Split (3)

train · 3.51k rows

id int64 1 3.51k	article stringlengths 19 10.7k	summary stringlengths 19 693
1	חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה. בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה, של חיים, של כל הוייתנו, אליו. בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים, שאלו הציורים כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו.	ישראל קשורים בקשרי נשמה עם ציוריהם הרוחניים, הגלויים והנסתרים.
2	מי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבותם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו, ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו.	קיצוץ בציורים הרוחניים המיוחדים לישראל הנו קיצוץ בלשד חייהם, וצריך להתקומם כנגדו.
3	בבסיס האמונות תלוי הכל באיכות השילוב של המחשבה, איך חלקיה תלויים הם זה בזה, שבהם רב מאד השינוי בין אדם לחבירו, ויותר מזה בין דור לדור. לפעמים נמצא, שעל ידי איזה הגיון ביסוד רעיוני אחד, לאדם אחד נופל אצלו בנין שלם של מוסר ורגשי קודש, ולחבירו אין הדבר נוגע כלל לבנינו הרוחני שנשמתו מתקיימת בו. ולפעמים גם על ידי הרעיון הזה עצמו, שהאחד שוקע ויורד על ידו, חבירו הרי הוא מתעלה ומתרומם.	בגלל מורכבות חלקי המחשבה והאמונה, כל אחד בונה לעצמו עולם רוחני, שלפעמים אינו נוגע, ואף מזיק, לעולמו של חברו.
4	גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו, גבהו ועמקו. אמנם הכלל מלא הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטים חברותיים. אין הכלל מעוטר כי אם לפי מילואו, בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו. הכללות העליונה, המשלמת כל, היא מונחת בתנועת דעת ד', ואהבת ד' היוצאת ממנה בהכרח, לפי גודל קנינה ועשרה. דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה, לפי ערכה של כל נשמה כפי מה שהיא יכולה לשאת ולקבל, היא מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם, אהבת העולמים כולם, כל היצורים וכל חוג החיים וההויה שלהם. אהבת ההויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות ושבבני אדם. לאושר של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים. הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה, של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל. כשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת. האספקלריא המאירה של האהבה, עומדת היא ברום עולם, בעולם האלהות, במקום שאין סתירות גבולים וניגודים, רק אושר וטוב, ורחב באין תכלית. כשתולדתה, האהבה העולמית, יונקת ממנה, יש לה הרבה מטבעה, היא אינה סובלת גם ברדתה שום קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב. משוקי אהבה הללו, כשהם רואים העולם, ביחוד החי, מלא קינטוריות, איבות, רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. הם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים אליה במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל ובעד הכלל. כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. בחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה, המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם שהפרטים כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר טובות צריכות להיות מתעלות ומתכנסות עם כל אושר פרטיהן באור החיים השלמים. הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה, והכלל כולו מאוחד ומלא שלום. כשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם אשרו, נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות למפלגות, אינם יכולים להתאחד התאחדות גמורה בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה, בכל מילואה וטובה.	גדולי הנשמה שואפים לטובת הכלל באהבה רבה, המתחלקת לכל היצורים באהבת עולם, ומתעלה מכיתתיות ופלגנות.
5	הדבקות בד', זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם, נתפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית, מה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אילמת וחרשת, בצורה כחנית. ישראל, תכונת האומה, לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה, על פי גורלה ההיסתורי. אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'. הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו, מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחוורת בהכרה ותבונה. בשום אופן לא תוכל האנושיות, וגם כל ההויה, לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה, אף על פי שהוא באופן סתום ונעלם. הילדות האנושית, הימים שהחושך היה עב ומגושם, הניח בעולם יסודות של חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל מלא האור שלה. אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית, וצער הפנימי הנשמתי של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, חיי גובה ועז. והחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו והוייתו. והנה באה החולשה האנושית, ותעשה אלילים אלמים, אלהות חמרית, גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים. מציירים אנו לנו נשמה גדולה, ענקית, לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ, על עלבון התבל, נשמת אברהם, איך היא מתמרמרת. רואה היא את האושר, את האור, המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה, היה אור, הקורא לקול פרט, המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות. והבארות נסתמו, סתמום פלישתים וימלאום עפר. איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד, אל עולם.	האלילות כובלת את חירות הנשמה, ונשמת אברהם החיה באומה, מתפרצת בשאיפתה לחופש הבא מהדבקות בה'.
6	ממעמקי הנפש יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו, מעמקי ההכרה של האור והאושר, ממעמקי החמלה לכל נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, לחיים הלאומיים, החברותיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם, מחוסר רשיון לשאוף, לבקש את אשר הנשמה כולה של היקום צועקת בחבליה, בקשוני, דרשוני וחיו. בדרכי חשך חקו מחקים, בלב מלא חונף ומורך נגשו לגדל את מלך עולמים בתור מילוי חובה של דרך ארץ לקראת גדל כח עז. לא יאמר כן ישראל, פחותה היא עבדות זו בעיניו. אף על פי שרבים הם הפרטים בקרבו הנזקקים לה, אבל לא כך הוא רוח הגוי, גוי מעולם, גוי איתן, גוי קורא בכח לאור ד' ועזוז החיים. מקרבו יוציא רוח קטב להשחית גם את הטוב הנמוך, את החיקוי אשר ירד מחוץ לגבולו אל תוכו, וכנהר יקים לו מקרבו צר, אשר רוח ד' נוססה בו. בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים, יתנער, כארי יקום, וכקול נהמות ים יקרא, הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה אור חופש עולמים לכל היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גי חזיון, אשר דבר אל חי כקול שחל היחל להשמע משם.	האלילות, המחקה את היהדות, מביאה מורך וחנופה, והיהדות האמיתית מביאה גבורה וחופש.
7	עוד ישמעו כל ענוי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישיבו כל אשר בהם ניצוץ של חיים, יתעלו נשמות מתחתיות ארץ, ירומו אמללים מירכתי בור, יבאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים.	עוד יאזינו כל כופרי תבל לקריאתה הפנימית של נשמת האומה, וישובו מתחתיות ארץ.
8	ישתחוו וקמו מלאי אונים, יתמוגגו והתחדשו אמיצי אור וכח, גדודים גדודים כבירי לבב יקומו, יקראו, הנה קם עם, החל חיות גוי, אשר יתן שטף לזרם חיי אלהים במלא עולמים. העם העז, הנותן בעזו דרך בים סוער, סולל מסילות עולם, לעזוז החיים של הדבקות באלהים.	בגאולת ישראל יכירו כולם בחיות האלוהית שבהם.
9	תמיד צריך לזכך את המחשבה בענין האלהות, שתהיה ברורה, בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. וכפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב, לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.	זיכוך המחשבה מדמיונות כוזבים מגביר את דבקות הלב.
10	כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, מתהוה ברעיון ציור אפל, מלא תוהו ובוהו. ואחר כך, כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על פי המושג הריקן הקדום, האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו, על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף. וכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית, לעקור את זכר אלהים ואת כל המוסדים של עבודת אלהים. אבל מה היא עוקרת, רק הבלים ודברי נואש, שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת. ועל משואות החורבות שהכפירה מחרבת, בונה דעת אלהים הנשגבה את היכלה.	אמונה בלא תורה והשכלה מביאה לציורי שקר וכפירה, ועל חרבות הכפירה תיבנה האמונה.
11	אין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתיקון המעשים על פי התורה והיושר הגמור, לענין כל המעלות העליונות של עליית הנשמה של הכלל והפרט. התמצית המעשית היא חובקת בנקודתה האחת היותר קטנה, המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים. וכשהיא נפגמת, ניטל החסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתרי בעל מליונים קוביקים המתלחצים באטם גשמי אחד, לחוללו בצורתו הגבישית.	העולם המעשי מגלם בתוכו המוני מחשבות ואידיאלים הנפגמים בהיפגמו.
12	ההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור, שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם. בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמיים, בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי. ונגד אותו החלק שכבר נזדכך, מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק, לא תצליח. אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי כימי קדם. ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו במלכות שדי.	העולם התפתח והזדקק, ותפקיד המסורת והדת לתקן את הצדדים הפראיים שנותרו בו, ולא לכבוש את הטוב ה"אנרכי" שבו.
13	התשובה היותר מקורית וטובה הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחבירו, הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנביכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים. אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיות שבההכרות האלהיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בהצדק האלהי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבא לה מקצע זה כשמן בעצמותיה, לרוממה ולשגבה.	העיסוק בדיני ממונות מבסס את טהרת השכל והלב ומסיר את הספקנות.
14	המשכיל משכלל בקרבו את המושגים, שיהיו מסודרים לו בצורה נאותה. והמושגים הרוחניים שהם ממלאים את הנפש, כל מה שהאדם הוא יותר מואר במחשבתו, כך צורתם הכללית היא יותר נכונה, ויותר מתקרבת אל האמת, ואל התכונה שהיא מרוממת את הנפש.	ככל שהאדם משכלל את ציוריו הפנימיים בצורה שתאיר את נפשו, קולע הוא אל האמת הכללית, ומגביר את השפעתה אליו.
15	אי אפשר כלל שלא נסתכל ונעיין בעניני האלהות. אין אנו צריכים להביט כלל איך העיון הזה פועל עלינו, או איזה תכלית יוצא ממנו. אין מחפשים תכלית למקור המגמות כולן. הנשמה מתיבשת ומתדלדלת על ידי העזיבה של העיון האלהי, ואחר כך, על ידי הרגל ארוך של מחשבות יבשות וקלות ערך, אובדת היא את הכשרון להעיון האלהי, ונעשה לה קשה ומוזר. ולפי אותה המדה היא טובעת במצולת היגונות, וקלקול המדות, המעשים והדעות. לא כל האנשים אמנם מוכשרים הם להעיון האלהי, אבל המוכשרים, הם הנם פרי הנשמה הכללית של האדם. בהוציאם את כשרונם אל הפועל, נשמת האדם בכלל מתעלה היא ופורחת. בחשאי מתתקנים הם המעשים והמדות, מתישרים דרכי החיים, על ידי פעולתן השכלית של צדיקים חכמי לב, שנוצרו להיות תמיד מסתכלים כלפי מעלה, אותם יקרי הסגולה שאין דבר שבעולם שילבבם, רק העונג של העיון האלהי, בכל זהרו וכל אגפיו. יש אשר מרוממותו ישלח פארותיו, ויאיר מעדינת קדשו גם על שארי עיונים, ואז יצא לאור המחזה של לימוד תורה לשמה. והתורה כולה, וכל החכמה, המחקר והדעת, מתעלה הוא באור תורה שלמעלה, בתורה השמימית, שחזות נועם ד' היא מהותה. מסתכל לו בחיר יה זה בכלים, בכחות היצירה הפועלים בההויה, לכל מלא עמקה, גדלה, גבהה ורומה, רואה בכל את ההוד והטוב, מעלתו המוסרית הולכת ומתגדלת, מפני שהוא שואב את חייו ממקור הצדק והיושר, חכמת לבבו מתרחבת, מפני שהוא יונק תמיד משדי תבונות הזיו האלהי.	העיון באלוהות אינו לשם תכלית מעשית, שכן חיות הנשמה תלויה בה, והמוכשרים בה מתקנים על-ידה את כל דרכי החיים.
