source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
סקנדינביה
|
סְקַנְדִּינַבְיָה היא אזור הנמצא סביב חצי האי סקנדינביה בצפון אירופה, הכולל את שטחיהן של המדינות נורווגיה, שוודיה ודנמרק. לעיתים נעשה שימוש במונח סקנדינביה לתיאור "המדינות הנורדיות", הכולל גם את פינלנד, איסלנד, אולנד ואיי פארו, והמרחיקים נוהגים לכלול בו גם את גרינלנד. תושבי סקנדינביה מכונים סקנדינבים.
טרמינולוגיה ואטימולוגיה
השימוש במונח "סקנדינביה", כמונח המתאר את שטחיהן של ממלכות דנמרק, נורווגיה ושוודיה, הוא חדש יחסית, ולדעת רוב החוקרים נעשה בו שימוש לראשונה במהלך המאה ה-18, עם עלייתה של התנועה הפאן-סקנדינבית, שהייתה פעילה באותה התקופה. לפני כן, היה המונח "סקנדינביה" מוכר בעיקר לחוקרים קלאסיים כדוגמת חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן, ושימש לתיאור האזור הדרומי של חצי האי, בדגש על סקאניה. כאמור עם עליית התנועה הפאן-סקנדינבית במהלך המאה ה-18, והתבססותה במאה ה-19, החל המונח לשמש כמתאר את שטחיהן של ממלכות דנמרק, נורווגיה ושוודיה. דבר זה התבטא במיוחד בשיריו של המשורר והסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן בשירים כמו "אני סקנדינבי" (1839). לאחר ביקור בשוודיה, הפך אנדרסן לתומך נלהב של התנועה הפאן-סקנדינבית. במכתב ובו שיר שנשלח לאחד מחבריו, הוא כתב:
לאורך הזמן חוקרים רבים נהגו לראות את סקנדינביה כאזור הכולל את האזורים בצפון אירופה אשר היו קשורים בקשר היסטורי עם דנמרק, נורווגיה ושוודיה. בין המאה ה-12 למאה ה-18, בהפסקה של כמאה שנים במהלך המאה ה-15 במסגרת איחוד קאלמאר, שלטה שוודיה בפינלנד. בדומה לכך, האיים איסלנד ואיי פארו נשלטו על ידי ממלכת נורווגיה (872–1397) ולאחר מכן, בין המאה ה-16 למאה ה-19 היו נתונים לשליטה דנית. תושבי האי אולנד הם שוודים, והוא נתון לשליטה פינית החל משנת 1917. כל אזורים אלו, כאמור נחשבים היום כחלק מסקנדינביה.
מחוץ לצפון אירופה, ישנם אזורים נוספים אשר היו נתונים במהלך ההיסטוריה לשליטה סקנדינבית כמו טירת אוסו של דנמרק בגאנה ושוודיה החדשה של שוודיה בצפון אמריקה. אזורים אלו לא נכללים בסקנדינביה משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא שהקשר ההיסטורי בין אזורים אלו לסקנדינביה התמצה בלא יותר ממספר עשורים של שליטה פוליטית סקנדינבית, וממעט התיישבות כזאת. הסיבה השנייה היא שאזורים אלו אינם מהווים חלק מצפון אירופה.
גרינלנד, הייתה נתונה לשלטון דני ממושך לאורך מאות השנים האחרונות, ונשארה כזאת עד ימינו, אם כי מאז 1979 היא נהנית מאוטונומיה חלקית. יש הכוללים את גרינלנד בסקנדינביה, אך יש גם שלא עושים זאת. נימוק המתנגדים העיקרי הוא, שאזור גרינלנד אינו שייך לאירופה אלא לצפון אמריקה.
אם נסכם, נציין שסקנדינביה היא מונח היסטורי וגאוגרפי כאחד, הכולל את כל האזורים בצפון אירופה, אשר היו בקשר פוליטי מובהק עם דנמרק, נורווגיה או שוודיה.
גאוגרפיה
אקלים
בשל מיקומה הצפוני של סקנדינביה, נהנים תושביה משעות אור רבות בחודשי הקיץ. באזוריה הצפוניים השמש אינה שוקעת כלל בתקופה זו. לעומת זאת, בחודשי החורף המצב הפוך - שעות האור מעטות, ובאזורים הצפוניים השמש אינה זורחת כלל.
היסטוריה
פרהיסטוריה והעת העתיקה
מבנה היסטורי-פוליטי
המאה היסטוריה פוליטית של סקנדינביההמאה ה-20דנמרקאיסלנדנורווגיהשוודיהפינלנד המאה ה-19דנמרקהאיחוד השוודי-נורווגיפינלנד הרוסית המאה ה-18דנמרק-נורווגיהשוודיה המאה ה-17 המאה ה-16 המאה ה-15איחוד קאלמאר המאה ה-14דנמרקנורווגיהשוודיה המאה ה-13 המאה ה-12חבר העמים הפאוריחבר העמים האיסלנדינורווגיהעמי סקנדינביהדניםפארואזיםאיסלנדיםנורווגיםשוודיםפיניםאולנדים
כלכלה
כלכלת מדינות סקנדינביה מתאפיינת בצורה של מדינת רווחה ושלטון שנקרא סוציאל-דמוקרטי.
אורח חיים ייחודי
המושג הסקנדינבי לבילוי בטבע הוא פרילופטסליב (Friluftsliv) שמשמעו חיים במרחבי הטבע. את המונח ביסס בשנות ה-1850 המחזאי והמשורר הנריק איבסן שהדגיש את חשיבות השהייה באזורים טבעיים מרוחקים לחוסן נפשי וגופני.
ראו גם
פנוסקנדיה
המדינות הנורדיות
המועצה הנורדית
נורדים
סקנדינבים
קישורים חיצוניים
סקנדינביה, באתר "גאוגרכיף"
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: חצאי איים
| 2024-10-15T05:48:43
|
בנלוקס
|
שמאל|260px
בֶּנֶלוּקְס (Benelux) הוא איחוד כלכלי ופוליטי במערב אירופה הכולל את המדינות בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. שם האזור נוצר מצירוף ההברות הראשונות של השם של כל מדינה (הולנד בהולנדית - Nederland, ומכאן: בלגיה, נדרלנד ולוקסמבורג), והוא נוצר כאיחוד כלכלי שיצרו המדינות (האיחוד הכלכלי של הבנלוקס). היום משתמשים במונח באופן כללי יותר, ולא רק כשמתכוונים לאיחוד הכלכלי. המילה "בנלוקס" נטבעה כפי הנראה על ידי כתב האקונומיסט בבלגיה באוגוסט 1946.
האיחוד הכלכלי של הבנלוקס הוקם בשנת 1958, והוא פעל לקידום התנועה החופשית של עובדים, שירותים וסחורות באזור. כמו כן, הקמתו תרמה מאוחר יותר להקמת האיחוד האירופי.
שטח אזור הבנלוקס: 74,102 קמ"ר. אוכלוסייתו מונה כ-30 מיליון נפש.
היסטוריה
הסכם ראשון בין הולנד, בלגיה ולוקסמבורג נחתם בשנת 1932 ונקרא הסכם אוצ'י. בהסכם זה נקבע תהליך של הורדת מכסים בין המדינות. באוקטובר 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, חתמו הממשלות הגולות של המדינות על הסכם לקביעת שער החליפין בין גילדן הולנדי ופרנק בלגי וקבעו מנגנוני תמיכה במטבעות במקרה הצורך. בספטמבר 1944 חתמו הממשלות הגולות על הסכם ליצירת איחוד מכסים של המדינות. ב-14 במרץ 1947 נוסף על ההסכם פרוטוקול האג וב-3 במרץ 1958 נחתם חוזה בנלוקס שקבע מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים והון בין המדינות.
ראשי המדינות ניסו גם לנהל יחסי חוץ מתואמים בנושאים שעמדו על סדר היום העולמי, כמו היחס לישראל ב-1948, ודיוני נאט"ו.
כן ניהלו חברות בנלוקס דיונים משותפים עם מדינות אחרות על הסכמי סחר ופטור מאשרות באופן משותף. במקרים מיוחדים, מורשות רשויות השיטור של כל אחת מהמדינות לעבור למדינה אחרת ללא אישורים רבים.
ראו גם
ארצות השפלה
קישורים חיצוניים
האיחוד הכלכלי של בנלוקס - האתר הרשמי (בהולנדית וצרפתית)
הערות שוליים
קטגוריה:אירופה
קטגוריה:אירופה: כלכלה
קטגוריה:בלגיה: גאוגרפיה
קטגוריה:הולנד: גאוגרפיה
קטגוריה:לוקסמבורג: גאוגרפיה
קטגוריה:בלגיה: כלכלה
קטגוריה:הולנד: כלכלה
קטגוריה:לוקסמבורג: כלכלה
קטגוריה:אירופה: אזורים
| 2024-03-17T06:50:39
|
20 בדצמבר
|
20 בדצמבר הוא היום ה־354 בשנה (355 בשנה מעוברת), בשבוע ה־51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 11 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1334 – בנדיקטוס השנים עשר התמנה לאפיפיור אחרי שיוחנן העשרים ושניים מת
1803 – ניו אורלינס עוברת לידי ארצות הברית כחלק מרכישת לואיזיאנה
1851 – לואי נפוליאון מעביר את השינויים בחוקת צרפת על ידי משאל עם
1860 – קרוליינה הדרומית פורשת מארצות הברית ובכך מתחילה מלחמת האזרחים האמריקנית
1939 – הקמת מרכז המחקר איימס, אחד ממרכזי החלל של נאס"א
1952 – מטוס חיל האוויר האמריקני מתרסק באגם מוזס שבוושינגטון, 87 בני אדם נהרגו
1976 – יצחק רבין מפטר את שרי המפד"ל מהממשלה, עקב הימנעותם בהצבעת אי אמון בכנסת על חילול השבת בהבאת מטוסי F-15 לארץ. באותו יום מגיש רבין את התפטרותו לנשיא המדינה, מה שמוביל להקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977 ולמהפך
1983 – יאסר ערפאת מתפנה סופית מלבנון בעקבות מרד בשורות הפת"ח
1987 – טביעת המעבורת MV דונה פאז, 4386 בני אדם קיפחו את חייהם באסון הימי הקטלני ביותר בהיסטוריה בעתות שלום
1989 – ארצות הברית פולשת לפנמה במטרה להדיח את מנואל נורייגה
1995 – נאט"ו מתחילה בשמירת השלום בבוסניה
1995 – מטוס בואינג 757 מתרסק לתוך הר בקולומביה, 160 בני אדם נהרגים
1999 – מקאו מועברת לריבונות סין
1999 – שיגור משימת מעבורת החלל דיסקברי STS-103 למשימת השירות השלישית לטלסקופ החלל האבל
2009 – שיגור החללית סויוז TMA-17 עם משלחות 22/23 לתחנת החלל הבינלאומית
נולדו
ממוזער|256x256 פיקסלים|אורי גלר
ממוזער|184x184 פיקסלים|חיים הכט
ממוזער|202x202 פיקסלים|טל פרידמן
1496 – יוסף הכהן, רופא והיסטוריון יהודי (נפטר ב-1575)
1537 – יוהאן השלישי, מלך שוודיה (נפטר ב-1592)
1894 – רוברט מנזיס, ראש ממשלת אוסטרליה ה-12 (נפטר ב-1978)
1897 – נתנאל הוכברג, אגרונום ומומחה לגידול גפן, זוכה פרס ישראל לחקלאות לשנת תשט"ו (נפטר ב-1983)
1920 – אהרן יריב, אלוף בצה"ל, ראש אמ"ן ושר בממשלת ישראל (נפטר ב-1994)
1920 – ואינו לינה, סופר פיני, אחד מהסופרים הפינים המשפיעים ביותר במאה ה-20 (נפטר ב-1992)
1922 – רנדולף ל. ברהם, היסטוריון ופוליטולוג אמריקאי יהודי (נפטר ב-2018)
1922 – בוורלי פפר, ציירת ופסלת יהודייה אמריקנית (נפטרה ב-2020)
1926 – משה מרזוק, רופא יליד מצרים ממוצא קראי, אחד מ"נידוני קהיר", שעמדו לדין במצרים בעקבות "העסק הביש" (נפטר ב-1955)
1929 – סלים אל-חוס, פוליטיקאי לבנוני שכיהן כראש ממשלת לבנון (נפטר ב-2024)
1930 – רפאל בשן, עיתונאי ומראיין ב"מעריב" ואחר כך ב"ידיעות אחרונות" (נפטר ב-2001)
1932 – ג'ון הילרמן, שחקן אמריקאי זוכה פרס גלובוס הזהב ופרס אמי (נפטר ב-2017)
1934 – אלעזר ברק, קצין חימוש ראשי (נפטר ב-2008)
1942 – בוב הייז, אצן ושחקן פוטבול אמריקאי (נפטר ב-2002)
1942 – ז'אן-קלוד טרישה, בנקאי צרפתי, אשר שימש כנשיא הבנק המרכזי האירופי
1943 – ירמי אולמרט, איש צבא, פוליטיקאי ועסקן ספורט ישראלי
1944 – חדוה עמרני, זמרת ישראלית
1946 – אורי גלר, התפרסם ברחבי העולם כמי שמעיד על עצמו כבעל כוחות על-טבעיים
1947 – ג'יליולה צ'ינקווטי, זמרת איטלקייה, זוכת אירוויזיון 1964 כנציגת איטליה
1948 – חיים לפיד, סופר ישראלי
1948 – מוטי פליישר, זמר ושחקן ישראלי
1950 – חיים הכט, מנחה טלוויזיה, שדרן רדיו וכן מייסד ומנהל תחנת "רדיו קול רגע"
1953 – ג'קי אלקיים, זמר ומוזיקאי, יוצר ומלחין ישראלי (נפטר ב-2024)
1954 – שמואל זעפרני, ראש ישיבת המאירי בירושלים וסגן ראש מכללת ליפשיץ בירושלים (נפטר ב-2022)
1955 – נילי אושרוב, תסריטאית, סופרת, משוררת, עורכת לשונית וסאטיריקנית ישראלית
1959 – קז'ימייז' מרצינקייביץ', ראש ממשלת פולין, ראש העיר ורשה
1961 – שרון ליפשיץ, זמרת ויוצרת ישראלית
1963 – בועז כהן, שדרן רדיו ישראלי, מוזיקאי ומרצה בנושאי תרבות
1963 – טל פרידמן, שחקן וקומיקאי ישראלי
1963 – יוסף קליינר, רב, פסיכולוג, שחקן ואיש רוח ישראלי ממוצא ארגנטינאי
1964 – קלרה רוחאס, קולומביאנית, מנהלת קמפיין הבחירות של אינגריד בטנקור, שנחטפה ב-2002 בידי מחתרת ה-FARC
1965 – ליאור זוהר, שחקן ומדבב ישראלי
1966 – עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר הישראלי
1969 – בובי פילס, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2000)
1970 – רונן נויבירט, ממייסדי ארגון "בית הלל" והמנכ"ל הראשון של הארגון (נפטר ב-2021)
1972 – מייקל הרפז, זמר ישראלי
1984 – בוב מורלי, שחקן אוסטרלי
1993 – יעל חוטומלנסקי, שחקנית ישראלית
1994 – ג'וליו צ'יקונה, רוכב אופני כביש איטלקי
1998 – קיליאן אמבפה, כדורגלן צרפתי
נפטרו
ממוזער|210x210 פיקסלים|סטפן אורוש הרביעי דושאן
ממוזער|232x232 פיקסלים|קרל סייגן
217 – זפירינוס, אפיפיור
860 – אתלבאלד מווסקס, מלך אנגליה בשנים 860-856 (נולד ב-831)
910 – אלפונסו השלישי, מלך אסטוריאס (נולד ב-848)
1340 – יוהאן הראשון, דוכס בוואריה (נולד ב-1329)
1355 – סטפן אורוש הרביעי דושאן, מלך סרביה (נולד ב-1308)
1590 – אמברואז פרה, כירורג צרפתי (נולד ב-1510 בערך)
1704 – שארל פלומיה, בוטנאי ומגלה ארצות צרפתי (נולד ב-1646)
1849 – ויליאם מילר, כומר בפטיסטי אמריקאי (נולד ב-1782)
1921 – יוליוס ריכרד פטרי, מיקרוביולוג גרמני (נולד ב-1852)
1925 – חנינא קרצ'בסקי, מחלוצי הזמר העברי בארץ ישראל (נולד ב-1877)
1937 – אריך לודנדורף, גנרל גרמני, ממנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה ומתומכיו המוקדמים של אדולף היטלר (נולד ב-1865)
1943 – יורי טיניאנוב, סופר, תסריטאי, מבקר ספרות וחוקר קולנוע יהודי-סובייטי (נולד ב־1894)
1961 – ארל פייג', ראש ממשלת אוסטרליה ה-11 (נולד ב-1880)
1968 – ג'ון סטיינבק, סופר אמריקאי (נולד ב-1902)
1973 – לואיס קאררו בלאנקו, ראש ממשלת ספרד (נולד ב-1904)
1977 – הנרי טנדי, חייל בריטי, הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה (נולד ב-1891)
1982 – ארתור רובינשטיין, פסנתרן (נולד ב-1887)
1985 – נחום שדמי, חלוץ, מבכירי ארגון "ההגנה", אלוף-משנה בצה"ל, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים (נולד ב-1898)
1990 – גרשום שוקן, עורכו הראשי והמוציא לאור של עיתון "הארץ" (נולד ב-1912)
1996 – קרל סייגן, אסטרונום יהודי אמריקאי (נולד ב-1934)
2009 – בריטני מרפי, שחקנית וזמרת אמריקאית (נולדה ב-1977)
2010 – אברהם טמיר, אלוף בצה"ל, ראש אגף התכנון (נולד ב-1922)
2013 – דידי מנוסי, עיתונאי, פזמונאי וסאטיריקן ישראלי (נולד ב-1928)
2017 – דוד סלמן, מנכבדי העיר ירושלים ומבוניה. בשנת 1984 זכה ביקיר העיר ירושלים (נולד ב-1918)
2019 – רולנד מאתס, שחיין מגרמניה המזרחית (נולד ב-1950)
2021 – דוד אלטמן, סגן נשיא המכללה האקדמית נתניה, סגן נשיא ומנכ"ל אוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1941)
2022 – ראובן כהן, כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
19 בדצמבר – 21 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כ
קטגוריה:דצמבר
| 2024-09-08T22:51:18
|
23 בדצמבר
|
23 בדצמבר הוא היום ה־357 בשנה (358 בשנה מעוברת) בשבוע ה־51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 8 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
619 – בוניפקיוס החמישי נעשה לאפיפיור
1672 – ג'ובאני קאסיני מגלה את ריאה, ירח של שבתאי
1888 – וינסנט ואן גוך מעניק חלק מאוזנו לזונה צרפתיה
1909 – אלברט ה־1 מומלך על בלגיה
1913 – נוסד הבנק המרכזי של ארצות הברית, הפדרל ריזרב
1936 – איטליה שולחת "מתנדבים" למלחמת האזרחים בספרד
1947 – לראשונה מודגם הטרנזיסטור
1954 – השתלת הכליה הראשונה מתבצעת בבית חולים בבוסטון
1972 – מעל 10,000 הרוגים ברעידת אדמה שפוקדת את ניקרגואה
1977 – קט סטיבנס (סטיבן דימיטרי ג'ורג'יו) משנה את שמו ליוסוף אסלאם
1990 – במשאל עם בסלובניה מצביעים 88% מהתושבים בעד עצמאות מיוגוסלביה
2004 – האסטרואיד אפופיס מקבל דרגה 2 בסולם טורינו ועד שנחזה מסלולו המדויק הגיע אף לדרגה 4, דרגת הסיכון הגבוהה ביותר שגוף קרוב ארץ קיבל אי פעם
נולדו
ממוזער|203x203 פיקסלים|אלכסנדר הראשון
ממוזער|227x227 פיקסלים|ג'וזף סמית' הבן
1173 – לודוויג הראשון, דוכס בוואריה (נפטר ב-1231)
1525 – יוהאן אלברכט הראשון, דוכס מקלנבורג (נפטר ב-1576)
1714 – רניירי דה קלצאביג'י, משורר איטלקי (נפטר ב-1795)
1771 – שלום הכהן, משורר עברי יליד פולין, איש תנועת ההשכלה (נפטר ב-1845)
1777 – אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה (נפטר ב-1825)
1805 – ג'וזף סמית' הבן, איש דת אמריקאי, מייסד "כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים" הידועה ככנסייה המורמונית (נרצח ב-1844)
1867 – מאדאם סי ג'יי ווקר, אפרו אמריקאית, ממציאת מחליק השיער, האישה הראשונה שהרוויחה מיליון דולר בכוחות עצמה (נפטרה ב-1919)
1886 – אלברט ארנשטיין, סופר ומשורר יהודי-אוסטרי (נפטר ב-1950)
1902 – צ'אראן סינג, ראש ממשלת הודו החמישי (נפטר ב-1987)
1907 – אברהם שטרן (יאיר), מייסד ארגון המחתרת הלח"י ומשורר (נהרג ב-1942)
1907 – אליהו מני, שופט בית המשפט העליון (נפטר ב-1993)
1908 – יוסוף קארש, צלם קנדי (נפטר ב-2002)
1918 – בלה ברעם, שדרנית רדיו, במאית וסופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-2006)
1918 – הלמוט שמידט, קנצלר גרמניה בשנים 1974–1982 (נפטר ב-2015)
1921 – הלנה רקוצקי, מתעמלת פולניה, אלופת עולם ובעלת מדליית ארד אולימפית (נפטרה ב-2014)
1923 – הלמה קיסנר, פושעת מלחמה גרמנייה מתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה
1923 – יהודה תג'ר, לוחם של המוסד שהועמד לדין בעיראק באשמה שהיה שותף לביצוע הפיגועים בבגדאד (נפטר ב-2024)
1926 – רוברט בליי, משורר, סופר ומתרגם אמריקני (נפטר ב-2021)
1928 – רוג'ר ג'פסן, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית (נפטר ב-2020)
1929 – צ'ט בייקר, מוזיקאי אמריקאי (נפטר ב-1988)
1930 – אמנון מרינוב, פיזיקאי ישראלי (נפטר ב-2011)
1931 – מריה טיפו, פסנתרנית איטלקייה
1932 – אברהם שריר, חבר הכנסת ושר משפטים והתיירות בממשלות יצחק שמיר (נפטר ב-2017)
1933 – משה לרר, עיתונאי ספורט ישראלי (נפטר ב-2006)
1933 – אקיהיטו, קיסר יפן
1936 – פרדריק פורסט, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נפטר ב-2023)
1937 – יוסי סגל, שחקן ומדבב
1938 – אהרן דמסקי, חוקר ומרצה לתולדות ישראל, זוכה פרס ביאליק
1938 – ז'רמן אוניקובסקי, שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית
1940 – ממנון חוסיין, נשיא פקיסטן ה-12 (נפטר ב-2021)
1940 – אלי רהב, תת-אלוף בחיל הים, ראש מספן הים
1943 – אדיב ג'השאן, שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ומדבב ערבי-ישראלי
1943 – סילביה סומרלאת, מלכת שוודיה
1945 – ישעיהו הרצל, רבה של נוף הגליל ורב קהילת חב"ד במקום
1947 – יעל גרמן, מוזיקאית ישראלית
1954 – חנה גולדברג, פזמונאית וסופרת ישראלית
1954 – תמי אולמן, עורכת דין ישראלית
1964 – יוסי בבליקי, זמר ישראלי וסולן להקת פונץ'
1964 – אדי ודר, סולן להקת פרל ג'אם
1971 – קורי היים, שחקן קנדי-יהודי (נפטר ב-2010)
1975 – נעה ידלין, סופרת, עיתונאית ומרצה ישראלית לכתיבה יוצרת
1975 – יסמין לוי, זמרת לאדינו ויוצרת ישראלית
1977 – קובי מאור, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1984 – דודו אהרון, זמר, יוצר, מוזיקאי, מלחין ופזמונאי ישראלי
1993 – שלומית מלכה, ישראלית
1993 – פליקס גרוסשארטנר, רוכב אופני כביש אוסטרי
נפטרו
910 – נאום הקדוש, מלומד בולגרי (נולד ב-830 בערך)
918 – קונראד הראשון, מלך פרנקיה המזרחית (נולד ב-881)
940 – א-ראדי, ח'ליף עבאסי (נולד ב-909)
1304 – מתילדה מהבסבורג, בתו של רודולף הראשון, מלך גרמניה (נולדה ב-1253)
1392 – אינפנטה איזבלה מקסטיליה, אצילה (נולדה ב-1355)
1588 – אנרי הראשון, דוכס גיז (נולד ב-1550)
1834 – תומאס מלתוס, כומר אנגלי, דמוגרף וכלכלן פוליטי (נולד ב-1766)
1873 – שרה גרימקה, מתנגדת עבדות, סופרג'יסטית וסופרת אמריקאית (נולדה ב-1792)
1888 – לורנס אוליפנט, דיפלומט בריטי שהגה את התוכנית ליישוב יהודים בארץ ישראל (נולד ב-1829)
1938 – הרב אהרון הפנר, רבם של הקהילות קוזמין וירוצין , ד"ר לתאולוגיה והיסטוריון יהודי גרמני (נולד ב-1865)
1948 – קוקי הירוטה, ראש ממשלת יפן (נולד ב-1878)
1948 – הידקי טוג'ו, גנרל וראש הממשלה של האימפריה היפנית בזמן מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1884)
1953 – לברנטי בריה, פוליטיקאי ומפקד המשטרה החשאית הסובייטית ה-נ.ק.ו.ד. (נולד ב-1899)
1970 – בסי אברמוביץ' הילמן, סוציאליסטית ומנהיגת פועלים יהודיה-אמריקאית (נפטרה ב-1889)
1972 – אברהם יהושע השל, תאולוג, משורר, פילוסוף ולוחם למען זכויות האזרח (נולד ב-1907)
1998 – מארק צ'טפילד, שחיין אמריקאי שהתמחה בסגנון חזה (נולד ב-1953)
2000 – מינה בן צבי, ממקימי חיל הנשים של צה"ל (ח"ן) והמפקדת הראשונה שלו (נולדה ב-1909)
2003 – דב רפל, פרופסור ורב, חוקר נודע בפילוסופיה של החינוך, של תולדות עם ישראל ומחשבת ישראל (נולד ב-1916)
2004 – פ"ו נרסימהה ראו, ראש ממשלת הודו התשיעי (נולד ב-1921)
2004 – ראובן אדיב, שחקן תיאטרון וקולנוע ומורה לאמנות הבמה (נולד ב-1930)
2007 – אוסקר פיטרסון, פסנתרן ג'אז קנדי (נולד ב-1925)
2009 – יצחק (אייק) אהרונוביץ', רב חובל ישראלי, שימש כרב החובל של אוניות המעפילים "אקסודוס" ו"קיבוץ גלויות" (נולד ב-1923)
2013 – מיכאיל קלשניקוב, גנרל ומעצב נשק רוסי שנודע בזכות פיתוח רובה ה-AK-47 הנקרא על שמו (נולד ב-1919)
2019 – צ'ארלס רוביה, פוליטיקאי קנייתי (נולד ב-1923)
2019 – יונתן בן-נחום, סופר ישראלי (נולד ב-1941)
2020 – ריקה זראי, זמרת ישראלית (נולדה ב-1938)
2020 – צדוק נאווי, ראש עיריית עפולה בשנים 1991–1998 (נולד ב-1944)
2021 – גרייס מיראבלה, העורכת של המגזין ווג (נולדה ב-1930)
2021 – ג'ואן דידיון, סופרת אמריקאית (נולדה ב-1934)
2022 – ג'ורג' כהן, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת המגן הימני (נולד ב-1939)
2022 – מקסי ג'אז, מוזיקאי, ראפר, זמר-יוצר ודי. ג'יי. בריטי (נולד ב-1957)
2022 – וילי סימס, כדורסלן אמריקני-ישראלי (נולד ב-1958)
2023 – אהוד אפרת, קצין בדרגת אלוף-משנה, שמילא תפקידים בכירים באגף המודיעין (נולד ב-1924)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יפן – יום הולדתו של הקיסר אקיהיטו
שוודיה – יום ההולדת של סילביה, מלכת שוודיה, המהווה גם את יום הדגל
22 בדצמבר – 24 בדצמבר
דצמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ל כג
קטגוריה:דצמבר
| 2024-06-19T16:55:48
|
נייטרון
|
נֵיטְרוֹן (Neutron; מלטינית: "שאינו נוטה לשום צד". ידוע בעברית גם באיות ובשמות: ניוטרון, נויטרון) הוא נוקליאון חסר מטען חשמלי. מסת המנוחה שלו היא כ-939.6 MeV, או כ-1.008665 יחידות מסה אטומית מאוחדת, מעט יותר מזו של הפרוטון, שמסתו כ-938.3 MeV.
הגרעין של כל סוגי האטומים, למעט האיזוטופ הנפוץ של מימן, המורכב מפרוטון אחד בלבד, מורכב מפרוטונים ונייטרונים. בתוך הגרעין, הנוקליאונים חווים תנודה (oscillation) בלתי פוסקת בין נייטרונים לפרוטונים, המותמרים מאחד לשני על ידי פליטה וקליטה של פאיונים. כאשר שני אטומים הם של אותו יסוד כימי (כלומר, הם בעלי מספר אטומי זהה) אך לכל אחד מהם יש מספר שונה של נייטרונים (כלומר, הם בעלי מספר מסה שונה), הם מהווים איזוטופים שונים של אותו יסוד.
מחוץ לגרעין, הנייטרון בלתי יציב ובעל אורך חיים ממוצע של כ־880 שניות בלבד. דעיכת נייטרון מתרחשת גם בגרעינים של אטומים לא יציבים, כלומר, רדיואקטיביים.
הנייטרון מכיל שלושה קווארקי ערכיות (valence quarks), שני קווארקי למטה (d) וקווארק למעלה (u) אחד. לפיכך, הנייטרון הוא באריון. בדעיכת בטא מינוס, אחד הקווארקים מסוג d שבנייטרון — שמסתו גדולה ממסת קווארק u — דועך לקווארק u ול. בוזון ה- דועך תוך כ- שניות לאלקטרון ולאנטי-נייטרינו אלקטרוני.
למרות שגם האטום במצבו הרגיל נטול מטען חשמלי, האטום גדול פי 10,000 לערך מהנייטרון ומורכב ממערכת מסובכת של אלקטרונים, בעלי מטען חשמלי שלילי, המפוזרים במסלולים נרחבים סביב גרעין טעון חיובית. חלקיקים בעלי מטען חשמלי, כגון פרוטונים, אלקטרונים וחלקיקי אלפא (גרעיני הליום), כמו גם קרינה אלקטרומגנטית (כגון קרינת גמא), מאבדים אנרגיה במעבר דרך חומר. הם מפעילים כוחות חשמליים המייננים את אטומי החומר דרכו הם עוברים. האנרגיה הנלקחת לצורך יינון שווה לאנרגיה שאבדה לחלקיקים הטעונים במעבר החומר, דבר הגורם להאטה, או על ידי קרינת גמא הנספגת. לעומת זאת, הנייטרון אינו מושפע על ידי כוחות אלו. הוא מושפע רק מהכוח הגרעיני, בעל טווח הפעולה הקצר מאוד, המשחק תפקיד רק כשהנייטרון מתקרב מאוד לגרעין האטום. לפיכך, נייטרון חופשי נע בדרכו ללא הפרעה עד שהוא מתנגש ישירות עם גרעין האטום. מכיוון שהנפח שתופס גרעין האטום הוא קטן מאוד, התנגשויות אלו קורות לעיתים נדירות והנייטרון עובר מרחק רב לפני ההתנגשות.
במקרה של התנגשות אלסטית, כללי ההתמדה הרגילים פועלים כבמקרה של התנגשות אלסטית בין כדורי ביליארד. אם הגרעין שבו התנגש הנייטרון הוא כבד, הוא צובר מהירות מעטה יחסית, אך אם ההתנגשות הייתה עם פרוטון שמסתו שוות ערך למסת הנייטרון, הפרוטון נזרק קדימה במהירות קרובה למהירות המקורית של הנייטרון, שבמקביל מואט בהתאם. התנגשויות משניות כתוצאה מכך ניתנות לאיתור מכיוון שהחלקיקים המושפעים מהתנגשויות אלו טעונים במטען חשמלי וגורמים ליינון.
טבעו נטול המטען של הנייטרון מקשה על השליטה עליו, בנוסף להיותו קשה לאיתור. ניתן להאיץ, להאט או להסיט חלקיקים טעונים באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים, אבל לאלו אין השפעה על נייטרונים. הדרך היחידה שבידינו לשלוט על נייטרונים חופשיים היא להציב גרעינים בנתיבם כך שהם יואטו, יוסטו או ייספגו בהתנגשויות. לתופעות אלו חשיבות מעשית גדולה בכורים גרעיניים ובנשק גרעיני.
היסטוריה
ב-1930, צמד חוקרים גרמנים, ולתר בותה והנס בקר, גילו שכאשר חלקיקי אלפא הנפלטים מפולוניום, שהם בעלי אנרגיה רבה, פוגעים ביסודות קלים מסוימים כגון בריליום, בור או ליתיום, מופקת קרינה חודרנית ביותר. בתחילה הניחו שמדובר בקרינת גמא, למרות שלקרינה הייתה יכולת חדירה חזקה מזו של כל קרני הגמא הידועות, ולא ניתן היה לפרש את תוצאות הניסויים על בסיס השערה זו.
התרומה המשמעותית הבאה דווחה על ידי בני הזוג אירן ופרדריק קירי בפריז. הם הראו שאם קרינה בלתי-מוכרת זו פוגעת בפרפין, או בתרכובות אחרות המכילות מימן, הן פולטות פרוטונים בעלי רמת אנרגיה גבוהה. כשלעצמה, לא הייתה בעובדה זו סתירה להתנהגות קרינת גמא שהניחו שהיא הקרינה הבלתי-מוכרת, אבל ניתוח כמותי מפורט של המידע לא התאים להשערה זו.
בשלהי 1932, ביצע הפיזיקאי האנגלי ג'יימס צ'דוויק סדרת ניסויים שהפריכו סופית את השערת קרינת הגמא. הוא הציע השערה, על פיה הקרינה היא מסוג חדש ומורכבת מחלקיקים חסרי מטען, שמסתם קרובה למסת הפרוטון. צ'דוויק ערך סדרת ניסויים, שכללו את מדידת הפיזור של פרוטונים שנפלטו מאטומי מימן אשר נחשפו לקרינת אלפא. ניסויים אלו אימתו את השערתו. חלקיקים בלתי-טעונים אלו קרויים כיום נייטרונים. על גילוי זה זכה צ'דוויק בפרס נובל לפיזיקה ב-1935.
ראו גם
האדרון
באריון
פרוטון
אלקטרון
כוכב נייטרונים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נוקליאונים
קטגוריה:חלקיקים מרוכבים
| 2023-02-08T06:40:43
|
מרדכי בן-פורת
|
250px|ממוזער|שמאל|שדרת מרדכי בן פורת ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|ציור מבצע עזרא ונחמיה בשדרת מרדכי בן פורת ברמת גן
מרדכי בן-פורת (12 בספטמבר 1923 – 3 בינואר 2022) היה פעיל ציוני, פוליטיקאי ישראלי, שר וחבר הכנסת; חתן פרס ישראל לשנת ה'תשס"א (2001).
ביוגרפיה
בן פורת נולד בבגדאד בעיראק ולמד שם בבית ספר תיכון. בשנת 1942 הצטרף לתנועת "החלוץ" הציונית שפעלה בעיראק במחתרת וב-1945 עלה ארצה, וגויס ל"הגנה" ב-1947. סיים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל ב-1948 והשתתף במלחמת העצמאות כמפקד פלוגה. בשנים 1951-1949 היה ממארגני עליית יהודי עיראק. בתחילת 1950 הוא היה פעיל בחקיקת חוק שלילת האזרחות שהתיר לכל יהודי לצאת מעיראק בתוך שנה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ולא יורשה לחזור לעיראק לעולם. נעצר ארבע פעמים על ידי השלטונות העיראקיים (1951-1950).
בן פורת למד מדע המדינה באוניברסיטה העברית וכן מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. היה נשוי לרבקה וינבסקי, ולאחר פטירתה נישא לנחמה ממשפחת בן-ש"ך. אב לשלוש בנות. בתו עדית נשואה לסופר, איש העסקים והספורט, יצחק חייק.
קריירה פוליטית
בשנים 1969-1955 היה ראש המועצה המקומית אור יהודה וייסד שם את המרכז למורשת יהדות בבל. ב-1975 הוא ייסד את "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב והיה לנשיא הארגון. ב-1979 יצא בשליחות הסוכנות היהודית לסייע להעלאת יהודי איראן. היה יו"ר עמית של ההנהלה העולמית של הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות-ערב משנת 1975.
בשנת 1965 נמנה עם מייסדי רפ"י ובעקבות זאת נעשה ניסיון באור יהודה להדיחו מראשות המועצה, אולם הניסיון כשל ובן פורת הצליח להקים קואליציה חלופית עם המפד"ל. בנובמבר 1965 נבחר בן פורת לכנסת השישית מטעם רפ"י ובמקביל זכתה רפ"י בראשותו ב-4 מתוך 11 מנדטים במועצת אור יהודה והוא היה לראש המועצה לאחר שהקים קואליציה בראשותו.
ב-1968 הצטרף עם רפ"י (ללא בן-גוריון) למפלגת העבודה ונבחר מטעם המערך לכנסות השביעית והשמינית. בכנסת השמינית היה לסגן יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו-שרעבי. לקראת הבחירות לכנסת ה-9 הקים את התנועה להתחדשות ציונית חברתית, אך המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-10 הצטרפה תנועתו למפלגת התנועה להתחדשות ממלכתית בראשות משה דיין, ובן פורת שובץ במקום השני ברשימת המפלגה לכנסת ונבחר לכנסת. לאחר פטירתו של משה דיין התפלגה הסיעה ובן פורת הקים סיעה שתייצג את מפלגתו. הסיעה הצטרפה לממשלת מנחם בגין ובן-פורת כיהן כשר בלי תיק. בממשלת יצחק שמיר, לאחר ששמיר החליף את בגין, נשאר בן-פורת שר בלי תיק בממשלה, אך פרש מהממשלה לקראת תום כהונתה, על רקע נסיונותיו שלא צלחו להביא להקמת ממשלת אחדות לאומית. עם זאת, בן פורת הצהיר שימשיך לתמוך בקואליציה אך יצביע בכל נושא לגופו של עניין.
בבחירות לכנסת ה-11, התמודד בן פורת במסגרת התנועה להתחדשות ציונית חברתית אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, שוב. בשנת 1988 הצטרף לליכוד. בבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 הוצב במקום ה-52 (הבלתי ריאלי) ברשימת הליכוד.
לאחר פרישתו מן החיים הציבוריים
ב-1996 פרסם בן פורת אוטוביוגרפיה בשם "לבגדאד וחזרה".
בשנת 2001 הוענקו לו פרס ישראל על "מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" ו"אות הוקרה" על שם מנחם בגין על פעילותו למען מדינת ישראל. ב-2003 הוענק לו פרס בן-גוריון על "מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה". ב-2005 הוענק לו "פרס שופר החרות" מאת קהילת אולבני שבארצות הברית.
בכתבת תחקיר של עמנואל רוזן במסגרת yes דוקו שפורסמה בשנת 2012, נטען, שבן-פורת מחזיק במרכז למורשת יהדות בבל מסמכים שונים על רכוש של פליטים יהודים מעיראק. בין היתר נטען בכתבה, שמסמכים המוחזקים במרכז מורשת יהדות בבל אינם מועברים למשפחות, ואותן משפחות אף אינן יודעות על קיומם של המסמכים.
ב-2018 פרסם אוטוביוגרפיה בשם מארץ הולדת לארץ מולדת: פרקים מחיי.
באור יהודה נקרא רחוב על שמו עוד בחייו. ב-2023 נחנכה "שדרת בן פורת" בשכונת "רמת השקמה" ברמת גן ובה לוח הנצחה לבן פורת ותמונתו וציור על ארון תקשורת - מבצע עזרא ונחמיה.
בן-פורת נפטר בביתו ברמת גן ב-3 בינואר 2022, בגיל 98. הותיר אחריו שלוש בנות ונכדים.
קישורים חיצוניים
,
הערות שוליים
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:ראשי עיריית אור יהודה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם רפ"י
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תנועה להתחדשות ממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:פעילים ציונים בעיראק
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:סגני יושב ראש הכנסת בכנסת השמינית
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1923
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022
| 2024-03-17T19:52:14
|
אינדונזיה
|
רפובליקת אינדונזיה (באינדונזית: Republik Indonesia) היא מדינת איים המורכבת מ-17,508 איים (שלושה מהם בגבולות עם מדינות אחרות) בדרום-מזרח אסיה. היא שוכנת בין סינגפור לבין אוסטרליה, וגובלת עם מלזיה (באי בורנאו), מזרח טימור (באי טימור) ופפואה גינאה החדשה (באי גינאה החדשה). הרפובליקה האינדונזית היא המדינה הרביעית בעולם בגודל אוכלוסייתה, והמדינה המוסלמית המאוכלסת בתבל.
הרפובליקה נוסדה בשנת 1945, אם כי רק בשנת 1949 קיבלה הכרה באופן רשמי בעצמאותה מהולנד כאחת מטריטוריות איי הודו המזרחיים ההולנדיים (חלק ממושבותיה של האימפריה ההולנדית דאז) עד לאותה עת. כיום, אינדונזיה היא חברה באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), וגם מדינה חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
העת העתיקה
בעת העתיקה הייתה אינדונזיה מורכבת מממלכות שונות. במאה ה-2 לספירה הביאו מתיישבים הודים את הבודהיזם למספר ממלכות באיי סומטרה וג'אווה. מנין שנים נפוץ בג'אווה היה אג'י סאקא שראשיתו בשנת 78. מקורו בהודו. ראשית השימוש בכתב פאלי ההודי באינדונזיה מתוארך לשנת 101. עם הגעת סוחרים ערבים ופרסים במאה ה-8, נפוץ האסלאם באיים. נמצאה מצבת קבר של שיח' מוסלמי בבארוס באי סומטרה שזמנה לשנים 668/669. זהו האזכור הקדום ביותר של המוסלמים באינדונזיה. קיימת עדות של נוסע סיני על נוכחות מוסלמים באינדונזיה כבר בשנת 674, ממלכת סריויג'איא יצרה קשר עם הח'ליפה עמר בן עבד אלעזיז החל 718. אז שלח המאהאראג'א סרי אינדראוארמאן של סריויג'איא מכתב אל הח'ליפה בבקשה שישלח אליו מטיף ללמדו את האסלאם. אין בזה אישור לאסלום ממלכת סריויג'איא כי נתיניה המשיכו להאמין בבודהיזם. תשובת המוסלמים למכתב באה במכתב משנת 724 בלווי שפחה "זנג'ית" אפריקנית שחורה שנשלחה אל סרי אינדראוארמאן.
מסחרה של סריויג'איא הגיע עד מדגסקר במערב, כולל מהגרים מסריויג'איא שנותרו שם בשנת 830, הודו, תאילנד, הפיליפינים, מלאיה, סין וכל מרחבי הארכיפלג האינדונזי עד לאיריאן המערבית. ישנה כתובת חרוטה על לוח נחושת שנמצאה בפיליפינים המעידה על קשר בין הפיליפינים לסריויג'איא והאי ג'אווה. הכתובת מכילה מילים מ-4 שפות: סנסקריט, מלאית עתיקה, טאגאלוג ושפת האי ג'אווה. זמנה מקביל ליום שני 21 באפריל שנת 900.
קולוניאליזם
בתקופה הקולוניאלית היו תבלינים מצרך חשוב ויקר באירופה. כאשר הגיעו הפורטוגלים לאיים בשנת 1505 בחיפוש אחר תבלינים, הם מצאו מספר רב של מדינות קטנות וחברות שבטיות שהיו חשופות להשתלטות. הרצון לשלוט בסחר התבלינים הביא את חדירת ההולנדים לאזור החל מ-5 ביוני 1596, ובמשך מאה ה-17 בעזרת חברת הודו המזרחית, אשר ייסדה תחנות סחר ושלטה ברוב איי האזור באמצעות מושלים ונסיכים מקומיים.
בשנת 1798 התמוטטה החברה ההולנדית, הולאמה על ידי הרפובליקה הבטאווית ב-31 בדצמבר 1799 ושוב פשטה רגל ב-1806 ואחרי מלחמות נפוליאון, עברו שטחיה בשנת 1816 לשלטון הולנדי ישיר, שדיכא מרידות של בני האיים ועד ל-1918 השלים השתלטות על כל שטחי אינדונזיה של היום. באותה עת צמחה במדינה תנועה לאומית חזקה.
מלחמת העולם השנייה
בשנת 1940, במשך מלחמת העולם השנייה, מנעה הולנד מהאימפריה היפנית את יבוא הנפט מאינדונזיה, דבר שגרם להתקפה והשתלטות יפנית על האיים בשנת 1942. יהודי אינדונזיה הושמו במחנות בתקופה זו. גם כלפי המוסלמים הופעלה מדיניות מזלזלת ומשפילה: היפנים כפו על כל המתפללים במסגדים להתפלל לכיוון טוקיו במקום מכה. היפנים כוננו ממשלה משתפת פעולה מקרב אנשי המפלגה הלאומית וב-22 במרץ 1945 ארגנו ועדה שדנה בעצמאות אינדונזיה.
ב-17 באוגוסט 1945 הכריזו נציגי המושבה, בהנהגת סוקרנו, על עצמאות אינדונזיה. פחות מחודש לאחר מכן יפן נכנעה אך חייליה הושארו ככוח לשמירת החוק באיים בשם הולנד עקב אי יכולתה של האחרונה לשלוח צבא, בהיותה עסוקה בעצמה בשיקום ארצה החרבה מהכיבוש הנאצי. כעת הכוח היפני הפך מתומך העצמאות למדכא שלה, אך כוחותיו של סוקרנו המשיכו לנהל מלחמת גרילה. גם ההולנדים לא הכירו בהכרזה ובמשך 4 שנים התחוללה במדינה מלחמת גרילה נגד שני הכובשים. למרות הצעות הפשרה ההולנדיות, שכללו מתן מעמד מיוחד של דומיניון לאינדוזיה לחץ בין-לאומי אילץ את הולנד להכיר לבסוף בעצמאות המדינה, ב-27 בדצמבר 1949. סוקרנו הפך לנשיאה הראשון של הפדרציה של אינדונזיה.
עצמאות
כבר ב-1950 החליף סוקרנו את המשטר הפדרטיבי ברפובליקה ריכוזית, ובשנים הבאות גברו נטיותיו הרודניות. במדיניות החוץ התקרב סוקרנו לעמדות הרפובליקה העממית של סין וברית המועצות, ואילו כלפי פנים ניסה להשליט את התרבות הג'אווית על המיעוטים שביקשו אוטונומיה. בין השנים 1959 עד 1965 החיל סוקרנו על המדינה משטר אוטוריטרי שכונה "דמוקרטיה מודרכת". בשנות ה־60 נחלש כוחו של סוקרנו ובמקביל גברה השפעתה של המפלגה הקומוניסטית במדינה. כאשר האו"ם קיבל את מלזיה כחברה לא קבועה, למרות התנגדות חריפה של אינדונזיה, ביטל סוקרנו בראשית 1965 את חברותה של אינדונזיה באו"ם, והחל להפעיל בגלוי יחידות צבאיות שחצו ב-28 ביוני את הגבול המלזי והתעמתו עם כוחות הצבא המקומיים. פריצתה של מלחמה אזורית כוללת נעצרה רק בעקבות טיהור הקומוניסטים באינדונזיה ומלחמת אזרחים שפרצה במדינה לאחר ניסיון הפיכה ב-30 בספטמבר 1965. לאחר ניסיון זה השתלט הצבא, בפיקוד סוהארטו, על המדינה כשהוא מדכא באכזריות את תומכי המפלגה הקומוניסטית. ב-12 במרץ 1967 הפך סוהארטו רשמית לנשיא, והודיע על הדחתו של סוקרנו.
תחת שלטונו של סוהארטו זכתה אינדונזיה לשגשוג בזכות מדיניות פרו-מערבית ורפורמות כלכליות בתעשיית הנפט, אולם סכסוכים פנימיים והאשמות רבות בשחיתות גרמו להתחזקות האופוזיציה ולהתרבות תנועות הקוראות לדמוקרטיה.
בשנת 1998 נאלץ סוהארטו להתפטר בעקבות המשבר הכלכלי באסיה, ושנה לאחר מכן נערכו במדינה בחירות דמוקרטיות. חוסר היציבות נמשך כאשר מיעוטים בדלנים רבים שואפים לאוטונומיה, בעוד הצבא מנסה להבטיח את המשך קיום אינדונזיה כמדינה ריכוזית אחת.
מזרח טימור
בשנת 1975 כבשה אינדונזיה את המושבה הפורטוגלית לשעבר מזרח טימור ודיכאה באכזריות את תושביה. לפי הערכות שונות בין 102 ל-300 אלף תושבים מתו ברעב או נרצחו בצורה אלימה בידי הצבא האינדונזי במה שמכונה רצח העם במזרח טימור, כלומר בין שביעית עד שליש מתוך האוכלוסייה המקורית. בשנת 2002, לאחר שנים של מאבק אלים ובעקבות התערבות בין-לאומית ומשאל עם זכתה מזרח טימור בעצמאות.
בירה חדשה
בשנת 2019 הוחלט להקים בירה חדשה באי בורנאו, ובשנת 2022 הוחלט ששמה של העיר יהיה נוסאנטארה והחוק להעברת הבירה עבר בפרלמנט.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|מגוואטי סוקרנופוטרי
שימשה כנשיאה בין השנים 2001–2004
אינדונזיה היא רפובליקה בעלת שלטון נשיאותי. הנשיא ובית הנבחרים עומדים לבחירה אחת לחמש שנים, בבחירות עממיות. כהונת הנשיא מוגבלת לשתי קדנציות רצופות בלבד. עד להתפטרותו של הנשיא סוהארטו במאי 1998, הייתה אינדונזיה תחת שלטון רודני, בו שלט הנשיא בפועל ומינה את רוב הנציגים בבית הנבחרים. מחליפו של סוהארטו, יוסוף חביבי, התחיל תהליך של דמוקרטיזציה שנמשך עם הנשיאים עבד א-רחמן וחיד, הנשיאה מגוואטי סוקרנופוטרי, סוסיליו באמבאנג יודהויונו והנשיא המכהן, ג'וקו וידודו, המכהן מאוקטובר 2014. באמצעות 4 שינויי חוקה, בוצעו עד כה תיקונים של ממש בארגון והפעלה של הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. נשיא אינדונזיה הוא ראש המדינה, המפקד העליון של צבא אינדונזיה, קובע מדיניות והשולט על ניהול ענייני הפנים והחוץ. הנשיא ממנה מועצת שרים (קבינט) שחבריה אינם חייבים להיות חברים בבית הנבחרים. בפברואר 2024 נבחר לנשיא פראבואו סוביאנטו. בסוביאטו הוטחו האשמות על פגיעה בזכויות אדם כשהיה גנרל בצבא בתקופת שלטונו של סוהרטו. הנשיא המכהן ג'וקו וידאדו תמך בו כשבנו של וידאדו הוא המיועד לכהן כסגן נשיא של סוביאטו.
הגוף היצוגי הבכיר במדינה הוא אספת העם המייעצת , המתכנסת פעם בשנה, תומכת ומתקנת את החוקה, מקבלת דיווח מהנשיא ומקדמת את היישום הפורמלי של המדיניות שנקבעה. יש לה את הסמכות להדיח את הנשיא. לאספה שני בתים: מועצת נציגי העם עם 550 חברים, ומועצת הנציגים האזוריים עם 168 חברים. מועצת נציגי העם היא הגוף המחוקק שמפקח על פעילות הרשות המבצעת. המחוקקים נבחרים כנציגי מפלגות פוליטיות אחת ל-5 שנים. מעמד מועצת נציגי העם התחזק מאז 1998 באופן מהותי כתוצאה מהליך הדמוקרטיזציה. בזכות ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי למחוזות, השתפר גם מעמד מועצת הנציגים האזוריים.
הרשות השופטת באינדונזיה כוללת בתי דין של המדינה, בית דין גבוה, בית דין עליון ובתי דין בעלי סמכות בנושאים מסחריים ומנהלתיים. כמו כן קיים בית דין חוקתי שדן בנושאים הקשורים לבחירות, מפלגות פוליטיות והיקף הסמכות של רשויות המדינה. קיים גם בית דין לענייני דת.
למלחמה בשימוש בסמים, בשנת 2002 הוקמה הסוכנות הלאומית למלחמה בסמים ואף קיים עונש מוות על סחר בסמים.
זכויות אדם באינדונזיה
כלכלה
הכלכלה האינדונזית היא הכלכלה הגדולה בדרום-מזרח אסיה. היא מאופיינת ככלכלת משק, שבה לממשלה בעלות על חברות מרכזיות רבות, וכן סמכות לפיקוח על מחירים של מוצרים רבים.
אינדונזיה היא מפיקת נפט מרכזית במזרח אסיה, ובנוסף עשירים האיים במרבצים של גז טבעי, בדיל, נחושת וזהב.
החקלאות מהווה פעילות כלכלית עיקרית כאשר האורז הוא החשוב שבגידולים. גידולים נוספים הם תה, קפה, תבלינים וגומי. תעשיית התיירות מתפתחת רבות בשנים האחרונות, ובשל מיקומה הגאוגרפי אינדונזיה מהווה תחנה חשובה בנתיבי הסחר הימי העולמיים.
השותפים העסקיים העיקריים הם: יפן, ארצות הברית, הרפובליקה העממית של סין, סינגפור, מלזיה ואוסטרליה.
לאחר תקופה של פריחה כלכלית בין 1989 ל-1997 בה צמחה הכלכלה בכ-7% לשנה, הייתה אינדונזיה למדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהמשבר הכלכלי במזרח אסיה בשנת 1997, שהביא לקריסת המטבע המקומי, הרופיה האינדונזית. דירוג האג"ח של המדינה ירד לרמה של אג"ח זבל. אירועים רבים של קרבות עם בדלנים ברחבי המדינה וחוסר היציבות הפוליטית השפיעו גם הם לרעה על הכלכלה.
רפורמות כלכליות שניסו להתמודד עם השחיתות הנפוצה במדינה, הביאו לשיפור ולהתאוששות כלכלית בעשור הראשון של המאה ה-21. ב-16 בדצמבר 2011 העלתה סוכנות הדירוג פיץ' את דירוג האשראי של המדינה אל מעל לרמה של אג"ח זבל, לראשונה מאז נפגעה אינדונזיה במשבר הכלכלי שהכה באסיה ב-1997. עם זאת, במדינה יש אינפלציה גבוהה, וכ-18% מהתושבים נמצאים מתחת לקו העוני (2006).
כיום נחשבת כלכלת אינדונזיה כאחת הכלכלות הצומחות והמבטיחות ביותר בעולם. על פי סקירה שפרסמה היחידה הכלכלית במכון היצוא עולה כי בשנת 2011 דורגה הכלכלה האינדונזית במקום ה-16 במונחי תוצר נומינלי ובמקום ה-15 במונחי תוצר ע"פ כוח קנייה. ככלכלה הגדולה בדרום-מזרח אסיה וככלכלה החמישית בגודלה ביבשת אסיה כולה (אחרי סין, יפן, הודו וקוריאה הדרומית), מהווה אינדונזיה כוח כלכלי עולה עם פוטנציאל להיות, בעתיד, מעצמה כלכלית. תוך כעשור הצליחה הכלכלה האינדונזית להכפיל את גודלה פי 6 ולהיחלץ ממשבר כלכלי חמור שזעזע את היבשת. בשנים הבאות צפויה אינדונזיה להמשיך לצמוח בקצב מהיר והיא עתידה לעקוף כלכלות גדולות ומבוססות; כבר ב-2011 תפסה אינדונזיה את מקומה של הולנד ככלכלה ה-16 בגודלה בעולם כשעד שנת 2017 צפויה לעקוף גם את קוריאה הדרומית, ספרד ומקסיקו ולהתמקם בדירוג ככלכלה ה-13 בגודלה בעולם. במונחי כוח קנייה צפויה אינדונזיה להשאיר מאחור גם את איטליה ואוסטרליה, כשעל פי התחזיות ארוכות הטווח, הצמיחה המהירה של כלכלת אינדונזיה תימשך בעשורים הקרובים והיא חזויה להוות אחת מ-8 הכלכלות הגדולות בעולם עד סוף מחצית המאה נוכחית.
אזור כלכלי בלעדי של אינדונזיה הוא השישי בגודלו בעולם.
יחסי חוץ
יחסי אינדונזיה עם ישראל
המדיניות הרשמית בין המדינות היא התעלמות או אי-קיום יחסים רשמיים. מצב זה נשמר שנים רבות עקב היותה מדינה מוסלמית אשר תומכת במאבק הערבי במדינת ישראל, אך כמו רבות מן המדינות האסלאמיות האחרות אינה נוטלת חלק פעיל במאבק. ברמת הפרט אזרחי ישראל אינם מנועים באופן גורף מלבקר במדינה, אך יתקשו לקבל אשרת ביקור. מנגד, גם אינדונזים רשאים לבקר בישראל, ומשלחות צליינים מבקרות בה מדי שנה. בכל אחת משתי המדינות לא קיימת נציגות של המדינה האחרת, אך בערוצים לא-ישירים שונים מתקיימים קשרי מסחר שונים בין אינדונזיה לישראל.
ב-18 בינואר 1950 הייתה ישראל בין הראשונות שהכירו בעצמאות אינדונזיה. אינדונזיה הודתה על ההכרה אבל לא קשרה קשרים עם ישראל בין היתר כי מחמד נציר ראש ממשלת אינדונזיה דאז, ומחמד רום שר החוץ בממשלת נציר, הגדירו אותה כ"נושאת דגל הקולוניאליזם באסיה".
בשנת 1962 ארחה אינדונזיה את משחקי אסיה. נשלחו הזמנות לישראל, אך בסופו של דבר לא ניתן היה לממש את ההזמנות וישראל נמנעה מלהשתתף. עקב כך מנע הוועד האולימפי העולמי את השתתפות אינדונזיה באולימפיאדת טוקיו בשנת 1964.
ב-19 בנובמבר 1969 נמנעה ישראל בהצבעה בדבר סיפוח איריאן המערבית לאינדונזיה.
ב-15 באוקטובר 1993 ביקר ראש ממשלת ישראל אז יצחק רבין אצל נשיא אינדונזיה אז סוהארטו.
עבד א-רחמן וחיד, נשיא אינדונזיה הרביעי, הביע רגשי כבוד כלפי העם היהודי ומדינת ישראל, וקרא להכיר בה, אף שביקר את מדיניותה כלפי הפלסטינים. הנשיא ביקר מספר פעמים בישראל – בין היתר, באוקטובר 1994 ובמרץ 1997 במסגרת פעילותו בקרן פרס לשלום וכשהוענקה לו מדליה על שם יצחק רבין.
ביוני 2018, פורסם כי הוחלט לבטל את הגבלות כניסת תיירים מאינדונזיה לישראל – ולהפך.
בינואר 2022, לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, נפתחה תערוכה של "יד ושם" בבית הכנסת "שער השמיים" בסולאווסי.
באפריל 2024 פורסם כי אינדונזיה הסכימה לכונן קשרים רשמיים עם ישראל בתמורה להצטרפותה לארגון ה-OECD, תהליך הצפוי להימשך בין שנתיים לשלוש.
ביוני 2024 הכריז נשיא אינדונזיה פרבואו סוביאנטו, על נכונותו לסייע לקידום פתרון צודק ובר-קיימא למלחמה בחמאס ולסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס עקרונות ניהול הסכסוכים והדיפלומטיה הנהוג באינדונזיה, ובכלל זה מתן כוחות שישמרו על הפסקת אש ברצועת עזה.
גאוגרפיה
אינדונזיה מורכבת מ-17,508 איים, מתוכם כ-6,000 מיושבים וכ-3 המחולקים לגבולות, אשר פרושים לאורך קו המשווה, כך שהאקלים הוא טרופי. האיים הגדולים ביותר הם סומטרה, דרום בורנאו ('קאלימנטן' באינדונזית; צפונו שייך למלזיה ולברוניי), ג'אווה, מערב גינאה החדשה ('איריאן' באינדונזית; מזרח האי הוא מדינת פפואה גינאה החדשה), וסולאווסי.
איי אינדונזיה הם שרידי יבשה גדולה, שחיברה בעבר הגאולוגי בין אסיה ואוסטרליה, ושקעה בים בתקופת השלישון.
חלקים מאינדונזיה נמצאים מעבר לקו ואלאס, הקו המפריד בין אזורי תפוצת בעלי החיים שמקורם באסיה לבין אזורי תפוצת בעלי החיים שמקורם באוקיאניה; מבחינת היבשות, מערב איריאן הוא חלק של אי אוקיאני וכל המחוזות שממערב לו הם מחוזות אסיאתיים כך היא נהפכת למדינה המתחלקת בין שתי היבשות.
מיקום האיים על הלוחות הטקטוניים גורם לרעידות אדמה וגלי צונאמי תכופות. הצונאמי באוקיינוס ההודי ב-26 בדצמבר 2004 גרם לנזק רב באי סומטרה. בסוף מאי 2006 פגעה רעידת אדמה במגניטודה 6.3 בג'אווה וכתוצאה נספו כ-5,800 בני אדם ורבבות נפצעו מהרעש ומקריסת בתים. באפריל 2012 ארעה רעידת אדמה בעוצמה 8.6 כ-430 קילומטר מסומטרה. אינדונזיה שוכנת על טבעת האש הסובבת את האוקיינוס השקט ובה מספר הרי געש רבים, המפורסם ביותר הוא קרקטואה (שהתפרץ ב-1883).
חלוקה מנהלית
פרובינסי (Provinsi): פרובינציה
קבופאטן (Kabupaten) וקוטה: מחוזות וערים
קכמאטן\דיסטריק (Kecamatan): נפה
דסה\קלורהן (Kelurahan/Desa): אזור כפרי או כפר
מחוזות
שמאל|ממוזער|300 פיקסלים|מחוזות אינדונזיה
אינדונזיה מחולקת ל-34 מחוזות.
טריטוריות בעלות מעמד מיוחד:
אצ'ה
ג'קרטה
יוגיאקרטה
פפואה (מחוז)
פפואה המערבית (מחוז)
מחוזות (לפי אזורים):
סומטרה: אצ'ה, צפון סומטרה, מערב סומטרה, בנגקולו, ריאאו, איי ריאאו ג'אמבי, דרום סומטרה, לאמפונג, איי בנגקה בליטונג.
ג'אווה: ג'קרטה, מערב ג'אווה, באנטן, מרכז ג'אווה, יוגיאקרטה, מזרח ג'אווה.
קלימנטאן (בורנאו): מערב קלימנטאן, מרכז קלימנטאן, מזרח קלימנטאן, צפון קלימנטאן, דרום קלימנטאן.
נוסא תנגגארא: באלי, מערב נוסא תנגגארא, מזרח נוסא תנגגארא.
סולאווסי: מערב סולאווסי, צפון סולאווסי, דרום סולאווסי, מרכז סולאווסי, דרום-מזרח סולאווסי, גורונטאלו.
איי מאלוקו ופפואה: מאלוקו, צפון מאלוקו, פפואה, מערב פפואה.
מזרח טימור הייתה פעם חלק מאינדונזיה, אבל לאחר משאל העם ב-1999, הפכה מזרח טימור למדינה עצמאית.
דמוגרפיה
ממוזער|רקדנית מאינדונזיה
בסקר שנערך ב-2020 מנתה אוכלוסיית אינדונזיה מעל 270.2 מיליון אזרחים, ועמדה במקום ה-4 בגודלה בעולם. לפי נתוני הבנק העולמי מנתה אוכלוסיית אינדונזיה ב-2022 מעל 275 מיליון תושבים. באופן גס ניתן לחלק את אוכלוסיית המדינה לשתי קבוצות אתניות עיקריות: מלאיים הגרים במערב ופפואנים הגרים במזרח. למרות החלוקה הזאת, קיים שוני תרבותי רב מאזור לאזור, היות שהמדינה מורכבת מהרבה שבטים שונים.
הגדולה והחזקה בקבוצות האתניות היא של הג'אוונזים (בני ג'אווה). בניסיונם ליצור אחדות לאומית ניסו הג'אווים להשליט את תרבותם על המדינה כולה ולדכא מסורות אחרות. ניסיונות אלה עוררו תגובות נגד קשות ובהן התחזקות האסלאם הקיצוני והתגברות המגמות הבדלניות של עמי אינדונזיה.
באינדונזיה מדוברות 742 שפות. רק אחת מהשפות היא רשמית: אינדונזית.
האסלאם הוא הדת השלטת באינדונזיה (כ-88%) וזוהי המדינה בעלת מספר המוסלמים הגדול ביותר בעולם, עם מעל 220 מיליון מוסלמים. שאר התושבים הם נוצרים (כ-9%), בודהיסטים (2%) והינדואים (1%). באינדונזיה ככל שמתקדמים מזרחה הדומיננטיות המוסלמית יורדת וההפך. אם במערב פפואה במזרח המוסלמים הם רק שליש מהאוכלוסייה, באצ'ה בקצה המערבי של המדינה, המחוז מתנהל לפי חוקי השריעה. שרותי דת מסופקים בפיקוח של המשרד לשירותי דת. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 החלו לפרוץ מהומות על רקע דתי באזורים שונים של המדינה.
בתחילת המאה ה-21 עדיין גרו רוב תושבי המדינה בכפרים, אך ניכרה הגירת אוכלוסייה רבה לערים הגדולות.
תרבות
יהדות אינדונזיה
באינדונזיה יש בית כנסת אחד וחיים בה כיום כ-20 משפחות יהודיות. מעת לעת יהודי אינדונזיה סובלים מהתנכלויות אנטישמיות ותעמולה אנטישמית.
החי
ממוזער|כוח ענק, הגדול שבלטאות החי בקומודו ובפלורס.
עולם החי באינדונזיה בעל מגוון ביולוגי גדול ולצידו כמות גדולה של מינים אנדמיים (הכמות הגבוהה ביותר של מינים למדינה), חלקם בסכנת הכחדה.
הפאונה בארכיפלג נחלקת לשלושה, בהתאם למיקומם לצד קו וואלאס:
סונדאלנד: האזור הקרוב יותר לאסיה וכולל איים כמו בורנאו, סומטרה וג'אווה ובהם טיגריס סומטרי, קרנפים נדירים, פיל אסייתי, תאו המים, טפיר אסייתי ופרימטים כמו אורנגאוטן, קוף חוטמני וגיבוניים.
וואלסיה: אזור הקרוב יותר לגינאה החדשה ואוסטרליה ובעל מינים קרובים אליהם, ביניהם יונקי כיס קטנים, עטלפי פרי, עדניים, קקדואיים, גואנות, תנין ים וכוח ענק שהוא הגדול בלטאות. ישנם גם מספר חיות ממוצא אסייתי כמו אייל טימור, אנואה, בבירוסה ומקוקים.
מערב גינאה החדשה: האזור הקרוב יותר לאוסטרליה וכולל מינים אנדמיים כמו קזואר מצוי, עדניים, סוכיים, גואנה, קיפודן חרטומני, מספר יונקי כיס כמו נמיות כיס, קוסקוסיים וקנגורו עצים וזוחלים כמו תנין גינאה החדשה וכוח תניני.
חקר המאובנים
3 מיני זוחלים ימיים: Globidens timorensis, Mixosaurus timorensis, Ichthyosaurus ceramensis ששרצו בעידן המזוזואיקון נתגלו באינדונזיה, 2 מהם במערב טימור, ואחד בסראם, בין הזוחלים המאוחרים יותר נתגלו שרידיהם של צב יבשה ענק במערב טימור ובסולאווסי החל משנת 1971, 3 מינים של כוח (לטאה) ידועים מהמאובנים: 2 פרטים בתריניל באי ג'אוה, שנתגלו בשנת 1911 וזוהו ב-1935, מין נוסף נתגלה ברייביא במערב טימור בשנת 1966, ושרידי כח ענק נתגלו בפלורס בשנת 2005.
מן היונקים נתגלה פיל ננסי בסולאווסי ובפלורס, ופנגולין קדום Manis palaeojavanica,, התגלה באיים ג'אווה וקאלימאנתאן, זמן מאובני הפיל והפנגולין הוא מהפלייסטוקן.
3 טיפוסים של אדם קדמון נתגלו בג'אווה בכמה מקומות כמו תריניל וסאנגיראן החל משנת 1891 על ידי אז'ן דובואה. שרידי מין נוסף: הומו פלורסיינסיס נתגלו בליאנג בואה באי פלורס החל משנת 2003.
לקריאה נוספת
מייקל פינקל, קנאים מול מתונים, כיצד מתמודדת המדינה המוסלמית המאוכלסת בעולם עם קיצוניות דתית גוברת, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 137, אוקטובר 2009
קישורים חיצוניים
כלכלת אינדונזיה והפוטנציאל ליצוא הישראלי, סקירה כלכלית מאתר מכון היצוא
אינדונזיה זוכה לעצמאות, 1949, ארכיון הסרטונים של AP
גיורא אלירז, נשיא חדש לאינדונזיה: המשמעויות לגבי ישראל, מכון ון-ליר, 7 באפריל 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות מלאית
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות באיגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1945
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949
| 2024-10-03T21:21:14
|
גבי ברלין
|
גבי ברלין (17 באוגוסט 1942 – 29 ביוני 2023) היה זמר ומנחה ערבי שירה ישראלי. החל את דרכו כזמר, ומשנות ה-80 עיקר עיסוקו היה בהנחיית ערבי שירה, שכללו שירים בביצועו או בביצוע אומנים אורחים, במסגרת שירה בציבור.
ביוגרפיה
ברלין נולד בתל אביב בשכונת יד אליהו, להורים שעלו לישראל מברית המועצות. אביו, שמואל, היה זמר, ואמו, אסתר, הייתה מורה לפסנתר. נהג להופיע בבית הספר ובגיל 12 הופיע בתיאטרון הקאמרי בקומדיה "כטוב בעיניכם", ובהצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן". בגיל 15 השתתף בתזמורת הגדנ"ע של תל אביב, והיה קריין בהצגת "פטר והזאב". למד בתיכון עירוני א' בתל אביב.
ברלין התגייס לחיל התותחנים. במסיבה של הגדוד בו שירת, הבחין שאול ביבר בכישרון השירה של ברלין, והחליט לצרפו ללהקת גייסות השריון.
לאחר סיום שירותו הצבאי, החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. במקביל, הצטרף ללהקת טיילת ואחר כך, ללהקת שבעת המינים.
בשנת 1968 הוציא לאור אלבום סולו ראשון. בסוף אותה שנה הגיע שירו "שיר לאלמונית" לראש מצעד הפזמונים. למרות זאת, ברלין לא זכה להצלחה מסחרית של ממש באותן שנים, והתפרנס מעבודתו כמורה לביולוגיה בתיכון עירוני י"א.
ב-1970 השתתף במחזמר "דודו השמן" ,בהפקתו של איתן גפני אמרגנו הראשון, וכן בפסטיבל שירי הילדים הראשון.
ב-1988 החל להקליט קלטות ובהן מחרוזות שירים לשירה בציבור, מאורגנים לפי מפתח נושאי. הצלחת הקלטות הפכה את ברלין לדמות מרכזית בעולם השירה בציבור, במיוחד בזכות ערבי השירה בציבור ב"מקום בחוץ" שבחוף תל ברוך.
מתחילת שנות האלפיים מיתן ברלין את קצב הקלטותיו, אך המשיך בהנחיית ערבי שירה בציבור.
בשנת 2003 יסד גבי,יחד עם המפיק איתן גפני, את " שירת רבים" האירוע החגיגי השנתי של אמני השירה בציבור . האירוע השנתי מתקיים 22 שנה עד לפטירתו של גבי ב-2023 .
בשנת 2019 ביצע ברלין, בדואט עם דפנה ארמוני, את השיר "שפחה את ומלכה", במסגרת פסטיבל השיר הבא שיזם והפיק המנהל האומנותי אלי ניסמן והיה חידוש של פסטיבל הזמר הנערץ במתכונת עכשווית, וזכה במקום הראשון.
בסוף יוני 2023, זכה ברלין בפרס מפעל חיים מטעם אמ"י. ארבעה ימים לאחר מכן הלך לעולמו בגיל 80 לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.
הוא הותיר אחריו שתי בנות ושישה נכדים ואת בת זוגו דינה.
קלטות ואלבומים
שיר לאלמונית (1968)
לשיר עם גבי ברלין (1988)
אין כמו השיר הזה (1989)
ממשיך ושר (1990)
נשיקת שלהבת (1992)
שירים ושלום (1994)
אל תיקח ממני את המנגינה (1995)
אלבום הפלטינה של גבי ברלין (1996)
שירים הם חברים (1998)
קישורים חיצוניים
כנרת שומרוני, "השירה בציבור חיה ובועטת": תתפלאו, גבי ברלין רוצה קיסריה, 20 ביוני 2018
הערות שוליים
במסגרת התכנית " שירים מלוים את חיי" בהנחיית משה להב -הטיש הגדול בהפקת איתן גפני בהיכל התרבות פ"ת בהנהלת אריה ימיני.
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:שירה בציבור בישראל
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:חברי להקת גייסות השריון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:זוכי תחרויות מוזיקה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
| 2024-09-22T18:56:50
|
פיוניר 10
|
250px|ממוזער|שמאל|תרשים של הגשושית פיוניר 10
שמאל|ממוזער|250px|הדיסקית שעל פיוניר 10
שמאל|ממוזער|250px|פיוניר 10 בשלבי הבניה האחרונים
שמאל|ממוזער|500px|מיקום משימות תוכנית וויאג'ר ותוכנית פיוניר ביחס למערכת השמש, נכון לינואר 2015
פיוניר 10 (באנגלית: Pioneer 10), הידועה גם כפיוניר F, היא גשושית רובוטית שיוצרה על ידי ושוגרה על ידי נאס"א על מנת לחקור את כוכב הלכת צדק. הגשושית שוגרה ב-3 במרץ 1972 (01:49:00 UTC (2 במרץ זמן מקומי) על גבי משגר מסוג אטלס-קנטאור מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה. פיוניר 10 הייתה הגשושית הראשונה שחצתה את חגורת האסטרואידים והייתה הגשושית הראשונה שצילמה את צדק מקרוב. הקשר עם הגשושית אבד ב-23 בינואר 2003 בגלל בעיות אנרגיה בגשושית ובגלל המרחק העצום (12 מיליארד ק"מ) מכדור הארץ. פיוניר 10 ותאומתה פיוניר 11 קיבלו את השם פיוניר ובשל כך הם משויכות אל תוכנית פיוניר. ב-9 בספטמבר 2012 הייתה הגשושית במרחק של 106.696 יחידות אסטרונומיות מכדור הארץ והיא טסה במהירות של 12.037 ק"מ לשנייה או 43,333.2 קמ"ש, שהם 2.539 יחידות אסטרונומיות לשנה.
היסטוריה
בשנות ה-60 יזמה המעבדה להנעה סילונית של נאס"א את תוכנית פלנטרי גראנד טור - תוכנית גרנדיוזית לחקר כוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש. כהכנה לתוכנית החליטה נאס"א ב-1964 לשגר שתי גשושיות קטנות יותר שיחקרו את מערכת השמש החיצונית. ב-1969 אישרה נאס"א את בנייתם של שתי גשושיות שקיבלו את השמות "פיוניר F" ו"פיוניר G" שקיבלו מאוחר יותר את השמות פיוניר 10 ופיוניר 11. מטרתן הראשונית של שתי הגשושיות הייתה לחקור את החלל שמעבר למאדים, לחקור את חגורת האסטרואידים ובחינת הסכנות הכרוכות במעבר דרכו, ובסופו של דבר, המטרה העיקרית - חקירת צדק וסביבתו.
על הגשושיות הורכבו כלים מדעיים מסוגים שונים על מנת שיכולו לחקור ולאסוף מידע אודות הסביבה בה הם נמצאים ועל מנת שיכולו לחקור את צדק ואת חגורת האסטרואידים.
מרכז המחקר איימס של נאס"א קיבל את האחריות על ניהול המשימה ובפברואר 1970 נתן המרכז חוזה בסך 380 מיליון דולר לחברת לבניית שתי הגשושיות.
מבנה הגשושית
בסיס הגשושית הוא בעומק 36 ס"מ והוא מורכב משישה פאנלים באורך 75 ס"מ המרכיבים את מבנהו המשושה. על בסיס הגשושית הורכבו מערכת ההנעה של הגשושית ו-8 מתוך 11 הכלים המדעיים שלה. תא הציוד של הגשושית נבנה מאלומיניום על מנת להגן עליו מפגיעת אסטרואידים. משקל הגשושית בעת שיגורה היה 258 ק"ג.
בשיגור נשאה הגשושית 36 ק"ג של הידרזין במיכל כדורי בקוטר 42 ס"מ. ההיזרזין שימש שלושה זוגות של מנועים (6 מנועים סה"כ) בעלי דחף של 4.5 ניוטון לכל מנוע.
ניווט החללית בוצע על ידי חיישני כוכבים וחיישני שמש שהורכבו על הגשושית. פיוניר 10 צוידה בארבעה גנרטורים תרמואלקטריים (RTG) שהפיקו חשמל על ידי שימוש בפלוטוניום. ארבעת הגנרטורים יחד הפיקו בעת השיגור 155 ואט, וב-2005 הפיקו 65 ואט בלבד. כתוצאה מירידת ההספק החשמלי עם השנים, רק חלק מהכלים שעל הגשושית המשיכו לתפקד בשנותיה האחרונות של הגשושית.
הגשושית צוידה באנטנה לטווח רחוק בקוטר 2.74 מטרים והיא תקשרה עם כדור הארץ עם שימוש ברשת חלל עמוק (בשנים האחרונות של המשימה נדרשו האנטנות הגדולות ביותר של הרשת על מנת להמשיך ולתקשר עמה).
כלים מדעיים
הכלים המדעיים שהורכבו על הגשושית הם:
HVM - מגנטומטר למדידת מבנה השדה המגנטי של השטח הבין כוכבי.
QPA - כלי לחקירת רוח השמש.
CPU - כלי לאיתור קרינה קוסמית.
CRT - כלי לחקירת הקרינה הקוסמית.
GTT - כלי לחקירת האלקטרונים והפרוטונים שהחללית תמצא בדרכה.
TRD - גלאי קרינה.
גלאי מטאוריטים.
AMD - גלאי מטאוריטים ואסטרואידים.
פוטומטר אולטרה סגול.
IPP - פוטופולרימטר.
רדיומטר אינפרה אדום.
דסקית פיוניר
הדסקית מורכבת מציורים המכילים סימנים בשפת המתמטיקה, הכימיה והמחשבים, וכן ציורים אשר אמורים להכיל פריטים אוניברסליים. ההנחה היא שמאחר והשפות על כדור הארץ שרירותיות, ניתן לתקשר עם ציוויליזציות זרות רק בשפה אוניברסלית שאינה נובעת משרירות ומקריות. בנוסף, כיוון שהדסקית עשויה אלומיניום ולא תשרוד נחיתה על פלנטה בעלת אטמוספירה, הסיכוי שיצורים מהחלל יראו אותה הוא רק על ידי תפיסת הגשושית, פעולה המחייבת טכנולוגיה של טיסות חלל. מכאן, שכל יצור חי בחלל שיוכל לבצע משימת חלל, יהיה מצויד בהכרח ביכולת להבין את המסר.
בציור שעל הדסקית מידע שיוכל לאפשר לתרבות חוצנית לדעת היכן ממוקמת מערכת השמש שלנו - דבר שהוליד ביקורות לא מועטות על התבונה שבמשלוח מידע מסוג זה לחלל.
המשימה
פיוניר 10 שוגרה ב-3 במרץ 1972 על גבי משגר אטלס-קנטאור מ-SLC-36A מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה. המשגר הביא את הגשושית למהירות של 51,682 קמ"ש. כעבור 11 שעות מהשיגור חלפה פיוניר 10 על פני הירח והפכה לגשושית המהירה ביותר שנבנתה עד אז. יומיים לאחר השיגור הופעלו הכלים המדעיים שעל הגשושית והיא החלה לאסוף מידע.
ב-15 ביולי 1972 הפכה פיוניר 10 לעצם הראשון ידי אדם שנכנס לחגורת האסטרואידים הנמצאת בין מאדים לצדק. ב-15 בפברואר 1973 יצאה הגשושית מהחגורה ללא שפגעה או נפגעה על ידי האסטרואידים.
ב-6 בנובמבר 1973 הייתה פיוניר 10 במרחק 25 מיליון ק"מ מצדק ומרכז הבקרה החל לבחון את מערכות הצילום של הגשושית. הגשושית החלה לשדר תצלומים של צדק ואפילו צילמה שניים מיריחיו: גנימד ואירופה. ב-4 בדצמבר 1973 ביצעה הגשושית את היעף הקרוב ביותר על פני צדק כשחלפה במרחק של 132,252 ק"מ מאטמוספירת הכוכב (לא ידוע מה עובי האטמוספירה ולכן לא ניתן לדעת מה המרחק מפני הקרקע). עם השלמת היעף הגיעה הגשושית למהירות של כ-132,000 קמ"ש. בסך הכל צילמה 1,200 תמונות של צדק, בינייהם של הכתם האדום הגדול
ב-1976 חצתה פיוניר 10 את מסלול של שבתאי וב-1979 את מסלולו של אוראנוס. ב-13 ביוני 1983 הפכה הגשושית לעצם הראשון יציר אדם שיצא (במובן מסוים) ממערכת השמש, וזאת כשחצתה את מסלול נפטון (שהיה אז כוכב הלכת המרוחק ביותר בעקבות מסלולו האליפטי של פלוטו).
פיוניר 10 התפרסמה כעצם המרוחק ביותר שיצא מכדור הארץ. כך היה עד 17 בפברואר 1998 כאשר וויאג'ר 1 עברה אותה כששתיהן היו במרחק 69.419 יחידות אסטרונומיות. וויאג'ר 1 תמשיך להגדיל את המרחק הזה ב-1.016 יחידה אסטרונומית כל שנה.
הגשושית ביצעה משימות מדעיות רבות בחלקים החיצוניים של מערכת השמש עד סיום משימתה ב-31 במרץ 1997. האות החלש של פיוניר 10 המשיך להישמע על ידי רשת חלל עמוק בחלק ממחקר קונספט של תורת הכאוס. במאי 2001, לאחר שמונה חודשים של דממת אלחוט, חידשה נאס"א את הקשר עם פיוניר 10. מדעני נאס"א חששו כי החללית חדלה לפעול, אך לבסוף יצרו עמה קשר.
ב-4 במרץ 2006 נעשה ניסיון קשר אחרון, ומשלא צלח, אין עימה קשר יותר.
פיוניר 10 טסה "בכיוון ההפוך" לגשושיות: פיוניר 11, וויאג'ר 1, וויאג'ר 2 וניו הוריזונס. היא טסה בכיוונו של הכוכב אלדברן בקונסטלצית שור ויארך לה כ-2 מיליון שנה להגיע לשם.
משימת חיפוש חיים
הגשושית אמורה לעשות מסע של מיליוני שנים בחלל אלא אם כן תגיע קודם למקום מיושב על ידי ציוויליזציות מתקדמות ש"יצודו" אותה.
האות האחרון התקבל מפיוניר 10 ב־23 בינואר 2003, כמעט 31 שנה לאחר שיגורה.
מידע עכשווי
מידע על קרניים קוסמיות שנשלח מהגשושית ב-19 במאי 2001 מראה כי הגשושית עדיין לא חצתה את ההליופאוזה.
ב-5 בפברואר 2002, פיוניר 10 הייתה במרחק 79.66 יחידות אסטרונומיות (כ- ± 11,916,966,379 ק"מ).
ב-28 בפברואר 2002 - מדענים ב־JPL השתמשו בתחנת רשת החלל העמוק (DSN) בגולדסטון, קליפורניה כדי לשלוח אות לגשושית כדי לראות אם היא עדיין מתפקדת. פיוניר הייתה במרחק 11 שעות אור בנקודה זו כך ש־22 שעות לאחר-מכן שמעו את האות החוזר מהגשושית בתחנת DSN במדריד, ספרד.
ב-27 באפריל 2002 נתקבל המידע הטלמטרי האחרון מפיוניר 10. 33 דקות של מידע נתקבלו כאשר הגשושית הייתה במרחק 80.22 יחידות אסטרונומיות (כ- ± 12,000,741,187 ק"מ).
ב-23 בינואר 2003 האות האחרון שהתקבל היה חלש מאוד. אותות נוספים היו חלשים מדי מכדי לפענחם.
ב-7 בפברואר 2003 לא התקבל אות חוזר כלל.
ב-25 בפברואר 2003, נאס"א הגיעה למסקנה שמקור הכוח התרמו-גרעיני של הגשושית אינו עובד עוד כנדרש כדי לקבל ממנו אות שיגיע עד לכדור-הארץ.
ב-4 במרץ 2006 נעשה ניסיון קשר אחרון. לא נתקבלה כל תגובה.
ב-11 בספטמבר 2010 הייתה הגשושית במרחק 101.6 יחידות אסטרונומיות (כ- ± 15,199,143,663 ק"מ).
ב-1 באפריל 2011 הייתה הגשושית במרחק 103.017 יחידות אסטרונומיות (כ- ± 15,411,123,845 ק"מ).
ב-9 בספטמבר 2012 הייתה הגשושית במרחק 106.696 יחידות אסטרונומיות (כ- ± 15,961,494,411 ק"מ).
ראו גם
תוכנית פיוניר
תוכנית וויאג'ר
האנומליה של פיוניר
קאסיני-הויגנס
לקריאה נוספת
אבי בליזובסקי, "שלום למערכת השמש: החללית פיוניר 10, הראשונה שהגיעה לחלל הבין-כוכבי, שיגרה בשבוע שעבר את האות האחרון", הארץ, 7 באפריל 1997
קישורים חיצוניים
תוכנית פיוניר באתר ארכיון נאס"א
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:גשושיות אמריקאיות
קטגוריה:משימות לחקר מערכת השמש
קטגוריה:1972 במדע
קטגוריה:משימות מחוץ למערכת השמש
| 2024-05-14T09:26:52
|
יורם טהרלב
|
ממוזער|250px|טהרלב ב-1970
ממוזער|250px|טהרלב ב-2014
ממוזער|250px|קברו של יורם טהרלב ושל רעייתו השנייה לינדה, בבית הקברות בקיבוץ יגור, יום לאחר הלווייתו של טהרלב
יוֹרָם טַהַרְלֵב (24 בינואר 1938 – 6 בינואר 2022) היה משורר, פזמונאי, עורך, מחזאי, סופר, מתרגם וסטנדאפיסט ישראלי, נחשב אחד המעצבים החשובים של הזהות והאתוס הישראליים.
במהלך הקריירה של טהרלב, אשר נמשכה קרוב ל-60 שנה, כתב קרוב ל-1,000 שירים, שבוצעו על ידי מיטב הזמרים והמבצעים בישראל.
ביוגרפיה
נולד וגדל בקיבוץ יגור ליפה ולסופר והמשורר חיים טהרלב. אביו זיהה את הכישרון של בנו וקנה לו מחברת מקושטת בה כתב את שיריו הראשונים. השירים אבדו עם אירועי השבת השחורה בקיבוץ יגור.
יורם כילד ונער הושפע מגדולי השירה והזמר מביאליק ועד נתן אלתרמן וחיים חפר.
בעת שירותו הצבאי, שימש כתב בעיתון "במחנה גדנ"ע" ולאחר מכן שימש כעורך עיתון זה ו"במחנה נח"ל". במשך שנים רבות עבד כעורך בהוצאה לאור של משרד הביטחון.
במאה ה-21 הרבה להופיע בפני קהל בסיפורים ובשירים מפרי עטו בלוויית זמרת, בתוכניות כמו "וטהר ליבנו" ו"קום והתהלך בארץ". בעת מגפת הקורונה המשיך טהרלב לפרסם סיפורים ושירים פרי עטו עם פן הומוריסטי, כדוגמה, פואמה לכנרת בשם "ממשלי הקורונה - הכנרת".
טהרלב תחזק אתר אינטרנט, בו ניתן לעיין במבחר גדול משיריו וספריו. בנוסף פורסמו בו מדריכים לכתיבת שירים, מקאמות, ועוד.
טהרלב נפטר בביתו לאחר מאבק במחלת הסרטן. למחרת נערך לו טקס אשכבה בתיאטרון הבימה, בו נשאו דברים, בין היתר, שר הביטחון בני גנץ ושר התרבות והספורט חילי טרופר. נקבר בבית העלמין בקיבוץ יגור.
יצירתו
טהרלב כתב מספר רב של שירים ופזמונים, רבים מהם לפסטיבלים ולתחרויות שונות, כולל לפסטיבלי הזמר ולאירוויזיון. לטהרלב רפרטואר מגוון, ובין שיריו אפשר למצוא שירי אהבה, שירי מולדת, שירי טבע, שירים תנכיים ושירים הומוריסטיים.
שמאל|ממוזער|250px|יואל משה סלומון עם כנפיים - פסל ברחוב חיים עוזר במרכז פתח תקווה, בעקבות השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"
השיר "גבעת התחמושת" בלחנו של רוזנבלום השאיר את רישומו בזכות תיאורו האותנטי של הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. "היֵה לי חבר היֵה לי אח" בלחנו של רוזנבלום הוא שיר על אחוות לוחמים והשיר "הבלדה על יואל משה סלומון" בלחנו של חנוך ובביצוע אריק איינשטיין, שמתחיל במילים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", הוא תיאור אפיזודה בהיסטוריה של ארץ-ישראל (ייסוד פתח תקווה).
השיר "על כפיו יביא" בלחנו של רוזנבלום ובביצועה של רבקה זהר, נכתב על סמך מפגש עם נגר מובטל באחת משכונות העוני בארץ, היושב מיואש בבית מלאכתו השומם, וכולו כמיהה לבנות כיסא לאליהו הנביא שיבוא ויגאל אותו מצרותיו.
נחום היימן היה הראשון שהלחין משיריו, לאחר שטהרלב שלח אליו את מלות השיר "את ואני והרוח", וביקש שילחינו. השיר הוקלט על ידי צמד "הפרברים" בשנת 1964.
קשר מיוחד היה לטהרלב עם המלחין יאיר רוזנבלום, והם חתומים יחד על להיטים רבים. בין היתר, משירי הלהקות הצבאיות: "ישנן בנות", "היֵה לי חבר היֵה לי אח", "גבעת התחמושת", "אנשי הדממה", "את עיניך שא מזרחה" (לחן: אורי קריב), "שירו של צנחן", "אין כבר דרך חזרה", ועוד. שירים נוספים של טהרלב הולחנו על ידי גדולי מלחיני הזמר העברי, ביניהם נורית הירש, משה וילנסקי, סשה ארגוב, מוני אמריליו, אלונה טוראל, מתי כספי, שלום חנוך, שייקה פייקוב, דובי זלצר, יוחנן זראי, שמוליק קראוס, דפנה אילת, דרורה חבקין, בני נגרי, יגאל בשן, ואפי נצר.
רבים משיריו כתב טהרלב בהשראת חוויות נעוריו בקיבוץ יגור, בהם: "ההר הירוק תמיד" בלחנו של אמריליו שכתב על ילדותו אל מול הר הכרמל שלרגליו שוכן הקיבוץ, "ארבע אחר הצהריים" בלחנו של רוזנבלום המתאר את הווי החיים היומיומי בקיבוץ, "בפרדס ליד השוקת" בלחנה של הירש שכתב על המטעים בהם עבד ואליהם נהג ללכת להתבודד ו"צל ומי באר" בלחנו של לוי שער המבוסס על מאורע מ-1945, כשלקיבוץ יגור הובאו מעפילים ששוחררו ממחנה המעצר בעתלית, כדי שיסתתרו מפני הבריטים. עליהם הוא כתב "מי שסוכתו נופלת חרש יכנס בדלת, ועד עולם יוכל להישאר". "בשביל אל הבריכות" בלחנה של טוראל ובביצוע חוה אלברשטיין, בלדה על רקע נופי הקיבוץ שנכתבה אחרי מלחמת ששת הימים וכן "ההולכים אחרי השמש".
טהרלב כתב שירים רבים יחסית בגוף ראשון נקבה. חלקם היתוליים כמו "את מי אני אוהבת" ללחנו של ארגוב, ישנן בנות ללחנו של רוזנבלום ו"הוא לא כל כך חכם" ללחנה של אלונה טוראל, וחלקם רציניים כמו "חשמל בכפות ידיך", "המלח שלי", "הגביע", "אתה לי ארץ", "אם תשוב", "שתי אחיות" ועוד.
בין השירים הרבים שכתב ללהקות הצבאיות: השירים ההומוריסטיים "חסקה", "הוא לא כל כך חכם", "המלווה", "יידישע פיראטן" ו"אני מת" (לראות אותה הלילה), שירי מולדת כמו "מלאך מסולם יעקב", "עוד לא תמו כל פלאייך", "קום והתהלך בארץ", "אל הנח"ל", "נגן אקורדיון", "בן-גוריון". ללהקת גייסות השריון כתב את "להיות יהודי", "אם אשכחך ירושלים", "הרצל וכל האדונים הנכבדים" ו"דברי המשלחות", אותם הלחין יאיר רוזנבלום.
מספר שירים שלו הולחנו ובוצעו בסגנון פופ ורוק, כמו "אינך יכולה" ללהקת "החלונות הגבוהים" בלחנו של קראוס, "יעלה ויבוא" בלחנו של נגרי ובביצועו של גידי גוב ו"חשמל בכפות ידיך" בביצוע רותי נבון, אך בעיקר מזוהה כתיבתו של טהרלב עם סגנון אמצע הדרך ושירי ארץ ישראל.
בין המבצעים הנוספים שביצעו את שיריו ותרגומיו ניתן למנות את יהורם גאון ("בפרדס ליד השוקת" ללחנה של הירש, "לילה של פריחות" ללחנו של וילנסקי, "בואי נשוב אל הטנגו" ללחנו של פייקוב, "עץ האלון" ללחנו של אמריליו ועוד), חוה אלברשטיין ("את חרותי", "בשביל אל הבריכות", "עץ הכוכבים", "בלדה על סוס עם כתם על המצח", "נשים רוקדות"), ירדנה ארזי ("אתה לי ארץ" שנבחר כשיר האהוב ביותר בתחרות לכבוד חגיגות שנות ה-70 למדינה, "שהשמש תעבור עלי"), גשר הירקון ("הגביע"), הפרברים ("את ואני והרוח", "החולמים אחר השמש", "ריח תפוח ואודם שני", "ציפורים נודדות"), הדודאים ("לא נדע הלילה"), עדנה לב ("קרן שמש קרן זוהר", "שתי אחיות", "אם תשוב"), החמציצים ("שיר פרידה לקיץ", "את מה שרציתי"), אילנית ("בלליקה", "רק בינתיים"), בועז שרעבי ("לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים"), אילנה רובינא ("מים מתוך הבאר"), מתי כספי ("נח"), להקת מגפיים ("סתיו לבן"), "אתניקס" ("חסקה") ועוד.
טהרלב כתב גם שירי ילדים רבים, בהם שירים לפסטיבל שירי ילדים כמו "המשפחה שלי" בביצוע שלמה ניצן, "ברבאבא" ו"מר אפצ'י" בביצוע ציפי שביט, "לא נעצור" ו"שובי הרמוניקה" בביצוע ירדנה ארזי, "דונלד דק" בביצוע מייק בורשטיין, ו"מי המנטה מי המסטיק מי השוקולד" בביצוע שוקולד מנטה מסטיק. את השיר "הדרך אל הכפר" כתב לרבקה זהר על סמך סיפור חייה, מילדותה ועד שובה ארצה לאחר התנסות קשה עם סמים בארצות הברית. את השיר הלחינה נורית הירש לפסטיגל 1985 והוא זכה בביצועה של זהר במקום הראשון. שנה לאחר מכן כתבו טהרלב והירש לזהר את השיר "חלקת אלוהים", שאותו ביצעה בפסטיגל 1986 וזכתה פעם נוספת במקום הראשון. בין השירים הנוספים של טהרלב שבוצעו במסגרת הפסטיגל ניתן למנות את "הדגל שלי" (עדנה לב), "אבא'לה אמא'לה" (חנה לסלאו), "אבא אמא וארץ ישראל" (אילנה אביטל), "ממשה ועד מוחמד" (סמיר שוקרי) ועוד. עוד שירי ילדים ידועים שכתב: "בים בם בום" ("שני חברים יצאו לדרך"), "כולם הלכו לג'מבו", פתיחים לתוכניות טלוויזיה לילדים כמו "דלת הקסמים" ו"שכונת חיים" ועוד.
טהרלב כתב גם שירים בז'אנר הים תיכוני. לפסטיבל הזמר המזרחי בשנת 1975 כתב את "זמר בודד הוא הלב" (ידוע בשם "עוד יום יבוא") שביצעה לילית נגר ומאוחר יותר זוהר ארגוב. באותו פסטיבל שרה תיקי דיין את שירו "כשיבוא חמור לבן". אבנר גדסי ביצע מספר משיריו ובהם "עיניה קראו לי" ו"לוליטה".
משפחתו
בשנת 1963 הכיר טהרלב את המשוררת נורית זרחי, בהיותם סטודנטים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. באוגוסט 1963, הם נישאו. לאחר 12 שנות נישואים התגרשו. לשניים נולדו שתי בנות: הציירת רוני טהרלב, והעיתונאית והחוקרת בהיסטוריה של הרפואה אראלה טהרלב בן-שחר.
בשנת 1978 נישא ללינדה, עולה מארצות הברית ומורה לאנגלית, וב-2011 התאלמן ממנה. לזוג נולדו שני ילדים.
בשנת 2014 נישא לבתיה קינן, מי שהייתה דוברת בית הנשיא בימי עזר ויצמן.
נכדתו של טהרלב (מבתו הבכורה, רוני) היא הזמרת והיוצרת קמה ורדי.
טהרלב התגורר בקיבוץ יגור עד אמצע שנות השישים. במהלך השנים התגורר בפתח תקווה, בראשון לציון, בהרצליה, ובשנותיו האחרונות, התגורר סמוך לכיכר המדינה בתל אביב.
ספריו
ספרים בעקבות חקר תולדות היישוב בארץ
מלבד קובצי פזמונים וספרי יהדות, חקר טהרלב את הזמר העברי והוציא לאור ספרים הסוקרים את תולדותיו, ביניהם "שירו הביטו וראו" יחד עם ד"ר מרדכי נאור ו"איזו מדינה!", בו התאים שירים ישראליים ידועים לסיפורים וחוויות שונות שהתרחשו בחברה הישראלית בימי היישוב והמדינה (אותו הוציא לרגל חגיגות ה-60 לישראל). ספר השירה הראשון שלו "משק יגור טיוטה" מביא תמונות קצרצרות על ימי ילדותו, קובץ פזמונים שלו לנוער המתבגר הוא כינס בספר "הנשיקה הראשונה", שמלבד השירים, הכתובים בסגנון ההייקו היפני, המתאימים לקהל היעד, יש בו דפים מתוך ספרי לימוד במקצועות שונים שנלמדו בבית ספר תיכון. כמו כן הוציא את ספר הילדים "הדודה שלי מרחוב הנביאים" ועוד כשישים ספרי ילדים על נושאים שונים.
ספרי יהדות
חוקר הזמר אליהו הכהן טען כי "מבין היוצרים הישראלים החילוניים, יורם טהרלב הוא ללא ספק היוצר היהודי ביותר, גם בשיריו וגם בספריו". בתוך מכלול הנושאים היהודיים ניתן לכלול פזמונים תנ"כיים כמו "מלאך מסולם יעקב", "יעלה ויבוא", "נח", "משה משה", "קום לך אל נינוה" או השיר "על כפיו יביא". שירו "שהשמש תעבור עלי" הפך בפי הזמר אברהם פריד לשיר הנקרא "רק תפילה" והוא בין השירים החילונים הבודדים שהפכו ללהיט גם בקרב הציבור החרדי. לבקשת פריד, שינה טהרלב את הבית האחרון, משום שהוא עוסק באהבת גבר ואישה, ולכן אינו מתאים לקהל החרדי.
מדור בפני עצמו תופסים הספרים "היהודיים" של טהרלב, ביניהם ניתן למנות את הספרים:
שמחת תורה - ליקוט מטורו השבועי שפורסם ב-ynet, הכולל פירושים משלו לכל פרשות השבוע. הטור השבועי החדשני זכה להצלחה מרובה, ולימים (2014) נדפס כספר.
על ברכי אבות - פירוש על פרקי אבות
שמע בני - מביא דבריהם של חכמי ישראל באלף השנים האחרונות על נושאי מוסר והתנהגות האדם.
ואהבת - מביא את דברי החכמים בכל נושאי האהבה, החל באהבת אם לילדיה וכלה באהבת הזולת.
וטהר ליבנו - בספר, המעוצב בצורה של דפי גמרא, מביא טהרלב פירושים משלו על ספר המוסר היהודי "שבט מוסר" מאת רבי אליהו הכהן מאיזמיר, שראה אור בשנת 1712. זוהי למעשה פרשנות הומוריסטית שלו על הספר שמצא באקראי בחנות ישנה, כתיבה שעוררה עליו את חמת הממסד החרדי, והוא הוזמן בעטיו למשפט בפני בד"ץ.
מצע אשה מצע טוב - פרפרזה על פסוק מספר משלי ובו כתוב בהומור סיפורן של תשע נשים נודעות בתנ"ך.
בעקבות שלמה המלך - קריאה חדשה בספר משלי - יצא לאור לאחר מותו.
פרסים והוקרה
ממוזער|250px|בית משירו של יורם טהרלב "היה לי חבר היה לי אח" חקוק על סלע בדרך הנוף, הרי נפתלי
ממוזער|שמאל|250px|מצבת קברו של טהרלב ורעייתו לינדה על רקע הר הכרמל
2008 - אות הוקרה על מפעל חיים לזמר עברי מטעם נשיא אוניברסיטת בר-אילן. הפרס הוענק לו במסגרת הכנס השנתי, "מי אני? שיר ישראלי!", הנערך על ידי המרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית באוניברסיטה. בנימוקי הזכייה צוין כי טהרלב הוא אחד היוצרים הפוריים ביותר בזמר העברי וכי הוא "תורם בעל משמעות לתרבות המתחדשת של שירי ארץ ישראל".
2013 - אזרחות כבוד של הרצליה.
2015 - פרס שרת התרבות והספורט לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין.
2016 - בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ונוער זכתה ההצגה "הנשיקה הראשונה", המבוססת על ספרי שירי הנעורים של טהרלב, במקום הראשון בקטגוריית הנוער. כמו כן, קיבל טהרלב אות הוקרה במסגרת הפסטיבל מטעם תיאטרון חיפה.
2018 - זכה יחד עם הסופרת אמונה אלון בפרס שר החינוך לתרבות יהודית.
כיכר בעיר אור יהודה, נקראה על שמו. שיריו חקוקים על סלעים במקומות רבים בארץ, ביניהם על דרך הנוף, כיכר החמישה בפתח תקווה, ליד מעיינות בהרי ירושלים ועוד.
2021 - "יעלה ויבוא", אלבום מחווה ליצירתו של טהרלב. האלבום יצא כמיזם מוזיקלי תחת השם "צאן ברזל", שנועד להנציח ולכבד את יצירותיהם של גיבורי תרבות, משוררים ופזמונאים ישראלים, כאשר טהרלב הוא הראשון שבהם. מאחורי היוזמה עמדו "ארומה מיוזיק" (מיכל וייס אוחיון ובני מנשה) ו"קשת 12", בניהולו האומנותי של קובי בן עטר.
2022 - אות "גיבור תרבות" מטעם תיאטרון הבימה.
2022 - בשנת 2022 החלו רשות הטבע והגנים בפרויקט חדש, בו הציבו בנקודות תצפית שונות באתרי הרשות 16 ספסלים, בשילוב מילותיו של טהרלב לקריאה וליצירת שיח.
הנצחה
ב-14 בינואר 2022 התקיים בתיאטרון הבימה אירוע מחווה רב משתתפים ליורם טהרלב. האירוע, שהתקיים בתום ימי השבעה, הפך לאירוע לזכרו, ובו גם הוענקה למשפחתו של טהרלב תעודת גיבור התרבות של התיאטרון הלאומי.
בסוף שנת 2022 הוקמה חטיבת הביניים הראשונה ״יורם טהרלב״ על שמו בכפר סבא, ונקרא על שמו רחוב ברמת גן.
ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים בישראל, אשר בבית אריאלה בתל אביב.
דיסקוגרפיה
קום והתהלך בארץ (2005)
אין כבר דרך חזרה, 4 תקליטורים (2008)
ראו גם
שירים שנכתבו על ידי יורם טהרלב
יורם טהרלב, הצבעוני, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 227–228, הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
על יצירתו ומקורות השראה
אלי אשד, הפזמונים של יורם טהרלב
"בבוקר לח בשנת תרל"ח - המלחמות על הבלדה על יואל משה סלומון", אלי אשד, 19 בנובמבר 2008
זיוה שמיר, על "הבלדה על משה יואל סלומון" מאת יורם טהרלב, אתר מב"ע, יואר 2023
ראיונות
יורם טהרלב בהנחיית אירוע זמר, באתר יוטיוב
איך שיר נולד? מפגש עם יורם טהרלב בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
יורם טהרלב ב"ציפורי לילה מתגעגעות", גלי צה"ל, 30 באוקטובר 2011
, חלק א'
, חלק ב'
יורם טהרלב, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, דצמבר 2016
גאולה אבן-סער - "שיחה אישית" (פרק 9): יורם טהרלב, באתר כאן 11, 11 ביוני 2019
עמוס נבו, פסוקי השטן של יורם טהרלב, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 26.4.91, עמ' 44–46
עמוס נבו, ממציא שירים בהליכה, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 13.12.96, עמ' 46–47, 50
עם מותו
משפטים שהפכו לחלק מן התרבות הישראלית מתוך שיריו של יורם טהרלב, באתר האקדמיה ללשון העברית, 6 בינואר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משפחת זרחי
קטגוריה:יגור: אישים
קטגוריה:עובדי משרד הביטחון
קטגוריה:סגל במחנה
קטגוריה:סגל במחנה נח"ל
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:עורכים ישראלים
קטגוריה:סטנדאפיסטים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: זמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס שר החינוך לתרבות יהודית
קטגוריה:משפחת טהרלב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:אמני ספוקן וורד
קטגוריה:אישים הקבורים ביגור
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022
קטגוריה:אנשי הקיבוץ: אמנים
| 2024-10-01T00:48:22
|
מסעי גוליבר
|
מסעי גוליבר (באנגלית: Gulliver's Travels) מאת ג'ונתן סוויפט הוא אחד הספרים הסאטיריים המוכרים בעולם כולו. המהדורה הראשונה שלו יצאה לאור בשנת 1726 בשם: "מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם" (Travels into Several Remote Nations of the World), והייתה לרב-מכר בן-לילה.
העלילה מספרת על מסעותיו של הגיבור, למיואל גוליבר, בארצות דמיוניות. בספר ארבעה חלקים שכל אחד מהם מתאר מסע אחר. החלק הראשון מספר על מסעו של גוליבר לארץ ליליפוט שתושביה הם גמדים, החלק השני מתאר מסע לארץ ברובדינגנאג שתושביה הם ענקים, בחלק השלישי נקלע גוליבר אל אי מעופף שנקרא "לפוטה" שתושביו הם מדענים, ובחלק הרביעי הוא מגיע לארץ הויהנהמס שתושביה הם סוסים בעלי תבונה.
שני החלקים הראשונים עובדו גם לסיפור לילדים, דבר שהעלה את הפופולריות של הספר מחד, אך הקהה את העוקץ הסאטירי שלו מאידך. הספר המקורי כתוב למבוגרים והסיפורים עצמם משמשים את הסופר כדי לנגח את סדרי השלטון הלקויים, וכדי לחשוף את צביעותה של החברה. פגעי התקופה לבשו צורה של אגדה והביקורת הוסוותה בעלילה דמיונית. בנוסף נחשב הספר כפרודיה מוצלחת על ספרות המסעות שהייתה פופולרית מאוד בזמנו - תקופת התגליות באמריקה באפריקה ובאסיה, זמן קצר לפני גילוי אוסטרליה. סוויפט, שנרדף במהלך חייו על רקע פוליטי, חשש שיתנכלו לו, ובחר לפרסם את הספר בעילום שם. גם כך, שינה המוציא לאור כמה פרטים שנראו לו בעייתיים לפני שהוציא את הספר לאור.
עלילה
שמאל|ממוזער|200px|כריכת התרגום העברי השני של הספר
בחלקו הראשון של הספר נטרפת ספינתו של גוליבר בחופי ליליפוט, והוא נלכד על ידי האנשים הזעירים שבאי. הוא לומד שהממלכה, ליליפוט, נמצאת במצב מלחמה עם ממלכה שכנה בשם בלפוסקו, כשעילת הסכסוך הוא ויכוח מר בשאלה מאיזה צד יש לשבור או לחתוך את קליפתה של ביצה מבושלת: מן הצד החד או מן הצד הכד. הוא מתחבב על המלך המקומי וזוכה להערכה, בעיקר משום שהוא מצליח לחסל את הצי של הממלכה היריבה "בלפוסקו". אולם גוליבר מסרב לשתף פעולה עם מלך ליליפוט שמנסה לשעבד את בלפוסקו, ולכן הוא מוקע כבוגד והמלך זומם להוציאו להורג. בנוסף, הוא מכבה שרפה בארמון המלך על ידי הטלת מימיו עליו, ובכך פוגע בכבודם של הליליפוטים. לבסוף בורח גוליבר לבלפוסקו ומשם מפליג בחזרה לאנגליה. הפרשנות המקובלת היא שליליפוט ובלפוסקו משולות לאנגליה וצרפת. פרטים רבים בתיאור הקונפליקט מצביעים על כך. בין השאר, מפרידה בין ליליפוט ובלפוסקו תעלה (אותה חוצה גוליבר בשחייה בקלות) בדומה לתעלת למאנש המפרידה בין אנגליה וצרפת. הליליפוטים מדומים לבריטים של אותם ימים - אנשים קטנים, קטנוניים, כפויי טובה ובוגדניים, המנהלים מלחמות עקובות מדם על הבלים. היחסים בין ליליפוט לבלפוסקו הם משל ליחסי בריטניה-צרפת באותם ימים. לפי פרשנות זו, הפך סוויפט את היוצרות, ומיקם את אנגליה (ליליפוט) ביבשת, ואת צרפת (בלפוסקו) באי.
בין לבין השתלשלות העלילה מתאר גוליבר אירועי השעשועים בחצר המלך. שעשועי הליכה על חבל דק נעשים על ידי המתחרים על משרות חשובות בממלכה. כאשר מתפנה משרה התחרות היא מי מבין המתחרים על המישרה יקפוץ גבוה יותר על החבל ולא יפול ארצה. זו דוגמה אחת לסאטירה של הסופר על התככים בפוליטיקה
במסעו השני נקלע גוליבר לממלכת ברובדינגנאג, ארץ הענקים, שם כל יצור קטן מוכר הפך לענק. כך לדוגמה, חולדות בארץ הענקים יכולות לבתר אדם בוגר בקלות. גם כיעורם וחסרונותיהם של היצורים גדלים והופכים לבולטים לעין. סוויפט מאפשר לקורא לבחון מבעד לזכוכית מגדלת כמה מליקויי הבריות במידה כפולה ומכופלת, ודרך עיניי גוליבר אפילו נקבוביות העור הזעירות בגוף האדם הופכות למראה דוחה כשהן מצויות בגודל מופלג אצל הענקים. גם סיפור זה עובד לילדים, אך נותר פחות ידוע מקודמו.
מסר הנלמד משני המסעות הראשונים מובא בסופם, וכך לשונו (בתרגום הוצאת מסדה, 1975): "בסופו של דבר ראה אותם שוים לו, כמוהו כמוהם. לראות כך ולהעריך כך את בני--האדם נעים יותר ונוח יותר, שכן שוב אין צרך להרים ראש או לכופף ראש ברצותך להביט בפניהם, - ועליך להסתכל אך ישר - עין מול עין"; היינו, שאין להפלות אנשים, על אף הבדלי מעמדות.
במסעו השלישי מגיע גוליבר למספר ארצות שונות, שהבולטת בהן היא "לפוטה", האי המעופף. לפוטה מאוכלסת במדענים שראשם בעננים, ומגרשים מתוכם מדענים שפיתחו דבר מה בעל שימוש מעשי. בחלק זה מבקר סוויפט את הרציונליזם של רנה דקארט, שביכר את עבודת התבונה על פני ניסויים אמפיריים. ארץ נוספת אליה מגיע גוליבר בפרק זה היא בלנינאובי, שם הוא פוגש מדענים אשר עוסקים כולם במחקרים אמפיריים חסרי תועלת, כגון הפקת אנרגיית השמש בחזרה ממלפפונים, או הפקת המזון המקורי מצואה אנושית. חלק זה הוא פרודיה על החברה המלכותית ועל ספרו של פרנסיס בייקון, "אטלנטיס החדשה", שכונן את האמפיריציזם האנגלי. סוויפט מיקם את הספר הזה כשלישי בסדרה, אף על-פי שכתב את הספר הרביעי לפניו. בדרכו חזרה לביתו הוא עובר ביפן - הארץ היחידה בסיפורי המסעות שאינה דמיונית, ומתאר באופן נלעג ומסולף את היחסים בין היפנים להולנדים, שהיו האירופאים היחידים שהגיעו ליפן וסחרו עמה באורח סדיר בתקופתו.
במסע הרביעי נתקל גוליבר בחברה המתוקנת ואוטופית, המיוצגת דווקא על ידי סוסים. בארץ הסוסים הנבונים והמתורבתים, הם ה"הוינהנהונים", הוא פוגש גם את גזע האנשים המכונים "יאהו". אלה ידועים כבריות מתועבות, מזוהמות וחסרות חינוך. ההוינהנהונים מקבלים את גוליבר לתוכם בתחילה, אולם אט אט הם משתכנעים שגם הוא יאהו, למרות חינוכו ומלבושיו. גוליבר מתאר למארחיו את "מעלות" התרבות, המשפט והמדינאות באנגליה בצורה סטירית חריפה שמעוררת בהם שאט נפש, ומשמשת את סוויפט כהזדמנות לבוא חשבון עם יריביו הפוליטיים באנגליה. בכך פוסל סוויפט את סיכוייו של המין האנושי להיחלץ מתהומות הברבריות שלו, ואפילו שהצליח לפתח לעצמו "תרבות" אינו שונה במהותו מהקוף. חלק זה הוא הפסימי ביותר שבכל חלקי המסע, וגוליבר חוזר ממנו מיזנתרופ, המלא תיעוב לשאר בני האדם ומעדיף את חברת הסוסים על החברה האנושית. גוליבר מגורש מארץ ההוינהנהונים ומחפש אי בודד לחיות בו לבדו, אולם מלחים פורטוגלים מוצאים אותו ומחזירים אותו לאנגליה. קברניט הספינה הפורטוגלית מוצג כאדם טוב-לב המטפל בגוליבר במסירות למרות התנהגותו המוזרה והמיזנתרופית. כשהוא חוזר הביתה אשתו ובני ביתו מקבלים אותו באהבה, אך הוא אינו מצליח להבחין בטוב הלב ובאהבה שמורעפים עליו. בסופו של דבר הוא מתנחם בחברתם של שני סוסים שהוא קונה ומגדל, ומנסה לשוחח אתם בשפת ההוינהנהונים. הספר הרביעי מציג, אם כן, בצורה אירונית גם את המיזנתרופיה.
חיזוי מדעי
בספרו של סוויפט מצויות שתי עובדות מדהימות מתחום האסטרונומיה שנתגלו דורות רבים אחרי כן. למשל, האסטרונומים של לאפוטה גילו אצל הכוכב מאדים שתי הילות, כפי שגילו מדענים 156 שנים אחרי כן, כי למאדים שני ירחים. כמו כן הצליח לנבא באופן משונה את משך סיבובם של ירחים אלה, ואת מרחקם ממאדים. כאשר כתב כי פובוס מקיף את הירח ב-10 שעות, ונמצא במרחק של שלוש קוטר מאדים אחד מהם, פובוס, מקיף את מאדים בשליש הזמן שנמשך סיבובו של מאדים סביב צירו. על ידי כך נוצר הרושם כי הוא עולה במערב ושוקע במזרח. זהו הגוף היחיד הידוע עד כה שמקיף גוף אחר מהר יותר מאשר מסתובב הגוף האחר סביב צירו.
בשל ניבוי זה, נקרא מכתש על פני ירח דימוס על-שם סוויפט, "מכתש סוויפט", ומכתש נוסף על פני הירח פובוס נקרא "גוליבר". מכתשים נוספים נקראים על שמם של דמויות מהספר.
תרגומים לעברית
הספר תורגם לעברית פעמים רבות. רוב התרגומים אינם מלאים.
תרגומים לנוער ולמבוגרים
מסעי גוליבר, תרגום: מ' מבש"ן, ירושלים: דפוס כהנא, תרפ"ג 1923. (יצא שוב במהדורה משופרת בהוצאת שוקן בתש"ה-1945)
גוליבר בארצות הפלאות, תרגום: אברהם אריה עקביא, איור: בינה גבירץ, יזרעאל, 1946, 153 עמ'
מסעי גוליבר: א. לארץ הגמדים : ב. לארץ הענקים, תרגום: יעקב ניב, מסדה, 1961. 143 עמ'
מסעי גוליבר, ירושלים: שוקן, תרגום: מ. מבש"ן, 1968, תרגום: ג' אריוך, 2000
גוליבר, תרגום: מיכל אלפון, עם עובד, תל אביב, 2004, 143 עמ'
מסעות גוליבר, תרגום: יותם בנשלום, כרמל, ירושלים, 2022, 426 עמ'
עיבודים לילדים קטנים
מסעי גוליבר לארץ הגמדים ולארץ הענקים, עיבוד: פלק הלפרין, ורשה: ברקאי, תרפ"ג
מסע ללילפוט : ממסעי גוליבר, עיבוד: פסח גינזבורג, י. שרברק
גולור באי הגמדים, עיבוד: ליפה שפר, דעת, 1945
גוליבר בארץ-הגמדים, עיבוד: ש. סקולסקי, איור: צבי לבני, עמיחי
מסע גוליבר ללילפוט ארץ הננסים, עיבוד: אברהם כהנא, הוצאת סיני, 1954. 64 עמ'
גוליבר במדינת הגמדים, עיבוד: מ.ט., הוצאת טי-אל. 18 עמ'
מסעות גוליבר, עיבוד: יצחק לבנון, איור: גואי פין, מ. מזרחי, 1966. 30 עמ'
גוליבר בארץ הגמדים, עיבוד: נילי ארקין, איור: תרצה טנאי, עופר, 1975. 13 עמ'
גוליבר בארץ הגמדים, עיבוד: עדנה פלג, איור: זיוית שפיר, כנרת (כנרת מספרת), 1986. 29 עמ'
גוליבר, עיבוד: תלמה אליגון-רוז, כנרת (כנרת מספרת - לילדי הגן), 1998, 19 עמ'
קומיקס
גוליבר בארץ הגמדים, עיבוד: יורם מארק רייך, איור: גיל בשן, משכל, 1993. 42 עמ'
עיבודים למדיה
210px|ממוזער|חוברת קומיקס של מסעי גוליבר
סיפורי המסעות של גוליבר עברו הרבה עיבודים לסרטים, ביניהם הסרט הקצר משנת 1934 "גוליבר מיקי" בכיכובו של מיקי מאוס והסרט "מסעות גוליבר" שיצא בשנת 2010.
בשנת 2000 עלה בישראל המחזמר "גוליבר" בו שיחקו שרון צור, גדי יגיל, אדם, אורי גבריאל וקרן שמש.
גרסאות אחרות לסיפור
"גוליבר בארץ הבבלונגי" - מסע נוסף, המתאים לדרך חשיבתו של יונתן סויפט, שנכתב על ידי דוד שחם. גם סיפור זה הוא פרודיה על תפיסת העולם השונה של אנשים מתרבויות שונות. בסיפור של דוד שחם נקלע גוליבר למקום שבו אכילה היא דבר שראוי שיעשה בצנעה, משום שהוא מבזבז את משאבי כלל האוכלוסייה למטרות אישיות, לעומת עשיית הצרכים, שהיא יצרנית, ראויה לכבוד ונעשית בחברותא.
"הגוליבר האחרון" - ספר מאת קרטר קרוקר שיצא לאור בשנת 2012, ותורגם לעברית בשנת 2013. בספר מסופר על הנער מייקל, אשר פוגש בגוליבר, נצר לגוליבר הראשון והידוע, אשר שומר על עיר הליליפוטים הממוקמת בגינת ביתו.
לקריאה נוספת
אלכסנדר פופ – ארבעה שירים בעקבות גוליבר (מאנגלית: יותם בנשלום), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יג, 2021
קישורים חיצוניים
מסעי גוליבר בפרויקט גוטנברג
מסעי גוליבר, במדריך הרפתקה לספרי נוער
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי הרפתקאות ומסעות
קטגוריה:ספרי סאטירה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת כרמל
| 2024-10-09T08:04:20
|
2003
|
__TOC__
אירועים בולטים בעולם
שמאל|ממוזער|150px|מופל פסלו של סדאם חוסיין במרכז בגדאד, יומיים לאחר כיבוש העיר, 9 באפריל 2003.
שמאל|ממוזער|200px|סדאם חוסיין נלכד על ידי כוחות צבא ארצות הברית בתיכרית, 13 בדצמבר 2003.
נולדו
ינואר
4 בינואר – ג'יידן ליברהר, שחקן אמריקאי
24 בינואר – ג'וני אורלנדו, זמר קנדי
מאי
1 במאי – ליזי גרין, שחקנית אמריקאית
19 במאי - ג'וג'ו סיווה, רקדנית, זמרת, שחקנית ואושיית רשת אמריקאית
יוני
2 ביוני - אלה לי להב, זמרת ישראלית
2 ביוני - איתן בן שטרית, שחיין ישראלי
11 ביוני – בריאנה יידי, שחקנית אמריקאית
יולי
1 ביולי – סטורם ריד, שחקנית אמריקאית
אוגוסט
7 באוגוסט – אנסטסיה גורבנקו, שחיינית אלופה אולימפית לנוער ישראלית
ספטמבר
18 בספטמבר – איידן גלאגר, שחקן אמריקאי
דצמבר
7 בדצמבר – קתרינה אמליה, נסיכת הולנד
8 בדצמבר – אגם בוחבוט, זמרת ישראלית ומדבבת
10 בדצמבר – נעם פרנק, שחקן ובנו של השחקן גיל פרנק
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|אילן רמון
140px|ממוזער|שמאל|נינה סימון
140px|ממוזער|שמאל|גרגורי פק
140px|ממוזער|שמאל|ג'וני קש
לוח שנה
קישורים חיצוניים
| 2023-12-15T21:05:39
|
2002
|
2002 היא שנה פלינדרומית, הראשונה באלף השלישי. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1991, וזו שתבוא אחריה היא 2112.
אירועים בולטים בעולם
נולדו
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|אסטריד לינדגרן
140px|ממוזער|שמאל|תור היירדאל
140px|ממוזער|שמאל|אליזבת, המלכה האם
140px|ממוזער|שמאל|אבא אבן
לוח שנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| 2023-09-05T04:57:38
|
2001
|
פיגועי 11 בספטמבר, שהתרחשו בשנה זו, הם מתקפת טרור שבה נספו קרוב ל-3,000 בני אדם. הפיגועים הכו בהלם את ארצות הברית ואת העולם המערבי כולו, שעמד מול מה שנראה כסרט קולנוע אפוקליפטי שקרם עור וגידים. השלכותיהם המדיניות, החברתיות והתרבותיות היו מרחיקות לכת. הם פקחו את עיני העולם לסכנות הטרור האיסלאמי, והביאו למפנה במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, למלחמת אפגניסטן ובעקיפין גם למלחמת עיראק ב-2003.
אירועים בולטים בעולם
שמאל|ממוזער|200px|פיגועי 11 בספטמבר: מגדלי התאומים בוערים על רקע פסל החירות
שמאל|ממוזער|200px|7 באוקטובר: הפלישה האמריקאית לאפגניסטן מתחילה
נולדו
140px|ממוזער|שמאל|בילי אייליש
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|ג'ואי ראמון
140px|ממוזער|שמאל|דאגלס אדמס
140px|ממוזער|שמאל|ג'ורג' האריסון
140px|ממוזער|שמאל|ג'ק למון
160px|ממוזער|שמאל|רחבעם זאבי
לוח שנה
קישורים חיצוניים
| 2024-09-10T13:13:43
|
חמשיר
|
חמשיר הוא שיר קצר והיתולי בחרוזים, שבו חמש שורות (מכאן הָהֶלְחֵם חמש-שיר). השורה הראשונה, השנייה והחמישית חייבות להיות מורכבות משלוש רגליים תלת-הברתיות בעלות אותו משקל, בדרך כלל אנאפסט, והשלישית והרביעית חייבות להיות מורכבות משתי רגליים תלת-הברתיות, גם הן באותו משקל. השורה הראשונה והשנייה מתחרזות זו עם זו, כך השלישית והרביעית, והחמישית עם הראשונה והשנייה, כך שסכמת החריזה היא א,א,ב,ב,א.
השורה השלישית והשורה הרביעית נקראות ברצף וללא הפסקה על מנת לשמור על קצב תואם עם שאר השורות הארוכות יותר.
יש הטוענים שמקור הצורה בעיר לימריק שבאירלנד, ומכאן שמו האנגלי של החמשיר, limerick; הסבר אחר לשם הוא שמקורו בצורה שירית דומה ובה פזמון חוזר המסתיים במילה "לימריק".
אופיו של החמשיר הוא היתולי, והעיקרון הוא למצות במסגרתו הקצרה רעיון או נושא. על פי רוב מוצגת בשורה הראשונה דמות, לעיתים קרובות בציון אזור גאוגרפי ("הייתה נערה מאוגנדה"). בהמשך מפותחת אנקדוטה קומית על אודות אותה דמות, והשורה החמישית תהיה בדרך כלל זו שתכלול את שורת המחץ. לעיתים קרובות יכלול החמשיר משחק מילים או צלילים. תת-קבוצה גדולה מאוד של חמשירים הם החמשירים הכוללים תכנים גסים ומיניים.
צורת החמשיר מקושרת בראש ובראשונה לשפה האנגלית. המשורר הבריטי אדוארד ליר מפורסם בחמשירים שכתב במסגרת שירי איגיון שחיבר לרוב.
העברית אינה מתמסרת בקלות למקצב של החמשיר הקלאסי. את החמשיר הביא לשפה העברית אורי סלע. ספר החמשירים הראשון שלו הופיע אמנם רק ב-1967 ודידי מנוסי הקדים אותו בהוצאת הספר "101 חמשירים" בשנת 1958, אך ההיסטוריה של החמשירים העבריים מתחילה בשנות החמישים בשבועון "העולם הזה". סלע המציא את המילה "חמשיר" והנהיג סוגה ספרותית זו בעברית. הוא החל בפרסום חמשירים באותן שנים ואף ערך מדור שבו כתב חמשיר ללא השורה האחרונה והקוראים התבקשו להשלים אותו. לאחר מכן פרסם בקביעות חמשיר יומי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", שבו הגיב על אירועים פוליטיים.
חמשיר לדוגמה
בכפר סבא גר תוכי מוכשר
ששפות הוא ידע כתריסר
אז לנאום הוא חפץ
ולכנסת הוא רץ
וכעת מכהן הוא כשר
לקריאה נוספת
מעשה בחזאי מכפר הס מאת יואל כהן, קרן הוצאה לאור
The PAN Book of Limericks
קישורים חיצוניים
חמשירי אדוארד ליר, באתר של המשוררת לאה נאור
קטגוריה:סוגות שיריות
קטגוריה:מבני שירה
| 2024-07-22T14:02:37
|
פנק
|
פֶנֶק או שועל המדבר (מערבית: فَنَك, תעתיק: פַנַכּ; אנגלית fennec; שם מדעי: Vulpes zerda; שם נרדף Fennecus zerda) הוא המין הקטן מכל השועלים ומכל המינים במשפחת הכלביים.
מאפיינים
משקלו הממוצע של פנק בוגר הוא כ־1 ק"ג. מזונו העיקרי הוא חרקים. אזורי המחיה הטבעיים שלו הם מדבריות צפון אפריקה (סהרה), חצי האי ערב וחצי האי סיני. גרעיני רבייה של הפנק הוקמו גם בערבה וב על ידי גיורא אילני.
קרובו האבולוציוני הקרוב ביותר של הפנק הוא שועל צוקים, אולם הפנק שונה באופן מהותי משאר מיני השועלים, הן גנטית והן התנהגותית. לפנק 32 זוגות כרומוזומים, לעומת 35 ו־39 בשאר מיני השועלים. הפנק חי בלהקות, בעוד שאר מיני השועלים הם חיות מתבודדות.
לפנק דרכים רבות לשרוד במזג אוויר המדברי העוין. ביום הוא מתחפר במהירות בחולות ויוצר שם מנהרות המשמשות הגנה הן מטורפים והן מהשמש. הוא צד את טרפו בלילות. מזונו מורכב מכל הבא ליד, ומאחר שאינו יכול להיות בררן במדבר, הוא צד אף בעלי חיים הקרובים לגודלו, כגון נחשים ועקרבים. מזון שאינו נאכל בו־במקום נשמר במחילות.
סימן ההיכר של הפנק הוא אוזניו הגדולות במיוחד. בנוסף להיותו בעל חוש שמיעה מצוין, משמשות האוזניים לקירור גופו, בשל היותן משטח נרחב הבא במגע עם האוויר. הפנק כמעט ואינו מקרר את גופו כדרך הכלביים (על ידי הלחתה – אידוי מים מדרכי הנשימה), ומחקרים הראו כי בשיטה זו הוא חוסך נוזלים רבים. עיניו הגדולות והחומות ואפו הקטן משווים לו מראה גורי.
הפנק מסוגל לקפוץ ממצב מנוחה לגובה מטר. כך הוא יכול לתפוס חרקים במהירות, בלי להבריח אותם בתנועות מיותרות.
עונת הייחום מתרחשת בחודשים ינואר–פברואר. הזכר מגן על השטח באגרסיביות רבה ומונע כניסת זרים לתחומו. הוא חופר את המחילות בסביבות חודש מרץ, מעט לפני הולדת הצאצאים (2–5 גורים בהמלטה). הזכר הוא שמביא מזון לאם ולוולדות בזמן ההמלטה ולאחריה.
תמונות
קישורים חיצוניים
TETOism - צילומים של מין זה
פנק באתר הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אברהרד אאוגוסט וילהלם פון צימרמן
קטגוריה:שועל
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל
קטגוריה:מצרים: יונקים
קטגוריה:מרוקו: יונקים
קטגוריה:לוב: יונקים
קטגוריה:תוניסיה: יונקים
קטגוריה:אלג'יריה: יונקים
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1780
| 2024-07-15T12:29:13
|
נחשון אפריקאי
|
ממוזער| Anhinga rufa chantrei
נחשון אפריקאי (שם מדעי: Anhinga rufa) היא מין עוף מים המשתייך לסוג נחשון ממשפחת הנחשוניים הקרובה לקורמורנים. הנחשון האפריקאי נפוץ בעיקר באזור אפריקה שמדרום לסהרה.
בעבר היה הנחשון האפריקאי נפוץ באזור הגליל ובעמק החולה וכתוצאה מהתייבשות האזור נעלם מישראל. הנחשון נמצא בסכנת הכחדה מכל אזור הסהר הפורה (איראן, עיראק וסוריה), בעקבות ייבוש הנהרות הגדולים, בניית סכרים והטיית הנהרות למטרות חקלאיות.
הנחשון האפריקאי מקנן בקן הממוקם על עץ ועשוי לרוב מענפים, והנקבה מטילה בין 3 ל-6 ביצים. לעיתים קרובות סמוכים אתרי הקינון לאלה של אנפות, קורמורנים ועופות מים אחרים. תזונתו של הנחשון האפריקאי מתבססת אך ורק על דגים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרנסואה מארי דודין
קטגוריה:נחשוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: סולתאים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1802
קטגוריה:זמביה: עופות
קטגוריה:קניה: עופות
קטגוריה:פאונת מים מתוקים באפריקה שמדרום לסהרה
קטגוריה:טנזניה: עופות
קטגוריה:מוזמביק: עופות
| 2022-09-19T16:01:40
|
קטופה מצויה
|
thumb|Ketupa zeylonensis
קֵטוּפָּה מצויה (שם מדעי: Ketupa zeylonensis) היא דורס לילה הנפוץ ברחבי איראן, הודו, פקיסטן, סרי לנקה, עיראק וטורקיה. הקטופה המצויה נמצאת בקרבת מקווי מים וניזונה בעיקר מדגים, מצפרדעים ומסרטני נחל, שאותם היא משיגה בסביבת נחלים זורמים. קריאת הקטופה נשמעת כ"הוּפהוּפהוּפ" חלשה או כ"הוּהוּהוּ" חלשה.
מאפיינים
אורכה של הקטופה המצויה כ-55 סנטימטרים. במראה החיצוני שלה בולטות ה"אוזניים" הארוכות. גופה מכוסה בנוצות (למעט החלק התחתון של הרגליים), שעליהם פסים חומים-שחורים עדינים. נוצות החלקים העליונים הן חומות-אדומות, ונוצות החלקים התחתונים - חומות-צהבהבות. על אצבעות רגליה מצויים קשקשים עם בליטות חדות, המסייעים לה לתפוס טרף חלקלק כמו דגים. עיני הקטופה צהובות. ההבדלים בין הזוויגים אינם משמעותיים. הקטופה מטילה ביצה אחת או שתיים, לרוב בקניהן של עופות אחרים או בבקיעי סלעים. הדגירה היא בת 38 ימים, והצאצאים מסוגלים לעוף בגיל שבעה שבועות.
בישראל קיננו פרטים בודדים בלבד. בשנת 1863 צד הנרי בייקר טריסטראם (חוקר טבע שפעל בארץ) קטופה בנחל כזיב. מאז לא נראו יותר קטופות במערב הגליל. עוד חמש קטופות ניצודו בשנים 1879 - 1913 בצפון-מערב הכנרת. שני פרטים נוספים ניצודו באזור בשנים 1946 ו-1950, הקטופה האחרונה שתועדה בישראל נצפתה וצולמה ב-1975 באזור חמת-גדר. בשנות השבעים נמצאו צנפות שהכילו בעיקר שרידי דגים וסרטנים, בדרום הגולן, אך סקר בשנים 1983 - 1984 לא גילה אף קטופה מצויה או שרידים לפעילותה - ונראה שנעלמה מהאזור.
מיון
לקטופה מצויה ארבעה תת-מינים:
Bubo zeylonensis leschenaultii
Bubo zeylonensis orientalis
Bubo zeylonensis semenowi
Bubo zeylonensis zeylonensis
במקרא
הקטופה המצויה אינה מוזכרת בשמה המוכר לנו היום בתנ"ך. אבל הרבה חוקרים סבורים שהקיפוד המוזכר בכמה מקומות בספרי הנביאים הוא הקטופה. יוצא מפה שהקטופה מופיע בספרי הנביאים בשלושה מקומות. בדרך כלל מתארים אותה כחיה המאכלסת מקומות שוממים וככל הנראה מסמלת חורבן:
וְשַׂמְתִּ֛יהָ לְמוֹרַ֥שׁ קִפֹּ֖ד וְאַגְמֵי־מָ֑יִם וְטֵאטֵאתִ֙יהָ֙ בְּמַטְאֲטֵ֣א הַשְׁמֵ֔ד נְאֻ֖ם ה' צְבָאֽוֹת׃()
וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ-בָהּ; וְנָטָה עָלֶיהָ קַו-תֹהוּ, וְאַבְנֵי-בֹהוּ.()
וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל-חַיְתוֹ-גוֹי--גַּם-קָאַת גַּם-קִפֹּד, בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ; קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, חֹרֶב בַּסַּף, כִּי אַרְזָה, עֵרָה.()
כמו כן ב מוזכר עוף בשם קיפוז, שגם הוא ככל הנראה הקטופה.
יש גם סבורים שהשלך המוזכר ברשימת העופות האסורים הוא קטופה
אחרים גורסים שמקור השם הוא בשפה המלאית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1788
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך גמלין
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:עופות מים
קטגוריה:הודו: עופות
קטגוריה:סרי לנקה: עופות
קטגוריה:סין: עופות
| 2024-03-22T21:54:37
|
אוח מצוי
|
אוֹחַ מצוי, אוח עיטי או אוֹחַ איראסיאני (שם מדעי: Bubo bubo) הוא מין של אוח שתפוצתו העיקרית היא באירופה ובאסיה והוא הגדול בדורסי הלילה בעולם.
תיאור
לאוח יש עיניים בצבע חום-כתום, ומעליהן שתי ציציות דמויות קרנים.
הזוויגים דומים אך בדרך כלל הנקבה גדולה מהזכר. משקלה מגיע ל-4.2 ק"ג ומוטת כנפיה עד 200 ס"מ. משקלו של הזכר נע בין 1.5 - 3.00 ק"ג ומוטת כנפיו מגיעה עד 160 ס"מ.
תת-מינים
Bubo bubo bubo
Bubo bubo hispanus
Bubo bubo ruthenus
Bubo bubo interpositus
Bubo bubo sibiricus
Bubo bubo yenisseensis
Bubo bubo jakutensis
Bubo bubo ussuriensis
Bubo bubo turcomanus
Bubo bubo omissus
Bubo bubo nikolskii
Bubo bubo hemachalana
Bubo bubo kiautschensis
Bubo bubo swinhoei
בעבר גם המין אוח פרעוני נחשב לתת-מין של אוח זה.
תפוצה
בישראל נפוץ תת-המין B. b. interpositus, המזכיר מין דומה של אוח ישראלי - אוח פרעוני (שבעבר היה תת-מין של אוח מצוי). הוא קטן ובהיר מהאוח הפרעוני, בהתאם לכלל ברגמן. בישראל נפוץ האוח באזורים הרריים, החל מהחרמון בצפון ועד הנגב הדרומי.
מקום חיוּת אופייני: האוח נוהג לצוד במקומות פתוחים, ולרוב הוא מקנן במצוקים. קיני האוח ממוקמים בדרך כלל הרחק מיישובי האדם.
התנהגות
האוח יחידאי על פי רוב, מלבד בעונת הרבייה, מציג התנהגות טריטוריאלית תוך-מינית תוקפנית, הנחלות יחפפו רק בחוסר מזון מספק. אוחים יעזבו את נחלתם רק במקרי הפרעה חמורים מצד בני מינם ובמחסור מזון. למרות גודלם, התנהגותם חמקמקה וחששנית ומקשה על מחקר בשטח המחיה הטבעי. פעילותו לילית ומתחילה בדמדומי הערב, במשך היום ניצב ללא תזוזה על ענפי צמרות עצים.
האוח ידוע בקריאתו הרמה, הנשמעת למרחוק מבלי שיראה כלל. תפקיד הקריאה בשמירה על הנחלה, היא מגוונת בצליליה וברצפיה - קרקורים ושריקות - כל רצף בעל משמעות שונה לפריטי המין. האוח מסוגל לזהות את גודל הפרט ומרחקו מהנחלה בהתאם לעצמת הקריאה. בעונת הרבייה נוסף צליל גרוני עמוק המשמש בחיזור.
עיקר המחקר על המין מתרכז בתזונה ומושג על ידי מחקר הצנפות - מזון שלא עוּכַּל בשלמותו והוצא בהקאה. הצנפות מכילות שיער, נוצות ועצמות דרכן ניתן לזהות את טרפו של המין.
רבייה
ממוזער|פני האוח
שמאל|ממוזער|פני האוח במבט מהצד
ממוזער|שמאל|אוח מצוי, ובטפריו טרפו, דלק אירופאי (Martes martes)
thumb|ביצה של אוח מצוי
לאוח זוגיות מתמשכת לאורך שנים. כאמור, נפגשים הזוויגים היחידאים בעת החיזור לצורך הזדווגות. כאות למוכנותם לרבייה, הם חופרים גומחה קטנה באדמה ומפיקים צליל סטקטו ומס' קרקורים. האוח נוהג לקנן בחרכי סלעים, מדפי צוקים ופתחי מערות, כמו גם בקנים נטושים של עופות גדולים. הוא רגיש לסביבתו, קיים מתאם בין כמות המזון הזמין לגידול צאצאים לבין מועד ותדירות ההזדווגות וכן לכמות הביצים בתטולה. על פי רוב, כל שנה תטולה יחידה כוללת כביצה עד ארבע ביצים, המוטלות בין החודשים פברואר ואפריל.
הנקבה דוגרת על הביצים לבדה, בעוד שהזכר מביא טרף לקן ואף מאכיל את הנקבה הוא ממשיך בכך עד לשבועיים אחרי הבקיעה. הנקבה מגנה על הגוזלים ומלמדת אותם איך להזון בכוחות עצמם. הגוזלים קשורים לאימם ומחקים את פעולותיה דרך מנגנון ההטבעה. גוזלים שיראו אדם בעת לידתם יחשבו אותו לאימם, בשל כך קשה לשחרר אוח משביה אם לא גודל בידי אוח בוגר.
שלושה שבועות מבקיעתם, מסוגלים הגוזלים להזון בכוחות עצמם. בשבוע החמישי הוא נעים בקרבת הקן ומסוגלים בתעופה (למרחק מטרים אחדים) כעבור 60 ימים מבקיעתם. בסתיו הם עוזבים את הקן מיוזמתם או בלחץ הוריהם. בגרות מינית מגיעה בגיל שנתיים, יכולת הרבייה עד גיל 30 לערך.
לאוח תוחלת החיים רבה אחר הגיעו לבגרות, בהיעדר אויבים טבעיים שקולים לו. בשבי הוא עשוי להגיע ל-60 שנה, בטבע ל-20 שנה בקירוב.
מזון
מזונו של האוח מגוון ואינו בוחל כמעט בשום טרף. בין היתר הוא צד ארנבים, צבים, עופות קטנים ובינוניים (חוגלות, יונים) יצוין כי הוא חובב קיפודים, (האויב היחיד של הקיפוד בשרשרת המזון) אותם צד ואחר נוהג להסיר את עורם ואת קוציהם ולאכול את בשרם. לעיתים קרובות אפשר להבחין בשרידים של קיפודים בקרבת הקן.
שימור
גורמי סיכון והפרעה: האוח, כדורסי לילה אחרים, חשוף להרעלות, מכיוון שמזונו מבוסס על טרף מן החי. פגיעה במצוקים באופן ישיר והפרעה עקיפה באזור הקינון מסכנות גם הן את קיומו. בשל גודלו והופעתו המרשימה, בתרבויות שונות רואים בו סימן ל"עין הרע" ולכן הוא נפגע גם מציד.
אזכורים בתנ"ך
בעל חיים בשם אוח מוזכר במקרא, בספר ישעיהו:
אף על פי כן, לא נהוג לזהותו כדורס המוכר היום בשם זה. מדקדק ימי הביניים יונה אבן ג'נאח בספרו "ספר השורשים" סובר כי מדובר בנמייה, בעוד על פי מילון Brown–Driver–Briggs זהו תן.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אוח, באתר www.owlpages.com
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באירואסיה
קטגוריה:גרמניה: עופות
קטגוריה:פולין: עופות
קטגוריה:רוסיה: עופות
קטגוריה:גאורגיה: עופות
קטגוריה:פינלנד: עופות
קטגוריה:עופות: טורפי-על
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-02T07:37:58
|
גלישון
|
שמאל|ממוזער|250px|מחשוף שרוחבו קילומטר בגלישון דולדנהורן בשווייץ המראה ניתוק והעתקה של שכבות אבן גיר מהליאס
בגאולוגיה, גלישון – נקרא גם גלישון קרקע וגלישון טקטוני – הוא יריעת סלע או גוף סלעי גדול שהוסטו אופקית למרחק רב ממיקומם המקורי בעקבות העתקה או קימוט חריף. גלישונים ניכרים בחלקו העליון של קרום כדור הארץ, אם כי הגורמים להיווצרותם עשויים להיות עמוקים יותר.
היווצרות
שמאל|ממוזער|250px|היווצרות גלישונים בתהליכי העתקה וקימוט
גלישונים נוצרים במהלך התעבות והתקצרות של הקרום היבשתי, הנובעות מתהליכים טקטוניים ואורוגניים הדוחקים פיסות מסלע גדולות זו לעומת זו.
כאשר יריעת מסלע נדחקת, נדחסת, מנותקת מן המצע שלה ומובלת למיקום מרוחק, חל בה מעוות פנימי. סוג המעוות תלוי בעיקר באופיים של הסלעים המעורבים: במקרה של רצף שכבות סלעי משקע – בהן מתקיימת התנגדות מכנית גבוהה למעוות – הקימוט ניכר וברור, ואילו התנגדות מכנית נמוכה האופיינית לסלעי גרניט וגנייס יוצרת מעוות הומוגני יותר. כאשר מדובר בשכבות בעלות חולשה מכנית, יתפתח מעוות המתמקד בהעתקים הפוכים, כל התהליכים הללו: קימוט, העתקה ומעוות הומוגני – עשויים להתרחש בו-זמנית, ובכל המקרים יוצבו סלעים קדומים מעל סלעים צעירים יותר.
גלישונים עשויים להיווצר בגלישה מעל מסלע קיים בהעתק הפוך, תוך כדי יצירת קמט רובץ, ולהתבטא כקיר תלוי של העתק דחיקה. קיימות דוגמאות רבות של גלישונים בסקוטלנד ובנורווגיה שנוצרו באופן זה במהלך האורוגנזה הקלדונית.
מגרעות וחריגות
שמאל|ממוזער|250px|מגרעת (חלון) וחריגה (שן סלע)
במקומות אחדים עשויה סחיפה לחשוף את הגלישון בעומק כה רב, עד כי נראה חתך מעוגל או אליפטי של שכבות מסלע צעירות הכלואות בתוך מסלע אוטוכתוני עתיק יותר. מחשופים כאלה נקראים "חלון" או מגרעת (inlier), והם נראים לרוב באגנים טופוגרפיים או בעמקי V עמוקים.
במקומות אחרים עשויים גלישון או שריד אלוכתוני מבודד של המסלע העתיק להיות מוקפים לגמרי בסלע הצעיר המשוכב מתחתם, ולהיחשף כשן סלע או כחריגה (outlier) – חלק מסלע שהתנתק מהמבנה הראשי באמצעות סחיפה.
מאפיינים
גלישונים ניכרים בחלקו העליון של קרום כדור הארץ, אם כי הגורמים להיווצרותם עשויים להיות עמוקים יותר. הם אופייניים לרכסי הרים ומצויים ברבים מהם: בהרי האלפים, בקרפטים, בהרי הבלקן, בהימלאיה וברכסים נוספים ברחבי העולם.
במרבית המקרים נוצרים במהלך תהליך קימוט או העתקה מערכות נרחבות הכוללות גלישונים מרובים, בניגוד לגלישונים בודדים.
הגלישונים הם מבנים גדולים שהמשרעת שלהם עשויה לעלות על 10 ק"מ, אם כי מבנים בקנה מדה קטן עשויים להציג את הקימוט באופן ברור יותר. שני מבנים כאלה המצויים בנגב: "אצבע אלוהים" בנחל עתק ו"יד השטן" בנחל רחם, מבטאים תהליכי קימוט והעתקה בקנה מדה גדול יותר. הם נוצרו במהלך מעוות בחרסית רכה מטורון עליון, שנכלאה ונלכדה בין שכבות אבן גיר.
מחקר
ימין|ממוזער|80px|ברטראן
שמאל|ממוזער|250px|התנתקות שכבות במהלך העתקה
הגאולוג הצרפתי מרסל אלכסנדר ברטראן (Marcel Alexandre Bertrand, 1847–1907) הקדיש שמונה שנים לחקר הסטרטיגרפיה של הרי היורה בתחום צרפת.
אחד המאפיינים הטקטוניים המעניינים של רכס היורה הוא התנתקות סלעי הכיסוי מן התשתית וגלישתם מערבה על-גבי מישור התנתקות, תוך העתקה דיסהרמונית נרחבת. תופעה זו בהרי היורה היה אחד מנושאי המחקר של ברטראן.
ממחקריו אלה עלה הצורך למצוא מנגנון שיסביר את נוכחותם של "פגמים", "ליקויים" ו"עיקומים" שנמצאו בהרים סמוך לבזאנסון.
ממחקר דומה שערך בהעתק גלרוס הסיק ברטראן כי מדובר בהעתק הפוך שהסיט את המסלע ב-40 קילומטרים, והניח כי מנגנון זה יצר את האלפים. לגלישונים קרא ברטראן "Nappe" – בצרפתית: מפת שולחן, ופיתח את התפיסה לפיה הם נוצרים בתהליכי קימוט והעתקה.
ראו גם
גאולוגיה - מונחים
טקטוניקת הלוחות
חרסית
לקריאה נוספת
Encyclopedia of Geology, Elsevier Academic Press, First edition 2005,
Michael Allaby, Dictionary of Earth Science, Oxpord University Press, Third edition 2008,
Cliff Oliver and Colin Pain, The Origin of Mountains, Routledge, 2000,
קישורים חיצוניים
איור: התפתחות גלישונים במערכת קימוט
מחקר העוסק בהתפתחות האלפים ובגלישונים המרכיבים אותם
צילומים של גלישונים
הערות שוליים
קטגוריה:גאולוגיה מבנית
| 2021-11-25T04:27:46
|
גחניים
|
ממוזער|זבד אפריקאי
ממוזער|זבד מלאי
ממוזער|גחן דקלים חום
גְּחָנִיִּים (שם מדעי: Viverridae) היא משפחה בתת-סדרה דמויי חתול אשר בסדרת הטורפים. משפחה זאת אנדמית לרוב האזורים הטרופיים של העולם הישן: אפריקה, דרום אירופה, המזרח התיכון ודרום-מזרח אסיה. בתי הגידול המועדפים על המשפחה הם: יערות, סוואנה, הרים ובמיוחד יערות הגשם הטרופיים.
מיני הגחניים מכונים בשם , לבעלי הגוף המפוספס והגדול ופסים סביב עיניהם. הם מטפסי עצים בעיקר ופעילי יום ולילה. מינים אחרים מכונים גחנים והם נפוצים בעיקר באפריקה, למעט מין אחד שהיה מצוי בעבר בישראל - גחן מצוי. הגחנים בעלי זנב ארוך וגוף מנומר ומוארך, והם פעילים בעיקר בלילה.
הגדול בגחניים הוא הזבד האפריקאי שמשקלו 18 קילוגרם ואורכו 84 סנטימטרים והבינטורונג הדומה לו בגודלו. הקטן בבני המשפחה הוא לינסנג אפריקני שמשקלו 650 גרם ואורכו 33 סנטימטרים. הגדול שבבני המשפחה מעולם היה המין זבד ליקיי שהגיע למשקל 40 ק"ג.
מאפיינים
גופם גלילי וארוך, רגליהם קצרות, החרטום בדרך כלל מחודד. רוב המינים הולכי כפות ובכל רגל חמש אצבעות. חלק מהמינים בעלי טפרים המשתרבבים חלקית. לפעמים שתי בלוטות ריח ליד פי הטבעת המשמשות לסימון תחום המחיה. בלוטות הריח מפיקות ריח חזק ולא נעים אשר נמצא בשימוש בתעשיית הבשמים. חברת הבשמים שאנל הודתה שעד לשנת 1998 היא השתמשה בחומר המופק מבלוטות הריח של זבד הודי בבושם מסוג שאנל 5 מתוצרתם. בעקבות לחץ של ארגונים לזכויות בעלי חיים הופסק השימוש בחומר.
שימוש ידוע נוסף הוא בתעשיית הקפה. פולי קפה אשר גחן הדקלים האסייתי פולט (לאחר שלא עוכלו ועברו תהליך תסיסה במערכת העיכול שלו) נחשבים משובחים במיוחד.
קיימים מינים שוכני קרקע החיים במאורות שאינם חופרים בעצמם, ויש מינים אחרים החיים על עצים.
מזונם העיקרי מן החי אבל ישנם מינים הניזונים גם מן הצומח. המשפחה מגוונת ומחולקת לשלושה תת-משפחות ו-14 סוגים, בהם למעלה מ-30 מינים. המשפחה כוללת מינים הנפוצים באסיה ובאפריקה. בישראל מצוי המין: גחן מצוי שהוא המין היחיד המצוי בטבע באירופה.
חלק מהמינים שהיו כלולים במשפחה בעבר משתייכים כיום למשפחת הנמייתיים. המין זבד דקלים אפריקני הועבר למשפחה עצמאית והמינים לינסנג אסייתי מפוספס ולינסנג אסייתי מנומר הועברו למשפחת לינסנגים אסייתיים. מינים נוספים שחיים במדגסקר כמו הפוסה הועברו למשפחת טורפי מדגסקר.
סוגי הגחניים
תת-משפחה Hemigalinae
סוג ומין יחיד זבד דקל אוסטוני (Chrotogale owstoni)
סוג ומין יחיד זבד לוטראי (Cynogale bennettii)
סוג ומין יחיד זבד דקל הוסי (Diplogale hosei)
סוג ומין יחיד זבד דקל מפוספס (Hemigalus derbyanus)
תת-משפחה Paradoxurinae
סוג ומין יחיד בינטורונג (Arctictis binturong)
סוג ומין יחיד זבד דקל קטן-שיניים (Arctogalidia trivirgata)
סוג ומין יחיד זבד דקל סולאווסי (Macrogalidia musschenbroekii)
סוג ומין יחיד זבד דקל מסיכתי (Paguma larvata)
סוג גחן הדקלים (paradoxurus)
מין גחן דקלים אסיאתי (Paradoxurus hermaphroditus)
מין גחן דקלים חום (Paradoxurus jerdoni)
מין גחן דקלים זהוב (Paradoxurus zeylonensis)
תת-משפחה Viverrinae
סוג ומין יחיד זבד אפריקאי (Civettictis civetta)
סוג גחן (genetta)
מין גחן אבסיניקה (Genetta abyssinica)
מין גחן אנגולי (Genetta angolensis)
מין גחן בורלון (Genetta bourloni)
מין גחן מצוייץ (Genetta cristata)
מין גחן מצוי (Genetta genetta)
מין גחן ג'ונסטון (Genetta johnstoni)
מין גחן פנתרי (Genetta maculata)
מין גחן פארדין (Genetta pardina)
מין גחן מיימי (Genetta piscivora)
מין גחן מלכותי (Genetta poensis)
מין גחן סרוולניה (Genetta servalina)
מין גחן האוסה (Genetta thierryi)
מין גחן הכף (Genetta tigrina)
מין גחן ענק (Genetta victoriae)
סוג לינסנג (poiana)
מין לינסנג אפריקני (Poiana richardsonii)
מין לינסנג לייטוני (Poiana leightoni)
סוג זבד הודי (viverra)
מין זבד הודי ענק (Viverra zibetha)
מין זבד הודי מלברי (Viverra civettina)
מין זבד מנומר ענק (Viverra megaspila)
מין זבד מלאי (Viverra tangalunga)
סוג ומין יחיד זבד הודי קטן (Viverricula indica)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:משפחות יונקים
| 2023-06-11T04:32:07
|
קיבוץ
|
300px|ממוזער|דגניה (לימים דגניה א') היה הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ ישראל על ידי היישוב תחת השלטון העות'מאני
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב המונה כמה מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות, מתעשייה ובעשורים האחרונים בעיקר ממלונאות, קניונים ושטחי מסחר המושכרים לחברות מסחריות ובעלי עסקים מחוץ לקיבוץ, אטרקציות תיירותיות רבות, אולמות אירועים ועוד.
הקיבוצים נוסדו על ידי חברי תנועת ביל"ו שהיגרו לישראל. כמו חברי תנועות העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם ויסדו כפרים חקלאיים, רוב חברי העלייה השנייה גם תכננו להיות חקלאים, כמעט המקצוע היחיד שהיה בכלכלת ארץ ישראל העות'מאנית של אותה תקופה. בתקופת העלייה השנייה כונתה ההתיישבות השיתופית בשם "קבוצה". הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א' המכונה "אם הקבוצות". הקיבוץ הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. באותה עת נקבעה התארגנות קיבוצית הכוללת לראשונה את כל הקיבוצים בארץ, וכי כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל הקיבוצים באופן גורף. גישה זו עמדה בניגוד לרעיון ה"קבוצה" שקבעה לעצמה את אופן החיים השיתופים באופן עצמאי. כך למשל, כשבקיבוצים הוחלט על לינה משותפת, בדגניה א' המשיכו בלינה המשפחתית.
לקיבוץ ניתנו הגדרות רעיוניות ומשפטיות שונות. אחת מהן היא . הגדרות דומות תקפות ליתר הקיבוצים השיתופיים ולקיבוץ המתחדש: "הקיבוץ הינו התאגדות חופשית של אנשים למטרות התיישבות, קליטה וחיי קהילה, המקיימת ערבות הדדית בין חבריה, והדוגלת בקיום חברה, אשר בבסיסה שיתוף בתחומי הכלכלה והעסקים, הצריכה, הרווחה, התרבות והחינוך, חברה המושתת על ערכי עבודה, סולידריות, דמוקרטיה ושוויון."מתוך התקנון המוצע של קיבוץ מגדל עוז
חברי הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לעילית החברה של היישוב ושל המדינה בראשיתה. הקיבוצים החלו כקהילות שדגלו בשיתוף גדול ברכוש, עיקרון המוצג בחלק מספרות המחקר כאוטופיה, אולם במהרה נתפלגו לתנועות והקימו ארגונים קואופרטיביים נוספים, בשל עקרונות פוליטיים הנוגעים לפרשנות השוויוניות ביישוב. למרות הפרשנות השונה לערך השוויון, התארגנויות אלו לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה.
חברי קיבוצים שימשו בתפקידים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח. החל משנת 1942, לאחר שהבריטים הפסיקו את תמיכתם בפלמ"ח, שוכנו חברי הפלמ"ח בקיבוצים והם שילבו עבודה עם אימונים. כך נפתרה בעיית המימון של הפלמ"ח. בשנת 1944, כאשר ראשוני הפלמ"חניקים החלו להשתחרר, שוב היה מחסור במתגייסים לפלמ"ח נחלצו החליטו תנועות הנוער החלוציות שכל גרעין היוצא להכשרה בקיבוצים, יתגייס באורח אוטומטי לפלמ"ח, יהפוך, למשך שנתיים, ויהווה מחלקה בפלמ"ח. חלק מהמתגייסים המשיכו לתפקידים מקצועיים ולתפקידי פיקוד.
בשל התמיכה העקרונית ברעיון הסוציאל-דמוקרטי, הם איישו את עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של המדינה בשנותיה הראשונות, ורבים מהם מצאו את דרכם להנהגת היישוב. לאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו. תרומה זו התבטאה במתגייסים הרבים, בפרט ליחידות קרביות, בטייסים ובאחוז מפקדים גבוה יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה (כ 1 - 1.5%) ובהתאם לכך גם באחוז הנופלים הגבוה.
הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בתקופת היישוב תרומתו בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה, והקליטה הייתה מעל ומעבר למשקלו הדמוגרפי. עשייתו החלוצית השתלבה באורח חייו השיתופי וזיכתה אותו ביוקרה עצומה. בזכותה הוא ניצב בראש סולם האתוס היישובי. משקמה המדינה, היא נטלה על עצמה רבים מתפקידיו של הקיבוץ, יוקרתה של החלוציות התעמעמה ובד בבד חל כרסום במוטיבציה של חברי הקיבוץ להמשיך לשאת בנטל המשימות הלאומיות.
בשלהי המאה העשרים ולאחר שנים רבות שבהן עיקר מאמציהם הופנה כלפי חוץ לטובת הכלל, חברי הקיבוץ ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם פנימה. הלך רוח זה בקרב החברים מן השורה עמד בניגוד לעמדות של מנהיגי התנועות הקיבוציות ושל דרגי הביניים של ההנהגה. הקיבוצים עברו משבר שהביא לשינוי מהותי באופי של רבים מהם. לצד מודל "הקיבוץ השיתופי" או "הקיבוץ המסורתי", שבו ניתן שכר שווה לכל החברים, צמחו המודלים "הקיבוץ המתחדש" ו"הקיבוץ המופרט", שבהם ניתן לחברים שכר דיפרנציאלי, כמקובל בשוק העבודה. בשני המודלים, הבעלות על אמצעי הייצור של הקיבוץ נותרה משותפת.
עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית בישראל הלך וירד.
עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסיית היישוב הגיע לשיאו: 7%.
בשנת 2024 חיו כ-200,000 נפש ב-274 קיבוצים, מהם רק 26% נותרו שיתופיים. בשנת 2014 רק 21% מהקיבוצים נותרו במודל השיתופי המסורתי. בשנת 2023 הקיבוצים עדיין מפגינים רמה גבוהה של ערבות הדדית, חוסן קהילתי, דמוקרטיה ישירה, כלכלה שיתופית וקיימות
האידאולוגיה של התנועה הקיבוצית
שמאל|250px|ממוזער|קטיף כותנה בקיבוץ שמיר, 1958
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה באום ג'וני אשר מכילה את רשימת כלל היישובים שהוקמו במסגרת התיישבות קיבוצית
העולים שבאו לארץ ישראל במהלך העלייה הראשונה היו ברובם דתיים, כך שעלייתם והתיישבותם בארץ ישראל הייתה גם עניין דתי. לעומתם, בקרב העולים אשר עלו במהלך תקופת העלייה השנייה היו גם רבים אשר היו חילוניים, אשר הונעו הן על ידי המוסר היהודי, והן על ידי אידאולוגיות קוסמופוליטיות כדוגמת שוויון, הגשמה עצמית והומניזם.
בנוסף לגאולת העם היהודי באמצעות העבודה היה באידאולוגיה הקיבוצית גם יסוד של גאולת ארץ ישראל. בספרות היידיש האנטי ציונית המודרנית, אשר הופצה ברחבי מזרח אירופה, נכתב בלעג על ארץ ישראל כי היא "דאס געפגרטע לאנד" (dos gepeigerte land, "הארץ אשר נפטרה"). חברי הקיבוץ מצאו ייעוד בהחזרת האדמה לחיים על ידי חקלאות וייעור, ייבוש ביצות, ופעולות נוספות אשר נועדו להפוך את הקרקע לפוריה.
בדומה לשותפים אחרים בתנועה הציונית, חלק מחברי הקיבוצים לא הביאו בחשבון אפשרות לקיום עימות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ. הזרם המרכזי של התנועה הציונית העריך כי האוכלוסייה הערבית תהיה אסירת תודה על היתרונות הכלכליים שהיהודים יביאו עמם. הפלג של התנועה הקיבוצית אשר דגל בהשקפות שמאל, האמין כי האויבים של האיכרים הערבים היו בעלי הקרקע הערבים (אשר כונו "אפנדים"), ולא החקלאים היהודים.
רבים מחברי הקיבוצים הראשונים קיוו להיות יותר מאשר רק חקלאים פשוטים בארץ ישראל. הם אפילו קיוו ליותר מהקמת בית לאומי לעם היהודי: הם שאפו להקים חברה חדשה, שבה כולם יהיו שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים הראשונים רצו להיות חופשיים מלהיות מחויבים לעבוד בשביל אחרים, ומהאשמה של ניצול שכירים לצורך עבודה. כך נולד הרעיון כי קבוצות יהודיות יתאחדו ויחזיקו את הנכס במשותף. סיסמת הקיבוץ הקלאסי הייתה: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
רוב חברי הקיבוצים לא היו מרקסיסטיים מסורתיים. גם קרל מרקס וגם פרידריך אנגלס בזו לניסוחים הרגילים של מדינת לאום, בעוד רוב חברי הקיבוצים היו ציונים שדגלו במרקסיזם, ומיעוט קטן שדגל בשילוב "מרקסיזם-לניניזם" בסגנון המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הייתה עוינת לציונות, החל מ-1937 החל יצחק טבנקין, ראש הקיבוץ המאוחד, להביע הערצה בלתי-ביקורתית לברית המועצות וב-1939 החל בכך מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי.
בשתי התנועות היה כעשור של מאבק בין תומכי הערצת המשטר הסטלינסטי למתנגדיהם, שהיה למעשה מאבק על מנהיגות. עמדתם של התומכים גברה כביכול, כאשר ברית המועצות פנתה ב-1947 להכרה ביישוב ולתמיכה בהקמת המדינה, ושתי התנועות הקימו ב-1948 את מפ"ם שדגלה בהערצת ברית המועצות, אולם זה הוביל במהרה למשברים קשים בשתי התנועות.
מיד לאחר הניצחון במלחמת העצמאות נעשתה ברית המועצות עוינת כלפי ישראל. קו זה שירת אינטרסים דיפלומטיים וצבאיים בארצות ערב, אבל גם הגיב לפניית ישראל לתמיכה במערב. כתוצאה מכך פרצו משברים קשים הן בקיבוץ המאוחד שהתפלג והן בקיבוץ הארצי, שסילק מאות חברים שהצדיקו את משפט הרופאים במוסקבה ואת משפטי פראג בשנת 1953. השליטה של טבנקין ויערי נחלשה אך לא נעלמה, ועוד שנים רבות נותרו שניהם דומיננטיים ולא הודו במשגה של הערצת ברית המועצות. עם זאת, עד היום קיבוצים רבים בישראל נשארו בעלי השקפות פוליטיות המשתייכות אל השמאל הישראלי בפוליטיקה.
אף על פי שהקיבוצניקים עצמם ניהלו אורח חיים קומונאלי, לא כולם האמינו שדרך חיים זו בנויה עבור כולם. למשל, המפלגות הפוליטיות של הקיבוצים מעולם לא קראו לביטול הרכוש הפרטי ביישוב ובישראל. הקיבוצניקים השלימו עם היותם איים של שיתוף בחברה קפיטליסטית; הם ראו את ביתם הקיבוצי כמיזם שיתופי בתוך מערכת המבוססת על כלכלת שוק, אולם הם תמכו בעקביות בהרחבת מדינת הרווחה לפי המודלים הסוציאל-דמוקרטיים שפותחו באירופה.
הקיבוצים לא היו הארגונים הקהילתיים היחידים שהוקמו בארץ ישראל בעת המודרנית. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמו בישראל גם כפרים שיתופיים אשר נקראו מושבים, כאלטרנטיבה לקיבוץ. במושבים כל החברים עבדו במשקים משלהם והמסגרת השיתופית באה לידי ביטוי בקנייה משותפת של צורכי המשק ושיווק קואופרטיבי של התוצרת, ציוד משותף שלא כדאי לכל מושבניק להחזיק בנפרד (למשל טרקטורים, קומביינים ומשאיות) וערבות הדדית בצורות שונות.
היסטוריה
רקע ויסוד הקיבוצים הראשונים
הפוגרומים פרצו שוב באימפריה הרוסית בשנים הראשונות של המאה ה-20. בשנת 1903 הוסתו האיכרים באזור קישינב נגד האוכלוסייה היהודית בעקבות עלילת דם. בהמשך פרצו פרעות לאחר תבוסתה של רוסיה במלחמת רוסיה–יפן ופרוץ מהפכת 1905. פרעות חדשות אלה היוו תמריץ לגל נוסף של מהגרים יהודים מרוסיה. כמו בשנות השמונים של המאה ה-19, רוב המהגרים היגרו לארצות הברית, ורק מיעוט עלה לארץ ישראל. אך בגל עלייה זה הגיע דור המייסדים של הקיבוצים בארץ ישראל.
בדומה לחברי העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם, רוב אנשי העלייה השנייה שאפו להיות חקלאים. העולים אשר בהמשך ייסדו את הקיבוצים הראשונים הגיעו קודם אל מושבת הביל"וים, ראשון לציון, על מנת למצוא שם עבודה. הם זועזעו מבחינה מוסרית מן האופן בו חיו המתיישבים היהודים באותה תקופה – היהודים משגיחים על העבודה, עובדי האדמה עצמם ערבים והשומרים בדואים . הם ראו את הכפרים החדשים ונזכרו במקומות אותם עזבו במזרח אירופה . במקום להקים אומה יהודית טהורה, הם הרגישו שהם עדים להיווצרות מחדש של המבנה הסוציו-אקונומי שהתקיים בתחום המושב, בו היהודים עסקו בעבודות "נקיות", בעוד קבוצות אחרות עסקו בעבודה הכפיים .
על אף שרבים ממהגרי גל העלייה השנייה רצו לעבד את הקרקע בעצמם, ולהפוך לחקלאים עצמאיים, זו לא הייתה אפשרות מעשית פשוטה בשנת 1909.
הסביבה הטבעית בארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני הייתה קשה, בניגוד לקרקע הפורייה ברוסיה אליה היו רגילים העולים. הגליל היה ביצתי, הרי יהודה היו סלעיים, ואזור הנגב בדרום הארץ היה מדברי. בנוסף, רוב העולים לא היו בעלי ניסיון קודם בחקלאות. התנאים התברואתיים היו עלובים גם הם. באותה העת מחלת המלריה הייתה נפוצה ביותר, וכך גם מחלות הטיפוס והכולרה.
בנוסף למזג האוויר הקשה ולקרקע הדלה יחסית, ארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני הייתה במובנים רבים מקום ללא חוקים. שבטים בדואים נודדים נהגו לשדוד לעיתים קרובות את החוות והאזורים המיושבים. חבלה בתעלות ההשקיה ושריפת היבולים היו גם כן דבר שבשגרה. הדרך ההגיונית היחידה לחיות בבטחה הייתה בחיי קהילה משותפים.
מעבר לשיקולי הביטחון, לחיים השיתופיים היו גם שיקולים של הישרדות כלכלית: הקמת חווה חדשה באזור הייתה פרויקט אשר דרש ריכוז משאבים רבים. באופן משותף היו למייסדי הקיבוצים המשאבים להקים דבר מה יציב, בעוד שכעצמאים הם לא יכלו לעמוד בכך.
שיקולים אלה התקבצו יחד תחת מטריית האידאולוגיה הסוציאליסטית שהביאו איתם החלוצים, והיוו את הבסיס לצורת התיישבות חדשה – הקבוצה השיתופית.
במהלך אותה תקופה נרכשו קרקעות רבות בארץ ישראל על ידי יהדות העולם. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך "הקופסאות הכחולות" של קק"ל עבור רכישת קרקעות בארץ ישראל. מכיוון שהמאמצים הללו נועדו לשרת את כל האוכלוסייה היהודית שישבה באזורים הללו, לא היה זה מובן מאליו שהאדמות הללו ישמשו יחידים בלבד.
בשנת 1909 הקימו יוסף ברץ, נחום תנפילוב, יוסף וחיותא בוסל, מרים ברץ וחבריהם ישוב בקצה הדרומי של הכנרת, על אדמות כפר ערבי בשם "אום ג'וני". הצעירים עבדו באותה תקופה בייבוש הביצות, כבנאים, או בעבודות כפיים במושבות העלייה הראשונה ובחוות הכשרה באילניה ובכנרת. כעת החלום שלהם היה לעבוד עבור עצמם, ולהכשיר את הקרקע. הם קראו לקהילה שלהם "קבוצת דגניה", על שם חמשת הדגנים אותם גידלו שם. זו הייתה הקהילה הראשונית שממנה צמחה בסופו של דבר התנועה הקיבוצית כולה.
חלוצי דגניה עמדו בניסיון הרואי של הסתגלות לתנאי הקשים בעמק הירדן ועשו זאת תוך כדי מימוש של אוונגרד חברתי של שיתוף שלא היה עוד כמוהו. החלוצים נענו לקריאתו של גורדון שביקש לחדש את יסוד העבודה ובאמצעותה לשוב אל האדמה כמרכיב חיוני בזהות האדם. התלאות הפיזיות והרגשיות שהחלוצים עמדו בהם היו יוצאות דופן ורבים לא עמדו בניסיון ושבו אל ביתם באירופה.
למרות הקשיים, בשנת 1914 נשארו חמישים חברים בדגניה. קיבוצים אחרים הוקמו סביב הכנרת ובאזור עמק יזרעאל הסמוך. חלק גדול ממייסדי דגניה עצמם עזבו בהמשך את הקבוצה על מנת לקדם את החקלאות והסוציאליזם בקרב הקיבוצים החדשים שנוצרו בארץ ישראל באותה התקופה.
קבוצה מחברי דגניה, בראשות שמואל דיין עזבו את הקבוצה והצטרפו למייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל, ב-1919.
בתקופת המנדט הבריטי
שמאל|ממוזער|150px|גולדה מאיר עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20
250px|ממוזער|שמאל|הודעה על סעודת קבלת שבת בקיבוץ שפיים, 1939
בשנת 1920, עלתה ביקורת בהנהלה הציונית על התמיכה הכספית הרבה שניתנה על ידי ועד הצירים לקיבוצים. נחמיה דה לימה, שביקש להשתית את הפעילות של ההסתדרות הציונית על יסודות כלכליים איתנים דרש להפוך את כל הקיבוצים למושבי עובדים, ולהפסיק את התמיכה בקיבוצים שאין סיכוי שיהפכו למושבים. מנחם אוסישקין, מנהל ועד הצירים, הסכים שעל הקיבוצים להפוך למושבים אך דרש שהדבר ייעשה בהדרגה מבלי שיפונה יישוב יהודי כלשהו. לעומת זאת, יוסף קלוזנר טען:
"הקבוצות ברובן יש להן גירעונות גדולים לערך. אמת הדבר. ... ואולם לבטל את הקבוצות יכול רק מי שהציונות בשבילו לא רעיון ולא תנועה אלא—עסק. נדבר דברים ברורים: מימי משה הס ועד ויצמן וסוקולוב דרך פינסקר, אחד העם והרצל הטעימו כל הציונים הגדולים כולם השכם והטעים, שהציונות באה לא רק לברוא מדינת יהודים, אלא גם ליצור חברה חדשה ויותר מתוקנת; שהציונית באה להמשיך את האידיאלים של הנביאים. ... וכלום אפשר לעשות את כל הדברים האלה פלסתר? הלא באיזה דבר ריאלי צריכים הם לבוא לידי גילוי בארץ! והדבר הריאלי היחידי לעת עתה שבו מתגלמים הרעיונות הנעלים של הנביאים וגדולי אירופה כאחד, הן הקבוצות, שיש להן בסיס חברותי אידיאלי ויש בהן רמזים לאיזו יצירה חברותית חדשה, שמצדקת את דבריהם של גדולי הציונות זה חמשים שנה ויותר. כלום יש לנו רשות, כלום יש לנו אפשרות להסתלק מצדוק ציוניות זה, שאנו קוראים להם "קבוצות"? — וכלום אפשר לדחות את אלפי הצעירים, שצורה חדשה זו של חיים מושכת אותם לארצנו, הצעירים, שהם גאונה ותקותה של הציוניות?"
"העלייה השלישית" ו"העלייה הרביעית" הביאו לפריחת הקיבוצים. בקרב העליות האלה בלטו תנועות הנוער הציוניות, במיוחד תנועות הנוער הסוציאליסטיות. תנועת הנוער המשמעותית ביותר להתפתחותם של הקיבוצים הייתה תנועת השומר הצעיר בעלת האידאולוגיה הסוציאליסטית. בניגוד לעולים אשר הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, חברי תנועות הנוער הללו עברו הכשרה בענפי החקלאות לפני שהיגרו לארץ ישראל.
הקיבוצים שהוקמו במהלך שנות ה-20 נטו להיות גדולים יותר מאשר קבוצות כגון דגניה שנוסדו לפני מלחמת העולם הראשונה. דגניה הכילה 12 חברים בעת ייסוד הקיבוץ. עין חרוד, שנוסדה רק עשור מאוחר יותר, החלה עם 215 חברים. באופן כללי, התנועה הקיבוצית גדלה ושגשגה בעיקר בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. בשנת 1922 היו כמעט 700 אנשים אשר התגוררו בקיבוצים בארץ ישראל. בשנת 1927 אוכלוסיית הקיבוצים התקרבה ל-1,800 נפש ואילו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית הקיבוצים מנתה 25,000 – 5% מכלל אוכלוסיית היישוב. לשיא הגיעה אוכלוסייתם ב-1949, אז היוו 7.5% באוכלוסייה, כמעט 50,000 נפש.
בדומה לרוב הקהילות החקלאיות היהודיות האחרות, הקיבוצים נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים – בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה (קדחת הביצות) ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עמדו, והיתושים לא יכלו להתרבות בהם (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט קיבוצים.
מקור השם "קיבוץ"
בתחילה נקראו יישובים אלו בשם קבוצות, ומשנות ה-20 של המאה ה-20 הוחל לכנות את חלקם בשם קיבוץ.
הסופר יהודה יערי, מאנשי העלייה השלישית, סיפר כי הרעיון לשם זה עלה לאחר שפגש בירושלים חסיד ברסלב שתיאר את הקיבוץ הקדוש באומן – כינוי להתכנסות חסידי ברסלב בימי ראש השנה. אולם לטענת מוקי צור, היסטוריון של תנועת העבודה, השם עלה כנראה באופן סימולטני בכמה מקומות, הגם שאינו פוסל את האפשרות שהכינוי שאול ממושגי תנועת החסידות.
התפתחות התנועות הקיבוציות
250px|ממוזער|שמאל|הודעה על שינוי הצלצולים בשפיים, 1937
קיבוצים אחדים שהקימו יוצאי תנועת הנוער השומר הצעיר אוחדו ב-1927 לפדרציה בשם הקיבוץ הארצי, ובשנת 1936 ייסד הקיבוץ הארצי את "מפלגת השומר הצעיר". בשנת 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, המפלגה התאחדה עם מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" שהקים הקיבוץ המאוחד ב-1944 ונקראה בשם "מפ"ם" (מפלגת הפועלים המאוחדת).
בשנת 1923 קבוצת דגניה עם קבוצות נוספות הקימו את ועדת הקבוצות שהפכה בשנת 1925 באופן רשמי ל-"חבר הקבוצות". הקבוצות של חבר הקבוצות הכילו פחות מ-200 חברים בכל קבוצה. חבריהן האמינו שעל מנת שהחיים השיתופיים יפעלו, הקבוצות חייבות להיות קטנות ואינטימיות, אחרת האמון ההדדי בין חברי הקיבוץ לא יתקיים.
חברי הקיבוצים התנגדו לאורח החיים היהודי האורתודוקסי אליו השתייכו הוריהם, אף על פי כן, הם רצו שהיישובים החדשים אותם הקימו יחיו בתרבות יהודית, אותה עיצבו לאורך שנים. בתנועה הקיבוצית, ערבי שבת עדיין נחשבו כ"שבת", השולחנות בחדרי האוכל כוסו במפות לבנות והוגש מזון משובח (ככל הניתן). החברים נמנעו מלעבוד בימי שבת מלבד בענפי השירות לחברים ולילדים ובענפי בעלי החיים, לפי הצורך בלבד. לאחר מכן, קיבוצים אחדים אימצו את יום כיפור כמועד בו הם קיימו דיון בסוגיות אידאולוגיות ואקטואליות. בקיבוצים נערכו גם טקסי בר מצווה משותפים לילדים – בנים ובנות יחד, בכיתה ז'. אף על פי שאורח החיים בקיבוצים היה חילוני, חברי הקיבוץ נהגו לחגוג את החגים היהודיים השונים כגון שבועות, סוכות ופסח במסיבות גדולות ומשותפות, ארוחה חגיגית וריקודי עם. החג היהודי, ט"ו בשבט, זכה למשמעות מחודשת בקרב הקיבוצים השונים. בסיכומו של דבר, החגים היהודיים אשר התלווה אליהם מאפיין כלשהו שקשור לטבע, כמו פסח, סוכות, ט"ו בשבט ושבועות, הפכו למשמעותיים ביותר עבור התנועה הקיבוצית.
בהמשך התפתחה בתוך התנועה הקיבוצית קבוצה נוספת בשם "הקיבוץ הדתי". הקיבוץ הדתי הראשון היה טירת צבי, שנוסד בשנת 1937. ייחודו של הקיבוץ הדתי הוא בשילוב של ערכי התורה והעבודה. לפי תפיסתם של חברי הקיבוצים הדתיים, התורה אינה סותרת את ערכי ההתיישבות בארץ ישראל ומסתדרת היטב עם המצוות הקשורות להתיישבות בארץ ועם עבודת האדמה. אף על פי שבתנועת הקיבוץ הדתי ניהלו אורח חיים דתי, ערכיהם הושתתו על עקרונות שיתופיים לא פחות מאשר אלו שעל פיהם נהגו בקיבוצים החילוניים.
עד הקמת מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|250px|חברת קיבוץ מעברות בתורנות שמירה, 1936
בסוף התקופה העות'מאנית הדאגה העיקרית של הקיבוצים הייתה בעיקר מגילויי אלימות פלילית כלפיהם ולא אלימות פוליטית. חוסר העוינות מצד האוכלוסייה הערבית הייתה בשל מיעוט האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באותה התקופה. ההתנגדות של האוכלוסייה הערבית כלפי האוכלוסייה היהודית גדלה בעקבות הצהרת בלפור וגלי המהגרים היהודים הגדולים שפקדו את ארץ ישראל והחלו להטות את המאזן הדמוגרפי באזור. המאורעות לאורך שנות ה-20 שהחריפו במיוחד לקראת סוף שנות ה-30, כשפרץ המרד הערבי הגדול התאפיינו בפעולות אלימות כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ובכלל זה נגד יושבי הקיבוצים.
במהלך המרד הגדול הקיבוצים החלו לקבל על עצמם תפקיד צבאי בולט יותר מאשר קודם לכן. בעקבות כך, כלי נשק נרכשו או יוצרו וחברי הקיבוצים החלו להתאמן בירי. הקיבוצים מילאו תפקיד משמעותי גם בהגדרה של גבולות המדינה היהודית אשר הוקמה. לקראת סוף שנות השלושים כאשר התברר כי קיימת כוונה לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית, הוקמו עשרות קיבוצים בקצוות השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי על מנת שהסבירות תעלה שהאזורים הללו ישולבו בתוך גבולות המדינה היהודית שתקום. רבים מן הקיבוצים הוקמו בין לילה בשיטת "חומה ומגדל" שפיתח איש קיבוץ תל עמל שלמה גור.
הקיבוצים לקחו חלק מכריע בהקמת הפלמ"ח. הם שימשו בסיס למחלקות הפלמ"ח שחיו בהם, עבדו בענפי הקיבוץ והתאמנו באימונים צבאיים.
בשנת 1946, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, הוקמו 11 קיבוצים חדשים בצפון הנגב, כחלק ממהלך אסטרטגי של ההנהגה היהודית באותה העת.
הקיבוץ הארצי, היה הגורם העיקרי האחרון בתקופת היישוב אשר דגל בפתרון מדינה אחת, במקום לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה הערבית ליהודית. הקיבוץ הארצי, עם זאת, רצה לאפשר הגירה חופשית של יהודים לארץ ישראל, דבר אליו האוכלוסייה הערבית התנגדה באופן נחרץ, כך שהרעיון ננטש גם על ידיו.
מהקמת מדינת ישראל ועד לשנות השבעים
שמאל|ממוזער|250px|סידור עבודה, גשר הזיו (1954), תצלום מאת מיכה בר-עם
שמאל|ממוזער|250px|איסוף חבילות חציר בקיבוץ גן שמואל, שנות החמישים של המאה ה-20
לאחר הקמת מדינת ישראל, הגיע זרם עולים גדול מאירופה וממדינות ערב. זרם העולים שהגיע נתן הזדמנות לקיבוצים להתרחב על בסיס קליטת חברים חדשים, אך המשמעות של כך הייתה גם שהקיבוצים, שרוב חבריהם היו מרקע אירופי יצטרכו להסתגל ליהודים בעלי רקע שונה משלהם.
האתגר הראשון שעמד בפני התנועה הקיבוצית היה כיצד הקיבוצים יצליחו לקלוט את מאות אלפי היהודים אשר היגרו לישראל מאסיה, מדינות ערב ומצפון אפריקה. עד שנות החמישים, כמעט כל הקיבוצניקים היו מאירופה ואמריקה, ולכן מבחינה תרבותית היו שונים מן העולים החדשים אשר הגיעו ממקומות כמו מרוקו, תוניסיה, ועיראק. קיבוצים רבים החלו להעסיק כשכירים עולים יוצאי עדות המזרח לעבודה בשדות ובהרחבת התשתיות. במקרים רבים היו העובדים הללו תושבי עיירות פיתוח שהוקמו בפריפריה בסמוך לקיבוצים הוותיקים יותר. אף על פי שהקיבוצים זיהו עצמם מבחינה אידאולוגית עם מעמד העובדים, התפתח ניכור רב-שנים בין תושבי עיירות הפיתוח ובין הקיבוצים השכנים.
מחלוקת נוספת אשר התרחשה אך ורק על בסיס אידאולוגי – ישראל זכתה בראשית ימיה להכרה גם מצד ארצות הברית וגם מצד ברית המועצות. בשלוש השנים הראשונות הייתה ישראל בין המדינות הבלתי-מזדהות, אך דוד בן-גוריון החל באופן הדרגתי לצודד במדינות המערב. השאלה באיזה צד של המלחמה הקרה על ישראל לבחור גרמה למחלוקת בתנועה הקיבוצית, דבר שהיה אחד הגורמים לפילוגים בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי. המחלוקת שככה לאחר שמידת אכזריותו של סטלין החלה להתגלות לכל ולאחר שהתברר שברית המועצות נקטה באופן שיטתי מדיניות אנטישמית כלפי האוכלוסייה היהודית. ההתפכחות מאמונת-שוא הייתה חזקה במיוחד לאחר משפטי פראג שבמהלכם נציג של השומר הצעיר נשפט בפראג במשפט ראווה אנטישמי.
מחלוקת נוספת בקרב התנועה הקיבוצית הייתה השאלה לגבי קבלת שילומים מגרמניה המערבית לאחר השואה. בסופו של דבר, רוב הקיבוצים, הסכימו שחברים ניצולי שואה יזכו לשמור חלק קטן מהכסף של השילומים ברשותם. השילומים ברובם הועברו לקופה המשותפת ושימשו לבניית והרחבת הקיבוץ וכמו גם לשם פעילויות פנאי בקיבוץ.
הקיבוצניקים נהנו משיפור הדרגתי ברמת חייהם במשך עשורים אחדים לאחר הכרזת עצמאות המדינה. ולמעשה, בשנות השישים של המאה ה-20 השתפרה רמת החיים של הקיבוצים מהר יותר מרמת החיים של כלל האוכלוסייה בישראל.
הקיבוצים המשיכו למלא תפקיד חשוב במנגנוני הביטחון של ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים נוסדו קיבוצים רבים על ידי גרעיני הנח"ל מטעם צה"ל. רבים מן הקיבוצים הללו של גרעיני הנח"ל אשר נוסדו בעשורים הללו התמקמו בסמוך לגבולות המדינה. במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל איבדה 800 חיילים, 200 מהם היו חברי קיבוצים. המוניטין הטוב לו זכו חברי הקיבוץ בקרב החברה הישראלית באותה העת בא לידי ביטוי בכנסת במהלך שנות השישים – בעוד שרק 4% מהאוכלוסייה הישראלית היו חברי קיבוץ, הפרלמנט הישראלי הורכב באותה העת מ-15% חברי קיבוצים.
במהלך שנות השבעים שגשוג הקיבוצים היה בשיאו. אף על פי שהקיבוצניקים באותה העת ביצעו עבודה אשר אפיינה את המעמד התחתון, או אפילו מעמד האיכרים, חברי הקיבוצים עדיין נהנו מאורח חיים של המעמד הבינוני.
משנות השמונים: תהליכי השינוי בקיבוצים
במשך השנים חלה ירידה בתחושת ההזדהות של החברים עם הקיבוץ ומטרותיו אשר נבעה בין היתר בהשפעת הגורמים הבאים:
תהליכי הפרטה והאימוץ של תפיסות לא-שיתופיות בכלל החברה הישראלית השפיעו על התמיכה הערכית והמבנית בקיבוצים ועל הקטנת תמיכת בני הדורות החדשים ברעיונות השיתוף והשוויון בקיבוץ.
הקיבוצים נבנו בהנחה שאפשר ליצור מסגרת קבועה וממוסדת שתתמודד בהצלחה עם יישום הערכים השיתופיים, אולם מסגרות שהיו טובות לחברה קטנה, חד-דורית ודלת-משאבים לא התאימו ליישובים גדולים, מבוססים ורב-דוריים שנזקקו למסגרות חדשות שלרוב לא נוצרו בשל שמרנות החברים הוותיקים, דיכוי, דחיקה לשוליים וניפוי החדשנים והכישרוניים והדבר הוביל את החברה הקיבוצית לחוסר יכולת להתמודד עם מציאות חיצונית ופנימית משתנה.
הקיבוצים שמרו על דפוס התיישבות כפרי שוויוני, בעוד החברה הישראלית אימצה עם השנים דפוס אורבני בלתי-שוויוני שהיקשה על הקשר בין הקיבוץ לכלל החברה ועל קיום הדפוס השיתופי שאבדה לו הלגיטימציה הכלל-חברתית.
הקיבוצים קמו בתקופה חלוצית והיוו הגשמה של החזון הציוני, בתקופה זו נדרש כל חבר לתת את המקסימום מעצמו למען הקולקטיב: הקיבוץ והיישוב. הטיפול המשותף של הקהילה בבעיותיו של הפרט איפשר לגייס מספר רב יותר של בני אדם למען משימות היישוב וצורת חיים זו שירתה את מטרות הציונות טוב מצורות חיים אחרות. עם הקמת המדינה נעלמו רוב המשימות היישוביות והופיעו משימות חדשות כגון קליטת העלייה ההמונית, שהמנהיגות השמרנית סרבה כמעט לכל שינוי שהוצע כדי להתמודד עימן. ראובן שפירא טוען שללא שום פתרון חדש הקיבוצים פיתחו את כלכלתם על ידי העסקת העולים כשכירים ונתפסו כמרוויחים ממצוקתם וכך איבדו את הלגיטימציה של חלוצי ההתמודדות עם משימות חברתיות כעילית משרתת.
כאשר הקיבוץ נתפס כמקדם ערכים ויעדים לאומיים, הוא זכה בשל כך להערכה רבה בחברה הישראלית וקל היה לחברים להזדהות עם הקיבוץ, תפקידו ומשמעותו. עם ירידת ההערכה בשל הכישלון הנ"ל בגיוס הקיבוצים למשימות כלל-ישראליות כקליטת העלייה ההמונית נדחק הקיבוץ לשוליים, התערערה הזהות הקיבוצית ורבו העזיבות שגרמו בריחת מוחות וערערו את אמונת הנשארים בצדקתם. החשיבה הערכית בתקופה החלוצית הייתה מבוססת במידה רבה על הקרבה עצמית למען ביסוס היישוב והקמת מדינה, ולכן כשלאחר הקמתה נדמה היה כי תם הצורך בהקרבה התחזקו הערכים האינדיבידואליסטיים.
עליית רמת החיים חייבה יצירת פרקטיקות חדשות כדי לקיים שיתוף ושוויון ולשמר ערכים אלה. ראובן שפירא טוען שהסיבה היא העילית שרובה נהנה מפריבילגיות בשל העסקנות בארגונים הבין-קיבוציים התנגדה לכל שינוי שיעביר חלק מהן לכלל החברים, המנהיגים היו אדישים לתחושת הקיפוח של אנשי השורה והמסגרות השיתופיות שלא קידמו שוויון גרמו ייאוש מהערכים הקיבוציים.
עליית רמת החיים חשפה את החברה הקיבוצית לתרבות שונה. כניסת הטלוויזיה לבתי החברים, לדוגמה, חשפה את חברי הקיבוץ ל"חיים הטובים" בהם האדם מתוגמל עבור השקעתו בעבודה ויכול לרכוש לעצמו שלל מותרות. שמרנות העילית מנעה מחברים רבים מציאת אתגרים במשימות ותפקידים חברתיים אלה או אחרים בעוד הקיבוץ מטבעו אינו בנוי לספק את כל גחמות התרבות הצרכנית האינדיבידואליסטית.
בעקבות משבר הקיבוצים, שהגיע לשיאו בסוף שנות ה-80 ואשר לווה בעזיבות של חברי קיבוץ רבים ובמתחים חברתיים שנוצרו על רקע המצוקה הכלכלית ממנה סבלו קיבוצים רבים. על מנת להתמודד עם המצב, קיבוצים אחדים החלו להשתנות בדרכים שונות.
השינויים שחלו ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים:
הפרטה נרחבת של שירותים – במשך השנים חלק גדול מהקיבוצים הפריטו מדי פעם שירותים שונים. אולם, בעוד בעבר ההפרטה הצטמצמה לעניינים שנחשבו שוליים יחסית, בראשית שנות ה-2000 כבר ניתן היה למצוא קיבוצים שהפריטו גם את שני השירותים שנחשבו קודם לכן כ"קודש הקודשים" – החינוך והבריאות.
"שכר דיפרנציאלי" – אחד המאפיינים הנודעים ביותר של הקיבוצים בתחילה היה שכל חברי הקיבוצים קיבלו תקציב שוויוני על פי צורכיהם, ללא תלות בתפקיד בו הם החזיקו. בעקבות השינוי, מרבית חברי הקיבוצים מקבלים תקציב דיפרנציאלי אשר מושפע מהמשרה אותה הם ממלאים.
"שיוך נכסים" – מונח המתייחס להעברת חלק מהנכסים ממצב בו היו שייכים לקיבוץ כאגודה שיתופית, לבעלותם של חברי הקיבוץ. זוהי למעשה ההפרטה האמיתית (ולא הפרטת השירותים). סוג אחד של רכוש הוא הדירות בהן מתגוררים החברים וסוג שני של רכוש הוא כעין "מניה" בחלק היצרני של הקיבוץ. הכוונה היא ששני סוגי נכסים אלו יהיו ניתנים להורשה ולמכירה במגבלות שונות. יש רבים, מחוץ לקיבוץ ובתוכו, הטוענים ששינויים אלו הם סופו של רעיון הקיבוץ.
מאמצע שנות ה-90, גדל בהדרגה מספר הקיבוצים אשר ביצעו שינויים משמעותיים באורח חייהם, בעוד שההתנגדות לתהליכי השינוי החלה לרדת בהדרגה, כאשר רק קיבוצים מעטים המשיכו לתפקד תחת המודלים המסורתיים. למעשה, אין היום שני קיבוצים הנמצאים בתהליך שינוי כלשהו אשר דומים אחד לשני בכל הפרמטרים. בכל קיבוץ קיים מודל שינוי אחר עם גרסאות רבות ושונות לכל אחד מהמרכיבים לעיל. כל קיבוץ מבקש לעצמו פתרונות ייחודיים שיענו על צרכיו. התפתחו כמה מודלים מובילים סביב הקשר שבין פרנסת ועבודת החבר, הנתפס כעקרון מרכזי, שרוב הקיבוצים שערכו שינוי אימצו אחד מהם:
מודל "משמעתי" – בסיסו של המודל הוא כבמודל הקלאסי בו אין קשר בין תקציב החבר ובין תפקידו והתקציב נקבע על פי מצבו המשפחתי של החבר. נקבעות תקנות של מספר שעות וימי עבודה מינימליים אותם החבר חייב לעבוד ומוגדרים מקומות עבודה המאושרים על ידי הנהלת הקיבוץ. מי שאינו עומד במכסות ובתקנות אינו מקבל תקציב מלא.
מודל "משולב" – משלב שלושה מרכיבים: תקציב נורמטיבי (כמו בקיבוץ המסורתי), ותק החבר, וההכנסה אותה מביא החבר לקיבוץ בתוקף עבודתו. לכל מרכיב ניתן משקל, אשר נקבע על ידי חברי הקיבוץ, ותקציב החבר נקבע בהתאם לתוצאה המשוקללת.
מודל "רשת הביטחון" – החבר משתכר לפי תפקידו בעבודה ומעביר את מלוא משכורתו לקיבוץ. הקיבוץ נותן לכל חבר, ללא קשר לעבודתו, "תקציב קיום הוגן" האמור לשמש כ"רשת ביטחון" המאפשרת קיום בכבוד. הקרן המאפשרת את רשת הביטחון נוצרת ממיסוי פרוגרסיבי של השכר אותו מעבירים החברים לקיבוץ. את יתרת שכרם מקבלים החברים כתקציב אישי וכך, קיים קשר ישיר בין התפקיד אותו ממלא החבר ובין תקציבו האישי.
מודל "עצמאות כלכלית" – במודל זה כל החברים יוצאים ל"עצמאות כלכלית" מהקיבוץ. כל שכרם והכנסותיהם נכנסים לחשבון הבנק שלהם והם משלמים את מיסיהם למדינה ולמועצה האזורית. הם משלמים מיסים גם לקיבוץ, כולל מס עזרה הדדית, ללא מיסוי פרוגרסיבי. יש מנגנון של עזרה הדדית למתקשים להתפרנס.
במקרים רבים, קיבוץ שהחל בתהליך שינוי ובחר במודל מסוים, מגלה אחרי תקופת זמן כי המודל איננו מספק חלק מהחברים ומתחיל תהליך חדש של שינוי נוסף, לעיתים, עד הפיכת הקיבוץ לדמוי יישוב קהילתי.
שינוי נוסף, שאירע בעשור הראשון של המאה ה-21 בשני קיבוצים, הוא קבלתם של חברים שהם ישראלים שאינם מן המגזר היהודי. מקרה ראשון אירע בקיבוץ ניר אליהו ביולי 2008, כאשר התקבלה ערביה שמוצאה מקלנסווה כחברת קיבוץ, ובנובמבר 2009, כאשר התקבל בדואי ישראלי כחבר בקיבוץ עין השופט.
שינוי נוסף שעבר על תחום ההתיישבות הקיבוצי הוא הקמת קיבוצים עירוניים וקיבוצי מחנכים עירוניים, בעיקר על ידי חברי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות-דרור ישראל (הנוער העובד והלומד), השומר הצעיר והמחנות העולים.
ישנם אנשים רבים, בהם חברי קיבוץ ואנשים שאינם חברי קיבוץ, הטוענים כי השינויים הללו הביאו לסיום קונספט הקיבוץ.
תהליכים אלו יצרו את "הקיבוץ המתחדש" – דפוס התיישבות קיבוצי שאינו מבוסס במלואו על הערכים המכוננים של הקיבוץ. קיבוצים אשר מנסים לשמור על אותם ערכים מכוננים שייכים לארגון בשם "הזרם השיתופי".
חיי הקהילה
250px|ממוזער|שמאל|"מילון" קיבוצי בשפיים
עקרון השוויון נלקח מאוד ברצינות עד שנות השבעים. היו קיבוצים (שהלכו והתמעטו) בהם לקיבוצניקים לא היה רכוש. מתנות וכסף אותם קיבלו הקיבוצניקים מגורמים חיצוניים ניתנו לעיתים לקופה המשותפת. אם חבר קיבוץ קיבל מתנה בשירותים כגון ביקור קרוב משפחה שהיה רופא שיניים או טיול לחוץ לארץ אשר מומן על ידי אחד מהוריו – היו חברי קיבוץ שהעלו טענות על תקינותה של קבלת מתנה מסוג זה.
ילדים
שמאל|ממוזער|250px|ילדי קיבוץ גן שמואל, 1998
ממוזער|250px|עבודת ילדים בקיבוץ הייתה חלק ממערכת החינוך
היות שהקיבוץ מנוהל באופן שיתופי, נוצרה כמעט תמיד מחלוקת לגבי שאלת הטיפול בילדים שנולדו בקיבוץ. המנהג שנוצר בקיבוצים הוא טיפול משותף בילדים, אפילו במידה כזו שחלק מהאמהות בקיבוץ הניקו בראשית התנועה הקיבוצית תינוקות אשר לא היו שלהן.
בשנות ה-20 קיבוצים אחדים, מתנועת הקיבוץ הארצי, החלו לגדל את הילדים, מגיל 12 בערך, באופן קהילתי בנפרד מהוריהם ביישובים מיוחדים שנקראו מוסדות חינוכיים. התאוריה המקובלת באותה העת גרסה כי אחיות ומורים מקצועיים יוכלו לטפל טוב יותר בילדים מאשר ההורים אשר היו עסוקים לרוב ובעלי יכולות גידול חובבניות. כמו כן, האמינו באותה העת שהיחסים של הילדים וההורים יהיו טובים יותר כאשר יגדלו משום שההורים לא יצטרכו להשליט משמעת בילדים לאורך תקופת ילדותם. כמו כן, הם קיוו כי גידולם של הילדים במרחק מה מהוריהם יעזור לאמהות להתאושש מהר יותר מטראומת הלידה. במקום להשקיע שעות רבות במשך היממה בגידול הילדים, הנשים יהיו פנויות לעבוד או ליהנות בשעות הפנאי.
גידול ילדים ולינה משותפת
ממוזער|250px|פעוטות בחצר בית הילדים
מאז הקמתם ועד סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הייתה נהוגה ברוב הקיבוצים לינה משותפת שאותה יזמו הנשים כבר בקבוצות הראשונות כדי שחלקן תוכלנה לעבוד במשק, כלומר הילדים ישנו בבתי ילדים במקום בדירות של הוריהם. לאורך השנים התבצעו מחקרים מקיפים רבים אשר התמקדו בגידול הילדים בקיבוצים וכל עוד היחס בקיבוצים היה חיובי ללינה המשותפת גם המחקרים שגילו בה בעיות מסוימות הצביעו גם על יתרונות שאיזנו את התמונה. רק כאשר גבר הלחץ בקיבוצים ללינה משפחתית כחלק ממאבק הנשים לחיזוק כוחן (ראו בהמשך תפקידי מגדר), התרבו המחקרים שהתייחסו באופן ביקורתי ללינה המשותפת. רבים ממחקרים אלה לא לקחו בחשבון את אובדן הלגיטימציה הכלל-חברתית לייחודם של סדרי החיים הקיבוציים עם ירידת מעמד הקיבוצים בחברה בעשורים האחרונים, וכתוצאה מכך גם לא את התגברות הספקות בצדקת הדרך החינוכית אצל מבצעי הלינה המשותפת, ספקות והתנגדות ללינה המשותפת שבוודאי השפיעו לרעה על הילדים.
במחקר משנת 1977 השוותה השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מאמם לעומת השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מהמטפלות שלהם. מהמחקר עלה שהילדים הראו סימני מצוקה בשני המצבים, אף על פי שהתנהגות הילדים כאשר נפגשו מחדש עם הדמות הבוגרת הוכיחה שהם היו קשורים באופן משמעותי יותר לאמם מאשר למטפלת שלהם. גם כאשר הילדים שהו בחברת המטפלת שלהם הם התנגדו להפרדה בינם לבין אימהותיהם. עם זאת, לילדי הקיבוצים היה קשר חזק עם הוריהם לעומת הילדים אשר נשלחו לפנימיות משום שבקיבוץ הילדים בילו שלוש שעות כל יום יחד עם הוריהם.
במחקר אחר, הקבוצה אשר גדלה בסביבה משותפת בקיבוץ הראתה פחות יכולת להתמודד עם מצבי הפרדה מהוריהם מאשר הילדים אשר גדלו יחד עם משפחותיהם. לכך יש השלכות מרחיקת לכת על יכולות ההסתגלות של הילדים למוסדות שונים בהמשך כמו גם לקיבוצים. הערכת האפקט האמיתי של הלינה המשותפת נותרה שנויה במחלוקת למרות כל המחקרים הללו גם משום שכה הרבה מבוגרי השיטה הצליחו בקריירות החיים שלהם הן בתוך הקיבוצים והן מחוצה להם. בעיה נוספת שמגמדת את ערכם של המחקרים היא השונות הגדולה בין הקיבוצים באופן ביצועה של הלינה המשותפת, כמו גם שוני אופן הביצוע בתקופות המוקדמות בהן רבתה האמונה בשיטה לעומת תקופות מאוחרות בהן אמונה זו נתערערה ובעקבות זה בעיות רבות שקודם לכן טופלו כראוי – שוב לא טופלו בתקופה המאוחרת. יתר על כן, טיפול כושל בהן היה גם משום שמנהלות חינוך משותף מסורות וכישרוניות דוכאו על ידי הגברים מנהלי הקיבוץ כשחשו שהצלחותיהן עלולות לקדמן לניהול הקיבוץ, הן עזבו את תפקידיהן ואת מקומן תפסו חסרות-כישרון.
תפקידי מגדר
שמאל|ממוזער|250px|אימון נשות קיבוץ משמר העמק במהלך מלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|חדר האוכל בקיבוץ מרום גולן, צולם בין השנים 1968–1972
שמאל|ממוזער|250px|חג השבועות בקיבוץ גן שמואל, 1959
עם הקמת הקבוצות הראשונות דגניה וכנרת סירבו תחילה הגברים לקבל נשים כחברות שוות-מעמד ורק שביתת הנשים שהפסיקו לכבס ולבשל להם הכריחה אותם לקבלן כחברות. אולם גם אז היו הגברים הרוב בקיבוצים ורק גברים נבחרו לניהולם וכך נוצרה דומיננטיות גברית. יתר על כן, הגברים רצו שהנשים ימשיכו לבצע את התפקידים המסורתיים הנשיים, כגון בישול, תפירה וניקיון ולא רצו לשלב את הנשים בענפי החקלאות בעיסוקים שמאוחר יותר עקב מחסור בכוח אדם נאלצו לשלבן כגון בענפי הרפת, הלול וגני הירקות. כך גם קרה בתחום הביטחון כאשר תחילה הגברים סירבו לאמן נשים בשימוש בנשק אולם כשגברו הסכנות בימי המרד הערבי הגדול נשברה התנגדות זו ונשים החלו משתתפות בשמירה על הקיבוצים. שלב נוסף בשילובן היה בפלמ"ח, שהיה ארגון בין-קיבוצי, ונשים שולבו בו בהמוניהן, כולל בתפקידי פיקוד. אולם, עשרות שנים נשים לא קודמו לניהול הקיבוצים, ובשל כך גם לא לניהול בארגונים בין-קיבוציים שבהם התרכזה עיקר העילית הקיבוצית; עד שנות ה-60 רק נשים בודדות שבכל זאת קודמו לניהול קיבוציהן התקדמו משם גם לתפקידי ניהול בתנועות תחת סמכות מנהיגויות על טהרת הגברים שהיו שרי ממשלה, ח"כים ובכירי הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית.
הן מחסור בכוח אדם הכריח את הגברים לשלב נשים בתפקידים שהיו תחילה גבריים בלבד, והן החינוך המשותף שיזמו הנשים אשר שחרר חלק מהן לעבודה במשק כדי לקדם את אידאולוגיית השוויון הקיבוצית ואת מעמדן. אולם, אף על פי שרבות מנשות הקיבוצים לקחו על עצמן תפקידים גבריים בקיבוצים, הגברים לא לקחו על עצמם את התפקידים המסורתיים של הנשים – לדוגמה, אף על פי שהנשים עבדו בשדות הקיבוץ, הגברים לא גילו נכונות להשתתף בגידול ילדי הקיבוץ. כך נשמר המצב שלנשים הוקצו כל התפקידים המסורתיים של נשים ואלה רבו מאוד עם גבור המשפחתיות בקיבוץ משנות ה-50 ואילך כך שפחות ופחות נשים שוחררו לעבוד במשק. מחקר הסביר שינוי זה בתסכול הנשים מחוסר כוחן בכול תחומי החיים בקיבוץ חוץ מאשר בית ובמשפחה, ולכן הן פעלו להרחבת והאדרת תחום זה על ידי הגברת הילודה ומאבק ללינה משפחתית שתחזיר את הילדים לבית ההורים. החוקרים גם שמו לב שרבות מבנות הקיבוץ בבגרותן מצד אחד הסתייגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים וחיפשו קריירות בתחומים המקובלים בחוץ כמו הוראה ועבודה סוציאלית, ומצד שני התמסרו לטיפוח הבית והמשפחה ונאבקו לחיסול הלינה המשותפת. היו שהסבירו זאת בנטייה ביולוגית ואחרים בחינוך למשפחתיות של אמהותיהן שנאבקו על לינה משפחתית, אולם השוואת מחקרי מעמד הנשים בקיבוץ למחקרי מעמד הנשים בחברה המערבית מראה שהגברים בולמים את קידום מעמדן בעולם העבודה באותן דרכים ומכאן המסקנה שהדגשת הבית והמשפחה והבחירה בעיסוקים נשיים מקובלים בחוץ שתיהן הן תוצאת תסכול הנשים מהמשך אפלייתן בעולם העבודה והניהול ובייחוד בארגונים הבין-קיבוציים.
החיים החברתיים
לא רק נכסי הקיבוץ היו משותפים – גם החיים החברתיים בקיבוץ התנהלו במשותף. לדוגמה, היו חדרי האוכל בקיבוצים השתמשו בספסלים, לא בשל שיקולי נוחות או עלות, אלא משום שהספסלים היוו דרך נוספת בה התבטאו הערכים הקהילתיים של הקיבוץ. בחלק מן הקיבוצים הבעלים לא הורשו לשבת יחד עם נשותיהם, משום שנישואים נחשבו לצורת ביטוי לבלעדיות. בספרה "The Kibbutz Community and Nation Building", ציינה פאולה ריימן כי במהלך שנות החמישים היו קיבוצים רבים אשר סירבו לרכוש לחבריהם קומקומים מכיוון שחששו שאם לחברי הקיבוץ יהיו קומקומים הם יבלו זמן רב יותר יחד בדירות שלהם מאשר עם שאר הקהילה בחדר האוכל.
שמאל|ממוזער|250px|חדר האוכל בקיבוץ רמת הכובש, 2014
250px|ממוזער|שמאל|הודעה על סדרי הנישואים בקיבוץ שפיים
באופן בלתי מפתיע, הבלעדיות של חברי הקיבוץ לחיי הקהילה הפכה קשה עבור חלק רב מחברי הקיבוצים. בכל קיבוץ חברים חדשים רבים החליטו לעזוב במהלך שנותיהם הראשונות בקיבוץ. משום שלקיבוצניקים לא היו חשבונות בנק נפרדים, כל רכישה אשר לא נעשתה בקנטינה של הקיבוץ הייתה צריכה לעבור אישור על ידי ועדה מיוחדת מטעם הקיבוץ – חוויה משפילה אשר צרכה זמן רב. לקיבוצים היו גם לא מעט חברים אשר בחרו שלא לעבוד קשה, או השתמשו לרעה ברכוש המשותף, שהביאו להתמרמרות מצד שאר חברי הקיבוץ כלפי אותם ה"פרזיטים". בנוסף, בקיבוצים קטנים רבים אשר היו מבודדים יחסית, החברים נטו לרכל רבות, בעיקר בשל חוסר הפרטיות של החברים.
אף על פי שההחלטות העיקריות לגבי עתיד הקיבוץ נעשו בהסכמה או על ידי הצבעה, ההחלטות היום-יומיות לגבי איפה האנשים יעבדו נעשו על ידי ראשי הקיבוץ הנבחרים. בדרך כלל חברי הקיבוץ נהגו לקרוא את משימותיהם והתורנויות אותם הם היו צריכים לבצע בדף חלוקת המטלות אשר היה תלוי בחדר האוכל של הקיבוץ.
בראשית התנועה הקיבוצית פגישות רבות של חברי קיבוצים היו תדירות ומגוונות למדי וכללו בין היתר וויכוחים אמוציונליים בקרב החברים כמו גם דיונים פילוסופיים אשר התנהלו באופן חופשי.
הנהלות הקיבוצים ניסו לקדם את חברי הקיבוץ לעבוד במקומות עבודה שונים. במהלך שבוע אחד אדם היה עשוי לעבוד בשתילת עצים, בשבוע שאחריו הוא עשוי היה לעבוד עם בעלי חיים, בשבוע שאחריו במפעל ובשבוע שלאחר מכן במכבסה של הקיבוץ. גם המנהלים של הקיבוץ חלקו את אותם המטלות כמו שאר חברי הקיבוץ. באמצעות רוטציה של מטלות, חברי הקיבוץ לקחו חלק בכל סוגי העבודה, תהליך אשר מנע גם מחברי הקיבוץ להתמחות בענף מסוים.
המוסדות החינוכיים היו אחד מן האספקטים של חיי הקיבוץ אשר זכו לעניין רב מגורמים חיצוניים. במהלך תקופת השיא של המוסדות החינוכיים, ההורים הורשו להיות רק שעתיים ביום יחד עם ילדיהם, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים בלבד. בקיבוץ הארצי נאסר על ההורים באופן במפורש לישון עם ילדיהם בדירותיהם בלילות. ככל שהילדים התבגרו, לעיתים ההורים לא פגשו את ילדיהם במשך ימים רבים, מלבד מפגשים אקראיים בשטח הקיבוץ.
חלק מן הילדים אשר גדלו במוסדות החינוכיים ציינו כי זו הייתה חוויה חיובית, אחרים נשארו בעלי רגשות מעורבים לגבי התנסות זו. קבוצה אחת של ילדי קיבוצים סבורה כי לגדול ללא הורים היא חוויה קשה לילדים רבים.
האידאולוגיה הקיבוצית לא כללה סלידה מיחסי מין – בני הנוער לא הוחזקו בלילות במוסדות החינוכיים, אף על פי שמבקרים רבים עדיין נדהמו מחוזק הנטייה של הקהילות הקיבוציות לשמרנות. השמרנות מצד ילדי הקיבוץ מיוחסת לאפקט ווסטרמרק (Westermarck effect), תופעה אשר מונעת מבני אדם לחוש משיכה מינית כלפי מי שגדלו עימם בילדותם, גם כאשר הם אינם קרובי משפחתם.
כבר מן ההתחלה, הקיבוצים צברו מוניטין כמעודדי תרבות וכמטפחי אמנויות. קיבוצניקים רבים הפכו לסופרים, שחקנים או אמנים. בדרך כלל הקיבוצים הכילו קבוצות תיאטרון, מקהלות, תזמורות, קבוצות ספורט וכיתות לימוד לנושאים מסוימים. דוגמאות נוספות:
בשנת 1910 התקיימה חתונה בקיבוץ דגניה, במשך שבוע ימים, זו הייתה חגיגה שבה השתתפו כל תושבי האזור, כולל הערבים. בשנים בהן גר א. ד. גורדון בקיבוץ זה, הוא נהג להרקיד את החברים, ולשכלל את יכולותיהם האמנותיות, באמנות ובעבודת האדמה.
בתחום החגים הוקמו בכל קיבוץ קבוצות עבודה באמנויות השונות, כדי לקשט את חדר האוכל או המועדון שבו נקבעה פעילות תרבותית. החגים היו כר נרחב לפעילות אמנותית בכל התחומים. במאמריו מכנה זאת אוריאל זוהר כ"תיאטרון החגים". אחרים שיכללו את ההגדה של פסח, ואחרים העמיסו עגלות בכל טוב מתוצרת היישוב, בשירה וריקודים.
בשנת 1953 קיבוץ גבעת ברנר ביים מחזה אשר שחזר את מרד החשמונאים, וכחלק מהמחזה נבנה כפר אמיתי על גבי גבעה כתפאורה של המחזה, נשתלו עצים, והמחזה בוצע עבור 40,000 איש. כמו כל תוצר של הקיבוצים באותה העת, כל השחקנים היו חברי הקיבוץ, וכולם הורו לבצע את חלקם במחזה במסגרת הקצאות העבודה של הקיבוץ.
בשנת 1944 החל פסטיבל המחולות של קיבוץ דליה.
בשנת 1954 נוסדה תזמורת בני הקיבוצים הקיימת עד היום.
היבטים פסיכולוגיים
במהלך התקופה בה פרחו הקיבוצים בישראל, סוציולוגים ופסיכולוגים שונים החלו להתעניין במידה רבה בחיי הקיבוץ וניסו להבין מהן ההשפעות של החיים ללא רכוש פרטי ומהן ההשפעות של גידול ילדים הרחק מחיק הוריהם.
