Split (1)

train · 5.53M rows

source stringlengths 1 97	text stringlengths 46 337k	timestamp timestamp[s]
פרדוקס העורב	שמאל\|ממוזער\|עורב שחור פרדוקס העורב הוצג על ידי הפילוסוף קרל המפל בשנות הארבעים של המאה העשרים. הפרדוקס תוקף את שיטת האינדוקציה המדעית הנמצאת בבסיסם של מדעי הטבע, שלפיה הדרך לבסס תאוריה היא לערוך תצפיות הבוחנות ואינן מפריכות אותה. אם כך, כדי להשתכנע שכל העורבים שחורים, יש לוודא שכל עורב המוכר לנו הוא שחור. מאידך, טען המפל, התאוריה הזו שקולה לתאוריה כל הדברים הלא-שחורים אינם עורבים, שאותה אפשר לאשש על ידי צפייה בעצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים. איך ייתכן, שואל המפל, שתצפיות שאינן כוללות אפילו עורב אחד תומכות בטענה אמפירית על העורבים? הפרדוקס מדען קם בבוקר, מביט מהחלון ורואה זוג עורבים שחורים. "כנראה שכל העורבים שחורים", הוא חושב לעצמו, "צריך לאשש את זה". אבל איך? בדיקה של כל העורבים בעולם היא עבודה קשה מדי. יושב המדען מול החלון ומחפש עורבים. לאחר מספר שעות לא עבר אף עורב נוסף. המדען חושב שאולי צריך לצאת מהבית ולחפש עורבים, אך רגע לפני שהוא יוצא יש לו רעיון, לפיו הטענה "כל עורב הוא שחור" שקולה לטענה "כל דבר שאינו שחור, אינו עורב" - זו לוגיקה פשוטה. אם-כך, התאוריה תצא נשכרת באותה מידה אם נבחן אותה לגבי גופים שאינם שחורים. אם נגלה עורב שאינו שחור נפסלת התאוריה. אחרת נעשית התאוריה סבירה יותר מתצפית לתצפית. אחרי עשר דקות, שבהן ראה המדען כמה מכוניות כחולות, עצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים (ואפילו לא עורב אחד שאינו שחור) - מתקבלת התאוריה על דעתו של המדען והוא קובע: "כל העורבים שחורים!". ניתוח שתי התאוריות ("כל העורבים שחורים" ו"כל הלא־שחורים הם לא־עורבים") שקולות זו לזו ובכל זאת הפילוסופים חלוקים בתשובתם לשאלה האם ניתן לקבל שתצפיות המסייעות לתאוריה השנייה מאששות גם את הראשונה: יש פילוסופים הטוענים כי - לפחות אינטואיטיבית - קשה לקבל אישוש כנ"ל; הם גם משייכים כל ניסיון כזה של אישוש - לכשל לוגי מכליל מסוג דיקטו סימפליקיטר. הם גם קושרים ניסיון כזה של אישוש - לפרדוקס דומה-לכאורה (הקשור לתאוריה המשתנה לאחר זמן), שהוצע על ידי נלסון גודמן במאמרו בעיית האינדוקציה החדשה. יש פילוסופים התומכים באישוש כנ"ל ומנמקים את עמדתם על ידי חידוד-מתודי של מקרה העורבים - באמצעות המקרה השקול הבא: נניח שבכלוב שלפנינו - ישנם שני בעלי חיים וזהותם אינה ידועה עדיין. מזהים את החיה הראשונה ומתברר שזהו עורב שחור. מיד מתעוררת ההיפותזה: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור". כדי לאשש את ההיפותזה - נזקקים כמובן לזהות גם את בעל החיים השני - אך לא נזקקים לכך שתוצאת הזיהוי תעלה שבעל החיים השני הוא עורב שחור: גם אם יתברר שהוא תוכי לבן, זה מאשש סופית את ההיפותזה הנ"ל: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור" (כשבכך היא גם הופכת לתאוריה מוכחת, שכן ידוע מראש שאין עוד בעלי חיים בכלוב). יתר על כן, גם אילו בכלוב היה בעל חיים שלישי שזהותו לא נבדקה עדיין, הרי שזיהוי בעל החיים השני בתור תוכי לבן - מגדיל את סיכויי נכונותה של ההיפותזה הנ"ל - ובכך מאשש אותה (גם אם לא מוכיח אותה סופית כל עוד לא נבדקה זהותו של בעל החיים השלישי). למעשה, כדי לעבור מאישוש ההיפותזה הזו לאישוש ההיפותיזה המקורית של המפל ("כל העורבים שבעולם שחורים") - די להחליף את המקרה של הכלוב במקרה מקביל לגמרי שבו הכלוב מוחלף בעולם כולו. ההחלפה הנ"ל לגיטימית, שכן ידוע מראש שכמות החפצים (הקונקרטיים) בעולם היא סופית. ראו גם בעיית האינדוקציה השיטה המדעית לקריאה נוספת קישורים חיצוניים רגב פורת, פרדוקס העורבים השחורים, באתר "Regev's Library" הערות שוליים עורב, פרדוקס קטגוריה:פילוסופיה של המדע	2024-04-24T11:38:37
הפרדוקס של ראסל	הפרדוקס של ראסל הוא פרדוקס שהציע הפילוסוף והלוגיקן ברטראנד ראסל בשנת 1901, במכתב ששלח למייסדה של הלוגיקה המתמטית, גוטלוב פרגה. לפרדוקס הייתה השפעה מכרעת על התפתחותה של תורת הקבוצות ועל התפתחות המתמטיקה בכלל. פרגה, שקיבל את מכתבו של ראסל זמן קצר לפני השלמת הכרך השני של ספרו "יסודות האריתמטיקה", הבין שגישתו המקורית, המכונה היום תורת הקבוצות הנאיבית, גורמת לסתירה, וויתר על השלמת הספר. מוסכמה בסיסית בתורת הקבוצות קובעת שקבוצה מוגדרת על-פי האיברים השייכים לה. ראסל התייחס להנחה יסודית אחרת, שלפיה אפשר (לכאורה) להגדיר קבוצה באמצעות כלל שיקבע מהם האיברים השייכים לה. הפרדוקס כדי להציג את הפרדוקס של ראסל, נאמר שקבוצה גדולה היא קבוצה הכוללת את עצמה כאיבר, וכל קבוצה אחרת (כלומר, שאיננה איבר של עצמה), היא קבוצה קטנה. ראסל הגדיר את כקבוצה שמכילה את כל הקבוצות הקטנות (ורק אותן), ושאל: האם היא קבוצה קטנה או גדולה? אם קבוצה קטנה, הרי שלפי הגדרתה כקבוצת כל הקבוצות הקטנות היא כוללת את עצמה כאיבר, אבל אז היא קבוצה גדולה לפי ההגדרה. מאידך, אם קבוצה גדולה עליה לכלול את עצמה כאיבר, אבל זו סתירה להנחה שכל האיברים ב- הם רק קבוצות קטנות. בכל מקרה מתקבלת סתירה. במילים אחרות, ההנחות שלפיהן הקבוצה קיימת וחייבת להיות קטנה או גדולה, מוליכות לסתירה. ניסוח פופולרי ממיר את מושגי תורת הקבוצות בסיפור על הספר בעיירה הנידחת: בעיר נידחת היה ספר אשר עבד רק בשביל אנשי העיירה והוא היה הספר היחיד בעיירה. לספר היה חוק מיוחד במספרה: הספר לא מספר אדם בעיירה שמספר את עצמו, ומספר כל אדם שלא מספר את עצמו. השאלה המתבקשת היא: מה קורה כאשר הספר צריך להסתפר? אז לפי חוקי מספרתו, אם הספר מספר את עצמו אז הוא אמור לא לספר את עצמו, אבל אם הוא לא מספר את עצמו אז הוא אמור לספר את עצמו, ומגיעים לסתירה. גישות לפתרון הפרדוקס הלוגיקאים שבאו בעקבות תובנתו של ראסל, וראסל עצמו בראשם, הבינו שמקור הפרדוקס הוא באפשרות לאסוף איברים בכל דרך לכדי בנייה של קבוצה. כדי למסד את תורת הקבוצות באופן שלא יכיל סתירות, יש צורך להגדיר באופן מסודר אילו אוספים יכולים להיחשב לקבוצות. בתחילת הדרך היו כמה גישות לסוגיה זו, כמו למשל תורת הטיפוסים. בהמשך התברר שהגישה היעילה ביותר היא תורת הקבוצות האקסיומטית שפיתחו צרמלו ופרנקל. במסגרת זו, אחת האקסיומות החשובות היא אקסיומת ההפרדה, המאפשרת לבנות קבוצה חדשה על ידי ליקוט איברים של קבוצה קיימת. מנקודת מבט זו, הפרדוקס של ראסל מוכיח ש'קבוצת כל הקבוצות' אינה קיימת, משום שאחרת אפשר היה לבנות ממנה את קבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן, שאינה קיימת לפי הפרדוקס. פרדוקס זה ודומים לו שינו כליל את פני תורת הקבוצות מתורה שבה כל הקבוצות נבנות מתוך קבוצה אוניברסלית, 'קבוצת כל הקבוצות' ותת-קבוצות שלה לתורה שבה כל הקבוצות נבנות מתוך קבוצה ריקה וקבוצות המכילות אותה. רעיון דומה לפרדוקס של ראסל מאפשר להוכיח שקבוצת החזקה של קבוצה היא לעולם גדולה מן הקבוצה עצמה, וזהו תוכנו של משפט קנטור. ראו גם פרדוקס הספר הפרדוקס של קנטור הפרדוקס של בורלי-פורטי לקריאה נוספת מריוס כהן, "פרדוקס ראסל", גליליאו 105, מאי 2007. סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007. קישורים חיצוניים ג'פרי קפלן, הסבר על פרדוקס ראסל, סרטון באתר יוטיוב, 2022 קטגוריה:תורת הקבוצות קטגוריה:ברטראנד ראסל ראסל	2024-04-14T23:57:56
יהודה הלוי	שמאל\|ממוזער\|200px\|דמותו של יהודה הלוי על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ביצירתו - מנורת הכנסת שמאל\|ממוזער\|200px\|שער הספר כל שירי רבי יהודה הלוי, שראה אור בתש"ו 1946 רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; ד'תתל"ה, 1075 בקירוב – אב ד'תתק"א, 1141) היה רב, משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודים בימי הביניים ובכלל. יצירתו המרכזית היא החיבור האמוני - פילוסופי "ספר המענה והראיה לדת המושפלת" הידוע בשם 'הכוזרי', וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים. תולדות חייו ריה"ל נולד בסוף המאה ה-11, בעיר טולדו או בטודלה שבצפון ספרד, למשפחה אמידה ומלומדת. הוא זכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. חוקרים רבים משערים שהיה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי. בשנות חייו הראשונות נדד ריה"ל בספרד כמשורר שכיר בחצרות של נכבדים באירועים חשובים. הוא נפגש עם משה אבן עזרא, גדול המתודולוגים של השירה בזמנו, ועל מפגש זה מסופר שמספר משוררים ערכו תחרות: הם לקחו שיר של משה אבן עזרא, שהוא קשה מאוד מבחינה תבניתית וניסו לחקות אותו. ריה"ל זכה בתחרות, שלח את השיר למשה אבן עזרא וזה הזמינו אליו. סיפור זה אכן טיפוסי לתקופת חייו הראשונה, בה חיבר הרבה שירי חשק ושירי יין. ריה"ל התחבר למשוררים יהודיים ובהיותו רופא צעיר, התקבל בכבוד גדול בטולדו, שם נהנה מהפריחה הכלכלית שהתרחשה תחת מלך קסטיליה והנסיכים הנוצרים. איש חסדו היה שלמה אבן פרוציאל, שר בחצרו של אלפונסו ה-6. ב-1108 נרצח אבן פרוציאל בעת היותו בשליחות. ריה"ל כתב לו הספד בן 73 בתים ובו הביע זעם רב כלפי האליטה הנוצרית "ישפך אלוהים מטר זעם עלי בת אדום\שרשה ירצץ וקצץ את אמיריה\ישיב לחיקה גמול בשכול ואלמון\וישכיב כל המונה ככל צלמי אשריה". לאחר מכן עזב את טולדו ועבר לדרום ספרד, אל העיר קורדובה, שם עסק ברפואה ובמסחר. חוג ידידיו הלך וגדל והוא נעשה לדמות של מתווך תרבות בין משכילי הדרום ויהודי הצפון. כמעט בכל מקום שהגיע אליו, התקבל בהערצה. ריה"ל התחבר במיוחד עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית ובמגרב. ראב"ע אף מזכיר את ריה"ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת טענה כי ריה"ל אף השיא את בתו לבנו של ראב"ע (יצחק בן אברהם אבן עזרא). דבר זה נתון במחלוקת בין החוקרים. רבי שלמה פרחון בהקדמה לספרו "מחברת הערוך" מזכיר אף הוא את ריה"ל וראב"ע כרבותיו, ואף מספר על שיחותיו עם ריה"ל בענייני שירה כשבאו ריה"ל וראב"ע אליו לאפריקה. בשיר "לך נפשי בטוחה או חרדה" יש רמזים על צאצאיו ובני משפחתו. נסיעתו למזרח משום כמיהתו הגדולה לעלות לארץ ישראל (ראו שירו "לבי במזרח") עלה רבי יהודה הלוי ב-1140 על האוניה לכיוון המזרח. בים חיבר שירי-הים על חיות מוזרות. הוא הגיע למצרים בכ"ה באלול ד'תת"ק (1140) וסביבו נוצר מיד חוג מעריצים משכילים, ביניהם ידידו-תלמידו חלפון הלוי מדמיאט, אשר הפצירו בו להישאר במצרים. לפי יוסף יהלום, גם יצחק בן אברהם אבן עזרא הגיע לאלכסנדריה ונתלווה אל הלוי לקהיר, אבל בניגוד אליו נשאר בה. באלכסנדריה התארח אצל חברו, לו שלח כ-15 שירים, הפייטן והרופא אהרן אלעמאני. בכסלו ד'תתק"א (סוף 1140) נסע יהודה הלוי לפוסטאט ובתחילת חודש סיוון באותה שנה, על פי מכתבים מהגניזה הקהירית, עלה על אנייה לכיוון ארץ ישראל. לאחר מספר ימי עיכוב בהיעדר רוח מתאימה, הפליגה האנייה ביום הראשון של חג השבועות. שלמה דב גויטיין מסיק ממכתב נוסף שנמצא בגניזה שריה"ל נפטר בחודש אב של אותה שנה. המכתב הראשון שנמצא, המזכיר את מותו של ריה"ל הוא מחשוון ד'תתק"ב (1141). במכתב זה נאמר: "ולא נעלם ממנה אודות רבנו יהודה הלוי הצדיק החסיד זק"ל". גויטיין מציין שנוסח זה רומז לכך שריה"ל לא מת מוות טבעי. מעבר לכך לא ידוע מה עלה בגורלו של ריה"ל, והגעתו לארץ ישראל אינה וודאית. לפי ישפה, "בגניזת קהיר נשתמרו קינות ואיגרות המזכירות את מותו של ר' יהודה הלוי, ומהן אפשר להסיק כי הוא נפטר במצרים ונקבר בה בחודש אב ד'תתק"א (יולי 1141). ואולם חוקרים ובהם שלמה דב גויטיין, יוסף יהלום ועזרא פליישר סבורים שהמשורר אכן הגיע לארץ ישראל (דרך נמל עכו) וייתכן שמת בירושלים. גויטיין מנמק את השערתו בכך שהלוי הגיע לארץ-ישראל, שכן אילו חזר למצרים הדבר מן הסתם היה משאיר רושם. עד גילוי ההתייחסויות לריה"ל מהגניזה שיערו החוקרים שרבי יהודה הלוי לא הגיע לארץ ישראל. נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי אינן וודאיות והביאו לריבוי של סיפורים בהם אגדה ומציאות מתערבבים בלי היכר. לדוגמה גדליה בן יוסף אבן יחיא, בן המאה ה-16, מספר על נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי: "רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים ק"ב ט"ו). והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו." החוקרים מתייחסים לעדות זאת בספקנות רבה, בין השאר משום שארץ ישראל הייתה תחת שלטון הצלבנים באותה תקופה. מקום קבורתו המקור הקדום ביותר למקום קבורת רבי יהודה הלוי הוא בספר המסעות של בנימין מטודלה (סביב שנת 1170, כ-30 שנה לאחר פטירתו של רבי יהודה הלוי), הוא כותב כי בטבריה נמצא קברו של רבי יוחנן בן זכאי וקברו של רבי יהודה הלוי. ממוזער\|200px\|ציון קברו של רבן יוחנן בן זכאי בטבריה (מתחם מערות קבורה שכוסו במשך השנים) רבי יצחק בן אלפרא (סביב שנת 1441 לספירה), מציין את קברו בסמוך לרבי אברהם אבן עזרא בכפר כבול. רבי אברהם זכות ("ספר יוחסין", שנת 1495 לערך), מספר על קברו בכאבול יחד עם רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה בר אילעאי ובמקום אחר מספר כי קברו מצוי בצפת סמוך לקברו של בר אלעאי. ממוזער\|הקבר בכאבול ממוזער\|למרות התדמית הרצינית, יש גם הומור ביצירתו, כפי שמכתם זה מראה יצירתו ריה"ל חי בין שלושה מאורעות עיקריים שהטביעו את חותמם על עם ישראל בתקופה זו: מלחמת הרקונקיסטה בה עברה השליטה ברוב ספרד חזרה לידי הנוצרים שהחלה בסביבות שנת 1075 ונמשכה עשרות שנים. במלחמה זו נדדו המוני אנשים ממקום למקום, והיהודים שתפסו משרות נכבדות בשלטונות שני הצדדים, סבלו קשות וזוהו על ידי כל צד כאויב. ריה"ל נדד במלחמה מצפון ספרד לדרומה והוא נחשף למלחמה ואחדים מידידיו מתו בה. מסע הצלב הראשון בשנת 1096 גרם ליהודים צרות רבות בארצות הנוצרים, הם נטבחו ועונו. הופעת המוראביטון – קבוצת מוסלמים קנאית מצפון אפריקה שהופיעה לראשונה באל-אנדלוס ב-1086, ותפסה את השלטון בעשור שלאחר מכן. המוראביטון נודעו בחוסר סובלנותם כלפי המיעוטים הדתיים. בעקבות זאת, ברחו מספרד משפחות רבות. שלושת המאורעות הללו עיצבו את מחשבתו של ריה"ל וקבעו בה היררכיה של חשיבות. שיריו שיריו של רבי יהודה הלוי נאספו בקובץ שירים הנקרא "דיוואן". אוסף השירים הראשון העיקרי של רבי יהודה הלוי נקרא "דיוואן מחנה יהודה" והוא נאסף על ידי חייא אלדאודי, שהיה מצאצאי ראש הגלות שברחו לספרד ומייסד שושלת בני חייא (משפחות דון יחיא וחרל"פ). כל שירי רבי יהודה הלוי הודפסו במהדורה מודרנית על ידי ישראל זמורה שחילק את שירי רבי יהודה הלוי לעשרה ספרים/חטיבות כמו שירי ציון, שירי דודים, שירי ידידות, יוצרות, קרובות ועוד. רבים משיריו בנויים על אקרוסטיכון של שמו (יהודה). משיריו פיוטים לשבת על אהבתך יונה מצאה בו מנוח ידידי השכחת פיוטים לסליחות ישן אל תרדם יה שמע אביוניך יעירוני רעיוני משתחוים להדרת קודש קינות ציון הלא תשאלי ליבי במזרח יפה נוף שירת הבקשות ופיוטים שונים ישנה בחיק ילדות הידעו הדמעות יום ליבשה עבדי זמן אדון חסדך בל יחדל – לשבת זכור יחד באורך – לשבת חנוכה יה שמך ארוממך – לתפילות ראש השנה ידי רשים אדני נגדך כל תאותי עפרה תכבס ספר הכוזרי רבי יהודה הלוי התפרסם במיוחד בזכות ספרו הפילוסופי-יהודי "ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה", שנודע בעברית בשמו "הכוזרי". השם ניתן לספר על ידי המתרגם מערבית יהודית רבי יהודה אבן תיבון. רבי יהודה הלוי עבד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה"ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלסיקה יהודית. הגאון מווילנה חינך ללמוד את ספר חובת הלבבות של רבנו בחיי אבן פקודה, חוץ מהשער הראשון שבו, העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל – ובמקומו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי. תפיסתו הפילוסופית של רבי יהודה הלוי רבי יהודה הלוי פרש מהשכלתנות האריסטוטלית של חכמי ישראל שקדמו לו. יש בו מעט קווי דמיון לתורה הנאופלטונית, והוא מערער על הדעה שהשכל יכול להגיע לאמת אחת בנושאים מטאפיזיים. נמשך אחר הפילוסוף המוסלמי אל-ע'זאלי בספרו "הפלת הפילוסופיה". להלן כמה מרעיונותיו הבסיסיים: מקור האמת