16	כל מה שיעיין יותר האדם במעשה ד', כל מה שיכוין יותר את לבו להכיר על ידם את השלמות האלהית, כל מה שיקנה לו ידיעות יותר ברורות בהליכות החיים של המוסר הטהור, והשלמות של המעשים היותר טובים, כן יוסיף להופיע עליו האור האלהי, והסברות פנימיות מעונג השלמות האלהית יחלו לנבע בכליות, וימלא מחו ולבו אור ונעם עליון, הממלא את כל הנשמה ואת כל הסביבה טהרה וענות צדק, אהבת הבריות, יושר ומשפט ושמחת עולמים, המשותפת עם שפע חדות ד' ממקומו.	העיון במעשה ה' ובירור הליכות החיים, מכשירים את הופעת האור האלוהי ועונג השלמות שינבעו מכליותיו.
17	הגילויים הנשמתיים של השלמות האלהית, כל מה שהם מתעלים, יותר הם מזדככים, ויותר הם מתרחקים מתכונת המבטא והדיבור. לא יכילם כל הגיון לשון, וכל ניב שפתים, לא תעריכם כל מליצה, וכל שירה תקצר מלספר את זיו הדרם. אז יאלם האדם, ושפתיו תשקנה אשה לאחותה, ובקרב לב עמוק יגלה אור עז והדר, גבורה נשאה, ורחמים עליונים על כל היקום, שפעת חסד ואהבה, ונדיבת לב שאין לשערה בכל פועל של צדקה מעשית. נועם נשמה זו תמתק את החיים הכלליים. נוטלת היא את העוקץ המכאיב של המארה הנתונה בחיים האנושיים, מפני חטא האדם וסכלותו, מפני שפלות נפשו וקדרותה. המלה היוצאת מלב מתנה זו בעת עלייתה, בעת מושבה איתן בגבהי מרומי החסד האלהי, היא גדולה ועזיזה, היא פועלת ומחלטת, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. והאור הולך הלך וגדל, ובעת יחל להתעלם, ימהר הצדיק אל הצדקה המעשית, אל התורה והעבודה, אל הטוב והחסד החמרי, עדי ישוב להגלות עליו הזיו העליון מסתר עליון.	הגילויים הנשמתיים, ככל שהם מתעלים הם מתרחקים מיכולת הביטוי, ואילמות זאת מכשירה דיבורים גדולים יותר.
18	הננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט, את האי אפשרות של אי הוייתו, ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות בנועמו. הננו מרגישים שהטוב השלם בהשלמת הוייתו, החפשי מכל גדר, מכל תנאי וחק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי עולם. אין מקום למלוי שאיפתנו אל טוב זה, אלא בהסתכלות האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלינו, וימלאונו עז וחיים, נצח והוד. הננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות הטוב. אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, גם כן התעלות הטוב, פריחה תמידית, תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה. מילוי הצמאון האידיאלי הזה, יורנו דעת במה להבחין בין אור האלהי, לאור העולם החי ממקורו. האור האלהי מרוה אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט הקיים במרומיו, והאור העולמי ההולך ואור, ההולך ומתעלה מחיי מקורו, ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת העילוי, שהננו לו כל כך צמאים ונכספים. לא נהיה לחוצים להשביר את צמאון המדע והטוב כשהוא מקופל יחד, ונושא את דעו על ההויה כולה, לדעת את סוד האצילות המוסרי שבה, במסקנא יבשה שההויה וההפסד היא המגמה האחרונה, מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונדהמים, מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה של "אין כל חדש תחת השמש". הננו מתנשאים מעל להחזיון הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה. הננו צועדים בצעדינו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו "אין כל ישן", הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים. אין הרוח האצילי נופל גם בראותו שהדרך של ההתעלות היא דרך מסובבת, שיש בה מעלות ומורדות, הליכות קדימה ונסיגות לאחור גדולות מאד, שגם הנה, המורדות והנסיגות, מלאות הנן רוח של עליה וקדמה. ההכרה של ההתפתחות כשהיא הולכת ונגמרת, הולכת ונקלטת יפה בחיים המדעיים והמוסריים, כשהיא מתבכרת, ויוצאת מידי בוסריותה עד שאיננה נאכלת פגה, היא מעלה את רוח האדם אל מרומי האור האלהי, מקלטת בקרבו את המגמה הפנימית של דעת אלהים, החפשית מכל חק וגבול, שבאוצר נשמתן של ישראל, שנתגלתה על ידי ההופעה האלהית המיוחדת לו, בתור הפרח היותר עליון של הזרחת אור נשמת האדם בקרב העמים כולם. ההתפתחות התדירה תמלאנו שיקוף אידיאלי מוסרי על כל ההויה, ותביאנו לידי מילוי אור אלהי מדעי והכרתי כזה, המאחד את הוייתנו עם אור חי העולמים בתכלית הטוהר והמוסר, העז והגבורה, בכל מילואם. כבוד אלהים העטוף בהיצירה הרחבה בכל גווניה העשירים והשונים, מתודע אלינו בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".	העריגה אל הטוב האלוהי המוחלט מתמלאת על-ידי ההתקשרות עם התעלות העולם אל הטוב, הגוברת על הריסת העולם החיצונית.
19	אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל, ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם, כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה, יכולה להיות גם כן קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר. כשהאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית. ובאמת ההויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה, פועל בקרבה וחי עמה, הוא טוב. וטובו של האדם בידו הוא כולו, או לפחות חלקים חשובים ממנו. ואותם החלקים שהם בידו להכניסם אל תחום הטוב, הנם יכולים לשפר את כל הוייתו, עד שגם חלקיו שאין טובם בידו יוחלטו לטוב, שהם אותם החלקים והכחות שהם יוצאים מכלל הבחירה החפשית, אף על פי שהנם קבועים באדם עצמו, באמת שייכים הם יותר לכללות ההויה, שהיא כולה מתהפכת לטוב, מתקשטת באורים נאים ומלבבים, כשהאדם מאיר בה בנשמתו הטובה, ובכחותיו היפים המסודרים על פיה.	באהבת עצמו מתקשר האדם אל הטוב שבו, ומזכך גם את ההוויה שסביבו, ועל-ידי כך מיתקן גם הרע שבו שאינו תחת בחירתו.
20	הרעיון על דבר ההתפתחות של ההויה וכל המצוי, הוא מוריד את רוח האדם ומעלהו. סם חיים וסם מות ביחד שקועים בקרבו. כשהאדם מסתכל לאחור, ורואה את השפלות שבמצבי העבר, והוא, כשהוא עומד במעמדו המוסרי, השכלי והפתולוגי, מאושר מול העבר, דעתו נעשית זחה עליו מצד אחד, וגדרי המוסר מתרופפים אצלו. כמה מוסר שימצא בקרבו, יאמר, בעת אשר יתקפהו רוח רעה של איזה תאוה, שהוא די והותר, ורב מאד מהנדרש ליצור שכמותו, שיסודו הוא בהמות ופראות גסה. לעומת זה, ההשקפה של ההתפתחות ביחש להעתיד, היא מרוממת ומעלה את האדם לגובה מוסרי כזה ממש, שראוי להיות מצטייר בלבבו על פי אותה ההסברה המתבארת לפניו מהידיעה על דבר גדולתו של האדם בראשית הוייתו, על דבר מושב אלהים אשר ישב טרם אשר נטרד מגן עדן מקדם. כל מה שמתעלה האדם בדעה והשכל, בתלמוד תורה ותכונות טובות, מעוף שכלו וציורו המוסרי הולך הוא קדמה אל העתיד, וממילא הולך הוא רעיון ההתפתחות ופועל עליו לישר את דרכיו, ולעודד את חושיו המוסריים, עד אשר יכנס להיכלי הקדושה והטהרה, בגבורה עליונה מלאה עז ד'. וההשקפה של העבר תאזרהו אומץ של יראה, כי ישים אל לבו את השפלות הנוראה של העבר, ויחוש שבשחתו את דרכיו יוכל לפול באותה השפלות החשכה, תחת אשר על ידי תיקון דרכיו ומעשיו הפרטיים והחברתיים, הנה אורה גדולה, ההולכת ומאירה בהתעלות של אין סוף, נכונה לפניו.	התפתחות העולם עלולה לגרום לגאווה במבט לאחור, אך במבט לעתיד, המקושר לעבר שקודם החטא, היא מרוממת את האדם.
21	הזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפרסומן להרס את ההכרות, אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי לההכרות המחודשות, אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זה לזה, וכיון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי על פני כל הככר המחשבי. רק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים, להבחין עד היכן צריך להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק, והיכן הוא המקום ששם כלה כחן. טבע השכל, והציור הרוחני בכלל, לחוש בכולו את השינוי שבחלק מחלקיו, הוא לו טבע של חיים, המביא לידי שכלול והוספת מעלה בכל עת אשר יחודש דבר באחד החלקים שבו.	הזמן חידש הכרות כאלה, שמתוך ההרגל נראות כסותרות לישנות, אך ניתן להבחין ולתת לכל אחד את מקומו.
22	שלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש, שמהעקרים הללו הסתעפו ענפים רבים חדשים. ומבלי שימת לב להבין את המהות העקרי המונח בעצמותם של אלה השינויים, למען דעת עד כמה הם צריכים להתפשט, לגרור אחריהם עוד שינויים בדעות ובמעשים, גרמו השינויים לטובה הללו גם כן מבוכה וערבוביה, אשר תשוב לטובה ביחד עם התגברות ההכרה, אחרי שיתפשט התלמוד הרוחני בהגיונות הנפש ואוצר הדעות כראוי לו. שלשת השינויים העקריים הם, האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית ,השני ,במהלך המחשבה הקוסמולוגית, השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית. הבנת החברה האנושית, ובכלל החיים החברתיים, היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית. כל עדה וקהלה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית. בני ישראל, ככל האדם, גם הם היו סגורים בתחומם, ועוד במדה יותר גדולה, מפני שתי סבות חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול, עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העקרי שבהליכות החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים תחת כל השמים מאז ומעולם.	השינויים העיקריים בדורנו הם בתחומי החברה, הקוסמולוגיה, והתפתחות העולם, והשלילה שבהם תסור בהעמקה רוחנית.
23	יחידי הסגולה, בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא. עד כמה שההבדלות הרבות, הרוחניות והחומריות, עושות את שלהן, להבדיל בין איש לאיש, ובין קיבוץ חברתי אחד למשנהו, עוד יותר מכל ההבדלות גדולה היא האחדות העצמית שביניהם, והמחשבות פועלות ונפעלות מבלי הרף, וסדרי החיים הולכים ומשתוים. מגמת ההשתוות היא ודאי לקלוט תמיד את היותר טוב, היותר בריא ויותר עדין שבכל קיבוץ, ולנטע אותו על אדמת הכלל כולו. אבל ההמון לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש, שום כח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וקל וחומר עוד רחוקה, על חוגו שלו הקרוב אליו, ובספירת המחשבה המצומצמת הזאת, נתרשמה הצורה הטפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי. על פי התכונה הזאת נצטיירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד וכל המתיחש לו, תקותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל השיעבוד, על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת, הכל היה נארג בהאריגה המצומצמת הזאת, של הציור של הסביבה הבודדת, שהיא הינה הסך הכל של ההויה.	יחידי הסגולה בכל הדורות ידעו לראות את השיווי, למרות שינויי הדעות וסדרי החיים.