שלושה מחקרים אשר בחנו את ההיבטים הפסיכולוגיים של החיים בקיבוצים במהלך אמצע המאה ה-20 כללו את המחקרים של מלפורד ספירו (1958), ברונו בטלהיים (1969) ומיכאל בייזרמן (1963). כולם הגיעו למסקנה כי גידול ילדים במסגרת קיבוצית נוטה להוביל לקשיים שונים בקרב ילדי הקיבוצים בבגרותם כגון קשיים להתחייבויות רגשיות כמו להתאהב באדם אחר או ליצור חברות משמעותית ארוכת טווח. מצד שני, לטענתם, לילדי הקיבוץ קל יותר לנהל קשרים ידידותיים עם מספר רב יותר של אנשים, והם מנהלים חיים חברתיים פעילים יותר.
בטלהיים הציע כי היעדר הרכוש הפרטי היה הגורם העיקרי לחוסר הרגשות בקרב חברי הקיבוצים. הוא ציין כי: "בשום מקום מלבד בקיבוצים לא הבנתי באיזו מידה רכוש פרטי, עמוק בתודעה, קשור ברגשות הפרטיים של האדם. אם יש מחסור בקרב גורם אחד, יש נטייה לגורם השני גם להיות במחסור".
חוקרים אחרים הגיעו למסקנה כי גידול ילדים בקהילות הללו גרמו לילדים לראות בשאר ילדי הקיבוץ תחליף לאחים ואחיות ומשום כך הם העדיפו לחפש בני או בנות זוג מחוץ לקהילת הקיבוץ לאחר שהתבגרו. חלק העלו תאוריות לפיהן החיים המשותפים על בסיס יומי מן הלידה יוצרים גרסה קיצונית של אפקט וסטרמרק, אשר השפעותיה גורמות למעט מאוד קיבוצניקים צעירים במהלך גיל העשרה למשיכה מינית לבני המין השני עימם גדלו. לעיתים קרובות, כתוצאה מכך שלא מצאו בן או בת זוג בקיבוץ, אותם החברים נטשו את הקיבוץ לאחר שהתבגרו.
נושא נוסף אשר נתון למחלוקת בקרב התנועה הקיבוצית הוא האם החינוך אשר ניתן לילדים בקיבוצים הצליח לפתח את כישרונותיהם של הילדים המחוננים בקרבם. ילדים רבים אשר גדלו בקיבוצים טוענים כי במבט לאחור, המערכת הקיבוצית דיכאה את האמביציה שלהם, ואילו אחרים טוענים כי ילדי הקיבוצים זכו לתמיכה רבה מצד הקיבוץ אף על פי כן. ברונו בטלהיים חזה כי החינוך של הקיבוצים יניב בינוניות: "ילדי הקיבוצים לא יהיו מנהיגים או פילוסופים, לא יגיעו לשום הישגים בתחומי המדע או האומנות". עם זאת, בניגוד לכך, נראה כי אף על פי שאוכלוסיית הקיבוצים מהווה בתחילת המאה ה-21 פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה הכוללת בישראל, מספר גדול מהם עובדים כמורים, עורכי דין ורופאים, ואף הופכים למנהיגים פוליטיים. בנוסף, לפי סקר משנת 2006, 75% מן הטייסים בחיל האוויר הישראלי הם במקור מן התנועה הקיבוצית.
התחזית של בטלהיים הופרכה לגבי קבוצת הילדים הספציפית שחקר בקיבוץ רמת יוחנן בשנות השישים. בשנת 1990 נערך מפגש בין עיתונאי לבין אותה קבוצת הילדים. העיתונאי מצא כי הילדים הפכו למצליחים מאוד בתחומי האקדמיה, העסקים, המוזיקה והצבא בחברה הישראלית.
כלכלה
280px|ממוזער|בית מגורים עם גינה פרטית בקיבוץ סעד
בתחילת דרכם ניסו חלק מהקיבוצים לקיים כלכלה אוטרקית, אך רובם ייצרו רוב תוצרתם לשוק. לשם שיווק התוצרת החקלאית הוקמה תנובה, שהפכה לתאגיד ענק בישראל. מכיוון שהחקלאות הלכה והצטמצמה לטובת התעשייה, נמכרה תנובה בשנת 2006 לקרן אייפקס פרטנרס.
הקיבוצים לא היו עצמאיים גם בתחום השקעות ההון. עם הקמתם של הקיבוצים, אשר הוקמו על קרקעות בבעלות הקרן הקיימת לישראל הם קיבלו תקציב התיישבות מצומצם מקרן היסוד, נמוך בהרבה משקיבלו המושבים, ולצורך הרחבתם היו תלויים ברווחיהם ובהלוואות בנקאיות או אחרות בריבית גבוהה שגרמו לאורך כל שנות ה-50 להעברת רוב הרווח של הקיבוצים לבנקים בלי שמנהיגי הקיבוצים, גם כאשר הצטרפו לממשלה ב-1955, ישנו את המצב.
חבר הקיבוץ וסמנכ"ל משרד החקלאות, אברהם ברום, הכניס שיטה חדשה, שכונתה על־שמו "מועדון ברום". השיטה הונהגה בשנות ה-60 והקטינה מאוד את תשלומי הריבית ונטל החובות, באמצעות הלוואות בריבית נמוכה, אותן נתנו במשותף הבנקים והממשלה בפיקוח משרד החקלאות. ניתוח מפורט הראה כי השיטה עודדה את צמיחת הקיבוצים ובסופו של יום החזירה לעצמה הממשלה את כל מה שהשקיעה בהם ואף הרבה יותר, אולם עם עלות הליכוד לשלטון והתגברות ההפרטות חוסלה השיטה.
הקיבוצים הרוויחו מהשיטה כששלטון הליכוד גרם אינפלציה דוהרת והריבית הריאלית הפכה שלילית בעוד ההלוואות בלתי-צמודות; "המתנות" של ההלוואות הללו הצטברו לסכומים משמעותיים והמכשלה הייתה שהן הולידו גזברי קיבוצים שלא היו מודעים לסכנות שבחוב גדול, דבר שהיה אחת הסיבות למשבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלי של 1985 שבבת אחת העלתה את הריבית הריאלית ל-230%.
עם זאת האשמה העיקרית למשבר שבא בעקבות זה מ-1986 ואילך הייתה בהנהגה הקיבוצית שבראשית שנות ה-80 למרות עוינות הממשלה (בגין ביקר את הקיבוצים על התנשאותם והתבדלותם והתייחס לחבר קיבוץ מנרה כמי שנראה בכתבת טלוויזיה כמו "מיליונר אמריקני עם בריכת שחייה") עודדה העלאת רמת החיים בקיבוצים מעבר ליכולתם ופתחה בתוכנית גרנדיוזית להקמת 21 קיבוצים חדשים בלא מימון ציבורי תוך ניפוח המנגנון. אחרי פרוץ המשבר המנהיגים לא הודו בטעות ולא נתנו דוגמה אישית של צמצום המנגנון המנופח שתחתיהם עד שבראשית ה-90' הקיבוצים כפו זאת עליהם.
מיעוט מהקיבוצים המבוססים המתועשים שנהגו באחריות, לרוב משום ששמרו על עקרונותיהם ולא נקלעו לחובות מעבר לכושר ההחזר שלהם נשארו שיתופיים ומשגשגים עד היום, כגון משמר העמק, חצרים וגן שמואל, בעוד רוב הקיבוצים יצאו מהמשבר בעזרת תוכניות הבראה ממשלתיות שהזרימו להם מיליארדים אבל במחיר ויתור על עקרונותיהם, בדיוק ההפך ממה שעשה 'מועדון ברום'. לכן בעוד שיטת ברום הוציאה את הקיבוצים למרחב של צמיחה תוך שנים מעטות ובשני עשורי קיומה הם הכפילו את אוכלוסייתם ואף יותר מזה את כלכלתם, לקח לתוכניות ההבראה הללו שני עשורים עד שהקיבוצים התאוששו וחזרו לצמוח.
נכון לספטמבר 2018, חברי הקיבוצים מהווים פחות מ-1% מאוכלוסיית מדינת ישראל, אבל התנועה הקיבוצית ככלל היא הסקטור היצרני ביותר בחברה הישראלית ביחס לגודלו. הקיבוצים מייצרים 42% מהתוצר החקלאי, 10% מהתוצר התעשייתי ללא ענפי היי-טק ויהלומים ויותר מ-16% מהייצוא התעשייתי של מדינת ישראל.
תיעוש
אופן העבודה של המפעל פחות תאם את ערכי הקיבוץ של שוויון ועבודה שכם אל שכם וחלק ממנהיגי התנועה: מאיר יערי ויעקב חזן הסתייגו מהפעלתם בדיוק בגלל הסתירה הזו.
כך, אף על פי שתיעוש הקיבוצים החל בימי השגשוג של מלחמת העולם השנייה, רק בשנות ה-50 התפתחו מפעלים גדולים מבוססי עבודה שכירה בעיקר בקיבוצים הקשורים עם מפא"י שנענו לקריאת בן-גוריון להעסיק את העולים המובטלים, ורק בשנות ה-60 גל נרחב של תיעוש פקד את הקיבוצים בשל ירידת רווחיות החקלאות, וכתוצאה מכך, בתחילת המאה ה-21, רק 15% מכלל חברי הקיבוצים עובדים בענפי החקלאות. קיבוץ דגניה, למשל, הקים מפעל ליהלומי תעשייה שהניב רווחים של מספר מיליוני דולרים בשנה. קיבוץ חצרים הקים מפעל לציוד השקיה שהתבסס על הרעיון החדשני של טפטוף בשם "נטפים" אשר התרחב לעוד שני קיבוצים ואחר כך הפך לתאגיד בינלאומי, אשר מכירותיו מסתכמות במעל ל-300 מיליון דולרים בשנה ברחבי העולם. קיבוץ מעגן מיכאל, אשר בתחילה ייצר כדורים, הקים מפעל לייצור כלי פלסטיק ומחברים לצינורות. מכירותיו של התאגיד של מעגן מיכאל מסתכמות בעשור השני של המאה ה-21 במעל ל-100 מיליון דולר בשנה.
הקיבוצים הפכו מתועשים גם משום שמגבלות מים וקרקע יחד עם שכלול ומיכון מתקדם גרמו שהענפים החקלאיים שוב לא סיפקו מספיק מקומות עבודה על מנת לקלוט את כל חברי הקיבוץ וגם בשל עידוד ממשלות ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים גירעון הסחר בישראל היה מהגבוהים ביותר בעולם באותה העת והמדינה הייתה נואשת להגדיל את ענפי היצוא ומשום כך הקיבוצים התגייסו למלא צורך זה והמדינה עודדה אותם על ידי הלוואות מסובסדות ומענקים כפי שקיבלו כל התעשיינים שפנו ליצוא.
התיעוש הקיבוצי היה בחלקו מבוסס על שכירים ובחלקו על עבודה עצמית, אולם בתחילה היה דומיננטי חיקוי הפרקטיקות של תעשייה קפיטליסטית כגון ניהול אוטוקרטי, פריבילגיות למנהלים והמשכיותם הבלתי-מוגבלת. בהמשך חלו מהפכים בחלק מהקיבוצים, מנהלים הוחלפו באחרים שפנו לעבודה עצמית, ניהול דמוקרטי והתחלקות כל אנשי המפעל בקשיים כגון עבודת משמרות כך שהמפעל התעשייתי חיזק לא רק את כלכלת הקיבוץ אלא גם את הגשמת עקרונותיו. אולם, השפעת הארגונים הבין-קיבוציים בהם שררו נורמות קפיטליסטיות השפיעה במוקדם או במאוחר על כל התעשייה הקיבוצית שאימצה נורמות כאלה, ובייחוד אחרי המשבר הגדול שדחף מפעלים מצליחים לגיוס הון בבורסה, דבר שחייב אותם להינתק מהקיבוץ ולהפוך לחברה בורסאית. ניתוק זה הגדיל את הפער בין המפעל לקיבוץ וגרם לעיתים למשברים קשים בהם עזבו רבים מהחברים שהמשיכו להאמין בעקרונות הקיבוץ בשל השתלטות זונחי עקרונות אלה.
קונפליקט עבודה עצמית לעומת עבודה שכירה
בעיית העסקת שכירים בעונות האסיף בחקלאות הדורשות הרבה ידיים עובדות הייתה נקודת מחלוקת בתנועה הקיבוצית ואחרי קום המדינה כשרבתה אבטלת עולי העלייה ההמונית קיבוצים רבים נפתו להעסיק שכירים בתקופת הקציר, התפשרו על עקרון העבודה העצמית של ההתיישבות החקלאית. גורם שני להעסקת שכירים הייתה התעשייה בה כפי שנאמר אומצו נורמות קפיטליסטיות אף לפני קום המדינה. נושא נוסף שעורר מחלוקת רבה מתחילה היה העסקתם של עובדים ערבים זולים, חלקם מומחים בעיסוקים כגון מיון החיטה המשובחת יותר לזרעים: במשמר העמק הועסק בכך כמה חודשים בשנה ערבי מהכפר השכן. מייסדי התנועה הקיבוצית שאפו לגאול את האומה היהודית באמצעות העבודה, ומשום כך התנגדו להעסקתם של ערבים במשימות קשות. במהלך העשור השני של המאה ה-20 קיבוץ דגניה חיפש בנאים יהודים אשר יבנו את בתיהם ללא הצלחה. רק לאחר שלא הצליחו למצוא בנאים יהודים אשר יהיו מוכנים להסתכן במחלת המלריה אשר שררה באזורם החליטו חברי הקיבוץ להעסיק עובדים ערבים.
לא ניתן להבין את הקונפליקט בלי להכניס למשוואה את הארגונים הבין-קיבוציים שמתחילתם העסיקו שכירים ולא קיימו עקרונות קיבוץ, שכן עבודה שכירה היא חלק אינטגרלי של הפרקטיקות הקפיטליסטיות הבלתי-שוויוניות והלא-שיתופיות בחברה הסובבת. כיוון שמהתחלה רבים מהארגונים הללו בראשות מנהיגי התנועה ההתיישבותית אימצו פרקטיקות כאלה, התנגדות המנהיגים לעבודה שכירה הייתה בלתי-אמינה ולכן למשל רוב מנהלי התעשייה הקיבוצית בשנות ה-40 העדיפו לחקות את נוהגיהם ולהתעלם מהטפתם המנוגדת. עוד יותר אבדה למנהיגים האמינות כאשר הוקמו בשנות ה-60 למעלה ממאה מפעלים אזוריים שהעסיקו אלפי שכירים בניהול של כאלף חברי קיבוץ. לנוכח אי-אמינות זו נמשכה ואף התגברה ברבים מהקיבוצים העבודה השכירה, אף על פי שמיעוט נכבד מהקיבוצים נמנע ממנה ושגשג לא פחות.
הקיבוצים השתנו באופן ניכר: רק כמחצית מן האנשים המועסקים במערכת הקיבוצית הם חברי הקיבוץ. עד סוף שנות השמונים חלק מהקיבוצים העסיקו עובדים פלסטינים. בתחילת המאה ה-21, העובדים התאילנדים החליפו אותם בעבודות הפיזיות הקשות ביותר בקיבוצים, אך בצידם רבים גם הערבים הישראלים. התאילנדים עובדים במגוון רב של תחומים בחקלאות ובמפעלים בקיבוצים וגם פיליפיניות מטפלות בקשישים בקיבוצים.
בנוסף לענפי הייצור, קיבוצים רבים החלו לעבור גם לענפי תיירות ומתן שירותים. בקיבוץ חצרים ובקיבוץ נחשולים ישנם אפילו משרדי עורכי דין. קיבוצים רבים מכילים חדרים להשכרה – יש המיועדים לקבוצות תלמידים בטיולי בתי ספר, אך רובם מיועדים לטיילים ובחלק מהקיבוצים יש גם מלונות יוקרתיים.
הקיבוצים השקיעו כסף רב בתאגידים בין-קיבוציים לסיפוק שירותים המחייבים גודל והשקיעו גם כספים רבים בשוק המניות מאז עליית הליכוד לשלטון. תאגידים אלה סבלו בחלקם ממגלומניה של מנהלים שמטרתם הייתה להתחזק כדי למנוע רוטציה מתפקידיהם, ובצירוף משברי מניות הבנקים והבורסה ב-1983–1984 ותוכנית הייצוב הכלכלי ב-1985 שהעלתה את הריבית הריאלית ל-230% נקלעה התנועה הקיבוצית למשבר של חובות כבדים שתפחו במהירות בשל ההלוואות הצמודות אותם לקחו התאגידים והקיבוצים ובשל מדיניות השקעות בהקמת קיבוצים בלתי-אחראית של הנהגת התק"מ, כמתואר לעיל בסעיף "כלכלה". בעקבות המשבר והתמוטטות רבים מהתאגידים רוב הקיבוצים פנו מאורח החיים השיתופי להפרטה שחיסלה את השוויון וצמצמה מאוד את הדמוקרטיה, ורבים מחבריהם הוחלפו בשכירים משפנו לעבוד מחוץ לקיבוץ; האחרונים נדרשים להעביר אחוז מסוים מן ההכנסות שלהם לקופה הקיבוצית המשותפת לשם קיום הערבות ההדדית בין החברים, אולם הקיבוץ מצידו לא פעם נכשל מלדאוג לצרכים המיוחדים של עובדי-החוץ, דבר שגורם לתסכולם והתמרמרותם, בעוד אחרים שלא נפגעו מכך מתנתקים מחיי הקיבוץ.
בני קיבוצים צעירים מועסקים כשכירים בקיבוצים אחרים, במסגרת יציאה לעצמאות כלכלית במסגרת הקיבוצים המופרטים. (ערך מורחב: במב"ח).
תנועות קיבוציות
שמאל|ממוזער|250px|מדשאות קיבוץ רמת השופט, 2008
לקיבוצים שלוש תנועות:
"התנועה הקיבוצית" (254 קיבוצים), המהווה איחוד של שתי תנועות קיבוציות: "התנועה הקיבוצית המאוחדת" שנוסדה ב-1979 מאיחוד של שתי תנועות ותיקות יותר: "הקיבוץ המאוחד" ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים", ו"הקיבוץ הארצי השומר הצעיר",
"הקיבוץ הדתי הפועל המזרחי" (16 קיבוצים).
"פועלי אגודת ישראל" (2 קיבוצים – שייכים לתק"ץ מבחינה ארגונית).
כמו כן, קיימת חלוקה בין הקיבוצים על-פי סיווג גרעיני ההתיישבות הראשונים בהם, ובעיקר על פי תנועות הנוער אליהם השתייכו גרעינים אלו. התנועות העיקריות הן הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים, בני עקיבא והצופים.
קיבוצים רבים הוקמו או הושלמו על ידי בוגרי תנועות נוער ציוניות מחוץ לארץ.
סוגי קיבוצים
בעקבות שינויים בקיבוצים רבים ובעקבות בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית נדרשה המדינה להגדיר מחדש מהו קיבוץ כדי לקבוע גבולות להטבות שניתנו לקיבוצים על פי חוק. ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב-12 בדצמבר 2005 (בתקנות סיווג הקיבוצים). על פי סיווג זה ישנם שלושה סוגים של קיבוצים:
קיבוץ שיתופי
קיבוץ אשר משמר באורחות חייו מערכות חיים שיתופיות, המאורגן על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך. מבחינה משפטית מדובר באגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד.
קיבוץ מתחדש
יישוב אשר מקיים מספר מערכות חיים שיתופיות בכוונתן (הבטחת הכנסה קהילתית, שותפות בבעלות על הקרקע וכו'). מבחינה משפטית מדובר באגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד. היישוב מאורגן על יסודות של שיתוף הכלל בקניין ובאמצעי הייצור, של עבודה עצמית ושל שוויון, בצריכה ובחינוך. האגודה מקיימת ערבות הדדית בעבור חבריה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו – 32005, ואשר בתקנונה קיימת הוראה באחד או יותר מהעניינים האלה:
חלוקת תקציבים לחבריה בהתאם למידת תרומתם, לתפקידיהם או לוותקם בקיבוץ;
שיוך דירות בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו – 42005;
שיוך אמצעי הייצור לחבריה, למעט קרקע, מים ומכסות ייצור, ובלבד שהשליטה באמצעי הייצור לא תועבר לידי החברים, וקיימות הוראות בתקנון בדבר הגבלת הסחירות באמצעי הייצור, באופן שהשליטה בהם לא תעבור לידי החברים, הכל בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו – 52005.
באמצע שנות ה-90 החלו בתנועה הקיבוצית שינויים ביחסי הקיבוץ וחבריו. השינויים הם בעיקר בשלושה ממדים – פרנסה, צריכה ובעלות על נכסים. המשבר הכלכלי בקיבוצים הביא חברים בקיבוצים רבים לדיעה שיש להקטין את השיתוף בשלושת הממדים ולהגדיל את אחריות האישית של החברים לגביהם.
הרעיון של "כל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו, בהתאם ליכולת הקיבוץ" הוחלף ברמות שונות של גמול (שכר), לפי ההשתכרות של כל חבר, באחריות גדולה יותר של החבר על צריכתו – הפרטת מוצרי הצריכה והשירותים השונים, הניתנים לחבר תמורת תשלום. החינוך, הבריאות והסיעוד לא הופרטו לחלוטין ברוב הקיבוצים.
הנכסים הקבועים שהאחריות עליהם הועברה לחברים בקיבוצים מתחדשים הם דירות המגורים וקרנות הפנסיה שלהם. הבעלות על דירות המגורים, ברוב הקיבוצים, היא של האגודות השיתופיות החתומות על הסכמי החכירה של הקרקע עם רשות מקרקעי ישראל. מאמצי העברת הבעלות (שיוך דירות) לחברים נמשכים בקיבוצים רבים. קיבוצים ספורים השלימו את התהליך.
קרנות הפנסיה של החברים הצעירים הן באחריותם. הקיבוצים אחראים על תשלומי הפנסיה לחברים ותיקים שלא נצברה לזכותם פנסיה אישית. לפי החלטת רשמת האגודות השיתופיות גובה הפנסיה לא יקטן מ-40% מהשכר הממוצע במשק כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי.
תהליך השינוי בקיבוצים נמשך עד היום. כמאתיים קיבוצים נוהגים כקיבוצים מתחדשים. יש גיוון רב במודלים של היחסים בין הקיבוץ והחברים. המודל הנפוץ נקרא "רשת ביטחון". במודל זה השכר של החברים מעבודתם נכנס לקופת הקיבוץ, שם מנוכים ממנו המיסים הקבועים והדיפרנציאליים (לפי גובה השכר) והיתרה עוברת לחשבון החבר. חברים שמשתכרים סכום הנמוך ממה שהוגדר כ"רשת ביטחון" מקבלים השלמה.
בסקר שנערך בתחילת 2011 נמצא כי 193 קיבוצים (73%) מגדירים עצמם כ"קיבוץ מתחדש", 62 קיבוצים (23%) מגדירים עצמם כ"קיבוץ שיתופי" ו-9 קיבוצים (3%) מתנהלים על פי "מודל משולב".
קיבוץ עירוני
יישוב המתקיים בתוך תחומי יישוב קיים (עיר) ומקיים אורחות חיים של יישוב נפרד ושיתופי, ומאורגן על עקרונות של עבודה עצמית ושל שיתוף בהכנסות, בצריכה ובחינוך על בסיס עקרונות של שוויון בין החברים. מבחינה משפטית הקיבוץ הוא אגודה שיתופית. קיבוצים כאלה קיימים מאז שנות השמונים בירושלים, חיפה, בית שמש ושדרות.
קיבוץ מחנכים
סוג נוסף של קיבוצים, אשר לא זכה עדיין להגדרה חוקית נפרדת, הוא "קיבוצי המחנכים" החל משנות ה-90, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער מקימות קיבוצים (עירוניים או כפריים), בהם חיים החברים הבוגרים של דרור ישראל, קבוצות הבחירה, השומר הצעיר, המחנות העולים. מרבית חבריהם של "קיבוצי המחנכים" עוסקים בחינוך, כמשימה קיבוצית. קיבוצים אלה מנסים גם לקשר בין תשתיתם הכלכלית לבין משימתם החינוכית, על ידי יצירת משרות חינוכיות והחזקתן וכן, יצירת קואפרטיבים חינוכיים. בין קיבוצים אלה ניתן למנות את רביד (ראשון קיבוצי המחנכים) ואשבל, השייכים לתנועת דרור ישראל, נעמה (בוגרי קבוצות הבחירה), פלך (השומר הצעיר), נערן (המחנות העולים) וכן קיבוצי מחנכים עירוניים בעכו, תל אביב וירושלים.
קיבוץ קבוצות
חלק מהקיבוצים של תנועות הבוגרים מתנהלים גם באופן של "קיבוץ קבוצות" כלומר קיבוצים שהם התאגדות של מספר קומונות, כשלכל קומונה יש אוטונומיה מסוימת, אולם הקומונות מקיימות קשרים פנימיים בתוך הקיבוץ.
סוגיות משפטיות
לאורך השנים, קיבוצים אחדים היו מעורבים בהליכים משפטיים הקשורים למעמדם כקיבוצים. קיבוץ גליל ים, ליד הרצליה, עתר לבית המשפט בעניין הליכי ההפרטה בקיבוץ. בשנת 1999, שמונה מחברי קיבוץ בית אורן, עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לרשם האגודות השיתופיות לצורך הסרת הרישום של בית אורן כקיבוץ ושבמקום יסווג כקהילה שיתופית מסוג אחר. בעתירה נטען כי הקיבוץ השתנה באופן דרמטי לאורך השנים – סגנון החיים השתנה, קיימים הבדלי שכר, חדר האוכל של הקיבוץ נסגר, ומערכת החינוך ושירותים נוספים נסגרו. לטענת העותרים, בעקבות השינויים הללו בית אורן לא תואם את ההגדרה של קיבוץ לפי החוק וכמו גם לפי עקרון שוויון הצריכה. הנהלת הקיבוץ בתגובה טענה כי היא עדיין שומרת על העקרונות הבסיסיים של קיבוץ, אלא שהשינויים שנעשו היו חיוניים כדי למנוע התמוטטות פיננסית של הקיבוץ ולצורך שיפור המצב הכלכלי של הקיבוץ.
מקרה זה הוביל את הממשלה להקמת ועדה אשר מטרתה להמליץ על הגדרות משפטיות חדשות בעקבות התפתחותם של הקיבוצים בישראל, ולהגיש חוות דעת לגבי הקצאת הדירות בין חברי הקיבוץ. הוועד הגיש דו"ח מפורט בעל שני סיווגים משפטיים חדשים ליישובים אשר מוכרים בראשית המאה ה-21 כקיבוצים.
ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב-15 בדצמבר 2005 (בתקנות סיווג הקיבוצים). הוועדה המליצה כי במקום ההגדרה המשפטית של הקיבוץ הנוכחי, ייווצרו שלוש הגדרות חדשות: קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש וקיבוץ עירוני. ניתן לקרוא עליהם בפרק "סוגי קיבוצים" לעיל.
מבחינה משפטית: כל קיבוץ כפוף חוקית לפקודת האגודות השיתופיות ומתחתיה לתקנון המאושר שלו על ידי רשם האגודות השיתופיות ומתחת לכך - למדרג החלטות מחיבות בנושאים שונים של החיים בו שמתקבלות כדין לפי פקודת האגודות השיתופיות ותקנון הקיבוץ.
במקרה של סכסוך ביו חברים לאגודת הקיבוץ קיים מוסד לבוררות שפסיקותיו מעמדן כפסיקת בית משפט מחוזי.
התנדבות בקיבוץ
המתנדבים בקיבוצים הם לרוב צעירים יהודים ולא יהודים, אשר מגיעים מכל רחבי העולם לקיבוצים בישראל כדי להיות שותפים לפרק זמן מוגבל בעבודה בענפי הקיבוץ השונים, לעיתים גם על-מנת לצבור ניסיון בתחום החקלאות וניהול חווה ומשק ולשוב למדינתם.
המתנדבים בדרך כלל מגיעים לישראל לתקופה קצרה של שניים עד שלושה חודשים באשרת מתנדב, ומשתתפים בעבודה בכל ענפי הקיבוץ (כגון חקלאות, מטבח, גינון, תעשייה). המתנדבים מקבלים לרוב דמי כיס מן הקיבוץ (נכון ל-2008 כ-200 ש"ח בחודש) ומקבלים מגורים, מזון ופעילויות חברתיות אותם מספק הקיבוץ המארח בתמורה.
בתום תקופת ההתנדבות, מחליטים מעטים מן המתנדבים להישאר בארץ, כאשר חלקם אף התחתנו עם ילידי הארץ. מתוך המתנדבים היהודים אשר מחליטים להישאר בארץ, רובם נשארים בקיבוצים בהם התנדבו ולפעמים אף ממשיכים לשירות סדיר בצה"ל. המתנדבים הלא יהודים אשר מחליטים להישאר בארץ לרוב מתגיירים.
מורשת
לאורך השנים הקיבוצים היו נתונים לביקורת רבה על כך שלא עמדו באידאולוגיה עליה הושתתו. רוב הקיבוצים לא היו אוטרקיים מבחינת עבודה והיו חייבים להעסיק אנשים אשר שלא היו חברי קיבוץ בענפי החקלאות השונים בקיבוץ (או כעובדי מפעלים בשנים המאוחרות יותר). גורם אשר היה שנוי במחלוקת במיוחד היה העסקת העובדים הערבים בענפים השונים בקיבוצים בעוד שנמנעה מהם האפשרות להצטרף כחברים שווי זכויות בקיבוץ.
במהלך העשורים האחרונים, חלק מהקיבוצים, מתחו ביקורת על כך שהעקרונות הסוציאליזם "ננטשו" ועל כך שקיבוצים רבים פנו במקום זאת לפרויקטים קפיטליסטים על מנת לשפר את מצבם הכלכלי. קיבוץ שמיר הוא הבעלים של חברה למוצרי אופטיקה בשם "שמיר אופטיקה" אשר מניותיה נסחרות בבורסת הנאסד"ק. קיבוצים רבים נטשו את ענפי החקלאות ופיתחו חלקים מן הקרקעות שברשותם עבור מטרות מסחר ותעשייה – קיבוצים רבים הקימו בעשורים האחרונים קניונים ומפעלים על אדמות קיבוץ אשר משרתים ומתופעלים על ידי חברי הקיבוץ ולעיתים מעסיקה גם עובדים אשר אינם חברי הקיבוץ בעוד שהקיבוץ שומר לעצמו הרווחים מהשכרת הקרקע או מהמכירות. לעומת זאת, קיבוצים אשר לא היו שותפים בסוג של התפתחות זכו גם כן לביקורת על כך שהם תלויים בסובסידיות מן המדינה על מנת לשרוד.
בנוסף לכך, לאורך השנים, חברי קיבוץ רבים שיחקו תפקיד חשוב בתקופת היישוב ולאחר מכן בחברה הישראלית, באופן ניכר מהכמות היחסית שלהם באוכלוסייה בישראל. בין יוצאי הקיבוצים הבולטים אשר תרמו רבות למדינת ישראל ניתן לכלול מנהיגים ישראלים כגון לוי אשכול ואהוד ברק. דוד בן-גוריון חי רוב חייו בתל אביב, אף על פי שקיבוץ שדה בוקר, שבנגב, היה ביתו הרוחני.
הקיבוצים גם תרמו באופן משמעותי לתנועת התרבות העברית המתפתחת. רחל המשוררת כתבה בהתלהבות יתרה על הנוף מנקודות מבט שונות של הקיבוצים באזור הגליל בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20. החזון הקיבוצי של "הפרחת השממה" הפך במשך השנים לחלק מן החזון הישראלי גם כן.
אזכורים בתרבות
הווי הקיבוץ מתואר בספרים רבים שנכתבו לאורך השנים ושזור בסרטים עלילתיים רבים. העלילה בחלקם מתרחשת בקיבוץ ובאחרים, חברי קיבוץ זכו לתפקיד בולט בעלילה. כך למשל:
בספרו של ליאון יוריס "אקסודוס" משנת 1958, ובעיבוד הקולנועי לספר משנת 1960, אחת הדמויות הראשיות מתגוררת בקיבוץ בדיוני בגליל בשם "גן דפנה". הסרט עצמו צולם בקיבוץ דפנה.
עלילת הסרט הישראלי "סאלח שבתי" משנת 1964 מתרחשת באופן חלקי בקיבוץ אידאולוגי בשנות ה-50 המוקדמות.
עלילת ספרו של ג'יימס מיצ'נר "המקור" משנת 1965 מתרחשת בין היתר בקיבוץ בדיוני.
עלילת ספרה של דבורה עומר "צוללים קדימה" משנת 1969, אשר מתואר בה קשר הדוק בין הדמות הראשית לקיבוץ בשם "הדרים".
הסרט "בלפר" משנת 1978 עוקב אחר שלמה בלפר, חבר בקיבוץ בשפלת יהודה אשר לא משתתף בחיי השיתוף של הקיבוץ.
הסרט הישראלי "נועה בת 17" משנת 1982, אשר עלילתו מתרחשת בשנת 1951, מציג את הטלטלה שעברו הוריה של הדמות הראשית על רקע הפילוג בתנועה הקיבוצית באותה העת.
בסרט הישראלי "בן לוקח בת" משנת 1982 הדמות הראשית היא ילדת חוץ בת 11 אשר מתארחת בקיבוץ מעיין צבי.
עלילת ספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות" משנת 1983 עוסקת בקבוצת נערים עולים מעיראק, מרוקו, פולין ורומניה אשר מתחנכת בקיבוץ בשנות ה-50 של המאה ה-20.
הסרט הקומי הישראלי "מבצע סבתא" משנת 1999 עסק בשלושה אחים יוצאי הקיבוץ הבדיוני "עסיסים", אשר נאלצים לארגן את הלווית סבתם לאחר שהקיבוץ מסרב לטפל בענייני טקס הלוויה. עם השנים הוא צבר פופולריות רבה בישראל וזכה למעמד של סרט פולחן. חלקי הסרט המתרחשים בקיבוץ צולמו בקיבוץ יקום.
בסרט הישראלי "ללכת על המים" משנת 2004 אחת מן הדמויות הראשיות שוהה בישראל כמתנדבת בקיבוץ.
עלילת הסרט הישראלי "אדמה משוגעת" משנת 2006 מתרחשת בקיבוץ בדרום ישראל, בשנות ה-70 של המאה ה-20.
הספר "הביתה" משנת 2009 של הסופר אסף ענברי מתאר את תולדותיו של קיבוץ אפיקים לאורך שלושה דורות.
הסדרה הישראלית "יחפים" משנת 2011 מתארת את קורותיו של הקיבוץ הבדיוני "עין דרור". הסדרה מתרכזת בדמויותיהם של סב, אבא ונכד וכיצד משתנים הם והקיבוץ.
הספר "היינו העתיד" משנת 2011 מאת יעל נאמן מתאר אירועים היסטוריים וזכרונות ילדות מקיבוץ יחיעם.
בסרט "מיסטר גאגא" של תומר הימן משנת 2016, אוהד נהרין מתאר את זכרונות הילדות שלו מהקיבוץ.
הסדרה הישראלית "קיבוצניקים" משנת 2020 מתארת סיפור של כיתה מקיבוץ בדיוני בגליל המערבי שנקרא "מעין חיים", הסדרה עוקבת אחר חברי הכיתה אחרי היציאה מהקיבוץ ובזמן ההפרטה שלו.
ספרה של נטעלי גבירץ, "המתנדבת" משנת 2021, עוסק במתנדבת בקיבוץ ובבתה המחפשת את אביה.
הספר "חג המשק" משנת 2022 של שני הדר הוא קומדיה רומנטית על הקיבוץ על סף ההפרטה.
ראו גם
גן הנוף הקיבוצי
התנדבות בקיבוץ
אופנה בקיבוץ
הנעה לעבודה בקיבוץ
במב"ח (בן משק בשנת חופש).
קיבוץ עירוני
קיבוצים בישראל
הביתה / אסף ענברי
הקיבוץ (סדרה תיעודית)
לקריאה נוספת
אורה ערמוני, כמו שני סלעים, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
מוקי צור, תאיר זבולון, חנינא פורת (עורכים), כאן על-פני האדמה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, מרחביה: ספרית פועלים, 1988.
ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ, חיפה: פרדס, 2013.
מחקרים וסקירות
אליעזר בן-רפאל, עידית גייסט, תפישות של שינוי בקיבוץ (סדרת "הקיבוץ במפנה המאה"), רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1993.
אליעזר בן-רפאל, מנחם טופל, הקיבוץ על דרכים מתפצלות, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, ירושלים: מוסד ביאליק, 2009.
תגית כלימור, המקום הציבורי בקיבוץ – מחקר טיפולוגי, חיפה: הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. 1985.
חיים ברקאי, התפתחות המשק הקיבוצי, ירושלים: המכון למחקר כלכלי בישראל על שם מוריס פאלק, 1980.
נפתלי גולומב, דניאל כ"ץ, הקיבוץ כמערכת חברתית פתוחה, מרחביה: ספרית פועלים, 1971.
מירה גלס, יחד או לחוד – הקיבוץ והשכונה הקהילתית, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2008.
מרטין גלסנר, שלמה סלמון, מגמת עיור ביישוב הקיבוצי, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1989.
יונינה גרבר-טלמון, יחיד וחברה בקיבוץ, מחקרים סוציאולוגיים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1970.
יחזקאל דר, חינוך בקיבוץ משתנה – מבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1998.
חיים דרין-דרבקין, החברה האחרת הקיבוץ במציאות החברתית והכלכלית, מרחביה: ספרית פועלים, 1961.
אביבה זמיר, מבעד לתקרת הזכוכית – נשים בתפקידי ניהול בכירים בקיבוץ, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1999.
אביבה חלמיש, צבי צמרת (עורכים), הקיבוץ: מאה השנים הראשונות (סדרת עידן, 25), רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין; ירושלים: הוצאת יד בן צבי; גבעת חביבה: יד יערי, 2010.
יונגר, מירי, נעמי כרמון, אורי שמיר (1993) מי נהנה ממשארבי המים של ישראל? ניתוח תועלות שהפיקו קיבוצים ומושבים. חיפה: הטכניון, המרכז לחקר העיר והאזור ()
ר. כהן, יסודות המשק הקיבוצי, עין חרוד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו-1946.
פרדי כהנא (אדריכל), לא עיר לא כפר – האדריכלות של הקיבוץ 1990-1910, רמת אפעל: הוצאת ארכיון התכנון הקיבוצי, יד טבנקין, 2011.
אורי לויתן, גורמי הזיקה של בני הקיבוץ לקיבוציהם והסיבות לעזיבתם, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה, 1975; 1981.
יוסף לניר, הקיבוץ כמערכת מדינית, רמת אפעל: יד טבנקין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990.
אבי לפידות, לביאה אפלבום, מירה יהודאי, מפרח-בר מוגן לצמח בר-תחרות – השפעות התהליכים בסביבה על הקיבוץ, רמת אפעל: יד טבנקין, 2000.
סטנלי מרון, הקיבוץ בחברת השוק, רמת אפעל: יד טבנקין, 1997.
הנרי ניר, הקיבוץ והחברה 1933-1923, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
הנרי ניר, רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית (תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת מוסד ביאליק, הקיבוץ המאוחד, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008.
אלי נצר, הקיבוץ, תל אביב: מחלקת הקליטה, הקיבוץ הארצי, 1993.
אלון פאוקר, כשהחלוצים רצו בית: חברי קיבוץ מול מנהיגיהם בראשית המדינה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
סילביה פוגל-ביזאוי (עורכת), באות משתיקה: נשים, קיבוץ ושינוי חברתי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.
סילביה פוגל-ביזאוי, הקיבוץ במרחב האזורי: צמיחת הרגיונליזם בתנועה הקיבוצית, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1994.
אברהם פווין, חוסן הקהילה – הון חברתי בקיבוץ, רמת אפעל: יד טבנקין, 2006.
מנחם רוזנר, שלמה גץ, הקיבוץ בעידן של שינויים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, תשנ"ו.
אפרת שהם, החצר הסגורה – סטייה ופיקוח חברתי בקיבוץ, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2006.
אפרת שהם, תגובה חברתית להתנהגות פלילית בקיבוץ בעתות משבר (סדרת "הקיבוץ במפנה המאה"), רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 1993.
שמעון א' שור, הקיבוץ במחקר: ביבליוגרפיה של פרסומים מחקריים, מקצועיים ותיעודיים, המכון לחקר וללימוד הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה, פרסומי גבעת חביבה, 1979.
יוסף שפר, מבוא לסוציולוגיה של הקיבוץ, עמק חפר: מדרשת רופין, 1977.
ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ: הקיבוץ לא מה שחשבת ולא מה שסיפרו לך, חיפה: פרדס, 2013.
ברכה ומיכאל חיוטין, אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב, ירושלים: מאגנס, 2010.
רן אברמיצקי, תעלומת הקיבוץ: חברה שוויונית בעולם קפיטליסטי, ירושלים: מאגנס, 2022.
עידית שכנאי־רן, הנה ימים באים: מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
Henry Nir, The Kibbutz Movement: A History – Volume 1: Origins and Growth, 1909-1939, Oxford University Press, 1992, 431 pp.
Henry Nir, The Kibbutz Movement: A History – Volume 2: Crisis and Achievement, 1939-1995, Oxford University Press, 1997
Paula Rayman, The Kibbutz Community and Nation Building, Princeton, New York: Princeton University Press, 1981.
Reuven Shapira, Transforming Kibbutz Research, Cleveland: New World, 2008.
מאמרים
אליעזר בן רפאל, האוטופיה והקונפליקטים שלה: היבטים תאורטיים של תהליכי ריבוד בקיבוץ, מגמות 20 (3), 1974, עמ' 211–224.
שמעון א' שור, לבעיית הריבוד בקיבוץ, מגמות 22 (1), 1975, עמ' 127–132.
שלמה גץ, שינויים בגבולות החברתיים והפונקציונליים של הקיבוץ, אופקים בגאוגרפיה 49-48, 1998, עמ' 107–109.
אוריאל זוהר, "הקיבוץ כתיאטרון קדוש", שדמות, 84, תל אביב: סמינר אורנים ואוניברסיטת חיפה, 1983, עמ' 83–94.
גדעון קרסל, תמריץ וילי, לא סטחנוביזם: עבודה וקריירה בשירות הכלל בקיבוץ, מגמות 38, 1997, עמ' 547–577.
גדעון קרסל, כישלונות והטלת אשם במשק הקיבוצי: הסנקציה הקיבוצית, הלקח הקפיטליסטי ומוסד האחריות, רבעון לכלכלה מב (150), 1991, עמ' 562–576.
שמחה רונן, השוואה בין מערכות הערכים האישיים של עובדי תעשייה חברי קיבוץ לעומת תושבי-עיר, מגמות 24, 1978, עמ' 99–108.
אפרת שהם, השיח הציבורי על מקרים של אונס בקיבוץ: בין מינימליזציה לשבלוניזציה, בתוך: הנ"ל (עורכת), הפקוח על עבריני מין בישראל: ענישה או טיפול?, המכללה האקדמית אשקלון, פרלשטיין-גינוסר בע"מ, 2008, עמ' 239–255.
עדנה שהם, האידיאה הקיבוצית ותרגומה בתוכניות לימודים ייחודיות בנושא: "לימודי הקיבוץ", עיונים בחינוך 1 (1), 1996, עמ' 115–129.
ראובן שפירא, רוטציה אוטומטית ושמרנות ארגונית בקיבוץ, מגמות 32 (4), 1990, עמ' 522–536.
ראובן שפירא, ריבוד בחברה הקיבוצית: עיוורון סוציולוגי וחשיפתו. תיאוריה וביקורת 15, 1999, עמ' 97–108.
הסמל הגרפי של הקיבוץ, מאי 29, 2012, יד יערי יום יום.
Reuven Shapira, Academic Capital or Scientific Progress? A Critique of Studies of Kibbutz Stratification. Journal of Anthropological Research 61(3), 2005, pp. 357–380.
Maayan Hess Ashkenazi &Yossi Katz, From Cooperative to Renewed Kibbutz: The Case of Kibbutz ‘Galil’,Middle Eastern Studies, Volume 45, 2009 – Issue 4, Israel
כתבי עת ופרסומים תקופתיים
הקיבוץ: במה בין-תחומית לחקר החברה הקיבוצית (משנת 1973)
שורשים: קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה בישראל (1997-1987, 10 כרכים)
פרסומי המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט של העיתון הקיבוצי הזמן הירוק
אתר תנועת הקיבוץ הדתי
המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי
לקסיקון הקיבוץ
קיבוץ בספרות יפה, בקטלוג הספרייה הלאומית
התיישבות קיבוצית, באתר תנועת העבודה הישראלית
רפאל אויערבך, שמעון וייזר, שמואל עמנואל (עורכים), הקיבוץ בהלכה: אסופת מאמרים, הוצאת שעלבים, 1984
הערות:
יחזקאל דר, צדק חלוקתי משתנה: תמורות בהערכת העבודה בקיבוץ, אופקים בגאוגרפיה 66, 2006, עמ' 44–64
ניר קוסטי וגילי כהן, תנועה קיבוצית, באתר דובר צה"ל, 18 ביוני 2008
אמנון דירקטור, הקיבוץ חוגג 100, באתר דובר צה"ל, 1 באפריל 2010
יונתן גת, סכנה: הקיבוץ הופך לפרבר החדש, באתר אורבנולוגיה, המעבדה לעיצוב עירוני, 27 בנובמבר 2014
הקיבוצים ואוכלוסייתם: תמורות דמוגרפיות בשנים 1961-2005, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2008.
תערוכה – החיים בקיבוץ, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1958 (התחלה 1:41)
סמי פרץ, הראשונים, איך הפכו הקיבוצים לאליטה המיישבת של ישראל, באתר כאן 11, מרץ 2021
זיוה שמיר, על יחסו של אלתרמן כלפי הקיבוצים- סנגוריה על האידֵאולוגיה השיתופית בשיר "חצרו של קיבוץ", באתר מב"ע, ספטמבר 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:קואופרטיבים
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:פעילות שיתופית
קטגוריה:ציונות: היסטוריה
קטגוריה:צורות התיישבות בישראל
קטגוריה:קומונות
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל
| 2024-10-10T04:27:45
|
גבעת עוז
|
200px|ממוזער|שמאל|סמל קיבוץ גבעת עוז הישן
גִּבְעַת עוֹז הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השוכן בדרום מערב עמק יזרעאל, סמוך לצומת מגידו.
הקיבוץ נוסד ב-1949 על ידי גרעין ניצולי השואה מהונגריה. בתחילת דרכו סבל הקיבוץ ממלריה בגלל ביצות ממוקשות בסביבתו ומעבר לגבול. כן סבל הקיבוץ ממחסור במים בהיעדר מפעל מים מסודר לניצול המעיינות בסביבה. אנשי הקיבוץ קשרו קשרים עם ערביי כפרי הסביבה והזמינו אותם לחגיגותיהם.
בהמשך התווספה קבוצת עולים מברזיל. שכבת הגיל הצעירה מורכבת מבני המייסדים וכן מעולים מארגנטינה. בקיבוץ מתגוררים כ-453 איש.
ענפי ייצור עיקריים: פלחה, לול, רפת
היישוב אינו גדול ושטחו עומד על כ-4 קמ"ר.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
גבעת עוז באתר הרשות לפיתוח הגליל
מיכאל יעקובסון: סקירה אדריכלית על מבנה חדר האוכל ומבנים נוספים בקיבוץ גבעת עוז, באתר 'חלון אחורי', 24 בפברואר 2015
אתר הבית של גבעת עוז קהילנט גבעת עוז
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:עמק יזרעאל
| 2024-08-12T16:45:31
|
קוסמוגוניה
|
קוֹסְמוֹגוֹנְיָה (המילה גנסיס ביוונית פירושה לידה, והמילה קוסמו פירושה יקום) היא התורה בתחום מדעי החלל אשר עוסקת באופן היווצרות היקום מראשיתו ועד למצבו הנוכחי.
מקור השם
בעבר, המושג היה קשור לאופן היווצרות מערכת השמש, וכיום לאופן בו נוצר היקום, כשהמפץ הגדול הוא המודל המקובל על דעת המדענים.
היסטוריה
שאלת היווצרות היקום הטרידה את האדם מראשית קיומו, והיה ניסיון לתת תשובה לחידה קרדינלית זו מצד המיתולוגיה הדת והפילוסופיה, אך תשובות מדעיות משמעותיות החלו לקבל ביסוס עם גלויו של האבל על התפשטות היקום, וכתוצאה מגילוי זה התפתחו שני וריאנטים עיקריים לגבי היווצרות היקום: "המצב היציב" ו"המפץ הגדול".
כיום שולטת תאוריית "המפץ הגדול" בלבד, הרבה הודות לגילויה המקרי של קרינת הרקע הקוסמית שנתנה אישוש משמעותי ל"מפץ הגדול".
ראו גם
קוסמולוגיה
מיתוסים סינים של בריאה
קישורים חיצוניים
*
| 2023-02-08T10:08:10
|
אפולו 13
|
אפולו 13 הייתה המשימה המאוישת השמינית בתוכנית אפולו. היא ארכה שישה ימים, בין 11 ל-17 באפריל 1970, והתפרסמה בכך שלא הצליחה להשלים את משימתה ולנחות על הירח. בדרכה לירח התפוצץ מכל חמצן על סיפון החללית, וצוותה ביצע אלתורים שונים במטרה לחזור לכדור הארץ בשלום. אפולו 13 היא הטיסה המאוישת שהגיעה לנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ מכל שאר הטיסות המאוישות לחלל. על בסיס סיפורה של אפולו 13 הופק סרט הקולנוע "אפולו 13" משנת 1995.
המשימה
200px|ממוזער|ימין|שיגור משימת אפולו 13 על גבי משגר סטורן V ממרכז החלל קנדי ב-11 באפריל 1970.
200px|ממוזער|ימין|שמחה בחדר הבקרה שבמרכז החלל ג'ונסון עם היוודע נחיתתה המוצלחת של משימת אפולו 13.
200px|ממוזער|ימין|צוות אפולו 13 על סיפון USS איוו ג'ימה עם חזרתם לכדור הארץ.
אפולו 13 שוגרה ב־11 באפריל 1970 ממרכז החלל ע"ש קנדי, במטרה לנחות על הירח, לאחר שתי נחיתות קודמות מוצלחות - אפולו 11 ואפולו 12.
ב־24 במרץ אותה שנה בוצע מבחן ספירה לאחור לחללית. במהלך מבחן זה התגלתה בעיה באחד משני מכלי החמצן בתא השירות. מכלים אלה, בני 145 ק"ג כל אחד, הכילו חמצן, ששימש לשתי מטרות: האחת, לנשימה עבור הצוות שבתא הפיקוד, והשנייה, בצירוף מימן, לייצור חשמל בעזרת שלושה תאי דלק, שהיו מקור החשמל העיקרי של החללית. תאי הדלק גם ייצרו מים כתוצר לוואי, ששימשו לשתייה ולקירור רכיבים אלקטרוניים. בכל מכל חמצן כזה היה, בין היתר, שסתום ביטחון לשחרור עודפי לחץ, שתוכנן להיפתח בלחץ העולה על 1,000 PSI. שני המכלים הותקנו על מדף בתא השירות, בין תאי הדלק ומכלי המימן.
במהלך הספירה לאחור התגלה שכאשר הלחץ במכלים הועלה, תפקד מכל מספר 1 כהלכה, אך השני שחרר רק 8% מן הלחץ שבו, במקום 50%. המהנדסים החליטו לבדוק את הנושא מאוחר יותר. למחרת, לאחר שמהנדסי מרכז קנדי התייעצו עם יצרני המכלים, יצרני תא השירות ואנשי מרכז רכבי החלל המאוישים (לימים מרכז החלל ע"ש ג'ונסון), הם ניסו לרוקן את המכל שוב, ללא הצלחה. לאחר התייעצויות נוספות, הגיעו למסקנה שככל הנראה צינורית המילוי הייתה רופפת, ואפשרה ללחץ להשתחרר בדרך אחרת. בסופו של דבר ניסו לרוקנו על ידי חימומו, והתברר שהתהליך אורך 8 שעות עד ריקונו המלא. הוחלט שאם ניתן יהיה למלא את המכל, לא יגרמו בעיות בזמן הטיסה.
לנוכח הקושי בהחלפת המכל, והסכנה של פגיעה ברכיבים אחרים במהלך ההחלפה, הוחלט להשאיר את המכל הלקוי במקומו.
שמאל|300px|ממוזער|טייס תא הפיקוד ג'ק סוויגרט מדווח "יוסטון, הייתה לנו בעיה כאן".
במשך היומיים הראשונים למשימה לא אירעו אירועים מיוחדים. 30 שעות ו־40 דקות לאחר השיגור, הצית הצוות את המנוע הראשי, במטרה להיכנס למסלול סביב הירח. 46 שעות ו־40 דקות לאחר השיגור, הפעיל הצוות כדרך שיגרה מערבלים שהיו בתוך מכלי החמצן. בתוך מספר שניות עלתה הקריאה של כמות החמצן במכל מספר 2 אל מעל הקצה העליון של החוגה, ונשארה שם. המכלים עורבלו שוב עוד פעמיים בשעות הבאות. 55 שעות ו־53 דקות בתוך המשימה, לאחר התרעה על לחץ נמוך באחד ממכלי המימן, הורתה בקרת הקרקע לצוות להפעיל את כל המערבלים והמחממים במכלים. זמן קצר לאחר מכן שמע הצוות קול חבטה, ורעידה קלה בחללית. ועדת החקירה שבדקה את נסיבות האירוע, קבעה שבשלב זה התפוצץ מכל מספר 2, וגרם נזק למכל מספר 1. בבקרת המשימה נעלמה כל הטלמטריה למשך 1.8 שניות. בתא הפיקוד התקבלו התרעות על מתח חשמלי נמוך באחת מרשתות החשמל בחללית. בשלב זה הודיע טייס תא הפיקוד ג'ק סוויגרט ליוסטון, "יוסטון, הייתה לנו בעיה" (Houston, we've had a problem).
עקב השיבוש בקריאת הטלמטריה זמן קצר קודם לכן, התקשו אנשי בקרת הקרקע לקבוע אם הקריאות שהם מקבלים נכונות, או נובעות ממתח נמוך בגלאים. עם זאת, תוך זמן קצר, ולאחר שמפקד החללית, ג'ים לוול, הביט החוצה מחלון החללית ודיווח שהחללית "פולטת גז מסוג כלשהו אל החלל", הבינו הן הצוות והן בקרת הקרקע שמכל מספר 2 התרוקן לגמרי, מכל מספר 1 מאבד את תכולתו לאיטו, ותוך זמן קצר יישאר תא הפיקוד ללא חמצן וללא חשמל. ההחלטה הראשונה שהתקבלה הייתה לכבות תא דלק אחד ולכבות את המערכות הלא חיוניות בתא הפיקוד כדי לחסוך בחשמל. תוך זמן קצר כובה גם תא הדלק השני. כאשר יאזל החמצן שנותר, יישאר תא הפיקוד "מת". מקור האנרגיה היחידי שייוותר לו הוא שלוש סוללות האמורות לשמש בעת הכניסה לאטמוספירה, המספקות 120 אמפר-שעה, ואשר היה צורך לשמור עליהן לצורך שלב החזרה הקריטי.
שעה וחצי לאחר שנשמע הפיצוץ, הודיע מרכז הבקרה הקרקעית לצוות, שהם "מתחילים לחשוב על סירת ההצלה", בעזרת רכב הנחיתה הירחי והאספקה שהייתה עליו, כדי להחזיק את הצוות למשך שארית המשימה. תוכניות למקרה חירום מסוג זה נבדקו במשך מספר שנים, אף על פי שאף אחת מהן לא צפתה מצב חמור כמו זה של אפולו 13. מחקרים אלה נשלפו עתה, והותאמו למצב הקיים תוך כדי ההתפתחויות.
זמן קצר לאחר שנשמע הפיצוץ דיווח ג'יימס לוול, מפקד המשימה, על צביר של חלקיקים המקיף את החללית. דבר זה גרם לבעיה נוספת, משום שניווט החללית התבסס על הכוכבים ועל סקסטנט, וקל היה להתבלבל בין החלקיקים וכוכבים. כוונות הניווט שעל רכב הנחיתה הירחי היו קשות לשימוש גם כך, כל עוד היה צמוד לתא הפיקוד. בקרי הטיסה החליטו לתאם את מערכת הניווט של רכב הנחיתה הירחי עם זו של תא הפיקוד, כל עוד היה לתא הפיקוד זרם חשמל. לאחר שזה בוצע, תא הדלק האחרון וכל המערכות של תא הפיקוד כובו, והצוות עבר אל רכב הנחיתה הירחי. הישרדותם הייתה תלויה עתה באספקת החמצן והמים של רכב זה, מערכת הניווט שלו, ומערכת ההנעה שלו, שאמורה הייתה להנחית אותו על הירח. בתנאים רגילים, הניווט היה אמור להתבצע בעזרת מערכת ההנעה של תא השירות, אך אפשרות זו נפסלה, משום שמערכת זו צרכה יותר חשמל ממה שהיה זמין, ולא היה ידוע אם נגרם נזק מבני לתא השירות.
זמן קצר לאחר היוודע דבר התאונה, התקבצו עובדי נאס"א במרכז הבקרה ביוסטון ובמרכזי נאס"א ברחבי ארצות הברית, כדי להיות לעזר במקרה הצורך. אסטרונאוטים נכנסו לסימולטורים ובדקו אפשרויות פעולה שונות, ומומחים שונים ניסו לחזות את הבעיות בהם עלול הצוות להיתקל בהמשך, ולמצוא להן פתרונות.
זמן קצר לאחר הפיצוץ נקבע שאף כי יש לצוות מספיק חמצן, אין לו מספיק אמצעים לפנות את הפחמן הדו-חמצני מהאוויר. שתי המערכות לסילוק הפחמן הדו-חמצני של תא הפיקוד ורכב הנחיתה הירחי לא היו תואמות, ולא ניתן היה להחליף בין המכלים של חומר הסינון (ליתיום הידרוקסיד) בין שתי המערכות. צוות ביוסטון החל מיד בחיפוש דרך לאלתר החלפה בין שני המכלים, ולאחר מספר שעות הכין הוראות הכנה מפורטות, שאיפשרו לצוות החללית לבנות מערכת סינון בעזרת מכלי הסינון של תא הפיקוד וחומרים שהיו בחללית.
כעת, הורה צוות הקרקע לאסטרונאוטים להפעיל את מנוע הנחיתה שברכב הנחיתה הירחי כדי להיכנס למסלול שיביא אותם בטיסה חופשית אל כדור הארץ. מסלול זה הקיף את הירח, וחזר אל כדור הארץ בעזרת כוח המשיכה של הירח. עתה היה עליהם להחליט על מסלול החזרה המדויק, שיקבע כעבור 18 שעות, שעתיים לאחר שיעברו בנקודה הקרובה ביותר לירח. לרשות צוות הקרקע עמדו מספר אפשרויות, החל מטיסה חופשית שתארך 155 שעות ותנחית את הצוות באוקיינוס ההודי, ועד תיקון מסלול שיקצר את הטיסה ל־118 שעות, ותנחית אותו במרכז האוקיינוס השקט. לבסוף הוחלט על מסלול שיארך 143 שעות שיביא את תא הנחיתה אל מרכז האוקיינוס השקט, שם גם היה פרוס כבר מערך החילוץ. המסלול הנבחר הביא את אפולו 13, כתוצר לוואי, אל שיא המרחק של טיסת חלל מאוישת מכדור הארץ, שיא בו היא מחזיקה עד היום - בנקודה אחת במסלולה סביב הירח הייתה החללית מרוחקת 401056 קילומטר מכדור הארץ.
קביעת מסלול החזרה קבעה גם את לוח הזמנים להכנות. סדר הפעולות לכניסה לאטמוספירה נבדק במשך הזמן שבין הפעלת מנוע רכב הנחיתה הירחי ועד 35 שעות לפני הכניסה, ונשלח אל הצוות כ־15 שעות לפני הנחיתה.
החיסכון בחשמל התגלה כמשתלם. בבוקר הנחיתה התברר שנותר די מתח בסוללות, מה שהותיר די שהות לביצוע הפעולות הנדרשות: הפעלת מערכות תא הפיקוד, תיאום מערכת הניווט, השלכת תא השירות, ולבסוף שחרור רכב הנחיתה הירחי. תא הפיקוד נחת במרחק כמייל אחד מספינת החילוץ, עם כ־20% מתח נותר בסוללות. שלושת האסטרונאוטים הועלו ב־17 באפריל על סיפון האיוו-ג'ימה והוטסו אל הוואי.
ועדת החקירה
200px|ממוזער|שמאל|תא השירות הפגוע של אפולו 13 כפי שצולם על ידי הצוות מתא הפיקוד לאחר היפרדותם.
מיד לאחר הנחיתה כינסה נאס"א ועדת חקירה בראשות אדגר מ' קורטרייט, ראש מרכז המחקר לנגלי של נאס"א, כדי לחקור את נסיבות התאונה. לרשות הוועדה עמד מידע מועט יחסית, משום שרכב החלל בו התרחש הפיצוץ הושמד באטמוספירה עם חזרת רכב הפיקוד, והצילומים שהצוות הצליח לצלם היו באיכות נמוכה. רוב המידע היה נתוני הטלמטריה של הרכב ששודרו אל הקרקע במהלך הטיסה, ותיעוד ההיסטוריה של מכלי החמצן, מרגע שירדו מפס היצור ועד השיגור. החקירה, שנמשכה מספר שבועות, העלתה שרשרת של טעויות אנוש ורשלנות שהובילה אל התקלה בטיסה.
מכל החמצן עזב את מפעל ביץ' איירקראפט ב־3 במאי 1967 לאחר שעבר את כל הבדיקות, והותקן לאחר חודש בתא שירות מס' 106. שינויי תכנון של המדף עליו הותקן המכל הצריכו מאוחר יותר את הסרת המדף. במהלך ההסרה, הטכנאים לא שמו לב לבורג שחיזק את המדף למקומו. כתוצאה מכך, המתקן ששימש להסרתו נשבר והמדף נפל מגובה 10 ס"מ. הוועדה קבעה שייתכן ונפילה זו רופפה צינורית מילוי שלא הותאמה היטב למקומה. לאחר השינויים, המכל נשלח למרכז קנדי להתקנה בתא שירות מס' 109, של אפולו 13.
מה שלא היה ידוע הוא שלמכל הותאמו מתגים תרמוסטטיים, שתוכננו לפעול במתח ישר של 28 וולט. ב־1965 הדרישה שונתה ל־65 וולט כדי להתאים לציוד הבדיקה שבמרכז קנדי. מכלים שיוצרו מאוחר יותר התאימו לדרישה החדשה, אך מכל זה, שהיה צורך לשנותו כדי שיתאים לה, לא שונה ולא התאים למתח החדש. בבדיקה רגילה לא היו שמים לב לחוסר ההתאמה, משום שהמתגים לא מופעלים בפעולה רגילה. אך האלתור שנעשה כאשר המכל לא התרוקן, כתוצאה מצינורית משוחררת, כפי שצוין לעיל, גרם להעלאת הטמפרטורה ל־27 מעלות צלזיוס, ולפתיחת המתגים. בדיקות שנעשו במהלך החקירה הראו שתחת המתח הגבוה יותר פתיחת המתגים גרמה ליצירת קשת חשמלית בין נקודות המגע, שריתכה אותם זה לזה ומנעה את פתיחתם שוב לאחר שהטמפרטורה ירדה. תקלה זו לא אובחנה בעת הבדיקות במרכז החלל קנדי, אף על פי שניתן היה להבחין בה אם מישהו היה שם לב לזרם התקן החימום, שהמשיך לפעול גם כאשר הוא היה אמור להיות כבוי. כתוצאה מכך, התקן החימום פעל באופן רצוף במשך 8 שעות פעמיים, וכתוצאה מכך, הגיעה צינורית החימום לטמפרטורה של יותר מ־500 מעלות שפגעה בבידוד הטפלון של חוטי המתח של המאווררים וחשפה אותם. הטפלון הופך דליק בטמפרטורה גבוהה מספיק בסביבה של חמצן נקי, והמכל הכיל גם חומרים דליקים אחרים.
בטיסת אפולו 13, המכל פעל כרגיל במשך 56 השעות הראשונות. בנקודה זו, ככל הנראה, קשת חשמלית כתוצאה מקצר הציתה את הטפלון, והעלייה החדה בלחץ כתוצאה מהדליקה גרמה לפיצוץ המכל או לפגיעה במוליך שהוביל כבלי חשמל אל תוך המכל, ולפליטת חמצן בלחץ גבוה. הוועדה קבעה כי עליית הלחץ העיפה את כיסוי החללית מעל המכל ופגעה באנטנה הכיוונית שלו, וגרמה לשיבוש בקליטת הטלמטריה ביוסטון. היא פגעה גם במערכת פיזור החמצן ובמכל השני, מה שגרם לאובדן כל אספקת החמצן.
הוועדה קבעה שאף שהתקלה נבעה מרצף אירועים שסבירותם נמוכה, ואף שהמערכת פעלה היטב ב־6 משימות קודמות, יש לשנות את המכל כך שלא יהיו שום חומרים דליקים במגע עם חמצן, ושכל נוהלי הבדיקות יבדקו כדי לוודא את התאמתם לצרכים.
הצוות
ג'יימס לוֹוֶל
קפטן בצי ארצות הברית. שירת כטייס ניסוי במרכז הניסויים של הצי. היה מנהל תוכנית מטוס ה־F-4 פנטום, ובמקביל שירת כמהנדס בטיחות בטייסת הקרב 101. נבחר לתפקיד אסטרונאוט ב־1962, והיה אסטרונאוט גיבוי לג'מיני 4 ו־9. ב־4 בדצמבר 1965 שוגר בג'מיני 7, שהייתה הפעם הראשונה בה שתי חלליות נפגשו בחלל. ב־11 בנובמבר 1966 שוגר עם באז אולדרין בג'מיני 12, המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני. היה גיבוי של ניל ארמסטרונג באפולו 11, ובאפולו 13 היה מפקד המשימה.
פרד הייז
החל את שירותו הצבאי כטייס קרב בחיל הנחתים בשנת 1952. משם עבר לתפקיד טייס יירוט בטייסת 185 של המשמר הלאומי של אוקלהומה, וב־1959 עבר לנאס"א, שם שירת כטייס מחקר. היה טייס גיבוי לרכב הנחיתה הירחי באפולו 8 ו-11, ובאפולו 13 היה טייס רכב הנחיתה הירחי. מאוחר יותר היה מפקד גיבוי של אפולו 16. בסוף שנות השבעים השתתף בתוכנית המעבורת, שם שירת כעוזר טכני למנהל תוכנית המעבורת, והיה חבר באחד משני הצוותים שביצעו נחיתות ניסוי עם מעבורת החלל, ששוחררה מעל גבו של בואינג 747.
ג'ון "ג'ק" סוויגרט
שירת בחיל האוויר האמריקאי בשנים 1956-1953, בהן שירת גם כטייס קרב ביפן וקוריאה. משם עבר לשרת כטייס קרב במשמר הלאומי של מסצ'וסטס ושל קונטיקט. בשנת 1966 הצטרף לנאס"א. היה חלק מצוות הגיבוי באפולו 7 ו־11. באפולו 13 יועד לצוות הגיבוי, והחליף את תומאס מטינגלי מהצוות הראשי 3 ימים בלבד לפני השיגור, לאחר שעלה חשש שמטינגלי נחשף למחלת האדמת ללא שהיה מחוסן. לאחר פרישתו של סוויגרט מנאס"א נבחר לכהונה בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך נפטר מסרטן לפני שנכנס לתפקיד.
צוות גיבוי
ג'ון יאנג - מפקד
ג'ק סוויגרט - טייס - הועבר לצוות ראשי
צ'ארלס דיוק - טייס יחידת נחיתה
קישורים חיצוניים
פירוט אירועי אפולו 13 באתר נאס"א
הקלטה של ג'ק סוויגרט מודיע ליוסטון, "יוסטון, הייתה לנו בעיה כאן"
דו"ח ועדת החקירה
"אפולו 13: הכישלון המוצלח ביותר לכיבוש הירח", באתר סוכנות החלל הישראלית, 12 באפריל 2020
תיאור באתר נאס"א
תיאור המשימה
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:משימות כושלות לחקר החלל
קטגוריה:1970 בארצות הברית
| 2024-04-25T09:57:35
|
תחבורה בישראל
|
280px|ממוזער|תנועת כלי רכב פרטיים בקרבת מחלף ההלכה בנתיבי איילון
שמאל|ממוזער|250px|רכבת וכלי רכב בתל אביב
התחבורה בישראל מבוססת בעיקר על כלי רכב פרטיים ועל תחבורה ציבורית. מאז תחילת שנות ה-90 מתפתחת גם התחבורה המסילתית במדינה בקצב מהיר.
העשור השני של המאה ה-21 עומד בסימן התפתחות הרכבות הקלות ותחבורת אוטובוסים מהירה וכן גם אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים
משרד התחבורה והבטיחות בדרכים אחראי מטעם הממשלה על ניהול התשתית התחבורתית במדינה, ביבשה באוויר ובים, כולל המלחמה בתאונות הדרכים.
גידול באוכלוסייה, שינויים דמוגרפיים, דרישות צבאיות, תיירות וכן גידול במינוע הם היבטים עיקריים בפיתוח ושיפור תשתיות התחבורה.
לרשויות המקומיות שמור תפקיד ביצועי, הן אחראיות על התכנון העירוני ועל קידום פרויקטים של תשתיות לרכב פרטי, הולכי רגל, רוכבי אופניים ותחבורה ציבורית. במקרים רבים הרשות מקבלת תקציבים ממשרד התחבורה למימוש התוכניות, לאחר שקיבלו אישור מהגורמים המקצועיים במשרד התחבורה.
הובלת מטענים מהווה גם היא נדבך חשוב בתחבורה בישראל. נמלי הים במדינה מהווים את שער היצוא העיקרי למחצבים ולמוצרי צריכה המיוצרים בישראל. נמלי האוויר משמשים בעיקר לתנועת נוסעים לישראל וממנה.
באוגוסט 2019 השיק משרד התחבורה מערכת מידע המציגה לציבור הרחב את כל המידע התחבורתי בישראל על גבי מפה אינטראקטיבית.
כבישים וכלי רכב מנועיים
270px|ממוזער|מבט ציפור על מחלף ארלוזורוב בנתיבי איילון, גוש דן
שמאל|ממוזער|230px|משאית מעבירה ספינה בדרך לאילת
כבישים בישראל
החברה הלאומית לדרכים בישראל אחראית לפיתוח תשתיות הכבישים בישראל. החברה עוסקת בתכנון, פיתוח ואחזקת מרבית הכבישים הבינעירוניים בישראל, לרבות מחלפים וגשרים. החברה החליפה את מחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ), יחידת סמך במשרד התחבורה. מע"צ הוקמה בשנת 1921 כיחידה ההנדסית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולאחר הקמת מדינת ישראל עברה לאחריות ממשלת ישראל. בספטמבר 2003 הוחלט להקים במקומה את החברה הלאומית לדרכים.
חברה ממשלתית נוספת האמונה על תכנון, פיתוח ואחזקת כבישים היא נתיבי איילון וחברת הבת שלה נתיבי כרמל
כמו כן, המדינה העניקה זיכיון זמני בשיטת בנה-הפעל-העבר לשלוש חברות בבעלות פרטית להקים ולתחזק כבישי אגרה, ואלו הן דרך ארץ המפעילה את כביש חוצה ישראל, כרמלטון המפעילה את מנהרות הכרמל ושפיר המפעילה את הנתיב המהיר בכביש 1.
נכון לשנת 2017 יש בישראל 19.5 אלף ק"מ כבישים סלולים, מתוכם 230 ק"מ מוגדרים ככביש מהיר.
כלי רכב מנועיים
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2011 נעו על כבישי ישראל 2.7 מיליון כלי רכב ממונעים, מתוכם כ-10% היו מעורבים בתאונת דרכים.
סוג כלי הרכב כמות ב-2011 מעורבות בתאונות דרכים ב-2011 רכב פרטי 2.16 מיליון 8% משאיות 348 אלף 8.2% למשא עד 3.5 טון10.5% למשא מעל 3.5 טון אופנועים 117 אלף 22.2% מוניות 19 אלף 43.1% אוטובוסים 15,400 34.2% אוטובוסים זעירים 14,900 17.1%
נתונים נוספים:
רמת המינוע בישראל עמדה בשנת 2011 על 342 כלי רכב, מתוכם 276 כלי רכב פרטיים - לכל אלף תושבים,
הגיל הממוצע של כלי רכב ממונעים בישראל עמד על 6.9 שנים ב-2011, אך גיל המשאיות עלה ל-8.2 שנים, והאוטובוסים הזעירים ל-7.9 שנים. כלי רכב בני 10 שנים ויותר היוו 32% מכלל כלי הרכב בישראל (850 אלף כלי רכב).
ארצות הייצור המובילות של רכבי ישראל הן יפן (37%) וקוריאה הדרומית (12%), בה פועלת גם היצרנית המובילה של כלי הרכב הפרטיים - יונדאי (15% מהרכבים הפרטיים החדשים ב-2011).
סולר הניע כ-15% מכלי הרכב, והוא הדלק המוביל ברכבי המשא, האוטובוסים, המוניות והרכבים המיוחדים. בשוק הרכב הפרטי הוא תפס 2.9% בלבד. כ-10,000 כלי רכב הונעו בגפ"מ, מתוכם 7,600 כלי רכב פרטיים.
הגידול בכלי הרכב הפרטיים
בשנת 1963 רק 1% מאזרחי ישראל החזיקו ברישיון נהיגה, ב-1975 כ-20% מאזרחי ישראל החזיקו ברישיון נהיגה ובשנת 2019 71% מאזרחי ישראל בגיל 17 ומעלה החזיקו ברישיון נהיגה.
בשנת 1951 היו בישראל 34,103 כלי רכב פרטיים ובשנת 2017 עלה מספרם ל-2,857,000, וקצב העלייה צפוי לעמוד על 4% בשנה.
ב-1951 היחס בין כלי רכב פרטיים לאוטובוס עמד על 1:6 ואילו בשנת 2019 היחס עלה ל-1:136.
לפי פרופסור עומר מואב "הגודש בכבישים גורם להפסד של כ-50 מיליארד שקל מהתוצר השנתי של ישראל" ולפי משרד האוצר הנזק הכספי מתחילת 2018 ועד אוקטובר 2019 נזקי הגודש הם כ-35 מיליארד שקל בשנה והסכום צפוי להיות כפול עד-2040.
תחבורה ציבורית
260px|ממוזער|אוטובוסים של חברות אגד וסופרבוס, בתחנה המרכזית בראשון לציון
שירות אוטובוסים
התפתחות שירות האוטובוסים בישראל
סעיף 71 לפקודת התעבורה הוא הבסיס החוקי להפעלת שירות אוטובוסים בישראל ומסמיך את שר התחבורה סמכות בלעדית להתקין תקנות. משמעות הדבר היא שמשרד התחבורה הוא הגורם היחיד המוסמך לקבל החלטות בכלל ההיבטים של הפעלת שירות ציבורים. הפעלת קו וביטולו, המסלול והתחנות, לוחות זמנים תעריפי הנסיעה כפופים להחלטתו של המשרד ולחברות האוטובוסים אין שום נגיעה בעניין.
חברות האוטובוסים נבחרות להפעיל קווים על פי זיכיון שנקבע על פי מפתח גאוגרפי.
לאחר קום המדינה הציע שר התחבורה הראשון דוד רמז לאחד את כל מפעילי התחבורה הציבורית בארץ לקואופרטיב אחד.
לאחר דיונים רבים וישיבות סוערות של הממשלה הוחלט ב-1 בנובמבר 1951 לאחד את הקואופרטיבים לתחבורה "שחר" (צפון הארץ), אגד (מרכז הארץ) ו-" דרום יהודה" (דרום הארץ) לקואופרטיב בשם א.ש.ד. (א- אגד, ש- שחר ד- דרום יהודה). מספר חודשים לאחר האיחוד החליטה ההנהלה של אש"ד לשוב לשם המקורי אותו הציע ביאליק, הלא הוא אגד.
בתחילת שנת 1967 אוחד אל תוך אגד גם קואופרטיב התחבורה הירושלמי המקשר.
תאגיד דן לא אוחד ונותר עצמאי, וכך, במשך עשרות שנים, שלטו הקואופרטיבים "אגד" ו"דן" אשר היוו מונופול בתחום האוטובוסים הציבוריים באזורי זיכיון קבועים אשר חולקו ביניהם.
ב-1988 נקלעה אגד למשבר כספי. המשבר הדגיש את הצורך ברפורמה בענף.
ב-1997 קיבלה הממשלה החלטה היסטורית: לפתוח את הענף לתחרות ולהקצות רישיונות להפעלת קווי שירות. העיר מודיעין נבחרה לשמש כמודל שיבחן את השיטה החדשה וחברת מרגלית זכתה במכרז. עם הצלחת המודל נקבע כי עד סוף 2008 יוצאו בכל שנה כ-5% מהקווים לתחרות, ובסך הכול עד 25% מהיקף הפעילות הנוכחי. לאחר הוצאת 8% מהקווים למכרז יוכלו אגד ודן להשתתף במכרזים באמצעות חברות-בנות. סוכם כי אגד ודן יאפשרו למפעילים החדשים להשתמש במתקניהן ובתשתית התפעולית שלהן.
המדינה חולקה ל-50 אשכולות (קבוצות קווים באזור גאוגרפי מוגדר), ולכל אחד מהם יפורסם מכרז נפרד. לאחר בחירת הזכיין נחתם עמו הסכם לזמן קצוב (6.5-6 שנים) המעניק לו זיכיון מקומי/אזורי ומגדיר רמות שירות, תוואים ותעריפים.
נכון לשנת 2022, המדינה העניקה זיכיון ל-20 חברות אוטובוס.
בשנת 2011, החל בשטחה של המועצה אזורית גולן ניסוי עם חברת רמה על פי מודל חדש ולפיו המועצה האזורית, בתמיכת המדינה, אחראית להפעלת התחבורה הציבורית.
יתרונות וחסרונות
החיסרון הבולט של שיטת הזיכיונות הוא היעדר מוחלט של השוק הפרטי בענף התחבורה הציבורית וחוסר מעורבות של הרשויות המקומיות בהחלטות הנוגעות להן ישירות. חיסרון נוסף הוא שאין הפרדה ברורה בין שירות אוטובוסים מקומי לשירות אוטובוסים בין עירוני. במדינות שונות בעולם מקובל שהתחבורה הציבורית הבין עירונית מופעלת על ידי חברות פרטיות וכך יש תחרות על אותם יעדים. והתחבורה הציבורית המקומית מופעלת על ידי רשות תחבורה עירונית או מטרופולינית המשלבת גם רכבות קלות, רכבות תחתיות ואפילו שדות תעופה.
היתרון הבולט הוא שחברות האוטובוס נתונות לפיקוח ישיר של משרד התחבורה השומר על האינטרס הציבורי וכך הוא יכול לכפות על חברות האוטובוס להפעיל קווים גם אם הדבר נוגד שיקולים כלכליים ולאכוף הנגשה של התחבורה הציבורית לבעלי מוגבלויות.
ציוד, תחנות ונתיבים
נוסף לאוטובוס המסורתי, עם דלת אחת או שתיים שהעלייה אליו היא באמצעות מדרגות. ישנם עוד שני דגמים, אוטובוס נמוך רצפה שמשמש בעיקר, אם כי לא רק לנסיעות עירוניות. ואוטובוס ארוך, המכונה גם מפרקית או "אקורדיון" על שם צורתו.
שמאל|ממוזער|250px|רכבת נוסעים דו-קומתית הנוסעת מכיוון פתח תקווה לתל אביב במעבר מתחת לכביש 4
שירות רכבות
שירותי הרכבת המסילתית בישראל, הן רכבות נוסעים והן רכבות מטען מופעלים בלעדית על ידי רכבת ישראל, חברה ממשלתית אשר פעלה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל עד 2010, אז בוטלה הפקודה.
מבנה המסילות הוא מסילה ארוכה וראשית, מהנקודה הצפונית ביותר באכזיב לנקודה הדרומית ביותר בהר צין מתוך המסילה הראשית מתפצלות כל השלוחות.
לרכבת ישראל שלושה קווים בינעירוניים וחמישה קווים פרבריים המשרתות 69 תחנות נוסעים פעילות, 8 בהקמה ו-40 בתכנון
הרכבת החשמלית ושל חברה חלופית הראשונה בישראל — הרכבת הקלה בירושלים. יותר בפירוט יותר למטה.
רכבות קלות ותחבורת אוטובוסים מהירה
ממוזער|שמאל|250px|הרכבת הקלה במדרחוב יפו המחודש בירושלים, 11 ביולי 2011
רכבות קלות ותחבורת אוטובוסים מהירה נועדו לשרת את הסביבה העירונית והמטרופולינית.
עד שנת 2011, למעט פוניקולר הכרמלית, שירות תחבורתי זה לא היה בנמצא במדינת ישראל.
מסיבות כלכליות, הוחלט שבכל מקרה לא יופעלו במטרופולינים הישראלים שירות של רכבת תחתית.
הרכבת הקלה המטרופולינית הראשונה שהוחלט על הקמתה הייתה זו של ירושלים, תוכנית האב הוכנה לראשונה בשנת 1995, אולם עבודות התשתית החלו בפועל בשנת 2002 והתארכו עד לינואר 2011. הקו הראשון של המערך, הקו האדום נפתח לציבור ב-19 באוגוסט 2011. הקו האדום נבנה וממומן בשיטת בנה-הפעל-העבר על ידי חברת סיטיפס. נכון ל-2019 מתכוננים 6 קווים נוספים: הקו הצהוב, קו הקמפוסים, הקו הירוק, הקו הכחול והקו החום
בחיפה החלה ההרצה המלאה של המטרונית שהיא בעצם מערכת אוטובוסים מהירה, כיום קיימים 3 קווים של המטרונית אך כבר יש תוכניות לפתיחת והארכת קווים. הרכבת הקלה בתל אביב כוללת את הקו האדום שנפתח באוגוסט 2023 ועובר בתל אביב-יפו, פתח תקווה, בני ברק, רמת גן ובת ים, בחלקו המרכזי עובר הקו בתת-קרקעי. אחריו ייפתח הקו הסגול בשנת 2026 שיעבור בקריית אונו, רמת גן, תל השומר, גבעת שמואל, אור יהודה, יהוד וגבעתיים. הקו הירוק ייפתח בשנת 2028 לאחר מכן ויעבור בהרצליה, תל אביב, חולון וראשון לציון.
כמו כן, מתוכננת רכבת קלה בבאר שבע ורכבת קלה בין נצרת לחיפה.
מערכת מטרו
התכנון הראשוני למערכת רכבת תחתית במטרופולין תל אביב הושלם בשנת 2006, על אף שהחל כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20. בסוף 2016, התברר כי המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב שתוכננה באותם ימים לא תוכל לעמוד ביעדים שנדרשו, ונת"ע פרסמה מכרז לתכנון שלושה קווי רכבת תת-קרקעיים. בתחילת 2017 זכתה חברת סיסטרה במכרז של נת"ע לתכנון קווי המטרו בגוש דן.
ביולי 2018 הוחלט במשרד התחבורה לתקצב את תכנון קווי המטרו בעלות של יותר מחצי מיליארד שקלים, אך הקמתם לא אושרה.
בפברואר 2019 נחשף התכנון הראשוני של מסלולי המטרו ופרטים נוספים לגבי הפרויקט, במסגרתו ייבנו שלושה קווים, באורך של כ-150 קילומטרים, בהם ייבנו 109 תחנות, ב-24 רשויות מקומיות שונות. הקווים מתוכננים להיחנך בשנת 2032, ועלותם היא כ-150 מיליארד שקלים. במטרו עתידים לנסוע בכל יום יותר משני מיליון איש (540,000 נסיעות בשנה). על פי התכנון, קרונות הרכבת יהיו אוטומטיים וללא נהגי קטר. התדירות העתידית של הקווים היא 3 דקות. באפריל 2019 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות את התוואי הכללי של שלושת הקווים, והחל פרסום התוכניות המלאות. בסוף 2020 פרסמה נת"ע מכרז לבחירת צוותי תכנון לשבעה מתח"מים (מרכזי תחבורה משולבים) שיוקמו בגלילות, בסמוך לתחנת הרכבת תל אביב - סבידור מרכז ומסוף 2000, במחלף השלום, בסמוך לתחנת הרכבת תל אביב - ההגנה, בסמוך לתחנת הרכבת צומת חולון, ברחוב יוספטל (חולון), ובכפר גנים.
בפברואר 2022 אישרה ועדת השרים את חוק המטרו (חוק שנועד לייעל את הקמת המערכת, ולעקוף חסמים בירוקרטיים ותכנוניים ועוד) לקריאה שנייה ושלישית, ואף שהיה מוכן, נדחה למושב הקיץ. במאי 2022 אישרה הממשלה את המקטע הדרומי של קו המטרו M1 וכן את קו המטרו M3. ביוני 2022 התפרקה הממשלה, והיא לא הצליחה לגייס רוב כדי להעביר את חוק המטרו לפני פיזורה של הכנסת ה-24.
150px|ממוזער|ימין|מכונת כרטוס של הרכבת הקלה בירושלים בתוך אחד מקרונותיה, המאפשרת תיקוף של רב-קו או כרטיס חד-פעמי.
כרטוס משותף ומידע
בשנת 2007 הוצג בישראל לראשונה כרטיס הרב קו האלקטרוני שהחליף את כרטיסי הנייר, מטרתו של הכרטיס היא להנהיג כרטוס משותף.
הנוסע קונה כרטיס נסיעה אחד על מנת להשתמש במספר אמצעי תחבורה, בין אם אמצעים אלו מופעלים על ידי חברה אחת ובין אם הם מופעלים על ידי מספר חברות שונות.
השיטה נועדה להקל על הנוסע המעוניין להשתמש באמצעי התחבורה הציבורית, ולעודד את השימוש בתחבורה ציבורית ובתחבורה בת קיימא.
שיטה זו פעלה עד יולי 2011, במקומות בודדים. אך בעקבות רפורמה שהונהגה שיטה זו נכנסה גם לגוש דן, כאשר אוחדו קודי הנסיעה של חברות אגד, דן, מטרופולין וקווים.
בירושלים ישנו כרטוס משותף בין אגד לרכבת הקלה.
על פי פקודת התעבורה, כל מפעיל אוטובוסים חייב להפעיל מוקד טלפוני אשר מוסר מידע לגבי לוחות זמנים ותעריפים. תיקון שהוכנס לפקודה בשנת 2010 מורה להקים מאגר מידע ארצי שירכז את כל המידע הנוגע לפעולת קווי השירות של התחבורה הציבורית, ולאפשר את הנגשת המידע לציבור הרחב.
המידע יסופק ללא תשלום באמצעות הטלפון, האינטרנט ומערכות מידע אלקטרוניות בתחנות האיסוף.
משרד התחבורה הקים מוקד טלפוני ואתר אינטרנט הכולל ממשק חיפוש, המאפשר לנוסעים לתכנן מסלולי נסיעה בין כל יעד בארץ, ולקבל לוחות זמנים מפורטים וכן תעריפים.
באוקטובר 2011, "תוכנית אב לתחבורה" של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה השיקו אתר האינטרנט המוקדש למערך התחבורה הציבורית החדש בירושלים, הכולל חדשות, מפות, וכן – לראשונה בישראל מטעם גוף רשמי – חיפוש מסלול ממוצא ליעד על גבי מפה גאוגרפית כולל מרחקי הליכה. התוכנה לתכנון מסלול (trip planner) זכתה לשם העברי "מסלולן".
תוכנית אב לתחבורה
תוכנית אב לתחבורה הכלולה בתוכנית המתאר הארצית תמ"א 3, יוצאת מנקודת מוצא כי מיקומה של ישראל יכול לאפשר לה בתכנון מתאים, להיות גשר יבשתי בין מדינות ירדן, ערב הסעודית ואף עיראק לבין הים התיכון. קשר זה יקצר את זמן ההובלה מ/אל אירופה עבור מדינות אלו, ובתכנון נכון אף יוזיל אותה. במקביל תשתמש הרשות הפלסטינית בנמל עזה, והתנועה אליו תעשה בעיקר במשאיות שיוסיפו לגודש הכבישים.
מרחק הנסיעה בין עמאן לבין נמלי הים התיכון הוא כ-150 ק"מ. מרחק הקצר מהמרחק לעקבה.
תוכנית האב מבוססת על 6 צירי אורך עיקריים (דרכים הממוספרות כ: 2,4,6,40,60,90) ו-16 צירי תנועה רוחביים עיקריים.
ארגוני חברה אזרחית
במקומות רבים בעולם, וגם בישראל החלה החברה האזרחית לעסוק בנושאי תחבורה מנקודות מבט של סביבה וחיזוק הערים, בטיחות בדרכים, צדק חברתי ועוד.
תחבורה בדרך שלנו היא עמותה שנוסדה במטרה לייצג את הנוסעים המשתמשים בתחבורה הציבורית בישראל ולקדם תוכניות לשיפורה. העמותה מתמקדת בקידום תחבורה יעילה: קידום ופיתוח מערכות הסעת המונים בנות קיימא, קידום חלופות לרכב פרטי, נגישות למוסדות ציבור ומרכזי תעסוקה, מתן העדפה לתשתיות מקדמות תחבורה ציבורית במוסדות התכנון, פעילות לשיפור השירות בשעות הערב ובסופי השבוע, שיפור המידע הזמין לנוסעי התחבורה הציבורית והפצת ניירות עמדה וסקרים בקרב נוסעים.
אור ירוק היא עמותה שמטרתה היא לשנות את תרבות הנהיגה בישראל, ובכך להביא לצמצום תאונות הדרכים בישראל וכמות הנפגעים בהן. פעילות העמותה כוללת מחקר בנושא תאונות הדרכים, כנסים ופעילויות לחינוך והגברת המודעות של הציבור ועידודו להתנדב ביחידות התנועה של המשטרה, תמיכה ביישומן של תוכניות לאומיות בתחום תאונות הדרכים וחקיקה בטיחותית בכנסת.
תחבורה היום ומחר היא עמותה העוסקת בקידום תחבורה בת קיימא בישראל. העמותה עוסקת בהשפעות חיצוניות של מכוניות, פרבור, תחבורה ציבורית, תחבורת מעברים, יוממות באופניים וברגל ובקשרים בין תחבורה, חברה וסביבה ועוד. לעמותה מספר פרויקטים כגון פורום המנכ"לים של חברות התחבורה הציבורית, יוממות ירוקה, ליווי תמיכה וייעוץ לרשויות מקומיות ותחרות לקידום תחבורה בת קיימא בין רשויות מקומיות.
האגודה הישראלית למחקר תחבורה היא עמותה המאגדת אנשי מחקר, תכנון ומעשה מכל תחומי התחבורה וכיום בה כ-160 חברים. מקיימת פעילות שוטפת של כנסים וימי עיון המוקדשים להצגת חידושים בתחומי המחקר, התכנון והיישום של מערכות תחבורה ביבשה, בים ובאוויר ולדיונים בנושאים אלה.
EcoMotion ארגון לקידום תחבורה חכמה בישראל המקיים אירוע שנתי בהשתתפות מספר רב של חברות וכ-1000 משתתפים.
15 דקות – ארגון צרכני התחבורה בישראל הוא עמותה רשומה הפועלת בישראל ומקדמת תחבורה ציבורית זמינה ואיכותית, שיפור והוספת קווי שירות ציבוריים, כך שמערכת זאת תהווה חלופה ראויה לשימוש ברכב הפרטי ולעמידה בפקקים
ארגונים נוספים: ישראל בשביל אופניים, מסה קריטית, מגמה ירוקה ועוד.
תחבורה ביישובים קטנים
במדינת ישראל לכל יישוב, קטן ונידח ככל שיהיה, מגיע אוטובוס ציבורי לפחות שלוש פעמים ביום, כחלק מתפיסה לפיה תחבורה ציבורית היא מצרך חיוני שהמדינה צריכה לדאוג שיסופק לכל אזרח וכן במטרה לחזק את ההתיישבות בפריפריה. את האוטובוסים שמגיעים ליישובים אלו מסבסדת המדינה באמצעות תשלום שמשרד התחבורה מעביר לחברת האוטובוסים.
מנתוני שנת 2017 עלה כי המדינה מתקצבת בסכום של 600,000 ש"ח 560 קווים שבממוצע משתמשים בהם פחות מ-5 נוסעים, כאשר קווים אלו משרתים יישובים קטנים ורבים מהם פועלים כקווי מאסף.
ביקורת על המצב הקיים מציעה לבצע רפורמה ולהחליף את השיטה הנוכחית במודל יעיל וזול יותר. אחד הפתרונות המוצעים הוא לבטל או לצמצם את הקווים שכמעט ואינם בשימוש ובמקביל לאפשר לתושבי יישובים קטנים לבצע נסיעה משותפת ללא הגבלות. בתמיכה ביוזמה זו נטען כי היא תסייע לתושבי היישובים הקטנים להגיע ליעדם במהירות ובקלות הרבה יותר מאשר התחבורה הציבורית הקיימת שממילא לא מתאימה לצורכיהם ובכך גם תצמצם את השימוש ברכבים פרטיים. בנוסף מודגש בתמיכה בתוכנית כי שיקול מרכזי בהגבלות הקיימות על נסיעה משותפת הוא חשש לפגיעה בפרנסתם של נהגי מוניות, אך אלו ממילא כמעט ואינם מעניקים שירות לתושבי היישובים הקטנים.
ראו גם
כבישי ישראל
רכבת ישראל
תחבורה ציבורית בישראל
קישורים חיצוניים
משרד התחבורה של מדינת ישראל
תחבורה בישראל, 1996 - 2005, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
תחבורה במדינת ישראל: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
פריצת דרך: תחבורה במדינת ישראל - פעילות חינוכית מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
תחבורה לרכבים חשמליים - פרויקט שנוצר על ידי הרשתות המקומיות בשיתוף עם חברת Greenspot ישראל להקמת תשתיות לרכבים חשמליים בישראל
הערות שוליים
*
תחבורה
קטגוריה:תחבורה לפי מדינה
קטגוריה:ישראל לפי נושא
| 2024-08-20T15:29:14
|
דמוגרפיה של ישראל
|
אוכלוסיית מדינת ישראל מנתה נכון ל-9 במאי 2024, 9,900,000 תושבים (ישראלים). נתון זה כולל כחצי מיליון אזרחים יהודים אשר חיים בהתנחלויות ביהודה ושומרון, וכולל כ-350,000 ערבים תושבי מזרח ירושלים שאינם בעלי אזרחות ישראלית, אך אינו כולל את שאר הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל. כמו כן, הנתון אינו כולל כ-118,000 עובדים זרים (מתוכם כ-18,000 עובדים שאשרתם פגה); תיירים ללא אשרה בתוקף, שמספרם מוערך בכ-58,000; פליטים ומסתננים מאפריקה, שמספרם המוערך עומד על כ-19,000 (לא כולל ילדיהם שנולדו בישראל ולא כולל אלו שקיבלו מעמד בישראל לאחר שהסתננו) ומספר משתנה ובלתי ידוע של כמה אלפי שוהים בלתי חוקיים תושבי הרשות הפלסטינית.
לשם השוואה, עם קום המדינה חיו בישראל כ-780,000 תושבים.
נכון ל-2024 כ-73.2% מתוך 9.8 מיליון תושבי ישראל מוכרים כיהודים (כ-7.25 מיליון), כ-21.1% מהם הם ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים או דרוזים (כ-2.037 מיליון) וכ-5.7% (כ-534 אלף), מוגדרים "אחרים" מהם 300,000 יהודים על פי חוק השבות הרשומים במשרד הפנים כחסרי סיווג דת והשאר הם נוצרים לא-ערבים – כולל בני משפחות של יהודים שלא התגיירו, ארמנים, כמרים ונזירים מלאומים שונים, כמו כן קהילה מוסלמית של צ'רקסים, קהילת העבריים השחורים, פליטים וייטנאמים לשעבר, ובני דתות ולאומים אחרים.
תוחלת החיים הממוצעת בישראל נכון לשנת 2022 היא 83.5 שנה, מקום 5 בעולם.
ישראל היא המדינה בעלת קצב גידול האוכלוסין המהיר ביותר מבין המדינות המפותחות, 2% (קצב גידול של 2.1% של האוכלוסייה הערבית לעומת 1.7% של אוכלוסייה יהודית ו"אחרים")שנתון סטטיסטי לישראל מס' 73, אוכלוסייה, מקורות גידול האוכלוסייה, לפי קבוצת אוכלוסייה ודת, לוח 2.12 במהלך תשפ"ב, בכך היא סוטה מהמודל הקלאסי של תמורה דמוגרפית וממוקמת במקום ה-26 ברשימת המדינות בעלות צפיפות האוכלוסין הגבוהה בעולם. עד 2040 צפויה ישראל להפוך למדינה הצפופה ביותר ב-OECD.
במהלך תשפ"ב נוספו לאוכלוסייה במאזן ההגירה לישראל כ-63 אלף איש, מהם כ-59 אלף עולים חדשים.
שיעורי פריון
נכון ל-2021, שיעור הפריון הכולל בישראל היה 3 ילדים לאישה, השיעור הגבוה מכל מדינות ה-OECD. שיעור הפריון הכולל של נשים יהודיות עמד על 3.13 ושל נשים מוסלמיות על 3.01שנתון סטטיסטי לישראל מס' 73, אוכלוסייה, שיעור פריון לפי גיל ודת, לוח 2.41.
במגזר היהודי, שיעור הפריון בקרב נשים חרדיות הוא הגבוה ביותר. בתחילת שנות השמונים היה שיעור הפריון בקרב נשים חרדיות סביב 5.6, אך מאז טיפס ועלה והגיע בשיא ל-7.5–7.6 בשנת 2002.
נכון לשנים 2018–2020 עמד שיעור הפריון בקרב נשים חרדיות על 6.64. בקבוצות אחרות באוכלוסייה היהודית שיעורי הפריון הם כדלקמן: דתיות שאינן חרדיות – סביב 3.92; נשים מסורתיות-דתיות – 2.6, מסורתיות שאינן דתיות – 2.2–2.3; נשים חילוניות: 1.96.
באופן מפתיע, בקרב מוסלמיות השיעור אצל "נשים דתיות מאוד" נמוך מעט מהשיעור אצל "נשים דתיות". הסבר אפשרי לתוצאה סטטיסטית זו הוא הקושי להגדיר מידת אדיקות דתית בקרב מוסלמים בישראל, בשונה מהמגזר היהודי, שבו ההגדרה ברורה יותר. שיעור הפריון הכולל בקרב הבדואים במחוז הדרום, עומד על כ-4.8 ילדים לאישה (נכון ל-2020).
הילודה בישראל יוצאת דופן לא רק בגובהה, אלא גם בכך שניכרות בה נורמות לעידוד ילודה שחוצות מגזרים, רמות השכלה ורמות דתיות שונות – וכן מפני שהעלייה בפריון התרחשה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה והתרחבות ההשכלה בקרב נשים, לפחות באוכלוסייה היהודית.
לידות, מספרים מוחלטים, על פי דת האם
שנהיהודיםמוסלמיםנוצריםדרוזיםאחריםסה"כיהודים (%)מוסלמים (%)199683,71030,8022,6782,6821,800121,33369.0%25.4%200091,93635,7402,7892,7083,623136,39067.4%26.2%2005100,65734,2172,4872,5334,455143,91369.9%23.8%2006104,51334,3372,5002,6014,675148,17070.5%23.2%2007107,98634,5722,5212,5104,557151,67971.2%22.8%2008112,80334,8602,5112,5344,670156,92371.9%22.2%2009116,59935,2532,5142,5174,644161,04272.4%21.9%2010120,67336,2212,5112,5354,832166,25572.6%21.8%2011121,52035,2472,5962,4695,030166,29673.1%21.2%2012125,40936,0412,6102,3715,098170,94073.4%21.1%2013126,99934,9272,6022,3505,255171,44474.1%20.4%2014130,57635,9652,8142,3665,424176,42774.0%20.4%2015132,22036,6592,6692,3765,487178,72374.0%20.5%2016134,10037,5922,6132,4465,253181,40574.1%20.6%2017134,63039,5502,5042,3505,236183,64873.3%21.5%2018135,80938,7572,7212,4345,377184,37073.7%21%2019133,24339,5252,4092,2984,541182,01673.2%21.7%2020129,88438,3882,4972,2394,468177,30173.3%21.6%2021136,04639,4882,4162,3394,442184,74373.6%21.3%
מראשית שנות האלפיים ועד שנת 2017 גדל מספר הלידות לאימהות יהודיות בכ-46%, מ-92,000 ל-134,000. מספר הלידות לאימהות מוסלמיות גדל באותה התקופה ב-6% בלבד, ועמד במשך רוב שנות המאה ה-21 על כ-35,000 לידות לשנה. בשנת 2021 עמד אחוז הלידות של אימהות יהודיות ואחרות בכלל הלידות בישראל על 73.3%, ושל אימהות מוסלמיות על 21.3%.
שיעור פריון כולל
+שיעור פריון, על פי דת האםשנהיהודיםמוסלמיםנוצריםדרוזיםאחריםסה"כ19703.408.953.627.463.9719713.438.713.387.153.9419723.258.213.857.113.7119733.158.283.777.483.6819743.198.213.657.053.7119753.217.753.356.853.6819763.207.733.327.253.7019772.997.293.147.143.4719782.826.862.976.863.2819792.776.642.846.463.2119802.765.982.666.093.1419812.715.642.355.573.0619822.795.332.335.483.1219832.835.262.264.993.1419842.845.142.244.653.1319852.854.862.124.473.1219862.834.632.544.223.0919872.784.652.584.173.0519882.774.682.574.083.0619892.724.682.654.003.0319902.694.702.574.053.0219912.584.702.263.702.9119922.624.652.093.842.9319932.614.582.033.762.9219942.604.602.043.572.9019952.534.692.443.502.8819962.624.652.633.422.9419972.644.572.593.182.9319982.674.762.623.102.9819992.644.702.513.002.9420002.664.742.553.072.9520012.594.712.463.022.8920022.644.582.292.772.8920032.734.502.312.852.9520042.714.362.132.661.472.9020052.694.032.152.591.492.8420062.753.972.142.641.552.8820072.803.902.132.491.492.9020082.883.842.112.491.572.9620092.903.732.152.491.562.9620102.973.752.142.481.643.0320112.983.512.192.331.753.0020123.043.542.172.261.683.0520133.053.352.132.211.683.0320143.113.352.272.201.723.0820153.133.322.122.191.723.0920163.163.292.052.211.643.1120173.163.371.932.101.583.1120183.173.202.062.161.543.0920193.093.161.802.021.453.0120203.002.991.851.941.352.9020213.133.011.772.001.393.0020223.032.911.681.851.262.89
עד שנת 2004 ה"אחרים" היו כלולים תחת אותה קטגוריה של היהודים.
+שיעור פריון, על פי לאום האםשנהיהודיםערביםסה"כ19902.694.323.0219912.584.222.9119922.624.142.9319932.604.132.9219942.584.062.9019952.534.182.8819962.624.352.9419972.644.232.9319982.674.402.9819992.644.332.9420002.664.372.9520012.594.332.8920022.644.192.8920032.734.142.9520042.713.992.9020052.693.722.8420062.753.682.8820072.803.622.9020082.883.572.9620092.903.492.9620102.973.513.0320112.983.343.0020123.043.323.0520133.053.153.0320143.113.173.0820153.133.133.0920163.163.113.1120173.163.163.1120183.173.043.0920193.092.983.0120203.002.822.9020213.132.853.00
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שיעור הפריון של נשים ערביות היה גבוה באופן משמעותי משיעור הפריון של נשים יהודיות. אולם, מגמה זו השתנתה ובשנת 2016, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים היהודיות עלה על זה של נשים ערביות (3.16 ילדים בממוצע לאישה אצל נשים יהודיות לעומת 3.11 אצל נשים ערביות ב-2021).
בשנת 2020 שיעור הפריון הכולל בישראל היה 2.90. מספר זה היה נמוך בהשוואה ל-3.01 ב-2019 ול-3.09 ב-2018, אך גבוה מכל מדינות ה-OECD שהממוצע שלהן ב-2019 היה 1.61 ילדים לאישה. שיעור הפריון הכולל הגבוה ביותר בישראל נרשם בקרב נשים יהודיות – 3.00, אחריו, נשים ערביות – 2.82, ואילו השיעור הנמוך ביותר נרשם בקרב נשים ללא סיווג דת – 1.35.
לידות ופטירות לפי שנים
שנהאוכלוסייה (אלפים)לידות חיפטירותצמיחה טבעיתלידות ל-1000 אישפטירות ל-1000 אישצמיחה טבעית ל-1000 איששיעור פריון194880617,67819491,17426,98519501,37043,4318,70034,73134.16.827.319511,57850,5429,86640,67634.36.727.619521,63052,55611,66640,89032.87.325.519531,66952,55210,91641,63631.96.625.319541,71848,95111,32837,62328.96.722.219551,78950,68610,53240,15428.96.022.94.0319561,87252,28712,02540,26228.66.622.019571,97653,94012,48741,45328.06.521.519582,03252,64911,61541,03426.35.820.519592,08954,60412,05642,54826.55.920.619602,15056,00212,05343,94926.45.720.73.9519612,23454,86912,66342,20625.05.819.23.8019622,33256,35613,70142,65524.76.018.73.7719632,43059,49114,42545,06625.06.118.93.8119642,52663,54415,49148,05325.66.319.33.9319652,59866,14616,26149,88525.86.319.53.9919662,65767,14816,58250,56625.66.319.33.8919672,77664,98017,46347,51723.96.417.53.6419682,84169,91118,68951,22224.96.718.23.8219692,93073,66619,76753,89925.56.918.63.8319703,02280,84321,23459,60927.27.120.13.9719713,12185,89921,41564,48428.07.021.03.9419723,22585,54422,71962,82527.07.219.83.7119733,33888,54523,05465,49127.07.020.03.6819743,42293,16624,13569,03127.67.120.53.7119753,49395,62824,60071,02827.77.120.63.6819763,57598,76324,01274,75127.96.821.13.7119773,65395,31524,95170,36426.46.919.53.4719783,73892,60225,15367,44925.16.818.33.2819793,83693,71025,70068,01024.76.817.93.2119803,92294,32126,36467,95724.36.817.53.1419813,97893,30826,08567,22323.66.617.03.0619824,06496,69527,78068,91524.06.917.13.1219834,11998,72427,73170,99324.06.717.33.1419844,20098,47827,80570,67323.36.616.73.1319854,26699,37628,09371,28323.16.516.63.1219864,33199,34129,41569,92622.76.716.03.0919874,40799,02229,24469,77822.26.615.63.0519884,470100,45429,17671,27822.26.415.83.0619894,560100,75728,58072,17722.16.315.83.0319904,822103,34928,73474,61522.06.115.93.0219915,059105,72531,26674,45921.46.315.12.9119925,196110,06233,32776,73521.56.515.02.9319935,328112,33033,00079,33021.36.315.02.9219945,472114,54333,53581,00821.26.215.02.9019955,612116,88635,34881,53821.16.414.72.8819965,757121,33334,66486,66921.36.115.22.9419975,900124,47836,12488,35421.46.215.22.9319986,041130,08036,95593,12521.86.215.62.9819996,209131,93637,29194,64521.66.115.52.9420006,369136,39037,68898,70221.76.015.72.9520016,508136,63637,18699,45021.25.815.42.8920026,631139,53538,415101,12021.25.815.42.8920036,748144,93638,499106,43721.75.815.92.9520046,869145,20737,938107,26921.35.615.72.9020056,991143,91339,038104,87520.85.615.22.8420067,116148,17038,765109,40521.05.515.52.8820077,244151,67939,813111,86621.15.515.62.9020087,337156,92339,484117,43921.55.416.12.9620097,552161,04238,812122,23021.55.216.32.9620107,695166,25539,613126,64221.85.216.63.0320117,837166,29640,889125,40721.45.316.13.0020127,984170,94042,100128,84021.35.316.33.0520138,134171,44441,683129,76121.35.216.13.0320148,297176,42742,457133,97021.25.216.03.0820158,463178,72344,507134,76621.15.315.83.0920168,628181,40544,244137,16121.05.115.93.1120178,798183,64844,923138,72520.95.115.93.1120188,967184,37044,850139,52020.65.015.63.0920199,140182,01645,980135,73520.05.114.93.0120209,291177,30748,937128,37019.15.313.82.9020219,449185,04050,630134,41019.55.414.33.0020229,656178,00052,000126,00018.45.313.120239,842179,00049,500129,50018.25.013.2
עלייה לישראל לפי שנים
שנהמספר עוליםשנהמספר עוליםשנהמספר עוליםשנהמספר עולים1948101,828197141,930199479,844201729,0841949239,954197255,888199576,361201829,8001950170,563197354,886199670,919201933,2471951175,279197431,979199766,221202021,110195224,610197520,028199856,730202127,050195311,575197619,754199976,766202274,474195418,491197721,429200060,201202345,000195537,528197826,394200143,473195656,330197937,222200233,570195772,634198020,428200323,273195827,290198112,599200420,899195923,988198213,723200521,183196024,692198316,906200619,269196147,735198419,981200718,131196261,533198510,642200813,701196364,48919869,505200914,574196455,036198712,965201016,633196531,115198813,034201116,892196615,957198924,050201216,557196714,4691990199,516201316,968196820,7031991176,100201426,627196938,111199277,057201531,013197036,750199376,805201626,900
קבוצות אתניות
300px|מפה מפורטת של קבוצות אתניות בישראל, כולל רמת הגולן והשטחים (יו"ש, רצועת עזה)|ממוזער|left
ממוזער|תפוצה גאוגרפית של הקהילות האתנו-תרבותיות העיקריות בישראל.
יהודים – כ-73.2% מאוכלוסיית ישראל מוכרים רשמית כיהודים. האוכלוסייה היהודית מנתה בספטמבר 2022 בערך 7,247,000 תושבים. נכון ל-2024, כ-79% מהאוכלוסייה היהודית נולדה בארץ, 14% ילידי אירופה ואמריקה, ו-7% ילידי אסיה ואפריקה.
ערבים – 21.1% מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. אוכלוסייה זו מנתה במאי 2024 כ-2,089,000 תושבים, כולל כ-354,000 ערבים תושבי מזרח ירושלים, המחזיקים בתעודת תושב קבע. מתוך ערביי ישראל לפי דוח הלמ"ס:
85.3% הם מוסלמים, המונים 1,782,000 אזרחים. 18% מאוכלוסיית ישראל.
9.0% הם נוצרים, המונים כ-188,000 אזרחים. כ-2% מאוכלוסיית ישראל.
6.3% דרוזים, המונים כ-152,000 אזרחים. 1.6% מאוכלוסיית ישראל.
אחרים – תושבים שאינם שייכים לאף אחת מהקטגוריות לעיל. כ-5% מתושבי מדינת ישראל, המהווים כ-478,000 תושבים מאוכלוסיית המדינה, מוגדרים כ"אחרים". רובם המכריע הם עולים מברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם, שאינם רשומים כיהודים במשרד הפנים (תושבים ללא סיווג דת ונוצרים שאינם ערבים), וקיבלו את אזרחותם מתוקף חוק השבות. בקבוצה זו נכללים במספרים קטנים מיעוטים כמו הצ'רקסים (המונים כ-4,700 נפש), הארמנים (המונים כ-3,000 נפש), טורקים ישראלים והשומרונים אזרחי ישראל (המונים 820 נפש), שמהווים ביחד כ-0.01% מכלל תושבי מדינת ישראל. מוצאם האתני ודתם של השומרונים שונים משל היהודים, והם מגדירים עצמם "בני ישראל" או "ישראלים שומרונים". רוב אנשי קבוצת "האחרים" שהם יוצאי ברית המועצות לשעבר נטמעו מבחינה תרבותית בחברה היהודית בישראל, והפער בין ראייתם העצמית כשייכים לחברה ובין הגדרתם ההלכתית – מוליד לעיתים חיכוכים חברתיים, תרבותיים ודתיים. בין היתר, עלתה הקריאה לעודד גיור המוני בקרב אוכלוסייה זו; לשם כך, הוקם המכון המשותף ללימודי יהדות.
דת
אוכלוסייה יהודית
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כפי שפורסמו בערב ראש השנה תשפ"א, 19 בספטמבר 2020, בהגדרה עצמית של יהודים בני 20 ומעלה על בסיס מידת דתיות:
43.1% חילונים
21.1% מסורתיים
12.3% מסורתיים-דתיים
11.3% דתיים
10.1% חרדים
הערה: מסקר הלמ"ס לשנת 2014 עולה, כי מתוך כלל הלומדים בבית ספר יסודי בחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי והחרדי יחדיו, כ-30.04% חרדים.
להלן התפלגות אלו שהגדירו עצמם "שומרים מסורת במידה רבה" בקרב היהודים:
בשנת 1991 – 24%.
בשנת 1999 – 19% (ירידה בעקבות העלייה מברית המועצות).
בשנת 2009 – 26%.
פרופ' ארנון סופר מצביע על נתוני ילודה לפי התפלגות דתית: בשנת 2007 נולדו כ-110,000 ילדים יהודים, מתוכם כ-18,000 בלבד למשפחות חילוניות (כ-16.4%).
זרמי חינוך
בחינוך העברי שלושה זרמים עיקריים:
ממלכתי
ממלכתי-דתי
חרדי
רוב תלמידי החינוך העברי לומדים בבתי ספר שבפיקוח הממלכתי, אך בין השנים 2000 ו-2017 ירד חלקם מ-60.4% ל-52.0%. באותן השנים נרשמה ירידה קלה באחוז התלמידים שלמדו בבתי ספר בפיקוח הממלכתי-דתי, מ-19.2% ל-18.5% ואילו אחוז התלמידים שלמדו בבתי ספר בפיקוח החרדי עלה מ-20.4% ל-29.5%.
אוכלוסייה ערבית
כ-83% מהאוכלוסייה הערבית (שהם 17.6% מאוכלוסיית ישראל) הם ערבים מוסלמים.
כ-9% מהאוכלוסייה הערבית (שהם 1.9% מאוכלוסיית ישראל) הם ערבים נוצרים.
כ-8% מהאוכלוסייה הערבית (שהם 1.6% מאוכלוסיית ישראל) הם דרוזים.
לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שכלל בני 20 ומעלה (סוף 2016):
בקרב האוכלוסייה הערבית 11% הגדירו את עצמם חילונים, 57% מסורתיים, וכ-31% דתיים או דתיים מאוד.
בקרב האוכלוסייה המוסלמית בלבד, 9% מגדירים עצמם "דתיים-מאוד", 51% "דתיים", 29% לא כל כך דתיים ו-10% לא דתיים (חילונים).
מספר היהודים והמוסלמים בקרב אוכלוסיית ישראל (באלפים)
שנה יהודים מוסלמים אחוז 1955 1,203.0 116.1 8.80% 1972 2,752.7 360.6 11.58% 1995 4,522.3 811.2 15.21% 2011 5,921.7 1,335.7 17.02%20176,507.81,524.317.47%20216,982.01,669.017.66%
אוכלוסייה
420px|ממוזער|אוכלוסיית ישראל, סיווג על פי מין וגיל
אוכלוסייה לפי מין
בסוף שנת 2023 חיו בישראל כ-4,949,800 נשים, והן 50.3% מאוכלוסיית המדינה.
גברים 4,892,100 (49.7%)
יחס גברים/נשים באוכלוסייה עמד על 0.99
יחס לידות של זכרים/נקבות בישראל הוא 1.05 (105 זכרים לכל 100 נקבות).
אוכלוסייה לפי גיל
אוכלוסיית ישראל צעירה יחסית, ונמצאת במקום השני במדד המדינות הצעירות ב-OECD, ובמקום 89 בעולם כולו.
התפלגות האוכלוסייה לפי גילאים (נכון ל-2019):
28.2% היו בני 0–14
15.1% היו בני 15–24
13.4% היו בני 25–34
12.6% היו בני 35–44
10.4% היו בני 45–54
8.5% היו בני 55–64
11.8% היו בני 65 ומעלה
גידול שנתי של האוכלוסייה
הנתונים להלן נכונים לשנת 2019.
כלל האוכלוסייה: 1.9%
יהודים ואחרים: 1.9%
ערבים: 2.0%
פריסה גאוגרפית
(נכון ל-2023)
12.9% מחוז ירושלים (1,245,100 תושבים)
16.3% מחוז הצפון (1,571,100 תושבים)
11.8% מחוז חיפה (1,134,000 תושבים)
24.5% מחוז המרכז (2,365,000 תושבים)
15.6% מחוז תל אביב (1,512,400 תושבים)
14.1% מחוז הדרום (1,362,500 תושבים)
5.2% יהודה ושומרון (502,700 תושבים)
100% (סך כולל 9,696,400 תושבים)
יצוין כי ביהודה ושומרון חיים בין 2.5 ל-3 מיליון פלסטינים שאינם אזרחי מדינת ישראל.
האזור עם האוכלוסייה הצעירה ביותר הוא יהודה ושומרון עם הגיל החציוני 19.2. זהו גם האזור עם הגידול השנתי הגדול ביותר, 3.5%.
המחוז עם האוכלוסייה המבוגרת ביותר הוא מחוז חיפה עם הגיל החציוני 33.7.
המחוז עם הגידול השנתי הקטן ביותר הוא מחוז הצפון עם 1.5% בשנה.
המחוז הצפוף ביותר הוא מחוז תל אביב עם כ-8,593 נפש לקמ"ר.
המחוז המרווח ביותר הוא מחוז הדרום עם כ-96 נפש לקמ"ר.
צפיפות אוכלוסין
קצב גידול האוכלוסייה בישראל יוצא דופן ביחס למדינות ה-OECD. בשנת 1997 עברה ישראל את מקסיקו ונהייתה למדינה בעלת גידול האוכלוסייה הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. שורה ארוכה של חוקרים ואנשי ציבור ישראלים טוענים שקצב הגידול החריג של אוכלוסיית ישראל עלול להשפיע באופן שלילי על איכות החיים העתידית במדינה.
ישראל מדורגת במדד המדינות הצפופות בעולם במקום ה-29 עם כ-434 נפש לקמ"ר אחד. עם זאת, נתון זה מתייחס לכל אוכלוסיית ישראל, כולל כ-497,000 תושבים יהודים ישראלים המתגוררים בפועל בשטחי C במחוז יהודה ושומרון שתוחמים 3,539 קמ"ר, אך אינו מחשיב את שטחי C כחלק מהשטחים לחישוב יחסי נפש לקמ"ר. עם זאת, על שטחי C מתגוררים גם ערבים פלסטינים, מספרם אינו מדויק וישנן הערכות שונות, בין כ-70,000 לכ-125,000 בשנים 2008–2012 לבין כ-80,000 ב-2017. כך שחישובי יחס נפש לקמ"ר של תושבי ישראל עלולים לנוע בהתאם לחישובים השונים.
מרכז|ממוזער|641x641 פיקסלים|תחזית של תרחישי גידול האוכלוסייה בישראל. תוך שלושה עשורים אוכלוסיית ישראל עשויה להכפיל את עצמה. מתוך אתר צפוף – הפורום לאוכלוסייה סביבה וחברה. מבוסס על נתוני הלמ"ס.
היסטוריה ומגמות דמוגרפיות
הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל הושפע מגלי עלייה והגירה, מלחמות, ושינויי פיריון. עובדה זו הקשתה על חיזוי הנתונים הדמוגרפיים בה. הראשון שעסק בנושא באופן משמעותי הוא ההיסטוריון שמעון דובנוב, שחזה ב-1898, שבשנת 2000 יהיו בישראל כ-500,000 יהודים. האוכלוסייה היהודית הושפעה מגלי העלייה השונים. בשנת 1945, לפי הערכת מחלקת הסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית, היו בארץ ישראל 592,000 יהודים, מתוכם כ-78% אשכנזים, כ-9% ספרדים, כ-5% תימנים וכ-8% מיתר עדות המזרח.
גם האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל עברה שינויים. בתקופת המנדט הבריטי הייתה האוכלוסייה הערבית בתחומי ארץ ישראל בעלת הגידול המהיר ביותר במזרח התיכון, כאשר בסמוך ליישובים היהודיים נרשם גידול של עד 11% באוכלוסייה הערבית. בשנת 1948, הידלדלה האוכלוסייה הערבית כמעט לחלוטין עקב בריחה המונית של ערביי ישראל למדינות ערב, ובשנים שלאחר קום המדינה אפשרה ישראל לכ-200,000 ערבים לחזור להתיישב בתחומי מדינת ישראל. בשנים 1948–1967 חלה התמעטות מה באוכלוסיית יהודה ושומרון. בשנים 1967–1993, חל גידול חד באוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון. בשנת 1993, במסגרת הסכמי אוסלו, הובאו לישראל כ-50,000 ערבים, וייתכן שהיגרו לישראל עוד כ-400,000 ערבים, אשר לא התאזרחו, במסגרת מדיניות פתיחת הגבולות עם ירדן (על פי ארנון סופר). אוכלוסיית ערביי ישראל הושפעה אף היא: ישראל העניקה אזרחות לערבים שנישאו לאזרחים ישראלים, במסגרת איחוד משפחות. כמה מאות אלפי ערבים קיבלו אזרחות מאז 1967. בשנות ה-2000 והאינתיפאדה השנייה נרשם מאזן הגירה שלילי בקרב ערביי יהודה ושומרון, וחלה ירידה חדה בשיעור הילודה, בהתאם למגמה הכללית בקרב ערביי האזור מלבד רצועת עזה שבה שיעור הילודה נותר גבוה מאוד (66 אלף לידות בשנה).
על פי תחזיות דמוגרפיות שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על בסיס נתוני שנת 2015, צפויה אוכלוסיית ישראל להגיע בשנת 2065 לכ-20 מיליון תושבים.
ראו גם
עיור בישראל
מפקדי אוכלוסין בישראל
מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל
מפקד אוכלוסין 1922 של ארץ ישראל
צפוף – הפורום לאוכלוסייה סביבה וחברה
לקריאה נוספת
.
לילך רוזנברג־פרידמן, ציונות מבטן ומלידה: הילודה ביישוב ובמדינת ישראל בראשיתה: מניעתה ועידודה 1960-1918, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
קישורים חיצוניים
אלעד מלכא,
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - אוכלוסייה ודמוגרפיה
הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה העוסק בסוגיית גידול האוכלוסין בישראל
דו"ח עתיד צפוף - ישראל 2050 של הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה.
אתר אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית
אוכלוסיית ישראל 1990–2009 (סטטיסטי-קל), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, ישראל, דמוגרפיה בין השנים 2007-2020 – קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה
עוזי רבהון וגלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל, מרכז מציל"ה, דצמבר 2009
יעקב פייטלסון, התהליכים הדמוגרפיים בארץ ישראל (1800-2013), באתר המכון לאסטרטגיה ציונית
אם בישראל היו רק 100 אנשים , באתר כלכליסט, 22 באפריל 2015.
בישראל יש מיליון תושבים. טקס לפתיחת המיליון השני על סיפון האניה "ארצה". יומני כרמל דצמבר 1949. (התחלה 1:31)
מאמרים של המכון לאסטרטגיה ציונית בנושאי דמוגרפיה. (התחלה 1:31)
"חג המיליון הראשון לאוכלוסיית ישראל", כרזה בספרייה הלאומית, דצמבר 1949
גידול אוכלוסיית ישראל, אתר אקו-ויקי
ביאורים
הערות שוליים
*
*
ישראל, דמוגרפיה של
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:ישראל
קטגוריה:ישראל לפי נושא
| 2024-10-10T12:47:12
|
כלכלת ישראל
|
כלכלת ישראל היא כלכלת שוק מעורבת בה לממשלה חלק משמעותי, לצד מגזר פרטי מפותח, הכולל תעשייה משגשגת וענפי שירותים. מגזרי תעשייה מרכזיים כוללים תעשיית היי-טק, התעשייה הביטחונית, תיירות, עיבוד מתכת, תעשיית הכימיקלים, מכשור רפואי ותעשיית היהלומים. ישראל ענייה יחסית במשאבי טבע ולכן תלויה ביבוא מוצרים וחומרי גלם כגון נפט, פחם ומזון (תלות זו הצטמצמה במאה ה-21, עם גילוי מאגרי גז טבעי גדולים בים התיכון).
החל מאמצע שנות השמונים עברה כלכלת ישראל תמורה ממשק סוציאליסטי ריכוזי עם מגזר ציבורי רחב ונטל מס גדול, לכיוון כלכלת שוק תחרותית יותר. ממשלות ישראל נקטו הליכי הפרטה, ליברליזציה בשוק המט"ח, הורדת נטל המיסים על היבוא והורדה הדרגתית של מס ההכנסה ומס קנייה. בישראל קיימים מספר מונופולים ממשלתיים גדולים בהם חברת החשמל לישראל, רשות הספנות והנמלים קצא"א ודואר ישראל. גם במגזר הפרטי יש דומיננטיות מונופוליסטית של מספר קבוצות החזקה, השולטות במספר רב של חברות בישראל, בתחומים מגוונים.
כלכלת ישראל ידעה זעזועים רבים במהלך שנותיה בהם: היפר-אינפלציה, משבר מניות הבנקים והחרם הערבי. נוסף על כך היה עליה לקלוט גלי עלייה ולהתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מלחמות ישראל והוצאה ביטחונית גבוהה. למרות כל אלה השכילה להגיע תוך כיובל שנים לרמה גבוהה של פיתוח כלכלי. בשוקי העולם משקיעים זרים, הבנקים העולמיים וסוכנויות דירוג האשראי הביעו בעבר אמון רב בחוסנה של הכלכלה הישראלית. הצלחה זו נהוג לייחס לגורמים רבים, ובהם: כוח העבודה המשכיל, סיוע חוץ רחב היקף שקיבלה המדינה לאורך שנות קיומה מיהודי העולם, ארצות הברית וגרמניה, קליטת הון אנושי בצורת עלייה, מדיניות מקרו-כלכלית נכונה של הממשלה ובנק ישראל, הכורח הביטחוני לפתח מערכות נשק מתוחכמות ולייצא אותן, ורפורמות מבניות ופתיחת המשק לתחרות, כיום מדדי הכלכלה והפיתוח של ישראל דומים למדינות המפותחות ומערב אירופה.
קיימת התדרדרות מתמדת במצב הכלכלי של ישראל, המתבטאת באי-שוויון ופערים כלכליים הולכים וגדלים, במדדי תחרותיות הנמצאים בירידה, בפריון עבודה נמוך וביכולת פיתוח בר-קיימא מהנמוכות ביותר במערב. קיימת מגמה של הגדלה משמעותית בגירעון, עזיבת משקיעים זרים, ומעבר השקעות של ישראלים לחו"ל. התשואות של אג"ח ממשלת ישראל לעשר שנים זינקו והריביות של הממשלה עלו. בנוסף ישראל ירדה בדירוגי האשראי, דבר המייקר את הריבית שהממשלה משלמת על חובותיה ויגביר את מגמת העזיבה של משקיעים. יוקר המחיה בישראל הוא גבוה ושיעור העוני גבוה. הקיפאון בשוק הנדל"ן, משבר ענף התיירות וההאטה בענף ההייטק מובילים לאובדן הכנסות משמעותי ממסים. הגידול המשמעותי בהוצאות והירידה חדה בהכנסות משמעותם היא שיש פחות כסף להשקעה לחינוך, לרווחה, לבריאות, לתחבורה ועוד.
היסטוריה כלכלית
כאשר קמה מדינת ישראל, היו נושאי התפקידים הבכירים בכירי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל שגישתם הייתה כמותית בנוסח "עוד דונם ועוד עז" ובנוסף גישה ריכוזית סוציאליסטית. מכאן החשיבות שניתנה באותה תקופה (על ידי לוי אשכול ופנחס ספיר) להקמת תעשיות עתירות עבודה תוך חיזוק האיגוד המקצועי שהיה רתום אף הוא לאידאולוגיה התעשייתית. ניסיונות ניצול משאבי טבע והגדלת השטח החקלאי המעובד, הן על ידי ייבוש החולה, הקמת מושבים ופיתוח חבלי ארץ (כמו חבל לכיש והתענכים), ניצול המוביל הארצי ומפעלי מים אחרים, והן על ידי עבודות ציבוריות רחבות היקף ובניית מבנים לשימוש פרטי ולשימוש ציבורי בכל הארץ. גישה זו, המזוהה עם גישת המהפכה התעשייתית, עזרה לפתח את ישראל ולייצר מקורות תעסוקה, אך יש פולמוס האם התאימה מדיניות זאת למדינת ישראל; הן בשל אופיים היזמי של תושביה, הן עקב גודלה הקטן שלא אפשר ניצול יתרונות לגודל, והן בשל העיור שהתרחש. למרות הביקורת הרבה המשק הסוציאליסטי צמח במהירות בשנות ה-60 וה-70.
במחצית הראשונה של שנות השישים הסתיימו כמה פרויקטים שמומנו בכספי ציבור ובמלוות וביניהם השלמת המוביל הארצי, השלמת השלב הראשון של נמל אשדוד ורגיעה בתחום הבנייה למגורים. התוצאה הייתה מיתון. לאחר מלחמת ששת הימים היו שוב ביקושים בתחום הבנייה, שעזרו להוציא את ישראל מהמיתון, אולם זו הייתה גם תקופת תחילת "הגל השלישי", שלפי אלווין טופלר הוא מעבר מכלכלת התעשייה הכבדה לכלכלה המבוססת על ידע ותחכום. עידן הגל השלישי דרש יזמים בעלי קשרים כלל-עולמיים, חריגה מהמוכר והמקובל וכושר אלתור. בזכות יכולות אלו וכן עקב צרכים צבאיים התפתחה בישראל תעשייה עתירת ידע, תעשייה מתוחכמת וכן יוזמות קטנות שהניבו חברות הזנק שחלקן נמכרו בסכומים גבוהים לחברות גלובליות בין-לאומיות. מסיבות אלו משברים בענף התקשוב באו לביטוי חד בכלכלת ישראל וחברות שהתבססו הן על ידע והן על תיעוש וייצור המוצרים הפסיקו פעולתם וביניהן אלסינט, פיברוניקס, סאיטקס.
קום המדינה
עם קום המדינה, התבססה כלכלת ישראל על יסודות שהונחו בתקופת המנדט הבריטי והפכו את כלכלת ארץ ישראל למודרנית יחסית למרחב המזרח התיכון. שנות מלחמת העולם השנייה, שהביאו חורבן באירופה ובחלקים אחרים של העולם, דווקא היטיבו עם כלכלת ארץ-ישראל. זוועות המלחמה פסחו על האזור, וחלקים ביישוב היהודי התבססו כספקים חשובים לצבא הבריטי, הן זה שחנה בישראל והן כוחות מחוץ לו. כושר הייצור של היישוב היהודי הקטן בארץ גדל עם הקמת מדינת ישראל על בסיס כוח האדם שהביאו העליות ליישוב ובשל תשתיות ומערכות מינהל יעילות שהניחו הן הבריטים והן מוסדות היישוב.
נתוני פתיחה אלו סייעו למשק הישראלי לעבור את תקופת מלחמת העצמאות, מסוף 1947 ועד מחצית 1949.
במהלך שלוש שנותיה הראשונות של המדינה הוכפלה אוכלוסייתה כתוצאה מגל עלייה המונית, שהיה מורכב בכמחציתו מפליטים מאירופה, ובכמחציתו מעולים מארצות ערב. רובם הגיעו בחוסר כל, וקליטתם וקיומם בארץ היו תלויים לחלוטין ביכולתו של המשק הצעיר לקיימם. העלייה ההמונית היוותה אתגר עצום לכלכלה הישראלית, שהונחתה על ידי עקרונות סוציאליסטיים והייתה מחויבת להקמת מדינת רווחה. על רקע נתונים אלה הונהגה מדיניות הקיצוב ("הצנע") – משטר כלכלי של מעורבות ממשלתית קיצונית בוויסות הפעילות הכלכלית במשק. הציבור הכיר בעיקר את המגבלות וההקצבות בתחום הצריכה הפרטית, אך למעשה כיוונה הממשלה את מכלול הפעילות הכלכלית ובכלל זה הקצבת היבוא, מטבע החוץ, חמרי הגלם והאשראי הבנקאי.
למשטר הצנע הייתה הצלחה בהבטחת קיום בסיסי למאות אלפי העולים חסרי האמצעים, להתנפחות הביורוקרטיה הממשלתית לניהול הפיקוח והצווים, ובטווח הארוך להתמרמרות ציבורית ולהתפתחותו של שוק שחור מקביל, בו התנהל חלק גדל והולך של הפעילות הכלכלית במשק.
שנות ה-50 של המאה ה-20
במהלך שנת 1951 פקד את המשק משבר חריף במאזן התשלומים, שהתבטא בהחרפה קיצונית של הגירעון המסחרי ובהידלדלות מסוכנת של יתרות מט"ח. היצוא המסחרי הגיע לכדי שליש מהיבוא, כאשר יתרת הוצאת היבוא במט"ח נאלצה להיות ממומנת, בחלקה הקטן, ממגביות שונות של יהדות התפוצות, ובחלקה הגדול – מאשראי לטווח קצר מבנקים זרים ומחברות הדלק העולמיות. לקראת סוף 1951 סירבו אלה להמשיך במתן אשראי מתוך חשש אמיתי לחוסר יכולת פירעון של המדינה, והמשק ניצב בפני סכנה מוחשית להמשך קיומו הכלכלי.
שמאל|ממוזער|150px|קונראד אדנאואר, חותם הסכם השילומים מן הצד הגרמני
במקביל, גדל הגירעון בתקציב המדינה, אותו מימנה הממשלה בהדפסת כסף, פעולה שיצרה לחצים אינפלציוניים שחיבלו במאמצי הממשלה להנהיג יציבות מחירים באמצעות פיקוח מחירים. מדיניות הקיצוב הלכה והתמוטטה עקב התמרמרות גוברת של הציבור, ויצאה מכלל שליטה ופיקוח. משרד האספקה והקיצוב בוטל, והחל בפברואר 1952 הונהגה המדיניות הכלכלית החדשה של שר האוצר אליעזר קפלן. לצמצום הגירעון במאזן התשלומים פנתה הממשלה למספר מקורות: הקמת מפעל מלווה העצמאות ("הבונדס"), שהנפיק איגרות חוב ממשלתיות למשקיעים זרים; ניהול משא ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית לגיבוש הסכם השילומים; וסיוע כספי מממשלת ארצות הברית. כמו כן גיבשה התוכנית מכלול צעדים כלכליים, ובכלל זה: הפסקת מימון הוצאות הממשלה באמצעות הדפסת כסף והחלפתו במימון החותר לאיזון תקציבי – באמצעות מיסים; פיחות משמעותי בשער הלירה הישראלית כדי להעמידה על ערך ריאלי שיעודד את היצוא וימתן את היבוא; ביטול חלק גדול מן הפיקוח והקיצוב; צמצום האשראי הבנקאי; ומלווה מיוחד של 10% על המזומנים והפיקדונות בבנקים.
תוכנית ההבראה התבססה בין היתר על העיקרון הכמותי: השאיפה הייתה להקים הרבה מפעלים, שייצרו הרבה מוצרים, יינצלו את אוצרות הטבע ככל האפשר.
התוכנית, שהובילה את המשק למיתון הראשון שלו, הצליחה במרבית יעדיה: היצוא גדל, ובמקביל זרם מט"ח מסיוע אמריקני, שילומים גרמניים ורכישת בונדס, כך שהגירעון במאזן התשלומים קטן. הצטמצמו גם ההוצאה הציבורית והגירעון הממשלתי. מאידך – גדלה האבטלה, נפגעה הצמיחה של המשק, ונמשכה המעורבות של הממשלה בניהול המשק.
החל ב-1954 יצא המשק מן המיתון והחלה תקופה של צמיחה מהירה ומרשימה, שהתבטא בגידול של כ-10% לשנה בתוצר, וכ-5% בתוצר לנפש (בהתחשב בעובדה שגם אוכלוסיית המדינה גדלה בשיעורים ניכרים על פני התקופה). להתפתחות זו סייעה הזרמת הון מסיבית מחוץ לישראל, שהושקעה בצורה מוצלחת ונשאה פירות כלכליים. האבטלה קטנה, ובסוף שנות ה-50 הגיע המשק למצב של תעסוקה מלאה, עם שיעורי אינפלציה נמוכים וסבירים. רמת החיים במשק עלתה, בעידודה הנמרץ של הממשלה שראתה בכך אמצעי לעידוד עלייה מארצות הרווחה ומניעת ירידה.
שנות ה-60 של המאה ה-20
ממוזער|פארק היי טק מת"ם חיפה
בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נמשכה הצמיחה המהירה והעלייה ברמת החיים שאפיינו את שנות ה-50 של המאה ה-20, אך החל להתברר המחיר הכלכלי והחברתי של אותה צמיחה מזורזת. בתחום הכלכלי, הצריכה ורמת החיים עלו בקצב גדול מעליית התוצר לנפש, דבר שצמצם את החיסכון וההשקעה, ופגע ביכולת הצמיחה העתידית וההבשלה לקראת עצמאות כלכלית. גם מחיר חברתי היה לתופעה, שכן עליית רמת החיים הייתה בעיקר נחלתם של הוותיקים ויוצאי אירופה, ונוצר פער משמעותי בינם לבין העולים החדשים, ברובם בני עדות המזרח. אי-שוויון זה עתיד ללוות את כלכלת המדינה בהמשך דרכה, ולהעיב במיוחד בעיתות משבר.
העלייה הגוברת של הצריכה הפרטית הביאה שוב לגידול הפער בין היבוא ליצוא, והדרישה הגוברת לידיים עובדות הביאה ללחצים אינפלציוניים של גידול בשכר, ללא גידול מקביל בפריון. בפברואר 1962 הכריז שר האוצר לוי אשכול על "מדיניות כלכלית חדשה" שנועדה להילחם בתופעות אלה. בניגוד ל"מדיניות הכלכלית החדשה" של 10 שנים קודם לכן, לא השיגה זו את יעדיה.
שנות ה-60 עמדו גם בסימן ההעדפה של המשק ההסתדרותי (שהתקיימה עוד מראשית שנות המדינה ונמשכה גם בשנות ה-80). מפעלי חברת העובדים קיבלו העדפה בולטת בצורות שונות ובעיקר על ידי מימון בתנאים מועדפים מכספי המדינה ומקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. על המלאכה הזו של העדפת המשק ההסתדרותי ניצח בשנות ה-60 וגם בשנות ה-70 יעקב לוינסון שהיה דמות מרכזית בכלכלה ובמערכת המימון ההסתדרותית ואשר מונה ליו"ר בנק הפועלים בשנת 1968. בתחילה גייס לוינסון כספים בעזרת "קרן ההשקעות של חברת העובדים" שהוקמה בשנת 1963 ואשר שימשה למתן סובסידיה עקיפה על חשבון קרנות הפנסיה למפעלי משק ההסתדרות ובשנת 1968 קבל משר האוצר פנחס ספיר את הסדר ביטוח ההצמדה. הסדר זה שימש מכשיר להפניית סכומי עתק של כספי המדינה להסתדרות. ההסדר אפשר סבסוד מפעלי משק ההסתדרות, לרבות קיום המפעלים הכושלים, ותרם את האמצעים להשגת הצמיחה המרשימה של בנק הפועלים בהנהלתו של לוינסון.
ממוזער|בית מיקרוסופט בהרצליה פיתוח
לקראת סוף 1965 הגיעו אל סיומם מספר פרויקטים ציבוריים רחבי היקף, שהיוו חלק מרכזי מפעילות המשק: פרויקט הקמת מפעל האשלג בים המלח, פרויקט בניית נמל אשדוד, והקמת המוביל הארצי. סיום ההשקעה הציבורית בפרויקטים מרכזיים אלה הביא, מיידית, להאטה בפעילות הכלכלית בכלל המשק. בנוסף, נקטה הממשלה במדיניות מרסנת מכוונת, עקב חששות לעלייה באינפלציה ולגידול הגירעון במאזן התשלומים, וזאת באמצעות צמצום מבוקר של הפעילות במשק באמצעים מוניטריים ופיסקליים. כתוצאה, שקע המשק בשנת 1966 למיתון קשה, הרבה מעבר לריסון החלקי אליו חתרה הממשלה. האבטלה גברה לכדי 10% מכוח העבודה, ולראשונה מאז קום המדינה נוצר מאזן הגירה שלילי – מספר היורדים עלה על מספר העולים. אווירה קשה של משבר שררה במשק, שנמשכה לאורך המחצית הראשונה של 1967, והגיעה לשיאה ב"תקופת ההמתנה" מורטת העצבים של ערב מלחמת ששת הימים.
סיומה המהיר של מלחמת ששת הימים בניצחון צבאי מכריע לישראל הביא לגל של אופטימיות ציבורית ותרם רבות להיחלצות המדינה מן המיתון הכלכלי. הפעילות הכלכלית במשק הואצה בשל האווירה החיובית והאופטימית, גידול חד בעלייה איכותית ומשכילה ממדינות המערב ומברית המועצות, וזרימת השקעות זרות. את אלה ליוו השקעה ממשלתית רחבת היקף בהתבצרות והתבססות בגבולות החדשים, בהקמת יישובים ובסלילת דרכים. עוד תרמו תוצאות מלחמת ששת הימים ליצירת ביקושים חדשים במשק, במיוחד בתחום הביטחון ובתחום ההשקעות בתשתיות ובתעשייה. פיתוח מואץ של התעשיות הביטחוניות החל בעקבות אמברגו הנשק שהטיל נשיא צרפת שארל דה גול. לקראת סוף שנות ה-60 חזר המשק הישראלי לדפוסי הצמיחה המהירה שאפיינה את המחצית השנייה של העשור הקודם, עם תעסוקה מלאה וזינוק חד ברמת החיים, מלווים בהגדלת הגירעון במאזן התשלומים ובחשש להתפרצות אינפלציונית.
בשנת 1968, דורגה ישראל במקום השני בעולם (שנייה ליפן) בשיעור גידול היצוא שעמד על 20% בשנה זו ו-50% בין השנים 1964–1968.
שנות ה-70 של המאה ה-20
ממוזער|מתחם הבורסה ברמת גן
הכניסה לשנות ה-70 של המאה ה-20 לוותה בהמשך הצמיחה המואצת, ובצידה עלייה של השכר הריאלי, גידול ההוצאה הציבורית והגירעון הממשלתי, וזינוק האינפלציה לעבר רמה דו-ספרתית. בשנת 1972 הגיעה האינפלציה לכדי 14%, והגירעון בתקציב לכדי 12.5% מהתוצר. בנתונים אלה נכנס המשק לתוך שנת 1973, שנה שסימלה נקודת שבר חסרת-תקדים בכלכלה הישראלית.
שנות ה-70 עמדה גם בסימן "ביטוח ההצמדה" (שהחל עוד בעשור הקודם), ממנו נהנו המקורבים לצלחת השלטונית, ובראש ובראשונה המפעלים והארגונים ההסתדרותיים באמצעות בנק הפועלים ומוסדות פיננסיים קשורים לו. במסגרת "ביטוח" זה, בו נשאה המדינה, ניתנה הגנה מלאה בפני האינפלציה תמורת פרמיה נומינלית קבועה. באופן זה נתנה הממשלה, למעשה, סובסידיה בגובה ההפרש בין שיעורי האינפלציה הגואה לבין שיעורי ביטוח ההצמדה הנמוכים. שיטת החשבונאות, שהייתה נהוגה אז, לא נתנה ביטוי נאות לעלות זו, שהשפעתה נפרשה על פני עשרות שנים לאחר עריכת ה"ביטוח".
"ביטוח ההצמדה" היה גורם חשוב שתרם לסחרור האינפלציוני וליצירת תהליך שרשרת, הן בתקופת שר האוצר יהושע רבינוביץ והן בתקופת ממשלת הליכוד. כאשר נגרמת עליית מחירים מסיבה כלשהי, היא מביאה להגדלת עלות ביטוח ההצמדה, אשר מגדילה את הגירעון התקציבי, המוסיף דלק לתהליך האינפלציוני המגדיל עוד יותר את עלות ביטוח ההצמדה, וחוזר חלילה. במשך השנתיים הראשונות לכהונתה, לא פעלה ממשלת הליכוד לביטול או אף לשינוי שיטת "ביטוח ההצמדה", שהטילה מעמסה כבדה (גלויה וסמויה) על תקציב המדינה (בעיקר לטובת המשק ההסתדרותי). דבר זה תרם להתפרצות האינפלציה בתקופת ממשלת הליכוד. ההחלטה בממשלה על ביטול ביטוחי הצמדה חדשים התקבלה רק במאי 1979 והופעלה רק בראשית כהונתו של שר האוצר יגאל הורביץ שהחליף את ארליך בנובמבר של אותה שנה (אולם, ההשפעה התזרימית של צעד זה לא הייתה מיידית והתבטאה בירידה הדרגתית של תשלומי המדינה עד לסוף המאה ה-20).
מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שנצמד אליה הביאו לבלימת הצמיחה, למשבר חריף במאזן התשלומים, ולתחילת תהליך של סחרור אינפלציוני. התייקרות הנפט וחומרי הגלם המיובאים הובילה גל עליות מחירים. שיעור האינפלציה בשנת 1973 הגיע לכדי 20%, כעבור שלוש שנים הכפיל עצמו ל-40%, ועד סוף העשור הגיע לכ-100% ומעלה. מערכת ההצמדות הנהוגה במשק צמצמה למשקי הבית את הנזק המיידי של הסחרור האינפלציוני, ויצרה מראית עין של התמודדות מכובדת עם נזקי האינפלציה.
התוצר באותה תקופה גדל בשיעור של כ-3% לשנה – שיעור מקביל בקירוב לשיעור גידול האוכלוסייה, דהיינו העדר צמיחה לנפש. תקציב הממשלה התנפח לממדים חסרי תקדים, ויצר גירעון ממשלתי שמצידו תרם תרומה נכבדה ללחץ האינפלציוני.
המאפיין הבולט של כלכלת ישראל בעשור השלישי למדינה היה הגידול המתעצם בנטל הביטחון, שנמדד על פי הגדרות שונות: סך ההוצאה הריאלית לביטחון, חלקן של הוצאות הביטחון בתוצר הלאומי, חלקן של הוצאות הביטחון בסך המקורות שעמדו לרשות המשק, חלקו של תקציב הביטחון בתקציב המדינה, חלקו של הייבוא הביטחוני בסך הייבוא, ועוד. נטל הביטחון השאיר בידי הסקטור האזרחי פחות מקורות לצורכי השקעה, לצריכה פרטית ולצריכה ציבורית. לצמצום ההשקעות הייתה השלכה ישירה על הצמיחה העתידית של המשק, והצטמקות הצריכה עלולה הייתה לעורר לחצים חברתיים ופוליטיים כבדים. לפיכך, המשימה המרכזית של המדיניות הכלכלית לאורך כל עשור זה הייתה התמודדות עם התופעות הללו והברירות הקשות הנובעות מהן. הממשלה פעלה במקביל ובמשולב להשגת שלושה יעדים: קידום הייצוא; הגבלת הביקושים המקומיים; וריסון האינפלציה הגואה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים חל שינוי משמעותי בתחום מימון ההשקעות. לאחר המלחמה, מלוא ההשקעות במשק מומנו על ידי מקורות חוץ אשר מימנו גם חלק מהוצאות הביטחון. מקורות החוץ היו מקורות יהודיים, כגון המגבית היהודית המאוחדת (UJA), וסיוע משמעותי מממשלת ארצות הברית – מהיקף של 520 מיליון דולר בממוצע בשנים 1971–1973 גדל היקף הסיוע עד לכמעט 2,000 מיליון דולר לשנה בשנים 1974–1978. מטרת הסיוע הייתה לעזור לישראל להתמודד עם השלכות משבר האנרגיה הכלל עולמי ועם משבר מאזן התשלומים.
שמאל|ממוזער|250px|במהלך שנות השבעים ובעקבות אובדן האמון בלירה הישראלית חלק גדול מהפעילות העסקית במשק הוצמדה לדולר האמריקני. לבסוף, בשנת 1980, הוחלפה הלירה בשקל. בתמונה לירה ישראלית אחת משנת התשי"ח 1958
המהפך הפוליטי בשנת 1977 שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, לווה במדיניות כלכלית חדשה של שר האוצר שמחה ארליך, אשר ניסתה לבצע רפורמה מן היסוד במשק הישראלי ברוח משנתו של הכלכלן האמריקני מילטון פרידמן. בזמן "המהפך הכלכלי" הונהגו רפורמות מרחיקות לכת, ובראשן ליברליזציה משמעותית בתחום המט"ח. בוטלו או צומצמו המגבלות השונות על החזקת מט"ח ותנועות מט"ח, ושער החליפין נויד כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי קברניטי הכלכלה. המדיניות צפתה שבדרך זו יובילו כוחות השוק לעבר שער חליפין בו יתאזנו הביקוש וההיצע למט"ח, וייסגר הפער במאזן התשלומים. משיקולים פוליטיים וכנראה גם מחוסר ניסיון מעשי בניהול מדיניות כלכלית (אי-טיפול בנושא ביטוח ההצמדה), לא הצליח ארליך ללוות את הצעדים שנקט בריסון תקציבי, וכך לא זו בלבד שהמטרה לא הושגה – המדיניות האיצה את הסחרור האינפלציוני, והביאה לאובדן מוחלט של האמון בלירה הישראלית. כך שחלק גדול מהפעילות העסקית במשק הוצמדה לדולר האמריקני. ב-1980 הוחלפה הלירה הישראלית בשקל (על פי מפתח של 10 לירות לשקל), בניסיון להתמודד עם האינפלציה הגואה ולהחזיר את האמון במטבע הישראלי.
בתקופה זו החלו תהליכי ההפרטה במשק הישראלי, בין השאר הופסקה מדיניות הכלכלה המתוכננת וגודל התשלום עבורה ביחס לרוב תוצרת החקלאית (לא נכללו בשינוי משקי הלולים). הרציונל שעמד מאחר צעדים אלו היה ניסיון הימין (שעלה לשלטון) לכרסם במעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי של גופים הקשורים לשמאל ולתנועת העבודה. כחלק מהשקפת עולם זו הוסב משרד הפיתוח למשרד האנרגיה והתשתית. תהליך הפרטה שהחל באותן שנים הוא תכנון הוצאת שרותי הטלפון לחברה ממשלתית (בזק).
שנות ה-80 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|140px|מטבע של שקל חדש ישראלי מודרני המבוסס על מטבע השקל הקדום.
החל משנת 1980 נכנסה ישראל לעידן האינפלציה התלת-ספרתית, או ההיפר-אינפלציה. מחליפו של ארליך, שר האוצר יגאל הורביץ, ביטל אמנם הוצאת "ביטוחי הצמדה" חדשים, אולם, השפעת פעולה זו על ההזרמה ועל האינפלציה, אם כי חשובה ביותר לטווח ארוך, לא הייתה מיידית, בשל ה"מלאי" הגדול של ביטוחי הצמדה מן העבר. ניסיונותיו להתמודד עם הסחרור האינפלציוני באמצעות מדיניות מרסנת וצמצום הגירעון התקציבי (הוצמד לו מטבע הלשון "אין לי") לא זכו לגיבוי ותמיכת הממשלה, והוא התפטר בשנת 1981. החליף אותו יורם ארידור עם מדיניות חדשה בגיבוי מנחם בגין, תחת המוטו "להיטיב עם העם". תוכניתו של ארידור היוותה תפנית ממדיניותו של קודמו, וכללה הפחתת המיסוי על מוצרי צריכה מיובאים במה שנראה היה כ"כלכלת בחירות". טלוויזיה צבעונית ומכשיר וידאו היו הסמלים הבולטים של התקופה שנקראה "ימי ארידור העליזים", ותוצאתה הייתה הידרדרות חמורה ומסוכנת בכל הפרמטרים הכלכליים. שיעורי האינפלציה גדלו עוד יותר והגיעו לרמה של 450% בשנת 1984, ולשיעור שנתי צפוי של 1,000% במחצית הראשונה של 1985. הרעה חלה גם מצב מאזן התשלומים כתוצאה מגל הרכישות של מוצרי יבוא, ולא היה שיפור משמעותי בגירעון התקציבי הממשלתי.
את מצבו הקשה ממילא של המשק ערער עוד יותר משבר מניות הבנקים, שפרץ ב-1983 עם התמוטטות המניות המווסתות של הבנקים הגדולים. כדי למנוע הפסדים גדולים מחלק מהציבור ומחלקים גדולים במשק, נטלה הממשלה על עצמה לכסות חלק גדול מהפסדיהם הצפויים. לשם כך, העבירה הממשלה לעצמה את הבעלות על רוב הבנקים המסחריים והפכה לערבה לחלקה הגדול של השקעת הציבור במניותיהם. תוצאת משבר זה הייתה, לפיכך, ירידה חדה בשווי הנכסים שבידי הציבור, בצד הגדלת החוב הפנימי של הממשלה. ועדת בייסקי הוקמה כדי להסיק את המסקנות והמלצות הוועדה יושמו שנים אחרי בוועדת בכר ואחרות.
בתחילת שנת 1985, פרט לעליית מחירים מסחררת וכתוצאה ממנה, נוצר גירעון גדול מאוד בתקציב המדינה ובמאזן התשלומים והחובות של מדינת ישראל עלו לגובה כזה שהיה חשש מפני מצב של אי-יכולת החזר החובות.
ב-1985 יצאה לדרך תוכנית הייצוב הכלכלית, מונהגת על ידי יצחק מודעי, שר האוצר בממשלת האחדות הלאומית וראש הממשלה שמעון פרס. התוכנית הכלכלית, שבביצועה הוחל בקיץ 1985 כוונה להשיג שתי מטרות: הפחתת הגירעון בתקציב ויצירת איזון או כמעט-איזון תקציבי; ומתקפה כנגד ההתאמות שהתקיימו בשוק לאינפלציה הגבוהה, באמצעות הפחתה מוסכמת, בתיאום עם ההסתדרות הכללית, שאיגדה אז את רוב המועסקים במגזר הציבורי, של השכר, המחירים, האשראי ושער החליפין. באמצעות התקנות לשעת חירום ואחר-כך בחוק מיוחד, הוכרז על פיקוח ממשלתי על מחירי מוצרים ושירותים רבים המהוים חלק נכבד מסל הצריכה של האזרח הממוצע. במקביל, בוצע קיבוע של שער השקל ביחס לדולר האמריקני (1200 שקל ישן לדולר) והקפאת שכר כללית. כמו כן קיבלה ישראל סיוע נדיב מארצות הברית.
התוכנית, בניגוד לעסקות החבילה החלקיות שקדמו לה, הצליחה באופן יוצא מן הכלל ואף היוותה דגם לתוכניות במדינות אחרות. היעד העיקרי של התוכנית הושג והאינפלציה ירדה לקצב של כ-20% לשנה ובהדרגה, לאחר כ-10 שנים נוספות לרמה שנתית חד-ספרתית. הניסיונות לאושש את הצמיחה במשק, עם זאת, נכשלו והמשק נותר במצב של שפל כלכלי, שהועצם בגלל היעדר המשכיות בצעדים לצמצום ההוצאה הציבורית. צמיחה מחודשת הגיעה רק החל בשנת 1989 כאשר המשק הישראלי גדל בתוך זמן קצר בכ-20% בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.
על מנת ליישם את התוכנית, הוצע מנגנון חוקי חדש בשם חוק ההסדרים שנועד לצרף לחוק התקציב חוקים ותקנות שיאפשרו את ביצועה המוצלח של התוכנית לייצוב המשק.
החל מאמצע שנות השמונים הייתה עלייה גדולה בפריון העבודה. למעט בשנת 1989 בה הייתה ירידה בפריון, העלייה בפריון העבודה בשנים 1985–1990 נעה בין 3.4%–5.4%. העלייה בפריון מותנה בשנת 1991 והפכה לשלילית בשנים 1992–1994.
שנות ה-90 של המאה ה-20
שנות התשעים החלו בסימן העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. במשך העשור גדלה אוכלוסיית ישראל מכ-4.6 מיליון תושבים לכ-6 מיליון נפש (יהודים: מכ-3.7 מיליון לכ-4.9 מיליון). גידול זה נובע בעיקר מעלייתם של כ-822 אלף איש במשך העשור מחבר המדינות (בנוסף לריבוי הטבעי), כך שמספר העולים במשך העשור הגיע לכ-17% ממספר התושבים הכולל בתחילתו. רבים מהעולים השתלבו היטב בשוק העבודה הישראלי הודות לרמת השכלתם ובשל הסכמתם לעבוד בכל עבודה, גם כזו אשר ישראלים ותיקים העדיפו לא לעבוד בה. העלייה הביאה לגידול מהיר בביקוש המצרפי (בתחום הצריכה הפרטית ובהשקעות לבנייה) ובהיצע כוח העבודה במשק. במקביל, דרשה העלייה משאבים רבים לצורך חינוך, בריאות, הסבה מקצועית ושירותי רווחה. לדעת מומחים, כמו יעקב שיינין, קליטת העלייה אינה נטל על המשק אלא נכס. הכסף לשכן את העולים יילקח מהלוואות מתושבי מדינות זרות. העולים יחזירו הכול בעבודה קשה. כמו כן, "הנטל על האזרחים יפחת". ומוסיף שיינין: "הנטל הכבד של צבא למשל, שהוא 50 אחוז מהוצאות הממשלה, יתחלק על יותר אנשים...גם הוצאות קבועות נוספות על בתי-חולים, למשל, או מועצות מוניציפליות, יפלו על קבוצה גדולה יותר של אנשים. ככל שיותר אנשים מנצלים תשתית קיימת, כך ההוצאה פר-אדם, פוחתת".
מגמת הכניסה של חברות בין-לאומיות לישראל שהחלה בשנות השמונים המאוחרות גברה, וההשקעות הזרות בישראל גדלו במידה ניכרת. במקביל נחלש מאוד החרם הערבי. חתימת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנת 1993, ולאחר מכן חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן באוקטובר 1994, הביאו לשיפור תדמיתה של ישראל בקהילה הבין-לאומית. ישראל נהנתה בשנים אלו מצמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה יחסית, אף על פי שפריון העבודה דשדש ואף ירד. יש המייחסים את הצמיחה בשנים אלו להסכמי השלום.
לצד אירועים אלה, נמשכה מגמות ותהליכים שהחלו בעשור הקודם. נמשכה הורדת האינפלציה שהחלה עם תוכנית הייצוב של שנות ה-80, לעבר אינפלציה שנתית חד-ספרתית. בנוסף נמשכה מגמת הורדת החסמים על שוק ההון, ביטול רצועת הניוד ומעבר למסחר חופשי במטבע חוץ. ועדת ברודט שהוקמה בשנת 1995 לטיפול ב"ריכוזיות הגבוהה, היחסית והמוחלטת" המליצה להפחית משמעותית את שליטתם של הבנקים בתאגידים ריאלים במטרה לאפשר תחרות ביותר ענפים, וגרמה לתחילתו של שינוי בהקשר זה. כמו כן החלה צמיחה מטאורית של ענף ההיי-טק, בעיקר תעשיות האינטרנט והטלקומוניקציה שישראל הפכה מרכז עולמי בולט לפיתוחם. אלה אמנם לא בשלו, ברובם, לכדי רווחים כלכליים משמעותיים, אך במשך שנים אחדות תרמו להזרמת הון זר לישראל שהפיח רוח חיים במגזרים מסוימים של המשק.
החל משנת 1995 שחררה ממשלת ישראל ה-25 את הרסן התקציבי והגדילה מאוד את הגירעון בתקציב המדינה, דבר שהביא בשנת 1997 לצורך לקצץ באופן דרסטי בתקציב.
על פני מחצית השנייה של שנות ה-90 החלו להתרבות סימני האטה. פיגועי ההתאבדות ובמקביל האטה כלכלית עולמית, הקרינו על כלכלת ישראל. קצב גידול התוצר הואט, האבטלה גדלה והתרבו סימני המיתון.
העשור הראשון של המאה ה-21
ממוזער|מאגר קידוח גז טבעי "לוויתן"
כלכלת ישראל נכנסה למילניום השלישי ברגל שמאל, בעיקר בשל שתי התפתחויות משמעותיות שחוללו תפנית מוחלטת מן המגמות האופטימיות של שנות ה-90. הראשונה היא האינתיפאדה השנייה, אשר הביאה לירידה דרסטית בהשקעות, בריחת משקיעים זרים, ריסוק של ענף התיירות ופגיעה קשה בענפים אחרים. השנייה היא משבר ההיי-טק העולמי. ישראל, שבמהלך שנות ה-90 ביססה את מקומה כמרכז עולמי של חברות הזנק (סטארט-אפ) בתחומי האינטרנט והטלקומוניקציה, ספגה את פגיעתו במלוא העוצמה. המשבר הביא לנפילת מאות חברות שבתקופה מסוימת נראו כנושאות את בשורת העתיד הכלכלי של מדינת ישראל, הוסיף רבים למעגל האבטלה, והביא קץ לחגיגת הצריכה של המגזר הטכנולוגי שהצטמק מאוד. בשנת 2002 נכנס המשק הישראלי לתקופת השפל הארוכה ביותר מאז קום המדינה. התוצר המקומי הגולמי לנפש ירד ב-3%, התוצר העסקי ירד ב-3.1%, האבטלה עלתה ל-10.3% ומדד המחירים קפץ ב-6.5%. בתקופה זו החלה התאוששות בכלכלה העולמית, בניגוד למשק הישראלי שהמיתון בו גבר. הפתרון הגיע מצד ארצות הברית, שהסכימה למתן ערבויות כתנאי לקיום רפורמות כלכליות במשק הישראלי.
שר האוצר בנימין נתניהו, שנכנס לתפקידו ב-2003, הכין תוכנית להפחתת הגירעון הציבורי בשם "חומת מגן כלכלית", שעזרה בקבלת חלק מהערבויות שממשלת ישראל ביקשה מהאמריקאים לצורך יציאה מהמיתון. נתניהו נקט מדיניות שוק חופשי, שאוששה את הפעילות העסקית במשק, הקטינה את המעורבות הממשלתית, כך שכלל הפרמטרים הראו התאוששות כלכלית רחבה ביניהם חידוש הצמיחה, צמצום האבטלה, החזרת השקעות-חוץ בישראל ורמת אינפלציה כמעט אפסית. מנגד, מדיניותו של נתניהו גרמה לעלייה משמעותית באי השוויון במשק, וישראל הגיעה למקומות הראשונים בעולם המערבי במדד ג'יני. במהלך כהונתו הייתה עלייה חדה במדדי העוני היחסי והפערים החברתיים הורחבו.
ממוזער|שדה נפט מגד
ועדת בכר שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2004 הביאה לצמצום הריכוזיות בשליטה בהון הציבורי במדינה, על ידי כך שהוציאה את קרנות הנאמנות וקופות הגמל משליטת הבנקים, ובנוסף הפרידה בין הרישיון לייעץ על פנסיות לבין הרישיון למכור קרנות פנסיה.
פרוץ מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 הביאה לחשש מנפילת המשק לשפל כלכלי חדש, אולם עד מהרה נמוגו החששות והכלכלה המקומית הוכיחה כי השפעת המלחמה הייתה מזערית – הבורסה עלתה, הפעילות הכלכלית צמחה, ההכנסות ממסים גדלו והשקעות החוץ זרמו יותר מבעבר על חשבונן של המדינות המתפתחות, שהציגו נתונים מאכזבים ביחס לכלכלה הישראלית.
ב-2007 קרא נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להשתמש ברזרבות התקציב להורדת החוב הציבורי ל-60% כדי לחסן את הכלכלה בפני מיתון עתידי, ולמנוע הישנות של משבר דומה בעתיד. המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 הראה את חוסנה של כלכלת ישראל. בעוד שמדינות המערב הזרימו מיליארדי דולרים למניעת קריסת ענפי משק שונים, ישראל, תחת המדיניות של סטנלי פישר, הסתפקה בהורדת שיעור הריבית כדי להתגבר על המשבר. על אף הורדת הריבית, האינפלציה נותרה בטווח סביר (פחות מ-4%), שיעור האבטלה עלה באופן מתון בלבד (לכ-8%) ולאחר מכן חזר בהדרגה לרמתו שהייתה קודם למשבר, התוצר לא פחת (למעשה, ישראל הייתה המדינה המערבית היחידה עם צמיחה חיובית בשנת 2009) וכן נמשכו השקעות חוץ. עם זאת, כיוון שפישר היה הראשון להוריד ולהעלות את הריבית, נוצר מצב בו אחרי העלאת הריבית, הביקוש לשקל גבר, יצר פיחות בדולר ופגע במידת מה ביצוא הישראלי. במטרה להקטין את הפגיעה התערב בנק ישראל במסחר במט"ח ורכש כמות גדולה של דולרים על מנת לתמוך בשער החליפין.
ריכוזיות (ראו גם הריכוזיות במשק הישראלי) – על פי דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 12.0% משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה (מקום 17 מבין 45 המדינות שנבדקו ו-23.3% משווי השוק מוחזק בידי חברות החזקה (מקום 20 מבין 45 המדינות שנבדקו). נכון לשנת 2024 ישראל נמצאת בתחתית מדד התחרותיות של המשק של ה-OECD והיא ממוקמת במקום ה-33 מתוך 38 מדינות מפותחות במדד זה.
תעסוקה – למרות הצמיחה בכלכלת ישראל, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (אחוז העובדים מכלל כוח העבודה) עדיין נמוך יחסית למקובל בעולם 56.3% ב-2007 לעומת כ-70% כמקובל בכלכלות המפותחות והמתעוררות. הגורם העיקרי לשיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה הוא בעיקר עקב אי השתתפותם של שלושה מגזרים, הנשים הערביות ש-78% מהן לא עובדות, הגברים החרדים ש-65% מהם לא עובדים, וכן המוגבלים ש-46% מהם לא עובדים.
מבנה התעסוקה – תעשיות מסורתיות (lowtech) נסגרות לטובת תעסוקה בהיי-טק. חלק ניכר מהמפעלים הממשיכים לייצר מוצרי טקסטיל העבירו את קווי הייצור מחוץ לישראל והשאירו בה רק את מרכזי הפיתוח והלוגיסטיקה. בשנת 2007 ישראל מדורגת כמדינה רביעית בעולם בעסקאות הנשק, אחרי ארצות הברית רוסיה וצרפת.
גירעון – משנת 2017 עד שנת 2024 היה בישראל גרעון תקציבי שהלך וגדל, זאת מלבד שנת 2022 בה היה עודף תקציבי. בשנת 2017 היה הגרעון 2% מהתוצר, בשנת 2018 3.1%. וב-2019 3.7%. בשנת 2020 קפץ הגרעון ל-11.3%. בשנת 2021 חל שיפור במגמה. בשנת 2021 הגירעון עמד על 4.2%, בשנת 2022 היה עודף תקציבי לראשונה מזה 35 שנים והוא עמד על 0.6+, בשנת 2023 הגרעון היה 4.2 והצפי לשנת 2024 הוא לפחות 8%. הגרעון הגדל עשוי לסכן את דרוג האשראי של ישראל ולהוביל לעליה בתשלומי הריביות.
מאזן תשלומים – ישראל נמצאת בעודף במאזן התשלומים, עד כדי כך שהשקל מתחזק לעומת הדולר ושערו ירד לרמה הנמוכה ביותר בעשור זה.
אינפלציה – האינפלציה שהייתה גבוהה מאוד ירדה משמעותית, אם כי מסוף הרבעון הראשון של 2008 יש לחצים אינפלציוניים עקב עליית מחירי הנפט ועליית מחירי חומרי גלם ומוצרי מזון. לחצים אלו מרוסנים חלקית עקב ירידת שער הדולר.
חופש כלכלי – החופש הכלכלי בישראל צנח ב-2009 בדירוג החופש הכלכלי העולמי למקום 78 לעומת מקום 48 ב-2002.
יוקר המחיה – נכון לשנת 2024 יוקר המחיה בישראל הוא הגבוה מבין מדינות ה־OECD. מחירי המזון בארץ הם השניים בגובהם בין המדינות המפותחות, וגבוהים ב-52% מהממוצע.
עוני – על פי דו"ח העוני נכון לשנת 2023 כשליש ממשקי הבית בישראל חיים באי־ביטחון תזונתי. כ־30% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל נמצאת בחוסר ביטחון תזונתי ומתוכן 12.6% שרויים במצב של חוסר ביטחון תזונתי חמור, המתאפיין ברעב ובתזונה לא יציבה ולקויה. כן עולה ממנו כי העוני בישראל הוא מהגבוהים ביותר מבין הארצות המפותחות. נתונים אלו נאספו לפני מלחמת חרבות ברזל שבעקבותיה הוחמר המצב עוד יותר. ישראל המדינה השנייה הכי ענייה ממדינות ה-OECD. זאת אף כי שעות העבודה בישראל גבוהות בדירוג המדינות המפותחות – מקום שישי בכמות שעות העבודה מתוך 38 מדינות ה-OECD.
ממוזער|מחאת האוהלים (2011) – סדרת הפגנות רחבות היקף מתקיימות ברחבי ישראל במחאה על יוקר הדיור והמחיה בישראל, קיץ 2011
העשור השני של המאה ה-21
באפריל 2009, הכריז שר האוצר יובל שטייניץ על החלטתו להעביר את ישראל לתקציב דו-שנתי לראשונה בתולדות המדינה. תקציב זה אושר ביולי של אותה השנה. בראשית כהונתו של שטייניץ, נקטה ישראל במדיניות של העלאת מיסים ובראשם העלאת מס ערך מוסף מכ-15.5% לכ-16.5% ביולי 2009. ובינואר 2010 ירד מס הערך המוסף לכ-16%. ביולי 2010, החל מהלך נוסף של העלאות מיסים, בהעלאה נוספת במס על סיגריות. במהלך שנת 2011, נערכה שביתת הרופאים אשר התקיימה כארבעה וחצי חודשים והפכה לשביתה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בקיץ 2011, פרצה המחאה החברתית עקב עלייה הדרגתית של כ-38.5% במחירי הדיור ביחס לשכר הממוצע במשק בין השנים 2007 עד 2011. ב-26 ביולי 2011, הממשלה הציגה תוכנית לטיפול בסוגיות אלו. ומונתה ועדה בראשותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לגיבוש המלצות לטיפול בבעיות הדיור. ועדה זו הגישה את המלצותיה ב-26 בספטמבר 2011 לנתניהו, אך חלק מההמלצות לא התקבלו. חלק אחר מהמלצות הוועדה יושמו ובראשן ההצעה ליישם חוק חינוך חובה גם לילדי גנים, לפתוח את השוק לייבוא מוצרי מזון, להוריד מכסים על מוצרים נוספים ולעצור את הורדת המיסים הישירים. כדי לאפשר זאת, ביולי 2012, חזר שטייניץ על מהלך של העלאת מיסים, במסגרתו הועלה מס הקניין על סיגריות ובירה, מס ערך מוסף עלה לכ-17%, והוחלט על העלאת שיעור מס ההכנסה ודמי הביטוח הלאומי החל מינואר 2013. בשנת 2012, הגיע הגירעון בתקציב המדינה לכ-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן, אולם יחס החוב-תוצר המשיך להצטמצם. הצמיחה הממוצעת בתקופתו של שטייניץ הייתה 4.5%. בשנת 2012 פרסמה את מסקנותיה ועדת הריכוזיות, שהוקמה על רקע המחאה, ואלו גרמו להוצאה מדורגת מחוץ לחוק של פירמידות השליטה שגרמו למקרים שונים של ניגוד עניינים בהיסטוריה הכלכלית של ישראל.
ב-7 במאי 2013, על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הציג שר האוצר יאיר לפיד הצעה לתקציב דו-שנתי לשנים 2013–2014, תקציבו הראשון כשר האוצר. במהלך 2013 המע"מ הועלה מ-17% ל-18%, הועלה המיסוי על סיגריות (כ-3 ש"ח לחפיסה) ואלכוהול, וקוצצה קצבת הילדים. החל מ-2014 נקבע, בין השאר כי מס חברות יעלה מ-25% ל-26.5%, יוטל מס רכישה חדש על רכישת דירה שנייה (כולל החלפת דירה) שיהיה 3.5% החל מהשקל הראשון. בנימוק של העדר הכשרה לשוק העבודה יופחת או יבוטל תקצוב בתי הספר החרדיים, תקציב הישיבות יקוצץ בכ-40% (400 מיליון ש"ח בשנת 2014), יידחו פרויקטים בתחום התשתיות ויופחתו תוספות המיועדות למשרד החינוך. לפיד קיצץ כמחצית התקציב לישיבות החרדיות וביקש לקצץ את התקציב הממשלתי והמוניציפלי לבתי ספר חרדיים, ולבטלו לגמרי אם לא ישתתפו בתוכנית הליבה. כמו כן, לפיד גם הוביל ביטול הדרגתי של הבטחת הכנסה למשפחות אברכים.
בשנת 2016 ישראל הייתה במקום הראשון בעולם בשיעור השקעות הון-סיכון לנפש, בשיעורן כאחוז מהתמ"ג, ובמספר חברות ההזנק לנפש.
שר האוצר משה כחלון הוביל בעקבות עודף בגביית מיסים להורדת בשיעור מס ערך מוסף מכ-18% לכ-17% החל מה-1 באוקטובר 2015. בראשית 2017, הוטל ביוזמתו של כחלון מס ריבוי דירות. באוגוסט 2017, ביטל בג"ץ את המס, בנימוק שבהליך החקיקה נפל פגם יסודי. בעקבות עודף בגביית מיסים באותה השנה, יזם כחלון את הגדלת נקודות הזיכוי להורים לילדים עד גיל 6, בהוראת שעה לשנתיים. הגירעון ב-2018 וב-2019 היה גבוה מבשלוש השנים שלפניהן, כשבכל אחת מהן הגירעון השנתי היה כ-2%. ב-2019, הייתה חריגה של 12 מיליארד שקל. הגירעון באותה השנה היה הגבוה זה שבע שנים – 3.7% מהתמ"ג. היעד היה 2.9%.
בעשור השני של המאה ה-21 חל שיפור ניכר במצב הכלכלי של מדינת ישראל. קצב הצמיחה גבוה (3–4 אחוזים בשנה) וכפול מממוצע OECD, שיעור התעסוקה גבוה הן יחסית לעבר והן בהשוואה בין-לאומית, שיעור האבטלה נמצא ברמה נמוכה מאוד והשכר עולה, יחס חוב התוצר נמוך, וכתוצאה דורגה ישראל במקום גבוה במדד S&P. עם זאת, בפרמטרים של מדדי קיימות וצמיחה מכלילה, מצב המשק פחות טוב משל מדינות אחרות: פריון העבודה נמוך, עדיין קיימות אוכלוסיות ששילובן בשוק העבודה חלקי (בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות) אי השוויון במשק גבוה ושיעור העוני הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות המערב.
פרויקט לוויתן
בשלהי 2010, התגלה מאגר גז טבעי בתחומי המים הכלכליים של ישראל אשר מכונה "לוויתן". על אף המחאה הציבורית שהייתה כנגד הפרויקט, בעקבות כך שאסדות הגז הוקמו בקרבת יישובים ישראלים, החלה הפקת הגז מהמאגר ב-2019. מאז תחילת ההפקה, ישראל החלה לייצא גז טבעי ולמכור אותו, בעיקר לירדן, מצרים וללקוחות פרטיים. ישראל השקיעה בפרויקט למעלה מ-3.6 מיליארד דולר והגז הטבעי הפך לאחד ממקורות האנרגיה המרכזיים של ישראל.
העשור השלישי של המאה ה-21
בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל (כחלק ממגפת הקורונה), החל מיתון בישראל ובעולם. חברות תעופה ביטלו טיסות ושלחו עובדים לביתם. במרץ 2020 עבר המגזר הציבורי למתכונת מצומצמת, והמגזר הפרטי צמצם אף הוא נוכחות עובדים במקומות העבודה, בכפוף להנחיות כמו ביצוע ריחוק חברתי. עסקים רבים נאלצו להוציא עובדים לחופשה ללא תשלום או לפטר עובדים. חלה ירידה בצריכה של מוצרים מסוימים. ב-26 באפריל 2020 מספר הנרשמים לשירות התעסוקה עלה על מיליון איש, שיעור אבטלה של 27.4%, 89.7% מתוכם בחל"ת. החל מסוף אפריל החלה המדינה להקל על המגבלות. המגפה השפיעה על הצריכה בתחומים השונים. בסוף מאי, דווח על ירידה חדה בתוצר ובהוצאה הפרטית במהלך הרבעון הראשון של 2020. זו הייתה הירידה החדה ביותר ב-20 השנים האחרונות. היו עסקים שנסגרו. בתחילת יולי, שבו ונסגרו זמנית חלק מהעסקים וחזרו מגבלות בשל עלייה בתחלואה. בספטמבר הוטל סגר נוסף וכך גם בדצמבר 2020.
מטרות המדיניות הכלכלית בתקופת המשבר נחלקה לשתי תקופות – בעת המשבר: פעולות סיוע לשם הישרדות משקי הבית, העסקים והארגונים (המגזר השלישי), ובעיקר על ידי אספקת נזילות והשעיית הוצאות ומיסים. לאחר המשבר: פעולות לשם הצלת העסקים והארגונים והעלאת ביקושים לשם חזרה מהירה למסלול של צמיחה מהירה. המדינה הציעה תמריצים וסיוע לשוהים בביתם. ב-30 במרץ 2020 הוצגה חבילת סיוע כלכלית ובהמשך נוסף סיוע כמו פטור מארנונה לעסקים מסוימים. ביולי, פורסמה חבילת סיוע נוספת עם סיוע לטווח ארוך יותר.
לאחר הסגר השלישי, שהסתיים בפברואר 2021, המשק חזר תוך חודשים לפעילות כמעט מלאה. התיירות לא השתקמה. ההתמודדות עם המגפה במשך רוב 2021 נשענה על חיסון האוכלוסייה, צעדי ריחוק חברתי מתונים וכדומה. חל שיקום בצמיחה, נמשך משבר הדיור, השקל המשיך להתחזק ביחס למטבעות אחרים ויצוא ההייטק זינק (וגם גיוסי ההשקעות). הגירעון ירד מ-12.4% בפברואר 2021 לכ-4.6% בנובמבר 2021. שר האוצר אביגדור ליברמן יזם הטלת מיסים "בריאים וסביבתיים", על כלים חד-פעמיים, משקאות ממותקים ותחליפי שמנים וגם אושרו רפורמה ברישוי, המשך ההקפאה הזמנית של השכר ממוצע בישראל ועוד. לפי נתוני קרן המטבע העולמי לשנת 2021 התמ"ג לנפש נומינלי קפץ ל-51,420 דולר שהציב את ישראל במקום ה-17 בעולם, בעוד התמ"ג לנפש של כח הקנייה של ישראל נותר במקום ה-33 בעולם.
במאי 2022 הגיע שיעור האינפלציה לרמה של כ-4.1%, כתוצאה מהמדיניות המוניטרית המרחיבה בתקופת הקורונה, עלייה בביקושים ומהתפתחויות עולמיות כמו הפלישה הרוסית לאוקראינה. כתגובה לעליית האינפלציה הועלתה הריבית ל-1.25% ב-4 יולי. הכנסות המדינה ממיסים מינואר עד מאי 2022 עלו ב-22.3% אחוז מ-153 מיליארד ש"ח ב-2021 ל-194 מיליארד ש"ח הודות לשחרור ביקושים מתקופת הקורונה ולגאות בתחומי הנדל"ן וההייטק. העלאת הריבית נמשכה במהלך 2022 ותחילת 2023. עליית האינפלציה נבלמה ובהמשך היא ירדה באיטיות.
תוכנה של הרפורמה המשפטית (תוכנית לשינויים נרחבים במערכת המשפט) ואופן קידומה הובילו לטלטלה כלכלית, לאזהרות ולביקורת של חברות דירוג האשראי. התחולל פיחות בערך השקל מול מטבעות זרים. הוא תרם לגובה האינפלציה. ענף ההייטק התמודד עם קשיים שחלקם קושר לרפורמה וחלקם לא. מאוחר יותר נודע כי הייתה ירידה משמעותית בהשקעות בענף בישראל כשבמקביל הן עלו מחוץ לה.
בשנת 2024 הורידו שלוש חברות האשראי הקיימות את דירוג האשראי של ישראל, לראשונה מאז החלה ישראל להימדד בדירוגי האשראי. בפברואר 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל, הורידה חברת הדירוג מודי'ס את דירוג האשראי לרמה "A2" שלילית. באותו חודש הורידה גם חברת הדירוג S&P את דירוג האשראי והוסיפה תחזית שלילית שמשמעותה היא כי החברה מייחסת סבירות משמעותית לתרחיש של הורדת דירוג נוספת בזמן הנראה לעין. באוגוסט 2024 הורידה חברת דירוג האשראי פיץ' את דירוג האשראי של ישראל מרמה של A+ לרמה של A עם תחזית דירוג שלילית. הסיבות שצוינו להורדות הדירוג הן המלחמה המתמשכת וקיום הסיכון להרחבתה, הקיטוב הפוליטי ושיקולי ממשלה הנובעים מצרכים קואליציוניים. בספטמבר 2024 הורידה שוב סוכנות הדירוג מודי'ס את דירוג ישראל, הפעם בשתי דרגות, מ-A2 ל-Baa1 עם תחזית שלילית, הרמה הנמוכה ביותר מאז החלה ישראל להיות מדורגת ב-1995. הסיבות שציינה מודי'ס להורדה המשמעותית הן ירידה באיכות המוסדות והממשל בישראל שלא היו אפקטיביים מספיק במניעת הפגיעה במדדי האשראי, העדר אסטרטגיות ליציאה מעימות צבאי מתמשך, סיכונים למגזר ההייטק, עיכוב גיוס חרדים על ידי הממשלה שמכביד על שאר המשרתים בצבא, מגבלות היצע בשוק העבודה ועיכוב שר המשפטים לוין מינויים למערכת המשפט בניגוד לפסיקת בג"ץ. משמעות הירידה היא שהלוואות הממשלה יהיו יקרות באופן שיוביל לצימצום ההוצאות שלה על מתן שירותים כמו רווחה בריאות וחינוך ולהעלאת מיסים.
הגירעון בתקציב המדינה הגיע באוגוסט 2024 ל-8.4% לעומת 1.3% בספטמבר 2023.
בספטמבר 2024 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי תחזית הצמיחה השנתית ב-2024 היא 0.7%, שמשמעותה צמיחה שנתית שלילית במיוחד, עקב השפעות המלחמה על התוצר והירידה בייצוא.
נתונים עיקריים
להלן טבלת נתונים הכוללת נתונים שבראש הערך ומוסיפה נתונים נוספים:
תוצר תמ"ג 1,729 מיליארד ש"ח (שנת 2020) תמ"ג לנפש במחירים שוטפים 163,900 ש"חהשקעה גולמית 309.951 מיליארד ש"ח (16.8%)משקל תקציב המדינה בתוצר 41.7% חובחוב פנימי 76% תוצר, 414.87 מיליארד ש"חחוב חיצוני 25.5% תוצר, 141.171 מיליארד ש"חחוב ציבורי כולל 73.2% תוצר, 666.8 מיליארד ש"ח מחיריםאינפלציה, מדד המחירים לצרכן (2011) 3.5%אינפלציה, מדד מחירי התוצר (2011) 2.17%אינפלציה (מדד מחירי התוצר) בממוצע מאז 1999 1.2% צמיחה כלכלת ישראל צומחת בממוצע בכ-5% בשנה (2007) תמ"ג 4.2% תמ"ג לנפש, שער חליפין (2010) 2.7% תמ"ג לנפש, כוח קנייה (2010) 2.4% הסקטור העסקי 6% תעשייה (ללא יהלומים) 7% אי שוויון כלכלי בתי אב מתחת לקו העוני 18.6% מדד ג'יני 0.379 אחוז הוצאות הממשלה לתקציבי הרווחה 56% (2001) סחר חוץ: חשבון שוטף 0.5 מיליארד דולר (עודף)רזרבות מט"ח 90 מיליארד דולרייצוא 33.7 מיליארד דולריבוא 40.5 מיליארד דולרענפי ייצוא תעשייה 69.7%, יהלומים 27.5%, חקלאות 2.7%ענפי יבוא חומרי גלם – 40%, יהלומים – 21.5%, מכונות וציוד להשקעה – 15%, מוצרי צריכה – 12%, אנרגיה – 11%שותפות סחר (יצוא) ארצות הברית – 37%, האיחוד האירופי – 28%, מדינות אסיה – 18.4%שותפות סחר (יבוא) האיחוד האירופי – 41%, מדינות אסיה – 17.4%, ארצות הברית – 15% מטבע מטבע שקל חדש (סימון בין-לאומי ILS) בנק מרכזי בנק ישראל עבודה כח העבודה 4.350 מיליון (2022) עובדים זרים 249,900 התפלגות כח העבודה תעשייה – 15.9%, מסחר – 13.5%, שירותים עסקיים – 13.2%, חינוך – 12.6%, בריאות וסעד – 10.8%, תחבורה – 6.5%, בינוי – 5% אחוז האבטלה 4.8% (2016) שיעור ההשתתפות 63% (2012) שכר מינימום במשק 5,300 ש"ח (2018) השכר הממוצע במשק 14,108 ש"ח (מאי 2024)
מקורות נוספים
נתוני קרן המטבע הבין-לאומית, 2004
נתוני בנק ישראל, סוף 2005
דפוסי צריכה ופריון עבודה
ממוזער|דפוסי צריכה על פי סקר הוצאות משקי בית של הלמ"ס
במדינת ישראל קיים פער גדול בין פריון העבודה של עסקים קטנים ובינוניים לאלו הגדולים וכן פער בין פריון העבודה לזה של ממוצע ה-OECD. בין הגורמים לפער זה נמנים השעות הרבות של עובד ישראלי ממוצע (תפוקה שולית פוחתת) ומחסור בהון לעובד בנוסף לגורמים נוספים.
+ פריון עבודה בישראל לפי שנים (על פי דולר בין-לאומי 2013) שנה תמ"ג כוח קנייה במליונים אוכלוסייה באלפים תמ"ג לנפש כוח עבודה באלפים תמ"ג לעובד שעות עבודה שנתיות לעובד תמ"ג לשעת עבודה 2013 313,622 8,134 38,557 3,495 80,070 1,867 42.9 2012 280,494 7,984 35,132 3,395 76,768 1,910 40.2
+ פריון עבודה בישראל לפי סקטור (על פי דולר בין-לאומי 2013) בשנת 2013 סוג תעשייה אחוז מועסקים אחוז מהתמ"ג תמ"ג כוח קנייה באלפים כוח עבודה באלפים תמ"ג לעובד כללי 100% 100% 280,583 3,485 80,496 חקלאות 1.60% 2.4% 6,413 55 116,606 תעשייה 18.1% 31.2% 83,414 630 132,403 שירותים 80.3% 66.4% 190,756 2,798 68,176
ייבוא וייצוא בכלכלת ישראל
הסכם הסחר הראשון של ישראל נחתם בשנת 1975, עם השוק האירופי המשותף. הסכמי סחר נוספים נחתמו עם ארצות הברית בשנת 1985, עם קנדה ועם טורקיה בשנת 1997 ועם מקסיקו בשנת 1999. בשנת 2019 מתקיים משא ומתן עם הודו ועם סין לחתימה עם הסכמי סחר.
בשנת 2019 כלל הייבוא והייצוא 58.4% מהתמ"ג בישראל כאשר היבוא עומד על סך 76.6 מיליארד דולר, ושיעור המכס הממוצע בישראל עמד על 2.8%.
לפי נתוני מינהל סחר חוץ של משרד הכלכלה והתעשייה, היצוא מישראל צמח מ-67.7 מיליארד דולר ב-2009 ל-143 מיליארד דולר ב-2021.
היצוא מישראל צמח מ-28.5 מיליון דולר ב-1949 ל-102.5 מיליארד דולר ב-2017. בשנותיה הראשונות של המדינה עיקר היה תוצרת חקלאית. בהמשך גדל היצוא התעשייתי, ובעשור השני של המאה ה-21 גדל יצוא השירותים, ותוצרת חקלאית מהווה רק 5% מהיצוא.
בישראל קיימות הגבלות משמעותיות על ייבוא מוצרי מזון וחקלאות, בעיקרן מכסים, מכסות יבוא ודרישות תקינה ייחודיות ומחמירות ביחס למקובל במערבאורי כץ, מילקי יקר, חולצות זולות: השלכות של חסימת מסחר בין לאומי, פורום קהלת לכלכלה, דצמבר 2018. על פי ארגון ה-OECD, חסמים אלו הם מהגורמים הבולטים למחירי המזון הגבוהים בישראל, ובארגון קראו לממשלות ישראל לאמץ מדיניות ייבוא מקלה במקביל לתמיכה תקציבית ישירה בחקלאות המקומית.
ראו גם
כלכלת הרשות הפלסטינית
מדדי איכות חיים, קיימות וחוסן לאומי
הסכמי סחר חופשי של ישראל
לקריאה נוספת
יוסף רונן (עורך), כלכלת ישראל: הלכה ומעשה, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ד.
נדב הלוי, רות קלינוב (תרגם מאנגלית: יעקב קופ), ההתפתחות הכלכלית של ישראל, הוצאת אקדמון, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ט, 1968.
יעקב קונדור, כלכלת ישראל, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1984.
יורם בן פורת (עורך), המשק הישראלי – חבלי צמיחה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1990.
יקיר פלסנר, יסודות הכלכלה נוסח ישראל, סדרת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
דן גלעדי, בעריכת חיים אופז, כלכלת ישראל: התפתחות, מאפיינים, מדיניות, משרד החינוך, 1998.
נחום גרוס, לא על הרוח לבדה: עיונים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת מאנגס, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת יד בן צבי, 1999.
אבי בן בסט, ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק – המשק הישראלי 1985–1998, הוצאת עם עובד והמכון למחקר כלכלי ע"ש מוריס פאלק, 2001.
אבי בראלי, דני גוטוויין וטוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי (קובץ מחקרים בשני כרכים), 2005, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון.
בני לנדא, שמואל אבן, כלכלת ישראל בעידן הגלובליזציה: משמעויות אסטרטגיות, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2007.
משה זנבר, "כלכלת ישראל בעשור השלישי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח–תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 55–68.
אבי שמחון, כלכלת ישראל: מהיד המנהלת ליד הנעלמה, אוניברסיטה משודרת, 2011.
אהרון פוגל, התנור והחמאה: מבט שובר מוסכמות על כלכלת ישראל, כתר הוצאה לאור, 2013.
אריה קרמפף, המקורות הלאומיים של כלכלת השוק – פיתוח כלכלי בתקופת עיצובו של הקפיטליזם הישראלי, הוצאת מאגנס, 2015.
יוסף זעירא, כלכלת ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2019.
אבי בן בסט, ראובן גרונאו ואסף זוסמן (עורכים), אורות וצללים בכלכלת השוק – המשק הישראלי 1995–2017, עם עובד, 2021.
Assaf Razin, Efraim Sadka, The Economy of Modern Israel: Malaise and Promise, University of Chicago Press, 1993 Assaf Razin: Israel and the World Economy: The Power of Globalization, MIT Press, 2018.
Ira Sharkansky, The Political Economy of Israel, Transaction Books, 1987,
Yakir Plessner, The Political Economy of Israel: From Ideology to Stagnation, SUNY series in Israeli Studies, 1993,
מאמרים
חיים בן שחר, כלכלת ישראל – חשבון נפש, רבעון לכלכלה ל"א (121), 1984, עמ' 114–123.
דבורה ברנשטיין ושלמה סבירסקי, מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב: ברירות, 1993, עמ' 120–147.
יוסף יורן, אינפלציה ושינוי מבני במשק הישראלי (ניתוח של סכיזופרניה במערכת כלכלית), רבעון לכלכלה ל"א (122), 1984, עמ' 217–245.
יוסף יורן, משק במשבר מבני: כלכלת ישראל מאז משבר הנפט ומלחמת יום הכיפורים (דינמיקה של אנטי-צמיחה), רבעון לכלכלה ל"ג (131), 1987, עמ' 827–854.
ינון כהן, פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון; מוסד ביאליק, 2006, עמ' 339–347.
נחום גרוס, "כלכלת ישראל", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני, תשי"ח–תשכ"ח, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי (סדרת עידן 21), תשס"א–2000, עמ' 29–46
קישורים חיצוניים
דוחות בנק ישראל באתר בנק ישראל
דן גלעדי, כלכלת ישראל, מתוך הפרק "ההתפתחות הכלכלית – סקירה היסטורית" בספר כלכלת ישראל: התפתחות, מאפיינים, מדיניות, משרד החינוך, 1998
אבי בראלי, דני גוטוויין, טוביה פרילינג (עורכים), חברה וכלכלה בישראל: מבט היסטורי ועכשווי, א–ב (עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא) הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005
שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים: אצולת-ההון של ישראל, הוצאת כדים, תל אביב, 1984
סקירה עיתית של כלכלת ישראל באתר OECD (מתעדכן מדי שנה)
ישראל: חברה מפולגת, דוח של ה-OECD
The next generation, The Economist, 3 April 2008
פרסומי פורום קיסריה:
הערות שוליים
*
ישראל, כלכלת
קטגוריה:ישראל
קטגוריה:ישראל לפי נושא
ישראל
bn:ইসরায়েল#অর্থনীতি
| 2024-10-20T08:31:16
|
נצרות קתולית
|
נצרות קתולית (מיוונית [καθολικός] – כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית היא הקהילה הגדולה ביותר בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. היא מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.3 מיליארד מאמינים. לכנסייה הקתולית היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערבMark A. Noll. The New Shape of World Christianity (Downers Grove, IL: IVP Academic, 2009), 191.O'Collins, p. v (preface)..
מבנה הכנסייה הקתולית
בראש המערכת ההיררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה; הדוגמה הקתולית גורסת כי במקרים בהם האפיפיור מדבר בענייני דוֹגמה, ומכריז על כך, הוא אינו יכול לטעות. בפועל, אף אפיפיור לא טען שעשה זאת מאז 1950. אפיפיור ממונה לאחר מות האפיפיור המכהן או התפטרותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש (קונקלווה).
מתחת לאפיפיור ולחשמנים נמצאים בישופים, העומדים בראש מחוזות כנסייתיים (דיוקסיות); חלק מהבישופים נקראים בתארים שונים במקצת, כגון "פרימאס", "ארכיבישוף" ו"מיטרופוליטן", בעיקר מסיבות טקסיות והיסטוריות. בישופים ממונים לתפקיד על ידי בישופים אחרים על ידי סמיכת ידיים, ועל-פי המסורת הנוצרית ישנה שלשלת סמיכה לבישופות הנמשכת עד לשליחים – כלומר, הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.
מתחת לבישופים פועלים כמרים ודיאקונים. בנוסף לכך, לאפיפיור מצייתים מספר מסדרי נזירים.
מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים – אורתודוקסים, אוריינטלים ואשורים.
תאולוגיה
ממוזער|סמל נוצרי עתיק. האותיות X ו־P הן שתי האותיות הראשונות בשמו של ישו ביוונית (Χριστός).
הכנסייה הקתולית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostases). האל האב הנצחי הוא המקור של האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, שכולן הן מאותה מהות. כמו כן, האל, בדומה לאל בשאר הדתות המונותאיסטיות, הוא כל-יכול, כל-יודע ונמצא בכל מקום בו-בזמן.
הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה הקתולית היא דיופיזיטיות, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית; כמו כן, הקתולים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לאורתודוקסים, המאמינים כי רוח הקודש נובעת רק מהאל-האב ללא קשר לבן, הקתולים מאמינים כי רוח הקודש נובעת הן מהאל-האב והן מהבן (ראו פסוקית ומהבן).
גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב (hyperdulia) בכנסייה הקתולית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעיתים בשם תאוטוקוס (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה הקתולית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או מעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.
הכנסייה הקתולית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה הקתולית רואה בתנ"ך הנוצרי את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, התנ"ך הנוצרי נכתב בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על התנ"ך הנוצרי לבדו, וכי הדרך היחידה להבינו כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של ועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות. כמו כן, הכנסייה הקתולית שמה דגש מיוחד על הכנסייה כגוף שנוסד על ידי ישו בעצמו והחף מטעות עקב השגחתה של רוח הקודש.
בניגוד לאורתודוקסים, הקתולים גורסים כי האפיפיור הוא עליון על שאר הפטריארכים לא רק בכבוד שיש לחלוק לו כיורשו של פטרוס הקדוש, אלא גם במהות, וכי ממלכת השמיים תכבד את ההחלטות שמקבל האפיפיור על האדמה; כי בנוסף על הגיהנום וגן העדן קיים גם כור המצרף, שבו ממרקים את נשמות החוטאים לפני שתוכלנה להיכנס לגן העדן; וכי גם מריה הבתולה, אמו של ישו, נולדה בהיריון טהור (conceptio immaculata), שאינו נגוע בחטא הקדמון.
ארבעת סימני הכנסייה: הכנסייה הקתולית היא אחת (ואין בלתה), קדושה (כי מכילה את רוח הקודש), קתולית (כללית במרחב ובזמן) ואפוסטולית (כל כומר ובישוף קתולי הוא בן לשושלת הסמכה שמגיעה אחורה עד לאחד מ־12 השליחים)
היסטוריה
ראשית ימי הכנסייה
האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות פאולוס, פטרוס ויתר השליחים. קהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופול, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות. לתקופה זו שייך גם השימוש המוקדם ביותר במונח "הכנסייה הקתולית": הוא נזכר לראשונה באיגרת שכתב איגנטיוס הקדוש בישוף אנטיוכיה לנוצרים בסמירנה בשנת 107. איגנטיוס היה גם הראשון שעשה שימוש במונח 'כריסטיאניסמוס' (נצרות ביוונית, על בסיס המושג 'כריסטוס', כלומר הנמשח או המשיח) להגדרת התנועה החדשהElwell, Walter; Comfort, Philip Wesley (2001), Tyndale Bible Dictionary, Tyndale House Publishers, pp. 266, 828.
קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי יש להפסיק את רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אולם, עם הגידול בקהילה הנוצרית באו גם מחלוקות: בין מלומדים שונים התגלעו חילוקי דעות תאולוגיים, ובכירים בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הן המינויות.
אחרי ועידת ניקיאה
בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה את מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה, שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם מונופיזיטיות, אף שחסידיה מעדיפים את השם מיאפיזיטיות (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.
קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק האיקונוקלאזם, שראשיתו בכך שקיסר האימפריה הביזנטית לאו השלישי כפה על פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע, כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.
הפילוג הגדול
החל מתקופה מסוימת, החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות – הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית ומהבן (filioque), במאה ה-9, והן פוליטיות – הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר – למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.
בשנת 1054 הכנסייה התפצלה סופית לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית, כאשר שליחי האפיפיור לקונסטנטינופוליס גינו כמה ממנהגי האורתודוקסית והכריזו עליהם אנאתמה (חרם חמור), ופטריארך קונסטנטינופוליס הכריז בתגובה אנאתמה על האפיפיור וכל תומכיו (במילים אחרות, על כל הנצרות המערבית). משנה זו, הקהילה הקתולית נחשבת לקהילה נפרדת בתוך הנצרות. ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204), שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית, הדבר הפך לבלתי-אפשרי למעשה.
מאבק האינווסטיטורה
ממוזער|250px|קתדרלת נוטרדאם בפריז, אחת העתיקות והמפורסמות בעולם הקתולי. בנייתה החלה במאה ה-12
עד למאה ה-11 השלטון החילוני היה למעשה עליון על הכנסייה: השלטונות החילוניים היו אלה שמינו את הבישופים בארצותיהם, ופעמים רבות הם העניקו את התפקידים היוקרתיים (מחוז כנסייתי היה מקור נאה להכנסות באותם ימים) למרבה במחיר. המצב הזה זכה לתמיכת הכנסייה (בדמות האפיפיור) משום שגם האפיפיורים מונו על ידי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה והיו לכן תלויים בו. באמצע המאה ה-11 הכנסייה החליטה לשנות מצב זה, שהיה לרעתה. קבוצה של בכירים כנסייתיים ניצלה את העובדה שעל כס הקיסרות עלה הינוקא היינריך הרביעי, ובשנת 1059 כינסה כנס כנסייתי שבו נקבע כי האפיפיור לא ימונה על ידי הקיסר, אלא ייבחר על ידי מועצת החשמנים (וכך הדבר קורה עד עצם היום הזה). בכך האפיפיורות יצאה משליטת הקיסר, והכנסייה הייתה מוכנה להטות את מאזן הכוחות לטובתה.
האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת 1075, בימיו של האפיפיור גרגוריוס השביעי. האפיפיור קבע בבולה Dictatus Papae, שמכיוון שהכנסייה נוסדה על ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים), וחיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים. כיוון שהכרזה זו נטלה מהקיסר הן סמכות מרכזית והן מקור להכנסות, היינריך הרביעי יצא חוצץ נגדה ונגד יוזמה, ואף כינס בוורמס כנס כנסייתי להדחת האפיפיור. גרגוריוס הגיב לכך על ידי החרמתו של היינריך, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל – ביטול נדרי הנאמנות של הוואסאלים שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה והתמרדו; היינריך הרביעי, שבעיניו דיכוי התקוממות רבתי זו היה חשוב יותר, נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל את עצמו מולו בעיירה האיטלקית קנוסה. רק לאחר כניעה זו האפיפיור ביטל את החרם, אך הדבר היה רק הפוגה קצרה והמשבר התלקח מחדש כעבור זמן קצר.
מאבק האינווסטיטורה נמשך כמה עשורים נוספים על-פי אסטרטגיה דומה (האפיפיור נלחם מול קיסר סורר על ידי ניסיון לעורר מרד בגרמניה), והגיע לסיומו עם חתימת הסכם וורמס ב-23 בספטמבר 1122. לפי הסכם זה, האפיפיור מינה את הבישופים לבדו (אף שלקיסר הייתה יכולת השפעה לא-פורמלית על המינוי), ורק לאחר מכן הם נשבעו אמונים לקיסר כוואסאלים שלו, לשם השלמת ההליך הפורמלי בלבד.
גלות אביניון והפילוג המערבי
בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, התפתחה מחלוקת חדשה בין האפיפיורות לשלטונות החילוניים, האפיפיור בוניפקיוס השמיני ופיליפ הרביעי מלך צרפת. פיליפ רצה להטיל מס על רכוש כנסייתי וטען כי לשלטונות החילוניים ישנה סמכות על ההייררכיות הכנסייתיות השוכנות בתחומם; בוניפקיוס, מנגד, טען בעקבות גרגוריוס השביעי, כי הכנסייה והאפיפיור עליונים על כל המלכים באשר הם. המאבק הגיע לשיאו בשנת 1303, שבה פיליפ האשים את האפיפיור בכפירה (זה האחרון תכנן בתגובה לכך להדיח את כל הכמורה הצרפתית) ומשלחת של חיילים צרפתים עצרה אותו בסיוע יריביו הפוליטיים; אף שהאפיפיור שוחרר כעבור ימים מספר על ידי האוכלוסייה המקומית, הדבר היווה מכה קשה הן לו באופן אישי והן למוסד האפיפיורות כולו.
הקרע המערבי
שמאל|ממוזער|250px|מפה המראה את התמיכה באפיפיוריות אביניון (אדום) ורומא (כחול) בזמן הקרע המערבי
בין השנים 1378–1417 סערה הכנסייה הרומית-קתולית, לא סביב סוגיות תאולוגיות אלא על רקע פוליטי, סערה זו הובילה לקרע בכנסייה ולפילוג שנמשך 40 שנה. הפילוג נבע משובו המוקדם של כס האפיפיור מאביניון לרומא בימי האפיפיור גרגוריוס האחד עשר בשנת 1378, חזרה ששמה קץ לאפיפיוריות אביניון (העיר אליה הועבר מושב האפיפיור על ידי האפיפיור קלמנס החמישי בשנת 1309), אחרי מותו של גרגוריוס באותה השנה, התחוללו מהומות ברומא שכוונתן הייתה להבטיח כי יבחר אפיפיור איטלקי. הקרדינלים שחששו מזעם ההמון בחרו באורבנוס השישי, אורבנוס התגלה כעריץ ונוטה להתקפי זעם, לאחר שראו מה עלה מבחירתם התחרטו הקרדינלים ובחרו אפיפיור נוסף קלמנס השביעי. קיומם של שני אפיפיורים מתחרים יצרו סערה בכנסייה, בעבר כבר היו מקרים של שני אפיפיורים, אך מעולם לא מונו שניים בידי בחירי הכנסייה האמונים על תהליך בחירת האפיפיור. עתה נאלצו המנהיגים השונים של מדינות אירופה לבחור באחד הצדדים הניצים ולדחות את המתחרה. צרפת, אראגון, דוכסות בורגונדיה, קסטיליה ולאון, דוכסות סבויה, נאפולי וסקוטלנד בחרו להזדהות עם קלמנס שקבע את מושבו באביניון. אנגליה, צפון איטליה, סקנדינביה, הונגריה, אירלנד, פולין ומרכז אירופה הנמצא תחת שלטון הקיסרות הרומית הקדושה תמכו באורבנוס אשר ברומא. הקרע היה עמוק כל כך והטיעונים הפוליטיים עמוקים כל כך עד שאפילו קדושי הכנסייה נאלצו לבחור צד להזדהות עמו. המחלוקת העמיקה במועצת פיזה שהתכנסה בשנת 1409 במטרה לפתור את המחלוקות, אך הדיונים בה הובילו רק לידי בחירת אפיפיור שלישי והעמקת המחלוקת.
הקרע הגיע לידי סיום בוועידת קונסטנץ שהתכנסה בשנת 1417, הוועידה הדיחה את האנטי-אפיפיורים יוחנן העשרים ושלושה ובנדיקטוס השלושה עשר וקיבלה את התפטרותו של גרגוריוס השנים עשר (שהתפטר שנתיים קודם לכן) ומינתה אפיפיור חדש ומוסכם, מרטינוס החמישי. האפיפיורים היושבים ברומא הוכרו כאפיפיורים הלגיטימיים והוכרז כי מעתה והלאה אין לאף מועצה כוח מעל האפיפיור המכהן וכי רק האפיפיור עצמו יכול לסיים את תפקידו.
הרפורמציה
במאות ה-15 וה-16 החלו להישמע באירופה יותר ויותר קולות הן כנגד כמה מסורות נוצריות (ובראשן עליונות האפיפיור) והן – ובעיקר – כנגד הסתאבות הממסד הכנסייתי, אשר הגיעה לשיאה עם מכירת כתבי מחילה על חטאים (אינדולגנציות). קולות אלה הפכו לתנועת הרפורמציה, אשר סחפה את כל אירופה וייסדה את צורותיה השונות של הנצרות הפרוטסטנטית. כנגד זאת, פתחה הכנסייה הקתולית ברפורמציה הנגדית (או קונטרה-רפורמציה) אשר התבטאה בחידוד דוקטרינלי שנעשה בוועידת טרנטו, הידוק פיקוח האינקוויזיציה והקמת המסדר הישועי, אשר הוקם כדי להגן על האמונה הקתולית. השלכה נוספת של חלוקת אירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים הייתה מלחמות דת ארוכות ועקובות מדם, אשר הגיעו לשיאן – וגם לקיצן – עם מלחמת שלושים השנים, שבסופה הושג הסכם פשרה, שעיקרו "השליט במקום יקבע את דת המקום".
המאה ה-17 עד ימינו
ועידת הוותיקן הראשונה
עם עלותו של האפיפיור פיוס התשיעי ניעורו תקוות לליברליזציה בכנסייה. ואולם, פיוס, שאכן החל את דרכו כאפיפיור ליברלי, התאכזב מדרך זו ונעשה למוביל הקו השמרני. קו זה בא לידי ביטוי בשנת 1864 באנציקליקה המכונה "קוואנטה קורה" הקובעת פסלותן של אידאולוגיות מודרניות וקורא למאמיני הכנסייה להתגונן מפניהן. ידוע במיוחד "סילבוס הטעויות", שהופיע כנספח לקוואנטה קורה, ובו מנויות הדוקטרינות הפסולות מבחינת הכנסייה.
ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.
ועידת הוותיקן השנייה
במהלך שנות החמישים של המאה העשרים, התאולוגיה הקתולית ולימודי הקודש התחילו להתרחק מהסכולסטיקה החדשה ומהפירוש המילולי של כתבי הקודש שהיו תגובת הכנסייה למודרניזציה מוועידת הוותיקן הראשונה ועד למאה העשרים. בקרב הכנסייה החלו להשמע קולות שקראו לשלב את התאולוגיה הכנסייתית יחד עם ההתייחסות המודרנית לאדם והשינויים בכל תחומי החיים. בעקבות זאת כונסה ועידת הוותיקן השנייה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965. בין החלטות הוועידה ניתן למנות את הקריאה להשתתפות פעילה יותר של המאמינים בפולחן הדתי, הדגשה רבה יותר של כתבי הקודש, הצהרת ה"נוסטרה אטאטה", שכוללת קריאה לפלורליזם כלפי הדתות האחרות, וכן הצהרה הדוחה את הטענה כי היהודים בני זמננו אחראים למותו של ישו, וקוראת להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים.
הפולחן בכנסייה הקתולית
סקרמנטים
הקהילה הקתולית, כמו הקהילה האורתודוקסית, מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, שהן חלק מהותי מהגאולה של המאמין, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואין והסמכה לכמורה.
הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה הקתולית, והמנקה אותו מהחטא הקדמון ושאר החטאים שהוא חטא קודם לה. במהלך הטקס מוזלפים על הנטבל מים (אם הטבילה היא לפי הנוהג הרומי) או שכל גופו נטבל באגן הטבילה שלוש פעמים (לפי הנוהג המזרחי), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש.
האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה הקתולית על ידי כך משיחתו בשמן הקודש (במערב – על ידי בישוף, במזרח – יכול גם על ידי כומר), אשר מכלילה אותו תחת השגחתה של רוח הקודש; משנמשח, רשאי האדם ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון. בניגוד לקהילה האורתודוקסית, שבה טקס האישוש מבוצע לרוב מיד לאחר הטבילה, בקהילה הקתולית נהוג לדחותו עד אשר מושאו יכול להבין את חשיבותו ומהותו.
סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה הקתולית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה הקתולית, הופכים לגופו ודמו של ישו בתהליך הקרוי טרנסובסטנציאציה. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו.
הווידוי נועד עבור נוצרי קתולי אשר חטא וחזר בו, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקודם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעיתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, שרק לאחר ביצועו החטא מבוטל לחלוטין. הכומר עצמו חייב לשמור את כל מה שנאמר במהלך הווידוי בסוד מוחלט; הפרה של כלל זה כוללת את החרמתו המיידית, שאותה יכול לבטל רק האפיפיור.
המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). ניתנה בעבר בעיקר לאנשים על ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע "על כל נוצרי בוגר שחש בה צורך עקב מחלה או זקנה".
תפילה
בכנסייה הקתולית וכן בכל הכנסיות הנוצריות התפילה הידועה והמוכרת ביותר היא "תפילת האדון" שידועה כאבינו שבשמיים, תפילה נוספת שידועה היא תפילת "שלום לך מרים" שנכתבה במאה ה-13. עם זאת, הקתולים משתמשים בהרבה תפילות שלקוחות מהברית
הישנה, במיוחד מספר [תהלים] שבו על פי הטענה הנוצרית יש עדות קדומה לבואו של ישו. תפילות נוספות שמוכרות הן תפילת שמעון ובנדיקטוס (תפילת זכאריה), והקראדו (תפילת אני מאמין), שגם הוא נאמר כתפילה ונוצרים חוזרים אליו בכל יום ראשון.
איקונין
האיקונין הוא חלק חשוב מהפולחן הרומי קתולי, והתפתח עוד בראשית בכנסייה.
מטרתו הקדומה של האיקונין שמסמל את ישו, מרים אמו, קדושים ואירועים תנ"כיים, הייתה להקל על אלו שאינם מבינים את הכתוב בכתבי הקודש בהמחשה של האירועים בתמונות או בפסלים בכנסיות. הדבר היה חשוב כל כך לכנסייה הקתולית שהיא הייתה המתנגדת הראשית "למלחמת התמונות" בקיסרות הבזנטית ולצו המלכותי של ליאו ה-3 שאסר על פולחן האיקונין. בימי הרפורמציה, פרוטסטנטים רבים השחיתו והרסו מבני אומנות רבים ודתיים שנראו בגדר עבודת אלילים ובמיוחד פסלים ותמונות של אפיפיורים.
פולחן הקדושים
קדוש הוא אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה הקתולית בתהליך קאנוניזציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי קתולי יכול לשאוף.
ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע.
פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה מרטירים שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח פולחן קברי קדושים, והשראה לסיפורי קדושים.
במהלך מרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים על מנת לזכות בנאמנות האוכלוסייה המקומית, והעלאת וחיזוק השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפסים הקדושים כמעין דרך נוספת שאיתה ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל על ידי תפילה לקדוש, קיום חג לכבוד הקדוש, עלייה לרגל לקבר שלו ותפילה לשרידיו. לרוב הקדושים מיוצגים על ידי איקונין. שרידי קדושים הם חפצי פולחן עיקריים אשר מייצגים את הקדוש בימי הביניים והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקדושים כמסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים.
סיפורי הקדושים חוברו ברובם במאה ה-13 בספר הקרוי מקראת הזהב.
חגם של כל הקדושים מצוין ב-1 בנובמבר ביום כל הקדושים.
חגים ומועדים
ימי החג של הכנסייה הקתולית (Sollemnitas) הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אימו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים גם אם הם חלים ביום ראשון.
1 בינואר – חג מרים, אם האלוהים לכבוד מרים, אם ישו, יולדת האל (תיאוטוקוס). נחוג ביום השמיני ללידת ישו (יום ברית המילה) בכנסיות האורתודוקסיות חוגגים עדיין ביום זה את יום המילה של ישו.
6 בינואר – חג ההתגלות.
19 במרץ – חגו של יוסף הקדוש, בן זוגה של הבתולה מריה, מועבר ל-20 במרץ אם נופל ביום ראשון, ומועבר ל-18 במרץ אם נופל על יום ראשון של הדקלים או על השבוע הקדוש.
25 במרץ – חג הבשורה, מועבר ל-26 במרץ אם נופל על יום ראשון. אבל מועבר ליום שני שאחרי הפסחא אם נופל על יום ראשון של הדקלים, או על השבוע הקדוש.
יום אחד לפני "יום רביעי של האפר" מצוין ברחבי העולם הנוצרי "יום שלישי השמן", הלא הוא המרדי גרא. באותה תקופה נחגגים קרנבלים שונים בדרום אמריקה וקרנבל המסכות בוונציה.
יום רביעי של האפר – היום הראשון מתוך תקופת אבל של 40 ימים, המכונה לנט, חל 40 יום לפני חג הפסחא, כך שהוא תמיד נחגג ביום רביעי, בין 4 בפברואר ל-10 במרץ.
יום שישי הטוב – יום שישי שלפני יום ראשון של חג הפסחא.
יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא, מסיים את הלֶנט.
יום ראשון בשבוע החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי 21 במרץ – פסחא.
יום ראשון הראשון בשבוע החל אחרי הפסחא – סעודת הרחמים בה (לפי הקדושה מריה פאוסטינה קובלסקה) כל מי שמקבל את לחם הקודש (האוקריסט) ביום זה כחלק מהמיסה, מובטח לו שחטאיו ימחלו לו.
40 יום אחרי הפסחא (יום חמישי) – חג העלייה.
50 יום אחרי הפסחא (יום ראשון) – פנטקוסט.
יום ראשון הראשון שאחרי הפנטקוסט – חג השילוש הקדוש.
יום ראשון הראשון שלאחר חג השילוש הקדוש (שבועיים אחרי הפנטקוסט) – חג הלחם והיין הקדושים (קורפוס כריסטי). יש מקומות בהם החג נחוג לפי מסורת קדומה ביום חמישי הראשון שלאחר חג השילוש הקדוש (כלומר 3 ימים מוקדם יותר).
8 ימים אחרי הקורפוס כריסטי – חג הלב הקדוש. בדרך כלל מונים את הימים לפי המניין ההיסטורי של חג קורפוס כריסטי (שחל ביום חמישי) ולכן חג הלב הקדוש חל ביום שישי.
24 ביוני – לידת יוחנן המטביל.
29 ביוני – חגם של פטרוס ופאולוס.
15 באוגוסט – חג עליית מרים.
29 באוגוסט – ההוצאה להורג של יוחנן המטביל.
