-המשפט. ואולם העורר לא עלה בידו למלא אחר תנאים אלה: הוא לא המציא סך של 20,000.- ש"ח במזומן - הואיל ואין בידו, לטענתו, סכום כסף זה; הוא לא המציא ערבות צד שלישי - הואיל ולדבריו אין צד שלישי שהוא מכיר ואשר יוכל לערוב לו; ואשר למקום מגורים קבוע - רק לאחר זמן נמסר לבית-המשפט כי מתגורר הוא במעון למחוסרי דיור ברחוב צפניה 4, ירושלים. משלא מילא את תנאי השיחרור בערובה, נותר העורר במעצר. בית-משפט השלום סירב לשנות את תנאי השיחרור בערובה, ועררו של העורר לבית-המשפט המחוזי - נדחה. הערר שלפניי הוא ערר על ההחלטה האחרונה של בית-המשפט המחוזי (החלטה שמיום 26.2.98) אשר דחתה ערר שהגיש העורר על החלטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה (החלטה שמיום 28.1.98). עניינו של העורר הינו יחיד במינו. האישומים העומדים נגדו עניינם, כאמור, זיוף ומירמה. העורר עבד בשני מקומות עבודה, ומשקיבל שכר-עבודה על סך כמה מאות שקלים כל פעם, זייף את השיקים שקיבל והפכם לשיקים המתחזים על-פניהם כשיקים שעניינם עשרות אלפי שקלים - פעם אחת כ70,000- ש"ח ופעם שניה כ63,000- ש"ח. בשתי הפעמים ניסה העורר להוציא מן הבנקים, במירמה, את סכומי השיקים המזוייפים, ופעם אחת אף עלתה בידו לקבל מן הבנק 63,000.- ש"ח. עוד נוסיף, כי שני מעשי הזיוף והרמאות נעשו ימים ספורים בזה אחר זה, בחודש אוגוסט 1996. עבירות אלו המיוחסות לעורר אינן מן העבירות ה"חמורות", דהיינו, מן העבירות המקימות חזקה של מסוכנות לציבור. במהלך הדברים הרגיל אין בתי-המשפט נוהגים לעצור עד תום ההליכים נאשם שעשה מעשים מעין-אלה שעשה העורר. כך על דרך הכלל, לא כך עניינו של העורר. מסתבר כי לעורר עבר עשיר - שמא אומר עבר עשיר-במאוד - בעבירות של מעשי מירמה, מעשי זיוף והתחזות כאדם אחר, והוא אף נדון בעבר לעונשי מאסר. כיום תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי בן חמישה-עשר חודשים שהוא בן-הפעלה. יתר-על-כן: מסתבר כי לעת אחד המאסרים שריצה בעבר, קיבל העורר חופשה למשך 72 שעות, אך הוא לא חזר אל בית-הכלא בתום החופשה. הוא נעצר רק לאחר כשנה ומחצה, והוחזר לבית-הכלא לריצוי יתרת המאסר. מסתבר, איפוא, שהעורר הוכיח במעשיו ובמחדליו את מסוכנותו לציבור, הן בעבירות הרבות שעבר הן בהתנהגותו החמקמקה. לעורר אף אין מקום מגורים קבוע. מכאן שהמשטרה מתקשה לאתרו, וחשש הימלטותו מן הדין הינו חשש-של-ממש. נוכח כל אלה, אין פלא בדבר, איפוא, שבית-משפט השלום הורה על קיומם של תנאים שהורה לשיחרורו בערובה, ובית-המשפט המחוזי הֶחֱרה-החזיק אחריו. אכן, כהוראת סעיף 46(ב)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, בצווֹת שופט לשחרר אדם בערובה חייב הוא לשקול את "מצבו הכלכלי של האדם ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת", ואולם אין פירוש הדבר שבית-המשפט חייב תמיד לקבוע סכום ערובה על-פי טיעונו של נאשם בדבר יכולתו הכלכלית. בית-משפט אמור ליצור איזון בין יכולתו הכלכלית של נאשם לבין הסיכון הצפוי משיחרורו בערובה, ואיזון זה הוא שיקבע ויכריע. ראו והשוו: בש"פ 6591/97 - וזאנה (מפי השופט זמיר). לענייננו-שלנו, מסוכנותו של העורר והחשש להימלטותו מן הדין הם כה רבים, עד שניתן להבין את חששו של בית-משפט השלום, חשש שקיבל ביטוי בתנאי השיחרור שקבע לעורר. בזמנו הציע העורר 3,000.- ש"ח כערובה במזומן, וכיום שמעתי מפי בא-כוחו כי נכון הוא להציע 10,000.- ש"ח במזומן. תמהני מניין נוספו אותם 7,000.- ש"ח, שעה העורר במעצר כל-העת. אין זאת אלא שהעורר מחזיק כסף מזומן במקום סתר, והוא מנסה את מזלו לשמור אותו כסף לעצמו גם לאחר שיחרורו. נזכור כי העורר הוציא במירמה מבנק 63,000.- ש"ח, ואלה נעלמו כעשן ולא ידענו היכן הם. כל שעלה בידי להבין, מודה העורר בהאשמות המועלות נגדו, ולא עוד אלא שמבקש הוא לצרף האשמות אלו לתיק אחר התלוי ועומד נגדו. עוד שמעתי, כי שמיעת משפטו של העורר קבוע לתזכורת בימים הקרובים, ואפשר ניתן יהיה לקצר את ההליכים ולסיים את המשפט של העורר במהרה. נוכח כל זאת, אני מחליט לדחות את המשך שמיעת הערר למועד אחר. לאחר קיומה של הישיבה הראשונה בעניינו של העורר, ידווח לי על התקדמות ההליכים בעניינו, ובהתאם לאותו דיווח אחליט על דבר המשך ההליכים לפניי. לעת הזו יישאר העורר במעצר כהחלטת בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי. החלטתי זו תובא לפני בית-המשפט האמור לדון בעניינו של העורר ביום 8.4.98. היום, ו' בניסן תשנ"ח (2.4.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98020720. G01
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ\"ו1996"
] | 95
|
16
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 1877/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : בקמן זקלין נגד המשיבים : 1. בקמן סרגיו 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א' טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעתו של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הפטריארכלי הלטיני לערעורים, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשת תמציא תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, ג' באייר התשנ"ח (29.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96018770. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 96
|
24,386
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 1877/96 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : בקמן ז'קלין נגד המשיבים : 1. בקמן סרג'יו 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א' טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הפטריארכלי הלטיני לערעורים, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג בקמן. ניתנה היום, כ"ד באלול התשנ"ח (15.9.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96018770. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 97
|
166,246
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5171/01 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עופר לוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 15.5.2002, בתיק פ' 1038/00, שניתן על ידי כבוד השופטים: ד' בר-אופיר, א' טל, נ' לידסקי תאריך הישיבה: א' בכסלו תשס"ד (26.11.2003) בשם המערער: עו"ד אילן קיסרי בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, עופר לוי, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, אינוס תוך התעללות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329(1), 345(ב)(3) ו-345(ב)(4), וסעיף 192 לחוק העונשין. על פי הנטען, קורבנן של העבירות היתה אשתו (להלן – המתלוננת), ילידת שנת 1979, אותה נשא בחודש פברואר 1998. על פי גרסת המשיבה, תקף המערער את המתלוננת מספר פעמים במהלך נישואיהם, ולשיאו הגיע בחודשים פברואר ומרץ 2000. אקדים ואומר, כי למיטב ידיעתי, מסכת האירועים המתוארים בכתב האישום בה שלובות אלימות גופנית קשה והתעללות מינית, היא מן החמורות שהובאו בפני בתי-המשפט. כדי להמחיש את הדברים, די להפנות לאותו מקרה בו קשר המערער את המתלוננת לכסא, חימם מכשיר מתכת וצרב אותה בחלקי גוף שונים, כולל במפשעתה. במקרה אחר הורה המערער למתלוננת לשכב ערומה על הרצפה, ואחר כך הכה אותה בקרשים על גבה ובטנה. בחודש מרץ 2000 הגה המערער מעשה מזעזע נוסף, כאשר החדיר לאיבר מינה של המתלוננת אקדח להזרקת סיליקון, ואחר כך הצמיד אליו כפית מחוממת. בכל אותם מקרים מנע המערער מהמתלוננת לפנות ולקבל טיפול רפואי עקב החבלות שגרם לה, אולם נראה כי במהלך חודש מרץ 2000 קצה נפשה של המתלוננת בהתעללות שהיתה מנת חלקה, והיא נמלטה לבית הוריה. אולם המערער לא הרפה ממנה, הגיע לאותו בית, ומשהמתלוננת סירבה ללכת עמו, הוא תקף אותה פעם נוספת, בעט בה ברגליו, הטיח את ראשה בקיר, וגרר אותה במדרגות הבניין. 2. בעקבות כל אלה פנתה המתלוננת למשטרת ישראל, ושם גוללה את סיפור חייה עם המערער. התמונה שהצטיירה היא, שהמתלוננת, שגם חייה במשפחת-המוצא היו קשים, חיפשה מקלט וסברה כי מצאה אותו במערער, אך עד מהרה התברר לה כי תקוותה לחיים חדשים נכזבה. אך היא לא מיהרה להתנתק מבן-זוגה, ונראה כי אישיותה החלשה בשילוב עם פחדה מהמערער, גרמו לה להוסיף ולחיות במחיצתו עד לאותו יום בחודש מרץ 2000. מתלונתה עלה כי המערער לא בחל באמצעים כדי להפיל את חיתתו עליה, וכך לדוגמה טענה בהודעה ת/22: "אחרי שעופר הכה אותי אסר עלי לשתות אפילו ומנע ממני טיפולים רפואיים. מעולם לא פניתי לטיפולים רפואיים לאור כל ההתעללויות האלה כי עופר איים עלי שגם שישתחרר מבית סוהר אפילו 80 שנה הוא ימצא אותי". יש בתשובה זו כדי להבהיר מדוע נמנעה המתלוננת במשך חודשים רבים מלחשוף את סוד האלימות שהיתה מנת חלקה, אך כדי להבין עד כמה צייתנותה לשיגיונותיו של המערער היתה מוחלטת, נדמה כי אין כמו הדברים הבאים כדי להבהיר זאת. כוונתי לכך, שבאחד הימים לאחר שהיא שכבה על הרצפה ערומה על פי מצוותו של המערער ולאחר שהוא הלם בה בקרש על כל חלקי גופה, היא לא העזה לקום על רגליה גם כאשר המערער עלה על יצועו, ובלשונה (ראו עמוד 2 להודעה): "אחר כך הלך לישון צעקתי לו אם אני יכולה לקום ללכת לישון, ואז עופר אמר לי כן זונה". אותה תופעה חזרה על עצמה פעם נוספת, כאשר באחד מימי החורף, נדרשה המתלוננת להתקלח במים קרים במשך שעה ארוכה. המערער עצמו הלך לישון, והיא נותרה במקלחת, חסרת אונים ודוממת, הואיל והמערער איים כי ירצח אותה או שיעסיקה בזנות. על המשך האירועים היא סיפרה כך: "אחרי שעתיים נוספות ביקשתי מעופר להתלבש כי קר לי. אז עופר ענה לי שכן שאני יכולה לבוא למיטה. אז נכנסתי למיטה ישנתי בפחד שיקרה לי משהו בשינה". על "חיי השגרה" של המתלוננת ניתן ללמוד מהקטע הבא בו היא סיפרה תחילה על תקיפתה על ידי המערער, כאשר דרש ממנה לעזוב את בית אמה בו שהתה ולהצטרף אליו. את הימים שחלפו מאז אותו אירוע ועד לתלונתה, תארה המתלוננת כך (ראו עמ' 4 של פסק-הדין): "מאז לא היה כלום עד היום ואני מתכוונת למשהו חריג. סטירות וסתם מכות ונשיכות יש כל הזמן, אבל זה דבר רגיל ". (ההדגשות לא במקור). 3. כאמור, גרסת המשיבה היתה כי המערער גרם למתלוננת חבלות באיבר מינה, ואם נותר ספק בלב הקורא כי חבלות מסוג זה יכול לעולל יצור אנוש, די לעיין בתצלומים שנערכו על ידי אנשי המעבדה לזיהוי פלילי (ת/17), והמכון לרפואה משפטית (ת/20ב'), כדי להבין כי הדבר אפשרי גם אפשרי. חומרתן של הפגיעות במתלוננת מצאה ביטוי גם במכתבו של ד"ר זיגו רוטמנש, מנהל היחידה לרפואת אם ועובר במרכז הרפואי ע"ש וולפסון. עד זה שיגר למשטרה את המכתב ת/39 בעקבות בדיקתה של המתלוננת, וכך נאמר בו: "מצבה הנפשי קשה ביותר. בבדיקה גופנית סימני כוויות על הגב, השדיים, ובמיוחד באזור הפות. הכוויות הן מדרגה שנייה וטריים (עד יומיים שלושה). כמו כן סימני חבלה מרובים בפנים, על פני הבטן, כוויות עמוקות בחלקן. כמו כן סימני חבלה ברגליים, עור פתוח עם דם שנקרש. בגב סימני נשיכה, שריטות, דמומים תת-עוריים". בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר רוטמנש (עמוד 187): "אני 17 שנים רופא ומקרה מן הסוג הזה לא זכור לי בדרגת חומרתו, מבחינת הממצאים שראינו... היא היתה במצב קשה למדי, היו גם סימני התייבשות אני זוכר, ומה שהכי בלט היו סימני הכוויות על כל חלקי גופה". גב' נורית בלומנטל, עובדת סוציאלית בבית חולים וולפסון, תארה אף היא את התרשמותה ממפגשה עם המתלוננת (עמוד 186): "ראיתי אותה רק למחרת הבדיקה הגניקולוגית וזה פשוט היה מזעזע. ביקשו מאיתנו להחזיק לה את היד כי היא פחדה מהבדיקות של הרופאים, היתה קופצת מכל דבר, ביקשו שנהיה לידה, שדמות נשית תהיה לידה. אני 9 שנים עובדת בבית החולים ולא ראיתי ציפור פצועה כזו". 4. לנוכח הראיות הברורות שהיו בידי המשיבה על החבלות שנגרמו למתלוננת, הצטמצמה יריעת המחלוקת בדיון שהתקיים בבית משפט קמא, לשאלת זהותו של האדם שעל שכמו רובצת האחריות הפלילית למעשי זוועה אלה. אותה מחלוקת מקורה בכך, שבתחילת חקירתה במשטרה הצביעה המתלוננת על המערער כמי שתקף אותה, אולם בהמשך נסוגה מגרסה זו, וטענה כי אחיה היה מבצעם של המעשים. ניצניה של אותה גרסה חדשה נשמעו בשיחה שקיימה המתלוננת עם ד"ר רוטמנש (ראו עמוד 189), ומשהובאו הדברים לידיעת החוקרים, הם זימנו את המתלוננת לשיחה, וזו טענה כי את חלקן של החבלות היא גרמה לעצמה כאשר לגמה וודקה, השתכרה, והחלה לחבוט את ראשה בקירות הדירה. מאידך, היא נותרה נאמנה לגרסתה כי את יתר החבלות גרם המערער ולא אחר. התפנית הנוספת, החשובה, בגרסת המתלוננת התרחשה בבית המשפט, כאשר במהלך עדותה חזרה בה כליל הטענה כי המערער תקף אותה, ואת האצבע המאשימה הפנתה כלפי אחיה בלבד. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה המאוחרת של המתלוננת, ומכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, העדיף את דבריה באמרות שנרשמו מפיה במשטרה, וכך ביטאה הערכאה את התרשמותה מהעדה (עמוד 277): "קיים קו אופייני לעדותה של המתלוננת בבית המשפט: לאמיתו של דבר אין היא מתכחשת לעצם קיומן של החבלות והפגיעות שנגרמו לה, והרי ברור שאין לה כל אפשרות להתכחש להן. היא מתארת שנפגעה, כפי שנטען בכתב האישום, אולם היא מסיטה לכיוונים אחרים את התלונות המקוריות שהפנתה נגד בעלה ... אינני נותן אמון בניסיונות כושלים אלה של המתלוננת, נראה לי שבמסגרת זו של הסטת התלונות, היא, אלתרה תשובות שקריות תוך כדי החקירה הנגדית, כמו לעניין הכוויות שגרמה לעצמה בכפית חמה, כאשר סבתה נפטרה ... כל הדברים אלה נועדו לחלץ את בעלה מתיק זה, על אישומיו החמורים, מבלי שניתן לכך הסבר הגיוני." בית המשפט המחוזי היה ער לאישיותה הבעייתית של המתלוננת, אולם החליט לתת אמון בגרסתה במשטרה, הואיל ולזו נמצא חיזוק אשר כלל את אלה: המערער נקשר למעשים הפליליים באופן עקבי; מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת (היתה נסערת ובכתה בעת שנרשמה תלונתה); אשה הגרה בשכנות לבית סבה של המתלוננת, העידה כי באחד הימים ראתה את המערער מושך את המתלוננת בחדר המדרגות. עדה זו הוסיפה כי המתלוננת טענה באוזניה כי המערער נוהג בה באלימות ואף הציגה בפניה סימני חבלה בגבה וסימני כוויות שהיו על ירכיה; לבסוף, בדירה נמצא סרגל מתכת עליו התגלה כתם דם, וכתמי-דם נוספים התגלו על קירות בדירה וכן על סיבים שונים. כתמי הדם נבדקו על ידי אנשי המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה, ונמצא כי הפרופיל הגנטי שלהם זהה לזה של המתלוננת. 5. החלטתו של בית המשפט המחוזי להעדיף את גרסת המתלוננת באמרותיה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, היא מסוג ההחלטות שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בהן, הואיל והיא מתבססת גם על התרשמותה של הערכאה הראשונה מהעדים שהעידו בפניה. מקל וחומר שהתערבות כזו אינה דרושה, מקום שהמשיבה מציגה לבית המשפט ראיות חיזוק בעלות משקל מכריע, המבהירות, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער הוא זה שחבל במתלוננת. באשר להחלטתה של המתלוננת לחזור בה מגרסתה הראשונית, מקובלת עלי במלואה מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי המניע לכך הוא אותו מניע שגרם למתלוננת לנצור את סוד התנהגותו האלימה של המערער כלפיה במשך תקופה ארוכה – פחדה ממנו שלא ידע גבולות, וידיעתה כי פגיעתו של המערער עלולה להיות אף רעה יותר. כנגד כל אלה ניצבת עדותו של המערער, אשר לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא, ותהיתי כיצד ניתן היה לנהוג אחרת לנוכח טענת המערער כי על החבלות שנגרמו לאשתו ידע לראשונה רק מתוך עיון בתצלומים שהוגשו לבית המשפט! להשקפתי, חבלות רחבות ומפושטות אלו לא יכלו להעלם מעיניו של המערער, והעובדה שהוא לא נזעק להגן על המתלוננת, ולא הביא את העניין לידיעת המשטרה, היא המלמדת יותר מכל שהמערער עצמו גרם את כל אלה. 6. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' קיסרי, שככל הנראה היה ער לקשייו של שולחו להתמודד עם ראיות המשיבה וממצאיו של בית משפט קמא, בחר למקד טיעונו בערעור בסוגיה אחת בלבד - ביצועו של מעשה האינוס המיוחס למערער. כאמור, טענה המתלוננת שהמערער החדיר מכשיר להתזת סיליקון לאבר מינה, ואף התיז לשם כמות ניכרת של החומר. דא עקא, בבדיקה רפואית לא נמצאו סימנים לקיומו של סיליקון בנרתיק. חרף זאת, לא שלל ד"ר רוטמנש את גרסת המתלוננת, הואיל (ובלשונו): "סיליקון הוא חומר שומני שמטבע הדברים בגלל חום הגוף הופך להיות נזיל... יכול להיות שהוא פשוט נזל החוצה" (עמוד 108). מעשה אחרון זה המיוחס למערער, מעורר פלצות, ואתה מתקשה להאמין שאדם, כל אדם, יכול לעולל אותו. אולם גם מעשים אחרים אשר יוחסו למערער - גרימתן של כוויות במפשעתה של המתלוננת ובאברי מינה – נמנים על אותו סוג, והרי לכל אלה היו ראיות כי המערער ביצען. מכאן דעתי, שחרף העדרו של ממצא רפואי החלטי בסוגיית הזרקת הסיליקון לאבר המין, מותר היה לערכאה הראשונה לאמץ את גרסתה של המתלוננת גם בעניין זה, ולאור העובדה כי גרסה זו לא נסתרה בעדותו של ד"ר רוטמנש. 7. לסיכום הדיון בערעור על הכרעת הדין, אני סבור כי ההרשעה ניצבת על בסיס איתן, ועל כן אין מקום כי נתערב בה. כך היא דעתי גם בסוגיית העונש. אכן, העונש שנגזר למערער הינו קשה ואינו שגרתי, אולם כך היו גם מעשיו ומידת חומרתם. המערער שבפנינו, שכבר הורשע בעבר בגין אלימות שהפגין כלפי אשתו הראשונה, לא זו בלבד שלא למד את הלקח הנדרש, אלא חזר לחטוא בעבירות שאת חומרתן מתקשה הדעת לעכל. מעשיו אלה של המערער מלמדים על הסכנה הגלומה בו, ועל כך היה מצווה בית המשפט להגיב בדרך קשה, על ידי כליאתו לתקופה ממושכת. כך נהג בית המשפט המחוזי, כאשר בגזר-דין מנומק היטב גזר למערער 22 שנות מאסר. אינני סבור כי העונש מחמיר עם המערער, ומכאן הצעתי לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' טירקל : אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי. ניתן היום, כ"ג בכסלו תשס"ד (18.12.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01051710_O06.doc /שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל\"א-1971"
] | 108
|
159,724
|
בבית המשפט העליון ע"א 9129/02 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערער: יורם קראוס (בפשיטת רגל) נ ג ד המשיבים: 1. כונס הנכסים הרשמי 2. עו"ד גד שילר , הנאמן על נכסי יורם קראוס 3. ח.ג.י.י. שיווק מוצרי בניה בע"מ צו סיכומי טענות מכוח תקנה 448 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע בזאת הסדר ביחס לדרכי שמיעת הערעור, כמפורט להלן: סיכום טענות 1. הצדדים יגישו את סיכומיהם על הפרשה כולה בכתב. מתכונת הסיכומים 2. היקף הסיכומים של המערער והמשיבים יוגבל ל-7 עמודים, וסיכומי התשובה של המערער ל-2 עמודים. לעניין זה, "עמוד" הוא מסמך בגודל המכונה A4 . ההדפסה תהיה ברווח כפול לפחות, בגודל גופן 12, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David . אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה. 3. סיכומי הטענות של הצדדים לא יוגשו כשהם כרוכים יחד עם תיק המוצגים וכרך האסמכתאות . סדרי הגשת הטענות 4. המערער יגיש את סיכום טענותיו עד יום 12.5.03. 5. המשיבים יגישו את סיכום טענותיהם עד יום 9.7.03. 6. סיכומי תשובה יוגשו, אם חפץ המערער בכך, עד יום 6.8.03. 7. חיובי בעלי הדין לפעול על-פי החלטה זו אינם מותלים זה בזה, ומחדל של בעל דין אינו פוטר את בעלי הדין האחרים מהגשת סיכומיהם במועד, אלא אם שינה בית המשפט את המועד שנקבע, על-פי בקשה שהוגשה. המצאה 8. בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכום טענותיהם לבית המשפט, וכן ימציאו עותק לכל יתר בעלי הדין, בד בבד עם ההמצאה לבית המשפט או קודם לכן. בעלי הדין יציינו את דבר ההמצאה, בסיכומיהם. שינוי 9. חפצו בעלי הדין או מי מהם לשנות הסדר זה, עליהם להגיש בקשה הכוללת את תגובות יתר בעלי הדין, או הסבר להעדר תגובות אלה. הבקשה תציין את המועדים המקוריים שנקבעו וכן תנקוב במועדים המוצעים על דרך של ציון המועד, ולא על דרך של קביעת תקופה. השלמת טיעון בעל פה 10. הצדדים ישלימו את סיכומיהם בכתב על ידי טיעון בעל פה ביום 24.11.03 בשעה 11:30. משך הטיעון בעל פה ייקבע על ידי בית המשפט בעת הדיון, ועל הצדדים להיערך לטיעון על דרך ההשלמה בלבד. הגשת הסיכומים בכתב תקדם לדיון בעל פה, וכל בקשה לשינוי במועדי הגשת הסיכומים בכתב, חייבת לציין את המועד שנקבע לשמיעת הטיעונים בעל פה. ניתנה היום, כ"ח באדר א' תשס"ג (2/3/2003). עודד שחם רשם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02091290_K04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד-1984"
] | 123
|
169,564
|
בבית המשפט העליון ע"א 9498/02 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערער: אלפלג צבי נ ג ד המשיבה: עיריית הרצליה צו סיכומי טענות מכוח תקנה 448 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע בזאת הסדר ביחס לדרכי שמיעת הערעור, כמפורט להלן: סיכום טענות 1. הצדדים יגישו את סיכומיהם על הפרשה כולה בכתב. מתכונת הסיכומים 2. היקף הסיכומים של המערער והמשיבה יוגבל ל-14 עמודים, וסיכומי התשובה של המערער ל-4 עמודים. לעניין זה, "עמוד" הוא מסמך בגודל המכונה A4 . ההדפסה תהיה ברווח כפול לפחות, בגודל גופן 12, תוך השארת שוליים ברוחב של שני סנטימטרים לפחות מכל צד. מידות אלה מתייחסות לגופן David . אם בעלי הדין משתמשים בגופן אחר עליהם להתאים את מידותיו לדרישות אלה. 3. סיכומי הטענות של הצדדים לא יוגשו כשהם כרוכים יחד עם תיק המוצגים וכרך האסמכתאות . סדרי הגשת הטענות 4. המערער יגיש את סיכום טענותיו עד יום 27.4.03. 5. המשיבה תגיש את סיכום טענותיה עד יום 26.6.03. 6. סיכומי תשובה יוגשו, אם חפץ המערער בכך, עד יום 16.7.03. 7. חיובי בעלי הדין לפעול על-פי החלטה זו אינם מותלים זה בזה, ומחדל של בעל דין אינו פוטר את בעלי הדין האחרים מהגשת סיכומיהם במועד, אלא אם שינה בית המשפט את המועד שנקבע, על-פי בקשה שהוגשה. המצאה 8. בעלי הדין ימציאו שלושה עותקים מסיכום טענותיהם לבית המשפט, וכן ימציאו עותק לכל יתר בעלי הדין, בד בבד עם ההמצאה לבית המשפט או קודם לכן. בעלי הדין יציינו את דבר ההמצאה, בסיכומיהם. שינוי 9. חפצו בעלי הדין או מי מהם לשנות הסדר זה, עליהם להגיש בקשה הכוללת את תגובות יתר בעלי הדין, או הסבר להעדר תגובות אלה. הבקשה תציין את המועדים המקוריים שנקבעו וכן תנקוב במועדים המוצעים על דרך של ציון המועד, ולא על דרך של קביעת תקופה. השלמת טיעון בעל פה 10. הצדדים ישלימו את סיכומיהם בכתב על ידי טיעון בעל פה ביום 5.11.03 בשעה 09:00. משך הטיעון בעל פה ייקבע על ידי בית המשפט בעת הדיון, ועל הצדדים להיערך לטיעון על דרך ההשלמה בלבד. הגשת הסיכומים בכתב תקדם לדיון בעל פה, וכל בקשה לשינוי במועדי הגשת הסיכומים בכתב, חייבת לציין את המועד שנקבע לשמיעת הטיעונים בעל פה. ניתנה היום, ט"ו באדר א' תשס"ג (17/2/2003). עודד שחם רשם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02094980_K02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד-1984"
] | 131
|
25
|
בבית המשפט העליון בש"פ 10448/02 בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המבקש גית אסמעיל נ ג ד המשיבה מדינת ישראל בקשה להעברת מקום הדיון בתיק מספר 50-22-07525-2 של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים פסיקתא בתוקף סמכותו לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד -1984 הורה כב ' המשנה לנשיא בית המשפט העליון על העברת תיק מס' 50-22-07525-2 בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים, המתייחס לנ"ל לבית משפט השלום בבאר שבע, כדי שיידון שם. פסיקתא זו תועבר לשני בתי המשפט ולמבקש. ניתנה היום, ה' בטבת תשס"ג (10/12/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 02104480_D02.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד -1984"
] | 134
|
27
|
ע"א 2512/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערערת: איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.3.93 בתיק ה"פ 652/90 שניתן על ידי כבוד השופט א' גורן תאריך הישיבה: כט' בטבת התשנ"ז (8.1.97) בשם המערערת: עו"ד א' דורות בשם המשיבה: עו"ד א' אלף פסק-דין השופט י' קדמי : 1. זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 652/96, לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להצהיר, כי זימונית דיגיטלית ("ביפר" בלשון העם), שכינויה Pocsag Radio Paper Dataline דגם 500 (להלן: הזימונית), פטורה ממס קניה. אין מחלוקת על כך, כי הזימונית משמשת לאיתור המחזיקים בה ולהעברת הודעות אליהם, ממוקד שמפעילה המערערת; כאשר יחודה ביחס למכשירי איתור אחרים בכך, שאותות הרדיו הנשלחים מן המוקד מתורגמים על ידי הזימונית למלים וספרות המוצגים על גבי צג הקבוע בה. טענת המערערת היא, שזימונית כזו פטורה ממס קניה, בהיותה "מכשיר המיוחד למלאכה", כמשמעותו בסעיף 11 לתוספת לחוק מס קניה (סחורות ושירותים), התשי"ב1952- (להלן: התוספת). 2. סעיף 11 לתוספת פוטר מתשלום מס קניה: "מכונות ומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה, ליצור מאור וכוח, וחלקיהם המיוחדים להם"; והשאלה הדורשת הכרעה היא, אם הזימונית באה בגדר "מכשירים המיוחדים למלאכה", כפי שטוענת המערערת. המערערת היתה ערה לכך, כי מכשירי איתור באמצעות אותות רדיו חייבים במס קניה. ברם, טענתה היא, כי הזימונית שבה מדובר כאן שונה, על פי טיבה, ממכשירי האיתור האחרים בכך שהיא מתרגמת את אותות הרדיו למלים ולספרות הניתנות לקריאה מעל גבי צג; וכתוצאה מכך, אין היא משמשת לאיתור בלבד ובכוחה להעביר הודעות. בית המשפט המחוזי קבע כי "הפונקציה העקרית אותה נועד לשמש המכשיר דנא (קרי: הזימונית - י.ק.) היא איתור מקבלי שירותיה של המבקשת" (ההדגשה שלי - י.ק.); ועל כן, דינה, לענין מס קניה, כדין מכשירי האיתור האחרים ואין להתיחס אליה כאל "מכשיר" הבא בגדר הפטור שבסעיף 11 לתוספת. 3. על מנת להינות מן הפטור הקבוע בסעיף 11 לתוספת צריך שה"מכשיר" שבו מדובר יהיה "מיוחד למלאכה". נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה, כי יש ליתן למונח "מלאכה" משמעות רחבה, הכוללת כל "עיסוק" ולאו דוקא עיסוק מקצועי - טכני. במצב דברים זה, התמקד הדיון בדרישה שהמכשיר יהיה "מיוחד" למלאכה; ובית המשפט המחוזי קבע כי דרישה זו לא באה על סיפוקה בהתחשב בכך שהמערערת עצמה מודה שהזימונית מתאימה לשימוש רחב יותר מאשר לצרכי "מלאכה". 4. לשיטתי, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי לא נתקיימה במקרה דנן הדרישה שהמכשיר יהיה "מיוחד" למלאכה. דרישת ה"יחוד", באה לצמצם את היקף הפטור ל"כלי מלאכה", קרי: לכלים שיעודם הדומיננטי הינו למלאכה ולא לצרכים ולמטרות אחרות. הזימונית, מטבע בריאתה, הינה רב-תכליתית, לאמור: ניתן לעשות בה שימוש בכל מקום שבו נזקקים לאיתורו של המחזיק בה ולהעברת מסר קצר לידיעתו; וזאת - בין שנזקקים לכך במסגרת או בזיקה ל"מלאכה" ובין שנזקקים לכך, בהקשר אחר. בתור שכזו, אין הזימונית מהווה "מכשיר מיוחד למלאכה" כאמור בסעיף 11 לתוספת. 5. בשולי הדברים רואה אנכי להעיר, כי אילו נדרשתי למשמעותה של "מלאכה" בהקשר הנדון כאן, הייתי מהסס לקבוע שמשמעותה זהה לזו של "עיסוק" כלשהו. החלפת המונח "מלאכה" במונח "עיסוק" - השקול כנגד "עבודה" - אינה עולה בקנה אחד עם הפירוט "לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה", שבסעיף 11 לתוספת. "חקלאות" ו"תעשיה" מבטאים גזרות משנה של "עיסוק" או "עבודה". אשר על כן, מן הראוי ליתן גם למונח "מלאכה" משמעות זהה, לאמור: לראותו כמבטא גזרת משנה של "עיסוק"; באופן שלא כל עיסוק בא בגדרה של "מלאכה", אלא רק עיסוק שהמונח "מלאכה" יאה לו. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : 1. חולקת אני על פסק-דינו של חברי, השופט קדמי, הסובר כי דין הערעור להידחות. לדעתי שלי, יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי הזימונית פטורה ממס-קנייה. להלן נימוקיי: העובדות, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והשאלות המשפטיות 2. סעיף 3 לחוק מס-קנייה (סחורות ושירותים), תשי"ב1952-, מסמיך את שר האוצר להטיל מס-קנייה רק על מוצרים שאינם כלולים בתוספת לחוק. בין סוגי המוצרים שהשר לא הוסמך להטיל עליהם מס נמנים על-פי סעיף (11) לתוספת "מכונות ומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה... , למעט מכונות ומכשירים מהסוגים ששר האוצר קבע אותם בצו". בשנת 1989 הוציא שר האוצר מגדר הפטור שורה של מכשירים הדרושים לעבודה בעיסוקים שונים, כגון במספרה, במסעדה, במכבסה ובמשרד, לרבות מחשבים ומכונות-חישוב (סעיף 9 לצו תעריף המכס והפטורים ומס-קנייה על טובין, התש"ן1989-) (להלן: הצו)). באותה שנה הוציאה רשות המכס הממונה על גביית מס-קנייה הנחיה שברישא שלה נכתב כי "משמעות הביטוי 'מלאכה' המופיע בסעיף (11) לתוספת לחוק מס-קנייה היא: " ביצוע עבודה כלשהי (שאינה תעשיה או חקלאות) במסגרת עיסוקו של אדם או חברה" (ההדגשות הוספו). בסיפא של ההנחיה נקבע, כי הפטור חל על כל המכשירים המיועדים למלאכה, כמוגדר ברישא, למעט המכשירים שהוצאו מגדר הפטור בסעיף 9 לצו. 3. המערערת, בהסתמכה על סעיף (11) לתוספת וכן על ההנחיה הנ"ל, ביקשה מרשות המכס לפטור ממס-קנייה מכשיר המעביר בקשר אלחוטי הודעות הכתובות על-גבי צג (להלן: זימונית), שאותו חפצה לייבא. בתחילה הייתה דעתה של רשות המכס כי היא אינה מוסמכת לסווג מוצר כל עוד לא יובא לישראל, ועל-כן סירבה לבקשת המערער. המערערת הגישה איפוא תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד המדינה למתן-פסק דין המצהיר כי יש לסווג את הזימונית בסיווג הפוטר ממס-קנייה. משדחה בית-המשפט המחוזי את עמדתה של רשות המכס כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל כך שהזימונית טרם יובאה, החליטה הרשות לסווג את הזימונית בסיווג המחייב מס-קנייה. במשפט הגנה המדינה על סיווג זה בטענה כי הזימונית אינה מיוחדת ל"מלאכה", שאותה ביקשה לפרש כעבודת-כפיים, שכן, ניתן להשתמש בה לעיסוקים רבים. לחלופין נטען, כי גם בהנחה שהמונח "מלאכה" בסעיף (11) לתוספת משמעותו כל עיסוק, הרי שאין בכך לפטור את הזימונית ממס-קנייה, הואיל וניתן לעשות בה שימוש גם לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק. לביסוס טענותיה השמיעה המדינה שני עדים: האחד - מהנדס מומחה, והאחר - מנהל תחום הסיווג בהנהלת המכס (להלן: המנהל), שהחליט על סיווגה של הזימונית. עמדתם של שני העדים הייתה כי הזימונית משמשת עובדים בתחומי עיסוק שונים, לרבות עיתונאים, מוכרי פרחים, ושליחים, ואין היא, על-כן, מכשיר המיוחד ל"מלאכה", שמשמעותה עבודת-כפיים, כדוגמת סנדלרות, נגרות ואפייה. המנהל עומת עם ההנחיה הפרשנית-מינהלית הקובעת אחרת, והסביר כי ההנחיה אינה "קו סופי", אלא שמור לו שיקול-דעת. המדינה גם הגישה פרסומים של המערערת, שבהם נכתב כי הזימונית יכולה לשמש אף חרשים וכן להוות פיתרון זמני זול לאנשים שבביתם טרם הותקן טלפון. 4. בית-המשפט המחוזי קיבל את פירושה של המערערת למונח "מלאכה" בסעיף (11) לתוספת, וקבע כי משמעות ביטוי זה הוא כל עיסוק. ואולם, בשל עמדתו כי המונח "מיוחד" - משמעו - בלעדי, ולנוכח פרסומי המערערת כי הזימונית יכולה לשמש גם לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק, מצא בית-המשפט כי השימוש בה אינו בלעדי למלאכה. מסקנתו הייתה כי הוראת הפטור אינה חלה על מכשיר זה. תביעת המערערת נדחתה איפוא. בערעור על פסק-דין זה חזרו בעלי-הדין על טענותיהם בבית-המשפט המחוזי. 5. מחומר הראיות שבא בפני בית-המשפט המחוזי עולה כי לזימונית שימושים בתחומי עיסוק רבים, וכי ניתן להשתמש בה גם לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק. על רקע עובדתי זה מתעוררות שתי שאלות פרשניות: ראשית, האם הזימונית "מיוחדת" למלאכה כנדרש בסעיף (11) לתוספת; ושנית, האם פירוש המונח "מלאכה" בסעיף הנ"ל הוא כל עיסוק, או שמא הכוונה היא לעבודות- כפיים בלבד. אדון בשאלות אלה על-פי סידרן. משמעות "מיוחד" למלאכה 6. סיווג מכשירים לצורכי מס הממלאים פונקציות שונות נעשה על-פי הפונקציה המובהקת של הפריט. עמד על כך הנשיא שמגר: "יכול שמיתקן מסוים... ישמש למספר מטרות - מהן עיקריות ומהן שוליות או משניות... במקרה כאמור, נכון יהיה אם ייבחר הסיווג הדומינאנטי, היינו אותו סיווג המשקף בצורה הקרובה ביותר את אופיו העיקרי של המתקן". [ר"ע 483/85 מדינת ישראל נ' החברה המרכזית לייצור משקאות בע"מ, פ"ד לט(3) 765, 768]. ראו גם ע"א 4661/91 תדיראן בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד מז(5) 828, 831. ודוקו: אין נדרש כי למוצר יהיה שימוש מובהק יחיד. למוצר עשויים להיות שימושים מובהקים אחרים, להבדילם משימושים שוליים או חריגים. 7. מבחן זה מגשים גם את תכליתו של חוק מס-קנייה, כפי שהיא משתקפת מן ההסטוריה החקיקתית שלו. ראשיתו של חוק מס-קנייה, תשי"ב1952-, היא בפקודת מס מותרות, תש"ט1949-, אשר חוקקה עוד בתקופת כהונתה של מועצת המדינה הזמנית, ובה נקבע בסעיף 1: "מס שייקרא 'מס מותרות' יוטל על יבוא ומכירה של מותרות בהתאם לפקודה זו". בסעיף 2 הוסמך שר האוצר לקבוע את תחולתו של המס על "סוגי הסחורות שיהיו מותרות" ואת שיעורו. פקודה זו הוחלפה בחוק מס מסויג ומס מותרות, תשי"ב1952-. גם בסעיף 3 לחוק זה ניתנה סמכות לשר האוצר לקבוע כי סחורות מסוימות חייבות במס מותרות או במס מסויג, ששיעורו לרוב היה נמוך יותר. עם זאת, סוייגה סמכותו של השר, ונשללה ממנו האפשרות להטיל מס על סחורות המנויות בתוספת לחוק, שביניהן נכללו "מכשירים המיועדים לצרכי התעשיה והמלאכה". בעת הקריאה השנייה והשלישית של החוק, הסביר יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת, חבר הכנסת ישראל גורי, כי החוק נועד ל"ספיגת עודף כוח הקנייה של מצרכי מותרות ומצרכים בלתי חיוניים", וכי "מס מסוייג איננו מס מחזור כללי... המס לא יחול על מוצרים חיוניים", שכן, תכליתו הינה "התחשבות מאכסימאלית עם הצרכן... הכוונה היא להטיל את המס על מצרכי מותרות מובהקים... יש גם כוונה להפחית את שיעור המס על מותרות שאין לראותן בגדר מותרות מובהקים" (ד"כ תשי"ב 3112-3111). בשנת 1954 תוקן גם חוק זה על-ידי חוק מס מסויג ומס מותרות (תיקון), תשי"ד1954-. סעיף 1 לחוק המתקן שינה את שמו של החוק משנת 1952, לחוק מס-קנייה, תשי"ב1952-. מטרתו של החוק המתקן, כפי שצוינה בדברי ההסבר, הייתה "לתקן את חוק מס מסויג ומס מותרות... על מנת להגביר את יעילותו ולמנוע התחמקות מתשלום מס" (ה"ח תשי"ד 124). בקריאה הראשונה הדגיש שר האוצר כי "שינוי זה אינו מהותי ואינו בא לשנות מאומה", (ד"כ תשי"ד 1511), ובקריאה השנייה והשלישית הסביר חבר הכנסת גורי, כי "מבחינה טכנית יש לאחד את שני המסים הללו בלי לשנות עקרונות המס" (שם, 1769). גם בחוק המתקן סויגה סמכות השר להטיל מס על "מכונות ומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה". בחוק מס-קנייה (תיקון מס 3), תשכ"ב1962-, הוחלף שם החוק לשמו הנוכחי, אך בענייננו לא הוכנס בו שינוי כלשהו. מן המקובץ עולה כי המחוקק ביקש למסות מוצרי צריכה - בתחילה מוצרי מותרות בלבד, ולאחר מכן מוצרים מן השורה - אך תמיד נמנע מלהטיל מס על מוצרים הדרושים לעיסוק. כידוע, למכשירים המשמשים לעיסוק עשויים להיות גם שימושים אחרים, בעלי אופי אישי. פירוש הביטוי "מיוחד" כבלעדי אינו מתיישב עם תכלית החוק לפטור ממס מוצרים הדרושים לעיסוקו של אדם. שכן, פירוש כזה מחייב להוציא מגדר הפטור מכשירים המיועדים לשמש לעיסוק אך בשל כך שיש להם גם שימושים אחרים, לצרכים אישיים, כגון מברגים, פטישים וכיוצא באלה, שנהוג גם להחזיקם ולהשתמש בהם לצרכים ביתיים, שלא במסגרת עיסוק. יש לסווג איפוא פריטים לצורך הפטור על-פי סעיף (11) לתוספת בהתחשב בתשובה לשאלה אם שימוש מובהק בהם הוא לצרכי חקלאות, תעשיה או מלאכה. בענייננו, זימונית מעצם טיבה אינה מיועדת רק לצרכים אישיים שאינם בגדר עיסוק, אף שניתן להשתמש בה גם לצרכים כאלה. בדרך-כלל, בני-אדם אינם נדרשים "לזמן" זה את זה לצורך שיח פרטי. על-כן, מכשירים המאפשרים זימון בלבד משמשים, בדרך-כלל, עובדים הנדרשים להיות "זמינים" לצרכי עבודתם. כך גם עולה מן הדוגמות שהביאו העדים שהעידו מטעם המדינה. בכך שזימונית מתאימה לשימושים אישיים במקרים חריגים, לצרכיהם של חרשים או כתחליף זמני לטלפון פרטי שטרם הותקן, אין כדי לשלול את יעודה המובהק ואף העיקרי, לשמש לצורכי עיסוק. אין זה מתקבל על הדעת כי ייצור זימונית היה כדאי כלכלית עבור שימושים שאינם בגדר עיסוק. משמעות "מלאכה" 8. אכן, הזימונית אינה מיוחדת לעבודות כפיים. אלא שפירושו של בית-המשפט המחוזי למונח "מלאכה", שעל-פיו נכללים בגדר "מלאכה" גם עיסוקים שאינם עבודות-כפיים, מקובל עלי. התכלית המסתברת של אי-חיובם במס-קנייה של "מכונות ומכשירים המיוחדים לחקלאות, לתעשיה ולמלאכה", כאמור בסעיף (11) האמור לתוספת, היא שלא לחייב במס מוצרים המשמשים לעיסוק, להבדילם ממוצרים לשימוש אישי. אין כל טעם להבחנה לעניין זה בין סוגים שונים של עיסוקים, ובתולדות החקיקה אף אין עדות לכוונה להבחנה מסוג זה. זאת ועוד: התיחום החד שעליו רומז חברי, השופט קדמי, בין שלושת סוגי העיסוקים המוזכרים בסעיף - חקלאות, תעשיה ומלאכה - שעל-פיו אין כל חפיפה ביניהם, אינו אפשרי, ואין להניח כי תכלית החוק היא לקיימו. הלוא בימינו חקלאות, במקרים רבים, היא תעשייה. והוא הדין, למשל, בתקשורת על ענפיה השונים, וזאת בין אם נראה בה "מלאכה" ובין אם לאו. לעניין זה יש אף מקום לציין את צו שר האוצר, שהוסמך בחוק להוציא מגדר הפטור מכשירים המיוחדים למלאכה. שכן, כאמור, בצו הוצאו מגדר הפטור מכשירים משרדיים למיניהם, מכונות-חישוב ומחשבים. אף שתחיקת-משנה אינה מקור פרשני מכריע, היא נתון שעל בית-משפט לקחתו בחשבון בפרשו את החוק, ובמיוחד כאשר מדובר במונח טכני וכן בחוק שבו הוסמך מתקין התקנות לאסור את אשר התיר החוק או להתיר את אשר אסר החוק. ראו עש"מ 3/66 לויט נ' סופר, פ"ד כ(3) 331, 334; ע"פ 390,873/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 209. 9. בעניין זה יש אף משקל להנחיה פרשנית של הרשות המוסמכת. זאת משום מיומנותה ונסיונה המעשי בהפעלת החוק, ובעיקר בשל חובתה לפעול על-פי הנחיותיה, הנגזרת מחובתן של רשויות מנהליות לפעול בשוויוניות. אכן, בית-המשפט הוא המופקד על פרשנותו המחייבת של החוק. עם זאת, הפירוש שניתן לחוק על-ידי הרשות המופקדת על ביצועו עשוי להיות שיקול רלוואנטי בעת שבית-המשפט קובע את פירושו של החוק. ראו והשוו בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 188, 197; בג"צ 1186/93 מדינת ישראל נ' בנק-דיסקונט בע"מ, פ"ד מח(5) 353, 369. משקלה של פרשנות הרשות עולה כאשר מדובר בפירוש מונח טכני בחוק, שהרשות, כמופקדת על ביצועו התמחתה בו. זאת, במיוחד בנסיבות שבהן פירוש הרשות מעוגן בהנחיה מינהלית, הקיימת מזה שנים, שסטייה ממנה תפגע בציפיות הציבור שהסתמך עליה. יש לזכור, כי הנחיה מינהלית מחייבת את הרשות עצמה. עליה לנהוג בשיוויוניות ולא לסטות מן הפרשנות שאימצה ללא סיבה כבדת-משקל. כדבריו של השופט זוסמן, בבג"צ 246/71 פ"ד מגרש מסודר בע"מ ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד כו(1) 449, 452: "ואף אם אין להנחיות האמורות כוח של דין, הלכה פסוקה היא, שרשות מינהלית אינה חפשיה לסטות ללא נימוק סביר מן העקרונות שהיא קבעה לפעולתה. הרשות חייבת לנהוג יחס שוה בשווים, שאם לא תעשה כן, תהא בזאת משום אפליה פסולה, המשמשת עילה להתערבותו של בית-משפט זה". בעניין זה כתבתי בבג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' , פ"ד מז(3) 853, 858: "... ההנחיה המינהלית היא גמישה. שמור שיקול הדעת לסטות ממנה במקרים המתאימים. ואולם לנוכח הפגיעה בוודאות ובשוויוניות שיש בסטיה מן ההנחיות ולנוכח ציפיית האזרח כי הרשות תפעל על-פי הנחיותיה, דרושה הצדקה עניינית וסבירה לסטייה". ראו גם יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו) 784, 788. בעניין שלפנינו, עדות המנהל כי רשאי הוא לסטות מן ההנחיה במקרים מסוימים על-פי שיקול-דעתו, מבלי לבסס סטייה זו על סיבה עניינית, אינה יכולה להתקבל. כדברי הנשיא שמגר: "רשות ציבורית, המתווה לעצמה קווי פעולה או כללים בענין אופן הפעלת סמכויותיה, איננה יכולה לסטות מן הקווים והכללים שגיבשה וקבעה לעצמה, אלא אם כן קיימים טעמים סבירים לכך העומדים במבחן הביקורת האובייקטיבית, שהרי גם בכך אחד הביטויים של השוויון בפני החוק". [בג"צ 47/91 ניימן נ' פרקליטת המדינה, פ"ד מה(2) 872, 876]. המנהל, בהחליטו כי אין לפטור זימונית ממס-קנייה משום שניתן להשתמש בה בתחומי עבודה רבים, סטה ללא הצדקה מן ההנחיה המינהלית, ממנה מתבקש כי הפטור חל על מכשירים המיוחדים לכל סוגי העבודה. סטייה זו מהנחיה, שהוצאה עוד בשנת 1989, פגעה בעקרון השויון ובציפיות הציבור, ואין לה מקום. סביר איפוא להניח כי תכליתו של סעיף (11) הייתה שלא להטיל מס-קנייה על מוצרים הדרושים לעיסוק מכל סוג שהוא, ובהתאם לכך יש לפרשו. על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לקבל את הערעור ולקבוע כי הזימונית פטורה ממס קנייה. כן אני מציעה לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות משפט למערערת בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין : 1. סברתי תחילה שהדין עם חברי הנכבד השופט קדמי, אך השופטת דורנר שכנעה אותי שדין הערעור להתקבל. בערעור שלפנינו כבר לא התעוררה שאלת הסיווג ולפיכך אין לדעתי מקום להתייחס להשוואה אפשרית בין המכשיר הנדון לבין מכשיר איתור המופעל באמצעות אותות רדיו גרידא; ונחה דעתי מטעמיה של חברתי הנכבדה השופטת דורנר שהדין עמה הן לענין פירוש הדיבור "מיוחדת" והן לענין פירוש הדיבור "מלאכה". המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום ו' באייר תשנ"ז (13.5.1997). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
|
[
"חוק מס קניה (סחורות ושירותים), התשי\"ב1952",
"חוק מס-קנייה (סחורות ושירותים), תשי\"ב1952",
"צו תעריף המכס והפטורים ומס-קנייה על טובין, התש\"ן1989",
"חוק מס-קנייה, תשי\"ב1952",
"פקודת מס מותרות, תש\"ט1949",
"פקודה זו הוחלפה בחוק מס מסויג ומס מותרות, תשי\"ב1952",
"חוק זה על-ידי חוק מס מסויג ומס מותרות (תיקון), תשי\"ד1954",
"חוק המתקן שינה את שמו של החוק משנת 1952"
] | 142
|
28
|
<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:Century; panose-1:2 4 6 4 5 5 5 2 3 4; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:roman; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:647 0 0 0 159 0;} @font-face {font-family:"Cambria Math"; panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4; mso-font-charset:1; mso-generic-font-family:roman; mso-font-format:other; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;} @font-face {font-family:Miriam; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:David; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:FrankRuehl; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Arial TUR"; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:swiss; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:536881799 -2147483648 8 0 511 0;} @font-face {font-family:DavidFix; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Guttman Yad"; panose-1:2 1 4 1 1 1 1 1 1 1; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 1073741824 0 0 32 0;} @font-face {font-family:Garamond; panose-1:2 2 4 4 3 3 1 1 8 3; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:roman; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:647 0 0 0 159 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-unhide:no; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoHeader, li.MsoHeader, div.MsoHeader {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoFooter, li.MsoFooter, div.MsoFooter {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} a:link, span.MsoHyperlink {mso-style-unhide:no; color:blue; text-decoration:underline; text-underline:single;} a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed {mso-style-unhide:no; color:purple; mso-themecolor:followedhyperlink; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.Ruller3, li.Ruller3, div.Ruller3 {mso-style-name:"Ruller 3"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.5pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Pskdinhead, li.Pskdinhead, div.Pskdinhead {mso-style-name:"Pskdin head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.FileNumber, li.FileNumber, div.FileNumber {mso-style-name:"File Number"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.FirstpagestylePsakdin, li.FirstpagestylePsakdin, div.FirstpagestylePsakdin {mso-style-name:"First page style Psak din"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.45pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-bidi-font-weight:bold;} p.TyutaDate, li.TyutaDate, div.TyutaDate {mso-style-name:"Tyuta Date"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; font-style:italic;} p.DocumentHead, li.DocumentHead, div.DocumentHead {mso-style-name:"Document Head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:1.5pt; mso-bidi-font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.TfutzaList, li.TfutzaList, div.TfutzaList {mso-style-name:"Tfutza List"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-style:italic;} p.Ruller4, li.Ruller4, div.Ruller4 {mso-style-name:Ruller4; mso-style-unhide:no; mso-style-link:"Ruller4 תו"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller5, li.Ruller5, div.Ruller5 {mso-style-name:Ruller5; mso-style-unhide:no; mso-style-link:"Ruller5 תו"; margin-top:0cm; margin-right:82.1pt; margin-bottom:0cm; margin-left:64.1pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller6, li.Ruller6, div.Ruller6 {mso-style-name:Ruller6; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:39.7pt 4.0cm 289.15pt 13.0cm; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:10.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:DavidFix; letter-spacing:.5pt;} span.Delete {mso-style-name:Delete; mso-style-unhide:no; text-decoration:line-through;} p.WriterName, li.WriterName, div.WriterName {mso-style-name:"Writer Name"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:Ruller4; mso-style-next:Ruller4; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:.5pt; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} span.Hand {mso-style-name:Hand; mso-style-unhide:no; font-family:"Guttman Yad"; mso-bidi-font-family:"Guttman Yad";} p.2, li.2, div.2 {mso-style-name:\00F1\00E2\00F0\00E5\00EF2; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.Casenameintextbody, li.Casenameintextbody, div.Casenameintextbody {mso-style-name:"Case name in text body"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.precasestyle, li.precasestyle, div.precasestyle {mso-style-name:"pre_case style"; mso-style-unhide:no; margin-top:0cm; margin-right:0cm; margin-bottom:0cm; margin-left:127.45pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:127.6pt; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.BodyRuller, li.BodyRuller, div.BodyRuller {mso-style-name:"Body Ruller"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.Ruller38, li.Ruller38, div.Ruller38 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} span.Ruller30 {mso-style-name:"Ruller 3 תו"; mso-style-unhide:no; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:FrankRuehl; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.BodyRuller0 {mso-style-name:"Body Ruller תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3 תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.Ruller380 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} p.FileNumber0, li.FileNumber0, div.FileNumber0 {mso-style-name:"סגנון File Number + ימין"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"File Number"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.BODYVERDICT, li.BODYVERDICT, div.BODYVERDICT {mso-style-name:"BODY VERDICT"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} span.Ruller40 {mso-style-name:"Ruller4 תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-locked:yes; mso-style-link:Ruller4; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-ascii-font-family:"Arial TUR"; mso-hansi-font-family:"Arial TUR"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} p.Ruller41, li.Ruller41, div.Ruller41 {mso-style-name:"Ruller 4 ממוספר"; mso-style-unhide:no; mso-style-next:רגיל; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; text-indent:0cm; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-list:l10 level1 lfo12; tab-stops:40.0pt list 45.35pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Garamond","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} span.Ruller50 {mso-style-name:"Ruller5 תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-locked:yes; mso-style-link:Ruller5; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-ascii-font-family:"Arial TUR"; mso-hansi-font-family:"Arial TUR"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} /* Page Definitions */ @page {mso-footnote-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") fs; mso-footnote-continuation-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") fcs; mso-endnote-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") es; mso-endnote-continuation-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") ecs; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} @page Section1 {size:595.3pt 841.9pt; margin:2.0cm 89.85pt 72.0pt 89.85pt; mso-header-margin:1.0cm; mso-footer-margin:19.85pt; mso-title-page:yes; mso-even-header:url("13029960.t09.files/header.htm") eh1; mso-header:url("13029960.t09.files/header.htm") h1; mso-even-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") ef1; mso-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") f1; mso-first-header:url("13029960.t09.files/header.htm") fh1; mso-first-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") ff1; mso-paper-source:0; mso-gutter-direction:rtl;} div.Section1 {page:Section1; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} /* List Definitions */ @list l0 {mso-list-id:-132; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-948285642;} @list l0:level1 {mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt;} @list l1 {mso-list-id:-131; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:515436190;} @list l1:level1 {mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt;} @list l2 {mso-list-id:-130; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-968335612;} @list l2:level1 {mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt;} @list l3 {mso-list-id:-129; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-131071188;} @list l3:level1 {mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt;} @list l4 {mso-list-id:-128; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2113641168;} @list l4:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l5 {mso-list-id:-127; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2117278024;} @list l5:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l6 {mso-list-id:-126; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:822240408;} @list l6:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l7 {mso-list-id:-125; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-1038481136;} @list l7:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l8 {mso-list-id:-120; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:1996778542;} @list l8:level1 {mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt;} @list l9 {mso-list-id:-119; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:998247300;} @list l9:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l10 {mso-list-id:145096731; mso-list-type:hybrid; mso-list-template-ids:-1295731228 1604089642 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;} @list l10:level1 {mso-level-style-link:"Ruller 4 ממוספר"; mso-level-tab-stop:45.35pt; mso-level-number-position:left; margin-left:0cm; text-indent:0cm;} @list l11 {mso-list-id:374744576; mso-list-type:hybrid; mso-list-template-ids:-328286200 1614568266 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;} @list l11:level1 {mso-level-number-format:hebrew-1; mso-level-tab-stop:39.7pt; mso-level-number-position:left; margin-left:0cm; text-indent:0cm; color:windowtext; mso-ansi-language:EN-US;} ol {margin-bottom:0cm;} ul {margin-bottom:0cm;} --> בבית המשפט העליון רע"פ 2996/13 רע"פ 4845/13 רע"פ 6926/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת ברע"פ 2996/13: טטיאנה נייאזוב המבקש ברע"א 4845/13: ראובן אוזן המבקשת ברע"א 6926/13: מי טל מלול נריאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.4.13 בע"פ 12888-12-12 ומיום 26.6.13 בע"פ 48075-04-13 שניתנו על ידי השופטים ר' אבידע, י' צלקובניק וי' רז-לוי; ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.9.13 בעפ"ת 34012-03-13 שניתן על ידי השופטים א' טל – סגן נשיא (כתארו אז), צ' דותן וש' בן שלמה תאריך הישיבה: כ"ה בס יון התשע"ד (23.6.2014) בשם המבקשת ברע"פ 2996/13: עו"ד רונן רבי; עו"ד אבישג הלאלי-אלגריסי בשם המבקש ברע"פ 4845/13: עו"ד בני נהרי; עו"ד שוש חיון בשם המבקשת ברע"פ 6926/13: עו"ד אלעד שור בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב בשם שירות המבחן: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין : א. שלוש בקשות רשות ערעור שנדונו בחדא מחתא: הראשונה – רע"פ 2996/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ (ב"ש) 12888-12-12 מיום 17.4.13 (השופטים ר' אבידע , י' צלקובניק ו י' רז-לוי ); השניה – רע"פ 4845/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ (ב"ש) 48075-04-13 מיום 12.6.13, שניתן בהרכב זהה; השלישית – רע"פ 6926/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ת 34012-03-13 (מרכז) מיום 10.9.13 (סגן הנשיא (כתארו אז) א' טל , והשופטים צ' דותן ו ש' בן שלמה ). עניינן של הבקשות חומרת העונש במקרי גרימת מוות ברשלנות. ב. המשותף לשלוש הבקשות – כל אחד מן המבקשים הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, ונדון למאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי לעניין המאסר בפועל נדחה (ערעורה של המבקשת ברע"פ 2996/13 התקבל במידת מה והעונש קוצר כפי שיפורט). בקשות רשות הערעור לבית משפט זה הועברו לדיון בפני הרכב תלתא (בהחלטה מיום 14.8.13 לגבי הבקשה הראשונה ו השניה , ובהחלטה מיום 27.11.13 לגבי הבקשה השלישית , שתיהן מפי השופט ח' מלצר ), וביצוע עונשי המאסר של המבקשים עוכב עד להחלטה בבקשות. במוקד הבקשות, המתח בין חומרת התוצאה של מעשה העבירה בכל המקרים, והיא קיפוח חיי אדם, המצדיקה בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת ענישה מאחורי סורג ובריח, לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים – אנשים נורמטיביים עד למקרה הטראגי, בעלי משפחות, כל אחד ואחת וסיפורם. רע"פ 2996/13 רקע ג. כנגד המבקשת ברע"פ 2996/13 (להלן נייאזוב ) הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (גמ"ר 11446-08-10), המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ואי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור, שעל פי לוח התמרורים העדכני מספרו 302) לפי תקנות 64(ד) ו-38(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. על פי כתב האישום, ביום 14.5.10, בסמוך לשעה 13:45, נהגה נייאזוב ברכבה הפרטי בכביש 6 מכיוון צפון לדרום, כאשר עמה ברכב היו ציאלה סדיקוב ע"ה ואשה נוספת. במהלך הנסיעה, ירדה נייאזוב במחלף קריית גת המצטלב עם כביש 35 בכוונה לפנות שמאלה, לכיוון מזרח. באותה עת, נהג סרגיי אירקליס (להלן הנהג המעורב ) ברכב מסחרי מכיוון מזרח למערב בכביש 35. בהגיעה לצומת, לא צייתה נייאזוב לתמרור עצור שניצב בדרכה, נכנסה לצומת וחסמה את דרכו של הרכב המסחרי. הנהג המעורב לא הצליח לבלום, והתנגש בחזית רכבו בדופן השמאלי ברכבה של נייאזוב. בעקבות התאונה נהרגה סדיקוב ע"ה; הנוסעת הנוספת והנהג המעורב נחבלו חבלות של ממש. ד. בהכרעת דינו מיום 29.3.12 קבע בית משפט השלום לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ ), בעיקר על בסיס דו"ח הבוחן המשטרתי ועדותו של הנהג המעורב, את אלה: משהגיעה נייאזוב לצומת, נכנסה אליו בנסיעה שוטפת, מבלי ליתן דעתה לרכב המסחרי המתקרב משמאל, והבחינה בו לראשונה אך כאשר כבר היתה בתוך הצומת; שדה הראיה בטרם נכנסה אל הצומת איפשר לה להבחין בהתקדמותו של הרכב, ורשלנותה נעוצה בכך שלא עשתה כן; לא ניתן לייחס לנהג המעורב רשלנות תורמת, ואף אם כן, אין לכך השלכה לעניין אחריותה של נייאזוב; נייאזוב לא צייתה להוראות תמרור "עצור" והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה לרכב המסחרי; אף אם ניתן היה לומר כי עצרה לפני התמרור, לא יצאה ידי חובתה ליתן זכות קדימה, שכן לא בחנה את מצב התנועה לפני שהשתלבה בכביש. בית המשפט הוסיף, כי חוות הדעת מטעם ההגנה, במסגרתה ביקש המומחה להטיל את האחריות לתאונה על הנהג המעורב, אינה מנומקת ואין בה כדי להפריך את גרסת התביעה. ה. בטרם גזר הדין, התקבל תסקיר (משלים) של שירות המבחן מיום 20.9.12. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב היא אישה נורמטיבית ואחראית שהביעה חרטה כנה וחווה רגשות אשם ודיכאון בשל אירוע התאונה. עוד התרשם השירות, כי שליחתה למאסר עלולה להביא לפגיעה ברווחתן של שתי בנותיה (כיום בנות 16 ו-17, שאחת מהן סובלת מקשיים רפואיים), נוכח היעדר יכולתו או רצונו של האב לטפל בהן לבדו. על כן המליץ השירות להעמיד את נייאזוב תחח פיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בגזר הדין מיום 11.4.12 מנה בית המשפט מספר שיקולים, וביניהם עקרון קדושת החיים, אינטרס ההרתעה, מדיניות הענישה, רף הרשלנות ונסיבותיה האישיות של נייאזוב. נקבע, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וזאת אף אם ניתן להניח כי נייאזוב עצרה לפני תמרור "עצור". כן ציין בית המשפט, כי אמנם נייאזוב היא אדם נורמטיבי ומעשיה מהוים מעידה חד-פעמית, אך אין בכך כדי להימנע מהטלת מאסר בפועל; זאת, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלה, לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל בהיעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכך. נוכח האמור הוטלו על נייאזוב 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למשפחת הקרבן ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ו. על תוצאות גזר הדין ערערה נייאזוב לבית המשפט המחוזי (בע"פ (ב"ש) 12888-12-12). ערעורה נסב בעיקר על הטענה, שבית משפט השלום לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות ולהמלצת שירות המבחן, ובייחוד להשלכות מאסרה על בנותיה. הוסיפה נייאזוב וטענה, כי רמת רשלנותה אינה גבוהה משום שעצרה את רכבה בטרם הכניסה לצומת, כהוראת תמרור "עצור". בתגובתה לערעור טענה המשיבה, כי בית המשפט לתעבורה מצא שלא ניתן לבסס את טענתה של נייאזוב כי הנהג המעורב תרם ברשלנותו לתאונה, וכי רמת רשלנותה גבוהה במיוחד בנסיבות. כן הוסיפה, כי בית המשפט שקל בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נייאזוב, ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות סטיה מהטלת מאסר בפועל, נוכח מגמת בתי המשפט להחמיר בענישה בכגון דא כחלק מן המלחמה בתאונות דרכים. בפסק דינו מיום 17.4.13 קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי נוכח מדיניות הענישה, נסיבותיה האישיות של נייאזוב אכן אינן מצדיקות להימנע מהשתת מאסר בפועל, ועם זאת מאפשרות הפחתה קלה בעונש – בחינת "אור בקצה המנהרה", כלשונו (עמ' 12 לפסק הדין) – כך שיעמוד על 7 חודשי מאסר בפועל, במקום 8 חודשים. אב"ד השופטת ר' אבידע סברה בדעת מיעוט, כי נסיבותיה האישיות של נייאזוב – ובייחוד הדאגה לרווחת בנותיה – יחד עם העובדה שהמדובר בנסיבות העניין ברשלנות רגעית, שכן נייאזוב עצרה בפני התמרור אך לא נתנה זכות קדימה לנהג המעורב, מצדיקות המרת עונשה ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בקשת רשות הערעור ז. בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אימץ את דעת המיעוט, לפיה ניתן להפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וזאת ביחוד כדי לספק יציבות לבנותיה של נייאזוב. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקרה זה נכנס בגדרי הנסיבות החריגות בהן תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לחומרת העונש. לגופם של דברים הוסיפה, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וטענותיה של נייאזוב בדבר רשלנותו של הנהג המעורב – שלא הוכחו – אינן גורעות מכך שלא צייתה לתמרור "עצור" בכניסה לצומת. המשיבה התייחסה לקושי הכרוך בשליחתם של המורשעים בגרם מוות ברשלנות למאסר בפועל, אך הדגישה כי נוכח תאונות הדרכים הרבות בכבישי המדינה, אין מנוס מכך. ח. לקראת הדיון התקבל בבית המשפט תסקיר משלים בעניינה של נייאזוב, מיום 16.6.13. בתסקיר נאמר, כי אבי הבנות לא נענה להזמנת שירות המבחן להעריך את יכולתו ההורית במצב בו תישלח נייאזוב למאסר בפועל. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב הצליחה לאחרונה להתייצב מבחינה נפשית, ושליחתה למאסר בפועל תפגע בהתקדמות זו. שירות המבחן חזר על המלצתו להעמיד את עונשה על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, לצד צו מבחן שיאפשר ללוותה ולסייע לה בביצוע העונש ובהתמודדות עם מצבה. רע"פ 4845/13 רקע ט. המבקש ברע"פ 4845/13 (להלן אוזן ) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מיום 18.6.11 שהוגש לבית משפט השלום לתעבורה באשקלון (גמ"ר 3677-06-11), המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.11, בסביבות השעה 10:30, נהג אוזן ברכב מסחרי בחניה של מרכז מסחרי בקרית גת. באותו יום התקיים בסמוך למרכז המסחרי "יום שוק", ובו נוכחות ותנועה מוגברת של אנשים. לאחר שנכנס אוזן לחניה, החל לנסוע לאחור בלא נקיטת אמצעי זהירות כדי למנוע סיכון. באותה עת הלכה אילנה לנקרי ז"ל מאחורי רכבו של אוזן, לצידו של כביש החניה, בכיוון נסיעתו. אוזן, שנסע במהירות גבוהה במיוחד שאינה מתאימה לנסיעה לאחור, לא הבחין בה, פגע בה, הפילה על הכביש ועלה על גופה בגלגלי מכוניתו. כתוצאה מהתאונה נהרגה לנקרי ע"ה. על פי כתב האישום, לא נקט אוזן אמצעי זהירות כנדרש, נסע לאחור כ- 37.8 מטרים במהירות מסוכנת ובלתי סבירה ולא הבחין במנוחה, למרות שיכול היה לעשות כן על פי שדה הראיה ואמצעי הבטיחות שעמדו לרשותו. י. בטרם גזר הדין, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.12. משיחה עם אוזן, התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל תפקוד תקין, ואשר אירוע התאונה מהוה חריג לדפוסי התנהגותו ולעברו התעבורתי. עוד צוין בתסקיר, כי – למרבה הצער – אוזן איבד את אמו בתאונת דרכים בשנת 1968 ואף שכל את בנו בתאונת דרכים שאירעה ב-2007. באשר לאירוע התאונה התרשם שירות המבחן, כי אוזן חש ייסורי מצפון, כאב וצער על מעשיו ומקבל עליו אחריות מלאה. כן צוין, כי הוא מתקשה לשוב לתפקוד תקין לאחר האירוע. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמידו בצו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. אוזן נשלח על ידי בית המשפט לממונה על עבודות שירות (תוך שצוין כי אין בכך כדי ללמד על גיבוש עמדה לעניין גזר הדין), אך לא הומלץ בשל מצב בריאותו (הודעת הממונה מ-6.2.13). יא. במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח אוזן, כי נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של אוזן אינן מצדיקות הטלת מאסר בפועל. באשר לנסיבות האישיות, הפנה בא כוחו של אוזן לעברו התעבורתי הנקי, לנסיבות חייו הטראגיות, למצבו הבריאותי הלקוי, לתרומתו לקהילה ולהבעת חרטה ולקיחת אחריות מצדו כלפי התאונה. בגזר הדין מיום 6.3.13 הטעים בית המשפט לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ ), כי בהיעדר נסיבות חריגות, כאשר קופחו חיי אדם בנהיגה רשלנית, מדיניות הענישה הנהוגה היא הטלת מאסר בפועל. הודגש, כי מלאכת גזר הדין קשה במיוחד מקום שמרבית המורשעים הם אנשים נורמטיביים הנושאים גם הם בתוצאות הטרגיות של התאונה, אך על בית המשפט להירתם למאבק כנגד המצב השורר בכבישי הארץ. באשר לנסיבות האירוע נקבע, כי אוזן התרשל ופעל בניגוד למצופה מנהג מן היישוב בנסיבות העניין. עוד צוין, כי רף הרשלנות אינו מן הנמוכים נוכח הנסיבות, ובין היתר המקום והשעה, בהם צפויה היתה תנועה ערה של הולכי רגל; מרחק הנסיעה לאחור; היעדר הסתייעות באמצעי בטיחות, וביחוד במראות הצד שבמכונית. בית המשפט שקל את נסיבות חייו הטראגיות של המבקש, אולם קבע, כי יש להעדיף בנסיבות את עקרון קדושת החיים, חיי הקרבן שנגדעו. הושתו איפוא על אוזן 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה. יב. אוזן ערער על גזר הדין (עפ"ג 48075-04-13), בטענה כי בית המשפט לתעבורה סטה לחומרה ממסגרת הענישה המקובלת במקרים מעין אלה, וזאת ביחוד נוכח נסיבותיו האישיות והמלצתו החיובית של שירות המבחן. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות אלה במסגרת פסק הדין, וביחוד להיותו כיום בבחינת "שבר כלי" בשל האירועים הטראגיים שחוה בחייו, החל מתאונות הדרכים בהן שכל את אמו ואת בנו, וכלה באירוע הנידון. נוכח האמור שב ועתר המערער כי יומר עונשו לעבודות שירות. בפסק הדין מיום 26.6.13 סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים ומכלול הטענות, וקבע כי אין בנסיבות הצדקה להתערב בעונש שהוטל על אוזן. בקשת רשות הערעור יג. בקשתו של אוזן נסבה בעיקר על הטענה, כי נסיבותיו האישיות חריגות ביותר, באופן המצדיק המרת עונשו לעבודות שירות. בהקשר זה נטען, כי הפנייתו אל הממונה יצרה ציפייה שיוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, ביחוד לאחר התסקיר שהמליץ על כך. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור, כאשר לרוב אין בית המשפט נוהג ליתן רשות כזאת בהשגה על חומרת העונש. כן הוסיפה המשיבה, כי היא מודעת לנסיבות חייו הטראגיות של אוזן, אך למול נסיבות אלה עומדת רשלנותו שאינה מצויה ברף הנמוך, כקביעת בתי המשפט הקודמים. אשר לציפייה שנוצרה בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות שירות, טוענת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה ציין מפורשות שאין בכך כל הבטחה, וכי ממילא אין בהזמנת חוות דעת הממונה כדי לחייב את בית המשפט בגזירת הדין. רע"פ 6926/13 רקע יד. המבקשת ברע"פ 6926/13 (להלן נריאן ) הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מיום 22.2.11 (גמ"ר 8751-02-11, בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה), המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום, ביום 22.11.10, בסביבות השעה 9:55, נהגה נריאן בקטנוע בדרך הים ברחובות, מכיוון מזרח למערב, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתה. תנאי הדרך בעת התאונה מתוארים בכתב האישום כך: כביש אספלט תקין ויבש, דו מסלולי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל כיוון; בין המסלולים מפריד אי-תנועה מצויר; מדרכה לצד הכביש בכיוון נסיעתה של נריאן, ושול אספלט לצד הכביש בכיוון הנגדי; שדה ראיה פתוח של 200 מטרים לפחות בכיוון הנסיעה; קטע דרך במעבר בין דרך עירונית לדרך בינעירונית. על פי המתואר, נסעה נריאן בעת התאונה במהירות שאינה פחותה מ- 80 קמ"ש . באותה עת הלך וונדה גמבר ע"ה (להלן המנוח ) על שול האספלט שלצד הכביש בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן. המנוח ירד אל הכביש והחל לחצותו בהליכה רגילה, שלא במעבר חציה. המנוח חצה את שני מסלולי התנועה בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן, חצה את אי-התנועה המצויר והחל לחצות את שני הנתיבים בכיוון הנגדי. הוא הספיק לחצות את הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתה של נריאן והגיע אל הנתיב הימני. נריאן המשיכה בנסיעתה מבלי שהאטה או בלמה, ופגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה ספג המנוח פציעות קשות, פונה לבית החולים ונפטר מפציעותיו כעבור ארבעה ימים, ביום 26.11.10. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנריאן שבר ביד שמאל, שיניים שבורות ושפשוף בבטן. כתב האישום ייחס לנריאן רשלנות בשל כך שלא שתה ליבה לדרך ונהגה בקלות ראש, לא הבחינה במנוח או הבחינה בו באיחור רב למרות שדה הראיה הפתוח, ולא האטה או בלמה. טו. בתסקיר שירות המבחן בעניינה של נריאן מיום 27.3.12, התרשם השירות כי מדובר באשה נורמטיבית, וכי אירוע התאונה הוא לגביה טראומטי ומצטרף לשורת משברים עמה התמודדה בשנים שקדמו לתאונה, ובהם מות אמה, והליכי הפירוד מבעלה. השירות התייחס בהרחבה למצבה של בתה בת ה-2 (כיום בת 4) ולהשלכות האפשריות של הטלת מאסר בפועל על חייה. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמיד את נריאן בפיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המשיבה לנסיבותיה האישיות הקשות של נריאן ולנסיבות ביצוע העבירה – וביחוד למהירות נסיעתה ולעובדה שהמנוח לא קפץ לכביש אלא חצה בהליכה – ועתרה להטלת מאסר בפועל. נטען, כי מדיניות הענישה הנהוגה בכגון דא היא הטלת מאסר כזה, ואין הנסיבות מצדיקות סטיה מכך. נריאן טענה, כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו, נוכח רשלנותו התורמת של המנוח ומחדלים שונים בכביש, וכן בשל נסיבותיה האישיות החריגות. באשר לרף הרשלנות, צירפה נריאן חוות דעת משטרתית, לפיה בנתיב הנגדי ניצב תמרור המורה על מהירות של 50 קמ"ש – שכן מדובר בדרך עירונית – ואילו בנתיב נסיעתה מוצב תמרור המעיד על סיומה של דרך עירונית אשר קובע מהירות מותרת של 80 קמ"ש , מהירות שבה לא יכלה, כך לדבריה, לבלום או להאט. כן צוין בחוות הדעת, כי בסמוך למקום התאונה ניצב עץ המסתיר את שדה הראיה במקום. עוד טענה נריאן, כי המנוח חצה את הכביש שלא במעבר חציה, וכל נהג סביר היה פועל כפי שפעלה בנסיבות. לבסוף טענה, כי נסיבותיה האישיות, וביחוד הדאגה לרווחת בתה, מצדיקות הטלת מאסר בדרך של עבודות שירות. טז. בגזר הדין מיום 10.2.13 קבע בית המשפט (השופטת מגי כהן ), כי מדיניות הענישה הנוהגת אינה מאפשרת – חרף הנסיבות החריגות – להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. באשר לנסיבות התאונה נאמר, כי העץ הניצב בצד הדרך מצוי מצד ימין לנתיב הימני ואשר על כן לא הפריע לנריאן להבחין במנוח, וכן שאף כי המנוח תרם ברשלנותו לקרות התאונה, הנה במהירות בו נסעה נריאן ניתן היה למנוע את התאונה. הוטלו על נריאן 8 חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 12 שנה. יז. כנגד גזר הדין הגישה נריאן ערעור (ת"פ 34012-03-13) שהופנה כנגד חומרת העונש ותקופת הפסילה. הערעור נסב על הטענה, כי נסיבות התאונה מלמדות על רף רשלנות נמוך נוכח רשלנותו התורמת של המנוח. כן נטען, כי לא הובאו בחשבון נסיבותיה האישיות וביחוד ההשפעה הצפויה של עונש מאסר בפועל על בתה הפעוטה. בפסק דינו מיום 10.9.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לא נתקבלה טענת הרשלנות הנמוכה ונקבע כי חרף נסיבותיה האישיות של נריאן, צדק בית המשפט לתעבורה בקביעתו כי אין הצדקה לסטות ממדיניות הענישה המקובלת. בקשת רשות הערעור יח. בבקשת רשות הערעור נטען, כי נסיבותיה האישיות של נריאן, וכן נסיבות התאונה, מצדיקות המרת עונשה לעבודות שירות. אשר לנסיבות התאונה, הודגשו כשלים הנדסיים במקום התאונה יחד עם רשלנותו התורמת של המנוח. אשר לנסיבותיה האישיות, הפנתה נריאן למקרים אחרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. כן חזרה והדגישה, כי בתה זקוקה לה, שכן אין אביה מסוגל או מעוניין לטפל בה לבדו. בתגובה לבקשה טענה המשיבה, כן אין זו מעוררת שאלה כללית החורגת מנסיבות המקרה, והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי נסיבות המקרה מלמדות שרף הרשלנות בנסיבות אינו רגעי, אלא כי מדובר ברשלנות גבוהה. עוד נטען, כי בתי המשפט הקודמים שקלו בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נריאן. דיון מיום 23.6.14 יט. בדיון בפנינו חזרו באי כוח המבקשים על עיקרי טענותיהם. בא כוחה של נייאזוב הדגיש את החשש לפגיעה ברווחת בנותיה אם תישלח אמן למאסר בפועל, גם נוכח חוסר נוכחותו של האב בחייהן. מטעם שירות המבחן, ציינה עו"ס וייס, כי יש לבדוק מול רשויות הרווחה את יכולותיו של האב כנושא תפקיד הורי כלפי הבנות, וכי לעת עתה נראה כי אין גורמים משפחתיים אחרים העשויים לקחת על עצמם את נטל הטיפול בבנות. כן הדגישה, כי דווקא כאשר מצויות הבנות בגיל ההתבגרות, לניתוק מאמן עלולות להיות השלכות משמעותיות. בא כוחו של אוזן ציין את נסיבותיו הייחודיות שפורטו מעלה, ובפרט התייחס למצבו הרפואי ולנטילת אחריות מצדו לאירוע התאונה. כן הוסיף, כי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות – אף כי אין הדבר מחייב את בית המשפט בהטלת גזר דין – יצרה אצל אוזן ציפיה. בא כוחה של נריאן הביא בפנינו מספר מקרים של גרימת מוות ברשלנות, בהם הוטל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות. כן הביא מחוות הדעת מטעם הבוחן המשטרתי לעניין הכשלים ההנדסיים בכביש, והתייחס לרשלנותו התורמת של המנוח. כ. באת כוח המשיבה טענה, כי אין שלושת המקרים מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת, חרף הקושי הטמון בהטלת עונשי מאסר בפועל על המבקשים, אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי. תוך כך ציינה את משפחות המנוחים שחרב עליהם עולמם, את עקרון קדושת החיים ואת הצורך להיאבק בתופעת תאונות הדרכים הקטלניות בכבישים. אשר ל נייאזוב , הדגישה באת כוח המשיבה, כי חרף הקושי, נראה כי בנותיה לא יישארו ללא מסגרת תומכת. אשר ל אוזן , הודגשה מידת רשלנותו בהתחשב בנסיבות ובמרחק נסיעתו לאחור, ונטען כי בעקבות כך, לא ניתן להסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, חרף נסיבותיו האישיות הטראגיות. אשר ל נריאן נטען, כי בעוד אין חולק כי למנוח רשלנות תורמת בנסיבות, מידת רשלנותה של נריאן גבוהה במיוחד שכן לא ניסתה לעצור או לבלום. ביחס לנסיבותיה האישיות של נריאן, ובפרט רווחת בתה, טענה בא כוח המשיבה כי קיים גורם שיוכל לטפל בדמות אביה של נריאן, סב בתה, וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להמרת עונש מאסרה לעבודות שירות. הכרעה לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לבקשות. הן תחומות במובהק לעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות ציבורית, ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, הן הועברו להרכב מתוך מצוקותיהם האישיות המשפחתיות של שלושת המבקשים, וניתן להם יום נוסף בבתי המשפט, אך לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממדיניות הענישה הנוהגת. ההשגה על חומרת העונש אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי למעט מקרים חריגים, בהם העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת (ראו, לאחרונה, רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.6.14) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה. בשל רף הרשלנות המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקיפוח חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו איפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (4) 162, 163 "...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב". מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: "לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו". על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי). לא למותר להזכיר כאן, כי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119) (עבירות המתה), תשע"ד – 2014, הצעות חוק – הממשלה תשע"ד 862 (9.7.14), הוצע (עמ' 875) להוסיף לחוק את סעיף 304 א' שעניינו "גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות" למקרי סטיה ניכרת מהתנהגות סבירה ותוך מודעות - ב"תג ענישה" של חמש שנים, וראו דברי ההסבר שם. כב. גם בנידון דידן המבקשים כולם אנשים נורמטיביים, אנשי משפחה, ובעלי נסיבות אישיות לא פשוטות, אם בשל המצב המשפחתי הכרוך בילדי נייאזוב ונריאן ואם בשל העבר המשפחתי הקשה של אוזן. חרף זאת לא ראינו להיעתר לבקשות לגופן. החובה לשמור על חוקי התנועה היא בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ( דברים ד', ט"ו), שמירה לא רק על חייו של אדם עצמו אלא גם על חיי הזולת. בית משפט זה חזר ושנה את המדיניות השיפוטית בכגון דא; אכן, ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (2006), המובא תדיר על-ידי סנגורים בתאונות דרכים, הוחלט ברוב דעות, אליו השתייכתי עם השופט ג'ובראן כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה , שלא להטיל מאסר בפועל. אמנם ציינתי את המדיניות בכגון דא, לפיה "דינם של המורשעים בגין (גרימת מוות ברשלנות – א"ר) תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים", ובהמשך נאמר: "אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי". באותו עניין ספציפי הטתה את הכף מבחינתי במידה רבה נכות פסיכיאטרית של 75% שהוכרה למבקשת שם. ואולם, ברע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012) (וראו גם דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012)) (להלן עניין מזרחי ) , שבנו ושיננו את המדיניות השיפוטית . יצויין כי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009) נאמר מפי השופט הנדל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד , ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני , בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי , אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". דברים אלה צוטטו מפי המשנָה לנשיא נאור ברע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012) (להלן עניין הרמוס ), שם הובאו גם מדברי השופט לוי בע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009), על "המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות בסיסיים". כג. ומדוע "ייענשו" בנות נייאזוב ונריאן על מעשי אמותיהן? האתוס היהודי שולל ענישה בין דורית; "בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן" ( יחזקאל יח, כ). במקום אחר ובהקשר אחר עמדתי על המתח האמור בין המקורות ודרכי יישובו (בבג"ץ 9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף (2009), בפסקאות ד-ה לחוות דעתי; לסקירה נוספת ברוח זו ראו ע"מ (ירושלים) 464/03 פלמוני נ' אלמוני (2004), בפסקאות 70-62 לפסק דינו של השופט – כתארו אז – מ' דרורי ) . אך לא בכך עסקינן כאן; ענייננו בסיטואציה עצובה, שבה עלול להיגרם סבל לבנות בשל מאסר האם, אך אין מטילים חלילה "עונש" על הבנות, והדבר דומה, למרבה הצער למצבים אחרים, לא מעטים, שבהם משנאסר אדם סובלת משפחתו. אולם לא בזאת ענייננו. כד. אבקש בנקודה זו להדגיש את אחריותן וחשיבות תפקידן של רשויות הרווחה במעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בבנותיהן של נייאזוב ושל נריאן (ראו לעניין זה חוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז בעניין הרמוס . כאמור, הקושי העיקרי שניצב בפנינו הוא ניתוק הבנות מאמותיהן, במצב של חסר בתמיכה המשפחתית האחרת, בדמות האב. הנה דברים שנאמרו בחוות דעתי בעניין הרמוס הנזכר: "לא אכחד ... ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי; אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה ". כה. סוף דבר - אין ספק, וכמתואר מעלה, כי האירועים הקשים הטביעו חותמם בחיי המבקשים, החווים את תוצאות התאונה. ואולם ממול לנגד עינינו חיי המנוחים שנקטעו באבם ועקרון קדושת החיים, עקרון יסוד במורשתנו המשפטית, העברית והישראלית, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, וסבל משפחת הקרבנות. סוף דבר: משקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא מאסר בפועל, בהיעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד המצדיקות זאת. קשיים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בכניסה למאסר הם אינתרנטיים למצב, ועל כן ככלל לא ייראו אלה כנסיבות להקלה (עניין אלמוג; עניין מזרחי; עניין הרמוס ). בשלושת המקרים שבפנינו נראה כי רף הרשלנות היה גבוה, ואין בנסיבות האישיות – מצערות ככל שיהיו – כדי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. אדרש כעת בקצרה לכל מקרה בנפרד. מן הכלל אל הפרט רע"פ 2996/13 כו. נציין כי על שלושת המקרים שבפנינו אין תיקון 113 לחוק העונשין חל, על פי מועדי הכרעת הדין אל מול כניסתו לתוקף. במקרה של המבקשת נייאזוב , אף אם ניתן להניח, עצרה בסמוך לתמרור עצור, נעוצה רשלנותה, כפי שנקבע בבתי המשפט הקודמים, בכך שלא נתנה זכות קדימה לרכב המעורב שנע משמאלה, אף כי שדה הראיה שברשותה איפשר לה לראותו ולעצור בטרם חצתה את הצומת. חוות הדעת שהוגשה מטעמה של נייאזוב, ובה הוטלה האחריות לתאונה על הרכב המעורב, לא נומקה דיה. אשר לנסיבותיה האישיות, הן אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת. מקריאת תסקירי שירות המבחן, ניכר כי אכן מדובר באשה נורמטיבית, החווה סבל רב בעקבות התאונה, בה נהרגה חברתה. לכך יש להוסיף כמובן את הדאגה לרווחת בנותיה, המצויות בגיל ההתבגרות, גיל משמעותי מבחינה התפתחותית, כדבריה של עו"ס וייס, ללא שהאב מגלה נכונות להירתם למשימת הטיפול בהן. ואולם, עם כל הצער שבדבר, אין בכוחן של נסיבות אלה לשנות מן התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הקודמים, כפי שפורט מעלה. כאמור, יש לבקש מאוד כי רשויות הרווחה ילוו את בנותיה של נייאזוב בתקופת מאסרה. רע"פ 4845/13 כז. אשר למבקש אוזן , מצטיירת ניגודיות הבולטת לעין בין נסיבות חייו הטראגיות מזה, לבין מידת רשלנותו הבולטת בחומרתה בפרשה מזה. למקרא התסקירים אין חולק, כי אוזן הוא איש משפחה ובעל זכויות רבות, כמתואר מעלה, לרבות התנדבות בקהילה; ואולם נסיבות התאונה אינן מאפשרות לסטות ממדיניות הענישה הנהוגה. כמתואר, נסע המבקש לאחור למרחק משמעותי ( 37 מטר ), במהירות בלתי סבירה לנסיעה מסוג זה, בחניה של מרכז מסחרי הומה אדם ומבלי להיעזר באמצעי זהירות המותקנים ברכבו. כח. אשר לטענתו של אוזן, כי הזמנת חוות דעת של הממונה יצרה אצלו ציפיה: אזכיר תחילה, כי הממונה לא אישר התאמתו לעבודות שירות בנסיבותיו. במישור הכללי יש להדגיש, כי אמנם הזמנת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות יוצרת ציפיה מסוימת, וכשלעצמי מפציר אני בבתי המשפט שלא להזמין חוות דעת ממונה, אלא אם כן נטייתם הברורה היא לכיוון זה. עם זאת, במובן המשפטי, אין בעצם הזמנת חוות הדעת כדי לכבול את ידיו של בית המשפט הגוזר את דין הנאשם, לא כל שכן כאשר בית המשפט מציין זאת מפורשות בהחלטתו. נזדמן לי לומר, כי "מטבע הדברים, כשמזמין בית המשפט חוות דעת לגבי נאשם מאת הממונה על עבודות שירות, יש בכך אינדיקציה לכיוון מסוים, וציפיה אנושית (גם אם לא – מכל וכל – אינטרס הסתמכות במובן המשפטי)" (ע"פ 6294/05 חובב נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה ב' לחוות דעתי); אך נאמר שם בהמשך, כי "אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין, או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע" (וראו גם דברי השופט דנציגר בע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (2009) בפסקה 10 לחוות דעתו; וכן ראו, לאחרונה, רע"פ 3026/14 רימן נ' מדינת ישראל (4.5.2014), בפסקה 12). ואחר כל אלה – לטעמי ככלל כל הזהיר במשלוח לממונה הרי זה משובח בראש וראשונה, במישור האנושי כלפי הנאשם, וגם טרחת הממונה ראויה להתחשבות. רע"פ 6926/13 כט. ההכרעה בבקשה זו לוותה בהתלבטות רבה, שנבעה הן מן העבודה, כי המנוח תרם באופן מסוים לתוצאה, והן בשל הדאגה לרווחת בתה הפעוטה של המבקשת נריאן . אשר לנסיבות התאונה, חרף רשלנותו של המנוח, לא נוכל להתערב בקביעה כי מידת רשלנותה של נריאן מצויה ברף הגבוה, היא לא ניסתה לבלום או להאט, ונדמה כי לא הבחינה במנוח, אף ששדה הראיה שברשותה איפשר לה לעשות כן. בהקשר זה אוסיף, כי הכשלים הקיימים בכביש, שצוינו בחוות דעתו של הבוחן המשטרתי, אינם משנים ממסקנה זו: אשר לעץ הניצב בצד הדרך נקבע, כי זה לא הסתיר את שדה הראיה של המבקשת. וביחס לתמרורי המהירות; אכן, היא נסעה במהירות שאינה חורגת מן המותר "פורמלית", ואולם נסיעה במהירות המותרת אינה חזות הכל; על כל נהג לפעול בהיגיון, בדריכות ובהתאם למצב הקיים בכביש . חוששני, כי נריאן לא פעלה כך. אשר לנסיבותיה האישיות, אין ספק כי ניתוק ילדה בת 4 מאמה לתקופת חודשים נעשה בלב כבד. בהקשר זה יש לקוות כי אביה של נריאן, יוכל למלא – כטענת המשיבה – את תפקיד המטפל העיקרי, וכאמור מעלה קיימת חשיבות מיוחדת אף כאן לתפקידן של רשויות הרווחה במעקב אחר שלומה ורווחתה של הפעוטה. כללם של דברים ל. סופו של דבר, שאין בידינו להיעתר לבקשות רשות הערעור. עונשי המאסר שהוטלו על המבקשים יעמדו בעינם. המבקשות נייאזוב ונריאן יתייצבו לתחילת ריצוי המאסר בפועל, ביום 19.10.14 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית הסוהר "נוה תרצה" במתחם איילון, והמבקש אוזן יתייצב באותו יום עד השעה 10:00 בבית הסוהר "דקל" בבאר שבע, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר. על המבקשים להצטייד בתעודת זהות, ובידיהם לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק ארז : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז באב תשע"ד (13.8.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029960_T09.doc מש / + חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"פקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ\"א – 1961",
"תקנות התעבורה, תשכ\"א – 1961",
"כלל אל הפרט רע\"פ 2996"
] | 143
|
485,381
|
<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:Century; panose-1:2 4 6 4 5 5 5 2 3 4; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:roman; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:647 0 0 0 159 0;} @font-face {font-family:"Cambria Math"; panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4; mso-font-charset:1; mso-generic-font-family:roman; mso-font-format:other; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;} @font-face {font-family:Miriam; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:David; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:FrankRuehl; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Arial TUR"; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:swiss; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:536881799 -2147483648 8 0 511 0;} @font-face {font-family:DavidFix; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Guttman Yad"; panose-1:2 1 4 1 1 1 1 1 1 1; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 1073741824 0 0 32 0;} @font-face {font-family:Garamond; panose-1:2 2 4 4 3 3 1 1 8 3; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:roman; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:647 0 0 0 159 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-unhide:no; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoHeader, li.MsoHeader, div.MsoHeader {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoFooter, li.MsoFooter, div.MsoFooter {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} a:link, span.MsoHyperlink {mso-style-unhide:no; color:blue; text-decoration:underline; text-underline:single;} a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed {mso-style-unhide:no; color:purple; mso-themecolor:followedhyperlink; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.Ruller3, li.Ruller3, div.Ruller3 {mso-style-name:"Ruller 3"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.5pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Pskdinhead, li.Pskdinhead, div.Pskdinhead {mso-style-name:"Pskdin head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.FileNumber, li.FileNumber, div.FileNumber {mso-style-name:"File Number"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.FirstpagestylePsakdin, li.FirstpagestylePsakdin, div.FirstpagestylePsakdin {mso-style-name:"First page style Psak din"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.45pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-bidi-font-weight:bold;} p.TyutaDate, li.TyutaDate, div.TyutaDate {mso-style-name:"Tyuta Date"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; font-style:italic;} p.DocumentHead, li.DocumentHead, div.DocumentHead {mso-style-name:"Document Head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:1.5pt; mso-bidi-font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.TfutzaList, li.TfutzaList, div.TfutzaList {mso-style-name:"Tfutza List"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-style:italic;} p.Ruller4, li.Ruller4, div.Ruller4 {mso-style-name:Ruller4; mso-style-unhide:no; mso-style-link:"Ruller4 תו"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller5, li.Ruller5, div.Ruller5 {mso-style-name:Ruller5; mso-style-unhide:no; mso-style-link:"Ruller5 תו"; margin-top:0cm; margin-right:82.1pt; margin-bottom:0cm; margin-left:64.1pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller6, li.Ruller6, div.Ruller6 {mso-style-name:Ruller6; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:39.7pt 4.0cm 289.15pt 13.0cm; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:10.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:DavidFix; letter-spacing:.5pt;} span.Delete {mso-style-name:Delete; mso-style-unhide:no; text-decoration:line-through;} p.WriterName, li.WriterName, div.WriterName {mso-style-name:"Writer Name"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:Ruller4; mso-style-next:Ruller4; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:.5pt; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} span.Hand {mso-style-name:Hand; mso-style-unhide:no; font-family:"Guttman Yad"; mso-bidi-font-family:"Guttman Yad";} p.2, li.2, div.2 {mso-style-name:\00F1\00E2\00F0\00E5\00EF2; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.Casenameintextbody, li.Casenameintextbody, div.Casenameintextbody {mso-style-name:"Case name in text body"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.precasestyle, li.precasestyle, div.precasestyle {mso-style-name:"pre_case style"; mso-style-unhide:no; margin-top:0cm; margin-right:0cm; margin-bottom:0cm; margin-left:127.45pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:127.6pt; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.BodyRuller, li.BodyRuller, div.BodyRuller {mso-style-name:"Body Ruller"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.Ruller38, li.Ruller38, div.Ruller38 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} span.Ruller30 {mso-style-name:"Ruller 3 תו"; mso-style-unhide:no; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:FrankRuehl; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.BodyRuller0 {mso-style-name:"Body Ruller תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3 תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.Ruller380 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} p.FileNumber0, li.FileNumber0, div.FileNumber0 {mso-style-name:"סגנון File Number + ימין"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"File Number"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.BODYVERDICT, li.BODYVERDICT, div.BODYVERDICT {mso-style-name:"BODY VERDICT"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} span.Ruller40 {mso-style-name:"Ruller4 תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-locked:yes; mso-style-link:Ruller4; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-ascii-font-family:"Arial TUR"; mso-hansi-font-family:"Arial TUR"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} p.Ruller41, li.Ruller41, div.Ruller41 {mso-style-name:"Ruller 4 ממוספר"; mso-style-unhide:no; mso-style-next:רגיל; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; text-indent:0cm; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-list:l10 level1 lfo12; tab-stops:40.0pt list 45.35pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:12.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Garamond","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} span.Ruller50 {mso-style-name:"Ruller5 תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-locked:yes; mso-style-link:Ruller5; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-ascii-font-family:"Arial TUR"; mso-hansi-font-family:"Arial TUR"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} /* Page Definitions */ @page {mso-footnote-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") fs; mso-footnote-continuation-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") fcs; mso-endnote-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") es; mso-endnote-continuation-separator:url("13029960.t09.files/header.htm") ecs; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} @page Section1 {size:595.3pt 841.9pt; margin:2.0cm 89.85pt 72.0pt 89.85pt; mso-header-margin:1.0cm; mso-footer-margin:19.85pt; mso-title-page:yes; mso-even-header:url("13029960.t09.files/header.htm") eh1; mso-header:url("13029960.t09.files/header.htm") h1; mso-even-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") ef1; mso-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") f1; mso-first-header:url("13029960.t09.files/header.htm") fh1; mso-first-footer:url("13029960.t09.files/header.htm") ff1; mso-paper-source:0; mso-gutter-direction:rtl;} div.Section1 {page:Section1; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} /* List Definitions */ @list l0 {mso-list-id:-132; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-948285642;} @list l0:level1 {mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt;} @list l1 {mso-list-id:-131; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:515436190;} @list l1:level1 {mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt;} @list l2 {mso-list-id:-130; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-968335612;} @list l2:level1 {mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt;} @list l3 {mso-list-id:-129; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-131071188;} @list l3:level1 {mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt;} @list l4 {mso-list-id:-128; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2113641168;} @list l4:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l5 {mso-list-id:-127; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2117278024;} @list l5:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l6 {mso-list-id:-126; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:822240408;} @list l6:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l7 {mso-list-id:-125; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-1038481136;} @list l7:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l8 {mso-list-id:-120; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:1996778542;} @list l8:level1 {mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt;} @list l9 {mso-list-id:-119; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:998247300;} @list l9:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l10 {mso-list-id:145096731; mso-list-type:hybrid; mso-list-template-ids:-1295731228 1604089642 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;} @list l10:level1 {mso-level-style-link:"Ruller 4 ממוספר"; mso-level-tab-stop:45.35pt; mso-level-number-position:left; margin-left:0cm; text-indent:0cm;} @list l11 {mso-list-id:374744576; mso-list-type:hybrid; mso-list-template-ids:-328286200 1614568266 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;} @list l11:level1 {mso-level-number-format:hebrew-1; mso-level-tab-stop:39.7pt; mso-level-number-position:left; margin-left:0cm; text-indent:0cm; color:windowtext; mso-ansi-language:EN-US;} ol {margin-bottom:0cm;} ul {margin-bottom:0cm;} --> בבית המשפט העליון רע"פ 2996/13 רע"פ 4845/13 רע"פ 6926/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת ברע"פ 2996/13: טטיאנה נייאזוב המבקש ברע"א 4845/13: ראובן אוזן המבקשת ברע"א 6926/13: מי טל מלול נריאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.4.13 בע"פ 12888-12-12 ומיום 26.6.13 בע"פ 48075-04-13 שניתנו על ידי השופטים ר' אבידע, י' צלקובניק וי' רז-לוי; ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.9.13 בעפ"ת 34012-03-13 שניתן על ידי השופטים א' טל – סגן נשיא (כתארו אז), צ' דותן וש' בן שלמה תאריך הישיבה: כ"ה בס יון התשע"ד (23.6.2014) בשם המבקשת ברע"פ 2996/13: עו"ד רונן רבי; עו"ד אבישג הלאלי-אלגריסי בשם המבקש ברע"פ 4845/13: עו"ד בני נהרי; עו"ד שוש חיון בשם המבקשת ברע"פ 6926/13: עו"ד אלעד שור בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב בשם שירות המבחן: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין : א. שלוש בקשות רשות ערעור שנדונו בחדא מחתא: הראשונה – רע"פ 2996/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ (ב"ש) 12888-12-12 מיום 17.4.13 (השופטים ר' אבידע , י' צלקובניק ו י' רז-לוי ); השניה – רע"פ 4845/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ (ב"ש) 48075-04-13 מיום 12.6.13, שניתן בהרכב זהה; השלישית – רע"פ 6926/13 – בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ת 34012-03-13 (מרכז) מיום 10.9.13 (סגן הנשיא (כתארו אז) א' טל , והשופטים צ' דותן ו ש' בן שלמה ). עניינן של הבקשות חומרת העונש במקרי גרימת מוות ברשלנות. ב. המשותף לשלוש הבקשות – כל אחד מן המבקשים הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, ונדון למאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי לעניין המאסר בפועל נדחה (ערעורה של המבקשת ברע"פ 2996/13 התקבל במידת מה והעונש קוצר כפי שיפורט). בקשות רשות הערעור לבית משפט זה הועברו לדיון בפני הרכב תלתא (בהחלטה מיום 14.8.13 לגבי הבקשה הראשונה ו השניה , ובהחלטה מיום 27.11.13 לגבי הבקשה השלישית , שתיהן מפי השופט ח' מלצר ), וביצוע עונשי המאסר של המבקשים עוכב עד להחלטה בבקשות. במוקד הבקשות, המתח בין חומרת התוצאה של מעשה העבירה בכל המקרים, והיא קיפוח חיי אדם, המצדיקה בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת ענישה מאחורי סורג ובריח, לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים – אנשים נורמטיביים עד למקרה הטראגי, בעלי משפחות, כל אחד ואחת וסיפורם. רע"פ 2996/13 רקע ג. כנגד המבקשת ברע"פ 2996/13 (להלן נייאזוב ) הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (גמ"ר 11446-08-10), המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ואי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור, שעל פי לוח התמרורים העדכני מספרו 302) לפי תקנות 64(ד) ו-38(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. על פי כתב האישום, ביום 14.5.10, בסמוך לשעה 13:45, נהגה נייאזוב ברכבה הפרטי בכביש 6 מכיוון צפון לדרום, כאשר עמה ברכב היו ציאלה סדיקוב ע"ה ואשה נוספת. במהלך הנסיעה, ירדה נייאזוב במחלף קריית גת המצטלב עם כביש 35 בכוונה לפנות שמאלה, לכיוון מזרח. באותה עת, נהג סרגיי אירקליס (להלן הנהג המעורב ) ברכב מסחרי מכיוון מזרח למערב בכביש 35. בהגיעה לצומת, לא צייתה נייאזוב לתמרור עצור שניצב בדרכה, נכנסה לצומת וחסמה את דרכו של הרכב המסחרי. הנהג המעורב לא הצליח לבלום, והתנגש בחזית רכבו בדופן השמאלי ברכבה של נייאזוב. בעקבות התאונה נהרגה סדיקוב ע"ה; הנוסעת הנוספת והנהג המעורב נחבלו חבלות של ממש. ד. בהכרעת דינו מיום 29.3.12 קבע בית משפט השלום לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ ), בעיקר על בסיס דו"ח הבוחן המשטרתי ועדותו של הנהג המעורב, את אלה: משהגיעה נייאזוב לצומת, נכנסה אליו בנסיעה שוטפת, מבלי ליתן דעתה לרכב המסחרי המתקרב משמאל, והבחינה בו לראשונה אך כאשר כבר היתה בתוך הצומת; שדה הראיה בטרם נכנסה אל הצומת איפשר לה להבחין בהתקדמותו של הרכב, ורשלנותה נעוצה בכך שלא עשתה כן; לא ניתן לייחס לנהג המעורב רשלנות תורמת, ואף אם כן, אין לכך השלכה לעניין אחריותה של נייאזוב; נייאזוב לא צייתה להוראות תמרור "עצור" והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה לרכב המסחרי; אף אם ניתן היה לומר כי עצרה לפני התמרור, לא יצאה ידי חובתה ליתן זכות קדימה, שכן לא בחנה את מצב התנועה לפני שהשתלבה בכביש. בית המשפט הוסיף, כי חוות הדעת מטעם ההגנה, במסגרתה ביקש המומחה להטיל את האחריות לתאונה על הנהג המעורב, אינה מנומקת ואין בה כדי להפריך את גרסת התביעה. ה. בטרם גזר הדין, התקבל תסקיר (משלים) של שירות המבחן מיום 20.9.12. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב היא אישה נורמטיבית ואחראית שהביעה חרטה כנה וחווה רגשות אשם ודיכאון בשל אירוע התאונה. עוד התרשם השירות, כי שליחתה למאסר עלולה להביא לפגיעה ברווחתן של שתי בנותיה (כיום בנות 16 ו-17, שאחת מהן סובלת מקשיים רפואיים), נוכח היעדר יכולתו או רצונו של האב לטפל בהן לבדו. על כן המליץ השירות להעמיד את נייאזוב תחח פיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בגזר הדין מיום 11.4.12 מנה בית המשפט מספר שיקולים, וביניהם עקרון קדושת החיים, אינטרס ההרתעה, מדיניות הענישה, רף הרשלנות ונסיבותיה האישיות של נייאזוב. נקבע, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וזאת אף אם ניתן להניח כי נייאזוב עצרה לפני תמרור "עצור". כן ציין בית המשפט, כי אמנם נייאזוב היא אדם נורמטיבי ומעשיה מהוים מעידה חד-פעמית, אך אין בכך כדי להימנע מהטלת מאסר בפועל; זאת, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלה, לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל בהיעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכך. נוכח האמור הוטלו על נייאזוב 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למשפחת הקרבן ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ו. על תוצאות גזר הדין ערערה נייאזוב לבית המשפט המחוזי (בע"פ (ב"ש) 12888-12-12). ערעורה נסב בעיקר על הטענה, שבית משפט השלום לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות ולהמלצת שירות המבחן, ובייחוד להשלכות מאסרה על בנותיה. הוסיפה נייאזוב וטענה, כי רמת רשלנותה אינה גבוהה משום שעצרה את רכבה בטרם הכניסה לצומת, כהוראת תמרור "עצור". בתגובתה לערעור טענה המשיבה, כי בית המשפט לתעבורה מצא שלא ניתן לבסס את טענתה של נייאזוב כי הנהג המעורב תרם ברשלנותו לתאונה, וכי רמת רשלנותה גבוהה במיוחד בנסיבות. כן הוסיפה, כי בית המשפט שקל בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נייאזוב, ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות סטיה מהטלת מאסר בפועל, נוכח מגמת בתי המשפט להחמיר בענישה בכגון דא כחלק מן המלחמה בתאונות דרכים. בפסק דינו מיום 17.4.13 קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, כי נוכח מדיניות הענישה, נסיבותיה האישיות של נייאזוב אכן אינן מצדיקות להימנע מהשתת מאסר בפועל, ועם זאת מאפשרות הפחתה קלה בעונש – בחינת "אור בקצה המנהרה", כלשונו (עמ' 12 לפסק הדין) – כך שיעמוד על 7 חודשי מאסר בפועל, במקום 8 חודשים. אב"ד השופטת ר' אבידע סברה בדעת מיעוט, כי נסיבותיה האישיות של נייאזוב – ובייחוד הדאגה לרווחת בנותיה – יחד עם העובדה שהמדובר בנסיבות העניין ברשלנות רגעית, שכן נייאזוב עצרה בפני התמרור אך לא נתנה זכות קדימה לנהג המעורב, מצדיקות המרת עונשה ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בקשת רשות הערעור ז. בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא אימץ את דעת המיעוט, לפיה ניתן להפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וזאת ביחוד כדי לספק יציבות לבנותיה של נייאזוב. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקרה זה נכנס בגדרי הנסיבות החריגות בהן תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לחומרת העונש. לגופם של דברים הוסיפה, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וטענותיה של נייאזוב בדבר רשלנותו של הנהג המעורב – שלא הוכחו – אינן גורעות מכך שלא צייתה לתמרור "עצור" בכניסה לצומת. המשיבה התייחסה לקושי הכרוך בשליחתם של המורשעים בגרם מוות ברשלנות למאסר בפועל, אך הדגישה כי נוכח תאונות הדרכים הרבות בכבישי המדינה, אין מנוס מכך. ח. לקראת הדיון התקבל בבית המשפט תסקיר משלים בעניינה של נייאזוב, מיום 16.6.13. בתסקיר נאמר, כי אבי הבנות לא נענה להזמנת שירות המבחן להעריך את יכולתו ההורית במצב בו תישלח נייאזוב למאסר בפועל. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב הצליחה לאחרונה להתייצב מבחינה נפשית, ושליחתה למאסר בפועל תפגע בהתקדמות זו. שירות המבחן חזר על המלצתו להעמיד את עונשה על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, לצד צו מבחן שיאפשר ללוותה ולסייע לה בביצוע העונש ובהתמודדות עם מצבה. רע"פ 4845/13 רקע ט. המבקש ברע"פ 4845/13 (להלן אוזן ) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מיום 18.6.11 שהוגש לבית משפט השלום לתעבורה באשקלון (גמ"ר 3677-06-11), המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.11, בסביבות השעה 10:30, נהג אוזן ברכב מסחרי בחניה של מרכז מסחרי בקרית גת. באותו יום התקיים בסמוך למרכז המסחרי "יום שוק", ובו נוכחות ותנועה מוגברת של אנשים. לאחר שנכנס אוזן לחניה, החל לנסוע לאחור בלא נקיטת אמצעי זהירות כדי למנוע סיכון. באותה עת הלכה אילנה לנקרי ז"ל מאחורי רכבו של אוזן, לצידו של כביש החניה, בכיוון נסיעתו. אוזן, שנסע במהירות גבוהה במיוחד שאינה מתאימה לנסיעה לאחור, לא הבחין בה, פגע בה, הפילה על הכביש ועלה על גופה בגלגלי מכוניתו. כתוצאה מהתאונה נהרגה לנקרי ע"ה. על פי כתב האישום, לא נקט אוזן אמצעי זהירות כנדרש, נסע לאחור כ- 37.8 מטרים במהירות מסוכנת ובלתי סבירה ולא הבחין במנוחה, למרות שיכול היה לעשות כן על פי שדה הראיה ואמצעי הבטיחות שעמדו לרשותו. י. בטרם גזר הדין, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.12. משיחה עם אוזן, התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל תפקוד תקין, ואשר אירוע התאונה מהוה חריג לדפוסי התנהגותו ולעברו התעבורתי. עוד צוין בתסקיר, כי – למרבה הצער – אוזן איבד את אמו בתאונת דרכים בשנת 1968 ואף שכל את בנו בתאונת דרכים שאירעה ב-2007. באשר לאירוע התאונה התרשם שירות המבחן, כי אוזן חש ייסורי מצפון, כאב וצער על מעשיו ומקבל עליו אחריות מלאה. כן צוין, כי הוא מתקשה לשוב לתפקוד תקין לאחר האירוע. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמידו בצו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. אוזן נשלח על ידי בית המשפט לממונה על עבודות שירות (תוך שצוין כי אין בכך כדי ללמד על גיבוש עמדה לעניין גזר הדין), אך לא הומלץ בשל מצב בריאותו (הודעת הממונה מ-6.2.13). יא. במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח אוזן, כי נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של אוזן אינן מצדיקות הטלת מאסר בפועל. באשר לנסיבות האישיות, הפנה בא כוחו של אוזן לעברו התעבורתי הנקי, לנסיבות חייו הטראגיות, למצבו הבריאותי הלקוי, לתרומתו לקהילה ולהבעת חרטה ולקיחת אחריות מצדו כלפי התאונה. בגזר הדין מיום 6.3.13 הטעים בית המשפט לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ ), כי בהיעדר נסיבות חריגות, כאשר קופחו חיי אדם בנהיגה רשלנית, מדיניות הענישה הנהוגה היא הטלת מאסר בפועל. הודגש, כי מלאכת גזר הדין קשה במיוחד מקום שמרבית המורשעים הם אנשים נורמטיביים הנושאים גם הם בתוצאות הטרגיות של התאונה, אך על בית המשפט להירתם למאבק כנגד המצב השורר בכבישי הארץ. באשר לנסיבות האירוע נקבע, כי אוזן התרשל ופעל בניגוד למצופה מנהג מן היישוב בנסיבות העניין. עוד צוין, כי רף הרשלנות אינו מן הנמוכים נוכח הנסיבות, ובין היתר המקום והשעה, בהם צפויה היתה תנועה ערה של הולכי רגל; מרחק הנסיעה לאחור; היעדר הסתייעות באמצעי בטיחות, וביחוד במראות הצד שבמכונית. בית המשפט שקל את נסיבות חייו הטראגיות של המבקש, אולם קבע, כי יש להעדיף בנסיבות את עקרון קדושת החיים, חיי הקרבן שנגדעו. הושתו איפוא על אוזן 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה. יב. אוזן ערער על גזר הדין (עפ"ג 48075-04-13), בטענה כי בית המשפט לתעבורה סטה לחומרה ממסגרת הענישה המקובלת במקרים מעין אלה, וזאת ביחוד נוכח נסיבותיו האישיות והמלצתו החיובית של שירות המבחן. נטען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות אלה במסגרת פסק הדין, וביחוד להיותו כיום בבחינת "שבר כלי" בשל האירועים הטראגיים שחוה בחייו, החל מתאונות הדרכים בהן שכל את אמו ואת בנו, וכלה באירוע הנידון. נוכח האמור שב ועתר המערער כי יומר עונשו לעבודות שירות. בפסק הדין מיום 26.6.13 סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים ומכלול הטענות, וקבע כי אין בנסיבות הצדקה להתערב בעונש שהוטל על אוזן. בקשת רשות הערעור יג. בקשתו של אוזן נסבה בעיקר על הטענה, כי נסיבותיו האישיות חריגות ביותר, באופן המצדיק המרת עונשו לעבודות שירות. בהקשר זה נטען, כי הפנייתו אל הממונה יצרה ציפייה שיוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, ביחוד לאחר התסקיר שהמליץ על כך. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור, כאשר לרוב אין בית המשפט נוהג ליתן רשות כזאת בהשגה על חומרת העונש. כן הוסיפה המשיבה, כי היא מודעת לנסיבות חייו הטראגיות של אוזן, אך למול נסיבות אלה עומדת רשלנותו שאינה מצויה ברף הנמוך, כקביעת בתי המשפט הקודמים. אשר לציפייה שנוצרה בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות שירות, טוענת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה ציין מפורשות שאין בכך כל הבטחה, וכי ממילא אין בהזמנת חוות דעת הממונה כדי לחייב את בית המשפט בגזירת הדין. רע"פ 6926/13 רקע יד. המבקשת ברע"פ 6926/13 (להלן נריאן ) הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מיום 22.2.11 (גמ"ר 8751-02-11, בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה), המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום, ביום 22.11.10, בסביבות השעה 9:55, נהגה נריאן בקטנוע בדרך הים ברחובות, מכיוון מזרח למערב, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתה. תנאי הדרך בעת התאונה מתוארים בכתב האישום כך: כביש אספלט תקין ויבש, דו מסלולי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל כיוון; בין המסלולים מפריד אי-תנועה מצויר; מדרכה לצד הכביש בכיוון נסיעתה של נריאן, ושול אספלט לצד הכביש בכיוון הנגדי; שדה ראיה פתוח של 200 מטרים לפחות בכיוון הנסיעה; קטע דרך במעבר בין דרך עירונית לדרך בינעירונית. על פי המתואר, נסעה נריאן בעת התאונה במהירות שאינה פחותה מ- 80 קמ"ש . באותה עת הלך וונדה גמבר ע"ה (להלן המנוח ) על שול האספלט שלצד הכביש בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן. המנוח ירד אל הכביש והחל לחצותו בהליכה רגילה, שלא במעבר חציה. המנוח חצה את שני מסלולי התנועה בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן, חצה את אי-התנועה המצויר והחל לחצות את שני הנתיבים בכיוון הנגדי. הוא הספיק לחצות את הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתה של נריאן והגיע אל הנתיב הימני. נריאן המשיכה בנסיעתה מבלי שהאטה או בלמה, ופגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה ספג המנוח פציעות קשות, פונה לבית החולים ונפטר מפציעותיו כעבור ארבעה ימים, ביום 26.11.10. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנריאן שבר ביד שמאל, שיניים שבורות ושפשוף בבטן. כתב האישום ייחס לנריאן רשלנות בשל כך שלא שתה ליבה לדרך ונהגה בקלות ראש, לא הבחינה במנוח או הבחינה בו באיחור רב למרות שדה הראיה הפתוח, ולא האטה או בלמה. טו. בתסקיר שירות המבחן בעניינה של נריאן מיום 27.3.12, התרשם השירות כי מדובר באשה נורמטיבית, וכי אירוע התאונה הוא לגביה טראומטי ומצטרף לשורת משברים עמה התמודדה בשנים שקדמו לתאונה, ובהם מות אמה, והליכי הפירוד מבעלה. השירות התייחס בהרחבה למצבה של בתה בת ה-2 (כיום בת 4) ולהשלכות האפשריות של הטלת מאסר בפועל על חייה. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמיד את נריאן בפיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המשיבה לנסיבותיה האישיות הקשות של נריאן ולנסיבות ביצוע העבירה – וביחוד למהירות נסיעתה ולעובדה שהמנוח לא קפץ לכביש אלא חצה בהליכה – ועתרה להטלת מאסר בפועל. נטען, כי מדיניות הענישה הנהוגה בכגון דא היא הטלת מאסר כזה, ואין הנסיבות מצדיקות סטיה מכך. נריאן טענה, כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו, נוכח רשלנותו התורמת של המנוח ומחדלים שונים בכביש, וכן בשל נסיבותיה האישיות החריגות. באשר לרף הרשלנות, צירפה נריאן חוות דעת משטרתית, לפיה בנתיב הנגדי ניצב תמרור המורה על מהירות של 50 קמ"ש – שכן מדובר בדרך עירונית – ואילו בנתיב נסיעתה מוצב תמרור המעיד על סיומה של דרך עירונית אשר קובע מהירות מותרת של 80 קמ"ש , מהירות שבה לא יכלה, כך לדבריה, לבלום או להאט. כן צוין בחוות הדעת, כי בסמוך למקום התאונה ניצב עץ המסתיר את שדה הראיה במקום. עוד טענה נריאן, כי המנוח חצה את הכביש שלא במעבר חציה, וכל נהג סביר היה פועל כפי שפעלה בנסיבות. לבסוף טענה, כי נסיבותיה האישיות, וביחוד הדאגה לרווחת בתה, מצדיקות הטלת מאסר בדרך של עבודות שירות. טז. בגזר הדין מיום 10.2.13 קבע בית המשפט (השופטת מגי כהן ), כי מדיניות הענישה הנוהגת אינה מאפשרת – חרף הנסיבות החריגות – להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. באשר לנסיבות התאונה נאמר, כי העץ הניצב בצד הדרך מצוי מצד ימין לנתיב הימני ואשר על כן לא הפריע לנריאן להבחין במנוח, וכן שאף כי המנוח תרם ברשלנותו לקרות התאונה, הנה במהירות בו נסעה נריאן ניתן היה למנוע את התאונה. הוטלו על נריאן 8 חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 12 שנה. יז. כנגד גזר הדין הגישה נריאן ערעור (ת"פ 34012-03-13) שהופנה כנגד חומרת העונש ותקופת הפסילה. הערעור נסב על הטענה, כי נסיבות התאונה מלמדות על רף רשלנות נמוך נוכח רשלנותו התורמת של המנוח. כן נטען, כי לא הובאו בחשבון נסיבותיה האישיות וביחוד ההשפעה הצפויה של עונש מאסר בפועל על בתה הפעוטה. בפסק דינו מיום 10.9.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לא נתקבלה טענת הרשלנות הנמוכה ונקבע כי חרף נסיבותיה האישיות של נריאן, צדק בית המשפט לתעבורה בקביעתו כי אין הצדקה לסטות ממדיניות הענישה המקובלת. בקשת רשות הערעור יח. בבקשת רשות הערעור נטען, כי נסיבותיה האישיות של נריאן, וכן נסיבות התאונה, מצדיקות המרת עונשה לעבודות שירות. אשר לנסיבות התאונה, הודגשו כשלים הנדסיים במקום התאונה יחד עם רשלנותו התורמת של המנוח. אשר לנסיבותיה האישיות, הפנתה נריאן למקרים אחרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. כן חזרה והדגישה, כי בתה זקוקה לה, שכן אין אביה מסוגל או מעוניין לטפל בה לבדו. בתגובה לבקשה טענה המשיבה, כן אין זו מעוררת שאלה כללית החורגת מנסיבות המקרה, והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי נסיבות המקרה מלמדות שרף הרשלנות בנסיבות אינו רגעי, אלא כי מדובר ברשלנות גבוהה. עוד נטען, כי בתי המשפט הקודמים שקלו בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נריאן. דיון מיום 23.6.14 יט. בדיון בפנינו חזרו באי כוח המבקשים על עיקרי טענותיהם. בא כוחה של נייאזוב הדגיש את החשש לפגיעה ברווחת בנותיה אם תישלח אמן למאסר בפועל, גם נוכח חוסר נוכחותו של האב בחייהן. מטעם שירות המבחן, ציינה עו"ס וייס, כי יש לבדוק מול רשויות הרווחה את יכולותיו של האב כנושא תפקיד הורי כלפי הבנות, וכי לעת עתה נראה כי אין גורמים משפחתיים אחרים העשויים לקחת על עצמם את נטל הטיפול בבנות. כן הדגישה, כי דווקא כאשר מצויות הבנות בגיל ההתבגרות, לניתוק מאמן עלולות להיות השלכות משמעותיות. בא כוחו של אוזן ציין את נסיבותיו הייחודיות שפורטו מעלה, ובפרט התייחס למצבו הרפואי ולנטילת אחריות מצדו לאירוע התאונה. כן הוסיף, כי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות – אף כי אין הדבר מחייב את בית המשפט בהטלת גזר דין – יצרה אצל אוזן ציפיה. בא כוחה של נריאן הביא בפנינו מספר מקרים של גרימת מוות ברשלנות, בהם הוטל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות. כן הביא מחוות הדעת מטעם הבוחן המשטרתי לעניין הכשלים ההנדסיים בכביש, והתייחס לרשלנותו התורמת של המנוח. כ. באת כוח המשיבה טענה, כי אין שלושת המקרים מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת, חרף הקושי הטמון בהטלת עונשי מאסר בפועל על המבקשים, אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי. תוך כך ציינה את משפחות המנוחים שחרב עליהם עולמם, את עקרון קדושת החיים ואת הצורך להיאבק בתופעת תאונות הדרכים הקטלניות בכבישים. אשר ל נייאזוב , הדגישה באת כוח המשיבה, כי חרף הקושי, נראה כי בנותיה לא יישארו ללא מסגרת תומכת. אשר ל אוזן , הודגשה מידת רשלנותו בהתחשב בנסיבות ובמרחק נסיעתו לאחור, ונטען כי בעקבות כך, לא ניתן להסתפק בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, חרף נסיבותיו האישיות הטראגיות. אשר ל נריאן נטען, כי בעוד אין חולק כי למנוח רשלנות תורמת בנסיבות, מידת רשלנותה של נריאן גבוהה במיוחד שכן לא ניסתה לעצור או לבלום. ביחס לנסיבותיה האישיות של נריאן, ובפרט רווחת בתה, טענה בא כוח המשיבה כי קיים גורם שיוכל לטפל בדמות אביה של נריאן, סב בתה, וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להמרת עונש מאסרה לעבודות שירות. הכרעה לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לבקשות. הן תחומות במובהק לעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות ציבורית, ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, הן הועברו להרכב מתוך מצוקותיהם האישיות המשפחתיות של שלושת המבקשים, וניתן להם יום נוסף בבתי המשפט, אך לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממדיניות הענישה הנוהגת. ההשגה על חומרת העונש אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי למעט מקרים חריגים, בהם העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת (ראו, לאחרונה, רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.6.14) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה. בשל רף הרשלנות המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקיפוח חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו איפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (4) 162, 163 "...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב". מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: "לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו". על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי). לא למותר להזכיר כאן, כי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119) (עבירות המתה), תשע"ד – 2014, הצעות חוק – הממשלה תשע"ד 862 (9.7.14), הוצע (עמ' 875) להוסיף לחוק את סעיף 304 א' שעניינו "גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות" למקרי סטיה ניכרת מהתנהגות סבירה ותוך מודעות - ב"תג ענישה" של חמש שנים, וראו דברי ההסבר שם. כב. גם בנידון דידן המבקשים כולם אנשים נורמטיביים, אנשי משפחה, ובעלי נסיבות אישיות לא פשוטות, אם בשל המצב המשפחתי הכרוך בילדי נייאזוב ונריאן ואם בשל העבר המשפחתי הקשה של אוזן. חרף זאת לא ראינו להיעתר לבקשות לגופן. החובה לשמור על חוקי התנועה היא בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ( דברים ד', ט"ו), שמירה לא רק על חייו של אדם עצמו אלא גם על חיי הזולת. בית משפט זה חזר ושנה את המדיניות השיפוטית בכגון דא; אכן, ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (2006), המובא תדיר על-ידי סנגורים בתאונות דרכים, הוחלט ברוב דעות, אליו השתייכתי עם השופט ג'ובראן כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה , שלא להטיל מאסר בפועל. אמנם ציינתי את המדיניות בכגון דא, לפיה "דינם של המורשעים בגין (גרימת מוות ברשלנות – א"ר) תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים", ובהמשך נאמר: "אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי". באותו עניין ספציפי הטתה את הכף מבחינתי במידה רבה נכות פסיכיאטרית של 75% שהוכרה למבקשת שם. ואולם, ברע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012) (וראו גם דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (2012)) (להלן עניין מזרחי ) , שבנו ושיננו את המדיניות השיפוטית . יצויין כי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (2009) נאמר מפי השופט הנדל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד , ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני , בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי , אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". דברים אלה צוטטו מפי המשנָה לנשיא נאור ברע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012) (להלן עניין הרמוס ), שם הובאו גם מדברי השופט לוי בע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009), על "המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות בסיסיים". כג. ומדוע "ייענשו" בנות נייאזוב ונריאן על מעשי אמותיהן? האתוס היהודי שולל ענישה בין דורית; "בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן" ( יחזקאל יח, כ). במקום אחר ובהקשר אחר עמדתי על המתח האמור בין המקורות ודרכי יישובו (בבג"ץ 9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף (2009), בפסקאות ד-ה לחוות דעתי; לסקירה נוספת ברוח זו ראו ע"מ (ירושלים) 464/03 פלמוני נ' אלמוני (2004), בפסקאות 70-62 לפסק דינו של השופט – כתארו אז – מ' דרורי ) . אך לא בכך עסקינן כאן; ענייננו בסיטואציה עצובה, שבה עלול להיגרם סבל לבנות בשל מאסר האם, אך אין מטילים חלילה "עונש" על הבנות, והדבר דומה, למרבה הצער למצבים אחרים, לא מעטים, שבהם משנאסר אדם סובלת משפחתו. אולם לא בזאת ענייננו. כד. אבקש בנקודה זו להדגיש את אחריותן וחשיבות תפקידן של רשויות הרווחה במעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בבנותיהן של נייאזוב ושל נריאן (ראו לעניין זה חוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז בעניין הרמוס . כאמור, הקושי העיקרי שניצב בפנינו הוא ניתוק הבנות מאמותיהן, במצב של חסר בתמיכה המשפחתית האחרת, בדמות האב. הנה דברים שנאמרו בחוות דעתי בעניין הרמוס הנזכר: "לא אכחד ... ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי; אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה ". כה. סוף דבר - אין ספק, וכמתואר מעלה, כי האירועים הקשים הטביעו חותמם בחיי המבקשים, החווים את תוצאות התאונה. ואולם ממול לנגד עינינו חיי המנוחים שנקטעו באבם ועקרון קדושת החיים, עקרון יסוד במורשתנו המשפטית, העברית והישראלית, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, וסבל משפחת הקרבנות. סוף דבר: משקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא מאסר בפועל, בהיעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד המצדיקות זאת. קשיים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בכניסה למאסר הם אינתרנטיים למצב, ועל כן ככלל לא ייראו אלה כנסיבות להקלה (עניין אלמוג; עניין מזרחי; עניין הרמוס ). בשלושת המקרים שבפנינו נראה כי רף הרשלנות היה גבוה, ואין בנסיבות האישיות – מצערות ככל שיהיו – כדי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. אדרש כעת בקצרה לכל מקרה בנפרד. מן הכלל אל הפרט רע"פ 2996/13 כו. נציין כי על שלושת המקרים שבפנינו אין תיקון 113 לחוק העונשין חל, על פי מועדי הכרעת הדין אל מול כניסתו לתוקף. במקרה של המבקשת נייאזוב , אף אם ניתן להניח, עצרה בסמוך לתמרור עצור, נעוצה רשלנותה, כפי שנקבע בבתי המשפט הקודמים, בכך שלא נתנה זכות קדימה לרכב המעורב שנע משמאלה, אף כי שדה הראיה שברשותה איפשר לה לראותו ולעצור בטרם חצתה את הצומת. חוות הדעת שהוגשה מטעמה של נייאזוב, ובה הוטלה האחריות לתאונה על הרכב המעורב, לא נומקה דיה. אשר לנסיבותיה האישיות, הן אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת. מקריאת תסקירי שירות המבחן, ניכר כי אכן מדובר באשה נורמטיבית, החווה סבל רב בעקבות התאונה, בה נהרגה חברתה. לכך יש להוסיף כמובן את הדאגה לרווחת בנותיה, המצויות בגיל ההתבגרות, גיל משמעותי מבחינה התפתחותית, כדבריה של עו"ס וייס, ללא שהאב מגלה נכונות להירתם למשימת הטיפול בהן. ואולם, עם כל הצער שבדבר, אין בכוחן של נסיבות אלה לשנות מן התוצאה אליה הגיעו בתי המשפט הקודמים, כפי שפורט מעלה. כאמור, יש לבקש מאוד כי רשויות הרווחה ילוו את בנותיה של נייאזוב בתקופת מאסרה. רע"פ 4845/13 כז. אשר למבקש אוזן , מצטיירת ניגודיות הבולטת לעין בין נסיבות חייו הטראגיות מזה, לבין מידת רשלנותו הבולטת בחומרתה בפרשה מזה. למקרא התסקירים אין חולק, כי אוזן הוא איש משפחה ובעל זכויות רבות, כמתואר מעלה, לרבות התנדבות בקהילה; ואולם נסיבות התאונה אינן מאפשרות לסטות ממדיניות הענישה הנהוגה. כמתואר, נסע המבקש לאחור למרחק משמעותי ( 37 מטר ), במהירות בלתי סבירה לנסיעה מסוג זה, בחניה של מרכז מסחרי הומה אדם ומבלי להיעזר באמצעי זהירות המותקנים ברכבו. כח. אשר לטענתו של אוזן, כי הזמנת חוות דעת של הממונה יצרה אצלו ציפיה: אזכיר תחילה, כי הממונה לא אישר התאמתו לעבודות שירות בנסיבותיו. במישור הכללי יש להדגיש, כי אמנם הזמנת חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות יוצרת ציפיה מסוימת, וכשלעצמי מפציר אני בבתי המשפט שלא להזמין חוות דעת ממונה, אלא אם כן נטייתם הברורה היא לכיוון זה. עם זאת, במובן המשפטי, אין בעצם הזמנת חוות הדעת כדי לכבול את ידיו של בית המשפט הגוזר את דין הנאשם, לא כל שכן כאשר בית המשפט מציין זאת מפורשות בהחלטתו. נזדמן לי לומר, כי "מטבע הדברים, כשמזמין בית המשפט חוות דעת לגבי נאשם מאת הממונה על עבודות שירות, יש בכך אינדיקציה לכיוון מסוים, וציפיה אנושית (גם אם לא – מכל וכל – אינטרס הסתמכות במובן המשפטי)" (ע"פ 6294/05 חובב נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה ב' לחוות דעתי); אך נאמר שם בהמשך, כי "אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין, או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע" (וראו גם דברי השופט דנציגר בע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (2009) בפסקה 10 לחוות דעתו; וכן ראו, לאחרונה, רע"פ 3026/14 רימן נ' מדינת ישראל (4.5.2014), בפסקה 12). ואחר כל אלה – לטעמי ככלל כל הזהיר במשלוח לממונה הרי זה משובח בראש וראשונה, במישור האנושי כלפי הנאשם, וגם טרחת הממונה ראויה להתחשבות. רע"פ 6926/13 כט. ההכרעה בבקשה זו לוותה בהתלבטות רבה, שנבעה הן מן העבודה, כי המנוח תרם באופן מסוים לתוצאה, והן בשל הדאגה לרווחת בתה הפעוטה של המבקשת נריאן . אשר לנסיבות התאונה, חרף רשלנותו של המנוח, לא נוכל להתערב בקביעה כי מידת רשלנותה של נריאן מצויה ברף הגבוה, היא לא ניסתה לבלום או להאט, ונדמה כי לא הבחינה במנוח, אף ששדה הראיה שברשותה איפשר לה לעשות כן. בהקשר זה אוסיף, כי הכשלים הקיימים בכביש, שצוינו בחוות דעתו של הבוחן המשטרתי, אינם משנים ממסקנה זו: אשר לעץ הניצב בצד הדרך נקבע, כי זה לא הסתיר את שדה הראיה של המבקשת. וביחס לתמרורי המהירות; אכן, היא נסעה במהירות שאינה חורגת מן המותר "פורמלית", ואולם נסיעה במהירות המותרת אינה חזות הכל; על כל נהג לפעול בהיגיון, בדריכות ובהתאם למצב הקיים בכביש . חוששני, כי נריאן לא פעלה כך. אשר לנסיבותיה האישיות, אין ספק כי ניתוק ילדה בת 4 מאמה לתקופת חודשים נעשה בלב כבד. בהקשר זה יש לקוות כי אביה של נריאן, יוכל למלא – כטענת המשיבה – את תפקיד המטפל העיקרי, וכאמור מעלה קיימת חשיבות מיוחדת אף כאן לתפקידן של רשויות הרווחה במעקב אחר שלומה ורווחתה של הפעוטה. כללם של דברים ל. סופו של דבר, שאין בידינו להיעתר לבקשות רשות הערעור. עונשי המאסר שהוטלו על המבקשים יעמדו בעינם. המבקשות נייאזוב ונריאן יתייצבו לתחילת ריצוי המאסר בפועל, ביום 19.10.14 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית הסוהר "נוה תרצה" במתחם איילון, והמבקש אוזן יתייצב באותו יום עד השעה 10:00 בבית הסוהר "דקל" בבאר שבע, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר. על המבקשים להצטייד בתעודת זהות, ובידיהם לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק ארז : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז באב תשע"ד (13.8.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13029960_T09.doc מש / + חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"פקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ\"א – 1961",
"תקנות התעבורה, תשכ\"א – 1961",
"כלל אל הפרט רע\"פ 2996"
] | 148
|
258,949
|
בבית המשפט העליון רע"ב 10085/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: חגי עמיר נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר בקשה למתן רשות ערעור החלטה א. זו בקשת רשות ערעור מיום 27.10.05 על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (השופטת נגה אהד) מיום 28.9.05, בה נדונו נושאים אחדים, ובהם בקשה לאישור ביקור אצל המבקש לגב' פלונית, שכנת משפחתו. נקבע לענין זה, כי משנבדקה הבקשה על-ידי שב"כ ושב"כ מתנגד לביקור, החלטת המשיבה שלא לאשר את הביקור סבירה, ולפיכך לא התערב בה בית המשפט קמא. הבקשה מופנית כלפי נושא זה בהחלטה. ב. יוזכר כי המבקש מרצה עונש מאסר של שש עשרה שנה, שראשיתו ביום 5.11.95, וזאת בעבירות קשר לביצוע פשע – הפשע הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין עליו השלום – והחזקת נשק. ג. המבקש ציין כי ייסד בקשתו על החלטת סגן הנשיא (כתארו אז) אליעזר ריבלין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.3.99. יצויין כי בהחלטה זו – שצורפה לתגובת המשיבה כפי שיפורט – נאמר בין השאר "העותר מבקש כי יוגדל מעגל המבקרים אותו עד שיכלול גם בני משפחה שאינם בדרגה ראשונה וכן ידידים ומכרים. המשיב הודיע היום כי אין לו התנגדות עקרונית להעתר לבקשה זו. הוא מסביר שעל העותר להעביר לשלטונות הכלא רשימה של אנשים המבקשים לבקר אותו על מנת שזו תיבדק לגופה. העותר יערוך רשימה שכזו ובמידת הצורך יוכל לפנות בעתירה מתאימה אם בקשתו בענין זה תידחה". בעקבות זאת טוען העורר, כי "כבר שנים רבות אני באגף הפרדה ויכול לשוחח עם אורחים רבים, ביטחוניים ופלילים, ומדוע דווקא אתה אני לא יכול לשוחח? ומדובר בשכנה של משפחתו שהיא כבר סבתא לנכדים ללא שום עבר פלילי, ללא קשר לפוליטיקה". המבקש טוען כי מניעת הביקור משמעה "שמדובר בהמשך האפליה נגדו ועוד רדיפה פוליטית מתמשכת, שפשוט אין עוד סיבה אחרת". ד. (1) נתבקשה תשובת המשיבה. נאמר בה, ראשית, כי אין המדובר בנושא בעל חשיבות כללית שבשכמותו יש להצדיק רשות ערעור. שנית, המבקש אסיר בטחוני, ולכן אינו זכאי לפי נהלי שירות בתי הסוהר (שב"ס) אלא לביקוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה. לגבי המבקש דנא, באשור גורמי הביטחון, הורחב מעגל המבקרים גם לקרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה; אך מחשש להפצת משנה רעיונית של פגיעה באישים, סבורים גורמי הביטחון כי אין להרחיב את מעגל המבקרים מעבר לקרובי משפחה. (2) באשר לבקשה הספציפית, מעבר לטיעון שאין מדובר בבקשה שלגביה נשקלת רשות ערעור, נאמר כי בכללי השב"ס, המנוסחים בפקודת נציבות שב"ס 03.03.00, ניתנים לאסירים ביטחוניים רק ביקורי קרובים מדרגה ראשונה, אך למבקש אושרו ביקורים של קרובי משפחה מדרגה רחוקה יותר, כגון דודים, בני דודים ואחיינים. ואולם – כאמור – לגבי המבקרת בה מדובר, קיים חשש להפצת משנה רעיונית של פגיעה באישים. באשר להחלטת השופט ריבלין מ- 1999, נאמר, כי אכן הוגדל מאגר המבקרים אצל המבקש, אך כיום אין ניתן לאפשר ביקורים של מי שאינם קרובים, נוכח עמדתם של גורמי הביטחון. ה. (1) בהחלטה מיום 29.12.05 ביקשתי הבהרה האם הסתייגות שב"כ מן הביקור כללית, או ספציפית לגבי הגברת בה מדובר. אם המדובר בהסתייגות בעלת אופי כללי, ביקשתי להודיע אם יש בנמצא חריגים לגבי אסירים ביטחוניים באשר לביקורים של מי שאינם קרובי משפחה. (2) במענה נמסר, כי ההתנגדות כללית וספציפית כאחד. כללית – כיוון שיש התנגדות לביקורי מי שאינם קרובי משפחה, ואין זו התנגדות ספציפית לגבי האשה בה מדובר. להתנגדות - עם זאת - גם אופי ספציפי, נוכח חוות דעתם של גורמי הביטחון לגבי המבקש, לעניין משנה רעיונית של פגיעה באישים. נמסר מטעם שב"ס "כי גם כאשר מתקיימים חריגים לכלל הקובע כי אסירים ביטחוניים יזכו בביקורים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד (הדגשה במקור – א"ר) - ולפי בדיקת שב"ס ישנם חריגים בודדים בלבד לכלל זה בקרב האסירים הביטחוניים – הדבר נעשה באישור פרטני של הגורמים הרלוונטיים לגבי כל אסיר", במקרה דנן לעת הזאת הוגבלה החריגה לקרובי משפחה בלבד. (3) עיינתי בחוות דעתם של גורמי הביטחון, שהועברה אלי על פי ההחלטה האמורה. (4) בעקבות זאת ביקשתי - בהחלטה מיום 12.1.06 – כי המשיבה תודיע אם נכונה היא לאפשר ביקור אחד לשכנה בה מדובר, בפיקוח מתאים, בלי להתחייב להמשך או לביקורים נוספים או אחרים. המשיבה הודיעה כי אין לדעתה מקום לכך, מן השיקולים הכלליים, וכן בשל העלאת החשש - כאמור - כי ביקורים אצל המבקש ישמשו להפצת אידיאולוגיה של פגיעה באישים, וכן נוכח עקרון השוויון, נוכח מספרם הרב של אסירים ביטחוניים אחרים. כחיזוק צורפה הכרעת דין מיום 22.1.06 בבית משפט השלום בנתניה, שבמסגרתה הורשע המבקש באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שהשמיע איומים לפגיעה בראש הממשלה אריאל שרון. (5) עיינתי בהכרעת הדין (מפי סגנית הנשיא לורך), מדובר בפרשה מיום 31.10.04; משחייג סוהר להורי המבקש ולא היה מענה, אמר המבקש באיום "אני יכול להרים שיחת טלפון ולדאוג שיחסלו ויפוצצו את שרון". לאחר שמיעת הראיות הורשע המבקש. ו. (1) מלכתחילה אולי ניתן היה שלא להיעתר לבקשה זו על יסוד הכלל המקובל באשר לרשות ערעור, הנשקלת כשהמדובר בבעיה משפטית בעל חשיבות או בבעיה כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הנשיא שמגר) וכמוהו דוגמאות רבות. עם זאת, ככל שמתרבות השנים שבהן יושב אדם בבית הסוהר, הדעת נותנת כי ראוי לנסות לברר את משאלתו בהקשר לביקורים ככל שאינה חורגת לאמיתה מן המסגרת המשמשת בכגון דא. (2) באשר לבקשה לגופה, הטרידתני שאלת השויון, והמדיניות בעניין זה. היסוד הנורמטיבי בעיקרו הוא תקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978, פרק ה' ופקודת נציבות בתי הסוהר 03.02.00 שבתוקף מ- 15.3.02 ועודכנה לאחרונה ב- 12.12.04. בסעיף יד(1) בה נאמר "אסירים יורשו לקבל ביקורי משפחה מדרגת קרבה ראשונה ..."; בסעיף יד(4) מוגדרת קרבה ראשונה כהורים, בן/בת זוג, ילדים, אחים/אחיות, וכקרבה שניה סב/סבתא, דודים, דודות, בני דודים ובני דודות. מתגובת המדינה לעתירה בפני השופט ריבלין בבאר שבע ב-1999 אני למד שכבר אז היתה נכונות לחריגה לגבי המבקש. מהי הגמישות הנוהגת ביישום הפקודה? המבקש מוגדר כנמסר כ"אסיר ביטחוני"; הואיל והנושא לא עלה בבקשה ואין בפני נתוני הגדרה, לא אדרש לכך, ולשאלה היש סיווגי משנה בתוך אסירים כאלה; איני מביע דעה בעניין זה. ואולם, כנטען אושרו למבקש לפנים משורת הדין ביקוריהם של קרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה, ונאמר (ראו החלטתו של השופט ריבלין) כי יישקלו גם ביקורים נוספים, שמעבר לבני משפחה. לא נאמר מי הם גנרית האסירים הביטחוניים - המעטים, כנמסר - המקבלים ביקורים של אנשים שאינם קרובי משפחה ובמה זכו הם, מה הקריטריונים לכך ומה דרך הפיקוח על שיקול הדעת של שב"כ ושל שב"ס לענין שויוניות; זאת, כדי להבין אם בא עניינו של המבקש בגדר החריגים. שאלה אחרת, בגדרי סבירות, היא - אם אכן ישנם חריגים כאמור, האם יש סכנה שבביקור אחד (כפי שנתבקש) של שכנה פלונית, שלגביה כשלעצמה אין טענה ספציפית, יש משום אותו חשש להפצת אידיאולוגיה של פגיעה באישים, והרי ממילא אם יתברר כי נעשה דבר שלא כדין ניתן למנוע ביקור כזה בעתיד. זאת, גם אם יש חשדנות מבוססת כלפי המבקש נוכח רקע הרשעתו בעבירה קשה ובזויה ודרכיו, כעולה מן החומר. בגדרי שאלות אלה שקלתי איפוא אם יש מקום להעביר את הבקשה להרכב. ואולם, לאחר העיון החלטתי שלא לעשות כן; הטתה את הכף הרשעתו של המבקש כאמור בבית משפט השלום בעבירת איום; הרשעה זו, שאמנם אינה חלוטה, הקשורה בהתנהגותו בכלאו, הכריעה לעת הזאת את הכף, כדי שלא להתערב בעמדת בית המשפט קמא והמשיבה באשר לביקורים שמעבר למשפחה. (3) נוכח כל אלה, איני נעתר לבקשה. ניתנה היום, י"ז בשבט תשס"ו (15.2.06). ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05100850_T10.doc הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"חוק העונשין, תשל\"ז-1977",
"תקנות בתי הסוהר, תשל\"ח-1978"
] | 178
|
33
|
בבית המשפט העליון בש"א 5923/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני בקשה להעברת מקום דיון בשם המבקש: בעצמו החלטה הבקשה היא להעברת תיק משפחה מבית המשפט לענייני משפחה באילת לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע, לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. דין הבקשה להידחות על הסף. הסמכות לפי סעיף 78 עוסקת בהעברת מקום דיון בין אזורי שיפוט שונים; ואילו בתי המשפט באילת ובבאר-שבע מצויים שניהם באותו אזור שיפוט. את הבקשה יש להפנות, איפוא, לנשיא בית משפט השלום או לסגן הנשיא לענייני משפחה. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ג' בתמוז, תשס"ה (10.07.05). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05059230_A02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ד – 1984"
] | 181
|
37
|
בית המשפט העליון בירושלים רע"פ 97 / 3556 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : דיב נביל נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 1452/97 שניתנה ביום 8.6.97 על ידי כבוד השופט גינת בשם המבקש: עו"ד מ' שילה החלטה אף כי נציג המדינה לא התייחס לענין הסמכות ולענין אופן הגשת ההליך, ספק רב בעיני אם רשאי אני לטפל בבקשה כפי שהוגשה או לדון בענין כדן יחיד. בהנחה שהחלטת השופט גינת ניתנה לפי סעיף 87(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, היא ניתנה לפי פיסקה (ד) של אותו סעיף לערעור וההליך הנכון הוא ערעור ולא הגשת בקשת רשות לערער. בהעדר הוראה מיוחדת לענין זה בסעיף 26 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ז1984-, יש לברר את הערעור במושב תלתא. המזכירות תקבע איפוא את הבקשה (בהנחה שמותר להתייחס אליה כאל ערעורׂ לפני הרכב של שלושה שופטים בדחיפות ובימים הקרובים . יש להקדיש לדיון 15 דקות. ניתנה היום, י"ח בסיון תשנ"ז (23.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035560. B04 חכ/
|
[
"חוק העונשין, תשל\"ז1977",
"חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ\"ז1984"
] | 193
|
12,689
|
בבית המשפט העליון ע"א 2880/97 - 1 ע"א 2908/97 ע"א 2997/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סמואל יוסף ז"ל 2. סמואל שמואל,עו"ד 3. חתמי ללוידס לונדון 4. כלל חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. פרנקל בת שבע 2. רינון חיה,עו"ד 3. שיף אבי 4. עוזיאל דני בקשה לאיחוד הדיון בשם המשיבה הראשונה: עו"ד מ. ויתקון החלטה 1. איחוד הדיון בערעורים שבכותרת כמבוקש. 2. אני מבקשת להביא בפני בעלי הדין את האפשרות להעביר את הסכסוך שביניהם להליכי פישור על-פי סעיף 79ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והתקנות שהותקנו על-פיו. בימים אלה נערך נסיון בבית-המשפט העליון במסגרתו פועלים מפשרים שונים (ובהם שופטים בדימוס) ליד בית המשפט, ומנסים להביא את בעלי הדין לידי סיום מוסכם של הסכסוך שביניהם. עד כה נרשמו הצלחות בשיעורים נאים. המדובר, כאמור, בהליך נסיוני אשר אינו כרוך בתשלום, ואשר אינו פוגע ב"תור" התיקים הממתינים לדיון. נהפוך הוא, ניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה בסמוך לאחר הפגרה על אף שהמדובר בערעורים שהוגשו בעת האחרונה. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להביא עמדתם להצעה שלעיל, וזאת תוך 20 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א בתמוז תשנ"ז (16.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028800. Q01
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984"
] | 200
|
27,174
|
ב בית המשפט העליון ע"א 2880/97 - ה' וערעור שכנגד ע"א 2908/97 ע"א 2997/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים בע"א 2880/97 והמשיבים בשאר הערעורים : 1. עזבון המנוח סמואל יוסף ז"ל 2. סמואל שמואל,עו"ד 3. חתמי ללוידס לונדון 4. כלל חברה לביטוח בע"מ נגד המ ערערת בערעור שכנגד בע"א 2880/97 והמשיבה בשאר הערעורים : 1. פרנקל בת שבע המערערת בע"א 2997/97 והמשיבה בשאר הערעורים: 2. רינון חיה,עו"ד המשיב בכל הערעורים: 3. שיף אבי המערער בע"א 2908/97 והמשיב בשאר הערעורים: 4. עוזיאל דני בקשה למחיקת ערעור ים בשם המערער הראשון בע"א 2880/97: עו"ד יורם יוסיפוף בשם המערערת בערעור שכנגד בע"א 2880/97: עו"ד מ. ויתקון בשם המערערת בע"א 2997/97: עו"ד נתן רסקין בשם המערער בע"א 2908/97: עו"ד י. עוזיאל החלטה 1. לבקשת באי כוח בעלי הדין נמחקים הערעור שכנגד בע"א 2880/97, ע"א 2908/97 ו-ע"א 2997/97, ללא צו להוצאות. 2. ע"א 2880/97 נשאר על כנו. 3. נרשמה התנגדות עו"ד יוסיפוף להסכם הפשרה בין המערער בע"א 2908/97 והמערערת בערעור שכנגד בע"א 2880/97, אך מאחר שהצדדים להסכם לא חזרו עוד על בקשתם לתת תוקף של פסק דין להסכם זה, ההתנגדות איננה רלבנטית. ניתנה היום, ב' בטבת תשנ"ח (31.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028800. O07
|
[
"כלל חברה לביטוח בע\"מ נגד המ ערערת בערעור שכנגד בע\"א 2880"
] | 203
|
40
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 706/94 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין העותר ת: שפרה רונן נגד המשיבים : 1. פרופ' אמנון רובינשטיין - שר החינוך והתרבות 2. משרד המשפטים - מחלקת החנינות 3. נציב שירות בתי הסוהר 4. שנסי עזרא תאריך סיכומים: ג' אלול התשנ"ט (15.8.99) בשם העותר : עו"ד יהודה רסלר בשם המשיבים 3-1: עו"ד מלכיאל בלאס, ממונה על ענייני הבג"צים בפרקליטות המדינה בשם המשיב 4: עו"ד אביגדור פלדמן עו"ד מיכאל ספרד תשובה לצו על-תנאי פסק-דין השופט מ' חשין: זו הפעם שאלת-משפט יחודית לפנינו: חנינה או הקלה בעונש שהעניק נשיא המדינה לעבריין - הניתנות הן לביטול? ואם ניתנות הן לביטול - מהו שבכוחו להביא לביטולן? השאלה ייחודית היא, הואיל ונשיא המדינה אין הוא כשאר רשויות ציבור, ומעשי חנינה או הקלה בעונש שעושה הנשיא אין הם כשאר מעשיהן של רשויות ציבור. העתירה שלפנינו היא לבטל מעשה הקלה בעונש שהעניק נשיא המדינה למי שהורשע בדינו; לבטל הקלה בעונש ולהחזיר לכלא מי שכבר נפטר לביתו. מתבקשים אנו לעשות מעשה שאינו קל, וממילא נשגיח היטב בדרכנו ונלך בה זהיר-זהיר. אלא שעד אשר נגיע לבחינת הסוגיות במשפט דרך ארוכה עוד לפנינו, והיא בתיאור העובדות שלעניין. ופרשה זו שלפנינו פרשה מפותלת היא, מפותלת וסבוכה. עיקרי העובדות שלעניין 2. הדמות המרכזית בהליכים שלפנינו הוא מר עזיז עזרא שנסי, המשיב מס' 4 לעתירה, ולהלן נכנה אותו - שנסי. שנסי הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הורשע ברצח אברהם סמרגנדי ז"ל, וערעורו לבית-המשפט העליון נדחה. לסמרגנדי ולשנסי היו חנויות בתחנה המרכזית (הישנה) בתל-אביב, ובין השניים נמשך והלך סיכסוך שמקורו היה ברצונו ובנסיונותיו של סמרגנדי לדחוק את שנסי מחנותו-שלו. במהלך סיכסוך ממושך זה אף פנה שנסי פעמים אחדות למשטרה בבקשה כי תחקור בתלונותיו נגד סמרגנדי. יום אחד, ובעקבות פריצה שהיתה לחנותו, הלך שנסי אל חנותו של סמרגנדי ואקדחו עליו. בין השניים התפתחו חילופי דברים קשים, ובמהלכם שלף שנסי את אקדחו וירה אל-עבר סמרגנדי שתים-עשרה יריות. שמונה מאותם כדורי-אקדח שנורו פגעו בגופו של סמרגנדי - פגעו ונטלו את חייו. בית-המשפט המחוזי הרשיע את שנסי בעבירת רצח, ואולם ההרשעה לא היתה אלא ברוב דעות. שופט המיעוט האמין לשנסי כי סמרגנדי תקפו תחילה בסכין, וכי הוא, שנסי, שלף את אקדחו וירה בסמרגנדי כהגנה עצמית. יחד עם זאת, כך סבר שופט המיעוט, שנסי המשיך לירות בסמרגנדי גם לאחר שכרע-נפל, ויריות אלו חרגו מגדר הגנה עצמית. אך הואיל ולא ניתן להכריע אלו יריות היו יריות-המוות, אמר שופט המיעוט להרשיע את שנסי בעבירת נסיון רצח תחת הרשעתו בעבירת רצח. בית-המשפט העליון דחה את ערעורו של שנסי על הרשעתו, גם-הוא ברוב דעות של חבריו. שופט המיעוט, השופט אליעזר גולדברג, סבר כי נתקיים ספק באשר להיעדרו של יסוד הקינטור, ועל-כן הציע להרשיע את שנסי בעבירת הריגה תחת הרשעתו בעבירת רצח. 3. לא חלפו אלא שבועות מספר מאז הכרעת הדין בבית-המשפט העליון, ושנסי פנה שתי פעמים אל נשיא המדינה בבקשת חנינה: פעם במכתב שבכתב-ידו ופעם במכתב באי-כוחו, עורכי הדין פרופ' דוד ליבאי ודן שיינמן. מכתבו של שנסי, וכמותו מכתבם של באי-כוחו, רוויים בקשת חסד ורחמים ומצביעים הם על מצבו הקשה של שנסי. את מכתבו-שלו משתית שנסי, בעיקר, על הנסיבות החריגות של הפרשה ועל מצב בריאותו, וכך מתאר הוא, בין השאר, את מצב בריאותו: " .. המחלה שבי כואבת ומשאירה את חותמה בי יותר ויותר לאחר כמה התקפות לב קשות ומחלת ריאות דרכי נשימה ובעיות רפואיות נלוות החורצת (כך) את דיני כמעט למוות בין הכלאים" בעוד אשר מכתבו של שנסי בולטת בו הנימה האישית, מכתב באי-כוחו הוא מכתב "משפטי", בנוי וסדור כהילכת עורכי-הדיינין. עיון במכתב זה מעלה בבירור כי נשען הוא על שני עמודי-תמיכה, וכאמור ברישה למכתב: 2. בקשת חנינה זו מבוססת על שני טעמים עיקריים אשר יפורטו בהמשך: א. ב. נסיבותיו האישיות של המבקש ובעיקר מצבו הרפואי החמור והסכנה המיידית לחייו עקב המשך מאסרו. נסיבות המקרה. ................ " (ההדגשה במקור - מ' ח') בהמשך המכתב מזכירים באי-כוחו של שנסי את שופטי המיעוט בשתי הערכאות, ולטענתם "מן הראוי לקחת זאת בחשבון כשיקול רציני בשיקולי החנינה". כן מפורט עניינו של שנסי ומסכת ההתעללויות בו מצידו של סמרגנדי. מצב בריאותו הקשה של שנסי מהווה מוטיב מרכזי במכתב. באי-כוחו כותבים, למשל, כי "כבר בעת שנעצר היה מר שנסי אדם חולה מאד ...", וכי - "... במשך ארבע השנים ורבע מאז שנעצר - חלה הדרדרות כה חמורה במצבו הבריאותי והנפשי עד כי הרופאים סבורים שנשקפת סכנה מיידית לחייו אם מאסרו ימשך ." (ההדגשה במקור - מ' ח') עוד נאמר באותו מכתב על שנסי כי "[]מצבו הבריאות והנפשי חמור מאין כמוהו" וכי "[]הוא גווע לנגד עינינו". לקראת סיומו של המכתב חוזרים באי-כוחו של שנסי על נסיבותיה החריגות של הפרשה; מתארים הם את שנסי כ"אדם הגווע ממש לנגד עינינו"; וחותמים הם את דבריהם במלים אלו: "אפילו אם מתעלמים מכל הטענות הנ"ל ואפילו אם מתעלמים מדעות שני שופטי המיעוט ויוצאים מן הנחה שעזרא שאנסי הוא רוצח, גם אז במצבו הבריאותי הנוכחי ובהתחשב בסכנת המוות האורבת לו בכל רגע, ראוי וצודק לדעתנו לשחררו לאלתר. נבקש איפוא כי כב' יתיחס לבקשת חנינה זו כבקשה מיוחדת ויוצאת דופן ויחון את מרשנו באופן שישוחרר לאלתר או בהקדם." לבקשת החנינה צורפו שתי חוות-דעת של רופאים ועניינן מצב בריאותו של שנסי: האחת, חוות-דעת מסכמת של ד"ר אילן אור, מנהל מכון הלב של מרכז הבריאות "פרוקרדיה", והאחרת, חוות-דעתו של הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן. נפתח באומרנו כי שתי חוות-הדעת - כל אחת מהן בדרכה - מעלות סכנה ממשית לחייו של שנסי אם לא ישוחרר מן הכלא. בחוות-דעת אלו נוסיף ונדון בהמשך דברינו. 4. עד שבקשת החנינה באה להכרעת הנשיא, נתמנה פרופ' ליבאי לכהונת שר המשפטים, ועל-כן הועבר הטיפול בבקשה לחבר הממשלה פרופ' אמנון רובינשטיין שהיה אותה עת שר האנרגיה והתשתית. השר רובינשטיין המליץ לפני הנשיא לקצוב את עונשו של שנסי לעשר שנות מאסר מיום מעצרו, והנשיא קיבל את ההמלצה וחתם על כתב הקלה בעונש: תחת מאסר עולם שנגזר עליו העמיד הנשיא את עונשו של שנסי על עשר שנות מאסר בפועל החל ביום מעצרו. לאחר כשנה, בעבור שני שלישים ממאסר עשר השנים ובהצטרף לכך החלטה על הקלה מינהלית, שוחרר שנסי מכילאו לאחר ריצוי מאסר בן שש שנים וארבעה חודשים. 5. בִּיתו של סמרגנדי המנוח לא השלימה עם החלטת הנשיא להקל בעונשו של שנסי, וביום 2.2.1994 פנתה אלינו בעתירה בה הצביעה על פגמים רבים שנפלו, לטענתה, בהליך ההקלה בעונש. אותה עת טרם שוחרר שנסי מכילאו, ובקשת העותרת היתה כי נורה ושנסי לא ישוחרר לביתו. סירבנו לבקשתה של העותרת ליתן צו ביניים, ושנסי אכן שוחרר מכילאו. 6. עוד העתירה תלויה ועומדת, ולעותרת נתגלה דבר קשר פסול שנקשר בין יוסף שנסי, אחיו של שנסי, לבין אחד בשם משה משיח (להלן נכנה אותו - משיח) פקיד בקופת-חולים. תכלית הקשר: השגת חוות-דעת של רופאים המצביעות על מצב בריאותו החמור של שנסי, חוות דעת האמורות לתמוך בבקשת חנינה. בתמורה להשגתן של אותן חוות-דעת אמור היה אחיו של שנסי לשקול על ידו של משיח טבין-ותקילין - 115,000 ש"ח, והם שוויים של 50,000 דולר של ארה"ב אותה עת. היתרנו לעותרת לתקן את העתירה, ובה-בעת החלה המשטרה חוקרת בעניינו של אותו קשר. 7. נקצר במקום שיכולנו להאריך: לסופם של הליכי משטרה הוחלט להגיש כתב אישום נגד משיח ונגד יוסף שנסי, בעבירה של קשר לביצוע פשע. עקב כך החלטנו לדחות את שמיעתה של העתירה עד לסיום ההליכים הפליליים. 8. תוך כדי ההליך הפלילי נחתם הסדר-טיעון בין המדינה לבין משיח, ומשיח הודה בעובדות אלו (בין שאר עובדות): "שני הנאשמים [משיח ויוסף שנסי] קשרו קשר לפיו נאשם 1 [משיח] יפנה לרופאים אותם הוא מכיר, ודרכם ישיג חוות-דעת לא נכונות אשר יעידו כי עזרא [שנסי] חולה אנוש, גווע בכלא, כי ימיו ספורים וכי המשך שהייתו בבית הסוהר מסכן את חייו. את חוות הדעת האלה ימציא נאשם 2 [יוסף שנסי] לעזרא בתמיכה לבקשת החנינה שתוגש." העבירה שיוחסה למשיח בשל עובדות אלו היתה - כאמור - קשירת קשר לבצע פשע. משיח הורשע בעבירה זו, ועונשו נגזר, כעתירת התביעה, לחודשיים מאסר בפועל שהומרו בעבודות שירות. 9. לאחר שנסתיים ההליך הפלילי נגד משיח, הגיע תורו של יוסף שנסי, אחיו של שנסי (להלן נכנה אותו - האח או אחי-שנסי). האישום נגד האח היה אותו אישום שכנגד משיח - קשירת קשר לבצע פשע - ובעקבות סיום ההליכים נגד משיח הוגש נגד האח כתב אישום מתוקן, ולפיו קָשַר קֶשֶר עם משיח, בנסיבות מחמירות, שלתמיכה בבקשת חנינה שיגיש שנסי לנשיא המדינה, ישיג משיח חוות-דעת רפואיות שאינן דוברות אמת ואשר תעדנה כי שנסי חולה אנוש וגווע בכלא. בית-המשפט הרשיע את האח בעבירה שיוחסה לו, ועונשו נגזר ל12- חודשי מאסר, מתוכם 5 חודשים לריצוי בעבודות שירות והיתרה מאסר על-תנאי. האח ערער על הרשעתו בדין ועל גזר-הדין ואילו המדינה עירערה על קולת העונש. בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את ערעורו של האח, לקבל את עירעורה של המדינה, וגזר על האח עונש מאסר בן 18 חודשים, מתוכם 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה מאסר על-תנאי. וכך אמר בית-משפט השלום, מפי השופטת נירה לידסקי, בהרשיעו את אחי-שנסי: "... אני מחליטה להרשיע הנאשם [אחי-שנסי] ורואה את התביעה כמי שהוכיחה את הנטען על ידה בעובדות כתב האישום, דהיינו שהנאשם קשר קשר עם משיח, על מנת שזה יפנה לרופאים אותם הוא מכיר ודרכם ישיג חוות דעת מזוייפות אשר תעדנה באופן שקרי כי עזרא [שנסי] חולה אנוש, גווע בכלא, כי ימיו ספורים וכי המשך שהותו בכלא מסכן את חייו." 10. כאמור, דחינו את שמיעת העתירה עד לאחר סיום ההליכים הפליליים נגד משיח ונגד האח. לאחר שנסתיימו אותם הליכים שינתה המדינה את עמדתה מקצה-אל-קצה: בעוד אשר בתחילה העמידה המדינה חומת-מגן סביב הליך החנינה והֵגֵנָּה על שנעשה - למתחילה ועד סוף - הנה לאחר סיום ההליכים הפליליים שינתה המדינה את טעמה. בסוברה כי נפלו פגמים קשים בהליך החנינה, צירפה המדינה עצמה אל מחנה העותרת, והסכימה לעתירה (כפי שתוקנה) והיא, כי מעשה ההקלה בעונש יבוטל וכי שנסי יוחזר לכלא לריצוי מאסר עולם שהושת עליו. חילוקי-הדעות בין בעלי הדין והשאלות השנויות במחלוקת 11. וזו היא תמצית עמדותיהם של בעלי-הדין: העותרת טוענת כי יש וראוי לבטל את מעשה ההקלה בעונש - או להכריז עליו כמעשה בטל - הואיל ושנסי ומקורביו היטעו את השר רובינשטיין ואת הנשיא, בכזבם להם בנושא מצב בריאותו של שנסי. לטענתה של העותרת יוסדה החנינה - בנושא מצב בריאותו של שנסי - על הונאה ועל טעות-שבעובדה, טעות מהותית היורדת-אלי-שורש, וטעות זו, לדבריה, יש בה כדי להביא לביטול מעשה ההקלה בעונש. מנגד טוען שנסי כי לא נפלה במעשה ההקלה בעונש טעות מהותית; כי חוות-הדעת שניתנו בעניינו לא היו חוות-דעת שיקריות; וכי מכל מקום מצב בריאותו של שנסי היה שיקול זניח במעשה החנינה. עוד טוען שנסי כי ידו לא היתה במעל, כי לא היה צד לקשר שבו הורשעו אחיו ומשיח, אשר-על-כן אין להלקותו בביטול מעשה ההקלה בעונש. יתר-על-כן, כך טוען הוא: כל עוד לא הוכח כי הוא עצמו - אישית - הונה את הנשיא, אין לבטל את ההקלה בעונש לה זכה ואשר לטענתו היה ראוי לה. 12. עיקר חילוקי-הדעות בין בעלי-הדין נסב על שאלת מצב בריאותו של שנסי לעת שזכה בהקלה בעונש, ועל רקע השתלשלות האירועים שאת מיקצתם תיארנו לעיל שומה עלינו להידרש, בראש ובראשונה, לשלוש שאלות אלו: אחת , כיצד תיארו שנסי ומקורביו את מצב בריאותו של שנסי לעת בקשתו להקל בעונשו? שתיים , האם תיאור מצב בריאותו של שנסי ניגע במירמה או בהטעייה או, למיצער, לקה בתיאור שאינו אמת? שלוש , בהנחה שאכן היו מירמה, הטעייה או תיאור שאינו-אמת: האם השפיע תיאור זה על מעשה החנינה, ואם השפיע - באיזו עוצמה השפיע? אחרי כל אלה נידרש לשאלה המשפטית המתבקשת, והיא: בנסיבות העניין, ובתיתנו דעתנו לעוצמת ההשפעה שנודעה לשיקול בדבר מצב בריאותו של שנסי על מעשה ההקלה בעונש, האם ראויה היא ההקלה בעונש כי תבוטל או כי תוכרז כבטלה? נפתח איפוא בתחנה ראשונה ונסיע עצמנו מתחנה לתחנה, כסידרן. הערה : שנסי זכה בהקלה בעונש ולא בחנינה; אך הואיל ולענייננו אין הבדל בין השתיים, נדבר להלן בחנינה ככוללת גם החלטה על הקלה בעונש. השאלה הראשונה: כיצד תיארו שנסי ומחנהו את מצב בריאותו של שנסי 13. עמדנו לעיל על בקשתו של שנסי להקלה בעונש ועל מכתב באי-כוחו אל נשיא המדינה. במכתבו אמר שנסי על עצמו כי עבר "כמה התקפות לב קשות", ואילו באי-כוחו דיברו על "הסכנה המיידית לחייו עקב המשך מאסרו"; על היותו "חולה מאוד"; על כי "נשקפת סכנה מיידית לחייו אם מאסרו יימשך"; על כי "מצבו הבריאותי והנפשי חמור מאין כמוהו"; על כי "הוא גווע לנגד עינינו"; ועל כך ש "[]סכנת המוות []אורבת לו בכל רגע". ביטויים קשים ודרמטיים אלה על מצב בריאותו של שנסי לא בדו באי-כוחו מליבם. בכותבם את אשר כתבו סמכו עצמם באי-כוחו אל שתי חוות-דעת שכתבו שני רופאים, ומחוות-דעת אלו - אשר צירפו למכתבם - אף ציטטו במכתבם. הבה נעמוד מעט על אותן שתי חוות-דעת. 14. נדבר בתחילה בחוות-דעתו של ד"ר אילן אור, חוות-דעת שניתנה כתצהיר. בראשית חוות דעתו מציג ד"ר אור את עצמו כך: "אני מרכז את הטיפול הרפואי בו [בשנסי] מטעם המשפחה, מכיר את חוות הדעת ונמצא בקשר עם המומחים השונים; לאור זאת אוכל לתת חוות דעת כוללת המאחדת את המחלות הרבות מהן סובל מר שנסי ומתארת באופן כולל ומקיף את מצבו הרפואי." בהמשך חוות-הדעת קובע ד"ר אור כי עניינו של שנסי מציג "[] מקרה מיוחד, קיצוני, אשר בו המשך השהות בבית-הסוהר מסכן באופן חמור את בריאותו ואף עלול חלילה לסכן את חייו." ובסיכום: " .. למר שנסי נגרמים היום בפועל נזקים בריאותיים בלתי הפיכים והמשך ההתדרדרות במצבו הרפואי עלול חלילה לגרום לסיכון קיומי ממשי. ככל שחולפים הימים (וגורם הזמן במקרה זה הוא קריטי) מצטברים נזקים בריאותיים נוספים. מר שנסי ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו. שומה עלינו לנקוט בכל האמצעים הדרושים ולעשות בהקדם כל שלאל ידנו על מנת להצילו וזאת, בטרם יקרה חלילה אסון." נזכור את המלים "מר שנסי ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו". מלים אלו מחוות-דעתו של ד"ר אור נתגלגלו לבקשת החנינה של באי-כוחו; מבקשת החנינה אל שולחנו של השר רובינשטיין; ומשולחן השר אל שולחן הנשיא, מקום בו נעצרו. אשר לחוות-דעתו של ד"ר שלום ליטמן, מומחה לפסיכיאטריה: תיאור מצבו של שנסי בחוות-דעת זו דומה במאוד לתיאור שבחוות-דעתו של ד"ר אור. בפרק "התרשמות קלינית ומסקנות" אומר ד"ר ליטמן כי "מר שנסי נחשב 'למת חי'", ובהמשך: "לדעתי אין למר שנסי מאגר נוסף של כוחות נפשיים וגופניים כדי להתמודד עם המשך מאסרו, והסכנה הקיומית מוות פיזי או נפשי קרובים ומציאותיים ביותר". ולבסוף: "כמי שראה את מהלך הדרדרות זו איני רואה אפשרות של הישרדות של הנבדק בתנאי בית סוהר לזמן נוסף." נזכיר כבר עתה, כי ד"ר ליטמן אינו מזכיר כלל את חוות-דעתה של ד"ר ויינשטיין, פסיכיאטרית העובדת במשרד הבריאות, הגם שחוות-דעתה אינה עולה בקנה אחד עם חוות-דעתו. 15. כללם של דברים: שנסי עצמו והדוברים מטעמו הציגו אותו כאדם גווע; אדם שימיו ספורים; אדם שאפסו סיכוייו להישרד זמן נוסף בכלא. על רקע זה נעבור לשאלה השניה, והיא: האם היה אמת בתיאור מצבו זה של שנסי? השאלה השניה: האם תיאור מצב בריאותו של שנסי ניגע במירמה או בהטעייה או באי-אמת? 16. מוסכם על הכל כי שנסי עצמו לא דיבר אמת שעה שכתב לנשיא כי עבר "כמה התקפות לב קשות". שנסי לא הותקף בליבו - לא-כל-שכן שלא הותקף כמה פעמים - וכל העת אף התעקש וסירב כי ייעשה צינתור בגופו לבדיקת מצבו. זה איפיון בקשתו של שנסי - איפיון של אי-אמת - וזה עיקר איפיונם של שאר המיסמכים שהונחו על שולחנו של השר רובינשטיין ועל שולחנו של הנשיא מטעמו של שנסי. אכן, דומה כי כיום לא יכחיש איש - בייחוד לאחר שד"ר אור נחקר בבית-המשפט על חוות-דעתו - כי בתיאור מצב בריאותו של שנסי, ובקביעתו (בין השאר) כי שנסי "גווע בהדרגה לנגד עינינו", עבר ד"ר אור את גבול האמת אל עבר אי-אמת. באי-כוחו המלומדים של שנסי, עורכי-דין פלדמן וספרד, עשו בסיכומיהם בכתב את כל הניתן כדי לחלץ את שנסי מן הסבך. לטענתם (ותוך פירוש לדברים שאמר בית-משפט השלום על ד"ר אור) אין בה בחוות-דעתו של ד"ר אור לא מירמה ולא שקר, "אלא במקרה הגרוע ביותר [המדובר הוא] בליצנציה מדיקה, על משקל ליצנציה פואטיקה, שהיא הרשיון הניתן למשוררים להדגיש קווים ותכונות". נער הייתי, גם זקנתי: ליצנציה פואטיקה שמעתי עליה וידעתי מהי; ליצנציה מדיקה - לא שמעתי עליה ולא ידעתי מהי. השיר נישא על כנפי הרוח - בני-רשף יגביהו-עוף - ומיטב השיר - כְּזָבוֹ; ואולם טרם שמעתי כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא כְּזָבוֹ. משורר שיספר לנו כי ראה דגים הנכנסים במעופה אל ביתו מבעד לחלון, נקבל את דבריו בהתפעמות ובהשתאות; פרופסור שכך ילמד את תלמידיו בשיעור זואולוגיה, יועבר לפקולטה לדרמה. אשר לחוות-דעתו של רופא - כחוות-דעתו של ד"ר אור - לתומנו סברנו עד-כה כי מיטב חוות-דעתו של רופא הוא באמת שבו, אמת שאינה ניגַעַת לא בהפרזה, לא בגוזמה ובוודאי לא בְּכָזָב. ואם אלה דברים אמורים בחוות-דעת הניתנת בידי חולה והמאשרת כי נזקק הוא לשלושה ימי מנוחה בביתו, על-אחת-כמה-וכמה ייאמרו הדברים על חוות-דעת שלידיעת הרופא החותם עליה אמורה להיות מוגשת לנשיא המדינה או לבית-משפט. אם נכיר ב"ליצנציה מדיקה", כטענת באי-כוח של שנסי, כמו הוספנו ואמרנו כי בתי-המשפט אל להם להשתית הכרעות-דין על חוות-דעת של רופאים. 17. הרושם הברור הוא, שתיאור מצבו של שנסי בחוות-דעתו של ד"ר אור לא נועד אלא לצורכי חנינה בלבד. כיצד זה שד"ר אור מתאר את שנסי - חולה בו הוא מטפל, לדבריו - כאדם "גווע", ובה-בעת אין הוא מפנה את תשומת ליבן של רשויות הכלא ושל רופאי הכלא לדבר? ד"ר אור נחקר על-כך בבית-משפט השלום וזו היתה תשובתו: "באף אחד מן המסמכים שאתה מראה לי ... איני רואה שהפניתי את תשומת לב מישהו לכך שהמשך שהייתו של שנסי בבית הסוהר עלולה לסכן את חייו. אם מדובר בסכנה מיידית, מקובל עלי שהייתי אמור לדווח על כך לרופאים. אני מסכים ששנסי לא היה בסכנת חיים מיידית ." (ההדגשה שלי - מ' ח') שנסי מסרב בכל-תוקף לעשות בדיקת צינתור - כל בר-דעת יבין מדוע; כיצד זה שד"ר אור מתרצה ואינו עומד על דעתו כי ה"גווע" יעשה אותה בדיקה? יתר-על-כן: לא נדע לעולם מה עבר בליבו של ד"ר אור, ואולם חזקה על ד"ר אור כי ידע היטב מה פירושו של המושג "גווע", וכיצד יפרש הקורא מושג זה בחוות-דעת של רופא. כיצד זה איפוא נתיר לו לטעון כיום כי לא נתכוון "ברצינות" לתאר את מצבו של שנסי כמצבו של "גווע"? זאת ועוד: ד"ר אור מציג את חוות דעתו כמרכזת את חוות הדעת של המומחים למיניהם שטיפלו בשנסי; כמי שנמצא בקשר עם המומחים השונים; ואת עצמו מציג הוא כמי שיכול "לתת חוות דעת כוללת ...". לא מיניה ואך מעט מיקצתיה. בחקירתו בבית-המשפט עלה כי ד"ר אור אינו מכיר כלל למיצער שלושה מן הרופאים שטיפלו בשנסי, וכי מעולם אף לא נפגש עימהם. ומה אמר על-כך בחקירתו בבית-המשפט: "הייתי בקשר עם שלושה מומחים: ד"ר שינדלר, שהוא מומחה למחלות ריאה, ד"ר אונטרמסקי שהוא מומחה לאורטופדיה, וד"ר שלומי שהוא מומחה לכירורגיית פה ולסת. כשכתבתי בחוות דעתי 'המומחים' התכוונתי לחלק מן המומחים." (עמ' 104 לפרוטוקול) ועוד: מחוות דעתו של ד"ר אור עולה כי מצב ריאותיו של שנסי בסכנה קריטית של הידרדרות (בשל שהייה מתמדת בחברת אסירים מעשנים), וכי כך כותב הוא בהסתמך על חוות-דעתו של ד"ר שמעון שפיצר. אלא שד"ר שפיצר לא אמר דברים אלה מעולם. בחוות דעתו בכתב נוקט ד"ר אור במונחים מעורפלים, ורק בחקירה נוקבת נסוג הוא בו מדבריו. כך, למשל, קובע ד"ר אור בחוות-דעתו כי "מזה זמן מועמד [שנסי] לצינטור (כך) לב אשר עד כה לא יצא לפועל מסיבות שונות". מהן אותן "סיבות שונות" - סתם ד"ר אור ולא פירש. רק בחקירתו עלה כי אותן "סיבות שונות" אינן אלא סירובו של שנסי להיבדק. ובלשונו של ד"ר אור בחקירתו בבית-המשפט: "נכון שכתבתי בנ10/ שהצינתור לא בוצע ממספר סיבות. חוץ מהסיבה ששנסי התנגד לבדיקה, איני זוכר מה היו הסיבות הנוספות, אני זוכר שסירובו לבצע את הצינתור היתה הסיבה העיקרית ." (ההדגשה שלי - מ' ח') השופט המר בבית-המשפט המחוזי מביא רשימה של עשרות בדיקות להן סירב שנסי במהלך שנותיו הכלא, ודעת לנבון נקל מדוע סירב שנסי לבדיקות. אכן, גם לאחר שיחרורו מן הכלא לא טרח שנסי לבצע צינתור, וגם קטן יבין מדוע. מדוע כתב ד"ר אור כי שנסי "ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו"? כך מסביר הוא את הדבר בחקירתו בבית-המשפט: " לשאלת בית המשפט : אני אומר שהוא [שנסי] לא היה עדיין במצב של 'גווע' ממש. אם הובן מדברי שכתבתי 'גווע' זה מחר או בשבוע הבא, לא לזה התכוונתי. אני מעריך סדר גודל של חודשים, אך איני זוכר בדיוק את הסיטואציה. העד ממשיך : אני כתבתי בפירוש שהוא 'גווע' בתנאים הנוכחיים שהוא נמצא בהם, והכל מתייחס לתנאים הנוכחיים. במצב דברים אחר אם התנאים היו אחרים, הייתי כותב אחרת. מוסכם עלי כי אחת האפשרויות לשיפור מצבו עובר לתאריך שנכתב נ10/ היה לאשפזו בבית חולים של בית הסוהר." ואני אשאל: כיצד ניתן להסמיך ולו מימצא-שבעובדה אחד על דברים שכותב ד"ר אור בתצהירו? ד"ר אור העיד במשפטו של אחי-שנסי, ובית-המשפט אומר על עדותו דברים קשים. כך, למשל, לעניין הקביעה כי "מר שנסי ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו ..." אומר בית המשפט כי רופאים שד"ר אור מתיימר להסתמך על חוות-דעתם לא אמרו כך. ובלשונו: "עד חודש אפריל 1992 לא מצא ד"ר אור שינוי משמעותי במצבו של עזרא [שנסי], ואף ידע כי עד המועד הנ"ל (משך כשנה ומחצה מ- 10.12.90) - לא בוצע הצינתור. למרות זאת, בחוות דעתו מיום 24.2.92, לאחר שהד"ר הנ"ל ריכז בידיו חוות דעת של רופאים אחרים (ד"ר שפיצר, ד"ר פרידמן, פרופ' שכנר) - הסיק וכתב כי 'מר שנסי ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו ...' - דבר שלא הוסק ע"י אף רופא אחר. ונכון אף לציין, שלמרות המצב הרפואי שתואר על ידו, נסע הד"ר אור לבדוק את עזרא ולטפל בו - רק לפי דרישת משפחת שנסי ולא בהתאם לצורך, לפי דעתו שלו." וכך ממשיך בית-המשפט באותו נושא: "... במהלך השנים בהן שהה עזרא [שנסי] בין כותלי הכלא, נבדק ע"י מספר לא מבוטל של רופאים: - ד"ר פרידמן, ד"ר ליטמן, פרופ' שפיצר, ד"ר אור, ד"ר רוטנברג, ד"ר לוי ופרופ' שכנר - אינם אלא רשימה חלקית של רופאים אשר בדקו את עזרא ונתנו את חוות דעתם על מצבו - כל אחד בשטח הרפואי בו הוא עוסק. (וזאת בנוסף לרופאי שב"ס ורופאי בתי החולים בהם היה). איש מן הרופאים שבדק את עזרא לא ראה סיכון לחייו מעצם שהותו בבית הסוהר. ולמשל פרופ' שפיצר: 'אני לא חשבתי שמצבו בכלא מסכן את חייו'; ד"ר פרידמן, מומחה למחלות לב - מסכים עם ד"ר שפיצר שלא מדובר במחלה שנמצאת במצב חמור, המליץ על צינתור כדי לקבוע את חומרת המחלה, ומבחינה קרדיאלית, עד סוף 1991 היה מצבו בינוני ורחוק מתהליך גסיסה. לדעת הד"ר פרידמן יש לבצע בדיקות - אך אין צורך לשחררו." ובהמשך כך אומר בית-המשפט: "נראה כי לא בכדי צורפו לבקשת החנינה רק שתי חוות דעת: זו של הד"ר ליטמן, פסיכיאטר, וזו של הד"ר אור כ'רכז' רפואי. וייאמר, כי חוות דעתו של הפסיכיאטר הד"ר ליטמן, אינה עולה בקנה אחד עם דעתה של פסיכיאטרית בית הסוהר, הד"ר וינשטיין." ובמקום אחר: "למרות שעזרא [שנסי] טופל ללא הפוגה במסגרת השירות הרפואי של שב"ס, ידע הנאשם [אחי-שנסי] כי רופאי שב"ס אינם רואים סכנה לחייו בהמשך שהותו בכלא. ומכאן פניית הנאשם למשיח, תוך כוונה להשיג חוות דעת חדשות, נוספות וסותרות." אין פלא בדבר, איפוא, שבית-משפט השלום כך מסכם את התרשמותו מד"ר אור: " צר היה לי לראות רופא נכבד עומד על דוכן העדים נפתל, מזיע, חש אי נוחות רבה ומחפש את דרכו להסביר את מסקנתו הקשה בחוות הדעת .. ולתרצה. לטעמי - כל שכר אין בו משום פיצוי למעמד זה." 18. בית-המשפט המחוזי המשיך בדרכו של בית-משפט השלום והנחית מכות עזות על אותו תוף מהדהד שעליו תופף בית משפט השלום: תוף האמת-לא-אמת. על-חוות-דעתו של ד"ר אור אומר בית-המשפט המחוזי, בין השאר, דברים אלה: "חוו"ד רפואית כללית של ד"ר אור (נ10/), האמורה לשקף ' חוות דעת רפואית כוללת לגבי מצבו של מר שנסי '. ד"ר אור אכן בדק את עזרא מספר פעמים, אך טענתו כי ריכז את הטיפול הרפואי בו והיה בקשר עם המומחים השונים, נתבררה כלא מדוייקת, בלשון המעטה, שכן הרופאים המומחים שהעידו, כלל לא הכירוהו ומעולם לא שוחחו עמו (למשל: ד"ר פרידמן, פרופ' שפיצר ופרופ' שכנר). ................... ................... בימ"ש קמא התרשם לשלילה מד"ר אור ומעדותו, בין היתר, גם מכך, שהסכים לכתוב שעזרא ' גווע בהדרגה לנגד עינינו ' בהסתמכו כביכול, על חוו"ד של רופאים אחרים, שאיש מהם לא אמר ולא כתב זאת." דומה שאין צורך להוסיף על דברים שאמרנו, שהרי אם נוסיף אפשר נגרע. 19. הרשעותיהם של משיח ושל אחי-שנסי בקשירת קשר להונאת הנשיא יש בהן כדי לחזקנו במסקנתנו - מסקנה שאינה נדרשת לחיזוק - כי שנסי עשה כמירעו כדי להביא להטעיית הנשיא בבואו לשקול את הבקשה לחנינה. טענתו של שנסי כי הוא עצמו לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בעבירת קשר להונאת הנשיא; וכי אין לחייבו בעוון אחיו - בבחינת "איש בעוונו ימות"; טענה זו על שלוחותיה אין בה אלא היתממות. אכן, כדברי באי-כוחו של שנסי, בהחלטת-ביניים אחת בעניינו של שנסי כתבתי כי "העתירה שלפנינו מדיפה ריח חריף של הליך פלילי"; אך גם בהליך פלילי שליט השכל הישר וההגיון הצרוף. הנאמר כי האח קשר קשר להונות את נשיא המדינה בעשותו על דעת עצמו - לטובת שנסי - בבחינת זכין לאדם שלא בפניו ואף שלא מדעתו? טיעון מעין-זה לא יצלח. לדעתנו, יש לדחות את טענת שנסי כי אחיו ומשיח עשו, כביכול, מאחורי-גבו ושלא בידיעתו. המסקנה הנדרשת מן הראיות, ומסקנה אחת היא: הקשר שקשרו משיח ואחי-שנסי להונאת הנשיא נעשה, למיצער, על דעתו ובידיעתו של שנסי. הראיות המוצגות לפנינו - הן והשכל הישר לדֶבֶק להן וביניהן - מוליכות אותנו היישר למסקנה שהיסקנו, לעניין ההליך המינהלי - אם תרצו: ההליך החוקתי - בו מדברים אנו עתה. 20. לסיכום: הראיות שהוצגו לפנינו וניתוחן בהקשרן יביאונו לכלל מסקנה כי שנסי עשה כמירעו להטעות את הנשיא באשר למצב בריאותו, והמיסמכים שביקש להציג לפני השר רובינשטיין ולפני הנשיא לא ציירו תמונת-אמת באשר למצב בריאותו. בעוד אשר התמונה המצטיירת מבקשתו של שנסי; ממכתבם של באי-כוחו; ומחוות-הדעת של ד"ר אור ושל ד"ר ליטמן; היא כי שנסי הוא אדם "גווע" ו"מת-חי" - לאמיתם של דברים שנסי לא היה לא אדם גווע ולא מת-חי. אכן, שנסי לא היה אדם בריא והשהות בכלא אף לא היטיבה עימו, ואולם מצב בריאותו לא הצביע, לאמיתם של דברים, על סכנת-חיים אקוטית כפי שהצטיירו הדברים מבקשתו. מבין כל הרופאים הרבים שטיפלו בשנסי - למעט שני אלה שחוות-דעתם צורפו לבקשת החנינה - לא היה ולו רופא אחד בדעה כי שנסי "גווע" או כי נשקפת סכנה מיידית לחייו. נהפוך הוא: הרופאים האחרים סברו מפורשות כי אין נשקפת סכנה לחייו. וכחוות-דעתם של הרופאים ד"ר זיגלבוים וד"ר וינר משירות בתי הסוהר: "המשך שהותו [של שנסי] בבית הסוהר אינו מסכן את חייו". או בלשונו של ד"ר פרידמן - איש מכון הלב של בית החולים בילינסון - בהעידו בבית-המשפט: "... מחלת הלב שלו כפי שהעלתה בדיקתו על ידי בשלב שאני בדקתי אותו, היתה קלה בינונית. על כל פנים לא מעבר לבינונית. אני יודע ששנסי סבל גם מאסטמה. בהמשך לאותו עמוד כתוב 'מיוחד וקיצוני'. לדעתי מן הבחינה הקרדיאלית רפואית הוא לא מוגדר כמקרה קיצוני ומיוחד. לאור כל מה שראיתי עד סוף שנת 1991, לגבי דברי ד"ר אור בעמוד 6 של נ10/, אני אומר שמבחינה קרדיאלית לבבית, מצבו לא היה חמור, מצבו היה בינוני, ולכן התהליך של גסיסה הוא רחוק מאוד ממצבו נכון ליום שאני בדקתי אותו." ובלשונו של ד"ר שפיצר: "אני לא חשבתי שמצבו בכלא מסכן את חייו". חוות-דעת אלו - וחוות-דעת אחרות שאינן עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר אור ושל ד"ר ליטמן - לא הובאו בידי שנסי לפני הנשיא, וכמסתבר גם השר וגם הנשיא לא ידעו עליהן כלל. נזכיר עוד את אמירת שנסי במכתבו אל הנשיא, כי עבר "כמה התקפות לב קשות" ("ליצנציה פרסונה"?) 