title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
סינתסייזר | REDIRECT סינתיסייזר | 2005-01-02T03:13:00 |
וויומינג | REDIRECT ויומינג | 2005-01-02T04:21:16 |
האימפריה העותומנית | REDIRECT האימפריה העות'מאנית | 2005-01-02T04:46:54 |
גלי קול | REDIRECT קול | 2005-01-02T04:58:55 |
אירגון הבריאות העולמי | REDIRECT ארגון הבריאות העולמי | 2005-01-02T07:45:02 |
כוחות ההגנה של יפן | ממוזער|270x270 פיקסלים|מלחים יפניים עומדים על צוללת
כוחות ההגנה של יפן (ביפנית: 自衛隊 – "ג'ייטאי", בתרגום מילולי: "כוחות ההגנה העצמית של יפן", מכונה בראשי התיבות: JSDF, JSF או SDF) הוא הגוף המאגד את הכוחות המזוינים של יפן. כוחות ההגנה, שנוסדו ב-1954, שימשו לאורך השנים בעיקר במשימות של שמירת סטטוס קוו אך בשנים האחרונות, החל מ-2010, לאור המתיחות בין יפן לקוריאה הצפונית וסין, החלו שינויים ומגמות חדשות בארגון הצבאי וכן הרחבה משמעותית של יחידות וציוד.
היסטוריה
התפתחות
עם סיום מלחמת העולם השנייה נותרה יפן ללא כל יכולות צבאיות, אך הורשתה על ידי המפקד העליון של כוחות הברית להקים כוח משטרתי מצומצם כדי לשמור על הסדר הציבורי. בשנת 1950, עם פרוץ מלחמת קוריאה, נשלחו רבים מחיילי כוחות הכיבוש האמריקנים לקוריאה, ויפן נותרה ללא הגנה, והדבר הדגיש את הצורך בהסכם הגנה הדדי עם ארצות הברית. בנוסף, הפגנות רבות בעלות אופי קומוניסטי פרצו במרכזי הערים, וכוח המשטרה הזעום לא היה מסוגל להשתלט על בעיות ביטחון פנים מסוג זה. בשל כך הוקם בחודש יולי 1950 "הכוח המשטרתי הלאומי" שמנה 75,000 שוטרים מצוידים בנשק קל.
הסכם ההגנה ושיתוף הפעולה עליו חתמו יפן וארצות הברית ב-1952 קבע שהכוחות האמריקנים יהיו אחראים לביטחונה של יפן מאיומים חיצוניים, ואילו כוחות יפניים — יבשתיים וימיים כאחד — יישאו באחריות להגנת המדינה מפני איומים פנימיים ויסייעו בעת אסונות טבע. באותה שנה עלה מספר החברים בכוח המשטרתי הלאומי ל-110,000 חיילים, ושמו של הארגון השתנה ל"כוחות ההגנה הלאומית". כוח הגנת החופים, שהוקם במקביל לכוח המשטרתי הלאומי, הפך גם הוא לחלק מכוחות ההגנה הלאומית, והיה לבסיס עליו נבנה הצי היפני המודרני, והגוף המאגד אותם נקרא "המועצה להגנה לאומית."
ב-1 ביולי 1954 שונה שמה של המועצה להגנה הלאומית לסוכנות ההגנה, ושמם של כוחות ההגנה הלאומית שונו לכוחות ההגנה היבשתיים של יפן (צבא יבשה), כוחות ההגנה הימיים של יפן (חיל ים), וכוחות ההגנה האוויריים של יפן (חיל אוויר). גנרל קייזו היאשי התמנה ליושב ראש מועצת המטות המשולבים.
בינואר 1960 נחתם הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן.
על הצבא נאסר לפעול בכל מסגרת כלשהי מחוץ לגבולות יפן, וכן נאסר עליו לפעול מחוץ להגנה על גבולות המדינה. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 פעל הצבא במתכונת מצומצמת. תקציב קטן יחסית הופנה לצורכי ביטחון, והצבא השתמש בציוד פשוט ומיושן.
בתקופה זו התעצמו האיומים החיצוניים לשיא. הצי הסובייטי הפעיל כמאה אוניות מלחמה וכמאה וארבעים צוללות באזור, והאיים היפניים נכנסו לטווח הפעילות של מפציצי הטופולב. יפן חששה יותר מהתמיכה הצבאית הסובייטית בסין ובקוריאה הצפונית, שתי מדינות שהציבו איום ממשי של פגיעה או אפילו פלישה ליפן. הנתונים הגאוגרפיים של יפן, כ-15,000 קילומטר של חופים והיעדר מרחב תמרון יבשתי, מציבים שורה ארוכה של בעיות בתחום ההגנה מפני פלישה קרקעית. נקודת חולשה אסטרטגית נוספת היא התלות המוחלטת של יפן בנתיבי הסחר הימיים מהמזרח התיכון אשר באמצעותם זורמת האנרגיה המניעה את הכלכלה.
בשנת 1976 החלה יפן לשפר את היכולת הצבאית שלה. צעדים אלה התאפשרו לאחר שהרגשות הפציפיסטיים אשר התעוררו לאחר מלחמת העולם השנייה שככו והאוכלוסייה הפסיקה להתייחס לצבא בעוינות. תחת לחץ של מדינות המערב, אשר דרשו מיפן מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, צמח התקציב הביטחוני לרמה של אחוז וארבע מאיות מהתוצר הלאומי השנתי.
אף על פי שסעיף 9 לחוקת יפן אינו אוסר במפורש ייצור נשק גרעיני, יפן הכריזה שהיא נחושה שלא לייצר או לרכוש נשק כזה. החוק הבסיסי לאנרגיה אטומית מ-1956 הגביל מחקר, פיתוח ושימוש באנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות בלבד, ובאותה שנה אימצה ממשלת יפן את מדיניות שלושת הלאו-ים הגרעיניים: יפן לא תייצר נשק גרעיני, לא תחזיק ברשותה נשק גרעיני, ולא תאפשר הכנסת נשק גרעיני לשטחה. ב-1976 אשררה יפן את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וחזרה על עמדה בנוגע לנשק גרעיני בשטחה. למרות זאת, בשל יכולותיה הטכנולוגיות הגבוהות, ובשל השימוש הנרחב באנרגיה גרעינית בתחנות כוח גרעיניות במדינה נחשבת יפן לבעלת יכולות גרעיניות, כלומר יש ביכולתה לייצר נשק גרעיני תוך זמן קצר.
ב-2006 העבירה ממשלת יפן חוק שהפך את סוכנות ההגנה ממשרד הכפוף לממשלה למשרד ההגנה של יפן.
מבנה הצבא
ראש ממשלת יפן הוא המפקד העליון של כוחות ההגנה, ולאחריו עוברת הסמכות הצבאית לשר הביטחון. ראש המטות המשולבים, וכן ראשי המטות עצמם מייעצים לראש הממשלה ולשר הביטחון. ראש המטות המשולבים הוא גנרל או אדמירל, והוא בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בכוחות ההגנה של יפן, ובעל הסמכות הביצועית העליונה על כל כוחות ההגנה. בעת מלחמה הפיקוד העליון של הצבא עובר לידי ראש המטות המשולבים, אך הוא נותר מחויב למדיניות שתתווה הממשלה האזרחית.
כוחות היבשה
בזרוע היבשה משרתים כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. כוח היבשה מחולק לחמישה פיקודים הנפרשים לאורך המדינה. המשימה העיקרית של כוחות אלו היא ביצוע קרב נסיגה והשהיה במקרה של פלישה יבשתית עד להגעת הכוחות האמריקניים. בשגרה משתתפים הכוחות במתן סיוע וחילוץ במקרים של רעידות אדמה ושיטפונות. מאחר שהכוחות סובלים מחוסר שטחי אימון, וכן מהגבלים חמורים על יצירת רעש בזמן שימוש בתחמושת חיה, מוכנות כוחות היבשה אינה נחשבת לגבוהה במיוחד.
הכוח הימי
כוח האדם של הצי מונה כ-40,000 חיילים. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. משימתו העיקרית של הצי היא לוחמה נגד צוללות בפרט וכוח ימי פולש בכלל. היות שכל מערכות הצי בנויות למטרה זו, נשארים הכוחות חשופים למהלומה אווירית. לצי אין נושאות מטוסים שאינן נחשבות נשק הגנתי. מפאת התעבורה הימית העצומה מסביב למדינה, וכן עקב תעשיית הדיג המפותחת, הצי מוגבל בשטחי אימונים, עובדה המשפיעה על מוכנותו. גם כאן נסמכת יפן על עוצמת הצי השביעי של ארצות הברית להגנתה.
בשנת 2015 נכנסה לשירות נושאת מסוקים JS Izumo, ספינה צבאית הגדולה ביותר שנבנתה ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה.
הכוח האווירי
בכוח זה משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים, ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (איוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב. עדיין, היות שרוב הכוח בנוי על מטוסי יירוט, קיימת בעיה ממשית לחיל האוויר לסייע לכוחות היבשה והים בתקיפת מטרות יבשתיות או ימיות.
פעילות
תחת מנדט האומות המאוחדות שלחה יפן ב-1992 חיילים לקמבודיה כמשגיחים על הבחירות החופשיות הראשונות במדינה.
יפן מחזיקה יחידות לוגיסטיקה במסגרת כוח אונדו"ף המפקח על אזור ההפרדה בין ישראל לסוריה ברמת הגולן.
כוחות יפניים שוגרו גם כצוותי סיוע לטיפול באסונות בינלאומיים, עם פריסות ברואנדה (1994), הונדורס (1998), טורקיה (1999), מערב טימור (1999-2000), אפגניסטן (2001), עיראק (2003-2004), איראן (2003 –2004), תאילנד (2004–2005), אינדונזיה (2005, 2006, 2009), רוסיה (2005), פקיסטן (2005, 2010), האיטי (2010), ניו זילנד (2011).
בשנת 2003, הכוח היפני הצטרף למשלחת שמירת השלום בקמבודיה.
בשנת 2004 שלחה יפן כוחות צבא לעיראק במסגרת הקואליציה המונהגת על ידי ארצות הברית, ללא החלטה של האו"ם. הצעד עורר התנגדות עזה ביפן, בהיותו מעורבות ראשונה של חיילים יפנים בסכסוך מחוץ לארצם מאז מלחמת העולם. הכוח מנה כ-600 חיילים ופעל בדרום המדינה, במשימות של שיקום מתקנים אזרחיים שנפגעו במלחמה. ב-2006 נסוגו החיילים היפנים מעיראק.
בתחילת יולי 2014 החליט ראש הממשלה שינזו אבה והקבינט להסיר את האיסור שחל מאז ימי מלחמת העולם השנייה על חיילים יפנים להשתתף בפעילות מחוץ לגבולות יפן, כדי לחזק את העמדה היפנית לאור אגרסיביות גדלה במדיניות הסינית ותוכנית הנשק האטומי של קוריאה הצפונית.
בשנת 2023 פרסם שר ההגנה של יפן, המאדה יאסוקאזו, את תוכנית ההגנה של יפן החל משנת 2024, הכוללת התעצמות צבאית משמעותית, שלא נראתה מאז מלחמת העולם השנייה.
גלריה
כוחות הגנה היבשתית
כוחות ההגנה הימית
קישורים חיצוניים
מבנה הצבא הקיסרי ופעולותיו במלחמת העולם השנייה
אתר המוקדש לצי הקיסרי
נתונים כללים וציוד של צבא ההגנה העצמית
אתר רשמי של סוכנות ההגנה היפנית
Trends in world military expenditure, 2012, Stockhom International Peace Research Institute.
הערות שוליים
*
*
יפן
יפן | 2024-09-02T18:31:19 |
מלחמת אוקטובר | REDIRECT מלחמת יום הכיפורים | 2005-01-02T08:34:10 |
מלחמת רמדאן | REDIRECT מלחמת יום הכיפורים | 2005-01-02T08:34:32 |
המנון מצרים | ארצי, ארצי, ארצי (בערבית: بلادي بلادي بلادي; תעתיק: בילאדי בילאדי בילאדי) הוא ההמנון הלאומי של מצרים. ההמנון נכתב על ידי והולחן על ידי סייד דרוויש. הוא אומץ רשמית בשנת 1979.
היסטוריה
ההמנון הראשון שנכתב במצרים נכתב בשנת 1869 על ידי ג'וזפה פוגיולי, חצוצרן בתזמורת של ג'וזפה ורדי, והיה נגן בצבא המצרי. שליט מצרים, אסמאעיל פאשא, שמע את המנגינה שחיבר פוגיולי לצורך מצעדים צבאיים, וקבע כי הוא יהיה ההמנון הלאומי. ההמנון, ששמו "סאלאם אפנדיה" ומכונה גם "מארש הח'דיב" היה אינסטרומנטלי, היה בשימוש משנת 1869 עד 1952. הלחן של השיר משמש כיום כמנגינה של הוצאת ספר התורה בבתי הכנסת הספרדיים בישראל.
לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952 וסיום המלוכה במצרים, אומץ השיר "המנון החירות" (نشيد الحرية) כהמנון הלאומי. שיר זה נכתב על ידי כאמל א-שנאוי והולחן על ידי מוחמד עבד אל-והאב. בחלק מבתיו של שיר זה נעשה שימוש בהמנון הרפובליקה הערבית המאוחדת, ועד היום מנגינתו משמשת כנעימת מהדורת החדשות של רדיו קול ערב בקהיר.
בשנת 1960 הוחלף "המנון החירות" בשירה של אום כולתום, "באמת עבר זמן, הו נשקי" (والله زمان يا سلاحى), אשר נכתב על ידי סלאח גאהין והולחן על ידי כמאל א-טוויל. השיר צבר פופולריות בשנת 1956 לאחר מלחמת סיני וגם רגע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ובשל פופולריות זו הפך להמנון. השיר שימש כהמנון הלאומי של עיראק בין השנים 1965–1981.
בשנת 1979 אומץ ההמנון הנוכחי "ארצי, ארצי, ארצי" כהמנון הלאומי. שיר זה נכתב בהשראת אחד מנאומיו המפורסמים של מוסטפא כאמל, מנהיג מצרי ומייסד המפלגה הלאומית במצרים, בשנת 1907. כיום מושר רק הבית הראשון של ההמנון.
כשיר לאומי פלסטיני
השיר זוכה לפופולריות בקרב ערביי ארץ ישראל, כשיר לאומי. במהלך אירועי ספטמבר השחור (1970), נוגן השיר עשרות פעמים ביום בתחנות הרדיו של אש"ף. הוא נוגן במעמד הכרזת מדינת פלסטין ב-1988 באלג'יריה. למעשה השיר כל-כך מזוהה עם אש"ף, עד שנהוג לחשוב שמדובר בהמנון הפלסטיני או בהמנון אש"ף.
מילות ההמנון
ערבית תעתיק עברי תרגום לעבריתبلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
مصر يا أم البلاد أنت غايتي والمراد
وعلى كل العباد كم لنيلك من أيادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
مصر أنت أغلى درة فوق جبين الدهر غرة
يا بلادي عيشي حرّة واسلمي رغم الأعادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
مصر يا أرض النعيم سدت بالمـجد القديم
مقصدي دفع الغريم وعلى الله اعتمـادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
مصر أولادك كرام أوفياء يرعوا الزمام
سوف تحظى بالمرام باتحــادهم واتحادى
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤادي
بلادي بلادي بلادي لكِ حبي و فؤاديבִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
מִצְר יַא אֻםֻ (א)לְבִּלַאדִ אַנְתִ עַ'איַתִי וַּ(א)לְמֻרַאדִ
וַּעַלַא כֻּלִּ (א)לְעִבַּאדִ כַּם לִנִילִכִּ מִן אַיַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
מִצְר אַנְתִ אַעְ'לַא דֻרַּה פַוְּקַ גַ'בִּיןִ (אל)דַּהְרִ עֻ'רַּה
יַא בִּלַאדִי עִישִׁי חֻרַּה וַּ(א)סְלַמִי רַעְ'םַ (א)לְאַעַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
מִצְר יַא אַרְץֻ' (אל)נַּעִים סֻדְתִ בִּ(א)לְמַגְ'דִ (א)לְקַדִים
מַקְצִדִי דַפְעֻ (א)לְעַ'רִים וַּעַלַא (אל)לַּהִ (א)עְתִמַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
מִצְר אַוְּלַאדִכִּ כִּרַאם אַוְּפִיַאא יַרְעוּא (אל)זִּמַאם
סַוְּףַ תַחְטַ'א בִּ(א)לְמַרַאם בִּ(א)תִּחַאדִהִם וַּ(א)תִּחַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִי
בִּלַאדִי בִּלַאדִי בִּלַאדִי לַכִּ חֻבִּי וַּפֻאַאדִיארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
מצרים! הו אם כל הארצות, את תכליתי ושאיפתי,
ומעל כל בני האדם מה רבות הן ידי הנילוס
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
מצרים! את הפנינה היקרה ביותר, מעל מצח הזמן את המיטב!
הו ארצי, חֲיי חופשייה, והיי בטוחה על אף האויבים!
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
מצרים, הו אדמת הנעימים, שלטת בתפארת העתיקה
כוונתי להדוף את היריבים ועל האל אני סומך
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
מצרים! אצילים הם בנייך, נאמנים, שולטים במושכות.
יזכו במבוקש בהתאחדותם ובאיחודי.
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ארצי, ארצי, ארצי לך אהבתי ולבי
ראו גם
קישורים חיצוניים
ההמנון בקובץ WAV
המילים, בערבית
שיר ההמנון
מנגינת ההמנון
הערות שוליים
מצרים
קטגוריה:מצרים: סמלים לאומיים
קטגוריה:מוזיקה מצרית | 2024-04-27T14:12:38 |
אינטגרל לא מסויים | REDIRECT אינטגרל#האינטגרל הלא מסוים. | 2005-01-02T10:10:36 |
המשפט היסודי של החשבון האינפיניטסימלי | REDIRECT המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי | 2005-01-02T10:11:18 |
האינטגרל הלא מסוים | REDIRECT אינטגרל#האינטגרל הלא מסוים. | 2005-01-02T10:32:40 |
דאגלאס מקארתור | REDIRECT דאגלס מקארתור | 2005-01-02T10:55:01 |
אדוארד הראשון מלך וסקס | REDIRECT אדוארד הזקן | 2005-09-02T19:35:40 |
אלי הכאוס | REDIRECTוורהאמר 40,000 | 2005-01-06T20:55:26 |
מונה-ליזה | redirect מונה ליזה | 2005-01-02T20:05:42 |
פיקומטר | ממוזער|שמאל|250px|איור מופשט של אטום הליום, בעל רדיוס מחושב של 62 פיקומטרים
פיקומטר (לפי הלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות מסומן באותיות pm) היא יחידת מידה בה נעשה שימוש בשיטה המטרית. הפיקומטר מהווה אחד חלקי 10 בחזקת 12 של המטר, כלומר אחד חלקי טריליון של המטר, שהוא יחידת הבסיס למדידת מרחקים לפי השיטה המטרית.
הפיקומטר מהגדרתו מהווה אלפית של הנאנומטר, אחד חלקי מיליון של המיקרומטר (מיקרון), ושמותיו הנוספים הם מיקרומיקרון, סטיגמה או ביקרון. בעבר הפיקומטר סומל באותיות µµ. כמו כן, פיקומטר אחד מהווה אחד חלקי מאה של אנגסטרום, שהיא יחידת אורך בה נעשה שימוש בעולם הכימיה ומדידת אורכי גל בעולם האופטיקה.
שימוש
בפיקומטר, בגין היותו יחידת מידה זעירה וקטנה, נעשה שימוש בפיזיקת חלקיקים, במכניקת הקוונטים, בכימיה ובעולם האקוסטיקה. קוטרם של אטומים שונים נע בין 62 ל-520 פיקומטרים, ואורכו של קשר קוולנטי בין שני אטומי פחמן מוערך ב-154 פיקומטרים. כמו כן נעשה שימוש ביחידת מידה זו למדידת גודלם או מהירות תנועתם של חלקיקים תת-אטומיים כגון האדרון, פרמיון וכן של תרכובות ותערובות כימיות שונות.
קטגוריה:יחידות מידה: אורך | 2024-08-17T08:25:13 |
מדינת משטרה | ממוזער|תמונה ששומה על ידי אקטיביסטים באוקראינה בקמפיין הקורא להפסקת אלימות משטרתית ומדינת משטרה
מדינת משטרה היא מדינה שבה השלטון מקיים שליטה קפדנית על תושביה, בעיקר על ידי ביטול זכויות האדם ולעיתים קרובות גם בעזרת משטרה חשאית. השלטון במדינת משטרה הוא מטבעו אנטי-דמוקרטי, ולעיתים דומה למשטר צבאי.
עד לפני נפילת חומת ברלין, דוגמה קלאסית למדינת משטרה מודרנית הייתה מזרח גרמניה. המשטרה החשאית, ה-"שטאזי", קיימה פיקוח הדוק על אזרחי מזרח גרמניה, עד לנקודה שבה למעשה בכל בניין מגורים, מקום תעסוקה או מקום בילוי היה לפחות מודיע משטרתי אחד.
גם האומנות הנציחה דוגמאות רבות למדינות משטרה, הדוגמה הבולטת היא ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, המתאר משטר טוטליטרי שמשתמש בתירוץ של מלחמה בלתי פוסקת כדי להתיר שיטור ומצלמות אבטחה כדי לפקח על האוכלוסייה הכללית.
היסטוריה
על פי המילון האנגלי של אוקספורד, הביטוי "Police State" שומש ב-1851 כאשר נעשה בו שימוש בהתייחס לשימוש במשטרה לאומית לשמירת הסדר באימפריה האוסטרית. המונח הגרמני "פוליציישטאט" נכנס לשימוש באנגלית בשנות השלושים בהתייחס לממשלות טוטליטריות שהחלו לצוץ באירופה.
מכיוון שיש נקודות מבט פוליטיות שונות באשר לאיזון ראוי בין חופש הפרט לביטחון לאומי, אין סטנדרטים אובייקטיביים המגדירים מדינת משטרה. ניתן לראות במושג זה איזון או קנה מידה. לאורך הספקטרום הזה, כל חוק שיש בו כדי להסיר את החירות נתפס כמי שעובר לקראת מדינת משטרה ואילו כל חוק המגביל את הפיקוח הממשלתי על האוכלוסייה נתפס כמי שעובר לקראת מדינה חופשית.
מדינת משטרה אלקטרונית היא מדינה שבה הממשלה משתמשת באגרסיביות בטכנולוגיות אלקטרוניות כדי להקליט, לארגן, לחפש ולהפיץ עדויות משפטיות נגד אזרחיה.
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-02-17T21:22:18 |
2004 בפוליטיקה | 1 במאי – האיחוד האירופי מתרחב בעשר מדינות נוספות: אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה וקפריסין.
28 ביוני – האמריקאים מעבירים את השלטון בעיראק.
3 בספטמבר – מאות הרוגים, רבים מהם ילדים, בעקבות השתלטות של טרוריסטים על בית ספר בבסלאן שבצפון אוסטיה (רוסיה).
2 בנובמבר – בבחירות לנשיאות ארצות הברית, הסנאטור ג'ון קרי מתמודד מול הנשיא המכהן ג'ורג' ווקר בוש.
11 בנובמבר – מת יאסר ערפאת יושב ראש הרשות הפלסטינית.
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:50:08 |
RPG | 2024-01-23T17:08:14 | |
עורביים | ממוזער|Corvus tasmanicus על נבלה
ממוזער|Urocissa caerulea
ממוזער|זוג עורבנים אפורים - Perisoreus canadensis
עוֹרְבִיִּים (שם מדעי: Corvidae) הם משפחה בסדרת ציפורי השיר.
מאפיינים
הם עופות גדולים מאוד יחסית לציפורי השיר ולמעשה הגדולים ביותר כשהגדול מכולם הוא עורב עב-מקור שמגיע לאורך 64 ס"מ ולמשקל 1.5 ק"ג ודומה לו אך קטן יותר הוא עורב שחור. אלו עופות שחלקם שחורים ואחרים צבעוניים, חומים או לבנים. הם בעלי מקור גדול ונוקשה שמבליט אותם וקולם חד וצורמני.
רבים מהמינים בסדרה הם אוכלי כל הניזונים מצמחים, אגוזים, פירות, זרעים וגם מהחי כמו מציד של יצורים קטנים או של ביצים וגוזלים. חלקם הם אוכלי נבלות מובהקים. המינים הגדולים, ובעיקר העורבים, מראים יכולות למידה מרשימות. הם חיים בכל העולם ויכולים להסתגל למגוון בתי גידול מיערות גשם ועד הטונדרה והמדבריות וכן לערים הגדולות.
בישראל נמצאים המינים הבאים: עורבני שחור-כיפה, זג צהוב-מקור, זג אדום-מקור, עקעק זנבתן, קאק, עורב הודי, עורב מזרע, עורב אפור, עורב חום-עורף, עורב שחור ועורב קצר-זנב.
מיון
עורב (Corvus)
קאק (Coloeus)
זג (Pyrrhocorax)
Crypsirina
Dendrocitta
סוג ומין יחיד: Platysmurus leucopterus
סוג ומין יחיד: Temnurus temnurus
עקעק (Pica)
עקעק כחול (Urocissa)
עקעק ירוק (Cissa)
עקעק תכול (Cyanopica)
עורבני (Garrulus)
Podoces
סוג ומין יחיד Ptilostomus afer
סוג ומין יחיד Zavattariornis stresemanni
קיק אגוזים (Nucifraga)
Perisoreus
Aphelocoma
Calocitta
ציאנוסיטה (Cyanocitta)
Cyanocorax
סוג ומין יחיד Psilorhinus morio
Cyanolyca
סוג ומין יחיד Gymnorhinus cyanocephalus
סוג ומין יחיד Platylophus galericulatus
סוגים שנכחדו:
Miocorvus
Miopica
Miocitta
Henocitta
Protocitta
קישורים חיצוניים
* | 2023-04-01T23:56:06 |
פירוש המשנה לרמב"ם | הפירוש למשנה של הרמב"ם הוא אחד הפירושים החשובים על המשנה. הפירוש מכיל ביאור קצר לכל משנה ודיון מעמיק בעניינים המרכזיים שבה. בסוף כל עניין הוא פוסק הלכה על-פי מסקנת התלמוד. הפירוש נכתב בשפה הערבית היהודית ותורגם פעמים רבות לעברית. מרבית כתב היד המקורי שרד עד ימינו.
ההקדמות השונות לחלקי הפירוש (ובפרט ההקדמה לפירוש כולו, ההקדמה למסכת אבות וההקדמה לפרק חלק שבמסכת סנהדרין) מהוות טקסטים חשובים בהגותו של הרמב"ם ובמחשבת ישראל.
מבנה הפירוש
הפירוש תמציתי לכל משנה, וערוך לפי סדר זה:
ביאורי מילים או תרגומן לערבית,
הפניה להגדרה או הסבר בקטעים קודמים של הפירוש,
ביסוס מושגים הלכתיים על התורה שבכתב,
ביאור קצר של דין או מחלוקת,
ציון שמו של התנא לפיו נפסקה ההלכה.
שם החיבור
בקרב קהילות מסוימות נהגו לכנות את הפירוש "כתאב אל סראג'" (ספר המאור), בגלל חיבתם אליו; אולם הרמב"ם לא נתן לו שם, אלא כנהו "פירוש המשנה".
שפת החיבור
פירוש המשנה נכתב בערבית יהודית, ושזורות בו מילים עבריות. לאחר חיבורו, הרמב"ם הצטער על כך שכתבו בערבית והביע כוונה לתרגמו בעצמו לעברית - דבר שלא יצא לפועל בסופו של דבר.
ספרים אחרים של הרמב"ם אשר נכתבו בערבית: ספר המצוות, מורה נבוכים, מילות הגיון, פרקי רפואה ותשובות הרמב"ם.
מועד חיבורו
את הפירוש למשנה חיבר הרמב"ם בצעירותו, בשנות העשרים לחייו, לפני שחיבר את שאר חיבוריו: ספר המצוות, ספר משנה תורה וספר מורה נבוכים. מלאכת החיבור התפרשה במשך 7 שנים, מגיל 23 (בשנת 1161, ד'תתקכ"א), בתקופה שבה חי עדיין עם משפחתו בפאס שבמרוקו, ועד הגיעו לגיל 30 (בשנת 1168, ד'תתקכ"ח), עם הגיעו למצרים. כדבריו:
לדעת חוקרים אחדים הוא חיבר את פירושו במשך 10 שנים, מגיל 23 עד גיל 33 (1158–1168), חוקרים אלה מקדימים את לידתו בשלוש שנים.
מאז סיום הפירוש ועד פטירתו הוסיף ותיקן הרמב"ם בגוף כתב יד הפירוש, פעמים קטעים שלמים ופעמים מילים בודדות, מה שמכונה "מהדורה בתרא".
במהלך החיבור עברו עליו תלאות ונדודים, שכן באותה תקופה עקר הרמב"ם את מקום מושבו ממרוקו למצרים. וכדבריו:
היחס בין הפירוש לחיבוריו האחרים של הרמב"ם
ככלל קיימת אחידות בין פסיקת הרמב"ם בפירוש המשנה לבין הקודקס ההלכתי משנה תורה, והפירוש למשנה משמש מקור להבהרת פסיקתו של הרמב"ם. אך ישנן סתירות או השמטות בין פירוש המשנה לספר משנה תורה, למשל בעניין חידוש הסמיכה (פירוש המשנה סנהדרין א). לעיתים המהדורה המאוחרת של פירוש המשניות היא זו שתואמת את פסקיו במשנה תורה.
ככלל, ישנה גם זהות בין השקפותיו הפילוסופיות של הרמב"ם כפי שהן מוצגות בהקדמותיו למשנה ובפירושו למשניות שונות, לבין שיטתו הפילוסופית המגובשת אותה הציג בספר מורה נבוכים.
ההקדמות למשנה
בתחילת הפירוש ישנה הקדמתו המפורסמת של הרמב"ם למשנה (הנקראת לעיתים, בטעות, הקדמה לסדר זרעים) שבה הרמב"ם סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה, בתחילת "פרק חלק" במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה הרמב"ם סוקר את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים.
תרגומים לעברית
הפירוש מודפס בתרגום עברי בכל כרך סטנדרטי של ש"ס וילנא; אולם תרגום זה לוקה בחסר מבחינות רבות: התרגום נעשה בידי שבעה אנשים בתקופות שונות, והוא נכתב בעברית מסורבלת ובמקרים רבים קשה להבנה. עוד בחיי הרמב"ם תרגם רבי יהודה אלחריזי את הקדמת הרמב"ם לפירושו, ואת החלק הראשון של סדר זרעים עד סוף מסכת שביעית. גם רבי שמואל אבן תיבון תרגם בחיי הרמב"ם את "שמונה הפרקים" של ההקדמה למסכת אבות, ואת הפירוש למסכת אבות. כמאה שנה לאחר פטירת הרמב"ם, לאחר שהרשב"א התבקש על ידי קהילת רומי לשלוח להם העתקה של פירוש המשנה להרמב"ם, שלח הרשב"א שליח לקהילת אראגון, ושם נמצאו מתנדבים שתרגמו את הפירוש. רבי יוסף ב"ר יצחק אלפואל תרגם את החלק השני של סדר זרעים ואת סדר מועד. רבי יעקב ב"ר משה עכסאי תרגם סדר נשים, ועליו כותב פרנקל בספרו שהוא המעולה מבין התרגומים. רבי שלמה ב"ר יוסף בן יעקב הרופא מסרקוסטה את סדר נזיקין (חוץ ממסכת אבות). רבי נתנאל הרופא ב"ר יוסי תרגם סדר קדשים, ולפי עדות עצמו לא למד כמעט גמרא ועיקר עיסוקו ברפואה. לא ידוע מי תרגם את סדר טהרות.
תרגום אחר נכתב בפרובינצא והשתמש בו רבי אברהם מן ההר בפירושו. כמו כן באחד מכתבי היד של פירוש "בית הבחירה" של רבי מנחם המאירי (כתב יד פרמה), שיבץ המעתיק את פירוש המשניות בתרגום הנ"ל יחד עם פירוש המאירי, והוא נדפס רק במאה ה-20 ביחד עם המאירי.
במאה ה-19 החלו לצאת מהדורות מדעיות של מסכתות שונות עם פירוש המשנה לרמב"ם. מהדורות אלה נעשו על ידי מהדירים שונים, בחלק מהמקרים כעבודות דוקטורט של חוקרים מתחילים, וכללו בדרך כלל מבואות בשפות אירופיות שונות.
פירוש המשניות זכה לעדנה בשנות ה-60 של המאה העשרים, כאשר הרב יוסף קאפח הוציא לאור את פירוש המשניות לרמב"ם במקורו הערבי (ע"פ כתב ידו של הרמב"ם לרוב המשנה) בתוספת תרגום חדש מלא לכל ש"ס המשניות, בהוצאת מוסד הרב קוק תשכ"ג-תשכ"ט. מהדורתו של הרב קאפח התבססה בחלקה הגדול על כתב ידו המקורי של הרמב"ם (כתב יד ששון), בתוספת כתבי יד תימנים שהיו ברשותו, וכללה את ההוספות והתיקונים שהוסיף הרמב"ם לפירושו במהלך השנים.
על בסיס תרגומו של הרב יוסף קאפח החלה הוצאת מעליות שבישיבת ברכת משה במעלה אדומים להוציא מהדורה מבוארת של פירוש המשנה לרמב"ם, תוך ביצוע תיקונים לעבודת תרגומו של הרב יוסף קאפח. עורך המהדורה הרב פרופ' דרור פיקסלר הוציא את מסכתות ברכות (תשס"ד) פאה (תש"ע) ועבודה זרה (תשס"ב) והרב יצחק שילת הוציא את הקדמות הרמב"ם למשנה (תשנ"ב), מסכת אבות (תשנ"ב), מסכת שבת (תשס"ה) ומסכת פסחים (תשפ"ב). כמו כן הוציא הרב שילת "תיקון משנה" - מהדורה חדשה של פירוש הרמב"ם למסכתות עבודה זרה והוריות על פי כתב ידו של הרמב"ם - כתב יד ששון, וזאת משום שהרב קאפח לא השתמש בכתב יד זה במסכתות אלה, או במסכת אבות.
תרגום נוסף, של הרב עזרא קורח, יצא לאור על ידי מכון המאור בשנת ה'תשס"ט. למהדורה זו נוספו הערות הכוללות השוואות וציונים לדברי הרמב"ם.
כתבי יד אוטוגרפים
פירוש המשנה השתמר בכתב ידו של הרמב"ם (אוטוגרף) לכמעט חמישה סדרים מלאים. כתב היד מכיל מחיקות ותיקונים שביצע הרמב"ם בחיבור, וכן הערות ופירושים מאת בנו רבי אברהם וצאצאו רבי דוד הנגיד. סדר זרעים שמור בספרייה הבודליאנית, סדרי מועד ונשים שמורים בספרייה הלאומית, וסדרי נזיקין וקדשים שמורים גם כן בספרייה הבודליאנית באוקספורד.
כתב היד המקורי של הפירוש נשמר במשך מאות שנים בין צאצאי הרמב"ם, והגיע איתם לעיר חלב (ארם צובא) שבסוריה, כפי שמעיד רבי יוסף קארו:"ובפירוש המשנה שחבר הרמב"ם ז"ל בכתב ידו הקדושה של המחבר ז"ל הנמצא היום פה (ארם) צובא..."בסוף ההקדמה לחיבור (בתחילת סדר זרעים), כתב נינו של הרמב"ם רבי שלמה, כי הוא מקדיש את הספר שיהיה פתוח לקריאה לכל אדם, לזכות בני המשפחה, ומוסיף כי מי שימכור את הכתבים או חלקם "ארור הוא לאלהי ישראל". אף על פי כן נמכרו סדרי נשים ונזיקין בין השנים 1630-1634 לאדוארד פוקוק שהיה בשנים אלו הכומר של הקהילה האנגלית בחלב. רוברט הנטינגטון שכיהן באותו תפקיד, רכש את סדר זרעים כ-40 שנה מאוחר יותר, ובשנת 1693 אוניברסיטת אוקספורד קנתה את כל 3 הכרכים.
סדרי מועד ונשים נשארו בסוריה עד שנמכרו ב-1908 לדוד סלימאן ששון, ובשנת 1975 צאצאיו העמידו את כתב היד למכירה פומבית. שר החינוך אהרן ידלין קרא לציבור הרחב לתרום לקניית פריטים חשובים מאוסף ששון בכעין מימון המונים, ובכסף שנאסף נקנו 8 כתבי יד, ביניהם האוטוגרף של הרמב"ם.
כבר אדוארד פוקוק זיהה את כתב היד כאוטוגרף, אך רק במאה ה-20 הוקדשו לכך מחקרים מפורטים. אין חולק כי זהו עותק העבודה האישי שלו, והשינויים שבו בוצעו בידי הרמב"ם עצמו, אך יהושע בלאו פקפק בכך שזהו כתב ידו של הרמב"ם ממש ולא סופר. הקושי להוכיח בוודאות את הטענה נבע בעיקר מהעובדה שכתב היד כתוב בכתב קליגרפי ומסודר, בשונה מכתבי היד של הרמב"ם שנמצאו בגניזה הקהירית, שכתובים בכתב רהוט, אך סדרת מחקרים פלאוגרפיים ביססו את הזיהוי, וכיום מוסכם על החוקרים שזהו אכן אוטוגרף.
בנוסף לעותק אישי זה, בגניזה הקהירית נתגלו אוטוגרפים נוספים של טיוטת הפירוש, למשל על חלקים ממסכת שבת וכלים.
לקריאה נוספת
יצחק אשר טברסקי, הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב״ם, כרך א, יחידה ב - "פירוש המשנה וספר המצוות", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1992, (מהדורה ראשונה: 1986). (עמ' 55–110).
אדמיאל קוסמן, פירוש המשניות לרמב״ם: מבוא וסקירה ביבליוגרפית ראשונית, באתר אוניברסיטת פוטסדם (2017), עמ' 15-1.
זהר עמר, הצומח והחי במשנת הרמב"ם - לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם, כפר דרום תשע"ה.
סימון הופקינס, פירוש הרמב"ם למסכת שבת: טיוטת הפירוש לפי קטעים אוטוגראפיים מגניזת קהיר, המקור הערבי עם תרגום לעברית, מכון בן צבי תשס"א.
קישורים חיצוניים
תיאור של כתב יד הרמב"ם המצוי בספריה הלאומית, אתר הספרייה הלאומית בירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כתבי רמב"ם
קטגוריה:פירושי המשנה
קטגוריה:יצירות בערבית יהודית | 2024-09-18T07:41:45 |
ויליאם רואן המילטון | סר ויליאם רואן המילטון (באנגלית: William Rowan Hamilton; 4 באוגוסט 1805 – 2 בספטמבר 1865) היה מתמטיקאי ואסטרונום אירי. ידוע בעיקר בזכות עבודותיו באנליזה וקטורית, במכניקה אנליטית ובאופטיקה.
המילטון נולד בדבלין ולמד בטריניטי קולג'. ב-1827, בעודו תלמיד בקולג'. בשנת 1828 פרסם עבודה בה לראשונה הוזכרה משוואת האייקונל. באותה שנה מונה לפרופסור לאסטרונומיה. שנה לאחר מכן מונה לאסטרונום הראשי של אירלנד, וב-1853 הוענק לו תואר אבירות. הוא בילה את שארית חייו בקולג' ובמצפה הכוכבים בדאנסינק. אחד מפיתוחיו החשובים ביותר הוא מושג ההמילטוניאן במכניקה אנליטית, פונקציה ממנה ניתן לקבל את משוואות התנועה של מערכת פיזיקלית. להמילטוניאן חשיבות מרכזית הן בפיזיקה קלאסית והן במכניקת הקוונטים.
הקווטרניונים
ממוזער|250px|שלט המדווח על גילויו של המילטון על גשר ברום
המילטון זכור גם בגלל גילוי אלגברת הקווטרניונים, שהיו הדוגמה הלא-חילופית הראשונה (ובמשך עשרות שנים - היחידה) לאלגברה עם חילוק. במשך שנים חיפש המילטון דרך להכפיל שלשות של מספרים, המיוצגות על ידי הבסיס i,j,k. ב-16 באוקטובר 1843, במהלך טיול רגלי לדבלין, הוא גילה את הנוסחאות היסודיות: . הגילוי גרם לו התרגשות שאותה הוא מתאר במכתב לבנו כ"מעגל חשמלי שנסגר"; עוד הוא מספר במכתב: "לא יכולתי לעמוד בדחף - בלתי פילוסופי ככל שזה ישמע - לחרוט בסכין את המשוואות באבן של גשר ברום".
ראו גם
מסלול המילטוני
המילטוניאן
מכניקה המילטוניאנית
מכניקה אנליטית
משפט קיילי-המילטון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מתמטיקאים אירים
קטגוריה:פיזיקאים אירים
קטגוריה:אסטרונומים אירים
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:אירים שנולדו במאה ה-19
קטגוריה:נפטרים ב-1865 | 2023-09-30T04:15:28 |
הסכם ויצמן-פייסל | הסכם ויצמן-פייסל היה הסכם שנחתם בלונדון ב-3 בינואר 1919 בין חיים ויצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חג'אז, בשם הממלכה החג'אזית. ההסכם היה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת (על פי חזון סוריה הגדולה) בראשות פייסל, שהייתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי.
כבר במרץ 1918 פרסם "אל-קיבלה", עיתונו הרשמי של המלך חוסיין במכה, הצהרה המביעה את נכונות הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל.
ויצמן ופייסל נפגשו לראשונה ב-4 ביוני 1918 במעאן, צפונית-מזרחית לעקבה, כאשר ויצמן ביקר בארץ בראשות משלחת ציונית, ופייסל עמד בראש הכוחות המורדים הערביים שנעו צפונה. הפגישה עלתה בהצלחה, והולידה פגישות נוספות בין השניים בהמשך השנה. בנובמבר הם הגיעו להסכמה שנחתמה בתחילת 1919.
הסעיפים המרכזיים של ההסכם הם:
היחסים העתידיים שבין המדינה הערבית העתידית לבין ארץ ישראל (במסגרת המנדט הבריטי), יושתתו על הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הערבים במדינה הערבית ליהודים בארץ ישראל.
הבטחה שסדרי השלטון בארץ ישראל יכללו "הצהרת הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור)".
קריאה לעודד הגירה יהודית לארץ ישראל במהירות ובהיקף נרחב וליצור התיישבות צפופה, תוך שמירת מעמדם של החקלאים והאריסים הערבים.
הבטחה של חופש הדת ושל שליטה מוסלמית על המקומות הקדושים לאסלאם.
הסכמה על משלחת שתשלח התנועה הציונית לארץ ישראל כדי לערוך סקר על האפשרויות הכלכליות של הארץ וכדי להמליץ על דרכים לפיתוחה. המשלחת תעמוד גם לרשות המדינה הערבית ולרשות התנועה הציונית לעזור להן ליישם את הפוטנציאל הכלכלי של הארץ.
חילוקי דעות בין הצדדים יועלו לבוררות בפני הממשלה הבריטית.
פייסל הוסיף בכתב ידו נספח, שנחתם גם הוא על ידי שניהם, שאמר שההסכם יהיה בתוקף רק אם יתמלאו דרישות הערבים מן הבריטים לעצמאות. עוד נכתב בנספח, שאם יחולו אפילו שינויים קטנים במילוי דרישות אלה ההסכם יבוטל.
לאחר חודשים ספורים התברר שחלום סוריה הגדולה נגוז משום שסתר את האינטרסים של בריטניה ושל צרפת באזור. פייסל שהיה מלך הממלכה הערבית של סוריה למשך ארבעה חודשים ב-1920 והיה נתון בצבת בין הלאומנים הערביים לצרפת, החל להתנער מההסכם. כאשר הוא הודח על ידי שלטונות המנדט הצרפתי והפך למלך עיראק, איבד ההסכם את שארית חשיבותו.
גם בקרב התנועה הציונית לא הייתה התלהבות מההסכם שלא הבטיח הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אם כי רוחו של הרעיון למדינה ערבית פדרטיבית שתקל את הלחץ הערבי מעל ארץ ישראל ותאפשר בה התפתחותו של בית לאומי לעם היהודי שורה על דבריו של אליהו אילת בשולי ועידת בלודאן (1937).
קישורים חיצוניים
נוסח ההסכם
נוסח ההסכם כולל ההערה של פייסל, באתר "מנהיגות יהודית"
נוסח ההסכם מתורגם לערבית
ההסכם המקורי בארכיון המדינה
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני
ויצמן-פייסל
ויצמן-פייסל
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל
קטגוריה:חיים ויצמן | 2024-01-19T01:22:46 |
פוקהונטס | שמאל|ממוזער|200px|דיוקן של פוקהונטס, 1616
פוקהונטס (באנגלית: Pocahontas, נולדה כמאטואקה, ידועה גם כאמוניוט ומאוחר יותר גם כרבקה רולף (באנגלית: Rebecca Rolfe); 1595 –21 במרץ 1617) הייתה אינדיאנית שידועה בהקשר ההתיישבות הקולוניאלית בג'יימסטאון שבווירג'יניה. פוקהונטס הייתה בתו של פאּוהאטאן, המנהיג האינדיאני של רשת העמים השבטיים שהתיישבו על חלקה המזרחית של הקהילה בווירג'יניה.
במעשיה היסטורית ידועה נאמר שהיא הצילה את חייו של שבוי אנגלי בשם ג'ון סמית' ב-1607, על ידי הצמדת ראשה לראשו כשאביה עמד להוציאו להורג ולערוף את ראשו.
פוקהונטס נתפסה בידי האנגלים במהלך פעולות האיבה האנגליות-אינדיאניות ב-1613, והוחזקה למטרות כופר. במהלך השבי, היא עברה תהליכי התנצרות ואימצה את השם רבקה. כשההזדמנות לחזור אל אנשיה עלתה, היא בחרה להישאר עם האנגלים.
באפריל 1614, היא נישאה לג'ון רולף האנגלי (האיש שפיתח את ענף הטבק), ובינואר 1615 נולד לזוג בן בשם תומאס רולף. נישואיה של פוקהונטס היו הנישואים הבין-גזעיים הראשונים שתועדו בהיסטוריה הצפון-אמריקאית.
בשנת 1616, משפחת רולף נסעה ללונדון. פוקהונטס הוצגה לחברה האנגלית כדוגמה ל"פרא" מתורבת בתקווה לעודד השקעות בהתיישבות בג'יימסטאון. היא הפכה למפורסמת, היללו אותה באלגנטיות, והזמינו אותה לנשף מסכות בארמון וייטהול. בשנת 1617, משפחת רולף הפליגה לווירג'יניה, אך פוקהונטס מתה בגרייבסנד בנסיבות עלומות. היא נקברה בכנסייה בגרייבסנד, אך מיקומו המדויק של קברה לא ידוע.
מקומות רבים, דרכים ומוצרים בארצות הברית נקראו על שמה של פוקהונטס. שיוו לסיפורה אופי רומנטי לאורך השנים, והיא הפכה לנושא מוכר בתחומי האמנות, הספרות והקולנוע. הצאצאים הידועים של פוקהונטס דרך בנה, תומאס, הם חברי המשפחות הראשונות של וירג'יניה, הגבירות הראשונות של ארצות הברית אדית בולינג וילסון וננסי רייגן, והאסטרונום פרסיוול לוול.
רקע
שנת הלידה של פוקהונטס לא ידועה, אבל היסטוריונים מסוימים מעריכים שהיא נולדה סביב 1595, בהסתמך על כתביו של קפטיין ג'ון סמית'. ב-In A True Relation of Virginia, סמית' מתאר את דמותה של פוקהונטס, שפגש בשנת 1608 כ"ילדה בת 10". במכתב שנכתב ב-1616, הוא מתאר אותה בשנית באותו האופן, אך הפעם היא גדלה במקצת, שכן הוא מתאר אותה כ"ילדה בת 12 או 13 שנים".
פוקהונטס הייתה ביתו של פאּוהאטאן, ששלט בטסנאקומאקה, ברית של כ-30 קבוצות אינדיאניות שבטיות בטיידווטאר, וירג'יניה. אימה, ששמה וקבוצתה המקורית לא ידועים, הייתה אחת מתוך שתים-עשרה נשים שנלקחו בידי פאּוהאטאן; כל אישה נתנה לו ילד אחד, ואז נשלחה בחזרה לכפר ונתמכה כלכלית על ידי השליט (פאּוהאטאן) עד שמצאה בעל אחר. מכאן שמעמדה אמור להיות נמוך. ב-Relation of Virginia, המתיישב הנרי ספלמן, שחי לצידם של הפאּוהאטאנים ושירת כמתורגמן, העיר בדבר הנשים של הצ'יף פאּוהאטאן. לאחר שכל אישה נתנה לפאּוהאטאן ילד אחד, היא לא רק המשיכה להחזיק במעמדה, אלא גם חזרה למקום שממנו הגיעה.
סביר שילדותה של פוקהונטס הייתה שונה משל רוב הבנות בטסנאקומאקה. היא למדה איך לבצע את מה שהיא החשיבה כעבודה נשית, שכללה חקלאות וחיפוש אחר אוכל, עצי הסקה וחומרים צמחיים ששימשו במבנים בעלי גגות קש. בנוסף, סביר שכשגדלה, עזרה לעובדים אחרים במשק הבית של פאּוהאטאן עם הכנות לארוחות גדולות. הגשת סעודות כמו האחת שמוצגת לג'ון סמית' לאחר לכידתו היא מחויבות נורמטיבית מצד המאמאנאטוויק, השליט של משטר הצ'יף בטסנאקומאקה.
שמות
בעת לידתה של פוקהונטס, היה נפוץ בקרב הילידים האמריקאים להחזיק בכמה שמות פרטיים, להחזיק ביותר משם אחד באותו הזמן, להחזיק בשמות סודיים שרק נבחרים ידעו, ולשנות את השם באירועים חשובים. בהינתנם בזמנים שונים, השמות הביעו משמעויות שונות, ונעשה בהם שימוש בקונטקסטים שונים. בילדותה של פוקהונטס, היא קיבלה שם סודי - מאטואקה, אך מאוחר יותר היא נודעה גם כאמוניוט. את השמות האלו לא ניתן לתרגם.
השם פוקהונטס היה כינוי ילדות שכנראה התייחס לאופיה העליז. לפי המתיישב ויליאם סטרייקי, המשמעות היא "שובבה קטנה". ויליאם סטית', היסטוריון מהמאה ה-18, טען ש"שמה האמיתי, כנראה, היה במקור מאטואקס, אך האינדיאנים החביאו בזהירות מהאנגלים ושינו לפוקהונטס, מתוך פחד מיסטי שאם יחשפו לשמה האמיתי, יוכלו לפגוע בה באופן כלשהו". לפי האנתרופולוגית הלן ס. ראונטרי, פוקהונטס "חשפה (את שמה) לאנגלים רק לאחר שאימצה שם דתי לאחר הטבילה, רבקה".
שמה הנוצרי של פוקהונטס, רבקה, עשוי להיות מחווה סימבולית לרבקה מספר בראשית, שכאימם של יעקב ועשו, הייתה אימן של שתי "אומות", או אנשים נבדלים. פוקהונטס, בתור פאּוהאטאנית שנישאה לגבר אנגלי, אולי ראתה בעצמה אמא של שתי אומות.
תואר ומעמד
פוקהונטס נחשבת לנסיכה בתרבות הפופולרית. בשנת 1841, ויליאם ווטסון מטריניטי קולג', דבלין, אירלנד, הוציא לאור את "פוקהונטס: נסיכת וירג'יניה, ושירים נוספים", וקרא לפוקהונטס "בת המלך האהובה והיחידה ששרדה". פוקהונטס אכן הייתה מועדפת על אביה, שכינה אותה "תענוג" ו"יקרה" (לפי המתיישב קפטיין ראלף האמור), אבל היא לא הייתה בעמדת ירושה של התארים השלטוניים. במפת וירג'יניה של ג'ון סמית', הוא מסביר את סדר הירושה בקרב הפאּוהאטאנים:
ג'ון סמית'
שמאל|ממוזער|250px|בכרומוליטוגרפיה מ-1870, ניו אינגלנד, פוקהונטס מצילה את חייו של ג'ון סמית'. הסצנה מסתמכת על סטריאוטיפים שמיוחסים לילידים אמריקאים, ואף עושה לאלו אידיאליזציה, ולא מסתמכת על מידע אמין בפרטים הידועים על הרגע ההיסטורי הזה. אין הרים באזור טיידוואטר שבווירג'יניה, למשל, והפאּוהאטאנים לא חיו באוהלים אלא בבתים בעלי גגות קש. הסצנה המפורסמת שסמית' תיאר ב-Generall Historie מ-1624 לא התרחשה בחוץ, אלא בבתים אינדיאניים מסורתיים.
פוקהונטס מפורסמת בעיקר בגלל הקשר שלה למתיישב האנגלי ג'ון סמית', שהגיע לווירג'יניה עם למעלה מ-100 מתיישבים אחרים באפריל 1607. לאחר בניית מבצר על חצי-אי ביצתי שצץ לתוך הג'יימס איילנד, האנגלים חוו מפגשים רבים בחודשים שעקבו עם הילידים בטסנאקומאקה, חלקם חברותיים, חלקם עוינים. בדצמבר 1607, בזמן חקירת הנהר צ'יקהומיני, נלכד סמית' בידי קבוצה שהונהגה על ידי אחיו של פאּוהאטאן (או קרוב משפחה אחר), אופצ'אנקאנאו, והובא לבירתו של פאּוהאטאן. ברשמיו מ-1608, סמית' מתאר סעודה גדולה ולאחריה שיחה ארוכה עם פאּוהאטאן. הוא לא מציין את פוקהונטס ביחס ללכידתו; למעשה, לפי רשמיו, הוא לא פוגש את פוקהונטס בפעם הראשונה עד לאחר כמה חודשים. בשנת 1616, עם זאת, סמית' כתב מכתב למלכה אן בציפייה לביקורה של פוקהונטס באנגליה. ברישום החדש הזה, הלכידה שלו הכילה איום למותו: "... ברגע ההוצאה להורג," הוא כתב, "היא (פוקהונטס) הסתכנה בכריתת ראשה על מנת להציל את שלי; ולא רק זאת, אלא הצליחה כל כך לגבור על אביה, שהודרכתי בשלום לג'יימסטאון."
ההיסטוריה המוקדמת קבעה שפוקהונטס התיידדה עם סמית' ועם הקולוניה בג'יימסטאון. פוקהונטס הלכה להתיישבות מדי פעם ושחקה עם הבנים שם משחקים. כשהמתיישבים גוועו ברעב, "פעם בארבעה או חמישה ימים, פוקהונטס עם בני לווייתה הביאה לו (סמית') אספקה כה מרובה שהצילה חיים רבים שהיו נלקחים בלעדיה בגלל חרפת הרעב." כשהמתיישבים הרחיבו את ההתיישבות שלהם, הפאּוהאטאנים חשו שאדמותיהם נמצאות בסכנה, והקונפליקט עלה בשנית.
בשלהי 1609, פציעה מפיצוץ של אבק שרפה הכריחה את סמית' לחזור לאנגליה בשביל טיפול רפואי. האנגלים אמרו לפאּוהאטאנים שסמית' מת. פוקהונטס האמינה לכך והפסיקה לבקר בג'יימסטאון. זמן רב לאחר מכן, היא גילתה שהוא חי באנגליה כשטיילה שם כאשתו של ג'ון רולף.
רשמים היסטוריים לא מעלים שסמית' ופוקהונטס היו מאהבים, או שהיא הייתה בגיל מתאים למערכת יחסים מהסוג. הרומנטיקה מוצגת, באופן מגמתי, בגרסאות בדיוניות של מערכת היחסים שלהם בלבד. כמו למשל בסרט האנימציה של חברת דיסני משנת 1995, פוקהונטס, ובסרט ההמשך מ-2005, פוקהונטס 2: מסע לעולם חדש. הסיפור הרומנטי הראשון נכתב עליהם בתחילת המאה ה-19, והצביע על המשיכה המיתית של הסיפור. גישות רומנטיות באשר לסיפורה של פוקהונטס חזרו בסרטים שנעשו על ידי ארצות הברית.
גישות מודרניות על ניסיון ההוצאה להורג
שמונה שנים לאחר הרישום המקורי (ב-Generall Historie של סמית'), סמית' מרחיב את הסיפור. בכתיבה על עצמו בגוף שלישי, הוא מסביר על הסיטואציה שהתרחשה לאחר שנלקח ונלכד בידי האינדיאנים:
האנתרופולוגית הלן ס. ראונטרי טענה על דבריו של סמית': "גרסתו הראשונה למאורעות (לפיה שוחח עם פאּוהאטאן) הגיונית, בהתחשב בכמה נחושה הייתה ההנהגה האינדיאנית לגלות למה האנגלים הגיעו ונשארו בווירג'יניה." סמית' כנראה הגזים או המציא את דבריו ברשמים על מנת להעצים את מעמדה של פוקהונטס. מצד שני, יכול להיות שאמר דברי אמת. חוקרים מסוימים טענו שההיעדרות של הפרק על עבודותיו המוקדמות של סמית' לא יכולה להעיד על כך שהדבר לא התרחש. ההיסטוריון ג. א. ליאו לימאי, למשל, ציין בספרו משנת 1992 שכתיבתו המוקדמת של סמית' התעסקה לרוב בתחומים האתנוגרפים והגאוגרפים, ועל כן לא היה לו אינטרס לספר את סיפורה של פוקהונטס. סטאן בירצ'פילד כתב ש"כתיבתו של סמית' עולה בקנה אחד עם האמיתות של הפרק."
בכתבי True Travels משנת 1630, סמית' סיפר סיפור דומה על התערבותה של ילדה קטנה לאחר שנחטף ב-1602 על ידי טורקים בהונגריה. ההיסטוריונית קרן אורדל קופרמן הציעה שהוא "הציג את אותם אירועים זכורים מכמה עשורים אחורה" כשסיפר את סיפורה של פוקהונטס. במילים אחרות, הסיפור גדל לאורך הזמן.
תאוריה אחרת מציעה שסמית' לא הבין לחלוטין מה קרה לו בביתו של פאּוהאטאן. במקום קורבן של ניסיון הוצאה להורג, יכול להיות שהיה הנושא של טקס שבטי שנועד לסמן את מותו ולידתו מחדש, כחלק מהשבט. עם זאת, התאוריה הזו לא נתמכת במיוחד על ידי הוכחות אודות טקסי הפאּוהאטאנים או טקסים של ילידים צפון-אמריקאים אחרים. ההיסטוריונית מרגרט ויליאמסון הובר טענה שפאּוהאטאן, במקרה הזה, התנהל בפרגמטיזם פוליטי, בניסיונו להביא את סמית', ובכך את האנגלים, אל השבטיות שלו. בהתאם להובר, פאוהאטאן ניסה להציע לסמית' תפקיד באזור שקרוב לעיר הבירה שלו. בדרך הזו, פאוהאטאן קיווה להשאיר את סמית' ואנשיו "קרובים וניתנים לפיקוח".
לכידתה של פוקהונטס
שמאל|ממוזער|250px|ביצירתו המפורסמת "חטיפתה של פוקהונטס" (1624), ג'והאן תיאודור דה בריי מתאר עלילה מלאה. החל בפינה השמאלית התחתונה, פוקהונטס (במרכז), מרומה על ידי אדם המחזיק בקומקום נחושת כפיתיון, כשאשתו מעמידה פנים שהיא בוכה. במרכז מצד ימין, פוקהונטס מועלה לספינה. ברקע, ההתרחשות עוברת לניו יורק ריבר, שם תהליך משא ומתן בנושא החטופה נכשל והאנגלים תוקפים ושורפים כפר של הילידים האמריקאים.
לכידתה של פוקהונטס התרחשה בזמן המלחמה האנגלו-פאוהאטאנית הראשונה, קונפליקט בין מתיישבי ג'יימסטאון לבין הילידים האמריקאים שהתחיל בקיץ 1609. בשנות המלחמה הראשונות, האנגלים השתלטו על הג'יימס ריבר משני צדדיו. בינתיים, קפטן סמואל ארגאל חיפש אחר מגעים עם קבוצות של הילידים בחלקו הצפוני של תחום שליטתו של פאוהאטאן. הפאטאוומק, שגרו על נהר הפוטומק, לא היו תמיד נאמנים לפאוהאטאן, ולצידם חי מתורגמן אנגלי צעיר. במרץ 1613, ארגארל גילה שפוקהונטס ביקרה את הפאטאוומקים, וחיה בקרבם למשך זמן מה.
עם עזרתו של המתורגמן, ארגאל ניסה ליצור קשר עם ראש הפאטאוומקים, איופסוס, על מנת לחפש עזרה בלכידתה של פוקהונטס. הוא הציע ברית מבטיחה עם האנגלים, כנגד הפאוהאטאנים. הם רימו את פוקהונטס לעלות על הספינה של ארגאל והחזיקו בה ככופר, בדרישתם לשחרר את האסירים האנגליים שהוחזקו בידי אביה, לצד כלים וכלי נשק שונים שנגנבו. פאוהאטאן החזיר את האסירים, אבל נכשל בסיפוק הקולוניאליסטים עם מספר כלי הנשק והכלים שהסכים להחזיר. תֵיקוּ ארוך התפתח בין היריבים, שבמהלכו פוקהונטס נותרה בשבי.
במהלך השנה שעקבה, היא הוחזקה בהנריקוס, בעיר מודרנית בווירג'יניה. ידוע מעט מאוד על חייה שם, אף על פי שהמתיישב ראלף האמור כתב שהיא קיבלה "שימוש יוצא דופן ונדיב". בספרו מ-2007, לינווד קאסטאלואו טען שפוקהונטס נאנסה במהלך השבי, כחלק מסיפור מסורתי שהועבר בעל-פה במשך ארבע מאות שנים. הלן ראונטרי אמרה כי "היסטוריונים אחרים ערערו על האמינות של סיפורים מסורתיים שהועברו בעל-פה, בשל אי היכולת שלהם לשרוד במשך 400 שנים, ובמקום זאת טוענים שיחס לא הולם כלפי פוקהונטס היה עומד כנגד האינטרסים של האנגלים ביחסי המשא ומתן עם פאוהאטאן".
במהלך הזמן הזה, כוהן הדת של הנריקוס, אלקסנדר ווייקר, לימד את פוקהונטס על הנצרות ועזר לה לשפר את האנגלית שלה. לטבילתה, פוקהונטס אימצה את השם הנוצרי "רבקה".
במרץ 1614, שוויון הכוחות הוביל להתעמתות אלימה בין מאות אנגלים ופאוהאטאנים על נהר הפאמונקי. בבירתו של פאוהאטאן, האנגלים פגשו קבוצה של מנהיגים בכירים של הילידים (אם כי לא פאוהאטאן בעצמו, שלא נכח). האנגלים התירו לפוקהונטס לשוחח איתם. פוקהונטס, כמסופר, נזפה באביה על כך שהעריך אותה כ"פחותה מחרבות ישנות, חתיכות וגרזנים", ואמרה שהעדיפה להישאר עם האנגלים.
נישואים אפשריים לקוקום
האמונה של שבט מאטאפוני, אחד משני השבטים היחידים היום בווירג'יניה שמחזיק בקרקעות, היא שבעלה הראשון של פוקהונטס היה קוקום הפאטאוומקי, ושקוקום נרצח על ידי האנגלים לאחר חטיפתה. הפאטאוומקים של היום מאמינים שלשניים הייתה ילדה, קא-אוקי, שגודלה בידי הפאטאוומקים לאחר מותו של אביה וחטיפתה של אימה.
עם זאת, זהותו, מיקומו ואפילו קיומו של קוקום הם נושאים שאינם מוסכמים בין חוקרים במשך מאות שנים; לפי מספר היסטוריונים, האזכור היחידי של השם "קוקום" במסמך אנגלי כלשהו נמצא בהצהרתו של ויליאם סטרייקי באנגליה, לפיה פוקהונטס הייתה נשואה ל"קפטן פרטי בשם קוקום" במשך שנתיים. התקופה העוקבת לאחר שנת 1614 הייתה ללא ספק הזמן בו נישאה לג'ון רולף, ושום רשמים אחרים אפילו לא מרמזים על נישואים אחרים. באותו ההקשר הועלתה הטענה שדבריו של סטרייקי היו התייחסות מוטעית לרולף עצמו, כשהאזכור הובן לא נכונה כאחד מאנשיו של פאוהאטאן. בצבא השבטי של פאוהאטאן נכחה דרגה צבאית בשם קוקוראוס, שלעיתים תורגמה כקפטן, והדיון המחקרי התעסק גם בהאם סטרייקי היה יכול להתכוון, כחלק מאחת מטעויות הניסוח המפורסמות שלו, לבאר את המילה באופן הזה. בנוסף, הדיון על הצהרתו המקורית של סטרייקי שנוי במחלוקת באופן חריג בקרב חוקרים רבים שמנסים להפריך או לאמת שפוקהונטס הייתה נשואה לפני ג'ון רולף. אם אכן היו הנישואים הללו וקוקום לא היה נרצח, הם היו לבטח מסתיימים, משום שאיבדו את משמעותם - בהתאם למסורת הפאוהאטאנית - כשפוקהונטס נחטפה.
נישואים לג'ון רולף
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון גדסבי צ'פמן, "טבילתה של פוקהונטס" (1840)
במהלך הישארותה בהנריקוס, פוקהונטס פגשה את ג'ון רולף. אשתו האנגלייה של רולף, שרה האקר, וילדתו, ברמודה רולף, מתו לפני מסעו לווירג'יניה. הוא פיתח בהצלחה זן חדש של טבק ובילה שם את מרבית זמנו בטיפוח היבול שלו. הוא היה אדם אדוק שהתייסר מעצם המחשבה על ההשלכות המוסריות הפוטנציאליות של נישואים לעובדי-אלילים. במכתב ארוך למושל בו ביקש להתחתן עם פוקהונטס, הוא הביע גם את אהבתו כלפיה וגם את אמונתו שבנישואיו 'יציל את נשמתה', כשטען על עצמו שהיה -
רגשותיה של פוקהונטס כלפי רולף לא ידועים. היא נישאה לו ב-5 באפריל 1614. אף על פי שחתונות נערכו לרוב בג'יימסטאון, אין למעשה שום רשמים קיימים שמעידים על מיקומו של הטקס. מקומות אפשריים הם הנריקוס, ברמודה סיטי וג'יימסטאון. ריצ'רד באק ערך את החתונה. הם חיו במשך שנתיים על מטעו של רולף במשקי וירג'יניה, שהיו ממוקמים לאורך הג'יימס ריבר, כחלק מהקהילה החדשה של הנריקוס. בנם, תומאס, נולד ב-30 בינואר 1615.
הנישואים לא צלחו בהחזרת השבויים האנגלים, אך כן יצרו אקלים של שלום בין המתיישבים בג'יימסטאון לבין שבטיו של פאוהאטאן למשך 8 שנים; ב-1615, ראלף האמור כתב שמאז החתונה, היה לאנגלים מסחר ידידותי, לא רק עם פאוהאטאן, אלא גם עם נתיניו.
אנגליה
שמאל|ממוזער|150px|ה-"Sedgeford Portrait" נועד להציג את פוקהונטס ובנה, אך האותנטיות שלו שנויה במחלוקת.
חברת וירג'יניה הלונדונית שמה בראש סדר העדיפויות שלה לאורך זמן רב את המרתם של הילידים האמריקאים לדת הנוצרית. עם התנצרותה של פוקהונטס ונישואיה לאדם אנגלי, שהביאו לסופה של המלחמה האנגלו-פאוהטאנית הראשונה, החברה ראתה הזדמנות לקדם השקעות. החברה החליטה להביא את פוקהונטס לאנגליה כסמל ל"פרא מתורבת", כהצלחה של ההתיישבות בג'יימסטאון. ב-1616, משפחת רולף הגיע לנמל פלימות' ב-12 ביוני. הם ערכו מסע מודרך ברחבי לונדון, כשלצידם קבוצה של כאחד עשר פאוהאטאנים. ג'ון סמית' הגיע ללונדון במקביל, ובזמן שפוקהונטס הייתה בפלימות', היא גילתה שהוא עדיין חי. סמית' לא פגש את פוקהונטס, אבל כתב למלכה אן, אשתו של המלך ג'יימס, שפוקהונטס צריכה לקבל יחס מכבד, כאורחת מלכותית. הוא הוסיף שאם תקבל יחס רע, "אהבתה הנוכחית כלפינו וכלפי הנצרות עשויה להיהפך לזעם ובוז", כך שאנגליה תאבד את ההזדמנות "להחזיק בממלכה בהתאם לרצונה". פוקהונטס נהנתה ממספר חוויות חברתיות. ב-5 בינואר 1617, היא וטומוקו (אחד מהפאוהאטאנים שהצטרפו אליה למסעה) הובאו לפני המלך בארמון וויטהול, במהלך נשף מסכות. בהתאם לדבריו של סמית', המלך ג'יימס היה כל כך לא מרשים, שלא פוקהונטס ולא טומוקו הבינו את מי פגשו עד שהסבירו להם מאוחר יותר.