1 בנובמבר – יום כל הקדושים.
2 בנובמבר – יום כל הנשמות.
יום ראשון האחרון לפני האדוונט – (אירוע התגלותו של ישו; תקופה של ארבעת ימי הראשון שלפני חג המולד שהיא תחילת תקופת הצפייה הקודמת את חג המולד) – חג ישו המלך. את החג קבע האפיפיור פיוס ה-11 ב-1925 ואז חגגו אותו ביום ראשון שלפני חג כל הקדושים. האפיפיור פאולוס השישי קבע את מועד החג למועדו הנוכחי.
8 בדצמבר – חג העיבור ללא חטא.
25 בדצמבר – חג המולד.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|350px|האוכלוסייה הקתולית בעולם
לכנסייה הקתולית יש מאמינים ברוב מדינות העולם, וסך מאמיניה כ-1.1 מיליארד איש. באירופה, הקתולים הם רוב באיטליה, ליטא, צרפת, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, פולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, קרואטיה, אירלנד, בלגיה ולוקסמבורג. כמו כן הקתולים מהווים רוב מוצק בכל רחבי אמריקה הלטינית, בשל הפצת הקתוליות על ידי המיסיונרים והקונקיסטדורים הספרדים והפורטוגזים במהלך המאה ה-16. באפריקה הקתוליות נפוצה בעיקר במושבות-לשעבר שנשלטו בידי בלגיה, צרפת ופורטוגל, הקתוליות בעצמן; באסיה, רק בשתי מדינות יש רוב קתולי – הפיליפינים ומזרח טימור. בנוסף לכך, ישנן קהילות קתוליות גדולות בארצות הברית, ובגרמניה. המדינות עם הכי הרבה קתולים (בסדר יורד) הן ברזיל, מקסיקו, הפיליפינים, ארצות הברית, איטליה, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
מספר הקתולים בעולם ממשיך לגדול, אם כי מרבית הגידול כיום נובע מריבוי טבעי. במאה ה-21 כ-40% מהקתולים מרוכזים באמריקה הלטינית. המשקל הרב של מדינות אלו באו לידי ביטוי בבחירת האפיפיור פרנציסקוס לאחר כ-1,300 שנים של אפיפיורים מאירופה.
לקריאה נוספת
סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
אביתר מרינברג, קתוליות עכשיו: מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.
קישורים חיצוניים
אביעד קליינברג, מבנה הכנסייה והסקרמנטים, מתוך הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה בעריכת אביטל רגב ותרצה יובל (ישראל: הוצאת משרד הביטחון, 1995)
שולמית שחר, כנסייה ומלוכה: שתי מערכות נפרדות, מתוך מורשת ימי-הביניים (ישראל: משרד הביטחון, 1985)
קתולים, אתר רשמי של הקהילה הקתולית דוברת העברית בישראל
קתולים למען ישראל, מכיל מידע בעברית על הכנסייה הקתולית
הערות שוליים
*
קטגוריה:נצרות: זרמים
| 2024-09-02T19:45:06
|
נצרות פרוטסטנטית
|
הנצרות הפרוטסטנטית היא שם כולל למספר גדול של כנסיות, המהוות ביחד את אחד הזרמים העיקריים בנצרות, והשני בגודלו לאחר הנצרות הקתולית. הן חולקות שורה של עקרונות יסוד רופפים, ושורשיהן בתפיסות שהתפתחו ברפורמציה הפרוטסטנטית של המאה ה-16, שמנהיגיה המרכזיים, מרטין לותר וז'אן קלווין, יצאו נגד הכנסייה הקתולית והאפיפיור.
המשותף לכל הפרוטסטנטים הוא ביסוס הנוהג הדתי על כתבי הקודש לבדם ולא על מסורת הכנסייה, הקביעה כי המקרא ניתן לפרשנות עצמאית, שלילת האפשרות לגאולה באמצעות מעשים טובים, הדגשת האמונה כאמצעי היחיד לקבל את חסד האל, וסירוב להכיר בייחוד של מעמד הכמורה על פני יתר המאמינים. הפרוטסטנטים דוחים גם את פולחן הקדושים ומרים, אם ישו, ושוללים את האמונה בטרנסובסטנציאציה של הלחם והיין בסעודת האדון, כפי שהיא מקובלת בקתוליות.
מלבד זאת, וכתוצאה ישירה מהחופש הפרשני והיעדר היררכיה כנסייתית מוסדרת, קיים מגוון גדול של תפישות ואמונות בקרב הפלגים הפרוטסטנטיים השונים, החלוקים ביניהם לגבי המובן המדויק של יסודות אלה והיבטים רבים נוספים. הם נעדרי כל מסגרת ארגונית אחידה, וקיימות רבבות כנסיות פרוטסטנטיות שונות, כשחדשות נפתחות בהתמדה. הגדולות והמשפיעות כוללות את הלותרנים, הקלוויניסטים, המתודיסטים, הבפטיסטים, הפנטקוסטלים, האדוונטיסטים ועוד, וכן כנסיות רבות המתרחקות מכל זרם ועצמאיות לגמרי. בנוסף קיימת הכנסייה האנגליקנית הגדולה, שאינה כפופה לאפיפיור אך קרובה בעקרונותיה לקתוליות. מספרם של כלל הנטבלים בנצרות הפרוטסטנטית נאמד בבין 800 ל-900 מיליון נפש, החברים ביותר מ-30,000 זרמים מובחנים. לפרוטסטנטיות הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית, בייחוד בעולם דובר האנגלית והגרמנית, והיא מקושרת עם התפתחויות כמו עליית הקפיטליזם, האינדיבידואליזם והסובייקטיביות.
מינוח
המושג "פרוטסטנט", "מוֹחֶה", הופיע לראשונה ב-1529, בהתייחסות לאיגרת המחאה של ארבע-עשרה ערים חופשיות ושישה נסיכים באימפריה הרומית הקדושה נגד החלטתו של הקיסר קרל החמישי לכפות מחדש את ההחלטה שאין לתת מקלט או תמיכה למרטין לותר, אבי הרפורמציה. התואר הוחל במהרה לא רק על החותמים המקוריים, אלא על כל אלה שתמכו בתנועה המתעוררת לתיקון הכנסייה, גם ללא קשר ללותר. בארצות דוברות-הגרמנית העדיפו המצדדים במטרה את התואר "אוונגליים" ('מבשרים') המשמש שם עד היום. בשווייץ, בהולנד, באנגליה ובסקוטלנד ביכרו ממשיכיה של מורשת הקלוויניזם, פרי הגותם של ז'אן קלווין והולדרייך צוינגלי, את התואר "רפורמיים" (מתוקנים). בצרפת, הקלווינסטים נשאו את השם הוגנוטים. במהומה הדתית של אנגליה במאה ה-17, כינו הרשויות בתואר "פרוטסטנטי" כל אלו שלא קיבלו את הכנסייה האנגליקנית ולא היו קתולים, אך נחשבו עדיין אורתודוקסים דיים (בניגוד לבפטיסטים ולאוניטרים) בעיניה כדי שדעתם לא תישלל. לבסוף, הכריע האופן בו אומץ המושג "פרוטסטנטי" על ידי הקתולים. הוא התקבל כתואר הנפוץ לכל אלו שהשתייכו למורשת הנצרות המערבית, אך פרשו מכפיפות לכנסיית רומא במהלך הרפורמציה ולאחריה, ובהמשך לכל התנועות שנוצרו מתוכם.
עקרונות ומאפיינים
יסודות
ממוזער|250x250 פיקסלים|מרטין לותר, החל ברפורמציה הפרוטסטנטית ב-1517.
הגיוון העצום של הכנסיות הפרוטסטנטיות והמחלוקות הרבות בין הוגיהן מקשים על איתור מכנה משותף הגותי או אמוני. חוקרים מתארים אותן יותר כתופעה היסטורית בעלת שורשים זהים: כל הפלגים שהסתעפו במשך כחמש מאות שנה מתוך התנועות שצמחו בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מבחינה תאולוגית, הרחיקו קבוצות מסוימות לכת עד כדי כפירה במושג השילוש הקדוש, כפי שעשו האוניטרים, ואחרות פנו בנתיבים קיצוניים כמעט באותה מידה.
באופן כללי, ניתן למפות את הזרמים השונים על ספקטרום הנע משמרנים וממסדיים, בייחוד האנגליקנים ובמידה רבה גם הלותרנים, האוחזים ברבות מהמסורות והתפישות שלפני הרפורמציה, ועד רדיקלים עממיים (בעיקר האנאבפטיסטים וממשיכיהם) שהתייחסו לאלו כסמליות בלבד ונטו להיפטר מהן ללא שהיות. עם זאת, למרות הקושי שבאפיון משותף, חולקים הפרוטסטנטים כולם רקע ועקרונות רופפים שמקורם בהגות ראשוני הרפורמטורים, בייחוד מרטין לותר, ז'אן קלווין ששכלל את הגותו אך גם חלק עליו רבות, אולריך צווינגלי וממשיכיהם השונים.
מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש על כך שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להצטדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה הדוקות, ומהווים יחד את המצע עליו בנויה תפישת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית, נגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים.
קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, שאף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפישות המזוהות עמם. מרכזיותו כדבר האל במובן הלוגוס חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא, לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.
"כתבי הקודש לבדם"
שמאל|ממוזער|350px|"משקל דבר האל הברוך מכל כנגד תורות והתייהרויות האדם": כתבי הקודש מכריעים את ההמצאות של הממסד המאוחר המושחת. איור תעמולתי פרוטסטנטי מתוך "ספר הקדושים של פוקס", 1576, אנגליה.
עיקרון חשוב ביותר במחשבה הפרוטסטנטית לגווניה שנשאב מלותר וקלווין, מכונה "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura). לפי עיקרון זה המקרא והברית החדשה הם הבסיס היחיד ממנו ניתן לשאוב סמכות דתית. הרעיון הושפע מהדגש ששמו הוגי הרנסאנס על "שיבה למקורות" וחזרה לפשט הכתובים לאחר יותר מאלף שנים בהן פרשנות אלגורית מרחיקת-לכת הייתה הנורמה בנצרות, בדמות תפישת ה"קוואדריגה" שהוסיפה שכבות מוסריות, נבואיות וטיפולוגיות על המובן המילולי של הכתוב (בדומה לפרד"ס היהודי). התוספות והפלפולים המרובים נראו כהשחתה וסילוף. לותר אימץ את העיקרון ב-1518 במענה להתקפות הראשונות עליו מרומא, צווינגלי ב-1523 וקלווין מאוחר יותר. מעבר לרקע הרעיוני, השיבה לפשט יצרה את האפשרות של הסרת התוקף המחייב של מסננת הפרשנות המקובלת שהוסיפה ההיררכיה הרשמית במשך מאות שנים ושעליה נשענו נוהגים ועקרונות רבים ערב הרפורמציה. דחיית המסורת בעל-פה של הכנסייה שברה את הכוח שהעניקה לממסד שבראשו האפיפיור, והניחה את הביסוס לביטול ולדחייה גורפים של אמונות וטקסים שלא נמצא להם מקור מספק בכתובים. בטווח המיידי, אפשר עיקרון זה פעולה עצמאית בלי הסכמה רשמית של המוסדות הממונים. הדבר לא חייב שלילה קטגורית של כל העבר, אלא קבע את כתבי הקודש כאמת המידה היחידה לפיה ניתן היה לשפוט את ערכו של מנהג, ובעזרתם להחליט אם הוא אכן הכרחי או שניתן לראותו כנתון לשיקול דעת עצמאי.
לותר, קלווין והאחרים ראו במקרא לבדו מקור חזק דיו, "דברו המהדהד של אלוהים", שההשראה והקדושה שבו היו כה עוצמתיות עד שדי היה בהן כדי לאפשר לכל אחד להבין אותו בעצמו ללא הזדקקות לתיווך המסורת – בתנאי שאכן האמין בהיות התנ"ך דבר האל וציפה לקבל את אמיתותיו. לותר קבע ב-1520 ש"המקרא הוא המבאר שלו עצמו" (scriptura sui ipsius interpres), ובכך שלל כל סמכות חיצונית לו כנקודת משען לפרשנות. מאז ועד ימינו, פיתחו הפרוטסטנטים, יותר מכל הזרמים האחרים, שיטות הרמנויטיות שונות להבנת פשט המקרא והברית החדשה. גישה זו השתלבה עם הנטייה הגוברת לתרגום התנ"ך משפות קלאסיות (בעיקר לטינית) ללשונות העמים כדי שיבינוהו; הכנסייה הקתולית, שלא התנגדה לכך טרם הרפורמציה, קבעה תרגום תקני משלה בוועידת טרנטו כדי למנוע היווצרות של גרסאות בעייתיות בעתיד.
ההשלכות המעשיות שאפשרה גישת "כתבי הקודש לבדם" היו נרחבות. מתוך שבעת הסקרמנטים המקובלים, מצאו הרפורמטורים ביסוס מלא בכתובים רק לשניים, הטבילה לנצרות וסעודת האדון. יתר החמישה איבדו את מעמדם כסקרמנטים ובוטלו כמעט על ידי כולם – באגפי הקצה, האנגליקנים והלותרנים השמרנים הותירו על כנם רבים מהטקסים (כמו וידוי) מבלי לתארם כסקרמנטים, בעוד שהקווייקרים הקיצונים לא מכירים אף בטבילה ובסעודה ודוחים את המחוות החיצוניות כסמליות עקרה שאינה באה מן הרוח. האיסור על נישואי כמרים, לו התנגדו גם מסיבות אחרות, הוחשב כנעדר יסוד במקרא והופקע גם הוא. פולחן הקדושים ומרים הבתולה גונה באותו הקשר, והצלמים והקישוטים בכנסיות נאסרו בנימוק שכתבי הקודש שללו אותם במפורש. היסטוריונים אחדים הצביעו על הסמליות העמוקה שבמאבק הפרוטסטנטי נגד צלמים ותמונות ובעד התנ"ך בשפה המדוברת, כקרב בין התקשורת החזותית בה הועברו יסודות האמונה בדורות עברו לאמצעי התקשורת של מהפכת הדפוס שאפשרה הפצת רעיונות מופשטים היישר לכל קורא. מאותם שיקולים, למן "המיסה הגרמנית" של לותר מ-1526 נכתבו גם התפילות בשפת המתפללים, ועד מועצת הוותיקן השנייה ב-1962 הייתה התפילה בשפה המקומית אחד ההבדלים הברורים והבולטים בין הקתולים לפרוטסטנטים.
לצד דחיית המסורת המחייבת, לעיקר "כתבי הקודש לבדם" הייתה השפעה חשובה נוספת על הפרוטסטנטיות: הסמכת כל אדם לפרש הובילה מיד לריבוי עצום של כיתות ופילוגים ומנעה הקמת ממסד מרכזי מוסכם בכנסיות החדשות שקמו. בפועל, היה ברור שכל טקסט זקוק לשכבת פרשנות מוסכמת כלשהי כדי להבינו ושתקדימים מסוימים היו הכרח. כך אימצו הרפורמטורים, למעט הרדיקלים ביותר, למשל, את רוב החלטות הוועידות האקומניות בראשית הנצרות, הגם שלא ייחסו להן אותו מעמד שהיה להן בעבר. הצהרות האמונה של ועידת ניקאה וממשיכותיה והכריסטולוגיה שנקבעה בהן נותרו יסודות מרכזיים במשנת הזרם החדש. יתרה מכך, הפרוטסטנטים החלו מיד ביצירת מסורת מחייבת משלהם בדמות הצהרות אמונה, למן הצהרת אוגסבורג הלותרנית ב-1530, עבור ב"הסכמת ציריך" הקלוויניסטית-צווינגליאנית ב-1549 וב"תשעים-ושלושה הסעיפים" האנגליקניים מ-1571 ועד ימינו. יריביהם הקתולים הרבו ללעוג להם על חוסר עקביותם, ולהצביע על כך שכתות קיצוניות חזרו לשמור את השבת במקום יום ראשון ואסרו להישבע, כפי שאכן ניתן היה להבין מקריאה בלתי-מתווכת.
כפועל יוצא האיצה הרפורמציה את עריכת הקאנון של הברית הישנה והחדשה וטיהורו מספרים שהוכרו מזה זמן רב כאפוקריפיים. לותר עצמו שפט את הקאנון לפי מידת התאימות שלו למה שראה כיסודות הנצרות, כמו הישועה באמצעות חסד בלבד ורעיונותיו של פאולוס. הוא ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו לפסול את איגרת יעקב, מגילת אסתר וכתבים נוספים בנימוק שאינם משקפים את רוח האמונה האמיתית. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים היו זהירים הרבה יותר ואמת המידה שלהם הייתה הוודאות בכך שהחיבורים שהוכללו אכן היו מקוריים (אפילו הכנסייה הקתולית קיבלה ביקורת זו במידה מועטה וקבעה סופית קאנון סגור בטרנטו). מרבית הספרים החיצוניים הוצאו מהנוסחים הפרוטסטנטיים בנימוק שהתקבלו בטעות ועל סמך החלטות כנסייתיות מאוחרות יחסית.
צידוק מן החסד באמונה לבדה
שמאל|ממוזער|350px|האיגרת אל הרומים פרק ג' וד' בתרגום לותר מ-1522: (פסקה שלישית, שורה שנייה): לָכֵן דָּנִים אֲנַחְנוּ שֶׁבֶּאֱמוּנָה יִצְדַּק הָאָדָם בִּבְלִי מַעֲשֵׂי תוֹרָה. לותר שאב את רעיון הצידוק שלו מאיגרת פאולוס הראשונה.
היבט מהפכני ויסודי אחר של התפישה הפרוטסטנטית, היה ראייתה את תהליך הצידוק של האדם החוטא בפני האל כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia), ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide ) מצד האדם. הרעיון פותח על ידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז תומאס אקווינס, הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, קבעו כי מעשים טובים אמנם ראויים ובעלי-ערך כשלעצמם, אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכוח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם השפל והחוטא יכול לעשות לקראת האל הוא לקבל כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר נבע מכך. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בוועידת טרנטו שוב את עמדתו, כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים מתחייבים לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה, או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה, הוא כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק), ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.
הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית, ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, החטא הקדמון השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו האדם היו בחזקת חטא, והמקור היחיד לטוב הוא האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא, והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמיים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים, ואם לא התנקה מהם בחייו, גם מתענה לזמן קצוב בפורגטוריום לאחר מותו, עד שהיטהר מספיק להיות ראוי לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו, וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך להיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים, הצידוק לא התרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא היה תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו, ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.
הסתכלות זו, על אף המוניטין הקודרים שנקשרו לה, הייתה גם מלאת תקווה: בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להיצדק, שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו, אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.
לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה, הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן, אפשרה לקרוא לפירוק המנזרים, ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו, ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז, כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה עצומה לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים כלפי חוץ הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם לנאורות עצמה ולתפישות מודרניות שצמחו אתה ואחריה. ז'אן קלווין ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר, וקבעו שאף האמונה עצמה היא מתת אלוה, ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך, ובניגוד מסוים ללותרניזם, נבע עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש החמור במשנת הקלוויניזם, לפיו האדם אמנם אחראי ומחויב להאמין, אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם, ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.
כהונת כל המאמינים
ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם, כולם היוו הצדקה לאחד מהעקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו להמון המאמינים, והקביעה כי לפחות ברמה האידיאלית, כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים, ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ומעשים טובים לא הועילו בעדו, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; בברית החדשה מתוארים היחסים בין ישו לשליחיו ותלמידיו כחופשיים למדי, ולא מוזכרים נדרים, מסדרים והיררכיה. לבסוף, לותר, קלווין והאחרים לא הכירו בטרנסובסטנציאציה ובכך שהלחם והיין בסעודת האדון הופכים באמת לבשרו ודמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקרבן הפכה לסמלית יותר מאשר לחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה כמו (הראשונה לפטרוס, ב' ט') קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים מצופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת, וליטול אחריות על עצמם וחבריהם. אי-לכך הכנסייה הקיימת הייתה סילוף מושחת.
לרעיונות אלה היו השלכות מרחיקות לכת באופן פוטנציאלי, ונגנזה בהם האפשרות להעביר לידי האדם הפרטי את ההכרעה בחיי הדת בפועל. אך הן ראשוני הרפורמציה והן ממשיכיהם בדורות הבאים הוסיפו לעמוד על הצורך בהנהגה רוחנית ובהיררכיה מסוימת. גם הכיתות הפרוטסטנטיות הקיצוניות ביותר, בהן בוטל כל שריד לטקס סמיכה לכמרים ובידול כלשהו בינם למאמינים, נדרשו למשמעת וסדר כדי לקיים חיי קהילה, והעבירו את ממשלתם לידי מועצות זקנים קרואים. ברבות מהכנסיות הממסדיות יחסית, בייחוד הלותרניות, נותרה על כנה אף דרגת הבישוף כערכאה שהסכמתה נדרשה למינוי ואשרור אנשי דת (במסורת הקלוויניסטית נשללה הבישופות עקרונית באופן נחרץ) – אם כי לעיתים קרובות הופקע הצורך בשימור שלשלת הסמיכה מן השליחים, עליה מתבססת הלגיטימציה של ההיררכיה הקתולית, לפעמים מטעמים אידאולוגיים, אך תכופות בשל הדחת הכמרים הסמוכים שכיהנו טרם הרפורמציה.
ההשקפה הלותרנית פתרה את המתח המובנה בין צורך במשמעת וסדר לבין יסודות הפרוטסטנטיות, כשקבעה כי המבנה הכנסייתי המשוכלל הישן אמנם נעדר ביסוס בכתבי הקודש, אך צוין שם בבירור כי בכל זאת יש צורך במי שעליהם לְהַשְׁמִיעַ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה ולהטיף; גם קלווין, עוד בספרו "מוסדות הדת הנוצרית", קבע כי הכרח שיהיו אדוקים מלומדים שיפיצו את האמונה וידחקו באחיהם לשמור עליה. רוב הזרמים הפרוטסטנטיים הלכו בעקבותיהם. אך תוארם והגדרת תפקידם של הסמוכים לשירות כזה שונו תכלית שינוי: במסורת הקתולית הכומר הוא "כוהן" (presbyter) שתפקידו חיוני ונובע מסמיכת הממסד, ובפרוטסטנטיות הוא "קרוא" או "משרת העדה" (minister) שנצרך מכוח למדנותו והכריזמה שלו, ותפקידו בעיקר לפנות אל הקהל. אחד הצעדים השטחיים, אך המפורסמים והבולטים, שנבעו מכך היה ביטול האיסור על אנשי דת להינשא, שהכנסייה ניסתה לאכוף (במידות שונות של הצלחה) מאז ועידת לטראנו הראשונה ב-1123. צופה מכמרים פרוטסטנטיים להתחתן ולהקים משפחות. כמו כן, הדרשה הפונה אל לב המאמינים החליפה את המיסה כעיסוק החשוב ביותר של הכומר.
באופן כללי, הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין אנשי הדת לקהלם. משקל העדה בהתנהלות הכנסייה גדל, והוכרה חשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת נשמר בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם הבידול, בעוד שבשמרניים קיימת היררכיה מפותחת יותר. ברמה המעשית והפוליטית, רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו וכוחו, וביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד ורשויות המדינה החילוניות מאידך. השלכה משמעות נוספת, מאוחרת יותר, של עקרון "כהונת הכל" הייתה יישומו אף לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף, ובמהלך המאה ה-19 החלה הסמכת נשים לכמורה. הנושא היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב דחוק מקרב הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.
לצד החלשת ההיררכיה המתווכת בין הנוצרים לאל עלי אדמות, הפרוטסטנטים ביטלו אף את מקבילתה השמימית. מרים הבתולה נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פנייה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן לתפילה אל הקדושים או המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כפטרונים של מקצועות מסוימים, מחוללי נסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכל וכל וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה ציווי זה, הסירו או השמידו הפרוטסטנטים את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את דמויות ישו הממומסר לצלב. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין עם הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.
מציאות ישו במיסה
בשאלת האופן בו הלחם והיין המקודשים בטקס סעודת האדון הופכים לדמו ובשרו, רוב הגישות הפרוטסטנטיות היו בעיקרן המשך ישיר לדיון ארוך השנים על מהות השינוי והאופן המדויק בו הוא מתרחש. עקרון הטרנסובסטנציאציה, שנומק בטיעונים אריסטוטליים על ההבדל בין מאפייניו המהותיים והאקראיים של כל עצם (כשם שכיסא עשוי להיות ממתכת או מעץ ועודנו כיסא במהותו, כך מאפייניהם האקראיים של הלחם והיין לא השתנו אך מהותם נעשתה לזו של ישו) נדחה על ידי כל הרפורמטורים כעיוות, סילוף ואימוץ מאוחר של רעיונות פילוסופיים משובשים מחוץ לנצרות האותנטית.
לותר פסל את הטרנסובסטנציאציה בטענה שהפכה את העצמים למושא ישירה לסגידה במקביל לישו עצמו, ובכך שהציגה את המיסה כחזרה או חלק מקרבנו הייחודי והחד-פעמי על הצלב. הוא גם ראה בכך רוממות של הפעולה האנושית של הכומר ה"הופך" חומר לעצמות המושיע, בניגוד יסודי להשקפתו לפיה האל גואל בלי תלות במעשה האדם. תחת זאת, הציע גישה של "איחוד סקרמנטלי", או קונסובסטנציאציה (קיום-במקביל): בכוח דברו של האל, לחם הקודש והיין הופכים לדבר מה שהוא מעבר למזון רגיל, אך לא משתנים לעצמותו של ישו. מציאותו במיסה אמיתית והוא מתקיים "בתוך, עם ומתחת" העצמים שקודשו. שיטתו של לותר הותקפה מיד גם מתוך מחנהו, בייחוד משום שמבקריו תהו כיצד גם הטבע האנושי, ולא רק האלוהי, של ישו יכול להקרין בתנאים כאלו אל הטקס וראו בכך פיצול מסוכן בין שני צדדיו. קלווין, לעומתו, סירב לקבל שישו נאכל בפה באופן כלשהו ונקט בגישה מעורפלת יותר, לפיה המיסה מייצגת נוכחות אמיתית של ישו אך זו רוחנית ומותנית באמונה יותר מאשר מוחשית. שניהם גם יחד שללו את עמדתו של צווינגלי, שדחה באופן גורף את היות הסמל תחליף למה שהוא מייצג ולא רק בעניין סעודת האדון וקבע שישו נוכח באמת רק בשמיים והטקס עצמו הוא אמנם קדוש וחשוב אך מהווה זיכרון בלבד, כאמור בבשורה על פי לוקאס כ"ב, . העמדות הפרוטסטנטיות לגבי מציאות ישו בטקס הוסיפו לנוע בין קטבים אלה, תוך גיוון ניכר, במאות השנים הבאות.
למרות הדקויות הפילוסופיות, המחלוקת בנושא הפכה לאחד ההבדלים הסמליים החשובים ביותר בין פרוטסטנטים לקתולים ולאבן בוחן. עד 1828 נדרשו בחוק כל נושאי המשרות הציבוריות בבריטניה להצהיר במפורש כי אינם מאמינים בטרנסובסטנציאציה, והמלך היה מחויב בכך עד 1910.
"האתוס הפרוטסטנטי"
לנצרות הפרוטסטנטית הייתה השפעה עמוקה על התרבות המערבית ועל תרבותן של צפון אירופה וצפון אמריקה שהיא מהווה בהן דת רוב: כך, לדוגמה, חוקרים רבים הצביעו על האופן בו הערכים הפרוטסטנטיים ממשיכים לעצב את האופי הלאומי בארצות הברית אף עם התרופפות האמונה הדתית כשלעצמה. שאלת טיבה, יתרונותיה ומגרעותיה של "המנטליות הפרוטסטנטית" היא נושא ותיק במדעי החברה; לרוב היא מקושרת עם קפיטליזם, מוסרנות, נוקשות, אינדיבידואליזם, התנתקות ממסורות, חופש אינטלקטואלי, ערכים בורגניים, חומרנות וסובייקטיביות. הוגים מובילים כמו ניטשה ביקרו אותה קשות כמובילה למחיקת כל ערך רוחני ותוכן, בעוד שבמאה ה-19 וראשית ה-20 היה רווח מאוד להעלותה על נס כהסבר לרציונליות ולשגשוג של המערב.
מקס ובר קישר עוד ב-1905 בין הזרם לכלכלה בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם": לשיטתו, הפחתת הדגש על טקסים והתחייבויות דתיות, קריאתו של קלווין לקדש את שם האל בכל תחומי החיים ולא רק בעיסוק רוחני והצורך לשאוב אשרור פסיכולוגי להיותו של הקלוויניסט בין הנבחרים שיזכו להיגאל – שגשוג נתפש כאות לכך שהבורא, שרצונו הפך מסתורי ונעלם בתאולוגיה זו, אכן מרוצה מברייתו – כולם היוו תמריץ חשוב לעליית הקפיטליזם המודרני. נתוניו והיסקיו של ובר ספגו קושיות רבות, אך הרעיון של "מוסר עבודה פרוטסטנטי" הוא מושג רווח ביותר המועלה בהקשרים של חריצות ויצרנות המשקים במדינות שזוהי דת הרוב בהן. הסיבתיות בקשר בין השניים (עד כמה עלייתה של שכבה חברתית מעין-בורגנית יצרה מניע לאמץ אמונה המשקפת יותר את ערכיה ולהפך) היא דו-משמעית. בנוסף נטען שהדגש הרב על חינוך והנגשת כתבי הקודש לכלל המאמינים תרמו אף הם רבות לעניין, סוגיה שאף היא שנויה במחלוקת. כמו כן, התורה הקלוויניסטית על קיומה של קבוצת נבחרים הועלתה גם כגורם לגזענות ותחושת עליונות, בייחוד בזמן הקולוניאליזם.
גם ההשפעה על טיב היחסים בין הדת והמדינה ובין האמונה וכלל החיים נדונה רבות. הפרוטסטנטיות מקושרת עם תהליך היחלשות הכנסייה והכפפתה לעליונות הרשויות, עם הפנמת האמונה לתחום הפרטי ועם החילון במשמעותו הרחבה. ללותר מיוחסת גישה חלוצית לרעיון "שתי המלכויות" במחשבה הנוצרית הקלאסית אודות היחסים בין הכנסייה לשלטון החילוני, לפיה מדובר בשתי ספירות שצריכות להיות נפרדות. למעשה, אף כי לותר הטיף לכך שהכנסייה צריכה להיות פרושה מעולם החומר והפוליטיקה, השתמש בנסיכים כדי לכפות רפורמה על הממסד הקתולי העשיר ורב-העוצמה (שהשקפתו בנדון הייתה של סמכויות כמעט מתחרות, כפי שאירע רבות במאבקים בין האפיפיור לשלטונות בימי הביניים) והכנסיות הפרוטסטנטיות החדשות שנוצרו אכן היו חלשות וכנועות יותר, מעולם לא נתן לכך גיבוי השקפתי סדור. במקרה של ניסיון לכפייה הנוגדת את האמונה, קרא להתנגדות, ובוודאי לא אחז בגישה של הפרדה בין הדת למדינה בתקופה מוקדמת כל כך. הרעיון לפיו ההשקפה הלותרנית אודות "שתי המלכויות" יצרה ממסד דתי חלש וכנוע הועלתה בייחוד בימי המשטר הנאצי בגרמניה, כשתאולוגים פרוטסטנטים חשובים כמו קרל בארת האשימו את לותר בסלילת הדרך לקונפורמיות של הזרם. לעומת זאת, תרומה חשובה ביותר לעיקרון של הפרדת הדת והמדינה מצויה במורשת הרפורמציה הרדיקלית. חוסר האמון של חוגיה ברשויות ובכל קשר בין הדת אליהם – בין אם בגרסתו הוותיקה מימי קונסטנטינוס שהתגלמה באופן חלקי בקתוליות ובין אם בכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות שרדפו אותם אף הן – וקריאתם לפרישות גמורה מהעולם יצרו אתוס של חופש דת ודרישה לחירות גמורה בתחום לקהילה, גם אם כלל לא בהכרח ליחיד. סירובן של התנועות הקיצוניות באנגליה לציית לכנסייה האנגליקנית הוביל לרדיפתן ולהגירת רבים מאנשיהן לאמריקה. שני הסעיפים הפותחים את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, האוסרים על הקונגרס לתמוך בדת כלשהי או להעדיף אחת על רעותה, שאבו רבות ממורשת זו. במובן הרחב יותר, שבירת הבלעדיות שהייתה לכנסייה הקתולית על פירוש רצון האל ומתן האפשרות לפרשנות עצמאית הובילה בטווח הארוך לאי-מסוגלות ליצור הסכמה בנדון ולהכרח להעביר שאלות אלו לתחום הפרט וכך לחילון.
פן אחר הוא הקשר בין פרוטסטנטיות לסובייקטיביות ולאינדיבידואליזם של העידן המודרני. החשיבות שייחסו הוגי הרפורמציה לאמונה, כלומר לתבחין סובייקטיבי שבו האדם ניצב לבדו מול האל ולא נמדד אובייקטיבית על ידי השתתפותו בקהילת המאמינים במעשים טובים, הועלו כאבן דרך – אם כי רחוקים מלהיות הגורמים הבלעדיים – בנתיב אל הנאורות והפילוסופיה שמיקמה את היחיד והעדפותיו כמה שהסדר החברתי והכולל נשען לבסוף עליו; הן במובן של חופש המצפון והבחירה, והן במובן של פירוק כל הערכים והמסורות בשם האינדיבידואל.
ארגון ודמוגרפיה
מספר הפרוטסטנטים בעולם נאמד בין 800 ל-900 מיליון נפש, יותר משליש מכלל הנוצרים, החברים באלפי זרמים שונים (בין 30,000 ל-40,000). פרופסור האנס ג'יי. הילרברנד, בניתוח מדוקדק שהתבסס על נתונים ארגוניים ומפקדים ממשלתיים, העריך שבשנת 2000 היו 833,000,000 נוצרים פרוטסטנטים במובן הרחב ביותר ב-32,470 זרמים מובחנים: ממאמינים אדוקים ועד למי שנטבלו ומקיימים קשר רופף או אפסי עם הכנסייה שלהם, ומן הכנסיות ה"קלאסיות" בעלות תאולוגיה השואבת ישירות מהרפורמציה ועד לקבוצות שוליים המשתייכות למעטפת הפרוטסטנטית. מכון המחקר PEW אמד אותם ב-800,640,000 ב-2010. באותה שנה, רק 27% מהחברים בעולם התגוררו בארצות הברית או באירופה, ומבין יתר ה-73% הרוב המכריע חי באפריקה ודרום אמריקה, שם הדת מתפשטת במהירות, דווקא בצורותיה הרדיקליות והממסדיות פחות. ארצות הברית עודנה המדינה בעלת האוכלוסייה הפרוטסטנטית הגדולה בעולם, עם קרוב ל-150 מיליון או מחצית מתושביה, אך ברזיל שמסורתה קתולית היא הבאה אחריה עם יותר מ-40 מיליון. בניגריה יש אחוז ומספר פרוטסטנטים גבוה יותר מבגרמניה מולדת הרפורמציה.
מאחר שהיעדר סמכות מרכזית, חופש להקים כנסיות חדשות וגיוון הם מאפיינים מובהקים של הפרוטסטנטיות, מספר הכנסיות השונות הנמנות עליה איננו קבוע ומשתנה ללא הרף. רבות מבין אלו מכירות זו בזו כשותפות מלאות ולגיטימיות ואף מאוגדות בפדרציות גדולות, בעוד שאחרות עצמאיות לגמרי. הרוב חולק עקרונות יסוד דומים נרחבים, אך ישנן קבוצות שנחשבות כסוטות מעיקרי הנצרות על ידי כמעט כל היתר; גם בין הזרמים הגדולים והממוסדים יש מחלוקות עמוקות, כמו זו בין הלותרנים לנצרות המתוקנת (קלוויניסטית) שהייתה אחת מיסודות הפילוג בין הפרוטסטנטים ושנפתרה בדיאלוג רק בשלהי המאה ה-20. כמו כן, בעשורים האחרונים הקיטוב בתוך הכנסיות עצמן בין שמרנים דוגמטיים לליברלים בנושאים כמו סמיכת נשים לכמורה, היחס ללהט"ב והפלות, מהווה שאלה כבדה יותר מאשר החלוקות הישנות ביניהן. באופן גס, ניתן לחלק את הזרמים הפרוטסטנטיים לארבע קטגוריות מרכזיות.
הקבוצה הראשונה היא של הזרמים הקלאסיים המעוגנים בזרם המרכזי של הוגי הרפורמציה. אלה נוטים להיות מאורגנים במבנים כנסייתיים ברורים עם הצהרות אמונה מנוסחות. קטגוריה זו מונה את הלותרנים, שכנסיותיהם הרבות ממשיכות את המסורת התאולוגית שהחלו בה מרטין לותר עצמו ותלמידיו ושעברה התפתחויות מרובות לאורך השנים – במאה ה-18 לבדה היו מאבקים קשים בין הלותרנים האורתודוקסים למאמיני הפייטיזם, שהדגישו את הרוחניות, מחד ותומכי הנאולוגיה הרציונליסטים מאידך. הלותרנים, כמו מייסדם, נמצאים בקצה השמרני של הפרוטסטנטיות ויש להם היררכיה מפותחת, בישופים הנדרשים להסמכת כמרים בדרך כלל וריבוי טקסים ופורמליסטיקה. האיגוד הגדול ביותר הוא הפדרציה הלותרנית העולמית המייצגת להערכתה 72 מיליון נפש ב-144 כנסיות שונות, אם כי יש עוד כמה מיליונים מחוץ לה ובסך הכל הלותרנים מהווים כ-10% מכלל הפרוטסטנטים. הגופים הלותרניים הגדולים ביותר הם הכנסייה האוונגלית האתיופית "מקנה יסוס" עם שמונה מיליון חברים וכנסיית שוודיה הממלכתית עם כשישה מיליון.
הזרם הקלאסי הגדול הנוסף הוא הכנסיות המתוּקנות (Reformed) הנושאות את מורשת הקלוויניזם, אם כי הן מעדיפות את התואר "מתוקן" על פני "קלוויניסטי". מסורתן נוסדה על ידי ז'אן קלווין והוגים מקורבים כמו הולדרייך צוינגלי, ג'ון נוקס ועוד ועברה מהפכים רבים עד לתאולוגים המתוקנים המובילים של המאה ה-20. מבחינה תאולוגית, הן מוכרות בייחוד בשל הדגש על הגזירה הקדומה ועל כך שאלוהים בחר מראש את אלה שייבחר לגאול. הן נחלקות בין הכנסיות המתוקנות הקונטיננטליות שקמו באירופה מצרפת ועד הונגריה, הפרסביטריאניות שמוצאן בעיקר במסורת הכנסייה של סקוטלנד והקהילתיות (קונגרגטיונליסטיות) העצמאיות והמבוזרות. האיחוד המרכזי הוא "הקומוניון העולמי של הכנסיות המתוקנות" , הטוען לייצוג 80 מיליון חברים מ-229 זרמים, וישנם עוד כמה מיליונים באיגודים קטנים יותר. גם המתוקנים מונים 10% או פחות מכלל הפרוטסטנטים.
הזרם הקלאסי הגדול ביותר הוא האנגליקני, עם למעלה מ-85 מיליון נפש החברים בקומוניון האנגליקני העולמי שהארכיבישוף מקנטרברי הוא ראשו הסמלי. לכנסייה האנגליקנית היו הוגים רבים ומסורת מפותחת המעוגנת במחשבת הרפורמציה, אך היא הייתה תמיד גוף ממלכתי הנתון לשליטת הכתר יותר מאשר השקפה דתית עצמאית. היא השמרנית והקרובה ביותר לקתוליות בכל הספקטרום הפרוטסטנטי, מקיימת היררכיה מלאה ואף מסדרי נזירות ומכילה השקפות וזרמים המדגישים את היותם קתוליים בכל למעט כפיפות לאפיפיור.
הקבוצה השנייה יונקת אף היא מהרפורמציה במאה ה-16, אך לא מהזרם המרכזי המתון יחסית אלא מהאגף הרדיקלי שיוצג בעיקר על ידי האנאבפטיסטים; אלא נודעו כך כי סירבו לטבילת תינוקות והתעקשו שרק מבוגרים מאמינים יכולים לעבור את הטקס ולהימנות עם שורות הנוצרים האמיתיים. בהמשך, צצו במאה ה-17 אגודות קיצוניות דומות באנגליה שנאבקו על עצמאות מהכנסייה האנגליקנית. הדוגלים בגישה זו מאופיינים באורח מסורתי (הגם שלא כל ממשיכיהם נוקטים בכך בהכרח היום) בהאדרה של אורח חיים פשוט, פציפיזם והימנעות מאלימות, איסור על שבועות, יחס מחמיר לטקסים כמחוות שטחיות החסרות ערך ואינן יכולות לפצות על אמונה וכוונה אמיתיות, ובחשדנות כלפי כנסיות ממוסדות הקשורות עם הממשל. קבוצות הממשיכות באופן ישיר ורציף את המורשת האנאבפטיסטית הן המנוניטים, ההוטרים והאמיש. הם מונים ביחד בערך 2.5 מיליון נפש וחיים בקהילות מסוגרות השומרות על בידוד מן העולם החיצון. הקווייקרים, שמקורם ברדיקלים האנגלים, מונים כ-300,000 בוגרים; השמרנים מביניהם הביאו לשיא את הסלידה כלפי טקסים ומסרבים אף לערוך טבילה במים. הגדול והמשפיע בין הזרמים מן הסוג הזה הם הבפטיסטים, שראשוניהם פעלו אף הם באנגליה ומושבותיה באמריקה של המאה ה-17. הם דוגלים בטבילת מבוגרים, אוטונומיה קהילתית וריחוק מסוים מיתר החברה. הארגון הבפטיסטי הגדול בעולם הוא הוועידה הבפטיסטית הדרומית בארצות הברית, המונה 15 מיליון נפש, ויש עוד מספר ניכר במאות זרמים בפטיסטים ברחבי תבל: מכון PEW העריך שהבפטיסטים מונים 9% מכלל הפרוטסטנטים, כ-70 מיליון נפש.
קבוצה שלישית כוללת השקפות שקמו עקב מתיחויות פנימיות או ניסיונות לתחייה רוחנית בתוך הזרמים הקלאסיים. זרמים כאלו המשיכו בחלקם להשתייך לכנסיות הממוסדות ובחלקם הקימו כנסיות עצמאיות ונפרדות לפי טעמם. המתודיסטים החלו בתור תנועת תחייה בתוך הכנסייה האנגליקנית שהדגישה את החוויה הרוחנית הבלתי-אמצעית ואת אורח החיים הנוצרי, אך רדיפות הממסד והסמכת מטיפים באופן עצמאי הביאו להפיכתם לגוף נפרד משלהי המאה ה-18. הם עודם מאופיינים בפחות עיסוק תאולוגי ובמתן חשיבות לצדקה, לשיפור האישיות ולחסד. "הכנסייה המתודיסטית המאוחדת" מונה כ-12 מיליון איש בעולם, ו"המועצה המתודיסטית העולמית" המייצגת כ-80 זרמים שונים טוענת שחברים בה 80 מיליון נפש, אם כי PEW אמד את מספר המתודיסטים בתבל ב-3.4% מכלל הפרוטסטנטים או כ-25 מיליון.
האוונגליקלים, החולקים שורשים דומים מאוד, מעמידים במרכז את הצורך "להיוולד מחדש" כנוצרי מתוך חוויית אמונה עזה יחד עם גישות פונדמנטליסטיות בדרך כלל ונטייה לאקסטטיות. רובם לא חברים בגופים עצמאיים אלא מתפקדים כקבוצות השפעה בתוך זרמים קיימים גדולים, מהכנסייה האנגליקנית ועד האיחוד הבפטיסטי הדרומי (שמטיפים אוונגליקלים חשובים כמו בילי גרהם ופט רוברטסון פעלו בשורותיו). בשל כך קשה להעריך את מספרם, אך מוסכם כי הנוטים להשקפה זו מונים עשרות מיליונים. פלג תחייה נוסף שפרש והתמסד הוא האדוונטיזם שנוסד באמצע המאה ה-19 בארצות הברית ומהווה משפחת כנסיות עצמאית. האדוונטיסטים מדגישים את הביאה השנייה הקרובה מאוד, לשיטתם, והכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי אף שומרת את השבת ולא את יום ראשון כיום המנוחה. יש למעלה מ-20 מיליון אדוונטיסטים.
הקבוצה הרביעית היא הכנסיות הכריזמטיות שקמו במאה ה-20 המחשיבות במיוחד חוויה רוחנית אקסטטית עזה המוענקת על ידי רוח הקודש, מעשי נסים ובייחוד את היכולת לדבר בלשונות (במקרים רבים יש קשר קרוב או זהות מלאה בין הכריזמטים לאוונגליקלים). מהדיבור בלשונות, המוזכר בברית החדשה, נגזר שמה של המוכרת בתנועות אלה, הפנטקוסטליזם. מאות ואלפי זרמים המאופיינים בגישה זו הם הכוח העולה והצומח ביותר בפרוטסטנטיות, בייחוד בדרום אמריקה אך גם באפריקה ובארצות הברית. לפי האומדנים הם מונים בכל היקפם, כולל פעילים בזרמים קיימים, סביב מחצית ואף יותר מכלל הפרוטסטנטים בעולם עם בערך 300 מיליון נפש.
היסטוריה
רקע ומבשרים
שמאל|ממוזער|230px|יאן הוס מועלה על המוקד ב-1415, תמשיח בקפלת בית לחם בפראג.
הכנסייה הקתולית בימי הביניים המאוחרים נקלעה מול מספר אתגרים שפגעו באחדותה והחלישו את כוחה והשפעתה. חוגים רדיקליים, שתקפו את הממסד הכנסייתי בעוון סטייה מהטפת ישו לעוני וניתוקו מהמוני המאמינים, היו תופעה מוכרת מאז ומתמיד, וכמותם האשמת הכמרים בשחיתות. אך הקרע המערבי באפיפיורות בין 1378 ל-1417, כשהכנסייה כולה התפלגה בין הטוענים לכס הקדוש, פגע קשות בסמכותה המעשית והמוסרית. שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי המאה ה-15, כמו אלכסנדר השישי על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף, התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת התותח) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ומהפכת הדפוס שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי-ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.
תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו בקונטרה-רפורמציה הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים למן המאה ה-14, ונערכו צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי ג'ון ויקליף קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם, תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם לפעול כדי לכפות זאת על הכנסייה, גינה את האמונה בטרנסובסטנציאציה, טען לגזירה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת, ודחף במיוחד לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לתרגום ללשון המקומית, אך אסרה על תרגומים שהנפיקו תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו הלולרדים של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי יאן הוס, שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, דרש וכתב בצ'כית, ותבע לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן המאה ה-13). הוס הועלה על המוקד ב-1415, אך מותו הצית את התנועה ההוסיטית, שהדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433, בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.
בעוד שוויקליף, הוס ואחרים נחשבים למבשרי הרפורמציה, חלקו את עניינם פעילים שמרנים יותר. רבים מהתאולוגים ההומניסטים של ימי הרנסאנס ביקרו בחריפות את הממסד, לעגו לאמונות התפלות של ההמונים שנתערבו בפולחן הקדושים, וייחדו תשומת לב רבה לפשט כתבי הקודש בשפתם המקורית ולא למסורת הסבוכה שנבנתה על גביהם ופירשה אותם. מאמצים תקיפים לביעור שחיתות לצד עניין אינטלקטואלי במקורות הופגנו על ידי אנשי כנסייה רמי-דרג, כמו החשמן פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס בספרד, סמל לקתוליות קנאית. ארסמוס מרוטרדם, שהיה ממסדי פחות ומצוי במתח קשה עם השמרנים אך נותר נאמן לדוקטרינה ולהנהגה מרומא כל חייו, תבע בקולניות רפורמות ונחשב להשפעה מכרעת על לותר עצמו.
הרפורמציה
שמאל|ממוזער|330px|"נר הוקד אשר לא יכבה": אלגוריה של הרפורמציה מ-1640. לותר ושישה-עשר מתקנים מרכזיים יושבים סביב נר שהשטן והאפיפיור מנסים לכבות בנשיפה.
בעיותיה של הכנסייה התלכדו ב-1517 עם המשבר האישי של הנזיר האוגוסטיני מרטין לותר שכיהן כמרצה באוניברסיטת ויטנברג. לותר היה אחוז אימה בכנות מן החיים שלאחר המוות ומיום הדין, ותודעת חטאיו הרבים הכבידה עליו למרות הסיגופים והווידויים שערך ללא הרף. הוא התנחם בקריאת תהילים ואגרות פאולוס, מהן הושפע ביצירת השקפה אחרת מהמקובל על טיבו של הצידוק בפני האל. את דברי פאולוס על חשיבות האמונה ראה כהוכחה לכך שהיא זו העומדת בלב התהליך. לותר טען שהוא עצמו לא היה יכול למנות את עוונותיו הרבים מספור, וקל וחומר שלא לכפר עליהם בשלמות; לא ניתן היה להשיג צידוק במעשים טובים. לפיכך, לשיטתו, הצידוק היה מתת מוקדמת שנתן האל בחסדו למאמינים, ושלא יכלו בשום אופן לרכוש בכוח פעולה משלהם. ב-1515 לכל המאוחר, כפי שמעידות הרצאותיו על האיגרת אל הרומים מאותה תקופה, הייתה השקפתו זו מגובשת למדי.
אז, ב-1517, החל שליח אפיפיורי בשם יוהאן טֶצֶל במכירת שטרי מחילה בערים סמוכות כדי לגייס כסף. נוהג זה היה נפוץ למדי, והוצדק באמצעות העיקרון לפיו הכנסייה כולה צוברת אוצר של מעין אשראי שמימי בכוח מעשיה הטובים, וסיוע בידה יכול להוציא את המת החוטא מכור המצרף מהר יותר. לותר נרעש מהשחיתות הכרוכה בכך ומניצול העניים, אך לא פחות גם מן התאולוגיה עליה בוססו שטרות המחילה. ב-31 באוקטובר 1517 חיבר "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה" בן 95 סעיפים, ושלחו כאיגרת לארכיבישוף אלברכט מברנדנבורג. לפי המסופר (אם כי אין לכך תיעוד חד-משמעי) מסמר את התזות שלו על דלת ההכנסייה בוויטנברג. הרוב המוחלט של הסעיפים עסקו בגינוי השחיתות בממסד הדתי, ורק בין השיטים ("האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה... על האפיפיור לרוקן את כור המצרף חינם אין כסף") ניתן היה להבחין בטיעונים אידאולוגיים.
האשמתו המהירה בכפירה ותביעתו למשפט, דחפו את לותר לעזוב את הקו של ביקורת כללית ולעבור להפרכה גורפת של הדוקטרינה הקתולית עליה נשענה סמכות אויביו: הוא כתב לאחר מכן כי בעוד שהרפורמטורים שקדמו לו תקפו בעיקר את התנהלות הכנסייה, הוא תקף את עקרונותיה. ב-1518 הכריז לראשונה שכתבי הקודש לבדם הם המקור עליו יש להישען וכי המסורת הפרשנית חסרת תוקף. בסתיו 1520 פרסם שלוש אגרות, "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", "על גלות בבל של הכנסייה" ו"על חירותו של הנוצרי". הוא קרא לנסיכים החילוניים ליטול על עצמם את השבת הכנסייה לאידיאל של פרישות וריחוק מן העולם לאחר שהושחתה וצברה כוח ועושר רבים מדי, הצהיר כי רבים מנוהגיה חסרי בסיס (כולל חמישה מתוך שבעת הסקרמנטים והאמונה בטרנסובסטנציאציה) וכי הכהונה מסורה לכל, וכתב שהכתובים ניתנים לפירוש מכוח עצמם וללא צורך בהיררכיה המתווכת. הסמכויות שהבטיח להם העבירו לצדו נסיכים ושלטונות חילוניים. מגיניו מתוך הכנסייה, כמו ארסמוס, החלו לחשוש מהקצנתו והתרחקו ממנו, בעוד שקודם תבעו לפחות משפט הוגן.
התהפוכות בגרמניה הניעו גם תנועה מקבילה בשווייץ. המטיף איש ציריך הולדרייך צוינגלי היה ביקורתי כלפי מסורת הכנסייה עוד קודם. ב-1522 פתח את הרפורמציה השווייצרית במתקפה על החובה לצום במהלך הלנט, והמשיך לגינוי האיסור על כמרים להינשא והשימוש בצלמים. רעיונותיו התפשטו בקנטונים השונים והציתו מלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים. צוינגלי היה רדיקלי יותר מלותר, בין היתר בכך שראה במיסה מעשה ייצוגי וסמלי בלבד. נקודה זו, במיוחד, מנעה מהם לגבש הסכמה בפגישתם במארבורג ב-1529. גם בנחלות הגרמניות פנימה התפצלו ביניהם תומכי הרפורמציה. מי שירש את צוינגלי ועלה עליו כתאולוג שיטתי היה ז'אן קלווין, שהושפע עמוקות מלותר, אך חלק עליו בענייני המציאות האמיתית במיסה ואחז בגרסה נוקשה יותר של רעיון הגזירה הקדומה: לותר לא שינה מהותית מדעת אוגוסטינוס הקדוש בנושא, בעוד שקלווין הכריז כי האל בחר מראש מי ייוושע ומי יקולל, שהרי השקפה אחרת סתרה את הסבילות של האדם מול הבורא ואת היות אלוהים יודע-כל. קלווין הנהיג שלטון פרוטסטנטי מחמיר בז'נבה והשפעתו הייתה מכרעת אצל ההוגנוטים בצרפת, שנקלעו לסדרת מלחמות דת עם הקתולים, ועל הפרסביטריאניזם בסקוטלנד, שמייסדו ג'ון נוקס היה מתלמידיו.
שמאל|ממוזער|330px|"סער התמונות" (Beeldenstorm) בהולנד, 1566. החרבת צלמים וקישוטים המונית בכנסיות הייתה סממן חשוב של הרפורמציה.
עד אמצע המאה, שליטיהן של פרוסיה, דנמרק, שוודיה, ליבוניה, אסטוניה ונסיכויות גרמניות רבות אימצו את הדת החדשה, פירקו את ההיררכיות הקתוליות הרשמיות והקימו כנסיות פרוטסטנטיות, לעיתים בהסכמה ותכופות בכפייה. אדמות המנזרים וחלק גדול מאוצרות הכמורה הופקעו, ולותר התווה את הדרך לרבים כשהכריז על נדריו כבטלים ונשא לאישה נזירה לשעבר, קתרינה פון בורה, ב-1525. במשך כל המאה הבאה, עד לשיאן במלחמת שלושים השנים שנסתיימה ב-1648 וגבתה חיי מיליונים, קרעו מלחמות דת הרסניות בין פרוטסטנטים לקתולים את אירופה. בעוד שצפון היבשת עבר רובו לאמונה האחרת, הדרום והמערב נותרו בעיקרם נאמנים לרומא. בספרד ובאיטליה מחצה האינקוויזיציה התארגנויות פרוטסטנטיות, ובהולנד היה המתח בין האוכלוסייה לשליט הקתולי הספרדי גורם חשוב בפרוץ מלחמת שמונים השנה.
לצד הזרמים המרכזיים, התפתחו תפישות רדיקליות שלא ביקשו ברית עם השלטונות החילוניים אלא פנו להמוני העם. אלו התגלמו בעיקר באנאבפטיסטים, ששללו טבילת תינוקות, קראו לשוויוניות ולחירות והתנגדו בעיקרון לטקסים וסמלים. מתוך קריאה בלתי-מתווכת של כתבי הקודש הנהיגו חלקם פוליגמיה, הרבו לעסוק בנבואות קץ הימים ויצאו בראש האיכרים במרידות נגד האצולה. הם נרדפו עד חרמה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים המתונים כאחד, ואפילו צוינגלי הקיצוני הורה להטביע את אלו שלכד. האנאבפטיסטים המתונים יותר, כמו המנוניטים של מנו סימונס וההוטרים, הורשו להתקיים לאחר שהביעו התנגדות לאלימות והכירו בצורך להיות נאמנים למלכות.
הרפורמציה באנגליה ניזומה מלמעלה על ידי המלך הנרי השמיני, מצרכים פוליטיים של ביטול נישואיו לקתרין מארגון ורצונו באדמות המנזרים, הרבה יותר מבשל מחלוקת דתית עקרונית. אף שבאנגליה התפתחו כיתות קיצוניות רבות ששגשגו ה-17, הכנסייה האנגליקנית נותרה בעיקרה קרובה מאוד למסורת הקתולית בכל לבד מן הכפיפות לאפיפיור.
אורתודוקסיה ופייטיזם
שמאל|ממוזער|230px|סינוד דורדרכט.
לותר וקלווין והמחנות שעמדו בראשם חלקו קשות זה על זה עוד בימי חייהם, ולאחר מותם פנו יורשיהם לנסח בשיטתיות את משנתם. המחצית השנייה של המאה ה-16 וכל המאה ה-17 עמדו בסימנה של תאולוגיה אורתודוקסית שחתרה להתבסס בלעדית על כתבי האבות המייסדים וכתבי הקודש ולא על השראה או מקוריות. במחנה הלותרני, לחצו ההוגים מרטין חמניץ ויעקב אנדראה בעזרת נסיך סקסוניה על התאולוגים העיקריים להתכנס ב-1576 סמוך למגדבורג. הם ליבנו את הפערים שניבעו בין המלנכתונים, אוהדיו של תלמיד לותר פיליפ מלנכתון, והגנזיו-לותרנים שהתיימרו להיות יורשיו הבלעדיים של המייסד. פרי עבודתם היה "נוסח האמנה", formula concordiae, הצהרת אמונה בעלת תריסר סעיפים. זו הוכללה ב"ספר האמנה" הרחב יותר ב-1580 שסיכם את ההשקפה הלותרנית ונחשב מסמך מרכזי עד היום.
מנסחי האורתודוקסיה הקלוויניסטית תאודור בֶּזה וג'ירולאמו זנצ'י ניצבו מצדם מול הארמיניאניזם, תנועה שהחלה במחאה בהולנד ב-1610. ראשה יעקב ארמיניוס סייג מאוד את האמונה בגזרה קדומה, שלל את היסוד הקלוויניסטי של "חסד שאין לעמוד בפניו" והתנה את בחירת הנגאלים באמונה מצדם. בתגובה כונס ב-1619 סינוד דורדרכט בו הוקעו הארמיניאנים, שרדיפתם מצד הרשויות חדלה רק ב-1630. בזה ניצח על הכנת "רשומות דורדרכט" שהפכו למסמך יסוד קלוויניסטי, בהם ניסה לשמר את רוח הספר "מוסדות הדת הנוצרית" של המייסד. כמו הלותרנים, פיתח הזרם הגדול השני זהות ברורה משלו תוך שהוא מאמץ את התואר "מתּוּקן" ומגנה את הקודמים על כך שהיו, בראייתו, מתוקנים רק חלקית.
בבריטניה, ההתפתחות העיקרית הייתה הופעתן של קבוצות פורשים מרובות, פרוטסטנטיות רדיקליות, שדחו את המתינות והשמרנות של הכנסייה האנגליקנית הממוסדת והטיפו ל"טיהורה" מהשפעות קתוליות. סירובן לציית לחוקי הכתר שניסה שוב ושוב לכפות אחידות על הנתינים בדמות ספרי תפילה וסדרים זהים הוביל לרדיפתן ולהצרת צעדיהן. המוכרים והמשפיעים שביניהם היו הפוריטנים, אם כי היה מגוון של כיתות קטנות וקיצוניות הרבה יותר. שאיפתן לחופש לנהוג כדרכן הוביל רבים מאנשיהן להגר לעולם החדש, שם שיחקו תפקיד מכריע בהתהוותה של ארצות הברית. תנועה חריגה נוספת, שהרחיקה לכת מעבר לכל הפרוטסטנטים וגונתה ונרדפה על ידי היתר, הייתה האסכולה של האיטלקי פאוסטו סוציני. הוא הכחיש את השילוש הקדוש ולימד שהאל הבן לא התקיים טרם הבריאה עם אלוהים האב; תחת זאת, ישו היה אדם שאלוהיותו הייתה נעוצה בבחירתו משמיים ותו לאו. הסוציניאנים יכלו לפעול בגלוי רק בפולין-ליטא, בה התיישב מנהיגם ב-1579 ושבשיאם היו להם שם 300 קהילות, ובנסיכות טרנסילבניה. הסוציניאני ג'ון בידל, שפעל בשנות ה-1640 ונאסר מספר פעמים, נחשב אבי האוניטריות באנגליה שקידמה רעיונות דומים. האוניטרים היו מצויים במחתרת עד שיכלו להתארגן רשמית ב-1774.
שמאל|ממוזער|190px|ניקולאוס צינצנדורף.
ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנים יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. אף על פי שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם ביעקב שפנר, שייסד את אסכולת הפייטיזם בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס צינצנדורף, בן סנדקותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, המתודיזם. בצפון אמריקה התחוללה בשנות ה-1730 וה-40 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו ג'ונתן אדוארדס. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.
ליברליזם, נאו-אורתודוקסיה ופונדמנטליזם
שמאל|ממוזער|180px|פ. כריסטיאן באור, תאולוג ליברלי ומחשובי מבקרי המקרא.
מגמה אחרת שקמה מתוך ביקורת נגד האורתודוקסיה הפרוטסטנטית ובניגוד להתעוררות הרוחנית של הפייטיזם הייתה זו שביקשה להכיל ולשלב את שכלתנות הנאורות ואת שיטותיה החדישות בפילוסופיה וחקר הכתובים בתוך הדת. מגמה זו התבטאה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-18 אצל אנשי כנסייה שהושפעו מהפילוסוף כריסטיאן וולף וביקשו לפשר בין מוחלטות ההתגלות להיגיון ולשכל. הם נודעו כ"נאולוגים". מי שנחשב לאביה המייסד של הפרוטסטנטיות הליברלית, התאולוג פרידריך שליירמאכר, פעל בתחילת המאה ה-19: הוא ניסה לגשר בין הפילוסופיה של קאנט לנצרות, והגדיר את האמונה כחוויה של ביטחון ואמונה מלאים בבורא. בשנות ה-1840 הוביל התאולוג פרדיננד כריסטיאן באור את אסכולת ביקורת המקרא של טיבינגן שתיארה את תולדות הנצרות במושגים הגליאניים. תלמידו של שליירמאכר אלברכט ריטשל וחניכיו שלו וילהלם הרמן ואדולף פון הרנאק, לצד הוגים בעולם דובר-האנגלית כמו ולתר ראשונבוש והוראס בושנל, ביססו את הפרוטסטנטיות הליברלית כשילוב של קבלת הביקורת ההיסטורית והפילוסופיה, עמעום הצדדים הבלתי-רציונליים ופעילות חברתית, שיכלו ביחד להתקבל על דעת הציבור המשכיל והנאור. לזרם זה הייתה השפעה מכרעת על הכנסיות הממוסדות משני צדי האוקיינוס, אם כי הוא נדחה על ידי פונדמנטליסטים שדבקו בגישה לפיה כתבי הקודש הם דבר האל כפשוטו.
ברביע השני של המאה ה-20, בייחוד לאחר זוועות שתי מלחמות העולם, הותקפה הליברליות על ידי תאולוגים שראו בה את רידוד האמונה לכדי מוסר חילוני חסר תוכן ועמוד שדרה שאפשר בין היתר לנאצים לגרור את הכנסייה למטרותיהם. הוגים אלה ניסו לתקף מחדש את מושג ההתגלות ולשוב לאמונה מלאה וישירה, הגם שלא דחו את הפילוסופיה הסובייקטיבית או את המחקר ההיסטורי-ביקורתי. שאיפותיהם הובילו את חלקם לאקזיסטנציאליזם ותורות דומות בניסיון לשוב ולהנכיח את האל במקרא ובחוויה הדתית. אלה שדבקו בליברליות האשימו אותם בקנאות ובשמרנות עיוורת, בעוד שהפונדמנטליסטים דחום כשינוי קל ולא-מהותי בגישות שרווחו מאז שליירמאכר. "נאו-אורתודוקסיה" (או "פוסט-ליברליות") זו, כפי שנודעה, יוצגה במיוחד בתאולוג השווייצרי קרל בארת.
שמאל|ממוזער|290px|תפילה פנטקוסטלית בהולנד, 1975.
הריאקציה לליברליות התבטאה גם בפונדמנטליזם מודע ששלל אותה נחרצות ותחת זאת התמקד בחוויה רוחנית נלהבת ובהתעקשות על תוקפן של אמונות שטושטשו בעידן החדש (כמו חומרת העונש בגיהנום לחוטא). תגובת-נגד זו הניעה תזוזה ימינה של התנועה האוונגליקלית, ששילבה להט קנאי עם שמרנות חברתית וחתרה להשיב את הפרוטסטנטיות למקורותיה. תופעה זו צברה השפעה בעיקר בדרום ארצות הברית למן שנות ה-70, בדמותם של מטיפי טלוויזיה כמו פאט רוברטסון. גילוי דומה ומקביל, שהשפעתו אדירה והוא הכוח הנוצרי הצומח ביותר בעולם, הוא הפנטקוסטליזם על ענפיו. אלו עלו בראשית המאה ה-20 ופנו להמונים, כשהן מדגישות חוויה רוחנית בלתי-אמצעית, תפילות מלאות רגש, מעשי נסים ואמונה בכוח הנס וכיוצא בזה. זרמים פנטקוסטליים או קרובים לכך (כולל כריזמטיים, כלומר קבוצות שנותרו בתוך כנסיותיהן הקיימות אך דוגלות בדרך דומה) התפשטו במהירות ומונים כיום מאות מיליונים, הן במעוזיה הוותיקים של הפרוטסטנטיות והן בנחלות החדשות בדרום אמריקה ואפריקה.
לאחר מלחמת העולם השנייה מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות לבין עצמם וכלפי דתות העולם האחרות.
לקריאה נוספת
500 שנה לרפורמציה: לותר, הפרוטסטנטים ושורשי החילון – תומר פרסיקו בבלוג "לולאת האל"
מירי אליאב-פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, סדרת האוניברסיטה המשודרת, תל אביב: משרד הביטחון, 1997
קישורים חיצוניים
נצרות פרוטסטנטית באנציקלופדיה הקתולית
הערות שוליים
*
קטגוריה:נצרות: זרמים
| 2024-09-25T07:08:31
|
אתיופיה
|
הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה (באמהרית: የፌፈን ዲሞክራሲያዊ ሪፐብሊክ, תעתיק לעברית: יאיתיופ'יה פדראלאווי דימוקיראסייווי ריפביליק) היא מדינה ללא מוצא לים בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. היא גובלת בצפון באריתריאה, בסודאן ובדרום סודאן במערב, בקניה בדרום, בסומליה במזרח, ובג'יבוטי בצפון-מזרח. אתיופיה כיום היא פדרציה של שבעה מחוזות אתניים, ארבעה מחוזות מולטי-אתניים, ושתי ערים עצמאיות. המדינה מכונה בחוקתה "הפדרציה האתיופית השנייה" ומוגדרת כפדרציה דמוקרטית רב-לאומית שצורת שלטונה רפובליקה.
אתיופיה היא ארץ בעלת היסטוריה רצופה מאז העת העתיקה. המדינה המודרנית היא המשכה של האימפריה האתיופית, שהיא עצמה מקורה בקיסרות אקסום. זו, על פי המסורת, התפתחה ממלכות שבא אשר קמה בשנת 1978 לפנה"ס. הנצרות הוכרזה כדת המדינה בשנת 325 לספירה, כך הפכה אתיופיה למדינה השנייה ולאימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות. במהלך המאה השביעית הגיע גם אסלאם לאזור, מה שהחל את תקופת החושך האתיופית, שבמהלכה התפשטה ממלכת אקסום דרומה, ואיבדה שטחים בצפון שנכבשו על ידי המוסלמים. בתחילת ימי הביניים הפכה אתיופיה לאחת מהאימפריות החזקות בתבל, ובסופם החלה הידרדרות. במהלך העת החדשה התרחבו גבולות המדינה, אך מאפייניה המדיניים ותשתיתה התרבותית המשיכו להתבסס על מקורותיה הקדומים שראשיתם בתקופה האקסומית. שמה הקודם של אתיופיה נקרא חבש.
אתיופיה מנהלת מדיניות עצמאית השונה מיבשת אפריקה וממדינות המזרח התיכון, אך מאידך היא מובילה במספר תחומים ביבשת. בשנת 1923 היא הפכה לחברה בחבר הלאומים, ובשנת 1942 היא חתמה על הצהרת האומות המאוחדות, והייתה אחת מ-51 המדינות המייסדות של הארגון. בעקבות כך היא קיבלה עמדת בכורה ביבשת וזכתה לארח את מרכז האו"ם באפריקה. אתיופיה היא גם אחת ממייסדות האיחוד האפריקאי, ומזכירות הארגון שוכנת בבירתה, אדיס אבבה.
שם המדינה
השם היווני "איתיופיה" מהמילה היוונית "איתיופס" (Αἰθίοψ, אתיופי), המורכבת משתי מילים יווניות (αἴθω + ὤψ), ופירושה "פנים צרובות". השם נזכר לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס). על פי ספר אקסום (המאה ה-15), השם נלקח משמו של "איתיופיס", בנו של כוש בן חם. היוונים השתמשו במושג "אתיופיה" כמונח גאוגרפי שהתייחס לאזור שמדרום לסהרה. הישות הדומיננטית באותם זמנים באזור הייתה ממלכת כוש וכך גם הייתה ההתייחסות היוונית בעיקר לכוש בשם אתיופיה. השימוש הראשון בשם "אתיופיה" בהתייחסות לחבש הייתה לאחר שהנצרות הוכרזה באימפריה החבשית כדת המדינה על ידי הקיסר אזנה ב-325 והשם אתיופיה הפך לשם הנוצרי של האימפריה, בייחוד לאחר כיבושה של ממלכת כוש על ידי חבש המתנצרת ב-340.
שם המזוהה רבות עם אתיופיה המודרנית הוא "חבש", מושג אשר נלקח משמם של העמים השמיים החיים בצפון הרמה האתיופית - החבשים. השם מציין את האזור הגאוגרפי בין הנילוס הכחול לים האדום ובו חיים רוב רובם של החבשים. מקורו של השם חבשים הוא בערבית ("الحبشة" - "אל-חבשה") ומשמעותו "ערב רב". הכוונה היא לשלל השבטים השמיים שהיגרו לאזור מחצי האי ערב, בעיקר מתימן, מהמאה ה-20 לפנה"ס ועד למאות הראשונות לספירה. על פי ההיסטוריון אדוארד גלאסר, השימוש הראשון בשם היה ב-1460 לפנה"ס, מהירוגליף "חבסטווי", שם שבו השתמשה מלכת מצרים חתשפסות על מנת לתאר את תושבי ארץ פונט. הכתובת הראשונה המוסכמת על פי רוב לשם חבשים היא מן המאה ה-2, שנמצאה בתימן, בכתובות אלו הוזכר השם "חבשט" כשם של קבוצה אתנית מהאימפריה החבשית מול חופי תימן וכן כשם כולל למספר שבטים במאה ה-3 שמהווים את העדות השונות בחבש. השם "אביסיניה" הוא גלגולו של השם "חבש" מערבית, שהתגלגל ללשונות אירופה.
בעבר היה נהוג גם להשתמש בשם "הודו" - "india" ככינוי לאזור חבש, במנותק מהאזור הגאוגרפי-יווני "אתיופיה". משום שהשם אתיופיה שימש בעיקר ככינוי לממלכת כוש ולא לחבש, היה נהוג להשתמש בשם "הודו" (או "הודו שעל היבשה", להבדיל מתת-היבשת ההודית היא חצי אי ענק) לתיאור חבש, כיוון שעל פי היוונים החבשים היו קרובים בצבע עורם ובמראם הפיזי להודים ולא לאפריקאים. כמו כן הם קוטלגו כעם ערבי, מה שיצר בלבול נוסף. היסטוריונים חוקרי ארצות ואחרים השתמשו בשם "הודו" לתיאור מספר מדינות וארצות. השפעה מוקדמת של השם נראית גם בספר היובלים, שם נרשם ש"ארץ הודו" היא חלק מארצות שם בן נח, שם גם הכוונה לחבש.
גאוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|מפת אתיופיה
שטחה הכולל של אתיופיה הוא 1,100,000 קמ"ר, היא שוכנת במזרח אפריקה ותופסת את רוב קרן אפריקה, שהיא הקצה המזרחי של היבשת האפריקנית. בצפונה היא גובלת באריתריאה, במערבה בסודאן ובדרום סודאן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובצפון מזרח בג'יבוטי. מבחינה גאוגרפית אתיופיה מאופיינת ברמות גבוהות בגובה של בין 1,800 ל-3,000 מטרים מעל גובה פני הים, עם הרים אשר מגיעים לגובה של 4,620 מטרים שנחצות על ידי נחלים ואזורים הרריים, שמחולקים על ידי הבקע הסורי-אפריקני. הבקע עובר מדרום-מערב לצפון-מזרח וסביבו שטח מדברי נמוך יותר. מגוון סוגי השטח הרבים מביא לגיוון גדול באקלים, באדמה, בצמחייה ובדגמי התיישבות במדינה.
הגובה והמיקום הגאוגרפי של המדינה יוצרים שלושה אזורים אקלימיים: האזור הקריר, מעל 2,600 מטר, שם הטמפרטורות הממוצעות הן מ-8°- ועד 8° מעלות; האזור הממוזג, בגבהים של בין 1,900 ל-2,400 מטר, עם טמפרטורות הנעות בין 8° ל-20° מעלות; והאזור החם, מתחת ל-1,900 מטר, שהוא טרופי או לח ובו טמפרטורות הנעות בין 20° ל-38° מעלות. העונה הגשומה היא מאפריל ועד אמצע אוקטובר (וארוכה מעט יותר ברמות הדרומיות), עם גשמים מקומיים מפברואר ועד סוף מרץ; שאר השנה לרוב יבשה.
אתיופיה היא ארץ מגוונת מבחינה אקולוגית. אגם טאנה בצפון-מערב המדינה הוא מקור הנילוס הכחול שזורם לסודאן ומתמזג שם עם הנילוס הלבן. יתרה מזאת, באתיופיה מספר גדול של מינים אנדמיים המצויים רק בה, לדוגמה בבון זהוב (שלמעשה, אינו סוג של בבון), קודו ההרים, יעל אתיופי, הזאב האתיופי, ובובאל סוואיני (תת-מין נדיר של בובאל). גם הפרס, דורס ממשפחת הנשריים שקינן פעם בישראל וניזון מפריסת עצמות, חי באזורים ההרריים של צפון אתיופיה. באתיופיה גם מספר רב של בעלי חיים המצויים רק במזרח אפריקה: צבי סומרינג, צבי גראנט, צבי ספיקי, צבי קלארק, ערוד, אנטילופת ביירה, קודו זוטר, ראם ביסה ומינים אחדים של דיקדיק.
אתיופיה סובלת רבות מההתחממות הגלובלית, ובשנת 2019 שברה שיא עולם בנטיעת עצים ליחידת זמן (יותר מ-350 מיליון ב-12 שעות), כחלק ממלחמתה במשבר האקלים וניסיונה לייער מחדש את שטחה ולמנוע מידבור.
היסטוריה
העת העתיקה
ההתיישבות באתיופיה היא עתיקה מאוד. ראיות להתיישבות זו נמצאו ברמה האתיופית, בעיקר מאובנים של אבות האנושות אשר התגלו במדינה זו ותוארכו כבני 5.9 מיליוני שנים.
האזור שמכנים היום "אתיופיה" נקרא על ידי סוחרים מצריים "פונט" או "ים", כבר ב-3000 לפנה"ס. המסע המצרי הראשון הידוע לאתיופיה התרחש במאה ה-25 לפנה"ס, והמסע המפורסם ביותר לשם היה של המלכה חתשפסות, כנראה בערך ב-1495 לפנה"ס, מכיוון שהמסע תועד בתבליטים מפורטים במקדש בתביי. המצרים קראו לפונט גם "טא-נטג'רו" (ארץ האלים), והתייחסו אליה כאל ארץ המוצא שלהם. אם מקבלים התייחסות זו כעובדה היסטורית, הרי שאתיופיה היא מקורה של ציוויליזציה עתיקה אפילו יותר ממצרים העתיקה.
המסורת האתיופית מספרת שבתחילה אזור אתיופיה נכבש ונשלט על ידי ממלכת כוש. מכיוון שהאזור הוא צומת דרכים בין המזרח התיכון ושאר אפריקה, עמים שמיים מאזור תימן החלו להגר לאזור צפון אתיופיה ולהתעמת עם ממלכת כוש. המסורת האתיופית גורסת שבתחילה פלשו הארמים לאתיופיה, ומאוחר יותר הוקמה ממלכת סבא (היא שבא) ב-1978 לפנה"ס על ידי צאצאי יקטן בן עבר בתימן. מאוחר יותר התפשטה ממלכה זו לאזור צפון אתיופיה, והארמים, שהיגרו גם הם לאזור, התעמתו עם ממלכת כוש ועם ממלכת סבא. על פי המסורת, כאשר הומלך ב-975 לפנה"ס מנליק, בנה של מלכת שבא, הוא ייסד את ממלכת אקסום שעתידה הייתה לשלוט על האזור במשך אלפי שנים. נכדו של מנליק, המלך סארה הראשון, הביס את הארמים ואת צבאות ממלכת כוש.
האימפריה החבשית
המסורת האתיופית גורסת כי ממלכת אקסום הוקמה במאה העשירית לפנה"ס, אך הארכאולוגיה ממקמת את עלייתה של אקסום רק במאה ה-1 לפנה"ס. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו, התגלו בצפון אתיופיה שרידיה של ממלכה שמית עתיקה יותר מאקסום. ממלכה זו, המכונה "ד'אמט", הוקמה במאה העשירית לפנה"ס. במספר כתובות נזכר שמה בכפוף למלכיה בשם "מלכי ד'אמט וסבא משבט האגעזי". עדויות אלו מחזקות את הטענה שממלכת סבא שלטה באזור ושבט האגעזי שלט בה ובד'אמט, אך לא ברור אם הממלכה הייתה רק מחוז של סבא או ממלכה עצמאית. שפת הגעז, שהיא המקור של השפות האתיו-שמיות, היא שפתו של שבט האגעזי השמי, שהיגר לאזור אתיופיה במאה ה-20 לפנה"ס - עובדה המחזקת את הטענה להגירה של עמים שמיים מתימן לאתיופיה. אקסום הייתה אימפריה ששלטה לא רק על שטחי אריתריאה וצפון אתיופיה של היום, אלא גם על חלקים מתימן ומערב הסעודית. הפלישה הראשונה המתועדת של אקסום לתימן הייתה תחת המלך גדרט כבת בריתה של סבא כנגד חמיר. אולם, סבא הפנתה את גבה לממלכת אקסום ואיחדה כוחות עם חמיר, ובעקבות כך נחלה ממלכת אקסום הפסד צורם בפלישתה לחמיר, אולם עדיין הצליחה להחזיק את האזור שנשלט על ידה בתימן טרם הפלישה.
שמאל|ממוזער|225px|אקסום תחת הקיסר אזנה
באמצע המאה ה-3, מלך אקסום סאמבראוטאס שינה את תואר מלכי אקסום מ"מלך" ל"קיסר" ואקסום הפכה לקיסרות באופן רשמי. בתקופה זו צברה קיסרות אקסום כוח והפכה לאחת מארבע המעצמות של העולם העתיק (לצד סין, האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית). שיא כוחה של האימפריה היה מהמאה ה-4 עד לאמצע המאה ה-6. בשנת 325 אקסום הוכרזה על ידי הקיסר אזנה כמדינה נוצרית, והייתה למדינה השנייה בעולם שקיבלה את הנצרות (לאחר ארמניה) והאימפריה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדת מדינה. בתקופה זו כבשה אקסום את ממלכת כוש הסודאנית וכן חלקים גדולים מאזור צפון מרכז אתיופיה של היום. תחת הקיסר כלב כבשה אקסום את חמיר שבתימן, יחד עם כוחות ביזנטיים. אקסום כבשה גם חלקים גדולים מחצי האי ערב והצליחה לכבוש גם את העיר מכה, אולם בסופו של דבר הפסידה אקסום את האזורים בחצי האי ערב, שנפלו בידי האימפריה הסאסאנית.
תקופת דעיכתה של אקסום ידועה בשם תקופת החושך האתיופית. תקופה זו החלה בלחימה בין כוחות מוסלמיים ואקסומים, שבסופה איבדה אקסום את השליטה באזור חוף ים סוף. בשלב זה החלה אקסום להרחיב את שליטתה בשטחי אתיופיה דהיום, עד כי שטחה כלל כמעט את כל האזור שמצפון לנילוס הכחול. כיבושים אלו של אקסום נמשכו, והמטרה הבאה הייתה הממלכה היהודית של ביתא ישראל. מלך היהודים גדעון הרביעי נהרג בקרבות ובתו יהודית המלכה ירשה אותו. היא כרתה ברית עם האגאווים, שסבלו מהכיבושים האקסומיים, והצליחה לכבוש את אקסום. בעקבות כך נמלטו קיסרי אקסום לשאווה, והמשיכו לשלוט באזור זה. בשנת 928 נוסדה שושלת זאגווה שגדול שליטיה היה לליבלה, והם שלטו על אתיופיה עד לעליית השושלת הסולומונית ב-1270.
האימפריה האתיופית
לאחר שעלתה לשלטון השושלת הסולומונית החל תור הזהב של האימפריה האתיופית. בתקופה זו הפכה אתיופיה לישות מדינית חשובה בקרן אפריקה. היא החלה לנהל יחסי חוץ עם מדינות אירופה וחיזקה את קשריה הצבאיים והמסחריים עם האימפריה הפורטוגזית. במהלך מלחמת אתיופיה-אדאל כוחות מוסלמיים בראשותו של אחמד גראן פלשו לאתיופיה וגרמו להרס רב. האתיופים, יחד עם בעלי בריתם הפורטוגזים, הצליחו לשחרר את אתיופיה מעול הכיבוש והתמודדו כנגד האורומו אשר היגרו לתוך שטח אתיופיה. האתיופים נלחמו נגדם ללא הצלחה, ובסופו של דבר האורומו הפכו לחלק מאוכלוסיית האימפריה. כמו כן בתקופה זו נלחמו האתיופים גם נגד כוח מוסלמי חדש - האימפריה העות'מאנית, והצליחו להדוף אותה.
במהלך שלטון הקיסר סוסוניוס, שבישר על תחילת שלטונו של ענף גונדר, התחוללה מלחמת אזרחים בין נאמני הכנסייה האורתודוקסית האתיופית לבין תומכי הכנסייה הקתולית. המלחמה, שהחלה בהמרת דתו של הקיסר לקתוליות, גרמה למותם של אלפים. בנו של סוסוניוס, פאסילידס, גירש את האירופים (פרנג'ים) שגרמו למלחמה, והתחיל את תקופת הרנסאנס האתיופית, שבה חלו תמורות בתרבות האתיופית. במהלך סוף התקופה פרצו סכסוכים אתניים בין האורומו המוסלמים לבין החבשים הנוצרים על השלטון באימפריה. הראס מיכאל סהול נקרא לתווך בין הצדדים, אך הפך בפועל לראש הקבוצה הנוצרית, ובעקבות כך הוא שלט על אתיופיה ביד רמה ורצח את הקיסר הפרו-אורומו יואס הראשון. בנקודה זו התחילה תקופת השופטים האתיופית, המאופיינת בהתרופפות המשטר הקיסרי ובעליית מצביאים מקומיים. מסוף המאה ה-18 שליטי אתיופיה דה פקטו היו סגני הקיסרים משושלת יג'ו. התקופה הסתיימה כאשר קאסה היילו החליט לאחד את אתיופיה תחת מנהיגותו, והצליח לכבוש ולהביס את השליטים המחוזיים השונים, ובסופו של דבר הפך קאסה לקיסר תאודרוס השני.
תאודרוס הצליח לאחד את אתיופיה, לשמור על הכנסייה האורתודוקסית האתיופית תחת מרותו והיה הקיסר המודרני הראשון של האימפריה. כאשר נכנס לעימות עם הבריטים הוביל הדבר למלחמה האנגלו-אתיופית ולהתאבדות הקיסר. לאחר מותו החלה תקופה קצרה של אי-ודאות בקשר לשלטון תחת הקיסר הזגאווי תקלה גיורגיס השני, אולם בהמשך עלה לשלטון הקיסר יוהנס הרביעי. האימפריה האתיופית הצליחה לנצח בשלוש מלחמות גורליות: הראשונה - (1874–1876), השנייה - חלקה ב (1884–1889), במסגרתה נלחמה האימפריה האתיופית בפלישת הסודאנים המהדים (שנלחמו במקביל גם במצרים, באימפריה הבריטית ובמדינות נוספות), ובה גם נהרג הקיסר יוהנס, והשלישית - המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה (1895–1896). לאחר מות הקיסר עלה לכס הקיסרות מלך שאווה מנליק השני, שהתחיל לבסס את שלטון אתיופיה בקרן אפריקה. תחת שלטונו האימפריה התפשטה מזרחה, מערבה ודרומה, תוך שיתוף פעולה עם מדינות אירופה, שהשתלטו על שטחים נרחבים באפריקה, תוך כדי שאתיופיה הגדילה תוך כדי כך את שטחה על חשבון מדינות ושבטים מקומיים וסיפחה אזורים נרחבים, עד כי שטחה גדל פי ארבעה. כך הפכה האימפריה האתיופית למדינה האפריקנית היחידה שהשתתפה במירוץ לאפריקה. תוך כדי כך החלה אתיופיה תהליך של מודרניזציה, והיא התחילה להוות איום על שלטון המדינות האירופאיות באזור. לאחר ניצחון האתיופים במלחמה כנגד האיטלקים חדלה אירופה לזלזל בכוח האתיופים, והפכה לספקית נשק לאימפריה עצמה.
לאחר מותו של מנליק השני הוא ציווה שנכדו ליג' ייאסו ישב על כס המלוכה, אולם לליג' ייאסו היה רקע מוסלמי מצד אביו שרצה להחליש את הצמרת האתיופית, והוא נתן עדיפות למחוזות של אתיופיה במטרה להחליש את השלטון המרכזי. כמו כן הוא הימר על התחזקות האסלאם ושיתף פעולה עם סודאן והאימפריה העות'מאנית. אולם בעקבות כך הוא הודח על ידי האליטה הנוצרית - שואנית באתיופיה, ובשנת 1916 עלתה לשלטון זאודיתו, בתו של מנליק, וראס טפרי הוכרז כיורש העצר. באפריל 1930 נפטרה זאודיתה,ובנובמבר של אותה שנה ראס טפארי מקונן תפס את כס הקיסרות ואימץ לעצמו את השם היילה סלאסי.
שלטונו של היילה סלאסי התערער בעקבות המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנת 1936. האיטלקים החלו את הפלישה ב-2 באוקטובר באותה שנה, כבשו את עיר הבירה אדיס אבבה ב-5 במאי והשתלטו סופית על אתיופיה ב-9 במאי. בעקבות זאת ברח הקיסר לגלות לירושלים, שם השאיר את משפחתו, ומשם המשיך לאנגליה. בעצרת חבר הלאומים הוא הכריז שמי שיוותר על אתיופיה לאיטליה סופו שיפגעו גם בעצמאות שלו, ואף דרש מחבר הלאומים לחייב את איטליה לסגת מאתיופיה. חמש שנים מאוחר יותר הובסה איטליה על ידי כוחות בריטים ואתיופים, וב-5 במאי 1941 היילה סלאסי נכנס לאדיס אבבה והוכתר מחדש. בריטניה הכירה בריבונותה המלאה של אתיופיה, ושתי המדינות חתמו על ההסכם האנגלו-אתיופי בדצמבר 1944.
במהלך העשורים הבאים המשיך היילה סלאסי את המודרניזציה במדינתו, ובשנת 1950 נוסד בית ספר ללימודים גבוהים - אוניברסיטת אדיס אבבה. החוקה שהתקבלה בשנת 1931 הוחלפה בשנת 1955, בעת חגיגות 25 השנה להכתרת היילה סלאסי, בחוקה חדשה, שהרחיבה את סמכויות הפרלמנט, אך בפועל הרחיבה את סמכויותיו של היילה סלאסי עצמו. עם שיפור היחסיים הדיפלומטים עם ארצות הברית, שיפר הקיסר גם את יחסי אתיופיה עם מדינות אפריקניות אחרות, ולמען זה הוקם הארגון לאחדות אפריקה בשנת 1963. בשנות ה-70 המוקדמות של המאה ה-20, למרות מאמציו של היילה סלאסי, גילו המתקדם של הקיסר היווה בעיה לעתיד המדינה, ואתיופים רבים דאגו בשל מותו הקרוב ובשאלה האם יורשו בתפקיד יוכל להמשיך את המודרניזציה שבה החל. לאחר תקופה של מתיחות ואי שקט שהחלו בפברואר 1974, הודח הקיסר מתפקידו ב-12 בספטמבר 1974 למרות הבטחותיו לרפורמה חוקתית, ומועצה של חיילים הידועה בשם "דרג" (קהילה) תפסה את השלטון. הדרג מנה 59 חברים מהממשל הקודם, וכלל שני ראשי ממשלה לשעבר, יועצי המלך, שופטים, שרים וגנרלים.
תקופת הרפובליקה
קולונל מנגיסטו היילה מריאם קיבל כוח כראש המדינה וכראש הדרג אחרי שנהרגו עשרות אלפים שנחשדו בהתנגדות. הממשל המרקסיסטי החדש החל ברפורמות סוציאליסטיות, כולל הלאמה של כל רכוש המדינה והכנסייה. שלטונו של מנגיסטו היה בסימן של טוטליטריזם וחימוש המדינה, בתמיכה כלכלית של ברית המועצות וברית ורשה ועזרה מקובה. בדצמבר 1976 המשלחת האתיופית במוסקבה חתמה על הסכם צבאי עם ברית המועצות, ובאפריל אותה שנה אתיופיה השעתה את הסכמיה הצבאיים עם ארצות הברית וגירשה את המשלחת הצבאית האמריקאית מהמדינה. ביולי 1977, בתחושה של אי-סדר, סומליה תקפה את אזור אוגדן, בטענה שרוב תושביו סומלים וכך התחילה את מלחמת אוגדן, עם עזרה צבאית מהחזית לשחרור מערב סומליה. בתחילה האתיופים נסוגו, אך כאשר הגיעה עזרה מברית המועצות וקובה, אתיופיה ניצחה במלחמה. החיילים הסומלים האחרונים עזבו את אוגדן ב-15 במאי 1978, ואזור זה נותר מוזנח גם בחלוף יותר מ-20 שנה.
שמאל|ממוזער|225px|סמל שלטון הדרג
משנת 1977 עד 1978 מאות אויבים פוטנציאלים נרצחו במה שכונה "הטרור האדום". בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים הקומוניזם אומץ באופן רשמי, בשנת 1984 הוקמה מפלגת הפועלים האתיופית וב-10 בספטמבר 1987 אומצה חוקה חדשה, בהשפעה סובייטית, ברוב של כ-81% מהמצביעים. המדינה שינתה את שמה ל"הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה" ב-10 בספטמבר 1987, ומנגיסטו הפך לנשיא הרשמי.
התמוטטות המשטר הייתה מהירה בעקבות בצורת ורעב חמור אשר השפיע על כ-8 מיליון אזרחים כאשר יותר ממיליון מתו, ובעקבות כך פרצו התקוממויות ברחבי המדינה, ובייחוד בצפון. בשנת 1989 החזית העממית לשחרור תיגראי התמזגה יחד עם ארגונים אחרים שקמו על בסיס אתני ונוצרה החזית המהפכנית העממית האתיופית. במאי 1991 כוחות ארגון העל נכנסו לאדיס אבבה, מנגיסטו נמלט מהמדינה ומצא מקלט בזימבבואה, שם הוא מתגורר עד עצם היום הזה. בשנת 2006, אחרי משפט ארוך, הורשע מנגיסטו ברצח עם.
שמאל|ממוזער|225px|מלס זנאווי, ראש ממשלת אתיופיה בין השנים 1995–2013
ביולי 1991 החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית (EPRDF), החזית לשחרור אורומו (OLF) והארגונים האחרים הקימו ממשלת מעבר אשר הכילה 87 חברים ונציגים וחוקקה חוקה חדשה. בשנת 1992 עזבה החזית לשחרור אורומו את הממשלה, ובשנת 1993 חברי מפלגת הקואליציה הדמוקרטית העממית הדרום אתיופית עזבו גם את הממשלה. בשנת 1993 נערך בפרובינציית אריתריאה משאל עם על עצמאות האזור וברוב של 99% החבל זכה לעצמאות, שהוכרזה ב-24 במאי 1993.
בשנת 1994 הקואליציה החדשה הקימה רשות מחוקקת ורשות שופטת חדשות. הבחירות הראשונות נערכו במאי 1995, ונבחרו בהן מלס זנאווי כראש ממשלת אתיופיה ונאגסו גיגאדה כנשיא אתיופיה, ובנוסף נבחרו בהם חברי הפרלמנט האתיופי. בבחירות הרב-מפלגתיות, שנערכו בפעם השנייה במאי 2000, מלס זנאווי נבחר שוב כראש ממשלת אתיופיה, ובשנת 2001 גירמה וולדה גיורגיס לוצ'ה נבחר כנשיא אתיופיה.
במאי 1998, ויכוח על הגבול עם אריתריאה הוביל למלחמת אתיופיה-אריתריאה שנמשכה עד 12 בדצמבר 2000, אז נחתם הסכם אלג'יר. מלחמה זו פגעה בכלכלת המדינה, אך מאידך גם חיזקה את הקואליציה השלטת. ב-16 בספטמבר 2018 נחתם בסעודיה הסכם שלום בין המדינות על ידי אביי אחמד, ראש ממשלת אתיופיה ונשיא אריתריאה איסאייס אפוורקי.
ב-15 במאי 2005 התקיימו בחירות ובעקבותיהן ניצחה החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית שוב בבחירות. בתחילת יוני אותה שנה ירתה המשטרה והרגה מפגינים שמחו נגד שחיתות בבחירות.
בדצמבר 2006 פלשו כוחות אתיופיים לסומליה השכנה, לאחר שכוחות המיליציה האסלאמית ("איחוד בתי הדין האסלאמיים") ששלטו בחלקים נרחבים של המדינה איימו לפתוח במלחמת ג'יהאד נגד אתיופיה הנוצרית. בסיוע הממשלה המרכזית הסומלית, ששלטה רק בחלקים מסוימים של המדינה, הצליחו האתיופים לגרש את המיליטנטים האסלאמיים מאזורים רבים, לרבות מוגדישו הבירה, והקימו יחד עם הממשלה הסומלית ממשלת מעבר פדרלית בסומליה.
עלייתו לשלטון של אבי אחמד בשנת 2018, שינתה את מאזן הכוחות הקודם במדינה וגררה התנגדויות מתנועת החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF), שקודם לכן הייתה בעלת השפעה רבה יותר על השלטון. בשנת 2020 הסלימה המתיחות בין צבא אתיופיה לכוחות לאומיים ממחוז תיגראי, ובנובמבר 2020 החל עימות תיגראי, כאשר פתחה ממשלת אתיופיה במבצע צבאי במחוז, תוך הכרזה על מצב חירום במחוז. המאבק בין הצדדים החריף והתפתח וכלל כיבושים הדדיים של שטחים.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px
ממוזער|250px|נערה באתיופיה
ממוזער|250px|ילדים באתיופיה
אוכלוסיית אתיופיה גדלה באופן מהיר במהלך העשורים האחרונים מאוכלוסייה של 40 מיליון בשנת 1983 לכ-113 מיליון בני אדם בשנת 2022. תוחלת החיים עומדת על כ-68 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 4.1 ילדים לאישה.
האוכלוסייה באתיופיה מגוונת ביותר, ויש בה עשרות עמים. האורומו, האמהרים והתגרים מהווים יותר משלושה רבעים מהאוכלוסייה. יש אתיופים (וכן אריתראים) המתייחסים לעצמם כ"חבשים", אם כי אחרים דוחים את השם הזה מכיוון שהוא מתייחס רק לחלק מהיחידות האתניות. שני המושגים האלה הם ערביים במקורם, ומהם הגיע השם "חבש", שמה העתיק של אתיופיה.
מוצאם של האמהרים והתגרים הוא שמי ובקלסתר פניהם דומים יותר לתימנים ויושבי חצי האי ערב מאשר לשאר שבטי אפריקה השונים.
קבוצות אתניות
שמאל|ממוזער|250px|מפה המציגה את מיקום האמהרים באתיופיה
באתיופיה ישנם יותר מ-286 לאומים שונים הדוברים 86 שפות שונות, והקבוצות האתניות המשמעותיות הן:
אמהרה 42.39%
אורומו 22.95%
סומלי 6.22%
תגרים 6.08%
סידאמה 4% גוראגה 2.52%
וולאיטה 2.27%
עפר 1.73%
האדיה 1.72%
גאמו 1.5%
דתות
ממלכת אקסום שינתה את דתה הרשמית לנצרות בשנת 334, כשהקדוש פרומנטיוס מצור הביא להתנצרותו של הנגוס אזנה מאקסום במאה ה-4 לספירה והיה לאבונה הראשון של אתיופיה. לבני הכנסייה האורתודוקסית האתיופית יש מנהגים רבים (ראו: מנהגים יהודים בכנסייה) המזוהים עם היהדות על אף השתייכותם לזרם נוצרי מובהק.
חדירת האסלאם לאתיופיה החלה מיד עם ייסוד הדת במאה השביעית. לפי ה"חדית'", המגע הראשון היה בתקופת בה היה מוחמד נרדף בזמן "ההגירה הראשונה", כאשר נאמני מוחמד, בראשות ג'עפר איבן רבאח, ברחו לאקסום ובעקבותיהם עשירי מכה (שלא האמינו בשליחותו של מוחמד) שביקשו מהנג'סי אסחמה (נגוס-מלך) שיסגירם לידיהם. לאחר ששמע את שני הצדדים, לא הסגיר המלך את אנשי מוחמד. אז, על פי המסורת, אמר מוחמד "התרחקו מן האתיופים כל עוד לא פוגעים בכם" (כלומר, ויתר על חובת הג'יהאד נגד האתיופים). על פי המסורת האסלאמית, המתאסלם השלישי והמואזין הראשון באסלאם היה בילאל בן רבאח אל חבשיה, שהיה במקור מאזור אתיופיה של היום.
קבוצה קטנה של יהודים המכונה ביתא ישראל חיו באתיופיה מאות שנים, ורובם עלה לישראל בעשורים האחרונים.
ישנן דתות אפריקניות רבות נוספות באתיופיה, וחלקן מהן משלבות עבודת אלילים עם אמונות נוצריות ויהודיות מסוימות. שמות המשפחה הנפוצים באתיופיה הם סנדקה מלאסה ורדה .
נכון ל-2016, 67.3% מאוכלוסיית אתיופיה היא נוצרית (אורתודוקסים, פרוטסטנטים וקתולים), 31% מהאתיופים הם מוסלמים, ועוד 1% הם בני דתות אפריקאיות מסורתיות.
יהודי אתיופיה
עד המאה ה-14 לספירה ידוע מעט מאוד על יהודי אתיופיה, אך ממצאים ארכאולוגיים והיסטוריונים מצביעים על תרבות לא מבוטלת שהתקיימה והייתה בעלת קשר עם ממלכת שלמה. שברי מסורות ואגדות מספרות כי במאה העשירית לספירה ניהלה יהודית המלכה מלחמה כנגד הנוצרים. מלבד זאת קיימים סיפוריו של אלדד הדני, שכנראה מתובלים באגדות והפרזות ואמינות חלקם מוטלת בספק. גם המלך האתיופי מן המאה ה-12 ומרקו פולו מן המאה ה-13 מזכירים את היהודים באתיופיה, אך אינם מפרטים על כך.
שמאל|ממוזער|250px|ילד מהקהילה באחד ממחנות העלייה במדינה
בין המאה ה-14 ועד המאה ה-17 נאבקו יהודי אתיופיה בשליטים הנוצרים, על רקע דתי וכלכלי כאחד, מאבקים שלעיתים הגיעו לכדי עימות צבאי. מהמאה ה-14 ישנן עדויות על "אייהוד", וישנו תיאור כתוב על מלחמתו של קיסר אתיופיה עמדה ציון (1314-1344) נגד "אנשים שהם כמו היהודים". יורשיו התמידו במאבק בקהילות היהודיות, שהתבצרו בהרי סמיאן בצפון המדינה. בין יורשיו, יסחק הראשון, קיסר אתיופיה בשנים 1414–1429, שהיה הקיסר הראשון שיצא בעצמו להילחם בביתא ישראל, גזר כי: "הנטבל לדת הנוצרית, יירש את אדמת אבותיו, ולא, פאלאסי יהיה". המילה פאלאס פירושה אריס או מבקר, קרי אנשים חסרי זכויות על קרקע. מכאן והלאה דבק המונח "פאלאשים" בבני העדה, שנושלו מבעלות על קרקעותיהם בין המאה ה-15 ועד המאה ה-17. במאות ה-15 וה-16 שומעים לראשונה על "פלאשה" סביב אגם טאנה.
באוקטובר 1935 פלשה איטליה הפשיסטית לאתיופיה, וכוחותיה הצליחו להחזיק בחלק משטחה במשך 5 שנים. שלטונם לא היטיב עם יהודי אתיופיה, ורבים מהם הצטרפו לצבא האתיופי ולכוחות המורדים כנגד איטליה. לאחר סיום הכיבוש האיטלקי, עם חזרתו של הקיסר היילה סלאסי, הוטב מצב היהודים. בשנת 1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל התנגד לריכוז היהודים בכפרים ובשכונות ייחודיות, ודאג לפיזור האוכלוסין, כך שהיהודים נאלצו להתיישב בקרב אוכלוסייה שאינה יהודית. מצד שני, ביטול הסדר הפיאודלי, הלאמת כל האדמות בכפרים וחלוקתן מחדש באופן שוויוני היטיבו עם היהודים.
עליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל החלה בסוף שנות ה-70. בין השנים 1977–1984 עלו 8,000 יהודים מאתיופיה לארץ. בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".
שפות
באתיופיה מדוברות 86 שפות, שכמה מהן הן:
עפרית
אמהרית
אנפילו
בראטה
בוסה קמבאטה
האידה
הררי
קונסו
אורומו שאו
סואדו
סילאת
סומלית
תיגרינית
תיגרה סידמה
ערבית
ווליטה
גוראג'ה
גאמו
אונגוטה
אנגלית היא השפה הזרה המדוברת ביותר במדינה, ובה מתנהלים הלימודים במרבית מוסדות ההשכלה הגבוהה. אמהרית היא שפת המדינה הרשמית, אך השפות המקומיות הן שפות האם הנפוצות ביותר, באזורים השונים. חלק מהשפות משתמשות בכתב געז (ששימש גם לשפה השמית העתיקה געז), ולרבות מהשפות המקומיות אין כתב. באתיופיה נהוג לוח השנה הקופטי.
כלכלה
לאחר המהפכה של 1974, כלכלתה של אתיופיה הפכה לסוציאליסטית, והמדינה הפכה לגורם חזק ושולט במשק. חלק גדול מהכלכלה הועבר מבעלות פרטית למגזר הציבורי, כולל רוב התעשייה המודרנית, חוות חקלאים גדולות וכל הקרקע החקלאית, הרכוש העירוני בשכירות, וכל המוסדות הפיננסיים. מאז 1991, הכלכלה נעשתה למבוזרת יותר, מוכוונת על ידי כוחות השוק ומדגישה את היזמה האישית. על ידי שינוי מגמה זה קיווה השלטון לשפר את הכלכלה שהידרדרה קודם לכן במשך עשור. בשנת 1993 החלה העברה של העסקים, התעשייה, הבנקאות, החקלאות והסחר למגזר הפרטי.
החקלאות מרכיבה כ-35 אחוז מהתל"ג, 85 אחוז מהיצוא ו-86.7 אחוז מכוח העבודה. חלק גדול משאר הפעילות הכלכלית נסמכת גם היא על החקלאות, כולל שיווק, עיבוד וייצוא של מוצרים חקלאיים. הייצור הוא ברובו הגדול לקיום מיידי. גידולים עיקריים הם קפה, קטניות, זרעים לשמן, דגנים, תפוחי אדמה, קנה סוכר וירקות. היצוא הוא כמעט כולו של תוצרים חקלאיים, וקפה הוא המרכיב הלוקח את החלק הגדול ביותר בו. משק החי של אתיופיה הוא כנראה הגדול ביותר באפריקה, וב-1987 היה אחראי ל-15 אחוז מהתל"ג.
פוליטיקה
הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. בראש המדינה עומד הנשיא, אשר מעמדו הוא סמלי בעיקרו, ואילו ראש הממשלה עומד בראש מועצת השרים, והוא המחזיק בסמכויות הביצועיות. הרשות המחוקקת היא האספה הפדרלית המתחלקת לשני בתים: בית עליון, היושב במועצת הפדרציה (הגוף הייצוגי של מדינות אתיופיה) ובית תחתון, היושב בבית הנבחרים (הפרלמנט האתיופי), ובבתי הפרלמנט קיימת מערכת רב-מפלגתית. המערכת המשפטית של אתיופיה עצמאית מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת, והחוקה שמה דגש על זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
הבחירות הראשונות לאספה המחוקקת האתיופית, שבה 547 חברים, נערכו ביוני 1994. באספה זו נכנסה לתוקף החוקה, ובכך נוסדה הרפובליקה הפדרלית הדמוקרטית של אתיופיה של ימינו, בדצמבר 1994. הבחירות לפרלמנט הלאומי הראשון של אתיופיה ולאסיפות המחוזיות נערכו במאי ויוני 1995. רוב מפלגות האופוזיציה בחרו להחרים את הבחירות האלה, וכך זכתה החזית הדמוקרטית בניצחון סוחף. משקיפים בינלאומיים ולא תלויים אחרים הגיעו למסקנה כי מפלגות האופוזיציה היו יכולות להשתתף בבחירות לו בחרו בכך. ממשלת אתיופיה כוננה באוגוסט 1995, והנשיא הראשון היה נגסו גידדה. הממשלה בראשות מלס זנאווי תמכה במדיניות של פדרליזם אתני, והעניקה סמכויות רבות לשלטונות המקומיים האתניים. באתיופיה קיימים תשעה מחוזות אוטונומיים-למחצה, בעלי סמכות תקציבית עצמאית. תחת הממשלה הנוכחית, יש לאתיופים אפשרות לייצוג ולהשפעה פוליטית גדולים מאי-פעם, אם כי זכויות יסוד מסוימות, כמו חופש העיתונות, מוגבלות במידה מסוימת. הממשלה של זנאווי נבחרה שוב בשנת 2000 בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות באתיופיה. הנשיא המכהן הוא גירמה וולדה גיורגיס. אתיופיה היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר באפריקה, ואתיופים רבים נסמכים על סיוע במזון מחוץ לארץ. מאז 1991, אתיופיה ייסדה קשרים חמים עם ארצות הברית ועם מערב אירופה, וקיבלה מהן ומהבנק העולמי סיוע רב. בשנת 2004 הממשלה החלה בהעברתם של יותר מ-2 מיליון אנשים מהרמות היבשות במזרח, כשהיא טוענת כי העברה זו תקטין את המחסור במזון.
בשנת 2018, תחת שלטון אבי אחמד, אתיופיה הפגינה, באופן יוצא דופן ביחס למדיניות אפריקה, ייצוג רב יחסית של נשים בתפקידי שלטון בכירים. סאהלה-וורק זוודה הפכה לאישה הראשונה שנבחרת לנשיאת אתיופיה, לאחר שבחר בה הפרלמנט האתיופי פה אחד, ונכון לרגע השבעתה הייתה ראשת המדינה היחידה באפריקה. לצד בחירתה של זוודה לנשיאות, לאחר אישור הממשלה, נשים מחזיקות בכ-50% מהתיקים בממשלה.
שלטון מקומי
עד לשנת 1996 אתיופיה חולקה ל-14 מחוזות, אולם תחת הממשל הפדרלי החדש היא חולקה מחדש על בסיס אתני למדינות אזוריות (קיליל), מחוזות, נפות ורשויות מקומיות.
אתיופיה מחולקת לאחת עשרה מדינות על בסיס אתני ושתי ערים עצמאיות: אדיס אבבה ודירה דאווה. החוקה החדשה מסדירה את מעמד המחוזות והממשל הפדרלי.
אחת עשרה המדינות ושתי הערים העצמאיות הן:
250px|מרכז
יחסי אתיופיה וישראל
ישראל ואתיופיה מקיימות ביניהן יחסים של שלום ושיתוף פעולה. בין המדינות מתרחש מסחר הכולל ייבוא וייצוא של סחורות, כמו גם שיתוף פעולה בעניין עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל.
ביוני 2004 נחתם הסכם לשיתוף פעולה תרבותי-חינוכי בין המדינות. בפגישה שנערכה בין ראש ממשלת אתיופיה ושר החוץ סילבן שלום, אמר ראש ממשלת אתיופיה כי "אתיופיה מעוניינת לסיים את הליך הבאת הפלשמורה לישראל בהקדם האפשרי וממשלת אתיופיה תסייע ככל שתוכל", והדגיש את חשיבות התיאום בין המדינות בנושא. לצורך זה ביקשה אתיופיה כי ישראל תעגן בחקיקה את החלטתה של ממשלת ישראל להעלות את בני הפלשמורה עד סוף 2007. ב-19 בינואר 2010 נחתו בישראל 81 עולים חדשים מאתיופיה, בני קהילת הפלאשמורה. ב-14 בנובמבר 2010 אישרה הממשלה את העלאת שאר 7,846 בני הפלאשמורה מאתיופיה לישראל. ההחלטה להסכים להעלאתם שהתקבלה לאחר שנים של מאבק הוקפאה, עלתה לדיון נוסף באפריל 2016 ומאז נדחתה שוב.
בסוף שנת 2020 החלה העלאה מדורגת של חלק מבני הפלאשמורה הממתינים, במסגרת מבצע צור ישראל. נכון לדצמבר 2020, כ-7,000 מבני הפלאשמורה ממתינים במחנות בגונדר ובאדיס אבבה, לעלות לישראל, כאשר סביב הבאתם מתנהלת מחלוקת ערה.
לקריאה נוספת
ניל שאי, הקרב האחרון של שבטי עמק האומו, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מארס 2010
חגי ארליך, ברית ושבר: אתיופיה וישראל בימי הילה-סלאסה, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2013.
אברהם רבינוביץ'-זוהר, המדריך למטייל באתיופיה: אנשים, נופים, תרבות, שטיינהרט שרב הוצאה לאור, 2017.
קישורים חיצוניים
אתיופיה - מידע
אתיופיה: משלמה המלך ועד מילאס זינאווי, מאת אלי אשד, באתר אימגו
מידע על אתיופיה מתורגם לעברית מאתר הסי.אי. איי וורלד פקט בוק
המרכז האפריקני באוניברסיטת פנסילבניה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:קרן אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
| 2024-08-01T01:03:43
|
דליה רביקוביץ
|
דליה רביקוביץ (17 בנובמבר 1936 – 21 באוגוסט 2005) הייתה משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית, כלת פרס ישראל לשירה לשנת תשנ"ח (1998).
ביוגרפיה
ממוזער|שמאל|דליה רביקוביץ בילדותה בקיבוץ גבע, עם אימה מיכל גור אריה ואחיה, התאומים אחיק ורמי בר לוי. צלם: זולטן קלוגר
225px|ממוזער|שמאל|דליה רביקוביץ, בסביבות שנות העשרים לחייה
225px|ממוזער|שמאל|דליה רביקוביץ, 1963. בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
רביקוביץ' נולדה בתל אביב בשנת 1936, ללוי, מהנדס חשמל שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין, ולמיכל, מורה במקצועה. אימה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, הנמנה עם הבונים הראשונים של שכונות ירושלים. בשנות חייה הראשונות עברה המשפחה לבית משפחת אימהּ ביישוב נחלת גנים שהסתפח בשנת 1943 לרמת גן. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים תאומים.
שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי נהרג אביה לנגד עיניה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע, שם סבלה רביקוביץ' מנידוי והשפלה. בגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה בשל בעיות בריאות.
רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.
רביקוביץ' הייתה בקשר זוגי עם הסופר יוסף בר-יוסף במשך חמש שנים. הייתה ביניהם אהבה גדולה ועם זאת הקשר אופיין בעליות ומורדות ולווה בתסכול וגעגוע מצד רביקוביץ'. היא הרתה לו ועברה הפלה שהייתה עבורה במהלך חייה כפצע לא מטופל. הם נישאו כשהייתה בת 24 כדרך להציל את מערכת היחסים וניפרדו כעבור שלושה חודשים. במהלך הקשר כתבה לו מכתבים המקובצים בסיפרה "שלך דליה". כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו, אך נשארה בחברות אמיצה איתו עד אחרית ימיה. בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את עידו קליר, בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאיתו חייתה כ-13 שנה.
בשנת 1982 הגישה רביקוביץ' תביעה כספית נגד קבוצת גבע על הפרת זכויות יוצרים, שכללו בחיזיון שערכו במסגרת שישים שנה לקבוצת גבע פרק מספרה "הטריבונל של החופש הגדול" תוך עריכת שינויים ללא רשותה. בינואר 1983 הגיעו להסכם פשרה שבו תקבל 155,000 שקלים פיצוי, והתנצלות בעמודים הראשונים בעיתונים מעריב, הארץ ודבר.
שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא זכתה בפרסים ספרותיים רבים: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005). בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל, ובשנת 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות ומספר ניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".
ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים. ההשערה הראשונה, אשר דווחה בהרחבה בעיתונות, הייתה שככל הנראה שמה קץ לחייה. הניתוח שלאחר המוות, שנעשה ביוזמת משפחתה, שלל השערה זאת, מאחר שלא נמצאה בגופה כמות חריגה של תרופות. הפתולוג הביע את דעתו ש"מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב". רופאה הפרטי, שראה את דו"ח הפתולוג, הוסיף ש"מצאו שם הגדלה של הלב, שאולי יכולה לרמז על מוות כתוצאה מהפרעת קצב".
הנצחתה
220px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתה של דליה רביקוביץ ברח' יהואש 6 בתל אביב
220px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לדליה רביקוביץ בגן מאיר
עיריית תל אביב הנציחה זכרה בשלט שהציבה בחזית ביתה ברחוב יהואש 6.
ב-22 בנובמבר 2013 הוסר הלוט מעל הפסל "עמוד התיכון" של יגאל תומרקין, בגן מאיר בתל אביב, המוקדש לדליה רביקוביץ. בעקבות שיפוצים בגן מאיר, העתיקה עיריית תל אביב-יפו את הפסל וב-14 בנובמבר 2019 הציבה אותו בגן פינצ'וק ברחוב רופין 5, חמישים מטרים מדירתה של רביקוביץ.
רחובות על שמה נמצאים במספר ערים בישראל (בהן תל אביב, ראש העין, רמלה, הרצליה, מזכרת בתיה, עפולה ויבנה).
יצירתה
שמאל|ממוזער|220px|קברה של דליה רביקוביץ בקריית שאול. על המצבה קטע מהשיר "אין יראת אלוהים במקום זה"
שיריה הראשונים של רביקוביץ הופיעו בשנות החמישים ב"אורלוגין", ביטאונו של המשורר אברהם שלונסקי, שעודד אותה בראשית כתיבתה.
עם פרסום שני ספרי השירה הראשונים שלה זכתה לעידוד רב ממבקר הספרות ברוך קורצווייל, שאצלו למדה ספרות בבית הספר התיכון.סיפרה הראשון, "אהבת תפוח הזהב" סימן אותה כמעט עם יציאתו לאור כאחת המשוררות המבטיחות של זמנה. על סיפרה זה כתב קורצווייל:
על ספרה השני, "חורף קשה", כתב קורצווייל מסה שכותרתה "אחד הגילויים החשובים ביותר בשירתנו החדשה", ובה כתב:
כתיבתה מתאפיינת בשירים הרומנטיים שכתבה, שבהם חשפה את רגשותיה באופן חופשי. אחדים משיריה הולחנו לשירים פופולריים.
במאמר העוסק בקשרים שבין רביקוביץ לקורצווייל מתאר שמואל אבנרי את השתקפות הסבל בשירתה:
לאחר מותה כתב המשורר מאיר ויזלטיר על לשון שירתה:
ספרה האחרון, "באה והלכה", שיצא לאור בשנת 2005, מכיל סיפורים קצרים שעוסקים בפרקים מחייה בצורה ישירה ומרומזת. סיפורים אלה ייחודיים בצורת הביטוי ה"יבשה" עובדתית, נטולת דימויים, ואפילו יש שיגידו "מרושלת". ייחודם הוא בקשרים שיש להם לשירתה האישית והפוליטית, והם מאפשרים לקורא לחוות הבשלה, התבגרות, אירוניה ואירוניה עצמית. נדמה ששירי "אהבת תפוח הזהב", ובפרט אלו העוסקים בילדות המוקדמת, מקבלים בספר "באה והלכה" ממד ואופן ביטוי אחרים. נעלמו רסיסי המקורות המקנים ממד מיתי לחוויות האישיות. דמות האב עוברת "מסננת" של ראייה בוגרת, פחות האשמה וכאב, ויותר חרטה, למידה וגעגוע.
בנוסף לשירה כתבה רביקוביץ גם סיפורת וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של משוררים זרים, כגון: אדגר אלן פו, ויליאם בטלר ייטס ות"ס אליוט. בצעירותה תרגמה לעברית גם ספרי ילדים. לעיתים אף כתבה טור ביקורת על שידורי הטלוויזיה בעיתון "מעריב".
שיריה תורגמו ל־26 שפות: איטלקית, אנגלית, אסטונית, בולגרית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, וייטנאמית, יוונית, יידיש, יפנית, סינית, סלובנית, סלובקית, ספרדית, סרבו-קרואטית, סרבית, ערבית, פולנית, פורטוגזית, פינית, צ'כית, צרפתית, קטלאנית, ורוסית.
התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לרביקוביץ בשנת 2006.
עמדות פוליטיות
220px|ממוזער|שמאל|הפסל "עמוד התיכון" של יגאל תומרקין לזכרה של דליה רביקוביץ בגן מאיר
דליה רביקוביץ הזדהתה עם השמאל הישראלי. עם זאת, לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות כיבוש עמק דותן מידי הלגיון הירדני, כתבה את השיר "עמק דותן".
בעקבות מבצע שלום הגליל, בשנת 1982, החלה לכתוב שירה פוליטית תוך הבעה של ערכים הומניסטיים, ולאו דווקא ערכים כלכליים, מפלגתיים או מדיניים. היא הייתה פעילה במסגרת תנועות שלום שונות, אך ללא השתייכות פורמלית לארגון כלשהו.
רביקוביץ הביעה הזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני ברבים משיריה, ובין השאר כתבה מונולוג מנקודת מבטו של מחבל מתאבד בדרך לפיגוע. המונולוג התפרש כהזדהות עם פיגועי ההתאבדות ולכן זכה לתגובות נזעמות רבות.
בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, רביקוביץ קיבלה דירוג כבוד כמספר 117 ברשימת המועמדים של מפלגת שינוי.
בינואר 2000 הופיעה רביקוביץ ב־CNN, והביעה את התנגדותה למדיניות ממשלת ברק שכללה הפקעת קרקעות פלסטיניות בסביבת הר חברון. הפקעת הקרקעות גרמה לפינוי תושבים שגרו במערות באזור ורביקוביץ הצטרפה לקבוצת סופרים ומשוררים שהגיעו להזדהות עם המפונים.
ספריה
ספרי שירה שם הספר שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודים עטיפה אהבת תפוח הזהב
1959 מהדורה ראשונה
1963 מהדורה שנייה
1970 מהדורה רביעית
מחברות לספרות (מהדורה ראשונה)
ספרית פועלים (מהדורה שנייה ורביעית)
68 (מהדורה ראשונה)
70 (מהדורה רביעית) חורף קשה
מהדורה ראשונה 1964
מהדורה שנייה 1967
דביר
62
הספר השלישי
מהדורה ראשונה 1969
מהדורה שנייה 1991
א. לוין-אפשטיין (מהדורה ראשונה)
הקיבוץ המאוחד (מהדורה שנייה)
64
כל משבריך וגליך
1972
הקיבוץ המאוחד
126
מרכז|50px| תהום קורא
1976
הקיבוץ המאוחד
63
לקט שירי דליה רביקוביץ ליקטה עדנה אפק
1981
המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית
44
אהבה אמיתית
1986
הקיבוץ המאוחד
77
מרכז|50px| אמא עם ילד
1992
הקיבוץ המאוחד
48
כל השירים עד כה
1995
הקיבוץ המאוחד
349
מרכז|50px|חצי שעה לפני המונסון
1998
אבן חושן
45
מרכז|50px| מרוב אהבה: מבחר שירים עם אחרית דבר מאת אריאל הירשפלד
1998
ידיעות אחרונות - ספרי חמד
166
מרכז|50px| מים רבים: שירים 1995–2005,
בעריכת דנה אולמרט ועוזי שביט2006
הקיבוץ המאוחד
62
מרכז|50px| כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט
2010
הקיבוץ המאוחד
401
השירים הגנוזים, בעריכת גדעון טיקוצקי2016הקיבוץ המאוחד287 מחקר ועיוןהזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים
בעריכת גדעון טיקוצקי2018הקיבוץ המאוחד432 ספרי סיפורים שם הספר שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודים עטיפהמוות במשפחה 1976 מהדורה ראשונה
1982 מהדורה שנייה
עם עובד
173
מרכז|50px|קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה
1997
הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה
202
מרכז|50px|באה והלכה עריכה: אורלי קסטל-בלום
2005
מודן
193
מרכז|50px| ספרי ילדים שם הספר שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודים עטיפה מכונית הפלאים
1959
הקיבוץ המאוחד
קלמן של רמי
1961
ספרית פועלים
מיכה ומכבי האש
1962
הקיבוץ המאוחד
מסיבה משפחתית יחד עם לוי רביקוביץ (אביה, לאחר מותו) ציירת: כרמלה טל
1968 מהדורה ראשונה
1974 מהדורה שנייה
עם עובד
24
החליל והחץ על פי סרטו של ארנה סוקסדורף
1970
לדורי
מספורי חבורת "הלב האמיץ" צייר: אריה נבון
1972
הקיבוץ המאוחד
89
מעלילות דדי המופלא ציירת: ציפי דולן
1977
הקיבוץ המאוחד
מרכז|50px| אמא מבולבלת צייר: מישל קישקה
1981
כתר
42
מרכז|50px| מכתבים שם הספר שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודים עטיפה שֶׁלְּךָ, דַּלְיָה: מכתבים לאהוב
2019
הוצאת לוקוס
97
ספרי שירים שתורגמו לשפות זרות שם הספר שם המתרגם שפה שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודים עטיפה Dress of Fire
חנה בלוך
אנגלית מהדורה ראשונה 1976
מהדורה שנייה 1978 מהדורה ראשונה: Menard Press (לונדון)
מהדורה שנייה: Sheep Meadow Press (ניו יורק) 47 (מהדורה ראשונה)
52 (מהדורה שנייה) מרכז|50px|The window : new and selected poems
עם הקדמה על ידי רוברט אלטר
חנה בלוך ואריאל בלוך
אנגלית
1989
Sheep Meadow Press (ניו יורק)
117
מרכז|50px|
ספרים שתרגמה רביקוביץ שם הספר שם הסופרת שנת הוצאה שם ההוצאה מספר עמודיםהנער מקורסיקה: נפולאון והקרב על וטרלו
פרנסיס וינוור
1956
ש' שרברק
סנדל הזכוכית
אלינור פרג'ן
1959
מחברות לספרות
החדר בעליית הגג
אלינור פרג'ן
1961
מחברות לספרות
מרי פופינספמלה לינדון טרברס1961מחברות לספרותהנסיכה מגן עדן ועוד סיפוריםאלינור פרג'ן1961מחברות לספרותמות יומת המלךמרי רינו1962עם עובדהדרך לאגרהאיימי סומרפלט1964עם עובד120החמור מקונמרהאלינור פרג'ן1964מחברות לספרותארץ יערות המערבאלינור פרג'ן1964 (מהדורה ראשונה)
1993 (מהדורה שנייה)עם עובדהכלבלב הצחוראלינור פרג'ן1965מחברות לספרות
שירים שהולחנו
שם השיר מלחין הערות אהבה (שני דגים) מתי כספי שלמה ארצי מוני אמריליו עמית פוזננסקי מיכל גולן טל נאה איך חלפו השנים נורית הירש אילת משה וילנסקי איתן מוני אמריליו לחן של הגרסה מהספר "מסיבה משפחתית" גילה חסיד לחן של הגרסה מהספר "אמא מבולבלת" אל תעזבי אותו קובי אושרת וקובי רכט אצטרובלים (יום ליום יביע אומר) ערן כרמלי ארץ מבוא השמש נתן כהן עשור אלקיים לחן אחר של השיר, שלא זכה להצלחה ארץ רחוקה אבי בללי בובה ממוכנת שוש רייזמן אלון נדל, גיל לדין, ועמוס עבר-הדני עמית פוזננסקי עידו מימון ביתן הזכוכית אבי בללי בלה הלכה אבי בללי בסיירת שקד רפי בן משה בצ'אד ובקאמרון אבי בללי בקצב שלה איתי בלטר ג'בל רוס אריה לבנון גורע וזורחבועז בריסקריצא ב-2020, שיר הנושא של פרויקט "גורע וזורח" גמדים עליזים אילן גלבוע החלון אבי בללי הזמן הניצוד ברשת (מרוב אהבה) אבי בללי היונה אברהם זיגמן הנסיכה זוהר לוי התרוששות אבי בללי זיכרונות חמים דודו טסהבביצוע של יהודית רביץ עם השם "תאר לך" (שתי המלים הראשונות של השיר אשר מופיעות בשיר חמש פעמים) יוני רכטר חלומות של חושך ואור עלי עדשי חמדה מוני אמריליו חמצןעומר קורן יוקי האפרוח שלמה ארצי כגלגל לפני סופה אבי בללי כישופים מלכה שפיגל וקולין ניומן מוני אמריליוכתמי אורגיא וינגרטן לא היה לי אח ורע איה כורם הולחן על ידי כורם בעקבות גל של רציחות נשים בידי בני זוגן לאחת אשר בגן עדן יזהר אשדות רביקוביץ תרגמה את השיר של אדגר אלן פו לזו אשר אינה עממי + רן אלירן לזכרו של אנטואן דה סנט אקזופרי אבי בללי לילה ערן כרמלי לעילוי נשמתו ערן כרמלי מיקי היקר אבי בללי מגורשים ערן כרמלי מה חשב תפוח הזהב אילן וירצברג מחבואים אבי בללי מיום ללילה ערן כרמלי מלונדון עד דובר ערן כרמלי מרוב אהבה יוסי פרץ סביב לירושלים נחמה הנדל סוזי דולצינאה מתי כספי סוף הנפילה יאיר רוזנבלום מוכר יותר על פי שורת הפתיחה שלו "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה..." עומד על הכביש עמוס עבר-הדני על דרך הטבע אפרת בן צור עם פקיחת עינייםעומר קורן עמק דותן שמעון ישראלי צער הלילה שם טוב לוי רבי עקיבא מוני אמריליו רחוק ממך ברי סחרוף ורע מוכיח רע מוכיח ערך ושינה במקצת את מילות השיר "השתדלות". רינה סלווין ערן כרמלי "שאלונו שובינו דברי שיר" (שירי ציון) ערן כרמלי שאון המים אבי בללי שובי לביתך שם טוב לוי שוכבת על המים ערן כרמלי שירלי טמפל מוני אמריליו תמונה יהודית רביץ תקופות השנה יאיר רוזנבלום
לקריאה נוספת
יעקב אגמון, שאלות אישיות - מבחר ראיונות - ריאיון עם דליה רביקוביץ בתאריך 8 בנובמבר 1969, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 338–348
ז'ולייט חסין, שירה ומיתוס ביצירתה של דליה רביקוביץ, עקד, 1989
חמוטל צמיר ותמר ס. הס (עורכות), כתמי אור: חמישים שנות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ', בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
ענבר רווה, "'מים שאין להם סוף': עיון משווה בשירתה של דליה רביקוביץ", מחקרי ירושלים בספרות עברית יח, תשס"א, עמ' 379–389
שירה סתיו, אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2014
גדעון טיקוצקי, דליה רביקוביץ - בחיים ובספרות, סדרת ספרי פרס בהט, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2016
קישורים חיצוניים
"שברי זכוכית עטופים במטפחת משי" פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לדליה רביקוביץ', בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
כנס על יצירתה של דליה רביקוביץ באוניברסיטה העברית בירושלים, 28 באוקטובר 2018
מבחר תוכניות רדיו על דליה רביקוביץ - ראיונות איתה ועליה, ושיריה, באתר iCast
צפרירה לידובסקי כהן,
דוד מרחב, חיים על סף תהום, שיחה עם רן יגיל, באתר GoGay, אוגוסט 2005
צבי עצמון, חצי שנה לפני המונסון. מיוֹבש ניחר, עתון 77, גיליון 304, אוקטובר 2005
אלי הירש, על שירתה של דליה רביקוביץ, במקור, מתוך "7 לילות", ידיעות אחרונות, 24 בספטמבר 2010
זהר אלמקייס, מה אנחנו באמת יודעים על דליה רביקוביץ?, באתר בית אבי חי, פברואר 2016
רן לוי, הדיכאון על פי דליה רביקוביץ, באתר "פסיכולוגיה עברית"
חנה סֵקֶרָה, קולות המים בשירת דליה רביקוביץ', באתר "מניפה", 13 בפברואר 2021
מיצירתה:
"דברים שיש להם שיעור", באתר הספריה החדשה
"כמו חול" - שתי גרסאות, באתר הספריה החדשה
"קזבלנקה", סיפור קצר מתוך קובץ סיפוריה "באה והלכה", באתר בננות
על יצירתה:
מיכאל גלוזמן, הקינה העולצת - על שני שירים של רביקוביץ על וולך, פורסם בהליקון - סדרה אנתולוגית לשירה עכשווית וקלאסית
, על ספרה של דליה רביקוביץ "מים רבים"
רן לוי, הדיכאון על פי דליה רביקוביץ, מאמר הבוחן את תסמיני הדיכאון באמצעות שירתה וחייה של המשוררת דליה רביקוביץ ומנסה להקיש על היתרונות והחסרונות הגלומים בו. אתר פסיכולוגיה עברית, 14 בפברואר 2007
אסתי אדיבי-שושן, אין אהבה במקום הזה/ זולת אהבה לשניים, על יחסי הורים ילדים בשירת דליה רביקוביץ, באתר מחשבות על ספרים, 18 ביוני 2011
רחל אליאור, "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה": גורלה של הנאנסת במקרא ובשירהּ של דליה רביקוביץ, בתוך: הוגים בפרשה, פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות היהודית לדורותיה (עורך נ. רוטנברג) ירושלים: מכון ון ליר ומשכל, תשס"ה:2005: 576-592
חנה סקרה, קולות המים בשירת דליה רביקוביץ, באתר "מניפה", 13 בפברואר 2021
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:זוכות פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1998
קטגוריה:זוכות פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכות פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:ישראליות המתמודדות עם מגבלה נפשית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משפחת הומינר
קטגוריה:זוכות פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס שלונסקי
קטגוריה:זוכות פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:בוגרות תיכון חוגים
קטגוריה:בוגרי תיכון חוגים
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2005
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005
| 2024-10-07T05:37:41
|
חוה אלברשטיין
|
טקסט=חוה אלברשטיין מופיעה בפני חיילים פצועים|ממוזער|309x309 פיקסלים|חוה אלברשטיין מופיעה בפני חיילים פצועים, 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
ממוזער|טקסט=חוה אלברשטיין באירוע שלוש שנים לבית התפוצות, 1981|חוה אלברשטיין באירוע שלוש שנים לבית התפוצות, 1981. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
חוה אלברשטיין (נולדה ב-8 בדצמבר 1946) היא זמרת-יוצרת, פזמונאית, מלחינה, מוזיקאית, סופרת ושחקנית ישראלית, הפעילה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20.
אלברשטיין הוציאה לאור מעל לשישים אלבומים, יותר מכל זמר או זמרת אחרים בישראל, כאשר שמונה מהם על טהרת היידיש ואחד מהם באנגלית. אלבומיה כוללים בין השאר שירים שהפכו קלאסיים בזמר העברי ("מרדף", "משירי ארץ אהבתי", "פרח הלילך", "שיר תשרי"), שירי ילדים ("אליק בליק בום", "מקהלה עליזה", "עץ הכוכבים", "חנות הצעצועים", "דלת הקסמים"), שירי מחאה חברתית ("לונדון", "צל") ופוליטית ("חד גדיא", "הקוסם", "שחמט"), וכן שירים אישיים. יצירתה זוכה להערכה מתמשכת ולהצלחה בישראל, וכן להצלחה בינלאומית גדולה החל מראשית המאה ה-21. אלברשטיין נחשבת ליוצרת בלתי מתפשרת שיצירתה נשארת עדכנית לאורך שנים רבות של פעילות.
ביוגרפיה
אלברשטיין נולדה בשנת 1946, בשצ'צ'ין שבפולין בשם אווה אלברשטָיין. שם אימה היה מינה (רות) אלברשטיין. בשנת 1951, כשהייתה בת ארבע, עלתה לישראל עם הוריה, למעברת "שער העלייה" שבחיפה. את אנשי המקום, אשר רובם פליטים ניצולי שואה מאירופה, היא תתאר לאחר שנים בשיר "שרליה" כ"אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים". הוריה דיברו פולנית, יידיש ועברית. משפחתה עברה בהמשך להתגורר בקריית חיים, והיא למדה בבית הספר תיכון קריית חיים. בספרה הראשון "שיר במתנה" שיצא ב-1979 סיפרה אלברשטיין כי את שמה העברי חוה נתנה לה הגננת בגן הילדים.
בשנות ילדותה החלה חוה הצעירה לשיר ולנגן בגיטרה, ואף למדה פיתוח קול, לאחר שזכתה במלגה מיוחדת של כישרונות צעירים בתחרות של מרכז ההסברה. בשנת 1964, בטרם מלאו לה 17, הופיעה לראשונה במועדון החמאם ביפו, כשהיא שרה ומלווה את עצמה בגיטרה, כלי נגינה שעתיד ללוות אותה בכל הופעותיה בתחילת הקריירה. היא הצטרפה ל"מועדון זמר" של מאיר הרניק, ושם התגלתה על ידי המלחין נחום היימן, שפתח לה דלתות בשוק המוזיקה בארץ. היימן המליץ על חוה אלברשטיין לסיימון שמידט, שפתח שנה קודם לכן סניף ישראלי של חברת התקליטים CBS. בשנת 1965 יצא לאלברשטיין תקליטון ראשון בחברת CBS (לימים NMC), שבה הוחתמה. לאחר שירותה בצה"ל, שבו הופיעה בתחילה ב"צוות הווי גולני" וב"שלישיית פיקוד צפון" ואחר כך כזמרת סולו, הוציאה אלברשטיין בשנת 1967 את תקליטה השני (והראשון בעברית), "חוה אלברשטיין בשירים עבריים". זמן מה לאחר מכן, יצא תקליט זה בהוצאה מחודשת בשם "פרח הלילך". האלבום כלל את השירים "פרח הלילך", "מקהלה עליזה" ו"פנס בודד", שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי. באותה שנה אף הוציאה אלבום ביידיש ואלבום שירי ילדים.
ב-1969 הקליטה אלברשטיין עם דני גרנות את התקליט "שירי רחל", שכלל משירי רחל המשוררת, בעיבוד אוונגרדי יחסית לאותם ימים, כאשר חלק מהשירים (בפרט "אשתו") מלווים בכלי הקשה בלבד. שירי התקליט היו מתוך מופע ערב שירי רחל המשוררת שהועלה לאורך אותה שנה. הלחנים נכתבו על ידי דרורה חבקין, דני ליטני, אלברט פיאמנטה ומוני אמריליו. על העיבוד המוזיקלי היה אחראי זהר לוי. אלברשטיין מכנה את האלבום "הדבר הכי אוונגרדי שעשיתי בחיים".
שנות השישים והשבעים
בשנות ה-60 וה-70 נעה אלברשטיין בשני מסלולים: שירי ארץ ישראל והקלטת אלבומים עם שירים מוכרים ביידיש מאת מיטב יוצרי היידיש בעבר. לכאורה, היה זה צעד מפתיע לזמרת צעירה שגדלה בארץ לשיר שירים ביידיש. בראיונות שנערכו עמה סיפרה שבילדותה שמעה יידיש בבית, כאשר נהגה להאזין להוריה ולחבריהם. כך התחברה לשפת היידיש, שאותה תיארה כעושר תרבותי קסום ובלתי נדלה. באחד מראיונותיה הראשונים אמרה:
אולם, לעיקר הצלחתה בשנים אלה זכתה הודות לאלבומים שהוציאה בסגנון פולק ושירי ארץ ישראל מאת יוצרים נודעים וגדולים, כמו סשה ארגוב, משה וילנסקי, תרצה אתר, דפנה אילת, נעמי שמר, נחום היימן, נורית הירש, אהוד מנור, נתן יונתן, רחל שפירא, מוני אמריליו, מתי כספי, חנן יובל, לאה נאור, יורם טהרלב ועוד, ועם עיבודים של אלכס וייס ואחרים. שירים כמו "אליעזר בן-יהודה" "חיוכים", "ויויו גם", "את חרותי", "שיר ארץ", "שיר סיום", "כמו עשב בניסן", "את תלכי בשדה", "נחל התנינים", "כפל", "שיר משמר" (שכתב נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר) ועוד רבים היו ללהיטים גדולים, והפכו את אלברשטיין לזמרת מצליחה.
כמה מהבלדות הידועות ביותר שהקליטה בתקופה זו קשורות להיסטוריה של מדינת ישראל, חלקם למלחמות ולשכול. השיר "מרדף" (מילים: ירון לונדון), שנכתב על המרדפים בבקעה בזמן מלחמת ההתשה, "בשביל אל הבריכות" (מילים: יורם טהרלב) המדבר על אהבה של זוג צעירים הנגדעת במלחמה והשיר "לו יהי" של נעמי שמר, שנכתב ובוצע בעת מלחמת יום הכיפורים והפך לשיר המזוהה ביותר עם המלחמה. השיר "החיטה צומחת שוב" נכתב על חללי אותה מלחמה מקיבוץ בית השיטה והוקלט על ידי אלברשטיין לאלבומה "נמל בית" בשנת 1983, תקופת מלחמת לבנון הראשונה. הביצוע של אלברשטיין לשיר "לכל איש יש שם" של זלדה (מתוך האלבום "כמו צמח בר", שיצא בשנת 1975) מזוהה עם טקס קריאת שמות הנספים בשואה. עוד משיריה המפורסמים הם "החול יזכור" של נתן יונתן, המבכה את "הנעורים שבאו פתע אל סופם" והפך עם השנים להיות מזוהה עם שכול.
לצד שירי המולדת, ביצעה אלברשטיין גם שירים אישיים יותר המבטאים את נפש האדם ובעיקר את נפש האישה. הדבר בא לידי ביטוי בולט בתוכנית היחיד הראשונה שלה בשנת 1971, וכן באלבום "כמו צמח בר" משנת 1975, ששיקף את הלך הרוח במדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. זה אחד האלבומים החשובים בקריירה שלה והמצליח ביותר מביניהם, עם השירים "כמו צמח בר" המדבר על כאב בעקבות דחייה חברתית והשיר "אדבר איתך" ("כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך...") המבטא אהבה של אישה לגבר (שניהם למילותיה של רחל שפירא). בשנת 1978 הקליטה אלברשטיין אלבום משיריה של שפירא בשם "התבהרות", שכלל את השירים "שיר תשרי", "התבהרות חלקית", וכן את "פרח משוגע" בלחנו של מוני אמריליו.
אלברשטיין הוציאה במהלך שנים אלה גם אלבומים של שירי ילדים, ובכך הייתה לאחת הזמרות הראשונות שהקליטה שירים לילדים. היא החלה זאת כבר באלבומה הראשון, שבו נכלל השיר "מקהלה עליזה" (נאור - הירש) שהפך ללהיט ילדים גדול. אלבומה השני, "צעצועיה של אסנת", כבר הוקדש כולו לשירי ילדים וכך גם אלבומים נוספים שהוציאה. באמצע שנות השבעים השתתפה אלברשטיין בתוכנית הטלוויזיה לילדים "קרוסלה", בעקבותיה הוציאה שלושה אלבומי ילדים עם שירים מהתוכנית.
שנות השמונים והתשעים
בשנות ה-80 המשיכה אלברשטיין להקליט ברציפות ולהוציא מדי שנה אלבום ואף שניים. ב-1980 הוציאה את האלבומים אני הולכת אלי ושיר במתנה, כשהראשון הורכב כולו מלחניו של נחום היימן. אלברשטיין נסעה ללונדון ושם הקליטה בהפקתו של היימן ומוזיקאים מקומיים את האלבום הכולל שירים שכתבו נתן יונתן, נתן אלתרמן, אהוד מנור, רחל ולאה גולדברג. בהמשך העשור החלה אלברשטיין לבצע יותר שירים שכתבה והלחינה בעצמה ופחות של יוצרים אחרים. היא עברה משירי ארץ ישראל היפה לשירי מחאה אישיים, כיוון שהרחיק אותה מחלק מקהלה הישן, שהסתייג מביטויים של מחאה חברתית ופוליטית. השינוי חל גם בסגנון המוזיקלי: מבלדות לשירים בגוון מחוספס יותר של רוק רך ופופ.
בשנת 1981 גילמה את לאה בסרטו של נדב לויתן, "סיפור אינטימי" בתפקיד הראשי. במהלך צילומי הסרט הכירו אלברשטיין ונדב לויתן, ונישאו לאחר זמן קצר. כמו כן, שיחקה בתפקיד אורח בסרט נוסף של לויתן, "אין שמות על הדלתות" (1997).
בשנת 1982 השתתפה בערב הוקרה למלחין משה וילנסקי שנקרא זר כלניות למשה וילנסקי (ויצא כאלבום לאחר מכן). אלברשטיין שרה באירוע את השיר "תפילת יום הולדת" (מילים: תרצה אתר).
בספטמבר 1983 הוציאה את האלבום "נמל בית", שמרבית שיריו והופקו מוזיקלית על ידי מנחם ויזנברג ואלברט פיאמנטה. שיר אחד אחד עובד על ידי משה וילנסקי. בין שירי האלבום בלטו: "החיטה צומחת שוב" (שהפך לשיר זיכרון בולט), "בגלל הלילה" והדואט "שוב" עם אריק סיני (שיר שבוצע במקור על ידי שמוליק קראוס וג'וזי כץ). בסוף שנת 1983 הנחתה אלברשטיין לצד יהורם גאון את פסטיבל שירי הילדים והתחרתה בו עם השיר "עולם קטן". בספטמבר 1984 הוציאה את האלבום "אבק של כוכבים", בו דואט נוסף עם אריק סיני, השיר "תן לי יד" (מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר).
התקליט "מהגרים" משנת 1986, שבו כתבה לראשונה את מרבית השירים, עסק בתחושות ורגשות של מהגרים לארץ מתקופות שונות, כפי שהיא והוריה היו בעבר. שירי האלבום הופקו מוזיקלית על ידי יהודה עדר. האלבום כלל את השיר "שרליה" העוסק בשוכני מעברת שער העלייה שבה גרה אלברשטיין כשעלתה לארץ ובזכות הצלחת השיר המנציח את המעברות, נבחרה אלברשטיין להדליק משואה בטקס יום העצמאות. באותה שנה ביצעה יחד עם ריימונד אבקסיס את השיר "מה שלומך אחות" שכתבה עבורן נעמי שמר.
מגמת השינוי המוזיקלי בולטת ביותר באה באלבומה המצליח "לונדון" שיצא ביולי 1989, שהיה גם אלבומה הרוקיסטי ביותר, בו נכללו שירי מחאה כמו "לונדון" של חנוך לוין (מתוך המחזה "אורזי מזוודות"), המתאר סיבות אישיות לעזיבת הארץ לטובת לונדון ("שם היאוש נעשה יותר נוח"), ו"חד גדיא", שיר מחאה פוליטי לנוכח האינתיפאדה הראשונה וכנגד השליטה הישראלית בשטחים. שיר זה, המתאר מחזור דמים כפרפרזה על השיר הידוע מההגדה של פסח, נפסל לשידור בתחנות הרדיו וגרר תגובות סוערות נגדה. ירוסלב יעקובוביץ' הפיק מוזיקלית את שירי האלבום.
ביוני 1991 הוציאה את האלבום "האהבה מאלתרת", שהופק מוזיקלית על ידי עובד אפרת. בין שירי האלבום בלטו "שיר מגרש את החושך" (מילים של אלברשטיין ללחן גאורגי) שעוסק בהעצמה נשית ושיר הנושא. עוד בשנת 1991 כתבה ליהודית תמיר את "שיר ערש".
בשנת 1992 כתבה לאורנה ומשה דץ את "חללית".
בשנת 1992 השתתפה אלברשטיין במחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" בתפקיד המספרת. מפיק המחזמר היה אברהם דשא (פשנל) והבמאי היה צדי צרפתי. במחזמר השתתפו גם שי זורניצר בתפקיד יוסף ומקסים לאונידוב בתפקיד פרעה. באותה שנה כתבה לדורון מזר את השיר "טוב שצלצלת הבוקר", שהלחין מיקיאגי. השיר זכה להצלחה והופיע באלבומו של מזר "קול". עוד באותה תקופה שירה "נוסע סמוי", אשר הולחן במקור על ידי גדעון כפן למילותיה, הולחן מחדש על ידי יהודית רביץ ויצא בשנת 1993 באלבומה של רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות".
בשנת 1994 כתבה אלברשטיין ספר ילדים בשם "אני לא מושלם!", אותו אייר איקו אביטל.
באפריל 1995 הוציאה את האלבום "דרך אחת", שהפיק מוזיקלית אילן וירצברג. בין שירי האלבום בלטו "יש לי זמן" או "כמעט שנתיים", שעסקו בחייה האישיים. עוד בשנת 1995 צילמה אלברשטיין עם בן זוגה הבמאי נדב לויתן את סרט התיעודי "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר". השניים התחקו אחר משוררי היידיש האחרונים שחיו בארץ. רבים מן היוצרים שהופיעו בסרט נפטרו זמן מה לאחר הצילומים, והסרט מהווה מעין מחווה של הנצחה לדור שלם של יוצרי יידיש. בסרט שרה אלברשטיין בביצוע חי כמה שירים ביידיש. הדסה קסטין, אשתו של אחד המשוררים המופיעים בסרט, בינעם הלר, מקריאה את שירו "מיין שוועסטער חיה", בשנת 1998 הלחינה והקליטה חוה את השיר באלבומה "די קרעניצע - הבאר" עם להקת הקלזמטיקס.
באפריל 1999 הוציאה את האלבום "תיכף אשוב", שכלל שירי מחאה חברתית ופוליטית כמו "שלום רב" שכוון כנגד הכפייה הדתית, "הקוסם" שביקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו וגרר שיח ציבורי, ו"רבקה" למילותיה של רחל שפירא שביקר את יחס החברה הישראלית לעובדים הזרים (אף על פי שבו מתוארת הגיבורה דווקא כרבקה מהתנ"ך).
החל ממחצית שנות התשעים ועד לשנת 2007 קיימה אלברשטיין את הופעותיה מחוץ לישראל, אף על פי שהמשיכה לגור בה. ההופעות הראשונות שקיימה לאחר ההפסקה הארוכה זכו לתשומת לב רבה ולהד תקשורתי רחב. בסוף שנות התשעים ובתחילת המאה ה-21 היא הוציאה אלבום יידי בשם "The Well" ("הבאר") עם להקת הקלזמטיקס, איתה גם הופיעה בארצות הברית, את האלבום "Foreign Letters" ("אותיות זרות") שכלל שירים חדשים בעברית וביידיש, ואוסף משיריה העבריים עבור הקהל הבינלאומי בשם "Crazy Flower: A Collection" ("פרח משוגע: אוסף"). אלברשטיין זוכה החל מראשית המאה ה-21 להצלחה יפה בשוק המוזיקה הבינלאומי, שם היא מקוטלגת בדרך כלל כאמנית מוזיקת עולם.
העשור הראשון של המאה ה-21
אלברשטיין זכתה להצלחה מחודשת בארץ עם האלבום "מוצאי חג" משנת 2003. באלבום זה בולטת שוב מחאה חברתית, בעיקר היחס לעובדים הזרים ונושא איכות הסביבה, כמו בשירים "מוצאי חג", "וורה מבוקרשט", "צל", "נדל"ן", "נחל גוסס" ועוד. אלבומה הבא, "קוקוס", שיצא בשנת 2005, היה קליל ומחוייך יותר, עם השירים "קוקוס", "כל שעה נשיקה" ו"גבר כלבבי".
בשנת 2004 זכתה אלברשטיין בפרס אקו"ם על ביצוע, הפצה וקידום הפזמון הישראלי. בשנת 2005 זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 2006 יצא בהפקה בינלאומית אלבום יידי בשם "לעמעלע" ("כבש קטן"), שהכיל שירים של משוררי יידיש ידועים כמו איציק מאנגר, שאותם הלחינה אלברשטיין בעצמה. אלבום זה זכה בישראל לתשומת לב גדולה יותר מאשר אלבומיה הקודמים ביידיש. בראיון שנערך לשם קידום האלבום בעיתון ידיעות אחרונות התבטאה אלברשטיין כנגד תחרות הזמר הטלוויזיונית "כוכב נולד". בשנה זאת, הוענק לאלברשטיין פרס הופשטיין על הישגיה המוזיקליים ביידיש ועל אומץ ליבה בהעניקה לשיר יידיש מקום מכובד ואמוציונלי, גם בזמנים בהם היידיש לא הייתה פופולרית בפומביי.
באותה השנה, יצאה לאור מהדורה חדשה של אלבומה משנת 1975 "כמו צמח בר". הוצאה זו כללה כרצועות בונוס את הביצוע המקורי לשיר הנושא "כמו צמח בר" מתוך הסרט "דודי ורעי", וכן דיסק בונוס עם שישה קטעים מהופעה חיה באולם צוותא משנת 1976 וקטע וידאו מאותה הופעה. בפתח החוברת המתלווה לאלבום, הוסיפה אלברשטיין מספר מילים למהדורה החדשה, בה היא תוהה על התמימות והנאיביות שאפפו את מילות שירי האלבום המקורי:
ב-1 בינואר 2007 פתחה אלברשטיין בסיבוב הופעות בישראל לראשונה מאז 2000. ההופעות זכו להצלחה גדולה ולשבחי הביקורת. בהמשך השנה היא הוציאה את אלבום שירי הערש "שביל החלב - שירי ערש", למילותיהן של עדולה, נאוה סמל, רחל שפירא, צרויה להב ואלברשטיין עצמה, וכמו כן השתתפה בהקלטת השיר "נפשי" של שאנן סטריט. באפריל 2008 יצא אלבומה "טבע האדם", שנוצר בשיתוף פעולה עם מוזיקאי הג'אז אבי ליבוביץ', אותו פגשה תוך כדי עבודתה עם סטריט. האלבום הולחן ברובו בידי ליבוביץ' והחזיר את אלברשטיין לעמדת "הזמרת המבצעת" לראשונה מאז שנות השמונים. באוקטובר 2008 יצא האלבום הכפול "חוה אלברשטיין בהופעה", שהוא תיעוד של סיבוב ההופעות המצליח. ההופעה הוקלטה באולם "נגה" ביפו, שם גם התקיימה ההופעה הראשונה בסיבוב הקאמבק בשנת 2007.
העשור השני והעשור השלישי של המאה ה-21
בשנת 2010 הוציאה אלברשטיין את אלבומה ה-58 במספר "ברוך הבא", שזכה לתשבחות המבקרים.
בינואר 2011 הוכרז כי אלברשטיין תקבל את פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי. ועדת השופטים קבעה כי
ב-15 באוגוסט 2011 הוציאה אלברשטיין את אלבומה ה-59 במספר "ילדת טבע", הכולל דיסק המצורף לספר עם המילים. האלבום ממשיך בצורה דומה את "מסורת" האלבום "שביל החלב - שירי ערש", והוא מורכב משירים ומקטעי קריאה קצרים שכתבה עדולה (סבינה מסג) לילדים ומבוגרים כאחד. בחלק מהשירים משתתף בשירה גם נכדה של אלברשטיין, איתי אנגל. שיר הנושא הוא הסינגל הראשון שיצא לרדיו.
בנובמבר 2011 קיבלה אלברשטיין את תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע. במאגדת שהוציא המכון של המושב השנתי השישים ושלושה של המועצה הבינלאומית נכתב:
באפריל 2013 הוציאה אלברשטיין את האלבום "ואיך אצלך". האלבום, בהפקתו המוזיקלית של תמיר מוסקט, זכה לשבחים רבים ואף הגיע למעמד אלבום זהב תוך שלושה שבועות מצאתו. שירי האלבום עסקו, בין השאר, בהתמודדותה של אלברשטיין עם פטירתו של בעלה נדב לויתן שלוש שנים קודם לכן.
בשנת 2014 יצא במסגרת פרויקט "עבודה עברית" האלבום "שרות חוה אלברשטיין" ובו גרסאות כיסוי של זמרות צעירות לשיריה מתקופות שונות. האלבום התבסס על מופע משנת 2009 בשם "בנות חוה" בו הצדיעו הזמרות, רובן מסצנת האינדי הישראלית, ליצירתה רבת השנים של אלברשטיין ולתרומתה למוזיקה הישראלית. בשנה זו שיתפה פעולה עם היוצר שלומי שבן, והקליטה עמו את השיר "תרגיל בהתעוררות", שיצא באלבום באותו השם והגיע לראש המצעד השנתי של רשת ג' לשנת תשע"ד. כמו כן הלחינה את השיר "July" לאלבום "הכל לטובה" של שאנן סטריט, עמו שיתפה פעולה גם באלבומו הראשון.
בשנת 2015 הוציאה את האלבום "סרנדה", בו חזרה לסגנון מוזיקלי המבוסס על שירה וגיטרה אקוסטית. בשנת 2016 יצא האוסף "סיפור חיים", המוגדר כ"אנתולוגיית שירי משוררים".
באותה השנה הוציאה את האלבום "בוא המורה".
ב-2017 החלה אלברשטיין בסדרת הופעות בשיתוף שלומי שבן. בהופעה זו מבצעת הזמרת שירים משלל תקופות ומבצעת לראשונה על הבמה שירים שמעולם לא ביצעה בצורה חיה. בנוסף הפתיעה וביצעה בהופעות אלה גרסת כיסוי לשיר שקיעתה של הזריחה של רמי פורטיס. הפרמיירה לסדרת הופעות זו בוצעה ב-23 בספטמבר של אותה השנה.
בשנת 2019 השתתפה לראשונה בפרסומת, לחברת הכבלים yes, שהתבססה על שירה "לונדון".
בשנת 2020 השתתפה בהקלטת גרסה של המוזיקאי גוסטו לשירה "לא צריך הרבה" (מתוך האלבום "האהבה מאלתרת"), ושרה בו את הבית האחרון.
בשנת 2021 הוציאה את אלבומה ה-63 במספר, "ערב אחר", הכולל את השירים: "איפה כואב", "ערב אחר", "כשיבוא הבוקר" ו"הייתה לה ארובה לבנה", אותו שרה ביחד עם אבי קושניר (למילים של חנוך לוין).
בשנת 2024 התארחה בשירו של שלומי שבן "יש אישה ברקע (תצלום)" במיני-אלבום שלו "בית פתוח חלק ב'" שיצא לאור ב-30 בינואר 2024. ב-5 בפברואר 2024 הוציאה את השיר "תפילה ראשונה" כסינגל הראשון מאלבומה הבא, אותו כתב יהונתן גפן. באותה השנה השתתפה בשיר "שיר כוכבים" של להקת ג'יין בורדו שהופיע באלבום האולפן הרביעי שלהם, "כישוף". ב-1 באוגוסט אלברשטיין הוציאה שיר בשם "אבא חטוף". השיר יצא לציון 300 ימי שבי של 115 חטופים בעזה. המילים של השיר נכתבו על ידי הרב ליאור אנגלמן. אלברשטיין קיבלה השראה לבצע את השיר לאחר שנודע על מותו של יוסי ג'אן, אביו של אלמוג מאיר ג'אן, שנפטר יום לפני שבנו חזר מהשבי.
הוקרה
אלברשטיין זכתה לתיאורים כגון: "הזמרת הישראלית הגדולה מכולן" ו"סמל ומופת לזמר העברי".
בפברואר 2011 קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים.
במאי 2018 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ברנדייס. באותה השנה קיבלה את פרס מפעל חיים של הרשות הלאומית לתרבות היידיש לשנת ה'תשע"ט בטקס שנערך בבית הנשיא בירושלים.
בשנת 2022 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, וכן הוענק לה פרס אמ"י על מפעל חיים.
בשנת 2023 הוענק לה עיטור נשיא מדינת ישראל.
חיים אישיים
אלברשטיין הייתה נשואה לאמרגן והמפיק המוזיקלי עמירם טננבוים, ולהם שני ילדים.
בעלה השני היה הבמאי נדב לויתן, אותו הכירה בשנת 1981 במהלך צילומי סרטו "סיפור אינטימי", בו שיחקה בתפקיד הראשי. אלברשטיין שיחקה בסרטו "אין שמות על הדלתות" (1997) והלחינה את הפסקול לסרטיו "ילדי סטלין" ו"גרופי". לויתן כתב את כל שירי האלבומים "מוצאי חג" ו"טבע האדם" וכן חלק משירי האלבום "קוקוס".
אלברשטיין חברת המועצה הציבורית של ארגון "בצלם".
אלברשטיין מתגוררת ברמת השרון.
דיסקוגרפיה
אלבומים
האבן מיר א ניגונדל ("הנה לנו ניגון") (1967)
בשירים עבריים (1967)
צעצועיה של אסנת (1967)
מות הפרפר (1968)
שירי רחל (עם דני גרנות) (1968)
מארגאריטקעלעך (1969)
אנדנדינו (1969)
מירדף (1970)
משירי ארץ אהבתי (1970)
חוה ועודד בארץ הקסמים (עם עודד תאומי) (1971)
לאט, לאט, לאט... (1972)
לו יהי (1973)
שירי עם ביידיש (עם מייק בורשטיין) (1973)
אשה באבטיח (1974)
חוה אלברשטיין והפלטינה (עם הפלטינה) (1974)
כמו צמח בר (1975)
צוללת צברית (1975)
אליק בליק בום (1976)
הלילה הוא שירים (1977)
קרוסלה 1, 2, 3 (1977)
שירים ביידיש (1977)
טיקיליטון (1977)
התבהרות (1978)
מה קרה בארץ מי (1979)
חוה זינגט יידיש ("חוה שרה ביידיש") (1979)
אני הולכת אלי (1980)
שיר במתנה (1980)
שירו אחרי (1982)
קולות (1982)
נמל בית (1983)
אבק של כוכבים (1984)
מהגרים (1986)
עוד שירים ביידיש (1987)
הצורך במילה, הצורך בשתיקה (1988)
לונדון (1989)
האהבה מאלתרת (1991)
The Man I Love ("האיש שאני אוהבת") (1992)
דרך אחת (1995)
יונת האהבה (1996)
די קרעניצע / הבאר (Di Krenitse / The Well) (עם הכלזמיטקס) (1998)
תיכף אשוב (1999)
Foreign Letters ("אותיות זרות") (2001)
מוצאי חג (2003)
קוקוס (2005)
לעמעלע (2006)כמו צמח בר (הוצאה מחודשת הכוללת את האלבום המקורי בתוספת הגרסה המקורית של שיר הנושא + דיסק בונוס עם גרסאות הופעה וקליפ) (2006)
שביל החלב – שירי ערש (2007)
טבע האדם (2008)
ברוך הבא (2010)
ילדת טבע (2011)
ואיך אצלך (אלבום זהב) (2013)
סרנדה (2015)
בוא המורה (2016)
בהופעה (עם שלומי שבן) (2019)
ערב אחר (2021)
אלבומי הופעות
חוה בתוכנית יחיד 1, 2 (1971)
חוה והגיטרה – הופעה חיה בצוותא (1979)
חוה אלברשטיין בהופעה חיה – מבחר שירים מתוך המופע "לונדון" (1995)
חוה אלברשטיין בהופעה (אלבום כפול) (2008)
אוספים
להיטי זהב (1975)
אוסף יידיש (1989)
משירי ארץ אהבתי (1990)
החיטה צומחת שוב (1992)
אדבר איתך (1997)
Crazy Flower: A Collection ("פרח משוגע – אוסף") (1998)
Yiddish Songs ("שירים ביידיש") (1999)
סיפור אינטימי (2012)
סיפור חיים: אנתולוגיית שירי משוררים (2016)
מארזי תקליטורים
האוסף (אוסף מרובע) (1998)
חוה אלברשטיין שרה לילדים (7 תקליטורים) (2000)
השנים הראשונות (16 תקליטורים) (2003)
משירי ארץ אהבתי – אוסף ראשון (2006)
החיטה צומחת שוב – אוסף שני (2006)
הקלטות נוספות
תקליטון ראשון – התגלית החדשה, חוה אלברשטיין בשירי נחום היימן (1965)
שירים לאורך החוף – שירי נתן יונתן (1968)
דואטים – מתי כספי (2000)
הבזק אור חולף – שאנן סטריט (2007)
שירי משוררים – מיקי גבריאלוב (2007)
מתנה – גליקריה (2008)
בכל זאת יש בה משהו – שילה פרבר (2010)
אוצר (רמיקס מאת עופר ניסים) (2019)
הסתיו שלי הוא שיר אחר (2019)
קישורים חיצוניים
Chava Alberstein, דף הבית של חוה אלברשטיין באתר של "Aviv Productions"
נתן שחר,
כתבות וסיפורים על חוה אלברשטיין ושיריה, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
ראיונות
חוה אלברשטיין בשיחה עם נתנאל סמריק | חלק א' | חלק ב' | ב-ערוץ גל"ץ, ספטמבר 2022
על יצירתה
'עשרה שצריך' - חוה אלברשטיין, באתר "צפן חדש בעברך"
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לחוה אלברשטיין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
פודקאסט היסטוריה לילדים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפות פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:זמרות השנה
קטגוריה:ישראליות ילידות פולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:עולות בשנות ה-1950
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:בוגרות תיכון קריית חיים
קטגוריה:בוגרי תיכון קריית חיים
קטגוריה:חברי צוות הווי גולני
קטגוריה:זמרות פופ ישראליות
קטגוריה:זמרות רוק ישראליות
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרות ילדים ישראליות
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:זמרים השרים ביידיש
קטגוריה:זמרות השרות ביידיש
קטגוריה:מוזיקאיות ישראליות
קטגוריה:מלחינות ישראליות
קטגוריה:פזמונאיות ישראליות
קטגוריה:זמרות-יוצרות ישראליות
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות
קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1989
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
| 2024-10-19T13:30:37
|
סטיבן הוקינג
|
שמאל|ממוזער|250px|סטיבן הוקינג, במצב של חוסר משקל, בתוך מטוס בואינג 727 שנע במסלול פרבולי מיוחד. מימינו פיטר דיאמנדיס ומשמאלו בירון ליכטנברג.
סטיבן ויליאם הוקינג (באנגלית: Stephen William Hawking; 8 בינואר 1942 – 14 במרץ 2018) היה אסטרופיזיקאי ותאורטיקן אנגלי, ששימש כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג'. מחוץ לקהילה המדעית התפרסם בעיקר בזכות ספרו "קיצור תולדות הזמן" ("A Brief History of Time"), ספר מסוגת המדע הפופולרי, המתאר את התפתחות היקום למן המפץ הגדול.
ביוגרפיה
הוקינג נולד בעיר אוקספורד שבאנגליה שבממלכה המאוחדת, למשפחה מרקע נוצרי ממוצא אנגלי מצד אביו וממוצא סקוטי מצד אמו. כבר בילדותו התגלה הוקינג כתלמיד מוכשר, אך גם עצלן, רשלן וחסר משמעת.
כשהיה הוקינג בכיתה ו', העבירו הוריו אותו ואת אחיו לחינוך ביתי ושכרו להם מורים פרטיים שלימדו אותם בבית המשפחה. לאחר שהתבגר, התכוון הוקינג להמשיך בלימודי המתמטיקה, שאותם אהב במיוחד. אביו, שהיה רופא, ניסה לשכנעו ללמוד רפואה, אך בסופו של דבר, פנה הוקינג ללימודי פיזיקה.
בגיל 21, ב-1963, חלה הוקינג ב-ALS, המחלה גורמת במשך הזמן לשיתוק מוחלט, אך איננה פוגעת בפעילות המוח. הוקינג הוכיח זאת בפעילות מדעית שוטפת כשהוא נעזר במחקריו במחשב ובמסנתז קול להעברת הרצאותיו. אף על פי שתוחלת החיים מיום אבחון המחלה היא שנים ספורות, הוקינג התמודד עמה חמישה עשורים.
בשנת 1966 סיים הוקינג עבודת הדוקטורט בהנחיית דניס סיאמה. הוקינג היה פיזיקאי מוכר, שהתפרסם לא רק בזכות עבודתו התאורטית, אלא גם בזכות ספרי המדע הפופולרי שכתב, תוכניות הטלוויזיה שבאו בעקבותיהם וסיפור חייו המרתק. הוקינג היה לאייקון תרבות המופיע בתוכניות טלוויזיה כמו "מסע בין כוכבים: הדור הבא", "משפחת סימפסון", "המפץ הגדול" ו"פיוצ'רמה". כמו כן הוא תרם את קול הסינתיסייזר המדובב אותו ללהקת פינק פלויד בתקליטה The Division Bell, בשיר Keep Talking. למרות תרומותיו לחקר הפיזיקה, לא זכה הוקינג בפרס נובל, שכן הוא מוענק רק לגילויים שאוששו בניסיון או בתצפית, דבר נדיר יחסית בתחום מחקרו.
הוקינג הוציא לאור את ספר המדע הפופולרי הראשון שלו "קיצור תולדות הזמן", כדי לממן את לימודיה האקדמיים של בתו. עם התדרדרות תפקודו הגופני, נעשה הוקינג תלוי בסייעים אישיים. הוא נאלץ להיות מלווה בשני סייעים אישיים צמודים כמעט לאורך כל שעות היממה. בשנת 1990 החליט הוקינג לעזוב את ג'יין, אשתו הראשונה, אחרי 27 שנות נישואים, לטובת איליין מייסון, אחת האחיות שטיפלו בו. בעקבות הגירושים, נפגעו קשריו של הוקינג עם אשתו הראשונה וילדיו. כעבור כחמש שנים, התחתן הוקינג עם מייסון. בשנת 2006 הוקינג ומייסון התגרשו, וקשריו עם אשתו הראשונה, ילדיו ונכדיו התחזקו.
ביקורו של הוקינג בהודו גרר הפגנות נכים סוערות, עקב כך שארמון הטאג' מהאל הוסב לבניין נגיש למשתמשי כיסאות גלגלים לקראת בואו של הוקינג, אך סידורי הנגישות פורקו מיד עם עזיבתו את המקום.
ב-2014 הופק בבריטניה סרט הקולנוע הביוגרפי "התאוריה של הכול" על חייו של הוקינג לפי תסריט של אשתו הראשונה, ג'יין הוקינג. את דמותו של הוקינג בסרט גילם שחקן הקולנוע הבריטי אדי רדמיין, ואת דמותה של ג'יין, אם שלושת ילדיו, גילמה השחקנית הבריטית פליסיטי ג'ונס. הסרט היה מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, זיכה את אדי רדמיין בפרס השחקן הטוב ביותר וזכה בפרס נוסף על הפסקול.
מת ב-14 במרץ 2018 אחרי הידרדרות במחלתו חשוכת המרפא. נקבר בפינת המדענים במנזר וסטמינסטר בלונדון.
נושאי מחקרו
הוקינג חקר את הנושאים של מקור היקום (קוסמוגוניה) ועתידו (קוסמולוגיה). חורים שחורים - גופים כה צפופים עד ששום דבר, גם לא אור, לא יכול להימלט מהם - עניינו אותו במיוחד כנושא למחקר. חידושו של הוקינג בנושא הוא כי חורים שחורים יכולים גם להתנדף בתנאים מסוימים.
במסגרת עבודתו המדעית ניסה הוקינג לגבש תאוריה מאוחדת שתצרף את כל ארבעת הכוחות המוכרים של הטבע: הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש, וכוח הכבידה. לשם כך יש לאחד את תורת היחסות הכללית העוסקת בכבידה עם מכניקת הקוונטים.
בשנת 1975 גילה הוקינג כי חור שחור יכול לפלוט קרינה (קרינת הוקינג), תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואליים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. החישובים הראו שקרינה זו מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח אופק האירועים של החור השחור, כפי שהציע יעקב בקנשטיין (אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג). תהליך זה מוציא אנרגיה מהחור השחור, ויכול לגרום לבסוף להתאיידותו, אם כי עוצמת הקרינה כל כך קטנה, שהזמן שתהליך זה דורש הוא ארוך ביותר. עבור חור שחור בעל מסת שמש, זמן זה גדול מזמן קיום היקום.
הוקינג הרבה לדבר על מציאת "תיאורית הכל", אולם בהרצאה שנשא ביולי 2002 בשם "גדל וקץ הפיזיקה" טען שבדומה למשפטי האי-שלמות של גדל אפשר להראות שאי אפשר יהיה למצוא תאוריה כזו, משום שהאנטרופיה של חור שחור מציבה מגבלה על כמות האינפורמציה שאפשר לדעת. השקפותיו על היקום נחשפו בהרצאה בגוגל שנשא ב-2011 בו אמר כי "היקום נשלט על ידי המדע, אך המדע מבהיר לנו שאין ביכולתנו לפתור את כל המשוואות באופן ישיר ובאופן מופשט. עלינו להשתמש בתאוריה היעילה של דרווין, על הבחירה הטבעית של החברות שסיכוייהן לשרוד הם הגבוהים ביותר, ולהעניק להן את הערך הגבוה ביותר". להוקינג ברור ששהותינו כאן היא מקרית: "המדע צופה שסוגי יקום שונים ייווצרו ספונטנית מלא כלום. העובדה שאנחנו כאן היא מקרית בלבד".
השקפותיו
השקפותיו על דת
הוקינג השתמש במילה 'אלוהים' במובנים מטפוריים כדי להדגיש נקודות המועלות בספריו ובהרצאותיו הפומביות. הוקינג, שתואר על ידי רבים (לרבות אשתו לשעבר, ג'יין) כאתאיסט, ציין כי הוא "לא חסר דת במובן המקובל" ושהוא מאמין ש"היקום נשלט על ידי חוקי הפיזיקה. ייתכן והחוקים חוקקו על ידי אלוהים, אבל אלוהים לא מתערב ומפר את החוקים". בנוסף, הוא אמר שגם אם אלוהים קיים אין לו ולא היה לו חופש בחירה ביצירת היקום. הוקינג כתב בספרו מ-2010, "התכנון הגדול" (The Grand Design), כי אין צורך בבורא כדי להסביר את עובדת קיומו של היקום. הספר עורר תגובות נזעמות מצד מנהיגים דתיים רבים. ב-2014 הוקינג אמר כי "אין אלוהים, ולדעתי גם אין מימד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי".
ההלוויה שלו התקיימה בקיימברידג', בכנסייה אנגליקנית, ולאחר מכן נקבר בווסטמינסטר, במנזר אנגליקני.
יחסו לישראל
בשנת 1988 זכה הוקינג בפרס וולף, המוענק בישראל, לאנשי מדע ולאמנים נודעים מכל רחבי העולם.
שמאל|ממוזער|250px|סטיבן הוקינג מקבל כשי מהאוניברסיטה העברית העתק פקסימיליה של מאמרו המפורסם של אלברט איינשטיין בו הוא פיתח את נוסחתו המפורסמת, לאחר הרצאתו של הוקינג באוניברסיטה העברית, 14 בדצמבר 2006
בתאריכים 10 בדצמבר 2006 – 15 בדצמבר 2006 הוא ביקר בישראל בפעם הרביעית ואז, גם ברשות הפלסטינית, ובמהלך ביקורו קיים מפגשים אחדים עם תלמידי תיכון ועם סטודנטים, והרצה באוניברסיטה העברית.
במאי 2013 הצטרף הוקינג לחרם האקדמי על ישראל וביטל את השתתפותו המתוכננת בוועידת הנשיא במחאה על יחסה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. לדעת פרופסור ברק קול מהאוניברסיטה העברית, בשנים שלאחר מכן חזר בו הוקינג ממעשה זה.
חיים אישיים
הוקינג פגש את אשתו הראשונה ג'יין ויילד במסיבה ב-1962. ב-1963 אובחנה מחלתו. באוקטובר 1964 הזוג התארס, מודע לאתגרים הפוטנציאליים שעשויים להיות למחלתו. הוקינג אמר מאוחר יותר כי האירוסין נתנו לו "משהו לחיות למענו". השניים נישאו ב-14 ביולי 1965.
מספריו אשר תורגמו לעברית
קיצור תולדות הזמן, מן המפץ הגדול ועד החורים השחורים, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, ספרית מעריב, (1989).
ספרו רב-המכר הראשון של הוקינג שהביא אותו לתודעת הציבור הרחב. הספר סוקר בקצרה את התפתחות הפיזיקה והאסטרונומיה מאז אריסטו, דרך קפלר, גלילאו, ניוטון ועד זמננו אנו. הוא מתאר את הידע העיקרי בתחומי הקוסמולוגיה, פיזיקת החלקיקים ומתאר חלקים מתורת היחסות ומכניקת הקוונטים. הוא מזכיר בספר רבות את "התאוריה של הכול", ומציע "מבט חטוף" אל שברירים ממנה. הספר תורגם על ידי עמנואל לוטם, ומונה כ-198 עמודים.
מדריך ידידותי לקורא, קיצור תולדות הזמן, ספרית מעריב, (1992).
3 שנים לאחר פרסום הספר "קיצור תולדות הזמן" יצא לספר "מדריך ידידותי" שמנסה להסביר את הספר, ובנוסף מכיל מידע ביוגרפי על הוקינג וסביבתו הקרובה.
חורים שחורים, גורי יקומים ומסות אחרות, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, ספרית מעריב (1993).
בספרו השלישי של הוקינג שלושה עשר פרקים - עיבודים של נאומים ומאמרים אישיים, פופולריים וטכניים שלא נכללו בספרו "קיצור תולדות הזמן". כמו ב"קיצור תולדות הזמן", הוקינג דן בספר בתרמודינמיקה של חורים שחורים, ביחסות פרטית, ביחסות כללית ובמכניקת קוונטים. הוקינג מסביר את הקשר בין "גורי-יקומים" לחורים שחורים. בספר מוסבר גם איך אפשר באמצעות המושג "זמן מדומה" לתאר יקום שאין לו התחלה ואין לו סוף, ומתנבא לגבי קיום "התאוריה של הכול". עם זאת, הספר כולל התייחסויות רבות לחייו האישיים של הוקינג ולהתמודדות שלו עם מחלתו (שלושת הפרקים הראשונים בספר נקראים: "ילדותי", "אוקספורד וקיימברידג'" ו"ניסיוני עם ALS" ועוסקים כמעט לחלוטין בהוקינג עצמו).
היקום בקליפת אגוז, ספרית מעריב, (2003),
ספר זה הוא מעין חזרה והרחבה של "קיצור תולדות הזמן", ועוסק באותם נושאים עיקריים. שני ההבדלים העיקריים הם שצורת ארגון הספר שונה, וכל פרק בו עומד בפני עצמו, כך שהקריאה אינה חייבת להיות סדרתית. ההבדל השני הוא שהספר מכיל מידע עדכני לגבי התקדמות הפיזיקה מאז שפורסם "קיצור תולדות הזמן". כך למשל הוא כולל התייחסות לתורת המיתרים.
המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום, ידיעות אחרונות, (2007).
ספר זה נכתב בשיתוף עם לוסי הוקינג וכריסטוף גלפאר, והוא מיועד לבני נוער. זהו שילוב של ספר הרפתקאות עם שפע של עובדות מדעיות על היקום וכוכבי הלכת, והוא כולל רעיונות עדכניים ביותר של סטיבן הוקינג על טבעם של חורים שחורים.
חיפוש המטמון הקוסמי של ג'ורג', ידיעות אחרונות, (2010).
ספר ההמשך ל "המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום" שנכתב בשיתוף עם לוסי הוקינג וכריסטוף גלפאר, והוא מיועד לבני נוער. גם הוא כספרו הקודם, מהווה שילוב של ספר הרפתקאות עם שפע עובדות מדעיות. הספר ממשיך מאותה נקודה שקודמו נגמר.
(ביחד עם לאונרד מלודינוב) תוכנית-אב, הוצאת ינשוף, (2011).
ג'ורג' והמפץ הגדול,
ספר ההמשך ל "חיפוש המטמון הקוסמי של ג'ורג" ספר זה עוסק בעיקר על המחקרים האחרונים על המפץ הגדול
התאוריה של הכול, הוצאת אופוס (2010).
קובץ של שבע הרצאות של סטיבן הוקינג העוסקות ב"תאוריה של הכול": החל במפץ הגדול דרך חורים שחורים וכלה בתורת המיתרים
קיצור תולדות חיי, כתר הוצאה לאור, (2014).
אוטוביוגרפיה.
פרסים והוקרה
לקריאה נוספת
מייקל וייט וג'ון גריבין, סטיבן הוקינג - חיים במדע, תרגום: עמנואל לוטם, תל אביב, הוצאת ספרית מעריב, 2007
לוסי וסטיבן הוקינג, המפתח הסודי של ג'ורג' ליקום, ידיעות ספרים, 2008
סטיבן הוקינג, קיצור תולדות חיי, ירושלים: הוצאת כתר, 2014
איסבל סנצ'ז וגארה, סטיבן הוקינג (קטנים-גדולים), תרגום: עטרה אופק, יפו: הוצאת צלטנר, 2020.
קישורים חיצוניים
סטיבן ויליאם הוקינג, באתר מוזיאון המדע בירושלים
דף הפייסבוק של סטיבן הוקינג
"גדל וקץ הפיזיקה"
תוכן הביוגרפיה שלו שהוצגה ב-BBC
אירוחו של סטיבן הוקינג בתוכניתו של יאיר לפיד, בקובץ מדיה, בהורדה ישירה
מלל אירוחו של סטיבן הוקינג בתוכניתו של יאיר לפיד
סטיבן הוקינג מצטרף לחרם האקדמי על ישראל, בעיתון The Guardian
ריכוז ידיעות ומאמרים אודות סטיבן הוקינג באתר הידען
, 8 בינואר 2022
בעקבות מותו:
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרופיזיקאים בריטים
קטגוריה:אסטרופיזיקאים אנגלים
קטגוריה:אנגלים ממוצא סקוטי
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:זוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי פרס וולף לפיזיקה
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:נכים בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:בריטים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:בריטים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד
קטגוריה:זוכי מדליית יוז
קטגוריה:זוכי מדליית אוסקר קליין
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית
קטגוריה:זוכי מדליית אלברט איינשטיין
קטגוריה:זוכי פרס פריצת הדרך בפיזיקה יסודית
קטגוריה:זוכי פרס דני היינמן לפיזיקה מתמטית
קטגוריה:חרם על ישראל
קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1942
קטגוריה:אנגלים שנפטרו ב-2018
| 2024-10-06T15:41:08
|
Enterprise resource planning
|
מערכת לתכנון משאבי ארגון (באנגלית: Enterprise Resource Planning System, בר"ת: ERP) היא סוג של מערכת מידע המשמשת לעיבוד נתונים מינהלי, המטפלת בכל צורכי עיבוד הנתונים בארגון (למשל: משאבי אנוש, כספים, שיווק, לוגיסטיקה, תפעול וכו') כמקשה אחת. גישת ה-ERP שונה מהגישה הקלאסית בכך שהיא מאחדת את כלל מערכות המידע של הארגון למערכת אחת באופן המאפשר שימוש במידע משותף באופן אינטגרטיבי ובעל ממשק אחיד.
ראשי התיבות ERP נטבעו לראשונה בשנת 1990 על ידי חברת המחקר גרטנר, ובעשור זה חלה צמיחה מהירה בשימוש במערכות אלו.
עם החברות הבולטות המייצרות מערכות ERP נמנות SAP, אורקל, מיקרוסופט ו-QAD.
מאפיינים
רוב תוכנות ה-ERP מחולקות ל-"מודולים". מודול הוא תת-מערכת בתוכנה המיישם פונקציונליות מסוימת, למשל, שרשרת אספקה (רכש, ייצור, הפצה וכיוצא בזה), ניהול מלאי, ניהול קשרי לקוחות, מכירות מקוונות, פיננסים, משאבי אנוש, מערכות תומכות החלטה ועוד.
הטמעה
הטמעה של מערכת ERP נחשבת לפרויקט מורכב לארגונים מכיוון שהיא חוצה את הארגון לרוחבו ומשלבת תהליכי ליבה. היא אף נושאת סיכון לאור ההשקעה הגדולה שנדרשת בזמן ומשאבים. חלק מההטמעות נעשות באמצעות חברות הטמעה המתמחות באפיון ואינטגרציה של המוצר בסביבת המחשוב של החברה, ואחרות נעשות באמצעות צוות של חברת הפיתוח עצמה.
לרוב, הטמעת מערכת ERP זולה יותר מאשר פיתוח מערכות ייעודיות עבור כלל המחלקות בארגון. החסכון מתאפשר באמצעות בניית ממשק אחיד עבור כלל הארגון. יתרון נוסף לממשק האיחוד הוא "השפה המשותפת" הנוצרת בין מחלקות שונות בארגון. מערכת ה-ERP מאפשרת קבלת מידע רוחבי על הארגון בצורה מרכזית דבר המאפשר ניתוח ומדידה של פעילות הארגון. מאידך, הטמעת מערכת מרכזית עבור כלל הארגון מחייבת את הארגון לעבודה עם ספק תוכנה יחיד. הטמעת המערכת (המכונה יישום) מחייבת הסבת כל מערכות הארגון, פעולה בעלת תקורות משמעותיות.
פרויקט ההטמעה של מערכת ERP בארגונים זכה למתודולוגיות שונות. המשותף לגישות ההטמעה הוא הצורך לשלב בארגון את תוכנת המדף שנבחרה, יחד עם זיהוי פערים (gap analysis) המיועד לאיתורם של צורכי מחשוב של הארגון, שאינם נענים במלואם על ידי תוכנת המדף. לאחר שמזוהים פערים אלו, ניתן לגשר עליהם במספר דרכים: אפיון ופיתוח התאמות תוכנה, מציאת פתרונות יישומים הקיימים בתוכנת המדף וניצולם כדי לענות על הצורך הארגוני, או שינוי תהליכי העבודה בארגון, כך שיתאימו לאפשרויות הקיימות בתוכנת המדף.
על רקע זה, מידת ההצלחה של פרויקטי ERP עשויה להשתנות, בהתאם ליכולתם של מטמיעי התוכנה, יחד עם נציגי הארגון, להטמיע את התוכנה באופן מוצלח שעונה על הצרכים הארגוניים.
מערכות ERP בישראל
בישראל פותחו לאורך השנים מספר מערכות ERP בהן חשבשבת ERP, אלמוג ERP, מערכת תפנית מבית מטריקס, ופריוריטי. גם Monday.com יכולה להיחשב למערכת ERP על אף שלא נבנתה ככזאת.
בישראל ישנה פעילות ענפה של שני מובילי השוק אורקל ו-SAP, אשר מחזיקות מרכזי פיתוח וביצעו רכישות של חברות בישראל.
מרכז הפיתוח של SAP בישראל הוא אחד המרכזים של SAP בעולם, עם כ-800 עובדים בשני אתרים - רעננה ותל אביב. ב-2001 רכשה SAP את חברת Top Tier שייסד שי אגסי עם אביו ראובן אגסי, תמורת 400 מיליון דולר, ואשר שימשה בסיס ליצירת הפתרון לעסקים בגודל בינוני SAP Business One. בשנת 2002 רכשה SAP את חברת Top Manage, שייסד ראובן אגסי, בסכום הנמוך מ-10 מיליון דולר, כמו כן רכשה SAP את החברות A2i, GUIMachine, ו- Expression Solutions.
אורקל פועלת בישראל יותר מ-40 שנה. מאז תחילת פעילותה בישראל התרחב המרכז הישראלי באמצעות רכישות של חברות, והפך למשמעותי ביותר עבור החברה בעיקר בתחומי הענן, הדאטה, המכירות ועוד. החברה מעסיקה בישראל כ-370 עובדים בשני סניפים: פתח תקווה ובאר שבע.
ב-2006 רכשה אורקל את Demantra – חברת סטארט-אפ שפעלה בעולם של ניהול שרשרת האספקה – תמורת 45 מיליון דולר. ב-2009 אורקל רכשה נכסים מחברת הסטארט-אפ הישראלית הייפרול (HyperRoll). החברה מספקת פתרונות להאצת דיווחים כלכליים ושאילתות במערכות BI. רכישה נוספת הייתה ב-2010, אז רכשה אורקל את הסטארט-אפ הישראלי קונברג'ין (Convergin), תמורת כ-70 עד 100 מיליון דולרים. ב-2008 רכשה אורקל את חברת Primavera, מפתחת תוכנות ניהול פרויקטים, אשר החזיקה מרכז פיתוח בישראל על שנוצר על בסיס רכישת חברת הסטארט-אפ הישראלית פרוסייט (ProSight) תמורת כ-45 מיליון דולר. אורקל רכשה את חברת Ravello Systems בשנת 2016 בהיקף מוערך של חצי מיליארד דולר.
בשנת 2001 החליטה ממשלת ישראל על ראשיתו של פרויקט מרכב"ה להטמעת מערכת ERP של חברת SAP בכל משרדי הממשלה. את הפרויקט הרב-שנתי מוביל אגף החשב הכללי במשרד האוצר, עם חברת נס טכנולוגיות כקבלן ראשי.
היסטוריה
שנות ה-60 של המאה ה-20 – מערכות MRP שהתמקדו בתהליך ייצור מוצרים וניהול מכירתם. מודולים לדוגמה: תכנון ייצור, ניהול מלאי מוצרים, ניהול מוצרי גלם מהם מרכיבים את המוצר, ניהול כמויות ייצור בהתאם למכירה. המערכות עבדו במחשבי מיינפריים.
שנות ה-70 של המאה ה-20 – הקמת החברות SAP בגרמניה על ידי עובדים של IBM, שפרשו מהחברה ו-BaaN בהולנד שתי חברות אלה הפכו לחברות המובילות בתחום.
שנות ה-80 של המאה ה-20 – עבודה תחת מערכת ההפעלה UNIX בארכיטקטורת שרת-לקוח. פיתוח חבילת תוכנת ERP בחיפה על ידי עזרא דרורי.
שנות ה-90 של המאה ה-20 – SAP הופכת ליצרן המוביל בשוק. בשנת 1992 הוציאה את המוצר R/3, שהיה במשך שנים ארוכות מוצר הדגל של החברה.
העשור הראשון של המאה ה-21 – חברת "אורקל" הופכת למתחרה העיקרית של חברת SAP. חברת אורקל רוכשת מספר חברות אחרות העוסקות ב-ERP ביניהן PeopleSoft.
בתקופה זו התבצעו הרחבות מהותיות ביכולות המוצרים שהעיקריות שביניהן הן:
ארכיטקטורת Web. מודולים הקשורים בעבודה עם שותפים עסקיים כגון: שרשרת אספקה הופכים למודולים חשובים.
ייצרני ה-ERP הבולטים הוסיפו תוכנות תשתית שלהן שתחתן התבצעו היישומים המרכיבים את חבילת ה-ERP. הכוונה היא במיוחד ל-Netweaver של חברת SAP ול-Fusion Middleware של חברת אורקל.
מוצרי ERP רוחביים המיועדים למגזר עסקי מסוים כגון: בנקים וחברות ביטוח.
הוספת יכולות משמעותיות של בינה עסקית. חברת SAP רוכשת את חברת Business Objects וגם חברת אורקל רוכשת מספר חברות עם יכולות בתחום של בינה עסקית כגון: Hyperion ו-Seibel.
משנת 2010 – מגמה של שימוש ב-SaaS עבור ERP בעיקר בארגונים קטנים ובינוניים. לשוק התווספו חברות שלהן מוצרים ייעודיים העובדים בתפיסה של SaaS ויצרני ה-ERP המסורתיים הוסיפו פתרונות מבוססי SaaS לקווי המוצרים שלהם.
ראו גם
ניהול קשרי לקוחות (CRM)
מערכת מידע אסטרטגית (SIS)
מערכת תומכת החלטה (DSS)
מערכת מידע ניהולי (MIS)
מערכת עיבוד תנועות (TPS)
Manufacturing Execution Systems
קישורים חיצוניים
האתר הישראלי ERP.ORG
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה ארגונית
קטגוריה:מערכות מידע
קטגוריה:לוגיסטיקה
| 2024-08-01T01:03:53
|
לאה גולדברג
|
שמאל|260px|ממוזער|"משירי ארץ אהבתי" בכתב ידה של המשוררת
שמאל|ממוזער|250px|תעודת הבגרות של לאה גולדברג בגמנסיה העברית קוֹינַס בליטא, גנזים - ארכיון אגודת הסופרים, 2019
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים| העיר העתיקה בקובנה שבליטא, סמוך לה התגוררה גולדברג
לאה גולדברג (בגרמנית: Lea Goldberg; 29 במאי 1911, ב' בסיון תרע"א, קניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה – 15 בינואר 1970, ח' בשבט תש"ל, ירושלים, ישראל) הייתה מהמשוררות העבריות הידועות והחשובות ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מחזאית, מבקרת, ציירת, חוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970). פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
ארכיונה מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים בישראל, אשר בבית אריאלה בתל אביב.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|לאה גולדברג בשנת 1946
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה. (כיום קלינינגרד, רוסיה), לציפה (צילה) לוין ואברהם, כלכלן בכיר, שעבד כמפקח בחברת ביטוח בליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה
.במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סראטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה הואשם אביה בקומוניזם, וחיילים ליטאים מהצבא הלבן עינו אותו במשך כעשרה ימים. כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש. בשנת 1931 התגרשו הוריה.
בנעוריה למדה גולדברג ב.
ממוזער|247x247 פיקסלים|דוגמת השטר מסדרה ג' עליו מתנוסס דיוקנה של גולדברג
גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה, באוניברסיטת בון, כתבה על הארמית השומרונית והתרגום השומרוני, בהדרכת פאול קאלה. בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין, ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".
מחזור שיריה "משירי ארץ אהבתי" מוקדש כנראה לליטא ולקובנה, העיר שבה גדלה. ייתכן גם שהשירים מבטאים תחושה אישית של כמיהה לאהבת איש ("יבוא עולה רגל"), ושבביטוי 'ארץ אהבתי' היא מתכוונת לנפשה שלה.
עם הגעתה לארץ ישראל ב-1935 חברה, בסיועו של אברהם שלונסקי, לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו בין היתר השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב). בשנת 1938 פרסמה את "האומץ לחולין", ולראשונה חתמה בשמה ולא בשם עט.
אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב ברחוב ארנון 15. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין". בשיריה ביטאה גם את הקרע מהארץ שבה נולדה:
בתקופה זו כתבה גם ספרי ילדים רבים, בהם "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".
גולדברג כתבה עבור העיתונים "במחנה", "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". לעיתים כתבה תחת שם העט "עדה גראנט". היא ערכה את "אורות קטנים", עיתון לילדי יהדות התפוצות, ופרסמה שירים, כגון "האמנם" בעיתון "דבר". היא חיברה גם זמרירי פרסומת למחייתה, ועבדה כמורה בבית ספר, וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.
ב-1950, לאחר שהוצע לה ללמד באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים אהבתה של תרזה די מון, המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. הספר מושפע מאהבתה לז'ק אדו.
ב-1952 החלה גולדברג ללמד לימודי יסוד בספרות באוניברסיטה העברית, וב-1953 החליפה את אריה לודוויג שטראוס, לאחר שפרש מהוראה מחמת מחלה. אז היה באוניברסיטה רק חוג לספרות עברית, והיו קורסים כלליים בספרות כללית. בשנת 1960 היא ייסדה את החוג לספרות כללית והשוואתית, ועמדה בראשו עד מותה. תלמידיה מתארים אותה כדמות קצת מגושמת, תמיד עם סיגריה בפה, מרתקת ומעוררת הערצה, ונראית לא פעם קצת כועסת. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים הותקפה שירתה של גולדברג בין היתר על ידי תלמידיה. בתקופה זו הייתה נהייה אחר השירה האנגלוסקסית שהייתה משוחררת יותר ופחות מובנית, ושירתה של גולדברג נתפסה לפתע כמיושנת. גולדברג נפגעה מכך וחשה שמפעל חייה יורד לטמיון. בתקופה זו מצאה מפלט בציור.
גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, ומחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון, ושלחה ידה גם בציור.
לאחר שניתן גזר הדין במשפט אייכמן ב-1961, חתמה גולדברג על מכתב לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, שאת שליחתו יזמו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, הקורא לנשיא למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.
לאה גולדברג, שעישנה באופן קבוע, חלתה בסרטן הריאות.. בתקופת מחלתה הפסיקה לעשן, עברה טיפולים כואבים, וציירה באינטנסיביות ממיטת חוליה על קירות חדרה. היא נפטרה ב-15 בינואר 1970 ונקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. גולדברג לא נישאה ולא הקימה משפחה.
את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה.
היחסים עם אימה
לפי המתואר, היחסים בין לאה ואימה צילה היו קרובים וחמים, תוך שתמכו ונעזרו זו בזו במידה רבה. ללאה היו לא מעט מצבי נפש קשים, והאם תמכה בה. עם זאת התלות של גולדברג באימה הייתה לא פשוטה עבורה. גולדברג תפסה את אמה צילה בתור אישיות מוארת מבפנים ומבחוץ, וחשה רגשי נחיתות לעומתה. צילה הוסיפה לחיות עוד 11 שנים אחריה, וביקשה שעל מצבתה ייחרטו המילים: "אם המשוררת לאה גולדברג".
יצירתה
שמאל|ממוזער|250px|בחבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, רחוב בן-יהודה 9 בתל אביב, 1938. מימין לשמאל:יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ
שמאל|ממוזער|250px|תחילת קורות חייה של לאה גולדברג, בכתב ידה, כפי שהוגשו ב-30 במאי 1956 לאוניברסיטה העברית
שמאל|ממוזער|250px|פרטים אישיים שמילאה לאה גולדברג בכתב ידה, בשאלון של אגודת הסופרים.
שמאל|ממוזער|250px|הבית ברחוב ארנון 15, בתל אביב, בו התגוררה לאה גולדברג עם אמהּ
ממוזער|שמאל|לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968
שירתה
בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות, אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד שלו זכתה יצירתה נזקפו בעיקר לזכות יכולתה המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיבידואליים, ולהעבירם כתחושת הכלל, ללא מעורבות של מטענים פוליטיים וחברתיים.
נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי, וכן בנוף האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד-פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל".
להלן מתוך מחזור שירי "העץ":
גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים להשיג אהבה. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן. המשורר אברהם בן יצחק (סונה) היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה".
להלן ציטוט מהשיר "אחרי עשרים שנה" המוקדש ספק לאב ספק לאהוב:
מהדהדות כאן גם השורות:
גם בשיר "אהבה ראשונה" בולט הפער בין אהבות שחוותה בנעוריה לבין בדידותה כיום:
נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, יצירתה "משירי ארץ אהבתי" וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ-ישראלית. שיריה מבטאים געגועים לנוף האירופי ואת קשיי ההיקלטות במולדת חדשה. הזיקה לתרבות הכללית הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. היא עסקה בתרגומים של יצירות מופת מהספרות העולמית לשפה העברית ולימדה ספרות כללית במסגרת האוניברסיטה העברית.
כמו אחרים בני דורה הושפעה גולדברג ממאורעות מלחמת העולם הראשונה וגם מכך שאיבדה חברים ומכרים רבים שנספו בשואה בימי מלחמת העולם השנייה. היא ביטאה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו עקב מאורעות הזמן. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה, שייתכן וקשורה גם לנסיבות חייה האישיות-משפחתיות בימי ילדותה בזמן התלאות שעברה משפחתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. בחלק מהשירים עולה תחושת רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית-קולקטיבית של רצון עז להיגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להיאחז בה על מנת להיגאל מהאשם.
מתוך השיר "למי שאינו מאמין", המופיע בספר "עם הלילה הזה":
יצירתה לילדים
שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|דמות המחברת מתוך הספר "נסים ונפלאות" (1954), איור מאת יחזקאל קמחי.
לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האיילות, מעשה בצייר, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים, ידידי מרחוב ארנון, הילד הרע ונסים ונפלאות. בנוסף כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מה עושות האיילות", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון".
דרכה של לאה גולדברג אל ספרות הילדים נסללה בפועל החל מיומה השני בארץ, וכמעט במקרה. מכריה השיגו עבורה משרה בעיתון "דבר", וכשנכנסה למערכת העיתון הציגוה בפני יצחק יציב. על יציב, עורכו הראשון של "דבר לילדים", מספרים שהיה מטה כל שיחה בענייני ספרות וסופרים לשאלה אם ניתן לבקש מן הסופר או המשורר שדובר בו זה עתה לתרום מפרי עטו למוסף, וכך נהג גם עם העולה החדשה. "אולי יש לך חומר לילדים", שאל אותה, "הכתבת שירי ילדים?" – והיא ענתה: "לא ניסיתי". "ובכן נסי" הייתה תשובתו. הגיליון הקרוב של המוסף עמד בדפוס אך בזה הבא כבר הופיע שירה הראשון לילדים, "פילי הקטן". עד מהרה התמנתה גולדברג לסגניתו של יציב, במקום הסופרת והעיתונאית ברכה חבס, ופרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בשנת 1936 החלה בשיתוף פעולה עם אריה נבון, עימו יצרה את הקומיקס "אורי מורי", ואחר כך גם יצירות אחרות.
גולדברג כתבה ספרים רבים לילדים, אבל לא היו לה ילדים משלה. גולדברג אהבה מאוד ילדים והקשר שלה איתם היה עמוק בלתי אמצעי וחופשי. העצבות העמוקה של חייה הייתה על כך שלא היו לה ילדים. היא התגוררה ברחוב ארנון 15 בתל אביב, עם אמהּ. "ידידי מרחוב ארנון" הוא ספר הילדים הראשון של לאה גולדברג בפרוזה. הוא מכיל ארבעה סיפורים, הנקשרים כולם בהווי רחוב ארנון.
רומן הביכורים
"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה.
הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם:
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. לאור אי-הצלחתה בכך, פניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: (עמ' 211), וב"משירי הבן האובד": .
יצירתה הפלסטית
לאה גולדברג הייתה חובבת אמנות והעמידה יצירה פלסטית לצד זו הפואטית. בשנותיה האחרונות עסקה בציור, ברישום ובמלאכת הקולאז', אולם כבר בילדותה גילתה נטייה מובהקת אל התחום, אף יותר מאשר אל אמנות המילה. ביומניה מנערותה ביטאה גם את הרצון להיות ציירת. היא אהבה לצייר לא פחות משאהבה לכתוב. במסמך תולדות חייה אשר נמצא בעיזבונה וחובר בשנת 1968, כתבה גולדברג שהמורה לציור בבית ספרה ייעץ להוריה לשלוח אותה לשיעורי ציור פרטיים. משום שהמשפחה הייתה שרויה במצוקה כלכלית, שילמה גולדברג על שיעורי הציור הפרטיים בעצמה, מכסף שהרוויחה בשיעורים פרטיים שהעניקה.
גולדברג החלה ללמוד באקדמיה לציור בקובנה אולם עקב לחץ מן הסובבים אותה וציפיות משפחתה שתבחר בספרות כמקצוע, היא שוכנעה לעזוב את האקדמיה כעבור חודש. על החלטה זו השפיע גם פרסום שירה הראשון בעיתון.
בסיום לימודיה באוניברסיטת קובנה בשנת 1930, קיבלה גולדברג מלגה ונסעה ללמוד בגרמניה. בעקבות מעבר זה נפתחו בפניה אופקים תרבותיים חדשים אשר לא היו נגישים עבורה בליטא, והיא נחשפה אל יצירות אמנות מערביות רבות, מן העולם הנאו-קלאסי, הרנסאנסי והמודרני. ייתכן שאותה חשיפה מקבילה לאסכולות אמנותיות מסורתיות ומודרניות הביאה למתח המתקיים בין הקלאסי למודרני ביצירתה הספרותית. ברשימתה "תולדות חיים" ציינה גולדברג אמנים שאהבה במיוחד, בהם ציירי הרנסאנס קרלו קריולי, אניולו ברונזינו וחוספה דה ריברה, וכן המודרניסטים ארנסט בארלאך , פאול קלה ופבלו פיקאסו. אמנים אלו השפיעו על מכלול יצירתה, כאשר בין השאר שירה "חלום נערה" הושפע מתמונת מגדלנה של קריולי, ואילו התמונה "הקדוש סבסטיאן" של ריברה נזכרת בסונטה גנוזה שלה ששמה "ברלין".
כאשר נשאלה גולדברג מדוע לא נמשכה ללימודי ציור, ענתה שאם העובדה שלא ציירה לא הפריעה לה זמן כה רב, סימן שלא הייתה אמורה לצייר.
גולדברג ראתה את הספרות כיעודה, אולם ב-1968 כתבה כי ארבע שנים קודם לכן . גולדברג הראתה את רישומיה לידידה האמן אריה נבון, אשר ייעץ לה להמשיך ביצירה. היא החלה לצייר עד אשר ציירה באופן יומיומי, והרחיבה את יצירתה גם למדיום הקולאז' ביולי 1968. הציור היה עבורה תרפיה. בתקופות קשות עבורה כמו בתקופה בה חוותה ביקורת מתלמידיה וכמו בתקופת מחלת הסרטן, פנתה לעסוק בציור. חברתה של גולדברג, תמרה ריקמן תארה כיצד בימיה האחרונים הפכו קירות ביתה למעין כן ציור. היא רשמה על הקירות ציור שהלך והתארך עד קצה החדר.
גולדברג איירה בעצמה את ספר הילדים פרי עטה, מעשה בצייר, את השיר הסיפורי אוקסן וניקולט שתרגמה מצרפתית, את המפוזר מכפר אז"ר שחיברה בהשראת סמואיל מרשק ואת תרגומה לספר הגרמני עץ היהודים מאת אנטה פון דרוסטה הילסהוף. בנוסף, יצרה גולדברג איורים עבור המחזה בית ספר לנשים למולייר, אותו תרגמה לעברית, אולם אלה לא התפרסמו משום שחששה לפגוע במאיירת שנבחרה על ידי הוצאת הספרים, ולכן לא הציעה את איוריה. בריאיון עם תלמה אליגון משנת 1969 התייחסה גולדברג לקשר של כתיבתה עם ציוריה:
דרך השירה נגלה לעינינו צד מלנכולי ונוגה בעוד דרך ציוריה של גולדברג מתגלה צד חי חיוני ומעורב בחיים. ייתכן והדבר קשור לכך שעל פי עדותה הייתה כותבת כאשר הייתה במצב רוח מלנכולי. אם כך, ציוריה מאפשרים לנו צוהר להיבטים אחרים באישיותה.
הדמויות המופיעות בציוריה של גולדברג הן פעמים רבות דמויות ספרותיות – מיצירותיה או מיצירות שתרגמה וערכה – המתבטאות באופן מוחשי במדיום הוויזואלי. לעיתים אף ניתן לזהות ביצירות מסוימות את דיוקנה של גולדברג באופן גלוי או סמוי. הנושאים בציוריה מגוונים ומציגים זכרונות, מסעות, ערים, טבע, נוף ודמיון. הם מתאפיינים בתיאורי אווירה יותר מאשר תיאורים ריאליסטיים. גולדברג ציירה בעיפרון, פחם, גואש, עפרונות צבעוניים, צבעי מים ושמן, ונהגה להתחיל ברישום גרסאות רבות עבור אותה יצירה: רישום שככל הנראה היה אימפולסיבי ואינטואיטיבי. בחלק מן הציורים מופיעים עומק ופרספקטיבה ובחלקם השטחה קווית מרומזת, ורובם נתחמו על ידי מסגרת. ציוריה העוסקים בנוף עירוני מורכבים מגוונים מונוכרומטיים כשחור, לבן, חום ואפור, היוצרים אווירת עצבות וניכור המתכתבת עם שיריה של גולדברג על תחושותיה בערים זרות.
בשנים האחרונות לחייה יצרה גולדברג קולאז'ים בהשפעת יצירותיה של האמנית שושנה היימן. אלו הורכבו בקפידה מגזרי נייר ומפות ששולבו עם כיתובים וציורי דיו, עפרונות, גואש וצבעי מים באופן צפוף, סמלי ועשיר בדימויים. בשנים 1968–1969 יצרה קולאז'ים בנושאי ירושלים והתנ"ך. גם על בחירתה ליצור במדיום זה התבטאה בריאיון עם תלמה אליגון:
יצירותיה הפלסטיות של גולדברג הוצגו בימי חייה בשתי תערוכות: הראשונה בבית האמנים בירושלים בשנת 1968, והשנייה בשנת חייה האחרונה, בגלריה בכפר מנחם, ב-1969. על תערוכתה האחרונה התפרסמה ביקורת אוהדת בעיתון "על המשמר":
גולדברג הותירה בעיזבונה כארבעת אלפים ציורים, רישומים וקולאז'ים פרי יצירתה, בנוסף למפעלה הספרותי הענף.
יומניה האישיים
250px|ממוזער|שמאל|כתובת "המפוזר מכפר אז"ר" בכניסה לכפר אז"ר
יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. היא החלה בכתיבתם, בעברית, באוקטובר 1921 בקובנה בהיותה בת עשר בלבד. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי.
על זהותה התרבותית:
שורות אחדות המסכמות את כמיהתה העצומה לאהבה, את הייאוש מהסיכוי להשיגהּ ואת ההשלמה שהיא מחוץ לטווח השגתה:
מספריה
שמאל|ממוזער|200px|לאה גולדברג, 1964
טבעות עשן (1935)
מכתבים מנסיעה מדומה (1937) - רומן אוטוביוגרפי.
האורחת מכנרת (1939) – שיר בשבח הבננה העברית.
העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
שיבולת ירוקת העין (1940)
דן ודינה מטיילים בתל אביב (1940) – חרוזי תברואה.
שיר בכפרים (1942)
מביתי הישן (1942)
ידידי מרחוב ארנון (1943) – סיפורי יום-יום על תאומים שזרעו סוכריות, על חתול צמחוני, על כלבה שנגנבה ועוד.
והוא האור (1946)
בבקשה (1946)
הביבר העליז (1947) – חרוזים על גן-החיות ופלאיו.
על הפריחה (1948)
תריסר צברים (1949)
מה עושות האילות (1949) – ארבעים שירים על משחקי אור וצל, חלום ושעשוע, על כובע-קסמים ומפוחית-פלאים ועוד.
כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
גן-החיות (1951) – שירי ביבר.
פגישה עם משורר (1952) – על אברהם בן יצחק ועל אהבתה לו.
אהבת שמשון (1952)
נסים ונפלאות (1954) – ידידות מופלאה נרקמת בין הילד נסים, הקוף נפלאות וה"דודה של שום איש", היא המספרת.
ברק בבוקר (1955)
מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית) – חבלי קליטתה של נערה עולה בחברת ילדים.
בעלת הארמון (1956)
איה פלוטו (1957) – הרפתקאותיו הליליות של כלב בקיבוץ.
מוקדם ומאוחר (1959)
מסעות מור החמור (1959) – עַיִר יוצא לטיול ומגלה את העולם.
דירה להשכיר (1959) – משל מחורז.
צריף קטן (1959) – 36 שירים של דמיון ומציאות.
עם הלילה הזה (1964)
מעשה בצייר (1965) – שיר סיפורי על צייר ירושלמי.
הרפתקה במדבר (1966) – סיפור מצולם על ילדי קיבוץ היוצאים לחשוף עתיקות בחורבות עיר קדומה.
בנים, בנות, בובות (1968) – חרוזים לתצלומים של בובות "חיות" ופועלות.
ילקוט שירים (1970)
שלושה סיפורים (1971)
שארית החיים (1971)
לאה גולדברג - שירים (1973) - שלושה כרכים של כל שיריה, הוצאת ספרית פועלים
מר גוזמאי הבדאי (1977. נדפס בהמשכים בדבר לילדים והופיע כספר אחרי מותה) – הרפתקאותיו המופלאות של גוזמאי עתיר-דמיון.
לפילה יש נזלת (1977)
מכתבים ויומן (1978)
וכולם חברים (1978) – חמישה סיפורים מחורזים.
מחזות (1979)
שמגר הנגר (1979) – מסע חלומי של ילד אל העיר שמעבר ענן ופגישתו עם נגר המכין צעצועים.
כתבים (1979)
זוטא (1981)
בואו, עננים (1982)
אורי כדורי (1984) – חרוזים וציורים מתוך דבר לילדים.
בארץ סין (1986)
שירים (1986)
מסיפורי מר קשקש (1987)
את תלכי בשדה (1989)
סיפורים (1996)
האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (1996), הוצאת ספריית הפועלים
בארץ אהבתי (1997)
יומני לאה גולדברג (2005)
כובע קסמים (2006), הוצאת ספרית פועלים
לאה גולדברג: כל הסיפורים (2009), בעריכת חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי, ספרית פועלים
אבידות (2010), הוצאת ספרית פועלים
מחזות גנוזים וידועים (2011)
שיר/עיר: צרור שירים גנוזים - לאה גולדברג, עם חיתוכי עץ מאת פרנץ מזרל (2012), הוצאת אבן חושן
שר הילדים (2016), הוצאת ספרית פועלים
הצרצר התייר(2016), הוצאת ספרית פועלים.
יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות 1928 - 1941 (2017), בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר יוסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד
השירים הגנוזים, עורך גדעון טיקוצקי, ספריית הפועלים, 2019
כל שירי הילדים, עורך גדעון טיקוצקי. ספרית פועלים, 2023
מעריכותיה
סדרת נדי מאת איניד בלייטון, בתרגום יפה קרינקין ובעריכתה של לאה גולדברג, בהוצאת ש. זימזון, תל אביב:
נדי אין כמוך, 1964.
נדי נוסע לארץ הצעצועים, 1964.
הידד נדי קט, נדי, 1968.
נדי והמכונית, 1968.
נדי שוב כאן, 1971.
נדי על שפת הים, 1971.
נדי וטסי, 1972.
נדי בצרה גדולה, 1972.
נדי ותעלוליו, 1974.
נדי ומחק הפלאים, 1974.
תרגומים
סמואיל מרשק, דואר,(יצא לאור 1927), (עיבוד ותרגום מגרמנית), מוציא לאור: ח. מרגולין את אלכסנדר כהן, תל אביב, ספריית פז, (1940).
היינריך מאן, מסטננדאל עד פרנס, (תרגום מגרמנית). מרחביה, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1941.
רוזה לוקסמבורג, מכתבים מבית הסוהר (תרגום מגרמנית), ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד, הוצאה ראשונה 1942 ומהדורה מחודשת 2009
אלי ינס, תמונות: חנה ריבקין-בריק, אלה קרי הילדה מלפלנד, ספריית פועלים 1954
אלדין ומנורת הקסמים שלו, 1950
חנה וולקוב, פרג, ואבא קובנר, ישראל (עורכים), מ' מ' (ליקוט ועיצוב), אין פרפרים פה, לקט שירים וציורים של ילדי גטו טרזיינשטט 1942-1944, ירושלים 1977
ויליאם שייקספיר, כטוב בעיניכם
לב טולסטוי, האחיות, 1946.
סמואיל מרשק, ספר על ספרים (יצא לאור 1947), תורגם: 1957.
לב טולסטוי, מלחמה ושלום, 1956.
היינריך מאן, נעורי המלך הנרי הרביעי, שתי מהדורות שונות: ספרית הפועלים והוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, סדרה בעריכת עזריאל אוכמני, 1960.
הנריק איבסן, פר גינט 1953
לואיג'י פיראנדלו, אנריקו הרביעי, הועלה ב'הבימה' באוקטובר 1955, פורסם בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
לואיג'י פיראנדלו, כל אדם והאמת שלו
סמואיל מרשק, המפוזר מכפר אז"ר
מולייר, בית ספר לנשים
רנטה ויגנו, אנייזה הולכת למות, תרגמה מאיטלקית לאה גולדברג, 1951.
טוביה ריבנר (עורך), קולות רחוקים וקרובים - תרגומיה למשוררים שונים, כרך ו ב"כל כתביה", 1975
אנטה פון דרוסטה-הילסהוף, עץ היהודים, איורים: לאה גולדברג, תל אביב, תש"ל
ז'אן-פול סארטר – הנערה והכושי, הועלה ב'אהל' באוגוסט 1952, פורסם ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט (2018).
לב טולסטוי, המת החי, הועלה ב'הבימה' בינואר 1954, תרגום: לאה גולדברג, פורסם ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך יא, עמ' 401–451 (2019).
ריינר מריה רילקה, שיר האהבה והמות של הקורנט כריסטוף רילקה – תרגום חלקי (הביאה לדפוס והקדימה מבוא: יהושבע סמט שינברג), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019.
פדריקו גארסיה לורקה, חתונת הדמים, תורגם עבור הפקה של הקאמרי ב-1946, פורסם בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יב', 2020.
מיכאיל פרישווין, חברבור חית-היער, אנקורים- ספרית פועלים, 1943.
הוקרה ליצירתה
שמאל|ממוזער|250px|שלט על ביתה ברחוב ארנון בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס של לאה גולדברג ורחל המשוררת בבית הפסיפסים ביפו
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון ללאה גולדברג בכניסה לגימנסיון העברי לשעבר בקובנה שבליטא
על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה, והמוניטין שזכתה לו עם השנים כאחת מגדולות המשוררים העבריים, ידעה גולדברג בחייה אך מעט הוקרה ליצירתה. בשנת 1970, השנה בה הלכו לעולמם היא ושותפה לחבורת "יחדיו", נתן אלתרמן, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. גולדברג, מאידך, הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה".
זמן קצר לאחר מותה החלה התעניינות גוברת ביצירתה, הן במחקר והן כמשוררת שרבים משיריה שהולחנו הפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי.
באותה השנה התפרסם לחנה של דפנה אילת לשירה "משירי ארץ אהבתי" ביוזמתה ובביצועה של חוה אלברשטיין וזכה להצלחה גדולה.
כעבור מספר שנים התפרסם לחנו של מוני אמריליו לחלק השני של הטרילוגיה, "בארץ אהבתי השקד פורח" בביצוע צוות הווי חטיבת הצנחנים עם הסולנית רוחמה רז שזכה גם הוא להצלחה גדולה.
אלבום הבכורה של צילה דגן אשר כלל ארבעה שירים של גולדברג אותם הלחין דני ליטני, בהם "ולא היה בינינו אלא זוהר" ו"נחל שלי". ליטני עצמו הוציא באותה השנה תקליט שדרים בו כלל הלחנה שלו לשירה של גולדברג "דלילה".
בהמשך שנות השבעים זכו שירים רבים של גולדברג להלחנה, והפכו לאהובים ביותר בעולם המוזיקה הישראלי, בהם השירים :
"זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה", (חיים ברקני/חוה אלברשטיין), "מה יהיה בסופנו" (אשר ביטנסקי/נורית גלרון), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), אותו שרה יהודית רביץ הצעירה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר ובעקבותיו זכתה לחשיפה רחבה. אלברשטיין הוציאה בשנת 1980 את אלבומה אני הולכת אלי שנקרא בעקבות שירה של גולדברג אותו הלחין נחום היימן. בשנים שלאחר מכן, זכו שיריה של גולדברג ללחנים נוספים. בין השאר, להקת "בלאגן" (שעם חבריה נמנו דן תורן, יובל מסנר ודנה ברגר שכללו באלבומם את השיר "שלושה ימים", וכן הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה השני כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (ביניהם השיר "הוא", הידוע יותר כ"בואי כלה").