הדתית היא אך ורק ההתגלות (בהר סיני). השכל לבדו אינו יכול להגיע להתחברות או לדרך המחברת לאלוהים. רק אלוהים יודע את הדרך אליו, והודיע זאת בהתגלות. ההתגלות היא במראות של חושים והיא יסוד האהבה. התורה איננה יכולה לסתור את השכל הישר. היא אמנם כוללת דברים שאי אפשר להגיע אליהם באמצעות השכל, אך גם אינם בסתירה לו. אין אנחנו יכולים בשכל לייחס קיום ריאלי לארבעת היסודות בהתגלותם הטהורה. הוא דוחה את המטאפיזיקה של השתלשלות השכלים מכוח ידיעתם את אלוהים, ושל הגלגלים מכח ידיעתם של השכלים את עצמם. הוא דוחה את התפיסה האריסטוטלית בתורת אלמותיותו של השכל מכוח מספר הידיעות השכליות. גם את האמת של האריסטוטליות הוא מקבל מכוח ההתגלות ולא מכוח דרכי ההוכחה שלה. הוא מודה באמת המוסרית כשכלית, אבל רק מתוך תועלתה בלבד. ההשגחה על ישראל היא מעל הטבע ונוהגת בכל הדורות. לעם ישראל יש כושר דתי להשגה, שמעל לשכל (מזכיר את "כוח הנפש" שמעל לשכל, בדברי פרוקלוס). כושר זה יוצא לפועל על ידי חוקי התורה. באדם היהודי שוכנת מדרגה "ממין המלאכים" והוא מִדרגה מעולה ממדרגת ה"מדבר". כוונתו היא שביהודי יש מעלה אימננטית שמבדילה אותו משאר בני האדם, שלכן, רק לו מסוגלות לנבואה. הדת יכולה להתפרש בשעת הצורך גם עם הנחת "חומר קדמון" בלתי נברא. תוארי האל אף אלו הנראים חיוביים אינם אלא שלילות. מושג האלוהים השכלי תופס אותו רק לפי פעולותיו הטבעיות, אמנם השם המפורש לא יושג כי אם בנבואה. חיבוריו שראו אור מהדורות של הכוזרי מנויות בערך: הכוזרי שיריו: רבי יהודה הלוי, מי כמוכה (אדון חסדיך), ונציה שמ"ו 1586. רבי יהודה הלוי, אדון חסדיך, מעוז השועלים (עם תרגום איטלקי באותיות עבריות) ונציה שס"ט 1609. שמואל דוד לוצאטו, בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי, פראג ת"ר 1840 שמואל דוד לוצאטו, דיואן רבי יהודה הלוי, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים) אברהם אליהו הרכבי, רבי יהודה הלוי - קובץ שיריו ומליצותיו, בתוך: אוצר ישראל - מבחר שירת העברים ומליצותם, ספר ראשון. הוצאת אחיאסף, ורשה תרנ"ג-תרנ"ד 1893. חיים ברודי, דיואן - והוא ספר כולל כל שירי אביר המשוררים; יהודה בן שמואל הלוי, ארבעה כרכים, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"ד-תר"צ 1930. (המהדורה כוללת כ-700 שירים) שמעון ברנשטיין, שירי יהודה הלוי, הוצאת עגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה (האחים שולזינגר), ניו-יורק תש"ה 1945. (המהדורה כוללת 311 שירים, "שירי המהפך" נערכו משיקולים סיגנוניים). (מהדורת אינטרנט באתר דעת) חיים שירמן, יהודה הלוי - שירים נבחרים, סדרת ספרי מופת לבתי-ספר, מס' 18, הוצאת שוקן. ד"ר דב ירדן, שירי הקדש לרבי יהודה הלוי, תשמו. (המהדורה כוללת 550 שירים. הכרכים ניתנים לצפייה דיגיטלית) יהודה הלוי - שירים, בסדרת "שירת תור הזהב", עורך: ישראל לוין, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2007. (צפייה מוגבלת באתר כותר) יונה דוד, ר' יהודה הלוי - מבחר שירי חול, שירי ציון ושירי קודש, הוצאת ש. זק ושות' ירושלים, תשי"ט, 1959. חיבורים אחרים: יהודה רצהבי, אגרת מרבי יהודה הלוי, גליונות כח, תשי"ג. עמ' 268–272. שרגא אברמסון, מכתב מרבי יהודה הלוי, קריית ספר כ"ט, תשי"ג. עמ' 133–144. שרגא אברמסון, אגרת מרבי יהודה הלוי לרב משה בן עזרא, ספר ח' שירמן, ירושלים תש"ל 1970. עמ' 397–403. הנצחתו שירתו והגותו מצוטטות בתרבות העברית לדורותיה. רחובות בישראל נקראו על שמו, וכן אוניית המעפילים "יהודה הלוי". יצירתו ודמותו של רבי יהודה הלוי זכתה ליצירות ספרותיות ולמחקרים רבים, וכן לתיאור אמנותי פלסטי ברחבי העולם, כמו גם במוזיאון ראלי "זיכרון ספרד" בקיסריה, שם מוצב פסל של יהודה הלוי. על שמו רחובות רבים בערים בישראל, וכן המושב בית הלוי בשרון. בעיר קורדובה בספרד קרויה כיכר עירונית על שמו. ב-2009, הקליטה אתי אנקרי את אלבום הזהב "אתי אנקרי בשירי רבי יהודה הלוי". ראו גם שירת ימי הביניים של יהדות ספרד תור הזהב של יהדות ספרד משה אבן עזרא לקריאה נוספת פרקים שיוחדו למשנתו של ר' יהודה הלוי נמצאים בכל הספרים על תולדות המחשבה היהודית בימי הביניים מאת החוקרים: יצחק יוליוס גוטמן, אליעזר שביד, הרב שמחה בונם אורבך, קולט סיראט, דב שוורץ, ועוד. שאול בן עבדאללה יוסף, גבעת שאול, ספר כולל ביאור מספיק לשירי ר' יהודה הלוי, וינה תרפ"ג. בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שירת ישראל וכנורה, בתוך ספר הגיוני עוזיאל, חלק ב, ירושלים תשי"ד. אברהם אליהו הרכבי, רבי יהודה הלוי, בתוך כנסת ישראל, שנה ראשונה, ורשה תרמ"ז. רבי יהודה הלוי, שמונה מאות שנה לעלייתו לארץ-ישראל - מבחר מאמרים, ב"הצופה", 22 באוגוסט 1941 דוד ניימרק, יסודות הפילוסופיה של רבי יהודה הלוי, ב"העולם": 23 ביוני 1910; 26 בספטמבר, 4 באוקטובר, 23 באוקטובר, 5 בנובמבר, 20 בנובמבר, 27 בנובמבר 1911 מיכאל איש-שלום, גלות וגאולה אצל ר' יהודה הלוי, ב"העולם", 14 באוגוסט 1941 אב"א אחימאיר, ר' יהודה הלוי, ב"המשקיף", 15 באוגוסט 1941 ח. שירמן, איפה נולד יהודה הלוי?, תדפיס מתוך תרביץ, י, ב. ירושלים תרצ"ט. יהודה בורלא, אלה מסעי רבי יהודה הלוי (רומן), הוצאת עם עובד, 1959. יהודה בורלא, ר' יהודה הלוי : ציונים מנתיב חייו, היקף שירתו, תמצית משנתו הפילוסופית ומסעו לארץ-ישראל, הוצאת מסדה, 1960. משה גיל ועזרא פליישר, יהודה הלוי ובני חוגו, ירושלים ה'תשס"א. רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים. כרך ב':מעברים. יחידה 6 - ר' יהודה הלוי וביקורת הפילוסופיה. עמ' 199–410. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. רעננה, 2006. יוחנן סילמן, בין פילוסוף לנביא: התפתחות הגותו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה 1985. אביבה דורון (עורכת), יהודה הלוי - מבחר מאמרי ביקורת על שירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988. מנחם לורברבוים, נוצחנו בנעימותו: תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"א. מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012. פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011. שירמן, חיים, & כותר (1979). לתולדות השירה והדראמה העברית : מחקרים ומסות מוסד ביאליק, כרך ראשון, עמ' 97 יוסף יהלום, יהודה הלוי, שירי החול הדיואן המקורי עם נספחים, הוצאת מאגנס, 2024 Diana Lobel, Between mysticism and philosophy: Sufi language of religious experience in Judah ha-Levi’s Kuzari, Albany: State University of New York Press, 2000. שלמה ויסבליט, שירי הקודש של ריה"ל, בספר סנהדראי, עמ' 404–427, (1972). קישורים חיצוניים רבי יהודה הלוי, באתר מט"ח אליעזר שביד, ריה"ל - מתוך הספר "הפילוסופים הגדולים שלנו", אתר דעת הרב אליעזר יהודה בראדט, פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הלוי בארץ ישראל, ישורון, כרך כ"ה תשע"א, עמ' תשנ"ד ר' יהודה הלוי, באתר הפיוט והתפילה רבי יהודה הלוי, חידות, באתר "דעת" נעם אשכולי, רבי יהודה הלוי מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית הערות שוליים * קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררים יהודים ספרדים קטגוריה:יוצרים בערבית יהודית קטגוריה:תלמידי הרי"ף קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:עולים לרגל לירושלים קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות קטגוריה:פייטני ספרד קטגוריה:פילוסופים יהודים קטגוריה:ילידי 1075 קטגוריה:ילידי 1079 קטגוריה:נפטרים ב-1141 קטגוריה:טולדו: אישים	2024-08-22T15:59:31
הכוזרי	ספר הטענה והראיה לדת המושפלת (בערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ'לִִיל) המכונה ספר הכוזרי, הוא חיבורו האמוני–הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות, כשסיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן משמש את המחבר כרקע היסטורי. ספר הכוזרי הוא מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית ושל ההגות היהודית. כתיבת הספר במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שכתב את הספר בעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט", ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגרסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו: ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים. ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים. במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך, שארבעת החלקים הראשונים של הספר התמודדו עם הנאו-אפלטונית אך לא עם האריסטוטליות, שנעשתה פופולרית בתקופתו. לטענתם החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה, והוא נכתב מאוחר יותר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר. לעומתם פרופ' עזרא פליישר סובר, שכאשר הביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מספרו, הספר עדיין לא כלל את משמעותה המקיפה של היהדות בכל תחומי התרבות. סיפור מסגרת כמסגרת לתוכן ספר הכוזרי משמש סיפור התגיירותו של העם הכוזרי במאה השמינית. בפתיחת הספר כותב ריה"ל: החכם היהודי, שמכונה בספר 'החבר', ושטיעוניו מהווים את רוב תוכנו של הספר, כונה בספרות היהודית רבי יצחק אלמנגרי, ובעברית: 'המנגרי'; או – בספרים מאוחרים יותר – 'הסנגרי'. במשך הדורות היו שייחסו לו עצמו את הטיעונים המובאים בספר, כפשטות דברי ריה"ל בפתיחתו, אך היום מקובל שאת הטיעונים כתב ריה"ל עצמו וייחוסם לחכם הדן עם מלך כוזר הוא ספרותי גרידא. הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם פילוסוף, ואחר כך עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. משתשובותיהם אינן מניחות את דעתו הוא פונה אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר מגיעים המלך ושר צבאו למערה בהרים שבה שובתים יהודים, והם מתגיירים בפניהם. ואז הם פועלים לגייר את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את התורה, מקים דגם של המשכן וזוכה להצלחה חומרית וצבאית. פרטים רבים בסיפור דומים לסיפור ההתגיירות המסופר במכתבים הכוזריים. החבר ממשיך ללמד את המלך הכוזרי ולענות לשאלותיו, ואז פונה לעלות לארץ ישראל, שעל ייחודיותה האריך להרצות בפני המלך. תוכן הספר הספר, המורכב מחמישה מאמרים (חלקים), מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם (בתקופה שבה נכתב הספר נמצאה יהדותו של ריה"ל בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות). הספר עושה שימוש במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות ייחודית למושג דיאלוג, ומאידך גיסא משתמש ריה"ל בתפיסות אריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג. בספר מתאר החכם היהודי באוזני המלך את היהדות, ודרך דבריו מבסס ריה"ל אמונה יהודית שאיננה עומדת על לוגיקה פילוסופית קרה אלא על התגלות נבואית היסטורית, אף שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדות היהדות על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורתו, סגנונו ותוכנו. מהספר עולה ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה וכן הבנתו המדעית והשכלתו כרופא. דת ייחודית הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, ואחר כך בפגישותיו עם פילוסוף, עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. לדברי הפילוסוף קיום העולם תלוי באל, אך העולם לא נברא על ידו, ובכלל האל נעלה מלרצות דבר. שלמות האדם היא בהשגת החוכמות בשלמותן, ומי שהוכן לכך יכול להוציא זאת אל הפועל, ואז הוא "דבק בשכל הפועל" ועושה רק את המעשים הנכונים בזמנים הנכונים. אם יש צורך בדת, הרי זה כדי לעזור לאדם להפנים את האמיתות שלמד. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף, אך הם סותרים את דברי החלום ואת רגשות המלך עצמו, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון. גם השלמות שמבטיח הפילוסוף לא נראית כיוצאת אל הפועל. יש לציין שעל פי תשובה זו ששם ריה"ל בפיו של מלך כוזר, יש שחשדו שהוא מכוון לשיטה אמונית המבוססת על חוויה רגשית. אחרים מסבירים כי חוסר ההתאמה לרגשות המלך הוא ביטוי לעובדה האמפירית, שבלבו של האדם יש רצון למצוא את הרצון האלוהי גם בחיי המעשה. לאחר מכן פונה המלך הכוזרי אל החכם הנוצרי, ואחריו אל החכם המוסלמי – נציגי שתי הדתות הגדולות בעולם. הוא מלין על שכל אחד מהם מייעד את דתו לכל אנשי העולם, אף שאין לו ראיה לקיום מציאויות פלאיות כמו בריאת האל את העולם והתערבותו בנעשה בו, ודתם ראויה רק למי שראה בעיניו מופתים או שהתחנך על פיה. גם היותו של הקוראן מופלא ואין איש יכול לחבר כמותו – לא ניכרת למי שאינו קורא ערבית ולא סביר שבאמצעות שפה המובנת רק לחלק מבני העולם יבסס האל את הוכחת התגלותו אל כלל בני האדם. לאחר שהוא רואה שהחכם המוסלמי פונה לבסס את האסלאם מצד היהדות, מבין המלך הכוזרי שאין לו ברירה אלא לבחון את היהדות, "הדת הבזויה". הכוזרי נפגש עם החבר היהודי, מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות. לדברי החבר, היהדות אינה מיוסדת על בריאתו של ה' את העולם והנהגתו אותו, טענות שדיונים פילוסופיים אודותן אינם מסתכמים במסקנה חד-משמעית. היהדות מתבססת על הפגישה של עם ישראל עם ה', המלווה את אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, המוציא אותם ממצרים, מלווה אותם במדבר, מנחיל להם את ארץ ישראל ונותן להם תורה, על מציאותם של נביאים רבים במשך הדורות, וכן על מסורת רצופה מאותה הפגישה עם ה' שהיא נאמנה כמו ראיית העין. בניגוד לתמיהת המלך על החכם המוסלמי, שייעד את הקוראן לכל העולם אף שהוא כתוב ערבית, התורה מיועדת רק לישראל, שזכו לפגישה עם ה'. ה' מתגלה ומנהיג רק את ישראל, שהוא ה"סגולה" – זך, צלול נברר ונבחר. מין נפרד, כמו-מלאכי, באופן שיכול להופיע העניין האלוהי אצלו. רק עם כזה יכול להוציא מתוכו איש אלוהים על-אנושי כמשה. משה הוא שחזר אל ההיסטוריה ואל הדיון אודות הבריאה, ולימד את ישראל שה' ברא את העולם, ואת ייחוסי האומות. היסטוריה של העבר הקרוב להם, שאי אפשר לכזב בה. גם אוניברסלים אנושיים כמו קיומה של לשון, הספירה בבסיס עשר ושבעה ימים בשבוע מוכיחים את היות כל אנשי העולם צאצאי משפחה אחת. דעות סותרות בנוגע לשנות קיום העולם אינן מבוססות דיין. טיעון הכוזרי מהווה דוגמה יהודית מפורסמת לניסיון לבסס את צדקת הדת באמצעות המסורת על חוויית התגלות: הכרה בצדקתה של היהדות מבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא אנשים (מלבד נשים וטף רבים) שהעידו כי כך אכן התרחש, דבר שלא הוכחש מעולם, מה שקשה שיקרה באירוע המוני שכזה (מה גם שיש אינטרס ליהודים להכחיש – פטור ממצוות הדת). רצון האל התגלות רשמים אלוהיים בעולם אינה תמוהה כל כך, הרי גם החוכמה האלוהית מתגלה בכל פרטי העולם. באופן כזה התגלה אלוהים במעמד הר סיני, כשברא קול שהגיע לאוזני השומעים, ואין זו הגשמה. כמו כן, כשם שאיש ואישה יכולים לגרום לחוכמה האלוהית ביצירת אדם, כך האדם יכול לגרום להופעת רשמים אלוהיים בעולם, אלא שזה צריך להיעשות על ידי הדרכתו של אלוהים ולא, כפי שסבר הפילוסוף, מתוך היקשים וסברות אנושיים. לכן היהדות לא התפתחה, אלא הופיעה בעת שאלוהים לימד את ישראל מה לעשות כדי שיופיעו רשמים אלוהיים בעולם. זו הייתה הטעות בחטא העגל, בניגוד לטענות הנוצרים. עם זך כישראל ודאי לא יבגוד בה'. באותה התקופה היה נהוג לייחס התגלות כוחות אלוהיים לחפץ גשמי, והותר לבני ישראל לעשות כן בהזדמנויות שונות, עם ארון הברית ועם הענן. טעותם הייתה בייחוס של התגלות האל לחפץ מבלי שהאל עצמו הורה על זה. החטא נעשה רק על ידי שלושת אלפים איש מתוך שש מאות אלף, ובכל אותו הזמן לא פסקו מאת ה' המן, עמוד האש וענני הכבוד. גם על לוחות הברית שנלקחו – אחרי תפילת משה התכפר להם. הערכת הספר ספר הכוזרי הפך כבר בתחילת דרכו לאבן דרך חשובה בהגות היהודית לדורותיה. הוא היה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באיגרת שנשלחה אל הרמב"ם מאת רבי יהונתן מלוניל וחכמי עירו, אגב בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים, תיארו הכותבים את הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם, ובין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חוכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החוכמות. בהקשר זה נכתב שם: . לעומת הוגי דעות יהודים אחרים (למשל הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים), שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבלה הגותו של ריה"ל בספר הכוזרי באהדה אף בקרב רבנים ומקובלים שהסתייגו מן הרציונליזם הפילוסופי. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו), מקובל שחי במאה הארבע עשרה: . רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר הכוזרי ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי". דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד ספר הכוזרי צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו". ספר הכוזרי הוערך גם על ידי הוגי דעות ציונים. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב: . כן נשמעו דברי הערכה מפי ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית – הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה". כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הוא נתן שיעור בספר הכוזרי. גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראה חשיבות גדולה בלימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות. כמה ספרים חוברו בסגנון דומה לסגנונו של ספר הכוזרי. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20 חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו. היות שהספר שימש לא רק כחיבור הגותי ואפולוגטי אלא גם כמקור טקסטואלי נפוץ ונגיש לסיפור על הממלכה הכוזרית שנתגיירה ליהדות, נכתבו במהלך השנים כמה עיבודים שלו לילדים ולנוער, ובעיקר במאה ה-20: הסופר היהודי-הגרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920); ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים", שנכתב על ידי צבי פישמן, יצא לאור בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות; וכן יצא לאור ספר "הכוזרי", בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי, בהוצאת מכללת "שאנן". סגנונו של הספר קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידיאלי, שהוא החסיד: מהדורות, תרגומים ופירושים ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות יהודיים רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית. נוסח המקור הערבי של הספר שרד בשלמותו בכתב יד יחיד בעולם השמור בספרייה הבודליאנית. כתב יד זה הוא העתקה שנעשתה בשנת 1463, כשלוש מאות שנה לאחר כתיבת הספר. ואף שנפלו בהעתקה זו טעויות, היא משמשת בסיס לכל המהדורות של נוסח הספר המקורי. מהדורה מדעית של המקור הערבי יצאה לאור בידי דוד צבי בנעט וחגי בן שמאי בשנת 1977. המהדורה מבוססת על כתב היד הבודליאני, על קטעי גניזה נוספים ועל עדויות נוסח אחרות, כולל תרגומו של יהודה אבן תיבון, שנכתב סמוך לזמן החיבור ויש בו כדי להעיד על נוסחו המקורי של הספר. תרגומים 170px\|שמאל\|ממוזער\|שער התרגום הלטיני של ספר הכוזרי, על ידי יוהאן בוקסטורף הבן, 1660. הספר תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר כתיבת הספר, והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נעשה על ידי רבי יהודה בן קרדנאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים.תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג (1972). תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני" – מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ושינוי סדר הפרקים. תרגום זה זכה לתפוצה רחבה. קיימים היום עוד תרגומים נוספים מן השנים האחרונות: תרגום המבוסס על תרגומו של אבן תיבון יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני. הרב יוסף קאפח הוציא לאור בשנת תשנ"ז תרגום ובו מול כל עמוד מקור עומד תרגומו לעברית. בהקדמתו לתרגום, מתח הרב קאפח ביקורת חריפה על עבודתו של אבן שמואל. בשנת ה'תש"ע יצא לאור תרגומו של הרב יצחק שילת, המבוסס על כתב יד אוקספורד (כתב היד הבודליאני), וכן על פרגמנטים של כתבי יד אחרים; תרגום זה נכתב בסגנון העברית של תקופת ימי הביניים. בשנת 2017 יצא לאור תרגומו של פרופ' מיכאל שורץ, שנפטר סמוך לאחר שסיים לתרגם את הספר. התרגום ראה אור בהוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק. בדומה לתרגומו של שורץ למורה נבוכים, גם תרגום זה הוא לעברית מודרנית, והוא מלווה הערות וביבליוגרפיה מקיפה. על בסיס מהדורה זו יצאה בשנת 2022 מהדורה עממית בהוצאת ידיעות ספרים, בניקודו של עורך הלשון דוד הרבנד. הספר תורגם גם לשפות נוספות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור באמשטרדם תרגום ספרדי של ספר הכוזרי שנעשה על ידי רבי יעקב אבן דנה. בין שאר התרגומים לספר נמצא גם תרגומו של הרב שרל טואטי לצרפתית. תרגום זה מלווה בפירושים, מקורות והפניות שאינם קיימים בגרסאות השונות בעברית. פירושים בין הפירושים הקדמונים לספר הכוזרי נמצא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14. פירוש זה ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים שנכתבו על ידי בני דורו של יהודה מלוניל הם "בית יעקב" לרבי יעקב פריצול ו"עדות לישראל" לרבי נתנאל בן נחמיה כספי. במהדורות רבות של הספר בתרגומו של אבן תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות נוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל". בשנת תקנ"ו (1796) נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני. פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש". בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים – הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי". הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר על מחשבת ישראל שכותרתו היא "בעקבות הכוזרי" (מהדורה מחודשת של הספר התפרסמה בשנת 2023 תחת הכותרת "המחשבה היהודית לגווניה - מן הכוזרי ועד ללוינס: פרקי יסוד בהגות היהודית"). ראו גם ממלכת הכוזרים סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים לקריאה נוספת "ספר הכוזר", דפוס ראשון (שונצינו, רס"ו-1506). פרופ' יהודה אבן שמואל, מבוא בתוך הכוזרי המתורגם שלו, ירושלים, תשל"ג. הרב אורי שרקי, "שיעורים בספר הכוזרי, מאמרים א-ה", בעריכת צוריאל גביזון, שני כרכים, הוצאת עמותת אורים, 2011. פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 107–157. מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012. הרב מרדכי נויגרשל, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – עם ביאור 'מדרכי הלב היהודי', א-ב, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2003. הרב שלמה אבינר, הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה. פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים: הוצאת ספריית מעלה, תשנ"א – 1991. מהדורה מחודשת של הספר התפרסמה תחת הכותרת המחשבה היהודית לגווניה - מן הכוזרי ועד ללוינס: פרקי יסוד בהגות היהודית, הוצאת קורן, ספרי מגיד, 2023. הרב מרדכי גניזי, הכוזרי המפורש, הוצאת המחבר, 1969. דב שוורץ, פירוש קדמון על ספר הכוזרי: 'חשק שלמה' לר' שלמה בן יהודה מלוניל , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007. דורי, נ' (2014). ספר הכוזרי בעיבוד לילדים. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך. הרב יצחק שילת, בין הכוזרי לרמב"ם : לימוד משווה, ירושלים : הוצאת שילת - מעלה אדומים, תשע"א – השוואה בין דעותיהם בנושאים שונים. קישורים חיצוניים מהדורות: טקסט מלא של מקור הספר בערבית-היהודית על פי מהדורתו של הרב יוסף קאפח (הוצאת מכון משנת הרמב"ם, מהדורה שנייה, תשס"א). טקסט מלא של הספר בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, באתר דעת טקסט מנוקד של הספר בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, באתר פרויקט בן יהודה. ספר הכוזרי, בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, וילנה תרס"ה 1905. יהודה אבן שמואל קופמן, הכוזרי, תשל"ג, אתר צל הרים דוד קאסל, הכוזרי, (עברית עם תרגום גרמני), לייפציג 1869. רבי יעקב פריצול, פירוש "בית יעקב", באתר הספרייה הלאומית. מאמרים ושיעורים: שיעורים בספר הכוזרי, מפי הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר "מתוהה למאמין" - צורה ותוכן בספר הכוזרי, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת הרב . סדרת שיעורים ב'ספר הכוזרי', הרב בועז שלום, אתר 'טעמו וראו' ביאורים הערות שוליים קטגוריה:ממלכת הכוזרים הכוזרי קטגוריה:ספרי המאה ה-12 הכוזרי קטגוריה:יצירות בערבית יהודית קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל קטגוריה:פולמוס או דיאלוג בין-דתי קטגוריה:יהודה הלוי קטגוריה:פסאודואפיגרפיה קטגוריה:יוצרים ויצירות בסוגת הדיאלוג	2024-10-01T00:45:03
כריסטופר קולומבוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל קולומבוס בסנטרל פארק, ניו יורק כריסטופר קולומבוס (בעברית השתרש השם באנגלית: Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus; באיטלקית: Cristoforo Colombo; בספרדית: Cristóbal Colón; 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות. בניגוד לתפיסה הרווחת, קולומבוס ככול הנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה. ישנן עדויות לא מוכחות כי בתקופה הפרה-קולומביאנית, התרחשו מסעות מוקדמים ליבשת אמריקה, והראשון בהם היה כנראה של לייף אייריקסון שעמד בראש מסע של ויקינגים בסביבות 1000 לספירה. ככל הנראה, קולומבוס מעולם לא ידע כי הגיע ליבשת אמריקה, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו. הראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י, ששנים רבות לאחר מכן נקראה היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה". עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע, גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש", ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם, וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות. ראשית חייו מעט ידוע על מוצאו של קולומבוס. הוא נולד בשם כריסטופורו קולומבו, ככל הנראה בג'נובה שבאיטליה, ב-31 באוקטובר 1451, למשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, דומניקו קולומבו, היה אורג. קיימות תאוריות רבות על מוצאו של קולומבוס , שהוטחה עליהן ביקורת מתודולוגית הן מצד היסטוריונים והן מצד מדענים. בין היתר, נטען שקולומבוס היה ממוצא קטלוני, פורטוגזי, ספרדי, יהודי, ואפילו נורווגי. מספר מקורות ראשונים כתובים מעידים על לידתו בג'נובה. השכלתו הייתה, כפי הנראה, חלקית בלבד. את דרכו כספן החל, כנראה, בגיל 14. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15 הפליג תחת דגלו של רנה מאנז'ו במסע כושל לכבוש מחדש את ממלכת נאפולי. במאי 1476 השתתף בליווי של ספינות מג'נובה לצפון אירופה. ב-13 באוגוסט יורטה השיירה בידי פורטוגלים בסמוך לחופי פורטוגל. קולומבוס נפצע בקרב שהתחולל, אך הצליח להגיע לחוף. למרות השכלתו החלקית, למד קולומבוס בעשור שלפני ההפלגה לטינית, קסטיליאנית ופורטוגזית, וקרא ספרים רבים בנושא אסטרונומיה, גאוגרפיה והיסטוריה. ביניהם היו כתבי הגאוגרף היווני תלמי, מסעות מרקו פולו וסיר ג'ון מנדוויל ותולדות הטבע של פליניוס הזקן. קולומבוס רשם על ספרים אלה מאות הערות בכתב יד, באופן שביסס את חישוביו הקרטוגרפיים, שהובילו למסעו מערבה. הפלגות מערבה רקע מדיני סחר חליפין בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה. אולם עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453, הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר תחת האימפריה המונגולית. היו אלו הפורטוגלים אשר החלו להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה). הפלגה מערבה ללב האוקיינוס האטלנטי לא הייתה מהפכנית לחלוטין. בשנת 1427 גילו הפורטוגלים את האיים האזוריים, ארכיפלג הנמצא כ-1,500 ק"מ מערבית לליסבון, ויישבו אותם. יתרה מכך, משטר הרוחות בין האיים האזוריים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטי התקופה, אשר למדו כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר את ההפלגה הנועזת מערבה מתוך השערה מבוססת, כי בעת הצורך הפלגה צפונה תביא את הנוסעים לקו רוחב בו הרוחות נושבות מזרחה, חזרה לאירופה. רקע מדעי וטכנולוגי בתקופה זו (המאה ה-15) הייתה התפיסה הגאוגרפית של העולם מבוססת על מספר טעויות: התאולוג ואיש המדע פייר מאיי והגאוגרף טוסקנלי, אשר עסקו רבות בנושא זה, הפריזו מאוד בהנחת מידת פרישתה של אסיה מזרחה. גודלו של האוקיינוס – בעקבות האסטרונום היווני מהמאה השנייה לספירה תלמי, רווחה ההנחה בתקופה זו כי יבשות אירו-אסיה ואפריקה משתרעות על פני כמחצית (180°) מהיקף כדור הארץ, כאשר המחצית השנייה אינה אלא אוקיינוס. אולם היו קיימים גם חישובים אחרים, למשל חישובו של הפיניקי מרינוס מצור (בו האמין קולומבוס) כי היבשת מכסה 225° ואילו הים 135° בלבד. טעויות בתרגום יחידות מידה, כמו זו שעשה קולומבוס בהמירו מבלי משים מיילים ימיים ערביים (1,830 מטרים) למיילים ימיים איטלקיים (1,238 מטרים) שהיו קצרים יותר, הוסיפו גם הם לחישובים שגויים בנוגע למרחק ההפלגה הצפוי מערבה. על פי טעויות אלו חישב קולומבוס בשנות ה-80 של המאה ה-15 כי המרחק בין האיים הקנריים ליפן הוא כ-3,700 קילומטרים, בעוד שהמרחק האמיתי גדול בכ-19,000 קילומטרים. על בסיס חישוב שגוי זה נראה לקולומבוס רעיון פתיחת נתיב שיט חדש להודו על ידי הפלגה מערבה מאירופה כאפשרי. פיתוח טכנולוגי חשוב, שאיפשר את מסעו של קולומבוס, היה הקרוולה. בחסותו של הנסיך הפורטוגלי, אנריקה ה"ספן", הומצאה על ידי מומחים שהעסיק ספינה מסוג חדש, אשר הייתה קלה ומהירה, עשויה קורות עצי אורן ואלון. לעומת אוניות ששימשו למסחר בים התיכון, ספינות אלה יכלו בנוסף לסיור בסמוך לחופים, גם להפליג בקלות בלב ים, לשוט ברוחות הסערה, ולעבור מרחקים גדולים בזכות כושר התמרון הרב בו ניחנו והיכולת להפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלה התאפשרו בזכות המפרש המשולש (מפרש לטיני). ארגון המסע ומימונו שמאל\|ממוזער\|250px\|קולומבוס ואיזבלה מאת מריאנו בנליור בגרנדה. על מנת לממש את רעיונו זקוק היה קולומבוס לפתרון למימון מסעו, וחשוב מכך, להסכם שיאפשר לו לקטוף את פירות תעוזתו. באופן טבעי פנה קולומבוס תחילה לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, האומה האירופית בעלת הניסיון הרב ביותר, והעניין הגדול ביותר בניווט באוקיינוס האטלנטי. אולם דווקא משום כך לא היה לפורטוגל עניין רב להשקיע בהרפתקה בהפלגה מערבה, כאשר דרך הים מזרחה נראתה מבטיחה פי כמה והם התקדמו בבטחה לקראת פתיחתה (ראו האימפריה הפורטוגזית). יתר על כן, מומחי הניווט הפורטוגלים סברו (בצדק) כי חישוביו של קולומבוס שגויים, וכי דרך הים המערבית ארוכה מכפי שטען. לאחר שבארתולומיאו דיאש, הקיף בשנת 1488 את כף התקווה הטובה והוכיח שניתן להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיינוס ההודי, ההשקעה בתוכניתו של קולומבוס לא הייתה כדאית עוד לפורטוגל. התאריך המדויק של הפנייה למלך פורטוגל אינו ידוע, אולם היה זה כנראה בין השנים 1483–1485. בשנת 1485, לאחר דחיית פורטוגל, פנה קולומבוס לאיזבלה מקסטיליה. לנוכח נסיבות נישואיה עם פרננדו השני מאראגון ואיחוד מרבית ספרד תחת שליטתם, הצלחתם בכיבוש גרנדה שהיה המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, הפיגור המדעי והטכנולוגי לעומת הפורטוגלים בדרך להודו, ולנוכח העובדה כי הים התיכון נשלט בידי האיטלקים, וכי אפריקה נתונה בידי הפורטוגלים והמוסלמים, אחד הבנקאים שהיה בעלים של עסקים נוספים, תושב ולנסיה ממוצא יהודי בשם לואיס דה סנטאנחל (Luis de Santángel), היה המממן העיקרי של המסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, והאדם אשר שכנע את המלכים הקתוליים להשקיע במסע קולומבוס, לואיס השקיע בעצמו מיליון מאה וארבעים אלף מראוודיס, יותר מחמישים אחוז מעלות המסע. הספרדים הסכימו, לאחר מסע שכנוע ממושך בן כמה שנים, להשקיע במימון חלקי של המשלחת. שארית הממון הגיעה מלואיס דה סנטאנחל ומסוחרים איטלקיים שונים. הקפיטולציות של סנטה-פה ב-17 באפריל 1492 נחתמו בסנטה פה שבגרנדה , בין המלכים הקתולים, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה והמלך פרדיננד השני מאראגון, לבין קולומבוס. בהסכם הובטח לקולומבוס כי בתמורה להצלחת מסעו יזכה בתואר "אדמירל הימים" וחשוב מכך, יקבל עשירית מכל רווחי המסע. הובטח גם והיה אם יגלה איים חדשים לחופי הודו, בנוסף לאמור לעיל הוא ימונה למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות, יציע בלעדית מועמדים למשרות ממשל חדשות, ויקבל הטבות על הסחר עם האיים שיגלה. הוא יהיה זכאי ל-10% מכל ההכנסות מהקרקעות החדשות לנצח. תהיה לו גם אפשרות לקנות מניות בכל מיזם מסחרי באדמות החדשות, ולקבל שמינית מהרווחים. חוזה זה עשוי להסביר את התעקשותו של קולומבוס על כי לא גילה יבשת חדשה אלא הגיע להודו, שאם לא כן, אותן ההבטחות היו מאבדות את תקפותן. מסעות קולומבוס מרכז\|ממוזער\|600px\|מסעות קולומבוס המסע הראשון ממוזער\|שמאל\|250px\|מסלול מסעו הראשון של קולומבוס. שמאל\|ממוזער\|250px\|שחזור מודרני של ספינתו של קולומבוס, סנטה מריה שמאל\|ממוזער\|250px\|קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893. ב-3 באוגוסט 1492, יצא קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע עם שלוש ספינות, הסנטה מריה, הפינטה והניניה, המאוישות בכ-90 איש, ובידיו מכתבים ממלכי ספרד הממוענים ל"חאן הגדול במזרח". בין אנשי הצוות היה גם לואיס דה טורס, אנוס, מתורגמנו האישי של קולומבוס, שצורף כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו עשרת השבטים האבודים ויתרגם את הסוחרים האסייתים. לאחר חניית ביניים באיים הקנריים להצטיידות במים ובמצרכים נוספים, המשיכו מערבה ב-6 בספטמבר. ההפלגה במרחבי האוקיינוס האטלנטי לוותה בחששות כבדים וכאשר נמשך השיט זמן רב ללא יבשה באופק, עלתה דרישה מקרב המלחים לשוב לאחור, אל ספרד. מחשש להתמרמרות והתמרדות אנשי הצוות, ניהל קולומבוס שני יומני מסע שתיארו את ההתקדמות היומית: יומן אחד ששמר לעצמו ובו רשם את המרחקים האמיתיים שעברו להערכתו, ויומן אחר שהיה מיועד לעיני אנשי הצוות, שבו רשם קצב התקדמות איטי יותר. ב-7 באוקטובר הבחינו אנשי הצוות בציפורים עפות מערבה, ושינו את כיוון מסעם בהתאם בתקווה לאתר יבשה. ב-12 באוקטובר, לאחר מסע של יותר מחודש ימים – תקופה ארוכה מכפי שהיו רגילים לשהות בה הרחק מן החוף – נשמעה בשעה שתיים אחר חצות צעקה רמה מראש התורן של ה"פינטה". רודריגו דה טריינה החל קורא: "יבשה! יבשה!". הם אמנם סברו כי המזרח הרחוק מתגלה לפניהם, אולם למעשה הם התקדמו אל העולם החדש. גילוי אמריקה ברדתם ליבשה, למעשה באחד מאיי בהאמה, הכריז קולומבוס כי יקרא למקום סן סלבדור (האי לא זוהה בוודאות עד היום). משם המשיך לאי קובה וב-28 באוקטובר עגנו מול חופיו. אחר פנה לאי היספניולה והגיעו לשם ב-8 בדצמבר. כעדות להישגיו נטל מן האי תוכים ופירות והביא עמו כמה ילידים מתושבי המקום. בליל 25 בדצמבר, מעט לפני חצות, עלתה ה"סנטה מריה" על שרטון ונטרפה בים הקריבי. בהיספניולה השאיר קולומבוס חלק מאנשיו ומיהר לשוב לספרד כדי לדווח על תגליותיו. למעשה לא הייתה לקולומבוס ברירה. לאחר עלייתה של ה"סנטה מריה" על שרטון, נותר ציו של קולומבוס עם שתי ספינות בלבד ולא היה בהן מקום לכולם. כמו כן נוספו להם הילידים (חטופים ככל הנראה). מקורות הספינה הטרופה בנה הצוות מחסה על האי וקולומבוס הציע שכמה יישארו שם להמתין להם עד שובם. 39 איש נשארו מאחור ביישוב החדש "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד) בהסכמתו של המנהיג האינדיאני המקומי, וב-4 בינואר ציווה קולומבוס להרים עוגן והפליג חזרה לספרד. המסע חזרה ב-14 בפברואר איימה סערה עזה על הספינות. קולומבוס ואנשי צוות הטילו גורלות בתקווה להשקיט את הים. הגורל הראשון נפל על קולומבוס והוא התחייב לעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה. מתוך ייאוש הוא אף כתב מכתב המתאר את המסע והתגליות, הכניס אותו לחבית אטומה והשליך לים. החבית לא נמצאה מעולם, אך לאחר מספר ימים הגיע קולומבוס עם ספינתו לחוף מבטחים. ב-18 בפברואר עגנה ה"ניניה" באיים האזוריים לבדה, לאחר שהקשר עם ה"פינטה" אבד במהלך המסע. משם המשיכו לחצי האי האיברי. רוחות עזות שפקדו אותם אילצו את קולומבוס לעגון בליסבון לפני שהמשיך לספרד. בשעות הצהרים של ה-15 במרץ 1493, שב קולומבוס לנמל פלוס, בתום מסע של 224 יום. המסע השני ממוזער\|ימין\|200px\|מסעו השני של קולומבוס ב-24 בספטמבר שנת 1493, הפליג קולומבוס למסעו השני מקדיס בראש 17 ספינות, הנושאות עימן כ-1,200 נוסעים ואנשי צוות, בהם "תושבים חדשים" שנשלחו ליישב את העולם החדש. לאחר חנייה באיים הקנריים, המשיכה המשלחת בדרכה ב-13 באוקטובר. במסע זה נתגלו האיים ג'מייקה ופוארטו ריקו. מששב לאי היספניולה גילה כי האנשים שהותיר שם נרצחו על ידי הילידים. קולומבוס הקים מושבה חדשה על חופו הצפוני של האי והמשיך לשוטט באיים הקריביים עד לשנת 1494 ושב לספרד. הכתר הספרדי החל לאבד את אמונו בקולומבוס, ובמיוחד הטיל ספק אם אכן תגליותיו של קולומבוס יפתחו בפני ספרד את הדרך למזרח. מכיוון שכך לא מיהר הכתר לאשר לקולומבוס להפליג בשלישית, ומסעו השלישי התרחש רק ארבע שנים לאחר סיום השני. בשנת 1497 גילה ג'ובני קבוטו, גם הוא בן ג'נובה, את אמריקה הצפונית. במסעו תחת חסותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, הגיע קבוטו לנובה סקוטיה ותר את הארץ החדשה. באותה שנה גילה וסקו דה גמה הפורטוגזי את דרך הים להודו, מסביב לאפריקה דרך כף התקוה הטובה, והגיע לקוז'יקוד ב-1498. המסע השלישי ממוזער\|ימין\|200px\|מסעו השלישי של קולומבוס ב-30 במאי 1498, יצא קולומבוס בראש שש ספינות למסעו השלישי בו גילה את טרינידד, אי בקרבת ונצואלה. במסעו זה התלווה אליו ברטולומה דה לאס קסאס. קולומבוס הבחין בזרם המים המתוקים המגיע לעומק האוקיינוס מנהר האורינוקו, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה מעיד על יבשת גדולה, אולם קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית לאחר סיור קצר בחוף. ב-19 באוגוסט שב קולומבוס למושבה בהיספניולה, אותה עזב חמש שנים קודם לכן. כשחזר נתקל בהתקוממות של המתיישבים נגד שלטונו. קולומבוס העמיד לדין מספר מתיישבים ולפחות אחד ממנהיגי המרד נתלה. באוקטובר 1499 שלח קולומבוס שתי ספינות לספרד וביקש כי ימונה מושל מלכותי שיסייע לו לשלוט. בשלב זה כבר הגיעו לבית המשפט האשמות על עריצותו של קולומבוס ואי כשירותו. מלכי ספרד שלחו למושבה את פרנסיסקו דה בובאדייה (Bobadilla) כמושל במקומו. בובאדייה התבקש לחקור את ההאשמות בברוטליות מצדו של קולומבוס. בובאדייה דיווח שקולומבוס השתמש באופן שגרתי בעינויים ובהטלת מום כחלק משלטונו. כך למשל, לפי הדו"ח, קולומבוס הורה לחתוך את אוזניו ואת אפו של אדם שהורשע בגניבת תירס ואז מכר אותו לעבדות. עוד מסופר בדו"ח שקולומבוס ברך את אחיו ברתולומאו על כך ש"הגן על המשפחה" בכך שהורה להצעיד עירומה ברחובות ולחתוך את לשונה של אישה שטענה שקולומבוס ממוצא נחות. בדו"ח מתואר גם האופן שבו דיכא קולומבוס בברוטליות מרד של הילידים, ואחר כך ערך מצעד שבו הוצגו ברחובות גופות המורדים קטועות האיברים. באוקטובר 1500 בובאדייה אסר את קולומבוס ואת אחיו ושלח אותם חזרה לספרד. במהלך המסע חיבר קולומבוס מכתב פנייה למלך, אשר עם התקבלו הביא לשחרורם מהמאסר לאחר שישה שבועות. מלכי ספרד זימנו את קולומבוס ואחיו לארמון אלהמברה בגרנדה, השיבו להם את חירותם ואת הונם והסכימו לממן את מסעו הרביעי של קולומבוס. עם זאת, הפרשה סיימה את תקוותיו של קולומבוס להפוך למנהלן ומושל קולוניאלי, ובמקומו מונה ניקולאס דה-אובאנדו למושל איי הודו המערבית. המסע הרביעי ממוזער\|200px\|מסעו הרביעי של קולומבוס ב-11 במאי 1502, בעת מסעו הרביעי, דרך קולומבוס לראשונה על אדמת מרכז אמריקה, שם הוא מצא את פולי הקקאו. תחילה הגיע להונדורס, אחר כך סייר בקוסטה ריקה ומשם המשיך לפנמה. הילידים סיפרו לו על ים גדול המצוי מעברן השני של ארצות אלה, אך הוא לא פנה לבדוק את טענתם ולא חשד מעולם בקיומו של האוקיינוס השקט, כ-20 קילומטרים בלבד משם (לו אכן היה מגיע אליו, היה יכול להפליג שוב משם, ואז אכן יכול היה להגיע למזרח אסיה כפי שרצה). בפנמה איבד קולומבוס שלוש מתוך ארבע ספינותיו בהתקפת ילידים והפליג חזרה להיספניולה. סופה פגעה בספינתו היחידה והוא נאלץ לנחות על חופי ג'מייקה ב-25 ביוני 1503, שם התעכב כשנה. עזרה הגיעה ב-29 ביוני 1504 וב-7 בנובמבר 1504 שב קולומבוס לספרד. הגילויים לא סיפקו את הכתר הספרדי, ולאור חוסר שביעות רצונם מהתמורה הכלכלית המיוחלת והמבוששת לבוא, להוציא את הפנינים מהים הקריבי, שוכנע הכתר כי קולומבוס לא מצא את הדרך להודו. למעשה, עד לכיבוש האימפריה האצטקית על ידי הרנאן קורטס לא הניבו גילויי ספרד באמריקות תמורה משמעותית לכתר הספרדי. ב-20 במאי 1506 מת כריסטופר קולומבוס בוואיאדוליד אשר בספרד. ילדיו לקולומבוס נולדו שני ילדים: דייגו ופרננדו . בנו הבכור דייגו היה אדמירל אשר נולד מאשתו של קולומבוס, פיליפה מוניז פרשטרלו. בנו השני פרננדו היה סופר שנולד מפילגשו של קולומבוס, ביאטריס אנריקס דה ארנה. דרך בנו דייגו, צאצאיו מחזיקים עד היום את התואר "דוכס ויראגואה". פועלו של קולומבוס ומורשתו ממוזער\|250px\|שמאל\|"קולומבוס לפני המלכה" – ציור שמן משנת 1843 מעשה ידי האמן האמריקאי עמנואל לויצה, המוצג במוזיאון ברוקלין. הציור מתאר סצנה היסטורית שבה כריסטופר קולומבוס ניצב מול איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון ומשכנע אותם לממן את מסעו שהוביל לגילוי יבשת אמריקה. שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבת קולומבוס בקתדרלת סביליה. היו מגלי ארצות כפרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו. אמנם כחמש מאות שנה לפניו ביקר לייף אייריקסון באמריקה הצפונית וקרא לה וינלנד, אולם לא היה זה חיבור קבע של ממש בין העולמות, ומסעותיו לא הביאו לשינוי תודעתי בר קיימא. בכל מקרה, בימיו של קולומבוס איש כבר לא ידע על קיומה של יבשת זו והיה זה הוא שגילה אותה מחדש לבני אירופה, אלפי שנים לאחר שנוודים אסייתים חצו משטחי קרח של ים קפוא במצר ברינג והתיישבו בארץ חדשה. עד יום מותו היה קולומבוס משוכנע כי גילה נתיב ימי להודו. על בסיס אמונה זו קרא לילידי האיים שגילה "אינדיאנים", כלומר הודים (הודו היא אינדיה). רק בשנת 1501 הבין אמריגו וספוצ'י כי מדובר ביבשת חדשה. וספוצ'י הפליג לאורך חופי ברזיל בשליחות פורטוגל וכשהגיע לקווי רוחב דרומיים שאיש מעולם לא הגיע אליהם, התגבשה דעתו שהיבשת שלפניו אינה אסיה. כיוון שרוב כותבי המפות נטו לתמוך בגרסתו, זכה וספוצ'י שאמריקה תיקרא על שמו. תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את שמו של ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה. שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה. במאות שחלפו מאז ימיו של קולומבוס הוא הואשם על ידי היסטוריונים במעשים ברוטליים ובכך שהניע את תהליך ריקון האיים הקריביים מאוכלוסייתם הילידית כתוצאה ממחלות ואף מרצח עם מכוון. החל משנות התשעים נמתחת ביקורת חריפה על פועלו והוא הואשם בהובלת רצח עם, הרס אקולוגי נרחב וכמבשרו של הקולוניאליזם. על קולומבוס סופר סיפור ביצת קולומבוס. בסיפור, טענו בפני קולומבוס שגילוי איי הודו המערבית הוא דבר קל משניתנו לו האמצעים לבצע זאת. בתגובה הוא ביקש מהנוכחים להעמיד ביצה קשה על קודקודה, ולאחר שנכשלו הכה בה עד שחודה השתטח והמשימה הפכה קלה. המסר הוא שעצם הרעיון להפליג מערבה במטרה להגיע להודו הוא החשוב, ובצורה רחבה יותר שקל לזלזל במלאכה לאחר שנעשתה אבל עצם הרעיון המקורי לעשותה הופך אותה לחדשנית וחשובה. הנצחתו נקראים על שמו או מוקדשים לו (רשימה חלקית): כקולומבו / קולומבוס / קולומביה: קולומביה – מדינה באמריקה הדרומית. מחוז קולומביה – המחוז הפדרלי של ארצות הברית שאוחד עם הבירה הפדרלית וושינגטון לכדי וושינגטון די. סי. קולומביה הבריטית – מחוז בקנדה. – נמל התעופה הבין-לאומי של ג'נובה, עיר מולדתו באיטליה. קולומבוס (אוהיו) – עיר באוהיו, ארצות הברית – עיר במונטנה, ארצות הברית. – עיר באינדיאנה, ארצות הברית. – עיר בניו מקסיקו, ארצות הברית. קולומבוס (ג'ורג'יה) – עיר בג'ורג'יה, ארצות הברית. – עיירה קטנה בקנטקי, ארצות הברית. כיכר קולומבוס – כיכר מרכזית ברובע מנהטן של העיר ניו יורק במדינת ניו יורק שבארצות הברית. – הייתה אוניית קו אוקיינית טרנס-אטלנטית שהופעלה על ידי חברת הספנות האיטלקית בשנות ה-50, אונייה אחות לאנדריאה דוריה בישת המזל. במרבית הערים באיטליה נמצאים בתי מלון גדולים בשם זה. כקוֹלוֹן: – האי המרכזי והצפוני ביותר בארכיפלג בוקאס דל טורו, פנמה. קולון (פנמה) – עיר בפנמה. – המטבע של קוסטה ריקה. אתלטיקו קולון – מועדון כדורגל מהעיר סנטה פה שבארגנטינה. תיאטרו קולון – בית האופרה הראשי של בואנוס איירס, ארגנטינה. פלאסה דה קולון – כיכר מפורסמת ומרכזית במדריד, בירת ספרד. מגדלור קולון ("מגדלור קולומבוס") – אנדרטה בסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. לקריאה נוספת Zamora, Margarita, Reading Columbus, University of California Press, 1993 בעקבות כריסטופר קולומבוס אמריקה 1492–1992, בעריכת מירי אליאב פלדון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים יעקב וסרמן, כריסטוף קולומבוס: דיוקן, תרגם מגרמנית ד. קמחי, תל אביב: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, 1933 קישורים חיצוניים דורי, נ' (2019). ר' לוי בן גרשם וכריסטופר קולומבוס – גילוי יבשת אמריקה.''' קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך. דני זמרין, "מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי". באתר "אותו הים" – על ספנות ישראלית ועוד, 29 במרץ 2022. מי באמת גילה את אמריקה, שידור מעודכן פודקאסט התשובה עם דורון פישלר הערות שוליים * קטגוריה:היספניולה: היסטוריה קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:מגלי ארצות איטלקים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רוסיה קטגוריה:ילידי 1451 קטגוריה:נפטרים ב-1506	2024-10-18T13:46:26