21. ועל כל אלה: קודם תחילתם של הליכי החנינה נדון עניינו של שנסי בוועדת השיחרורים שליד שירות בתי הסוהר (הבקשה נדחתה על-הסף הואיל ועונשו של שנסי טרם נקצב). במסגרת אותו דיון ניתנו חוות-דעת של רופאים, ולפיהן אין נשקפת לשנסי סכנה מהמשך שהותו בכלא. שנסי לא גָלָה את אוזנו של הנשיא להליכים אלה ולחוות-הדעת שניתנו בהם, ובפועל לא ידעו על אותם הליכים לא הנשיא ולא השר רובינשטיין. 22. פרקליטות המדינה מסכמת את הליקויים שנפלו בחוות-דעתו של ד"ר אור, ולדעתה יש בליקויים אלה כדי לשלול את "הקביעה הרפואית הקשה" ולפיה שנסי "גווע בהדרגה לנגד עינינו". ואלה עיקרי הליקויים לדעתה של הפרקליטות: "א. ציון לא נכון של עובדת היותו בקשר עם המומחים השונים שבדקו את המשיב מס' 4 [שנסי], בעוד שבפועל לא היה בקשר עם 3 מומחים שעל חוות דעתם הסתמך; ב. העובדה שהמשיב מס' 4 לא היה בסכנת חיים מיידית; ג. העובדה שד"ר אור לא היפנה את תשומת הלב של רופאי השב"ס או רופא כלשהו למצבו הבריאותי המתדרדר של המשיב מס' 4; ד. אי ציון העובדה שהמשיב מס' 4 הוא שסרב לבצע את בדיקת הצינתור שנקבע כי עליו לעבור וטשטוש מצב דברים זה במילים שהדבר 'לא יצא לפועל מסיבות שונות'; ה. העדר כל הסבר רפואי מדוע נכתב בחוות הדעת כי המשיב מס' 4 גווע לנגד עינינו; ו. הכללת דברים בחוות הדעת המצביעים על אפשרות לגרימת הדרדרות קריטית במצב הריאות של המשיב מס' 4, והמתיימרים להיות מבוססים על האמור בחוות הדעת של ד"ר שפיצר, אשר לא נכתבו בחוות הדעת של ד"ר שפיצר." אני מסכים לכל דברים אלה כולם, ואני מסכים אף למסקנה כי "ליקויים אלה בחוות הדעת של ד"ר אילן אור שוללים ממנה למעשה כל ערך רפואי של ממש". 23. תשובתנו לשאלה השניה הינה איפוא זו, שתיאור מצב בריאותו של שנסי בבקשת החנינה שהוגשה לנשיא ניגעה, על דרך ההמעטה, בהטעייה, באי-אמת ובטעות מהותית יורדת-אל-שורש. עוד נאמר, כי שנסי היה מודע לקשר שקשרו אחיו ומשיח להטעיית הנשיא באשר למצב בריאותו. 24. להסרת ספק אוסיף עוד ואומר, כי לא מצאתי פגם בפועלם של באי-כוחו של שנסי. דרכם היתה דרכם של פרקליטים, ובכותבם לנשיא את בקשת החנינה לא סטו מדרך הפרקליטים. במכתבם סיכמו הפרקליטים באורח מסודר את הטיעונים שניתן להעלות לזכותו של שנסי, ובדבריהם הסתמכו על חוות הדעת ששנסי נתן בידיהם. אין לחייב את הפרקליטים במעשיו ובמחדליו של ד"ר אור, לא-כל-שכן במעשי המירמה של אחי-שנסי ושל שנסי עצמו. השאלה השלישית: האם תיאור מצב בריאותו של שנסי השפיע על מעשה החנינה? 25. משהיגענו לכלל מסקנה כי תיאור מצב בריאותו של שנסי בבקשת החנינה לא היה תיאור-אמת, וכי שנסי היה מודע לקשר להונות את הנשיא, נשאלת השאלה הבאה, ובה עיקר: האם תיאור מצב בריאותו של שנסי בבקשות החנינה השפיע על החלטת הנשיא להקל בעונשו? ובהנחה שהשפיע - האם השפיע בעוצמה כזו עד שראויה היא אותה החלטה כי תבוטל או כי תוכרז כבטלה? כדי להשיב על שאלה זו עלינו להסיע עצמנו לאחור, ללמוד את ההליכים שהיו במעשה החנינה, ומכל אלה להסיק מסקנות שנסיק. 26. בקשות החנינה על נספחיהן הונחו על שולחנו של השר אמנון רובינשטיין, ואין ספק כי אותן בקשות ייסדו עצמן על מצב בריאותו של שנסי. באי-כוחו של שנסי כותבים מפורשות, כי בקשתם נסמכת על שני עמודי-תמיכה עיקריים: האחד, נסיבותיו האישיות של שנסי, "ובעיקר מצבו הרפואי החמור והסכנה המיידית לחייו עקב המשך מאסרו" (הדגשה במקור - מ' ח'), והאחר, "נסיבות המקרה" (ראו לעיל, פיסקה 3). לאחר שקיבל את המלצת עורכת-דין ימימה גבאי - עוזרת שר המשפטים לענייני חנינה - כתב השר אל נשיא המדינה והמליץ לפניו לקצוב את עונשו של שנסי לכדי עשר שנות מאסר החל ביום מעצרו. במכתבו מתאר השר רובינשטיין את הסיכסוך המתמשך בין שנסי לבין סמרגנדי; את מעשה הרצח גופו; את הכרעות-הדין שנעשו - כל אחת מהן - ברוב דעות; את עקרון האחריות המופחתת שלדעתו של השר רובינשטיין היתה תופשת במקרה זה לו היה חל העיקרון במשפט הארץ, כפי שראוי לדעתו כי יחול (בהקשר זה מציין השר כי הצעת חוק המחילה את העיקרון עברה קריאה ראשונה בכנסת. נזכיר כי ביני-לביני החליטה הכנסת שלא לאמץ את העיקרון אל משפט הארץ אלא באורח מוגבל ולעניין העונש בלבד). אשר למצב בריאותו של שנסי, מוצאים אנו דברים אלה במכתבו של השר אל הנשיא: "מצב בריאותו הפיזי והנפשי [של שנסי] בכי רע, ומאז מעצרו חלה הדרדרות קשה במצבו. הקריסה במצבו הגופני - מטעים הקרדיולוג המטפל בו - מלווה בהתמוטטות נפשית ומצב דכאוני בעל אופי פסיכוטי עם מחשבות אבדניות. ................... מכלל חוות הדעת הרפואיות המצויות בתיק בקשת החנינה עולה לדעתי, כי אם יצטרך המבקש לשחות עוד זמן ממושך בכלא, עלול הוא לסיים בו את חייו. ................. בהתחשב בכך, שחלפו כחמש שנים ממעצרו, ולנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, וההדרדרות הקשה במצב בריאותו הנפשי והפיסי, המסכן את השרדותו בתנאי הכלא, לפי עדות רופאיו, הריני ממליץ על קציבת עונשו בשלב זה, לכדי 10 שנות מאסר החל ביום מעצרו." מכתבו-המלצתו של השר רובינשטיין הונח לפני הנשיא הרצוג, והנשיא נענה להמלצה. כתבי-חנינה וכמותם כתבי הקלה בעונש הינם כתבים מגיסטריאליים שאינם מכילים הנמקה להחלטת הנשיא. ואולם לימים, ובעוד ההליכים בעתירה תלויים ועומדים, כתב הנשיא אל מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה מכתב ובו הסברים על מעשה ההחלטה להקל בעונשו של שנסי. וכך מתאר הנשיא, בין השאר, את מעשה החנינה של שנסי: " .. החלטתי בנוגע לתיק של שנסי ניתנה על סמך חוות דעתו והמלצתו של השר אמנון רובינשטיין. המלצתו היתה מבוססת על שני מישורים: האחד קשור למצבו הבריאותי של הנדון מר שנסי, והשני, עליו לדעתי הוא שם דגש במיוחד קשור לנסיבות ביצוע העבירה כפי שנקבעו בפסקי הדין של שתי הערכאות, נסיבות שלדעת השר רובינשטיין היו להן היבטים משפטיים מיוחדים שהשליכו על מסכת שיקוליו. אני התרשמתי מגישתו הכוללת, על נימוקיה השונים, וקבלתי לפיכך את חוות דעתו. אציין עוד כי בבואי לשקול המלצה לחנינה סמכתי, כדבר שבשגרה, על הבדיקה העובדתית שנערכת על ידי משרד המשפטים, על הממצאים שהובאו בפני, וכמובן ששקלתי גם את עמדתו של השר שממליץ בפני על הבקשות. במקרה זה, נהגתי בצורה דומה והשתכנעתי כי יש לקבל את ההמלצה של השר רובינשטיין. בנוגע לעיון במסמכים הרפואיים אבקש לציין: נהגתי לדון בתיקי החנינה לאחר קבלת המלצת השר. לקראת מתן החלטתי בתיקי החנינה, תארה בפני היועצת המשפטית של הנשיא את פרטי המקרה, והגישה לי את תיק החנינה שכלל תאור של כל העובדות הרלוונטיות, כולל כמובן תיאור המצב הרפואי. כמצויין לעיל, גם במקרה זה, לקראת החלטתי בתיק החנינה, סקרה בפני היועצת המשפטית את נסיבות המקרה, לרבות העובדות הרפואיות הנוגעות לאסיר, תוך פירוש האמור בחוות דעתו של השר וממצאי משרד המשפטים כפי שנמסרו בתיק החנינה, לרבות הממצאים הרפואיים והמלצת השר. על סמך מכלול העובדות דלעיל וחוות דעתו של השר, נתתי את החלטתי בענינו של עזרא שנסי." 27. בצרפנו אחד לאחד לא נוכל להימלט ממסקנה כי מצב בריאותו של שנסי שימש שיקול חשוב, שיקול ממשי, במעשה ההקלה בעונש. הנשיא הרצוג מודיענו כך מפורשות, באומרנו כי "המלצתו [של השר רובינשטיין] היתה מבוססת על שני מישורים, האחד קשור למצבו הבריאותי של הנדון מר שנסי, והשני, עליו לדעתי הוא שם דגש במיוחד קשור לנסיבות ביצוע העבירה ...". מכאן: שני שיקולים ראה הנשיא הרצוג בהמלצת-החנינה: אחד - נסיבות העבירה - שיקול עיקרי ("דגש במיוחד"), ואחד - מצב הבריאות - שיקול חשוב הגם שלכלל שיקול עיקרי לא בא. חוות דעתו של ד"ר אור הונחה לפני הנשיא, וקשה להניח כי האמירה הקשה והיחודית כי "מר שנסי ממש גווע בהדרגה לנגד עינינו" נעלמה מעיני הנשיא או מעיני מי שדיווח לו על מצבו הרפואי של שנסי. מצב בריאותו של שנסי היה איפוא שיקול חשוב, שיקול ממשי, בהחלטתו של הנשיא להפחית בעונשו של שנסי. הוא הדין בהמלצתו של השר רובינשטיין. אכן, עיקר חוות דעתו של השר רובינשטיין מוקדש לנסיבות העבירה, ואולם השר לא פסח - ובצדק לא פסח - על נושא מצב בריאותו של שנסי. האמירות כי "מצב בריאותו הפיזי והנפשי בכי רע"; כי "הקריסה במצבו הגופני - מטעים הקרדיולוג המטפל בו [קרי: ד"ר א' אור] - מלווה בהתמוטטות נפשית ומצב דכאוני בעל אופי פסיכוטי עם מחשבות אבדניות"; כי "אם יצטרך המבקש [שנסי] לשהות עוד זמן ממושך בכלא, עלול הוא לסיים בו את חייו"; וכי "ההדרדרות הקשה במצב בריאותו, הנפשי והפיסי, המסכן את הישרדותו בתנאי הכלא, לפי עדות רופאיו [קרא: ד"ר א' אור] ..."; כל אמירות אלו מלמדות כי השר נתן מישקל ממשי למצב בריאותו של שנסי, שאחרת לא היה עושה שימוש במושגים כה דרמטיים הבאים במכתבו. 28. השר רובינשטיין הוסיף וחתם על כמה תצהירים שהוגשו לבית-המשפט ואשר הסבירו את המניעים להמלצתו. לא מצאתי כי יש בתצהירים אלה כדי להוסיף לדברים שאמרנו או כדי לגרוע מהם. באי-כוחו של שנסי מסתמכים בעיקר על מכתבו של השר רובינשטיין מיום 3.12.1995 אל המישנה לפרקליט המדינה (מינהלי חוקתי), ומפני כבודם נביא מכתב זה ככתבו וכלשונו (תוך השמטות קלות): " 1. המלצתי לכבוד נשיא המדינה דאז, מר חיים הרצוג, בבקשתו לחנינה של מר עזרא שאנסי התבססה על עמדתי, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה מצדיקות עונש מופחת, וקציבת עונש מיוחדת. שיקול זה היה השיקול המכריע בעמדתי, בעוד תיאור מצבו הבריאותי של המשיב היה בבחינת שיקול שברקע הדברים ולא מעיקרם... 2. בשיקולים אלה אני מחזיק גם כיום, ובגדרם הייתי שוקל עניין זה לו הובא בפני שוב. 3. אולם, משהתקיימה חקירת המשטרה בעקבות תלונתה של הגב' שפרה רונן בדבר אי כשרותן של חוות הדעת הרפואיות שצורפו לבקשת החנינה, ומשהודעה לי היום כוונת פרקליטות המדינה להגיש כתב אישום כנגד מר יוסף שנסי ומר משה משיח, בגין ביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עמדתי היא זו: אילו הדברים היו ידועים לי באותה עת, ולו היה לי חשד קל שבקלים שמדובר בניסיון להשיג מסמכים רפואיים בדרך קלוקלת ולא בדרך הנאמנה והישרה, הייתי מעכב את המלצתי ומחליט בה אך ורק לאחר סיום ההליכים הפליליים, הבדיקות והחקירות. כלומר, הייתי מבקש בירור של כל הנסיבות בחשד שמר עזרא שנסי השתתף בניסיון, במישרין או בעקיפין, להשיג תעודות רפואיות שלא כדין. 4. לאור תוצאות ההליכים המשפטיים, אם היו מסתיימים בזיכוי או אם לא היו ננקטים, ואם היה מתברר לי כי אכן התעודות הרפואיות אשר צורפו לבקשת החנינה אכן אינן משקפות את מצבו הבריאותי למעשה של מר עזרא שאנסי, הייתי תומך עדיין בהפחתה בעונשו של מר עזרא שאנסי, אם גם לא בהפחתה משמעותית באותה המידה. המלצתי להקלה בעונש היתה ניתנת על בסיס השיקול העיקרי שבהמלצתי הראשונה, על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה שהיה בהן כדי לזכות את המבקש, להבנתי, בעונש מופחת על פי התיקון לחוק העונשין בענין זה." על מכתב זה נאמר אנו, כי על-פי טיבם של דברים נעדר הוא כל מישקל הוכחתי, או, כי מישקלו ההוכחתי הינו זעום. המכתב הוא על דרך של "לו", ואולם אנו ענייננו הוא באירועים שאירעו ולא באירועים שלא אירעו. אין בו במכתב זה כדי לשנות כהוא-זה ממכתבו המקורי של השר לנשיא המדינה, מכתב שעל-פיו פעל הנשיא: לא להוסיף לו, לא לגרוע ממנו ולא לשנות ממנו. תמהני מה מצאו באי-כוחו של שנסי במכתב זה, בטוענם כי שיקול הבריאות היה נעדר מישקל של ממש. אמירת השר רובינשטיין ברורה ונקיה: לו ידע את שאנו יודעים כיום על מעלליו של שנסי, לא היה ממליץ לפני הנשיא את שהמליץ. הלא נלמד מכאן כי שיקול הבריאות שימש שיקול ממשי בהמלצתו של השר רובינשטיין כפי שהונחה על שולחן הנשיא? 29. כללם של דברים: לא נוכל להימלט ממסקנה - ומסקנה חד משמעית היא - כי מצב בריאותו של שנסי שימש שיקול בעל-מישקל, שיקול בעל השפעה ממשית - הגם שלא שיקול מכריע - בהמלצתו של השר רובינשטיין לנשיא, ובהחלטתו של הנשיא להקל בעונשו של שנסי. מיתווה נורמטיבי - חנינת נשיא, הקלה בעונש וביטולם של אלה 30. סמכות החנינה וכמותה הסמכות להקל בעונשם של עבריינים, נתונה בידי נשיא המדינה. וכדבריו של סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה: "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". נזכור ונזכיר, כי כתב חנינה - ככל כתב רשמי שחתימת הנשיא באה עליו, זולת מיסמך הקשור בפיזור הכנסת - טעון חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהחליטה עליו הממשלה (סעיף 12 לחוק יסוד: נשיא המדינה). מעשה חנינה או הקלה בעונש הוא איפוא צירוף דעה לדעה: צירוף דעתו של שר לדעתו של הנשיא. רק בצירוף דעות זה יקומו ויהיו חנינה או הקלה בעונש. כן היה אף בענייננו, שהשר רובינשטיין המליץ; הנשיא נענה להמלצה וחתם על כתב הקלה בעונש; והשר רובינשטיין קיים את חתימת הנשיא. 31. ומכאן לשאלות העיקריות: מהו היקף סמכותו של הנשיא לחון עבריינים ולהקל בעונשם?; אלו עילות ניתן לתקוף בהן מעשה חנינה או הקלה בעונש?; ומה יהא עומק ההתערבות במעשה חנינה או הקלה בעונש? נשיא המדינה זוכה לחסינות במילוי תפקידו, וכדבר סעיף 13(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה: "לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהא חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה". פירוש הדברים הוא: בית-משפט לא קנה סמכות על הנשיא בנושא "הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו", וכמתבקש מכך אין ניתן לתקוף במישרין מעשה חנינה או הקלה בעונש. ואולם, החוק הורנו כי הנשיא זוכה לחסינות; החוק לא הורנו כי מעשיו של הנשיא זוכים בחסינות. ואמנם, מעשי הנשיא בתחום המשפט הם - לא מעל למשפט ולא חוצה-למשפט - ומכאן שנתונים הם לביקורת שיפוטית של בתי-המשפט. הביקורת לא תיעשה בהתקפת-מישרין נגד הנשיא ונגד פעולתו אלא בהתקפת-עקיפין נגד המעשה גופו: התקפת המעשה להבדילה מהתקפת העושה. ראו והשוו: בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל , פ"ד מ(3) 505, 556 (מפי הנשיא שמגר), 588-587, 605 (מפי השופט ברק); בג"צ 659/85 מינה בר-יוסף-יוסקוביץ נ' שר המשטרה , פ"ד מ(1) 785, 786; השוו: בג"צ 443/99 שוקרי סלאמה נ' נשיא מדינת ישראל (טרם פורסם)). השאלה אינה אלא מהו תחומה של אותה ביקורת ומהו עומק ההתערבות של בית-המשפט במעשה חנינה או הקלה בעונש. 32. אין ספק כי בתי-המשפט רשאים - ולעתים אף חייבים הם - להתערב בהחלטות חנינה או הקלה בעונש שעה שהנשיא עשה בחריגה מסמכות. את סמכותם זו להתערב בהחלטות הנשיא ראו בתי-המשפט כמובנת מאליה. ראו, למשל, פרשת מתאנה (ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה , פ"ד טז 430; ע"פ 185/59 מתאנה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יד 970) ופרשת ברזילי (בג"ץ 428/86), לעיל. אכן, עילה שעניינה חריגה מסמכות תעמוד לעולם לבעל-עניין, ובית-המשפט יאמר את דברו. כך בעניינו של הנשיא וכך בעניינה של כל רשות אחרת במדינה. חריגה מסמכות מתייצבת איפוא כעילה ראויה להתערבות במעשי הנשיא. מן העבר האחר מתייצבת החלטה שאינה נראית בעיני בית-המשפט אך בה-בעת אין היא חורגת ממיתחם הסבירות. החלטה מעין-זו, כך נפסק, לא תקנה עילה להתערבותו של בית-המשפט: "אפילו פעל הנשיא על-פי עצה מוטעית או אפילו טעה הנשיא עצמו בשיקול-דעתו, אין בכך כדי לפגום בתוקפה המשפטי של החלטתו, ובית-משפט זה אינו יושב בערעור על החלטות הנשיא" (בג"ץ 483/77 ברזילי נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד לא(3)671, 672, מפי השופט חיים כהן). וכך: מעבר מזה ניצבת עילת החריגה מסמכות; מעבר מזה ניצבת החלטה שאינה נראית בעיני בית משפט אך בה-בעת, אין היא מצדיקה התערבות של בית המשפט; ובתווך ביניהן משתרעת מעין terra virgina , אותו שטח בלתי-מעובד שהוטל עלינו להשליט בו סדר נורמטיבי. מה יהא אותו סדר נורמטיבי? שאלה זו אינה חדשה עימנו. השיב לה הנשיא שמגר בפרשת ברזילי (בג"ץ 428/86), ואלה היו דבריו (שם, 556): "... אין מניעה, כי חוקיות פעולתו של הנשיא תיבחן במקרה מתאים באופן עקיף ... ... מושג החוקיות בהקשר לנושא שלפנינו הוא רחב וכולל הן את שאלת הסמכות והן את שאלת אופן הפעלת שיקול הדעת. ..." הנשיא שמגר מצטט את דברי בית-המשפט שהבאנו לעיל מפרשת ברזילי (הראשונה; בג"ץ 483/77), וממשיך הוא ואומר (שם, 557): "עניין זה מחייב הבהרה וסיוג מסויימים, כמקובל עלינו, בהפעילו ביקורת שיפוטית - אף בעקבות תקיפה עקיפה - אין בית המשפט עושה את עצמו לנושא המשרה, אשר את חוקיות פעולתו תוקפים לפניו ... בית המשפט בוחן, אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה שכמותו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה, אלא מתערב רק כאשר הוא סובר, כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא הייתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מיתחם הסבירות, אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן, הוא, כאמור, מיתחם שמידותיו נקבעות בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ועם אופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט גם תוך התייחסות לכך, מהי הרשות החוקתית שכלפיה מופעלת הביקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הביקורת על שיקול הדעת גם התייחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון, אשר עניינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט." ראו עוד: שם, 606-605; בג"ץ 6230/95 ד"ר אחמד טיבי נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם). בית-המשפט יבחן איפוא את "חוקיות" פעילותו של הנשיא. כך יעשה במסגרת עקרון הביקורת הרגילה - קרא: העיקרון הקובע כי בית-המשפט אינו מושיב עצמו על כיסאה של רשות מוסמכת - ובתיתו דעתו למעמדו של הנשיא ולטיב הסמכות שהנשיא מפעיל. מעמדו של הנשיא כמגביל התערבות לגופן של החלטותיו - הבנו וידענו; טיב סמכותו כמגביל התערבות - מה פירושו? 33. סמכותו של הנשיא לחון עבריינים או להקל בעונשים הינה סמכות יחידה ומיוחדת בתחום המימשל והמינהל. שמורה היא לנשיא המדינה "משום שרואים אותו כשומר החסד, הדוחה בנדיבות ליבו את מידת הדין מפני מידת הרחמים, והדואג דאגות אנוש בשעות צרה ומצוקה, שבתי-המשפט אינם מוסמכים או אינם מסוגלים לדאוג" (חיים ה' כהן, המשפט , מוסד ביאליק, 1991, 296). וכדברי הנשיא אגרנט בפרשת ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית , בג"ץ 177/50, פ"ד ה 737, 747: "... טמונה בחובה של החנינה נימה של סליחה או כפרה ... מידת הרחמים, ולא מידת הדין, היא העולה במחשבתנו כשאנו משווים לנגדנו את העבריין העומד, כשהוא 'מלא עוון', ומפיל תחינתו לחנינה לפני הריבון, שהנהו בבחינת 'מלא רחמים'". ראו עוד: ד"נ 13/60 מתאנה , שם, 445. שיקולי הנשיא בהעניקו חנינה הינם שיקולי חסד ורחמים, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי לא נוכל ולא יהא זה ראוי כי נחיל על שיקולים אלה את כללי המשפט המינהלי החלים ברגיל על החלטותיהן של שאר רשויות מימשל ומינהל. חסד ורחמים - על פי עצם טיבעם - אין הם ניתנים למדידה ולמישקל כשיקולי-משפט מן-המנין, וממילא נדרשים אנו לכללי-משפט מיוחדים שיחולו על מעשי חנינה. הוא הדין באשר למקרים יוצאי-דופן, שמיסגרות המשפט הנוקשות אינן עשויות להתאים עצמן להם. ראו והשוו: פרופ' י. ה. קלינגהופר, "מסגרת קונסטיטוציונית של החנינה", הרצאה שהושמעה בסימפוזיון על חנינה בישראל (פירסומי המכון לקרימינולוגיה, מס' 13, ירושלים תשכ"ח), 2; דבריהם של חיים צדוק, פרופ' ש"ז פלר, השופט חיים כהן, פרופ' קלוד קליין וד"ר לסלי סבה ב"רב שיח בנושא החנינה", משפטים טו (תשמ"ה - 1985), 9. ראו עוד: ש"ז פלר, "בחינות משפטיות של החנינה", הפרקליט כה (תשכ"ט1969-) 106, 112. השוו: ע"פ 24/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' סלמונדר , פ"ד ח 474, 476; בג"צ 492/76 יורם קציר נ' נציב שירות בתי-הסוהר , פ"ד לא(1) 714, 716. השוו את דברי השופט בייסקי בע"פ 747/86 דני אייזנמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מב (3) 447, 464-463; משה בייסקי, "פיקוח שיפוטי על ההליך הפלילי - החלטות בדבר העמדה לדין וחנינות", המשפט ג (תשנ"ו1996-), 15, 27. נדע מכל אלה, כי בית-משפט קנה סמכות ורשאי הוא לבחון את חוקיות פעולותיו של הנשיא, אלא שמושג ה"חוקיות" בהקשר זה הינו מצומצם בתחום התפרשותו ממושג החוקיות המוחל בביקורת על פעולותיהן של רשויות מימשל ומינהל אחרות. 34. בענייננו-שלנו יכולים היינו להקשות על החלטת הנשיא מכמה וכמה בחינות. כך, למשל, עשויה היתה להישאל שאלה אם הנשיא לא השים עצמו - שלא בדרך המקובלת - בעל סמכות-על לביקורת הכרעת-דין של בית-המשפט העליון. ראו והשוו: השופט ברק בפרשת ברזילי , שם, 601 ואילך; המישנה לנשיא בן פורת, שם, 583. ואולם לא נכניס ראשנו לביקעת-מחלוקת זו ונרכז עצמנו אך בנושא אחד בלבד, והוא: הטעייתם של הנשיא ושל השר רובינשטיין באשר למצב בריאותו של שנסי, והשפעתה של הטעייה זו על מעשה ההקלה בעונש. דינו של מעשה הניגע במירמה 35. כל מעשי מימשל ומינהל הניגעים במירמה - בהם מעשי שפיטה - כמוהם כפרי שפשׁה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יָבְשָׂה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה. ואלה דברים אמר הלורד Buckmaster על מירמה כלפי בית-המשפט: “ Fraud is an insidious disease, and if clearly proved to have been used so that it might deceive the Court, it spreads to infects the whole body of the judgment.” ( Jonesco v. Beard [1930] A.C. 298, 301-302). ראו עוד: ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א - 1991) 598 ואילך. וכבר בלקסטון לימד אותנו כי כך הוא דין: William Blackstone, Commentaries on the Laws of England , Book iv, Ch. 31 (Oxford, at the Clarendon Press, 1769): “[I]t is a general rule, that, wherever it may reasonably be presumed the king is deceived, the pardon is void. Therefore any suppression of truth, or suggestion of falshood, in a charter of pardon, will vitiate the whole; for the king was misinformed”. כך דין במעשי שפיטה וכך דין בכל מעשה מימשל ומינהל, ובעצם בכל מעשה בן-פועל בתחום המשפט. ההלכה הינה בת לציווי ראשוני , ודבר הציווי הוא שעַוָּל לא יימצא נשכר בעוולתו. הזורע כזב יקצור רִיק. זה הציווי המוסרי-החברתי, ובדרכו נלך. ראו: ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית , פ"ד נ(3) 133, 167 ואילך. עמד על-כך השופט דנינג (Denning, L.J.) בפרשת Lazarus Estates Ltd . v. Beasley [1956] 1 Q.B 702, 712 , ואלה היו דבריו: “No Court in this land will allow a person to keep an advantage which he has obtained by fraud. No judgment of a court, no order of a Minister, can be allowed to stand if it has been obtained by fraud. Fraud unravels everything. The Court is careful not to find fraud unless it is distinctly pleaded and proved; but once it is proved, it vitiates judgments, contracts and all transactions whatsoever.” ראו עוד: Abouloff v. Oppenheime r (1882) 10 Q.B.D. 295 ; ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג, 449, 454. כל מעשה מימשל ומינהל שמקורו במירמה ניתן לביטול. אמר בהקשר זה מ"מ הנשיא השופט זוסמן בבג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה , פ"ד כה (2) 533, 539: "כדרך שהטעיית אדם שהתקשר בחוזה מזכה אותו לבטל את הקשר, כך גם במשפט המינהלי דין הוא, שהרשות רשאית לחזור בה מרשיון שנתנה, אם נתנה אותו עקב תרמית או מצג-שוא. ... רשות זו של מי שרומה או הוטעה, אינה מותנית במתן סמכות מפורשת לכך בחיקוק. ... היא 'אינהרנטית '. ולא רק בארצות הברית נקבעה הלכה כך ..., אלא גם בארצות הקונטיננט נוהגים על-פיה ..." כך אף אמרנו בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ פ"ד נב(1) 289, 382: "רישיון כי יוצא בדרכי הונאה של מקבל הרישיון, פגום הוא הרישיון מלידה, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי רשאית היא הרשות לשלול את הרישיון ממקבלו." ראו עוד והשוו: בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט1949- , פ"ד לו(1) 317, 331. מעשה מינהל ומימשל ניתן לביטול, ובהתעורר השאלה בין צדדים מתאימים (כנדרש מסוגיית הבטלות היחסית) יכריז בית-המשפט על בטלותו. ראו: בג"צ 727/88 עווד נ' שר הדתות , פ"ד מב (4) 487, 493; ע"א 143/51, 55/52 ראש העיר רמת-גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ , פ"ד י 1804 , 1817. למותר לומר - הדברים ברורים מאליהם - כי עד שנורה על ביטול מעשי מימשל ומינהל בשל פגם-מירמה שנפל בהם, נידרש לראיות (מינהליות) מוצקות. כך הדין במקומות אחרים במשפט וכך יהא דין בענייננו-שלנו אף-הוא. ראו והשוו: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מ(1) 589. 35. מעשי חנינה כמוהם ככל מעשי מימשל ומינהל; ומה אחרונים ניתנים הם לביטול אם רמיה או הטעייה הביאו אותם לעולם, כן יהא דינם של ראשונים. וכפי שאמרנו לעיל: הגם שהנשיא - הוא עצמו - לא יתן את הדין לפני בית-משפט בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, מעשיו והחלטותיו - שָאני: אלה בתחום המשפט הם ואין הם זוכים לחסינות ולמעמד אקסטרה-משפטי. מירמה תפגום במעשי הנשיא ובהחלטותיו כשם שפוגמת היא בכל מעשי מימשל ומינהל אחרים, בהם פסקי-דין של בתי-משפט. ראו: אלעזר לסלי סבה, החנינה האישית והחנינה הכללית - היבטים משפטיים ופנלוגיים (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, הוגש לסנאט האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשל"ה - 1975), 198-197. זו אף ההלכה המקובלת בארצות-הברית, וכדי לקצר במקום שיכולנו להאריך נביא את תמצית הדברים מתוך ה- 59 American Jurisprudence 2d ("Pardon and Parole") § 37, pp. 33-34: “It has often been broadly stated that a pardon obtained by fraud is void, as, for instance, where it may reasonably be inferred ... that the executive was deceived or imposed upon by those procuring it, by false statements or omissions to state relevant facts ... Other courts, however, have held that the term ‘void’ as thus used means simply that a pardon obtained by fraud may be declared to be void in a proceeding authorized by law, before a court having jurisdiction for the purpose, with ample opportunity to the person holding the pardon to defend.” שאלה: הנשיא מגלה כי חנן את פלוני או הקל בעונשו של פלמוני מחמת הטעייה שהוטעה. הרשאי הוא הנשיא - הוא עצמו - לחזור בו ממעשה החנינה או מהחלטת ההקלה בעונש ? ההלכה המקובלת בארצות-הברית היא כי סמכות זו אינה קנויה לבעל סמכות החנינה. ראו למשל: Bess v. Pearman 150 S.E. 54; 65 A.L.R. 1459 (1929); Rathbun v. Baumel 191 N.W. 297; 30 A.L.R. 216 (1922) . כך לעניינו של בעל סמכות החנינה עצמו. אשר לבית-משפט, הכל מסכימים כי סמכותו עומדת לו לבטל חנינה או הקלת עונש שהושגו במירמה. סמכות זו לביטול אין רואים בה התערבות במעשה החנינה או ההקלה בעונש; נהפוך הוא: רואים בה הגנה על הרשות מפני ניצולה לרעה והגנה על הציבור מפני העבריין. אמר על-כך בית-המשפט בפרשת Adkins v. Commonwealth 23 S.W. 2d 277, 280 (1929) : “To set aside a pardon obtained by deception is not interfering with the executive department, but is protecting it. .... To declare the pardon invalid is in effect but to deny the accused of all legal right thereunder and to prevent him from taking advantage of the wrong which he has practiced on the commonwealth.” מאותם טעמים עצמם נקבע כי מעשי חנינה או הקלה בעונש דינם בטלות, אף אם יוזם המירמה היה צד שלישי ולא מי שזכה לחנינה או להקלה בעונש. ראו: Ex Parte Paquette 27 A. 2d 129 (1942). 36. משידענו כי מירמה פוגמת עד-כלות במעשה חנינה, נוסיף ונסכים כי חייב שיהיה ויתקיים קשר סיבתי בין מעשה המירמה לבין מעשה החנינה. בהקשר זה נאמר, בראשית, כי לא כל גוזמה ולא כל סטיה מן האמת הצרופה תיחשב למירמה בת-פועל. כל בקשה לחנינה תתגנבנה אל-תוכה, כמו-מאליהן, גוזמאות או סטיות-מה מן האמת, אך לא נקפיד עם מי שנשלחו אל הכלא ומבקשים את החופש. לא נשגיח בקטנות ולא נקפוץ את ידנו. ואולם עיקר הוא, שמקום בו עבריין או מי מטעמו מכזבים לנשיא בבקשת חנינה, והנשיא נעתר לבקשה בלא שיתן כלל דעתו לכזב ובלא שאותו כזב ישפיע כלל על שיקול דעתו, פשוט הוא שמעשה הנשיא לא נפגם. נסכים כי עַוָּול לא יימצא נשכר בעוולתו, אך אם יוצא פלוני נשכר שלא בעוולתו - הגם שעוול - מה לנו שנביא לביטול מעשה החסד? אפשר נבוא עם פלוני בדין על הנסיון להונות, אך לא למעלה מכך. בהיעדר קשר סיבתי איפוא - בין מירמה לבין חנינה - לא ייפגם מעשה הנשיא. על כך, דומה, יוכלו הכל להסכים. ואולם עדיין שומה עלינו להחליט בשאלה העיקרית, והיא: מה עוצמת קשר סיבתי חייבת שתתקיים בין מירמה לבין מעשה חנינה עד שנחליט כי מעשה הנשיא בטל או ניתן לביטול? אין ספק בדבר, כאמור, שעד שנכיר במירמה כמירמה-בת-פועל חייבת שתהא זו מירמה שהשפיעה על החנינה; ואולם: האם כל מירמה שהשפיעה על מעשה חנינה - ולו מירמה שהשפעתה היתה שולית בלבד - תביא לביטול החנינה? 37. לעניין זה נוכל לשאוב חוכמה מן ההלכה הנוהגת באשר להחלטת רשות שמיקצת משיקוליה היו ראויים ומיקצת משיקוליה היו בלתי ראויים (plurality of purposes) . השאלה הנשאלת היא: החלטת רשות שהולידו אותה שיקולים ראויים ושיקולים בלתי-ראויים יחדיו - מה דינה? האם בטלה היא - מפאת אותם שיקולים בלתי-ראויים - או שמא עומדת היא על רגליה - מפאת אותם שיקולים ראויים? להכרעה בשאלה זו הוצעו בהלכה כמה וכמה מיבחנים חלופיים (מיבחנים שבחלקם חופפים אחדים מהם זה-את-זה). סיכום המיבחנים בא בסיפרם של דה-סמית, וולף וג'ואל De Smith, Woolf & Jowell, Judicial Review of Administrative Action (Sweet & Maxwell, 5 th ed., 1995) 340-343 , ואלה הם המיבחנים: (1) מה היתה התכלית האמיתית שלשמה נעשה שימוש בסמכות? (2) מה היתה המטרה הדומיננטית שלשמה נעשה שימוש בסמכות? (3) האם היתה הרשות עושה שימוש בסמכותה לולא קיומו של השיקול הפסול? (4) האם אחת מתכליות ההחלטה היתה תכלית כשרה? (5) האם אחת התכליות לשימוש בסמכות היתה תכלית בלתי כשרה? אם כן, ואם התכלית הבלתי כשרה השפיעה באורח ממשי על מעשה הרשות, כי אז ייפסל המעשה; (6) האם בעל הסמכות היה מגיע לאותה החלטה שהגיע אליה לו היה נותן דעתו לשיקולים הכשרים או לתכליות הראויות בלבד? אלה הם שישה המיבחנים, והשאלה אינה אלא איזה מהם נאמץ לנו? במקום אחד ביכר בית-המשפט בישראל את המיבחן הנסוב על ההשפעה הממשית שנודעה לתכלית או לשיקול הבלתי כשרים על ההחלטה שנתקבלה. ובלשונו של השופט יצחק כהן בבג"ץ 392/72 אמה ברגר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה , פ"ד כז(2) 764, 773: "נראה לי שהמיבחן שיש להעדיף אותו הוא - האם היתה לשיקול הפסול או למטרה הפסולה השפעה ממשית על מעשה הרשות, ואם כך היה הדבר, הרי יש לפסול את מעשה הרשות." במקום אחר (בג"צ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל , פ"ד לד (1) 1), היה בית-המשפט נכון לאמץ מיבחן המֵקֵל עם הרשות והוא מיבחן המטרה הדומיננטית . ובלשונו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי (לאחר שמזכיר הוא את החלטת בית-המשפט בפרשת אמה ברגר באשר לחלופת השפעה הממשית; שם, 20): "ברצוני להוסיף כמה מלים על הסוגיה של נימוק דומיננטי כנגד נימוק טפל בקבלת החלטה על-ידי רשות שלטונית. ... [בפרשת אמה ברגר] הזכיר השופט י. כהן את הדיון בשאלה של 'ריבוי נמוקים' ... ובחר מבין ... המבחנים את המבחן: האם היתה לשיקול הפסול או למטרה הפסולה השפעה ממשית על החלטת הרשות. מצדי מוכן אני לאמץ מבחן המקל יותר עם הרשות ... דהיינו: 'מה היתה המטרה המכרעת (הדומיננטית) שלמענה הפעילו את הסמכות? אם הרשות מבקשת להשיג שתי מטרות או יותר, כאשר רק מטרה אחת מותרת, במפורש או מכללא, חוקיותו של המעשה נקבעת על פי התיחסות למטרה הדומיננטית'". מבין שתי החלופות - ועל רקע כל שש החלופות - איזו חלופה נאמץ לנו? 38. מיבחן ההשפעה הממשית ומיבחן המטרה הדומיננטית - כמוהם כשאר המיבחנים המוצעים - על-פי עצם הגדרתם מיבחנים-שבעובדה הם לשני אלה: אחד, מיבחן לקיומו של קשר סיבתי בין סיבה ומסובב, ושניים, מיבחן לעוצמתו של אותו קשר סיבתי. על רקע דברים אלה יכולה שתישאל שאלה: האם נספק עצמנו במיבחן עובדתי גרידא, או שמא נוסיף עליו - קרא: ראוי שנוסיף עליו - מיבחן משפטי-ערכי, מיבחן של מדיניות כמקובל במקומות אחרים במשפט (כגון בדין הנזיקין)? 39. הלכה מכבר היא, שחובת זהירות בדין הרשלנות בונה עצמה על מיבחן הצפיות של האדם הסביר; ואולם אין אנו מדברים בצפיות "טכנית" אלא בצפיות "נורמטיבית", קרא: ענייננו בחובה אותה ראוי להטיל על אדם כלפי חברו, חובה שהיא בת למדיניות משפטית. ראו, למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז(1) 113, 123 (מפי השופט ברק). הוא הדין בכללי הסיבתיות: אנו מבחינים בין סיבתיות עובדתית - סיבתיות "טכנית" - לבין סיבתיות משפטית, ומחייבים אנו מזיק רק על-פי כללי הסיבתיות המשפטית. ראו, למשל: ד"ר ישראל גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת", משפטים יד (תשמ"ד1984-) 15. הסיבתיות המשפטית נקבעת אף היא - כמוה כחובת הזהירות - מכוחה של מדיניות משפטית, והדברים ידועים. השאלה הנשאלת היא, אם לא יהא זה ראוי כי נחיל עיקרון של מדיניות משפטית גם על החלטת רשות שהיא בה-בעת פרי של שיקולים ראויים ושל שיקולים בלתי-ראויים. אם נאמץ את עקרון המדיניות המשפטית גם על ענייננו, לא עוד נעסיק עצמנו אך בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי (שיקול בעל השפעה ממשית, שיקול דומיננטי וכו'), אלא נוסיף למערכת השיקולים שיקולי מדיניות אף-הם. אם כך נעשה, כי-אז מישקלם המצטבר של מיכלול השיקולים הוא אשר יכריע בסופו של יום בשאלת פסלותה או כשרותה של החלטת הרשות. למשל: רשות עושה החלטה הנִיגעת, בין השאר, בטעות שבעובדה. בניתוחו של אותו אירוע יכול הטוען לטעון כי לא הרי דין טעות בעובדה גרידא כהרי דין אותה טעות אם מקורה במירמה של צד מעוניין; וגם אם אמרנו כי הטעות השפיעה אמנם על ההחלטה אך ההשפעה לא היתה בעלת עוצמה לביטולה של ההחלטה במקרה הראשון, הנה במקרה השני יצרף עצמו יסוד המירמה ליסוד ההשפעה ונתיר לצד מעוניין (למשל: לרשות עצמה) לבטל את החלטתה. הוא הדין באשר ל מישקלו השיקול הפסול, שהרי השיקולים הפסולים למיניהם אין מישקל פסלותם שווה: יש מהם שפסלותם היא פסלות-בעליל - פסלות מסנוורת - וראויים הם להוקעה בכל לשון (למשל: הפליה מטעמים פוליטיים או מטעמי גזע) ויש מהם שפסלותם היא פסלות אך אין הם צבועים בצבעים עזים. על סוג השיקולים הראשון נחיל מיבחן אחד, ואילו בסוג השיקולים האחר נספק עצמנו במיבחן אחר. 40. מערכת עובדות בה נוכח יסוד של תרמית מעמידה לפנינו קטיגוריה לעצמה, ולו משום שיסוד התרמית, באשר הוא, יש בו - וראוי שיהא בו - כדי להשפיע על נושא הקשר הסיבתי. לשון אחר: נוכחות יסוד התרמית יצדיק ביטולה של החלטה אם אותה תרמית השפיעה על ההחלטה הגם שהשפעתה לא היתה ניכרת. ומן הכלל אל הפרט 41. בענייננו שלנו אין אנו נצרכים להרחיק לכת. שוכנענו כי המצג על מצב בריאותו של שנסי היה מצג-שוא, מצג של אי-אמת והטעייה. כן הונחו לפנינו ראיות מינהליות מוצקות מהן ניתן להסיק כי ההטעייה נעשתה בידיעתו של שנסי ועל דעתו. הוכח לנו, כי מצב בריאותו של שנסי - כפי שהוצג לפני השר רובינשטיין ולפני הנשיא - נודעה לו השפעה ממשית על ההכרעה להקל בעונש. החלטתם של הנשיא ושל השר ניגעה איפוא בתשתית עובדות המיוסדת על אי-אמת - אם תרצו: החלטתם מיוסדת על מעשה מירמה. המסקנה מכל אלה אינה אלא זו, שהחלטת הנשיא להקל בעונשו של שנסי דינה בטלות. אין צורך שנחליט אם הבטלות כוחה הוא אך מהיום או אם פועלת היא מלמפרע. 42. ומכאן הכרעתנו בדין: אנו מצהירים בזאת כי החלטת הנשיא מיום י"ג בשבט התשנ"ג (4 בפברואר 1993) להקל בעונש מאסר עולם שנגזר על שנסי ולהעמיד את עונש המאסר שהוטל עליו על עונש בן עשר שנות מאסר החל ביום המעצר, הינה החלטה שדינה בטלות. משבטלה החלטת הנשיא - ועימה החלטת השר רובינשטיין לקיים את חנינת הנשיא - מתעורר מחדש עונש מאסר עולם שהוטל על שנסי בידי בית-המשפט המחוזי, עונש שאושר בידי בית-המשפט העליון. שנסי יוחזר איפוא אל בית-האסורים לרצות עונש של מאסר עולם. 43. דבר אחרון. החלטתו של הנשיא להקל בעונשו של שנסי בטלה, ואולם אין מונע את שנסי מהגיש לנשיא בקשה חדשה להקלה בעונש. אין אנו מביעים דעה על בקשה מעין-זו - אם תוגש - והנשיא יעשה בגידרי סמכותו וכחוכמתו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק : אני מסכים. נ ש י א השופט א' מצא : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, ג' בחשוון התש"ס (13.10.99) נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94007060. G06
|
[
"חוק כלי היריה, תש\"ט1949"
] | 208
|
41
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 7019/96 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: וקנין אנה מריה נגד המשיבים : 1. וקנין אברהם 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אוריה באר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין הפטריארכלי הלטיני לערעורים, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה באילת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג וקנין. ניתנה היום, ה' בתשרי התשנ"ח (6.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070190. B02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 222
|
12,352
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 7019 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: וקנין אנה מריה נגד המשיבים : 1. וקנין אברהם 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אוריה באר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הפטריארכלי הלטיני לערעורים, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשת תמציא תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, ל' בניסן התשנ"ז (7.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070190. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 223
|
43
|
בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 3254/96 רע"א 7329/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי המבקשים ברע"א 3254/96: 1. רשת שוקן בע"מ (המשיבים 2. אילן שחר ברע"א 7329/96) 3. בירנית גורן נ ג ד המשיבים: 1. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ (המבקשים 2. עופר נמרודי ברע"א 7329/96) 3. מעריב החזקות בע"מ 4. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ 5. רונאל פישר בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) מיום 3.4.96 בהמרצה 1295/96 ומיום 16.9.96 בהמרצות 4089/96, 4099/96, 4100/96, 4196/96, 4224/96 (במסגרת תי"א 455/94) תאריך הישיבה: כו' בשבט תשנ"ז (3.2.97) בשם המבקשת 1: עו"ד ז' ליאונד בשם המבקשים 3-2: עו"ד י' חורש, עו"ד א' קסטיאל, עו"ד א' כספרי בשם המשיבים: עו"ד ד' אבי-יצחק, עו"ד י' מימון פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: לפנינו בקשות, מזה ומזה, למתן רשות-ערעור על החלטות דיוניות שנתן בית המשפט המחוזי במהלך בירור תובענת המבקשים ברע"א 7329/96 (להלן - קבוצת מעריב) נגד המבקשים ברע"א 3254/96 (להלן - רשת שוקן). עילת התובענה, שעניינה פרסום לשון הרע, נעוצה בכתבתה של בירנית גורן, שפורסמה במקומון "כל העיר" תחת הכותרת "כל האמת על מעריב". בין היתר נטען בכתבה, כי התובעים (בעלי השליטה ב"מעריב", העורך עופר נמרודי וכתב העיתון רונאל פישר) מנצלים את כוחם העיתונאי להשגת פרסומים מסחריים לעיתון "מעריב" בדרך פסולה. על-פי המתואר בכתבה, יוזמים התובעים עריכת תחקירים אודות אישים וגופים. התחקירים נערכים, כביכול, לצרכים עיתונאיים, אך בדיעבד אין התובעים מפרסמים את מימצאי התחקירים אלא משתמשים בתוצאותיהם כאמצעי סחיטה להשגת פרסומים מסחריים, מצד הגורמים הנחקרים, ב"מעריב". רע"א 7329/96 2. אפתח בבקשתה של קבוצת מעריב. בקשה זו מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.9.96. החלטה זו עסקה במספר עניינים הקשורים בסוגיית החיסיון העיתונאי. ואולם במהלך הדיון שלפנינו הודיע פרקליט המבקשים, כי הוא מגביל את בקשתו לעניין עיקרי אחד, והוא החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתיר לו לחקור את עדי הנתבעים, במסגרת החקירה-שכנגד, בדבר היותם מקורות-מידע של "כל העיר" (או של העיתונאית בעלת הכתבה) ובדבר נכונותם לוותר על החיסיון הנתון להם כמקורות-מידע. השופט המלומד קיבל אמנם את השקפת פרקליט המבקשים, כי החיסיון האמור אינו של העיתונאי אלא של המקור, ומכאן שבידי המקור לוותר על חסיונו ולחשוף את עובדת היותו מקור. עם זאת סירב להרשות לפרקליט המבקשים להציג לעדים שאלות בדבר עמידתם על החיסיון או נכונותם להסרתו, שכן בעצם התייחסותו של עד שהינו מקור לשאלה מעין זו - בין שישיב עליה בחיוב, בין שישיב בשלילה ובין שימאן להשיב - יהיה כדי לחשוף את העובדה שהעד הינו מקור. 3. טעמו האמור של השופט נראה לי, ודי בו כדי להוביל לדחיית הבקשה. השאלה אם החיסיון העיתונאי מיועד להגן רק על מקורותיו של העיתונאי, או גם על העיתונאי עצמו, אינה טעונה הכרעה מלפנינו. לצורך ענייננו די לנו להניח, שהדין בעניין זה הוא עם פרקליט המבקשים. משמע, כי במקום שהמקור אינו עומד על החיסיון, או מבקש לוותר עליו, אין לעיתונאי זכות לעכב בעדו (השוו: בג"צ 3815/90 גילת נ' שר המשטרה , פ"ד מה(3) 414). אך דווקא מתפיסה זו מתחייב טעמו של השופט המלומד, כי אין להרשות חקירה לעד שקיומה עשוי לחשוף את העובדה כי העד הינו מקור. אינני מתעלם מן האפשרות, עליה הצביע פרקליט קבוצת מעריב, שעיתונאי יזמין את מי שהינו מקור לדוכן העדים, ובחסות החיסיון יימנע מן הצד שכנגד לחקור אותו בנושאים שהיו נפתחים לבירור, אילו ניתן לו לחשוף את העובדה שהעד הוא מקור המוכן למחול על החיסיון. ברם, בעצם האפשרות הזאת אין כדי להצדיק התרת פגיעה בזכות החיסיון של המקור. הנטל להראות, כי עדו של העיתונאי הינו מקור שאיננו עומד על חסיונו, רובץ על בעל הדין הטוען זאת. ונטל זה בידו לפרוק בהבאת ראיה מצדו, אך לא בהצגת שאלות לעד שבעצם הצגתן יש משום הפרת זכותו של העד לחיסיון. והדברים, כמדומה, מובנים מאליהם. רע"א 3254/96 4. בקשתה של רשת שוקן מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.96, למחוק על הסף חלקים מכתב ההגנה שלה, בשל אי-ציותה להחלטת בית המשפט מיום 16.1.96, בדבר המצאת פרטים נוספים לטענות כתב ההגנה שהוגש מטעמה. השתלשלות דיונית 5. בכתב התביעה שהוגש מטעם קבוצת מעריב יוחס לרשת שוקן פרסום לשון הרע בשבע מן הפרשיות בהן עסקה הכתבה. בכתב הגנתה טענה רשת שוקן, ביחס לכל אחת מן הפרשיות, כי הפרסום נעשה בתום לב וכי מה שפורסם הוא אמת. פרקליט התובעים ביקש מבית המשפט למחוק חלקים מכתב ההגנה, בטענה שכתב ההגנה לוקה בחוסר פירוט של העובדות שעל יסודן נטען בכתבה, כי מעשי התובעים, בכל אחת מן הפרשיות, עולים כדי סחיטה באיומים. בהחלטתו (מיום 12.2.95) קבע בית המשפט, כי כתב ההגנה אכן לוקה בחוסר פרטים, אלא שתרופתה של קבוצת מעריב אינה בבקשה למחיקת חלקים מכתב ההגנה כי אם בהצגת דרישה למתן פרטים נוספים. התובעים הציגו את דרישתם לפרטים נוספים, אך רשת שוקן נענתה לדרישה רק בחלקה. על רקע זה פנו התובעים לבית המשפט בבקשה לחייב את רשת שוקן להמציא להם את הפרטים החסרים ופרטים נוספים. לאחר דיון בבקשה זו החליט בית המשפט (ביום 5.6.95) כי על רשת שוקן ליתן פרטים נוספים לטענת אמת הפרסום על-ידי פירוט זהותם של הנסחטים ופירוט המידע שבאמצעותו בוצעו מעשי הסחיטה. אך משגם הפירוט הנוסף שהומצא לו בעקבות ההחלטה לא הניח את דעתו, חזר פרקליטם של התובעים ופנה לבית המשפט בבקשה נוספת באותו העניין. 6. ביום 16.1.96 ניתנה החלטתו ( השלישית ) של השופט המלומד בפרשת הפרטים הנוספים. בהחלטה זו קבע השופט, כי קבוצת שוקן לא מילאה אחר החלטתו הקודמת, בכך שבהודעה שנמסרה מטעמה לא ניתן פירוט מספיק לגבי המידע שהאיום בגילויו (על-פי הנטען) שימש בידי קבוצת מעריב כאמצעי לסחיטה. כן הכיר השופט בצדקת דרישתם של התובעים לקבלת פרטים נוספים גם בגין טענות שעד כה לא חויבו הנתבעים לפרטן. בסיכום החלטתו נקבע, שכדי לצאת ידי חובה מוטל על רשת שוקן להשיב, במתן הפרטים הנוספים, לחמש השאלות העיקריות הבאות: (1) למי פנו התובעים, או נציגיהם, לשם ביצוע הסחיטה? (2) מי מעובדי התובעים פנה לנסחטים? (3) מתי (במדויק ככל האפשר) בוצעה הפנייה? (4) מהו המידע שהאיום לפרסמו שימש כאמצעי לסחיטה? ו-(5) מה אירע בעקבות הסחיטה הנטענת; האם כמות הפרסומים המסחריים ב"מעריב" של מי ששימש כיעד לסחיטה גדלה או קטנה? הואיל ורשת שוקן טענה, כי חלק מן הפרטים שנדרשה להמציאם כלל אינם מצויים בידיעתה, הורה לה בית המשפט להגיש תצהיר בו תאמת את טענת היעדר הידיעה. לעניין המשמעות של אי-ידיעת הפרטים הנדרשים העיר השופט, כי עמדת הנתבעים מעוררת קושי, שכן אם הפרטים אינם מצויים בידיעת הנתבעים, משמע כי במשפט לא יהיה בידם להוכיח עובדות חיוניות להעמדת הגנתם. אך בהיעדר טיעון לעניין זה ציין השופט, כי בשלב זה אין הוא דן בשאלה "מה יהא גורלו של כתב ההגנה או הפרטים (החסרים) אם הנתבעים לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם בידיעתם". 7. בעקבות החלטה זו המציאה רשת שוקן הודעה משלימה למתן פרטים נוספים. להודעה צורף תצהיר של כתבת "כל העיר" בירנית גורן. בתצהיר פורטו נושאים אשר, לפי הנטען, הפרטים שנדרשו לגביהם אינם מצויים בידיעת הנתבעים. על רקע זה שבו התובעים וביקשו מבית המשפט למחוק את כתב ההגנה או חלקים מתוכו. בבקשה נטען, כי הפרטים שנכללו בהודעתה המשלימה של רשת שוקן אינם כוללים מענה לשאלות שעליהן חויבו הנתבעים להשיב במתן הפרטים הנוספים. מכאן שהפרטים אשר נמסרו אינם ממלאים אחר החלטת בית המשפט. בית המשפט בדק את מכלול הפרטים הנוספים שנמסרו על-ידי רשת שוקן, ביחס לכל אחת משבע פרשיות הסחיטה שתוארו בכתבה. מסקנתו היתה, כי רק בגין שלוש מן הפרשיות עמדו הנתבעים בחיוב שהוטל עליהם. לא כן הדבר ביחס לארבע הפרשיות האחרות. בפרטים שנמסרו גבי אחת מן הפרשיות הללו לא ניתן מענה לאף אחת מחמש השאלות שהעמיד בית המשפט בהחלטתו השלישית; ובפרטים שנמסרו ביחס לשלוש מן הפרשיות לא ניתנה תשובה לחלק מן השאלות (במקרה אחד הוחסרו תשובות לשלוש מבין חמש השאלות, ובשני המקרים האחרים - לשתיים מבין חמש השאלות). בית המשפט קבע, כי יכולתם של התובעים להתמודד עם האשמתם במעשי סחיטה מותנית בכך שהנתבעים ימסרו להם מבעוד מועד את כל הפרטים העיקריים אודות כל אחד מן המעשים שיוחסו להם בכתבה נשוא התובענה. החסרתם של פרטים מציבה את התובעים אל מול האשמות חמורות שיתקשו להתגונן מפניהן. השופט הוסיף וקבע, כי בטענת היעדר הידיעה - בה ניתלו הנתבעים - אין כדי לחלצם מן החובה המוטלת עליהם. האיזון בין השמירה על עקרון חופש הביטוי של העיתונאי לבין ההגנה על זכותו של הזולת לשמו הטוב מחייב הבחנה בין שלב הפרסום לבין הבא בעקבותיו. כל עוד לא פורסמו הדברים, נהנים העיתון והעיתונאי מחופש מוחלט להביא את הדברים לכלל פרסום. אך ההגנה הרחבה הנתונה לזכותם זו היא בבחינת שטר ושובר בצדו, ואם הדברים שפורסמו כוללים פגיעה בשמו הטוב של האדם, מועתק מרכז הכובד לאינטרס הנגדי: זכות הזולת לשמו הטוב. על יסוד שיקולים מרכזיים אלה נענה בית המשפט לבקשת התובעים והורה למחוק מכתב ההגנה של רשת שוקן את כל החלקים הנוגעים לארבע מפרשיות הסחיטה שתוארו בכתבה ואשר לגבי העובדות שביסודן לא מסרו הנתבעים פרטים נוספים מלאים, ככל שחויבו בהחלטתו הקודמת של בית המשפט. טענות רשת שוקן: אליה וקוץ בה 8. פרקליטה של רשת שוקן טען לפנינו, כי בהחלטתו למחוק חלקים מכתב ההגנה העמיד בית המשפט את הנתבעים במצב בו לא יורשו להוכיח את טענותיהם כי הפרסום נעשה על-ידם בתום לב וכי מה שפורסם הוא אמת. מטרת הפרטים הנוספים היא להבהיר את הנטען בכתב-טענות, מקום שבעל הדין ניסח את טיעוניו בלשון כללית ועמומה. ככל שהנטען בכתב ההגנה שהוגש מטעם רשת שוקן הצריך פירוט, עמדו הנתבעים בחובתם ופירטו את כל הידוע להם. הפירוט שנמסר אמנם לא כלל תשובה לכל אחת ואחת מחמש השאלות, שעליהן חייבם בית המשפט להשיב, אלא שעצם חיובם לספק תשובות ישירות לשאלות אותן העמיד השופט בהחלטתו, היה מוטעה, ומכמה בחינות. ראשית , בשל הפרת האיזון הראוי בין האינטרס שבהגנה על חופש הביטוי לבין האינטרס שבהגנה על זכות הפרט לשמירת שמו הטוב. הצדדים במשפט חלוקים בשאלה אם מה שפורסם על-ידי הנתבעים אודות קבוצת מעריב הוא אמת או שקר, וכל עוד לא נפלה הכרעה בשאלה זו, ידו של חופש הביטוי על העליונה ויש להעדיפו על פני האינטרס הכרוך בשמירת שמם הטוב של התובעים. שנית , בשל כך שבחייבו את הנתבעים להשיב (במסגרת הודעת הפרטים הנוספים) על השאלות שהעמיד בהחלטתו, לא ייחס השופט משקל למיגבלות המידע שבגדרן פועלת העיתונות. הפירוט העובדתי בו חייב את הנתבעים עולה כדי הפירוט הנדרש מן התביעה הכללית בהגישה כתב-אישום. דא עקא שלעיתונות אין הכלים המצויים בידי רשויות החקירה, וחיובם של עיתונאים לעמוד ברמת בדיקה כה מחמירה, יפגע ביכולתם למלא את תפקידם החברתי. לדברים אלה יש משנה תוקף במקרה - כמו המקרה נשוא הדיון - בו מדובר בדיווח עיתונאי אודות ביצוע מעשי סחיטה באיומים, כשסיכוייו של העיתונאי לזכות לשיתוף פעולה מצד נסחטים אשר נכנעו למעשי הסחיטה הינם, מלכתחילה, דלים ביותר, וממילא גם סיכוייו להשיג פרטים מלאים אודות זהות שליחיו של הסחטן, תוכן האיומים והדרכים בהם השיג הסחטן את מבוקשו. ו שלישית , בשל כך שבחייבו את הנתבעים להשיב לחמש השאלות שהעמיד בהחלטתו, פגע השופט בשתיים מזכויותיהם הדיוניות של הנתבעים: זכותם שלא לחשוף את שמות עדיהם וזכותם לבחור בראיות שבעזרתן יוכיחו במשפט את גירסתם. חיובם להשיב, במסגרת הפרטים הנוספים, על שאלות שהתשובה עליהן חושפת שמות של עדים, חורג ממידתו של הכלל המקובל. גם אי-יכולתם לספק תשובות מלאות על השאלות שהוצגו להם אין פירושה שלא יעלה בידם להוכיח במשפט - למשל, בעזרת ראיות נסיבתיות - כי מה שפורסם על-ידם עומד במבחני חוק איסור לשון הרע להגנת תום הלב והגנת אמת הפרסום. על רקע כלל נסיבות העניין, לא היה זה כדין למחוק חלקים מכתב ההגנה. מחיקת כתב הטענות של בעל-דין מהווה סנקציה חמורה, ונסיבות ענייננו לא הצדיקו שימוש באמצעי כה קיצוני. 9. כמה מן הטענות שבפי בא-כוחה של רשת שוקן הינן, אכן, כבדות משקל. אך זו אליה וקוץ בה; שכן, הטענות - רובן ועיקרן - אינן מופנות כנגד ההחלטה שעליה מבוקשת הרשות לערער, אלא כנגד ההחלטה מיום 16.1.96, בה נקבע שכדי לצאת ידי חובתם מוטל על הנתבעים להשיב במסגרת הודעת הפרטים, ביחס לכל אחת משבע פרשיות הסחיטה, על כל אחת מחמש השאלות שהעמיד להם בית המשפט. דא עקא שעל ההחלטה מיום 16.1.96 לא ביקשו הנתבעים רשות לערער; ולדידי, אין הם רשאים לצפות שבית-משפט זה יידרש, במסגרת בקשתם לרשות-ערעור כנגד ההחלטה למחוק חלקים מכתב-הגנתם, להשגות ערעוריות כנגד צדקת ההחלטה שהקימה לקבוצת מעריב עילה לבקשת המחיקה. השגות כאלה היה על הנתבעים להעלות, מבעוד מועד, בבקשת רשות-ערעור כנגד ההחלטה הקודמת. את אשר החסירו יוכלו, כמובן, להשלים במסגרת ערעורם על פסק הדין, אם וכאשר יוגש מטעמם ערעור כזה. ברם, כל עוד ההליך לפני בית המשפט קמא מתנהל והולך, בית-משפט זה לא יראה לבחון את צדקתה של החלטת ביניים קודמת שבמועדה לא נתבקשה לגביה רשות-ערעור. 10. נותרה השאלה אם החלטת בית המשפט, למחוק חלקים מכתב ההגנה, מעמידה עילה מספקת לערעור-ביניים. העיון בקורות ההליך ובטענות הצדדים הובילני לכלל מסקנה כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. אקדים ואטעים, כי ברקע המסקנה האמורה ניצבת ההנחה, שבהחלטתו הקודמת של בית המשפט - שכנגדה לא נתבקשה רשות-ערעור - לא נפל כל פגם ושהנתבעים אכן היו מצווים לקיימה. על-פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, "בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו". נמצא שמחיקת כתב הטענות, כולו או חלקו, מהווה סנקציה שבית המשפט (או הרשם) רשאי להטילה על בעל-דין שלא קיים צו למתן פרטים נוספים ומפורטים יותר לכל עניין הנזכר בכתב-טענותיו, ומצבו של בעל-דין כזה אינו שונה ממצבו של בעל-דין המפר צו להשיב על שאלון, לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים. אין צריך לומר, כי מחיקת כתב הטענות, או חלקו, מהווה סנקציה קשה וחמורה, וככלל יימנע בית המשפט מנקיטתו אם לא נתבקש לכך במפורש על-ידי בעל הדין הנגדי וכל עוד סבור בית המשפט כי בידו לכפות ציות לצו באמצעים יותר מתונים (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין) בעמ' 435, 452). אך שיקול הדעת הנתון לבית המשפט הוא צר למדי: בכוחו להאריך מועד שנקבע לקיום הצו, אך אין בכוחו לפטור את מפר הצו מן החובה לקיימו (ראו ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי , פ"ד מו(3) 793, דברי השופט חשין בעמ' 800). בענייננו אין כל מקום לחשש שלנתבעים לא ניתנה הזדמנות לקיים את הצו, ולוא גם באיחור. אף במהלך הטיעון לפנינו חזרנו ושאלנו את בא-כוחה של רשת שוקן אם יש בפיו בקשה להארכת המועד להמצאת הפרטים הנוספים. תשובתו היתה כי לנתבעים אין ידועים פרטים נוספים מעבר לאלה שכבר נמסרו על-ידם, אך תשובה זו אינה ממין השאלה. ויש גם טעם מעשי: בקדם המשפט קבע בית המשפט קמא שעל הנתבעים להתחיל בהבאת ראיות, ובהסכמת בעלי הדין החל בית המשפט בשמיעת הראיות עוד בטרם הושלם הדיון במחלוקת הדיונית. בדיון לפנינו הסתבר שהנתבעים כבר הביאו את רוב ראיותיהם במשפט. וגם מטעם זה ראוי, לדעתי, להניח למשפט להימשך ולהסתיים מבלי להתערב בהחלטת השופט למחוק חלקים מכתב ההגנה. הלוא אפשר שבסופו של דבר תניח ההכרעה את דעתם של הנתבעים; והיה וההכרעה לא תניח את דעתם, ויחליטו לערער עליה, יוכלו להשיג בערעורם גם על החלטות הביניים הדיוניות. 11. מן הטעמים שפורטו הייתי דוחה את בקשותיהם של שני הצדדים. בדחיית בקשתה של רשת שוקן (רע"א 3254/96) אין משום נקיטת עמדה בשאלה אם הצו למתן פרטים נוספים, שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 16.1.96, היה, כשלעצמו, מוצדק. בהתחשב בכלל נסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק : אני מסכים. ה נ ש י א השופט י. קדמי: 1. רע"א 7329/96 גם אנכי סבור כי דין הבקשה בתיק זה להידחות, מן הטעמים שפירט חברי הנכבד, השופט מצא, בפסק דינו. הצגת שאלה לעד "האם הוא המקור לידיעה העתונאית", מהווה גלישה אל תחומיה של הזכות לחסיון עתונאי, לפיה יש ל"מקור" הידיעה שנמסרה לעתונאי זכות שהעתונאי לא יחשוף את זהותו; וזכות זו עומדת, מטבע הדברים, גם ל"מקור" עצמו כאשר הוא ניצב על דוכן העדים. ולמותר יהיה לציין, כי אין לדרוש מן העד, שלו מוצגת שאלה כאמור, לבקש מבית המשפט שלא להשיב עליה בשל קיומו של חסיון עתונאי; שדין בקשה כזו כדין חשיפת זהותו של העד כמקור המידע. 2. רע"א 3254/96 בעניינה של בקשה זו, שונה עמדתי מעמדתו של חברי, השופט מצא. נקודת המוצא של חברי - העומדת, בסופו של דבר בבסיס החלטתו - היא: כי על המבקשים היה לערער על החלטתו של בית המשפט בסוגית "מתן הפרטים" מיום 16.1.96, במסגרתה נקבע "תוכנו" של החיוב במתן הפרטים; וכי משלא עשו כן, אין הם יכולים לערער על ההחלטה מיום 3.4.96, נושא הבקשה שבפנינו, במסגרתה נמחקו חלקים מכתב ההגנה בשל אי מילוי החובה למתן פרטים. לשיטתו של חברי, ההחלטה נושא הבקשה אינה עומדת על רגליה שלה, אלא - נגזרת מן ההחלטה שניתנה ביום 16.1.96 כאמור; ועל כן, לא ניתן לערער עליה, כל עוד עומדת על כנה ההחלטה שממנה נגזרה. עמדה זו, עם כל הכבוד, אינה מקובלת עלי. בהחלטתו מיום 16.1.96 - ההחלטה שבה פירט בית המשפט את השאלות שהתשובות עליהן משקפות את ה"פרטים" המבוקשים - ציין בית המשפט במפורש כי בשלב זה, אין הוא דן בשאלה "מה יהא גורלו של כתב ההגנה או הפרטים (החסרים) אם הנתבעים לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם בידיעתם". אשר על כן, רשאים היו המבקשים - לשיטתי - להמתין ולראות כיצד יגיב בית המשפט על המאמץ שיעשו למילוי הוראותיו; ולשקול הגשת בקשה לרשות ערעור, רק אם תגובתו של בית המשפט תחייב זאת. כאמור, עניינה של ההחלטה מיום 16.1.97 בקביעת השאלות שהתשובות עליהן מספקות את הפרטים שהמבקשים נדרשים ליתן; בעוד שההשגות נושא הערעור, מתיחסות לתגובתו - הקיצונית והבלתי הולמת לשיטת המבקשים - של בית המשפט לכך, שמחמת אי יכולת ליתן את כל הפרטים לא עמדו בצפיותיו. אין בפי המבקשים השגות כנגד השאלות שהציב בית המשפט כבסיס למתן הפרטים בתור שכאלו; אלא - כנגד החלטתו למחוק קטעים מכתב ההגנה, בתגובה ל"אי היכולת" להשיב לכל השאלות מחמת "אי ידיעה". אי מתן פרטים בנושא זה או אחר מן הנושאים שפירט בית המשפט בהחלטתו ביום 16.1.96, מן הטעם שאין הם מצויים בידיעת הנתבעים, כובל את ידי האחרונים ואינו מאפשר להם להוכיח פרטים אלה במהלך הדיון. בנסיבות הענין, די בסנקציה זו כדי להגן על האינטרס של התובעים, שלא יופתעו במהלך הדיון; ואין הצדקה לקבוע עמדה ולפסוק סופית לטובתם, כבר בשלב זה. מחיקת ההגנה בקשר לארבע פרשיות, אינה מהווה תוצאה הכרחית של אי העמידה בצפיותיו של בית המשפט בדבר הפרטים שעל המבקשים היה לספק לתמיכת טענתם "אמת דיברתי"; ובנסיבות הענין, ראוי היה שבית המשפט יחזור ויבחן , אם אכן יש מקום לפסוק לטובת התובעים "על הסף", בשל "העדר הגנה". כפי שמציין חברי, חלק מהטענות שמעלים המבקשים בדבר שלילת זכותם להתגונן כנגד ארבע הפרשיות - שהקטעים המתיחסים אליהן בכתב ההגנה נמחקו - הינן טענות כבדות משקל; וכאמור, אנכי לא הייתי מסתפק בטעם שהיה עליהם לערער על ההחלטה מיום 16.1.96 להנמקת דחייתן. אכן, בין יתר ההשגות שמעלים המבקשים, מצויות גם כאלה המכוונות כנגד השאלות שנוסחו על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 16.1.96; ברם, השגות אלו, אינן מכוונות כנגד השאלות בתורת שכאלה, אלא כנגד המשמעות שיש ליתן לאי יכולתם של המשיבים להשיב עליהן "מחוסר ידיעה". ככל שתרומתן של התשובות לשאלות האמורות לעניינם של המשיבים דלה יותר, כן מתכרסם כוחו של ה"עדר התשובות", "מחוסר ידיעה", להביא למחיקת הגנתם של המבקשים. לשיטתי, יש להבחין בהקשר זה: בין הטלת חובה "טכנית" של מתן פרטים שהחייב בה אינו ממלאה על אף שבידו לעשות כן; לבין הטלת חובה "עניינית", שהחייב בה מצהיר שאין הוא מסוגל למלאה "מחוסר ידיעה". אי מילוי חובה "טכנית" - ראוי לו שיביא ל"הענשת" המפר במחיקת הגנתו; להבדיל מאי מילוי "חובה עניינית" מחוסר ידיעה, שאז יש לעמת את אי מילוי החובה בתור שכזה, כנגד ההשלכה העניינית שיש לאי המילוי על יכולתו של היריב לנהל את עניינו. לאור האמור לעיל, אילו דעתי נשמעה, היינו מקבלים את הבקשה. ש ו פ ט הבקשה ברע"א 7329/96 נדחית. הבקשה ברע"א 3254/96 נדחית ברוב דעות, בניגוד לדעתו החולקת של השופט י' קדמי. ניתן היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט 96032540. F03