בשנת 2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשוויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.
בשנת 2006 התיאטרון הקאמרי ערך, הפיק וביצע מחווה לגולדברג.
בשנת 2010 הועלתה הצגת היחיד "אולי מחר אני אהיה", אותה יצרה ומבצעת השחקנית שירה פרבר על פי יומניה של גולדברג, שיריה וכתבים נוספים. ההצגה מתארת את מהלך חייה של לאה גולדברג עד גיל 40, את בדידותה וחוסר יכולתה ליצור קשר אינטימי.
בשנת 2011, במלאת מאה שנה להולדתה, הוקרן בבכורה במסגרת פסטיבל דוק-אביב סרטו של יאיר קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" על חייה ויצירתה של גולדברג. הסרט הופק במסגרת פרויקט "העברים", וזכה לתמיכת שירות הסרטים הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה והרשות השנייה. הסרט הוקרן בעשרות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם, ושודר בערוץ 10 ובערוץ 2 פעמים אחדות.
פסטיבל חיפה להצגות ילדים, המתקיים מדי שנה בתיאטרון חיפה, הוקדש באותה שנה ליצירתה, וחוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר יזמו את חגיגות מאה השנה להולדתה. במסגרתן ערכו ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ בשיתוף מרכז הספר והספריות, הוציאו לאור מארז מיוחד, שכלל את ספרו של טיקוצקי "האור בשולי הענן", ואת סרטו של קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יזמו ערב הוקרה שנערך בשיתוף התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, את הכנס האקדמי הבין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה והקמת אתר אינטרנט על יצירתה עם הספרייה הלאומית.
בקמפוס הר הצופים, ליד הספרייה המרכזית הוקמה לרגל 100 שנה להולדתה במימונה של קרן צביה ברלינסקי-פינת זיכרון המשמשת גם כפינת הסבה ולימוד. בפינה זו מוצגים רהיטים ופרטים מקוריים אחרים מחדרה באוניברסיטה העברית, מכתבים מתיקה האישי באוניברסיטה ועוד.
הנצחתה
ב-19 בפברואר 1991, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולי דאר שעליהם דיוקנאות של רחל המשוררת (בלובשטיין), לאה גולדברג ושרה אהרונסון. כל בול בסדרה שויך לאחת מהן. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבולים. על השובל של הבול שהוקדש ללאה גולדברג הופיע כיתוב של שורה אחת משיר שכתבה, לאמור: "בארץ אהבתי השקד פורח"
בשנת 2010 הוצב בקובנה שלט לכבודה בבניין שבו שכנה הגימנסיה שבה למדה.
בשנת 2013 נחנך בית ספר ממלכתי בנתניה על שמה
בשנת 2014 החליטה עיריית יבנה לקרוא את שם בית הספר לאמנויות בעיר לזכרה
בשנת 2016 נפתח בית ספר חדש בכפר סבא בשכונה הירוקה שנקרא על שמה
ב-10 באפריל 2011 נבחר דיוקנה של לאה גולדברג, ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת, להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. בשנת 2017 הנפיק בנק ישראל שטר של 100 שקלים עם דמותה של לאה גולדברג
בערים הבאות נקראו רחובות על שמה: בשכונת נווה יעקב בירושלים, תל אביב, לוד, באר יעקב, פתח תקווה, גדרה, מזכרת בתיה והרצליה
תחנה של הרכבת הקלה בירושלים בשכונת נווה יעקב נקראת על שמה
בשנת 2020 צוירה תמונתה על קיר ביתה ברחוב קסטוצ'יו בקובנה, ליטא.
סרט על לאה גולדברג
לאה גולדברג בחמישה בתים, סרט מסדרת העברים, בימוי והפקה יאיר קדר. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב, 2011. הסרט זכה בקטגוריות העריכה, המוזיקה המקורית ועיצוב הפסקול בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי 2011. את פסקול הסרט שרה קרולינה ואת המוזיקה המקורית כתב אלי סורני.
ראו גם
שירי סוף הדרך
משירי ארץ אהבתי
לקריאה נוספת
חנוך גיא (קנר), ציפור ססגונית: מחקר בתימות ובסימבולים בשירתה של לאה גולדברג, 1971.
עפרה יגלין, אולי מבט אחר: קלאסיות מודרניות ומודרינזם קלאסי בשירת לאה גולדברג, עריכה לאה שניר, אוניברסיטת תל אביב, 1997.
עפרה יגלין, שירי אהב"ה ושירי זה"ב: הסונטות של לאה גולדברג, 2008.
עמיה ליבליך, אל לאה, רומן ביוגרפי, 1996.
טוביה ריבנר, לאה גולדברג: מונוגרפיה, תל אביב: ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
.
א.ב. יפה, פגישות עם לאה גולדברג, הוצאת צ'ריקובר, 1984.
א.ב. יפה, לאה גולדברג - תווי דמות ויצירה, הוצאת רשפים, 1994.
רות קרטון-בלום וענת ויסמן (עורכות), פגישות עם משוררת: מסות ומחקרים על יצירתה של לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2000.
רחל ואריה אהרוני (עריכה), יומני לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים, 2005.
יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923, ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד, 2009.
גדעון טיקוצקי, האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011. .
חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2012.
שרה בן-ראובן, כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג, הוצאת שוקן, 2013.
.
זיוה שמיר, לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג, ספרא, 2014.
יפעת וייס, נסיעה ונסיעה מדומה: לאה גולדברג בגרמניה, 1933-1930, מרכז זלמן שזר, 2014.
נטשה גורדינסקי, בשלושה נופים: יצירתה המוקדמת של לאה גולדברג, מאגנס, 2016.
גדעון טיקוצקי (עורך), אולי רק ציפורי מסע, חליפת מכתבים, ספריית פועלים, 2017.
חיה שחם, על גבול האור: חתכים והתבוננויות ביצירת לאה גולדברג, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2017.
לאה גולדברג - חמישה פזמונים עבור ערב מערכונים שכתב וביים יצחק נוז'יק ושנערך בתיאטרון 'המטאטא' ב-1943 תחת הכותרת 'המת החי'. בתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
לאה גולדברג – על אמנות התרגום (הביאה לדפוס והקדימה מבוא: יהושבע סמט־שינברג), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יב', 2020.
שהם סמיט, יקינתון: ספור על חברות ושיר, הוצאת כנרת, 2015.
שהם סמיט, דודה לאה, הוצאת כנרת, 2016.
רות נצר, והוא האור של לאה גולדברג - הגבר, התהום והאור, בתוך: נפש הספרות: מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני, כרמל, 2021.
לאה גולדברג – על דבורה בארון (מעיזבון המשוררת), דחק, כרך טו', 2022.
מבחר מאמרים על יצירתה
בבית הספרים הלאומי מצויים מאמרי ביקורת ופרשנות רבים מאוד על יצירתה של גולדברג. להלן כמה מהם:
חמוטל בר-יוסף, "על הפריחה" (לאה גולדברג, דנטה והסימבוליזם הרוסי), בתוך: פגישות עם משוררת, 2001
חמוטל בר-יוסף 'משקל ה"דול'ניק" ב"שיר בכפרים" של לאה גולדברג', בתוך: ספר יצחק בקון, בעריכת אהרון קומם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992 עמ' 99–116.
חמוטל בר-יוסף, "לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי", ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין, בעריכת אבנר הולצמן, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב תשס"ה, עמ' 437–459.
זיוה שמיר, "הסתכלות בדבורה" - דיוקן המשורר כאיש זקן, לאה גולדברג משלחת עוקץ במקטרגיה, בתוך: פגישות עם משוררת, 2001.
מנוחה גלבוע, על שלושה רבדים בשיר "דג הזהב" ועל זיקתו לכלל שירתה של לאה גולדברג, בתוך: מחקרים בספרות ילדים, תשמ"ה-1985.
אוריאל אופק, בין סופר ילדים לקוראיו, על לאה גולדברג, בתוך: הספרות, 27, 1978.
חיים שוהם, אורן ונוף - מודל רומנטי ומודל ציוני, עיון משווה בשיר של היינה ובשיר של לאה גולדברג ["ארן"], בתוך: עלי-שיח, 16, 1982.
מאיה אגמון-פרוכטמן, מסביב לנקודות: עיון בשיר הילדים בגישה תחבירית, על התחביר בשירי לאה גולדברג, בתוך: ספרות ילדים ונוער, 7, 1981.
יחיאל קדמי, על "אילנות" של לאה גולדברג, מתוך על המשמר, ערב פסח תשל"ח-1978.
גדעון עפרת, האמת של השקרים הקטנים, על מחזותיה של גולדברג, הארץ, ינואר 1980.
שלומית קינל, צד האור של לאה גולדברג, מקור ראשון, יוני 2009.
נוית בראל, "אבדות ומציאות" - רצנזיה על הרומן הגנוז "אבדות" מאת לאה גולדברג. בתוך: Time Out Tel Aviv. עמ' 160. 18 בפברואר 2010
אילנה נאמן, "ים בחלון: העזבון הדרמטי של לאה גולדברג", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
קישורים חיצוניים
אודותיה
אתר לזכרה של גולדברג, כחלק מאתר הספרייה הלאומית
'גולדברג, לאה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 133–134 (, תמונה 1331–1332).
מעין הראל,
מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר (1969-1949), באתר הספרייה הלאומית
22 שיחות וידאו על לאה גולברג, באתר "העברים"
לאה גולדברג מקריאה משיריה - אסופה
אילת נגב, לאה גולדברג: "עזר לך? החיה את מתייך?" מתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
מאמרים
על יצירותיה
מפרי עטה
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשות העלייה החמישית
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:חבורת יחדיו
קטגוריה:חוקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:מבקרות ספרות ישראליות
קטגוריה:מבקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משוררים ביישוב
קטגוריה:משוררי ילדים ביישוב
קטגוריה:משוררי ילדים ישראלים
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמות לעברית
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות כללית והשוואתית
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרים יהודים ליטאים
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים עבריים ביישוב
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:קובנה: אישים
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:בוגרי הגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת בון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:עיתונאיות ילדים ונוער ישראליות
קטגוריה:עיתונאי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:זוכות פרס קוגל
קטגוריה:זוכי פרס קוגל
קטגוריה:זוכות פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:כותבות יומן
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1911
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1911
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1970
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1970
קטגוריה:מתרגמי לב טולסטוי
| 2024-10-19T12:44:44
|
חיים בר-לב
|
חיים בר-לב (ברוצלבסקי) (16 בנובמבר 1924 – 7 במאי 1994) היה הרמטכ"ל השמיני של צבא הגנה לישראל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
250px|ימין|ממוזער|חיים בר-לב ב-1948
250px|ממוזער|ימין|מימין לשמאל, עמנואל שקד, דוד אלעזר וחיים בר-לב בסיור לאורך גדר המערכת בעמק הירדן, 1968/1967
חיים ברוצלבסקי נולד ב-1924 בווינה שבאוסטריה, לדבורה בת יצחק וילקונסקי ולמנחם ברוצלבסקי, כילד האמצעי מבין שלושה.
בגיל ארבע עברה משפחתו לעיר זאגרב שביוגוסלביה (בימינו בירת קרואטיה), שם גדל. היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר". אביו נמנה עם בכירי תעשיית הטקסטיל ביוגוסלביה. בנערותו רצה להיות וטרינר. בשנת 1939, בגיל 14, עלה לבדו לארץ ישראל ולמד במקווה ישראל. שנתיים לאחר מכן עלו גם שאר בני משפחתו.
קריירה צבאית
בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח וזכה לכינוי "כידוני" או "הכידון". שימש מפקד כיתה בנען ומפקד מחלקה ברמת הכובש ובבית הערבה. בשנת 1946 התמנה למפקד פלוגה ד' בפלמ"ח, ופיקד על הפעולה לפיצוץ גשר אלנבי במסגרת ליל הגשרים. פלוגתו שבה לבסיסה בעין חרוד והקיבוץ היווה יעד מרכזי לבריטים במסגרת השבת השחורה ואלו פשטו על הקיבוץ וחיפשו את חיילי הפלוגה. בר-לב ניצל ממאסר בזכות שטען שגילו הוא 16 (כשלמעשה היה בן 23). ב-1948 התמנה למפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח שהשתייך לחטיבת הנגב ומפקדתו הייתה בצאלים. שנה אחר כך התמנה לקצין המבצעים של החטיבה. באותה שנה פיקד על הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב במבצע חורב במלחמת העצמאות. במהלך מבצע זה כבש הגדוד בפיקודו את מתחם אום כתף, מוצב שהשתרע לאורך של 3.5 קילומטר, במהלך קרב קשה שנמשך במשך לילה שלם, וכלל שורה של הסתערויות על המתחם המצרי. בהתאם לתוכנית שהגה בר-לב הצליחה פלוגה מן הגדוד השביעי בפיקוד אברהם אדן לכבוש את המוצב, לאחר שהפתיעה את מגיניו ותקפה את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר, ולאחר מכן חבר לגדודו של בר-לב.
בעקבות השתתפותו בכנס הפלמ"ח ב-1949, בניגוד לפקודות, הועמד בר-לב לדין משמעתי וקיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי. ב-1952 מונה בר-לב לראש מטה פיקוד הצפון. ב-1953 עבר קורס טיס מקוצר למטוס קל. ב-1954 פיקד על חטיבת גבעתי הראשונה, ב-1955 הוטל עליו תכנון מבצע להסרת הסגר שהטילו המצרים על ים סוף ובר-לב נתן לו את שם הקוד "עומר" על שם בנו. בהכנות למבצע התגלה שחסר מידע על עבירות הצירים ולשם כך יצא לפועל בפיקודו של בר-לב מבצע ירקון, סיור מקדים שנועד לבחון את צירי הגישה בסיני, הסיור עלה בהצלחה אך מבצע עומר נדחה. בר-לב נשלח לקורס מפקדי גדודים באנגליה יחד עם אברהם יפה, ובמאי 1956 מונה לראש מחלקת ההדרכה. במבצע סיני קבל מינוי חירום של מפקד חטיבה 27, חטיבת מילואים באוגדה 77, אחת משתי האוגדות הראשונות של צה"ל שהוקמה זמן קצר קודם למערכה. ביולי 1957 מונה למפקד גייסות השריון ובאוקטובר 1958 קודם לדרגת אלוף. ב-1961 יצא ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ב-1 בינואר 1964 מונה לראש אג"ם במטה הכללי.
במאי 1966 יצא להשתלמות בצרפת, הוזעק ממנה בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, וב-1 ביוני 1967 מונה לסגן הרמטכ"ל. על המלחמה הצפויה אמר לידידיו: "נכה אותם מהר, חזק, ובאופן אלגנטי".
טקסט=חיים בר לב בביקור בבסיס קבלה ומיון תל השומר, התחלת שנות ה-70, מאוספי הספרייה הלאומית - ישראל|ממוזער|חיים בר לב בביקור בבסיס קבלה ומיון תל השומר, התחלת שנות ה-70, מאוספי הספרייה הלאומית-ישראל
ב-1 בינואר 1968 התמנה לרמטכ"ל. בעקבות פעילות מלחמתית לאורך תעלת סואץ בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1968, בנתה ישראל לאורך התעלה קו המעוזים שבו כשלושים מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), אלוף אברהם אדן, ונקרא בשם "קו בר-לב", על-שם הרמטכ"ל, שתמך בהקמתו. בהמשך כהונתו כרמטכ"ל פיקד על צה"ל במלחמת ההתשה, ובכלל זה במבצעים: פעולת כראמה, מבצע הלם, מבצע רודוס, מבצע תרנגול 53, מבצעי פריחה, מבצע ויקטוריה, מבצע בולמוס 5, מבצע קשת אווירי, מבצע קיתון 10, מבצע רביב, הפשיטה על האי גרין, מבצעי בוסתן ושיער 265. המלחמה הסתיימה בהפסקת אש ב-7 באוגוסט 1970. בתחילת 1972 סיים את שירותו בצה"ל ופנה לקריירה פוליטית (להלן).
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973 חזר לשירות מילואים פעיל (במקביל להיותו שר בממשלה). בימיה הראשונים של המלחמה היה יועץ לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, וב-10 באוקטובר מונה ל"נציג הרמטכ"ל בחזית דרום" - בפועל, מפקד חזית הדרום - בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), בימי הלחימה הראשונים. הצליח לייצב את החזית, והרים תרומה חשובה לבלימת המתקפה המצרית ולמעבר למתקפה.
קריירה פוליטית ודיפלומטית
ב-5 במרץ 1972 התמנה לשר המסחר והתעשייה וכיהן בממשלות גולדה מאיר ויצחק רבין, אף שלא היה חבר כנסת.
ב-1976 התקבלה הצעת החוק שיזם חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל לשימורו ההיסטורי. בר לב הוא בוגר המוסד ולימים תשכון בו גם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
בשנת 1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם המערך, וכיהן בכנסת עד 1992. בשנים 1978 – 1984 כיהן כמזכ"ל מפלגת העבודה. בר-לב כיהן כשר המשטרה בין השנים 1984–1990 בתקופת ממשלות האחדות הלאומית של שמעון פרס ויצחק שמיר, ופרש יחד עם שרי מפלגת העבודה מן הממשלה ב-15 במרץ 1990. לאחר ניצחון מפלגת העבודה בראשות רבין בשנת 1992 מונה לשגריר ישראל בחבר המדינות, וכיהן בתפקיד עד לפטירתו ב-7 במאי 1994 ממחלת ניוון שרירים. נטמן בבית הקברות מורשה ברמת השרון.
חייו האישיים
נישא ב-1949 לתמר, בתו של ישראל מהרשק, חברת הפלמ"ח, ואב לבת ובן. בתו, זהר, הייתה נשואה לדורון נשר ולהם בן אחד. בנו הוא אלוף-משנה במילואים עמר בר-לב, בעברו מפקד סיירת מטכ"ל והשר לביטחון הפנים מטעם מפלגת העבודה. התגורר ברמת השרון, בשכונת נווה מגן שאוכלסה בעיקר על ידי קצינים בכירים בצה"ל.
בר-לב היה ידוע בדיבורו האיטי והשקול ובקור רוחו. כאשר חזר מביקור מדיני בצרפת בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, כשרבים בצמרת הצבאית והמדינית חששו מפני תוצאות המלחמה הצפויה, הוא אמר על תוצאותיה, הצפויות לדעתו, את האימרה המפורסמת "נכה אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי".
הנצחה
על שמו של בר-לב נקראו מחנה בר-לב שבו שוכן מטה זרוע היבשה, הסמוך לקריית מלאכי, פארק תעשיות בר לב ליד מושב אחיהוד, רחובות רבים בערי ישראל (כגון דרך בר-לב בירושלים), גינה בחולון, בית ספר מקיף ח' בראשון לציון, בית חינוך (יסודי) בפתח תקווה, חטיבת ביניים בכפר סבא ושכונה במזכרת בתיה.
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך א', פרק ב' (18), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 345–386
כרמית גיא, בר-לב ביוגרפיה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1998
משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד – 1994
נתן שחם, "שלום חברים", הוצאת דביר, 2004
עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011
קישורים חיצוניים
,
טיסת הסולו של חיים בר לב
דוד חרמץ, "בהשבעה אבא שלי, שהיה הרמטכ"ל, הגיע עם מדים. רתחתי. הייתי מוכן להרוג אותו", ראיון עם עמר בר לב, News1 מחלקה ראשונה, 27 בפברואר 2021
מאמרים פרי עטו
תשובתו של הרמטכ"ל חיים בר לב למכתבו של מר שמעון ויצפרכט , בתוך מערך שיעור מתוך מקורות היהדות בנושא דוגמה אישית - המפקד בראש כפי שהועלה באתר אכ"א
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:ישראלים ילידי אוסטריה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת העצמאות
קטגוריה:מפקדי חטיבת כרמלי
קטגוריה:מפקדי חטיבה 27
קטגוריה:ראשי מטה פיקוד הצפון
קטגוריה:מפקדי גייסות השריון
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:שגרירי ישראל ברוסיה
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השבע עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושתיים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושלוש
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבה 5
קטגוריה:זאגרב: אישים
קטגוריה:רמת השרון: אנשי צבא
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מורשה
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:חולי ALS ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:חיילי חטיבת הנגב במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת סיני
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:רמת השרון: חברי הכנסת
| 2024-08-28T22:00:16
|
תסביך אדיפוס
|
ממוזער|200 פיקסלים|"אדיפוס והספינקס", ציורו של אנגר שהיה אחד הציורים על הקירות בחדר הטיפול של פרויד בביתו בווינה
תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לשלב תאורטי בהתפתחות בנים שבו הם מאוהבים באימם ומקנאים באביהם שנתפס על ידם כמתחרה. התסביך נקרא על שם אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שנשא לאישה את מלכת תבאי מבלי ששניהם ידעו שהיא אימו. פרויד הסתמך על פרשנותו לתיאורי מקרה שטיפל בהם בפסיכואנליזה ועל סיפורי מיתולוגיה וסיפורים מתחום האנתרופולוגיה. תסביך אדיפוס הוא חלק מהמודל הפסיכוסקסואלי של פרויד. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי. מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, זהו המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי.
מאפיינים
פרויד התייחס לראשונה לאדיפוס בהקשר הפסיכולוגי במכתב שכתב ב-1897 על "כוחו המרתק של אדיפוס המלך"; הוא שאל את הדימוי מהטרגדיה היוונית כדי להסביר את הנוירוזה אצל הגבר. את המונח "תסביך אדיפוס" טבע לראשונה פרויד במאמרו "סוג מיוחד של בחירת אובייקט שעושה האדם" משנת 1910. פרויד מייחס לכל זכר תשוקה מינית לאם וקנאה רצחנית כלפי האב.
פרויד האמין כי חולים רבים לא הצליחו להתגבר על רגשות ילדות שרוב האנשים מצליחים לכבוש; אלה הם האהבה לאם והקנאה לאב. לטענתו, האב הוא המתחרה המיני של הילד על אמו, בפועל או בכוח. כשהתחושות המיניות הילדותיות של הילד כלפי אמו מציפות אותו, על פי פרויד - הילד מפתח שאיפה למות האב, ופנטזיות על "הצלתה" של האם מידי אביו ונטילת מקומו. משאלות לא-מודעות אלו מעוררות חרדה בלב הילד שמא אביו יסרס אותו כנקמה על רצונו לסלקו, במה שקרוי . פחד זה הוא שגורם לו להשלים עם מקומו של אביו בסופו של דבר, ולוותר על אהבתו המינית כלפי אימו. נערים מתגברים בדרך כלל על התסביך על ידי התקת רגשותיהם המיניים לנערות בנות גילם.
לפי המודל הפסיכוסקסואלי ורעיון ה"אזורים הארוגניים" של פרויד, תחושת הריגוש של הילד בתקופה זו מתמקדת באזור הארוגני של איבר מינו. הורי הילד, לדברי פרויד, אינם מרוצים מתשומת הלב המופרזת של הילד לאיברו, ומאיימים "לקחת אותו ממנו" אם לא ירפה. התוצאה היא שהילד לומד לנתב ("לעדן", Sublimate) את הליבידו שלו לתחושות פחות מאיימות, כמו חיבתו העמוקה להוריו. הוא מתגבר על אהבתו לאמו ועל כעסו על אביו, בכך שהוא מזדהה עם שניהם. בדרך זו זוכה הילד באני העליון שלו, ותשוקותיו מודחקות במשך תקופת החביון, וחוזרות בתקופת ההתבגרות המינית.
על פי התאוריה של פרויד, ילד שגדל עם דמות אב מרוחקת או עם אם מפתה, או ילד הגדל במשפחה חד הורית שחסרה בה דמות אב, יחווה קושי גדול יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאימו. לדעתו של פרויד מאחורי רוב הנוירזות של האדם בבגרותו עומד אי פתרון של התסביך האדיפלי.
המושג המקביל, שמתייחס לבת החושקת באביה, נקרא "תסביך אלקטרה".
ביקורת
תסביך אדיפוס הוא חלק מהמודל הפסיכוסקסואלי של פרויד. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי. מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, זהו המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי. באופן כללי, למרות שהתאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע. קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.
ראו גם
פסיכואנליזה - מונחים
תסביך אלקטרה
לקריאה נוספת
ברוניסלב מלינובסקי (2004), "מין והדחקה בחברה הפראית"', תל אביב, הוצאת רסלינג
אנדרה גרין (2006),"תסביך הסירוס"', תל אביב, הוצאת רסלינג
קישורים חיצוניים
בטיפולנט - מונח תסביך אדיפוס
שמעון גלבץ, אדיפוס והספינקס: על תסביך אדיפוס וחשיבותו בהגותו של פרויד, באתר האייל הקורא
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכואנליזה
אדיפוס
| 2024-10-06T12:31:27
|
אופליה
|
שמאל|ממוזער|200px|המלט ואופליה בציור של מיכאיל ורובל משנת 1883
שמאל|ממוזער|אופליה הטבועה בציור של ג'ון אוורט מיליי משנת 1852
אופליה היא דמות במחזהו של ויליאם שייקספיר, "המלט", אשת אצולה צעירה, בתו של פולוניוס, היועץ למלך קלאודיוס, אחותו של לארטס, וכלתו הפוטנציאלית של הנסיך המלט. עקב מעשיו של המלט, נטרפת עליה דעתה והיא משוטטת כסהרורית ולבסוף מתה בטביעה.
אופליה היא אחת משתי הדמויות הנשיות היחידות במחזה המקור, יחד עם המלכה גרטרוד.
דמותה
אופליה היא בעלת אישיות תמימה ומתנהגת בחביבות לכולם. היא צייתנית מאוד לאביה ועושה כל שהוא מבקש, גם כאשר הוא אומר לה להפסיק לראות את המלט וכאשר הוא מורה לה לקבוע פגישה עם המלט, כדי שפולוניוס וקלאודיוס יוכלו לרגל אחריו. הדמותה משמשת גם להבלטת תכונותיהם והתנהגותם של המלט ולארטס, הן בניגוד אליהם והן בגורם להם.
אהבתה התמימה להמלט נוגעת ללב בעיקר עקב התעללותו הצינית של האחרון בה. על אף שבתחילה מפגין המלט אהבה חסרת מעצורים לאופליה, במהלך המחזה הוא משנה את עורו בשביל להשיג את מטרותיו, וקורא לה "אל המנזר לכי! לא אהבתיך!" (יש לזכור כי באותה עת, המילה מנזר שימשה גם ככינוי לבית בושת).
לאחר שהמלט רוצח את פולוניוס בטעות, מאחר שחשב שהוא קלאודיוס, דעתה נטרפת עליה בשל מה שהדמויות האחרות מפרשות כצער על מות אביה. היא מתהלכת כסהרורית (כפי שנהג שייקספיר לתאר דמויות שיצאו מדעתן, כמו למשל אצל ליידי מקבת'), מדברת בחידות ובחרוזים, ושרה כמה שירים "מטורפים" וטיפשיים על מוות ועל עלמה המאבדת את בתוליה ויוצאת מהבמה לאחר שאיחלה לכולם "לילה טוב".
בהמשך, היא נראית בפעם האחרונה במחזה לאחר שלארטס מגיע לטירה כדי לקרוא תיגר על קלאודיוס בגין מותו של אביו, פולוניוס. אופליה שרה שירים נוספים ומחלקת פרחים, ומציינת את משמעויות הסמליות שלהם. לעצמה נוטלת אופליה רק את עשב המרפא רו (Rue), המוכר כמסמל חרטה, אולם הוא גם עשב מרפא המשמש לטיפול בכאבים וחבורות ובעל יכולות להפסקת הריון.
בתמונה השביעית של המערכה הרביעית, מספרת המלכה גרטרוד, בהודעה אשר נחשבת כאחת מהכרזות המוות הפואטיות ביותר בספרות, כי אופליה טיפסה על עץ ערבה כדי לקטוף פרחים, והענף עליו עמדה נשבר והיא נפלה לתוך הנחל וטבעה, אולם בהלווייתה עולה השאלה האם הייתה זו התאבדות. לארטס והמלט מצהירים כל אחד עד כמה אהבו אותה, והמלט אף מנסה לקרוא תגר על אהבתו של לארטס לעומת אהבתו שלו, אך לאחר מכן דמותה לא מוזכרת יותר כלל.
עיבודים לדמותה
דמותה הטרגית, העדינה והתמימה של אופליה עוררה השראה לעיבודים וגרסאות שונים בשירה, בספרות, ובאמנות.
על שמה קרוי אחד מירחיו של אורנוס: אופליה.
שירים בעברית
אופליה - לאה גולדברג החלק הראשון בשיר הולחן על ידי נחום היימן.
אופליה - מילים ולחן: נעמי שמר
- מילים (ציטוט מתוך המחזה): אהוד מנור, לחן: יהודית רביץ
"אופליה הקטנה" - מילים:יהונתן גפן לחן: דני ליטני
- מילים ולחן: זאב נחמה
- בביצוע להקת אלמנה שחורה, מילים ולחן: אלי זולטא ויוחאי חורב
מי שקורה לו לבוא - בביצועו של אריק ברמן. מילים ולחן: אריק ברמן.
באמנות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות ספרותיות
קטגוריה:המלט
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
| 2024-08-01T01:04:13
|
חליפת חלל
|
שמאל|ממוזער|250px|טייס החלל באז אולדרין צועד על הירח כשהוא לובש חליפת חלל; צולם על ידי ניל ארמסטרונג
חליפת חלל היא מעטה הגנה חיצוני שעל אסטרונאוטים ללבוש כדי שיוכלו לעמוד בתנאים הקיצוניים השוררים בחלל: חוסר אוויר לנשימה וטמפרטורות קיצוניות.
חליפות הגנה לשימוש בגבהים עוצבו על ידי ממציאים שונים עוד בשנות השלושים. החליפה הראשונה שנעשה בה שימוש בחלל הייתה חליפת SK-1 שנלבשה על ידי יורי גגארין ב־1961. גם ארצות הברית התמודדה עם תכנון חליפת חלל משלה. תכנון חליפת החלל של תוכנית אפולו הייתה אתגר הנדסי אדיר, ודווקא חברת אופנה שהתמחתה ביצור בגדים תחתונים זכתה במכרז ליצור חליפות אלסטיות.
היסטוריה
חליפות חלל צמחו מתוך חליפות טיסה בגובה־רב ("חליפות לחץ") בהן השתמשו טייסים בעשורים הראשונים של המאה העשרים. חליפות אלה כללו בתוכן חלק גדול מהאלמנטים החיוניים לחליפת חלל, כגון מערכת נשימה ומפרקים דמויי־אקורדיון שאיפשרו תנועתיות בסיסית בתוך תא הטייס.
אחד האתגרים המשמעותיים בפיתוחן של חליפות החלל הראשונות היה בתנועתיות הרבה יותר שנדרשת מאסטרונאוט בהליכת חלל או בהליכה על פני הירח. לשם כך נעזרו מפתחי החליפות ברעיונות מעולם האופנה, ובמיוחד מקונספט בשם 'המראה החדש' (The New Look) שהוביל המעצב קריסטיאן דיור. 'המראה החדש' הדגיש שימוש בבגדים תחתונים מחומרים גמישים (כדוגמת לטקס) כדרך לחטב את הגוף - ומפתחי החליפות נעזרו גם כן באותם חומרים כדי להבטיח חופש תנועה גדול לאסטרונאוט מבלי שהחליפה תתנפח עקב לחץ האוויר הפנימי. למעשה, יצרנית חליפות החלל של תוכנית אפולו הייתה ILC Dover, שהייתה במקור חטיבה של חברת האופנה ILC ('פלייטקס').
דרישות מחליפת חלל
על מנת לאפשר לאסטרונאוט לעמוד בתנאים הקיצוניים שבחלל, על חליפת החלל לספק בין היתר:
לחץ פנימי גבוה, הדומה ללחץ האטמוספירי שעל־פני כדור הארץ, היות שבחלל הלחץ נמוך מאוד, דבר העלול לגרום לנוזלי הגוף של האסטרונאוט להתאייד.
חמצן לנשימה.
טיפול הולם לפחמן הדו־חמצני הנפלט בנשיפה, על ידי אחסונו, מחזורו או שחרורו לחלל.
טמפרטורה נוחה, היות שבחלל שוררות טמפרטורות קיצוניות, אשר יכולות להגיע למינוס 120 מעלות צלזיוס בצל ועד ל־115 מעלות צלזיוס מול אור שמש ישיר.
סוגים
ישנם שני סוגים של חליפות חלל:
חליפה המותאמת לפעילות תוך־רכבית (בתוך חללית)
חליפה המותאמת לפעילות חוץ רכבית ("הליכת חלל" או פעילות חוץ רכבית על הירח או גרמי שמים אחרים)
מבנה
מתחת לחליפה החיצונית, לובש האסטרונאוט חליפת גוף המכילה צינורות שדרכם זורם נוזל קר, שתפקידו להגן על האסטרונאוט מפני חום השמש. השכבה החיצונית של חליפת החלל חייבת להיות קשיחה על מנת שלא תיסדק מפגיעות מטאורים קטנים. מאחורי החליפה עצמה קיים בלון חמצן. לעיתים, מותקנות על החליפה מצלמות, כך שיתר האסטרונאוטים וצוות הקרקע יוכלו לצפות במתרחש. בחלקה הקדמי של קסדת הראש ישנה סנוורת, על מנת להגן על האסטרונאוט מפני קרינת השמש. בנוסף קיימות מנורות בקסדה המאפשרות לטייס החלל לעבוד בחשיכה. בתוך הקסדה קיימת מערכת קשר המורכבת מאוזניות וממיקרופון, המאפשרים לאסטרונאוט לשוחח עם חבריו לצוות ועם צוות הקרקע. קיים סיכון גדול בפעילויות חוץ רכביות בהן האסטרונאוט נדרש לעבוד בתנאים קשים, מה שיכול לגרום לו להזיע ובכך לגרום לו להתייבשות. עקב כך, מצויה בחליפה מערכת אוורור שפותרת בעיה זו. אסטרונאוט עשוי לשהות עד שבע שעות מחוץ לחללית בפעילות חוץ רכבית, וייתכן שיצטרך לעשות את צרכיו, לכן קיים מן שק הסופג את צרכיו של הטייס. במיכל הגב נמצאים גם מיכלי חמצן, מסנני פחמן דו־חמצני, סוללות חשמל, מאוורר, מערכת אזעקה לקצב הלב, העבודה והזיעה ויחידת תמרון (תנועה) אישית, המאפשרת לטייס לנוע במהירות של שלושה מטרים לשנייה.
גלריה
ראו גם
אורלן (חליפת חלל)
קישורים חיצוניים
הסבר על חליפות חלל רוסיות
חליפת השכבות של טייס החלל : הבגד המתוחכם והיקר בעולם, מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
שלומי דגן, מה עלול לקרות לאסטרונאוט אם יצא מהחללית לחלל עם בלוני חמצן אך ללא חליפת חלל? באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 12 באפריל 2011
טל ענבר, חליפת חלל – הדור הבא, באתר הידען
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:האדם בחלל
קטגוריה:ברית המועצות: המצאות
| 2024-09-24T08:52:36
|
הג'רה
|
ממוזער|העיר מדינה אליה היגר מוחמד
ההִיג'רה (בערבית: هجرة) הוא מונח בערבית המתאר את הגירתו של מוחמד, מייסד האסלאם, מהעיר מכה לעיר ית'רב, שאחר כך החלה להיקרא אל-מדינה (קיצור של "מדינת א-נבי", "עיר הנביא"). ההג'רה התרחשה בשנת 622 לספירה ונקבעה מאוחר יותר כנקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי.
מוחמד היגר עם קומץ מאמינים (מוהאג'רון) מן העיר מכה לעיר אל-מדינה, משום שבמכה לא קיבלו את רעיונותיו והטפותיו ואף רדפו אותו. מעבר זה נמשך מספר ימים, כך שלמעשה אין להג'רה תאריך מדויק. עם זאת, המוסלמים קבעו את היום השמיני לחודש רביע אל-אוול, היום שבו הגיע מוחמד לקובא שבפאתי אל-מדינה (לימים ההיג'רה), ויום זה מצוין כחג על ידי המוסלמים. באל-מדינה התקבלו מוחמד ופמלייתו על ידי תומכיהם, ה"אנצאר", ושם ביסס מוחמד את עצמו ואת דתו החדשה, ותוך שמונה שנים בלבד הוא כבש את מכה ונכנס אליה כמנצח.
ההיג'רה נקבעה כנקודת ההתחלה של הלוח המוסלמי, הקרוי גם "הלוח ההיג'רי", בשל חשיבותה כנקודה שממנה הפך הנביא ממטיף לראש קהילה דתית ופוליטית – האומה האסלאמית. היא נקבעה כנקודה זו על ידי עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני, בשנת 638, שנהייתה שנת 17 להיג'רה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:לוח השנה האסלאמי
| 2024-05-31T05:10:04
|
איראן
|
170px|ממוזער|ימין|חומייני נוחת באיראן בשנת 1979 כדי לעמוד בראש המהפכה נגד השאה
איראן (בפרסית: ایران), או הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: جمهوری اسلامی ايران, תעתיק מדויק: ג'וֹמְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן; ) מוגדרת רשמית כרפובליקה אסלאמית-שיעית. הגדרה זו משמשת בסיס לניהול משטר תאוקרטי טוטליטרי, הנחוץ לשם שליטה במגוון האוכלוסייה. בקרב כ-85 מיליון אזרחי איראן, 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, והיא מגוונת אתנית.
איראן ממוקמת במערב אסיה, וגובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום.
לאיראן היסטוריה עתיקת יומין, החל מהאימפריה הפרסית שהוקמה על ידי כורש בשנת 550 לפני הספירה. שפתה הרשמית היא הפרסית.
איראן חוותה 2 הפיכות בטווח זמן קצר, הראשונה התרחשה ב-1953 כאשר הופלה ממשלתו הדמוקרטית של מוחמד מוסאדק, והשנייה התרחשה ב-1979 בה איראן הפכה ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.
איראן נחשבת לכוח עולה ולמעצמה אזורית . היא עשירה בגז טבעי ודלק מאובנים, נמצאת באזור מפגש יבשתי ונחשבת למייצגת הגדולה של השיעים, הזרם השני בגודלו באסלאם. איראן חברה בשלל ארגוני מדינות, ביניהם: SCO, G77, UN, OPEC, OIC, ECO ו-BRICS. איראן היא מדינה בעלת תרבות היסטורית ארוכה ויש בה 27 אתרי מורשת עולמית. ההשפעה האזורית של איראן היא בין החזקות בעולם, היא מחזיקה בארגוני פרוקסי ובמשתפי פעולה בלבנט, בתימן, בבחריין, בכווית ואף באפגניסטן ופקיסטן.
אטימולוגיה
איראן הוא השם שנתנו המקומיים לאזור הגאוגרפי עוד בעת העתיקה. פרס היה השם של השבט המרכזי באזור זה. זרים בדרך כלל העדיפו את השימוש בשם פרס, המופיע בתנ"ך ובמקורות יוונים ורומאים. לדריווש הראשון מיוחסת האמירה: "משפחתי אחמנית משבט פרס מהעם האיראני".
היסטוריה
העת העתיקה
שמאל|ממוזער|250px|פרספוליס, בירתה ההיסטורית של האימפריה הפרסית
איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ונמצאו עדויות לקיום תרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. במערב איראן של היום, בשטח המשתרע מול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם, שהיא אחת הממלכות העתיקות ביותר עליהן יש עדויות היסטוריות (מוזכרת גם ב).
האימפריה האיראנית הראשונה החלה עם כיבושי כורש הגדול שהקים את ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס). האימפריה השתרעה על חלקים נרחבים מאסיה, ובירתה הייתה העיר פרספוליס. בשיאה של האימפריה הפרסית היא הגיעה עד לחופי הים התיכון. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 330 לפנה"ס, עד שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה לספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא העתיקה.
ימי הביניים והעת החדשה
שמאל| ממוזער|250px|הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של אספהאן
משנת 226 עד 651 לספירה שרר בשטחי איראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו רבות עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו שטחי המדינה על ידי האימפריה המוסלמית שהגיעה מחצי האי ערב ורוב תושבי המדינה קיבלו עליהם את דת האסלאם בתהליך הדרגתי שנמשך עד המאה העשירית. מלבד השלטון המוסלמי-ערבי התמודדו הפרסים גם מול כוחם העולה של המונגולים ואחר כך של הטורקים.
בשנת 1501 חודשה העצמאות הפוליטית של פרס והיא חזרה בהדרגה להיות אימפריה נרחבת בשטחה. באותה תקופה עברו מרבית תושביה מהאמונה המוסלמית-הסונית לאמונה המוסלמית-שיעית. עבאס שאה הראשון הכריז על אספהאן כבירת ממלכתו ופיאר אותה במבנים מרהיבים. בשנת 1795 הוכרזה טהראן כבירת המדינה. במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה נתונה ללחצי רוסיה ואימפריות מערביות.
המהפכה החוקתית ושושלת פהלווי
במהלך המאה התשע עשרה חלה חדירה של השפעות אירופאיות זרות לתוך איראן, בעוד היא מאבדת ממעמדה והוגים שונים מהרהרים בדבר המשמעות של היחלשות העולם המוסלמי בפני המערב. שינויים אלו, שהוקצנו נוכח ההגמוניה הכלכלית של רוסיה ובריטניה שהתגברה במדינה, הובילו להתפתחות תנועות שקראו לעמידה איתנה נוכח המעצמות האירופאיות ולייצוב מעמדה וריבונותה של איראן. תנועות אלו הונעו בעיקר בידי מעמד משכילים שהתפתח במדינה יחד עם חלק גדול מהכמורה השיעית. אחת מנקודות המפתח בהתפתחות הפוליטית הזאת, שהביאה את בשורת הלאומיות האיראנית החדשה - הבנויה על יסוד עקרונות הלאומיות האירופאית - היה מרד הטבק שנפתח בתגובה להחלטת נאסר א-דין שאה קאג'אר להעביר לידי בריטניה זיכיון בלעדי על כל הסחר בטבק במדינה. האליטה הפוליטית החדשה שהתפתחה חבקה יד ביד עמידה איתנה מול חתרנות זרה ואימוץ חלקים מהתרבות השלטונית של אירופה: כולל מונרכיה חוקתית. מאמציהם הובילו לעימות חזיתי מול מוחמד עלי שאה קאג'אר ולהתססה של המאבקים הפנימיים במדינה לכדי התקוממות חמושה נגד השאה. המהפכה החוקתית בפרס נמשכה מספר שנים, בסופן כוחה של המונרכיה הוגבל, אבל הפרלמנט והממשלה החדשים שהוקמו לא הצליחו לבסס את כוחם.
המונופול הכלכלי של בריטניה על נפט איראני, שניתן דרך זיכיון מלכותי בידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר מספר שנים לפני המהפכה החוקתית, הפך את האימפריה הבריטית, מאחורי הקלעים, למכתירת המלכים למעשה בפוליטיקה האיראנית. במשך תקופה נדרשו הבריטים לחלוק השפעה זאת בינם לבין רוסיה, אך בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית נותרה איראן בהשפעה וחסות בלעדית של בריטניה. היעדר היכולת של טהראן למשול הובילו למשברים קשים: בעל כורחה הפכה איראן לחזית במלחמת העולם הראשונה, ולממשלה לא היה מענה לבצורת ולרעב המוני שהכה במיליונים בשנות המלחמה. באותן שנים, עד למהפכה הרוסית, גיבתה רוסיה יחידה צבאית מקצועית איראנית ראשונה מסגה שנבנתה בדמותן של יחידות קוזאקיות בצבא הרוסי. באותה יחידה צמח רזא ח'אן, שבקשר פוליטי שנעשה בגיבוי של הנספח הבריטי, אדמונד איירונסייד, ביצע הפיכה צבאית בשנת 1921 כדי להביא לסיום את הכאוס הפוליטי והיעדר הריבונות של טהראן. כעבור ארבע שנים הכתיר עצמו לשאה והקים את שושלת פהלווי. רזא שאה פהלווי פעל לייצב את מעמדה הריבוני של איראן, תוך שהוא נמנע מעימות ישיר מול בריטניה ושומר על נייטרליות במדינאות הבינלאומית. הוא קידם בארצו רפורמות חברתיות וכלכליות שנועדו לקדם את איראן לעבר העולם המערבי והמהפכה התעשייתית ביתר שאת, בדמות רפורמות אטאטורק שהתקיימו באותה העת בטורקיה.
באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.
ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג מונרכיה אבסולוטית פרו-מערבית.
המהפכה האיראנית ואילך
בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית (מצד האסלאם השיעי) ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעלייתו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג "הרפובליקה האסלאמית", שהייתה למעשה ממשל אוטוקרטי שמרני ביותר. השלטון החדש הלאים את התעשייה ועיגן את הדת והמסורות האסלאמיות השיעיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, הונהגה צנזורה מקיפה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים היגרו בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מהמעמד הבינוני-עירוני. באיראן עצמה החלו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.
ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.
בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן–עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השט אל-ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כחצי מיליון איראנים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.
לאחר מותו של האייתוללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי ח'אמנאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות עלי ח'אמנאי.
בשנת 2003, הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה שינתה את הדינמיקה במזרח התיכון, הגבירה את הדומיננטיות האזורית של איראן, והגבירה את יכולתה להשפיע על מדינות נוספות באזור דוגמת לבנון ותימן.
ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד מהמחנה השמרני. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה כלפי ישראל וכלפי המערב. בין השאר ערך ועידה בנושא "עולם ללא ציונות" והביע ספק בהתרחשות השואה. ב-2013 נבחר לנשיאות חסן רוחאני. רוחאני נחשב למועמד מתון ונתמך על ידי רפורמיסטים ושניים מנשיאי איראן לשעבר.
בעשור שבין 2010 ל-2020, ניצלה איראן סדרת משברי האביב הערבי בחלק ממדינות העולם הערבי, כדי להדק את השפעתה על לבנון, סוריה, עיראק, תימן ורצועת עזה, מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון.
גאוגרפיה
איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.
שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא המדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לשישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה וספרד.
הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה באזורים הפוריים יותר בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את ההר הגבוה ביותר במדינה, הר דמאוונד, שמגיע לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח. האגם הגדול ביותר במדינה הוא ימת אורמיה שהיא אגם מלח.
המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל-ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומאן.
אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.
בדרום מזרחה של איראן נמצא מדבר לוט. זהו מדבר מלח שחלקים נרחבים ממנו מכוסים באבני בזלת ובלבה שחורה שנפלטו מהר געש שהיה פעיל בעבר, ועקב כך חום השמש נקלט בהן וגורם לכך שהטמפרטורה הממוצעת שם היא כ-50 מעלות, מה שגורם להיעדר חיים מוחלט במדבר זה, הכולל היעדר בקטריות (אזור א-ביוטי).
דמוגרפיה
ממוזער|שמאל|250px|תפוצה אתנית-דתית באיראן
האוכלוסייה באיראן עומדת על סך של 89.4 מיליון בני אדם. במספר ערים: טהראן, תבריז, משהד, איספהן וכרג' מספר התושבים עבר את הרף של מיליון תושבים.
תוחלת החיים עומדת על כ-75 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.83 ילדים לאישה.
הרכב אתני ושפה
ההתפלגות האתנית במדינה גבוהה, וקיימות בה כ-80 קבוצות אתניות השונות זו מזו אך דומות מבחינה תרבותית. מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית אינם ברורים.
ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד שבו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, אף על פי שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית. כ-25 אחוז מתושבי המדינה הם דוברי אזרית ועוד כ-10 אחוז הם כורדים.
דת
רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני - רובם כורדים. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, מנדאים, יארסאנים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן שמורים להם מושבים בפרלמנט.
במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 נספרו כ-8,700 יהודים באיראן. כיום חיים שם כ-8,300 יהודים.
בתחילת שנות המאה ה־20, החלה נמדדת התרחבותה של מגמת שוליים של עזיבת האסלאם, בעיקר בקרב הדור הצעיר, בין אם לדתות אחרות או עזיבת הדת באופן כללי.
עיור
כלכלה
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים|מכונית סאמאנד LX תוצרת איראן
איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט, הגז הטבעי מתאן ומוצריהם מהווים כ-90% מהיצוא.
המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב (איראן היא יצרנית הרכב מספר 12 בעולם), ענף החלל, מוצרי אלקטרוניקה מגוונים, ופיתוחים טכנולוגים שונים.
כלכלת איראן הייתה בעבר כלכלה ריכוזית שבה המדינה שלטה על מרבית המשאבים העיקריים, אך בשנים האחרונות מתרחשת הפרטה של חברות רבות. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה ניכרת בחקלאות הכפרית ובעסקים רבים שעוסקים במסחר ושירותים.
בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין העממית, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.
במונחי תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), המדינה ממוקמת במקום ה־41 בעולם, עם תמ"ג של כ־388 מיליארדי דולרים בשנת 2022, רובו קשור להכנסות מיצוא נפט ודלקים. אך בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-133 בעולם.
עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה. המיסוי הכבד הקשה על האוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של יוזמות פרטיות. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה היעדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים מסוימים שנקבעו על ידיהן. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעיתים פיתוח כלכלי, בהגבילו את האפשרויות הפתוחות בפני יזמים מקומיים עצמאיים. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה לעיתים קרובות איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעיתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. תהליכי המודרניזציה והתיעוש הואצו עם העלייה לשלטון של שושלת פהלווי בשנת 1925. מהפכת 1979 והמלחמה עם עיראק בשנות השמונים פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולקשיים בפיתוח טכנולוגי. הסנקציות הבין-לאומיות על איראן בראשית המאה ה-21 הרעו את מצבה של הכלכלה האירנית ושימשו זרז להסכמת איראן לחתימת הסכם עם המעצמות בשנת 2015 להקפאת תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות נגדה.
בשנת 1958 החל לפעול "הערוץ הראשון", ערוץ טלוויזיה איראנית הראשון.
למרות ההסכם, איראן לא הצליחה להתאושש, ובדצמבר 2017 החלה סדרה של הפגנות מחאה באיראן, על רקע האינפלציה הקשה במדינה ואחוזי האבטלה הגבוהים.
לאחר שב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין ועל חידוש הסנקציות על איראן, החל סבב הפגנות נוסף, כאשר הריאל האיראני הגיע לשפל של כל הזמנים. הכלכלה האיראנית נשלטת ברובה על ידי משמרות המהפכה האסלאמית.
פוליטיקה ובחירות
ממוזער|שמאל|250px|המג'לס, הפרלמנט האיראני (1956)
ממוזער|שמאל|250px|ליד קלפי בבחירות 2013 בהם נבחר חסן רוחאני לנשיא איראן
במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן – משטר תיאוקרטי, על פי עקרון "שלטון חכם ההלכה" האסלאמי, שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני בשנת 1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי.
איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה מכוח סמכותו הדתית. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.
על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים בבחירות כלליות, אך מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני בית המחוקקים. מחמוד אחמדינז'אד נבחר בשנית ביוני 2009 בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. חסן רוחאני החל לכהן כנשיא איראן באוגוסט 2013 לאחר שניצח בבחירות שהתקיימו באותה שנה בהפרש גדול מול המתמודדים האחרים. באוגוסט 2021 החליף אותו אבראהים ראיסי, שנהרג בתאונת מסוק במאי 2024. לממלא מקומו מונה מוחמד מוח'בר.
התנגדות למשטר
ממוזער|שמאל|250px|מפגינים איראנים יוצאים לרחובות לאחר שפורסמו תוצאות הבחירות בשנת 2009
הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והמשיך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט. רוב המפגינים היו צעירים מהערים הגדולות בעלי השקפות ליברליות. על פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבאסיג' ואת משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". נראה היה כי המתנגדים פועלים באופן ספונטני ללא כל ארגון קודם.
ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2010–2011). בעיר אהוואז, נהרגו ביום 16 באפריל 2011 כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון הנאמנים למשטר. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.
בין התפוצות האיראניות החיות במערב רווחת התנגדות למשטר הנוכחי באיראן. רבים מהם עזבו את המדינה לאחר המהפכה האיסלמית בשנת 1979. רבים מהאיראנים שנותרו במדינה מנהלים חיים כפולים. בציבור הם מצייתים לחוקי המשטר הדתי, ובבית פנימה מנהלים אורח חיים חילוני וצורכים תרבות מערבית.
בדצמבר 2017 התחדשו המחאות כנגד השלטון. הפגנות התקיימו בעשרות ערים כולל הבירה טהראן על רקע האינפלציה הקשה במדינה, אחוזי האבטלה הגבוהים, השחיתות השלטונית והמעורבות בסכסוכים אזוריים במזרח התיכון. בהפגנות נהרגו לפחות 30 מפגינים.
ביוני 2018 התחדשו המחאות על רקע הירידה החדה בערך המטבע המקומי והמצב הכלכלי המחריף. הגורם המרכזי להידרדרות הכלכלית היא חידוש העיצומים על איראן מצד ארצות הברית והפסקת הסחר עם חברות גדולות במדינה. הסחר בבאזאר הגדול בטהראן הושבת במשך כמה ימים והסוחרים יצאו להפגנות יחד עם אזרחים רבים. הפגנות גדולות נרשמו בבאזאר, בפרלמנט ובערים נוספות כמו משהד ואיספהאן. בהפגנות נהרג מפגין אחד לפחות.
בשנת 2019 המשיכו המחאות, ובנובמבר 2019 התגברה האלימות בין המוחים לכוחות החוק, כאשר המוחים הציתו בנקים ותחנות דלק, ובניסיונות לדיכוי המחאה חסם המשטר את הגישה לאינטרנט, והרג במפגינים. בעקבות האפלת האינטרנט והכחשות המשטר, מתקשה התקשורת להעריך את כמות ההרוגים בקרב המפגינים.
בדלנות אתנית
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים|העיר סננדג' בצפון-מערב המדינה שרוב אוכלוסייתה היא כורדית-איראנית
בדלנות כורדית
בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני הבולט באיראן המודרנית. שורשיה של בדלנות כורדית היא בתנועה הלאומית הכורדית שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. מאז תחילת פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק ממשיך. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.
בדלנות בלוצ'ית
אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן במחוז הפקיסטני של בלוצ'יסטן הגובל באיראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י-סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה.
מחוז ח'וזסתאן
מחוז ח'וזסתאן המאוכלס בעיקר ערבים (בניגוד לפרסים), הוא מוקד סכסוך נוסף, הן על רקע אתני והן בשל עושרו בנפט והגישה לים (משט אל-ערב). הסכסוך במחוז היה הגורם המניע למתקפה על שגרירות איראן בלונדון ומלחמת איראן–עיראק.
בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור ח'וזסתאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי ח'וזסתאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית באופן ציבורי או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.
יחסי חוץ
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא האיראני חסן רוחאני נפגש עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. איראן ורוסיה הן בעלות ברית אסטרטגיות.
איראן חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.
לאחר ירידתה של עיראק מחשיבותה האזורית, התחזקה הדומיננטיות האזורית של איראן, ובמהלך העשור השני של המאה ה-21 חיזקה איראן את מעמדה כאחת המדינות הדומיננטיות בעולם הערבי מבחינה דיפלומטית, וכמנהיגה של מחנה הכולל מספר מדינות, המתנהל כנגד מחנה מקביל בהובלת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. בעשור זה איראן ניצלה סדרת משברים בחלק ממדינות העולם הערבי כדי להדק את השפעתה על מספר מדינות ביניהן לבנון, סוריה, עיראק ותימן, וכן ברצועת עזה – מתוך אסטרטגיה רחבה ליצור מסדרון מאיראן עד לים התיכון.
לפי הערכות אמריקאיות מסוף העשור הראשון של המאה ה-21, איראן צפויה הייתה להיות בין המדינות העתידות לעלות עד לשנת 2025 על אירופה בכוחן הצבאי ולהפוך לגורם אזורי הרבה יותר משמעותי. מספר אנשים חזו את הפיכתה של איראן למעצמה, זאת לאור יכולתה להשפיע על אירועים בין-לאומיים. אחרים, כמו רוברט בר, טענו כי איראן כבר מעצמת אנרגיה ונמצאת בדרכה להפוך לאימפריה. פלינט לוורט מכנה את איראן ככוח עולה שעשוי להפוך למעצמה גרעינית בשנים הקרובות, אם ארצות הברית לא תמנע זאת ממנה.
הערכות אלו לצד הצלחותיה הדיפלומטיות במזרח התיכון הובילו למספר עימותים דיפלומטיים בינה לבין העולם המערבי, שבעשור השני של המאה ה-21 נסבו בעיקר סביב סבבי הסנקציות על איראן, כנגד פעילות הגרעין שלה, שפגעו בכלכלה שלה וכפועל יוצא מזה פגעו במידה מסוימת ביכולתה לממן יחידות צבאיות במדינות שתחת השפעתה. נכון לשנת 2019 איראן עדיין מצליחה להדק את השפעתה על המדינות שבינה לבין הים התיכון, למרות הסנקציות, והמומחים חלוקים בדעותיהם כמה תוכל איראן להמשיך ולהיות דומיננטית במזרח התיכון תחת לחצים כלכליים כבדים, ללא פגיעה ביציבות הממשל שלה עצמה באיראן.
בספטמבר 2012 הודיעה ממשלת קנדה בראשותו של מנהיג המפלגה השמרנית סטיבן הרפר על סגירת שגרירותה באיראן וגירוש כל הדיפלומטים האיראנים משטחה, בעקבות תמיכתה של איראן בטרור, התבטאויותיה בנוגע להשמדת ישראל וקידום תוכנית הגרעין האיראנית בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה חתומה איראן. מנהיג המפלגה הליברלית, ג'סטין טרודו, שנבחר לראש ממשלת קנדה בשנת 2015, הודיע בעקבות ההסכם עליו חתמה איראן על הגבלת כוחה הגרעיני עם מעצמות המערב, כי קנדה מתכוונת לחדש את יחסיה עם איראן.
מימון טרור
כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור אסלאמי ובטרור פלסטיני. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס והחזבאללה. הארגונים המזוהים ביותר עמה – ואשר נשלטים על ידה במידה מסוימת – הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שקשורים במידה רבה גם למשטר הסורי של בשאר אל-אסד. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי וטקק"ים ובשנים 2011–2012 סייעה לאסד לדכא את ההתקוממות נגד משטרו. החל משנת 2004 החלה איראן בסיוע כספי להתקוממות השיעית בתימן והחל מ-2011 סייעה לבשאר אל-אסד במלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2017 נאלצו איראן וסוריה לשלם למשפחה בעלת אזרחות אמריקאית שבתם נרצחה בפיגוע סכום של 178 מיליון דולר.
יחסי איראן-ארצות הברית
"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול".
גיליון האישום שפרשה איראן נגד ארצות הברית נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט.
יחסי איראן–ישראל
אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, בהדרגה נרקמו בתחילת ימיה של המדינה יחסים טובים בין שתי המדינות. ציר רשמי של ממשלת איראן ייצג את מדינתו בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות כמו חברת סולל-בונה שבין היתר בנתה את מלון הילטון בטהראן, וישראלים ביקרו ברחבי המדינה. קץ שלטון השאה הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות.
לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי בהוצאתם להורג של יהודים שנחשדו בריגול עבור ישראל. עם זאת הקפיד השלטון לשמור על זכותם של היהודים שנשארו באיראן לקיים את תרבותם, ולנציג יהודי משוריין מקום בפרלמנט.
יחסי שתי המדינות הושפעו מזהות הנשיא האיראני. מחנה השמרנים היה קיצוני יותר ביחסו למערב ולישראל. המחנה הרפורמיסטי היה מתון יותר. כך הנשיא השמרני אחמדינז'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 ועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "המשטר שכובש את ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינז'אד אף ניסה להטיל ספק בהתרחשותה של השואה. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.
כאשר זכה בבחירות לנשיאות חסן רוחאני ממחנה הרפורמיסטים בשנת 2013 השתנה הטון של השלטון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רוחאני התבטא כי "השואה הייתה פשע נגד האנושות". הממשלה החדשה בראשותו אף הסכימה להקפיא את תוכנית הגרעין לתקופה של 15 שנה תמורת הסרת הסנקציות נגדה. לאחר הקפאת התוכנית, הייתה ישראל בין הקולות הבולטים שקראו לא להסתפק בהסכם הקיים. לאחר מבצע מודיעיני משנת 2018 הציג נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מסמכים מתוכנית הנשק הגרעיני של איראן המעידים שאיראן פעלה לפיתוח נשק גרעיני.
צבא וביטחון
שמאל|ממוזער|250px|טנק זולפיקר שפיתחה תעשיית הנשק באיראן ומשמש את צבאה
צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שלישים מגויסים בשירות חובה. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא 18 חודשים.
נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא בין היתר שמירה על המשטר האיראני. כמו כן כפוף אליו חיל האוויר של משמרות המהפכה שמחזיק בארסנל רחב של טילים בליסטים וחיל הים של משמרות המהפכה.
לאחר המהפכה האיראנית ובעיקר לאחר מלחמת איראן–עיראק שארכה שמונה שנים ובה נהרגו כחצי מיליון איראנים, מצבו של הצבא האיראני היה קשה. בניסיון לשקם את עוצמתה לאחר המלחמה הממושכת ומתוך רצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחוץ למדינה, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.
איראן פעילה בלוחמת רשת. היא מפעליה מספר קבוצות תקיפה (Elfin Team, Helix Kitten ועוד) שפועלות נגד ארגונים מערביים ומנסים להגיע למידע ביטחוני.
תוכנית הגרעין
החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשו מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן הייתה מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום אך לא סיפקה מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם השתנה מעת לעת, ולטענת גורמי מודיעין מערביים היו אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר לא דווחו לפקחיה. מומחים לנושא היו חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה.
ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר 2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמצעי לחימה. ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני.
הסנקציות הבין-לאומיות הרעו את מצבה הכלכלי של איראן. לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא חל שינוי במדיניות האיראנית. ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של שש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הבין-לאומיות שהוטלו עליה במשך השנים.
ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על ביטול הסכם הגרעין מצידה של ארצו וכן על חידוש הסנקציות.
שלטון מקומי
איראן מחולקת ל-31 פרובינציות (ostan-haa, יחיד: ostan):
1. טהראן
2. קום
3. מַרְכַזי
4. קזווין
5. גילאן
6. ארדביל
7. זנג'אן
8. מזרח אזרבאייג'אן
9. מערב אזרבאייג'אן
10. כורדיסטן11. המדאן
12. כרמאנשאה
13. אילאם
14. לורסתאן
15. חוזיסטאן
16. צ'הארמחאל ובח'תיארי
17. כהגילויה ובויראחמד
18. בושהר
19. פארס
20. הורמוזגאן21. סיסתאן ובלוצ'סתאן
22. כרמאן
23. יזד
24. אספהאן
25. סמנאן
26. מאזנדראן
27. גולסטאן
28. צפון ח'ורְאסאן
29. ח'וראסאן רזאוי
30. דרום ח'וראסאן31. אלבורז250px
המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לס (הפרלמנט).
עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, ח'ורסאן רזאוי ודרום ח'וראסאן.
ביוני 2010 החליט הפרלמנט האיראני לחלק את מחוז טהראן לשני חלקים ובכך יצר את מחוז אלבורז.
זכויות אדם באיראן
מיעוטים
המיעוטים באירן סבלו וסובלים מיחס מפלה.
מעמד האישה באיראן
בשנת 1963 ניתנה לנשים זכות בחירה ובוטלה חובת חבישת הרעלה. בתקופת השאה ההשכלה בקרב האוכלוסייה החילונית עלתה, גם במקצועות הלא דתיים. כשלאחר המהפכה ההשכלה התפשטה גם לקבוצות האוכלוסייה הכפריות והדתיות, שאפשרה דרך דרישה להפרדה בין נשים לגברים וכיסוי ראשן של הנשים, לימודי דת לצד לימודים חילוניים. כשרוב בתי הספר פועלים במתכונת הבאה: בשעות הבוקר הבנים לומדים ובשעות הצהריים הבנות, או להפך.
עד שנת 2010 נע שיעור הנשים שלמדו באוניברסיטאות בין 60%–65% לעומת 35%–40% של הגברים, כשהנשים מהוות רוב מוחלט בקרב תלמידי המדעים והרפואה, ונרשמות יותר ויותר ללימודי ההנדסה והטכנולוגיה. בנוסף למקצועות המסורתיים כמו חינוך, סיעוד ושירותים חברתיים, הנשים מוצאות את מקומן בשנים האחרונות גם בתחומי הביטוח, פיננסים, רפואה, אדמיניסטרציה ואף באקדמיה. תחום נוסף בו משתלבות הנשים באיראן הוא העיתונות, המכילה גם כן מספר לא מבוטל של נשים במגוון תפקידי תקשורת, קריינות, ועריכה ברמה הארצית ואף ניהול. בשנת 2012 החלה רפורמה באיראן לשנות את העניין וליצור מאזן בהשכלה שבין הנשים לגברים, שהתאזן רק בשנת 2010. במקביל, קראה הנהגת איראן לתושביה להגדיל את משפחותיהם ולתרום להגדלת אוכלוסיית איראן, זאת בניגוד למדיניות הרשמית בשנות ה-90 שקראה להגבלת הילודה ולשימוש באמצעי מניעה, מחשש שאיראן לא תוכל לעמוד בגידול אוכלוסין מואץ מבחינה כלכלית.
אלימות במשפחה
קיימת באיראן בעיה ענפה של פשעי אלימות במשפחה המתבצעים על רקע "חילול כבוד המשפחה", כשרוב מקרי רצח הנשים ה"סוררות" מתרחשים בקרב הקהילה הכורדית. באיראן גם פועלות נשות משמרות המהפכה האסלאמית למיגור מקרי חוסר צניעותן של נשים, הסתובבות ברחוב ללא רעלות ובחוסר צניעות, שילוב ידיים, הפגנת חיבה או מגע פיזי בין נשים לגברים במקומות ציבוריים (אפילו אחים וקרובי משפחה), וכן סידור גבות ושפם כולל שימוש באיפור לפני החתונה.
קהילת הלהט"ב באיראן
לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 אסר שלטון ח'ומייני על יחסי מין בין בני אותו מין, אולם התיר מעבר מגדרי, שמחייב ניתוח לאשרור המגדר באישור בית משפט. מצב זה הציב בפני הומואים ולסביות מחוץ לארון שתי אפשרויות – או עמידה בפני ענישה שעלולה לכלול מאסר, מלקות ובמקרים מסוימים אף עונש מוות, או ביצוע ניתוח התאמה מגדרית.
על פי ארגון אמנסטי ואקטיביסטיים מקרב חברי הקהילה הלהט"בית המקומית, מטרת השלטון בניתוחים אלו הוא לכאורה להביא את איראן למדינה נטולת הומואים ולסביות, והם רואים בדילמה החוקית בה נמצאים חברי הקהילה האיראנים מצב של ניתוח בכפייה, הלכה למעשה. אחת לשנה מאז 2010 מצוין יום הגאווה האיראני. יום זה מתקיים ביום שישי הרביעי של חודש יולי, או ביום השישי הראשון בחודש מורדאד בלוח השנה הפרסי. ביום זה מצטלמים חברי הקהילה בטהראן עם סמלי הקהילה, אולם עושים זאת בחשאי מחשש לעימות עם המשטרה.
האזרחים שעוברים את הניתוח מקבלים כיסוי מלא מהמדינה על הוצאות הניתוח וטיפול הורמונלי, בנוסף למענק כספי חד-פעמי.
יהודי איראן
שמאל|ממוזער|250px|עיתון לחברי הקהילה היהודית בשנות העשרים. כתוב בשפה הפרסית ובשפה הפרסית-יהודית
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|הזמרת ריטה נולדה בטהראן והגיעה כילדה לישראל. הוציאה בשנים האחרונות שירים בשפה הפרסית
על פי המסורת היהודית, יישוב בני ישראל באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ועם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.
בשנת 651, עם השתלטות הערבים המוסלמים קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. על פי דת האסלאם, "עמי הספר", כלומר היהודים והנוצרים רשאים לשמור על אמונתם תחת שלטון מוסלמי. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, נהרגו יהודים רבים במסגרת מסע ההרס שערכו המונגולים בזמן כיבושיהם.
במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים על לא-מוסלמים, וגל מעשי קנאות עבר בחלק מהזמן על קהילות ישראל בפרס. בימי שושלת קג'אר (1796–1925) היו תקופות של דו קיום ויחסי שלום לצד תקופות של מעשי ביזה ועוינות כלפי יהודים בקהילות תבריז, משהד וטהראן.
משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עלייה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה עלו ארצה למעלה מ-70,000 מיהודי איראן. הידועים שבהם הם: שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הנשיא לשעבר משה קצב והזמרת ריטה. יהודים רבים נוספים עברו להתגורר בצפון-אמריקה ובמערב אירופה. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית ונציג יהודי מכהן בפרלמנט. נכון ל-2013 יש באיראן כ-10,100 יהודים.
העיר מלאייר הייתה העיר השנייה בכמות היהודים שבמדינה.
מבחר תמונות
ראו גם
הממשלה האיראנית הגולה
מיתולוגיה פרסית
אנציקלופדיה איראניקה
אנטי-איראניזם
מחוזות איראן
טבעת האש האיראנית
לקריאה נוספת
דוד מנשרי - איראן: בין אסלאם ומערב, הוצאת משרד הביטחון, 1996
יניב גמבש (עורך ראשי), יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, איראן 2007 – ניתוח גאואסטרטגי, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008
ואנה ואנוצ'יני, איראן הוורודה: דמוקרטיה איסלאמית - החלום האבוד, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009
דניאל דנה, שלושה חבלים לתלייה, חולון: אוריון הוצאת ספרים, 2011
תמר עילם גינדין, הטוב, הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום איסלמית, האוניברסיטה המשודרת, 2011.
עוזי רבי (עורך), זמן איראן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
אזאר נאפיסי, דברים שלא ספרתי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010.
משה אהרונוב, מאיר ליטבק, איראן – מקיסרות פרסית למהפכה אסלאמית (ספר 9 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ד–2014.
רז צימט, איראן מבפנים, מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית, הוצאת רסלינג, 2022
קישורים חיצוניים
מאמרים בנושא איראן, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
הבלוג של ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן, על הנעשה במדינה
שאלות ותשובות על השינוי המתרחש במדיניות האיראנית, ד"ר רז צימט, מולד, 24 באוקטובר 2013
אסופת מאמרים על איראן באנציקלופדיה איראניקה (אנגלית)
Iran and the GCC: Hedging, Pragmatism and Opportunism דו"ח של תוכנית המזרח התיכון של מכון המחקר הבריטי "Chatham House" (אנגלית)
סיור באיראן ב-2014 בתוכנית הטיולים של ריק סטיבס בערוץ PBS (באנגלית)
קישורים רבים לאתרי עיתונים ומקורות מידע על איראן (פרסית ואנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:רפובליקות אסלאמיות
קטגוריה:מדינות החברות באופ"ק
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פרסית
קטגוריה:ציר ההתנגדות
קטגוריה:מדינות המזרח התיכון
קטגוריה:תאוקרטיה
| 2024-10-12T22:46:48
|
אמריקה המרכזית
|
ממוזער|שמאל|250px|מיקומה של אמריקה המרכזית
שמאל|ממוזער|250px|יער גשם בקוסטה ריקה
שמאל|ממוזער|250px|הר הגעש סרו נגרו בניקרגואה
אמריקה המרכזית או אמריקה התיכונה הוא שמה של רצועה גאוגרפית צרה בדרומה של אמריקה הצפונית ומצפונה של אמריקה הדרומית. היא גובלת בצפון עם מקסיקו (אשר יש המחשיבים גם אותה לחלק ממנה), במערב עם האוקיינוס השקט, בדרום עם קולומביה ובמזרח עם הים הקריבי.
שטחה של אמריקה המרכזית הוא כ-540,000 קמ"ר, ואוכלוסייתה מונה כ-42 מיליון נפש. רוחבה (מרחק חוף האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי אחד מן השני) נע בין 540 ק"מ ל-50 ק"מ. האקלים הוא טרופי לח.
היסטוריה
עד לגילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס ישבו במקום קבוצות ילידיות. התרבויות המפורסמות ביותר מאותה התקופה היא תרבות מאיה ואצטקים.
בשנת 1523 הספרדים החלו לכבוש את האזור. עד לשנת 1821 רוב השטח (למעט פנמה ובליז) היה חלק קפיטניה חנרל של ספרד (Capitanía General de Guatemala). במאה ה-19 התקיימה ברוב משטח אמריקה המרכזית הרפובליקה הפדרלית של הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. זו כללה את המדינות גואטמלה, הונדורס, אל סלוודור, ניקרגואה וקוסטה ריקה. איחוד זה החל להתפרק בשנת 1838 ותהליך זה הסתיים בשנת 1841.
דמוגרפיה
תרבות ושפה
מבחינה תרבותית שייכת אמריקה המרכזית לאמריקה הלטינית והלשון העיקרית המדוברת בה היא ספרדית. שפה זו היא השפה הרשמית בכל מדינות מרכז אמריקה, מלבד בליז, שבה השפה הרשמית היא אנגלית.
קבוצות אתניות
למרות הגיוון האתני, קבוצת המסטיסים היא הקבוצה השכיחה במרכז אמריקה, והיא הקבוצה הגדולה בכל המדינות מלבד קוסטה ריקה, שבה יש רוב לבן. אינדיאנים מהווים קבוצה משמעותית רק בגואטמלה.
דת
הדת הנפוצה במרכז אמריקה היא הנצרות (95.6%). עם תחילת הקולוניזציה הספרדית של מרכז אמריקה במאה ה-16, הנצרות קתולית הפכה לדת הפופולרית ביותר באזור עד המחצית הראשונה של המאה ה-20. מאז שנות ה-60, חלה עליית קבוצות נוצריות אחרות, במיוחד זו הפרוטסטנטית, כמו גם דתות וזרמים אחרים, ועם זאת ישנם גם מיעוטים גדולים של אלו המגדירים עצמם כחסרי דת.
מדינהאחוז נוצרי-קתוליאחוז נוצרי-פרוטנסטנטיחסרי דתאחרים בליז40311514 הונדורס5232103 אל סלוודור4629241 ניקרגואה5823134 קוסטה ריקה6917113 פנמה771373 גואטמלה4732192
מדינות אמריקה המרכזית
ממוזער|נוף מפנמה סיטי, בירת פנמה.
ראו גם
כלכלת מרכז אמריקה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אמריקה
קטגוריה:אמריקה: אזורים
| 2024-09-22T13:02:27
|
אורי צבי גרינברג
|
שמאל|ממוזער|250px|ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין
אוּרי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר, סופר ועיתונאי ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) וזוכה שלושה פרסי ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).
קורות חייו
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|נציגי "הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" בתנועה הרוויזיוניסטית - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927
נולד בט"ו בתשרי, חג הסוכות בעיירה בילקמין שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום באוקראינה, למשפחה חסידית. מצד אמו, בת שבע לבית לנדמן, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו, הרב חיים גרינברג היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת גליציה המזרחית, למברג (לבוב).
בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. ביידיש - ערגיץ אויף פעלדער ("אי שם בשדות") 1915. בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם במערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה עליו רושם בל-יימחה; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת", שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.
גרינברג עלה לארץ ישראל ב-4 בדצמבר 1923 (על פי הודעתו בכתב העת "קונטרס" מיום ו' טבת תרפ"ד-14 בדצמבר 1924), כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשני השבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות. עם מותו של לנין ב-1924, פרסם גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי. ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של יומון ההסתדרות "דבר". במקביל, פרסם כתב-עת משלו, "סדן", שהופיע לראשונה בכסלו תרפ"ה. דבריו של גרינברג בביטאונים השונים של תנועת העבודה היו קיצוניים בתוכנם ובאופן ביטויים, ומאז 1924 ועד סוף 1927 הם פורסמו בעיתון דבר ללא צנזורה. במהלך תקופה זו גם הופיעו מאמרים שיצאו להגנתו מפני ביקורת שנכתבה עליו בעיתונים אחרים. ראשי תנועת העבודה הפגינו כלפיו סובלנות עד שלב מאוחר מאוד יחסית, עד שנת 1928.
לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר ליהושע ייבין ולאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי. הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".
בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה, בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט״ (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951). עד נישואיו חי וגר בארץ עם משפחת ידידו וחברו לדרך ד"ר יהושע ייבין.
בשנים 1949–1951 כיהן כחבר הכנסת בכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות. ושימש כחבר בוועדת החינוך והתרבות.
בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גורביץ', שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה, והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.
בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה, ב-1965 זכה בפרס ניומן וב-1978 זכה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
בשנת 1977 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.
אצ"ג נפטר בה' באייר תשמ"א (9 במאי 1981) ברעננה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.
על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית אורי צבי (בעבר כונה "בית מורשת אצ"ג") במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב. בית אורי צבי ייסד פרס על שמו של אורי צבי.
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים ומספרו ARC. 4* 1553.
הערכת דמותו
דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא. המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג: "אִם הַמְשׁוֹרֵר מְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת, כַּנִּרְאֶה הוּא רוֹאֶה דְּבַר-מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהֶם". חוקר הספרות דן מירון הכתיר את אצ"ג כ'גדול המשוררים בדורו'.
יצירתו
שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי, וְאֶת הַמַּצָּב הַקָּטַסְטְרוֹפָלִי שֶׁל הָאֻמָּה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.
בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.
אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעיתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:
או:
בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.
מכלול יצירתו רחב יריעה, דן מירון עורך את הוצאת כתביו מוסד ביאליק, עד היום יצאו לאור 21 כרכים מכתביו וכרכים נוספים מתוכננים לצאת בהמשך.
ספריו
ערגיץ אויף פעלדער (1915)
אין צייטנס רויש (1919)
מעפיסטא (1921, 1922)
פארנאכטענגאלד (1921)
קריג אויף דער ערד (1921)
אימה גדולה וירח (1924)
הגברות העולה (1926)
חזון אחד הלגיונות (1928)
אנקריאון על קוטב העצבון (1928)
כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
כלב בית (1929)
ספר הקטרוג והאמונה (1937)
מן החכליל ומן הכחול (1949)
על דעת הנס הנכסף (1950)
רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)
ראו גם
דיוקן אורי צבי גרינברג (תג'ר)
לקריאה נוספת
אורי צבי גרינברג - כל כתביו, הוצאת מוסד ביאליק
אורי צבי גרינברג - בעובי השיר מבחר שירים, הוצאת מוסד ביאליק
דן מירון, אקדמוּת לאצ"ג, הוצאת מוסד ביאליק
גדעון קצנלסון, גולף הכלים של הכוסף: מסות על שירת אורי צבי גרינברג, בעריכת אבידֹב ליפסקר, תל אביב: ירון גולן, 1993
שלום לינדנבאום, שירת אורי צבי גרינברג: (העברית והיידית) קווי מיתאר, הוצאת הדר, 1984
ישראל אלדד, דמע ונגה, דם וזהב - עיונים בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת שוקן, 2003
מרים ייבין, כמו יומן: הגיונות, והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948, ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן, בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים, (עם א"צ גרינברג).
שמואל הופרט, קודקוד אש, במחיצתו של המשורר אצ"ג, ספר חדש המגלה פרטים חדשים ומעניינים על חייו והשקפתו של המשורר
עידו בסוק, בצל פרדסים על אדמה מצורעת - על יצירתם של אורי צבי גרינברג ומשה סמילנסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
חנן חבר, מולדת המוות יפה - אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת עם עובד
חנן חבר, שירת המנהיג ומנהיגות השירה: אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי, בתוך: אבי בראלי ופנחס גינוסר (עורכים), איש בסער, עיונים: סדרת נושא, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 253 - 282.
ש"י פנואלי, אורי צבי גרינברג, ב-"מאזנים" ניסן-אייר תשי"ט, ע' 401–407.
אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר שילר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
אורית מיטל, לשנוא גם את אשר אהבנו - משפחה ולאומיות בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
מרדכי גלדמן, אוכל אש, שותה אש - עיונים פסיכואנליטיים ביצירות של פו, אצ"ג ושייקספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד
תמר וולף-מונזון, לנגה נקדת הפלא הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים
תמר וולף-מונזון, "'מיין משיחישער ברודער, שלמה', לזיקתו הנפשית של אורי צבי גרינברג אל ר’ שלמה מולכו", מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ח, תשס"א 2001.
עליזה קורב בונפיל, שם מלים נשתקות, ספרי הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 / תשע"ב.
אילת נגב, אורי צבי גרינגברג: אורי־צבי גרינברג אמר לי: את אשה מסוכנת, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
שלמה יניב, בין 'מעשה' ל'בלדה' בשירתו של אורי צבי גרינברג, דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 7–24.
ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי: אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970.
גבריאל מוקד, תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, ואורי צבי גרינברג, עמדה חדשה, עכשיו, תל אביב, 2014.
עין טור-מלכא – במלואת מאה ועשרים שנה להולדתו של אורי צבי גרינברג, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
נירית קורמן, 'הגברות העולה על גדותיה בשירי אורי צבי גרינברג בשנות העשרים', עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 29, 2018, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 53 - 81.
אבי-רם צורף, 'ברנר בעטו של אצ"ג: מושלכות, יתמות ו'ספרות ייעודים' ', עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 30, 2018, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 39 - 63.
אורי צבי גרינברג – מאמר גנוז (ההדירה: יהושבע סמט שינברג), דחק, כרך יד', 2022.
קארין נויבורגר-טויטו, הר ירוק ואהבה: אורי צבי גרינברג הצעיר ותולדותיה של השירה היהודית החדשה, הוצאת מאגנס, 2023
דן מירון, במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת בלימה, 2024
קישורים חיצוניים
בית מורשת אורי צבי גרינברג
שיחות וידאו על אצ"ג, באתר "העברים"
כתבות ומאמרים על אורי צבי גרינברג, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
במלאת 35 שנים למותו של אורי צבי גרינברג: מכתבים המבטאים את השקפת עולמו הפוליטית, בבלוג של ארכיון המדינה, 9 במאי 2016
אודותיו
ר' בנימין, אורי צבי גרינברג: ספר הקטרוג והאמונה, בפרויקט בן-יהודה
ישראל כהן, אורי צבי גרינברג, בפרויקט בן-יהודה
, מתוך: ישראל ייבין (עורך), בעקבי השיר א, ירושלים, תש"ט
, מתוך: ישראל ייבין (עורך), בעקבי השיר א, ירושלים, תש"ט
אריה אלדד, ארבעה שערים לשירת אצג, האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל
, מתוך מצודה, תש"ה ג-ד
אריק א., "העירום, השעיר והקדמון" - על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י, יקוד, 30 באוגוסט 2010 (סדרת מאמרים)
זאב גלילי, אורי צבי גרינברג – המשורר שחזה את השואה, באתר "היגיון בשיגעון", 20 באפריל 2009
,
גדעון עפרת, אצ"ג והאמנות הישראלית, באתר "המחסן של גדעון עפרת",
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אצ"ג, באתר "חיים של אחרים", 30 באפריל 2013
זאב ייבין, הרצאה על אצ"ג
דן מירון, על שירת אצ"ג, לציון 120 שנה להולדתו | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר הארץ, ספטמבר-אוקטובר 2017
ברוך פלח, א"צ גרינברג: בין מיסטיקה לקבלה, הרצאה בערב לזכר רבי שלמה מלכו, 2 בינואר 2020
שלום לינדנבאום, 50 שנה להופעת "ירושלים של מטה" לאורי צבי גרינברג, בעיתון מעריב, 12 באפריל 1974
שלום לינדנבאום, גורלו של הנבחר (המשך), 15 באוקטובר 1996
פרס ניומן מוענק לאורי צבי גרינברג, 1965, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
דן מירון, פגישות עם אורי צבי גרינברג ועם שירתו: פרקי זיכרונות | פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | באתר הארץ, אפריל 2024
משיריו
שלושה שירים של אצ"ג, אתר הספריה החדשה
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ניומן
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם חירות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים כותבי יידיש
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:עורכי עיתונים ביידיש
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:סגל העם
קטגוריה:סגל דבר
קטגוריה:סגל דער מאמענט
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס מאנגר
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:משוררים אקספרסיוניסטים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1957
קטגוריה:חברי ברית הבריונים
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1896
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1981
קטגוריה:חברי הכנסת: משוררים
| 2024-10-01T05:07:56
|
הבחינה הפסיכומטרית
|
הבחינה הפסיכומטרית (בעגה: הפסיכומטרי, פסיכומטרי או בקיצור פסיכו), הידועה גם באופן רשמי בחינת הכניסה הפסיכומטרית לאוניברסיטאות או מבחן הכניסה הפסיכומטרי לאוניברסיטאות (בראשי תיבות: מכפ"ל, בערבית: الامتحان السيكومتري בעגה: البسيخومتري, באנגלית: Psychometric Entrance Test ובר"ת PET), היא בחינה פסיכומטרית הנערכת בישראל החל משנת 1984 ומשמשת ככלי מיון לקבלה ללימודים אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות השונות. את הבחינה עורך המרכז הארצי לבחינות ולהערכה (מאל"ו), מיסודן של האוניברסיטאות בישראל. מטרת הבחינה הפסיכומטרית היא לנבא את סיכויי ההצלחה של המועמדים בלימודים האקדמיים. ציון משוקלל, המשלב את ציון הבחינה הפסיכומטרית של המועמד יחד עם ציוני הבגרות הוא המנבא הטוב ביותר להצלחת המועמד בשנת הלימודים הראשונה שלו באקדמיה. משמעות הדבר היא שבממוצע, ככל שציוני הפסיכומטרי והבגרויות של המועמד גבוהים יותר, כך הוא ייטה לקבל ציונים גבוהים יותר גם בלימודיו באוניברסיטה.
מטרת הבחינה
הבחינה הפסיכומטרית משמשת למיון מועמדים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות. מטרת הבחינה היא לנבא את סיכויי ההצלחה של המועמדים בלימודים האקדמיים. החלטות הקבלה למוסדות מתבססות לרוב על ציון סכם שהוא ממוצע משוקלל של הבחינה הפסיכומטרית ובחינת הבגרות. ברוב הפקולטות בארץ ניתן לציון הפסיכומטרי משקל שווה לזה של בחינת הבגרות. ציון הסכם משמש לשתי מטרות: במחלקות שבהן הביקוש ללימודים עולה על ההיצע, בחירת המועמדים בעלי הציון הגבוה יותר, מתוך הנחה שלהם סיכוי טוב יותר להצליח בלימודים; וביתר המחלקות, הצבת רף מינימלי מתוך הנחה שמי שאינו מגיע אליו יתקשה ממילא לסיים את הלימודים.
ההצדקה לשיטה הקבלה הזו נעוצה במתאם הגבוה, יחסית, שיש בין ציון הסכם להישגי התלמידים במקצועות הלימוד האקדמיים. עם זאת, יש מוסדות להשכלה גבוהה, וביניהם האוניברסיטה הפתוחה ומכללות שונות, שאינם דורשים מן המועמדים להבחן בבחינה הפסיכומטרית בחלק מן החוגים או בכולם. חוגים מסוימים אינם דורשים בחינה זו אם למועמד הישגים גבוהים בבחינות הבגרות.
מידע על תנאי היבחנות
מועדים ומחיר
הבחינה נערכת במספר קמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ ומתקיימת בארבעה מועדים בשנה:
אביב – מספר ימים לפני חג הפסח (בדרך כלל בחודשים מרץ או אפריל)
קיץ – בתחילת חופשת הסמסטר של האוניברסיטאות (בדרך כלל בתחילת חודש יולי)
סתיו – עם פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר (בתחילת חודש ספטמבר)
חורף – במהלך חופשת חנוכה באוניברסיטאות (בדרך כלל בחודשים דצמבר או ינואר)
מחיר הבחינה הוא 620 ש"ח (נכון ליוני 2024) לנרשמים בהרשמה רגילה.
שפות
המבחן ניתן במספר שפות ונבחנים יכולים לגשת למבחן בשפה בה הם שולטים בצורה הטובה ביותר מבין השפות המוצעות.
השפות בהן מוצע המבחן משתנות מעת לעת בהתאם לביקוש. השפות המוצעות נכון ליוני 2024 הן עברית, ערבית, רוסית, צרפתית ובנוסח משולב של אנגלית ועברית (בנוסח זה המבחן מופיע בעברית ובאנגלית ובנוסף מתורגמות מילים נבחרות למספר שפות נוספות שעבורן לא מוצע מבחן). בעבר הוצעה הבחינה הפסיכומטרית גם בספרדית, פורטוגזית ואיטלקית.
הבחינות בעברית ובערבית מוצעות בכל המועדים של המבחן ואילו הבחינות ביתר השפות מוצעות בשניים מתוך ארבעת המועדים.
בחינה בתנאים מותאמים
הבחינה הפסיכומטרית מועברת גם בצורה המותאמת למועמדים עם מוגבלות פיזית, רפואית ונפשית, לבעלי לקוית למידה ולבעלי הפרעת קשב וריכוז. בחינה בתנאים מיוחדים מתקיימת בתוך שלושה שבועות ממועד קיום הבחינה הרגילה. הזכאות לבחינה בתנאים מיוחדים נקבעת לבקשות שהוגשו בהתאם להנחיות המפורטות באתר מאל"ו.
התנאים לבחינה מותאמת נקבעים עבור כל נבחן בפני עצמו אולם בין התנאים הנפוצים ניתן למצוא: בחינה ממוחשבת, תוספת זמן, הפסקות בין הפרקים, התאמה של התנאים הפיזיים בהם המבחן מתקיים וכן התאמות שונות לבעלי לקויות ראיה.
מבנה הבחינה
הבחינה הפסיכומטרית בודקת את יכולות המועמד בשלושה תחומים: חשיבה מילולית, חשיבה כמותית ואנגלית. הבחינה מורכבת ממטלת כתיבה ומשמונה פרקים של שאלות ברירה – שני פרקים מכל אחד משלושת התחומים ושני פרקים נוספים המכונים "פרקי פיילוט". פרקי הפיילוט הם פרקים אשר נראים כפרקי בחינה לכל דבר, אך אינם נכנסים לציון ומשמשים לצורכי כיול בין נוסחים ומועדים שונים וכן לצורך בחינת תפקודן של שאלות שישמשו בנוסחים עתידיים של המבחן. הפרקים בנויים כך שאין כל דרך לדעת מה הם "פרקי הפיילוט", ולכן הנבחנים נדרשים להתייחס לכל הפרקים באותה מידה של רצינות. עם זאת, מאל"ו מציין כי בבחינה עצמה עשויים להופיע פרקים ושאלות מבחינות קודמות, וכן עשויים להיות שינויים במספר השאלות בפרק, בזמן המוקצב לפתרונו, וכן בהוראות אחרות לפתרון הבחינה.
מטלת כתיבה
הבחינה הפסיכומטרית מתחילה עם מטלת כתיבה שעבורה מוקצות 30 דקות במבחן בנוסח המבחן בעברית ו-35 דקות ביתר השפות. אורך החיבור הנדרש הוא לפחות 25 שורות. במטלת הכתיבה הנבחנים נדרשים לכתוב חיבור בנושא נתון. החיבור צריך להיות כתוב בסגנון עיוני - הסגנון המשמש להצגה מושכלת של רעיונות ולדיון בהם. ציון מטלת הכתיבה מהווה 25% מהציון בתחום החשיבה המילולית והוא מורכב מציונים בשני ממדים - לשון ותוכן; טווח הציונים של כל ממד הערכה נע בין 1 ל-6. כל מטלה נבדקת על ידי שני מעריכים בלתי תלויים. ממד התוכן נוגע לעושרם ולאיכותם של הטיעונים המופיעים בטקסט, וכן למידה שבה מודגמת בו חשיבה ביקורתית. ממד הלשון נוגע לבהירות הניסוח, לתקינות סגנון הכתיבה ולדיוק הלשוני. רכיבים אלה הם הבסיס לכתיבה עיונית איכותית, ומועמדים שאינם שולטים בהם ברמה מספקת יתקשו להציג את הידע שלהם בכתב. ציון המטלה הסופי הוא שקלול של ארבעת הציונים שניתנו על ידי שני הבודקים. בפועל, הנבחנים מקבלים ציון מילולי, אשר בתוכו כבר משוקלל ציון מטלת הכתיבה. על כן, הנבחנים לא יכולים לדעת מהו הציון שניתן להם עבור המטלה.
חשיבה מילולית
נכון לשנת 2023, פרק החשיבה המילולית בשפה העברית מכיל 23 שאלות (בשפות אחרות – 20 שאלות) ומוקצבות לו 20 דקות. סוגי השאלות בפרק המילולי הם:
אנלוגיות – חלק זה בוחן שלושה רכיבים של יכולת מילולית: העושר הלשוני (אוצר המילים), היכולת לזהות יחסים בין זוגות מילים או ביטויים והיכולת להחיל יחסים אלה על זוגות אחרים של מילים או ביטויים.
שאלות היגיון והסקה – שאלות אלו נוגעות בנושאים שונים: שאלות הבנה של טקסט קצר, שאלות הסקה (איזו מסקנה נובעת מהטקסט, איזה טיעון מחליש מסקנה המתוארת בטקסט), שאלות השלמת משפטים ועוד.
הבנת הנקרא – חלק זה מכיל קטע ברמה גבוהה, בדרך כלל תקציר של מאמר מדעי, שאחריו ניתנות מספר שאלות הבנה.
רמת הקושי של השאלות בכל חלק בפרק עולה באופן הדרגתי, למעט בחלק הבנת הנקרא (שם השאלות מסודרות לפי סדר הופעת נושא השאלה בקטע).
כאמור, הציון המילולי שמקבלים הנבחנים הוא שקלול הציון שניתן עבור פרקי השאלות יחד עם זה שניתן עבור מטלת הכתיבה. לא ניתן לדעת בוודאות מהו הציון המדויק של כל אחד מהם בנפרד.
חשיבה כמותית
הזמן המוקצב לפרק החשיבה הכמותית הוא 20 דקות. נכון לשנת 2023, הפרק מכיל 20 שאלות המכסות בעיות בתחומים שונים במתמטיקה כמו גאומטריה, אלגברה, אחוזים, ממוצעים, שאלות יחס, הסקת מסקנות מתוך תרשים וכדומה.
על פי רוב, רמת השאלות בפרק עולה – בתחילתו מופיעות השאלות הקלות ובסופו מופיעות שאלות יותר קשות. הידע המתמטי הנדרש בפרקי החשיבה הכמותית בבחינה דומה לזה הנדרש בבחינת בגרות במתמטיקה ברמה של שלוש יחידות לימוד - הרמה המינימלית הנדרשת לשם קבלת תעודת בגרות ולצורך קבלה ללימודים אקדמיים.
אנגלית
נכון לשנת 2023, פרק האנגלית מכיל 22 שאלות הבוחנות את הידע והשליטה של הנבחן בשפה האנגלית. לפרק מוקצבות 20 דקות. סוגי השאלות בפרק האנגלית:
השלמת משפטים – חלק זה בוחן את אוצר המילים של הנבחן.
ניסוח מחדש – נתון משפט ואחריו ארבעה משפטים שונים, ועל הנבחן לבחור את המשפט שמשמעותו היא הדומה ביותר למשמעות המשפט המקורי.
הבנת הנקרא –שני קטעי הבנת הנקרא ואחריהם מספר שאלות שבוחנות את טיב הבנת הקטע על ידי הנבחן.
רמת הקושי של השאלות בכל חלק בפרק עולה באופן הדרגתי, למעט בחלק הבנת הנקרא (שם השאלות מסודרות לפי סדר הופעת נושא השאלה בקטע).
הציון בבחינה
ממוזער|500px|דוגמה לציוני המבחן הפסיכומטרי
סולם הציונים בבחינה הפסיכומטרית נע בין 200 ל-800. הציון הכללי הוא שקלול של הציונים בכל אחד מהתחומים: 40% לתחום הכמותי, 40% לתחום המילולי, ו-20% לאנגלית. הציונים בכל תחום בנפרד נעים בין 50 ל-150, ותלויים במספר התשובות הנכונות של הנבחן באותו תחום, וכן בפעולות סטטיסטיות (כיול) שמתקנות הבדלי קושי בין נוסחים שונים. מטרתן של פעולות אלה לדאוג לכך שציונו של נבחן לא יושפע ממועד הבחינה.
החל ממועד אוקטובר 2011 מחושבים עבור כל נבחן שני ציונים נוספים, מלבד הציון הכללי שהיה נהוג עד אז.
ציון בדגש כמותי – ציון זה מחושב בדרך הבאה: 60% לחלק הכמותי, ואילו החלק המילולי והאנגלית בעלי משקל של 20% כל אחד.
ציון בדגש מילולי – ציון זה מחושב בדרך הבאה: 60% לחלק המילולי, ואילו החלק הכמותי והאנגלית בעלי משקל של 20% כל אחד.
כל מוסד אקדמי יכול לבחור באיזה מהציונים להתחשב בקבלה לכל חוג.
הציון בתחום האנגלית משמש בנוסף גם לסיווג רמת האנגלית של הנבחנים ולקביעת היקף הקורסים אותם יצטרך ללמוד הנבחן באקדמיה על מנת לעמוד בסף הידע הנדרש באנגלית. סיווג לרמה באנגלית ניתן להשיג גם באמצעות בחינה אחרת שמאל"ו עורך - אמירנט
מאפייני הציונים בבחינה
הציון הסופי הוא יחסי, כלומר משקף את מיקומו של הנבחן ביחס לכלל הנבחנים מאז ומעולם. הציון בבחינה הוא בר-השוואה לציונים בכל המועדים, השפות והנוסחים. הציון אינו מושפע מנוסח הבחינה, משפת הבחינה, ממועד הבחינה או מקבוצת הנבחנים שנבחנה באותו מועד. באתר מאל"ו מוסבר:"ההבדלים בין מועדי הבחינה השונים, בין נוסחי הבחינה בכל שפה ובין הנוסחים לבין עצמם אינם משפיעים על הציון. דרך חישוב הציונים מבטיחה שגם אם תיבחנו במועד שבו רמת היכולת של הנבחנים שונה מהממוצע, ציוניכם לא יהיו שונים מהציונים שהייתם מקבלים אילו נבחנתם בכל מועד אחר."התפלגות הציונים בבחינה היא התפלגות נורמלית, בעלת ממוצע 550, וסטיית תקן 106.6 (כך ב-2019) כרגיל בהתפלגות נורמלית, ככל שמתרחקים מן הממוצע, הציון נעשה פחות שכיח: על פי נתוני מאל"ו, בשנת 2019, רק כחמשת אלפים חמש מאות נבחנים המהווים כ-5.6% מכלל הנבחנים באותה שנה קיבלו ציון 701 או יותר. מתוכם ציונם של רק 3 נבחנים היה שווה או גבוה מ-791. באותו אופן, כ-2,100 נבחנים המהווים 2.9% מהנבחנים באותה שנה קבלו ציון השווה או נמוך מ-350.
הציון הממוצע של הנבחנים בשפה העברית עמד בשנת 2019 על 579 לעומת ציון ממוצע של 495 בקרב הנבחנים בשפה הערבית. לפי מאל"ו פער זה דומה לפערים הקיימים במבחני המיצ"ב, במבחנים בינלאומיים וכן בציוני שנה א' באוניברסיטאות ובכך משקף את המציאות ואינו מהווה הטיה כלפי קבוצה זאת או אחרת. בנוסף בין השנים 2004–2019 קטן באופן עקבי הפער בין ציון הנבחנים בעברית לציון הנבחנים בערבית.
פער נוסף נמצא גם בין ציוני גברים ונשים. בשנת 2019 עמד הציון הממוצע של גברים הניגשים למבחן על 571 והציון הממוצע של נשים על 534. ככל הנראה, פער זה קשור בכך שגברים בעלי יכולת יחסית נמוכה בוחרים שלא להיבחן כלל ואילו נשים בעלות יכולת דומה ניגשות בכל זאת. עדות לכך ניתן למצוא בכך ששיעור הגברים הניגשים לבחינה נמוך משיעורם באוכלוסייה (43.2% מהנבחנים לעומת כ-50% מהאוכלוסייה).
במחקר של נאמני תורה ועבודה נמצאו פערים בהשוואה בין דתיים לחילונים: במחקר על ציוני השנים 2000–2012 נמצא כי בעוד הציון הממוצע של בוגרי החינוך הממלכתי לאורך השנים עומד על 577, הציון הממוצע של בוגרי החינוך הממלכתי-דתי עומד על 554.
הכנה לבחינה
חוסר היכרות עם מבנה הבחינה ואופי השאלות המופיעות בה עשוי להיות בעוכריו של הנבחן. לכן מאל"ו ממליץ לכל הנבחנים, לתרגל בעצמם בחינות לדוגמה מבעוד מועד, לצורך כך מוצעים באתר מאל"ו נוסחי בחינה לצורכי תרגול. בנוסף, החל מפברואר 2009 מחויב מאל"ו לפרסם את אחד מנוסחי הבחינה לאחר כל מועד.
על מנת לעזור לנבחנים להתכונן בצורה יעילה למבחן נפתחו בארץ מכונים רבים המספקים קורסי הכנה ותרגול לקראת הבחינה. בעקבות ביקורת ציבורית על העלויות של קורסים אלו פתח המשרד לשוויון חברתי בשיתוף פעולה עם מאל"ו, בראשית 2019, קורס מקוון חינמי להכנה לבחינה בעברית הנקרא "הפסיכומטרי של המדינה" בניהולם של אלעד שוויצר וליאור כהן. קורס נוסף עבור נבחנים בשפה הערבית נמצא בשלבי פיתוח.
על פי מחקר שערך מאל"ו, נבחנים שהתכוננו לבחינה בעזרת קורסי הכנה, שיפרו את ציונם בנקודות בודדות בלבד מעבר לשיפור המתקבל מהכנה עצמית (ללא קורס).
ציוניהם של אלו הניגשים לבחינה פעמיים ויותר גבוהים מציוניהם של אלו שניגשו בפעם הראשונה. לתופעה זו יש כמה גורמים, ביניהם: ההיבחנות החוזרת עצמה, הכנה נוספת ושיפור ידע, למשל לימוד אנגלית.
מבחנים משלימים
בנוסף למבחן הפסיכומטרי נדרשים סטודנטים לידע מספק בעברית ובאנגלית. לצורך מיון הסטודנטים בתחומים אלו מוצעים על ידי מאל"ו מבחנים באנגלית ובעברית.
אמי"ר, אמיר"ם, אמירנט – מבחנים אלו מוצעים על ידי מאל"ו לצורך סיווג הידע באנגלית של סטודנטים ומועמדים להשכלה הגבוהה. הציון הניתן על מבחנים אלו בר השוואה לציון באנגלית הניתן במסגרת המבחן הפסיכומטרי ומאפשרים לנבחנים לקבל ציון באנגלית מבלי לגשת לכל המבחן הפסיכומטרי.
יע"ל, יעלנט – מבחנים אלו מוצעים עלי ידי מאל"ו לצורך סיווג הידע בעברית של סטודנטים ומועמדים להשכלה הגבוהה. ציון עובר במבחנים אלו נדרש על ידי חלק מהאוניברסיטאות והמכללות ממועמדים בוגרי מערכת החינוך הישראלית שלא למדו בתיכון ששפת ההוראה בו היא עברית או ממועמדים שלא למדו במערכת החינוך הישראלית.
מאל"ו מאפשר לכל נבחן במבחן הפסיכומטרי בנוסח שאינו עברית לגשת למבחן יע"ל מיד לאחר סיום המבחן הפסיכומטרי ללא תוספת מחיר.
היסטוריה
ב־1957 עבר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית התחדשות, שכללה הכנסת בחינת מיון כתנאי קבלה ללימודים והפכה במהלך שנות השישים והשבעים לבחינת הכניסה לאוניברסיטה העברית. מעט מאוחר יותר, תיקון לחוק חינוך חובה שהונהג ב־1979 גרם לגידול במסיימי תיכון בשנות השמונים, ועל כן הלחץ על הכניסה לאוניברסיטאות היה גדול מאי פעם: ב־1980 כמעט 100% ממקבלי תעודת בגרות המשיכו ללימודים גבוהים, בעוד שב־1990 היה מקום באוניברסיטאות רק לכ־58% ממקבלי התעודה.
היו כמה שיקולים להחלת מבחן כניסה אחד שיאגד בין כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל: מבחני הבגרות לא היו מתוקננים, וחצי מהציון היה מחושב לפי מבחנים פנימיים שהיו קשורים לקשרי מורה־תלמיד, ולבית הספר אליו הלך התלמיד; היה רצון להעניק "ניסיון שני" לתלמידים שהתקשו בלימודיהם בתיכון, ולהוסיף ציון נוסף לציון הבגרות שלהם; תלמידים רבים סיימו תיכון מחוץ למדינת ישראל, והיה צורך במבחנים כדי לאחד בין היכולות של כולם. בנוסף, שינויים במתכונות הלימודים התיכוניים בשנות השמונים גרמו לכך שתלמידים רבים שלא היו זכאים לבגרות מטעם תחומי לימודיהם — למשל מגמות אמנות — נהפכו לזכאים, ועל כן החלו ראשי האוניברסיטאות לראות במבחני הבגרות ככלי לא מותאם ללימודים גבוהים. מבחני הכניסה של האוניברסיטאות נהפכו לשגרתיים, ותלמידים רבים נדרשו לעשות מבחנים רבים באוניברסיטאות ומחלקות שונות, בעוד שמבחנים אלו היו דומים מאוד מבחינה מבנית אחד לשני. על כן, ב־1981 החליט ועד ראשי האוניברסיטאות בישראל, שנוהל על ידי כל אחת משבע אוניברסיטאות המחקר בארץ, להקים את מאל"ו, שב־1983 נרשם כעמותה כדי "לסייע בתהליך המיון של מועמדים למוסדות להשכלה גבוהה בישראל".
הבחינה הפסיכומטרית מתקיימת החל מדצמבר 1983 ולאורך השנים חלו שינויים הן במבנה המבחן והן בתנאי ההיבחנות. חלק משינויים אלו מהווים חלק מאבולוציה של המבחן וחלק נקבעו כהוראות שעה שבאו לתת מענה לצורך תקופתי.
מבחני צורות – עד סוף שנות השמונים הופיעו במבחן הפסיכומטרי מבחני צורות. עם השנים התברר כי מגוון השאלות האפשריות בתחום זה מוגבל וכי הביצוע במבחנים אלה מושפע מאוד מאימון ונמצא במתאם גבוה עם התחום הכמותי. על כן, מבחני הצורות הוסרו מהמבחן.
ידע כללי – עד סוף שנות השמונים הופיעו במבחן הפסיכומטרי שאלות ידע כללי. שאלות אלו הוסרו מהמבחן בין השאר בגלל הגישה כי שאלות ידע כללי הן תלויות תרבות ומפלות אוכלוסיות על בסיס מוצא ורקע.
פרסום ציונים ותתי ציונים – החל משנת 1985 ציוני המבחן נשלחו גם לנבחנים, בנוסף למוסדות האקדמיים.
הוספת דגש כמותי ומילולי – החל מ-2011 מחושב בנוסף לציון הכולל של המבחן שני ציונים נוספים. האחד נותן יתרון לפרקים המילוליים על פני הפרקים הכמותיים והשני שם דגש על הפרקים הכמותיים על פני הפרקים המילוליים.
הוספת מטלת כתיבה – עד 2012 לא הופיע במבחן מטלת הכתיבה. עם הוספת מטלת הכתיבה קוצרו הפרקים השונים והוסרו מהפרק המילולי שאלות פ.ט.ל (מציאת שורש), אוצר מילים, וחלק משאלות ההיגיון וכן שאלות מהפרקים הכמותיים ופרקי האנגלית.
רפורמת 2018 – עד 2018 התקיימו בכל שנה חמישה מועדי פסיכומטרי (המועד הנוסף התקיים בחודש פברואר במהלך חופשת הסמסטר) ולא ניתן היה לגשת לשני מבחנים עוקבים. החל משנת 2018 מתקיימים רק ארבעה מועדי מבחן בשנה. בכל מועד מתקיימים מבחנים בעברית ובערבית וכן בחינות בתנאים מותאמים. בנוסף נקבע כי אפשר לגשת למבחנים במועדים עוקבים, ללא הגבלה.
שינויים עתידיים במבנה המבחן
ביוני 2019 פרסם מאל"ו כי הוא בוחן ביצוע שינויים במבנה פרקי האנגלית של המבחן הפסיכומטרי כך שהם ייערכו אל מול מחשב ויכללו גם כתיבה באנגלית והבנת הנשמע. שינוי זה, שאין תאריך סופי ליישומו, נועד להתאים את מבחני האנגלית לתקן ה-CEFR האירופאי להערכת בקיאות בשפה בקרב לומדי שפה זרה. בהמשך נודע כי תחום האנגלית יפוצל מן הבחינה הפסיכומטרית (שתכלול מאותה עת רק את תחומי החשיבה הכמותית והחשיבה המילולית) וייבחן עצמאית בבחינה ששמה הלאל (ראשי תיבות של השמה לרמות אנגלית להשכלה גבוהה).
טענות נגד הבחינה
נגד הבחינה הפסיכומטרית (כמו נגד מבחני משכל ומבחנים אחרים) נטען שאנשים בעלי רקע תרבותי מסוים נוטים להצליח בה יותר מאחרים. נוסף על כך, נטען שמבנה הבחינה ותכניה עשוי להקשות על נבחנים עם לקויות למידה. כמו כן נטען שעלויות הקורסים יכולות להציב מכשול בפני מועמדים עם קשיים כלכליים ולספק יתרון למועמדים המגיעים מרקע מבוסס כלכלית שבאפשרותם לממן קורסי הכנה רבים. טענה זו איבדה מעט מתוקפה לאור פתיחת קורס ההכנה המקוון החינמי. כמו כן, עלו טענות כי המבחן תורם ליצירת פערים חברתיים ומונע מוביליות חברתית בקרב אוכלוסיות שונות בפריפריה החברתית והגאוגרפית. סטודנטים רבים סבורים כי המבחן הפסיכומטרי מיותר ומהווה חסם קבלה המכביד על הקבלה לאקדמיה, וכן כי הוא יוצר פגיעה בשוויון ההזדמנויות לקבלה למוסדות ולמסלולים מבוקשים במיוחד.
טענות אחרות נוגעות להשפעת ההכנה על הביצוע בבחינה. אם ההשתתפות בהכנה כזו מניבה תועלת משמעותית לנבחנים ואינה משפרת את הכישורים הנחוצים להצלחה בלימודים אקדמיים, פירושו של דבר הוא שהבחינה אינה מודדת מה שהיא אמורה למדוד. סוגיית תרומתה של ההכנה בתשלום להצלחה בבחינה שנויה במחלוקת, ועל פי מחקרי מאל"ו להכנה במכון הכנה יש תרומה קטנה מאוד מעבר להכנה עצמית.
קבלה ללא פסיכומטרי
בשנת תשע"ו החלו המוסדות האקדמיים לפרסם ערוצי קבלה ללא פסיכומטרי. ערוץ קבלה זה אפשרי מאותה שנה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל בחוגים שונים, כגון במקצועות המדעים וההנדסה.
בהמשך להחלטה זו של המוסדות, נוצרו מספר אפשרויות לקבלה ללימודים אקדמיים לתואר ראשון גם ללא פסיכומטרי. בחלק מן המוסדות ניתן להתקבל למקצועות מסוימים על סמך ממוצע תעודת הבגרות בלבד. אפשרות נוספת כוללת אפיק מעבר של האוניברסיטה הפתוחה, מסלול בו הסטודנטים לומדים כמה קורסים באוניברסיטה הפתוחה שבה אין דרישה לבגרות ולפסיכומטרי לצורך קבלה ללימודים, ולפי הישגיהם בקורסים, הסטודנטים עוברים למוסד לימודים אחר. במוסדות אחרים מתאפשרת קבלה על סמך קורסים מקוונים, כאשר מוסדות הלימוד משקללים את ההישגים בקורסים המקוונים יחד עם ממוצע הבגרות של המועמדים.
קישורים חיצוניים
הבחינה הפסיכומטרית, באתר המרכז הארצי לבחינות ולהערכה
קורס פסיכומטרי מקוון של המשרד לשוויון חברתי, באתר קמפוס IL, ינואר 2019
הערות שוליים
פסיכומטרי
| 2024-09-22T09:43:31
|
המלט
|
המלט (אנגלית: The Tragedy of Hamlet, Prince of Denmark, מילולית: הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק), ממחזותיו המפורסמים והמצוטטים ביותר של ויליאם שייקספיר, ולדעת רבים, הטרגדיה הטובה ביותר שלו. המחזה נכתב בזמן לא ידוע בין 1600 לקיץ 1602. זהו מחזהו הארוך ביותר של שייקספיר, ובמקור האנגלי 4,042 שורות ו-29,551 מילים.
המחזה מתאר את קורותיו של המלט, נסיך דנמרק, שאביו (שגם שמו היה המלט) מת לפתע, ואמו גרטרוד נישאת לדודו קלאודיוס. בתחילת המחזה רוחו של אביו המת מופיעה למולו, מספרת שנרצח על ידי קלאודיוס, ומצווה על המלט לנקום את מותו בכך שיהרוג את דודו. מכאן ואילך המלט מתלבט מה לעשות, התלבטות הנמשכת כל המחזה עד סופו הטרגי. הימנעותו של המלט מלבצע את המשימה שהוטלה עליו גוררת את הירצחו בשגגה של יועץ המלך פולוניוס, וכך את שגעונה של אופליה ואת ספק מותה-ספק התאבדותה. היא מביאה את מותם של חבריו הבוגדניים של המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן. בסיומו של המחזה בא המוות על כל הדמויות המרכזיות, כיישום של עקרונות הטרגדיה השייקספירית, בה חטא גורר חטא, עד לאבדון מוחלט.
עלילה
שמאל|ממוזער|250px|"אופליה", ג'ון אוורט מיליי, בערך 1851.
שמאל|ממוזער|250px|טירת קרונבורג בדנמרק שהתפרסמה כמקום התרחשות רוב המחזה "המלט". במחזה עצמו היא מכונה טירת אלסינור (Elsinore). "המלט" הועלה לראשונה בטירה עצמה ביום השנה המאתיים למותו של שייקספיר, ומאז הוצג בה מספר פעמים.
המחזה נפתח כשהמלט, בנו של המלך המנוח, אחיינו של המלך הנוכחי ובן המלכה שב לארמון המלכות אלסינור מלימודיו באוניברסיטה, מלווה בחברו הוראציו. הוא שומע משומרי הארמון על רוח מסתורית בדמות אביו המופיעה בלילות, ויוצא לבדוק, כשברקע נשמעות הכנות צבאיות כצעד זהירות מפני תקיפה צפויה של מלך נורווגיה פורטינברס הרוצה לנקום את תבוסת ומות אביו (פורטינברס האב) בדו-קרב בידי המלט האב.
המלט פוגש את רוחו של אביו, שאומר לו שהוא נרצח על ידי דודו קלאודיוס, שנשא את אמו גרטרוד לאישה. המלט המשכיל אינו ממהר להאמין לרוח, וההתלבטות מתחילה. המלט מחזר אחרי אופליה, בתו של פולוניוס שר החצר. אביה פולוניוס ואחיה לארטס מזהירים את אופליה מפני קשר קרוב מדי עם המלט. כדי להסתיר את סערת הנפש בה הוא נמצא מעמיד המלט פני משוגע, ודודו המלך שולח את פולוניוס להתחקות אחרי המלט כדי למצוא אם שגעונו הוא אמיתי או העמדת פנים. פולוניוס מניח שההתבודדות והשגעון של המלט הם כתוצאה מההתרגשות וההתאהבות באופליה. הוא מודאג מהאבל הכבד של המלט והתנהגותו המשונה ושולח את חבריו של המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן לגלות את הסיבה להתנהגותו. המלט מגלה מהר שהם באו לרגל אחריו.
קלאודיוס ויועצו פולוניוס משכנעים את אופליה לדבר עם המלט, בזמן שהם מצותתים לשיחתם בסתר. אופליה מחזירה להמלט את כל המתנות שנתן לה, והוא בתמורה מודיע לה על הפסקת הקשר ביניהם בשורה הידועה "אל המנזר לכי!". המלט פוגש בארמון חבורת שחקנים והוא חושב על רעיון לבדוק את מהימנותה של רוחו של אביו – לעשות הצגה על אדם שהורג את אחיו המלך כדי לקבל את כיסא המלכות כדי לראות את תגובתו של קלאודיוס. במהלך המחזה קלאודיוס יוצא מהחדר בפתאומיות והמלט רואה בתגובה זו הוכחה שהוא הרג את אביו.
המלכה מזמינה את המלט לשיחה. בדרך המלט רואה את קלאודיוס מתוודה על פשעו. המלט לא הורג אותו, כיוון שהוא חושב שאם יהרוג אותו לאחר התפילה כשנפשו מטוהרת, יעלה קלאודיוס לגן העדן, והמלט לא רוצה בכך. המלט מתווכח עם אמו המלכה גרטרוד, בזמן שפולוניוס מתחבא מאחורי שטיח קיר ומצותת. פולוניוס מאמין שהשגעון של המלט הוא אמיתי, נבהל מהמחשבה שהמלט רוצה להרוג את המלכה, ומנסה לצאת מתוך השטיח. המלט חושב שזה קלאודיוס מתחבא ודוקר את פולוניוס למוות דרך השטיח. כשהוא מבין שהרג את פולוניוס אביה של אופליה ולא את קלאודיוס הוא מלא חרטה.
קלאודיוס מבין שהמלט יודע את האמת, ומחליט לחסל אותו באופן כזה, שהמלכה לא תדע שהוא מאחרי המזימה. הוא שולח את המלט לאנגליה בתואנה של הרחקתו משערוריית פולוניוס והרגעת הרוחות. הוא מצרף להמלט מלווים, רוזנקרנץ וגילדנשטרן. בידיהם הוא מפקיד מכתב חתום בחותם המלך, המיועד למלך אנגליה, ובו הוראה להרוג את המלט באופן מיידי ללא משפט וללא כליאה.
בזמן ההפלגה המלט פותח בסתר את המכתב ומגלה את המזימה נגדו. לכן הוא כותב מכתב חדש, המורה להרוג מיידית את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, חותם בחותם המלך אשר ברשותו ומחזיר את המכתב למקומו. בהמשך הספינה הדנית מותקפת על ידי שודדי-ים. המלט מנצל את ההזדמנות ועובר לספינת השודדים, אשר נוהגים בו בכבוד ומביאים אותו חזרה לדנמרק.
באלסינור אופליה מאבדת את שפיותה בגלל מות אביה, פולוניוס. אחיה לארטס חוזר מצרפת מלא חימה ושאיפת נקם על רצח אביו. הוא חושב שהמלך אחראי לרצח. בנוסף, הוא המום למראה אופליה, אחותו, המשוטטת בארמון כסהרורית ופולטת דברים חסרי פשר. קלאודיוס המלך ממהר להעמיד את לארטס על טעותו, ומבהיר לו כי רוצח אביו הוא המלט. הוא מנצל את זעמו של לארטס כדי לרקום תוכנית חדשה לחסל את המלט ומשכנע אותו שהמלט לבדו אחראי לאסונות. בהמשך מגיעות החדשות שהמלט נמלט – סיפור שמתפשט שהספינה שלו הותקפה על ידי פיראטים בדרך לאנגליה והוא חזר לדנמרק. קלאודיוס משכנע את לארטס לצאת לדו-קרב (תחרות סיף) מול המלט. הם מחליטים לשים רעל בקצה של חרבו של לארטס כך שאפילו שריטה קטנה תוביל למוות. קלאודיוס לא בטוח שהמלט הסיף המוכשר יספוג אפילו שריטה בדו-קרב, ומתכנן להציע להמלט יין עם רעל למקרה שתוכנית הדו-קרב תיכשל. המלכה נכנסת להודיע שאופליה טבעה.
המלט מגיע לדנמרק בדיוק לבית הקברות של אלסינור, בו שני חופרי קברים, מכינים את הקבר של אופליה. הם מתווכחים על אופי מותה של הנקברת: למרות שהיא מקבלת קבורה נוצרית, הם חושבים שהיא התאבדה, וקיבלה קבורה נוצרית כיוון שהיא קרובה למשפחת המלוכה. כשמתחילה הלוויה המלט והורציו מסתתרים, ורואים ממחבואם תהלוכת לוויה מכובדת, עם משפחת המלוכה ולארטס. המלט מבין לתדהמתו שהנפטרת היא אופליה. לארטס נושא דברי פרידה וברוב צערו קופץ לתוך בור הקבר הפתוח. בראותו זאת, המלט יוצא ממחבואו וקופץ אף הוא לתוך הבור. לארטס מתנפל עליו להורגו והשניים מתגוששים עד שאנשי הארמון מפרידים ביניהם ומוציאים אותם מתוך הקבר. אז, על פי הקבר, מכריז המלט כי אהב את אופליה ואהבתו אליה עולה על אהבה של "ריבוא אחים". הוא ממשיך לשפוך כעס ולעג על לארטס, והמלכה אומרת שזה הטירוף אשר מדבר מגרונו. אז אומר המלט ללארטס שאינו יודע למה הוא מתנכל לו. הוא, המלט, תמיד אהב את לארטס, אבל אם נגזר עליהם להיות אויבים, לו יהי כן. הלווייה מתפזרת. המלך מזכיר בחשאי ללארטס את תוכניתם לחסל את המלט בדו-קרב של סיוף.
מאוחר יותר באותו יום, המלט מספר להורציו איך הוא ברח ושרוזנקרנץ וגילדנשטרן נשלחו למותם. החצרן אוסריק מפריע כדי להזמין את המלט להתחרות בסיף עם לארטס. למרות אזהרות מהורציו, המלט מסכים והקרב מתחיל. אחרי מס' סיבובים גרטרוד מרימה כוסית לחיי המלט. המלט לא רוצה לשתות, וקלאודיוס מזהיר את גרטרוד לא לשתות, כיוון שזו הכוס עם היין המורעל שהוא הכין עבור המלט. גרטרוד שותה יין מהכוס עם הרעל. בקרב לארטס תוקף ודוקר את המלט עם הלהב המורעל. במהלך הקרב המלט משיג את חרבו המורעלת של לארטס ומשתמש בה נגדו, ופוצע את לארטס. פתאום גרטרוד נופלת ובעודה גוססת היא מודיעה שהיא הורעלה.
ברגעיו האחרונים, לארטס משלים עם המלט ומגלה לו את תוכניתו של קלאודיוס. המלט דוקר את קלאודיוס עם החרב המורעלת ומכריח אותו לשתות גם הוא מהכוס המורעלת. המלט מבקש מהורציו לספר את סיפורו כי הוא היחיד שנשאר בחיים ויוכל לתת הסבר מלא - ומאחר ולא נשאר אף נצר לשושלת המלוכה מבקש להכתיר את פורטינברס. כשפורטינברס מגיע הוא מוצא את כולם מתים: גרטרוד, קלאודיוס, לארטס והמלט. הורציוס מבקש רשות לספר את סיפורו של המלט, ופורטינברס לוקח את גופותיהם ויוצא למסע קבורה.
מקורות
המלט, או אמלת', היה נסיך דני אגדי, שהרפתקאותיו תועדו על ידי סאקסו גרמטיקוס ב"גסטה דנורום" בערך בשנת 1200 לספירה. פרנסואה דה בלפורס אימץ את סיפורו של סאקסו ב"היסטורי טרג'יק" שלו (1570). אך כנראה שהמקור העיקרי של שייקספיר הוא מחזה מוקדם יותר שעסק בהמלט (המכונה גם אור-המלט), שמיוחס לתומאס קיד וידוע כי הוא שהכניס את רוח הרפאים לסיפור. אך יש חוקרים שחושבים כי ייתכן והאור-המלט נכתב על ידי שייקספיר עצמו. ייתכן כי שייקספיר גם אימץ אלמנטים אחרים ממחזה אחר של קיד, הטרגדיה הספרדית.
המלט כדמות
ממוזער|שמאל|450px|תחריט משנת 1842 של מקליסה (Daniel Maclise) המציג את סצנת הצגת השחקנים במחזה המלט.
המלט הוא אחת מהדמויות הנידונות ביותר בעולם הדרמה ואולי אף בכל הספרות המערבית. אף כי כולם מסכימים כי הוא אחת מיצירותיו הגדולות ביותר של שייקספיר, המבקרים חולקים ביניהם על המוטיבציות הפנימיות והפסיכולוגיה של דמות זו. יחסיו עם הדמויות השונות בסיפור, כולל אביו, דודו קלאודיוס, אמו גרטרוד ואופליה אהובתו, כולם נידונו מנקודות מבט שונות ומגוונות, וכן על פי תאוריות פסיכולוגיות מודרניות. מבקרים רבים: ג'ונסון, הרדר, גתה, שלגל, הגל, קולרידג', למב, הזליט, גרווינוס, טורגנייב, ברנדס, דאודן, ניטשה, פרויד, איי. סי. ברדלי, קווילר-קאוץ', אדוארד צ'יימברס, דובר וילסון, ת"ס אליוט, ברנרד גרבנייר, אסימוב, ואחרים, - כתבו עליו מאמרים או ספרים, כל אחד ותובנותיו המיוחדות. מלבד היותו אחת הדמויות התובעניות ביותר של שייקספיר (מעל 1400 שורות), המלט גם האינטרוספקטיבי ביותר. לשחקנים תמיד היה קושי רב עם תפקיד זה, ואפשר לומר כי הופעה אחת תופסת רק היבטים מסוימים של הדמות.
סיכום העלילה לעיל מציג את ההבנה הפשוטה ביותר של המלט, כאדם שתר אחר האמת על מנת להיות בטוח שהצדק עמו כשהוא נוקם את נקמת רוחו של אביו. הדעה הסטנדרטית ביותר היא כי המלט הוא לא אדם החלטי ביותר. סרט משנת 1948, שבו שיחק לורנס אוליבייה בדמות הראשית, מוקדם באמירה: "זהו סיפורו של אדם שלא היה מסוגל להחליט". הססנות זו מתחדדת לנוכח ההחלטיות של לארטס, בנו של פולוניוס, שאינו מתעכב לרגע בבואו לנקום את מות אביו.
מדוע המלט לא החלטי?
לדעת גתה, שייקספיר ביקש לצייר דיוקן של מעשה גדול הנדרש מנפש שאינה מסוגלת לבצעו; המלט (לפני שמתגלה לו רוחו של אביו) יפה, טהור, אצילי, בעל טבע מאוד מוסרי, אך בלי מערכת עצבים חזקה הנדרשת לגיבור; מה שבלתי אפשרי (עבורו) נדרש ממנו, והוא כורע תחת הנטל, שאינו יכול לא לשאת ולא להשליךסיכום קטעים שונים ברומן "וילהלם מייסטר".
לדעת קולרידג', בשכל בריא יש איזון בין הפעולות האינטלקטואליות הפנימיות לבין הרשמים מבחוץ; אך אם יש יותר מדי משקל למחשבה הגותית, אזי האדם מאבד את כוחו הטבעי לפעול; שייקספיר רצה להדגים את ההכרח המוסרי של איזון בין העולם הממשי לבין עולמות דמיוניים; בהמלט האיזון הזה מופר, מחשבותיו ודמיונותיו הרבה יותר חיוניים מאשר תפיסותיו הממשיות, פעילותו האינטלקטואלית עצומה ביחס למעשיו הממשיים; שייקספיר שם את המלט בנסיבות הדורשות ממנו פעולה מהירה; הוא אמיץ, אך לא החלטי מפאת רגישותו, דוחה את הפעולה בגלל מחשבתו, ומאבד את כוח המעשה ההחלטיסיכום על פי ההרצאות וההערות של קולרידג' על שייקספיר..
אחרים רואים את המלט כאדם, שמוטל עליו לבצע דבר, שהוא יודע ומרגיש כי הוא חייב לעשות, למרות חוסר רצונו העז. בראייה זו, כל נסיונותיו לשכנע את עצמו באשמתו של המלך קלאודיוס וחוסר המעש שלו עצמו, כשיכול היה לפעול, הם ראיות לחוסר רצון, והמלט כועס על עצמו שאינו יכול לבצע את משימתו. אחרים רואים את בניתוחים של המלט את מצבו כמאבק עמוק ואקזיסטנציאלי בהרבה, שעוסק לא בנקמה המקומית אלא במצב האנושי בכללו.
ראייה אחרת של המלט, שאייזק אסימוב מצדד בה ב"מדריך לשייקספיר" שלו, טוענת, כי אין לייחס את מעשיו לחוסר החלטה אלא למוטיבציות מרובות מדי: רצונו לנקום על הרעה שנעשתה לאביו, יחד עם האמביציה שלו לעלות לכס השלטון. הטעות הטרגית שהמלט עושה, בעיניו של אסימוב, היא הרצון חובק-הכל שקלאודיוס לא רק ימות אלא גם יקולל, דבר שמונע ממנו להרוג את קלאודיוס ברגע המתאים.
בניתוחו של פרויד את דמותו של המלט, טוען פרויד שהיסוסו של המלט במשך כל המחזה לרצוח את דודו נובעת מהעובדה שהדוד עשה בפועל את מה שהמלט עצמו חלם עליו. לפי פרויד, כל אדם נולד עם תסביך אדיפוס - רצון תת-הכרתי לרצוח את אביו ולבעול את אמו. גם להמלט, כמו לכל אדם היה הרצון הזה, אותו הוא לא העז להוציא אל הפועל (כמו כולם). כאשר הדוד ביצע את מה שהמלט לא היה מסוגל לבצע, לא היה המלט יכול לנקום את מות אביו בצורה טהורה, כיוון שלו עצמו היה רצון תת-הכרתי זהה לזה של דודו.
יש גם דיון נרחב בשאלה, האם המלט אכן זכה לביקור מרוחו של אביו או שהוא פשוט היה סכיזופרן. הרבה מהתנהגותו של המלט מביאה להטלת ספק בבריאות נפשו. המבוכה והמתח הנפשי שבהם הוא שרוי לאחר מותו המשונה של אביו בהחלט יכלו להביא אותו להתמוטטות עצבים.
ציטוטים ידועים
בנוסף לשורות המופיעות למעלה, שהן הציטוט הידוע ביותר מהמלט ובין השורות המצוטטות ביותר בתיאטרון בכלל אשר נפתחות במילים "להיות או לא להיות", המחזה מכיל שורות רבות שזכו להיות מצוטטות.
אחד הקטעים המצוטטים ביותר הוא הקטע בו שולח פולוניוס בנו לארטס לפריז ומשיא לו עצות רבות:
כן זכה לציטוטים רבים הקטע בו מדריך המלט את להקת השחקנים החובבים לפני הופעתם בפני המלך. בקטע זה פורש שקספיר מקצת ממשנתו כבמאי, תוך העברת ביקורת על אופן המשחק שהיה מקובל בתיאטראות רבים בתקופה:
בעברית
התרגום הראשון שנעשה מהמלט לעברית נערך ב-1838, בספר "חקירת האמת" מאת המשכיל יוצא למברג שלמה בן חיים בריק, שהתגורר בלונדון. היה זה תרגום של המונולוג "להיות או לא להיות", הישר מן האנגלית, אותו פתח ב. קטעים אחרים מהמחזה, בעיקר המונולוג, הוסיפו להיות מתורגמים כפרקים קצרים ביצירותיהם של כותבים עבריים אחרים. מהדורה שלמה נערכה לראשונה על ידי ח"י בורנשטיין: היא התפרסמה בהמשכים ב"הצפירה" ב-1900 ו-1901, אך יצאה בשלמותה רק ב-1926. תרגומים מלאים נוספים בוצעו על ידי שלום צבי דוידוביץ (הוצאת תרשיש) ב-1942, אברהם שלונסקי (ספרית פועלים) ב-1948, ט. כרמי (הוצאת דביר), אהרן קומם (הוצאת אור-עם), ישראל אפרת (הוצאת עוגן), פרץ סמולנסקין, י"ל גורדון, ודורי פרנס.
המחזה עלה לראשונה בארץ ישראל בעברית בשנת 1946 בתרגומו של שלונסקי בתיאטרון "הבימה" כשבתפקיד המלט מי שכונה לימים "המלט העברי הראשון", חתן פרס ישראל, שמעון פינקל.
במהלך השנים עלו בתיארטאות עשרות הפקות למחזה. בין המוכרות שבהן: הפקת תיאטרון הקאמרי בכיכוב איתי טיראן שביים עמרי ניצן והיה תפקיד הפריצה של טיראן. הפקה ייחודית נוספת עלתה בשנת 2022 בתיאטרון בית ליסין בכיכוב אסף יונש בבימוי יאיר שרמן.
עיבודים למחזה
העיבוד הראשון של המחזה לסרט היה ב-1900, בסרט צרפתי קצר בשם "Le Duel d'Hamlet" בכיכובה של שרה ברנאר בתפקיד המלט.
עיבודים לראינוע
המלט (סרט, 1913) – סרט אילם בריטי משנת 1913 עם ג'ונסטון פורבס-רוברטסון בתפקיד הראשי.
המלט (סרט, 1921) – סרט אילם גרמני מ-1921, בעיבוד זה המלט הוא אישה.
עיבודים לקולנוע
המלט (סרט, 1948) – עיבוד משנת 1948 - הנאמן למחזה, לפי הדיאלוגים המקוריים.
המלט (סרט, 1969) – עיבוד קולנועי מ-1969 בבימויו של טוני ריצ'רדסון.
המלט (סרט, 1990) – עיבוד קולנועי מ-1990 של פרנקו זפירלי בכיכובו של מל גיבסון.
המלט (סרט, 1996) – עיבוד משנת 1996 בבימויו ובכיכובו של קנת בראנה.
המלט (סרט, 2000) – עיבוד משנת 2000 - המתרחש בניו יורק לפי הדיאלוגים מקוריים.
עיבודים לסרט טלוויזיה
המלט (סרט, 2009) – עיבוד משנת 2009 - שודר בערוץ BBC Two.
בתרבות
מספר פרודיות על המחזה נעשו בתוכנית "רחוב סומסום" שבהם קטע של אלמו עם השחקן מל גיבסון בתפקיד המלט.
בסדרה "קרובים קרובים" עושה חנה (חנה מרון) פרודיה למונולוג של המלט עם חציל.
בתוכנית הקומדי סטור נעשה מערכון שבו יש שחקן שמגלם את המלט (רובי דואניאס) עומד על סולם כאשר הבמאי שלו (אסף אשתר) מבקש ממנו לרדת עוד קצת (גם מהסולם וגם ברמת ההצגה).
הרומן "קליפת אגוז" מאת איאן מקיואן, שעלילתו מתרחשת בלונדון של המאה ה-21, שואב השראה מסיפור "המלט". המספר ברומן הוא עובר המספר על התוכנית של אמו, טרודי, ודודו, קלוד, לרצוח את אביו, על מנת לרשת את ביתו של האב, שבו הם מתגוררים.
ראו גם
טירת קרונבורג
אור-המלט
לקריאה נוספת
גאורג ברנדס, טרגדיות שקספיר: המלט, מקבת, אותלו, ליר, עברית: מאיר איילי, הוצאת תרבות וחינוך, 1968.
מילים, מילים, מילים - על המלט (ליקט תרגם והעיר: יהודה ויזן, עריכה: אריאל קריל) אסופת מאמרים מאת וולטר, גתה, סמואל ג'ונסון, ויליאם האזליט, סמואל טיילור קולרידג', אדגר אלן פו ויליאם האזליט, אוסקר ויילד, מת'יו ארנולד, ג. ק. צ'סטרטון, ת.ס. אליוט, וו.ה. אודן. בצירוף מבוא מאת פרופ' שמעון לוי, הוצאת רסלינג, 2016.
ת"ס אליוט, 'המלט ובעיותיו', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011 עברית: יהודה ויזן.
לי מיכאל-ברגר, "מכסחי השדים: על-טבעי ןמודרניותבשיח על המלט, 1918–1945", זמנים 149, 2024, עמ' 50–61.
קישורים חיצוניים
המלט, נסיך דנמרק בתרגום אברהם שלונסקי, הוצאת ספרית פועלים. מתוך המאגר הסרוק של אוניברסיטת טורונטו.
עמנואל בן גריון, משהו על סונטות שקספיר ועל המלט, באתר פרויקט בן יהודה
הטקסט המלא של המחזה, באתר פרויקט גוטנברג
HyperHamlet
אבי גרפינקל, שייקספיר 1967, באתר אלכסון
דן לחמן, המלט בקאמרי
שלמה בן חיים בריק, "להיות או לא להיות" (למטה), בתוך: "חקירת האמת", אלטונא, תקפ"ט 1838.
, , (חלק ראשון בסדרה)
איתן בלום, [תרגום המלט - הקוורטו הראשון, 1603 https://www.academia.edu/114644897/Hamlet_First_Quarto_1603_translation_into_Hebrew]
הערות שוליים
קטגוריה:טרגדיות
*
| 2024-09-17T11:49:36
|
הרה
|
שמאל|ממוזער|250px|הרה (משמאל) ופרומתאוס (מימין). כד יווני, 490 - 480 לפנה"ס מאטרוריה.
שמאל|ממוזער|150px|פסל של הרה במוזיאון הישן בברלין
הֶרָה (ביוונית עתיקה: Ἥραההיגוי ביוונית המודרנית: אירה ) היא מלכת האולימפוס, אשתו ואחותו של זאוס, ראש האלים, במיתולוגיה היוונית. אלת הנישואין, האמהות והלידה, ופטרוניתן של הנשים הנשואות. בקרב הרומאים נודעה כיונו.
דמותה של הרה
הרה תוארה בדרך כלל כאלה אצילית ונשגבת, העונדת לראשה נזר מלכות. בידה נהגה להחזיק את פרי הרימון, שביוון העתיקה נחשב לסמל של נישואין, פריון, חיים ומוות. החיות הקדושות לה היו הפרה והטווס.
הקשר של הרה עם דמותה של הפרה עתיק מאוד (יש הסוברים שקשורה לאלת הפיריון לה דמות פרה), ונובע מהיותה של הרה אלת אמהות ופריון. אחד מכינוייה היה "הרה בופיס" (Hera Bopis), שמשמעותו המקובלת היא "הרה בעלת עיני הפרה", אך למעשה משמעותו המקורית היא "הרה בעלת פני הפרה".
ביצירות אמנות הלניסטיות הרה מופיעה רוכבת במרכבה רתומה לטווסים, שבין היתר, סימלו גם גאווה ויופי. עם זאת, הקשר בין הרה לטווס הוא מאוחר יחסית, שכן היוונים הקדמונים התוודעו לטווסים רק עם כיבושיו של אלכסנדר הגדול, וקודם לכן - הקוקייה הייתה הציפור המקודשת להרה. מוטיב הטווס הופיע מחדש ביצירות אמנות מתקופת הרנסאנס, שאיחדו את סיפוריהן של הרה היוונית ויונו הרומאית.
הרה הייתה אחת מהאלות המכובדות ונשואות-הפנים של פנתיאון האלים היווני, ופולחנה היה נפוץ עוד מלפני התקופה ההלנית, וקדום יותר מפולחנם של זאוס ופוסידון, למשל. מקדשה העיקרי היה בעיר ארגוס, והיא נחשבה לפטרונית העיר. בעיר זו גם נחוג חגה החשוב ביותר של הרה, ההראיה. מקדשים נוספים להרה עמדו באולימפיה, קורינתוס, ספרטה, מיקנה ובאיים דלוס וסאמוס.
לידה, נישואין ומשפחה
הרה הייתה בתם של הטיטאנים קרונוס וריאה, ואחותם של הסטיה, האדס, דמטר, פוסידון, וזאוס (לפי סדר הולדתם). עם היוולדה, אביה בלע אותה שלמה אל תוך בטנו, כמו את שאר בניו ובנותיו (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו.
זאוס, יחד עם אחיו ואחיותיו המשוחררים, יצא למלחמה כנגד אביו ושאר הטיטאנים. בסופו של דבר, הוכרע קרונוס, הורד מכיסאו ונכלא. השלטון בעולם ובסדרי היקום עבר לידי האלים הצעירים, הם האלים האולימפיים. הרה התחתנה עם זאוס, ומתוקף היותו שליט האולימפוס, היא הייתה למלכת האולימפוס ולאלה נכבדת ונערצת. אחד מכינוייו של בעלה היה "זאוס הריוס" (Zeus Heraios), שמשמעותו היא "זאוס, בן זוגה של הרה".
הרה ילדה לזאוס ארבעה ילדים: את אל המלחמה ארס, אלת הלידה איליתיה, אל האש והנפחים הפייסטוס ואת אלת הנעורים הבה. על פי מספר גרסאות, הרה הרתה וילדה את ילדיה או רק את הפייסטוס ללא כל עזרה מצידו של זאוס או של גבר אחר, ועל מנת להתעבר היא הלמה על האדמה עם כפותיה או אכלה חסה.
על אף היותה אלת האמהות והמשפחה, הרה לא מצטיירת מסיפורי המיתולוגיה כדמות אמהית במיוחד. אחרי שילדה את בנה הפייסטוס, הבחינה בכיעורו ובצליעתו, והשליכה אותו מהר האולימפוס. הפיסטוס לא נהרג, ועם השנים שנאתו כלפי הרה גדלה והלכה, עד שבחמת זעמו החליט לנקום בה ובנה בשבילה כס מלכות מכושף. ברגע שהרה התיישבה על כס זה, היא נלכדה אליו ברשת זהב ולא יכלה להשתחרר. הבעיה נפתרה רק עם התערבותו של דיוניסוס, שהשקה את הפייסטוס יין, גרם לו לשכוח את עלבונו וכאבו ולקח אותו אל הר האולימפוס. בהיותו שם, הפייסטוס נאות לשחרר את הרה לאחר שהובטחה לו אפרודיטה, אלת היופי והאהבה, כאישה.
קנאתה של הרה
שמאל|ממוזער|150px|ראשה של הרה
מיתוסים רבים מתארים את הרה כאישה קנאית, שפעלה נמרצות על מנת למנוע מזאוס בעלה לממש את אהבתו ותאוותו לנשים אחרות. בשל כך, עיקר עיסוקה היה להעניש את הנשים הרבות בהן התאהב זאוס, את ילדיהן ואת כל מי שסייע לזאוס, בדרך זו או אחרת, לחמוק מעינה הבוחנת. בדרך כלל זאוס העדיף לא להתעמת ישירות עם הרה, והוא הגשים את תשוקותיו באמצעות תחבולות ותכסיסים למיניהם. אולם לפרקים אף הוא קץ בקנאתה של הרה, ואזי הוא היה כובל אותה אל הר האולימפוס.
אכו
אכו הייתה נימפה, שתפקידה היה להעסיק את הרה בדיבורים כדי שלא תתפוס את זאוס בשעת ניאופיו. כשהרה גילתה זאת היא קיללה אותה וגרמה שלעולם לא תוכל לדבר כרצונה אלא רק לחזור על דברי אחרים (מכאן באה המילה האנגלית להד - Echo).
איו
מיתוס ידוע מספר שפעם אחת הרה כמעט תפסה את זאוס יחד עם נימפת מים בשם איו, אולם חיש מהר זאוס הפך את מאהבתו לעגלה לבנה יפהפייה. הרה למודת הניסיון לא השתכנעה ודרשה מזאוס שייתן לה את העגלה כמתנה.
ברגע שהעגלה ניתנה לה למשמורת, הרה הנחתה את נאמנה ארגוס, הענק בעל מאה העיניים, לשמור על העגלה כעל בבת עינו ולא לתת לזאוס להתקרב אליה. זאוס שלח את הרמס להרוג את ארגוס ולשחרר את איו, והרמס עשה כן. כשנודע להרה שאיו חופשייה היא שלחה זבוב לעקוץ אותה ולטרוד את מנוחתה ללא הפסקה.
בסופו של דבר, זאוס החזיר את איו לדמותה המקורית, והיא ילדה לו את אפפוס.
לטו וילדיה: ארטמיס ואפולו
כשנודע להרה שבת הטיטאנים לטו בהריון מזאוס, היא אסרה עליה ללדת ביבשה או על אי בים, ולכן לטו נאלצה ללדת את התאומים אפולו וארטמיס באי הצף דלוס. לדברי גרסאות אחרות של המיתוס, הרה חטפה את איליתיה, אלת הלידה, כדי למנוע מלטו המעוברת ללדת את ילדיה, אך האלים האחרים כפו עליה לשחרר את איליתיה. לחלופין, ארטמיס נולדה ראשונה וסייעה לאמה בלידת אחיה הצעיר אפולו.
לאמיה
לַאמְיָה (Lamia), בתו של פוסידון, הייתה מלכת לוב ואחת מאהבותיו הרבות של זאוס. הרה הכועסת הפכה אותה למפלצת ורצחה את ילדיה, או, לחלופין, היא קודם רצחה את ילדיה ויגונה הכבד של למיה הוא זה שגרם לה להפוך למפלצת טורפת ילדים. יתרה מזאת, למיה קוללה בחוסר יכולת לעצום את עיניה כך שלעולם לא תתאפשר לה מנוחה ממראה ילדיה המתים, אולם זאוס רכך את הקללה והעניק לה את היכולת לשלוף את עיניה החוצה ולהחזירן למקומן כעבור זמן-מה.
דיוניסוס
דיוניסוס היה בנו של זאוס מבת תמותה בשם סמלה. הרה גילתה את הרומן והופיעה לפני סמלה ההרה בדמותה של זקנה חכמה. השתיים התחברו והתיידדו, וסמלה אף נאותה להפקיד בידי הרה את הסוד בקשר לזהות אביו של התינוק. אולם הרה העמידה פני לא-מאמינה וזרעה ספקות ולבטים בלבה של סמלה, עד שהאחרונה דרשה מזאוס לחשוף את עצמו בפניה. זאוס עשה כן, אך תפארתו האלוהית הממה את סמלה והרגה אותה. יחד עם זאת, זאוס הציל את העובר ונטעו בתוך ירכו, ולאחר מספר חודשים דיוניסוס נולד.
גרסאות אחרות של המיתוס מספרות שדיוניסוס היה בנו של זאוס מפרספונה, מלכת השאול. הרה ניסתה להרוג את הרך הנולד ושלחה טיטאנים מוכי שגעון לקרוע אותו לגזרים. זאוס אמנם הבריח אותם בעזרת ברקיו, אך רק לאחר שהם כבר טרפו את כל גופו של העולל מלבד לבבו (שניצל על ידי אתנה, ריה או דמטר). משריד בודד זה זאוס יצר מחדש את דיוניסוס ושתל אותו ברחמה של סמלה, וכך דיוניסוס נולד פעמיים.
הרה - הנמסיס של הרקולס
שמאל|ממוזער|150px|ראשה של הרה
הגיבור היווני המפורסם הרקולס היה בנו הלא חוקי של זאוס מבת התמותה אלקמנה בת אלקטריאון מלך מיקנה, ולכן הרה שנאה אותו מיום היוולדו, רדפה אותו כל ימי חייו והייתה אויבתו הגדולה ביותר.
השם
שמו של הרקולס קשור לשמה של הרה במטרה ללעוג לה - זאוס ואלקמנה החליטו להגדיל את בושתה של הרה ונתנו לבנם את השם כלעג, וכך, פירוש השם "הרקולס" הוא "תפארתה של הרה", כלומר שהרה גאה בכך שבעלה בגד בה.
הריונה של אלקמנה
זאוס, כמו בכמה מקרים נוספים שהוזכרו, בגד בהרה עם אישה בת תמותה, אלקמנה אשת אמפיטריאון, נכדתו של פרסאוס (כך שהרקולס הוא גם אחיו למחצה של פרסאוס וגם נינו). בזמן ההיריון באה לבקר את אלקמנה ההרה בניסיון למנוע את לידת בנה. אולם, גאלנתיס, שפחתה של אלקמנה, הטעתה אותה ואמרה לה שהתינוק כבר נולד. כעונש על מעשה תרמית זה הרה הפכה אותה לסמור.
ינקותו של הרקולס
כשהרקולס היה תינוק בעריסה שלחה הרה שני נחשים כדי להורגו, אך הם היוו לא יותר משעשוע לתינוק רב העוצמה שריצץ את ראשיהם בידיו. אגדה נוספת מספרת שזאוס הערים על הרה ושכנע אותה להניק את הרקולס, אך כשהיא גילתה את זהותו של התינוק היונק, היא שלפה את שדה מפיו וזרם של חלב ניתז באוויר. כך, מספרת האגדה, נוצר שביל החלב.
12 המטלות של הרקולס
בהיותו בוגר, הרה הכתה את הרקולס ברוח טירוף וגרמה לו לרצוח את אשתו ושלושת בניו. כדי לכפר על החטא הנורא הרקולס נאלץ לבצע שתים עשרה משימות קשות, הידועות בשם שנים-עשר מעללי הגבורה. הרה, מצידה, עשתה כל שביכולתה על מנת להקשות את המשימות הללו ולהפוך אותן למלכודת מוות להרקולס. כך, כשהרקולס נלחם בהידרה מלרנה הרה שלחה עקרב לנשוך את רגליו ולהפריע לו בביצוע משימתו השנייה. בהמשך, כשהוטל על הרקולס לרעות את עדר הבקר של גריאון הרה שילחה בבני הבקר זבובים שיטרידו אותם ויגרמו להם לפוץ לכל עבר.
הרקולס האל
לאחר שאשתו, דיאנירה, הספיגה את חולצתו בדם הקנטאור המורעל שחשבה שיציל את הרקולס מלבגוד בה, הרקולס נתקף כאבים נוראיים בגופו, ושכנע את בנם הילוס לשרוף את גופו. נשמתו של הרקולס קיבלה חיים חדשים בגוף של אל שהשתכן בהר האולימפוס, שם אביו זאוס פייס בין הרה והרקולס. כאות לפיוס, הרקולס נישא לביתם של זאוס והרה, הבה, אלת הנעורים.
מיתוסים נוספים
טירסיאס
טירסיאס היה כוהן של זאוס, ובהיותו גבר צעיר נזדמן לו לראות שני נחשים גדולים מזדווגים. הוא הכה אותם עם המטה שלו, והפך לאישה. כאישה, טירסיאס היה לכוהן של הרה, התחתן והוליד ילדים. לאחר שבע שנים כאישה, שוב נזדמן לטירסיאס לחזות במעשה הזדווגות של נחשים. גם בפעם הזו הוא הכה אותם עם מטהו, והפך בחזרה לגבר. זמן-מה לאחר מכן, זאוס והרה ביקשו ממנו ליישב ביניהם את הוויכוח בשאלה איזה מין נהנה יותר ממעשה האהבה. זאוס טען שנשים נהנות יותר, ואילו הרה טענה שגברים נהנים יותר. טירסיאס צידד בזאוס, והרה בכעסה עיוורה אותו. כיוון שזאוס לא יכול היה לבטל את מעשה ידיה של הרה, הוא העניק לטירסיאס כפיצוי יכולת נבואה.
גרסה שונה ופחות נפוצה של הסיפור מספרת שאתנה עיוורה את טירסיאס כעונש על שראה אותה רוחצת בעירום. אמו, קאריקלו, התחננה בפני אתנה שתבטל את העונש, אך זו השיבה שאין בכוחה לעשות זאת, ובמקום זאת העניקה לו יכולת נבואה.
קידיפה
שמאל|ממוזער|300px|"בחירתו של פאריס", ציור מאת פטר פאול רובנס, בערך 1636; הציור מתאר את התלבטותו של פאריס בשאלה מי האלה היפה ביותר. בתחתית הציור ניתן לראות טווס, אחד מסמליה הבולטים של הרה.
קידיפה, כוהנת של הרה, הייתה בדרכה לחגיגות לכבודה של האלה, אך השוורים שהיו אמורים למשוך את עגלתה לא הגיעו ולא היה מי שימשוך את העגלה. במקום השוורים המאחרים, שני בניה של קידיפה, ביטון וקליאוביס, משכו את העגלה. קידיפה התרשמה ממעשה זה, וביקשה מהרה שתעניק לבניה את המתנה הטובה ביותר שאל יכול להעניק לבן אדם. הרה ציוותה ששני האחים ימותו בשנתם, ואכן הם עלו על משכבם ומתו.
בחירתו של פאריס
לחתונתם של פלאוס ותטיס, הוריו העתידיים של אכילס, הוזמנו כל האלים והאלות, למעט אריס, אלת הריב והמדון, בשל נטייתה הטבעית לעורר מהומות. אולם, אריס הגיעה בהחבא לחתונה, הביאה איתה תפוח זהב שעליו היו חרוטות המילים "ליפה מכולן", וזרקה אותו בין האלות. כצפוי, בין שלוש האלות הגדולות - הרה, אתנה ואפרודיטה - התפתח ויכוח בשאלה למי מגיע התפוח.
נקבע שפאריס, נסיך טרויה, יחליט מי היפה מכולן ולמי יוענק התפוח. בתמורה לבחירה בה, הרה הציעה לפאריס כוח, מלכות ושלטון; אתנה הבטיחה לו חוכמה ומיומנות קרב, ואילו אפרודיטה הציעה לו את האישה היפה ביותר בעולם - את הלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס חשק בהצעתה של אפרודיטה, והעניק לה את התפוח. לאחר מכן, הוא חטף את הלנה; פעולה שהביאה לפרוץ מלחמת טרויה. במלחמה זו גם האלים הטו שכם ולחמו לצד בני חסותם: הרה נלחמה לצידם של היוונים כנגד הטרויאנים.
ראו גם
קליסטו (מיתולוגיה)
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
יעל רנן, זאוס והרה - הזוג האפל בצמרת השררה, מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות פריון
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
| 2024-09-19T06:48:03
|
ארטמיס
|
שמאל|ממוזער|פסל ארטמיס מהלובר; העתק רומאי של פסל הלניסטי.|395x395px
אָרְטְמִיס (ביוונית עתיקה: Άρτεμις ) היא אלת הציד, חיות הבר, אלת הבתולות, ואחת משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. היא בתם של ראש האלים זאוס ובת הטיטאנים לטו. ארטמיס היא אחותו התאומה של אפולו, אל השמש, הרפואה, המוזיקה, השירה ואל האורקלים. ארטמיס היא אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה והסטיה. בקרב הרומאים היא נקראה דיאנה. בתקופות מאוחרות יותר זוהתה ארטמיס עם סלנה, אלת הירח, עם הקטה ואפילו תפסה את תפקידה של איליתיה כפטרוניתן של היולדות.
דמותה של ארטמיס
במקורה הייתה ארטמיס אלת הציד והשגיחה על מרחבי השדות ועל חיות הבר, ההרים והחורשות. הייתה לה פמליה של ציידות בנות תמותה, נימפות וחצאי אלים הנקראות ציידות ארטמיס שליוו אותה במסעות הציד שלה. האלה עצמה לא חפצה בנישואין או באהבה ודרשה מהציידות ששירתו אותה לשמור על בתוליהן.
ארטמיס מתוארת לעיתים כאכזרית ונקמנית (בדמותה הרומית), אך היה זה רק חלק אחד של אישיותה, ובמקרים אחרים היא מוצגת כמיטיבה וכמי שפועלת למען בני האדם בכלל והנשים בפרט (בדמותה היוונית).
מקדשה העיקרי של ארטמיס באטיקה היה בבראורון ועל האקרופוליס האתונאי היה מקדש נוסף לארטמיס בראורוניה. סמלה היה חץ וקשת כסופים ולעיתים תוארה כשסהר הירח מעל ראשה. חיות בר רבות מקודשות לה, והיא הייתה מלווה לעיתים בצבי או בכלב ציד. בנוסף, מקודשים לה עץ הדקל ופסגות ההרים. לכבודה נבנה מקדש ארטמיס באפסוס - אחד משבעת פלאי עולם. ארטמיס מקודשת במיוחד באיקריה. במאה השישית לפני הספירה נבנה מקדש ארטמיס בעיירת הנמל נאס שבאיקריה.
מיתוסים מרכזיים
לידתה
ארטמיס הייתה בתם של ראש האלים זאוס והנימפה לטו ואחותו התאומה של אפולו. כשנודע להרה, אשתו של זאוס, כי לטו בהריון מבעלה, היא אסרה על לטו ללדת על היבשה. לכן, לטו נאלצה ללדת את התאומים אפולו וארטמיס באי דלוס (או אורטיגיה לפי גרסה אחרת), שהמרה את פי הרה והסכים לקבלה. אגדה אחרת מספרת כי הרה חטפה את איליתיה אלת הלידות, כדי למנוע מלטו המעוברת ללדת את ילדיה, אך האלים האחרים כפו עליה לשחרר את איליתיה. לחלופין, ארטמיס נולדה ראשונה וסייעה לאמה בלידת אחיה הצעיר אפולו. על פי גרסה נוספת של המיתוס, ארטמיס נולדה יום לפני אפולו באי אורטיגיה. היא סייעה ללטו להגיע לדלוס, שם נולד אפולו. אגדה נוספת מספרת שבלידת ארטמיס נצבעו שני דקלים בכסף וכאשר אפולו נולד נצבע עץ זית בזהב.
אקטיון וארטמיס
אקטיון היה נכדו של קדמוס, ואחד הציידים הגדולים ביותר בתולדות יוון. ליד היער בו היה צד תמיד הייתה מערה עם מעיין שיצר בריכה עם מים זכים, ושם התרחצה ארטמיס כשחזרה ממסעות הציד.
יום אחד אקטיון החליט לצאת לסייר לבדו ביער. הוא טעה בדרכו והגיע למערה. הנימפות והציידות של ארטמיס ראו אותו מגיע וניסו להסתיר את מערומי האלה בגופם. אך מאוחר מדי - עיניו של אקטיון חזו באלה הבתולה ללא בגדיה. כעסה של ארטמיס היה איום והיא הפכה אותו לצבי.
אקטיון רץ ללא הפוגה ולא ידע לאן ללכת. לבסוף מצאו אותו כלבי הציד שלו והחלו רודפים אחריו. הוא ניסה לברוח, אך חבריו הציידים דרבנו ושיסו בו את הלהקה המובחרת כולה. הכלבים קרעו את אקטיון לגזרים. יש האומרים שכעסה של ארטמיס לא שכך עד אשר ירדה נשמתו שאולה.
יריבות עם אפרודיטה
אפרודיטה, היא אלת האהבה והפריון הנשי, המייצגת את ההפך המוחלט מארטמיס, האלה הבתולה, אשר מתעסקת בציד, מקצוע שגברים עוסקים בו בדרך כלל. בנוסף, היא תוארה כאלה יפהפייה שכמעט השתוותה ביופייה לאפרודיטה, מה שאומר שחלק מהיריבות היא לגבי היופי.
אדוניס
אדוניס, מאהב של אפרודיטה, טען שהוא יותר טוב בירייה בחץ וקשת מהאלה ארטמיס. עקב כך ארטמיס הרגה אותו על ההיבריס (חטא הגאווה) שלו. גרסה נוספת טוענת שאפרודיטה גרמה למותו של חברה של ארטמיס, היפוליטוס, אז אותו דבר עשתה ארטמיס לאדוניס, אף שגרסאות נוספות טוענות שהיפוליטוס התגרה קודם באלה אפרודיטה, מה שאומר שהריב התחיל מהצד של ארטמיס.
ניובה בת טנטלוס
ניובה הייתה מלכת העיר תבאי, אשתו של אמפיון ובתו של טנטלוס. המיתוס מספר שניובה טענה כי היא טובה מלטו, אמם של ארטמיס ואפולו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, ולא רק זוג תאומים. נקמתם של אפולו וארטמיס לא איחרה לבוא: אפולו הפך את כל בניה של ניובה לגושי פחם וארטמיס הפכה את כל הבנות לקוביות קרח. על פי גרסה מסוימת, רק כלוריס נותרה בחיים מכל ילדיה של ניובה. אמפיון נשבע לנקום את דם ילדיו, אך אפולו הרג גם אותו. ניובה, שעולמה חרב עליה בן רגע, נמלטה להר סיפליון באסיה הקטנה ובכתה נוראות עד שהפכה לאבן. דמעותיה הפכו לנהר אכלואוס. זאוס הפך את כל אנשי תבאי לאבן כדי שאיש מהם לא יוכל לקבור את ילדי ניובה המתים במשך תשעה ימים. בתום תשעת הימים קברו האלים עצמם את הילדים.
בתרבות המודרנית
כוכב הלכת המינורי 105 Artemis נקרא על שמה. כמו כן יש מכתש על הירח הקרוי על שמה.
על שם האלה נקראת תוכנית ארטמיס להנחתת אסטרונאוטים על הירח בעשור השלישי של המאה ה-21.
הסופר אנדי ויר קרא לעיר על הירח על שמה, בספרו ארטמיס.
ארטמיס זה שמו של הדמות הראשית ארטמיס פאול בסדרת הספרים "ארטמיס פאול" מאת הסופר אואן קולפר.
ארטמיס הוא שמו של החתול הלבן של מינאקו (סיילור ונוס) ב"סיילור מון".
בספר פרסי ג׳קסון וקללת הטיטאן מאת ריק ריידן מופיעה האלה ארטמיס וחבורת הציידות שלה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות ירח
קטגוריה:אלות ציד
קטגוריה:אלות פריון
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
*
| 2024-10-20T06:45:48
|
לטו
|
לֶטוֹ (ביוונית: Λητώ, Λατώ) היא בתם של הטיטאנים פויבה וקואאוס במיתולוגיה היוונית, אחותה של אסטריה (אלת הכוכבים), שבתה היא הקטה, אלת הקוסמות. זאוס אהב אותה עד מאוד, אך משהרתה נאלץ לזנוח אותה מזעם אשתו הרה. לטו נאלצה לנדוד בין האיים השונים שסירבו לקבלה בשל כעסה של הרה. הרה מנעה מבתה איליתיה (אלת הפריון) לעזור ללטו. לבסוף מצאה לטו את האי דלוס שצף על פני הים וטולטל בידי הרוחות, אי עלוב ובזוי. משהחליטה לטו להתיישב באי, עלו מתחתית הים עמודים גדולים שהתחברו אליו. בדלוס ילדה לטו את התאומים אפולו וארטמיס. ברבות הימים הוקם בדלוס היכלו המפואר של האל אפולו. על פי גרסה אחרת ילדה לטו את ארטמיס באורטיגיה.
במלחמת טרויה מוזכרת לטו פעם נוספת. היא נעמדת לצד שני בניה ונלחמת למען טרויה. היא נלחמה בהרמס בזמן מלחמת האלים הגדולה.
האסטרואיד שהתגלה ב-1861 על ידי רוברט לות'ר נקרא על שמה. האסטרואיד שהתגלה ב-1907 על ידי קרל לונרט, נקרא לפי שמה בלטינית - לטונה (Latona).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מיתולוגיה יוונית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
| 2024-01-03T22:19:48
|
נוקליאון
|
נוקליאון, בפיזיקת חלקיקים, הוא שם כללי לבאריונים: פרוטון ונייטרון, המרכיבים את גרעין האטום. עד לשנות ה-60 של המאה ה-20, נהוג היה לחשוב כי שני הנוקליאונים הם חלקיקים יסודיים, אך כיום ידוע כי הם מורכבים מקווארקים וגלואונים. הבנת תכונות הנוקליאונים היא אחת המטרות המרכזיות של הכרומודינמיקה הקוונטית, התאוריה המודרנית העוסקת בתגובות חזקות.
הפרוטון הוא הבאריון הקל ביותר ויציבותו תלויה במספר הבאריון שלו. לפיכך, מטיל אורך חייו של הפרוטון מגבלות חמורות על תאוריות המנסות להרחיב את המודל הסטנדרטי. הנייטרונים מתפרקים לפרוטונים באמצעות ההתפרקות החלשה.
הפרוטון
מספרו הקוונטי הוא 1/2+, מטענו קולון, ומסתו עומדת על 938.272029±0.000080 MeV/c2. הפרוטון מרכיב את כל גרעין האיזוטופ הקל של אטום המימן.
על-פי מספר תאוריות GUT, ייתכן כי הפרוטון דועך. במקרה כזה, זמן מחצית החיים המינימלי הוא שנים. רדיוס המטען נמדד בעיקר באמצעות פיזור אלקטרון־פרוטון, והוא עומד על 0.870±0.008 fm.
בסוגי דעיכה מסוימים, לאנטי־לפטון או לפטון ומזון, זמן הדעיכה עשוי לעמוד על שנים. לפיכך, נהוג לראות בפרוטון חלקיק יציב, ומספר הבאריון שלו נשמר.
הנייטרון
לנייטרון אין מטען חשמלי ומסתו עומדת על 939.565360±0.000081 MeV/c². אורך חייו של הנייטרון הוא כ־880 שניות. הוא מתפרק התפרקות חלשה:
אנטי־נוקליאונים
סימטריית CPT מטילה הגבלות חמורות על תכונותיהם של חלקיקים ואנטי־חלקיקים. לדוגמה, מטעניהם של הפרוטון והאנטי־פרוטון חייבים להיות שווים. השוויון בין השניים נמדד בדיוק של , וכך גם לגבי מסתם.
מיון במודל הקווארקים
במיון קווארקים בטעם (SU(2, שני הנוקליאונים משתייכים למצב הבסיסי השני, בו הפרוטון מורכב מהרכב של הקוורקים UUD, ואילו הנייטרון מורכב מ־UDD. בטעם (SU(3, הם משתייכים למצב הבסיסי ה־8 של באריונים בעלי ספין 1/2. בהרחבה ל־(SU(4 (תוך הכללה של הקווארק מטעם "קסום"), ניתן לשייך אותם למצב הבסיסי ה־20.
ראו גם
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:באריונים
| 2023-07-21T18:56:36
|
טיטאנים
|
הטיטאנים במיתולוגיה היוונית היו דור האלים שקדם לאלים האולימפיים. ביוונית הם נקראים: Τῑτᾶνες, בלטינית: Titanes. על פי התאוגוניה להֵסְיוֹדוֹס היו הם שנים־עשר ילדיהם של ההורים הראשיתיים אוּראנוֹס (השמיים) וגַאיָה (הארץ): שישה טיטאנים (זכרים) – אוֹקיינוֹס, קוֹיוֹס, קְרִיוֹס, הִיפֶּריוֹן, יַפֶּטוֹס וקְרוֹנוֹס, ושש טיטאנידוֹת (נקבות) – תֵיָה, רֵיָה, תֵמיס, מְנֵמוֹסִינֵה, פוֹיבֵּה וטֵתיס.הסיודוס, תאוגוניה, 133–138, בתרגום שלמה שפאן: "עִם אוּרָנוֹס אָז שָׁכְבָה וְיָלְדָה אֶת עֲמֹק הַמְּעַרְבֹּלֶת, / אֶת אוֹקְיָנוֹס, יַפֶּטוֹס, הִיפֶּרִיוֹן וְקוֹיאוֹס וּקְרִיאוֹס, / תֵּיָה וְרֵיָה וְתֶמִיס וְאֶת הָאֵלָה מְנֵמוֹסִינֵי, / פוֹיְבֵּי עִם זֵר הַזָּהָב וְטֵתִיס הָאֵלָה הַנֶּחְמֶדֶת. / אַחֲרֵיהֶם הִיא אֶת קְרוֹנוֹס יָלְדָה, הַצָּעִיר בְּבָנֵיהָ, / רַב־נְכָלִים וְאָיֹם, הוּא שָׂנֵא אֶת אָבִיו רַב הַזֹּהַר." קרונוס שכב עם אחותו הגדולה רֵיָה, שילדה את הדור הראשון של האלים האולימפיים: זֵאוּס, הַאדֵס, פּוֹסֵיידוֹן, הֶסְטִיָה, דֵמֵטֵר והֶרָה. צאצאים אחדים של הטיטאנים, כמו פְּרוֹמֵתֶאוּס, אַטְלַס, הֶלְיוֹס ולֵטוֹ, נחשבים גם הם לפעמים לטיטאנים.
הולדת הטיטאנים
היוונים האמינו כי תחילה נוצרו כאוס (החלל), גאיה (הארץ) וארוס (היצר. לעיתים האהבה). גאיה ילדה את אורנוס (השמיים) שהיה לבן זוגה. מזיווגם של אורנוס וגאיה נולדו ארבעה עמי ענקים – הענקים, הטיטאנים, הקיקלופים ובעלי מאה הידיים (הקאטונכרים).
כליאת אחיהם ונפילת אורנוס
המונח טיטאנים הוא כינוי גנאי בו כינה אורנוס את יוצאי חלציו.הסיודוס, תאוגוניה, שורה 207
אוראנוס תיעב את ילדיו המעוותים, הקיקלופים ובעלי מאה הידיים ולכן זרק אותם אל מעמקי האדמה.
גאיה יצרה חרמש מאבןהסיודוס, תאוגוניה, שורה 161 וביקשה מילדיה שישתמשו בו על מנת לחלץ עצמם מבטנה. כולם פחדוהסיודוס, תאוגוניה, שורה 167 ולא העזו, חוץ מבן הזקונים קרונוס שלקח את החרמשהסיודוס, תאוגוניה, שורה 180 וקצץ את איבר מינו של אורנוס. למרות זאת, אחיהם המעוותים נשארו בכלאם.
עלייתם ונפילתם של הטיטאנים
שמאל|ממוזער|250px|נפילתם של הטיטאנים מאת פטר פאול רובנס במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה
שליט הטיטאנים היה קרונוס (סטורנוס). הטיטאנים, בראשותו של קרונוס, היו במשך דורות רבים שליטי היקום. קרונוס ועוד כמה מאחיו התחתנו עם אחיותיהם התאומות לו. קרונוס התחתן עם אחותו ריאה. על פי נבואה, אחד מילדיו של קרונוס ינשל אותו ממלכותו כפי שהוא עצמו נישל את אביו. לפי זה נהג לבלוע את ילדיו זה אחר זה, לאחר שנולדו, עד שהשישי חולץ בידי ריאה והוחלף באבן. בבגרותו הבן השישי, זאוס, מתחזה לאחד מעובדיו של קרונוס ונותן לו סם הקאה, ומצליח לשחרר את חמשת אחיו. הוא גייס לצידו כמה מהטיטאנים, בעוד שרובם, בעיקר טיטאנים גברים, נשארו נאמנים לצבאו של קרונוס. זאוס צירף אליו בעלי ברית שונים – האוקיינידים, כמה אלים שונים, ועוד, אפילו כמה טיטאנים, ששיתפו איתו פעולה במלחמה. פעולתו הבאה של זאוס הייתה להרוג את קאמפה, סוהרת הטיטאנים, ששמרה על הקיקלופים ובעלי מאה הידיים. הם חישלו לו את הברק ואת הרעם הראשונים. לעומתם, קרונוס חילק את המלחמה לארבע מערכות שאליהם מונו אחיו לפי 4 הכיוונים הראשיים בשושנת הרוחות. האח הבכור, אוקיינוס, סירב להשתתף במלחמה. בעוד שהענקים המעוותים סוקלים את הטיטאנים באבנים עד למותם, זאוס מחסל את קרונוס עצמו במכת ברק. זה היה סוף עידן הטיטאנים ותחילת עידן האלים האולימפיים, ילדיו של קרונוס, בראשותו של זאוס.
עונשי הטיטאנים
לאחר עליית האלים האולימפיים לגדולה, הושלכו חלק מן הטיטאנים למעמקי טרטרוס, שם נכלאו ונשמרו על ידי הקיקלופים. חלק מן הטיטאנים הורשו להישאר בעולם, אולם מאז ואילך סרו למרות האלים האולימפיים, וירדו לדרגה פחותה יותר בהיררכיה של האלים.
טיטאנים מפורסמים שלא גורשו לטרטרוס עם הגעתו של זאוס:
אוקיינוס – הנהר הסובב את הארץ.
טתיס – אשתו של אוקיינוס.
היפריון – אבי השמש, הירח והשחר.
מנמוסינה – אלת הזיכרון.
תמיס – אלת הצדק.
יאפטוס – אביהם של אטלס, שנשא את כדור השמיים על כתפיו, פרומתאוס – גואל האנושות, אפימתאוס ומנואטיאוס.
קויוס – אינטליגנציה.
ראו גם
תאוגוניה
טיטאן, ירחו של שבתאי, הקרוי על מקבילו הרומי של קרונוס
קישורים חיצוניים
התאוגוניה מאת הסיודוס בתרגום לאנגלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אלים יווניים
| 2024-08-04T07:14:05
|
דרך הים
|
ממוזער|300px|שמאל|דרך הים (סגול), דרך המלך (אדום), ודרכי מסחר עתיקות נוספות. 1300 לפנה"ס בערך
דרך הים (בלטינית: Via Maris - וִיָה מָרִיס) היא דרך עתיקה עוד מתקופת הברונזה שחיברה בימי קדם את מצרים עם סוריה, אנטוליה ומסופוטמיה (איראן ועיראק של ימינו) כאשר חלק ממנה עבר בתחומה של ארץ ישראל.
חשיבות הדרך היא בחיבור בין שתי האימפריות של המזרח: מצרים מדרום, והאימפריה הצפונית או הצפון-מזרחית (בבל, אשור, פרס, עיראק, טורקיה, סוריה וכו').
שמה המקורי של הדרך היה דרך ארץ פלשתים, תזכורת לעובדה שהדרך עברה דרך מישור פלשתים. דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך חופה של ארץ כנען לעזה, אשקלון, אשדוד, תל אפק (ראש העין) ומשם מזרחה דרך מגידו ועמק יזרעאל עד לכנרת. משם צפונה דרך מגדל, כפר נחום וחצור. מחצור חצתה הדרך את רמת הגולן והגיעה לדמשק. מכאן אפשר היה להמשיך בדרך המלך עד נהר הפרת וצפונה לאנטוליה.
תיאור דרך הים על סעיפיה השונים מופיע בפפירוס אנאסטאזי א מתקופת הממלכה החדשה במצרים העתיקה המתוארך למאות ה-13-14 לפנה"ס.
השם המודרני, "Via Maris" בלטינית פירושו "דרך הים". השם מתבסס על פסקה מהוולגטה (התרגום הלטיני של התנ"ך, ישעיהו ח:23). יחד עם דרך המלך, הייתה "דרך הים" אחת הדרכים הראשיות שחיברו את מצרים ללבנט, לאנטוליה ולארם-נהריים. דרך הים נחצתה על ידי דרכי מסחר אחרות, שאיפשרו לנוע מאפריקה לאירופה ומאסיה לאפריקה.
תוואי הדרך
דרך הים החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך החוף של כנען לעזה, אשקלון ו-אשדוד ים. בשל תנאי העבירות הטובים במישור התקיימו מספר נתיבים חלופיים באזור זה. אולם כולם חלפו ליד עיר המפתח של השפלה. אם זו גזר, רמלה או לוד, תלוי בתקופה. כאן חוצה את דרך הים הדרך המחברת את יפו במערב לירושלים ומתחברת לדרך ההר.
הדרך לאורך הים, התוואי הטבעי כיום, הייתה קשה למעבר בגלל ביצות השרון, הכרמל הנושק לים וסולמה של צור, אשר מנע מעבר נוח ליד ראש הנקרה. לכן עברה הדרך במיצר אפק (בסמוך לראש העין) כדי לעקוף את נחל הירקון. כל עוד הדרך נעה במישור יחסי, היו לה מספר נתיבים חלופיים. אולם באפק היא נכנסה לתוך מעבר צר בין הרים וביצה, לכן נשלטה נקודה זו לכל אורך השנים על ידי מצודת אנטיפטריס (תל אפק). מאפק נמשכה הדרך צפונה דרך ג'לג'וליה, קלקיליה וטולכרם. באזור קלקיליה היה צומת דרכים עם דרך יפו-שכם.
מכאן נמשכה הדרך ממזרח לביצות השרון, לרגלי הרי השומרון, בדיוק בתוואי כביש 444 של ימינו, אל נחל עירון (ואדי עארה) ודרכו למגידו, השוכנת בין הרי השומרון לכרמל. על-מנת לשרת את עיר הנמל החשובה דור, עברה דרך הים בנתיב חלופי, דרך עין השופט ונחל תות ("ואדי מילק"). למעשה, כל נתיב סביר בין ראש העין למגידו הוא נתיב אפשרי למעבר בתקופה זו או אחרת של דרך הים, בכפוף למצב יערות האלונים שהתקיימו בשומרון, מצב הביצות באזור השרון וחשיבותן של ערי החוף והנגישות אליהן בנתיבים יבשתיים או נתיבים המשתמשים בערוצי נחלי החוף כדרכי-רוחב.
מגידו היא נקודת מפתח אסטרטגית בעלת חשיבות מכרעת למעבר בדרך הים. כל מסע העולה ממצרים צפונה או המגיע מהצפון מצרימה חייב לעבור דרך מגידו, ולא ניתן היה לעקוף אותה עד העת המודרנית. ממערב ומצפון - הכרמל נושק לים ולא מאפשר מעבר נוח, ומדרום - הרי שומרון. בקרבת המקום התקיימו קרבות מכריעים רבים, ממסע שישק וקרבות אחאב עד קרב מגידו במלחמת העולם הראשונה. למגידו חשיבות סמלית בנצרות כיוון שעל פי חזון יוחנן קרב אחרית הימים בין גוג ומגוג יתקיים בארמגדון - היא מגידו. לפי צבי אילן, לאחר מגידו מתפצלת הדרך למספר נתיבים:
ממגידו דרך עמק יזרעאל, בית שאן ובית ירח אל הכנרת בבקעת כנרות.
ממגידו למרגלות הר תבור, אל קיבוץ לביא של ימינו, משם ירדה ליד קרני חיטין לנחל ארבל (ואדי חמאם), או שעברה בין מצפה של ימינו לארבל, דרך נחל רקת, ומשם לטבח'ה לאורך שפת ים כנרת. האתגר היה לעבור את נחל צלמון ונחל עמוד בקשיים מרובים בעת שנחלים אלה שפעו מים. מטבח'ה עלתה הדרך בנחל גפית (הנחל שמול הכניסה של אתר ספיר) אל השלוחה שממערב לנחל כנר – בניגוד לכביש 90 של ימינו שעובר ממזרח לערוץ עמוק זה – אל ג'וב יוסף (ליד עמיעד). מג'וב יוסף עברה הדרך בתוואי של הכביש הנוכחי, אך במקום לפנות מעט מערבה, ליד אליפלט, המשיכה ישר דרך האוכף שבין מחנה פילון לתל נס (תל אל-סנג'ק). משם המשיכה בקו כמעט ישר, אל גשר בנות יעקב, במקום אשר לפנים הייתה בו מעברה נוחה (הערוץ העמוק של היום קיים רק מאז ייבוש החולה). מגשר בנות יעקב עלתה הדרך לקוניטרה, ח'אן ארנבה וסעסע, בואכה דמשק.
דרך דומה לראשונה עד בית שאן, שעלתה לגולן דרך צמח או דרך חמת גדר והירמוך.
תוואי אחר המשיך מג'וב יוסף צפונה, דרך תל חצור, עקף את אגם החולה ועלה לדמשק דרך הבניאס.
נתיב נוסף, עבור אלה שהעדיפו לוותר על דמשק, המשיך הישר צפונה, אל בקעת הלבנון.
ראו גם
עין שמר (ממצאים מאזור דרך הים מוצגים במוזיאון שבקיבוץ)
דרך המלך
דרך ההר
לקריאה נוספת
יוחנן אהרוני,"דרך הים", ארץ ישראל בתקופת המקרא: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 35–41
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דרכים וכבישים
קטגוריה:דרכים בארץ ישראל
| 2024-01-09T14:03:37
|
דרך המלך
|
ממוזער|300px|שמאל|דרך הים (סגול), דרך המלך (אדום), ודרכי מסחר עתיקות נוספות. 1300 לפנה"ס בערך
דרך המלך הייתה דרך מסחר עתיקה בלבנט.
הדרך החלה בהליופוליס, מצרים ולאחר מכן יצאה מזרחה אל קליסמה (סואץ המודרנית), דרך מעבר המיתלה וחצתה את מדבר סיני עד אילת ועקבה.
משם הדרך פנתה אל עבר הירדן המזרחי, ועברה בפטרה במעאן ובסלע.
משם היא המשיכה צפונה לאורך קו פרשת המים של עבר הירדן המזרחי, דרך כרכ, ארץ מואב והגלעד, אל מידבא, ורבת עמון (עמאן המודרנית).
משם היא המשיכה לרמת הגולן ודמשק, והלאה ממנה אל תדמור ואל ארם נהריים.
הדרך הסתיימה ברספה על הפרת העליון.
שמות נוספים
דרך המלך נקראה בחלקה הבלתי מיושב המְסִלָּה בחלקה הדרומי היא כונתה "דרך אדום" או "דרך מדבר אדום". שמות נוספים של הדרך היו דרך הנחושת או דרך הברונזה. היא קיבלה את השם "דרך הנחושת" משום שעברה בערבה באזור מכרות הנחושת, כגון חבל פונון, שם כרו נחושת עוד בסוף האלף השלישי לפנה"ס.
לאחר הכיבוש המוסלמי של הסהר הפורה מהמאה ה-7 לספירה ועד המאה ה-16, הדרך נקראה דרב אל-חג', דרך העלייה לרגל למוסלמים מסוריה, ומעיראק, ומעבר לכיוון מכה.
המקום בתנ"ך
על פי המסופר בתנ"ך, כאשר בני ישראל הגיעו לגבולה של ארץ אדום, פנה משה למלך אדום במילים:
לאחר שעשו מעקף והגיעו לאזור עבר הירדן בין נהר ארנון לנהר יבוק, הם הגישו את בקשה דומה לסיחון, מלך האמורים במילים:
בפעם השנייה, באותה דרך, סורב המעבר, אך הפעם המלך סיחון ערך איתם קרב ביהץ, שם ניצחו בני ישראל. כתוצאה מכך, הם השיגו שליטה בארץ זו ומצפון לה. שבטי מנשה (החצי המזרחי), גד, וראובן התיישבו לאחר מכן בשטחים הללו.
רבות ממלחמות בני ישראל נגד ממלכות ההר עבר הירדן בתקופת ממלכת ישראל (וככל הנראה גם ממלכת האחות, ממלכת יהודה) נלחמו, לפחות חלקית, על השליטה בדרך.
היסטוריה
תקופת הברזל
ממלכות עתיקות רבות, כולל אדום, מואב, עמון, וארם היו תלויות במידה רבה בדרך המלך למסחר.
העת העתיקה הקלאסית
הנבטים השתמשו בדרך כדרך מסחר למוצרים כמו לבונה ותבלינים מדרום ערב. ייתכן שזו הייתה הסיבה למלחמת החשמונאים אלכסנדר ינאי עם הנבטים בתחילת המאה ה-1 לפני הספירה.
במהלך התקופה הרומית הקיסר טראיאנוס בנה אותה מחדש ושינה את שמה לדרך טראיאנוס החדשה.
התקופה הביזנטית
במשך התקופה הביזנטית, הדרך הייתה נתיב עלייה לרגל חשוב עבור צליינים, שכן היא עברה ליד הר נבו, בו משה מת ונקבר על פי התנ"ך ב.
דרך נוספת חיברה אותה עם ירושלים העוברת ליד ליוויאס והאתר המסורתי של הטבילה שבו על פי הברית החדשה נטבל ישו על ידי יוחנן המטביל על נהר הירדן ליד יריחו.
מהתקופה המוסלמית והלאה
בתקופת השלטון המוסלמי מהמאה ה-7, הדרך הייתה הדרך הראשית לחג' מסוריה למכה, עד שהטורקים בנו את טארק אל-בינט במאה ה-16.
בתקופת הצלבנים השימוש בכביש היה מסוכן, עקב כך שהדרך עברה בנסיכות עבר הירדן של ממלכת ירושלים הצלבנית.
בתקופות של שביתת נשק, שיירות החאג' נותרו בדרך כלל ללא פגע על ידי הצלבנים של נסיכות עבר הירדן; עם זאת, ריינלד משאטיון תקף וביזה את עולי הרגל פעמיים. מעשי התגרויות אלו הובילו בסופו של דבר לקרב קרני חיטין שהביא למותו של ריינלד משאטיון בידי צלאח א-דין, ולנפילת הממלכה הצלבנית ב-1187.
במלחמת העולם הראשונה
בזכות הידע שלו בהיסטוריה העתיקה, לורנס איש ערב עשה שימוש בנתיב זה (160 מייל ב-49 שעות) לקהיר כדי להודיע למודיעין הבריטי על הניצחון הערבי בעקבה ביולי 1917.
בשפה העברית
בהשאלה מהפסוק "דֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל" משמש הביטוי "דרך המלך" ככינוי לדרך הנכונה והישירה, בניגוד לדרכים עוקפות ועקלקלות, או ככינוי לדרך הפעולה העיקרית והמקובלת.
הדרך כיום
כיום עובר כביש 35 הירדני לאורך תוואי הדרך, וכל עריה הגדולות של ממלכת ירדן נמצאות לאורכה (מדרום לצפון): עקבה, מען (פטרה), כרכ, עמאן, זרקא ואירביד. הדרך מתחברת לדרך הים בחמת גדר. בכל הערים הללו שכנו מצודות להגנה על נוסעים ולגביית מסי מעבר.
בשל הקניונים העמוקים החורצים את הרמה הירדנית לכיוון בקעת הירדן, המעבר מערבה, לכיוון ארץ ישראל, אפשרי רק באזור הנגב והערבה, ואכן באזור זה נמצאות דרכי מסחר עתיקות לכיוון באר שבע ועזה. המעבר האפשרי היחיד מצפון לים המלח הוא בירידה אל בקעת הירדן לגשר אדם וממנו, דרך נחל תרצה, אל שכם.
לקריאה נוספת
יוחנן אהרוני, "דרך הים", ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 41–43
קטגוריה:דרכים וכבישים
קטגוריה:דרכים בארץ ישראל
קטגוריה:מצרים העתיקה: גאוגרפיה
| 2024-08-20T20:30:45
|
פוליס
|
שמאל|ממוזער|250px|שרידי האקרופוליס של אתונה, הפוליס היוונית המפורסמת ביותר
פּוֹליס (ביוונית: πόλις, ברבים: פּוֹלֵייס πόλεις) היא קהילה פוליטית אוטונומית כפי שהתקיימה ביוון העתיקה. לרוב הייתה הפוליס גם קשורה למיקום גאוגרפי. הפוליס הייתה מעין מדינה בזעיר אנפין (ומכאן כינויה הרווח "עיר-מדינה") אשר סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה – הגנה, שיפוט, חקיקה, תרבות ופולחן דתי, ובמקרים מסוימים גם שירותי רווחה וחינוך (אף ששירותים אלה היו נדירים בעולם העתיק כשירות הניתן על ידי הקהילה/השלטון).
מקובל להתייחס למונח פוליס כ"גוף אזרחים" יותר מאשר במובן של אוסף מבנים במיקום גאוגרפי מסוים; המונח משמש במדעי המדינה ובהיסטוריה ולא בגאוגרפיה.
מאפייני הפוליס
גאוגרפיה
ברוב המקרים הייתה הפוליס קשורה לאזור גאוגרפי מסוים. הדגם הרווח היה של עיר מוקפת חומה, במרכזה מצוי האקרופוליס ובו מצויים המקדשים ומוסדות השלטון העיקריים, וסביבה יישובים חקלאיים שתושביהם נמנים גם הם על תושבי הפוליס. שטח הפוליס הגדולה ביותר (אתונה) לא עלה על 2,500 קמ"ר והקטנה ביותר (כפי הנראה דלוס) על שטח של 5 קמ"ר. עם זאת, הקשר הגאוגרפי לא היה הכרחי, כפי שניתן לראות בפרשת מסע הרבבה של קסנופון ובנטישת אתונה בעת הכיבוש הפרסי. גם לספרטה למשל היה מבנה יוצא דופן: היא ישבה על 5 כפרים. האומדנים המקובלים לאוכלוסיית הפוליס הם בין 20,000 תושבים (פוקאיה, פריאנה) ל-250,000 תושבים (אתונה, סירקוסאי).
רוב הפולייס נבנו בסמוך לחוף הים באזור שאיפשר קיום נמל.
מוסדות השלטון
גם למוסדות השלטון לא הייתה תבנית קבועה – המוסדות השתנו מפוליס לפוליס, ולא פעם אף עברו שינויים במהלך ההיסטוריה של הפוליס. עם זאת, ניתן לזהות חמישה סוגי מוסדות שלטון בסיסיים אשר משותפים לרוב הפולייס:
אספת העם
מועצה
משרות ממלכתיות
השופטים
האסטרטגים
הסמכויות של כל אחד מהנ"ל השתנו, כאמור, מפוליס לפוליס. באופן כללי ניתן לומר כי אספת העם הייתה הריבון האמיתי של הפוליס לפחות מבחינה רשמית, גם אם לא מעשית. אסיפות העם הן אלה שקיבלו את ההחלטות המדיניות – בין אם יזמו אותן (כבמשטר דמוקרטי) ובין אם תומרנו לקבלתן (כבמשטר טיראני). אספת העם הורכבה מכלל האזרחים של הפוליס.
למועצה היו בדרך כלל סמכויות של ייעוץ ו/או ביקורת של המשרות הממלכתיות ו/או הנחיה של אספת העם. המועצה כללה בדרך כלל אזרחים "מכובדים" – ממוצא אצילי, זקנים, ראשים של בתי אב וכדומה.
נושאי המשרות היוו מעין "רשות מבצעת" – סמכויותיהם כללו טיפול בהיבטים שונים של חיי היומיום בפוליס. בחלק מהמקרים נושאי המשרות היו נבחרים לתפקידם, לתקופות כהונה משתנות.
דת ותרבות
לתושבי הפוליס בכלל ולאזרחיה בפרט הייתה זהות תרבותית ודתית ייחודית. מעל הכל, התגבשה הפוליס תחת פולחן עם סממנים משותפים, לעיתים של אל משותף אשר נחשב כאל "של" הפוליס, אולם לרוב היה זה פולחן של הרוס (גיבור) מקומי, בעוד שפולחן האלים כללי יותר ומתייחס לאלים המשותפים ליוונים ואף לעמים הסובבים אותם.
סממנים נוספים של התרבות הייחודית היו לוח שנה על מועדי החגים והאירועים הדתיים שבו, סגנון ספרותי ייחודי, אדריכלות, קרמיקה ועוד.
אזרחים ותושבים
אוכלוסיית הפוליס נחלקה למספר קבוצות שנבדלו ביניהן בטיב הזכויות אותן העניקה להן הפוליס. שְלוש הקבוצות העיקריות הן האזרחים, המטויקים והעבדים. בתוך קבוצות אלו ניתן לזהות קבוצות משנה.
אזרחים
הקבוצה העיקרית, אם כי הקטנה ביותר, היו האזרחים. הזכות העיקרית ממנה נהנו האזרחים הייתה ההשתתפות בפולחן הציבורי של הפוליס – זכות זו הגדירה את היותו של אדם אזרח הפוליס. מעבר לזכות זו, ובהבדלים רבים בין פולייס שונות, היו לאזרחי הפוליס זכויות וחובות נוספות: בתחום השירות הצבאי (מחובת הגיוס ועד לזכות הפיקוד), בתחום השלטון (מזכות ההצבעה באספת העם ועד הזכות לכהן בתפקידים), בתחום מערכת המשפט (מהזכות להיות מוגן על ידי המערכת ועד הזכות לכהן כשופט), בתחום הדתי (הזכות לשמש ככהן) ועוד. באתונה שלאחר הרפורמה של סולון, למשל, היו זכויות אזרחיות שהיו תלויות בשומת הרכוש של האזרח, ואילו לאחר פריקלס נהנה כל אזרח מכל הזכויות האפשריות ללא תלות במעמדו הכלכלי או מוצאו.
אזרח בפוליס היה גבר בלבד (גיל המינימום השתנה מפוליס לפוליס), אשר נולד לאזרח ו"אזרחית" (ראו להלן). עם זאת, היו לפעמים דרכים שאיפשרו צירוף של אדם זר לגוף האזרחים, דרכים אלה השתנו מפוליס לפוליס. הידועה שבהן היא אימוץ על ידי אזרח, בית אב או שבט של הפוליס. היו מקרים מסוימים של מתן אזרחות על ידי חקיקה גורפת, כפרס על השתתפות בקרב או התנהגות רצויה כזו או אחרת.
נשים וילדים
למעט יוצאי דופן, לנשים וילדים לא היו זכויות פוליטיות. הנשים והילדים נחשבו לחלק מרכושו של הגבר, אך אשתו של אזרח נחשבה כשותפה לו בניהול הבית – במובהק, שותפה זוטרה. תפקידי האישה היו ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם, וניהול משק הבית. "אזרחיות", קרי מי שהיו בנות לאזרח ואזרחית, היו שייכות בהגדרתן לרובד החברתי העליון ועליהן חלו כללי התנהגות נוקשים, ביניהם אף איסור כמעט מוחלט על היציאה מהבית.
פריויקים ומטויקים
בשטח הפוליס ומסביב לה התגוררו תושבים שלא נהנו מזכויות אזרח, אך למרות זאת נחשבו לאנשים חופשיים. הפריויקים ישבו בשטח הפוליס שמחוץ לעיר, ולרוב עסקו בחקלאות. במקורם היו לא פעם שרידים לתושבים המקוריים של הארץ אשר קדמו להקמת הפוליס או אף לפלישות ההלניות. עם התפתחות הפוליס איבדו "אדוני הארץ" המקוריים את מעמדם אולם הורשו להישאר ביישוביהם ולעבד את אדמתם כאנשים חופשיים.
המטויקים היו זרים אשר ישבו בתוך תחומי העיר: מהגרים, נציגי סוחרים, פליטים פוליטיים וכדומה. גם עבדים משוחררים עברו למעמד הזה. תמורת הזכות להתגורר בעיר הם שילמו מיסים, אך זכויות פוליטיות היו מהם והלאה. גם בכל האמור בזכויות משפטיות היה מעמדם נחות מזה של האזרחים. לרוב, בשל איסור הבעלות על קרקע, עסקו במקצועות כמסחר ואמנות. מטויקים יכלו להגיע למעמד כלכלי גבוה ביותר וחלקם, על אף היעדר הזכויות הפוליטיות, השפיעו לא מעט על מדיניות הפוליס.
עבדים
העבדות היוותה חלק חשוב בכלכלת הפוליס. לעבדות היו מספר מקורות עיקריים: שיעבוד עקב חובות, שבויי מלחמה, סחר עבדים שמקורם בארצות אחרות וריבוי טבעי.
לעבדים לא היו זכויות פוליטיות כלשהן, ולרוב גם קבלת זכויות אחרות כרוך היה בהסכמת המשעבד.
העבדים הועסקו במגוון רחב של עבודות, בדרגות קושי שונות. עבדות במכרות נחשבת היום כקשה מכולן, אך היו עבדים שהועסקו במלאכות "קלות" כגון חינוך ילדים.
צבא
בתקופה הארכאית (החל מהמאה השמינית לפנה"ס לערך) הצבא היה בעיקרו צבא יבשתי. הצבא הורכב מאזרחי הפוליס בלבד. הגיוס לצבא הפוליס היה חובה, אך נעשה על פי רוב על פי שומת רכוש של האזרחים והחלוקה לחילות השונים נקבעה על פי מעמדו הכלכלי של האזרח. שיטה זו הייתה הכרחית היות שעל כל אזרח/חייל היה לשאת בהוצאות חימושו האישי.
הצבא לא היה סדיר, אלא גויס אד-הוק. למלחמה וגיוס צבא נודעה השפעה כלכלית מרחיקת לכת, היות שהאזרחים שגויסו נותקו למעשה ממקורות פרנסתם עד לסיום המלחמה.
בתקופה זו התקיימו בצבאות הפולייס מספר חילות עיקריים: חיל פרשים, הופליטים וחי"ר קל. פולייס מסוימות אף החזיקו בצי ימי.
החיל העיקרי היה חיל ההופליטים – חיל רגלים כבד. חיל זה, על שיטת הלחימה הייחודית לו (הפלנקס), נועד להביא להכרעה מהירה כל קרב, היות שכאמור המבנה הכלכלי של הפוליס לרוב לא איפשר לה החזקת צבא סדיר.
בתקופה הקלאסית ניתן למצוא מספר חידושים בצבאות היווניים. החל מהמאה השישית לפנה"ס ובעיקר לאחר מלחמת פרס–יוון חלה התפתחות של הציים, ובפולייס מסוימות (כגון אתונה) הם הפכו לחיל העיקרי. כמו כן גויסו לצבאות הפוליס תושבים שאינם אזרחים – מטויקים ולעיתים אף עבדים.
התפתחות הפוליס
דרך התפתחותן של הפולייס לוטה בערפל, וישנן תאוריות רבות המנסות לתת תשובה לשאלת התפתחות המבנה הפוליטי המוכר לנו מיוון הקלאסית.
אחד הראשונים שנתן דעתו לשאלת התפתחות הפוליס היה אריסטו. אריסטו ראה במבנה הפוליס "שותפות המורכבת מכמה כפרים", שמטרתה סיפוק של צרכים שמעבר לצרכים הפיזיים של הפרט. לפי התאוריה שלו, התהוות הפוליס הייתה תהליך טבעי שנבע מצורך טבעי. שלבי התהליך המתואר על ידו הם:
יצירת יחידת הבסיס – "הבית", המהווה שותפות של זכרים ונקבות מצד אחד, ושליטים ונשלטים מהצד האחר.
יצירת שותפות מכמה בתים – "כפר" (המבוסס על קשרי דם).
יצירת שותפות מכמה כפרים כאמור לעיל – היא הפוליס.
נקודת הכשל העיקרית בתאוריה זו היא שלא התפתחו משטרים דמויי פוליס בשום מקום מחוץ לעולם היווני, כך שטענת התהליך הטבעי כשלעצמה אינה מספיקה.
פלוטרכוס מציג את התפתחות הפוליס כתוצאה של יוזמה אישית. אתונה, למשל, התגבשה לטענתו כפוליס של ומתוך כלל תושבי אטיקה. במקרה של אתונה רואה פלוטרכוס בגיבוש הפוליס מפעל אישי של תזאוס אשר גיבש את הפוליס על ידי הרכבת "קואליציה" של השבטים ("דימוס") שישבו באטיקה. לטענתו, תזאוס הוא שהגה את רעיון הפוליס, גיבש את השבטים על ידי שידול והבטחות ובחלק מהמקרים כנראה גם באמצעות איומים מרומזים ("…העדיפו להשתכנע מלהיות נאלצים להסכים עמו"), וקבע את מבנה המוסדות הראשוני של הפוליס, משטרה, ומספר חגים לאומיים.
תאוריות מודרניות יותר, המתבססות על השוואה בין מבנה החברה ביוון הארכאית לזה של התקופה הקלאסית, מראות את התפתחותם של מוסדות הפוליס מהחברה השבטית אשר התקיימה ביוון בתקופה הארכאית, ואשר תיאורה עולה בעיקר מתוך הטקסטים ההומריים. חברה זו הייתה מורכבת מבני השבט, אשר בסיס הקשר ביניהם היה משפחתי, בראש השבט עמד המלך (בזילאוס) וכן התקיימה מעין מועצת אצילים. בפוליס אנו מוצאים את סמכויות המלך מפוזרות בין נושאי התפקידים השונים, את מועצת האצילים הופכת למועצות המצומצמות כדוגמת מועצות הזקנים, ובני השבט ההופכים לאספת העם.
ביוון התרחשו מספר תופעות שגרמו לשינוי מבנה החברה השבטית:
מצוקה כלכלית, אליה נקלעו תושבי חצי האי היווני, שנבעה מגידול האוכלוסייה מצד אחד, ומחוסר היכולת של הארץ לשאת גידול זה מן הצד האחר. מצוקה זו גרמה לערעור המסורות הקיימות היות שהשבט התקשה למלא את תפקידו כמבטיח פרנסה לכל בניו, והפרנסה הפכה לבעיה פרטית ואישית של כל אדם.
תופעה נוספת שנבעה מחוסר היכולת של הארץ לשאת את תושביה, וכן נבעה מהתפתחויות טכנולוגיות, הייתה המעבר מחקלאות למסחר. השינוי בסוג הכלכלה יצר צרכים חברתיים וכלכליים חדשים שעודדו התנתקות ממסורות קיימות. התפתח מעמד חדש של בעלי ממון, אשר כוחם הכלכלי יצר מציאות פוליטית חדשה – תחרות לאצולה המסורתית. בנוסף, השחרור של ההמונים מהתלות הבלעדית באצולת הקרקע הגדיל את כוחם הפוליטי גם של חסרי הרכוש.
גם תאוריות אלו מתקשות להסביר את הייחודיות של תופעת הפוליס ליוון העתיקה, שכן תופעות המצוקה הכלכלית וההתפתחויות הטכנולוגיות משותפות למקרים רבים בעולם העתיק.
הקולוניזציה
תאוריה נוספת טוענת כי התפתחות משטר הפוליס נבעה מהתלכדות של חבר מתיישבים/פליטים/הרפתקנים לישות פוליטית אחת (בדרך כלל בניכר), שמתוקף היותם תלושים במידת מה מהמסורת השבטית במולדת, נאלצו למצוא חלופות לצורך ארגון חברתי שיתאים למצבם החדש. לפי תאוריה זו, המתיישבת עם העובדה שתהליך הקולוניזציה קדם להתפתחות משטר הפוליס המוכר לנו ועל הקשר שנשמר בין הקולוניות לבין ערי האם, הרי שבקולוניות התפתחו משטרים אשר לאחר מכן חילחלו חזרה לערי המוצא שלהן.
הפוליס ההלניסטית
הפוליס ההלניסטית כללה את השטחים המקיפים אותה, שהיו שייכים לה והיא ניזונה מהם. המועצה העירונית ניהלה את הפוליס, והעומדים בראש המועצה נבחרו לתקופה מוגבלת. ייחודה של הפוליס הוא בחבר האזרחים, שהיה אחראי לניהול העיר, ושבו נבחרו בעלי התפקידים העירוניים. ביוון ובחלקים אחרים ממוקדון נחשבה הפוליס למסגרת המתאימה לכל יווני בן חורין.
התהוות הפוליס נעוצה בעובדה שהמלכים המוקדונים שלטו במזרח על מרחבים עצומים ועל אוכלוסייה אדירה. כדי לעמוד במשימת הכיבוש וגם לנצל אותו לטובתם הם היו זקוקים לאנשים משלהם. אחת הדרכים לעשות כן הייתה התיישבות יוונית יזומה במזרח. המתיישבים – אנשי צבא, פקידים, סוחרים, מהנדסים, רופאים וכו' – באו מן העולם היווני, עולם שבו התקיימו ערי פוליס. לכן בבואם להתיישב במזרח הייתה הפוליס הצורה המועדפת עליהם.
ניהול העיר ופיתוחה במזרח היה קשור ברצונו של המלך ששלט באזור, ובכל זאת צורת החיים בה הייתה מושכת. כך היו הפוליס ומוסדותיה, ובכללם הגימנסיון (בית הספר) והתיאטרון, למאפייני התרבות היוונית ולמפיציה העיקריים במזרח. רק חניכי הגימנסיון זכו לזכויות אזרח מלאות, שכן זה היה המקום שנרכשו בו הלשון, הערכים והתרבות היוונית, ובו למעשה הפך האדם ל"בן תרבות". ייסודן של ערי פוליס במזרח, על מוסדותיהן השונים, ושגשוגן מסבירים את עומק ההשפעה היוונית על עמי המזרח.
בתרבות ובלשון
המונח "פוליס" קנה מקומו בשמות ערים רבות שהיו נתונות להשפעה הלניסטית, ביזנטית ונוצרית-אורתודוקסית: מאריופול; טריפולי (כלומר איחוד של "שלוש ערים", כך בלבנון, בלוב וביוון); איסטנבול, וכן בשם "נאבלוס" הגייה מקומית של השם "נאו-פוליס" כלומר "פוליס חדשה". כמו כן יסוד משותף בשפות האירופיות השונות למושגים "משטר" ו"מדינה" כמו במושג היווני פוליטיקה וכפי שניתן למצוא גם באנגלית POLICY (מדיניות) ו-POLICE (משטרה).
לקריאה נוספת
אריסטו, מדינת האתונאים, הוצאת מאגנס, תשכ"ז.
אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה - המשטר החברה וחיי-הרוח בעיר-מדינה יוונית. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ז.
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, הוצאת מאגנס, ינואר 1984.
אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית - התהוותה, תפקודה, עקרונותיה ותלאותיה באתונה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ג.
קישורים חיצוניים
אלכסנדר פוקס, מהותה של הפוליס היוונית, בתוך: מדינה וחברה ביוון, מוסד ביאליק, 1976. ב"תולדוט" אתר ההיסטוריה של מט"ח
הערות שוליים
*
קטגוריה:יוון העתיקה: משטר
| 2024-09-20T18:27:08
|
בית לחם
|
ממוזער|The way between Ierusalem and Bethlem 1621
בֵּית לֶחֶם (בערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְם) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.
על-פי המסופר במקרא, בית לחם היא עיר הולדתו של דוד, בה הוא נמשח בידי שמואל למלך על ישראל, ובהמשך ביצר אותה נכדו, רחבעם מלך יהודה. העיר נזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו. במהלך מרד בר-כוכבא, העיר נחרבה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס. במאה ה-4 העיר נבנתה מחדש בידי הלנה, אימו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס, ולאחר מכן הוא בנה בה את כנסיית המולד, על הגבעה בה לפי המסורת הנוצרית אירעה לידתו של ישו. העיר נפגעה קשות במהלך מרידות השומרונים, אך שוקמה בהמשך בידי הביזנטים. חומותיה פורקו בידי הממלוכים, אך נבנו מחדש על ידי העות'מאנים.
נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סאחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם.
בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפיים שכללו הגירת נוצרים רבים אל מדינות המערב בשל חיכוכים עם המוסלמים שבעיר, הגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, וילודה גבוהה יותר בקרב המוסלמים, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. לפי אומדנים שונים, כיום הנוצרים מונים 20%–40% בלבד מאוכלוסיית העיר.
ממוזער|250px|מפת בית לחם כפי שדמיין אותה צ'רו 1760
היסטוריה וארכאולוגיה
אתרה של בית לחם הקדומה
בסקר הר יהודה נמצאו החרסים הקדומים במדרונות מזרחית לכנסיית המולד, מכאן ברור שהאתר הקדום שכן בראש הגבעה, אלא שבניית כנסיית המולד מחקה את רובו. נ"צ האתר הוא 1698.1235 (מרכז הגבעה), גובה מוחלט 765 מ', גובה יחסי 2 מ', תצפית בינונית (לכיוון המדבר: טובה). קשה להעריך את שטחו המרבי, אך נראה שהיה כ-25 דונם.
הכלקולית ותקופת הברונזה
לפי העדויות הארכאולוגיות מהסקר ומחפירה, ראשית היישוב בתקופות הכלקולית והברונזה הקדומה 1, מהן נחשפו מערות מגורים וכן קברים, בשולי האתר. נראה שלא התקיימה אז עיר של ממש, אלא שתושבי היישוב היו חקלאים ורועים.
מתקופת הברונזה התיכונה 2 מוכרת מערת קבורה אחת באזור, אך אין עדות ליישוב. לא ברור עד כמה הייתה פה פעילות אנושית בתקופת הברונזה המאוחרת.
בתקופת הברונזה המאוחרת, בין מכתבי אל עמארנה, מאמצע המאה ה-14 לפסה"נ, נזכרת במכתב של מלך ירושלים לפרעה: "עיר בארץ ירושלים בית נינ-אורתה (bit ninurta) שמה"... . נינאורתה הוא אל החקלאות ומאוחר יותר גם המלחמה מסופוטמי. מובן השם בשומרית ייתכן- אל/אדון השעורה. החל משנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאו שלושה אתרי קבורה מרכזיים דרומית לבית לחם, האחרון בשנת 2016, בסה"כ כ-200 קברים. הממצאים רבים ועשירים מהקברים מסוף תקופת הברונזה הקדומה ומהברונזה התיכונה כולה ובודדים ודלים מתקופת הברונזה המאוחרת ומספר קברים מראשית תקופת הברזל עד לכ-700 לפסה"נ. לדעת מנהל החפירה האיטלקי פרופסור לורנצו ניגרו (Lorenzo Nigro) הממצאים מעידים שבמקום הייתה עיר משמעותית בתקופות אלו. אולם מקומה של עיר זו לא ידוע. בבית לחם אין ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת. ייתכן שמקומה של עיר זו היה באזור עין ארטס בסביבות מחנה פ. דהיישה. ישנו קשר בין שם זה לבין השם בית לחם גם במשמעות, ויותר מכך עם השם אפרתה הנזכר בתורה, בעניין מקום קבורת רחל.
תקופת הברזל
האתר חוזר ונושב בהיקף מצומצם (5–10 דונם ואולי פחות) בתקופת הברזל 1. הוא גדל בהדרגה עד תקופת הברזל 2ג, ואז מגיע לשיא גודלו, כמו רבים מאתרי יהודה המקראית. מתקופה זו נמצאה טביעת 'למלך' אחת; טביעות אלה מתוארכות למרד חזקיהו באשורים (705-701 לפסה"נ). בתקופת הברזל 2ד הצטמצם היקף האתר בכחצי בערך; סביר להניח שהעיר חרבה במסע סנחריב, והתאוששה באופן חלקי בלבד לאחריו. מהתקופה הפרסית ואילך היקף האתר הקדום מינימלי, ויש להניח כי בית לחם חרבה יחד עם ירושלים בעת חורבן בית ראשון, והתקיימה כיישוב קטן בימי שיבת ציון.
בשנת 2012 נמצאה בולה עם כיתוב "בשבעה בת לחם למלך". זהו המקור האפיגרפי היחיד שנמצא עד היום ומזכיר את בית לחם של תקופת הברזל.
היסטוריה מקראית
בית-לחם \ אפרתה נזכרת במסורות יעקב, בקשר לקבורת רחל בדרך אליה: , .
בבית לחם התיישבו האפרתים, אחת משלוש המשפחות הגדולות ביהודה (לצד הכלבים והירחמאלים): אֵלֶּה בְנֵי חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה אֲבִי בֵּית לָחֶם. העיר נזכרת גם ב ו בסיפור פסל מיכה ובפרשת פילגש בגבעה.
בנוסף, העיר בית לחם היא מוקד התרחשותו של סיפור מגילת רות, שגם הוא מתייחס לתקופת השופטים.
היא נזכרת הרבה בימי דוד, שמוצאו ממנה, , ועוד הרבה אזכורים בספרי שמואל ודברי הימים א.
בית לחם נמנית ראשונה ברשימת הערים למצור המיוחסת לרחבעם (דה"ב יא 6), וברשימת ערי יהודה, בקבוצה 9 שבהר, בנוסח שנשתמר רק בתרגום השבעים ומונה את קבוצה 9 שבהר. במחקר נהוג להתייחס לפרק זה כאל פרק 53ג בספר יהושע.. שתי הרשימות מיוחסות במחקר המודרני למחצית השנייה של תקופת המלוכה.
התקופה הרומית ביזנטית
שמאל|250px|ממוזער|פנים כנסיית המולד
העיר בית לחם נהרסה במהלך מרד בר כוכבא, ובמסגרת גזירות אדריאנוס תושביה היהודים גורשו מהעיר. ולאחריו הקימו הרומאים בעיר מקדש לאדוניס. בשנת 326 הקימה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס כנסייה במקום בו עמד המקדש. בסוף המאה הרביעית התיישב בעיר הירונימוס וייסד בה שני מנזרים.
במהלך מרד השומרונים בשנת 529 נחרבה העיר שוב. הכנסייה שנהרסה נבנתה מחדש בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.
התקופה המוסלמית המוקדמת
בשנת 637 נכבשה העיר על ידי החליף עומר בן אל-ח'טאב שהורה לשמר את כנסיית המולד ונתן חופש פולחן לנוצרים בעיר.
התקופה הצלבנית
בשנת 1099 נכבשה העיר על ידי הצלבנים אשר ביצרו את העיר, בנו סביבה חומות וכן בנו את המנזר המצוי צפונית לכנסיית המולד. לאחר הכיבוש הצלבני נוספו נזירים בנדיקטינים למספר הנזירים המידלדל שהיה שם.
ביום חג המולד בשנת 1100 הוכתר בעיר בולדווין הראשון כמלך ממלכת ירושלים.
ב-15 בספטמבר 1187 כבש צלאח א-דין את העיר וגירש את כל תושביה הנוצרים, יחד עם הבישופות הלטינית והכמורה. בשנת 1192 התיר צלאח א-דין לארבעה כמרים לשוב אל העיר. לא נגרם שום נזק לכנסייה עם כיבושו של צלאח א-דין, למעט שומרים מוסלמיים שהוצבו בשער.
בשנת 1229 נכבשה העיר בשנית על ידי הצלבנים, והכמורה שבה למקום באופן מלא מעכו. היא נשארה בידיהם עד שנת 1244, עת חוּללה על ידי הטורקים הח'וורזימים. עם עלייתו לשלטון של הסולטאן ביברס בשנת 1250 גורשו הכמרים שבעיר ובשנת 1263 נהרסו חומות העיר ביחד עם המנזר. ידוע על אגדה שלפיה ביברס ניסה להעביר לקהיר את השיש והעמודים מהכנסייה, אך כוונתו סוכלה על ידי הופעה ניסית של נחש. ב-1271 התיר ביברס גישה למקום עבור צליינים מהמערב.
בשנת 1347 הותר לכמרים הפרנציסקנים לשוב לעיר ולהחזיק בכנסיית המולד.
התקופה העות'מאנית
ממוזער|250px|בית לחם בשנת 1856 כפי שצולמה בידי אוגוסט זלצמן
ממוזער|250px|אנשי בית לחם בצילום של הילמה גרנקוויסט, 1927
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למבנה הממשל הפלסטיני (במקור מצודת טיגארט), 1995
במהלך השלטון העות'מאני בעיר רבו המחלוקות בין הכמרים היוונים אורתודוקסים והכמרים הקתוליים על השליטה בכנסיית המולד.
בין השנים 1831–1841 שלט בעיר מוחמד עלי, ובשנת 1841 חזרה העיר לשלטון האימפריה העות'מאנית.
בשנת 1897 קנה שליחו של הרב צבי הירש קלישר חלקת אדמה בבית לחם, מול קבר רחל. הניסיונות ליישב את החלקה לא צלחו והוואקף השתלט עליה.
בראשית המאה ה-20 רכש נתן שטראוס נחלה נוספת באזור קבר רחל. הנחלה נקראה על שמו "נחלת שטראוס". יורשיו של נתן העבירו את החלקה לבעלות קרן קיימת לישראל, אך גם על חלקה זו השתלטו ערבים.
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1917 נכבשה העיר על ידי כוחות צבא בריטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בסקר הכפרים בשנת 1945 אוכלוסיית העיר מנתה 8,820 תושבים.
בשנת 1930 הקימו רשויות המנדט את בית הסוהר לנשים בבית לחם שפעל בעיר עד תום המנדט במאי 1948.
על-פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו"ם יחד עם העיר ירושלים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פליטים פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל, מחנה אל-עזה (ידוע גם בשם מחנה הפליטים בית ג'יברין), מחנה עאידה, מחנה דהיישה ומחנה אל-ערוב מדרום לעיר.
לאחר 1967
במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי צה"ל. זמן קצר לאחר מכן, לאחר סיפוח מזרח ירושלים, פנו ראשי הערים בית לחם (אליאס בנדק), בית סאחור ובית ג'אלה וביקשו להסתפח לישראל. על הבקשה חתמו גם 500 נכבדים מבית לחם.
בין השנים 1972–1997 שימש כראש עיריית בית לחם אליאס פריג'. פריג' היה ראש העירייה היחיד בגדה המערבית אשר לא הודח ממשרתו על ידי הממשל הצבאי הישראלי. הוא אף היה ראש העיר היחיד אשר לא הזדהה עם הפת"ח ואשר לא הודח ממשרתו בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית. הוא שמר על יחסים טובים עם שלטונות ישראל ועד האינתיפאדה השנייה המצב הביטחוני בעיר היה רגוע. פריג' עבד בשיתוף פעולה עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק כדי לקדם את התיירות והתשתיות העירוניות באזור.
בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר רוב שטח העיר כשטח A, וב-21 בדצמבר 1995 עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.