ברלין	בֶּרְלִין (בגרמנית: Berlin; ) היא בירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, העיר הגדולה ביותר בה ואחת מ-16 המדינות המרכיבות אותה. ברלין נמצאת בצפון-מזרח גרמניה. גובהה הממוצע 34 מטרים מעל פני הים. שטחה 891 קמ"ר, והיא אחת הערים הגדולות באירופה בשטחה. אוכלוסיית ברלין מונה כ-3.7 מיליון תושבים, והיא המאוכלסת בערי גרמניה. בנוסף לכך, היא גם העיר הגדולה ביותר באיחוד האירופי. מטרופולין ברלין מכיל כ-6 מיליון תושבים שמוצאם מיותר מ-180 מדינות. בברלין פועלים למעלה מ-160 אלף בתי עסק (נכון לשנת 2019). העיר ידועה הודות לחיי הלילה התוססים שלה, לבתי הקפה הרבים בה, למועדונים והברים שבקרבה, לעולמה התרבותי ולשלל אתרים היסטוריים חשובים הממוקמים בתחומי העיר. היסטוריה האזכור הכתוב הראשון של העיר קלן (Cölln; להבדיל מקלן – Köln, שעל גדות הריין) מתוארך ל-1237, וזה של ברלין ל-1244. שני המסמכים מוצגים במוזיאון הדום (אשר מצוי בתוך קתדרלת ברלין) של ברנדנבורג אן דר האבל. כבר בהתחלה, שתי הערים היוו יחידה כלכלית וחברתית. ב-1307 התאחדו שתי הערים באופן פוליטי. עם הזמן, שתי הערים התאומות נודעו בפשטות כברלין, הגדולה מביניהן. השם "ברלין" נובע ככל הנראה מהשורש הסלבי brl (ביצה), אף כי הועלתה סברה שהשם נגזר מהמילה דוב (Bär). ב-1411 מינה המלך זיגיסמונט את פרידריך השישי הוהנצולרן, למושל רוזנות הספר (מרקה) ברנדנבורג. ב-1415 הוכתר על ידי המלך כפרידריך הראשון, רוזן הספר (מארקגראף) של ברנדנבורג, ונסיך בוחר שלה (קורפירסט, אלקטור, חבר מטעם ברנדנבורג בקולגיום הבוחר את המלך הגרמני). פרידריך הראשון הניח את היסוד לגדולת משפחת הוהנצולרן. מאז שלטו צאצאיו על ברלין וברנדנבורג, גם הפכו מלכי פרוסיה וקיסרי גרמניה, עד נפילתם ב-1918. תושבי ברלין לא תמיד בירכו על שינויים אלו. ב-1448 הם התמרדו נגד בניית הארמון המלכותי החדש על ידי האלקטור פרידריך השני. התנגדות זו לא הצליחה, וציבור האזרחים איבד רבות מן הפריבילגיות הפוליטיות והכלכליות שלו. מלבד זאת האלקטור הפריד את ברלין וקלן מחדש לשתי ערים (מדיניות של הפרד ומשול). קיימת סברה שהאלקטור עצמו שיסה מתחילה את האזרחים באצילים, ולאחר מכן דיכא בכוח את המרד שנגרם מתככיו. ב-1451 (ובאופן רשמי ב-1486) הפכה לבית המגורים המלכותי של אלקטורי ברנדנבורג וברלין ויתרה על מעמדה כעיר הנזה חופשית. ב-1539 המיר האלקטור יואכים השני את דתו ללותרניות. במלחמת שלושים השנים בין 1618 ל-1648 ברלין נכבשה ונבזזה מספר פעמים בידי כוחות האימפריה הרומית הקדושה ובידי הצבא השוודי של גוסטבוס אדולפוס, וניזוקה קשות. עם סיום המלחמה עמדו בברלין רק 845 בתי מגורים שלמים – שליש מן הבתים ניזוקו, והעיר איבדה מחצית מאוכלוסייתה. תושבי ברלין נחשפו תחת הכיבוש הזר לעינויים קשים כצלייה, בישול ברותחין והטלת לקות גופנית כדבר שבשגרה כדי לאלצם לגלות את מקומות מסתור הממון והמזון. בין השנים 1631 ל-1632 שרר רעב חמור בקרב האוכלוסייה האזרחית בברלין. ממוזער\|200px\|שמאל\|פרידריך וילהלם, 1652 ב-1640 ירש פרידריך וילהלם הידוע כ"אלקטור הגדול" את אביו כמושל. הוא יזם מדיניות של קידום הגירה וסובלנות דתית. במשך העשורים שלאחר מכן ברלין התרחבה מאוד בשטח ובאוכלוסייה עם הקמת פרברים חדשים. ב-1671 חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה קיבלו בתים בברלין. בעקבות ה"אדיקט של פונטנבלו" של לואי הארבעה עשר, שהוציא ב-1685 את הנצרות הפרוטסטנטית בצרפת אל מחוץ לחוק ודחק את רגלי ההוגנוטים, הוציא פרידריך וילהלם את צו פוטסדאם, שהזמין את ההוגנוטים הצרפתים לברנדנבורג. יותר מ-20,000 פליטים נענו לקריאתו ורבים מהם התיישבו בברלין. עם מותו של "האלקטור הגדול" בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין, והשפעתם התרבותית הייתה רבה. מהגרים רבים נוספים באו מבוהמיה, מפולין ומזלצבורג. בכך נתקבע סגנונה של העיר כעיר של מהגרים, סגנון שהשתמר עד המאה ה-21. עם הכתרת פרידריך הראשון ב-1701 כמלך פרוסיה הפכה ברלין לבירתה של פרוסיה. ב-1 בינואר 1710 הערים ברלין, קלן, דורותיאנשטאדט (Dorotheenstadt), פרידריכסוורדר (Friedrichswerder) ופרידריכשטאדט (Friedrichstadt) התאחדו כ"הבירה והמגורים המלכותיים של ברלין". קצב גידול האוכלוסייה הואץ וב-1713 נספרו בעיר 55,000 תושבים. המהפכה התעשייתית שינתה את ברלין במהלך המאה ה-19 – האוכלוסייה והכלכלה של העיר התרחבו במהירות והעיר הפכה למרכז הרכבות הראשי והמרכז הכלכלי של גרמניה. פרברים נוספים התפתחו תוך זמן קצר והגדילו את השטח של ברלין ואת אוכלוסייתה. ב-1861 פרברים מרוחקים כגון ודינג (Wedding) ומואביט (Moabit) כמו גם מספר פרברים אחרים אוחדו לברלין. ב-1871 ברלין הפכה לבירת האימפריה הגרמנית החדשה שהוקמה. המאה ה-20 לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הוקמה בגרמניה רפובליקת ויימאר, וברלין הוכרה כבירת הרפובליקה החדשה. ב-1920 איחד "חוק ברלין הגדולה" ערים פרבריות, כפרים ואחוזות סביב ברלין לעיר גדולה ומורחבת. לאחר התרחבות זו נאמדה ב-1939 אוכלוסיית ברלין ביותר מ-4 מיליון נפש. \|ממוזער\|200px\|שמאל\|דגם "ברלין החדשה" בתכנונו של אלברט שפר לפי חזונו של היטלר לאחר שהנאצים נבחרו ב-1933, הפכה ברלין לבירת הרייך השלישי. הנאצים השתמשו באולימפיאדה שנערכה ב-1936 בברלין לצורכי תעמולה. בנוסף לכך היו תוכניות לבנייה מחדש של ברלין כ"בירת העולם גרמאניה". תוכניות אלו נגנזו עקב מלחמת העולם השנייה. השלטון הנאצי הרס את הקהילה היהודית של ברלין, שנאמדה ב-160 אלף בטרם עליית הנאצים לשלטון. לאחר הפוגרום של ליל הבדולח ב-1938, אלפים מיהודי העיר נכלאו במחנה הריכוז זקסנהאוזן בפרבר אורניינבורג. מתחילת 1943 ועד מרץ 1945 נשלחו יהודים מברלין מתחנת הרכבת גרונוולד ב-63 שילוחים למחנות מוות כדוגמת אושוויץ ו-117 שילוחים לגטו טרזיינשטט. במהלך המלחמה נחרבו חלקים גדולים מן העיר כתוצאה מההפצצות והלחימה ברחובות. ב-1945, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, נכנעו הנאצים. ברלין חולקה לארבעה חלקים, בדומה לאזורי הכיבוש שלפיהם חולקה גרמניה. החלקים של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) אוחדו מאוחר יותר לברלין המערבית, בעוד שהחלק שבשליטת ברית המועצות זכה לשם "ברלין המזרחית" והיה לבירת גרמניה המזרחית. ממוזער\|250px\|שמאל\|מפת חלוקת ברלין, 1949. הרבעים המערביים צבועים בגווני כחול והרובע הסובייטי באדום. מערב ברלין היה אזור מנותק משאר חלקי גרמניה המערבית, ולפיכך שימש באופן טבעי כנקודת המוקד של שני הגושים במלחמה הקרה. ההבדלים הגדולים בין הגישה הפוליטית של בעלות הברית המערביות לבין הגישה הסובייטית הובילו את ברית המועצות, ששלטה על האזור סביב ברלין, להכריז על הסגר על ברלין – סגר כלכלי שהוטל על ברלין המערבית בשנים 1948–1949. בעלות הברית המערביות התגברו על הסגר באמצעות רכבת אווירית. ב-1949 הוקמה בגרמניה המערבית "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", בעוד שבגרמניה המזרחית הוכרזה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית-קומוניסטית". עקב היותה של ברלין שטח כבוש ולא שייך (באופן רשמי) לגרמניה, הקימה הרפובליקה הפדרלית, גרמניה המערבית, את בירתה בבון. מאותה סיבה זכו תושבי מערב גרמניה הגרים בעיר לפטור משירות צבאי והוענקו להם הקלות במיסים, דבר שנועד לעודד הגירת תושבים לעיר. ברלין המזרחית, שכללה את רוב המרכז ההיסטורי, הייתה לבירתה של גרמניה המזרחית. העיר המחולקת ממוזער\|250px\|שמאל\|נפילת חומת ברלין, 9 בנובמבר 1989 אף על פי שגרמניה המזרחית הקימה ב-1952 גבול מבוצר ובלתי עביר בינה לבין שכנתה המערבית, המשיכו אזרחיה לנהור באין מפריע כמעט לברלין המערבית ודרכה למערב. תופעה זו, שהביאה להגירתם של קרוב ל-3 מיליון מזרח-גרמנים בשנים 1949–1961, הייתה לצנינים בעיני שלטונות המזרח במידה רבה של צדק, שכן איימה על יציבותה של מדינתם, וב-13 באוגוסט 1961 הם החלו בהקמתה של חומה שתחצוץ בין מזרח ומערב העיר - חומת ברלין. שני חלקיה של ברלין הפכו לנפרדים לחלוטין. תושבי מערב גרמניה יכלו לעבור לצידה המזרחי רק דרך נקודות ביקורת שבוקרו בקפדנות. עבור רוב תושבי ברלין המזרחית נסיעה למערב ברלין ולמערב גרמניה לא הייתה אפשרית עוד, אלא במקרים נדירים מאוד. נפילת חומת ברלין ב־9 בנובמבר 1989 הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה. ב־1990 התאחדו שני חלקי ברלין, והחל דיון האם בירת גרמניה המאוחדת תישאר בבון או שתעבור לברלין. ב-1991 הצביע הבונדסטאג להשיב את הבירה הגרמנית לברלין עד שנת 1999. גאוגרפיה מרכז\|ממוזער\|800px\|ברלין (2021) אקלים בברלין שורר אקלים אוקיאני ממוזג, הכולל קיץ חם וחורף קר. בחורף, הטמפרטורות בלילה בדרך כלל נופלות מתחת לאפס, ושלג הוא עניין שבשגרה, אם כי רק לעיתים נדירות השלג מצטבר ליותר מכמה ימים. הקיץ הוא בדרך כלל נעים ונוח, עם טמפרטורות שמגיעות בשעות היום ללמעלה מ-C° 20, והטמפרטורות בלילה, בדרך כלל לא יורדות מ-C° 10. רחובות ושדרות ממוזער\|250px\|שמאל\|שדרות שנהאוזר אונטר דן לינדן (Unter den Linden) הקו'דאם (קורפירסטנדאם) (Kurfürstendamm) שדרת קרל מרקס (Karl-Marx-Allee) רחוב 17 ביוני (Straße des 17. Juni) שדרות שנהאוזר (Schönhauser Allee) יודנשטרסה (בגרמנית: Jüdenstraße – רחוב היהודים) פרידריכשטראסה (Friedrichstraße) זוננאלה (Sonnenallee) גשר אוברבאום (Oberbaumbrücke) רחובות ואתרים על-שם מנהיגי ישראל ברלין מנציחה חלק ממנהיגי ישראל, באמצעות מתן שמותיהם לרחובות ולמקומות ציבוריים. רחוב במקום מרכזי בעיר נקרא על שם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, (Ben-Gurion-Straße). מעבר עילי מעל תעלת מים ברובע Mite נקרא על שם גולדה מאיר (Golda-Meir-Steg) רחוב בתוך פארק נקרא על-שמו של יצחק רבין, בקרבת האנדרטה לקורבנות חומת ברלין (Yitzhak-Rabin Straße). ממוזער\|250px\|שמאל\|שלט הרחוב על שמו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. כיכרות ממוזער\|250px\|שמאל\|האקשר מרקט ברלין מפורסמת בעיקר בזכות החצרות המצויות ברחבי העיר המשמשות בתור רחבות קטנות עם בתי קפה וחנויות, חלקם אף עם גינות. פאריזר פלאץ (כיכר פריז - Pariser Platz) פוטסדאמר פלאץ (Potsdamer Platz) אלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz) כיכר בבל (Bebelplatz) כיכר ברייטשייד (Breitscheidplatz) כיכר ויקטוריה לואיזה (Viktoria-Luise-Platz) האקשר מרקט (Hackescher Markt) אלפרד דבלין פלאץ (Alfred-Döblin-Platz) רוזה לוקסמבורג פלאץ (Rosa-Luxemburg-Platz) כיכר מרלין דיטריך (Marlene-Dietrich-Platz) כיכר שטראוסברגר (Strausberger Platz) דמוגרפיה ממוזער\|250px\|שמאל\|אוכלוסייה (1880–2016) ממוזער\|250px\|שמאל\|ברלינאים בפארק לאחר תהפוכות היסטוריות, ברלין בתהליך חזרה להיות עיר מרכזית בעולם ומושכת אליה אמנים ויוצרים מרחבי העולם. העסקים חזרו, האוכלוסייה גדלה, והעיר הפכה לבירה אירופית מהראשונות במעלה. בברלין כ-3.664 מיליון תושבים (נכון ל-2019) בשטח של 891.68 קמ"ר. כך, צפיפות האוכלוסייה של האזור מסתכמת ב-4,088 תושבים לקמ"ר. ב-2012, גילם הממוצע של תושבי העיר עמד על 42.2 ולפי נתוני הסטטיסטיקאי העירוני מ-2015, גילם של למעלה מ-40 אחוזים מתושבי העיר, צעיר מ-35. 457,806 (13.5%) מהתושבים הם זרים עם אזרחות מ-185 מדינות (2005). מתוכם 250,000 מטורקיה (הקהילה הטורקית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לטורקיה) וכ-36,000 מהמדינה השכנה פולין. חצי מתושבי העיר אינם מקומיים. חמישית מהתושבים הגיעו בכלל מארצות אחרות (2020). בעיר מתגוררים גם ישראלים רבים, אשר מספרם מוערך בכ-10,000 וכן ספרדים, קוריאנים, וייטנאמים ועוד. השפות הזרות המדוברות ביותר בברלין לצד גרמנית הן טורקית, אנגלית, ערבית, רוסית ופולנית. דתות כנגזרת מרישום כ-60% מהתושבים כחסרי דת, מוגדרת ברלין כבירת האתאיזם באירופה. 19.4% מהתושבים הם נוצרים פרוטסטנטים, 9.4% נוצרים קתולים, 2.7% נוצרים המשתייכים לכנסיות אחרות ו-8.8% מוסלמים. פחות מ-0.3% מתושבי ברלין רשומים כיהודים. כנסיות הקתדרלה של ברלין (Berliner Dom) כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם (Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche) קתדרלת הדוויג הקדושה הקתדרלה הצרפתית הקתדרלה הגרמנית בתי כנסת בית הכנסת רייקה שטראסה בית הכנסת החדש (Neue Synagoge) פוליטיקה ממוזער\|250px\|שמאל\|בניין הרייכסטאג שבו שוכן הפרלמנט הגרמני לברלין ייצוג של 4 קולות בבונדסראט, ומאז שנת 2001 המפלגה השלטת היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מדינות גרמניה ממוזער\|250px\|שמאל\|בית העירייה האדום – מקום עבודתו של ראש העיר ממוזער\|200px\|שמאל\|קאי וגנר ראש עיריית ברלין, רשמית ראש העיר המושל של ברלין (בגרמנית: Regierender Bürgermeister von Berlin) הוא ראש הרשות המבצעת בברלין ומשלב שני תפקידים: ראש העיר של העיר ברלין, וראש ממשלת מדינת ברלין. ראש העיר מנהל את ממשלת ברלין, המכונה "הסנאט של ברלין". ראש עיריית ברלין הנוכחי הוא קאי וגנר שנבחר לתפקידו באפריל 2023. קודמתו פרנציסקה גיפי, שנבחרה בדצמבר 2021, הייתה האישה הראשונה בתפקיד. מרכז\|ממוזער\|460px\|ברלין ורובעיה ערים תאומות משטרה משטרת ברלין (Polizei Berlin) הוא כוח משטרה גרמני האחראי על אכיפת החוק ושמירת הסדר בעיר-מדינה של ברלין. תפקידי אכיפת החוק בגרמניה מחולקים בין הסוכנויות הפדרליות וסוכנויות המדינות. בראש משטרת ברלין עומדת נציבת המשטרה, ברברה סלוביק (החל מ-2018). לצידה פועל משרד המטה של נציבות המשטרה ומפקדי שש החטיבות המקומיות, חטיבת המשימות המרכזיות, המחלקה לחקירות פליליות וחטיבת השירותים המרכזיים. כלכלה ממוזער\|250px\|שמאל\|סימנס בברלין בשנת 2019 התוצר המקומי הגולמי הנומינלי (תוצר) של מדינת ברלין הסתכם ב-153.3 מיליארד אירו מבחינת התוצר הנומינלי, ברלין היא הכלכלה העירונית הגדולה ביותר בגרמניה והשלישית בגודלה באיחוד האירופי. בין השנים 2009–2019 התוצר המקומי הגולמי עלה בממוצע שנתי של 4.5%, לעומת 3.5% בפריסה ארצית. בשנת 2019 התוצר לנפש במדינת ברלין עמד על 41,967 אירו והיה מעל הממוצע הגרמני לראשונה מאז 1990. מספר האנשים המועסקים בברלין עמד על 2.064 מיליון באותה שנה. זה היה 2.4% יותר מאשר בשנה הקודמת. ענפי הכלכלה החשובים בברלין כוללים מדעי החיים, תחבורה, טכנולוגיות מידע ותקשורת, מדיה ומוזיקה, פרסום ועיצוב, ביוטכנולוגיה, שירותי איכות הסביבה, בנייה, מסחר אלקטרוני, קמעונאות, עסקים במלונאות והנדסה רפואית. תיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי בברלין, ובשנת 2011 הגיעו לעיר כ-9.8 מיליון תיירים. בניגוד לערי בירה אחרות באירופה, כמו לונדון, פריז ומדריד, נחשבת עלות המחיה בברלין לנמוכה בהשוואה ליתר חלקי גרמניה. שכר הדירה הממוצע בברלין שווה לכשני שלישים מזה שבקלן ולכמחצית מזה שבמינכן (2010). שיעור האבטלה ומקבלי קצבאות הסעד בה גבוה יחסית (כ-9,4% ב-2015) בין היתר בגלל הנסיבות הכלכליות והדמוגרפיות של איחוד העיר לאחר נפילת חומת ברלין. ממוזער\|250px\|שמאל\|קה דה וה מרכזי קניות וחנויות קה דה וה (KaDeWe – Kaufhaus des Westens) אירופה סנטר סוני סנטר LP12 בתי עסק בברלין פועלים (נכון לשנת 2019) למעלה מ-160 אלף בתי עסק. ברלין הפכה לבירת ההיי-טק של אירופה, גם בזכות עלויות המחיה הנמוכות ואיכות החיים הגבוהה, אבל גם בזכות העושר הגדול של ידע בתחום הטכנולוגי (2017). על פי הערכות בשוק, בברלין יש 6,000 סטארט-אפים (המוגדרים כך אם מדובר במיזמים בעלי מודל עסקי ובני פחות משבע שנים). ההתמקדות היא על האי-קומרס וחצי מתעשיית הפינטק הגרמנית נמצאת בבירה ברלין. Cities Today Berlin named as Europe’s top city for start-ups חינוך בברלין ארבע אוניברסיטאות (האוניברסיטה החופשית של ברלין, אוניברסיטת הומבולדט, האוניברסיטה הטכנית של ברלין והאוניברסיטה האמנותית) ו-35 מכללות, בהן לומדים כ-200 אלף סטודנטים (2020). שָאריטֶה (Charité Universitätsmedizin Berlin) הוא בית חולים ובית ספר לרפואה בברלין שנוסד בשנת 1710 וקשור מבחינה אקדמית לאוניברסיטת הומבולדט ולאוניברסיטה החופשית של ברלין. בארבעת הקמפוסים שלו לומדים מעל 8,000 סטודנטים לרפואה, והצוות הרפואי והסיעודי בו מונה מעל 15,000 איש. ממוזער\|250px\|שמאל\|האיחוד המתמטי הבין-לאומי מחקר מכון רוברט קוך TU9 אגודת U15 האיחוד המתמטי הבין-לאומי אגודת מקס פלאנק ספריית המדינה בברלין תחבורה ממוזער\|250px\|שמאל\|הרכבת העילית של ברלין - S-Bahn (אֶס-בָּאן) את העיר ברלין משרת נמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג שנפתח ב-31 באוקטובר 2020. עד לסגירתו ב-2020, פעל בסמוך לברנדנבורג, שנפלד שנמצא מדרום-מזרח לברלין בעיירה שנפלד שבמדינת ברנדנבורג ואשר שירת בעבר את מזרחהּ. בנוסף, עד ל-8 בנובמבר פעל בעיר נמל התעופה טגל שנמצא בצפון-מערב העיר ואשר שירת בעבר את מערב ברלין ואף שימש כנמל התעופה הראשי של העיר לאחר איחוד גרמניה. בשנת 2008 עברו דרך טגל ושנפלד למעלה מ-21 מיליון נוסעים. נמל התעופה השלישי של העיר, טמפלהוף, נסגר בשנת 2008 כחלק מהכוונה של רשות שדות התעופה של ברלין להעביר את כל התנועה האווירית של העיר לנמל התעופה ברנדנבורג, שעתיד היה להיפתח בשנת 2012. ממוזער\|250px\|שמאל\|נמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג בעיר פועלת מערכת האס-באן - מערכת רכבות המופעלת על ידי חברת אס-באן ברלין בע"מ (S-Bahn Berlin GmbH), שאורך מסילותיה 331.5 ק"מ ובה נוסעים מדי שנה כ-375.8 מיליון נוסעים (נכון לשנת 2006) ומערכת האוּ-באן, המופעלת