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984",
"צו מן החובה לקיימו (ראו ע\"א 2271"
] | 229
|
17,335
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 5656 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : קוקה קולה, חברה ישראלית למשקאות בע"מ נגד המשיבים : 1. עזבון המנוחה פאטמה חלאיפה ז"ל 2. טייסיר חלאיפה 3. בראא חלאיפה 4. נתן אנגלסמן 5. מדינת ישראל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ד בניסן התשנ"ז (1.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96056560. A03 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 231
|
47
|
בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 97 / 3623 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד נאוה בן אור נגד המשיב : מנצור נזיה ע"י ב"כ עו"ד תמר אולמן בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982- החלטה בהסכמת המשיב מוארך מעצרו בשלושה חודשים החל מיום 23.6.97 או עד למתן גזר הדין בת.פ. 30/96 לפי המוקדם. ניתנה היום, י"ב בסיוון תשנ"ז (17.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036230. J02
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ\"ב1982"
] | 243
|
6,157
|
בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 3623/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל ע"י פרקליטות המדינה נגד המשיב : מנצור נזיה ע"י ב"כ עו"ד תמר אולמן בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982- החלטה לשמיעה ביום 18.6.97 בשעה 8:30. ניתנה היום, י' בסיוון תשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036230. J01
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ\"ב1982"
] | 244
|
49
|
בבית המשפט העליון רע"א 9444/06 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת: ש.א ידיד לוי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בנק איגוד לשיראל בע"מ 2. קובי אשכנזי,עו"ד,ככונס הנכסים ע"פ צו ראש ההוצל"פ בתל אביב בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבר"ע 1523/06 מיום 17.10.06, שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' דותן בשם המבקשת: עו"ד י' שלמון החלטה מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן) מיום 17.10.06, בגדרו הוחלט לבטל את החלטתו של בית-משפט השלום בדבר מתן צו זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על-ידי המשיבים. המבקשת, חברת ש.א ידיד לוי בע"מ, הינה חברת פרטית שמניותיה מוחזקות על-ידי איתן ידיד לוי. ביום 23.3.04 פתחו המשיבים בהליכים למימוש משכון הרשום לטובת המשיב 1 (להלן: הבנק) על נכס מקרקעין בנתניה (להלן: דירת המגורים) שבבעלות בני הזוג ידיד-לוי (להלן: בני הזוג). הליכי המימוש נעשו לצורך פירעון חוב כספי שחבה המבקשת לבנק בגין הליווי הפיננסי שהוא העמיד לרשותה. ביום 28.2.06 הגישה המבקשת, תובענה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, במסגרתה עתרה למתן סעד לפיו יוצהר על בטלות חובה הכספי כלפי הבנק. בד בבד עם הגשת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני בגדרו התבקש בית-המשפט לעכב את הליכי ההוצאה לפועל השונים שננקטו על-ידי המשיבים, ובכלל זה למנוע את הליכי מימוש המשכון. ביום 16.3.06 דן בית-משפט השלום בבקשה למתן הסעד הזמני. אף-על-פי שבית-משפט השלום היה בדיעה כי סיכויי התובענה אינם גבוהים, מצא הוא לנכון להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. בהקשר זה ציין בית-המשפט את העובדה שאמנם מדובר בנכס הרשום במלאי העסקי של החברה, אך בפועל מתגוררים בו בני הזוג לוי. על החלטה של בית-משפט השלום הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) החליט לתת רשות ערעור ולדון בערעור כאילו הוגש על-פי הרשות שניתנה. לגופו של עניין, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא היה מקום ליתן את צו המניעה המבוקש. בהחליטו כן, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לסיכויים הנמוכים של התובענה ולשיהוי הניכר שנפל בהגשתה. עוד נפסק, כי נסיבות הגשת הבקשה מעוררות חשש לחוסר תום לב וכי מטרת הגשת הבקשה היא "למשוך את הקץ". כן הובאה בחשבון העובדה שהדירה הינה בבעלות המבקשת ורשומה כמלאי עסקה שלה. על פסק-דינו זה של בית-המשפט המחוזי, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, היא הבקשה שמונחת בפניי. במסגרת הבקשה דנא, טוענת המבקשת, כי היות ומדובר בדירת מגוריהם היחידה של בני הזוג הרי שהפגיעה העלולה להיגרם להם באם לא ינתן צו המניעה הינה גבוהה לאין שיעור מכל נזק אפשרי שעשוי להיגרם לבנק. המבקשת אף סבורה, כי סיכוייה לזכות בהליך העיקרי הינם גבוהים, זאת ומאחר והבנק פעל שלא כדין, כך לטענתה, שעה שגבה ריביות שאינן בהתאם למוסכם וחייבה בחיובים מיותרים. בד בבד עם הגשת הבקשה דנא, התבקש בית-המשפט ליתן סעד זמני לפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל השונים, וזאת עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים. דברים אלו ודאי וודאי נכונים מקום בו שאלת מתן הסעד הזמני נדונה ב"גלגול שלישי" (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם) וההפניות שם). לא שוכנעתי כי המקרה הנוכחי בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי, בייחוד במסגרת הליך של סעד זמני. מה גם, שהמקרה דנן אינו מעורר כל שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, ולמעשה די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפניי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). אף לגופם של דברים, איני סבור כי יש מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. שתי הערכאות שקדמו לי בחנו את סיכויי התובענה והגיעו למסקנה כי הם קלושים ביותר. על פניו, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית גם לי. שכן, הלכה ידועה היא, טענות הנוגעות לגובה החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון (ראו למשל, רע"א 6764/02 עזרא נ' המשביר סוכנויות (לא פורסם)). מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובתה של המבקשת. בצדק, ציין בית-המשפט המחוזי, את השיהוי הרב בו לקתה הבקשה. הבנק פתח בהליכי ההוצאה לפועל לפני כשנתיים וחצי, בחודש מרץ 2004. הליכי מכירת הדירה במסגרת תיק ההוצאה לפועל החלו כבר במהלך שנת 2005. חרף האמור, הבקשה למתן סעד זמני הוגשה ביום 28.6.06, כשנתיים לאחר פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ושלושה שבועות עובר למועד פינויים של בני הזוג מן הדירה. כפי שציין בית-משפט זה לא אחת, שיהוי כה ניכר בהגשת הבקשה לסעד זמני מצביע על העדר החיוניות של הסעד הזמני מבחינתו של המבקש עצמו (ראו למשל, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ , פ"ד מז(1) 45, 50; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם)). ההליך הנוכחי אינו ההליך היחידי שנוהל מול הבנק לשם עיכוב הפינוי. במסגרת הליך נוסף שנוהל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 1228/05), במסגרתו הגיעו בני-הזוג והבנק להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 28.3.05, לפיה התחייב הבנק לעכב את הליכי מימוש המשכון עד ליום 5.7.05. המבקשת מצידה התחייבה למכור את הדירה עד למועד האמור, ואילו בני הזוג הסכימו להצהיר כי הם לא יעלו כל טענה בנוגע לזכות מגורים בדירה. תובענה שהגישו בני הזוג לביטול הסכם הפשרה עקב פגמים שנפלו בכריתתו נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי (ה.פ. 897/05). כעת תלוי ועומד בפני בית-משפט זה ערעור שהגישו בני הזוג לוי-ידיד על פסק-דין שדחה את הבקשה לביטול הסכם הפשרה (ע"א 10702/05). לאור השתלשלות האירועים האמורה, מוצא אני ממש בקביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה נסיבות הגשת הבקשה הנוכחית מעלות חשש לחוסר תום לב, ויש בהן כדי להוות ניסיון נוסף "למשוך את הקץ" ולעכב את פינויים של בני-הזוג מן הדירה. כך או אחרת, מן האמור לעיל עולה כי ההליכים למכירת הדירה החלו כבר לפני כשנה וחצי. עיכוב פינוי בני הזוג לוי-ידיד מן הדירה נמשך במשך כל אותה עת, תוך שניתנה להם שהות מספקת לנקיטת הליכים משפטיים שונים לשם מיצוי זכויותיהם. בנסיבות אלו, איני רואה מקום ליתן לאפשר עיכוב נוסף של הפינוי. המבקשת טוענת, כי אי-עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, יביא לפינוי בני הזוג מדירת מגוריהם, דבר אשר ייסב להם נזק בלתי הפיך. טענה זו מעוררת קושי רב, ובפרט נוכח העובדה שהדירה האמורה מהווה חלק מן המלאי העסקי של המבקשת, וכן לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר במסגרתה הצהירו, כאמור, בני-הזוג, כי הם לא יעלו בעתיד טענות כלשהם בנוגע לזכויותיהם הקנייניות בדירה. אף אם אקבל את טענת המבקשת כי ההלכות הנוגעות לפינוי מדירת מגורים חלות אף על עניינה, ואיני מבקש להביע כל עמדה בעניין זה, הרי אין די בכך, לשיטתי, כדי להועיל לה. יש לזכור, כי לא בכל מקרה בו מדובר בפינוי מדירת מגורים ייעתר בית-המשפט באופן עיוור לבקשה לעיכוב ביצוע, שכן שומה עליו לייחס משקל אף לזכותו של הנושה לנקוט בהליכים לגביית חובו ולבחון זאת לאור כלל נסיבות המקרה (לדוגמא בה נמנה בית-משפט מלעכב הליכי פינוי אף על-פי שמדובר היה בדירת מגורים, ראו: רע"א 8784/06 שיינינגר נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (טרם פורסם)). נסיבות המקרה דנא, ובכללן השיהוי שנפל בהגשת הבקשה, כמו גם ההליכים השונים שננקטו לשם עיכוב הפינוי, אינן מצדיקות כך לדידי מתן אורכה נוספת למבקשת. כן נתתי דעתי אף לחשש הממשי, שאם בסופו של יום תידחה תובענתה של המבקשת, קיימת אפשרות שהבנק יתקשה לפרוע את חובו, אשר ממשיך כמובן לשאת ריבית. כאן המקום אף לציין, כי במסגרת ההליך שמנהלים בני הזוג לוי-ידיד בבית משפט זה (ע"א 10702/05), הוגשה על-ידם בקשה לפטור מעירבון, בגדרה טענו הם כי מצבם הכלכלי אינו מן המשופרים, וכי לחברות שהם מחזיקים במניותיהם חובות כבדים. אף החשש האמור מפני היעדר אפשרות עתידית של המבקשת לפרוע את חובותיה לבנק אינו מצדיק עיכוב נוסף של הליכי מימוש המשכון. על יסוד כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו הארעי. ניתנה היום, כ"ח בחשוון תשס"ז (19.11.2006). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06094440_H01.doc קק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"צו ראש ההוצל\"פ בתל אביב בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבר\"ע 1523",
"הלכה ידועה היא, טענות הנוגעות לגובה החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון (ראו למשל, רע\"א 6764"
] | 246
|
51
|
ב בית המשפט העליון בש"פ 1961/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקש : קמינסקי תומר נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקש: בעצמו החלטה בהתחשב בכך שעניינו של המבקש בבית המשפט לתעבורה נסתיים. הבקשה נמחקת. ניתנה היום, ל' באב התשנ"ז (2.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984"
] | 249
|
13,995
|
בית המשפט העליון בש"פ 97 / 1961 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: תומר קמינסקי נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה להעברת מקום הדיו ן לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקש: בעצמו החלטה לפי הכללים המקובלים בבקשות מסוג זה, אין מעבירים דיון מבית משפט אחד לבית משפט אחר אם ההעברה מצריכה הבאת ראיות מצד המשטרה להוכחת העבירה, הכרוכה בנסיעת אנשי משטרה מהמקום הרגיל בו הם משרתים לבית משפט אחר, שבמקום מגוריו של הנאשם. בנסיבות אלה מתבקש המבקש לפרט תוך שבעה ימים אם נוכח טענותיו תידרש המשטרה להביא ראיות על ידי העדת אנשי משטרה מחיפה בבית משפט השלום ברחובות, או שהמבקש מתכוון לטעון רק לגבי מידת העונש. לאחר מכן אמשיך לטפל בתיק זה. ניתנה היום, י"ח אדר ב' התשנ"ז (27.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019610. A01 /דז/
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984"
] | 250
|
3,609
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2241/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כב' השופט י' גולדברג המערער : בן סימון אליהו נגד המשיבים : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה, מעלה נפתלי 2. מר שלמה בוחבוט, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי 3. אוחנה אליהו 4. עורך דין קבלטן יוסף 5. אינג' איברהים חדאד 6. עירית מעלות תרשיחא 7. אדריכל ראיק מטר 8. הועדה המחוזית לתכנון ובניה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.3.97 בתיק ה"פ 30244/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד' ביין תאריך הישיבה: ו' בתשרי התשנ"ח ( 07.10.97 ) בשם המערער : עו"ד דרור ברוטפלד וע"ד עדן בר טל בשם המשיבים 1, 2, 4 ו5-: עו"ד שנפלד שמואל בשם המשיב 3: עו"ד עודה בשם המשיבה 6: עו"ד פאוזי חזאן בשם המשיבה 8: עו"ד משה גולן פסק-דין איננו מוצאים עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כשהחליט שלא ליתן למערער ארכה על פי תקנה 19(ב) לתקנות התיכנון והבנייה (סדרי דין בעתירה לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו1996-. כפי שהוברר, תלויה ועומדת תביעה בבית משפט השלום בנושא אשר הועלה בעתירת המערער לבית המשפט המחוזי. אך ברור, שבמסגרת הליך זה יוכל המערער לעורר את מלוא טענותיו, כולל הטענה של אי חוקיות היתר הבניה אשר ניתן למשיב השלישי. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ו' בתשרי התשנ"ח (7.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97022410. E02
|
[
"תקנות התיכנון והבנייה (סדרי דין בעתירה לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ\"ו1996"
] | 252
|
57,157
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5370/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן העותר : עו"ד ד"ר שמואל סעדיה נגד המשיבים : 1. שר הבטחון 2. משרד העבודה והרווחה תאריך הישיבה: כ"ח בחשוון התשנ"ט (17.11.98) בשם העותר : בעצמו בשם המשיבים : עו"ד עוזי פוגלמן צו על-תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יחוייבו מיועדים לשירות ביטחון כמשמעו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב] התשמ"ו1986- מקרב בני המיעוטים המוסלמים ו/או הנוצרים אשר משיב 1 ו/או קודמו פטרו אותם משירות צבאי, לשרת בצבא, היינו את בני המיעוטים בני הדת המוסלמית והנוצרית ולחילופין ובעיקר לבוא וליתן טעם מדוע לא יחייבם כתנאי לפטור משירות הבטחון שישרתו את מדינת ישראל בהיותם אזרחי המדינה בשירות לאומי שאורכו כאורך תקופת השירות הצבאי. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 60 יום מיום המצאת כתב זה, לבית-המשפט ולבעלי-הדין ישירות. ניתן היום, כ"ח בחשוון התשנ"ט (17.11.98) שמריהו כהן, מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053700. G05
|
[
"חוק שירות ביטחון [נוסח משולב] התשמ\"ו1986"
] | 271
|
447,112
|
<!-- /* Font Definitions */ @font-face {font-family:"Cambria Math"; panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4; mso-font-charset:1; mso-generic-font-family:roman; mso-font-format:other; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;} @font-face {font-family:Miriam; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:David; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:FrankRuehl; panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Arial TUR"; mso-font-charset:0; mso-generic-font-family:swiss; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:536881799 -2147483648 8 0 511 0;} @font-face {font-family:DavidFix; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;} @font-face {font-family:"Guttman Yad"; panose-1:2 1 4 1 1 1 1 1 1 1; mso-font-charset:177; mso-generic-font-family:auto; mso-font-pitch:variable; mso-font-signature:2049 1073741824 0 0 32 0;} /* Style Definitions */ p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal {mso-style-unhide:no; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoHeader, li.MsoHeader, div.MsoHeader {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.MsoFooter, li.MsoFooter, div.MsoFooter {mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} a:link, span.MsoHyperlink {mso-style-unhide:no; color:blue; text-decoration:underline; text-underline:single;} a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed {mso-style-unhide:no; color:purple; mso-themecolor:followedhyperlink; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.Ruller3, li.Ruller3, div.Ruller3 {mso-style-name:"Ruller 3"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.5pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Pskdinhead, li.Pskdinhead, div.Pskdinhead {mso-style-name:"Pskdin head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.FileNumber, li.FileNumber, div.FileNumber {mso-style-name:"File Number"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.FirstpagestylePsakdin, li.FirstpagestylePsakdin, div.FirstpagestylePsakdin {mso-style-name:"First page style Psak din"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:160.45pt 337.65pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-bidi-font-weight:bold;} p.TyutaDate, li.TyutaDate, div.TyutaDate {mso-style-name:"Tyuta Date"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-weight:bold; font-style:italic;} p.DocumentHead, li.DocumentHead, div.DocumentHead {mso-style-name:"Document Head"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:center; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:1.5pt; mso-bidi-font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.TfutzaList, li.TfutzaList, div.TfutzaList {mso-style-name:"Tfutza List"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; font-style:italic;} p.Ruller4, li.Ruller4, div.Ruller4 {mso-style-name:Ruller4; mso-style-unhide:no; mso-style-link:"Ruller4 תו"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller5, li.Ruller5, div.Ruller5 {mso-style-name:Ruller5; mso-style-unhide:no; margin-top:0cm; margin-right:82.1pt; margin-bottom:0cm; margin-left:64.1pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} p.Ruller6, li.Ruller6, div.Ruller6 {mso-style-name:Ruller6; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:39.7pt 4.0cm 289.15pt 13.0cm; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:10.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:DavidFix; letter-spacing:.5pt;} span.Delete {mso-style-name:Delete; mso-style-unhide:no; text-decoration:line-through;} p.WriterName, li.WriterName, div.WriterName {mso-style-name:"Writer Name"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:Ruller4; mso-style-next:Ruller4; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:justify; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:40.0pt; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; letter-spacing:.5pt; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} span.Hand {mso-style-name:Hand; mso-style-unhide:no; font-family:"Guttman Yad"; mso-bidi-font-family:"Guttman Yad";} p.2, li.2, div.2 {mso-style-name:\00F1\00E2\00F0\00E5\00EF2; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.Casenameintextbody, li.Casenameintextbody, div.Casenameintextbody {mso-style-name:"Case name in text body"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:left; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; font-weight:bold; text-decoration:underline; text-underline:single;} p.precasestyle, li.precasestyle, div.precasestyle {mso-style-name:"pre_case style"; mso-style-unhide:no; margin-top:0cm; margin-right:0cm; margin-bottom:0cm; margin-left:127.45pt; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; tab-stops:127.6pt; mso-layout-grid-align:none; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:12.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman";} p.BodyRuller, li.BodyRuller, div.BodyRuller {mso-style-name:"Body Ruller"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} p.Ruller38, li.Ruller38, div.Ruller38 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David;} span.Ruller30 {mso-style-name:"Ruller 3 תו"; mso-style-unhide:no; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:FrankRuehl; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.BodyRuller0 {mso-style-name:"Body Ruller תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Ruller 3 תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} span.Ruller380 {mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"Body Ruller תו"; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:8.0pt; font-family:David; mso-bidi-font-family:David; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} p.FileNumber0, li.FileNumber0, div.FileNumber0 {mso-style-name:"סגנון File Number + ימין"; mso-style-unhide:no; mso-style-parent:"File Number"; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; line-height:150%; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:10.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:David; mso-bidi-font-weight:bold;} p.BODYVERDICT, li.BODYVERDICT, div.BODYVERDICT {mso-style-name:"BODY VERDICT"; mso-style-unhide:no; margin:0cm; margin-bottom:.0001pt; text-align:right; mso-pagination:widow-orphan; mso-layout-grid-align:none; punctuation-wrap:simple; text-autospace:none; direction:rtl; unicode-bidi:embed; font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Times New Roman","serif"; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt;} span.Ruller40 {mso-style-name:"Ruller4 תו"; mso-style-unhide:no; mso-style-locked:yes; mso-style-link:Ruller4; mso-ansi-font-size:11.0pt; mso-bidi-font-size:14.0pt; font-family:"Arial TUR","sans-serif"; mso-ascii-font-family:"Arial TUR"; mso-hansi-font-family:"Arial TUR"; mso-bidi-font-family:FrankRuehl; letter-spacing:.5pt; mso-ansi-language:EN-US; mso-fareast-language:EN-US; mso-bidi-language:HE;} /* Page Definitions */ @page {mso-footnote-separator:url("97053700.p09.files/header.htm") fs; mso-footnote-continuation-separator:url("97053700.p09.files/header.htm") fcs; mso-endnote-separator:url("97053700.p09.files/header.htm") es; mso-endnote-continuation-separator:url("97053700.p09.files/header.htm") ecs; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} @page Section1 {size:595.3pt 841.9pt; margin:2.0cm 89.85pt 72.0pt 89.85pt; mso-header-margin:1.0cm; mso-footer-margin:19.85pt; mso-title-page:yes; mso-even-header:url("97053700.p09.files/header.htm") eh1; mso-header:url("97053700.p09.files/header.htm") h1; mso-even-footer:url("97053700.p09.files/header.htm") ef1; mso-footer:url("97053700.p09.files/header.htm") f1; mso-first-header:url("97053700.p09.files/header.htm") fh1; mso-first-footer:url("97053700.p09.files/header.htm") ff1; mso-paper-source:0; mso-gutter-direction:rtl;} div.Section1 {page:Section1; mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;} /* List Definitions */ @list l0 {mso-list-id:-132; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-948285642;} @list l0:level1 {mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt;} @list l1 {mso-list-id:-131; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:515436190;} @list l1:level1 {mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt;} @list l2 {mso-list-id:-130; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-968335612;} @list l2:level1 {mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt;} @list l3 {mso-list-id:-129; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-131071188;} @list l3:level1 {mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt;} @list l4 {mso-list-id:-128; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2113641168;} @list l4:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:74.6pt; mso-level-number-position:left; margin-left:74.6pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l5 {mso-list-id:-127; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-2117278024;} @list l5:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:60.45pt; mso-level-number-position:left; margin-left:60.45pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l6 {mso-list-id:-126; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:822240408;} @list l6:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:46.3pt; mso-level-number-position:left; margin-left:46.3pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l7 {mso-list-id:-125; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:-1038481136;} @list l7:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:32.15pt; mso-level-number-position:left; margin-left:32.15pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} @list l8 {mso-list-id:-120; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:1996778542;} @list l8:level1 {mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt;} @list l9 {mso-list-id:-119; mso-list-type:simple; mso-list-template-ids:998247300;} @list l9:level1 {mso-level-number-format:bullet; mso-level-text:\F0B7; mso-level-tab-stop:18.0pt; mso-level-number-position:left; margin-left:18.0pt; text-indent:-18.0pt; font-family:Symbol;} ol {margin-bottom:0cm;} ul {margin-bottom:0cm;} --> בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 5370/97 - א' לפני: כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבקשת העיון: העותר: נעמה ליפשיץ שמואל סעדיה-עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. שר הבטחון 2. משרד העבודה והרווחה בקשה לעיון בתיק החלטה טרם מתן החלטה בבקשה לעיון בתיק בית המשפט, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 ל תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה בתוך 21 ימים מעת המצאת החלטתי זו. המזכירות תמציא לצדדים את בקשת העיון יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, כ"ז בכסלו תשע"ג (11.12.2012). ליאת בנמלך ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97053700_P09.doc כש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) התשס\"ג – 2003"
] | 273
|
58
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 95 / 5379 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשת: "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ משיבים פורמליים: גזאל עדנאן בין בשיר חליל ראיד מחמד מדינת ישראל, משרד התחבורה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.9.93 בע"א 606/93 שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי, יעקובי-שוילי, גילאור תאריך הישיבה: כח' בתמוז תשנ"ו (15.7.96) בשם המבקשת: עו"ד ע. מיכלין בשם המשיב: עו"ד ש. כרוב פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את הערעור שהוגש לפניו על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, והותיר על כנו את פסק הדין שבו דחה בית משפט השלום על הסף את תביעתה של סהר חברה ישראלית לביטוח (להלן: חברת הביטוח) כנגד בנק דיסקונט לישראל (להלן: הבנק) ושני נתבעים נוספים - (להלן: הגנב והקונה) לשיפוי בגין תגמולי הביטוח ששילמה לבעל הרכב המבוטח (להלן: בעל הרכב), בעקבות גניבת רכבו. הבקשה תידון כערעור. 2. על פי האמור בכתב התביעה, נגנבה מכוניתו של בעל הרכב והוצאו ממנו במרמה מסמכי הרכב. הרכב נגנב כאשר בעל הרכב ביקש למוכרו ומי שהציג עצמו כקונה ואף ערך עם המוכר זיכרון דברים לרכישתו, ביקש לערוך נסיעה קצרה ברכב כדי לבדוק את תקינותו. הוא ניצל נסיעה זו כדי לגנוב את הרכב שלא הוחזר לבעליו. ביום 1.9.89 פנה הגנב לבנק על מנת להעביר את הבעלות ברכב על שמו. הוא עשה זאת באמצעות שטר מכר שבו זייף את חתימת בעל הרכב, ומכר את הרכב לקונה. 3. הפעולה הנ"ל נעשתה בבנק מכוח תקנות 283 ו284-א לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- כנוסחן במועד הרלוונטי (להלן: התקנות). על פי התקנות כנוסחן אז, היה על בעל הרכב לחתום על שטר מכר, להחתים עליו את הרוכש ולמסור את השטר למשרד הרישוי או לאחד הבנקים. אם נעשה הדבר בבנק, הועבר השטר על ידי הבנק למשרד הרישוי לאחר תשלום אגרת רישום שינוי בעלות ולאחר שהבנק אישר בחותמתו את תשלום האגרה. משרד הרישוי בודק אם אין הגבלה על העברת הבעלות (כגון עיקול או משכון) ואז מתבצע רישום הבעלות. תאריך התשלום בבנק נחשב כתאריך רישום שינוי הבעלות. המוכר אינו מתייצב פעם נוספת בפני רשות הרישוי לאחר שביצע את הפעולות האמורות, בבנק. אין חולק כי במקרה דנן לא זהה הבנק את מי שהתיימר להיות בעל הרכב וחתם על שטר המכר בזיוף חתימתו של בעל הרכב, וכך התאפשר רישום הרכב על שמו. התקנות 4. מפאת חשיבות התקנות הרלוונטיות, תובאנה הן בלשונן: "283. נמכר רכב הרשום בהתאם לפקודה או חל שינוי בבעלותו יחולו הוראות אלה: (1) האדם הרשום ברשיון הרכב כבעל הרכב (להלן בסימן זה - הבעל הרשום) יחתום על שטר מכר ערוך כדין בטופס הבקשה לרישום שינוי בעלות רכב ושטר מכר שקבעה רשות הרישוי (להלן - שטר מכר), יחתים על שטר המכר את רוכש הרכב או מי שמבקש את השינוי בבעלותו. (2) הבעל הרשום ימסור את שטר המכר למשרד הרישוי או לאחד הבנקים כאמור בתקנה 272(א), לאחר ששולמה האגרה לפי תקנה 286(ב). 284.... 284א. רישום פרטי השינוי באמצעות בנק מורשה (תיקון: תשל"ב, תשל"ו) (א) שולמה אגרת רישום שינוי הבעלות באחד הבנקים האמורים בתקנה 272(א), ימסור לו פקיד הבנק אישור על תשלום האגרה, האישור יצורף לרשיון הרכב, ומשצורף כאמור יראוהו כבקשה לשינוי הבעלות. (ב) הבנק שלו נמסרה הבקשה יעביר את הטופס האמור בתקנה 283 לרשות הרישוי. (ג) ... (ד) ... (ה) לענין העברת רישום הבעלות, תאריך התשלום בבנק או במשרד הרישוי ייחשב כתאריך רישום שינוי הבעלות. ראוי לציין כי בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שונו התקנות והוטלה על הבנק חובה מפורשת לזהות את בעל הרכב וקונה הרכב (תקנה 284 (1) לתקנות התעבורה (תיקון) התשנ"ו1995- בתוקף מ1.1.96-.) שינוי זה מצמצם את נפקותם של הדברים שייאמרו בענייננו, אם כי ספק בעיני אם יש בו כדי להטיל חובה במקום בו לא הייתה קיימת כזו, קודם לכן. (ראה א. ברק "פרשנות במשפט" תשנ"ד, כרך שני, 545, 396). בהמשך, יתייחסו דברי לתקנות כפי נוסחן במועד הרלוונטי. פסיקת הערכאות הקודמות 4. השאלה שעמדה בפני הערכאות הקודמות ועומדת גם במרכז דיוננו, היא, האם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר, בין מכוח חובת זהירות המוטלת עליו במילוי תפקידו ובין מכוח חובה שבחוק? בית משפט השלום קבע כי בהעדר חובה מפורשת בתקנות התעבורה אין הוא מוכן לפרש את התקנות בדרך הקובעת חובה שאינה מצויה בחוק במפורש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מנימוקים שונים. לדעת השופט מ. סלוצקי פעל הבנק מכוח סמכות שבחוק וביצוע רשלני של סמכות כזו אינו יוצר אחריות בנזיקין, אף שמחדל רשלני בזיהוי עשוי במהלך הדברים הרגיל לפגוע בבעל הרכב שלגביו מתבקש השינוי ואף שמדובר בנזק ישיר ומהותי הנגרם לאזרח. לשיטתו, פקידי משרד הרישוי פועלים במישור המשפט המינהלי ציבורי ואין ביניהם ובין מי שעלול להיפגע עקב רשלנותם יחס של "רעות". פעולתם מוגדרת כחובה מינהלית וכך הוא גם כאשר הפעולה נעשתה באמצעות הבנק, שכמוהו - לצורך העניין - כעובד רשות הרישוי. השופטת גילאור הסכימה לדברים אלה בהוסיפה כי אין לבסס את חבות הבנק על כך שהוא גובה עמלה בעד השירות, וכי עובדה זו אינה מקימה חובת זהירות מושגית כלפי המוכר או הרוכש. השופט י. יעקובי-שוילי לא מצא לדון בשאלת הרשלנות והיפר חובה חקוקה, בסברו כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבעל הרכב שבגינו שיפתה אותו חברת הביטוח לבין התנהגות הבנק, שכן, מי שגרם לנזק היה הגנב ולא הבנק. אף שיתכן כי בכך שהבנק אינו דואג לזיהוי בעל הרכב עלול הוא לפגוע בסיכוי לגלות את זהות הגנב, הרי בענייננו הייתה זהותו של הגנב ידועה לבעל הרכב (והוא אף אחד הנתבעים בתביעה). טענות הצדדים 5. טוענת חברת הביטוח כי תקנות התעבורה הנזכרות מעמידות חובה חקוקה, אותה היפר הבנק. לפי התקנות, חובה על הבנק לזהות את בעל הרכב החותם על שטר המכר, לגבות ממנו אגרת רישוי לשינוי הבעלות ולהעביר את שטר המכר לרשות הרישוי כשחותמת הבנק על השטר ותאריך התשלום בבנק נחשב כתאריך שינוי הבעלות. לחלופין טוענת חברת הביטוח כי הבנק התרשל, שכן, היה עליו לנהוג בזהירות וכבנק סביר היה עליו לבדוק את זהות העומד מולו, מה עוד שזהו הנוהג הבנקאי הקיים על פי ההנחיות הפנימיות של המפקח על הבנקים לגבי זיהוי החותמים על מסמכים בבנקים. כתוצאה מהפרות אלה נגרם נזק שהוא תוצאה ישירה ממחדלי הבנק. טוען הבנק כי אין הוא מבצע פעולה של העברת בעלות אלא מתפקד כמכשיר לגביית אגרות עבור משרד התחבורה, פעולה שהיא טכנית ביסודה ואין מקום ללוותה בדרישה לזיהוי הצדדים לעסקת המכר. עוד טוען הוא, כי התקנות אינן דורשות עריכת זיהוי כזה ומכאן שלא קיימת חובה חקוקה אותה היפר. גם חובת זהירות מושגית לא קיימת ביחסים בינו לבין בעל הרכב וגם לא חובת זהירות קונקרטית וכפי שאין מוטלת חובה כזו על פקידי משרד הרישוי כך אין להטילה על פקידי הבנק רק משום שהבנק גובה עמלה תמורת ביצוע הפעולה. הבנק טוען גם להעדר קשר סיבתי בין פעולותיו לבין הנזק שנגרם לבעלים, אותו גרם גנב הרכב ולא הבנק. ההכרעה 6. ראוי שאומר בפתח דברי כי אין אני תמימת דעים עם קביעותיהן של הערכאות הקודמות ככל שקבעו כי לא רבצה על הבנק חובת זהירות במילוי התפקיד שהוסמך לבצע על פי התקנות. דעתי היא, כי על הבנק רבצה חובת זהירות בין אם מילא תפקיד מנהלי כזרוע הארוכה של משרד הרישוי ובין אם עשה כן בתוקף תפקידו כבנק נותן שירות וכי די בעצם בצוע התפקיד שבצע הבנק הלכה למעשה מכוח התקנות, כדי להטיל עליו חובת זהירות, אותה היפר. עם זאת, אין אני סבורה שקמה נגד הבנק עילת היפר חובה חקוקה. כמו כן אין אני סבורה שמן האמור בתביעה עולה קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות אותה אני מייחסת לבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב שחברת הביטוח באה בנעליו. כדי להשיב על שאלת קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בליבון עובדתי המצריך ראיות ולא ניתן היה לעשות כן במסגרת דיון בדחיית התביעה על הסף. אבהיר עמדתי בהרחבה. התקנות 7. קודם שאתייחס למעמדו של הבנק במלאו תפקידו על פי התקנות ובחובה המוטלת עליו בהתאם, אבהיר את הפעולות שמוטל על הבנק לעשותן ואת משמעותן והשלכותיהן. לפי תקנה 283, האדם הרשום ברשיון כבעל הרכב (הבעל הרשום) יחתום על שטר מכר ערוך בטופס בקשה שקבעה רשות הרישוי (להלן: הטופס). הבעל הרשום ימסור את שטר המכר לאחד הבנקים, ישלם אגרת רישום ופקיד הבנק ימסור לו אישור על תשלום האגרה שיצורף לרשיון הרכב. הבנק יעביר את הטופס לרשות הרישוי שם יבוצע רישום שינוי הבעלות ברכב. עד שנת 1983 היה הטופס "בקשה לרישום שינוי בעלות - שטר המכר" מתפרסם ברשומות (ילקוט פרסומים 2207 תשל"ו, עמוד 1491). הוא הכיל - בין השאר - משבצת (סעיף ג') לרישום פרטי הבעל הרשום (המוכר) וכן משבצת הנושאת כותרת "אישור והודעת זיכוי", בו אישר פקיד הבנק בחתימתו כי האדם שפרטיו מופיעים בסעיף (ג) לטופס (קרי: [SC1] הבעל הרשום (המוכר)) הופיע בפניו וזיהה עצמו על ידי תעודת זהות. הפרסום הנ"ל ברשומות בוטל (ת"ק 4469 מ10.3.83-) ומאז משתמשים משרד הרישוי והבנקים בטופס שהוצא על-ידי משרד הרישוי ושהוצג בענייננו בבית משפט השלום. בטופס זה אין משבצת שהייתה קיימת בטופס שפורסם בזמנו ברשומות, אולם מצויה בו הצהרת המוכרים ומקום למילוי פרטיהם ולחתימותיהם. בהמשך הטופס תחת הכותרת "לתשומת לב רוכש ומוכר הרכב" מצוין - בין השאר - כי חובת שינוי הבעלות מוטלת על הבעל הרשום המוכר וכי לשם שינוי הבעלות עליו להצטייד בשטר מכר ובבקשה בנוסח האמור וכן בתעודת זיהוי או דרכון של הרוכש והמוכר . אין בתקנות ובטופס מלים מפורשות המטילות חובה לאישור זיהוי בעל הרכב החותם על שטר המכר, זיהוי הנדרש מפורשות החל מ1.1.96-. הרישום 8. מכירת רכב היא מכר של מטלטלין אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח1968- הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל1969-). מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי הפסיקה ועל ידי המחוקק. בית משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ. מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מג(2) 564, 570. נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלראטיבי" גרידא, בראשה פסק הדין בע"א 492/64 יעקב לוי נ. משה וייס, פ"ד יט(1) 587. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות התעבורה בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ. חסון , פ"ד לה(3) 611). מסכם השופט מצא באומרו: "איתנה הרגשתי כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטיה אפשרית מהלכת לוי נ' רייס יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק לגבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד וא' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בע"א 634/79 הנ"ל, "תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?!" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 319. אך בצדו של חסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות הן למתקשרים בעסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי רכב מנועיים." (שם, ע"א 282/86 בעמ' 571 מול האותיות ג'-ד'). (ראו גם ר. חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי" דין ואומר - ביטאון לשכת עורכי הדין חיפה והצפון , יולי 1992 עמ' 12). 9. מן התקנות עולה ששלב הרישום במרשם הוא השלב הסופי לאחר השלבים שקדמו לו. הצדדים או מי מהם אינם מתייצבים שנית בפני פקידי משרד הרישוי ושטר הבקשה ושטר המכר להעברת הבעלות שעליו חותמת הבנק, מועבר על ידו למשרד הרישוי. אין גורם ביניים בין הבנק לבין משרד הרישוי הבודק את זהות המוכר ואין המוכר צריך לעשות פעולה נוספת כדי להשלים את הרישום. הפעולה מוגמרת במשרד הרישוי הסומך על הטופס המועבר אליו על ידי הבנק בחותמתו. גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מטלטלים אחרים וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר. יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילה תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום. כך בענייננו. 10. לא ארחיב דברים בנושא זה, משום שלא עומדת לפנינו תביעתו של קונה שקנה רכב גנוב בהסתמך על רישום כוזב של הרכב במשרד הרישוי, שהתאפשר עקב אי זיהוי "בעל הרכב" שחתם על שטר המכר. התביעה היא תביעתה של חברת ביטוח הבאה בנעלי בעל רכב שרכבו נגנב ממנו בטרם בוצעה פעולה כלשהי הקשורה ברישום. יתכן שמניעת רישום הרכב על שם הגנב על ידי בדיקת זהותו, יכלה לסייע במניעת מכירת הרכב על ידי הגנב. עובדות אלה אינן ידועות אף לא מתוך כתב התביעה. לא ידוע אם הקונה שרכש את הרכב מהגנב, רכשו ממנו לאחר הרישום או לפניו; לא ברור אם הקונה בדק את הרישום או סמך עליו בטרם הרכישה (בתביעה נרמז על קנוניה בין הגנב והקונה ועל קניה שלא בשוק פתוח) וספק אם נתונים אלה רלבנטיים לעניין הנזק שנגרם לבעל הרכב שנגנב. זהותו של הגנב ידועה ולכן ספק אם היה בזיהויו בבנק כדי לסייע בלכידתו ובהחזרת הרכב לבעליו. אם ייחדתי דברים לחשיבות הרישום היה זה כדי להבהיר ולהאיר את מעמדו של הבנק כחוליה בבצוע שינוי הרישום ואת חשיבות התפקיד אותו עליו למלא במיומנות במקצועיות ובזהירות הראויה כמו גם בדבקות לפרטי הביצוע המנויים בתקנות. היפר חובה חקוקה 11. כאמור, טוענת חברת הביטוח כי הבנק היפר חובה חקוקה שבתקנות התעבורה. אינני סבורה כן. לשם הקמת עילה בעוולת הפרת חובה חקוקה נדרשת התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים: (א) חובה מפורשת המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. (ב) החיקוק נועד לטובתו או הגנתו של הניזוק. (ג) המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו. (ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק. (ה) הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק. (ראה למשל ע"א 2351/90 לסלאו נ. ג'מאל , ואח' פ"ד מז(1) 629). נראה לי כי מספר תנאים לא נתקיימו בענייננו. הסמכות שהוקנתה לבנק בתקנות כנוסחן במועד הרלוונטי, לא הטילה עליו חובה מפורשת לבצע פעולת זיהוי של המוכר. חובה שבחוק חייבת להיות מפורשת כדי לחייב אדם בגין הפרתה. בתקנות הנזכרות, אין החובה מפורשת דיה. זאת ועוד, נראה לי כי ההוראות שבתקנות לא נועדו לטובתו או להגנתו של ה"ניזוק", בעל הרכב, בנסיבותיו של המקרה הנדון. לכאורה נועדו הן לנוחותם של בעלי רכב ולהקלת העומס על משרד הרישוי. כמו כן לא נראה לי כי הנזק שנגרם בענייננו הוא נזק אותו באו התקנות למנוע (אם בכלל קיים בענייננו קשר סיבתי בין המחדל לנזק). על כל פנים, אין אני מוצאת לאלץ עצמנו לד' אמות עוולה זו, כאשר מתקיימים לדעתי רכיבי עוולת הרשלנות הנלמדים הן מתוך האמור בתקנות באשר לפעולות אותן מבצע הבנק על פיהן, והן מתוך חובת הזהירות אותה חב הבנק במילוי תפקידו בין אם ממלא הוא אותו כפונקציה מנהלית שלטונית ובין אם ממלא הוא אותו כנותן שרות בתמורה. מעמד הבנק 12. המבקש לבצע העברת רישום בעלות ברכב יכול לעשות כן במשרד הרישוי או בבנק. משבחר הוא לפנות לבנק, פועל הבנק על פי התקנות. פעולת הבנק נעשית בשני מישורים: האחד, הפרטי, כבנק הנותן שרות תמורת עמלה; השני, ציבורי, כזרוע הארוכה של רשות הרישוי. במישור הציבורי מבצע הבנק תפקיד מקביל לזה של רשות הרישוי ומשעושה הוא את הפעולות הנזכרות בתקנות במקומה, פועל הוא במישור המנהלי. הרשות ממשיכה בפעולת הרישום מן השלב בו נפסק הטיפול על ידי הבנק. הבעלות נחשבת כמועברת עם תשלום האגרה לבנק. אין לראות בפעולת הבנק פעולה טכנית של גביית אגרה וצינור להעברתה ואין פעולתה דומה לגביית תשלומים אחרים המבוצעים בבנקים כמו תשלום עבור מים חשמל ועוד. כאן, מתבצעת פעולה שהיא חוליה רבת חשיבות בשרשרת המובילה לרשום שינוי בעלות ברכב. נבדוק אפוא את החובה הרובצת על הבנק בשני המישורים. רשלנות הבנק 13. במישור המנהלי דינו של הבנק לעניין רשלנות כדין כל רשות מנהלית המפעילה סמכותה בצורה רשלנית. רשות שלטונית עשויה לחוב חובת זהירות בשל מעשה או מחדל הקשורים בהפעלת סמכותה. עוולת הרשלנות הינה עוולה נפרדת ועצמאית ולא נדרשת הפרת חובה חקוקה לשם גיבושה. "אכן העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה לחוד ועוולת הרשלנות לחוד. אמת, בשתיהן נידרש קיומה של חובה, אך לא הרי החובה הנדרשת לעניין 'הפרת חובה חקוקה' כהרי החובה הנדרשת בעוולת הרשלנות... אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית". (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר , פ"ד לז(3) 757, 762. חובת הזהירות של רשויות שלטוניות הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות בצורה גוברת והולכת. במשך שנים שלטה בכיפה ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בפסק הדין שבד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו , פ"ד כ(4) 617 (להלן: הלכת שחאדה) שקבעה כי "אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין בשל כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה... אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת ביטוח כוללת כזאת של יעילות עובדי המדינה" (עמ' 624). מאז, התברכנו בשורת פסקי דין בהם מדגיש בית משפט זה כי דווקא על הרשות הציבורית מוטלת חובה מיוחדת להפעיל סמכויותיה אלה בזהירות רבה "הגישה שעל פיה במקרים רבים חובותיה של הרשות אינן חובות במישור הפרטי, אלא חובות ציבוריות שאינן מקימות עילות תביעה בנזיקין, פינתה מקומה לגישה שונה לחלוטין, שעל פיה חבה הרשות בדרך כלל חובת זהירות לאזרח, ועל כן אם לא תנהג כפי שנוהגת רשות סבירה, תתחייב בדין" (א. פורת "דיני נזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ"א , (רוזן-צבי- עורך), עמ'2577 וכן לדוגמא: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון , פ"ד לט(1) 113; ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן , פ"ד מב(3) עמ' 740-742); על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסמכות ביצוע של הרשות להבדיל מסמכויות שבשיקול דעת רחב המחייבות הכרעה בין שיקולים חברתיים פוליטיים וכלכליים מתחרים (ראו בענין זה א. פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ"ו (א. רוזן-צבי, עורך) 409-415); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מח(3) 45-70). בית המשפט המחוזי אימץ הלכה שאיננה רווחת עוד, בהסתמכו על ע"א 452/79 בחן חברה לביטוח נ. אייזנברג , פ"ד כז(2) 720, 722, שהלך בעקבות הלכת שחאדה. הלכה זו עברה כברת דרך מאז ואין היא ההלכה אותה מורין כיום. לפיכך, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין הבנק, כממלא פונקציה שלטונית, אחראי בנזיקין, אינה יכולה לעמוד. זיהוי בעל הרכב - חובת הבנק כנותן שרות 14. על הבנק כנותן שרות תמורת עמלה, מוטלת חובת זהירות במתן השרות, גם במישור הפרטי. חובה זו חייבה את פקיד הבנק לזהות את מי שהתיימר להיות בעל הרכב. הצורך בזיהוי בעל הרכב נגזר מחובת הבנק כנותן שרות למלא את תפקידו בזהירות ובמיומנות. חובה זו מוצאת ביטוי בתקנות, בטופס הבקשה, ובשטר המכר. במקרה דנן הופיע בבנק מי שהתיימר להיות בעל הרכב כשהשטר בידו. הוא חתם עליו כבעל הרכב, מסר אותו לפקיד הבנק ושילם את האגרה. הוא לא נתבקש על ידי פקיד הבנק להזדהות, בכך הפר הפקיד ובעקבותיו הבנק את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו מכוח תפקידו שהופעל על פי התקנות בהן מתוארות הפונקציות שעל הבנק לבצע, המהוות גם אינדיקציה לחובת הזהירות המוטלת על הבנק. 15. דרישת הזיהוי על פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראויה. זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה קשורה בעלות כלשהי, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, עולה בקנה אחד עם חשיבות הפעולה המתבצעת, עם הפועל היוצא שלה ועם ביצוע תפקיד בצורה סדורה ונאותה. יש בה כדי לסייע בהעברה כשרה של הרכב מן האדם שהוא בעליו לאדם הרוכש אותו בכסף מלא. בכך יש גם כדי לסייע במלחמה במגפת גניבת המכוניות שפשתה בארצנו ולמנוע לא אחת מקונים תמימים לשים כספם על קרן הצבי. בכל מקרה מהווה פעולת הבנק חוליה בעלת חשיבות רבה בשרשרת החוליות המובילות למאגר מידע. בעל מאגר מידע חב חובת זהירות אם יודע הוא כי מקבל המידע יסתמך עליו. חלה עליו חובה שלא להתרשל, חובה שהיא פונקציה מדרישה נורמטיבית להתנהגות סבירה (ראה ע"א 636/92 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' נוף , פס"מ תשנ"ד ג', 467). כל התרשלות בדרך לרישום הרכב עלולה ליצור מצג שווא רשלני במרשם ולהכשיל מי שיסתמך על מרשם זה. הבנק אמנם איננו בעל מאגר המידע אולם מכוח התקנות מבצע הוא את כל הפעולות הדרושות לקראת שינוי רישום הבעלות במשרד הרישוי. הצדדים או מי מהם אינם מוזמנים שנית למשרד הרישוי כך שהבנק הוא זה שבידיו האפשרות וההזדמנות לעריכת הבדיקה ולמניעת ההטעיה. הפרת חובת הזהירות 16. משקבעתי שמוטלת על הבנק חובת זהירות לעניין זיהוי בעל הרכב, מוסיפה אני וקובעת כי הבנק לא עמד בחובת הזהירות הנדרשת, בין אם יש לראותו כמי שפעל כרשות מנהלית שלטונית, בין אם פעל כנותן שירות פרטי ובמיוחד לאור מעמדו כבנק. האחריות הנזיקית של בנקים היא חלק מנושא רחב יותר, שהוא אחריותם הנזיקית של בעלי מקצוע ונותני שירותים. אפילו אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי יחודי או מובהק (במובן זה שניתן לקבלו גם ברשות הרישוי או בסניפי הדואר) ואפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשרותו. מה עוד ש"לבנקים ולמערכת היחסים שלהם עם הציבור בכלל ועם לקוחותיהם בפרט יש מכלול מאפיינים שצירופם יחד מצדיק קביעת כללים מיוחדים להסדרת אחריותם המקצועית". במאמרו הנ"ל מונה ד"ר א. פורת מספר שיקולים העומדים בבסיס מסקנה זו. במיוחד יפים לענייננו הדברים הבאים: "בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים. הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית ו"צינור" להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. גם מאפיין זה מצדיק במקרים מסוימים את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות את אחריותן הנזיקית של רשויות ציבוריות" (ראו: א. פורת, דיני נזיקין - חלק ב': אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ב-תשנ"ג , (א. רוזן צבי, עורך) 324); בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט , פ"ד מז(5) 31, 70, לעניין האיזון הנדרש בין השמירה על אינטרס הלקוח לבין הצורך לשמור על פעילות שוטפת ותקינה של בנק, אומר השופט חשין: "בקביעתה של אותה נקודת איזון בין האינטרסים המתנגשים, נראה כי לא יהיה זה ראוי אם נראה בנק הנותן שירות ללקוחות - שירות ללקוחות ולא אך לעצמו - משל היה גוף הפועל כאוטומט, מעשה מכאני, בכל פעילויותיו כולן, שעה שהאינטרס האחד עשוי לעניין אותו הוא אם יש ללקוח בטחונות ראויים (מבחינת שווים), אם לאו." הדברים האמורים יפים לענייננו אף על פי שבאותו עניין לא חלק הבנק על קיומה של חובת זהירות מושגית, אלא ביקש לקבוע סטנדרט זהירות מיוחד - שונה מן הסטנדרט הרגיל של האדם הסביר - כאשר מדובר בבנק. לא יעלה על הדעת שהבנקים יטלו על עצמם ליתן לציבור שירותים שונים, בין כזרועה הארוכה של הרשות ובין שירותים אחרים, אך יפטרו עצמם מחבות ברשלנות שבמעשה או במחדל. הבנקים נוהגים ליטול על עצמם גם שירותים שאינם במהותם שירותים בנקאים יחודיים הדורשים מיומנות של בנקאי מן הטעם שהם מעונינים בחיזוק יחסיהם עם הלקוחות וכדי להגדיל את פעילותם וליצור קשר עם לקוחות פוטנציאליים. הסמכות או הרשות לבצע פעולות כורכת עמה גם את האחריות והחבות בגין אופן ביצוען של הפעולות או תוצאתן; על אחת כמה וכמה כאשר הפעולות מתבצעות תמורת תשלום עמלה. לסיכום, ניתן לקבוע כי רמת ההתנהגות הסבירה המצופה מן הבנק דרשה בדיקת זהות הבעלים הרשום של הרכב שאת שינוי הבעלות בו בא "הבעלים" לבצע באמצעות הבנק, בטרם ביצע הבנק הפעולות שהביאו לרישום שינוי הבעלות. חובה זו רובצת עליו הן כלפי בעל הרכב והן כלפי כל קונה פוטנציאלי של הרכב. על ידי כך שלא פעל בגדר רמת הזהירות הנדרשת ממנו, הפר הוא את חובת הזהירות המוטלת עליו. 17. מכאן עדיין איננה נגזרת חבותו של הבנק בנזיקין כלפי בעל הרכב (וכלפי חברת הביטוח שבאה בנעליו) בגין הנזק שנגרם על ידי גניבת הרכב. בנסיבות המקרה שלפנינו לא התבררו עובדות המקרה, בין היתר אלה המנויות בסעיף 10 לעיל וכן לא התברר קיומו של קשר סיבתי. לא ניתן לקבוע ללא בירור העובדות ועל סמך האמור בתביעה בלבד, שלא קיים קשר כזה. העובדות הנטענות בכתב התביעה בהקשר זה צריכות להתלבן בטרם יוכל בית המשפט להכריע בשאלה זו. לא די בקיומה של חובה ולא די בהפרתה על מנת להעמיד עילה בנזיקין בעוולת רשלנות. 18. לפיכך, מציעה אני לקבל את הערעור ולבטל את פסקי הדין של בית משפט השלום והמחוזי ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שישמע ראיות באשר לנסיבות הקונקרטיות של גניבת הרכב ומכירתו ובאשר לקשר הסיבתי בין מכתב הבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב. כמו כן מציעה אני לחייב את הבנק בהוצאות הערעור בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: 1. הייתי דוחה את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה על פי שני טעמים דיוניים: הראשון - עומד לה לרועץ על סף הדיון בבית משפט זה; השני - עמד לה לרועץ על סף הדיון בבית משפט השלום. 2. כפי שציינה חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, בפסק דינה "השאלה שעמדה להכרעה בפני הערכאות הקודמות ועומדת גם במרכז דיוננו, היא, האם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר". בתקופה שבה ארעה הפרשה הנדונה היו בתקפן תקנות 283 ו- 284א לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"), בנוסחן הקודם, שאותו ציטטה חברתי. ביום 1.1.96 תוקנו התקנות והוספה, בין היתר, תקנה 284 (1) לפיה:- "284. נמכר רכב הרשום לפי הפקודה יחולו הוראות אלה: (1) בעל הרכב וקונה הרכב יפנו לבנק שבו מצוי מסוף מקוון (On Line) אל רשות הרישוי (בסימן זה - בנק מקוון) ויזהו עצמם בפני פקיד הבנק " (ההדגשות שלי - י.ט.). רק לאחר מכן רשאי פקיד הבנק להמשיך בפעולות שפורטו בתקנה 284 בסעיפים הקטנים הבאים. מאז תוקנו התקנות הוטלה, אפוא, על הבנק החובה לזהות את בעל הרכב ואת קונה הרכב. לפיכך פג טעמה של השאלה שהועמדה להכרעה לגבי שינויים ברישום הבעלות שנעשו אחרי 1.1.96. כן ניתן לשער שמספרם של המקרים שארעו לפני כן, שלגביהם התעוררה השאלה, הוא קטן. בכך תומכת גם העובדה שרק פסק דין אחד, הדן בשאלה דומה, הובא לעיוננו (עיין ע"א (תא) 636/92 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' זלמן ונחמה נוף ואח' , פ"מ תשנ"ד (חלק שלישי) 467, שגם בו לא הובאו אסמכתאות נוספות לענין השאלה). 3. כפי שנאמר בהחלטתו הידועה של הנשיא מ' שמגר בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד ל"ו (3) 123, 128: - "חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בענין משקלה היחסי, תדירותה , הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה". (ההדגשות שלי - י.ט.). לאור משקלה היחסי של השאלה הנדונה, כפי שאני רואה אותה, ובעיקר לאור מידת תדירותה, שעליה עמדתי, אין, לדעתי, הצדקה לחזור ולדון בה בערכאה שלישית. בכך אינני בא, כמובן, לחוות דעה על מסקנותיהן וקביעותיהן המשפטיות של הערכאות הקודמות. כל שאני מבקש לומר הוא שעלינו להקפיד על אמות המידה הנקוטות בידינו בבואנו לשקול אם להעניק רשות לערער. להקפדה זאת, שביסודה מדיניות שיפוטית נכונה, חשיבות מיוחדת כאשר מספר הבקשות לרשות ערעור המוגשות לבית משפט זה גואה והולך. 4. אולם, אפילו סברתי שיש להרשות ערעור, היה דינו של הערעור להדחות מן הטעם שכתב התביעה שהגישה המבקשת בבית משפט השלום אינו מגלה עילה נגד הבנק. כפי שמראה העיון בו, רק אחד מתוך 24 סעיפיו- סעיף מס' 18 - עניינו מעשיו של האחרון: "18. התובעת תטען כי הבנק או מי מעובדיו התרשלו עת לא בדקו את תעודת הזהות כנדרש שעה שבצעו את העברת הבעלות ברכב". לא נאמר בסעיף זה, או ביתר סעיפיו של כתב התביעה, דבר וחצי דבר על כך שעקב התרשלותו המתוארת של הבנק נגרם למבקשת נזק ומה פרטי הנזק. (עיין סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ס' 112, עמ' 137). יתר על-כן, מכתב התביעה עולה כי המכונית נמצאת בידי הקונה וכי זה "לא עמד בתנאי "תקנת השוק"". (ניתן לשער כי הכוונה להוראות סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח1968-). מכאן, שלטענת המבקשת המחזיק במכונית ידוע ולטענתה לא עברה הבעלות בה לידיו. נשאלת, אפוא, ביתר שאת השאלה: מה הנזק שנגרם למבקשת עקב מחדלו הנטען של הבנק?! 5. אילו נשמעה דעתי הייתי דוחה את הבקשה, ולחילופין - את הערעור, ומחייב את המבקשת בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, יב' בסיוון תשנ"ז (17.6.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95053790. J01 [SC1]