המאה ה-21
בעקבות תחילת האינתיפאדה השנייה נכנסו כוחות צה"ל לעיר במאי 2002. כ-40 פלסטינים חמושים אשר היו מבוקשים על ידי צה"ל כאחראים לפיגועי טרור נמלטו לכנסיית המולד והסתגרו בה תוך שהם מחזיקים כ-200 בני ערובה בנוסף ל-46 כמרים. הפלסטינים המבוקשים הציתו חלקים מקודשים במתחם הכנסייה. בנוסף, לפי עדות כמרים שהוחזקו במקום, הם גנבו איקונות ומנורות יקרי ערך והשתמשו בדפים של ספרי קודש של הכנסייה כבנייר טואלט.
צה"ל צר על המבנה אך לא נכנס לתוכו על מנת שלא לפגוע בקדושת המבנה, עם זאת, צלפים של צה"ל ירו בחמושים במבנה שניסו לירות על חיילי צה"ל. לאחר משא ומתן שנמשך מספר שבועות הוסכם כי 13 מבוקשים שהוגדרו על ידי ישראל כבעלי "דם על הידיים" יגורשו לקפריסין, 26 מבוקשים נוספים יגורשו לעזה ושאר המבוקשים ישוחררו.
לדברי ראש העירייה לשעבר ויקטור בטארסה אם במאה ה-20 האוכלוסייה הנוצרית הייתה הרוב המוחלט בעיר (כ-90%), עתה הם מהווים מיעוט של כ-40% מאוכלוסיית העיר.
בית לחם במסורות הדתות
ממוזער|שמאל|150px|בול של ממשלת המנדט בשנת 1927 המראה את מבנה קבר רחל
בבית לחם חיו אנשים חשובים הן בעיני היהודים והן בעיני הנוצרים ובה אירעו אירועים בעלי משמעות לבני שתי הדתות.
במסורת היהודית
בתנ"ך מוזכרת העיר בית לחם, אשר הייתה קרויה גם "אפרת" ב, וכן בפרק מ"ח 7, וכן במגילת רות ד' 11, בשם "יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים" בספר שמואל א' י"ז 12, ובשם "א וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" ב.
רחל נקברה על אם הדרך המובילה לבית לחם ("דרך אפרתה") צפונית לעיר (בראשית מ"ח 7), וכן בעיר התגוררה רות המואביה בשובה לארץ.
על פי ספר שמואל, בעיר נולד דוד המלך ובה נמשח למלך על ידי שמואל (שמואל א' ט"ז 4–13). לאחר שנאלץ דוד המלך לגלות מן העיר, התגעגע למי הבאר בעיר, ושלושה מגיבוריו הביאו לו מים מהבאר (שמואל ב' כ"ג 13–17).
כמו כן, בספר שופטים מוזכר השופט אבצן מהעיר בית לחם.
ע"פ המדרש, פירוש השם "בית לחם" אינו לחם אלא מלחמה (שורש: ל-ח-מ).
לפי המסורת רחל נקברה לא הרחק מבית לחם, והמבנה הקרוי "קבר רחל" והמצוי במבואותיה הצפוניים, הוא אתר עלייה לרגל.
במסורת הנוצרית
לפי מסורת הנוצרים ישו נולד בעיר, וכנסיית המולד הנמצאת בה נבנתה לפי אמונתם על הגבעה בה התרחשה הלידה.
העיר בית לחם מוזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו.
ישנם חוקרים הסבורים כי הזיהוי של בית לחם כאתר הולדתו של ישו שגוי וכי בית לחם הגלילית היא האתר המוזכר בברית החדשה. בבית לחם הגלילית התגלו שרידי עיר מהמאה הראשונה לספירה, וכן שרידי בית כנסת, ואף כנסייה מאוחרת יותר. המרחק בין בית לחם הגלילית לבין נצרת מסביר את התיאור המופיע בברית החדשה לפיו עבר ישו את המרחק בין הערים במשך שש שעות.
דמוגרפיה
בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, תושביה הנוצרים של בית לחם עברו תהליך ערביזציה, אם כי מלכתחילה רבים ביניהם היו במוצאם ערבים משבט ע'סאן.Bethlehem, The Holy Land's Collective Cultural National Identity: A Palestinian Arab Historical Perspective Musallam, Adnan. Bethlehem University. שתי החמולות הנוצריות המרכזיות בעיר, חמולות נג'אג'רה ופראחיה, טוענות למוצא משבט ע'סאן. הראשונה מתייחסת לבני השבט שהיגרו מאזור תימן ומוואדי מוסא בירדן של ימינו, והשנייה מתייחסת לבני השבט שיצאו מהכפר נג'ראן, הנמצא בדרום ערב הסעודית של ימינו, בסמוך לגבול בינה לבין תימן. חמולה נוצרית נוספת, ענאתרה, מתייחסת גם היא לשבט ע'סאן. חמולת פוואע'רה מוסלמית ומקורה בכפר בית פאע'ור.
החוקר הגרמני בלדנשפרגר כתב בשנת 1897 שבימיו אוכלוסיית בית לחם הורכבה משלוש קבוצות מרכזיות: מוסלמים שהגיעו מחורבות בית פאע'ור הסמוכה והתיישבו באחד מחלקי העיר בשלהי המאה ה-18; נוצרים לטינים, שהם צאצאיהם של צליינים וסוחרים אירופאים, שלאור המקור האיטלקי של שמותיהם ייתכן שמקורם מוונציה; והנוצרים היוונים, שהם צאצאי תושביה הנוצרים הוותיקים יותר של העיר, או שהיגרו אליה במשך השנים.
אחוז הנוצרים בבית לחם נמצא בירידה מתמדת מאמצע המאה ה-20.
חינוך
בעיר ממוקמת אוניברסיטת בית לחם, אוניברסיטה פלסטינית נוצרית-קתולית. בשנת 2014 למדו בה כ-3,200 סטודנטים. היא נוסדה בשנת 1973, והיא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בגדה המערבית.
ספורט
מרתון פלסטין
באפריל 2013 התקיים מרתון פלסטין הראשון בבית לחם, המרתון התחיל ונגמר ליד כנסיית המולד. מאז מתקיים המרתון מדי שנה.
כדורגל
כחמישה ק"מ מערבית לבית לחם ממוקם אצטדיון אל-ח'דר. האצטדיון נחנך בשנת 2007, מכיל 6,000 מושבים ונבנה במימון ממשלת פורטוגל. המגרש עומד בתקן הבינלאומי ובכל דרישות פיפ"א. אורכו 106 מטר ורוחבו 76 מטרים. באצטדיון משחקות קבוצות ואדי א-ניס ושבאב אל-ח'דר מליגת העל הפלסטינית.
ערים תאומות
ראו גם
כוכב בית לחם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אוניברסיטת בית לחם - אתר רשמי
צילום אוויר של בית לחם ובית ג'אלה, 1945, קנ"מ 1:10,000, כולל אינדקס אתרים, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: ערים
קטגוריה:נפת בית לחם
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:נצרות: אתרי עלייה לרגל
קטגוריה:אתרי ספר בראשית
קטגוריה:ישראל: ערים קדושות
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:נחלת שבט יהודה
בית לַחְם
| 2024-09-10T09:01:26
|
בית מדרש
|
שמאל|ממוזער|200px|בית המדרש בישיבת שבי חברון שבחברון, 11/2005
בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד ללימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.
במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.
הלימוד בבית המדרש
שמאל|ממוזער|200px|הכתובת "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר" שנמצאה בח' דבורה בגולן
האגדה תיארה את שם ועבר כראשונים שהקימו בית מדרש, שבו למדו אבות האומה. בסוף ימי בית שני היו בתי מדרשות ללימוד תורני לתלמידים מבוגרים, ואליהם באו ללמוד גם מבוגרים שתורתם עראי.
צורת המדרש הקדומה הייתה אוראטורית; כלומר, הרב יושב ומסביביו תלמידיו והוא דורש להם בעל פה מקראות ופירושם, מפני ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן", והם מחדדים לו בקושיות. עם השנים, מאחר שנכתבה המשנה, צורת הלימוד הלכה ונעשתה אוטו-דידקטית או על ידי חברותות, מול חומר כתוב.
דיני בית המדרש
250px|שמאל|ממוזער|חדר בית מדרש בתוך בית כנסת
250px|שמאל|ממוזער|בית המדרש של הרב יוסף שלום אלישיב
בית המדרש הוא מקום קדוש, ונוהגים בו כבוד ואין מקלים בו ראש, בדומה לבית הכנסת. יתרה מזו, קדושתו, על פי ההלכה, גדולה מקדושת בית הכנסת, ולכן אסור להפוך מקום המשמש כבית המדרש לבית הכנסת, כי אין מורידים בקדושה.
למרות זאת, בהלכה ישנן הקלות מסוימות ללומדי בית המדרש בענייני אכילה ושינה בבית המדרש לעומת בית הכנסת. הטעם הוא, שבבית הכנסת נמצאים זמן מועט ובקלות אפשר להימנע מאכילה ושינה, אולם בבית המדרש שוהים במשך שעות רבות וקשה יותר להימנע מזה. מכל מקום, נאמר בגמרא, שכל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים, וזאת משום שכדי לקנות תורה צריך להשקיע.
בתי מדרש פלורליסטים בישראל
בעשורים האחרונים מוצאים גם יהודים שאינם דווקא דתיים עניין בלימוד בית מדרשי, במוסדות דוגמת 'עלמא בתל אביב, בית מדרש אלול בירושלים, 'במידבר' בירוחם ועוד.
בתי המדרש הפלורליסטים (מכונים גם מתחדשים) יוצאים מנקודת מוצא שונה מבתי המדרש הישיבתיים הקלאסיים: בעוד שבבתי המדרש הללו התפיסה בדרך כלל היא של אמת אחת שיש להנחילה (ומכאן שיטת הלימוד הפרונטלית הנהוגה ב'שעור הכללי' בישיבות), הרי שבבתי המדרש המתחדשים הגישה היא ריבויית (פלורליסטית) לכתחילה, מבוססת על עירוב של ז'אנרים ספרותיים שונים (הלכה, שירה, הגות וכו'). הלימוד מתקיים תוך ישיבה במעגל, מה שמבטא את הדמוקרטיות והניסיון להכלה של הדעות השונות הקיימות בקבוצה: "בית מדרש פלורליסטי הוא לכן מקום שאליו אנשים מרקעים שונים ומתפיסות עולם שונות באים ללמוד יחדיו ולקיים שיח עם טקסטים יהודיים ושיח ביניהם, לימוד לשם התרחבות אישית והכרת הזולת, לשם צמיחה, לשם מדרש אישי וציבורי גם יחד.".
ראו גם
ישיבה
קישורים חיצוניים
בית מדרש ב-Jewish Encyclopedia
אהרון אופנהיימר, יחודו של בית-המדרש, קתדרה 18, ינואר 1981
ר' אחיטוב, א' גולדווין, י' ורטה, ע' ישראלי, ש' מור, ד' מרום, לימוד הלימוד (עורך: יורם ורטה), המדרשה באורנים וקרן מנדל, טבעון וירושלים 2008
רינה חבלין, 'לימוד דיאלוגי בבתי המדרש הפלורליסטים', אתר 'צו פיוס'
נדב ברמן שיפמן, 'בית מדרש בית', עמודים 754 (אדר-ניסן תשע"ב), עמ' 18–20
הערות שוליים
קטגוריה:מוסדות יהודיים
קטגוריה:מוסדות לימוד תורניים
| 2023-12-06T10:39:05
|
בז מצוי
|
שמאל|ממוזער|ביצת בז מצוי
בז מצוי (שם מדעי: Falco tinnunculus) הוא עוף דורס השייך למשפחת הבזיים. בני מין זה נפוצים ברחבי אירופה, אסיה ואפריקה. הבז המצוי הוא הציפור הלאומית של בלגיה.
אטימולוגיה
מקור השם העברי בז מהתלמוד.
מקור השם הלטיני נגזר מ-falc שמשמעו חרמש, על שם מקורו וטפריו המעוקלים, ו-tinnulus שמשמעו מצלצל או הד (בדומה לפעמון), בשל קריאותיו הקצרות והחדות של הבז שחוזרות על עצמן. בשל קריאות אלו בני האדם נהגו להחזיקו בכלובים על מנת להרחיק להקות יונים. שמו בערבית הוא 'צאקר אל ג'ראד', שמשמעו "בז החגבים". שמות עתיקים לבז המצוי מהמאה ה-17 הם windfucker וגם windhover שמשמעם, בתרגום חופשי, "המרפרף בכנפיו" בשל מנהגו לרפרף בכנפיו במקום.
תפוצה
זהו הבז הנפוץ בבזי ישראל, הן כמקנן והן כחולף-חורף ברוב חלקי הארץ, אינו שכיח ביערות צפופים ובמדבריות חשופים. הוא שכיח יותר בחבל הים תיכוני. הבז המצוי הוא דורס סתגלן, ונפוץ בעולם מרום של 400 מטר מתחת לפני הים ועד 3,500 מעל פני הים, בחלקים ניכרים של יבשת אירופה אסיה ואפריקה למעט הסהרה ואגן קונגו בתחומי אקלים מגוונים ממדבריים ועד ממוזגים-קרים למעט טונדרה.
הבז המצוי בישראל, הן המקנן והן החולף, דומה לתת-מין F.t.tinninculus השכיח באירופה ובאסיה עד סיביר ומונגוליה. הבז המצוי בנגב ובסיני קטנים ובהירים יותר ודומים יותר לתת-מין F.t.rupicolaeformis המקנן בחצי האי ערב, סודאן ומצרים. ישנה השערה כי התת-מין הישראלי הוא גרסת ביניים של תת-מינים אלו.
בשנות החמישים והשישים הבז המצוי היה בסכנת הכחדה בשל ההרעלות ההמוניות של חיות הבר. אולם מאז נפסקו ההרעלות אוכלוסייתו התאוששה בצורה מרשימה ובבתי קומות רבים אפשר לשמוע את צווחותיהם האופייניות בתקופת האביב. כיום הבז המצוי נפוץ בישראל ומספריו נאמדים באלפים רבים והוא הדורס הנפוץ ביותר בישראל.
השכיח בבזים החנוטים של מצרים העתיקה הוא הבז המצוי, שנחשב למקודש. לאל המצרי הורוס ראש בדמות בז.
מראה
אורך גופו 30–34 ס"מ, מוטת כנפיו 70–80 ס"מ. משקל הזכר כ-150 גרם, והנקבה כ-190 גרם. בדומה ליתר מיני הבזים, לבז המצוי כנפיים וזנב ארוכים. הנקבה וגם הזכר בצבע חום מנוקד בשחור ואפור כהה. אצל הזכר הנקודות קטנות יותר, הצבע החום נוטה במעט לאדמדם ועל הלחי, מגלגל העין, יורד פס שחור, לזכר בוגר צבע הראש אפרפר. ראשה של הנקבה בצבעי הגוף, כנפי הנקבה רחבות וקהות יותר משל הזכר. בז אדום דומה מאוד לבז המצוי, שניהם מקבוצת הבזים המרפרפים בכנפיהם, הבז המצוי חי בגפו או בזוג ואילו הבז האדום חברותי יותר וימצא בלהקות.
תזונה
מזונו של הבז המצוי מגוון ומשתנה בהתאם לבית גידולו; הוא צד ציפורי שיר, מכרסמים, זוחלים וחרקים כגון חגבים נדלים וחיפושיות, לגוזלים בקן ההורים מביאים בעיקר ציפורים קטנות, מכרסמים ולטאות. הבז המצוי מאתר את טרפו כשהוא נח על עמדה שולטת וגבוהה או תוך כדי מעוף כשהוא סורק את הטריטוריה שלו. כשהוא מבחין בטרפו, הוא מרפרף בכנפיו במקום כשראשו מקובע ועיניו נעוצות במטרה, צולל מטה לשלב ביניים שם הוא מרפרף שוב ואז צולל מטה במהירות לעבר טרפו. יש פעמים שהבז צולל מיד לעבר טרפו, כמו לעבר דרורים. לאחר שדרס את טרפו, אם הוא מספיק קטן הוא יעוף כשטרפו בטפריו לעבר תחנת אכילה, מצוק גבוה, עמוד או עץ שם יאכל את טרפו בבטחה.
יחס הצלחותיו בציד הם 1:10, כלומר בכל 10 ניסיונות תקיפה הוא יצליח לצוד פעם אחת. הבז המצוי נחשב כמדביר ביולוגי מוצלח וטוב לחקלאות בשל העובדה שהוא מדלל מזיקים כגון מכרסמים, נברנים ועכברי שדה, חגבים וכדומה.
רבייה
הזוגות מונוגמיים, החיזור והזיווג מתחיל בחודש ינואר והקינון החל מסוף פברואר ועד יוני. הם אינם בונים קינים, אלא משתמשים בתוואי שטח קיימים, החל משקערוריות במצוקים וכלה באדניות בבתים. הנקבה מטילה 3 עד 6 ביצים אדמדמות מנוקדות במשך כמה ימים, ודוגרת עליהן כחודש. במשך תקופת הקינון הזכר מוצא עמדת תצפית אל מול הקן. הוא מביא לשם מזון לנקבה, ולעיתים מחליף אותה בדגירה. עם הבקיעה הגוזלים עטופים בפלומה לבנה, כאשר מתחת לה צומחות נוצותיהם. בתחילה הנקבה נשארת בקן ודוגרת עליהם, אבל ככל שהם גדלים, היא נמצאת פחות זמן בקן, ומצטרפת לזכר בהבאת מזון, אותו היא קורעת בשביל להאכיל את הגוזלים. אחרי כחודש הגוזלים מסוגלים לעוף. בשלב זה צבעי נוצותיהם דומים לאלה של הנקבה, ללא קשר למינם.
ראו גם
בז אדום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בזיים
קטגוריה:ארץ ישראל: בזיים
קטגוריה:ציפורים לאומיות
קטגוריה:בלגיה: סמלים לאומיים
קטגוריה:מרוקו: עופות
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: עופות
קטגוריה:אירלנד: עופות
קטגוריה:בלגיה: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-08-21T07:21:09
|
חיפושיות
|
ממוזער|300px|שלבי התעופה של חיפושית מהמין Cetonia aurata (נחושתית הוורדים)
ממוזער|300px|מושית השבע מגיחה מהגולם. חיפושיות הן בעלות גלגול מלא.
ממוזער|300px|חיפושיות מתת-משפחת הנחושתיות
חִפּוּשִׁיּוֹת (שם מדעי: Coleoptera) היא הסדרה הגדולה ביותר במחלקת החרקים ובטבע בכלל. הסדרה מונה כ-400,000 מינים, המהווים 40% ממחלקת החרקים, ושוכנים בכל העולם מלבד אנטארקטיקה אך נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים. החיפושיות מגוונות ביותר ומאכלסות מגוון רחב מאוד של בתי גידול וגומחות אקולוגית, דבר שגרם להן לפתח מגוון רחב של מורפולוגיות (צורות גוף), צבעים וסגנונות חיים. חיפושיות רבות הן מהמינים הצבעוניים ביותר בטבע, לרוב תודות לצבעוניות מבנית שבה המבנה המיקרוסקופי של כסות השלד החיצוני וכנפי החפייה גורם לשבירה והחזרה של האור בצורות מיוחדות וליצירת צבעים מתכתיים בוהקים. הנחושתיות בולטות במיוחד בגווניהן הבוהקים והמתכתיים וניתן לציין את נחושתית הקוצים בישראל ואת הנחושתית הסגולה ונחושתית הוורדים באירופה, שנחשבות לחיפושיות יפות מאוד. צבעים בוהקים נפוצים גם במשפחות אחרות, כגון המושיתיים, בה הצבעים הם צבעי אזהרה, ובמגוון מינים כגון גדית זהובת-כתמים. לאדם מערכת יחסים ארוכה עם החיפושיות שכוללת הערצה (כגון חיפושיות זבל במצרים העתיקה), ניצול לצרכים שונים וכן בחקלאות - בעוד חלקן מהוות מזיקים אחרות נחשבות למדביר ביולוגי מועיל ביותר, כאשר הידועה ביותר בכך היא מושית השבע.
לחיפושיות 4 תת-סדרות:
Adephaga
Archostemata
Myxophaga
Polyphaga
תיעוד המאובנים הקדום ביותר של סדרה זו הוא מתור הפרם, לפני כ-265 מיליון שנה, ומאז חל גיוון רב במשפחות הסדרה. המינים הקטנים ביותר שייכים למשפחה Ptiliidae וגודלם 0.3 מילימטרים, המינים הגדולים ביותר עשויים להגיע לכ-15 סנטימטרים (בהם יקרונית טיטאנית, חיפושית גוליית, חיפושית הרקולס וחיפושית אטלס). בעוד שמרבית המינים בסדרה ניזונים ממזון צמחי, חלקם טורפים, ניזונים מפטריות או טפילים.
כמו כל החרקים מתחלק גופן של החיפושיות לראש, חזה ובטן. באזור הראש: זוג עיניים מורכבות, מחושים, וגפי פה נושכות. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפיים ושלושה זוגות רגליים.
הכנפיים הקדמיות, כנפי חפייה נוקשות, מגנות על הבטן ועל הכנפיים האחוריות, העדינות יותר. הכנפיים הקדמיות אינן משמשות לתעופה, אך בשעת מעוף הן מורמות כדי לאפשר לכנפי התעופה לנוע. לאחר הנחיתה, הכנפיים האחוריות מתקפלות תחת כנפי החפייה. רוב החיפושיות מסוגלות לעוף, אך מעטות מסוגלות להתחרות בכישורי התעופה של מינים מסדרת הזבובאים. רובן יעופו רק כאשר הדבר הכרחי. ישנם מיני חיפושיות שכנפי החפייה שלהן התאחו זו לזו והן אינן יכולות לעוף, בעוד שאחרות הן חסרות כנפיים. כנפי החפייה הן שהעניקו לחיפושיות את שמן המדעי, Coleoptera, שבא מיוונית עתיקה: κολεός ("קולאוס") פירושו נדן ו-πτερόν ("פטרון") פירושו כנף, וביחד "כנפיים בנדן" או "כנפיים מחופות".
רגליהן בנויות בהתאם לסביבת חייהן - אם להליכה, לקפיצה, לשחייה או לחפירה.
החיפושיות שייכות לחרקים בעלי גלגול מלא. השלב הצעיר מכונה פגית (לארווה) או זחל. הרבייה של חלק מהחיפושיות היא הפלודיפלואידית. ניתן למצוא חיפושיות כמעט בכל בית גידול למעט הים ואזורי הקטבים.
מבנה החיפושית
כמו כל החרקים, גוף החיפושית מחולק לשלוש חטיבות: ראש, חזה ובטן. הראש מצויד בגפי פה, עיניים מורכבות ומחושים. מהחזה יוצאים 3 זוגות רגליים (בסך הכל 6 רגליים) ו-2 זוגות כנפיים: כנפי החפייה וכנפי תעופה (אם כי בחלק מהחיפושיות כנפי החפייה התאחו וכנפי התעופה התנוונו). בבטן נמצאים רוב איברי מערכת העיכול ומערכת המין של החיפושית. מתוכנית בסיסית זו התפתחו החיפושיות למגוון רב של צורות.
בראש נמצאים איברי החושים ואיברי האכילה של החיפושית. בחזית הראש נמצאות עיניים מורכבות ומחושים. המחושים מגיעים במגוון צורות: חוטיים, מנוצים, דמויי אלה ועוד. בעזרת המחושים החיפושית קולטת ריח וכן מגע. בראש נמצאה הפה של החיפושית ובו לסתות וגפי פה. לחיפושיות מגוון רחב של גפי פה, תלוי במזון אותו אוכלת החיפושית. גפי הפה נעות מגפיים מבתרות (אצל חיפושיות טורפות) ועד לחדק שנועד למציצת צוף מפרחים. חלק מהחיפושיות לא אוכלות בכלל כבוגרים וגפי הפה מנוונים אצלן.
החזה מחולק ל-3 חלקים: חזה קדמי, חזה אמצעי וחזה אחורי. כל חלק נושא זוג רגליים והחלק האמצעי נושא גם את כנפי החפייה וכנפי התעופה. ממבט גבי רואים בדרך כלל רק את החזה הקדמי שכן שאר חלקי החזה מוסתרים על ידי כנפי החפייה. ברוב החיפושיות בחלק העליון שבין התפר של כנפיי החפייה מצויה בליטה קטנה וקשה הנקראת "מגנית" שכן בחלק מהחיפושיות צורתה כצורת מגן.
בבטן נמצאים רוב איברי מערכת העיכול ומערכת המין של החיפושית. ברוב החיפושיות היא מכוסה בכנפי החפייה מצידה הגבי ולכן אינה נראית לעין. מצידה הגחוני ניתן לראות את לוחיות הבטן ששונות במקצת במראהן מפרקי החזה אך לרוב באותו רוחב.
זחלי חיפושיות
את הפגית של חיפושיות ניתן לחלק לכמה טיפוסים שונים לפי מראה חיצוני:
Campodeiform - זחל עם רגליים מפותחות לגמרי, מחושים וגוף פחוס.
Elateriform - דמויי תולעת עם רגליים מנוונות או קטנות מאוד. טיפוסי לנתוזיות.
Eruciform - דמוי זחל אמיתי של פרפראים. זזים בחופשיות בעזרת רגליים קצרות היוצאות מהחזה ומהבטן.
Onisciform - זחל רחב ושטוח, לעיתים עם רגליים קטנות או בלי רגליים בכלל.
Scarabaeiform - זחל דמוי דרן בעל רגליים ארוכות. טיפוסי לזבליתיים.
Vermiform - זחל דמוי רימה, סימטרי וללא רגליים.
משפחות השייכות לסדרה זו (רשימה חלקית)
מושיתיים (Coccinellidae)
זבליתיים (Scarabaeidae)
פרחיתיים (Glaphyridae)
גחליליתיים (Lampyridae)
עוריתיים (Dermestidae)
כנף-עוריים (Cantharidae)
רצניתיים (Carabidae)
יקרוניתיים (Cerambycidae)
קלריתייםהשם הוחלף ליוספיתיים (Cleridae)
קנתריתיים (Cantharidae)
אייליתיים (Lucanidae)
זבליות אדמה (Geotrupidae)
שחרוריתיים (Tenebrionidae)
ברקניתיים (Buprestidae)
עליתיים (Chrysomelidae)
נתוזיתיים (Elateridae) - בה המין חיפושית ראש-פנס
חידקוניתיים (Curculionidae)
רפואניתיים (Meloidae)
קברניתיים (Silphidae)
אנוביתיים (Anobiidae)
שחיניתיים (Dytiscidae)
מלכיתיים (בעבר Malachiidae היום תחת מליריתיים)
מליריתיים (Melyridae)
גלריה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מגדיר חיפושיות ישראל באתר הטבע הישראלי של עוז ריטנר.
מורפולוגיה של חיפושיות באתר csiro.
אלבום חיפושיות מישראל באתר החרקים של ישראל (דרך ארכיון האינטרנט)
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:חרקים
| 2024-10-01T00:48:42
|
קרקס פרעושים
|
ממוזער|upright=1.3|מרוץ פרעושים
קרקסי פרעושים היו קרקסים נודדים באירופה של המאה ה-19 והיו תופעה נפוצה באותה תקופה. הקרקסים הראשונים מסוג זה היו כבר לפני כ-300–400 שנה.
התכלית המקורית הייתה דווקא להציג את השכלול ביצירת כבלי מתכת דקים יותר ויותר, ותצוגה טכנית של אמני צורפות ושעונים. הדרך להראות זאת הייתה ביצירת כלי תחבורה קטנים אך עובדים, שהכוח המניע בהם היו הפרעושים הכבולים באותם כבלים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הבין האיטלקי לואיס ברטולוטו שהוא יכול להפוך זאת למיצג בידורי מניב כסף.
יכולת זו של הפרעוש נובעת מכמות הכוח המתפרץ שהוא יכול להפיק, השקולה לכך שאדם היה מזיז מטוס ג'מבו.
הקרקסים הציגו תחרויות ריצה של פרעושים, שהיו רתומים למרכבות מיניאטוריות מגולפות וצבועות. הפרעושים היו מסיעים את המרכבות לאורך המסלול, והצופים שהתגודדו מסביב לקרקס הזעיר היו מהמרים על הפרעוש המהיר ביותר, בדומה להימורים במרוצי סוסים.
בעליהם של הפרעושים ענבו לפרעוש לולאה זעירה ורתמו אותו לכרכרה זעירה. הפרעושים שלא הצליחו לנתר הוסיפו לנוע בהליכה בלבד. בסוף המופע היה בעל הקרקס מרשה לפרעושים להרוות את צימאונם מדמו לעיני כל.
מופע נוסף כלל תחרות קפיצה בין הפרעושים. כדי למדוד את קפיצת הפרעוש, החזיקו אותו בעדינות באמצעות מלקחיים וטבלו את רגליו בצבע נוזלי. אחר כך הניחו את הפרעוש על השולחן, אפשרו לו לנתר ומדדו את המרחק בין טביעות רגליו בין קפיצה לקפיצה.
בסרטו של צ'ארלי צ'פלין "אורות הבמה" יש קטע עם מופע של קרקס פרעושים.
לקראת אמצע המאה ה-20 עבר מן העולם קרקס הפרעושים. בין הסיבות לכך – ההיגיינה שאנו שומרים וקוטלי החרקים הנפוצים, הגורמים לכך שפחות ופחות פרעושי אדם נמצאים בבתים. פרעושי אדם הם גדולים וחזקים יותר מפרעושי כלבים וחתולים, שאינם מצליחים לעמוד בדרישות הקרקס.
קישורים חיצוניים
Is there really such a thing as a flea circus?, באתר "The Straight Dope"
סרטונים המציגים קרקסי פרעושים, באתר British Pathé
הערות שוליים
קטגוריה:פרעושים
קטגוריה:קרקס
קטגוריה:חרקים בתרבות
| 2024-08-17T06:07:58
|
הארגון לשחרור פלסטין
|
הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מֻנַטַ'מַת אלתַחְריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הנודע בעיקר בראשי התיבות של שמו אש"ף (م.ت.ف, באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג המאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף יאסר ערפאת במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.
היסטוריה
בהנהגת אחמד שוקיירי 1964–1967
ממוזער|שמאל|220px|אחמד שוקיירי, מייסד אש"ף, 1965.
אש"ף הוקם כתחליף לממשלת כל פלסטין ב־2 ביוני 1964 ביוזמת מדינות ערב, שהעמידו בראשו את אחמד שוקיירי. המטרה הרשמית הייתה לרכז את הפעילות הפוליטית של הציבור הפלסטיני, ולרכז את המאבק במדינת ישראל. בנוסף, קיוו מנהיגי מדינות ערב להשיג יותר שליטה בציבור הפלסטיני כדי למנוע מהם לערער את יציבות המשטרים במדינות ערב.
הקמת אש"ף התאפשרה בעקבות החלטת ועידת הפסגה הערבית הראשונה של שליטי מדינות ערב בקהיר ב-13–17 בינואר 1964 ביוזמתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בה הוחלט כי "אחמד אל-שוקיירי, נציג פלסטין בליגה הערבית, ימשיך במגעיו עם המדינות החברות (בליגה הערבית) ועם העם הפלסטיני, במגמה להקים את היסודות הנכונים לארגון העם הפלסטיני וכדי לאפשר לו למלא את תפקידו בשחרור מולדתו ובהגדרתו העצמית". שוקיירי הרכיב ועדה מכינה שמינתה את חברי המועצה הלאומית הפלסטינית בהתאם לחלוקה גאוגרפית של ריכוזי הפלסטינים בארצות ערב ומחוצה להן.
ממלכת ירדן לא ראתה בעין יפה את הארגון החדש, ואף מנעה מוועידת ההקמה להתכנס בירושלים בקרבת מסגד אל-אקצא שהיה עדיין תחת ריבונותה. מכיוון שכך ועידת ההקמה התכנסה כחלק מהקונגרס הפלסטיני הראשון במלון אינטרקונטיננטל שבהר הזיתים במזרח ירושלים החל מה־28 במאי ועד 2 ביוני 1964. המלך חוסיין נאם בפתיחת המושב. בתום דיוני המועצה, הוכרז על הקמת אש"ף. המועצה הלאומית הפלסטינית אשרה את האמנה הלאומית הפלסטינית, את חוקת היסוד של אש"ף ואת חוקת "הקרן הלאומית הפלסטינית". שוקיירי נבחר ליושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית ובישיבה האחרונה נבחר פה-אחד ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף. הוועד הפועל התכנס לראשונה ב־9 באוגוסט 1964.
האמנה הלאומית הפלסטינית מגדירה מיהו פלסטיני, טוענת לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על כל פלסטין (היא ארץ ישראל), וקובעת שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל. מקום מושבו של אש"ף נקבע לקהיר.
ב-5–11 בספטמבר 1964 נערכה באלכסנדריה ועידת הפסגה הערבית השנייה, שאשרה את כינון אש"ף.
בליל 31 בדצמבר 1964, ביצע פת"ח את פעולת החבלה הראשונה שלו נגד ישראל. פעולות החבלה שלו כארגון פדאיון הפכו אותו לגורם מתחרה באש"ף בהנהגת שוקיירי, ובאגרת ששלח למושב השני של המועצה הלאומית הפלסטינית (31 במאי – 4 ביוני 1965), קרא להפיכת אש"ף ל"ארגון מהפכני", כלומר ארגון לוחם. שוקיירי, בתיאום עם מצרים, תקף את פעולות פת"ח בתוך ישראל, בטענה כי "הן יסבכו את מדינות ערב בלחימה עם ישראל שלא במועד המתאים", והדגיש כי אש"ף "הינו הרשות החוקית היחידה המייצגת את רצון העם הפלסטיני".
סביב פעילות אש"ף בירדן, נוצר משבר בין הארגון לממלכה. באפריל 1966 ביצעו שלטונות ירדן גל מעצרים. בתמיכת נאצר, הגיב שוקיירי במסע תעמולה שבו הטיל ספק בעצם זכות קיומה של הממלכה. ירדן הגיבה בהתקפה אישית על שוקיירי, ואש"ף החל להסית את הפלסטינים בירדן כנגד השלטון. בסוף ינואר 1967 הודיעה ירדן כי "אינה רואה בשוקיירי האיש המתאים שייצג את הישות הפלסטינית".
אחרי תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים ב־1967, הפסיקה מצרים לתמוך בשוקיירי כראש אש"ף. ב-14 בדצמבר 1967 דרשו שבעה (מתוך 15) חברי הוועד הפועל של אש"ף את התפטרותו המיידית. עם הצטרפותו של מנהל הקרן הלאומית הפלסטינית לתביעה זו, נוצר לכך רוב, וב-24 בדצמבר 1967 הגיש שוקיירי את התפטרותו לוועד הפועל, כמו גם למזכ"ל הליגה הערבית, מתפקידו כנציג פלסטין.
עליית פת"ח ויאסר ערפאת 1967–1970
ממוזער|שמאל|270px|מימין לשמאל: נאיף חוואתמה, יאסר ערפאת וכמאל נאצר במסיבת עיתונאים בעמאן, יוני 1970.
בתקופה זו החלה לעלות קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין.
לאחר פעולת כראמה במרץ 1968, חל מפנה במעמדם של ארגוני הפידאיון, וחברי הוועד הפועל של אש"ף הגיעו למסקנה כי אין ברירה אלא לשנות את הרכב מוסדות אש"ף על ידי צירוף נציגיהם של הארגונים. ועדה מכינה החליטה על הרכב חדש של המועצה הלאומית הפלסטינית. במסגרת הסכם שחילק את 100 מושבי המועצה, לפת"ח ולארגון חלוצי מלחמת השחרור העממית, ארגון סורי שהיה מזוהה עם הפת"ח, הוענקו 38 מושבים, החזית העממית לשחרור פלסטין קיבלה 10 מושבים, 30 מושבים ניתנו לארגון לשחרור פלסטין, 20 מושבים לצבא השחרור הפלסטיני ו-2 מושבים לנציגים בלתי תלויים.
ב-6–12 ביולי 1968 התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית הרביעית בהרכבה החדש, כאשר הפת"ח הוא הארגון המרכזי בה. במושב זה גם תוקנה האמנה הלאומית הפלסטינית. לדברי יהושפט הרכבי, התיקון מלמד על הקצנה בעמדות הפלסטינים בנוסח זה לעומת הנוסח הראשון.
בתחילת ינואר 1969, לקראת כינוס המועצה החמישית ב-4 בפברואר, שונה הרכב המועצה הלאומית הפלסטינית, תוך חיזוק מעמדו של הפת"ח, שקיבל 33 מתוך 105 מושבים, וארגון הלוויין שלו, חלוצי מלחמת השחרור העממית, קיבלו 12 מושבים. חלקם של ארגון השחרור הפלסטיני וצבא השחרור הפלסטיני הוקטן באופן דרסטי, כאשר הארגון קיבל 11 במקום 30 מושבים והצבא קיבל 5 במקום 20 מושבים. מספר הנציגים הבלתי תלויים הוגדל ל-28. הפת"ח הצליח לגייס תמיכה של חלק מהנציגים כדי להשיג רוב במועצה, וב־3 בפברואר 1969 נבחר מנהיג תנועת פת"ח, יאסר ערפאת, ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, ובכך למנהיג הארגון.
ב-1–6 בספטמבר 1969 נערך המושב השישי של המועצה הלאומית, בו אושרה האסטרטגיה של אש"ף, לפיה "מטרת המהפכה הפלסטינית היא הגשמת השחרור המלא של פלסטין".
אש"ף, שהתמקם בירדן, החל לפעול כנגד שלטונה (שיעור הפלסטינים בירדן היה אז כ־65 אחוז מהאוכלוסייה) ומשם תקף את ישראל פעמים רבות, באמצעות הסתננות של מחבלים וירי קטיושות, דבר שהביא לפעולות תגמול מצד ישראל שהמפורסמת בהן היא פעולת כראמה. לקראת שנת 1970 ניסה אש"ף לארגן הפיכה בירדן בסיוע סורי. ישראל וארצות הברית יצאו להגנת השלטון הירדני, אולם התערבותן לא נדרשה בסופו של דבר.
בעקבות ניסיון זה פתח חוסיין, מלך ירדן, בחודש ספטמבר 1970 בפעולה צבאית שכונתה לאחר מכן "ספטמבר השחור", שבמהלכה נכנסו כוחות הלגיון הירדני למחנות אש"ף, בקרבות שנמשכו לתוך 1971, הרגו כמה אלפים מהם והגלו את הנותרים שהתבצרו באזורים המיוערים של צפון ירדן לסוריה, משם הגיעו אחר כך ללבנון.
התבססות בלבנון לאחר ספטמבר השחור 1970–1981
החל מתחילת שנות השבעים, החל אש"ף לפעול יותר ויותר בלבנון, תוך שהוא מכפיף חלקים נרחבים מדרום המדינה למרותו הבלעדית (ראו גם: פתחלנד).
בדרום לבנון, במרחב שמביירות דרומה עד צור ומזרחה עד החרמון, שלט אש"ף במעין "מדינה" משלו.
בין השנים 1967 ל־1973 בלטה העלייה בפעולות הטרור של אש"ף כנגד ישראל, כשהבולטת בהן של ארגון טרור המסונף לאש"ף, "ספטמבר השחור" שמו, שרצח 11 ספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית, שנערך ב־1–9 ביוני 1974, אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. בהחלטה זו ויתר אש"ף על העיקרון לפיו לא ניתן לקיים משא ומתן עם ישראל.
בעקבות חילוקי דעות סביב פירוש סעיפי "התכנית השלבית" והתנאים לפיהם ישתלב אש"ף בתהליך המדיני, הודיעו בסוף ספטמבר 1974 ארבעת הארגונים, "החזית העממית", "חזית השחרור הערבית", "החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית" ו"חזית המאבק העממי", על השעיית חברותם בוועד הפועל של אש"ף ועל הקמת "חזית הסירוב".
באוקטובר 1974 קיבלה הליגה הערבית בוועידת רבאט החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב.
אש"ף היה אחראי במידה לא מעטה לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב־1975 ופעולותיו במהלכה ובמיוחד טבח דאמור תרמו רבות להתמשכותה של מלחמה זו וזאת למרות ניסיון שנעשה ב־1976 לקבוע כללים לפעילותו בלבנון.
העימותים האלימים בשנות ה-70 דחפו מאות אלפי כפריים שיעים צפונה ואת הפלסטינים לרכוש קרקעות, מה שחיזק את שליטת הפלסטינים באזור.
יאסר ערפאת הצהיר מספר פעמים כי אש"ף יצא מלבנון רק לפלסטין, ובכך בעצם שיעבד את המשבר בלבנון לבעיה הפלסטינית.
ב־1977 הציע סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת.
הארגון השתתף ב"ועידת מדינות הסירוב" (הערביות) שהתכנסה בטריפולי ב-2–5 בדצמבר 1977. החלטת הסיכום שלה גינתה את סאדאת, שללה את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם וחזרה על הנוסחה שאומצה בועידת ח'רטום ב-1967: "לא שלום, לא הכרה, לא משא ומתן". חמיד אבו סיתה חתם על ההחלטה בשם אש"ף.
במושב ה-14 של המועצה הלאומית, שהתכנס בינואר 1979 בדמשק, קרא אש"ף "לסכל את הסכמי קמפ דייוויד ותוצאותיהם". למרות זאת, שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדי אש"ף עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון ב-1982.
יוזמת סאדאת אילצה את אש"ף לעבור לתמיכה בתהליך ז'נבה וגרמה להתנגשות בינם לבין מצרים שהתבטאה ברצח יוסוף סיבאי (עורך העיתון הרשמי של מצרים). התנגשות זו הובילה בין השאר להתדרדרות במצבם של הפליטים הפלסטינים במצרים.
אש"ף ניצל את שליטתו בדרום לבנון כדי לירות קטיושות לעבר יישובי הגליל ולהוציא לפועל פיגועי טרור דרך הגבול הצפוני, ביניהם טבח מעלות והפיגוע במלון סבוי. ב־1978, לאחר הפיגוע בכביש החוף, פתחה ישראל במבצע ליטני, שבעקבותיו נסוג אש"ף אל מעבר לנהר הליטני, ונוצרה רצועה רציפה לאורך קו הגבול (מובלעת חדד), שבה שלט צבא דרום לבנון בתמיכה ישראלית. עם זאת, אש"ף נשאר באזור הר דב, משם המשיך לבצע ירי קטיושות ולשלוח חוליות טרור לישראל.
מבצע שלום הגליל והמעבר לתוניס 1981–1986
במהלך השנים שלאחר מבצע ליטני נעשו מאמצים דיפלומטיים רבים להרגיע את גזרת לבנון, בינתיים בלט המאמץ של פיליפ חביב, שליחו של רונלד רייגן שהצליח להשיג בקיץ 1981 הפסקת אש שהחזיקה מעמד כשנה בין ישראל ואש"ף.
שמאל|ממוזער|250px|האצטדיון בביירות, ששימש את אש"ף לאחסון תחמושת, והופצץ בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה
הפסקת האש הופרה על ידי ישראל בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב באמצע 1982 (על ידי ארגונו של אבו נידאל שכלל לא היה חלק מאש"ף) וגרמה לפרוץ "מלחמת שלום הגליל".
בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היה הכוח הצבאי של אש"ף בדרום לבנון צבא סדיר למחצה, בשלב מעבר מלוחמת גרילה למתכונת של צבא סדיר, שאמור להיות צבאה של המדינה הפלסטינית העתידית.
במהלך המבצע גירשה ישראל את אש"ף מביירות ודרום לבנון ומטה הארגון עבר לתוניסיה, שם הסדירה לו ארצות הברית מקלט טרם הפינוי, בעזרת רעייתו של נשיא המדינה חביב בורגיבה. עם זאת, חלק מאנשי אש"ף נשארו בצפון לבנון (באזור טריפולי) עד שב־1983 החליטה סוריה לנסות להשתלט על אש"ף ולהדיח את יאסר ערפאת. הניסיון נכשל אומנם אבל גרם לפילוג בפת"ח ולגירושו הסופי של אש"ף מלבנון ב־1985.
בתוניס הקים ערפאת את מטה אש"ף במלון פאר. אש"ף ניהל מתוניסיה חזית דיפלומטית בינלאומית כנגד ישראל, שאף תקפה את מפקדתו ב־1985 בעקבות גל של פיגועי טרור, שהבולט ביניהן הוא הרצח באקילה לאורו.
ב־11 בפברואר באותה שנה, חתמו אש"ף וירדן על הסכם קונפדרציה בין פלסטין וירדן, כבסיס למשא ומתן לשלום בחסות ועידה בינלאומית. אולם לאחר שחוסיין הופתע לגלות שאש"ף מסרב לקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, הודיע בנאום שנשא ב-19 בפברואר 1986 כי הוא משעה את השיחות המדיניות עם אש"ף.
בעקבות לחץ הימין נחקק בישראל ב־1985 חוק האוסר מפגשים עם אש"ף, אשר ספג גינוי מצד מפלגות השמאל, וכן מצד משפטנים אחדים. החוק לא חל על עיתונאים במסגרת עבודתם, כך שראיונות עם אישים באש"ף הוסיפו להתפרסם מפעם לפעם בתקשורת הישראלית. חוק זה היה אחד הגורמים לפירוק ממשלת האחדות הלאומית ב־1990 בשל מפגשים של עזר ויצמן עם אנשי אש"ף.
אייבי נתן ואורי אבנרי, שניהם פעילים בתנועות שמאל, הפרו את החוק פעמים אחדות. על אייבי נתן גזר בית המשפט חצי שנת מאסר בכל פעם שהפר את החוק. החוק בוטל זמן קצר לפני חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993, בשעה שהמגעים בין ישראל לאש"ף היו עדיין חשאיים. ביטול החוק נבע הן מהבעיות החוקתיות שעורר, והן מרצונה של הממשלה להיכנס למגעים דיפלומטיים עם הארגון.
האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות 1987–1990
ב-29 בנובמבר 1987 נפתח מחדש משרד אש"ף בקהיר באופן רשמי, לאחר שנסגר בעקבות התקפות אש"ף על סאדאת עקב נסיעתו לירושלים.
אף על פי שאש"ף לא יזם את האינתיפאדה הראשונה ב-1987, הרי יכולתו לשלוט בה במידה רבה חיזקה את מעמדו העולמי ובקרב הפלסטינים. מצד שני, נאלץ אש"ף להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות: הופעת גורם פלסטיני ראשון משמעותי מחוצה לו (החמאס) ועליית כוחם של ערביי השטחים.
ב־15 בנובמבר 1988, כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה ולאחר הודעת חוסיין ב-31 ביולי 1988 על ניתוק הזיקה של ירדן עם הגדה המערבית, הודיע אש"ף (בפעם הראשונה) על הקמת מדינה פלסטינית, על בסיס החלטת החלוקה מ-1947. בכך הכיר אש"ף לראשונה ובאופן רשמי בזכות קיומן של שתי מדינות על אדמת ארץ ישראל המנדטורית.
לאחר לחץ אמריקאי, הצהיר ערפאת ב-14 בדצמבר 1988 על הכרה בזכות מדינת ישראל להתקיים ועל דחייה מוחלטת של "כל סוג של טרור". בעקבות הצהרה זו, הודיע מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ על פתיחת דיאלוג רשמי עם אש"ף, אך הדגיש כי אין בכך "הכרה" מצד ארצות הברית במדינה פלסטינית עצמאית. ב-16 בדצמבר החלו שיחות רשמיות בין חברי הוועד הפועל של אש"ף לבין שגריר ארצות הברית בתוניס. דיאלוג זה הושעה על ידי הממשל האמריקאי ביוני 1990, בעקבות סירוב אש"ף לגנות ניסיון לפיגוע ימי שביצע ארגונו של אבו עבאס בחופי ישראל. הוא חודש רשמית ב-12 בספטמבר 1993 בעקבות חתימת הסכם העקרונות בין אש"ף וישראל.
אש"ף הצליח להשתלט על האינתיפאדה במידה רבה, ואבו ג'יהאד הפך בפועל למי שעומד מאחוריה, דבר שהביא את ישראל להחליט על חיסולו. כמו כן, במהלך האינתיפאדה הוציא אש"ף מאות פלסטינים להורג בטענה של שיתוף פעולה עם ישראל.
ועידת מדריד, הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה 1990–2000
320px|ממוזער|שמאל|יו"ר אש"ף יאסר ערפאת לוחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, בעת חתימת הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן, 13 בספטמבר 1993.
מעמדו הבינלאומי של אש"ף הידרדר משמעותית בעקבות תמיכתו בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. יאסר ערפאת הוכרז כאישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם, עשרות אלפי עובדים פלסטינים גורשו ממדינות המפרץ ואף היה איום לגרש את אש"ף מתוניסיה. בעקבות מצב זה נאלץ אש"ף להסכים לכינוס ועידת מדריד ללא השתתפותו.
בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1991 הכירה ישראל בנציגים פלסטינים (במסגרת משלחת משותפת עם ירדן) אך לא באש"ף עצמו (עם זאת, לאש"ף הייתה השפעה עקיפה נכבדה על המשלחת הפלסטינית). בשנת 1992 החל משא ומתן חשאי בין רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד לנציגי אש"ף. המשא ומתן עלה בהדרגתיות ליוסי ביילין (שהיה אז סגן שר החוץ) ובסופו של דבר גם לשר החוץ שמעון פרס ולראש הממשלה יצחק רבין.
ב־9 בספטמבר החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים שבהם הכיר יו"ר אש"ף במדינת ישראל, והגדיר את סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את קיומה כ"בלתי-תקפים ובלתי ישימים". במכתב תשובה קצר, הכיר יצחק רבין בשם מדינת ישראל באש"ף "כנציג העם הפלסטיני". במכתב נוסף שנשלח על ידי ערפאת לשר החוץ הנורווגי קרא ערפאת לעם הפלסטיני לחדול מן האלימות. הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו שנחתמה בראשי תיבות בחשאי באוסלו ב־20 באוגוסט, נחתמה בטקס פומבי בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993. בעקבות הסכם זה והסכמים עוקבים, הוקמה הרשות הפלסטינית. אש"ף אייש את רוב המשרות בהנהגת הרשות הפלסטינית (החל מ־1994) תוך שהוא דוחק את תושבי השטחים שפעלו באינתיפאדה הראשונה לשוליים. חלק גדול מההנהגה הפלסטינית המקומית התנגד להסכמי אוסלו. ב־1996, זכה הפתח, הארגון הגדול באש"ף, לרוב במועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית (ערבית: رئيس "ראיס", תואר שמשמעותו "ראש" או "נשיא"). עם הקמת הרשות הפלסטינית היא הפכה למוקד הפוליטי הפלסטיני, והיוותה את הזירה העיקרית לריבונות הפלסטינית המתהווה. עם זאת, בניגוד לאש"ף, אין ברשות הפלסטינית ייצוג לתפוצה הפלסטינית במדינות ערב.
חלק מהארגונים המרכיבים את אש"ף התנגדו בחריפות להסכמי אוסלו ולמדיניות הרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו גרמו למעשה לפילוג באש"ף בין הפתח וארגונים קטנים התומכים בו לבין ארגוני האופוזיציה. מצב זה הביא למעשה לשיתוקה המוחלט של המועצה הלאומית הפלסטינית (התכנסה רק פעם אחת מאז הסכמי אוסלו ב־1996) ולהפחתה משמעותית בפעילותו של הוועד הפועל של אש"ף.
בשנת 1996, על רקע משבר אמון בין ישראל לפלסטינים, משבר שעמד במוקד מערכות הבחירות בישראל וארצות הברית, נעשה ניסיון לבטל רשמית את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הלאומית הפלסטינית כפי שהתחייב אש"ף בהסכמי אוסלו (כלומר, להותיר בה רק את הסעיפים העוסקים בהגדרת העם הפלסטיני ומטרותיו הפוליטיות). ישראל אפשרה לכל חברי המועצה הלאומית הפלסטינית להיכנס לשטחים, דבר שנמנע עד אז, כיוון שחלקם הוגדרו על ידי ישראל כ"מבוקשים". על אף לחץ כבד מצד ישראל וארצות הברית – הניסיון כשל. אף על פי שההחלטה הוצגה כביטול הסעיפים האמורים, למעשה ניתן להתייחס אליה רק כהצהרת כוונות לבחון אותם מחדש. לאחר לחץ כבד של ישראל וארצות הברית, בוטלו לבסוף הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל במהלך ביקור קלינטון בעזה בדצמבר 1998, בהצבעה של המועצה המחוקקת, אך יש החולקים על תקפותה של ההצבעה.
במהלך השנים בין הסכמי אוסלו לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, נדחק אש"ף לשוליים הבינלאומיים תוך שהרשות הפלסטינית תופסת במידה רבה את מקומו. הזהות שנוצרה בין שני הגופים מכך שראש אש"ף עמד בראש הרשות ושצמרת הרשות הורכבה מצמרת הפת"ח הקלה על המעבר.
העשור הראשון של המאה ה-21
ממוזער|שמאל|200px|יו"ר הוועד הפועל של אש"ף מחמוד עבאס בדאבוס, 2007.
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, החלה התאוששות מסוימת באש"ף בעקבות הגברת שיתוף הפעולה בין המתנגדים להסכמי אוסלו לאלו שתמכו בהם. עם זאת נחלש במידה מעטה מעמדו הבינלאומי של אש"ף כחלק מהיחלשות התמיכה בארגוני טרור כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר (וזאת על אף שאל-קאעידה נמנית עם מתנגדיו).
עם מותו של יאסר ערפאת ב־11 בנובמבר 2004 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף. בעקבות חילופים אלו חלה התאוששות נוספת במוסדות הארגוניים של אש"ף. מצד שני, חלה ירידה בכוחו של אש"ף למול הארגונים האיסלאמיים (בעיקר החמאס) במאבק על השליטה ברחוב הפלסטיני. בבחירות שהתקיימו בשנת 2006 גבר החמאס על הפת"ח והשיג רוב בפרלמנט, כשהנשיאות נשארת בשליטת אש"ף.
יעדי אש"ף
טיפוח של הייחוד הלאומי הפלסטיני.
מעורבות בכל הסדר מדיני הנוגע לפלסטינים.
שמירה על אחדות השורה הפלסטינית כלקח מהנכבה.
שמירה על עצמאות החלטה פלסטינית, בלי שגורמים זרים יכתיבו את מהלכיהם.
ניצול הזדמנויות מדיניות לטובת העם הפלסטיני.
קיום זכות השיבה (מונח זה מתייחס אצל דוברים שונים לשני מהלכים שונים. זכות השיבה הפרטית היא הזכות לכאורה של פליטי 48' לחזור לבתיהם שבתוך ישראל; זכות השיבה הלאומית היא זכותם לכאורה של הפליטים הפלסטינים בתפוצות לחזור לשטחי המדינה הפלסטינית כשזו תוקם. עקב הזהות המינוחית יכול כל פרשן או פעיל להעניק לסעיף זה את המשמעות המתאימה לו.)
בעבר נמנה גם ביטול הלגיטימציה של ישראל כיעד של הארגון, אך בוטל, עם ההכרה בישראל בשנת 1993.
אש"ף שואף להקים מדינה פלסטינית ריבונית וחילונית. התנועה הגדולה והמרכזית בארגון, פת"ח, דוגלת בפתרון שתי המדינות ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. לעומת זאת, החזית העממית לשחרור פלסטין, החברה באש"ף, דוגלת ב"מדינה אחת לשני עמים", אותה יחלקו פלסטינים ויהודים.
המבנה הארגוני של אש"ף
אש"ף מורכב ממספר ארגונים שונים שמייצגים את רוב הארגונים הלאומיים (אך לא האיסלאמיים) הפלסטיניים.
המסמך העיקרי שלאורו אש"ף פועל, מעין "חוקה" של אש"ף, היא האמנה הפלסטינית (ראו לעיל).
פורמלית, השליטה היא בידי המועצה הלאומית הפלסטינית שמונה כ־300 חברים ובידי הוועד הפועל של אש"ף המונה 15 חברים. מעשית מאז הסכמי אוסלו גופים אלו, ובמיוחד המועצה, כמעט ואינם פועלים, והחלטות רבות שהתקבלו בעבר (למשל ההחלטה על הכללת ירדן כחלק מפלסטין) לא בוטלו אף על פי שלמעשה ההנהגה מתעלמת מהן. בנוסף, קיימת גם "המועצה המרכזית הפלסטינית" (Palestine Central Council-PCC), המשמשת כגוף-ביניים בין המועצה הלאומית והוועד הפועל. המועצה המרכזית מורכבת מחברי הוועד הפועל, חברי לשכת המועצה הלאומית, נציגי הסתדרויות העובדים העממיות, ראשי הוועדות הקבועות, נציגי תנועות וארגונים, ונציגים של המועצה המחוקקת הפלסטינית.
מבחינה מנהלית, אש"ף מחולק למחלקות, שבראש כל אחת עומד חבר הוועד הפועל. המחלקות הן: המחלקה המדינית (בראשות פארוק קדומי, יו"ר פת"ח), היא המחלקה הגדולה ביותר; מחלקת השבים (.Returnees Dept), האחראית על ענייני הפליטים; המחלקה לתרבות ומידע; מחלקת הארגונים העממיים (הסתדרויות העובדים); והמחלקה לענייני משא ומתן.
ארגונים חברים באש"ף
, בראשות אבו מאזן
(PFLP), בראשות אחמד סעדאת
(DFLP), נאיף חוואתמה
(PPP, מפלגת העם הפלסטינית)
(PLF), בראשות מוחמד זיידאן (אבו עבאס), שנהרג בעיראק ב־2003
("חלוצי מלחמת השחרור העממית"), בראשות עיסאם אל-קאדי
(ALF), בראשות ראקאד סאלם
חזית השחרור הפלסטינית הערבית
האיחוד הדמוקרטי (FIDA), בראשות סלאח רפעת
חזית המאבק העממי (PPSF)
חברים לשעבר
, בראשות אחמד ג'יבריל
הכרה בינלאומית
הגוף הראשון שהכיר באש"ף היה הליגה הערבית שבחסותה הוא הוקם. ב־1975 הכירה בו צרפת והרשתה לו להקים שגרירות בפריז. לאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית ב־15 בנובמבר 1988 הכירו מדינות רבות במדינה זו, ואש"ף מחזיק כיום שגרירויות בתחומיהם. בעקבות הסכמי אוסלו, הכירו אש"ף וישראל הדדית, אף על פי שהעימות האלים עם הפלסטינים בשנות האלפיים טשטש את היחסים האלו.
החל מה־22 בנובמבר 1974 מחזיק אש"ף בנציגות באו"ם והחל מה־12 בינואר 1976 הוא רשאי להשתתף בדיוני מועצת הביטחון, זכות שניתנת לרוב רק לחברי האו"ם.
מאז הקמת הרשות הפלסטינית, נוטים בעולם ובישראל להתייחס אליה כמייצגת של העם הפלסטיני. הרשות הפלסטינית היא דמוקרטית יחסית, ומייצגת במישרין את הציבור הפלסטיני בשטחים. זאת בניגוד לאש"ף שייצג את הארגונים הפלסטיניים. הזהות הרבה בין אש"ף לרשות (במיוחד עד סוף 2005), הקלה על העברת הכוח הזו.
עם זאת, הרשות הפלסטינית נבחרת רק על ידי תושבי השטחים, בעוד שאש"ף אמור לייצג את כל הפלסטינים, כולל אלה שיושבים בתפוצה.
ראו גם
הרשות הפלסטינית
הסכמי אוסלו
הוועד הערבי העליון
מדינה פלסטינית
לקריאה נוספת
אריה יודפת, יובל ארנון-אוחנה, אש"ף: דיוקנו של ארגון, תל אביב: ספרית מעריב, 1985.
אשר ססר, אש"ף אחרי המלחמה בלבנון: המאבק להישרדות בצל סכנת הפילוג, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1985.
גיא בכור, לקסיקון אש"ף, ייעוץ: צבי אל-פלג, תל אביב: משרד הביטחון, מהדורה ראשונה 1991, מהדורה שנייה מעודכנת 1995
Bard E O'Neill, Armed struggle in Palestine: A political-military analysis (Westview special studies on the Middle East), Folkestone, England: Dawson, 1978
עבודות גמר ודוקטורט
חנוך באזוב, היחסים בין ברית המועצות לבין הארגון לשחרור פלסטין בין השנים 1985-1968, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2008.
דוד קורן, זהותו הדתית של אש"ף: 1973-1964, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2007.
מאמרים
משה שמש, אש"ף: 1993-1964 – ממאבק מזוין לחיסול מדינת ישראל, להסכם שלום איתה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 299–319.
אפרים לביא, זיקות גומלין מוסדיות בין אש"ף לבין הרשות – המשמעויות המדיניות, בתוך: אשר ססר (עורך), הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, 2005.
קישורים חיצוניים
מתוך: הנ"ל, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1998.
המחלקה לשיחות השלום של אש"ף
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגוני טרור פלסטינים
קטגוריה:הרשות הפלסטינית: פוליטיקה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה
| 2024-10-01T23:52:05
|
תן זהוב
|
ממוזער|250px|שמאל|תן בהודו
ממוזער|250px|שמאל|נקבת תן בפארק הירקון
ממוזער|תן זהוב, נחל לוטם, חיפה
תן זהוב או תן מצוי (שם מדעי: Canis aureus) הוא מין בסוג כלב בינוני, החי בדרום אסיה ובדרום אירופה.
תפוצה
תפוצה עולמית: ממזרח אירופה ומאזור הבלקן במערב ועד להודו ודרום-מזרח אסיה במזרח. בישראל, התן הוא המין המצוי ביותר מבין משפחת הכלביים. נפוץ בעיקר בצפון הארץ ומרכזה, אך נמצא גם בצפון הנגב ובמדבר יהודה. באזורים צחיחים התנים שוכנים בסבך צמחייה ליד מעיינות. התנים נפוצים מאוד בסביבת האדם, סמוך למזבלות ובעיקר בקרבת מושבים ליד מצבורי פגרים של תרנגולות המושלכים על ידי הלולנים.
תיאור
התן הוא כלב בגודל בינוני וצבעו חום זהוב-אפרפר. זנבו קצר יחסית, וקצהו כתום ושחור. על חזהו יש כעין מפית לבנה, שצורתה מיוחדת לכל פרט ועל פיה ניתן לזהותו. ראשו של הזכר רחב מראש הנקבה, ועל עורפו יש רעמת שיער שחור. הנקבות לרוב בהירות יותר. משקלו של התן נע בין 5 ל-12 ק"ג (9-8 ק"ג בממוצע).
תת-מינים
תן טורקי (C. a. aureus)
תן סיאמי (C. a. cruesemanni)
C. a. ecsedensis
תן הודי (Canis aureus indicus)
תן אירופי (C. a. moreoticus)
תן סרי לנקי (C. a. naria)
תן סורי (C. a. syriacus) - מצוי בישראל
בעבר הזאב הזהוב האפריקני (Canis anthus), החי גם הוא בישראל, נחשב לתת-מין שלו התן הזהוב. אולם מבדיקות התברר שהוא קרוב יותר לזאב, ולימים הוגדר כמין עצמאי.
ארגון חברתי ופעילות
התן חי בזוגות כשלכל זוג טריטוריה ששטחה כ-1 קמ"ר. הטריטוריה מסומנת בשתן, גללים, שריטות בקרקע וקולות. לעיתים הצעירים נותרים עם הוריהם ועוזרים להם לטפל בגורים, וכשהמזון מצוי בשפע יכולות להיווצר כך להקות קטנות. התן פעיל בלילה, אך גם בשעות הבוקר המוקדמות ואחרי הצהריים. התן טורף לרוב חיות קטנות (מכרסמים, עופות וזוחלים), אך ניזון גם מפגרים. התנים ברמת הגולן נצפו טורפים גם עופרי צבאים ובעמק החולה ניזונים גם מעופות מים כמו שקנאים ועגורים.
התנים מנהלים אורח חיים מונוגמי, הם טריטוריאליים בעליל ותוחמים את נחלתם על ידי עשיית צרכים בגבולותיה. הזוג צד ביחד או נפרד. לעיתים חוברים מספר זוגות כדי לצוד בעל חיים גדול ממדים.
יחסי גומלין עם האדם בישראל
בקרבת מושבים וקיבוצים נהנה התן מכמות גדולה של עגלים ותרנגולות למאכל וכך עלול לגרום לנזק רב לחקלאים המגדלים, שמנסים לעיתים להרעילו. בנוסף, התן עלול במקרים נדירים לגרום לכלבת.
בשנת 1964 בניסיון להדביר את מחלת הכלבת פוזרו על ידי משרד החקלאות עשרות אלפי אפרוחים מורעלים, כתוצאה מכך נפגעה אוכלוסיית התנים בארץ באופן קשה ביותר. יחד עם התנים הושמדו מהרעלה ישירה גם זאבים, שועלים, נמיות, חתולי ביצות, חתולי בר, נמרי מדבר ועוד טורפים. בעלי חיים נוספים הורעלו מהרעלה משנית (לדוגמה עופות דורסים שניזונו מפגרים הורעלו מנבלות הטורפים). בעקבות היעלמות הטורפים, חל ריבוי גדול באוכלוסיות מכרסמים, ארנבות וחוגלות, שגרמו לחקלאות נזקים קשים מאלה שגרמו התנים לפני מבצע ההדברה. לפיכך חדל משרד החקלאות מלנקוט בשיטת הרעלה המונית זו. אף על פי כן, הרשות עודנה פועלת לדילול אוכלוסיית התנים בישראל, שצפיפותם בארץ היא מהגבוהות בעולם; בשנת 2015, למשל, נורו בהיתר בישראל יותר מ-2,300 תנים. מטרתו של הדילול היא בעיקר למנוע נזק לחקלאים.
בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 שבו ונצפו תנים זהובים באזור פארק הירקון. מספר התנים בפארק הוא כ-60 פרטים. הם ניזונים בעיקר מאשפה ומבני אדם המאכילים אותם, ועל כן אוכלוסייתם משגשגת. לאחר תלונות של חלק מתושבי השכונות הצמודות לפארק ברמת גן ובתל אביב, רשות הטבע והגנים החלה לנסות ללכוד את התנים ולהעבירם לאזורים פחות מיושבים, אך בעקבות התנגדות לפעילות זו היא הופסקה.
גלריה
לקריאה נוספת
בני שלמון, מדריך היונקים בישראל, הוצאת כתר, 1993.
קישורים חיצוניים
תן זהוב באתר הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב
תן זהוב באתר עמותת מן השדה
תנים בפארק הירקון בתקופת החיזור / jackals howling in Tel Aviv city- Yarkon Park
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:כלב
קטגוריה:מיני בעלי חיים מתפרצים בישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
קטגוריה:הונגריה: יונקים
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:רומניה: יונקים
קטגוריה:סרי לנקה: יונקים
קטגוריה:הודו: יונקים
קטגוריה:בנגלדש: יונקים
קטגוריה:בהוטן: יונקים
קטגוריה:סוריה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל
| 2024-09-10T16:08:19
|
ראובן
|
רְאוּבֵן (לפי המסורת נולד בי"ד בכסלו ונפטר בי"ד בכסלו ב'שי"ה) הוא בכור בניו של יעקב, מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן.
על-פי התנ"ך, נתנה לו לאה אמו את שמו: . ראובן מוזכר בהמשך הפרשה כאשר מצא דודאים (צמח שמיוחסת לו יכולת לשיפור פריון) – והביאם לאימו.
בני ראובן: חנוך, פלוא, חצרון וכרמי.
שמו
מקור השם ראובן ומשמעותו אינם ידועים בוודאות. לכאורה, הוא מתפרש בפשטות כקריאת התפעלות: "רְאוּ, בֵּן!", ואין שם הולם ממנו לבן בכור; ואכן רבים סבורים שזהו פירוש השם, ויש לשער שכך הוא התפרש עוד בימי המקרא. אולם, בהתחשב בעובדה שאין בנמצא שם נוסף בדגם זה באוצר השמות העברי הקדום, וגם בקרב עמים דוברי שפות שמיות אחרות הוא נדיר למדי, יש שדוחים גיזרון זה כבלתי סביר. מדרש השם המושם בפי לאה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" הוא משחק צלילים ולא סברה אטימולוגית של ממש.
במקרא מתייחס השם לראובן בן יעקב ולשבט המתייחס אליו, ואין אישים נוספים הנושאים אותו.
מעשה בלהה
כאשר יעקב נטה את אהלו ליד מגדל עדר, המקרא מספר כי ראובן שכב עם בלהה, פילגש אביו: . על מעשה זה מתבטא יעקב בברכו אותו לפני מותו: .
חז"ל ניסו לא פעם להגן על ראובן מפני הוצאת לעז יתירה שמעשה זה עלול לעורר. כך למשל, המשנה במסכת מגילה קובעת כי . בתלמוד הבבלי מופיעה דעתו של ר' שמואל בר נחמני שמרחיק לכת עוד יותר וטוען כי: . הוא מסביר כי לאחר מות רחל העביר יעקב את משכנו לאוהל בלהה שפחתה; ראובן לא היה מוכן לקבל את העובדה כי אביו החליף את אשתו העיקרית בשפחתה במקום לבחור באמו לאה, שהייתה לדעתו השנייה במעלה. ועל כן .
יש קהילות הנוהגות לקרוא בתורה פסוק זה פעמיים כל פעם בשינוי טעמי המקרא כדי להראות שמעשה זה אינו כהבנתם של המון העם. בקהילות תימן, בה עדיין נשתמר מנהג התרגום בציבור, אין מתרגמים את הפסוקים שמדברים על חטאו של ראובן.
במכירת יוסף
בסיפור מכירת יוסף, מסתבר כי ראובן היה אחראי לשלומו של יוסף), אולם הוא לא הצליח למנוע מהם לבצע את זממם, ולאחר שבקושי רב שכנע אותם לזרקו אל הבור במדבר, ניצלו האחים את הליכתו לאביו ומכרו את יוסף. וכשחזר וראה זאת אמר: .
בהמשך, לאחר שפגשו את יוסף במצרים מבלי להכירו, עשה ראובן ניסיון נואש כדי לקבל רשות מיעקב לקחת את בנימין למצרים: הוא הציע ליעקב שימית את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין בשלום לביתו., אך למעשה, יהודה הוא שהצליח לשכנע את אביו כשאמר .
הברכות
בברכות יעקב לבניו הוא מטיח בראובן כי על אף שהוא הבכור והוא זה שצריך לגלות אחריות ושליטה, הוא מתנהג בחיפזון ובלי ישוב הדעת בהחלטותיו ולכן מעשיו נכשלים תמיד. יעקב העביר מראובן את הסמכות על האחים ונתנה ליהודה, הבן הרביעי: . ספר דברי הימים, מבהיר מדוע ניתנה הבכורה ליהודה: .
מקום קבורתו
מקום קברו של ראובן הוא נושא שנוי במחלוקת. מקום קבורתו של ראובן וכן של שאר אחיו השבטים (מלבד יוסף) אינו מתואר בתנ"ך, וקיימות מספר מסורות לגביו: בחברון, ארץ ישראל, ארבל, חורבת רומא, מצרים ופלמחים.
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
שבט ראובן
על פי המשנה תורה, האבן המייצגת אותו היא אבן האודם שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו וה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה ציור של דודאים על רקע אדום, סמלו של שבט זה.
שבט ראובן חנה במדבר בצמידות לשבט שמעון, בדרום מחנה ישראל. וכשם שחנייתם במדבר הייתה בדרום, כן הייתה נחלתם בארץ ישראל: ראובן בדרום עבר הירדן ושמעון בדרום הארץ.
ישנם המקשרים באופן סמלי בין שנים עשר השבטים לשנים עשר החודשים. כאשר מתחילים הקישורים לפי סדר האמהות החל מתשרי, מקושר ראובן לתשרי – והסמליות היא בכך שראובן עשה תשובה על חטאו. כאשר מתחילים מניסן לפי סדר החניה במדבר, ראובן מקושר לתמוז חודש התחלת החורבן, המתאים לחוטא אשר סולק מהבכורה.
נחלתו של השבט מוגדרת בתור . תיאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, מהחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים. כך מתקבל התחום של נחלת השבט, שלו גבולות טבעיים: בצפון - נחל חשבון, המערב ים המלח, הדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ בני עמון. בתיאור תחום השבט מובאים מונחים ייחודיים כמו: "המישור", "הר העמק" - הר הירד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" - שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן. בנחלה כלול גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
לקריאה נוספת
חיים חיון, ותצא דינה:קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, ירושלים: הוצאת מאגנס,2011. בתוך פרק שני מעשה דינה וסיפורי יעקב עמ' 66–69.
קישורים חיצוניים
אורי קציר, יסורי ראובן, אפלטון
- פוחז כמים אינו מנהיג
ראובן בן יעקב באתר אהלי צדיקים
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:יורדי מצרים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:אפונימים
| 2024-09-23T17:27:06
|
זאב מצוי
|
שמאל|ממוזער|זאב
ממוזער|שמאל|זאב במרדף אחר איילה פרדית, ויומינג
שמאל|ממוזער|זאב בפארק באנגליה
ממוזער|זאב מצוי בשלג
שמאל|ממוזער|להקת זאבים מכתרים ביזון
שמאל|ממוזער|זאב מרמת הגולן
ממוזער|שמאל|שלד של זאב. אוסף המעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה
ממוזער|הדינגו האוסטרלי הוא תת-מין של הזאב
ממוזער|זאב אירופאי
ממוזער|זאב במישיגןזאב מצוי או זאב אפור (שם מדעי: Canis lupus) הוא מין טורף בסוג כלב שבסדרת הטורפים, אבי כלב הבית. זהו בעל החיים הגדול ביותר במשפחת הכלביים. הזאבים בעלי תפוצה גאוגרפית רחבה ביותר ברחבי האזור ההולארקטי, לאורך אמריקה הצפונית ואירואסיה. הם חיים בלהקות הנודדות יחד בחיפושם אחרי טרף.
אנטומיה
משקלו של זאב מצוי בין 23 ל-80 ק"ג, ואורכו בסביבות מטר עד מטר וחצי, עם זנב באורך של כשליש מגופו. תת-המינים הגדולים ביותר הם זאב צפון-מערבי וזאב אירואסייתי. הזכרים גדולים מהנקבות; לנקבות יש חוטם ומצח צרים יותר, צוואר דק יותר, רגליים קצרות יותר וכתפיים מסיביות פחות מאשר לזכרים. צבעם נע מאפור לאפור חום, אך יכול להשתנות ולהיות לבן, אדמדם, חום ושחור. במקומות בהם האדמה מכוסה שלג, זאבים שצבעם לבן נפוצים יותר. זאבים מצויים זקנים מקבלים גוון אפרפר בפרוותם. בחלקיו התחתונים של גופו צבע פרוותו בהיר.
האנטומיה של הזאב המצוי שונה בכמה נקודות מהאנטומיה של הכלב: אחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא בלוטה קדם זנבית, על צד זנבו סמוך לבסיס שאינה נראית אצל כלבים. לזאב יש בדרך כלל עיניים זהובות-צהובות, רגליים ארוכות יותר, כפות רגליים גדולות יותר, ולסתות בולטות יותר. גם גבם נטוי יותר וסל הצלעות שלהם יורד בחדות. לכפות רגליהם הקדמיות יש חמש אצבעות, ואילו לכפות רגליהם האחוריות יש ארבע אצבעות.
גופו של הזאב המצוי בנוי לריצה ארוכת טווח, עם בית חזה קטן למדי ועם שרירי גב ורגליים חזקים. זאבים יכולים לרוץ מרחקים גדולים וכפות הרגליים הרחבות שלהם מתאימות למרדפים אחר טרפם בשלג.
זאבים נראים בדרך כלל מסיביים יותר מכלבים בעלי משקל זהה בגלל נפח הפרווה הנוסף שלהם. פרוות הזאב עשויה משתי שכבות: השכבה החיצונית עשויה משערות קשות ששומרות ממים ולכלוך, והשכבה התחתונה עבה וצמרירית ושומרת חום. זאבים מחליפים את הפרווה שלהם פעמיים בשנה, במהלך האביב ובמהלך הסתיו. נקבות נוטות להיות בעלות פרוות חורף עבה יותר משל זכרים ופרוותן נשארת כזו לזמן ממושך יותר אל תוך האביב. פרוותם בדרך כלל בעלת כתמים אפורים.
בלסתו העליונה של הזאב המצוי יש 6 שיניים חותכות, 2 ניבים, 8 שיניים טוחנות קדמיות ו-4 שיניים טוחנות. בלסתו התחתונה 6 שיניים חותכות, 2 ניבים, 8 שיניים טוחנות קדמיות ו-6 שיניים טוחנות. הניבים חשובים מאוד ומשמשים לתפיסה ולאחיזה בטרף. אחת הסיבות לרעב של זאבים היא פגיעה בשיניים לאחר שנבעטו על ידי טרף גדול ממנו. בהשוואה לקרוביו התן הזהוב והקויוט, הזאב גדול וכבד יותר, יש לו חוטם רחב יותר וזנב ארוך יותר. שיניו גדולות וחזקות ומותאמות לשבירת עצמות.
אבולוציה
קיימת הסכמה רחבה במדע על המוצא ההפילוגנטי של הזאב בן ימינו מכלב אטרוסקוס הקדום דרך כלב מוסבכנסיס. המאובנים המוקדמים ביותר של הזאב המצוי (Canis lupus) נמצאו במה שהיה פעם מזרח ברינגיה, קנדה, ובפיירבנקס, אלסקה. אין הסכמה על גילם המדויק של הממצאים אך ייתכן שהם בני מיליון שנה. מגוון מורפולוגי ניכר היה קיים בקרב זאבים עד תקופת הפלייסטוקן המאוחרת. לעיתים קרובות הם היו בעלי חרטום קצר יותר, ובעלי גולגולות עבה יותר ובעלת התפתחות בולטת של שריר הצדע. גם השיניים היו חזקות יותר משיני זאבים מודרניים, בעיקר השיניים הקדם-טוחנות. ההסבר שהוצע לכך הוא שמאפיינים אלה היו התאמות מיוחדות לתזונה הנשענת על פגרים ועצמות של מגה-פאונה של פליסטוקן. בהשוואה לזאבים מודרניים, אצל חלק גדול יותר מהזאבים בפליסטוקן הייתה תופעה של שיניים שבורות בדומה לזו שנראתה בזאב הבלהות שנכחד. עובדה זו יכולה לנבוע מהעובדה שתזונתם של שני המינים כללה לעיתים קרובות פגרים, או שהם התחרו עם טורפים אחרים והיה עליהם לבלוע את טרפם במהירות. השברים הושוו לשברים המוכרים אצל הצבוע המנוקד המודרני, והתדירות והמיקום של שברי שיניים אצל הזאבים הקדומים מעידים על פיצוח עצמות וצריכתן באופן שגרתי.
מחקרים גנומיים מצביעים על כך שהן זאבים והן כלבים מודרניים, מוצאם מאוכלוסיית זאבים קדמונית שחיה לפני 20,000 שנה. מחקרים ב-2017 ו-2018 מצאו שזאב ההימלאיה הוא חלק משושלת שהתפצלה מאוכלוסיית האבות הקדמונים לפני 691,000–740,000 שנים. נראה כי מקורם של הזאבים האחרים הוא בברינגיה ומשם הם התפשטו עקב השינויים האקולוגיים העצומים במהלך סוף הפלייסטוקן המאוחר. מחקר שנערך בשנת 2016 מצביע על כך שלאחר תקופה של צוואר בקבוק באוכלוסייה, היו כמה תקופות של שינויים מהירים ויצירת וריאנטים שהיו שונים מאוכלוסיית האב המקורית בכל פעם במהלך, או מיד אחרי, משיא תקופת הקרח האחרונה. הדבר מרמז על כך שאוכלוסיות הזאבים הקדומות המגוונות מבחינה מורפולוגית יצאו מהתחרות והוחלפו בזאבים מתמחים יותר, המהווים את הזאבים המודרניים.
מחקר גנומי משנת 2016 מצביע על כך שזאבי העולם הישן והעולם החדש התפצלו לפני כ-12,500 שנים, ולאחר מכן התפצלה השושלת שהבדילה בין כלבים לזאבים בעולם הישן לפני כ-11,100–12,300 שנים. הדינגו, הבסנג'י, המסטיף הטיבטי, והגזעים הילידיים הסינים שייכים כולם לענף כלב הבית. זמן ההסתעפות של זאבים באירופה, המזרח התיכון ואסיה למינים שונים זה מזה מוערך כקרוב יחסית, והתרחש כנראה רק לפני כ-1,600 שנה. בין זאבי העולם החדש, הזאב המקסיקני התפצל לפני כ-5,400 שנה.
מזון
הזאבים הם טורפים הניזונים בעיקר ממיני פרסתנים. הם צדים בלהקות, מה שמקל עליהם להתגבר על טרף גדול מהם וכן לסכל את נתיב בריחתם של מינים ניצודים זריזים. הם יכולים לתקוף ביחד ולרוץ במשך מספר דקות אחר טרפם או במקרים אחרים לארוב לטרף פגיע ולהסתער עליו במהירות. באירופה וברוסיה באזורים רבים הזאבים ניזונים מחיות בית פגיעות ומפסולת אך גם מציד של אייל אדום, אייל הכרמל, חזיר בר ואייל קורא. הם ניזונים גם מאייל הצפון, כבש ארגאלי, מופלון, ביזון אירופי, סאיגה, יעל, צפיר אלפיני, יחמור אירופי ואיילי מושק. באמריקה הזאבים פחות באים במגע עם האדם וכמעט ולא אוכלים מפסולת אלא צדים חיות כמו אייל קורא, ביזון אמריקאי, אייל קנדי, אייל פרדי לבן-זנב, אייל פרדי שחור-זנב, כבש גדול-קרניים, כבש דאל, וכבש המושק. האנטילוקפרה מהירה מאוד וגם עירנית וחיה בקבוצות גדולות ולכן לזאב סיכויים מעטים לתפוס אותה.
הזאבים לא בררנים במזונם ויטרפו בנוסף לפרסתנים גם מרמיטות, ארנבות, גיריות, שועלים, חמוסים, סנאיי קרקע, עכברים, חולדות, אוגרים, נברנים, עופות מים, אפרוחים, ביצים, זוחלים שונים, קרפדות, דגי סלמון ואפילו חרקים. הם אפילו יגוונו מעט בפירות כמו פירות יער ותפוחים.
בנוסף לטריפה, הזאבים יכולים לאכול נבלות או לגנוב מטורפים אחרים כמו הפומה והקויוט.
כבעל חיים טריטוריאלי ועל אף שנחשב ל׳טורף עליון׳, הזאב האפור נטרף על ידי זאבי ערבות וזאבים אחרים. המין הוא הטרוטופי היות שניזון מפגרים נבלות, ותרכובות אורגניות מהסביבה.
הזאב המצוי הוא מין מפתח. דוגמה לכך אפשר לראות במישיגן בה הזאב האפור טורף את האיילים. עובדה אשר משפיעה באופן חיובי על גידול של עצים ביערות בוריאלים. לולא הזאבים, אוכלוסייתם של האיילים הייתה גדלה, ובכך מדכאת את גדילתם של עצי האשוח. גדילת האשוח היה מפוקח על ידי האיילים; וצפיפותם הייתה תחת שליטם של הזאבים.
תקיפת אנשים
זאבים יתקפו אנשים רק לעיתים נדירות, בעיקר ילדים או אנשים חלשים, ובמקרי רעב קיצוניים, או כשהזאבים מורגלים מדי לקרבה לאנשים. זאבים נגועים בכלבת עשויים לתקוף כל יצור שהם רואים, ולעיתים גם להרוג, אך בדרך כלל לא יאכלו את הטרף. מאז מחצית המאה ה-20 ועד שנת 2002 נרשמו שמונה מקרים של טריפות באירופה וברוסיה ועוד 200 בדרום אסיה. באמריקה בין 2005–2010 נטרפו רק שני אנשים. בארבעים השנים שעד 2023 לא תועד באירופה אף מקרה של טריפת אדם.
אקולוגיה
בעשור שעד 2023 הוכפל מספר הזאבים באירופה ומספרם נאמד ב-20,000 ב-23 מדינות. הם טורפים גם כבשים ועיזים ולכן הועלתה הצעה באיחוד האירופי להתיר ירי מבוקר בהם. וזאת בניגוד לאמנה הבינלאומית להגנה על חיות בר שמכוחה מוטלות כיום מגבלות קשות על ציד זאבים. הדעות בציבור חלוקות ויש אף מגדלי צאן שממליצים למצות קודם אמצעים חלופיים כמו כלבי שמירה וגדרות.
תת-מינים
תת-מין זאב אירואסייתי (Canis lupus lupus)
תת-מין זאב ארקטי (Canis lupus arctos)
תת-מין כלב הבית (Canis lupus familiaris)
תת-מין דינגו (Canis lupus dingo)
תת-מין זאב מקסיקני (Canis lupus baileyi)
תת-מין זאב ערבי (Canis lupus arabs)
תת-מין זאב טונדרה אלסקי (Canis lupus tundrarum)
תת-מין זאב הודי (Canis lupus pallipes)
תת-מין זאב מרכז-אלסקה (Canis lupus pambasileus)
תת-מין זאב צפון-מערבי (Canis lupus occidentalis)
תת-מין זאב האי באפין (Canis lupus manningi)
תת-מין זאב גרינלנד (Canis lupus orion)
תת-מין זאב נהר המקנזי (Canis lupus mackenzii)
תת-מין זאב לברדורי (Canis lupus labradorius)
תת-מין זאב המישורים הגדולים (Canis lupus nubilus)
תת-מין זאב הרי הרוקי צפוני (Canis lupus irremotus)
תת-מין זאב ארכיפלג אלכסנדר (Canis lupus ligoni)
תת-מין זאב טונדרה אירואסייתי (Canis lupus albus)
תת-מין זאב האי ונקובר (Canis lupus crassodon)
תת-מין זאב טיבטי (Canis lupus chanco)
תת-מין זאב מפרץ הדסון (Canis lupus hudsonicus)
תת-מין זאב הערבה האירואסייתית (Canis lupus campestris)
תת-מין זאב ההימלאיה (שם מדעי מוצע: Canis himalayensis)
תת-מינים שנכחדו:
זאב טקסס (Canis lupus monstrabilis) - שנת הכחדתו אינה ידועה. היה נפוץ בטקסס
זאב ניופאונדלנד (Canis lupus beothucus) - נכחד ב-1911. היה נפוץ בניופאונדלנד
זאב ברנרד (Canis lupus bernardi) - נכחד בין 1918 ל-1952. היה נפוץ באי בנקס ובאי ויקטוריה שבצפון קנדה
זאב פלורידני שחור (Canis lupus floridanus) - נכחד ב-1908. היה נפוץ בפלורידה
זאב הרי הקסקייד (Canis lupus fuscus) - נכחד ב-1940. היה נפוץ בקולומביה הבריטית, אורגון ווושינגטון
זאב הוקאידו (Canis lupus hattai) - נכחד ב-1889. היה נפוץ באי הוקאידו שביפן
זאב הונשו (Canis lupus hodophilax) - נכחד ב-1905. היה נפוץ באיים הונשו, קיושו ושיקוקו שביפן
זאב הרי הרוקי דרומי (Canis lupus youngi) - נכחד ב-1935. היה נפוץ בנבדה, אריזונה, יוטה וקולורדו
לעיתים המינים זאב אדמוני וזאב אלגונקווין מוגדרים כתת-מינים של הזאב המצוי.
התנהגות חברתית וטריטוריאלית
הזאב הוא חיה חברתית, כאשר המבנה החברתי הבסיסי מורכב מזוג בעל יכולת רבייה ומצאצאיהם המתבגרים. להקה ממוצעת מכילה משפחה של בין 5 ל-11 פרטים (1–2 בוגרים, 3-6 צעירים ובין 1 ל-3 צעירים שגילם כשנה או שנתיים) או לפעמים שתיים או שלוש משפחות יחד. ידועות גם להקות גדולות שהכילו עד 42 פרטים. בתנאים אידיאליים ממליט הזוג הבוגר גור אחד בכל שנה, כאשר הצאצא נשאר עם הלהקה בין 10 ל-54 חודשים לפני עזיבתו. הסיבות לעזיבה כוללות את תחילת בגרותו המינית של הצאצא ותחרות עם הזוג הבוגר על מזון. המרחק שעובר הצאצא לאחר עזיבתו משתנה, כאשר חלקם נותרים בסביבת להקת ההורים וחלקם עשויים לנדוד למרחקים של מאות קילומטרים. להקה חדשה נוסדת בדרך כלל על ידי זכר ונקבה שעזבו את להקת ההורים ושאינם קרובי משפחה, הנודדים יחד בחיפוש אחר שטח פנוי מלהקות זאבים עוינות. רק לעיתים רחוקות מתקבלים זאבים זרים אל תוך להקה, כאשר הזאב ה"מאומץ" הוא בדרך כלל פרט לא בוגר (בגיל 1 עד 3 שנים) שאינו צפוי לקרוא תיגר על הזוג הבוגר מבחינת הזכות להתרבות. במקרים אחרים מתקבל זאב בודד בוגר אל תוך להקה על מנת להחליף בוגר שמת. בזמנים של שפע של טרף (כגון נדידה לשטח המחיה או עונת המלטות מרובות צאצאים של מפריסי פרסה) עשויות מספר להקות זאבים להתאחד באופן זמני.
הזאבים הם חיה טריטוריאלית מאוד, ובדרך כלל שומרת הלהקה על שטח מחיה גדול מהדרוש על מנת להבטיח אספקה סדירה של טרף. שטח הטריטוריה תלוי בכמות הטרף הזמינה ובגילם של גורי הלהקה, אשר יגדל באזורים בעלי כמות נמוכה של טרף או כאשר מגיעים הגורים לגיל שישה חודשים ואז יהיו צורכי התזונה שלהם שוות לאלה של הבוגרים. להקות זאבים נעות ללא הפסקה בחיפוש אחר טרף, ומכסות כ-9% מהטריטוריה שלהן בכל יום (ממוצע של כ-25 ק"מ ביום). לב הטריטוריה הוא שטח של כ-35 קמ"ר, ובו מבלה הלהקה כמחצית מזמנה. צפיפות הטרף נוטה להיות גבוהה יותר בשטחים סמוכים, אם כי להקה תמנע מציד באזורי שוליים, מלבד בזמנים קשים, בשל החשש מהיתקלות קטלנית בלהקות יריבות. הטריטוריה הקטנה ביותר שתועדה הייתה של להקה בת שישה פרטים בצפון-מזרח מינסוטה וכסתה שטח של כ-33 קמ"ר, בעוד שאת הטריטוריה הגדולה ביותר החזיקה להקה בת עשרה פרטים באלסקה, אשר כללה שטח של 6,272 קמ"ר. להקת זאבים טיפוסית תישאר בשטחה ותעזוב את אזורי המחיה הקבועים שלה רק במקרים של מחסור חמור במזון.
זאבים מגינים על הטריטוריה שלהם מפני להקות יריבות באמצעות שילוב של סימון בחותם ריח, תקיפה ישירה ויללות (המשמשות לתקשורת). שימוש בחותם ריח נועד לפרסום הטריטוריה באמצעות הטלת שתן, עשיית צרכים וגירוד האדמה. חותמות ריח מושארים בדרך כלל במרווחים של כ-240 מטרים בכל שטחי הטריטוריה על נתיבי הליכה וצמתים הנמצאים בשימוש יומיומי. סימונים אלה יכולים להישאר פעילים במשך שבועיים עד שלושה, ובדרך כלל יושארו על גבי אבנים, סלעים, עצים או שלדים של בעלי חיים גדולים. קרבות על טריטוריה הם בין הגורמים העיקריים למוות, כאשר מחקר שנערך במינסוטה ובפארק הלאומי דנאלי שבאלסקה הראה כי בין 14% ל-65% מכלל מקרי המוות נגרם כתוצאה מטריפה על ידי זאבים אחרים.
רבייה
בדרך כלל רק הזוג השליט בלהקה מתרבה. צורה זו של ארגון חלה גם בלהקות ציד כלביות אחרות כגון זאבי טלוא ודול מצוי. הם מזדווגים בדרך כלל בין פברואר למאי. הזאבים, בניגוד לכלבים, מזדווגים רק אחת לשנה. משכו של ההיריון הוא כ-63 יום. הגורים נולדים חירשים ועיוורים ותלויים לחלוטין באמם. במהלך ההמלטה ייוולדו בין 1 ל-14 גורים, והמספר הממוצע של גורים בשגר אחד הוא בין ארבעה גורים לשישה. לפני ההזדווגות חופרת האם מאורה בה תגדל את גוריה. הגורים נולדים עם עיניים סגורות ואוזניים אטומות כשמשקלם הוא כחצי ק"ג. לאחר מספר ימים הגורים מסוגלים לפקוח את עיניהם. רק מעטים מהם שורדים את החורף הראשון. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים.
הזאב המצוי חי 6–9 שנים בטבע, ובשבי הוא עשוי לחיות עד גיל 16 שנה.
הזאבים בישראל
הזאב בישראל הוא מתת-המין ההודי (Canis lupus palipes) והערבי (Canis lupus arabs), כאשר תת-המין הערבי נפוץ בנגב ותת-המין ההודי נפוץ בגליל, בגולן, ביהודה ובשומרון. בנוסף, המין זאב זהוב אפריקאי, שאינו מסווג כתת-מין של "זאב מצוי", חי גם הוא בישראל, בדרום.
גודל האוכלוסייה בישראל: כמה מאות פרטים, בעיקר בגולן, בגליל, ובערבה. אפשר למוצאו בשטחים הטבעיים הפתוחים בישראל, שאוכלוסיית האדם בהם דלילה ושיש בהם מזון.
בישראל הותר ירי בזאבים על ידי מגדלי בקר וצאן במקביל לניטור מספרם, על מנת שאוכלוסייתם לא תידלדל.
גורמי סיכון והפרעה:
הרעלות וירי כתוצאה מעימותים עם מגדלי בקר וצאן.
דריסה בכבישים.
התפרצויות מגפת הכלבת.
הפעולות הנדרשות לשמירת המין:
מניעת הרעלות ומניעת ירי בידי רועי צאן, על ידי פיצוי הולם ותמיכה בפיתוח אמצעי מיגון.
מניעת התפשטות כלבת באמצעות חיסון לכלביים.
סילוק פגרי בעלי חיים והטמנתם במזבלות, כיוון שהם מקור מזון המעודד אוכלוסיות טורפים, הנסמכות על האדם ולא על כושר הנשיאה של שטחים טבעיים.
הזאב בתרבות
בזכות תפוצתו הנרחבת, הזאב הוא אחת החיות המוכרות ביותר לאדם ברבות מתרבויות העולם. הכלב, מלווהו הנאמן ביותר של האדם בעולם החי, הוא למעשה זאב מבוית.
הזאב מופיע בתרבות באופנים שונים. לעיתים הוא מוצג כטורף אשר לא בוחל בבשר שהוא אוכל, לעיתים כיצור חזק אך שומר חוק, ולעיתים כיצור חברותי המאמץ תינוקות אדם אשר ננטשו ומגדלם.
פנג הלבן הוא ספר נודע מאת ג'ק לונדון המספר על קורותיו של בן תערובת של כלב וזאב בשם "פנג הלבן".
מאפייני התנהגות והיררכיה של להקות זאבים מופיעים פעמים רבות בסדרה ״זאב צעיר״.
הספר "חברי הזאבים" של פרלי מואט מספר על מסעותיו של המחבר ב-1945 ברחבי קנדה בניסיון להכיר את אוכלוסיית הזאבים. פרסומו של הספר ב-1975 שינה תפיסות רבות לגבי זאבים והעיר גופים רבים להגן עליהם.
אדם זאב
בפולקלור של עמים אירופאים רבים נפוצה האגדה אודות אדם זאב. אדם אשר נהפך לעיתים לזאב בעקבות קללה או קסם אפל שהוטלו עליו, או שננשך על ידי אדם זאב אחר. דמות זו חדרה מהפולקלור האירופאי לתרבות הפנטזיה ולקולנוע.
גידול תינוקות אדם על ידי זאבים
לפי המיתוס המקובל, התאומים רמוס ורומולוס, שבבגרותם הקימו את העיר רומא, ננטשו עם לידתם על נהר הטיבר כדי שימותו. זאבה שראתה אותם לקחה והניקה אותם. אותה זאבה נתנה לרומא את סמלה של זאבה המניקה שני תינוקות.
אגדה נוספת מתחום זה היא של מוגלי מ"ספר הג'ונגל". מוגלי גדל עם זאבים, למד את שפת הזאבים ושפת החיות בכלל, ולמד את חוקיהם.
ככלל, סיפורים ומיתוסים שונים של ילדי פרא (ילדים שגדלו בטבע ולא על ידי אדם) מתארים ילדים שגודלו על ידי זאבים.
הזאב כטורף אכזר
באגדות שונות מתואר הזאב כטורף אכזר ומרושע, זאת על מנת להזהיר מפניו ילדים שחיו באזורים שבהם הייתה אוכלוסייה גדולה של זאבים.
אגדות כאלה הן, לדוגמה, היצירה המוזיקלית לילדים פטר והזאב, או המעשיות כיפה אדומה ושלושת החזירונים.
הביטוי "אדם לאדם זאב"
הביטוי "אדם לאדם זאב" (בלטינית: Homo homini lupus est) מתאר את התנהגותו השלילית והלא חברותית של האדם, לכאורה, אשר מטבעו מתנהג לאחרים כזאב, חשדן כלפי אחרים ובהינתן הזדמנות ישאף לפגוע בהם.
למעשה, תיוג זה של זאב כיצור לא חברותי הוא מוטעה ושגוי, שכן הזאב הוא אחת החיות החברתיות ביותר בטבע. בניגוד למיתוס זה, בלהקות הזאבים בטבע נצפו סיוע הדדי והגנה הדדית בין הפרטים, באופן יוצא דופן. תכונותיו החברתיות הידועות של כלב הבית, מקורן במין הטקסונומי "זאב מצוי", המין שאליו משתייך הכלב.
אזכורי הזאב בתנ"ך
הזאב המצוי מוזכר מספר פעמים בתנ"ך:
(. בשל פסוק זה הזאב הוא סמלו של שבט בנימין)
()
()
()
()
()
()
בנוסף, "זאב" מוזכר בתנ"ך גם כשם פרטי של אחד ממנהיגי מדין שנלחמו בגדעון.
מדיה
ראו גם
אבולוציה של הזאב
לקריאה נוספת
דאגלס צ'דוויק, מלחמת הזאבים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מארס 2010
קישורים חיצוניים
זאב מצוי באתר הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב
זאב אפור
זאב אפור באתר canids.org
תצפית בזאב באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:כלב
קטגוריה:בעלי חיים בטייגה
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באמריקה הצפונית
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:אוכלי נבלות
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:גרמניה: יונקים
קטגוריה:פינלנד: יונקים
קטגוריה:אוקראינה: יונקים
קטגוריה:בלארוס: יונקים
קטגוריה:פולין: יונקים
קטגוריה:איטליה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
| 2024-09-10T15:30:53
|
שועל מצוי
|
ממוזער|שועל מצוי, צולם באשל הנשיא, ישראל. תת-מין V. v. palaestina
ממוזער|שועל מצוי, צולם בשמורת גמלא.
ממוזער|שועל צועד בקנדה
שועל מצוי או שועל אדום (שם מדעי: Vulpes vulpes), הוא מין בסוג שועל הנפוץ במרבית שטחי חצי הכדור הצפוני. השועל המצוי הוא ממיני השועל המוכרים ביותר. בוצעו גם ניסיונות לביית אותו.
מאז ימי קדם חוברו אודות השועל אגדות רבות בזכות עורמתו ופיקחותו הרבה, על אף שבטבע רוב הטורפים האחרים אינם נופלים ממנו בתבונתם.
תפוצה ואזור מחיה
השועל המצוי נפוץ באירופה, באסיה, בצפון אפריקה, בכל רחבי אמריקה, והובא לאוסטרליה על ידי האדם.
בישראל, השועל המצוי הוא הנפוץ מבין מיני השועלים. הוא נפוץ בעיקר בחבל הים-תיכוני, אך אוכלוסייתו מתרחבת דרומה בעיקר בעקבות יישובים ובסיסי צה"ל. בנוסף להיותו טורף הניזון מטרף קטן, ניזון השועל גם מפירות ומשאריות מזון אדם. אוכלוסיות השועל המצוי נפגעו מאוד מהרעלת התנים הגדולה של שנת 1964, ולאחר חיסול אוכלוסיית התנים הגדולה הפך השועל למעביר העיקרי של מחלת הכלבת בארץ.
השועל חי בשטחים פתוחים, באזורי חולות, ביער, בחורש, במדבר, בנאות מדבר וליד מקווי מים ובערים.
אנטומיה
אורך גופו של השועל המצוי 60–70 (עם הראש 80-90) סנטימטרים, אורך זנבו 30–45 סנטימטרים וגובהו 35–50 סנטימטרים. משקלו נע בין 4–15 ק"ג.
הוא ניכר בצבע השחור שעל הצד האחורי של אוזניו. צבע הפרווה בגווני זהוב עד אדום, ומכאן שמו באנגלית. יש לשועל המצוי גם שתי וריאציות גנטיות הנבדלות בצבע הפרווה: האחת מכונה "שועל כסוף" שהוא בעל פרווה בגוונים כסופים-שחורים, והשנייה "שועל הצלב", שעל גבו שני פסים שחורים היוצרים מעין צלב.
השועל נבדל מהכלב בסימנים אחדים: ממדיו קטנים יותר מאלה של רוב הכלבים, חרטומו מחודד והאישון שלו דמוי חריץ צר ומותאם לראיית לילה.
תת-מינים:
V. v. vulpes
V. v. abietorum
V. v. alascensis
V. v. alpherakyi
V. v. anatolica
שועל ערבי (V. v. arabica) - מצוי בישראל
V. v. atlantica
V. v. barbara
V. v. beringiana
V. v. cascadensis
V. v. crucigera
V. v. daurica
V. v. deletrix
V. v. dolichocrania
V. v. dorsalis
V. v. flavescens
V. v. fulvus
V. v. griffithi
V. v. harrimani
V. v. hoole
V. v. ichnusae
V. v. indutusV. v. jakutensis
V. v. japonica
V. v. karagan
V. v. kenaiensis
V. v. kurdistanica
V. v. macroura
V. v. montana
V. v. necator
V. v. niloticus
V. v. ochroxantha
שועל ארץ ישראלי (V. v. palaestina) - מצוי בישראל
V. v. peculiosa
V. v. pusilla
V. v. regalis
V. v. rubricosa
V. v. schrencki
V. v. silacea
V. v. splendidissima
V. v. stepensis
V. v. tobolica
V. v. tschiliensis
תזונה והתנהגות
השועל הוא אוכל-כול ובתפריטו נכללים מכרסמים, עופות, חרקים, לטאות, ביצים ופירות. בקרבת מקומות יישוב השועל ניזון גם משאריות מזון של האדם. השועל חי בטריטוריות שגודלן תלוי בכמות המזון ובמידת פיזורו בשטח. כשהשועל מכריז על טריטוריה הוא משמיע נביחות.
השועל פעיל בלילה ולעיתים גם בשעות הבוקר המוקדמות, ביום הוא מסתתר במחילות שחפר בעצמו או שנמצאו על ידו בשטח.
רבייה וגידול צאצאים
250px|שמאל|ממוזער|שועלים אדומים
השועלים חיים בדרך כלל בזוגות או במשפחות המונות עד שישה פרטים בוגרים, ועל-פי רוב רק נקבה אחת מזדווגת. עונת הייחום היא לרוב בינואר, למרות שיש ביניהן כאלו שמזדווגות מעט מוקדם או מאוחר יותר. הריונה של נקבת השועל נמשך 50–63 יום. לפני ההמלטה מורטת הנקבה פרווה מבטנה ומרפדת בה את מקום ההמלטה שבמחילה שלה. מספר הגורים נע משניים עד שישה גורים. הגורים נולדים עיוורים ומשקלם יכול להגיע עד 150 גרם. לפעמים לא כל הגורים יונקים ביחד, וגור אחד או יותר יושבים או משחקים בצד. ההנקה נמשכת כארבע דקות ולא תמיד היא רצופה. בסביבות גיל שבועיים פוקחים הגורים את עיניהם.
לעיתים נוצר מצב של חוסר נוחות במחילה, למשל כאשר המחילה קטנה יחסית למספר הגורים, או שהיא מתמלאת בפרעושים. במקרה כזה ההורים מעבירים את הגורים מחילה; הם עושים זאת על ידי תפיסת העור החופשי באזור צווארם של הגורים. פעולה זו מתבצעת רק כאשר הגורים עדיין לא הגיעו לגיל 5–6 שבועות. מחקרים טוענים שסיבה נוספת להעברת הגורים ממחילה למחילה היא רצון האם שהגורים יכירו את סביבתם.
כאשר הגורים בני 6–12 שבועות הם מתחילים לצאת מן המחילה. שני ההורים מטפלים בהם ומביאים להם מזון בפיהם, אך ניתן לראות הבדלים מהותיים בין הזכר לנקבה בפעילות זו: הנקבה נמצאת באזור המחילה יותר מהזכר והתנהגות הבאת המזון מפותחת אצלה יותר. היא מניקה ומנקה את הגורים. הזכר קשור פחות לגורים ותוקפני יותר ביחס לנקבה.
בגיל חמישה חודשים נעשים הגורים עצמאיים, ובגיל עשרה חודשים מגיעים לבגרות מינית. תוחלת החיים של שועל בשבי היא 12 שנה, אך בטבע הם חיים בדרך כלל עד שלוש שנים. השועל המצוי לא נמצא בסכנת הכחדה.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
שועל מצוי באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
מצוי
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:דנמרק: יונקים
קטגוריה:שווייץ: יונקים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: יונקים
קטגוריה:כווית: יונקים
קטגוריה:איחוד האמירויות הערביות: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באירואסיה
קטגוריה:מינים מלווי אדם
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל
| 2024-10-05T10:13:41
|
ריצ'רד ניקסון
|
ריצ'רד מילהאוס ניקסון (באנגלית: Richard Milhous Nixon; 9 בינואר 1913 – 22 באפריל 1994) היה נשיאהּ ה-37 של ארצות הברית, בין השנים 1969–1974. התפטר מתפקידו עקב פרשת ווטרגייט, והיה לנשיא האמריקאי היחיד שעשה כך. קודם לכן כיהן בתפקיד סגן הנשיא, בין השנים 1953–1961, ולפני כן כיהן כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית וכסנאטור מטעם מדינת קליפורניה.
ניקסון היה הנשיא שסיים את מלחמת וייטנאם ב-1973 וגם את גיוס החובה לצבא ארצות הברית. ביקורו ברפובליקה העממית של סין ב-1972 הוביל, בסופו של דבר, לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות אחרי עשרות שנות נתק ואיבה.
בתקופת כהונתו השנייה הורה על משלוח רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לישראל במלחמת יום הכיפורים והוציא את מצרים מחוג ההשפעה הסובייטי.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|ניקסון (שלישי משמאל) בינקותו, 1916
ריצ'רד מילהאוס ניקסון נולד ב-9 בינואר 1913, להאנה ניקסון ופרנסיס אנתוני ניקסון . הוא נולד ביורבה לינדה שבמחוז אורנג', קליפורניה, בבית מגורים שבנה אביו. אמו הייתה קווייקרית, ואביו המיר את דתו ממתודיזם לאמונת הקווייקרים. ניקסון היה צאצא של תומאס קורנל, מראשוני המתיישבים האנגליים באמריקה, אשר היה גם מאבות אבותיו של עזרא קורנל , ממייסדי אוניברסיטת קורנל, וכן של ג'ימי קרטר וביל גייטס.
ניקסון חונך על ברכי הדת האוונגליסטית הקווייקרית, ואמו קיוותה כי יהפוך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההתנזרות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקייה. אביו היה חילוני יותר, והתרכז בעסקיו. לניקסון היו ארבעה אחים: הרולד (1909–1933), דונלד (1914–1987), ארתור (1918–1925) ואדוארד (נולד ב-1930).
בבעלות משפחתו של ניקסון הייתה חווה חקלאית, ששימשה מקור הכנסה נוסף. אולם, בעקבות קשיים כלכליים שחלו ב-1922, פשטה החווה את הרגל, והמשפחה עברה לעיר וויטייר שבקליפורניה. באזור עם קווייקרים רבים, פתח אביו של ניקסון חנות מכולת ותחנת דלק. אחיו הצעיר של ריצ'רד, ארתור, חלה ונפטר בשנת 1925, בגיל שבע בלבד.
שמאל|ממוזער|ניקסון בעת לימודיו בתיכון, 1930
ריצ'רד הצעיר למד בבית הספר היסודי "איסט וויטייר". הוריו האמינו, כי הלימודים בתיכון וויטייר גרמו לאחיו הבכור של ריצ'רד לחיות אורח חיים מופקר, לפני שחלה במחלת השחפת (ממנה נפטר ב-1933); על כן שלחו את ריצ'רד לבית הספר התיכון של העיר פולרטון. מאוחר יותר, חי עם דודתו בפולרטון במהלך השבוע. ניקסון השתתף בקבוצת הדיבייט של בית הספר.
הוריו של ניקסון התירו לו לעבור לבית הספר התיכון בוויטייר בכיתה י"א. אחיו הרולד אובחן כחולה בשחפת שנה קודם לכן.
השכלה גבוהה
לניקסון הוצעה מלגת לימודים באוניברסיטת הרווארד, אולם מחלתו המתמשכת של הרולד, כמו גם הצורך של אמם לטפל בו, סיכלו הצעה זו. במקום זאת, נשאר ניקסון בעיר הולדתו ולמד ב"מכללת וויטייר", אשר הייתה משויכת לתנועה הקווייקרית, ונעזר בעיזבון של סבו מצד אמו על מנת לממן את הוצאות מחייתו. ב-1933 התארס עם לאולה פלורנס וולץ', בתו של מפקד משטרה בוויטייר, אך השניים נפרדו ב-1935.
לאחר סיום לימודיו בוויטייר בשנת 1934, זכה ניקסון במלגה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק, בדרהאם שבקרוליינה הצפונית. ניקסון סיים שלישי מתוך 270 בכיתתו ביוני 1937 ונבחר לאגודת הכבוד של הסטודנטים למשפטים.
קריירה מוקדמת ונישואיו
לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת דיוק, קיווה ניקסון תחילה להצטרף ל-FBI. הוא הגיש בקשה להתקבל לארגון אך לא נענה. שנים מאוחר יותר נודע לו כי למעשה התקבל, אך מינויו בוטל עקב קיצוצי תקציב. ב-1937 שב ניקסון לקליפורניה, שם עבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין של קליפורניה. הוא החל לעבוד במשרד עורכי הדין "וינגרט וביולי" (באנגלית: "Wingert and Bewley") בוויטייר, אשר עסק במתן מענה משפטי, בתחום דיני תאגידים, עבור חברות נפט מקומיות, כמו גם בעניינים תאגידיים אחרים והסדרים משפטיים של צוואות. שנים אחר כך יצהיר ניקסון בגאווה כי הוא היה הנשיא האמריקאי היחיד בהיסטוריה של ארצות הברית אשר עבד כעורך דין בפועל. ב-1938 פתח ניקסון סניף של חברת "וינגרט וביולי" בעיר לה האברה שבקליפורניה , והיה שותף מלא לניהולה בשנה שלאחריה.
בינואר 1938 השתתף ניקסון בהפקת המחזה "המגדל האפל" . במחזה זה השתתפה גם מורה בתיכון בשם תלמה "פט" ראיין. ניקסון תיאר זאת בזיכרונותיו כמקרה של "אהבה ממבט ראשון". שנתיים לאחר מכן ענתה פט להצעת הנישואין של ניקסון. הם נישאו בטקס צנוע ב-21 ביוני 1940 והתיישבו בוויטייר. נולדו להם שתי בנות - טרישה (נולדה ב-1946) וג'ולי (נולדה ב-1948), שנישאה לנכדו של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, דווייט אייזנהאואר השני .
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|לוטננט קומנדר ריצ'רד ניקסון עת מלחמת העולם השנייה, 1945
בינואר 1942, זמן קצר לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, עברו בני הזוג לוושינגטון די. סי., שם עבד ניקסון במשרד מינהל המחירים. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביקש להצטרף לצי ארצות הברית. כקווייקר, יכול היה ניקסון לטעון לפטור מגיוס. ייתכן שהיה נדחה גם מאחר שעבד בשירות הממשלה. למרות נסיבות אלו, שאף ניקסון להצטרף לשירות הצבאי. בקשתו נענתה, והוא מונה לדרגת לוטננט מדרג זוטר ב-15 ביוני 1942.
באוקטובר 1942, סיים ניקסון את הכשרתו, ומונה כעוזר למפקד בסיס הטיסה הימי באוטומווה שבמדינת איווה, עד מאי 1943. ב-1 באוקטובר 1943, הועלה ניקסון לדרגת לוטננט. ניקסון שאף לשרת בחיל הים. בעקבות בקשה זו, הוצב מחדש וניתן לו הפיקוד על התעבורה האווירית הקרבית בדרום האוקיינוס השקט, שתמך לוגיסטית בפעולות במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט. בעבור שירות זה זכה במדליית עיטור שבח של חיל הים וחיל הנחתים. ב-3 באוקטובר 1945, הועלה ניקסון לדרגת לוטננט קומנדר. ב-10 במרץ 1946, שוחרר ניקסון משירות פעיל. ב-1 ביוני 1953, הועלה לדרגת קומנדר, במסגרת יחידות המילואים של הצי. ב-6 ביוני 1966, פרש משירות המילואים.
פוליטיקאי עולה
בקונגרס האמריקני (1947–1953)
בבית הנבחרים
ממוזער|252x252 פיקסלים|עלון בחירות של ניקסון בעת התמודדותו לקונגרס האמריקני, 1946
לקראת הבחירות של שנת 1946 הקימו הרפובליקנים במחוז הקונגרס ה-12 של קליפורניה ועדה לבחירת מועמד רפובליקני שיתמודד מול ג'רי וורהיס הדמוקרט, שכיהן עשר שנים כנציג המחוז בבית הנבחרים. לאחר שהוועדה לא הצליחה לשכנע מועמדים מקומיים בולטים, הציע הרמן פרי (באנגלית: Herman Perry), מנהל סניף בנק אוף אמריקה של וויטייר, את ניקסון, חבר משפחה עמו כיהן בחבר הנאמנים של מכללת וויטייר, טרם המלחמה. פרי כתב לניקסון ששהה בבולטימור והוא נענה לבקשה. ניקסון טס לקליפורניה ונבחר על ידי הוועדה. כתוצאה מכך הוא עזב את שירותו בחיל, חזר לוויטייר וניהל במשך שנה מסע בחירות אינטנסיבי. הוא טען כי תמיכתו של וורהיס בקבוצות הקשורות לקומוניסטים, מצביעה על נטייה רדיקלית. מושל קליפורניה, הרפובליקני ארל וורן, לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, תמך בוורהיס, וראה בשירותו בקונגרס כמועיל לקליפורניה. למרות זאת, ניצח ניקסון בבחירות, וקיבל 65,586 קולות לעומת וורהיס, שזכה ב-49,994 קולות בלבד.
במהלך כהונתו בקונגרס, תמך ניקסון בחוק הפדרלי "טאפט-הארטלי", המפקח על פעילותם וכוחם של איגודים מקצועיים ומגביל שביתות הנחשבות כמסכנות את ביטחון הציבור, שנחקק ב-1947. כמו כן היה חבר בוועדת החינוך והעבודה. הוא היווה אחד מחברי וועדת הרטר, שהגיעה לאירופה במטרה לקדם את יחסי החוץ, כמו גם את העלאת המודעות בצורך בסיוע אמריקאי למדינות אירופה לכשאלו תזדקקנה לכך. תמיכתם של חברי ועדת הרטר, עליה נמנה גם ניקסון, הובילה לאישורה של תוכנית מרשל בקונגרס.
ניקסון הצטרף לועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. בנאום הבכורה שלו בקונגרס התייחס לעדותו של גרהרד אייזלר, קומוניסט אוסטרי שפעל בארצות הברית, וטען לזלזול מצדו בוועדה. בתחילת פברואר 1947, קיבל מג'ון פרנסיס קרונין את המאמר שכתב "הבעיה של הקומוניזם האמריקני ב-1945" וחשף אותו לחומר של לשכת החקירות הפדרלית בנוגע לאלג'ר היס, איש מחלקת המדינה של ארצות הברית שנטען כי ריגל. ניקסון זכה לתשומת לב לאומית לראשונה באוגוסט 1948, לאחר פרסומה של פרשת הריגול של אלג'ר היס. בעוד רבים הטילו ספק בטענותיו של עורך הטיים מגזין, ויטאקר צ'יימברס, כי היס ריגל לטובת ברית המועצות, האמין ניקסון שההאשמות נכונות ולחץ על הוועדה להמשיך בחקירה. במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי היס הציג צ'יימברס מסמכים המאששים את טענותיו. אלה כללו העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים. ב-1950 הורשע היס בעדות שקר. לימים, כשפורסמו מסמכי וינונה, גברה הנטייה לראות בהיס מרגל.
ניקסון ניסה להעביר את "חוק מונדט-ניקסון" במאי 1948 כדי ליישם "גישה חדשה לבעיה המורכבת של חתרנות קומוניסטית פנימית". בעיקרה, נועדה הצעת החוק לחייב רישום של כל חברי המפלגה הקומוניסטית אצל התובע הכללי של ארצות הברית. ב-19 במאי 1948 עברה הצעת החוק בבית הנבחרים, ברוב קולות של 319 בעד, אל מול 58 נגד. עם זאת, הצעת חוק זו לא עברה בסנאט. הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון מציינת את יוזמת הצעת חוק זו כניצחון הראשון של ניקסון בקונגרס. ב-1948 נבחר ניקסון לכהונה נוספת בבית הנבחרים.
בסנאט
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון בעת מסע הבחירות לסנאט של ארצות הברית, 1950
בנובמבר 1949 החל ניקסון בהתמודדות לסנאט של ארצות הברית מטעם קליפורניה. על המושב שעמד להתפנות על ידי שרידן דאוני, הסנאטור הדמוקרטי המכהן, התמודדה חברת בית הנבחרים הלן גאהגן דאגלס הדמוקרטית. ניקסון ודאגלס עסקו במסע הכפשות הדדי שבו מלחמת קוריאה שזה עתה פרצה הייתה נושא מרכזי. ניקסון ניסה למקד את תשומת הלב בדפוס ההצבעות הליברלי של דאגלס. כחלק ממאמץ זה, הופץ "הגיליון הורוד" על ידי מטה הבחירות של ניקסון, שטען כי מאחר שדפוס ההצבעה של דאגלס דומה לזה של חבר הקונגרס מניו יורק, ויטו מרקנטוניו (שלגביו נטען כי תמך בקומוניזם), השקפותיהם הפוליטיות צריכות להיות כמעט זהות. ארל וורן, המושל הרפובליקני מהאגף הפרוגרסיבי סירב לתמוך בניקסון. ניקסון זכה בבחירות בפער של עשרים אחוז. במהלך מסע בחירות זה כונה ניקסון לראשונה "טריקי דיק" בידי מתנגדיו על טקטיקות הקמפיין שלו).
בסנאט נקט ניקסון בעמדה בולטת בהתנגדותו לקומוניזם העולמי. הוא שמר על יחסי ידידות עם הסנאטור השנוי במחלוקת של ויסקונסין, ג'וזף מקארתי, אך הקפיד לשמור על מרחק מסוים בינו ובין האשמותיו של מקארתי. ניקסון גם מתח ביקורת על הטיפול של הנשיא הארי טרומן במלחמת קוריאה. הוא תמך במתן מעמד מדינה לאלסקה והוואי, הצביע בעד זכויות האזרח של המיעוטים, ותמך במתן סיוע להודו ויוגוסלביה שהיו מראשי גוש המדינות הבלתי מזדהות המתגבש. הוא הצביע נגד פיקוח מחירים ומגבלות כספיות אחרות והטבות למהגרים בלתי חוקיים.
סגן נשיא ארצות הברית (1953–1961)
בחירתו לתפקיד
הגנרל דווייט אייזנהאואר היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1952. לא הייתה לו העדפה ברורה לגבי מועמד לסגן הנשיא, ואנשי המפלגה המליצו לו על הסנאטור ניקסון והוא הסכים להצעה. גילו הצעיר של ניקסון (שהיה אז בן 39), עמדתו הברורה נגד הקומוניזם ובסיסו הפוליטי בקליפורניה, אחת המדינות הגדולות בארצות הברית, נראו כולם כסיבות לבחירתו של ניקסון לסגן הנשיא. בין המועמדים שנשקלו יחד עם ניקסון היו הסנאטור מאוהיו רוברט טאפט, מושל ניו ג'רזי אלפרד דריסקול והסנאטור מאילינוי אוורט דירקסן. במסע הבחירות הדגיש אייזנהאואר את תוכניותיו למען ארצות הברית, והותיר את הקמפיין השלילי לעמיתו למרוץ.
הבחירות לנשיאות 1952
ממוזער|252x252 פיקסלים|הסנאטור ריצ'רד ניקסון נואם לצד אשתו, פט באן ארבור, מישיגן, 15 באוקטובר 1952באמצע ספטמבר ניצב הצמד הרפובליקני לנשיאות בפני משבר: עיתון ה"ניו יורק פוסט" חשף, כי ניקסון נהנה מקרן שהקימו תומכיו, וטען שהשתמש בכספים לצרכיו הפרטיים. כלי התקשורת דיווחו כי בבעלותו של ניקסון הייתה קרן פוליטית, שהוחזקה בידי תומכיו, ושהחזירה לו הוצאות פוליטיות. קרן כזו לא הייתה בלתי חוקית, אך היא חשפה את ניקסון לטענות בדבר ניגוד עניינים. עם גבור הלחץ עלתה האפשרות כי אייזנהאואר ידרוש מניקסון להסיר את מועמדותו; בתגובה לכך, נאם ניקסון ב-23 בספטמבר 1952 נאום בן חצי שעה, אשר כונה בשם: "נאום צ'קרס". הנאום שודר בתחנות הרדיו והטלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לנאום זה האזינו כ-60 מיליון אמריקאים, וזכה לאחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר עד אותה העת, עבור שידור טלוויזיוני כלשהו. במהלך נאומו, המשיך ניקסון לטעון שהקרן אינה סודית, וכי התורמים לא קיבלו טובות הנאה מיוחדות כלשהן. כמו כן, הקפיד לתאר עצמו כאדם צנוע ופטריוט. במהלך הנאום אף חלק את זכרונותיו הפרטיים עם קהל מאזיניו וצופיו, בספרו אודות "מתנה שקיבל ניקסון, שאותה לא יחזיר": "כלב קטן מסוג קוקר ספניאל ... שנשלח כל הדרך מטקסס, והילדה הקטנה שלנו - טרישה, בת השש, קראה לו צ'קרס". הנאום עורר פרץ תמיכה בניקסון. אייזנהאואר החליט לא לבקש מניקסון להסיר את מועמדותו, וניצח עמו בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר.
כהונתו
ממוזער|252x252 פיקסלים|תצלום של המועמד לנשיאות דוויט אייזנהאואר ועמיתו למרוץ, הסנאטור ניקסון (הנראה מחזיק את ילדתו), בנמל התעופה וושינגטון נשיונל, 10 בספטמבר 1952
ממוזער|252x252 פיקסלים|סגן הנשיא ניקסון עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בויכוח המטבח, 1959
אייזנהאואר נתן לניקסון תפקידים ותחומי אחריות רבים כסגן נשיא ארצות הברית - יותר מכל סגן נשיא קודם. ניקסון השתתף בישיבות הקבינט והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית וניהל אותן כאשר אייזנהאואר נעדר.
הביוגרף ארווין גלמן אמר על תקופת כהונתו כסגן הנשיא:
סיורו של ניקסון במזרח הרחוק ב-1953 הצליח להגביר את האהדה לארצות הברית שם וגרם לו להעריך את הפוטנציאל של האזור כמרכז תעשייתי. הוא ביקר בסייגון ובהאנוי שהיו אז חלק מהודו-סין הצרפתית. עם חזרתו למדינה, החל להשקיע יותר זמן במדיניות חוץ.
למרות מסע הבחירות האינטנסיבי של ניקסון, שהגביר את התקפותיו העזות על הדמוקרטים, איבדו הרפובליקנים את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות 1954. ההפסד גרם לניקסון לשקול לעזוב את הפוליטיקה. ב-24 בספטמבר 1955 סבל הנשיא אייזנהאואר מהתקף לב ומצבו נחשב תחילה למסכן חיים. אייזנהאואר לא היה מסוגל למלא את תפקידיו במשך שישה שבועות. התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית טרם הוצע, ולסגן הנשיא לא הייתה סמכות פורמלית לפעול. על אף זאת, ניקסון מילא את מקומו של אייזנהאואר בתקופה זו, עמד בראש ישיבות הקבינט של ארצות הברית והבטיח כי עוזרים שונים ואנשי הקבינט לא ינצלו את היעדרות הנשיא ויטלו לעצמם סמכויות וכוח. לדברי הביוגרף של ניקסון, סטיבן אמברוז, ניקסון "זכה לשבחים הגבוהים שקיבל על התנהלותו במהלך המשבר ... הוא לא עשה שום ניסיון לתפוס את השלטון".
ניקסון חשק בתקופת כהונה שנייה, אך כמה מעוזריו של אייזנהאואר ייעצו לו להעביר אותו מתפקידו. בפגישה שנערכה בדצמבר 1955 הציע אייזנהאואר שניקסון לא יתמודד לבחירה מחדש כדי לתת לו ניסיון בתור שר לפני שיתמודד לנשיאות ב-1960, ובמקום זאת יהפוך למזכיר ההגנה של ארצות הברית בקבינט השני של אייזנהאואר. ניקסון לא רצה בכך כי האמין כי פעולה כזו תהרוס את הקריירה הפוליטית שלו. כאשר אייזנהאואר הודיע על התמודדותו מחדש בפברואר 1956, הוא גונן על ניקסון ולא התייחס לשאלות הקשורות לסילוק ניקסון מתפקידו. בסוף אפריל הודיע הנשיא אייזנהאואר כי ניקסון יהיה שוב עמיתו למרוץ. אייזנהאואר וניקסון נבחרו מחדש ברוב נוח בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956.
בתחילת 1957, נסע ניקסון לעוד מסע ארוך, הפעם לאפריקה. עם שובו, הוא עזר להוביל את חוק זכויות האזרח של 1957 בקונגרס ששאף להעמיק זכויות אזרח בסיסיות כמו זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית. הצעת החוק נהייתה עמומה יותר בסנאט ומנהיגי ארגוני זכויות האזרח התווכחו האם על אייזנהאואר לחתום על החוק או לדרוש הצעה מפורשת יותר. ניקסון ייעץ לנשיא לחתום על הצעת החוק, וזה שמע בעצתו. אייזנהאואר סבל משבץ מוחי קל בנובמבר 1957, וניקסון כינס מסיבת עיתונאים, והבטיח לאומה כי הממשל מתפקד היטב כצוות במהלך מחלתו הקצרה של אייזנהאואר.
ב-27 באפריל 1958 יצאו ריצ'רד ופט ניקסון לסיור של רצון טוב באמריקה הדרומית. המסע היה שגרתי עד שניקסון ומלוויו הגיעו ללימה, בירת פרו, שם הוא נפגש עם סטודנטים מפגינים. ניקסון ניגש לקמפוס, יצא ממכוניתו כדי להתעמת עם הסטודנטים, ונשאר שם עד שנאלץ לחזור למכונית לאחר מטח של חפצים שהושלכו לעברו. בבית המלון בו השתכן, ניצב ניקסון בפני אספסוף נוסף, ואחד מהמפגינים אף ירק עליו. בקראקס, בירת ונצואלה, נקלעו ניקסון ואשתו למהומה עם מפגינים אנטי-אמריקאים והלימוזינה שלהם הותקפה על ידי אספסוף זועם. לדברי הביוגרף אמברוז, התנהגותו האמיצה של ניקסון "גרמה אפילו לאויביו המרים ביותר לרחוש לו כבוד".
ביולי 1959 שלח הנשיא אייזנהאואר את ניקסון לברית המועצות לפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית במוסקבה. ב-24 ביולי, בעת סיור בתערוכות עם מזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, עצרו השניים בדגם של מטבח אמריקאי והחלו בחילופי דברים מאולתרים על יתרונות השיטה הקפיטליסטית וחסרונותיה מול השיטה הקומוניסטית, מה שנודע מאוחר יותר כ"ויכוח המטבח".
בחירות 1960 ו-1962 ושקיעתו הפוליטית
ממוזער|252x252 פיקסלים|סגן הנשיא היוצא ניקסון עוזב את הבית הלבן בחברת סגן הנשיא הנבחר לינדון ג'ונסון בבוקר 20 בינואר 1961 להשבעת ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאות
בשנת 1960, השיק ניקסון את הקמפיין הראשון שלו לנשיאות ארצות הברית. הוא נתקל בהתנגדות מועטה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית ובחר בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס, הנרי קבוט לודג' הבן להיות עמיתו למרוץ. יריבו הדמוקרטי היה ג'ון פיצג'רלד קנדי, והמירוץ נשאר צמוד רוב הזמן. ניקסון הדגיש את ניסיונו, אולם קנדי קרא לרוח חדשה בבית הלבן וטען כי ממשל אייזנהאואר-ניקסון אפשר לברית המועצות להתעלות על ארצות הברית בתחום הטילים הבליסטיים (עניין שכונה "פער הטילים").
רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של ג'ונסון ובאילינוי. ניקסון סירב לערער על תוצאות הבחירות, וחש שהמחלוקת הממושכת תפחית את ערכה של ארצות הברית בעיני העולם, וחוסר הוודאות יפגע באינטרסים של ארצות הברית. בתום כהונתו בינואר 1961, חזר ניקסון עם משפחתו לקליפורניה, שם עסק במשפטים וכתב ספר רב-מכר, בשם "שישה משברים", שסיקר את פרשת היס, התקף לבו של אייזנהאואר והאשמתו בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, עליה הגיב בנאום צ'קרס.
מנהיגים רפובליקנים מקומיים וארציים עודדו את ניקסון לקרוא תיגר על מושל קליפורניה, פט בראון בבחירות למושל המדינה ב-1962. למרות חוסר רצון ראשוני, נכנס ניקסון למירוץ. רבים מתושבי קליפורניה חשו שניקסון מתכוון להשתמש בתפקיד כמקפצה לקראת התמודדות נוספת על הנשיאות, ובנוסף הוא זכה להתנגדות מצד האגף הימני במפלגתו שלו. ניקסון קיווה שהתמודדות מוצלחת תקבע את מעמדו כפוליטיקאי רפובליקני פעיל במדינה, ותבטיח שהוא יישאר שחקן מרכזי בפוליטיקה של ארצות הברית. במקום זאת, הוא הפסיד לבראון בהפרש של חמישה אחוזים, ונראה היה כי סוף הקריירה הפוליטית שלו קרב ובא. בבוקר שלמחרת, ערך ניקסון מסיבת עיתונאים כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. התבוסה בקליפורניה סוקרה בתוכנית הטלוויזיה "הווארד ק. סמית': חדשות ותגובות" ששודרה ברשת ABC. אלג'ר היס הופיע בתוכנית, ורבים בציבור התלוננו כי לא ראוי לאפשר זמן מסך להיס, פושע מורשע, לתקוף סגן נשיא לשעבר. הסערה הובילה בסופו של דבר להורדת התוכנית של סמית' מהמסך, ואהדת הציבור כלפי ניקסון גדלה.
משפחת ניקסון נסעה לאירופה ב-1963, וניקסון נפגש עם מנהיגי המדינות בהן ביקר. לאחר מכן עברו ניקסון ומשפחתו לניו יורק, שם הפך ניקסון לשותף בכיר במשרד עורכי הדין "ניקסון, מאדג', רוז, גתרי ואלכסנדר". ניקסון הכריז עוד במהלך התמודדותו לתפקיד מושל קליפורניה כי לא יתמודד בבחירות לנשיאות ב-1964 - גם אם לא היה מבטיח זאת, הוא האמין שיהיה קשה להביס את הנשיא קנדי, או (אחרי ההתנקשות בחייו) את יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון. בשנת 1964 הוא תמך בסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר בבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות; כאשר הצליח גולדווטר לזכות במועמדות, נבחר ניקסון להציג את המועמד לוועדה הרפובליקנית. על אף שחשב שגולדווטר לא ינצח, ניהל ניקסון את מסע הבחירות שלו בנאמנות. הבחירות היו נוראיות עבור הרפובליקנים: ההפסד המוחץ של גולדווטר לג'ונסון הביא לאובדן כבד של המפלגה בקונגרס ובין מושלי המדינות.
ניקסון היה בין הרפובליקנים הבולטים שלא נתפסו כאשמים בהפסד, והוא ביקש לנצל זאת בבחירות לקונגרס ב-1966. הוא תמך במועמדים רפובליקנים רבים ועזר להם לחזור לקונגרס לאחר שהפסידו בבחירות הקודמות. הרפובליקנים זכו לניצחונות רבים בבחירות הללו וניקסון זכה לקרדיט על כך.
הבחירות לנשיאות 1968
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון וג'ונסון בבית הלבן לפני מועמדותו של ניקסון, 26 ביולי 1968
ממוזער|205x205px|כרזת בחירות של ניקסון
בשלהי 1967, סיפר ניקסון למשפחתו שהוא מתכנן להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. אף על פי שפט ניקסון לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה ענייה משפחתה בנאום צ'קרס), היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים חלוקים בקשר למלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו בבחירות 1960.
התפתחויות במסע הבחירות
שלבים מוקדמים
ב-7 בינואר 1967, נפגש ניקסון עם יועציו הקרובים כדי לדון בכניסה למירוץ של 1968. הוא ביקש מהנוכחים לשמור על הפגישה בסוד אולם לרמוז שהוא שוקל להתמודד. כעבור חודש, הכחיש בריאיון שבכוונתו להתמודד. הסקרים חשפו שהוא מוביל בקרב הרפובליקנים, ובפברואר 1967 נחשף בסקר שהוא מוביל על ג'ורג' רומני בהפרש של שנים עשר אחוזים. ניקסון החל להתארגן באינדיאנה, נברסקה, ניו המפשייר, אורגון ובוויסקונסין כדי לנצח בהן בבחירות המקדימות. במרץ זכה לתמיכתו של בארי גולדווטר. ועדה לבחירת ניקסון הוקמה באותו החודש, ובסוף מאי נפתחו משרדים בוושינגטון.
באביב ובקיץ, נסע ניקסון למזרח אירופה ולאמריקה הלטינית כדי לחזק את מעמדו בנושאי חוץ. באוגוסט חזר כדי להיפגש עם האסטרטגים שלו. כעבור יומיים נאלץ מנהל מסע הבחירות שלו להתפטר עקב מקרה חירום משפחתי. כעבור שבוע, פוטרו חמישה חברי צוות לאחר שנטען שהדליפו מידע לרוקפלר ולרייגן. החדשות לא פגעו בניקסון שהמשיך להכין את אסטרטגיית הבחירות שלו.
סתיו 1967
באמצע ספטמבר 1967, היה ניקסון מאורגן כהלכה במדינות. הוא קיווה שיוכל להדגים את יכולתו לנצח בבחירות המקדימות, והודיע שיכריז על כניסתו למירוץ בין דצמבר ופברואר. בינתיים דן ניקסון עם הצוות שלו בנושא מלחמת וייטנאם. הצוות ייעץ לניקסון לרכך את עמדתו, ולהתמקד בעיקר בנושאי פנים. אחרים טענו שהדבר פגע בניקסון ובמעמדו כמומחה בנושאי חוץ.
באוקטובר חזו המומחים הפוליטיים שניקסון ינצח בניו המפשייר, ויסקונסין ונברסקה בבחירות שיתחילו במרץ 1968. הם טענו שרייגן מוביל באורגון מפני שהיא קרובה למדינתו, קליפורניה. ג'ורג' רומני החל להתארגן גם הוא. רומני הכריז על מועמדותו בנובמבר וניקסון הגביר את צעדיו. הוא השקיע מאמץ בניו המפשייר. רבים טענו שהיה נינוח יותר במסע הבחירות, ולא הפגין כעס או עייפות שאפיינו את התנהגותו במהלך הפסדיו בשנות השישים. בניו יורק גייס ניקסון 300,000 דולרים לניסיונו של הסנאטור ג'ייקוב יעבץ להיבחר מחדש. בסוף דצמבר, היה ברור שהוא המועמד המוביל.
תחילת 1968
בתחילת 1968 היה ניקסון המועמד המוביל. עם זאת, חשפו הסקרים שמול הנשיא לינדון ג'ונסון הוא מקבל 41% בלבד מהקולות לעומת 50% לג'ונסון. בינואר נסע ניקסון לטקסס ולעג לנאום מצב האומה של הנשיא. בנוסף שאל האם המדינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע שנים עם נשיא כושל כמו ג'ונסון. באותה תקופה נפוצו שמועות שניקסון יכריז על התמודדותו בפברואר.
בחירות מקדימות
ב-1 בפברואר הכריז ניקסון על כניסתו למירוץ ועל הצורך במנהיגות חדשה. מיד לאחר מכן החל במסע הבחירות שלו. ניקסון נסע לפגוש את מנהיגי המפלגה בניו המפשייר והחל להפיק תשדירים. הוא ערך מסע בחירות, על אף שנטען שהוא ינצח בניו המפשייר בקלות. לכן החליט לעבור לערוך מסע בחירות בוויסקונסין. הוא טען שעל ארצות הברית להימנע מעימותים כמו בווייטנאם, אולם שעל המדינה מוטלת חובה לסייע לעולם החופשי להילחם נגד תוקפנות. הוא טען שהמשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית הם דוגמה לכך. הוא טען שעל המדינה לספק סיוע אולם לא חיילים. באמצע פברואר גברה המעורבות בווייטנאם ומעמדו של ניקסון השתפר. סקר חשף שהוא זכה ל-43% מהקולות לעומת 48% לג'ונסון. בסוף החודש, פרש רומני מהמירוץ, בעיקר מפני שטען ש"שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמה. ניקסון נותר כמעט ללא תחרות בבחירות המקדימות, והתמודד מול נלסון רוקפלר ורונלד רייגן שלא הכריזו על מועמדותם.
הייתה זו אחת מעונות הבחירות המקדימות הסוערות ביותר אי פעם: היא נפתחה במתקפת טט, לאחר מכן, נסיגתו מהתמודדות נוספת של הנשיא ג'ונסון לנוכח חוסר הצלחתו בבחירות המקדימות בניו המפשייר, ובמהלכה התנקשו בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור רוברט קנדי, דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה מושל מישיגן, ג'ורג' רומני, אם כי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל קליפורניה רונלד רייגן היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון ניצח בתשע מ-13 מערכות הבחירות המקדימות, אם כי רייגן, שניצח בקליפורניה, היה זה שהשיג את מרב הקולות.
ניקסון הכריז במרץ שיגדיל את מאמציו במדינות ללא הבחירות, ובנוסף הוא יכול היה לבקר יותר את ג'ונסון. מצד שני, העובדה שמערכת הבחירות המקדימות הייתה חד צדדית לא הלהיבה את הבוחרים. ניקסון טען שרומני פרש בעיקר בגלל ה"נוקאאוט" שחטף מולו. רוקפלר טען שיהיה מוכן להתמודד אם ידרשו זאת ממנו. אגפים שונים במפלגה בחנו מועמדים שונים, וניקסון המשיך במסע הבחירות שלו. הוא הבטיח לסיים את המלחמה, אולם לא פרט כיצד. ניקסון ניצח בקלות בבחירות בניו המפשייר עם 80% מהקולות לעומת 11% בלבד מהפתקים עליהם נכתב שמו של רוקפלר. בסוף מרץ, הכריז רוקפלר שלא יתמודד אולם יהיה מוכן להתמנות לתפקיד. ניקסון פקפק בכך וידע שהאפשרות שידרשו מרוקפלר להתמודד אינה ריאלית. ניקסון החל לצבור תאוצה. סקר חדש חשף שהוא מוביל על ג'ונסון עם 41% מהקולות לעומת 39% לג'ונסון, במירוץ בו ישתתף גם ג'ורג' וולאס.
לקראת הבחירות בוויסקונסין בתחילת אפריל, המכשול היחיד של ניקסון היה התמיכה שלה זכה הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי מול ג'ונסון. אולם ג'ונסון פרש לפני מערכת הבחירות, ורייגן, גם אם לא התמודד באופן רשמי, עדיין התמודד בוויסקונסין. ניקסון השיג 80% מהקולות. ללא ג'ונסון, פיגר ניקסון בסקרים אחרי יוג'ין מקארתי, יוברט האמפרי ורוברט קנדי.
בסוף אפריל, הפסיק ניקסון את ביקורתו על מדיניות ג'ונסון בווייטנאם וטען שהנשיא הוא היחיד שיכול להביא לשלום. אולם המועמדים הדמוקרטים המשיכו לחטוף ממנו ביקורת. הוא טען שהמפלגה הדמוקרטית המפולגת לא תוכל לאחד את המדינה כמו הרפובליקנים. בנוסף לכך החל לדון בנושאי הכלכלה, ותמך בקיצוץ ההוצאות בניגוד להעלאת המיסים שהדמוקרטים הציעו. במפגש עם איגוד העורכים, זכה ניקסון לתשואות, בעיקר כשדן בנושא הפשיעה. מיד לאחר מכן ניצח את ניקסון במסצ'וסטס עם 30% מהקולות לעומת 26%. סקרים חדשים חשפו שרוקפלר זוכה ליותר קולות מניקסון מול מועמדים דמוקרטים, אולם לאחר שניקסון ניצח אותו באינדיאנה מעמדו השתפר. ניקסון ערך מסע בחירות בנברסקה וביקר את המועמדים הדמוקרטים. הוא הציע להיאבק בפשע בעזרת חקיקה שתאשר ציתות, בניגוד לדעת בית המשפט העליון של ארצות הברית, והקמת ועדה בקונגרס שתבצע רפורמות בדין הפלילי. הוא לא קישר בין הפשע לבין מהומות השחורים במדינה, וכך זכה לשבחים מצד מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. ניקסון ניצח את רייגן, שעדיין לא התמודד באופן רשמי, בנברסקה, עם 71% מהקולות. באורגון, נראה היה שרייגן מוכן להתמודד מול ניקסון ורוקפלר לא התמודד. עם זאת, השיג ניקסון 72% מהקולות בבחירות באורגון.
בתחילת יוני, המשיך ניקסון להיות המועמד המוביל, אולם עדיין לא השיג מספיק צירים. הוא עדיין זכה לאתגר מצד רוקפלר ורייגן, ולא התמודד בקליפורניה, בה זכה רייגן בצירים. ניקסון קיבל צירים ממועמדים מקומיים שהתמודדו, כך שהוא הצליח להשיג 86 צירים מקומיים. לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי, ערכו המועמדים הפסקה במערכת הבחירות. ההתנקשות הובילה להגברת התמיכה בניקסון. לאחר חזרתו למסע הבחירות, גילה ניקסון שרוקפלר החל לתקוף אותו. רוקפלר תיאר את ניקסון כאיש מהפוליטיקה הישנה, שלא עושה את הדבר הנכון תחת לחץ. ניקסון סירב להגיב להתקפות וטען שלא ישתתף בהן. לקראת הוועידה הלאומית, רבים תהו לגבי עמיתו למרוץ. הרפובליקנים במערב התיכון ביקשו שיבחר בג'ון לינדזי, ראש עיריית ניו יורק. התמיכה שזכה לה מצד הסנאטור מארק הטפילד מאורגן הובילה לשמועות שהוא יהיה זה שייבחר. גם חבר הקונגרס ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס נחשב למועמד. בסוף החודש, השיג ניקסון שני שלישים מ-667 הצירים היה זקוק להם כדי להיבחר.
ב-1 ביולי זכה לתמיכת הסנאטור ג'ון טאוור מטקסס, שהעניק לו עוד ארבעים צירים. ניקסון החל להתכונן לבחירות הכלליות. הוא צילם כמה תשדירי בחירות ושלח אותן למדינות המתנדנדות עוד לפני שהדמוקרטים בחרו במועמד שלהם. לאחר מכן החליט ניקסון שנושא הפשיעה יהיה הנושא המרכזי בבחירות. בנוסף הכריז ניקסון על התנגדותו לגיוס החובה, והציע לעבור לצבא של מתנדבים עם תשלום גבוה יותר לחיילים. באמצע יולי זכה ניקסון לתמיכתו של אייזנהאואר, עוד לפני שנבחר להיות המועמד הרפובליקני, בטענה שמערכת הבחירות חשובה. בסוף יולי, הודיעה התקשורת שניקסון השיג 691 צירים, יותר מה-667 שהיה צריך. רוקפלר ערער על כך. מטה ניקסון דאג יותר מרייגן. הם חששו שהצירים הדרומיים של ניקסון יעברו לתמוך ברייגן השמרן. עם זאת, הם סברו שרוקפלר הליברל יתמוך בניקסון במקרה כזה כדי לעצור את רייגן.
הוועידה הרפובליקנית הלאומית
ממוזער|ניקסון (מימין) עם סגן הנשיא ספירו אגניו|alt=Nominees Agnew (left) and Nixon (right)
הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1968 התרחשה בין 5 ל-9 באוגוסט במיאמי ביץ'. הניצחונות, לצד תמיכתם של צירים שנבחרו בידי מנהיגי המפלגה, אפשרו לניקסון להבטיח את בחירתו כמועמד בסיבוב הראשון בוועידת המפלגה הרפובליקנית. הוא נבחר למועמד המפלגה לנשיאות עם 692 צירים בסיבוב הראשון. רוקפלר הגיע למקום השני עם 277 צירים, ורייגן לשלישי עם 182. ניקסון הצליח להשיג את תמיכת הצירים הדרומיים שנשמעו לסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית.
לאחר היבחרו, הרים ניקסון את ידיו באוויר בסימן V, סימן שהפך לסימן ההיכר שלו, ונאם את הנאום שכתב בשבועות הקודמים. הוא טען שאינו מבטיח שיחסל את העוני או יסיים את האפליה, גם לא בתוך שמונה שנים, אולם שהוא מבטיח לפעול, ולהביא מדיניות חדשה להשגת שלום מחוץ וצדק מבית. הוא קרא לעידן חדש בדיונים עם המדינות הקומוניסטיות ולחיזוק הדין הפלילי כדי להחזיר את החוק והסדר. ניקסון הבטיח שיחזיר את החלום האמריקני, יביא לאחדות גדולה יותר וייצג את הרוב הדומם. ניקסון גם דיבר בנושאי כלכלה, והודיע על התנגדותו למדיניות הרווחה, ועל תמיכתו בתוכניות שיסייעו לאפרו-אמריקאים להקים עסקים קטנים. בסיום נאומו, הבטיח לסיים את הלילה הארוך והאפל שירד על אמריקה.
לאחר מכן בחר ניקסון את מושל מרילנד, ספירו אגניו, כעמיתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים. אגניו השיג 1,119 קולות תומכים, ואילו המושל רומני השיג 186 בלבד. אגניו לא היה ידוע ברמה הלאומית, ונבחר כדי למשוך שחורים לתמוך בניקסון, וכדי לתקן את הרושם לאחר שניסה לפעול למען רוקפלר. הוועידה הציגה את ניקסון כמועמד המרכז במפלגה, כשרוקפלר משמאלו ורייגן מימינו. גם בבחירות הכלליות, הוא מיצב את עצמו מימין לדמוקרטים אולם משמאל לג'ורג' וולאס.
בחירות כלליות
יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי, שנבחר למועמדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, שהייתה סוערת ולוותה במחאות אלימות. במהלך מסע הבחירות, הציג ניקסון את עצמו כדמות המבטאת יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות. הוא השתמש במושג "הרוב הדומם" כלפי אמריקאים שמרנים-חברתיים, שלא אהבו את התרבות ההיפית ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את מעמדו של ניקסון בימין.
עם תחילת עונת הבחירות, התמקד ניקסון בשבע המדינות הגדולות: קליפורניה, אילינוי, מישיגן, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וטקסס. הוא שכר את רוג'ר איילס להפיק תשדירים בני שעה וכדי לפרסם אותו. בנוסף, הציגו התשדירים את ניקסון באספות תושבים עם בוחרים אמיתיים ששאלו אותו שאלות קשות. בנסיעתו הראשונה לספרינגפילד, טען שאמריקה זקוקה לאחדות כפי שלא הייתה זקוקה לה מאז תקופתו של אברהם לינקולן. לאחר מכן נסע למישיגן, אוהיו ופנסילבניה לפני שחזר לניו יורק ונפגש עם המושל רוקפלר. הסקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי ברוב של 45% מהקולות לעומת 29%, ועל מקארתי ברוב של 42% לעומת 37%. בסוף החודש, הצליח האמפרי לנצח בקושי את מקארתי ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר ועידה מתוחה ומלאה במהומות. הפילוג הדמוקרטי, והתחושה שהחוק והסדר במדינה מידרדרים, סייעו לניקסון. מעט לפני הוועידה ולקראת הבחירות, קיבל ניקסון תדרוכים מהנשיא ג'ונסון על ההתפתחויות בווייטנאם. הנשיא הבהיר שהוא לא רוצה שהמלחמה תהפוך לעניין פוליטי, דבר אליו ניקסון הסכים, אולם פקפק ביכולתו של האמפרי לא להשתמש במלחמה לרווח פוליטי.
במהלך מסע הבחירות הדגיש ניקסון את שיעור הפשיעה הגבוה, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים בנכונותם לוותר על העליונות הגרעינית של ארצות הברית. ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט" אך לא פירט באיזה אופן התכוון לשים קץ למלחמה, ולכן טענה התקשורת שיש לו "תוכנית סודית" לסיום המלחמה. סיסמת הבחירות שלו, "ניקסון הוא האחד", הייתה אפקטיבית.
ממוזער|ימין|285px|ניקסון מסמן את סימן ה-V שלו במהלך ביקורו באילינוי.|alt=Nixon stands atop a motorcade vehicle, smiling, holding up his "v-sign" to a massive crowd on a Chicago street
לאחר הוועידה הדמוקרטית, נחשב ניקסון למועמד המוביל, והיה רגוע ובטוח בעצמו, בניגוד ל-1960. רבים שאלו האם הנשיא מעדיף את ניקסון על פני האמפרי. בביקורו בשיקגו מעט לאחר הוועידה הדמוקרטית, זכה ניקסון למצעד תמיכה שבו נכחו מאות אלפי אזרחים.
ממוזער|ימין|המועמדים ניקסון ואגניו נפגשים עם הנשיא ג'ונסון בחווה שלו בטקסס בתחילת אוגוסט
לפני ביקורו, ביקש ניקסון מהסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס לעזור לו במסע הבחירות באילינוי ובקליפורניה, תוך ניסיון להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה.
ספטמבר
באמצע ספטמבר, החל ספירו אגניו לתקוף את האמפרי. הוא טען שהוא רך אל מול הקומוניזם, האינפלציה והפשע, והשווה אותו לראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברלין. באותו זמן שלח ניקסון את יועצו לשעבר, ויליאם סקרנטון, לנסיעה לאירופה כדי לאסוף מודיעין בנושאי נאט"ו וברית המועצות. בתגובה לקריאותיו של האמפרי להתעמת מולו פנים מול פנים, טען ניקסון שהאמפרי חייב קודם להתעמת מול עצמו. במהלך מסע בחירות בסן פרנסיסקו, מול 10,000 תומכים, ספג מחאות. ניקסון התעמת מול המוחים ונאם את נאום ה"אמריקני הנשכח", בו טען שיום הבחירות יהיה יום המחאה עבור האמריקני הנשכח, שהוא האמריקני ששומר את החוק, משלם את המיסים, הולך לכנסייה, שולח את ילדיו לבית הספר, אוהב את מדינתו ודורש מנהיגות חדשה. עד סוף החודש, רבים במטה ניקסון החלו להאמין שהוא עתיד לנצח, אולם ניקסון הזהיר אותם מביטחון יתר. סקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי עם 43% מהקולות לעומת 28% בסוף ספטמבר.
אוקטובר
בתחילת אוקטובר, החל ניקסון להימנע מביקורת על ממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם, בטענה שלא רצה לפגוע בשיחות השלום בפריז. אולם המפגינים נגד המלחמה מחו נגד ניקסון במהלך מסע הבחירות. ניקסון נאם בפני איגוד השמרנים האמריקני ב-9 באוקטובר וטען שג'ורג' וולאס יסייע לדמוקרטים בכך שיפלג את קולות מתנגדי הממסד. האיגוד תמך בניקסון ולא בוולאס, וכינה את וולאס "פופוליסט". לאחר שעמיתו של האמפרי למירוץ, אדמונד מאסקי, ביקר את ניקסון על קשריו עם סטרום ת'ורמונד, וניקסון המשיך להתנגד לעימות טלוויזיוני, בטענה שלא רצה לתת לוולאס חשיפה תקשורתית. באותו הזמן עלו טענות שניקסון נמנע מעימותים בגלל סדרת העימותים מול קנדי ב-1960, שהובילה להפסדו בבחירות. עוד לקח שניקסון למד מהבחירות ב-1960 היה העסקת מאה אלף עובדים שיבדקו את הקלפיות, כדי למנוע זיופי קולות כפי שהיו בבחירות של 1960. בסוף אוקטובר יצא ניקסון לסיור בחירות באוהיו. הוא תקף את האמפרי ואת ממשל ג'ונסון בטענה שהעלו את חובות החקלאים וגרמו לעלייה בפשיעה. באותו הזמן פורסמו שני תשדירים שנויים במחלוקת, שבהם הוצג האמפרי מחייך לצד תמונות של מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968. התשדירים הובילו למחאה מצד הדמוקרטים. בסוף אוקטובר, הצטמצם הפער בין המועמדים: סקר חשף שניקסון השיג 44% מהקולות לעומת 36% להאמפרי, ירידה של חמישה אחוזים מהשבועות הקודמים, שיוחסה לסירובו להתעמת עם האמפרי.
נובמבר
בינתיים ניהל הנשיא ג'ונסון משא ומתן עם וייטנאם הצפונית וקיווה להגיע להפסקת אש לפני הבחירות (מה שכונה "הפתעת אוקטובר"). ניקסון קיבל תדרוך על השיחות מהנרי קיסינג'ר, שהיה אז יועץ לאיש המשא ומתן אברל הרימן. אחת הסוגיות שהיסטוריונים דנים בה, היא האם ניקסון חיבל באופן מודע במשא ומתן, בין השאר על ידי שכנוע ממשלת דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות, כי יקבלו הצעות טובות יותר כשהרפובליקנים יהיו בשלטון. ג'ונסון ראה במעשיו של ניקסון ניסיון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמת הצדדים האחרים, הודיע ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, ועל משא ומתן לשלום שיתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. למרות תמיכתו של ניקסון בשיחות השלום, הן עזרו בעיקר להאמפרי. באותו הזמן, שוחחה אנה צ'נאולט, עובדת במטה ניקסון, עם ממשלת דרום וייטנאם, והודיעה שהממשלה תקבל עסקה טובה יותר אם ניקסון יהיה הנשיא. הנשיא ג'ונסון כעס על ההאשמות כאילו הטעה את ניקסון במהלך התדרוכים בנושא המלחמה. הוא דיבר עם מנהיג המיעוט בסנאט, אוורט דירקסן, ובפני הסנאטור ג'ורג' סמאת'רס מפלורידה, והם יידעו את ניקסון על כעסו של הנשיא. ב-2 בנובמבר החליט נשיא דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות. ניקסון הכחיש בפני ג'ונסון שהיה מעורב בכך. נוסף לכך, דרום וייטנאם לא הייתה זקוקה לתמריצים רבים כדי לא להיכנס לתהליך השלום שהיה מסוכן מבחינתה.
יומיים לפני הבחירות, הופיע ניקסון בפגוש את העיתונות והסביר שישתף פעולה עם ג'ונסון. סקר אחרון לפני הבחירות חשף שהאמפרי מוביל על ניקסון עם 43% מהקולות לעומת 40%, אולם סקר אחרון של מכון גאלופ חשף שניקסון מוביל עם 42% לעומת 40% להאמפרי. ביום הבחירות, קנו ניקסון והאמפרי זמן שידור ברשתות טלוויזיה יריבות, ניקסון ב-NBC והאמפרי ב-ABC, וכל אחד מהם הבטיח את הבטחותיו האחרונות. ניקסון השתמש בהופעתו כדי לבלום את עלייתו של האמפרי בסקרים לאחר הפסקת ההפצצות, בטענה שקיבל "דיווח מטריד מאוד", בו התבשר שטונות של אספקה עוברות לדרום וייטנאם בידי הצפון. האמפרי טען שההאשמה אינה אחראית, וניקסון טען שהוא לא יודע מה קורה. ניקסון השקיע 6,270,000 דולרים על פרסומות במהלך הבחירות, שרובן רק חיזקו את תומכיו.
יום הבחירות
ממוזער|שמאל|285px|תוצאות הבחירות ב-5 בנובמבר 1968.|alt=A map illustrating the results of the 1968 election:Of the 50 states, 32 are red for Nixon, 13 are blue for Humphrey, and five are orange for Wallace
בבחירות המשולשות ב-5 בנובמבר התמודדו ניקסון, האמפרי ומועמד המפלגה העצמאית האמריקאית שהתנגדה למתן זכויות לאפרו-אמריקאים, מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס. התוצאות היו צמודות, ורק למחרת בבוקר הן היו ודאיות. ניקסון זכה ב-301 קולות בחבר האלקטורים לעומת 191 אלקטורים להאמפרי ו-46 אלקטורים לוואלאס. מבחינת קולות הבוחרים, ניצח ניקסון את האמפרי בהפרש של כמעט 500,000 קולות, כשהוא משיג 43.42% מהקולות לעומת 42.72% להאמפרי, כשוולאס משיג 13.53%. בקליפורניה, אילינוי ואוהיו ניצח ניקסון בהפרש של פחות משלושה אחוזים. אם האמפרי היה זוכה בהן, ניקסון היה מפסיד. ניקסון ניצח ברוב מדינות המערב והמערב התיכון אולם הפסיד בצפון מזרח המדינה ובטקסס להאמפרי, ובדרום לוולאס. לאחר ניצחונו בירך אותו האמפרי, וניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש". ניקסון הוא סגן הנשיא הראשון מאז מרטין ואן ביורן שנבחר לכהונה כנשיא, ועד לבחירת הנשיא ה-46, ג'ו ביידן, היה היחיד שעשה זאת כשאינו סגן נשיא מכהן.
נשיא ארצות הברית (1969–1974)
ניקסון כיהן כנשיא מ-9 בינואר 1969, עד להתפטרותו ב-9 באוגוסט 1974. בניגוד לקודמו, ג'ונסון, שמימן תוכניות רווחה, דגל ניקסון במדיניות ה"פדרליזם החדש". תוכניתו כללה ביזור העוצמה והחזרת הסמכויות למדינות ארצות הברית השונות.
ניקסון התמקד בעיקר במדיניות חוץ. מדיניותו, שכונתה דוקטרינת ניקסון, דרשה סיוע בלתי ישיר לבעלות הברית האמריקניות במלחמה הקרה, כשהדוגמה המרכזית היא ה"וייטנאמיזציה" במלחמת וייטנאם. ניקסון הוביל לדטאנט עם סין, וניצל את הפיצול הסיני-סובייטי כדי לחדש את היחסים עם סין ולשנות את המלחמה הקרה. בנוסף חתם על הסכמי סאל"ט ועל הסכמים נגד טילים בליסטיים עם ברית המועצות לצורך בקרה על נשק.
הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו עקב השערוריות בממשלו, והוא נאלץ להתפטר לאחר פרשת ווטרגייט.
השבעה ראשונה
ממוזער|252x252 פיקסלים|נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, משביע את ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית ה-37 בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1969
ניקסון הושבע לנשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. פט ניקסון החזיקה את הביבליה המשפחתית שלהם פתוחה על ספר ישעיהו פרק ב', פסוק ד': . בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: . - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על מצבתו. הוא דיבר על כניסת הפוליטיקה המפלגתית לעידן חדש של אחדות:
.
ממשל
קבינט
ממוזער|שמאל|הקבינט, 1971
עבור ההחלטות המרכזיות במהלך כהונתו, הסתמך ניקסון בעיקר על משרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית ולא על הקבינט. יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין", בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מתוך הבית הלבן. הם היו אלו שקישרו בין הנשיא לבין אחרים. בניגוד לחברי קבינט רבים, היה התובע הכללי ג'ון מיטשל משפיע בבית הלבן, והוא היה זה שבחר במועמדים לבית המשפט העליון. מדיניות החוץ הושפעה בידי המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, שבראשה עמד הנרי קיסינג'ר, אז יועץ לביטחון לאומי. מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, ויליאם רוג'רס, מודר מקבלת ההחלטות. ב-1973 מונה קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה במקביל להיותו היועץ לביטחון לאומי. בכהונת ניקסון שולב אגף התקציבים לתוך משרד הניהול והתקציב, מה שריכז את הכוח בבית הלבן. במקום להתמקד בוועדה הרפובליקנית הלאומית, הסתמך ניקסון בעיקר על הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא (מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"), שבה כיהנו כמה אנשים מהבית הלבן, כולל מיטשל. למרות ריכוז הכוח בבית הלבן, נתן ניקסון לקבינט שלו חופש במדיניות פנים ובנושאים שלא היו חשובים לו, כמדיניות בנושא איכות הסביבה. ב-1973, עם חשיפת פרשת ווטרגייט, קיבל ניקסון את פיטוריהם של הולדמן, ארליכמן ושל יורשו של מיטשל כתובע כללי, ריצ'רד קליינדינסט. הולדמן הוחלף באלכסנדר הייג, שהפך לדמות הדומיננטית בסוף כהונת ניקסון בבית הלבן.
סגן הנשיא
עם חשיפת פרשת ווטרגייט באמצע 1973, הפך סגן הנשיא ספירו אגניו למטרה לחקירה אחרת בנושא שחיתות בקרב נבחרי ציבור ויזמי ארכיטקטורה, הנדסה וסלילת כבישים במחוז בולטימור, מרילנד. הוא הואשם בקבלת שוחד הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בתמורה לחוזים בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כמושל מרילנד וכסגן נשיא ארצות הברית. ב-10 באוקטובר 1973, התפטר אגניו, ובכך היה לסגן הנשיא השני שהתפטר מתפקידו, לאחר ג'ון קלהון. באותו היום, סירב אגניו להעיד בנושא העלמת מס בסכום של 13,551.47 דולרים ב-1967. הוא נקנס ב-10,000 דולרים. ניקסון השתמש בסמכותו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ומינה את ג'רלד פורד לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי הקונגרס האמריקני והוא נכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973.
מינויים לבית המשפט
ממוזער|upright|וורן ברגר, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ה-15 במספר (1969-1986).
ניקסון הצליח למנות בהצלחה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, ונכשל במינויים של שניים. הוא מינה שופטים שמרנים יותר ששינו את בית המשפט מהליברליזם שאפיין אותו בתקופת ארל וורן.
הוא מינה את:
וורן ברגר, מונה לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (כדי להחליף את ארל וורן), נבחר ב-23 במאי 1969 ואושר בידי הסנאט ב-9 ביוני 1969. נחשב לשופט שמרן יחסית.
קלמנט היינוורט (כדי להחליף את אייב פורטס), נבחר ב-21 באוגוסט 1969, אולם נדחה בידי הסנאט ב-21 בנובמבר 1969.
הרולד קרסוול (כדי להחליף את אייב פורטס), נבחר ב-19 בינואר 1970, אבל נדחה בידי הסנאט ב-8 באפריל 1970.
הארי בלקמן (כדי להחליף את אייב פורטס), נבחר ב-15 באפריל 1970 ואושר בידי הסנאט ב-12 במאי 1970. בתחילת דרכו נחשב לשמרן, אולם הפך לליברל יותר במהלך כהונתו.
לואיס פאוול (כדי להחליף את הוגו בלאק)נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-6 בדצמבר 1971. נחשב לשופט שמרן.
ויליאם רנקוויסט (כדי להחליף את ג'ון מרשל הארלן), נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-10 בדצמבר 1971. היה שמרן וירש את ברגר כנשיא בית המשפט העליון ב-1986, ונשאר בתפקיד עד שנת 2005.
ניקסון גם מינה 231 שופטים ממשלתיים, יותר מפרנקלין דלאנו רוזוולט. בנוסף לארבעת השופטים שמינה לבית המשפט העליון, מינה ניקסון גם ארבעים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד 181 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
מדיניות חוץ
הדמות המשפיעה ביותר בתחום מדיניות החוץ הייתה הנרי קיסינג'ר, שתחילה כיהן כיועץ לביטחון לאומי, ולאחר התפטרות ויליאם רוג'רס מתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בספטמבר 1973, כיהן במקביל גם בתפקיד זה.
אירופה
כמה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד, נסע ניקסון לשמונה ימים לאירופה, ונחת בבריסל ב-23 בפברואר 1969. הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון בלונדון, ועם נשיא צרפת שארל דה גול בפריז. בנוסף עצר בבון, בברלין וברומא, ונפגש עם האפיפיור פאולוס השישי בקריית הוותיקן. בנוסף לכך נסע למדינות קומוניסטיות במזרח אירופה, כולל רומניה (1969), יוגוסלביה (1970) וברית המועצות עצמה (1972 ו-1974).
אסיה
סין העממית
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון עם ראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי בעת ביקורו בסין, 25 בפברואר 1972
גם מתנגדי ניקסון זוקפים את ביקורו בסין לזכותו. ניקסון הכין את היסודות לביקורו בסין העממית לפני שהפך לנשיא, וכתב במגזין "Foreign Affairs" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים החיים בבידוד זועם". מי שסייע לניקסון במיזם זה היה יועצו לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא באופן הדוק, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין ברית המועצות לסין העממית הגיעו לשפל המדרגה עם סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו שלח ניקסון שליחים עם המסר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר בעזרת תיווך פקיסטני, מדינה שהייתה מיודדת עם שתי המדינות. פריצת הדרך הפומבית הגיעה בתחילת 1971, כאשר מאו דזה-דונג הזמין קבוצה של שחקני טניס שולחן אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בבייג'ינג, והכשיר את הקרקע לביקורו של הנשיא ניקסון בסין. ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי בייג'ינג וניקסון (בטלוויזיה וברדיו) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם. החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.
בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה. עם נחיתתם בסין על האייר פורס 1, הם התקבלו על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. ניקסון לחץ את ידו של ג'ואו, מעשה שמזכיר המדינה לשעבר ג'ון פוסטר דאלס סירב לעשות ב-1954 כשהשניים נפגשו בז'נבה. למעלה ממאה עיתונאים מהטלוויזיה נלוו לנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, הייתה לטלוויזיה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי המדיה תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר העיתונות המודפסת. הוא גם ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז.
ניקסון וקיסינג'ר נפגשו במשך שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים. מאו ראה את ניקסון כאדם כן מאוד. בנוסף, חשד מאו בקיסינג'ר, אם כי היועץ עצמו טען שפגישתם הייתה היסטורית. סעודה רשמית נערכה באותו ערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה בטאיוואן כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש. כאשר לא היה בפגישות, סייר ניקסון באתרים ייחודיים, שכללו את העיר האסורה, קברי שושלת מינג והחומה הגדולה של סין. האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי הסינים דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים.
הביקור פתח עידן חדש ביחסי ארצות הברית-סין. מתוך חשש מברית סינית-אמריקנית, הסכימה ברית המועצות לדטאנט.
מלחמת וייטנאם
כשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 חיילים אמריקנים נהרגו כל שבוע בווייטנאם, והמלחמה הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן נערכו הפגנות אלימות נגד המלחמה (גם במהלך טקס ההשבעה של ניקסון). ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את ההפצצות תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי וולטר אייזקסון, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע ניקסון למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות. אחרים טענו שניקסון קיווה לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר בסיום מלחמת קוריאה. הוא חיפש הסדר שיאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית לסגת, תוך השארת דרום וייטנאם מוגנת מפני התקפה.
באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם השיחות הראשוניות לא הביאו להסכם. במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות הוייטקונג. ביולי 1969, ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, ונפגש עם המפקדים הצבאיים ועם ראש ממשלת דרום וייטנאם. בשל המחאות שדרשו נסיגה מידית, החל ניקסון באסטרטגיה בה החליף חיילים אמריקנים בחיילים וייטנאמיים, תהליך שנקרא "וייטנאמיזציה". ניקסון החל לתכנן נסיגה מדורגת אולם גם המשיך בהפצצות בלאוס והורה על פלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין ששימש לאספקת הווייטקונג בשנת 1970. הוא הודיע על הפלישה לציבור ב-30 באפריל 1970. תגובת ניקסון למוחים כללה פגישה מאולתרת עמם ליד אנדרטת לינקולן ב-9 במאי 1970. מסמכים מהארכיון הסובייטי שפורסמו ב-1991 חשפו שממשלת צפון וייטנאם ניסתה לפלוש לקמבודיה ב-1970 לבקשת הקמר רוז' ולבקשת סגנו של פול פוט. הבטחתו של ניקסון לעצור את המלחמה והגברת ההפצצות הובילו לפגיעה באמינותו.
ב-1971, קטעים מתוך "מסמכי הפנטגון", שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, פורסמו בהניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים ולא חשפו הרבה. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שנראו וניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת העיתונים. בניסיון לערער את תדמיתו ואמינותו של אלסברג פרצו אנשיו של ניקסון שנודעו בשם "השרברבים", למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך אותו. מאוחר יותר נטלו אותם אנשים חלק בפרשת ווטרגייט.
עם נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מווייטנאם, צומצם הגיוס ולבסוף גיוס החובה בוטל ב-1973. הצבא הפך לצבא מתנדבים. לאחר שנים של לחימה, הושג הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע הפסקת אש וכי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975. גם לאוס וקמבודיה נכבשו על ידי צפון וייטנאם.
קמבודיה
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מספק הסבר לאומה על הפלישה לקמבודיה, 30 באפריל 1970
ניקסון אישר מבצע סודי של הפצצות מסיביות בצפון וייטנאם בקמבודיה במרץ 1969, ללא הסכמתו של נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה. ההפצצות המשיכו בשנות השבעים וניסו לתמוך בממשלתו של לון נול שלחמה מול הקמר רוז' במלחמת האזרחים בקמבודיה. בין 50,000 ל-150,000 אנשים נהרגו בהפצצות בין 1970 ל-1973. ההיסטוריונים בחנו את הקשר בין הפצצת קמבודיה לבין צמיחת הקמר רוז' והעלייה בתמיכה בו. רבים טענו שהאיכרים החלו לתמוך בקמר רוז' לאחר ההפצצה. אחרים טענו שההפצצות הרחיקו את הקומוניסטים מפנום פן. ההפצצה הייתה הגיונית מבחינה צבאית כיוון שהרחיקה את הקמר רוז' מפנום פן ומנעה השתלטות קומוניסטית בתקופה בה דרום וייטנאם הייתה חלשה. נטען שההתערבות בקמבודיה מנעה ממנה לקרוס בין 1970 ל-1973. לא ניתן לדעת האם מעורבותה של ארצות הברית סייעה לקמר רוז'. אולם ברור שהיו כאלו שהצטרפו לקמר רוז' עקב שנאתם להפצצות האמריקניות.
אמריקה הלטינית
ממוזער|252x252 פיקסלים|נשיא מקסיקו גוסטבו דיאס אורדס וניקסון בשיירה הנשיאותית בסן דייגו, קליפורניה, 4 בספטמבר 1970
קובה
ניקסון תמך בפעולותיו של ג'ון פיצג'רלד קנדי במהלך הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה ב-1962; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד קובה ונשיאה, פידל קסטרו. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, איש העסקים ביבה רבוזו, שלעיתים קרובות הציע דרכים להרגיז ולהתגרות בקסטרו. בברית המועצות וקובה עלה החשש שניקסון יתקוף את קובה ויפר את ההבנה בין קנדי לניקיטה חרושצ'וב, שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות מדיניותו הנוקשה כלפי קסטרו, הסכים ניקסון. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם בנמל העיר סיינפואגוס באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס לצוללות נושאות טילים בליסטיים. בנובמבר אושררו ההבנות מ-1962.
צ'ילה
בחירתו של המועמד המרקסיסטי סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לתמוך במסע נמרץ של התנגדות חשאית לאיינדה. השגריר בצ'ילה טען שאין חלופה לאיינדה, אולם ניקסון סירב להכיר בכך. בפרט עודדו קיסינג'ר וניקסון שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה. אנשי ה-CIA עודדו הפיכה צבאית בצ'ילה ותמכו במתנגדי איינדה. בתמיכת ארצות הברית, רצחו המהפכנים את הגנרל של איינדה.
עם כניסתו של איינדה לתפקידו, החלה ארצות הברית לממן תעמולה נגדו. בספטמבר 1971 אישר ניקסון באופן אישי להקצות 700,000 דולר להפלת איינדה. אנשי ה-CIA הונחו לתמוך בהפיכה צבאית, אולם הם ידעו שההפיכה תהיה אלימה.
ניקסון תמך בפגיעה בכלכלה הצ'יליאנית והקצה עשרה מיליון דולר לפעולות חבלניות. בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בהפיכה אלימה ב-11 בספטמבר 1973; בין המתים נמנה איינדה. לאחר עליית החונטה לשלטון תמכה בה ארצות הברית וממשלת ארצות הברית הואשמה בהתערבות בנושא. ההאשמות הוכחו בשנת אלפיים, כשמסמכים שוחררו לציבור. המסמכים תיעדו את פעילות ניקסון וקיסינג'ר כנגד איינדה. הממשל תמך בפינושה למרות האלימות שהפעיל ולמרות מבצע קונדור.
ברית המועצות
ממוזער|252x252 פיקסלים|ליאוניד ברז'נייב, המבקר בארצות הברית, בחברת ניקסון לאחר ארוחת ערב ממלכתית בחדר המזרחי בבית הלבן, 19 ביוני 1973
בימיו של ניקסון התחולל במלחמה הקרה עם ברית המועצות תהליך הדטאנט.
ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא השלום הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניהל ניקסון משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו למוסקבה ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם ראש המדינה ניקולאי פודגורני. בין השאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטיים אחרים.
ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב. הם הגיעו להסכמים להגדלת הסחר ולשני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם סאל"ט-1 שנחתם בין שתי המעצמות והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב בקרמלין.
ממוזער|ימין|ניקסון בקייב ב-1972
למען יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הפסיקו ברית המועצות וסין את תמיכתן בצפון וייטנאם ותמכו בהגעה להסכם. ניקסון טען שכל שלום בצפון וייטנאם יזדקק לתמיכת הסינים והסובייטים, ולכן הדטאנט וההתקרבות לסין סייעו לסיום המלחמה ולהפעלת לחץ על צפון וייטנאם.
בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ביחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ביוני 1974. במוסקבה התקבל לטקס קבלת פנים, להמון מריע ולארוחת ערב חגיגית בארמון הקרמלין הגדול באותו ערב ב-27 ביוני. ניקסון וברז'נייב נפגשו ביאלטה, שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי הדטאנט וטילים מרובי ראשי נפץ. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה. לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.
ניקסון רצה להעניק לברית המועצות מעמד של מדינה מועדפת במסחר עם ארצות הברית, אך הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק תבעו לעשות זאת רק אם ברית המועצות תאפשר הגירה חופשית מתחומה ובפרט הדבר נגע ליהודים שרצו לעלות לישראל. סביב תיקון בחוק הסחר שלא אפשר לנשיא להעניק מעמד כזה למדינה שאינה מאפשרת הגירה מתחומה התחולל מאבק בין ניקסון לחברי הקונגרס שסופו בהעברת התיקון. המאבק גרם לברית המועצות לבטל את מס ההשכלה שרצתה להטיל על המהגרים היהודים.
המזרח התיכון וישראל
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון ואנואר סאדאת במצרים, יוני 1974
בתחילת כהונתו של ניקסון התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. מצרים הייתה אז בחוג ההשפעה הסובייטי עם יועצים רבים ואף חיילים מברית המועצות.
כחלק מדוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תימנע מסיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום זאת תיתן להן סיוע להגנה עצמית, הגדילה ארצות הברית מאוד את מכירות הנשק למזרח התיכון - בעיקר לישראל, איראן וערב הסעודית. בפרט ניקסון הסכים לספק לישראל מטוסי פנטום. מטוסים אלה אפשרו תקיפות למרחקים גדולים במצרים עד גבול סודאן. ניקסון תמך בישראל אולם הציב גם כמה תנאים. הוא סבר שעל ישראל לחתום על שלום עם מדינות ערב ושעל ארצות הברית לסייע לכך. הוא האמין שפרט למלחמת סיני, לא הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ישראל ועליה להשתמש בסיוע הצבאי כדי ללחוץ על המדינות לדון בנושאי השלום. בכהונתו הראשונה של ניקסון, הוא לא התמקד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והרגיש שבלי קשר למה שיעשה, יהודי ארצות הברית יתנגדו לבחירתו מחדש.
ניקסון מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו והוא הציע מספר תוכניות שידועות כתוכנית רוג'רס. במסגרת תוכנית רוג'רס השנייה ביוני 1970 היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים
(לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.
רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש הפסקת האש בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה תחילה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. לאור ההסכמה המצרית החל ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שייחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל לכך. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. בו ביום הפרו המצרים את סעיף 3 בהסכם המחייב שימור הסטטוס קוו הצבאי כאשר קידמו טילי נ"מ לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. השיחות חודשו חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971. בסופו של דבר, מגעים אלה נכשלו גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדפתו במקום זאת את עמדת היועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה. קיסינג'ר סבר שכל נסיגה ישראלית תשרת את הסובייטים, ולכן לא כדאי בשלב זה לתמוך בנסיגה ישראלית.
נשיא מצרים אנואר סאדאת גירש במפתיע את אלפי היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 1972, ואותת בכך לוושינגטון את נכונותו לשאת ולתת, אך הדבר לא הוביל לפריצת דרך.
ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר להצעת השלום של הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני.
ב-6 באוקטובר 1973, תקפה קואליציה ערבית בראשות מצרים וסוריה, בתמיכה צבאית ואפסנאית מצד ברית המועצות, את ישראל ומלחמת יום הכיפורים פרצה. ישראל ספגה אבדות כבדות וניקסון ציווה על רכבת אווירית כדי לחדש את מלאי צה"ל. אף שהיה ברור כי ארצות הברית תחמש את ישראל בסופו של דבר, ניקסון הורה לקטוע את המריבות והבירוקרטיה הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של מדינות ערב. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על הפסקת אש, כבר חדרה ישראל עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של מעצמות-העל; כאשר ידה של ישראל הייתה על העליונה, ביקש נשיא מצרים אנואר סאדאת הפסקת אש. כאשר המנהיג הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי להעביר כלי שיט סובייטים לים התיכון, ניקסון ציווה על הצבא האמריקאי להעלות את הכוננות לרמת DEFCON 3 ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסיה בכוננות למלחמה גרעינית. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז משבר הטילים בקובה. ברז'נייב נסוג כתוצאה מפעולותיו של ניקסון. מדינות אופ"ק הערביות הגיבו בסירוב למכור נפט למדינות שראו כתומכות בישראל ובפרט לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל משבר האנרגיה העולמי. אמברגו זה גרם למחסור בבנזין וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט, עם תהליך השלום במזרח התיכון. לאחר ביטול תקן הזהב בידי ניקסון, אגרו מדינות העולם יתרות מטבע חוץ בציפייה להצפת השוק, מה שהוביל לדפלציה. מדינות אופ"ק הרוויחו פחות כסף מהדולר ונאלצו להעלות מחירים.
ממוזער|הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר לוד בדרך מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים
בעקבות המלחמה עברה מצרים לחוג ההשפעה האמריקני. אחד הצעדים שהובילו לכך היו הלחץ האמריקני על ישראל לאחר שצה"ל כיתר את הארמייה השלישית של מצרים לאפשר לאספקה מצרית להגיע לחיילים הנצורים.
לאחר המלחמה נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974 וביוני אותה שנה הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שהובילו לסיום משבר הנפט.
ההסכם האחרון נחתם לאחר מסע דילוגים של קיסינג'ר.
ניקסון ערך את אחד מביקוריו הבינלאומיים האחרונים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והיה לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל. בנוסף לכך ביקר במצרים, וחידש את היחסים עמה לראשונה מאז 1967.
ביקורים בינלאומיים
ניקסון נסע מחוץ לארצות הברית חמש עשרה פעמים לארבעים ושתיים מדינות שונות במהלך כהונתו.
ממוזער|מרכז|מדינות בהן ביקר ניקסון במהלך נשיאותו.
תאריכיםמדינהמיקוםפרטים1בריסלנכח בפגישה ה-23 של המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם בודואן, מלך הבלגים.לונדוןביקור בלתי רשמי. נאם כמה נאומים ציבוריים.מערב ברלין, בוןנאם כמה נאומים ציבוריים. נאם מול הבונדסטאג.רומאנפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט ועם ראש הממשלה מריאנו רומור ועם עוד אנשי ממשל.פריזנפגש עם הנשיא שארל דה גול.ארמון האפיפיורביקר את האפיפיור פאולוס השישי.2מנילהביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס.ג'קרטהביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא סוהארטו.בנגקוקביקור ממלכתי. נפגש עם המלך.סייגון,די אןנפגש עם הנשיא וביקר אנשי צבא אמריקנים.ניו דלהיביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא בפועל.לאהורביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יחיא חאן.בוקרשטביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ניקולא צ'אושסקו.בסיס חיל האוויר.פגישה בלתי רשמית עם ראש הממשלה הרולד וילסון.3אקוניהחנך את סכר אמיסטד עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.4פוארטו ואיארטהביקור רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.5רומא,נאפוליביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט. נכח במפקדה הדרומית של נאט"ו.ארמון האפיפיורביקר את האפיפיור פאולוס השישי.בלגרד,זאגרבביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יוסיף ברוז טיטו.מדרידביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרנסיסקו פרנקו.צ'קרסנפגש באופן בלתי רשמי עם המלכה אליזבת' השנייה ועם ראש הממשלה אדוארד הית'.לימריק,טימהודבליןביקור ממלכתי. נפגש עם הטישך ג'ק לינץ'.6פריזנכח בהלווייתו של שארל דה גול.7טרסיירהשוחח על נושאים כלכליים עם נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו ועם ראש ממשלת פורטוגל מרסלו קייטאנו.8המילטוןנפגש עם ראש הממשלה אדוארד הית'.9שאנגחאי,בייג'ינגהאנגג'ואוביקור ממלכתי. נפגש עם מזכ"ל המפלגה מאו דזה-דונג ועם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי.10אוטווהביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי רולנד מיצנר ועם ראש הממשלה פייר טרודו. נאם בפני הפרלמנט. חתם על הסכם המים הטהורים של הימות הגדולות.11זלצבורגביקור בלתי רשמי. נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.מוסקבה,לנינגרדקייבביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב. חתם על הסכמי סאל"ט.טהראןביקור רשמי. נפגש עם מוחמד רזא שאה פהלווי.ורשהביקור רשמי. נפגש עם ראש המפלגה אדוורד גרק.12רייקיאוויק.נפגש עם הנשיא כריסטיאן אלדיארן ועם ראש הממשלה אולאפור יוהאנסון ועם הנשיא הצרפתי ז'ורז' פומפידו.13פריזנכח בלווייתו של הנשיא ז'ורז' פומפידו. נפגש לאחר מכן עם הנשיא הזמני, עם נשיא איטליה ג'ובאני לאון, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ראש ממשלת דנמרק, הנשיא הסובייטי ניקולאי פודגורני וראש ממשלת יפן קקואיי טנאקה.14זלצבורגנפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.קהיר,אלכסנדריהנפגש עם הנשיא אנואר סאדאתג'דהנפגש עם פייסל, מלך ערב הסעודית.דמשקנפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד.תל אביב,ירושליםנפגש עם הנשיא אפרים קציר ועם ראש הממשלה יצחק רבין.עמאןביקור ממלכתי. נפגש עם חוסיין, מלך ירדן.שדה התעופה.נפגש עם הנשיא אנטוניו דה שפינולה.15בריסלנכח בפגישת המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם המלך בודואן ועם פביולה, מלכת הבלגים, עם ראש הממשלה ליאו טינדמנס, ועם קנצלר גרמניה הלמוט שמידט, ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון וראש ממשלת איטליה מריאנו רומור.מוסקבה,מינסקאורנדהביקור רשמי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב, הנשיא ניקולאי פודגורני וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין. חתם על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים.
מדיניות פנים
שמאל|ממוזער|דיוקן נשיאותי רשמי של הנשיא ניקסון, 8 ביולי 1971
מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:
הקמת הסוכנות להגנת הסביבה.
הקמת הרשות למלחמה בסמים.
ניתוק שער הדולר מבסיס הזהב ב-1971.
התחלת תוכנית מעבורת החלל.
ניקסון נאלץ להתמודד עם משבר אנרגיה בינלאומי, שיצר OPEC, ארגון המדינות המייצרות נפט, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בין השאר, הוגבלה המהירות המותרת לנסיעה ל-55 מייל בשעה, (כ-88 קמ"ש), על מנת לחסוך בדלק.
כלכלה
בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, עמדה האינפלציה על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז מלחמת קוריאה. תוכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון, אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו לגירעונות תקציביים גדולים. שיעור האבטלה היה נמוך (3.3%)), אך שיעורי הריבית היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים. היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה. דבר כזה יכול לא היה להיעשות בן לילה, וכלכלת ארצות הברית המשיכה במסלולה הקודם לאורך שנת 1970. ניקסון הגביל את הגדלת היצע הכסף לשם בלימת האינפלציה. בפברואר 1970, כחלק מניסיון להוריד את ההוצאה הממשלתית, מנע ניקסון את העלאת משכורתם לעובדים ממשלתיים במשך חצי שנה. כששירות הדואר שבת, השתמש ניקסון בצבא לצורך שבירת השביתה. לבסוף נאלצה הממשלה לוותר לעובדי הדואר ולפגוע באיזון התקציבי. האינפלציה, האבטלה ודרישת המפלגה הדמוקרטית להקפאת מחירים תרמו להפסדים המתונים של הרפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך כל נשיאותו של ניקסון). לדברי הכלכלן הפוליטי נייג'ל בולס ב-2011, הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את מדיניות ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו.
ניקסון גילה עניין רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים למדינות ארצות הברית, אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא משכורות ומחירים, אם כי הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא סבר שניקסון ישתמש בפועל בסמכות זו. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת בחירות, החליט ניקסון (לאחר פגישה עם יועציו הכלכליים בקמפ דייוויד) על הקפאה זמנית של משכורות ומחירים, ביטול תקן הזהב וניוד הדולר לעומת מטבעות אחרים. באמצעות מאבקו באינפלציה הקשה ניקסון על הדמוקרטים לבקר אותו. הם לא הצליחו להציג מדיניות חלופית לזאת שלו. מדיניותו של ניקסון מתנה את האינפלציה עד 1972, אולם האינפלציה חזרה במהלך כהונתו השנייה ובמהלך ממשל פורד, עקב השפעות הצעדים שנקט בהם.
לאחר שזכה בבחירות 1972, ראה ניקסון כי האינפלציה חוזרת לאחר נפילת הבורסה במהלך כל שנת 1973 ו-1974, והסנאטורים הדמוקרטים המליצו להקפיא את המחירים ושיעורי הריבית למשך תשעים ימים. ניקסון הטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973, פיקוח שהוגבל לשישים ימים. הפיקוח על המחירים הפך לבלתי אהוד בעיני הציבור ואנשי העסקים. בעלי העסקים חשו כי הקפאת המחירים היא קבועה, ולכן לא שיתפו פעולה עם המדיניות. הקפאת המחירים - שהובילה למחסור בבשר ולכך שהאיכרים הטביעו עופות במקום למכור אותם במחיר הפסד - רק הגדילה את האינפלציה. ההקפאה בוטלה בהדרגה, ופגה ב-30 באפריל 1974. עד לסוף השנה עלתה האינפלציה ל-12.1%. בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית לתוכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק.
ארגון מחדש של הממשלה
ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם. הוא קיווה להקטין את מספר המחלקות הממשלתיות לשמונה: המדינה, המשפטים, האוצר וההגנה, לצד הקמת מחלקות לנושאים כלכליים, למשאבי טבע, לכוח אדם ולפיתוח קהילתי. הוא אמנם לא הצליח בכך, אולם הצליח לשכנע את הקונגרס לחסל מחלקה אחת - הוא הפך את מחלקת הדואר של ארצות הברית לשירות הדואר של ארצות הברית ביולי 1971. השירות היה רשות עצמאית בתוך האגף הביצועי של הממשלה.
רגולציה ממשלתית
ניקסון הצטרף מאוחר יותר לתנועת השימור, תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של בעלי חיים וצמחים וכן על בתי הגידול שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעיתים נדירות התבקשו המועמדים להביע את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי יום כדור הארץ, ב-1 באפריל 1970, העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע על הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה בנאום מצב האומה שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את חוק האוויר הנקי של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). בנוסף תמך בחוק שדרש מכל פרויקט ממשלתי להצהיר על השפעתו על איכות הסביבה. בנוסף הועברו חוקים לבטיחות הצרכנים, להגנה על יונקים ימיים ולהגנה על זנים בסכנת הכחדה.
למרות תמיכתם בהתקדמות הסביבתית במהלך תקופת ניקסון, ביקרו אותו רבים מפעילי איכות הסביבה. הממשל תמך בכמה פרויקטים מזהמים. בנוסף לכך, הטיל ניקסון וטו על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא כי התקציב הנדרש לכך נראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף את זכות הוטו שלו, החרים ניקסון את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים. הקונגרס הדמוקרטי היה ליברלי מאוד, ותמך בהגדלת ההוצאות, ולכן ניקסון החרים כספים כמה פעמים בכהונתו. הקונגרס חוקק ב-1974 חוק שקבע הליך תקציבי חדש וסיפק בקרה של הקונגרס על החרמת התקציב. ניקסון, שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט, נאלץ לחתום על החוק ב-12 ביולי.
בהתייחסו לשכיחות השימוש בסמים הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בווייטנאם, קרא ניקסון למלחמה בסמים, והתחייב לנתק מקורות אספקה מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום.
ביטוח בריאות
באוגוסט 1970, הגיש הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי חקיקה לביסוס ביטוח בריאות ממלכתי, שימומן ממסים וללא השתתפות עצמית. בפברואר 1971, הציע ניקסון רפורמה מוגבלת, שבה המעסיק היה מחויב להציע ביטוח בריאות פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, כולל הלאמת תוכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה בקופות החולים. ניקסון טען שכל מערכת שמבוססת על השוק תזכה ליתרונות המערכת הפרטית. הסנאט ובית הנבחרים בדקו את הנושא ב-1971, אולם לא נקטו בצעדים. באוקטובר 1972, חתם ניקסון על חוק לתיקון הביטוח הלאומי, שהרחיב את תוכנית מדיקר לאלו מתחת לגיל שישים וחמש שהיו נכים קשים במשך מעל שנתיים או שחלו במחלות כליות סופניות. בנוסף, הוא העלה את מס הבריאות מ-1.1 ל-1.45% באופן הדרגתי, העלאה שהסתיימה ב-1986. בדצמבר 1973, חתם ניקסון על חוק קופות החולים, שהקים מערכת ממשלתית ניסיונית לתמיכה בקופות החולים.
הרצון בביטוח רפואי גדל ב-1974. בינואר, הציג בית הנבחרים חוק לביטוח בריאות ממלכתי שיספק שירותי בריאות ללא השתתפות עצמית. כעבור חודש שוב הציע ניקסון חוק פשרה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתוכנית ממשלתית, והחלפת מדיקר בתוכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות. באפריל, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתוכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה. התוכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים והגמלאים, ולא צברו תאוצה. באותו הקיץ, לאחר התפטרות ניקסון וקריאתו של פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תוכנית ניקסון, אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה.
יוזמות למחקר רפואי
ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971. הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו לחקר הסרטן. היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא אנמיה חרמשית, מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה".
מדיניות חלל
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מבקר את האסטרונאוטים של אפולו 11, 24 ביולי 1969
לאחר מאבק לאומי של כמעט עשור, ניצחה ארצות הברית במירוץ להנחתת אסטרונאוטים על הירח ב-20 ביולי 1969, עם שיגור אפולו 11. ניקסון שוחח עם ניל ארמסטרונג ועם באז אולדרין במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מהבית הלבן".
ניקסון לא היה מוכן המשיך לתקצב את מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) בסכומים הגבוהים להם זכה בשנות השישים, כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, תומאס פיין, הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף שנות השבעים והשקת משלחת מאוישת למאדים כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות. ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של חיל האוויר ב-1969, משום שלווייני ריגול לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.
ב-7 במרץ 1970, הודיע ניקסון על סיום המאמצים המסיביים של תקופות קנדי-ג'ונסון במסגרת המרוץ לחלל. לאחר מכן הוא ביטל את שלוש משימות הירח המתוכננות של תוכנית אפולו שנועדו למקם את מסלול סקיילאב בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של מעבורת החלל.
ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א לתוכנית החלל הסובייטית, שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי בשנת 1975.
זכויות האזרח
בתקופת נשיאותו של ניקסון בוצעה בפועל האינטגרציה הגזעית המשמעותית של בתי הספר הציבוריים בדרום. ניקסון חיפש דרך אמצעית בין ג'ורג' וולאס הבדלני לבין הדמוקרטים הליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של לבנים דרומיים רבים. בתקווה לנצח בדרום ארצות הברית בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב את הגזעים בבתי ספר מקומיים. אגניו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי מזכיר העבודה ג'ורג' שולץ. עד לספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים בצפון ארצות הברית, עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ לשכונה שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי בית משפט המחייבים שימוש בהם.
נוסף על המלחמה בהפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים, יישם ניקסון את תוכנית פילדלפיה ב-1970 - תוכנית העדפה מתקנת פדרלית ראשונה, שדרשה מחברות ממשלתיות בפילדלפיה לשכור עובדים בני מיעוטים.
תיקונים חוקתיים
לאחר הרחבת חוק זכויות ההצבעה של 1965 ב-1970, ירד גיל הבחירה לשמונה עשרה. בית המשפט העליון פסק שלקונגרס הייתה הסמכות לבצע זאת בבחירות ממשלתיות אולם לא בבחירות מקומיות. ניקסון שלח מכתב לקונגרס בו תמך בתיקון חוקתי לצורך הורדת גיל ההצבעה, והקונגרס מיהר לבצע זאת. התיקון הגיע לאשרור במדינות ב-23 במרץ 1971, וב-1 ביולי 1973, לאחר אשרורו בשלושים ושמונה מדינות, הפך לתיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית.
ניקסון גם תמך בתיקון לשוויון זכויות לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית. התיקון לא עבר לאחר שלא אשררו אותו מספיק מדינות בתקופת הזמן שנקבעה. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי הפמיניסטיות מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון.
התנגדות למלחמת וייטנאם
במהלך מלחמת וייטנאם התנגד חלק גדול מהציבור למעורבות האמריקנית בדרום וייטנאם. דעת הציבור פנתה נגד המלחמה לאחר 1967, וב-1970 רק שליש מהאמריקנים האמינו שארצות הברית לא טעתה כששלחה חיילים לווייטנאם. במהלך סוף שנות השישים, החלו מתנגדי המלחמה למחות ברחובות, כמו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968 ובמחאה של 1969.
המלחמה זכתה להתנגדות חריפה עוד יותר כשמערכת השירות הסלקטיבי החלה בגיוס בדצמבר 1969. כ-30,000 נערים ברחו לקנדה כדי להשתמט בין 1970 ל-1973. המתח עלה, בעיקר לאחר שסטודנטים שמחו נגד המלחמה נהרגו ביריות, מה שהוביל למחאות, ולאחר פרסום מסמכי הפנטגון. המחאות שככו לאחר החתימה על הסכמי השלום ב-1973.
בחירה מחדש, פרשת ווטרגייט והתפטרותו
הבחירות לנשיאות 1972
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון פוגש ציבור במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "גוש הדרום" הדמוקרטי היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. בארי גולדווטר זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות לחוק זכויות האזרח מ-1964, אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של ג'ורג' ואלאס. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל אסטרטגיה דרומית במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא מינה שני שופטים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך אף אחד מהם לא אושר על ידי הסנאט.
ניקסון היה נשיא אהוד ב-1972, הוא זכה לנקודות זכות בעקבות הדטאנט עם ברית המועצות ועם סין. הסקרים חשפו שיצליח לנצח בקלות במפלגה הרפובליקנית. ניקסון זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית ללא קושי. הוא נאלץ להתמודד מול פיט מקלוסקי מקליפורניה, שהיה מועמד אנטי-מלחמתי, וג'ון אשברוק מאוהיו, שמרן שהתנגד לדטאנט. בבחירות בניו המפשייר, השיג אשברוק 9.7% מהקולות ואילו מקלוסקי השיג 19.8% מהקולות. ניקסון השיג 67.6% מהקולות, והיה ברור שינצח בקלות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1972 באוגוסט, נבחר ניקסון בקלות כשהשיג 1,347 צירים בסיבוב הראשון, כשרק ציר אחד מצביע למקלוסקי. הקהל בוועידה צעק "עוד ארבע שנים".
ימין|ממוזער|תוצאות הבחירות ב-1972
הנשיא ציפה שיריבו הדמוקרטי יהיה הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, אולם קנדי בחר שלא להתמודד לאחר פרשת צ'פקווידיק. בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית המועמד המוביל תחילה היה הסנאטור אדמונד מאסקי ממיין, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית אחריו במקום השני. ניקסון העדיף להתמודד מול מקגוורן שבו ראה מועמד חלש ולכן הפעיל שורה של תרגילים על מנת להכפיש את מאסקי. תרגילים אלה נחשפו בעקבות פרשת ווטרגייט. נושא מרכזי בבחירות היה התמשכות המלחמה בווייטנאם.
לאור הצלחתו בבחירות המוקדמות זכה מקגוורן במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ביולי 1972. ניקסון דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג. מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך בחנינה למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה מתומכיו תמכו בלגליזציה לסמים, ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות ו-LSD". מקגוורן נפגע גם הוא מכך שהתגלה כי המועמד שבחר כעמיתו למרוץ, הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי, קיבל טיפול בדיכאון קליני בנזעי חשמל. התפטרות איגלטון והחלפתו בסרג'נט שרייבר ממרילנד, גיסם של האחים קנדי, לא סייעה לדמוקרטים.
ניקסון הוביל בסקרים במשך רוב תקופת הבחירות, והתמקד בעיקר בתהליך השלום בווייטנאם ובשיפור הכלכלי. והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, כשהוא משיג 47,169,911 קולות לעומת 29,170,383 למקגוורן, ועם תוצאות שהן כמעט קונצנזוס בחבר האלקטורים: ניקסון גרף את 520 האלקטורים של 49 מדינות, והפסיד רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה, שהעניקו למקגוורן שבעה עשר אלקטורים בלבד.
פרשת ווטרגייט
ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מכריז על שחרור התמלילים הערוכים של קלטות הבית הלבן, 29 באפריל 1974
המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. האירועים כללו פעולות חשאיות ולעיתים בלתי חוקיות שביצעו חברי ממשל ניקסון. ניקסון שלח אישים לשים מכשירי ציתות במשרדיהם של אויבים פוליטיים ושל אנשים שחשד בהם. הוא ואנשיו השתמשו ב-FBI, ב-CIA ובשירות הכנסות הפנים כדי להטריד אקטיביסטים ודמויות פוליטיות. הביטוי הפומבי הראשון של פעילויות אלו היה כשחמישה גברים נתפסו פורצים למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט בוושינגטון די. סי. ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן בראדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה והציג אותה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא למאמרים חדשותיים מוטים ומטעים. באוגוסט 1972, הכחיש ניקסון כל קשר לנושא והפרשה לא השפיעה עליו בבחירות. סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן הבית הלבן, היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, בהם ג'ון דין, עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 פקידים הורשעו בעבירות פליליות בתחילת 1973.
במאי 1973, החל הסנאט לחקור את פרשת ווטרגייט. השימועים שודרו בטלוויזיה. העדים נתנו עדויות לא רק על הפריצה לווטרגייט אלא על פעילות בלתי חוקית אחרת של אנשים בממשל, וניקסון החל לאבד מתמיכתו. ב-25 ביוני, הודה ג'ון דין שניקסון סייע בתכנון הסתרת הפריצה. ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את שיחותיו ואת כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק תמלילים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו.
באוקטובר פתח הנשיא ב"טבח מוצאי שבת" והורה לפטר את קוקס. הפיטורין עוררו את זעם הציבור והקונגרס. ב-30 באוקטובר, החלה לשקול הוועדה המשפטית של בית הנבחרים להתחיל בהליך הדחה. כעבור יום, הוחלף קוקס בליאון ג'ורסקי, והנשיא הסכים למסור את הקלטות. בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, גילו עורכי הדין של ניקסון כי ישנה קלטת שמע מ-20 ביוני 1972, ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן. הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטילו ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע לטיוח דקות אלו.
אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו - שלא היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות שוחד, העלמת מס והלבנת כספים עת כיהן כמושל מרילנד. ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית, להחליפו.
ב-17 בנובמבר 1973, במהלך מסיבת עיתונאים, אמר ניקסון, .
ממוזער|252x252 פיקסלים|מפגינים דורשים להדיח את ניקסון, 22 אוקטובר 1973
המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974. ניקסון המשיך לדחות את כל ההאשמות וטען שיזוכה. בינתיים, בבתי המשפט ובקונגרס, המשיכו ההתפתחויות. ב-1 במרץ, הרשיע חבר מושבעים גדול שבעה פקידים לשעבר בטענה שעסקו בטיוח הפרשה. בנוסף, נטען שניקסון היה שותף סמוי שלהם. באפריל דרשה הוועדה המשפטית של בית הנבחרים לשחרר הקלטות של ארבעים ושתיים שיחות, והתובע המיוחד דרש עוד הקלטות ומסמכים. הבית הלבן שוב סרב, על בסיס חסינותו, לשחרר את התמלילים.
בסוף אפריל באותה השנה, במהלך בלתי צפוי, הודיע ניקסון על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים להליך הדחה נגד הנשיא ב-9 במאי 1974, אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-27 ביולי, פסקו עשרים ושבעה חברי ועדה לעומת אחד עשר, ביניהם כל עשרים ואחד הדמוקרטים ועוד שישה רפובליקנים, על פתיחה בהליך הדחה. ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.
ממוזער|פגישתו של ניקסון עם בוב הולדמן ב-23 ביוני 1972
אף על פי שהתמיכה הציבורית בו פחתה בשל סדרה מתמשכת של גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהוקלטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון היה מודע לקשר של הבית הלבן לפריצות למתחם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "האקדח המעשן" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את ההאשמה בדבר הטעיית האומה, אולם טען שהנושא פרח מזיכרונו. התמיכה בניקסון נעלמה לחלוטין, וכל התמיכה הפוליטית בו נעלמה. מנהיג המיעוט בסנאט, יו סקוט, הסנאטור בארי גולדווטר, ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'ון רודס נועדו עם ניקסון יומיים לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה בטוח בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק חמישה עשר קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו. ניקסון הבין שכהונתו נגמרה, והחליט להתפטר באופן סופי.
התפטרותו
ממוזער|נאום ההתפטרות של ניקסון
לנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתפקידו, התפטר ניקסון מנשיאות ארצות הברית ב-9 באוגוסט 1974. יום לפני כן הודיע על החלטתו לפורד ושוחח עמו על העברת השלטון. לאחר מכן פנה לאומה בטלוויזיה. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה שדעת הקהל הייתה נגד הישארותו כנשיא.
נאום ההתפטרות נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, ג'רלד פורד. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור מדיניות החוץ. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא.
ממוזער|ימין|ניקסון מסמן סימן V עם עזיבתו את הבית הלבן לאחר התפטרותו ב-9 באוגוסט 1974
הנאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מרשת CBS אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה. הנאום כונה "יצירת מופת" בידי קונרד בלאק, אחד מהביוגרפים של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, הפך ניקסון להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה כמעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו".
ניקסון התפטר ב-9 באוגוסט 1974. מוקדם יותר באותו הבוקר, הביא אלכסנדר הייג לניקסון מכתב התפטרות מוכן אותו שלח להנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר חתם עליו, וקבע את השעה 11:35 בבוקר כשעת סיום כהונתו של ניקסון. לאחר מכן, עם משפחתו לצידו, נפרד ניקסון מצוות הבית הלבן באגף המזרחי. לאחר מכן עזבו הוא ואשתו את הבית הלבן לתמיד.
הייתה זאת הפעם התשיעית בתולדות ארצות הברית בה נשיא מכהן לא השלים כהונה שנבחר אליה. הייתה זאת הראשונה שהסתיימה לא בגלל מותו של הנשיא. ניקסון הוא הנשיא היחידי שהתפטר. כעבור חודש, העניק לניקסון הנשיא פורד חנינה על כל פשע ש"ביצע או אולי ביצע או לקח בו חלק" בהיותו הנשיא.
ניקסון, יהודים ואנטישמיות
יחסו של ניקסון ליהודים היה מורכב ולעיתים שלילי. בהקלטות הרבות של דבריו בחדר הסגלגל ניקסון נשמע מתייחס לעיתים קרובות בשלילה ליהודים כקבוצה ורוצה לדעת על אנשים ספציפיים אם הם יהודים. הוא דרש לקבל רשימה של היהודים בעלי המשרה במשרד העבודה מתוך מחשבה שהם מתנכלים לו וגורמים לפרסום סטטיסטיקות לא טובות מבחינתו. חלק מהאנשים ברשימה שקיבל הורדו בדרגה. מאידך ניכר שהעריך את היהודים בישראל. היו לו מספר יועצים יהודים שהידוע שבהם הוא קיסינג'ר.
אחת ההתבטאויות האנטישמיות הידועות ביותר של ניקסון הייתה האמירה על חשיפת טבח מי ליי (שהתרחשה 20 חודשים לפני מועד החשיפה עקב טיוח נרחב, עוד בתקופת נשיאותו של לינדון ג'ונסון) שלדבריו: .
בערוב ימיו ומותו
חנינה ומחלה
ממוזער|231x231px|הנשיא ג'רלד פורד מודיע על החלטתו לחון את ניקסון, 8 בספטמבר 1974 בחדר הסגלגל
ממוזער|214x214px|הנשיא רונלד רייגן נפגש עם שלושת קודמיו, פורד, קרטר וניקסון בבית הלבן, אוקטובר 1981; שלושת הנשיאים לשעבר ייצגו את ארצות הברית בהלווייתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת
לאחר התפטרותו, טסו ניקסון ורעייתו פט לביתם שבסן קלמנטה, קליפורניה. על פי הביוגרף שלו, ג'ונתן אייטקן, לאחר התפטרותו "ניקסון היה נפש מיוסרת". הקונגרס מימן את עלויות המעבר של ניקסון, כולל כמה הוצאות שכר, אם כי הפחית את קצבתו מ-850,000 דולר ל-200,000 דולר. הוא נותר ללא תעסוקה ממשית.
ההתפטרות המבישה של ניקסון לא שמה קץ לרצונם של רבים לראות אותו נענש. הבית הלבן של פורד שקל לחון את ניקסון, אם כי מהלך כזה לא יהיה פופולרי בארצות הברית. ניקסון, שפנו אליו שליחי פורד, נרתע בתחילה לקבל את החנינה הנשיאותית, אך הסכים לה בסופו של דבר. פורד התעקש על הצהרת חרטה, אולם ניקסון הרגיש שהוא לא ביצע שום פשעים ולכן אינו צריך להוציא מסמך כזה. בסופו של דבר פורד נעתר, וב-8 בספטמבר 1974 הוא העניק לניקסון "חנינה מלאה, חופשית ומוחלטת" בטרם החל משפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון. ניקסון פרסם אז הצהרה:
באוקטובר 1974, חלה ניקסון בפלביטיס, דלקת של הוריד ונותח. הנשיא פורד ביקר אותו בבית החולים. ניקסון זומן לדיונים בבית המשפט שנערכו נגד שלושה מעוזריו לשעבר - דין, הולדמן וג'ון ארליכמן - וה"וושינגטון פוסט", שלא האמין למחלתו, פרסם קריקטורה שהציגה את ניקסון עם גבס על "הרגל הלא נכונה". השופט ג'ון סיריקה פטר את ניקסון מנוכחות בדיונים למרות התנגדות הנאשמים. הקונגרס הורה לפורד לשמר את המסמכים הנשיאותיים של ניקסון ובכך החל מאבק משפטי בן שלושה עשורים על מסמכים אלו והסתיים לטובת הנשיא. ניקסון היה בבית החולים כאשר נערכו בחירות אמצע השנה ב-1974, והחנינה ופרשת ווטרגייט תרמו לאובדן של 43 מושבים רפובליקנים בבית הנבחרים ושלושה בסנאט.
שיבה לחיים הציבוריים
upright|ממוזער|ניקסון (מימין) עם ג'רלד פורד (במרכז) והנשיא ג'ימי קרטר (משמאל) בבית הלבן לרגל לווייתו של סגן הנשיא לשעבר יוברט האמפרי.
בדצמבר 1974 החל ניקסון לתכנן את שובו לחייו הציבוריים, למרות הפגיעה הלאומית הרבה בתדמיתו. בתחילת 1975, השתפרה בריאותו של ניקסון. הוא שמר על משרדו בתחנת משמר החופים של ארצות הברית במרחק של 300 מטר מביתו. בתחילה לקח עגלת גולף ואחר כך הלך בדרך מדי יום. הוא עבד בעיקר על זיכרונותיו. ניקסון קיווה לחכות עם הוצאת זיכרונותיו אבל ההוצאות הגבוהות שלו אילצו אותו לעבוד במהירות. בפברואר נאלץ לפטר את רוב אנשי המטה שלו כיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אותם. באוגוסט אותה שנה הוא נפגש עם העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט, ששילם לו 600 אלף דולר (שווה ערך ל-2,670,000 דולר ב-2016) על השתתפותו בסדרת ראיונות ישיבה, שצולמו ושודרו ב-1977. הראיונות החלו בנושא של מדיניות החוץ, וסיפרו על המנהיגים שהכיר ניקסון, אבל החלק הזכור ביותר בראיונות היה על ווטרגייט. ניקסון הודה שהוא "אכזב את המדינה" ו"הפלתי את עצמי, נתתי להם חרב והם תקעו אותה פנימה וסובבו אותה בהנאה. ואני מניח, אם הייתי במקומם, שהייתי עושה את אותו הדבר". על ווטרגייט הוסיף ואמר: "ובכן, אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי". הראיונות נצפו על ידי 45–50 מיליון צופים - והפכו לתוכנית הנצפית ביותר מסוג זה בהיסטוריה של הטלוויזיה.
ממוזער|231x231px|ניקסון משוחח עם סגן ראש ממשלת סין דנג שיאופינג ועם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר בבית הלבן, 29 בינואר 1979
הראיונות סייעו לשפר את מצבו הפיננסי של ניקסון - בנקודה אחת בתחילת 1975 היה לו רק חמש-מאות דולר בבנק - וכך גם מכירת ביתו בקי ביסקיין לידידיו העשירים. בפברואר 1976 ביקר ניקסון בסין העממית בהזמנה אישית של מאו דזה-דונג. ניקסון רצה לחזור לסין, אך בחר להמתין עד לאחר ביקורו של פורד ב-1975. ניקסון נשאר נייטרלי במאבק העיקש בין פורד לרונלד רייגן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976. פורד ניצח בקרב על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אך בבחירות עצמן הובס על ידי מושל ג'ורג'יה, ג'ימי קרטר. ממשל קרטר לא היה ידידותי לניקסון וחסם את נסיעתו המתוכננת לאוסטרליה וגרם לכך שממשלת מלקולם פרייזר עיכבה את הזמנתו הרשמית.
רישיון עורך הדין של ניקסון נשלל על ידי לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק בשנת 1976, עקב מניעת הצדק שהיה מעורב בה בפרשת ווטרגייט. ניקסון בחר שלא להגן על עצמו בפני הלשכה. בתחילת 1978, ניקסון נסע לממלכה המאוחדת. הוא נדחה על ידי דיפלומטים אמריקאים ועל ידי רוב השרים של ממשלת ג'יימס קלהאן. הוא התקבל בברכה, עם זאת, על ידי מנהיגת האופוזיציה, מרגרט תאצ'ר, וכן על ידי ראשי ממשלת בריטניה לשעבר אלק דאגלס-יום והרולד וילסון. שני ראשי ממשלה לשעבר, הרולד מקמילן ואדוארד הית' סירבו להיפגש עמו. בנוסף נאם באוקספורד, הודה באשמתו בפרשת ווטרגייט אולם טען שההיסטוריה תשפוט אותו לחיוב.
סופר ומדינאי בוגר
ממוזער|231x231px|ניקסון, 3 בספטמבר 1992
ב-1978 פרסם ניקסון את זיכרונותיו בספר "ר"נ: זיכרונותיו של ריצ'רד ניקסון", הראשון מבין עשרה ספרים שכתב במהלך פרישתו. הספר היה רב-מכר וזכה לביקורות חיוביות. ניקסון ביקר בבית הלבן ב-1979, בהזמנתו של הנשיא ג'ימי קרטר, לארוחת ערב חגיגית עם סגן ראש ממשלת סין, דנג שיאופינג. תחילה קרטר סירב להזמין את ניקסון, אך חזר בו, בעקבות הצהרתו של דנג, שיבקר את ניקסון בקליפורניה אם הנשיא לשעבר לא יוזמן. ניקסון ודנג נפגשו פעם נוספת באופן פרטי, וניקסון ביקר פעם נוספת בבייג'ינג- באמצע שנת 1979.
ב-1979 רכשה משפחת ניקסון בית מגורים פרטי בשדרה החמישית במנהטן, לאחר שנדחו על ידי שתי אגודות דיור משותף ("קואופ") בעיר. כאשר מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האיראני לשעבר, נפטר במצרים ביולי 1980, התנגד ניקסון להחלטת מחלקת המדינה של ארצות הברית, לפיה לא יישלח נציג אמריקאי להלוויה. ניקסון, כנשיא לשעבר, היה נציג ארצות הברית בהלווייתו של מי שהיה בן בריתה, אף שלא היה נציג רשמי. ניקסון תמך ברונלד רייגן לנשיאות ב-1980, והופיע רבות בטלוויזיה, כדי לבסס עצמו - כפי שנאמר בביוגרפיה של סטיבן אמברוז - כ"מדינאי הבכיר למען המערכה". ב-1981, לאחר שהות של כשנה וחצי בניו יורק, עברו ניקסון ואשתו לסאדל ריבר שבניו ג'רזי.
במהלך שנות השמונים המשיך ניקסון להופיע בציבור. הוא נפגש עם מנהיגים זרים רבים, במיוחד אלו של מדינות העולם השלישי. הוא הצטרף לנשיאים לשעבר פורד וקרטר, כנציגי ארצות הברית בהלווייתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לאחר הירצחו. ניקסון ביקר בברית המועצות ב-1986, ועם שובו שלח לנשיא רייגן תזכיר ארוך, ובו הצעות לשיפור מדיניות החוץ בין שתי המדינות, כמו גם התרשמויותיו האישיות ממיכאיל גורבצ'וב. לאחר מסע זה, דורג ניקסון בסקר אשר נערך מטעם חברת "גאלופ" - כאחד מעשרת הגברים הנערצים ביותר בעולם.
ממוזער|שמאל|ניקסון מבקר את הנשיא ביל קלינטון בבית הלבן, מרץ 1993.