אף על פי שפוקהונטס לא הייתה נסיכה בהקשר של התרבות הפאוהאטאנית, חברת וירג'יניה הלונדונית הציגה אותה בכל אופן כנסיכה לציבור האנגלי. היא הוצגה בכתבים כ"מאטואקה, הידועה גם כרבקה, בתו של הנסיך העצמתי ביותר של האימפריה הפאוהאטאנית בווירג'יניה". אנגלים רבים באותו הזמן ראו בפאוהאטאן כשליט של אימפריה, והם ככל הנראה העניקו לבתו את היחס התואם. המכתב של סמית' למלכה אן מתייחס לפאוהאטאן בתור "המלך הצ'יף". איש הכנסייה והגאוגרף סמיואל פרצ'ס הזכיר שפגש את פוקהונטס בלונדון, ושהיא הרשימה את כל מי שפגשה משום שהיא "הציגה את עצמה כבתו של מלך". כשהוא פגש אותה פעם נוספת בלונדון, סמית' התייחס לפוקהונטס בנימוס באותו האופן. פוקהונטס זכתה, ככל הנראה, ליחס מכבד בזמן שהותה בלונדון. מקום הישיבה שלה בנשף המסכות תואר באופן חיובי למדי. עם זאת, לא כל האנגלים התרשמו. בהתאם להלן ס. ראונטרי, "אין הוכחה חותכת שמעידה על כך שפוקהונטס יוחסה (באנגליה) למעיין אצולה." למעשה, היא נחשבה לתעלומה, ובהתאם לצופה מהצד, היא אף נחשבה לאישה וירג'ינית פשוטה.
פוקהונטס ורולף חיו בפרברי ברנטפורד במשך זמן מה, ולאחר מכן גם בנורפוק. ב-1617, סמית' פגש את הזוג במפגש חברתי, ומאוחר יותר כתב שכשפוקהונטס ראתה אותו, "ללא מילים, היא הסתובבה, פניה האפילו, והיא נראתה בלתי מרוצה", והלכה. לאחר "שעתיים או שלוש", הם דיברו יותר; רשמיו של סמית' על דבריה תיארו אותם כמקוטעים וחידתיים. היא הזכירה לו את האדיבות שגילתה כלפיו, והוסיפה: "אתה הבטחת לפאוהאטאן שמה ששלך יהיה שלו, והוא הבטיח את אותה הבטחה." היא אף הביכה אותו כשקראה לו "אבא", בעודה מקבילה את הסיטואציה וההבדלים המעמדיים ביניהם - בדרך בה היא ראתה אותם - לסיטואציה אחרת, כשסמית' קרא לפאוהאטאן "אבא" כשהיה זר בווירג'יניה. "ומאותה הסיבה עלי לעשות אותו הדבר", אמרה. סמית' לא קיבל את דרך הפנייה הזו, משום שפוקהונטס התעלתה עליו, כ"בת מלך". פוקהונטס אמרה, בארשת פנים מתואמת:
לבסוף, פוקהונטס אמרה לסמית' שהיא והילידים האמריקאים הנוספים העריכו שמת, אבל אביה אמר לטומוקו לחפש אחריו, "כי אנשיו מרבים לשקר".
מותה
שמאל|ממוזער|150px|פסל בדמותה של פוקהונטס בכנסיית סיינט ג'ורג', אנגליה
במרץ 1617, רולף ופוקהונטס עלו על ספינה לחזור לווירג'יניה; הספינה שטה עד לנהר בגרייבסנד כשפוקהונטס חלתה באופן חמור. היא נלקחה לחוף ומתה בידיו של ג'ון רולף בגיל עשרים ושתיים. לא ידוע מה הביא למותה, אבל תאוריות נעות בין אבעבועות שחורות, דלקת ריאות, או שחפת, לבין האפשרות שהורעלה. לפי רולף, מילותיה האחרונות היו:
הלווייתה של פוקהונטס התרחשה ב-21 במרץ 1617. משוער שמיקום הקבר נמצא מתחת לבית המקהלה שבכנסיית סיינט ג'ורג', גרייבסנד, אך מאז הריסת הכנסייה בשריפה בשנת 1727, מיקומו המדויק של הקבר לא ידוע. פסל ברונזה בגודלה הועמד לכבודה באזור הכנסייה.
ייצוגה בתרבות הפופולרית
שמאל|ממוזער|200px|בול דואר בהוצאה מחודשת מ-1907, פוקהונטס
האגדות והמיתוסים
לאחר מותה, יותר ויותר ייצוגים דמיוניים ורומנטיים נוצרו. היצירה הסמוכה ביותר לתקופה של פוקהונטס היא "חטיפתה של פוקהונטס" (1619), של ג'והאן תיאודור דה בריי, בה הוא ניסה להעניק לה תכונות של הילידים האמריקאים. יצירות מאוחרות שיוו לה מראה עם זהות יותר אירופאית.
המיתוסים שעלו סביב סיפורה של פוקהונטס הציגו אותה בתור האחת שהפגינה את הפוטנציאל "להשתלב" בחברה האירופאית. למשל, הקפיטול מציגה ציור מ-1840 של ג'ון גדסבי צ'פמן, "טבילתה של פוקהונטס", ברוטונדה. העלון הממשלתי שמקושר ליצירה מסביר על הדמויות שבה, ומהלל את המתיישבים בג'יימסטאון על הצגת הנצרות ל"פראים עובדי האלילים".
טרנספורמציה אחרת של הסיפור נוגעת ברומנטיקה. כותבים מסוימים העדיפו סיפור אהבה שלה ושל ג'ון סמית'. הראשון שפרסם סיפור היה ג'ון דייוויס, ב-Travels in the United States of America מ-1803. עיבוד התיאטרון הדרמטי הראשון הוא, סביר להניח, "הנסיכה האינדיאנית" של נלסון בארקר. במאה ה-19, ג'ון בראוגמן יצר בורלסקה בשם "פו-קא-הונ-טס", או "הפראית העדינה".
כשהתערוכה בג'יימסטאון חגגה 300 שנים להקמת ההתיישבות בה (בתור הקולוניה הבריטית הראשונה באמריקה), נוצרה הוצאה מחודשת של שטר חמישה הסנטים, בה הופיעה פוקהונטס, חברה לקולוניה, ידועה בתור מצילת חייו של ג'ון סמית'.
באלבומו Rust Never Sleeps מ-1979, ניל יאנג הקליט שיר על פוקהונטס.
פוקהונטס בקולנוע
מספר סרטי קולנוע על פוקהונטס נוצרו, כשהראשון בהם היה סרט אילם משנת 1924. "קפטן ג'ון סמית' ופוקהונטס" יצא ב-1953, עם ג'ודי לורנס בתפקיד הגיבורה. סרט האנימציה של חברת דיסני מ-1995, "פוקהונטס", מציג רומן בדיוני בין פוקהונטס לג'ון סמית'. בנוסף, פוקהונטס מלמדת את סמית' לכבד את הטבע. סרט ההמשך, "פוקהונטס 2: מסע לעולם חדש", מתאר את מסעה לאנגליה ואת מפגשה עם ג'ון רולף, בו התאהבה בסרט. ב-2005 יצא הסרט "העולם החדש" בבימויו של טרנס מאליק, שתיאר את גילוי ג'יימסטאון על ידי האנגלים. את פוקהונטס גילמה קוריאנקה קילצ'ר. סרט נוסף על חייה הוא "פוקהונטס: האגדה".
כוכב הלכת המינורי 4487 Pocahontas נקרא על שמה.
עיבוד לבמה בישראל
ב-2000 עלה בישראל המחזמר "פוקהונטס" בו שיחקו אלינור אהרון, טוביה צפיר, דפנה ארמוני, משה פרסטר, אייל בוחבוט, ופיני קידרון.
קישורים חיצוניים
המיתוס של פוקהונטס
פוקהונטס, סיכום היסטורי
Contact and Conflict, The Story of Virginia: An American Experience
The Anglo-Powhatan Wars, The Story of Virginia: An American Experience
Stan Birchfield, Did Pocahontas Save Captain John Smith?
הערות שוליים
קטגוריה:מעשיות ואגדות
קטגוריה:פולקלור אמריקאי
קטגוריה:אישים שמקום קבורתם לא נודע
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אינדיאניות
קטגוריה:פוקהונטס
קטגוריה:נשים אמריקאיות במאה ה-17
קטגוריה:ילידי 1595
קטגוריה:נפטרות ב-1617 | 2024-03-11T12:28:43 |
פייר-סימון לפלס | המרקיז פייר־סימון לַפְּלָס (בצרפתית: Pierre-Simon Laplace; 23 במרץ 1749 – 5 במרץ 1827) היה אסטרונום, מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי אשר עבודתו הייתה מרכזית להתפתחות המתמטיקה, הסטטיסטיקה, הפיזיקה והאסטרונומיה. הוא סיכם והרחיב את עבודותיהם של קודמיו בעבודתו בעלת חמשת הכרכים מכניקה שמיימית (Mécanique Céleste) (שפורסמה בשנים 1799–1825). עבודה זו תרגמה את השפה הגאומטרית של המכניקה הקלאסית (כפי שהציג אותה במקור ניוטון) לשפת החשבון האינפיניטסימלי, ובכך פתחה צוהר למחקר של היקף רחב בהרבה של בעיות. בסטטיסטיקה, הפרשנות הבייסיאנית להסתברות פותחה לראשונה בעיקר על ידי לפלס.
לפלס ניסח את משוואת לפלס, והוביל את השימוש בהתמרת לפלס אשר מופיעה בתחומים רבים של פיזיקה מתמטית, תחום שהיה לו תפקיד מוביל בעיצובו הראשוני. אופרטור הלפלסיאן, גם נקרא על שמו. לפלס פיתח את השערת הערפילית על מקורה של מערכת השמש, והיה אחד המדענים הראשונים ששיערו את קיומם של מספר מושגי מפתח באסטרונומיה מודרנית, כמו חורים שחורים ואת רעיון הקריסה הכבידתית.
בתקופתו התפרסם הרבה בזכות יישום תורתו של ניוטון בחישוב תנועת גרמי השמים במערכת השמש, על כן זכה לכינוי ניוטון הצרפתי או ניוטון של צרפת. בזכות תרומותיו הענפות, לפלס זכור כאחד המדענים הגדולים בכל הזמנים, ותואר כבעל יכולת מתמטית טבעית שעלתה על זו של רבים מהמדענים הגדולים של זמנו.
בספטמבר 1785 הוא ישב בחבר השופטים בתחרות הסיום של בית הספר הצבאי שאן דה מארס שבה השתתף נפוליאון בונפרטה.
ביוגרפיה
המסמכים המקוריים הנוגעים לחייו של לפלס אבדו כאשר בשנת 1925 נשרפה הטירה המשפחתית סנט־ז'וליאן דה מייוק (Saint-Julien de Mailloc), ליד ליזייה (Lisieux), ביתו של נין־נין־נינו הרוזן דה־קולבר לפלס; חלק מהמסמכים הושמד עוד קודם לכן, כאשר ביתו בארקויל שליד פריז נבזז על ידי פורצים ב־1871. לפלס נולד בנורמנדי והתחנך באקדמיה צבאית בבימונט. ב־1767 מונה לפלס לפרופסור לאסטרונומיה באקדמיה הצבאית בפריז וב־1785 נבחר לאקדמיה למדעים. כיהן כנשיא החברה הגאוגרפית הצרפתית עם היווסדה ב-1821.
על שמו נקרא אסטרואיד 4628.
אנליזה, הסתברות ויציבות אסטרונומית
עבודתו המפורסמת המוקדמת של לפלס ב־1771 עסקה במשוואות דיפרנציאליות ובשינויים סופיים (finite differences), אך בד בבד הוא החל לחשוב על ההמשגה המתמטית והפילוסופית של מושגי יסוד בהסתברות וסטטיסטיקה. לפני בחירתו לאקדמיה הצרפתית ב־1773, הוא החל לכתוב שני מאמרים בתחומים אלו שעתידים יהיו לבסס את המוניטין שלו. הראשון, תזכיר על ההסתברות של גורמים לאירועים, פורסם בסופו של דבר ב־1774 בעוד המאמר השני, שפורסם ב־1776, פיתח עוד יותר את הגותו הסטטיסטית וגם החל את עבודתו השיטתית על מכניקה קלאסית ויציבותה של מערכת השמש. מעתה ואילך, שתי הדיסציפלינות יהיו תמיד שזורות זו בזו בתודעתו – לפלס התייחס להסתברות ככלי לתיקון ליקויים בידע האנושי. עבודתו של לפלס על הסתברות וסטטיסטיקה נידונה בהמשך הערך יחד עם עבודתו הבשלה יותר על התאוריה האנליטית של הסתברויות.
יציבותה של מערכת השמש
סר אייזק ניוטון פרסם את חיבורו עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע ב־1687 ובה הוא נתן גזירה של חוקי קפלר, אשר מתארים את תנועתם של כוכבי הלכת, מחוקי התנועה שלו וחוק הכבידה העולמי. אף על פי שניוטון פיתח באופן פרטי את שיטות החשבון האינפיניטסימלי, כל עבודתו המפורסמת עשתה שימוש בצורת הסקה גאומטרית מגושמת, שאינה מתאימה לתיאור האפקטים העדינים מסדרים גבוהים יותר של משיכות כבידתיות בין כוכבי הלכת. ניוטון עצמו הטיל ספק באפשרות של פתרון מתמטי לתנועה הכללית של כוכבי הלכת, ואף הגיע למסקנה שהתערבות אלוהית מחזורית הכרחית כדי להבטיח את היציבות של מערכת השמש. הפרכת ההשערה הזאת של התערבות אלוהית תהפוך ליעד מרכזי בקריירה המדעית של לפלס. כיום זה מוסכם באופן כללי ששיטותיו של לפלס בעצמן, אף על פי שהן חיוניות להתפתחות התאוריה, אינן מדויקות מספיק כדי להוכיח את יציבותה של מערכת השמש, ובמקום זאת, מערכת השמש מובנת כיום כמערכת כאוטית, אף על פי שהיא יציבה למדי.
בעיה מסוימת אחת מאסטרונומיה תצפיתית הייתה האי־יציבות הנראית במערכת הפלנטרית בה מסלולו של צדק נראה מתכווץ בעוד מסלולו של שבתאי נראה מתרחב. הבעיה הותקפה על ידי לאונרד אוילר ב־1748 וז'וזף לואי לגראנז' ב־1763 אך ללא הצלחה. ב־1776, לפלס פרסם מאמר בו הוא חקר לראשונה את ההשפעות האפשריות של אתר לומינרי או של כוח כבידה שלא פועל אופן מיידי. בסופו של דבר, הוא שב למשאב האינטלקטואלי הבלתי נדלה של כבידה ניוטונית. אוילר ולגראנז' ערכו קירוב מעשי בכך שהזניחו איברים קטנים יותר במשוואות התנועה. לפלס שם לב שאף על פי שהאיברים עצמם קטנים, אם עושים אינטגרציה עליהם בזמן הם עשויים להפוך לבלתי זניחים. לפלס ערך את האנליזה המעמיקה שלו על איברים מסדרים גבוהים יותר, עד וכולל המעוקבים שבהם. באמצעות האנליזה המדויקת יותר הזאת, לפלס הסיק ששני כוכבי הלכת (צדק ושבתאי) והשמש חייבים להיות בשיווי משקל הדדי, ובכך אתחל את עבודתו על יציבותה של מערכת השמש. ג'רלד ג'יימס ויטרו תיאר את ההישג "כהתקדמות המשמעותית ביותר באסטרונומיה פיזיקלית מאז ניוטון".
ללפלס היו ידיעות נרחבות של כל תחומי המדע והוא היה דומיננטי ביותר בכל הדיונים באקדמיה הצרפתית. נדמה שלפלס החשיב את האנליזה בעיקר ככלי לגשת לבעיות פיזיקליות, זאת אף על פי שנדמה שהיכולת שבה המציא את האנליזה הנדרשת היא פנומנלית. כל עוד התוצאות שלו היו נכונות הוא גילה עניין מועט בלבד במתן הסברים לצעדים באמצעותם הוא הגיע אליהן; הוא מעולם לא הרהר לעומק באלגנטיות או בסימטריה בתהליכי הפתרון שלו, שכן הוא הסתפק בכך שהוא היה יכול לפתור (בכל אמצעי שהוא) את הבעיה הספציפית שהוא עסק בה.
הדינמיקה של גאות ושפל
התאוריה הדינמית של גאות ושפל
שמאל|280px|ממוזער|דיאגרמה שמציגה את גזירת כוחות הגאות, מתוך ה"פרינקיפיה" (1687) של ניוטון.
בעוד ניוטון הסביר את תופעות הגאות והשפל באמצעות תיאור הכוחות שמייצרים אותן ודניאל ברנולי סיפק תיאור של התגובה הסטטית של מימי כדור הארץ לפוטנציאל הגאותי (Tidal potential), התאוריה הדינמית של גאות ושפל, שפותחה על ידי לפלס ב־1775, מתארת את התגובה האמיתית של האוקיינוס לכוחות גאות. תאוריית הגאות האוקייאנית של לפלס מתחשבת גם בחיכוך, תהודה וזמני מחזור טבעיים של בסיסי אוקיינוסים.
תאוריית שיווי המשקל של ניוטון, שהתבססה על חישוב גרדיאנט הכבידה הנגרם על ידי השמש והירח אולם הזניחה את סיבוב כדור הארץ סביב צירו, את קיומם של יבשות ואפקטים אחרים, לא יכלה להסביר את הגאות שמתרחשת בפועל באוקיינוסים.
מאחר שמדידות אישרו את התאוריה, לממצאים תצפיתיים רבים ישנו הסבר עכשיו, כמו למשל כיצד האינטראקציה של הגאות עם רכסי אוקיינוסים עמוקים ושרשראות הרי מצולה מצמיחה זרמי ערבול עמוקים שמוליכים חומרי מזון מעומק הים לפני השטח שלו. בעוד החישוב של גובה גל הגאות לפי תאוריית השיווי משקל מניב ערך של פחות מחצי מטר, התאוריה הדינמית מצליחה להסביר מדוע באזורים מסוימים נצפית גאות שמגיעה לגובה של עד 15 מטרים. תצפיות לוויין מאשרות את הדיוק של התאוריה הדינמית, וגובהי הגאות בכל רחבי העולם נמדדים כעת בדיוק של סנטימטרים ספורים. מדידות שהופקו מלוויין ה־CHAMP תואמים בקירוב מודלים המבוססים על מידע שנלקח מפרויקט ה־TOPEX. מודלים מדויקים של גובהי גאות ברחבי העולם הם הכרחיים לצורך מחקר שיטתי שכן כדי לחשב במדויק עוצמות כבידה ושינויים בגובה פני הים הכרחי לבצע תיקונים במדידות בגלל תנודתיות הנגרמת על ידי הגאות.
משוואות הגאות של לפלס
ימין|160px|ממוזער|A. פוטנציאל כבידתי ירחי: האיור מתאר את מיקום הירח כבדיוק מעל קו הרוחב 30 מעלות צפון
שמאל|160px|ממוזער|B. איור זה מתאר את אותו הפוטנציאל מנקודת מבט שונה
ב־1776, לפלס ניסח אוסף של משוואות דיפרנציאליות חלקיות ליניאריות המתארות את זרמי הגאות כזרימה ברוטרופית של שכבה אוקיינית דו־ממדית. אפקטי קוריוליס נכללים במשוואות כמו גם אילוצים אנכיים הנגרמים מהכבידה. לפלס גזר את המשוואות האלו באמצעות פישוט המשוואות המתארות את הדינמיקה של זורמים. הן ניתנות לגזירה גם מאינטגרלי אנרגיה דרך משוואת לגראנז'.
בעבור שכבת זורם בעלת עובי ממוצע D, גובה הגאות ζ, כמו גם רכיבי המהירות האופקיים u ו־v (בכיוון הרוחבי φ והאורכי λ, בהתאמה), מקיימים את משוואות הגאות של לפלס:
כאשר Ω היא התדירות הזוויתית של סיבוב כוכב הלכת, g היא תאוצת הכבידה שיוצר הכוכב על פניו, a הוא הרדיוס הפלנטרי, ו־U היא פוטנציאל הגאות הכבידתי החיצוני.
על צורת כדור הארץ
במהלך השנים 1784–1787 לפלס פרסם מספר מאמרים בעלי כוח מתמטי יוצא דופן. בולט בין אלו הוא מאמר שפורסם לראשונה ב־1783, ונדפס מחדש כחלק השני של חיבורו תאוריה על תנועתם וצורתם האליפטית של כוכבי לכת מ־1784 וכחלק מהכרך השלישי של עבודתו המונומנטלית מכניקה שמיימית. בעבודה זאת לפלס קבע באופן מושלם את המשיכה הכבידתית שמפעיל ספרואיד על חלקיק מבחוץ לו. מאמר זה זכור גם בזכות כך שהציג לראשונה את הכלי האנליטי של הרמוניות ספריות או מקדמי לפלס, וגם בשל פיתוח השימוש במה שכעת אנו קוראים לו פוטנציאל כבידתי במכניקה קלאסית.
הרמוניות ספריות
frame|שמאל|הרמוניות ספריות
ב־1783, במאמר שנשלח לאקדמיה הצרפתית, אדריאן־מארי לז'נדר הציג את מה שנקרא כעת פונקציות לז'נדר. אם לשתי נקודות במישור יש קואורדינטות פולריות ו־, כאשר , אז באמצעות מניפולציה אלמנטרית ניתן לקבל שההופכי למרחק בין שתי הנקודות, d, ניתן לכתיבה כ:
את הביטוי הזה ניתן לפתח לחזקות של באמצעות משפט הבינום המוכלל של ניוטון כדי לקבל:
סדרת הפונקציות היא הסדרה של הפונקציות הנקראות פונקציות לז'נדר והשימושיות שלהן נובעות מהעובדה שכל פונקציה של נקודות על מעגל ניתנת לפיתוח כטור שלהן.
לפלס, עם קרדיט זעום ללז'נדר, עשה את הכללה הלא־טריוויאלית של התוצאה לשלושה ממדים והציג קבוצה כללית יותר של פונקציות, ההרמוניות הספריות או מקדמי לפלס, כאשר השימוש בשם האחרון אינו נפוץ.
תורת הפוטנציאל
המאמר המוזכר לעיל הוא חשוב גם בשל פיתוח הרעיון של פוטנציאל סקלרי. הכוח הכבידתי שפועל על גוף הוא, בשפה מודרנית, וקטור, בעל גודל וכיוון. פונקציית פוטנציאל היא פונקציה סקלרית שמגדירה כיצד הווקטורים יתנהגו. פונקציה סקלרית היא מבחינה חישובית וקונספטואלית נוחה יותר לשימוש מאשר פונקציה ווקטורית.
אלכסיס קלרו הציע לראשונה את הרעיון ב־1743 כאשר עבד על בעיה דומה, אף על פי שהוא עשה שימוש בצורת הסקה גאומטרית־ניוטונית. לפלס תיאר את עבודתו של קלרו כשייכת "למחלקה של היצירות המתמטיות היפות ביותר". אף על פי כן, ראוס בול טוען ש"ניצני הרעיון מופיעים אצל ז'וזף לואי לגראנז', אשר השתמש בפוטנציאל במאמריו מהשנים 1773, 1777 ו־1780". המונח "פוטנציאל" עצמו הוא אודות לדניאל ברנולי, שהציג אותו בספרו מ־1738 הידרודינמיקה. עם זאת, ראוס בול טוען גם שבמונח "פונקציית פוטנציאל" לא נעשה שימוש (במובן של פונקציה V של הקואורדינטות במרחב) עד חיבורו משנת 1828 של ג'ורג' גרין מסה על היישום של ניתוח מתמטי לתאוריות החשמל והמגנטיות.
לפלס יישם את שפת הקלקולוס לפונקציית הפוטנציאל והראה שהוא תמיד מקיים את המשוואה הדיפרנציאלית:
תוצאה אנלוגית עבור פוטנציאל המהירות של זורם נגזרה מספר שנים קודם לכן על ידי לאונרד אוילר.
עבודת ההמשך של לפלס על משיכה כבידתית הייתה מבוססת על התוצאה הזאת. הגודל זכה לשם הריכוז של V וערכו בנקודה מעיד על ההבדל בין ערכו של V שם לערך הממוצע שלו בסביבה של הנקודה. משוואת לפלס, מקרה פרטי של משוואת פואסון, מופיעה רבות בפיזיקה מתמטית. מושג הפוטנציאל מופיע במכניקת הזורמים, אלקטרומגנטיות, ותחומים אחרים. ראוס בול שיער שניתן לפרש את הופעת מושג הפוטנציאל "כסימן החיצוני" של אחת מהצורות האפריוריות בתאוריית התפיסה של קאנט.
ההרמוניות הספריות התבררו כקריטיות להשגת פתרונות מעשיים למשוואת לפלס. משוואות לפלס בקואורדינטות כדוריות, כמו אלו שמשמשות למיפוי השמיים, ניתנות לפישוט, באמצעות שיטת הפרדת המשתנים, לחלק רדיאלי, התלוי רק במרחק מהנקודה המרכזית, וחלק זוויתי או כדורי. הפתרון לחלק הכדורי של המשוואה ניתן אז לביטוי כטור של ההרמוניות הספריות של לפלס.
אי שוויונות פלנטריים וירחיים
אי שוויון צדק־שבתאי
מסלוליהם של צדק ושבתאי הפגינו אנומליות שתעתעו באסטרונומים לאורך מאות שנים. בכתביו, ניוטון נתן הסבר איכותי בלבד לגורם העיקרי לאנומליות האלה (ואילו הסבר כמותי גס בלבד), והוא ההשפעה הכבידתית ההדדית של שני כוכבי הלכת זה על זה. כדי לבחון את ההשערה שלו, ניוטון שאל את האסטרונום ג'ון פלמסטיד אם נצפתה האטה של שבתאי כשהוא חולף על פני צדק. פלמסטיד המופתע השיב שאכן נצפה אפקט כזה, ואפקט ההאטה הזה תאם בקירוב את החישובים שניוטון סיפק. אולם חישוביו של ניוטון יכלו לתאר בקירוב את תנועות שני הכוכבים לתקופה קצרה למדי (תקופת החליפה) ולא סיפקו שיטה כללית לגשת לבעיה שהציגה מערכת צדק־שבתאי. כאן נכנסת לתמונה תרומתו של לפלס.
לפלס הציג מאמר על אי שוויונות פלנטריים בשלושה חלקים, בשנים 1784, 1785, ו־1786. אלו עסקו בעיקר עם הזיהוי וההסבר של הפרטורבציות הידועות כעת כ"אי שוויון צדק־שבתאי". לפלס פתר בעיה ותיקה על מחקר וחיזוי התנועות של הכוכבים האלה. הוא הראה משיקולים כלליים, ראשית, שהמשיכה ההדדית בין שני הכוכבים לעולם לא תוכל לגרום לשינויים גדולים באקסצנטריות או בנטייה המסלולית של המסלולים שלהם; וחשוב מכך, שחריגות במערכת צדק־שבתאי קורות בגלל הקרבה של התנועות הממוצעות של צדק ושבתאי לתנועות בעלות מידה משותפת.
בהקשר זה מידה משותפת פירושו שהיחס בין התנועות הממוצעות של שני כוכבי הלכת הוא קרוב מאוד ללהיות שווה ליחס בין שני מספרים שלמים קטנים (דהיינו למספר רציונלי). שני זמני מחזור של מסלולו של שבתאי סביב השמש שווים לכמעט חמישה של אלו של צדק. ההבדל המתאים בין כפולות של התנועות הממוצעות (2nJ − 5nS), מתאים לתקופה שמשכה בערך 900 שנה, והוא מופיע כמחלק קטן באינטגרציה של כוח מפריע קטן מאוד באותה תקופה. כתוצאה, הפרטורבציה הכוללת בתקופה זאת היא גדולה באופן לא פרופורציונלי, בערך 0.8 מעלות של קו אורך מסלולי בעבור שבתאי ובערך 0.3 עבור צדק (כלומר מסלוליהם מבצעים מעיין פרצסיה).
פיתוחים נוספים של המשפטים האלה על תנועה פלנטרית ניתנו במאמריו מהשנים 1788 ו־1789. בעזרת התגליות של לפלס, טבלאות של נתונים על התנועות של צדק ושבתאי יכלו סוף סוף להפוך למדויקות הרבה יותר. זה היה על הבסיס של התאוריה של לפלס שדלומבר חישב את הטבלאות האסטרונומיות שלו.
ספרים
לפלס כעת הציב לעצמו את היעד לכתוב עבודה אשר התוצאה מגולמת בספרים חשיפת מערכת העולם והמכניקה שמיימית.
הראשון פורסם ב־1796 ונותן הסבר כללי של התופעות השונות, אך משמיט את כל הפרטים. ספר זה כולל סיכום של ההיסטוריה של האסטרונומיה. הסיכום הזה הבטיח למחברו את הכבוד להפוך לאחד מארבעים הנציגים של האקדמיה הצרפתית למדעים והוא מוערך כעת כאחת מיצירות המופת של הספרות הצרפתית, זאת על אף שהוא לא אמין במיוחד בתיאור התקופות המאוחרות יותר בהיסטוריה של האסטרונומיה.
לפלס פיתח את השערת הערפילית (nebular hypothesis) על היווצרותה של מערכת השמש, שהוצעה לראשונה על ידי עמנואל סוודנבורג ועמנואל קאנט, השערה שממשיכה להיות דומיננטית גם בתאוריות בנות ימינו על היווצרות המערכות הכוכביות. לפי תיאורו של לפלס את ההשערה, מערכת השמש התפתחה מענן של מסה של גז לוהט הסובב סביב ציר דרך מרכז המסה שלו. כשהוא התקרר, המסה שלו התכווצה, וטבעות של חומר בקעו מהשפה החיצונית שלו. הטבעות האלו בתורן גם התקררו, עד שבסופו של דבר התעבו ויצרו את כוכבי הלכת, בעוד שהשמש מייצגת את הליבה של המרכזית של הערפילית שעדיין נשארה. על בסיס ההשקפה הזאת, לפלס חזה שהכוכבים הרחוקים יותר יהיו עתיקים יותר מאשר אלו שסמוכים יותר לשמש.
כפי שהוזכר מקודם, הרעיון של השערת הערפילית תואר בקווים כללים על ידי עמנואל קאנט ב־1755, אשר הציע גם "מצבורים מטאוריים" וחיכוך גאות (tidal friction) כגורמים שעשויים היו להשפיע על עיצובה של מערכת השמש. קרוב מאוד לוודאי שלפלס היה מודע לאלו, אבל לא זקף קרדיט לעבודתו של קודמו.
הדיון האנליטי של לפלס במערכת השמש ניתן בעבודתו מכניקה שמיימית שפורסמה בחמש כרכים. שני הכרכים הראשונים, שפורסמו ב־1799, מכיל שיטות לחישוב מסלוליהם של כוכבי הלכת, לקביעת צורותיהם, ולפתרון בעיות הקשורות בתופעות הגאות ושפל. הכרכים השלישי והרביעי, שפורסמו ב־1802 ו־1805 בהתאמה, מכילים יישומים של השיטות האלו, ומספר טבלאות אסטרונומיות. הכרך החמישי, שפורסם ב־1825, הוא בעיקר היסטורי, אך הוא נותן כנספחים את התוצאות של מחקריו המאוחרים ביותר של לפלס. המכניקה השמיימית לא רק עוסק בתרגום תורת הכבידה של ניוטון לשפת הקלקולוס, אלא שהוא מרחיב בהרבה את הטיפול בתופעות השונות שתוארו בפרינקיפיה. רק כדוגמה אחת מני רבות, לפלס בעבודתו על תופעות הגאות והשפל הציג את התאוריה הדינמית של גאות ושפל (dynamical theory of tides), שמאפשרת לחזות את התגובה הדינמית של מימי האוקיינוסים לכבידת הירח ולחזות היבטים כמותיים רבים נוספים של התופעות הקשורות, בעוד שטיפולו של ניוטון היה מוגבל להיבטים הכמותיים הבסיסיים יותר של הגאות והשפל. החקירות של לפלס שמוכלות במכניקה השמיימית הן כה נרחבות ורבות ערך, שאף על פי שהן היו תוצר של מאה שנים של מאמץ אינטלקטואלי, הן מתוארות לעיתים כאילו היו תוצאות של לפלס.
חורים שחורים
לפלס גם התקרב מאוד לרעיון קיומם של חורים שחורים. הוא הצע שייתכנו כוכבים מאסיביים שהכבידה שלהם כה חזקה שאפילו אור לא יוכל לברוח מפני השטח שלהם (ראו גם מהירות מילוט).
התאוריה האנליטית של הסתברויות
התמרות אינטגרליות
השד של לפלס
ב־1814, לפלס פרסם את מה שנודע כטיעון הראשון לקיומו של דטרמיניזם סיבתי:
האינטלקט הזה זכה לשם השד של לפלס (באותה הנימה כמו השד של מקסוול).
אף על פי שלפלס ידוע כראשון שהביע רעיונות כאלה על דטרמיניזם סיבתי, השקפתו דומה מאוד לזו שהוצעה על ידי בושקוביץ' בספרו תאוריית פילוסופיית הטבע משנת 1763.
הגותו ומחקריו
עבודת חייו של לפלס הייתה פיתוח אנליזות מתמטיות לתורת הכבידה של ניוטון. הוא הוכיח שתנועתם של כוכבי הלכת יציבה, והשפעתם של שביטים ואסטרואידים היא זניחה או זמנית. לפלס ניסה להסביר את התפתחות היקום באמצעות תאוריות שונות. כמתמטיקאי, זכור לפלס בעיקר בזכות התמרת לפלס ופיתוח מושג הלפלסיאן.
כמו כן נקשר לפלס לתחומי פילוסופיה וניסה להסביר את מושג הדטרמיניזם בכך שאם, תאורטית, היה בנמצא מחשב על שהיה לו את כל המידע הדרוש, היה ניתן לחשב ולחזות כל דבר שקורה בעולם באופן מדויק לחלוטין. למשל, אם אדם זורק כדור ויהיה לנו מידע מדויק על חוזק הזריקה, מהירות הרוח, שיפוע הרצפה וכדומה, אזי נוכל לחשב במדויק היכן הכדור ייעצר.
ספריו
לפלס פרסם ספרים רבים ובהם:
הסברים על מכניקה שמיימית שפורסם ב־5 כרכים (1824), שבו ריכז לפלס את כל עבודתו בכבידה. ספר זה מכיל את הניתוח המתמטי המעמיק הראשון של יציבותה של מערכת השמש, ודן בבעיות מורכבות מאלו שטופלו בפרינקיפיה של ניוטון; למשל האם האינטראקציה הכבידתית בין צדק לשבתאי תוביל בסופו של דבר לצבירת אנרגיה על ידי שבתאי ול"בריחה" שלו ממערכת השמש? הספר מטפל בבעיית אי יציבות שתעתעה באסטרונומים בתקופה, ולפיה מסלולו של צדק נראה מתכווץ בעוד מסלולו של שבתאי נראה מתרחב. למשוואות של לפלס הייתה התחזית האופטימית לפיה מערכת השמש יציבה. ויטרו תיאר את ההישג הזה כ"התקדמות המשמעותית ביותר באסטרונומיה מאז ניוטון". בספרו זה גם חישב ששדה הגרביטציה מתפשט במהירות סופית של לפחות פי חמישים מיליון ממהירות האור.
הסברים על שיטת העולם (1796), שבו ריכז לפלס את ההיסטוריה של האסטרונומיה.
תחום נוסף שבו פרסם לפלס ספרים הוא תורת ההסתברות עליה כתב שני ספרים:
התאוריה האנליטית של ההסתברות (1812), שפורסם בשני כרכים. הכרך הראשון מוקדש לחקר פונקציות יוצרות בתורת ההסתברות ומגוון קירובים לביטויים המתקבלים בבעיות הסתברותיות. הכרך השני דן בשיטות כיצד למצוא את ההסתברות של אירועים מורכבים, ומכיל דיון על שיטת הריבועים הפחותים, בעיית המחט של בופון והסתברות הפוכה.
מסה על ההסתברות (1814).
תגליות והישגים אחרים של לפלס
מתמטיקה
תגליות והישגים של לפלס במתמטיקה שימושית וטהורה כוללים:
פיתוח תורת הדטרמיננטים.
הוכחה שלכל משוואה ממעלה זוגית חייב להיות לפחות גורם ריבועי אחד.
שיטת לפלס לקירוב אינטגרלים.
לפלס היה מומחה בפתרון משוואות דיפרנציאליות. בין הישגיו:
פתרון משוואה דיפרנציאלית חלקית ליניארית מסדר שני.
הוא היה הראשון שעסק בבעיות המורכבות הקשורות במשוואות עם שינויים מעורבים, ולהוכיח שהפתרון של משוואה בהפרשים סופיים מן המעלה הראשונה והשנייה ניתן להצגה בצורה של שבר משולב.
פיזיקה
מתח פנים
בשנים 1806–1807, לפלס התבסס על עבודתו האיכותית של תומאס יאנג כדי לפתח תאוריה של נימיות ואת משוואת יאנג־לפלס.
מהירות הקול
ב־1816 לפלס היה הראשון שהצביע על כך שמהירות הקול באוויר תלויה ביחס קיבולי החום. התאוריה המקורית של ניוטון הניבה ערך נמוך מדי ומכיוון שלא לקחה בחשבון את הדחיסה האדיאבטית של האוויר שתוצאתה עלייה מקומית בטמפרטורה ובלחץ.
מאמרים אחרים
מודל כדור הארץ המתקרר – בין השנים 1817–1820 לפלס עסק בבעיה הגאולוגית של טמפרטורת כדור הארץ המתקרר, והמודל המתמטי שפיתח (במקביל ובאופן בלתי תלוי בז'וזף פורייה) עדיין משמש כיום בחיזויים של טמפרטורת כדור הארץ. בפרט, לפלס ניתח באופן מבריק את פילוג הטמפרטורה על פני כדור הארץ הקדום באמצעות אנליזה הרמונית תלת-ממדית (כלומר בעזרת שימוש בהרמוניות הספריות שלו).
ב־1809 הופיע מאמרו על שבירה כפולה.
לבסוף, ב־1821 הופיע מאמרו על זורמים אלסטיים.
ראו גם
התמרת לפלס
משוואת יאנג־לפלס
משוואת לפלס
התפלגות לפלס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים
קטגוריה:פיזיקאים צרפתים
קטגוריה:אסטרונומים צרפתים
קטגוריה:חוקרי תורת ההסתברות
קטגוריה:קצינים גדולים בלגיון הכבוד
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1749
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1827
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן | 2024-09-17T02:24:22 |
אמיטאב גוש | אמיטאב גוש (באנגלית: Amitav Ghosh, בבנגלית: অমিতাভ ঘোষ; נולד ב-11 ביולי 1956) הוא סופר הודי המתגורר בניו יורק.
ביוגרפיה
אמיטאב גוש נולד בכלכותה בשנת 1956 והתחנך בבנגלדש, סרי לנקה וצפון הודו. בהכשרתו הוא אנתרופולוג והוא למד מקצוע זה בדלהי, באוקספורד ובקהיר.
כיום גר גוש בניו יורק, שם הוא מלמד ספרות משווה ומשתתף בקביעות במגזין ה"ניו יורקר".
גוש הוא זוכה פרס דן דוד בחקר ההווה בתחום "ספרות – סיפורה של המאה ה-20" לשנת 2010.
ספריו
כרומוזום כלכותה שזכה בפרס על שם סר ארתור סי. קלארק, תרגם לעברית:דן דאור, הוצאת חרגול, 2000
מעגל התבונה שזכה בפרס מדיסיס לסופר זר.
The Shadow Lines שזכה בפרס היוקרתי ביותר בהודו
בארץ עתיקה (1994), תרגמה לעברית: עדי גינצבורג-הירש, הוצאת חרגול, 2006
ארמון הזכוכית
בארץ הגאות והשפל
טרילוגיית איביס
ים של פרגים, תל אביב: אופוס, 2012
נהר של עשן
מבול של אש
כמו כן כתב שני ספרי עיון.
קישורים חיצוניים
פרק ראשון מתוך "בארץ עתיקה" מאתר Text
פרק ראשון מתוך "ארץ הגאות והשפל" מאתר Text
שלומציון קינן, ריאיון עם אמיטאב גוש, "בננות Blogs", פורסם במקור בTime Out תל אביב 2004
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים הודים כותבי אנגלית
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר
קטגוריה:זוכי פרס דן דוד
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דלהי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1956
קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס | 2024-07-16T16:07:19 |
הגנה עצמית | ממוזער|250px| הדגמת שימוש בתרסיס פלפל אישיהגנה עצמית היא הפעלה של כוח על ידי האדם לשם הגנה על חייו. ברגע שאדם חש סכנה רגעית לחייו, ישנו מנגנון בגוף המשדר למערכות הגוף שהגוף בסכנה. במצב שאליו גוף האדם נכנס העצבים הופכים לדרוכים ומצטמצמת הראיה למצב שנקרא "צינור"- מצב זה מיועד לכך שהאדם יוכל לפעול מהר ולקלוט את הסכנה לחייו ויתמקד באובייקט שמסכנו, וכך יוכל במיומנות לנטרלו או לחמוק ממנו. במצב הזה גם מופרש חומר במוח שמשנה את הפעילות הפיזית של האדם ומביא אותו למצב דרוך וזריז כדי להישמר מהסכנה או מהאובייקט המסכן אותו. בשונה מהגנה כללית על כמות אנשים, בהגנה עצמית האדם מתרכז רק בעצמו ולא שם לב לסובב.
הגנה עצמית של יחיד
זכותו של אדם לפעול מתוך הגנה עצמית מוכרת בחקיקה, ומבוטאת גם בכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך השכם להורגו" (על פי התלמוד במסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב).
בדיני נזיקין, מהווה זכות זו הגנה כנגד טענת "תקיפה". ישנם תנאים בחוק לשימוש בזכות זו, כמו: נחיצות – נקיטה בפעולה שממזערת את הנזק של התוקף בהקשר העימות שביניהם, סבירות – נקיטה בפעולת הגנה סבירה שאינה עולה על הנזק שצפה אותו המותקף, מיידיות – מבחינת מסגרת הזמן פעולת ההגנה צריכה להתרחש בסמוך לפעולתו של התוקף, אך מצד שני אין המותקף צריך לחכות עד שיותקף בפועל כדי להתגונן.
כך למשל, הפעלתה של הזכות להגנה עצמית צריכה להיעשות במידה הנכונה. כאשר פורץ מהווה סכנה לחייו של אדם, רשאי האדם לנקוט צעדים של הגנה עצמית, אף אם אלה יסתיימו במותו של הפורץ. אם הפורץ מהווה רק סכנה לרכוש, אין בכך הצדקה להריגתו, והריגה במקרה זה תיחשב לעבירה פלילית.
במישור הפלילי, ההגנה העצמית מהווה סייג לאחריות פלילית וכאשר היא תחול לא תוטל אחריות על הנאשם על אף שלכאורה ביצע פשע אלים.
סייג זה הוא ירושת המשפט האנגלי במשפט הישראלי. הוא עוגן בתחילה בסעיף 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ולאחר מכן בסעיף 22 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עד שנת 1992 הסעיף הגן על התוקף רק כאשר המותקף היה הוא-עצמו או אדם שמוטלת עליו הגנתו. בתיקון 37 לחוק העונשין אומצה גישת המשפט העברי המרחיבה את ההגנה גם על מגן על אחרים שאינו מותקף בעצמו. בנוסף לכך, הנוסח החדש זנח את הגישה הרואה בהגנות אלו משום השלמה בדיעבד עם המעשה, והעדיף את גישת המשפט העברי הרואה בהן היתר לכתחילה ועל כן המגן אינו נושא באחריות פלילית כלל. בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק , לפיו .
בעקבות פרשת שי דרומי הורחב בשנת 2008 סייג ההגנה העצמית בחוק העונשין ועתה הוא קובע גם כי .
אמצעים נפוצים להגנה עצמית הם תרסיס פלפל ותרסיס גז מדמיע, שוקר חשמלי, אלה, סכין ואקדח אישי. את חלקם ניתן לרכוש באופן חוקי, לחלקם נדרש גם רישיון מתאים וחלקם עשוי להיחשב בלתי חוקי (כתלות בחוק המקומי).
בנוסף, פותחו מספר רב של טכניקות הגנה עצמית ללא נשק המבוססות על אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק וגם שיטות לחימה ישראליות ממשפחת קרב המגע.
הגנה עצמית מדומה
הגנה עצמית מדומה היא טענת הגנה במשפט פלילי של מי שפעל מתוך מחשבה שהוא עושה מעשה של הגנה עצמית, אך למעשה לא נשקפה לו כל סכנה, ופעולתו באה מתוך טעות במצב הדברים. טענת הגנה זו קמה משילוב בין , העוסק בהגנה עצמית, וסעיף 34יח לחוק, העוסק בטעות במצב דברים. לפי הגנה זו, נאשם הפועל מתוך אמונה מוטעית כי מתקיימים תנאיה העובדתיים של ההגנה העצמית, יישא באחריות פלילית רק במידה בה היה נושא אם היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. בשונה מהיסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה – בו המודעות ליסוד העובדתי בעבירה היא רכיב נדרש לשם הרשעה, הבא בנוסף לכל דרישות היסוד העובדתי, והיעדרה שולל אחריות פלילית – בהגנה העצמית המדומה, מחשבתו המוטעית של העושה המדמה לעצמו כי התקיימו יסודותיה העובדתיים של ההגנה, מהווה תחליף להתקיימותם של אלה בפועל, וקיומה שולל אחריות פלילית.
הגנה עצמית של מדינה
הזכות להגנה עצמית חורגת מאיסור השימוש בכוח החל על מדינות העולם (סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות), והיא מקנה לכל מדינה את הזכות להגן על אזרחיה מפני התקפות של מדינת אויב (סעיף 51 למגילה).
על המדינה המפעילה זכות זו לדווח מיד למועצת הביטחון על הפעלת ההגנה העצמית, כדי לקבל אישור להמשך ההגנה.
זכות זאת ניתנת אך ורק להגנה ולא לתוקפנות.
סוגי הגנה עצמית:
Individual – למשל, אם ישראל מותקפת על ידי לבנון, מותר לה להגן על עצמה.
Collective – הגנה עצמית על צד ג'. מדינה אחת המגינה על מדינה אחרת מותקפת, שלה יש זכות להגנה עצמית, אבל אין לה די כוחות על מנת להפעיל אותה.
מדינות רבות היוצאות למלחמה טוענות שהן עושות זאת מתוך הסתמכות על הזכות להגנה עצמית, אך לעיתים קרובות משמשת טענה זו רק הסוואה לתוקפנות.
הגנה עצמית באמנויות לחימה
משום שבעת המודרנית בחברות המפותחות אין עוסקים יותר רוב בני האדם בלחימה בחיי היום-יום, פונים רבים ללמידת אמנויות לחימה על-מנת שיהיו להם הכלים והיכולות להגן על עצמם. בישראל קיימים ארגונים ובתי ספר רבים מאוד לאמנויות לחימה אשר בהם נלמדת הגנה עצמית יעילה, וחרף טענות מסחריות, אין לאילו מהם בלעדיות על התחום. בניגוד לחלוקה הסטריאוטיפית הנפוצה, כמעט כל אמנויות הלחימה המסורתיות מן המזרח עוסקות בהגנה עצמית ובתקיפה יזומה כאחד, ופותחו במקור לשם שתי מטרות אלו. לאורך השנים אולם, ובמיוחד החל מהמאה ה-20, עלו וצצו גישות פילוסופיות באמנויות ובתי ספר מסוימים אשר הדגישו את ההיבט ההגנתי, דהיינו הפאסיבי והבלתי-יזום, של אמנויות הלחימה, והפצירו בתלמידיהם לתרגל אותן בלבד כאמצעי הגנתי. מן הדוגמאות המפורסמות:
קרב מגע הוא שם גנרי למגוון רחב של אמנויות לחימה שפותחו בישראל, כאוסף של רעיונות, שיטות וטכניקות מאמנויות אחרות – בעיקר אמנויות לחימה מן המזרח. מייסדי הזרמים השונים של הקרב מגע שמו להם למטרה ללמד את האמנות בעיקר או בלבד לשם הגנה עצמית, כאשר מרכיבי הבריאות, המסורת, התאוריה, מכניקת הגוף המתוחכמת, הפילוסופיה, ההיסטוריה, וכדומה נדחקו לשוליים או שלא מתקיימים באמנותם בכלל. הבחירה להתמקד בהגנה עצמית סייעה לקרב מגע לפתח גישות ללימוד מהיר יחסית של הגנה עצמית יעילה, על חשבון העמקה בידע הלחימתי והטכני. אף על פי כן, זרמי קרב מגע שונים אשר נלמדים בצה"ל הם אגרסיביים ביותר, ומיועדים גם לתקיפות יזומות ולא רק לשם הגנה עצמית.
מוריהי אואשיבה, מפתח האייקידו, ראה באמנותו, אשר התפתחה מן הג'וג'וטסו היפני הלוחמני, דווקא כלי לחיבור ויצירת הרמוניה בין אנשים. בהתאם, מרבית זרמי האייקידו אינם מדגישים את ההיבט הלחימתי של אמנותם, וגישתם של רוב מורי האייקידו היא פציפיסטית באופן יחסי.
גיצ'ין פונאקושי, מייסדו של זרם שוטוקאן בקראטה, נהג לומר כי "בקראטה אין התקפה ראשונה". מכאן שלגישתו של פונאקושי, אותם חולקים מורים רבים נוספים לקראטה, המתרגל אמנות זו אינו אמור ליזום אלימות בשום אופן. כן התנגד פונאקושי לעריכת תחרויות קראטה בימי חייו.
מורים לאמנות טאי ג'י צ'ואן ('טאי צ'י') נוטים יותר ככלל, ביחס למורים אחרים לאמנויות לחימה סיניות, לגישת תרגול המדגישה אלמנטים בריאותיים והגנתיים של אמנותם. עם זאת, ישנו מיעוט בקהילה זו אשר שם לו דווקא למטרה לשמר את ערכה של המסורת כאמנות לחימה של ממש.
הבחירה האם להשתמש באמנות לחימה מסוימת לשם הגנה עצמית או תקיפה היא בלבד בחירתו של המתרגל את אותה האמנות, ולפיכך אין אמנות אשר מטיבה וטבעה היא בהכרח יותר 'הגנתית' או 'התקפית'. כלומר, אין אמנות אשר 'ששה אלי קרב' יותר מאחרת, כפי שאין אקדח הכופה שימוש על בעליו – הבחירה היא של האדם ולא של האמנות. מבחינה אסטרטגית וטקטית אמנם, עשויות להיות גישות שונות ללחימה באמנויות שונות, מעת שהלחימה עצמה כבר החלה. כך למשל האמנויות הסיניות הצפוניות שינג אי צ'ואן ופי גואה ג'אנג מראות העדפה ליצירת מגע יזום עם היריב, בעוד האמנויות הסיניות הדרומיות ווינג צ'ון וגמל שלמה דרומי יעדיפו פעמים רבות לאפשר ליריב לתקוף ראשון.
הגנה עצמית נשית
הגנה עצמית נשית היא מערך כלים מתחום מיומנויות לחימה שמטרתו לאפשר לנשים לחוש מוכנות ומסוגלות במצבים מאיימים ובלתי צפויים במרחב הציבורי והפרטיRouse, W. L., & Slutsky, B. (2014). Empowering the physical and political self: Women and the practice of self-defense, 1890–1920. The Journal of the Gilded Age and Progressive Era, 13(4), 470-499.. למידה של הגנה עצמית נשית מציעה לנשים כלים כדי להגן על עצמן מפני תוקפים אפשריים. הלמידה נעשית גם על ידי תרגול מצבים פוטנציאליים. חלק מהתרגולים הם סימולציות בה האישה מותקפת באופן מילולי ופיזי על ידי מדריך, ובעזרת ההדרכה היא לומדת טכניקות ואסטרטגיות בהן תוכל להשתמש כאשר תתקל במצבי תקיפה וחוסר מוגנות בחייה. הלמידה מרחיבה את מגוון אפשרויות התגובה, ועל פי תפיסת העולם של העוסקים בהגנה עצמית נשית, למידה זו תעלה את אפשרויות התגובה שלה בזמן אמתMcCaughey, M. (1998). The fighting spirit: Women's self-defense training and the discourse of sexed embodiment. Gender & Society, 12(3), 277-300..
בפיזיולוגיה ופסיכולוגיה נהוג לאפיין ארבע תגובות מובחנות המוטבעות בנו מבחינה ביולוגית: קיפאון, בריחה, לחימה ושיתוקBracha, S., Williams, A. E., & Bracha, A. S. (2004). Does" fight or flight" need updating?. Psychosomatics, 45(5), 448-449.. על פי התפיסה של הגנה עצמית נשית, בעזרת סימולציות ניתן ללמוד להכיר את תחושת הקיפאון, ולתרגל כיצד להתגבר על תחושה זו ולפעול להגנה עצמית. כמו כן ניתן ללמוד באופן מעמיק על האופציות להגיב במצבי הבריחה והלחימה. השאיפה בלמידה זו היא להימנע ממצב של שיתוק בו האדם חסר יכולת להגיב באופן פיזי.
בהגנה עצמית נשית נשים לומדות להבין ולנתח סיטואציות אלימות, תוך למידה על דרכי התמודדות אפשריות. בנוסף, נשים לומדות על העוצמות והיכולות הפיזיות שלהן וטקטיקות להתגוננות מול תוקף. בעזרת למידת הגנה עצמית נשית, התפיסה של נשים על מסוגלותן הפיזית עשויה להתרחבYoung, I. M. (1990). Throwing like a girl and other essays in feminist philosophy and social theory. Bloomington: Indiana University Press.. הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא לתת לנשים ביטחון במרחב הציבורי והפרטי, ואפשרות לתעל את הפחד תוך כדי תרגול ואימון- וזאת כדי להעלות את הסיכוי שברגע האמת יוכלו להתגונן ולמזער את הסיכוי לפגיעותRentschler, C. A. (1999). Women's self-defense: Physical education for everyday life. Women's Studies Quarterly, 27(1/2), 152-161..
היסטוריה
שיעורים להגנה עצמית נשית החלו כבר בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית ובאנגליה. תקופה זו התאפיינה בהרחבת זכויותיהן הפוליטיות והחברתיות של נשים. בתקופה זו החלו נשים ללמוד אמנויות לחימה מתחומים שונים כמו ג'ו ג'יטסו ואמנויות לחימה יפנית אחרות, וזאת כדי לנסות להתמודד מול תקיפות והטרדות על ידי גברים ברחוב ובביתRouse, W. L. (2019). Her Own Hero: The Origins of the Women’s Self-Defense Movement. New York, NY: New York University Press.. עד לשנת 1918, הפכה ההגנה העצמית הנשית לסמל של האישה המודרנית המועצמת, אישה אשר דורשת את זכותה למרחב ציבורי מוגן. ב־1940, עם מלחמת העולם השנייה ועזיבתם של הגברים להילחם, אימוני הגנה עצמית הפכו למגמה מקובלת לנשים אשר נשארו לבדן ונדרשו להגן בכוחות עצמן על ביתןRouse, W. L., & Slutsky, B. (2014). Empowering the physical and political self: Women and the practice of self-defense, 1890–1920. The Journal of the Gilded Age and Progressive Era, 13(4), 470-499.
בשנות השישים הפכה ההגנה העצמית הנשית לפופולרית אף יותר כאשר נשים פמיניסטיות מהגל השני החלו להעלות לשיח הציבורי את חוויותיהן מתקיפות על ידי גברים, ולשתף על חוסר המוגנות שלהן כנשים. פמיניסטיות אלו ביקשו לפתח אסטרטגיות להפחתת האלימות כלפי נשיםHollander, J. A. (2018). Empowerment self-defense. In L. M. Orchowski & C. Gidycz (Eds.), Sexual Assault Risk Reduction and Resistance: (pp. 221-244). Academic Press.. בתקופה זו, הנשים הללו דגלו בכך שנשים ילמדו להכין את עצמן באופן פיזי, פסיכולוגי ופוליטי להתגוננות מאיומים חיצוניים. נשים ביקשו ללמוד הגנה עצמית כדי להתמודד עם סכנות, החל מתוקף זר ברחוב ועד להגנה מפני אלימות בעבודה ובבית . על כן פנו נשים רבות לשיעורים וקורסים כדי ללמוד הגנה עצמית ומיומנויות לחימה. הנשים הפעילות בתחום ההגנה העצמית הנשית ייצגו ביטוי לעצמאות נשית בהיבט הפיזי, והיו חלק מהתנועה הפמיניסטית אשר שמה לעצמה למטרה להיאבק באלימות ולהשיג זכויות לנשים בכל היבטי החיים . ההגנה העצמית הנשית מסמלת עד היום את המאבק נגד דיכוי מגדרי- הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
תחילה השתתפו בשיעורי ההגנה העצמית בעיקר נשים לבנות ממוצא אנגלו-סקסי מהמעמד הבינוני והגבוה. במוקד השיעורים היו איגרוף וג'ו ג'יטסו, והם נתפסו כחיוניים לבריאותן ועתידן של נשים ואימהות.
אחד הנושאים הבוערים בשיח של נשים אשר עסקו בהגנה עצמית בתקופה זו, היה ההתייחסות לפרופיל של התוקף והתפיסה החברתית לגבי אלימות כלפי נשים. נשים אלו קראו תיגר על התפיסה כי אלימות כלפי נשים נעשית רק על ידי מהגרים, זרים ואפרו-אמריקאים. הן התריעו על המצב בשטח בו מעשי האלימות מבוצעים גם על ידי הגברים הלבנים ילידי ארצות הברית- הן בספירה הפרטית והן בציבורית. זהות תוקפי נשים יכולה להיות גם אותם אזרחים ותושבי הקבע מהמעמד הבינוני- הגבוה בארצות הברית, גברים אשר נתפסו בחברה כשומרי חוק ומגנים על נשותיהם. תקיפה ואלימות מצד גברים נעשית גם על ידי בני זוג, משפחה ואזרחי המדינה, ולא רק על ידי זרים.
הגנה עצמית מעצימה
הגנה עצמית מעצימה (באנגלית: Empowerment Self-Defense – ESD), היא אחת הגישות להגנה עצמית נשית. מדובר בגישה הוליסטית לבטיחות אישית המלמדת כלים להתמודד עם כל קשת האלימות, החל מהטרדה מילולית ועד לאלימות פיזית ומינית. מכיוון שמערכות יחסים אלימות הן מערכות מורכבות, כדי להתמודד איתן יש צורך בטכניקות התמודדות שאינן רק פיזיות. ESD היא מערכת של טכניקות מבוססות מחקרית, הנותנות כלים למניעת אלימות ראשונית על יד האזנה לאינטואיציה הפנימית, הערכת אפשרויות תגובה, קביעת גבולות, שימוש באסטרטגיות של אי-הסלמה וסיפוק כלים למגוון של התמודדויות בפן הנפשי, המילולי והפיזי. הגנה עצמית מעצימה נותנת את הכוח לבחור כיצד להגיב לאלימות, ואינה שופטת את התגובות שבחרו אנשים כדי להגן על עצמן. כל בחירה היא לגיטימית, ואין תשובה אחת נכונה לאף סיטואציה. זאת בניגוד לגישה של הגנה עצמית קלאסית, בה לעיתים האשימו את המותקפות בטענה כי לא עשו את המרב כדי להגן על עצמן, וזו אשמתן שנפגעוThompson, M. E. (2014). Empowering self-defense training. Violence Against Women, 20(3), 351-359.. הגנה עצמית מעצימה אינה מספקת תשובות או אמצעי פעולה ספציפיים, אלא מגוון כלים סובייקטיביים אשר מאפשרים לכל אחד ואחת לבחור את ההתמודדות שמתאימה לו/ה בכל סיטואציה.
על פי נתוני מרכזי הסיוע, התואמים מחקרים אחרים בעולם, מעל ל-85% מהפגיעות המיניות התבצעו בידי אדם המוכר לנפגע/ת, כולל בני משפחה, חברים ומכרים, מעסיקים, עמיתים, בעלי סמכות ועוד. הגנה עצמית מעצימה שמה דגש על כלים להצבת גבולות גם בתוך המרחב האישי של כל אדםTaylor, L., & Wanamaker, L. M. (2014). How to exercise our right to defend ourselves without being victim-blaming. Everyday Feminism..
ישנם סוגים רבים של אימונים להגנה עצמית מעצימה - החל משיעורים קצרים של מפגש אחד, קורסים של מספר שעות אינטנסיביות, קורסים עם מדריך שלובש ריפוד על כל הגוף כדי שאפשר להתאמן לתת מכות בכל הכוח עליו, קורסים הנערכים לאורך כל השנה ואימוני אומניות לחימה שנמשכים שנים רבותBrecklin, L. R. (2008). Evaluation outcomes of self-defense training for women: A review. Aggression and Violent Behavior, 13(1), 60-76..
השפעות
המטרה העיקרית של אימוני ההגנה העצמית המעצימה היא חיזוק היכולת של האישה להגן על עצמה מפני תקיפות עתידיות. עם זאת, ההשפעות של האימון להגנה עצמית מעצימה משפיעות באופן משמעותי מעבר למטרה זו, וכוללות השפעות פיזיות, פסיכולוגיות והתנהגותיות- כגון עלייה באסרטיביות, בהערכה עצמית ובתחושה של שליטה נתפסת, וירידה בחרדה ובפחד מתקיפות עתידיות.
מספר מחקרים מצאו ראיות לכך שאימוני הגנה עצמית, וגם של הגנה עצמית מעצימה, עבור נשים, מפחיתים את הסיכויים לתקיפות עתידיות בהשוואה לנשים שלא השתתפו באימונים. נמצא קשר בין היישום של כלים להתנגדות לאלימות הנלמדים בקורס, לבין הימנעות מאונס ופגיעות מיניות אחרות. כלי התנגדויות אלה כוללים: התנגדות פיזית כוחנית – למשל להכות, לבעוט, לנשוך; התנגדות פיזית לא כוחנית – למשל בריחה, חסימת מכות; וכן התנגדות מילולית – למשל צעקות ואיומים על הפוגע.Bart, P. B., & O'Brien, P. H. (1985). Stopping rape: Successful survival strategies. New York: Pergamon Press.Brecklin, L.R., & Ullman, S.E. (2005). Self-Defense or assertiveness training and women’s responses to sexual attacks. Journal of Interpersonal Violence, 20(6), 738-762Clay-Warner, J. (2002). Avoiding rape: The effects of protective actions and situational factors on rape outcome. Violence and Victims, 17, 691−705.Kleck, G., & Sayles, S. (1990). Rape and resistance. Social Problems, 37, 149−162.Orchowski, L., Gidycz, C.A., & Raffle, H. (2008). Evaluation of a sexual assault risk-reduction and self-defense program: A prospective analysis of a revised protocol. Psychology of Women Quarterly, 32, 204-218.
איום האונס הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של נשיםזיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 55–74.Morgan, M. K. (1986). Conflict and confusion: What rape prevention experts are telling women. Sexual Coercion and Assault, 1, 160−168.. נשים רבות אימצו התנהגויות הימנעותיות, למשל לא ללכת לבד בלילה, בתקווה לצמצם את הסיכוי להיפגע. להתנהגויות אלה השלכות מרחיקות לכת בכך שהן מגבילות את חירות הנשים ומגבילות את השתתפותן במרחב הציבוריRiger, S., & Gordon, M. T. (1981). The fear of rape: A study in social control. Journal of Social Issues, 37, 71−92.. נראה כי נשים שעברו הכשרה של הגנה עצמית מעצימה, לעומת נשים שלא, עוסקות פחות בהתנהגויות הימנעותיות המגבילות את חופש התנועה שלהן.
חוקרים רבים תומכים בשיעורי הגנה עצמית המתקיימים עם נשים בלבדFraser, K. L., & Russell, G. M. (2000). The role of the group in acquiring self-defense skills: Results of a qualitative study. Small Group Research, 31, 397−423.Kidder, L. H., Boell, J. L., & Moyer, M. M. (1983). Rights consciousness and victimization prevention: Personal defense and assertiveness training. Journal of Social Issues, 39, 155−170.Schuiteman, J. A. (1990). Self-defense training and its contributions to the healing process for survivors of sexual assault. Michigan State University: Doctoral dissertation. בשיעורים אלו ישנה התאמה לצרכים הייחודיים של נשים, וכן יצירת אווירה של תמיכה כדי לצמצם את המבוכה שנשים יכולות לחוות, ולהעלות את סיכויי ההשתתפות בשיעור. כמו כן, שיעורים אלה נותנים להן אפשרות לחרוג מהציפיות המסורתיות של התפקידים המגדריים בחברה. שיעורים מסוג זה מהווים מקום ייחודי לנשים המעודד אותן לעמוד על גבולותיהן ולהשמיע את קולןSearles, P., & Berger, R. J. (1987). The feminist self-defense movement: A case study. Gender and Society, 1, 61−84.Searles, P., & Follansbee, P. (1984). Self-defense for women: Translating theory into practice. Frontiers, 8, 65−70..
הגנה עצמית מעצימה ומחזקת את הרעיון כי אלימות היא סוגיה חברתית ולא בעיה אינדיבידואלית. היא שמה דגש רב על כך שהמותקפות אינן האשמות בכך שהותקפו, אלא מי שביצע את התקיפה, וללא קשר לפעולות שהנפגעת עשתה או לא עשתה באותו רגע להגן על עצמה. ההבנה כי האשמה נמצאת אצל התוקף מפחיתה את תחושת האשמה אצל הנפגעות. שיעורי הגנה עצמית מסייעים לנשים עם ההתמודדות הפסיכולוגית תוך כדי וגם לאחר המעשהThompson, M. E. (2014). Empowering self-defense training. Violence Against Women, 20(3), 351-359.
בישראל
בישראל מתקיימת פעילות רחבה של קורסי הגנה עצמית מעצימה. אחד המרכזים שייך לעמותת אל הלב בירושלים. העמותה היא גם הנציגה הישראלית ומובילת התנועה הגלובלית להגנה העצמית מעצימה ועוסקת ביצוא הידע והמומחיות שצברה בהכשרות בינלאומיות.
ההגנה העצמית בתולדות ישראל
במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 נערכו היהודים, במזרח אירופה, להגנת עצמית על בתיהם וקהילותיהם כנגד פורעים שניסו לפגוע בהם. פעילות הגנתית זו החלה מתוך ההבנה של היהודים שלא ניתן לסמוך על השלטונות שיגנו על הקהילות היהודיות והיא נתמכה על ידי התעוררות התנועות הציוניות והתנועות המהפכניות ברוסיה.
ניצנים להגנה עצמית צצו כבר ב"סופות בנגב" (1881) במהלכן מנעו יהודים, בברדיצ'ב, אודסה, ורשה ועוד, חדירה של פורעים לרחובות יהודיים. לאחר חוסר בהגנה עצמית יהודית במהלך פרעות קישינב (1903) הואצה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית והתפשטה למספר רב של ערים ועיירות.
התארגנות זו נדרשה שוב במהלך מהפכת 1905 אז הופנה זעם ההמונים כלפי היהודים שנאלצו להגן על עצמם בכח הנשק ויהודים רבים נפגעו (כך באודסה, ז'יטומיר, יליזבטגראד, יקטרינוסלאב ועוד).
ב-1917, עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, חודשה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית. הפעם נתמכה התארגנות זו על ידי חיילים יהודים שערקו מהצבא הרוסי המתפורר.
ראו גם
מלחמת אין ברירה
לקריאה נוספת
דוד קרצמר, "הזכות הטבועה להגנה עצמית ומידתיות במסגרת Jus ad Bellum" משפט ועסקים יז 543, תשע"ד.
בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי (2000) - הספר במהדורה דיגיטלית
קישורים חיצוניים
ד"ר אברהם נ' טננבוים, הגנה עצמית ביהדות (מאמר), אנציקלופדיית דעת
הערות שוליים
קטגוריה:חוק העונשין
קטגוריה:משפט בין-לאומי פומבי
קטגוריה:האומות המאוחדות | 2024-09-24T17:47:48 |
אתלבאלד, מלך וסקס | אֵתֶלְבַּאלְד (Æthelbald of Wessex; 831 – 20 בדצמבר 860) מלך וסקס שבאנגליה בשנים 858–860.
אתלבאלד היה בנו השני של אתלוולף, מלך וסקס, מאשתו הראשונה אוסבורגה. הוא הפך ליורש העצר לאחר מות אחיו הבכור, אתלסטאן, שנשא בתואר מלך קנט. ב-856 הדיח אתלבאלד את אביו מכס המלוכה, והפך למלך במקומו. לאחר מות אביו נשא אתלבאלד לאישה את אלמנתו, יהודית, אך נישואים אלו בוטלו בידי הכנסייה, שאסרה על נישואי קרובים (כיוון שיהודית הייתה גם אמו החורגת של אתלבאלד).