|
[
"תקנות התעבורה, תשכ\"א1961",
"תקנות התעבורה (תיקון) התשנ\"ו1995",
"חוק המכר תשכ\"ח1968",
"תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש\"ל1969",
"תקנות התעבורה תשכ\"א - 1961"
] | 275
|
11,167
|
בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2165 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : סעדה אלברט נגד המשיבים : 1. קנדקס בע"מ 2. פישר אירנה 3. פינק חוה 4. פישר חנה 5. גרונדלנד יוסף בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בהמר' 2273/96, ה.פ. 671/96 שניתנה ביום 9.3.97 על ידי כבוד הרשם ע' גרשון בשם המבקש: עו"ד א' קליין בשם המשיבים: עו"ד י' פלק ה ח ל ט ה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, י"ג בסיון תשנ"ז (18.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 216597
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 277
|
60
|
ב בית המשפט העליון ע"א 6521/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המב קש ת: א.א. סוכני פ טרולגז בע"מ נגד המשיבים : 1. פזגז 1993 בע"מ 2. סוכני פזגז חולון בע"מ בקשה לסעד זמני בערעור החלטה 1. לאחר שעיינתי בבקשת המערערת למתן סעד זמני לתקופת הערעור ובתגובת המשיבים לבקשה זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי הדרך הראויה לאזן בין האינטרסים של הצדדים, כפי שהוצגו בכתבי טענותיהם, היא הקדמת שמיעת הערעור למועד קרוב. 2. לצורך זה אני מחליט, על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כי בעלי הדין בע"א 6521/97 יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. להלן הסדר להגשת הטענות: א. המערערת תגיש את טענותיה תוך עשרים יום מיום מסירת החלטה זו; ב. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך עשרים יום מהיום שיומצאו להם טענות אלה; ג. המערערת רשאית, תוך עשרה ימים מהיום שבו תומצא לה תשובת המשיבים, להשיב לתשובה זאת, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור; היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים, המפורטים בסעיפים א'-ב' לעיל, לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . התשובה הנזכרת בסעיף ג' לעיל לא תעלה על שלושה עמודים כאמור. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. 3. בעלי הדין מוזמנים להשלמת טענות בעל-פה בערעור, אשר תתקיים ביום 28.1.98 בשעה 9.00. 4. צו המניעה הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק המרצה 11543/96 (ה.פ. 1617/96) יעמוד בתוקפו עד להכרעה בע"א 6521/97, אלא אם יבוטל קודם לכן על ידי ההרכב שידון בערעור. הערובה שניתנה בבית המשפט המחוזי תעמוד אף היא בתוקפה כאמור. ניתנה היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065210. I03
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984",
"צו המניעה הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק המרצה 1154"
] | 279
|
62
|
בית המשפט העליון בש"פ 4105/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : מדינת ישראל נגד המשיב : ארבל מיכל בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 החלטה להעביר את התיק לבית משפט השלום בחדרה. ניתן היום ב בתמוז תשנ"ז (7.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041050. B01
|
[
"חוק בתי המשפט, התשמ\"ד - 1984"
] | 284
|
67
|
ב בית המשפט העליון בג"ץ 6493/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. מנוה אבו כף 2. עומר אבו כף נגד המשיב : שר הפנים למחיקה בשל אי תשלום אגרה בשם העותרים: עו"ד עומר גזאוי החלטה החלטתי מיום 4.11.97 נמסרה לבא כוח העותרים ביום 10.11.97. האגרה לא שולמה עד כה. לפיכך, אני מחליטה למחוק את העתירה על פי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064930. O02
|
[
"תקנות בית משפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 304
|
15,556
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1768 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אבו אסמעיל יוסף נגד המשיב : מס ערך מוסף נצרת סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך עשרים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך עשרים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 10.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, י' בסיון התשנ"ז (15.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017680. A05 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 313
|
69
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2973/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. יהודה שביט, ראש המועצה האזורית מטה אשר 2. המועצה האזורית מטה אשר נגד המשיב ה : מדינת ישראל - משרד הבטחון סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96029730. A01 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 315
|
72
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 8792/96 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: פוואז'אן אריאלה נגד המשיבים : 1. פוואז'אן פאול 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אולגה שלמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג פוואז'אן. ניתנה היום, ה' בתשרי התשנ"ח (6.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087920. B03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 322
|
2,159
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 8792 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: פוואז'אן אריאלה נגד המשיבים : 1. פוואז'אן פאול 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אולגה שלמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087920. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 323
|
73
|
בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 97 / 2396 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : נאשף מוניץ בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד א' מור-אל בשם המשיב: עו"ד זילברמן החלטה זוהי בקשה שניה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לשנה. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק ללא היתר. על פי הנטען בכתב האישום נכנס המשיב בשעת לילה לדירתה של המתלוננת בעת שישנה במיטתה וירה בה ארבע יריות אקדח. כתוצאה מהירי נפצעה המתלוננת. את האקדח נשא המשיב שלא כדין. המשיב ירה במתלוננת על רקע עסקות סמים קודמות בינו לבינה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 4.2.97 האריך בית משפט זה (כב' השופט אור) את מעצרו בשלושה חודשים נוספים. בהחלטתו להאריך את המעצר ציין השופט אור כי הוא עושה כן בהתחשב בטיב העבירות המיוחסות למשיב ועל רקע הרשעותיו הקודמות, אשר מהן ניתן להסיק כי המשיב יהווה סיכון לציבור אם ישוחרר מהמעצר. עם זאת, הביע בית המשפט מורת רוח מקצב שמיעת הראיות. הוא הניח, כי בתקופת הארכת המעצר תקויימנה מספר ישיבות, כך שניתן יהיה לסיים את הדיון במהלך תקופה זו. בבקשה להארכת המעצר פירטה המבקשת את השתלשלות העובדות מאז מתן החלטתו של השופט אור. התברר שהזמן שהוקצב להמשך שמיעת הראיות לא נוצל כראוי. התקיים דיון אחד ב26.2.97-, במהלכו נשמעו עדי תביעה. שני המועדים הנוספים שנקבעו נדחו לבקשת הסניגור. במועדים אלה היו אמורים להעיד מומחים לנשק מטעם התביעה, אולם כיוון שלא נסתייע בידי הסניגור להיערך לקראת חקירתם הנגדית, לא נשמעה עדותם. בדיון שבפני, טען הסניגור המלומד, כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בסברו שנשקף סיכון משחרורו של המשיב על רקע הרשעותיו הקודמות, ולטענתו - אין להפריז בחומרת עברו הפלילי של המשיב. עיינתי בגליון ההרשעות הקודמות ושוכנעתי כי העבירות אשר הורשע בהן המשיב אכן מלמדות על סיכון, כאשר האחרונות שבהן, גם אם בוצעו לפני שנים הן, בין היתר, עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, ונסיון לתקיפת שוטר לפני שנים רבות יותר. העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום הנוכחי, ירי לעבר אשה במיטתה על רקע של עסקות סמים, מצביעה כשלעצמה על סיכון. אכן, משפטו של המשיב התמשך יתר על המידה ושקלתי אם אין בכך טעם מספיק לשחרורו. אולם בית משפט זה כבר חזר ואמר בשורה ארוכה של החלטות כי בבואו להאריך מעצר יתן בית המשפט דעתו לסיבות להתמשכות המשפט (ראה, למשל, בש"פ 6357/96 מדינת ישראל נ' שוקר ואח' (טרם פורסם)). מהשתלשלות העובדות שתוארה לעיל ברור כי הדחיות בשלושת חודשי המעצר האחרונים, גם אם נבעו מאילוצים שאינם תלויים ברצונו של הסניגור, נעשו מתוך התחשבות בבקשותיו. כאשר נשקלות זו מול זו הסיבות להתארכות המשפט והזמן הדרוש לסיומו נוטה הכף לעבר ההחלטה להאריך את המעצר. ערה אני להחלטת השופט המחוזי המלומד בדבר תאריך השמיעה הבא, ומודעת אני לעומס הרב המוטל על יומנו של בית המשפט. עם זאת, אין לי אלא לשוב ולהביע תקווה כי השופט המלומד יעשה כל מאמץ לקבוע תאריכים נוספים כדי לסיים את שמיעת התיק בתוך תקופת המעצר. אשר על כן, אני נעתרת בזאת לבקשת המדינה ומורה על הארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים החל מיום 5.5.97 או עד למתן פסק דין בת"פ 20/96 בביהמ"ש המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם יותר. ניתנה היום כ"ב בניסן תשנ"ז (29.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023960. N01
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ\"ב1982"
] | 324
|
75
|
בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2780 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : רוסוב לריסה נגד המשיבים : 1. רוסוב יבגני 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, ד' באייר תשנ"ז (11.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027800. Q01
|
[
"תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 326
|
12,846
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 2780/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רוסוב לריסה נגד המשיבים : 1. רוסוב יבגני 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג רוסוב. ניתנה היום, ג' באלול התשנ"ז (5.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027800. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 327
|
13,137
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2780 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רוסוב לריסה נגד המשיבים : 1. רוסוב יבגני 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ח באייר התשנ"ז (4.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027800. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 328
|
15,808
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7337/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. משה בוחבוט (קטין) 2. רבקה בוחבוט 3. ויקטור בוחבוט נגד המשיבים : 1. בית חולים "מאיר" כפר סבא 2. קופת חולים הכללית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96073370. A03 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 341
|
17,884
|
ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 6982/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג ה מבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מדען אלוג 2. עבדללה אלוג 3. חמד עביאת 4. פרג' אלמיאטל בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982- בשם המבקשת: עו"ד אפרת ברזילי בשם המשיבים 1 ו2-: ע"ד א. ביתן בשם המשיב 3: עו"ד ש. גז בשם המשיב 4: עו"ד ד. יפתח החלטה מהודעת המבקשת שהוגשה לבית המשפט עולה כי מאז שהוגשה הבקשה להארכת מעצרם של המשיבים, הם הורשעו בהסדר טעון ונגזר דינם של משיבים 1-3. לפיכך אין עוד צורך בהארכת מעצרם. אשר למשיב מס' 4 דינו טרם נגזר והטיעון לעונש יתקיים ביום 10.12.97. לפיכך מוסכם על בא כוח המדינה ועל בא כוחו של משיב מס' 4, כי מעצרו של משיב מס' 4 יוארך בחודש ימים. לאור זאת, מוארך מעצרו של משיב מס' 4 בחודש ימים החל ב2.12.97-, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם. ניתנה היום, ג' בכסלו התשנ"ח (2.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069820. D03
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ\"ב1982"
] | 346
|
26,636
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8729/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא המערערות: 1. ש' כאכון, מלונות ונופש בע"מ 2. נוף הארבל בע"מ נ ג ד המשיבה: עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 10.10.96 בת"א 802/92 שניתן על ידי כבוד השופט י' זפט בשם המערערות: עו"ד עליזה בן-יצחק בשם המשיבה: עו"ד גיורא אונגר ועו"ד שלומית סלע פסק דין השופט ת' אור : 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט י' זפט), בו נקבע כי הסכם שנכרת בין המערערות למשיבה, בוטל על ידי המשיבה שלא כדין. בגין הנזקים עקב הפרה זו של ההסכם, פסק בית המשפט למערערות פיצויים בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, חוייבה המשיבה בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. ערעור המערערות הוא על מיעוט הפיצויים שנפסקו להן. הערעור שכנגד, הוא על הקביעה שבביטול ההסכם על ידה הפרה המשיבה את ההסכם וכן על חיובה בתשלום פיצויים למערערות. העובדות והשאלות שבמחלוקת 2. ביום 27.3.91 התקשרה עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ( להלן: המשיבה ) עם המערערות, שבבעלותן ובניהולן כפר נופש בשם "מצוק הארבל" במושבה מגדל שליד הכנרת ( להלן: כפר הנופש ), בהסכם שעיקרו שיכון עולים חדשים בכפר הנופש ( להלן: ההסכם ). עובר לכריתת ההסכם, כלל כפר הנופש שמונה קוטג'ים דו-משפחתיים אשר חולקו לארבעה אגפים. בעקבות כריתת ההסכם, וכחלק מההיערכות לו, שיפצו המערערות את מבני הכפר כך שיעמדו בדרישות ההסכם. על פי ההסכם, נדרשו המערערות להעמיד לרשות המשיבה שישים חדרים נפרדים, מאובזרים ומצוידים על פי רשימה שצורפה להסכם, ולהקים 6 מטבחים אשר ישרתו, כל אחד בנפרד, עשרה חדרי אירוח. כן סוכם שהמערערות יוסיפו לכל חדר אירוח חדר שירותים. עם תום הכנת כפר הנופש, ערך נציג המשיבה ביקורת במקום ובעקבותיה אושר כפר הנופש על ידי המשיבה. ביום 22.5.91 נכנס ההסכם לתוקף. ביום 19.6.91 נשלח אל המשיבה מכתב מאת המשרד לאיכות הסביבה, בחתימתה של הגברת נאוה קוקוש, לפיו ניתן לכפר הנופש היתר בניה לשמונה קוטג'ים למגורים וטרם הוצא היתר בניה המתאים למצב המבנים הקיים בכפר הנופש. באמצעות מכתב זה ביקשה גברת קוקוש, רכזת תעשיות ושפכים ביחידה לאיכות הסביבה, להתריע מפני מפגעים סביבתיים ותברואתיים שמקורם בליקויים במערכת הביוב בכפר הנופש. ביום 3.7.91, בעקבות קבלת המכתב האמור, שלחה המשיבה למערערות הודעה על ביטול ההסכם, שכן, לטענתה, הפרו המערערות את ההסכם הפרה יסודית. המערערות, אשר סברו כי לא היתה למשיבה כל הצדקה לביטול החוזה, הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית בסך 1,200,000 ש"ח כנגד המשיבה, בגין הפרת חוזה וביטולו שלא כדין. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המערערות וקבע, שביטול ההסכם על ידי המשיבה נעשה שלא כדין ובחוסר תום לב. 3. במבוא להסכם, מופיעה הצהרת המערערות, לפיה: "המארח (המערערות - ת"א) מצהיר כי בידו כל האישורים והרשיונות הנדרשים לפי כל דין לצורך מתן השירותים לפי הסכם זה בכלל ולניהול מלון בפרט, וכי המלון תקין ומתאים למתן השירותים כאמור בהסכם". על פי הוראת סעיף 13.2 להסכם הצהרה זו מהווה תנאי יסודי בו. בשולי ההסכם, בעמוד 6, מאשרת עורכת דינן של המערערות כי: "... בידי המארח כל האישורים והרשיונות הנדרשים עפ"י כל דין למתן השירותים על פי הסכם זה לרבות לניהול המלון". טענת המשיבה בבית המשפט המחוזי היתה, כי המערערות הפרו תנאי זה בשניים: א. לא היה בידיהן היתר בניה התואם את המבנים הקיימים בכפר; ב. לא היה בידיהן רישיון עסק מתאים לניהול מלון או בית אירוח - רישיון עסק לפי פריט 120 לתקנות רישוי עסקים (תקופת תוקפם של רשיונות, חידושם ואגרות), תשל"ה1974- ( להלן: תקנות רישוי עסקים ). אין מחלוקת כי בידי המערערות היה היתר בניה לשמונה קוטג'ים למגורים, ולא לשישים יחידות אירוח, אותן נדרשו להעמיד לרשות המשיבה על פי ההסכם. כן היה בידי המערערות רישיון עסק שניתן לפי פריט 108 לתקנות רישוי עסקים ("השכרת חדרים בתוך דירה, כשמספר החדרים המיועדים להשכרה עולה על שלושה"), בו מתואר העסק כ"כפר נופש". רישיון עסק זה נרשם על שמו של מר שלום כאכון, מנהל המערערת 1 ובעל המניות העיקרי בה. על בסיס עובדות אלה טענה המשיבה שלא די באישורים כאמור שהיו בידי המערערות כדי לעמוד בדרישות ההסכם וכי היעדרם של אלה מהווה הפרה של ההסכם. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המשיבה. להלן אתייחס לשתי הטענות אשר העלו המשיבות ולנימוקים לדחייתן. היעדר היתר בניה תקף 4. בית המשפט המחוזי קבע, כי היעדרו של היתר בניה תקף אינו מהווה הפרה של ההסכם. זאת מהטעם, שכוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון ההסכם ומעדויות הצדדים, היתה לרשיונות ואישורים שעניינם הישיר הוא מתן שירותי אירוח. דהיינו, רישיון עסק ולא היתר בניה. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט במכתבה של גברת קוקוש בו היא כותבת למשנה למנכ"ל המשיבה, מר יוסף מורנו, את הדברים הבאים: "בשיחת טלפון עם מר עומרי אביטל ממשרדך, בתאריך 10 ליוני 1991 יידעתי אותו על מפגע זה ועל המצב הקיים (הכוונה להיתר בניה מתאים, כפי שמציין בית המשפט) אך הוא טען, כי למקום יש רישיון עסק חתום על ידי ראש המועצה וזה מספק אותו". טענתה של המשיבה כנגד קביעה זו, היא שקיומו של היתר בניה כדין הינו תנאי לקבלת רישיון עסק, ואין מחלוקת כי קיומו של רישיון עסק היווה תנאי בהסכם. לטענתה, מטרתו של חוק רשוי עסקים, תשכ"ח1968- ( להלן: חוק רישוי עסקים ) הינה, בין היתר, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולמניעת סכנות וכן הבטחת איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים (ראו סעיפים 1(א)(1) ו1-(א)(1)(6) לחוק). בדין נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט המחוזי. ראשית, אמנם בין המטרות לרישוי המופיעות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים מופיע גם "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה". אולם, כפי שמציין ד"ר א' וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות (מהדורה רביעית, 1988): "... בין המטרות לרישוי אנו מוצאים גם את 'קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה'. יש צורך להבין זאת כך: אם אדם מבקש רישיון לעסוק במקום אשר אינו מותר לפי חוק התכנון והבניה או תכנית בנין-ערים רשאית רשות הרישוי לסרב לתיתו בשל כך. פרט לכך - אין לייחס למחוקק כוונה שחוק הרישוי ישמש כמכשיר נוסף לאכיפתו של חוק התכנון והבניה אשר בו ישנן הוראות מתאימות למניעת שימוש אסור וענישה על עבירות של שימוש אסור כולל צוים להפסקת אותו שימוש" (בעמודים 250-249). שנית, אף אם יש ממש בטענת בא כוח המשיבה, לפיה על הרשות המוסמכת לתת רישיון עסק, להביא בחשבון גם שיקולים של תכנון ובניה (ראו בג"צ 315/88 דולב נ' ראש המועצה האזורית אפעל , פ"ד מג(1) 98, 104; וכן ראו בג"צ 53/86 ירמיהו עייני בע"מ חברה לבנין נ' ראש עיריית קרית מוצקין , פ"ד מ(4) 45, 48), אין בכוחה של טענה זו לשנות מכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מלשון ההסכם ומנסיבות כריתתו. הלכה היא, כי: "... ההכרעה בשאלה, אם השגתו של רישיון על-פי חיקוק הינה בבחינת תנאי מתלה, תיבחן על-פי כוונתם של הצדדים, כפי שזו עולה מנוסח החוזה ובמידה מסוימת גם מיתר הנסיבות." (ע"א 189/86 לוי נ' פייגנבלט , פ"ד מב(4) 206, 210). (וכן ראו ע"א 220/83 חברת אהרן רוטנברג בע"מ נ' חברת פלמה בע"מ , פ"ד לט(2) 372, 376; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך , פ"ד לז(3) 393, 399). היעדר רישיון עסק מתאים 5. בפני בית המשפט המחוזי עמדה השאלה האם די ברישיון העסק שהיה בידי המערערות כדי לעמוד בדרישות ההסכם. כזכור, על פי ההסכם נדרשו המערערות להצטייד ברישיון לניהול מלון או בית אירוח, שהוא רישיון עסק הניתן לפי פריט 120 לתקנות רישוי עסקים. אולם בפועל, היה בידי המערערות רישיון עסק שניתן לפי פריט 108 (שעניינו השכרת חדרים בתוך דירה, כשמספר החדרים המיועדים להשכרה עולה על שלושה). עם זאת, ברישיון העסק שהיה בידי המערערות צויין כי מהותו של העסק היא "כפר נופש". לטענת המשיבה, רישיון עסק זה אינו מתאים לניהולו של מלון או בית אירוח כאמור בפריט 120, וכנדרש בהסכם, ולכן יש לראות את המערערות כמי שהפרו את ההסכם הפרה יסודית אשר בגינה היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם מיידית באמצעות מתן הודעה חד צדדית. בית המשפט דחה את טענותיה של המשיבה בענין זה וקבע שהיעדרו של רישיון עסק לפי פריט 120 אינו מהווה הפרה של ההסכם. אמנם, רישיון עסק לפי פריט 120 שעניינו מלון, בית אירוח וכיו"ב הוא ההולם את עסקן של המערערות. אולם, הוצא רישיון לכפר הנופש. רישיון זה די בו כרישיון לניהול עסק האירוח בו היתה המשיבה מעוניינת, ואין לייחס משמעות לציון השגוי של מספר הפריט ברישיון. בטענותיה ניסתה המשיבה להיתלות גם בכך שרישיון העסק הוצא על שמו של מר כאכון ולא על שמן של המערערות. אך גם טענה זו נדחתה. בית המשפט קבע, כי העובדה שהרישיון ניתן למר שלום כאכון היא פגם פורמלי, אשר כפי שהוברר ניתן לתיקון בקלות. דעתי היא כי אף בענין זה צדק בית המשפט. אכן, הפגמים שנפלו ברישיון העסק שבידי המערערות הינם פגמים פורמליים שניתן היה לתקנם בנקל. על פי חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, ובפרט עדותו של מר חיים ברלס - מי שהיה בעת הרלבנטית ראש המועצה המקומית של המושבה מגדל - היה למועצה ענין רב בכך שכפר הנופש יהיה פעיל ושההסכם עם עמידר יקויים. לכן, לו היתה המשיבה פונה אל המערערות ומודיעה להן מבעוד מועד כי לאור היעדרו של רישיון עסק לפי פריט 120 או בשל רישומו של הרישיון על שמו של מר כאכון, ברצונה לבטל את ההסכם, היו המערערות דואגות להסדרתו של רישיון העסק והיתה מצליחה לקבל רישיון עסק לפי פריט 120. אלא שהמשיבה, לא הזכירה כלל, בכל המסמכים הנוגעים לענין, את נושא היעדרו של רישיון עסק מתאים, לא בהודעת הביטול ששלחה למערערות ולא בתכתובות שהוחלפו בענין זה בין הצדדים. למעשה, הטענה כי המערערות הפרו את ההסכם גם בכך שלא היה להן רישיון עסק מתאים, הועלתה לראשונה בכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי. בבסיס הודעת הביטול ששלחה המשיבה למערערות עמדה רק עילת ביטול אחת - היעדר היתר בניה תקף. נדמה כי בנסיבות ענין זה, המשיבה אינה יכולה להסתמך על עילת ביטול שלא עמדה לנגד עיניה בעת הביטול ושלא הופיעה בהודעת הביטול ששלחה למערערות (ראו לענין זה, ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' סעל"ר חברה לבנין בע"מ (טרם פורסם). יתר על כן, הסתמכות על טענות בדבר העדר רישיון עסק מתאים כעילה לביטול ההסכם, כאשר המערערות יכלו לקבלו לו אך היתה המשיבה מסבה תשומת ליבן שלטענתה יש צורך ברישיון כזה - נגועה בחוסר תום לב. סיכומם של דברים הוא, שלא היתה למשיבה עילה לביטול ההסכם עם המערערות, וביטולו על ידה מהווה הפרה של המשיבה את ההסכם. נזכיר, שבהתייחסו לשאלת חוסר תום הלב של המשיבה בביטול ההסכם, קבע בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי הסיבה האמיתית שעמדה מאחורי ביטולו של ההסכם היתה חוסר נחיצותו למשיבה, ולא הפרתו על ידי המערערות. גם בנקודה זו מקובלות עלינו קביעותיו והנמקתו של בית המשפט המחוזי. גובה הנזק 6. משנקבע כי המשיבה בטלה את ההסכם שלא כדין, התעוררה בבית המשפט המחוזי מחלוקת גם בדבר שיעור הנזק שנגרם למערערות עקב כך. המערערות תבעו פיצויים בגין הרווחים שהיו מפיקות מההסכם אלמלא היה מופר על ידי המשיבה ( להלן: פיצויי קיום ). לחילופין, תבעו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה מכריתת ההסכם ( להלן: פיצויי הסתמכות ). בית המשפט קבע, כי הוכח נזק בשיעור של 50,000 ש"ח ובהתאם לכך חייב את המשיבה לשלם למערערות סכום זה. נזק זה מבטא הוצאות לשיפוץ מבני כפר הנופש, אשר הוכח שהמערערות נשאו בעלותו. לטענת המערערות קופחו בכך שלא פוצו בגין נזקים נוספים שנגרמו להן עקב הפרת ההסכם על ידי המשיבה. בטענותיהן של המערערות בעניין זה, אדון להלן. פיצויי קיום 7. לטענת המערערות, היה על בית המשפט לפסוק להן פיצויים בגובה מלוא דמי האירוח שהיו מקבלות מהמשיבה אלמלא הפרה זו את החוזה. בית המשפט קמא דחה את תביעתן בגין ראש נזק זה בקובעו, כי נזקיהן האמיתיים של המערערות אינם בגובה סך כל ההכנסות שהיו צפויות להן, שהרי מהכנסות אלה היו משלמות את הוצאות תפעול כפר הנופש. לפיכך, יש לפצות המערערות רק עבור הפסד הרווחים ולא עבור הפסד ההכנסות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערערות לא הוכיחו את ההוצאות שהיו צפויות להן מקיום ההסכם. לפיכך, קבע כי לא הוצגה בפניו תשתית ראייתית המאפשרת לפסוק למערערות פיצויי קיום. 8. בהיותן ערות למסקנה מתבקשת זו מהראיות שבאו בפני בית המשפט, טענו המערערות כי היה על בית המשפט לפסוק להן פיצויי קיום על דרך האומדן. זאת, באשר הוכיחו כי נפגעו ונגרם להן נזק של אובדן רווחים עקב ביטול ההסכם. לטענתן, הן זכאיות לפיצויים על סמך הנתונים הבסיסיים שהציגו, אף בהיעדר ראיות מוצקות על שיעורו של הנזק. נראה לי, שבדין נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט. על רקע ניהול כפר הנופש בעבר לא היה קושי למערערות להוכיח את עלות החזקת כפר הנופש, תוך ניסיון להתאים את העלות למבנים החדשים ולמספר האורחים שהיה עליהן לארח בהם. המערערות אף לא הראו שקיים קושי בהוכחה כזו. על אף זו, מר שלום כאכון, מנהל המערערת 1, לא ניסה כלל לאמוד את ההוצאות הצפויות במסגרת קיום החוזה, והוא העיד כי לא טרח להכין הערכה כלשהי לעניין ההוצאות הצפויות לצורך התביעה (עמודים 158-159 לפרוטוקול בית משפט קמא). דברים אלה מעוררים תמיהה, שהרי ניתן להניח כי המערערות, ככל גוף כלכלי, העריכו את ההוצאות הכרוכות בקיום ההתקשרות, ולו באופן כללי, כחלק מהערכה של כדאיות העיסקה. מכל מקום, משלא הובאו נתונים כלשהם לעניין ההוצאות הצפויות כדי לאפשר עריכת אומדן בדבר שיעור הפיצויים הראוי במקרה זה, בדין דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערות לפי ראש נזק זה. פיצויי הסתמכות 9. המערערות טענו, לחילופין, כי כתוצאה מחתימת ההסכם נגרמו להן נזקי הסתמכות. נזקים אלה כוללים: א. הפסד של רווחים שיכולים היו להפיק מכפר הנופש אלמלא ההתקשרות בהסכם עם המשיבה; וכן ב. הוצאות שהוצאו לצורך מימוש ההסכם עם המשיבה. לגבי הנזק מהסוג הראשון, קבע בית המשפט שלא באו בפניו ראיות מספיקות על פיהן יוכל לקבוע את שיעורו שלנזק זה, ואם בכלל נגרם. בהקשר זה הזכיר בית המשפט את העובדה שבשנת 1990 נשא כפר הנופש של המערערת הפסדים. כלל ההכנסות היו בסך 112,000 ש"ח וכלל ההוצאות הגיע לסך 125,000 ש"ח, דהיינו הפסד שנתי בסך 13,000 ש"ח. על רקע עובדה זו, ועל רקע עדות שבאה בפניו בדבר מצבם הקשה של בתי המלון באזור הצפון, הגיע בית המשפט למסקנה שבהעדר ראיות שיסייעו לו בכך, נמנע ממנו לקבוע או להעריך אם נגרם למערערות הפסד הכנסה ומה שיעורו. בהתאם למצב הראיות כפי שהיה בפני בית המשפט, אין להתערב במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי. 10. באשר להוצאות שנגרמו למערערות לצורך מימוש ההסכם עם המשיבה, קיבל בית המשפט את עדויותיהם של מר כאכון ומר מסילתי, על פיהן בצע האחרון שיפוצים עבור המערערות וכאכון שילם לו על חשבון שיפוצים אלה סך של 50,000 ש"ח במזומן. לטענת המערערות, וגם בכך הן מסתמכות על עדויות כאכון ומסילתי, סוכם בינן לבין מסילתי כי יקבל עבור השיפוצים סכום כולל של 270,000 ש"ח וכי נותר חוב של 220,000 ש"ח של המערערות למר מסילתי בקשר אליו ניתן על ידי המערערות למסילתי שטר חוב בסכום 220,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי לא השתכנע מטענות אלה, וקבע שאלה לא הוכחו כדבעי. בית המשפט מסביר את חוסר האמון שלו בגירסה זו, בכך ש"התובעים לא הציגו הסכם בכתב עם מר מסילתי הנוקב בסכום הכולל שישולם עבור השיפוצים", בעובדה ששטר החוב אשר על פי הנטען ניתן למסילתי לא נמצא, וכן באי סבירות הטענה של מסילתי, שהוא היה נכון להמתין עם תביעת המגיע לו מהמערערות זמן כה ניכר של שנים עד לסיום ההתדיינות שלהן עם המשיבה. חלק מההנמקה האמורה אינו יכול לעמוד. בצדק מציינות המערערות, שבפני בית המשפט הוצג הסכם בין המערערות למסילתי, על פיו מגיע למסילתי מהמערערות סכום של 270,000 ש"ח - לפי 13,500 ש"ח בגין כל דירה, עבור 20 דירות. הסכם זה נספח לתצהירים שהוגשו לבית המשפט וכשנחקר מר מסילתי בחקירה נגדית, נזכר ההסכם (עמוד 89 לפרוטוקול) ויש אליו התייחסות רחבה בעדותו (בעמודים 107-105). בית המשפט לא התייחס לא לקיומו של הסכם זה ולא למידת מהימנותו, אותה ביקש בא כוח המשיבה לתקוף בעת שחקר את מסילתי. במצב דברים זה, נראה לי, שאין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון ויחליט מחדש בשאלה אם הוכחו על ידי המערערת הוצאות על שיפוצים בנוסף לסכום של 50,000 ש"ח, ומה הפיצוי המגיע למערערים בגין כך. 11. למערערות היתה טענה נוספת על הוצאות שנגרמו להן לקניית 15 מקררים בסכום כולל של 10,500 ש"ח, אותם נדרשה לקנות כדי להכין את החדרים לצורך איושם על ידי אורחים שיופנו על ידי המשיבה. בית המשפט קבע, שלא הוכח נזק בעניין זה, כי "אשר למקררים לא הובאה שמץ ראיה על עלותם". והנה מסתבר, שהוגש לבית המשפט מסמך חתום, על פיו הזמינו המערערות 15 מקררים בסכום 10,500 ש"ח, שלמה על חשבונם 3,680 ש"ח ונקבע אופן תשלום היתרה. מכאן, שעלותם הוכחה לכאורה. יש, על כן, להחזיר את הדיון וההכרעה גם בנושא זה לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע אם נגרם נזק לו אחראית המשיבה בגין רכישת המקררים על ידי המערערות. 12. על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור שכנגד. הערעור מתקבל, במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שיפסוק מחדש בשאלה אם מגיע למערערות פיצוי, נוסף לסכום בסך 50,000 ש"ח שנפסק להן, ומה שיעורו, בגין שיפוצים שבוצעו על ידן בהתאם להסכם בינן לבין המשיב, ובגין מקררים שקנו. בית המשפט יהיה רשאי, על פי שיקול דעתו, להתיר הבאת ראיות נוספות בנושאים האמורים, ולאחר שמוע טענות בעלי הדין יתן את פסק דינו. בנסיבות המקרה, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור זה. ש ו פ ט הנשיא א' ברק : אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' מצא : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כז' בחשון התשנ"ט (16.11.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96087290. E09
|
[
"תקנות רישוי עסקים (תקופת תוקפם של רשיונות, חידושם ואגרות), תשל\"ה1974",
"חוק רשוי עסקים, תשכ\"ח1968"
] | 352
|
41,001
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8729/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ות והמשיבות 1. ש. כאכון מלונות ונופש בע"מ בערעור שכנגד: 2. נוף הארבל בע"מ נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערות והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערות יגישו את טענותיהן תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערערות ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערערות; 3. המערערות - המשיבות בערעור שכנגד - יגישו את תשובתן לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להן הטענות בערעור שכנגד, ורשאיות הן, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונן להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערות כי אין ברצונן להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיבות בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087290. A06 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 354
|
85
|
בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1177/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: ברק יהושע (בפשיטת רגל) נגד המשיבים : 1. כונס הנכסים הרשמי מחוז ת"א 2. עו"ד שפיגלר שמואל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.1.96 בת.א. 361/92 המר' 9477/95 שניתנה על ידי כבוד השופט י. לויט החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום, כ"ג בתמוז תשנ"ז (28.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011770. J03
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 363
|
9,162
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 91 / 531 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא המערערים והמשיבים 1. עזבון המנוח משה חיון ז"ל בערעור שכנגד: 2. חנה חיון 3. דנה חיון, קטינה 4. נטלי חיון, קטינה נגד המשיב ה והמערערת הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ בערעור שכנגד: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק אזרחי 98/88 מיום 3.2.91 שניתן על ידי כבוד השופט צ.א. טל תאריך הישיבה: י"א תמוז התשנ"ה (9.7. 95 ) בשם המערערים והמשיבים עו"ד ש.ז. פונדמינסקי בערעור שכנגד: בשם המשיב ה והמערערת עו"ד י. רהט בערעור שכנגד: פסק-דין הנשיא א' ברק: העובדות 1. המנוח עבד כנהג שכיר בחברת מובילי איס להובלה ומנופים בע"מ (להלן - מובילי איס). הוא נמחץ למוות (ביום 6.4.87) בידי משאית שבבעלותה של מובילי איס. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. עזבונו של המנוח, אשתו ושתי בנותיו הקטינות (להלן - התובעים) הגישו תביעה כנגד חברת הביטוח הסנה (להלן - הסנה) לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. שאלת האחריות לא הייתה שנויה במחלוקת. גדר הספיקות הייתה באשר לגובה הפיצויים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ. א. טל) קבע, כי המנוח היה צפוי לקידום במובילי איס, ולפיכך גובה משכורתו צפוי היה אף הוא לעלות. השופט טל קבע, שיש לחשב את הפיצויים על דרך של חלוקת הזמן לפרקי זמן שונים, בהתאם למשכורתו הצפויה של המנוח ולמעמדן של בנות המנוח כתלויות, לצורך יישום שיטת הידות. לפיכך, נקבעו הפיצויים לפי ארבע תקופות שונות. הסכומים שנפסקו לגבי כל אחת מן התקופות האמורות הוונו בשיעורים משתנים. הסכום שנפסק עבור התקופה הרביעית הוון ב"היוון כפול". לצורך פסיקת הפיצויים, המחושבים לפי גובה המשכורת בניכוי מס הכנסה, החיל בית המשפט המחוזי על המשכורת מס הכנסה בשיעור של 25%. השופט טל סירב להפחית מן הפיצויים שנפסקו לתובעים, את דמי המחייה העתידים להשתלם לבנותיו של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי, במידה והן ילמדו בעתיד בבית ספר תיכון. בפסק דין משלים שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, הופחתו מסכום הפיצויים הכולל שנקבע, תשלום תכוף ותשלומי הביטוח הלאומי ששולמו לתובעים, בהסתמך על חוות דעת אקטוארית, שהוגשה על ידי מומחה מטעם הסנה. הערעור והערעור שכנגד 3. על פסק הדין מערערים התובעים. הסנה הגישה ערעור שכנגד. הטענות בערעור מופנות בעיקר כלפי שיעורי מס ההכנסה שהושתו על משכורתו של המנוח ועל אופן ההיוון של סכומי הפיצויים. בייחוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בכך שהיוון חלק מן הסכומים ב"היוון כפול". כן הועלו טענות באשר לחוות הדעת האקטוארית עליה הסתמך בית המשפט המחוזי, וטענות נוספות. בערעור שכנגד טוענת הסנה כי שגה בית המשפט בכך שסירב להפחית מהפיצויים שנפסקו, את דמי המחייה העתידיים העשויים להשתלם לבנותיו הקטינות של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי. חישוב הפיצויים לפי תקופות 4. בית המשפט המחוזי חישב את הפיצויים המגיעים לתובעים לפי ארבע תקופות שונות. תקופות אלה נקבעו בהתאם לגובה משכורתו של המנוח, ובהתאם למספר התלויים במנוח, לצורך יישום שיטת הידות. התקופה הראשונה נחלקה לשתי תקופות משנה: תקופת משנה א' - אפריל 1987 עד דצמבר 1987: תשעה חודשים לפי משכורת של 1,703 ש"ח (כולל דמי תשר), המשוערכים להיום. מסכום זה נוכה מס הכנסה, ולפי שיטת הידות נקבע הפיצוי בגובה של ארבע חמישיות ממנו; תקופת משנה ב' - ינואר 1988 עד אוקטובר 1990: שלושים וארבעה חודשים לפי משכורת גבוהה יותר, בשל קידומו הצפוי של המנוח במקום עבודתו, בשיעור של 3,400 ש"ח (כולל דמי תשר). מסכום זה נוכה מס הכנסה, ולפי שיטת הידות נקבע הפיצוי בגובה של ארבע חמישיות ממנו. התקופה השניה - נובמבר 1990 עד ינואר 2003: מאה ארבעים וששה חודשים, מיום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא ועד להגעתה של הבת הבכורה לגיל עשרים, בו היא מפסיקה להיות נתמכת על ידי הוריה. הפיצויים חושבו לפי אותו גובה משכורת, ובניכוי מס הכנסה. לפי שיטת הידות נקבע הפיצוי לגובה של ארבע חמישיות מהסכום. סכום זה הוון לפי מקדם של 122.193. התקופה השלישית - פברואר 2003 עד פברואר 2004: שלושה עשר חודשים מיום הגיעה של הבת הבכורה לגיל עשרים ועד להגעתה של הבת הצעירה לגיל עשרים. הפיצויים חושבו באותו אופן כמו בתקופות הקודמות, למעט השינוי במספר הידות. לאור שינוי זה, בעקבות יציאתה של הבת הבכורה ממעגל הנתמכים במנוח, נקבע הפיצוי בגובה של שלושה רבעים מהסכום המחושב. מקדם ההיוון שונה אף הוא, וחושב כמקדם היוון לשלוש עשרה שנה, בשיעור של 0.680951. התקופה הרביעית - מרץ 2004 עד פברואר 2020: שש עשרה שנה בהן נותרת האלמנה כנתמכת בודדה במנוח. לפיכך, לפי שיטת הידות נקבע פיצוי בגובה של שני שלישים מהסכום המחושב. לתקופה זו נקבע היוון כפול. כאמור, אין חולק על עצם קביעת התקופות השונות לפיהן חושבו הפיצויים, אלא על שיעורי מס ההכנסה שהוטלו עליהם, ועל האופן בו הוונו הסכומים. שיעורי המס החלים על שכר המנוח 5. לעניין שיעורי מס ההכנסה טוענים התובעים, כי ביום מתן פסק הדין (3.2.91), על הכנסה בגובה של 3,400 ש"ח חלו שיעורי מס אפקטיבי בגובה של 16.5%, ולא שיעורים של 25% כפי שקבע בית המשפט המחוזי. הסנה טוענת כי טענה זו מהווה שינוי חזית, וכי מעולם לא נטענה בפני בית המשפט המחוזי. ומכל מקום, השיעורים שצריכים לחול הם אלה של התאריך בו ניתן פסק הדין העיקרי (8.11.90) ולא פסק הדין המשלים. צודקת הסנה בטענתה כי שיעורי המס החלים על משכורתו של המנוח צריכים להיות מחושבים לפי היום בו ניתן פסק הדין העיקרי ולא פסק הדין המשלים. גובה המשכורת נקבע נכון ליום מתן פסק הדין העיקרי, ובהתאם לכך צריכים להיקבע גם שיעורי המס החלים עליה. אין ליצור מצב בו ייקבע גובה המשכורת נכון ליום מסוים, ואילו שיעורי המס החלים עליה יחושבו לפי תאריך אחר. לגופו של עניין, שיעורי המס החלים אינם דורשים הוכחה, ולכן אין ממש בטענתה של הסנה כי שיעורי המס לא הוכחו על ידי התובעים (ראו: ע"א 331/85 ג'אבר נ' עאטף , פ"ד מא(3) 54). במקרה דנן, קבע בית המשפט כי על הכנסה בסך של 3,400 ש"ח יחולו שיעורי מס בגובה של 25%. על כן, לצורך חישוב הפיצויים, נקבע שכר הנטו של המנוח בגובה 2,550 ש"ח. ברם, על הכנסה ממוצעת במשק בסך 3,400 ש"ח, כפי שהייתה ביום מתן פסק הדין (8.11.90), חל מס הכנסה שולי בשיעור של 35%, המיתרגם, בהתחשב במצבו של המנוח (מבחינת נקודות זיכוי), למס אפקטיבי של 564 ש"ח, דהיינו כ16.5%-. בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו להטיל על המשכורת את שיעור המס שהטיל. עולה החשש כי כך נהג לאור הוראות סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים, הקובע תקרת הפחתה של המשכורת בשל ניכויי מס, בגובה של 25%. אלא, שתקרה זו היא תקרה עליונה, ואין היא נועדה למנוע הפחתה קטנה יותר של הפיצויים, בשל שיעור מיסוי נמוך יותר. לעניין זה, הסנה לא העלתה בפנינו כל טענה החולקת על עצם סיווגו של המנוח בקטגוריה המתאימה - מבחינת נקודות הזיכוי - שהוצעה על ידי התובעים. כאמור, על פי הטבלאות המעודכנות לחודשים ספטמבר עד דצמבר 1990, ממשכורת בגובה 3,400 ש"ח, יש לנכות 564 ש"ח, שהם כ16.5%- מס אפקטיבי. יש, על כן, לתקן את החישוב של אובדן כושר ההשתכרות בעתיד, כך שינוכה מס הכנסה בהתאם לאמור. לפיכך, בכל מקום בו התייחס בית המשפט קמא למשכורתו של המנוח כ2,550- ש"ח נטו, יש לקבוע את המשכורת בגובה של 2,836 ש"ח. 6. יש, אפוא, לתקן את הסכומים שנפסקו במסגרת התקופות השונות, לאור תיקון גובה משכורתו של המנוח, כמפורט להלן: בתקופת הביניים השניה שבתקופה הראשונה , יש להכפיל 2,836 ש"ח ב34- חודשים: 2,836 X 34 = 96,424 ש"ח. לפי שיטת הידות, כאמור, הפסד התובעים הוא 4/5, ועל כן ההפסד בתקופה זו הוא: 96,424 X 4/5 = 77,139 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט המחוזי הוא 7,779 ש"ח . בתקופה השניה , בה אין מחלוקת לגבי ההיוון, יש להוון את המשכורת ל146- חודשים, לפי מקדם היוון של 122.193: 122.193 X 2,836 = 346,539 ש"ח. סכום זה יש להכפיל ב4/5-, לפי שיטת הידות. לפיכך, ההפסד בתקופה זו הוא: 346,539 X 4/5 = 277,231 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט המחוזי הוא 27,957 ש"ח . בתקופה השלישית מתעוררת מחלוקת לגבי ההיוון, ובה נדון להלן. עם זאת, לגבי עצם הסכום אותו יש להוון, הרי שהמשכורת הקובעת לתקופה זו תהיה 2,836 ש"ח, המוכפלת ב3/4-, לפי שיטת הידות: 2,836 X 3/4 = 2,127 ש"ח. גובה ההפסד יחושב בהמשך, לאחר בירור שיעור ההיוון. אף בתקופה הרביעית מתעוררת מחלוקת לגבי שיעורי ההיוון, בה נדון להלן. מכל מקום, המשכורת הקובעת לתקופה זו תהיה 2,836 ש"ח, המוכפלת, לאור שיטת הידות, ב2/3-: 2,836 X 2/3 = 1,890 ש"ח. גובה ההפסד יחושב בהמשך, לאחר בירור שיעור ההיוון. היוון סכומי הפיצויים 7. לפי הדין החל בישראל, זכאי ניזוק לפיצוי על הנזק שנגרם לו (בעבר, בהווה ובעתיד) בגין מעשה הנזיקין. בכל הנוגע לנזק העתידי, פסק הדין מקדים את תשלום הנזק שטרם התגבש, ולדבר זה יש לתת ביטוי בגובה הסכום המשתלם לניזוק. מטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק במקום בו היה בזמן התאונה לולא התאונה, כלומר להשיב המצב לקדמותו, ולא "לשפר" את מצבו. כפי שקבע מ"מ הנשיא אגרנט: "יש לזכור כי הרעיון של היוון הסכום, שנפסק לזכות את הניזק בעד הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, הוא סכום כולל הבא במקום תשלומי השכר העונתיים המשתרעים על פני תקופה ארוכה, שהיה מקבל אלמלא התאונה. מכאן, שהוויתור על היוונו של סכום חד פעמי שכזה, יעמוד בסתירה לכלל שלפיו יש להעריך את נזקו של הניזק בכסף, הוא הכלל של החזרת המצב לקדמתו (restitutio in integrum) ". ( ע"א 359/63 אלסעיד נ' כהן , פ"ד יח(2) 309 , 313). שיטת ההיוון (קפיטליזציה) נועדה לפתור את הבעיה לפיה עשוי הניזוק "לשפר" את מצבו הכספי בעקבות פסיקת הפיצויים העתידיים במועד פסק הדין. עמד על כך השופט אשר בציינו: "ניזוק שמקבל היום תשלום בעד נזק שטרם נתהווה זוכה למעשה בתשלום שעדיין אינו מגיע לו, ואת הכסף שהוא מקבל מראש הוא יכול להשקיע בהשקעה בטוחה הנושאת עמה רווחים. במילים אחרות - ניזוק המקבל היום את מלוא הערך של סכום הנזק שמגיע רק בעוד שנים מספר, מקבל לא רק את סכום הנזק במלואו אלא גם תוספת שתצמח במשך אותן השנים על הסכום שקיבלו, כשהוא יושקע בהשקעה בטוחה. נזק שייגרם בעתיד, ערכו הנוכחי הוא פחות מסכומו המלא, ומאחר ומטרת הפיצויים היא להיטיב את הנזק ולא יותר מזה, יש צורך לערוך חשבון לפיו יוענק לניזוק, ביום מתן פסק הדין, סכום כזה שבתוספת הריווח הצפוי מהשקעתו יהיה בו כיסוי מלא לנזק העומד להתרחש בעתיד. לפעולה אנו קוראים בשם 'היוון', והסכום המהוון הוא ערכו דהיום של סכום הקרן המגיע בעתיד". (ע"א 836/76, 830 סעדה נ' חמדי , פ"ד לג(1) 589, 598). בית המשפט יוצר, אפוא, קרן הון (קפיטל) בסכום כזה, אשר בצירוף ריבית דריבית בשיעור מסוים, תיצור סכום שהוא הצירוף החשבוני של התשלומים העתידיים במשך התקופה העתידית כולה. 8. במצב בו מוגשת תביעת תלויים על ידי ילדי המנוח (ובמקרה זה, גם על ידי אישתו), תביעתם נחלקת לתקופות הנמדדות לפי סדר הגעתם של הילדים התלויים לגיל בו הם מפסיקים להיתמך על ידי המנוח. במצב בו ישנם מספר ילדים, המגיעים לגיל בגרות באופן "מדורג", הרי ש"התקופה השניה" - בה אחד הילדים מפסיק להיות נתמך ואילו הילדים הבאים אחריו עדיין נתמכים - מתחילה מזמן עתידי שאינו זמן מתן פסק הדין. ההיוון, כאמור, מטרתו להביא את הסכומים העתיים לערכם דהיום. על כן, אין די בהיוון התשלומים העתיים ביחס לאותה תקופה עצמה (כלומר, היוון התשלומים העתיים לתשלום אחד המשתלם בראשית התקופה), אלא יש גם להוון את הסכום האחד לאור העובדה שהוא משתלם כיום ולא בתחילת "התקופה השניה". לפיכך, תחילה יש להוון את הסכומים בתוך התקופה עצמה, בשל העובדה שתשלומים עתיים משתלמים כתשלום אחד בראשיתה. לאחר מכן, יש להוון את התשלום החד פעמי כיוון שהוא משתלם בעת מתן פסק הדין ולא בעוד שנים מספר (ראו בעניין זה: ש' ילינק, ההיוון בתביעות נזיקין ולפי חוק הביטוח הלאומי , (מהדורה שלישית 1990), 25-27). אין לטעות ולחשוב כי "היוון כפול" משמעותו הנה כפל היוון. כאמור, מדובר בפעולת היוון דו-שלבית, אשר משמעותה היא היוון הסכום לערכו דהיום, כמו כל פעולת היוון. אלא, שבשל העובדה שמדובר בתשלומים עתיים אשר אמורים להתחיל להשתלם בתקופה עתידית, יש לבצע את ההיוון בשני שלבים: ראשית , להוון את התשלומים העתיים לתשלום יחיד. שנית , להוון את התשלום היחיד האמור, לערכו דהיום. כך נוהגים בתי המשפט, ואין ייחוד או חידוש בשיטה זו (וראו פסקי דין של בית משפט זה בהם בוצע "היוון כפול": ע"א 702/87 מ"י נ' ג'ון כהן , פ"ד מח(2) 705; ע"א 5428/90 חיים נ' חיים , (טרם פורסם); ע"א 213/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ , (טרם פורסם); ע"א 5532/90 "קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' ליטנברג , (טרם פורסם); ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן , (טרם פורסם); ע"א 4641/94 כהן נ' עירית תל-אביב-יפו , (טרם פורסם)). אכן, פעולה זו אך נועדה להגשים את התכלית של הפיצויים בדיני הנזיקין, לפיה יש להעמיד את הניזוק במקום בו עמד ביום התאונה אלמלא התאונה, ולא "לשפר" את מצבו. לו יבוצע רק אחד מהשלבים של היוון הסכומים, מבלי לבצע את השלב השני בו מהוון הסכום החד לערכו דהיום - יצא הניזוק נשכר, ואין לאפשר דבר זה. 9. התובעים אינם חולקים על שיעורי ההיוון שקבע בית המשפט המחוזי לגבי הסכומים שנפסקו לגבי התקופה הראשונה והתקופה השניה. עם זאת, לטענתם שגה בית המשפט המחוזי כאשר היוון ב"היוון כפול" את הפיצויים שנפסקו לתקופות השלישית והרביעית. לטענתם, די היה בכך שבית המשפט יהוון את הסכומים פעם אחת, כפי שמהוונים תשלומים עתיים המשתלמים כתשלום אחד. אין להביא בחשבון את העובדה שהתקופות השלישית והרביעית מתחילות במועד רחוק ממועד מתן פסק הדין. כפי שראינו לעיל, ומן הטעמים שצוינו, טענה זו דינה להידחות. אין להסתפק ב"שלב הראשון" של ההיוון, המבטא את העובדה שהתשלומים העתיים משתלמים כתשלום אחד. אלא, יש לבצע גם את "השלב השני", בו מהוון התשלום החד פעמי בשל העובדה שהוא משתלם במועד מתן פסק הדין ולא בעוד שלוש עשרה או ארבע עשרה שנה. 10. מכל מקום, למען הבהר דבר, ובשל התיקון שביצענו בשיעור המס החל על משכורתו של המנוח, יש לחשב מחדש את הפיצויים לתקופות השלישית והרביעית. במקרה שלפנינו יש להוון את סכום הפיצויים לתקופה השלישית באופן הבא: את הסכום המשתלם עבור שלושה עשר החודשים יש להוון בשל העובדה שהתשלומים העתיים משתלמים בתשלום אחד, לפי מקדם של שלושה עשר חודשים. לאחר מכן יש להוון את כל הסכום בשל העובדה שהוא משתלם במועד פסק הדין ולא בפברואר 2003. כלומר, לפי מקדם היוון של סכום חד פעמי לשלוש עשרה שנה (מיום מתן פסק הדין המקורי). כאמור לעיל, המשכורת הקובעת לתקופה זו היא 2,127 ש"ח, אותה יש להכפיל, ראשית, במקדם ההיוון לשלושה עשר חודשים: 2,127 X 12.8 = 27,225 ש"ח. בשלב השני, מוכפל הסכום האמור במקדם היוון לסכום חד פעמי לשלוש עשרה שנה, היות והסכום משתלם ביום מתן פסק הדין במקום שלוש עשרה שנה אחר כך: 27,225 X 0.680951 = 18,539 ש"ח. ההפרש לעומת פסיקת בית המשפט קמא הוא, אפוא, 1, 609 ש"ח . את סכום הפיצויים של התקופה הרביעית יש להוון באופן דומה, בשינויים המתחייבים. כלומר, ראשית יש להוון את הסכום המשתלם בשל מאה תשעים ושניים תשלומים עתיים המשתלמים כתשלום אחד, לפי מקדם של מאה תשעים ושניים חודשים. אחר כך יש להוון את הסכום כולו לפי שהוא משתלם ביום מתן פסק הדין, ולא במרץ 2004. דהיינו, לפי מקדם היוון של סכום חד פעמי לארבע עשרה שנה (שוב, מיום מתן פסק הדין המקורי). כאמור לעיל, המשכורת הקובעת לתקופה זו היא 1,890 ש"ח, אותה יש להכפיל, בשלב הראשון, במקדם ההיוון למאה תשעים ושניים חודשים: 1,890 X 152.3383 = 287,919 ש"ח. בשלב השני, מוכפל הסכום האמור במקדם היוון לסכום חד פעמי לארבע עשרה שנה, היות והסכום משתלם ביום מתן פסק הדין במקום ארבע עשרה שנה אחר כך: 287,919 X 0.6611 = 190,343 ש"ח. ההפרש לעומת הסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא הוא, אפוא, 15,843 ש"ח . יוצא, כי סך כל ההפרשים לטובת התובעים, לעומת פסיקת בית המשפט קמא הוא: הפרש לתקופה הראשונה: 7,779 ש"ח הפרש לתקופה השניה: 27,957 ש"ח הפרש לתקופה השלישית: 1,609 ש"ח הפרש לתקופה הרביעית: 15,843 ש"ח סך כל ההפרשים: 53,188 ש"ח הדו"ח האקטוארי 11. הטענה המהותית היחידה שהועלתה כנגד הדו"ח האקטוארי שנמסר לבית המשפט מטעם הסנה, הנה כי המומחה לא הפחית מתשלומי הביטוח הלאומי (שהופחתו מסכום הפיצויים שנפסקו) את קצבת הזקנה שעשויה האלמנה לקבל בזכות עצמה. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי על מנת לקבל טענה זו: "עלי להניח שהאלמנה תצא לעבודה ותצבור תקופת הכשרה של חמש שנות עבודה (או מאה ארבעים וארבעה חודשי עבודה לסירוגין). הנחה זו כשהיא לעצמה סבירה למדי בהתחשב בכך שמדובר באישה צעירה שעבדה לפנים כמזכירה ויש לה הכשרה של דירוג 3 בהנהלת חשבונות. אבל אז יהא גם צורך להביא בחשבון את השתכרותה הספקולטיבית בחשבון 'הקופה' המתחלקת לידות (בלי שיש לי נתונים כמה תשתכר וכמה זמן תעבוד) וחוששני ששכרה בעניין ניכוי קצבת הזקנה יצא בהפסדה בחישוב הידות". לפיכך החליט בית המשפט המחוזי שלא להתחשב בטענה זו. אין בידינו להתערב במסקנה זו, מן הטעם שבית המשפט המחוזי לא קבע כל ממצא עובדתי באשר לשאלה אם האלמנה הייתה תלויה לחלוטין במנוח, שמא עבדה באופן חלקי (או מלא) לפני מותו. במידה והאלמנה עבדה קודם למותו של המנוח, יש להפחית את דמי התמיכה שלה כתלויה (על פי שיטת הידות), בהתאם להכנסתה העצמאית. במקרה זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אפילו נניח כי הייתה יוצאת לעבוד (ועל כן זוכה בקצבת הזקנה) שכרה עשוי לצאת בהפסדה, ועל כן בחר להתעלם הן מקצבת הזקנה והן מהשתכרותה העתידית הספקולטיבית. משלא נקבע על ידי בית המשפט המחוזי מפורשות כי האלמנה לא עבדה קודם למות המנוח, אין לזכותה בקצבת זקנה, מבלי להפחית במקביל את הפיצויים שהיא מקבלת לאור הסתמכותה הפחותה על משכורתו של המנוח. לפיכך, לא מצאנו פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה. הפסד פנסיה בעתיד, גיל הפרישה של המנוח ואובדן שירותי אב מחנך 12. לטענת התובעים, היה על בית המשפט המחוזי להעניק פיצויים בשל אובדן פנסיה בעתיד, או עבור אובדן זכויות סוציאליות עד תוחלת חיי המנוח הצפויה לולא התאונה. דין הטענה להידחות. הפסד פנסיה יובא בחשבון כאשר הוכח כי המוות אכן גרם לאובדן של הפנסיה או הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי בעת פרישתו מן העבודה. תשלומי הפנסיה המגיעים לאדם, תלויים, כמובן, בהפרשות אותן הפריש במהלך שנות עבודתו. כפי שמציינת הסנה בצדק, לא הובאו כל ראיות כי המנוח הפריש כספים לטובת פנסיה, או הוכחות אחרות כי המנוח היה זכאי לפנסיה. במקרה זה, אין לקבל את הטענה שהמנוח זכאי היה לפנסיה או לזכויות סוציאליות אחרות (ראו ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין , פ"ד מא(1) 649). 13. עוד טוענים התובעים, כי לפחות ראוי היה לקבוע למנוח גיל פרישה של שבעים שנה, ולא של ששים וחמש, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. טענה זו, יש לדחותה. לא הובאו ראיות אשר יצביעו על התקיימותן של נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטייה מהכלל הרגיל לפיו גיל הפרישה של עובד שכיר הוא ששים וחמש. (ראו: ע"א 16/85 הנ"ל, בעמ' 658). 14. יש לדחות גם את טענת התובעים כי היה על בית המשפט קמא לפסוק סכום פיצויים גלובלי כלשהו עבור אובדן שירותי אב מחנך העוזר ומסייע בשירותי האם. לא הובאו ראיות לביסוס הטענה כי האב אמנם סייע בביצוע עבודות הבית, כך שמותו הרע מבחינה זו את מצבה של האלמנה. לא הוכח גם כי המנוח סייע בחינוך הילדים באופן שניתן לקבוע כי חסרונו מצריך פיצוי כספי. אין ספק, כי טענות מסוג זה דורשות הוכחות אשר יבססו את הטענה כי נגרמו נזקים כספיים מסוג זה בשל מותו של המנוח. כפי שגם מציינת הסנה בצדק, בית המשפט קמא קבע את משכורתו תוך קביעה כי המנוח עבד שעות רבות במשך היום, אשר ספק אם אפשרו לו למצוא זמן נוסף לעזרה בעבודות הבית. ניכוי קצבת דמי המחיה של הבנות 15. בערעור שכנגד, טוענת הסנה כי בית המשפט קמא צריך היה להפחית מהפיצויים שנפסקו, את דמי המחייה העשויים להשתלם לבנותיו הקטינות של המנוח על ידי המוסד לביטוח לאומי. לדברי הסנה, קיימת סתירה פנימית בדברי בית המשפט המחוזי. מחד, בית המשפט קבע את שעור הפסד התלויים על בסיס ההנחה כי הבנות ייתמכו על ידי אביהם עד גיל עשרים. מאידך, בית המשפט לא הפחית את סכום תמיכת המוסד לביטוח לאומי בבנות במידה וילמדו בבית ספר תיכון, לפי שקבע כי אין וודאות שהבנות אכן ילמדו בבית ספר בגילאים ארבע עשרה עד שמונה עשרה. טוענת הסנה כי אם קבע בית המשפט שהבנות יהיו סמוכות על שולחן המנוח עד הגיען לגיל עשרים, היה עליו לקבוע כי הן עתידות גם לקבל את דמי התמיכה מהביטוח הלאומי, ולהפחיתם מסכום הפיצויים. יתירה מכך, בית המשפט צריך היה לצאת מתוך הנחה שילדים עד גיל שמונה עשרה מצויים במסגרת של לימודים בתיכון, לאור הוראות חוק לימוד חובה, התש"ט1949-. לפיכך, היה על בית המשפט להניח, כי הבנות יקבלו את תמיכת הביטוח הלאומי, וכל עוד לא הוכיחו אחרת, היה עליו להפחית תמיכה עתידית זו מהפיצויים. 16. דין הערעור שכנגד להידחות. לעניין הסתירה הפנימית לה טוענת הסנה, הרי שאין, לדעתי, כל מניעה לומר כי הבנות יכולות להיות סמוכות על שולחנו של אביהן ותלויות בו מבחינה כלכלית, ויחד עם זאת כי לא יהיו זכאיות לדמי המחיה מהביטוח הלאומי. עצם היותן של הבנות תלויות באביהן, ו"סמוכות אל שולחנו" אינה מחייבת את המסקנה כי הללו יעמדו בקריטריונים הנדרשים מהן כדי להיות זכאיות לדמי המחיה של הביטוח הלאומי. בנוסף, חוות הדעת של המומחה, עליה נסמכת הסנה, אינה קובעת אלא כי "הבנות, באם בהגיען לגיל ארבע עשרה ילמדו בתיכון, עשויות להיות זכאיות לדמי מחיה מגיל ארבע עשרה עד גיל שמונה עשרה" (הדגשה שלי - א.ב.). אין מקום להפחית את הפיצויים המשתלמים לתובעים עתה, על בסיס השערה גרידא כי ביום מן הימים עשויות הבנות לקבל דמי מחיה, באם יעמדו בקריטריונים הנקבעים בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות המותקנות מכוחו. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל, במובן זה שלתובעים מגיעה תוספת לסכום הפיצויים ששולם להם, בשיעור של 53,188 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה, החל מיום 8.11.90. כן ישולמו לתובעים 13% מסכום זה עבור שכר טרחה לעורך הדין, וכן 10,000 ש"ח הוצאות הערעור. הערעור שכנגד נדחה. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש. לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א. מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, ט"ז אדר א' התשנ"ז (23.2.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91005310. A01 /דז/