ב-19 ביולי 1990, נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון ובית הולדתו שביורבה לינדה, קליפורניה- כמוסד פרטי, בנוכחות ניקסון ורעייתו פט. אליהם הצטרפו אישים רבים, בהם הנשיאים לשעבר ג'רלד פורד, רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש, נוסף לנשותיהם, בטי, ננסי וברברה. בינואר 1991 ייסד הנשיא לשעבר את מרכז ניקסון (כיום "המרכז לאינטרס הלאומי"), מרכז כנסים וצוות חשיבה למדיניות בוושינגטון.
פט ניקסון נפטרה ב-22 ביוני 1993,כתוצאה ממחלת ריאות חסימתית כרונית וסרטן ריאות. טקסי הלווייתה נערכו בשטח הספרייה הנשיאותית ומקום הולדתו. הנשיא לשעבר היה נסער בעת קבורתה, ונשא דברים לזכרה בתוך בניין הספרייה.
מותו והלווייתו
ממוזער|שמאל|טקס הלווייתו של ריצ'רד ניקסון. חמישה מנשיאי ארצות הברית (משמאל לימין): ביל קלינטון והילרי קלינטון, ג'ורג' וברברה בוש, רונלד וננסי רייגן, ג'ימי ורוזלין קרטר, ג'רלד ובטי פורד עומדים בטקס הלווייתו של ניקסון, 27 באפריל 1994.
ניקסון סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994 בביתו שבפארק רידג', ניו ג'רזי. קריש דם, שנוצר כתוצאה מפרפור עליות, ממנו סבל במשך שנים רבות, התגבש בלבו העליון והגיע אל מוחו. הוא הועבר לבית החולים הפרסביטריאני בניו יורק, ותחילה היה ערני, אך לא היה מסוגל לדבר או להזיז את זרועו או רגלו הימנית. נזק מוחי גרם לנפיחות (בצקת מוחית), וניקסון נכנס לתרדמת עמוקה. הוא מת בשעה 9:08 ב-22 באפריל 1994, כשבנותיו ליד מיטתו. במותו היה בן 81, מילתו האחרונה הייתה "הצילו".
הלווייתו של ניקסון התקיימה ב-27 באפריל, בספרייה הנשיאותית על שמו ביורבה לינדה, קליפורניה. הסופדים בטקס כללו את הנשיא ביל קלינטון, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, מנהיג המיעוט בסנאט בוב דול, מושל קליפורניה פיט וילסון, והכומר בילי גרהאם. כמו כן בטקס השתתפו הנשיאים לשעבר פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, ונשותיהם. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, ספירו אגניו, אשר כיהן תחת ניקסון, השתתף אף הוא בטקס. משלחת הקונגרס האמריקני מנתה למעלה ממאה חברים, והסגל הדיפלומטי הזר כלל משלחת של יותר ממאתיים איש.
ריצ'רד ניקסון נקבר ליד אשתו פט, בשטח הספרייה הנשיאותית על שמו. הוא הותיר אחריו את שתי בנותיו, טרישיה וג'ולי, וארבעה נכדים. בהתאם לרצונו, הלווייתו לא הייתה הלוויה ממלכתית מלאה, אם כי גופתו הונחה לראווה בלובי של הספרייה הנשיאותית מ-26 באפריל ועד מועד ההלוויה. האבלים חיכו בתור עד שמונה שעות במזג אוויר קריר ורטוב כדי לחלוק כבוד אחרון לנשיא לשעבר. בשיאו, התור שעבר ליד ארון הקבורה של ניקסון היה באורך שלושה קילומטרים, עם 42 אלף איש ממתינים.
מורשת
ממוזער|231x231px|קברם של ריצ'רד (ימין) ופט ניקסון (שמאל) בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון, 28 ביוני 2011
ההיסטוריון והמדען הפוליטי ג'יימס מקגרגור ברנס אמר על ניקסון: "כיצד ניתן להעריך נשיא כה אִידְיוֹסִינְקְרָטִיי, כה מבריק וחסר מוסר?" הביוגרפים של ניקסון חולקים על האופן שבו ייתפס על ידי ההיסטוריה. לדברי סטיבן אמברוז, "ניקסון רצה להישפט על פי מה שהוא עשה. מה שייזכר ממנו הוא הסיוט שהוא העביר את המדינה בתקופת כהונתו השנייה והתפטרותו". ארווין גלמן, שתיעד את הקריירה של ניקסון בקונגרס של ארצות הברית, טוען כי "הוא היה יוצא דופן בקרב חברי הקונגרס שלו, סיפור הצלחה בעידן עכור, שהוביל קורס אנטי-קומוניסטי הגיוני נגד ההגזמות של ג'וזף מקארתי". אייטקן סבור ש"ניקסון, הן כאדם והן כמדינאי, הושמץ יתר על המידה על מגרעותיו ולא זכה להכרה מספקת בסגולותיו, אך גם ברוח ההיסטורית הרוויזיוניסטית, לא ניתן לקבוע גזר דין פשוט".
האסטרטגיה הדרומית של ניקסון נזקפה לזכותו בידי כמה היסטוריונים הסוברים כי בזכותו דרום ארצות הברית הפך ממעוז כחול ודמוקרטי למעוז אדום ורפובליקני, אם כי אחרים רואים בגורמים כלכליים חשובים יותר כשינוי. במשך כל הקריירה שלו הוא מילא תפקיד במעבר מפלגתו משליטתם של הבדלנים, וכחבר קונגרס היה תומך משכנע בהגבלת הקומוניזם וברית המועצות. לדברי ביוגרף נוסף שלו, הרברט פארמט, "תפקידו של ניקסון היה להסיע את המפלגה הרפובליקנית לאורך מסלול ביניים, אי שם בין הדחפים התחרותיים של תומכי רוקפלר, גולדווטר ורייגן".
ניקסון זוכה לאשראי על עמדתו בענייני הפנים, אשר הביאה למעבר ואכיפה של חקיקה סביבתית. ההיסטוריון פול צ'ארלס מילאצו (Paul Charles Milazzo), הצביע בעיתונו ב-2011 על מעורבותו של ניקסון בייסוד הסוכנות להגנת הסביבה ובאכיפת חוקים סביבתיים, כדוגמת חוק המינים בסכנת הכחדה מ-1973, שהצהיר כי "אף על פי שלא זכה להכרה, המורשת הסביבתית של ריצ'רד ניקסון בטוחה".
ניקסון ראה במדיניותו כלפי וייטנאם, סין העממית וברית המועצות כמפתח למקומו בהיסטוריה. ג'ורג' מקגוורן, מתנגדו של ניקסון, אמר ב-1983: "לנשיא ניקסון יש כנראה גישה מעשית יותר לשתי המעצמות הגדולות, סין וברית המועצות, מכל נשיא אחר מאז מלחמת העולם השנייה ... מלבד המשך הבלתי נסלח של המלחמה בווייטנאם, ניקסון באמת ישאיר חותם גדול בהיסטוריה". המדען הפוליטי ג'וסי חנימקי חולק על כך, ואמר כי הדיפלומטיה של ניקסון היא רק המשך למדיניות ההכללה של המלחמה הקרה, תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא צבאיים. ההיסטוריון כריסטופר אנדרו מסכם כי "ניקסון היה מדינאי גדול על הבמה העולמית, ומטפל עלוב בפוליטיקה האלקטורלית בזירה הפנימית, בעוד שהפארסה הפלילית של ווטרגייט הייתה בעיצומה, מדינאות ההשראה של ניקסון הקימה יחסי עבודה חדשים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות סין העממית וברית המועצות".
ההיסטוריון קית' אולסון כתב כי ניקסון הותיר מורשת שלילית: חוסר אמון בסיסי בממשל ששורשיו בווייטנאם ובווטרגייט. במהלך הליך הדחתו של ביל קלינטון ב-1998 ניסו הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים לנצל את ווטרגייט וניקסון לטובתם: הרפובליקנים רמזו כי התנהגותו של קלינטון הייתה דומה לזו של ניקסון, ואילו הדמוקרטים טענו כי מעשיו של ניקסון היו חמורים בהרבה מאלו של המכהן. מורשת נוספת, במשך זמן מה, הייתה צמצום בכוח הנשיא כשהקונגרס העביר חקיקה מגבילה בעקבות פרשת ווטרגייט. אולסון טען כי הכוח שהוענק לג'ורג' ווקר בוש בעקבות פיגועי 11 בספטמבר שיקם את כוחו של הנשיא.
אישיות ותדמית ציבורית
ממוזער|231x231px|הנשיא ניקסון עם אלביס פרסלי, 21 בדצמבר 1970
הקריירה של ניקסון נרדפה לעיתים קרובות על ידי אישיותו ותפיסתו הציבור. קריקטוריסטים וקומיקאים הפריזו לעיתים קרובות בבקרם את הופעותיו ובאמצעות מנייריזם, עד לנקודה שבה הקו בין האדם לקריקטורה נעשה מטושטש יותר ויותר. הוא הוצג לעיתים קרובות עם סנטר לא מגולח, כתפיים שמוטות, ועם מצח חרוץ ומיוזע.
ניקסון נטה להתרחק מאנשים והיה רשמי בכל ההיבטים, לבוש במעיל וענוב בעניבה, גם כשהיה לבדו. הביוגרף של ניקסון, קונרד בלאק, תיאר אותו כ"בעל מוטיבציה", אך גם "לא נוח עם עצמו בדרכים מסוימות". לדברי בלאק, ניקסון .
ניקסון האמין ששמירת המרחק בינו לבין אנשים אחרים הייתה הכרחית עבורו ככל שהתקדם בקריירה הפוליטית שלו והפך לנשיא ארצות הברית. אפילו ביבה רבוזו, שהיה מידידיו הקרובים ביותר, לפי דיווחים אחדים, לא קרא לו בשמו הפרטי. ניקסון אמר על כך:
כאשר סיפרו לו כי רוב האמריקאים, אפילו בסוף הקריירה שלו, לא הרגישו שהם מכירים אותו, ענה ניקסון: "כן, זה נכון, וזה לא הכרחי שהם יידעו".
במרוצת השנים פורסמו מאות הקלטות מארכיונים שונים, בין היתר של הבית הלבן ושל הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון, וכן מהארכיון הלאומי של ארצות הברית, שחשפו התבטאויות אנטישמיות של ניקסון.
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
תומר ריבל, התפתחות ממשל ניקסון
מספר כרכים אלקטרוניים של מסמכים מתקופת ממשל ניקסון ופורד שסיווגם הוסר
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:פרשת ווטרגייט
קטגוריה:קווייקרים
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מקליפורניה
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מקליפורניה
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מקבלי חנינה מנשיא ארצות הברית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל דווייט אייזנהאואר
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1960
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1968
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית שמונו לתפקידם
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1972
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת דיוק
| 2024-09-23T16:20:55
|
לינדון ג'ונסון
|
לינדון ביינס ג'ונסון (באנגלית: Lyndon Baines Johnson, בראשי תיבות: LBJ; 27 באוגוסט 1908 – 22 בינואר 1973) היה נשיאהּ השלושים ושישה של ארצות הברית, בין השנים 1963–1969. כחבר המפלגה הדמוקרטית מטקסס, מילא ג'ונסון מספר תפקידים במהלך קריירה ארוכה בקונגרס האמריקאי, בו שירת כחבר בית הנבחרים (בשנים 1937–1949), וכן כסנאטור (בשנים 1949–1961). בין תפקידיו כיהן במשך שש שנים כמנהיג הרוב בסנאט, עד שנבחר לסגן נשיא ארצות הברית ב-1960, תחת הנשיא ג'ון קנדי. בנובמבר 1963, לאחר רצח קנדי, הפך לנשיא. ג'ונסון הוא אחד מארבעת האנשים ששירתו בכל המשרות הניתנות לבחירה בממשל הפדרלי.
ג'ונסון נולד בחווה בסטונוול, שבטקסס, ועבד כמורה ועוזר פרלמנטרי לפני שנבחר בעצמו לבית הנבחרים ב-1937. הוא נבחר לסנאט ב-1948, ומונה למצליף הרוב בסנאט ב-1951. ב-1953 הפך למנהיג המיעוט בסנאט, וב-1955 מונה למנהיג הרוב בסנאט. כמנהיג הרוב הסנאט, נודע ג'ונסון כאדם דומיננטי ובקשריו עם פוליטיקאים רבים שסייעו לו לקדם חקיקה. ניסה להתמודד במפלגה הדמוקרטית בבחירות של 1960 ונכשל, אולם קיבל את ההזמנה של המועמד שנבחר ג'ון קנדי להיות עמיתו למירוץ. הם ניצחו במירוץ צמוד את מועמדי המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון והנרי קבוט לודג' הבן, וב-20 בינואר 1961, הושבע לתפקיד סגן הנשיא. ב-22 בנובמבר 1963, לאחר ההתנקשות בקנדי בדאלאס, טקסס ומותו באותו היום, ירש ג'ונסון את קנדי כנשיא. כעבור שנה, נבחר לכהונה מלאה בבחירות ב-1964 כשניצח את הסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה ניצחון מוחץ.
בתחומי הפנים, החל ותכנן את ביצוע "החברה הגדולה" – תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון זכויות לשחורים. התוכנית כללה תמיכה בכלכלה צומחת, מלחמה בעוני ועזרה למיליוני אמריקאים לעלות מעל קו העוני. חוקי זכויות אזרח שנחתמו בידיו אסרו אפליה על רקע גזעי במקומות ציבוריים, בסחר בין-מדינתי, ובמקומות עבודה ובדיור. חוק זכות ההצבעה אסר דרישות מסוימות שהונהגו במדינות דרומיות על מנת להפלות אפרו-אמריקאים. עם העברת חוק ההגירה והאזרוח, ביצע רפורמה במערכת ההגירה של המדינה, ועודד הגירה ממדינות שאינן באירופה. נשיאותו נחשבה לשיא הליברליזם לאחר תקופת הניו דיל.
בתחומי החוץ, נתפס ג'ונסון כאחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1964 העביר הקונגרס חוק שאישר שימוש בכוח צבאי בדרום-מזרח אסיה ללא הכרזת מלחמה. מספר החיילים האמריקאים בווייטנאם גדל מכ-16,000 ב-1963 עד לכמעט 550,000 בתחילת 1968. מספר ההרוגים במלחמה עלה בהתמדה ומאמצי השלום נתקעו. חוסר שביעות הרצון מהמלחמה לווה בתנועות אנטי-מלחמתיות גדולות ואגרסיביות, בפרט בקרב אוניברסיטאות וקמפוסים בארצות הברית וברחבי העולם.
בקיץ 1965 החלו מהומות רבות נגד מלחמת וייטנאם בערים הגדולות, והתפרעויות ומהומות בשכונות שונות במהלך הקיצים לאחר מכן. אויביו הפוליטיים של ג'ונסון החלו לדרוש החזרת החוק והסדר. על אף שהחל את נשיאותו עם תמיכה איתנה ונחשב למועמד מוביל בתחילת מערכת הבחירות של 1968, החליט לפרוש כבר בשלביה המוקדמים, נוכח התסכול הרב בציבור ובמפלגתו שלו עם המלחמה וההתנגדות לה. ניקסון נבחר להחליפו, כשקואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנה התפרקה. לאחר עזיבת תפקידו ב-1969, ג'ונסון חזר אל החווה שלו בטקסס, ומת מהתקף לב בגיל שישים וארבע ב-22 בינואר 1973.
הוא הוכתר כאיש השנה של המגזין "טיים" לשנים 1964 ו-1967. בשנת 1973 החליטה סוכנות החלל האמריקאית נאס"א לקרוא על שמו את "המרכז לטיסות חלל מאוישות" שביוסטון, הנקרא מאז "מרכז החלל ג'ונסון". עקב מדיניות הפנים שנקט, שהעבירה חוקים רבים בנושאי זכויות אזרח, שימוש בנשק, שימור הסביבה ומדיניות רווחה, היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית. עם זאת, ספג ביקורת רבה על מדיניותו במלחמת וייטנאם.
שנותיו הראשונות
שמאל|ממוזער|160px|לינדון ג'ונסון עם כובע הקאובוי הסמלי על ראשו – בגיל 7
לינדון ביינס ג'ונסון נולד ב-27 באוגוסט 1908, בסטונוול שבטקסס, עיירה קטנה הקרובה לאוסטין, בבית חווה קטן, כבן הבכור למשפחה בת חמישה ילדים. אביו היה סמואל איליי ג'ונסון (1877–1937), ואמו הייתה רבקה ביינס (1881–1958). היה לו אח אחד, סם יוסטון (1914–1978), ושלוש אחיות: רבקה (1910–1978), ג'וזפה (1912–1961) ולוסיה (1916-97). העיירה ליד החווה, ג'ונסון סיטי, נקראה על שם בן דודו, ג'יימס פולק ג'ונסון, אמו הייתה צאצאית של ג'ורג' וושינגטון ביינס, כומר בפטיסטי, שהיה נשיא אוניברסיטה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.
שני סביו ואביו היו נציגים בבית הנבחרים של טקסס. סבו סמואל, היה נוצרי בפטיסט שהחשיב את היהודים כעם הנבחר, ותרם ליחסו האוהד של ג'ונסון ליהודים.
ג'ונסון נבחר לנשיא השכבה בגיל 17 והשתתף בשיעורי נאום, דיונים ובייסבול. בגיל 15 סיים את לימודיו בתיכון, הצעיר בכיתתו ובבית הספר של ג'ונסון סיטי (שבעתיד ייקרא על שמו). הוריו דחפו אותו להמשיך ללימודים אקדמיים ולכן עבר לקליפורניה, שם לקח קורס שנדרש כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה, והתפרנס מקטיף ענבים. ב-1926 החל ללמוד באוניברסיטת המורים של דרום מערב מדינת טקסס (לימים אוניברסיטת המדינה של טקסס), שהיה סמינר להכשרת מורים. בעת לימודיו השתתף בעימותים ובפוליטיקה של קמפוס האוניברסיטה, וערך את העיתון המקומי "The College Star". ימיו באוניברסיטה חידדו את כושר השכנוע והארגון הפוליטי שלו. ג'ונסון טען שסולק מבית ספרו.
במשך תשעה חודשים בין 1928–1929, לקח הפסקה מלימודיו האקדמיים ולימד ילדים שמוצאם ממקסיקו בבית ספר מופרד בדרום טקסס המיועד להם, במרחק של 140 קילומטרים מסן אנטוניו. עבודתו עזרה לו לצבור מימון להמשך הלימודים, שאותם השלים ב-1930. בהמשך החל לעבוד כמורה בבית ספר, בעיירה קטנה בשם פירסל, ולאחר מכן העביר במשך שנתיים שיעורים בנשיאת נאומים ועריכת דיונים בבית ספר תיכון ביוסטון.
ב-1965, כשחזר לבית הספר לאחר חתימה על חוק ההשכלה הגבוהה, טען ג'ונסון שלעולם לא יישכח את הכאב שחש כשהבין שהמכללות היו סגורות לילדים העניים, וטען שהאומה לא תוכל לנוח עד שדלת הידע תיפתח לכל אמריקני.
קריירה פוליטית מוקדמת
ממוזער|שמאל|150px|הבוס של ג'ונסון, חבר הקונגרס ריצ'רד קלברג
לאחר שלימד ביוסטון, נכנס ג'ונסון לפוליטיקה. ב-1930 לקח חלק במסע הבחירות של חבר בסנאט המדינתי של טקסס לקונגרס של ארצות הברית. אותו סנאטור המליץ עליו לחבר בית הנבחרים הדמוקרט ריצ'רד קלברג, שמינה את ג'ונסון למזכיר לשכתו. שם נבחר לעמוד בראש קבוצת "הקונגרס הקטן", המורכבת מעוזרים חקיקתיים, ודרכה עבד עם חברי קונגרס, עיתונים ושתדלנים. עמיתיו כללו במהרה את עוזריו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, וכן של העמית הטקסני, סגן הנשיא ג'ון גארנר.
שמאל|ממוזער|210px|הנשיא פרנקלין רוזוולט, מושל טקסס הדמוקרטי ג'יימס אלרד, וג'ונסון (מימין), 1937. מאוחר יותר השתמש ג'ונסון בתמונה זו לקמפיין לסנאט ב-1941
ג'ונסון התחתן עם קלאודיה אלטה טיילור, שנודעה בשם "ליידי בירד", ב-17 בנובמבר 1934 בטקסס. חתונתם התקיימה לאחר שלמד חודשים אחדים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. נולדו להם שתי בנות: לינדה בירד ב-1944 ולוסי ביינס ב-1947. ראשי התיבות של כל חבר במשפחתו של ג'ונסון היו "LBJ", אפילו כלבו, ליטל ביגל. את ראשי התיבות חקק ברחבי החווה שלו.
ב-1935, מונה ג'ונסון לעמוד בראש מנהל הנוער הלאומי של טקסס, תפקיד שבמסגרתו פעל להגביר את אפשרויות החינוך והתעסוקה של בני נוער ואנשים צעירים. שנתיים לאחר מכן התפטר על מנת להתמודד לקונגרס. הוא נודע כבוס קשוח שדרש לעיתים ימי עבודה ארוכים וכן עבודה בסופי השבוע. חברים, פוליטיקאים והיסטוריונים תיארו אותו כתאוותן לכוח ושליטה.
כהונתו בקונגרס
בית הנבחרים (1937-1940)
ב-1937 זכה ג'ונסון בבחירות מיוחדות שנערכו לייצוג המחוז העשירי של טקסס בבית הנבחרים, שכיסה את אוסטין ופרבריה. הוא ניהל קמפיין המבוסס על תוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לצד סיוע מאשתו. ג'ונסון שירת בבית הנבחרים מ-10 באפריל באותה השנה ועד ל-3 בינואר 1949. הנשיא רוזוולט מצא כי ג'ונסון היה בן בריתו ואיש אמונו בכל הקשור לשיתוף מידע, בפרט באשר לנושאים המקיפים את הפוליטיקה הפנימית של טקסס (מבצע טקסס), וכן באשר לתככיהם של יושב ראש בית הנבחרים סם רייברן וסגן הנשיא ג'ון גארנר, שהגיעו שניהם מטקסס גם כן. בעת כהונתו שירת כחבר בוועדה לענייני חיל הים של ארצות הברית. הוא עבד לצורך חיבור האזורים הכפריים לרשת החשמל ולמען מחוזו. ג'ונסון סידר פרויקטים מיוחדים ליזמים שהכיר, כמו האחים בראון, שמימנו אותו לאחר מכן בקריירה. ב-1941, ניסה להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לסנאט. הוא התמודד מול מושל טקסס, איש העסקים ושדרן הרדיו וילברט או'דניאל. ג'ונסון הפסיד בהפרש זעום במערכת הבחירות המקדימות, וכך גם את המושב בסנאט, שכן טקסס הייתה מדינה שבה המפלגה הדמוקרטית שלטה. יריבו השיג 175,590 קולות (30.49%) וג'ונסון השיג 174,279 (30.26%).
שירות המילואים של הצי (1940-1964)
ממוזער|לוטננט קומנדר ג'ונסון, מרץ 1942
ג'ונסון מונה ללוטננט קומנדר בשירות המילואים של הצי של ארצות הברית ב-21 ביוני 1940. כשעוד כיהן בקונגרס, נקרא לשירות פעיל שלושה ימים לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941. הוא קיבל פקודות להתייצב במשרד האחראי על הצי בוושינגטון לצורך הדרכה ואימונים. לאחר האימונים, ביקש מתת-מזכיר הצי ג'יימס פורסטל תפקיד קרבי. במקום זאת, נשלח לפקח על פעולות המספנות בטקסס ובחוף המערבי. באביב 1942, כשרצה הנשיא רוזוולט לקבל דיווחים בנוגע למצב בדרום מערב האוקיינוס השקט, הוא הרגיש שיש למנות לכך בעל ברית פוליטי אמין. פורסטל הציע את ג'ונסון לתפקיד.
ג'ונסון דיווח לגנרל דאגלס מקארתור באוסטרליה. ג'ונסון ושני קצינים נסעו לבסיס צבאי, שעליו הוטלה המשימה להפציץ את בסיס הטיסה היפני בלאה, גינאה החדשה. שותפו של ג'ונסון לחדר היה לוטננט משנה בצבא שהטיס מטוס מסוג B-17 מבצר מעופף. ב-9 ביוני 1942, התנדב ג'ונסון לתפקד כמשקיף עבור המשימה להפצצת בסיס האוויר שאליה יצא שותפו לחדר. במשימה, יורט המטוס של שותפו לחדר. בנוגע למטוס עליו היה ג'ונסון, הוא טען שהמטוס הותקף ונאלץ לשוב על עקבותיו תחת אש, אולם אחרים טענו שהמטוס שב על עקבותיו לפני שפגש באויב עקב בעיות בגנרטור. מטוסים אחרים שהמשיכו נורו בזמן שמטוסו של ג'ונסון נחת בבסיס הטיסה. מקארתור המליץ להעניק לג'ונסון את כוכב הכסף, אות העיטור השלישי בחשיבותו בצבא. לאחר אישור מצד הצבא, הוא העניק לג'ונסון את העיטור באופן אישי.
ג'ונסון, שהשתמש במצלמה, דיווח לרוזוולט, למפקדי הצי ולקונגרס בנוגע לתנאי השירות. הוא טען שדרום מערב האוקיינוס השקט זקוק ליותר משאבים. הוא טען, לדוגמה, שהמטוסים במצב רע. הוא דרש עוד 6,800 חיילים והכין תוכנית בת שנים עשר שלבים לשדרוג המאמץ. הקונגרס מינה אותו לאחראי על ועדה מיוחדת לנושאי חיל הים, עם משימה דומה לוועדת טרומן בסנאט, חקירת חוסר יעילות. הוא חשף את חוסר היעילות שפגע במלחמה הימית ודרש מהאדמירלים לפעול. ג'ונסון הציע חוק לשלילת הפטור מגיוס מעובדי מספנות שהרבו להיעדר מעבודתם, אך איגודי העובדים חסמו את החוק. הוא שוחרר משירות פעיל ב-17 ביולי 1942. הוא קודם לדרגת קומנדר (המקבילה לסגן אלוף) ב-19 באוקטובר 1949 (החל מ-2 ביוני 1948). הוא התפטר משירות המילואים ב-18 בינואר 1964.
הסנאט (1949-1961)
הבחירות של 1948
ממוזער|200 פיקסלים|ג'ונסון כסנאטור, שנות ה-50
עיקר המחלוקת בבחירתו של ג'ונסון לסנאט קדמה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, כשגבר על המושל הפופולרי של טקסס קוק סטיבנסון. ג'ונסון גייס כספים ומשך קהל לאספות בחירות אליהן הגיע במסוק שכור. הוא זכה לתמיכת השמרנים בכך שתמך בחוק טאפט-הארטלי (שהגביל את איגודי העובדים) וביקר את איגודי העובדים. סטיבנסון הגיע למקום הראשון, אולם לא השיג רוב. לכן נערך סיבוב שני בו השקיע ג'ונסון מאמץ רב אף יותר.
תוצאות הבחירות היו צמודות מאוד – ג'ונסון ניצח בהפרש של 87 קולות לאחר שהוועדה הדמוקרטית המקומית המרכזית ספרה את הקולות. הועלו טענות רבות לגבי זיוף קולות בבחירות אלו. שמו של מנהל הקמפיין של ג'ונסון נקשר לאחד המחוזות, בו נמנו בדיוק בדקות האחרונות של ההצבעה 202 קולות, שבאופן מעורר חשד נכתבו באותו עט וכתב יד וסודרו לפי סדר הא"ב. חלק מהמצביעים התעקשו שלא הצביעו באותו היום. הוועדה אישרה את מועמדותו של ג'ונסון בהפרש של קול אחד.
הוועדה הדמוקרטית המקומית תמכה בג'ונסון בערעוריו של סטיבנסון בבית המשפט, ובבחירות הכלליות ב-1948, נבחר ג'ונסון לסנאט, לאחר שהביס את יריבו הרפובליקני ג'ק פורטר ברוב גדול, עם תוצאה מוכפלת מיריבו. בוושינגטון די. סי. ובקונגרס זכה ג'ונסון לכינוי "Landslide Lyndon", "לינדון ניצחון ענק", בלשון סגי נהור, עקב ניצחונו הדחוק בבחירות המקדימות על יריבו. הוא בשמחה, לצד התעלמותו מביקורות, אימץ את הכינוי.
סנאטור טירון ומצליף הרוב
כסנאטור, נודע ג'ונסון על חיזוריו אחר סנאטורים ותיקים, ובפרט אחר הסנאטור ריצ'רד ראסל מג'ורג'יה, מנהיג הסנאטורים הדרומיים, ונטען כי היה הסנאטור העוצמתי ביותר בסנאט. ג'ונסון היה בן טיפוחיו של ראסל, ובתמיכתו התמנה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט.
ג'ונסון מונה לוועדת השירות הצבאי בסנאט, ולאחר מכן הקים ועדת משנה לחקירת המוכנות הצבאית. הוא חקר את היעילות בצבא ודרש להשלים את פעולות ממשל טרומן כנגד המוסדות הלא יעילים. הוא זכה לכותרות רבות, והדו"חות שפרסם זכו לתמיכה פה אחד בסנאט. ג'ונסון השתמש בהשפעתו בסנאט כדי להשיג רישיון שידור מרשות התקשורת הפדרלית על שם אשתו. לאחר הבחירות ב-1950, נבחר ג'ונסון להיות מצליף הרוב בסנאט ב-1951, תפקיד בו שירת עד 1953.
מנהיג הדמוקרטים בסנאט
ממוזער|המגירה של שולחן 10 בסנאט, בו השתמשו המנהיגים הדמוקרטים, כולל ג'ונסון
לאחר הבחירות הכלליות ב-1952, זכו הרפובליקנים לרוב בקונגרס. הסנאטור בארי גולדווטר הביס את מנהיג הרוב הדמוקרטי. בינואר 1953 נבחר ג'ונסון למנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, והיה לסנאטור הטרי ביותר המתמנה לעמדה זו. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה לבטל את שיטת הסניוריטי לבחירת הממונים לוועדות בסנאט, פרט ליושבי הראש. לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות ב-1954 והשגת השליטה בשני בתי הנבחרים, הפך למנהיג הרוב בסנאט. ג'ונסון קבע לוחות זמנים לחקיקה ועזר להעביר את החוקים הדמוקרטיים. ג'ונסון הוביל קו מתון של שיתוף פעולה עם הנשיא דווייט אייזנהאואר. ב-1957 היה ג'ונסון היה ממנהיגי המאבק להעברת חוק זכויות האזרח, שהיה חוק זכויות האזרח הראשון שעבר בארצות הברית מזה שבעים שנה.
במהלך משבר סואץ, ניסה ג'ונסון למנוע מממשלת ארצות הברית לבקר את הפלישה הישראלית אל חצי האי סיני. ג'ונסון, כמו שאר המדינה, פחד מהאיום של שליטה סובייטית בחלל לאחר שיגור הלוויין המלאכותי הראשון, ספוטניק 1, והשתמש בהשפעתו כדי להעביר ב-1958 את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שהוביל להקמת נאס"א.
ממוזער|הנשיא ג'ונסון מנסה לתת את "הטיפול" לסנאטור ריצ'רד ראסל ב-1963
ג'ונסון נחשב למנהיג הסנאט המשפיע ביותר בהיסטוריה. הוא היה מצוין באיסוף מידע. הוא ידע בדיוק במה תמך כל סנאטור, במה האמין, ומה היה צריך כדי להשיג את תמיכתו. לעיתים שלח סנאטורים לנסיעות לנאט"ו כדי שלא יצביעו נגד חוק שרצה להעביר. נדבך בולט בשליטתו בסנאט היה "הטיפול", שתואר כך: ג'ונסון דיבר עם המטרה שלו בבריכה בחווה שלו, במשרד, בחדר המעילים בסנאט או באולם הסנאט עצמו - בכל מקום בו מצא את הסנאטור. ג'ונסון תבע, האשים, שידל, התלהב, נזף, בכה, התלונן ואף איים. הוא הוציא מכיסיו סטטיסטיקות בנוגע לנושאים מסוימים והצליח לגרום לסנאטורים לתמוך בעמדתו.
ג'ונסון עישן שישים סיגריות ביום, וב-2 ביולי 1955, עבר התקף לב. הוא הפסיק לעשן כתוצאה מכך, וחזר לעשן רק אחרי שסיים את כהונתו כנשיא.
כהונתו כסגן נשיא
מועמדות
הצלחתו של ג'ונסון בסנאט הובילה אותו להתמודד כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של 1960 מול ג'ון קנדי בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. הוא קיבל תמיכה מצד המשלחת הטקסנית עוד ב-1956, וב-1960 נחשב למועמד רציני. הוא דחה הצעות לערוך מסע בחירות בתחילת 1959, במחשבה שקנדי יגרום לפילוג מפלגתי שיוכל לנצל. הוא נכנס למירוץ רק ביולי 1960, ולא ערך מסע בחירות נמרץ, כך שקנדי השיג יתרון רב במירוץ. ג'ונסון זלזל ביכולתו של קנדי למשוך אליו מצביעים בעזרת קסמו האישי.
ג'ונסון ניסה, לשווא, לנצל את גילו הצעיר של קנדי, מצבו הבריאותי הרע וחוסר התנגדותו לג'וזף מקארתי. יחד עם עדלי סטיבנסון ויוברט האמפרי, הוביל תנועת התנגדות לקנדי, שנכשלה. ג'ונסון השיג 409 קולות, אולם הוועידה בחרה בקנדי.
קנדי הציע לג'ונסון, בצעד מפתיע מעט, לשמש כמועמדו לסגן הנשיא. לפי דיווחים מאוחרים יותר, ייתכן שההצעה הייתה מחוות נימוס בלבד של קנדי, שלא ציפה שג'ונסון יקבל על עצמו את התפקיד. קנדי גם רצה לנצל את התמיכה לה זכה ג'ונסון הטקסני במדינות הדרום במערכת הבחירות מול ריצ'רד ניקסון. קנדי היה ליברל, צפוני המגיע ממסצ'וסטס, עירוני וקתולי. הדרום היה בדרך כלל שמרני, כפרי ופרוטסטנטי, וסביבה זו התאימה לג'ונסון, שהגיע מחווה כפרית והיה קלוויני פרוטסטנטי. ג'ונסון הביא את תמיכת הדמוקרטים הדרומיים, למרות התנגדות שזכה לה בקרב איגודי עובדים.
רוברט קנדי (בובי) שנא את ג'ונסון בגלל התקפותיו על משפחת קנדי. הוא היה זה שטען שקנדי לא ציפה שג'ונסון יקבל את התפקיד.
קנדי החל בהליך למינוי ג'ונסון עוד כשג'ונסון ישן, ובשש וחצי ביקש מאחיו לחשב את ההערכה של האלקטורים שיזכה בהם "כולל טקסס". רוברט קנדי הבין טוב מאוד את משמעות דבריו של אחיו: ג'ונסון יהיה סגנו כדי לנצח בטקסס. בין תשע ועשר בבוקר, התקשר קנדי למושל פנסילבניה שתמך בג'ונסון כדי להודיע על החלטתו והלך לשוחח עם ג'ונסון. לאחר מכן חזר אל חדרו והודיע לתומכיו על החלטתו. למרות ברכות מחלק מתומכיו, שראו בכך חיזוק למועמדותו, אחרים הרגישו נבגדים כיוון שקנדי תיאר את ג'ונסון כמתנגד לפועלים ואנטי ליברל. רוברט קנדי ניסה לשנות את ההחלטה. ג'ונסון סירב לוותר שלא על דעתו של ג'ון קנדי. קנדי היה נחוש לבחור בג'ונסון כסגנו. הדבר הוביל ליריבות מרה בין ג'ונסון ורוברט קנדי, שהיו לה השלכות על המפלגה בשנות ה-60. עם זאת, מינויו של ג'ונסון נחשב להצלחה מסחררת מבחינת איזון מועמדותו של קנדי.
באותה מערכת הבחירות, ניסה ג'ונסון גם להתמודד לכהונה שלישית בסנאט. הוא הוביל לשינוי החוק בטקסס שאפשר לו להתמודד על שני התפקידים, וב-8 בנובמבר 1960, הוא נבחר גם לתפקיד סגן הנשיא וגם לתפקיד הסנאטור. לאחר מכן התפטר מהסנאט ברגע שזה התכנס שוב ב-3 בינואר 1961. (ב-1988, השתמש לויד בנטסן, עמיתו למירוץ של מייקל דוקאקיס, וסנאטור מטקסס בעצמו, בחוק של ג'ונסון והצליח להיבחר שוב לסנאט למרות הפסדו בבחירות.)
ג'ונסון השיג 1,306,605 קולות (58%) בבחירות לסנאט. עם התפטרותו, בבחירות מיוחדות במאי 1961, הפסידו הדמוקרטים את טקסס לרפובליקנים.
כהונתו
שמאל|ממוזער|250px|ג'ונסון עם הנשיא קנדי בבית הלבן
לאחר מערכת הבחירות, דאג ג'ונסון בנוגע למעמדו חסר ההשפעה, בדרך כלל, של סגן הנשיא, והתכונן לקבל סמכויות רחבות יותר. הוא רצה להעביר את סמכות מנהיג הרוב בסנאט לסגן הנשיא, כיוון שבמינויו לתפקיד היה גם לנשיא הסנאט, אולם הדמוקרטים התנגדו לכך נמרצות.
ג'ונסון ביקש להעלות את השפעתו ברשות המבצעת. הוא הגיש צו נשיאותי לחתימתו של קנדי, שהיה אמור להעניק לו "פיקוח כללי" על נושאים של ביטחון לאומי, ושהיה דורש מכל הסוכנויות הממשלתיות לשתף איתו פעולה. קנדי חתם על מסמך בלתי מחייב שביקש מג'ונסון "לבחון" מדיניות ביטחון לאומי. בנוסף סירב קנדי לבקשתו של ג'ונסון לקבל משרד ליד החדר הסגלגל, ולהעסיק אנשי מטה במשרה מלאה לסגן הנשיא. השפעתו גדלה ב-1961, כשמינה קנדי את שרה יוז, חברתו של ג'ונסון, לתפקיד שופטת ממשלתית.
התובע הכללי, רוברט קנדי, הוביל את ההתנגדות לג'ונסון בתוך הממשל. הוא ואנשיו לא הסתירו את סלידתם מג'ונסון והתנשאו מעליו.
ממוזער|פתיחת עונת הבייסבול של 1961. הנשיא קנדי זורק את הכדור הראשון, כש-LBJ ויוברט האמפרי מסתכלים.
קנדי הקפיד לשמור על ג'ונסון לצידו, הקפיד לעדכן אותו, ואירח אותו לעיתים קרובות בבית הלבן. הוא טען שג'ונסון מכיר כל כתב בוושינגטון ולכן אסור לגרום לו להתעצבן. במהלך כהונתו כסגן נשיא, ניתנו לו סמכויות מועטות וסמליות בעיקרן. בתקופה זו הוא ניצל את תפקידו כ"ראש הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות בעבודה" לעבודה מרובה עם קהילות של שחורים ובני מיעוטים. ג'ונסון דחף את קנדי ליישם רפורמות בתחום זכויות אדם, וקידם את שוויון הזכויות לשחורים מהר יותר ובמידה רבה יותר מזו שהתכוון אליה קנדי. הייתה זאת אירוניה, בהתחשב בעובדה שג'ונסון נועד למשוך את השמרנים מהדרום, שהתנגדו לזכויות האזרח.
ג'ונסון מילא משימות דיפלומטיות שוליות, וכך נותר מעודכן בנושאים עולמיים. הוא היה חבר קבינט וחבר במועצה לביטחון לאומי. קנדי נתן לג'ונסון שליטה מלאה בכל הנושאים שקשורים לטקסס, והוא מונה ליושב ראש הוועדה הנשיאותית לענייני מדע.
קנדי גם מינה את ג'ונסון לכהן כיושב ראש המועצה הלאומית לחלל. הסובייטים ניצחו את ארצות הברית כששלחו טיסה מאוישת ראשונה לחלל באפריל 1961, וקנדי הפקיד בידי ג'ונסון את תכנון הפרויקט שיאפשר לארצות הברית לנצח את הסובייטים במירוץ לחלל. ג'ונסון המליץ להקציב משאבים לצורך משימה להנחתת אדם על הירח בשנות השישים. קנדי הקצה משאבים לתוכנית החלל.
באוגוסט 1963, נחקר בן טיפוחיו של ג'ונסון, בובי בייקר, מזכיר מנהיג הרוב בסנאט, באישומי שוחד והונאה פיננסית. נטען שהעביר גם כספים לג'ונסון. בייקר התפטר באוקטובר, וג'ונסון לא נחקר בפרשה. ההד השלילי גרם לתחושה שקנדי יחליף את ג'ונסון בבחירות של 1964. ב-31 באוקטובר 1963, טען קנדי שהוא מתכוון ומצפה שג'ונסון יתמודד איתו בשנה הבאה. למרות השנאה של רוברט קנדי לג'ונסון, גם הוא וגם ג'ון הבינו שג'ונסון חיוני עבור ניצחון המפלגה בדרום.
רצח קנדי
בנובמבר 1963 הצטרף ג'ונסון לנשיא קנדי למסע פוליטי בדאלאס שבטקסס, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנאטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.
מסעם של ג'ונסון והנשיא קנדי בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לנמל התעופה דאלאס לאב בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה הנשיא לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית הראשונה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן עם גג פתוח. מכסה פלסטי שקוף וחסין כדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השנייה, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנאטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.
במהלך נסיעתם במכונית הפתוחה ברחובות דאלאס נורה הנשיא קנדי, הוא הובהל לבית החולים ממוריאל ושם מת מפצעיו. עקב כך נהיה ג'ונסון לנשיא ארצות הברית ומשכך חדל לכהן כסגן הנשיא. הוא הושבע בו ביום כנשיא בדאלאס על סיפון המטוס הנשיאותי על ידי השופטת הפדרלית המחוזית שרה יוז.
נשיאותו
ג'ונסון החל לכהן כנשיאה ה-36 של ארצות הברית לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963. הוא סיים את תפקידו ב-20 בינואר 1969. הוא נבחר לכהונה מלאה בבחירות של 1964, כשניצח ברוב סוחף את בארי גולדווטר, סנאטור מאריזונה שייצג את המפלגה הרפובליקנית. לאחר הבחירות של 1968, החליף אותו בתפקידו ריצ'רד ניקסון.
לאחר שהחליף את ג'ון פיצג'רלד קנדי בתור נשיא ועד הבחירות של 1964 כיהן לינדון ג'ונסון כנשיא ללא סגן נשיא מפני שהחוקה האמריקאית לא איפשרה בחירת סגן נשיא ארצות הברית באמצע קדנציה. בשנת 1967 עבר התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית העוסק בשרשרת הירושה של הנשיא, ורק מאותו יום ניתן למנות סגן נשיא באמצע קדנציה.
ג'ונסון הרחיב את תוכניות הניו דיל והחל בתוכנית "החברה הגדולה", סדרת תוכניות חקיקתיות שנועדו לסייע לעניים. ביניהן היו מדיקר ומדיקאייד, הגנה על זכויות האזרח, והשקעה ממשלתית בחינוך, באמנות, בפיתוח עירוני, בשירותים ציבוריים ובמלחמה בעוני. הכלכלה הצומחת הובילה להצלחת התוכנית, ומיליון אמריקנים עלו מעל לקו העוני במהלך כהונתו. החקיקה בנושאי זכויות האזרח הובילה למניעת אפליה גזעית בבחירות, במוסדות ציבוריים, בדיור ובתעסוקה. העברת חוק ההגירה והאזרחות הובילה לשינוי מערכת ההגירה במדינה.
האהדה כלפי ג'ונסון צנחה כשנאלץ להתמודד עם נושאי חוץ. הוא ניסה לפעול לפי תורת הבלימה בווייטנאם, וקיווה למנוע את התפשטות הקומוניזם אל דרום-מזרח אסיה במהלך המלחמה הקרה. מספר אנשי הצבא האמריקנים בווייטנאם גדל באופן דרמטי, מ-16,000 יועצים ב-1963, ל-550,000 לוחמים בתחילת 1968. חוסר ההצלחה במלחמה הוביל למחאה חריפה כנגד המלחמה באוניברסיטאות האמריקניות ובחו"ל. לאחר 1965 פרצו בכל קיץ מהומות בערים הגדולות, ושיעורי הפשיעה עלו, כשיריביו הפוליטיים דרשו "חוק וסדר". קואליציית הניו דיל התפרקה וג'ונסון איבד את בסיס תמיכתו. על אף שרצה בכהונה נוספת, הכריז ג'ונסון ב-31 במרץ 1968 שלא יתמודד שוב מטעם מפלגתו. בעקבות מדיניות הפנים שנקט, הוא נחשב לנשיא טוב.
מינויו לתפקיד
ממוזער|270px|שמאל|לינדון ג'ונסון מושבע לנשיאות ב"אייר פורס 1" על ידי השופטת שרה יוז לאחר רצח קנדי. לצדו ג'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא קנדי.
ג'ונסון הושבע לנשיאות במקום קנדי שעות ספורות לאחר הרצח. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בשדה תעופה בדאלאס. תמונת השבעתו על המטוס הנשיאותי הייתה למפורסמת ביותר שצולמה אי פעם על מטוס זה. ג'ונסון הושבע בידי שרה יוז, השופטת המחוזית בטקסס. הייתה זאת הפעם היחידה שבה שופטת השביעה נשיא. ג'ונסון נשבע על ספר תנ"ך קתולי. לאחר מכן נישק את אשתו, שלחצה את ידה של ג'קי קנדי ואמרה לה "כל העולם מתאבל על בעלך".
ג'ונסון התעקש להישבע מיד לתפקידו לאחר ההתנקשות כדי לספק יציבות למדינה והמשכיות למשטר. הוא והשירות החשאי, שלא ידעו אם המתנקש פעל לבד או כחלק מקנוניה, החליטו לחזור מיד אל וושינגטון. רבים טענו שג'ונסון נחפז לתפוס את השלטון.
חמישה ימים לאחר ההתנקשות, נאם בפני ועדה משותפת של הקונגרס ודרש שיתנו לו להמשיך במדיניות קנדי. הוא טען שרק העברת חוק זכויות האזרח, שעליו נלחם קנדי, תנציח את הנשיא המנוח. העצב על הרצח הוביל לתמיכה עצומה במאמצי החקיקה של ג'ונסון.
ב-29 בנובמבר, רק שבוע לאחר ההתנקשות בקנדי, הוציא ג'ונסון צו נשיאותי המורה על שינוי שם "המרכז לפעולות שיגור" של נאס"א ל"מרכז החלל על-שם ג'ון פיצג'רלד קנדי". עוד באותו היום, בתגובה לדרישת הציבור לתשובות ומספר גדול של תאוריות קשר בנושא, ומכיוון שהחשוד ברצח קנדי לי הארווי אוסוולד נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מעצרו, הורה ג'ונסון על הקמת ועדה לצורך חקירת ההתנקשות, ועדת וורן, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. מסקנות הוועדה היו כי הרוצח היה לי הארווי אוסוואלד וכי הוא פעל לבדו. מסקנות אלו היו נתונות למחלוקת ומעוררות פולמוס הנמשך עד היום.
ג'ונסון החל את כהונתו כנשיא עם כלכלה צומחת הנמצאת במצב טוב, עם שיעור אבטלה נמוך. לא היו לו מחלוקות מרכזיות עם מדינות בכירות ברחבי העולם, ועקב כך שאיפותיו הופנו לתחום הפנים בארצות הברית, ולאחר 1966, גם למלחמת וייטנאם.
ממשל
קבינט
נשיא: לינדון ג'ונסון (1963–1969)
סגן הנשיא: יוברט האמפרי (1965–1969)
מזכיר המדינה: דין ראסק (1963–1969)
מזכיר האוצר: ק. דגלס דילון (1963–1965), הנרי פאולר (1965–1968), ג'וזף באר (1968–1969)
מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1963–1968), קלארק קליפורד (1968–1969)
התובע הכללי: רוברט קנדי (1963–1964), ניקולס קצנבאך (1964–1967), רמזי קלארק (1967–1969)
שר הדואר: ג'ון גרונוסקי (1963–1965), לורנס או'בריאן (1965–1968), ו. מרווין ווטסון (1968–1969)
מזכיר הפנים: סטיוארט אודל (1963–1969)
מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1963–1969)
מזכיר המסחר: לות'ר הודג'ס (1963–1965), ג'ון קונור (1965–1967), אלכסנדר טרוברידג' (1967–1968), סיירוס סמית' (1968–1969)
מזכיר העבודה: ו. וילארד וירץ (1963–1969)
מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אנתוני סלברזה (1963–1965), ג'ון גרדנר (1965–1968), וילבור כהן (1968–1968)
מזכיר השיכון והפיתוח העירוני: רוברט ויוור (1966–1968), רוברט ווד (1969)
מזכיר התחבורה: אלן בויד (1967–1969)
ממוזער|350px|פגישת קבינט ביולי, 1965. יושבים, משמאל לימין: הגנרל וולאס גרין, ראש מטה צבא ארצות הברית הגנרל הארולד ג'ונסון, מזכיר הצבא של ארצות הברית, היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי (עומד), ג'ונסון, ומזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה
לאחר מותו של קנדי, ביקש ג'ונסון מחברי הקבינט להמשיך בכהונתם כדי לאפשר מעבר סמכויות חלק. רוברט קנדי נשאר בתפקידו כתובע הכללי, למרות מערכת היחסים הקשה שלו עם הנשיא, אולם רק לעשרה חודשים. בספטמבר 1964 התפטר כדי לרוץ לסנאט. לאחר מכן היה גדול מבקריו של ג'ונסון בווייטנאם. אחרים נשארו במשך כמה שנים לפני שעזבו מכמה סיבות. נוצרו שתי משרות חדשות במהלך כהונתו של ג'ונסון: מחלקת השיכון והפיתוח העירוני, ומחלקת התחבורה, ב-1965 ו-1966, בהתאמה. ארבעה מחברי הקבינט שג'ונסון ירש מקנדי-מזכיר המדינה דין ראסק, מזכיר הפנים סטיוארט אודל, מזכיר החקלאות אורוויל פרימן, ומזכיר העבודה ו. וילארד וירץ-נשארו בתפקידם במשך כל כהונתו.
במהלך שש שנותיו בתפקיד, הגדיל ג'ונסון את צוות הבית הלבן בהחלטות חקיקתיות. לג'ונסון לא היה ראש סגל רשמי. עוזרו וולטר ג'נקינס ניהל את הבית הלבן. ג'ורג' רידי, עוד עוזר, היה לדובר הבית הלבן כשפייר סלינג'ר התפטר במרץ 1964. הוראס בובסי, עוזר ותיק של ג'ונסון, כתב את נאומיו והיה סגנו של היועץ לביטחון הלאומי, מקג'ורג' באנדי. ביל מויירס היה הצעיר ביותר בצוות של ג'ונסון. הוא תיאם את לוחות הזמנים שלו וכתב חלק מנאומיו, אולם התקדם במהירות. הוא ניהל ופיקח על תוכניות החברה הגדולה וניהל את מסע הבחירות של ג'ונסון ב-1964. לאחר מכן היה ראש הסגל של ג'ונסון בין אוקטובר 1964 ל-1966. בין יולי 1965 לפברואר 1967, היה גם דובר הבית הלבן. שלושת אלו היו עוזריו הנאמנים ביותר של ג'ונסון.
סגן נשיא
ג'ונסון היה הנשיא האמריקאי האחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם רצח קנדי ועד 20 בינואר 1965 (425 ימים), אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, יוברט האמפרי. גם קודמו הארי טרומן כיהן ללא סגן נשיא עד 1949. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא. בתקופה זאת היה יושב ראש בית הנבחרים, ג'ון מקורמיק, ליורשו של ג'ונסון.
מינויים לבית המשפט
ממוזער|ת'ורגוד מרשל היה השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון
ג'ונסון הצליח למנות שני שופטים (ונכשל במינוי שני שופטים) לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו:
אייב פורטס (כמחליף לארתור גולדברג), מונה ב-28 ביולי 1965 ואושר בידי הסנאט של ארצות הברית ב-11 באוגוסט 1965. הוא מונה כנאמן של ג'ונסון בבית המשפט העליון. במסגרת הדיל, מונה גולדברג להיות שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות.
ת'ורגוד מרשל (כמחליף לטום קלארק), מונה ב-13 ביוני 1967 ואושר בידי הסנאט ב-30 באוגוסט 1967. הוא היה השופט השחור הראשון ששירת בבית המשפט ופרש ב-1991.
אייב פורטס (כמחליפו של ארל וורן), מונה ב-26 ביוני 1968 לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, אולם פרש ב-4 באוקטובר 1968. הוא היה ליברלי מדי והסנאטורים סירבו למנות אותו בשל כך, וגם בשל קשריו עם הנשיא. פורטס התפטר מבית המשפט כעבור שנה, ואילו וורן נשאר נשיא בית המשפט עד שריצ'רד ניקסון מינה לו מחליף ביוני 1969.
הומר ת'ורנברי (כדי למלא את מקומו של פורטס לאחר שזה ימונה לנשיא בית המשפט העליון), מונה ב-26 ביוני 1968, אולם פרש ב-4 באוקטובר 1968. הישארותו של פורטס בבית המשפט הובילה לביטול מועמדותו.
בנוסף לכך, מינה ג'ונסון ארבעים שופטים לבית המשפט לערעורים ו-126 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. גם שם היו מחלוקות, ושלושה מועמדים לבתי המשפט המחוזיים, ואחד לבית המשפט לערעורים, לא אושרו בסנאט עד לתום נשיאותו.
בחירות 1964
שמאל|ממוזער|240px|תוצאות הבחירות ב-1964
הוועידה הדמוקרטית הלאומית בחרה בג'ונסון בקלות ב-1964 והיללה את הישגיו לאחר שנה בתפקיד. רבים רצו שרוברט קנדי ירוץ כסגנו של ג'ונסון, אולם ג'ונסון סירב. הוא חשש שקנדי ייקח קרדיט על היבחרו כנשיא. יוברט האמפרי נבחר להיות סגנו של ג'ונסון כדי לחזק אותו במערב התיכון ובצפון מזרח המדינה. ג'ונסון ערך ראיונות להאמפרי כדי לוודא שיהיה נאמן לחלוטין, ובנוסף הסתיר את המינוי מהעיתונות עד לרגע האחרון. עם תום הוועידה, הראו הסקרים על יתרון של ג'ונסון.
ג'ונסון התמודד מול המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר מאריזונה. הבחירה הייתה בין ליברל לשמרן, וגולדווטר היה המועמד השמרן ביותר של כל מפלגה מאז הניו דיל. בתחילת המירוץ נראה גולדווטר כמועמד חזק, שזכה לתמיכה רבה בדרום, בתגובה שג'ונסון ציפה לה עקב העברת חוק זכויות האזרח. אולם גולדווטר איבד מומנטום ככל שמסע הבחירות התקדם. ג'ונסון הצליח לצייר את גולדווטר כקיצוני מסוכן, שעלול להשתמש ביד קלה בנשק גרעיני. שיאו של מסע הבחירות כלל את "תשדיר החרצית" – פרסומת הפחדה ששודרה פעם אחת ברשת NBC ב-7 בספטמבר 1964, והייתה בין הגורמים שתרמו לניצחונו של ג'ונסון. השילוב בין מסע בחירות מוצלח, קיצוניותו של גולדווטר ומסע בחירות רע שהריץ גולדווטר, יחד עם האהדה לג'ונסון, הובילה לניצחון. ג'ונסון ניצח את גולדווטר בקלות, כשהוא זוכה ל-61% מהקולות, בפער של 23% מיריבו, ב-44 מתוך 50 המדינות ובמחוז קולומביה. היה זה הניצחון הגדול ביותר של נשיא בבחירות בהיסטוריה של ארצות הברית עד אותה עת. בנוסף היה זה ההפרש הגבוה ביותר בין מועמדים במאה ה-20 - יותר מ-15.95 מיליון קולות - שאותו עקף הנשיא ניקסון ב-1972. בחבר האלקטורים, השיג ג'ונסון 486 אלקטורים לעומת 52 לגולדווטר.
פרט לדרום, ניצחו הדמוקרטים בכל האזורים בבחירות לקונגרס. הדמוקרטים השיגו רוב של 32–68 סנאטורים ובבית הנבחרים רוב של 140–295 חברים. כך היה להם רוב מיוחס בבתי הקונגרס שהיה חסין מפני וטו. הסיבה הייתה החשש מפני גולדווטר והתמיכה בנשיא קנדי. הניצחון אפשר לג'ונסון להציע חקיקה ליברלית בקונגרס.
עם זאת, מועמדותו הלא מוצלחת של גולדווטר השפיעה על המפלגה הרפובליקנית ועל התנועה השמרנית. מסע הבחירות שלו זכה לראשונה באהדה במעוזים הדמוקרטיים בדרום העמוק. על כך צוטט ג'ונסון באומרו לאחר הבחירות: "איבדנו את הדרום".
במיסיסיפי, מדינה בה פרנקלין דלאנו רוזוולט זכה בכמעט 100% מהקולות ב-1936, זכה גולדווטר ב-87% מהקולות. כיוון שמדינות כמו מיסיסיפי ואלבמה לא תמכו במועמד רפובליקני מאז תקופת השיקום, וכיוון שג'ורג'יה מעולם לא בחרה במועמד הרפובליקני עד בחירות אלה, היה זה שלב חשוב בהפיכת הדרום למעוז רפובליקני, אם כי בבחירות לקונגרס ולמחוקקים המדינתיים מעבר זה היה הדרגתי. על אף זאת, ב-11 המדינות שהיו בעברן בקונפדרציה, זכה ג'ונסון ב-51% מהקולות בממוצע.
מדיניות פנים
מבחינת מדיניות פנים היה ג'ונסון אחד הנשיאים המובילים בקידום זכויות האזרח ובחקיקה חברתית. בזמן כהונתו היה למפלגה הדמוקרטית רוב גדול בשני בתי הקונגרס, וג'ונסון הצליח להעביר חוקים שקידמו מאוד את מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות, והגדילו את מערכת הרווחה של המדינה. שאיפתו הייתה ל"חברה גדולה" של צדק ושוויון.
ג'ונסון העביר מינויים היסטוריים בכהונתו. ב-1967 מונה העורך דין החברתי ת'ורגוד מרשל לשמש כשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובכך היה לאדם השחור הראשון שכיהן בבית משפט זה. בינואר 1966 מינה ג'ונסון את רוברט ויבר למזכיר השיכון והפיתוח עירוני, ובכך היה ויבר לאדם השחור הראשון המצטרף לקבינט ארצות הברית.
למרות כוחו הפוליטי הרב, לא היה ג'ונסון בעל השפעה בממשל קנדי. בתפקידו העביר את מדיניות הפנים של קנדי. הוא השתמש במונח "החברה הגדולה" כדי לתאר את מדיניות הפנים שלו.
חוק האוויר הנקי
חוק האוויר הנקי של 1963, עליו חתם ג'ונסון ב-17 בדצמבר, היה החוק הממשלתי הראשון בנוגע לזיהום אוויר. הוא הקים תוכנית ממשלתית בתוך שירות הבריאות הממשלתי, והסמיך מימון ממשלתי למחקר בנושאי איכות אוויר. ב-1965 תוקן החוק ואפשר למזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ליצור תקנים לשליטה בזיהום המכוניות. החוקים החלו החל מ-1968. הייתה זאת הפעם הראשונה בה דאג הממשל לאוויר נקי. החוק הסמיך את הממשל לחקור דרכים לשמירה על איכות הסביבה.
מיסוי
בתחילת 1963 הציע קנדי חוק להורדת המס בקונגרס. לאחר התנגדות רבה, עבר החוק בבית הנבחרים בספטמבר. הסנאט לא מיהר לאשר את החוק ובחן אותו בוועדת הכספים. רק בכהונתו של ג'ונסון, לאחר שהסכים להוריד את התקציב לפחות ממאה מיליארד דולרים, הסכימה הוועדה להעביר את החוק. ב-26 בפברואר 1964, עבר החוק וקיצץ את שיעורי המס בעשרים אחוזים. בנוסף, הוריד החוק את שיעורי מס החברות. העברת החוק עודדה את ג'ונסון לפעול בנושאי זכויות האזרח.
ב-1968, חתם ג'ונסון על חוק מס שני. הוא חתם עליו בחוסר רצון כדי לממן את מלחמת וייטנאם. החוק כלל העלאות מיסים וקיצוצים בתקציב.
זכויות האזרח
חוק זכויות האזרח והמאבק לשוויון
ממוזער|ג'ונסון נפגש עם מרטין לותר קינג (משמאל) בחדר הסגלגל ב-1964
למרות העובדה שייצג את הדרום, תמך ג'ונסון בתנועה לזכויות האזרח, והרגיש שיש צורך להעביר חוק בנושא. הנשיא קנדי הגיש חוק בנושא לקונגרס ביוני 1963, וזכה להתנגדות חריפה. וועדת המשפט של בית הנבחרים אישרה את החוק, אולם וועדת החוקים והסנאט התנגדו לחוק. הסנאטורים הדרומיים מנעו הצבעה על החוק.
מאז שהפך ליו"ר וועדת החוקים של בית הנבחרים, חסם חבר הקונגרס האוורד סמית' כל ניסיון לקדם את זכויות האזרח. ג'ונסון היה חייב למצוא דרך להתפשר עם סמית'. ב-8 בינואר 1964, בנאום מצב האומה, דרש מהמושב הנוכחי בקונגרס לפעול למען זכויות האזרח. לאחר מכן פעל למען ניסיון להעביר הצבעה על החוק ושכנע רפובליקנים ודמוקרטים לתמוך בו. ועדת החוקים החליטה לאשר את החוק והוא אושר בבית הנבחרים ב-10 בפברואר 1964, ברוב של 290 מול 110. לפני העברת החוק, הציע סמית' תיקון לחוק, בניסיון למנוע את אישורו, שהיה מונע גם אפליה מינית. הניסיון נכשל, כש-152 דמוקרטים ו-136 רפובליקנים תמכו בחוק, כשרוב ההתנגדות באה מ-88 דמוקרטים שייצגו את מדינות הקונפדרציה.
ג'ונסון שכנע את מנהיג הרוב בסנאט לערוך הצבעה על החוק מיד, ללא דיון בוועדה השיפוטית של הסנאט שנשלטה בידי תומכי ההפרדה הגזעית. המתנגדים לחוק נותרו עם כלי אחד למניעתו: פיליבסטר. כדי למנוע זאת נאלץ ג'ונסון להשיג תמיכה מצד עשרים רפובליקנים, שהחלו להתנגד לחוק עקב מועמדם הנשיאותי, גולדווטר, שהתנגד לחוק. הסנאטור יוברט האמפרי החל לפעול לטובת החוק, ושכנע את מנהיג המיעוט בסנאט ואת השמרנים מהמערב התיכון לתמוך בחוק. לבסוף הושגה פשרה בה כוחה של הוועדה להזדמנויות שוות בתעסוקה הוקטן, אולם התמיכה בחוק נותרה גבוהה. אחרי דיון שנמשך 75 יום אושר המתווה ברוב של 71 מול 29, מעט יותר מ-67 הקולות שנדרשו כדי למנוע את הפיליבסטר. רוב ההתנגדות באה מצד הדמוקרטים הדרומיים, בארי גולדווטר, וחמישה רפובליקנים שהתנגדו לחוק. ב-19 ביוני, אישר הסנאט את החוק ברוב של 73 מול 27 ונשלח לנשיא.
ג'ונסון חתם על חוק זכויות האזרח ב-2 ביולי 1964. האגדה אמרה שכשחתם עליו, אמר לעוזרו שהמפלגה הדמוקרטית איבדה את שליטתה בדרום. הנשיא ג'ונסון חתם על החוק ההיסטורי שכלל בין השאר ביטול האפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר. הוא הוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו שעקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות.
ג'ונסון השתמש ברטוריקה דתית כדי להשיג תמיכה בחוק. הוא טען שאנשים שמזדהים עם אלוהים רחום וחנון לא יוכלו לתמוך באפליה גזעית, אלימות משטרתית ובהפרדה גזעית.
חוק זכות ההצבעה
ב-23 בינואר 1964, נכנס לתוקף התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית, שאסר מהקונגרס והמדינות להתנות את זכות ההצבעה בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. המס היה אחד מהחוקים שבהם השתמש הדרום כדי למנוע מאזרחים שחורים לבחור, ללא הפרת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שאסר את שלילת זכות ההצבעה "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות", זאת כיוון שכל הבוחרים נאלצו לשלם את מס הגולגולת והוא גם פגע בלבנים עניים. המדינות המשיכו להתנות את זכות ההצבעה במבחני קרוא וכתוב. על אף שחוק זכויות האזרח הגן במידה מסוימת על זכויות ההצבעה, הוא לא פעל נגד האפליה. ג'ונסון הכיר בכך, ולאחר היבחרו ב-1964 ביקש מהתובע הכללי שלו להגיש חוק בנושא. הוא לא לחץ להעביר את החוק בשל ההשלכות הפוליטיות שלו, והתחושה שהוא יפגע בהעברת חוקי הרווחה שלו בשל התנגדות הדרום.
מעט לאחר הבחירות, החלו ארגונים כהתאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית לתמוך בחוק ממשלתי להגנת זכויות ההצבעה. צעדות מחאה למען החוק הותקפו בידי השוטרים, ומאות שחורים נכלאו. ב-7 במרץ, החלו המצעדים מסלמה למונטגומרי, בו תושבי סלמה צעדו אל בירת אלבמה, מונטגומרי, כדי להציג את דרישותיהם בפני המושל ג'ורג' וולאס. בצעדה הראשונה, עצרה המשטרה את המוחים. משהגיעו הצועדים לגשר אדמונד פטוס שעל נהר אלבמה הם נתקלו במחסום של משטרת המדינה ושוטרים ממשרד השריף המקומי, השוטרים תקפו את הצועדים באלימות תוך שהם משתמשים בגז מדמיע והדפו את הצועדים בחזרה לסלמה. באירוע נפצעו 17 מפגינים. על גבי מסכי הטלוויזיה נראו תמונות קשות של מפגינים מופלים לקרקע ומוכים באלימות עד זוב דם, אירועי היום העניקו לאירוע את השם יום ראשון העקוב מדם (אנגלית: Bloody Sunday).
ממוזער|שמאל|300px|הנשיא ג'ונסון, מרטין לותר קינג ורוזה פארקס במעמד החתימה על חוק זכות ההצבעה, 6 באוגוסט 1965
בתגובה ללחץ הפוליטי, החליט ג'ונסון לקדם את החוק בקונגרס. הוא הוצג לאומה על ידי ג'ונסון בנאומו לאומה במרץ 1965, בו טען שבשם הדמוקרטיה וכבוד האדם, על כל המפלגות לתמוך בחוק.
חוק זכות ההצבעה הוגש לקונגרס ב-17 במרץ. הסנאט העביר את החוק כעבור חודשיים וחצי, בתמיכה של 77 סנאטורים מול 19, ובית הנבחרים אישר אותו ביולי, 333 לעומת 85. החוק היה ציון דרך חשוב בחקיקה האמריקאית כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה נקוטה ברחבי ארצות הברית בין אזרחים לבנים לבין אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. מטרת החוק הייתה לתת כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870. ג'ונסון חתם על החוק ב-6 באוגוסט 1965. בין השנים 1968 ו-1980, הוכפל מספר הנבחרים השחורים. בין 1964 ל-1967, עלה מספר הבוחרים השחורים במיסיסיפי מ-6.7% מהאוכלוסייה ל-59.8%.
בסוף מרץ 1965, לאחר רצח של פעילה למען זכויות האזרח, הכריז ג'ונסון על מעצרם של ארבעה חברי קו קלוקס קלאן שרצחו אותה. הוא גינה את הקלאן, טען שהם "חבורת קנאים לובשי ברדסים", וציווה עליהם לחזור לחברה התרבותית לפני שיהיה מאוחר מדי. בנוסף, ציווה על חקירה ממשלתית בנוגע לפעילות הקלאן. לאחר שחבר מושבעים לבן שחרר את הרוצחים, ציווה ג'ונסון על מחלקת המשפטים להשתמש בחוק זכויות האזרח ולהגיש נגדם כתבי אישום. בית המשפט הרשיע שלושה מהמעורבים ושפט אותם לעשר שנות מאסר. כך היה ג'ונסון לנשיא הראשון מאז יוליסס ס. גרנט שפעל נגד הקלאן.
ג'ונסון גם נאם נגד אי צדק גזעי ופערים כלכליים בין השחורים והלבנים בנאומו ב-4 ביוני 1965. הוא נאם נאום פרוגרסיבי במיוחד. הוא הכריז שהחירות, הזכות לחלוק את החברה האמריקנית, אינה מספיקה. אין זה מספיק רק לפתוח את שערי ההזדמנות. יש לאפשר לכל האזרחים לצעוד דרך השערים. בנוסף, טען שיש לפעול למען שוויון מהותי בזכויות.
חוק זכויות האזרח של 1968
ג'ונסון ציפה לאבד מושבים בבחירות אמצע הכהונה של 1966, ובחר לקדם חוק נגד כחוק המשמעותי האחרון במושב הקונגרס. באפריל 1966, הגיש ג'ונסון לקונגרס חוק שמנע מבעלי בתים לסרב להיכנס להסכם על בסיס גזעי. החוק זכה להתנגדות דווקא מהצפון, שתמך בשני חוקי זכויות האזרח. אף על פי שגרסה של החוק עברה בבית הנבחרים, החוק נעצר בסנאט, והייתה זאת התבוסה החקיקתית הראשונה של ג'ונסון. החוק צבר תאוצה לאחר רצח מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, ולאחר מצעד האביונים והמהומות שנוצרו בעקבותיו. ב-5 באפריל, כתב ג'ונסון מכתב לבית הנבחרים וביקש להעביר חוק זכויות אזרח נוסף (Civil Rights Act of 1968). המחוקקים הדמוקרטים פעלו בנושא, ולבסוף עבר החוק, שהקנה שוויון הזדמנויות ברכישת בתים ללא קשר לגזע, מוצא ואמונה, ברוב גדול ב-10 באפריל. חוק הדיור ההוגן, שהתווסף לחוק, הוביל למעבר של שחורים רבים לפרוורים.
המלחמה בעוני
לאחר העברת חוק הקיצוץ במיסים ב-1964, ובזמן הדיונים על חוק זכויות האזרח ב-1964, רצה ג'ונסון להשיג עוד חקיקה משמעותית לפני הבחירות של 1964. שני החוקים הקודמים היו שייכים לממשל קנדי, וג'ונסון בחר להתמקד במלחמה בעוני. באפריל 1964, הציע את חוק ההזדמנות הכלכלית של 1964, שהקים משרד להזדמנות כלכלית, שנועד לפקח על סוכנויות עבודה קהילתית מקומיות, שנועדו לספק סיוע לעניים. החוק גם הקים את חיל העבודות, תוכנית הכשרה לעבודה, ואת אמריקורפס, גרסה פנימית לחיל השלום. ג'ונסון זכה לתמיכה מספקת מצד השמרנים להעברת החוק, וחתם עליו ב-20 באוגוסט. סרג'נט שרייבר, גיסם של ג'ון ורוברט קנדי, הפך לראש המשרד להזדמנות כלכלית הראשון. בנוסף, קרא לקונגרס להפוך את תוכנית תלושי המזון, שאותה הציג הנשיא קנדי באופן זמני ב-1961, לקבועה. לאחר שהבטיח טובות פוליטיות רבות, אישר לבסוף הקונגרס את חוק תלושי המזון, שהקציב 75 מיליון דולרים ל-350,000 איש בארבעים מחוזות ושלושה ערים. הנשיא טען שתלושי המזון הם צעד מציאותי ואחראי לניצול חכם יותר של עודפי התוצרת.
באוגוסט 1965, חתם ג'ונסון על חוק הדיור והפיתוח העירוני. החקיקה, שטען שהייתה החשובה בתחום הדיור מאז שנות העשרים, הרחיבה את המימון לתוכניות דיור ציבוריות והוסיפה תוכניות חדשות לדיור מסובסד לקשישים ונכים, מענקי שיקום לבעלי בתים עניים, הטבות ליוצאי צבא בתחום המשכנתאות, רשות חדשה שתפקידה היה לשכן משפחות הזכאיות לדיור בדיור פרטי ריק (עם סובסידיה לבעלי הקרקעות), ומענקים לרשויות לצורך הנחת צינורות מים וביוב, הקמת מרכזים קהילתיים באזורים עם הכנסה נמוכה, ושיקום עירוני. כעבור ארבעה שבועות, ב-9 בספטמבר, חתם הנשיא על חוק להקמת המחלקה לדיור ופיתוח עירוני.
ג'ונסון המשיך במלחמה בעוני במאמציו לחידוש עירוני, ובינואר 1966 הציג תוכנית לערים לדוגמה. על הערים היה להדגים את מוכנותן לפתח את עצמן. ג'ונסון ביקש השקעה של 400 מיליון דולר בשנה בסכום של 2.4 מיליארד דולרים. בסתיו 1966 העביר הקונגרס תוכנית מצומצמת יותר בעלות של 900 מיליון דולר. החוק עצמו, כעבור עשרים ושתיים שנה, נחשב לכישלון.
מימון לחינוך
ג'ונסון, שבעזרת החינוך הציבורי יצא ממעגל העוני, האמין שהחינוך היה המפתח לחיסול העוני, וחלק חיוני מהחלום האמריקני, בעיקר למיעוטים שלא זכו לתקצוב נאות. בשנות השישים, המימון לחינוך היה קטן, בעיקר בגלל הקושי הדמוגרפי של דור הבייבי בום, אולם הקונגרס סירב להעלות את המימון לחינוך ציבורי. ג'ונסון הדגיש את החינוך כחלק מתוכנית "החברה הגדולה", בדגש על עזרה לילדים עניים. לאחר הניצחון ב-1964, שהביא איתו חברי קונגרס ליברלים רבים, החל ג'ונסון בחקיקה שהסתיימה בחוק החינוך היסודי והתיכוני של 1965. החוק הכפיל את ההשקעה הממשלתית בחינוך, מארבעה מיליארד לשמונה מיליארד. הבית הלבן לחץ על הקונגרס, ו-263 חברי בית הנבחרים תמכו בו לעומת 153 ב-26 במרץ, ובסנאט הוא עבר ברוב גדול של 73 מול שמונה. היה זה הישג היסטורי, כשהחוק עבר ללא שינוי לאחר שמונים ושבעה ימים בלבד. בפעם הראשונה, הושקע כסף ממשלתי רב בבתי ספר ציבוריים. החוק נועד לסייע לכל מחוזות בתי הספר הציבוריים, כשכסף רב יותר ילך למחוזות עם אחוז גבוה של תלמידים עניים. ג'ונסון הצליח להעביר את החוק מכמה סיבות: חוק זכויות האזרח של 1964 אסר על הפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים, הרצון להשקיע בתלמידים הסיר את המחלוקת שבמימון בתי ספר דתיים, והרוב הדמוקרטי ביטל את השפעת הרפובליקנים שלא אהבו את איגודי המורים.
תוכניתו השנייה של ג'ונסון בחינוך הייתה חוק הלימודים הגבוהים של 1965, שהתמקד בתלמידים בעלי הכנסות נמוכות, וכלל מענקים, כסף לשכר לימוד והלוואות ממשלתיות. שיעורי הסטודנטים קפצו לאחר העברת החוק, ובין 1964 ל-2013, הוכפל שיעור יוצאי המכללות פי שלושה. ג'ונסון חתם על חוק שלישי ב-1965, שהנהיג תוכנית למתן מענקים לגני ילדים.
יוזמות תרבותיות
ג'ונסון יצר תפקיד חדש לממשלה בתמיכה באמנות, במדעי הרוח ובשידור ציבורי. הוא הקים את הקרן הלאומית לאמנויות ואת הקרן הלאומית למדעי הרוח, כדי לתמוך באומנים ובאנשי הרוח (כפי שמנהל הקדמה והעבודה עשה פעם). ב-1967, חתם ג'ונסון על חוק השידור הציבורי שיצר תוכניות טלוויזיה חינוכיות. הממשלה הקצתה תחנות רדיו לתכנים חינוכיים בשנות החמישים, ורשות התקשורת הפדרלית של הנשיא קנדי העניקה את הזיכיונות הראשונים לתחנות טלוויזיה חינוכיות, אולם ג'ונסון תמך ביצירת שידור ציבורי שיקדם את הגיוון המקומי. החקיקה הקימה תחנות מקומיות רבות.
רפורמות בבריאות
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא לשעבר הארי טרומן ואשתו בס במעמד החתימה על חוק מדיקר ב-1965, כשליידי בירד ויוברט האמפרי צופים
הנשיא לשעבר הארי טרומן הציע עוד ב-1945 מערכת ביטוח בריאות ממלכתית, וג'ונסון הושפע מכך. מאז 1957, תמכו הדמוקרטים שהממשלה תכסה את עלויות הטיפולים הרפואיים לקשישים, שהחלו לעלות לאחר גילוי האנטיביוטיקה, אולם איגוד הרפואה האמריקני והשמרנים הפיסקליים התנגדו להתערבות ממשלתית בנושא ביטוח הבריאות. ג'ונסון תמך בהעברת החוק שהקים את תוכנית מדיקר לאזרחים הקשישים, תופעל בידי הביטוח הלאומי ותמומן ממסים. ועדת המיסוי והתקציב התנגדה לכך, אולם רוב תומכי האיגוד הרפואי הובסו בבחירות של 1964, והציבור רצה בגרסה מסוימת של ביטוח רפואי. לבסוף הוצע מודל משולש- ביטוח רפואי תחת ביטוח לאומי, תוכנית ביטוח וולונטרית לביקורי רופאים, והרחבת תוכנית הרווחה הרפואית לעניים - מדיקאייד. החוק עבר בבית הנבחרים באפריל ברוב של 313 לעומת 115, והסנאט העביר חוק יותר ליברלי ב-9 ביולי. לאחר דיונים, הסכימו בית הנבחרים והסנאט על גרסה לחוק, עליה חתם ג'ונסון ב-30 ביולי 1965. ג'ונסון העניק את שני כרטיסי המדיקר הראשונים לנשיא לשעבר טרומן ולאשתו בס לאחר החתימה על החוק בספריית טרומן באינדיפנדנס, מיזורי. מדיקר ומדיקאייד מכסים מיליוני אמריקנים.
פרסומות לטבק
ב-11 בינואר 1964, פרסם המנתח הכללי, לות'ר טרי, דו"ח מפורט שקישר בין עישון וסרטן ריאות. הדו"ח הוביל למהומה במדינה ולשיח נרחב. דעת הציבור כלפי העישון השתנתה. הדו"ח הוביל את הקונגרס להעביר חוק ביולי 1965, שדרש מיצרני הסיגריות לשים תוויות אזהרה על קופסאות הסיגריות. ב-1970, עבר חוק שאסר על פרסום סיגריות בטלוויזיה החל מ-1971.
הגירה
לאחר העברת חוק ההגירה והאזרחות, שונתה מערכת ההגירה ונמחקו כל המכסות הלאומיות משנות העשרים. אחוז הילידים הזרים שהתאזרחו בארצות הברית עלה מ-5% ל-14% ב-2016. החוק לא היה בראש סדר העדיפויות של ג'ונסון. הוא תמך בחוק מגביל הגירה ב-1952 שלא היה אהוד. חוק ההגירה שינה את ההרכב האתני של ארצות הברית והפסיק את ההעדפה למהגרים אירופאים. בנוסף, תמך החוק באיחוד משפחות. ג'ונסון גם תמך בחוק שהקל על פליטים קובניים לקבל אזרחות.
תעבורה
באמצע שנות השישים, החלו פעילי הגנת הצרכן לדרוש בפני הקונגרס לשפר את הבטיחות בדרכים. הם טענו שהממשלה והיצרנים יכולים להביא לתוצאות הרצויות.. הלך הרוח השתקף בספרו של ראלף ניידר, לא בטוח בכל מהירות. הקונגרס ערך כמה דיונים בנושא ואישר שני חוקים - חוק הבטיחות בדרכים והמכוניות, וחוק הבטיחות בכבישים, עליהם חתם הנשיא ב-9 בספטמבר. הממשלה הפכה לאחראית לאכיפת תקני הבטיחות.
חוק הבטיחות בכבישים דרש מכל מדינה לתמוך בחינוך לזהירות בדרכים ולשפר את האכיפה. בנוסף, הוא חיזק את הפיקוח על הנהגים. חוק הבטיחות בדרכים והמכוניות קבע תקני בטיחות למכוניות: הוא דרש חגורות בטיחות, גלגלים בולמי זעזועים, מכלי דלק קשיחים, מראות, שמשות חסינות משברים, פנסי איתות וכריות אוויר. בנוסף פותחו הכבישים ושופרה התעבורה. החקיקה יצרה שתי רשויות ממשלתיות: רשות הבטיחות בדרכים ורשות הבטיחות בכבישים, שתיהן חלק ממנהל הבטיחות הלאומית בכבישים.
במרץ 1966, שלח ג'ונסון לקונגרס חוק תעבורה שכלל הצעה לחקיקה שתקים משרת קבינט בנושאי תחבורה. מחלקת התחבורה החדשה הייתה אחראית על התחבורה ביבשה, באוויר ובים. החוק עבר בסנאט לאחר משא ומתן על מיזמים בתחבורה האווירית, ובבית הנבחרים לאחר משא ומתן על מיזמים בתחבורה הימית. ג'ונסון חתם על החוק ב-15 באוקטובר 1966. שלושים ואחת רשויות אוחדו במחלקה, בארגון הגדול ביותר של הממשלה מאז חוק הביטחון הלאומי של 1947.
פיקוח על נשק
לאחר ההתנקשויות בג'ון קנדי, רוברט קנדי ומרטין לותר קינג, חתם ג'ונסון על שני חוקים לפיקוח על נשק. בנוסף להתנקשויות, חתם ג'ונסון על החוק בשל פיגועי ירי. ג'ונסון חתם על חוק לפיקוח על הנשק ב-1968, מעט לאחר מותו של רוברט קנדי. ב-22 באוקטובר 1968, חתם על חוק הפיקוח על הנשק, אחד מהחוקים הנוקשים ביותר בנושא בתולדות המדינה. החוק אסר על פושעים, סוחרי סמים וחולי רוח מלרכוש אקדחים ודרש רישיונות. ג'ונסון רצה לבצע רגולציה בכל האקדחים, אולם לא הצליח לשכנע את הקונגרס להעביר חוק מקיף יותר.
תוכניות החלל
בגלל מעורבותו בחקיקה בקונגרס שהובילה לאישור נאס"א בהיותו מנהיג הרוב בסנאט, ותפקידו בפיקוח על תוכניות החלל של קנדי כסגן נשיא, הכיר ג'ונסון בערך של תוכנית החלל, ותמך בה בתקופתו כנשיא. בתפקידו, ביצעה נאס"א את תוכנית ג'מיני, תוכנית לטיסות מאוישות לחלל, פיתחה את טילי סטורן 5 ואת מערכות השיגור שלהם, והתכוננה למשלוח טיסות מאוישות באמצעות תוכנית אפולו. ב-27 בינואר 1967, נדהמה האומה כשצוות החללית אפולו 1- וירג'יל גריסום, אדוארד היגינס וייט ורוג'ר צ'אפי - מתו באש שפרצה בתא הפיקוד, והתוכנית נעצרה. במקום למנות וועדה, קיבל ג'ונסון את בקשתו של ג'יימס וב לתת לנאס"א לחקור את הנושא בעצמה. הסוכנות חקרה את הנושא בפיקוח הקונגרס, אולם ג'ונסון לא הפסיק את תמיכתו בנאס"א. התוכנית נמשכה, ולקראת סוף כהונתו של ג'ונסון, הושלמו שתי משימות: אפולו 7 ואפולו 8 (הראשונה שהקיפה את הירח). שישה חודשים לאחר שעזב את תפקידו, נכח ג'ונסון בשיגור אפולו 11, שהובילה לבסוף לנחיתה על הירח.
ג'ונסון פעל כדי לאשר את אמנת החלל החיצון של האומות המאוחדות. האמנה אסרה כל שימוש בנשק גרעיני או נשק להשמדה המונית בחלל, מגבילה את השימוש בירח ובגופים שמימיים אחרים למטרות שלום, ומונעת מכל ממשלה לתבוע בעלות על גוף שמימי. ההסכם הוכן לחתימה בוושינגטון, לונדון ומוסקבה ב-27 בינואר 1967, ביום של פריצת השריפה באפולו 1.
ההתנגדות למלחמה בווייטנאם
ממוזער|מפגינה מציעה פרח לחייל בהפגנה נגד המלחמה ליד הפנטגון.
הציבור האמריקני תמך בהגדלת המעורבות הצבאית האמריקנית בדרום וייטנאם ב-1964 לאחר אירוע מפרץ טונקין, כש-48% תמכו בצעדים קשים יותר בווייטנאם ורק 14% תמכו בהסדר ובנסיגה. עם זאת, תנועת שלום קטנה החלה לצמוח בקמפוסים של האוניברסיטאות ברחבי המדינה. פעילות הסטודנטים החלה לפרוח. ג'ונסון ניצב בין הניצים שתמכו בהחרפת הצעדים הצבאיים, ובין היונים שדרשו משא ומתן ונסיגה. הסקרים הראו שב-1965, 50% מהציבור היו ניצים ו-25% יונים. בכל מקרה, שני הצדדים האשימו את ג'ונסון. ג'ונסון, הפוליטיקאי המנוסה, הקשיב לסקרים. הוא רצה שדעת הציבור תתמוך בו.
ב-1965, החלה לבלוט תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם. שתי מחאות באוניברסיטת קליפורניה זכו לתשומת לב תקשורתית: אחת ב-5 במאי, בה התרחשה צעדת מחאה במהלכה כמה מפגינים סחבו ארון קבורה שחור, וארבעים אנשים שרפו את צווי הגיוס שלהם, וב-22 במאי, כשמחאה נוספת הובילה לתשעה עשר אנשים ששרפו את צווי הגיוס שלהם ושרפו בובה בדמותו של ג'ונסון. מתנגדי מלחמה ששרפו את עצמם מאוחר יותר באותה השנה הובילו להתנגדות למלחמה.
לאחר שפורסמו תמונות של הנזק שנגרם לילדים וייטנאמים בהפצצות של צבא ארצות הברית, נאם מרטין לותר קינג נגד המלחמה. קינג ופעיל השמאל בנג'מין ספוק הובילו צעדת מחאה נגד המלחמה ב-15 באפריל, במהלכה צעדו 400,000 איש מניו יורק סיטי אל בנייני האו"ם. לאחר מכן התאחדה התנועה עם קואליציה של מתנגדי מלחמה שארגנה הפגנות. בהפגנה ב-21–22 באוקטובר 1967 בוושינגטון, השתתפו בין 70,000 ל-100,000 מפגינים.
ב-23 ביוני 1967, בזמן גיוס כספים של ג'ונסון בלוס אנג'לס, פיזרה המשטרה באלימות הפגנת התנגדות למלחמה לפני המלון בו שכן. כעבור כמה חודשים, ביקש ג'ונסון מה-FBI וה-CIA לחקור את הפעילים. הוא ומזכיר המדינה ראסק היו בטוחים שמקורות קומוניסטיים מימנו את ההפגנות, אולם ממצאי ה-CIA הפריכו זאת.
סקר מיולי 1967 הראה ש-52% מהציבור התנגד למדיניות ג'ונסון במלחמה ורק 34% ראו התקדמות. באמצע 1965, זכה לתמיכה של 70% מהציבור, אולם כעבור שנתיים, 66% מהאוכלוסייה התנגדה אליו. ג'ונסון חווה התנגדות מצד פעילים שקראו אליו "היי, היי, ל.ב.ג'. (ראשי תיבות של שם הנשיא), כמה ילדים הרגת היום?" ("Hey, hey, LBJ, how many kids did you kill today?"). לאחר התקרית עם המשטרה לא הופיע ג'ונסון בציבור, פרט לבסיסים צבאיים.
מהומות בערים
האומה סבלה מכמה "קיצים ארוכים וחמים" מלאים בהתפרעויות במהלך כהונתו של ג'ונסון. הם החלו ב-1964 במהומות בהארלם, ולאחר מכן, ב-1965, במהומות בלוס אנג'לס. האירועים הוצתו בגלל האשמות של אלימות משטרתית כנגד מיעוטים. ב-1965 נעצרה ההתקדמות בנושא זכויות האזרח. לאחר ששלושים וארבעה אנשים נהרגו ונגרם נזק לרכוש בשווי 35 מיליון דולר, חשש הציבור מהתרחבות האלימות והפסיק לתמוך בתוכניות החברתיות של ג'ונסון.
ממוזער|שמאל|חיילי השריון בקליפורניה מכוונים תנועה מאזור שנשרף במהלך המהומות ב-1965.
ב-1966, פרצו מהומות במחוז שחור בקליבלנד. כעבור שנה, ב-1967, פרצו 159 מהומות בקיץ. במהומות בניו ג'רזי, שנמשכו שישה ימים, עשרים ושישה מתו, 1,500 נפצעו, וכל פנים העיר נשרף. במהומות בדטרויט, שלח המושל ג'ורג' רומני 7,400 חברים במשמר הלאומי כדי לעצור את המתפרעים. לבסוף שלח ג'ונסון את הצבא, עם טנקים ורובים, כדי לעצור את המהומות. דטרויט המשיכה לבעור עוד שלושה ימים עד שארבעים ושלושה מתו, 2,250 נפצעו, ו-4,000 נעצרו. הנזק ברכוש היה בשווי מאות מיליוני דולרים.
מיד לאחר מכן, הקים ג'ונסון וועדה לבחינת האירועים שתמליץ על צעדים. הדו"ח מ-1968 טען שהמדינה נעה לכיוון שתי חברות: לבנה ושחורה, נפרדות ולא שוות. הוועדה הזהירה שללא צעדים, תהפוך ארצות הברית למדינת אפרטהייד. בנוסף ביקר הדו"ח את האמריקנים הלבנים ממעמד הביניים על בידוד השחורים, והציע צעדי חקיקה לקידום שילוב גזעי ולצמצום העוני.
הנשיא, שהיה ממוקד בווייטנאם ורצה לשמור על תקציב מאוזן, לא הקדיש זמן לדו"ח. חודש לאחר הפרסום, נרצח ב-4 באפריל 1968, מרטין לותר קינג. הרצח הוביל לעוד גל מהומות ביותר מ-130 ערים במדינה, בעיקר בבולטימור, שיקגו, קנזס סיטי, לואיוויל ובוושינגטון. כעבור כמה ימים, טען ג'ונסון שהיה צורך לצפות למהומו הללו בשל המצב הקשה של השחורים והיחס אליהם בעבר.
מדיניות חוץ
וייטנאם
מלחמות הודו-סין התרחשו מאז שיפן פלשה להודו-סין הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, וצרפת התקשתה להשיג שליטה במושבותיה לשעבר לאחר המלחמה. כוחות וייט מין הקומוניסטים התנגדו בהצלחה לכיבוש הצרפתי והיפני בווייטנאם, והקימו את צפון וייטנאם הקומוניסטית ב-1954 לאחר הסכמי ז'נבה. מלחמת וייטנאם החלה ב-1955 כשכוחות צפון וייטנאם, בתמיכת ברית המועצות, סין ושאר הממשלות הקומוניסטיות, ניסו לאחד את המדינה ולכבוש את דרום וייטנאם. עם כניסתו לתפקיד, הבהיר ג'ונסון שלא ישנה את תפקידה של ארצות הברית במלחמה. בזמן מותו של קנדי, היו כבר 16,000 אנשי צבא בווייטנאם, שתמכו בממשלת דרום וייטנאם שהייתה דמוקרטית להלכה. עם זאת, במהלך כהונתו של ג'ונסון עלתה המעורבות האמריקנית בווייטנאם, כשכמות החיילים עלתה ל-500,000 עם סוף כהונתו של ג'ונסון. גישתו של ג'ונסון להתערבות (ולאחר מכן, למלחמה) בווייטנאם, נבעה מכך שהאמין בתאוריית הדומינו, שגרסה כי נפילתה של מדינה אחת לידיים קומוניסטיות תגרור בהכרח נפילתן של מדינות נוספות. ג'ונסון היה מחויב לתורת הבלימה שדרשה מאמריקה למנוע כל ניסיון להתפשטות קומוניסטית. ג'ונסון חשש שנפילת וייטנאם תפגע באמינות מפלגתו בנושאי ביטחון לאומי ותפגע ביוזמות הפנים שלו, כפי שנפילת סין ומלחמת קוריאה פגעו בדמוקרטים בשנות החמישים.
תקרית מפרץ טונקין
באוגוסט 1964 ארעה במפרץ טונקין הסמוך לווייטנאם תקרית ובה משחתת אמריקנית נפגעה מאש שמקורה לא ידוע. ארצות הברית טענה ששתי ספינות טורפדו צפון וייטנאמיות תקפו את המשחתת שהייתה במים בינלאומיים ובמרחק שישים וארבעה קילומטרים מחופי וייטנאם. ג'ונסון לא רצה לערב את וייטנאם במערכת הבחירות, אולם הרגיש צורך להגיב לתוקפנות הווייטנאמית, ולכן קיבל ב-7 באוגוסט מהקונגרס אישור לגיוס חיילים ללא הכרזת מלחמה. ג'ונסון, שהיה נחוש לשפר את תדמיתו בנושאי חוץ, רצה למנוע מעצמו את הביקורת לה זכה טרומן בקוריאה, כשהתערב ללא אישור הקונגרס. התגובה להתקפה החלישה את הביקורות כלפי ג'ונסון מצד תומכי גולדווטר, והקלה על ג'ונסון להשתמש בכוח צבאי רב יותר, למנוע התקפות, ולסייע למדינות חברות SEATO שביקשו עזרה. ג'ונסון הבטיח שמטרת ארצות הברית היא לשמר את העצמאות הדרום וייטנאמית בעזרת תחמושת ויועצים, ולא באמצעות מעורבות אמריקנית ישירה.
1964
בסוף 1964, פקפק ג'ונסון בערך של שמירת כוחות הצבא בווייטנאם, אולם לאחר פגישה עם מזכיר המדינה דין ראסק, ויושב ראש המטות המשולבים מקסוול טיילור, הכריז ג'ונסון על מוכנותו להרחיב את המעורבות האמריקנית כשהזמן יהיה מתאים. בבחירות של 1964, חזר ג'ונסון על רצונו לסייע לווייטנאם אולם להימנע מעוד מלחמת קוריאה; אולם באופן פרטי הוא ידע שלא משנה מה יקרה, המדינה תיאלץ להסתבך בווייטנאם. הוא התמקד בעיקר במדיניות הפנים, והרגיש שיריביו הפוליטיים תומכים במעורבות צבאית בווייטנאם כדי לקחת את המשאבים מהמלחמה בעוני. המצב רק החמיר בסתיו לאחר שכוחות וייט מין תקפו את המשחתות האמריקניות, וגם בסיס חיל אוויר בדרום וייטנאם. ג'ונסון החליט לא להגיב באותה התקופה לאחר שהתברר שהדבר לא ישנה את מצבו בסקרים. בסוף 1964, היו 23,000 חיילים בווייטנאם. ב-1964 נהרגו 1,278 קורבנות אמריקנים במלחמה.
בחורף 65–1964, לחץ הצבא על ג'ונסון להתחיל בהפצצות שימנעו השתלטות קומוניסטית על דרום וייטנאם. בנוסף, רוב הציבור לא רצה לתקוף את הקומוניסטים, כשרק 26%-30% מהציבור התנגדו לתגובה. ג'ונסון שינה את מדיניותו, ותמך בתגובה קשה יותר בינואר, לאחר החלפת הממשל בסייגון. הוא הסכים עם מקג'ורג' באנדי ומקנמארה, שעמידתה של ארצות הברית מהצד תוביל לתבוסה ולנסיגה משפילה. ג'ונסון טען שבלי קשר ליציבות הממשלתית בסייגון, הוא יהיה מוכן לפעול.
1965
ממוזער|שמאל|מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה וגנרל ויליאם וסטמורלנד בווייטנאם, 1965
ג'ונסון דיבר רבות על הצורך בהסלמה, והאמין כי עם עוד מעט משאבים והשקעת כוחות, הווייטקונג יכנעו. אך למעשה יחס ההרוגים עלה ככל שהיו יותר חיילים אמריקנים בווייטנאם.
המשבר בווייטנאם החריף ב-1965, כאשר מטוסי חיל האוויר האמריקאי החלו להפציץ מטרות בצפון. באנדי הודיע בדו"ח שפעולה מידית בווייטנאם תמנע תבוסה. בנוסף, כוחות הווייטקונג הרגו שמונה יועצים אמריקנים ופצעו עוד עשרות בהתקפה על בסיס חיל אוויר. ג'ונסון לא רצה לפגוע במעמדו בציבור ולא טען שהרחיבו את המאמץ המלחמתי. הוא האמין שבאמצעות הגבלת המידע לציבור ואפילו לקונגרס, יוכל למקסם את גמישותו בנושא. רבים הניחו שההפצצות יגרמו לריסון הווייטקונג, אולם מוסריותה ויציבותה של ממשלת דרום וייטנאם נפגעה קשות.
במרץ, תמך באנדי שכוחות הקרקע יצטרפו ויתגברו את כוחות האוויר. ג'ונסון העלה את מספר חיילי הלוגיסטיקה מ-18,000 ל-20,000, וסיפק עוד חיילים למבצעים. בנוסף, החליף את מטרת הצבא מהגנה להתקפה. עם זאת, הוא המשיך להתעקש לא להציג את המדיניות בפני הציבור.
ב-2 באפריל, נאם ראש ממשלת קנדה, לסטר פירסון, באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. בנאומו הביע את תמיכתו בהפסקת ההפצצות האמריקניות ובמציאת פתרון דיפלומטי. ג'ונסון לא יכול היה לסבול ביקורת על מדיניות החוץ בשטח האמריקני. לפני סיום נאומו, זומן פירסון אל קמפ דייוויד כדי להיפגש עם ג'ונסון למחרת היום. במהלך הפגישה תפס ג'ונסון, שנודע במזגו החם, את פירסון בצווארון, וצעק עליו "שלא תעז לבוא אל הסלון שלי ולהשתין על השטיח."
קובעי המדיניות הראשיים - מקנמארה, וסטמורלנד ובאנדי - נפגשו בהונולולו ב-20 באפריל והסכימו להמליץ בפני ג'ונסון לשלוח עוד 40,000 חיילים אל וייטנאם. באמצע יוני 1965 עמד מספר החיילים בווייטנאם על 82,000 (עלייה של 150%). כעבור שבועיים, הודיע ג'ונסון למנהיגי הקונגרס שהוא דורש עוד 700 מיליון דולרים שיסופקו לווייטנאם ולרפובליקה הדומיניקנית, בטענה שכל חבר קונגרס שיתמוך בכך ממשיך במאמץ לבלימת הקומוניסטים. הבקשה אושרה ברוב של 408 לעומת שבעה בקונגרס, ובסנאט ברוב של 88 לעומת שלושה.
ביוני דיווח השגריר שההפצצות לא השפיעו על צפון וייטנאם, ושהצבא בדרום וייטנאם נמצא בסכנת התמוטטות. הגנרל וסטמורלנד המליץ לנשיא מעט לאחר מכן להעלות את מספר החיילים מ-82,000 ל-175,000. לאחר שהתייעץ עם יועציו, החליט ג'ונסון להכריז במסיבת עיתונאים על הצעד, והודיע שישלח עוד חיילים אם יידרש. ג'ונסון היה בדילמה בין שליחת אמריקנים למות בווייטנאם ובין כניעה לקומוניסטים. אם ישלח עוד חיילים יסתבך במלחמה זרה, ואם לא, חשש מהדחה. הוא המשיך להתעקש שלא שינה את מדיניותו בנושא. באוקטובר 1965, כבר היו בווייטנאם מעל 200,000 חיילים.
בסוף השנה, לאחר התייעצות עם המטות המשולבים ויועציו, החליט ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים ב-15,000 חיילים לחודש במהלך 1966 במקום להעלות אותם בבת אחת, כדי למנוע יחסי ציבור גרועים. במהלך אותה שנה החליט ג'ונסון למצוא פתרון דיפלומטי שיביא לחתימת הסכם שלום, וב-28 בדצמבר נפסקו ההפצצות. אך כל הצעותיו נדחו על ידי הקומוניסטים וההפצצות חודשו בעוצמה ב-31 בינואר 1966.
1966
רוברט קנדי ביקר את החלטתו של ג'ונסון לחזור להפציץ בווייטנאם, וטען שארצות הברית בדרך לאסון גדול. מעט לאחר מכן, ערכה ועדת הסנאט ליחסי חוץ שימועים טלוויזיוניים בנוגע למדיניות בווייטנאם. בחשש מהביקורת, כינס ג'ונסון עוד ועידה בהונולולו, ונכח בה שלושה ימים עם השגריר לודג' והגנרל וסטמורלנד. באפריל 1966, התעודד ג'ונסון מהעובדה שכוחות הווייטקונג ספגו יותר אבדות מהכוחות הדרום וייטנאמיים. אולם בו זמנית, למרות הלחץ על ממשלת דרום וייטנאם לחזק את עמדותיה הפנימיות, הייתה ממשלת דרום וייטנאם פגיעה, ולא רצתה לבצע תהליכי דמוקרטיזציה במדינה.
ממוזער|שמאל|מעניק מדליה לחייל בביקור בווייטנאם ב-1966
חוסר הסבלנות כלפי ג'ונסון הלך וגדל. ועדת הסנאט בנושאי הכוחות המזוינים הכריזה שהגיע הזמן לסיים את המלחמה או לסגת. ג'ונסון טען שיש לספק הרתעה מקסימלית מול התוקפנות הקומוניסטית במחיר מינימלי. בנוסף החל בהפצצות מפעלים בצפון וייטנאם בתקווה להאיץ את הניצחון. ביולי חשף סקר ש-83% מהציבור תומכים בהפצצות. אולם באוגוסט חשפה מחלקת ההגנה שההפצצות לא השפיעו על המלחמה.
לקראת הסתיו, דיווחו מקורות על התקדמות מול הכוחות בצפון וייטנאם. הצדדים לחצו על ג'ונסון להחל בדיוני שלום. אולם הפער מול צפון וייטנאם היה בלתי ניתן לגישור, כשג'ונסון מסרב להפסיק עם ההפצצות ולהסיג את כוחותיו. וסטמורלנד ומקנמארה המליצו על תוכנית להרגעת האזור. ג'ונסון העביר את הנושא להכרעה צבאית באוקטובר. באותה התקופה החל ג'ונסון להצדיק יותר ויותר את הקורבנות במלחמה. הוסכם בין ג'ונסון ובכירי ממשלו לבין הנהגת דרום וייטנאם כי הלחימה תימשך עד לניצחון, ועקב כך הורה להגביר את מעורבותה של ארצות הברית במלחמה, למרות חוסר האהדה בציבור. בשיחה עם דווייט אייזנהאואר ב-3 באוקטובר 1966, טען ג'ונסון שניסה לנצח במלחמה במהירות האפשרית.
לקראת סוף השנה היה ברור שתהליכי השלום לא עובדים, וגם ההפצצות לא הועילו. ג'ונסון הסכים להמלצתו של מקנמארה להוסיף עוד 70,000 חיילים ב-1967 אל ה-400,000 שכבר היו. מקנמארה המליץ לא להעלות את כמות ההפצצות, אולם ג'ונסון תמך בעמדת ה-CIA והגביר אותן. הדבר התרחש למרות דיונים סודיים בסייגון, האנוי ובוורשה. ההפצצות הובילו לסיום הדיונים, אולם ממילא לא האמין הממשל לצפון וייטנאם.
1967
ממוזער|ג'ונסון מדבר עם מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, 1967.
בינואר ובפברואר 1967, נעשו גישושים לשיחות שלום עם כוחות צפון וייטנאם, שלא צלחו. הו צ'י מין הכריז שהפתרון היחיד הוא נסיגה אמריקנית. ההערכות הצבאיות ממרץ 1967 חשפו הסלמה הולכת וגוברת במלחמה, בניגוד לטענות כוחות הקרקע. היה קשה להעריך את כוחו של הווייטקונג. בפברואר, הסכים ג'ונסון לתקוף את שבילי האספקה בלאוס ועוד חמישים וארבע מטרות חדשות בצפון, וגם להטמין מוקשים בנחלים כדי לתגבר את ההפצצות האוויריות.
במרץ דרש רוברט קנדי בנאומו בסנאט הגברת ההתנגדות למלחמה. התנגדותו ומועמדותו הפוטנציאלית ב-1968 הכניסה את ג'ונסון להלך רוח לוחמני, במקום לאמץ מדיניות ריאליסטית יותר. כעסו וזעמו של ג'ונסון על התסבוכת בווייטנאם והשפעתה הפוליטית עליו התבטאה בהכרזתו מול קנדי. ג'ונסון קיבל דו"חות בנושאי ההתקדמות הצבאית בקיץ, והזהיר את קנדי "אשמיד אותך ואת כל אחד מחבריך היונים בתוך חצי שנה," צעק, "תהיו מתים פוליטית בתוך חצי שנה".
במאי הציע מקנמארה לג'ונסון דרך מילוט מווייטנאם: הממשל יוכל להכריז שמטרתו במלחמה - הגדרה עצמית לדרום וייטנאם - הושגה בזכות הבחירות שעמדו להיערך בספטמבר, שיוכלו ליצור ממשלה קואליציונית. ג'ונסון לא רצה להפקיר את דרום וייטנאם, בעקבות דו"חות של ה-CIA שחשפו מאבקי כוחות, ירידה בכוחות הצבאיים ומחסור במזון בצפון וייטנאם.
באמצע 1967, כבר נהרגו או נפצעו כמעט 70,000 אמריקנים, ורוב התקשורת תיארה את הנושא כמבוי סתום. ביולי, שלח ג'ונסון את מקנמארה וקצינים אחרים לפגישה עם וסטמורלנד כדי להגיע להסכם על תוכניות לעתיד הקרוב. וסטמורלנד ביקש תגבורת של בין 80,500 ל-200,000 חיילים, לצד 470,000 החיילים שכבר היו בחזית. ג'ונסון הסכים להעלאה של 55,000 חיילים, וכך היו בווייטנאם 525,000.
באוגוסט החליט ג'ונסון, בתמיכת המטות המשולבים, להרחיב את ההפצצות, שהגיעו כמעט לכל מקום פרט להאנוי ולגבול הסיני. מאוחר יותר באותו החודש, אמר מקנמארה לסנאט שההפצצות לא יוכלו להביא את האנוי לשולחן הדיונים. המטות המשולבים היו המומים ואיימו בהתפטרות המונית. מקנמארה זומן לבית הלבן לשיחת נזיפה בת שלוש שעות. אולם דו"חות של ה-CIA תמכו במקנמארה. בינתיים, הסתיימו הבחירות בדרום וייטנאם, והייתה תקווה שיתקיימו שיחות שלום.
ממוזער|350px|שמאל|ג'ונסון נפגש עם קבוצת יועצים במדיניות חוץ בנובמבר 1967 כדי לשוחח על וייטנאם.
למרות הבחירות, נותרה ממשלת דרום וייטנאם חסרת כוח ממשי ומלאת שחיתות. בספטמבר, נראה היה שכוחות הצפון היו מוכנים לקבל בוררות צרפתית, ולכן הפסיק ג'ונסון להפציץ אזורים קרובים להאנוי. בנאומו בטקסס הסכים להפסיק את כל ההפצצות בתנאי שהו צ'י מין ינהל דיונים משמעותיים ושצפון וייטנאם לא תנצל את הפסקת האש. גם ללא תגובה, ניסה ג'ונסון להגיע למשא ומתן.
כשהמלחמה נכנסה למבוי סתום ולאור הכעס החריף כלפיו בציבור, כינס ג'ונסון קבוצת מומחי מדיניות חוץ, שנודעו כ"אנשים החכמים", כדי לגבש תפישה לגבי המלחמה- דין אצ'יסון, הגנרל עומר בראדלי, ג'ורג' בול, מקג'ורג' באנדי, ארתור דין, דאגלס דילון, אייב פורטס, אברל הארימן, הנרי קבוט לודג' הבן, רוברט מרפי ומקס טיילור. כולם התנגדו לנסיגה מווייטנאם, ועודדו את ג'ונסון להישאר באותו המסלול. ב-17 בנובמבר, בנאום לאומה, הבטיח ג'ונסון לציבור שהצבא גורם ליותר אבדות ממה שהוא סופג, ושישנה התקדמות. כעבור שבועיים, התפטר מקנמארה מתפקידו כמזכיר ההגנה. מאחורי הקלעים, הוא החל לפקפק בתוכניותיו של ג'ונסון. עוזרים רבים של ג'ונסון, כולל ג'ורג' בול ומקג'ורג' באנדי, התפטרו בשל המלחמה.
1968
ממוזער|וולט רוסטו מראה לג'ונסון דגם של תוכניות קרב בפברואר 1968
ב-30 בינואר 1968, התרחשה מתקפת טט, בה תקפו כוחות הצפון והווייטקונג את חמש הערים הגדולות בדרום וייטנאם, כולל סייגון ואת השגרירות האמריקנית ובניינים ממשלתיים אחרים. המתקפה אמנם נכשלה, אולם הייתה ניצחון פסיכולוגי, כשהציבור האמריקני החל להביע התנגדות נחרצת למלחמה. שדרני החדשות החלו לפקפק ביכולת של עוד חיילים לשנות את המצב הסבוך באזור, וג'ונסון הבין שאיבד את התמיכה מצד אמריקה המרכזית. רק 26% מהציבור תמכו באופן ניהול המלחמה, כש-63% מתנגדים. ג'ונסון הסכים להוסיף עוד 22,000 חיילים לחזית, על אף דרישת המטות המשולבים לכמות גדולה פי עשרה.
במרץ 1968, היה ג'ונסון נואש וחיפש דרך לצאת מהמלחמה בכבוד. מזכיר ההגנה החדש, קלארק קליפורד, תיאר את המלחמה כמצב ללא תוחלת והבטיח לצאת מווייטנאם. הוא החליט להגביל את ההפצצות והוביל לכך שתשעים אחוז מהאוכלוסייה בצפון וייטנאם ו-75% משטחיה לא חוו הפצצות. ב-25 במרץ, שוב נפגשו "האנשים החכמים" עם הנשיא. הפעם הם לא רצו להוסיף חיילים והמליצו לג'ונסון לפתוח במשא ומתן. ג'ונסון קיבל במהירות את המצב.
ב-31 במרץ, הודיע ג'ונסון לאומה על התחלת צעדים להגבלת המלחמה, והכריז על הפסקה חד צדדית של ההפצצות ועל רצונו להיכנס לדיונים. בנוסף, הודיע באותו נאום שלא יתמודד לעוד כהונה כנשיא.
באפריל, הצליח ג'ונסון לפתוח בשיחות שלום בפריז, והדיונים בנושא החלו במאי. הדיונים לא הצליחו להביא תוצאות משמעותיות, והוחלט על דיונים פרטיים יותר. כעבור חודשיים נחשף שגם הדיונים הללו לא הביאו תוצאות. למרות המלצות להפסיק את ההפצצות כדי להוביל לדיונים פוריים יותר, סירב ג'ונסון באוגוסט. באוקטובר, כשהצדדים התקרבו לקראת הסכם לגבי הפסקת ההפצצות, שכנע המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון את כוחות דרום וייטנאם שהוא יספק להם תנאים טובים יותר, כדי למנוע הסכם עד לאחר הבחירות. לאחר מערכת הבחירות, מטרתו המרכזית של ג'ונסון הייתה לגרום לסייגון להצטרף אל שיחות השלום בפריז. באופן אירוני, כוחות דרום וייטנאם חזרו לדיונים רק לאחר שניקסון שכנע אותם. הם המשיכו להתווכח על עניינים סמליים עד לכניסתו של ניקסון לתפקיד.
רבים טענו שהערכת השפעתה של המלחמה על האהדה כלפי ג'ונסון הייתה מוגזמת. המלחמה לא הייתה אהודה והובילה לפילוג במפלגה הדמוקרטית. המפלגה הרפובליקנית לא הייתה מקשה אחת, וניקסון זכה לתמיכת שני הפלגים שלה כשהבטיח להקטין את מספר החיילים ולסיים את העימות.
בשיחה עם רוברט מקנמארה, קילל ג'ונסון את מלחמת וייטנאם ויצא נגד "חבורת הקומוניסטים" שמנהלת את הניו יורק טיימס בנוגע לכתבותיהם נגד המלחמה. הוא טען שהמלחמה הייתה דרך לחסל אותו: כיוון שהתערב במלחמה, הוא איבד את כל תוכניות החברה הגדולה מבית. אולם אם לא היה מתערב והיה נותן לקומוניסטים להשתלט על דרום וייטנאם, היה נתפס כפחדן ופוגע בהשפעה האמריקנית בעולם.
ברית המועצות
ממוזער|שמאל|ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין (משמאל) ליד ג'ונסון
למרות מחויבותו לתורת הבלימה, ניסה ג'ונסון להביא לפיוס עם ברית המועצות עצמה, והכין את הקרקע לקראת הדטאנט של שנות השבעים. ג'ונסון דאג מפני מלחמה גרעינית, וביקש להקטין את המתחים באירופה. ממשל ג'ונסון ניסה להגיע להסכמי בקרה על נשק עם ברית המועצות, חתם על אמנת החלל החיצון ועל האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, והניח את הקרקע לדיוני סאל"ט. ג'ונסון נפגש עם ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין בניו ג'רזי ב-1967. כעבור שנה, ריסקו כוחות ברית ורשה את האביב של פראג, ניסיון הדמוקרטיזציה בצ'כוסלובקיה. המעורבות הצבאית סיימה את ניסיונו של ג'ונסון להגיע להסכם לבקרת נשק, על אף שארצות הברית לא שקלה להתערב לטובת צ'כוסלובקיה.4
מכירת נשק
הקונגרס חוקק באוקטובר 1968 חוק שתמך במדיניות הממשל בנושאי בקרת נשק. החוק חייב את ארצות הברית לעולם חופשי מסכנות הנשק והקים ועדה שפיקחה על מכירת הנשק האמריקני.
יחסיו עם ישראל
שמאל|ממוזער|250px|ספר הטלפונים של לוי אשכול, פתוח עם הפרטים של ג'ונסון
הנשיא ג'ונסון היה הראשון, שבנה את הברית האסטרטגית בין המדינות. ביטוי לעמדתו הערכית של ג'ונסון, המסבירה את יחסו החיובי לישראל, ניתן לראות בפגישה בינו לבין ראש ממשלת ברית המועצות קוסיגין. הסוביטי שאל מדוע הוא תומך בישראל ? ג'ונסון מספר: "הוא לא יכול להבין מדוע זה נרצה לתמוך בשלושה מיליון יהודים, כאשר יש מאה מיליון ערבים, אני אמרתי לו שהמספרים אינם קובעים מי צודק". לאור תשובתו ששמה דגש על צדק ומוסר, ברור מדוע ג'ונסון, הוא הראשון שיצר את המפנה ביחסים בין המדינות.
ג'ונסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שחתם עם ישראל על מזכר הבנות, ובו הודגשה מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל, וישראל הסכימה כי לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון.
במאי 1964 הוזמן לוי אשכול לפגישה עם הנשיא לינדון ג'ונסון. בכך, אשכול היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן באופן רשמי לבית הלבן.
ביוני 1967, המתחים בין ישראל ומדינות ערב השכנות לה הובילו למלחמת ששת הימים. במהלך ראיון ב-1993, ציין מזכיר ההגנה בממשלו של ג'ונסון, רוברט מקנמארה, כי נושאת מטוסים מהצי השישי של ארצות הברית נשלחה לכיוון מזרח הים התיכון על מנת לעזור לישראל במלחמה. עם תקיפתה של ישראל במצרים, חשש הממשל האמריקאי כי הסורים, בעזרתם של הרוסים, יתקיפו את ישראל. הרוסים הגיבו לצעד זה בתוקפנות, ואמרו לממשל בקו ישיר ממוסקבה כי "אם אתם רוצים מלחמה, תקבלו מלחמה". ברית המועצות תמכה במשך כל המלחמה בבנות בריתה הערביות, וכן חימשה אותם והציבה את כוחותיה הימיים במזרח הים התיכון. במהלך המלחמה הופעל לראשונה הקו החם מוסקבה-וושינגטון. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מהיר.
בתום מלחמת ששת הימים, הביע ממשל הנשיא ג'ונסון את עמדתו כי חזרה מיָדית של ישראל למצב ששרר ב־4 ביוני 1967 בטרם פרוץ המלחמה, לא תהווה מרשם לשלום אלא לחידוש מעשי האיבה. מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, פנה לגנרל ארל ווילר, ראש מטה הכוחות המשולבים, בשאלה מהו "השטח המינימלי" שישראל תהיה אולי זכאית להותיר בידיה כדי לאפשר הגנה יעילה יותר. ווילר הגיב בתזכיר מה‐29 ביוני 1967 לפיו: "מנקודת מבט צבאית מקצועית גרידא, ישראל חייבת להשאיר בידה חלק מהשטחים הערביים הכבושים על מנת לספק גבולות בני הגנה מבחינה צבאית".
לאחר המלחמה לא כפה ג'ונסון על ישראל, כדווייט אייזנהאואר בזמנו, נסיגה מהשטחים שכבשה, אם כי הבהיר שיהיה צורך לסגת מחלק מהם בעתיד, וכן תמך בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. בספטמבר 1968 אמר ג'ונסון: "ברור שחזרה לקווי 4 ביוני 1967 לא תביא שלום. הגבולות חייבים להיות בטוחים ומוכרים".
ג'ונסון אישר את מכירת מטוסי הסקייהוק שהגיעו לישראל לראשונה בסוף 1967, וכן את מטוסי הפנטום ב-1969.
התערבות ברפובליקה הדומיניקנית
בתחילת 1965, שלח ג'ונסון את חיל הנחתים אל הרפובליקה הדומיניקנית כדי להגן על השגרירות ולהגיב לאיום קומוניסטי במלחמת האזרחים באזור. באותו האביב הצדדים הגיעו להסכם. המשבר חיזק את תפיסתו של ג'ונסון שעליו לשכנע את תומכיו ויריביו מבית ומחוץ שיש לו דרך להתמודד מול הקומוניסטים בווייטנאם.
ביקורים בינלאומיים
ג'ונסון נסע מחוץ לארצות הברית אחת עשרה פעמים לעשרים מדינות במהלך כהונתו. הוא טס 523,000 מיילים על אייר פורס 1 בתפקידו. אחת מהנסיעות הבולטות שלו הייתה לפני חג המולד ב-1967. הוא החל את נסיעתו כשנסע לאזכרה לראש ממשלת אוסטרליה, הרולד הולט, שנעלם במהלך שחייה ונחשב שטבע. הבית הלבן לא חשף זאת בפני הציבור. ג'ונסון נסע 26,959 מיילים ב-4.7 ימים. המטוס חצה את קו המשווה פעמיים, עצר בבסיס בקליפורניה, ואז בהונולולו, פאגו פאגו, קנברה, מלבורן, וייטנאם, קאראצ'י ורומא.
ממוזער|מרכז|400 פיקסלים|מדינות בהן ביקר ג'ונסון במהלך כהונתו
תאריכיםמדינהמיקוםפרטים1ונקוברביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה לסטר פירסון.2מקסיקו סיטיביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.3האי קמפובלו, צ'אמקוקהניח עם ראש הממשלה לסטר פירסון את אבן הפינה לפארק הלאומי רוזוולט.4ולינגטוןביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה קית' הוליאוק.קנברה,מלבורן,סידני,בריזבן,טאונסווילביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי ריצ'רד קייסי ועם ראש הממשלה הרולד הולט. הביקור היה ביקור תודה עקב תמיכת ממשלת אוסטרליה במלחמת וייטנאם, אולם במהלכו התחוללו הפגנות נגד המלחמה.מנילה,לוס באנוס,קורגידורנכח בוועידה עם ראשי ממשלת אוסטרליה, קוריאה הדרומית, ניו זילנד, הפיליפינים, דרום וייטנאם ותאילנד. הפגישה הסתיימה בהצהרה שהמדינות יתנגדו להתפשטות הקומוניזם ויקדמו דמוקרטיזציה ופיתוח בווייטנאם ובאסיה.קם רן בייביקר אנשי צבא אמריקנים.בנגקוקביקור ממלכתי. נפגש עם המלך ראמה התשיעי.קואלה לומפורביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה.סיאול,סוואןביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי ועם ראש הממשלה. נאם בפני האספה הלאומית.5אקוניהפגישה בלתי רשמית עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.6פונטה דל אסטהועידה עם ראשי מדינות דרום אמריקה.פרמריבותחנת ביניים בדרך מאורוגוואי.7בוןנכח בהלווייתו של קונראד אדנאואר.8מונטריאול אוטווהנפגש עם המושל הכללי. נכח באקספו 67'. ערך דיון בלתי רשמי עם ראש הממשלה לסטר פירסון.9סיודאד חוארסנכח בהעברת שטחים מארצות הברית למקסיקו. ערך דיון בלתי רשמי עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.10קנברהנכח בהלווייתו של ראש הממשלה הרולד הולט. דן עם ראשי מדינה אחרים.קהורטביקר אנשי צבא אמריקנים.קם רן בייביקר אנשי צבא אמריקנים.קראצ'ינפגש עם הנשיא איוב חאן.רומאנפגש עם הנשיא ועם ראש הממשלה אלדו מורו.ארמון האפיפיורביקר את האפיפיור פאולוס השישי.11סן סלוודורנכח בוועידת נשיאי רפובליקות מרכז אמריקה.מנגואהביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אנסטסיו סומוסה דביילה.סן חוסהביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא חוסה חואקין טרחוס פרננדס.סן פדרו סולהביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא.גואטמלה סיטיביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא.
מערכות בחירות
בחירות אמצע הכהונה של 1966
בבחירות אמצע הכהונה של 1966, איבדו הדמוקרטים ארבעים ושבעה מושבים בבית הנבחרים לרפובליקנים, ועוד שלושה בסנאט. למרות ההפסדים, נותרו הדמוקרטים הרוב בקונגרס. הרפובליקנים התמקדו בנושאי החוק והסדר לאחר המהומות בערים הגדולות, במלחמת וייטנאם, ובכלכלה, כשהם מזהירים מפני העלייה באינפלציה והעלייה בגירעון. ההפסדים פגעו בעיקר בליברלים של המפלגה, ומנעו מג'ונסון להעביר חוקים בקונגרס. הבחירות סייעו לשיקומה של המפלגה הרפובליקנית לאחר ההפסדים ב-1964.
בחירות 1968
לפי התיקון ה-22 לחוקה (אשר מטילה מגבלת כהונה לנשיא ארצות הברית ומאפשרת לו לכהן רק שתי קדנציות), היה כשיר ג'ונסון להתמודד לכהונה שנייה ומלאה, עקב בחירתו לנשיאות פעם אחת והעובדה ששירת פחות משנתיים לאחר מינויו לתפקיד. אולם ב-1966, החלה העיתונות לבקר את ג'ונסון, בטענה שיש פער בין הצהרותיו לבין המצב האמיתי בווייטנאם. חברי מפלגה הזהירו את ג'ונסון מהפסדים גדולים במדינות, עקב ביקורת על וייטנאם, מיסוי גבוה, מתיחות גזעית וחוסר תמיכה בתוכניותיו של ג'ונסון. עם זאת, בינואר 1967 היו לג'ונסון כמה יתרונות: השכר היה בשיא של כל הזמנים, האבטלה הייתה בשפל של שלוש עשרה שנים, והרווחים היו גדולים ביותר. עם זאת, הייתה דאגה בשל עלייה באינפלציה ובשיעורי הריבית. ג'ונסון ביקש להגדיל את מס ההכנסה בשישה אחוזים באופן זמני כדי לכסות את הגירעון. שיעור האהדה כלפיו נותר פחות מחמישים אחוזים. בינואר 1967, מספר תומכיו הגדולים ירד מעשרים וחמישה אחוזים לשישה עשר בלבד. בסקרים, נראה היה שהרפובליקני ג'ורג' רומני משתווה אליו. ג'ונסון קישר בין אישיותו השתלטנית לבין חוסר האהדה כלפיו. הוא טען שהעיתונות והליברלים פגעו בו.
למרות ההתנגדות הגוברת לג'ונסון בעקבות מדיניותו בווייטנאם, אף מועמד דמוקרטי בכיר לא היה מוכן לרוץ נגד נשיא מכהן מהמפלגה שלו. אפילו רוברט קנדי, אחד ממבקריו הגדולים של ג'ונסון עם תמיכה ענפה במפלגה, סירב בתחילה לרוץ נגדו. עם זאת, בתחילת 1968, החל ג'ונסון לאבד את התמיכה במפלגתו, שהתפלגה לארבעה פלגים. הפלג הראשון הכיל את ג'ונסון והאמפרי, איגודי העובדים ומנהיגי המפלגה. הפלג השני הכיל את מתנגדי המלחמה, בהנהגת הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, שרץ כמועמד אנטי-מלחמתי בפריימריז בניו המפשייר, במטרה להטות את דעת המפלגה הדמוקרטית נגד המלחמה. הוא הפתיע כשהגיע למקום השני, צמוד לג'ונסון. הפלג השלישי כלל שחורים, קתולים והיספנים, שתמכו ברוברט קנדי, שנכנס למירוץ לאחר הבחירות בניו המפשייר. הקבוצה הרביעית כללה את הדרומיים הלבנים, בהנהגת ג'ורג' וולאס. כיוון שמלחמת וייטנאם פיצלה את המפלגה, וג'ונסון סימל בעיני דמוקרטים ליברלים רבים את המלחמה, הוא הגיע למסקנה שלא יוכל לזכות במועמדות ללא מאבק קשה, שעלול אף לסכן את בריאותו. ג'ונסון הבין שגם לא יוכל לנצח במלחמה. ב-31 במרץ 1968, לאחר הבחירות בניו המפשייר וכניסתו של רוברט קנדי למרוץ, הכריז הנשיא ג'ונסון לאומה בנאום מצולם כי הוא מפסיק את כל ההפצצות בצפון וייטנאם לטובת שיחות שלום. בסוף הנאום, לאחר שאמר שהמדינה צריכה להתמודד עם אתגרים עצומים, הצהיר כי לא ינסה להיבחר ולא יקבל את מועמדות מפלגתו לעוד כהונה כנשיא.
ממוזער|300px|הנשיא ג'ונסון נפגש עם המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, בבית הלבן, יולי 1968
למחרת היום, עלה שיעור התומכים בג'ונסון מ-36% ל-49%. סגנו יוברט האמפרי נכנס למירוץ במקומו. רבים דנו בנוגע להחלטתו של ג'ונסון. רבים טענו שג'ונסון רצה לעזוב את תפקידו בגלל המצב הקשה. אחרים טענו שהוא לא הבין את עוצמת ההתנגדות כלפיו במפלגתו, וזלזל בכוחם של מתנגדיו. אחרים אמרו שג'ונסון הבין שהיה צורך בעזיבתו כדי לתת למדינה להחלים. בנוסף, הוא השיג את רוב מטרותיו בתחומי הפנים, ובריאותו הייתה במצב רע. אשתו לחצה על פרישתו.
לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי ביוני, נבחר האמפרי בוועידה הדמוקרטית של 1968. גם בחירתו של האמפרי, שלא אסף צירים בפריימריז כלל, בכנס הדמוקרטי בשיקגו באותה שנה גררה אלימות משטרתית עקב אירועי מחאה שפיצלו את המפלגה והקשו עליה להתאחד בבחירות הכלליות. ג'ונסון רצה שנלסון רוקפלר יהיה המועמד בבחירות מטעם הרפובליקנים, אולם ריצ'רד ניקסון היה מי שנבחר. לאחר הוועידה, חשפו סקרים שהאמפרי מפגר אחרי ניקסון בעשרים אחוזים. ג'ונסון האמין שיוכל לסיים את המלחמה לפני הבחירות, וכך האמפרי יוכל לנצח. לאחר נאומו של האמפרי ב-30 בספטמבר, בו קרא להפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם, הוא החל לצבור תמיכה. במה שתואר כהפתעה, הורה הנשיא ג'ונסון ב-31 באוקטובר להשלים נסיגה מלאה של כל הכוחות האמריקאים מצפון וייטנאם, עד לא יאחר מ-1 בנובמבר, כאשר הממשלה בהאנוי תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן בשיחות השלום בפריז. הודעתו עזרה להאמפרי בסקרים, אך בסופו של דבר גבר עליו סגן הנשיא לשעבר, ריצ'רד ניקסון, במרוץ צמוד. ניקסון זכה לתמיכת הלבנים מהדרום והצפוניים ממעמד הפועלים. וולאס, בתורו, רץ במסגרת המפלגה העצמאית, והשיג 13.5% מהקולות וארבעים ושישה אלקטורים. הדמוקרטים שמרו על שליטה בקונגרס, ובעוד שניקסון ביקש לבצע מדיניות חדשה בווייטנאם, הוא נמנע מלהתבטא נגד תוכניות הפנים של ג'ונסון.
לאחר הנשיאות
שמאל|ממוזער|250px|ג'ונסון מציג לראווה את כובע הקאובוי שלו בחוותו בטקסס, 1972
שמאל|ממוזער|230px|ג'ונסון בחדר הסגלגל, ימים אחדים לפני סיום כהונתו כנשיא
לאחר שסיים את כהונתו בינואר 1969, חזר ג'ונסון לחוותו שבסטונוול, טקסס, יחד עם עוזרו וכותב נאומיו, הארי מידלטון, שכתב שני ספרים עם ג'ונסון, בהם ספר המלווה את תקופת נשיאותו שפורסם ב-1971, הנקרא "The Vantage Point: Perspectives of the Presidency 1963–1969". כאשר מאמצי הנשיא קנדי ושלו הניבו פרי, נכח ג'ונסון בטקס שיגור אפולו 11 לירח ביולי 1969. ב-1971 נפתחה הספרייה לזכרו באוניברסיטת טקסס,. הוא תרם את החווה שלו בצוואתו לציבור לצורך הקמת מוזיאון היסטורי.
ג'ונסון העביר ביקורת חיובית על מדיניות החוץ של ממשיכו בתפקיד, ריצ'רד ניקסון, אך סייג זאת באומרו כי ניקסון נלחץ להשיב את כוחות הצבא מווייטנאם בחיפזון, טרם יכולתם של הדרום וייטנאמים להגן על עצמם. הוא שב והזהיר מנפילתה של דרום וייטנאם לידי השלטון הקומוניסטי בצפון.
הוא תמך במועמדותו הלא מוצלחת של הסנאטור ג'ורג' מקגוורן בבחירות לנשיאות ב-1972, על אף שמקגוורן היה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות החוץ של ג'ונסון. עם זאת, התנגד עקרונית ג'ונסון למינוי של מקגוורן למועמד הדמוקרטי. "ניקסון יכול להיות מובס רק אם הדמוקרטים לא יפנו שמאלה מדי", התעקש. הוא חש כי אדמונד מאסקי היה יכול להיות מועמד טוב ולגבור על ניקסון. אף על פי כן, סירב לנסות לסקל את מינוי של מקגוורן כי חש שחוסר הפופולריות שלו במפלגתו שלו רק תעזור להלה. בן טיפוחיו הפוליטי, ג'ון קונלי, שירת כמזכיר האוצר של ניקסון ולאחר מכן התפטר כדי להוביל קבוצת דמוקרטים תומכי ניקסון. הייתה זאת הפעם הראשונה בה היו משני צדדים שונים במערכות בחירות.
לאחר נשיאותו חווה ג'ונסון מספר אירועים בריאותיים, ובפרט התקפי לב חוזרים ונשנים, בהם תעוקת לב. הוא גם חווה כאבים בקיבה, שזוהו על ידי רופאיו כדיברטיקולוזיס. בינואר 1969, שעה שהוא נמצא במטוס בדרכו חזרה לטקסס לאחר השבעתו של ניקסון, שב לעשן לאחר 15 שנים שלא עשה כן, מאז התקף הלב שחווה ב-1955. הוא חזר לעשן בתדירות גבוהה. בהמשך מצבו הלך והחמיר, והוא נאלץ ללכת להתייעצויות רפואיות ביוסטון. רופאו האישי, מייקל דבאקי, גילה כי על אף שעורקי הלב של ג'ונסון חוו פגיעה קריטית, מצבו הכללי של לבו היה כה ירוד, כך שאפילו ניתוח מעקפים עלול להוביל לסיבוכים הרי אסון.
מותו
לאחר שמצבו הבריאותי הוגדר כסופני, שב ג'ונסון לחוותו שבטקסס. בעת הזמן המשוער 15:39 לפי שעון טקסס, הזעיק ג'ונסון את מאבטחיו מהשירות החשאי בשל כאבים בחזה. הסוכנים אצו לחדרו, שם מצאו אותו ללא יכולת תגובה כשהטלפון בו השתמש עדיין בידו. משם הוטס לסן אנטוניו לבית החולים, וכשהגיע הוכרז על מותו. ג'ונסון מת בגיל 64, והתגלה כי זה כתוצאה מאוטם שריר הלב.
מותו של ג'ונסון היה מותו השני של נשיא ארצות הברית בטווח של חודשים אחדים. הנשיא הארי טרומן מת רק פחות מחודש קודם לכן, ב-26 בדצמבר 1972. לאחר מותם הצמוד לא היו באותה עת לארצות הברית נשיאים לשעבר הנמצאים בחיים. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז מותו של קלווין קולידג' לקראת סיום כהונתו של הרברט הובר ב-1933.
ממוזער|שמאל|זר זיכרון ליד קברו של ג'ונסון בטקסס
הלווייתו נערכה בכנסייה הנוצרית נשיונל סיטי שבוושינגטון די. סי., ובין משתתפיה נמנו הנשיא המכהן, ריצ'רד ניקסון, וראש ממשלת יפן בעת כהונתו של ג'ונסון, אייסאקו סאטו. הוא נטמן בבית הקברות המשפחתי שלו בסטונוול, שנכלל בשטח הפארק הלאומי ההיסטורי של ג'ונסון. הוא מת ימים ספורים לאחר השבעתו של ניקסון לכהונה שנייה. לאחר מותו הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית. מרכז החלל ג'ונסון נקרא על שמו.
ממוזער|טקס האשכבה לג'ונסון
מורשת והערכה
נשיאותו של ג'ונסון הותירה חותם עמוק על המדינה, בדמותם של מדיקר, תוכניות נגד עוני, הגנה על הסביבה, מימון לחינוך ותוכניות ממשלתיות אחרות. חוקי זכויות האזרח שהעביר זכו לשבחים על הסרת המחסומים לקראת שוויון גזעי. היסטוריונים רבים מדרגים אותו כנשיא טוב. הבנתו את הקונגרס אפשרה לו להעביר חקיקה רבה. הוא הסתייע ברוב הגדול של מפלגתו בקונגרס ובציבור שהיה מוכן לקבל תוכניות ממשלתיות, אולם הקואליציה השמרנית של הדמוקרטים הדרומיים והרפובליקנים התנגדה לו, וחסמה כמה מתוכניותיו. בנוסף, כמה מתוכניותיו בוטלו. מדיניותו בווייטנאם נחשבת לכישלון, ובנוסף פוגעת במוניטין שלו. בנוסף, קואליציית הניו דיל התפרקה בתקופת ג'ונסון. לאחר עזיבתו את התפקיד, ניצחו הרפובליקנים בחמש מתוך שש מערכות בחירות, ורונלד רייגן ביטל תוכניות רבות שלו, אם כי השאיר חלק מהן על כנן.
ממוזער|דיוקנו של ג'ונסון בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון.
ג'ונסון נהג לעבוד 18–20 שעות ברצף. הוא נחשב לאחד ממנהיגי הרוב החזקים ביותר בסנאט, הכיר כל סנאטור באופן אישי וידע כיצד לתמרן אותם.
ג'ונסון אהב להציג את המאפיינים הטקסניים שלו בציבור, ולבש כובעי בוקרים. שירות הפארקים הלאומי ממשיך להפעיל את החווה שלו.
ג'ונסון היה נוצרי אדוק, והתייחס לנושאי חוץ ופנים, כמו גם לנושאים גזעיים וחברתיים, מבחינה מוסרית.
בתרבות הפופולרית
All the Way (2016) - סרט טלוויזיה
LBJ (סרט) (2016) - סרט קולנוע
פארקלנד
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל לינדון ג'ונסון
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם לינדון ג'ונסון
לקריאה נוספת
אברהם בן-צבי, ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 118–126.
תום שגב, 1967 – הארץ שינתה את פניה, כתר, 2005.
בות מוני, פרשת חייו של לינדון ג'ונסון, תרגום ואחרית דבר: יוסף נדבה, הוצאת יחדיו, 1964.
Irving Bernstein, Guns or Butter: The Presidency of Lyndon Johnson. New York: Oxford University Press. (1996)
John A. Andrew, Lyndon Johnson and the Great Society. Chicago: Ivan R. Dee. (1999)
Joseph A. Califano, Jr., The Triumph & Tragedy of Lyndon Johnson: the White House Years, Texas A&M University Press, 2000.
Robert Dallek, Lyndon B. Johnson: Portrait of a President (2004)
Randall Woods, LBJ: Architect of American Ambition. New York: Free Press. (2006)
קישורים חיצוניים
רשמי
ביוגרפיה באתר הבית הלבן
הספרייה והמוזיאון הנשיאותים של לינדון ג'ונסון
הפארק הלאומי ההיסטורי לינדון ג'ונסון
אחר
הקלטות הקול הנשיאותיות של לינדון ג'ונסון
תמליל והקלטת אודיו ווידאו של נאום הפרישה של הנשיא ג'ונסון
על חקיקת זכויות האזרח שהוביל הנשיא ג'ונסון
פרק ראשון מתוך ספר ביוגרפיה על ג'ונסון
– סרט העוסק בכהונת הנשיא ג'ונסון ומלחמת וייטנאם
הקלטות קול של הנאומים החשובים של הנשיא ג'ונסון
תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של טקסס
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פ. קנדי
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1960
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אמריקאים במלחמת וייטנאם
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מטקסס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטקסס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מעוטרי כוכב הכסף
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:זוכי פרס השירות הציבורי של לסקר-בלומברג
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1908
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1973
| 2024-09-17T09:42:36
|
וודרו וילסון
|
תומאס וודרו וילסון (באנגלית: Thomas Woodrow Wilson; 28 בדצמבר 1856 – 3 בפברואר 1924) היה נשיאה ה-28 של ארצות הברית בשנים 1913–1921 מטעם המפלגה הדמוקרטית. קודם לכן היה פרופסור במוסדות רבים, ובשנים 1902–1910 היה נשיאה של אוניברסיטת פרינסטון. בבחירות של 1910 נבחר להיות מושל ניו ג'רזי, המושל ה-34 של המדינה, בין 1911 ל-1913.
וילסון התמודד לנשיאות ארצות הברית ב-בחירות 1912, וזכה בזכות פילוג ב, מה שאפשר לו להשיג מעט יותר מארבעים אחוז מקולות הבוחרים ולזכות לרוב גדול בחבר האלקטורים. הוא היה הנשיא הדרומי הראשון מאז אנדרו ג'ונסון ב-1865, וחבר בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית. בתקופתו, הרוב של המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים ובסנאט אפשר לו להעביר רפורמות פרוגרסיביות רבות.
בתקופתו כנשיא החזיר וילסון את מסורת נאום מצב האומה, שננטשה מאז 1801. הוא העביר חוקים פרוגרסיביים שקדמו לניו דיל, בהם חוק הפדרל ריזרב, חוק ועדת המסחר הפדרלית, חוק נגד מונופולים, וחוק הלוואות לחקלאים. הוא נכנס לתפקידו כחודש לאחר שעבר התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית (תיקון שאיפשר בפועל לארצות הברית לגבות מס הכנסה), וכנשיא כינס מושב מיוחד של הקונגרס, שהעביר חוק שהוריד מכסים והנהיג במקומם מס הכנסה. בעזרת חוק שהנהיג יום עבודה בן שמונה שעות לפועלי הרכבת, מנע שביתה ומשבר כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, שמר על נייטרליות, בעוד שהיה תקיף בתגובתו למלחמת האזרחים במקסיקו.
בכהונתו השנייה כנשיא התמודד וילסון מול מושל ניו יורק לשעבר, צ'ארלס אוונס יוז, בבחירות של 1916. הוא ניצח בפער דחוק, והפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז אנדרו ג'קסון שנבחר לתקופת כהונה שנייה ברציפות.
כהונתו השנייה חפפה למלחמת העולם הראשונה ולמעורבות האמריקנית בה. באפריל 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת ושלחה את מברק צימרמן, ביקש וילסון מהקונגרס אישור לצאת למלחמה כדי להפוך את העולם ל"בטוח עבור הדמוקרטיה". ארצות הברית ביצעה פעולות צבאיות לצד מדינות ההסכמה, בלי ברית רשמית. וילסון התמקד בעניינים כספיים ודיפלומטיים במלחמה, והותיר את האסטרטגיה הצבאית לגנרלים. הוא הלווה מיליארדי דולרים לבריטניה, לצרפת ולבעלות ברית אחרות למען המלחמה. בעזרת חוק שירות מ-1917, הצליח וילסון לשלוח 10,000 חיילים לצרפת בכל יום עד קיץ 1918. בתוך המדינה, הוא העלה את מס ההכנסה, ולווה מיליארדי דולרים מהציבור בעזרת הליברטי בונדס. הוא הקים ועדה תעשייתית לזמן המלחמה, קידם שיתוף פעולה עם איגודי עובדים, הנהיג רגולציה על חקלאות והפקת מזון, והעניק למזכיר האוצר שלו, ויליאם גיבס מקאדו, שליטה ישירה על מערכת הרכבות של המדינה.
בנאום מצב האומה שלו ב-1915, ביקש וילסון מהקונגרס להעביר את חוק הריגול וחוק ההמרדה, ואלה אכן עברו ב-1917 וב-1918 בהתאמה, ומנעו פעילות נגד הגיוס. מחלקת המשפטים שלו, בהנהגת אלכסנדר מיטשל פאלמר, גירשה אזרחים בעלי אזרחות זרה שנחשדו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים במהלך "פשיטות פאלמר" בין 1919 ל-1920. הוא תמך במתן זכויות הצבעה נרחבות, וב-1918 תמך בתיקון ה-19 לחוקה, שהעניק זכות הצבעה לנשים בכל רחבי ארצות הברית, למרות התנגדות הדרום.
וילסון מינה לתפקידים בכירים בממשלו דרומיים שהאמינו בהפרדה גזעית. הוא העניק לראשי המחלקות שליטה גדולה יותר בניהולן. בתחילת 1918 הציג את עקרונות השלום שלו, ארבע עשרה הנקודות, וב-1919, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ב-11 בנובמבר 1918, נסע לפריז, כשהוא מקדם את יצירת חבר הלאומים, והשתתף בניסוח חוזה ורסאי, על אף שהתנגד לנוסח הסופי שלו, שהחמיר עם גרמניה. לאחר חזרתו מאירופה ערך מסע ברחבי ארצות הברית לטובת ההסכמים, ולקה בשבץ. הרפובליקנים בסנאט התנגדו להסכם והובילו לדחייתו. בגלל השבץ חלה ירידה בתפקודו, וכוחו והשפעתו פחתו עם נכותו. וילסון רצה להיבחר לכהונה שלישית, וניסה להוביל לכך שהוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1920 לא תצליח לבחור מועמד חלופי, אולם הוועידה דחתה את ניסיונו להיבחר מחדש.
כפרסביטריאני מובהק, הוסיף וילסון מוסריות לגישתו הבינלאומית, והוביל ליצירת אידאולוגיה "וילסונית" - מדיניות חוץ פעילה שקוראת לקידום דמוקרטיה עולמית. עבור תמיכתו בחבר הלאומים, הוא זכה בפרס נובל לשלום ב-1919, הנשיא השני מתוך ארבעה שזכה לכבוד זה. הנשיאים האחרים שזכו בפרס היו תאודור רוזוולט, ג'ימי קרטר וברק אובמה.
היסטוריונים ומדעני מדינה מדרגים את וילסון כאחד מעשרת הנשיאים הטובים של ארצות הברית בכל הזמנים. וילסון תמך יותר מקודמיו ביצירת ממשל מרכזי חזק שיפקח על התאגידים. רוב הישגיו, כמו הפדרל ריזרב, ועדת הסחר הפדרלית, מס הכנסה פרוגרסיבי וחוקי עובדים, המשיכו להשפיע על ארצות הברית זמן רב לאחר מותו. הוא נחשב לדמות מפתח בביסוס הליברליזם האמריקני המודרני, שהשפיע על נשיאים עתידיים כפרנקלין דלאנו רוזוולט ולינדון ג'ונסון. מדיניות החוץ האידיאליסטית שלו הייתה נדבך בולט במדיניות החוץ האמריקנית, וחבר הלאומים שלו השפיע על התפתחות האו"ם. לעומת זאת, עמדותיו בנוגע לזכויות האזרח זכו לביקורת. ממשלו הוביל להפרדה גזעית בממשלה, והקבינט שלו הכיל כמה גזענים מוצהרים.
ראשית חייו
ממוזער|וילסון בסוף שנות השבעים של המאה התשע-עשרה
וודרו נולד בסטאונטון, וירג'יניה, למשפחה בת ארבעה ילדים ממוצא סקוטי-אירי, ב-28 בדצמבר 1856. הוא היה השלישי מבין ארבעה ילדיהם של ג'וזף וילסון וג'סי ג'נט וודרו. משפחתו של אביו היגרה לארצות הברית מצפון אירלנד, ואמו נולדה באנגליה למשפחה סקוטית, בה נעשה שימוש בעבדים.
משפחתו של ג'וזף התיישבה באוהיו, שם פרסם אביו של ג'וזף מגזין שהתנגד לעבדות ותמך במכסי מגן גבוהים.
לאחר נישואי הוריו, עברה המשפחה לדרום ב-1851, תוך הזדהות עם ערכי הדרום, ג'וזף הפך לכומר בג'ורג'יה ובקרוליינה הדרומית, והיה בעלים של עבדים, הגן על העבדות, וחינך את עבדיו. ג'וזף וג'סי הזדהו עם הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית וטיפלו בחיילים פצועים בכנסייה שלהם. ג'וזף אף שירת בצבא הקונפדרציה, ואילו וודרו טען שהזיכרון הראשון שלו, מגיל שלוש, היה כששמע שאברהם לינקולן נבחר ושמלחמה עומדת לפרוץ.
ב-1861 היה שותף ג'וזף לארגון מחדש ולכינון ממסד הכנסייה הפרסביטריאנית בארצות הברית, הפך לפקיד בכיר במנגנוניה ולכומר הכנסייה הראשונה של הארגון באוגוסטה, ג'ורג'יה, בעיר בה התגוררה המשפחה עד 1870, כשוודרו היה בן 14. ב-1873, הצטרף וודרו לכנסייה הפרסביטריאנית בקרוליינה הדרומית ונשאר חבר בה לכל חייו.
חינוך
וילסון החל לקרוא בגיל עשר, כנראה בשל דיסלקסיה. לאחר מכן האשים בכך את המחסור בבתי ספר בדרום במהלך תקופת השיקום. כמתבגר, הוא לימד את עצמו קצרנות, ולמד בביתו עם אביו. במהלך תקופת השיקום, גר בקרוליינה הדרומית עד 1874, שם לימד אביו.
משפחתו עברה לקרוליינה הצפונית ב-1874, ואביו שירת ככומר בכנסייה עד 1882. וילסון למד בקולג' במהלך 1873, אולם חלה ב-1874, ועבר לאוניברסיטת פרינסטון. שם סיים את לימודיו ב-1879. בשנתו השנייה, למד מדעי המדינה והיסטוריה, והיה חבר במועדון הנאומים. בבחירות של 1876, תמך וילסון במפלגה הדמוקרטית ובמועמדה, סמואל טילדן.
ב-1879, למד וילסון משפטים באוניברסיטת וירג'יניה במשך שנה.
כשבריאותו הידרדרה וגרמה לו להפסיק ללמוד, הוא חזר לבית הוריו בקרוליינה הצפונית, שם המשיך בלימודי המשפטים. וילסון הוכשר לעריכת דין בינואר 1882. הוא התעניין בהיסטוריה המשפטית, אולם לא התעניין בהליכים היומיומיים במקצוע, וכעבור פחות משנה הפסיק לעסוק בנושא כדי להתמסר ללימודי מדעי המדינה והיסטוריה.
ממוזער|אלן אקסון וילסון (1883)
בסתיו 1883, החל וילסון ללמוד היסטוריה, מדעי המדינה וגרמנית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. כעבור שלוש שנים, השלים את עבודת הדוקטורט שלו, בנושא הקונגרס האמריקני.
נישואין ומשפחה
באביב 1883, נשלח וילסון לג'ורג'יה, כדי לעזור בטיפול בנכסיו של דודו, ויליאם, לאחר שגיסו לא הצליח לטפל בנושא. כשביקר שם, התאהב באלן לואיז אקסון, בתו של כומר מג'ורג'יה. הוא הציע לה נישואין והם התארסו.
הנישואין נדחו לאחר שאביה של אלן, אדווארד, שסבל מדיכאון, נשלח לבית חולים לחולי נפש בג'ורג'יה, והתאבד שם ב-1884. לאחר שסגרה את בית משפחתה בג'ורג'יה, והחלימה מהצער, החלה אלן ללמוד אומנות, ואף קיבלה מדליה מהתערוכה הבינלאומית בפריז על אחת מעבודותיה. היא נישאה לוילסון ב-1885.
עניינים אישיים
וילסון חיבב מכוניות, ונסע מדי יום כשהיה נשיא במכוניתו האהובה, פירס ארו מודל 1919. הוא תמך במימון כבישים ממשלתי בשל כך. וילסון העריץ כדור בסיס, וב-1915 הפך לנשיא המכהן הראשון שזרק את הכדור במשחק של וורלד סיריס. הוא עצמו שיחק כדור בסיס במהלך תקופתו בקולג', והיה עוזר מאמן לנבחרת של פרינסטון. הוא גם חיבב אופניים, ולקח כמה חופשות כדי לרכוב באזור האגמים.
ממוזער|וילסון ב"זריקה הראשונה" בוורד סיריס של 1916. הנשיא המכהן הראשון שעושה זאת
קריירה אקדמית
וילסון הרצה באוניברסיטת קורנל בין 1886 ל-1887. בין 1885 ל-1888 לימד יוונית עתיקה והיסטוריה של רומא במכללת ברין מאר בפילדלפיה. באותה התקופה סירב להצעות מהאוניברסיטאות של מישיגן ואינדיאנה. כשאלן נכנסה להיריון ב-1886, הזוג החליט לעבור לגיינסוויל. הם הגיעו לשם יום לפני שבתם, מרגרט, נולדה באפריל 1886. בנם השני, ג'סי, נולד ב-1887.
ב-1888, עזב וילסון את מכללת ברין מאר לטובת אוניברסיטת ויזליאן, אף על פי שחתם על חוזה של שלוש שנים עם ברין מור. בויזליאן, אימן את נבחרת הפוטבול והקים את נבחרת הדיונים.
בפברואר 1890, בעזרת חברים, נבחר בידי אוניברסיטת פרינסטון ללמד משפטים וכלכלה פוליטית, במשכורת שנתית של 3,000 דולר. הוא לימד משפטים בבית הספר למשפטים בניו יורק יחד עם צ'ארלס אוונס יוז,לימים המועמד מולו בבבחירות 1916. ב-1896, נאם לכבוד 150 שנה לאוניברסיטת פרינסטון.
כותב במדעי המדינה
השוואה בין הרפובליקה הדמוקרטית האמריקנית והפרלמנט הבריטי
בהשראת וולטר בג'ט, החשיב וילסון את חוקת ארצות הברית כמסורבלת ופתוחה לשחיתות. הוא העדיף להנהיג דמוקרטיה פרלמנטרית בארצות הברית, כדי לקרב בין הרשות המבצעת למחוקקת.
עבודתו הפוליטית הראשונה, על הקונגרס של ארצות הברית מ-1885, דרשה לעבור לשיטה הפרלמנטרית. הוא תיאר את הממשלה האמריקנית בביקורתיות, לעומת הפרלמנט הבריטי. מבקריו של הספר טענו שוילסון לא סקר פעילויות של הקונגרס, ואילו תומכיו טענו שהוא מיועד לגדולות. הספר שיקף את כוח הרשות המחוקקת, ביחס לרשות המבצעת, לאחר מלחמת האזרחים. לאחר מכן כתב וילסון מאמרים לרבעון במדעי המדינה.
ב-1890 פרסם חוברת בשם "המדינה", שבה השתמשו במכללות עד לשנות העשרים. הוא טען שהפרלמנט הוא אינו רע, ושהממשלה יכולה להשתמש בכוחה כדי לפתור בעיות חברתיות ולקדם את רווחת החברה. ב-1889, פרסם ספר היסטורי, שעסק בתקופה מהנשיא ג'קסון ועד תקופת השיקום. ספרו השלישי, "חלוקה ואיחוד", התפרסם ב-1893 ותרם לכתיבה ההיסטורית האמריקנית. ספרו הרביעי, ספר בן חמישה כרכים בשם "ההיסטוריה של העם האמריקני", פורסם ב-1902. ב-1899, כתב ב"המדינה" שהממשלה יכולה לקדם את הרווחה הכללית באמצעות איסור על עבודת ילדים, פיקוח על תנאי התברואה במפעלים, הגבלת תעסוקת הנשים במקצועות מסוכנים לבריאות, קביעת תקני איכות למוצרים, הגבלת שעות העבודה בענפים מסוימים, ובידי מאה ואחת מגבלות על כוחם של "אנשים חסרי מצפון או חסרי לב".
וילסון האמין שמערכת הפרדת הרשויות האמריקנית, עם האיזונים והבלמים שבה, סיבכה את המשילות האמריקנית. אם הממשלה לא פעלה כיאות, לטענתו, העם לא ידע את מי להעניש. וילסון סימן את בית הנבחרים של ארצות הברית כמטרה לביקורת, וטען שהוא מחולק לארבעים ושבע מחלקות, כשכל אחת מהן נשלטת בידי אדם אחר שאינו ראוי לכך.
בעבודתו המחקרית האחרונה, "הממשלה החוקתית של ארצות הברית" (1908), טען שתפקיד הנשיא הוא תפקיד חשוב כמו האדם שממלא אותו. כשהפך לנשיא, קיווה וילסון שנשיאים יוכלו להיות ראשי מפלגה כמו ראשי הממשלות הבריטיים. הוא קיווה שהמפלגות יוכלו להתארגן בצורה אידאולוגית, ולא גאוגרפית. הוא טען שבמפלגות של אותה התקופה לא היו מנהיגים, עקרונות או מפלגות.
וילסון כתב שיש להעביר את נושא הצדקה מהמגזר הפרטי לסמכות הממשלה, ובכך הניח את היסודות למדינת הרווחה המודרנית. בניסיונו להיבחר למושל ניו ג'רזי, הביע את "תמיכתו הכנה" בשעות עבודה "הגיוניות", בביטוח תאונות, ובשכר הוגן.
מינהל ציבורי
וילסון למד מינהל ציבורי, וטען שמדובר בחלק הביצועי והגלוי של הממשלה. הוא האמין שלימודי מינהל ציבורי יכולים להגביר את יעילות הממשלה. הוא טען שהמנהיגים הפוליטיים התמקדו בנושאים פילוסופיים ובטבעה של הממשלה והתעלמו מהנושאים החשובים, היומיומיים, בניהול ממשלתי. הוא טען שהגישות הללו מייצגות את דרישות המדינות הקטנות יותר. הוא טען שיש לייעל את הממשלה ולארגן אותה מחדש. הוא טען שצמיחת מדינות כפרוסיה, צרפת ואנגליה, הובילה להתקדמות במנהל הציבורי שלהן.
לעומת זאת, טען שארצות הברית צריכה מודל שונה, בגלל הקושי ביצירת קונצנזוס אמריקני. לכן, הוא דרש רפורמה איטית במבנה הממשל. הוא קישר את המנהל הציבורי למנגנונים שהושפעו מדעותיהם המשתנות של מנהיגיו.
נשיא אוניברסיטת פרינסטון
ממוזער|שמאל|וילסון כנשיא אוניברסיטת פרינסטון ב-1912)
הוצע לוילסון לשמש כנשיא אוניברסיטת אילינוי ב-1892, ונשיא אוניברסיטת וירג'יניה ב-1901, אולם הוא דחה זאת. ביוני 1902, מונה להיות נשיאה של אוניברסיטת פרינסטון.
אף על פי שתקציב האוניברסיטה היה בקושי ארבעה מיליוני דולרים, ביקש וילסון שני מיליונים לצורך שיפור מערכת ההוראה, מיליון עבור לימודי מדעים, וכמעט שלושה מיליוני דולרים עבור בניינים חדשים ומשכורות. וילסון גם ביקש לקבל שלושה מיליוני דולרים עבור לימודי משפטים ושניים וחצי מיליונים לטובת לימודי הנדסת חשמל. הוא העלה את מספר המרצים מ-112 ל-174, אותם בחר בעצמו לפי יכולותיהם. הוא שינה את תוכנית הלימודים כדי שתתאים לזמן המודרני, הפך את לימודי כתבי הקודש למקצוע, מינה את המרצה היהודי והמרצה הקתולי הראשונים, ושחרר את חבר המנהלים משליטת הפרסביטריאנים.
וילסון שינה את מבנה השיעורים כדי לפעול למען התמקצעות בתחום. התלמידים נפגשו בקבוצות של שישה תלמידים עם מורים. הוא העלה את תנאי הקבלה ושאף להפוך את התלמידים לאנשים חושבים.
ב-1906, התעורר וילסון וגילה שהתעוור בעינו השמאלית. כיום טוענים שחווה שבץ – אף על פי שאובחן עם טרשת עורקים – והוא נסע לחופשה באיי ברמודה. הוא החל להפגין, כמו אביו, חוסר סבלנות, שהוביל לשגיאות בשיפוט.
ממוזער|ביתו של וילסון בקמפוס של אוניברסיטת פרינסטון.
כשוילסון היה בחופשה בברמודה, הוא פגש את מרי פק. הם הרבו לבקר יחד באזור לאחר מכן, והתייחס לכך במכתביו אל אלן. אלן חשה בבעיה, והדבר גרם למתיחות בין הזוג. היסטוריונים רבים טוענים שהיה בין השניים רומן.
בתקופתו בפרינסטון, ניסה לבטל את מועדוני הארוחות של המעמד הגבוה, כדי לנטרל את כוחן של האליטות. הוא הציע שהתלמידים יעברו למגורים משותפים, אולם בוגרי האוניברסיטה התנגדו. וילסון התעקש על כך. באוקטובר 1907, חבר המנהלים סירב לתמוך בתוכנית. קצת לאחר מכן, הוא שוב נאלץ לצאת לחופשה בגלל עיוורון בעינו השמאלית.
מאוחר יותר, התעמת מול אנדרו ווסט, דיקן בית הספר, וגם עם בן בריתו, הנשיא לשעבר גרובר קליבלנד, שהיה נאמן האוניברסיטה. וילסון רצה למזג תלמידים מקבוצות שונות בקמפוס, ואילו ווסט דרש שהקמפוס יוקם במקום מרוחק יותר. ב-1909, שנתו האחרונה של וילסון בתפקיד, הקמפוס הוקם במקום מרוחק יותר. העיתונות הלאומית טענה שהיה זה קרב בין האליטות לפופוליסטים.
וילסון הרגיש צורך לרוץ למשרה פוליטית בכירה. לפני הוועידה הדמוקרטית של 1908, רמז וילסון שברצונו להיות מועמד מטעם הדמוקרטים. הדמוקרטים לא חיבבו אותו, אולם הקרקע הייתה מוכנה.
ב-1910, נבחר וילסון להיות נשיאה של האגודה האמריקנית למדעי המדינה, אולם לאחר מכן עזב את פרינסטון ונכנס לפוליטיקה של ניו ג'רזי. תרומתו לפרינסטון סוכמה בכך שהפך אותה למקום יותר טוב לאנשים צעירים.
מושל ניו ג'רזי
ממוזער|שמאל|המושל וילסון, 1911
בינואר 1910, משך וילסון את תשומת לב הדמוקרטים של ניו ג'רזי, והם החליטו שיהיה מועמדם לתפקיד המושל. ב-12 ביולי, הוא הוצג בפני מנהיגי המפלגה וזכה לתמיכתם. למרות זאת, רבים, כולל הפועלים המאורגנים, הרגישו שוילסון היה טירון פוליטי ולא מנוסה. למרות זאת, מנהיגי המפלגה הצליחו להשתמש בכוחם כדי להשיג לוילסון את המועמדות ב-14 בספטמבר. זאת למרות תמיכתו במתן זכות למדינות להכריע בנושא צריכת משקאות חריפים. ב-20 באוקטובר התפטר ממשרתו בפרינסטון.
יריבו של וילסון היה המועמד הרפובליקני, ויויאן לואיס, נציג הוועדה לבנקים ולביטוח. וילסון התמקד במסע הבחירות שלו בהבטחה להיות עצמאי מבחינה מפלגתית. הוא הפסיק להתנהג כמו פרופסור והחל להציג את עצמו כפרוגרסיבי. הוא ניצח את לואיס בקלות, בהפרש של יותר מ-650,000 קולות, אף על פי שויליאם הווארד טאפט הרפובליקני ניצח בניו ג'רזי בבחירות הנשיאותיות של 1908 בהפרש של יותר מ-82,000 קולות. וילסון נחשב לסוס שחור בבחירות, אולם ההצלחה שלו ושל דמוקרטים אחרים כנגד הרפובליקנים של טאפט הייתה בגלל הלך הרוח הפרוגרסיבי שתאודור רוזוולט עודד לאחר תקופתו כנשיא.
בבחירות של 1910, הדמוקרטים הצליחו להשתלט על האספה הכללית של ניו ג'רזי, אף על פי שהסנאט של ניו ג'רזי נותר בידי הרפובליקנים. וילסון מינה את ג'וזף פטריק טומולטי לתפקיד מזכירו האישי, תפקיד שנשאר בו לכל אורך הקריירה של וילסון. וילסון התעלם מדרישות המנגנון המפלגתי ועסק ברפורמות. הוא סירב לתמוך בסנאטורים שלא היו ראויים לדעתו (בתקופה בה המועצה המחוקקת בחרה בסנאטורים). הוא נחשב למנהיג המפלגתי החדש באזור.
וילסון התמקד בארבע רפורמות משמעותיות- שינויים בחוקי הבחירות, חוקים נגד שחיתות, חוקים למען הפועלים, והקמת ועדה למען השירות לציבור. חוק שהעביר הרחיב את הבחירות המקדימות לכל התפקידים במדינה, כולל נציגי מפלגה וצירים, ובכך פגע במנהיגי המפלגה. החוק עבר ברוב דחוק, ואחריו גם חוקים נגד שחיתות וחוקים למען הפועלים.
הבחירות של 1912
המועמדות הדמוקרטית
תקופתו של וילסון כמושל והתמיכה מהעיתונות עזרה לו להתחיל את מסע הבחירות שלו ב-1912. במרץ 1911, החל בניסיונו להשיג את תמיכת המפלגה. באטלנטה, אשתו אלן ידעה שויליאם ג'נינגס ברייאן, מנהיג המפלגה, מבקר בפרינסטון ולכן הזמינה אותו לסעוד איתם. וילסון, שהתנגד לברייאן ב-1896, התפייס איתו.
וילסון החל במסע הבחירות שלו בדרום, כשנאם בנורפוק, וירג'יניה. למרות ההתלהבות, נאומו הרפורמיסטי נחשב לקיצוני מדי אצל השמרנים. וילסון היה הדרומי הראשון מאז 1848 שיכול היה להיכנס לבית הלבן, והדמוקרטים הדרומיים תמכו בו. הוא השיג עוד תמיכה גם מפרוגרסיבים צעירים, אינטלקטואלים, עורכי עיתונים ועורכי דין. הוא הצליח לדלג מעל המחלוקות המקומיות. בטנסי, המפלגה הייתה מפולגת בנוגע לחוק היובש. וילסון היה פרוגרסיבי ומתנגד למשקאות חריפים, אולם לא תמך בחוק, והצליח למשוך את שני הצדדים. הם התאחדו מאחוריו והמדינה תמכה בו לנשיאות, אולם המחלוקות גרמו לאובדן תפקיד המושל במדינה.
לאחר נורפוק, המשיך וילסון מערבה, אל קנזס, קולורדו, קליפורניה, אורגון וגם לוושינגטון. הוא תמך ברפורמות בבחירות שיחזקו את האוכלוסייה, כמו הנהגת משאל עם, מתן אפשרות לאוכלוסייה להגיש חוקים בעזרת עצומות, והנהגת בחירות חוזרות (מלבד לשופטים). בקליפורניה, כשנשאל בנוגע לזכותן של נשים להצביע, אף על פי שהתנגד לכך אמר שזה עניינן של המדינות.
ביולי 1911, הביא וילסון את ויליאם גיבס מקאדו ואת אדוארד האוס לנהל את מסע הבחירות שלו. הוועידה הדמוקרטית בבולטימור הייתה אחת מהבולטות בתולדות ארצות הברית. יושב הראש היה ויליאם מקומבס, שעזר לוילסון להפוך למושל. הרפובליקנים בחרו בטאפט כשבוע קודם לכן, ואילו רוזוולט החליט להקים מפלגה עצמאית. וילסון לא רצה להתערב בוועידה ולכן הלך לשחק גולף. עוזרו, טומולטי, כמעט קרס מהמתח.
הוועידה הייתה מפולגת במשך ארבעים סיבובים. אף מועמד לא הצליח להגיע לרוב של שני שלישים מהקולות. צ'אמפ קלארק היה המועמד המוביל, פרוגרסיבי שהיה חזק במדינות הגבול. הוא זכה לתמיכתו של ויליאם רנדולף הרסט, מנהיג האגף השמאלי במפלגה. ויליאם ג'נינגס ברייאן, שהיה המועמד ב-1896, 1900 ו-1908, התנגד לכל מועמד שאנשי וול סטריט יתמכו בו. בסיבוב העשירי, כל המשלחת מניו יורק תמכה בקלארק. ברייאן הכריז בסיבוב ה-14 שלא יתמוך בקלארק, ועוצמתו של וילסון החלה לעלות. בסיבוב השלושים הוא כבר עקף את קלארק. ברייאן תמך בוילסון, שנבחר להיות המועמד בסיבוב ה-46.
הבחירות הכלליות
ממוזער|מפת האלקטורים של 1912
וילסון ביקש מהמזכיר הכלכלי של המפלגה, הנרי מורגנטאו (האב), לא לקבל תרומות מתאגידים ולקבל תרומות קטנות מהציבור. בנוסף, הבטיח וילסון את תמיכת הדמוקרטים בניו ג'רזי ובניו יורק כשהוביל לתבוסת המועמדים שנתמכו בידי מנהיגי המפלגה. דבר זה מנע טענות שנשלט בידי מנהיגי המפלגה.
וילסון נאם בצורה מאולתרת, והתייחס אל רוזוולט בהומור, כשהוא מתאר את המפלגה הפרוגרסיבית כ"רפובליקנית צבעונית". הוא התנגד לבצע נאומים בכל רחבי המדינה, אולם כשרוזוולט עשה זאת, הוא נאלץ לעשות זאת גם כן.
נאום פרוגרסיבי במיניאפוליס טען שהרכוש פחות חשוב מהאנושיות ומדמם של האמריקנים. וילסון ביקש את תמיכתו של לואי ברנדייס בתוכניתו הכלכלית, והציע שהמונופולים ישלטו בידי הממשלה. הוא דרש חיסול המונופולים. בנוסף דרש רפורמות בבנקאות ומכסים נמוכים יותר כדי לחזק את השוק החופשי. באינדיאנפוליס, טען שהנשיא הבא יאלץ לחלק מחדש את כוחות החירות, ולהביא חופש חדש לאמריקה. תוכנית "החופש החדש" של וילסון הדגישה ממשל פדרלי מוגבל ומכסים נמוכים, אולם עם אכיפה נוקשה של חוקים נגד מונופולים ויצירת הפדרל ריזרב.
כשרוזוולט נפצע בידי מתנקש, וילסון הגביל את נאומיו וביקר רק את הרפובליקנים הרגילים. היה ברור שהפילוג יעזור לו בחבר האלקטורים. הוא הצליח להשיג תמיכה בקרב השחורים מהצפון כשהבטיח שידאג להם. בדרום, רוב השחורים לא יכלו להצביע. וילסון השיג 41.8% מהקולות בבחירות, ו-435 אלקטורים מ-40 מדינות. לא ברור אם רוזוולט לקח יותר קולות מטאפט, כרפובליקני לשעבר, או מוילסון, כפרוגרסיבי.
נשיאותו (1921-1913)
אישים
ממשל וקבינט
מזכירו של וילסון היה ג'וזף טומולטי במשך כל כהונתו. הוא תיווך בין וילסון לבין העיתונות, ומזגו האירי והתוסס השלים את המזג הסקוטי הקודר של הנשיא. אשתו של וילסון, אלן, מתה ב-6 באוגוסט 1914, והוא התחתן עם אדית בולינג גאלט ב-1915. היא שלטה בלוח הזמנים של הנשיא. היועץ הראשי למדיניות החוץ היה אדוארד האוס, עד שווילסון הסתכסך איתו ב-1919, מפני שהרגיש שהטעה אותו בוועידת השלום. סגנו, המושל לשעבר תומאס מרשל מאינדיאנה, לא התבלט בממשל. בנוסף, מזכיר המדינה היה ויליאם ג'נינגס ברייאן, מנהיג המפלגה, שהתפטר מתפקידו ב-1915 בגלל אי הסכמה למדיניותו של וילסון נגד גרמניה, ומזכיר האוצר היה חתנו של וילסון, ויליאם גיבס מקאדו.
בית המשפט העליון
ממוזער|השופט העליון לואי ברנדייס
וילסון מינה שלושה שופטים לבית המשפט העליון:
ג'יימס מקריינולדס, ב-1914, שהיה שמרן, כיהן יותר מ-26 שנים והתנגד לניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט.
לואי ברנדייס, ב-1916. ליברל, והיהודי הראשון שמונה לבית המשפט. הוא כיהן 22 שנים ותמך בחופש הביטוי ובזכות לפרטיות. הוא תמך בניו דיל.
ג'ון קלארק, ב-1916. הוא כיהן שש שנים בלבד לפני שהתפטר.
בנוסף מינה וילסון עשרים שופטים בבית המשפט לערעורים, ו-52 שופטים בבתי המשפט המחוזיים.
מדיניות פנים
ממוזער|שמאל|וילסון מושבע לנשיאות ב-4 במרץ 1913.
ביישום מדיניותו הכלכלית, היה על וילסון לפייס בין הגישות המנוגדות של האגף הדרומי והחקלאי של המפלגה, אותו הוביל ברייאן, ובין האגף הצפוני והפרו-עסקי, שהוביל בידי מנהיגי המפלגה ובעיקר הטמאני הול. עוד ב-1907 טען שפוליטיקה מוצלחת היא הובלה לשיתוף פעולה ממשלתי כדי להשיג מטרות משותפות. הנושא הראשון במדיניות "החופש החדש" שלו היה הורדת המכסים. עם רוב דמוקרטי גדול בקונגרס וכלכלה בריאה, הוא ניצל את ההזדמנות להוריד מכסים. בנוסף פעל במהירות כדי להעביר חקיקה נגד מונופולים ולהעביר רפורמה בבנקאות ובנושא המטבע.
וילסון הנהיג מסיבות עיתונאים פעמיים בשבוע מהבית הלבן, בפעם הראשונה ב-15 במרץ 1913. הכתבים הורשו לשאול אותו שאלות. ב-1913, הפך לנשיא הראשון שנאם את נאום מצב האומה מאז 1801, כשתומאס ג'פרסון הפסיק את המסורת.
ממוזער|קריקטורה מ-1913, וילסון שופך אל הכלכלה חוקים נגד מונופולים
מכסי המגן
כדי להוביל את הורדת המכסים, השיג וילסון את תמיכתו של אוסקר אנדרווד, חבר בית הנבחרים ויו"ר ועדת הכלכלה. רוב בית הנבחרים תמך במאי בחוק שהוריד את המכסים, ובספטמבר החוק עבר בסנאט. וילסון חתם עליו כעבור שלושה שבועות. למרות זאת, מלחמת העולם הראשונה מנעה השפעה מהותית של הורדת המכסים. וילסון טען בפני הקונגרס שהתאגידים תומכים במכסים גבוהים, והוא ארגן טקס חתימה מהודר על החוק. ההכנסה שאבדה בעקבות הורדת המכסים הושגה בידי מס ההכנסה החדש, שהונהג לאחר העברת התיקון ה-16 לחוקת ארצות הברית.
הפדרל ריזרב
שמאל|ממוזער|מחוזות של הפדרל ריזרב- המעגלים השחורים הם המחוזות, הבנקים הם הריבועים השחורים, המעגלים האדומים הם ענפי המחוזות והמטה בוושינגטון הוא הכוכב
וילסון לא חיכה להורדת המכסים כדי להמשיך ברפורמה הבאה שלו- הבנקאות, בה החל ביוני 1913. לאחר שהתייעץ עם ברנדייס, הכריז וילסון שמערכת הבנקאות צריכה להיות ציבורית וממשלתית. הבנקים, לטענתו, צריכים להיות כלים לעסקים, ולא שליטיהם. הוא ניסה לפייס בין הרפובליקנים השמרנים, בהנהגת הסנאטור נלסון אולדריץ', ובין האגף השמאלי של הדמוקרטים, בהובלת ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתיעב בנקים פרטיים ואת וול סטריט. ברייאן דרש בנק מרכזי בבעלות ממשלתית שידפיס כסף מנייר כאוות נפשו של הקונגרס. לבסוף, הפשרה הרשתה לבנקים פרטיים לשלוט ב-12 הבנקים האזוריים, אולם יצרה מערכת מרכזית בהנהגת הנשיא והסנאט. וילסון שכנע את תומכי ברייאן שכיוון שאיגרות החוב של הבנק היו בבעלות הממשלה, המטבע הפך לגמיש יותר. שנים עשר בנקים מחוזיים החלישו את השפעת הבנקים מניו יורק, דרישה מרכזית של ברייאן ותומכיו בדרום ובמערב.
וילסון מינה את פאול ורבורג ובנקאים בולטים אחרים להנהיג את המערכת. האגף הניו יורקרי שלט בבנק כ"ראשון בין שווים". המערכת החלה לפעול ב-1915, ומימנה את מדינות ההסכמה ואת ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה.
בסוף 1913, העיתונות טענה שוילסון הוא האדם החזק ביותר בממשלו, והוא האחראי לכל הרפורמות שעברו.
פעילות נגד מונופולים וחקיקה
וילסון דחף לחקיקה שהסתיימה בחקיקת חוק ועדת הסחר הפדרלית בספטמבר 1914. היה זה צעד בניגוד לקודמיו בתפקיד, שסברו שיש לנצח את המונופולים בבית המשפט. ועדת הסחר הפדרלית הפעילה רגולציה שעודדה תחרות והקטינה את הסחר הלא הוגן. בנוסף לכך, חוקק וילסון חוק נגד מונופולים, שאסר על אפליית במחירים, על הסכמים שאסרו על הקמעונאים לרכוש מוצרים מספקים אחרים, והסכמים שמטרתם לשלוט בארגונים אחרים. כוחה של חקיקה זאת היה גדול יותר מחוקים קודמים כיוון שהיא הדגישה את אחריותם של נציגי התאגידים והבהירה את החוקים. החוק נחשב למגנה קרטה של חוקי העבודה. ב-1916, תחת איום מצד איגודי הרכבת בשביתה, אישר וילסון חוק שהעלה שכר והוריד את שעות העבודה של הפועלים כדי למנוע אותה.
כשהנשיא ניגש לבחירה מחדש, הוא העביר סדרה של תוכניות כדי לסייע לחקלאים. ב-1914 הוא העביר חוק שיצר מערכת למכירת תוצרת חקלאית ולשיפור המיכון החקלאי. ב-1916 העביר חוק שהעניק הלוואות ארוכות טווח בריבית נמוכה לחקלאים.
העסקת ילדים נאסרה בחוק ב-1916, אולם בית המשפט טען שהחוק אינו חוקתי ב-1918. רק בשנות השלושים נחקקו חוקים משמעותיים נגד העסקת ילדים.
יחסי עבודה
ממוזער|אשתו השנייה של וילסון, אדית
ב-1914, סכסוך בין כורי פחם בקולורדו והאיגוד שלהם גרם למשמר הלאומי לטבוח בכורים, ולגרום למותם של שמונה שובתים, אחד-עשר ילדים ושתי אמהות. אחד מהבעלים, ג'ון ד. רוקפלר, הבן, סירב להצעת וילסון לבוררות, ולכן שלח וילסון את הצבא לאזור. הוא הצליח להביא סדר והפגין את תמיכתו באיגודי העובדים, אולם כניעת הכורים לבעליהם הייתה תבוסה קשה.
בקיץ 1916, הכלכלה הייתה בסכנה עקב שביתת רכבות. הנשיא קרא למפלגות לבוא לוועידה בבית הלבן באוגוסט – אחרי יומיים ללא תוצאות, החליט וילסון לפתור את העניין, ולהעביר חוק למען יום עבודה בן שמונה שעות. החוק ביטל את השביתה, והקנה לוילסון שבחים על מניעת משבר כלכלי. השמרנים ביקרו את החוק וטענו שוילסון נכנע לאיגודים, ושהקונגרס ויתר לרודנות.
העורף במלחמת העולם הראשונה
ממוזער|חנות לקניית איגרות חוב למימון המלחמה בניו אורלינס. על הבניין כרזה: "האוכל ינצח במלחמה-אל תבזבזו אותו".
ממוזער|פועלות בבית מלאכה לתותחים בפנסילבניה, 1918
כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, הפך וילסון לנשיא לוחם. מועצת התעשיות המלחמתית, בראשותו של ברנרד ברוך, הוקמה כדי לטפל ביעדי הייצור האמריקניים לצורך המלחמה. הנשיא לעתיד הרברט הובר עמד בראש מנהל המזון האמריקני, שיספק אוכל. כדי לחסוך בחשמל, הונהג שעון קיץ, ואספקת הדלק הוקצבה. ויליאם מקאדו היה אחראי על איגרות החוב. הקבינט המלחמתי נפגש עם וילסון בבית הלבן אחת לשבוע. וילסון מינה אנשי עסקים בשכר של דולר ליום כדי לטפל בגופים אלו, כדי שהממשלה תוכל לתפקד היטב בעת המלחמה.
איגודי עובדים שתמכו במאמץ המלחמתי זכו להטבות. וילסון עבד עם איגודי עובדים מתונים, שצמחו במספר חבריהם ובשכרם במהלך תקופתו. בהיעדר הקצבות מזון המחירים הרקיעו שחקים, מס ההכנסה עלה והפועלים סבלו. למרות זאת, איגרות החוב למימון המלחמה נמכרו בהצלחה. ההצלחה זו גרמה לכך שהמלחמה מומנה בידי משלמי המיסים האמידים במהלך שנות העשרים.
מתנגדי המלחמה, אנרכיסטים, קומוניסטים, חברי IWW ומתנגדים אחרים למלחמה נרדפו בידי מחלקת המשפטים בהנהגת אלכסנדר מיטשל פאלמר. מנהיגים רבים של איגודים אלו נעצרו באשמת הסתה לאלימות, ריגול ובגידה. וילסון הקים את משרד התעמולה המערבי הראשון, הוועדה למידע ציבורי, שהפיצה מסרים אנטי-גרמניים וצנזרה חומר שמצאה כמסית. בנוסף, העביר וילסון את חוק הריגול של 1917 ואת חוק ההמרדה של 1918 בקונגרס. החוקים אסרו על הצהרות אנטי-בריטיות, פרו-גרמניות ואנטי-מלחמתיות. בעוד שתמך בסוציאליסטים שתמכו במלחמה, דחף למעצרם ולגירושם של זרים שנולדו במדינות אויב. מהגרים רבים, שהיו תושבים ללא אזרחות, והתנגדו למעורבות במלחמה, נשלחו לרוסיה הסובייטית או לארצות אחרות לפי חוק ההגירה של 1918.
בניסיונו לבצע רפורמה ולשנות את תוכנית הגיוס, החליף וילסון מפקדים צבאיים וחקר את מחלקת הביטחון. בדו"ח החקירה לא נמצאה שחיתות או גנבה בתוכניות הגיוס, אף שנמצאו כשלים בחיל האוויר.
ממשל וילסון שחרר את החיילים עם סיום המלחמה. תוכנית ליצירת ועדה בעניין ננטשה בגלל השליטה הרפובליקנית בסנאט. במקום זאת, העדיף וילסון לפרק את הוועדות מתקופת המלחמה. השחרור גרם לכך שארבעה מיליון חיילים נשלחו הביתה ללא תכנון, ללא כסף, עם מעט הטבות והרבה הבטחות מעורפלות. הבועה מתקופת המלחמה של מחירי התוצרת החקלאית התפוצצה, וחקלאים רבים נותרו בחובות לאחר שרכשו אדמות חדשות. שביתות בתעשיות הפלדה, הפחם ואריזת הבשר פגעו בכלכלה ב-1919. טינה גזעית גרמה למהומות גזעיות בקיץ, כשלבנים ושחורים נלחמו בשיקגו, באומהה, ובערים רבות בצפון.
חוק היובש
חוק היובש הפך לרפורמה בלתי נמנעת במהלך המלחמה, אולם וילסון לא היה מעורב יותר מדי בהעברת החוק. שילוב בין תנועת ההתנזרות, שנאה לדברים גרמניים (כולל בירה ומסבאות) ופעילות של כנסיות ונשים הובילו לדרישה לתיקון חוקתי שיוביל לחוק יובש. תיקון חוקתי עבר בדצמבר 1917, בשני בתי הקונגרס ברוב של שני שלישים. ב-16 בינואר 1919, התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית אושר בידי 36 מתוך 48 המדינות. ב-28 באוקטובר 1919, חוקק הקונגרס את חוק וולסטד, השם העממי לחוק היובש הלאומי. וילסון הרגיש שלא ניתן לאכוף את החוק, אולם הקונגרס ביטל את הוטו שלו. תקופת היובש החלה ב-16 בינואר 1920 (שנה לאחר אשרור התיקון). מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים, מלבד למקרים דתיים, נאסרה. צריכת אלכוהול לא נאסרה, והיו אנשים ששמרו על מלאי פרטי מלפני התקופה אצלם. וילסון העביר את המלאי האישי שלו אל מרתף היינות בביתו בוושינגטון לאחר סיום כהונתו.
עמדתו של וילסון שלא ניתן לאכוף את החוק התממשה: השוק השחור התפתח במהירות כדי לעקוף את ההגבלות, ואלכוהול רב הופק והוברח אל המדינה. מוסד הספיק איזי, המסבאות הבלתי חוקיות, שגשג בערים, בעיירות ובכפרים.
זכות הצבעה לנשים
וילסון תמך במתן זכות הצבעה לנשים, אולם לא יכול היה לגייס תמיכה בתיקון חוקתי כיוון שהדרום התנגד לתיקון שיפגע בזכות המדינות להחליט. יום לפני השבעתו לנשיא, נערך בוושינגטון מצעד למען זכות ההצבעה לנשים שאורגן על ידי אליס פול, לוסי ברנס ואגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים. במהלך כהונתו, בין 1917 ל-1919, מפלגת הנשים הלאומית תקפה את וילסון ואת הדמוקרטים על חוסר פעולתם בנושא. וילסון שמר על קשר עם חלק מהסופרג'יסטיות המתונות. הוא המשיך להתעלם מהנושא עד שהיה בטוח שהפלג הצפוני במפלגה הדמוקרטית תמך בכך: משאל עם מ-1917 בניו יורק, שתמך בנושא, היה החלטי. בינואר 1918, נאם וילסון בבית הנבחרים כדי שיעביר את החוק. הוא עבר אולם הסנאט עיכב את החוק עד ל-1919, ואז התיקון נשלח לאשרור המדינות.
הבהלה האדומה
לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה הצארית, רבים באמריקה חששו ממהפכה קומוניסטית בארצות הברית. הפחדים הוזנו לאחר שאנרכיסטים בהנהגת לואיג'י גלאני ביצעו סדרת פיצוצים ברחבי ארצות הברית ב-1919. בתגובה לכך, החל מזכיר המשפט, אלכסנדר מיטשל פאלמר, ב"פשיטות פאלמר" בכוונה ללכוד ולסלק מהמדינה פעילים רדיקליים. הוא הזהיר מפני התקוממות באחד במאי ב-1920, אולם לאחר שהיום עבר ללא תקריות חריגות, הבהלה האדומה גוועה.
זכויות האזרח
ממוזער|alt="The white men were roused by a mere instinct of self-preservation...until at last there had sprung into existence a great Ku Klux Klan, a veritable empire of the South, to protect the Southern country."|ציטוט מ"ההיסטוריה של העם האמריקני" מאת וילסון, שמוצג בסרט "לידתה של אומה".
היסטוריונים רבים ביקרו את מדיניותו של וילסון בנוגע לגזעים (לפי המבקרים, וילסון, בספרו "ההיסטוריה של העם האמריקני", הציג את המהגרים האירופאים הלבנים באהדה בעוד שהמהגרים השחורים וילדיהם הוצגו כלא מתאימים לקבלת אזרחות וכלא מסוגלים להיטמע בחברה האמריקנית). לפי המבקרים, האמין וילסון שהעבדות הייתה שגויה מטעמים מעמדיים, ולא מטעמים מוסריים. הם טענו שוילסון אהד את מערכת העבדות בדרום, ושלטענתו האדונים היו סבלניים כלפי העבדים הפשוטים. בנושא של תקופת השיקום, סבר וילסון, כרוב הדרום, שהדרום הושחת בידי ה"צקלונאים", הפוליטיקאים שבאו מהצפון כדי לתפוס בדרום עמדות כוח, ושמעשיהם של הרפובליקנים הרדיקלים הצדיקו מעשים קיצוניים כדי להחזיק את הממשלות הדמוקרטיות.
בחודש הראשון של וילסון במשרד, מחלקת הדואר הפרידה בין גזעים במשרדיה, ונדרש מוילסון לבצע זאת בכל הממשלה, בשירותים, בקפיטריות ובחללי העבודה. מזכיר האוצר, ויליאם גיבס מקאדו, התיר גם לעובדים מדרג נמוך להפריד בין גזעים במקומות העבודה. בסוף 1913, מחלקות רבות הופרדו בגזעים, גם ללא פקודה מפורשת.
וילסון הגן על המדיניות במכתב ביולי 1913, וטען שההפרדה הגזעית הפחיתה את המתיחות בין הגזעים. היסטוריונים טענו שוילסון פעל לפי דעת הציבור, אולם היו שחורים ולבנים שמחו על שינוי המדיניות הממשלתית. המחאה התבטאה במכתבים, פגישות המוניות, כתבות עוינות בעיתונות והתנגדות מצד כנסיות שחורות ולבנות. תומכיו השחורים של הנשיא, שעזבו את הרפובליקנים כדי לתמוך בו, התאכזבו, והם והמנהיגים הצפוניים מחו על השינויים. וילסון המשיך להגן על המדיניות שלו. טענו ששיקר כשהבטיח לשחורים להגן עליהם מפני אי צדק גזעי. הפרדה גזעית במשרדים הממשלתיים, ואפליה במתן תעסוקה החלה כבר אצל תיאודור רוזוולט, והנשיא טאפט המשיך אותה. ממשל וילסון החריף את המצב. בנוסף, בתקופתו של וילסון נדרש לראשונה ממועמדים למשרות ממשלתיות לשלוח תמונות.
מחלקת המלחמה של וילסון גייסה מאות אלפי שחורים לצבא, ונתנה להם תשלום זהה ללבנים, אולם בהתאם למדיניות מאז מלחמת האזרחים ועד מלחמת העולם השנייה, הם נשארו ביחידות שחורות עם מפקדים לבנים, ולא נלחמו רוב הזמן. כשמשלחת שחורים מחתה על כך, טען וילסון שההפרדה הגזעית היא אינה השפלה אלא רווח. ב-1918, הוצעה לויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז – מייסד ה-NAACP שתמך בוילסון באמונה שהיה "דרומי ליברל" – משרה צבאית שתעסוק בנושאי הגזעים. דו בויז קיבל זאת, אולם נכשל במבחני הקבלה לצבא. ב-1916, התנגד דו-בויז לוילסון, וטען שכהונתו הראשונה הייתה "הניסיון הנורא ביותר מאז מלחמת האזרחים להחיל חוקי ג'ים קרואו ואפליה בשירות האזרחי".
מדיניות חוץ
המהפכה המקסיקנית
וילסון נכנס לתפקידו במהלך המהפכה המקסיקנית, ומעט אחרי ההתנקשות בחייו של פרנסיסקו איגנאסיו מדרו, נשיא מקסיקו בין השנים 1911 ל-1913. וילסון לא הכיר ב"ממשלת הקצבים" של ויקטוריאנו הוארטה ודרש ממקסיקו לקיים בחירות דמוקרטיות. גישתו חסרת התקדים של וילסון מנעה מהוארטה להשיג לגיטימיות וחיסלה אותו. "האידיאליזם של וילסון" הפך להיגיון מאחורי ההתערבות באמריקה הלטינית עד 1933, כשפרנקלין רוזוולט סיים את הגישה המוסרית כלפי האזור. לאחר שהוארטה עצר נחתים בנמל, שלח וילסון את הנחתים כדי לכבוש את האזור. המלחמה בין ארצות הברית ומקסיקו נמנעה בזכות משא ומתן, וב-1916, כשניסה להיבחר שוב לנשיאות, טענו תומכי וילסון ש"הוא השאיר אותנו מחוץ למלחמה". הוארטה נטש את מקסיקו והוחלף בוונוסטיאנו קאראנסה. אף על פי שהממשל השיג את מטרתו, סגנו של קאראנסה, פנצ'ו וייה, היה האיום הרציני יותר ב-1916.
בתחילת 1916, הוביל וייה כ-1,500 מורדים מקסיקניים במתקפה על העיירה קולומבוס שבניו מקסיקו, בתגובה להודעת התמיכה של ארצות הברית במשטרו של קאראנסה. במתקפה נהרגו 17 מתושבי העיירה ובתים רבים נשרפו. העם דרש שוייה יבוא על עונשו. בתגובה, שלח וילסון משלחת של 4,000 חיילים בהנהגת ג'ון פרשינג במטרה לתפוס את וייה ולהביאו למשפט. באפריל, כוחותיו של פרשינג חיסלו את תומכיו של וייה. וייה נשאר חופשי ופרשינג המשיך לרדוף אחריו אל תוך מקסיקו. קאראנסה מחה כנגד הפלישה והאשים את האמריקנים בכך. עימות עם המון מקסיקני ב-12 באפריל גרם למותם של שני חיילים ולפציעתם של שישה, ולמאות קורבנות מקסיקניים. מקרים נוספים הובילו לכך שמלחמה כמעט פרצה בסוף יוני, כשדרש וילסון את שחרורם המידי של חיילים אמריקנים שהיו עצורים. הם שוחררו, המתיחות התפוגגה ומשא ומתן החל. בתחילת 1917, המתיחות עם גרמניה החלה להסלים לקראת מלחמה. ללא ידיעת וושינגטון, מברק צימרמן של גרמניה הזמין את מקסיקו להצטרף למלחמה מול ארצות הברית. וילסון היה צריך למנוע מהמקסיקנים לשתף פעולה עם גרמניה וציווה על פרשינג לסגת ממקסיקו. החייל האמריקני האחרון עזב ב-5 בפברואר 1917. האמריקנים גילו על מברק צימרמן ב-23 בפברואר, וממשלו של קאראנסה זכה להכרה דיפלומטית באפריל, לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה. הניצחון היה כולו של קאראנסה- הוא הצליח לייצב את הכאוס במקסיקו ונותר חופשי לפתח את המהפכה ללא לחץ אמריקני.
המרדף אחרי פנצ'ו וייה היה תקרית צבאית קטנה, אולם השפיע בטווח הארוך. קאראנסה ניצל את הכעס הציבורי, חיזק את מעמדו הפוליטי וגרם לשנאה כלפי האמריקנים מצד המקסיקנים. בצד האמריקני, פרשינג הפך לדמות לאומית והוביל את הכוחות האמריקנית בצרפת ב-1917 וב-1918. המשלחת כללה 15,000 חיילי קבע, ועוד 110,000 חיילים במשרה חלקית מהמשמר הלאומי שפיקחו על הגבולות. הצבא האמריקני השיג ניסיון באימונים, תכנונים ולוגיסטיקה. חשוב מכך, התגלתה חולשה רצינית במשמר הלאומי בנושאי אימון, תכנון, גיוס והנעת הכוחות. הציבור האמריקני הוציא את תסכולו בגלל המאבק האירופאי, וארצות הברית הראתה שהיא יכולה להגן על גבולותיה.
לפני הכניסה למלחמת העולם הראשונה
ממוזער|וילסון ו"ג'ינגו", כלב המלחמה האמריקני-מתוארים כניצים שרוצים שארצות הברית תיכנס למלחמה
בין 1914 לתחילת 1917, מטרתו המרכזית של וילסון הייתה למנוע מאמריקה להצטרף למלחמה באירופה, ומדיניותו הייתה נייטרליות מוחלטת. במלחמה באירופה, שהפכה למלחמת העולם הראשונה, נלחמו מעצמות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית ובולגריה) מול מדינות ההסכמה (הממלכה המאוחדת, צרפת, האימפריה הרוסית וכמה מדינות אחרות). בנאומו בפני הקונגרס ב-1914, טען וילסון שהמחלוקות הללו עלולות לפלג את האומה האמריקנית, ושעל המדינה להיות נייטרלית ולתווך לשלום כחברת כל האומות. הוא הציע הצעות לתיווך ושלח את אדוארד האוס למשימות דיפלומטיות. מעצמות המרכז ומדינות ההסכמה דחו את הצעותיו. וילסון החליט לא להגיב לפעולות של שני הצדדים. רבים האשימו אותו באדישות למלחמה. הרפובליקנים, בהובלת תאודור רוזוולט, ביקרו את סירובו של וילסון לבנות את צבא ארצות הברית לקראת המלחמה, אולם וילסון זכה לתמיכת פעילי השלום, כולל נשים ודתיים.
כשבריטניה הכריזה על סגר ימי על ספינות נייטרליות שנשאו סחורה מוברחת אל גרמניה, מחה וילסון על הפרת זכויותיה הנייטרליות של ארצות הברית. הבריטים ידעו שהעניין לא יהיה קזוס בלי עבור ארצות הברית. בתחילת 1915, הכריזה גרמניה שהמים מסביב לבריטניה יהיו אזור מלחמה. וילסון שיגר מכתב במחאה, ודרש שגרמניה תהיה אחראית לשלומן של ספינות נייטרליות. צוללת גרמנית הטביעה ספינת קיטור בריטית במרץ 1915, וגרמה למותם של 111 אישים, כולל אמריקני אחד. וילסון סירב לגרום להסלמה במלחמה בגלל אובדן של אמריקני אחד. ב-1915, פצצה גרמנית פגעה בספינה אמריקנית, וצוללת גרמנית הטביעה מכלית אמריקנית. וילסון, בהתבסס על ראיות הגיוניות, הניח שהמקרים היו תאונות, ושמשא ומתן על פיצויים יתרחש בסוף המלחמה.
לבסוף, צוללת גרמנית הטביעה את אוניית הדואר המלכותי "לוסיטניה" במאי 1915, וגרמה למותם של אלפים, כולל אמריקנים רבים. בנאום בסוף השבוע, טען וילסון שיש אנשים שהם גאים מכדי להילחם, וגם יש מדינות שצודקות כל כך עד שהן לא צריכות להוכיח זאת בקרב. רבים כעסו על תגובה זאת. וילסון מחה במכתב לגרמנים על מלחמת הצוללות כנגד ספינות הסחר. הגרמנים התחמקו ועוררו כעס אמריקני. מזכיר המדינה ברייאן, פציפיסט נודע, הבין שהמדינה בדרך למלחמה, התפטר והוחלף ברוברט לנסינג. לאחר הטבעתה של עוד ספינה, נהרגו עוד שני אמריקנים. ארצות הברית איימה בניתוק הקשרים הדיפלומטיים אם גרמניה לא תגיב על כך, והשגריר הגרמני הודיע שצוללות גרמניות לא יטביעו אוניות סחר ללא אזהרה. לעת עתה, ארצות הברית לא נכנסה למלחמה. בינתיים, ביקש וילסון וקיבל מהקונגרס הקצבות בסוף 1916 כדי לגייס עוד 500,000 חיילים. בנוסף נערכה תוכנית חומש לשיפוץ ספינות הקרב, אניות הסיור, המשחתות והצוללות-וכך הופגן רצונו של וילסון בצי גדול.
במרץ 1916 הוטבעה מעבורת בלתי חמושה עם דגל צרפתי עליה, וארבעה אמריקנים נהרגו. הגרמנים הגיבו כמו לאחר לוסיטניה. הנשיא דרש מהגרמנים להפסיק עם מלחמת הצוללות. הוא זכה לשבחים כשהצליח להשיג מגרמניה התחייבות להגביל את מלחמת הצוללות שלהם לאניות סיור בלבד. גרמניה לא הצליחה למלא את חלקה בהסכם, ולבסוף הפרה אותו.
וילסון דרש שלום עולמי לאחר המלחמה במאי 1916. הוא טען בדבר זכותה של כל מדינה לריבונות, שלמות טריטוריאלית וחופש מתוקפנות. וילסון טען שארצות הברית מוכנה להיות שותפה בכל איגוד שהאומות יקימו כדי להשיג את מטרות אלו. הנאום נחשב לשינוי מדיניות. הבריטים והצרפתים לא הגיבו. מבקריו האירופאים טענו שוילסון היה אדיש. הוא עדיין האמין שהמלחמה הייתה תוצאה של מאזן הכוחות המושחת באירופה.
וילסון הציע את הצעת התיווך האחרונה שלו ב-18 בדצמבר 1916. כצעד מקדים, ביקש משני הצדדים להצהיר על התנאים המינימליים שלהם לביטחון עתידי. מעצמות המרכז טענו שהניצחון קרוב, ומדינות ההסכמה דרשו את פירוק האימפריות היריבות. ללא רצון בשלום, ההצעה גוועה.
וילסון התקשה בשמירה על הנייטרליות, לאחר שגרמניה הפרה את הבטחותיה בנוגע לצוללות. בתחילת 1917, יידע השגריר הגרמני את מזכיר המדינה לנסינג שגרמניה מחויבת למלחמת צוללות בלתי מוגבלת, אף על פי שידע שתגובתה של ארצות הברית תהיה חריפה. לאחר מכן נחשף מברק צימרמן, שבו ניסתה גרמניה לגייס את מקסיקו כבעלת ברית, והבטיחה שלאחר ניצחונה, היא תתמוך במקסיקו בקרב על טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה מול ארצות הברית. תגובתו של וילסון, לאחר ההתייעצות עם הקבינט והקונגרס, הייתה מינימלית- דרישה להפסיק את היחסים הדיפלומטיים עם הגרמנים. הנשיא טען שהוא רוצה להישאר בידידות עם העם הגרמני, ושאינו מאמין שהעם הגרמני עוין כלפיהם. במרץ 1917, הטביעה גרמניה כמה ספינות אמריקניות, ותיאודור רוזוולט טען שאם וילסון לא יצא למלחמה, הוא יפשוט את עורו. לאחר מכן כינס וילסון פגישת קבינט ב-20 במרץ, ובה תמכו כל חברי הקבינט בכניסה למלחמה.
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|הגנרל ג'ון פרשינג
שמאל|ממוזער|קולונל אדוארד האוס
וילסון נאם את נאום הכניסה למלחמה בפני מושב מיוחד של הקונגרס ב-2 באפריל 1917, והכריז שהצהרתה של גרמניה סיימה את מדיניות הנייטרליות של ארצות הברית, תוך שהוא מבקש מהקונגרס להכריז מלחמה על גרמניה. הוא הציע שארצות הברית תיכנס למלחמה למען השלום והצדק בחיי העולם, מול המעצמה הסמכותנית והאנוכית. לטענת וילסון, הייתה הממשלה הגרמנית נחושה בדעתה לסכסך בין מדינות העולם. הוא טען שכל חוסר נאמנות יטופל בחומרה.
הכרזת המלחמה על גרמניה עברה ברוב גדול משני צידי הקונגרס, לצד התנגדות ממעוזים שהיו מאוכלסים בגרמנים ומאזורים כפריים מרוחקים בדרום. וילסון חתם על ההצהרה ב-6 באפריל 1917. לאחר מכן הכריזה ארצות הברית מלחמה גם נגד אוסטרו-הונגריה, בדצמבר. ארצות הברית לא חתמה על ברית עם בריטניה או צרפת, אולם הייתה מחוברת אליהן כ"כוח נלווה". ארצות הברית גייסה כוחות גדולים, והפיקוד ניתן לגנרל ג'ון פרשינג. אדוארד האוס, שהיה יועצו הבלתי-רשמי של הנשיא לנושאי חוץ, הפך לערוץ התקשורת המרכזי של הנשיא עם הממשלה הבריטית. האוס הצליח ליצור קשרים עם בריטים וליצור שיתוף פעולה נרחב, והשיג הבנות בין שתי הממשלות.
במרץ 1917 התרחשה מהפכה ראשונה מתוך שתיים ברוסיה, ודבר זה השפיע על מעמדה של ארצות הברית במלחמה. הדחת הממשלה הקיסרית הסירה מחסום רציני בהצטרפותה של ארצות הברית לאיום האירופאי, ולאחר המהפכה השנייה בנובמבר, שגרמה לכך שגרמניה לא נאלצה להתמודד עם איום בחזית המזרחית, הפנתה גרמניה את עיקר משאביה לחזית המערבית, וכוחותיה של ארצות הברית הפכו לגורם חשוב במלחמה ב-1918. וילסון סירב להצעת מדינות ההסכמה להפנות כוחות צבאיים למעורבות ברוסיה מול הבולשביקים, בהתבסס על ניסיונו במעורבות בענייניה של מקסיקו. למרות זאת, שוכנע וילסון שהעניין יעזור למאמץ המלחמתי, ושלח כוח מוגבל כדי לעזור למדינות ההסכמה במזרח.
הגרמנים תקפו באראס, וגרמו לווילסון לשלוח חיילים לחזית המערבית. עד אוגוסט 1918 הגיעו מיליון חיילים אמריקנים לצרפת. מדינות ההסכמה תקפו בסום, ועד אוגוסט נאלצו הגרמנים להתגונן מול התקפת מדינות ההסכמה. באוקטובר הודיע לווילסון קנצלר גרמניה החדש, מקס פון באדן, על רצונו בהפסקת אש. בתחלופת מכתבים עם גרמניה, הסכימו על ארבע-עשרה נקודות עקרוניות שיישמרו בהפסקת האש. האוס הציג את ההסכם בפני הבריטים והצרפתים, ואיים שיחתום על הפסקת אש בלעדיהם. וילסון התעלם מרצונו של הגנרל פרשינג לבטל את הפסקת האש ולדרוש כניעה ללא תנאים מצד הגרמנים.
הגרמנים חתמו על הסכם הכניעה ב-11 בנובמבר 1918, וסיימו את המלחמה. אוסטרו-הונגריה חתמה על הסכם משלה שמונה ימים קודם לכן, והאימפריה העות'מאנית חתמה על הפסקת האש של מודרוס באוקטובר. הצדדים הלוחמים נפגשו בוועידת השלום בפריז ב-1919 כדי לקבוע את תנאי השלום.
ארבע עשרה הנקודות
וילסון שכר קבוצה של גאוגרפיים, היסטוריונים ומדעני-מדינה כדי ללמוד את התרבות האירופאית, בהנהגת הקולונל האוס. הקבוצה סיכמה את ממצאיה בנושא התנאים הרצויים להסכם השלום, ואת התנאים הציג וילסון בנאומו בפני הקונגרס ב-8 בינואר 1918. בנאומו הציג וילסון את מטרותיה של אמריקה לטווח הארוך- הצהרת הכוונות הברורה ביותר שאחת מהמדינות הלוחמות נשאה. הנאום, שנודע כארבע עשרה הנקודות, נכתב ברובו בידי וולטר ליפמן והפנה את מדיניות הפנים הפרוגרסיבית של וילסון אל התחום הבין לאומי. שש הנקודות הראשונות עסקו בדיפלומטיה, חופש השיט ויישוב התביעות הקולוניאליות. לאחר מכן דובר על עניינים טריטוריאליים, והנקודה האחרונה קראה להקמת ארגון בינלאומי של אומות שיבטיח את עצמאותן ושלמותן הטריטוריאליות של כל האומות- חבר לאומים. הנאום תורגם לשפות רבות כדי שיופץ ככל האפשר.
ועידת השלום בפריז
ממוזער|"ארבעת הגדולים" בוועידת השלום בפריז, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. וילסון עומד ליד ז'ורז' קלמנסו בצד ימין.
כשהגיע הזמן, נסע וילסון לפריז לחצי שנה עבור ועידת השלום, והפך לנשיא האמריקני הראשון שנסע לאירופה בזמנו בתפקיד. הוא ירד מהספינה ב-13 בדצמבר. כשהיה באיטליה (1–6 בינואר 1919) ופגש את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ואת ראש הממשלה ויטוריו אמנואלה אורלנדו, הוא הפך לנשיא הראשון שנפגש עם אפיפיור, כשביקר את בנדיקטוס החמישה עשר בארמון האפיפיור.
וילסון לקח הפסקה מהמשא ומתן ונסע הביתה ב-14 בפברואר 1919, ולאחר שלושה שבועות חזר לפריז ונשאר שם עד ההגעה להסכם ביוני. במהלך ארבעת השבועות הראשונים של הוועידה, נקט וילסון עמדה פעילה, ביסס את סדרי העדיפויות שלה והצליח להשיג תמיכה ברעיון חבר הלאומים. הוא קידם את תוכניתו בצרפת ובביתו בפברואר. במהלך הוועידה, בביקורו בבית, נראה רזה, רציני ונחוש ברעיון חבר הלאומים. הציבור, העיתונות, הכנסיות ותומכי השלום תמכו ברעיון, אולם הרפובליקנים חפצו בביטול הרעיון כדי לפגוע בוילסון. וילסון לא נאם בקונגרס בנוגע להסכמים, בניגוד לנאומיו של לויד ג'ורג' בפני הפרלמנט הבריטי. כך החמיץ את ההזדמנות לפייס את מתנגדיו כשהרוב בקונגרס השתנה לטובת הרפובליקנים. בצרפת, לא הצליח לשלוט בתקשורת. הצרפתים היו תקיפים ורצו להשפיע על תוצאות הוועידה.
לאחר ביקורו בבית, כשנסע לצרפת, סבל ממחלה. במהלך החודשים הבאים סבל מהידרדרות במצבו הבריאותי וביוקרתו. כשהגיע לוועידה, התברר שהאוס התפשר בנוגע לרצונותיו של וילסון בוועידה, ובכך גרם לוילסון לנסות להשיג את הישגיו הקודמים. שלח טאפט מברק לוילסון ובו הציע שלושה תיקונים לחבר הלאומים, שלטענתו יקלו על הרעיון להתקבל בקרב האירופאים: הזכות לפרוש מהחבר, אי מתן סמכות לחבר בנושאי פנים והשארת דוקטרינת מונרו על כנה. וילסון קיבל בחוסר רצון את התיקונים הללו, ובכך כבל את עצמו במשא ומתן על ההסכם בסנאט. ב-3 באפריל, חלה וילסון במהלך הוועידה. אף על פי שהבריא בתוך כמה ימים, מצבו הבריאותי המשיך להידרדר.
הסכם ורסאי כלל בתוכו את ההצעה להקים את חבר הלאומים. יפן הציעה שאמנת החבר תכלול סעיף בדבר שוויון גזעי. לוילסון דבר זה לא שינה, אולם בריטניה ואוסטריה התנגדו לכך והסעיף נפל. לאחר הוועידה, טען וילסון שהעולם מכיר באמריקה כמושיעת העולם.
עבור מעשיו בוועידה, הוענק לוילסון פרס נובל לשלום ב-1919. ג'ון מיינרד קיינס, שהתנגד לוילסון ולחבר הלאומים, טען שוילסון לא היה בריא במהלך הוועידה, ובנוסף, שלא קרא נכון את המפה האירופאית.
קרב על ההסכם
שמאל|ממוזער|וילסון חוזר מועידת השלום.
כשהרפובליקנים שולטים בסנאט, הסיכוי להשיג רוב של שני שלישים לאישור ההסכם היו קלושים. דעת הציבור הייתה מעורבת, והרפובליקנים, הגרמנים והדמוקרטים ממוצא אירי התנגדו לכך. בפגישתו עם סנאטורים, גילה וילסון התנגדות קשה. למרות מצבו הבריאותי הקשה, החליט וילסון לנאום במדינות המערב, וקבע 29 נאומים ארוכים ונאומים קצרים רבים כדי להשיג את תמיכתו.
בתחילה, לא הבליט וילסון את הסעיף שקבע שגרמניה אשמה במלחמה, וקרא ל"שלום ללא מנצחים", אולם בפריז הוא התנגד לניסיון לרכך את ההסכם בפני גרמניה. בקיץ 1919, נאם וילסון בנוגע לאשמתה של גרמניה, וטען שההסכם העניש אותה על אחת מהעוולות הנוראיות ביותר שנעשו בהיסטוריה לעולם התרבותי, ושעל גרמניה לשלם על כך.
וילסון חווה כמה התקפי שבץ ונאלץ להפסיק את סיורו ב-26 בספטמבר 1919. בבית הלבן, הוא נותר משותק, ואשתו טיפלה בו, מנעה ממנו לשמוע חדשות רעות ולא הציגה את מלוא חומרת מצבו. הסנאטור הנרי קאבוט לודג' הוביל התנגדות להסכם בסנאט הרפובליקני, בעיקר בטענה שהחבר ייקח מהקונגרס את סמכותו להכריז מלחמה.
אמנם היה אפשרי להשיג רוב לטובת ההסכם, אולם הרוב לא היה מספק, ולא הכיל שני שלישים מהסנאטורים. גוש דמוקרטי אחד תמך בהסכמים, ואילו גוש שני תמך בהסכם אולם התנגד לכל פשרה בנוגע אליו. לודג' והרפובליקנים- הגוש הגדול ביותר – דרשו שינויים להסכם, בעיקר בנוגע לסמכות חבר הלאומים להכריז מלחמה ללא תמיכת הקונגרס. לבסוף, קבוצה של 13 סנאטורים בדלניים משתי המפלגות התנגדו להסכם באופן כללי. באמצע נובמבר 1919, לודג' והרפובליקנים שיתפו פעולה עם הדמוקרטים שתמכו בהסכם והיו קרובים להשגת הרוב המיוחס עבור הסכם עם פשרות מסוימות- אולם וילסון החולה דחה כל פשרה ודמוקרטים רבים תמכו בכך, וכך ההסכם לא אושר. השבץ של וילסון מנע ממנו לשאת ולתת עם לודג'.
נושאי חוץ אחרים
אחד מנושאי מדיניות החוץ הראשונים של וילסון היה תגובה ליפנים לאחר שמדינת קליפורניה הציעה חקיקה שתמנע מיפנים לרכוש בעלות על אדמות במדינה. וילסון לא התלהב לאכוף את סמכותו הפדרלית במקום חקיקת המדינות. היו שחששו מפני מלחמה ורבים דרשו להפגין כוח ימי, אולם וילסון דחה זאת. לאחר חילופים דיפלומטיים הפחד חלף. יפן דרשה הסכם סחר חדש, אולם ארצות הברית סירבה לדון בכך. תחושת הכעס וההשפלה מצד היפנים נותרה גבוהה מסיבות אלו ואחרות במשך שלושים שנה.
וילסון התערב לעיתים תכופות בנושאי אמריקה הלטינית, וב-1913 טען שילמד את הרפובליקות הדרום-אמריקניות לבחור באנשים טובים. הוא התערב במקסיקו ב-1914, בהאיטי ב-1915, ברפובליקה הדומיניקנית ב-1916, בקובה ב-1917, ובפנמה ב-1918. ארצות הברית שמרה על כוחות צבאיים בניקרגואה במהלך ממשל וילסון, והשתמשה בהם כדי לבחור בנשיא ניקרגואה ולהכריח את ניקרגואה לחתום על הסכם שיאפשר לארצות הברית להתערב בענייניה. בנוסף, הצבא בהאיטי-בפקודת הממשלה-הכריח את המועצה המחוקקת של האיטי לבחור במועמד פרו-מערבי לנשיאות, על אף חוסר האהדה שזכה לה בקרב האזרחים. וילסון ציווה על כיבוש צבאי של הרפובליקה הדומיניקנית מעט לאחר שנשיאה התפטר ב-1916. הצבא עבד יחד עם בעלי אדמות עשירים כדי לעצור לוחמת גרילה מצד האיכרים כנגד הכיבוש. הכיבוש נמשך עד 1924, והיה ידוע באלימות שלו כנגד המתנגדים. בנוסף, הצליח וילסון להגיע להסכם עם קולומביה בו התנצלה ארצות הברית על מעורבותה במהפכה הפנמית ב-1903–1904. בקיץ 1914, הצליח וילסון להשיג דחייה של ביטול הפטורים מאגרה לספינות אמריקניות בתעלת פנמה. הקהל הבינלאומי תמך בנושא, כי ראה בו מאבק באפליה בסחר. העסקים טענו שהצעד היה לא פטריוטי.
לאחר שרוסיה עזבה את מלחמת העולם הראשונה לאחר פרוץ המהפכה הבולשביקית ב-1917, שלחו לשם בעלות הברית חיילים כדי למנוע השתלטות בולשביקית או גרמנית על מחסני הנשק ועל אספקה שנשלחו לשם כעזרה לממשלה הקודמת. וילסון שלח חיילים כדי לעזור ללגיונות הצ'כוסלובקיים לנטוש את מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, ולהחזיק בערי מפתח. למרות ההוראה לא להילחם בבולשביקים, הכוחות היו מעורבים בכמה עימותים מול הממשלה הרוסית החדשה, וזכו לטינה מצד המהפכנים הרוסים. רוב החיילים עזבו את האזור ב-1 באפריל 1920, אף על פי שחלקם נשארו שם עד 1922.
ב-1919, הנחה וילסון את מדיניות החוץ האמריקנית "להכיל" את הצהרת בלפור ללא תמיכה רשמית בציונות. וילסון הביע תמיכה במאבק היהודים, בעיקר בפולין ובצרפת.
במאי 1920, שלח וילסון הצעה לקונגרס לקבל מנדט חבר הלאומים על ארמניה. הציבור האמריקני התנגד לכך, למרות רצונו של וילסון לא לנטוש את ארמניה. רק 23 סנאטורים תמכו בהצעה.
רשימת ביקורים בינלאומיים
וילסון ביקר פעם אחת בחו"ל בתור הנשיא הנבחר ופעמיים כנשיא. הוא היה הנשיא המכהן הראשון שנסע לאירופה, ובילה שם כמעט שבעה חודשים לאחר המלחמה (פרט לתשעה ימים בהם חזר למדינה).
תאריכיםמדינהמיקוםפרטים1 חופשה. (כנשיא נבחר.)2פריזשיחות מקדימות לועידת השלום. קידם את תוכנית ארבע עשרה הנקודות לשלום עולמי. עזב ב-4 בדצמבר.לונדון,מנצ'סטרנפגש עם ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ועם המלך ג'ורג' החמישי.פריזעצירת ביניים בדרך לאיטליה.רומא,ג'נובה,מילאנו,טורינונפגש עם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ועם ראש הממשלה ויטוריו אמנואלה אורלנדו.רומאאירוח אצל בנדיקטוס החמישה עשר.פריזנכח בוועידת השלום בפריז. חזר לארצות הברית ב-24 בפברואר.3פריזנכח בוועידת השלום בפריז. עזב את ארצות הברית ב-5 במרץ.בריסל,שרלרואה,מכלן.נפגש עם המלך אלברט הראשון. נאם בפני הפרלמנט הבלגי.פריזנכח בוועידת השלום בפריז. חזר לארצות הברית ב-8 ביולי.