24	הזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כי אם בחוג ההמון כולו, מקטנו ועד גדוליו. ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה. כל יחיד מרגיש שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר שאין לו להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים. אבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה נתרבתה, והצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת, אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון, צורך זה נתגדל עד מאד. ואי אפשר להספיקו כי אם על ידי השפעה מרובה של הסברת רעיונות רוחניים פנימיים וטובים, שאי אפשר להוציא את הדבר אל הפועל כי אם על ידי העמדת המון משפיעים רוחניים טובים והגונים, המלאים דעה ורגש טוב ונעלה עד כדי להשפיע גם כן כלפי חוץ באופן היותר רצוי.	בזמן החדש, שהתפתחה התודעה החברתית, אסור להצטמצם בחוג מסוים, אך צריך להיזהר ללקט רק את הטוב שבכולם.
25	שמח היה הרמב"ם כשצורת ההשגחה קבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית. וראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת את חיי העולם, היא מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל. אבל אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת.	ההכרה בהשגחה בתור השתלשלות, מיישבת את הנפש השואפת להשכיל, ומשתרשת יותר במעמקי הנשמה.
26	המחשבה הקוסמולוגית גם היא גרמה לפעול שינוי גדול במהלך החיים הרוחניים. הרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן של העולם הכללי על פי התכונה הישנה, במצב של שקיטה וקטנות, הולמות הנן לאותה הקטנות של צמצום הסביבה. והרוח החדש הכללי, שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההויה המוחשית, מוכרח הוא לחדש, בהתרחבו בין המונים רבים, צורה חדשה על העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו, שצריך לימוד מרובה איך לכונן הכל מחדש בתכלית התיקון, עם ההשארה היותר מוצלחת של כל הטוב היסודי שבישן. ואיך יעשה דבר זה, אם לא על פי לימוד קבוע במעמקי הרוח, שיחולל המון גדול של הסברות, שיעמידו את התוכן הרוחני כולו על מעמדו המאיר, שעוד יוסיף נהרה על ידי הטוב שיקובץ מההרחבה של כל ההכרות החדשות, אחרי אשר יתאימו אל כל הטוב האצור בכל הישן, לפי צורתו הטהורה.	התחדשות המדע הקוסמולוגי (אסטרונומיה) תחדש מחשבות על העולם, שיישאר בהם כל הטוב שהיה בחשיבה הישנה.
27	מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה בחוג המחשבות הרגילות. לא אצל יחידי הסגולה בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים אפילו בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במדת ההשואה גם כן באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת לההשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני. לא הכבדות שיש עם התאמה של פסוקי תורה, או מאמרים מסורתיים אחרים, לרעיון ההתפתחות, מכביד הוא את העמדת המחשבה ההמונית על מכונה. מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים שהמשל, החידה והרמז, שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל מקום, וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא זה או מאמר זה הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו מתישבת, והיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם. אבל איך להתאים את כל הקשר הרוחני של כל הרצאת מחשבותיו, שנתאגדו יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה, בהפגשם עתה עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות, לזה צריך הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת את כל השדרות, עד אשר יופיע בסדריו הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני.	המדע על התפתחות העולם (אבולוציה), מכשיר את המון העם להכרה הרזית של התפתחות העולם.
28	על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית. אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה, ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד. ומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראוייות לה, מי ישים על ראשה את אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה, אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים בחצרות ד', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.	המחשבות החדשות מחייבות את אנשי האמונה לרוממה ולהשיבה לגדולתה.
29	ההתקשרות לאיזה תוכן, היא מפלסת נתיב להחיים. אם התוכן הוא נעלה ונשגב, כפי מדתו יהיו נתיבות החיים גם כן נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך, יהיו לפיהו גם כן נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן. האנשים הפשוטים והטבעיים, קשורים הם יפה לעצמיותם החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם. היוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה, כבר יש להם תוכן אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא גם כן טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים. גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר שקישורם הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע, כדי שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעיים אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול, ואם פעם ישכחו את מעלתם העליונה, וירצו להשתוות עם ההמון הרגיל, יהיו הרבה ירודים ממנו. אותם הקישורים הטבעיים, שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה וגדולי המחשבה והרגש. רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה, כבר נתיב חייהם סלול וכבוש, במערכה יותר מעולה מהנתיבות ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים להיות אובדי דרך ואומללים בחיים יותר מכל אמלל שבהמון, "מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים, כך תלמיד חכם כיון שפירש מן התורה מיד מת". אצילי הרוח, מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים, "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו".	גדולי המדע והמוסר אינם יכולים לספק את עצמם בחיים טבעיים, והם צריכים להשקיע את עצמם באופן תמידי בחיי הקדושה.
30	על פי רוב, התכונה החיצונית והפנימית של העולם סותרות זו את זו בהשקפותיהן. הסתירה כמובן איננה תמידית ובלתי פשרית בטבעה, אדרבה, היא טבועה בעצם כדי לעורר התחברות יותר כבירה, שרק אז יכולים הם החיים הפנימיים והחיצוניים להתאגד יחד. המוטבעים בתכונה של שיקוע בענינים החיצוניים של העולם, אינם יכולים להשתקע בתכונה הפנימית, והם מוצאים בנפשם על זה ניגוד עצום. להפך, המוטבעים להיות עסוקים בתכונה הפנימית, אי אפשר להם להיות משתוים לגמרי עם התכונה החיצונית של העולם, וכאשר הם מתאמצים לתפוס את שתי התכונות יחד, אז הם מתחילים להרגיש את המכאוב של הפירוד שביניהם.	העולם הפנימי והחיצוני סותרים זה את זה למשתקעים באחד מהם, כדי להביא לאחדות כבירה.
31	הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב, כל שהיא מתבררת יותר, כך היא מתחזקת. כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול גם היא.	ידיעת והכרת הטוב מחוללים את הרצון, וגבורת הרצון מחוללת את היכולת.
32	כל חטא בנפש האדם נובע מפגם ביכולת. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטיית הרע שבה. חסרון יכולת זה, בצאתו אל הפועל, מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה, והכרת הטוב מתטשטשת. התשובה באה אחר בינה, כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלמותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב. כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה הולך לו, על ידי השבת הרצון ונטיית הנפש אל הטוב, מתעוררת על ידי ההכרה גם כן הנטיה לבסס את רצון הטוב, ולהציל גם אותו מפגמו של החטא. והנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה בזה, להעמיד את נפילתה, ולתקן את היכולת שלה, שיהיה במילואו בתור יכולת לטוב. והבחירה נעשית על ידי זה חפשית, ושיקול הטוב נשקל הוא באין מפריע, ופועל ממילא כח המושך הרוחני שיש בכל נפש אל הטוב, להגביר את הכרעת הטוב, ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והציבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמלתו האחרונה היא אור ד'.	החטא נובע מיכולת פגומה הפוגעת ברצון ובדעת, והתשובה באה מהבינה אל הרצון, ומשם ליכולת.
33	המוסר הוא אחד מחזיונות ההויה, והוא טבוע גם כן בכללות ההויה, לפי אותו הערך שההויה הכללית צריכה אליו. ובזה יש יחש גדול בין רוח האדם, המתעלה בתכונת מוסריותו, עם ההויה כולה. והקיבוץ החברותי, שהוא כבר חלק רשום ביותר מגילויי ההויה לגבי גילוי ההויה הנמצא ביחידים, לפי ערך גדלותו כך ניכרת החטיבה המוסרית בקרבו. ולפי אותה ההכרעה המוסרית שבקיבוץ בתכונה נפשית שבו, כך יחושו אל העולם הגדול, מצד האופי המוסרי שבכללו, הולך הוא וגדול. מקור מוסריות ההויה הוא ההדרכה האלהית, שהדריכה את ההויה ומדריכתה לכלל גילוי. הנפשות המלאות איתניות של הכרה, לחדור אל האור המוסרי ולהכירו בתור נשמת ההויה היותר זורחת וחביבה, גם תחת המון הכיסויים של המלחמות והצביון השערורי שמתגלה לפי השטחיות של ההשקפה עליה, הנן עולות במעלות היותר רוממות במציאות, וחשיבותן בההויה הכללית אדירה היא לאין חקר. הן הנה הנפשות אשר קרבת אלהים להן טוב, בעליהן מלאים הם עז וגבורה אלהית לפעול ישועות לאדם רב, והם מאירים לבני אדם את אור הצדק העליון, ואבוקת היושר המאיר באורה הגדול. הם מטביעים את חותם דרישת האמת וחפץ החיים בכל טהרתם ועזוזם יחד על הכלל כולו. בחקי ההויה הרוחניים, ובעשרם הגדול, מתפשטת היא התכנית המוסרית במלא שליטתה. אבל גם בחקים החמרים אין ניצוצה כבה. אורה הבהיר של התכונה הנובעת מצדק העולמים היא מעורבת בתוכיותם, עד שכולם הנם מוכשרים להיות משפיעים, ומקבלים השפעה, ממקור האור של המוסר המזוקק, בזיקוקו האלהי הטהור. ומתוך שהאורה האלהית המלובשת בהמגמה המוסרית הגדולה והכללית של כלל ההויה, היא מפלשת את דרכה גם בכל כחות הטבע, הנראים כעושים את עבודתם כגלמים מתים בלא הבנה ומטרה, והם נכונים להשתמש בהם לכל רשעה ולכל הירוסים מוסריים שבעולם, כמו לכל מוסר וטוהר של טוב, והניצוץ האלהי שולט על הכל בעזו, ומדריך גם את החושך והרשעה לטהרתה של המגמה הנצחית האידיאלית האלהית, המלאה צדק ומשרים, שהיא מכוננת את העז והגבורה, ומאזרת כח את תוכן החיים וההויה – על כן מלכותו בכל משלה, ועצת ד' היא תקום.	המוסר האנושי והמוסר הטבוע בהוויה קשורים זה בזה, ולכן גדולה השפעת האדם אפילו על השפל שבבריאה.
34	יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה, רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה, שאינן מתלבשות כי אם במלבוש נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר. הקנאה המוזרה הזאת, היא הקנאה באלהים. האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח. וכשכל האמצעיים אינם מספיקים להכיל את זעמה, היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב, את העוקץ של הקנאה הדוקר נורא. אין מרפא למחלה זו כי אם הארה עליונה של דעת אלהים, בבירור ובעומק הגון. הנתיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם, עד מחלת הכפירה המשועממת המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתים הנן. האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית-מוסרית. הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה, מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו. ולפי זה כל האושר האלהי הלא הוא אושר של הכל, והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה.	הקנאה בשלמות הבורא היא מגורמי הכפירה, ואינה נרפאת אלא בהכרה שהעולם הנו חלק מהאלוהות.