אתלבאלד מת ב-860 ונקבר בדורסט. אחיו אתלברט ירש את כסאו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:בית וסקס
קטגוריה:נפטרים ב-860 | 2023-12-21T19:17:46 |
אז'ן סו | REDIRECT אז'ן סי | 2005-01-02T18:02:59 |
ניהול ידע | ניהול ידע הוא תהליך של יצירה, שיתוף, שימוש וניהול הידע והמידע של ארגון. זוהי גישה רב תחומית להשגת יעדים ארגוניים על ידי שימוש מיטבי בידע הארגוני. מנהלי ידע בארגון מתמקדים, בדרך כלל, בקידום יעדים ארגונים, שיפור ביצועים, יצירת יתרון תחרותי, פיתוח חדשנות, למידה מהצלחות, הטמעת ידע ושיפור מתמיד בארגון.
ניהול ידע ולמידה ארגונית הם תהליכים ארגוניים שיש בהם מידה של חפיפה. ניהול ידע מתמקד בידע ובמידע הארגוני כנכס אסטרטגי ואילו למידה ארגונית מתמקדת בתהליך של יצירת, שמירה והעברת ידע בארגון. ניהול הידע מאפשר למידה ארגונית.
התפתחות ניהול הידע בארגונים
באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, החלו פרטים וארגונים להעריך את חשיבותו של הידע ולחפש שיטות לארגן את הידע הארגוני הנצבר. תחרות בין-לאומית בין חברות עסקיות הגבירה את הצורך בניהול הידע. בין השנים 1986 ל-1989 הופיעו מספר מחקרים שטענו כי מנהלים עדין לא מעריכים את חשיבות ניהול הידע הארגוני.
לארי פרוסאק, טוען שניהול הידע קשור למספר מגמות: מחשוב של ארגונים ותעשיות, גלובליזציה ומקומו ההולך וגדל של הידע בארגון.
מונחים מרכזיים
ידע סמוי מול ידע גלוי – ידע סמוי (Tacit Knowledge) מוגדר כידע בראשם של האנשים או גופם אשר אינו מובע באופן מודע, להם ולאחרים. ידע גלוי (Explicit Knowledge) מוגדר כידע בר הבעה במילים, מספרים, תמונות או סימבולים.
נתונים, מידע וידע – ישנן מספר גישות להבחנה בין מונחים אלו, המקובלות שבהן:
נתונים הם גולמיים; מידע הוא עיבוד או אגרגציה של הנתונים; ואילו ידע הוא מידע לפעולה (מידע בעל משמעות בהקשר מסוים).
נתונים הם מספריים כמותיים או בסיסיים גולמיים כתובים; מידע הוא תהליכי או טקסטואלי, כתוב ומובע בפירוש; ידע נמצא בראש של האנשים וכולל תובנות המבוססות על ניסיון. ניתן לבטא אותו באמצעות הפקת מידע במדיות מוחשיות שונות או באמצעות שיחות בין אנשים או בתוצאות של עבודה ויצירה.
גישה, המוצגת על ידי דייוויד ויינברגר בספרו "Too Big To Know", מתייחסת לידע כאל רשת של תכנים או עובדות או רעיונות.
גורמים המשפיעים על ניהול הידע בארגון
הטמעת מערכות ניהול ידע ותרבות ארגונית המעודדת איסוף והפצה של ידע מושפעת מארבעה גורמים מרכזיים:
תרבות ארגונית – טיפוח המודעות והרצון לשמר, לשתף ולפתח את הידע הארגוני. בניית תרבות ארגונית המעודדות ומתגמלת ניהול ושיתוף בידע.
תהליכים – הגדרת מכלול התהליכים הארגוניים לאיסוף, שימור והעברת הידע. וכן הגדרת תהליכי עבודה בהם יעשו שימוש בידע ובעלי תפקידים בתהליכים (כגון: מנהל ידע, מנהלת ידע, עובד ידע) לעדכון הידע ותחזוקתו.
תוכן – עיסוק בהבניית התוכן, ניהול תוכן, עיבודו, ארגונו ודרך הנגשתו, באופן שייקל על המשתמש לעשות שימוש נבון ויעיל בידע.
מחשוב (טכנולוגיה) – פלטפורמות מאפשרת לשימור, שיתוף והפצה. ישנן מגוון רב של טכנולוגיות כגון פורטל ארגוני, בלוג, ויקי ארגוני, קבוצת דיון, קהילה מקוונת ועוד.
פתרונות טכנולוגיים וארגוניים לניהול ידע
ישנו מגוון רחב מאוד של פתרונות לניהול הידע המסייעים לכל אחד, בדרכו, לנהל את הידע הארגוני. כל פתרון הוא שילוב של כלי מחשובי, תהליכי עבודה תומכים, ארגון ועיבוד תכנים והיבט תרבותי ארגוני. הפתרונות המוכרים לניהול ידע כוללים:
פתרונות טכנולוגיים
פורטל / אתר ידע / אתר אינטראנט – אוסף של תכנים מסוגים שונים (נתונים, מידע וידע) המאורגנים יחד למטרה מוגדרת: העברת מידע לקבוצה, סביבת עבודה וכו'.
ניהול תוכן או ארגון תכנים – מתודולוגיה להנגשה היררכית ורשתית של מידע דרך עץ ניווט וניווט באתר אינטרנט.
קהילה – שילוב של אתר ידע (המרכיב הווירטואלי) ומפגשים (המרכיב האנושי), המאפשרים גם שיתוף של פריטי ידע וגם קשר ושיתוף בין בעלי הידע. ראו גם: קהילה מקוונת, קהילה לומדת וירטואלית.
מנוע חיפוש – פתרונות לשיפור הנגשת מסמכים ופריטי ידע ארגוניים.
מִנְהלת ידע – פתרון להנגשת פריטי ידע מעובדים בעיקר לנושאי שירות. מתאפיין בהנגשה מובנית ותמציתית, תוך דגש על ארגון המאפשר העברת ידע בזמן אמת.
שימוש במדיה חברתית – שימוש בכלים מעולם web 2.0 דוגמת רשתות חברתיות מקוונות, ויקי ארגוני, ובלוגים ארגוניים. כלים אלה משמשים לשיתוף קבוצות אחרות או עובדים אחרים בארגון בתהליכים שונים. כך למשל, בתהליך פיתוח של תוכנה, בלוג משמש את המתכנתים בתיעוד בעיות שבהן הם נתקלו, כך שאחרים יוכלו לייעץ להם. באותו אופן קבוצת עובדים יכולה לשמר מידע על עבודתה מדי יום ולהציג זאת בפני קבוצה אחרת, העוסקת בתחום דומה, או נמצאת בסניף אחר, למטרות שיתוף פעולה.
ניהול מסמכים – פתרון לארגון, שיתוף, שימור והנגשת המידע המתועד בקבצים.
פתרונות ארגוניים
שימור ידע פורשים – מתודולוגיות להתמודדות עם הקטנת הנזק באובדן ידע לקראת עזיבתם של פורשים.
הפקת לקחים – מתודולוגיות ליצירת ידע חדש על בסיס ניסיון העבר, באמצעות תחקור. כולל גם ניהול לקחים – ניהול מחזור החיים השלם של הלקח, החל מהפקתו, דרך ניהולו כמאגר וקידום השימוש בו.
ניהול תובנות (תובנה) – מתודולוגיה העוסקת בזיקוק לקחים ו-Good Practices, שיתופם ושילובם מחדש בסביבת העבודה הארגונית.
למידה מהצלחות – מתודולוגיות ליצירת ידע חדש על בסיס למידה וניתוח הצלחות. היא כוללת איתור וזיהוי הצלחות, מיצוי הגורמים שהביאו להצלחה, הפיכתם לעקרונות פעולה פרקטיים מכווני הצלחה ויישום עקרונות אלה בנושאים אחרים בהם רוצים להגיע להצלחה.
פיתוח תורה מקצועית – מתודולוגיה לפיתוח התורה המקצועית הארגונית בתחומי ליבה, על ידי איגום הידע הקיים, תוך חשיבה מחודשת.
חדשנות – כלים ומתודולוגיות לפיתוח ידע בארגון, בדרך כלל על ידי חשיבה לא ליניארית.
ניהול נהלים (נוהל) – מתודולוגיה להבניה פנימית של מסמכים לשיפור קריאותם והבנתם.
חוכמת ההמונים בארגונים – יישום של גישות אילו בתוך הארגון.
היערכות ארגונית
ניהול ידע הוא מהלך ארגוני המחייב התייחסות כוללת:
מינוי בעלי תפקידים: מְנַהֵל ידע (אחד או צוות), מובילי פעילות ביחידות השונות, מומחי תוכן, ואחראי כולל (בעל חסות מטעם הנהלת הארגון).
הקצאת משאבים – זמן ופלטפורמה טכנולוגית.
אחריות הנהלה למימושו של תהליך ניהול ידע בארגון.
משילות (Governance) – הגדרה סדורה של פתרונות, דרכי עבודה, מדידה, נהלים והנחיות.
היסטוריה
תחום ניהול הידע חדש יחסית ואוזכר לראשונה מאמצע שנות ה-90. בין הארגונים ראשונים בעולם שהקדישו מאמץ בנושא: Buckman Labertories, בריטיש פטרוליום הבנק העולמי, נאס"א..
מובילי דעה ראשונים
מייסדי התחום היו פרופסור תומאס דוונפורט מה-Babson College , לורנס פרוסאק, איקוג'ירו נונקה שפיתח יחד עם הירוטקה טאוקאוצ'י ופיטר דרוקר שטבע את המונח עובד ידע.
נונקה וטאוקאוצ'י נעזרו במושגים אפיסטמולוגיים של הפילוסופיה של המדע והרחיבו את תאוריית ידע השתיקה של מיכאל פולני. על סמך זה פיתחו את מודל ה-SECI הידוע גם כ"ספירלת נונקה".
התפתחות התחום בישראל
התחום הוצג לראשונה בישראל על ידי ד"ר עדנה פשר, יועצת לניהול, בכנס ב-1996 אשר עסק בידע לפעולה. הראשון שהוגדר בישראל כ"מנהל ידע" היה רון דביר, שמונה למנהל הידע ב-ECI Telecom, ולימים סיים דוקטורט בתחום. ישנם כעשרה בעלי תואר ד"ר בתחום ניהול הידע, וניתן ללמוד אותו במסגרת תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון, תואר שני באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת חיפה (במשולב עם מדעי המידע) ולתואר ראשון ב.
בשנת 2001 הוקם "פורום ניהול הידע בישראל" כקהילה בה חברים אנשי מקצוע מארגונים שונים, יועצים, מנהלי ידע ואחרים המתעניינים בניהול ידע ובתחומים הקשורים לו. הפורום פועל להיות מקור ורשת ידע מקצועיים ומובילים עבור כל העוסקים בניהול ידע בישראל. הוא מקיים כנס כללי מדי שנה ומספר מפגשים וימי עיון לאורך השנה, מוציא לאור ספרים הנכתבים בשיתוף על ידי חברי הפורום ומקיים אתר רשת חברתית ומקצועית.
ישראל הייתה הראשונה לפתח תו תקן בתחום, ביוזמת מכון התקנים הישראלי (ת"י 2006), ומובילה את צוות המומחים הבין-לאומי בגיבוש תקן ISO גלובלי (ISO 30401).
ראו גם
מנהל ידע
עובד ידע
ארכיטקטורת מידע
ניהול מידע אישי
פורום ניהול הידע בישראל
לקריאה נוספת
The Knowledge Management Handbook A step-by-step guide to embedding effective knowledge management in your organization. Nick Milton and Patrick Lambe, Kogan Page Publishers, 2016, לסיכום בעברית
Working Knowledge How organizations manage what they know. Tom Davenport and Laurence Prusak.. Harvard Business Press, 1998. לסיכום בעברית
קישורים חיצוניים
ניהול ידע – עקרונות, הגדרות וכלים מעשיים, באתר של נציבות שירות המדינה
ניהול ידע בארגונים – מה אנחנו יודעים כיום?
ניהול ידע בארגונים – בידול בין חברות, אפריל 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניהול מידע | 2024-10-09T13:51:30 |
מטרייה | שמאל|ממוזער|250px|נערה אוחזת במטרייה, 2002.
שמאל|ממוזער|250px|שתי נשים ממשפחת אברהמסון על חוף הים בתל אביב מתגוננות מן השמש בעזרת שמשיה, 1921.
ממוזער|253x253 פיקסלים|שמשיה בשוק לוינסקי, תל אביב
250px|ממוזער|יהודים ממוצא אתיופי עם שמשיות ברחבת הכותל המערבי.
מִטרייה היא חפץ המשמש להגנה מפני גשם. שמשייה היא חפץ דומה המשמש להגנה מפני השמש. בעברית שמות עצם אלו גזורים מהשמות "מטר" ו"שמש", בהתאמה.
מטריות בנות ימינו הן קלות לקיפול וקומקפטיות, לרוב יש להן מוט טלסקופי, מנעולים למצב קיפול ופריסה, והן עשויות בדי כותנה, ניילון ופלסטיק שבאו במקום המשי. מאידך זרועותיהן הדקות ומנעוליהן מתעקמים או נשברים תדיר.
היסטוריה
בסין העתיקה החלו להשתמש במטריות כבר לפני 3,000 שנה, אבל לא להגנה מפני הגשם אלא כסמל למעמדו החברתי של בעל המטרייה, והיו משתמשים בה ללא קשר לשמש או לגשם. מטריות אלה היו מסגרות עץ שכוסו בעלים או בעורות, וקושטו בסמלים.
בתחריטים שנמצאו בנינוה נראות שמשיות, כאשר משרתים נושאים שמשיה שתגן על המלך. בעת העתיקה השתמשו נשים בשמשיות בעיקר כאביזר אופנה המסוכך מפני השמש ולא כמטריות.
בשנת 1730 בערך, בצרפת החלו נשים להשתמש במטריות כהגנה מפני הגשם. בתקופה זו גברים נמנעו מלהשתמש במטרייה כיוון שהדבר נחשב לא מכובד.
בתקופה הוויקטוריאנית מטריות היו עשויות משי על מסגרת עץ או עצמות לווייתן וכשנרטבו קשה היה לקפלן.
סמואל פוקס, תושב אנגליה היה הראשון שייצר מטריות בייצור המוני. המטריות שייצר נאטמו והורכבו על מסגרת פלדה, שיוצרו על פי פטנט שנרשם בשנת 1852. במהלך השנים נרשמו פטנטים רבים על מטריות מתקפלות שיהיה ניתן לקפל לגודל יותר קטן. בשנת 1928 הוקמה חברה שהחלה להפיץ את המטריות המתקפלות של האנס האופט בגרמניה.
ב-30 בספטמבר 1938, נפגש ראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברלין במינכן עם היטלר במטרה לעצור את הידרדרות אירופה למלחמה כוללת. נוויל נשא את מטרייתו השחורה על זרועו וכך היא הפכה יחד עמו לסמל של כישלון שיחות שלום.
במלחמת העולם השנייה, כאשר הנאצים בהולנד החרימו רכוש יהודי הם גם החרימו מטריות. יצרן המטריות היהודי פיליפ כהן מפנלו, שהמפעל שלו הועבר לידי הולנדי לא יהודי, הגה רעיון לתפור כובעי גשם עבור היהודים. הוא נתן לבתו מרתה לחבריה מילו ואחותו סרה אנשדדט גלילים של בד חסום גשם, הם תפרו כובעי גשם והתפרנסו ממכירתם.
התהפכות המטרייה
אחת הבעיות הנפוצות בשימוש במטרייה מודרנית, היא תופעת 'התהפכות' המטרייה. מכיוון שפעמים רבות הגשם מלווה גם ברוחות, קימור המטרייה מתהפך כלפי מעלה, כשפעמים רבות הדבר גורם לנזק בלתי הפיך למטרייה.
מכיוון שהרוח גורמת להתהפכות המטרייה גם אם היא מנשבת מעל המטרייה ולא מתחתיה, וזאת בהתאם למשוואת ברנולי, התופעה נפוצה ביותר. ישנם כמה סוגי מטריות אשר באים להתמודד עם בעיה זו:
מטרייה חזקה: היא מטרייה המאופיינת במוטות חזקים, עבים או כפולים, אשר אמורים למנוע בכוחם את הלחץ הגורם להתהפכות המטרייה. חסרונם של מטריות אלו הוא משקלם הגדול יותר יחסית, ושבדרך כלל אינן מתקפלות, וכן שבמקרה בו המטרייה כן התהפכה, הם ניזוקים מכך פעמים רבות באופן בלתי הפיך.
מטרייה חלשה: שיטה שונה דווקא מייצרת מטרייה בעלת מוטות דקים וחלשים, שהפיכתם על ידי הרוח אינה גורמת להם לשבירה או פירוק, כך שניתן פשוט 'להפוך' את המטרייה חזרה למצבה התקין. מטריות אלו הם בדרך כלל מתקפלות, נמתחות בקלות באמצעות קפיץ, ונפוצות ביותר. יתרונם הוא מחירן הנמוך, והקלות שבניודן, אולם רוח חזקה גורמת פעמים רבות לשבירה של מוטות המטרייה, מה שמונע את המשך השימוש בה.
מטריית פטריה: מטרייה זו בעלת קימור חזק, קרוב יותר לחצי כדור, ומתוחה ביותר. עיצוב זה מונע אפשרות טכנית של היפוך המטרייה, אולם המתיחה החזקה והעיצוב הקמור אינם מאפשרים את פתיחת המטרייה באמצעות קפיץ בלבד. השימוש הנפוץ למטרייה זו הוא בקרב ילדים, כשבדרך כלל חופת המטרייה עשויה חומר שקוף אשר מאפשר ללכת בצורה שהמטרייה מגנה בתוכה על הראש והכתפיים.
מטרייה בעלת חופה כפולה: טכניקה נוספת היא יצירת מטרייה בעלת חופה כפולה, כשהחופה התחתונה, הגדולה יותר, היא בעלת חור גדול באמצעה, מה שמאפשר מעבר מהיר של אוויר לשחרור לחץ האוויר הנוצר תחתיה. החופה העליונה, מכסה את החור של זו התחתונה, כשחופה זו רפויה ביותר ומתרוממת ויורדת חזרה בקלות. מטריות אלו בדרך כלל יקרות יותר.
צורה נוספת להתמודד עם בעיית ההתהפכות, היא נשיאה של המטרייה בקצה העליון של מוט המטרייה, והפניה מהירה של המטרייה מול כיון נשיבת הרוח, כך שהרוח תמנע מלחץ האוויר לגרום להתהפכותה. שיטה זו קשה לביצוע ברוח סוערת המתאפיינת בשינויי כיוון רבים, וכן היא כרוכה במאמץ גדול בהרמת היד למשך זמן.
מטרייה בתרבות
באנגליה המטרייה היא סמל תרבותי, ממאפייניה של לונדון הגשומה תדיר.
מרי פופינס, האומנת הבדיונית, מרחפת באמצעות מטרייתה.
נילי המאירי, "המטריה הגדולה של אבא" מסיפורי לוין קיפניס.
'מטריה בשניים' מילים ולחן נעמי שמר, נכתב ובוצע לראשונה על ידי להקת הנח"ל.
בהלכה
הפוסקים דנו בשימוש במטרייה בשבת וכתבו שאסור לפותחו, לסוגרו ולהשתמש בו מכיוון שהוא מעין אוהל.
קישורים חיצוניים
Umbrellas over time, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אביזרי אופנה
קטגוריה:גשם | 2024-10-19T19:40:43 |
המרכז הרפואי קפלן | שמאל|ממוזער|300px|המרכז הרפואי לילדים
200px|ממוזער|שמאל|200px|סמליל מרכז רפואי קפלן עד שנת 2020
200px|ממוזער|שמאל|200px|סמליל ישן של בית החולים
המרכז הרפואי קפלן הוא בית חולים ברחובות. הוא נוסד בשנת 1953 ומשתייך לשירותי בריאות כללית.
מידע כללי
המוסד נקרא על שמו של אליעזר קפלן, ממנהיגי תנועת העבודה ושר האוצר הראשון של מדינת ישראל. בבית החולים מעל לחמש מאות מיטות אשפוז והוא משרת בעיקר את תושבי השפלה הדרומית. יש למרכז הרפואי קפלן שלוחה בגדרה – המרכז הרפואי הגריאטרי הרצפלד, המתפקד כבית חולים גריאטרי-סיעודי.
בית החולים קפלן מסונף לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים ופועל בו אחד מבתי הספר לסיעוד של האוניברסיטה. בנוסף פועל בו בית הספר הארצי לרנטגנאות ולדימות של קופת חולים כללית, המכשיר רנטגנאים חדשים ומעביר השתלמויות מקצועיות בתחום.
מנהל המרכז מאז שנת 2021 הוא פרופ' טריף בדר.
היסטוריה
אבן פינה לבית החולים הונח ביוני 1950. על פי התוכנית של זאב רכטר, בית החולים כלל 11 ביתנים: חמישה לחמש מחלקות: יולדות, כירורגית, 2 פנימית וילדים, ועוד שישה ביתנים להנהלה, מיון, מטבח ואחזקה. התוכנית גם כללה מבנה לבית ספר לאחיות ושיכונים לצוות העובדים. בית החולים יועד לשרת את כל אזור דרום ישראל. ביולי 1950 הוצא צו של בית משפט להפסקת העבודות, שנעשו ללא רישיון, אך עבודות הבנייה נמשכו. בית החולים נפתח ביוני 1953 והופעלו בו בתחילה שתי מחלקות: כירורגית ופנימית. את המחלקה הפנימית ייסד וניהל הפרופ' פנחס אפרתי. ביולי 1953 הופעל גם מחלקת הילדים ונערך טקס חנוכה רשמי. בהמשך שנת 1953 נפתחה המחלקה הגינקולוגית ומנהלה הראשון היה הד"ר דוד הוגו כהן. זמן קצר לאחר פתיחת בית החולים התווספה אליו מחלקה אורתופדית, שמנהלה היה ד"ר יעקב הנדזל בזמן פתיחת בית החולים היו בו 88 מיטות אשפוז, בשנה שלאחר מכן גדל מספר מיטות האשפוז ל-247. בשנת 1965 סונף בית החולים לבית הספר לרפואה "הדסה" בירושלים והפך לבית חולים אוניברסיטאי.
בסוף שנות השישים של המאה העשרים הניח הכירורג הד"ר אורי וקסלר את היסודות לניתוחי כירורגית ילדים.
בשנת 1973, עשרים שנה לאחר הקמת בית החולים, היו בו 310 מיטות אשפוז. בשנת 1989 הקים הפרופ' ברנרדו וידנה את מחלקת כירורגית חזה ולב.
במהלך הקמת בית החולים, נתגלתה אבן ועליה קיצור עשרת הדיברות, בכתב שומרוני.
בנובמבר 2023 נפתח בניין אשפוז חדש המתפרס על שטח כולל של כ-23 אלף מ"ר, ובו 173 מיטות אשפוז, מתוכן 40 מיטות ממוגנות, לרבות חדרי אשפוז יחידניים, שלושה חדרי צינתור ממוגנים, CT לבבי. הוא מאכלס, בין היתר, שלוש מחלקות פנימיות, שלושה חדרי צנתור מתקדמים, טיפול נמרץ לב, יחידת שיקום לב ומרפאות עניים.
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: בית החולים לילדים החדש במרכז רפואי קפלן, Xnet, 9 בינואר 2012
הערות שוליים
*
קפלן
קטגוריה:רחובות: מבנים
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן זאב רכטר
קטגוריה:הנצחת אליעזר קפלן | 2024-08-01T05:22:54 |
הזכות להגנה עצמית | REDIRECT הגנה עצמית | 2005-01-02T18:53:08 |
דיופנטוס | דיופנטוס (ביוונית: Διόφαντος), מתמטיקאי הלניסטי שחי באלכסנדריה, פחות או יותר בין השנים 200–284 לספירה. חיבר את "אריתמטיקה", היצירה היחידה ששרדה משאר כתביו, העוסקת בעיקר במשוואות דיופנטיות – מערכת משוואות אשר מספר הנעלמים בהן גדול ממספר המשוואות ופתרונותיהם הם מספרים שלמים בלבד. בזכות יצירה זו מכונה דיופנטוס בשם "אבי האלגברה".
חייו
דיופנטוס חי במאה ה-3 לספירה באלכסנדריה שבמצרים, אולם מעט מאוד ידוע על מהלך חייו.
פרטים מעטים על דיופנטוס נתונים בחידה הבאה. את הבעיה המילולית חיבר במאה ה-4 לספירה מטרודורוס, שכפי הנראה היה תלמידו של דיופנטוס – אם כי יש המאחרים אותו עד המאה ה-6; על פי לשון החידה, היא מתיימרת להיות הכתובת החרוטה על מצבתו:
פתרון: נסמן את גילו של דיופנטוס בזמן מותו ב-x ונקבל את המשוואה:
שפתרונה הוא 84.
האריתמטיקה
שמאל|ממוזער|250px|דף הכותרת של תרגום ה"אריתמטיקה" משנת 1621
ה"אריתמטיקה" היא היצירה הבולטת ביותר בתקופה זו בתחום האלגברה ותרומתה לענף זה נחשבת כמקבילה לתרומת היצירה של אוקלידס – ה"יסודות" לענף הגאומטריה. כנראה שה"אריתמטיקה" כללה במקור 13 כרכים, מתוכם שישה שרדו עד לימינו.
הספר לא זכה לפרסום רב במערב, ורק בשנת 1621 תורגמה ה"אריתמטיקה" מיוונית עתיקה ללטינית על ידי קלוד באשה. לעומת זאת במזרח הוא זכה לפרסום ניכר עוד בתקופת תור הזהב של האסלאם; כך בין היתר הוא תורגם לערבית על-ידי בית החכמה שבבגדאד.
אחת מהבעיות ב"אריתמטיקה", על שלשות פיתגוריות, הביאה ליצירתה של אחת מההשערות המתמטיות המסקרנות ביותר, שהוכחה רק בסוף המאה ה-20: עותק של ה"אריתמטיקה" הגיע לידיו של פייר דה פרמה, שהתעניין בשלשות הפיתגוריות שרשם דיופנטוס והעלה את השאלה, מה יקרה אם ישנו את החזקה השנייה במשפט פיתגורס לחזקות גבוהות יותר. אז הוא רשם בשולי ה"אריתמטיקה" את הערת השוליים המפורסמת ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, הידועה בשם – המשפט האחרון של פרמה, על מציאת ההוכחה שאין בנמצא שלושה מספרים טבעיים המקיימים את הקשר: עבור: טבעי.
השפעה
לעבודתו של דיופנטוס הייתה השפעה רבה במהלך ההיסטוריה. לספרו ה"אריתמטיקה" הייתה השפעה גדולה על פיתוח האלגברה באירופה של סוף המאה ה-16 ועד למאה ה-18. בנוסף היה דיופנטוס הראשון שסימן נעלמים באותיות ופעולות חשבון – בסמלים. צורת כתיבה זו של בעיות מתמטיות הייתה חדשנית באותה עת והיוותה את הבסיס לצורת הכתיבה של משוואות בה משתמשים כיום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:יוונים ממצרים
קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה
קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-3
קטגוריה:חוקרי תורת המספרים
קטגוריה:אלכסנדריה: אישים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 | 2024-05-09T14:05:02 |
תומאס אקווינס | ממוזער|238x238 פיקסלים|אחד מהציורים העתיקים ביותר של אקווינס, מסביבות שנת 1323
תומאס אקווינס (באיטלקית: Tommaso d'Aquino'; בלטינית: Thomas Aquinas; איטליה, 1225 – איטליה, 7 במרץ 1274) היה תאולוג ונזיר דומיניקני איטלקי הנחשב כפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר בסוף תקופת פילוסופיית ימי הביניים. אקווינס היה בין הפילוסופים התאולוגיים המקובלים ביותר בזמנו ונחשב מהגדולים שבמסדר הדומיניקנים. היה מורה באוניברסיטה וחי את חייו בקהילות של נזירים. עבודותיו המפורסמות ביותר הן שני חיבורים גדולים שנכתבו עבור תלמידים: מכלול נגד הגויים (Summa Contra Gentiles) ומכלול התאולוגיה (Summa Thelogiae).
ביוגרפיה
נולד ליד מונטה קאסינו שבאיטליה, בנו של הרוזן מאקווינו. את לימודיו עשה בבית הספר של המנזר הבנדיקטיני במונטה קאסינו ועבר ללמוד באוניברסיטה של נאפולי, שם גילה את כתבי אריסטו. בשנים 1259–1268, למד באוניברסיטת פאפל קוריה שבאיטליה, אז החל לכתוב את פירושיו לספריו של אריסטו: פיזיקה, מטפיזיקה, אתיקה ופוליטיקה, ולעבוד על יצירה משל עצמו, "מכלול התאולוגיה" (1242). מאיטליה עבר לפריז, שם לימד ועבד על חיבורו "אחדות האינטלקט", אשר צידד בזכות האינדיבידואליזם של החשיבה והאישיות. בילה פרק זמן ניכר גם בפירנצה, שם השפיע מאוד על המשורר האיטלקי דאנטה. לקראת סוף ימיו, חזר לאוניברסיטה של נאפולי וחי בה עד יום מותו.
הגותו
התמקד בהגדרות הפילוסופיות של אריסטו. הוא מיתן אותן ויצק לתוכן מידות של אמונה, תקווה וצדקה. מבחינה פילוסופית, תמך אקווינס בגישה של שילוב הרמוני בין אמונה לשכל. כממשיך דרכו הפילוסופית של אריסטו, באמונתו לפיה "הצורה" נותנת לחומר את "ישותו", הוא אף הרחיק לכת וסבר שאלוהים הוא התמצית הקיימת במדרג הצורות כולן. הוא התייחס לרצון חופשי כאל שורש האתיקה, כשהוא מציין שבני האדם הם חופשיים ביחס לאמצעים אבל לא ביחס למטרה ולכן רצון חופשי הוא רק אמצעי להשגת המטרה. אקווינס האמין כי כוחות שמימיים וכוחות טבע אינם סותרים אלה את אלה, אלא פועלים בצורה הרמונית זה לצד זה. בספרו "שמות שמימיים" כתב כי "אלוהים ניכר באמצעות כל הדברים, ועם זאת אין הוא חלק מן הדברים; אלוהים נודע בדרך הידע, ודרך הבערות היא העדר חכמה."
אחת מתרומותיו היותר משמעותיות לדרך החשיבה המערבית, הייתה אמונתו כי להתפתחות הציוויליזציה האנושית יש משמעות אמיתית, וכי לחיים רוחניים ואינטלקטואליים יש ערך רב, במיוחד בהקשר זה.
חיבוריו
אקווינס נחשב בתקופתו להוגה פורה במיוחד וכתב במהלך חייו כ-8 מיליון מילים (לשם השוואה, אריסטו כתב כמיליון מילים). ייחוד הכתיבה של אקווינס נובע מהצורה שבה הוא מוכיח את טענותיו: בפתח כל דוקטרינה, אקווינס פותח בהצגת שלושה טיעונים חזקים במיוחד נגד מה שהוא עתיד לגרוס. אקווינס מפרק כל אחד מהטיעונים למשפטי משנה ומפריך אותם זה אחר זה. שיטה זו מחמירה ביותר עם הפילוסוף ונותנת להגותו תיקוף חזק ביותר. משמעת מסוג זה מלמדת את הקוראים שלא לקבל דברים כמובנים מאליהם - דבר שהיה משמעותי ביותר בעיני אקווינס.
עבודתו של אקווינס הייתה בעיקר תאולוגית. מטרתו כפילוסוף הייתה להגיע להבנה טובה ככל האפשר של טבעו האמיתי של העולם ושל המחשבה על ידי טיעוני היגיון בלבד וללא תלות בדת ולבסוף להוכיח שההיגיון מסתדר עם האמונה הנוצרית.
בחיבורו מכלול נגד הגויים פונה אקווינס למתנגדי הנצרות. הוא נותן נימוקים לוגיים רבים ומגוונים לקיום האלוהים ולצדקת הדת הנוצרית. הטיעונים שאקווינס מעלה בחיבורו זה נקראים טיעונים קוסמולוגיים כי מקורם בהלך הקוסמוס והטבע. נימוקים אלה מתבססים על תופעות מדעיות ביום-יום כמו תנועת הירח או חוק שימור המהירות (דבר שלימים תוקן לחוק שימור האנרגיה). טיעונים אלו מסתמכים על כך שהטבע פועל בצורה מסוימת משום שחלים עליו חוקים מסוימים, אשר נקבעו מלכתחילה ואף נאכפים בימינו על ידי הבורא.
מנגד, בספרו מכלול התאולוגיה פונה אקווינס למאמינים בנצרות בשני מישורים: באחד הוא מוכיח להם את צדקת הכתוב במקורות הנוצריים על ידי אמיתות מן הטבע ובשני הוא מפרש את הברית הישנה ואת הברית החדשה, מפיח בכתוב משמעויות עמוקות בקשר לשלל נושאים כגון צדק ובחירה חופשית ועוסק בשאלה האם יש מלחמות צודקות.
יחסו ליהודים
היהודים היוו עבור אקווינס סוגיה תאולוגית, מוסרית ומעשית. נוכחותם בקרב הנוצרים, הוא כותב, היא בעלת ערך היות שהם מנכיחים את "ההיסטוריה הקדושה" של עם הבחירה מחד, ומאידך את קורבנו של ישו, דרך דחייתם אותו. אקווינס מתייחס לסדרה של שאלות כגון האם ניתן להטביל תינוקות יהודים נגד רצון הוריהם כדי להציל את נשמותיהם מהגיהנום, וקובע שלא; כמו כן התנגד אקווינס להמרת דת בכפייה.
במאמרו "על השלטון ביהודים (De Regimine Judaeorum)", החורג לשאלות כלליות של משפט ציבורי, הוא מדגיש את האיסור על רווחים הבאים מן הנשך, אך מכיר בכך שלא רק היהודים עוסקים בהלוואה בריבית באירופה. הוא קובע שכדי להדגיש את היותם של היהודים זרים אולטימטיביים ביחס לנוצרים עליהם להיבדל בלבושם מהנוצרים, אך מבסס זאת חלקית על מנהגם של היהודים עצמם (כוונתו לציצית ולטלית): "על יהודים להיבדל מזולתם באמצעות לבוש מיוחד, למשל - גלימה בעלת ארבע פינות" (הכוונה כנראה לטלית). במאמר זה הורה אקווינס שלא לפגוע ביהודים ולא לכפות עליהם עול שלא נהוג היה לאוכפו בעבר, ובמאמר אחר כתב שיש להתייחס בסובלנות ליהודים ולטקסיהם הדתיים.
אקווינס מתייחס ומתפלמס בכתביו עם הוגים יהודים כרמב"ם ואבן גבירול, בעיקר סביב פרשנות אריסטו. חלק מכתביו תורגמו לעברית במאות שלאחר מותו, בעיקר מתוך "המכלול נגד הגויים" ומן הפרשנויות לאריסטו.
דמותו
על אף המחלוקות הרבות סביב שיטתו הפילוסופית הרציונליסטית, הוכרז תומאס אקווינס לקדוש כבר במאה ה-14, וזכה לכינוי הייחודי "הדוקטור המלאכי".
משכילי ספרד, הן יהודים הן מוסלמים, התפלמסו בכתביו עד לרקונקיסטה וחורבן הדיאלוג הפילוסופי בין הדתות.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, אשר ערך בחינה מדוקדקת של חשיבה תאולוגית, גילה כי אקווינס חזה ואף נתן מענה לחלק מטיעוניו, ושיבח את אקווינס.
לקראת סוף המאה ה-19, פרסם האפיפיור לאו השלושה עשר קול קורא להכיר באקווינס כקדוש כדי לנסות וליישב את האמונה הקתולית עם הגילויים המדעיים החדשים. אקווינס נחשב כיום לאחד הפילוסופים הקתולים החשובים ביותר אי-פעם, אם לא החשוב שבהם, והעניין בהגותו התחדש מאוד במאות ה-19 וה-20.
ראו גם
שבעת החטאים
לקריאה נוספת
אביטל וולמן, אהבת אלוהים: אהבה נוצרית, תאולוגיה ופילוסופיה במשנתו של תומאס אקווינס, רסלינג, 2005.
תומאס אקווינס, "על השלטון ביהודים (De Regimine Judaeorum)". תרגום מבואר מלטינית: יונתן יובל. משפט וממשל טז, 2015., 340-335.
יונתן יובל, "משפט, פרגמטיזם והפוליטי: מבוא ל'על השלטון ביהודים' לתומס אקווינס". משפט וממשל טז, 2015, 344-317 .
"תומאס אקווינס - 'מכתב בדבר היחס ליהודים'", מלטינית: שחר פירסטנברג, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015, עמ' 476–482.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, ספרית פועלים, 1966 - פרק ח'.
קישורים חיצוניים
תומאס אקווינס באנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית
איתן גוטמן, אוגוסטינוס מול תומאס אקווינס
ספרו בעברית
קטגוריה:קדושים נוצרים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:תאולוגים נוצרים
קטגוריה:פילוסופים נוצרים
קטגוריה:הוגים אריסטוטלים
קטגוריה:פילוסופים של ימי הביניים
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים
קטגוריה:מורי הכנסייה
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:דומיניקנים
קטגוריה:נזירים רומים-קתולים איטלקים
קטגוריה:ילידי 1225
קטגוריה:נפטרים ב-1274 | 2024-08-01T05:23:04 |
חוק קרן וולף | REDIRECT פרס וולף | 2005-01-02T19:31:37 |
רות רבה | שמאל|ממוזער|250px|רות בשדה בפוגשה את בועז
מדרש רות רבה הוא מדרש למגילת רות, והוא אחד ממדרשי רבה לחמש מגילות. מדרשים אלו נמנים עם קבוצת המדרשים הבתר קלאסיים, שראשית עריכתם עוד בתקופת האמוראים, ולפני סוף המאה ה-5, והם כוללים גם חלקים מאוחרים יותר, שלגבי תיארוכם חלוקים החוקרים.
רות רבה הוא מדרש ארץ-ישראלי, רוב החומר בו שייך לתקופה הקלאסית, לפני סוף המאה החמישית, ועריכתו הסופית היא ככל הנראה לא יאוחר מן המאה השמינית.
שמו של המדרש
מדרש רות רבה מופיע במקורות קדומים בשמות שונים. כך למשל, מדרש רות ואגדת רות. השם המקובל של המדרש היום מדרש "רות רבה", אינו נזכר לפני המאה השש-עשרה.
אופיו הפרשני של המדרש
מדרש רות רבה הוא מדרש פרשני, הדורש את רוב רובם של פסוקי מגילת רות על פי הסדר. הפסוקים עצמם הובאו במקומם במדרש, כך שהוא כולל למעשה כמעט את כל הספר המקראי. הפרשנות של רות רבה לפסוקים היא לרוב על דרך הפשט. ניתן למצוא בו גם מקומות של פרשנות אלגורית, אך אלה מעטים למדי.
החלוקה המקובלת של המדרש היא לשמונה פרשיות. חלוקות קדומות יותר הן לשלוש פרשיות, ולשש פרשיות. עריכה נוספת של המדרש יצרה את החלוקה הנוכחית לשמונה פרשיות.
החכמים המוזכרים בו
ניתן למצוא ב'רות רבה' דרשות המופיעות בשמם של תנאים החל מן הדור השני (ר' אליעזר ור' יהושע) ועד לדור השישי (בר-קפרא). ובעיקר מן הדור הרביעי: רבי מאיר, ר' יהודה, ר' נחמיה, ר' יוסי, ר' שמעון, רבי יהושע בן קרחה ורבי נהוראי. חלק מן החכמים שבשמם מובאות דרשות, מופיעים גם כדמויות במעשי החכמים שברות רבה, אך ישנם גם חכמים המוזכרים בסיפורים, שאין בשמם דרשות על רות. כך למשל: רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, רבי יהושע בן חלפתא, ר' שמעון בן חלפתא ורבי חייא.
רוב החומר הפרשני שבמדרש הוא חומר אמוראי. האמוראים מופיעים הן כבעלי דרשות: ר' יוחנן, ר' שמואל בר נחמן, ר' סימון, ר' יהודה ברבי סימון ור' ברכיה, והן כדמויות בחלק מן הסיפורים: ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' שמלאי, ר' מישא בר בריה דריב"ל, רב הונא ורב חסדא.
נושאים מרכזיים במדרש רות רבה
בין הנושאים העולים במדרש ניתן למצוא גם את הנושאים הבאים:
קלקול הדור, צניעות, דברים שבינו לבינה, עוני, צדיקים עושי צדקה וגומלי חסדים, שכר ועונש, זכות אבות, "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", גיור ויחס לגר, הסנהדרין, מעמדה האישי של רות, דוד ובית דוד, המלך המשיח.
מקורותיו של רות רבה
מדרש רות רבה מביא בצורה מפורשת (הכוללת דיבורי הצעה) מקורות מן המשנה, התוספתא, מדרשי הלכה, ברייתות ואף חומר תנאי אנונימי. על-פי הריכוז הרב של דרשות לספר דברי הימים נראה שבפני עורך המדרש היה גם מדרש לספר דברי הימים.
כמו כן, קיימות זיקות שונות בין רות רבה לבין מקורות אחרים, בעיקר ארץ ישראליים. כגון תלמוד ירושלמי, בראשית רבה, ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא. במספר לא מבוטל של מקרים, ניתן לראות השפעה ברורה של המדרש על רות (זה שבידינו, או נוסח קדום לו) על המקורות האחרים.
אין השפעה רבה של מדרש רות-רבה על התלמוד הבבלי, ואף ההשפעה של הבבלי על מדרש זה מועטת ביותר.
לשון וסגנון
מדרש רות רבה כתוב ברובו במה שמכונה על ידי החוקרים "לשון חז"ל ב'" כלומר עברית שלאחר תקופת המשנה. עם זאת בעל המדרש משתמש גם בשפה הארמית האופיינית לא"י – ארמית מערבית ארץ-ישראלית.
צורות ספרותיות במדרש רות רבה
מלבד דרשות פסוקים 'רגילות' על הסדר, ניתן למצוא ברות-רבה טקסטים המאופיינים כ'סיפור': משלים, סיפורים דרשניים ומעשי חכמים.
מהדורות
מלבד המהדורה הרגילה למדרש, מהדורת דפוס וילנא, קיימת גם מהדורה מדעית, מהדורת לרנר. מהדורה זו מופיעה רק כחלק מעבודת הדוקטור של פרופ' , ולא ראתה אור בדפוס. עם זאת, הנוסח שלה מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן.
ראו גם
רות זוטא
לקריאה נוספת
תמר מאיר, נערה מואבייה: על התקבלות והלכה במדרש רות רבה, הוצאת רסלינג, 2019.
קישורים חיצוניים
יהודה איזנברג (עורך), מהדורת אינטרנט של מדרש רות רבה, באתר 'דעת'
, רות רבה, באתר "מחלקי המים"
פרופ׳ אליעזר (אד) גרינשטיין, על הספר ׳נערה מואבייה: על התקבלות והלכה במדרש רות רבה׳ מאת תמר מאיר בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
קטגוריה:מדרש רבה
קטגוריה:מגילת רות | 2022-10-19T09:22:13 |
סינג סינג | שמאל|ממוזער|250px|האגף הישן בכלא סינג סינג, 1938
מתקן הענישה סינג סינג (באנגלית: Sing Sing Correctional Facility) הוא בית סוהר בכפר אוסינינג שבמדינת ניו יורק. הוא נמצא במחוז ווסטצ'סטר, במרחק של כ-60 ק"מ מצפון לעיר ניו יורק. שמו בא לו מהשם המקורי של הכפר אוסינינג.
היסטוריה
כלא זה היה החמישי שנבנה במדינת ניו יורק, כשבית המחוקקים של המדינה הקצה ב-1825 סך של $20,100 לצורך רכישת מחצבת Silver Mine Farm, ששטחה היה כ-0.5 קמ"ר. בית הסוהר היה אמור לממן את עצמו ולא להזדקק לתמיכה מכספי משלם המיסים.
אלאם לינדס , מפקד בית הסוהר אובורן, בית סוהר אחר במדינת ניו יורק, הביא משם 100 אסירים לאתר המחצבה, והם אלה שבנו את הכלא החדש. מפקדים מפורסמים נוספים של בית סוהר זה, מלבד לינדס. לאווס הצליח "לנקות" את בית הסוהר מהשערוריות שדבקו בו, וכן הצליח לדכא את האלימות שפשטה בו. עם זאת, גם בימיו האפלים ביותר, התנאים בסינג סינג לא היו חמורים כמו במתקני כליאה אחרים בדרום, כגון פארצ'מן או מתקן המעצר של לואיזיאנה.
סרטי גנגסטרים סייעו להפוך את בית הסוהר לאגדה גם מעבר לגבולות המדינה, ביניהם 'The Big House' (1930) 'Castle on the Hudson' (1940), ו-'20,000 years in Sing Sing' (1932) - המבוסס על ספרו של המפקד לאוואס.
האריס א. סמיילר היה האסיר הראשון שהוצא להורג ב"כיסא חשמלי" בכלא סינג סינג, ב-7 ביולי 1891. מ-1914 השתמשו שם בביצוע ההוצאות להורג אך ורק ב"כיסא חשמל". ההוצאה להורג האחרונה בסינג סינג בוצעה באוגוסט 1963. מדינת ניו יורק ביטלה את עונש המוות שנתיים מאוחר יותר, אך החזירה אותו לשימוש ב-1995. מאז לא נגזר עונש מוות על אף אדם במדינה זו.
ב-8 בינואר 1983 פרצה מרידה בקרב יותר מ-600 אסירים באגף B, שתפסו 17 סוהרים כבני ערובה. המרד הסתיים לאחר 53 שעות. כיום כלואים בסינג סינג מעל 2,000 אסירים. ישנן תוכניות להפיכת האגף המקורי שקיים מ-1825, ועדיין עומד על תילו - למוזיאון.
אסירים מפורסמים
אלברט פיש, רוצח סדרתי וקניבל.
ג'יימס לרקין, מנהיג פועלים אירי. נכלא בין 1920–1923 על "אנרכיה פושעת" כתוצאה מפרסום כתביו השמאלניים.
"The Rose Man", לשעבר עורך עיתון בניו יורק, שריצה מאסר עולם על רצח.
יוליוס ואתל רוזנברג שהורשעו בריגול לטובת ברית המועצות ("מרגלי האטום").
ויליאם ה. ואן שאיק, קברניט הספינה גנרל סלוקום שנחשב לאחראי לאסון הימי הגדול ביותר בתולדות מדינת ניו יורק.
לואיס "לפקה" בוכהלטר, מראשי הפשע המאורגן בניו יורק.
פול גיידל - ריצה את המאסר הארוך ביותר בארצות הברית והסתיים בשחרורו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ארצות הברית: בתי סוהר מדינתיים
קטגוריה:מדינת ניו יורק: חוק ומשפט | 2024-03-22T21:30:43 |
בילורוסיה | REDIRECT בלארוס | 2006-09-27T09:24:06 |
וויליאם המילטון | REDIRECT ויליאם רואן המילטון | 2005-02-02T04:50:29 |
אתלברט, מלך וסקס | אתלברט (אנגלית עתיקה: Æthelberht; 835–865) מלך קנט בשנים 858–865 ומלך וסקס בשנים 860 - 865.
חייו
הולדתו
ממוזער|אתלברט, מלך וסקס
אתלברט היה בנו השלישי של אתלוולף, מלך וסקס, מאשתו הראשונה אוסבורגה.
מלכותו
הוא ירש את הכתר ב-860, לאחר מות אחיו, המלך אתלבאלד. בתקופת שלטונו נאלץ אתלברט להדוף פשיטות מצד הוויקינגים הדנים, שבראשם עמד רגנאר לודברוק, על קנט ועל נורת'מבריה.
מותו
אתלברט מת ב-865 ואחיו, אתלרד הראשון, ירש את כסאו.
ילדיו
הוא הותיר אחריו שני בנים: אלדהלם, שנהרג במהלך הלחימה בוויקינגים בתקופת שלטונו של אלפרד הגדול, ואתלווארד, שתבע לעצמו את הכס לאחר מות אלפרד הגדול, אך נכשל בכך ומת בגלות בשנת 900.
הנצחה
רכס אתלברט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של אתלברט מלך וסקס.
וזאת בדומה לשמות הרים אחרים ברכס דאגלס הנקראים על שמם של מלכים סקסוניים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:בית וסקס
קטגוריה:נפטרים ב-865 | 2023-04-02T03:25:09 |
היפותזה | הפניה השערה (מדע) | 2007-06-17T17:44:12 |
Corvidae | REDIRECT עורביים | 2005-01-02T20:34:33 |
רות-רבה | REDIRECT רות רבה | 2005-01-02T20:36:35 |
דגל סן מרינו | דגל סן מרינו מורכב משני פסים אופקיים שווים בצבעים לבן (למעלה) ותכלת, ובמרכזו סמל המדינה. הסמל מורכב ממגן ועליו שלוש מצודות על שלוש פסגות, שמצידיו זר, מעליו כתר, ומתחתיו מגילה שבה כתובה המלה LIBERTAS (חירות). הצבע הלבן מייצג שלום והתכול - חירות.
היסטוריה
הדגל הקדום ביותר של הרפובליקה, מתוארך ל-4 בספטמבר 1465, כאשר הוזמן מיצרן בפרצה. הדגל כלל שלושה פסים אופקיים - בצבעים כתום, לבן וסגול.
ממוזער|הדגל ההיסטורי של סן מרינו
ראו גם
שלוש מצודות סן מרינו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
סן מרינו
קטגוריה:סן מרינו: סמלים לאומיים
סן מרינו
סן מרינו
סן מרינו | 2024-02-01T01:49:30 |
תומס מאקוינו | REDIRECT תומאס אקווינס | 2008-03-07T15:12:53 |
אתלפלדה, מלכת מרסיה | אתלפלדה (באנגלית עתיקה: Æthelflæd, 869–918) הייתה שליטת מרסיה מ-911 ועד מותה.
ביוגרפיה
אתלפלדה הייתה בתו הבכירה של אלפרד הגדול, מלך אנגליה. היא נישאה ב-886 לאתלרד, רוזן מרסיה, ונולדה להם בת בשם אלפווין.
ב-911, לאחר מות בעלה, זכתה אתלפלדה בתואר "גבירת המרסיאנים". תואר זה לא היה ריק מתוכן; אתלפלדה נודעה כמצביאה ואסטרטגית מוכשרת. במשך חמש שנים שלטה אתלפלדה בסטאפורד, ותחת שלטונה התבסס האופי האנגלי של סטפורדשייר. בשנותיה האחרונות שלטה במרסיה יחד עם בתה אלפווין.
אתלפלדה מתה ב-918, ונקברה בגלוסטר. ירש אותה אחיה אדוארד הזקן, מלך אנגליה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי מרסיה
קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-10
קטגוריה:מלכות
קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-9
קטגוריה:ילידי 869
קטגוריה:נפטרים ב-918 | 2023-07-19T17:58:41 |
אוויניון | REDIRECT אביניון | 2005-01-02T21:23:24 |
עורב | ממוזער|עורב קטן
ממוזער|זוג עורבי טוראס
ממוזער|עורב שחור
ממוזער|עורב הג'ונגל
ממוזער|עורב עב־מקור - הגדול בציפורי השיר
ממוזער|עורב הוואי - מין שנכחד בטבע.
ממוזער|עורב אמריקני
ממוזער|עורב היספניולי
ממוזער|עורב יערות
עוֹרֵב (שם מדעי: corvus) הוא סוג של ציפורים ממשפחת העורביים. המינים בסוג זה הם מהגדולים ביותר בסדרה ציפורי שיר. הגדול מכולם הוא עורב עב־מקור מאפריקה, שמשקלו 1.5 ק"ג, ודומה לו בגודלו המין עורב שחור.
בני הסוג קאק (Coloeus) נכללו בעבר בסוג זה.
מאפיינים
העורבים שחורים לרוב, בעלי רגליים קצרות וחזקות ומקורים מסיביים. הם אוכלי כול, אך הם מעדיפים בשר, ובמיוחד נבלות.
העורבים לא חברותיים במיוחד, ולעיתים נאספים לקבוצות גדולות, אך אינם יוצרים מושבות. כל זוג עורבים מקים לעצמו קן, הנקבה דוגרת על הביצים ושני בני הזוג מאכילים את הגוזלים שלהם.
בסוג זה כ־40 מינים, הנפוצים בכל היבשות פרט לאמריקה הדרומית, ובאיים רבים. בישראל נמצאים המינים: עורב אפור, עורב מזרע, עורב שחור, עורב חום־עורף, עורב הודי, עורב קצר־זנב.
אינטליגנציה
סוג זה מראה סימנים של אינטליגנציה במיוחד, ואחד המינים (עורב קלדוניה החדשה) נחקר רבות, מכיוון שנראה שהוא עושה שימוש אינטנסיבי בכלים. מינים שונים של עורבים אף הראו סימנים ראשוניים של כישורים לשוניים ויכולת תקשורת לטווחים ארוכים. ניתן לאלף אותם, ואף ללמד אותם לחקות קול אדם, בדומה לתוכי.
לפי מחקר שפורסם ב-2020, העורבים מודעים ליכולות הקוגניטיביות שלהם, יכולת שיוחסה עד כה לבני אנוש ומספר מצומצם של בעלי חיים אינטליגנטיים במיוחד. מחקר זה יחד עם מחקר נוסף שנערך על יונים, תנשמות, תוכים ועורבים, מצא את הסיבה הביולוגית לאינטליגנציה הייחודית, וכי התודעה והאינטליגנציה מבוססות על פעילות אינטנסיבית של נוירונים במוח הציפור, בחלק הנקרא – '.
העורב בתרבות
במיתולוגיה
בשל צבעו השחור, קולו המקרקר והיותו אוכל נבלות, קישרו בתרבויות רבות בין עורבים לבין מוות וכוחות אפלים. האינטליגנציה של העורב, הנחשבת לגבוהה יחסית, הפכה אותו לסמל של חכמה בקרב תרבויות שונות.
המזרח התיכון
ממוזער|עורב שחור במעופו
בעלילות גילגמש, אותנפישתים שולח יונה, סנונית ולבסוף עורב לבדוק האם ניתן לשוב ולחיות בארץ. העורב מוצא גופות צפות על פני המים, ולא חוזר.
בספר בראשית, נוח שלח עורב מהתיבה לראות אם הארץ יבשה מהמבול אך העורב לא התרחק מהתיבה. לכן, הוא שלח לאחר מכן יונה.
בספר מלכים עורבים מספקים מזון לאליהו הנביא.
סקנדינביה
במיתולוגיה הנורדית למשל, מלוויו של אל החוכמה והמלחמה אודין היו זוג עורבים, הוּגין ומוּנין ("חשיבה" ו"זיכרון" בהתאמה). אודין עצמו קושר רבות למוות.
דגל העורב היה בשימוש אצל ויקינגים.
יוון
קבוצת הכוכבים העורב זוהתה במיתולוגיה היוונית עם העורב שסיפר לאל אפולו על בגידתה של קורוניס - אחת מאהובותיו. אפולו שלא האמין לעורב הפך את צבעו מלבן לשחור, אך לאחר שנוכח באמיתות דבריו הפך אותו לעוף קדוש ונתן לעורבים את המשימה להכריז על מוות. על פי אגדה אחרת, אפולו שלח עורב עם גביע להביא לו מים מהנהר, אך העורב התמהמה בדרכו, וכשהבין שהוא מאחר שעתיד להיענש, הביא לאפולו נחש מים שכביכול מנע ממנו את הגישה לנהר. כעונש על השקר והאיחור קבע אפולו את העורב יחד עם הגביע ונחש המים בשמיים כקבוצות כוכבים סמוכות.
האירים
במיתולוגיה האירית, עורבים קושרו ל"מוריגן", אלת הקרב, הלחימה והעצמאות.
בספרות ובאמנות
סופרים ואמנים מודרניים יותר, המשיכו את הרעיון של עורבים כסמל לכוחות השחור ומבשרי מוות. לדוגמה בספרות גותית עורבים היו מוטיב מקובל, שלעיתים קרובות סימלו את המוות.
ביצירותיו של ויליאם שייקספיר, כדוגמת אותלו ומקבת' עורבים מוזכרים יותר מאשר כל עוף אחר.
בלדה עממית סקוטית "שלושה בני עורב" מספרת על שיחתם של שלושה עורבים הדנים בדבר ארוחתם הבאה, שהיא גופתו של אביר שנפל לא מכבר. אך העורבים מגלים שעל הגופה שומרים כלב ציד, נץ ועלמה נאמנים.
הפואמה הגותית של אדגר אלן פו "העורב" ידועה באווירת האימים והכישוף שלה. במרכז הפואמה מפגש בין אדם שאיבד את אהובתו ובין עורב מדבר. האיש מדבר עם העורב, וזה בתגובה עונה לו רק מילה אחת בכל פעם: Nevermore (מילולית: "לא עוד"). הצייר אדואר מאנה יצר ליתוגרפיה כאילוסטרציה לפואמה זו. הצייר הפוסט־אימפרסיוניסט פול גוגן צייר את היצירה "Nevermore" שמכילה איור של עורב ומספר מוטבים המקשרים בין הפואמה לציור. זאת ועוד, סרטי הקולנוע המבוססים על הרומן הגרפי "העורב" מתייחסים לפואמה זו ומציגים את מוטיב העורב כחוט המקשר בין המתים לחיים.
מספר להקות מטאל כתבו שירים על בסיס הפואמה של פו: גרייב דיגר הגרמנית , אלוביטי השווייצרית ורוטינג כרייסט היוונית .
"שדה חיטה עם עורבים" הייתה אחת היצירות האחרונות שהשלים הצייר האקספרסיוניסט וינסנט ואן גוך לפני התאבדותו. אופייה הקודר של היצירה, הדרך הנקטעת באמצעה והעורבים המעופפים על רקע השמים המעוננים עוררו פירושים המקשרים בין השמים המעוננים והעורבים המעופפים לדיכאונו ולמותו הקרב של ואן גוך, אך פירושים אלו לא מקובלים היום.
עץ העורבים ("The Tree of Crows"), אחת היצירות המפורסמות של הצייר הרומנטי קספר דויד פרידריך, נושאת אופי אפל וקודר.
בספר הילדים מסע הפלאים של נילס הולגרסון היה עורב זקן ושמו בתקי אשר עזר לנילס במשימות שנתקל בהן ללא מוצא.
הספר הרביעי בסדרת הספרים שיר של אש ושל קרח מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין נקרא "משתה לעורבים". השם עורב מופיע בסדרת הספרים הן ככינוי לאחים במשמר הלילה (מכיוון שהם לובשים גלימות שחורות) והן לעורבים המשמשים כמעין יוני דואר. באנגלית ישנה הפרדה בין השמות: האחים במשמר הלילה נקראים "Crow" כשם הסוג עצמו (Corvus) והעורבים נקראים "Raven" כשם מין בתוך סוג העורב.
העורב גם מרבה להופיע במשלים, כגון במשל "העורב והשועל", או "העורב הססגוני".
מיני העורב לפי תפוצה
מינים אוסטרליים ומלנזיים
עורב אוסטרלי (C. coronoides)
עורב יערות (C. tasmanicus)
עורב קטן (C. bennetti)
עורב אוסטרלי קטן (C. mellori)
עורב טוראס (C. orru)
עורב קלדוניה החדשה (C. moneduloides)
עורב ארוך־מקור (C. validus)
עורב לבן־מקור (C. woodfordi)
עורב בוגנוייל (C. meeki)
עורב חום־ראש (C. fuscicapillus)
עורב אפרורי (C. tristis)
מינים ניו זילנדיים
עורב איי צ'טהאם (C. moriorum) - נכחד
עורב ניו זילנדי (C. antipodum) - נכחד
מינים פסיפיים (מאיי האוקיינוס השקט)
עורב המריאנה (C. kubaryi)
עורב הוואי (C. hawaiiensis) - נכחד בטבע
עורב גס־גוף (C. viriosus) - נכחד
עורב גבה־מקור (C. impluviatus) - נכחד
מינים טרופי־אסייתיים (מדרום־מזרח אסיה)
עורב דק־מקור (C. enca)
עורב־חנקני מאורציוס (C. typicus), לעיתים בסוג Coracina
עורב בנגאיי (C. unicolor) - ייתכן שנכחד
עורב פלורס (C. florensis)
עורב לבן־סינר (C. torquatus)
עורב הודי (C. splendens) - מין פולש לישראל, יציב נדיר באילת ובדרום הערבה.
עורב ארוך־מקור (C. macrorhynchos)
עורב הג'ונגל (C. levaillantii)
מינים אירואסייתים וצפון אפריקאים
עורב חום־עורף (C. ruficollis), בישראל יציב בכל אזורי המדבר.
עורב קצר־זנב (C. rhipidurus), בישראל יציב נדיר, אך מצוי סביב ים המלח.
עורב מזרע (C. frugilegus), בישראל חורף מצוי למדי במישור החוף ובשפלה
עורב אפור (C. cornix), בישראל יציב ונפוץ גם במקומות יישוב
עורב שחור (C. corax)
עורב נבלות (C. corone)
מינים מצפון וממרכז אמריקה
עורב אמריקאי (C. brachyrhynchos)
עורב צ'יוואווה (C. cryptoleucus)
עורב הדגים (C. ossifragus)
עורב אלסקה (C. caurinus)
עורב טמאוליפס (C. imparatus)
עורב סינלואה (C. sinaloae)
עורב ג'מייקה (C. jamaicensis)
עורב היספניולי (C. leucognaphalus)
עורב הדקלים (C. palmarum)
עורב קובני (C. nasicus)
מינים דרום ומרכז אפריקאים
עורב הכף (C. capensis)
עורב צבוע (C. albus)
עורב סומלי (C. edithae)
עורב עב־מקור (C. crassirostris)
עורב לבן־עורף (C. albicollis'')
העורבים במדרשי חז"ל
על הפסוק במלכים (מלכים א יז ד) וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם, מובא בשם המפרשים שם ברד"ק ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו (מלכים א י״ט:י״ח).
ובדברי רז"ל יש אומרים שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט, וכוחם של העורבים הם בנתינת צדקה ובמתן פרנסה למרות היותם אכזריים בטבעם.
בתלמוד מוזכר העורב בתור עוֹרְבָא פָּרַח הוא ביטוי שהמקבילה הנכונה שלו בלשון העממית של ימינו היא "ראה, ציפור!", שאומרו עושה בו שימוש במטרה לחמוק מדיון בנושא העיקרי להסיט את תשומת לבו אל עניין אחר.
הביטוי, שמקורו בארמית ותרגומו המילולי "העורב התעופף" נלקח ממסכת ביצה כאשר רב אויא סבא שאל את רב הונא שאלה הלכתית קשה, השיב לו רב הונא: "עורבא פרח".
לפי הסבר רש"י, רב הונא העביר נושא במתכוון, על ידי האמירה: עורבא פרח, כלומר ראה את העורב הפורח מעלינו.
לפי פירושו של רבינו חננאל, דבריו "עורבא פרח" מכוונים כלפי דבריו של אותו אמורא, שדעתו היא דעתם של ילדים המשחקים בציפורים ועורבים. כלומר הבלים שאין בהם כל ממש.
רבה, בנו של רב הונא, שאל אותו לפשר הדבר, שהרי רב הונא היה מכבד את רב אויא סבא באופן מיוחד בהצביעו על גדלותו המיוחדת בתורה. רב הונא הבהיר לו כי אי ההגיון אינו בשאלה עצמה, אלא בתזמון שבו היא נשאלה, שכן השאלה הייתה קשה מאוד לעיון, והיא נשאלה בזמן שרב הונא היה עייף וחלש ולא יכול היה להשיב עליה כראוי.
במסכת בבא בתרא דף ח מבקש רבי יונתן בן עמרם מרבי בשנת בצורת שיפרנס אותו "ככלב וכעורב"- רש"י במקום מסביר שעורב הוא אכזרי על בניו ואינו מאכיל אותם כראוי, ולכן הם מזינים את עצמם מיתושים שמתהווים מתוך צואתם.
ראו גם
העורבים של מצודת לונדון
השועל והעורב
קישורים חיצוניים
סמי ארגון, כל העורבים ערבים זה לזה?, באתר האייל הקורא, 17 בדצמבר 2007
האינטליגנציה המדהימה של העורבים, מתוך ועידת TED, מאי 2008
ימין|ממוזער|להקת עורבים ברמת השרון, 18 במאי 2013, 07:00
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:עורביים
קטגוריה:עופות טמאים
קטגוריה:אוכלי נבלות
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס | 2024-09-30T07:57:21 |
Corvus | REDIRECT עורב | 2005-01-02T21:38:34 |
רוד לייבר | רוד לייבר (באנגלית: Rod Laver; נולד ב-9 באוגוסט 1938) הוא טניסאי עבר אוסטרלי. הטניסאי היחיד בהיסטוריה של הענף שהשלים פעמיים את ה"גראנד סלאם". נחשב לאחד מהטניסאים הטובים ביותר בכל הזמנים.
קריירה
נולד כ"רודני ג'ורג' לייבר" ברוקהמפטון שבקווינסלנד, אוסטרליה. בגיל צעיר עזב את לימודיו בחיפוש אחר קריירה כטניסאי. בראשית הקריירה שלו, שחקני טניס הרוויחו סכומים קטנים שהספיקו להם למחייתם, אך לא הרבה מעבר לכך. ב-1960 זכה לייבר לניצחונו הראשון בטורניר גראנד סלאם כשניצח באליפות אוסטרליה הפתוחה. שנה לאחר מכן, הוא כבר זכה בטורניר ווימבלדון וב-1962 זכה ב"גראנד סלאם" והיה לטניסאי השני בהיסטוריה הזוכה בהישג זה (הראשון היה דון בדג').
ב-1963 פנה לייבר לקריירה מקצוענית ובכך נמנעה ממנו ההשתתפות בטורנירים הגדולים של הטניס. ההשתתפות באותם טורנירים הייתה פתוחה רק לטניסאים חובבים. הסיבה העיקרית לכך הייתה שמארגני הטורנירים התנגדו לשלם למנצחים סכומי כסף גדולים. בשנת 1968, שבה החל "העידן הפתוח" שבו הותר למקצוענים לקחת חלק בטורנירים החשובים, חזר לייבר לנצח בווימבלדון כשהוא כבר בן 30.
ב-1969 הצליח לייבר לחזור שוב על זכייה ב"גראנד סלאם" ובכך הפך לטניסאי היחיד שהצליח לזכות פעמיים בתואר הגראנד סלאם, הישג שעד היום (2024) איש לא הצליח לחזור עליו. במשך הקריירה הארוכה שלו שהשתרעה על פני למעלה מעשרים שנה, הוא ניצח 11 טורנירי גראנד סלאם ומספר תארים זה מציב אותו בין הבכירים בהיסטוריה (יחד עם ביורן בורג) כשמקדימים אותו רוג'ר פדרר (20 תארים), רפאל נדאל (22 תארים), נובאק ג'וקוביץ' (23 תארים), פיט סמפראס (14 תארים) ו- רוי אמרסון (12 תארים). לייבר היה גם הטניסאי הראשון בהיסטוריה שהצליח לצבור יותר ממיליון דולר בפרסים בימי חייו. רבים טוענים כי לו היה מתאפשר ללייבר להתמודד בטורנירי הגראנד סלאם בשנים 1963–1967, הוא היה שובר את כל שיאי הזכיות בטורנירים השונים. בשנת 1973 אושר לטניסאים מקצוענים לייצג את מדינותיהם גם בגביע דייוויס ולייבר היה שותף לניצחונה של אוסטרליה על ארצות הברית בגמר, לאחר חמש שנות שליטה אמריקאית במפעל זה. הוא פרש מהסבב המקצועני בסיום עונת 1975 כשהוא בן 37.
אחרי הפרישה
בשנת 1998 סבל לייבר משבץ. האירוע קרה בעת שרואיין על ידי ערוץ הטלוויזיה ESPN לתוכנית על גדולי הספורטאים של המאה ה-20. הוא הצליח להשתקם מאירוע זה, בין היתר, על ידי אימוני טניס.
בשנת 2000 הוסב שמו של המגרש המרכזי במלבורן פארק - קומפלקס הספורט בו מתקיימת אליפות אוסטרליה הפתוחה, לאצטדיון רוד לייבר.
בשנת 2003 הוציא הדואר האוסטרלי שני בולים עליהם הונצחו דמויותיהם של רוד לייבר ושל כוכבת הטניס האוסטרלית מרגרט קורט.
בשנת 2017 נוסד "גביע לייבר" - מפעל שנתי שנקרא על שמו, בו מיטב הטניסאים האירופים משחקים נגד מיטב הטניסאים משאר העולם. לייבר נוכח בטורנירים כאורח כבוד ומעניק את הגביע בסיומו.
מאפיינים
לייבר חבט ביד שמאל. המהירות והזריזות שאפיינו את משחקו מצאו ביטוי בכינוי שקיבל - "Rocket" . למעשה, לא היו ללייבר נקודות חולשה. לא בצד הפיזי ולא בצד המנטלי. הוא היה חזק גם במשחק הרשת שלו וגם במשחק מהקו האחורי והוא הצטיין בכל סוגי המשטחים. הוא נקט בדרך כלל בטקטיקה של "Serve and Volley" שבה מיד אחרי ההגשה, מתקדם הטניסאי לכיוון הרשת על מנת לנסות לסיים את הנקודה בהנחתה. לייבר היה זה שגם הביא לשימוש נרחב במכת כף היד Top-spin שעד לזמנו רוב הטניסאים לא נהגו להשתמש בה ולאחר הצלחתו, השימוש בה הפך לנרחב מאוד.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה
קטגוריה:זוכי מדליית הספורט האוסטרלית
קטגוריה:טניסאים אוסטרלים
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות אוסטרליה הפתוחה
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות צרפת הפתוחה
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות וימבלדון
קטגוריה:טניסאים זוכי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס
קטגוריה:אוסטרלים שנולדו ב-1938 | 2024-01-21T10:16:58 |
2005 בפוליטיקה | 2 בינואר – הבחירות בקרואטיה על רקע השתלבותה העתידית כחברה באיחוד האירופי.