נכות, 1919-1920
בספטמבר 1919, במהלך סיבוב נאומים להשגת תמיכה בהסכם ורסאי, התמוטט וילסון. ב-1906 חווה לראשונה לחץ דם גבוה. במהלך הנשיאות, פיתח חולשה בידו ובזרועו השמאלית, כאבי ראש וראייה כפולה. ב-2 באוקטובר, חווה שבץ, ונותר משותק בצידו השמאלי, ועם ראייה חלקית בעינו הימנית. הוא היה מרותק למיטתו במשך שבועות, מבודד מכל אדם פרט לאשתו ולרופאו. במשך כמה חודשים השתמש בכיסא גלגלים ולאחר מכן במקל הליכה.
אשתו של וילסון הייתה זאת שבחרה את העניינים בהם יטפל ושלחה אחרים במקומו לקבינט. וילסון חזר באופן זמני לפגישות קבינט. בפברואר 1920, מצבו של וילסון נודע לציבור. רבים פקפקו בכשירותו להיות נשיא כשהמאבק על חבר הלאומים הגיע לשיאו, וכששביתות, אבטלה, אינפלציה ואיום קומוניסטי הופיעו באופק. אף אדם, כולל אשתו, רופאו ועוזרו האישי של וילסון, סירבו להעיד שהוא אינו כשיר לתפקיד הנשיאות. אף על פי שכמה חברי קונגרס ניסו לשכנע את סגן הנשיא מרשל לרשת את וילסון, מרשל סירב לעשות כך. המצב המסובך גרם להעברת התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, שטיפל בהעברת תפקיד הנשיא במקרה של מחלה.
בחירות
בחירות אמצע הקדנציה של 1914
בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות של וילסון, השיגו הרפובליקנים שישים מושבים בבית הנבחרים אולם לא השיגו בו רוב. הדמוקרטים השיגו עוד מושבים בסנאט והידקו את אחיזתם בו.
הבחירות הנשיאותיות של 1916
ממוזער|וילסון מקבל את מועמדות מפלגתו ב-1916
לאחר שזכה במועמדות מפלגתו ללא התנגדות, החל וילסון לאמץ את הסיסמה "הוא שמר עלינו מחוץ למלחמה", אף על פי שלא הבטיח במפורש לא להיכנס אליה. בנאום קבלת המועמדות שלו ב-2 בספטמבר, הזהיר וילסון את גרמניה שמלחמת צוללות שתגרום למותם של אמריקנים תהיה עילה למלחמה.
הנרי מורגנטאו (האב) הובא מטורקיה כדי לנהל את מימון מסע הבחירות. הקולונל האוס גם הצטרף למסע הבחירות, תכנן את מבנה מסע הבחירות ובחר באסטרטגיה.
ממוזער|מפת האלקטורים ב-1916
כשמצע המפלגה הוכן, דרשו סנאטורים שוילסון יאמץ רעיונות פרוגרסיביים, כדרך למשוך רפובליקנים פרוגרסיביים. הטיוטה של המצע כללה הצעות לחקיקה לביטוח בריאות ותאונות לעובדים, איסור על עבודת ילדים, דמי אבטלה ושכר מינימום עם מגבלת שעות עבודה. בתורו, כתב וילסון מצע בחירות משלו, שדרש חקיקה פדרלית למען שכר מינימום, יום עבודה בן שמונה שעות ושבוע עבודה בן שישה ימים, ביטוחי בריאות ותאונות, איסור עבודת ילדים, ותוכנית גמלאות.
יריבו של וילסון היה צ'ארלס אוונס יוז הרפובליקני, מושל ניו יורק לשעבר שהיה פרוגרסיבי גם הוא. תיאודור רוזוולט טען שההבדל היחיד ביניהם היה השפם של יוז. אולם יוז נאלץ לנסות לפייס בין השמרנים שתמכו בטאפט ובין הפרוגרסיביים שתמכו ברוזוולט, ולא הצליח למקד את מצע הבחירות שלו. וילסון התמקד בהישגיו והתעלם מיוז, כשהוא תוקף את רוזוולט. לטענתו, לא היה יכול לתקוף את יוז כיוון שיוז סבל מספיק בניסיונו להוביל את הרפובליקנים.
תוצאות הבחירות היו שנויות במחלוקת במשך כמה ימים, והוכרעו בכמה מדינות צמודות. וילסון ניצח בקליפורניה בהפרש של 3,773 קולות מתוך מיליון, ובניו המפשייר בהפרש של 54 קולות. יוז ניצח במינסוטה בהפרש של 393 קולות מתוך 358,000. לבסוף, השיג וילסון 277 אלקטורים לעומת 254 ליוז. וילסון הצליח להשיג קולות רבים מצד תומכי רוזוולט וסוציאליסטים שתמכו בעבר ביוג'ין דבס. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים האמריקנית בה נשיא דמוקרטי הצליח להיבחר לכהונה שנייה ברצף (גרובר קליבלנד נבחר לכהונה שנייה בנפרד מכהונתו הראשונה). מפלגתו הצליחה גם לשמור על השליטה בקונגרס.
בחירות אמצע הקדנציה של 1918
כשמלחמת העולם הראשונה מסתיימת, הרפובליקנים ניצחו בבחירות אמצע הקדנציה של 1918 והשיגו רוב בבית הנבחרים ובסנאט. הם התנגדו למדיניות החוץ של וילסון, ובעיקר להצעתו להקמת חבר הלאומים הבחירות הללו היו הראשונות שהתרחשו לאחר אשרור התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, ולכן הבחירות הראשונות בהן הסנאטורים נבחרו ישירות בידי העם.
הבחירות הנשיאותיות של 1920
כשהבחירות של שנת 1920 התקרבו, דמיין וילסון לרגע שוועידה דמוקרטית מפולגת תבחר בו לכהונה שלישית ותתמוך בו בנושא חבר הלאומים. אף אדם שעבד לצידו לא הודה בפניו שהוא היה חולה מדי, ללא תמיכה משמעותית ושהציבור התנגד לרעיון חבר הלאומים. הוועידה הדמוקרטית הלאומית בחרה במושל ג'יימס קוקס מאוהיו, ואילו הרפובליקנים בחרו בסנאטור וורן הרדינג מאוהיו. בניצחון סוחף, זכה הרדינג ב-60.3% מהקולות וניצח בכל מדינה פרט למדינות דרום ארצות הברית. הרדינג דרש "חזרה לנורמליות", והיפוך ממדיניות וילסון. במהלך נשיאותו של הרדינג, סיימה ארצות הברית את מעורבותה במלחמת העולם הראשונה, וחתמה על הסכם שלום עם מעצמות המרכז. ארצות הברית לא אשררה את חוזה ורסאי ולכן לא הצטרפה אל חבר הלאומים.
סוף ימיו ומותו
ממוזער|שמאל|קברו של וילסון בקתדרלה הלאומית של וושינגטון.
לאחר סיום כהונתו ב-1921, עבר וילסון עם אשתו לעיר ליד וושינגטון. הוא נסע מדי יום, ונכח בתיאטרון בימי שבת. וילסון היה אחד משני הנשיאים היחידים (תאודור רוזוולט היה הראשון) ששירת כנשיא האגודה ההיסטורית האמריקאית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה שאפו מנהיגיה של העיר פרסבורג, לשנות את שמה ל-"עיר וילסון", על שמו של וילסון, ולהכריז על העיר כעיר חופשית על מנת שלא תהפוך לחלק מהמדינה החדשה - צ'כוסלובקיה. אולם ההצעה נדחתה, ושמה של העיר שונה רשמית ל-"ברטיסלאבה" במרץ 1919.
ב-10 בנובמבר 1923, נאם וילסון ברדיו לכבוד יום השנה לסיום מלחמת העולם, מספריית ביתו. היה זה נאומו הרשמי האחרון. למחרת נאם לזמן קצר במדרגות ביתו ליותר מ-20,000 תומכים מחוץ לביתו.
ב-3 בפברואר 1924, מת וילסון בביתו משבץ ובעיות לב אחרות בגיל 67. הוא נטמן בסרקופג בקתדרלה הלאומית של וושינגטון, והוא הנשיא היחיד שקבור בבירה. אשתו נשארה בביתם במשך 37 שנים, ומתה בגיל 89, ב-28 בדצמבר 1961, יום הולדתו של וודרו, והיום בו הייתה אמורה להיות אורחת הכבוד בפתיחת הגשר על שמו על נהר פוטומאק. היא הורישה את ביתם ואת רוב תוכנו למוזיאון הלאומי לשימור היסטורי. ביתם נפתח לציבור ב-1963, והפך לאתר היסטורי ב-1964.
וילסון הותיר לביתו, מרגרט, קצבה של 2,500 דולר לשנה כל עוד תישאר רווקה, והוריש לבנותיו את רכושה האישי של אשתו הראשונה. את השאר הוריש לאדית, והורה שלאחר מותה יתחלקו בנותיו ברכוש.
ספרייתו של וילסון ומסמכיו הנשיאותיים נמצאים בספריית הקונגרס.
לקריאה נוספת
Gene Smith, When the Cheering Stopped: the Last Years of Woodrow Wilson, Morrow, 1964
Edith Bolling Galt Wilson, My Memoir, Arno Press, 1980
Brian Morton, Woodrow Wilson: United States of America, Haus Publishing, 2008
W. Barksdale Maynard, Woodrow Wilson: Princeton to the Presidency, Yale University Press, 2008
John Milton Cooper, Woodrow Wilson: A Biography, Vintage Books, 2011
James Axtell, The Educational Legacy of Woodrow Wilson: from College to Nation, University of Virginia Press, 2012
Ross A. Kennedy (ed.), A Companion to Woodrow Wilson, Wiley & Sons, 2013
James D. Startt, Woodrow Wilson, the Great War, and the Fourth Estate, Texas A & M University Press, 2017
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם וודרו וילסון
נישואי וילסון לאדית בולינג, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 1915
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מושלי ניו ג'רזי
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:וירג'יניה: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וסליאן
קטגוריה:פוליטיקאים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:נשיאי האגודה ההיסטורית האמריקאית
קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקאית למדע המדינה
קטגוריה:נכים אמריקאים
קטגוריה:נשיאי אוניברסיטאות בארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת וירג'יניה
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:פרוגרסיביים אמריקאים
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1856
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1924
קטגוריה:פוליטיקאים נכים
קטגוריה:מדענים בפוליטיקה
| 2024-09-23T16:20:06
|
הארי טרומן
|
הארי ס. טרומן (; 8 במאי 1884 – 26 בדצמבר 1972) היה נשיאה ה-33 של ארצות הברית (1945–1953). כשותפו האחרון למרוץ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944, ירש טרומן את נשיאותו ב-12 באפריל 1945, כאשר נפטר רוזוולט לאחר חודשים של בריאות מתדרדרת.
כנשיא ארצות הברית הביא לכניעתה המוחלטת של יפן הקיסרית ולסיום מלחמת העולם השנייה כשעשה לראשונה שימוש בנשק גרעיני, הנהיג קו תקיף במלחמה הקרה מול התפשטות הקומוניזם ושיקם את מערב אירופה, נקט צעדים לקידום זכויות השחורים כשביטל את ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, והכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה, המנהיג הזר הראשון שעשה כן.
נשיאותו הייתה נקודת מפנה ביחסי החוץ של ארצות הברית, כאשר החלה לדגול באינטרנציונליזם ובהתערבות בעולם תוך דחיית הבדלנות, לצד שיתוף פעולה עם בנות בריתה האירופאיות והמערביות. לאחר מלחמת העולם השנייה עזר טרומן בהקמת האומות המאוחדות ופרס את דוקטרינת טרומן ב-1947 שקראה לבלום את הקומוניזם, וכן העביר את תוכנית מרשל – בת 13 מיליארד דולר – אשר בנתה מחדש את כלכלת מערב אירופה, בהן גם מדינות הציר לשעבר. הוא הוביל את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, שמבעלת ברית הפכה לאויב עם תחילת המלחמה הקרה, כאשר אישר את הרכבת האווירית לברלין וקידם את יצירת נאט"ו ב-1949. כאשר הצפון הקומוניסטי פלש לדרום קוריאה ב-1950, שלח טרומן חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה, אך לאחר הצלחה התחלתית נמשך הסכסוך עד לסוף נשיאותו עקב התערבות הסינים. בעת נשיאותו נחתם חוק הביטחון הלאומי (1947), שייצר את מחלקת ההגנה, ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי, וב-1952 הקים את ה-NSA. מבחינה פנימית נחשב לדמוקרט מתון והמשיך את מדיניות הניו דיל של רוזוולט, אך הקונגרס הלעומתי דחה את רוב תוכניותיו – והוא השתמש בזכות הווטו 180 פעמים, יותר מכל נשיא מאז.
טרומן נחשב על ידי היסטוריונים לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית, אם כי החלטתו להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, חרף היותה גורם מרכזי בכניעתה המוחלטת של יפן, נותרה שנויה במחלוקת עד היום הזה.
נעוריו ותחילת דרכו
ימין|ממוזער|180px|טרומן בגיל 13
הארי ס' טרומן נולד ב-8 במאי 1884, בעיירה למר במיזורי שבארצות הברית למשפחה נוצרית-בפטיסטית-פרסביטריאנית. הוא גדל באינדפנדנס, עיירה במטרופולין של קנזס סיטי שבמערב מיזורי. הוא בנם הבכור של ג'ון אנדרסון טרומן (1851–1914) ומרתה אל יאנג טרומן (1852–1947). הוא קרוי על שם דודו מצד אמו, האריסון "הארי" יאנג (1846–1916). מכיוון ששני סביו קיוו כי שמו האמצעי יהיה קרוי על שמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס', כאשר שני הסבים (שיפ וסולומון) האמינו כי הוא נקרא על שמם, כשלמעשה אין לו שם אמצעי – ול"ס." אין משמעות – זהו מנהג שהיה נפוץ בקרב סקוטים-אירים (מהגרים פרוטסטנטים מסקוטלנד שהשתקעו באלסטר). לאחר היוולדו נולדו למשפחתו אחיו הצעיר, ג'ון ויוויאן (1886–1965), וכן אחות, מרי ג'יין (1889–1978).
אביו היה חקלאי. המשפחה שינתה שלוש פעמים את מקום מגוריה, וכאשר היה טרומן בן 6 השתקעה באינדפנדנס, כדי שהוא יוכל ללמוד בבית ספר פרסבטריאני בימי ראשון. טרומן לא למד בבית ספר עד שהיה בן שמונה. באותו הזמן שירת כגוי של שבת עבור שכניו היהודים.
כילד, התעניין טרומן במוזיקה, בקריאה ובהיסטוריה, בעידודה של אמו, שאיתה החזיק בקשר קרוב גם בתקופת נשיאותו. הוא היה מתעורר מוקדם כל בוקר ומנגן בפסנתר, בו לקח שיעורים פעמיים מדי שבוע עד גיל 15. אביו היה פעיל מוכר במפלגה הדמוקרטית במיזורי, ועזר לבנו, שהחל להתעניין בפוליטיקה, להשתלב בשורות המפלגה. טרומן עבד בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1900 בקנזס סיטי.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים באינדיפנדנס ב-1901, החל לעבוד כשומר זמן במסגרת בניית מסילות רכבת, ולאחר מכן במספר משרות פקידותיות, חזר לחווה של סבו וסבתו בגרנדוויו, עיירה במערב מיזורי, שם גר ועבד כחוואי עד 1917, כשהתגייס לצבא. בעת תקופה זו, הכיר את בס וואלאס והציע לה נישואים ב-1911, אך נענה בשלילה. מאוחר יותר אמר כי לפני שהציע לה שוב, שאף להרוויח כסף רב יותר מזה שמרוויח חוואי. לכן, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפך לפעיל במספר מיזמים עסקיים ובנדל"ן. העסקים לא הצליחו בטווח הארוך.
טרומן הוא הנשיא האחרון שלא זכה בהשכלה אקדמית. בעת שחבריו לתיכון נרשמו ללימודים באוניברסיטה ב-1901, נרשם טרומן לבית ספר לכלכלה בקנזס סיטי, אך נשר ממנו לאחר סמסטר אחד בלבד. לאחר שירותו הצבאי לקח קורסים כדי ללמוד תואר במשפטים, אך ויתר לאחר שאיבד את עבודתו הממשלתית. ב-1947, בהיותו נשיא, הגיש בקשה להסמכה לעריכת דין אולם ויתר על כך. ב-1996, לאחר מותו, העניק לו בית המשפט של מיזורי רישיון עריכת דין לשם כבוד.
מלחמת העולם הראשונה ושירותו בצבא
שמאל|ממוזער|160px|טרומן בעת מלחמת העולם הראשונה
טרומן לא יכול היה להרשות לעצמו לימודים גבוהים, וחשב ללמוד באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. הוא לא התקבל אליה בגלל קוצר ראייה. טרומן התנדב למשמר הלאומי משנת 1905 ועד 1911, שם פיקד בהצטיינות על סוללת תותחים בקנזס סיטי. למרות קוצר הראייה שלו, הצליח לזכור את הספרות במבדק העיניים וכך התקבל.
כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, שב טרומן והתגייס למשמר הלאומי, על אף שהיה פטור משירות צבאי. הוא גייס חיילים חדשים ליחידתו, ונבחר להיות הסגן הראשון של יחידתו. טרומן ניהל קנטינה במחנה גיוס, יחד עם אדי ג'ייקובסון, שהצליחה להרוויח כספים. בנוסף לכך פגש במנהיגים של המפלגה הדמוקרטית באזור ויצר איתם קשרים. טרומן נשלח לצרפת ביולי 1918 לפקד כקצין בדרגת קפטן על סוללת תותחים של חטיבת חי"ר 35. טרומן ארגן מחדש את הסוללה והשליט בה סדר. במהלך מתקפה גרמנית פתאומית בהרי הווז', החלו החיילים לברוח, וטרומן קלל אותם כדי שיישארו בשדה הקרב.
במהלך שירותו סיפק טרומן תמיכה ארטילרית לחטיבת הטנקים של הגנרל ג'ורג' פטון. תחת פיקודו של טרומן בצרפת, יחידת הסוללה לא איבדה אף לא חייל אחד, וכששבה לארצות הברית לאחר המלחמה ערכו חייליה מחווה לטרומן.
עם תום המלחמה שוחרר טרומן משירות מלא ב-1919 אך המשיך לשרת במילואים. בשנות העשרים והשלושים פיקד על גדוד חיל רגלים בדיוויזיה ה-102. לאחר היבחרו לסנאט, הפך למפקד ליחידה של חיילים פחות פעילים. טרומן מחה על כך וחזר לתפקידו. הוא נשאר במילואים עד לשנות הארבעים והגיע לדרגת קולונל. טרומן התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם השנייה אולם לא התקבל, בעיקר מפני שפרנקלין דלאנו רוזוולט רצה שהסנאטורים יישארו בקונגרס. עד לפרישתו של טרומן ב-1953, היה חבר מילואים פעיל.
קריירה פוליטית
כשופט במחוז ג'קסון
ממוזער|שמאל|alt=Wedding photo of Truman in gray suit and his wife in hat with white dress holding flowers |הארי ובס טרומן ביום חתונתם, 28 ביוני 1919
לאחר סיום שירותו בצבא, חזר טרומן לאינדיפנדנס, שם התחתן עם בס וואלאס ב-28 ביוני 1919. לזוג הייתה ילדה אחת, מרי מרגרט טרומן.
מעט לפני החתונה, חזר טרומן למיזורי ופתח חנות סדקית ביחד עם אדי ג'ייקובסון, ידידו הטוב מתקופת שירותו הצבאי, אותו הכיר מקנזס סיטי. על אף הצלחה התחלתית קצרה, החנות פשטה רגל במהלך המיתון של התקופה אשר באה לאחר המלחמה. טרומן הספיק לשלם את חובותיו הנותרים רק ב-1934, בעזרת תומך פוליטי. ג'ייקובסון וטרומן נותרו חברים קרובים, ועצתו של ג'ייקובסון מאוחר יותר, שהיה ממוצא יהודי, באשר לציונות, השפיעה על החלטת הממשל האמריקאי בנוגע להכרתו בישראל.
לאחר מכן החל טרומן לפנות אל הפוליטיקה. בעזרת המנגנון הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית, נבחר ב-1922 לשופט המחוזי במחוז ג'קסון כמועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית. טרומן לא נבחר מחדש ב-1924, עקב גל של ניצחונות רפובליקניים שהושפעו מבחירתו מחדש של הנשיא קלווין קולידג'. במשך שנתיים מכר תעודות חברות במועדוני מכוניות, ולאחר מכן השתכנע שעדיף לו להישאר בשירות הציבורי. הוא תכנן לרוץ לתפקיד שופט ב-1926.
בשנת 1926 נבחר לשופט אדמיניסטרטיבי בתמיכת המנגנון הדמוקרטי, ונבחר מחדש בשנות השלושים. טרומן סייע בהרכבת תוכנית שהנהיגה עבודות ציבוריות רבות בקנזס סיטי ובמחוז ג'קסון. ב-1926 הפך לנשיא איגוד הכבישים הלאומי. במהלך כהונתו נבנו שנים עשר פסלים שמכבדים נשים חלוצות. הוא מונה ב-1933 לאחראי תוכנית התעסוקה הממשלתית במיזורי לבקשת שר הדואר, כתגמול על כך שב-1932 הצליח המנגנון המפלגתי להשיג את תמיכת קנזס סיטי ברוזוולט. המינוי הבטיח את תמיכתו של טרומן בניו דיל.
סנאטור מטעם מיזורי
ממוזער|alt=Inside of wooden desk with several names carved into it|מגירה משולחנו של טרומן בסנאט
לאחר ששירת כשופט מחוזי, רצה לרוץ טרומן לתפקיד המושל או לקונגרס. ב-1934 השיג את תמיכת המנגנון לאחר שמועמדים אחרים סירבו לכך. טרומן הצליח להיבחר בזכות רשת הקשרים שבנה לעצמו ברחבי המדינה. הוא ניצח בהפרש של עשרים אחוזים, עוד דמוקרט שתמך בתוכניות הניו דיל בתגובה לשפל הגדול.
טרומן העניק מינויים פוליטיים למנגנון הפוליטי במיזורי, וטען שבכך חסך הרבה מאוד למדינה. בכהונתו הראשונה נאם כנגד תאוות הבצע של הספקולנטים מוול סטריט. הנשיא רוזוולט התעלם ממנו.
במהלך הבחירות לסנאט ב-1940, ניסו מועמדים דמוקרטים לאתגר את מועמדותו תוך ניצול חולשתו לאחר נפילת פטרונו הפוליטי. לבסוף הצליח טרומן לנצל את הפיצול במחנה היריב ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי. בנובמבר נבחר שוב לסנאט ברוב זעום של 51%.
שמאל|ממוזער|200px|שלט בחירות של טרומן ורוזוולט מ-1944
באותה עת ביקר בבסיסים צבאיים רבים, והבחין בבזבזנות וספסרות במקום, מה שגרם לו לנצל את היותו יושב ראש תת-ועדה בוועדה לענייני צבא בסנאט, לצורך ניהול תחקיר האם בוצע שימוש לרעה בציוד ובמזון בעת שהאומה נערכת למלחמה. לאחר מכן הקים טרומן ועדה לפיקוח רשמי על משק המלחמה והייצור המלחמתי בארצות הברית, בתמיכתו של הנשיא רוזוולט. בתחילה לא זכתה הוועדה לתשומת לב בסנאט ובציבור, אך טרומן נסע בכל רחבי ארצות הברית, באופן אישי, ואסף מידע לגבי חוסר יעילות ובזבזנות שנוהגות חברות הנהנות מחוזים ממשלתיים. פעילותו בוועדה הביאה לתשומת לב לאומית כלפיו, והוא אף הופיע בשער של הטיים מגזין. מאוחר יותר דווח כי הוועדה בראשותו הובילה לחיסכון של כ-15 מיליארד דולר. דו"חותיה של הוועדה זכו להדים רבים בציבור האמריקאי, ושמו של טרומן עלה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 1944.
טרומן התנגד לגרמניה הנאצית ולרוסיה הקומוניסטית. שבוע לאחר הפלישה הגרמנית אל ברית המועצות ב-1941, טען שעל ארצות הברית לסייע לצד המפסיד, ולסייע לשני הצדדים להרוג אחד את השני, אף על פי שהוא לא רצה שהיטלר ינצח.
סגן הנשיא (1945)
עם הרצון להחליף את סגן הנשיא המכהן הנרי וולאס, שאף על פי שהיה אהוד בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, נתפס כבעל עמדות מעט קיצוניות – חיפשו בכירי המפלגה הדמוקרטית מועמד שיסייע לרוזוולט להבטיח את קולות מדינות הדרום, ובעיקר- מועמד שיוכל לכהן כנשיא עם מותו הקרב של רוזוולט. וטרומן, שהגיע ממיזורי, התאים לתפקיד. רוזוולט מסר למנהיגי המפלגה כי הוא יקבל את מועמדותו של טרומן וגם את מועמדותו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי ויליאם אורוויל דאגלאס. בחירותו של טרומן, שכונתה "פשרת מיזורי השנייה", התקבלה בברכה על ידי המפלגה. ב-1944 נבחר טרומן לסגן נשיא ארצות הברית, לצד הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט וטרומן זכו ל-432 קולות אלקטורליים, בהביסם את המועמד הרפובליקני תומאס דיואי, מושל ניו יורק, יחד עם סגנו ג'ון בריקר מאוהיו, שזכו ל-99 קולות חברי האלקטורים בלבד. טרומן הושבע לסגן הנשיא ב-20 בינואר 1945.
כהונתו כסגן נשיא הייתה שגרתית יחסית, ולא זכתה לתשומת לב רבה. במהלך כהונתו בתפקיד לא התייעץ רבות עם רוזוולט, שהיה עסוק בניהול המלחמה, וניהל בעיקר את הישיבות בסנאט, מתוקף תפקידו החוקתי כנשיא הסנאט. הוא אף הכניס הצבעה שוברת שוויון בסנאט על מנת לאשר את מינויו של סגן הנשיא הקודם, הנרי וולאס, למזכיר המסחר. הוא נפגש לבדו עם הנשיא רוזוולט רק פעמיים מאז כניסתו לתפקיד. הוא אף לא ידע בנוגע לפרויקט מנהטן ליצירת פצצת האטום.
טרומן כיהן בתפקיד 82 ימים בלבד, עד מותו של רוזוולט ב-12 באפריל 1945. באותו אחר הצהריים ניהל את ישיבת הסנאט כרגיל. הוא פיזר את הישיבה ולאחר מכן קיבל הודעה לגשת בדחיפות אל הבית הלבן. הוא הניח שהנשיא רצה להיפגש איתו, אולם אלינור רוזוולט הודיעה לו על מותו של הנשיא. טרומן שאל האם יש משהו שיוכל לעשות למענה, ורוזוולט ענתה לו "האם יש משהו שנוכל לעשות למענך? אתה זה שבצרות עכשיו!".
נשיאותו (1945–1953)
ממוזער|טרומן ב-1945
נשיאותו של טרומן החלה ב-12 באפריל 1945, עם מותו של רוזוולט, והסתיימה ב-20 בינואר 1953. הוא נבחר לכהונה מלאה ב-1948. לאחר הבחירות ב-1952, הוחלף בתפקידו בידי דווייט אייזנהאואר הרפובליקני.
במהלך כהונתו הובסו גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה, החלה תוכנית מרשל לשיקום מערב אירופה, התרחשה מלחמת קוריאה והחלה המלחמה הקרה כנגד ברית המועצות. בנושאי פנים המשיך במדיניות הניו דיל של רוזוולט, אולם הקואליציה השמרנית בקונגרס חסמה את רובן. הוא הנהיג יחס שוויוני לשחורים בצבא ותמך בזכויות האזרח.
ביחסי חוץ, שינה את מדיניות ארצות הברית מבדלנות לאינטרנציונליזם. באמצע 1945 סייע בהקמת ארגון האומות המאוחדות לפי חזונו של רוזוולט. ב-1947, כשהיחסים עם ברית המועצות הפכו לעוינים, הנהיג את דוקטרינת טרומן לבלימת הקומוניזם. ב-1948 העביר שלושה עשר מיליארד דולרים לבניית מערב אירופה. החשש מהקומוניזם הוביל לעליית המקארתיזם. טרומן פיקח על הרכבת האווירית לברלין ב-1948 ועל הקמת נאט"ו ב-1949. כשקוריאה הצפונית הקומוניסטית פלשה לדרום קוריאה ב-1950, שלח לשם חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה. לאחר הצלחה התחלתית, נסוגו הכוחות האמריקנים עקב מעורבות סינית בסוף השנה. המלחמה נמשכה עד לסוף כהונתו.
במהלך כהונתו החלה הכלכלה לצמוח לאחר שנים ארוכות של שפל כלכלי. הוא זכה לתמיכה מצד הדרום, איגודי העובדים, החקלאים, המיעוטים והדמוקרטים בצפון. מדיניות הפנים שלו, שכונתה "העסקה ההוגנת", לא עברה בקונגרס השמרני שנשלט בידי הדרום. למרות גל שביתות ב-1946, פעל בקשיחות נגד איגודי העובדים שתמכו בו. הוא הטיל וטו על החלטות הקונגרס 180 פעמים, כש-12 מהן בוטלו. טרומן חיסל את האפליה הגזעית בצבא ובממשלה. הוא נחשב לאחד מהנשיאים האהודים ביותר בתולדות המדינה. זאת אף על פי שהיסטוריונים מסוימים תקפו את מדיניות החוץ שלו כעוינת מדי כלפי הקומוניזם, ואת מדיניות הפנים שלו כידידותית כלפי העסקים.
כניסתו לתפקיד
טרומן הושבע לנשיאות ב-7 בערב ב-12 באפריל 1945, שעתיים לאחר שגילה על מותו של רוזוולט, בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, הארלן סטון.
עלייתו לשלטון לאחר רוזוולט הפופולרי עוררה חששות כבדים, כיוון שהוא נהנה מיוקרה מועטה, אך טרומן התעלה מעל לציפיות הנמוכות ממנו. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, אמר טרומן לכתבים: .
ממשל
עם כניסתו לתפקיד, ביקש טרומן מחברי ממשלו של רוזוולט להישאר בתפקידם תוך קבלת תמיכתם, ואמר להם כי הוא פתוח לעצתם. עם זאת, בסוף 1946 נותרו רק שניים מהם. רובם הוחלפו בחברים קרובים שלו, שנחשבו לא מתאימים לתפקידם, בעיקר פרד וינסון וג'ון וסלי סניידר, שמונו לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית. משרת סגן הנשיא תחת טרומן נותרה פנויה במשך שלוש השנים ו-253 הימים של כהונתו הראשונה של טרומן, כיוון שלפני אשרור התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ב-1967, לא היה הליך למינוי סגן נשיא במהלך הכהונה. אלבן ברקלי, סנאטור מקנטקי, היה סגנו של טרומן בכהונתו השנייה.
מינויים לבית המשפט
טרומן מינה ארבעה שופטים אל בית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, בהם גם אחד כנשיא בית המשפט, פרד וינסון. בנוסף לכך מינה עשרים ושבעה שופטים לבתי המשפט לערעורים ו-101 שופטים מחוזיים.
סופה של מלחמת העולם השנייה
ממוזער|alt=Three men in suits standing with several men in the background|יוסיף סטלין, הארי טרומן ווינסטון צ'רצ'יל בפוטסדאם, יולי 1945
טרומן היה סגן הנשיא למשך שלושה חודשים בלבד בהם בקושי דיבר עם רוזוולט. הוא היה פוליטיקאי משני ממיזורי, שלמרות התבלטותו בחשיפת הבזבוז במהלך המלחמה, כישרון הנאום שלו נפל מזה של רוזוולט.
גרמניה נכנעה תוך פחות מחודש מהשבעתו של טרומן, אולם יפן נותרה במלחמה באוקיינוס השקט. על אף שטרומן תודרך עוד ביום השבעתו כי לבעלות הברית ישנו נשק חדש, הרסני וקטלני, רק ב-25 באפריל יידע אותו מזכיר המלחמה הנרי סטימסון בפרטי פרויקט מנהטן. טרומן הרוויח מסיום המלחמה ונאם במהלך יום הניצחון באירופה ב-8 במאי 1945, ביום הולדתו.
עם ניצחונן הצפוי של בנות הברית במלחמה וכניעתה של גרמניה הנאצית, נסע טרומן לאירופה על מנת לקחת חלק בוועידת פוטסדאם, כדי לדון בסדר העולמי לאחר המלחמה. כמה החלטות מרכזיות התקבלו בוועידה: גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (בין שלוש המעצמות וצרפת), גבולה של גרמניה יעבור ממערב לקו אודר-נייסה, שלטון סובייטי הוכר כממשלת פולין, ווייטנאם תחולק בקו הרוחב ה-16. בזמן היותו בוועידה למד לראשונה על הצלחתו של ניסוי טריניטי, הניסוי האטומי הראשון ב-16 ביולי. למחרת הניסוי נפגש טרומן בוועידה עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, ובישר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק בעל עוצמה חסרת תקדים. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו הסובייטים על פצצת האטום, אולם סטלין כבר ידע על כך לפני טרומן, בזכות מרגלי אטום.
ימין|ממוזער|250px|טרומן מכריז על כניעתה של יפן בחדר הסגלגל, 14 באוגוסט 1945
עם כניסתו לתפקיד, מיקד את תשומת לבו למלחמה בחזית היפנית, אשר לפי הציפיות הייתה צפויה להימשך שנה ויותר. באוגוסט, כאשר מיאנה יפן להיכנע לאחר אולטימטום סופי בפוטסדאם, התכוננה ארצות הברית לפלישה ליפן. למרות זאת אישר טרומן את הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ופצצה גרעינית נוספת שכונתה "איש שמן" הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון, וכן היחיד, שנעשה בנשק גרעיני עד היום. שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיעה ההנהגה היפנית על הסכמתה לקבלת תנאי הצהרת פוטסדאם מן הוועידה ועל כניעה לבעלות הברית ללא תנאי.
בפוטסדם, הסכימו טרומן ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין כיצד יתבצע הכיבוש הצבאי של האימפריה היפנית. סוכם כי ברית המועצות תהיה אחראית לקוריאה הצפונית, לסחלין ולאיים הקוריליים, ואילו לארצות הברית תהיה האחריות העיקרית ליפן, לקוריאה הדרומית, ולאיים שנותרו בידי יפן בתחום אוקיאניה.
עם כניעתה של יפן, מינה טרומן את הגנרל דאגלס מקארתור למפקד העליון של כוחות הברית, לצורך פיקוח על הכיבוש היפני. ב-28 באוגוסט טסו 150 אמריקאים לאצוגי שבמחוז קנאגאווה, והיו לכוחות בעלות הברית הראשונים על אדמת יפן. כוחות רבים החלו לזרום ליפן, ועד סוף שנת 1945 היו מוצבים בה יותר מ־350,000 חיילים אמריקאים. בשנת 1949 החלה ארצות הברית לשנות את סמכויות שלטון הכיבוש והגדילה את כוחם של המנהיגים המקומיים, ועם העברת תשומת לבו של טרומן למלחמת קוריאה, החל הכיבוש להתקרב לסיומו. חוזה סן פרנסיסקו, שנחתם ב-8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וב-28 באפריל 1952, עם כניסתו לתוקף, הייתה יפן שוב למדינה עצמאית. עם זאת, אלפי אנשי צבא אמריקאים נותרו ביפן בעשורים הבאים, ושתי המדינות נותרו בנות ברית קרובות.
החלטתו של טרומן להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסקי נותרה שנויה במחלוקת גם שנים רבות לאחר מועד האירוע. המצדדים בהחלטתו טענו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן, לנוכח הגנתה העקשנית על אייה המרוחקים, וכי החלטה זו הצילה חיים של מאות אלפי אנשים אשר היו נהרגים או נפגעים לו הייתה מתבצעת פלישה קרקעית לשטחה של יפן. טרומן הגן בתקיפות על החלטתו בספר זיכרונותיו (1955-56), וטען כי הפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם.
יצירת האומות המאוחדות, תוכנית מרשל ותחילת המלחמה הקרה, סין
כתומך במדיניות אינטרנציונליסטית, תמך טרומן בהקמת האומות המאוחדות. הוא חתם על מגילת האומות המאוחדות ב-1945 בסן פרנסיסקו. טרומן לא חזר על טעויותיו של וודרו וילסון כשזה ניסה להשיג אישור להסכם ורסאי ב-1919. טרומן שיתף פעולה עם מנהיגים רפובליקנים לצורך אישור ההסכם בסנאט. מטה האומות המאוחדות הוקם בניו יורק סיטי ב-1952 בעזרת תרומות מקרן רוקפלר.
ארצות הברית הצטרפה לארגון באופן רשמי באוקטובר 1945. כאדם המאמין בהשקפתו של הנשיא וודרו וילסון באשר להתערבותה של ארצות הברית בעולם, קידם את האומות המאוחדות ושלח את אלינור רוזוולט במשלחת לעצרת הכללית הראשונה של הארגון.
כחלק נוסף ממדיניותו במלחמה הקרה והעצמת שותפות נאט"ו, הנשיא טרומן, בהודעה מיוחדת לקונגרס ב-19 בדצמבר 1945, ליצור מחלקה מאוחדת להגנה לאומית. לאחר הצעתו לקונגרס שכללה עיכובים רבים, חתם טרומן על חוק הביטחון הלאומי של שנת 1947, מה שהוביל לאיחוד מחלקת הצי ומחלקת המלחמה לתוך "המוסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment). מאוחר יותר שמו של המוסד שונה למחלקת ההגנה של ארצות הברית. בנוסף לזאת הוביל החוק גם ליצירת חיל האוויר של ארצות הברית. החוק גם הוביל להקמת ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. שניהם נועדו להגן על ארצות הברית מפני איומים זרים. ב-1952 הקים טרומן את הסוכנות לביטחון לאומי.
המלחמה הקרה
עם עלייתו לשלטון תפש טרומן את ברית המועצות כמדינת משטרה, אולם סירב לפעול כנגד ברית המועצות בהתחלה כיוון שרצה לשתף איתה פעולה לאחר המלחמה. חשדו העמיק לאחר השתלטות הסובייטים על מזרח אירופה ב-1945, והכרזת תוכנית החומש של 1946 שקראה להרחבת הצבא הסובייטי. המתיחות עלתה עם משבר איראן, אותה כבשו הסובייטים במהלך המלחמה, אולם לחץ מארצות הברית ומהאו"ם הוביל לנסיגה סובייטית. טרומן תמך בנאום מסך הברזל של צ'רצ'יל מ-1946, שדרש מארצות הברית להוביל התנגדות לסובייטים, אולם לא תמך בו בפומבי. וולאס, אלינור רוזוולט ואמריקנים אחרים קיוו לשיתוף פעולה עם ברית המועצות. וולאס, שהיה מזכיר המסחר, התפטר בספטמבר 1946 בגלל הקשחת המדיניות כנגד ברית המועצות. טרומן תמך בתורת הבלימה, בניגוד לדטאנט שהוצע בידי השמאל, וניסיונות להכריע את ברית המועצות.
דוקטרינת טרומן
ארצות הברית התעלמה מיוון, בעלת הממשלה האנטי-קומוניסטית, כיוון שהייתה שטח חסות בריטית. היא הלוותה ליוון 25 מיליון דולרים ב-1946. השמאל הקיצוני החרים את מערכת הבחירות במרץ 1946. הבחירות היו שקטות וממשלה שמרנית עלתה בעקבותיהן. ארצות הברית לחצה על הממשלה להקטין את השחיתות, ומלחמת אזרחים פרצה ב-1946, כשהקומוניסטים השיגו נשק מיוגוסלביה. לונדון התחננה בפני ארצות הברית לסייע לה במימון ההגנה על יוון. מנהיגי הממשל חששו מהשתלטות קומוניסטית על המזרח התיכון. במלחמת האזרחים ביוון נתמכו הקומוניסטים, שהתארגנו לצורך לחימה בגרמנים במהלך המלחמה, בידי הסובייטים, בולגריה ויוגוסלביה. ניצחון ביוון היה מסכן את טורקיה.
טרומן הנהיג קו תקיף כנגד הקומוניזם, אשר שיאו היה בנאומו בפני הקונגרס ב-12 במרץ 1947, בו הכריז על דוקטרינת טרומן, שתכליתה לעצור את הקומוניזם, לעזור למדינות בעולם לשמור על חירותן, ולקיים נגדו מדיניות ״אף שעל״, כלומר לא לוותר לקומוניסטים בשאיפתם להרחיב את תחום השפעתם. כמו כן, התאוריה דיברה על הצורך של ארצות הברית לתמוך בין אם כספית ובין אם בכוחות צבא במדינות שמאוימות על ידי הקומוניזם. במסגרת מדיניות נגד הקומוניזם, סייע טרומן ליוון ולטורקיה במהלך מלחמות אזרחים בהן אחד מן הצדדים היה קומוניסטי. יוון קיבלה 300 מיליון דולרים וטורקיה מאה מיליון. היו אלו מענקים ולא הלוואות.
הפילוג של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו מסטלין, והסיוע האמריקני אפשר לממשלה היוונית לשרוד. טורקיה הצליחה למנוע מלחמת אזרחים.
תוכנית מרשל
שמאל|ממוזער|מפת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; המדינות בירוק קיבלו את הסיוע מתוכנית מרשל והעמודות האדומות מייצגות את כמות הכסף שהושקעה בהן
טרומן נטש את תוכנית מורגנטאו של ממשל רוזוולט שביקשה לפרק את התעשייה הכבדה של גרמניה, ותמך בתוכנית מרשל. התוכנית דרשה את בנייתה מחדש של הכלכלה במערב אירופה, לבלום את הקומוניזם ולהגביר את הסחר בין ארצות הברית ואירופה. ארצות הברית, צרפת ובריטניה איחדו את אזורי השליטה שלהם בגרמניה, מה שהוביל להקמתה של גרמניה המערבית. תוך שלוש שנים מימנה תוכנית מרשל את מערב אירופה ב-12 מיליארד דולרים, הסירה את מכסי המגן ומחסומי הסחר וחיזקה את הכלכלה. סטלין סירב לאפשר למדינות הלוויין הסובייטיות להשתתף בתוכנית.
הקונגרס, תחת שליטת הרפובליקנים השמרנים, הסכים לתוכנית מכמה סיבות. האגף השמרני של המפלגה, מהמערב התיכון הכפרי, התנגד לתוכנית בטענה שהיא בזבזנית ומחזקת את הסוציאליזם באירופה, ובנוסף שהסחורות האמריקניות יגיעו לברית המועצות לבסוף. האגף האינטרנציונליסטי של המפלגה תמך בתוכנית לצורך בלימת הקומוניזם והצלת החברה המערבית. לבסוף התוכנית התקבלה במרץ 1948 וברוב גדול.
דעת הציבור הסיקה שהקומוניזם משגשג בעוני. יוקרתו של טרומן עלתה בעקבות ניצחונו בבחירות, ורבים ראו בתוכנית מרשל פתרון לא יקר לבעיה רצינית, שתסייע לכלכלה האמריקנית. תוכנית מרשל נגמרה ב-1951 ואחריה באו תוכניות סיוע אחרות, כולל חוק הביטחון המשותף.
המאבק בקומוניזם ובברית המועצות
ב-1947 ראה טרומן בברית המועצות מעצמה טוטליטרית עם שאיפות התפשטות, ואת ברית המועצות כאתגר לדרך החיים הדמוקרטית של ארצות הברית. ממשלו ראה בברית המועצות יריב מרכזי, והחל לדון ביכולת לחסל את השפעתו במזרח אירופה ללא מלחמה. המדיניות נכשלה. בעוד שטרומן דגל בבלימה כלכלית ופוליטית בעיקר, האירועים העולמיים גרמו לפרשנות מקצינה והולכת של הבלימה בכיוון הצבאי מבחינת מדיניותו. הסלמת המלחמה הקרה הובילה לאישור NSC-68 - דו"ח סודי של המועצה לביטחון לאומי על מדיניות חוץ. הדו"ח קרא לשילוש תקציב הביטחון ולהרחבת פעילותו הצבאית של נאט"ו כנגד התפשטות הקומוניזם. טרומן אימץ את המסמך לאחר תחילת המלחמה בקוריאה. התוכנית נועדה לחזק את אירופה, להחליש את ברית המועצות ולבנות את ארצות הברית צבאית וכלכלית.
האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית היה מפולג בשל המדיניות כלפי ברית המועצות והקומוניזם. איגודי העובדים היו אנטי קומוניסטיים וטיהרו את עצמם מהשפעות קומוניסטיות. גם מנהיגי המפלגה השמרניים החלישו את האגף השמאלי. האגף השמאלי התאחד מאחורי הנרי וולאס שרץ לנשיאות באופן עצמאי ב-1948. לצערו, מסע הבחירות שלו נשלט בידי קומוניסטים. טרומן עצמו פיטר שלוש מאות עובדים ממשלתיים שנחשבו לתומכים בקומוניזם, פאשיזם או טוטליטריזם.
נאט"ו
במרץ 1948, במהלך מתיחות בין ברית המועצות למערב אירופה, חתמו חמש מדינות מערב אירופאיות על ברית בריסל, ברית הגנתית. כדי לבלום את הסובייטים, רצה טרומן להצטרף לברית מורחבת. ב-1949, חתמו ארצות הברית, קנדה ומדינות אירופאיות על ההסכם הצפון-אטלנטי, שהקים את נאט"ו, ברית צבאית טרנס-אטלנטית שחייבה את ארצות הברית, לראשונה מאז הברית עם צרפת ב-1778. ההסכם להקמת נאט"ו זכה לאהדה בציבור ועבר בקלות בסנאט ב-1949. טרומן מינה את הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד. מטרת נאט"ו הייתה לבלום את ההתפשטות הסובייטית באירופה ולהבהיר למנהיגי הקומוניזם שהדמוקרטיות העולמיות מוכנות לבנות מבנים ביטחוניים חדשים כדי לתמוך בדמוקרטיה. ההסכם גם הבטיח לצרפת שארצות הברית תסייע לה, והקלה על הסכמתה להקמת מדינה גרמנית עצמאית. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, נורווגיה, דנמרק, פורטוגל, איסלנד וקנדה חתמו על ההסכם. הברית הובילה לברית נגדית אצל הסובייטים, ברית ורשה.
הרכבת האווירית לברלין
מתוך חשש שצרפת, בריטניה וארצות הברית יקימו את גרמניה מחדש בניגוד לאינטרסים הסובייטים, הפסיקו הרוסים לשתף פעולה עם המערב בכיבוש גרמניה. ב-24 ביוני 1948, חסמה ברית המועצות גישה אל שלושת האזורים המערביים של ברלין, שהוקפה בטריטוריה הסובייטית. בעלות הברית לא הגיעו להסכם להבטחת האספקה. הגנרלים הציעו לשלוח גדודי שריון אל מערב ברלין. טרומן חשש ממלחמה אפשרית. הוא אישר את תוכניתו של ארנסט בווין להעביר אספקה מהאוויר. ב-25 ביוני, החלה הרכבת האווירית לברלין, שהביאה פחם, מזון ואספקה אל האזור בצורה המונית. אף מדינה לא ניסתה זאת לפני כן. הרכבת האווירית עבדה והגישה לאזור נפתחה שוב ב-11 במאי 1949. הרכבת האווירית המשיכה עוד כמה חודשים לאחר מכן. הרכבת האווירית לברלין נחשבה להצלחה בולטת במדיניות החוץ של טרומן, וחיזקה את מעמדו לקראת הבחירות של 1948.
סין
ממוזער|טרומן וראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו במהלך ביקורו בארצות הברית באוקטובר, 1949
לאחר נפילת האימפריה היפנית, החלה בסין מלחמת אזרחים. המלחמה הציבה את וושינגטון בדילמה, כשגם הלאומנים בראשות צ'יאנג קאי שק והקומוניסטים בראשות מאו דזה-דונג זכו לתמיכה מצדדים שונים. השגריר האמריקני התפטר בנובמבר 1945, בטענה שמחלקת המדינה העדיפה את המשטר הלאומני המושחת. טרומן סמך על ג'ורג' מרשל, שהוביל בשנות העשרים יחידה אמריקנית בסין. טרומן שלח את מרשל לסין בתחילת 1946 כמתווך על מנת ליצור ממשלת קואליציה. המשימה נכשלה, ושני הצדדים פנו אל שדה הקרב. מרשל חזר אל וושינגטון בדצמבר 1946, והאשים את הקיצוניים משני הצדדים. הוא טען שהקומוניסטים לא היו מוכנים להתפשר ושהלאומנים היו ריאקציונרים. בקיץ 1947, ניסה טרומן שוב משא ומתן, שלא התקדם.
בפברואר 1948, אמר מזכיר המדינה מרשל בוועדה סודית בקונגרס שהלאומנים לעולם לא יוכלו לנצח את הקומוניסטים, וללא הסכם תיאלץ ארצות הברית להילחם. חיזוק חייליו של צ'יאנג יוביל להידלדלות המשאבים האמריקניים שאירופה הייתה זקוקה להם כדי לבלום את הסובייטים. הוא העיד שכל ניסיון לסייע לממשלה הסינית מול הקומוניסטים יוביל למעורבות אמריקנית ישירה. דבר זה, טען מרשל, יוביל לחיזוק הרוסים. ב-1949, השתלטו מאו דזה-דונג והקומוניסטים על סין היבשתית, כשהם מבריחים את הלאומנים אל טאיוואן ומקימים את הרפובליקה העממית של סין. האמריקנים כינו אותה "סין האדומה" עד לשנות השבעים. כעת היה לאמריקנים אויב חדש באסיה, וטרומן ספג ביקורת שמרנית על אובדן סין. טרומן רצה לשמור על מערכת יחסים עם הממשל החדש, אולם מאו סירב לכך. ארצות הברית סירבה להכיר בסין האדומה, וצ'יאנג ומפלגת הקומינטנג שמרו על מושבה של סין במועצת הביטחון של האו"ם עד ל-1971.
ב-7 ביוני 1950, לאחר פרוץ המלחמה בקוריאה, שלח טרומן צי אל טאיוואן כדי למנוע עימות בינה לבין סין. ארצות הברית נותרה מעורפלת בנוגע לרצונה להגן על טאיוואן מפני מתקפה סינית.
הסוכנות לאנרגיה אטומית, פליטים והגירה
במרץ 1946 הגיש הממשל דו"ח על בקרה לאנרגיה אטומית, שהציע שכל האומות ימנעו מבניית כלי נשק אטומיים, ושארצות הברית לוותר על הנשק שלה בתמורה להתחייבות מצד מדינות אחרות לא להשיג את הנשק האטומי. מתוך חשש שהקונגרס יסרב לכך, פנה טרומן אל ברנרד ברוך, שייצג את עמדת ארצות הברית באו"ם. התוכנית לא אומצה בגלל התנגדות הקונגרס וברית המועצות. ברית המועצות השיגה נשק אטומי באוגוסט 1949.
עם תום המלחמה, החלו הפליטים מאירופה לנהור לארצות הברית, ובעיית הפליטים העסקה את האו"ם רבות. בין 1941 ל-1950, כ-1,035,000 איש היגרו לארצות הברית, ביניהם 226,000 מגרמניה, 139,000 מבריטניה, 171,000 מקנדה, 60,000 ממקסיקו ו-57,000 מאיטליה. ב-1948 עבר חוק שאישר לעקורים ממלחמת העולם השנייה להגר לארצות הברית. כ-200,000 אירופאים ו-17,000 יתומים היגרו אל המדינה. חוק נוסף אפשר הגירה של עוד 200,000 ב-1950. כ-600,000 פליטים היגרו אל המדינה, מספר המהגרים הגדול ביותר פרט ל-650,000 העולים לישראל.
טרומן תמך בפליטים היהודיים בישראל, וממשלו שינה את הגדרת הפליטים בוועידת ז'נבה ב-1951, וסייע לפליטים שברחו מברית המועצות. המוטיבציה הייתה כפולה: הומניטריות מצד אחד, ונשק כנגד הקומוניזם מצד שני.
ההגירה הגיעה לשפל במהלך השפל הגדול, אך עלתה עם סיום המלחמה. ב-1945 אושר לנשותיהם של אזרחים אמריקנים ששירתו בצבא והיו בעלות נתינות זרה להגר לארצות הברית. ב-1946 עבר חוק שאפשר להודים ולתושבי הפיליפינים להגר לארצות הברית. ב-1952 עבר חוק הגירה למרות הוטו של טרומן, אשר שמר על המכסות מ-1924 אך הוסיף גם הזדמנויות הגירה מאירופה וממקומות אחרים. כשני שלישים מהמהגרים לא נכללו במכסות של 1924. ב-1966 החוקים שונו לחלוטין.
ההצבעה בכ"ט בנובמבר והההכרה במדינת ישראל
שמאל|ממוזער|המסמך עליו חתם הנשיא טרומן שבו הכירה ארצות הברית במדינת ישראל, דקות ספורות לאחר שהכריזה על עצמאותה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא טרומן בחדר הסגלגל, מקבל מנורת חנוכה מראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, כשלצידו שגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן
טרומן הביע עניין במזרח התיכון, ואהד את המאבק היהודי בארץ ישראל. כסנאטור, הבטיח טרומן למנהיגים יהודים את תמיכתו בציונות, ובעצרת בשיקגו ב-1943 קרא להקמת בית לאומי עבור ניצולי השואה והיהודים שנותרו בחיים.
לקראת ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר הכריע טרומן שארצות הברית תצביע בעד החלטת החלוקה. טרומן הפעיל השפעה ולחץ מאחורי הקלעים על מנת להביא לקבלת ההחלטה, אך נמנע מלפעול בנושא בפומבי.
טרומן החזיק בידידות ארוכת שנים עם אדי ג'ייקובסון, ששכנע את הנשיא להפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן. טרומן הכריז כי ארצות הברית מכירה במדינת ישראל שעות ספורות לאחר הכרזת העצמאות חרף התנגדות בקרב חוגים מסוימים בממשל, בממסד הביטחוני האמריקאי ובפרט ממחלקת המדינה בראשותו של גנרל ג'ורג' מרשל, שסבר כי הכרה במדינה יהודית ריבונית תפגע ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב ותעורר את חמת זעמם של הערבים. מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל הדגיש בפני טרומן את חשיבותו של נפט מערב הסעודית במלחמה עולמית עתידית, ולו השיב טרומן כי הוא יחליט על מדיניותו על סמך מה שנכון וצודק, ולא על סמך נפט.
עדות דייוויד נילס העוזר הפוליטי של הנשיא טרומן מלמדת על הפולמוס בממשל בשאלת הקמת המדינה היהודית: "בנושא הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל עמדתו של טרומן
ברורה ויציבה.הציבור אינו יודע, שטרומן מנהל מלחמה מתמדת עם המומחים לענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה ובפנטגון, כדי שלא יחבלו בהחלטותיו למען הציונות ולמען העקורים היהודים באירופה. אך לא תמיד ולא בכל מקרה הנשיא יכול לעצור, או למנוע מעשה שעושים אלה באמתלה זו או אחרת, שמטרתה לחתור ולחבל בהחלטותיו של הנשיא ובמדיניותו".
שילוב של נימוקים הוביל לכך, שטרומן יכיר בהקמת המדינה, בניגוד להתנגדות בכירי הממשל שלו, לרבות מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל. החל מצדק היסטורי לעם היהודי, אינטרסים אמריקאים בהקמת מדינה דמוקרטית פרו- מערבית עד לנימוקים פוליטיים. כדברי קלארק קליפורד יועצו הבכיר של הנשיא:"חשיבותו של הקול היהודי, במידה שניתן לראות בו גוש אחד, קיימת אך ורק בניו - יורק. אולם מאז שנת 1876 לא זכה להיבחר לנשיא אף מועמד שאיבד את קולותיהם של בוחרי ניו – יורק. מכאן, שארבעים ושבעה הקולות של ניו-יורק לא יסולאו בפז בשום בחירות".
בקיץ 1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שלח טרומן את שליחו האישי, ארל הריסון, לסייר במחנות העקורים בשטחי הכיבוש של ארצות הברית ובריטניה בגרמניה. בעקבות הדו"ח הקשה על מצב היהודים ניצולי השואה במחנות, שציין כי רובם המוחלט של העקורים מבקשים לעלות לארץ ישראל, הנחה טרומן את הגנרל אייזנהאואר להיטיב את מצבם, ולאפשר לפליטים היהודים ממזרח אירופה להיכנס לשטח הכיבוש האמריקני ולהעניק להם מקלט במחנות הפליטים שם. טרומן ביקש מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להעניק רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה אלף פליטים יהודים. אטלי סירב ומאז הפך נושא העקורים לבעיה מרכזית בסדר היום הבינלאומי.
ארץ ישראל הייתה משנית לעומת מטרתו של טרומן, להגן על יוון, טורקיה ואיראן מפני קומוניזם ברוח דוקטרינת טרומן. טרומן עצמו היה מותש מהלחצים בנוגע למדיניותו במזרח התיכון.
טרומן העניק מלווה לישראל בסך של 135 מיליון דולר על ידי הבנק ליבוא ויצוא של ארצות הברית, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות כמעט קיומית ושימש תקדים להענקת סיוע אמריקאי לישראל בעשורים הבאים.
לצד זאת, כאשר הטיל האו"ם אמברגו על ייצוא נשק לארץ ישראל במאי 1948, הקפיד טרומן על קיום אמברגו הנשק ועל יצוא נשק דרך ארצות הברית ומקסיקו.
ביקורים בינלאומיים
טרומן נסע מחוץ לארצות הברית חמש פעמים במהלך נשיאותו. הנסיעה הטרנס-אטלנטית היחידה שלו הייתה כדי להשתתף בוועידת פוטסדאם ב-1945, עם ראשי הממשלה הבריטיים צ'רצ'יל ואטלי ועם סטלין. בנוסף ביקר בברמודה, קנדה, מקסיקו וברזיל. את ארצות הברית היבשתית עזב רק בעוד שני מקרים: לפוארטו ריקו, איי הבתולה, ומפרץ גואנטנמו בין -20 בפברואר ל-5 במרץ 1948, ולאיי וייק בין 11 ל-18 באוקטובר 1950.
מספרתאריכיםמדינהמיקוםפרטים1גרמניהפוטסדאםנכח בועידת פוטסדאם עם ראשי הממשלה הבריטיים וינסטון צ'רצ'יל וקלמנט אטלי, ומנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין.פלימות'פגישה בלתי רשמית עם ג'ורג' השישי.2המילטוןביקור בלתי רשמי.3מקסיקו סיטיביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה החדש מיגל אלמאן ולדס.4אוטווהביקור רשמי. נפגש עם המושל הכללי הרולד אלכסנדר וראש הממשלה מקנזי קינג ונאם בפני הפרלמנט.5ריו דה ז'ניירוביקור ממלכתי. נאם מול הקונגרס הברזילאי.
מדיניות פנים
במהלך כהונתו כסנאטור, היה טרומן תומך בניו דיל. הוא תמך ברוב רפורמות הרווחה, כחוק הביטוח הלאומי, חוק הדיור ומנהל העבודות הציבוריות, אולם התנגד לחקיקה ליברלית מדי. טרומן טען שפרט לדיור, יש להעביר את נושאי הרווחה לרשויות המקומיות. טרומן הסכים עם הסנאטור רוברט טאפט שהדיור לעניים היה אחריות ממשלתית. בנושאי מיסוי, תמך בתקציב מאוזן, ובהעלאת מיסים לצורך מימון הניו דיל והמלחמה. הוא התנגד לניסיון הליברלים להעלות את מס ההכנסה. טרומן התמקד בעיקר באחריות התאגידים במלחמה. הוא ביצע רגולציה ותקף לעיתים קרובות את וול סטריט.
בשנים 1945–1946, החלו הליברלים לבקר את מדיניות הפנים שלו וטענו שהוא חסר מנהיגות. הם תמכו בו כשהטיל וטו על חוק טאפט-הארטלי שפגע באיגודי העובדים, אף על פי שהוטו בוטל, ועל תמיכתו בזכויות האזרח. במסע הבחירות של 1948 תקף תאגידים ואת וול סטריט. בכהונתו השנייה היה יחסית ליברל. פרט לדיור הציבורי, רוב הצעותיו הובסו בידי השמרנים בקונגרס. הוא הטיל וטו על חוקים להורדת מס ההכנסה ב-1947. הקונגרס ביטל וטו על חוק להורדת מס הכנסה ב-1948. המפלגות שיתפו פעולה בתחומים מסוימים, כולל העברת חוק הירושה הנשיאותית של 1947, שקבע שיושב ראש בית הנבחרים הוא הבא בתור לרשת את הנשיא לאחר סגן הנשיא, ולא מזכיר המדינה.
חוק החיילים
אחת מהתוכניות המוצלחות של ממשל טרומן הייתה חוק החיילים מ-1944. החוק עבר ב-1944 בידי הקואליציה השמרנית, שרצתה להגביל את ההטבות אך ורק ליוצאי צבא מובחרים, בניגוד לממשל רוזוולט שרצה תוכנית רווחה אוניברסלית. החוק סייע ליוצאי צבא שרצו להקים חוות או עסק קטן, והעניק להם דמי אבטלה לשנה. החוק לא הגביל את המין או הגזע של המשתתפים בתוכנית, אולם רובם היו גברים לבנים. החוק סייע בלימודים ליוצאי צבא שהתקשו במימון. הדבר הוביל למתן לימודים ל-2.2 מיליון יוצאי צבא, מה שמיקסם את ההזדמנות התעסוקתית שלהם.
חוק החיילים עסק גם בדיור. מעט דירות נבנו בשפל הגדול ובמלחמה, מלבד מגורי חירום לצד התעשיות המלחמתיות. רוב יוצאי הצבא גרו בדירות צפופות. הגדילה של הפרוורים חייבה מכוניות, כבישים ודיור זול. האוכלוסייה גדלה, והחסכונות המשפחתיים מימנו את רכישת המכוניות. הדבר הוביל לעלייה במספר הדירות שנבנו. בתקופת המלחמה נבנו 316,000 דירות חדשות בממוצע, ובין 1946 ל-1955 נבנו 1,450,000 דירות בכל שנה. החוק הבטיח דמי שכירות נמוכים ליוצאי הצבא. שישה עשר מיליון יוצאי צבא הצליחו לרכוש בית. ב-1947, 540,000 יוצאי צבא קנו בית במחיר של 7,300 דולרים. תעשיית הבנייה בנתה מטבחים בגודל סטנדרטי, מה שהוביל לייצור המוני של כלי מטבח. המפתחים רכשו אדמות ריקות מחוץ לעיר, בנו בתים והרשויות המקומיות בנו בתי ספר.
תמורות כלכליות ושביתות
רוב מדיניותו של טרומן בנושאי פנים בכהונתו הראשונה הייתה קשורה לכלכלה. כיצד היה על וושינגטון לטפל במעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום? כיצד להקטין את המיסים מתקופת המלחמה ולשלם את החוב הלאומי? כיצד לדכא את האינפלציה שנגרמה בידי החסכונות והמחסור בדיור ובטובין? האם לבטל את הפיקוח מתקופת המלחמה על המחירים? וכיצד לטפל בשביתות של איגודי העובדים? הקונגרס נשלט בידי הקואליציה השמרנית, וכשהרפובליקנים השתלטו על הקונגרס ב-1946, היה להם את הרוב כדי לבטל וטו נשיאותי. היה חשש בקרב האזרחים שלאחר סיום המלחמה, הכלכלה תחזור אל השפל הגדול. תומכי הניו דיל רצו מחויבות ל"תעסוקה מלאה", אולם לא קיבלו אותה. חוק התעסוקה מ-1946 הצהיר שעל הממשלה לשמור על כלכלה בריאה, עם יכולת לתאם בין תוכניותיה, לקדם את היוזמה החופשית והרווחה הכללית, ולקדם תעסוקה באופן מקסימלי.
למרות החששות, הכלכלה התעצמה ורק ב-1958 החל מיתון קל. הממשל התמודד עם התעוררות סכסוכי העבודה ששככו במהלך המלחמה, מחסור בדיור ובמוצרים ואינפלציה, שהגיעה ל-6% בחודש. היצרנים לא רצו לשמור על המחירים הנמוכים מתקופת המלחמה. החקלאים סירבו למכור חיטה עד שהממשלה תעלה את מחירם, למרות הצורך בחיטה למשלוח לאירופה. כשבוטל הפיקוח על המחירים, החיטה, התירס והבשר הציפו את השוק.
תגובתו של טרומן לאינפלציה נתפסה לחלשה. העלייה במחירים הונעה בגלל סיום הקיצוב וביטול הפיקוח על המחירים. עם סיום המלחמה באוגוסט 1945 התרחש גל שביתות. בנובמבר, שבתו 180,000 עובדי תעשיית המכוניות, אליהם הצטרפו 800,000 עובדי תעשיית הברזל, 200,000 עובדי תעשיית החשמל ו-150,000 עובדי אריזה.
במאי 1946, כשאיימו עליו בשביתת רכבות, ניסה טרומן להשתלט על המצב. שני איגודים שבתו בכל מקרה ורכבות מסע ונוסעים הפסיקו לנסוע. במשך יומיים גבר הכעס הציבורי, וטרומן עצמו רצה לשלוח מכתב לקונגרס בו טען שהשובתים חיים בעושר ושהם מושפעים מהרוסים. הוא אף דרש "לתלות כמה בוגדים כדי להפוך את מדינתנו לבטוחה לדמוקרטיה". עובדי הצוות שלו כתבו מחדש את הנאום. טרומן נאם בפני הקונגרס ודרש לגייס את השובתים לצבא. באותו הזמן, קיבל מכתב שהשביתה הגיעה לסיומה לפי התנאים שלו. הוא סיים את הנאום בכל מקרה ובית הנבחרים העביר חוק לגיוס השובתים. טאפט חיסל את החוק בסנאט. איגודי העובדים זכו להצלחות, אולם עקב המעבר החד מתקופה של מלחמה לעת של שלום, כולל חזרת שנים עשר מיליון חיילים לכלכלה, חוותה הכלכלה קשיים ומיתון. הקונגרס סירב לחוקק חקיקה ליברלית, וניסיון האיגודים המקצועיים להתרחב דרומה נכשל.
בתגובה ללחץ הציבורי כתוצאה מהשביתות, עבר חוק ניהול יחסי העבודה של 1947, שנודע כחוק טאפט-הארטלי, אשר ביטל חוקים לטובת איגודי העובדים והגבילם. איגודי העובדים לחמו מול החוק, שעליו הטיל טרומן וטו, אולם החוק עבר בכל זאת. טרומן טען שמדובר בחוק עבדות, אולם השתמש בסמכויות החירום שלו כמה פעמים כדי לעצור שביתות. איגודי העובדים לא הצליחו לבטל את החוק, שנשאר בתוקף עד היום.
חוק הייצור לצורכי ביטחון, 1950 הועבר על ידי הקונגרס בספטמבר 1950 ונעשה בו שימוש לראשונה במהלך מלחמת קוריאה לשם הסבה נרחבת של המשק האזרחי לצורכי מלחמה בתחומי הייצור והבירוקרטיה. בחסות החוק הקים טרומן את המשרד למעבר לצורכי ביטחון , הקים פיקוח על השכר והמחירים, הסדיר את הייצור בתעשייה הכבדה כגון פלדה וכרייה, הסדיר עדיפויות בהקצאת חומרים תעשייתיים שהיה בהם מחסור והורה על פיזור מפעלי ייצור בזמן המלחמה ברחבי ארצות הברית.
מערכות בחירות
בחירות 1946
בבחירות אמצע הכהונה ב-1946, סבלו הדמוקרטים של טרומן מהפסדים בשני בתי הקונגרס. הרפובליקנים, שלא שלטו על אף בית מאז 1932, השתלטו על בית הנבחרים ועל הסנאט. מפלגתו של טרומן נפגעה בשל הקשיים הכלכליים של לאחר המלחמה. הבחירות פגעו ביכולתו של טרומן להעביר מדיניות פנים. אולם ב-1946 החל טרומן להיות בטוח בעצמו כנשיא והפסיק לנסות להיות ממלכתי. הוא ביקר את הקונגרס הנבחר כ"קונגרס שלא עושה כלום".
איגודי העובדים סבלו מהפסדים במערכת הבחירות ובעקבות זאת ניקו את שורותיהם מקומוניסטים.
בחירות 1948
ממוזער|קריקטורה מ-19 באוקטובר 1948, שמראה את הדעה הרווחת
הבחירות של שנת 1948 התפרסמו בגלל ניצחונו המפתיע של טרומן. באביב 1948, רק 36% ראו את נשיאותו כחיובית, ונראה היה שלא ייבחר מחדש. נאמני הניו דיל במפלגה ניסו לשכנע את הגנרל דווייט אייזנהאואר, שעמדותיו הפוליטיות לא היו ידועות אז, לרוץ מטעם המפלגה. אייזנהאואר סירב וטרומן הצליח להיבחר להיות המועמד.
בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, ניסה טרומן לאחד את הצירים הצפוניים עם מצע מעורפל בנושא זכויות האזרח. הליברלים העבירו מצע ליברלי עוד יותר, בעיקר בשל תמיכתו של ראש עיריית מיניאפוליס, יוברט האמפרי. טרומן הסכים לקבל את המצע. כל צירי אלבמה, ורוב צירי מיסיסיפי, נטשו את הוועידה במחאה. טרומן נאם את נאום קבלת המועמדות שלו ותקף את הקונגרס השמונים. הוא כינס את הקונגרס מחדש.
בנאומו, אתגר טרומן את הרוב הרפובליקני לקיים את המצע החדש של המפלגה, ולהעביר חוקים בנושאי זכויות האזרח, להרחבת הביטוח הלאומי, ולהנהיג ביטוח בריאות לאומי. טרומן קבע את תחילת המושב המיוחד בן השבועיים של הקונגרס ב"יום הלפת", יום בו אנשי מיזורי שותלים לפת, ב-26 ביולי 1948.
הרפובליקנים לעגו לטרומן בטענה שהממשל שלו שר את שירת הברבור שלו. למרות זאת, הסנאטורים החליטו שיש להעביר חוקים להמרצת ציבור הבוחרים. אולם רוברט טאפט, מנהיג האגף השמרני שזעם על ניצול הסמכויות של טרומן, חסם כל חקיקה אפשרית.
כעבור אחד עשר ימים, שלח הקונגרס לטרומן שני חוקים. חוק אחד נועד לבלום את האינפלציה וחוק שני נועד לעודד התחלות בנייה. טרומן חתם על שני החוקים אולם קרא להם בלתי מספיקים.
שבועיים לאחר מועמדותו, פרסם טרומן צו נשיאותי שביטל את ההפרדה הגזעית במוסדות הממשלה, ואת צו נשיאותי 9981 שאסר על אפליה בצבא. טרומן הסתכן בתמיכה בזכויות האזרח, ורבים טענו שאובדן הדמוקרטים מהדרום יחסל את המפלגה בדרום. מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, תומך בהפרדה הגזעית, הכריז על מועמדותו לנשיאות. משמאל, הוביל הנרי וולאס מועמדות משלו. לאחר מותו של רוזוולט נדמה היה שהמפלגה הדמוקרטית מתפרקת. הניצחון בנובמבר נראה רחוק. לסגנו, הסכים טרומן למנות את אלבן ברקלי, אף על פי שרצה את ויליאם אורוויל דאגלס שסירב לכך.
יועציו של טרומן ביקשו ממנו לנאום בפני העם בצורה אישית. טרומן נאם נאומים מאולתרים וחודרים. הוא נסע 35,290 קילומטרים ונאם נאומים לוחמניים שמשכו קהל רב. מיליון איש באו לראות אותו בניו יורק.
ממוזער|שמאל|קולות האלקטורים ב-1948.
התמיכה בטרומן במהלך נסיעותיו הובילה לשינוי המצב במערכת הבחירות, דבר שהעיתונות לא שמה לב אליו. היא המשיכה לטעון שהרפובליקנים מובילים. רבים חשבו שבשלב מאוחר כל כך של מערכת הבחירות, לא ישנו האנשים את דעתם. רבים הפסיקו לערוך סקרים באוקטובר.
בסופו של דבר, הצליח טרומן לשמור על בסיס כוחו במערב התיכון, זכה ברוב מדינות הדרום למרות תמיכתו בזכויות האזרח, והצליח לנצח ברוב זעום בכמה מדינות חשובות, בעיקר אוהיו, קליפורניה ואילינוי. הוא השיג יותר מ-50% מהקולות ו-303 אלקטורים. דיואי השיג 189 אלקטורים בלבד. ת'ורמונד השיג 39, ואילו וולאס לא השיג אלקטורים. הדמוקרטים השיגו רוב גם בבית הנבחרים ובסנאט. התמונה המפורסמת ממערכת הבחירות התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות לאחר הבחירות, כשטרומן צולם מרים את עיתון השיקגו טריביון שהכריז "Dewey Defeats Truman" ("דיואי מביס את טרומן").
כהונתו השנייה
טרומן היה הנשיא האמריקאי הלפני אחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם מותו של רוזוולט ועד יום השבעתו ב-20 בינואר 1949 (אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, אלבן ברקלי). גם לינדון ג'ונסון כיהן ללא סגן נשיא עד ינואר 1965, לאחר שהתמנה לנשיאות עקב רצח קנדי. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא.
השבעתו לנשיאות ב-20 בינואר 1949 הייתה ההשבעה הראשונה ששודרה בטלוויזיה. כהונתו השנייה הייתה מפרכת, שכן יריביו שלטו בקונגרס ומאמציו בקוריאה נכשלו. הסובייטים השיגו פצצת אטום ב-29 באוגוסט 1948, וב-7 בינואר 1953 הכריז טרומן על השגת פצצת מימן.
במשך מרבית תקופת כהונה זו, מדצמבר 1949 ועד מרץ 1952, שהה הנשיא טרומן יחד עם משפחתו בבלייר האוס עקב שיפוצים נרחבים ומקיפים שנערכו בבית הלבן. אגפו המזרחי והמערבי של הבית הלבן נותרו פעילים במהלך השיפוץ, והנשיא טרומן נע מדי יום בינם לבין הבלייר האוס. בחלק מהזמן התגורר גם ב"בית הלבן" בעיר קי וסט שבמדינת פלורידה, שם נהג לנפוש.
מלחמת קוריאה
ממוזער|הנשיא טרומן חותם על הכרזה המצהירה על מצב חירום לאומי, שהחל את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת קוריאה
לאחר מלחמת העולם השנייה, קיבלו ארצות הברית וברית המועצות את כניעת יפן בקוריאה, שהייתה מסופחת כ-35 שנה לאימפריה היפנית. ברית המועצות, קיבלה את המנדט בקוריאה מצפון לקו רוחב 38 פעלה להקמת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) ב-1948, בעוד שארצות הברית פעלה להקמת הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) באותה השנה. בתקווה לבלום את הקומוניזם, סיפק טרומן תמיכה כספית לממשלה הדרום-קוריאנית הנבחרת בראשות סינגמן רי. טרומן קיווה לא להיות מחויב באופן צבאי לאזור והסיג את חיילי המדינה מחצי האי ב-1949.
ב-25 ביוני 1950, פלש צבא העם הקוריאני של קים איל-סונג אל קוריאה הדרומית, מה שהוביל לפתיחת מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה, הצליחו הקוריאנים הצפונים בקרבות מול הדרום. טרומן לא האמין שקוריאה הייתה אזור חיוני במלחמה הקרה, אולם סבר שנפילת מדינה שהייתה בברית עם המערב תעודד את הקומוניסטים ותפגע במעמדו. טרומן פנה לאו"ם שיגנה את הפלישה. ברית המועצות החרימה את מועצת הביטחון עקב סירובה להכיר ברפובליקה העממית של סין, ולכן השיג טרומן החלטה שהסמיכה מדינות אחרות להגן על דרום קוריאה. טרומן לא דרש מהקונגרס להכריז מלחמה, בטענה שהחלטת האו"ם הסמיכה אותו להגן על קוריאה הצפונית.
הצפון קוריאנים הובילו בהתחלה, וכבשו את סיאול ב-28 ביוני. מתוך חשש לנפילת חצי האי, שלח טרומן חיילים אמריקניים אל חצי האי כחלק מצבא האו"מ ובהובלתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, כדי להגן על קוריאה הדרומית. באוגוסט 1950, החיילים וההפצצות מהאוויר הצליחו לחסום את כוחות הצפון. בעקבות ביקורת על חוסר מוכנות, פיטר טרומן את מזכיר ההגנה לואיס א. ג'ונסון והחליף אותו בגנרל ג'ורג' מרשל. טרומן חפץ לכבוש את חצי האי כולו. כוחות האו"ם ביצעו מתקפת נגד, והצליחו לצעוד צפונה, אל גבולה של סין, במטרה לאחד את קוריאה מחדש.
סין הפתיעה את כוחות האו"ם בפלישה בנובמבר. כוחות האו"ם נסוגו אל מעבר לקו רוחב 38, והתאוששו. מתוך חשש שהמלחמה תצית סכסוך מול ברית המועצות, סירב טרומן לבקשתו של מקארתור להפציץ את סין בעקבות התערבותה. בשנת 1951 נעצרו הכוחות פחות או יותר בקו הרוחב 38. ב-5 באפריל התפרסם מכתב של מקארתור שביקר את מנהיגותו של טרומן וקרא להרחבת המלחמה בקוריאה. טרומן התנגד לעמדותיו של מקארתור והאמין שהוא חורג מסמכותו. טרומן, בצעד אמיץ, פיטר את מקארתור שהיה בעל מוניטין ופופולריות גבוהים בקרב הציבור, עקב סירובו לקבל את מרות הנשיא והדרג העליון. הדבר הוביל להתפרצות מחאה נגד טרומן ותמיכה במקארתור. רבים טענו שטרומן סירב לקבל את כישלונו במלחמה והאשים גנרלים. מקארתור נאם בפני הקונגרס ונחשב לגיבור. הדבר הוביל לשיעורי אהדה של 22% לטרומן בפברואר 1952, מה שהיה, עד ג'ורג' בוש ב-2008, שיעורי האהדה הנמוכים ביותר לנשיא מכהן.
בקיץ 1951 הסתיימה המלחמה דה-פאקטו, אולם הקרבות נמשכו עוד חודשים רבים. שיחות השלום נמשכו כמעט שנתיים, עקב ויכוחים על החלפת שבויים ודרישת קוריאה הדרומית לאיחוד מיידי של שתי הקוריאות. מבין 116,000 שבויי מלחמה שבידי הדרום, רק 83,000 היו מוכנים לחזור. מעל 30,000 אמריקנים נהרגו במלחמה. רק בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר ולאחר ששני חלקי קוריאה היו הרוסים וחיילים רבים שנהרגו במלחמה, הושגה הפסקת האש הסופית בין קוריאה הצפונית לכוחות האו"ם (ללא חתימת סינגמן רי, נשיא הדרום) וכוחותי האו"ם שבו לביתם. הפסקת האש הובילה לחלוקה של קוריאה בקו הגבול.
זכויות האזרח
טרומן ביקש להקטין את האפליה כלפי השחורים, אולם בגלל כוח הצירים הדרומיים, לא הצליח להעביר חוקים בקונגרס והחליט לפעול בצווים נשיאותיים. דו"ח מ-1947 הציג מצע בן עשר נקודות על נושאי זכויות האזרח. בפברואר 1948, הגיש טרומן דו"ח בנושא זכויות האזרח לקונגרס ודרש יצירת משרדים לשמירה על זכויות ההצבעה וההוגנות בתעסוקה. הדמוקרטים הדרומיים ביקרו את טרומן לקראת הוועידה הלאומית, אולם טרומן סירב להתפשר איתם. הוא טען שאבותיו היו מהקונפדרציה, אולם שהוא כעס כשגילה שחיילים שחורים נזרקו ממשאיות צבא במיסיסיפי והוכו לאחר ששירתו את המדינה במלחמה. האלימות שיוצאי הצבא השחורים דיווחו עליה לאחר חזרתם מהמלחמה הכעיסה אותו, ולכן פרסם ביולי 1948 את צו נשיאותי 9981, שדרש שוויון הזדמנויות בצבא. לאחר כמה שנות תכנון, החלו היחידות הצבאיות להפוך למעורבות בתחילת שנות החמישים. ב-1948 עבר חוק שאפשר לנשים לשרת בצבא בעתות שלום.
עוד צו מ-1948 אסר להפלות מבקשים להתקבל לשירות האזרחי לפי גזע. צו שלישי מ-1951 הקים וועדה שהבטיחה שמעסיקים שעובדים עם הממשלה לא יבצעו אפליה גזעית.
גם אם מדיניות זכויות האזרח של טרומן הייתה לוקה בחסר, הוא היה הנשיא הראשון שעסק בנושא, והראשון שגינה את האפליה באמריקה.
עסקה הוגנת
כשהתכונן לקראת הבחירות של 1948, הבהיר טרומן שהוא דמוקרט תומך ניו דיל, ותמך בביטוח בריאות לאומי, ביטול חוק טאפט-הארטלי, סיוע ממשלתי לחינוך, הרחבת תוכנית הדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום, עוד פרויקטים לחשמל ציבורי כרשות עמק טנסי, ומס פרוגרסיבי. ההצעות ככלל נקראו "העסקה ההוגנת". ההבדל בין העסקה ההוגנת לבין הניו דיל היה הדגש על זכויות האזרח. הקונגרס, גם זה עם הרוב הדמוקרטי לאחר 1948, לא קיבל את ההצעות. הדרום סירב לזכויות האזרח ותמך בהפרדה גזעית. רק חוק אחד שהוצע, חוק הדיור של 1949, עבר. מצד שני, תוכניות הניו דיל לא בוטלו וחלקן הורחבו.
שערוריות
הפשע המאורגן בערים הגדולות, שרובן היו מעוזים דמוקרטיים, זכה להתנגדות הרפובליקנים והתקשורת. שיעורי הפשע עלו לאחר 1945, כשמספר הצעירים ברחובות והכסף עלה. כנופיות מקצועיות ארגנו פשע מאורגן. מחלקת המשפטים ניסתה לבצע חקירות גדולות, וחקרה את החזרי המס של תעשיות ההימורים. אולם חוסר תיאום בין הממשלה לרשויות המקומיות הוביל לכישלון התוכנית. טרומן ניסה להעביר את האחריות לרשויות המקומיות, והסנאט, בראשות הסנאטור הטירון אסטס קאפובר, ניסה לחקור את הפשע המאורגן במסחר בין המדינות. קאפובר זכה לכותרות ובמרץ 1952 ניצח את טרומן בבחירות המקדימות בניו המפשייר. לאחר מכן פרש טרומן מהמירוץ. קאפובר היה המועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1956.
הקשרים של טרומן עם המנגנון הדמוקרטי בקנזס סיטי הביכו אותו רבות. הפשע המאורגן לא היה קשור לטרומן, אולם נחשב לתחום שחשף את השחיתות בממשלו. כמה פקידים בכירים בממשל טרומן לקחו שוחד, וכך גם פקידי מס הכנסה. אייזנהאואר השתמש בשחיתות כאחת משלוש הביקורות שלו נגד ממשל טרומן בבחירות של 1952, יחד עם קוריאה וקומוניזם.
ניסיון ההתנקשות
במהלך כהונתו של טרומן עבר הבית הלבן שיפוצים רבים, ובשל כך הנשיא התגורר במשך תקופות רבות בבלייר האוס שבוושינגטון. בנובמבר 1950 ניסו שני לאומנים פורטוריקנים להתנקש בחייו, בעת ששהה בבלייר האוס. לאחר מרדף משטרתי, בו נהרג אחד החשודים במעשה, השני נפצע אנושות ושוטר אחד נהרג, המשיך טרומן בשגרתו וטען כי "נשיא צריך לצפות לדברים כאלה". כדי להסדיר את מעמדה של פוארטו ריקו, איפשר טרומן עריכת משאל עם ב-1952 בשאלת עצמאותה. 82% מן המשתתפים בו תמכו בהמשך המעמד שנתן הקונגרס לפוארטו ריקו ב-1950.
המתנקש שנותר בחיים, אוסקר קויאסו, הועמד למשפט בפני בית משפט פדרלי וב-1952 נדון למוות. אשתו רוזה (שנאסרה לאחר ההתנקשות ל-8 חודשים בחשד שהייתה שותפה לקשר לרצוח את הנשיא) השתתפה באיסוף 100,000 חתימות על עצומה נגד הוצאתו להורג, וטרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. בשנת 1979 העניק לו הנשיא ג'ימי קרטר חנינה, וקויאסו שוחרר ושב לפוארטו ריקו. הוא נפטר ב-1994, בגיל 80.
בחירות האמצע
ממוזער|שמאל|alt=Three men at a desk reviewing a document|משמאל: הנשיא הארי טרומן, המועמד לתפקיד סגן הנשיא, הסנאטור מאלבמה ג'ון ספרקמן, והמועמד הנשיאותי, מושל אילינוי, עדלי סטיבנסון, בהחדר הסגלגל ב-1952
בבחירות אמצע הכהונה השניות של טרומן ב-1950, שוב השיגו הרפובליקנים מושבים בשני הבתים בקונגרס. אולם בניגוד לבחירות של 1946, שמרו הדמוקרטים על רוב. הרפובליקנים התנגדו למדיניות הפנים של טרומן ולמדיניותו במלחמת קוריאה. טרומן הודאג מהצלחת המועמדים המקארתיסטיים.
בחירות 1952
לקראת הבחירות המקדימות בניו המפשייר ב-1952, לא תמך טרומן באף מועמד ולא הודיע האם ירוץ לכהונה נוספת. חרף התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית, שאושרר סופית ב-1951, טרומן עדיין יכול היה לרוץ לעוד כהונה כיוון שתיקון זה לא חל עליו. לאחר סירובם של בכירים במפלגה הדמוקרטית להתמודד, דחף טרומן את תומכיו להכניס את שמו אל הפריימריז בניו המפשייר. אך טרומן, שאהדתו הציבורית בשלהי כהונתו הייתה נמוכה מאוד, הובס בידי קאפובר. כעבור שמונה עשר ימים הודיע שלא ינסה להיבחר שוב. הוא שכנע את עדלי סטיבנסון לרוץ, שנבחר בסופו של דבר למועמד המפלגה לנשיאות.
הגנרל דווייט אייזנהאואר נבחר להיות המועמד הרפובליקני, עם הסנאטור ריצ'רד ניקסון תחתיו. אייזנהאואר תקף את טרומן וטען שינקה את וושינגטון ויפתור את המשבר בקוריאה. הוא ניצח את סטיבנסון בקלות בבחירות 1952 והשיב לרפובליקנים נשיאות אחרי עשרים שנות שלטון דמוקרטי. הרפובליקנים גם השיגו רוב בבית הנבחרים ובסנאט.
מערכת היחסים בין טרומן ואייזנהאואר נפגעה במהלך מערכת הבחירות. טרומן כעס על כך שאייזנהאואר הופיע בעצרת עם מקארתי בוויסקונסין ולא הגן על קציני צבא אותם האשים מקארתי בקומוניזם. אייזנהאואר זעם כשטרומן נאם נאום תמיכה בסטיבנסון והאשים את אייזנהאואר בהתעלמות מכוחות אכזריים, מאנטישמיות, אנטי-קתוליות ואנטי זרים במפלגה הרפובליקנית. אייזנהאואר זעם ואיים לא לנסוע מהבית הלבן אל הקפיטול עם טרומן לפני ההשבעה.
לאחר הנשיאות
שמאל|ממוזער|200px|הדיוקן הרשמי של הנשיא טרומן בבית הלבן
בצאתו מן הנשיאות, חזר טרומן לאינדפנדנס שבמיזורי, והתגורר יחד עם אשתו בס בבית בו חלק במשך שנים רבות יחד עם חמותו. עם סיום תפקידו כנשיא, גרס טרומן כי אין זה ראוי עבורו לעבוד בחברה ולהשתכר בה, בתואנה כי ניצול של הזדמנות כלכלית כזו יפגע ביושרת התפקיד החשוב ביותר במדינה. הוא גם ויתר על הצעות רבות להעניק חסויות מסחריות. הואיל ועסקיו טרם שירותו הציבורי היו לא מוצלחים, נותר טרומן ללא חסכונות ממשיים לאחר שעזב את הבית הלבן, ומשכורתו היחידה הייתה הפנסיה הצבאית הישנה שלו, בסך 112.56 דולר בחודש. על אף שחברי קונגרס ובתי משפט פדרליים זכו לחבילת פנסיה בעת שסיימו את תפקידם באותה עת, ואף על פי שטרומן בעצמו דאג להבטיח שמשרתים לשעבר ברשות המבצעת יקבלו חבילה דומה, לא הייתה ב-1953 חבילה כזו לנשיאים לשעבר, והוא גם לא קיבל פנסיה על שירותו בסנאט.
ימין|ממוזער|240px|טרומן ורעייתו בס (מימין), לצד הנשיא לינדון ג'ונסון במעמד החתימה על חוק המדיקר, יולי 1965
טרומן לקח הלוואה אישית מבנק במיזורי עם סיום נשיאותו, וקבע תקדים שישומש רבות בקרב נשיאים עתידיים: ספר זכרונות הסוקר באופן מקיף את תקופת נשיאותו. ספר זכרונותיו, שפורסם בשני כרכים ב-1955 ו-1956, זכה להצלחה מסחרית וכן קיבל ביקורות חיוביות, אם כי הביא לטרומן רווחים זעומים, עקב מיסוי ותשלום לעוזריו. ב-1958 העביר הקונגרס האמריקאי חוק הנקרא "Former Presidents Act", הקובע כי נשיאים לשעבר ישתכרו בפנסיה בסך 25,000 דולר לשנה, וסביר מאוד כי למצבו הכלכלי הרעוע של טרומן בו היה שרוי לאחר נשיאותו היה קשר לחקיקת החוק. הנשיא לשעבר היחיד שחי באותה עת מלבד טרומן, הרברט הובר, הסכים לקבל את הפנסיה, אך לא נזדקק לה מבחינה כלכלית בניגוד לטרומן.
קודמו של טרומן בתפקיד, פרנקלין דלאנו רוזוולט, יזם בעצמו את בניית הספרייה הנשיאותית על שמו, אך לא הונחה חקיקה המאפשרת לנשיאים עתידיים לעשות זאת. טרומן אסף תרומות על מנת לבנות את הספרייה הנשיאותית על שמו, והעניק אותן לממשלה הפדרלית על מנת שתנהל ותשמור על המקום – וזו יוזמה שהתקבלה לאחר מכן על ידי יורשיו עם חקיקת חוק ב-1957. טרומן עצמו היה מלומד, בעיקר בנושאים היסטוריים.
עם עזיבתו את התפקיד המשיך לתמוך במועמדים דמוקרטים לנשיאות ולקונגרס, ואף השתתף בקמפיינים עבור מועמדים דמוקרטים רבים לסנאט. בגיל שמונים ב-1964, נסע לוושינגטון ונאם בפני הסנאט. לאחר נפילה בביתו בסתיו של 1964, מצבו הגופני התדרדר. ביולי 1965, חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק המדיקר בספרייה הנשיאותית על שמו של טרומן, במעמדו ובמעמד אשתו בס, והעניק את שני הכרטיסים הראשונים של התוכנית לזוג טרומן, כדי להוקיר את מאבקו של הנשיא לשעבר למען תוכנית בריאות ממשלתית בעת כהונתו.
מותו
ממוזער|ימין|ארון הקבורה של טרומן ב-27 בדצמבר 1972
ב-5 בדצמבר 1972, נשלח טרומן לבית החולים בקנזס סיטי בשל גודש ריאתי הנגרם מדלקת ריאות. הוא סבל מכשל מערכתי ומת ב-7:50 בבוקר לפי שעון מיזורי, ב-26 בדצמבר, כשהוא בן 88. אשתו, בס, ביקשה לערוך עבורו טקס אשכבה צנוע ופרטי בספרייה הנשיאותית על שמו, במקום הלוויה ממלכתית בוושינגטון. כשבוע לאחר ההלוויה, נכחו נכבדים ממדינות זרות וגורמי ממשל רשמיים בטקס זיכרון שנערך לכבודו בקתדרלה הלאומית של וושינגטון. רעייתו בס נפטרה ב-1982. שניהם קבורים בספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם הארי טרומן באינדפנדנס, מיזורי.
דמותו ומורשתו
טרומן נחשב לאדם עממי, חרוץ ומחובר לעם. הוא נחשב לפוליטיקאי חריף במיוחד, שהיה נאמן למפלגתו ללא שום ספק.
מורשתו
שמאל|ממוזער|טרומן נראה בחדר הסגלגל האישי שלו בספרייתו הנשיאותית ב-1959, עם השלט הידוע "The Buck Stops Here" ("גלגול האחריות נעצר כאן") על שולחנו. בצד האחורי של השלט נכתב "אני ממיזורי".
הארי טרומן היה אדם נוח מזג ונעים הליכות ובעל אישיות עממית. הוא לא נהג להפגין הומור, ובזיכרון האמריקאי הוא נודע כ"Give'em hell Harry" ("כסח אותם, הארי"), עקב אישיותו הישירה, כנותו והעובדה שלעיתים השתמש בשפה בוטה, כשהנסיבות הצדיקו זאת, גם בעת מגעים דיפלומטיים, ובעיקר כאשר התעמת מול אישי ממשל סובייטיים בכירים. ערכי העבודה הקשה והאחריות הציבורית היו נר לרגליו, בעיקר כלקח מעשר שנות חייו כחקלאי באינדפנדנס, מיזורי, בחווה של אביו, וכמפקד גדוד ארטילריה במלחמת העולם הראשונה, חוויות שאחד הביוגרפים שלו, רוברט פרל (Ferrell) טען כי עיצבו את אישיותו.
עם סיום כהונתו ב-1952, המחלוקת הפנים מפלגתית, המלחמה הקרה והמצב הכלכלי הובילו לטענה שלא קידם את המדינה. בתחילת כהונתו של טרומן, רבים ניבאו לו תחזיות לא מוצלחות ביחס לכהונתו, בטענה כי הגיע לתפקיד כמעט במקרה וללא הכנה – באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית ובעולם בכלל. עם זאת, הוא התעלה על הציפיות הנמוכות שהושמו לו והוכיח עצמו מנהיג נחוש שניהל את ענייני המדינה ביעילות. מידת אהדתו לא הייתה גבוהה כשפרש מנשיאותו ב-1953, והוא החליט שלא להתמודד על קדנציה שלישית, על אף שחוקת ארצות הברית אפשרה זאת באותו הזמן. הוא זכה לתמיכת 22% מהציבור, פחות אף מ-24% של ריצ'רד ניקסון באוגוסט 1974, החודש בו התפטר, אולם כמו מידת האהדה לניקסון בינואר 1974, שפל של כל הזמנים.
ברם, עם השנים גדלה האהדה הציבורית כלפיו, כשהוא זכה לראות זאת עוד בחייו; כבר בסקר ב-1962, שנערך בידי 75 היסטוריונים בעלי שם, דורג טרומן בסמוך לנשיאים "הטובים ביותר". לאחר מותו גובש שיקום חלקי של מורשתו בקרב המומחים והציבור. במבט לאחור מקובל בקרב היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה לציינו כאחד מגדולי הנשיאים שקמו לארצות הברית. בסקרים עצמאיים שנערכו, בקרב אנשי מקצוע ליברלים ושמרנים כאחד, דורג תמיד טרומן בין תשעת הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית בכל הזמנים. טרומן הלך לעולמו כשארצות הברית הייתה שקועה במלחמת וייטנאם ובפרשת ווטרגייט, ומותו הביא גל של תשומת לב לקריירה הציבורית שלו. הוא כבש את דעת הציבור בראשית ואמצע שנות השבעים כמעט כמו במהלך נשיאותו ב-1948, כאשר בעת זו הסתמן כגיבור עממי פוליטי, וכנשיא שנחשב למי שהדגים יושרה ואחריות שנעדרו מנשיאותו של ריצ'רד ניקסון. הערכתו של הציבור מחדש על טרומן התעצמה גם בשל ספר זכרונות שנכתב בשנת 1961 על ידי העיתונאית מרל מילר, איתה הוא סיכם על יציאתו לאור רק לאחר מותו.
טרומן היה האחרון מבין נשיאי ארצות הברית שלא החזיקו בתואר אקדמאי, והוא זכור גם בזכות השלט שנח על שולחנו בחדר הסגלגל, בו נכתב: "The Buck Stops Here" – "גלגול האחריות נעצר כאן". הביטוי מתייחס לעובדה כי על הנשיא לקבל החלטות והכרעות חשובות, וכך גם עליו מוטלת בסופו של דבר האחריות בשל החלטות אלה.
לטרומן היו מבקרים גם לאחר מותו. רבים טענו שהוא התעלם מהסכנה במרגלים קומוניסטים והוא נחשב לנשיא שנוי במחלוקת. נפילת ברית המועצות הובילה להתעוררות תמיכה בטרומן, בכך שהצליח למנוע מלחמה גרעינית עם תחילת המלחמה הקרה.
הנצחתו
ממוזער|מרכז|טרומן על בול ב-1973. הוא הופיע על חמישה בולים בין 1973 ל-1999.
ב-1953, קיבל טרומן פרס על שירות לציבור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, מכון טרומן באוניברסיטה העברית קרוי על שמו. בישראל נקרא על שמו המושב כפר טרומן, וכן רחובות בשכונת רמות שבירושלים, רמת גן, נתניה, קריית אונו ובקרית-חיים שבחיפה.
ממוזער|שלט רחוב על שמו של הנשיא הארי טרומן בעיר נתניה
במהלך ביקור באירופה בשנת 1956 לצד רעייתו, נפגש טרומן באנגליה עם וינסטון צ'רצ'יל והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מאוניברסיטת אוקספורד. לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1984, והוא זכה לאותות כבוד רבים ולמבנים הקרויים על שמו במדינתו, מיזורי. מוסדות, מבנים ומתקנים קרויים של שמו גם ברחבי ארצות הברית. המשרד הראשי של מחלקת המדינה של ארצות הברית בוושינגטון קרוי על שמו. בית הספר לעניינים ציבוריים של אוניברסיטת מיזורי קרוי גם כן על שמו. נושאת המטוסים הארי ס. טרומן (USS Harry S. Truman CVN-75) קרויה על שמו. המרפסת בקומה השנייה של הבית הלבן מעל למרפסת הדרומית נבנתה בעת נשיאותו, ועל כן קרויה על שמו – "מרפסת טרומן" (Truman Balcony). ביתו שבקנזס סיטי הוא אתר היסטורי המופעל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.
כתביו
הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנת הכרעות, כרך א', הוצאת עיינות, 1957
הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנות מסה ותוחלת, כרך ב', הוצאת עיינות, 1957
הארי ס. טרומן - זכרונות - בתרגום א.ש. שטיין, ש. גלאי, ד. סיון, אל. קרמר. תל אביב - 1955.
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל הארי טרומן
לקריאה נוספת
David McCullough, Truman. New York: Simon & Schuster. (1992)
Margaret Truman, Harry S. Truman. New York: William Morrow. (1973)
Robert Hugh Ferrell, Harry S. Truman: A Life. Columbia, Missouri: University of Missouri Press. (1994)
Robert Dallek, Harry S. Truman. New York: Times Books. (2008)
David Pietrusza, 1948: Harry Truman's Improbable Victory and the Year That Transformed America. New York: Union Square Press. (2011)
קישורים חיצוניים
רשמי
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי ס. טרומן
הארי ס. טרומן באתר ההיסטורי הלאומי
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
אחר
טקס נטיעת יער על שם טרומן. יומני כרמל ספטמבר 1951 (התחלה 1:26)
נדב הלפרין, קוטר הפצצה: יובל לפטירת הנשיא טרומן. "אש זרה", הסכת באתר תאגיד השידור הישראלי
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:פוליטיקאים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממיזורי
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל פרנקלין דלאנו רוזוולט
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:אמריקאים במלחמת קוריאה
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בפטיסטים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1884
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1972
| 2024-09-23T16:19:42
|
ישימונית מצויה
|
ישימונית מצויה (שם מדעי: Stenodactylus sthenodactylus) היא שממית קטנה, שאורכה עד 10 ס"מ. בקיץ היא פעילה בלילה, ובחורף היא פעילה לעיתים אף באמצע היום.
הישימונית המצויה חיה בשטחי מזרח התיכון וצפון אפריקה.
בישראל נפוצה הישימונית בנגב, במדבר יהודה, בכיכר ים המלח ובבקעת הירדן. היא מופיעה גם באדמות החוליות של מישור החוף, עד מפרץ חיפה.
הישימונית המצויה היא שוכנת קרקע. בחוליות היא מתחפרת במשך היום, ובמדבר היא נחבאת מתחת לאבנים.
ניזונה מחרקים ומפרוקי-רגליים אחרים.
בתחילת חודש מאי הנקבה מטילה ביצים בחול או מתחת לאבן. בכל תטולה 2ביצים. הצעירים בוקעים מהביצים שהם באורך 5סנטימטרים.
קריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים: 62-63, 278
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: שממיתיים
קטגוריה:שממיתיים
קטגוריה:מאלי: זוחלים
קטגוריה:מרוקו: זוחלים
קטגוריה:לוב: זוחלים
קטגוריה:אלג'יריה: זוחלים
קטגוריה:תוניסיה: זוחלים
קטגוריה:בעלי חיים במדבריות המזרח התיכון
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
| 2023-04-02T04:56:44
|
לטאה זריזה
|
לטאה זריזה (שם מדעי: Phoenicolacerta laevis), היא זוחל, מין של לטאה בסוג .
הלטאה הזריזה ידועה במהירותה ויכולת התמרון שלה בעת ריצה, ומכאן קיבלה את שמהּ. יכולתה להשיר את זנבה (אוטוטומיה) מאפשרת לה להימלט לעיתים מאויביה. פעילה ביום ובלילה.
תפוצה עולמית: תפוצתה העולמית של הלטאה הזריזה מצומצמת - מדרום טורקיה עד ירדן, ישראל והאי קפריסין.
בישראל שוכנת הלטאה הזריזה ברוב חלקי החבל הים-תיכוני, והיא מן הלטאות השכיחות בארץ.
מקום חיות אופייני: סלעים, חורשים, חומות בתים ועצים שהיא מיטיבה לטפס עליהם. שכיחה במקומות יישוב. רוב הזמן מסתתרת בקליפות עצים, בסדקי סלעים ומתחת להם.
ניזונה מחרקים ומשאר חסרי חוליות קטנים, ולעיתים אף מלטאות קטנות.
רבייה
הזכר מחזר אחרי הנקבה מציג לראווה את צבעיו העזים ומבליט את גרונו הצבעוני. באביב הנקבה חופרת גומה בקרקע או מתחת לאבן ומטילה בה 2-5ביצים. כעבור 3 חודשים בוקעים הצעירים.
ימין|ממוזער|220px|לטאה זריזה - פרט עם זנב משוחזר
קריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים: 95-96
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:לטאיים
קטגוריה:ארץ ישראל: לטאיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838
| 2023-08-07T09:38:50
|
עגור אפור
|
עגור אפור (שם מדעי: Grus grus) הוא עוף ממשפחת העגוריים.
מאפיינים
אורך גופו של העגור האפור נע בין 120 ל-140 סנטימטרים. מוטת כנפיו היא 220 - 245 סנטימטרים. הוא נוהג לקנן בצפון אירופה ובאסיה.
מקומות חיותם של העגורים הם שטחי ביצות נרחבים וקרקע טובענית. עם בוקר עפים העגורים לשדות המרעה. הם אוכלים נבטים בשדות ואף ירקות. הם ניזונים גם מבעלי חיים שונים המזדמנים להם: דו-חיים, זוחלים, ציפורים חולות וחלשות, מכרסמים וחרקים. בארץ הם נהנים מאוד בעיקר מגידולי הבוטנים והתירס באדמת הכבול, באזור אגמון חולה. הם יוצרים בעיה גדולה לחקלאים, לכן מפנים עבורם שטחים מיוחדים לאזורי האכלה.
העגור האפור דוגר על אדמות ביצה ביערות הצפון, בחישות קנים באגמים או לאורך נהרות באזורים מיוערים, בעיקר באזורים נידחים. זהו עגור גדול מאוד, בעל רגליים וצוואר ארוכים ודקים. צבעו כחול-אפור בהיר בעיקרו.
בישראל חולף העגור המצוי בחורף במספרים גדולים מאוד, ומצוי בעיקר בעמק החולה (ולרוב באגמון חולה בו מתקיימת האכלה יזומה של עגורים), ובמידה פחותה בעמק יזרעאל, בעמק חפר ובצפון מערב הנגב. מספרי העופות הגדולים מושכים מצידם טורפים כמו תנים ועופות דורסים.
גלריה
קישורים חיצוניים
עגור אפור בתוך מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש
ציפורים נודדות לא יודעות גבולות - עגור אפור (עברית)
הערות שוליים
אפור
קטגוריה:ארץ ישראל: עגוראים
קטגוריה:פולין: עופות
קטגוריה:צרפת: עופות
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-03T12:35:22
|
צב יבשה מצוי
|
ממוזער|250px|איור של צב יבשה מצוי
ממוזער|250px|צב יבשה מצויצב יבשה מצוי (שם מדעי: Testudo graeca) הוא המין השכיח ביותר בין צבי ישראל. צבעו חום-צהבהב ואורכו עד 25 ס"מ. מאכלס מקומות חיות מגוונים, אך מעדיף מקומות עם צמחייה או עם סלעים. בחורף מתחפר בקרקע וישן שם חודשים אחדים. צב היבשה המצוי מאריך ימים ויכול להגיע עד כ-60 שנה בטבע. הוא ניזון בעיקר מעלים אך מגוון גם בתולעים וחרקים קטנים.
אבות הצבים הופיעו בתקופת הפרם, לפני 210 מיליוני שנים.
תפוצה ובית גידול
משפחת הצבים היבשתיים, אליה משתייך צב יבשה מצוי, נפוצה ברוב אזורי העולם, חוץ מאוסטרליה. הסוג צב היבשה Testudo כולל גם את הצבים הענקיים של גלאפגוס, המגיעים לאורך של 1.4 מטר ומשקל של 250 ק"ג.
צב היבשה המצוי חי סביב אגן הים התיכון, כולל בארץ ישראל, דרום מזרח אירופה ומערב אסיה. למין זה מספר תת-מינים החיים בארצות שונות, ומראם שונה מתת-מין לתת-מין (בייחוד בדוגמאות שעל השריון ובגודל הגוף). בישראל הוא שוכן בכל החבל הים- תיכוני, גם בקרבת יישובים ובתחומם. מקום חיוּתו מתאפיין בצמחייה מגוונת, בעיקר שיחים ובני שיח ים-תיכוניים, בצפיפות לא גבוהה, עם אזורי קרקע חשופים.
מאפיינים
בעל שריון גרמי, המכסה את הגו בחלקו העליון והתחתון ושני החלקים מחוברים בצידי הגוף. שריון הגב קמור מאד ואילו שריון הבטן שטוח אצל נקבות וקעור מעט אצל הזכרים. השריון בנוי מצירוף של שלושה רכיבים: חלקו הפנימי בנוי לוחיות גרם שהן גלגול של עצמות השלד: חגורות הגפיים, הצלעות וחוליות עמוד השדרה. חלקו האמצעי בנוי עצמות תת-עוריות המאוחות עם עצמות השלד. חלקו החיצוני של השריון בנוי מגיני קרן גדולים ממוצא אפידרמלי, בעלי גבולות ברורים. מספר המגינים הקרניים קבוע, וכך גם צורתם, והם הערוכים בסדר סימטרי. גם הראש מכוסה מגיני קרן.
לצב היבשה המצוי ארבע רגליים מפותחות, שצורתן כעמודים גליליים, מכוסים מגיני קרן עבים. לרגליים אצבעות מאוחות עד הטפרים ומהוות כלי חפירה. בשעת סכנה מתכנסים הראש והרגליים אל תוך השריון. הרגליים הקדמיות מתכנסות בחזית הראש וסוגרות היטב את הפתח הקדמי, והרגליים האחוריות סוגרות את הפתח האחורי. עיני צב היבשה מפותחות והוא מסוגל להבחין במזון ממרחק ניכר. בצידי הראש ניתן להבחין בקרום עור התוף, המכסה על חלל האוזן. חוש הריח מפותח ושטח העור החיצוני, כולל המעטה הקרני מעל השריון, רגישים למגע ולתנודות. פעילות הנשימה נחקרה רבות, משום שבית החזה, אשר מכיל את הריאות, אינו מסוגל להתרחב ולהתכווץ, כמו אצל האדם, בשל השריון. המחקרים מצביעים על קיום מערכת שרירים פנימית הקשורה לקיבה, והיא האחראית להכנסה והוצאה של האוויר. רק שריר הסרעפת בעל תנועה חופשית.
תזונת צב היבשה המצוי מבוססת על מזון צמחי, למרות שהוא מגוון לעיתים בשלשולים, רכיכות וגם בשר פגרים. אין לצב שיניים, אך לסתותיו מצופות חומר קרני קשה.
מאחר שלצב היבשה המצוי, כמו לשאר הצבים, אין חום גוף קבוע, פעילותו תלויה בטמפרטורת הסביבה. בתקופת החורף, כאשר הטמפרטורה החיצונית נמוכה מדי לפעילותו, הוא חופר מחילה קטנה בעזרת רגליו ומתחפר בה למשך החורף. בתקופה זו יורדת צריכת החמצן עד קרוב לאפס, וכך גם המטבוליזם.
רבייה
צב היבשה הוא מין סוליטרי, חי לבדו ומתאחד עם פרטים אחרים בעונת הרבייה לצורכי הזדווגות. אין דו צורתיות זוויגית בולטת. הזכרים במין זה אינם טריטוריאליים.
הצבים מזדווגים בשתי עונות: בסתיו לקראת אוקטובר ואז תאי הזרע נאגרים בגוף הנקבה ואינם מפרים את הביצים. עונת רבייה נוספת היא באביב. לאחר הזדווגות האביב, הנקבה מתחילה לחפש מקום לבניית הקן וההטלה. הנקבה מטילה 1–3 מחזורי הטלה. בכל תטולה 3–5 ביצים. הביצים מוטלות בקרקע, בגומה שהנקבה חופרת ברגליה האחוריות. קליפת הביצים סידנית, קשה ופריכה. לאחר ההטלה, הנקבה מכסה את הביצים בחול או באדמה ונוטשת אותן. אין טיפול בביצים או בצאצאים. לאחר שלושה חודשים נסדקות הביצים, והצבים הקטנים מגיחים מהן. שריונם של הצבים הצעירים לאחר הבקיעה רך והוא מתקשה והולך בהמשך גידולם. רוב הצבים הצעירים נטרפים בשנת חייהם הראשונה ומעט שורדים עד הגיעם להתבגרות מינית. גדילתם איטית, אך הם גדלים כל חייהם. בשש או שבע שנות חייו הראשונות של צב היבשה המצוי ניתן להעריך את גילו לפי "טבעות גידול" בלוחות הקרניים של השריון. מדי שנה מתווספת "טבעת גידול" אחת, אך טבעות הולכות ונשחקות, ולכן שיטה זו אינה מתאימה לאורך כל חיי הצב.
ממוזער|כמה צבים מצויים ביחד בחשמונאים
קביעת הזוויג (זכר או נקבה) בצבי יבשה
לצבי היבשה כמו גם לצבים ימיים אין כרומוזומי מין. קביעת הזוויג שלהם נקבעת בשלב העוברי, בערך לאחר כחודש משלב ההטלה במנגנון הנקרא TSD (Temperature dependent sex determination). התפתחות הגונדות: שחלות (לנקבות) או אשכים (לזכרים) תלויה בטמפרטורה שהביצים מתפתחות בה. בתנאי מעבדה קבועים עבור המין צב יבשה מצוי, בטמפרטורה מעל 31.8 מעלות צלזיוס מתפתחות בעיקר נקבות, ובטמפרטורת דגירה קבועה של 29 מעלות צלזיוס מתפתחים בעיקר זכרים. בטמפרטורה 30.5 מעלות צלזיוס יחס הזוויגים שווה.
שימור וגורמי סיכון
בישראל, צב היבשה המצוי הוא חיית בר מוגנת, ולקיחתו מהטבע, גידולו בבית או בחצר הם עבירה על החוק שדינה עד שנתיים מאסר.
למרות הניסיונות להגן על מין זה, עדיין רבים גורמי הסיכון וההפרעה:
הרס מקום החיוּת והפיכתו לשטח בנוי או חקלאי.
איסוף צבים בניגוד לחוק לגידול בבתים, חצרות ופינות חי.
איסוף לשם מסחר.
פגיעה בצבים ובביצי הצבים הטמונות באדמה ובמקומות חיוּתם באמצעות רכבי שטח, החורגים מנסיעה בדרכים או על ידי דריסה בכבישים.
הִתרבות עורבים, תנים וכלבים, בקרבת יישובים, המגבירים את סכנת הטריפה, במיוחד לצבים צעירים.
צמצום השטחים הפתוחים הטבעיים.
התחממות כדור הארץ שעלולה לגרום לפגיעה בכל שלבי החיים של מין זה, משלב הביצה ועד פרטים בוגרים.
הפעולות הנדרשות לשימור המין בארץ:
שמירה על בתי-גידול טבעיים.
הגברת הפיקוח והאכיפה למניעת איסוף ומסחר.
הגבלת נסיעה של כלי רכב לדרכים מוגדרות.
צמצום אוכלוסיות העורבים והכלבים המשוטטים.
הגברת החינוך לשמירת טבע בבתי הספר.
הצב כחיית מחמד לא חוקית
צב היבשה המצוי הוא חיית בר מוגנת, ועל כן נמצא תחת הגנת החוק להגנת חיות הבר. אסור לגדלו בבתים, בחצרות, בגני ילדים, או בכל מסגרת שאינה פינת חי או גן חיות מורשה עם היתר מרשות הטבע והגנים. המנהג הנפוץ בארץ של לקיחת צבים מהטבע והחזקתם בבתים וחצרות הוא אחד הגורמים המרכזיים להיעלמותו ההדרגתית של מין זה מנופי ארץ ישראל.
גלריה
קריאה נוספת
אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, עמודים: 22-24, 281 (מהדורה שלישית 2022).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צבים יבשתיים
קטגוריה:ארץ ישראל: צבים
קטגוריה:ספרד: זוחלים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל
| 2024-10-19T21:07:17
|
קורא מדברי
|
קורא מדברי (שם מדעי: Ammoperdix heyi) הוא עוף קרקע מדברי. זכה לשמו משום שהוא מרבה לקרוא בקולו, החוזר ונשנה פעמים רבות, אשר נשמע לרוב עוד בטרם ייראה בעצמו.
מאפיינים
לקורא המדברי אורך גוף של 22–25 ס"מ, מוטת כנפיים 39–41 ס"מ ומשקל 125–215 גרם. זהו עוף מדברי טיפוסי ותפוצתו מוגבלת לתחום צר – מהנילוס ומזרחה, במדבר הערבי לאורך חופי ערב ובמדבריות ארץ ישראל.
בישראל הוא עוף יציב המצוי לאורך כל עונות השנה ונפוץ למדי בנגב, בערבה, ובמדבר יהודה.
מקום חיות אופייני: אזורים חמים ויבשים, ולרוב מוגבל לתחום שיורדים בו פחות מ-200 מ"מ גשם בשנה. הוא חי באזורים טרשיים ונעדר ממרחבי חולות.
מחוץ לעונת הקינון מבלים הקוראים בקבוצות בנות 10–20 פרטים ובהן זכרים ונקבות או זכרים בלבד.
הקורא ניזון מזרעים ומעלים, וגם מפירות ואפילו מחרקים. הוא אינו זקוק למים רבים ועשוי להתקיים הרחק מכל מקור שתייה. הוא שותה מים מתוקים או מליחים רק לאחר שאכל זרעים יבשים או בימות הקיץ החמים והיבשים.
הקורא פעיל בעיקר בשעות היום הקרירות, ואילו בשעות החמות הוא מרבה להסתתר בצל.
אזכורים בתנ"ך:
קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל (ירמיהו יז, יא).
כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף (הציד רודף אחרי) הַקֹּרֵא בֶּהָרִים (שמואל א כו, כ)
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:ארץ ישראל: תרנגולאים
קטגוריה:טווסים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קונרד יאקוב טמינק
| 2023-05-25T10:20:57
|
אסטרוביולוגיה
|
שמאל|ממוזער|250px|צילום מיקרוסקופי של המטאוריט המאדימי ALH 84001 בו נראות צורות שיכולות להצביע על קיום חיים מחוץ לכדור הארץ.
אסטרוביולוגיה (מיוונית: ἄστρον, אסטרון – כוכבים; βίοςλογία, ביולוגיה – מדע החיים) היא מדע העוסק במקור, התפתחות, ותפוצת החיים ביקום. אסטרוביולוגיה עוסקת בשאלה האם קיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, וכיצד בני האדם יכולים לזהות זאת אם אכן כך הדבר.
המושג אקסוביולוגיה דומה ומתמקד רק בחקר של אפשרות קיום חיים מחוץ לכדור הארץ.
המחקר האסטרוביולוגי
אסטרוביולוגיה היא ענף חדש יחסית שהתפתח עם התרחבות מושגיו של האדם על גודל ממדיו של היקום. מדע זה שואף להניח תשתית לחקר קיומן (או אי-קיומן) של צורות חיים מחוץ לכדור הארץ על ידי מציאת התנאים ההכרחיים לקיום של חיים, לפחות אלו מהסוג המוכר לנו. המחקר האסטרוביולוגי הוא רב-תחומי, וכלולים בו נושאים מתחומי הביולוגיה, הכימיה, הפיזיקה, האסטרונומיה, האסטרופיזיקה ועוד.
עד למחצית השנייה של המאה ה-20, נושא חקר החיים מחוץ לכדור הארץ היה נחלתם של סופרי המדע הבדיוני, שוחרי העב"מים ומאמיני העידן החדש. רק אחרי תחילת חקר החלל החלו מדענים להתייחס ברצינות לאפשרות של חיים חוצניים.
האסטרוביולוגים חוקרים את הנושאים העיקריים הבאים:
מהם חיים?
כיצד החלו החיים על פני כדור הארץ?
אילו סביבות יכולות לתמוך בחיים?
כיצד ניתן לקבוע אם ישנם חיים על כוכבי לכת אחרים?
מהי שכיחותן של צורות חיים מורכבות?
מה יהיה הבסיס הביוכימי לחיים, אם ימצאו כאלה, על כוכבי לכת אחרים?
לשאלה אם יש חיים בעולמות אחרים יש השלכות מרחיקות לכת, גם בתחום המדע וגם בתחום הפילוסופיה והדת. ההשערה שיש חיים מחוץ לכדור הארץ היא השערה הניתנת לבדיקה, וכן ההשערה שאין חיים כאלו ניתנת להפרכה, ובכך מכשירה את האקסוביולוגיה כענף מחקר מדעי. פרויקטים לחיפוש חיים מחוץ לכדור הארץ, כגון פרויקט סט"י (SETI) הם בעלי חשיבות גדולה לעוסקים באסטרוביולוגיה, אם כי נמצאים מחוץ לתחומיה.
הוכח בניסויים שמבחינה ביוכימית, יסודות יציבים בטבלה המחזורית אשר מקיימים אינטראקציה כימית בדומה לפחמן, יכולים להחליף בהדרגה את אטומי הפחמן ברוב הפעולות הדרושות לקיום חיים בנוסח המוכר על פני כדור הארץ.
לדוגמה, חיים, הדומים באופן פעולתם לחיים מבוססי הפחמן המוכרים לנו, ייתכן ויכולים להיווצר על ידי הדרגתית בכוכב לכת המכיל שפע של צורן.
המחקר האסטרוביולוגי מתקיים בשלוש סביבות:
על פני כדור הארץ – החלק התאורטי, בו מתקיימים דיונים בדבר האפשרות להימצאות חיים מחוץ לכדור הארץ וכן מה יהיה אופיים של חיים אלו.
במערכת השמש – מחקר החלל המעשי המתבצע על ידי חלליות וגשושיות הנשלחות לעצמים מחוץ לכדור הארץ כדי לחפש סימני חיים.
בחלל החיצון – האזנה לאותות רדיו ושיגור אותות רדיו לחלל.
מציאת אקסטרמופילים, יצורים החיים בסביבות חיים קיצוניות בכדור הארץ, מגבירה את הסברה כי עשויים להימצא יצורים חיים גם בכוכבי לכת חיצוניים.
גם ההוכחה כי דובוני מים מסוגלים לשרוד במצב תרדמתי בתנאים קיצוניים, עד כדי ואקום החלל, מגדילה את הסיכוי כי ייתכן וחיים כפי שהם מוכרים לנו כיום מסוגלים להתקיים במקומות אחרים ביקום.
החיפוש אחר תבונה חוץ-ארצית
ראשית החיפוש אחר תבונה חוץ ארצית החל ב-1960, במבצע שנקרא "אוזמה" (Ozma, על שם הנסיכה מסיפורי ארץ עוץ). בחיפוש זה, הפנו אנטנה של טלסקופ רדיו אל עבר שני כוכבים שכנים, בתקווה לקלוט מהם שידורים. בהמשך נערכו עוד כמה מבצעים דומים, במסגרת הכוללת הקרויה סט"י (SETI), ראשי התיבות באנגלית של "חיפוש אחר תבונה חוץ-ארצית". עד כה, כל מבצעי סט"י לא העלו דבר: למרות כמה אזעקות שווא, טרם נקלטו אותות שזוהו חד-משמעית כאיתותים של ציוויליזציות חוץ-ארציות.
דרך נוספת לחיפוש אחר תבונה חוץ ארצית נעשית באמצעות גשושיות חלל. אחד הניסויים המשוכללים ביותר נערך באמצעות שתי חלליות וייקינג של נאס"א, שנחתו על מאדים בקיץ 1976. החלליות היו מצוידות במעבדה כימית קטנה שערכה כמה ניסויים פשוטים כדי למצוא סימני חיים. התשובה הייתה שלילית. ב־1996 הודיעו מדענים מנאס"א על מציאת סימנים לחיים מיקרוסקופיים במטאוריט שניתז ממאדים, הגיע לכדור הארץ ונפל באנטארקטיקה. הודעה זו עוררה התרגשות רבה, אך בהמשך נקבע כי גם בה אין ממש. מלכתחילה היה ברור שאם אמנם יש חיים במאדים, הם חייבים להיות מיקרוסקופיים. לכן, היו שטענו שהגשושיות נחתו במקום הנכון, ויש צורך בבדיקות נוספות.
שני הגופים במערכת השמש שהאסטרוביולוגים תולים בהם את התקוות המרובות ביותר הם "אירופה" – ירח של צדק ו"טיטאן" – ירח של שבתאי. באירופה יש סימנים להימצאות אוקיינוס של מים נוזליים מתחת למעטה הקרח העבה, ובטיטן יש אטמוספירה סמיכה למדי.
נכון לעת זו, למרות כל המאמצים שהושקעו, ולמרות ההשערה הגורסת שהחיים צריכים להימצא בשפע מסביב לנו, טרם נמצא להם סימן.
אסטרוביולוגיה בישראל
בשנת 1987 הקים פרופסור נועם להב מהאוניברסיטה העברית בירושלים את האגודה הישראלית לחקר ראשית החיים, ואף כיהן כיו"ר בשנים 1987–2000. בשנת 2004 הוסיפה האגודה לפעילותה גם את תחום האסטרוביולוגיה, ועל כן שונה שמה לאגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה וחקר ראשית החיים, כאשר מדי שנה מתקיימים כנסים בנושאים אלה עם משתתפים מרחבי העולם. החל משנת 2016, יו"ר האגודה הוא פרופ' אבשלום אליצור וסגן היו"ר הוא ד"ר תומר שושי.
ראו גם
ביוכימיה אלטרנטיבית
לקריאה נוספת
עמרי ונדל, אסטרופיזיקה והחיים ביקום – מערכת השמש, כוכבים, פלנטות והחיפוש אחר חיים בחלל, הוצאת אקדמון, 2021.
קישורים חיצוניים
https://onlinelibrary.wiley.com/doi/pdf/10.1111/j.1439-0469.2010.00605.x
אסטרוביולוגיה – חלק א' כיצד החלו החיים בכדור הארץ?
אסטרוביולוגיה – חלק ב' כיצד מגלים חיים?
אסטרוביולוגיה – חלק ג' היכן מחפשים אותם?
אסטרוביולוגיה – חלק ד' למה?
האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה וחקר מוצא החיים
מולקולות אורגניות בחלל
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:מדעים פלנטריים
| 2024-07-29T15:36:37
|
אנטארקטיקה
|
שמאל|ממוזער|270px|תמונת לווין של יבשת אנטארקטיקה
ממוזער|270px|שקיעת השמש מאנטארקטיקה.
ממוזער|270px|שמאל| בסיס המחקר המדעי הבולגרי באי ליווינגסטון, הסמוך לחופי אנטארקטיקה, 2004
ממוזער|270px|שמאל|פסגת אונגל בהרי טנגרה שבאיי שטלנד הדרומיים.
שמאל|ממוזער|250px|יותר מ-200 מיני חזזיות מצויים באנטארקטיקה
שמאל|ממוזער|250px|קריל אנטארקטי הנפוץ במספרים גדולים באנטארקטיקה
אנטארקטיקה היא היבשת שבה נמצא הקוטב הדרומי של כדור הארץ. שטחה כ-14,200,000 קמ"ר והיא היבשת החמישית בגודלה אחרי אסיה, אפריקה, אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית.
השם "אנטארקטיקה" הוא הלחם של המילים "אנטי" ו"ארקטיקה", כלומר "מול ארקטיקה", שהיא הקוטב הצפוני.
אנטארקטיקה היא המקום הקר ביותר על פני כדור הארץ, ורובה ככולה מכוסה קרח לאורך כל השנה. באנטארקטיקה אין תושבי קבע בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, אולם ממשלות רבות ברחבי העולם מחזיקות בה תחנות מחקר, שחלקן מאוישות כל השנה וחלקן מאוישות רק בקיץ.
ריבונות
אנטארקטיקה היא שטח נייטרלי, אך מספר מדינות טוענות לחזקה על חלקות ביבשת. הממלכה המאוחדת הייתה המדינה הראשונה שתבעה את הריבונות על הטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה ב-1908. בשנים שלאחר מכן הכריזו גם ארגנטינה, אוסטרליה, צ'ילה, צרפת, ניו זילנד ונורווגיה על תביעה רשמית לריבונות על חלקים ביבשת.
באמנת אנטארקטיקה, שנחתמה ב-1 בדצמבר 1959, היבשת הוכרזה כ"המורשת המשותפת של המין האנושי". באמנה שנחתמה על ידי 12 מדינות, כולל אלו התובעות ריבונות, הושעו התביעות הטריטוריאליות על חלקי אנטארקטיקה ופרט למדינות התובעות ריבונות עצמן אין הכרה של מדינות אחרות בריבונות זו ארצות הברית ורוסיה לא טענו מעולם לריבונות על שטחים באנטארקטיקה, אבל הכריזו שהן שומרות לעצמן, כמעצמות, את הזכות לעשות כן. יש באנטארקטיקה גם שטחים נרחבים שאף לא מדינה אחת טוענת לריבונות עליהם. בנוסף נאסרה כל פעילות צבאית והוסכם לא לבצע ניסויים גרעיניים ביבשת.
לאחר שאושררה על ידי המדינות החתומות, נכנסה אמנת אנטארקטיקה לתוקף ב-26 ביוני 1961.
במשך השנים נערכו ועידות נוספות של המדינות החתומות על אמנת אנטארקטיקה, מדינות נוספות הצטרפו לאמנה ונחתמו הסכמים הנוספים. שהחשוב ביניהם הוא הפרוטוקול על שימור הסביבה ביחס לברית האנטארקטית, שנחתם ב-4 באוקטובר 1991 ונכנס לתוקף בשנת 1998. הפרוטוקול מציב מגבלות על הפיתוח והבניה באנטארקטיקה וקובע אמצעים למניעת זיהום סביבתי.
דגלים שונים הוצעו לאנטארקטיקה ולטריטוריות בה.
גילוי
אמונה בקיומה של "טרה אוסטרליס" (Terra Australis, האדמה הדרומית) – יבשה רחבת-ידיים בדרום הגלובוס, ידועה עוד מימי תלמי (המאה הראשונה לספירה), שהציע את רעיון קיומה של היבשת כדי "לאזן" את הסימטריה שהייתה קיימת לדעתו בין שטחי היבשה שהיו ידועים באותה התקופה. תיאורים של יבשת דרומית גדולה הופיעו גם במפות שונות, אך ממדיה ומיקומה לא היו ברורים. אפילו לקראת סוף המאה ה-17, כאשר התגלה שדרום אמריקה ואוסטרליה אינן חלק מהיבשת האבודה, גאוגרפים האמינו שהיא גדולה בהרבה מאשר ממדיה האמיתיים.
ספינתו של מגלה הארצות קפטן ג'יימס קוק, HMS Resolution and Adventure, חצתה את החוג האנטארקטי ב-17 בינואר 1773, בדצמבר 1773, ושוב בינואר 1774. קוק הגיע למרחק של כ-120 ק"מ מהחוף האנטארקטי לפני שנסוג לאחר שנתקל בקרח רב בינואר 1773. בשנת 1775, הוא חשב שקיומה של יבשת בקוטב הדרומי "סביר", ובעותק אחר של היומן שלו כתב: "[אני] מאמין בזה בתוקף וסביר להניח שראינו חלק ממנה".
במשך זמן רב נחשב הימאי הבריטי אדוארד ברנספילד, קפטן ב, לאדם הראשון שראה את אנטארקטיקה או את מדף הקרח שלה, כשגילה את קצה חצי האי האנטארקטי ב-30 בינואר 1820. עם זאת, משלחת מסע חקר רוסי שיזם הצאר אלכסנדר הראשון, בראשות האציל הפרוסי פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן. יצאה מנמל פורטסמות' בשתי אוניות ב-5 בספטמבר 1819 והגיעה ליעדה ב-27 בינואר 1820 אולם התיעוד שלה התפרסם רק אחר כך. ספינתו של הימאי האמריקני נתניאל פאלמר, הייתה באזור באותו הזמן עם ספינתו של ברנספילד, וייתכן שהוא היה הראשון שראה את חצי האי האנטארקטי.
בקיץ 2021 מחקר שנערך באוניברסיטת אוטגו טען כי המאורים, התושבים המקוריים של ניו זילנד, היו כנראה הראשונים שגילו את אנטארקטיקה, מאחר שהקשר שלהם ליבשת הקפואה והאוקיינוסים המקיפים אותה מתקיים מאז המאה ה-7.
מחקר
בשנים 1839–1843 פיקד ג'יימס קלארק רוס על משלחת לחקר הקוטב הדרומי שהגיעה לקו הרוחב 78° דרום, המקום הדרומי ביותר אליו הגיע אדם עד אז. 60 שנה חלפו בטרם הגיעה משלחת אחרת לנקודה דרומית יותר. בסוף המאה ה-19 נפתח העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. בשנים 1897–1899 ביקרה באנטארקטיקה המשלחת האנטארקטית הבלגית שהייתה הראשונה ששהתה בה בחורף. בשנים 1901–1904, בקרו ביבשת המשלחת השוודית לאנטארקטיקה בהנהגת אוטו נורדנשלד ומשלחת דיסקברי. בדצמבר 1911 הגיעה משלחת הקוטב הדרומי אל הקוטב וזמן קצר לאחר מכן הגיעו אליה משלחת טרה נובה שכל חבריה נספו בדרכם חזרה.
בשנת 1944 הוחל לראשונה במחקר רצוף וממושך, על ידי המשלחת הבריטית לחקר אנטארקטיקה שהקימה תחנת מחקר קבוע. אחר כך הקימו מדינות נוספות תחנות מחקר קבועות.
רשימה מפורטת של משלחות מחקר לאנטארקטיקה מופיעה ברשימת משלחות לאנטארקטיקה.
בשנת 1958 הוקמה "הוועדה המדעית לחקר אנטארקטיקה"
, הממונה על התיאום בין המשלחות המדעיות השונות. שגם הסכימו לשתף פעולה ביניהם ולחלוק מידע שהן אוספות.
מחקר משנת 2020 מצא כי בתור הקרטיקון שררו באנטארקטיקה C° 12 ואף יותר, וככל הנראה הקוטב הדרומי היה נטול קרח לחלוטין.
גאוגרפיה
הנופים האופייניים לאנטארקטיקה הם קרחוני ענק, הרים רמים שפסגותיהם מגיעות מעל לגובה של 4 ק"מ וקרח רב בעובי של עד כ-3 ק"מ, המכסה את האדמה. אנטארקטיקה היא היבשת הגבוהה ביותר מבין היבשות, והקרח מכסה 98% משטחה, בעובי ממוצע של 1.6 ק"מ. היבשת מוקפת במליוני קמ"ר של ים קפוא. אורך קו החוף של היבשת הוא 17,968 ק"מ. כ-90% מהקרח בעולם מצוי באנטארקטיקה והוא מהווה כ-70% מהמים המתוקים על פני כדור הארץ. הפשרתו של כל הקרח, שנפחו עומד על כ-25 עד 30 מיליון קילומטר מעוקב, תגרום לעליית גובה פני הים ב-60 מטרים לערך.
ב-12 ביולי 2017 התנתק קרחון יבשתי ענק מהיבשת. גודל הקרחון מתואר על ידי המדענים כגדול "פי 4 מגודלה של לונדון", ובנוסף כ"חצי מהאי ג'מייקה" וגם "כפול משטחה של לוקסמבורג". מדענים מאוניברסיטת סוונסי שבממלכה המאוחדת, אומרים כי משקלו של הקרחון הוא למעלה מטריליון טון, ושטחו הוא 5,800 קמ"ר (לשם השוואה: שטח מדינת ישראל הוא 22,072 קמ"ר). הקרחון קיבל את השם A68.
אקלים
האקלים האנטארקטי קר מאוד כל ימות השנה. בחלקים הנמוכים יותר ביבשת ובחופיה קצת פחות קר בעונת הקיץ. כמות המשקעים ביבשת זו היא הנמוכה ביותר בעולם - היא קטנה מ-100 מ"מ לשנה, ומבחינה זו היא גם המדבר הגדול ביותר על-פני כדור הארץ. המשקעים המעטים יורדים בעיקר בצורת שלגים על חופי היבשת. מיעוט המשקעים נובע מתנאים של קפיאת הלחות, שלא מאפשרת היווצרותם של עננים. הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם ביותר (ינואר) היא C° 2 בשולי היבשת ו-C° 20− בתוך היבשת ואילו בעונה הקרה ביותר (יולי) הטמפרטורה הממוצעת היא C° 18− בשולי היבשת ו-C° 45− בתוך היבשת. בלב היבשת נרשמות בחורף טמפרטורות נמוכות מ-C° 60−. הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעולם נרשמה באנטארקטיקה ביולי 1983 בתחנת המחקר ווסטוק והיא C° 89.2−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה באנטארקטיקה הייתה C° 20.75 ב-14 בפברואר 2020.
אקולוגיה
צמחייה
אקלימה של אנטארקטיקה אינו מאפשר את קיומם של מיני צמחים רבים הזקוקים לאקלים נוח יותר ולתנאים סביבתיים שונים. השילוב בין טמפרטורות נמוכות מאוד, קרקע דלה במינרלים, מחסור בלחות ובאור שמש מדכא את שגשוגם של מרבית הצמחים. כתוצאה מכך, מרבית מיני הצמחים באנטארקטיקה הם טחבי כבד (Marchantiophyta) או חזזיות. מרבית הפלורה האנטארקטית האוטוטרופית (שאינה צורכת חומרים אורגנים מן הסביבה) מורכבת מפרוטיסטים.
שאר הפלורה המתקיימת באנטארקטיקה מורכבת בעיקר מחזזיות ואצות פשוטות וצמחים אחרים המסתגלים לתנאים הקשים השוררים באזור, כמו גם מפטריות, העמידות לתנאים אלו. הפלורה גדלה בדרך כלל בקיץ שבו התנאים מעט טובים יותר, הנמשך לרוב שבועות בודדים. באנטארקטיקה יותר מ-200 מיני חזזיות וקרוב ל-50 מיני טחבים ואזובים. כ-700 סוגי אצות מצויים באנטארקטיקה. רובן מוגדרות כפיטופלנקטון, נמצאות בתחתית מארגי מזון רבים ומשמשות מזון למינים רבים של בעלי חיים ימיים. מיני פלנקטון ואצות צבעוניות וייחודיות נפוצים בדרך כלל באזורי החופים בזמן הקיץ. באנטארקטיקה 2 מינים בלבד של צמחים בעלי פרחים: Deschampsia antarctica ו-Colobanthus quitensis.
עולם החי
עולם החי היבשתי של אנטארקטיקה מורכב כמעט כולו מחסרי חוליות. בין חסרי החוליות הזעירים המצויים באנטארקטיקה ניתן למנות את קרדית אבק הבית, הכינים, הנמטודה, דובוני המים, הגלגיליות, הקריל והקפזנביים. הימשוש חסר יכולת התעופה בלגיקה אנטארקטיקה (Belgica antarctica) שאורכו רק כ-1.2 סנטימטרים, הוא החיה הגדולה ביותר באנטארקטיקה שחיה ביבשה בלבד, והחרק היחיד בה. יסעור השלג (Pagodroma nivea) הוא אחד משלושה מיני עופות המתרבים באופן בלעדי באנטארקטיקה.
באנטארקטיקה בעלי חיים ימיים רבים המתקיימים בצורה ישירה או עקיפה על הפלנקטון. בין בעלי החיים הימיים המצויים באנטארקטיקה ניתן למנות את הפינגווינאים, הלווייתן הכחול ומיני לווייתנאים אחרים שחולפים במימי אנטארקטיקה מפעם לפעם, וכן מינים שונים של טורפים ימיים. הפינגווין הקיסרי הוא הפינגווין היחיד המתרבה במהלך החורף האנטארקטי, ופינגווין אדלי (Pygoscelis adeliae) מתרבה דרומית יותר מכל מיני הפינגווינים. לפינגווין הסלעים (eudyptes chrysocome) ציצית שיער מיוחדת על ראשו המקנה לו מראה מיוחד. הפינגווין המלכותי, הפינגווין רצועת-הסנטר והפינגווין לבן-האוזן גם הם מתרבים באנטארקטיקה.
דוב הים האנטארקטי (A. gazella) ניצוד במספרים גדולים במהלך המאה ה-18 וה-19 בשל פרוותו על ידי מלחים מארצות הברית והממלכה המאוחדת. כלב ים ודל ( L. weddellii) נקרא על שמו של ג'יימס ודל, מפקדה של משלחת ציד כלבי ים בריטית. הקריל אנטארקטי, אחד ממיני הקריל, נפוץ במימי אנטארקטיקה בכמויות ענקיות והוא הבסיס לכל המערכת האקולוגית של האוקיינוס הדרומי. הוא מהווה חלק חשוב בתזונתם של מינים כגון לווייתנאים, כלבי ים וטורפים ימיים אחרים, דיונונאים, פינגווינים, אלבטרוסיים ומינים אחרים של עופות ימיים.
אישור "החוק להגנת אנטארקטיקה" בארצות הברית החיל מגבלות על הפעילות האמריקאית ביבשת, במטרה לשמר את הפאונה הייחודית לה ולאזורים הסובבים אותה. הכנסת מיני בעלי חיים או צמחים לא מקומיים לאנטארקטיקה, העלולים להפר את האיזון האקולוגי, יכולה לגרור עונש פלילי, וכך גם הוצאת מינים מקומיים מאנטארקטיקה. דיג יתר של הקריל הממלא תפקיד חשוב מאוד במערכת האקולוגית האנטארקטית הביא לחקיקת חוקים ותקנות המגבילים את הדיג באזור. "" (CCAMLR), שנכנסה לתוקף בשנת 1980, מנסה לשמור על רמת דיג תקינה באזור אנטארקטיקה ולמנוע הכחדת מינים ימיים מקומיים. חרף צעדים אלו, המערכת האקולוגית האנטארקטית עדיין נפגעת מדיג לא מבוקר ולא חוקי.
ב-2021, קבוצת מדענים ביצעה קידוחים שנעשו בקרחון ענק באנטארקטיקה וחשפו יצורים נייחים בעומק של יותר מקילומטר. בעזרת מקדחת מים חמים הם קדחו פיר עמוק דרך 900 מטר של קרח עד לתחתית הקרחון, והורידו דרכו מצלמה, שהגיעה עד כ-350 מטר מתחת לקרחון. באפלה המוחלטת בעומק זה התגלה סלע גדול מכוסה בבעלי חיים ישיבים, שטרם נצפו עד כה בעומק כזה.
צמחייה ופלאונטולוגיה
מחקרים פלאונטולוגיים וגאולוגיים העלו כי בעבר הרחוק שלט באנטארקטיקה אקלים חם שאיפשר את קיומם של יערות ענקיים, ושל מגוון בעלי-חיים, כולל דינוזאורים, יונקי כיס או דגים קדומים כמו האוראוכימה.
למעשה רוב זמנה אנטארקטיקה הייתה בעלת אקלים יציב ואף השתייכה ליבשת גונדוונה לצד אמריקה הדרומית ואוסטרליה. רק במשך המיוקן שלפני 15 מיליון שנה אנטארקטיקה החלה לפתח את כיפת הקרח הקבועה שלה והבידוד ובכך החיים בה הלכו ופחתו.
איכות הסביבה
למרות ריחוק היבשת מאזורים מיושבים, לפעילות האנושית יש השפעה ניכרת עליה כולל זיהום הסביבה, הידלדלות שכבת האוזון ושינוי אקלים. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה כי פסולת פלסטיק שצפה לאורך חופי אנטארקטיקה גורמת נזק סביבתי חמור לבעלי החיים, לצמחים ולדגה. מחקר, שפורסם על ידי כתב העת Nature Geoscience, מצא כי הטמפרטורות בתחנת המחקר במרכז מערב היבשת עלתה ב-2.4 מעלות צלזיוס מאז 1958, פי שלושה מההתחממות הגלובלית העולמית הממוצעת באותה תקופה. הנתונים מעידים כי מערב אנטארקטיקה הוא אחד מהאזורים שהתחממו במהירות הרבה ביותר על כדור הארץ במחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.
אוכלוסייה
אף אדם אינו מתגורר באנטארקטיקה בקביעות אך מספר ממשלות דואגות לתחנות מחקר מאוישות ברחבי היבשת.
מספר האנשים המנהלים ותומכים במחקרים מדעיים ועבודות אחרות ברחבי היבשת ובאיים הסמוכים לה נע בין 1,000 איש בחורף (יולי) לבין 5,000 בקיץ (ינואר).
כלכלה
הפעילות הכלכלית העיקרית ביבשת היא תיירות, אך עלו קריאות להגביל אותה עקב החשש לפגיעה בסביבה. הימים הסמוכים לאנטארקטיקה משמשים לדיג בקיץ. באדמתה נמצאו מרבצי פחם, כרום, ניקל, פלטינה, ברזל, נחושת, זהב, כסף ומחצבים אחרים, אך כרייתם אסורה מטעמים של שמירת הסביבה. בקרקעית הים סביב חופי אנטארקטיקה מאגרי נפט וגז טבעי, חלקם בעומק שלא מאפשר מבחינה טכנית את הפקתם או שהפקתם אינה כלכלית.
גלריה
נופים:
בעלי חיים:
ראו גם
אמנת אנטארקטיקה
רשימת משלחות לאנטארקטיקה
העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה
זמן באנטארקטיקה
חצי האי האנטארקטי
קישורים חיצוניים
אתר החטיבה האנטארקטית של ממשלת אוסטרליה
L.L. Ivanov et al, Topographic map of Livingston Island and Greenwich Island
- פורטל תמונות. אנטארקטיקה
קרן מורשת אנטארקטיקה, תמונות ממשלחות מראשית המאה ה-20' שלא פותחו בשעתן, והתגלו רק בשנים האחרונות
אמיר גור, האוקיינוס הדרומי ויבשת אנטארקטיקה, 'בין גלים' מאי 2014, עמ' 66.
מסע שייט באנטארקטיקה – יומן מסע בהמשכים
יוטיוב, הפלגה מארגנטינה לאנטארקטיקה וחזרה
קרן מורשת אנטארקטיקה, דיווחים ועדכונים
קרן מורשת אנטארקטיקה, דיווחים ועדכונים דצמבר 2022
מפות
הערות שוליים
*
קטגוריה:יבשות
קטגוריה:אזורים מפורזים
| 2024-07-31T10:55:26
|
קריפטון
|
קריפטון (Krypton) הוא יסוד ממשפחת הגזים האצילים שסמלו הכימי Kr ומספרו האטומי 36. שמו נובע מהמלה היוונית "κρυπτός" (קריפטוס) - נסתר/חבוי.
תכונות
קריפטון הוא גז אציל חסר צבע וחסר ריח הנמצא בכמויות זעירות באטמוספירה ומופק מניזול אוויר. זהו אחד מתוצרי הפירוק של אורניום. כמוצק הוא מתגבש לגבישים לבנים במבנה קובייה - תכונה אופיינית לכל הגזים האצילים.
שימושים
בשל מחירו הגבוה יחסית, לקריפטון מספר מצומצם של שימושים בהם:
ל-85Kr שימוש באנליזות כימיות.
81Kr משמש לבדיקת תפקוד הריאות.
גז אדיש במילוי נורות להט.
גז הדלקה בחלק מהנורות פלואורסצנטיות.
נורת הבזק בלייזר מסוג Nd:YAG.Koechner §6.1.1, pp. 251–64.
לייזר קריפטון-פלואורי
בקריפטון משתמשים גם בבניית מספר סוגים של לייזר אקסימר, העיקרי שבהם הוא קריפטון פלואורי. בלייזר זה משקיעים אנרגיה בתערובת של גז קריפטון ובמולקולות פלואור ליצירת התגובה:
Kr (g) + F2 (g) אנרגיה→ KrF2 (g)
מולקולה זו איננה יציבה ובהתפרקותה בחזרה למרכיביה נפלטת אנרגיה בזמן קצר מאוד. אורך הגל של קרן האור הנפלטת הוא 248 ננומטר ומשך הזמן של פעימת הלייזר הוא בדרך כלל בין 20 ל-30 ננושניות.
היסטוריה
הקריפטון זוהה ב-1898 על ידי ויליאם רמזי ומוריס טרברס (Morris Travers). הגילוי נבע מהוצאת הרכיבים המוכרים מאוויר נוזלי. יסוד זה מצוי באוויר החופשי אך בריכוז נמוך מאוד. בשנת 1960 שימש איזוטופ של קריפטון להגדרת יחידת האורך מטר. ב-1983 הגדרת המטר שונתה והיא עתה מתבססת על מהירות האור בריק.
בנוסף, ידוע הקריפטון בציבור בזכות הופעתו בקומיקס "סופרמן". לפי הקומיקס קריפטון הוא שם הכוכב שממנו הגיע סופרמן והחומר היחיד שמבטל את כוחותיו.
צורה בטבע
ריכוז הקריפטון באוויר הוא 1.14 חלקים למיליון (ppm) והוא מזוקק בניזול אוויר.
תרכובות
כגזים אצילים אחרים, קריפטון נחשב גז אדיש מבחינה כימית - זו טעות וישנן מספר תרכובות של קריפטון. תרכובות קריפטון שהצליחו ליצור:
F2Kr - הופק בכמויות זעירות (גרמים בודדים) בכמה טכניקות שונות.
היונים ArKr+ וKrH+ הופקו ונחקרו.
ישנן ראיות לקיום התרכובות KrXe או היון KrXe+.
ראו גם
קריפטונייט - מינרל בדיוני שמקורו בפלנטת המוצא הבדיונית "קריפטון", בספר הקומיקס "סופרמן".
קישורים חיצוניים
קריפטון ב-Webelements (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:גזים אצילים
| 2023-06-17T17:55:18
|
ארגון (יסוד)
|
אַרְגּוֹן (Argon) הוא יסוד ממשפחת הגזים האצילים שסמלו הכימי Ar ומספרו האטומי 18.
תכונות
ארגון הוא גז חסר צבע וריח בצורתו הגזית והנוזלית והוא מסיס במים פי 2.5 מחנקן או חמצן.
לא ידוע על קיומן של תרכובות ארגון בטבע.
בשנת 2000 דיווחו מדענים מאוניברסיטת הלסינקי על ייצור התרכובת HArF. ארגון יכול ליצור עם מים מבנה שבו אטום ארגון כלוא ברשת מולקולות מים. חישובים תאורטיים וסימולציות מחשב חוזות קיום אפשרי של תרכובות ארגון יציבות, אבל בינתיים לא נמצאה דרך לייצר אותן באופן סינתטי.
שימושים
שימוש נפוץ בארגון הוא מילוי נורות להט, מכיוון שהוא אינו מגיב עם חוט הלהט אפילו בטמפרטורות גבוהות. שימושים נוספים:
ארגון משמש כגז אינרטי להגנה מפני חמצון ותגובות אחרות במגוון שימושים, כגון ייצור וריתוך של טיטניום ויסודות פעילים אחרים, גידול גבישי צורן וגרמניום ויישומים אחרים.
לארגון נוזלי שימוש בפרוצדורות רפואיות כמו למשל חיסול רקמה סרטנית על ידי קירור קיצוני.
מסמך החוקה המקורי של ארצות הברית מוצג לקהל במכל שקוף שמכיל ארגון במקום אוויר, וכך נמנע ריקבון הנייר.
פלזמה של ארגון משמשת בתהליכים במיקרואלקטרוניקה, בליטוש עדין של דגמי מיקרוסקופ אלקטרונים חודר, ובמגוון יישומים אחרים במחקר מדעי.
גז ארגון משמש כמבודד רעשים בחלונות בעלי זיגוג כפול ומוזרק בלחץ לתוך הרווח בין שתי הזכוכיות של החלון.
כגז הדלקה בנורות פולואורסצנטיות, נורות כספית ונורות מתכת הליד.
היסטוריה
מקור השם ארגון הוא מהמילה היוונית: Argos שמשמעותו "לא פעיל". השם הוענק ליסוד על ידי ויליאם רמזי. היסוד התגלה לראשונה על ידי הנרי קוונדיש ב-1785 כאשר ערך ניסוי. קוונדיש לא הקדיש זמן ומחשבה ליסוד שמצא, לא היה בטוח כי אכן מדובר ביסוד, והתעלם ממנו כליל. הארגון זוהה רק ב-1894 על ידי הכימאים הבריטים לורד ריילי (Lord Rayleigh) וויליאם רמזי.
צורה בטבע
הארגון מרכיב כ-0.934% מאטמוספירת כדור הארץ והוא הגז האציל הנפוץ ביותר על פניו. הוא מופק כשמנזלים אוויר ומפרידים את מרכיביו. אטמוספירת מאדים מכילה 1.6% ארגון. גשושית המחקר "הויגנס" גילתה נוכחות ארגון באטמוספירת טיטאן, ירחו הגדול ביותר של שבתאי.
קישורים חיצוניים
ארגון ב-Webelements
ארגון - שימושים, תכונות וישומים
הערות שוליים
קטגוריה:גזים אצילים
| 2024-09-25T18:02:28
|
קסנון
|
קסנון (Xenon) הוא יסוד כימי ממשפחת הגזים האצילים שסמלו הכימי Xe ומספרו האטומי 54.
תכונות
בעבר קסנון כונה "גז אינרטי". היום ידוע שהגדרה זו אינה מדויקת, כיוון שניתן ליצור מספר תרכובות שמכילות קסנון. קסנון מסוגל להתמוסס ולהיכלא בין רשת מולקולות מים.
שימושים
השימוש העיקרי בקסנון הוא בנורות למבזקים אלקטרוניים למצלמות, מנורות סטרובוסקופיות, לייזרים, ועוד. שימושים נוספים:
הערה: השם "קסנון" משמש ברוב השפות כשם גנרי לנורות הפריקה (HID) שיש בפנסים קדמיים של כלי רכב, למרות שאלו אינן נורות קסנון אלא נורות מתכת הליד.
כמרדים כללי - למרות ששימוש זה נדיר בעיקר בשל מחירו הגבוה של קסנון והעבודה שנדרשות מכונות אנסטזיה מיוחדות בשבילו, קסנון משמש גם הוא בהרדמה.
ייצור נורות פריקה למקרני קולנוע ושפופרות הבזק במצלמות, מערכות גילוי אש וכדומה.
מכיוון שקסנון הוא יסוד אציל כבד יחסית, משתמשים בו במנועי יונים, היוצרים דחף באמצעות האצת סילון של יונים בניגוד לכיוון התנועה הרצוי, בדומה למנוע רקטי.
האיזוטופ 133Xe הוא רדיואיזוטופ יעיל.
בכימיה אנליטית, לתרכובות H4XeO6 שימושים כחומר מחמצן.
בנורות ליבון והלוגן מסוימות (בעיקר בנורות לפנסים ניידים וכן בנורות להקרנה), משתמשים בקסנון במקום בארגון, חנקן או קריפטון כ"גז אינרטי".
כגז הדלקה בנורות נתרן לחץ גבוה.
כמקור האור הראשוני בנורות מתכת הליד לפנסי רכב קדמיים (בשניות שמרגע ההדלקה, לפני שהכספית וההלידים מתאדים). על מנת לעשות זאת, הקסנון בנורה נמצא בלחץ של כמה אטמוספירות. הדבר מאפשר גם חימום מהיר יותר של הכספית וההלידים בגלל החום הרב יותר של קשת הקסנון בתנאים כאלו.
היסטוריה
הקסנון (מקור השם במילה היוונית ξενος (xenos) שמשמעה "זר") זוהה באנגליה על ידי ויליאם רמזי (William Ramsay) ומוריס טרברס (Morris Travers) ב-1898, בשאריות שנשארו מאידוי אוויר נוזלי.
צורה בטבע
קסנון נמצא בכמויות זעירות (שני חלקיקים מתוך 20 מיליון) באטמוספירת כדור הארץ ומופק מסחרית במיצוי מאוויר נוזלי. האיזוטופים 133Xe ו-135Xe מיוצרים בכורים גרעיניים בהקרנת נייטרונים.
תרכובות
שמאל|ממוזער|150px|גבישי XeF4
לפני 1962, קסנון וגזים אציליים אחרים נחשבו לאדישים לחלוטין מבחינה כימית. מאז, יותר ויותר עדויות מעידות שקסנון ושאר הגזים האציליים יוצרים מספר תרכובות. עד היום יוצרו תרכובות קסנון עם פלואור, חנקן, מימן, נתרן ועוד מספר יסודות אחרים. בנוסף לכך, ידועות 80 תרכובות של קסנון, פלואור וחמצן.
אמצעי זהירות
קסנון אינו יסוד רעיל, אך תרכובות שלו הן חומרים מחמצנים חזקים ורעילים, שמסוגלים לגרום לנזק.
כיוון שקסנון כבד יותר מהאוויר, מהירות הקול בו נמוכה יותר. כששואפים אותו לריאות, הוא גורם לקול עבה ונמוך (בניגוד לשאיפת הליום). עם זאת, בדומה לגז צחוק ולהליום, שאיפת קסנון עלולה לגרום למחסור בחמצן בגוף ולחנק.
לקסנון יש השפעה מאלחשת, והוא משמש ברפואה כמרדים כללי. כיום, בשל הסכנה הטמונה בו והשפעתו המאלחשת (וגם בגלל מחירו הגבוה), הפסיקו אוניברסיטאות רבות להשתמש בשאיפה שלו להדגמה במעבדות כימיה. כתחליף לו הן משתמשות בגז גופרית שש-פלואורידית בהדגמה זו (אף שגם הוא גורם לאספיקסיה).
קישורים חיצוניים
קסנון ב-Webelements
קסנון כחומר מאלחש
הערות שוליים
קטגוריה:גזים אצילים
קטגוריה:אנטגוניסטים ניקוטינים
| 2023-12-03T20:50:06
|
הון אנושי
|
תורת ההון האנושי היא תורה כלכלית העוסקת בשוק העבודה, המניחה כי כוח עבודתו של אדם הוא רכוש שעשוי לשנות את ערכו לאורך זמן ובאופן שונה מעובד לעובד, בהתאם לשינויים המתרחשים באיכותו של העובד. ההון האנושי הוא פיתוח של הכלכלה הנאו-קלאסית מסוף שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20, שקודם על ידי מספר כלכלנים בארצות הברית, כגון גארי בקר, ג'ייקוב מינסר ותיאודור שולץ.
הגדרה
הון אנושי מוגדר כסך מיומנויותיו של העובד, בין אם טבעיות (גיל, מין וכו') ובין אם נרכשות (השכלה, כושר גופני וכו'). על-פי תורה זו, שוק העבודה מורכב ממשרות (ולא משעות עבודה) שערכן נקבע, בין היתר, לפי ההון האנושי של בעל המשרה. בשיטה זו ניתן למדוד בני אדם שונים ולסווגם על-פי מידת התועלת שהם עשויים להביא לארגון מסוים לאורך זמן. למעשה, בעזרת התייחסות להון אנושי ניתן לבטא באופן פונקציונלי את התכונות הכלליות של האדם, ולהופכו חלק בלתי נפרד מהגורמים הטכניים (מבנה, טכנולוגיה, מידע, הון וכו') שברשות הארגון.
מכיוון ששינויים רבים בחיי העובד (רכישת השכלה וניסיון, שינויים משפחתיים, שינויי גיל וכו') מבטאים שינוי בהון האנושי הגלום בו, ניתן לעצב שינויים אלו על מנת להגדיל את רווחי העובד או המעביד. לדוגמה: העסקת עובדים לטווח זמן ארוך על מנת להפיק מהם תועלת הולכת וגדלה עם הזמן, עקב צבירת ניסיון.
תחום עיקרי של השימוש בהון אנושי הוא היכולת להשקיע בהון זה. הביטוי העיקרי של השקעה זו (אף על פי שקיימים ביטויים אחרים, כגון יצירת הזדהות) הוא הכשרה מקצועית של כוח עבודה. במציאות הקיימת, הכשרה זו זוכה כמעט תמיד לביטוי פורמלי (כלומר מדיד) שלה, המתייחס למשך ההכשרה וכמות המידע המועברת בה. כאן ניתן להבחין בין השקעה כללית, שערכה שווה בכל שוק העבודה (כדוגמת תואר אקדמי) לבין השקעה ייחודית, שערכה רלוונטי בעיקר לארגון המבצע אותה (כדוגמת סדנת ניהול פנים-ארגונית). הפרדה זו אינה מוחלטת, ובמרבית ההכשרות קיימים מאפיינים של שני סוגי ההשקעה.
לרוב קיימת נטייה של המעסיקים להשקיע באופן ייחודי ולהעדיף עובדים בעלי הכשרה ייחודית ככל הניתן לארגונם (שכן הכשרה ייחודית היא המשתלמת לו ביותר). מצב זה יוצר נטייה לנאמנות הדדית בין העובד למעבידו המתחזקת עם הזמן (שכן הכשרת העובד משתלמת יותר בארגון בו רכש אותה, והעסקתו עדיפה מבחינת המעביד על פני עובדים חסרי השקעה ייחודית). לעיתים קיימת נטייה של העובדים להעדיף הכשרה כללית, על מנת לפתוח בפניהם אפשרויות תעסוקה נוספות (לדוגמה- כאשר מימון ההכשרה הוא באחריות העובד בלבד, היא תהיה הכשרה אקדמאית כללית, המוכרת במידה זהה בכל השוק).
קיומה של מערכת הון אנושי בשוק העבודה יוצרת מצב חברתי מורכב, בו נטייה לקיבוע ההתפלגות החברתית הקיימת, על בסיס המצב הכלכלי של העובדים השונים. נטייה זו נוצרת בשל היכולת להשקיע בפיתוח ההון האנושי על מנת לצבור החזר מההשקעה, כך שבעל הון אנושי וכספי רב מסוגל להגדיל את הונו באופן משופר. בניגוד למצב התחרותי הפשוט, בו המעמד הכלכלי נגזר ישירות מבחירותיו של האדם, במצב בו להון האנושי משמעות כלכלית יכול המעמד הכלכלי להנציח את עצמו.
לדוגמה: עובד בעל משכורת גבוהה יכול להשקיע יותר בהשכלתו, דבר שמביא לעלייה גדולה יותר במשכורתו, לעומת עובד בעל שכר נמוך מלכתחילה.
הביקורת על תורת ההון האנושי
תורת ההון האנושי בעייתית מסיבות רבות. סיבה עיקרית היא, שמבחינתו של העובד, אין הפרדה מוחלטת בין השקעה בהון האנושי לבין צריכתו. פעולות צרכניות כגון אכילה, טיפול רפואי וכדומה, מוגדרות הן כהשקעה בהונו האנושי והן כמימוש פירותיו של הון זה.
בעייתיות נוספת היא יכולת המדידה המוגבלת של ההון האנושי. כיוון שההון האנושי מורכב מגורמים רבים ומורכבים, הפועלים לאורך זמן והשפעתם שונה מעובד לעובד, קשה להעריך באופן מדויק את שוויו.
בעייתיות זו הביאה לביסוס התאוריה כי הקשר בין ההון האנושי לשכר אינו נקבע באופן ישר (כלומר- על פי ערכו של ההון האנושי), אלא באופן עקיף, על ידי כך שההון האנושי (ובייחוד ההשכלה) מהווה איתות שוקי על הפוטנציאל של העובד.
עוד בעייתית ההגבלה של יכולת ההמרה של ההון האנושי להון אחר, ויכולת המסחר של הון זה.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
קישורים חיצוניים
הרפורמה בניהול ההון האנושי בשירות המדינה באתר נציבות שירות המדינה
הערות שוליים
קטגוריה:שוק העבודה
קטגוריה:תאוריות כלכליות
אנושי
| 2023-10-01T15:15:34
|
ליברליזם
|
ממוזער|400x400px| פסל החירות, המציג את אלת החירות הרומית ליברטאס, הוא מסמלי הליברליזם ומשמש תנועות ליברליות בארצות הברית ומחוצה לה.
לִיבֵּרָלִיזְם או חֵרוּתִיּוּת (Liberalism; מהמילה הלטינית Libertas, מילולית: 'חירות') היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית המבוססת על עקרונות החירות והשוויון בפני החוק, על פיה לכל אדם זכות טבעית לחיים, לחירות ולקניין. הליברליזם תומך בעקרונות כגון ממשל חוקתי, הפרדת הרשויות, חופש הדת, הפרדת הדת מהמדינה, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי, זכות הקניין, סחר חופשי, כלכלת שוק ושוויון בפני החוק ומתנגד למשטרים אוטוריטריים. משמעותו המקובלת של המונח השתנתה בין אזור לאזור ובין תקופה לתקופה וישנן כיום מגוון אידאולוגיות ליברליות, דוגמת הליברליזם הכלכלי והליברליזם החברתי.
מקובל לראות את ראשית הליברליזם כתנועה פוליטית מובהקת שהחלה על יד הוגי עידן הנאורות, אז גובש הליברליזם לכדי תפיסה עקבית וצבר תמיכה משמעותית בקרב פילוסופים וכלכלנים במערב. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, בן המאה ה-17, נחשב על פי רבים כאבי הליברליזם. ג'ון לוק קידם את רעיון הזכויות הטבעיות, לפיו לכל אדם זכות לחיים, חירות ורכוש. מקור זכויות אלה, לפי לוק, אינו בצו ממשלתי או טוב ליבו של המחזיק בשלטון, אלא ניתנו על ידי האל. לפיכך, אומנם יש לממשל סמכות להגן על זכויות אלו, אך אין הצדקה לפגיעה בהן מעבר לוויתור ההכרחי על הזכויות שנדרש לשם ההסכמה הראשונית.
בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 בא הליברליזם לכדי ביטוי פוליטי ברפורמות נרחבות ששמו קץ לשיטה הפיאודלית, לזכויות היתר של האצולה, לתיאוקרטיה (ובפרט, לדומיננטיות של הכנסייה הקתולית) וכן למונרכיה האבסולוטית ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית וצפון אמריקה. המורדים במהפכה האמריקאית, במהפכה הצרפתית ובמהפכות נוספות מאותה תקופה הושפעו מעקרונות הפילוסופיה הליברלית וזו עמדה בבסיס הצידוק המוסרי למהפכות אלו.
בעת החדשה צמח הליברליזם לצד עליית הלאומיות ורבים ראו בשתי אידאולוגיות אלו גישת עולם שלמה. בתקופת המלחמה הקרה ניצבו בעיקר דמוקרטיות ליברליות (אך היו גם מספר דיקטטורות פשיסטיות-אנטי ליברליות) בצד האמריקאי אל מול דיקטטורות קומוניסטיות בצד של ברית המועצות וכך נוצר גם זיהוי מסוים בין הליברליזם לדמוקרטיה.
אטימולוגיה
מקור המונח 'ליברליזם' במילה הלטינית 'ליבר' (liber) שמשמעה 'אדם חופשי', כלומר, מי שאינו עבד. ממילה זו נגזר שם התואר הלטיני 'ליברליס' (liberalis) שמשמעו "הראוי לאדם חופשי" (כפי שמופיע למשל במונח 'אָרְטֵה-ליברלס' – האומנויות החופשיות הראויות להשכלתו של אדם חופשי). במהלך המאה ה-18 שימש המונח באירופה במשמעות "חופשי מדעה קדומה". הראשונים שהשתמשו במונח בהקשר פוליטי היו קבוצת מהפכנים ליברלים ספרדים שאימצו בשנת 1812 את השם "ליברלֵס" (ליברלים). לאחר מכן אומץ המונח על ידי המפלגה הליברלית הצרפתית ולבסוף, בשנת 1840 אומץ על ידי המפלגה הוויגית באנגליה שהפכה למפלגה הליברלית. רפורמות ליברליות מכונות לעיתים "לִיבֶּרָלִיזַצְיָה".
היסטוריה
מקורות מוקדמים
העת העתיקה
ממוזער|המילה השומרית אמָה-גי נחשבת למילה המתועדת הקדומה ביותר עבור המושג 'חירות'.
על אף שהליברליזם מבחינה היסטורית הוא תופעה מאוחרת יחסית, יש הרואים ניצנים לחשיבה ליברלית כבר בעת העתיקה. במאה ה-6 לפני הספירה החכם הסיני לאו דזה טען בחיבור דאו דה ג'ינג כי אל לשליט להתערב בחברה ותחת זאת עליו להותיר את האזרחים לנפשם. עמדה זו הוא מנמק בכך שהתערבות שלטונית טומנת בחובה השלכות בלתי צפויות שמביאות ככלל לנזק שעולה על כל תועלת מבוקשת. הפילוסוף היווני אריסטו במאה השלישית לפני הספירה הראה בחשיבתו יסודות שניתן לראותם כליברלים, לצד עמדות אחרות שאינן מתיישבות עם ההגות הליברלית (כגון תמיכה בעבדות). אריסטו רואה את תפקיד הממשלה לאפשר "שמחה" לאזרחיה ומכך הוא מסיק כי צורת הממשל הטובה ביותר היא בחירה דמוקרטית בה נציגי הציבור נבחרים מבין בעלי המידות הטובות והממון. אריסטו מגן בתוקף על זכות הקניין, תוך שהוא שולל את גישתו הקולקטיביסטית של אפלטון. אריסטו גורס כי בעלות פרטית על האדמה ופירותיה מביאה להשקעת מאמצים רבים יותר בעיבוד האדמה, דבר המשפר את טובת החברה כולה. הוא מציין כי השבטים הברברים שבהם הרכוש מוחזק במשותף מתאפיינים בכך שהעצלים נוטלים לעצמם מנות מזון גדולות יותר מהחרוצים. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס הדגיש בכתביו את עקרון האינדיבידואליזם והאחריות האישית. ניכר כי הן התרבות היוונית והן התרבות הרומית התאפיינו במידת ליברליות חברתית וכלכלית גבוהה מסביבתן.
סוף ימי הביניים והרנסאנס
בשנת 1215 התאגדו ברוני אנגליה נגד ג'ון, מלך אנגליה וכפו עליו לחתום על המגנה כרטה ליברטטום (מלטינית: "כתב החירויות הגדול"), שהציב לראשונה מגבלות חוקתיות על כוחו של המלך, בהן הבטחת חופש הכנסייה, הזכות להליך הוגן ומשפט צדק וחירויות כלכליות מסוימות. המגנה כרטה השפיעה רבות על החברה והחוק באנגליה וסימלה את ראשיתו של הממשל החוקתי, אחד מעקרונות הליברליזם.
תומאס אקווינס (1225–1274), נזיר קתולי ואחד מהוגי הסכולסטיקה הבולטים, הניח כמה מהיסודות המוקדמים למושג הזכות הטבעית, דוקטרינת המלחמה הצודקת וכן קידם טיעונים תאולוגים-קתולים בעד זכות הקניין הפרטי. גם ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-14 אבן ח'לדון טען בעד זכויות קניין, מיסוי נמוך, וחשדנות כלפי השלטון.
עם דעיכת האימפריה הרומית הקדושה במערב בימי הביניים, בעיקר בין המאה ה-12 למאה ה-15, לא קם תחתיה כוח דומיננטי אחר, ואירופה הייתה לפסיפס של ערי מדינה, נסיכויות ומדינות קטנות. באקלים זה תושבי אירופה יכלו בקלות להגר בין שטחי השיפוט של הנסיכויות השונות כל אימת שהדבר שירת את צורכיהם. מצב זה הביא את השלטונות המקומיים, לדעת היסטוריונים רבים, לכדי תחרות ביניהם על יקרם של האזרחים. על רקע זה בשטחי שיפוט רבים קם פרלמנט שהגביל את יכולת המיסוי של המלך, וכן, במיוחד במערב אירופה, התפתחה גישה חיובית כלפי מסחר חופשי והחזקה ברכוש. תנועת הרנסאנס וזרם ההגות ההומניסטי שהופיעו במאה ה-15 תרמו לדעיכת קרנן של אמונות וסדרים שהיו נפוצים בימי הביניים ובמקומם גבר העניין במדעים, אומנות ופילוסופיה. הפילוסוף והמדינאי רבי יצחק אברבנאל בלט בטיעוניו התאולוגיים נגד המונרכיה בפרט והפוליטיקה בכלל, אך העדיף את הרפובליקה משום שהיא מגבילה את השלטון.
במאה ה-16, הרפורמציה הפרוטסטנטית קראה תיגר על הכנסייה הקתולית שהייתה ממסדי השיטה הפיאודלית. תנועה זו הביאה לכך שבמאה ה-17 פרצה מלחמת שלושים השנים ברחבי אירופה ובסופה נחתם שלום וסטפאליה (1648) שמיסד מידה רבה של סובלנות דתית וכן הסיר מכסי מגן בין מדינות במרכז אירופה ומערבה. הפילוסוף הצרפתי אטיין דה לה בואסי (1530–1563), בזמן תנועת הרפורמציה, הוסיף גם הוא לזרעי הליברליזם במערב בביקורתו כלפי השלטון המלוכני וכתביו השפיעו בהמשך על המהפכה הצרפתית.
ראשית הליברליזם והמהפכה המהוללת
הליברליזם גובש לראשונה כפילוסופיה עקבית ותנועה פוליטית מובהקת במהלך עידן הנאורות, החל מסוף המאה ה-17 בעיקר באנגליה וצרפת. באנגליה תנועת "המשַטְחים" (Levellers) פעלה בזמן מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651) בקרב מעמד הביניים וקראה להרחבת זכות הבחירה לפרלמנט, שוויון בפני החוק וביטול מונופולים על פי חוק, וכן טענה בגנות שחיתותם הן של המלך והן של הפרלמנט. במספר מובנים הייתה תנועת המשטחים התנועה הפוליטית הליברלית המובהקת הראשונה, אם כי הישגיה הפוליטיים היו זעומים ומנהיגיה הושלכו לכלא. מלחמת האזרחים האנגלית אומנם החלישה בפועל את כוחו של המלך מפני הפרלמנט (כפי שניכר למשל בחוק ההביאס קורפוס של 1679), אבל הייתה זו המהפכה המהוללת (1688–1689) ובעקבותיה חוק הזכויות של 1689 עליו אולץ לחתום ויליאם השלישי, מלך אנגליה, שהשלימו את הפיכתה של אנגליה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית (ומבחינות רבות – רפובליקה), בה המלך כפוף לפרלמנט.
שמאל|ממוזער|180px|"כל האנושות... בהיותה שווה ועצמאית, אל לאיש לפגוע בחייו, בריאותו או רכושו של אחר" – ג'ון לוק
חוק הזכויות של 1689 הגן על חופש הדת ועצמאות מערכת המשפט ושלל מהמלוכה את הסמכות למסות ללא אישור הפרלמנט. באותה השנה ג'ון לוק ניסח ופרסם לראשונה באופן סדור ונהיר את עקרונות הליברליזם בספרו "על הממשל המדיני" (1689), שבו דן בזכויות טבעיות, חופש המצפון, זכות הקניין, ביטול מוסד העבדות וחירות האדם. לוק, שנחשב להוגה רדיקלי, טען כי כל אימת שהממשל חורג מהגנה על זכויותיו הטבעיות של האדם, זוהי זכותם של הנתינים לשנותו או לבטלו כליל. לוק התבסס בכך על רעיון האמנה החברתית אותו הגה תומאס הובס כמה שנים קודם ועתיד להפוך מרכזי בהגות הליברלית, אך בניגוד להובס לוק טען כי רעיון זה אינו מצדיק עריצות, שכן לתפיסתו זכויות האדם נפרדות וקודמות לכל הסדר מדיני ולפיכך אינן ניתנות להפקעה במסגרתו. לוק גם טמן ידו בזירה הפוליטית, ונאבק נגד דרישות המרקנטליסטים וחברת הודו המזרחית לחולל אינפלציה בשילינג, להטיל מכסים ולהעמיק את המעורבות הממשלתית בכלכלה בדרכים אחרות, מאבק שעל פי רוב גם נשא פרי. המפלגה הוויגית – ממשיכתה של תנועת המשטחים וקודמתה של המפלגה הליברלית – קידמה רפורמות ליברליות נוספות ואף שלטה בפרלמנט תקופות ארוכות (במיוחד בשנים 1715–1760), תוך שהיא נאבקת בתומכי המלוכה – המפלגה הטורית השמרנית.
בתחילת המאה ה-19, בתמיכת הוויגים, הורחב משמעותית מעגל הנהנים מזכויות פוליטיות בבריטניה עם חוק השחרור הרומי-קתולי של 1829, שאפשר לקתולים להיבחר לפרלמנט הבריטי, ועם חוק הרפורמה של 1832 שאפשר ייצוג שווה יותר לכלל הבוחרים ומחוזות הבחירה. עוד פעלה לאחר הרפורמות התנועה הצ'רטיסטית (1838–1848), שקראה לרפורמות דמוקרטיות נוספות, אף כי לא רשמה הישגים משמעותיים.
הרפורמות הליברליות בבריטניה ומאוחר יותר בארצות אחרות (ובפרט אלו בתחום הכלכלי) הביאו לשגשוג רב, להתעצמות תהליכי העיור ולפרוץ המהפכה התעשייתית (1760–1830), תחילה באנגליה ומאוחר יותר גם בבלגיה, צרפת, ארצות הברית ומדינות אחרות. המהפכה התעשייתית הביאה לשיפור חסר תקדים היסטורי באיכות חייו של האדם הפשוט במדינות בהן התרחשה. הצלחתה התחילית הרבה של אנגליה עוררה עניין רב בצרפת. וולטר, הוגה וסאטיריקן ליברלי צרפתי בולט בן אותה תקופה, ראה את שגשוגה של אנגליה כנובע מכך שאימצה מדיניות סחר חופשי וכתב כך בעקבות ביקור באנגליה: . השפעתו של וולטר לא הייתה מוגבלת לצרפת. וולטר התיידד עם פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, שאימץ את תפיסת האבסולוטיזם הנאור, שביקשה לשלב בין שלטון מונרכי לערכים ליברליים.
בהשפעת המהפכה האנגלית פיתח הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקייה את עיקרון הפרדת הרשויות בצורתו המודרנית, כהפרדה בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. האסכולה הפיזיוקרטית בצרפת הייתה לאסכולה הכלכלית המגובשת הראשונה, והשפיעה על ממשלת צרפת לבצע גם היא ליברליזציה בסחר, לבטל חסמים ודרישות רישוי. המונח "לֵסֶה פֶר, לסֶה פַסֶה" ("laissez faire, laissez passer", מצרפתית: "תנו לעשות, תנו לעבור") נטבע על ידי הפיזיוקרטים כקריאה לכתר למשוך ידו מהכלכלה הצרפתית. אך היה זה הכלכלן האנגלי אדם סמית, מבני תנועת ההשכלה הסקוטית, שבהשפעת רעיונותיהם של הפיזיוקרטים, הביא לראשיתה של הכלכלה הקלאסית, ובכך גם לראשיתה של הכלכלה המודרנית – בספרו עושר האומות, בו תיאר סמית' את עקרון חלוקת העבודה, היד הנעלמה ועוד מושגי יסוד בכלכלה הנמצאים בשימוש עד היום. הכלכלן היהודי-אנגלי דייוויד ריקארדו המשיך ופיתח את תורתו של סמית' באופן פורץ דרך והגה מושגי בסיס בכלכלה, כגון יתרון יחסי ותועלת שולית. ממוזער|אספת פעילים המתנגדים לחוקי הדגן, בריטניה 1846.פיתוחים אלו סיפקו את הבסיס התאורטי הראשון לליברליזם הכלכלי והפריכו את יסודות האסכולה המרקנטליסטית שהייתה נפוצה עד אותה עת באירופה. ריקארדו אף קיבל מושב בפרלמנט האנגלי, שם קידם ליברליזציה נוספת. בשנת 1850 פרסם ג'ון סטיוארט מיל את ספרו רב ההשפעה "על החירות" בו מיזג בין גישתו התועלתנית של ג'רמי בנת'ם, גישתו של ג'ון לוק ורעיונותיו שלו.
בשורת הליברליזם לא נישאה על כנפיהם של כלכלנים ופילוסופים בלבד; תרמו להפצתה גם פובליציסטים חדי עט. תומאס גורדון הנגיש את רעיונותיו של ג'ון לוק לציבור הרחב, בחיבורו "מכתביו של קאטו" משנת 1720. תומאס פיין ביקר את השלטון הבריטי בחיבורו "שכל ישר", שזכה להשפעה ותפוצה רחבה במושבות צפון אמריקה. גם השבועון האקונומיסט תרם להפצת הליברליזם. בצרפת פעלו אלכסיס דה טוקוויל, למשל בחיבורו "הדמוקרטיה באמריקה" (1835), וקלוד פרדריק בסטייה, שחיבורו הסאטירי "עתירת יצרני הנרות" משנת 1845 גייס תמיכה בסחר חופשי.
הזירה הפוליטית לא קפאה על שמריה ומהפכות ליברליות בארצות הברית (1775), צרפת (1789), ספרד (1820), פורטוגל (1820), בלגיה (1831) וגרמניה (1848) התקינו חוקות וכלכלה חופשית במדינות בהן התרחשו. אפילו ברוסיה, שהייתה נחשלת ביחס למערב ומרכז אירופה, ולא היה קיים בה מעמד בורגנים ליברלי משמעותי, יושמה רפורמת 1861 שביטלה את הצמיתות. היקף הסחר העולמי גדל במידה ניכרת עקב ביטול חוקי הדגן באנגליה, ומאוחר יותר עקב הסכם קובדן-שבלייה (Cobden–Chevalier Treaty) משנת 1860 – הסכם להפחתת מכסים בין האימפריה הבריטית ובנות חסותה לבין צרפת ובנות חסותה – בנוסף להפחתות מכסים משמעותיות במדינות אחרות. בשלב זה היה העולם המערבי ליברלי כפי שלא היה מעולם.
כך תיאר את עליית הליברליזם בעידן הנאורות ההיסטוריון הרוויזיוניסטי מארי רות'בארד:
המהפכה האמריקאית
שמאל|ממוזער|280px|ציור בו נראים חברי הקונגרס הקונטיננטלי השני חותמים על הכרזת העצמאות של ארצות הברית
רעיונות הליברליזם מצאו קרקע פורייה במושבות הבריטיות בצפון אמריקה. סיבות אפשריות לכך הן המרחבים הגדולים בהם לממשלה הייתה דריסת רגל מועטה אם בכלל, העובדה כי בניגוד לעולם הישן מעולם לא הייתה בצפון אמריקה היררכיה פיאודלית ממוסדת או דת מדינה, והרוח העצמאית שאפיינה את המהגרים לעולם החדש – מהגרים שנשאו עימם את רעיונות הליברליזם מאירופה, ולעיתים אף היגרו בשל רדיפה ממשלתית בארץ מולדתם. אלו הביאו לכך שהליברליזם היה לאידאולוגיה השלטת בקרב המתיישבים. כתביהם של וולטר וג'ון לוק נקראו בידי רבים מהמתיישבים, אינטלקטואלים ופשוטי עם כאחד.
המושבות האנגליות גילו עוינות כלפי הכתר, ובעיקר מחו על המיסים שהטיל (למשל מס הבולים, ומס התה), שבמקרים רבים נועדו להטיב עם יצרנים בריטים. בשנת 1775 פרצה המהפכה האמריקאית נגד האימפריה הבריטית, ובשנת 1776 המושבות האמריקאיות הכריזו על עצמאותן. עם ניצחון המורדים על הבריטים הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה בהיסטוריה שנוסדה מראשיתה כמדינה ליברלית. חוקת ארצות הברית נוסחה בעיקרה על ידי הוגים ליברלים כמו תומאס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון ופטריק הנרי (אם כי גם ליברלים שמרנים יותר כמו אלכסנדר המילטון). החוקה הכילה הגבלות חסרות תקדים על כוחה של הממשלה. סמכויות הממשלה נמנו בחוקה על דרך החיוב כ"רשימה לבנה" מהן אל לממשלה לחרוג. קובעה הפרדה מפורשת בין זרועות השלטון השונות, ובין הזרועות הותקנו מנגנוני איזונים ובלמים רבים. לא רק הממשל הפדרלי אימץ חוקה ליברלית, אלא גם רבות ממדינות ארצות הברית אימצו חוקה ליברלית. בנוסף לחוקה, גם מגילת הזכויות שהתקבלה בשנת 1789 תרמה להגדרת זכויות האזרחים. עם זאת, על אף הצעדים הליברליים מרחיקי הלכת, עדיין היה קיים בארצות הברית כמו גם בכל העולם המערבי מוסד העבדות, שיבוטל רק בשנת 1868. תומאס ג'פרסון, אחד הליברלים היותר רדיקליים בקרב האבות המייסדים של ארצות הברית, ניסה לכלול בהכרזת העצמאות האמריקאית ניסוחים השוללים עבדות, אך הצעתו זו נפסלה על ידי הצירים האחרים. המהפכה האמריקאית השפיעה רבות על האקלים הפוליטי באירופה וכן על כמה מהמהפכות שהתרחשו אחריה.
ההיסטוריון רוברט פאלמר תיאר את המהפכה האמריקאית כך:
המהפכה הצרפתית
שמאל|ממוזער|
בצרפת היה מבנה מעמדי נוקשה בו אצולת החרב (שכונתה "המעמד הראשון") ואצולת הגלימה (שכונתה "המעמד השני") נהנו מזכויות יתר משמעותיות ופטור מרוב המיסים, שעה שפשוטי העם (שכונו "המעמד השלישי"), ביניהם גם עניים וגם בורגנים בעלי הון, נשאו בעיקר נטל המיסים ולא נהנו מזכויות דומות או השפעה פוליטית. מבין הבורגנים רבים הושפעו מכתביהם של הוגי הנאורות, וכן מהצלחת המהפכה האמריקאית, ולכן שאפו מזה זמן מה למסד בצרפת חוקה שתגביל את המלך ותמסד שוויון בפני החוק. בשנת 1789 על רקע משבר כלכלי שלווה באינפלציה (כתוצאה מחובות הכתר) ובפרט, האמרה חדה במחירי הלחם לצד סיבות אחרות גברה התסיסה בעם. עקב כך כונסה אספת המעמדות של שנת 1789, שם דרשו צירי המעמד השלישי (רובם בורגנים ליברלים מהפרובינציות אשר כונו "ז'ירונדינים") לבטל את השיטה המעמדית ולחוקק חוקה ליברלית. לאחר שלא התקבלו דרישותיהם, עקב התנגדות מעמדות האצולה, נשבעו צירי המעמד השלישי את שבועת מגרש הטניס, בה הצהירו קבל עם ועדה כי לא ייסוגו מדרישותיהם. נוסף על כך החלו לפרוץ מרידות איכרים ופועלים בפריז ובכפרים. לאחר נפילת הבסטיליה נאלצו האצילים לוותר על זכויות היתר שלהם וצירי המעמד השלישי הקימו את האספה המכוננת הלאומית בה ניסחו את הצהרת זכויות האדם והאזרח – מסמך מוסרי קצר שעמד על זכויות האדם הטבעיות בראייה הליברלית, והמלך אולץ להסכים לו. ההצהרה זכתה מייד לתפוצה רחבה בצרפת וברחבי אירופה. לאחר מכן המשיכו הצירים וניסחו חוקה ליברלית לצרפת שגם אליה אולץ המלך להסכים. במסגרת החוקה בוטלה שיטת המעמדות והוכרז על שוויון בפני החוק, בוטלו רוב זכויות היתר של הכנסייה, מוסדה שיטת ממשל פדרלית בה לכל פרובינציה צרפתית יש אוטונומיה רבה על ענייניה, בוטלו מכסי פנים שמנעו מעבר חופשי של סחורות, הובטח חופש הביטוי, הובטח חופש הקניין והמלך הוכפף לפרלמנט. עם תום שנת 1791 היו מבין צירי האספה המכוננת שראו את מלאכתה ככזו שהושלמה והיה נדמה כי צרפת הפכה עתה למונרכיה חוקתית ליברלית עד מאוד, בדומה לאנגליה, והשגשוג עתיד להיות גם מנת חלקה.
אלא שרבים מבין פשוטי העם העניים היו עוינים לבורגנים ועושרם. פשוטי העם הללו, העוינים לבורגנים, כונו הסנקילוטים (מצרפתית: "חסרי האברקיים"). הם דרשו כי המדינה תטיל פיקוח מחירים על מוצרי בסיס, תספק מזון לנצרכים, תעניש סוחרים אוגרי סחורות ומעל לכל – תנקוט יד קשה נגד מתנגדי המהפכה. צעדים אלו היו מנוגדים לרוח החוקה ומנסחיה מקרב הז'ירונדינים המתונים יחסית. לאחר שהמון סנקילוטים זועם הסתער על ארמון ורסאי והרג כמה מאות שומרים שווייצרים, נדחקו הז'ירונדינים מהאסיפה המכוננת, ואת מקומם תפסו היעקובינים הרדיקלים יותר – שגם תמכו במעורבות ממשלתית רבה בכלכלה. בראש היעקובינים עמד מקסימיליאן רובספייר, שהתמנה ביולי 1793 לשליט צרפת. רובספייר הוציא לפועל את "שלטון הטרור", במסגרתו נערפו ראשיהם של בין 16,000 ל-40,000 בני אדם באמצעות גיליוטינה. נערפו גם ראשיהם של רבים מהז'ירונדינים, שהוכרזו עתה כאויבי המהפכה. כמו כן יישם רובספייר פיקוח כלכלי נוקשה לצד מדיניות החרמת רכוש מעשירים וחלוקתו לעניים. מאותו שלב המהפכה הצרפתית לא נסובה על טהרת הליברליזם אלא שילבה גישות אוטוריטריות וסוציאליסטיות שונות. צרפת המשיכה ועברה תהפוכות רבות עד שלבסוף, בשנת 1953 אימצה חוקה המשלבת בין גישה ליברלית לגישה סוציאליסטית. חוקת צרפת כיום, מצד אחד אוסרת על כל אפליה (כולל אפליה מתקנת), בשל עקרון השוויון בפני החוק וברוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שעקרונותיה נקבעו כבעלי ערך חוקתי – אך מצד שני מבטיחה לכל אזרח את "הזכות לעבודה" וזכויות חיוביות אחרות מסוג זה, שאינן תואמות לגישה הליברלית.
הבל אפוק ודעיכת הליברליזם
בין שנת 1871 (עם שוך מלחמת צרפת–פרוסיה) לבין שנת 1914 נהנה המערב הן מחופש כלכלי והן משלום. תקופה זו כונתה ה"בל אפוק" (מצרפתית: העידן היפה) ובה חווה המערב פריחה כלכלית, טכנולוגית, מדעית ואומנותית. על אף מצב העניינים הליברלי, הן בזירה הפוליטית והן בזירה ההגותית החלה מגמה נגד הליברליזם. אידאולוגיות קולקטיביסטיות, בפרט הלאומיות והסוציאליזם צברו תמיכה ציבורית רחבה וליוו את מהפכות אביב העמים (1848). גישות אלו העלו על נס את טובת החברה מעל לטובת היחיד וחירותו. ברחבי המערב התעצם גם המיליטריזם והמדינות החזקות הוציאו לפועל את האימפריאליזם המודרני, מדיניות לה התנגדו הליברלים. כתביהם של הוגים קדם-סוציאליסטים כמו קלוד-אנרי דה סן-סימון, גרכוס בבואף והגל זכו לתפוצה רחבה בחוגים אינטלקטואליים ומאוחר יותר גם המניפסט הקומוניסטי שחיברו קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) ו'הקפיטל' שחיבר מרקס (1867) נשאו השפעה רבה. במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כבר לא היה הליברליזם האידאולוגיה השלטת בזירה האקדמית והתרבותית.
שמאל|ממוזער|300px|גרף אחוזי התמיכה במפלגות השונות בבריטניה לאורך השנים. ניתן לראות את הירידה בשיעורי התמיכה במפלגה הליברלית (קו צהוב) בסוף המאה ה-19, וביתר שאת בשנת 1910, במקביל לזינוק בכוחה של מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית (קו אדום).
בזירה הפוליטית, עם סוף המאה ה-19 החלו המדינות לסגת ממדיניות הסחר החופשי (למשל גרמניה ב-1878 וצרפת ב-1892). בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה להעמקה נוספת במעורבות הממשלות בחיי האזרחים ברחבי המערב. בשנת 1917 עלה הקומוניזם ברוסיה במהפכת אוקטובר, ובשנת 1922 עלו הפשיסטים בראשות בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה. מגמה זו לא הייתה נחלתן הבלעדית של מדינות שאימצו שלטון דיקטטורי מלא – השימוש באמצעים אוטוריטריים ומעורבות ציבורית גברו בכל המערב. בגרמניה, למשל, נוסדה רפובליקת ויימאר (1918) כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ובארצות הברית נוסד הבנק הפדרלי (1913), הוענקו סובסידיות לחקלאות (1914), ונחקקו חוקי עבודה והגבלים עסקיים (1916) בידי ממשל וודרו וילסון.
השפל הגדול (1929), שנתפס בידי רבים ככישלונו של הקפיטליזם, הגביר מגמה פוליטית זו – במיוחד בארצות הברית עם מכס "סמוט-הולי", Smoot-Hawley, ותוכנית הניו דיל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אימצו כל המדינות הלוחמות (במידה מסוימת) כלכלה מתוכננת, במסגרתה נוהלו רוב תהליכי הייצור בפקודה ממשלתית. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה מדינת הרווחה לגדול במדינות המערב, ותעשיות מפתח הולאמו.
תחייה
במחצית השנייה של המאה ה-20 התעוררה התעניינות מחודשת ברעיונות הליברליים, בהשפעת הוגים כגון קרל פופר, ישעיה ברלין ורוברט נוזיק, וכלכלנים כגון לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק ומילטון פרידמן, שהמשיכו לפתח תאוריות מוסריות וכלכליות ברוח הליברליזם, ובפרט האסכולה האוסטרית ואסכולת שיקגו. בשנות ה-70 וה-80, בעיקר לאור גירעונות ענק בתקציבי המדינות ומשברים כלכליים ברחבי העולם המערבי שהובילו להתפקחות מסוימת מהרעיונות הקולקטיביסטיים, עלו ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר (שהושפעה מרעיונותיו של האייק) ורונלד רייגן (שהיה שמרן אמריקאי עם נטיות ליברליות), אף כי הישגיהם בהקטנת מדינת הרווחה היו מדודים בלבד. תופעה זו כונתה בפי יוצריה נאו-ליברליזם, אך מאוחר יותר התנערו מהכינוי. בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, הצליחו מספר מפלגות ליברליות במרכז ומזרח אירופה להגיע להישגים מרשימים, בפרט בפולין, צ'כיה, הונגריה, סלובקיה וסלובניה. עם זאת, החל מאמצע שנות ה-90 רבות ממפלגות אלו איבדו את עיקר תמיכתן למפלגות שמאל.
הטיפולוגיה של פרידריך האייק
פרידריך האייק זיהה שתי מסורות שונות בתוך הליברליזם הקלאסי: המסורת הבריטית והמסורת הצרפתית. האייק ראה את הפילוסופים הבריטים כגון ברנרד מנדוויל, דייוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון ויאשיהו טאקר כנציגי המסורת שקידמה את האמונה באמפריציזם, במשפט המקובל, ובמוסדות שהתפתחו באופן ספונטני אך לא הובנו כראוי. המסורת הצרפתית, לעומת זאת, כללה את רוסו, קונדורסה, האנציקלופדיסטים והפיסיוקרטים. מסורת זו האמינה ברציונליזם ולפעמים הביעה עוינות למסורת ולדת. האייק הודה שהתוויות הלאומיות הללו לא נכונות עבור כל ההוגים של שתי המסורות; הוא ראה את הצרפתים מונטסקיה, קונסטנט וטוקוויל כשייכים ל"מסורת הבריטית", ואת הבריטים תומאס הובס, פריסטלי, ריצ'רד פרייס ותומס פיין, כשייכים למסורת הצרפתית. הוא דחה את התווית "לסה פר" מפני שמקורה במסורת הצרפתית והיא זרה לאמונתם של יום וסמית.
ההיסטוריון והפוליטיקאי האיטלקי גואידו דה רוגירו זיהה אף הוא הבדלים בין "מונטסקייה ורוסו, הסוג האנגלי והסוג הדמוקרטי של ליברליזם", וטען שיש "ניגוד עמוק בין שתי המסורות הליברליות". הוא טען שקו המחשבה של "הליברליזם האנגלי האותנטי" התאים את המוסדות העתיקים לצרכים מודרניים ונרתע באופן אינסטינקטיבי מכל הכרזה מופשטת של עקרונות וזכויות. רוג'ירו טען כי הליברליזם הזה מתמודד עם הגישה הנגדית שאותה הוא כינה "הליברליזם החדש של צרפת", המאופיינת בשוויוניות (אגליטריאניזם) וב"תודעה רציונליסטית".
בשנת 1848, פרנסיס ליבר הבחין בין מה שהוא כינה "חירות אנגליקנית לעומת חירות גאליקנית". ליבר טען כי "המטרה הגדולה של החירות האנגליקנית היא להגיע למידה הגבוהה ביותר של עצמאות, שעדיין מתיישבת עם בטיחות ועם ערובות לאומיות רחבות לחירות, והמקור העיקרי שממנו שואבת החירות האנגליקנית את כוחה הוא הסתמכות עצמית". מאידך גיסא, חירות גאליקנית "היא דבר שמנסים לקבל מהממשלה... הצרפתים מחפשים את הדרגה הגבוהה ביותר של ציוויליזציה פוליטית – בְארגון, כלומר, הם מחפשים את מידת ההתערבות הגבוהה ביותר מצד כוח ציבורי".
תמורה במשמעות המונח
בראשית המאה ה-20 (משנות ה-30 לערך) חלה בארצות הברית, ובמידה פחותה גם בבריטניה, תמורה במשמעות המונח 'ליברליזם' עצמו. לפני המאה ה-20, זוהתה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית עם הליברליזם הקלאסי (לדוגמה תחת הנהגת ג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון, ואנדרו ג'קסון), ואילו המפלגה הרפובליקאית זוהתה עם הגדלת המעורבות הממשלתית (לדוגמה תחת הנהגת אלכסנדר המילטון, הנרי קליי ואברהם לינקולן), בתחומים כמו מכסי מגן, מתן מונופולים, סובסידיות ובתחומי המוסר והמידות. אלא שעם עלייתם של ממשלים דמוקרטים דוגמת אלו של וודרו וילסון ופרנקלין רוזוולט זנחה המפלגה הדמוקרטית את הליברליזם הקלאסי ואימצה גישה הדוגלת בהתערבות רבה יותר של המדינה. בין ההוגים המזוהים עם זרם זה תומאס היל גרין, ג'ון דיואי, ג'ון רולס והכלכלן ג'ון מיינארד קיינס. מנגד, ביבשת אירופה, יפן, הודו ודרום אפריקה, שמרה המילה ליברליזם על משמעותה כמשויכת לעמדות ממשלה מוגבלת.
ליברליזם בישראל ובתנועה הציונית
היסטוריה בישראל
ממוזער|כרזת בחירות של הציוניים הכלליים (שנות ה-50)|222x222px
בתנועה הציונית זרם "הציונים הכלליים" ביטא עקרונות ליברליים. בנוסף, ביטוי לעמדות ליברליות בתחום הכלכלי, החברתי, או בשניהם ניתן היה למצוא גם בקרב חוגים מסוימים בתנועת העבודה ובתנועה הרוויזיוניסטית. בפרט, הגותו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הניפה את הדגם הליברלי כמשקל נגד לחיבור הרווח בין ציונות לסוציאליזם. ככל שהתחזקה ה"הגמוניה הפועלית" הסוציאליסטית בתנועה הציונית כך הוסיף וגבר השימוש של הציוניים הכלליים ברטוריקה ליברלית. לאחר קום המדינה פעלה בישראל מפלגת הציונים הכלליים על בסיס מצע עם מאפיינים ליברליים מובהקים. המפלגה זכתה לתמיכה בקרב אנשי העלייה הראשונה, מתיישבי המושבות, בורגנים עירוניים ואחרים. מפלגה זו הגיעה לשיאה במערכת הבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, תחת הסיסמה 'תנו לחיות בארץ הזאת' ומצע שעיקרו התנגדות למדיניות הצנע של מפלגת מפא"י ותמיכה ברפורמות ליברליות כלכליות וחברתיות שונות. ב-1961 התמזגו הציוניים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית שגרפה 17 מנדטים, אך לא היה די בתוצאה זו כדי לקדם נושאים ליברליים באופן ממשי נוכח כוחה הגדול של מפא"י. ב-1965 התפלגה המפלגה הליברלית ורוב חבריה התמזגו עם תנועת החרות הרוויזיוניסטית לגח"ל ("גוש חירות ליברלים") שהפכה ברבות הימים למפלגת הליכוד (מפלגה לאומית-ליברלית). עם איחוד הליכוד לתנועה אחת לא המשיך להתקיים בה גוף ליברלי מובהק ובעקבות זאת נעלם הליברליזם כפלג עצמאי בפוליטיקה הישראלית. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 פורסם בישראל ביטאון ליברלי בשם "אדם חופשי". מפלגת שינוי אשר רצה במסגרות שונות משנת 1977 (בהן ד"ש ולאחר מכן מרצ, ממנה התפלגה על רקע חילוקי דעות כלכליים) הגדירה עצמה כמפלגת חילונית ליברלית. שינוי הגיעה לשיא כוחה בכנסת ה-16 עם 15 מנדטים בהנהגת טומי לפיד והתפרקה בשנת 2006 לאחר הבחירות לכנסת ה-17 כשלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. בשנת 2012 התחברו פעילים מהתנועה הליברלית החדשה עם פעילי לגליזציית קנאביס ורצו במסגרת מפלגת עלה ירוק לכנסת ה-19 עם מצע ליברלי מובהק בשם עלה ירוק – הרשימה הליברלית. המפלגה זכתה ל-1.15% מקולות הבוחרים (עם 43,734 קולות) ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה שעמד על 2%. עקב דומיננטיות הסכסוך הישראלי-ערבי בשיח הפוליטי בישראל בכלל ובימין הישראלי בפרט לעיתים תכופות לא זכה הליברליזם למקום מרכזי בפוליטיקה הישראלית.
המצב כיום בישראל
מאז מחאת האוהלים בשנת 2011 והתחזקות השיח הכלכלי-חברתי בפוליטיקה הישראלית חלה תחייה מסוימת בליברליזם הישראלי. התנועה הליברלית החדשה שהייתה פעילה במהלך מחאת האוהלים בארגון אירועי דיבייט והרצאות פועלת כיום במישור החינוכי להפצת האידאולוגיה הליברלית בקרב הציבור הרחב, בעיתונות ובפני וועדות הכנסת. גופים נוספים פועלים בהפצת ליברליזם בציבור הרחב בהם מרכז שלם, המרכז לקידום חברתי וכלכלי (ICSEP), קרן פרידריך נאומן, ארגון סטודנטים למען חירות, תנועת "חופש לכולנו", ומכון המחקר מכון ירושלים לחקר שווקים.
אתר האקטואליה "מידה" מייסודו של דר' רן ברץ מצהיר על עצמו כמבטא השקפת עולם ליברלית קלאסית-שמרנית. העיתונאי נחמיה שטרסלר מבטא גם הוא עמדות ליברליות בפרסומיו, וכך גם שאול אמסטרדמסקי.
מתחילת שנת 2023, לאחר ההכרזה על הרפורמה המשפטית, הייתה התחזקות משמעותית לליברליזם בישראל. אנשי המחאה העלו את הליברליזם למודעות כמו גם מנהיגים כמו ח"כ יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה.
יש לזכור כי עדיין אין למדינת ישראל חוקה שתגדיר את גבולות הממשלה, למשל אין הגדרה ברורה מהו חוק יסוד וכיצד הוא נקבע. מה הן חובותיו וזכויותיו של האזרח, למשל שירות צבאי הוא חליפי כלומר שירות לאומי.
אידאולוגיה
עקרון היסוד העומד בבסיסו של הליברליזם הוא ריבונותו של הפרט על גופו וחייו, וזכותו לפעול כרצונו ללא כפייה. מתוך כך נגזרת התנגדות לאלימות כלפי גופו או רכושו של אדם אשר לא יזם אלימות כלפי גופו או רכושו של אחר. בשל כך ליברליזם מבקש לצמצם את התערבות מוסדות המדינה בחיי האזרח בכלל תחומי החיים, ומעדיף התאגדות חופשית ומסחר חופשי. בספרות האקדמית גישה זו כונתה גם חירות שלילית על ידי ישעיה ברלין, עקרון ההיזק (Harm principle) על ידי ג'ון סטיוארט מיל ולעיתים היא מכונה עקרון האי-תוקפנות. בחלוקה הפוליטית המקובלת לשמאל וימין הליברליזם אינו משתייך במובהק למחנה השמאל או למחנה הימין, שכן הליברליזם האזרחי משויך על פי רוב לשמאל ואילו הליברליזם הכלכלי לימין. נימוקים בזכות הליברליזם קודמו על בסיס תועלתני, דאונטולוגי ותאולוגי.
שיטת הממשל
ההגות הליברלית עוסקת באריכות בשאלה כיצד ניתן לבנות ממשלה כך שתפעל באופן ליברלי ולא תהפוך לעריצה, כלומר, לא תחרוג מסמכויותיה. לאור זאת פותחו כמה עקרונות:
ממשל חוקתי: חוקה הנאכפת על ידי זרוע שיפוטית עצמאית היא המרכיב החשוב ביותר בשיטת ממשל על פי הליברליזם (ואף קודמת בחשיבותה לדמוקרטיה). חוקה היא אוסף של עקרונות-על המגדירים את היקף סמכויות הממשלה ואת ההליכים על פיהם עליה לפעול. על המחוקק לפעול אך ורק במסגרת החוקה. הליברליזם רואה בריכוז הכוח בידי המִמשל את הסיכון הראשון במעלה לחירות האדם, ולפיכך נדרשת חוקה שתגדיר מראש תחומים שהם מחוץ לידו של המחוקק, ובכך תמנע מהמִמשל לפגוע בזכויות האדם. את החוקה אוכף בית משפט לענייני חוקה או בית המשפט העליון על פי דיני המשפט החוקתי.
הפרדת רשויות: אחד מהאמצעים החשובים בהגבלת כוחה של הממשלה הוא להבנותה באופן "מסורבל" כך שלא יתאפשר ניצול פשוט של שררת השלטון בידי גורם בודד. לכן, ליברלים תמכו בהפרדתן ועצמאותן של זרועות השלטון השונות (הזרוע המבצעת, המחוקקת והשופטת). כך למשל הזרוע המבצעת לא מעורבת בהגדרת ותקצוב המדיניות שבאחריותה להוציא לפועל (שהרי תבקש להרחיב את היקפה ולתקצבה בנדיבות). בנוגע להפרדת רשויות הממשל אמר הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה כך:
פדרליזם: הוגים ליברלים רבים סבורים כי במסגרת השלטון המקומי נמצאת בידי האזרחים מידת הבקרה הטובה ביותר על כוחה של הממשלה. לפיכך העדיפו שיטת ממשל פדרלית וקראו להאצלת כמה שיותר סמכויות לשלטון המקומי, כך שיוכל לפעול באופן עצמאי.
דמוקרטיה: הוגים ליברלים ראו בבחירות דמוקרטיות כאמצעי בקרה נוסף בידי האזרחים על הממשלה. קציבת כהונת המחוקקים וקיום בחירות דמוקרטיות תקופתיות לתפקידי השלטון הבכירים מאפשרות, על פי ההגות הליברלית, בקרה ציבורית מסוימת על המועמד, וכך מפחיתות את הסיכוי להתפתחות שכרון כוח אצל המחזיקים בשלטון.
חירויות אזרחיות (ליברליזם אזרחי)
ממוזער|317x317px|בספרו "על החירות" התווה ההוגה הליברלי בן המאה ה-19 ג'ון סטיוארט מיל את מאפייניו וגבולותיו של הכוח הממשלתי המוצדק לתפיסתו חופש הביטוי, העיתונות והלשון: הליברליזם תומך בחירותו של כל אדם להתבטא כרצונו בכל שפה בה יבחר מבלי שיהיה נתון לצנזורה או לפגיעה אחרת בחופש המידע – כולל הזכות לבטא אמירות גזעניות, להכחיש שואה, למתוח ביקורת פוליטית וכיוצא בזה. תומאס ג'פרסון אמר כך: .
חופש הדת והמצפון: הליברליזם תומך בחירותו של אדם להחזיק בכל אמונה שהיא, ובחירותו הדתית לקיים פולחן של הדת בה הוא מחזיק וגם לפעול להפצתה – כמו גם להיות חופשי מדת בה אינו מחזיק. בהתאם, הליברליזם תומך בהפרדת דת ומדינה.
חופש ההתאגדות וההתכנסות: הליברליזם תומך בחירות של אדם להתאגד ולהתקשר עם אחרים כפי שבחר ולכל צורך. התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית מבטיח חירות זו בזו הלשון: .
זכות האדם על גופו וחופש התנועה: על פי הליברליזם זוהי זכותו של האדם להשתמש בגופו כרצונו בכל אופן שאינו אלים, ולנוע לאן שיחפוץ. מכך נובעת התנגדות הליברליזם למוסד העבדות, והתמיכה בחירותו של האדם ליטול סיכונים כרצונו, למשל על ידי צריכת סמים או מזון מהיר, ובחירותו לקיים יחסי מין בהסכמה עם מי שבחר, ובכלל זאת להציע שירותי זנות, וכיוצא באלו.
זכויות פוליטיות: הליברליזם תומך בזכות הצבעה אוניברסלית לכל אדם הכפוף לחוקי המשטר במסגרת בחירות הוגנות וחופשיות. כמו כן זכאי כל אדם להליך משפטי הוגן, מהיר ושקוף.
חירויות כלכליות (ליברליזם כלכלי)
ממוזער|284x284px|רבים רואים באדם סמית', הפילוסוף והכלכלן בן המאה ה-17, כאבי הכלכלה המודרנית
רכוש פרטי: הליברליזם תומך בזכותו של אדם לבעלות פרטית על פירות עמלו, ועל כל רכוש אחר שהגיע לחזקתו בצדק. כלומר, לאדם יש זכות לשלוט בְמשאבים שהוא היה הראשון שהפיק אותם מהטבע, ובמשאבים שקיבל מבעלים קודם. בשל כך הליברליזם רואה במיסוי כ"רע הכרחי", שכן הוא כרוך בהפקעת רכוש פרטי מידי בעליו החוקיים.
סחר חופשי: הליברליזם תומך בחירותו של אדם לסחור ברכושו כרצונו, בגבולות המדינה ומחוצה לה. על כן הליברליזם מתנגד למכסי מגן והגבלות סחר אחרות. טיעון אחר בעניין זה מבוטא באמרתו הידועה של פרדריק בסטייה:
לסה פר וחופש החוזים: הליברליזם מתנגד למעורבות ממשלתית הפוגעת בחופש החוזים ובחופש העיסוק. לכן הליברליזם מתנגד למונופולים מסחריים הניתנים על פי חוק, פיקוח מחירים ממשלתי, חובת רישוי מצד הממשלה (למשל בעבור הזכות לעסוק במקצוע כלשהו) וכיוצא בזה. תפקיד הממשלה לאכוף חוזים שנחתמו כדין בין הצדדים.
מטבע יציב: הגישה הליברלית חשדנית כלפי הבנק המרכזי ונרתעת מיצירת אינפלציה, שכן שני אלה מאפשרים לממשלה להגדיל את הוצאותיה בהסתר מעין הציבור. לכן, ליברלים רבים תומכים בהגבלת הבנק המרכזי או ביטולו, בתקן הזהב או בהיעדר הילך חוקי, כמו גם במדיניות מוניטרית מאופקת. תומאס ג'פרסון אמר כך: .
מדיניות חוץ
אי-התערבות: ספקנות כלפי התועלת במלחמות, במעורבות בסכסוכים זרים ובבריתות הגנה. תחת זאת נטייה להעדיף מדיניות יונית ונייטרלית.
מדיניות הגירה מתירנית: תמיכה בתנועה חופשית של בני אדם ממדינה למדינה.
ערכים והנחות מוצא
בעוד עקרונות הליברליזם תואמים כל דרך חיים שאינה אלימה, הוגים ליברלים נטו להדגיש ערכים מסוימים בכתביהם:
עזרה הדדית: במקום תשלומי העברה הנגבים בכפייה כאמצעי לעזור לעניים, העדפה להסתמך על מנגנוני עזרה הדדית וולונטריים כגון צדקה וגמ"חים.
אחריות אישית: היות שהחופש לפעול מוליד את האפשרות לבצע טעויות, הוגים ליברלים טוענים כי יש לאפשר לאנשים את החופש לפעול בניגוד להיגיון המקובל, ולשאת בהשלכות של מעשיהם.
חשדנות כלפי הממשלה: הוגים ליברלים מביעים חוסר אמון ביכולת הממשלה להגשים מטרות חברתיות, כמו גם בטוהר כוונותיה.
סובלנות: הוגים ליברלים הדגישו את חשיבותה של הסובלנות לקיומן של אמונות ודרכי חיים שונות.
מניע אישי: על פי רוב ההגות הליברלית מניחה כי בעוד אנשים ככלל מסבירי פנים ונוטים חסד, הרי שמניעם העיקרי הוא קידום ענייניהם. אדם סמית' בספרו "עושר האומות" כותב כך:
יש שרואים בליברליזם יישום הומניסטי של תועלתנות, כלומר כלי יעיל להגברת האושר של בני האדם, ולא מטרה בפני עצמה.
פמיניזם ליברלי
שמאל|ממוזער|170px|מרי וולסטונקראפט נחשבת לאם הפמיניזם הליברלי.
פמיניזם ליברלי (או פמיניזם אינדיבידואליסטי) הוא זרם פמיניסטי במסורת הליברלית הקורא לשוויון זכויות מלא בין נשים לגברים.
ראשיתו של הליברליזם הפמיניסטי בעידן הנאורות, למשל בהגותם של ג'ון סטיוארט מיל ("שיעבודן של נשים", 1869) ומרי וולסטונקראפט ("הצדקת זכויותיהן של נשים", 1792) ומאוחר יותר בתנועה לביטול העבדות לה היו שותפות נשים רבות. בניגוד לזרמים פמיניסטיים אחרים כמו הפמיניזם התרבותי, הפמיניזם הליברלי לא מבקש ליצור תודעה מעמדית על בסיס מגדרי ולא קורא לחקיקת העדפה מתקנת או חוקי עבודה ייעודיים לנשים. למעשה חקיקה כזו נתפסת בזרם זה כאנטי-פמיניסטית שכן גלומה בה ההנחה שנשים זקוקות לסעד חוקי מיוחד, כלומר, נחותות. הפמיניזם הליברלי מבקש כי החוק כלל לא יתייחס או יאזכר את מינו של אדם ותחת זאת יבטא זכויות אדם כלליות בלבד. בניגוד לזרמים פמיניסטיים אחרים, הפמיניזם הליברלי רואה זאת כזכותה של האישה לעסוק בפונדקאות, זנות, פורנוגרפיה או כל עיסוק אחר, שכן האישה לתפיסתו היא הבעלים היחיד של גופה, בהתאם לגישה הליברלית. מנגד הפמיניזם הליברלי לא שולל פעולה תרבותית שמטרתה להביא ליחס שוויוני לנשים בחברה, אלא שולל רק את השימוש בחקיקה ממשלתית מפלה לצורך כזה. הפמיניזם הליברלי היה זרם משמעותי בגל השני של הפמיניזם שהתרחש בין שנות ה-60 לסוף שנות ה-80 של המאה ה-20.
ביקורת
גורמים שמרניים (למשל הפילוסוף האמריקאי ראסל קירק) טוענים כי התרת התנהגות לא-מוסרית כמוה כ"הסכמה שבשתיקה" להתנהגות כזו. לפיכך, התרת נישואים חד-מיניים, צריכת סמים, זנות וכדומה מהווה למעשה עידוד של דרכי התנהגות אלו, שלדעת אותם שמרנים אינן מוסריות, ולכן התרתן אינה מוסרית. הליברליזם לפיכך תומך בקודקס חוקים שאינו מוסרי מיסודו. מהגישה השמרנית התועלתנית יש הטוענים כי התרת עבירות מוסריות (למיניהן), גם אם אינן אלימות, עלולה לגרום להתפשטותן בחברה ולהביא בכך, בסופו של דבר, לרקבונה המוסרי. כך גם בנוגע למתן מעמד ועידוד חוקי מיוחד לדת מדינה מסוימת וכיוצא בזה. עוד נטען כי התנהגויות מסוימות (למשל, אכילת מזון שאינו בריא, או צריכת סמים) מפחיתות את פריונו הכלכלי של האזרח ובכך משיתות על החברה עלויות.
בקרב אנשי שמאל כלכלי ניתן לציין התנגדות על בסיס הטענה כי העסקת עובדים בשכר נמוך מהווה למעשה ניצול לא הוגן של העובדים. כלומר, חוזים הנחתמים כשאחד או יותר מהצדדים שייך למעמד סוציו-אקונומי נמוך פסולים ולא משקפים בחירה רצונית. כמו כן נטען כי כלכלה חופשית מביאה לריבוד ואי שוויון בחלוקת ההכנסות, בעוד שאי-שוויון אינו רצוי. בקרב מתנגדי הגלובליזציה רווחת הטענה כי הליברליזם הכלכלי מוביל לא רק לאי שוויון במדינה בה הוא נהוג, אלא גם בין המדינות השונות. יש בשמאל הכלכלי שטענו כי כלכלת השוק מביאה את החברה בכללה לעוני ולא לשגשוג או שמביאה את החברה למצבים לא רצויים אחרים, דוגמת זיהום וכילוי בזבזני של משאבי הטבע מעצם טבעה. זרמים מודרניים ופוסט-מודרניים בתנועה הפמיניסטית גורסים כי הליברליזם מתעלם מההבדלים הטבעיים בין נשים לגברים, שיש להתחשב בהם באמצעות חקיקה ייעודית על מנת להגיע לשוויון תרבותי מלא בין גברים לנשים, למשל במקום העבודה.
עוד משמאל ניתן לציין את ביקורתם של קרל מרקס, אדוארד ברנשטיין (אחד מאבות הסוציאל-דמוקרטיה), ונועם חומסקי.
ביקורות פילוסופיות ניתן למצוא מצד גישות תוצאניות כדוגמת התועלתנות וההשלכנות, על אף שאלו גם מהוות לעיתים נימוק בעד הליברליזם: הגישות התוצאניות מאשימות את הליברליזם בכך שהוא שם במרכז רעיונות מופשטים כמו זכויות, במקום את התוצאות של המדיניות, כלומר את מידת האושר והרווחה של הפרטים.
מונחים הקשורים בליברליזם
קיים מגוון מונחים ואידאולוגיות שנקשרו בליברליזם, מסיבות של קרבה רעיונית, אסוציאטיבית או מסיבות היסטוריות.