|
[
"חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975",
"חוק הביטוח הלאומי , (מהדורה שלישית 1990",
"הוראות חוק לימוד חובה, התש\"ט1949"
] | 369
|
242,987
|
בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1255/97 - א' בפני: כבוד הרשמת שושנה ליבוביץ העותרים: 1. עיאש אברהים אחמד 2. עיאש גי'האן נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים-הלשכה האזורית למנהל האוכלוסין בקשה לעיון בתיק החלטה טרם אתן החלטתי בנדון, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המזכירות תמציא לצדדים את הבקשה שבפני יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, י"ב אדר תשס"ו (12.3.2006). שושנה ליבוביץ רשמת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97012550_E21.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
|
[
"תקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס\"ג – 2003"
] | 390
|
90
|
בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 2741 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. זילברברג אבי 2. זיגדון משה 3. ידיעות תקשורת בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ש. ליבליך ואח' נגד המשיבים : 1. עו"ד חגי סיטון 2. שפאר סיטון ושות' שותפות ע"י ב"כ עו"ד א. שפאר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.3.97 בבר"ע 2295/96 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. אור החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום טו' באייר תשנ"ז (22.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027410. J01
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 396
|
8,536
|
ב בית המשפט העליון רע"א 2741/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. זילברברג אבי 2. זיגדון משה 3. ידיעות תקשורת בע"מ נגד המשיבים : 1. עו"ד חגי סיטון 2. שפאר סיטון ושות' שותפות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.3.97 בבר"ע 2295/96 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. אור תאריך הישיבה: יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97) בשם המערערים : עו"ד שלמה ליבליך, עו"ד גליק בשם המשיבים : עו"ד ארנולד שפאר ה ח ל ט ה בעלי הדין מבקשים מאתנו, לפי המלצת בית המשפט, לתת פסק דין על דרך הפשרה על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- שאלה עקריו: 1. המבקשים, סולידרית, יחוייבו לשלם למשיבים סכום כולל שבית המשפט יקבע שבין 25,000.- ש"ח ו125,000- ש"ח. בית המשפט יקבע אם לסכום שיפסק יתווספו אגרות המשפט ושכר טרחת עורך דין אם לאו, ואם כן באיזה שיעור. 2. הסכום שיפסק ימסר לידיו הנאמנות של עו"ד שפאר על מנת שיתרם לקרן לבטחון ישראל (לבי) ולמוזיאון ישראל בחלוקה שהמשיבים יסכימו עליה, או לאחד ממוסדות אלה. 3. פרוטוקול הדיון ופסק הדין יפורסמו בעתון ירושלים ללא תשלום. 4. יהיה טיעון קצר של הפרקליטים לגבי גובה הסכום. אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של החלטה. ניתן היום יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט פסק דין בגדר ההסכם אותו אשרנו זה עתה אנו מחליטים שסכום החיוב בהתאם לסעיף 1 להסכם יהיה 75,000.- ש"ח. כל תנאי ההסכם דלעיל יהיו חלק מפסק דין זה. החלטנו לא להוסיף על החיוב הנ"ל הוצאות ושכר טרחה. ניתן היום יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027410. B05
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984"
] | 397
|
91
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 9344 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : ליליה מקרוב נגד המשיבים : 1. ולדימיר אישצ'וק 2. היועץ המשפטי לממ שלה בשם המבקשת: עו"ד אלה גליקמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ח אדר ב' התשנ"ז (6.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96093440. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 400
|
97
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 3471/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. פוליאקוב יפים 2. פוליאקוב נטליה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אולגה שלמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג פוליאקוב. ניתנה היום, ד' בתשרי התשנ"ח (5.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034710. B02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 425
|
7,451
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 3471 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. פוליאקוב יפים 2. פוליאקוב נטליה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד אולגה שלמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ' בסיון התשנ"ז (25.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034710. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 426
|
100
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 648/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : ד"ר משה קרמר נגד המשיבים : 1. שר הבריאות 2. הוועדה שמונתה לבדוק הקובלנה כנגד המערער על פי סעיף 44 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל"ז1976- סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לאחר השלמת הסיכומים בכתב ייקבע התיק לדיון, לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006480. A02 /דז/
|
[
"פקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל\"ז1976",
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 432
|
37,943
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 648/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' אנגלרד המערער : ד"ר משה קרמר נגד המשיבים : 1. שר הבריאות 2. הוועדה שמונתה לבדוק הקובלנה כנגד המערער ע"פ ס' 44 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל"ז1976- ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.8.96 בתיק 224/93 שניתן על ידי כבוד השופט נ' קליינברגר תאריך הישיבה: י' בכסלו תשנ"ט (29.11.98) בשם המערער : עו"ד פנחס וולר בשם המשיבים : עו"ד שרון מן-אוריין פסק-דין בגין עבירות מין חמורות אותן ביצע בשתי פציינטיות שלו נדון המערער בפלילים למאסר בפועל לתקופה של חמש שנים ולמאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. על יסוד המלצת ועדה אשר בחנה את הנושא, בדעת רוב, החליט שר הבריאות לבטל את רשיונו של המערער כרופא. ערעור המערער הינו על החלטת השר, כשלטענתו שלילת רשיונו לצמיתות הינה סנקציה חמורה מדי. דין הערעור להידחות. מדובר בהתנהגות חמורה של רופא במסגרת תפקידו כשניצל ניצול מחפיר את האמון של החולות בהן טיפל. הסנקציה אשר ננקטה נגדו הינה מתבקשת ואין להתערב בה. הערעור נדחה. ניתן היום, י' בכסלו תשנ"ט (29.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006480. E05 /שב
|
[
"פקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל\"ז1976"
] | 435
|
101
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 4461/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : פליקס גוטליב נגד המשיב ים : 1. ריטה גוטליב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש ומשיבה 1: עו"ד איאד מ. חליחל בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גוטליב. ניתנה היום, ט' בכסלו התשנ"ח (8.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044610. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 436
|
2,811
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 4461/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: פליקס גוטליב נגד המשיב ים : 1. ריטה גוטליב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד איאד מ. חליחל בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ה' באלול התשנ"ז (7.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044610. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 437
|
1,119
|
ב בית המשפט העליון ע"א 2817/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : דניאלה יפה אורן (סלומון ) נגד המשיבים : 1. אליהו סיוון (סלומון) 2. האפוטרטפוס הכללי מחיקת ערעור מחמת אי תשלום אגרה בשם המערערת: בעצמה החלטה אגרת הערעור לא שולמה על אף האורכה שניתנה למערערת לעשות כן עד ליום 1.3.97. בנסיבות אלה, אין מנוס ממחיקת הערעור על-פי תקנה 2(א) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח1987-, וכך אני מורה. ניתנה היום, ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96028170. O02
|
[
"תקנות בית-משפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 441
|
104
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 7042/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : טטיאנה בקטה נגד המשיבים : 1. פבל פרוקופנקו 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, ב' בכסלו תשנ"ח (1.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070420. O01
|
[
"תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 442
|
25,936
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 7042/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : טטיאנה בקטה נגד המשיבים : 1. שמפלינר רומן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אלכסנדרה מיכנובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשנ"ח (20.7.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070420. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 443
|
26,687
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 7042/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : טטיאנה בקטה נגד המשיבים : 1. רומן שמפלינר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד אלכסנדרה מיכנובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ג' בסיון התשנ"ח (28.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070420. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 444
|
105
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 4186 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : פיכטירב אינה נגד המשיבים : 1. פיכטירב איגור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד עמיהוד בורוכוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, ב' ניסן התשנ"ז (9.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041860. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 445
|
18,250
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 4186 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: פיכטירב אינה נגד המשיבים : 1. פיכטירב איגור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד עמיהוד בורוכוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג פיכטירב. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041860. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 446
|
107
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 8001 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גצנקו אירינה נגד המשיבים : 1. גצנקו יורי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גצנקו. ניתנה היום, י"ד בסיון התשנ"ז (19.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96080010. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 448
|
11,408
|
בית המשפט העליון בה"נ 96 / 8001 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אירינה גצנקו נגד המשיבים: 1. יורי גצנקו 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א אדר ב' התשנ"ז (20.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96080010. A02 דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 449
|
18,442
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 97 / 1080 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. פולדיאן אלברט 2. פולדיאן אשר 3. אמיר אשר נגד המשיב ים : 1. חברת סנטון 2. מירון פדוביץ 3. גיורא פדוביץ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שניתנה ביום 24.12.96 על ידי כבוד השופטת צ'רניאק בתיק המר' 15753/96 בשם המבקשים: עו"ד דן כהן בשם המשיבים: עו"ד מיכאל כספי החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום ז' באדר ב' התשנ"ז (16.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010800. E01
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 455
|
110
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4870 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. מימי כהן 2. סונול ישראל בע"מ נגד המשיבים : 1. סלים שבו 2. מצליח שבו 3. יעקב שבו סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 10.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ל' בניסן התשנ"ז (7.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96048700. A01 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 457
|
111
|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3792/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' זמיר העותר: תיאטרון ארצי לנוער נ ג ד המשיבים: 1. שרת המדע והאמנויות 2. ועדת התמיכות לתיאטרונים - משרד המדע והאמנויות 3. מינהל התרבות במשרד המדע והאמנויות 4. האגף לתרבות ולאמנות במשרד המדע והאמנויות 5. המדור לתיאטרון של המועצה לתרבות ואמנות 6. הועדה לתכנון ולתקצוב 7. תיאטרון לילדים ולנוער 8. תיאטרון החאן 9. התיאטרון עירוני חיפה התנגדות לצו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מיכל שקד, עו"ד ורד גרטל בשם משיבים 1-6: עו"ד עוזי פוגלמן בשם המשיב 7: עו"ד אביתר רגר פסק - דין השופט י' זמיר : 1. עתירה זאת מעוררת, פעם נוספת, בעיות הכרוכות בחלוקת תמיכות מכספי המדינה למוסדות ציבור. הבעיות, המתעוררות הפעם, מתייחסות לחלוקת תמיכות על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט (להלן - משרד החינוך) למוסדות תרבות ואמנות, ובכלל זה תיאטרונים. העותר, תיאטרון ארצי לנוער, שביקש תמיכה ממשרד החינוך, רואה עצמו מקופח בהשוואה לתיאטרונים אחרים. הוא טוען, ראשית, כי משרד החינוך אינו נוהג על פי הנוהל למתן תמיכות. שנית, הוא טוען כי המבחנים המהותיים למתן תמיכות אינם עונים על דרישות הדין, ולפיכך הם פסולים. הדין 2. בית המשפט פסק הלכה כי התמיכה מכספי המדינה במוסדות ציבור חייבת להיעשות על פי מבחנים שוויוניים. ראו, לדוגמה, בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר , פ"ד מב (4) 705, 707-706; בג"צ 7458/95 במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' משרד החינוך התרבות והספורט (טרם פורסם). לאחר מכן בא המחוקק והסדיר את מתן התמיכות למוסדות ציבור על פי מבחנים שוויוניים. וכך קובע כיום סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה1985-: "... (ג) הוצאות הממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור ייקבעו בכל סעיף תקציב בסכום כולל לכל סוג של מוסדות ציבור. (ד) הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים. (ה) הממונה על סעיף התקציב יקבע, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מבחנים שוויוניים לחלוקת הסכום שנקבע באותו סעיף תקציב לצורך תמיכה במוסדות ציבור (להלן - מבחנים). (ו) שר האוצר יקבע, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, נוהל שלפיו יוגשו ויידונו בקשות של מוסדות ציבור לקבלת תמיכה מתקציב המדינה (להלן - נוהל). ..." 3. הנוהל למתן תמיכות, המשותף לכל משרדי הממשלה, נקבע ופורסם ברשומות כנדרש. ראו י"פ 3986, התשנ"ב, 26.3.92, עמ' 2569. עיקרו של נוהל זה (להלן - נוהל התמיכות) הוא, ככל שהוא נוגע לעתירה זאת, שהבקשות לקבלת תמיכה ממשרד ממשלתי תידונה בועדת תמיכות של המשרד, שתורכב משלושה או חמישה עובדים של אותו משרד; ועדת התמיכות תמליץ על התמיכות בפני השר או המנהל הכללי של המשרד; והוא יחליט בבקשות. 4. המבחנים למתן תמיכות למוסדות תרבות ואמנות אף הם נקבעו ופורסמו ברשומות. ראו י"פ 4042, התשנ"ב, 17.9.92, עמ' 4687, בעמ' 4714 ואילך. הם פותחים בחלק כללי המתייחס לכל מוסדות התרבות והאמנות (פרק 32). בחלק זה נקבעים עקרונות כלליים לחלוקת התמיכות. לאחר מכן מתפצלים המבחנים לפי סוגי המוסדות בתחום התרבות והאמנות: תיאטרונים, תזמורות, מקהלות, מפעלי מחול, מוזיאונים, ספריות, ועוד (להלן - המבחנים למתן תמיכות). 5. המבחנים למתן תמיכות נקבעו על ידי משרד החינוך, המופקד על התמיכה במוסדות תרבות ואמנות, באמצעות מינהל התרבות. בשנת 1993 פוצלה האחריות המיניסטריאלית על מינהל התרבות. שר החינוך נשאר אחראי לענייני התרבות, ואילו האחריות לענייני אמנות עברה לשרת המדע והאמנויות. ענייני האמנויות כללו את ענייני התיאטרונים. בהתאם לכך הוגשה עתירה זאת נגד שרת המדע והאמנויות (המשיבה 1), ועדת התמיכות לתיאטרונים (משיבה 2), מינהל התרבות (משיב 3) והאגף לתרבות ולאמנות (משיב 4), כולם (לפי העתירה) במשרד המדע והאמנויות (להלן - המשיבים). בפועל, מינהל התרבות וכן יתר הגורמים שהיו מופקדים על התמיכה בתיאטרונים נותרו כל הזמן במקומם, קרי, במשרד החינוך. במהלך כהונתה של הממשלה החדשה חזרה למקומה גם האחריות המיניסטריאלית על ענייני האמנות, לרבות ענייני התיאטרונים. כיום, אם כן, שר החינוך הוא הנושא באחריות גם לתמיכה בתיאטרונים. ראו י"פ התשנ"ז, 4445, מיום 26.9.96, עמ' 50. לפיכך, אף שהעתירה הוגשה נגד שרת המדע והאמנויות וגורמים שונים במשרד המדע והאמנויות, כיום יש להעמיד במקומם את שר החינוך ואת משרד החינוך, לפי העניין. העתירה הוגשה גם נגד המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות (משיב 5) והועדה לתכנון ולתקצוב של התיאטרונים (משיבה 6), וכן נגד התיאטרון לילדים ולנוער (משיב 7) (להלן - התיאטרון לילדים). לאחר מכן, נוספו כמשיבים, לפי בקשתם, גם התיאטרון העירוני חיפה ותיאטרון החאן בירושלים. התיאטרון לילדים והתיאטרונים שנוספו כמשיבים מתנגדים לעתירה. הם טוענים, בין השאר, שאם תוגדל התמיכה בעותר, כמבוקש בעתירה, תקוצץ התמיכה הניתנת להם. זאת עלולה להיות, מבחינתם, מכה אנושה, שכן הם תכננו את פעילותם לטווח ארוך, תוך הסתמכות על קבלת תמיכה בסדר גודל של הסכומים הניתנים להם בפועל מדי שנה בשנה. לפני שנברר את הטענות המועלות בעתירה, נציג את העובדות עליהן מתבססות הטענות. העובדות 6. העותר החל לפעול כחברה פרטית, למטרות רווח, בשנות השמונים. בשנת 1992 שינה העותר את מעמדו: הוא נרשם כעמותה, ללא כוונת רווח, לפי חוק העמותות, התש"ם1980-. עם השינוי במעמד נעשה העותר "מוסד ציבור" הכשיר, לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, לקבל תמיכה מן הממשלה. העותר פנה בשנת 1993 למשרד החינוך בבקשת תמיכה. הבקשה נדחתה. הוא פנה אל המשרד באותה בקשה גם בשנת 1994. גם בקשה זאת נדחתה. או אז פנה העותר לבית משפט זה (בג"ץ 847/94). בית המשפט דחה את העתירה. הטעם לדחיית העתירה היה, שלפי המבחנים למתן תמיכות, מוסד אינו זכאי לתמיכה אלא אם פעל כמוסד ציבור לפחות במשך שנתיים לפני הגשת הבקשה. 7. העותר לא נואש. לאחר שמלאו שנתיים לפעולתו כמוסד ציבור פנה העותר, בשנת 1995, בבקשה נוספת למתן תמיכה. משרד החינוך דחה גם בקשה זאת. הטעם לדחיית הבקשה היה, שהעותר אינו נמנה עם התיאטרונים "הוותיקים", שלפי המבחנים למתן תמיכות הם, ורק הם, נהנים מתמיכות קבועות מתוך תקציב המשרד (להלן - בסיס התקציב). הדחייה של בקשה זאת היא העילה לעתירה זאת. לפי העתירה, העותר מפיק מדי שנה עשרות הצגות, בהן מחזות מקוריים, ומציג אותן מאות פעמים בפני מאות אלפי צופים בכל רחבי הארץ, בדרך כלל בבתי ספר, מרכזי תרבות וכדומה. העותר טוען כי הוא ראש וראשון, גם בהיקף הפעילות, בין התיאטרונים לילדים ונוער בישראל. התיאטרון לילדים, הנמנה על התיאטרונים "הוותיקים", חולק על כך. מכל מקום, אין מחלוקת כי העותר הוא אחד התיאטרונים הגדולים בתחום התיאטרונים לילדים ונוער. הוא מביא בעתירה נתונים על היקף פעילותו: בשנת 1992 העלה העותר 30 הצגות (רק חלקן הפקות עצמאיות), שבוצעו ב850- הרצות, בפני 320,000 צופים; ובשנת 1993 העלה העותר 30 הצגות, שהורצו 740 פעם, בפני 360,000 צופים. לפי נתונים אלה ביצע העותר בשנת 1992 למעלה ממחצית ההצגות ומחצית ההרצות, בפני יותר ממחצית הצופים, מכלל התיאטרונים לילדים ונוער, ובשנת 1993 היה שעור ההצגות, ההרצות והצופים אצל העותר כמחצית מן השעור של כלל התיאטרונים לילדים ונוער. לשם שלמות התמונה, יש לציין כי באותה תקופה לערך, התיאטרון לילדים (המשיב 7) נקלע למשבר כספי והפסיק את פעילותו לפרק זמן, וכי לאחר שתיאטרון זה חידש את פעילותו, מספר ההצגות ומספר ההרצות שביצע הגיעו עד מהרה, לפי הנתונים שהוצגו על ידו, לסדר גודל דומה לזה של העותר. בשנת 1995 הגדיל העותר את היקף הפעילות שלו במידה רבה. לפי היקף הפעילות באותה שנה היה העותר, לטענתו, זכאי לתמיכה בסכום של 2,100,000 ש"ח. תחילה נדחתה הבקשה לתמיכה בשנת 1995 מכל וכל. אולם במהלך השנה אישרה ועדת הכספים של הכנסת תוספת תקציב חד-פעמית למשרד החינוך, לצורך תמיכה בתיאטרונים, בסך 1,884,000 ש"ח (להלן - תוספת התקציב). משרד החינוך הביע נכונות עקרונית לתת לעותר תמיכה לאותה שנה, מתוך תוספת התקציב, בסכום של 350,000 ש"ח. המשרד לא ראה לנכון לתת לעותר תמיכה בסכום גדול יותר, בהתאם להיקף הפעילות שלו בשנת 1995. הטעם לכך היה, שהעותר הגדיל את היקף הפעילות שלו, לקראת סוף שנת 1995, באופן פתאומי ובמידה רבה. את שמונת החודשים הראשונים של אותה שנה סיים העותר בעודף הכנסות על הוצאות בסכום של 336,000 ש"ח. בארבעת החודשים האחרונים של אותה שנה הורחבה הפעילות של העותר עד כדי כך שנוצר גרעון בסכום של 2,310,000 ש"ח. לטענת המשרד, אם העותר היה שומר על רמת ההוצאות שלו, ולא מגדיל את הוצאותיו בשנת 1995 ב60%- בהשוואה לשנה הקודמת, היתה התמיכה בסכום של 350,000 ש"ח מכסה את הפער שבין ההוצאות לבין ההכנסות באותה שנה. הרחבת הפעילות של העותר אינה סיבה, לדעת המשרד, ולא היתה מהווה סיבה גם אילו היה מדובר בתיאטרון ותיק, להגדלת התמיכה. 8. העותר לא היה מוכן להסתפק בתמיכה בסכום זה. הוא ביקש וקיבל מבית המשפט צו ביניים המעכב את החלוקה של תוספת התקציב שנועדה לחלוקה בין התיאטרונים לשנת 1995. אולם לקראת סוף שנת 1995, בעת הדיון בעתירה, החליט בית המשפט כי צו הביניים יבוטל והמשרד יחלק את תוספת התקציב לפי המבחנים למתן תמיכות, כפוף לשמיעת הטענות של העותר. העותר השמיע את טענותיו, וחזר על בקשתו לקבל תמיכה בסכום של 2,100,000 ש"ח, אך הבקשה נדחתה פעם נוספת. סוף פסוק, העותר לא זכה לקבל, בשנת 1995, אלא סכום של 350,000 ש"ח. 9. ההתנגדות של העותר להחלטת המשרד בדבר שעור התמיכה לשנת 1995 רק התעצמה כאשר התברר לעותר, כפי שניתן היה לצפות, כי שעור התמיכה לשנת 1995 קובע את סדר הגודל של התמיכה גם לשנים הבאות. בשנת 1996 החליט משרד החינוך לתת לעותר תמיכה בסכום של 420,000 ש"ח. לשנת 1997 טרם נקבע סכום התמיכה באופן סופי. בשלב זה מתכוון משרד החינוך לתת לעותר תמיכה בסכום של 357,000 ש"ח. במהלך הדברים הרגיל אפשר להניח כי זה יהיה סדר הגודל של התמיכה בעותר גם בשנה הבאה. 10. לפיכך עומד העותר ומבקש שבית המשפט יפסוק כי הוא זכאי לקבל תמיכה ממשרד החינוך בהתאם לטענות שלו. הטענות עולות בשני מישורים. במישור הראשון טוען העותר נגד הדרך בה התקבלה ההחלטה: הוא טוען כי ההחלטה בדבר התמיכה לשנת 1995 (וגם לאחר מכן) התקבלה שלא בהתאם לנוהל התמיכות. במישור השני טוען העותר נגד המבחנים להחלטה: הוא טוען כי המבחנים למתן תמיכות, עליהם התבססה ההחלטה, אינם עומדים בדרישות הדין. התוצאה היא, לטענת העותר, כי ההחלטה בדבר שעור התמיכה בו הינה פגומה ובטלה. הוא מבקש שבית המשפט יורה למשיבים לתת לו תמיכה לשנת 1995 בסכום של 2,100,000 ש"ח, וכן יצהיר כי המשיבים חייבים לתת לו תמיכה גם בשנים הבאות לפי מבחנים שוויוניים. נדון תחילה בטענה נגד הדרך בה התקבלה ההחלטה. הנוהל 11. טענת העותר היא, בתמצית, שההחלטות בדבר מתן התמיכות למוסדות תרבות ואמנות, ובכלל זה תיאטרונים, אינן מתקבלות על ידי הגופים המוסמכים לקבל החלטות אלה. לפי נוהל התמיכות, ההחלטות צריכות להתקבל על ידי השר, או המנהל הכללי של המשרד, על פי המלצה של ועדת התמיכות של המשרד. ראו לעיל פיסקה 3. אכן, במשרד החינוך הוקמה ועדת תמיכות כנדרש. אולם, בפועל, ההחלטות בעניין תמיכות במוסדות תרבות ואמנות מתקבלות על ידי מערכת מורכבת של גופים, בהם גופים שאין להם זכר, ואין להם סמכות, לפי נוהל התמיכות. כדי להבין טענה זאת, יש להקדים ולהציג את מערכת הגופים המעורבים בהחלטות המתקבלות במשרד החינוך לעניין התמיכה בתיאטרונים. הגוף המופקד על הפעילות בתחום התרבות והאמנות, במסגרת משרד החינוך, הוא מינהל התרבות. המינהל מורכב מאגפים אחדים. אחד מהם הוא האגף לתרבות ואמנות. במסגרת האגף פועלות מספר מחלקות. אחת מהן היא המחלקה לתיאטרון. מחלקה זאת מטפלת בתיאטרונים ובמוסדות נוספים בתחום התיאטרון, כגון, בתי ספר לתיאטרון. בצד האגף לתרבות ואמנות, שהוא יחידה ממשלתית לכל דבר, פועלת המועצה הציבורית לתרבות ואמנות. מועצה זאת הוקמה, על פי החלטת הממשלה, בשנת 1959. היא מורכבת ממליאה, הנהלה ומדורים, לפי תחומי התרבות והאמנות, ובהם המדור לתיאטרון. כל מדור מורכב מאנשים, שאינם עובדי המדינה, בעלי מומחיות או עניין בתחום המדור. כך גם ראש המדור. אך מרכזי המדורים הם מנהלי המחלקות באגף לתרבות ואמנות של משרד החינוך, לפי התחום. בהתאם לכך, מנהלת המחלקה לתיאטרון באגף לתרבות ואמנות היא מרכזת המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות. התפקיד הראשי של המועצה הציבורית לתרבות ואמנות הוא לייעץ לשר החינוך, להנהלת המשרד ולמינהל התרבות בנושאי תרבות ואמנות. בין השאר, היא מוסמכת להמליץ על מתן תמיכה, ועל תנאי התמיכה, במוסדות תרבות ואמנות. אולם סמכות זאת לא באה לידי ביטוי בנוהל התמיכות אלא רק במבחנים למתן תמיכות: הנוהל אינו מזכיר את המועצה כלל ועיקר. נוסף לגופים אלה הוקמה בשנת 1993 הוועדה לתכנון ולתקצוב של התיאטרונים. גם וועדה זאת אינה נזכרת כלל בנוהל התמיכות ואף לא במבחנים למתן תמיכות. היא הוקמה על ידי שרת המדע והאמנויות בעקבות המלצה של ועדה שמונתה על ידה, בראשותו של מר חזי שלח (להלן - ועדת שלח). הוועדה לתכנון ולתקצוב היא גוף חיצוני, המורכב מאנשים שאינם עובדי המדינה, כמו המועצה לתרבות ואמנות. ראש הוועדה הוא, כיום, ראש המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות. תפקיד הוועדה לתכנון ולתקצוב, לפי כתב המינוי שלה, הוא להמליץ בפני ראש מינהל התרבות, ובפני השר, על התקציב הדרוש לתמיכות בתחום התיאטרון, ועל חלוקת התקציב בין התיאטרונים, וכן לפקח על החלוקה ועל השימוש בכספי התמיכות. בין היתר הוסמכה הוועדה לתכנון ולתקצוב כדלקמן: "להחליט שלא לתת סיוע לתיאטרון זה או אחר, בין אם כתוצאה מכללים ונוהלים שסוכמו, או מחמת מדיניות שמטרתה להגדיל את מספר התיאטרונים בכלל או באיזור מסויים, או מסיבה מנומקת אחרת." 12. מה המעמד של המועצה לתרבות ואמנות ושל הוועדה לתכנון ולתקצוב בתהליך המוביל להחלטה בדבר מתן תמיכה על ידי משרד החינוך? סעיף 7.4 לנוהל התמיכות קובע לאמור: "בקשה לתמיכה תועבר אל ועדת התמיכות על ידי אותה יחידה במשרד האחראית לנושא שבשלו מתבקשת התמיכה, בצירוף המלצת היחידה." הדבר טבעי וראוי שוועדת התמיכות של המשרד תיזקק לעצה מקצועית. העצה באה, לפי הנוהל, מן היחידה במשרד האחראית על הנושא שבשלו מתבקשת התמיכה. הדבר טבעי וראוי כיוון שביחידה זאת מרוכזים הנסיון והמומחיות, וכן גם המדיניות והאחריות, באותו נושא. בנושא התיאטרונים יחידה זאת היא המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות. לעומת זאת, המועצה לתרבות ואמנות והוועדה לתכנון ולתקצוב אינן יחידות של משרד החינוך. אלה הם גופים חיצוניים ועצמאיים. ראו לעיל פיסקה 11. אין להם מעמד, אף אין להם סמכות, לפי נוהל התמיכות. אולם בפועל הם מעורבים במתן התמיכות. העותר אף טוען כי ועדת התמיכות, שהיא הגוף המוסמך לפי הנוהל, פועלת כאילו היא חותמת גומי להמלצות של המועצה לתרבות ואמנות ושל הוועדה לתכנון ולתקצוב. די בכך, הוא טוען, כדי לפסול את החלטות המשרד לגבי שעור התמיכה בעותר. אמנם, במבחנים למתן תמיכות על ידי משרד החינוך נקבע כי הגוף שימליץ על הכללת מוסד ברשימת המוסדות "הוותיקים", הנהנים מתמיכה מתוך בסיס התקציב, הוא "המדור הנוגע לעניין במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות או במועצות המתאימות." אולם, לטענת העותר, המבחנים שנקבעו על ידי משרד החינוך אינם גוברים על הנוהל שנקבע על ידי שר האוצר. המבחנים אינם יכולים להקנות סמכות לגוף שאין לו סמכות לפי נוהל התמיכות, הוא הנוהל המחייב את כל משרדי הממשלה, לרבות משרד החינוך. הגוף המוסמך, לפי נוהל התמיכות, הוא ועדת התמיכות, ואין בלתה. 13. העותר צודק בטענה שהנוהל המחייב את משרד החינוך הוא הנוהל שנקבע על ידי שר האוצר, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 3א(ו) לחוק יסודות התקציב. ראו לעיל פיסקה 2. המבחנים למתן תמיכות, הנקבעים על ידי השר הנוגע לעניין לפי סעיף 3א (ה) לאותו חוק, נועדו להסדיר רק מהות, לכל משרד ומשרד בנפרד. הם אינם יכולים לשנות את הנוהל, המחייב את כל משרדי הממשלה, לרבות משרד החינוך, או לסטות מנוהל זה. לכן, המבחנים הנקבעים על ידי שר החינוך אינם יכולים לשלול מן היחידה במשרד, האחראית לנושא שבשלו מתבקשת התמיכה, את הסמכות להמליץ בפני ועדת התמיכות. מבחנים אלה אף אינם יכולים להעביר את הסמכות להמליץ בפני השר או המנכ"ל מוועדת התמיכות אל גוף אחר, כגון המדור הנוגע לעניין במועצה לתרבות ואמנות. מכאן, שאם אמנם יש במבחנים למתן תמיכות הוראה המעמידה את המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות במקומן של המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות או של ועדת התמיכות, כך שרק המלצת המדור לתיאטרון תבוא בפני ועדת התמיכות או בפני ראשי המשרד, אין להוראה כזאת כל תוקף, והמשרד אינו רשאי לפעול על פיה. 14. אולם בדיקה של טענת העותר מעלה כי הטענה אינה עומדת במבחן הדין ואף לא במבחן העובדות. על פי הדין, רשות מוסמכת רשאית בדרך כלל לשמוע עצה מגוף אחר, בין גוף במסגרת הממשלה ובין גוף מחוץ לממשלה, אם ביוזמת הרשות ואם ביוזמת הגוף. זוהי סמכות עזר מובהקת של רשות מינהלית. יתירה מזאת. בדרך כלל התייעצות, אם היא נעשית באופן ראוי, היא הליך מועיל. אכן, ההתייעצות כפופה למגבלות, כמו כל הליך מינהלי. בעיקר, ההתייעצות חייבת להיעשות על יסוד שיקולים ענייניים בלבד, בהתאם לעניין הנדון, ונוסף לכך אסור שעצה תתקבל כתכתיב, או תפטור את הרשות המוסמכת מן החובה להפעיל את שיקול הדעת שהחוק הקנה לה. ראו י' זמיר, הסמכות המינהלית (1996), 863-833. בהתאם לכך, המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות יכולה לבקש ולשמוע עצה מגורם חיצוני בעניין התמיכה בתיאטרונים. גם ועדת התמיכות יכולה לבקש ולשמוע עצה, לא רק מן המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות, אלא גם מגורם חיצוני, כמו המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות. השוו בג"ץ 308/76 שרף נ' שר האוצר , פ"ד ל (3) 390, 391. העובדה שהמדור לתיאטרון אינו יחידה ממשלתית, אלא חלק ממועצה ציבורית, מחוץ למסגרת הממשלה, אין בה כדי למנוע בעד המחלקה לתיאטרון או בעד ועדת התמיכות מלשמוע ולשקול את עצתו. רשות מינהלית רשאית בדרך כלל להסתייע גם בגוף פרטי לצורך מילוי תפקידה. השוו בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מה (5) 240; בג"ץ 2303/96 פיליפוביץ נ' רשם החברות , פ"ד מו (1) 410, 426-425. אך יש לחזור ולהבהיר שכך הדבר רק אם מדובר בהתייעצות, שאינה כובלת את הרשות המוסמכת, ואינה פוטרת אותה מן החובה לשקול את העצה, לגוף העניין ובאופן רציני, ולהחליט לפי שיקול דעתה. המדור לתיאטרון אינו מוסמך להחליט אלא רק להמליץ. בהתאם לכך יש לקרוא את המבחנים: בכל מקום בו כתוב שהמדור לתיאטרון יחליט, יש לקרוא שהמדור ימליץ. בדומה לכך גם הוועדה לתכנון ולתקצוב: אין לה סמכות להחליט, אלא רק רשות להמליץ. אכן, בכתב המינוי של ועדה זאת נאמר כי היא רשאית "להחליט שלא לתת סיוע לתיאטרון זה או אחר". ראו לעיל פיסקה 11. אך זאת לדעת, שהחלטה של הועדה אינה אלא המלצה בפני משרד החינוך: אין היא פוטרת את המשרד מן החובה לשקול את ההמלצה, ולהחליט לפי שיקול דעתו, גם שלא בהתאם להמלצה. 15. עדיין שאלה היא, אם המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ואמנות צריך להביא את עצתו בפני המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות, או שהוא רשאי להביא את עצתו במישרין בפני ועדת התמיכות. המבחנים אינם נותנים תשובה מפורשת. הם אומרים (י"פ 4042, התשנ"ב, בעמ' 4716) כי המדור הנוגע לעניין ימליץ בעניין התמיכה, בלי לומר בפני מי תובא ההמלצה. אך התשובה הראויה היא, שהמלצת המדור לתיאטרון תובא בפני המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות והיא תביא אותה, בצירוף הערות והמלצה משלה, בפני ועדת התמיכות. כך נובע מנוהל התמיכות. ראו לעיל פיסקה 12. כך נובע גם מדרישות המינהל התקין: יש בכך ביטוי למעמד הראוי ליחידה הממשלתית המופקדת על הנושא הנדון. 16. ועוד הערה לעניין הנוהל. מן הראוי שההמלצות הבאות בפני ועדת התמיכות, בין המלצה של המדור לתיאטרון ובין המלצה של המחלקה לתיאטרון, תהיינה מנומקות. כך תוכל ועדת התמיכות לעמוד על השיקולים שביסוד ההמלצות, ויקל עליה לתת להמלצות את המשקל הראוי. כך גם יקל על ועדת התמיכות לעמוד בחובה המוטלת עליה, לפי סעיף 10.1 לנוהל התמיכות, לנמק את המלצותיה בפני השר או המנכ"ל. מתן הנימוקים עשוי גם להקל על הבירור, במקרה הצורך, אם השיקולים שביסוד ההחלטה בדבר מתן התמיכה היו ענייניים ושוויוניים כנדרש. עד כאן לעניין הדין הכללי. ומה הן העובדות במקרה שלפנינו? 17. המשיבים דוחים, כעניין שבעובדה, את טענת העותר כי ועדת התמיכות אינה אלא חותמת גומי להחלטות של המדור לתיאטרון והוועדה לתכנון ולתקצוב. הם טוענים כי הן המדור לתיאטרון והן הוועדה לתכנון ולתקצוב הינם, הלכה למעשה, גופים מייעצים בלבד. יתירה מזאת, הם הצהירו כי המדור לתיאטרון מגביל עצמו "רק לשאלות מקצועיות המתייחסות לרמתו של התיאטרון." שאלות אלה אינן מצויות בהכרח בתחום המומחיות של החברים בוועדת התמיכות. לכן חוות הדעת של המדור לתיאטרון בשאלות אלה עשויות לסייע בידי ועדת התמיכות. ועדת התמיכות שוקלת את ההמלצות המובאות בפניה ומחליטה לפי שיקול דעתה. כך היה, לפי החומר שבפני בית המשפט, גם בנוגע לתמיכה בעותר. אף שהמדור לתיאטרון המליץ לתת לעותר תמיכה רק משנת 1996, משרד החינוך החליט לתת לעותר תמיכה גם בשנת 1995. המדור לתיאטרון המליץ לתת לעותר תמיכה רק עבור הפקות עצמיות, אך המלצה זאת לא באה לידי ביטוי בהחלטת המשרד. ואף שהמדור לתיאטרון המליץ כי הוועדה לתכנון ולתקצוב תקבע את התקציב הראוי של העותר, החליט המשרד לתת לעותר את התמיכה לשנת 1995 בלי להעלות את תקציב העותר לדיון בפני הוועדה לתכנון ולתקצוב. 18. על יסוד עובדות אלה, ובהעדר ראיה לסתור, אפשר לסכם כי מבחינת הנוהל לא נפל פסול בהמלצה של ועדת התמיכות בנוגע לתמיכה בעותר. ועדת התמיכות שקלה את בקשת העותר, שמעה את טענותיו, ונתנה המלצה מנומקת, הסוטה מן ההמלצה של המדור לתיאטרון, ככל שועדת התמיכות ראתה לנכון. השר (אותו זמן: שרת המדע והאמנויות) החליט לאמץ את ההמלצה של ועדת התמיכות. לא הוכח כל פסול, מבחינת הנוהל, בהחלטת השר. לפיכך יש לדחות את טענת העותר נגד החלטה זאת ככל שהיא נוגעת לנוהל התמיכות. לא נותר אלא לבדוק את חוקיות ההחלטה מבחינת המהות, כלומר, ככל שהיא נוגעת למבחנים למתן תמיכות. לצורך זה יש להקדים ולהציג, באופן כללי, את המבחנים. המבחנים 19. החלק הכללי של המבחנים, החל על כל הסוגים של מוסדות תרבות ואמנות, מציג את המדיניות של משרד החינוך לגבי מתן תמיכות, לאמור: "הקצאת התמיכות נעשית במגמה לנהוג באופן ענייני ושוויוני במוסדות ומפעלים של תרבות ואמנות, שיש להם מכנים משותפים, ובהתחשב במדיניות המינהל והאגף, בתחום האמנות, באופי הפעולה, בתנאים, בהיקף, באיכויות, בנסיבות הפעילות ובצרכים המיוחדים של כל מוסד וכל מפעל." אולם בפועל המבחנים אינם מתייחסים לכל המוסדות, אם תיאטרונים ואם מוסדות מסוגים אחרים, כאילו הם שווים. החלק הכללי של המבחנים קובע (בעמ' 4716) הבדל בין שני סוגים של מוסדות. וכך הוא אומר: "הנוהל מתייחס לשני סוגים של מוסדות תרבות ואמנות: מוסדות ותיקים, הכלולים ברשימת המוסדות המקבלים תמיכה מהאגף, ומוסדות חדשים, שאינם נכללים ברשימה הנ"ל ומעוניינים בקבלת תמיכה." ומה בין אלה לבין אלה? שהמוסדות הנחשבים ותיקים, מקבלים תמיכה מדי שנה בשנה מתוך בסיס התקציב של משרד החינוך, בלי שזכאותם לתמיכה נבדקת מחדש מדי שנה, בהתאם לאמות מידה ולגובה התקציב בנושא זה. לעומתם, כל המוסדות האחרים נחשבים חדשים, גם אם בפועל הם קיימים כבר שנים, ואף אם הם כבר ביקשו תמיכה ממשרד החינוך יותר מפעם אחת. המוסדות החדשים אינם זכאים לתמיכה, מעשה שגרה, מתוך בסיס התקציב של המשרד. זכאותם לתמיכה נבדקת מחדש מדי שנה, על יסוד בקשה המוגשת על ידי המוסד, והמוסד נדרש לעמוד בתנאים שנקבעו במבחנים, כדלקמן: "1) פעל במשך שנתיים לפחות לפני הגשת הבקשה (פעילות בהתאם לתחומים כמו הופעת שני גליונות של כתב עת, שתי הפקות של הצגות, וכד'). 2) תחומי פעילותו ומטרותיו של הגוף יש בהם תרומה חשובה לקידום חיי התרבות והאמנות בישראל על-פי החלטות המדור. 3) הרמה האמנותית של הפעילות גבוהה לפי אמות מידה שקבע המדור או המועצה או ועדה מקצועית מטעמם. 4) המוסד פועל במסגרת תחום פעולה שנקבעו לו תמיכות במסגרת מדיניות המינהל. 5) הגוף הוא גוף ציבורי וממלא אחר תנאי התכ"ם לגבי מוסדות נתמכים. 6) לגוף מקורות הכנסה נוספים כפי שנדרש ממוסדות בתחומו." אולם, גם אם מוסד עומד בתנאים אלה, ומשרד החינוך מכיר בו כמוסד חדש, אין בכך כדי לזכות אותו בתמיכה מן המשרד. לעניין זה אומרים המבחנים כך: "מוסד חדש יקבל תמיכה על פי תוספת תקציב שהאגף יקבל למוסדות החדשים או למשימות חדשות, ולא על חשבון מוסדות נתמכים קיימים... מוסדות אלה (גם מוסדות שהתרחבו ב3- שנים לפני הגשת הבקשה) לא יקבלו את מלוא התמיכה הראויה על-פי אמות המידה למוסדות ותיקים או לא יקבלו תמיכה כלל אם יחסרו מקורות תקציביים." כלומר, התמיכה במוסדות החדשים מותנית בכך שמשרד החינוך יקבל במהלך השנה תוספת תקציב. לא קיבל המשרד תוספת תקציב בשנה מסויימת, לא יקבלו המוסדות החדשים כל תמיכה מן המשרד באותה שנה. רק אם קיבל המשרד תוספת תקציב בשנה מסויימת, יוכל מוסד חדש לקבל תמיכה לפי גובה התוספת ובהתאם לאמות המידה שנקבעו על ידי המשרד לצורך זה. אמות המידה שנקבעו במבחנים (בעמ' 4717-4716) חלות, ללא הבדל, על תיאטרונים ותיקים ועל תיאטרונים חדשים. הן מתייחסות לאיכות ורמה, אופי המוסד, יצירה מקומית, תמיכות והכנסות ממקורות לא-ממשלתיים, כוח אדם, היקף הפעילות, ועוד. 20. העותר טוען כי המבחנים למתן תמיכות אינם עונים על הדרישות של סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. סעיף זה דורש כי "הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים". משמע, כל הסכום שנקבע בתקציב של משרד החינוך לצורך תמיכה בתיאטרונים, צריך להתחלק בין התיאטרונים לפי מבחנים שוויוניים. זוהי דרישה משולשת, כדלקמן: ראשית, צריך שיהיו מבחנים שיסדירו את החלוקה של כל הסכום שנקבע בתקציב לצורך תמיכה בתיאטרונים. דרישה זאת מתייחסת לעצם הקיום, וכן גם להיקף, של המבחנים. שנית, צריך שהמבחנים יהיו מבחנים של ממש, שיסדירו את החלוקה של הסכום לפי אמות מידה ברורות וידועות, במידה ראוייה של אובייקטיביות, ולא מבחנים מדומים, שיאפשרו את חלוקת הסכום לפי שיקול דעת סובייקטיבי, שאינו מוגבל על ידי אמות מידה כאלה. דרישה זאת מתייחסת למהות המבחנים. שלישית, המבחנים לחלוקת הסכום צריכים להיות שוויוניים. דרישה זאת מתייחסת לתכלית המבחנים: התכלית היא לקיים את עקרון השוויון בחלוקת הסכום בין התיאטרונים. בעצם, גם הדרישה הראשונה, המתייחסת לקיום ולהיקף של המבחנים, וגם הדרישה השניה, המתייחסת למהות של המבחנים, לא נועדו אלא לשרת את תכלית המבחנים, כלומר, את עקרון השוויון. האם המבחנים למתן תמיכות עונים על דרישות אלה? 21. חשיבות רבה נודעת לשאלה זאת, לא רק לגבי התיאטרונים, אלא גם לגבי מוסדות תרבות ואמנות מסוגים אחרים. כך הדבר משום שהחלק הכללי של המבחנים למתן תמיכות, הוא החלק הקובע את ההבחנה בין מוסדות ותיקים לבין מוסדות חדשים, וכן גם את אמות המידה לקביעת התמיכה המגיעה לכל מוסד, חל על מוסדות תרבות ואמנות מכל הסוגים: לא רק תיאטרונים אלא גם מוזיאונים, תזמורות, מקהלות, להקות מחול, ספריות, ועוד. לכן, שאלת החוקיות של המבחנים למתן תמיכות אינה מוגבלת לתיאטרונים בלבד. התשובה לשאלה זאת, גם אם היא מתייחסת לתיאטרונים, ואף שאינה מחייבת לגבי סוגים אחרים של מוסדות תרבות ואמנות, שאולי הם נבדלים לעניין זה מתיאטרונים, עשויה להשליך גם על מוסדות תרבות ואמנות אחרים. לא זו בלבד. כיוון שהדרישה למבחנים שוויוניים חלה, לפי סעיף 3א לחוק יסודות בתקציב, גם על מוסדות ציבור בתחומים אחרים, כגון מוסדות חינוך, סעד, דת, בריאות וספורט, התשובה לשאלה זאת, אף שהיא מתייחסת לתיאטרונים, עשוייה להיות רלבנטית גם לגבי התמיכה בכל סוג אחר של מוסדות ציבור. המבחנים מבחינת ההיקף: המעבר מקבוצה לקבוצה 22. מבחינת הסיכוי של תיאטרון לקבל תמיכה ממשרד החינוך, השאלה החשובה ביותר היא, שאלת ההשתייכות לאחת משתי הקבוצות: קבוצת התיאטרונים הוותיקים או קבוצת התיאטרונים החדשים. התמיכה מובטחת לתיאטרונים הוותיקים; היא אינה מובטחת, אלא מותנית בתוספת תקציב, לתיאטרונים החדשים. עם התיאטרונים הוותיקים נמנים תיאטרון הבימה, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע, תיאטרון בית לסין, תיאטרון החאן, התיאטרון לילדים, וכן תיאטרונים ידועים פחות כמו אנסמבל עתים, העמותה לקידום התיאטרון ביפו, ועוד. כלל התיאטרונים הוותיקים קיבלו בשנת 1995 תמיכה ממשרד החינוך בסכום של יותר מ62- מליון ש"ח. התיאטרונים החדשים, ובהם העותר, קיבלו בשנת 1995 תמיכה מתוך תוספת תקציב שניתנה למשרד החינוך בסכום של 1,884,000 ש"ח. חלק מסכום זה ניתן כתוספת לתיאטרונים ותיקים, וחלק ניתן לתיאטרונים חדשים. העותר, כאמור, קיבל מתוך סכום זה תמיכה בסכום של 350,000 ש"ח. אכן, עצם ההשתייכות של תיאטרון לקבוצת התיאטרונים הוותיקים אינה מבטיחה, כשהיא לעצמה, כי התיאטרון יקבל תמיכה בסכום גבוה יותר מן הסכום הניתן לכל תיאטרון המשתייך לקבוצת התיאטרונים החדשים. בפועל העותר קיבל בשנת 1995 תמיכה בסכום גבוה יותר מסכום התמיכה שניתנה לחלק מן התיאטרונים הוותיקים. עם זאת, עצם ההשתייכות לקבוצת התיאטרונים הוותיקים יש בה יתרון גדול מבחינת התיאטרון: ראשית, כתיאטרון ותיק מובטחת לו תמיכה מדי שנה בשנה מתוך בסיס התקציב; ושנית, לאחר המעבר לקבוצת התיאטרונים הוותיקים משתפר הסיכוי של התיאטרון להגדלת סכום התמיכה. המבחנים למתן תמיכות מאפשרים מעבר של תיאטרון מקבוצת התיאטרונים החדשים לקבוצת התיאטרונים הוותיקים. המעבר מותנה בהגדלה של בסיס התקציב ובהמלצות של המדור לתיאטרון ושל ועדת התמיכות. אכן, מפעם לפעם, אף כי לעתים רחוקות בלבד, מצליח תיאטרון מסויים (לדוגמה, תיאטרון גשר) לעבור מן הקבוצה של תיאטרונים חדשים אל הקבוצה של תיאטרונים ותיקים. אך מה הם השיקולים המנחים את המדור לתיאטרון או את ועדת התמיכות בשאלה אם ומתי להעביר תיאטרון מסויים מקבוצת התיאטרונים החדשים לקבוצת התיאטרונים הוותיקים? המבחנים למתן תמיכות אינם נותנים תשובה לשאלה זאת. יתכן כי המדור לתיאטרון וועדת התמיכות פועלים לפי מבחנים סמויים. אם כך, אין הם פועלים כנדרש בחוק, שכן לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב המבחנים חייבים פרסום ברשומות, וכשהם מתפרסמים אפשר גם לברר אם הם שוויוניים, כנדרש בחוק. יתכן גם כי אין כל מבחנים המסדירים מעבר של תיאטרון מקבוצה לקבוצה, אלא ההמלצה מתקבלת לגבי כל תיאטרון לפי חוש המומחיות, לפי צרכים שהזמן גרמם או השפעות מזדמנות של גורמים חיצוניים, או לפי שיקולים נעלמים אחרים. אם אמנם כך, נמצא שהחוק אינו מקויים, שהרי הוא דורש כי התמיכה תחולק לפי מבחנים. אמנם המעבר של תיאטרון מקבוצה לקבוצה מותנה, קודם כל, בהגדלה של בסיס התקציב לצורך תמיכה בתיאטרונים. אך, גם כך, עדיין קיימת ועומדת השאלה מי מבין התיאטרונים החדשים יזכה לעבור, בעקבות ההגדלה של בסיס התקציב, אל הקבוצה של התיאטרונים הוותיקים. וכאמור, המבחנים אינם נותנים תשובה לשאלה זאת. המסקנה היא, שהמבחנים למתן תמיכות לוקים בחסר: הם משאירים את ההחלטה בשאלה החשובה, אם ומתי תיאטרון חדש יעבור לקבוצה של התיאטרונים הוותיקים שמובטחת להם תמיכה מבסיס התקציב, לשיקול דעת שאינו מוסדר. מצב זה אינו מתיישב עם הדרישה הראשונה של סעיף 3א לחוק יסודות התקציב: כי הסכום שנקבע בתקציב לצורך תמיכה יחולק לפי מבחנים. לפיכך, כל זמן שהמבחנים קובעים חלוקה לשתי קבוצות, של מוסדות ותיקים ומוסדות חדשים, וכיוון שהם מאפשרים מעבר מקבוצה לקבוצה, חובה על שר החינוך, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לקבוע מבחנים שיסדירו את המעבר מן הקבוצה של התיאטרונים החדשים אל הקבוצה של התיאטרונים הוותיקים. אילו נקבעו מבחנים כאלה, אפשר היה לברר אם העותר ראוי לעבור מן הקבוצה של תיאטרונים חדשים אל הקבוצה של תיאטרונים ותיקים. בהעדר מבחנים כאלה, אין אפשרות לערוך בירור כזה, ואין לדעת אם נוהגים בו, מבחינת זאת, באופן שוויוני. כמו כן, כאשר שר החינוך ישקול קביעת מבחנים שיסדירו את המעבר מן הקבוצה של התיאטרונים החדשים אל הקבוצה של התיאטרונים הוותיקים, יהיה מקום לשקול גם את הצורך לקבוע מבחנים שיסדירו את המעבר של תיאטרון בכיוון הפוך, כלומר, מבחנים להוצאת תיאטרון מן הקבוצה של התיאטרונים הוותיקים שהתמיכה מובטחת להם מדי שנה, משום שהפעילות של אותו תיאטרון אינה מצדיקה יותר את ההשתייכות לקבוצה זאת. המבחנים מבחינת המהות: שיקולים ולא מדדים 23. המבחנים למתן תמיכות קובעים (בעמ' 4717-4716) "מדדים" ה"משפיעים" על קביעת התמיכה לכל מוסד. הנה, לדוגמה, אחדים מהם: "1. איכות ורמה: איכות ורמה של הפעילות והיצירה התרבותית אמנותית. 2. אופי המוסד: ייחודה של הפעילות האמנותית של המוסד וערכה הסגולי-אמנותי (מוסד לאומי, ארצי, אזורי, מקומי). 3. יצירה מקורית: תרומת המוסד ליצירה האמנותית הישראלית המקורית." והמבחנים מפרטים מדדים נוספים, בסך הכל ארבעה עשר במספר: תמיכות והכנסות ממקורות לא-ממשלתיים, כוח אדם, היקף הפעילות, ועוד. לכל המדדים יש מאפיין משותף: הם מנוסחים בלשון כללית, בלי לציין את אופן המדידה או את המשקל היחסי של כל מדד. האם אלה הם "מבחנים" במשמעות של סעיף 3א לחוק יסודות התקציב? 