9 בינואר – הרשות הפלסטינית מקיימת את הבחירות הדמוקרטיות בפעם השנייה בתולדותיה.
15 בינואר – מחמוד עבאס מושבע כנשיא הרשות הפלסטינית.
21 בינואר – ג'ורג' ווקר בוש מושבע לכהונתו השנייה כנשיא ארצות הברית, זאת לאחר שניצח בבחירות 2004.
8 בפברואר – בבחירות בדנמרק, קואליציית הימין של ראש הממשלה אנדרס פוג ראסמוסן חוזרת לשלטון לאחר הבסת הסוציאל-דמוקרטים.
4 באפריל – אסקר אקייב מתפטר מתקידו כנשיא קירגיזסטן, לאחר שבועות של תסיסה חברתית.
5 במאי – מפלגת הלייבור הבריטית בהנהגת טוני בלייר מנצחת בבחירות.
6 באוגוסט – מחמוד אחמדינז'אד מושבע לנשיא איראן, ובכך מחליף את מוחמד ח'אתמי.
17 בספטמבר – מתקיימות בחירות בניו זילנד, בהן מנצחת מפלגת הלייבור של ניו זילנד בהנהגתה של הלן קלארק.
18 בספטמבר – המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית בהנהגת אנגלה מרקל מנצחת בבחירות בגרמניה.
22 בנובמבר – אנגלה מרקל היא האישה הראשונה, והאדם הראשון מגרמניה המזרחית שמושבעת לתפקיד קנצלר גרמניה.
6 בדצמבר – דייוויד קמרון הופך למנהיג ה-26 של המפלגה השמרנית הבריטית.
17 בדצמבר – אוו מוראלס נבחר לנשיאות בוליביה.
קישורים חיצוניים
* | 2024-04-24T16:50:21 |
אביניון | אביניון (בצרפתית Avignon) היא עיר בדרום צרפת. בעיר עצמה מתגוררים כ-91,000 איש, וכ-505,000 איש באזור המטרופוליטני שמסביבה (נכון ל-2019).
העיר ידועה בעיקר בזכות ארמון האפיפיורים (צרפתית: Palais des Papes), שבו חיו האפיפיורים במשך המאה ה-14.
אביניון היא בירתו (צרפתית: préfecture) של מחוז ווקלוז שבפרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור. היא ממוקמת על גדתו המזרחית של נהר הרון, מספר קילומטרים לפני התמזגותו עם הדוראנס. העיר ממוקמת דרום-דרום-מזרח לפריז, 229 ק"מ דרומית לליון, ו-88 ק"מ צפון-צפון מערב למרסיי. צורתה של אביניון היא אובלית, לא מאוכלסת ביותר, אך מכוסה בחלקה הגדול בגנים ובפארקים. אביניון חשופה לרוחות אלימות, שהחזקה שבהן היא המיסטרל. היא מרכזו של האזור המטרופוליטני אביניון הגדולה, המכיל כשתים עשרה מועצות משני צידיו של הרון.
היסטוריה
העת העתיקה
אזור אביניון יושב לראשונה לפני שנים רבות; האזור הסלעי בקצה הצפוני של העיר, המשקיף אל הרון, כנראה היה מיקומו של מבצר הגבעה הקלטי. השם "אביניון" כנראה לקוח משמו של שבט האויניו. בעיר הייתה מושבת מסחר פיניקית משגשגת, בקרבת המושבה הימית מסלת (מרסיי המודרנית). עדות לנוכחות הפיניקית ניתן למצוא בכתובת הפיניקית מאביניון. תחת השלטון הרומי, הייתה אביניון לאחת הערים המשגשגות בגאליה נארבוננסיס, המחוז הטרנס-אלפי הראשון באימפריה הרומית. רק מעט מתפארת תקופה זאת נותרה בעיר.
ימי הביניים
במאה ה-5, העיר נפגעה קשות במהלך הפלישה הברברית, ועברה מיד ליד פעמים רבות, בין הגותים, בורגונדי, האוסטרוגותים והמלכים הפרנקו-מרובינגים של אוסטרזיה. ב-738 נפלה העיר לידי הסרצנים, ונהרסה שנה לאחר מכן בידי הפרנקים.
ב-1033, כשקונארד השני הפך ליורשה של ממלכת ארל, הפכה אביניון לחלק מהאימפריה. תושבי אביניון ניצלו את ריחוקם של השליטים הגרמנים, והקימו רפובליקה עצמאית עם קונסול וממשלה, בין 1135 ל-1146. בנוסף לקיסר, הרוזנים של פורקאלקייה, של טולוז ושל פרובאנס שלטו על העיר.
בסופה של המאה ה-12, הכריזו תושביה בשנית על עצמאותם, אך זו רוסקה ב-1226 במהלך מסע הצלב נגד הקתרים, לאחר שתושביה סירבו לפתוח את שערי העיר ללואי השמיני ולשליחו האפיפיורי. העיר נכנעה לאחר שלושה חודשי מצור (10 ביוני עד ל-13 בספטמבר 1226) וכעונש, הוכרחו להפיל את ביצוריהם, ולכסות את חפירות העיר. ב-7 במאי 1251 הפכה אביניון לטריטוריה משותפת של שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה ושל אלפונס דה פואטייה, אחיו של לואי השמיני. ב-25 באוגוסט 1271, במותו של אלפונס דה פואטייה, אביניון והשטח המקיף אותה קונטה ונסן (שנשלט בידי רקטור משנת 1274) אוחדו עם הכתר הצרפתי.
אביניון והאפיפיורים
ממוזער|שמאל|סמלו של פאולוס החמישי, על בנין הממוקם ממול לארמון האפיפיורים
ממוזער|שמאל|250px|כיכר האפיפיורות
בשנת 1290, פיליפ הרביעי, שירש מאביו את כל זכויותיו של אלפונס דה פואטייה, הרוזן האחרון של טולוז, העביר את הזכויות לשארל השני, מלך נאפולי ורוזן פרובאנס. לאור העובדה שגדתו המזרחית של נהר הרון סימנה את גבול האימפריה שלו, כשהציף הנהר את אביניון, מיסה קרלו את העיר, מכיוון שבמהלך תקופות אלו, הייתה אביניון טכנית בתוך גבולותיו. בשיא כוחותיה, ג'ואנה הראשונה, מלכת סיציליה, שהייתה רוזנת פרובאנס, מכרה את העיר לקלמנס השישי תמורת 80,000 פלורין, ב-9 ביוני 1348, ומאוחר יותר, הפכה העיר למושבם של יותר אנטי-אפיפיורים ואפיפיורים רבים.
ב-1309 העיר נבחרה בידי האפיפיור קלמנס החמישי כמקום שהותו. באותו הזמן, העיר נשלטה בידי מלכי סיציליה של בית אנז'ו. מה-9 במרץ 1309 עד ל-13 בינואר 1377 הפכה העיר למקום מושבם של האפיפיורים במקום רומא. אביניון השתייכה לאפיפיוריות עד לשנת 1791, שבמהלך אותה השנה נכבשה על ידי המהפכנים הצרפתים.
אביניון הייתה משכנם של שבעה אפיפיורים:
האפיפיור קלמנס החמישי (1305–1314)
האפיפיור יוחנן העשרים ושניים (1316–1334)
האפיפיור בנדיקטוס השנים עשר (1334–1342)
האפיפיור קלמנס השישי (1342–1352)
האפיפיור אינוקנטיוס השישי (1352–1362)
האפיפיור אורבנוס החמישי (1362–1370)
האפיפיור גרגוריוס האחד עשר (1370–1378)
החומות שנבנו בעיר על ידי האפיפיורים משומרות היטב. מאחר שלא היו מוגנים היטב, החליטו האפיפיורים להסתמך על ביצור ארמונם, "ארמון האפיפיורים". ארמון גותי זה, עם קירות בעובי חמישה מטרים, נבנה בין השנים 1335 ו-1364 על סלע טבעי. גודלו אמנם חשף אותו, אך הפך אותו לבלתי חדיר.
אביניון, שבתחילת המאה ה-14 הייתה חסרת כל חשיבות מיוחדת, עברה פיתוח מופלא בזמנם של שבעת האפיפיורים ושני האנטי-אפיפיורים ששכנו בה. מצפונה ומדרומה של אבן הדום, בערך במיקומו של ארמון הבישופים, נבנה ארמון האפיפיורים, בצורת מבצר מרשים המורכב ממגדלים, המחוברים בקשתות אחד למשנהו. ארמון האפיפיורים בנוי בסגנון גותי של דרום צרפת. דוגמאות אחרות לסגנון זה ניתן לראות בכנסיית סן דידיר, כנסיית סן פיטר, כנסיית סן אגריקול, וכמו כן גם במגדל השעון. הפרסקואות שבתוך ארמון האפיפיורים וכנסיית אביניון נוצרו בעיקר על ידי אמנים מסיינה.
לאחר נטישת האפיפיורים
לאחר השבת האפיפיורות לרומא, הממשל הרוחני באביניון הופקד בידיו של נציג האפיפיור, לרוב, חשמן-אחיין. האפיפיור אינוקנטיוס השנים עשר ביטל את הנפוטיזם, ומשרד הנציגים באביניון בוטל ב-7 בפברואר 1693, דבר שגרם להעברת השלטון באביניון לקהילת אביניון (מחלקה של המועצה האפיפיורית, ששכנה באביניון). בתקופה זו, מושלה של אביניון היה החשמן המזכיר של המדינה. קהילת אביניון אוחדה עם קהילת לורטו, וב-1774 סגן-הנציג מונה לנשיא הקהילה, אך מינוי זה מנע ממנו כמעט כל סמכות אחרת.
המועצה הציבורית הורכבה מכארבעים ושמונה חברים, ונבחרה על ידי התושבים, מתוכם ארבעה כמרים וארבעה דוקטורים מהאוניברסיטה. המועצה נפגשה תחת נשיאותו של שופט-השלום הראשי של העיר, בא כוחו של הנציג האפיפיורי, שנבחר מדי שנה. תפקידם של חברי המועצה היה להחליט על האינטרסים החומריים והכלכליים של העיר. החלטותיהם היו צריכות להגיע לסגן-הנציג לאישור. שלושה קונסולים, שנבחרו מדי שנה על ידי המועצה, הופקדו על האדמינרטציה של רחובות העיר.
שרידתה של אביניון כמובלעת אפיפיורית הייתה מעט לא יציבה, כשהכתר הצרפתי ניהל בית סוהר גדול ועמיד רק מעבר לנהר.
מהמאה ה-15 והלאה ניסו מלכי צרפת שוב ושוב לספח את אביניון לממלכתם. ב-1476 לואי האחד עשר, כעוס על כך ששארל, דוכס ונדום התמנה ללגייט, שלח כוחות לכיבוש העיר, עד שדרישתו תמולא וג'וליאנו דלה רוברה ימונה ללגייט. לאחר שרוברה מונה לחשמן, הסיג לואי את כוחותיו מן העיר.
העת החדשה
ב-1536, פרנסואה הראשון פלש לטריטוריה האפיפיורית, במטרה להפיל את קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מכיסאו, שאז שלט בטריטוריה הזו. כשנכנס לעיר, קיבלו אותו אנשיה בצורה פתוחה ומקבלת. כשחזר לצרפת, קיבלו כל תושבי אביניון את אותן הפריבילגיות שקיבלו שאר תושבי צרפת, כמו הזכות לעבוד במשרות מדיניות.
ב-1583, אנרי השלישי ניסה לקיים עסקת חליפין על העיר, ובעדה לתת את סאלוזו, אך עסקה זו לא עלתה יפה, ונדחתה על ידי האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר.
ב-1663, כגמול על תקיפת חיל המשמר של הוותיקן את דוכס סרקואה, שגרירו של לואי הארבעה עשר ברומא, תקף וכבש לואי את העיר, אך החזירהּ לאחר מספר חודשים לידי האפיפיורים.
ב-1688, בוצע ניסיון נוסף לכיבוש אביניון, שנכשל. ומשנת 1688 עד לשנת 1768 נותרה אביניון שלווה, וללא כל מלחמות או כיבושים.
לואי החמישה עשר, מאוכזב מפעילותו של האפיפיור קלמנס השלושה עשר, כבש את הטריטוריה של מדינת האפיפיור בתחומי צרפת שכללה את אביניון, והחזיק בה משנת 1768 עד שנת 1774. לואי שינה את מבנה מוסדות צרפת לזה הנמצא באביניון. לאחר הטבח הרצחני בלה גלאסירה של חסידי האפיפיוריות, שבוצע על ידי הרפובליקנים, הכריזה ועדת אביניון על ניתוקה מצרפת ב-14 בספטמבר 1791. ב-25 ביוני 1793, הושבה אביניון לצרפת, והיא אוחדה יחד עם הקומטה וניסיה ונסיכות אורנג' לשעבר ליצירת המחוז הרפובליקני המודרני - וקלואה.
מסמך מספר 5 בחוזה טולנטינו תמך נחרצות בסיפוח אביניון, כשבפתחו נכתב "האפיפיור מוותר, בקלות ובפשטות, על כל תביעה שהוא עלול לקחת על העיר ועל טריטוריית אביניון, על הקומטה וניסיה ועל ארצות חסותה, ומעביר את כולן לידי הרפובליקה הצרפתית". בשנת 1801, התגוררו בעיר כ-191,000 תושבים.
ב-30 במאי 1814, הסיפוח הצרפתי הוכר בידי האפיפיור. ארקול קונסאלבי פתח במחאה חסרת השפעה על קונגרס וינה של 1815, אך אביניון מעולם לא הושבה לידי האפיפיוריות. ב-1815 הבונפטריסט-מרשל גיליאם מארי אן ברון נרצח בעיר על ידי חסידי המפלגה המלוכנית, במהלך מה שנקרא הטרור הלבן.
יהודי אביניון
עוד מהמאה ה־2 לספירה מוצאים עדויות להימצאות קהילה יהודית בעיר אביניון. עדויות משמעותיות לנוכחותם של היהודים נמצאת במעורבות יהודית במרד שפרץ בעיר במאה ה־4 נגד בישוף בשם סטפן.
בתקופה האפיפיורית, לאחר העברת כס האפיפיור לאביניון, הושלט שלטון ייחודי על האזור דבר שהוביל לבידול העיר ושכנותיה משאר ערי פרובנס מבחינת השלטון והחוקים. חוקי האפיפיור היו מקלים משמעותית על הקהילה היהודית והיהודים זכו להגנה משפטית וחוקית מהאפיפיור.
לאחר החלת חסות האפיפיור על היהודית ובשל השלווה בה חיו התפתחה הקהילה מאוד, וניהלה אוטונומיה משפטית ועסקית. הקהילה התחלקה לשלושה מעמדות כלכליים, וכל מעמד בחר חמישה נציגים לוועד שניהל את כל ענייני הקהילה, גביית מיסים ומינוי דיינים ורבנים. רבים מיהודי העיר היו עשירים וכמה מהם שימשו בתפקידים ממשלתיים. לקהילת אביניון היהודית, עם שאר שלוש קהילות יהודי האפיפיור היה נוסח תפילה ייחודי, השומר על נוסח פרובנס הקדום (עם השפעות מן הנוסח הספרדי), ובו פיוטים רבים הייחודיים לו. מנהג קרוב למנהג זה היה נוסח קטלוניה, ושרידיו במנהג אלג'יר הישן. מחזור זה כונה בשם "מחזור ארבע קהילות" או "מחזור אביניון".
במאה ה־15, לאחר חזרת האפיפיור לרומא, החלה הסתה מצד הכמורה המקומית והתושבים הגויים נגד יהודי אביניון. היהודים מעתה הואשמו בכל צרה שבאה על תושבי העיר, מגפות, מלחמות ואף הצפות של הנהר. גם נטישת האפיפיורים נתלתה באשמת היהודים. האוכלוסייה המקומית החלה להתקומם, וכדי להרגיע את ההמון החלו האפיפיורים להטיל סנקציות על יהודי אביניון. ב־1457 אסר פיוס השני על היהודים למכור מוצרי מזון ולקחת ערבון מנוצרים. ב־1513 תיקן לאו העשירי שורת תקנות שנועדו להגביל את השתתפות היהודים במסחר התבואה. פיוס החמישי, לאחר שקודמו פיוס הרביעי ביטל חלק מהחוקים המפלים, החריף את הסנקציות נגד היהודים והכריז על שמיטת חובות כללית של חייבים נוצרים לנושים יהודים. כמו כן, חייב האפיפיור את היהודים לשאת על בגדיהם אות קלון בלכתם ברחוב. ועד העיר גם הוא תיקן תקנות מגבילות ובכך הפך מצב היהודים באביניון לבלתי־נסבל. כל התקנות האלה נועדו לשכך את חמת ההמון על היהודים ולספק את יצרם בהתנגדותם ליהודים, אולם למרות זאת זעמם לא שכך.
בשנת 1569 גורשו היהודים מאביניון, בהוראתו של האפיפיור פיוס החמישי, אך במשך השנים הבאות הצליחו לחזור אט אט למשכנם. במהלך המאה ה־17 המשיכו שליחי הכנסייה בניסיונות להצר את צעדי היהודים, ולגרום להמרת דת המונית. העיון בתלמוד נאסר, ובשבתות וחגים אולצו היהודים לשמוע בבית הכנסת דרשתו של מטיף נוצרי. רדיפות אלו נמשכו עד המהפכה הצרפתית אז הושתו חוקי שוויון על האוכלוסייה, ובכללה היהודים. לאחר המהפכה הצרפתית עזבו רוב היהודים את העיר והקהילה שינתה פניה. הקהילה מונה כיום כאלף חברים ונחשבת לקהילה האחרונה הפעילה מבין "ארבע קהילות", קהילות יהודי האפיפיור. רוב מוחלט מחבריה הם מהגרים מצפון אפריקה שאינם בעלי מנהגים דומים ליהודים המקומיים כך שקהילת אביניון ההיסטוריות אינה קיימת עוד.
אתרי העיר
ממוזער|שמאל|גשר סן בנזה
ממוזער|שמאל|מפת העיר, 1914
ארמון האפיפיורים
ארמון האפיפיורים (צרפתית Palais des Papes) הנמצא באביניון שבדרום צרפת, הוא אחד מהגדולים והחשובים במבנים הגותים באירופה. הארמון נבנה בימי הביניים, בין השנים 1336 ל-1364 על סלע טבעי ושימש גם כמבצר.
גשר סן בנזה
גשר סן בנזה (צרפתית Pont Saint-Bénezet) הוא גשר בעיר אביניון בפרובאנס שבדרום צרפת, הקרוי על שמו של בנזה הקדוש, והידוע גם כ"גשר אביניון". במקור גישר הגשר על נהר הרון והוליך צפונה מאביניון לעיר השכנה וילנב לז אביניון (Villeneuve-lès-Avignon), אך הוא נהרס במהלך שיטפון שסחף חלקים גדולים ממנו ב-1669. הגשר, ממנו שרדו ארבע קשתות בלבד, מוכר מאז שנת 1995, יחד עם ארמון האפיפיורים ומספר מבנים נוספים באביניון, כאתר מורשת עולמית.
אוניברסיטת אביניון
אוניברסיטת אביניון (1303-1792), הוקמה מבתי הספר הקיימים בעיר, והוכרזה רשמית בשנת 1303, על ידי האפיפיור בוניפקיוס השמיני. מחלקת המשפטים באוניברסיטה, הייתה המחלקה החשובה ביותר בה, ואף הייתה המחלקה היחידה בה למשך זמן מסוים. במחלקה שילבו לימודי חוקי האזרחות, לבין לימודי חוקי הכנסייה.
ב-1413, האנטיאפיפיור יוחנן העשרים ושלושה הקים את מחלקת התאולוגיה באוניברסיטה, שבתחילתה הכילה מספר תלמידי מועט. למחלקת האמנות באוניברסיטה מעולם לא הייתה חשיבות גדולה. רק במאות ה-16 וה-17, נפתחה באוניברסיטה מחלקת רפואה. בין השנים 1303 ו-1475, בישוף אביניון מונה גם לנשיא האוניברסיטה; גם כשהפך הבישוף לארכיבישוף, נותר נשיא האוניברסיטה. סגן הלגייט האפיפיורי, שייצג את המנהיג הציבורי (במקרה הזה, האפיפיור), היה בעיקר קצין שיפוטי, תפקיד שעקף בחשיבותו אף את הרקטור.
רקטור האוניברסיטה נבחר על ידי דוקטורי מחלקת המשפטים. מאז שהפך האפיפיור למנהיג הרוחני של הציבור, ולאחר 1348, שליטה של אביניון, הוא החל להשפיע על כל ענייני האוניברסיטה. ב-1413, יוחנן העשרים ושלושה העניק פריבילגיות נרחבות לאוניברסיטה, כמו הרחבת שטח-השיפוט של האוניברסיטה, ופטור ממיסים. מאוחר יותר, התעניינו באוניברסיטה בהקמת מחלקות אחרות כמו פוליטיקה, גאוגרפיה, וחינוך, ולכן, חיפשה האוניברסיטה יותר את תשומת לבה של פריז, מאשר את זו של רומא. במהלך המהפכה הצרפתית, האוניברסיטה החלה להתדרדר, וחשיבותה החלה לדעוך. היא נסגרה וננטשה סופית ב-1792. כיום, האוניברסיטה הישנה הוחלפה באוניברסיטה המודרנית של אביניון ווקלואה.
קתדרלת אביניון
קתדרלת אביניון היא קתדרלה רומנסקית, שעיקרה נבנה במאה ה-12. המוצב החשוב ביותר בקתדרלה הוא פסל מוזהב של בתולה הממוקם על המגדל המערבי. המאוזוליאום של האפיפיור יוחנן העשרים ושניים הוא אחת מהיצירות היפות בקתדרלה. הוא יצירת מופת, ודוגמה לפיסול הגותי מן המאה ה-14.
אוספי אמנות
מוזיאון קלווה, שנקרא על שמו של אספריט קלווה, פיזיקאי שהותיר את אוסף האמנות שלו לעיר, אוסף של ציורים, עבודות ברזל ואמנויות אחרות. בגלריה ישנם יותר מ-140,000 מוצגים.
מוזיאון הארמון הקטן, (נפתח בשנת 1976) הוא מוזיאון הנמצא בקצה של כיכר המביטה אל ארמון האפיפיורים. הוא מכיל אוסף יוצא דופן של ציורים מתקופת הרנסאנס, של ציירים מאוניברסיטת אביניון ומאיטליה. במוזיאון מאוגד אוספו של גיאמפיאטרו קמפאנה.
כנסיות קטנות
בעיירה ישנן כנסיות רבות, ביניהן כנסיית סאן פיר, בעלת דלתות עץ מגולפות, כנסיית סאן דידיר וכנסיית סאן אגריקול, שלושתן בנויות בסגנון גותי.
בית כנסת
בית הכנסת בעיר נבנה בשנת 1348 ובמתחמו נבנו גם אולם שמחות, מאפייה, משחטה, אטליז ומקווה טהרה. הבניין שנמצא כיום באזור נבנה בשנת 1845 – ואת מבנהו הנוכחי עיצב ארכיטקט נוצרי שעיצב את המבנה על בסיס עיצוב מקדשים יווניים. הצבעים שבהם נצבע תוך בית הכנסת היו שונים מהמקובל באותה תקופה וביחס לבתי הכנסת האחרים בפרובנס, דבר המייחד את בית הכנסת הזה על פני שאר בתי כנסיות של יהודי פרובנס וארבע קהילות.
הגטו היהודי
הכיכר ליד בית הכנסת בעיר נקראת "כיכר ירושלים", לזכר הגטו היהודי באזור והקהילה הגדולה שהתקיימה בעיר. מצוקת המחייה באזור הגטו אילצה את היהודים לבנות את מגוריהם בגובה כמה קומות, ובטיחותם בהתאמה, על כן הגטו היהודי כלל בתים גבוהים ביחס לבתי האזור. שאריות של הבתים ניתן לראות ברחובות יעקב ואברהם הסמוכים לבית הכנסת.
פסטיבל אביניון
ממוזער|מופע רחוב של נערים תלמידי תיאטרון בפסטיבל החוץ|299x299 פיקסלים
פסטיבל תיאטרון מפורסם מתרחש מדי שנה באביניון. הפסטיבל החל להתקיים בשנת 1947, ובו מתקיימים גם אירועים שונים כמו פסטיבל ריקוד, מוזיקה ובתי קולנוע. במהלך הפסטיבל, נעשה שימוש רחב במבנים העתיקים באביניון. כל קיץ, כ-600,000 איש מגיעים כדי לצפות בפסטיבל.
במהלך הפסטיבל מתרחשים שני אירועים - "פסטיבל הפנים" המציג הצגות בתוך ארמון האפיפיורים; ו"פסטיבל החוץ" הידוע בהצגות והופעות הרחוב המתרחשות במהלכו.
פסטיבל הפנים- מעלה הצגות, מחזירים ומופעים מאורגנים וממומנים על ידי משרד התרבות של צרפת, ועיריית אביניון, וארגוני תרבות אחרים ללא מטרות רווח.
פסטיבל החוץ- מציג על ידי תלמידים וסטודנטים של בתי ספר לתיאטרון מופעי רחוב, בנוסף מופיעים בפסטיבל שלל אמני רחוב ביניהם: מופעי להטוטנות, אקרובטיקה, היפנוזה וקוסמות.
אלפי תושבים ותיירים פוקדים מדי שנה את הפסטיבל, כמו כן מאות בני ובנות נוער פוקדים את הפסטיבל בזמן חופשת הקיץ מבתי הספר. כיום מבקרים בפסטיבל בכל שנה כ-600,000 צופים.
תחבורה
באביניון ישנה תחנה של מסילת הברזל SNCF, הממוקמת מחוץ לביצורי העיר העתיקה. מחוץ לעיר ישנה גם תחנה של TGV, המשרתת את LGV ואת רשת הרכבות המהירות. העיר ממוקמת על גדתו של הרון, אחד מנתיבי המים העיקריים בצרפת.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
מפת אביניון, המאה ה-16, מתוך ספרם של בראון והוגנברג, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
ממוזער|1200px|מרכז|נוף לנהר הרון עם הר מון ונטו מאחור, וגשר סן בנזה משמאל
*
קטגוריה:צרפת: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור: ערים
קטגוריה:פיניקים: מושבות | 2024-08-01T05:23:14 |
מחוז כרתים | REDIRECT כרתים | 2005-01-02T23:44:26 |
פטרס | פטרס, או פטרה (ביוונית: Πάτρα) היא העיר השלישית בגודלה ביוון, בירת מחוז מערב יוון, ובירת היחידה האזורית של אכאיה. העיר נמצאת בצפון-מערב חצי האי פלופונסוס, על חוף הים היוני.
בפטרס למעלה מ-210,000 תושבים. היא מרכז מסחרי ויש בה נמל משגשג וגדול. העיר מרכזת נתיבי סחר ימיים מהים האדריאטי והיוני, קו מעבורות קבוע מאיטליה, ואת התנועה מגשר ריו–אנטיריו.
היסטוריה
כ-1000 שנה לפנה"ס נוצרה העיר מאיחוד של שלושה כפרים מיקניים. לאחר הפלישה הדורית השתלטו עליה שבטים איכאים מלאקוניה, בהנהגת פטרוס, שעל שמו נקראת העיר.
עד לתקופה הרומאית הייתה העיר אזור חקלאי נידח, אולם הרומאים הפכו אותה לנמל חשוב. בתקופה הביזנטית המשיכה פטרס להיות נמל חשוב, וכן מרכז תעשייתי.
הטורקים פלשו לפטרס ב-1460. בתקופה הראשונה של שלטון הטורקים (1460-1687) הדרדרה פטרס ואיבדה את מעמדה הכלכלי והמסחרי, אולם החל מ-1715 החל המסחר, ואיתו העיר, להתחדש. בין השנים 1687 ו-1715 הייתה פטרס תחת שלטון ונציה, וב-1715 עברה בחזרה לידיים טורקיות.
לאורך המאה ה-18 הפכה פטרס לעיר משגשגת, שכלכלתה מבוססת על חקלאות ומסחר. במהלך מאבק העצמאות של יוון נגד הטורקים (1821) הייתה פטרס אחד ממרכזי המאבק היווני.
העיר הייתה "בירת התרבות של אירופה" לשנת 2006.
העיר המודרנית
העיר כיום מחולקת לעיר עלית ועיר תחתית, שמחוברות ביניהן בגרמי מדרגות רחבות, ורחובות מדורגים.
החלק הגבוה של העיר הוא החלק הוותיק והציורי יותר, בעוד החלק התחתון מכיל את המוסדות הציבוריים של העירייה, לשכת המסחר, ובית המשפט המקומי. החלק התחתון מאופיין בעיקר על ידי הכיכרות שלו, שהבולטים בהם הם כיכר גורג הראשון, וכיכר "פסילה אלאוניה" מול קו החוף של פטרס יש רחובות מקבילים, עמוסים בבנייה לא חוקית של חנויות.
אזור התעשייה של פטרס ממוקם כ-20 קילומטר ממרכז העיר ליד הכביש המהיר.
אתרים ומתחמים מרכזיים
שמאל|ממוזער|250px|אובליסק בפטרס
האתר הבולט ביותר בפטרס הוא התיאטרון הרומאי, ששוקם ומשמש כתיאטרון פתוח להצגות וקונצרטים בתקופות הקיץ.
כמו כן ישנם הריסות מצודה ונציאנית, שריד משלטונה בעיר במהלך המאה ה-18, ששולטת על העיר ומשמשת כיום כאתר פתוח.
תיאטרון אפולו בכיכר ג'ורג' הראשון, ספרייה עירונית, אוניברסיטה, שני בתי חולים ממשלתיים (סנט אנדרוס הוותיק יותר בצדה הדרומי של העיר, והאוניברסיטה הרפואית של ריו בחלק הצפוני מזרחי שלה), ופארק עירוני.
העיר משופעת במסעדות בתי קפה, פאבים ומרכזי קניות. קיים בה גם שוק שפועל בסופי שבוע ליד כיכר "פסילה אלאוניה", גן שעשועים באזור העיר, וקרנבל מפורסם שנערך בעיר בין חודשי פברואר-מרץ.
ערים תאומות
לפטרס 22 ערים תאומות:
לקריאה נוספת
לאה בורנשטיין מקובצקי וברכה ריבלין, "פטרס", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 310–318.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פולייס ביוון העתיקה
קטגוריה:יוון: ערים
קטגוריה:יוון: ערי חוף
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:הים היוני: ערי נמל | 2024-10-14T10:10:33 |
דיזנטריה | בּוֹרְדָם או דִּיזֶנְטֶרְיָה (באנגלית: Dysentery) היא שלשול חמור, המלווה לפי הגדרה בדם וריר בצואה, וכן בחום גבוה, הנובע מזיהום במערכת העיכול. המושג מתייחס יותר לתסמינים הנגרמים על ידי מחלות או מצבים בריאותיים שונים, ובדרך כלל אינו משמש כשם של מחלה בפני עצמה.
שמאל|ממוזער|150px|Shigella
גורמים
את הפתוגנים הגורמים לדיזנטריה ניתן לחלק ל-2 קבוצות.
חיידקים
.Shigella spp - S. desynteriae, S. flexneri, S. boydi ו-S. sonni.
.E.coli spp - הכוונה היא לזנים הפתוגניים של E.coli: (Enterohemorrhagic E.coli (EHEC ו-(Enteroinvasive E.coli (EIEC.
Campylobacter jejuni
.Salmonella spp - S. typhi, S. cholerasuis, S. enteritidis ו-S. typhimurium.
טפילים
Entamoeba histolytica
Balantidium coli
Giardia lamblia
Trichuris trichiura
Necator americanus
Ancylostoma duodenale
.Cryptosporidium spp (לעיתים נדירות)
לדיזנטריה יכולת הדבקה גבוהה מאוד. המחלה שכיחה יותר בקיץ מאשר בחורף. חולי איידס מועדים במיוחד להידבקות; רבים מהם אכן נדבקים במחלה ומתקשים להיפטר ממנה ומסיבוכיה, העלולים להיות קטלניים עבורם.
על החולים בדיזנטריה לשתות כמויות גדולות של נוזלים על-מנת למנוע התייבשות כתוצאה מהשלשול. במקרים חמורים נדרש עירוי תוך-ורידי כדי לספק את הנוזלים החסרים. לא מומלץ לצרוך תרופות נגד שלשול, שכן הן מאריכות את משך המחלה.
שיגלוזיס
שיגלוזיס נגרמת על ידי מיני החיידק Shigella המפורטים לעיל ומועברת בדרך כלל על ידי מים או מזון המזוהמים בצואה (מחזור צואה-פה). למזונות מסוימים סיכוי גבוה יותר לשאת את החיידק: תפוחי אדמה, דגי טונה, פסטה, מוצרי חלב, בשר עוף וירקות לא מבושלים. רובן המוחלט של ההדבקות מתרחשות עקב דרכי מים מזוהמות (במדינות מתפתחות) או גהות לקויה של עובדי מזון.
סוג חיידקי השיגלה התגלה בתחילת המאה ה-20 על ידי המיקרוביולוג היפני קיושי שיגה, ועל שמו הוא קרוי. ישנם ארבעה מינים השייכים לסוג זה, כולם גורמים למחלה; הנפוץ שבהם: Shigella dysentariae. חיידק זה מפריש רעלן המפרק קשרים גליקוזידיים ב-rRNA, המרכיב את הריבוזומים, בהם מיוצרים חלבוני התא. יצור החלבונים נפסק והתא מת במהרה. החיידק תוקף בדרך-כלל תאי אפיתל במעי הגס; מותם של אלו גורם להפסקת ספיגת המים במעי, וכתוצאה מכך - לשלשול ולאיבוד מים.
שיגלוזיס גורמת, בין השאר, לכאבים ולהתכווצויות בבטן, הקאה, חום גבוה, כאבים בפי הטבעת, דם בצואה וכאמור - שלשול חמור, אשר עלול לגרום להתייבשות. סיבוכים אפשריים הם דלקות בדרכי השתן, אלח דם (זיהום חמור בדם) ואי-ספיקת כליות. בכ-3% מהחולים במחלה ישנה נטייה גנטית מסוימת, העלולה לגרום להופעת דלקת מפרקים ראקטיבית.
החולים בשיגלוזיס מחלימים בדרך-כלל מעצמם תוך פחות משבוע; למרות זאת, נהוג לטפל במחלה באמצעות אנטיביוטיקה כדי למנוע סיבוכים אפשריים והדבקות.
אפשרויות הטיפול האנטיביוטי בשיגלוזיס:
טיפול דרך הפה:
תרופות ממשפחת הקינולונים (לדוגמה: ציפרופלוקסצין או נורְפְלוֹקְסַצין). תרופות אלו אינן מאושרות בדרך כלל לטיפול בילדים.
אזיטרומיצין (אזניל)הנה התרופה המועדפת בילדים.
אמוקסיצילין וכן טרימֵתוֹפְּרים סולפמתוקסזול (קוֹטרימַקסוֹזוֹל) היו תרופות הבחירה בעבר, אך היום אינן מומלצות בדרך כלל בשל אחוזי עמידות גבוהים של החיידק.
טיפול תוך ורידי: תרופת הבחירה היא צפטריאקסון (רוצפין).
במדינות העולם השלישי כ-5% עד 15% ממקרי השיגלוזיס קטלניים.
בארצות הברית נדבקים בכל שנה כ-18,000 איש.
אמביאזיס
אמביאזיס, או דיזנטריה אמבית, היא מחלה הנגרמת על ידי הפרוטיסט Entamoeba hystolitica וגם כן מועברת על ידי מים או מזון מזוהמים. בנוסף, היא יכולה להיות מועברת באמצעות מגע מיני. אנשים נגועים יכולים לחיות עם המחלה במשך שנים ללא כל סימן, אך בזמן זה הם מפרישים צואה נגועה ויכולים להדביק בקלות אנשים אחרים.
האמבה, אשר שוכנת כל העת במעי הגס אצל אנשים נגועים, תוקפת עם התפרצות המחלה (רק אצל כ-16% מהנשאים) את דפנות המעי וגורמת לכיבים ולדימומים. סיבוכים אפשריים הם פריטוניטיס (דלקת של קרום המעי) וכן דלקות וכיבים באיברים שונים בגוף, בעיקר בכבד. כל הסימפטומים של שיגלוזיס רלוונטיים גם כאן. שיעור התמותה נמוך בהרבה מזה של שיגלוזיס.
האנטיביוטיקה העיקרית המשמשת לטיפול בדיזנטריה אמבית היא מֵטרונידָזוֹל.
הדיזנטריה גרמה למותם של האישים הבאים:
ג'ון מלך אנגליה (1216)
לואי התשיעי מלך צרפת (1270)
הנרי החמישי מלך אנגליה (1422)
סר פרנסיס דרייק (1596)
תומאס הודג'קין (1866)
הדיזנטריה הייתה אחראית למותם של רבים במחנות הריכוז וגם של הצבאות בתקופת מלחמת העולם השנייה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות זיהומיות של המעיים | 2024-03-15T22:10:36 |
מיתולוגיה רומאית | REDIRECT מיתולוגיה רומית | 2005-01-03T05:22:31 |
הרולד הראשון, מלך אנגליה | הרולד הראשון "קל הרגליים" (1016 – 17 במרץ 1040) היה מלך אנגליה מ-1035 ועד מותו.
ביוגרפיה
הרולד היה בנו הבלתי-חוקי של המלך הדני קאנוט הגדול, שכבש את אנגליה. הוא כונה "קל-רגליים" בשל זריזותו וכישרונו כצייד.
אחיו למחצה של הרולד, הארדיקאנוט, שהיה בנם של קאנוט ואמה מנורמנדיה, נועד לרשת את כס המלוכה הדני וגם את האנגלי, אך לאחר מותו של קאנוט ב-1035, השתלט הרולד על אנגליה בכוח הזרוע, בזמן שאחיו שהה בדנמרק.
ב-1037 שב לאנגליה אלפרד, בנם של המלך אתלרד השני ואמה מנורמנדיה, יחד עם אחיו אדוארד, כדי להשיב לעצמו את כס המלכות. הרולד שבה את אלפרד, ניקר את עיניו ולאחר מכן הוציאו להורג, אך אדוארד הצליח להימלט.
הרולד לא נישא מעולם, אך היה לו בן בלתי-חוקי בשם אלפווין, שהיה לנזיר.
הרולד מת ב-1040, בדיוק בזמן שהארדיקאנוט תכנן פלישה לממלכת אנגליה. הוא נקבר בווסטמינסטר, אך מאוחר יותר הוציא הארדיקאנוט את גופתו מקברה והשליכה לביצה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:ילידי 1016
קטגוריה:נפטרים ב-1040 | 2021-09-17T22:52:50 |
פרדוקס "אף תשובה לא נכונה" | הפניה פרדוקס השקרן#אף תשובה אינה נכונה | 2009-11-11T15:35:57 |
אומנות ASCII | REDIRECT אמנות ASCII | 2005-01-03T06:06:25 |
הרולד השני | REDIRECT הרולד השני, מלך אנגליה | 2007-11-04T21:35:52 |
תוכנית מציאות | תּוֹכְנִית מְצִיאוּת או תוכנית ריאליטי (באנגלית, "Reality Television או Reality TV") היא סוגה טלוויזיונית אשר אינה מתוסרטת בדרך כלל, ומתעדת אירועים אמיתיים (מציאותיים) בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה. בתוכנית מציאות משתתפים לרוב אנשים שאינם שחקנים, ואינם מגלמים דמות בדויה, אלא מופיעים בתור עצמם.
שורשי תוכניות המציאות בעולם
תוכניות המציאות התפתחו מכמה וכמה סוגות טלוויזיוניות, שהבולטות ביותר בהן הן תוכניות התעודה. ניתן למצוא בתוכניות המציאות גם התפתחויות משעשועוני הטלוויזיה, תוכניות המתיחות והפספוסים ואופרות הסבון.
תוכנית הטלוויזיה הראשונה שנחשבת לתוכנית מציאות היא "משפחה אמריקאית", סדרה ששודרה בערוץ PBS האמריקאי ב-1973. הסדרה ליוותה משפחה גרעינית המתמודדת עם גירושים. לזוג ההורים היו כמה ילדים, ואחד מהם, לאנס לאוד, היה הומוסקסואל שמדי פעם לבש בגדי נשים ובאחד מפרקי הסדרה אף לקח את אמו למופע דראג. התוכנית זכתה לעשרה מיליון צופים, מספר גבוה ל-PBS, שלרוב מקבלת אחוזי צפייה נמוכים, וכן לשתי תוכניות המשך, שהאחרונה בהן צולמה ב-2001.
הסדרה לוותה בהד רחב, ורשתות טלוויזיה אחרות ברחבי העולם התחילו אף הן לשדר סדרות דומות. ב-1974 הוקרנה סדרה בשם "המשפחה" בבריטניה, שליוותה משפחה ממעמד הפועלים, שגם היא זכתה להד תקשורתי רחב ולדיון ציבורי ממושך בעקבות הקרנתה. סדרות דומות שהתפתחו בכיוונים אחרים החלו להופיע בכל העולם, ובתחילת המאה ה-21 רוב המדינות מקרינות תוכניות מציאות מקומיות וגם סדרות שהופקו מחוץ לה.
סדרת הטלוויזיה של ערוץ MTV האמריקאי "העולם האמיתי" (The Real World) נחשבת לאחת הראשונות שהפכו את ז'אנר תוכניות המציאות למה שהוא היום: כשבכל עונה הוכנסה קבוצת צעירים זרים לבית וחיה בו במשך תקופה של כמה שבועות. הפופולריות של הסדרה גרמה לפריחה של סדרות מציאות בארצות הברית. העונה הראשונה של "העולם האמיתי" הוקרנה ב-1992, ומאז ועד היום צולמו כבר 27 עונות, כשבכל עונה משתתפת קבוצה חדשה של צעירים.
עם זאת, הפריחה של תוכניות המציאות ברחבי העולם בשעות הפריים טיים, התחילה רק לאחר הצלחתן של האח הגדול מהולנד ו-Expedition Robinson משוודיה (שהפכה בארצות הברית ל"הישרדות") בארצות הברית בתחילת המאה ה-21. גורם אפשרי נוסף לפריחה היה הצלחתו של השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר", שהדגים שאפשר לשלוט בטבלאות הרייטינג גם באמצעות הפקות זולות יחסית שמציעות פרס כספי למשתתפים.
בעשור הראשון של שנות ה-2000, יצרנית סדרות המציאות הבולטת ביותר היא ארצות הברית, אשר הובילה בפיתוח סדרות מציאות חדשות ושיווקן לקהל הרחב, כגון "הישרדות", "הטופ מודל הבאה", "המירוץ למיליון" (The amazing Race), "לרדת בגדול", ו"אמריקן איידול". תוכניות המציאות כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מרצועת הפריים טיים של רוב ערוצי הטלוויזיה - בעולם כולו וגם בישראל.
תוכניות המציאות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|שפרה קורנפלד, הזוכה בגמר "האח הגדול" בעונה הראשונה, עם המנחים אסי עזר (מימין) וארז טל (משמאל).
שמאל|ממוזער|250px|שופטי התוכנית כוכב נולד בעונה השישית. מימין לשמאל: צדי צרפתי, צביקה פיק, מרגלית צנעני, גל אוחובסקי.
בישראל תוכנית המציאות הראשונה הייתה מיזם של פורטל האינטרנט NETKING שנקרא ANY1HOME ושודרה דרך האינטרנט בלבד. התוכנית כללה 5 צעירים וצעירות שגרו ביחד בווילה מפוארת בסביון, בה הם חיו והתכתבו עם גולשי האתר שצופים בהם.
במקביל, בתחילת המאה ה-21 התנגדה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לשידור של תוכניות מציאות בטלוויזיה. לטענת הרשות, התוכניות הן שעשוע חודרני ואכזרי, שאין לו מקום בערוץ שידור מרכזי.
בשנת 2001, שודרה תוכנית המציאות הראשונה בפריים טיים בטלוויזיה המסחרית בישראל, "החפרפרת", בהנחייתו של איתי אנגל. שידורה של התוכנית הוסבר בכך שאמנם מדובר בתוכנית מציאות, אבל המשחק בה שונה לחלוטין, כאשר היא אינה פולשת לפרטיות. באופן זה, המצלמות עוקבות אחר המשתתפים, אבל לא בחדרים שלהם, אלא כשהם יוצאים לבצע את המשימות. התוכנית נחלה כישלון. אחת התאוריות גורסת שהאופן שבו הפורמט נבנה לא אִפשר לצופים להזדהות רגשית עם המתמודדים בתור "גיבורים".
בהמשך, ערוצי הטלוויזיה בישראל קנו פורמטים של תוכניות מציאות שמקורן בחו"ל והפיקו להם גרסאות ישראליות בשפה העברית, לדוגמה: "כוכב נולד", "האח הגדול", מאסטר שף, "לרדת בגדול", "המירוץ למיליון", "הישרדות", "היפה והחנון", "The Voice ישראל" ו"הרווק". נוצרו גם תוכניות ריאליטי שמקורן ברעיונות ישראלים, כגון "פרויקט Y", "כוח סבתות", "מחוברים" ו-"2025".
מועצת הרשות השנייה מגבילה את מספר השעות בשבוע שמותר לערוצים המסחריים לשדר תוכניות מציאות. בעבר עמדה המגבלה על 10 שעות בשבוע, אך בשנת 2013 אישרה המועצה החלטה שמגבילה את שעות השידור ל־7 שעות בשבוע.
מאפייני תוכניות המציאות
מעבר למכנה המשותף העיקרי לתוכניות המציאות - היעדר התסריט והמשחק המקצועי, ישנם עוד כמה דפוסים הקיימים כמעט בכל תוכניות המציאות:
הזולת, המתחרה, הוא 'אויב'. על מנת לנצח את המשחק יש להתחרות באחרים. בחלק מהתוכניות נדרש שיתוף פעולה על מנת להתקדם לשלבים הבאים (כמו השבטים בהישרדות).
קטעי הווידוי - אלו נפוצים במרבית תוכניות המציאות המלוות קבוצת משתתפים לאורך זמן. הצופה רואה את התנהגות המשתתפים בקרב הקבוצה, אך גם שומע מהם את מה שהם חושבים בשיחות אישיות של המשתתף עם המצלמה - והצופה בבית. לעיתים קרובות, תוכן הדברים בשיחות הווידוי האלו יהיה שונה ממה שהמשתתף אומר לחבריו לסדרה, בעיקר בתחרותיות ביניהן. חלקן, נועדו רק כדי להבהיר דברים שקרו בסדרה ומעוררים עניין אצל הצופים בבית, ובהם המשתתף מספר על המתרחש מאחורי הקלעים של מה שהצופה ראה. יש תוכניות בהן חלק מצילומי קטעים אלו מתבצע לאחר סיום התכנית ורק מתווסף בעריכה לתוכניות המוקרנות.
הצבעות וניפויים - גם מכנה משותף זה קיים בעיקר בתוכניות התחרויות השונות. ההצבעה יכולה להיות על ידי המשתתפים, ויכולה להיות על ידי הצופים בבית. ברוב סדרות המציאות התחרותיות ישנה תפאורה מיוחדת להצבעות, כזו המשקפת את אופי התוכנית: אם ב"כוכב נולד" המתמודדים מקבלים את תוצאות ההצבעה כשהם על הבמה, בין חבריהם, דבר המחזק את הזיקה שבין המתמודדים לבמה ולהתנהגות חיובית גם במצבי לחץ, בתוכניות אחרות התפאורה תהיה שונה לחלוטין כדי להבליט נקודות אחרות. לשם הדוגמה, בתוכנית "הישרדות" תא ההצבעה נמצא באותו המקום בו המתמודדים האחרים מחכים לתורם להצביע. מאחר שהמשתתף המצביע נמצא קרוב פיזית למתמודדים שנגדם הוא משחק, הוא נאלץ לומר בעד מי הוא מצביע בלחישה והתכופפות כלפי המצלמה, מה שמחזק את אווירת הבגידה בחברים וההפכפכות של המשתתפים בעיני הצופים בבית.
שופטים, או יועצים - אלו יהיו משתתפים בולטים בתוכנית, אך לרוב יהיו אנשי מקצוע ולא יתמודדו בתחרויות. תפקידם של השופטים או היועצים הוא להקנות נופך מקצועי לתחרות, להשמיע ביקורת חיובית או שלילית על המתחרים, ולפעמים לנפות את המשתתפים - אך מפני שמדובר בטלוויזיה, גם השופטים נבחרים כך שיעניינו את הצופים בבית, יתחבבו עליו או יגרמו לו לאנטי, וישמרו עליו במתח.
חל שינוי במעמד השופטים לאורך התחרות. בעוד שבהתחלת תוכנית המציאות השופטים הם בחזקת מעמד עליון, והמתמודדים - קבוצה של פנים בלתי מוכרות, ככל שהתוכנית מתקדמת הופכים המתמודדים פופולריים יותר ויותר. השופטים, שבתחילה היו הדמויות הבולטות בתוכנית, הופכים לפחות ופחות מעניינים בעיני קהל הצופים, ועיקר תשומת הלב ניתנת למתמודדים עצמם.
סוגי תוכניות מציאות
סדרות המציאות התפתחו לתת ז'אנרים בולטים, כשהמכנה המשותף העיקרי שלהן הוא חוסר התסריט. אף על פי שבחלקן, הסדרה מלווה את המשתתפים ברצף של אירועים או תחרויות שנוצרו על ידי הפקת הסדרה, ובחלקן עריכה מאסיבית יוצרת תוצאה שונה, לפעמים שונה מאוד, ממה שקרה במציאות עצמה - עדיין החוק העיקרי של סדרות המציאות הוא שאי אפשר לדעת מה יקרה - מאחר שאין תסריטים. עם חוקים או בלי, המשתתפים בתוכניות המציאות יכולים לפנות לכל כיוון שיחליטו, ובהיעדר כותבים מקצועיים שינחו אותם במה לבחור וכיצד לפעול, הכול פתוח וכל דבר יכול להתרחש במהלך הסדרה.
סדרות תיעודיות (דוקו-ריאליטי)
תוכניות אלו מציגות משתתף אחד או כמה ומלווה אותם ללא התערבות. חלק מהתוכניות ילוו אדם בחייו הרגילים, בעבודה ובשעות הפנאי, כשלמעשה אין הסדרה נוקטת בשום קו עלילתי מסוים. במקרים מסוימים הסדרה תציג אינטראקציות בקרב קבוצת חברים, בני משפחה, או אנשים העובדים יחד. במקרים אחרים, לא יהיה קשר בין המשתתפים בתוכנית פרט לתכונה מסוימת הקושרת ביניהם - ולעיתים המשתתפים בתוכנית כלל וכלל לא מכירים אחד את השני, ונפגשים רק בסוף התוכנית, אם בכלל.
המשותף בין כל תוכניות הסוגה הזאת, הוא שהן מציגות חיי אדם, ללא התערבויות. יהיה זה אדם מן היישוב, או טיפוס מיוחד וססגוני - בכל מקרה מדובר בתיעוד של חייו ובנעשה בהם, ובמתן אפשרות לצופה בבית לחוות חייו של אדם אחר למשך הסדרה.
דוגמאות: "יום בחיי", "TLV - עושים את תל אביב", "מחוברים" ו"מעושרות".
תוכניות מתיחות ומצלמה נסתרת
תוכניות המצלמה הנסתרת מצולמות ללא ידיעת המשתתפים בהן. במרבית המקרים, מדובר במספר רב של משתתפים בכל פרק, כשהצופה לא ממש לומד להכיר את המשתתפים בתוכנית, מאחר שמטרת התוכנית היא להציג את תגובת האדם הטיפוסי למצב בלתי רגיל, ופחות מתמקדת באדם זה או אחר.
ההזדהות של הצופה עם המשתתפים בתוכנית אינה מבוססת על היכרות עם המתחרים: הנמתחים יהיו לרוב אנשים רגילים, כאלו שהצופה הממוצע פוגש דומים להם מדי יום, וכאלו שדומים לצופה עצמו.
תוכניות אלו שואלות את הצופה כיצד היה הוא עצמו מתנהג במצבים הלא שגרתיים המוצגים בפניו - ומראות לו את תגובת הנמתחים.
בסדרות אלו ישנה התערבות של ההפקה בנעשה בסדרה - אך לרוב אין לה התערבות בתגובות, פרט לעריכתן ובהצגת הדמיון והשוני בין התגובות השונות.
דוגמאות: "נראה אותך" ו"ג'קאס".
תוכניות מציאות עם ידוענים (VIP)
החל מתוכניות בהן כוכבים מפורסמים מאפשרים לצופה להציץ לחייהם האישיים - כמו התוכניות בכיכובם של ג'סיקה סימפסון ובעלה, הסדרה המלווה את משפחת אוסבורן, וכן "המאסטרו" המציגה את חייו של צביקה פיק - וכלה בתוכניות המציגות ידוענים כמתחרים בתוכניות מציאות רגילות, כמו "החיים הסוריאליסטים", או "Celebrity Fit Club". עם זאת, יש החולקים על כך שמדובר בתוכניות מציאות מכיוון שמרכזן של תוכניות אלו אינו "אנשים מן השורה", שאינם מפורסמים טרם השידור אלא ידוענים, ההופכים את התוכנית לסוגה בתוכניות התעודה (דוקומנטרי).
בישראל לאחרונה התפתחה סוגת משנה זו עם תוכניות כמו "המאסטרו" של צביקה פיק, "פעם בחיים" ו"רוקדים עם כוכבים". אלו תוכניות מציאות שהמשתתפים בהם הם ידוענים, ובזה בעצם מסתכם ההבדל. תוכניות אלו יכולות להיות תוכניות תחרות, או תוכניות תיעודיות בסגנון האח הגדול - אך החוקים בהן בדרך כלל דומים לחוקי תוכניות המציאות הרגילים.
הקו המנחה של תוכניות אלו, הוא להציג את הדומה, אך גם השונה, בין הידוענים לאדם הרגיל. תוכניות אלו מציגות את הכוכבים המפורסמים כאנשים רגילים, עם פחדים ורצונות כאחד האדם - אך גם מחדדות את ההבדל בינם לבין האדם הפשוט, בכך שהן מציגות את הקפריזות ואורח החיים השונה של הידוענים.
דוגמאות: "מאסטרו", "המשפחת אוסברון", "פעם בחיים", "רוקדים עם כוכבים", "יום בחיי", "חי בלה לה לנד", "הבוזגלו'ס" ו"מחוברים".
תוכניות ההיכרות
לרוב יציגו גבר אחד וכמה נשים, או להפך, והפורמט יהיה דומה במהותו לתוכניות התחרות - כאשר ה"פרס" בתחרות הוא הגבר או האישה שעל לבם מתחרים המשתתפים (דוגמת "הרווק" ו"קחי אותי שרון"). סוג נוסף של תוכניות היכרות הוא זה שבו התוכנית מלווה שני זרים בבליינד דייט, דוגמת "דייט בחשכה".
דוקו-סואפ
אלו תוכניות דומות לתוכניות התיעודיות, אך המשתתפים בהם מתמודדים מדי שבוע עם התפתחויות שנוצרות על ידי הפקת הסדרה. נקודת המוצא של סדרות אלו, היא התקלת המשתתפים באירועים מעוררי תגובה - ובכך סוגה זו גם דומה לסוגת המתיחות.
תוכניות מרוץ ואדרנלין
סוג תוכניות ריאליטי המתעד מרוץ שבו משתתפים זוגות או יחידים, המתחרים על פרס כספי נאה או על הטבה משמעותית.
התחרויות כוללות מרוץ ממקום למקום ומשימות שונות, כשהזוג החלש ביותר מודח מהמשך התחרות והאחרון שנותר מוכתר כמנצח. במהלך התחרות משולב בתוכנית תוכן רב של סיפורים על הדמויות ועל היחסים ביניהן בעת התחרות.
סגנון התוכניות הוא תזזיתי מאוד, מהיר ומשלב משימות קשות מאוד ומאתגרות שמביאות את המשתתפים בו למצבים מנטליים קיצוניים, ודורשת עמידות רבה ויכולת להגיע אל קצה גבול היכולת, כשמדי פעם מתוודה המתחרה באולפן על תחושותיו בעת המשימה. התחרות היא בעלת אווירה ספורטיבית שיוצרת מתח רב, משלבת משימות מפחידות (כמו ספורט אתגרי) או מצמררות, וקיימת אווירה של תחרות קשה וצמודה, היוצרת מתח וציפייה. סוג זה של תוכניות מביא מקום גם להתחברות לדמות ומתעד ריבים, קטעים מרגשים או נוגעים ללב ורכילויות, אם כי במידה פחותה בהרבה מסוגי ריאליטי אחרים.
דוגמאות: "המירוץ למיליון", "סוף הדרך" ו"רצים לדירה".
תוכניות תחרות
סוגת תוכניות המציאות כוללת התנהגויות קיצוניות. מצלמות הטלוויזיה הנוכחות 24 שעות והלחץ שבו נמצאים המשתתפים הסגורים אחד עם השני לתקופות שונות, עושים את שלהם. אבל בסוגת המשנה הזו, המשתתפים מתמודדים על פרס, מה שמגביר את הלחץ עליהם, הופך את ההתנהגות שלהם לקיצונית יותר, ותורם לדרמה הטלוויזיונית.
במהלך התוכניות ישנו ניפוי מתמיד של המתחרים, וככל שהתוכנית מתקדמת, מספר המתמודדים פוחת, והסיכויים שלהם לזכות בפרס גובר.
המצלמה תלווה את המתחרים בשעות התחרות ומחוצה להן כשהמתחרים נמצאים, לרוב, במקום סגור ומבודדים מהעולם כמו וילה או אי בודד. ישנו דגש רב מאוד על הדינמיקה שנוצרת בין המתמודדים והופכת את התחרות למעניינת יותר, כשנוצרות יריבויות, שיתופי פעולה, קנאה, תככים, וסיפורי אהבה בין המתמודדים. אלו תורמים להעלאת המתח, ומאירות את המתחרים בצורה אחרת מאיך שהיו מוצגים לו הייתה זו תחרות נטו, ומציגה את הלבטים ודרך קבלת ההחלטות שלהם בדרך אל הפרס הגדול.
בחלק מתוכניות התחרות, הפרס אינו כסף או מתנה, אלא קריירה. ישנן תוכניות למציאת דוגמנית, מתמחה אצל דונלד טראמפ, זמרים, מתאגרפים - כל דבר שיכול להביא רייטינג למפיקי התוכנית. בתוכניות אלו, המתמודדים נבחנים לא רק על יכולותיהם בתחרויות עצמן, אלא גם ביחסי האנוש שלהם והדרך בה הם מתנהלים.
בתוכניות אלו, ההזדהות עם המשתתפים היא עצומה והיא הקובעת. מאחר שהצופה לומד להכיר אותם במשך עונה שלמה, ונחשף לצדדים שונים בהם, ולהתנהגותם במצבים שונים - תוכניות אלו לרוב הופכות את המשתתפים שהגיעו לשלבים האחרונים בהם לכוכבים, ולהן יש את גרעין המעריצים הגדול במיוחד, בעיקר הזוכה הגדול של התוכנית, אשר זכייתו נקבעת על ידי קהל הצופים ששולחים אליו את כמות המסרונים הגדולה ביותר.
לצד ההצלחה, תוכניות אלה גם זוכות למנה הגדולה ביותר של ביקורת. כמעט כל תוכנית כזו גורמת לסערה תקשורתית כלשהי, כשמתמודד פופולרי מודח, וטענות זיופים וחוסר אמינות מלוות אותן. בסופו של דבר, ישנו זוכה אחד אך גם אלו שהפסידו, יזכו לרוב בחשיפה תקשורתית גדולה ועדת מעריצים. יש מביניהם שמצליחים ליצור לעצמם קריירה תקשורתית בקלות יחסית.
דוגמאות: "האח הגדול", "הישרדות", "היפה והחנון" ו"לרדת בגדול", המבוססים על פורמטים עולמיים.
תוכנית כישרונות
אלו דומות לתוכניות התחרות, אך הן אינן מלוות את המשתתפים 24 שעות, אלא רק בזמן התחרות. תוכניות אלו יסתמכו בעיקר על הצבעות הצופים בבית כדרך הניפוי, ולרוב יהיו מעין תחרות פופולריות בין המתחרים, על כישרונות שונים בתחומי אומנויות הבמה או על כישורים אחרים כמו "כוכב נולד", "נולד לרקוד", "מאסטר שף", "אמריקן איידול","אתגר הנינג'ה", "בית ספר למוסיקה", "The Voice ישראל", "השגריר", "הדבר הגדול הבא", "הדוגמניות", "פרויקט מסלול", "מת להיות", "אייל גולן קורא לך", "אקס פקטור ישראל" ו"האקדמיה לצחוק".
באופן מכליל, ניתן לומר שסוג זה של תוכניות המציאות הוא המצליח ביותר, והניב את מספר התוכניות הרב ביותר.
לאחר התוכנית
רוב משתתפי התוכניות מהסוג הזה היו אלמוניים לכאורה טרם התחרות. במהלך התוכנית זוכים המשתתפים לחשיפה תקשורתית נרחבת. עם סיום ההשתתפות, חוזרים רבים מהמשתתפים ל"אלמוניותם", דבר שהביא ביטוי רווח "ניצול 15 דקות התהילה". דבר זה גורם לחלק מהמתמודדים לקשיים ומשברים נפשיים. מתמודדים דיווחו כי המעבר מאלמוניות מוחלטת לפרסום רב ובחזרה לאלמוניות, גרם להם לסחרור נפשי ולקשיים בהתמודדות אפילו עם דברים שלפני כל התהליך הם צלחו אותם כגון משברים זוגיים וקשיים בניהול הקריירה. עם זאת יש במשתתפים כאלה שמינפו את פרסומם והפכו לידוענים, תוך קבלת עיסוקים אופייניים, כגון דוגמנות, משחק או הגשת תוכנית טלוויזיה.
תוכניות שיפור עצמי
בניגוד לשאר תוכניות הסוגה, תוכניות השיפור העצמי משתתפות באופן פעיל בעיצובו של המשתתף בתוכנית. אלו תוכניות בהן צוות מומחים מלווים אדם בתהליך שינוי זה או אחר - דרך לבושו, עיצוב הבית, או איך הוא מגדל את ילדיו. הנחת היסוד בתוכניות אלו, היא שכל אדם יכול לשפר את חייו אם יקבל את התמיכה המתאימה, ותוכניות אלו מציגות בכל שבוע אדם אחר, דומה לצופה בבית, והופכות אותו לדוגמה חיובית, כשהן נותנות עצות לצופים בבית כיצד ליישם את הנעשה על המסך.
בתוכניות אלו, הדגש אינו על המתמודדים עצמם, אלא על הדרך בה חייהם משתפרים, וכיצד הצופה בבית יכול לעשות זאת בעצמו. ישנה הזדהות מסוימת עם המשתתפים, אך לרוב הם מופיעים רק בפרק אחד של הסדרה, וההיכרות אתם היא שטחית.
דוגמאות: "הברבור", "סופר נני", "משפחה חורגת", "מהפך", "כוח סבתות" ו"מפונקים".
תוכניות שיפוט
תוכנית מציאות של שיפוט, כדוגמת התוכנית "השופטת ג'ודי". במהלכן, בתוך הדמיה של אולם משפטים, שופט מבית המשפט מכריע בעניינים של תביעות קטנות. תוכניות מסוג זה נאסרו בישראל מחשש של הטיית השיפוט בשל רצון לאהדה מצד הצופים.
ביקורת
תוכניות המציאות ספגו ביקורות שונות . חלק מהביקורות טענו שהתוכניות נחשבות למשקפות את המציאות אך מהוות עולם מנותק וכן שהעריכות בצילומים שלהן מגמתיות וערוכות מראש באופן המקדם אג'נדה מסחרית, או אף אומרים למשתתפים מה להגיד.
ביקורת פופולרית מדברת על כך שתוכניות מציאות מכילות תוכן באיכות נמוכה – כאשר שיקולים מסחריים באים על חשבון שיקולים "אמנותיים", ובניגוד לסדרות טלוויזיה, תוכנית המציאות אינה פועלת מול תסריט (לפחות לא במובן המקובל), ולכן מאופיינת בעלילה שטחית יותר. הסוציולוגית נעה לביא ערכה מחקר איכותני שבחן את התדמית של תוכניות המציאות בתעשיית הטלוויזיה של ישראל, ובין הגישות שסקרה הייתה כזו שהבחינה בין תוכניות טלוויזיוניות שיצירתן עשויה להיחשב "אמנות" – דוגמת סדרות דרמה המשכיות – לבין תוכניות המציאות, שנתפסות כבידור זול להמונים ואסקפיזם, ואף כ"מוצר". כנגד טענה זו, הציגה לביא קולות מתוך תעשיית הריאליטי, שאמנם מסכימים שתוכנית המציאות בכללותה אינה תוצר "אמנותי" במובן במובהק, אולם היא מכילה בתוכה ממדים אמנותיים, דוגמת אמנות סיפור הסיפורים והעריכה כך שיתעורר רגש בקרב הצופים, או תכנים שיש בהם "אמירה". גישה אחרת שעלתה הציגה את איכותן של תוכניות המציאות על גבי ספקטרום, כאשר מצד אחד ישנן תוכניות מציאות יותר "איכותיות", העוסקות למשל בנושאים כמו התפתחות אישית או אמנות; או כאלו המציגות את התוכן באופן חדשני מבחינה אמנותית, ומצד שני תחרויות שטחיות יותר הנטולות ערך מוסף. טענות נוספות כנגד תיוג תוכניות המציאות ככאלו בעלות איכות נמוכה, מתמקדות בניסיון של תוכניות המציאות לספק שיקוף אותנטי יותר של המציאות, לכאורה.
ביקורת נוספת טוענת שהמשתתפים בתוכניות נפגעים הן מביקורת פוגענית מהמשתתפים ומהשופטים והעורכים, הן שאינם מבינים באמת לאן נקלעו, הן שהם הופכים לתחרותיים ופרועים מדי במהלך התוכנית והן שאחרי התוכנית הם משיגים תהילה רגעית ואז הופכים לאנשים פשוטים - דבר הפוגע ברגשותיהם. התוכניות מכילות תכנים וולגריים וחלק מהמשתתפים הם אנשים לא ראויים שלא מדברים בכבוד.
תוכניות מציאות רבות מכילות תכנים בלתי הולמים וקשים לצפייה.
ראו גם
רשימת תוכניות ריאליטי ישראליות
תסמונת המופע של טרומן
משחקי חובה
לקריאה נוספת
נועה לביא, "תוכניות הריאליטי כ'משחק החיים'", בתוך: , עמ' 75–87.
קישורים חיצוניים
רשימת רוב תוכניות הריאליטי הראשונות ביותר שנוצרו או ששודרו בארץ, עד תחילת שנת 2005 (התוכניות בחלקה השני של הרשימה, המהוות את מרביתה, הן תוכניות שרק נקנו מחו"ל, ותורגמו (לא "גויירו") לעברית), באתר פרש
מוטי נייגר ואבישי יוסמן, "אשליית הבחירה הדמוקרטית" אשליית הבחירה הדמוקרטית: כיצד משיגות תוכניות המציאות את שיתוף הפעולה של הצופים, מתוך אתר אוניברסיטת תל אביב
יורם שורק, למה הריאליטי כל כך פופולרי?
לילי הלפרין, ילדים בתוכניות ריאליטי ומערכת החינוך, באתר "קו לחינוך", 1 במאי 2012
ריאליטי, תוכנית מציאות, האנציקלופדיה של הרעיונות
תקשורת המונים: תוכניות ריאליטי – סיכום, טקסטולוגיה
6 דרכים בהן תוכניות ריאליטי הורסות לכם את החיים, טקסטולוגיה
הערות שוליים
*
מציאות | 2024-09-23T17:30:30 |
אפל | ממוזער|הלוגו הראשון של חברת אפל, בהרכבה הראשון, בעיצוב רונלד ויין
ממוזער|הלוגו של אפל בהשקת אפל II. הלוגו מדגיש את הצבע – תכונה שהייתה ייחודית למחשבי אפל למספר שנים
אפל בע"מ (באנגלית: .Apple lnc; עד 2007 נקראה .Apple Computer lnc) היא תאגיד רב-לאומי אמריקאי, המעצב ומפתח מוצרי אלקטרוניקה, תוכנות מחשב, שירותי בידור וצריכה ועוד.