ליברליזם כלכלי: שיטה כלכלית הדוגלת בכלכלה חופשית, שוק חופשי, סחר חופשי וגלובליזציה.
ליברליזם חברתי (גם ליברליזם סוציאלי, ליברליזם פרוגרסיבי, ליברליזם מודרני, ליברליזם אמריקאי וליברליזם פוזיטיבי): מתאר תפיסה המשלבת בין תמיכה בחירות בתחומים אזרחיים וחברתיים לבין תמיכה במעורבות ממשלתית שמטרתה שוויון כלכלי. הליברליזם החברתי דוגל בזכויות אדם, בהפרדת דת מן המדינה וחופש מדת, בזכויות נשים, בזכות להפלה מלאכותית ובזכויות להט"ב, לצד מעורבות ממשלתית נרחבת בשוק החופשי ומדיניות רווחה. בארצות הברית מקובל המונח 'ליברליזם' כליברליזם המודרני. משויך לעיתים לאסכולה הקיינסיאנית בכלכלה.
ליברליזם קלאסי: מתאר תפיסה ליברלית הדוגלת בליברליזם אזרחי וליברליזם כלכלי.
ליברטריאניזם (גם ליברליזם נאו-קלאסי או ימין-ישן) היא פילוסופיה פוליטית ותנועה פוליטית הגורסת כי לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. הליברטריאנים בארצות הברית רואים את עצמם כממשיכי הליברליזם הקלאסי והוא החל במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20.
אורדו-ליברליזם : זרם פוליטי גרמני, שהיה פעיל במיוחד בשנות ה-60 של המאה ה-20. קרוב בתפיסותיו לליברליזם הסוציאלי אך עם דגש רב יותר על חופש כלכלי.
נאו-ליברליזם: מונח המשמש החל משנות ה-90 לתיאור צעדי מדיניות כלכלית ליברליים כלכלית, לרוב כמילת גנאי. המונח משמש לעיתים גם כשם נרדף לגלובליזציה או 'פונדמנטליזם שוק'. בעבר שימש במשמעות שונה לציון ליברליזם מתון או ליברליזם סוציאלי.
ליברליזם שמרני: מתאר עמדה ליברלית בתחום הפוליטי אך שמרנית בתחום התרבותי.
ליברליזם לאומי: מתאר עמדה ליברלית לצד תמיכה חזקה בהגדרה לאומית.
ליברליזם קתולי: זרם שהיה פעיל בצרפת ואיטליה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וביקש לגשר בין אמונות הכנסייה הקתולית לבין ערכי המהפכה הצרפתית.
ליברליזם תרבותי: מתאר גישה המתנגדת לשמרנות תרבותית ומאמצת עמדה נונקונפורמיסטית כלפי נורמות תרבותיות. משויכת להתנגדות לאפליה וסקסיזם ולעיתים משויכת לעמדה רב-תרבותית.
ליברליזם מיני: מתאר גישה מתירנית כלפי מיניות (ולפעמים מכונה ליברטיניות).
ראו גם
דמוקרטיה ליברלית
היסטוריה של הסוציאליזם
לקריאה נוספת
הגות ליברלית
ג'ון לוק, על הממשל המדיני (מסכת שנייה), הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1948 (1689)
מונטסקייה, על רוח החוקים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1998 (1748)
אדם סמית', עושר העמים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996 (1776).
תומאס פיין, שכל ישר, הוצאת שלם, 2007 (1776).
אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי, הפדרליסט, הוצאת שלם, 2001 (1788).
תומאס פיין, זכויות האדם, 1791
אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, הוצאת שלם, 2008 (1835, 1845).
פרדריק בסטייה, החוק, 1850
פרדריק בסטייה, "מה שרואים ומה שאין רואים", הוצאת מכון ירושלים לחקר שווקים, 2013 (1848)
ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, הוצאת שלם, 2006 (1859).
לודוויג פון מיזס, ליברליזם, 1927
פרידריך האייק, הדרך לשעבוד, הוצאת שלם, 1998 (1944)
קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, הוצאת שלם, 2003 (1946).
מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, הוצאת שלם, 2003 (1962).
ג'ון רולס, תאוריה של צדק, 1971
רוברט נוזיק, אנרכיה, מדינה ואוטופיה, 1974
סקירת הליברליזם
דייוויד ברוקס, ליברלים עד מוות, אלכסון, מתוך האטלנטיק, 27 ביולי 2023
תומר פרסיקו, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו, יולי 2024
גל גרזון, ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות, האוניברסיטה הפתוחה, 2004
ארגז הכלים של הליברליזם, זמנים 146, 2002 - שישה מאמרים
קישורים חיצוניים
Liberalism, המדריך הפתוח
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:כלכלה פוליטית
קטגוריה:שיטות ממשל
| 2024-09-04T13:43:26
|
מרי וולסטונקראפט
|
מרי וולסטונקראפט (באנגלית: Mary Wollstonecraft; 27 באפריל 1759 – 10 בספטמבר 1797) הייתה סופרת, עיתונאית ופילוסופית בריטית. היא פעלה למען זכויות הנשים ונחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. במהלך הקריירה הקצרה שלה כתבה רומנים, מסות, יומני נסיעות, היסטוריה של המהפכה הצרפתית, ביקורות ספרים, ספר הדרכה וספר לילדים. וולסטונקראפט ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות ההצהרה למען זכויות האדם.
ביוגרפיה
עד לעשורים האחרונים של המאה ה-18, חייה של וולסטונקראפט, שכללו מספר מערכות יחסים בלתי שגרתיות, קיבלו תשומת לב רבה יותר מאשר כתיבתה. לאחר שתי מערכות יחסים מוכות גורל עם הנרי פוסלי וגילברט אימליי (אבי בתה, פאני אימליי), נישאה וולסטונקראפט לפילוסוף ויליאם גודווין, מאבות התנועה האנרכיסטית. וולסטונקראפט מתה בגיל 38, עשרה ימים לאחר שילדה את בתה השנייה, והותירה אחריה כמה כתבי יד לא גמורים. בתה, מרי שלי, התפרסמה כסופרת אף היא, בעיקר בזכות ספרה "פרנקנשטיין".
לאחר מותה של וולסטונקראפט פרסם גודווין בשנת 1798 את זיכרונותיה, בהם חשף את אורח חייה הליברלי, וכך הרס בשגגה את שמה הטוב במהלך מאה השנים הבאות. כיום נחשבת וולסטונקראפט לאחת ממייסדות הפילוסופיה הפמיניסטית, וכמקור השראה לתנועות הפמיניסטיות שהחלו להופיע בתחילת המאה העשרים.
שנותיה הראשונות
שמאל|ממוזער|200px|"A Vindication of the Rights of Woman", הוצאה ראשונה
וולסטונקראפט נולדה בספיטלפילדס (Spitalfields) שבלונדון ב-27 באפריל 1759. היא הייתה השנייה משבעת ילדיהם של אדוארד ג'ון וולסטונקראפט ואליזבט דיקסון. בתקופת ילדותה, משפחתה הייתה מבוססת מבחינה כלכלית אך המצב הכספי החל להתדרדר לאחר שאביה השקיע את כספו בפרויקטים ספקולטיביים שלא צלחו. כתוצאה מכך, נאלצה המשפחה לנדוד לעיתים קרובות ממקום מגורים אחד למשנהו. אביה היה איש אלים שנהג להכות את אשתו כשהיה שיכור. כנערה נהגה וולסטונקראפט לשכב מאחורי דלת חדר השינה של אימה בתקווה כי תוכל לגונן עליה מפני התקפי הזעם של האב השיכור. במשך כל חייה, מלאה וולסטונקרפט תפקיד אימהי בחיי אחיותיה, אברינה ואלייזה. בשנת 1784 שכנעה את אלייזה אחותה, שסבלה כנראה מדיכאון סב לידתי, לעזוב את בעלה ותינוקה. היא סייעה לה לנטוש את ביתה, ובדרך זו הוכיחה את נכונותה לקרוא תיגר על הנורמות החברתיות שהיו מקובלות באותה עת. המחיר האישי ששילמה אחותה, היה קשה: היא סבלה מגינוי חברתי שמנע ממנה להינשא שוב, ומחיי עוני.
שתי מערכות יחסים חבריים עיצבו את נעוריה של וולסטונקראפט. הראשונה הייתה עם ג'יין ארדן בבוורלי. השתיים נהגו לקרוא ספרים יחדיו והשתתפו בהרצאות שנשא אביה של ארדן, שהיה פילוסוף ומדען. וולסטונקראפט התענגה על האווירה האינטלקטואלית ששררה בבית המשפחה ויחסיה עם ארדן, הובילו אותה לעיתים למצב בו התנהגותה התאפיינה בסממנים רכושניים כלפיה ובהלך רוח דיכאוני והפכפך שליווה אותה במשך כל חייה. ביטוי לכך ניתן לראות באחד מהמכתבים ששלחה לחברתה: . הידידות המשמעותית יותר הייתה עם פאני בלאד, שתרמה על פי עדותה של וולסטונקראפט להרחבת השכלתה.
בשנת 1778 עזבה וולסטונקראפט את ביתה ועבדה כבת לוויה של שרה דוסון, אלמנה שהתגוררה בבאת'. היא התקשתה להסתדר עם האישה הנרגנת ובספרה "מחשבות על חינוך בנות", שיצא לאור בשנת 1787, התבססה בכתיבתה על חלק מהחוויות שחוותה בעת עבודתה אצל דוסון.
בשנת 1780 סיימה את עבודתה וחזרה לביתה, כדי לטפל באימה הגוססת. היא עברה להתגורר בבית משפחת בלאד ובמהלך הזמן הגיעה לתובנה כי המשפחה שמרנית בהשקפותיה, בעיקר בכל הקשור לתפקידיהן המסורתיים של הנשים. עם זאת, הפגינה וולסטונקראפט מסירות ונאמנות לפאני בלאד ולמשפחתה במשך כל חייה.
וולסטונקראפט ופאני בלאד ערכו תוכניות לשכור מקום מגורים משותף ולתמוך זו בזו מבחינה רגשית וכלכלית. היא, אחיותיה ובלאד הקימו בית ספר בניואינגטון גרין, עבור הקהילה הפרוטסטנטית שפרשה מהכנסייה האנגליקנית. זמן קצר לאחר מכן, התארסה בלאד ולאחר נישואיה, נסעה עם בעלה יו סקייס לאירופה, בשל מצבה הבריאותי הרופף. בריאותה של בלאד המשיכה להתדרדר במיוחד לאחר כניסתה להריון. בשנת 1785 עזבה וולסטונקראפט את בית הספר, על-מנת לסעוד את חברתה, אך ללא הועיל. מותה של בלאד השפיע רבות על וולסטונקראפט והיווה חלק מהשראתה לכתיבת הרומן הראשון שלה שיצא לאור בשנת 1788 - 'מרי: בדיוני (Mary: A Fiction).
הראשונה מסוג חדש
שמאל|ממוזער|200px|כריכת הספר 'סיפורים אורגינליים מחיים אמיתיים, 1791, תחריט - ויליאם בלייק
לאחר מותה של פאני בלאד, ולאחר שבית הספר שהקימה כשל, החלה לעבוד כאומנת באירלנד לבנותיה של משפחה אנגלו-אירית בשם קינגסבורו שראו בה מדריכה מעוררת השראה. מרגרט קינג (אחת מבנות המשפחה) אמרה כי וולסטונקראפט "שחררה אותה מכל האמונות הטפלות שדבקו בה". חלק מחוויותיה של וולסטונקראפט במהלך שנה זו מצאו ביטוי בספר הילדים היחיד שכתבה בשנת 1788: 'סיפורים מקוריים מחיים אמיתיים' (Original Stories From Real Life).
את תסכוליה מאפשרויות העבודה המוגבלות הפתוחות עבור אשה "מכובדת אך ענייה" תיארה וולסטונקראפט ברהיטות בפרק "מחשבות על חינוך בנות", תחת הכותרת "מצב אומלל של נקבות אופנתית משכילות הנותרות ללא הון".
בתום שנה בתפקיד אומנת, החליטה לפתח קריירה ספרותית. זו הייתה בחירה קשה, שכן מעט נשים יכלו להתפרנס מכתיבה באותה עת. ברוח זו כתבה בשנת 1787 לאחותה אברינה כי היא ניסתה להיות האישה "הראשונה מסוג חדש" ("The first of a new genus"). כדי לקדם את שאיפותיה, עברה ללונדון, נעזרה במו"ל הליברלי ג'וזף ג'ונסון ומצאה מקום בו תוכל להתגורר ולעבוד. היא למדה גרמנית וצרפתית ותרגמה טקסטים, שהידועים בהם הם: "על חשיבותן של דעות דתיות" פרי עטו של ז'אק נקר ו"עקרונות המוסר: לשימושם של ילדים" מאת כריסטיאן גוטהילף זלצמן. היא כתבה גם ביקורות ספרים, בעיקר על רומנים בכתב העת של ג'ונסון: "הסקירה האנליטית".
החוג האינטלקטואלי שסבב את חייה של וולסטונקראפט התרחב באותה עת. היא השתתפה בארוחות הערב המפורסמות של ג'וזף ג'ונסון ופגשה דמויות בולטות בעולם הפילוסופיה והספרות, ביניהם הסופר הרדיקלי תומאס פיין והפילוסוף ויליאם גודווין. בפעם הראשונה שוולסטונקראפט וגודווין (שהיה לבעלה מאוחר יותר), נפגשו הם התאכזבו זה מזה. גודווין ביקר למעשה את חברה פיין, אך וולסטונקראפט חלקה על דעותיו במהלך הביקור כמעט בכל נושא שעלה לדיון. בניגוד לגודווין, את ג'ונסון תיארה במכתביה כאח וכאב.
בזמן שהותה בלונדון ניהלה וולסטונקראפט מערכת יחסים עם האמן הנרי פוסלי, על אף היותו נשוי. היא הציעה לזוג הסדר מגורים אפלטוני משותף, אך אשתו של פוסלי שנחרדה מהרעיון גרמה לבעלה לנתק את הקשר עם וולסטונקראפט. בעקבות זאת, החליטה וולסטונקראפט לנסוע לצרפת. היא הייתה בין התומכים האנגלים הבולטים במהפיכה הצרפתית וברעיונותיה. בשנת 1790 כתבה בהשפעת רוח התקופה את הספר "הגנה על זכויות האדם", בה הביעה את תמיכתה ברעיונות ההשכלה, האינטלקטואליות והרציונליות. פרסום זה היווה אף תגובה לביקורת השמרנית שהטיח אדמונד ברק כלפי המהפכה הצרפתית בספרו "הרהורים על המהפכה הצרפתית" (1790). בזכות הספר שכתבה, קנתה מוניטין בן לילה. היא הושוותה לכותבים מובילים, ביניהם התאולוג מעורר המחלוקת ג'וזף פרייסטלי ופיין. בשנת 1792, נתנה משנה תוקף לרעיונותיה שהותוו בספר 'זכויות האדם', בספר נוסף 'הגנה על זכויות האישה', שהיה למעשה עבודתה המפורסמת והחשובה ביותר.
צרפת וגילברט אימליי
וולסטונקראפט נסעה לפריז בדצמבר 1792 והגיעה כחודש לפני הוצאתו להורג של לואי השישה עשר בגיליוטינה. צרפת הייתה אז כמרקחה. היא תרה בעיר אחר בני מולדתה והצטרפה למעגל הגולים ששהו בעיר. לאחר כתיבתה את "זכויות האשה", וולסטונקראפט הייתה נחושה בדעתה לבחון בפועל את רעיונותיה, ובאווירה האינטלקטואלית שהשרתה המהפיכה הצרפתית, חוותה את הקשר הרומנטי המשמעותי ביותר שלה. היא פגשה בגילברט אימליי, הרפתקן אמריקני שבו התאהבה. אימליי עורר בה את התשוקות הרדומות והעניין שלה במין. היא הרתה לו, וב-14 במאי 1794, נולדה בתם הבכורה פאני, שנקראה על שם חברתה הקרובה ביותר. את אושרה היא ביטאה במכתב שכתבה לידיד: "הילדה הקטנה שלי מתחילה לינוק כל כך בגבריות עד שאביה סבור בשובבות כי היא תכתוב את החלק השני של זכויות האשה". היא המשיכה לכתוב בשקיקה, למרות הריונה והמעמסה הכרוכה בהיותה אם טריה בארץ זרה החווה את האלימות הגוברת של המהפכה הצרפתית. בביתה באבר שבצפון צרפת, כתבה את "היסטוריה של המהפכה המוקדמת: מבט היסטורי ומוסרי של המהפכה הצרפתית", שראה אור בלונדון, בדצמבר 1794.
כאשר המצב הפוליטי הורע, הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת והעמידה את נתיניה הבריטים בסכנה של ממש. כדי להגן על וולסטונקראפט, רשם אותה אימליי כאשתו בשנת 1793 אף על פי שלא היו נשואים. חלק מחבריה לא היו בני מזל כמוה ורבים מהם, כגון תומאס פיין, נעצרו וחלקם אף הוצא להורג בגיליוטינה. (אחיותיה של וולסטונקראפט האמינו שהיא נאסרה). לאחר שעזבה את צרפת, היא המשיכה לקרוא לעצמה גברת אימליי, על מנת להעניק לגיטימציה לבתה. אימליי, שמאס בשגרה הביתית, עזב אותה. ההיעדרויות הארוכות שלו שכנעו את וולסטונקראפט כי הוא העדיף אישה אחרת על פניה. היא שלחה לו מכתבים נואשים, אך ללא הועיל.
אנגליה וויליאם גודווין
בחודש אפריל 1795, חזרה וולסטונקראפט ללונדון בתקווה כי אימליי יאות לשוב לחיים זוגיים עמה, אך תקוותה התבדתה. חודש מאוחר יותר ניסתה להתאבד, אך אימליי הצליח להציל את חייה. כניסיון אחרון להשיב לחיקה את אימליי, היא נסעה עם בתה ומשרתת לסקנדינביה כדי לערוך פגישות עסקיות עבורו במטרה להשיב חלק מהפסדיו. על חוויותיה ממסע זה, כתבה במכתבים ששלחה לאימליי, שרבים מהם התפרסמו בשנת 1796 כ"מכתבים שנכתבו במהלך מגורים קצרים בשוודיה, נורווגיה ודנמרק". עם שובה לאנגליה, הגיעה להכרה מלאה כי יחסיה עם אימליי הסתיימו, וניסתה להתאבד שוב, לאחר שכתבה לאימליי את הדברים הבאים: "הניחו לעוונותיי לנוח איתי. בקרוב, בקרוב מאוד, אמצא שלווה. כשתקבל את המילים הללו, הראש הבוער שלי יהיה קר...אני אצלול לתוך נהר התמזה שבו יש לי סיכוי רב יותר למצוא את המוות שאותו אני מחפשת. אלוהים יברך אותך! מי ייתן ולא תחווה את הסבל שגרמת לי. אם אי פעם רגישותך תתעורר, חרטה תמצא את דרכה ללבך, ובעיצומה של הנאה חושנית, אופיע בפניך, כקורבן של הסטייה שלך מההגינות".
וולסטונקראפט ניסתה לסיים את חייה בקפיצה לנהר התמזה, אך עובר אורח שהבחין בה הצליח למנוע ממנה את תוכניתה והציל את חייה. וולסטונקראפט ראתה בניסיונה להתאבד, אקט רציונלי, וכך כתבה לאחר הצלתה: "נותר לי רק לקונן. לאחר שמרירות המוות חלפה, הוחזרתי באופן לא הומני לחיים ולאומללות. אבל אל לה לנחישות קבועה להתבלבל על ידי האכזבה. אני לא אניח לה להיות ניסיון נואש, אלא אחד המעשים הרגועים ביותר של ההיגיון. במובן הזה אני אחראית רק לעצמי... נסיבות אחרות אמורות להמיט עליי קלון".
וולסטונקראפט שבה בהדרגה לעסוק בכתיבה, להיות מעורבת שוב במעגל החברתי של ג'וזף ג'ונסון ולהדק את קשריה עם מרי הייז, אליזבט אינצבלד ושרה סידונס. החיזור של גודווין אחר וולסטונקראפט החל באיטיות, אך הפך במשך הזמן לרומן סוער. גודווין קרא את: 'מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק' ובעקבות זאת כתב כי: "אם אי פעם כתיבת ספר מכוונת לגרום לגבר להתאהב במחברו, הרי נראה כי זה הספר. היא שחה על צרותיה באופן שממלא אותנו במרה שחורה, וממיס אותנו בעדינות. היא מציגה גאונות שמגייסת בפקודה את כל הערצתנו". הם החליטו להתחתן לאחר שוולסטונקראפט הרתה, כדי להעניק לילדם מעמד חוקי. נישואיהם חשפו את העובדה שוולסטונקראפט מעולם לא נישאה לאימליי, וכתוצאה מכך היא וגודווין איבדו חברים רבים. גודווין ספג גם ביקורת על המסה הפילוסופית שכתב: "הצדק הפוליטי", שבה באו לידי ביטוי רעיונותיו שדגלו בביטול הנישואין. לאחר נישואיהם ב-29 במרץ 1797 עבר הזוג להתגורר בשני בתים סמוכים, הידועים בשם: 'מצולע', ובאופן הזה המשיכו לשמור על עצמאותם. מערכת היחסים שלהם הייתה יציבה ומאושרת, אם כי קצרה באופן טרגי.
מותה
ב-30 באוגוסט 1797 ילדה וולסטונקראפט את בתה השנייה, מרי. אף על פי שהלידה נראתה תקינה בתחילה, לקתה וולסטונקראפט בקדחת הלידה, שהייתה תופעה שכיחה באותה עת ולעיתים אף קטלנית. ב-10 בספטמבר, לאחר מספר ימים של ייסורים, הלכה וולסטונקראפט לעולמה. בעלה שהיה במצב רגשי קשה לאחר מותה, כתב לידידו תומאס הולקרופט: "אני מאמין באמונה שלמה שלא קיימת עוד אישה המשתווה לה בעולם. מניסיוני אני יודע כי נוצרנו לגרום אושר זה לזה. אין לי ציפיות לדעת אושר שוב".
וולסטונקראפט נקברה בחצר סנט פנקראס, ועל מצבתה נחקק: "מרי וולסטונקראפט גודווין, מחברת הגנת זכויות האישה, ילידת 27 באפריל 1759 ,נפטרה ב-10 בספטמבר 1797". בשנת 1851, הועברו שרידיה על ידי נכדה פרסי פלורנס שלי, לקבר משפחתו בבורנמות'.
מורשת
בינואר 1798 פרסם גודווין את: 'זכרונות מחברת הגנת זכויות האישה'. אף על פי שגודווין התכוון לתאר את דמותה של אשתו באהבה, בחמלה ובכנות, קוראים רבים לא ראו בעין יפה פרטים רבים שחשף מחייה, כגון ילדיה הלא חוקיים, חיי האהבה שלה וניסיונותיה לשים קץ לחייה. המשורר הרומנטי רוברט סאות'י האשים אותו ב"רצון להפשיט את גופת אשתו המתה מכל רגש". כמו כן פורסמו סאטירות מרושעות כגון: "הנקבות הלא מיניות". זכרונותיו של גודווין מתארים את וולסטונקראפט כאישה אמוציונלית שאוזנה על ידי הרציונליות שלו וכספקנית מבחינה דתית יותר מכפי שתואר בכתביה. השגותיו של גודווין באשר לאישיותה של וולסטונקראפט הונצחו במהלך המאה התשע עשרה וכמו כן הונצחה בשיריהם של מספר משוררים, ביניהם רוברט בראונינג וויליאם רוסק.
בעקבות זכרונותיו של גודווין, הושמצה וולסטונקראפט במשך מאה שנה והוקעה על ידי סופרים רבים. מרי הייז (חברתה הקרובה שסייעה לסעוד אותה בימיה האחרונים), שרלוט טרנר סמית, פאני ברני וגיין ווסט, יצרו בכתיבתן דמויות דומות לדמותה של וולסטונקראפט, כדי ללמד לקח מוסרי את קוראיהן. החוקרת קורה קפלן כתבה בשנת 2002, כי מורשתה של וולסטונקראפט "מסקרנת" ותיארה אותה כ"סופרת פעילה ומיומנת בז'אנרים רבים...עד לרבע המאה האחרונה קורות חייה של וולסטונקראפט נקראו בקפידה יותר מאשר כתביה". ברוח דומה כתבה החוקרת וירג'יניה ספירו, כי מעטים קראו את יצירותיה של וולסטונקראפט במאה התשע עשרה "כפי שתוקפיה רמזו או הכריזו שאף אישה המכבדת את עצמה לא תקרא את יצירותיה".
מהדורות חדשות של הגנה על זכויות האישה האישה הופיעו בבריטניה בשנת 1840 ובארצות הברית בשנים 1830, 1840, ו-1850. אליזבט בארט בראונינג, הייתה מהבודדים שקראו את 'זכויות האישה'. ג'ורג' אליוט, סופרת פורה שכתבה ביקורות, מאמרים, רומנים ותרגומים קראה אף היא את כתביה של וולסטונקראפט. בשנת 1855 הקדישה מאמר לתפקידיהן של הנשים וזכויותיהן וערכה השוואה בין וולסטונקראפט ומרגרט פולר, שהייתה עיתונאית אמריקנית, מבקרת ופעילה למען זכויות הנשים, שבדומה לוולסטונקראפט ילדה ילד מבלי להינשא.
עם עלייתה של התנועה לשוויון זכויות לנשים, עבודתה של וולסטונקראפט קמה לתחייה. אליזבט רובינס פאנל, כתבה ביוגרפיה על חייה של וולסטונקראפט שהופיעה בשנת 1884, כחלק מסדרה של האחים רוברט על נשים מפורסמות. מיליסנט גרט פאוסט, סופרז'יסטית ולימים נשיאת ההתאחדות הארצית של אגודות זכות בחירה לנשים, כתבה את ההקדמה למהדורה של 'זכויות האישה', שבה טיהרה את זכרה של וולסטונקראפט והכריזה עליה כאם המאבק לזכות הבחירה. נשים כגון וירג'יניה וולף ואמה גולדמן שזוהו עם התנועה הפמיניסטית המודרנית, אימצו את סיפור חייה של וולסטונקראפט. וולף תיארה את כתיבתה, טיעוניה וחוויות חייה כאלמותיים: "היא חיה ופועלת, היא טוענת ומתנסה, אנו שומעים את קולה ואת עקבות השפעתה גם עכשיו בין החיים". אחרים, לעומת זאת, המשיכו לגנות את אורח חייה.
עם הופעתה של הביקורת הפמיניסטית באקדמיה בשנות השישים והשבעים, ערכם של עבודותיה השתקף בגל השני של התנועה הפמיניסטית. בתחילת שנות השבעים, 6 ביוגרפיות עיקריות שנכתבו על וולסטונקראפט פורסמו והציגו את חייה כ"חיים מלאי תשוקה בניגוד לאג'נדה הרדיקלית והרציונלית שלה". בשנות השמונים והתשעים, תוארה וולסטונקראפט כאישה בת זמנה. חוקרים כמו קלאודיה ג'ונסון, גארי קלי ווירג'יניה שפירו סברו כי יש קו ליניארי בין מחשבתה של וולסטונקראפט לרעיונות חשובים אחרים מהמאה השמונה עשרה המתייחסים לנושאים כגון: כלכלה, רגישות ותאוריה פוליטית.
לעבודתה של וולסטונקראפט הייתה השפעה גם על הפמיניזם שפרח מחוץ לכותלי האקדמיה. עיאן הירסי עלי, סופרת פוליטית ומוסלמית לשעבר, מבקרת של האסלאם ותכתיביו כלפי נשים בפרט, התייחסה לזכויות האישה בספרה האוטוביוגרפי 'הכופרת', בו כתבה על ההשראה שהעניקה לה "מרי וולסטונקראפט, חלוצת ההגות הפמיניסטית, שאמרה לנשים כי יש להן אותה היכולת לנמק כלגברים ומגיע להן זכויות שוות".
חתן פרס נובל אמרטיה סן, כלכלן ופילוסוף הודי שזיהה לראשונה את הנשים המודרות של אסיה, תיאר את וולסטונקראפט כפילוסופית פוליטית בספרו רעיון הצדק שיצא לאור בשנת 2009 .
בשנת 2020 נחנך בניואינגטון גרין פסל ברונזה לזכרה שיצרה , שבבסיסו חרותים דבריה: "אני לא מייחלת לכך שנשים ישלטו בגברים, אלא שתהיה להן שליטה על עצמן".
יצירות עיקריות
יצירות חינוכיות
רוב כתיבתה המוקדמת של וולסטונקראפט התרכזה בנושאי חינוך, שבאו לידי ביטוי בספר 'מחשבות על חינוך של בנות' (1787) ובספר הילדים: "סיפורים מקוריים מחיים אמיתיים" (1788). וולסטונקראפט דגלה בשיטות חינוך הילדים תחת האתוס המתפתח של המעמד הבינוני דהיינו, משמעת עצמית, יושר, הסתפקות במועט ושביעות רצון חברתית. שני הספרים מדגישים אף את חשיבות החינוך לרציונליות וחושפים את החוב האינטלקטואלי של וולסטונקראפט לפילוסוף החינוכי החשוב מהמאה השבע עשרה ג'ון לוק. עם זאת, החשיבות שהעניקה לאמונה הדתית ולרגש הפנימי מייחדת את עבודתה משלו, ומקשרת אותה לדיון על רגישות שהיה נושא פופולרי בסוף המאה השמונה עשרה. שני הטקסטים הללו תומכים אף בחינוכם של נשים, נושא שהיה שנוי במחלוקת באותם ימים. במהלך הקריירה שלה חזרה לעסוק בנושא, בעיקר בספרה 'הגנת זכויות האישה', בו טענה כי נשים משכילות תהיינה רעיות ואימהות טובות יותר, ובשל כך יתרמו באופן חיובי יותר למדינה.
הגנה על זכויות האדם
ספרה של וולסטונקראפט 'הגנה על זכויות האדם', שיצא לאור בשנת 1790, נכתב כתגובה לספר 'הרהורים על המהפיכה הצרפתית' פרי עטו של אדמונד ברק, שיצא לאור מוקדם יותר באותה שנה. בספר זה הגן ברק על המונרכיה החוקתית, על האצולה ועל הכנסייה של אנגליה. וולסטונקראפט קראה תיגר בספרה על האריסטוקרטיה ותמכה בערכי הרפובליקה. תגובתה הייתה מהניצנים הראשונים של המאבק, שנודע מאוחר יותר כ"מחלוקת המהפכה". הספר 'זכויות האדם' שכתב תומאס פיין (1792), הפך לקריאת הקרב של המהפכנים והרדיקלים.
וולסטונקראפט כתבה בספרה כי על הנשים להיות זכאיות לכל אותן זכויות שהפילוסופים הליברליים של אותה תקופה טענו כי הן הזכויות הטבעיות של כלל בני האדם. היא ראתה באי החלתן של זכויות אלה על נשים אפליה בוטה ומתמשכת הסותרת את עקרונות הצדק הבסיסיים. וולסטונקראפט טענה שהגורם למעמדן הנחות של נשים הוא מחסור בחינוך ובהקניית "תבונה" ורציונליות, וכי הענקת חינוך והשכלה הולמים לנשים היא המפתח לפתרון אפלייתן ודיכוין, וכי אין כל הבדל מולד ביכולת השכלית בין נשים לגברים, כפי שאין הבדל מולד בין בני גזעים שונים ובני מעמדות שונים. ההבדלים בין נשים וגברים, כך סברה, מקורם בחינוך שונה וביחס שונה, שהחברה ומערכת המשפט מעניקות לגברים ולנשים החל מילדותם. לפי השקפתה, על המדינה לחוקק חוקים שוויוניים כדי לבטל מסורות בחוק ובחינוך המגבילות נשים ומנציחות את נחיתותן וכי נשים משכילות ועצמאיות מבחינה כלכלית, תקדמנה לא רק את עצמן, אלא גם את המין האנושי כולו.
וולסטונקראפט תקפה בספרה לא רק את המלוכה ואת הזכות להורשת הכתר, אלא גם את השפה שבה נקט ברק כדי להגן עליהם ולרומם אותם. באחד הקטעים המפורסמים מתוך ספרו, קונן ברק על עלבונה של מארי אנטואנט: "חשבתי כי עשרת אלפים חרבות קפצו מנדניהן כדי לנקום אפילו במבט שאיים עליה בעלבון, אבל עידן האבירות נעלם". רוב מתנגדיו של ברק הביעו מורת רוח באשר לרחמים התיאטרליים שהפגין ברק כלפי המלכה הצרפתית, וסברו כי רחמים אלה משקפים עמדות המנצלות את העם. וולסטונקראפט תקפה את ספרו של ברק 'חקירה פילוסופית של מקור הרעיונות שלנו לנשגב וליפה' (1756), את השפה המגדרית שבה נקט ברק, את הרטוריקה שלו ואת טיעוניו. היא הגדירה מחדש את המונחים "יפה" ו"נשגב", שאותם פירש ברק באופן שונה ממנה. ברק קשר את היפה עם חולשה ואת הנשיות והנשגבות עם כוח וגבריות. וולסטונקראפט השתמשה בהגדרותיו כנגדו, בטענה כי דמויותיו הפכו את קוראיו לנשים חלשות המושפעות מהצגתן של דמויות תיאטרליות. כמו כן תקפה וולסטונקראפט את התאוריה של ברק שסבר כי החברה אינה שוויונית, כיוון שהיא מתבססת על הפסיביות המאפיינת את הנשים.
באמצעות טיעוניה בעד ערכי הרפובליקה, עוררה וולסטונקראפט את האתוס של המעמד הבינוני שהיה מנוגד לפי השקפתה לקוד הנימוסים החבול של האצולה. בהשראת הוגים משכילים, האמינה בקדמה ולעגה לברק שהסתמך לדעתה על מסורת ועל מנהגים מיושנים. היא טענה לרציונליות וציינה כי השקפת עולמו של ברק תוביל להנצחת העבדות, כחלק ממסורת אבות.
הספר 'הגנה על זכויות האדם' היה עבודתה הפוליטית והפמיניסטית הראשונה שלה. פרופ' קלודיאה ג'ונסון טענה כי: "נראה כי במעשה הכתיבה, בחלקים המאוחרים יותר של זכויות האדם התגלה לה נושא שיעסיק אותה לכל אורך הקריירה שלה".
הגנה על זכויות האישה
ספרה "הגנה על זכויות האישה" שיצא לאור בשנת 1792, הוא אחד היצירות המוקדמות של הפילוסופיה הפמיניסטית. וולסטונקראפט טענה בספר זה, כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. פרקים רבים בספר מתייחסים למחברי ספרי חינוך כגון ג'יימס פורדיס וג'ון גרגורי ולפילוסופים חינוכיים כגון ז'אן-ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. בספרו 'אמיל' (1762), גרס כי השכלתן של הנשים מיועדת להנאתם של גברים.
וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, אינה נובעת כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסה אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". כדי להמחיש את מגבלות השכלתן הלקויה של נשים, כתבה כי הנשים "למדו מינקות כי יופי הוא שרביטה של האישה, כי המוח מעצב את עצמו בהתאם לגוף, פועל בשטח הכלוב המוזהב שלו ומבקש רק לקשט את הכלא שלו". במילים הללו רמזה כי אם הנשים הצעירות לא היו זוכות לעידוד בכל הקשור ליופי ולהישגים חיצוניים, הן היו יכולות להגיע להישגים רבים יותר.
וולסטונקראפט התייחסה בספרה לרגישות המופרזת שבה ניחנות בעיקר נשים. היא טענה כי נשים הנכנעות לרגישותן, "מתפוצצות מכל משב רגעי של תחושה" בשל היותן "טרף של חושיהן" המונע מהן לחשוב בהיגיון. באופן הזה, טענה הן עושות נזק לא רק לעצמן אלא לציויליזציה כולה. וולסטונקראפט סברה כי אין על הרגש וההיגיון לפעול בנפרד זה מזה, אלא בהרמוניה זה עם זה.
וולסטונקראפט ייעדה את ספרה למעמד הבינוני שאותו תיארה "כמצב הטבעי ביותר". היא תקפה מחד את חוסר התועלת של האצולה, אך מאידך סברה בתוכניתה הלאומית לחינוך, כי לאחר גיל תשע, על העניים, פרט למבריקים שביניהם, ללמוד בבתי ספר נפרדים מאלה של העשירים.
רומנים
בשני הרומנים שכתבה וולסטונקראפט: 'מרי' ו'מריה, או העוולות של אישה' - רומן לא גמור שהתפרסם לאחר מותה, היא מבקרת את מוסד הנישואין הפטריארכלי, את דיכוין של הנשים ונישולן מזכויותיהן הטבעיות.
ברומן הראשון 'מרי', נכפים על גיבורת הספר חיי נישואין ללא אהבה. היא מגשימה את תשוקתה לאהבה ולחיבה מחוץ לנישואין עם שתי מערכות יחסים רומנטיות. האחת עם אישה והשנייה עם גבר. הרומן השני, שנחשב לעבודתה הפמיניסטית הרדיקלית ביותר, נסוב על חייה של אישה שנכלאה בבית משוגעים על ידי בעלה. בדומה למרי, מוצאת גם מריה סיפוק מחוץ לנישואין, עם "אסיר" אחר וקיום יחסי ידידות עם אחד השומרים שלה. בסופו של הרומן מאמינה הגיבורה כי חייה מנותבים "לעולם שבו איש אינו מתחתן"
חברויות בין נשים, תופסות מקום מרכזי בשני הרומנים שכתבה. הידידות בין מריה לג'מימה, המשרתת שהשגיחה עליה בבית המשוגעים, מבוססת על קשר אוהד בין אימהות מהמעמד הגבוה ומהמעמד הנמוך. תיאור הקשר בין הנשים הללו, הוא אחד מהביטויים הראשונים בהיסטוריה של הספרות הפמיניסטית המרמז על ויכוח חוצה מעמדות, ועל האינטרסים הזהים שיש לנשים ממעמדות כלכליים שונים.
מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק
'מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק' (1796), הוא ספר מסעות אישי - עשרים וחמישה מכתבים העוסקים במגוון רחב של נושאים, החל מהרהורים סוציולוגיים על סקנדינביה ועמיה, דרך שאלות פילוסופיות המתייחסות לזהות וכלה בהרהורים אודות יחסיה עם אימליי (אף על פי ששמו אינו מוזכר בטקסט). וולסטונקראפט חקרה בספר זה את היחסים בין היחיד לחברה והביאה לידי ביטוי את השפעתם של ז'אן-ז'אק רוסו ואת הנושאים שבהם עסקו הפילוסופים הצרפתיים : "הגיגים של ההולך בדד" (1782): "החיפוש אחר מקור האושר האנושי, הדחייה הסטואית של מוצרים חומריים, חיבוק נלהב של הטבע, ואת התפקיד החיוני של רגש בהבנה".
וולסטונקראפט התייחסה רבות לקשר ההדוק בין הנשגב לרגישות. רבים ממכתביה תיארו את נופיה של סקנדינביה ואת רצונה ליצור חיבור רגשי לעולם הטבע. בעבודה זו, כמו בכתביה המוקדמים, דגלה במתן השכלה לנשים, אך שמה דגש רב יותר על חשיבות הדמיון ועל ההשפעות המזיקות של המסחר על החברה.
זהו ספרה הפופולרי ביותר של וולסטונקראפט. הוא נמכר היטב וזכה לביקורת חיובית על ידי מרבית המבקרים. הספר השפיע על משוררים רומנטיים, בהם ויליאם וורדסוורת וסמואל טיילור קולרידג'.
רשימת יצירותיה
רשימה מלאה של עבודותיה של מרי וולסטונקראפט, כל העבודות הן המהדורה הראשונה והן חוברו על ידי וולסטונקראפט אלא אם צוין אחרת.
הגנה על זכויות האישה, מאנגלית: ליה נירגד, מבוא: שרון הלוי, ירושלים, הוצאת שלם, 2015
מסה על הטעם המלאכותי, מאנגלית: יהונתן דיין, 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך יא', 2019.
Thoughts on the Education of Daughters - With Reflections on Female Conduct, in the More Important Duties of Life, London: Joseph Johnson, 1787.
Mary: A Fiction. London: Joseph Johnson, 1788.
Original Stories from Real Life|Original Stories from Real Life: With Conversations Calculated to Regulate the Affections and Form the Mind to Truth and Goodness. London: Joseph Johnson, 1788.
Jacques Necker|Necker, Jacques. Of the Importance of Religious Opinions. Trans. Mary Wollstonecraft. London: Joseph Johnson, 1788.
—.The Female Reader: Or, Miscellaneous Pieces, in Prose and Verse; selected from the best writers, and disposed under proper heads; for the improvement of young women. By Mr. Cresswick, teacher of elocution [Mary Wollstonecraft]. To which is prefixed a preface, containing some hints on female education. London: Joseph Johnson, 1789.
de Cambon, Maria Geertruida van de Werken. Young Grandison. A Series of Letters from Young Persons to Their Friends. Trans. Mary Wollstonecraft. London: Joseph Johnson, 1790.
Christian Gotthilf Salzmann|Salzmann, Christian Gotthilf. Elements of Morality, for the Use of Children; with an introductory address to parents. Trans. Mary Wollstonecraft, London: Joseph Johnson, 1790.
A Vindication of the Rights of Men, in a Letter to the Right Honourable Edmund Burke, London: Joseph Johnson, 1790.
A Vindication of the Rights of Woman with Strictures on Moral and Political Subjects. London: Joseph Johnson, 1792.
On the Prevailing Opinion of a Sexual Character in Women, with Strictures on Dr. Gregory's Legacy to His Daughters". New Annual Register (1792): 457–466. [From Rights of Woman]
An Historical and Moral View of the French Revolution; and the Effect It Has produced in Europe. London: Joseph Johnson, 1794.
Letters Written in Sweden, Norway and Denmark|Letters Written during a Short Residence in Sweden, Norway, and Denmark. London: Joseph Johnson, 1796.
"On Poetry, and Our Relish for the Beauties of Nature". Monthly Magazine (April 1797).
Maria: or, The Wrongs of Woman|The Wrongs of Woman, or Maria. Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
The Cave of Fancy". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; fragment written in 1787]
"Letter on the Present Character of the French Nation". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; written in 1793]
"Fragment of Letters on the Management of Infants". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
"Lessons". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
Hints". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; notes on the second volume of Rights of Woman, never written]
Contributions to the Analytical Review'' (1788–1797) [published anonymously]
לקריאה נוספת
Burke, Edmund. Reflections on the Revolution in France. Ed. Conor Cruise O'Brien. New York: Penguin Books, 1986. .
Marilyn Butler|Butler, Marilyn, ed. Burke, Paine, Godwin, and the Revolution Controversy. Cambridge: Cambridge University Press, 2002. .
Wollstonecraft, Mary. The Collected Letters of Mary Wollstonecraft. Ed. Janet Todd. New York: Columbia University Press, 2003. .
Wollstonecraft, Mary. The Complete Works of Mary Wollstonecraft. Ed. Janet Todd and Marilyn Butler. 7 vols. London: William Pickering, 1989. .
Wollstonecraft, Mary. The Vindications: The Rights of Men and The Rights of Woman. Eds. D. L. Macdonald and Kathleen Scherf. Toronto: Broadview Press, 1997. .
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של הספר זכויות האדם באתר Library of Liberty
Janet Todd, Mary Wollstonecraft: A Speculative and Dissenting Spirit, at the BBC site, February 2017
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פמיניסטיות בריטיות
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:סופרות אנגליות
קטגוריה:פמיניסטיות המאה ה-18
קטגוריה:סופרות המאה ה-18
קטגוריה:עיתונאיות בריטיות
קטגוריה:עיתונאיות המאה ה-18
קטגוריה:מסאיות
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער בריטיות
קטגוריה:ילידות 1759
קטגוריה:נפטרות ב-1797
קטגוריה:פילוסופיות
קטגוריה:פילוסופיות בריטיות
קטגוריה:נשים בחינוך
קטגוריה:נשות חינוך
| 2024-08-09T08:56:53
|
ז'אן-ז'אק רוסו
|
ז'אן־ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau; 28 ביוני 1712 – 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאורטיקן של החינוך מז'נבה שפעל בעיקר בצרפת. רוסו נחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב־1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.
רוסו עסק בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית. הוא תרם לתחום המוזיקה, הן כתאורטיקן והן כמלחין. ספרו "הווידויים" (Les Confessions), שיצא לאור לאחר מותו, היה לאביה של האוטוביוגרפיה המודרנית, בשל הדגש ששם על ראייה סובייקטיבית מכוונת, וללא ניסיון לחתור לאמת כלשהי. ספרו "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse) היה לרב־מכר בתקופתו.
קורות חייו
שמאל|ממוזער|250px|הבית שבו התגורר רוסו עם פרנסואז-לואיז דה ואראן. כיום משמש הבית כמוזיאון המוקדש לרוסו
שמאל|ממוזער|250px|שגרירות צרפת בוונציה, שבה שירת רוסו כמזכיר של השגריר הצרפתי
שמאל|ממוזער|250px|ארונו של רוסו בפנתאון בפריז
רוסו נולד בז'נבה (כיום בשווייץ) בשנת 1712, כאשר העיר הייתה רפובליקה עצמאית, ולא חלק משווייץ כפי שהיא כיום. במהלך חייו תיאר עצמו כאזרח ז'נבי. אמו, סוזאן ברנאר רוסו, מתה מספר ימים לאחר לידתו. אביו איזק, שהיה שען, נטש אותו בגיל עשר על מנת להימלט מעונש על השתתפות בדו־קרב. רוסו הצעיר הועבר לרשות משפחת אמו, והושם תחת השגחתו של כומר בבוסי שליד ז'נבה. חינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטרכוס "חיי אישים" ודרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. אחותו של הכומר התייחסה אליו בקפדנות, ונהגה להענישו במכות.
בגיל 13 עזב רוסו את משפחתו. בתחילה ניסה את כוחו בז'נבה כשוליה לגלף ולנוטריון. ב־14 במרץ 1728, בגיל פחות משש עשרה, עזב רוסו את ז'נבה. הוא פגש את פרנסואז־לואיז דה וארן, ברונית שווייצרית־צרפתייה המבוגרת ממנו בשתים-עשרה שנים והיה למאהבה. כפי שתיאר זאת ב"ווידויים: . בהמשך הוא מתאר את המשך היחסים עם המאהבת שלו כיחסי אמא–בן־אחות, ידידה, נעדרי תשוקה: .
כדי להתקבל בחברה המיר את דתו לדת הקתולית. ב־1742 עזב רוסו לפריז על מנת להציג בפני האקדמיה למדעים את שיטתו למספור תווים מוזיקליים, המבוססת על קו יחיד המציג מספרים שייצגו את המרווחים בין התווים, ונקודות ופסיקים המציגים ערכים של מקצב: המטרה הייתה ליצור טבלטורה שתאפשר להדפיס תווים בדפוס נייד רגיל, בלי להזדקק לתחריטי נחושת ייעודיים ויקרים. האקדמיה דחתה את השיטה כבלתי מעשית ולא מקורית.
בין השנים 1743–1744 שימש רוסו כמזכירו של השגריר הצרפתי בוונציה, שממשלה הרפובליקני עתיד היה להיות מוקד להתייחסויות רבות בהגותו הפוליטית. לאחר מכן שב לפריז, שם התיידד עם תרז לווסור (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, ונולדו להם חמישה ילדים. רוסו לא חשב שיוכל לגדל את הילדים. כולם נזנחו בבית יתומים לאחר לידתם, ואין מידע לגבי גורלם. מאוחר יותר היוותה נטישת הילדים מקור למבוכה רבה עבורו, גם משום שהוא נודע כהוגה שכתב על חינוך וכבעל תאוריות מקיפות בנוגע לגידול ילדים. אויביו, כוולטר, השתמשו במידע זה להתקיפו.
בעודו בפריז התיידד רוסו עם דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה הגדולה שערך דידרו. הוא החל לכתוב בנושאי מוזיקה, ולאחר מכן עסק בכלכלה ובפוליטיקה. ב־1755 כתב עבור דידרו מאמר חשוב על כלכלה פוליטית. לאחר מכן ניתק את יחסיו עם דידרו. ב־1749 כתב מאמר לתחרות שערכה האקדמיה של דיז'ון. המאמרים שהוגשו לתחרות היו אמורים להתמודד עם השאלה "האם התפתחות האמנות והמדע הייתה חיובית מבחינה מוסרית?". הוא הגיש לתחרות מאמר בשם: Si le rétablissement des sciences et des arts a contribué à épurer les mœurs ("[דיון בשאלה] האם התבססות המדעים והאמנויות תרמה לטיהור המוסר") הידוע גם כמאמר על האמנויות והמדעים. המאמר זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות, והביא לו תהילה ומוניטין. במאמר הביע רוסו את העיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות, שעליו עתידה הייתה להתבסס כל הפילוסופיה שלו לאחר מכן. כתוצאה מכך ענה בשלילה על השאלה המופיעה בכותרת המאמר: רוסו טען שהרעיון נולד בראשו ברגע של השראה פתאומית, בעודו קורא את המודעה על התחרות בדרכו לבקר את חברו דידרו, ששהה בבית הכלא בונסן.
טקסט=פסל של ז'אן ז'אק רוסו|ממוזער|250x250 פיקסלים|פסל של ז'אן ז'אק רוסו הנמצא באי קטן הנושא את שמו על הנהר רון בז'נבה (שווייץ)
גם בתקופה זו המשיך רוסו בפעילותו המוזיקלית, ובשנת 1752 הלחין וכתב את הליברית לאופרה "נביא הכפר" (Le Devin du Village) שהוצגה בפני המלך לואי ה־15. ביקור של להקת אופרה איטלקית בצרפת באותה השנה הביא למריבה בין תומכי האופרה הצרפתית ותומכי האופרה האיטלקית, שבה תמך רוסו, הוא יצא חוצץ כנגד ז'אן־פיליפ ראמו, המלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית החדשה.
ב־1754 שב רוסו לז'נבה וקיבל על עצמו שוב את הדת הקלוויניסטית. אזרחות העיר הושבה לו, והוא השלים את עבודתו הגדולה "על המקור והיסודות של אי־השוויון בין בני האדם". בשלב זה החל רוסו ללקות באי יציבות מבחינת יחסיו עם סביבתו, וניער מעליו את חבריו ותומכיו כדידרו ואחרים, כמו גם את תומכיו הכספיים. לאחר שניתק את יחסיו עם האנציקלופדיסטים היה לבן חסותו של הדוכס מלוקסמבורג, שהיה אחד מעשירי אירופה.
ב־1761 פרסם רוסו את הנובלה המצליחה – "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse). ב־1762 פרסם את שני ספריו החשובים – "על האמנה החברתית, עקרונות הזכות הפוליטית" (Du Contrat Social, Principes du droit politique) ולאחריו "אמיל, או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שני הספרים כללו ביקורת על הדת, ונאסרו לפרסום הן בצרפת והן בז'נבה. רוסו נמלט מחשש שיאסר, ונדד בין ערים שונות בשווייץ, תוך שהוא נמצא תחת חסותו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפעל באמצעות לורד קית', סוכנו בשווייץ. בתקופה זו כתב "פרויקט חוקתי לקורסיקה".
לאחר ששהותו בשווייץ הפכה למסוכנת, קיבל מקלט אצל הפילוסוף דייוויד יום באנגליה, ב־1765. בשהותו בביתו של יום פיתח רוסו הזיות בדבר קשר שכביכול קשר כנגדו יום ולכן נמלט בחזרה לצרפת ב־1767, תוך שהוא משתמש בשם בדוי, שכן הכניסה לצרפת נאסרה עליו. ב־1768 נישא לתרז, נישואין בלתי חוקיים, וב־1770 שב לפריז. על אף שהתנאי לחזרתו היה כי לא יפרסם עוד ספרים, לאחר כתיבת "וידויים" האוטוביוגרפי, החל להקריא את ספריו באירועים פרטיים.
הספר פורסם כארבע שנים לאחר מותו. וזאת תחילתו: ועל יחסו לכסף: . הוא מתאר את מניעיו כמידיים: .
רוסו המשיך לכתוב עד מותו. בשנת 1772 הוזמן לנסח חוקה חדשה לפולין, שהייתה עבודתו הפוליטית החשובה האחרונה. ב־1776 כתב ספר של דיאלוגים, והחל לעבוד על יצירה בשם "הזיותיו של המטייל הבודד". על מנת להתפרנס בתקופה קשה זו עבד כמעתיק תווי מוזיקה. בשל מצבו הנפשי הקשה וההזיות שמהן סבל, התבודד ולא חיפש חברת אחרים. ב־1778 מת בעת טיול בוקר באחוזתו של המרקיז דה ז'יראדן, מצפון לפריז. לאחר מותו זכה להכרה ולהוקרה. בשנת 1794 הועברו עצמותיו לפנתאון, שבו טמונים גדולי בניה של צרפת, וארונו הוצב לצד ארונו של וולטר, יריבו הגדול.
הפילוסופיה של רוסו
החברה והטבע
רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. הוא הסיק כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב שבו נמצאים כל יתר היצורים שאינם האדם, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרו החברה האנושית והציוויליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד התפתחות המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נוגדת את טובת בני האדם.
לפי רוסו, השפעתה השלילית של החברה על האדם האצילי מטבעו, מביאה להידרדרות ה־Amour de soi או יצר ההישרדות והאינטרס הטבעי שבהם ניחן האדם לכלל amour-propre, האגואיזם המוגזם, הגאווה ההרסנית, שהיא מלאכותית ומכריחה את האדם להשוות עצמו לאחרים, וליצור פחד, שמחה לאיד, ורעות חולות נוספות.
ב"מסה על האמנויות והמדעים" טוען רוסו שהמדעים והאמנויות לא הטיבו עם המין האנושי, שכן אינם צרכים אנושיים, אלא תוצאה של גאוות הבל. יתרה מכך, ההזדמנויות שנוצרו לזמן פנוי ולמותרות, הביאו להשחתת המין האנושי. הוא טען שהתקדמות הידע הופכת את הממשלות לחזקות יותר, ומוחצות את החירות האישית. הוא הסיק שההתקדמות החומרית ממעיטה את האפשרויות ליחסי ידידות אמיתיים בין בני אדם, ומחליפה אותם בקנאה, בפחד ובחשד.
ה"מסה על אי־השוויון" שבאה לאחריה, עקבה אחר התקדמותו והתנוונותו של המין האנושי מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. רוסו טען כי בני האדם המוקדמים חיו באופן מבודד ונבדלו מהחיות שבקרבן חיו ברצונם החופשי. הוא אף טען כי בני אדם פרימיטיביים אלו היו בעלי מניע בסיסי לדאוג לעצמם, ויכולת טבעית לחמלה ולרחמים. כאשר בני האדם הוכרחו להתאגד, בלחץ גידול האוכלוסין, הם עברו שינוי פסיכולוגי והחלו לחשוש ממה שיאמרו עליהם האחרים. רוסו ייחס מודעות עצמית זו לתור הזהב של הפריחה האנושית. אך התפתחות החקלאות והשימוש במתכת, הקניין הפרטי וחלוקת העבודה הובילו לתלות הדדית גדלה והולכת ולאי־שוויון. התוצאה הייתה מצב של עימות, שהוביל את רוסו לטעון שהמצב הטבעי הומצא כסוג של אמנה חברתית שהציעו בעלי הכוח והעשירים. אמנה מקורית זו הייתה פגומה מאוד, בכך שהעניקה יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה בכללותה, וכך ביססה את אי השוויון כבסיס להתאגדות האנושית.
התאוריה הפוליטית של רוסו
שמאל|ממוזער|250px|הדף הראשון של "האמנה החברתית"
עבודתו החשובה ביותר של רוסו היא "האמנה החברתית", שהטקסט שלה מתחיל במשפט המפורסם: . הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב־1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.
בספר זה טוען רוסו כי המצב הטבעי הוא מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להיעלם מן העולם. במצב הטבעי מצוי האדם בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח; רק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הוא בן חורין. רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהישאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של הרצון הכללי (מונח אותו נטל מניקולא מלבראנש), המבטיח אותם משיעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי.
בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להישאר בידי העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית), הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. בידי הממשלה ניתנת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכויות הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, ובידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים. את הידרדרות הממשל האידיאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אספות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות – האחת: , והשנייה: . עם כל זאת, סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".
רעיונותיו אלו של רוסו שימשו כבסיס לתנועות סוציאליסטיות רבות סביב העולם, ובמידה מסוימת גם לתנועות דמוקרטיות רפובליקניות ולאומיות. גם בימינו, כשתקשורת המחשבים וטכנולוגיית התקשורת המתקדמת הופכות את החזון בדבר הביטוי העממי הישיר למציאות, יש הנדרשים לתורתו של רוסו. בדבריו בדבר "הכורח להיות חופשי" יש הד למשטרים הרודניים של המאה ה־20 שקמו כמאתיים שנים לאחר שכתב את ספרו.
במקביל, רוסו סבר כי המלחמה מנוגדת למצב הטבעי ורק הסדר הפוליטי גורם למלחמה: .
החינוך
רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל", מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו – המשך של מסורת ארוכה של ספרים בתבנית דומה, העוסקים בחינוך ילדים ובעקרונות שיש להקנות להם. רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים.
גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל־16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.
הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר.
חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידיאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידיאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי; ביסודו עומדת ההבחנה הליברלית המקובלת בין הפרטי ובין הציבורי.
על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הרעיונות אינם מעשיים. בנוסף, ניסיונו המעשי של ז'אן־ז'אק רוסו בחינוך, לא היווה הצלחה; רוסו שימש פעמיים מחנך של ילדים ממשפחות אצולה, אך שני ניסיונות אלו לא היו מוצלחים ולפי הודאתו של רוסו עצמו "הם לא סרו למרותו והוא לא הועיל להם בדבר". כהורה, רוסו מסר את חמשת ילדיו לבית יתומים וכך נמנע מכל קשר לחינוכם. מאוחר יותר הביע רוסו חרטה על כך. קיימת הערכה לפיה הספר "אמיל" נכתב מתוך ייסורי מצפון של רוסו על כשליו אלו. גם נושא הספר, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.
ממשיכי דרכו של רוסו בתחום החינוך היו בין הוגי הדעות המשמעותיים בראשית דרכו של החינוך המודרני, ורעיונותיהם של רוסו וממשיכיו שימשו כחלק מההשראה שהצמיחה גישות לימודיות חדשניות במאות השנים שלאחר חייו.
הדת
דעותיו של רוסו על הדת עוררו מחלוקת בקרב בני זמנו. טענתו כי האדם טוב מטבעו סתרה את הדוקטרינה של החטא הקדמון. רוסו ראה בנצרות דת טובה וחיובית, המבוססת על יסודות מוסריים שניתנו למאמינים, אך מצא בה פגם: שהיא מחנכת את המאמינים בה להיות כפופים לעריצות, ובאחת ההתבטאויות שלו המטילה ספק בפרשנות הנוצרית לתנ"ך, לעומת הפרשנות היהודית הוא אף כותב:
בספרו על האמנה האזרחית הבחין רוסו בין "הדת הטבעית" שהיא עבודת האל בלב האדם, הפשוטה והטהורה, בין "הדת האזרחית" שהיא הביטוי הממסדי לדת במדינה אחת, שלה יש חוקים ופולחן משלה, הקובעים זכויות וחובות, ובין סוג שלישי של דת המנוגדת למדינה, ויוצרת סתירה בין חוקי הדת וחוקי המדינה, כדוגמת דת הלאמות, דת היפנים, ודתם של הנוצרים ברומא העתיקה.
רוסו סבר כי דת מן הסוג השלישי היא פסולה, והיתרון בדת מן הסוג השני הוא כי היא מאחדת את אהבת האל עם אהבת המולדת, אך מטבעה היא מיוסדת על טעות ושקר, והופכת את בני האדם למאמינים באמונות טפלות. רוסו הטיף לדת אזרחית בעלת עיקרים פשוטים, הכוללים את ההכרה במציאות האל, את הקדושה של האמנה החברתית של החוקים, ואת פסילת אי־הסובלנות הדתית. לדעת רוסו על הריבון, הוא העם, לקבוע את עיקרי האמונה האזרחית, לאו דווקא כדוקטרינה דתית, אלא כדעה חברתית הנדרשת מאזרח טוב. אדם שיסטה מן הדעה לא יהיה "כופר בעיקר" אלא פשוט אזרח לא טוב ולא רצוי, והריבון יהיה רשאי לגרשו מהמדינה. לדעת רוסו, אם עוזבים את הדת עוזבים את המוסר ואת הצווים המוסריים. מכאן שאתאיסט לדעתו לא יכול להיות אזרח טוב, כי מי שאינו מאמין באל אינו אדם מוסרי. דעות אלו הביאו להחרמת ספריו בצרפת ובז'נבה.
השפעתו
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן של רוסו מאת אלן רמזי, 1766
רעיונותיו של רוסו היו בבסיס הפילוסופיה של עידן הנאורות. עבודתו שהתמקדה בקשר שבין החברה האנושית לפרט, תרמה לרעיונות שיובילו בסופו של דבר למהפכה הצרפתית. רובספייר וסן־ז'וסט ממנהיגי המהפכה הצרפתית הושפעו רבות מרעיונותיו של רוסו. כותבים כהגל ובנז'מין קונסטן האשימו את רעיונותיו של רוסו באכזריות שאליה הגיע שלטון הטרור בתקופת המהפכה, אך טענות אלו אינן מקובלות על הוגים אחרים.
רעיונותיו של רוסו על הדמוקרטיה שונים אף הם מן הגישות של הדמוקרטיה הליברלית הנהוגות כיום. פרט להתנגדותו לדמוקרטיה ייצוגית, שקיבלה את צורתה המודרנית ואת הבסיס האידאולוגי שלה בכתבי הפדרליסט שפרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי בעשור שלאחר מותו, הבחין רוסו גם בין "הרצון הכללי" ו"רצון הרוב". רוסו סבר כי לא תמיד רצון הרוב הוא הצודק, וכי מטרת הממשל הטוב היא להבטיח את החירות, השוויון והצדק לכל אזרחי המדינה, ואחת היא מהו רצון הרוב. עם זאת, רוסו לא ייחס להבדל בין רצון הרוב והרצון הכללי חשיבות מכרעת, שכן סבר כי הפרט, כיצור תבוני ורציונלי, יגשים את רצונו הפוליטי בדרך שתיצור הסכמות מוחלטות. בראייתו את הפרט כיצור רציונלי הכשיר לקבלת הכרעות ואזרחות פעילה, הצטרף רוסו להוגים בני דורו, שערערו את בסיס המלוכנות האבסולוטית הנהוגה בימיהם מחד, אך לא הגבילו את מוסרות שלטון העם, באופן בו נהגו אבות החוקה האמריקנית, מאידך. ג'ון סטיוארט מיל בחיבורו המפורסם ביותר, "על החירות", שלל מכול וכול את הרעיון שהחברה כגוף רשאית לכפות את עמדותיה ורצונותיה על היחיד, ולו גם השקפותיו ודבריו של אותו יחיד אינן עולות בקנה אחד עם מה ש"הכלל" רואה כנכון או כצודק.
ההיסטוריונית פניה עוז־זלצברגר מתייחסת לנקודה זו במאמר שכתבה ומציגה בו את הפרשנות הבאה: .
הוגה רעיון הדמוקרטיה הטוטליטרית, יעקב טלמון, מצא את שורשיה בתורת "הרצון הכללי" של רוסו כפי שהובעה בספר זה. לדעת טלמון, האמונה בחופש והשאיפה של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם לממשו, מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי, ומכאן קצרה הדרך אל ה"דמוקטטורה". הפסקה המופיעה בספר א' פרק ז', שלפיה: , מקבלת לאור ניסיון המאה ה־20 משמעות חמורה וקשה. אחד העקרונות הבסיסיים בפילוסופיה הפוליטית של רוסו הוא כי הפוליטיקה והמוסר צריכים להיות כרוכים יחדיו, ואין להפרידם. כאשר המדינה נכשלת בפעולה שאינה מוסרית, היא אינה מתפקדת באופן הראוי וחדלה מלייצג את הרצון הכללי של הריבון, הוא העם, ובכך מאבדת את סמכותה כלפי היחיד.
רעיונותיו של רוסו על החינוך, שעיקרם החינוך באמצעות התנסות ישירה, מעבר ללימוד באמצעות הספרים, והתייחסות לחינוך רגשות הילד מעבר לפנייה להגיונו, השפיעו על התאוריה החינוכית המודרנית. בכתביו המוקדמים זיהה רוסו את הטבע עם המצב הפרימיטיבי של האדם הפראי; לאחר מכן התייחס אל הטבע כספונטניות של ההליך שבאמצעותו האדם בונה את אופיו ועולמו. הטבע מסמל שלמות וכבוד עצמי, בניגוד לשיעבוד שכופה החברה על האדם. מכאן שהחזרה אל הטבע על פי רוסו משמעה שחרור האדם מכבלי החברה וממוסכמות הציוויליזציה. רעיון זה הפך את רוסו לאחד מאבות התנועה הרומנטית, על אף שמבחינה כרונולוגית ורעיונית הוא שייך עדיין לעידן האורות.
כתבי רוסו בעברית
אמיל או על דבר החנוך, לקט ותרגם מן המקור אשר בן-ישראל, הוצאת דב-בר אהרונסון, תש"ה, 1945.
אמיל או על החינוך, תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת מאגנס, כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010.
האמנה החברתית, תרגם עידו בסוק, ערך עמוס הופמן, הוצאת רסלינג, 2006.
הווידויים, תרגמה והוסיפה הערות אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1999. בתוספת מאמרים מאת יעקב גולומב, נדין קונפרטי-צור ודוד אוחנה.
הווידויים, תרגם אליהו מייטוס, הוצאת "המתמיד", תשט"ו, 1955.
הזיות של מטייל בודד, תרגמה אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1992. בתוספת אחרית דבר מאת ברוניסלב בצ'קו.
מאמרים, תרגם עידו בסוק, ערך יעקב גולומב, הוצאת מאגנס, 1993.
מסה על מוצא הלשונות: שבה ידובר על המלודיה ועל החיקוי המוזיקלי, תרגם עידו בסוק, עריכה מדעית רות הכהן-פינצ'ובר, הוצאת רסלינג, תשס"ח, 2008.
על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני, תרגם יוסף אור, ערך ח"י רות, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1932 (יצא לאור במהדורות רבות, האחרונה בתשנ"ט).
מכתב לד'אלמבר, על התיאטרון, תרגום ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת כרמל, 2017
לקריאה נוספת
N.J.H.Dent, Rousseau: An Introduction to his Psychological, Social, and Political Theory, Oxford: Blackwell, 1988.
D.Gauthier, Rousseau: The Sentiment of Existence, Cambridge University Press, 2006.
שמואל הוגו ברגמן, ז'אן ז'אק רוסו, פרק ראשון מתוך: תולדות הפילוסופיה החדשה - מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט, מוסד ביאליק, 1973.
יואב פלד, רוסו וביקורת החברה המודרנית, יחידה 5 בקורס תרבות ההשכלה, האוניברסיטה הפתוחה, 1990.
רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016. הפרק "לספר לאחרים על הבדידות - רוסו ב'הזיות של מטייל בודד'", עמ' 65–81.
ז'אק ז'וליאר, טעותו של רוסו: מסה על-אודות המסקנות ההיסטוריות של רעיון ריבונות העם, עם עובד, 1992.
יפתח גולדמן, רוסו: הקדמה כמלכודת, מאגנס, 2010.
עמוס הופמן, "טבע אהבה ופוליטיקה במשנתו החינוכית של ז'אן-ז'אק רוסו", המבוא לספר אמיל או על החינוך.
עמוס הופמן, "בין אבסולוטיזם למהפכה: רוסו ו'האמנה החברתית' בהקשר היסטורי", המבוא לספר האמנה החברתית.
קישורים חיצוניים
האתר של "Rousseau Association"
הספר "אמיל, או על החינוך" באתר "טקסט"
תומר ריבל, רוסו: היחס בין האינדיבידואל למדינה, מגזין אימגו
על ספריו:
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים שווייצרים
קטגוריה:מלחינים שווייצרים
קטגוריה:סופרים שווייצרים כותבי צרפתית
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה צרפתים
קטגוריה:אנציקלופדיסטים צרפתים
קטגוריה:אוטודידקטים צרפתים
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:פילוסופים של החינוך
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1712
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1778
| 2024-09-10T19:45:17
|
מנוע חיפוש
|
שמאל|ממוזער|250px|חיפוש מבוסס אינדקס
מנוע חיפוש הוא מערכת אחזור מידע שמטרתה לאתר מידע ברשת דיגיטלי מסוגים שונים (אתרי אינטרנט, קבצים או רשומות המייצגות פריטים פיזיים) המאוחסן במחשב או במערכת מידע. מנוע חיפוש מנגיש מידע למחפש, עוזר לצמצם את הזמן הנדרש כדי למצוא מידע, ועוזר להתגבר על הצפת המידע הקיימת כיום במדיה הדיגיטלית.
צורת החיפוש הנפוצה ביותר כיום היא חיפוש אתרים באמצעות מנועי חיפוש אינטרנטיים, אך היא שימושית גם במחשבים מקומיים, למשל: באיתור קובץ במחשב האישי (desktop search), או בשימוש במאגרי מידע מקומיים, כמו מאגרי פסקי דין או ספרי יהדות הנמצאים על גבי תקליטור. מנועי חיפוש קיימים גם בארגונים (Enterprise search), בין אם מדובר בחיפוש ספרים או תמונות בספרייה או ארכיון, אתרים פנים ארגוניים או רשומות במערכת המידע המייצגות פריטים פיזיים (כגון איתור פריט במחסן או מוצר בקטלוג ממוחשב לפי תיאור או מאפיינים אחרים שהוגדרו) או בלתי מוחשיים (כגון משימות ופרויקטים, מידע בנושאי תקציב ורכש וכן הלאה).
בעזרת מנוע חיפוש ניתן למצוא מגוון רחב של מידע: אתרי אינטרנט ותכנים המאוחסנים בהם, קבצים עם תוכן כתוב או קובצי מולטימדיה הקשורים לנושא מסוים, חיפוש אנשים ברשתות חברתיות, מידע גאוגרפי כגון כתובות, נקודות ציון וזמני נסיעה בתחבורה הציבורית. החיפוש יכול להיות מוכוון לפי התוכן עצמו, לפי מטא-דטא (מידע על המידע כגון-תאריכים, מחבר המידע, קטגוריה, שפה) או באמצעות מידע המייצג תוכן לא טקסטואלי (מילות מפתח או ייצוג דיגיטלי של מידע שאינו כתוב כגון תמונה או רצועת קול). לדוגמה, מנוע החיפוש של גוגל מסוגל לבצע חיפוש על תמונות הדומות לתמונה המוזנת למנוע והשירות שזאם מבצע חיפוש של שירים הדומים לרצועת קול המוזנת על ידי המשתמש.
עקרון הפעולה הבסיסי של מנוע חיפוש הוא שהלקוח מגדיר שאילתה שמתארת את המידע הנחוץ לו (הכוללת לרוב, מחרוזת חיפוש והגדרות נוספות, אך לא בהכרח) ושולח אותה למנוע האיחזור. המנוע מקבל את השאילתא ומפעיל יישום לביצוע הפעולה, תוך הפעלת אלגוריתמים שנועדו לסנן את התוצאות כך שיהיו רק בנושא שהלקוח מחפש. לסיום פעולתו מציג השרת את התשובה בפני המשתמש, בדרך כלל ברשימה.
נכון ל-2015, מנועי חיפוש לא מבצעים חיפושים מבוססי הקשר, ואם מוזנת מחרוזת חיפוש לא מספיק מדויקת, רשימת התוצאות שתוחזר על ידי המנוע תכלול תוצאות בעלות משמעויות שונות או שיתקבלו תוצאות שמתאימות באופן מקרי. באופן דומה, מנוע החיפוש עשוי לא למצוא תוצאות שבהן מופיעה מילה נרדפת ולא זו שהוזנה במחרוזת. בעיות מסוג זה עשויות לקבל מענה עם כניסת טכנולוגיות של רשת סמנטית (המהווה רכיב משמעותי בתפיסת web 3.0).
היסטוריה
מנוע החיפוש הראשון נקרא "ארצ'י". הוא פותח בשנת 1990 על ידי אלן אמטאג, סטודנט באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול. מנוע החיפוש איפשר לחפש קבצים על שרתי FTP, שהיוו את פרוטוקול העברת הקבצים המרכזי באינטרנט באותה תקופה. בשנת 1991 פותח פרוטוקול "גופר" על ידי מארק מקהיל מאוניברסיטת מינסוטה. גופר סרק מסמכי טקסט שהיו מאוחסנים על שרתי FTP ויצר רשימות קונקורדנציה של המילים המופיעות בהן, החיפוש ברשימות אלה התבצע באמצעות התוכנות "ורוניקה" ו"ג'ארהד" (ששמותיהן היוו מחווה לשם ארצ'י - ורוניקה וג'ארהד הן דמויות בסדרת הקומיקס ארצ'י).
מנוע החיפוש הראשון שסרק את רשת המידע העולמית באמצעות זחלן (Crawler) היה Wandex. מנוע חיפוש זה, שאינו פועל כיום, פותח על ידי מתיו גריי מאוניברסיטת MIT בשנת 1993 ומטרתו הייתה למדוד את קצב הגידול של הרשת. באותה שנה פותח גם Aliweb, המנוע הוותיק ביותר שעדיין קיים. בשנת 1994 יצא לשוק WebCrawler, שהיה מנוע החיפוש הראשון ששילב חיפוש בטקסט שבגוף האתרים ולא רק בכותרות האתרים.
מנוע החיפוש המסחרי הגדול של התקופה היה לייקוס שפותח על ידי מייקל מלודין מאוניברסיטת קרנגי מלון. בעקבות הצלחתו של לייקוס פותחו מנועי חיפוש נוספים שהתחרו בשירותי הספריות שהיו נהוגים באותה תקופה לצורך חיפוש מידע.
ניתן להשוות מנועי חיפוש באינטרנט לפי איכות התוצאות שהם מספקים, מהירות התגובה, כמות התוצאות, אופן הצגת המידע ויכולות השלמה אוטומטית. מאז שנת 2001 שולט מנוע החיפוש Google בשוק מנועי החיפוש. נכון לשנת 2023 חלקו הוא כ-90% מהשוק
מרכיבי מנוע החיפוש
שמאל|ממוזער|250px|מנוע חיפוש שולחני AutoFocus, שמשוחרר תחת רישוי של קוד פתוח. אחת המגבלות הבולטות של התוכנה, היא היעדר תצוגה מקדימה של התוכן המבוקש.
מנוע חיפוש מודרני יורכב בדרך כלל משלשה חלקים:
ספיידר - רכיב שמאתר את הקבצים הנמצאים במחשב האישי או במרחב האינטרנט ומחלץ את תוכנם
מנוע אינדקס - רכיב שמפרק את תוכני המסמכים ויוצר מהם אינדקס לפי מילים
מנוע איחזור - רכיב שמקבל שאילתא מהמשתמש, מאתר את התוצאות, ומאחזר קטעי מידע למשתמש
מנועי החיפוש נבדלים ומשתנים זה מזה בכל אחד מן הרכיבים: באלגוריתם החיפוש של איתור הקבצים, בניית האינדקס, ואיחזור הנתונים.
בשלב איתור הקבצים ישנם מנועי חיפוש שמאגרי המידע שלהם נבנים באופן אוטומטי, באמצעות סריקה של האינטרנט על ידי רובוט, וישנם כאלו שהאינדקס שבו מקוטלג המידע אצלם נעשה בידי בני אדם. לעיתים ישנם מקרים שבהם האיתור הוא חצי אוטומטי, וישנה מעורבת אנושית בחלק מהמקרים כמו למשל במנוע החיפוש גוגל.
בשלב של האינדקס, משתרע תחום רחב של ביצוע מטלה זו, החל ממנועי חיפוש שאין להם מנוע אינדקס כלל, והם מבצעים חיפוש ישיר בקבצים, ועד למנועי חיפוש, שיוצרים אינדקס מפורט, עד לשמירת התכנים בשלמותם פעם נוספת אצלם.
בשלב של איחזור המידע, יש מנועי חיפוש שמאחזרים תצוגה מקדימה של שורה או מספר שורות לכל תוצאה שהם מוצאים, ויש כאלו שמאחזרים שמות של קבצים או אתרים, שבהם נמצא התוכן, ללא כל תצוגה מקדימה. בדרך כלל השלב הראשון של איתור הקבצים ויצירת האינדקס נעלמים מעיני המשתמש, שמקבל רק את החלק של איחזור המידע.
מנועי חיפוש אינטרנטיים
באינטרנט קיימים סוגים שונים של מנועי חיפוש. לצד מנועי החיפוש הכללים ישנם מנועי חיפוש בעלי התמחות מיוחדת. מנועי החיפוש האינטרנטיים שואפים להנגיש את החיפוש באמצעות ממשק ידידותי ביחד עם שליפת התוצאות המקוות ביותר מצד המחפש. בצד חיפוש טקסטואלי יש למנועי חיפוש אלו יכולת לחפש תמונות, וליאהו קיימת אף חיפוש קטעי וידאו וניגונם מתוך מסך החיפוש. מנוע חיפוש ייחודי נוסף, לדוגמה, הוא טכנורטי, המתמחה בחיפוש דרך בלוגים. כיום אפשרות גישה למנועי חיפוש באינטרנט משולבת בדפדפנים, ואין צורך לגלוש לאתר כדי להפעיל את החיפוש. לעיתים בדפדפנים משולבת אפשרות של חיפוש בהצבעה על מילה, ולחיצה על תפריט של עכבר ימני.
היסטוריית חיפוש
מנועי חיפוש מנסים לזהות את המשתמש שמבצע את החיפוש (למשל בעזרת עוגייה בדפדפן), ולהציע לו תוצאות יותר רלוונטיות, לפי חיפושים קודמים של אותו משתמש, או לפי מידע אחר שנצבר במנוע החיפוש אודות המשתמש. משתמשים שנרשמים במנוע החיפוש (למשל בעזרת "סרגל כלים" מיוחד לחיפוש), מזוהים גם בחיפושים שמבוצעים על פני דפדפנים שונים, והתאמת התוצאות יכולה להיות הדוקה יותר, משום שמנוע החיפוש יודע יותר על המשתמש. בגלל הפגיעה בפרטיות, מציעות חלק מהחברות דרכים להסרת ההיסטוריה.
דף תוצאות החיפוש
בדף תוצאות החיפוש, מציג מנוע החיפוש למחפש את תמצית התוצאות שהניב החיפוש.
על פי רוב מכיל דף זה כותרת שהיא קישור לדף האינטרנט או למסמך שנמצא וכן חלקי טקסט ובהם משפט או שניים שאמורים להסביר למחפש מדוע נבחר הדף או המסמך להכלל בין התשובות שקיבל (בדרך כלל מודגש).
במנועי חיפוש שונים ניתן למצוא לעיתים מידע נוסף על המסמך כגון גודל המסמך, כתובת המסמך וכן "מטמון" שהוא תמצית המסמך כפי שהיא נרשמה על ידי הבוט בפעם האחרונה שביקר בדף.
במנוע חיפוש המתקיים מפרסומת שהוא מציג, מוצגים בדרך כלל שלושה סוגים של תוצאות:
Pay-Per-Click advertising - פרסומות משולבות בראש התוצאות (כמו גוגל לדוגמה).
תוצאות החיפוש – שהן התוצאות ה-"טבעיות" שהחזיר המנוע בתגובה למילות החיפוש שהוזנו על ידי המחפש.
פרסומות בצד העמוד.
בעלי אתרים מייחסים חשיבות רבה למיקום האתר שלהם בתוצאות החיפוש שכן למיקום בדף החיפוש יש השפעה מכרעת על מספר הגולשים שיגיעו לאתר ממנוע החיפוש. מאחר שאפקטיביות של האתר (פרסום, ביצוע מכירה וכדומה) תלויה במספר המבקרים בו, נוצרת תחרות עזה בין האתרים השונים על המיקום בדף התוצאות.
הפעילות של חברות העוסקות בקידום אתרים במנועי חיפוש באה לשפר את מיקומו של האתר בדף התוצאות.
מצד שני מנועי החיפוש פועלים כל הזמן לשפר את תוצאות החיפוש ומנסים לאתר ניסיונות התערבות לא "טבעית" בתוצאות.
לעיתים קורה שמנועי החיפוש אף "מענישים" אתר שבו הם חושדים שמתקיימת פעילות קידום לא הוגנת בכך שהם מרחיקים את האתר מקדמת תוצאות החיפוש אף מעבר למקום שהיה זוכה לו בלי כל התערבות.
מחקרים רבים עוסקים בנושא ההטייה במנועי החיפוש, ביניהם מחקרים של החוקר הישראלי ד"ר אלעד שגב מאוניברסיטת תל אביב.
לעיתים ישנם אנשים או גופים המבקשים לעדכן את עותק הדף השמור בשרתי החברה או אף להסיר תוצאות מסיבות שונות ובהן חשיפת מידע פרטי או הזכות להישכח.
גמישות לשונית
אחת התכונות הבסיסיות שעל מנוע חיפוש לספק היא גמישות לשונית, אם כי מנועי חיפוש רבים עדיין אינם מצוידים בתכונה זו. גמישות לשונית היא יכולתו של מנגנון החיפוש להתגבר על בעיות הקשורות בשפה הטבעית, כגון כתיב מלא וכתיב חסר, יחיד ורבים, טעויות כתיב קלות, טעויות הקלדה וכדומה.
רוב מנועי החיפוש לא מאפשרים גמישות במילות החיפוש. משמעות הדבר היא שמנוע החיפוש מוצא רק דפים בהם מופיעות כל המילים הזהות למילות החיפוש. Google באנגלית - ובעברית, הוא בעל יכולת כזו במידה מסוימת. חיפוש wikipedya, למשל, גורם ל-Google לשאול "Did you mean: wikipedia". בעברית, לדוגמה, אם נקליד "מילחמה", גוגל ישאל אותנו אם התכוונו ל"מלחמה".
חשיבות מונחים
תכונה נוספת שעל מנוע חיפוש לספק היא הערכת חשיבות מונחים. כך למשל, בחיפוש המונח "שולחן מעץ מלא", על מנוע החיפוש לדעת שמסמך הכולל את המילה "מלא" הוא ככל הנראה פחות רלוונטי ממסמך הכולל את המונח "שולחן". שיטה נפוצה לחישוב "חשיבות" של מונח היא באמצעות הציון הסטטיסטי tf-idf.
נאמנות למנוע חיפוש ספציפי
אחת השאלות המרכזיות ביחס למנועי החיפוש היא מה גורם לאדם לפתח נאמנות למנוע חיפוש ספציפי זה או אחר. מחקרים שנערכו לאחרונה מלמדים שגולשי אינטרנט מפתחים נאמנות למנוע חיפוש ספציפי, בעיקר בשל שירותים נוספים שהוא מספק ואשר מסונכרנים עם יכולת החיפוש. לדוגמה, מנוע החיפוש גוגל מספק שורה ארוכה של שירותים מסונכרנים לחיפוש כמו: שירותי התראות, דואר אלקטרוני, העלאת קבצים לרשת, פתיחה וניהול של בלוגים ועוד. הרציונל שבני אדם מפתחים נאמנות למנוע חיפוש בשל השירותים הנוספים שהוא מספק, מסביר היטב מדוע גוגל רכשה את אתר האינטרנט יוטיוב. למעשה, באמצעות רכישה זאת, גוגל מצפה לחזק ולפתח את נאמנות גולשי האינטרנט למנוע החיפוש שלה, וזאת על ידי הענקת שירות חדש של סרטי וידאו המסונכרנים לחיפוש בגוגל.
מנוע-על
מנוע-על (meta-search engine) הוא מנגנון שלוקח שאילתה ממשתמש קצה, שולח אותה במקביל למספר מנועי חיפוש ומחזיר תוצאות מכל אחד ממנועי החיפוש. בהתחשב בכך שאין מנוע חיפוש שמסוגל לקטלג את כל האתרים ברשת האינטרנט, יתרונו של מנוע-העל הוא ביכולתו להחזיר תוצאות רבות יותר מאשר מנוע חיפוש יחיד. חסרונם של מנועי-העל הוא במספר הגדול של תוצאות לא-רלוונטיות שהם מחזירים לעומת מנוע חיפוש בודד - בעיה שאפשר להתמודד איתה דרך ניסוח של שאילתות ממוקדות ושימוש באלגוריתם שיסנן את התוצאות הלא-רלוונטיות או ידחק אותן לסוף רשימת התוצאות.
מנועי-על הם מנועים טפיליים - הם לא מכילים בסיס נתונים משל עצמם, אלא משתמשים בבסיסי נתונים של מנועים אחרים. הקושי בבניית אלגוריתם למנוע-על הוא בסידור תוצאות החיפוש של המנועים השונים לפי רלוונטיות, כאשר לכל מנוע יש שיטה שונה לדרוג האתרים. בנוסף לכך, מכיוון שלכל מנוע חיפוש יש שיטה שונה במקצת לניסוח שאילתות, האלגוריתם של מנוע-העל צריך 'לתרגם' את השאילתה של המשתמש כך שתתאים לכל אחד ממנועי החיפוש. כתוצאה מכך, מנוע-העל לא יכול לנצל את כל אפשרויות החיפוש של המנועים השונים (לדוגמה, כאשר במנוע חיפוש אחד יש אפשרות שלא קיימת בשאר המנועים).
מנועי חיפוש שולחניים
תפקידם של מנועי החיפוש השולחניים לגרום להאצה ומידיות בחיפוש של קבצים ותכנים במחשב האישי. בשוק קיימים מספר רב של תוכנות אלו, בין מנועי החיפוש העיקריים כיום: גוגל דסקטופ, יאהו דסקטופ סרץ', חלונות דסקטופ סרץ', קופרניק דסקטופ סרץ', ISYS דסקטופ סרץ', dtSearch ואוטופוקוס (שהוא היחיד ביניהם שמשוחרר ברישיון של קוד פתוח). כל מנועי חיפוש אלו, סורקים את הקבצים השונים הנמצאים בדיסק הקשיח (או בחלקו) ויוצרים להם אינדקס, שבו נרשמים וממויינים התכנים, כך שהם נעשים נגישים לחיפוש.
ההבדלים בין תוכנות החיפוש הם רבים, ונוגעים לצורת הממשק, קלות השימוש, הנגשה של המידע (באמצעות תצוגה מקדימה של המשפטים שבהם קיימת מחרוזת החיפוש), גמישות של החיפוש (חיפוש בוליאני מתקדם, חיפוש לפי שורשים), סוגי הקבצים שהן יודעות לקרוא ומתייחסות אליהם, שליטה על מנגנון האינדקסים וגמישות בתפעולו, מהירות יצירת האינדקסים, העמסה על משאבי המחשב, בטיחות המידע (יש ביניהן שמצפינות את האינדקס), תמחור של התוכנות (יש ביניהן בחינם), תמיכה בשפות זרות (כולל עברית) ועוד פרמטרים רבים.
כמו כן, קיימים מנועי חיפוש שולחניים שמחפשים ישירות בקבצים ללא יצירת אינדקס. תוכנות אלו בדרך כלל אינן יעילות בחיפוש במסות גדולות של חומר או בכל המחשב האישי, ועיקר שימושן הוא בחיפוש ממוקד בספרייה מסוימת, כאשר התוכן אינו רב מדי.
הגשת אתר למנוע חיפוש
מנועי החיפוש משתמשים בסריקה על מנת למצוא אתרים/דפים חדשים ולרשום אותם במנוע החיפוש. עם זאת, בעל אתר יכול לבקש ממנוע החיפוש לסרוק את האתר שלו ולהוסיפו באופן יזום במקום להמתין שמנוע החיפוש ימצא אותו לבד, ובכך לחסוך זמן. נכון ל 2022, כל מנועי החיפוש עושים תהליך זה ללא תשלום. חשוב לציין כי זה אינטרס של מנוע החיפוש להיות רחב ככל האפשר ולהכיל אינדקס של מספר מקסימלי של אתרים.
קיימות אפשרויות למנוע ממנוע החיפוש מביצוע תהליך רישום של אתר/דף, באמצעות הוספה של קוד HTML ייעודי לצורך זה בקוד המקור של האתר. זהו למעשה 'הסכם ג'נטלמני' בין האתר למנוע החיפוש שלא להציג את התוכן החסום בתוצאות מנוע החיפוש, שכן מנוע החיפוש אינו מנוע מביצוע הסריקה באופן טכני. על מנת למנוע ממנוע חיפוש לעשות סריקה, יש לנעול את התוכן מאחורי מערכת הרשאות כלשהי אשר מונעת גישה לתוכן עצמו.
נוכלויות בנושא הגשת אתרים למנועי חיפוש
אחת הנוכלויות הנפוצות בעניין מנועי חיפוש, הוא גופים המבקשים דמי רישום שנתיים עבור הרישום במנועי חיפוש. הרעיון בנוכלות זו הוא לנצל חוסר ידע של בעלי אתרים, הטועים לחשוב שרישום למנועי חיפוש כמוהו כמו רישום שם מתחם הדורש תשלום שנתי. הנוכלים שולחים מייל שמאיים על בעל האתר שאם לא ישלם את דמי הרישום השנתי, לא יופיע במנועי החיפוש ולקוחות לא יוכלו למצוא אותו.
ראו גם
אלגוריתם חיפוש
לוסין
מאגר תורני
פרויקט השו"ת
גוגל
בינג
פיקסרץ'
דקדקגו
Content farm
חיפוש DataSet של גוגל
You.com
לקריאה נוספת
ג'ון בטל, החיפוש – כיצד גוגל ומתחרותיה שינו את פני התרבות וכתבו מחדש את חוקי עולם העסקים, הוצאת "עברית" ו"כתר", 2006.
Allan Hanson, From classification to indexing: How automation transforms the way we think, in: Social Epistemology, Volume 18, Number 4, October-December 2004, pp. 333-356. (אבסטרקט)
קישורים חיצוניים
סרטון הסבר פשוט על מנוע החיפוש של גוגל, יוטיוב
lucene - ספריה של מנוע חיפוש - קוד פתוח, באתר אפאצ'י
רב מנוע (מנוע-על) boole בשפה העברית
רב מנוע (מנוע-על) srch בשפה העברית
רב מנוע (מנוע-על) פורמל בשפה העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניהול ידע
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:מידע
קטגוריה:טכנולוגיות מידע
| 2024-07-22T21:38:48
|
שפיפון
|
שפיפון (שם מדעי: Pseudocerastes) הוא סוג של נחש ארסי ממשפחת הצפעיים.
בעבר היה ידוע כי השפיפון הוא מין יחיד בסוג וכולל שני תת-מינים: שפיפון הנגב (Pseudocerastes p. fieldi) ושפיפון פרסי (Pseudocerastes p. persicus), אשר בהמשך הופרדו למינים עצמאיים. ב-2006 תואר מין חדש - שפיפון עכבישי (Pseudocerastes urarachnoides). מין זה אנדמי למערב איראן, והייחודיות שלו שהוא משתמש בזנב בתור פיתיון על מנת לפתות ציפורים, התנהגות שלא נצפתה בשפיפונים עד אז.
אטימולוגיה
על פי פירוש רש"י לתורה מקור שמו של השפיפון הוא בשל נשיפתו לפני הכשתו (ספר בראשית מט יז וכן בבראשית ג' ט"ו) משורש נש"ף. על פי הרמב"ן (שם) שמו נגזר מכך שהוא ישוף וינשוך את עקבו של האדם משורש שו"פ, המהר"ל סובר שם (גור אריה על רש"י שם) שמקור השם המדויק יותר הוא משורש שפ"ף, שהשפיפון הוא שפוף וזוחל נמוך על האדמה.
בתנ"ך
שבט דן בברכת יעקב מדומה לשפיפון, המסווה את עצמו בדרך, ומכיש בהפתעה את הסוס בעקביו:
קיים רמז לשפיפון כבר בפרשת גן עדן שם כתוב על הנחש .
תיאור המין
השפיפון הוא נחש עבה ומגושם, בעל ראש משולש ושטוח, וצבעו הכללי צהוב. צבע גבו חום אפור עם פס מפותל כהה לאורכו וכן שורות כתמים בצידי הגב. בטנו אפורה-לבנה או כתומה, קצה זנבו שחור. בפיו של השפיפון שיני ארס חלולות בצורת וו, הנמצאות בלסת העליונה. מעל עיניו ישנן מעין זוג "קרניים", אשר בניגוד לעכן החרטומים, לשפיפון קרניים אלו עשויות ממספר קשקשים, ולא קשקש אחד, והן קצרות ועבות יותר.
אורכו נע בין 40-70 ס"מ ואורכו המרבי מגיע ל-1.2 מטר. הנקבות לרוב גדולות מן הזכרים. נחש זה כבד יחסית לאורכו ופריטים מסוגלים להגיע למשקל של 500 גרם ויותר.
השפיפון הפרסי נבדל משפיפון הנגב במספר הקשקשים שלו ובסוג הארס שלו.
יש חוקרים הרואים בשני תת-המינים מינים נפרדים.
תפוצה
מינים
בסוג שפיפון מצויים 3 מינים, אשר בעבר היוו תת-מינים:
שם נפוץ שם מדעיביולוגטווח מחיהשפיפון הנגבPseudocerastes fieldiקרל פטרסון שמיט, 1930חצי האי סיני, דרום ישראל, ירדן, בצפון הרחוק של סעודיה ובדרום מערב עיראקשפיפון פרסיPseudocerastes persicusביברון ודומרלי, 1854צפון עיראק, דרום-מזרח טורקיה, איראן, דרום אפגניסטן, פקיסטן ובהרי עומאןשפיפון עכבישיPseudocerastes urarachnoidesבוסטנקי ואחרים, 2006אנדמי למערב איראן (במחוזות כרמאנשאה ואילאם).
התנהגות
השפיפון פעיל בלילה ובשעות היום בדרך כלל חבוי. הוא נמצא לרוב בין שיחים, בעיקר בתוואי ואדיות במדבר וסמוך אליהם, אך בניגוד לעכן אינו מסוגל להתחפר בחול. הוא נע באיטיות יחסית. את טרפו, מכרסמים, זוחלים וציפורים, הוא בולע בשלמותו בהכניסו תחילה את ראשה של החיה אל תוך פיו. העיכול איטי וממושך. בשעת זחילתו המפותלת, נשמעת מעין נשיפה (שיפה), הנובעת מחיכוך הקשקשים אלה באלה. הנקבה מטילה בין 11-20 ביצים במקומות לחים. הביצים בוקעות כעבור כמה שבועות.
מאפייני הארס
הארס החודר לגוף כתוצאה מהכשה, מתערבב בנוזל הלימפה ובהמשך גורם לשטפי דם קשים, המלווים בכאבים עזים. הארס קטלני ועלול לגרום לאי ספיקת לב. ארס השפיפון נחשב כמסוכן לאדם, אך עד כה לא דווח על מקרי מוות עקב הכשתו. לא קיים נוגדן לארס לאף תת-מין מן השניים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:צפעונים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
| 2024-01-31T17:30:41
|
תור מצוי
|
ממוזער|ביצת תור מצוי
תור מצוי (שם מדעי: Streptopelia turtur) הוא עוף ממשפחת היוניים שתפוצתו עולמית וכוללת את מרבית אירופה ואסיה. הוא מצוי גם בישראל.
מקום החיות האופייני של התור המצוי הוא נופים פתוחים עם עצים פזורים, יערות דלילים, יערות פארק, שולי יער ומטעים. הוא נפוץ ביותר בנופי הפרדסים, אך מצוי גם בשדות מרעה עם עצים פזורים בחורשים דלילים ואף בתוך יישובים.
התורים אוכלים מזון צמחוני בלבד, זרעים ועלים, שהם מלקטים על פני האדמה.
בישראל התור המצוי הוא עוף קיצי, המקנן בכל רחבי ישראל, וכמו כן הוא חולף מצוי ביותר.
התור המצוי הוא אחד הזיהויים לתור המוזכר במקרא ובחז"ל אותו הקריבו כקרבן עוף במקדש בירושלים.
אוכלוסיית התור המצוי הצטמצמה באופן ניכר בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21, בין השאר כתוצאה מציד נרחב. ב-2015 הוכרז כמין בסכנת הכחדה על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע.
ב-2020 החליט המשרד להגנת הסביבה לאסור על ציד התור המצוי, בעקבות קמפיין נגד ציד של החברה להגנת הטבע, תנו לחיות לחיות ואנימלס והסיכון לאוכלוסיית התורים.
קישורים חיצוניים
תור מצוי
תור מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:יוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: יוניים
קטגוריה:יוון: עופות
קטגוריה:רומניה: עופות
קטגוריה:דנמרק: עופות
קטגוריה:קפריסין: עופות
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2023-04-02T02:17:48
|
שעיר מצוי
|
thumb|Otus scops
שעיר מצוי (שם מדעי: Otus scops) הוא דורס לילה ממשפחת הינשופיים. הוא הקטן בדורסי הלילה בארץ.
מידות ותפוצה
אורך גופו הוא בין 18 ל-19.5 סנטימטרים, מוטת כנפיו בין 53 ל-60 סנטימטרים. רגליו חזקות בעלות ארבע אצבעות, האצבע הרביעית יכולה להיות לפנים או אחור כדי לסייע באחיזת הטרף.
השעיר נודד בחורף למרכז אפריקה ומקייץ בדרום אירופה, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. לפי חלק מהחוקרים שעיר קפריסאי מהווה תת-מין של שעיר מצוי.
בישראל השעיר הוא חולף שכיח בדרכו מאירופה לאפריקה וחזרה. הוא גם מקייץ שכיח למדי ברוב חלקי הארץ, בעיקר בעמקים שבחבל הים תיכוני (בקעת כינרות, עמק בית שאן ועמק החולה). לעיתים גם חורף בדרום הארץ. בשנים האחרונות נצפה השעיר המצוי בשרון ובעמק חפר, לאורך כל השנה.
מקום חיות ותזונה
השעיר חי בשטחים פתוחים שפזורים בהם עצים בודדים, ביערות דלילים, בכרמי זית, במטעי דקל ואף בתחומי יישובים כפריים.
הוא צד את טרפו בלילה וניזון בעיקר מחרקים המהווים 95% מתפריטו. שאר מזונו כולל ציפורים, יונקים, דו-חיים וזוחלים.
בשעות הערב והלילה, משמיע השעיר קולות קצרים, גבוהים ונוקבים הנשמעים למרחוק במשך שעות רבות וללא הפסקה. הקולות, אשר מורכבים מצליל אחד חזק וקצר ומצליל דומה נוסף שקט יותר במרווחים שווים, נשמעים כמו צלילי סונאר ומשמשים כהכרזה טריטוריאלית.
קישורים חיצוניים
פרטים על השעיר ובולים בהם הוא מופיע ,
שעיר מצוי, באתר החברה להגנת הטבע
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:ערב הסעודית: עופות
קטגוריה:קפריסין: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-06-11T18:25:42
|
כוס החורבות
|
ימין|ממוזער|כוס חרבות על סלע
thumb|Athene noctua vidalii
כּוֹס הֶחֳרָבוֹת, (שם מדעי: Athene noctua), מין בסוג כוֹס שבמשפחת הינשופיים.
דורס לילה קטן - אורכו עד 22 ס"מ, השכיח ברחבי ישראל. צבע הנוצות: חום כהה מוכתם בלבן, הבטן בהירה מוכתמת בחום. הרגליים מכוסות בניצוי עדין (גרביים). פרצופו שטוח, עיניו גדולות ומבהיקות בצהוב.
נפוץ בכ-84 מדינות באזור הפלארקטי ובצפון מזרח האזור האפרוטרופי. בישראל חיים תת-המינים: A. n. indigena, A. n. glaux. ,A. n. saharae (יש המזהים תת-מין זה עם הקאת) המופיעה במקרא.
מקום חיות אופייני: נופים יבשתיים פתוחים, יערות דלילים, פרדסים, כרי מרעה ושטחים מעובדים, נופי טרשים, ערבות, מדבריות ומצוקים. יבחרו לעיתים יישובים כפריים ועליות גג.
הכוס הוא עוף טריטוריאלי החי בזוגות. על פי רוב קיים מקום דגירה קבוע. הטריטוריה משתרעת על מאות דונמים. הוא פעיל במיוחד בשעות בין הערביים ובחשכה.
הדגירה על הביצים מתרחשת באביב למשך כ-27 ימים לערך, גודל התטולה הוא 3–5 ביצים לבנות כמעט עגולות, עד 2 דגירות בשנה. במלאת לגוזלים חודש ימים הם מסוגלים לעזוב את הקן. בשעה שהנקבה דוגרת, הזכר מאכיל אותה ואת הגוזלים. אורך החיים עד 17 שנים.
הדורס ניזון בקיץ בעיקר מחרקים גדולים- חיפושיות, עשים, חגבים, אך גם מזוחלים ומצפרדעים. בחורף הוא כולל בתפריטו גם יונקים קטנים, עכברים וכן עופות קטנים.
בימים עברו סימלו בני משפחת הינשופיים את החוכמה בקרב בעלי החיים. אחד מהמיתוסים של יוון העתיקה, הוא שהאלה אתנה השתמשה בדורס הקטן כשליח לשאר האלים (ראו: הינשוף של אתנה).
העוף היה מקנן באקרופוליס, והוזכר במסורות כעוף שקיבל את אישור האלה לקנן באתר הקדוש.
אזכורים בתנ"ך
וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף: ויקרא פרק יא פסוק יז
אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת: דברים פרק יד פסוק טז
דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת: תהלים פרק קב פסוק ז
קישורים חיצוניים
כוס החורבות באתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה
גלריה המכילה צילומים רבים של כוס החורבות בטבע, מאת איליה שלמייב
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'יובאני אנטוניו סקופולי
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:עופות טמאים
קטגוריה:כווית: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1769
| 2023-04-02T07:41:54
|
ינשוף עצים
|
ממוזער|220px|צנפת ינשוף עצים ובה גולגולת של גוזל ושאריות עיכול נוספות, מועצה אזורית ברנר, דצמבר 2020
thumb|Asio otus otus
ינשוף עצים (שם מדעי: Asio otus) הוא מין בסוג ינשוף מסדרת דורסי הלילה. אוכלוסיית המין גדולה ומונה בין מיליון וחצי לחמישה מיליון פרטים, המתפרשים על פני שטח נרחב של 28,400,000 קמ"ר, רובו בחצי הצפוני של כדור הארץ. מסיבות אלה, מצב השימור של המין מוגדר כללא חשש על ידי הארגון IUCN.
מאפיינים
גובהו של ינשוף העצים נע בין 30 ל-40 ס"מ, כשמוטת כנפיו היא כמטר. משקלו כ-200 עד 300 גרם. ראשו עגול וגדול עם ציציות שיער דמויות אוזניים גדולות. גופו מכוסה נוצות בתערובת של צבעי הסוואה כהים ובהירים כאחד. עיניו בצבע כתום-צהבהב ומקורו שחור. הנקבה לרוב גדולה, כבדה וכהה יותר מן הזכר. משך החיים הארוך ביותר של פרט בטבע שתועד הוא 27 שנים ותשעה חודשים.
ינשוף העצים פעיל בלילות בלבד; במשך שעות היום הוא שוכן בענפי עצים ובסבכי צמחים אחרים ועסוק או בשינה או בטיפוח עצמי. בשל צבעי ההסוואה שלו קשה עד מאוד להבחין בו. את הלילות הוא מנצל לציד. מזונו כולל בעיקר מכרסמים קטנים כגון נברנים ועכברים. ברם, באזורים ובעונות שההיצע דל הוא מסוגל לשנות את תזונתו בהתאם, ולצוד גם ציפורים קטנות ובעלי חיים אחרים לשם השלמת תזונה. הינשוף לוכד את טרפו בחשיכה מוחלטת בעזרת ראייתו החדה וחוש השמיעה המפותח שלו.
ינשוף העצים מגיע לבגרות מינית ומוכנות לרבייה בגיל שנה לערך. הזכרים מושכים את תשומת לב הנקבות בעזרת מעופי חיזור והשמעת קריאות וצלילים מיוחדים. הרבייה נעשית בין החודשים פברואר–יולי. הם יעדיפו לקנן בקינים נטושים של מינים אחרים ולא לבנות את קיניהם בעצמם. הקינים ממוקמים לרוב על ענפי עצים ולעיתים רחוקות יותר גם על הקרקע. גודל התטולה נע בין 2 ל-10 ביצים (לרוב בין 5–6) בהפרשים של יומיים. הדגירה נעשית במשך 25 עד 30 יום, כשהנקבה כמעט ולא עוזבת את הקן והזכר מספק לה טרף. הפרחון עתיד לעזוב את קן הוריו לאחר כ-20 יום ולטפס על הענפים השכנים. אולם, הוא יתחיל לעוף בכוחות עצמו רק בגיל 35 ימים, ולאחר כ-10–11 שבועות יהיה עצמאי לחלוטין.
ינשופי העצים חיים בזוגות בעת עונת הרבייה, ובשאר השנה הם חיים בבדידות ולעיתים בקבוצות של עד כ-20 פרטים. הינשוף הבוגר הוא בעל חיים שקט במיוחד וקולו נשמע רק בעת החיזור. הפרחונים, מאידך, בשלבים הראשונים שלאחר עזיבת קן הוריהם, ממשיכים לבקש מזון ולהודיע להוריהם על מיקומם באמצעות קולות יללה ייחודיים.
חלק מינשופי העצים נודדים במהלך החורף וחלק נשארים בארץ מוצאם. אחוז מהינשופים הנודדים, ובפרט אלו שמגיעים מאירופה, עוברים גם בשמי ישראל. בשנות השבעים הם נחשבו לדוגרים נדירים בצפון הארץ, אולם מאז הפכו לדוגרים שכיחים דווקא בדרום הארץ ובמרכזה. האוכלוסייה בישראל גדלה באופן מתמיד, וכנראה שאחת הסיבות להתפשטותם הרבה נובעת מריבוי קיני העורבים שמספקים להם את מקומות הקינון.
ידוע על שישה תת-מינים של ינשוף העצים. אל אחד מהם, שהוא אנדמי למדגסקר, נהוג להתייחס כמין בפני עצמו (Asio madagascariensis).
קישורים חיצוניים
ינשוף העצים, מתוך אתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית (כולל אלבומי תמונות וקישור לסקר דגירת ינשוף העצים בישראל ב-2007, שנערך על ידי אהוד דוברת).
סקרי ינשוף העצים שנעשו על ידי אהוד דברת בשנים 2002-2007
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:צרפת: עופות
| 2024-10-04T22:29:19
|
מאוריץ קורנליס אשר
|
מאוריץ קורנליס אֶשֶר (בהולנדית: Maurits Cornelis Escher, מוכר בַּקיצור M. C. Escher) (17 ביוני 1898 – 27 במרץ 1972) היה אמן הולנדי מזרם הסוריאליזם, שהתפרסם בעבודות הגרפיקה שיצר. השתמש בטכניקה של חיתוכי עץ, הדפסי אבן ותחריטי עץ. אֶשֶר לא היה סוריאליסט מובהק, אם כי ליצירותיו יש לרוב הקשר סוריאליסטי.
תולדות חייו
מאוריץ קורנליס אֶשֶר נולד בלייוורדן שבהולנד. הוא היה הבן הצעיר של המהנדס גאורג ארנולד אשר ואשתו שרה גלייכמן. בשנת 1903 עבר יחד עם משפחתו לארנהם שם למד פסנתר ונגרות. בשנים 1912–1918 למד בבית הספר התיכון ומרבית ציוניו היו גרועים והושאר כיתה פעם אחת או פעמיים. אולם, בהשפעת מורהו, ואן דר האגן, הצטיין בציור וכבר אז בלטו כישוריו ברישום ובגרפיקה.
בשנת 1919 עזב את בית הספר והחל ללמוד בבית הספר לעיצוב תעשייתי שבהארלם (Haarlem), הולנד. בתחילה למד אדריכלות, אך עבר אחרי תקופה קצרה לעיצוב. הוא הושפע מהשראת אישיותו של מורהו, שמואל ישורון דה-מסקיטה, וכישוריו הגרפיים שנתגלו בו בבית הספר התיכון, הוסיפו להתפתח גם כאן. בשנת 1922 עזב אשר את בית הספר לאחר שחש שצבר מספיק ניסיון בציור ובחיתוכי עץ.
החל משנת 1922 נסע פעמים אחדות לאיטליה, שם פגש את ג'טה אומיקר, והם נישאו בשנת 1924 והשתקעו ברומא. בשנת 1926 נולד בנם הבכור, גאורג. הם התגוררו ברומא כעשר שנים. בתקופה זו הרבה אשר לסייר בדרום איטליה, סיציליה וקורסיקה, ואף ביקר בספרד, ורשמיו מסיורים אלה ניכרים בציוריו. לאחר שתפסה המפלגה הפשיסטית את השלטון באיטליה, נעשו החיים תחת משטרו של מוסוליני בלתי נעימים. כאשר בנו הבכור של אשר, אז בן 9, נדרש ללבוש בבית הספר את מדי תנועת הנוער הפשיסטית, החליטה המשפחה לעזוב את איטליה.
בשנת 1934 עברו להתגורר בשווייץ, אך מאחר שאשר הושפע רבות מנופי איטליה הוא לא היה מאושר בשווייץ (אחת מיצירותיו, "שלג בשווייץ", מציגה נוף בארץ זו). כעבור שנתיים, בשנת 1937 הם עקרו משם, ועברו לגור באיקל (Ukkel), רובע של בריסל בבלגיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו להחליף שוב את מקום מגוריהם, ובינואר 1941 עברו לבָּרְן שבהולנד, שם התגורר אשר עד שנת 1970. בתקופת מגוריו בהולנד הגיעה יצירתו לשיא פריחתה. ציוריו בתקופה זו לא שיקפו יותר את חוויותיו מהעולם שסביבו אלא את דמיונו.
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון בעיר האג
אשר המשיך לשמור על קשר עם מורהו, דה-מסקיטה, עד שנת 1944, אז נרצחו המורה ומשפחתו על ידי הנאצים. בסוף פברואר 1944 הגיע אשר לביתו של המורה, שנלקח כחודש קודם לכן על ידי הגרמנים למחנה ריכוז. על צדו האחורי של תדפיס של דה-מסקיטה, שאותו מצא שם אשר, ושניכרים בו סימני המגפיים של החיילים הגרמנים, כתב אשר תיאור מצמרר של החורבן שמצא. הוא אסף ככל שיכול היה, מן היצירות שהיו פזורות בבית והביא אותן למוזיאון העירוני באמסטרדם.
בשנת 1970 פרש אֶשֶר לבית אבות לאמנים בלָרֶן שבצפון הולנד, ושם נפטר ב-27 במרץ 1972.
רוב ימיו לא זכה אשר למוניטין מצד הציבור ולהערכה מצד מבקרי אמנות, ותהילתו אשר איחרה להגיע, באה רק בשנותיו האחרונות ולאחר מותו. עוד קודם שזכה לפרסום רב, קסמו יצירותיו למתמטיקאים ואנשי מדע, שראו בהן המחשה ויזואלית לעקרונות המתמטיים של תבנית, סימטריה ושאיפה לאינסוף. כיום נעשו הדפסיו נפוצים ומקובלים ביותר.
יצירתו של אשר
שמאל|ממוזער|250px|היצירה "יחסיות" משלבת אלמנטים גאומטריים מופשטים המסתבכים במרחב
שמאל|ממוזער|250px|היצירה "בלוודיר", המרפסת הבלתי אפשרית
הדפסיו הראשונים של אשר היו תיאורי נוף (כגון "קסטרוולווה" ו"הגשר") אולם בהמשך החלו יצירותיו של אשר לתאר מבנים פנטסטיים המבוססים על הנחות מתמטיות (כגון "בלוודיר"). הם גדושים בשינויי צורה מוזרים ומופלאים ובאשליות אופטיות, כמו גרמי מדרגות אינסופיים הנראים כעולים ויורדים בעת ובעונה אחת (כגון היצירה "עולים ויורדים") וכן בניינים הנראים כבלתי אפשריים. תעלולי הפרספקטיבה והגדלים ביצירותיו של אשר מעוררים בצופים הרגשה שהם שרויים בעולם של הזיות ושל תעתועי חושים. את משחקי הפרספקטיבה המרהיבים, תכנן וחישב להפליא, כדי שיתארו בדקדקנות רבה דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, ואשר חודרים זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל דימוי אחד והיכן נגמר הדימוי השני.
מאפיינים בולטים בציוריו:
ציור מדויק מאוד, כמעט מתמטי.
פרדוקסים ציוריים: ציורים אשר לא יכולים להיות קיימים במציאות. דוגמאות: "יחסות" (1953) וכן יצירות בהן התמונה מוצגת מנקודות מבט שונות בבת אחת כגון: "עולם אחר 2" (1947) ו-"קיעור וקימור (הדפס אבן)" (1955).
מטאמורפוזות: צורות משתנות בהדרגה למשהו אחר לגמרי. ביצירה "שמים ומים" הופכים דגים לציפורים; ביצירה "שחרור" (1955), משולשים בתחתית הציור הופכים לציפורים מעופפות בחלקו העליון.
ריצוף (Tessellation): חלוקת המישור לצורות גובלות זהות או משלימות (משתלבות זו בזו). השראה לנושא זה קיבל מהעיטורים שבארמון אלהמברה שבגרנדה, שם ביקר בשנת 1936. בין ציורים אלה ניתן למנות את מטמורפוזה ואת מראת קסמים.
חקר האינסוף: סדרה ההולכת וקטנה עד אינסוף, טבעת מביוס.
משחקים עם פרספקטיבה הנוצרים בהשתקפויות, כגון ביצירות "דומם וכדור שיקוף", "יד וכדור שיקוף" ו-"שלושה כדורים 2".
סימטריה: נושא המופיע ביצירות רבות שלו (כגון ביצירה "בית מדרגות" בו מופיע היצור הדמיוני "זחלגלגל").
ניצול רעיונות מתמטיים מודרניים: אחת מיצירותיו "גבול מעגל 4 - שמים וגיהנום" (1960), עושה שימוש בעקרונותיו של המשטח ההיפרבולי הלא אוקלידי של המתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה. יצירה אחרת שלו, "מפל מים" (1961), מתבססת על המשולש הבלתי אפשרי של הפיזיקאי הבריטי רוג'ר פנרוז.
ראו גם
טבעת מוביוס
לקריאה נוספת
איבן מושקוביץ, "מתמטיקה ואחיזת עיניים ביצירותיו של מוריס קורנליס אשר", מדע, נובמבר 1973.
גדל, אשר, באך: גביש בן אל-מוות, 1979, מאת דאגלס הופשטטר (תרגום עברי פורסם בשנת 2011 תחת דביר (הוצאת ספרים)).
The Magic Mirror of M.C. Escher, 1976, מאת Bruno Ernst.
רות נצר, גאומטריה של דרך אינסופית - על תמונה אחת של מוריץ קורנליס אשר. האתר של רות נצר.
רות נצר, על השירה וצעדיו של הנעדר לפי תמונה אחת של הצייר אשר. השלם ושברו. כרמל. 2009. עמ' 385–390.
קישורים חיצוניים
העולם של מ.ק. אשר - אתר שהוא גם גלריה למכירת פוסטרים, הדפסים על חולצות וכדומה. מכיל חלק מיצירותיו, כולל הסבר מינימלי עליהן.
(פורסם ב"ניו יורק טיימס")
.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ציירים הולנדים
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:יוצרי איגיון
קטגוריה:סימטריה באמנות
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1898
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1972
| 2024-05-31T14:38:17
|
לילית מדבר
|
250px|ממוזער|לילית מדבר על בול דואר ישראלי
לילית מדבר (שם מדעי: Strix hadorami) היא מין בסוג לילית. יש המזהים את הקאת המקראית עם לילית המדבר.
לילית המדבר היא עוף דורס לילה בגודל בינוני. אורך גופה יכול להגיע עד ל-32 ס"מ ומשקלה מגיע ל-225 גרם.
בגלל פניה, הדומים במראה העיניים לפני האדם, ובשל הקולות שהיא משמיעה בלילות, זיהו אותה עם שֵדת הלילה – לילית, הנחשבת בספרות העממית של הדתות המונותאיסטיות לאשתו של השטן.
תחום תפוצתה משתרע מאזור הנילוס עד לפקיסטן.
לילית המדבר היא עוף מדברי מובהק, וחיה בוואדיות מצוקיים בקרבת מקור מים.
לילית המדבר ניזונה ממכרסמים, עופות קטנים, זוחלים ומחרקים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
קטגוריה:מצרים: עופות
קטגוריה:לוב: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-2015
| 2023-05-27T11:53:58
|
27 באפריל
|
27 באפריל הוא היום ה-117 בשנה (118 בשנה מעוברת), בשבוע ה-17 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 248 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
ממוזער|200px|תמ"ק עוזי עם מחסנית
1103 – סר חינו של אנסלם מקנטרברי בעיני הנרי הראשון, והוא מגלה אותו מאנגליה
1124 – דייוויד הראשון מוכתר למלך סקוטלנד
1865 – ספינת הקיטור "סולטאנה" מתפוצצת בנהר המיסיסיפי, ומביאה למותם של 1,700 מנוסעיה
1908 – האולימפיאדה הרביעית נפתחת בלונדון
1920 – מתקיים טקס הענקת תואר אבירות בריטי לעבד אל-בהאא', מנהיגה של הדת הבהאית, עבור תרומתו למען שלומן ורווחתן של הקהילות בצפון ארץ ישראל, בזמן מלחמת העולם הראשונה
1939 – לקראת מלחמת העולם השנייה מונהג גיוס חובה בבריטניה
1940 – הימלר מורה להקים מחנה ריכוז באושוויץ
1949 – פתיחת ועידת לוזאן, שהוקמה על ידי האו"ם במטרה ליצור הסכם שלום כולל בין ישראל למדינות ערב
1955 – תת-המקלע עוזי נחשף לראשונה במצעד צה"ל ביום העצמאות
1960 – טוגו זוכה בעצמאות מהשלטון הצרפתי
1961 – סיירה לאון זוכה בעצמאות מבריטניה
1967 – נחנכת במונטריאול התערוכה העולמית אקספו 67'
1972 – במסגרת תוכנית אפולו האמריקאית לנחיתה על הירח, צוות אפולו 16 נוחת בחזרה
1978 – מהפכה באפגניסטן: שני פלגי המפלגה המרקסיסטית PDPA מתאחדים ומשתלטים על המדינה
1981 – מעבדות זירוקס פארק מציגות את עכבר המחשב
1988 – החללית סויוז TM-7 נוחתת בהצלחה ומחזירה צוות מתחנת החלל מיר
1994 – לאחר נפילת האפרטהייד עשר מדינות החסות הבנטוסטניות מסופחות בחזרה לדרום אפריקה
1996 – מסתיים מבצע ענבי זעם לאחר חתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל לסוריה ולבנון
2005 – מטוס האיירבוס A380 מוטס לראשונה בטיסת ניסוי
2010 – סוכנות הדירוג הבינלאומית סטנדרד אנד פורס הפחיתה את הדירוג של יוון לדרגת אג"ח זבל
נולדו
שמאל|ממוזער|100px|סמואל מורס
1737 – אדוארד גיבון, היסטוריון אנגלי (נפטר ב-1794)
1755 – מארק אנטואן פרסבל, מתמטיקאי צרפתי (נפטר ב-1836)
1759 – מרי וולסטונקראפט, סופרת פמיניסטית בריטית (נפטרה ב-1797)
1776 – היאסנט ז'אדן, מלחין ופסנתרן צרפתי (נפטר ב-1800)
1791 – סמואל מורס, ממציא אמריקאי, מפתח הטלגרף וקוד מורס (נפטר ב-1872)
1820 – הרברט ספנסר, הוגה דעות ופילוסוף בריטי, מפתח הדרוויניזם החברתי (נפטר ב-1903)
1822 – יוליסס ס. גרנט, הנשיא ה-18 של ארצות הברית (נפטר ב-1885)
1891 – סרגיי פרוקופייב, מלחין רוסי (נפטר ב-1953)
1922 – ג'ק קלוגמן, שחקן טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון אמריקאי יהודי (נפטר ב-2012)
1924 – אדית געתון, רופאת ילדים ופתולוגית ישראלית (נפטרה ב-2015)
1925 – סוניה נטרא, אמנית ישראלית (נפטרה ב-2021)
1925 – עוזיה גליל, מהנדס, ממציא ואיש עסקים ישראלי (נפטר ב-2021)
1927 – קורטה סקוט קינג, סופרת, פעילת זכויות אזרח ומנהיגת התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 (נפטרה ב-2006)
1927 – רינה לוינסון, טייסת בחיל האוויר הישראלי (נפטרה ב-2021)
1931 – איגור אויסטרך, כנר יהודי-רוסי (נפטר ב-2021)
1931 – אידה נודל, אסירת ציון בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים (נפטרה ב-2021)
1932 – אנוק איימה, שחקנית קולנוע יהודייה צרפתית (נפטרה ב-2024)
1938 – חדווה רבינזון בכרך, סופרת, משוררת ומתרגמת ישראלית
1939 – גדעון אריאל, אתלט ישראלי
1942 – ג'ון שרפנל, שחקן אנגלי (נפטר ב-2020)
1942 – ולרי פוליאקוב, קוסמונאוט רוסי (נפטר ב-2022)
1952 – ניל הנדל, שופט בבית המשפט העליון
1958 – קובי מידן, מנחה טלוויזיה, מתרגם, מדבב ושדרן רדיו ישראלי
1959 − שינה איסטון, זמרת-יוצרת סקוטית-אמריקאית
1964 – אבישי מילשטיין, מחזאי, במאי, מתרגם ודרמטורג ישראלי
1966 – עופר נחשון, שדרן רדיו ישראלי
1967 – שמחה ברבירו, שחקן ומדבב ישראלי
1967 – אקי אבני, שחקן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1969 – קורי בוקר, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית
1976 – סאלי הוקינס, שחקנית בריטית
1978 – טליה לביא, במאית ותסריטאית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1987 – ג'ונתן קסטרובייחו, רוכב אופני כביש ספרדי
נפטרו
שמאל|ממוזער|100px|פרדיננד מגלן
1404 – פיליפ השני, דוכס בורגונדיה (נולד ב-1342)
1521 – פרדיננד מגלן, מגלה ארצות פורטוגלי, נהרג על ידי ילידים בפיליפינים (נולד ב-1470)
1882 – ראלף וולדו אמרסון, פילוסוף ומשורר אמריקאי (נולד ב-1803)
1891 – חיים אופנהיים, רבה של טורון (נולד ב-1832)
1915 – אלכסנדר סקריאבין, מלחין רוסי (נולד ב-1872)
1937 – אנטוניו גראמשי, הוגה דעות איטלקי (נולד ב-1891)
1953 – מוד גון, מהפכנית אירית ילידת אנגליה (נולדה ב-1866)
1965 – אדוארד מורו, עיתונאי רדיו וטלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1908)
1972 – קוומה נקרומה, מנהיג אפריקאי אנטי-קולוניאלי, נשיאה הראשון של גאנה (נולד ב-1909)
1982 – זאב כץ, חבר הכנסת מטעם המערך בכנסת התשיעית (נולד ב-1923)
1992 – אוליבייה מסייאן, מלחין צרפתי (נולד ב-1908)
1998 – קרלוס קסטנדה, סופר אמריקאי פרואני (נולד ב-1925)
2002 – רות הנדלר, נשיאת חברת מאטל והוגת רעיון בובת ברבי (נולדה ב-1916)
2007 – מסטיסלב רוסטרופוביץ', צ'לן ומנצח רוסי (נולד ב-1927)
2014 – יגאל ארנון, עורך דין ישראלי (נולד ב-1929)
2020 – לין הארל, צ'לן אמריקאי (נולד ב-1944)
2023 – אבינועם ערמוני, מנהל ופעיל ציבור ישראלי (נולד ב-1946)
חגים ואירועים החלים ביום זה
דרום אפריקה – יום החרות
יום הטפיר הבינלאומי
26 באפריל – 28 באפריל
אפריל
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ד כז
קטגוריה:אפריל
| 2024-06-18T10:55:00
|
אלקטרון וולט
|
אלקטרון וולט (eV) הוא יחידת מידה של אנרגיה. אלקטרון וולט אחד שווה לאנרגיה שמקבל אלקטרון חופשי כאשר הוא עובר מפל מתחים של וולט אחד. אלקטרון וולט אחד שווה . במונחי מסה, לפי שקילות המסה והאנרגיה, אלקטרון וולט אחד שווה .
יחידות של אלקטרון וולט משמשות לעיתים קרובות למדידה של אנרגיות ומסות של עצמים זעירים, כגון חלקיקים יסודיים, האדרונים, גרעינים, אטומים ולעיתים רחוקות יותר, מולקולות. כך, לדוגמה, מסת המנוחה של החלקיק המסיבי בעל המסה הנמוכה ביותר, הניוטרינו, היא כ-0.12 אלקטרון וולט (סכום שלושת הטעמים). מסת המנוחה של החלקיק היסודי בעל המסה הגבוהה ביותר, קוארק עליון, היא כ-172,440,000,000 אלקטרון וולט, או 172.44 ג'יגה אלקטרון וולט (GeV). מסת המנוחה של אלקטרון היא 510.9989461 קילו אלקטרון וולט (keV) וזו של פרוטון היא 938.2720813 מגה אלקטרון וולט (MeV).
כאשר יחידות אלקטרון וולט משמשות למדידת מסה, היחידה אינה אלקטרון וולט לבדו, אלא eV/c2, כלומר, אלקטרון וולט חלקי מהירות האור בריבוע. זאת, בהתאם למשוואה E=mc2. אולם, בדרך כלל, ה-c2 מושמט, מכיוון שמהירות האור היא קבועה. הלכה למעשה, מניחים כי c=1.
המרה טבעית
עקב השקילות של יחידות פלאנק, ניתן להמיר גודל נתון של אנרגיה לגודל מסוים של טמפרטורה, תדר, אורך או זמן.
במונחי טמפרטורה, אלקטרון וולט אחד שווה 11,604.5221 קלווין. זאת, לפי קבוע בולצמן והמשוואה E = kBT.
במונחי תדר, אלקטרון וולט אחד שווה 241,798,926,250,375 הרץ או כ-, בערך פי 2.4 מיליון מהתדר של תחנת רדיו המשדרת ב-.
במונחי אורך, הרי בהתאם למהירות האור, אלקטרון וולט אחד שווה מטר, כלומר, כ-1.24 מיקרון. זה הוא אורך הגל של חלקיק שהמסה שלו (או האנרגיה שלו, במקרה של חלקיק חסר מסה) היא .
במונחי זמן, אלקטרון וולט אחד שווה שניות. זה ההפרש בין שיאי גל סמוכים בגל החומר של חלקיק שמסתו היא .
דוגמאות
הגודל הנמדד האנרגיה אנרגיית הפוטון של שידור רדיו בתדר האנרגיה הקינטית הממוצעת למולקולה באוויר בטמפרטורה של 25 מעלות צלזיוס אנרגיית הפוטון של אור נראה אנרגיית היינון הראשונה של מימן מסת אלקטרון האנרגיה המשתחררת בעת התפרקות אטום של אורניום-235 מסת פרוטון מסת בוזון היגס האנרגיה הכוללת המקסימלית בהתנגשויות ב-LHC ב-2016 האנרגיה הרבה ביותר שנצפתה עבור חלקיק כלשהו (קרינת גמא)
ראו גם
יחידות מידה לאנרגיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: אנרגיה
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
| 2024-07-28T13:55:33
|
אוקיאניה
|
אוקיאניה (Oceania) הוא אזור גאוגרפי המורכב מאוסטרליה, מיקרונזיה, מלנזיה כולל גינאה החדשה; פולינזיה כולל ניו זילנד. אזור זה נחשב כיבשת, וזו היבשת הקטנה ביותר על פני כדור הארץ מבחינת השטח, והשנייה מבחינת מספר התושבים הקטן ביותר, אחרי אנטארקטיקה כיוון שבאנטארקטיקה אין תושבים קבועים.
רבים מאיי אוקיאניה סובלים מהגירה שלילית.
מדינות וטריטוריות
המדינות הנמצאות באוקיאניה
מדינות שחלק משטחן באוקיאניה
(רובה באסיה, מערב גינאה החדשה באוקיאניה)
(רובה באמריקה הצפונית, הוואי באוקיאניה)
מדינות ביבשות אחרות בעלות טריטוריות באוקיאניה
סאלס אי גומס
צפיפות אוכלוסין
400px|שמאל|ממוזער|מפת אוקיאניה
רשימת מדינות / טריטוריות לפי צפיפות אוכלוסין - מספר תושבים לקמ"ר.
הנתונים ברשימה זו מתייחסים לשטח הכולל גופי מים פנימיים (אגמים, נהרות וכולי), דבר המקטין את נתוני הצפיפות. בערכי המדינות בדרך כלל הצפיפות מתייחסת לשטח יבשתי בלבד.
מדינה צפיפות אוכלוסין (נפש לקמ"ר) שטח (קמ"ר) אוכלוסין
(2024) 613 21 12,883 441 26 11,477 234 181 42,410 (ארצות הברית) 219 199 43,549 (ארצות הברית) 317 549 174,099 783 702 549,485 (ארצות הברית) 105 477 50,022 (ניו זילנד) 191 10 1,915 145 748 108,671 167 811 135,734 (ניו זילנד) 71 240 17,072 (צרפת) 177 4,167 736,331 78 2,944 228,923 (צרפת) 42 274 11,440 (אוסטרליה) 63 35 2,188 47 18,270 856,346 (אוסטרליה) 52 14 728 39 458 18,051 27 28,450756,461 28 12,200 342,225 20 268,680 5,269,407 23 462,840 10,513,413 (צרפת) 16 19,060 295,928 (ניו זילנד) 7 260 1,935 אי חג המולד (אוסטרליה) 1 13 135 1,692 3.5 7,686,850 26,696,158 (בריטניה) 1.0 47 47 סך-הכל 5.5 8,508,648 46,878,590
(1) אי חג המולד באוקיינוס ההודי הוא טריטוריה קטנה של אוסטרליה.
ראו גם
גאוגרפיה פיזית - מונחים
כלכלת אוקיאניה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:יבשות
קטגוריה:האוקיינוס השקט
קטגוריה:האוקיינוס ההודי
| 2024-10-11T04:30:07
|
בני ברמן
|
250px|ממוזער|שלטי רחובות על שמם של בני ברמן ואריק לביא
בני ברמן (18 בנובמבר 1938 – 8 באפריל 2002) היה זמר ויוצר שירי עם ישראליים, מהבולטים בזמרי סוף שנות ה-50.
ביוגרפיה
נולד בנתניה למשפחה דתית. בנעוריו למד בבית הספר הימי במכמורת, משם נולד הקשר שלו לשירי ים. את הקריירה האומנותית שלו החל בצה"ל כחבר במספר להקות צבאיות, החל בצוות הווי הנח"ל, אחר כך שימש כאקורדיוניסט בלהקת פיקוד הצפון, ולקראת סוף השירות הצבאי בשנת 1958 כחבר צוות הווי פיקוד דרום.
שיריו עסקו בעיקר בים ובבני אדם. הוא הלחין את מנגינות השיר בעצמו, לרוב שיריו אף כתב את המלים, וליווה את עצמו בגיטרה. בהמשך ערך מסעות בים ביאכטה שלו, והם שנתנו לו השראה לשיריו. כאשר סיים את מסעותיו הימיים, בשנת 1988, המשיך בהקלטות, אך אלבומיו לא זכו להצלחה מסחרית. הוא המשיך להופיע במועדוני זמר, ובמקביל החל לעבוד כצלם עיתונות.
בשנותיו האחרונות חלה בסרטן ונתן פומבי לעובדה זו במספר ראיונות לעיתונות.
לפני מותו התקיים ברדיו מצעד הצדעה למורשתו. הוא נפטר בשנת 2002, ונטמן בבית העלמין שיכון ותיקים בנתניה. על מצבתו נכתב - "זמר ויוצר, מחלוצי הזמר העברי".
על שמו קרוי רחוב בשכונת עיר ימים בעיר נתניה.
בין שיריו הידועים
"שיר הליצן". תורגם גם לגרסה ביידיש (דאָס ליד פֿונעם לץ), בביצוע יוני אילת.
"בפונדק קטן", משתתף בשיר גם אריק מחקה החיות, שהיה אז אחד האמנים הפופולריים במדינה בקולות נץ, אופנוע וים.
"חיי אדם"
"שני קבצנים וחמורון אחד"
"לא כל יום פורים" ("מלך ליום")
"יש כוח יש עבודה"
"פרידת המלח"
"כמה טוב"
"נערה מאיי יוון"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:חברי להקת פיקוד הצפון
קטגוריה:חברי צוות הווי הנח"ל
קטגוריה:בוגרי בית הספר הימי מבואות ים
קטגוריה:אישים הקבורים בנתניה
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2002
| 2024-09-05T17:58:43
|
דמשק
|
דַּמֶּשֶׂק (בערבית: دمشق, דִמַשְׁק; בסורית: ܕܰܪܡܣܘܩ) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם. אוכלוסיית העיר מוערכת בכ-2,503,000 תושבים נכון לשנת 2022.
העיר הוקמה בסביבות שנת 2500 לפנה"ס וישנן עדויות להתיישבות אנושית באזור כבר מסביבות 6800 לפנה"ס, אך ללא עדויות להתיישבות משמעותית. לאורך המאות שימשה דמשק עיר מסחר ומרכז פוליטי חשוב, היא הייתה לעיר הבירה של ממלכת ארם דמשק, בתקופה היוונית והרומית נחשבה העיר למרכז תרבותי חשוב ומאות שנים לאחר מכן עם התרחבות האימפריה המוסלמית, שימשה מושב השלטון של ח'ליפות בית אומיה ואחת מהערים החשובות בעולם המוסלמי. במאה ה-20, לאחר שסוריה זכתה בעצמאות מידי המנדט הצרפתי בשנת 1946, הייתה דמשק לבירתה של הרפובליקה הערבית של סוריה.
בשנת 2012 התרחש בעיר קרב בין כוחות הביטחון הסוריים וכוחות המורדים כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. במהלך שלושה שבועות הצליחו המורדים לכבוש כמחצית משכונות העיר ולבסוף הובסו על ידי כוחות צבא גדולים. מספר חודשים לאחר מכן הוגדרו אתרי המורשת העולמית בסוריה בהם גם העיר העתיקה בדמשק, במצב של סכנה, זאת נוכח המשך הלחימה.
נכון ליוני 2023, מעל עשור עבר מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה, העיר דמשק נבחרה לעיר הכי פחות ראויה למגורים מתוך 173 ערים גלובליות בדירוג עולמי.
שם העיר
השם דמשק מקורו בארמית "דר משק" ומשמעותו "מקום מושקה היטב" על אף שקיימת עדות בלוחות שנמצאו באבלה למקום דרום לאבלה הקרוי דמשקי, כך שייתכן שהשם הוא קדום יותר. משמעות השם הערבי "א-שאם" הוא צפון והוא מהווה שם כללי גם לסוריה ולפעמים אף ללבנט כולו. גם בטורקית נקראת העיר בשם "שאם" (Şam).
היסטוריה
העת העתיקה
מחפירות בתל רמד בשולי העיר עולה כי העיר הייתה מיושבת כבר באלף השביעי לפני הספירה, כנראה בסביבות 6,800 לפנה"ס, והיא נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם. היסטוריון ערבי עלי אבן אל-חסן אבן עסאכר שיער שהעיר נוסדה באלף ה-4 לפני הספירה. למרות זאת העיר לא נודעה בחשיבותה עד להגעתם של הארמים, עם שמי נוודי אשר חי באזורי סוריה ועיראק של היום. הארמים הקימו מערכת השקיה שכללה תעלות שהשקו את הסביבה מתוך נהר הברדה; עד היום מהווה המערכת בסיס לאספקת המים לעיר העתיקה על אף ששופרה והורחבה בתקופה הרומית ובתקופה הערבית בארץ ישראל. מלכי הארמים נלחמו פעמים רבות נגד אשור (ר' קרב קרקר) ונגד ממלכת ישראל ומלכם בן הדד השני מוזכר מספר פעמים במקרא. בשנת 732 לפנה"ס הרס מלך אשור, תגלת פלאסר השלישי את העיר והיא איבדה את עצמאותה למאות שנים. לאחר הכיבוש האשורי נכבשה העיר על ידי הבבלים ולאחר מכן על ידי הפרסים.
260px|ממוזער|שרידי מקדש יופיטר שנבנה בתקופה הרומית.
על פי ההיסטוריון ניקולאוס איש דמשק, כתב יוסף בן מתתיהו, כי אברהם אבינו מלך בדמשק בזמן מעברו מאור כשדים לארץ ישראל, ומכאן הביא את עבדו אליעזר. ואכן עד לדמשק הגיע אברהם אבינו ברדפו את ארבעת המלכים. על פי ספר מלכים, המלך אחז ראה את המזבח בדמשק ומיד ציווה לבנות מזבח זהה במקדש ירושלים טרם חזרתו לארץ. אליהו הנביא התבקש על ידי האל להמליך את חזאל למלך על דמשק. מכל הכתובים אלו מתברר כי דמשק הייתה עיר מקדשית שהייתה לה זיקה חזקה לנעשה בארץ ישראל.
אלכסנדר מוקדון כבש את העיר בשנת 332 לפנה"ס כחלק מכיבוש המזרח התיכון. לאחר מותו הפכה דמשק לאזור קרב בין יורשיו של אלכסנדר, בין בית סלאוקוס לבית תלמי עם קביעת בירת הסלאוקים באנטיוכיה ירדה העיר מגדולתה ואיבדה את הבכורה לערים כמו לטקיה בצפון.
בשנת 64 לפני הספירה כבש פומפיוס מצביא רומא את העיר והפך אותה לחלק מקבוצת הערים היווניות-רומאיות באזור שנקראה דקאפוליס. בשנת 37 העביר הקיסר קליגולה את השליטה בעיר לנבטים והעיר הייתה כפופה לבירת הנבטים פטרה. העיר נכבשה חזרה על ידי הרומאים בשנת 106 לספירה. בשנת 222 העיר הוכרזה כקולוניה על ידי הקיסר ספטימיוס סוורוס וחשיבותה עלתה לאור מיקומה על דרכי מסחר מרכזיות ממערב למזרח.
לא נותר הרבה מהתקופה הרומאית למעט המבנה של העיר ומרבית השרידים קבורים כ-5 מ' מתחת לעיר המודרנית.
ימי הביניים
ממוזער|350px|שגרירות ונציה בחצר המושל הממלוכי של דמשק, 1511
בשנת 636 נכבשה העיר על ידי הח'ליפה עומר שהפך אותה לעיר בירתו ולבירה של בית אומיה אימפריה ששלטה בשטחים נרחבים מספרד ועד הודו. בתקופה זו הייתה דמשק בשיא תפארתה ועם העברת הבירה לאזור צפון סוריה של ימינו על ידי מרואן ה-2 בשנת 771 ירדה דמשק מתפארתה. בשנת 750 עברה העיר לשליטת העבאסים ששלטו מבגדאד ועם ירידת כוחם עברה העיר לשליטה של שושלות מקומיות.
צלאח א-דין קבע את דמשק כעיר בירתו, הוא בנה מחדש את המצודה של העיר ובתקופתו מתואר שהפרברים התפשטו והיו גדולים כמו העיר עצמה. הצלבנים שניסו לכבוש את העיר נכשלו ומעולם לא הצליחו. בתקופתם התפרסמה דמשק בפלדה שלה.
שליטת השושלת האיובית הסתיימה עם הכיבוש המונגולי של סוריה בשנת 1260. מיד לאחר נסיגתם השתלטו על האזור הממלוכים ודמשק הפכה לבירה האזורית של הממלוכים ששלטו גם ממצרים.
הנוסע המוסלמי אבן בטוטה ביקר בעיר ב-1326 ותיאר אותה בכתביו ככלבו ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הגיעה לכדי כ-100,000 תושבים, היא הייתה לצומת מסחר חשוב ביותר בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. העיר עוררה רושם רב על המבקרים בה ואבן בטוטה כתב עליה "דמשק עולה ביופייה על כל הערים בתבל". הוא מתאר את המסגד האומיי הגדול שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה אדריכלית ובולט ביופיו".
אבן בטוטה מספר כי המסגד נבנה בעזרת 12,000 פועלים, בעלי מלאכה, ששלח הקיסר הנוצרי בקונסטנטינופול לחליף וליד. המסגד בנוי על בסיס כנסייה נוצרית קדומה, שחלקה נראה במסגד. אבן בטוטה מתאר את המשא ומתן שהתקיים על מנת לאפשר את קיומה של הכנסייה הנוצרית בתוככי המסגד המוסלמי.
בשנת 1400 כבש המצביא המונגולי טימור לנג את דמשק שוב, הרס אותה והגלה רבים מתושביה לבירתו סמרקנד. רבים מהתושבים שלא הוגלו נרצחו וראשיהם נערמו בערימה בצפון-מזרח החומות. עד היום ישנה כיכר הקרויה בורז' אל-ראס שמשמעותה מגדל הראשים. לאחר הכיבוש המונגולי הקצר העיר נבנתה מחדש והמשיכה לשמש כעיר ממלוכית עד שנת 1516.
התקופה העות'מאנית
260px|ממוזער|איור של העיר דמשק מתוך ספרו של הגאוגרף ההולנדי אולפרט דאפר, 1677260px|ממוזער|צילום של המסגד האומיי והעיר דמשק, 1895
בשנת 1516 מחשש לברית בין הממלוכים לבין הפרסים החלו העות'מאנים במסע כיבוש בממלכה הממלוכית. ב-21 בספטמבר ברח המושל הממלוכי מהעיר וב-2 באוקטובר הוכרז שמו של הסולטאן סלים הראשון במהלך התפילה במסגד האומיי. יום לאחר מכן נכנס הסולטאן לעיר ונותר בה למשך שלושה חודשים.
עם כניסת העות'מאנים לדמשק, החלה בניית בית תפילה ואנדרטה במקום קבורתו של איש הדת הסופי אבן ערבי באזור אל-סַאלחיָה (الصالحية) שמחוץ לחומות העיר, המבנה העות'מאני הראשון שהוקם בעיר כאות להחלפת השלטון וסמל לאימפריה העות'מאנית. תחת השלטון העות'מאני, דמשק בהדרגה התפתחה אל מחוץ לחמות העיר העתיקה, תהליך שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19. שיא פריחתה של דמשק העות'מאנית התרחשה בין 1860 ל-1914, כאשר איכות החיים החלה להשתפר, הוקמו בתי ספר רבים, שוקמו ופותחו תשתיות וכבישי העיר והתחזק מעמד הבורגנות הדמשקאי לצד עלייה במספר המשכילים אשר למדו באוניברסיטאות בטורקיה וחזרו למשרות ניהוליות ומקצועיות בדמשק.
העות'מאנים שלטו בדמשק במשך 400 שנים, למעט תקופה קצרה בין השנים 1832–1840 בה שלט בדמשק אבראהים פאשא ממצרים. בגלל היותה של דמשק על אחת משתי הדרכים המרכזיות למכה שהיו חשובות לאור העלייה לרגל המוסלמית החג' העיר זכתה לתשומת לב יותר מגודלה האמיתי. במשך רוב התקופה חלב הייתה העיר הגדולה ומרכז המסחר.
המאה ה-20
בתאריך 1 באוקטובר 1918 כוחות המרד הערבי בראשות נורי א-סעיד נכנסו לדמשק. באותו יום כוחות אוסטרליים מהרגימנט הרביעי והעשירי נכנסו לעיר וקיבלו את כניעתו של המושל הטורקי אמיר סעיד (שמונה כמושל יום קודם לאחר נסיגתו של מפקד הכוחות העות'מאניים). ממשל צבאי בראשות שוקרי פאשה הוכרז ופייצל הראשון מונה למלך סוריה.
250px|ממוזער|כוחות רגימנט הפרשים האוסטרלי הרביעי אל מול בית החולים הטורקי מעט לאחר כניעת העיר.
ב-8 במרץ 1920 הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על עצמאות ועל הקמתה של הממלכה הערבית של סוריה, מונרכיה חוקתית תחת הנהגתו של פייצל הראשון. בתקופה קצרה זו שימש האשם אל אתאסי כראש ממשלה. אלא שימיה של מונרכיה זו היו ספורים; בהוציאם אל הפועל את הסכם סייקס–פיקו ואת מנדט חבר הלאומים (ר' גם ועידת סן רמו), פלשו כוחות צרפתיים לסוריה. בשנת 1920 חצו כוחות צרפתים את הרי מול הלבנון ולאחר שניצחו את הכוחות הסוריים הקטנים בקרב מייסלון הפכו את דמשק למרכז השלטוני של שלטונם בסוריה.
בשנת 1925 כאשר המרד הדרוזי מהחוראן התפשט לדמשק, דיכאו אותו הצרפתים ביד קשה, תוך כדי שהם מפציצים את העיר. האזור של העיר העתיקה בין שוק חמדיה לבין שוק מדחת פאשה נשרף עד היסוד ועד היום ידוע בשם "אל-חריכה" (השריפה). העיר העתיקה הוקפה גדרות תיל וכבישים חדשים נבנו כדי להקל על התנועה הצבאית.
בשנת 1945 התקיפו הצרפתים את דמשק פעם נוספת אך בפעם זו התערבו האנגלים והצרפתים הסכימו לסגת דבר שהוביל בסופו של דבר לעצמאות סוריה בשנת 1946. דמשק נותרה בירת סוריה.
ב־17 ביולי 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו:
במלחמת יום הכיפורים הופצץ המטכ"ל הסורי על ידי מטוסי F-4 פנטום ישראליים כתגמול על שיגור טילי קרקע-קרקע סוריים, ואש ארטילרית ישראלית פגעה במבואותיה.
העיר העתיקה של דמשק הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979. אף על פי כן, אין בדמשק מבנים היסטוריים רבים, האתרים ההיסטוריים המרכזיים הם המסגד האומיי (המסגד הגדול), והמצודה מהתקופה הצלבנית. העיר נבחרה לשמש כבירת התרבות הערבית בשנת 2008.
מלחמת האזרחים בסוריה
ממוזער|250x250px|חייל סורי בעמדת הגנה בעיר, ינואר 2012.
ההתקוממות שהחלה בסוריה פסחה תחילה על העיר דמשק (כמו גם חלב). אך המתח בבירה עלה והממשלה החלה לבצר את הבירה, נוכחות כוחות הביטחון גדלה ובנייני הממשלה מוגנו ושקי חול נפרסו סביבם. במרץ 2012 נערכה הפגנה גדולה בכיכר אל-מיידאן לאחר שגם במהלך הלילה אירעו הפגנות בכמה מוקדים בדמשק.
במשך כשלושה שבועות בין ה-15 ביולי ל-6 באוגוסט 2012, תקפו כוחות המורדים הסורים והצבא הסורי החופשי את מרכזי השלטון וכוחות הביטחון בעיר דמשק. בקרב שזכה לכינוי 'הקרב על דמשק', הצליחו המורדים לכבוש ולהחזיק בכמחצית משכונות העיר כמו גם לפגוע במספר בכירי השלטון הסורי בשורה של פיגועים, בתגובה לכך הכניסו כוחות הביטחון כלים משוריינים, טנקים, מסוקים וכוחות לוחמים רבים כדי לבלום את אחיזת המורדים בעיר. בתחילת אוגוסט 2012, נסוגו כוחות המורדים לפרוורי העיר והלחימה נמשכה מחוץ לעיר בסדרת התקפות של כוחות הביטחון הסורים החל מאמצע אוגוסט.
בשנת 2013, לאור המשך הלחימה, הוכרזה העיר העתיקה בדמשק יחד עם כל אתרי המורשת העולמית בסוריה, כנתונה בסיכון.
גאוגרפיה וחלקי העיר
דמשק נמצאת כ-80 ק"מ מהים התיכון מאחורי הרי מול הלבנון על רמה שגובהה כ-680 מ' מעל פני הים. העיר העתיקה בנויה בגדה הדרומית של נהר ברדה או כפי שכונה בתנ"ך אבנה (אמנה) העיר הנוכחית מתפרשת על שתי גדות הנהר. העיר ממוקמת בדרום סוריה לא רחוק מהגבול הלבנוני וגם מזה הישראלי. למיקום הגאוגרפי המצוין של דמשק היה תפקיד חשוב בהתפתחותה והפיכתה לעיר חשובה כפי שהיא מוכרת לנו היום.
250px|ממוזער|מפה של חלקי העיר
עד למאה ה-19 העיר דמשק התנהלה בין חומות העיר העתיקה, כאשר האזור מסביב היה ברובו חקלאי עם פרדסים ושדות רבים לאורך המעיינות, הנחלים והנהרות של העמק. סביב העיר התפתחו לאורך השנים מספר כפרים שנבנו לאורך הדרכים העיקריות המובילות לעיר, רבים ממתיישבים אלו היו פליטים מוסלמים מתקופת הכיבושים הצלבניים כמו גם פליטים כורדים שהגיעו לאזור העיר, אלו קיבלו את השם 'אל-מוהאג'ירין' (המהגרים) ו-'אל-אכראד' (הכורדים). הכינוי לאזור ההתיישבות של פליטים אלו השתמר בשם השכונה 'מוהאג'ירין' מצפון-מערב לעיר העתיקה.
לקראת סוף המאה ה-19, החלו השלטונות העות'מאנים בבנייה ממערב לעיר העתיקה, באזור שזכה לכינוי אל-מרג'ה (المرجة; 'המרעה'), שם הוקמו מספר מבני ציבור ובתי דירות, אזור זה נקרא 'כיכר אל-מרג'ה' (או בשמה המאוחר יותר 'כיכר השוהדא'; הקדושים). בהמשך התפתחה העיר לכיוון צפון-מערב לאזור 'צאלחיה' (الصالحية) ומרכז העיר עבר בהדרגה גם הוא לאזור זה, כאשר במהלך תחילת המאה ה-20 החלה העיר בתנופת בניין והתפתחות לכל הכיוונים אך בעיקר האזור בין העיר העתיקה להר קאסיון.
העיר מחולקת ל-15 רשויות מקומיות ('בלאדיה'), אלו מחולקות ל-95 שכונות. הרשויות הן:
העיר העתיקה
א-סארוג'ה
אל-קנוואת
ג'ובר
אל-מיידאן א-שאע'ור
קדם
כפר סוסה
אל-מזה
דומאר ברזה
אל-קאבון
רוכן א-דין
א-סאלחיה
מוהאג'רין
תחבורה, כלכלה ומסחר
250px|ממוזער|תחנת הרכבת החיג'אזית.
ממוזער|220px|הגלידרייה המפורסמת "בקדש" בשוק של דמשק, שבה נמכרת גלידת המסטיק המפורסמת ביותר בעולם הערבי.
במרחק כ-20 קילומטרים מדרום-מזרח לעיר נמצא נמל התעופה הבינלאומי של דמשק המשמש נמל התעופה הבינלאומי העיקרי של סוריה, מספר חברות תעופה ממספר מדינות בעולם מקיימות טיסות לנמל התעופה.
הכבישים והרחובות ברחבי העיר אינם לרוב רחבים במיוחד, בעיקר באזורים הוותיקים יותר של העיר, וכך שבמרכז העיר נוטות להיות בעיות תנועה ופקקי תנועה רבים. מדרום תחומה העיר בכביש מהיר אשר מתחבר במספר מחלפים עם כבישים ראשיים ומהירים המתחברים לערים המרכזיות ברחבי סוריה. בין היתר ניתן למנות את הכביש המהיר מס' 1 (כביש דמשק-ביירות) והכביש המהיר מס' 7 אשר יוצאים מהעיר לכיוון מערב, הכביש המהיר M5 והכביש המהיר מס' 110 אשר יוצאים לכיוון דרום, הכביש המהיר M5 עוקף את העיר מכיוון דרום-מזרח (שם הוא נקרא רח' אל-מותהליכ אל-ג'נובי) וממשיך לכיוון ערי החוף מצפון לעיר.
בתקופת השלטון העות'מאני בסוריה, הקימו העות'מאנים את מסילת הרכבת החיג'אזית אשר חיברה את דמשק למדינה. קו הרכבת החדש נחנך בשנת 1908 ומספר שנים לאחר מכן נחנכה תחנת הרכבת החיג'אזית של דמשק אשר שימשה לתחילת הקו, תחנה זו הוקמה במרכז דמשק באזור כיכר מרג'ה ונותרה פעילה רק עד 1920. מבנה התחנה משמש מסוף תחבורה ציבורית ותחנת רכבת אשר משמשת קו פנימי המגיע לתחנת הרכבת הראשית של דמשק בחלקה הדרומי של העיר.
בגלל המיקום המצוין של דמשק היא נחשבה ונחשבת עד היום לעיר מסחר מרכזית, דבר שתרם רבות להתפתחותה. בעת העתיקה היא נחשבה למקום מפגש בין המזרח למערב. אחת המלאכות הדמשקאיות הידועות ביותר היא האריגה, בה מתמחים הדמשקאים. תוצרת סורית מפורסמת נוספת היא הממתקים המזרחיים המסורתיים אשר נמכרים בכל רחבי העיר.
העיר העתיקה בדמשק
ממוזער|שמאל|המסגד הגדול
ממוזער|שמאל|מפת העיר העתיקה
העיר העתיקה של דמשק היא המרכז ההיסטורי של העיר המודרנית, היא מוקפת חומה וכוללת מצודה בפינה הצפון-מערבית. סביב חומות העיר ישנם מספר מגדלים וסך הכל שבעה שערים, כאשר העתיק ביותר (שער שארקי) נבנה בתקופה הרומית. שטחה של העיר הוא בסביבות 1.28 קמ"ר, כאשר ממזרח למערב היא מגיעה לכדי כ-1,200 מטרים ובקו צפון-דרום היא מגיעה לכדי כ-750 מטרים.
במרכז העיר העתיקה, ממזרח למערב עובר 'הרחוב הישר' (ציר דקומנוס מקסימוס) החוצה את העיר, מה שמאפיין ערים רבות בעלות השפעת בנייה רומית. רחוב זה מחבר את השער המזרחי (שער שארקי) לשער המערבי (שלא קיים עוד) ולמעשה חילק באופן היסטורי את העיר לשני רבעים מדרום לו (הרובע היהודי ורובע שאגור ג'והאני) וארבעה רבעים מצפון (הרובע הנוצרי, רובע חדד, רובע אומיה ורובע חאריקה).
מצודת דמשק
המצודה נבנתה בשני שלבים עיקריים, ראשית בתקופה הסלג'וקית תחת שלטונו של עבאק אל-חווראזמי בשנים 1076–1078 ובהמשך שופצה המצודה באופן נרחב בתקופה ההאיובית בשלטונו של אל-עליל הראשון (אחיו של צלאח א-דין) בשנים 1203–1216. ייתכן כי המצודה בנויה באתר בו שכנה מצודה קדומה יותר, ייתכן אף המצודה הרומית, אך טרם נמצאו לכך עדויות.
250px|ממוזער|מצודת דמשק, מבט מבפנים לכיוון החומה הדרומית.
המצודה מצויה בפינה הצפון-מערבית של חומות העיר העתיקה, היא מורכבת מ-12 מגדלים וחומה בין המגדלים. היא מתפרסת על שטח של כ-250 מטרים על כ-150 מטרים ומכילה שלושה שערים לאורך חומותיה, כאשר שער הכניסה הראשי היה השער הצפוני שניצב בצמוד לנהר הברדה וכיום הרוס ברובו. לאורך כמעט אלף שנות קיומה של המצודה היא שימשה פעמים בודדות בלבד ללחימה; במצור על דמשק בשנת 1148, המצור המונגולי בפיקוד קיטבוקה בשנת 1260 והמצור המונגולי-טימורי בפיקוד טימור לנג בשנת 1401. הפעם האחרונה ששימשה המצודה ללחימה הייתה כאשר כוחות המנדט הצרפתי הפגיזו עמדות של מורדים סורים מחומות המצודה במהלך המרד הסורי הגדול בשנת 1925.
עד לשנת 1986 שימשה המצודה את השלטונות הסורים כמחנה צבאי, מרכז פיקוד ובית כלא. למרות הפסקת השימוש במצודה באופן צבאי פעיל, היא לא פתוחה עדיין לציבור ונמצאת בתהליך שיקום וחפירות ארכאולוגיות. בין השנים 2000 ו-2006 נערכו חפירות ועבודות שיקום נרחבות בשיתוף עם צוותים צרפתיים, החל משנת 2007 החלו עבודות שיקום נוספות בשיתוף עם צוותים מאיטליה. כיום לאור חוסר היציבות וקרבות מלחמת האזרחים שהחלה ב-2011, לא ברור מצב עבודות השיקום והחפירה במצודה. כמו שאר העיר העתיקה, מוגדרת המצודה חלק מאתר מורשת עולמית (הוגדרה בשנת 1979) ולאור הלחימה הנמשכת, הוגדרה בשנת 2013 המצודה כמו שאר אתרי המורשת ברחבי סוריה כנתונים במצב סכנה.
חומות, מגדלים ושערי העיר
מתאר חומות העיר כמו גם העיר עצמה, הוא ככל הנראה נצר לתקופה הרומית. החומות כפי שהן נראות כיום שופצו ושודרגו לאורך השנים, אך צורתם הכללית נבנתה במאה ה-13. חומות העיר דמשק מוזכרות בתקופה מוקדמת יותר בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס בספר ירמיהו, בתקופת ממלכת ארם דמשק תחת המלך בן הדד:
המסגד הגדול
250px|ממוזער|השער המזרחי של העיר העתיקה (באב אל-שארכי) שנבנה בתקופה הרומית, ממנו מתחיל 'הרחוב הישר' אשר חוצה את העיר העתיקה ממזרח למערב.
המסגד הגדול של דמשק, או המסגד האומיי, נחשב לאחד המסגדים הגדולים והחשובים בעולם המוסלמי. בנייתו הושלמה בשנת 715 מספר שנים אחרי הכיבוש המוסלמי של דמשק. הוא הוקם בחלק הצפון-מערבי של העיר (כיום העיר העתיקה) בין מצודת דמשק לרחוב הישר ושימש המרכז הדתי של ח'אליפות בית אומיה שבירתה הייתה דמשק.
כאשר נבנה הוא נחשב לאחד המבנים הגדולים בעולם, הוא נבנה בהשראת סגנון הבנייה הביזנטי על ידי כ-200 אמנים ביזנטיים. הוא בנוי בצורת מלבן בגודל 157 על 100 מטרים, כאשר במרכזו חצר רחבה ובפאותיו שלושה מינארטים; 'מינארט הכלה' בדופן הצפונית, 'מינארט ישו' בפינה הדרום-מזרחית ו-'מינארט קיטבאי' בפינה הדרום-מערבית.
שווקים
שוק אל-חמידיה: השוק המפורסם ביותר בדמשק, תחילתו ברחוב א-נצר בעיר העתיקה של דמשק והוא משתרע על כ-3 ק"מ מזרחה לכיוון המסגד האומיי. בשוק נמכרות סחורות מכל הסוגים, בדגש על סחורה מתוצרת מקומית, וכן ישנן גלידריות המייצרות גלידה דמשקאית אשר ידועה בעולם הערבי. השוק מסתעף לשווקים רבים נוספים, רבים מהם שווקים המיועדים לתחום מסוים.
שוק מדחת באשא: השוק השני המפורסם ביותר בדמשק, שוק אשר רובו מקורה ונמכרות בו בעיקר סחורות בד ואריגים.
שוק אל-בזוריה: שוק מפורסם נוסף בעיר העתיקה של דמשק, שוק זה מתמחה בעיקר בבשמים וצמחי מרפא, אך יש בו גם תבלינים וממתקים.
יהדות דמשק
250px|ממוזער|בית הספר 'מכתאב ענבאר' בעיר העתיקה, אשר נבנה במהלך המאה ה-19 כבית משפחת ענבאר היהודית והוחרם על ידי השלטונות העות'מאנים כשהמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים.
על אליעזר עבד אברהם המופיע בפרשת לך לך מסופר שהיה דמשקאי. בתנ"ך מסופר שדוד המלך כבש את דמשק וסיפח אותה לממלכתו, לאחר מכן בזמן שדמשק הייתה בירת הממלכה הארמית, התקיימו איתה קשרים שידעו תמורות. החל מתקופת בית המקדש השני במאה ה-1 לספירה התחיל להתפתח יישוב יהודי בעיר. בתקופת המרד הגדול כנגד האימפריה הרומית, נהרגו כ-10,000 מיהודי דמשק אך עם זאת המשיכה להתקיים קהילה יהודית בעיר.
בעיר התפתח גם מרכז יהודי קראי חשוב שהתקיים עד המאה ה-19. בשנת 1840 התחוללה עלילת דם (עלילת דמשק) כנגד היהודים בעיר, ובעקבותיה החלה הגירת היהודים ממנה ומסוריה בכלל. מאז ירד בהתמדה מספר היהודים בדמשק. עם זאת במחצית השנייה של המאה ה-19 תנאי החיים בעיר השתפרו, הוקמו בתי ספר חדשים והייתה סובלנות דתית רבה יותר. בשנת 1860 חיו בעיר דמשק כ-4,000 יהודים.
מגמת ההגירה היהודית מסוריה רק התחזקה עם פרעות תרפ"ט- 1929, והקמת מדינת ישראל.
כיום עדיין יש בדמשק מספר קטן של יהודים שסובל מעול השלטון הסורי. בדמשק מספר בתי כנסת ובתי ספר יהודים (בעיקר מיסודה של אליאנס- כל ישראל חברים). עם התמשכות מלחמת האזרחים בסוריה, מספר רב ממבניה של הקהילה היהודית בעיר נפגעו. בשנת 2013, פעל איש העסקים הישראלי-אמריקאי מוטי כהנא לשימור בית הכנסת אליהו הנביא בג'ובר, אשר נפגע חלקית במהלך הקרבות בעיר. כהנא, פעל בשיתוף פעולה עם גורמים באופוזיציה הסורית, על מנת למנוע את הריסתו של בית הכנסת במסגרת הקרבות. כיום ממשיך לעמוד בית הכנסת, תוך שהוא ממשיך להיות מאובטח על ידי אנשי האופוזיציה הסורית.
הרובע היהודי של דמשק נמצא בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה של דמשק. בעבר הייתה בדמשק קהילה שומרונית גדולה, אך היא התחסלה במאה ה-17 ובית הכנסת השומרוני עבר לרשותם של היהודים בעיר.
העלייה הגדולה מהעיר של יהודים כונתה עליית האלף, שם עלו יותר מאלף יהודים, רובם ילדים, לארץ ישראל (אז תחת שלטון בריטי).
אתרים חשובים בעיר
ממוזער|220px|המוזיאון הלאומי של דמשק
המסגד הגדול של דמשק
המוזיאון הלאומי של דמשק המציג ממצאים ארכאולוגים מרחבי סוריה מתקופות שונות. המוזיאון נוסד בשנת 1919.
מוזיאון מלחמת אוקטובר
בית האופרה
מאוזוליאום צלאח א-דין
גלריה
ערים תאומות
רשימת הערים התאומות של דמשק:
ראו גם
נמל התעופה הבינלאומי של דמשק
מרכז סרס
המוסד העליון למדע יישומי וטכנולוגיה (דמשק)
לקריאה נוספת
Ross Burns, Damascus: A History, Psychology Press, 2005.
קישורים חיצוניים
העיר העתיקה בדמשק באתר אתרי המורשת העולמית, אונסק"ו.
"מכון שער בנימין" - האתר הרשמי של יהדות דמשק, היסטוריה ופולקלור.
מפת דמשק, 1929, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, אתר הספרייה הלאומית. אתר ערים היסטוריות.
הערות שוליים
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:דקאפוליס
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית בסיכון
קטגוריה:סוריה: מחוזות
קטגוריה:סוריה: ערים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
*
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו באלף ה-3 לפנה"ס
| 2024-09-10T08:56:33
|
בית הסופר
|
בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, ברחוב קפלן מס' 6 בתל אביב-יפו, הוא מקום משכנה של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.
היסטוריה
ב-27 בינואר 1952 אישרה מועצת עיריית תל אביב-יפו את התוכנית להקמת בית הסופר על שם ש. טשרניחובסקי ובחודש ספטמבר 1956 הונחה אבן היסוד להקמתו.
בית הסופר יועד לשמש מרכז לחיי הספרות העברית בישראל, בו ישוכנו משרדי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, המכון הביבליוגרפי "גנזים" ע"ש אשר ברש, מערכת כתב העת "מאזניים", מערכת הספרייה המקורית וספריית "נפש". בנוסף יועד לשמש כסניף של האקדמיה ללשון העברית.
ב-19 בדצמבר 1957 נחנך בית הסופר. בטקס חנוכת הבית ציין יהודה בורלא, יו"ר אגודת הסופרים, כי לבניין החדש יהיו ארבע מטרות: עידוד היצירה העברית והסופרים הצעירים, הפצת תורה שבעל פה בצורת כינוסים וועידות, הגנה על זכויות הסופר מפני קיפוח ואחדות של כל חוגי הסופרים.
בית הסופר תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי. הבניין כלל שתי קומות מעל קומת הקרקע וקומה וחצי חפורה. בשנת 1962 הוגשה על ידי כרמי לעיריית תל אביב-יפו תוכנית הרחבה לבניין, הכוללת הן תוספת קומה והן הוספת אולם בקומת הקרקע בחזית הבניין.
בשנת 2013 רכשה קבוצת "העיר החדשה" את מתחם בית הסופר. במתחם, המשתרע על 1.5 דונם, מתוכנן להיבנות פרויקט יוקרה בשילוב של מגורים ותרבות. בשנת 2015 קנה יצחק תשובה את המבנה מקבוצת "העיר החדשה".
במסגרת הפרויקט האמור ישופץ בית הסופר, הממוקם בחזית רחוב קפלן והוא בניין המיועד לשימור. בתום השיפוץ אמור בית הסופר להמשיך ולשמש בית לאגודת הסופרים, כשבמסגרתו יוקם גם מוזיאון לתולדות הספרות העברית.
בעבר אירח חיים נחמן ביאליק, שהיה בין מקימי האגודה, את פעילותה בביתו שברחוב ביאליק בתל אביב. בבית שכן מכון "גנזים" ארכיון האגודה (שהועבר לספריית בית אריאלה), ובבית מתקיימות סדנאות כתיבה על כל ענפיה, וכן אירועים ספרותיים הפתוחים לקהל הרחב.
כיום יושבים בו גם משרדיו של כתב העת הספרותי "מאזנים".
הבית נקרא על שם המשורר שאול טשרניחובסקי. בית דומה נמצא בירושלים, וקרוי על שם הסופר חיים הזז.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, מכון "גנזים" עובר בית?
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית הסופר בתכנון אדריכל דב כרמי, באתר 'חלון אחורי', 9 ביולי 2016
הנחת אבן הפינה לבית הסופר בהרצליה, נובמבר 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:אגודת הסופרים העברים
קטגוריה:תל אביב-יפו: מבנים
קטגוריה:הנצחת שאול טשרניחובסקי
קטגוריה:רחוב קפלן
| 2024-03-17T21:59:11
|
פרדיגמה
|
פָּרָדִיגְמָה (או דְּפוּסָה) היא תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם (או של קבוצה חברתית), ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם. בהקשר המדעי, פרדיגמה מתייחסת לאוסף ההנחות ומושגי היסוד המגדירים את עמדתה של קהילה מדעית מסוימת ביחס למושא המחקר.
היסטוריה
המונח פרדיגמה נטבע בסוף המאה ה-19. בתחילה היה השימוש במילה רווח בשדה הדקדוק. מילונים מתחילת המאה ה-20 מציינים את משמעות המילה רק בהקשר הדקדוקי של השפה או הרטורי, כתחליף למשל. בשדה הבלשנות השתמש פרדינן דה-סוסיר במונח "פרדיגמה" על מנת להצביע על סדרה של אלמנטים לשוניים הדומים זה לזה.
פילוסוף המדע תומאס קון נתן למונח את משמעותו הנוכחית כאשר השתמש בו כדי להתייחס למערך הכולל של העמדות, התפיסות והשיטות המגדירים את החשיבה המדעית בתקופה נתונה. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" משנת 1962 טבע קון את המונח "פרדיגמה" בהתייחסו להשקפה הרווחת אצל קהילת מדענים העוסקת באותו תחום בתקופה מסוימת. בעקבות ביקורת שנמתחה על כך שהוא השתמש במונח "פרדיגמה" במשמעויות רבות ושונות זו מזו, שיפר קון את הגדרתו. בנוסף, בשל האינפלציה בשימוש הלא-מדויק במושג המקורי "פרדיגמה" מאז פרסום ספרו, קון אף הציע להחליף את המונח "פרדיגמה" במונח "מטריצה דיסציפלינרית". לפי הגדרתו המשופרת של קון, פרדיגמה, או מטריצה דיסציפלינרית, כוללת ארבעה רכיבים:
הכללות סמליות – המרכיבים הצורניים או הניתנים להצגה בכלים של התאוריה המדעית, כגון נוסחאות מתמטיות, ניסוחי תגובות כימיות וכו'.
התחייבויות מטאפיזיות של קהילת המדענים – ההסכמה בין המדענים על האונתולוגיה של התאוריה, כלומר: העצמים שקיימים בעולם ותכונותיהם.
ערכים – האמונות לגבי מהי תאוריה טובה, מהם ניבויים טובים, מהם באופן כללי המאפיינים של הסבר טוב וכו'.
אקסמפלאר – אוסף דוגמאות משותפות של פתרונות של בעיות, המשמשות מופת ודגם לחיקוי כיצד יש לפתור בעיות דומות.
למונחים "חשיבה קבוצתית" (Groupthink) ו"הלך רוח" (Mindset) ישנה משמעות דומה בהקשר של דוגמאות בקנה מידה גדול יותר וקטן יותר של המחשבה המדעית המאורגנת. מישל פוקו השתמש במונחים "אפיסטמה" ו"שיח", "מאתיסיס" ו"טקסינומיה" בדברו על "פרדיגמה" במובן בו השתמש קון.
מעברי פרדיגמה
לעיתים מעברי פרדיגמה הם דרמטיים ביותר, במיוחד כאשר אין מצפים להם. אחת הדוגמאות היא ההתפתחות שחלה בתחום הפיזיקה בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בסוף המאה התשע עשרה נראתה הפיזיקה כתחום המשלים את מעט הקצוות התאורטיים שנותרו על מנת ליצור מערכת הידועה ומובנת ברובה הגדול. בשנת 1900 לורד קלווין הצהיר את הצהרתו הידועה לפיה "אין מה לגלות בפיזיקה עוד. כל שנותר הוא רק מדידות מדויקות יותר ויותר". חמש שנים לאחר מכן פרסם אלברט איינשטיין את מאמרו על תורת היחסות הפרטית, שקרא תיגר על אוסף הכללים שניסחה המכניקה הניוטונית, אשר שימשו לתיאור כוח ותנועה במשך יותר ממאתיים שנים. במקרה זה, הפרדיגמה החדשה מצמצמת את הישנה לכדי מקרה פרטי (המכניקה הניוטונית משמשת להערכת גדלים פיזיקליים הקשורים במהירויות נמוכות יחסית למהירות האור).
בספר "המבנה של מהפכות מדעיות" כתב קון כי "מעבר מוצלח מפרדיגמה אחת לשנייה דרך מהפכה הוא דרך ההתפתחות הרגילה של המדע הבוגר". רעיונו של קון היה עצמו מהפכני לזמנו, וגרם לשינוי מהותי בדרך בה דיברה הקהילה האקדמית על המדע. כך, הוא גרם ל"מעבר פרדיגמה" בהיסטוריה, בפילוסופיה ובסוציולוגיה של המדע.
שימושים נוספים
השימוש המקובל הנוסף במילה "פרדיגמה" היא במובן של "ראיית העולם" (בגרמנית: Weltanschauung). כך לדוגמה במדעי החברה, משתמשים במושג כדי לתאר סדרה של התנסויות, אמונות וערכים, המשפיעים על הדרך בה היחיד תופס את המציאות ומגיב לתפיסה זו. מדעי החברה אימצו את המונח של קון "מעבר פרדיגמה" על מנת להתייחס לתופעה חברתית מסוימת, מעבר למשמעות אליה התכוון קון.
כן משתמשים במילה על מנת לציין מבנה, סדרה או טיפוס המובדל במובהק מאחרים. בהקשר זה משתמשים לרוב בשדה העיצוב. פרדיגמות עיצוביות, או "ארכיטיפים", יוצרים תקדימים תפקודיים לפתרונות עיצוביים.
בפסיכולוגיה ניסויית, למשל, משתמשים במונח "פרדיגמה" כדי לתאר טיפוס מסוים של ניסוי. כך, לדוגמה, פרדיגמת "Go/NoGo" מתארת ניסויים בהם נבדק מתבקש להגיב רק כאשר הוא מזהה את גירוי המטרה, ולא להגיב עבור כל גירוי אחר.
שימוש נוסף הוא בתחום הקיברנטיקה. כאן המובן הוא, במובן הרחב, תוכנית אב שמטרתה להפחית את הכאוס במערכת מסוימת. פרדיגמה תהיה מעין איסור להמשיך בכל פעולה שתגדיל את כמות האנטרופיה במערכת. על מנת ליצור פרדיגמה כזו, על מערכת סגורה לקבל כל שינוי הנדרש לשם כך. מכאן שפרדיגמה במובן זה יכולה להתרחש רק במערכת שעדיין לא הגיעה לצורתה הסופית.
במדעי המחשב, משתמשים במונח "פרדיגמה" בשביל לאגד אוסף של שפות תכנות בעלות מאפיינים מרכזיים משותפים.
אטימולוגיה ותרגום לעברית
מקור המילה מיוונית Paradeigma, שפירושה: תבנית / מתכונת, או מהמילה היוונית Paradeiknunai, שפירושה: דוגמה / הדגמה. ניתן לתרגם את המונח לעברית כ"עלדגם", ויהודה מלצר אכן שקל לעשות זאת כאשר תרגם את ספרו של תומאס קוּן "המבנה של מהפכות מדעיות" לעברית..
האקדמיה ללשון העברית הציעה את המילה דְּפוּסָה כמונח עברי.
ראו גם
צייטגייסט
המבנה של מהפכות מדעיות
הקהילה המדעית
העידן החדש
מטא-תאוריה
קישורים חיצוניים
עיקרי התאוריה של קון תוך דגש מיוחד למושג הפרדיגמה
פרדיגמות ארגוניות - שימוש במושג הפרדיגמה בסביבה הארגונית לאור עבודתו של קון, באתר דואלוג
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
| 2024-02-27T14:25:13
|
קלארק קר
|
קלארק קר (באנגלית: Clark Kerr; 17 במאי 1911 – 1 בדצמבר 2003), סוציולוג וכלכלן אמריקני, מראשי קבוצת חוקרים שעסקה בשוק העבודה במשך יותר משני עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה. כיהן כנגיד אוניברסיטת קליפורניה בברקלי וכנשיא אוניברסיטת קליפורניה.
בשנת 1954 טען קר כי בשוק עבודה קפיטליסטי קיימת נטייה לחלוקת שוק העבודה לענפים כלכליים וגאוגרפיים, בכל אחד מהם מתקיים שוק עבודה פנימי. נטייה זו כינה קר בשם בלקניזציה (על שם הפיצול המדיני הרב באזור הבלקן).
קר טוען כי בתוך שווקים פנימיים אלו קיימות הגבלות רבות על גמישות השוק (בניגוד לכלכלה נאו-קלאסית ליברלית, שהזניחה את קשיחות השוק). הגבלות אלו נובעות הן מפעולותיהם הכלכליות של העובדים והמעסיקים (לדוגמה: הגבלת הכניסה לשוק לפי קריטריונים כגון הכשרה ייחודית, חברות בארגון מסוים, תקופת חונכות וכו'), ומהגבלות מוסדיות הפועלות על השוק (חוקים המגבילים את התעסוקה, פעולותיהם של איגודים מקצועיים ושל איגודי מעסיקים וכו').
מנהל ההשכלה הגבוהה של קליפורניה
בשנת 1952 מונה קר כנגיד הראשון של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, עד אז ניהל את הקמפוס נשיא אוניברסיטת קליפורניה (שכלל בשנים אלה עוד שני קמפוסים בדרום קליפורניה) באופן ישיר. בשנת 1958 הוא מונה לנשיא אוניברסיטת קליפורניה. בתפקיד זה היה אחראי להכנת תוכנית האב של ההשכלה הגבוהה בקליפורניה, לפיה חולקו המוסדות הציבוריים (הקיימים ואלה העתידים לקום) לשלוש שכבות: אוניברסיטאות שישתייכו למערכת האוניברסיטה של קליפורניה (היום עשרה קמפוסים) בהם יתקיימו לימודים לכל התארים, מכללות שיישתייכו למערכת "האוניברסיטאות של המדינה" California State University, בהן לא יתקיימו לימודי דוקטורט, ומכללות קהילתיות בהן לומדים שנתיים. למערכת הראשונה יוכלו להתקבל השמינית העליונה של בוגרי התיכון, לשנייה השליש העליון ולמכללות המקומיות כל בוגרי התיכון. התוכנית אף יצרה מסלול מעבר בין המכללות המקומיות למערכות האחרות.
בשנת 1960 אימצה קליפורניה באופן רשמי את התוכנית ופתחה בהרחבה גדולה של מערכת ההשכלה הציבורית שלה שנחשבת בסקרים שונים כטובה בעולם.
בתקופת כהונתו של קר התחוללו הפגנות ומהומות סטודנטים רבות על רקע "התנועה לחופש הדיבור" ומלחמת וייטנאם. תגובתו של קר, שסלד מגירוש סטודנטים מהאוניברסיטה, ספגה ביקורת מחוגים שמרניים שסייעו לבחירתו של רונלד רייגן כמושל. לאחר בחירתו של רייגן בשנת 1967 פוטר קר ממשרתו כנשיא.
קר כיהן בתפקידים שונים הקשורים להשכלה גבוהה בקרן קרנגי.
בשנת 2002 נודע כי ה-FBI בימיו של ג'ון אדגר הובר עקב אחרי קר והדליף אודותיו מידע כוזב לחבר הנאמנים של אוניברסיטת קליפורניה, לרייגן ול.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
קישורים חיצוניים
Clark Kerr, 'One of the Giants,' Dies
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלכלנים אמריקאים
קטגוריה:סוציולוגים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת סווארת'מור
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית
קטגוריה:נשיאי אוניברסיטאות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003
| 2024-03-09T11:42:07
|
ג'ון דאנלופ
|
ג'ון דאנלופ (באנגלית: John Thomas Dunlop; 5 ביולי 1914 – 2 באוקטובר 2003) היה כלכלן אמריקני שבחן את תהליכי המיסוד של שוק העבודה בחברה קפיטליסטית וכיהן כמזכיר העבודה של ארצות הברית.
ביוגרפיה
ג'ון דאנלופ נולד בקליפורניה וגדל בפיליפינים, שם פעלו הוריו כמיסיונרים. בשנת 1939 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. בשנת 1938 הצטרף כמרצה לכלכלה לאוניברסיטת הרווארד, ובשנת 1950 התמנה לפרופסור מן המניין. כתב ספרים רבים העוסקים בנושאים מתחום יחסי העבודה.
בנוסף לפעילותו האקדמית, השתתף דאנלופ באופן פעיל בהסדרת יחסי העבודה בארצות הברית. עסק בגישור בסכסוכי עבודה, השתתף בוועדות לאומיות שונות בתחום יחסי העבודה, והיה יועצם של רבים מנשיאי ארצות הברית, החל בפרנקלין דלאנו רוזוולט. בשנת 1975 כיהן כשר העבודה בממשלו של הנשיא ג'רלד פורד, והתפטר מתפקידו עקב מחלוקת עם הנשיא על חוק המתיר משמרות מחאה של שובתים.
ב-1957 קבע דאנלופ כי שוק העבודה מורכב מאשכולות עיסוקים, שהם יחידות היסוד של מבנה השכר בשוק. אשכולות אלו מוגדרים בכך שהם קבוצות עיסוקים המשתייכות לאותו ענף כלכלי, הדומים זה לזה בצורת העבודה, בשיוך העובדים ובתנאי ההעסקה (לדוגמה: אשכול המאבטחים, אשכול המורים העל-יסודיים וכו').
על אשכולות אלו פועלים יחידות קובעות שכר: ארגונים הנוגעים ישירות בקביעת השכר באשכול (לדוגמה: הנהלת ארגון מסחרי, איגוד מקצועי וכו'). יחידות אלו נוגעות בכמה אשכולות בו-זמנית, ומקיפות תחום נרחב יחסית של השוק.
פעולת היחידות קובעות השכר על האשכולות השונים יוצרות שערי מפתח לשכר: אמות מידה לקביעת השכר עבור בעיסוקים המרכזיים של כל אשכול. מלבד שערי המפתח קיימים שערים נלווים לשכר: אמות מידה לעיסוקים הלא מרכזיים באשכול. שערים אלו מושפעים מגורמים חזקים כגון מצב השוק, מאבקים מעמדיים, חוקים וכדומה, וכך נקבעים לשערים אלו גבולות מסוימים. גבולות אלו מכונים קווי שכר.
קו שכר (קונטור) מאופיין על ידי הגאוגרפיה, פלח השוק אליו הם משתייכים (ציבורי, עסקי, וכו') והאשכולות המרכיבים אותם. כמו כן, מכיל קו זה את כל היחידות קובעות השכר הקשורות אליו, ויוצר ביניהן קשר הדוק על בסיס מקורות כוח האדם, השווקים הפתוחים אליהם, ועל בסיס הדמיון בתנאי ההעסקה.
לקווי השכר נטייה חזקה למיסוד, שכן הם יוצרים מערכת איזונים המקשרת בין כל היחידות קובעות השכר, האשכולות וקווי השכר סמוכים. קשר זה מתבטא בזהות מסוימת בין הגורמים השונים ובהתייחסות שלהם אחד אל השני כאל קנה מידה לקביעת שערי השכר (לדוגמה: מזכירים במשרד החינוך נוטים להשוות את שכרן לשכר המורים, ולהתייחס אליו בהתאם).
גורם נוסף הקשור בקווי השכר הוא היותם מייצגים של מעמד חברתי, שכן הם מבדילים בין שכבות אוכלוסייה שונות על פי מצבם הכלכלי. עובדה זו מגבירה את הנטייה של קווי השכר למיסוד, שכן כל שינוי כרוך בשינוי מעמדי, שאינו מובן מאליו במערכת.
שינוי קווי שכר מביא ללחצים בשני מובנים:
שינוי זה כרוך בזעזוע המערכת שהתמסדה סביב קווי השכר. זעזוע זה עשוי לקבל מובנים חברתיים רחבים (ואף פוליטיים, מעבר למובנו הכלכלי.
פריצה של קווי שכר מסוימים (כלפי מעלה) מביאה ללחצים גדולים מצד עובדים בקווי שכר סמוכים, אשר באים בדרישה לקיים שינוי מקביל בקווי השכר שלהם (וזאת מכיוון שקבוצות השונות משוות את שערי השכר שלהן זו לזו, ולאו דווקא למצב השוק הכללי).
תהליך זה, לטענת דאנלופ, מגביר את תהליך האינפלציה בשוק, מעבר לגבולותיו המוגדרים על ידי ההיצע והביקוש.
הצורך בהימנעות מלחצים חזקים אלו מוסיפים על נטיית קווי השכר למיסוד, על ידי שמירה על שערי שכר קבועים, בלא קשר למצב השוק החיצוני. בכך חורגת תאוריית קווי השכר מהגדרות הכלכלה הנאו-קלאסית הליברלית.
ראו גם
מונחים בשוק העבודה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מזכירי העבודה של ארצות הברית
קטגוריה:כלכלנים אמריקאים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'רלד פורד
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1914
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003
| 2024-06-11T08:22:51
|
ערד
|
עֲרָד () היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם. הוכרזה כעיר בשנת 1995.
גאוגרפיה
ערד ממוקמת בדרום מדבר יהודה, על גב רכס כידוד וממזרח לבקעת ערד, 23 ק"מ מערבית לים המלח, וכ-45 ק"מ מזרחית לבאר שבע. המועצה המקומית הקרובה ביותר היא כסיפה. ערד גובלת בשטח השיפוט של מועצה אזורית תמר ממזרח ובשטח גלילי ממערב. דרך ערד עוברים כביש 31 וכביש 3199 למצדה.
ערד ממוקמת בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים; הנקודה הנמוכה ביותר היא 360 מטר, והגבוהה – 630 מטרים, עם נקודת ציון של 600 מ' בהר כידוד. בעיר מספר וואדיות, לרבות ערוצי נחל צאלים, יעלים, נחלי כידוד, חסד, רחמים דומייה, קינה, מלחתה ופראים. בבקעת ערד אדמת לס, וממזרחה סלעי משקע, כגון גיר, צור ודולומיט.
כמות הגשם הממוצעת בערד היא כ-130 מ"מ בשנה. בממוצע אחת לשמונה שנים יורד בערד שלג קל למשך כיממה.
היסטוריה
ערד העתיקה
מקור השם "ערד" מ: . בקרבת ערד החדשה נמצאת העיר העתיקה תל ערד, שבה נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הכנענית מלפני כ-5,000 שנה ומהתקופה היהודאית לפני כ-3,000 שנה. העיר ערד של תקופת הברונזה הקדומה השתרעה על כמאה דונם, והוקפה בחומה בצורה באורך כ-1,200 מטרים. היא אחת מהערים הקדומות ביותר בארץ ישראל שבהן רחובות מתוכננים, מבני ציבור ושלטון וחומה.
הקמת ערד
ב-23 בינואר 1921 ניתן אישור מהשלטון המנדטורי לחיילים משוחררים מהגדודים העבריים להקים במקום יישוב. תשעה גברים ושתי נשים הגיעו לאתר, והחלו בבניית יישוב וחיפוש מים. לאחר ארבעה חודשים נכשלה היוזמה - מים לא נמצאו במקום, וההתיישבות ננטשה.
ב-1960 הוחל בתכנון חבל ערד, ובמרכזו העיר ערד כ"עיר המתוכננת הראשונה בישראל", ביוזמת לובה אליאב, שהתמנה לראש צוות ההקמה ומיד החל בארגון הצוות. האדריכל אלכסנדר שר התמנה למהנדס ראשי, ואילנה ברנזון אלרוד התמנתה לראש צוות תכנון ערים לאחר שחזרה מברזיל כחברה בצוות תכנון העיר ברזיליה, בניהולם של לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר.
התכנון נעשה בקריה בתל אביב, תוך חיפוש אחר האתר המתאים להקמת העיר, במרחב שממזרח לבאר שבע, על גבול המורדות לים המלח. ב-1961 עזב אליאב ותחתיו מונה יצחק פונדק. ב-1962, עזבו שר ואלרוד, ובמקומם מונה יונה פיטלסון לראש צוות התכנון. אנשי הצוות שימשו לימים כבסיס למחלקת ההנדסה במועצה המקומית ערד.
לאחר איתור השטח, החליט אליאב, כי תכנון העיר ייעשה באתר עצמו והצוות יגור במחנה קדמי, על מנת לחוש ולהבין את תנאי האזור ואקלימו. כמו כן, ישמש המחנה כעין תקיעת יתד ראשונה במקום. המחנה, שתוכנן על ידי שר ואלרוד, כלל בניין אדמיניסטרציה מרכזי עם קומה ראשונה בנויה אבן כמקום מקלט בשעת הצורך, ולצידו חדר אוכל, משרדים וחדרי מגורים, שנבנו משאריות צריפים ששופצו והותאמו.
עם המעבר למחנה הקדמי ב-1961, הורחב הצוות שכלל אדריכלים ומהנדסים, אנשי אדמיניסטרציה ותפקידים שונים, ובהם אברהם בייגה שוחט, לימים ראש המועצה המקומית (ומאוחר יותר שר האוצר). המחנה הקדמי הפך לבניין משרדי המועצה ובהמשך למשרדי העירייה, וכן שימש מקום למוסדות ציבור נוספים.
בשנת 1962 הגיעו לערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום ביוזמת מוסדות המדינה. מועד תחילת ההתיישבות במקום נקבע (לאחר דחייה) ליום 21 בנובמבר 1962, אולם משפחה ראשונה הגיעה ליישוב כבר בחודש אוקטובר.
ממוזער|ערד בשנת 1966
כוונת הממשלה הייתה להקים במקום יישוב שתושביו יעבדו בקידוחי גז טבעי ונפט, מפעלי מחצבים באזור ים המלח ומישור רותם, מפעלים שיוקמו באזור תעשייה של העיר ותיירות מרפא בעקבות האוויר היבש והקריר של העיר וסגולות המרפא של בקעת ים המלח. העיירה קמה עם תכנון אדריכלי דקדקני שנמשך כחצי שנה ותכנון דמוגרפי שהסתמך על ילידי ישראל וועדת קבלה שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו כנדרשים. לאחר שנים, כשהתפתח במקום שוק דירות יד שנייה, נעלמה יכולת השפעתה של הוועדה, והיא בוטלה. מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד (ראה עיירת פיתוח). הסקר הגאולוגי שנערך בטרם הקמתה של העיר נפסק לפני גבולותיה ולא נודע כי העיר יושבת על מרבץ פוספטים גדול (כנראה מהגדולים בארץ), עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, דבר שגורם לפעפוע של גז רדון מתחת לחלק משכונות העיר .
התבססות היישוב
בשנת 1967 נערכו לראשונה בחירות למועצת ערד. זאת לאחר מרד התושבים שהתנגדו למינוי ראש החבל ותבעו בחירות דמוקרטיות. לראש המועצה נבחר אברהם בייגה שוחט, שכיהן בתפקיד זה עד 1989, לאחר שנבחר לכנסת בשנת 1986. סגנו, בצלאל טביב נבחר במקומו לראש המועצה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 2003. לאחריו נבחר ד"ר מוטי בריל אשר הודח ב-2007. תחתיו מונתה ועדה קרואה, בראשות גדעון ברלב, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר. ב-2010 נערכו בחירות שלא מהמניין ונבחרה לראשות העיר טלי פלוסקוב. כשנבחרה לכנסת ב-2015 נערכו בחירות בערד ונבחר עו"ד ניסן בן-חמו. ב-2024 נערכו בחירות ונבחר יאיר מעיין.
ב-1983 החל מפעל "פסטיבל ערד", ביוזמתו של שוחט. ביוני 1995 הוכרזה ערד כעיר. ביולי 1995 נהרגו באסון פסטיבל ערד שלושה בני נוער. הפסטיבל הפך מותג בעל שם והאסון הפך לסמל של כישלון בעיר. הפסטיבל נחגג מדי שנה עד היום במתכונת צנועה.
מאז 2004 קבוצת תושבים גדולה מתנגדת לפעילותה של חברת רותם שבבעלות משפחת עופר כדי למנוע הקמת מכרה פוספטים באזור ערד דבר שעלול להגביר את התחלואה בעיר ואף יהרוס את ענף התיירות של העיר, מלבדם היו גם מספר אנשי ציבור שהביעו בקבוצה תמיכה, בהם שרת הבריאות, יעל גרמן שטענה כי "הניסיון שייצבר, לא יוכל לספק ביטחון כי לכריה בהיקף מלא לא יהיו השפעות בריאותיות שליליות".
אוכלוסייה
250px|ממוזער|בית הכנסת שקד בערד
250px|ממוזער|רחוב בערד
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
כבר בשנותיה הראשונות, קלטה העיירה הקטנה עולים חדשים, שהגיעו מרומניה וממדינות אחרות, אולם קצב גידול האוכלוסייה במקום, כמו גם מקורות תעסוקה אפשריים, היה רחוק מן התחזיות. בשלהי שנת 1966 גרו במקום פחות מ-2,500 תושבים, אף שהתחזית הייתה כי באותו מועד יהיו ביישוב מעל 10,000 תושבים. בסוף שנות השישים, הוקם בעיר אולפן ייחודי, בשם מכון ווג'ס, שבו למדו אקדמאים יהודיים מכל העולם, אך בעיקר מארצות דוברות אנגלית. משנת 1971 הגיעו לערד עולים חדשים ממדינות נוספות: ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה, ואתיופיה. באותה תקופה התיישבו בעיירה גם כמה משפחות מקהילת העבריים (שמושבה בעיקר בדימונה). כך נוצר בעיר פסיפס רבגוני של תרבויות וגלויות.
בשנות התשעים הגיעו למקום אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, ותוך שנים אחדות הורכבה אוכלוסיית העיירה בעיקר מעולים חדשים: יותר מ-50% מהתושבים. בשנת 1995 נפתחו כמה מרכזים לקליטת עולים בשכונת "חלמיש" וליד שכונת "מעוף". המרכז שבשכונת "חלמיש" קלט רק יוצאי אתיופיה ונסגר גם הוא. כיום יוצאי חבר העמים מהווים כשליש מהתושבים בעיר, קהילה של חסידות גור, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה, קהילת חב"ד וקהילה קטנה של חוזרים בתשובה - בעיקר חסידי ברסלב, כ-300 מבקשי מקלט מסודאן ואריתראה ועוד.
בעשורים הראשונים לייסודה התאפיינה ערד באוכלוסייה בעלת מעמד חברתי כלכלי גבוה, שבידל את היישוב מיתר עיירות הפיתוח (לצד כרמיאל). לפי מספר חוקרים ובהם בתיה רודד (תושבת העיר ופעילה פוליטית) שקיעתה של העיר נבעה בעקבות שינוי סדר היום הלאומיים בעקבות עליית הליכוד לשלטון, אלפי עולים מברית המועצות שהתיישבו בעיר, העברת מפעלי התעשייה שהיו בערד למדינות העולם השלישי כחלק ממגמה גלובלית של העברת התעשייה למדינות בהן כוח האדם זול יותר, הטשטשו ההבדלים בינה לבין שאר עיירות הפיתוח בנגב. מחירי הדיור הזולים בה משכו אליה כמות נכבדת של חסידי גור שהתיישבו בערד. והובילו לעימותים בין חרדים וחילונים בעיר על אופייה של העיר. כמו כן נוצר בה ריכוז של כ-1,300 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שעברו את גבול מצרים (בעקבות נוהל גדרה-חדרה) במהלך ראשית שנות ה-2000 ולאחר שינוי הנוהל נותרו 500 איש. ב-2010 הייתה לעיר הישראלית הראשונה שבה נבחרה יוצאת חבר המדינות - טלי פלוסקוב מ"ישראל ביתנו" - לראשות העירייה. ב-2015 נבחרה פלוסקוב לכנסת ומאז מכהן כראש העיר עו"ד ניסן בן חמו, בן ערד שגדל והתחנך בה.
בעיר פועלים גרעיני התנדבות רבים, הכוללים מתנדבי שנת שירות של הצופים העבריים, קדימה, צמרת ובית"ר. בנוסף על כך, בעיר ישנו כפר סטודנטים וגרעין של תנועת הבוגרים של בני עקיבא ובעבר התקיים בעיר גרעין חיילים של תוכנית "עם וארץ" מטעם מכינת עין פרת.
בעיר פועלות תנועות הנוער הצופים, בית"ר, בני עקיבא והנוער העובד והלומד.
אוכלוסייה בסביבה
ליד העיר ערד שוכן בסיס האימונים של חטיבת הנח"ל.
בסביבתה מכל עבריה, יושבות קהילות בדואיות החיות ביישובים בדואים לא מוכרים (הפזורה). האוכלוסייה מוערכת בכ-15,000 תושבים בדואים (מהם תל ערד, אלפורעה, ר'זה, אל זערורה, בקעת הקנאים ונחל יעלים). לבדואים של אלפורעה יש תביעות בעלות על הקרקע בתחום הקו הכחול של ערד וחלקם יושבים על אדמות אלה. בעקבות המאבק נגד הקמתו של מכרה הפוספט הסמוך לשטח זה, לא תוכנן היישוב אלפורעה על אף שהוכר בשנת 2006 וכך מתגוררים 11,000 נפש על פני אזור זה בלא הסדרה מוסכמת.
אדריכלות
שמאל|ממוזער|250px|מפת ייעודי קרקע, על פי התוכנית המקורית
ההיבט האורבני
200px|ממוזער|תוכנית העיר ערד, על גבי ברכת שנה טובה, 1962
ערד שייכת לדור הערים החדשות אשר הוקמו במדינת ישראל עם ראשיתו של העשור השני להקמתה. התכנון התבסס על עקרונות תכנון הערים המודרני, והושפעה באופן משמעותי מתכנון העיר ברזיליה, ועליהם נוספו רעיונות ייחודיים שפיתחו אדריכלי העיר והשכונות שערכו ניסויים אדריכליים מגוונים. התכנון כלל התפתחות הדרגתית, הפרדה בין שימושים שונים, הפרדה בין תנועה רגלית ותנועה ממונעת והתייחסות לאקלים ולנוף המדברי.
המתכננים יצרו עיר במבנה ליניארי, המותאם להתפתחות הדרגתית של יישוב, שהיה תפיסה חדשה בתכנון הערים בארץ (שם). התכנון אפשר התחלה של יישב חדש וגידולו באופן הומוגני כיחידה שלמה בכל אחד משלבי ההתפתחות, תוך יצירת תמהיל מותאם של מגורים, מבני ציבור, חינוך, מסחר ותרבות באופן פרופורציונלי לגודלו.
התכנון כלל בחלק המרכזי של העיר 6 רבעים, כשבכל רובע מגורים כ־5,000 תושבים. בכל רובע נשמר מקום למבני ציבור ובין הרבעים תוכנן מרכז העסקים העירוני הראשי. מחוץ לאזור המגורים, סביב הצומת והכביש האזורי, מוקמו שטחי תעשייה ומסחר, שהיו אמורים להישען גם על התנועה העוברת באזור. אזור מלונות תוכנן ממזרח לעיר בקצה הרכס, מול הנוף של בקעת ים המלח, הרי אדום ומואב, והיה מיועד לתיירות מכל הסוגים ובעיקר לחולי אסתמה ומחלות ריאה, שאזור זה נחשב כבעל השפעות טובות עליהם.
מערכות התחבורה תוכננו על פי אופנת תכנון הערים של שנות ה־60 של המאה ה־20, שכללה הפרדה מוחלטת בין תנועת הולכי הרגל וכלי הרכב. תנועת כלי הרכב הועברה לכבישים חיצוניים סביב שכונות המגורים, ובמרכז השכונות עברו שבילים רחבים להולכי רגל שחיברו בין המרחבים השונים בשכונות ובינם לבין מבני הציבור ומרכז העיר.
באמצע שנות ה-60 הוחל בתכנון פרויקט מגורים הכולל בתים פרטיים צמודי קרקע סביב הרבעים המרכזיים, שהיווה למעשה אב-טיפוס לשכונות "בנה ביתך" של סוף שנות ה-70.
בשנות האלפיים נמתחה ביקורת על התכנון המודרניסטי של העיר, המפריד בין השימושים השונים ובין המכוניות להולכי הרגל, בטענה שתכנון כזה מקשה על התנועה בין השכונות, מעודד תלות ברכב הפרטי ומונע אינטנסיביות עירונית שתחזק את הכלכלה והמסחר.
ההיבט הארכיטקטוני
על פי הנחיותיה של תוכנית האב לעיר ערד, נדרשה חזית הבניין להכיל לפחות 60% ציפוי באבן מקומית. אלמנט זה הביא לכך שנוצר קו מאחד בין בתיה השונים של העיר, ובנוסף חיבר את הבתים אל המרחב הסובב אותם. ברחבי העיר נעשו מספר פרויקטים ארכיטקטוניים אשר היוו מעין ניסויים במערכות מגורים. דוגמה לדבר ניתן למצוא בשכונת "בתי הפטיו" הממוקמת בלב "רובע יעלים" הוותיק. ייחודן של יחידות דיור אלו, הוא בכך שלכל יחידה הוקצתה חצר רחבת ידיים (פעמים אף בגודל שווה לגודל הדירה עצמה) התחומה מכל עבריה בקירות גבוהים - כך שבבוא היום, עם גידולה של המשפחה, ניתן יהיה לסגור את החלל ולהרחיב את חלל הדירה. פרויקט "בתי הפטיו" נחשב עד היום לאחד מהדוגמאות המובהקות לניסיונות המרתקים שנעשו בארכיטקטורה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה.
2022 מרכז העיר
תוכנית להתחדשות מרכז העיר וארבע השכונות הוותיקות הסמוכות אליו, בשיתוף האדריכלים "בסט אדריכלים" ו-"אורצקי אדריכלים", זכתה במקום הראשון באות האדריכלים 2022 בקטגוריית תכנון ועיצוב עירוני.
שכונות ורבעים
שמאל|ממוזער|250px|מרכז פיס לנוער
שמאל|ממוזער|250px|בית ספר באבישור
לרוב השכונות בערד ניתן שם הקשור לנושא מסוים, כשכל שמות הרחובות בהן עוסקים בנושא. שכונות יוצאות הדופן הן השכונות הראשונות ושכונות המרכז (ראשונים, נעורים, אבישור, טללים, יעלים ולבאות). שאר השכונות הן: גבים, בה הרחובות קשורים בגופי מים ונחלים, חלמיש – בפירות, מעוף – בציפורים, שקד – בפרחים, רותם – באבנים, חצבים – בנושאי צבא, הרדוף – בגופים גבוהים, ורננים – מוזיקה. מדרום לכביש 31 שוכן אזור התעשייה של העיר, המחולק לאזור תעשייה זעירה בצפון, ואזור תעשייה כבדה, שבמערבו שוכן רובע האמנים "אשת לוט".
רובע יעלים
רובע יעלים היה הרובע הראשון ותוכנן על ידי אדריכלית ברנזון אלרוד. הרובע נקרא על שם נחל יעלים הזורם בסמוך לעיר. וקבל את הכנוי "בתי הפטיו" על שם יחידות דיור אלה שהיה בהן ניסיון למצוא פתרון ארכיטקטוני לבניה רוויה בתנאי המדבר.
המבנה בנוי בצורה פירמידלית כך שלכל דירה שטח פתוח של פטיו המשמש גינה קטנה פרטית הן על הקרקע והן בקומות על ידי תוספת פטיו לכל דירה על הגג של הדירה מתחתיה.
בערב, אחרי שחדרי המגורים בתוך הדירה התחממו במשך היום (בתקופה שלא היה מיזוג אוויר) נוצר שטח חיצוני נעים בשעות הערב. שטח הפטיו מאפשר עם גידול המשפחה ניצול השטח ללא צורך מעבר לדירה גדולה יותר.
הכניסה לדירות לאורך מעבר פנימי מוצל וחדרי מדרגות פתוחים. אזור חניה לכל דיירי הבתים בכניסה למעבר.
רובע האמנים
ברובע זה, הקרוי "אשת לוט", חברו אמנים תושבי ערד לקהילה יוצרת בעלת רגישות חברתית וסביבתית גבוהה. הרובע, המשלב יצירה, אמנות ואווירה מדברית, ממוקם בקצה המערבי של אזור התעשייה, על אם הדרך היורדת אל ים המלח ומצדה. במהלך הקיץ מתכנסים תושבי ערד בימי "חמישי ברובע" כדי ליהנות ממופעים, שוק איכרים והאוויר הקריר והנעים.
אבישור
בלב העיר ערד שוכן רובע אבישור – פנינה ארכיטקטונית המייצגת נאמנה את רוח הארכיטקטורה הישראלית של שנות ה־60 של המאה ה־20. רובע זה תוכנן על ידי האדריכלים אדם אייל ודוד בסט, בהתאם לתוכנית האב. את הרובע, המכיל כ-600 יחידות דיור, חוצה רחוב להולכי רגל, שמצדדיו גני שעשועים, מבני ציבור ועוד. את הרובע מקיף כעין כביש טבעתי, שמפריד בין תנועת כלי הרכב לתנועת הולכי הרגל. טיפולוגיית הבינוי מורכבת מחצרות סגורות, המגנות מפני רוחות המדבר החזקות, ויוצרות הצללה לחצר. את תכנון הנוף לשכונה ביצע אדריכל הנוף צבי דקל, עבודה שעליה זכה בפרס קרוון בשנת 1973. תכנון הנוף מתאפיין בניצול חכם של מערך הבינוי, וכן חשיבה על תנאי האקלים המדבריים.
לבאות
שכונת לבאות ממוקמת במרכז העיר הדרומית, כוללת בניינים בני ארבע קומות לצד רבי קומות ובתי קרקע. בשכונה ממוקמת קופת חולים מכבי, בית הספר לבאות ובית הכנסת הספרדי של העיר. השכונה נגישה גם לקניון ערד ולבית הספר התיכון היחיד בעיר.
שכונת נעורים
שכונת נעורים היא מן השכונות הוותיקות בעיר, בתיה הראשונים של השכונה אכלסו את בוני היישוב בערד, ובכך למעשה חברה לרעותה, השכונה הראשונה, שכונת 'הראשונים' בה התגוררו מייסדי העיר בצריפי אזבסט. נעורים נבנתה בצורה מסודרת, כשחלקה בתים צמודי קרקע, אחידים ברובם, וחלקה בנייה רוויה.
תעשייה
אזור התעשייה של ערד שוכן בדרום מערב העיר, בשטח של 2,854 דונם. שני המפעלים הגדולים שהיו בו נסגרו בשנת 2014, "מגבות ערד" ומפעל "פלקסטרוניקס" (לשעבר "מוטורולה דרום"). בשנים 2015–2019 נוספו חמישה מפעלים חדשים בגודל בינוני. כיוון הפיתוח הכלכלי של ערד הוא יצירת תמהיל של תיירות בוטיק וטיולי טבע, הפיכת העיר למרכז תרבות ואמנות, תעשייה של מפעלים קטנים ובינוניים, פיתוח המנחת למטוסים קלים ושירותי אחסון ושירות למטוסים קלים, פרק מוטורי ופיתוח אנרגטי שישחרר את העיר מהתלות בחברת חשמל (ראו דף הפייסבוק של עו"ד ניסן בן-חמו).
שירותים עירוניים
300px|ממוזער|מרכז רפואי שאלר
בערד סניפי קופות חולים כללית, לאומית ומכבי. על יד בניין העירייה הוקם על ידי הרב חנוך אידלמן והרב אברהם קמינר עסקני קהילת גור בשנות ה-2000 מרכז רפואי על שם לאון ופרדה שאלר מלונדון, ובו חדר מיון. בשנת 2023 נפתח במקום מרכז דיאליזה המשמש את כל תושבי האזור. תחנת מגן דוד אדום ממוקמת בסמוך למרכז הרפואי. בעיר פועלת פנימיית "בית מזור" לילדים ונערים חולי אסתמה אשר משתלבים במערכת החינוך של ערד.
תחנת משטרת ערד (האחראית על גזרת ערד וסדום), בפיקודו של קצין בדרגת רב-פקד, נמצאת גם היא על יד העירייה. בשנת 2007, זכתה משטרת ערד בתעודת הצטיינות על כך שהפחיתה משמעותית את כמות עבירות הרכוש בגזרתה.
הספרייה העירונית ערד הוקמה כחודש לאחר הגעת הגרעין הראשון לעיר. מאז גדלה ועברה בין מבנים שונים עד להגעתה בשנת 1984 למבנה הנוכחי במתנ"ס ערד. הספרייה זכתה בפרס הספרייה המצטיינת של משרד התרבות לשנת 2012.
האקלים התרבותי בערד
בשנות השישים והשבעים התפתחו בה קהילה תוססת ושוחרת תרבות ופעילות עסקית שוקקת. בהיותה "העיר המתוכננת הראשונה בישראל", היא הציתה את דמיונם של רבים, והיו שהכתירו אותה כ"אל דוראדו".
בתחילת שנות השמונים חיו בעיר כ-13 אלף איש. באותה התקופה נרכשו מעל 1,500 מנויים לסדרת התיאטרון השנתי של "תרבות לעם", שהביאה לעיר מדי שנה 6–8 הצגות תיאטרון של מיטב תיאטראות ישראל. תפוסתו של בית הקולנוע "אורון" היא 750 מקומות כך שכל הצגה הועלתה פעמיים.
ב-1981 הועלה על במת "אורון" המחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", בהפקה משותפת של תיאטרון "הקאמרי" עם קבוצת תיאטרון ערד, תזמורת ערד ואנשי ערד. מטעם הקאמרי השתתפו ששי קשת, תיקי דיין ואלברט כהן. ההצגה עלתה חמש פעמים בערד ואחר כך גם בתל אביב בתיאטרון הקאמרי עצמו.
בסביבה התרבותית הזו פעלו, בין השאר, הבמאי דורון צברי, הסופר גבי ניצן, המשוררת טל ניצן, העורך רן זיו, העיתונאי יובל קרני ורבים אחרים.
אמנות ואומנות
המרכז לאמנות עכשווית בערד מציג תערוכות אמנות מהעיר, מישראל ומשאר העולם, המעלות נושאים הרלוונטיים לחיים בערד ובנגב המזרחי. במסגרת המרכז פועלת תוכנית שהות אמן בינלאומית שמשכה בשנים האחרונות מעל מאה אמנים מכל העולם.
חגיגות הזמר העברי בערד ("פסטיבל ערד"), המתקיימות בעיר מדי שנה מאז 1982, מהוות מוקד משיכה לאלפי מבקרים מדי קיץ.
ברובע האמנים בעיר פועלות מספר גלריות ובערבי חמישי במהלך הקיץ מתקיים בו יריד "חמישי ברובע", בו פתוחות כל הגלריות לקהל הרחב ומתקיימים מופעים והופעות מוזיקליות. ברחבי העיר ערד פועלים אמנים רבים, המציגים את יצירותיהם במרכז לאמנות, בירידי "ארט קפה" המתקיימים מפעם לפעם ובימי "בתים פתוחים" במהלך סוכות. ניתן לבקר במספר בתי גלריה לאורך כל השנה.
ערד משופעת באמנות רחוב ובפסלי חוצות.
עיתונות
בשנת 1966 החלו אלי זיו ורחל (רוחל'ה) זיו, ממייסדי ערד, להוציא לאור עיתון מקומי בשם "כידוד", על שם ההר שעליו הוקמה העיר. "כידוד", שיצא לאור ברציפות עד 1989, נחשב לאחד מחלוצי המקומונים בישראל (קדמו לו רק שני מקומונים באילת). בשיאו הוא הופץ ב-3,000 עותקים מדי שבוע, שחולקו חינם במכולות, בקיוסקים ובמקומות נוספים. אבי בלשניקוב, בעבר מנכ"ל משרד התקשורת ומנכ"ל הכנסת, היה עורך מדור הנוער ב"כידוד" בתקופת לימודיו בתיכון.
כיום מופץ בערד עיתון ה"צבי" למגזר הכללי ועיתון "מידערד" למגזר הדתי והחרדי בעיר.
תיירות
ממוזער|230px|פסל הבולבוסים בעיצוב יונה פיטלסון וגדעון פרידמן המאזכר סימון במרחב בדואי מסורתי
שמאל|ממוזער|260px|פסל סביבתי של יגאל תומרקין במצפה מואב (הקמת הפסל מומנה במקור על ידי תושבי היישוב)
ערד ידועה בנופה המדברי, ובאקלימה היבש הידוע בתכונות המרפא שלו. קרבתה למדבר יהודה מושכת מטיילים רבים שיוצאים ממנה כבסיס. בנוסף לכך, ערד ידועה באוויר הנקי שלה, ומהווה בשל כך מוקד משיכה לחולי אסתמה מכל רחבי הארץ.
בכל שנה בסוכות מתקיים פסטיבל בתים פתוחים של אמנים בערד; בכל קיץ מתקיים פסטיבל הזמר בערד; במהלך חודשי הקיץ מתקיימים ערבי "חמישי ברובע" בקריית האמנים עם אמנים והפעלות; בכל שנה בסוף השבוע הראשון של חודש מאי נערכות הליכות ג'יין בשניים-שלושה מסלולים, המספרים מסיפוריה של העיר.
בשטח העיר, במרחק של 9 ק"מ לכיוון מצדה מערב, נמצא כפר הנוקדים, אתר תיירות בסגנון מקראי.
ספורט
260px|ממוזער|מגרש הטניס בערד
כדורגל
בעיר היו שתי קבוצות כדורגל. הראשונה היא הפועל ערד שמשחקת בליגה ב' דרום. בינואר 2015 הוכרז על הפסקת פעילות הקבוצה עקב קשיים כלכליים. השנייה היא מכבי ערד תמר שנסגרה בשנת 2022 עקב חובות כספיים.
היאבקות
בעיר פועל מועדון היאבקות ששמו "מכבי עמי ערד". המועדון זוכה להצלחות באליפויות ישראל ובתחרויות בינלאומיות. כך למשל, נתנאל בראל הגיע למקום השמיני באליפות העולם בשנת 2015 ובוריס סרולביץ' זכה במקום השלישי באליפות אירופה.
כדורסל
בעיר יש קבוצת כדורסל אחת, הפועל ערד, ששיחקה בליגות נמוכות. בעקבות הפסקת התמיכה הכלכלית של העירייה לקבוצה הופסקה פעילותן של קבוצות הבוגרים והנוער.
ענפים אחרים
בעיר פועלת קבוצת כדוריד בשם "הפועל ערד", המשחקת בליגה הארצית בכדוריד.
ב-2017 הוקם מסלול מרוץ מכוניות בערד.
ערים תאומות
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
מנחם תלמי ואפרים תלמי, כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, ערך: ערד, עמוד 532–533.
מיכאל יעקובסון, האדריכל שתכנן את בניין העירייה, מנחם כהן - עבודות (על תכנון המרכז העירוני בערד), הוצאה עצמית, 2014
רודד, ב' (2010), ערד בין כסיף לבריר – ממשליות של שליטה מזניחה. א' צפדיה, וח' כץ (עורכים) מדינה מפקירה – מדינה משגיחה / המקום האחר של המדינה (עמ' 143–164). תל-אביב: הוצאת רסלינג.
רודד, ב. ואהרונוביץ', י. (2011). "מנהיגות מקומית בעיר ספר שולית בין הלאומי לגלובלי: המקרה של ערד." בתוך: א. בריכטה, א. ויגודה-גדות וג. פדה (עורכים). עיר ומדינה בישראל: שלטון מקומי לקראת העשור השביעי, עמ' 86–128.
רודד, ב' (2012). תכנון במצב של אי-הכרעה: המקרה של הנגב. תכנון, 9(1): 164-141.
רודד, ב' (2012). התוכנית להתיישבות ב"מבואות ערד" בראי עקרונות של פיתוח בר-קיימא וצדק רב-דורי. אקולוגיה וסביבה 3(1): 116-117.
רודד, ב' (2014). האם ערד שייכת לתושביה? פנים 64: 107-112.
רודד, ב. (2015). הזכות לנופי המקום: מאבקים "מלמטה" על דמותה של ערד, סוציולוגיה ישראלית, טז (2): 119-139.
רודד, ב. (2016). אקטיביזם חברתי בעיירת ספר: המקרה של ערד. בתוך: בארי, א. ורזין, ע. (עורכים). דמוקרטיה מקומית בישראל: ביזור, מקומיות והשתתפות (עמ' 47–67). מחקר י פלורסהיימר, המכון ללימודים עירוניים ואזוריים, האוניברסיטה העברית בירושלים.
רודד, ב. (2017). 1. רודד, ב. (2017). עיר ומכרה פוספט בבקעת ערד – שחקנים במאבק. בתוך: א. גולן ור. דוניץ-קידר (עורכות). עיר תאגיד/תאגיד בעיר (85-114), תל אביב: רסלינג.
רודד, ב., מאיר, א. ובן-ישראל, א. (2018). דרך כמקום-מרחב חברתי: כביש 31 וערד בין חיבור לניתוק. סוציולוגיה ישראלית.
רודד, ב. (2018). התביעה לזכות לעבודה בעיר: המקרה של סגירת מפעל בערד. מגמות נג (2): 216-189.
קישורים חיצוניים
ערד-ליין- פורטל המרכז בתי עסק,חדשות ואירועים קהילתיים בעיר
מפות אזור ערד בשנים הראשונות להקמתה (בעברית) ומפת תכנון אזורית (באנגלית), 1961 עד 1969, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:מדבר יהודה
קטגוריה:ישראל: ערים מתוכננות
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
קטגוריה:נחלת שבט יהודה
קטגוריה:יישובים באזור ים המלח
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1962
קטגוריה:ישראל: יישובים
קטגוריה:שביל ישראל
| 2024-10-11T03:23:21
|