35	הנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא שהאלהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית מצד בטולו אל האור האלהי בעונג פנימי. ואין שום מעצור משום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה ונעשה איש אלהי. ונמצא השלמות האלהית מחוייבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו, שהיא זכות השוה לכל, שאין מקום לקנאה.	דרך שניה להתגברות על הקנאה בה' היא הדבקות בו ובמידותיו החפשיות, המביאות להתכללותו בשלמות האלוהית.
36	ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו להעמידו על רגליו. כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו. השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקודש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת הכירה האומה את עצמה, היא מתגברת והולכת. דרך הזרמתה היא פורצת גדרים, היא מוחקת צורות של תמימות וחרדות רגילה, ולכאורה נשאר המצב איום, קרח מכאן ומכאן. אבל אין זה כי אם מעבר. תיכף אנו צריכים לגשת אל ההזרחה העליונה, של אור החיים הנובע ממקורו הנשא, מרום מראשון, שיטביע בכחו צורה חדשה ואיתנה, יותר טובה ויותר ממולאה בגבורת קודש, מכל מה שהתמימות הבינונית והחרדות הכושלת יכולה לתן.	האור הגנוז בנשמת ישראל, השואף לרוח הקודש, מוחק בזריחתו את התמימות והחרדות הכושלת, כדי להזריח אור מקורי.
37	העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד, ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני. ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע על פי יסוד החפץ הפנימי לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק, או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ. אפילו ההכרה המדעית איננה נחשבת לבנין פנים כי אם כשהיא משתכללת כל כך עד לכדי הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה. אבל כל זמן שתהיה רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה היחידית והציבורית נבנית מהם בנין עדי עד. התורה והיראה, החכמה והתפילה, ההכרה והעבודה, כשהם באים תמיד יחד, הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי בין מצדו החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני. ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן, ויעוררון לטובה. אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו. זהו עיקר היסוד המונח בסדרי ההסברות המתגלות לפני ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות על ידי הופעת הרוח בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה והתגלות אלהים, תמיד טבע הרוח הוא לבא מעולף בצורות מגוונות בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה, והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם. והמדע טורח תמיד איך להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה, והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים, עד שהוא מגיע בהמשך דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים. ולמה לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן. אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי, שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטובה שבהן, דוקא שהן באות בתחילתן מגוונות. והגוונים הם מולידים נטיות של חפץ לטובה בדוגמא שלמה, לפי התכונה של התמצית הטוב של המבוקש שבההכרות. וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם הפרטי והכללי, כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות. אבל עם זה, כיון שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה, שהוא נטיית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה, הולכת הולדה זו ומתרבה דוקא עם ההסרה של הגוונים החיצונים, והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה. אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות בתוכיותן כמו שהן, אז לא היה כל מקום להתעוררות החיים הנפשיים הפנימיים, וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש כמו שמשתקפות ההכרות החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא כולו זר לו, שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות, מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו את הוייתם, אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי, ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם, לגדל את איכותו. ואוי אוי היה לעולם כולו, אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים, היתה עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון כלל הקובלנא המרה של "אכתב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו", תחת שעל ידי הגוונים בא התוחלת של "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'".	ההכרות העצמיות חייבות להתעטף בגוונים של הכרות חיצוניות, כדי שתעוררנה את הנפש והרצון, ולא תשארנה בידיעה חיצונית.
38	המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר. הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי האוכל כל. על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.	הקדושה אינה נלחמת באדם ובאהבתו העצמית, אלא גורמת לאהבה העצמית להקרין על הכל, וזהו יתרונה על המוסר האנושי.
39	המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין. כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש. המוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, על ידי ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא מתעלה על ידי ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית. ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת.	הקדושה זקוקה למוסר כפרוזדור לטרקלין כדי לשמרה בפרטים, אך היא משוחררת מכל דמגוגיה, ומגבירה את האהבה העצמית.
40	האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר. רק האומה שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה.	רק בישראל, שתכונת הקדושה מונחת בגזעם הרוחני, יכול היחיד לבוא לטהרת המוסר וממנה להתרומם לקדושה.
41	הנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד. הן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד. כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות, מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים, שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף, ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת. מתגלות הן בעזי פנים שבדור, וביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים. וסער מתחולל, הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים, ואיננו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים. בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי, ואין נחת. הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה, ערפלי חושך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים, ומאופל וממחשך עיני עורים תראינה.	הנשמות של עולם התוהו נשברו מרוב השאיפה לגדלות מבלי יכולת קיבול, וזאת היא החוצפה של עקבתא דמשיחא.
42	כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת על ידי מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה. ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי בשורש גדול, אדיר ורם.	כשהנשמה מתגדלת, צריכים כל הקניינים הרוחניים הקטנים להתעלות עמה.
43	בכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה וחלישות כח רוחני, הקודם לתגבורת כח ממקור יותר נעלה.	לפני כל עליה יש מצב של העדר ונפילה הקודמים לה.
44	כשאדם הולך על פי תומת חינוכו, עומד במצב הפשטות של אמונה וסדר מוסרי, מחובר ביראת העונש ואהבת שכר בתור דבר העקרי הגורם לכל סיבוב החיים הרוחניים שלו, כל המעשים הטובים והמדות הטובות יונקים אז משורש קטן ושפל זה. כיון שהוא מתעלה, הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם. שוכח הוא מעט את עצמו, את פרטיותו, והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל, הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו. ומתוך הדליגה הרוחנית הזאת שהוא דולג, מתוך החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה, הוא עלול לאבד קנינים, שהם אמנם לכאורה קטנים, אבל באמת נכבדים הם מאד. סדרי חיים טובים, שהם מושרשים יפה בהליכותיו בסדרי האמונה, מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של אהבת הכלל, אבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התוים המדוייקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית. אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה, מוכרחת היא, כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם, מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה, שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים. ומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים, שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה, אף על פי שהוא איננו מרגיש ביחושן של המחשבות העדינות ברוממות עזן עם המעשים הללו, מכל מקום כך היא המדה שהנשמה נפגמת, האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה הנפשית הפנימית, כלומר ממהות החיים של הנפש, שהיא כבר שברה את הבסיס המעשי שלהם, ובזה כבר מתקצצות הכנפים, והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו. יכול להיות שיהגה, שיחשוב, יצייר וידמה שהוא עדיין שט בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים, אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם על ידי הטמטום המעשי. והמסגרת המעשית, שהיתה בטוחה כל כך בהשתמרותה, בהיות כל הנשמה קשורה למרכז של שכר ועונש, בלא התנשאות אידיאלית וחפץ של הכרה פרטית כלל, נעשית רפויה אחרי ההתרוממות אל עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית. אשר על כן ההכרח מעיק, שכשם שהתעלתה הנפש להיות חיה חיי הכרה בכללותה, השאיפה של חיי הרוח, כן תעמיק עוד יותר בחיפוש רוחני, עד אשר תבא לאותו המצב שהמקור הכללי של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו, והקישור הפנימי לפרטיות הדייקנות של ארחות החיים המעשיים, שהוא עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות, ישאר על עמדו, ועוד יותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות, בעת ביכור המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה עוד הגורם העקרי בדחיפת החיים המוסריים, כי אם התשוקה האידיאלית לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו.	צריך להיזהר כשמדלגים ממוסריות קטנה לעבודת אהבה כללית, שלא לאבד את שימת הלב אל הפרטים המעשיים.
45	סימן טוב הוא לאדם ולאומה כשחוש המוסרי שבהם הולך הוא ומתפתח. החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי של עצמו, והוא נסלד ממנו. יש גם שההכרה המוסרית מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית, ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו, והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו, הנדכא מתגרת יד טבעו של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין לזו המדרגה של ההכרה. אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם, סוף כל סוף מביאים הם את האורה הגמורה. כיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית, באה אחר כך גם כן היכולת ועושה את עבודתה הרצונית, כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת שעל עצמו, הוא הגמר הברור של ההכרה. נדנוד הרצון וחולשת היכולת, באה רק מסבתה של כהות ההכרה. עוזרת היא גם כן הסביבה כולה החיצונה, האוביקטיבית, להוציא אל הפועל את היכולת הגנוזה בכח ההכרה, כי התנועה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו, הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה. וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו, עד שהם מאחדים את היכולת, הרצון, עם ההכרה, במה שהם מעדנים ומעלים את נטיית הרוח המתיחש לאלה, אל אותו מרום הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה. והם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם ואת הגוי, ומכשירים אותו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן.	ההכרה המוסרית מכשירה את הרצון והיכולת המוסריים, וכשהיא קודמת להם, מתייסר האדם בייסורי אהבה, שתכליתם אור גמור.
46	האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאיננה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיים ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו, על ידי שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים, בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ. ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה. גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון. אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים, או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו. אבל כשם שהם משפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנוונות מוסרית וחמרית. הנבואה, הבאה מהצינור האלהי, באה דוקא לשם מטרה זו, של איחוד הרוח ההמוני עם הרוח האצילי המיוחד ליחידי הסגולה. הביטויים ההמוניים מתלכדים בה עם המחשבה האידיאלית של עשירי הרוח.	האינטליגנציה צריכה את בריאות ההמון, וההמון – את הכרת האינטליגנציה, והנבואה מחברת את שניהם.
47	האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח, המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו.	האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים בימינו, והם דורשים הכנת כלים מתאימים של דור בריא ורענן.
48	אימוץ רוחני מיוחד יש גם כן בכל ההויה, בפרטי הדומם, הצומח, והחי. אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית שינתה פחות את המעמד הרוחני, אף על פי שהוא קורטוב קטן, בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות, שהן למעלה ממנו, כל השייך לשדרה נמוכה. אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים, מפני שיתופנו עמהם בחיים. כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם גם האנושית בכלל, אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא. עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת. אמנם באות ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים המדוייקים, לבשר את הופעתם. יכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההויה הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם. הם משפיעים עלינו, ואנו עליהם. כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה, אינם כי אם הרחבות ניצוצות, שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות וצמאות להרחבה. לא רק עם עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתיחדים. זהו כבר עובדא מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה, ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו. אבל יותר מזה, עם אבני השדה בריתך, וחית השדה השלמה לך.	האדם מקושר ושואב אומץ רוחני מכל הבריאה, בהיותו מאוחד עם כל הדצח"מ.
49	כל מחשבה אידיאלית הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל. ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו. אבל התמצית השכלי שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא יעף ולא יזדקן. האמת קיימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש אשר נפל מזקנה. כן הולכים הם חליפות החיים והמות בעולם הרגש, והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דור חדש אחרי כלות הישן. מאורעות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כל הרוחות אשר נתמכו בו ויתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל. אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כל כך מהר לעלות, לדעת כי התמצית השכלי, אשר חיה את האידיאל ההרגשי, חי וקיים הוא. כמו שאין התנחומים של השארת הנפש ותחיית המתים מרפאים את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשר ורוח. אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים. הזיק השכלי יצא ממחבואו, יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים, אזורי אונים. וגם ימיהם חוצצו, עדי יפקדו, ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמיד במסילתו המובטחת.	יחס הרגש והשכל כיחס הגוף והנשמה וכיחס הכמות והאיכות, והשכל הנצחי מחדש את הרגש ומחייהו ככלות כוחו.