המוצרים המוכרים ביותר של החברה הם קו המחשבים מקינטוש, סדרת הטלפונים החכמים אייפון, מותגי האוזניות AirPods ו-Beats, שירות המוזיקה אפל מיוזיק, חנות האפליקציות App Store וסדרת מחשבי הלוח אייפד. מוצרים ידועים אחרים הם סדרת נגני המולטימדיה אייפוד, שירות המוזיקה הוותיק אייטונס, שירות הענן iCloud, תוכנת שיחות הווידאו FaceTime, השעון החכם Apple Watch, שירות הצפייה הישירה Apple TV+ והתוכנות המקצועיות Logic Pro ו-GarageBand. מערכות ההפעלה הידועות שנוצרו בפיתוחה של החברה הן מערכת ההפעלה iOS למכשירים ניידים כמו אייפון ואייפד, מערכת ההפעלה macOS (לשעבר OS X) למחשבי המקינטוש, ומערכות ההפעלה watchOS ו-tvOS.
אפל מחזיקה תחתיה רשת קמעונאות בשם Apple Store. נכון לפברואר 2021, יש לה 511 חנויות (מתוכן 271 בארצות הברית) ב-25 מדינות ברחבי העולם וברבעון האחרון של שנת 2015 ביקרו בחנויות ברחבי העולם כ-120 מיליון אנשים. כמו כן, החברה מפעילה חנות מקוונת באתר האינטרנט שלה. נכון ל-2020, לחברה יש 147,000 עובדים ברחבי העולם.
החברה הגיעה לשווי שוק של טריליון דולר בשנת 2018, ב-19 באוגוסט 2020, הגיעה לשווי שוק של מעל שני טריליון דולר, ובינואר 2022 הגיעה החברה לשווי שוק של מעל שלושה טריליון דולר. החברה הראשונה בהיסטוריה שהגיעה לשווי זה. בתאריך 11 במאי 2022 החברה הודחה מהתואר החברה עם שווי שוק הגדול בעולם על ידי חברת עראמקו הסעודית. אפל היא אחת מחמש חברות הביג טק – חברות טכנולוגיית המידע הגדולות ביותר בארצות הברית. ביוני 2023 חזרה להיות החברה הגדולה בעולם.
היסטוריה
חברת אפל בהרכבה הראשון נוסדה ב-1 באפריל 1976 בקופרטינו אשר בקליפורניה על ידי סטיב ג'ובס, סטיב ווזניאק ורונלד ויין, והוכרה כ-״Apple Computer Inc" ב-3 בינואר 1977. ווזניאק היה האקר אלקטרוניקה שעבד משנת 1975 בחברת HP וסייע לידידו ג'ובס (השניים היו ידידים כבר משנת 1971) בעיצוב משחקי וידאו עבור אטארי.
ווזניאק גילה עניין בבניית מחשב אישי ובכתיבת גרסת בייסיק עבורו, וכשהופיע מעבד חדש, בשם 6502 של חברת MOS, במחיר $25 (לעומת השבבים של אינטל ומוטורולה, שמחירם הנקוב היה מאות דולרים), ווזניאק רכש מעבד, ועיצב סביבו מחשב לוח שהיה יוצא דופן: ברוב המחשבים מהתקופה, כרטיס המעבד הכיל את המעבד בלבד, כשהזיכרון, בקר הווידאו (אם בכלל היה), בקר המקלדת, וכן הלאה, דרשו כרטיסים נוספים. לעומתם, מחשב הלוח שווזניאק תכנן הכיל בנוסף למעבד גם 4K זיכרון (ומקום ל-4 נוספים), תושבת לשבב ROM, בקר וידאו, בקר למקלדת, ואפילו את ספק הכוח (לא כולל השנאי). ווזניאק הביא את שרטוט המעגל ל"מועדון המחשבים תוצרת בית", והציע לעזור לכל חובב שירצה לבנות את המחשב. לידידו, סטיב ג'ובס, היה רעיון אחר. הוא הציע לווזניאק לבנות מעגל מודפס עבור המחשב, אותו יוכלו למכור לחובבים. ג'ובס מכר את מכוניתו – מיניבוס של פולקסוואגן, ווזניאק מכר את המחשבון האישי שלו – HP-65, והשניים הזמינו לוחות מודפסים עם הסכמה של המחשב. לג'ובס היה כישרון שכנוע ניכר, והוא הצליח להשיג רכיבים אלקטרוניים שיספיקו לכמה עשרות מחשבים באשראי. הם שכנעו את פול טרל , שייסד את החנות הראשונה למחשבים אישיים, The Byte Shop, להזמין מחשבים, אך טרל לא הסכים למכור את המחשב כ"קיט", כלומר תוכנית סכמטית, לוח מודפס, וחופן רכיבים, אלא דרש מחשבים מורכבים.
השניים החליטו להקים חברה, וצירפו שותף שלישי, בשם רונלד ויין, שתרומתו הזכורה לחברה היא עיצוב הלוגו הראשון, עם השם Apple, עם עץ תחתיו יושב ניוטון, והתפוח ספק תלוי ספק נושר על ראשו, והחלו להרכיב את המחשבים במוסך בבית הוריו של ג'ובס, כשרבים מחבריהם עוזרים להם במלאכת ההרכבה. בדרך, נוסף למחשב מתאם לכונן קלטות, ככרטיס-בת (daughterboard) שמורכב על תושבת במחשב. טרל עמד בדיבורו, אף על פי שמחיר המחשב המורכב עלה ל-$666.66 (עדות לחיבתו של ווזניאק לחזרה על ספרות), רכש את 50 המחשבים כפי שהבטיח. בזמן שווזניאק התרכז בתמיכה טכנית ובתכנון המחשב הבא, ג'ובס פנה במרץ למכור את המחשב בערוצים נוספים, ולתכנון העתיד. בין השאר, ג'ובס הביא למוסך בו הורכבו המחשבים את חברת קומודור אינטרנשיונל, שבאותו זמן חיפשה דרך להיכנס לשוק המחשבים האישיים, וזמן קצר לפני כן קנתה את MOS Technologies, יצרנית ה-6052. ג'ובס סבר שהחברה שיש להם ביד שווה כמה מאות אלפי דולרים, הערכה שקומודור לא הייתה שותפה לה.
בין שאר האנשים איתם יצר ג'ובס קשר, היה גם מייק מרקולה, שפרש לגמלאות בשנות ה-30 המוקדמות לחייו מקריירה קצרה אך משתלמת כאיש מכירות באינטל. מרקולה לא רצה לחזור לשוק העבודה, ועסק בעיסוקים שונים, ביניהם ייעוץ עסקי בהתנדבות ליזמים צעירים וחברות צעירות. מרקולה התנדב לסייע לג'ובס לכתוב "תוכנית עסקית" לחברה, אך במהרה התברר שמשימה זו לא תוכל להתבצע על ידי ג'ובס, ומרקולה מצא עצמו כותב עבור אפל את התוכנית העסקית. מרקולה ביקר שוב ושוב במוסך, ומה שהרשים אותו, מעבר לכושר השכנוע של ג'ובס, היה המחשב החדש עליו עבד ווזניאק.
תכנון זה, החל כשיפור של המחשב הראשון. כפי שווזניאק מתאר זאת, הוא החליט שהמפרט של המחשב, יהיה כזה שיאפשר לכתוב עליו תוכנית ב"בייסיק", שתממש משחק "ברייקאאוט", משחק שווזניאק עצמו בנה שנים ספורות לפני כן במימוש דיסקרטי בחומרה. במילים אחרות, המפרט של המחשב היה בערך תשובתו של ווזניאק לשאלה "איזה מחשב אני הייתי רוצה".
מרקולה ידע מה זמין בשוק הצעיר של המחשבים האישיים, והתרשם מהתכנון החדש של ווזניאק, ומאישיותו של ג'ובס, והחליט להצטרף אליהם.
ווזניאק וג'ובס, שכבר לפני כן קנו חזרה את חלקו של רונלד וויין, יסדו עם מרקולה חברה חדשה, שנרשמה כחברה בינואר 1977. ה"נדוניה" של ג'ובס ווזניאק היו החברה הקיימת, כולל השם "אפל", ההתלהבות, הקשרים והחזון של ג'ובס, והתכנון של ווזניאק למחשב החדש. מרקולה הביא לשולחן את ניסיונו העסקי, ורבע מיליון דולר (70,000 תמורת חלקו בחברה, והשאר כהלוואה). מרקולה הציב תנאי להצטרפותו – ווזניאק חייב להתפטר מעבודתו ב-HP, ולהקדיש את כל זמנו ומרצו לחברה. ווזניאק קיווה שיוכל להמשיך ב-HP, והתלבט. מרקולה לא ויתר, ווזניאק התפטר, וב-1977 נוסדה חברה שברשותה הון וקו אשראי שהביא מרקולה, קשרים והתלהבות שהביא ג'ובס, ותכנון המחשב החדש, שכבר היה קרוב לסיום.
מניות החברה החדשה חולקו באופן שווה בין השותפים, וכל אחד מהם קיבל 26% (כפי שמרקולה הסביר, כדי שלכל שניים מהם יהיה רוב), ושאר המניות (22%) נשמרו כדי לגייס עובדים ולגייס הון.
אפל II
לווזניאק היה כישרון יוצא דופן להשיג מהחומרה יותר מכל אחד אחר, כמעט. הוא הצליח לתכנן מחשב, שבאופן חסכוני מאוד מימש תכונות שלאף מחשב אישי אחר באותו זמן כלל לא היו, ואחרות שבמחשבים אחרים דרשו תוספת של כרטיס נוסף.
בתכנון החדש של ווזניאק, לא זו בלבד שבלוח האם יש בקר וידאו מובנה, אלא שהבקר הוא בצבע. מחשבים אישיים נאבקו לספק תצוגת וידאו, ועל צבע הושם פחות דגש. ווזניאק הצליח, בנוסף למעבד ולזיכרון, לממש על לוח האם את כל מה שמחשבים אישיים בני הזמן ידעו לעשות, ודברים שאף מחשב אחר לא ידע לעשות. כישרונו של ווזניאק אפשר לו לעשות זאת בעזרת שבבים ספורים (לפעמים באפס שבבים), על ידי מציאת דרכים מקוריות להפיק מרכיב מסוים שירות נוסף, או שימוש מתוחכם בתוכנה כך ששבב אחד יוכל לעשות עבודה שדורשת שבבים רבים בתכנון "סטנדרטי". המחשב הכיל על לוח האם, בנוסף למעבד 6502, את הממשקים הבאים:
בקר ווידאו עם תמיכה בצבע, ובכמה מודי עבודה, ביניהם "רזולוציה גבוהה" (שגם מספק את השירות של רענון הזיכרון הדינמי של המחשב)
בקר למקלדת
שמונה חריצי הרחבה לכרטיסים נוספים
בקר לכונן קלטות לשמירה וטעינה של תוכנה ונתונים
יציאת רמקול (ביט אחד! כדי להפיק סאונד יש לעשות שימוש מתוחכם בתוכנה – וכל המשחקים עשו זאת. זהו המחשב האישי הראשון עם תמיכה בסאונד – עד אז, סאונד היה רק במשחקי וידאו, כמו "פונג" ו"ברייקאאוט" של אטארי, אך לא במשחקי מחשב)
ממשק לזוג ידיות משחק (Paddle, מעין ג'ויסטיק "חד־ממדי")
בין 4K ל-48K זיכרון, בלי צורך בכל חומרה נוספת, פרט לשבבי הזיכרון עצמם.
אחת הדרכים בהן ווזניאק הצליח לחסוך חומרה, היא לעשות כמה שיותר בתוכנה. כך למשל, הבקר של ידית המשחק, במקום ממיר אנלוגי לדיגיטלי (רכיב חומרה יקר יחסית), מומש בעזרת מעגל פשוט ביותר ("מונושוט"), ושגרת תוכנה שמודדת את הזמן שלוקח לקבל להיפרק דרך הפוטנציומטר שבידית המשחק. תצוגת הצבע נעשית על ניצול תכונת תזמון מסוימת של סטנדרט NTSC, גם זאת במעט מאוד חומרה. בעזרת שימוש בתוכנה גם ממשק הקלטות דורש מינימום חומרה. ווזניאק ניצל את העובדה שהמעבד, 6502, ניגש לזיכרון רק פעם בשתי פעימות שעון, כדי לבנות מנגנון פשוט יחסית, שניגש לזיכרון בפעימת השעון ה"פנויה", להפקת אות הווידאו. באופן זה, המעבד פועל במהירות מלאה, כאילו כל הזיכרון בבעלותו, ובו בזמן, גם הווידאו ניגש לזיכרון באותה מהירות, כשאין התנגשויות, ואף אחד מהם לא מחכה אף פעם לשני. ווזניאק הצליח להפיק מאותו מעגל שירות נוסף: על ידי פיזור זיכרון הווידאו בצורה מסוימת בזיכרון, אותם מעגלי קריאה מהזיכרון לצורך ההצגה על מסך הווידאו, בפעולתם גם מרעננים את הזיכרון הדינמי של המחשב. באופן זה נחסך לא רק המעגל נוסף לרענון הזיכרון, אלא גם זמן הגישה לזיכרון שמעגל זה היה צורך.
תכנון החומרה היה גמור, אבל שאר הפרטים, כמו מארז, ספק כוח, תיעוד וכן הלאה, עדיין לא הסתיימו. ג'ובס לא רצה מארז מתכתי, כמו המחשבים האישיים האחרים, והשקיע חלק מהון החברה בעיצוב וייצור מארז פלסטי. ג'ובס גם לא היה מרוצה מספק הכוח, ובפרט מהצורך במאוורר. הוא פנה למי שהיה המנהל שלו באטארי, אל אלקורן, שלימים היה עובד בכיר באפל, בבקשת עזרה. אלקורן הציע את רוד הולט – מהנדס שעבד באטארי ולא היה מרוצה. ג'ובס שכר את הולט לתכנן את ספק הכוח למחשב, וקנה עבור אפל, בנוסף לספק כוח ממותג שהיה הראשון במחשב אישי (בעקבות אפל, ספק ממותג הפך סטנדרט), גם את הולט עצמו, שהצטרף לחברה כ"מועסק מספר 5", וניהל באופן כלשהו את מחלקת ההנדסה של אפל בשנותיה הראשונות – בין השאר הולט פתר לווזניאק בעיות מסובכות בחלק האנלוגי של ממשק הווידאו, ובממשקים אנלוגיים נוספים. מספר ידידיהם של ווזניאק וג'ובס,
ג'ובס ומרקולה עבדו ביחד על פרסום, יחסי ציבור ובניית המותג, ווזניאק סיים את כתיבת הקוד של המכונה – מפרש בייסיק, תוכנת מוניטור, מכונה וירטואלית שמממשת מעבד של 16 סיביות (על גבי מעבד 8 סיביות), בשם Sweet-16 ועוד.
המחשב, שנקרא אפל II, ונכתב באופן מסוגנן "" הוצג לראשונה בתערוכת המחשבים של החוף המערבי (West Coast Computer Faire ) באפריל 1977, והוצע למכירה ביוני. מוקדם יותר באותה שנה הכריזה קומודור על ה-PET, עם מפרט דומה למפרט של האפל, אך בפועל עדיין לא סיפקה מחשבים ללקוחות. באוגוסט אותה שנה הכריזה חברת "רדיו שק" על מחשב משלה, TRS-80, שגם המפרט שלו היה דומה. שלושת המחשבים הללו, ה-PET, אפל והמחשב של רדיו שק, כונו בעיתון BYTE "שלישיית 1977" (1977 Trinity). שלושת המחשבים קבעו סטנדרט כמעט חדש. ה"מכנה המשותף" של שלושת המחשבים היה:
מחשב מורכב, במארז, ומוכן לפעולה "מהקופסה" – רוב המחשבים האישיים שהוצעו למכירה עד אז הוצעו בעיקר כקיטים
4K זיכרון (במקרה של אפל, ניתן להרחבה. שני המחשבים האחרים אפשרו גם הם הרחבת זיכרון, אך רק בידי טכנאי של החברה)
יציאת וידאו (צבעוני באפל, שחור לבן בשני האחרים)
מקלדת (ולא רק "מתאם למקלדת", כמו באפל I)
מפרש בייסיק ב-ROM
מתאם לכונן קלטות
ספק כוח – באפל ובקומודור כחלק מהמארז, במחשב של רדיו שק הספק בקופסה נפרדת
בנוסף להבדל שצוין לעיל לגבי הוספת זיכרון נוסף, יש הבדלים אחרים בין השלושה. ההבדל הראשון הוא קודם כל המחיר: מחיר האפל היה כפול ממחיר שני האחרים.
מסך וכונן קלטות היו הבדל נוסף: לעומת המחשבים של קומודור ורדיו שק, שסופקו עם מוניטור, לקוחות אפל היו צריכים לחפש מוניטור או לרכוש אותו מאפל בנפרד. העובדה שהייתה דרך קלה ופשוטה לחבר את המחשב לטלוויזיה צבעונית, מוצר שכבר היה ברשותם של אנשים רבים, הקלה מעט על החיסרון הזה.
בדומה, לקוחות אפל היו צריכים להביא את כונן הקלטות בעצמם, לעומת שני המחשבים האחרים שסופקו עם כונן קלטות. גם כאן, העובדה שכונן קלטות היה מוצר צריכה נפוץ שכבר נמצא ברשותם של אנשים רבים, הקלה על החיסרון.
האפל וה-PET עשו שימוש במעבד חדש יחסית, שונה מהמעבד אותו הכירו רוב החובבים, לעומת ה-TRS עם מעבד Z80 – שדרוג של ה-8080, עבורו כבר היה קיים "בסיס תוכנה" מסוים.
ההבדלים הבאים הם הממשקים הייחודיים לאפל – סאונד, ידיות משחק, וההבדל הבולט ביותר – צבע.
בשנים הבאות התברר שההבדל המשמעותי ביותר הייתה היכולת לקבל כרטיסי הרחבה: חריצי ההרחבה פתחו את הדלת להוסיף בעתיד ממשקים נוספים, כמו בקר לכונן דיסקטים, פורטים טוריים ומקביליים לחיבור מדפסות וציוד היקפי אחר, מודם, ג'ויסטיק, כרטיסי רשת, בקר דיסק קשיח, MIDI, כרטיסי וידאו, סאונד, ועוד. במשך השנים, עשרות חברות, ובראשן אפל עצמה, ייצרו ומכרו מאות כרטיסי הרחבה שונים, שהרחיבו את המחשב, והפכו אותו למכשיר מועיל וורסטילי יותר ויותר.
אחד הכרטיסים המעניינים היה SoftCard של חברת מיקרוסופט (מוצר החומרה הראשון של החברה): כרטיס זה הכיל מעבד Z-80, שהפך את המחשב למחשב עם "אישיות כפולה" – בעזרתו ובעזרת תוכנה מתאימה, יכלו בעלי אפל להריץ תוכנה שנכתבה למערכת ההפעלה CP/M (בין השאר, כמעט כל התוכנה של חברת מיקרוסופט עצמה נכתבה למערכת ההפעלה הזו). מכירות הכרטיס הצליחו במידה כזו, שהסופטקרד היה מקור ההכנסה העיקרי של מיקרוסופט ב-1981, וביל גייטס טען שאפל עם סופטקרד היא מערכת CP/M הנפוצה ביותר.
בשנים הראשונות אחרי הצגת המחשבים, מכירות ה-TRS של רדיו שק עלו על אלו של אפל – לפי כמה דיווחים פי שלושה, ולפי אחרים פי חמישה. גם אם אין מספרים מוסכמים, מוסכם כי ה-TRS מכר הרבה יותר.
מספר פיתוחים והתפתחויות סביב האפל שינו את מצב הדברים הזה. ההתפתחות הראשונה הייתה כונן הדיסקטים, והשנייה תוכנת ויזיקלק.
פיתוח כונן הדיסקטים החל לקראת סוף 1977, כשמכירות המחשב החלו לתפוס תאוצה, כחצי שנה אחרי הצגתו.
בישיבת החברה, מרקולה, שהיה אחד השותפים ושימש זמנית כמנכ"ל החברה, סימן על הלוח את היעד החשוב הבא: כונן דיסקטים. מרקולה היה מתכנת חובב, וניסה לכתוב תוכנית הנהלת חשבונות, בשימוש במפרש הבייסיק של המחשב. הוא מצא שהצורך להשתמש בכונן הקלטות כדי לטעון את התוכנה, ושוב ושוב בהמשך, כל פעם שצריך לטעון או לשמור את הנתונים, למעשה הופך את המחשב חסר תועלת כמכשיר עבודה. כבר היו בשוק מספר מחשבים אישיים עם כונן דיסקטים, ומרקולה הבין שזו החוליה החסרה כדי להפוך את המחשב למועיל בסביבה עסקית.
ווזניאק פנה למלאכה: הוא מעולם לא עבד עם כונני דיסקטים, אבל כשעבד ב-HP, קרא על הנושא, וחשב שיש דרך לבקר כונן דיסקטים בעיקר בתוכנה, בעזרת חומרה מינימלית. כונן הדיסקטים 5.25 הראשון, והיחיד שהיה זמין לאפל באותו זמן נקרא AS-400, של חברת שטגרט. סטיב ג'ובס פנה לשוגרט וביקש מספר כונני דיסקים כדי לפתח בקר עבור האפל, אבל הוא ביקש להסיר מהם כמעט את כל האלקטרוניקה, ולהשאיר את מנגנון הכונן ומינימום החומרה הדרושה להפעיל את המנגנון, והסביר לאנשי שוגרט ש"אנחנו יודעים לעשות חומרה יותר טוב מכם". חברת שוגרט, שהייתה מעוניינת בקשר עסקי עם אפל, אבל רצתה למכור להם כונני AS-400 סטנדרטיים, נתנה לג'ובס כשני תריסרי כוננים (מאוחר יותר התבררה העובדה שרבים מהכוננים הכילו פגמים), ווזניאק מצא דרך לבקר את הכונן בעזרת בקר שהכיל 8 שבבים בלבד – למעשה פחות שבבים מאלו שנחסכו בחומרה של הכונן עצמו. בחברת שוגרט זכה הכונן שסופק לאפל בכינוי חצי רשמי AS-399 (כלומר אחד פחות מ-AS-400), הבקר והכונן, עליהם הכריזה אפל בתערוכה בלאס ווגאס בינואר 1978, החלו להימכר בקיץ אותה שנה, עם מערכת הפעלה פשוטה שנבנתה עבור אפל על ידי בית תוכנה עצמאי. הכונן היה לרב מכר, והתברר שהכונן, אולי יותר מכל תכונה אחרת של המחשב, היה הגורם המבדיל בין אפל למחשבים האחרים.
אפל מכרה את הכונן, עם הבקר, בכ-$600, פחות מכל כונן דיסקטים למחשב אחר. כונני דיסקטים הופיעו בהמשך גם עבור המחשבים של קומודור ורדיו שק, אך אלו לא זכו לפופולריות של הכונן של אפל: בנוסף לחיסכון בשבבים, התכנון של ווזניאק העניק נפח אחסון גדול יותר, אף על פי שכונן הדיסקטים עצמו היה זהה, יחד עם פעולה אמינה וביצועים טובים. למשך תקופה לא קצרה, כונן הדיסקטים היה המוצר הרווחי ביותר של החברה: אפל שילמה לשוגרט כ-100$ עבור הכונן, מחיר הרכיבים של הבקר היה דולרים ספורים, והעבודה הנדרשת כדי לארוז את הכונן של שוגרט במארז אפל הייתה צנועה. והכונן עם הבקר נמכר ללקוחות ב-$600 (ניתן לחבר לבקר שני כוננים – הכונן השני, בלי בקר נמכר בכ-$500).
יתרון נוסף של המחשב הייתה העובדה שווזניאק תכנן אותו באופן שניתן להשתמש ברכיבי זיכרון משני גדלים: 4K ו-16K סיביות. בזמן שווזניאק עבד על המחשב, ועד זמן יציאתו, השבבים הגדולים יותר לא היו זמינים, והמחשב סופק עם 4, 8, או 12K זיכרון: על לוח האם יש שלושה "בנקים" של שמונה שבבים כל אחד, אותם מאכלסים בזיכרון, והגדלים מתייחסים למספר ה"בנקים" המאוכלסים בשבבים של 4K. לקראת סוף 1978, שבבים של 16K כבר היו זמינים, ומי שקנה אפל II (כולל אלו שקנו את המחשבים הראשונים, ב-1977), יכול היה בפשטות, על ידי אכלוס כל הבנקים בשבבים הגדולים יותר, להתקין 48 קילובייט במחשב.
הצירוף של כונן דיסקטים וזיכרון כמעט מלא, הציב את האפל, מבחינת חומרה לפחות, בשורה אחת עם מחשבי ה-CP/M כמו Northstar או Vector Graphics. יתרונם הגדול של מחשבי ה-CP/M היה עושר התוכנה שהיה זמין עבורם, עובדה שהשתנתה בצורה מפתיעה ויוצאת דופן בשנת 1979, כשהופיעה תוכנת ויזיקלק. ויזיקלק היה הגיליון האלקטרוני הראשון, ומפתחיו, חברת Software Garden, בחרו באפל במידה רבה בזכות כונן הדיסקטים והזיכרון. רק אחרי שנה בערך החלו להופיע גיליונות אלקטרוניים למחשבים אחרים, ואף אחד מהם לא הגיע לפופולריות של ויזיקלק על אפל. מפתחי ויזיקלק עצמם עבדו על גרסאות למחשבים אחרים, אך למשך שנה ויותר, האפל היה המחשב היחיד שיכול להפעיל את יישום הגיליון האלקטרוני – יישום שכמוהו לא היה זמין עבור שום מחשב אחר, בין אם מחשב אישי, מיני, או מיינפריים.
אחרי שנת 1979, עם הופעת ויזיקלק, חשיבותו של האפל עלתה, והאפילה על חשיבותם של מחשבים אישיים אחרים, עד כי המחשב זכור לפעמים בתור "המחשב האישי הראשון", או המחשב שפתח את מהפכת המחשב האישי, אם כי ראייה כזו בדרך כלל לא מקובלת על היסטוריונים של התקופה.
בזכות אפל II, אפל הייתה לחברות המחשבים האישיים הגדולה ביותר (קומודור ורדיו שק לא נחשבו לחברות מחשבים אישיים), ולקראת סוף שנת 1980, הפכה לחברה ציבורית, בהנפקת מניות שהפכה את מייסדי החברה ורבים מעובדיה למיליונרים.
בחיפוש אחר הדבר הבא – אפל III, ליזה, ו"מקינטוש" (סיבוב ראשון)
הצלחתה של אפל, ובייחוד ההצלחה בשוק העסקי, הביאה את ההנהלה לחיפוש "המחשב הבא", שהיה אמור להיות חזק ויקר יותר מאפל-II, ומתאים לשוק העסקי.
הפרויקט הראשון בכיוון זה נקרא "אפל III", והסתיים בכישלון חרוץ. המפרט של המחשב לא היה אמביציוזי מספיק – הוא למעשה שמר על המגבלה החמורה ביותר של האפל II, ולמעשה של כל המחשבים האישיים של הזמן, שהיו מבוססים על מעבד 8-סיביות, מגבלת גודל הזיכרון הנגיש. תכנתים והאקרים הרשימו במה שהם הצליחו להוציא מ-64K של זיכרון, אבל כשאותם 64K צריכים להכיל את התוכנה וכל הנתונים, זה פשוט צפוף מדי, וכדי לפתור זאת יש לפרוץ את הגבול הזה. ה-III לא עשה זאת, והוחלט לתת עדיפות ל"תאימות לאחור" לאפל II, ולכן נשארו למעשה עם אותו המעבד, בקצב שעון מהיר יותר, וכשהמחשב הגיע לשוק, השוק חש שאם מה שיש למחשב החדש להציע זה תאימות ל-II, אז כנראה ה-II עושה זאת טוב יותר. הפרויקט התעכב, וכשיצא לבסוף לשוק, התברר שהמכונות הראשונות לא נבדקו בצורה מספקת, ולקוחות סבלו מתקלות רבות, דבר שהקנה למחשב מוניטין בלתי ניתן לתיקון, והמחשב נחל כישלון צורב בשוק כשלבסוף הוצג ב-1980.
פרויקט שני שהחל באפל ב-1978, נקרא "ליזה". הפרויקט עבר גלגולים רבים שהעיקרי ביניהם קשור לפרויקט PARC בחברת זירוקס.
אחרי חברת קומודור, יצרנית המעבד 6502, הספקית החשובה ביותר של חברת אפל הייתה שוגרט, שייצרה את כונן הדיסקטים. זמן קצר אחרי שנוצר הקשר עם אפל, חברת שוגרט נקנתה על ידי זירוקס, שהפכה באופן זה לספקית הכוננים. הקשר העסקי בין זירוקס לאפל התחזק, וכשאפל עמדה בפני הנפקת המניות, הציע ג'ובס לזירוקס לרכוש חבילת מניות, וביקש סיור במרכז הפיתוח המתקדם של זירוקס, PARC. הנהלת החברה הורתה למהנדסי PARC לתת לג'ובס גישה ולהראות לו את כל הפרויקטים עליהם המרכז עובד, למגינת לבם של חלק מהמהנדסים, שסברו שחלק מהפיתוחים ראויים להגנה.
ב-PARC התנהלו באותם ימים מספר פרויקטים מלהיבים, שפירותיהם השפיעו על עולם המחשוב כולו בשנים הבאות. בין השאר הגרסה הראשונה של רשת אתרנט (פרויקט משותף לזירוקס, אינטל וחברת דיגיטל), טכנולוגיית תכנות מונחה-עצמים ושפת התכנות Smalltalk, ומדפסת לייזר. טכנולוגיה נוספת עליה עבדו ב-PARC, שהופיעה לראשונה בפרויקט NLS בהנהגת דאגלס אנגלברט באוניברסיטת סטנפורד, היה ממשק משתמש גרפי. ג'ובס לא התייחס לפרויקטים האחרים, אבל הבין כמעט מיד שממשק המשתמש הגרפי מסמן את העתיד של המחשב האישי, וארגן מיד (שוב, למגינת לבם של כמה מהמהנדסים ב-PARC), סיור נוסף, הפעם לא רק לעצמו, אלא גם לצמרת המהנדסים של חברת אפל, ובפרט, לצוות שעבד על ה"ליזה". כיוון הפרויקט השתנה, ונקבע מפרט חדש שכלל מעבד 32 סיביות, מוטורולה 68000 (שבאותו זמן שום מחשב אישי אחר לא היה מבוסס עליו), והחלטה על שימוש בממשק משתמש גרפי.
ה"ליזה" הוצגה בסופו של דבר ב-1983, אך מחירה הגבוה, וההיצע המוגבל של תוכנה מנע ממנה הצלחה כמחשב אישי או כמחשב עסקי.
עם זאת, ההשקעה ב"ליזה" לא הייתה לשווא: מבחינת החומרה כמעט מאום לא היה משותף בינה ובין המקינטוש, אבל הליזה הייתה המעבדה שבה "נאפתה" התכנה של המקינטוש, והליזה הייתה למעשה הדרך היחידה לפתח תוכנה עבור המקינטוש עד יותר משנה אחרי שזה הוצג לשוק. חלק מכריע בתוכנה של המקינטוש הוא למעשה הסבה של קוד שנכתב במקור לליזה, הסבה שנעשתה על ידי ביל אטקינסון מצוות הליזה, לצד צוות תוכנה שהגיע ברובו מאפל II, (ואחר כך מצוות המקינטוש), ובשנה הראשונה אחרי יציאת המקינטוש לשוק, הדרך היחידה לפתח עבורו תוכנה הייתה על ידי שימוש בליזה כמערכת פיתוח – המק עצמו לא היה חזק מספיק כדי להריץ את סביבת הפיתוח, ומצב זה למעשה נשאר עד להופעת מחשבי מקינטוש עם מספיק זיכרון בשנים הבאות.
פרויקט נוסף שהחל באפל נקרא "מקינטוש", להגשמת תפיסתו של ג'ף רסקין, שנוסחה במסמך פנימי, שכונה בשם זמני "מקינטוש" (כשם זן התפוחים). רסקין כתב מפרט למחשב אישי כמוצר צריכה לבית, מפרט שהעיקרון המנחה בו הוא "הכל כלול", ממנו גם משתמע "מערכת סגורה", ו"המשתמש לא צריך לפתוח את המחשב", בשם "ספר המקינטוש" (The Book Of Macintosh).
רסקין גייס לפרויקט מהנדס חומרה בשם בורל סמית. סמית, שהיה חסר השכלה פורמלית, החל את דרכו באפל במחלקת השירות, והפך בהדרגה למהנדס חומרה, אחרי שמצא פתרונות יצירתיים לכרטיסים מאולתרים, כמו כרטיס הרחבת זיכרון, שהפכו מוצרים פופולריים. סמית, כמו ווזניאק, הצטיין בבניית מעגלים חסכוניים, והרבה להשתמש ברכיב שלא היה קיים שנים מספר לפני כן כשתוכנן אפל II, בשם PAL . הגרסה האחרונה של האפל II במארז המקורי, שנקרא Apple IIe, מבוסס ברובו על התכנון של בורל. הדגם הזה מכיל פחות מ-30 שבבים, כולל המעבד והזיכרון, ומממש על לוח האם אפל II, מספר אלמנטים שבאפל II היו דורשים שלושה או ארבעה כרטיסים נפרדים. ביל אטקינסון, שהיה בצוות ה"ליזה", הכיר את סמית וידע על כישרונו המיוחד להוציא הרבה שירות ממעט חומרה, והוא שהכיר אותו לרסקין, ובורל פנה לתכנן את ה"מקינטוש" לפי המפרט של רסקים, סביב מעבד 8-סיביות של מוטורולה בשם 6809.
"ספר המקינטוש" של רסקין הגדיר מחשב 8 סיביות, בעל 64K זיכרון, וכל הרכיבים של מחשב אישי, בנויים במארז הבסיסי, באופן שהמשתמש לעולם לא צריך "לפתוח את הקופסה". בשנים הבאות הופיעו מחשבים של חברות אחרות, דוגמת קומודור 64 ואחרים, שהתקרבו להגשמת המפרט של רסקין, או חלקים ממנו, והצלחתם מעידה שלחזונו של רסקין היה מקום בשוק.
מקינטוש
שמאל|ממוזער|200px|מחשב המקינטוש הראשון, יצא לשוק ב-1984.
בסביבות 1982, מנכ"ל החברה מייקל "סקוטי" סקוט, החליט שהתערבותו התכופה של ג'ובס בפרויקט ה"ליזה" מזיקה ומעכבת את הפרויקט, וג'ובס, שעיצב חלקים חשובים במפרט של הליזה הורחק מהפרויקט.
ג'ובס מצא לעצמו פרויקט חליפי: הוא נטל את ניהול פרויקט המקינטוש מרסקין, כשהנכס העיקרי שירש היה הצוות, ובעיקר בורל סמית. ג'ובס שאף לייצר ליזה, במחיר גבוה במקצת ממחיר היעד של המקינטוש, אך לא הרבה יותר יקר מ"מחיר המחירון" של אפל II.
ג'ובס שינה את המפרט למעין כלאיים של המקינטוש של רסקין והליזה: מהמפרט של רסקין נלקח בעיקר העיקרון שהמחשב הוא מערכת סגורה, שהמשתמש אינו יכול להוסיף עליה דבר, ולמעשה אין למשתמש גישה ל"קרביים" של המחשב, ומהליזה ירש הפרויקט החדש את השימוש במעבד 32 סיביות, מוטורולה 68000, את ממשק המשתמש הגרפי, ובסיס תוכנה. ג'ובס החליט שלמחשב תהיה תצוגה שחור-לבן, ומחיר היעד נקבע ל-$1,500.
בורל החל לתכנן את החומרה במרץ, לפי המפרט שנקבע, וג'ובס גייס לפרויקט עובדים נוספים, בעיקר משורות צוות האפל II והליזה, ושכר מעצבים לעיצוב צורתו החיצונית של המחשב – אחד התחומים בהם ג'ובס עצמו ניהל למעשה את הפרויקט. אנדי הרצפלד שהגיע מאפל II, וביל אטקינסון מצוות הליזה הובילו את פיתוח התוכנה, כשלצידם תכנתים נוספים. המקינטוש "ירש" את הקוד של הליזה, אבל לא בצורה ישירה, אלא בתרגום ידני שהוביל אטקינסון, לצד ספריית תוכנה שפותחה במקורה עבור המקינטוש, בהובלת הרצפלד כשלידו תכנתים נוספים. הפיתוח התקדם. המקינטוש תוכנן עם ROM שהכיל שגרות רבות לתצוגה ולשימוש בממשק הגרפי, תוכנת ה-ROM נקראה "ארגז הכלים", ומתכנתי מקינטוש אמורים להשתמש רק בשגרות הללו למשימות ממשק משתמש ותצוגה, וזאת בניגוד מוחלט לאופן בו כמעט כל התוכנה למחשבים אישיים בתקופה זו הציגה על המסך – הדרך המקובלת במחשבים האחרים הייתה גישה ישירה של התכנה לזיכרון התצוגה.
ג'ובס פנה למספר חברות, ובראשון מיקרוסופט, לכתיבת תוכנה למחשב החדש (משימה שכאמור הצריכה "ליזה" כמערכת פיתוח), והחברות נענו לאתגר. מיקרוסופט פיתחה מעבד תמלילים חדשני בשם "וורד" (מילה), וחברת אפל פיתחה מספר יישומים משלה, ובראשם תוכנת צביעה ומעבד תמלילים.
ב-1984 הוצג מחשב ה"מקינטוש" הראשון. בזמן זה המחיר עלה מ-$1,500 ל-$2,500. מחשב זה סבל מפגמים שהגבילו מאוד את השימושיות שלו: התצוגה הייתה ברורה מאוד, עם רזולוציה מצוינת, מעלה שכנגדה עמדה העובדה שהמסך היה קטן – 9 אינץ' בלבד. המגבלה הקשה ביותר הייתה זיכרון של 128K בלבד: גודל זיכרון כפול מזה של רוב מחשבי 8 סיביות, אך לא מספיק להפעלת תוכנה מתוחכמת, ובייחוד לא תוכנה עם ממשק משתמש גרפי.
ההתלהבות הראשונית בשוק הייתה גדולה. אפל השקיעה במסע קידום מכירות חסר תקדים, שבשיאו סרטון שהוקרן בזמן תחרות הסופרבול של 1984 – משבצת הפרסום היקרה והנחשקת ביותר, וטקס השקה מרשים. המכירות בחודשים הראשונים היו יפות, אך במהרה התברר שהמחשב, למרות חדשנותו, כמעט חסר תועלת בתצורה המקורית. מאוחר יותר באותה שנה יצאה אפל עם דגם ובו 512K זיכרון (פי ארבעה מהדגם המקורי), ודגם זה כבר יכל לבצע משימות מועילות, אך המקינטוש מעולם לא הצליח להתאושש ולהשיג עמדה דומיננטית בשוק כפי שקיוותה אפל.
כמה מהחלטות התכנון התבררו כטעויות, שתוקנו בדגמים הבאים: התברר שתצוגה צבעונית ויכולת הרחבה הן תכונות חשובות, ומכירות המקינטוש סבלו מחסרונן. העובדה שב-1985 הוצגו שני מחשבים חדשים, קומודור אמיגה ואטארי ST, המבוססים על אותו מעבד כמו המק, שניהם צבעוניים, ולשניהם ממשק משתמש גרפי ועכבר, גם היא לא עזרה. אחד הגורמים שעזרו כאן לאפל הייתה העובדה ששתי החברות למעשה שחקו את קווי המוצרים הקודמים שלהן, והיו בקשיי תזרים מזומנים, בעוד אפל המשיכה ליהנות ממכירות בריאות של סדרת מחשבי אפל II, שהמשיך להוות את מקור ההכנסה העיקרי של החברה בשנתיים הראשונות אחרי הצגת המקינטוש.
ב-1987 הציגה אפל את המק הצבעוני הראשון, שהיה גם הראשון עם אפשרות להוספת כרטיסי הרחבה.
בניגוד לציפיות החברה, מחשבי אפל II וציוד היקפי עבורם המשיכו להימכר בצורה טובה בשנים הבאות, דבר שבמידה רבה הציל את החברה, לאור המכירות המאכזבות של המק, וכמעט אפס מכירות של ליזה (למעשה, דגם הליזה האחרון, מ-1986 היה דגם כלאיים, והיה לו מוד עבודה "תואם מקינטוש", והדגם, אף מותג כ"מקינטוש XL").
בשנים הבאות יצאו דגמים נוספים, וב-1987, מכירות המק עלו בפעם הראשונה על מכירות אפל II, שהדגם האחרון ממנו, II-GS, הופסק סופית ב-1992.
מחשב המקינטוש הציג חידושים רבים לעולם המחשוב האישי והמחשוב בכלל, רבים מהם הפכו ברבות הימים לתקן בתעשייה כולה (החידושים לא בהכרח הופיעו במק לראשונה, אבל המק הוא שהפך אותם לתקן). כמה מחידושים אלו הם:
ממשק משתמש גרפי
שימוש בעכבר
עושר בגופנים, ואפשרות למשתמש להוסיף גופנים נוספים
שימוש בשפת פוסטסקריפט כממשק להדפסה
שימוש במדפסת לייזר
WYSIWYG
ממשק SCSI
שמאל|250px|ממוזער|פרסומת "1984" של אפל
עזיבתו של ג'ובס והמהפכה השלישית
באפריל 1983, זמן מה לפני הוצאת המקינטוש, הצליח ג'ובס לשכנע את ג'ון סקאלי, נשיא "פפסי" לכהן כנשיא ומנכ"ל אפל. המשפט המפורסם בו שכנע את סקאלי היה: "האם אתה רוצה למכור מים ממותקים כל חייך, או שאתה רוצה לשנות את העולם?".
המכירות המאכזבות של המקינטוש, ויותר מכך, התנהגותו של ג'ובס, וסירובו לקבל מרות, לא בישרו טובות. הדירקטוריון דרש מסקאלי "לרסן את ג'ובס". ג'ובס מצידו ניסה לפטר את סקאלי בזמן שהוא היה מחוץ למדינה. סקאלי שמע על צעדיו, חזר וכינס את חבר הנאמנים, ובראשם מייק מרקולה. הדירקטוריון עמד לצידו של סקאלי, וג'ובס מצא עצמו מפוטר מהחברה שהקים.
ג'ובס הקים חברת מחשבים חדשה בשם "NeXT" ורכש מהבמאי ג'ורג' לוקאס את חטיבת האנימציה שלו כדי ליצור חברת אנימציה בשם "פיקסר".
היכולות הגרפיות של המק, ובראשן התמיכה בגופנים, WYSIWYG, ובעיקר, השימוש בשפת פוסטסקריפט, הפכו את המק לכלי חסר תחרות בתחום ההוצאה לאור, ודיסציפלינה כמעט חדשה הופיעה, בשם הוצאה לאור שולחנית, שבשלביה הראשונים הייתה למעשה מילה נרדפת ל"מקינטוש". בתחום הגרפיקה, הופיעו תוכנות וכלים שניצלו את הצבע, הרזולוציה, התמיכה המשוכללת בגופנים, וכן ממשק המשתמש הגרפי, עם יכולות שמשתוות או עולות על הכלים הזמינים, במערכות שמחירן פי מאה או אלף ממחשב אישי.
בשנת 1987 הוציאה החברה מדפסת לייזר, ובעזרת שורת חבילות תוכנה, של חברת אדובי וחברות אחרות, כמו "אלדוס", העניקה למקינטוש עוצמה כמערכת הוצאה לאור, שעד אז הושגה רק בעזרת מערכות ייעודיות שעלותן עלתה על המק בסדרי גודל.
יכולת זו הנגישה יכולות שעד אז נשמרו לבתי הוצאה לאור גדולים, לחברות ובתי הוצאה קטנים בהרבה, כשהתנאי הוא הצטיידות במחשבי מקינטוש.
יוצרים רבים בתחומי הגרפיקה, אנימציה, מוזיקה, ועוד החלו להשתמש במק, תנועה שנתמכה בממשק המשתמש הגרפי, שחסך מהמשתמשים את הצורך ללמוד "שפה חדשה" חדשה – לעומת המחשבים המקובלים, שהמשתמש היה צריך להתאים את עצמו אליהם, המק התאים את עצמו למשתמש, ו"דיבר בשפה שלו". בתחומי יצירה אלו, נשאר מחשב המקינטוש כ"סטנדרט" זמן רב, ורק שנים אחר כך החל ה-PC לחדור לשווקים האלו.
1985 עד 1997 (חזרתו של ג'ובס)
סקאלי עמד בפני אתגרים רבים. מכירות אפל II היו בירידה (אם כי, למזלו של סקאלי, הירידה הייתה אטית בהרבה מהתחזיות של אפל), ומכירות המקינטוש קרטעו.
סקאלי החל כמעט מיד בעבודה על מק צבעוני, עם אפשרויות להרחבה, וב-1987 הופיעו הדגמים החדשים, שסימנו תחילת טיפוס אטי במכירות המק.
הוא פיצל את החברה לחטיבות שונות, שבתוכן חטיבות משנה, עם מגוון דגמים המכוונים לקהלי יעד שונים ותחת שמות שונים. ב-1991 שיווקה אפל מחשבים על בסיס שישה מארזים שונים (קלאסי, פיצה, רחב (IIfx), מרובע (IIci), עומד קטן (קוואדרה 700), ועומד גדול (קוואדרה 900)) ובשנת 1993 הוציאה לא פחות מ-25 דגמים שונים במגוון מארזים. אפל עדיין נהנתה מרווחים, בעיקר בזכות הרווח השולי הגבוה שלה, אך כאשר אלו החלו לרדת, החלה החברה להפסיד במהירות.
תקופתו של סקאלי הניבה פיתוחים רבי ערך באפל. החברה כוננה חיבוריות ברשת מקומית (Daisy Chain), מחשוב ב-32 ביט, את המחשב הנייד השימושי הראשון (כולל רוב המאפיינים המשמשים במחשבי מחברת עד היום), תקן "חבר והפעל", טכנולוגיית קוויקטיים להקרנת סרטים, שילוב כונן תקליטורים במחשב, ואת מחשב כף היד הראשון, "ניוטון". סקאלי היה זה שטבע את שמו, "עזר דיגיטלי אישי", PDA.
ב-1993, החליט הדירקטוריון בראשות מרקולה, המייסד היחיד שעדיין היה קשור עם החברה, לפטר את סקאלי, ושכר במקומו את מייקל ספינדלר (מוצאו גרמני והגיית שמו המקורית: מיכאל שפינדלר). בתקופתו עברה אפל לדור הבא של המעבדים, PowerPC. מעבדים אלו, שהיו יוזמה משותפת של אפל, יבמ ומוטורולה, שימשו את אפל עד למעבר לארכיטקטורת אינטל בין 2005 ל-2006. ההישג הטכני שמאחורי המעבר היה מרשים ביותר. אפל הצליחה לעבור למעבד שונה לחלוטין מזה ששימש אותה קודם, תוך מימוש תאימות כמעט מלאה עם התוכנות הישנות.
ספינדלר, שהיה ידוע בכינויו "הדיזל", חתר במהלך תקופת כהונתו במלוא הקיטור למיזוג (כלומר, מכירה) של אפל עם יבמ, סאן או פיליפס. תפישתו של דירקטוריון אפל באותה תקופה, כמו גם זו של רבים ממבקריה של אפל, הייתה שאפל נדונה להיעלם והברירה היחידה העומדת לרשותה היא היבלעות בתוך חברה אחרת.
הוצאת "חלונות 95" על ידי מיקרוסופט בשנת 1995 איימה על המקינטוש, ועל מעמדו במעוז האחרון שלו. למעשה, לא זו בלבד שאדובי הוציאה גרסאות ל-PC לכל התוכנות שלה, אלא שלקראת סוף העשור, היא הפסיקה להוציא עדכונים למק, וגרסאות חדשות יותר היו זמינות ל-PC בלבד.
יוזמה שנוצרה בזמנו של ספינדלר התבררה ככישלון משמעותי. ספינדלר יזם תוכנית "תואמים", שבה העניקה אפל רישוי לחברות אחרות לייצר תואמי מקינטוש. המטרה הייתה להרחיב את שוק המק, באמצעות יצרניות שיוכלו ליצור מחשבים תואמי מקינטוש בעלות זולה יותר. בפועל, התחוללה "קניבליזציה" של שוק המק, כאשר יצרניות התואמים פועלות כמעט באופן בלעדי בתוך השווקים המסורתיים של אפל, ומכרסמות בהכנסותיה.
ספינדלר כשל במאמצי המיזוג שלו והוחלף בפברואר 1996 על ידי גיל אמיליו, המנכ"ל המצליח של National Semiconductor. ככל הנראה, נבע כישלונו מהיסוס של רוב הרוכשים הפוטנציאליים, שהעריכו כי אפל נדונה להיעלם וכי ניתן יהיה לרכוש את הטכנולוגיות שלה בתוך זמן לא רב במחירי מחסן גרוטאות.
גיל אמיליו מתאר בספרו "בקו האש: 500 הימים שלי באפל" את המצב העגום של החברה כאשר נכנס לתפקידו. החברה סבלה ממחסור בכסף ובמזומנים, ממוצרים באיכות נמוכה, היעדר אסטרטגיה להעברת מערכת ההפעלה של המק לדור הבא, פיצול אינסופי לחטיבות וחטיבות משנה, מנהלים הפועלים כאילו בנחלות אישיות משלהם, כשכל שבב חטיבה חותרת ליישום מטרות משלה, ועל הכל, רוח נכאים וציפייה להתפוגגות והבלעות. אמיליו החל לפעול במרץ לקיצוץ עלויות. הוא הפחית את מספר העובדים בשליש, ביטל כמה פרויקטים (ובראשם פרויקט הדור הבא של מערכת ההפעלה, ), והחל מגשש אחר מערכת הפעלה לרכישה מחברה אחרת. אפל ספגה הפסדים עצומים, כולל הפסד של 708 מיליון דולר ברבעון השני של 1997 ואמיליו הואשם בהיעדר כריזמה וכישרון שיווקי – שתי מגרעות חמורות בחברה הבנויה על "רוח לחימה" כמו אפל. האפשרות המרכזית שעמדה בפניו לרכישת מערכת הפעלה הייתה BeOS שפותחה על ידי חברת Be. מנכ"ל Be, ז'אן-לואי גאסה (בכיר לשעבר באפל) דרש 200 מיליון דולר. אפל הציעה 125 מיליון. גאסה היה משוכנע שלאפל אין חלופה אחרת, ולא היה מוכן להתפשר. אולם לבסוף רכשה אפל את חברת "נקסט" של סטיב ג'ובס תמורת 427 מיליון דולר, בכוונה לאמץ את מערכת ההפעלה שלה "NextSTEP".
שובו של ג'ובס
מבחינת הדירקטוריון של אפל, חלק חשוב, אולי אפילו החלק העיקרי שנרכש תמורת אותם 427 מיליונים בנוסף למערכת ההפעלה, ושאר הקניין הרוחני של נקסט, היה סטיב ג'ובס עצמו, שנתפס אצל רבים כאדם היחיד שיכול להושיע את החברה המקרטעת.
ג'ובס מונה כמעט מיד לתפקיד ביצועי (אם כי התואר הרשמי היה "יועץ") עם גיבוי של הדירקטוריון, ועם סמכויות שהאפילו למעשה על אמיליו. אמיליו הבין את הרמז, וחודשים ספורים לאחר מכן עזב את החברה, וג'ובס לקח על עצמו מינוי של "מנכ"ל בפועל" (כמה שנים אחר כך הסכים להסיר מתוארו את ה"בפועל", והפך מנכ"ל ממש, גם באופן רשמי).
מרקולה, שלמעשה פיטר את ג'ובס ב-1985, ידע היטב שג'ובס, שמעולם לא סלח לו, לא יחזור לאפל כל עוד הוא ראש הדירקטוריון, וחלק מהמהלך של רכישת נקסט, היה הרכבת חבר נאמנים חדש, בלי מרקולה שעמד בראש החברה בעשרים שנותיה הראשונות, דירקטוריון שמשימתו העיקרית הייתה לתמוך בג'ובס ולעזור לו להציל את החברה.
ג'ובס החל מיד לבצע שינויים מפליגים. ובעיקר סגירת פרויקטים אגרסיבית. עובדים בחברה באותה תקופה מספרים, בחצי חיוך, שהדבר המפחיד ביותר היה להיקלע עם ג'ובס למעלית: "אתה נכנס למעלית בקומה ארבע, ולפני שהדלת נסגרת סטיב נכנס פנימה. בקומה שלוש הוא שואל אותך על מה אתה עובד, ועד שאתם מגיעים לקומת הקרקע, הפרויקט כבר סגור".
צעד נוסף היה כריתת "ברית אסטרטגית" עם חברת מיקרוסופט, במסגרתה רכשה מיקרוסופט נתח ממניות החברה, והזרימה לה כ-150 מיליון דולר בעסקת מניות – חמצן חיוני לחברה שבשלב זה לא הייתה רחוקה מפשיטת רגל.
בין הפרויקטים שבוטלו היו תוכנית ה"תואמים", שלא הצליחה להביא את ההכנסה הצפויה, הניוטון, ה-PDA של החברה, פרויקטי תוכנה, ורוב דגמי המקינטוש, כך שכחצי שנה אחרי חזרתו של ג'ובס לאפל נותרו שלושה דגמים עיקריים.
צוות התוכנה שהגיע מ-Next, בנה מחדש את מחלקת התוכנה של אפל, כשהמשימות העיקריות הן להתאים את NextSTEP למקינטוש, ובמקביל להכין גרסה מעודכנת למערכת ההפעלה המתיישנת, וג'ובס פנה לעיצוב דגם חדש של המק, עם עיצוב לא שגרתי, שקיבל בהמשך את הכינוי iMac.
עידן ה-iMac
שמאל|ממוזער|250px|iMac G3
ממוזער|iMac G4, מ-2002. העיצוב כולל מסך שטוח ומתכוונן, ובסיס בצורת חצי כדור, עם כונן התקליטורים
במאי 1998, מעט יותר משנה אחרי חזרתו של ג'ובס, הוציאה אפל מחשב "All in one" בשם איי-מק (iMac).
מחשב זה הסב לאחור את המגמה שהחלה כשמחשבי המקינטוש נטשו את התצורה של "הכל בקופסה אחת". במחשב PC אופייני, המוניטור והמחשב עצמו הן שתי יחידות נפרדות, ודגמים מאוחרים יותר של המקינטוש "נכנעו" לסטנדרט שנקבע על ידי ה-PC, גם אם עשו זאת בעיצוב מוקפד.
ה-iMac ייצג "חזרה לשורשים" – שוב קופסה סגורה בלי (או כמעט בלי) אפשרות להרחבה פנימית, שכוללת הכל, כולל המסך. במידה מסוימת ה-iMac הוא המק הראשון שמגשים את העקרונות שניסח רסקין עשרים שנה קודם לכן, את ההחלטה הזו ליווה עיצוב מודרני, קווים מעוגלים, שיפועים, חומר שקוף וצבעים, והמחשב הוצג לא רק כמכשיר שימושי, אלא גם כמותג ומוצר אפנתי.
האיי-מק סימן שינוי מגמה – מכירות המקינטוש, שהיו בירידה מתמדת כמעט מתחילת העשור קיבלו מפנה, ובשבעת החודשים עד תום 1998, נמכרו כ-800,000 מחשבים, והמק החל לשוב ולהיות אלטרנטיבה סבירה למשתמש הביתי. אפל המשיכה עם קו iMac בשנים הבאות, בעיצובים שונים, תוך מעבר ממסכי CRT למסכים שטוחים, ושינויים אחרים.
עבור שוק המקינטוש טמן האיי-מק שתי בשורות נוספות. הראשונה הייתה הפנייה הברורה והחד-משמעית של אפל לשוק הצרכני. המק היה מוכר יותר כמחשב למשתמשי קצה עליון כגון גרפיקאים, בתי דפוס והוצאה לאור. מחירו הגבוה, נוכח זמינותם של מחשבי PC זולים יותר, שאיכותם השתפרה בהדרגה, צמצם את נוכחות המק בשוק הצריכה הפרטית, וה-iMac סימן כוונה ורצון לחזור ברצינות לשוק הזה. האיי-מק, גם בשמו (שרימז לשימוש באינטרנט), גם בעיצובו וגם במחירו (פחות מ-1,300 דולר – פריצת דרך מבחינת מחירי דגמי מקינטוש), הצביע על כך שאפל מתכוונת לפנות מעתה קודם גם לשוק הצרכני, ובמידת האפשר, לזה של משתמשי ה-PC.
מערכת ההפעלה OS X
ממוזער|צילום מסך של שולחן העבודה ב-OS X|טקסט=
השנים הבאות הניבו שורת דגמים חדשים של מחשבי מקינטוש כמו iBook (המחשב עם הידית), פאואר-מקינטוש כחול-לבן ואחר כך גרפיט, הקובייה, ואחרים. אפל יצרה חגיגה דו-שנתית (מדי תערוכת מקוורלד) שבה הפיקה מוצר חדש ואופנתי.
בראשית שנת 2001 הוציאה אפל את מערכת ההפעלה OS X: מערכת הפעלה מודרנית ממשפחת מערכות יוניקס, מבוססת BSD. מתחת למכסה, קפצה אפל עם מערכת ההפעלה החדשה בחזרה לחזית הטכנולוגית. מעל למכסה, היה ממשק משתמש גרפי יפהפה, אף כי לעיתים אידיוסינקרטי, שהעמיד את אפל פעם נוספת הרבה לפני מתחרותיה, ובמיוחד מערכת ההפעלה "חלונות". באותה הזדמנות, הכריזה אפל גם על מוצר חדש: נגן MP3 בשם אייפוד, שנועד להפוך שמיעת מוזיקה על המק לקלה ופשוטה יותר. באותה עת, לא ייחסו לו רבים משמעות מעבר לכך.
המהפכה המוזיקלית
ממוזער|האייפוד, נגן ה-MP3 שנראה בתמונה, הוא אחד ממוצריה המצליחים ביותר של אפל. האייפוד זמין בגדלים שונים, ובדגמים האחרונים ניתן אף לנגן בו סרטוני וידאו. הדגם אחרון היה ממש כמו איפון רק בלי אפשרות של הכנסת כרטיס סים.|טקסט=
ב-23 באוקטובר 2001 הכריזה אפל באופן מפתיע על כניסה לשוק נגני ה-MP3 עם נגן חדש בשם אייפוד. בניגוד לרוב מתחריו, שהסתמכו על כרטיסי זיכרון פלאש השתמש הנגן הקטן והמעוצב של אפל בדיסק קשיח קטן בנפח של 5 ג'יגה בייט שאפשר אחסון של עד 1,000 שירים. הנגן יועד אז רק למחשבי מקינטוש.
למרות תגובות ראשוניות פושרות, בתוך תקופה קצרה, התברר לאפל שבידיה מוצר מצליח. העדות הטובה ביותר לכך הייתה העובדה שבשוק הופיעו שפע עזרי תוכנה שנועדו לעקוף את מגבלת חיבור האייפוד למק בלבד ולאפשר חיבורו למחשבי "חלונות".
ביולי 2002 הכתה אפל ארבע פעמים. היא הכריזה על הוצאת גרסאות PC של אייפוד, הוציאה גרסה לחלונות של תוכנת אייטונס והוציאה שני דגמים חדשים ומרשימים של הנגן. המגבלה היחידה שנותרה הייתה הצורך בחיבור FireWire למחשב, חיבור סטנדרטי בכל מקינטוש, אך נדיר הרבה יותר על מחשבי PC.
במקביל, המשיכה אפל לשפר את מערכת ההפעלה 10, עם הוצאת גרסה 10.1.5 וביולי 2002 גרסה 10.2 (המכונה "יגואר"). עם הוצאת גרסה זו, שכללה שיפורים משמעותיים בתפקוד המערכת והוספת תכונות חדשות, החל מעבר מהיר של משתמשי המק ומפתחי המק למערכת ההפעלה החדשה. ג'ובס הכריז באותה נקודה על "מותה" המטאפורי של מערכת ההפעלה הישנה, לפחות מנקודת מבטם של המפתחים. עד סוף שנת 2003, הפכה מערכת ההפעלה החדשה למועדפת על רוב משתמשי המק.
עוד באותה תקופה, בנתה אפל בהדרגה את מה שכינתה "מרכז החיים הדיגיטלי והטכנולוגי": ערכות תוכנה הממוקדות באפשרויות כמו נגינת מוזיקה, עריכת סרטים פשוטה וקלה, עריכת מוזיקה, צריבת DVD, עריכת תמונה פשוטה, וכדומה. בשכבה שמעל, בנתה אפל גם שורה של תוכנות שנועדו לבעלי מקצוע בעריכת מוזיקה, גרפיקה, סרטים ומולטימדיה, דוגמת Logic Pro (תוכנה להפקה ועריכה מקצועית של מוזיקה) ו-Final Cut Pro (תוכנה להפקה ועריכה מקצועית של וידאו).
אפל גם פתחה בהליך מתמשך שורה ארוכה של חנויות אפל ייעודיות, תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר גם ביפן ובאירופה. חנויות אלו הניבו בהדרגה כעשרה אחוז מהכנסותיה של החברה. נכון לשנת 2010 ישנן 300 חנויות כאלו, רובן בארצות הברית.
במרץ 2003 הוציאה אפל גרסה של אייטיונז (iTunes) שהפכה את התוכנה גם לחנות. כלומר, התוכנה אפשרה לבצע רכישה והורדה של שירים באמצעות התוכנה משרתי החברה. הרעיון עצמו לא היה חדש, אך אפל שילבה שני חידושים משמעותיים: ראשית, החברה אפשרה לבצע את כל תהליך הרכישה באמצעות התוכנה, בלי להזניק דפדפן ולגשת לאתר. שנית, אפל הדגישה שמדובר במכירה של שירים, לא בתוכנית מנויים או חכירה זמנית. באוקטובר 2003 פתחה החנות את שעריה גם למשתמשי PC.
פתיחת איי-טיונז ואיי-פוד גם למשתמשי PC הביאה לעליה משמעותית בקצב המכירות. איי-פוד, למשל, נמכרו מיליון מכשירים ב-20 החודשים הראשונים לקיומו. ברבעון האחרון של שנת 2004 מכרה אפל 4.5 מיליון מכשירי איי-פוד. מכירות השירים באיי-טיונז הגיעו עד אוקטובר 2003, מועד יציאת גרסת ה-PC של החנות, למעט יותר מעשרה מיליון. בשנה שאחרי כן נמכרו כבר 150 מיליון שירים. בחודשיים שעד סוף שנת 2004 הגיע קצב הרכישה לכ-25 מיליון שירים לחודש.
באופן מתוכנן או לא, שינו איי-פוד ואיי-טיונז את אפל. באופן חריג עבור חברה שייצגה במשך שנים את המיעוט המקינטושאי, ניצבת אפל היום בעמדת מוביל השוק. כ-85 אחוז מכלל הנגנים מבוססי הדיסק הקשיח הנמכרים בשוק הם איי-פודים. כ-70 אחוז מכלל השירים הנמכרים באינטרנט הם של איי-טיונז.
שמאל|ממוזער|200px|ה-Mac Mini, המחשב הקטן ביותר של אפל, שניתן לחבר לכל מסך, יצא לשווקים בראשית שנת 2005.
הצלחה זו התרחשה בשוק תחרותי מאוד. בשוק חנויות המוזיקה פעילות היום כ-150 חנויות ולמרות נבואות כי גורמים כמיקרוסופט או וולמארט ישתלטו על השוק עם כניסתן אליו, הדומיננטיות של אפל בשוק דווקא הלכה וגברה. התמונה בולטת עוד יותר בשוק הנגנים. גם כאן, רבים סברו כי חברות כקריאייטיב ולבטח סוני או דל שהצטרפו לשוק ינגסו בנתח השוק של אפל. בפועל, השתלטה אפל באותה תקופה כמעט לחלוטין על שוק הנגנים מבוססי הדיסק. בראשית ינואר 2005 הכריזה אפל גם על נגן חדש, מבוסס כרטיסי פלאש, שלפי דיווחים ראשוניים זוכה להצלחה גדולה ועשוי להגדיל את נתח השוק שלה עוד יותר.
לבד מהתוספת הנכבדת להכנסות החברה (ברבעון הראשון של שנת 2005 היוו המכירות בשוק המוזיקה 40 אחוז מהכנסות החברה), מחוללת המהפכה המוזיקלית גם שינוי באופייה. מחברה העוסקת בייצור מחשבים, מערכות הפעלה ותוכנה הפכה אפל לחברה שחלק נכבד מהכנסותיה מגיע ממכירת מכשירים אלקטרוניים ומחנויות מקוונות.
המהפכה הפנימית הגיעה לשלב כזה שדגם האי-מק האחרון של אפל, משנת 2004 חיקה במראהו את האיי-פוד, ואפל אף השתמשה בסיסמה: "מחשב מהאנשים שהביאו לכם את איי-פוד". מכירות הדגם הכפילו את עצמן ברבעון האחרון של שנת 2004. בראשית 2005 הוציאה אפל דגם חדש של מחשב, Mac Mini, שתמחורו הוא התוקפני ביותר בתולדותיה של אפל, וירד בפעם הראשונה מקו ה-500 הדולרים. המטרה המוצהרת של הורדת המחיר היא לנצל את "אפקט ההילה" של איי-פוד, כדי לשכנע משתמשי מחשבים בעלי איי-פוד לטעום מן התפוח המוזל של אפל.
במטרה להרחיב, כנראה, את שירות האייטיונס, אפל רכשה מד"ר דרה את חברת הסאונד המצליחה ביטס ואת שירות המוזיקה Beats Music בכ-3.2 מיליארד דולר, אחת מרכישותיה הגדולות ביותר של אפל.
מהפכת אינטל
שמאל|ממוזער|180px|מחשב iMac מתחילת שנת 2006 בעל מעבד של חברת אינטל.
ב-6 ביוני 2005 הודיעה אפל על מעבר למעבדים של חברת אינטל. מעבר זה נותן למחשבי אפל כוח חדש בתחומי השליטה של מחשבי IBM PC ותואמיהם, ומאפשר הפעלת מערכת חלונות (על כל יישומיה) על גבי מחשבי מקינטוש במקביל למערכת ההפעלה של אפל וכן העברה קלה של נתונים ממערכת למערכת.
אפל כבר הספיקה להעביר את כל מחשביה לעבוד על מעבדי אינטל, והמחשב הראשון אותו הוציאה במעבד אינטל – ה-iMac – עבר עיצוב מחדש.
מהלך זה נתקל בביקורת מצד משתמשים ותיקים של אפל, אשר נתקלו לעיתים בחוסר תאימות של תוכנות למעבדי Intel Mac או להפך,
כלומר חוסר תאימות בין תוכנות חדשות למעבדי Power PC, להם הפסיקה Apple לתת תמיכה.
ההתפטרות של סטיב ג'ובס ומותו
ב-24 באוגוסט 2011, הכריזה חברת אפל כי סטיב ג'ובס התפטר מתפקיד מנכ"ל החברה. ג'ובס הגיש למועצת המנהלים מכתב בו הוא מצהיר על התפטרותו הרשמית מהמשרה, אך מבקש להישאר יו"ר הדירקטוריון. במכתב אותו מסר כתב את מקומו החליף טים קוק, שהיה מנהל התפעול של אפל. כחודש לאחר מכן נפטר ג'ובס כתוצאה מסרטן הלבלב.
בניהול טים קוק
טים קוק מונה למנכ"ל אפל ב-24 באוגוסט 2011. בתקופתו המשיכה החברה להציג בהצלחה דגמים חדשים של אייפון, מאייפון 4s ואילך. כשנה לאחר מינויו ערך קוק שינויים נרחבים בהנהלת החברה.
ב-9 בספטמבר 2014, באירוע השקת אייפון 6 ואייפון 6 פלוס, חשפה החברה גם Apple Watch – מוצר בקטגוריה אליה לא נכנסה עד אז – שעון חכם.
באפריל 2017 עבר מטה החברה לאפל פארק בקופרטינו, קליפורניה. בבניין מרכזי אחד של 4 קומות, בצורת טבעת ענקית, מועסקים יותר מ־12,000 עובדים, ובהם למעלה מ־2,000 עובדי מחקר ופיתוח.
ב-5 ביוני 2017, בכנס המפתחים העולמי של אפל, הציגה החברה את HomePod – רמקול חכם המריץ את Siri, שבעזרתה ניתן לשלוט על הרמקול, על מכשירי אייפון המסונכרנים אליו ועל מכשירי HomeKit.
ב-2 באוגוסט 2018 הייתה אפל לחברה הציבורית הראשונה בהיסטוריה ששווי השוק שלה חצה את רף טריליון הדולר במהלך המסחר, אך בהמשך אותה שנה צנח שווי השוק לפחות מ-750 מיליארד דולר.
ב-25 במרץ 2019 אפל חשפה באירוע מיוחד מספר שירותים חדשים שהחברה תציע: +Apple News, לצריכת תוכן חדשותי ומגזינים בתשלום חודשי, +Apple tv, שירות סטרימינג שיתחרה בנטפליקס ופריים וידאו ואפל ארקייד, שירות גיימינג בתשלום למכשירי אייפון. בנוסף, הציגה החברה את "אפל קארד" – כרטיס אשראי דיגיטלי, כחלק משירותי אפל פיי.
ב-5 ביוני 2023 אפל הכריזה על מוצר חדש בשם "Apple Vision Pro" המוצר הוא מחשב מרחבי שניתן לחוות דרכו מציאות מדומה. השקת המוצר לוותה בהתלהבות רבה מצד הציבור.