על ידי חברת ברלינר פרקהרסבטריבה – Berliner Verkehrsbetriebe (BVG), שאורך מסילותיה 144.2 ק"מ ונוסעים בה 171.3 מיליון נוסעים מדי שנה. כמו כן פועלות בעיר מערכת אוטובוסים שאורך קוויהם 1,626 ק"מ, המשרתת 407.1 מיליון נוסעים מדי שנה, ומערכת מעבורות המופעלות שתיהן על ידי חברת ברלינר פרקרסבטריבה (BVG). בעיקר במזרח ברלין פועלת מערכת חשמליות. כל מערכות התחבורה בעיר מקושרות, וכרטיסי הנסיעה משרתים את כולן ומאפשרים מעבר ממערכת אחת לשנייה. הכרטיסים מסווגים לפי אזור: אזור A (מרכז ברלין), אזור B (שאר ברלין) ואזור C (הפרברים, נמל התעופה ברלין שנפלד, העיר פוטסדאם ועוד). קיימים כרטיסי-נסיעה לאזורים AB, BC ו-ABC, בין לנסיעה אחת, לארבע נסיעות, ליום שלם או לשבוע. מערכת מסילות ברזל חוצה את מרכז ברלין ממערב למזרח ומצפון לדרום. מערכת זו משרתת הן את האס-באן והן את הרכבות הבינעירוניות העוברות דרך העיר. סביב מרכז העיר עוברות רכבות אס-באן מס' 41 ו-42 במסלול מעגלי. מסילה זו נקראת ה"רינגבאן" (רכבת הטבעת). תרבות ממוזער\|250px\|שמאל\|שנברג ברלין היא אחת מבירות התרבות האירופיות, ובה 48 מוזיאונים ממלכתיים ועוד עשרות מוזיאונים פרטיים. בעיר פועלות בין השאר הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של ברלין, תזמורת הקונצרטהאוס של ברלין, התזמורת הסימפונית הגרמנית, והתזמורת הממלכתית של ברלין המשמשת כתזמורת האופרה של ברלין. כמו כן בברלין יש גם שלושה בתי אופרה. ב-1988 נבחרה העיר להיות "בירת התרבות של אירופה". אונסק"ו הכריזה על שני אתרי מורשת עולמית בברלין: הארמונות והגנים של ברלין ופוטסדאם (בשנת 1990) ואי המוזיאונים (Museumsinsel) (בשנת 1999). ממוזער\|250px\|שמאל\|המבנה המיוחד של בית תרבויות עולם בברלין בעשור השני של המאה ה-21 נחשבת ברלין בעיני רבים לבירתה של קהילת הלהט"ב באירופה; במיוחד נכון הדבר לגבי רובע שנברג. המוטו של העיר (”ענייה אבל סקסית“) משקף היטב את הלך הרוח הליברלי של התושבים, ובא במיוחד לידי ביטוי בסצנת חיי הלילה התוססת. לעיתים מכונה העיר "בירת המין של אירופה". The Sunday Times How Berlin became the capital of cool מבני תרבות ממוזער\|250px\|שמאל\|פרידריכשטאטפאלאסט פרידריכשטאטפאלאסט – תיאטרון קברט ומחזות-זמר מפורסם בית תרבויות העולם (Haus der Kulturen der Welt) ואלדבונה (Waldbühne) אמפיתיאטרון להופעות מוזיקה קונצרטהאוס ברלין (Konzerthaus Berlin) ז'נדארמנמארקט, היכל הקונצרטים ממוזער\|250px\|שמאל\|ה-קונצרטהאוס בברליןאולם הפילהרמונית של ברלין בתי אופרה האופרה של ברלין (Staatsoper Unter den Linden) דויטשה אופר ברלין (Deutsche Oper Berlin) קומישה אופר ברלין (Komische Oper Berlin) ממוזער\|250px\|שמאל\|ברגהיין פסטיבלים ואירועים פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין – מתקיים בכל שנה בפברואר. האירוע התרבותי החשוב ביותר בעיר ואחד מחשובי פסטיבלי הסרטים בעולם. בפסטיבל האחרון, נמכרו 350,000 כרטיסים ו-400 סרטים הוקרנו. בסופו מוענק פרס "דוב הזהב" לסרטים המצטיינים. לולהפלוזה פסטיבל האורות (ברלין) פרס האקדמיה האירופית לקולנוע ברגהיין - (Berghain) הוא המועדון המפורסם בברלין ואחד המפורסמים בעולם כולו. שבוע האופנה בברלין מוזיאונים ממוזער\|250px\|שמאל\|הגלריה הלאומית הישנה ממוזער\|250px\|שמאל\|מוזיאון הטבע להלן המוזיאונים הגדולים והמפורסמים ביותר בעיר: אי המוזיאונים (Museuminsel) מוזיאון בודה מוזיאון פרגמון (Pergamonmuseum) המוזיאון הישן המוזיאון החדש הגלריה הלאומית הישנה המוזיאון היהודי (Jüdisches Museum) מוזיאון הבית ליד צ'ק פוינט צ'ארלי המוזיאון הגרמני להיסטוריה (הצויגהאוס) מוזיאון הטבע (Museum für Naturkunde) אזור הקולטורפורום (Kulturforum) הגלריה הלאומית החדשה גמלדה-גאלרי מוזיאון המוזיקה וכלי הנגינה מרטין-גרופיוס-באו ממוזער\|250px\|שמאל\|קטר קיטור ישן, במוזיאון לטכנולוגיהמוזיאון ברוקה (Brücke-Museum Berlin) מוזיאון גרמניה המזרחית מוזיאון ההווה בהמבורגר באנהוף המוזיאון לפרהיסטוריה ולהיסטוריה קדומה המוזיאון הגרמני לטכנולוגיה המוזיאון האתנולוגי (ברלין) טופוגרפיה של הטרור לרשימת כל הערכים בוויקיפדיה העברית בנושא מוזיאונים בברלין, ראה ברלין: מוזיאונים ספורט ממוזער\|250px\|שמאל\|האצטדיון האולימפי של ברלין אירח את אולימפיאדת ברלין (1936), ואת מונדיאל 2006. ממוזער\|250px\|שמאל\|מרתון ברלין ברלין ביססה עצמה כעיר מארחת של אירועי ספורט בין-לאומיים גדולים. העיר אירחה את אולימפיאדת ברלין (1936) והייתה העיר המארחת של משחק גמר מונדיאל 2006. אליפות העולם באתלטיקה 2009 נערכה ב. העיר אירחה גם את הפיינל פור של היורוליג בעונת 2009 ובעונת 2016. והייתה ממארחות יורובאסקט 2015 ובאותה שנה גם אירחה את גמר ליגת האלופות 2015. ברלין צפויה לארח את הספיישל אולימפיקס 2023, כשזו תהיה הפעם הראשונה שגרמניה תארח את הטורניר. מרתון ברלין, הנערך מדי שנה, הוא מהמרתונים הידועים בעולם. בשנת 2013 כ-600,000 ברלינאים נרשמו באחד מ-2,300 מועדוני ההתעמלות והספורט הקיימים בעיר. העיר מפעילה יותר מ-60 בריכות שחייה ציבוריות ובה ממוקם מרכז האימונים האולימפי הגדול במדינה, כאשר כ-500 ספורטאים מתאמנים כאן (רבע מכלל הספורטאים). מאז שנת 2015 מתקיים בשטח נמל התעופה ברלין-טמפלהוף מרוץ אי-פרי ברלין, כחלק מאליפות הפורמולה אי. בעיר פועלים מספר מועדוני ספורט מקצועניים. מועדון הכדורגל הפופולרי והוותיק ביותר הוא מועדון הרטה ברלין ולו יריבות ידועה עם מועדון אוניון ברלין. מועדונים מקצועניים נוספים מברלין כוללים את: מועדוןענף ספורטשנת הקמהליגהמגרש בייתיהרטה ברליןכדורגל1892בונדסליגההאצטדיון האולימפיאוניון ברליןכדורגל1966בונדסליגהשטדיון אן דר אלטן פורסטראייאלבה ברליןכדורסל1991בונדסליגהמרצדס-בנץ ארנהאייזבארן ברליןהוקי קרח1954ליגת ההוקי קרח הגרמניתמרצדס-בנץ ארנהפוקסה ברליןכדוריד1891בונדסליגההיכל מקס שמלינג בעבר ייצגה דינמו ברלין את העיר בליגת העל המזרח גרמנית וזכתה בה עשר פעמים, אך מאז נפילת חומת ברלין ירדה עד לליגה הרביעית. אדריכלות ממוזער\|250px\|שמאל\|שער ברנדנבורג, אחד מסמליה המפורסמים של ברלין ממוזער\|250px\|שמאל\|גן החיות של ברלין שער ברנדנבורג (Brandenburger Tor) בית המשמר החדש (ה"נויה ואכה") שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין מצודת שפנדאו איש המולקולה (Molecule Man) הספרייה הריקה (Die Bibliothek) של האמן מיכה אולמן. חומת ברלין איסט סייד גאלרי (East-Side Gallery) עמוד הניצחון של ברלין (Siegessäule) צ'ק פוינט צ'ארלי (Checkpoint Charlie) אנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו (Denkmal für die ermordeten Juden Europas) ארמון שרלוטנבורג (Schloss Charlottenburg) ארמון בלוו (Schloss Bellevue) בניין הרייכסטאג (Reichstag) מגדל הטלוויזיה של ברלין ה"פרנזיטורם" (Fernsehturm) - המבנה הגבוה בברלין פארקים וגנים טירגארטן (Tiergarten) האגם הלבן (WeißerSee) גן החיות של ברלין פארק טרפטו נמל התעופה ברלין-טמפלהוף פון-דר-שולנבורג פארק ברלין בקולנוע ממוזער\|250px\|שמאל\|thumbtime=164\|אחת, שתיים, שלוש (1961) ברלין: סימפוניה של עיר גדולה אולימפיה (סרט) אחת, שתיים, שלוש אני, כריסטיאנה פ. (סרט) מלאכים בשמי ברלין ראן לולה ראן להתראות לנין! חיים של אחרים בבילון ברלין המורדת (מיני-סדרה) יהודי ברלין ממוזער\|הפגנת סולידריות עם ישראל שהתקיימה בברלין במהלך מלחמת חרבות ברזל הימצאות יהודים בעיר נזכרת ברשומות לראשונה ב-1295. הם התגוררו ברחוב היהודים של ברלין. ב-1348, בימי המוות השחור, נערכו בהם פרעות והשורדים גורשו. העדה קמה מחדש ב-1354. ב-1446 גורשו היהודים מכל ברנדבורג, אך הותר להם לחזור לאחר שנה. ב-1510 התחוללה בעיר עלילת דם: חמישים הומתו והיתר גורשו. הצו בוטל ב-1539 והנסיך יואכים השני מברנדנבורג מינה את יהודי החצר ליפולד מפראג למנהל המטבעה. עם מות הנסיך הואשם ליפולד בהרעלתו והוצא להורג. צו הגירוש חודש ב-1573, והפעם "לעדי עד". ממוזער\|200px\|שמאל\|משה מנדלסון (1729-1786) ב-21 במאי 1671 התיר פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג ל-50 משפחות יהודיות אמידות, שנדדו לאחר גירוש גירוש ווינה שנה קודם לכן, להתיישב בעיר. על העדה הוטלו מיסים כבדים והגבלות רבות. עבור הפיכתם ל"יהודי חסות" שלו (Schutzjuden), כל אחד מהם היה צריך לשלם 2,000 טאלר והמשפחות הבטיחו להקים תעשיות מסוימות והסכימו לא לבנות בית כנסת. נאסר עליהם במפורש לקנות בתים, לעסוק בחקלאות, לסחור בצמר, עץ, טבק, עורות ויין, ולעסוק במקצועות השמורים לגילדות (מלבד רפואה), שתקנותיהן פסלו יהודים. את מעמד ה"חסות" יכול היה לרשת רק הבן הבכור. כדי להישאר בעיר, היו הבנים האחרים צריכים להוכיח כי ברשותם הון עצמי בסך 10,000 טאלר. לפי כתב הסובלנות, הותר ליהודים לייבא לברלין את עובדי המשק של ביתם וכן מספר מורים, רבנים, קברנים ושוחטים. ב-1700 מנתה הקהילה היהודית כ-1,000 איש. החוק דרש מהיהודים לאפשר את זיהוים ממרחק, אך ב-1710 הסכים פרידריך לבטל את החובה לשאת טלאי צהוב, תמורת תשלום בסך 8,000 טאלר לאדם. תמורת תשלום מס מיוחד, הותר לעשירים ביותר לרכוש בתים. ב-1672 קודש בית הקברות היהודי הישן בברלין. ב-1714 נחנך בית-כנסת של קבע בסמטת היידרויטר. הרשות להקים בית כנסת גם היא נמכרה תמורת כסף, ומכיוון שאסור היה שיבלוט לגובה, הונחה רצפתו מספר מטרים מתחת למפלס הרחוב. ב-1737 ציווה המלך שרק 120 המשפחות היהודיות "העשירות והמובחרות ביותר" יוכלו להישאר בעיר וגירש את 140 המשפחות האחרות. על המגורשים נאסר גם להתיישב בכל מקום אחר בתחומי הממלכה. באמצע המאה ה-18 הותרה כניסת יהודים לעיר דרך שער רוזנטל בלבד. השער שימש לכניסת בקר ועבור שהייה זמנית בעיר, הוטל גם על יהודים מכס, כנהוג לגבי סחורות. ממוזער\|200px\|שמאל\|בית הכנסת החדש ב-1865 במהלך המאה ה-18 היו כמה מראשיה של הקהילה עשירים ומקורבים לשלטון, בראש ובראשונה דניאל איציג. יהודי החצר העשירים, בקהילה שחסרו בה יסודות מסורתיים חזקים, הפכו לערוץ חשוב שקלט את השפעות הסביבה הנוצרית והביא למפנה ערכים הדרגתי ביהדות גרמניה ובאקולטורציה גוברת שלהם. הם הפכו לפטרונים למשה מנדלסון ותלמידיו, והעיר למוקדה של תנועת ההשכלה היהודית. ב-1778 פתח דוד פרידלנדר את בית-הספר "חברת חינוך נערים" (בגרמנית: Jüdische Freyschule), מוסד החינוך הראשון ביהדות אשכנז בו נלמדו גם מקצועות חול. בברלין פעלו אף הסלונים הספרותיים של רחל ורנהגן והנרייטה הרץ. ב-1812 הוענקה אמנציפציה לכל יהודי פרוסיה. ההשכלה קצרת-הימים דעכה עוד קודם, ושכבת העילית בעדה פנתה לטמיעה מלאה, לרוב תוך משבר זהות והתפרקות ממורשתם שעוררו ייאוש בלב מחנכים כיום-טוב ליפמן צונץ. בשנות ה-30 התנצרו בברלין חמישים איש מדי שנה. הציבור היהודי בעיר גדל במהירות: מכ-2,000 איש באמצע המאה ה-18 (מתוך אוכלוסייה כללית של 100 אלף) ל-3,292 ב-1812 ל-11,840 ב-1852 ול-28,000 בסוף העשור. ב-1886 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ-50,000, שהיוו 5% מהאוכלוסייה הכללית, ועם זאת, 20% מכל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר היו יהודים. הצפיפות הביאה לבניית בית הכנסת החדש ב-1859. הקהילה המרכזית כביתר גרמניה הורכבה מרוב ליברלי וממיעוט אורתודוקסי קטן שנותרו מאוחדים. הרב אברהם גייגר עצמו כיהן בה בין 1869 ל-1874. מאותה שנה ועד הועסקו בה 30 רבנים, 18 ליברלים (בדרך כלל רפורמים מתונים) ו-12 אורתודוקסים, והיא החזיקה תשעה ושבעה בתי-כנסת לכל זרם בהתאמה. לצד הקהילה המרכזית התקיימו שתי קהילות זעירות: הרפורמית הקיצונית שייסד הרב שמואל הולדהיים והאורתודוקסית הבדלנית שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר. כמו כן, התקיימו בעיר שניים משלושת המוסדות להכשרת רבנים בגרמניה: בית-המדרש האורתודוקסי של הילדסהיימר ובית הספר הגבוה למדעי היהדות הרפורמי. ממוזער\|200px\|שמאל\|אלברט איינשטיין, 1920 הקהילה הראשית הפעילה מגוון מוסדות רווחה, ובשנות ה-30 היו לה 70,000 חברים משלמי מיסים. בתחילת המאה ה-20 היוו היהודים 5% מאוכלוסיית העיר, אך שילמו יותר מ-30% ממסי העירייה. ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בעיר ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית. ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון התגוררו בבירה 160,000 יהודים, כשליש מכלל האוכלוסייה היהודית בגרמניה. הם קופחו ונרדפו על ידי המשטר. בשנים הבאות הצליחו 90,000 להגר, ועוד 55,000 נרצחו בשואה; גירוש ראשון לפולין נערך ב-18 באוקטובר 1941. 7,000 התאבדו. ב-16 ביוני 1943 הוכרזה ברלין "יודנריין", אם כי למעשה התגוררו בה לפני תום המלחמה 5,990 יהודים ברישיון, רובם נשואים לבני-זוג אריים, ועוד כמה אלפים במחתרת. הקהילה התאוששה לאחר 1945 בהנהגתו של משה פרנבך אשר פעל לחידוש ולתחייה של חיי הקהילה בעיר. אחרי המלחמה והתמוטטות ברית המועצות היגרו לעיר מהגרים יהודים רבים יוצאי ברית המועצות; החל משנות ה-90 לערך החלו להגר לעיר גם ישראלים רבים. ביוני 2023 נחנך קמפוס יהודי בברלין עם מרכז למידה מגן ועד בית ספר, ומרכז תרבות ואירוח המיועד לקהילה היהודית רבני הקהילה הרב הברלינאי הראשון הידוע בשמו מן הרשומות, היה הרב "Cain", כנראה גרסה של השם העברי "חיים". הוא כיהן בעיר במחצית השנייה של המאה ה-17. אחריו כיהן הרב יצחק בנימין וולף המכונה ליבמן. אחריו הרב שמעיה המכונה סימון בֶּרֶנד. אחריו כיהן הרב אהרן בן בנימין וולף, בנו של הרב יצחק בנימין וולף. הרב הבא היה רבי יחיאל מיכל חסיד שנפטר בפברואר 1728. אחריו כיהן הרב משה אהרן מלבוב שכיהן עד אז כרבה של לייפניק. אחריו כיהן רבי דוד פרנקל מחבר "קרבן העדה", ואחריו רבי אהרן הירש המכונה "אהרן מגזע צבי", מחבר "מנחת אהרן", שכיהן בעיר עד שעבר לכהן ברבנות שוואבך. אחריו כיהן רבי צבי הירש לוין. לאחר פטירת הרב לוין, נעשה מינוי רב חדש לקהילה המפולגת סביב שאלת הרפורמה ביהדות, לעניין סבוך עד בלתי אפשרי. מאז פטירת הרב לוין בשנת 1800 לא נבחר איש למשרה, בשנת 1842 הוצעה המשרה לרב זכריה פרנקל אך זה דחה את ההצעה ביודעו כי רוקנה משלל סמכויותיה. במשך שנים אלו מילא את תפקידיו הדתיים של הרב, עוזרו של הרב לוין, הרב מאיר וייל שקיבל את התואר סגן הרב הראשי. לאחר פטירתו (1825) נשא במשרת הרב, הרב יעקב יוסף אטינגר שכיהן עד אז כראש בית הדין של הקהילה, ולאחר פטירתו ב-1860, כיהן תחתיו סגנו הרב אלחנן רוזנשטיין. שני רבנים אלו שימשו כרבני העיר בעלי סמכויות מוגבלות ולצידם פעל הדרשן מיכאל זקש כעוזר הרב, ולאחר פטירת הרב אטינגר כרב לצידו של הרב רוזנשטיין. עם פטירת הרב זקש ב-1864 התחדשה המחלוקת והרב הרפורמי יוסף אווב התמנה לרב, חזן, ומנהיג הקהילה של בית הכנסת החדש בברלין. אחריו נבחר הרב אברהם גייגר והקהילה המקומית התפצלה, כאשר אנשי האורתודוקסיה והשמרנים פרשו מהקהילה הכללית והתארגנו כקהילה נפרדת בשם"עדת ישראל". לכהונת רב הקהילה האורתודוקסית הנפרדת הוזמן הרב עזריאל הילדסהיימר, שנחשב לאחד מראשי האורתודוקסיה בגרמניה. בין מלחמות העולם כיהן הרב ליאו בק כרב הראשי של הקהילה הכללית. לקריאה נוספת פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989 (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008 נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, ערים מבפנים - ברלין ברלין מהיבט אדריכלי, אוגוסט 2012 רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, אור יהודה: דביר, 2012 פרנץ הסל, שיטוטים בברלין, הוצאת כרמל, 2016 קישורים חיצוניים מדריך מסע אחר לברלין ברלין, הקהילה היהודית, מאמר באתר "דעת" ברלין: שער מקומי, ריכוז תמונות, כתבות ומידע בערוץ התיירות של ynet אליעזר ליזר בר הר"ר מאיר לאנדסהוטה, תולדות אנשי השם ופעולתם; בעדת ברלין, ברלין 1884 סרטון: ברלין 1945 אילנה גרף, ברלין – עיר של ניגודים, באתר אימגו מתי שמואלוף, כל הטורים שפרסם בטור שלו "ישראלי בברלין" , ב"תרבות וספרות", אתר הארץ, 1.9.2015 מתי שמואלוף, כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית", שיחה מקומית, 18 באוקטובר 2019 הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: ערי בירה קטגוריה:מדינות גרמניה: ערי בירה קטגוריה:ערי הנזה קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים קטגוריה:ערי מדינה קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן קטגוריה:גרמניה: מדינות קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-13	2024-10-07T20:56:46