50	אחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל מה שהיא מתעלה. רואה איש הרוח את החיים במלא היקום, רואה את הכח העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר כל החיים חיים ישאפו. החיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ, יוצאים על ידי הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון, מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית, עזוז החיים, החופש והאור. מי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל ודמיון הצר, שאין עילוי הנשמה עילוי הכל, מי יבהל מפני מרחבי מקום, מפני כתלים חוצצים. הרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז, בהיכל הצדק והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה, הוא נותן חיים, והוא החיים וחיי החיים. הרצון מתפתח על ידי עז הכח, הכח בא לידי גמרו ברצון. שכלול הרצון לצד הטוב, הרי הוא סוכם בקרבו את כל מלא החיים הכלולים במרחבי ההויה. חוזר הוא הרצון, ומפזר את הטוב על הכל. מתפשט הוא החפץ של הטוב, הולך הוא ומזריח את אורו בחזרה ביותר עילוי, על כל המקומות אשר נוטל משם עז החיים. והחיים, ההם כלים בגבול מה שאנו קורים חיים? הלא הולכים הם ומתפשטים, הטוב שבהם לא כלה ולא יכלה, לא ידע קצב לעילוייו והתפשטותו, ליפיו ועצמו. כל תכונה של יושר, של מוסר, של קדושה, של גבורה ותפארת, הנה הם גילויי החיים של מילוי ההויה, שהם באים למעוזם בתור כלים, שהרצון הטוב עושה בהם את חפצו. הרצון הטוב, כשהוא מתגבר בעת שאיבת החיים, נותן הוא גרעיני האור, ההולכים ורבים בהתחברם עם הכח החיצוני.	הכרת החיים בעמקם ובגדולתם מגדילה את הרצון, ובעילוי הרצון חוזרים ומתעלים החיים.
51	בית המקדש, בתור מרכז הרוחני של האומה, ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו, צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה, וחום ההרגש ואורו, פורחים בהם בפרחי חמד, של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל על ידי סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפילה. פרשת הכיור, התמיד, הקטורת, זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב. הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה, מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה, מתעוררת ומתיצבת חיה, בעז גדול, בנשמת האומה, על ידי זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד, וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצגת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.	בניית בית מקדש פרטי בלב כל יחיד על-ידי הצפייה לבניינו, נותנת כוח לכנסת ישראל יותר ממוסדות החול הלאומיים.
52	הרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה אלהים מלאה היא תנובה וישות, גם טרם אשר נפתרה אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה. מה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא. אם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כי אם ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני. ועת ומשפט ידע לב חכם, להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו, ולעבור על חלקת השכל, לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה.	ברגש – האמרה "אלוהים" מלאה תנובה, אך אסור לבלבל בין תפקיד הרגש לשכל, הדורש עיבוד והכנה.
53	החסידות המעשית היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל. כשהיא באה מצד ההגיון המוסרי, מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי על פי מדתו. וכשהיא באה מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגֹע בקרבת אלהים התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של קדושה, שלפעמים הם מתמיהים גם כן את ההשקפה ההגיונית, וגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים פנימיים, אבל בעצם טהרתם, באותה הנשמה העזיזה שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית כשם שהיא צמאה לה בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים, מלאים אור ד' וטובו. והם הם צינורות יקרים, להזיל על ידם טל חיים של שמחת עולמים, של תום אמון, בתוכיות הנפש, לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי המוגבל ביותר.	כשהחסידות באה מן ההגיון היא מתגלמת בטוב אנושי, ובבואה מהרגשת הקדושה היא מתגלמת במעשים התמוהים בחיצוניותם.
54	היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו. כלומר, חופש החיים, חופש המוחלט, מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי, זהו הכל. ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים. המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו. אבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו, זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה. זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה. היא האם, המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי. ומקור שרשה הוא מרום ונשא יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם. בתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההויה המוכרחים, בתוך חקי הברזל האיתנים שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות חק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו. ההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת, הרי היא מפלשת את נתיבה מבעד כל החקים החוצצים, והם מבריקים בתוך העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי. ופלאים גדולים מתגלים, לפי גדולת האמונה ויושר הלב, ממעל לכל חקי ההכרח, גם בחוג הטבע המועק ומוגבל, וקל וחומר שעולה היא ההויה הלך ועלה, ומקומה העקרי מתפשט הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החקים העורים החרשים, וחופשת היא את כל המערכת של החיים העצמיים, שהם מלאים שכל ורצון, שנדיבות ויושר הם ממלאים את כל חללם. אשרי איש אשר לא עזב את עצמו בידי הסביבה המאפליה, ועיניו פקוחות לחזות בנועם ד', המתגלה בעולמים היפים המתראים לעיני רוח טהורים.	היושר, חופש החיים, הוא הדבר העיקרי בהוויה, והוא השורש למוסר הטהור הגובר על חוקי ההכרח החיצוניים.
55	למה לא יהיו מתדמים כל מקרי ההויה הכללית למקרה האדם והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה על פי החלק הנראה ממנה. למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת לפי חוגה הגדול כדוגמתו של האדם לפי ערכו והחי לפי ערכו. למה לא יצוייר לנו הכל בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו. למה לא יבוקש אור ד' בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה בכל פינות החיים, למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה. השאלות הללו ודוגמתן, כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות, ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות את המסקנא הדרושה.	כשהשאלות על הסתר הפנים שבעולם נשאלות ביתר תוקף, הן ממלאות את תביעתן.
56	מה שצדיק סובל עון הדור, ומכפר עליהם ביסוריו, זהו דבר מורגש. כל אחד ואחד מישראל לפי מדתו, מצטער הוא מעון הדור, וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקיה, נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה. וכל מה שהצער הבא על ידי האהבה אל הכלל, אל האומה, מדכא יותר את הלב, כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה, והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, בדרך קדושה עליונה, כאילו היא נתבעת להשלים את מה שהוא חסר מצד הדור. ובזה באמת משלמת הנפש הטהורה של הצדיק את המחסור הכללי, ורישומי הטוב שהם מתגברים על ידי היחיד, שצער הרוחני של הרבים נוגע בלבו, הולך הוא ופועל על הכלל. פועל הוא גם כן בגלוי להלביש את הקדושה לוית חן וחסד, ופועל יותר מכל זה במסתרים, בסגולת הנפש החבויה מעין כל רואה.	הצדיק סובל את עוון הדור ומכפר עליו בהשתתפו בצערו, ועל-ידי כך מתעלה העולם ומשתלמים חסרונותיו.
57	כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא במחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה. אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות על ידי בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה, לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו. מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור חיים, שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל, ובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה בהשפילו את נפשו, בהשחיתו את דרכיו ובהחשיכו את אורו הרוחני, בהשביתו את טהרו המוסרי. הפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי חשבונו של עולם גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל. היא משתגבת בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע. איך זה תוכל תכונת הרע להתרומם, לקחת חלק בחיי האדם ובמעשהו, כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו. אמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעשש את העין, עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון עולמי זה. האוזן תוכל להיות ערלה על ידי טמטומי החטאים, עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד. אבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש, להטהר מכל חטא, יעלה על לבו של האדם, והעין נפקחת, והאוזן מתפתחת מערלתה, וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים, להעלות מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה, הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה, המוצעת לפניו.	האדם מרומם את ההוויה בהתרוממו ומשפילה בהישפלו, והכרת האחריות שבכך מצילה את האדם מן החטא.
58	המקדש, הנבואה והמלכות, וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו.	אורם של המקדש, הנבואה והמלכות, מאיר בכל התקופות, והננו צריכים להתכונן אליו ולדעת את תפקידנו.
59	מתגבר לפעמים באדם המעוף הרעיוני, שהוא למעלה מכל הגיון קצוב, וקל וחומר מכל הלכה מעשית קבועה, ולבו שואף הוא אז אל על, ואיננו יכול בשום אופן לצמצם את נפשו בלימודים מוקצבים. יתן אז חופש לרוח, ישוטט כפי נטייתו, ידרש את אלהים כפי אשר תנחהו נשמתו, המרחפת על פלגי מים רבים. ואם יתן לב גם בעת ההיא אל איזה לימוד מעשי, לא יוכל להעמיק בו, כי רוחו שטה היא במרחקים, ומכל מקום יוכל ללמוד, אם תשאהו רוחו, לימוד שטחי, שהמהירות הרעיונית תשאהו על אברתה, יגמע ידיעות כאשר ימצא, ויצטרפו לחשבון. אי אפשר לרוח כזה לסכם לו סדר וקצב, ואי אפשר להכביד עליו דייקנות מדודה, רק כפי המדה אשר ימצא לנפשו אפשרות נוחה להתפשר עם המציאות המעשית ומצב החיים, שהם דורשים את תפקידם, ואינם יכולים לותר משלהם לגמרי, גם בשביל טענות היותר נעלות של הרוחניות העליונה.	כשהמעוף הרעיוני מתגבר, אי-אפשר להכביד עליו בדייקנות מדודה, אלא צריך להסתפק במעשיות הכרחית מינימלית.
60	מההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה ועליוניותה לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות ולא ענינים מסודרים, אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז וגבורה. וכל מה שהן נפרטות יותר בדייקנותן, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין.	שורש המחשבה שאינו מתלבש באותיות ורעיונות, מתלבש במחשבות המעשיות, המהוות כלים מדויקים לאורו.
61	אמת הדבר שבימים הקדמונים היו הפילוסופים יותר עסוקים בעניני האצילות והרוחניות, והמדעים עמדו אז בשפל המצב, ולעומת זה בימים האחרונים, כאשר שמו פניהם החוקרים אל המדעים המוחשים, גדלו והצליחו, וגלו חדשות רבות. אבל מזה אין אנו למדים כלל שאנו צריכים להתרשל בההתעסקות של הענינים הרוחניים והאצילים, כי אם, שלא נכון הדבר לגשת אל הידיעות התלויות בחושים, והשייכות לעולם המעשה, על ידי חקירות מופשטות והשערות רוחניות. על כן כל האנשים אשר חלקם בחכמה הוא החלק המוחשי, צריכים הם להתרחק במחקר זה מכל השערה רוחנית, ולשום פניהם אל החיפוש המחקרי. אבל עצמיות הרוחניות בעצמותה, על דבר האלהות, והנפש מצד רוחניותה, על דבר המוסר והצדק, וכל התכונות הרוחניות, שבהם אפשר להצליח דוקא על ידי שיקוע רוחני, אלה הענינים, גם אחרי כל ההצלחה של החוקרים היותר חדשים, עומדים הם בעינם, וכל המוצאים את עצמם מוכנים להם צריכים להתיחד בעיונים הללו, כדי להביא אור וחיים בעולם.	צריך להבחין בין עולם המדע החושני העוסק במעשה, לבין העולם הפילוסופי העוסק בחקר האלוהות והנפש.