זהות
לוגו
שמאל|128px|ממוזער|הלוגו השני של אפל, כפי שצויר על ידי רונלד ויין ובו נראה אייזק ניוטון תחת עץ התפוח
את השם "אפל" (באנגלית: תפוח) הגה סטיב ג'ובס, ממייסדי החברה, שבאותה תקופה דגל בפרוטרייניזם, תת-קטגוריה של טבעונות שבה נאכלים בעיקר פירות, שבניגוד לאכילת שורשים וחלקי צמח אחרים, אינה הורגת את הצמח. ג'ובס התרה בשותפיו להציע שם טוב יותר, אך כשכזה לא צץ דבק השם "אפל". גם השם "מקינטוש" שניתן למחשבי אפל מקורו בזן של תפוח.
לוגו החברה הוא צללית של תפוח עץ נגוס בצידו. המשמעות העומדת מאחוריו או מקורו לא פורסמה, אך קיימות השערות שונות. השערה מקובלת אחת היא שהלוגו נועד להזכיר את אבי הפיזיקה המודרנית, אייזק ניוטון ואת הסיפור על התפוח שנפל עליו. השערה אחרת גורסת שזוהי מחווה לזכר אלן טיורינג, שהתאבד באכילת תפוח טבול בציאניד. השערה זו מוסיפה שצבעי הקשת בלוגו המקורי היו גם הם לזכר טיורינג שהיה הומוסקסואל. השערה שלישית קושרת את התפוח לפרי עץ הדעת. על כל פנים, לוגו התפוח תואם לשמה של החברה.
ב-9 בינואר 2007 הודיעה החברה על החלפת שמה מ-Apple Computer ל־Apple, שינוי שמצביע על מעבר החברה מלהיות יצרנית מחשבים בלבד לחברה המוכרת מגוון מוצרים, ביניהם מחשבי לוח, נגני מוזיקה וטלפונים חכמים.
פרסום
הסלוגן הראשון של אפל, "Byte into an Apple" ("תן נגיסה בתפוח"), נטבע בסוף שנות ה-70. מ-1997 עד 2002, שימש במסעות פרסום הסלוגן "Think Different" ("תחשוב אחרת"), ועדיין נחשב למזוהה עם החברה. לאפל יש גם סלוגנים עבור מוצרים ספציפיים, כגון "iThink, therefore iMac" שהיה בשימוש בשנת 1998 כדי לקדם את מחשב ה-iMac, ו-"Say hello to iPhone" ("תגיד שלום לאייפון") שמזוהה עם מכשירי האייפון. המילה Hello (שלום) שימשה גם כדי להציג את המקינטוש המקורי, הניוטון, האיימק והאייפוד.
אפל ידועה במאמציה לשיווק ופרסום יעיל. הפרסומות והאירועים, בעיקר אירועי ההשקה השנתיים של החברה זוכים לתשומת לב רבה.
אפל מפעילה ערוץ יוטיוב שבו היא מעלה פרסומות, טיפים וסרטוני הצגה עבור המוצרים שלה.
מוצרים
אייפוד
המותג הושק באוקטובר 2001. קו האייפודים הנוכחי מורכב מנגן הדיסק-הקשיח בסגנון המקורי אייפוד קלאסיק, האייפוד טאץ' הדומה לאייפון, האייפוד נאנו הקומפקטי, והנגן חסר המסך אייפוד שאפל, שמנגן באופן אקראי את השירים או ע"פ רשימות השמעה. נגנים קודמים כוללים את האייפוד מיני (שהוחלף על ידי הנאנו) והנגן קצר המועד אייפוד פוטו (תמונות), שהפונקציות המיוחדות שבו הוכנסו לבסוף לקו הראשי של החברה, קלאסיק). כמו נגני מדיה אחרים, האייפוד יכול לשמש גם ככונן אחסון מידע.
אייפון
ממוזער|260x260 פיקסלים|אייפון XS
בתערוכת מקוורלד ב-9 בינואר 2007 ג'ובס הכריז על האייפון, הטלפון הסלולרי השני בתולדות החברה, הראשון בחברה שפיתוחו היה עצמאי. האייפון, הכולל גם נגן-מדיה, משווק בארצות הברית מאז 29 ביוני 2007.
אייפון הוא מכשיר רב תכליתי הכולל טלפון סלולרי, מחשב כף יד עם יכולת חיבור לרשת WiFi, ולרשתות נוספות כמו בלוטות'. המכשיר מופעל באמצעות מסך מגע "מרובה מגעים" (Multi touch – בעקבות אפל הלכו למעשה כל היצרנים האחרים, ובשנים הבאות כמעט כל מכשיר עם מסך מגע עבר לממשק "רב מגע") וכולל מצלמה, רמקול פנימי, יציאה לאוזניה, נגן מדיה ו-GPS. חלק חשוב מכוחו של המכשיר הם היישומים, שמשתמשי המכשיר יכולים להתקין מחנות היישומים, שמאפשרת ליצרנים אחרים להפיץ יישומים למכשיר, ולהוסיף לו יכולות נוספות. לאייפון מגוון יישומים נרחב, עם יישומים מגוונים כמו מסוף בנקאי, אמצעי תשלום, בקרה על הבית (כיבוי והדלקת אורות, שלט רחוק למערכת המיזוג, האבטחה, וכן הלאה), ווידאו-פון, מסוף רשת חברתית, יישומים המיועדים לטייסים, יישומים להטסת קוודקופטר, משחקים רבים, יישומי צרכנות כמו Uber, ויישומים רבים ומגוונים נוספים. חלק מהיישומים נמכרים תמורת תשלום, ואחרים מסופקים בחינם, כשירות. יש יישומים כמו משחקים, בהם התקנת היישום היא בחינם, אבל אספקטים מסוימים של השימוש בו יכולים לעלות כסף (למשל כדי "לקנות חיים" במשחק מחשב).
חנות היישומים של האייפון היא חלק מ-iTunes.
האייפון לא היה ה"טלפון חכם" הראשון שהוצג בשוק, ואפילו לא השני או השלישי, אבל הוא הגדיר מחדש את המושג, והפך לאמת המידה. כל טלפון חכם שיצא אחרי האייפון, הושווה אליו, והטלפונים החכמים שהיו לפניו נשרו למעשה מהמירוץ. האייפון גם קבע את הנורמה של "חנות יישומים" עם יכולת מובנה לחפש בחנות, לרכוש יישום, ולהתקינו בלחיצת כפתור. הצלחתו המסחרית של המכשיר וסדרת המוצרים המתבססים על טכנולוגיית המגע שלו, הפכה את אפל לאחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם. בשנים הבאות הוציאה החברה דגם חדש של אייפון מדי שנה, כשבדרך כלל מקודם מספר הדגם – 1, 2, 3 וכן הלאה, או נוספת האות S לשם הדגם הקודם. חלק מהדגמים מוצגים במספר גרסאות, ובגדלים שונים, כשלעיתים נוספת לשם המכשיר הגדול יותר, המילה "פלוס" (כך למשל "6 פלוס" גדול יותר מ-"6", כשבשאר הפרטים המכשירים דומים או זהים). אחרי גרסה 8 החלה אפל להשתמש בשמות גרסאות לא מספריים.
אייפוד טאץ'
יחד עם האייפון, החברה הוציאה גרסה שלו בלי החלק של ה"טלפון", אך עם רוב היכולות האחרות, ובעיקר יכולת התחברות לאינטרנט באמצעות WiFi, בשם אייפוד טאץ'. למרות שמו, המשייך אותו למשפחת נגני המוזיקה, הוא למעשה דגם "מוחלש" של האייפון, בו חסרים חלק מהרכיבים כמו תקשורת סלולרית ו-GPS. המכשיר יכול להריץ את רוב היישומים שנכתבו לאייפון, אם היישום לא דורש תכונה שחסרה בו. המכשיר מריץ מערכת הפעלה iOS, בגרסה. דגמי אייפוד טאץ' בדרך כלל דומים לדגם האייפון שהוצג במקביל, אך חסרים רכיבי חומרה מסוימים. בדגמים הראשונים חסרו, בנוסף לתקשורת סלולרית ו-GPS, גם מצלמה ומיקרופון. איכות התצוגה של חלק מהדגמים נופלת מהאיכות של האייפון התואם, המכשיר בדרך כלל דק יותר, והבדלים נוספים.
Apple Watch
ב-2014, עם השקת אייפון 6 ואייפון 6 פלוס, חשפה החברה שעון חכם בשם "apple watch". השעון הוא בעיקרו תוסף של אייפון, ומשמש מעין "מסוף מרוחק" שלו, ובנוסף בעל יכולת לפעול ולספק שירותים באופן עצמאי, ולתקשר עם מוצרי אפל אחרים.
אייפד
בינואר 2010 חשפה אפל את האייפד. ה-iPad הוא מחשב לוח בגודל של כ-9.7 אינץ', הדומה באופיו, במערכת ההפעלה שלו ובעיצובו לאייפוד ולאייפון, ומוצע בנפחים: 64GB ,32GB ,16GB ו-128GB.
במרץ 2011 חשפה אפל את האייפד 2, הכולל גם מצלמה אחורית וקדמית ומעבד A5 כפול ליבה.
ועוביו היה גם דק בהרבה מהדור הקודם.
במרץ 2012 חשפה אפל את האייפד החדש שנקרא "The new iPad", הכולל מצלמת 5 מגה פיקסל ומסך רטינה משודרג.
באוקטובר 2012 חשפה אפל את האייפד עם מסך רטינה או בכינויו אייפד 4 הכולל מעבד מהיר פי 2 ואת חיבור ה-Lightning החדש של אפל.
לקראת שנת 2013 את האייפד 4 בגרסת הזיכרון המורחבת שלו הכוללת זיכרון מורחב שכולל 128 ג'יגה (GB).
באוקטובר 2013 הכריזה אפל על האייפד אייר, שכולל את טכנולוגיית האולטרה פיקסל של HTC, מסגרת צרה ועובי דקיק, ו-iOS 7.
באוקטובר 2014 הכריזה אפל על ה-2 iPad Air שמריץ את מערכת ההפעלה החדשה iOS 8, וכולל את חיישן טביעות האצבע Touch ID, מסגרת צרה ועובי דק עוד יותר (6.1 מ"מ), ומצלמת 8 מגה פיקסל.
בספטמבר 2015 הוכרז האייפד פרו, מכשיר עם מסך בגודל של 12.9 אינץ' ואביזרים נוספים לרכישה כגון ה-Apple Pencil ומקלדת נשלפת. מגיע עם מעבד A9X. לאייפד פרו יצאה גרסה מוקטנת בגודל 9.7 אינץ' במרץ 2016.
ב-5 ביוני 2017 באירוע ההכרזה WWDC17 הוכרזה גרסה נוספת של ה-iPad Pro, בגודל 10.5 אינץ', הכוללת את טכנולוגיית "ProMotion" המקפיצה את קצב הרענון ל-120 הרץ, ובכך הופכת את תצוגת המכשיר לחלקה יותר. בנוסף, הביצועים שופרו עם מעבד A10X יחד עם iOS 11 המגיע עם מגוון אפשרויות חדשות למכשיר, בניהם: "דאק" שמופיע בתחתית המסך הניתן להשים בו כ-15 אפליקציות, מולטיטסקינג יותר טוב, אפליקציית "Files" העוזרת לנהל את הקבצים באייפד, ועוד הרבה מאוד אפשרויות.
ב-25 במרץ אפל השיקה את אייפד פרו 2020, ששודרג במספר שדרוגים ביניהם: תמיכה ב-Magic Keyboard, המקלדת החכמה של אפל לאייפדים, תמיכה ב-Face ID, טעינת USB-C ומצלמות משופרות בתוספת מצלמת ה-LiDar, שנותנת אפשרות לסריקה בתלת-מימד, וגם את ה-Pro Motion, קצב רענן של המסך ב-120 הרץ.
ב-15 בספטמבר השיקה אפל את הדור הרביעי של iPad Air, שכלל עיצוב דומה לאייפד פרו 2020, תמיכה ב-Magic Keyboard, מצלמה יחידה, טעינת Usb-C ו-Touch ID על כפתור הנעילה, שמחליף את סריקת הפנים שהייתה באייפד פרו. קצב הרענון מסך ירד ל-60 הרץ במקום 120 באייפד פרו האחרון.
באותו אירוע אפל השיקה גם דור השמיני של האייפד הרגיל.
iPad Mini
ב-23 באוקטובר 2012 הכריזה אפל על השקת גרסת מיני של מכשיר האייפד.
iPad Mini (בעברית: אייפד מיני) הוא טאבלט של חברת אפל, עם מסך בגודל 7.9 אינץ' (לעומת 9.7 אינץ' באייפד הרגיל). פונקציות המכשיר כוללות קריאת ספרים, כתבי עת, סרטים, מוזיקה, משחקים ותוכן באינטרנט, והוא זמין בצבעים שחור או לבן עם גב אלומיניום. לאייפד מיני סוללת ליתיום שמחזיקה עד 10 שעות, מעבד A5 כפול ליבה (כמו לאייפד 2) וזוג מצלמות – קדמית לשיחות וידאו Facetime בעלת 1.2 מגה פיקסל ברזולוציית HD ואחורית בעלת 5 מגה-פיקסל עם יכולת צילום 1080p.
באוקטובר 2013 הוכרז הדור השני של האייפד מיני, האייפד מיני 2, הכולל בין היתר מסך רטינה עם צפיפות פיקסלים של 326ppi, שימוש במעבד החדש A7, שוליים דקים יותר ומצלמה בטכנולוגיית האולטרה-פיקסל.
באוקטובר 2014 הוכרז הדור השלישי של האייפד מיני, האייפד מיני 3, אשר לא כלל שינויים רבים מלבד ה-Touch ID ושיפורים קטנים במצלמה. בספטמבר 2015 הוכרז ה-iPad Mini 4 שכלל מעבד חדש שיפורים במצלמה ועוד.
Apple Vision Pro
ב-5 ביוני 2023 Apple הכריזה על מוצר בשם Apple Vision Pro. המוצר הוא מחשב מרחבי המשלב בצורה חלקה תוכן דיגיטלי עם העולם הפיזי, תוך שהוא מאפשר למשתמשים להישאר נוכחים ומחוברים לאחרים. מבחינת העיצוב המוצר דומה למשקפי שחייה וניתן דרכו להשתקע ולחוות מציאות מדומה או מציאות רבודה. ניתן לשנות את רמת ההשתקעות במציאות המדומה בעזרת חוגה שנמצאת על המכשיר. המשתמש יכול ללכוד ולצלם את העולם האמיתי בעזרת המכשיר וליצור סרטונים בתלת־ממד. השקת המוצר התקבלה בהתלהבות ובהתעניינות גדולה בציבור, ושיווקו צפוי להתחיל בשנת 2024.
דגמי מקינטוש
iMac
ב-7 במאי 1998 הציגה אפל את ה-iMac הראשון, המחשב נחשב לחידוש בעיצוב מחשבים באותה תקופה בעיקר בגלל צבעי הכחול לבן והמעטפת שקופה שלו וכן המראה האופנתי שלו שלא אפיין מחשבים באותה התקופה. המחשב הוא מחשב הכל באחד (All in One) בדומה למקינטוש הראשון 128K.
Mac Pro
ב-7 באוגוסט 2006 השיקה אפל את ה-Mac Pro כתחליף לסדרת ה-Power Mac. ה-Mac Pro היא סדרת מחשבי מקינטוש המיועדים למגזר המקצועי (עורכי וידאו, מוזיקאים וגרפיקאים) ונחשבים למחשבים המהירים והיקרים ביותר של החברה. מחשב ה-Mac Pro מבוסס על מעבדי אינטל Xeon ומיוצר על ידי חברת אפל.
מקבוק אייר
ב-15 בינואר 2008, בכנס Macworld Conference & Expo, חשפה אפל את המחשב הנייד הדק בעולם לתאריך השקתו, ה-מקבוק אייר. משקלו 1.3 ק"ג ועוביו פחות מ-2 ס"מ (0.11–0.68 אינץ') (אולטראבוק).
מקבוק פרו
ב-10 בינואר 2006 בתערוכת מקוורלד הוכרז מקבוק פרו. דגם מחשב מקינטוש נייד שמיועד לשוק המקצועי-מתקדם. ב-23 באוקטובר 2012 הציגה אפל את גרסת הרטינה של מחשב זה ובו שיפורים ניכרים כגון, מסך הרטינה של אפל, דקותו של המחשב, מפרט חזק יותר ועוד. ב-27 באוקטובר 2016 הוצג גרסה משודרגת למקבוק פרו הכולל מסך מגע בתחתית המחשב המכונה "Touch Bar", משטח עכבר גדול יותר, שיפורי ביצועים, מסך משודרג ועוד.
Mac Mini
ב-11 בינואר 2005 בתערוכת מאקוורלד הוכרז ה-Mac Mini. מחשב מקינטוש אישי ממוזער, המחשב מכיל בתוכו את כל הרכיבים במחשב אישי רגיל, על אף גודלו; ה-Mac mini הוא המחשב הקטן והזול ביותר של חברת אפל.
מוצרים נוספים
Apple TV
ב-12 בספטמבר 2006 הציגה אפל את ה-Apple TV מזרים מדיה. המכשיר מנגן מדיה דיגיטלית שמקורה ב-iTunes Store או במחשב. את המדיה ניתן לאחסן בכונן קשיח פנימי, או להזרימה דרך רשת תקשורת באמצעות תוכנת iTunes הרצה על גבי Mac OS X או Windows, בהתאם לרצון המשתמש. כמו כן הגרסה האחרונה של Apple TV קיבלה תמיכה של 4K.
ב-25 במרץ 2019 הציגה אפל שלושה שירותים חדשים: Apple News+, Apple TV+, Apple Arcade.
הוא שירות לצפייה במגזינים ישירות מאפליקציית News של אפל. Apple Arcade הוא שירות להזרמת משחקים ישירות לחנות האפליקציות של אפל. המשחקים הם בלי פרסומות, עובדים עם או בלי חיבור לרשת, ושומר את ההתקדמות שלך במשחק לאורך כל מכשירי אפל המחוברים לאותו חשבון. הוא שירות סטרימינג לצפייה ישירות מאפליקציית TV של אפל. השירות מזרים תכנים מקוריים של אפל בלבד בנוסף לתכנים שקיימים כבר באפליקציה. זמין מגרסת מערכת ההפעלה 12.2 ומעלה, Apple Arcade ו- זמינים מגרסת מערכת ההפעלה 13.
HomePod
ב־5 ביוני 2017 בכנס המפתחים העולמי של אפל הציגה אפל את ה-HomePod. ה-HomePod הוא רמקול חכם המריץ את Siri, ובעזרתה ניתן לשלוט על הרמקול, על מכשירי אייפון המסונכרנים אליו ועל מכשירי HomeKit.
HomePod Mini
ב-13 באוקטובר 2020 אפל השיקה את HomePod Mini, מעין מיני גרסה של "אחיו הגדול" ה-HomePod המקורי. כמו ה-HomePod המקורי הוא תומך בעוזרת הווירטואלית Siri, ניתן בעזרתו לשלוט על הבית החכם. הוא כולל גם את המעבד החדש S5 ושדרוג חדש הוא חיבור מספר רמקולים בו-זמנית לאותו מכשיר אייפון.
Apple One
ב-15 בספטמבר 2020 אפל השיקה את המנוי שלה "אפל וואן" (באנגלית: Apple One). בעזרת המנוי הזה ניתן לקבל תמורת תשלום מגוון שירותים של אפל: Apple Music, Apple Arcade, Apple TV + והרחבה של 50 ג'יגה-בייט לשירות הכונן שלה iCloud.
M1
ב-10 בנובמבר 2020 אפל הציגה את המעבד החדש שלה, שנקרא M1, שהולך להחליף את המעבדים של אינטל במוצרים של אפל. באותו אירוע אפל הוציאו גרסאות חדשות של ה-מקבוק פרו, מקבוק אייר ו-Mac Mini.
AirTag
ב-20 באפריל 2021 הציגה אפל את ה-AirTag, מכשיר זעיר המשמש לאיתור חפצים אישיים (כגון: מפתחות, תיק, אופניים וכדומה). קוטרו של המכשיר הוא 31.9 מ"מ ועוביו 8 מ"מ. עיקר פעולתו של המכשיר הוא ניצול הימצאותם של מוצרי אפל שונים בסביבתו, גם אלו השייכים לאנשים זרים, על מנת לאכן את מיקומו המדויק, לשדרו לבעליו ובכך לאתר אותו ואת החפץ אליו הוא הוצמד.
ביקורת
חברת אפל ספגה וסופגת ביקורת על ניצול עובדים בתת-תנאים והעסקת ילדים באפריקה ובאסיה, על מונופוליזיה, על בחירותיה ב"פלטפורמה סגורה" ועוד.
אפל היא חברה חריגה בתעשיית המחשבים, גם ב'מנטליטה' שלה (כניסוחו של פרננד ברודל) וגם בדגם העסקי שלה. בניגוד לחברות אחרות בתחום, אפל משתמשת בדגם עסקי משולב אנכית, בו היא מייצרת את המחשב, מערכת הפעלה ותוכנות מרכזיות לשימוש במחשב. דגם כזה היה נפוץ בראשית ימיהם של עסקי המחשבים, ועם חלוף השנים נעלם לחלוטין מתחום המחשוב האישי. אפל, לדוגמה, אוסרת להתקין את מערכות ההפעלה שלה על חומרה שאינה שלה.
אפל התאפיינה לאורך השנים במנטליות 'מסוגרת' (פלטפורמה סגורה) שנטתה לבסס את מחשבי ותוכנות החברה על טכנולוגיות שהומצאו או פותחו באפל עצמה, תוך הסתייגות מטכנולוגיות שלא נוצרו על ידה.
עם זאת, אפל הצליחה לבסס כמה תקנים תעשייתיים על אלו שפיתחה או קידמה בעצמה, למשל דיסקט (3.5 אינץ'), תקן הפונטים TrueType ותקן סקאזי, אך תקנים אחרים, ובמיוחד ADB הותירו את מוצריה מבודדים. גישה זו נעלמה במידה רבה בסוף שנות התשעים ועם הוצאת מערכת ההפעלה 10. אפל ביססה את מערכת ההפעלה על ליבת קוד פתוח בשם דרווין והצליחה לקדם תקנים רבים שבהם עשתה שימוש רחב ראשונה (לדוגמה, USB, Wi-Fi) או כאלו בהם היא המציאה את התקן (כמו ZeroConf או FireWire וממשק המשתמש הגרפי, עכבר המחשב ודומיהם).
ביקורת נוספת שצמחה עם הפיכתם של מכשירי האייפד והאייפון לפופולריים, נוגעת להגבלות הקשות המוטלות על הרצת יישומונים במכשירים אלו. בניגוד לגישה ה'פתוחה' הנהוגה במערכות־הפעלה אחרות, המאפשרות להריץ עליהן כל תוכנה שפותחה עבורן, אפל נוקטת גישה שמרנית וקפדנית, ואוחזת בתוקף ברסן הקביעה אילו תוכנות יורשו לרוץ על מכשיריה. רק תוכנה שפותחה באמצעות כלי הפיתוח שלה על גבי מחשב אפל, זוכה לחותמת המאפשרת הרצתה על מכשירי החברה. הגבלות נוספות של אפל על אפליקציות נוגעות לכך שהיא מסירה משם אפליקציות שונות ללא כל הסבר ואפשרות ערעור.
התמרמרות מיוחדת בקרב כמה מפתחים עוררה החלטתה של אפל למנוע הרצת יישומים שפותחו לתכנת "פלאש" על מכשיריה. אפל טענה כי פלאש בזבזנית במשאבי מחשב ומעוררת בעיות אבטחה, ועד שבעיות אלו לא תטופלנה עלולה הכללת יישומים מסוג זה לפגוע בחוויית המשתמש של בעלי המכשירים. ההחלטה עוררה תגובה מצד חברת אדובי, יצרנית פלאש, שגרסה כי הסיבה האמיתית למניעת הרצת פלאש על מכשירי אפל היא עסקית ולא טכנולוגית.
אפל מגנה בקנאות רבה על זכויותיה, באמצעות הגנות בתוכנה ומערכת של תביעות משפטיות רבות. יש הטוענים כי לקחי אובדן הבלעדיות על ממשק המשתמש הגרפי (שהיא עצמה העתיקה מחברת זירוקס), אחרי משפט ממושך מול חברת מיקרוסופט, ניכרים בהתנהגותה השגורה, הכוללת הקפת כל חידוש שלה בשלל פטנטים והגנות, המונעות העתקתו בקלות ובמהירות על ידי חברות מתחרות. דוגמה לכך ניתן למצוא בניכוס המילה "Pod" על צירופיה השונים באנגלית – אפל, שהיא בעלת הזכויות בהטיות של המילה, מונעת ממתחרים לעשות שימוש בה. אפל ניסתה לנכס לעצמה את הצירוף App store אבל לאחר התנגדות של מיקרוסופט היא הפסידה במשפט כנגד אמזון ועדיין היא תובעת מהחנות האפליקציות החלוצית GetJar לחדול להשתמש במונח זה. ביקורת אחרת בהקשר זה נוגעת בשמירה הקנאית של אפל על החוזים עליהם חתמה עם חברות אחרות (כמו במניעת שימוש במכשירי אייפון ברשתות שעמן אין לחברה חוזה), ובניסיונה למנוע "פריצה" של מכשירי אייפון – פריצה שנועדה לאפשר שימוש בתוכנות שאפל לא מאשרת להשתמש בהן.
בתחרות על שוק הניידים והטבלטים אפל יצאה למאבק משפטי ממושך כנגד חברות המשתמשות במערכת ההפעלה המתחרה אנדרואיד. בספרו של וולטר אייזקסון, סטיב ג'ובס צוטט אומר "אני אשמיד את אנדרואיד כי היא מוצר גנוב. אני מוכן ללכת למלחמה גרעינית על הדבר הזה". וכן "אני אשקיע את נשימתי האחרונה ואבזבז כל פני מ-40 מיליארד הדולרים של אפל בבנק כדי לתקן את העוול הזה". במיוחד היא מנהלת ברחבי העולם שורה ארוכה של משפטים כנגד חברות סמסונג, מוטורולה ו-HTC. כמה מהמשפטים המתוקשרים היו כנגד מוצרי ה"גלקסי" שמאיימים על האייפון והאייפד, וכובשים את מקומם. בחלק מהמשפטים הצליחה אפל לנצח, ולקבל צווי מניעה, או לגרום לסמסונג לשנות תכונות בניידים שלה, ובחלק מהמשפטים הפסידה ולא הצליחה להוכיח זכויות על פטנטים שתבעה. משפטים אלו הפכו לחרב פיפיות מכיוון שהחברות הנתבעות התחילו להצר את צעדיה של אפל בתביעות נגד, ובמקרים לא מעטים התברר כי אפל עושה שימוש לא מורשה בפטנטים של חברות אלו. המצב הגיע לכך שעד תחילת 2012 חברות אפל וסמסונג – שהיא גם אחת מספקיות החומרה הגדולות של אפל – ניהלו יותר מ-30 משפטים בלפחות 10 מדינות. באפריל 2012 בית משפט אמריקני הורה לאפל וסמסונג לסיים את המשפטים שביניהן ולהגיע לפשרה. באוגוסט אותה שנה נפסק כי על סמסונג לשלם לאפל כ-1.05 מיליארד דולר פיצויים.
חברת אפל (לצד חברות נוספות) הואשמה בדו"ח אמנסטי מינואר 2016 בשימוש בקובלט שנכרה על ידי ילדים בקונגו, המועסקים בפרך, בתנאי סכנה ועושק החל מגיל 7. תגובתה הייתה שהעניין ייבדק.
ב-16 במרץ 2020 אפל ספגה את הקנס הגדול ביותר שהוטל אי פעם על ידי רגולטור צרפתי, 1.1 מיליארד אירו, כאשר הורשעה על ידי רשות התחרות הצרפתית בכך שיזמה תיאום מחירים בין מפיצים של מכשיריה. אפל ערערה על החלטה זו.
במרץ 2024 הגישו משרד המשפטים של ארצות הברית ותובעים כלליים מ-13 מדינות תביעת הגבלים עסקיים נגד אפל, בטענה שהחברה פגעה בתחרות כשמנעה תחרות שוויונית בגישה לאפליקציות ושירותים באייפון.
שווי שוק
אפל נסחרת בנאסד"ק: AAPL, והיא הייתה החברה הראשונה שהגיעה לשווי שוק של מעל 3 טריליון דולר.
מנכ"לי החברה
1976–1983: סטיב ג'ובס
1983–1993: ג'ון סקאלי
1993–1996: מייקל ספינדלר 1996–1997: גיל אמיליו
1997–2011: סטיב ג'ובס
2011 עד היום: טים קוק
בישראל
ממוזער|250px|שמאל|משרדי "אפל" בהרצליה
בדצמבר 2011 רכשה אפל את חברת "אנוביט" הישראלית שעסקה בפיתוח שבבים תמורת כ-400 מיליון דולר.
בשנת 2012 החליטה חברת אפל העולמית בהובלתו של ג'וני סרוג'י על הקמת מרכז פיתוח בישראל, והראשון מחוץ לארצות הברית.
בנובמבר 2013 רכשה אפל את חברת הסטרטאפ הישראלית "פריימסנס" שעסקה בפיתוח חיישן לזיהוי תלת־ממדי של גוף האדם, תמורת 345 מיליון דולר.
באוגוסט 2014 דווח על כוונה לפתוח מרכז מכירות רשמי בישראל, בניהולו של ניר אילון ובאוקטובר דווח על כוונה לפתוח חנות רשמית ראשונה, בדיוטי פרי בנמל התעופה בן-גוריון.
בפברואר 2015 נפתח מרכז הפיתוח והשיווק הראשי של החברה בהרצליה פיתוח, ובחניכתו ביקר מנכ"ל אפל, טים קוק. באפריל 2015 אפל רכשה את הסטארט-אפ הישראלי LinX, שעוסק בתכנון מצלמות זעירות לטאבלטים וסמארטפונים, תמורת כ-20 מיליון דולר. בפברואר 2017 אפל רכשה את חברת RealFace הישראלית שפיתחה טכנולוגיה להזדהות מאובטחת באמצעות תווי הפנים.
במאי 2017 מונה רוני פרידמן למנכ"ל חברת אפל ישראל.
באירופה
באוגוסט 2016 פסקה הנציבות האירופית כי לאפל היה יתרון על פני המתחרים מכיוון שחברות הבת של אפל נהנו מהטבות מיסוי נמוכות מאוד באירלנד, היכן שממוקמים חלק ממשרדיה של אפל, במסגרת שיטה להשתמטות ממס חברות (אירי כפול). בנוסף, הורתה הנציבות האירופית לאפל לשלם קנס בגובה 13 מיליארד יורו, בתוספת ריבית, במיסים איריים, שלא שולמו על רווחים של כ-111 מיליארד יורו, במהלך תקופה של עשר שנים, 2004–2014.
בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 הודיעה החברה בצעד חריג על הפסקת המכירות של מוצריה ברוסיה, ומסרה כי היא עומדת "לצדם של כל האנשים שסובלים כתוצאה מהאלימות". החברה גם הסירה את האפליקציות של אתרי החדשות הרוסיים הממלכתיים RT וספוטניק מחנויות ה-App Store מחוץ לרוסיה. זאת, לאחר שסגן ראש ממשלת אוקראינה, מיכיילו פיודורוב, אמר כי צעד כזה עשוי להמריץ את הצעירים ברוסיה למחות נגד צעדיו של הנשיא ולדימיר פוטין.
קישורים חיצוניים
כתבות
פרויקט מיוחד: יום הולדת 40 לאפל, באתר כלכליסט, 1 באפריל 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס אמי בפריים טיים: הנדסה
קטגוריה:חברות אלקטרוניקה אמריקאיות
קטגוריה:חברות אמריקאיות הנסחרות בנאסד"ק
קטגוריה:חברות בשווי שוק מעל טריליון דולר
קטגוריה:חברות תוכנה אמריקאיות
קטגוריה:יצרני חומרה אמריקאים
קטגוריה:יצרני טלפונים חכמים
קטגוריה:סטיב ג'ובס
קטגוריה:חברות שהוקמו בשנות ה-1970 | 2024-10-10T14:21:03 |
זמירות ופיוטים לשבת | ממוזער|250px|זמר לשבת, בתערוכת אמנות יהדות איטליה בבית התפוצות, 2016
זמירות ופיוטים לשבת הם טקסטים פיוטיים ששרים במהלך סעודות שבת, ובעדות ספרד גם בבית הכנסת לפני תחילת התפילה ולעיתים במהלכה. ברובם חוברו הזמירות והפיוטים בין המאות ה-14 וה-17, אם כי פיוטים רבים חוברו גם לאחר מכן, ועד ימינו.
מטרת הזמירות הוא להנעים את ארוחות השבת, לייחד אותן מארוחות בימי החול ולהזכיר על השולחן דברי תורה. המקור למנהג זמירות שבת נמצא כבר בתלמוד הבבלי, בשיר השירים רבה, במחזור ויטרי, בספר הרוקח ובספר הזוהר.
"זמירון" הוא חוברת קטנה ובה כל סדר הברכות והפיוטים למהלך השבת, הכולל את הקידושים השונים, ההבדלה, ברכת המזון ואת הזמירות השונות המתחלקות לערב שבת, לסעודת יום השבת, לסעודה שלישית ולמוצאי שבת.
הנושאים העיקריים בזמירות הם הלל ושבח לאל שנתן יום מנוחה, ותיאור גדלות השבת ומעלתה. בכמה מהזמירות למוצאי שבת מוזכר אליהו הנביא, שעל פי המסורת יושב במוצאי שבת תחת עץ החיים ומונה את זכויותיהם של ישראל, כתיקון על קטרוגו בזמן שהיה עלי אדמות. בחלק מהזמירות חתומים באקרוסטיכון שמות מחבריהם במילים הראשונות של כל בית או שורה.
רשימת זמירות פופולריות
שלום עליכם: מחברו אינו ידוע, מהמאה ה-17 המנהג לשוררו בליל שבת טרם הסעודה בכל העדות והקהילות
ריבון כל העולמים: מחברו אינו ידוע, פיוט ובקשת תפילה מהמאה ה-17 והמנהג לשוררו בליל שבת טרם הסעודה בהרבה קהילות בפרט בקהילות חסידיות
אשת חיל: מחברו שלמה המלך בן דוד המלך בספרו ספר משלי פרק לא (פסוקים י-לא) והמנהג לשוררו בליל שבת טרם הסעודה בכל העדות והקהילות
אזמר בשבחין: מושר בליל שבת טרם הסעודה, מחברו רבי יצחק לוריא אשכנזי הנקרא האר"י הקדוש מהעיר צפת שבגליל העליון והמנהג לשוררו בכל העדות והקהילות
כל מקדש שביעי: פיוט עתיק שחיבר הרב משה בן קלונימוס מובא במחזור ויטרי מהמאה ה-11, במשך הדורות הוא הולחן בלחנים רבים, יהודי קהילות אשכנז נוהגים לשיר אותו בסעודת ליל שבת
אשיר לאל אשר שבת: פיוט מפיוטי השבת המרכזיים והמוכרים במסורת יהדות בבל ומושר בסעודת ליל שבת, הפיוט אשר נכתב על ידי הרב משה בן שמואל הלוי, שרמז את שמו בראשי הבתים
מנוחה ושמחה: פיוט שנהגו לשורר בקהילות אשכנז בסעודת ליל שבת, השם 'משה' חתום באקרוסטיכון של הפיוט, והוא מיוחס לרבי משה בן קלונימוס
מה ידידות: - שם המחבר, מנחם, מופיע באקרוסטיכון של בתי השיר (מלבד הבית החמישי), פיוט המושר בכל קהילות אשכנז בסעודת ליל שבת, נדפס לראשונה בקושטנדינה בספר 'זמירות ושירות ותשבחות'
מה יפית: זמר הנמצא בסידור מושר בסעודת ליל שבת הופיע בדפוס בשנת 1515 בפראג, פיוט המתאר את עונג וכבוד השבת, באקרוסטיכון מופיע השם מרדכי בר יצחק, שחי כנראה במאה ה-13, ויש משערים שהוא מחבר הפיוט "מעוז צור" לחנוכה.
יה ריבון עלם: מאת רבי ישראל נג'ארה מהעיר צפת שבגליל העליון מגורי האר"י מושר בסעודת ליל שבת בכל העדות והקהילות
יה אכסוף נועם השבת: מאת רבי אהרן הגדול מקרלין מושר בסעודת ליל שבת בעיקר בקהילות החסידים
יחד באורך: פיוט לשבת חנוכה מאת גדול המשוררים בתור הזהב רבי יהודה הלוי מטולידו אשר בספרד
צור משלו אכלנו: מחברו האלמוני חי, כנראה, בצפון צרפת בימי הביניים מושר בכל שלושת סעודות שבת
צמאה נפשי לאלוהים לאל חי: מאת רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא הספרדי מושר בסעודת ליל שבת בכל העדות והקהילות
אסדר לסעודתא: רבי יצחק לוריא אשכנזי הנקרא האר"י הקדוש מהעיר צפת שבגליל העליון
אהבת הדסה: מחברו הרב שלום שבזי גדול משוררי תימן, פיוט נפוץ אצל קהילות תימן לשיר בסעודות שבת ובשמחות
שר הממונה: מחברו הרב שלום שבזי גדול משוררי תימן פיוט שהתחבר לכבוד ידידו חכם אברהם, פיוט נפוץ אצל קהילות יהדות תימן לשוררו בסעודות שבת ובשמחות
שירו לאל נבוני: פיוט לשבת ראש חודש הפיוט התחבר לראש חודש שחל ביום השבת חיברו הפייטן רבי יעקב, והמנהג לשוררו בהרבה קהילות בכל סעודות השבת
חי ה' וברוך צורי: פיוט המושר בראשית הסעודה השנייה בשבת בקהילות יהדות אשכנז, באקרוסטיכון "חיים יצחק" רמוז שם המחבר, בתנועת החסידות נהוג לשיר את הפיוט לאחר פיוטו של האר"י (אסדר לסעודתא)
ברוך ה' יום יום: מאת רבי שמעון בן יצחק הנקרא רבי שמעון הגדול מגדולי פייטני אשכנז, מושר בקהילות האשכנזים והחסידים ביום השבת בסעודת שבת, בקהילות החסידים נוהגים לחלק את הזמר לשניים: חלקו הראשון – עד "אמונים נוצר" – מושר בסעודת יום השבת, וחלקו השני – מ"יצווה צור חסדו" עד תומו – מושר בסעודה שלישית
ברוך אל עליון: מאת רבי ברוך בן שמואל ממגנצא, מושר בקהילות אשכנז בזמירות השבת בעת הסעודה השנייה
מבורך שבת: פיוט מאת הפייטן מהרי האטלס מיהדות צפון אפריקה רבי משה בן יעקב אדהאן נהוג לשוררו בעת עליה לתורה בשבת בבוקר עליית מפטיר
יום זה מכובד: מאת ר' ישראל הגר - גר צדק מהמאה ה-12: פיוט אשר נהוג לשורר בקהילות ספרד ואשכנז בכל שבת בסעודת הבוקר
למולדת שובי רוני: פיוט מאת הפייטן רבי אשר מזרחי מתוניסיה שיר כיסופים לשבת ולכבוד ארץ ישראל
יום זה לישראל: מיוחס בטעות לרבינו האר"י הקדוש מצפת, אך מחבר הפיוט הוא רבי יצחק סלמה חזן
על אהבתך: מאת רבי יהודה הלוי גדול משוררי ספרד, הפיוט מושר בשבת בקהילות אשכנזיות מסוימות ובשירת הבקשות של פרשת משפטים בקהילת יהודי מרוקו
כי אשמרה שבת: מאת רבי אברהם אבן עזרא הספרדי, אחד מפיוטי השבת הנפוצים והידועים ביותר ומושר בכל 3 סעודות שבת, ומושר על ידי כל הקהילות בשינויי נוסח קלים בקהילות האשכנזיות נוהגים לשיר את הפיוט אחרי הסעודה השנייה, בבעדות יום השבת בבוקר
דרור יקרא לבן עם בת: מאת אדונים הלוי הנקרא הרב דונש בן לברט מושר בכל הקהילות והעדות בסעודת שבת בבוקר
שמרו שבתותי: מאת שלמה (מחבר לא ידוע), פיוט המושר בקהילות אשכנז בעת הסעודה השנייה בשבת הפיוט עוסק במעלות יום השבת, ורבים בו האזכורים על החירות והמנוחה והגאולה הכרוכות ביום זה
כל מקדש שביעי: מאת רבי משה בן קלונימוס, יהודי קהילות אשכנז נוהגים לשיר אותו בסעודת ליל שבת
בני היכלא: מחברו האר"י הקדוש מצפת אשר בגליל העליון, מושר בסעודה שלישית בשבת בהרבה קהילות
אל מסתתר בשפריר חביון: מאת רבי אברהם מימין תלמיד רבי משה בן יעקב קורדוברו (הרמ"ק) מהעיר צפת אשר בגליל העליון, הפיוט פותח את קובץ שירת הבקשות החלבי-ירושלמי לליל שבת וכן מופיע בחלק מספרי הזמירות של תנועת החסידות, בחסידות צאנז-קלויזנבורג נוהגים לשיר את הפיוט בסעודה השלישית
ידיד נפש: מאת רבי אלעזר אזכרי בעל ספר החרדים מהעיר צפת שבגליל העליון, מושר בכל הקהילות והעדות בסעודה שלישית של שבת
יום שבת: שם המחבר, יהונתן, מופיע באקרוסטיכון באותיות הראשונות של בתי השיר, פיוט המושר בפי יהודי גרמניה בכל ליל שבת
אליך אקרא יה: מאת רבי שלמה זריהן מקהילות המערב נהוג לשוררו בהרבה קהילות בכל ליל שבת
שיר הכבוד: מיוחס לרבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז והמנהג בקהילות החסידים לשוררו בשבת בבוקר טרם הסעודה אחרי תפילת מוסף בבית הכנסת ופותחים ההיכל
יום השבת אין כמוהו: מאת יהודי רבי מנצור (מחבר לא ידוע) פיוט המושר בסעודת יום השבת בקהילת יהודי בבל.
יום שבתון אין לשכוח: מאת רבי יהודה הלוי גדול משוררי ספרד מושר בכל הקהילות והעדות בסעודת יום השבת בבוקר.
מהדורות ופירושים
ברבות השנים, ניצלו מחברים רבים את הפופולריות של הזמירונים וספרי הפיוטים, כדי להפיץ את חידושיהם ופירושיהם. כך התפתחה ספרות ענפה של מהדורות רבות של זמירות שבת, עם הוספות כמו פרקי לימוד ייחודיים לזמני סעודות השבת, פנינים והוספות, ואף פיוטים עצמאיים מחודשים לשבתות ומועדים.
קריאה נוספת
זמירות לשבת וברכת המזון ע"פ כתבי יד ודפוסים ישנים, בעריכת י.י. ינקלביץ, תשע"ב. מהדורה זו מנסה לברר את הנוסח הנכון על פי כתבי יד ודפוסים שונים.
ראו גם
שירת הבקשות - פיוטים המושרים בבית הכנסת של יהודי ארצות המזרח לפני תפילת שחרית בשבתות וחגים.
אתקינו סעודתא - סדרת פיוטים של האר"י לסעודות השבת.
מוזיקה יהודית דתית
קישורים חיצוניים
זמירות לשבת, באתר דעת
רשימת זמירות
אוצר זמירות, קובץ זמירות
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגי פיוט | 2024-05-05T16:16:02 |
עיצוב-פנים | REDIRECT עיצוב פנים | 2005-01-03T11:48:27 |
עורב אפור | עוֹרֵב אָפוֹר (שם מדעי: Corvus cornix) הוא מין ציפור מסוג עורב שבמשפחת העורביים ובסדרת ציפורי השיר.
מאפיינים
לעורב האפור גוף אפור, אך ראשו, רגליו וכנפיו שחורים. אורך גופו 44–51 סנטימטרים ומוטת כנפיו 84–100 סנטימטרים. הוא נפוץ במזרח ובצפון אירופה ובכל אסיה, עד ליפן. נכון לשנת 2020, עורב אפור הוא העוף הנפוץ ביותר בישראל, ונצפה מדי שנה בספירת הציפורים שנערכת כל שנה מאז 2006 בשיתוף המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית.
רגליו קצרות וחזקות. ישנן ארבע אצבעות ברגלו – שלוש פונות קדימה ואחת לאחור.
העורב האפור הוא אוכל-כול – פירות, זרעים, לטאות ומכרסמים קטנים, ואף גוזלי ציפורים אחרות. פעמים רבות מתגורר בקרבת האדם וניזון מאשפה ופירות רקובים. העורב נחשב לעוף בעל אינטליגנציה גבוהה, הוא בעל יכולת למידה וכן בעל יכולת ספירה מוגבלת.
העורב האפור הוא מונוגמי פעמים רבות, ולעיתים חי בלהקות. הקינים נבנים על ידי שני בני הזוג, במשך 8–10 ימים וממוקמים לרוב על עצים גבוהים, עם העדפה לאקליפטוס. הנקבה מטילה 3–4 ביצים ירקרקות, ושני בני הזוג דוגרים עליהן במשך 24–29 ימים, עד לבקיעתן.
עד לשנת 2002 נחשב העורב האפור כתת-מין של עורב נבלות, מכיוון שבאזורים בהם חיים שני המינים, הם מתרבים ביניהם. אך הצאצאים פחות מותאמים לסביבה מאשר המין הטהור, ולכן הוחלט להפריד את המינים.
בישראל מוגדר העורב האפור כמזיק, בשל הנזקים שהוא גורם לחקלאות ולמיני עופות אחרים. פקחי רשות הטבע והגנים לוכדים וממיתים אלפי עורבים כל שנה.
נכון לשנת 2020, עורב אפור היה העוף השכיח בתפוצתו בישראל; סמוך אחריו בראש רשימת המינים הנפוצים הופיעו דרור הבית, צוצלת, יונת הבית ובולבול ממושקף. מספירה שנערכה בינואר 2024 עולה שהעורב האפור הוא עדיין הציפור הנפוצה בישראל, לאחר שהופיעה ב-63.5% מהדיווחים במסגרת ספירת הציפורים השנתית.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עורביים
קטגוריה:ארץ ישראל: עורביים
קטגוריה:מיני בעלי חיים מתפרצים בישראל
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-05-11T08:14:53 |
אבו נידאל | סַבְּרִי חַ'לִיל אלְ-בַּנַּא (בערבית: صبري خليل البنا; תעתיק מדויק: צברי ח'ליל אלבנא; 16 במאי 1937 – 16 באוגוסט 2002) המוכר בכוניה אַבּוּ נִדַאל (أبو نضال; תעתיק מדויק: אבו נצ'אל), היה מייסד ומנהיג ארגון טרור פלסטיני שנודע בישראל בשל הקמת ארגון אבו נידאל, שביצע פיגועי טרור לאחר פרישתו מפת"ח.
ביוגרפיה
אבו נידאל נולד ביפו למשפחת פלאחים. לאחר קום מדינת ישראל גורשה משפחתו לשכם, שם גדל ועבד כמורה. אחרי מלחמת ששת הימים עבר לערב הסעודית, שם היה מורה. הצטרף לפת"ח באמצע שנות השישים, וב-1969 היה ראש נציגות פת"ח בסודאן ולאחר מכן בעיראק.
בתקופת שהותו בעיראק יצר קשרי אמון עם המודיעין העיראקי.
אבו נידאל היה מידידיו הקרובים של יאסר ערפאת, אולם מאוחר יותר ראה בו בוגד ברעיון הפלסטיני, בשל נכונותו לפעול גם באופן מדיני. ב-1973 נידון למוות על ידי בית דין של הפת"ח. הוא נמלט בסיוע מכרים עיראקים והקים ארגון טרור, שנקרא "פת"ח – המועצה המהפכנית". אבו נידאל נכשל מספר פעמים בניסיונות להתנקש בערפאת, אותו נהג לכנות "בן היהודייה".
פיגועים
ארגונו ביצע פיגועים באירופה, אסיה והמזרח התיכון, תוך שהוא נהנה מחסות ומקלט בעיראק, לוב וסוריה. אבו נידאל ביצע למעלה מ-100 פיגועים ביותר מ־20 מדינות, בהם:
ניסיון התנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה, ב-3 ביוני 1982, שהצית את מלחמת לבנון הראשונה. ארגוב עצמו נפצע קשה, נותר משותק, מאושפז בבית חולים, ונפטר ב-2003.
חטיפת טיסת איג'יפט אייר 648 למלטה ב-23 בנובמבר 1985. כוחות קומנדו מצריים תקפו את החוטפים והרגום, תוך הריגתם של 58 מ-91 נוסעי המטוס.
ב-9 באוגוסט 1982 רצחו טרוריסטים בארגון אבו נידאל שישה בני אדם במסעדה היהודית "גולדנברג" בפריז.
הפיגועים בנמלי התעופה של וינה ורומא – פיגועי ירי בדלפקי אל על בנמלי התעופה ברומא ווינה ב-27 בדצמבר 1985, שהותירו 18 הרוגים ו-111 פצועים.
חטיפת טיסה 73 של פאן אם ב-5 בספטמבר 1986 בקראצ'י. 20 הרוגים ו-120 פצועים.
פיגוע ירי בבית הכנסת נווה שלום באיסטנבול ב-6 בספטמבר 1986, 22 הרוגים ו-6 פצועים.
על פי עאטף אבו בכר, בכיר בארגונו של אבו נידאל, הוא היה מעורב (בחסותו של מועמר קדאפי) גם בפיצוץ טיסה 103 של פאן אמריקן מעל לוקרבי בסקוטלנד ב-21 בדצמבר 1988, שבו נהרגו 270 איש.
שני פיגועי מכונית תופת בשגרירות ישראל בניקוסיה: ב-1 באוקטובר 1984, בו נפצע אדם אחד, וב-2 במאי 1988, בו נהרגו שלושה ו-19 נפצעו.
התקפת ירי על מעבורת נוסעים סמוך לחופי אתונה ביולי 1988, שהותירה 9 הרוגים ו-98 פצועים.
הפיגוע באשדוד (1984) פיגוע תופת באוטובוס קו 9 באשדוד בו נרצחו 3 ונפצעו 8 יהודים.
מספר ימים לאחר ההתנקשות בארגוב, הפיץ אבו נידאל חוברת הסבר על ההתנקשות, שהסבירה כי היא לא הייתה מעשה טרור אלא "תעמולה מזוינת". ארגוב נבחר כמטרה משום שהיה קשור, לדברי אבו נידאל, בניסיונות להפגיש באנגליה נציגים של אש"ף עם "נציגי היהדות הבינלאומית".
הארגון הרג מספר אנשי אש"ף בולטים, שהיו מתונים מידי לטעמו, בהם אבו איאד ועיסאם סרטאווי, ונציגים דיפלומטיים של אש"ף ברחבי העולם.
כמו כן, הארגון פגע וניסה לפגוע בדיפלומטים ירדניים וכן תקף את ארמון המלוכה הירדני. הוא שימש גם כלי בידי שירותי מודיעין של מדינות שנתנו לו את חסותן. כך הוא פעל בשנות ה-70 מטעם עיראק נגד מטרות סוריות, ואחר כך עבר לקבל חסות סורית ופעל נגד עיראק.
מותו
ב-16 באוגוסט 2002 נמצא אבו נידאל ירוי בבגדאד. לא ידוע אם התאבד, נרצח בידי שלוחיו של סדאם חוסיין, או נהרג בהתנקשות על ידי מהמערב (בריטים או אמריקאים).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור פלסטיני
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1937
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-2002 | 2024-09-30T12:08:57 |
היה היה - החיים | שמאל|ממוזער|225px|דמויות הסדרה
שמאל|ממוזער|225px|צילום מסך מתוך פרק בסדרה: כלי הדם, שבהם עפים לימפוציטים, תאי הדם האדומים מעבירים פחמן דו-חמצני, מיני חומרי מזון נעים בצינורות הדם
ממוזער|225px|מקרופאגים (בצהוב) בולעים חיידקי סלמונלה (המתוארים כדמות מוקטנת בצבע כחול של הבריון הרע). המאבק בין תאי הדם הלבנים לחיידקים ונגיפים הוא מוטיב חוזר בסדרה.
הָיֹה הָיָה - החיים (בצרפתית: Il Etait Une Fois... La Vie) או בשם ההפצה בישראל, החיים, היא סדרת אנימציה צרפתית לילדים בת 26 פרקים אשר הופקה ב-1987 על ידי חברת ההפקות הצרפתית "פרוסידיס" של אלבר בארייה (בית היוצר של כל סדרות ""). הסדרה מלמדת על גוף האדם ועל המערכות השונות בו בעזרת אנימציה הומוריסטית וגיבורי הסדרה הם אותם הדמויות כמו בכל העונות של "היה היה". הסדרה "החיים" הייתה העונה השלישית מתוך שש העונות שהופקו לסדרה היה היה. כמה מהדמויות כיכבו בהמשך ב"היה היה: חפצים".
תוכן ועלילה
הסדרה היה היה - החיים לימדה על גוף האדם ועל המערכות השונות בו בעזרת גיבורי הסדרה "היה היה", כאשר "הטובים" היו מנגנוני ההגנה של גוף האדם, ואילו "הרעים" היו נגיפים וחיידקים המאיימים לתקוף את הגוף. תיאור גוף האדם נעשה בעזרת הנפשה של הגורמים השונים בו כמו כדוריות דם אדומות, תאי הדם הלבנים, חיידקים, נגיפים, מערכת העצבים וכדומה. כל פרק בסדרה מתמקד במערכת, באיבר או בפעולה שונה בגוף האדם (כמו המוח, הלב, מחזור הדם, הלידה ועוד).
בגרסה המקורית של הסדרה, שיר הפתיחה בוצע על ידי סנדרה קים, זוכת אירוויזיון 1986. בגרסה העברית מבצעת את שיר הפתיחה סימה עמיאל.
הדמויות
הדמויות בסדרה התבססו על הקבוצה המוכרת של הדמויות מ"היה היה - האדם", כל דמות מופיעה במספר גרסאות. אחת מהגרסאות היא בני אדם אמיתיים (הרופא הזקן והחכם, האם הבלונדינית המסורה, הנער והנערה, חברו השמנמן, וזוג הבריונים) ואילו שאר הגרסאות הן הנפשה של תאים בגוף:
מנהל המוח - הזקן החכם
מנהל גרעין התא - הזקן החכם (אך הישנוני)
האנזימים - הפועלים של הגוף האנושי. מוצגים כאנשים קטנים בעלי סרבל עבודה כחול וכובע.
תאי הדם האדומים - מיוצגים על ידי משפחה של תאי דם: פרופסור גלובוס הזקן (נוהג להסביר לאורך הסדרה איך הגוף עובד), המו השמנמן, ובת סקרנית ושובבה-גלובין. תאי הדם האדומים הם בעלי כיס מיוחד בעזרתו הם נושאים על גבם בועות חמצן או בועות פחמן דו-חמצני. צבעם משתנה לצבע אדום כהה כאשר הם נושאים את בועות הפחמן הדו-חמצני.
לוחיות הדם - מוצגת כדיסקים אדומים בעלי פנים אנושיות, שתי רגליים וארבע ידיים. בעלות נטייה לשובבות.
תאי הדם הלבנים - משטרת הגוף אשר מורכבת מ:
תאי הדם הלבנים בעלי גרעין רב-צורתי - מיוצגים על ידי שוטרי תנועה לבנים לגמרי, שעליהם מתנוסס כוכב צהוב. הם נושאים אלות ושואבים את האויבים שלהם. הם יכולים להכפיל את עצמם. בעתות שגרה הם מתפקדים כשוטרי תנועה. מפקד הכוח הוא שוטר ג'ינג'י (גרסה לדמותו של השמנמן).
הלימפוציטים מיוצגים על ידי כלי טיס לבנים דמויי בועה אותם מטיסים אנשים זעירים. מפקדי הלימפוציטים הם הנער הטוב (פיירו) והנערה כהת השער (פסי). יש מספר סוגים: לימפוציטים B (משגרי נוגדנים), לימפוציטים T (בסדרה הם בעלי תותח עשן). בחלק מהקטעים בעלילת הסדרה החלליות והטייסים עצמם מכפילים את עצמם בתהליך המיטוזה.
הנוגדנים - נראו כמו חרקים לבנים, שהתעופפו סביב החיידקים או הנגיפים ושיתקו אותם. מפקד גדוד הנוגדנים הוא חרק בעל זרועות בשם מטרו.
מאקרופאגים (תאים בולעניים) - הוצגו בצורת כלי רכב צהובים וגדולים אשר עוצבו באופן המדמה ראש של צפרדע בעל יעה שאיתו הם מסוגלים לתפוס ולבלוע זיהומים ופתוגנים שונים. הם "שירותי הניקיון של הגוף". בזמני שגרה הם מפנים את האשפה של הגוף, בזמני חירום הם מצטרפים לתאי הדם הלבנים ובולעים חיידקים ונגיפים (או שאריות שלהם).
החיידקים (בריון כחול) - הבריון הגדול והרע.
הנגיפים (מעין תולעים צהובות עם ידיים) - הבריון הקטן והרע.
פרקים
התא
הלידה
הזקיפים השומרים על הגוף
מח העצמות (בפרק זה מתייחסים גם למחלת הלוקמיה)
הדם
לוחיות הדם
הלב
הנשימה
המוח
הנוירונים
העין
האוזן
העור
הפה והשיניים
מערכת העיכול
בית החרושת של הכבד
הכליות
מערכת הלימפה
העצמות והשלד
השרירים והשומן
המלחמה ברעלנים
החיסון
ההורמונים
שרשראות החיים
תיקונים ושינויים
החיים נמשכים
שידור הסדרה
הסדרה שודרה במקור ב-1987 בערוץ הצרפתי FR3. בישראל שודרה בדיבוב לעברית בטלוויזיה החינוכית לראשונה ב-1989, ולאחר מכן בשידורים חוזרים רבים. בשנים האחרונות שודרה הסדרה בערוץ לוגי ב-HOT. ב-2016 החלה הטלוויזיה החינוכית לשדר את פרקי הסדרה בעיבוד דיגיטלי מחודש. בנוסף לצרפת וישראל הסדרה שודרה גם בפולין, בבלגיה, בקנדה, בספרד, באיטליה, ביפן, בנורווגיה, בהולנד, בשוודיה ובשווייץ. ב-15 באוקטובר 2019 עלתה הסדרה לשירות הצפייה הישירה נטפליקס בישראל.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של חברת ההפקה של הסדרה היה היה - החיים
ערוץ היוטיוב הרשמי של Procidis, פרוסידיס ביוטיוב
הפתיח של הסדרה "החיים" בצרפתית, ערוץ היוטיוב של פרוסידיס
קטעים מתוך הסדרה בצרפתית, ערוץ היוטיוב של פרוסידיס
הערות שוליים
קטגוריה:סדרות הנפשה צרפתיות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שעלו לשידור בשנות ה-1980
קטגוריה:סדרות ספין-אוף
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - תוכניות רכש
קטגוריה:היה היה
קטגוריה:כאן חינוכית: תוכניות רכש | 2024-09-19T15:32:45 |
אבשלום פיינברג | שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|משפחת פיינברג (1910)
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אבשלום פיינברג עם הגב' רוזמוואלד מניו יורק ואהרון אהרונסון (במגבעת) בתחנת הניסיונות בחדרה (1913)
ממוזער|פיינברג
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אבשלום עם שרה אהרנסון, דמשק (1916)
אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 – כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917) היה הוגה רעיון מחתרת ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני־בריטי במלחמת העולם הראשונה עם שותפו לשליחות יוסף לישנסקי אשר נפצע ושרד, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י.
ילדות ונעורים
אבשלום פיינברג נולד בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערביי הכפר קאטרה בסמוך לגדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו.
בביתו כונה אבשלום "אבשה" (קיצור של אבשלום).
בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לייבושן ועיבודן של ביצות חצ'ירה, לימים חדרה, שנרכשו על ידי דודו, יהושע חנקין. במשך כמה שנים חי ישראל בגפו בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב־1898, עברה המשפחה כולה לבית פיינברג בחדרה, אותו הקים ישראל. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן עלתה לירושלים.
בגיל שתים־עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.
בין השנים 1906-1904 למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'אק מריטן , הפילוסוף הקתולי, ועם המשורר שארל פגי.
לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה (נוריטיס, דלקת עצב) שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בבית פיינברג בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה, ובהמשך התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרנסון. היו אף שמועות לרומן שהיה בינו ובין שרה אהרנסון. בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.
פעילותו בניל"י
רקע
פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב־1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים:
שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה־עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.
ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים:
ניסיונותיו להגיע אל הבריטים
בתחילת 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: . הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש להשלכות המרות שיהיו לכישלונה על גורלו של היישוב. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים.
לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב־30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים על אודות הצבא הטורקי ועל שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, כתב פיינברג להנרייטה סאלד בניו־יורק, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ. דו"ח זה הוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב-1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב:
כשחזר לארץ ב־8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שהתברר בדיעבד כי היה חסר לבריטים באותה עת.
ב־22 בנובמבר 1915 שלח פיינברג מעתלית דו"ח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia). הדו"ח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת־פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות: .
פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב־6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי:
פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו.
בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.
נפילתו בחולות המדבר
שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה־19 ל־20 בינואר (אור לכ"ו בטבת תרע"ז) תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו, צמח מאוחר יותר עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.
מציאת עצמותיו
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|דקל אבשלום בחולות רפיח, צולם בעת החישוף, אוקטובר 1967
לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נהרג פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה על ידי הפתולוג פרופ' היינריך קרפלוס, כְּזה של אבשלום פיינברג, ונקבר בטקס צבאי אל חלקת עולי הגרדום בהר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.
עם גילוי ופינוי עצמותיו להר הרצל, הוקמה במקום אנדרטה מטעם הממשל הצבאי, בו ננטע עץ זקוף היאה לדמותו של אבשלום, ומדי שנה נערכה ב־20 בינואר, יום הרצחו, אזכרה לזכרו, וזה נמשך עד פינוי הרצועה על ידי צה"ל.
בתשכ"ט הוקמה היאחזות נח"ל בחבל ימית שנקראה "דקלה", כדי להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות נסיגת צה"ל מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם "דקל". בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום.
מזרחית לכביש 4, צפונית לצומת הרא"ה הוקם אתר הנצחה לזכרו של אבשלום. לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת במקום המספרת על כך.
בשנת 2010 בגלל צורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה.
ביתה המשופץ של משפחת פיינברג בחדרה נפתח לקהל באוקטובר 2008.
דמותו
מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ( כתב לרבקה במכתב בינואר 1912).
אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה:
ב־2009 יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר, שמבוסס על סיפור חייו של אבשלום פיינברג.
אזכרה שנתית
בשנת 2007, 90 שנה לנפילתו של אבשלום, ובעקבות עבודה שכתבו בנושא, עלו לקברו של אבשלום שתי תלמידות מאולפנת עפרה שיר בן חיים ומרב אדרעי והופתעו לגלות שלא היה שם איש. בשנים הבאות השתיים החלו להוביל את האזכרה השנתית לזכרו של אבשלום. החל משנת 2010 תנועת "אם תרצו" הצטרפה ליוזמה ואף לקחה על עצמה את ארגון האזכרה לאורך השנים. בין הדוברים באזכרה ניתן למנות אנשי ציבור רבים ובני משפחת פיינברג. ביניהם, ח"כ לשעבר תמר אשל, אחייניתו של פיינברג, לוחם הלח"י עזרא יכין ואלידע בר־שאול.
גלריה
ראו גם
אלף נשיקות לך, אהובתי
עץ משפחה
לקריאה נוספת
אהרן אמיר (עורך), אבשלום – כתבים ומכתבים, שקמונה, 1971
אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית, הוצאת שוקן, 1961 (מפתח בערכו)
שלמה א. בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987
יעקב יערי־פולסקין, פרשת נילי, עידית, 1958.
משה בן־שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי גבורה, הוצאת הדר, 1967, עמודים 6–19
יעקב יערי־פולסקין, סוד המדבר, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 201–221
סיפורת
גבריאלה אביגור־רותם, אדום עתיק, כנרת־זמורה, 2007
נאווה מקמל עתיר, אות מאבשלום, ידיעות, 2009
ילדים ונוער
דבורה עומר, שרה גיבורת ניל"י, י. שרברק, 1976 .
קישורים חיצוניים
הבלדה "אלף נשיקות" שכתב פיינברג, באוסף "מכתבים בלתי נשכחים" באתר רשות הדואר
כתבות על אבשלום פיינברג, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית.
דוח מציאת שרידיו של אבשלום פיינברג בסיני, מלווה בתמונות חשיפת השלד. מפקדת צה"ל ברצועת עזה וצפון סיני. גנזך המדינה, 15 בנובמבר 1967
המכתבים של מחתרת ניל"י, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
אודם אשור, אבשלום פיינברג – לא רק גיבור ניל"י, הספרנים, 8.8.2023
הערות שוליים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל
קטגוריה:חללי המחתרות
קטגוריה:אנשי ניל"י
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:מרגלים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:רצח העם הארמני: אישים
קטגוריה:משפחת פיינברג-בלקינד
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:חדרה: אישים
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-רוסי
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1889
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1917 | 2024-08-20T11:37:52 |
וויריזם | REDIRECT מציצנות | 2005-01-03T14:59:19 |
פיח | 200px|שמאל|ממוזער|פליטה של פיח ממשאית דיזל גדולה (בלי מסנני חלקיקים)
פיח הוא אבקת פחם הנפלט כתוצאה מבעירה לא מושלמת של חומר אורגני, שכתוצאה ממנה נותרים גרגרי פחמן זעירים שלא הפכו לפחמן דו-חמצני. צבעו של הפיח שחור, והוא נוצר בעיקר משרפת דלק במנועים ובתחנות כוח ומשרפת פחם או עץ בתנורי הסקה.
לעיתים בערים מתועשות בהן מתרחשת גם תופעת ערפל זה מתערבב עם פיח שנפלט ממנועי המכוניות ומתנורי החימום בבתים ויוצר ערפיח.
סריג הפחמן יוצר את הפיח. לסריג זה קוראים פולרן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תרכובות
קטגוריה:גורמים מסרטנים
קטגוריה:זיהום אוויר
קטגוריה:שינוי אקלים
קטגוריה:פחם | 2024-03-06T02:53:40 |
נורית הירש | נורית הירש (נולדה ב-13 באוגוסט 1942, ל' באב ה'תש"ב) היא מוזיקאית, מנצחת, מעבדת, פסנתרנית ומלחינה ישראלית. כלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת ה'תשע"ו. הלחינה למעלה מ-1,600 שירים.
קורות חיים
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון, נורית הירש וירדנה ארזי בעת הקלטת הדואט "אדם אחר", 1988
ממוזער|250px|נורית הירש ושרה'לה שרון
נורית הירש נולדה וגדלה בתל אביב, לזוג הורים שעלו לישראל ממזרח אירופה. אביה הלל היה זמר אופרה בווינה ובישראל פתח בית מסחר לעטים נובעים. אמה לאה לבית זילברשץ הייתה עורכת דין. המשפחה התגוררה בבית יודוביץ (פרי תכנונו של האדריכל דב טשודנובסקי). היא בת דודתה של השחקנית אורלי זילברשץ. היא סיימה את לימודיה התיכוניים בעירוני א' בעיר. מגיל צעיר עבדה כפסנתרנית בתיאטרון "החמאם" ביפו, בתיאטרון "הבימה" ובסטודיו לבלט, וליוותה בנגינה זמרים של האופרה הישראלית ואת רביעיית מועדון התיאטרון.
את שירותה הצבאי עשתה בלהקת גייסות השריון, וב-1962 השתתפה בתוכניתה החמישית של הלהקה "זמר לשריון". לאחר שחרורה מצה"ל החלה בהלחנת שירים.
הירש היא בוגרת האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין במגמה לפסנתר, שם למדה פסנתר אצל אלכסנדר בוך, הלחנה אצל מרדכי סתר, יחזקאל בראון ויצחק סדאי, ניצוח אצל לסלו רוט ותזמור אצל נעם שריף. בנוסף, ניגנה בכיתתו של עדן פרטוש מוזיקה קאמרית ולמדה גם לנגן בקלרינט אצל יעקב ברנע. לאחר מכן, יצאה ללימודים בארצות הברית, שם למדה הלחנה בניו יורק והשתלמה בהלחנה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בתחומי מוזיקה לסרטים ומוזיקה אלקטרונית.
יצירתה
שירה הראשון שהתפרסם היה "פרח הלילך", שהלחינה ב-1965 למילותיו של אורי אסף. השיר הוקלט לראשונה על ידי שלישיית שריד. שיר זה התפרסם לאחר מכן בביצוע הזמרת חוה אלברשטיין, שהקליטה אותו לאלבומה הראשון מ-1967. שירה המצליח השני היה "כחולה כחלום" שבשנת 1965 ביצעה שלישיית גשר הירקון בתוכניתה השנייה.