24. "מבחנים", במשמעות של סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, צריכים לאפשר הערכה אובייקטיבית, במידה סבירה, של המועמדים לתמיכה, זה לעומת זה. מבחנים הם היפוכו של שיקול דעת רחב, שלעתים קוראים לו שיקול דעת סובייקטיבי. אכן, גם שיקול דעת סובייקטיבי צריך להיות מופעל על פי שיקולים ענייניים בלבד. אך, בדרך כלל, רשות מינהלית שיש לה שיקול דעת סובייקטיבי יכולה לתת לכל שיקול ענייני משקל גדול או קטן כפי שייראה לה. ככל ששיקול הדעת סובייקטיבי יותר, כך גם גדל המרחב בו יכולה הרשות להחליט, לכאן או לכאן: מתחם הסבירות גדל והביקורת השיפוטית מצטמצמת. המבחנים, כמו הנחיות מינהליות בדרך כלל, אמורים להקטין את היסוד הסובייקטיבי ולהגדיל את היסוד האובייקטיבי שבהחלטת הרשות. הם הופכים שיקול דעת חזק לשיקול דעת חלש. ראו י' דותן, הנחיות מינהליות (1996), עמ' 367 ואילך. כתוצאה מכך, הם מפחיתים את חשיבות השאלה מי היא הרשות המוסמכת, מה נטיית הלב שלה ועד כמה היא חשופה להשפעה של גורמים חיצוניים ושיקולים זרים. יש בהם כדי לעשות את ההחלטה צפוייה יותר, וכן גם שוויונית יותר, ולאפשר בדיעבד ביקורת יעילה יותר על ההחלטה. זו התכלית העיקרית של המבחנים. זו גם התכלית העיקרית של סעיף 3א לחוק יסודות התקציב: התכלית של סעיף זה היא לחסל את התופעה, שהיתה ידועה בשם כספים ייחודיים, לפיה היה שר יכול לתת תמיכות מתקציב משרדו לפי שיקול דעת סובייקטיבי, באופן בלתי-מבוקר. ראו, לדוגמה, בג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר , פ"ד מב(4) 705, 707-706; בג"ץ 6634/94 יקותיאלי נ' השר לענייני דתות , פ"ד מט(5) 45, 49. לכן, ככל שהמבחנים כלליים, ומעורפלים יותר, כך הם מתרחקים מתכלית החוק. לדוגמה, מבחנים שאינם אומרים אלא זאת, שהשר יתן תמיכות למי שנראה בעיניו ראוי ביותר, או שהשר יתן תמיכות לפי דרגת ההצטיינות או מידת ההצלחה, אינם ראויים להיקרא מבחנים לצורך חוק זה. יש בהם מרחב גדול יתר על המידה לשיקול דעת סובייקטיבי. הם אינם תורמים במידה מספקת להערכה אובייקטיבית, צפוייה מראש ושפיטה בדיעבד, של הבקשות לתמיכה. אכן, יש עניינים בהם קשה ואולי אף לא ניתן, בשל מהות העניין, לקבוע מבחנים אובייקטיביים, כגון, מבחנים שיקבעו משקל לכל שיקול ענייני או דרך להעריך את המשקל של כל שיקול. בעניינים כאלה אפשר שהכרח הוא להסתפק במבחנים כלליים ומעורפלים, ולסמוך במידה רבה על הערכה סובייקטיבית או על חוש המומחיות. אך בכל עניין ועניין צריך לשאוף לקביעת מבחנים שיאפשרו הערכה אובייקטיבית, ככל שניתן לפי מהות העניין. ולא בשמים היא. משרד החינוך עצמו השכיל, בהקשרים אחרים, לקבוע מדדים לצורך תמיכות, הבאים לידי ביטוי בניקוד: כך וכך נקודות למדד זה וכך וכך נקודות למדד אחר. כך נהג משרד החינוך, לדוגמה, לגבי גופים המטפלים באוכלוסיית התלמידים של החינוך המיוחד (י"פ 4042, התשנ"ב, 17.9.92, בעמ' 4741-4740), בתי ספר טכנולוגיים (שם, בעמ' 4745), מוסדות העוסקים בחינוך לדמוקרטיה (שם, בעמ' 4753), ארגוני ספורט (שם, בעמ' 4764), ועוד. ואפשר להביא דוגמאות גם ממשרדים אחרים: לדוגמה, המבחנים שנקבעו על ידי המשרד לאיכות הסביבה למתן תמיכות למוסדות ציבור (י"פ 4150, התשנ"ד, 14.10.93, עמ' 126), והמבחנים שנקבעו על ידי משרד הפנים למתן תמיכות לקריות חינוך (י"פ 4140, התשנ"ג, 2.9.93, עמ' 4144). 25. המבחנים שנקבעו על ידי משרד החינוך לצורך תמיכה במוסדות תרבות ואמנות, ובכלל זה תיאטרונים, שונים מאוד במהותם. הם אינם קובעים, כפי שהם מתיימרים לקבוע, מדדים. אין הם מודדים, לא בנקודות ולא באחוזים, ואף אין הם קובעים דרך למדוד באופן אובייקטיבי, את המצב של תיאטרון אחד בהשוואה לתיאטרון אחר. בפועל המדדים אינם אלא רשימה של שיקולים ענייניים, שאין לצידם משקל ואף לא דרך לשקול כל שיקול לעצמו וכל שיקול ביחס לשיקולים אחרים. וכי כיצד ניתן לשקלל, לדוגמה, את האיכות והרמה, את המרחק ממרכז הארץ ואת מקוריות היצירה, כל אחד מהם לעצמו וכל אחד מהם ביחס לאחרים? ריבוי המדדים, ארבעה עשר במספר, אינו מוסיף אובייקטיביות, אלא להיפך: בהעדר משקל לכל מדד, או דרך לשקול אותו, אפשר בדרך כלל להסתמך על אחד המדדים כדי להצדיק החלטה שהתקבלה, גם אם התקבלה שלא על יסוד המדדים אלא על יסוד שיקולים פסולים. התוצאה היא, שהמבחנים אינם משמשים מכשיר יעיל לצורך בחירה אובייקטיבית, צפוייה ושוויונית, בין התיאטרונים. הם אינם מהווים מחסום יעיל בפני העדפה בלתי-עניינית של תיאטרון אחד על פני תיאטרון אחר. ההחלטה בשאלה אם תיאטרון מסויים ראוי לתמיכה, ומהו שעור התמיכה הראוי בכל תיאטרון, עדיין מסורה, כמו מקודם, לשיקול דעת רחב, לכאורה רחב יותר מן הראוי, של משרד החינוך. נראה, לכן, כי המבחנים אינם משרתים כראוי את תכלית החוק: אם אין הם מבחנים של ממש, גם אין בהם כדי להבטיח שוויון של ממש. 26. אכן, נראה כי המבחנים הקיימים הם, במידה רבה, מס שפתיים לעקרון השוויון. בפועל התמיכה, הניתנת מדי שנה לתיאטרונים, אינה נקבעת על יסוד המבחנים, אלא לפי שיטה אחרת. השיטה הנוהגת הוצגה בדין וחשבון של ועדת שלח, אשר מונתה על ידי שרת המדע והאמנויות, בשנת 1993, כדי לבדוק את המשבר המינהלי והכספי שפקד את התיאטרונים בישראל. ראו לעיל פיסקה 11. הנה כך מוצגת השיטה בדין וחשבון זה (עמ' 23, 39): "בפועל נראה שמגבלות התקציב ודפוסי התקצוב בשנים הקודמות, הם הגורמים המשפיעים בעיקר על קביעת סכומי ההקצבות. לא מושקעת מחשבה מעמיקה ולא נערכת בדיקה מחדש, המתחייבת מניתוח הסיבות והגורמים למצב נתון של תיאטרון כלשהו. הממשלה אינה דורשת תכנון רב-שנתי, ואינה פועלת במסגרת תכנון רב-שנתי כזה. .... למרות שהחוק והנוהל התקין מחייבים את הממשלה לבחון הצעות תקציב מפורטות ולקבוע על פיהן את התמיכה הממשלתית, בפועל הממשלה מודיעה לתיאטרונים מה הסכום העומד לרשותם בשנה מסויימת, והתיאטרונים בונים תקציב אחד (המוגש לממשלה) על פי נתון זה ועל פי העקרון של 'תקציב מאוזן'. כמו כן קיים תקציב שני (לכן אמרנו 'תקציב כפול'), שהוא התקציב האמיתי של התיאטרון, ובדרך כלל הוא גרעוני כדבר מובן מאליו. יוצא איפוא שהתמיכה הציבורית בתיאטרונים כיום חפה מכל נוסחה ." כיוון שכך, המליצה ועדת שלח לשנות את השיטה לפיה נקבע שעור התמיכה בתיאטרונים. השיטה שהומלצה על ידי הוועדה מתבססת על נתונים אובייקטיביים: כמות הפקות חדשות, מספר הרצות, היקף כוח אדם, וכדומה. שיטה זאת מצמצמת במידה ניכרת את שקול הדעת הכרוך בהחלטה. שרת המדע והאמנויות הודיעה כי היא מאמצת את ההמלצות של ועדת שלח "באופן עקרוני". אך, ככל הידוע, באופן מעשי לא חל שינוי במצב עד היום, לא במבחנים למתן תמיכות, הכתובים עלי ספר, ולא בשיטה הנוהגת בפועל, לפיה נקבע שעור התמיכות. 27. הנסיון שנצבר, לרבות המסקנות וההמלצות של ועדת שלח, והחומר שהוצג בפני בית המשפט, מלמדים כי המבחנים למתן תמיכות אינם משרתים את תכליתם באופן משביע רצון. התכלית העיקרית של המבחנים היא השוויון. ואילו המבחנים הלכה למעשה, אינם משרתים כנדרש את השוויון. די בכך כדי לחייב את שר החינוך לתת דעתו, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, למבחנים הקיימים, על רקע הנסיון שנצבר ולאור עקרון השוויון, ולשקול את האפשרות לקבוע מבחנים אחרים, אובייקטיביים יותר. לדוגמה, כיום קובעים המבחנים כי אחד המדדים המשפיעים על קביעת התמיכה הוא "היקף הפעילות". הם מפרטים ואומרים שהיקף הפעילות כולל את מספר ההפקות ואת היקף ההרצות של ההפקות. זהו שיקול מדיד. אך המבחנים אינם מציינים מה המשקל שניתן לשיקול זה. הם גם אינם מציינים מה המשקל שניתן לשיקולים מדידים אחרים, כגון, מספר המבקרים בתיאטרון או מספר המועסקים בתיאטרון. האם אין זה אפשרי וראוי שהמבחנים יקבעו את המשקל של כל אחד מן המדדים המרכזיים, או לפחות של חלק מהם, בדרך של ניקוד או בדרך אחרת, שתשמש מכשיר להערכה אובייקטיבית יותר של כל תיאטרון? 28. בית המשפט מעלה את השאלה. התשובה תינתן על ידי שר החינוך בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה. החוק הקנה להם את הסמכות לקבוע מבחנים למתן תמיכות. הם יכולים להסתמך, לצורך הפעלת הסמכות, על הרבה נסיון ומומחיות שנצברו במשרדיהם. הם שיחליטו בהתאם אילו מדדים להותיר על כנם, באיזו מידה ניתן לקבוע במבחנים משקל לכל מדד, ועד כמה ראוי להשאיר את ההערכה לשיקול הדעת של ועדת התמיכות ושל השר. עם זאת, כיוון שנתברר כי המבחנים הקיימים אינם מספיקים לצורך הערכה אובייקטיבית של כל תיאטרון, כנדרש על פי החוק, שומה על שר החינוך, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לשקול בכובד ראש את שינוי המבחנים, כדי שייטיבו לשרת את תכלית החוק. המבחנים מבחינת התכלית: פגיעה בשוויון 29. המבחנים לחלוקת תמיכות צריכים להיות, לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, "שוויוניים". העותר טוען כי עצם החלוקה של התיאטרונים לשתי קבוצות, התיאטרונים הוותיקים מזה והתיאטרונים החדשים מזה, פוגעת בשוויון. תיאטרון ותיק מקבל תמיכה מתוך בסיס התקציב. התמיכה מובטחת לתיאטרון הוותיק מדי שנה, אף כי שעור התמיכה עשוי להשתנות משנה לשנה, לפי גודל התקציב. לעומתו, תיאטרון חדש, גם אם יש לו ותק של שנים לא מעטות, מקבל תמיכה רק אם המשרד מקבל תוספת תקציב. לפיכך עצם התמיכה בתיאטרון החדש אינה מובטחת. והבדל זה קיים גם אם התיאטרון החדש מקיים פעילות ברמה גבוהה יותר ובהיקף רחב יותר מן התיאטרון הוותיק. זוהי, לדעת העותר, הפליה. כדוגמה להפליה מביא העותר את ההבדל בין התמיכה הניתנת לתיאטרון לילדים (משיב 7) לבין התמיכה הניתנת לעותר. התיאטרון לילדים, הנכלל ברשימה של התיאטרונים הוותיקים, קיבל בשנת 1995 תמיכה בסכום של 2.1 מליון ש"ח. נוסף לכך קיבל התיאטרון, לקראת סוף השנה, השלמה בסכום של 250,000 ש"ח מתוך תוספת התקציב. לעומתו העותר, שלטענתו הוא פועל בהיקף וברמה שאינם נופלים מאלה של התיאטרון לילדים, קיבל בשנת 1995 תמיכה בסכום של 350,000 ש"ח מתוך תוספת התקציב. לדעתו, לפי ההיקף והרמה, אף הוא זכאי לתמיכה בסכום של 2.1 מליון ש"ח בשנת 1995. והמשיבים אינם טוענים כי ההבדל בסכום התמיכה משקף את ההבדל בהיקף או ברמה בין שני התיאטרונים. מסתבר כי ההבדל בסכום התמיכה נובע בעיקר מן ההבדל בסיווג: התיאטרון לילדים מסווג כתיאטרון ותיק ואילו העותר מסווג כתיאטרון חדש. 30. האם ההבדל בוותק בין התיאטרונים מצדיק את החלוקה של התיאטרונים לשתי קבוצות ואת ההבדל בתמיכה בין שתי הקבוצות? המשיבים סבורים כי ההבדל בוותק אכן מצדיק את ההבדל בתמיכה. לשיטתם, התכלית העיקרית של המבחנים היא לאפשר את הקיום של התיאטרונים. התמיכה נדרשת לצורך הקיום. אך המשאבים העומדים לרשות המשרד לצורך תמיכה בתיאטרונים מוגבלים. אין בהם כדי להבטיח את הקיום של כל התיאטרונים, אפילו לא את הקיום של התיאטרונים הקיימים, קל וחומר התיאטרונים הצפויים לקום אם המשרד ייתן תמיכה לכל תיאטרון ותיאטרון. לכן שומה על המשרד לקבוע סדר עדיפויות. סדר העדיפויות שנקבע על ידי המשרד במבחנים מבטיח כי לפחות התיאטרונים הוותיקים יוכלו להתקיים. אם תיאטרונים אלה לא יקבלו תמיכה בשעור הניתן להם מזה שנים, ועליו הם מסתמכים בתכנון הפעילות שלהם, הם עלולים להתמוטט. מכאן שהתמיכה בתיאטרונים אלה משרתת תכלית כפולה: מצד אחד, היא מקיימת מחוייבות כלפי התיאטרון הותיק, שיש לו אינטרס הסתמכות, ומאפשרת את קיומו; מצד שני, היא משרתת את האינטרס הציבורי בקיום רשת של תיאטרונים שכבר הוכיחו את עצמם. לעומת זאת, התיאטרונים החדשים קמים ביוזמה פרטית, ללא תכנון וללא תיאום, בלי שתהיה למשרד מחוייבות כלפיהם ובלי שיהיה להם יסוד לסמוך על תמיכה מן המשרד. אכן, מוסיפים המשיבים, יתכן שדרישת השוויון הפורמלי היא שכל התיאטרונים, חדשים כוותיקים, יזכו לתמיכות שוות. אך כבר פסק בית המשפט כי השוויון הנדרש מן הרשות המינהלית אינו שוויון פורמלי, שלעתים הוא עלול לגרום אי-צדק ואף לסכל את תכלית החוק, אלא שוויון מהותי. השוויון המהותי צריך לקחת בחשבון הבדלים ענייניים בין התיאטרונים, וכך לשרת גם את הצדק האמיתי וגם את התכלית הראויה. הוותק הוא הבדל ענייני. לפיכך, לדעת המשיבים, ההבדל בין תיאטרונים ותיקים לבין תיאטרונים חדשים, כפי שבא לידי ביטוי במבחנים, מקיים את השוויון המהותי. 31. פתרון המחלוקת שבין העותר לבין המשיבים תלוי, קודם כל, בשאלה אם התיאטרונים הוותיקים והתיאטרונים החדשים נמצאים, לעניין התמיכות, בקבוצת שוויון אחת. שהרי החובה לנהוג בשוויון חלה תמיד כלפי קבוצה מסויימת של אנשים או גופים, המהווים את קבוצת השוויון, ולא כלפי אנשים או גופים מחוץ לקבוצה זאת. למשל, אם מדובר בסובסידיה שנקבעה בתקציב של משרד ממשלתי לצורך תמיכה ביצואנים, חובה על המשרד לנהוג בשוויון בין היצואנים. היצואנים מהווים את קבוצת השוויון. יצרנים שאינם יצואנים אינם נכללים בקבוצה זאת. לכן אין חובה על המשרד לנהוג בשוויון במתן הסובסידיה בין יצרן שהינו יצואן לבין יצרן שאינו יצואן. בדומה לכך, לצורך תמיכה במוסדות תרבות ואמנות, מוזיאונים אינם נמצאים באותה קבוצה עם תיאטרונים. המוזיאונים מזה והתיאטרונים מזה משתייכים לשתי קבוצות שוויון. לכן, גם אם נדרש יחס סביר בחלוקת המשאבים בין קבוצת המוזיאונים לבין קבוצת התיאטרונים, אין חובה לנהוג בשוויון בין מוזיאון לבין תיאטרון. מכאן השאלה אם תיאטרונים ותיקים ותיאטרונים חדשים משתייכים לאותה קבוצת שוויון או שמא הם משתייכים לשתי קבוצות שוויון. אם הם משתייכים לשתי קבוצות שוויון, קיימת חובה לנהוג בשוויון בתוך כל קבוצה, כלומר לנהוג בשוויון בין התיאטרונים הוותיקים לבין עצמם וכן בין התיאטרונים החדשים לבין עצמם, אולם אין חובה לנהוג בשוויון בין תיאטרון ותיק לבין תיאטרון חדש. 32. כיצד, אם כך, קובעים את קבוצת השוויון במקרה מסויים? יש מקרים בהם החוק קובע במפורש את קבוצת השוויון. לדוגמה, סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח1988-, קובע כי "לא יפלה מעביד בין עובדים או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית," ועוד. כאן, אם כן, קובע החוק באופן ברור שתי קבוצות שוויון: האחת - העובדים אצל מעביד מסויים; השניה - דורשי עבודה אצל המעביד. אולם במקרים רבים החוק אינו קובע באופן ברור את קבוצת השוויון. במקרה כזה יש לקבוע את קבוצת השוויון על יסוד עקרונות כלליים. וכך אמרתי לעניין זה בהקשר אחר: "כיוון שהחוק אינו משיב לשאלה, יש ללמוד את התשובה, בעניין זה כמו בכל עניין, מתוך תכלית החוק ומהות העניין, ערכי היסוד של שיטת המשפט והנסיבות המיוחדות של המקרה. על יסוד כל אלה ניתן להחליט אם מאפיין זה או אחר הינו, לגבי עניין מסויים, שיקול ענייני או שיקול זר. החלטה זאת מאפשרת להתוות את הגבולות של קבוצת השוויון." (בג"צ 6051/95, 6086 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם) (פיסקה 6)). 33. אפשר כי שיקול מסויים לא יצדיק את הקיום של קבוצת שוויון נפרדת משום שהוא שיקול זר ופסול. כך, למשל, החלטה לספק ערכות מגן (מסכות גז) בימי מלחמת המפרץ לתושבים יהודיים בשטחים המוחזקים, אך לא לתושבים ערביים, נפסלה על ידי בית המשפט. השיקול הענייני לצורך זה הוא הסיכון: מבחינת הסיכון אין הבדל בין יהודים לבין ערבים המתגוררים באותו אזור. לכן ההחלטה להקים שתי קבוצות שוויון לצורך זה, על יסוד השתייכות אתנית, מתבססת על שיקול זר והיא פסולה. היהודים והערבים המתגוררים באותו אזור שייכים, לעניין ערכות המגן, לקבוצת שוויון אחת. ראו בג"ץ 168/91 מורכוס נ' שר הבטחון , פ"ד מה(1) 467. אך אפשר גם שקבוצת שוויון תוקם על יסוד שיקול ענייני, ובכל זאת לא תהיה הצדקה לקיום הנפרד של קבוצת שוויון זאת. הכיצד? אפשר שבנסיבות המקרה המשקל של השיקול הענייני יהיה קטן עד כדי כך שהוא לא יצדיק את הקיום של קבוצת שוויון נפרדת. במקרה כזה, ההחלטה להקים קבוצת שוויון נפרדת על יסוד שיקול זה נפגמת, לא בשל שיקול זר, אלא בשל משקל בלתי-ראוי שניתן לשיקול ענייני. לשון אחרת, המשקל שניתן לשיקול הענייני חורג ממתחם הסבירות, ובשל כך ההחלטה להקים קבוצת שוויון על יסוד שיקול זה נעשית בלתי-סבירה. לדוגמה, נניח כי משרד ממשלתי החליט לתת סובסידיה ליצואנים, אך רק ליצואנים שהחלו לייצא לפני שנת 1995. משמע, קבוצת השוויון כוללת רק יצואנים שעומדים במבחן מסויים של זמן. בהתאם לכך, יצואנים שהחלו לייצא לאחר שנת 1995 אינם זכאים לסובסידיה כלל. או, כדוגמה אחרת, נניח כי המשרד החליט שהסובסידיה תינתן רק ליצואנים שהערך המוסף של היצוא שלהם עולה על 50%. במקרה כזה קבוצת השוויון כוללת רק יצואנים שעומדים במבחן מסויים של ערך מוסף. אכן, יתכן כי הזמן או הערך המוסף ייחשב שיקול ענייני לצורך מתן סובסידיה, ויחד עם זאת לא יהיה בשיקול זה כדי להצדיק הקמה של קבוצת שוויון נפרדת. לצורך זה צריך לתת לשיקול הענייני משקל ראוי ביחס למשקל שניתן ליתר השיקולים הענייניים, כגון, הצורך הלאומי במטבע חוץ. אם המשקל שניתן לשיקול הענייני של זמן או ערך מוסף חורג ממתחם הסבירות, אפשר שההחלטה להקים קבוצת שוויון נפרדת על יסוד שיקול זה תהיה פסולה בשל חוסר סבירות. אם כך, פירוש הדבר הוא, שמבחן הזמן או מבחן הערך המוסף אינם יכולים להצדיק החלטה לשלול לחלוטין סובסידיה מיצואנים שאינם עומדים במבחנים אלה. יצואנים אלה זכאים להיכלל בקבוצת שוויון אחת עם יתר היצואנים. עם זאת, בתוך קבוצת שוויון זאת עדיין אפשר שגם הזמן וגם הערך המוסף ייחשבו שיקולים ענייניים שישפיעו על גודל הסובסידיה או על תנאי הסובסידיה. 34. אמור מעתה: חובת השוויון, שבדרך כלל רואים אותה כמקשה אחת, היא בעצם חובה כפולה. כדי לצאת ידי חובה צריך, ראשית, להחליט מהי קבוצת השוויון. החלטה זאת ניתנת לביקורת שיפוטית כמו כל החלטה מינהלית: אפשר לפסול אותה אם היא מבוססת על שיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות, וכיוצא באלה. שנית, לאחר שקבוצת השוויון נקבעה, חובה היא להחליט באופן שוויוני בתוך קבוצה זאת. גם החלטה זאת, כמובן, ניתנת לביקורת שיפוטית: אפשר לפסול אותה אם היא מפלה על יסוד שיקולים זרים, וכיצא בכך. 35. בהתאם לכך יש לשאול, בעניין שלפנינו, אם יש הצדקה לקיים קבוצת שוויון נפרדת לתיאטרונים ותיקים, או שמא התיאטרונים הוותיקים והתיאטרונים החדשים גם יחד מהווים קבוצת שוויון אחת. התשובה תלויה בשאלה אם שיקול הוותק הוא, לצורך מתן תמיכות, שיקול ענייני שיש בו, מבחינת המשקל הראוי, כדי להצדיק את הקיום של קבוצת שוויון נפרדת, הכוללת רק את התיאטרונים הוותיקים. לצורך תשובה יש לברר, קודם כל, את תכלית התמיכה בתיאטרונים. תכלית זאת נלמדת מן המבחנים למתן תמיכה כמו גם מתוך מהות העניין. מתוך מהות העניין ברור כי תכלית התמיכה במוסדות תרבות ואמנות היא לקיים ולקדם את התרבות והאמנות בישראל. כדי לשרת תכלית זאת, יש צורך לתמוך במוסדות קיימים, כדי שיוסיפו להתקיים. אכן, כך גם נקבע במפורש במבחנים למתן תמיכה. אחת התכליות של התמיכה היא, כאמור במבחנים (עמ' 4715), "הבטחת קיומם של מוסדות תרבות ואמנות שרמתם גבוהה, המבטיחים את התשתית לחיי תרבות ואמנות בישראל." מבחינה זאת יש עדיפות למוסדות ותיקים, שכבר הוכיחו את עצמם, שהם השלד של הפעילות התרבותית ואמנותית. הוותק הוא, לכן, שיקול ענייני. אולם אין זו תכלית יחידה. תכלית התמיכה היא, לא רק לשמר את הגוף הקיים, אלא גם לרענן אותו, ולהזרים בו דם חדש, כדי שיוכל לצעוד קדימה. מי שאינו מתקדם, נוכח החיים הזורמים, נסוג. לפיכך צריך לתת שטח מחיה גם למוסדות חדשים וחדשניים, לעודד כשרונות צעירים, גם כאלה שהמוסדות הוותיקים אינם מסוגלים או אינם רוצים לקלוט, ולטפח אווירה של יצירתיות והצטיינות. תכלית זאת, להבדיל מן השימור של הקיים, עולה גם מן המבחנים. הנה, לדוגמה, אחדים מן התפקידים שהמבחנים קובעים (בעמ' 4715) למועצה הציבורית לתרבות ואמנות: "3. ליזום פעולות ומפעלים והקמה של גופים בתחומי התרבות והאמנות... 4. לקיים פעולות לעידוד היצירה המקורית בישראל ולעידוד האמנים היוצרים והמבצעים בישראל. ... 11. לקיים פעולות לעידוד יוצרים צעירים בתחומי האמנות העממית. 12. לחפש דרכים לסייע לעולים חדשים בקליטתם התרבותית כדי לאפשר מיצוי יכולתם לתרום לחיי התרבות והאמנות בישראל. 13. לתרום לפיתוח התרבות והאמנות של בני המיעוטים." ובין המטרות של התמיכה מציינים המבחנים ( שם ) מטרות אלה: "תמיכה במוסדות תרבות ואמנות במקומות מרוחקים מהמרכז; תמיכה בהפצת אמנות ותרבות וסיוע למפעלי תרבות בכל רחבי הארץ;... הבטחת תהליך מתמיד של צמיחה, התפתחות ושינויים, במוסדות תרבות ואמנות קיימים וחדשים וביצירתם האמנותית (הצמיחה חיונית לקיומם של חיי תרבות ואמנות בישראל ולקשר עם התפתחות האמנות בעולם)." 36. האם תפקידים וסמכויות אלה עולים בקנה אחד עם יצירת קבוצה נפרדת של תיאטרונים ותיקים, שלפי המבחנים רק הם זוכים לתמיכה קבועה? העותרת טוענת כי חלוקה זאת, לשתי קבוצות, "מעודדת קפאון וסטגנציה של מוסדות התרבות והאמנות, במקום לעודד צמיחה, גידול והתחדשות, שהן מטרות התמיכה על פי מדיניות המשיבים." המשיבים, ככל שניתן ללמוד מן התשובה לעתירה, מתעלמים מטענה זאת או, למצער, אינם מייחסים לה חשיבות רבה. הם מבססים את החלוקה לתיאטרונים ותיקים ותיאטרונים חדשים, לא על שיקולים של עידוד היצירתיות, טיפוח המצויינות או הרחבת הפעילות, אלא על שיקול אחד בלבד: הוותק של התיאטרון. זהו, כאמור, שיקול ענייני. משרד החינוך רשאי לקחת אותו בחשבון. אולם, כאמור, אין זה שיקול יחיד. המשרד צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, הנובעים מן המטרות המגוונות של התמיכה בתיאטרונים, כפי שהן עולות מן המבחנים עצמם: הקמת תיאטרונים חדשים שיגבירו את הצמיחה והחדשנות; עידוד תיאטרונים בפריפריה; סיוע לעולים חדשים, לבני מיעוטים, לאמנות העממית; ועוד. משרד החינוך צריך לתת לשיקולים אלה את המשקל הראוי ולאזן ביניהם לבין שיקול הוותק. האם משרד החינוך נתן דעתו לשיקולים אלה? האם נתן להם את המשקל הראוי? האם איזן כנדרש בין כל השיקולים הענייניים? האם ההחלטה לתת תמיכה מתוך בסיס התקציב לתיאטרונים ותיקים בלבד, נמצאת במתחם הסבירות? 37. מתוך המבחנים והפרקטיקה נראה כי משרד החינוך הקים את קבוצת השוויון של התיאטרונים הוותיקים, שהם ורק הם מקבלים תמיכה מתוך בסיס התקציב, על יסוד שיקול הוותק כשיקול מכריע. שהרי גם תיאטרון ראוי ביותר לתמיכה מבחינת כל יתר השיקולים לא יצליח בדרך כלל לפרוץ את חומת המגן המקיפה את קבוצת התיאטרונים הוותיקים. ראיה היא, שמשרד החינוך החליט כי העותר ראוי לתמיכה מן הבחינה העניינית, ואף-על-פי כן אין המשרד נותן לו תמיכה מתוך בסיס התקציב. ומדוע? המשרד אינו טוען כי העותר אינו ראוי לתמיכה כזאת בשל רמה נמוכה או היקף מצומצם של פעילותו. אכן, יתכן כי הוותק היה שיקול יחיד בהחלטה של משרד החינוך להקים את קבוצת התיאטרונים המקבלים תמיכה מתוך בסיס התקציב. אם אמנם כך, יש פגם בהחלטה, שכן היא מתבססת על שיקול ענייני אחד בלבד, ומתעלמת מיתר השיקולים הענייניים, בניגוד לחובה של כל רשות מינהלית לשקול את כל השיקולים הענייניים. יתכן גם כי משרד החינוך שקל, לא רק את שיקול הוותק, אלא גם שיקולים עניינים אחרים, אך העניק לוותק משקל מופרז, ואילו ליתר השיקולים הענייניים העניק משקל מזערי, מחוץ למתחם הסבירות. גם אם כך, יש פגם בהחלטה, שהרי חובה על כל רשות מינהלית לתת לכל שיקול משקל ראוי, כלומר, בתוך מתחם הסבירות. רק כך ניתן להבטיח איזון ראוי בין השיקולים הענייניים. מסתבר כי במצב הקיים יש מידה רבה של נוחות עבור משרד החינוך, שהוא יכול לחלק את התמיכה מתוך בסיס התקציב לקבוצה סגורה של תיאטרונים ותיקים, לפי דפוסים קיימים. אך ברור כי נוחות כזאת אינה יכולה לפטור את המשרד מן החובה לחלק את התמיכה בין התיאטרונים באופן שוויוני, על יסוד בדיקה תקופתית של כל השיקולים הענייניים. זו חובת המשרד, וזו גם זכות העותר. אך במצב הקיים יש יסוד לחשש כי משרד החינוך לא שקל כראוי ולא איזן כנדרש בין כל השיקולים הענייניים, כאשר החליט להקים את הקבוצה של תיאטרונים ותיקים וליצור הבדל חד כל כך בין תיאטרונים אלה לבין כל יתר התיאטרונים, המכונים חדשים. במצב זה, שאלה רצינית היא, אם אין ממש בטענת העותר כי עצם החלוקה הנוקשה של התיאטרונים לפי המבחנים, לקבוצה של תיאטרונים ותיקים וקבוצה של תיאטרונים חדשים, פוגעת בשוויון. לפיכך יש מקום לדרוש שמשרד החינוך יבדוק מחדש את המבחנים מבחינה זאת. 38. אכן, כאשר הבקשה של העותר לקבלת תמיכה בשנת 1995 נדונה (ביום 11.4.95) במדור לתיאטרון של המועצה לתרבות ואמנות, היו חברים במדור שהעלו השגות לגבי המדיניות הקיימת, המונעת צמיחה של מפעלי תיאטרון חדשים. בסיכום הדיון נתקבלו על ידי המדור, בין היתר, החלטות אלה: " מוסדות חדשים : בעקבות הדיון הנ"ל, ממליץ המדור כי מכל תקציב נוסף שיהיה בתקנת התיאטרונים יופרש מראש % מסויים לפרוייקטים, מפעלים, תיאטרונים חדשים. תיאטרונים לילדים : המדור ממליץ כי במשרד החינוך והתרבות יתקיים דיון בנושא התיאטרונים לילדים, מקורות התמיכה והליווי שלהם על-ידי המשרד." אך, ככל הידוע לבית המשפט, החלטות אלה לא הוצאו מן הכוח אל הפועל. 39. לסיכום, הוותק של התיאטרונים, אף כי הוא שיקול ענייני, אינו שיקול יחיד, וספק אם יש בו כדי להצדיק חלוקת התיאטרונים, לצורך תמיכה על ידי משרד החינוך, לשתי קבוצות שוויון: התיאטרונים הוותיקים והתיאטרונים החדשים. ראוי לציין כי ההגיון שביסוד החלוקה לשתי קבוצות של מוסדות לפי הוותק יכול היה לתפוס, באותה מידה, לגבי מוסדות מסוגים אחרים (ולא רק מוסדות תרבות ואמנות) המקבלים תמיכה, אם ממשרד החינוך ואם ממשרדים אחרים. אך אין זה המצב המקובל. המצב המקובל הוא, שהוותק של מוסד הינו אחד המדדים הנשקלים, אך לא מדד מכריע, ובוודאי לא מדד יחיד, ולפיכך אין הוא משמש יסוד לחלוקת המוסדות לשתי קבוצות: קבוצת המוסדות הוותיקים, המקבלים תמיכה קבועה מבסיס התקציב, והקבוצה של יתר המוסדות, שאינם מקבלים תמיכה כזאת. ספק אם חלוקה כזאת קיימת לגבי מוסדות ציבור, להוציא מוסדות תרבות ואמנות. עם זאת, ברור שגם אם משרד החינוך יקבע, לאחר בדיקה מחדש, שכל התיאטרונים יהוו קבוצת שוויון אחת לצורך תמיכה, עדיין יהיה מקום להבדלים בין תיאטרון לתיאטרון, לגבי הזכות לתמיכה ולגבי שעור התמיכה, לפי שיקולים ענייניים. הוותק של התיאטרון יכול להיות אחד השיקולים האלה. אף העותר אינו מתכחש לכך. כדבריו בעתירה: "העותר אינו טוען שהעבר, או הוותק, צריכים להיות חסרי משקל במסגרת של חלוקה על פי מבחנים שוויוניים. טענתו היא כי משקלם צריך להיות יחסי, ויחסי בלבד". הכיצד? המבחנים עצמם הולכים כברת דרך בכיוון זה. ראשית, הם קובעים כי תיאטרון אינו זכאי לתמיכה כלל ועיקר, אפילו לא מתוספת תקציב, אלא אם "פעל במשך שנתיים לפחות לפני הגשת הבקשה". שנית, המבחנים קובעים, כאחד מארבעה עשר המדדים המשפיעים על שעור התמיכה, את "משך קיומו של המוסד". מדד זה נחלק, לפי המבחנים, לארבעה פריטים, כדלקמן: "א. מוסד ותיק (השפעות על כוח אדם ורמות שכר). ב. מוסד חדש יחסית (3-5 שנים). ג. מוסד שנפתח לאחרונה. ד. שעורי התמיכה שנקבעו בעבר". עכשיו שאלה היא, אם אפשר ללכת צעד נוסף בדרך זאת, ולקבוע משקל מסויים (כגון, בדרך של ניקוד) לשיקול הוותק. ואולי קיימות דרכים אחרות שאפשר ללכת בהן כדי לתת משקל ראוי לשיקול הוותק. אם כך, איזוהי הדרך העדיפה? זהו עניין לשר החינוך לענות בו, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב. לסיכום 40. על יסוד האמור, יש מקום להוציא צו מוחלט, שיחייב את שר החינוך לשקול ולהחליט, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, כדלקמן: א. האם לשנות את המבחנים, ככל שהם קובעים מדדים לצורך תמיכה בתיאטרונים, אם בדרך של מתן משקל יחסי לכל אחד מהשיקולים הענייניים ואם בדרך אחרת, כך שהם יאפשרו לחלק את התמיכות במידה רבה יותר של אובייקטיביות; ב. האם לקיים את החלוקה של התיאטרונים לקבוצה של תיאטרונים ותיקים, המקבלים תמיכה מתוך בסיס התקציב, וקבוצה של תיאטרונים חדשים, המקבלים תמיכה רק מתוך תוספת תקציב, או שמא ראוי לכלול את כל התיאטרונים בקבוצה אחת, תוך מתן משקל ראוי לוותק של התיאטרון ולשאר השיקולים הענייניים לצורך קביעת הזכות לתמיכה ושעור התמיכה; ג. אם יוחלט להמשיך ולקיים את החלוקה של התיאטרונים לקבוצה של תיאטרונים ותיקים וקבוצה של תיאטרונים חדשים, מה הם המבחנים הראויים לצורך המעבר של תיאטרון מקבוצה לקבוצה. ברור כי אין אפשרות מעשית לשקול עניינים אלה בכובד ראש, ולהחליט בהם, באופן שניתן יהיה ליישם את ההחלטה כבר בשנת 1997. אך חובה היא לשקול ולהחליט בעניינים אלה, וליישם את ההחלטה, גם על העותר, במהירות הראויה. משרד החינוך ישלם לעותר את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גולדברג : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' קדמי : אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, כ"ח באב תשנ"ז (31.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק נאמן למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ379295/ 95037920. I04
|
[
"חוק יסודות התקציב, התשמ\"ה1985",
"חוק העמותות, התש\"ם1980",
"כלל התיאטרונים לילדים ונוער, ובשנת 1993",
"צו ביניים המעכב את החלוקה של תוספת התקציב שנועדה לחלוקה בין התיאטרונים לשנת 1995",
"כללי של המבחנים קובע (בעמ' 4716",
"כלל התיאטרונים הוותיקים קיבלו בשנת 1995",
"כלל ברשימה של התיאטרונים הוותיקים, קיבל בשנת 1995",
"חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ\"ח1988"
] | 461
|
9,138
|
ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5780/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער : נאסר מחמד קוס נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.7.97 בת"פ 284/97 שניתן על ידי כבוד השופט צ' כהן תאריך הישיבה: י' בחשון התשנ"ח (10.11.97) בשם המערער: עו"ד בולוס ג'ואד בשם המשיבה: עו"ד אביה אלף פסק-דין המערער הורשע בעבירות של סחר בנשק שלא כדין ובנשיאת נשק שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 144 (ב2) ו144- (ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. המערער הורשע בכך שהוא ואחר ( להלן: ראפת ) מכרו אקדח לאברהים קרג'ה ( להלן: קרג'ה ). בגין עבירות אלה נדון המערער לששה חודשי מאסר בפועל ול12- חודשי מאסר על תנאי בתנאים אותם קבע בית המשפט. ערעור המערער הינו הן על ההרשעה והן על גבה העונש. טענות בא כוח המערער כנגד הרשעת המערער מתמקדים בשניים: ראשית, נתגלו סתירות בין גירסות ראפת וקרג'ה וכן בגירסות כל אחד מהשניים בינן לבין עצמן, מבלי שבית המשפט נתן לכך את המשקל המתאים. שנית, הכרעת הדין של בית המשפט אינה מפורטת דיה כדי להבהיר את נמוקי ההרשעה ואין בה כל קביעות בענין מהימנות. מטעם זה אין היא מבוססת דיה כדי להצדיק את הרשעת המערער. ניתנת האמת להאמר, שהכרעת הדין הינה קצרה ותמציתית, ואין היא מפרטת את מכלול השיקולים והנימוקים שהיו ביסוד מסקנת בית המשפט שיש להרשיע את המערער. עם זאת, ברור מהכרעת הדין שבית המשפט המחוזי ראה לסמוך על עיקר גריסתם של ראפת בעדותו וקרג'ה בהודעותיו, מהן עולה שהמערער הסכים עם קרג'ה שיספק לו אקדח ואכן ספקו לו בסיועו של ראפ'ת. על פי הודעות קרג'ה וראפת ועדותו של ראפת, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה אליה הגיע; ואותן סתירות עליהן הצביע בא כוח המערער הינן סתירות הנוגעות לפרטים, שאין בהן לערער את הגירסה המרשיעה. גם באשר לעונש, אין עילה שנתערב בפסק הדין. גם הפער בין עונשו של המערער לזה שהוטל על קרג'ה - 6 חודשי מאסר בפועל לעומת 4 חודשים - מקובל עלינו, נוכח העובדה שהמערער היה זה שדאג לאספקת האקדח. סיכומם של דברים, אנו דוחים את העונש הן על ההרשעה והן על העונש. ניתן היום, י' בחשון התשנ"ח (10.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057800. E03
|
[
"חוק העונשין, תשל\"ז1977"
] | 483
|
118
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 83 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. דוד גליסמן 2. נדז'דה גליסמן נגד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: בעצמם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשים ימציאו תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, א' אדר ב' התשנ"ז (10.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97000830. A01 דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 485
|
14,507
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 83 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. גליסמן דוד 2. גליסמן נדז'דה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: בעצמם בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גליסמן. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97000830. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 486
|
17,611
|
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1733/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. ירמיהו אולמרט, ראש המועצה המקומית גבעת-שמואל 2. המועצה המקומית גבעת-שמואל 3. יוסף אונגר 4. מקס ברירו 5. עליזה ידלין 6. אלישע ינאי 7. יעקב כספי 8. משה סקלר 9. דבורה שפרלינג נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב 3. הוועדה המשותפת לתכנון ולבניה למחוז המרכז ולמחוז תל-אביב (בר אילן) 4. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, רמת-גן 5. אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן 6. שלמה בוטנרו וחברי ועד שכונת השחר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.1.96 בתיק ה"פ 276/95 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התשנ"ז ( 01.07.97 ) בשם המערערים : עו"ד ברק רונן, עו"ד יעקב סבו בשם המשיבים 3-1: עו"ד יובל בן דור בשם המשיב 4: עו"ד גילה קימל בשם המשיבה 5: עו"ד זאב הרטבי בשם המשיבים 6: ד"ר גלי סומך (תושב השכונה) פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערערים הגישו תובענה, על דרך המרצת-פתיחה, למתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי למשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב) אין סמכות לאשר את תכנית רג1066/, וכי הסמכות לדון בתכנית זו, ולהחליט אם לאשרה, נתונה למשיבה 3 (הוועדה המשותפת לתכנון ולבניה למחוז המרכז ולמחוז תל-אביב (בר-אילן)), ולה בלבד. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' קלינג) דחה את התובענה; ומכאן הערעור שלפנינו. 2. להלן עיקרי ההשתלשלות העובדתית שברקע ההתדיינות: מייסדיה של אוניברסיטת בר-אילן הקימוה בעיבורי גבולן, מזה ומזה, של שתי רשויות מקומיות סמוכות: רוב שטחה בתחומה של העיר רמת-גן ומקצת שטחה בתחומה של המועצה המקומית גבעת-שמואל. הפיצול המוניציפאלי הכתיב גם פילוג של הכפיפות התכנונית: בעוד שרוב שטחה של האוניברסיטה היווה חלק ממרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן וממחוז התכנון של המשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב), הרי שמקצת שטחה נכלל במרחב התכנון המקומי שגבעת-שמואל משתייכת אליו והיווה חלק ממחוז התכנון של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז המרכז. פיצול זה הערים קשיים רבים על דרכה של האוניברסיטה, שצורכי פיתוחה גברו והלכו. במטרה להתגבר על קשיים אלה, ומכוח סמכותו לפי סעיף 37 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, הכריז שר הפנים (ביום 15.1.79) על הקמתן של "ועדה משותפת לתכנון ולבניה למרחב תכנון מקומי רמת-גן ולמרחב תכנון מקומי המרכז (בר-אילן)" ושל "ועדה משותפת לתכנון ולבניה למחוז המרכז ולמחוז תל-אביב (בר-אילן)". בצווי ההקמה של הוועדות המשותפות (שלהלן תכונינה: "הוועדה המקומית המשותפת" ו"הוועדה המחוזית המשותפת") הוגדר כל שטחה של האוניברסיטה כמרחב תכנון עצמאי. שטח זה ("מרחב בר-אילן") הוצא מתחומי שליטתן של הוועדות המקומיות והמחוזיות הרגילות ונמסר לשליטתן של שתי הוועדות המשותפות: הוועדה המקומית המשותפת והוועדה המחוזית המשותפת. כעבור זמן (ביום 12.7.92) יצא מלפני שר הפנים צו חדש, לפיו הועבר אותו חלק משטח האוניברסיטה, שלפנים השתייך לתחומי גבעת-שמואל, לתחומה המוניציפאלי של העיר רמת-גן. בעקבות זאת החליטה ועדת השרים לענייני פנים (ביום 17.1.93), ובעקבותיה חזרה והחליטה הממשלה, בגדר סמכותה לפי סעיף 3 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, לשנות את גבולות מחוז תל-אביב ומחוז המרכז, באופן שכל שטחה של אוניברסיטת בר-אילן, שבעבר היווה חלק ממחוז המרכז, יועבר למחוז תל-אביב. בכך נתייתרו הוועדות המשותפות; והמועצה הארצית לתכנון ולבניה (בישיבתה מיום 30.3.93) המליצה בפני שר הפנים להכריז על ביטולן. השר קיבל את ההמלצה והחליט לפעול לפיה. ביום 7.9.93 פורסם צו מטעם השר, המכריז על ביטולה של הוועדה המקומית המשותפת, אך בשל תקלה משרדית לא פורסם, באותו זמן ובמקביל, גם צו מטעמו לביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת. משהועמד על התקלה חתם ראש הממשלה ושר הפנים (ביום 1.2.95) על צו המכריז על ביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת; וביום 16.2.95 פורסם הצו ברשומות. בצו נאמר, כי תוקף הביטול הוא (למפרע) מיום 17.1.93; הוא המועד שבו החליטה ועדת השרים על השינוי בגבולות המחוזות. 3. המערערים הם המועצה המקומית גבעת-שמואל, ראש המועצה האמורה ושבעה מתושבי שכונת רמת-אילן בגבעת-שמואל, שבתיה נושקים לגבולה של אוניברסיטת בר-אילן. כל המתרחש בתחומה של האוניברסיטה ובשטחים הסובבים אותה מתרחש בקירבת בתיהם של המערערים, ובחלק מן המקרים - על סף בתיהם ממש. בזמן כהונתן של הוועדות המשותפות (כך, לפחות, חשים המערערים) היתה למועצה המקומית גבעת-שמואל מידה מסוימת של השפעה על מיזמים תכנוניים בתחומה של האוניברסיטה השכנה. אך מאז הועבר כל שטחה של האוניברסיטה לתחומה של רמת-גן, יכולתה של מועצת גבעת-שמואל ויכולת תושביה, להשפיע על תנופת הפיתוח בשטחי האוניברסיטה ובסביבתה, התמעטה במידה ניכרת. תרעומת מיוחדת עוררה בקרב המערערים התכנית רג1066/. תכנית זו, שהונחה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן והתייחסה לשטח שלפנים היווה חלק משטחה של גבעת-שמואל, נועדה לאפשר את סלילתו של כביש גישה חדש לאוניברסיטה, בתוואי המצוי בקירבה יתרה לחלק מבתי שכונתם של המערערים. ביום 13.10.94 החליטה המשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב) לאשר להפקדה את התכנית רג1066/. משפורסמה הודעתה על הפקדת התכנית, פנו המערערים אל המשיבה 2 וטענו, כי היא לא היתה מוסמכת לאשר את התכנית להפקדה, וכי הסמכות לדון בתכנית זו נתונה רק בידי הוועדה המחוזית המשותפת. לעת הזאת, כפי שכבר הזכרתי, טרם פורסם, ואף טרם נחתם, צו שר הפנים בדבר ביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת. טענת המערערים היתה איפוא, כי אף שהוועדה המקומית המשותפת בוטלה, הוועדה המחוזית המשותפת עודנה שרירה וקיימת; וכל עוד היא קיימת, הסמכות לאשר תכנית כדוגמת רג1066/ נתונה בידיה בלבד. המשיבה 2 לא שעתה לטיעונם של המערערים והועידה את התכנית לשמיעת התנגדויות ליום 20.2.95. המערערים אכן הופיעו בפניה, והשמיעו את התנגדויותיהם לתכנית; אך בטרם עשו כן, פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, והגישו את התובענה, שעל דחייתה מלינים הם בערעור שלפנינו. לא למותר לציין, כי עד שבא הערעור לפנינו השלימה המשיבה 2 את דיוניה בתכנית, דחתה את התנגדויות המערערים לגופן ואישרה את התכנית. אף מנכ"ל משרד הפנים, מכוח הסמכות שהואצלה לו על-ידי שר הפנים (לפי סעיף 109(ב) לחוק התכנון והבניה) אישר אותה. ומשאושרה התכנית, ניתן לאוניברסיטה היתר לביצועה. בכך ניתן האות לסלילת הכביש וסלילתו בפועל אף החלה. 4. בפי בא-כוח המערערים היו טענות ומענות לרוב על פגמים בהם לקה, לדעתו, הליך ביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת. סמכותו של שר הפנים להורות בצו על ביטולה של ועדה משותפת לתכנון ולבניה (בין ועדה מחוזית ובין מקומית) נגזרת מסמכותו להקימה. סעיף 37 לחוק התכנון והבניה, המורה על סמכותו של שר הפנים להקים ועדות משותפות לתכנון ולבניה, מטיל על השר חובת התייעצות עם המועצה הארצית לתכנון ולבניה ועם "מוסדות התכנון הנוגעים בדבר". הפרקליט המלומד טען, כי בפרשתנו נדרשה המועצה הארצית רק לדבר ביטולה של הוועדה המקומית המשותפת, אך לא נדרשה כלל ועיקר לדבר ביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת. מכל מקום, גם אם אין מקבלים עמדה זו (אשר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהכרעה עובדתית ברורה) מן הדין לקבוע שעל השר חלה חובת התייעצות גם עם הוועדה המחוזית המשותפת עצמה, בהיותה מוסד תכנון "נוגע בדבר". זאת השר לא עשה, ודי במחדלו זה כדי לשים לאל את צו הביטול שיצא מלפניו. בטענות אלו, ובטענות דומות נוספות, קיווה בא-כוח המערערים לשכנענו - ככל שכבר ניסה לעשות לפני בית המשפט קמא - כי הוועדה המחוזית המשותפת מעולם לא בוטלה, או כי ביטולה (אם נעשה) אינו כדין. לחלופין, הוסיף וטען, כי אפילו ביטולה נעשה כדין, הרי שהביטול נכנס לתוקף רק מיום פרסום הצו (16.2.95) ואילך, ואין ביטולה חל (כפי שנקבע בצו הביטול) למפרע. בין כך ובין אחרת, טען הפרקליט המלומד, במועדים בהם דנה המשיבה 2 בתכנית רג1066/, ובמועד בו החליטה לאשר את התכנית להפקדה (13.10.94), הוועדה המחוזית המשותפת עדיין היתה שרירה וקיימת; וכל עוד התקיימה, הסמכות לדון בתכנית האמורה היתה בידה. נמצא שכל מה שנעשה ביחס לאישורה של התכנית בידי המשיבה 2 נעשה בחריגה מסמכות, תוך השגת גבולה של הוועדה המחוזית המשותפת, ודינו להיבטל. 5. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיהם של המערערים. כשלעצמי, אינני רואה טעם לדון בפרטי ההשגות על תקינות הליך הביטול, שכן, לדעתי, אפילו אם ניווכח שביחס לאיזו (או לאלו) מהן הדין אכן עם בא-כוחם, הרי שלגוף ההכרעה הנדרשת בערעור אין בכך כדי להועיל למערערים. קיומו המשפטי של מוסד תכנון כרוך ומותנה בקיומו של מרחב תכנון שמוסד התכנון הופקד עליו. כך הוא ביחס לכל אחת מוועדות התכנון המחוזיות, שסמכות כל אחת מהן פרושה במחוזה (סעיף 7 לחוק); כך הוא ביחס לוועדות התכנון המקומיות, שסמכות כל אחת מהן פרושה בשטחו של מרחב תכנון מקומי כהגדרתו בצו תכנון שהוצא לגביו (סעיף 13 לחוק); וכך הוא ביחס לוועדת תכנון מיוחדת (סעיף 34 לחוק), שסמכותה פרושה על שטח שבתחום מחוז אחד ששר הפנים הכריז עליו כמרחב תכנון מיוחד (סעיף 32 לחוק). אותו דין חל גם על הקמתן של ועדות תכנון משותפות. לעניין זה קובע סעיף 37 לחוק, כי "שר הפנים, לאחר התייעצות עם המועצה הארצית ומוסדות התכנון הנוגעים בדבר, רשאי, בצו, להקים ועדה משותפת לתכנון ולבניה ליותר ממחוז אחד או ליותר ממרחב תכנון אחד (להלן - ועדה משותפת)." ולהלן, בסעיף 39 רישה, מובהר, כי "לועדה המשותפת יהיו בתחום שנקבע לה (ההדגש לי - א' מ') הסמכויות והתפקידים של ועדה מחוזית, של ועדה מקומית, של רשות רישוי מחוזית או של רשות רישוי מקומית, הכל לפי הענין, שייחדו לה בצו של שר הפנים...". הנה כי כן: מוסד תכנון אינו יכול להתקיים בחלל ריק, ולעולם הוא נטוע במרחב התכנון שעליו הוא מופקד. בידי שר הפנים לגרוע חלקים ממרחב תכנון מקומי אחד ולהעבירם למרחב תכנון אחר (סעיף 16 לחוק), ועל-פי המלצת שר הבינוי והשיכון ובהתקיים תנאים נוספים, מוסמך הוא לגרוע שטח שבתחום שיפוטה של ועדה מחוזית ולהכריז עליו כעל מרחב תכנון מיוחד (סעיף 32 לחוק). משעושה השר שימוש כדין בסמכותו האמורה נשללת או נגרעת סמכותו של מוסד התכנון הראשון על השטח שניטל ממנו, ועל השטח מוחלת סמכותו של מוסד התכנון שהשטח הועבר (או הוחזר) לשליטתו. 6. בצווי הקמתן של הוועדות המשותפות נשוא ענייננו (ביום 15.1.79) הוגדרו תחומי המרחב התכנוני שהוועדות המשותפות הופקדו עליהן. והנה על-פי צו שיצא מלפניו ביום 12.7.92 הורה שר הפנים להעביר אותו חלק משטחה של האוניברסיטה, שלפנים נכלל בתחום שיפוטה של גבעת-שמואל, לתחומיה של רמת-גן. ובעקבות זאת החליטה הממשלה לאמץ את החלטת ועדת השרים לענייני פנים מיום 17.1.93 לשינוי גבולותיהם של מחוזות המרכז ותל-אביב באופן שאותו שטח, אשר הועבר מתחומי גבעת-שמואל לתחומי רמת-גן, יייגרע ממחוז שיפוט המרכז ויועבר למחוז שיפוט תל-אביב. בכך בוטל מרחב התכנון המיוחד שהוועדות המשותפות הופקדו עליו; וסמכות התכנון המחוזית על השטח שהיווה את המרחב המיוחד חזרה לידי המשיבה 2, שהיא מוסד התכנון המופקד על מחוז תל-אביב. ביטולו של המרחב התכנוני שלל מן הוועדות המשותפות את הסמכות התכנונית. מכאן ואילך הפכו הוועדות המשותפות לכלי ריק שאין בו כל צורך וחפץ. אין תימה ששר הפנים נתן את דעתו לצורך לבטלן; ולגבי ביטולה של הוועדה המקומית המשותפת אין חולק שהביטול נעשה והושלם כדת וכדין. ברם, בהנחה שבהליך ביטולה של הוועדה המחוזית המשותפת נפלו פגמים כאלה ואחרים, אין כדי להוסיף או לגרוע. קיומה המשפטי המהותי של הוועדה המחוזית המשותפת נשלל ממנה בעת שניטלה ממנה אחרית סמכותה, ומועד זה חל, לכל המאוחר, ביום פרסום החלטת הממשלה בדבר שינוי גבולותיהם של המחוזות. מכאן ואילך - אפילו מניחים כי הוועדה המחוזית המשותפת הוסיפה להתקיים - שוב לא היה לה אלא קיום ערטילאי, של גוף נטול סמכויות שמחמת שגגה טרם נעשה כל הדרוש למחיקתו מן הספר. בא-כוח המערערים טען, כי תכלית הקמתה של הוועדה המחוזית המשותפת היתה לשקוד על יישוב ומיתון ניגודים בנושאי תכנון של האוניברסיטה מחד ושל תושבי שכונת רמת-אילן הסמוכה מאידך; וכיון שתכלית זו לא פגה, מן הדין להכיר בכך שהוועדה המחוזית המשותפת הוסיפה להתקיים וכי הסמכות התכנונית לא ניטלה ממנה. בטענה זו גלומה ההנחה, כי מוסד תכנון עשוי להתקיים גם ללא זיקה ייחודית למרחב תכנון המסור לשיפוטו. ולהנחה זו אין, לטעמי, כל אחיזה. 7. בשולי הדברים אציין כי במועד הדיון לפנינו נענינו לבקשת בא-כוח המערערים והשהינו את מתן פסק הדין למשך כשבועיים, על-מנת לאפשר למערערים לשוב ולפנות לשר הפנים, בנושא ההחלטה לסלול את כביש הגישה החדש לאוניברסיטת בר-אילן. מתשובת היועצת המשפטית של שר הפנים שהוגשה לנו אנו למדים, כי השר הטיל על מינהל התכנון במשרדו "לבחון את הצורך בסידורים אקוסטיים לאורך הכביש, במקום שבו מתקרב אותו כביש לבתי שכונת רמת-אילן", וכי "במידה ויוברר שיש צורך בסידורים כאלה יפעל משרד הפנים על מנת להבטיח ביצועם של אותם סידורים". דומה שבבשורה זו יש כדי להניח, ולוא במקצת, גם את דעת המערערים. 8. מן הטעמים שפורטו דין הערעור להידחות. על המערערים לשלם הוצאות בסך 10,000 ש"ח למשיבים המיוצגים על-ידי המדינה וסכום זהה למשיבה 5 (אוניברסיטת בר-אילן). יתר המשיבים יישאו בהוצאותיהם. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ד' ביניש : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא . ניתן היום, יח' בתמוז תשנ"ז (23.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96017330. F05
|
[
"חוק התכנון והבניה, תשכ\"ה1965",
"פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש\"ח1948"
] | 504
|
126
|
ב בית המשפט העליון רע"א 6532/97 בפני: כבוד השופט ת' אור ה מבקשת : אררט, חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : עבדאללה נגימי בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.9.97 בת"א 1304/94 שניתנה על ידי כבוד השופט ח' אריאל החלטה אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, כשהתיר בנסיבות המקרה הבאת ראיות לסתור על פי הסיפא לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. הבקשה לרשות ערעור נדחית, ללא צורך בתשובת המשיב. ניתנה היום, כו' בחשון התשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97065320. E02
|
[
"חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975"
] | 508
|
127
|
בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2387 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : שנאוי רפאלה נגד המשיבים : 1. שנאוי כרים 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, ט"ז בניסן תשנ"ז (20.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023870. Q01
|
[
"תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 510
|
18,085
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2387 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: שנאוי רפאלה נגד המשיבים : 1. שנאוי כרים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין השרעי לערעורים, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשת תמציא תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לערבית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, כ' בסיון התשנ"ז (25.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023870. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 511
|
30,351
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 2387/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : שנאוי רפאלה נגד המשיבים : 1. שנאוי כרים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א' טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין השרעי לערעורים, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה באילת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג שנאוי. ניתנה היום, כ"ח בניסן התשנ"ח (24.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023870. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 512
|
128
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 2978/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: זמצוב (סבטלנה) אורה נגד המשיבים : 1. זמצוב אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג זמצוב. ניתנה היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029780. A04 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 513
|
13,285
|
בית המשפט העליון בה"נ 2978/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: זמצוב (סבטלנה) אורה נגד המשיבים : 1. זמצוב אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ב באב התשנ"ז (25.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029780. A03 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 514
|
14,121
|
בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2978 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : זמצוב אורה נגד המשיבים : 1. זמצוב אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ג באייר תשנ"ז (20.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029780. Q01
|
[
"תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987"
] | 515
|
17,289
|
בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2978 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: זמצוב אורה נגד המשיבים : 1. זמצוב אלכסנדר 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לתחליף המצאה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(א) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר תחליף המצאה כמפורט להלן. 2. תחליף ההמצאה ייעשה באמצעות פירסום בשני עיתונים בעלי תפוצה ארצית יומית בשפה הרוסית. דבר ההזמנה והבקשה להתרת נישואין שהגישה המבקשת כנגד המשיב יפורסם בכל אחד מן העיתונים בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של כשבוע זו מזו. 3. תחליף ההמצאה יבוצע על ידי המבקשת או מי מטעמה תוך עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 4. המועד לתשובה - שלושים יום מיום הפירסום האחרון. ניתנה היום, ט"ו באייר התשנ"ז (22.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029780. A02 /דז/
|
[
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 516
|
132
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 5541/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. סנג'נה לחמן 2. פאבל פוקין נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד ולריה טורבובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055410. A01 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984"
] | 525
|
37,292
|
ב בית המשפט העליון בה"נ 5541/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים : 1. טנג'נה לחמן 2. פאבל פוקין נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד ולריה טורבובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, י"א בטבת התשנ"ח (9.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055410. A02 /דז/
|
[
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969",
"חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969"
] | 526
|
14,365
|
ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 6234/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : דורון סרוסי נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.10.97 בב"ש 1392/97 שניתן על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: כז' בתשרי תשנ"ח (28.10.97) בשם העורר: עו"ד אבי עמירם בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל ה ח ל ט ה העורר נעצר ביום 14.11.96 ונחקר בחשד לביצוע עבירות שונות. בתום החקירה הוגש נגד העורר כתב אישום המתייחס אך לחלק מן העבירות נשוא חקירתו. במהלך פרשת הראיות במשפטו הוברר לסניגור כי בידי התביעה מצויים שלושה קלסרים המכילים חומר שנאסף על-ידי המשטרה בשלב החקירה ואשר לא הועמד לעיונו. דרישת הסניגור, לאפשר לו לעיין בחומר הנוסף, סורבה על-ידי התביעה בנימוק, שהחומר בו המדובר אינו חומר חקירה המתייחס לעבירות בהן הואשם העורר, וממילא אין מוטלת על התביעה חובה - ולעורר אין זכות לדרוש - להעמיד חומר זה לעיון הסניגור. על רקע זה פנה הסניגור לבית המשפט המחוזי בעתירה לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. כבוד השופט סטרשנוב, שלפניו באה העתירה, סבר, כי בהעדר רשימה של החומר המצוי בקלסרים, עתירת הסניגור לאפשר לו עיון בחומר היא מוקדמת. לפיכך הסתפק במתן הוראה לתביעה להכין רשימה של החומר ולהעמידה לעיון הסניגור. משהוכנה הרשימה, והועמדה לרשות הסניגור, חזר הסניגור וביקש להורות לתביעה להתיר לו לעיין בכל החומר המצוי בקלסרים. בקשה זו נדונה בפני כבוד השופט בייזר. לאחר שעיין בשלושת הקלסרים קבע השופט בייזר לאמור: "החומר אינו חומר חקירה וכמו כן אין הוא נוגע לאישום שבידי התובע ולכן ממילא אין זכות לסניגור לעיין בו. הוא מכיל בעיקר חומר מודיעיני בעניין שאינו נושא חקירת המבקש. כל הנ"ל בהסתייגות אחת: הסניגור רשאי לעיין בתמלילים של הקלטות בין המבקש לבין מדובב שנעשו בתא המעצר לאחר מעצרו בגין העבירה נשוא האישום נשוא תיק זה. בכפוף לאמור לעיל בעניין הקלטות - הבקשה נדחית". בערר שלפניי משיג הסניגור על צדקת ההחלטה האמורה. לבקשתו, חזרתי ונטלתי מידי באת-כוח המשיבה את הקלסרים; ובהסכמתו קיבלתי מידה גם הסבר מפורט בכתב, הן לתוכנם של הקלסרים השונים והן לשיקולים שניצבו ביסוד עמדת התביעה שלא לאפשר לסניגור לעיין בחומר זה, אפילו אינו בגדר "חומר חקירה", כמשמעו בסעיף 74 לחוק. משעברתי על החומר המצוי בקלסרים, ועיינתי בהסברי המשיבה, נחה דעתי כי אין עילה להתערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי. הסניגור חזר בפניי על חששותיו, שמא לא כל החומר, שנמסר על-ידי המשטרה לפרקליטות המחוז בתום החקירה, נכלל ברשימה שהוכנה על-ידי התביעה באיחור ואשר הועמד לעיונו של בית המשפט המחוזי וכן לעיוני. כן מוטרד הסניגור מן האפשרות, שתעודות חיסיון שנחתמו בידי השר לביטחון פנים לאחר גילוי דבר קיומם של הקלסרים הנוספים, לא נועדו אלא לסייע לתביעה בהסתרתו מפני העורר של חומר רלוואנטי היכול לסייע לו בהגנתו. שקלתי את חששות הסניגור אך לא מצאתי להם כל סימוכין בחומר שהועמד לעיוני. אשר על כן הנני מחליט לדחות את הערר. ניתנה היום, כח' בתשרי תשנ"ח (29.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062340. F02
|
[
"חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982"
] | 531
|
135
|
בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 758/97 בפני: כבוד הנשיא א. ברק המבקשת: "דולב" - חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב: שלמה בן אור בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 6.1.97 בבר"ע 13921/96 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א. גורן בשם המבקשת: עו"ד יהודה גוטמן ה ח ל ט ה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ד אדר א' התשנ"ז (3.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007580. A02 דז/
|
[
"תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984"
] | 532
|
136
|
בבית המשפט העליון ע"א 3394/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : גוזנר תמר נגד המשיב : גוזנר נתן בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המערערת: עו"ד ישראל בלום החלטה בפני בקשה להפחתת גובה הערבון. לפני שאדון בה, אני מבקשת להציג בפני בעלי הדין את האפשרות לסיים את הסכסוך שביניהם על דרך של פישור, על-פי סעיף 79ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. כב' השופט שלגי, אשר פרש מכהונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר ליד בית המשפט העליון במסגרת ניסוי שאנו עורכים בימים אלה לסיום תיקים תלויים ועומדים בדרך זו. ניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה מייד לאחר תום הפגרה. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו אינו כרוך בתשלום על ידי הצדדים. באי-כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית המשפט תוך עשרה ימים מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך המוצע. אם אחד מבעלי הדין לא יהא נכון לכך, אחליט בבקשה להפחתת הערבון. המועד להפקדת הערבון מוארך בזה עד למתן החלטה בבקשה להפחתתו. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033940. Q01
|
[
"חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984",
"תקנות בתי המשפט (פישור), התשנ\"ג1993"
] | 536
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.