62	מהמקורות הראשיים של דורות קדומים, נשאב את החזיונות הרוחניים שהם צריכים בעז טהרתם להתגלות בנפשנו, ודוקא מהעתים שהחיים היו פשוטים ובריאים, בהם היה התוכן הרוחני מתנוצץ בנשמותיהם של יחידי הסגולה במילוי וטוהר נשגב. בימי ההשכלה, ביחוד המעשית והחברתית, נתפזר הכח הרוחני של האדם כלפי חוץ, כלפי העבודות הטכניות, וסגנונות החיצוניים של החיים, ובזה נחלש הרבה הכח לקלוט את הצד הפנימי של החיים, שאנו צריכים להעזר על ידי הירושה הגדולה אשר נשארה לנו מימי עולם, תורת ד' בכל הקיפה.	ההשכלה המעשית והחברתית גרמו לאנושות לפזר את כוחותיה החוצה, במקום להשקיעם בחיים הפנימיים.
63	כל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות, שכבר העיר עליהן הרמב"ם (כ"ח מג'), לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי, לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה. כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה, נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים, חזקים, ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר. לפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה. ובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאיננו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו, וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה.	אמיתוֹת האמונה הנן נצחיות, וכל השינויים החלים באמונה במהלך הדורות הנם רק באמונות המוכרחות שסביבן.
64	לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות. ההרגשה הפנימית שהיא אדירה בקרבנו, להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור, שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה. האידיאלים המחיים את הכלל, אינם ניכרים כל כך איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים, נשמת החיים מסתלקת. לא נבהל גם כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כל כך, ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית.	עם שהתחיל לעשות היסטוריה, מדרך הטבע יסיים מלאכתו, ודיבורנו ייגאל מגלותו ונוכל להבהיר את דרכנו.
65	החיים המאושרים, בין של יחיד בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם. כל עליה מעשית בפרטי הדייקנות של התנועות, שעל פי המשך ההגיון היותר נשגב ורחב, ההגיון העולה מכל חוגי הצמצום האנושי, הן המשכות של הגשמת האידיאלים המרוממים, והצידוד כלפי התפתחותם ועילוים, כל עליה כזאת גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם בעולם הפנימי של היחיד, ובעולם החיצוני הכללי. ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, אף על פי שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל, הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה על ידי כחות רבים שהיא מוצאת לפניה, מכל מקום אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה. וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך. עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים, ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכן בכבודה בנשמותיהם של בני אדם, הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים, בכל תקפו ועשרו.	הזוהר האידיאלי וההדרכה המעשית הולכים בד בבד, ובהחלש אחד מהם יירמס השני.
66	כל מה שההכרה האידיאלית הולכת ועולה, כך משתרגים ענפיה ביותר. וכל מה שהיא נקמצת ונחשכת, כפי מדה זו הענפים מתקמצים, ואינם יכולים להתפשט. הרחבת הענפים של האידיאליות, אנו מוצאים בגובה העליון, בהאידיאליות האלהית של סדר ההויה. החיים בטהרתם, ברומם, ברוחניותם, במוסרם והשכלתם, עומדים בראש האידיאל. ומתוך הברור המובהק של האידיאל, בהדעה העליונה, בחכמת היצירה, הענפים הם רבים ומסתעפים מאד. צרכי החיים רבים ושונים, וכל סדריהם רחבים הם, ותופסים מקום רחב במציאות, ואין חסר גם הצורך היותר רחוק מלהיות נמצא. וכל זה הוא מפני שעז מאד הוא הכח המכיר, הבא עד תכונת החפץ והיכולת, להוציא אל הפועל את האידיאל הנשגב של החיים. תורת ישראל מצויינת היא בהגשימה את האידיאליות המופשטה בכל סדרי החיים. והסדרים, מתוך שהם תכסיסי האידיאליות, הם גם כן מתרחבים, נושאים ענף ופרי, והכל הוא משוקה מטל החיים של שורש האידיאליות, שהוא ינצח את כל מה שהוא עומד לנגדו, וכל מה שרוצה למעט את כח התפשטותו. ניצוץ קטן בכמותו נראה לפעמים האידיאל, אבל גבוה, רחב לאין קץ, ועמוק ממעמקי תהום, הוא באיכותו. נמצינו למדים, שהאידיאלים צריכים להיות עבודים בעצמותם, וביחש שבינם לבין ענפיהם הרבים, האידיאלים הנראים מקומצים בתור נקודה אחת קטנה, מפני שלפעמים משפט קטן ורגיל יכלול רכוש אידיאלי מרובה מאד, וצריכים אנו לבאר את העושר הכמוס בו, וביותר מזה צריך להעבד היותר שבין עצמותם של האידיאלים לענפיהם המעשיים.	האידיאלים מתפשטים בכל ענפי החיים, ומכך נובעת התפשטות התורה בכל סדרי החיים.
67	לפי אותו הערך שההכרה האידיאלית וחוסן הרוחני מתגבר בלב, כן היחש שבין התוצאות המעשיות להרעיונות הכלליים מתקשר בקשר יותר אמיץ. ונימין כאלה שאינם יכולים לקשר כלל ענין לענין כשהרוח האידיאלי חסר ממקורו, מספיקים הם לקשר בקשר אמיץ וחי המון מעשים, בדייקנות עליונה, לרוח אידיאלי מקורי. והתמימות המעשית, מאוזרת בגבורה והוד נורא, הולכת וכובשת לה את נתיבות החיים. כל פרצה מעשית, מסובבת היא בעקרה מכהות האור של האידיאליות הכללית, שחדל לפי מיעוט האורה כח החיים הפנימי לעשות את פעולתו, והקשר החזק שבין הרוח והמעשים מתרופף, עד שנהפך לרועץ, ולבחילה במעשים שהם תוצאותיה של האידיאליות הנשאה, דוקא מטעמה של הנטיה לאידיאליות עצמה. ומתבאר בזה החזון הרגיל שאנו פוגשים במתנשאים למרומי רוח מוסרי ברעיון, המעפילים להרס כל מבצר מעשי מדוייק וחוקי, שבאמת ההתנשאות הרוחנית איננה נטיה אידיאלית בריאה ומקורית, אלא כהות האורה החיה במקורות הנשמה לפי טבעה, וירידתה הפנימית, המגדלת את הסגנון החיצוני בעושר מילים נפוחים, ורעיונות מלאי התפעלות והתרגשות חולנית, המגדלת את הכמות האידיאלית על החשבון של איכותה היסודית. והרפואה לחולשה זו איננה דבר אחר כי אם הגדלת ההכרה האידיאלית בעוצם טהרתה, על ידי העמקה והרחבה ברוח מקורי היותר נעלה, שאז מתגלה רוח גבורתה וכחה הפועל, המנצח את החולשה המעשית, ומשיב להאידיאלים את כל הוד עוזם.	ככל שתגדל ההכרה, יתקשר העולם המעשי במקורותיו הרוחניים, ויגבר העומק האיכותי על השטחיות המתנגדת לדייקנות המעשית.
68	האמונות המוכרחות הן הסתעפיות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהן אמיתיות מוחלטות. יסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן, הוא בכח הציור, בחוש האסתתי. מתלבשות הן בשפה, במליצה, ובהגשמת המעשה, המגביל בחוג המעשה אל האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית. מקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה, במקור החיים וההויה הכללית והפרטית. כשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם. ולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת. אמונת האמת מעלה אותה אמנם בתור בסיס מעשי לכבודה, וכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית, מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה. וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת, וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת אֹמן.	האמונות המוכרחות הן התלבשות והצטיירות של הנקודה הפנימית של האמונה, והן נזקקות זו לזו ככלי ואור.
69	הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא, רק הוא, מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת רוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו, בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.	רק שאיפה לגדלות, מתאימה לגבורת החיים המתגלה בימינו.
70	אנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו. התפילין הם משכללים את ציורנו, יש להם סגולה לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם. האותיות פועלות את פעולתן על החקיקה הנפשית. התמצית הרוחני הפנימי, שהיא תכלית הדברים של הפרשיות הללו, בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונת החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית. ודוקא על ידי הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי, והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולתו הפרטית. יסוד גדול הוא בחינוכה של האומה הישראלית, חקיקת רוחה על פי מצבה המיוחד. המאכלים, מאכלים שלה, מתאימים הם לרוחה פנימה. האסורים לה, מטשטשים הם את הרוח. אין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים. איננו נזקק כל כך לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה. דבר זה מיוחד לישראל. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב, מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מתטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית, והיחידים הללו נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה, בעומק הרגשותיה, איננו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת. אין ליחיד שבישראל נשמה כי אם לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ. הוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חק ודין.	צריכים לגלות את פעולתן של המצוות ושל העבירות, כגון – תפילין ומאכלות אסורות.
71	מתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, נקח מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כל כך לנו ולעולם כולו. נבאר את חזיונותינו הפנימיים, את עומק קורת נפשנו בדבקות בד', דוקא כשאנו מציירים, קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל. הכוונה הזאת, נבאר כמה היא משקטת את רוחנו, כמה היא נותנת נופש לנשמתנו, ומכשרת אותנו אל החיים הטהורים, שיש בהם גם חיל וחוסן, גם קדושה וטהרה. המוסר איננו מתרכז רק במעשים טובים לבד, הטובים רק במובנם החברותי. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב. רוח קודש זה, אינו נמצא לנו כי אם בתוכן הדבקות האלהית, הבאה לנו מתוך אמונת ישראל, המעשית והעיונית. אנו מוכרחים הכרח רוחני, פנימי, מוסרי, להיות מובלעים בתוך האומה, אומתנו, האומה שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, שאנו חשים בקרב רוחנו פנימה, אנו מרגישים, כשאנו עומדים במצב טהור זה. אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה. אנו אוהבים את התורה, את המצות, את חוקי ד' ומשפטיו על ישראל. הדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, הולכת היא רטובה מטל של חזיונות נעלים ושל הרגשות נעימות. יש לנו אהבה, יש לנו מה לאהוב, מה לכבד, מה לקוות, במה למלא את תוכן החיים. מלאים אנו כל, מלאים דבר, דבר שיש לו עמנו שייכות עצמית, פנימית, כבירה ונצחית. אנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אחר כך להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה על פני מרחב כל, אבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתים שלנו, לחיינו פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים.	אמונת ישראל באה מתוך הציור הפנימי שלהם במוסר, ובתורה ובמצוות המיוחדים להם.
72	שמעו אלי עמי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי. מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם, רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי. בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן שהוא קרוי חיים. מבלעדיכם אין לי כלום. כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם, אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ. אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת, כל האהבות הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי, הכל אצורות הן באהבתכם, באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים. כל אחד מכם, כל נשמה בודדת שמכלל כולכם, הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים. אתם, נותנים אתם לי תוכן לחיים, לעבודה, לתורה, לתפילה, לשירה לתקוה. דרך הצינור של הוייתכם אני חש את הכל, אני אוהב את הכל. על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים, והיא מתחוורת לי, מתבררת אצלי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני. עמכם, עמי, אומתי, אמי, מקור חיי, עמכם אני מעופף למרחבי עולם. עם נצחכם אני חי חיי נצח, עם פארכם אני מלא הוד ותפארת, עם ענותכם אני מלא מכאובות, עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות, עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה. אוצר חיים הוא לי כל קצב, כל חק, של מעמד רגליכם. ארצכם, ארץ תקותכם, קודש היא לי, שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים, כרמלה ושרונה מקור התקוה, מקור הברכה, מקור ששון החיים, שיתה ושמירה עוטים לפני הוד ויפעת עד.	אהבת כל אחד מישראל, השמחה בשמחתו והצער בצערו, הם הצינור לאהבת הכל ולאהבת ה'.