בין כותבי המילים עמם הרבתה לשתף פעולה נמנה אהוד מנור. היא הלחינה את שיריו "הבתים שנגמרו ליד הים", "בשנה הבאה", "ללכת שבי אחרייך" ועוד עשרות שירים שהפכו ללהיטים גדולים. גם עם יורם טהרלב יצרה להיטים גדולים, כגון "מלאך מסולם יעקב" (צוות הווי נח"ל), "בפרדס ליד השוקת" (יהורם גאון), "אתה לי ארץ" (ירדנה ארזי) ו"חשמל בכפות ידיך" (רותי נבון). הזמרת אילנית הרבתה לבצע את שיריה של הירש, בהם "אל הדרך", "אהבתה של תרזה דימון", "כבר אחרי חצות", "ושוב אתכם" ו"נחמה".
הירש הגיעה להישגים בין-לאומיים כאשר שיריה זכו להצלחה באירוויזיון. באירוויזיון 1973, כאשר ישראל השתתפה לראשונה בתחרות, היא יוצגה בשיר "אי שם" שהלחינה הירש למילותיו של אהוד מנור ובוצע על ידי אילנית. השיר הגיע למקום הרביעי, כשהירש עצמה מנצחת על התזמורת שליוותה את השיר. זו הייתה גם הפעם השנייה (הראשונה הייתה המנצחת השוודית באותה שנה) שאישה ניצחה על תזמורת האירוויזיון. שיא הצלחתה היה בשיר "אבניבי" בביצוע יזהר כהן למילותיו של אהוד מנור, שייצג את ישראל באירוויזיון 1978 וזכה במקום הראשון. בעקבות הזכייה תורגם השיר לשפות נוספות והיה ללהיט עולמי. שיר נוסף פרי יצירתה הוכתר באותה השנה במקום הראשון בפסטיבל הילדים שנערך בפורטוגל, כשהוא הושר על ידי מרינה פיינגולד, ונקרא "פאפא פופאי".
הירש פעלה גם בתחום הזמר היהודי-מסורתי. לחנה ל"עושה שלום במרומיו" נכתב לפסטיבל הזמר החסידי הראשון, שנערך ב-1969, ובבתי כנסת ובקהילות יהודיות רבות בחרו מאז להכליל אותו כלחן תפילה.
הירש הלחינה נעימות ופזמונים למספר סרטי קולנוע ישראלים, כשהבולטים ביניהם היו "בלדה לשוטר", שיר הנושא של הסרט "השוטר אזולאי" של אפרים קישון, שבוצע על ידי אושיק לוי ו"תני לי יד", שיר הנושא של הסרט "מאחורי הסורגים" בביצועו של בועז שרעבי. ב-1978 כתבה את המוזיקה לסרטו של קישון "השועל בלול התרנגולות" וב-1979 את המוזיקה לסרט "אל תשאלי אם אני אוהב". הירש כתבה גם את הלחנים למחזמר "סאלח שבתי", אף הוא של אפרים קישון, בתיאטרון "הבימה". אחד השירים במחזמר, "אח יא ראב", הפך ללהיט גדול שהושר על ידי כוכב ההצגה, זאב רווח. הירש הלחינה גם פתיחים לתוכניות טלוויזיה - בהם זה של הסדרה "קרובים קרובים". ב-1973 כתבה את המוזיקה לסרט "חכם גמליאל" ממנו התפרסם השיר "דינה" בביצועה של מירי אלוני.
היא תרמה להיטים גם ללהקות הצבאיות בהם: "לצפון באהבה", "לאחד החיילים", "רק בישראל", "אל הנחל" ו"בוא בשלום".
הירש הלחינה גם שירי ילדים רבים, חלקם לפסטיבל שירי ילדים ולפסטיגל. עם הנודעים מביניהם נמנים "ברבאבא" ו"אני ג'ינג'י" בביצוע ציפי שביט, "הדרך אל הכפר" ו"חלקת אלוהים" בביצוע רבקה זהר ו"המשפחה שלי" בביצוע שלמה ניצן (על שמו נקרא אלבום אוסף משירי הילדים שלה וכן ספר מנגן משיריה). חוה אלברשטיין ביצעה חלק משירי הילדים של הירש ובייחוד נודעו שיריה "מקהלה עליזה", למילותיה של לאה נאור ו"עץ הכוכבים" היידי במקור. הירש הלחינה גם פתיחים לתוכניות טלוויזיה לילדים כמו "פרפר נחמד", "הבית של פיסטוק" ו"דלת הקסמים". בשנת 1992 הפיקה הירש יחד עם מיכל חזון קלטת וידאו עם שירי משחק וריקודים לילדים בשם "דיג דיג דוג". הקלטת זכתה להצלחה גדולה כשנמכרה במאות אלפי עותקים, ועל פיה הועלה מופע לילדים שזכה גם הוא להצלחה. הירש וחזון הפיקו בהמשך עוד שלוש קלטות המשך בשם זה. ב-2016 הוקדש מופע הילדים "מותק של פסטיבל" לשירי הילדים שלה ובשנת 2021 אחרי שנים שלא כתבה שירים חדשים לילדים כתבה במיוחד לפסטיבל "השיר הבא" לצעירים ביחד עם הפזמונאית לאה לופנפלד את השיר "די בדאי" שזכה בפרס הגדול בפסטיבל.
נורית הירש מרבה להופיע כזמרת עם שיריה במקומות שונים, ומוכיחה את עצמה גם כאישיות בימתית כשהיא שרה עם הקהל ומלווה את האירועים בנגינה בפסנתר.
ב-2014 הלחינה שיר לפסוקי שירת דבורה עבור טקס הדלקת המשואות של יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל, שהיה בסימן "זמן נשים". השיר בוצע על ידי אסתר רדא ותזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של דוד זבה. בשיר השתתפו גם נגני חיל החינוך והנוער, מקהלת זמר לך מהרצליה, מקהלת שירן מרמת השרון, ומקהלת רון מחולון.
ב-2016 זכתה בפרס ישראל עבור תרומתה לזמר העברי ולאומנות עממית.
להירש התקיימו מספר מופעי הצדעה, בהם בפסטיבל עין גב בשנת 2017, ומופע מחווה ליום הולדתה ה-80 בתיאטרון ירושלים.
חיים אישיים
הירש הייתה נשואה לאיש העסקים יורם רוזנפלד, בנו של העיתונאי שלום רוזנפלד, ולזוג נולדו שני ילדים - הבת רותי היא זמרת אופרה והבן דני הוא נגן ומורה לג'אז. בן זוגה הנוכחי של הירש הוא משה לינדן. השניים מתגוררים בתל אביב.
ספרים
עם אהוד מנור, 50 להיטים, ספריית מעריב, 1969
רק בינתיים, משכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1990
ללכת שבי אחרייך, ידיעות וספרי חמד, 1999
מקהלה עליזה, משכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2007
אלבומים
זמר שכזה - השירים היפים של נורית הירש - 1982
נורית הירש - 1992
נורית הירש - בעקבותייך - 1997
אילנית ונורית הירש - הנה ימים באים - 2003
נורית הירש - המיטב - 2006
נורית הירש - מקהלה עליזה - 2007
פרסים
נורית הירש זכתה במספר פרסים, ביניהם:
פרס אקו"ם בהלחנה בתחום הזמר העברי - 2001
אשת השנה מליונס ישראל - 2006
פרס על מפעל חיים מאוניברסיטת בר-אילן - 2006
פרס רוזנבלום על מפעל חיים - 2014
פרס אמ"י על מפעל חיים - 2016
פרס ישראל בתחום הזמר העברי - 2016
פרס ירושלים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה - 2021
פרס מפעל חיים ב"פסטיבל השיר הבא" 2021
קישורים חיצוניים
נתן שחר,
נורית הירש, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, מאי 2015
הערות שוליים
קטגוריה:זוכות פרס אקו"ם
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:זוכות פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס רוזנבלום
קטגוריה:זוכות פרס רוזנבלום
קטגוריה:חברות להקת גייסות השריון
קטגוריה:חברי להקת גייסות השריון
קטגוריה:מוזיקאיות ישראליות
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:מלחיני פסקולים ישראלים
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:מעבדות מוזיקליות ישראליות
קטגוריה:מנצחות מקהלות ישראליות
קטגוריה:מנצחות ישראליות
קטגוריה:פסנתרניות ישראליות
קטגוריה:פסנתרנים ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרות האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים
קטגוריה:מלחינות ישראליות
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:יקירות תל אביב-יפו לשנת 2015
קטגוריה:בוגרות בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:תל אביב-יפו: אמנים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942 | 2024-10-01T20:35:47 |
בשיר ג'ומייל | REDIRECT בשיר ג'ומאייל | 2008-04-01T20:11:53 |
דני דידרו | דני דִידְרוֹ (בצרפתית: Denis Diderot; 5 באוקטובר 1713 – 31 ביולי 1784) היה סופר ופילוסוף צרפתי, ממבשרי עידן הנאורות בצרפת.
דידרו כתב את האנציקלופדיה הגדולה - האנציקלופדיה המודרנית הראשונה, יחד עם ד'אלמבר, ז'אן-ז'אק רוסו ווולטייר (שנקראו "האנציקלופדיסטים"). הוא נרדף ונכלא בשל דעותיו, שכללו ביקורת נוקבת על החברה ועל המשטר וקריאה לכונן חברה שאינה כפופה לכנסייה, הפועלת על פי ערכי הרציונליזם, ומנוגדת למסורת הדתית של צרפת בזמנו. על עצמו העיד כך:
ביוגרפיה
דידרו נולד בעיר לאנגר שבחבל שמפאן (כיום שמפאן ארדן), לאב שעסק בייצור סכינים. הוא היה מיועד לכמורה, למד בקולג' הישועי בעיר מולדתו, וב-1729 החל את לימודיו בקולג' הישועי לואי לה גראנד בפריז, שם קיבל תואר שני ב-1732. במקום לשמש ככומר הפך לשוליה אצל פרקליט פריזאי, היה מורה פרטי למתמטיקה, ועסק במכירת ספרים. הוא המשיך את לימודיו במתמטיקה, בלטינית, ביוונית, באנגלית ובאיטלקית. בשנת 1743 נשא לאישה את אנטואנט שאמפיון, קתולית אדוקה. כעבור שלוש שנים הייתה לו מאהבת - מאדם דה פואיזייה.
בשנת 1746 כתב את חיבורו "הרהורים פילוסופיים", שעלה בלהבות בהוראת הכנסייה. שלוש שנים מאוחר יותר כתב את "איגרת על העיוורים לשימושם של הרואים", שבעטיה ישב בכלא שלושה חודשים. הוא קרא את מישל דה מונטן ואת פייר בל, ונמשך לכתביהם של חכמי העת העתיקה, ובעיקר לכתבי הפילוסופים אפיקורוס, דמוקריטוס ולוקרטיוס. דידרו ראה את אלוהי התנ"ך כאכזרי, ואת הכנסייה הקתולית כמקור של בערות ורדיפה דתית. הוא קרא את פרנסיס בייקון, השתכנע בצורך לעסוק במחקר מדעי, והשתתף בהרצאות על ביולוגיה, על אנטומיה, על רפואה, על כימיה ועל פיזיקה, כהכנה לכתיבת האנציקלופדיה הגדולה.
בשנת 1751 יצא לאור הכרך הראשון של האנציקלופדיה הגדולה, שעורר את חמתם של חוגי הכנסייה, שהתייחסו לפילוסופים כאל אויבים. מספר המנויים על האנציקלופדיה, שהיוותה איום על המעמד האריסטוקרטי השליט, גדל מ-2,000 ל-4,000, וב-1759 היא נאסרה לפרסום, אם כי לא חל איסור על המשך עריכתה. ד'אלמבר שהשתתף בעריכה התפטר, ודידרו המשיך לכתוב ולערוך מאמרים של כותבים אחרים כעורך יחיד. בשנת 1765 יצא לאור הכרך האחרון, וב-1772 קיבלו המנויים את המהדורה הסופית, שכללה את כל הכרכים.
דני דידרו נפטר בפריז בשנת 1784, ונקבר בכנסיית סן-רוש שבעיר.
ספריו
"הנזירה", תרגמה מצרפתית: ניצה בן-ארי. הוצאת ספרות יפה, 2009.
"דיאלוגים", מצרפתית עידו בסוק, עורך מדעי עמוס הופמן, מאגנס, 2004
"פאראדוקס השחקן", מתורגם, ספרית פועלים
"ז'אק הפאטליסט ואדונו", מתורגם מצרפתית: אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980; הוצאה מחודשת: מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2017.
"בן-אחיו של רמו", מתורגם, ספרית פועלים
"מכתב על העיוורים: לשימושם של הרואים"
"כתבים אסתטיים - מבחר", מתורגם, מוסד ביאליק
"על הנשים וסיפורים קצרים"
הנצחה
בשנת 1979 עלך שמו נקרא מכתש פגיעה על הירח.
בשנת 1998 גרנט מק'ראקן הכניס מונח "אפקט דידרו" בהקשר לתופעה שחקר דידרו.
לקריאה נוספת
הפילוסופית מאת: פטר פרנגה. תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
קישורים חיצוניים
אנציקלופדיה דידרו בגליקה - אתר של הספרייה הלאומית של צרפת
קטגוריה:אתאיסטים צרפתים
קטגוריה:סופרים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:מבקרי אמנות צרפתים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים צרפתים
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מורים למתמטיקה
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1713
קטגוריה:נפטרים ב-1784 | 2024-07-20T21:01:15 |
החייל האמיץ שוויק | REDIRECT החייל האמיץ שווייק | 2005-01-03T18:04:45 |
ייחוס | REDIRECT גנאלוגיה | 2005-03-09T06:10:31 |
ז'אן לה רון ד'אלמבר | ז'אן לה רון ד'אלמבר (בצרפתית: Jean le Rond d'Alembert; 16 בנובמבר 1717 – 29 באוקטובר 1783) היה מתמטיקאי, מהנדס, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי. הוא היה אחד מהעורכים של "האנציקלופדיה הגדולה" (Encyclopédie), אנציקלופדיה צרפתית שנכתבה במאה ה-18 והייתה אחת מהאנציקלופדיות המודרניות הראשונות. פתרון ד'אלמבר למשוואת הגלים קרוי על שמו, כך גם מבחן המנה של ד'אלמבר להתכנסות טורים, אופרטור הד'אלמברטיאן, כוחות ד'אלמבר ועקרון ד'אלמבר.
ביוגרפיה
ממוזער|דיוקן של ד'אלמבר מאת הציירת הצרפתייה קתרין לוסייר
ד'אלמבר נולד בפריז כבן מחוץ לנישואין של הסופרת קלודין גרן דה טאנסן (Claudine Guérin de Tencin) וקצין התותחנים לואי-קאמי דטוש (Louis-Camus Destouches). דטוש לא היה בצרפת בעת לידתו של ד'אלמבר, וימים אחדים לאחר שנולד השאירה אותו אמו על מדרגות הכנסייה "סן-ז'אן-לה-רון דה פארי". לפי הנוהג, הוא נקרא על שם הקדוש של הכנסייה שבה נמצא. ד'אלמבר הושם בבית יתומים ואומץ על ידי אשתו של זגג. דטוש מימן בחשאי את לימודיו של ז'אן לה רון, אך לא רצה שאבהותו תוכר באופן רשמי.
ד'אלמבר למד בתחילה בבית ספר פרטי. במותו של דטוש ב-1726, הוא הותיר אחריו קרן שנתנה לד'אלמבר הכנסה של 1,200 ליברות לשנה. בהשפעתה של משפחת דטוש, החל ד'אלמבר ללמוד בגיל 12 בקולג' הז'נסניסטי "ארבע-אומות" (המוסד היה ידוע גם בשם "מאזארן"). שם למד פילוסופיה, משפטים ואמנות, וסיים את לימודיו עם תואר "בוגר" ב-1735. לימים, לעג ד'אלמבר לעקרונות הקרטזיאנים שלמד אצל הז'נסניסטים.
הז'נסניסטים כיוונו את ד'אלמבר לקריירה כנסייתית, וניסו למנוע ממנו לעסוק בשירה ובמתמטיקה. אך תאולוגיה הייתה "מזון לא מספק" עבור ד'אלמבר. הוא למד בבית ספר למשפטים למשך שנתיים, והוכר כעורך דין ב-1738.
ד'אלמבר התעניין גם ברפואה ובמתמטיקה. ביולי 1739 תרם את תרומתו הראשונה למתמטיקה, כשבמכתב לאקדמיה הצרפתית למדעים הצביע על טעויות שגילה בספר מתמטיקה מאת שארל רנה ריינו. באותה עת נחשב הספר לחיבור תקני, וד'אלמבר עצמו השתמש בו על מנת ללמוד את יסודות המתמטיקה.
ב-1740 פרסם את חיבורו המדעי השני בתחום של מכניקת הזורמים, Mémoire sur la réfraction des corps solides ("על שבירה של גופים מוצקים בנוזל"). בחיבור זה הסביר ד'אלמבר את ההשתברות באופן תאורטי. הוא כתב גם על מה שמוכר כיום כ"פרדוקס ד'אלמבר": שהכוח המופעל על גוף ששקוע בנוזל צמיג שווה לאפס בכל הגוף.
בצד תרומותיו החשובות למתמטיקה ולמדע, התפרסם ד'אלמבר גם בשל טענתו המוטעית כי ההסתברות שמטבע יפול על צדו האחד גדלה ככל שנפל יותר פעמים על הצד השני. בהימורים, האסטרטגיה של הפחתת ההימור ככל שאתה מנצח יותר והגברת ההימור ככל שאתה מפסיד, הקרויה בדרך כלל "כשל המהמר", ידועה גם בשם "שיטת ד'אלמבר".
ד'אלמבר מת בפריז ממחלה בגיל 66. כאתאיסט מושבע, נקבר ללא טקס דתי בקבר אחים לא מסומן.
בצרפת, המשפט היסודי של האלגברה ידוע כ"משפט ד'אלמבר-גאוס".
האנציקלופדיה
ב-1745 הופקד ד'אלמבר על תרגום לצרפתית של העבודה האנגלית "סייקלופדיה" (Cyclopaedia). מתרגום פשוט, התפתחה היצירה לכלל מיזם מקורי חסר תקדים בהיקפו - "ל'אנסיקלופדי" (l'Encyclopédie) - "האנציקלופדיה הגדולה". יחד עם דני דידרו ערך ד'אלמבר את הראשונה באנציקלופדיות תבל, שנכתבה במאה ה-18 בצרפת וביקשה לבטא את רוח עידן האורות (או "הנאורות").
באחד הכרכים ד'אלמבר מתאר את ההיסטוריה של המחשבה האנושית.
ד'אלמבר נותר בתפקידו כעורך האנציקלופדיה הגדולה עד התפטרותו הפתאומית (תאריך מדויק אינו ידוע). הוא החליט להתפטר בעקבות המהומה שקמה על הערך "ז'אנבה" שכתב.
ראו גם
עקרון ד'אלמבר
לקריאה נוספת
הפילוסופית מאת: פטר פרנגה, תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
קישורים חיצוניים
תרגום לאנגלית של חלק מהאנציקלופדיה של דידרו וד'אלמבר
הערות שוליים
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מהנדסים צרפתים
קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים
קטגוריה:פיזיקאים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים צרפתים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:אישים הקבורים בקבר אחים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1717
קטגוריה:נפטרים ב-1783 | 2023-07-24T08:59:12 |
החיים | הפניה חיים | 2017-11-05T21:18:03 |
שפד"ן | מכון טיהור שפכי גוש דן (בראשי תיבות: השפד"ן) הוא מכון לטיהור שפכים שהוקם בחולות ראשון לציון בשנת 1969 על ידי איגודן - איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה.
250px|ממוזער|אנדרו ר' ווילר , מנהל הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית, בביקור במכון שפד"ן, נובמבר 2019
המכון לטיפול והשבת שפכי גוש דן (שפד"ן) הוא המערכת הגדולה והמורכבת ביותר בישראל לטיפול בשפכים עירוניים והשבתם למשק. המכון מטפל בשפכים מהעיר תל אביב-יפו ומהישובים השכנים: רמת-גן, גבעתיים, בני-ברק, פתח-תקווה, חולון, בת ים, ראשון לציון, גבעת-שמואל, קריית-אונו, גני-תקווה, אור-יהודה, אזור, ראש העין, רחובות, נס-ציונה, יהוד, אלעד, סביון, עמק לוד, כפר קאסם, בית-דגן, דרום השרון.
מטרת המכון היא טיפול בשפכים המגיעים אליו. הטיפול במכון מתבצע בריאקטורים של בוצה משופעלת בתהליך מכני-ביולוגי, אשר בסופו מתבצע ליטוש הקולחים בתהליך SAT (תהליך בו מחלחלים הקולחים השניוניים אל אקוויפר ייעודי ומתבצעים בקרקע תהליכים של הרחקה ביולוגית, סינון וספיחה). הקולחים המושבים, אשר מופקים מהאקוויפר לאחר זמן שהייה של מספר חודשים, משמשים להשקיה חקלאית לכל סוגי הגידולים בארץ ללא הגבלה.
תהליך טיהור מי השפכים המתבצע במכון השפד"ן מייצר שלושה תוצרים:
מי קולחין - המאושרים להשקיית גידולים חקלאיים מכל סוג, המספקים כ-70% מצריכת ההשקיה בשדות העוטף והנגב.
בוצה קלאס A, המשמשת כדשן לשימוש בפיזור לחקלאות.
חשמל לשימוש עצמי במכון עצמו.
השפד"ן משרת אוכלוסייה של למעלה משניים וחצי מיליון תושבים בשטח עירוני ותעשייתי של כ-220 קמ"ר. המכון קולט כ-25% מהשפכים בישראל והוא המתקן לטיפול בשפכים הגדול במזרח התיכון.
בשנת 2012 בחר האו"ם במערכת טיהור השפכים של גוש דן, יחד עם שלושים פרויקטים אחרים מהעולם, כמהווה דוגמה ליכולתן של רשויות מקומיות להתמודד עם בעיות סביבתיות. הבחירה נעשתה בזכות השיטה הייחודית של שימוש בתכונות הסינון הטבעי של חול על מנת לשפר את איכות השפכים.
היסטוריה
באוגוסט 1956 נוסד איגוד ערים דן, על מנת לפתור את בעיית הביוב של תל אביב-יפו, רמת גן, גבעתיים, בני ברק, פתח-תקווה, חולון ובת ים. באותה תקופה זרם הביוב הגולמי לים התיכון, אם דרך אפיקי הנחלים באזור (איילון, ירקון ושורק) ואם דרך צינורות ייעודיים. לצורך הטיפול בביוב הוקם בחולות ראשון לציון מכון טיהור. המפעל נחנך בדצמבר 1969. בשלב הראשון הוזרמו אליו שפכי חולון ובת ים, ושטח אגני החימצון היה 560 דונם. למפעל קמו מתנגדים רבים מבין תושבי הסביבה, ובפברואר 1970 אף הופסקה הזרמת השפכים אליו, עקב מטרדי ריח קשים. ב-1973 השתרעו אגני החימצון על פני 750 דונם, והם קלטו כ-10 מיליון מ"ק שפכים בשנה.
ב-17 בפברואר 1987 החלה הפעלתו של שלב א' של המכון המכני-ביולוגי וב-12 במרץ 1996 הופעל שלב ב', בנוסף לשלב א'. כך הושלם המכון, המאפשר לטפל בכל שפכי גוש-דן רבתי לאיכות של קולחים שניוניים. ב-28 באוגוסט 1997 החלה הפעלת המתקן להסמכה גרביטציונית של הבוצה המשופעלת. באפריל 2010 החלה באופן חלקי הסמכת הבוצה על ידי מערך GBT וסחיטת בוצה על ידי צנטריפוגות. בשנת 2015 הופעל טיפול קדם חדש לכלל השפכים הנכנסים למכון, הכולל מגובי 40 מ"מ, מגובי 20 מ"מ, מגובי 6 מ"מ, ומשקעי חול ציקלונים.
בשנת 2016 החלה הרצת המעכלים האנאירוביים כפתרון יבשתי לבוצת השפד"ן. תחילה מולאו המעכלים בבוצה ממכון טיהור מירושלים ומאשקלון, וחוממו באמצעות סולר. לאחר הרצה של כשנה, בשנת 2017, הופסקה הזרמת הבוצה לים התיכון וכלל הבוצה הוזרמה למתקן דן-וירו ולמעכלים האנאירוביים. החל מחודש אוגוסט 2017 הופסקה הזרמת הבוצה למתקן דן-וירו וכלל הבוצה מוזרמת למעכלים האנאירוביים.
בשנת 2018, כחלק מהיערכותו של איגודן לגידול האוכלוסייה בערים המחוברות לצנרת שבאחריותו, החלו עבודות להרחבת המכון (שלב ג'). פרויקט שלב ג' כולל תוספת של ריאקטורים ביולוגים לטיפול בשפכים בשיטת BNR
(Biological nutrient removal) ומערך להרחקת נוטרינטים ממי הנטל, הכולל גם את המתקנים הבאים: מתקן Wasstrip להרחת זרחן מבוצה שניונית, מתקן אוסטרה להרחקת זרחן ומתקן Demon להרחקת חנקן בטכנולוגיית אנמוקס. ספיקת התוכן עבור הריאקטורים הביולוגיים בשלב ג' היא 280,000 מק"י והוא נכנס להפעלה במקום שלב ב' במהלך שנת 2023. יחד עם שלב א', קיבולת המכון עלתה ל-480,000 מק"י.
אופן הפעולה
איסוף השפכים
איסוף השפכים והזרמתם אל מפעל השפד"ן מתבצע באמצעות מערכת בין-אזורית, לאיסוף, טיפול והשבה של שפכים עירוניים בשטח עירוני, הכולל גם אזורי תעשייה.
מערכות האיסוף וההולכה הראשיות של איגודן - איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה מורכבות ממאסף הירקון, ממאסף איילון וממאסף לאורך שפת הים, כאשר אורכם הכללי של המובלים הראשיים והמשניים מגיע לכ-100 קילומטר של צינורות בקטרים בין 60 סנטימטר ל-2.2 מטר.
מכון השפד"ן מקבל אליו את השפכים הזורמים במערכת של איגודן. המערכת אוספת ומטפלת בשפכים של הערים תל אביב-יפו והערים תל אביב-יפו, רמת-גן, גבעתיים, בני-ברק, פתח-תקווה, חולון, בת-ים, ראשון לציון, גבעת שמואל, קריית אונו, גני תקווה, אור-יהודה, אזור, ראש העין, רחובות, נס-ציונה, יהוד, אלעד, סביון, עמק לוד, כפר קאסם, בית דגן, דרום השרון. המערכת משרתת שטח[ של כ-250 קמ"ר המאוכלס בכ-2.5 מיליון תושבים. תוספת שפכי תעשייה תורמים עומס שווה ערך לכ-0.5 מיליון תושבים בקירוב. מקורם של כ-90% מכלל כמות השפכים הוא בביוב ביתי והיתר, כ-10%, בשפכים תעשייתיים. מדי שנה זורמים אל מכון השפד"ן מערים אלו כ-155 מיליון מ"ק ביוב, שהם כשליש מכמות השפכים הנוצרת בישראל.
תהליך טיהור השפכים
ממוזער|250px|ריאקטור ביולוגי ובוצה.
ממוזער|250x250 פיקסלים|מעכלים אנאירוביים במכון השפד"ן
תהליך טיהור השפכים נעשה באמצעות תהליך ביולוגי טבעי להרחקת חומר אורגני ונוטריינים כגון חנקן וזרחן. תהליך הטיהור בשפד"ן מורכב מארבעה שלבים:
שלב ראשון - קדם טיפול מטרתו של קדם הטיפול היא שיפור איכות השפכים הנכנסים לתהליך הטיפול ומניעת תקלות לציוד במורד התהליך על ידי הרחקה של פסולת וחול: פסולת קשה ("גבבה") הכוללת בעיקר מגבונים, מקלות אוזניים אך גם קרשים, שקיות פלסטיק, סמרטוטים וכיוצא בזה מסולקת מהשפכים בעזרת מגובים (מסננות). החומר הגס (סמרטוטים וחומרים מרחפים גסים) מורחק מהשפכים הגולמיים הנכנסים על ידי מערכת מגובים תלת-שלבית (4 מגובים גסים מאוד ו-4 מגובים גסים בטור עם 40 מ"מ ו-20 מ"מ רווח בין המוטות, ו-6 מגובים עדינים עם חורים בגודל 6 מ"מ). מערכת המגובים היא אוטומטית ובעלת יכולת ניקוי עצמי. מערך זה כולל מערך שינוע, שטיפה ודחיסת הגבבה והגרוסת ומערך שינוע ופיזור במכולות. במערכת המגובים קיימת שאיבת אוויר למתקן ביולוגי לטיפול בריח. לאחר הסינון הגס עוברים השפכים למשקעים ציקלוניים להרחקת חול (גרוסת). הפרדת החול בקדם הטיפול מתבצעת באמצעות מערכת של 8 משקעי חול ציקלונים. כמו כן קיימות 4 מערכות שטיפה של החול, המאפשרות קבלת חול באיכות טובה. לאחר הרחקת הגבבה והגרוסת, השפכים עוברים לשיקוע ראשוני הכולל 20 אגני שיקוע. חומר אורגני בעל יכולת שיקוע שוקע במשקעים ומפונה למעכלים כבוצה ראשונית. בחלק העליון של אגני השיקוע נאספים חומרים צפים כגון שמנים, שומנים וצופת, אשר מועברים לדחסנים לצמצום הנוזלים ומפונים להטמנה.
שלב שני - ריאקטורים ביולוגיים בשפד"ן מופעלים שני סוגי ריאקטורים ביולוגיים בטכנולוגיה של בוצה משופעלת לטיפול בשפכים בשלב א' ובשלב ג'. בריאקטורים מתבצע תהליך הרחקה ביולוגית של חומר אורגני ונוטריינטים (זרחן וחנקן). הרחקת החנקן מתבצעת על ידי תהליך של ניטריפיקציה ודה-ניטריפיקציה. הרחקת הזרחן מתבצעת על ידי הטמעת הזרחן במבנה התא של החיידקים. הרחקה ביולוגית של חומרים מומסים ומרחפים אורגניים (צואה) מתבצעת באמצעות אוכלוסייה מיקרוביאלית, אשר צורכת חומרים אלה. בשלב א' של המכון (שהוקם בשנת 1987) פועלים שני ריאקטורים בנפח של 55,000 מ"ק כל אחד, המצוידים ב-36 מאווררי שטח כפולים, שתפקידם להחדיר חמצן לצורך הפעילות הביולוגית ולדאוג לערבול של הנוזל המעורבב בריאקטור. בכניסה לריאקטור מותקן סלקטור ביולוגי שפועל בתנאים אנאירוביים, המשמש להרחקת זרחן ופילמנטים. לאחר פעולתו של הסלקטור, מועבר הנוזל המעורב לאזור אנוקסי (עשיר בניטרט) המשמש לדה-ניטריפיקציה ולאחר מכן הנוזל עובר לאזור האירובי, בו יש החדרת חמצן על ידי מאווררי שטח. שלב ב', אשר הוקם בשנת 1996, אינו פועל בימים אלה והוא נמצא בתהליכי הריסה על מנת לאפשר את הרחבת קיבולת המכון והחלפת הטכנולוגיות למתקדמות יותר. בשלב ג' קיימים ארבעה ריאקטורים. כל ריאקטור בנוי משבעה תאים כמפורט להלן: תא אנאירובי ולאחריו שלושה תאים אנוקסים ועוד שלושה תאים אירוביים (מסודרים לסירוגין). תא אנאירובי: בוצה מסוחררת (RAS) מגיעה ישירות אל אזור זה ביחד עם חלק קטן מהקולחים הראשוניים (PE). הקולחים הראשוניים משמשים כמקור פחמן והסביבה האנאירובית מעודדת התרבות של אורגניזמים מרחיקי זרחן (PAO's). תאים אנאוקסיים: בכל ריאקטור ישנם 3 תאי ערבול מכני בתנאים אנוקסיים. באזור זה מתערבבים ומגיבים חלק מהקולחים הראשוניים יחד עם הנוזל המעורב החנקתי מהתאים האירוביים הסמוכים. כאשר אין אספקת חמצן, אך ישנן חנקות זמינות, הנמצאות בנוזל המעורב, מתרחש תהליך של דה-ניטריפיקציה. כתוצאה מכך הופכות החנקות למים ולחנקן גזי, אשר משתחרר לאטמוספירה. חלק ניכר מהפחמן הנמצא בקולחים הראשוניים נצרך בתהליך הדה-ניטריפיקציה המתרחש בתאים האנוקסיים. תאים אירוביים: בכל ריאקטור ישנם 3 תאים אירוביים המצוידים במערכת דיפיוזרים להחדרת אוויר. בתאים אלו מושלמת הפעילות המטבולית עם הפחמן, מתרחשת ניטריפיקציה וזרחן נקלט על ידי אורגניזמים מרחיקי זרחן (PAO's). בתאים אלו ישנה בקרה על ריכוז החמצן המומס (DO).
שלב שלישי - אגני שיקוע (מצללים) בשלב א' מותקנים 5 מצללים, בנפח של כ-7,500 מ"ק כל אחד, ובשלב ג' 12 מצללים בנפח של 8,500 מ"ק כל אחד. באגני השיקוע מופרדים החיידקים (בוצה שניונית) מהמים באמצעות שיקוע פיזיקלי (כוח המשיכה). במצללים ישנם גשרים מסתובבים שאליהם מחוברות מגרפות, הנעות על רצפות המכלים וגורפות את הבוצה, ששקעה אל מרכז המכל. תהליך זה נמשך כחמש שעות. עם סיומו מוחזרים כ-90% מהבוצה אל אגני האוורור הביולוגיים לצורך המשך הטיפול בשפכים ושמירה על גיל בוצה רצוי בריאקטורים. יתרת הבוצה העודפת מוזרמת אל המשך טיפול במערך הטיפול בבוצה.
שלב רביעי - אגני החדרה הקולחים השניוניים מועברים להמשך טיפול בחברת מקורות, שמחדירה אותם לקרקע חולית באקוויפר ייעודי, שמופרד מהאקוויפר של מי שתייה. החול, שנחשב לפילטר הטבעי, משמש כליטוש הקולחים עד לרמה רבעונית על ידי הרחקה ביולוגית, סינון וספיחה בקרקע. בתהליך זה ישנה הרחקה של שארית האמוניה ו-TOC מהקולחים. הקולחים שוהים מספר חודשים בקרקע ולכן מתבצע גם חיטוי של הקולחים אשר יוצאים ללא פתוגניים. המים המושבים נשאבים במערך של 150 קידוחים מסביב לשדות ההחדרה ומועברים להשקיית חקלאות הנגב בהשקיה ללא מגבלות.
טיפול בבוצה
הבוצה
הבוצה היא הפאזה המוצקה, הנוצרת במהלך הטיפול בשפכים. מרבית הבוצה היא המאסה המיקרוביאלית אשר נוצרת כתוצאה מפירוק החומר האורגני בשפכים, כאשר כמות הבוצה היבשה תלויה בכמות הביוב המגיעה למתקני טיפול בשפכים ובעומס האורגני בשפכים.
סילוק הבוצה
מפעל השפד"ן מקבל כ-380,000 מ"ק שפכים ליום, ומייצר בסוף התהליך כמות של כ-15,000 מ"ק בוצה ליום (בריכוז של 1% חומר יבש), כאשר עודף הבוצה המשופעלת (בוצה ביולוגית שניונית בלבד) עוברת תהליך עיכול אנאירובי להפיכתה לבוצה סוג א’. הבוצה עוברת כדשן חקלאי לשימושים חקלאיים, בהתאם לאישורים קיימים ממשרד הבריאות ומהמשרד להגנת הסביבה.
טיפול מקדים - מסמיכים גרביטציונים, Wasstrip והסמכה
בטרם כניסתה למעכלים האנאירוביים, עוברת הבוצה השניונית (שנשאבה מהמצללים) טיפול מקדים. להלן תיאור שלבי הטיפול: הבוצה מועברת למסמיכים גרביטציוניים לצורך צמצום נפח (הוצאת מים) ומשם לתעלות כיחוש בוצה (Wasstrip). הבוצה השניונית שוהה במשך 30 שעות בתעלות Wasstrip, בתנאים אנאירוביים אשר מאפשרים שחרור של פוספאט לפאזה הנוזלית. הוצאת הזרחן מהפאזה המוצקה לפאזה הנוזלית מאפשרת מניעת שיקוע של סטרובית (NH4MgPO4·6H2O), שהוא תוצר לוואי של התהליך שגורם להצרת קוטר צנרת במתקני המכון ועשוי לשמש כדשן בשימוש חוזר. לאחר תעלות ה-Wasstrip הבוצה השניונית עוברת למתקן ההסמכה, בו הבוצה מוסמכת ב-11 מסמיכי סרט GBT מריכוז של 1.1% ל-5%, טרם כניסתה אל תהליך העיכול במעכלים האנאירוביים.
עיכול אנאירובי
מערך העיכול כולל 8 מעכלים אנאירוביים תרמופיליים שפעולתם מתבצעת בשלושה שלבים. 6 מעכלים מהווים את השלב הראשון ובשני מעכלים נוספים מתבצעים השלב השני והשלישי. המעכלים האנאירוביים בשלב הראשון מוזנים בבוצה ראשונית (שעברה הסמכה באגני השיקוע הראשוניים) ובבוצה שניונית שהוסמכה במסמיכי הסרט. הבוצה המעורבבת עוברת סינון בוצה של 5 מ"מ להוצאת חלקים גסים (סמרטוטים, חלקי שיער וכדומה) העלולים לפגוע בציוד המכני. מערך סינון הבוצה כולל 8 יחידות סינון הפועלות במקביל. מתקני הסינון סגורים ומותקנים במבנה המאפשר תחזוקה נאותה עם טיפול בריחות. אוויר ממבנה מסנני הבוצה ומבנה המכולות שמתחתיו נשאב למערכת ביולוגית לטיפול באוויר בטכנולוגיה המבוססת על Bio-trickling + Bio-filtering.
לאחר שלב הסינון הבוצה מוזנת לשלב העיכול במעכלים האנאירוביים. שלב העיכול פועל בטמפרטורה תרמופילית הנעה בין 55 ל-57 מעלות צלזיוס. בשלב העיכול מתבצע פירוק של כ-60% מהמוצקים המרחפים הנדיפים (VSS) בתנאים אנאירוביים, תוך יצירת ביו-גז המורכב בעיקר מגז מתאן ופחמן דו-חמצני. פירוק חלק ניכר מן המוצקים בשלב זה מפחית משמעותית את כמות המוצקים, בהם יש לטפל בהמשך בשלב הסחיטה.
סחיטת בוצה ופינוי לחקלאות
לאחר שלב העיכול האנאירובי במעכלים, מוזרמת הבוצה המעוכלת למתקן הסחיטה לצורך הוצאת נוזלים נוספים וצמצום נפח. בוצה מעוכלת סחוטה באיכות סוג א' מפונה ממתקן הסחיטה לאחסון יומי במתקן העמסת בוצה ב-4 מכלים בנפח של כ-600 מ"ק כל אחד. הבוצה מפונה מהמכלים על ידי משאיות לפיזור חקלאי.
טיפול בביו-גז וניצולו
הביו-גז הנוצר בתהליך העיכול האנאירובי נאסף במערכת סגורה אל אוגר גז. אוגר הגז נועד לאפשר פעולה תקינה וסדירה של מערך הקוגנרציה וכן למניעת שריפת גז, במקרה של קצב לא אחיד של ייצור גז.
מאוגר הגז, הביו-גז מוזרם למערך הטיפול בגז המורכב ממערכת תלת שלבית:
מערכת ביולוגית לסילוק מימן גופרתי (H2S).
מערכת עיבוי מים לצורך סילוק מים מהגז.
סילוק סילוקסאן (Siloxane) על ידי פחם פעיל.
ממערך הטיפול, מוזרם הביו-גז למערך של דודים וקוגנרציה, בו הוא מנוצל לחימום ולייצור חשמל. במערך הקוגנרציה מאפשר הפחתה של צריכת האנרגיה במכון בשני אופנים:
ייצור החשמל מגז המתאן לשימוש עצמי.
שימוש בחום הנפלט מהגנרטורים לצורך חימום המעכלים.
מערך הדודים מורכב מ-8 יחידות בהספק חום מרבי של כ-1.4 מגה-וואט ליחידה. הדודים נכנסים לעבודה רק במקרה של מחסור בחום שיורי ממערך הקוגנרציה. מערך הקוגנרציה מורכב מ-8 גנרטורים, המנצלים את מירב כמות הביו-גז הנוצרת.
פרשת הזרמת השפכים לים
ב-28 בינואר 2003 התפוצץ צינור הביוב הראשי של השפד"ן בקטע שעובר ברחוב עזה ביפו. מי השפד"ן הלא-מטוהרים פרצו החוצה בזרם אדיר, דירות הוצפו במי ביוב, ועשרות חנויות ובעלי עסקים ניזוקו. אנשי איגוד הערים לביוב החליטו להזרים את השפכים לים מבלי לקבל את אישור ועדת החריגים. בעקבות אירוע זה הוגשו כתבי אישום נגד בכירי האיגוד.
בעקבות הפרשה הונח בשדרות ירושלים ביפו בסוף 2004 צינור ביוב עילי על מנת לאפשר את שיפוץ המערכת. הצינור הוצב מבלי לאפשר לתושבים להתנגד לכך ואכן עורר התנגדות עזה. הצינור פורק באמצע 2005, עם תום השיפוץ.
מרכז המבקרים איגודן
שמאל|ממוזער|250px|במרכז המבקרים בשפד"ן
בשפד"ן יש מרכז מבקרים הממוקם בליבו של המכון. במהלך הביקור במרכז נחשפים בפני המבקרים החיים מתחת לפני הקרקע במטרופולין גוש דן. במקום מוצג סרטונים לימודיים, המלמדים את המבקרים אודות מערכת הביוב הבינעירונית בגוד שן ולגבי אופן פעולת טיהור המים שמתבצעת במכון. ישנה הדמיה של סיור בצינור תת-קרקעי והיכרות עם תהליכי מיחזור המים. המרכז מארח משלחות מכל העולם, והסיורים בו מותאמים לשפות רבות. המרכז הנגיש לבעלי מוגבלויות זכה באות נגישות ישראל לשנת 2008.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: תעשייה
קטגוריה:ראשון לציון: ארגונים
קטגוריה:ביוב
קטגוריה:ישראל: פינוי פסולת
קטגוריה:זוכי פרס הגלובוס הירוק
קטגוריה:גוש דן
קטגוריה:חברות מים ושפכים ישראליות | 2024-10-16T21:34:07 |
גניזה | טקסט=|ממוזער|מיכלי גניזה בתל אביב
250px|ממוזער|שמאל|מיכלי מחזור וגניזה ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|שלט הסבר בקשר לגניזה ברמת גן
גניזה היא שמירת חפצים מקודשים שיצאו מכלל שימוש, ומאחר שדבקה בהם קדושה אין להשתמש בהם לצורכי חולין. בימינו גונזים בעיקר ספרי קודש. המקום בו טומנים את הכתבים שנגנזו מכונה אף הוא גניזה.
רקע
לפי ההלכה חל איסור להשמיד או למחוק כל מסמך כתוב כתב שרשום בו אחד משמותיו של האלוהים. כך מנסח הרמב"ם את ההלכה הזו:
בעקבות הסבר חובת גניזת טקסטים בשל שמותיו של הקב"ה המופיעים בהם, נקראה הגניזה בדיבור היידי 'שמות' (ובהברה אשכנזית).
בגניזה טומנים תשמישי קדושה (סידור, ספר תנ"ך, דברי תורה, תפילין, מזוזות ושאר כתבי קודש) פגומים שיצאו משימוש. את תשמישי הקדושה לא נוהגים להשליך לאשפה בשל הקדושה המיוחסת להם, ולכן גונזים אותם.
בזכות המנהג התגלו בעת החדשה בחיפושים שנערכו בגניזות עתיקות תעודות היסטוריות רבות ובהן כתבי יד וספרים עתיקים רבים. בפרט מפורסמת בהקשר זה הגניזה הקהירית.
ממצאים
בדרום גרמניה - ובעיקר בפרנקוניה נמצאו ממצאי גניזה ממבני בית כנסת לשעבר. אחד מהאתרים הגדולים נמצא במוזיאון התרבות היהודית ובית הכנסת בפייטסהכהיים (Jüdisches Kulturmuseum Veitshöchheim). הגניזה הייתה ממוקמת בעליית הגג של בית הכנסת לשעבר, בעיקר בשפות, עברית, יידיש וגרמנית.
בשנת 1864 נמצא מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך, "גניזת קהיר". האסופה מכילה כ-280,000 כתבים שנכתבו משנת 870 לספירה ועד המאה ה-19. לכתבים שהתגלו חשיבות רבה בשחזור ההיסטוריה של העם היהודי בימי הביניים, מבחינה כלכלית, חברתית ודתית.
בשנת 2011 נמצא במערה באפגניסטן, ששימשה את הטליבאן, מקום גניזה ובו מסמכים אשר כונו בהמשך "הגניזה האפגנית". הכתבים מתוארכים למאה ה-11 בשפות עברית, ארמית, ערבית יהודית ופרסית יהודית.. הספרייה הלאומית רכשה 29 קטעים מתוך האסופה.
קדושת הטקסט
שמאל|ממוזער|150px|כתובית הסבר למכל גניזה ברעננה
שמאל|ממוזער|183x183px|מכל גניזה ברעננה
שמאל|ממוזער|200px|מתקן איסוף לגניזה, סמוך למשרדי חברה קדישא בתל אביב
שמאל|ממוזער|200px|מערת גניזה ביער בן שמן
במשנה במסכת ידיים יש דיון על כמות האותיות שצריכות להיות בטקסט כדי שיחשב למקודש. נאמר שם,. לפיכך ספר הוא קדוש כאשר מכיל 85 אותיות. ההנחה הזו התבססה על פרשת ויהי בנסוע הארון אשר בה מופיעים שתי אותיות נון הפוכות. חכמים שניסו להבין את המשמעות של שתי האותיות נון, קבעו . הדיון במשנה ידיים ממשיכים ונשאלת השאלה האם כל ספרי המקרא נחשבים קדושים. בין החכמים יש וויכוח, כאלו אשר רואים בספרים כמו קהלת ושיר השירים קדושים, ואחרים שאינם.
הדיון סביב אלו ספרים שייכים לקאנון היהודי הופיע גם במראי מקום אחרים, . כמו גם הדיון סבב בנוגע לספר יחזקאל, , וכן על מגילת אסתר בבבלי מגילה ז א. דיונים אלו הם חלק מתהליך הקנוניזאציה של הקאנון היהודי.
מנהגי גניזה
החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ מביא תיאור של מנהגי הגניזה בירושלים במאה ה-19 בכתב העת ירושלים בעריכתו:
כיום
ממוזער|איסוף גניזה בירושלים (2018)
כיום ניתן למצוא מכלים לאיסוף חומרים המיועדים לגניזה בבתי כנסת ובמרכזים דתיים. את התכולה קוברים באזורים מיוחדים בבתי-קברות יהודיים. בדורות קודמים היו גונזים גם מתחת לאבני היסוד של בתי הכנסת או בעליות גג מיוחדות.
ראו גם
גניזת קהיר
מחיקת השם
גניזת אפגניסטן
פאוויסה
קישורים חיצוניים
אתר "הגניזה היהודית" של מכון פרידברג לגניזה יהודית
עמותת "גניזה כללית"
כלי קודש מגניזת מקדש פלישתי ביבנה
הערות שוליים
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:ארון הספרים היהודי
גניזות | 2024-08-01T05:24:04 |
פידיאס | פִידִיאַס (ביוונית: Φειδίας; סביבות 500 – סביבות 430 לפנה"ס) היה פסל וצייר אתונאי אשר חי ופעל במאה ה-5 לפנה"ס. נחשב לגדול האמנים של המאה ה-5 לפנה"ס. בין יצירותיו פסל זאוס באולימפיה שנחשב אחד מבין שבעת פלאי תבל. הוא היה אחראי על הפיסול בפרתנון שבאקרופוליס, משם זכור במיוחד פסל אתנה פרתנוס. חתם על יצירתו "פידיאס בן כארמידס איש אתונה". פסליו שימשו מודל לחיקוי בהמשך השנים, בין השאר לתיאור זאוס.
יצירתו
פידיאס היה תלמידם של הפסלים הגיאס ואגאלאדס מארגוס. כיצירותיו המוקדמות ביותר נחשבים פסל אפולו מקאסל, האֵתנה לְֶמניָה ופסל אתנה פרתנוס שבפרתנון, אולם אלו מוכרים כיום רק מהעתקים. עבודתו היחידה ששרדה היא תבליטי הפסלים באפריז של הפרתנון - עבודה שבפועל בוצעה על ידי מספר רב של פסלים בהנחייתו.
הדמויות אותן פיסל מתוארות תוך פעולה - שיחה או פעולה אחרת. בתלבושות מתוארים בדים דקים וקפליהם מדגישים את התנוחות. בשנת 436 לפנה"ס לערך השלים את הפסל הגדול של זאוס באולימפיה. בין עבודותיו האחרונות - אתנה מדיצ'י, אחד מפסלי האמזונות למקדש ארטמיס באפסוס (כנראה ה"מאטה אמזונה"). ידוע כי צייר את פריקלס בדמות זאוס.
בשנת 1958 מצאו ארכאולוגים את בית המלאכה של פידיאס באולימפיה.
יחס הזהב, שנטען כי שימש בתכנון הפרתנון, מסומן באות היוונית פי, בה מתחיל שמו של פידיאס.
לקריאה נוספת
שיף, פ., אתנה פארתנוס - חזונו של פידיאס, אוניברסיטת חיפה, 1979
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פסלים יוונים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:פיסול יווני
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2023-07-19T18:16:31 |
פרשת ויחי | שמאל|ממוזער|250px|יעקב מברך את בני יוסף ציור מאת רמברנדט
פרשת וַיְחִי היא פרשת השבוע השתים-עשרה והאחרונה בספר בראשית. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה ב ומסתיימת בסוף הספר, ב.
הפרשה בכללה עוסקת בימי חייו האחרונים של יעקב במצרים, בברכותיו לבניו ולבני יוסף, בפטירתו של יעקב ובקבורתו במערת המכפלה. בסיום הפרשה מסופר על פטירתו של יוסף.
בשבת פרשת ויחי מסיימים את קריאת התורה של ספר בראשית, ובקהילות האשכנזים קוראים בסיום "חזק חזק ונתחזק". את פרשת ויחי קוראים בין התאריכים י"א בטבת – י"ח בטבת.
תוכן הפרשה
ברכות יעקב
לאחר שיעקב ומשפחתו מגיעים למצרים בעקבות הרעב בארץ כנען ויצירת הקשר המחודש עם יוסף, הם חיים במצרים שבע עשרה שנה. כשמרגיש יעקב שבאה שעתו למות הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל, בקבורת אבותיו (במערת המכפלה).
אחרי זמן מה, נאמר ליוסף שיעקב חולה. יוסף מגיע עם בניו, מנשה ואפרים ליעקב. יעקב מספר ליוסף על התגלות האל אליו בלוז, בה הוא בירך אותו והבטיח לתת לזרעו את ארץ כנען. הוא קובע שבניו של יוסף, אפרים ומנשה, ייחשבו כבניו שלו, והם יהיו שייכים לשבטי ישראל כמו ראובן ושמעון. הוא מספר ליוסף על כך שהוא קבר את רחל בדרך אפרתה (ולא במערת המכפלה).
לאחר מכן הוא מבקש מיוסף שיביא אליו את בניו, והוא מנשק ומחבק אותם. הוא מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים בברכת המלאך הגואל. אף על פי שמנשה נולד לפני אפרים, יעקב מברך את אפרים ביד ימינו, ואת מנשה בשמאלו ומסביר זאת בכך שהוא יהיה גדול מאחיו 'וזרעו יהיה מלא הגוים'. עוד הוא מברך אותם שכאשר ירצו בעם ישראל לברך את הבנים, ישתמשו בביטוי "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה".
לאחר הברכות לבניו של יוסף, אוסף יעקב את כל בניו ומברך אותם. הברכות עוסקות בתכונות המאפיינות את השבטים ובקורות אותם בעתיד, עם רמיזות לנחלות שיהיו להם בארץ ישראל. הוא מתייחס בביקורת לראובן שחטא במעשה בלהה, וקובע שכתוצאה מכך הוא איבד את היתרונות שהיו ראויים לו כבכור. הוא מבקר בחריפות את שמעון ולוי שחטאו במעשה שכם (אחרי אונס דינה), וקובע שהם יתפזרו בנחלות ישראל ולא יקבלו נחלה נפרדת. ואחר כך מברך את יהודה, ומברך אותו בגבורה תוך שימוש בדימוי של אריה, במנהיגות, ובנחלה שתתברך ביין. זבולון מקבל ברכה של קרבה לים ומסחר ימי עם מדינות שכנות. יששכר מקבל ברכה תוך שימוש בדימוי של חמור. דן מקבל ברכה שהוא ידין את עמו, תוך שימוש בדימוי של נחש אשר מסוגל להכות סוס ולהפיל את רוכבו. גד מקבל ברכה לניצחון בגדודי מלחמה. אשר מקבל ברכה על נחלה שופעת. נפתלי מקבל ברכה תוך שימוש בדימוי של איילה. יוסף מקבל ברכה ארוכה ומפורטת אשר מתייחסת לייחודו של יוסף, לתלאות שעברו עליו ולקשר המיוחד שלו אל ישראל אביו. הוא מקבל ברכות אשר מזכירות את ברכות יצחק ליעקב. הברכה האחרונה היא לבנימין תוך שימוש בדימוי של זאב. בתום הברכות מצווה יעקב את בניו לקבור אותו במערת המכפלה, בה נקברו אבותיו ובה הוא קבר את לאה. הוא נפטר בן מאה ארבעים ושבע שנים.
קבורת יעקב
המצרים חונטים את יעקב ומתאבלים עליו. יוסף פונה לפרעה ומבקש ממנו לקחת את אביו לקבורה בארץ ישראל תוך שהוא מזכיר את השבועה שהוא נשבע לו. פרעה מאשר לו לצאת לארץ ישראל כדי לקבור את אביו, והאחים יוצאים במסע לארץ ישראל מלווים במשמר צבאי מצרי גדול. הם הולכים במסלול ארוך מסביב לים המלחיש מפרשים וחוקרים הסבורים כי מסע הלוויה הלך לארץ ישראל בדרך הקצרה ממצרים, המכונה 'דרך ארץ פלשתים', ו'עבר הירדן' המוזכר בפסוקים הוא עבר הירדן המערבי. דעת מקרא, בראשית חלק ג', עמ' שמח–שמט. ועורכים תחנת ביניים בעבר הירדן המזרחי, בגורן האטד. לבסוף הם קוברים את יעקב במערת המכפלה ושבים מצרימה.
230px|ממוזער|פרשת ויחי מתחילה בספר תורה באמצע פסקה
סוף ימי יוסף
האחים חוששים שלאחר מות אביהם יתנקם בהם יוסף על מכירתו, הם שולחים אליו שליח שמספר לו שיעקב ציווה עליו לסלוח לאחים על חטאיהם ועל הרעה שהם גמלו לו. יוסף בוכה כשהוא שומע את דבריהם, הוא מנחם אותם ואומר: "וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה",, ומבטיח להמשיך לכלכל אותם ואת משפחותיהם. יוסף חי במצרים עד שנולדים לו נינים ממנשה ומאפרים. לפני מותו הוא מודיע לבני ישראל כי "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה". יוסף מת בן מאה ועשר שנים, נחנט ומושם בארון שנשמר במצרים.
תאריכי הקריאה
השבת בה קוראים את פרשת ויחי יכולה לחול בשישה תאריכים שונים:
שנת השא ושנת השג – י"א בטבת
שנת הכז – י"ב בטבת
שנת החא – י"ג בטבת
שנת גכה ושנת בשה, שנת גכז ושנת בשז – י"ד בטבת
שנת בחג ושנת זשג, שנת בחה ושנת זשה – ט"ז בטבת
שנת זחא ושנת זחג – י"ח בטבת
פרשה סתומה
על פי נוסח המסורה, התורה מחולקת לפסקאות שנקראות פרשות פתוחות וסתומות. פרשת השבוע "ויחי" היא היחידה מבין פרשות השבוע שמתחילה באמצע פיסקה ללא כל רווח לפניה (ראו תמונה). מדרש רבה מתייחס לעניין ומספק כמה הסברים בדרך מדרשית. הסבר אחד הוא שהדבר מורה על צער על מותו של יעקב המתואר בפרשה, שהוביל לתחילת השעבוד של בני ישראל במצרים, והסבר נוסף הוא שהדבר מורה על כך שיעקב בקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
הפטרה
ההפטרה היא ב. היא עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך, ובהוראות שהותיר בצוואתו לשלמה בנו, ובעידוד "וחזקת והיית לאיש".
בנוסח רומניא הפטירו עד .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
ויחי | 2024-08-29T02:54:45 |
מצמד | מַצְמֵד (בעגה: קְלָאץ', מאנגלית: clutch) הוא התקן מכני המשמש להפרדת מנוע מהאביזר שהוא מניע. ההתקן נדרש בעיקר במנועי בעירה פנימית, שאינם יכולים להגיע למהירות אפס, אלא נדרשת להם מהירות סרק מסוימת. לצורך איפנון מהיר של מהירות נעשה שימוש במצמד גם במנועי חשמל.
שמאל|ממוזער|250px|דיסקית חיכוך
יש סוגי מצמדים שונים, ורובם מבוססים על דיסקיות חיכוך שנלחצות זו כלפי זו או כלפי גלגל תנופה באמצעות קפיצים. הפעלת המצמד גורמת להפרדה בלחץ של הדיסקיות ולכך שהן יכולות להסתובב ביתר חופשיות. מבחינים בין מצמד רטוב השקוע כולו בנוזל שתפקידו למנוע את התחממות ההתקן ולנקותו, ובין מצמד יבש שהוא חסר נוזל זה.
במכונית המצמד מופעל באמצעות לחיצה על הדוושה השמאלית ביותר. הלחץ על הדוושה מועבר בעזרת תמסורת של כבלים או מערכת הידראולית למנגנון המצמד עצמו, ומוריד את הלחץ על הדיסקיות, מה שמאפשר לנהג להעביר הילוכים. באופנוע, המנגנון הוא דומה, אלא שהמצמד עצמו מופעל על ידי מנוף המצמד הנמצא על ידית שמאל של הכידון.
כאשר משחררים את המצמד, קרי מחברים בחזרה את המנוע למונע, יש לעיתים להעניק למנוע מהירות סיבוב גדולה יותר מהמהירות שבה הוא מסתובב כשהוא אינו מחובר, שאם לא כן, המנוע עשוי שלא להצליח להפעיל את המערכת ולהיעצר. ברם, כאשר מעלים את מהירות המנוע יותר מדי, התוצאה היא הנעה חזקה ופתאומית מדי של המערכת ובלאי מוגבר של המצמד. כאשר שחרור המצמד הוא מהיר מדי יכבה המנוע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:התקנים מכניים | 2024-07-09T13:59:25 |
מיכל ינאי | מיכל ינאי-מוסקל (נולדה ב-18 ביוני 1972) היא זמרת, שחקנית, מדבבת, מנחת טלוויזיה וכוכבת ילדים ישראלית.
ינאי מכונה "מלכת הילדים" בשל הפופולריות הרבה שלה כמנחה בערוץ הילדים ובמחזות זמר לילדים בשנות התשעים.
ביוגרפיה
מיכל ינאי נולדה, גדלה והתחנכה ברמת גן, לעדנה ומשה ינאי ולה אח אחד צעיר ממנה. כבר בילדותה שיחקה בהצגות ילדים כמו "חנה'לה ושמלת השבת", "גוליבר בארץ הגמדים" ו"כנר על הגג".
ב-1983, כשהייתה בת 11, הופיעה בפסטיבל שירי הילדים בתור ילדת הפסטיבל ושרה את השיר "אתה לא לבד" שביצעה במקור בפסטיבל להקת "קסם". אחר כך פנתה לקהל הילדים, מעבר לשעות הלימודים התפרנסה מהנחיית מסיבות יום הולדת שבהם הפעילה את הילדים במשחקים, שרה וליוותה את עצמה בגיטרה ואף ערכה מופע קסמים.
ב-1989 בגיל 17 שיחקה בהצגה "האב" מאת יוהאן אוגוסט סטרינדברג ב"תיאטרון הבימה", שבה גילמה את דמותה של ברטה, עם הצגה זו גם נסעה להופיע בתיאטרון המלכותי השוודי. באותה השנה ביצעה ב״תחרות קולות וכלי זמר״ את השיר ״פשטות״. כמו כן השתתפה בתשדירי שירות: תשדיר של משרד החינוך לרישום בזמן לגני הילדים ולבתי הספר שבו גילמה ילדה כמורה בכיתה וההורים היו התלמידים, ותשדיר לבית הספר הטכני של חיל האוויר שבו גילמה תלמידה מצודדת (לצלילי השיר "המסלול שלך", גרסה עברית ל־, שיר הנושא של הסרט "אהבה בשחקים") לצד עודד מנשה.
בין השנים 1989–1990 הגישה לראשונה תוכנית טלוויזיה לילדים בשם "קשרים מצוירים" בערוץ הראשון לצד בובת דינוזאור ענקית בשם זאורוס (עמי ויינברג). ב-1990 שיחקה לראשונה בסרט קולנוע, "נשיקה במצ"ח", לצידם של יהודה ברקן, רמי דנון ואריה מוסקונה. ינאי גילמה בסרט חיילת, אף שבאותה העת הייתה עדיין תלמידת תיכון.
בתיכון למדה במגמת התיאטרון בבית הספר "תלמה ילין". את שירותה הצבאי עשתה בתיאטרון צה"ל, בנוסף גם השתתפה בתחרות "מיס קריית אונו".
ב-1991, במהלך השירות הצבאי, שיחקה בתפקיד-משנה בסרט הצרפתי שצולם בישראל בשם "אהבנו את לורה".
לאחר שירותה הצבאי למדה משחק בבית הספר "בית צבי".
פעילות לילדים
ממוזער|שמאל|250px|מיכל ינאי בערוץ הילדים, 1992
ינאי הצטרפה לצוות מנחי "ערוץ הילדים" במהלך לימודיה בבית צבי. ינאי הנחתה בערוץ הילדים מ-1991 עד 2000, והגישה בין היתר את התוכניות "תיבת ההפתעות" ומאוחר יותר את "גינת ההפתעות" שיועדו לילדים קטנים ולסירוגין הנחתה גם בתוכנית "הכיתה המעופפת".
בשנת 1994 נסעה לאמסטרדם, מטעם ערוץ הילדים, כדי לעשות סרט על קורותיה של אנה פרנק שהוקרן בערוץ באפריל באותה השנה ושנקרא "בדרכה של אנה". עוד באותה שנה השתתפה ינאי בפרק מהעונה השנייה של הסדרה האמריקאית "מייטי מורפין פאוור ריינג'רס", בתפקיד שגרירת ישראל תמרה, והיא דיבבה את אותה דמות לאחת מקלטות הווידאו בדיבוב לעברית, ובה היא אף הציגה את "מאחורי הקלעים" של ההפקה בתוספות שלאחר הפרק.
כשקיבלה הזכיינית טלעד את שידורי יום שבת בערוץ 2 נקראה ינאי להגיש בה את תוכנית הדגל של שידורי הילדים בשבת בבוקר, והיא קיבלה תוכנית משלה בשם "הקרנבל של מיכל". עם החלפת ימי השידורים של זכייניות ערוץ 2, עברה ינאי להגיש תוכנית עם אותן הדמויות בשם "קצפת" בערוץ הילדים. ינאי הגדירה את התכנית: "מעין גרסה ישראלית לילדים של המופע של לארי סנדרס", המציגה במקביל לתוכנית עצמה, גם גרסה מבוימת למה שקורה לכאורה מאחורי הקלעים. לימים הגישה בערוץ 2 גם את תוכנית הכישרונות לילדים "בראבו". בשנות האלפיים שידרה גם בערוץ הנוער של "yes".
ממוזער|שמאל|250px|מיכל ינאי והילדים, 1992
ינאי שיחקה ושרה במחזות הזמר לילדים "הקוסם!" בתפקיד דורותי, "הכל אגדה" בתפקיד הנסיכה מאמי, "המלך ארתור" בתפקיד גווינביר ו"פיטר פן" (הגרסה השלישית) בתפקיד ונדי.
ינאי כתבה טור שבועי שנקרא "שירת המיכל" בשבועון הילדים "כולנו".
ינאי נבחרה פעמיים לאשת השנה של הילדים וזכתה חמש שנים רצופות ב"פרס מסך הזהב".
היא דיבבה את פלין בסרט "במבי".
בפסטיגל זכתה פעמיים, ב-1993 עם השיר "שלום היא מילה שימושית" וב-1995 עם השיר "לדבר עם חיות". היא השתתפה שוב בפסטיגל בשנים 1996, 1998, 2000, 2016 ו-2020.
בשנת 1992 הופיעה ינאי בקלטת לילדים "הילדה הכי יפה בגן", שהתבססה על שירי הילדים של יהונתן גפן.
בשנת 1993 הופיעה בפסטיגל וזכתה במקום הראשון עם השיר "שלום היא מילה שימושית". בשנת 1994 היא צולמה סרט "בדרכה של אנה פרנק".
בשנת 1995 הושקו חמש בובות בדמותה תחת השמות "מיכל בראש טוב", "מיכל משחקת דורותי", "מיכל מכייפת בקניון", "מיכל יוצאת לבלות" ו"מיכל חכמה בשמש". באותה שנה השתתפה בשנית בפסטיגל, וזכתה שוב במקום הראשון עם השיר "לדבר עם חיות".
בשנת 1996 הופיעה בפעם השלישית בפסטיגל בתור אמנית אורחת וכך גם.באותה שנה, מיכל לקחה אחריות על התוכנית כדור פורח עם נמרוד רשף ו-ארז בן הרוש. ב-1998 היא נבחרה על ידי חברת חברת וולט דיסני להקליט אלבום של שירי דיסני בעברית, במסגרת הפרויקט נסעה לפארק יורודיסני לצלם קליפ לשיר אם תביעו משאלה מתוך הסרט פינוקיו, היא הופיעה עם מחרוזת דיסני בפסטיגל 1998.
בשנת 1999 השתתפה בסרט הילדים "הכבש השישה עשר" שהתבסס גם הוא על שירים של יהונתן גפן ולצידם של כוכבי ערוץ הילדים.
בשנת 2000 השתתפה בקלטת הילדים "צופי פרצופי - מסע הרפתקאות בעולם הרגשות", והשתתפה בפעם החמישית בפסטיגל, וזכתה במקום השלישי עם השיר "החייל שלי".
בשנים 2005 – 2006 השתתפה בתפקיד אורח בכמה פרקים בסדרת הילדים
"השמיניה".
בשנת היא השתתפה 2009 עיר ערוץ הילדים עם המנחים הקודמים של הערוץ
דן תורן, נתן ברנד, עינת ארליך, אפרת רייטן, איתי שגב, נמרוד רשף, וסופי צדקה.
בשנת 2012 החלה לשחק בסדרה היומית "יומני החופש הגדול" בערוץ דיסני. באותה שנה החלה לככב גם בסדרה לילדים לגיל הרך "מיכל ינאי בחדר החלומות" בשיתוף yes, שאותה גם יצרה והפיקה.
בשנת 2013 השתתפה ב"מותק של פסטיבל" ושנה לאחר מכן בשנית בשנת 2014, ושוב ב-2017.
בשנת 2015 השתתפה בסדרת הטלוויזיה "שוברי גלים" בתפקיד ניצה. באותה השנה שיחקה בסרט "דץ הבלץ".
בשנת 2016 השתתפה בפסטיגל "היי סקול פסטיגל 2 הגמר הגדול", בתפקיד מיכל המורה לתנ"ך. זוהי הייתה חזרתה של ינאי אל הפקת הפסטיגל לאחר 15 שנות היעדרות.
בשנת 2017 השתתפה במחזמר "הברווזון המכוער" וכמו כן, השתתפה בסדרה "צוות הצלה" בערוץ ניק ג'וניור, לצד בתה אלכס, בתפקיד הגברת מלי קרה לי.
פעילות למבוגרים
שמאל|ממוזער|250px|יעל טוקר, מיקי לאון ומיכל ינאי, בסרט "רווקה פלוס"
אף שצברה פופולריות גבוהה בקרב הילדים וכונתה לא פעם "מלכת הילדים", היו פעמים שינאי ביקשה להשתחרר מתדמית הילדה הטובה. אחת מהן הייתה בתוכנית הסאטירה הפרועה "נייס גיא", ששודרה בראשית שנות התשעים בערוץ 2 הניסיוני. ינאי הופיעה בתוכנית ביוני 1993 במערכון לבושה כגברת עם שוט ועם בירית ועם חגורת ביריות המחוברות לגרבי ירך שקופות, אולם לאחר מכן התחרטה, על שיותר מפעם אחת יפורסם בתוכנית הטלוויזיה הזו אותו הקטע שאז לטענת מיכל ינאי זה נראה יותר אמיתי ויותר מיני ויותר מפריע לה בחיים האישיים שלה, אז הוחלט בערוץ 2, שרקבמסיבת הפרידה של הערוץ הניסיוני באוקטובר 1993, שהקטע הזה ישודר, ולא לפני השעה 10 בלילה, וגם על הקלטת שידור הקטע הזה היו דעות שביקרו לרעה את הקטע הזה בטענה שהוא מחפיץ מינית את גוף האישה .