73	אני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב, איננו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה. ואני אוהב, ואני אומר, אני אוהב את האלהים. שוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה בהנשא נשמתו למעלה למעלה. איני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור אל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה החודרת לתוך העינים. נולדים לנו בנשמותינו אורות אלהיים, אלהים רבים להשקפת רוחנו, אל אחד אמת, ולפני אחד, בעומק אמתו. אלהים מתגלה, שולט בנו, כובש את כל רוחנו, רוח כל היקום. כל מקום שיש רעיון, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים, רוחניים, מולך אור אלהי, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר ומפאר, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה. מולך ומת. הממלכה קצובה כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה. לפעמים מתגבר האור, רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת, שהוא לעצמו יותר עזיז בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה. אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם, משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה. בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון. חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו. בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ, ניצוץ של ניצוץ, דק, ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות עולמים מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד, אור זיו הדר פני אל.	אהבת ה' אינה יכולה להתמלא בכלי ההוויה, ורק ניצוצות שנשארו אפשר לקלוט.
74	בכלל, האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית, במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל לההשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים, היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים על ידי הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים, ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.	האמונה היא שירת החיים, החודרת לפנימיות הנפש יותר מהפרוזה של חיי החול.
75	כשאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו, לא לפי מדת השכל, הצדק והיושר, לבדם, כי אם כפי אותה המדה שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר על ידי מעשים בחיריים בלתי הגונים, שלו ושל כללות האדם, מושך אותם. מדה זו נוהגת באדם ובעולם. ההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן. ומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו והשפלתו, שכלולו וקלקולו, הוא הנושא היותר חשוב לטובי החושבים וההוגים המעמיקים. מגביר אדם את רוחו לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה, מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה. החשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה, בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה מתכונת הזמן שאנו רגילים בו. הסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא, במדה של תכונת האדם ברוחו ונפשו, על דבר ההויה כולה. מונה היא את הכחות שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו. מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם ובכל מסיבותיהם, ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה, על העולמות כולם, על עולמי עד. וההבטה הזאת, כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה, היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש, במלא מובנם. אשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה על כל המעשים, וכל העולם כולו כדאי הוא לו.	נפש האדם והעולם ערוכים זה כנגד זה וכלולים זה בזה, ומכאן באה השפעתם ההדדית והיכולת להתבונן וללמוד מזה על זה.
76	משתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות, נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות. וכל אלה פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות רבים, ומעוותות את הדרכים. המגינים על הדעות, ביחוד של היהדות, מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם, והדבר מסופק מאד אם יעלה בידם החפץ להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים. אבל הסתכלות יותר חודרת צריכים אנו למאורע כזה, הסתכלות כללית ומקפת, ועם זה פרטית וחודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותוכני הרעיונות האמוניים שבעולם. בכל יש ניצוץ אור. הנטיה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו. עותה אמנם הרשעה והבערות האנושית את הדרכים. אותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שאי אפשר לנו לבטאו, איננו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא, גם לא של שום רעיון, גנוז הוא, חבוי הוא, במעמקי הקליפות היותר גסות. הולך העולם ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והניסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות, הטעיות הולכות ומתמעטות, הסיבוכים של הדמיון הגס הולכים ומתפרקים. נשאר בחובו, בעוצם תקפו, עז הרוח הפנימי, הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות. וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזוהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך כל חגוי ארצות מאפליות. על כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור המפוזרים בין כל האמונות השונות, שהן כולן נובעות ממעין החי היחיד, שעקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי, שמעמידה לעד, ושלעד לא ימעד. לזאת, תחת לדחות את כל התוכן של הארג המחשבי שהניצוצות הקטנות של הטוב מתחילות להתנוצץ ממנו, ושהם בעצמם מצודדות נפשות ללכת אל עמקי התהום, ששם עוד החושך שולט בעוצם גבורתו, שזה לא יצלח, עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרוחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל, ואיך שכל ניצוץ שהוא טוב שבעולם אחר מתגלה הוא, נובע הוא ממקורו, ומתחבר אליו בחיבור טבעי. אז מכל הניצוצות המתגלים מחדש, יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה, יביטו אליה ונהרו, ולא ילכו לרעות בשדי אחר, גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו.	הכפירה והדעות הזרות הן ניצוצות של שאיפת טוב החבויות בקליפות גסות, וצריך לבררן.
77	כשהאדם מסתכל בעצמו, ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים, את כחות החיים שלו ושל המציאות כולו, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו.	התבוננות בטוב ה' שבמציאות, ובאור ה' שבהוויה, מעוררת את כמיהת האדם אליהם.
78	הכח המתפשט בעולם, העוסק בפעולות שכליות, מדותיות ומעשיות, כשהוא מתרחק הרבה ממקורו העליון, נעשה עלוב, חשוך, ופעולותיו נעשות לקוייות. בנפשו של אדם גם כן זו היא המדה הנוהגת. כשמשיבים אל המקור את הכח, אל רוממות האצילות, הוא נעשה זך, טהור, מואר וחזק. כשהכח העליון צריך לחדש פעולות יותר בהירות, מאסף אליו את כחותיו שנשפלו, מתגדל על ידי אוסף זה הכח המקורי, ומחולל דברים חדשים.	כמו בעולם כך באדם, ככל שמשיבים את כוחות הנפש למקורם – הם מיטהרים ומתחזקים.
79	המצות בונות הן את הנשמה, בין נשמת היחיד, בין נשמת הציבור. השירה האלהית משוטטת ומרחפת על פני המצות, וחודרת בתוכיותן. הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלהים, בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלוה עם כל מצוה בצורה פרטית המיוחדת לה. הצורה המיוחדת ההיא מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצוה, ולפי הערך של הדבקות הנשמתית אל האור העליון שבמצוה, וכן הנשמה מתגדלת, וכחה מתרבה.	המצוות בונות את נשמת היחיד והכלל, על-ידי קישורן את האדם לשירת האלוהות שבהן.
80	באין מטרה לגבורת החיים, תלך הלך ונמוג, חילה ימעט וישח, והיא תתנונה, ותצעד אל הבליה הנכונה לפניה במורד. וגבורת החיים המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקיימים, נלחמים ומנצחים.	בלא מטרה לגבורת החיים, היא תלך ותתנוון.
81	העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה. ומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו, עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים, מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו עד רם ונשא. כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב, הוא נתפס בפנימיות חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל. ובעלייתו הוא, מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם. עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.	בעל העין הפקוחה, מקשר את פנימיות חייו לכל ההוויה בכל מעשה שעושה ובכל אכילה שאוכל, ומעלה אותה עמו.
82	מלאה היא ההויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו. האדם הוא תמצית מלא, שההויה כולה משתקפת בו. פונה הוא האדם במבטו, בנטיית דעתו, אל האור, הסדר, התיקון שבההויה – הרי הוא בעצמו מואר, מסודר ומתוקן, ומוסיף עוד בכחו אור, סידור ותיקון בההויה כולה, בתור גורם יסודי וחלק עצמי ממנה, שאינו עומד לעצמו, כי אם פועל ומתפעל מכללה. פונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול, לתוהו – הרי הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול, ומוסיף את הקלקולים הללו, באופן נערך, בההויה כולה. הנטיות הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העקרים שלהם הם הרצון, והמעשה שעמו, איזה עובדא שתהיה המשלמת את הרצון, חמרית או רוחנית, בחביוני המסתרים. מסתכל האדם לפעמים בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא וכל מרורות הרשעה, מהם יוצאים. הכח המתפשט במציאות, המתגלם ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחש גדול. רע מנעוריו הוא יצר לב האדם, לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו, יבלבלו ויחשיכו. ומין הונאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה. והרשעה עושה לה כנפים, ומתגדלת בלב, במעמקי הנשמה ובמעמקי המציאות. הכישופים, וכל זוהמת מפעלם, הנם פרי העמקה זו, שמקורה הוא הרע שבמציאות, המכוון לעומת יצר לבו של האדם הרע, המתיחש זה אל זה על ידי יחושים שונים, שההעמקה של הרע במציאות מוצאת בהם את המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה.	האדם כולל כוחות תוהו ותיקון, וביכולתו להיות מואר ולהאיר, או מוחשך ולהחשיך.
83	האדם, שהוא בפנימיות נטיות גופו ומזגו נוטה לרעה, חית האדם שבקרבו, הרעה, נוטה היא אל ההסתכלות וההתקשרות העצמית אל צד החושך והבלבול והתוהו שבההויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו, ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו, בקרבו וחוצה לו. אבל האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים. עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי. לפי עידון רצון זה, כך ההויה הולכת ומתיצבת נגד עיני רוחו בצדה הבהיר, המסודר והמתוקן, לעומת מצב עולמו הפנימי, ההולך ומתתקן, הולך ומשתכלל. כל כח ששואב האדם אל קרבו מההויה הסובבת, נעשה מוטבע בכחו הפנימי, ומטביע לפי ערך זה בהרחבה את כחו על ההויה הסובבת, העסוקה תמיד לעבד ולתקן, או לבלות ולקלקל. מדי יום ביומו, כשהאדם מרומם את רצונו על ידי עבודת ד' המיוחדת לעולמו הפנימי, היא עבודת התפילה, מאיר הוא בזה את נפשו בקרבו, מעדן הוא את כח הוייתו, לצאת מתוך מחשכי הרע והשממון, אל מאורי הטוב וההתישבות. מחשבתו ורצונו פונה היא מכל ערפלי חושך שלצד הקלקול שבההויה וכל אגפיהם. אחרי אשר הכין רוחו בקרבו, נכון לו לקחת מזון אוצר כח מהמציאות החיצונית, לספח אל כחו. כח זה יוסיף עצמה אל האור, אל האמת, אל צורת האדם המאירה, אל צד הקודש, הדעת הברורה שמשתקפת בתוכן ההויה. אבל אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף כמו שהוא, בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו על פי תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא, הכשפנות, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם, בעודה בזוהמתה, טובעת. ועל זה צוח הכתוב ואומר, לא תאכלו על הדם, שבכלל זה הוא גם כן לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו, לא תנחשו ולא תעוננו.	התפילה מקשרת את רצון האדם עם התיקון והבניין, כדי שלא יימשך אחר כוחות התוהו שבו ושבעולם.
84	כל מהוה, מתקן מה שהוא חוץ ממנו, ביחוד מה שהוא למטה ממנו, מתוך העודף. מתוך השביעה המציאותית של עצמו הוא מהוה. הופעת ההויה הגלויה מתוך הכמוסה, החמרית מתוך הרוחנית, מהתוספת של האורה שלמעלה היא באה. ותוספת זו כלולה היא בכל המרומים היותר עליונים, בכל ההופעות היותר נשגבות. עזיז ומרומם הוא הכח של נטיית צדקת עולמים ליסד המון עולמי עד, ואין קץ לברכות אשר לראש צדיק יסוד עולם.	השפע שמשפיע האדם על העולם, ושמשפיעים העליונים על התחתונים, בא ממילוי ושביעה עצמית.
85	האידיאל המוסרי, לכל פרטיו המעשיים והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי ברום חביונו. המחשבה של האנשים בעלי הרוח, משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר זהו כל התוכן שלה. התוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואיננו תופס מקום לבדו כלל. לא בכונה מדוייקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות, אלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע. הצמצום לכוין את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי בעצם טהרתו. וכל הפרעות נגד המוסר היותר טוב הנהוג בספירה האנושית, הבאות מצד איזה התגברות של מחשבה חפשית נשאה, יונקות הן את לשדן מתשוקת האידיאל השכלי לעלות אל מקומו. אלא שבמקום שהאידיאל השכלי לעולם לא ישלול את הערך של הטוב והרע, לא יאמר על הטוב רע ועל הרע טוב, אלא יתרומם על גביהם, ובכל מגע שיבא לידו ישאר הטוב טוב והרע רע, כל זמן שהוא בצביונו הרע ובגבולו, יבאו המושפעים מהניצוץ הקטן של הזהרורית של מעלה, אשר רק השעת עין מההכרה החודרת, וחלישות של הרצון ביחש להחזקת המעמד של הטוב והרע ביחושם אליהם בדרכי החיים, פעל עליהם לידי חילוף ותמורה, עד שיאמרו על הטוב רע ועל הרע טוב. הארץ נשמטה מתחתם, ובשמים מעל לא ימצאו מעמד.	שורש המוסר של הטוב והרע, נעוץ באידיאל השכלי של האמת והשקר הנעלה ממנו, ופריצת המוסר נובעת מטשטוש הפער ביניהם.
86	כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה, לעשות את חובתו. ולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם בשם ד'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים, בחול כבקודש, בטמא כבטהור.	פיתוח השפה והספרות מאפשר את גילוי הגיוני הנפש הכמוסים, והפיכתם לשפה ברורה לכל העמים.
87	מדרגות השכל הולכות הן מלמטה למעלה. בידוע הוא שגם כל ציורי הדמיון הנם באמת ציורי שכל, אלא שהם כדמות גרעינין שלא נגמרו עדיין בגידולם. אמנם כאשר השכל יתאשר, ויקיף את מהות החיים של האדם, אז יהיו כל הציורים של הדמיון מכל מדרגותיו, ושל השכל כולו, אחוזים זה בזה, כתבנית גוף אורגני, שכל חלקיו הם משולבים זה בזה. אז, כאשר יחל הרעיון לעלות מלמטה למעלה, תהיה תעופתו מצומצמת, כי סוף כל סוף הרושם של הצנימה הקטנותית יפעול עליו שלא לתן לו את העז וההרחבה החפשית. אבל כשילך הרעיון במהלכו מלמעלה למטה, מתעופתו העליונה עד תהומות הדמיון וההרגשים התלויים בו, אז יהיה האור מואר מאד, בשפעת חסד עליון.	השכל התחתון, ההולך מלמטה למעלה, תופס את הדמיון כהשכלה בלתי-בשלה, אבל השכל העליון מכיר באחדותם האורגנית.
88	חסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, עושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצדה כגבר אין אונים. ובזה מונעת היא היראה, אפילו כשהיא יראה אלהית, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, את שכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם. כשהדברים באים למדה זו, כשמדת היראה מתמלאת בתמרורים רבים, עד שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מדאי, כשנשקע בה הרוח יותר מדאי, אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח הפקרות, הבאה להפיג את ארסה של היראה החיצונה. כששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו, מתמלא העולם שכרון, ואבק עולה עד כסא הכבוד. חולשה, קנאות, צביעות ורשעות מרורה מעבר מזה, עזות, תחרות והפקרות ונביקת רוח מעבר מזה, מפילים חללים רבים, וההמון הולך ונמוג, עד אשר יזרח שמש צדקה, והדעה האלהית העליונה תופיע בגבורתה, ותביא מרפא בכנפיה.	היראה החיצונית מביאה לחולשה רוחנית, והכפירה באה להפיג את הארס שבה.
89	מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי, מביא המעצור היותר גדול ברוח האדם בבאו לכלל דעת. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה, שהרבה הרבה מאד אנו צריכים להזהר בה, וביותר חובת הזהירות מתגדלת בתקופת הדעת היותר בהירה. הכפירה, כל תעודתה במציאות היא רק להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים, ושרש כל המחשבות כולן. ומי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה, מוצץ הוא את דבשה, ומחזירה לשורש קדושתה, ומסתכל בהוד הקרח הנורא, כפור שמים.	ציורי הדמיון הילדותיים באלוהות באים משורש עבודה זרה, והכפירה מטהרת אותם.
90	יקרים וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו, ולכל בעלי גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד. אבל תמיד בעת שאנו באים לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בהנתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף. ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים.	על-אף חשיבותם של לבושי הציורים אסור לזוז מהבלתי נתפס.
91	ההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב, ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן המספיק למעמד נפש נשגב, הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש כחקר אלוה בצורתו הרוממה. ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד, אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית או הזיה כפרנית. והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.	החקר בנשגב בלי הכנה מוחשית ומוסרית, גורם להזיות שקר ולכפירה.
92	אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים הרוחניים והחומריים שנגד עיני בשרך ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה, דע את עצמך ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך ושל כל הוגה וחושב, מצא את מקור החיים שבקרבך ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך, העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות. הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה, עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.	"אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה שבכל היקום…" ובאורות שבך, והעלה אותם לשרשם.
93	יושבת היא נשמת אומת עולמים וחושבת את מחשבותיה, אורגת למסכת אחת את כל הגיגי עולמיה. רצוא ושוב כמראה הבזק עוברים לפניה דורות ותקופות, מתחלת היא מראשית חלומות נעוריה, מפרחי אביבה, עוברת על כל עמל חייה, באה עד ימי האחרית, עד ימי הפריחה ההתחלית שאחרי הנבילה הארוכה. רואה היא את קשר מחשבותיה, הגיוני לבבה ומעשיה, והנם סבוכים, אחוזים אלה באלה, ומתעוררת כמשנה לחדש נעוריה על פי תכנית מעשית, עתיקה חדשה, קטנת כמות ורפת כח, אמנם מחוזקת בזרמי איתן של עבר, שוטפים אל אשדות פסגת העתיד, הולכים ומלווים עם זכרונות קדם, עם תכסיסים שרידיים מעבר כביר, המתראים כצמחים זעירים של איזה יער לבנון כביר ונהדר, שאחרי אשר שודדה תפארת ארזיו חובקי מרומים, החלה יונקתו להחליף כח, והנה צצים ציצים רכים, חלושים ודלולים כאזובי קיר, אבל הנה הנם לא אזובים, כי אם ארזי אל, העומדים בראשית תחלת צמיחתם ביער איתנים.	נשמת ישראל טווה את חלומותיה בעת תחייתה, מזכרון פריחתה בעבר עם תקוותיה לעתיד.
94	לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאחז בענינים רבי הכללות והטוהר. אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים, האחוזים במסעדי הדמיון והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש שהיו אחוזים בהם מתרופפים, והאדם נשאר משתומם. עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית בנין יותר נעלה, ויקח גם כן את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.	לפעמים הרעיון נאחז בעניינים כלליים ונוטש את הפרטיים, וצריך לשאוב אור גבוה הכולל גם את ענייני הפרט.
95	מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.	מי שאינו נותן חופש לנפשו ואינו סובל נפילות, לא יבנה לעצמו בניין עצמי אמיתי.
96	כל הקישורים, העליונים והתחתונים, אחוזים הם ביסוד החיים שלנו בבת אחת, כשם שכח השכל והמוסר היותר עליון, עם פעולת החיים היותר חמרית, פועלים עלינו כאחת. ומצד הכללות אין הבדל בין ענין לענין, רק כשאנו מפרטים את הענינים לפרטים, אז אנו מבחינים בין גבוה לנמוך. ויש שאנו צריכים לאחוז בצד הנמוך שלנו, בשביל שלא יאבד ממנו הטוב והקודש התלוי בו.	בהסתכלות כללית אין הבדל בין עליון לתחתון המשלימים זה את זה, ורק כשמפרטים מבחינים בהבדל.
97	אין המדינה האושר היותר עליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.	אושר האדם אינו בא ממדינה חברתית רגילה, אלא רק ממדינה המהווה יסוד להשראת שכינה.
98	הנשמות הגדולות מוכנות הן שיהיה זורח בפנימיותם חזות הכל, מהשאיפה היותר טהורה ורוממה והיותר כללית בהקיפה, עד ההשתלשלות היותר רחוקה וזעירה שבפרטי פעולותיה. חפצה היא שהאור הגדול יהיה מלא כל. וכמה גדול הוא מכאובה כשאי אפשר הדבר שיחדר האור הכללי בישרת שטפו על כל פעלותיה, והיא מוכרחת הרבה פעמים להשתמש באור כהה, אור של תולדה, שהוא גם כן מאיר את המחשכים באיזה מדה, אבל לא באותו שטף האורה שתוכיות הנשמה עורגת היא לו.	הנשמות הגדולות מצטערות על שאינן יכולות להאיר בשטף ישר על כל פעולותיהן, והן מאירות באור כהה של תולדה.
99	השאלה נשאלת, מוצאים איזה תוגה נסתרת בלימוד הגמרא, אף על פי שגם שמחה יש בה. התוגה באה מתוך שבאותה השעה של התעוררות הלב לעבודת רוח, מתעוררים רצונות לשאלות רוח רחבים מאד, שאינם יכולים להיות נגבלים בדברים מעשיים קצובים, והקצב מעיק על זרם רוח זה, ומעציב את הנשמה המרגשת. ומכל מקום קול החיים המפכה בתוך כל ההגבלות והדייקנות הגדולה, שזהו באמת רז של עולם תיקון, הוא משמח גם כן את הלב ומרנין את הרוח.	הצער שבלימוד הגמרא בא מהגבלת הרוח בדברים מעשיים קצובים, והתיקון שבכך משמח את הלב.
100	מדת התוגה אינה מורגשת לכל בשוה, כי אם לפי אותה המדה שהנשמה צמאה לאור רחב בלתי מוגבל. והיגון עומד בחדרי לב, מתהלך ברוח העסוק בתלמודו, רק כפי אותה המדה שלא ימצא הלומד גודל בלבבו לחדור אל רז גדולתו של רוח הבניה, ההולך משאיפות כבירות שאין להם מעשים לפי גדלם, עד שהוא מצטמצם בסדרים נוחים לפי ערכי החיים שבהוה.	הצער שבלימוד גדל ככל שגובר הצימאון לרחבות, והוא פוסק לפי גודל ההכרה בערך תיקון העולם.

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.