ינאי שיחקה ב-1993 בתפקיד משני של אסירה במותחן הארוטי "כלא הנשים" ("Prison Heat"), סרט דובר אנגלית שביים יואל זילברג, וצולם בישראל באולפני אולפני ג.ג., בכיכובם של גיליה שטרן ואורי גבריאל.
בשנת 2003 שוב ביקשה להשתחרר מתדמית הילדה הטובה, והסכימה להפיק סדרה המבוססת על קלטות אינטימיות שלה, בהן דובר על אורגיות, שימוש בקוקאין, גניבות ועוד. היא חזרה בה מהסכמתה בלחץ חתנה המיועד עופר רסלס, ונקלעה לסכסוך משפטי עם חברת ההפקה. לבסוף חויבה לשלם לחברת ההפקה פיצוי של מאות אלפי שקלים.
ב-1997 שיחקה בסרט הטלוויזיה "בחצות הלילה" בבימויה של רותי פרס.
בשנת 1998 השתתפה ינאי במופע "פעמוני היובל", המופע המרכזי במסגרת חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 שינתה ינאי את המיקוד ועברה יותר לפנות לקהל המבוגרים. היא החליפה זמנית את עינת ארליך בתוכנית "שישי וחצי" בערוץ 2. תוכניות טלוויזיה נוספות שהגישה כללו את "על הדרך" ו"מזל טוב".
ב-2001 השתתפה במחזה "תשוקה", ואחר כך במחזה "דצמבר" בתיאטרון בית ליסין.
ב-2002 השתתפה בסרט "תמונה קבוצתית עם אישה".
ב-2003 נבחרה לסקר את "טקס האוסקר" באותה השנה מטעם ערוץ !E הישראלי, ונבחרה להנחות את ספיישל "המורדים" בערוץ פוקס קידס. באותה שנה היא דיבבה את קייט האוטון (תפקיד שאותו שיחקה במקור הת'ר לוקליר) בגרסה העברית של הסרט "לוני טונס: חוזרים לאקשן" והנחתה בערוץ 2 את תחרות הדוגמנות טופ מודל 2003 וטסה עם שתי הזוכות במקומות הראשונים לתחרות הבין־לאומית שנערכה בסינגפור כנציגת טלעד. היא הנחתה את התוכנית "האודישן הגדול" במסגרתה שחקנים מתחילים מתחרים על תפקיד בטלנובלה מיכאלה.
ב-2005 שיחקה בסרט מוכרחים להיות שמח.
ינאי שיחקה גם בין היתר בסדרות הטלוויזיה "אולי הפעם" בערוץ yes ישראלי של "yes", "משמורת", "טיפול נמרץ" בערוץ 2 ו"המקום" בערוץ 10. כמו כן הופיעה בתפקיד עצמה בפרק בסדרה "בת ים - ניו יורק" בשנת 1995.
ב-2006 הופיעה בתפקיד משני בעונה השלישית של "השיר שלנו". באותה שנה שיחקה בתפקיד קטן בסרט הטלוויזיה האמריקאי "Kraken: Tentacles of the Deep" של ערוץ Syfy בתור סאלי.
ב-2007 שיחקה לראשונה בתפקיד הראשי בעיבוד הקולנועי של הספר "כשניטשה בכה" מאת הפסיכיאטר ארווין יאלום, סרט דובר אנגלית של הבמאי והמפיק הישראלי-אמריקאי פנחס פרי. באותה שנה שיחקה בתפקיד שולי בסרט "88 דקות", לצידו של אל פצ'ינו, היא התגוררה תקופה מסוימת בלוס אנג'לס ובעקבות כך התראיינה לתוכנית "חלום הוליוודי" העוסקת בשחקנים ישראלים המנסים את מזלם בהוליווד, היא גם התגוררה תקופה בלונדון.
בסוף 2007 השתתפה בתפקיד עצמה, כבעלת הבניין במחזמר "אבניו Q" שהועלה בתיאטרון בית ליסין, בשנה זו גם שימשה שופטת בתחרות מלכת היופי, כמו כן שיחקה בסרט מתוק ומר.
ב-2008 עלתה סדרת הדרמה "רביעיית רן" בהשתתפותה בערוץ yes stars ישראלי, שלאחר מכן שודרה בערוץ 2.
בשנים 2008–2010 הנחתה את שעשועון הידע "קרב מוחות" ב"חינוכית 23". בשנת 2010 הנחתה את גמר התוכנית "לרדת בגדול" לאחר שמנחת התוכנית הקבועה ציפי שביט שברה את רגלה. באותה שנה השתתפה בתוכנית "מי אתה חושב שאתה?", שבה עקבה אחר חייה של סבתה מצד אמהּ שנטשה את האם כשהייתה בת ארבע, לאחר גירושיה מן הסב, ושמעולם לא דובר בה בבית. במהלך הסדרה גילתה ינאי שסבתה התאבדה.
בשנת 2011 השתתפה בתפקיד אורח בסדרה "החברים של נאור" בתור איילה, אשתו של עמית חבר ילדות של נאור. וכן שיחקה בהצגה "בעל למופת" מאת יהושוע סובול בהפקת תיאטרון הקאמרי.
בשנת 2012 יצא לאקרנים סרטו של דובר קוסאשווילי "רווקה פלוס" בו שיחקה.
בשנת 2014 השתתפה בתוכנית המציאות "הצילו! אני לא יודע לבשל" של שידורי קשת, ששודרה בערוץ 2.
בשנת 2015 כתבה והפיקה את הסרט הקצר "אמא שלי ואני", בו גם שיחקה בתפקיד הראשי. ב-2016 הגישה לצד מיכאל אלוני את "כשהיינו ילדים", מופע הצדעה לתוכניות הילדים והנוער של רשות השידור
ב-2017 השתתפה ינאי בסדרה "פולמון" ששודרה ב-HOT. ב-2018 הגישה סרט אודות תיכון תלמה ילין בו למדה.
ב-2019 השקיעה ינאי בפיתוח אפליקציה למדיטציות מודרכות בעברית, בסגנון מיינדפולנס, ״מיי מדי - my medi".
בשנת 2020 החלה לשחק לסירוגין עם נתי קלוגר במחזה "הנשים של ג'ייק" בתיאטרון חיפה מאת ניל סיימון בתרגום של דורי פרנס ובבימויו של אלון אופיר. בשנת 2021 נבחרה לייצג את חברת פרוקטר אנד גמבל כפרזנטורית של מותג Always.
ב-2023 השתתפה בעונה השלישית של תוכנית המציאות "הזמר במסכה" בתחפושת מלכת השחמט, לצדו של טל מוסרי, מלך השחמט.
חיים אישיים
ינאי נשואה בשנית, לאיש הפרסום בן מוסקל, ולשניים בת ושני בנים. ב-2021 עברה עם משפחתה לגור באתונה שביוון.
קישורים חיצוניים
אתר קורס המיינדפולנס הרשמי של מיכל ינאי
הערות שוליים
*
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:מדבבות ישראליות
קטגוריה:בוגרות תלמה ילין
קטגוריה:מנחות ערוץ הילדים
קטגוריה:מנחות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:בוגרות תיאטרון צה"ל
קטגוריה:בוגרות בית צבי
קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים
קטגוריה:משתתפי הצילו! אני לא יודע לבשל
קטגוריה:משתתפי הזמר במסכה (תוכנית טלוויזיה ישראלית)
קטגוריה:זוכות הפסטיגל
קטגוריה:משתתפות בתחרויות יופי מקומיות בישראל
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:משתתפות מותק של פסטיבל
קטגוריה:משתתפי מותק של פסטיבל
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:בוגרי תלמה ילין
קטגוריה:מנחי ערוץ הילדים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:בוגרי תיאטרון צה"ל
קטגוריה:בוגרי בית צבי
קטגוריה:זוכי הפסטיגל
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:פרזנטורים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1972
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1972
קטגוריה:כוכבי ילדים | 2024-09-10T17:23:16 |
תנועה (הגה) | בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.
בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי, (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).
הגדרה
המושג תנועה מוגדר גם פונטית וגם פונולוגית.
תנועה על פי ההגדרה הפונטית היא הגה שהמרווח בבסיס החיתוך שלו רחב. במילים אחרות, האוויר היוצא החוצה מן הריאה אינו נתקל כמעט בהפרעה ופורץ החוצה בחופשיות.
תנועה על פי ההגדרה הפונולוגית היא ההגה שמהווה את גרעין ההברה. לרוב קיימת הקבלה בין שתי ההגדרות, למשל, בביצוע המילה קַו 'kav', כשהוגים את העיצור k האוויר נעצר בווילון, וכשהוגים את העיצור v האוויר נעצר בשפתיים אך כשהוגים את התנועה a האוויר משתחרר החוצה בלי חיכוך. כמו כן, באותה המילה, העיצורים ק', ו' הם צדדיים, לעומת התנועה a שהיא המרכזית בהברה המלכדת את כל העיצורים להברה אחת שלמה.
במקרים נדירים יש סתירה בין שתי ההגדרות. כגון המלה הצ'כית [krk] בה ההגה r מהווה את מרכז ההברה, אך מבחינת אופן חיתוכו הוא עיצור.
מאפייני תנועות
ניתן להבחין בין התנועות השונות והמגוונות לפי מספר תכונות כאשר לתנועה אחת יכולות להיות מספר תכונות בו זמנית המבחינות בינה לבין תנועות אחרות החולקות איתה חלק מתכונותיהן.
גובה
גובה התנועות מתייחס לגובה שבו נמצאת פסגת הלשון בעת הגיית התנועה יחסית לגג חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מעל אמצע המרחק בין גג חלל הפה לתחתיתו נקראות תנועות גבוהות או תנועות סגורות ותנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון נמצאת מתחת לאמצע המרחק בין גג חלל הפה לבין תחתית חלל הפה נקראות תנועות נמוכות או תנועות פתוחות. באופן כללי, התנועות u, i הן התנועות הגבוהות ביותר, והתנועה a היא הנמוכה ביותר.
מיקום
מיקום התנועות מתייחס למיקום פסגת הלשון בציר הרוחב של חלל הפה בעת ההגייה יחסית לגב חלל הפה. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור הקדמי של הפה נקראות תנועות קדמיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור המרכזי של הפה נקראות תנועות מרכזיות. תנועות שבעת הגייתן פסגת הלשון מצויה באזור האחורי של הפה נקראות תנועות אחוריות. לדוגמה: התנועות i, e הן תנועות קדמיות, התנועות o, u הן תנועות אחוריות והתנועה a היא תנועה מרכזית.
מעוגלות
מעוגלות התנועות מתייחסת לתכונה של מידת כיווץ השפתיים בעת הגיית התנועה. תנועות שבעת הגייתן השפתיים מכווצות נקראות תנועות מעוגלות ותנועות שבעת הגייתן השפתיים מצויות במצב רפוי נקראות תנועות בלתי מעוגלות. לדוגמה: התנועה u מבוצעת בשפתיים מכווצות והתנועה i בשפתיים רפויות.
אנפוף
אנפוף התנועות מתייחס לאופן זרימתו של חלק מהאוויר או כולו החוצה דרך חלל האף בעת הגיית תנועות מסוימות. רוב התנועות הן אוראליות כלומר כל האוויר זורם דרך הפה אך ישנן שפות בהן ישנן תנועות מאונפפות אשר בעת הגייתן יורד החך הרך (הווילון) וחלק מהאוויר משתחרר דרך חלל האף.
קוליות
קוליות התנועות מתייחסת למצב מיתרי הקול בעת הפקת התנועה. מיתרי הקול עשויים לרעוד או שלא לרעוד ללא קשר להתנהגות איברי ההגייה בחלל הפה. תנועות הן בדרך כלל קוליות, אך ישנן שפות מסוימות בהן תנועות קוליות ותנועות אטומות משמשות פונמות שונות.
רוטיזציה
תנועות שעברו רוטיזציה (בעברית: רִיּוּשׁ, מלשון רי״ש) הן תנועות שבעת הגייתן קצה הלשון כפוף אחורנית מה שמשווה לתנועה צליל לוואי הדומה לאות r האנגלית. כיפוף הלשון אחורנית עצמאי מתנועת גוף הלשון, כך שגוף הלשון יכול להיות בקדמת חלל הפה, באחורי חלל הפה, גבוה או נמוך בחלל הפה ובאותו הזמן קצה הלשון עשוי להיות כפוף או לא כפוף.
משך (אורך)
משך התנועות מתייחס לתכונת אורך הגיית התנועה. בעברית המודרנית אין הבחנה בין תנועות קצרות לארוכות, לעומת זאת על־פי ההשערה בעברית הקדומה היו מספר אורכים שונים לכל תנועה. בגרמנית ובערבית, למשל, ישנה הבחנה בין תנועות קצרות לארוכות עד היום. בדרך כלל ישנו קשר בין אורכה של תנועה מסוימת להטעמת ההברה בה היא נמצאת.
טון
טון הוא הגדרת גובה הצליל בזמן הגיית התנועה (ולעיתים גם בזמן הגיית עיצורים). הטון יכול להיות ישר – למשל טון גבוה, טון נמוך; והוא יכול להשתנות לאורך הגיית התנועה – טון עולה, טון יורד או שילוב כלשהו של עלייה וירידה. שפות שבהן טונים הם פונמה לכל דבר מכונות שפות טונאליות. כמו כל פונמה, הטון בשפות אלה מבחין במשמעות, כך שהגיית אותה הברה או מילה משפיעה על משמעותה.
תנועות עם מאפיינים משתנים
תנועה שמאפייניה אינם משתנים במשך הגיית התנועה היא מונופתונג (חד־תנועה); המונופתונגים הם תנועות אמיתיות. תנועה שמאפייניה משתנים פעם אחת במשך הגיית התנועה היא דיפתונג (דו־תנועה) ותנועה שמאפייניה משתנים פעמיים במשך הגיית התנועה היא טריפתונג (תלת־תנועה). קיימות גם תנועות עם מעל שתי השתנויות במשך הגיית התנועה אך אלו נדירות יחסית.
טרפז התנועות
אחורית כמעט־אחורית מרכזית כמעט־קדמית קדמית סגורה [] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close_back_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Close_central_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Close_front_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg כמעט־סגורה [] קובץ:Near-close_near-back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Near-close_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Near-close_near-front_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Near-close_near-front_unrounded_vowel.ogg חצי־סגורה [] קובץ:Close-mid_back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close-mid_back_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Close-mid_central_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close-mid_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Close-mid_front_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Close-mid_front_unrounded_vowel.ogg אמצעית [] קובץ:Mid_back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Mid-central_vowel.ogg · [] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg חצי־פתוחה [] קובץ:Open-mid_back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Open-mid_back_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Open-mid_central_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Open-mid_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Open-mid_front_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Open-mid_front_unrounded_vowel.ogg כמעט־פתוחה [] קובץ:Near-open_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Near-open_front_unrounded_vowel.ogg פתוחה [] קובץ:Open_back_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Open_back_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Open_central_unrounded_vowel.ogg [] קובץ:Open_front_rounded_vowel.ogg · [] קובץ:Open_front_unrounded_vowel.ogg
כדי שיהיה נוח להתייחס לכל הגייה אפשרית של התנועות, הן ממוינות בטרפז התנועות של האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA). למעשה כל נקודה סביב הטרפז ובתוכו מגדירה הגייה של התנועה. הראשון שתיאר את טרפז התנועות הוא הפונטיקאי דניאל ג'ונס.
השורות מתארות את גובה התנועות, כאשר מיקומן הוא מיקום הלשון ביחס לחך. בשורה העליונה ביותר מצוינות התנועות הגבוהות – המכונות גם סגורות, ובשורה התחתונה ביותר מצוינות התנועות הנמוכות –המכונות גם פתוחות. העמודות מתארות את מיקום התנועות כאשר בעמודה הימנית ביותר מצוינות התנועות האחוריות, ובעמודה השמאלית ביותר מצוינות התנועות הקדמיות. בכל מיקום וגובה תנועות בהם מופיעות שתי תנועות, התנועה השמאלית בלתי־מעוגלת והתנועה הימנית מעוגלת.
התנועות בדקדוק העברי
התנועות העבריות, מסווגות על־פי הדקדוק העברי המסורתי (כשהן מצורפות לאות אל"ף)תנועות גדולות (ארוכות)תנועות קטנות (קצרות)תנועות חטופותקמץ (אָ)פתח (אַ)חטף־פתח (אֲ)צירי מלא (אֵי) או צירי חסר (אֵ)סגול (אֶ)חטף־סגול (אֱ), שווא נע* (אְ)חיריק מלא (אִי)חיריק חסר (אִ) חולם מלא (אוֹ) או חולם חסר (אֹ)קמץ קטן (אָ)חטף־קמץ (אֳ)שורוק (אוּ)קובוץ (אֻ) * בלשון הדיבור בעברית מודרנית, שווא נהגה לעיתים כתנועת /e/ ולעיתים אינו נהגה, בלי קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח.
המונח העברי "תנועה" נקבע על ידי מדקדקי העברית בימי הביניים על־פי המונח הערבי המקביל "חַרַכַּה". הם הגדירו בדרך כלל תנועה כהגה המלווה את העיצור ומבוצע ללא חסימה של האוויר בדרכו. המדקדקים עסקו – גם בעת החדשה ולאחר תחיית העברית – במניית התנועות ובחלוקתן ל"תנועות גדולות" (או "ארוכות"), ל"תנועות קטנות" (או "קצרות"), ול"תנועות חטופות", ובקביעת כללי הופעתן, התחלפותן והגייתן של התנועות. מאחר שלשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים (טקסט עיצורי, אמות קריאה, ניקוד, מסורות קריאה), משקפים סיווגי התנועות וכללי הדקדוק העוסקים בהן מציאות לשונית שאיננה תואמת בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית.
בעברית הכתובה ההבדל בין עיצורים לתנועות בולט במיוחד, משום שהעיצורים מסומנים באותיות האלפבית, ואילו התנועות מסומנות בסימני הניקוד. בעברית הקדומה ובשפות שמיות אחרות לא סומנו התנועות כלל, והטקסט הכיל רק את העיצורים; בשלב מסוים נוספו אמות קריאה לציון התנועות, ורק בראשית ימי־הביניים הוסיפו בעלי המסורה את סימני הניקוד, במקביל להתפתחויות דומות בסורית ובערבית.
בפרוטו־שמית היו כנראה 3 תנועות קצרות (a, i, u) ו־3 ארוכות (ā, ī, ū). בעברית המקראית משתנה מספר סימני התנועות לפי שיטת המסירה; בניקוד הטברני יש 7 תנועות עיקריות (קמץ, פתח, צירה, סגול, חיריק, חולם, שורוק), בניקוד הבבלי 6 תנועות (הפתח והסגול הטברנים מתאחדים) ובניקוד הארץ־ישראלי 5 (הקמץ והפתח מתאחדים, וכן הצירה והסגול). לצד התנועות העיקריות קיימות גם תנועות חטופות, השווא והחטפים. מערכת התנועות המשיכה להשתנות בהגיות העברית השונות בימי הביניים (הגייה אשכנזית, הגייה ספרדית והגייה תימנית לענפיהן). בעברית המדוברת בת־זמננו התנועות קרובות להגייה הספרדית, אך הדקדוק הנלמד והניקוד בטקסטים מנוקדים נוהגים על פי מערכת הניקוד הטברני. שווא לעיתים נהגה כתנועת סגול או פתח ולעיתים אינו נהגה, ללא קשר לאפיונו הדקדוקי כשווא נע או נח.
ראו גם
רשימת תנועות
הגיית העברית
ניקוד
פונמה
הגה
עיצור
דקדוק עברי - מונחים
תנועה הומופונית
קישורים חיצוניים
אתר האגודה הבינלאומית לפונטיקה
אשר לאופר, "לדרכי תיאור התנועות", בתוך: מ' בר־אשר (עורך), פרקים בעברית לתקופותיה, ירושלים תשנ"ז
הערות שוליים
קטגוריה:פונטיקה
קטגוריה:פונולוגיה | 2024-08-12T15:38:31 |
הארדיקאנוט | הארדיקאנוט (בדנית: Knud III Hardeknud, מילולית: "קאנוט החזק"; 1018 או 1019 – 8 ביוני 1042) היה מלך דנמרק משנת 1035 ומלך אנגליה משנת 1040 ועד מותו.
ביוגרפיה
הארדיקאנוט היה בנם של המלך קאנוט הגדול ואמה מנורמנדיה. לאחר מות אביו, ירש הארדיקאנוט את הכתר הדני בתור קאנוט השלישי, אך הסתכסך עם מגנוס הראשון מלך נורווגיה, שמנע ממנו להפליג לאנגליה כדי להבטיח את שלטונו שם. כתוצאה מכך, הוסכם כי אחיו הממזר של הארדיקאנוט, הרולד "קל-הרגליים", ימשול באנגליה כעוצר בשמו.
הרולד לקח את הכתר האנגלי לעצמו ב-1037, בטענה כי "הארדיקאנוט שהה זמן רב מדי בדנמרק". לאחר שכרת ב-1039 ברית עם מגנוס, לפיה אם אחד מהם ימות ללא צאצאים יירש האחר את מקומו, תכנן הארדיקאנוט לפלוש לאנגליה כדי להדיח את הרולד, והגיע לפלאנדריה, שם שהתה אמו הגולה. אך הרולד מת בטרם הספיק הארדיקאנוט לפלוש לאנגליה, במרץ 1040. הארדיקאנוט נחת בסנדוויץ' ביוני, "שבעה ימים לפני אמצע הקיץ", ועמו 62 ספינות מלחמה. מאחר שלא הספיק להילחם בהרולד כשעוד היה בחיים, הוא הוציא את גופתו מקברה והשליכה לביצה.
הארדיקאנוט היה מלך אכזר ובלתי אהוד. הוא גבה מעמו מיסים גבוהים, ובשל כך פרץ כנגדו ב-1041 מרד, שכשל לבסוף. הוא קרא לאחיו-למחצה אדוארד (בנם של אמה מנורמנדיה והמלך אתלרד השני), שהיה בגלות בנורמנדיה, לשוב לאנגליה ולשלוט עמו, ולרשת אותו לאחר מותו, מאחר שלו עצמו לא היו צאצאים.
ב-8 ביוני 1042 כשהתארח הארדיקאנוט בחתונתו של נושא דגלו לשעבר והרים כוסית לבריאותם של החתן והכלה, נפל ומת ככל הנראה משבץ, ונקבר בווינצ'סטר. אחיו אדוארד ירש אותו לאחר מכן, והשיב את בית וסקס לשלטון.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:מלכי דנמרק
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת וינצ'סטר
קטגוריה:ילידי 1018
קטגוריה:נפטרים ב-1042 | 2023-11-23T19:40:26 |
יחיא עייש | REDIRECT יחיא עיאש | 2005-01-04T01:26:58 |
רב שרירא גאון | רב שרירא גאון (בערך ד'תרס"ו, 906 – ח' בתשרי ד'תשס"ז, 3 בספטמבר 1006) היה ראש ישיבת פומבדיתא ונפטר כבן מאה שנים. בנו היה רב האי גאון.
רב שרירא גאון בן חנניה, שהיה נצר לשושלת ראשי הגולה המיוחסת לדוד המלך, מונה כראש הישיבה בפומבדיתא בשנת ד'תשכ"ח 968, והחליף בתפקיד זה את רב נחמיה גאון בר רב כהן צדק. את תפקידו הקודם כאב בית דין מילא בנו, רב האי גאון שלימים ירש אותו בחייו כראש ישיבה, אך עזר לו בניהול הישיבה גם לפני כן.
ייחוסו
משפחתו של רב שרירא הייתה משפחת ראשי הגולה שבבבל, אבל אבות אבותיו עברו אל הישיבה וויתרו על הנשיאות. ממשפחה זו יצאו כמה גאונים, אבות בית דין, ראשי כלה, סופרים ונושאי תפקידים אחרים בישיבה. אביו רב חנניה וסבו רב יהודה היו גם הם גאונים בישיבת פומבדיתא.
באיגרתו, מציין רב שרירא את ייחוסו לבית דוד המלך, וכן לאמורא רבה בר אבוה, תלמידו של רב.
סוף ימיו
אחרי 30 שנות גאונות כראש ישיבת פומבדיתא התפטר מתפקידו בד'תשנ"ח (998) כשהיה בן קרוב למאה שנים ומינה את בנו רב האי גאון לממלא מקומו.
יהודים הלשינו עליו ועל בנו לפני הח'ליפה אל-כדיר על קיום קשרים עם יושבי הארצות האויבות, שהיו שרויות במלחמות נגד הח'ליפות, כמו מדינות צפון אפריקה, פרס, ספרד וביזנטיון (ביזנץ). לישיבת פומבדיתא התקבלו תלמידים רבים מהארצות האלו, ובין רב שרירא ובנו ליושבי הארצות האלו היו חילופי מכתבים ושו"ת. לכן אפשר היה להאשים אותם בקלות במזימה פוליטית. הח'ליפה ציווה לכלוא אותם ולהחרים את רכושם. בסופו של דבר רב האי זוכה, אך רב שרירא נחשב לאשם והמשיך לשבת בכלא ורכושו הוחרם. הדבר פגע בבריאותו של רב שרירא, והוא חלה ונפטר לאחר 8 שנים.
ייתכן שזו הסיבה שרב שרירא התפטר מראשות הישיבה ומינה את בנו במקומו. אך ייתכן שהדבר היה קודם ההלשנה ורב שרירא התפטר ממשרתו בגלל זקנותו.
קברו
בנימין מטודלה (1170 לערך, כ-160 שנה לאחר פטירת הגאון), מציין את קברו של רב שרירא לצד בנו רב האי גאון ורב סעדיה גאון בסורה שבבבל, וכלשונו: "מתא מחסיא שנחרבה, ושם קבר רב שרירא, ורב האי בנו, ורב סעדיה אל-פיומי".
כתביו
אגרת רב שרירא גאון
איגרתו המפורסמת - איגרת רב שרירא גאון (רש"ג) - נכתבה סביב שנת ד'תשמ"ז (987) אל רבי יעקב בן נסים, מחכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו.
איגרת זו מהווה מקור מידע מרכזי, ובפרטים רבים בלעדי, על התקופות בהן היא עוסקת ותיארוכן. האיגרת סוקרת את סדרי הזמנים ודרך העריכה של המשנה, הברייתות והתלמוד, וכן סוקרת את תקופת הגאונים. האיגרת מסדרת את לוח הזמנים בו פעלו התנאים, האמוראים, הסבוראים ודורות הגאונים עד זמנו של רב שרירא.
איגרת שנייה
בנוסף לאיגרת הראשונה כתב איגרת נוספת ששלח לרב נסים בן יעקב, ובה פירש את התארים הנהוגים בתלמוד ושמות של חלק מהאמוראים.
תשובות רש"ג
לפתחו של רב שרירא באו שאלות רבות, מן הפזורה היהודית, בארצות המערב ואף מן המזרח (הודו), שעסקו בעיקר בנושאי הלכה, ואף בנושאי אגדה, אמונה וקבלה. רב שרירא השתדל לענות לכל שואל, ואיגרות רבות נשלחו בשמו. באיגרותיו, מלבד התשובות ההלכתיות, שזר רב שרירא פירושים לפסוקים ולסוגיות תלמודיות.
פירושים
חיבר פירושים שונים, הן למקרא והן לתלמוד, ואף כי הפירושים עצמם אבדו, הרי יש ציטוטים מהם והתייחסות אליהם בכתבים אחרים (למשל אצל הרד"ק).
צאצאיו
בנו של רבי שרירא גאון היה רב האי גאון, שחיבר עמו תשובות הלכתיות רבות.
ראו גם
אגרת רב שרירא גאון
גאונים
ישיבת פומבדיתא
רב האי גאון
לקריאה נוספת
יעקב נחום אפשטיין, מבואות לספרות האמוראים, ירושלים ותל אביב תשכ"ג, עמ' 610–615.
יוסף א' דוד,"'כדמפרש בספרו של אדם הראשון' - תולדות ההלכה והתפיסה המיתית של ההיסטוריה אצל אחרוני גאוני פומבדיתא", תרביץ עד, ב', (תשס"ו).
קישורים חיצוניים
רב שרירא גאון באנציקלופדיה יהודית דעת
הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, רב שרירא, באתר דעת
חיבוריו
איגרת רב שרירא גאון, באתר "דעת" (סדר החכמים וקורות העתים, אוקספורד תרח"מ 1888)
אגרת רב שרירא גאון - מהדורה חדשה, קריית אתא, תשס"ט.
פירוש על מסכת שבת, הוהדר על ידי דן גרינברג, בגנזי קדם, כרך ט, עמ' 95 ואילך.
הערות שוליים
שרירא גאון
קטגוריה:בית דוד
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:רבנים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל מאה
שרירא גאון
קטגוריה:ילידי 906
קטגוריה:נפטרים ב-1006 | 2024-08-29T07:36:31 |
תנועה (לשון) | הפניה תנועה (הגה) | 2024-06-25T10:51:39 |
עורב הודי | עוֹרֵב הוֹדִי (שם מדעי: Corvus splendens) הוא מין בסוג עורב, הנפוץ בדרום-מזרח אסיה (בדרום מערב תאילנד), בתת-היבשת ההודית, באיים המלדיביים והלקדיביים ובחופי דרום איראן. הוא הגיע, בעזרת האדם, למזרח אפריקה, באזור זנזיבר וסודאן, לרוטרדם שבהולנד ולאוסטרליה, שם הודבר. במקומות בהם אינו מין מקומי, הוא רודף עופות מקומיים ומאיים עליהם בהכחדה.
העורב ההודי חולק את אזורי המחיה שלו עם האדם - הוא חי בהתיישבויות של האדם, מכפרים קטנים ועד לערים. הוא ניזון משאריות האדם ומבעלי חיים קטנים הנמצאים בסביבה האנושית - עכברים, שממיות וכדומה. צבעו שחור, והצוואר והחזה אפורים, כאשר מידת הכהות של האזור האפור משתנה בהתאם לתת-המין.
בישראל, הוא עוף פולש, המופיע בצורה סדירה באזור מפרץ אילת, השרון ובערבה. עיריית אילת הגישה בקשה לירות בעורבים פולשים עקב תוקפנותם לאנשים ובעיקר לילדים.
עקב תקופת המעבר של הממשלה שאינה מאפשרת לספק אישורי ירי המשרד להגנת הסביבה פרסם הוראת שעה לתקופה בת שנתיים, אשר מגדירה את העורב ההודי כמין מוגן, וזאת על מנת להעביר את הסמכות הירי בעורבים מהמדינה לרשות הטבע והגנים שיוכלו לספק רישיונות ציד ולדלל את מספרם..
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לואי-פייר וייו
קטגוריה:עורביים
קטגוריה:ארץ ישראל: עורביים
קטגוריה:מיני בעלי חיים פולשים בישראל
קטגוריה:סינגפור: עופות
קטגוריה:הודו: עופות
קטגוריה:סרי לנקה: עופות | 2024-09-10T19:54:00 |
עורב מזרע | ממוזער|עורב מזרע
thumb|ביצי עורב מזרע, אוסף מוזיאון טולוז
עוֹרֵב הַמִּזְרָע (שם מדעי: Corvus frugilegus) הוא מין של עורב.
מאפיינים
צבעו שחור עם כתם לבן (למעשה, אזור חשוף מנוצות ליד המקור). גודלו 44–46 ס"מ.
עורב המזרע הוא ציפור חובבת קור - על אף שהוא נמנע משלג ומקרח, הוא מעדיף אזורים קרים ונמנע מאזורים חמים, פרט לחורף.
למין שני תת-מינים: תת-המין הראשון Corvus frugilegus frugilegus נפוץ בכל רחבי אירופה, פרט לסקנדינביה, ובחלקה המערבי של אסיה הקטנה. תת-המין השני, Corvus frugilegus pastinator, נפוץ בצפון אסיה, כולל סיביר, יפן, קוריאה וצפון סין. בישראל מופיע כעובר-אורח בחורף.
ניזון בעיקר מחרקים ותולעים ומדגנים מתורבתים.
עורבים אלו חברותיים מאוד, וחיים בלהקות. בחורף מתאחדות מספר להקות ויוצרות להקות ענק - דווח על להקה של 65,000 פרטים בסקוטלנד. בתום החורף, העורבים חוזרים ללהקותיהם הקטנות לצורך רבייה.
במהלך החיזור, הזכר 'רוקד' מסביב לנקבה וקורא. לאחר מכן הוא עשוי להביא לה תשורת מזון, ואז תתקיים ההזדווגות. לאחר מכן, כל זוג עורבים מקים לעצמו קן מזרדים, בו יוטלו 3–5 ביצים, ומגן על הטריטוריה סביב לו. הנקבה דוגרת על הביצים במשך 18 יום, שבהם הזכר מספק לה אוכל. הגוזלים מגיעים לגודל מלא בגיל 40 יום, אך תלויים במזון שמביאים הוריהם עד גיל חודשיים, ואינם עצמאיים לחלוטין עד גיל חמישה חודשים.
עורב מזרע במיתולוגיה
כמו רבים ממשפחת העורביים, לעורב המזרע מיוחסות מספר תכונות על-טבעיות:
יש המאמינים כי קהילת עורבי מזרע ננטשת מביאה מזל רע לבעלי האדמה שבה גרו.
מיוחסות להם תכונות של חיזוי מזג אוויר ומוות.
עורבי מזרע, לפי אמונות מסוימות, מלווים נשמות צדיקים לגן עדן.
קישורים חיצוניים
עורב מזרע באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עורביים
קטגוריה:ארץ ישראל: עורביים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: עופות
קטגוריה:רוסיה: עופות
קטגוריה:מונגוליה: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-06-19T14:57:37 |
איסור ייחוד | בהלכה היהודית, איסור ייחוד קובע שאסור לגבר ואישה לשהות יחד במקום סגור (או במקום שאנשים אינם מגיעים לשם), אלא אם כן הם נשואים זה לזה או קרובי משפחה מדרגה ראשונה (אבא ובת, אמא ובן, אח ואחות), או שאחד צאצא של השני (סבא ונכדה, סבתא ונכד, וכו'). האיסור נובע מהחשש שבמקום בו אין איש רואה, עלולים להגיע לידי יחסי אישות אסורים.
דיני ייחוד נידונים בהרחבה בפרק הרביעי (והאחרון) של מסכת קידושין.
מקור האיסור
לא קיים מקור מפורש לאיסור בתורה, אך חז"ל מצאו לו רמז בפסוק מספר דברים: .
קיימת מחלוקת בין הראשונים אם איסור זה הוא איסור דאורייתא, הרמב"ם לא מנה איסור זה בתרי"ג מצוות, כיוון שלדעתו איסור זה אינו מהתורה. אולם לדעת הרבה ראשונים איסור זה מהתורה וביארו דבריהם בספרות האחרונים שהוא איסור עשה, שכן אין מפורש בתורה האיסור אלא בעקיפין. המשנה למלך צידד בבאור דברי הרמב"ם, שהוא איסור דאורייתא, אך כיוון שאינו מפורש בכתוב אין הרמב"ם קורא לזה איסור תורה כי אם מדברי קבלה.
הרחבת האיסור
בתלמוד מובא שדוד המלך ובית דינו הרחיבו את איסור ייחוד גם לייחוד עם אישה פנויה, בעקבות מעשה אמנון ותמר. בתקופה מאוחרת יותר בית דינם של הלל ושמאי הרחיבו שוב את האיסור, וגזרו גם על ייחוד של יהודים עם גויים. למעשה חלק מהמקרים של ייחוד יהיו מדרבנן, כמו למשל ייחוד בין אשה פנויה לבין גבר, וחלק מהמקרים יהיו מהתורה, כמו במקרה של ייחוד בין גבר לאשה נשואה או נידה.
דיני ייחוד
לפי רוב רבני אשכנז, אם אישה נמצאת במקום עם שני גברים יהודים לפחות שאינם פרוצים בענייני עריות, מותרת שהייתם יחד. לפי רוב רבני ספרד אישה אסורה בייחוד עם גברים (לא משנה כמה). איש אחד אסור בייחוד עם נשים (גם לפי האשכנזים וגם לפי הספרדים). מותר לגבר להתייחד עם נשים בזמן שאשתו עמו.
אם הגבר והאישה נמצאים במקום ציבורי, או במקום שייתכן כי כל רגע ייכנס מישהו - אין איסור בשהייה יחד.
נחלקו הפוסקים האם איסור ייחוד נוהג רק בבית שדלתותיו נעולות, או גם בבית שדלתותיו סגורות, אף על פי שאינן נעולות. להלכה נפסק לפי נוהג המקום, אם הדלת פתוחה ורגילים להיכנס ולצאת בה בדרך קבע (כגון מעלית) אז אין איסור ייחוד מאחר שידוע כי לא יהיה ייחוד של יותר מכשתי דקות. אך אם ידוע כי לא יכנסו לחדר בתדירות רבה - הרי זה בגדר ייחוד.
נסיעה במונית בשעות היום, מאחר שכאשר נוסעים בעיר והחלונות שקופים ויושבים מאחור, ניכר לאנשים בחוץ מה הנעשה בפנים ואין זהו איסור ייחוד. באופן כללי: העיקרון בייחוד אומר, שאם אדם כלשהו יכול להיכנס פתאום - אזי מותר להתייחד.
למרות שאיסור קרבה לעריות חל בין קרובים (כגון אם, אחות, דודה, ובת חורגת), עם הקרובים ביותר מותר להתייחד (אם ואחות), כי אין חשש לעבירה. גם איש ואשתו נידה אסורים בקרבה, אך בייחוד - מותרים.
לגבי משך הזמן בו נחשב הדבר לאיסור ייחוד ישנן כמה דעות. לדבר זה ישנה השלכה לגבי השאלה האם קיים איסור ייחוד בעליה של איש עם אשה במעלית. אחת הדעות היא שמשך הזמן המינימלי הנחשב לייחוד הוא שלש דקות.
ראו גם
אין אפוטרופוס לעריות
קישורים חיצוניים
הרב יוסף צבי רימון, קיצור הלכות ייחוד, דף קשר ישיבת הר עציון, בארכיון האינטרנט
שאלות אקטואליות ותשובות בדיני ייחוד באתר Din
אברהם צבי הכהן, הלכה ערוכה - הלכות יחוד
אראל סגל, איסור ייחוד בתורה ובספר משלי, אתר הניווט בתנ"ך.
הערות שוליים
קטגוריה:צניעות ביהדות | 2024-08-30T12:35:25 |
עוזי כהן | שמאל|ממוזער|150px|סטיקר בחירות, 2003
עוזי (עוזיאל) כהן (1 במאי 1952 – 18 בינואר 2008) היה פוליטיקאי ישראלי שכיהן כסגן ראש עיריית רעננה מטעם "הליכוד" בשנים 1990–2008. לאחר פרישת זאב בילסקי מראשות העירייה בשנת 2005 שימש כהן במשך חודשים ספורים כראש העירייה בפועל מתוקף היותו ממלא מקום ראש העירייה.
ביוגרפיה
עוזי כהן נולד ב-1 במאי 1952 בטל שחר למשפחה מרובת ילדים בת 14 ילדים. הוריו, נסים ומלכה כהן, עברו לרעננה כשהיה בן שנה וניהלו מכולת שכונתית. אביו שימש גם כחזן בית הכנסת, וכהן למד בבית הספר הממלכתי-דתי "יבנה", ומאוחר יותר בישיבת פורת יוסף בירושלים.
הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים. בשירותו הצבאי היה לוחם חי"ר. לאחר מות אביו בתאונה, בגיל 21, שב כהן לחבוש כיפה. מתקופה זו ואילך נטל כהן חלק בעול המשפחה וסייע לאמו בניהול המכולת ובטיפול באחיו ואחיותיו.
פעילות מפלגתית
בשנת 1967 החל לפעול במסגרת ועד השכונות, ובשנת 1970 נבחר ליו"ר ועד שכונת מגוריו, שכונת רסקו ברעננה. במהלך תקופה זו, בגיל 16, הצטרף לשורות המפלגה הליברלית, שהייתה חלק מגח"ל.
בשנת 1973 עמד בראש רשימת גח"ל למועצת פועלי רעננה, וזכה בהתמודדות. לאחר זכייתו שימש בתפקיד זה במשך שתי כהונות רצופות, במקביל להן מונה לשתי כהונות כחבר המועצה הדתית העירונית.
לאחר עליית "הליכוד" לשלטון היה כהן עוזרו של השר שמחה ארליך ולאחריו עוזר השר משה ניסים ומתומכיו הבולטים של נסים במפלגה.
כהן היה פעיל בולט במפלגת "הליכוד", וזכה לפרסום ציבורי בשל עסקנותו הנמרצת במרכז המפלגה. הוא הרבה להתבטא בתקשורת בזכות עליית כוחו של מרכז "הליכוד" ותיאר את השפעתו על מינויים. בפרט נהג להתגאות ב"סידור ג'ובים" לחברי מרכז ומקורבים. כוחו במרכז המפלגה ניכר בתקופת תכנונה ויישומה של תוכנית ההתנתקות, במהלכה היה כהן קול בולט בקרב המתנגדים לתוכנית. עם זאת, על אף מעמדו במפלגה, כהן סירב להתמודד ולשמש כחבר הכנסת והעדיף להוות גורם רב-השפעה במרכז. לדבריו, הוא העדיף "להשפיע על כל 40 חברי הכנסת (של המפלגה)" (נכון לכהונת הכנסת ה-16).
חזון שאפתני ושנוי במחלוקת שיזם נגע להקמת מדינה פלסטינית בצפון-מזרח ירדן, סמוך לגבול עם סוריה, תוך העברת אוכלוסין לחבל ארץ זה. רעיון זה עורר דאגה בקרב הירדנים, ואלה דרשו את הסברו של שר החוץ דאז סילבן שלום למלך עבדאללה כי אין מדובר בהצעה רצינית.
פעילות ציבורית
בשנת 1982 נכנס לראשונה למועצת העיר רעננה. במשך שש שנים שימש כראש האופוזיציה לראש העירייה בנימין וולפוביץ' ופעל לקידום איכות הסביבה ופיתוח תשתיות. בתקופה זו זכה לסיקור תקשורתי מקומי עקב פעילות המחאה שהוביל נגד הנהלת העירייה, בהן הופעתו לישיבת המועצה מלווה בחמור ועליו שלט: "אם כולם חמורים פה, אז גם החמור הזה יכול להיות חבר מועצה".
בבחירות בשנת 1989 פינה את מקומו בראש רשימת המפלגה למועצת העיר לזאב בילסקי, תחתיו החל לכהן משנת 1990 כסגן וממלא מקום ראש העיר.
לאורך 26 שנות כהונתו במועצת העיר כיהן כהן במגוון תפקידים, בהם סגן ראש העיר במשך שמונה עשרה שנה. בתפקידו זה היה חבר הנהלת העירייה ותחת אחריותו הופקד מינהל חזות פני העיר ואיכות הסביבה. בסמכות המינהל היה כהן ממונה על רישוי עסקים, ניקיון וחזות העיר, הפיקוח העירוני, ממונה על תחום השילוט ופרסום חוצות, ממונה על התברואה וראש רשות החנייה. כמו כן שימש כיו"ר אגודת תרבות הדיור, יו"ר ועדת בטיחות בדרכים ויו"ר ועדת שכונות. בתקופת כהונתו זכתה רעננה 14 פעמים ברציפות בפרסי המועצה לישראל יפה.
בין תוכניותיו השאפתניות הועלתה הצעה לכריית תעלות מים מרעננה לתל אביב והפיכתה של העיר ל"ונציה של המזרח התיכון", כפתרון לעומסי התנועה בעיר וניסיון להפכה לאתר תיירות. תוכניות אחרות כללו הקמת רכבל ואתר סקי מלאכותי בעיר. תוכניות אלו לא יצאו לפועל.
לאחר מינויו של בילסקי לראשות הסוכנות היהודית, מילא כהן את מקומו עד לבחירות חדשות לראשות העירייה. במערכת בחירות זו התמודד על התפקיד והפסיד, כשהוא שלישי במניין הקולות. כהן זכה לתמיכתם של 12% מהמצביעים. תחת ראש העיר הנבחר, נחום חופרי, המשיך עוזי כהן לכהן כסגן.
לצד תפקידו בעירייה נבחר כהן ליו"ר פורום סגני ראשי הרשויות, הפועל במסגרת מרכז השלטון המקומי.
פרסומו הציבורי-טלוויזיוני
בשנת 1977 השתתף כהן בסרט "מבצע יונתן" בתפקיד שולי, בו גילם לוחם ישראלי שהתחפש לאידי אמין.
בשנת 2003 תפס כהן כותרות ראשיות בעיתונים המרכזיים במדינת ישראל כאשר כחבר מרכז הליכוד וכסגן ראש עיר סיכל חלק גדול מתוכניתו של שר האוצר, בנימין נתניהו, לאיחוד רשויות מקומיות. פעילותו זו מנעה מתקציב המדינה קיצוץ של מיליארד דולר לשנה.
כהן הפך בשנת 2003 לסמל תרבותי בשל החיקוי הסאטירי שהתבסס על דמותו בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" בערוץ 2. החיקוי לעג למראהו ולסגנון דיבורו (תוצאה של ליקוי שמיעה) והדגיש את יכולתו למצוא משרות שונות ומשונות למקורביו. בחיקוי, אשר זכה גם לביקורת, בלטו הביטויים "אני סגן ראש עיריית רעננה", "אתה חמוד אתה" ו"סדר לי ת'בחור". כהן החליט שלא לצאת נגד החיקויים, ואף ניצל את המומנטום כאשר בשנת 2005 נתן את הסכמתו לייבוא תחפושות לפורים בדמותו.
באותה תקופה נענה בחיוב למספר הצעות יחסי ציבור והיה בעל פינה קבועה בתוכנית "איפה אתה חי?" של ארז טל והופעות אורח רבות בתוכניות שונות. לבקשתו של פעיל "הליכוד" הוקלט אחד משיריו של הפעיל, "הכל עובר ביום", על ידי כהן ואורית פוקס. הצעות להשתתפותו בפרסומות מסחריות נשללו על ידי היועץ המשפטי לעירייה, ובתגובה הגיש חבר הכנסת משה כחלון תיקון לחוק העיריות, שעל פיו יתאפשר לנבחרי ציבור לעסוק בשיווק מסחרי ולתרום את רווחיהם לצדקה.
שנותיו האחרונות
בתחילת ינואר 2008, בעקבות חקירת משטרה, הומלץ להעמידו לדין בחשד לעבירות מרמה והפרת אמונים וחריגות בנייה בביתו הפרטי. כהן דחה את ההאשמות וכינה את הפרשה בשם "דרייפוס של רעננה".
כהן נפטר ב-18 בינואר 2008 (י"א בשבט ה'תשס"ח), בגיל 55, מהתקף לב, והובא לקבורה בבית העלמין כפר נחמן ברעננה. הוא הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים.
לפני מותו ניסה לקדם בניית שכונה חדשה לזוגות צעירים במערב רעננה. בהמשך נקראה השכונה "נאות עוזי", לזכרו.
קישורים חיצוניים
תולדות חייו, באתר Local
עוזי כהן נפטר מהתקף לב פתאומי אחרי שהומלץ להעמידו לדין, באתר Nfc
הערות שוליים
קטגוריה:חברי מועצת העיר רעננה
קטגוריה:ראשי עיריית רעננה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם הליכוד
קטגוריה:בוגרי בית ספר יבנה (רעננה)
קטגוריה:בוגרי ישיבת פורת יוסף
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כפר נחמן
קטגוריה:כבדי שמיעה ישראלים
קטגוריה:סגני ראשי רשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:פוליטיקאים ישראלים נכים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2008 | 2024-09-09T02:51:37 |
ייחוד | REDIRECT איסור ייחוד | 2005-01-04T14:33:09 |
אדוארד המודה | אדוארד המודה (באנגלית עתיקה: Ēadƿeard Andettere, במובן של "מודה/מצהיר על אמונתו"; באנגלית: Eduard the Confessor; 1004 – 5 בינואר 1066) היה מלך אנגליה מ-8 ביוני 1042 ועד מותו.
ביוגרפיה
אדוארד היה בנו השביעי של אתלרד השני, מלך אנגליה ובנה הבכור של אמה מנורמנדיה, אשתו השנייה ואחותו של ריצ'רד השני דוכס נורמנדיה. במהלך ילדותו הייתה אנגליה מטרה לפשיטות ויקינגיות ולפלישות המלכים הדנים, סוון הראשון, מלך דנמרק ובנו קנוט הגדול. ב-1013, כשפלשו הדנים לממלכת אנגליה וכבשו אותה, נמלטו אדוארד, אחיו אלפרד, והוריו, אמה והמלך אתלרד, לנורמנדיה, מולדתה של אמו. הם שבו לאנגליה לאחר מותו של סוון ב-1014, ואביו שב לכס המלכות. המלך אתלרד נפל למשכב ומת ב-23 באפריל 1016, ואחיו למחצה של אדוארד, אדמונד, ירש את כסאו, והמשיך להילחם בקנוט, בנו של סוון, עד שהובס ב-18 באוקטובר בקרב אסנדון (Assandun). לאחר מותו של אדמונד ב-30 בנובמבר 1016 הפך קאנוט למלך אנגליה. אדוארד יצא שוב לגלות עם אחיו ואחותו תחת חסותם של קרוביו בדוכסות נורמדיה, בזמן שהמלכה אמה, פעלה לכך שהשליטה האנגלו-סקסית על לונדון תימשך עד אשר יוסדרו נישואיה לקנוט, שהתקיימו ביולי 1017. יש הטוענים שנישואין אלה הצילו את חייהם של בניה, שכן קנוט, שפעל להיפטר מתובעים יריבים לכתר, ואף הורה להוציא להורג את אדוויג, בנו האחרון של אתלרד מאשתו הראשונה, חס על חייהם.
לאחר מותו של קנוט ב-1035 הוא הוריש את כל המקומות בהם שלט להארדיקאנוט, בנו מנישואיו לאמה, שמלך בדנמרק כ"קאנוט השלישי", אך בעת שהיה עסוק בענייני ממלכתו בדנמרק, אחיו למחצה, תפס הרולד קל-הרגליים את השלטון באנגליה.
ב-1036 הגיעו אדוארד ואחיו אלפרד לאנגליה, לאחר שקיבלו מכתב מאמם שבו ביקשה מהם לבוא לבקר אותה. אמה טענה מאוחר יותר כי המכתב מזויף ונשלח על ידי המלך הרולד, אך היסטוריונים מאמינים כי היא כנראה הזמינה אותם במאמץ להתמודד עם הפופולריות הגוברת של הרולד. אלפרד נלכד על ידי גודווין, רוזן וסקס, שהסגיר אותו לאנשיו של המלך הרולד. הוא סומא על ידי ברזל מלובן שננעץ בעיניו, ובהמשך מת מפצעיו. אדוארד נמלט ושב לנורמנדיה. רצח אחיו נחשב במידה רבה למקור האיבה שרחש אדוארד מאוחר יותר כלפי גודווין ומשפחתו.
ב-1041 שב אדוארד שנית לאנגליה, הפעם בהזמנתו של המלך הארדיקאנוט, שהיה אחיו-למחצה של אדוארד מצד אמו (אביהם של הארדיקאנוט ושל הרולד הראשון היה המלך קאנוט הגדול). במהלך שלטונו של הארדיקאנוט משלו השניים במשותף, ולאחר מותו בשנת 1042 ירש אדוארד את כס המלכות האנגלי כיורש של שתי השושלות (שני אחייניו של אדוארד, בניו של המלך אדמונד השני שקדמו לאדוארד בזכותם לירושה, היו בגלות).
מאחר ששהה שנים ארוכות בנורמנדיה, הייתה לאדוארד זיקה רבה לנורמנים. קשר זה היה לצנינים בעיני האצילים הסקסונים והדנים, ובעקבות זאת גדלה אופוזיציה אנטי-נורמנית, אותה הנהיג גודווין, רוזן וסקס, שבתו אדית נישאה לאדוארד ב-1045. מנישואים אלה לא נולדו לזוג ילדים, ויש הטוענים כי הנישואים כלל לא מומשו, בין אם בגלל נדר פרישות שאדוארד נטל על עצמו, הפרש הגילים המשמעותי (למעלה מעשרים שנה) בין בני הזוג, או האיבה שרחש המלך למשפחת אשתו.
ב-1051 ביקר יוסטס השני רוזן בולון אצל המלך, אך הביקור הוביל לעימות אלים בין אנשיו לבין אנשי דובר. גודווין לא הענישם, למרות דרישתו של אדוארד, ובעקבות זאת הגלה אותו אדוארד. שנה לאחר מכן שב גודווין לאנגליה בראש צבא, וכפה עליו להשיב לו את תאריו. הוא נפטר ב-1053, אך בנו, הרולד גודווינסון, צבר כוח רב אף יותר, והפך לאדם החזק ביותר לאנגליה מלבד המלך עצמו.
ממוזער|250px|תהלוכת ההלוויה של אדוארד המודה לעבר כנסיית וסטמינסטר; סצנה מתוך שטיח באייה
ב-1066 מת אדוארד המודה ללא צאצאים, ובמשך תקופה ארוכה לאחר מותו היה הקדוש הפטרון של אנגליה. יורשו הקרוב ביותר, אדגר אתלינג, נכדו של אדמונד השני, היה אז בן ארבע-עשרה בלבד, והוויטנגמוט רצו במלך מבוגר דיו על מנת להגן על ארצם מפני פלישות. לפיכך נבחר הרולד גודווינסון, גיסו של אדוארד המודה, לרשת את כס המלכות.
ויליאם דוכס נורמנדיה, שביקר באנגליה בעת ששהה גודווין בגלות, טען כי אדוארד הבטיח לו את הכתר האנגלי לאחר מותו. החלטת מועצת המלך להכתיר את גודווינסון הביאו לפלישת ויליאם לאנגליה ולכיבושה בעקבות תבוסת גודווינסון בקרב הייסטינגס.
אדוארד המודה ידוע כמלך האנגלו-סקסוני הלפני-אחרון וכמלך האחרון של בית וסקס. הוא נודע כנוצרי אדוק וישר, ועל כן זכה לתואר "מוֹדֶה" (Confessor), דרגה נמוכה יחסית של קדוש. הכבוד הוענק לו על ידי האפיפיור אלכסנדר השלישי ב-1161. אדוארד קבור במנזר וסטמינסטר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי אנגליה
קטגוריה:בית וסקס
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:ילידי 1004
קטגוריה:נפטרים ב-1066 | 2024-07-18T02:50:55 |
מוראה | ממוזער|חלוקה מנהלית של אזור המוראה תחת שלטון ונציה (1685 עד 1714)
מוראה (ביוונית: Μωρέας) הוא השם שבו נתכנה חצי האי פלופונסוס בתקופת ימי הביניים על ידי שליטיו הפרנקים.
הכינוי מוראה בהקשר לפלופונסוס הופיע לראשונה במאה ה-10, במסמך ההיסטורי הכרוניקות של מוראה. הכרוניקות, יצירה בת 9,000 שורות מהמאה ה-14, מכילות מידע רב על היווצרות שלטון הפרנקים ביוון ותיאור החברה הפיאודלית החדשה, אם כי הן נחשבות ללא אמינות מבחינה היסטורית.
לאחר כיבוש האימפריה הביזנטית במסע הצלב הרביעי על ידי הפרנקים (הכינוי לקתולים שיצאו למסעות הצלב מארצות מערב אירופה), הוקמו על חורבותיה מספר יחידות מדיניות חדשות.
שתי קבוצות של פרנקים כבשו את אזור הפלופונסוס, והקימו בה מספר בריתות רופפות השולטות על אוכלוסייה יוונית תחת שלטון שליטים פרנקים. אזור הפלופונסוס כולו נקרא מוראה, והוא חולק בין היחידות המדינית של הפרנקים, שהחשובה בהם הייתה נסיכות אכאיה, ובין האימפריה של ניקאה ואזורי שליטה של ונציה.
הנסיך הבולט ביותר במוראה היה הנסיך גיום השני וילאהרדואין, שליטה של נסיכות אכאיה, שביצר את העיר מיסטרס, לא רחוק מספרטה, והפך אותה לבירתו. לאחר הפסדו של גיום ב־1259 לאימפריה הביזנטית המחודשת (שליטי ניקאיה, ולאחר מכן קונסטנטינופול), עבר חלק גדול מממלכתו אליה.
לאחר מותו, ועם נישואי בתו ויורשת העצר עם פיליפ בנו של שארל הראשון מאנז'ו מלך סיציליה ונאפולי, השתלטה מלכות נאפולי על נסיכות אכאיה. ב-1348 הקימו הביזנטים יחידה אוטונומית בדרום הפלופונסוס, וזו הייתה לדספוטט מוראה. הדספוטט השתלטה בהדרגה על כל חצי האי עד להשתלטותה המוחלטת על כל הפלופונסוס ב־1430, השתלטות שהופרעה זמנית ב־1383 על ידי גדוד שכירים מנווארה שכבש לעצמו חלק גדול ממוראה.
הטורקים כבשו את מוראה בין השנים 1458-1460. הטורקים שלטו בחצי האי עד מלחמת העצמאות היוונית בתחילת המאה ה-19 (למעט תקופה קצרה בין 1685 ל-1714 שבה השתלטו שוב הוונציאנים על הפלופנסוס), ומאז הופסק להתייחס אל הפלופונסוס כמוראה.
מקור השם מוראה
מקור השם לוט בערפל ושנוי במחלוקת. השם מופיע לראשונה בכתבים ביזנטיים מן המאה ה-10. יש חוקרים המייחסים את השם לשורשים סלאבים: המלה הסלאבית לים היא "מורה" (Мо́ре), ומכאן מוראה היא "אדמה על הים". יש סוברים שמקורו במלה היוונית לתות עץ, אולי בהקשר לתולעי המשי שהוברחו מסין לביזנטיון במאה ה-6. יש סברה לפיה השם נובע משיכול אותיות של "Roma" (כקיצור של האימפריה הרומית). ההיסטוריון סטיבן רנסימן הציע שהשם ביוונית מקורו בדמיון בין צורת חצי-האי פלופונס לצורת עלה עץ התות.
קטגוריה:יוון: היסטוריה
קטגוריה:יוון: חצאי איים | 2024-03-25T00:31:40 |
צזיום | REDIRECTצסיום | 2005-01-04T18:27:05 |
הייקו | שמאל|ממוזער|150px|קברו של יוסה בוסון - משורר הייקו מפורסם
הַייקוּ (ביפנית: 俳句) היא צורת שירה קצרה, שמקורה ביפן המסורתית. שירי הייקו עוסקים בדרך כלל ברגע כלשהו בהווה שהמשורר מתבונן בו ומתאר אותו באופן אובייקטיבי ומיידי ככל האפשר. מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 ועד היום ההייקו זוכה לפופולריות מחודשת בכל רחבי העולם.
מאפיינים
שיר הייקו יפני טיפוסי מורכב משלוש יחידות משמעות (ניתן לכנות אותן - משפטי שיר) שבהן יש בדרך כלל 17 הברות בסך הכל: ביחידה הראשונה חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. עקרונית ניתן גם לחרוג מהמספרים האלה, ובשירים רבים אחת היחידות ארוכה יותר - למשל שש הברות במקום חמש, או שמונה במקום שבע.
ביפנית שירי הייקו נכתבים תמיד בשורה אחת ללא הפרדה בין היחידות או סימני פיסוק כלשהם. בשפות מערביות, וגם בעברית, נהוג לחלק את השיר לשלוש שורות נפרדות.
מאפיין טיפוסי נוסף של הייקו הוא "מילת עונה", שנקראת ביפנית (季語). מילה זו מסמלת את עונת השנה שבה מתרחש השיר, והעונה עצמה לרוב לא מצוינת במפורש. קיימות מילות עונה רבות, ורובן הן תופעות טבע או מנהגים תרבותיים יפניים שמזוהים עם תקופה מסוימת בשנה, למשל פריחת הדובדבן באביב. המילים מחולקות לחמש קבוצות: אביב, קיץ, סתיו, חורף, ותחילת השנה החדשה (השבועיים הראשונים בשנה). כמו במקרה של מספר ההברות, גם מהמוסכמה הזאת ניתן לחרוג, וקיימים שירים רבים שאין בהם מילת עונה כלל. שירים כאלה נקראים .
כללים בסיסיים אלה מבוססים על אופי השפה היפנית ועל השירה היפנית הקלאסית - ואקה. הכללים לא תמיד מתאימים לשפות אחרות, ולכן כאשר כותבים הייקו בשפה אחרת יש נטייה לשמור רק על חלק מהכללים, אם בחלוקה שרירותית ליחידות (5, 7, 5), שימוש במשקל כלשהו או שמירה על קיצור ו"אווירת" הייקו. גם כאשר מעבירים הייקו לשפה מערבית, המתרגם בדרך כלל בוחר לוותר על המשקל המקורי על מנת לשמור את המשמעות וקילוח השיר. בתרגומים הראשונים של הייקו לשפה העברית, המתרגמים נטו לעיתים להשתמש בחריזה כתחליף למשקל.
בגלל הקיצור והחסכנות במילים, הנושא של שיר הייקו עשוי להשמע סתמי ומובן מאליו בקריאה ראשונה, אולם כאשר מתעמקים בשיר אפשר לגלות תובנה מעניינת או מסר רוחני. אחת ההשפעות המרכזיות על ההייקו הוא זן בודהיזם, זרם של הבודהיזם שהתפתח בסין ובהמשך הגיע ליפן והשפיע מאוד על התרבות היפנית.
להלן דוגמה להייקו מפורסם מאת באשו:
古池や - פוּרוּאִיקֶה יָא
蛙飛び込む - קָאוָואזוּ טוֹבִּיקוֹמוּ
水の音 - מִיזוּ נוֹ אוֹטוֹ
תרגום:
הצפרדע היא קיגו (מילת עונה) לעונת האביב. על פי אחת הפרשנויות, הייקו זה חובר על ידי באשו כאשר נשאל לגבי מצב תודעתו על ידי מורו למדיטצית זן. הבריכה מסמלת את מצב התודעה השליו שבו הוא היה, והצפרדע מסמלת את שאלתו של מורהו, שהפריעה לו.
ממוזער|"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" יכול להיכתב כהייקו
היסטוריה
מקור ההייקו בשירת הטנקה שכללה שתי שורות נוספות בנות שבע יחידות. לטנקה ולהייקו קדמה שירת הרנגה, שהיא למעשה קבוצת שירי טנקה שמתכתבות אלה עם אלה. קיימת גם מסורת של הייקו היתולי, המכונה סנריו.
המשוררים המסורתיים הידועים של ההייקו הם באשו, איסא, יוסה בוסון ושיקי.
בטים מוצ'ו פרסם בשנת 1991 ספר ראשון של שירי הייקו באלבנית. המשוררת הקטלאנית דולוס מיקל פרסמה אוסף שיר הייקו בשנת 1999.
הייקו חופשי
לצד ההייקו המסורתי קיים זרם חשוב נוסף שנקרא ״הייקו במקצב חופשי״ (自由律俳句). ההייקו החופשי ביטל את כל כללי הצורה והתוכן המסורתיים לטובת ביטוי חופשי לגמרי של מחשבות ורגשות ברוח ההייקו. בשירים כאלה לא קיים המבנה בן שלוש היחידות, ומספר ההברות בהם הוא לרוב שרירותי, לפי הצורך. מילות עונה קיימות בהייקו החופשי רק כאופציה ולא ככלל.
המשורר הידוע ביותר בזרם זה הוא סנטוקה (Santōka Taneda, 種田山頭火). השיר הבא הוא דוגמה טיפוסית לכתיבה של סנטוקה ולהייקו החופשי בכלל:
מה זה, אפילו כובע הקש שלי התחיל לדלוף
笠も漏りだしたか
kasa mo moridashita ka
בדוגמה זו אפשר לראות כמה מאפיינים של ההייקו החופשי:
השיר הוא משפט אחד רצוף שלא ניתן לחלוקה הגיונית ליחידות קטנות יותר.
מספר ההברות שרירותי, לפי אורכו של המשפט.
בשיר לא קיימת מילת עונה.
עם זאת, השיר כן תואם את רוח ההייקו בכך שהוא מתאר רגע בהווה ומתייחס לתופעת טבע כלשהי - במקרה זה השיר רומז לגשם חזק.
ספרות נוספת בעברית
"לאן נעלמו הקולות", שירי הייקו וסיפורי זן בתרגום יואל הופמן, הוצאת מסדה
"אומרי שיר על סף מוות", שירי מוות בתרגום יואל הופמן
"יום השנה לסלט", מאצ'י טאווארה, בתרגום יעקב רז (שירי טנקה מודרניים של משוררת יפנית צעירה בת זמננו)
"זה זה", ליאת קפלן ותמיר להב רדלמסר
"הדרך הצרה לאוקו", יומן המסע האחרון של המשורר מצואו באשו, המשובץ בהייקו; בתרגומו של יעקב רז, הוצאת חרגול
"כותונת אחת, קערה אחת: שירת הזן של ריוקן", בתרגום גבריאלה אלישע, הוצאת אלישׂר, 1984 (מאנגלית)
קישורים חיצוניים
ירח חסר, הייקו בעברית
איך כותבים שיר הייקו
מן ההייקו אל הבוטו מאמרים בנושא מאת אמיר אור
סנטוקיזם: תרגומים לעברית של הייקו חופשי מאת סנטוקה
הערות שוליים
קטגוריה:סוגות שיריות
קטגוריה:ספרות יפנית | 2024-07-27T18:58:39 |
בלוטת חלב | בלוטת חָלָב היא איבר (בלוטה) הנמצא בגופם של בעלי חיים המשתייכים למחלקת היונקים.
שמאל|ממוזער|150px|תינוק יונק
בלוטות החלב, שתפקידן העיקרי הוא הנקת ולדות (בעלי חיים בראשית חייהם), מהוות את המאפיין המגדיר החשוב ביותר של מחלקת היונקים (ושם המחלקה נובע ממאפיין זה). בבעלי חיים בוגרים קיימות בלוטות חלב פעילות אך ורק בנקבות. בדרך כלל קיימות בכל יצור בלוטות חלב רבות, והן מתרכזות בעטינים – איברים הנושאים בתוכם את בלוטות החלב והמאפשרים הנקה.
בדומה לשיער, בלוטות החלב ייחודיות ליונקים. הן מופיעות בשני המינים, אולם מפסיקות את התפתחותן אצל הזכר עוד לפני סיום תהליך ההתבגרות המינית. מספר בעלי חיים אחרים מאכילים את צאצאיהם על ידי חומר דמוי-חלב, אולם מקורו של החומר שונה מזה של החלב.
בלוטות החלב הן כנראה בלוטות זיעה "משופרות". לא ידוע מתי לראשונה הן הופיעו בתהליך האבולוציה של חולייתנים, אולם ניתן להסיק שהופעתן מתואמת וקשורה בהתפתחותן של שיני החלב ודפוסי תחלופת השיניים הנראים ברוב מיני היונקים המודרניים. שיני חלב אינן יעילות כשיני בוגר ואינן מותאמות ללעיסה, מאחר שגודלן קטן והן משתנות תדיר במהלך התפתחות היונק. על כן מסתמך היונק הצעיר על מזון עשיר שאופן עיכולו אינו מוכתב בלעיסתו—חלב. החלב מכיל אחוז גבוה של חלבון, שומן וסוכרים (בעיקר לקטוז), וכן כמות מסוימת של ויטמינים ומלחים. זהו מקור מזון עשיר שאחוז מרכיביו משתנה במיני היונקים השונים ובמהלך תקופת ההנקה.
בלוטת חלב מורכבת ממערכת תעלות המפרישות חלב, וסביבן מעטפת מלכדת. הורמון הגדילה וההורמון פרולקטין מעודדים את היווצרות החלב. פעולת היניקה מעודדת את הפרשת ההורמונים. צורת בלוטות החלב שונות בין מיני היונקים: אצל יונקי הביב קיים מצבור רקמות הצמוד לקיר הבטן, החלב מצטבר בגומחות על גבי הפרווה, ומלוקק על ידי היונק הצעיר. במינים רבים ובהם האדם, תעלות החלב מגיחות אל פני השטח בצורת תפיחה בשרית המכונה פטמה. במינים אחרים (אצל פרות למשל) תעלות החלב מפרישות את החומר אל מאגר נוזלים, ומשם מופרשות החוצה דרך פתח יחיד בפטמה.
בלוטות החלב שונות גם במספרן ובמיקומן: המספר נע בין שתי בלוטות (רוב הפרימטים למשל) ל-18 בלוטות (חזיר). הבלוטות ממוקמות לרוב לאורך שני קווים מקבילים בבטן או בחזה של בעל החיים, הנקראים קו החלב.
ראו גם
שד
כחל (כשרות)
קישורים חיצוניים
חלב
קטגוריה:חלב | 2024-10-18T16:08:24 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.