עברית	עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסייתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים. היא שייכת למשפחת השפות הכנעניות והשפה הכנענית היחידה המדוברת כיום. העברית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. ממוזער\|המילה עברית בכתב עברי ובכתב העברי הקדום ממוזער\|250px\|דוברי העברית בארץ ישראל: מקור השם עברית שם השפה עברית פירושו "לשונו של עֵבֶר", ונגזר מהשם של הדמות המקראית עֵבֶר, אביהם הקדמון של עמים רבים, בהם עם ישראל. לפי המסורת היהודית, עבר סירב לקחת חלק בבניית מגדל בבל, ועל כן הוא וצאצאיו לא נענשו על בניית המגדל, ושפתם לא נתבלבלה. עבר שימר את השפה האוניברסלית המקורית – העברית. המושג "עברי" נזכר שלושים וארבע פעמים בתנ"ך ככינוי לבני ישראל, אולם לא כשפה. במקרא, שמה של שפתם של העברים מכונה "יהודית", וגם בשם "שפת כנען". ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזור ירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון, ממלכת ישראל (אם כי גם לפי תאוריה זו, מדובר בסך הכול בשני ניבים שונים של אותה שפה, ולא בשתי שפות שונות). המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס. המקור הוא נכדו של בן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידיו כי: בלשון חז"ל שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש", והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום, וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר, אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא. הניב התנ"כי מכונה "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. בברית החדשה משמש המונח "עברית" כשם לשפה הארמית שדוברה על ידי ה"עבריים" (תושבי עבר הנהר) בארץ ישראל, אולם בספרות חז"ל משמש מונח זה רק לעברית (המשנאית). היסטוריה של השפה העברית העברית היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את הניב בו דיברו תושבי ארץ ישראל החל מן האלף ה-2 לפנה"ס בלב האזור המכונה במקרא בשם ארץ כנען. כנען או הלבנט כולל היום את שטחיהן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן. השפה הפיניקית אשר הייתה מדוברת באזור לבנון של ימינו היא "שפה אחות" לשפה העברית. בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים בלבד לאחר חתימת המשנה, כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית, כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית. 250px\|שמאל\|ממוזער\|פרק ל' בספר יחזקאל, מכתב-יד בודליאנה Or. 62. הטקסט הופק על ידי מלומדים נוצרים באנגליה בסביבות 1210, ולעברית נלווים תרגום ופרשנות בלטינית. גם כשהשפה העברית לא הייתה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעיתים קרובות בעברית. ספרות דתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל "צאינה וראינה"), בקהילות הספרדיות בלאדינו, ובארצות ערב, בערבית יהודית המקומית, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת . מפעלי התרגום לעברית של ספרות מדעית ופילוסופית בימי הביניים נתקלו בקושי מהותי, שכן עדיין לא היו מינוחים עבריים מקבילים למושגים מקצועיים רבים. אבן תיבון ומתרגמים נוספים נאלצו לחדש שורה ארוכה של מילים בשפה, וחלק ניכר מן המונחים הללו שרד ומשמש את דוברי השפה העברית עד היום. עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, מעמדה של העברית בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה והיא שימשה בעיקר כשפת כתב ובעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן-יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. על פי עדותו, בזמן עלייתו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות השונות בירושלים דיברו בתוכן בלשונותיהן, אולם כאשר בני קהילות שונות היו צריכים לדבר זה עם זה, נאלצו לדבר "בלשון הקודש", ובשיחות-חולין אלו גם האשכנזים השתמשו בהברה הספרדית. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו. כיום יש כ-9 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע גרים בישראל. כ-5,300,000 (2009) דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) והשאר משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד מיוחד גם לשפה הערבית, וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. עיסוקו בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90 יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית. ניבים ומבטאים עבריים לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים – יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו שלוש דרכי הגייה עיקריות: אשכנזית, ספרדית ותימנית (יש המציינים גם הגייה עיראקית). עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם. בשל התחייה המאוחרת של השפה העברית, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל (עברית ישראלית). אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים). אולם, שוני זה מתבטא בעיקר בפונולוגיה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. עיקרי שוני זה הם בהשפעה ספרדית-תימנית על ההגייה המקובלת. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול יחסית. ישנו שוני בולט בין עברית ישראלית מודרנית ללשון הקודש הליטורגית המסורתית. ההגיה היא המאפיין הבולט השונה מן ההגייה הישראלית המקובלת, אבל קיים שוני משמעותי גם באוצר המילים, הניסוח, התחביר, הדקדוק, הניקוד והפיסוק. בחוגים חרדיים מסוימים קיימת הקפדה יתרה לשמר את הלשון הרבנית, גם לצורכי חול, והתנגדות חריפה לעברית המודרנית. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות, אשר עשויים להתפתח לניבים של ממש. ביהודה ושומרון (וברצועת עזה בעת שנשלטה בידי ישראל) העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל, הלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ביהודה ובשומרון שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי", המשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים. הכתב העברי הכתב העברי מאופיין במערכת כתב מסוג אבג'ד הכוללת 22 אותיות ראשיות ו-5 אותיות סופיות הנכתבות בסוף מילה במקום האות הראשית. כמו מערכות אבג'ד אחרות, גם בעברית נהוגים סימנים דיאקרטיים המכונים בעברית ניקוד. הכתב המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת – על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פיניקי, המכונה גם "כתב דעץ/רעץ", שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס. האלפבית העברי-פיניקי לא נעלם כליל, הוא ממשיך לשמש את השומרונים עד היום. בתקופת הבית השני ומעט אחריה נשאו מטבעות היהודים כתובות בכתב זה. כתב זה מופיע גם על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי מדינת ישראל, למשל על מטבעות של שקל חדש ושל עשרה שקלים ולעיתים ניתן למצוא אותו במקומות נוספים (למשל: על סמל העיר נהריה). על הכתב העברי הקדום ראו בהרחבה בערכו. המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיות א-צ, ג-נ, ב-כ, ו-ז, ח-ת, ד-ר. 270px\|ממוזער\|הכתב העברי המקובל בכתבי יד בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גם כתב עברי רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יום-יומיים לא עלו יפה. עד היום פרשנות רש"י ופרשנויות נוספות על התנ"ך והתלמוד נדפסות ונלמדות בכתב זה. עם זאת, ניתן לזהות מעבר לכתב המרובע בטקסטים שמיועדים להיות נגישים גם לקוראים שלא הורגלו לקריאה אינטנסיבית בכתב רש"י. בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה ה-7, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם. הגיית העברית הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה, ובכל תפוצה, הגו אותה היהודים באופן אחר. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית ניכרת בעברית המודרנית וכלפחות שני מיליון יהודים אשכנזים בכל העולם עדיין משתמשים בהגייה האשכנזית לצורכי לימוד ותפילה בעיקר, הרבה מהם משלבים אוצר מילים של אלפי מילים השלובות בתוך היידיש ובאותם המילים השימוש נפוץ המיוחד וההגיה היא אשכנזית, אך מקצתם גם משתמש בלשון הקודש בהגיה אשכנזית ללא יידיש לדיבור יום-יומי במקרים מסוימים (כגון בעת תענית דיבור, שבתות וכדומה). פונולוגיה +פונמות עיצוריות בעברית הישראלית סדקי לועי ענבלי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שפתי(־שִנִּי) אפיn1 m סותם ʔ ɡ k d t b p מחוכך d͡ʒ t͡ʃ t͡s חוכך h 2ʕ2ħ3 ʁ4 χ3ʒ ʃ z s v f מקורב w j l מקישɾ4* פונמות זרות * עיצורים שקיימים רק בהגיית עדות המזרח 1 כאשר האות נו"ן באה לפני עיצורים וילוניים [k g], רוב הישראלים הוגים אותה כעיצור וילוני, אפי [ŋ], עקב הידמות פונטית בבסיס החיתוך המקלה בהגייה. כלומר, [ŋ] היא אלופון של [n] ולא פונמה בפני עצמה. 2 הגיית האות עי"ן כעיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] נדירה מאוד וכך גם הגיית האות ה"א כעיצור סדקי, חוכך, אטום [h] רוב הישראלים מחליפים את שתיהן לעיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ]. 3 רוב הישראלים הוגים את האות חי"ת כעיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ]. 4 רוב הישראלים הוגים את האות רי"ש כעיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ] או כעיצור ענבלי, רוטט [ʀ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור מכתשי, מקיש [ɾ]. פרוטושמית IPA עברית דוגמה ערבית אות מקראית טברנית ישראלית b ב ḇ/b בית ب d ד ḏ/d דב د g ג ḡ/g גמל ج p פ p̄/p פחם ف t ת ṯ/t תות ت k כ ḵ/k כוכב ك ṭ ט ṭ ṭ טבח ط q ק q q קבר ق ḏ ז z זכר ذ z זרק ز s ס s סוכר س š שׁ š שׁמים ṯ שׁמונה ث ś שׂ ś שׂמאל ش ṱ צ ṣ ṱ צל ظ ṣ צרח ص ṣ́ צחק ض ġ ע ʻ עורב غ ʻ עשׂר ع ʼ א ʼ אב ء ḫ ח ḥ חמשׁ خ ḥ חבל ح h ה h הגר ه m מ m מים م n נ n נביא ن r ר r רגל ر l ל l לשׁון ل y י y יד ي w ו w ורד و פרוטושמית IPA אות מקראית טברנית ישראלית דוגמה ערבית פונולוגיה משוערת של העברית הקלאסית בעברית הקלאסית יש כ-30 פונמות (מתוכן 23 פונמות עיצוריות), רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת. כל אות מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו אבג'ד), להוציא את השימוש של אותיות הו"י כאמות קריאה. בפרט: סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות. כל-אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מייצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי). אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש. א פרוסתטית (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול – אתמול) אינה פונמה. דגש חזק מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו). דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת. התנועות השונות הן פונמות, פרט ל: שוואים ותנועות חטופות פתח גנוב התנועה האחרונה במילים במשקלים סגוליים אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ההטעמה. השתנות פונמית בעברית מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן. חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25. בעברית מקראית שׁ ימנית, שׂ שמאלית ו-ס מייצגות שלוש פונמות נפרדות; למשל, הסט המינימלי שָׁר – שָׂר – סָר מבחין ביניהן (ההגייה הקדומה המשוערת של מילים אלה היא שָׁר /ʃar/, שָׂר /ɬar/, סָר /sar/). אולם, עם הזמן התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ (/ɬ/) והתמזגה עם ס (/s/). תרגום השבעים מרמז שבדומה לאות שי"ן, שייצגה במקרא שתי פונמות, גם האותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא שתי פונמות כל-אחת: חי"ת ייצגה את /ħ/ ו-/x/, ועי"ן ייצגה את /ʕ/ ו-/ɣ/. הפונמות /x/ ו-/ɣ/ אבדו לפני המצאת הניקוד – התמזגו עם /ħ/ ו-/ʕ/, בהתאמה – אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בהמשך או במקביל, אולי בהשפעת הארמית, הן הופיעו מחדש בעברית, הפעם לא כפונמות נפרדות אלא כאלופונים של כ"ף וגימ"ל, בהתאמה. דוגמה להשתנות פונמית מאוחרת יותר שהתרחשה בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית הקלאסית, כפי שמשתקפת בניקוד הטברני, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ. לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). בעברית המודרנית, לעומת זאת, כבר אין מדובר בזוגות של אלופונים אלא בפונמות נבדלות. הפונמות הללו אומנם מתחלפות זו בזו במילים כמו "תוף – תופים", אבל החילופים ביניהן שייכים למורפולוגיה של השפה ולא לפונולוגיה שלה. ניתן להשוות זאת למילים delete ו-deletion באנגלית, שהקשר ביניהן ברור לדוברי השפה על אף שהאות t מייצגת בכל אחת מהן פונמה שונה. באוזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה. דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את המרחק בין הפונולוגיה של העברית החדשה ובין זו של העברית הקלאסית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ. מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותה של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר. בהמשך או במקביל להתפצלות של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נפרדות, חלקן גם התמזגו עם פונמות אחרות. כּ התמזגה עם ק כפי שמדגים זוג ההומופונים (מילים שונות שנהגות באופן זהה) "כֹּל" + "קוֹל", כֿ התמזגה (אצל רוב הדוברים) עם ח כפי שמדגים זוג ההומופונים "שמחנו" + "סמכנו", ו-בֿ התמזגה עם ו עיצורית כפי שמדגים זוג ההומופונים "צב" + "צו". שפות שהושפעו מהעברית השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות. שפת יידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות (כלומר: "נאָוײעך" במקום "נח"). השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר בכתב רש"י (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. הארמית והערבית נחשבות שפות אחיות לעברית מהן אף ניתן להבין ביטויים בעברית בדיוק יתר. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא והשפעת המקרא על הקוראן. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר. מילים עבריות נוספות חדרו לשפות לועזיות בזכות הופעתן בתנ"ך (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'שיבולת'=Shibboleth כמציינת אמצעי סינון וזיהוי של בני קבוצה ידועה) או בתיווכם של דוברי עברית/יידיש (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'מבין'=MAVEN כמציינת אדם בעל ידע וניסיון בתחום ספציפי). ברשימת מילים בגרמנית שמקורן בעברית אפשר לעמוד על גלגולי השפעה עקיפה ורחוקה עוד יותר של חדירת מילים עבריות בתיווכם של דוברי יידיש, כי במקרים אלה נשתבשה הגייתן ואף השתנה מובנן המדויק עם המעתק שלהן לשפה המאמצת. המורפולוגיה של העברית לשפה העברית יש מורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוי נטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים. מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בשפה העברית, כתהליך של הרכבת שורש ומשקל. השורש הוא מורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעיתים נדירות: חמש או שש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטים פרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האות מ"ם סופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד יש משמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים. לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעיתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-מ" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר. השפה העברית במסורת היהודית על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהן נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש. לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז אלוהים בלבל את הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית. הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות, פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך. עברית בעולם בארצות הברית מספר דוברי העברית מגיע ל־212,747 בקירוב. בקרב יהדות ארצות הברית כ-50% העידו כי הם קוראים בעברית, לעומת בין 10% ל-12% שהעידו כי הם דוברים את השפה. החל מ-6 בינואר 2005 השפה העברית היא שפת מיעוט מוכרת בפולין. מספר אוניברסיטאות ברחבי העולם (כמו ייל), מחשיבות את העברית כשפה קלאסית, הנלמדת במסגרת הלימודים הקלאסיים של תלמידי השנה הראשונה. גם בדרום אפריקה העברית היא שפת מיעוט. ראו גם לשון הקודש עברית מקראית לשון חכמים עברית ישראלית תחיית הלשון העברית גיור תוכנה עברית באינטרנט טעמי המקרא הכתב העברי הקדום יידיש לאדינו דקדוק ולשון כתיב חסר ניקוד ניקוד העברית בת ימינו דקדוק עברי בניינים בעברית כתיב עברי לקריאה נוספת יעקב יגר, מטאפורה דימוי וניב (דיונים בפרקי לשון), הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, חיפה, תשל"ד (1973). יעקב יגר, על לשון וחינוך, הוצאת ש. זק ושות', ירושלים, תשמ"ו (1986); (הובא לדפוס על ידי בנו ד"ר משה יגר). שמעון פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים: מוסד הרב קוק 1967. שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס פרקים בתולדות הלשון העברית, האוניברסיטה הפתוחה, 2004 אילן אלדר, ממנדלסון עד מנדלי: בדרך לעברית החדשה, הוצאת כרמל, 2014 יעל רשף, העברית בתקופת המנדט, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 2015 נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב (1881–1922), הוצאת האקדמיה ללשון, 2004 A.Saénz-Badillos, A History of the Hebrew Language, Cambridge קישורים חיצוניים אתר האקדמיה ללשון העברית האיגוד הישראלי לטכנולוגיות שפת אנוש – תיוג תכנים לאימון מודלים על המילה 'עברית', באתר האקדמיה ללשון העברית אתר השפה העברית רחל אליאור, עברית מכל העברים, באתר פרויקט בן-יהודה, 2013 תחיית השפה העברית: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית רוביק רוזנטל, העברית שמות רבים לה, באתר רב-מילים, 15 באפריל 2024 הערות שוליים * קטגוריה:שפות שמיות צפון-מערביות קטגוריה:ישראל: שפות קטגוריה:שפות יהודיות קטגוריה:שפות	2024-09-25T22:28:10
כלכלת שוק	כלכלת שוק (או כלכלה חופשית או שוק חופשי) הוא מונח מתחום ההגות הקפיטליסטית. זהו כינוי לשוק שבו כל ההחלטות והפעולות הכלכליות של פרטים (ביחס להעברת כסף, מכירה וקנייה של טובין ושירותים וכדומה) מבוצעות מרצון (באופן וולונטרי) ולא בכפייה. למונח כמה משמעויות בהקשרים שונים. כמונח כלכלי, על פי הגישה הקלאסית, שוק חופשי הוא שוק שהייצור בו נשלט על ידי היצע וביקוש, כשישנה חתירה הנחשבת "טבעית" ומתמדת של השוק למצב של "שיווי משקל". השוק החופשי משתמש במנגנון המחירים כדי להגיע לשיווי משקל בשוק. כמונח בשימוש שגור, "כלכלת שוק חופשי" היא כלכלה שבה הפעולה בשוק חופשית באופן יחסי מהגבלות והתערבות ממשלתית ומיושמת בו גישת "לסה פר", בניגוד לשוק שבו שוררת כלכלה מעורבת, כלכלה ריכוזית או כלכלה אטטיסטית. ביקורת תאורטית ופוליטית על הנחות היסוד של הכלכלה תטען כי מונח זה מוצג כתיאור מצב, בשעה שהוא כלי ליצירת הבניה חברתית להצדקת משטר כלכלי חברתי מסוים. מאפייני השוק החופשי עושר וכוח כלכלי — שוק שלא מוגבל בפעילויות כלכליות בהוראה ממשלתית מגיע לרמת האיזון הטובה ביותר בין היצע וביקוש ועל ידי זה צומח השוק לרמת מיצוי וניצול המשאבים בדרך היעילה ביותר. משמע הדבר שחברה חופשית שמובילה כלכלת שוק חופשי תנצל את משאביה בדרך הרווחית והטובה ביותר ותשיג עושר כלכלי רב. מדיניות מדינית ליברלית — הידועה בחקיקה מצומצמת, בזכויות פרט רבות ככל הניתן, ובכלל בממשלה חסכונית מצומצמת ובעלת השפעה דלה יחסית לכוחו של הציבור ושל השוק שהציבור מנהל. שכר ממוצע גבוה — שלא נובע מחקיקה אלא מיחסי ההיצע והביקוש הפוקדים את השוק, כמו הפריון הרב שהשיטה מציעה. כך למשל בשווייץ (מדינת כלכלת השוק החופשית המובילה באירופה) אין כל חוק שכר מינימום והשכר במדינה הוא מהגבוהים ביבשת. פריון עבודה רב — בעולם המפותח שלאחר המהפכה התעשייתית ניבאה הטכנולוגיה את האפשרות של כל אדם לייצר הרבה מאוד ערך כלכלי בזמן מצומצם, וזאת בתנאי שישמור על חדשנות. בכלכלת שוק המיודדת עם היוזמה החופשית מתפתחת טכנולוגיה תחרותית המנבאת שעות עבודה מצומצמות שנובעות מתפוקה תחרותית גבוהה יותר בשוק. מודל השוק החופשי על פי תפישת הליברליזם הקלאסי ובעלי עמדות קפיטליסטיות, כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, יכולים כל השחקנים בשוק, צרכנים ויצרנים, לפעול באופן מיטבי לקידום תועלתם הם. במצב זה, המידע על ביקוש והיצע, המתווך באמצעות מחירי המוצרים, משודר עם מידה מזערית של הפרעות, דבר התורם באופן מתמיד להורדת המחירים עד לרמה האופטימלית ולשיפור הייצור. מעורבות ממשלתית, ממשיכה הטענה, משנה באופן מלאכותי מחירי מוצרים ומעלה או מורידה אותם מעבר למחירם ה"אמיתי" (האופטימלי) ובכך מובילה לעיוותים בשוק, המשמשים אחר כך נימוק להגברה נוספת של המעורבות בשוק (באמצעות רגולציה או מונופולים ברישוי ממשלתי) כדי לתקן את המעוות. תיקון זה מביא תמיד, לדעת תומכי השוק החופשי, לעיוות חמור יותר במנגנון המחירים ולהחרפת הבעיה שההתערבות הנוספת באה לתקן. לדוגמה, מעורבות ממשלתית בדמות הורדת שיעורי הריבית מעבר לשערה כפי שהיה נקבע בשוק חופשי, גורמת לשינויים בהקצאות כספיות, החלטות ייצור (מה לייצר ואיך), החלטות צריכה, ועוד. בטווח הקצר, הדבר עשוי להתבטא בצמיחה מהירה, אך בסופו של דבר לנפילה כואבת. אחת הביקורות הנפוצות על כלכלת השוק היא כשלי שוק כמו מונופול, קרטל ודומיהם, שעיקרם שיתוף פעולה בין יצרנים ובעלים בתיאום מחירים לצרכן או עלותה של העבודה. אולם בפועל ישנם שני סוגים של מונופולים. מונופול טבעי ומונופול רגולטורי. מונופול טבעי הוא מונופול שפועל בשוק חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות יכולתו לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר. במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו ייפגע וייכנסו לשוק מתחרים שישברו לו את המונופול. מונופול רגולטורי לעומת זאת הוא מונופול שפועל בשוק לא חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות רגולציות שמונעות כניסת מתחרים. מכיוון שהרגולציה מונעת תחרות, אין לו כל אינטרס לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר. במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו לא ייפגע, והרווחים שלו יעלו. על מונופול בשוק החופשי אמר אדם סמית, אבי הכלכלה הקלאסית: "יש אומרים שרק לעיתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעיתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעיתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעיתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי." אולם למרות ההתאגדויות של המעסיקים, קיומו של שוק חופשי מביא לכך שאם הקרטל מביא רווחים גבוהים למשתתפים בו, ייכנסו לשוק הזה מתחרים חדשים שישברו את הקרטל. ביקורות על השוק החופשי כמודל כלכלי ותפיסה חברתית השימוש במודל ה"קלאסי" של שוק חופשי שנוי במחלוקת. כלכלנים רבים, בעלי עמדות קפיטליסטיות וסוציאליסטיות כאחד, רואים במודל השוק החופשי דגם תקף בקירוב כלשהו להתרחשות המציאותית בשוק, כאשר בהגדרה, ככל שהשוק הממשי יהיה חופשי מהגבלות, כן הוא יתקרב למודל השוק החופשי. המחזיקים במודל השוק החופשי אינם טוענים שההנחות המשמשות כיסוד למודל אכן מתקיימות במציאות. טענתם היא כי השוק מתנהל בדרך כלל, בקירוב, כאילו ההנחות מתקיימות. הטיעון התומך בשוק החופשי אינו טוען שלפרט יש את כל המידע הדרוש לביצוע העסקה, אלא שהשוק החופשי מספק את המידע הגדול ביותר ונטול פניות שניתן להשיג לגבי המוצרים והשירותים בשוק. עם זאת ישנם החולקים על המודל של השוק החופשי. עמדה עקרונית ראשונה היא של המבקרים את המודל הרציונלי האטומיסטי שעליו נשען מודל השוק. לדבריהם ההתנהגות האנושית אינה ניתנת לרדוקציה לפעילות של אדם בודד המנסה למקסם את האינטרסים שלו, ויש לבחון את הפעילות הכלכלית והאנושית בהקשרה החברתי והתרבותי. ביקורת נוספת על מודל "השוק החופשי", שיש לה השלכות על המודל כמודל תאורטי אך גם כפרקטיקה לניהול כלכלי, מתמקדת בעובדה שעם התחזקות המדינה, וביתר שאת משנות החמישים של המאה העשרים, "השוק החופשי" אינו יכול להתקיים ללא הישענות על משטר רגולטורי חזק המופעל בידי המדינה וסוכניה השונים. שוק כזה, אומרים המתנגדים, אינו 'חופשי' אלא מנוהל באופן כמעט מלא. לפיכך אי אפשר לומר שהוא חופשי מהתערבות ממשלתית, אלא שישנה כזו לטובת יצירת מצב הנראה כ'שוק חופשי' בעוד שאינו חופשי כלל וכלל. גישות ביקורתיות מוסיפות וטוענות ש'שוק חופשי' הוא מטאפורה המיועדת להסוות את אי השוויון המובנה בתוך הכלכלה הקפיטליסטית, והיא דרך לעודד בפועל התערבות ממשלתית לטובת בעלי ההון והתאגידים, תוך גינוי התערבות כזו לטובתם של אחרים. כלכלנים אחרים מצביעים על חולשות בולטות במודל. במודל השוק החופשי מונח כי השוק הוא משוכלל וכל המידע בו זמין, מה שלא קיים במציאות. אחרים אומרים כי ההנחה שהשוק חותר למצב של שיווי משקל אינה יותר מהשערה לא בדוקה. בחינה ביקורתית של המונח "השוק החופשי" נמצאת הן בחוגים סוציאליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים, והן בקרב הוגים סביבתיים ואקולוגים. גישות אלה טוענות שהקניין עצמו הוא הסדר חברתי התלוי לחלוטין בכוח הכפייה של המדינה או גורמים אחרים בחברה, ושהקשר בין אנשים לחפצים או בינם לבין סמלים של הסדר חברתי כגון כסף או תאגיד לא יכולים להיות מוגדרים "חופשיים" בשום מובן. עמדה אחרת המבקשת לאתגר את השוק החופשי כשיטה חברתית עורכת השוואה בין המוסכמות של חברה דמוקרטית בתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות לבין תפישת ה"שוק החופשי". המציעים השוואה זו מסבים את תשומת ליבנו לעובדה כי בעוד בתחום הממשל והזכויות הפוליטיות אימצה החברה המערבית עיקרון לפיו יש שוויון בזכויות הפוליטיות המתבטא במוטו המפורסם "אדם אחד – קול אחד", הרי שבשוק "חופשי" מתקיימת חלוקה אחרת של העוצמה, שבה דולר אחד שווה לקול אחד, וגורמת לתופעה המכונה גירעון דמוקרטי. תומכים ומתנגדים מסכימים כי מדיניות של שוק חופשי נוטה ליצור אי שוויון בין היצרנים והעובדים בשוק. יש המסבירים זאת בכך שהיא מאפשרת ליצרנים ולעובדים יותר יעילים ואיכותיים להרוויח יותר, אחרים יטענו שמדיניות שוק חופשי איננה מאפשרת מוביליות אישית, אלא משמרת יחסי כוח קיימים בחברה. כלכלת שוק חופשי ביהדות המונח "שוק חופשי" ו"כלכלת שוק חופשי" מתייחסים בעיקר למשטר פוליטי וחברתי של המאות האחרונות. ומכאן מובן שהמושג "שוק חופשי ביהדות" לוקה באנכרוניזם. עם זאת, יש המבקשים למצוא במקורות היהודיים השראה לפתרון שאלת טיבו הרצוי של המשטר הכלכלי חברתי בזמננו. הוגים יהודים טענו כי מאחר שבתפיסה היהודית לדורותיה, כל נושא כפוף לציווי דתי ולהכרעת המוסדות הדתיים, אי אפשר לדבר בכלל על "שוק חופשי" או על משטר של אי התערבות. דוגמאות בולטות לכך הן: מצוות שמירת שבת – איסור על עובדים לעבוד במשך יממה שלמה בשבוע, וכן איסור לבצע קניות ביום זה; איסור ריבית; ודיני ירושה שאינם מאפשרים לכל אדם להוריש כחפצו. בתלמוד הבבלי () יש מחלוקת לגבי חובת הפיקוח בשוק על המחירים ("שערים") ולא רק על המשקל ("המידות"). גם על פי הדעה בגמרא שאין חובת פיקוח על כלל המחירים, קיימת חובת פיקוח על מחיריהם של מוצרי יסוד – "דברים שיש בהם חיי נפש". הפיקוח על מוצרי היסוד אמור להתבצע באמצעות מספר תקנות: איסור רכישה של המלאי הנמצא בשוק ("אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש"). איסור יצוא לחו"ל ("אין מוציאין פירות מארץ ישראל"), אלא אם כן מחיר הסחורה צנח ב-40% לפחות ("דזל וקם עשרה בשיתא"). איסור גריפת רווחים על מוצרי יסוד ("אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש"). מניעת תיווך בין היצרן לקונה מעבר למתווך אחד ("אין משתכרין פעמים בביצים [...] תגר לתגרא"). הריטב"א בפירושו לגמרא מנמק את הדעה בדבר מניעת הפיקוח על המחיר הן בכך שהקונים יעדיפו לקנות במחיר הזול יותר והן מכיוון שאיכות הסחורה משתנה מסוחר לסוחר ולא ניתן להתאים לכל אחד מחיר מיוחד. בחושן משפט (רלא) נפסק (הבית יוסף והטור) כי חובת בתי הדין לפקח על מחירי מצרכי היסוד, ובני העיר עצמם רשאים לפקח על הכול. הוגים סוציאליסטים נטו להביא כתמיכה לעמדותיהם את דבריהם של נביאי הכתב, שיש בהם גינוי למצב של אי שוויון חברתי חריף. כך גם מצוות היובל שבה הקרקע שבה לבעליה המקוריים התפרשה אצלם כשיטה המבקשת לחלק מחדש את העושר. הוגים אחרים טענו שהיהדות נוטה יותר לכיוון של כלכלה חופשית מאחר שהיא אינה מגנה את העושר כפי שעושה הנצרות. לאורך התקופה שלא היה בה משטר יהודי ריבוני ועצמאי, הייתה מדיניות הרווחה היהודית מבוססת על יוזמות קהילתיות ומקומיות באופיין כמו מפעלי גמ"ח, מצוות צדקה, נורמות חברתיות של עזרה הדדית בין חברי הקהילה ובין יהודי אחד ליהודי אחר ואף סיוע לגר (כלומר לאנשים שאינם ממוצא יהודי). כמו כן היהדות שמה דגש על קיומם של מוצרים ציבוריים כמו מערכת חינוך קהילתית לכלל בני הקהילה, ומוסדות צדקה ותמיכה. יש הרואים בכך תמיכה לטענה שמדיניות רווחה צריכה להיות בידי הקהילות ולא המדינה. אחרים טוענים בתגובה שאי אפשר ללמוד ממצב שלא הייתה בו מדינה על מצב שיש בו מדינה. ראו גם ליברליזם כלכלי אדם סמית האסכולה האוסטרית מילטון פרידמן קפיטליזם היד הנעלמה השילוש הבלתי אפשרי הגבלים עסקיים חליפין בהסכמה קישורים חיצוניים אתר קו ישר – מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תאוריות כלכליות קטגוריה:קפיטליזם קטגוריה:שווקים (כלכלה) קטגוריה:ליברליזם	2024-01-14T01:00:24
פלורליזם	פְּלוּרָלִיזְם (Pluralism; מלטינית Pluralis, מילולית: רב, מרובה, בעברית: רבגוניות) הוא מונח מתחום הפילוסופיה, מדע המדינה וסוציולוגיה. הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד. פלורליזם הוא אחד מערכי היסוד בדמוקרטיה הליברלית שכן הוא מכיר בזכויות המיעוט. על פי הפלורליזם, יש להעניק שוויון זכויות וחופש ביטוי לקבוצות שונות בחברה כך שתוכלנה לבטא את השונות ביניהן ולהתאגד במסגרות שונות. הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים. פלורליזם יכול לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים: פלורליזם חינוכי, פלורליזם כלכלי, פלורליזם פוליטי, אי-אלימות ועוד. חברה פלורליסטית חברה מוכרת כ"חברה פלורליסטית" כאשר היא מתפקדת כחברה פתוחה בעלת מגוון תרבותי אשר יש בה הכרה ולגיטימציה להבדלים בין הקבוצות השונות, תוך שימור מורשתן התרבותית, ואשר מאפשרת לקבוצות השונות לשמור על ייחודן, כבודן ומעמדן. חברה פלורליסטית נזקקת למערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין הקבוצות השונות. כאשר הקיטוב פוליטי גדל והחברה מתפלגת למספר מחנות הנמצאים ביחסי קונפליקט, החברה הופכת לחברה משוסעת. משטר שאינו פלורליסטי ומדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם מכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית". במידה רבה, פלורליזם הוא מצב בו אומה או חברה מורכבות מקבוצות אוכלוסייה הנבדלות זו מזו מבחינת המוצא האתני, הרקע התרבותי, הדת וכדומה. מדינות הדוגלות בפלורליזם, כדוגמת ארצות הברית, מאפשרות שמירה על זהותן העצמית של קבוצות כאלה בתוך חברה או מדינה. חברה פלורליסטית הדוגלת ברב-תרבותיות, מנוגדת במידת מה לאידאולוגיית כור ההיתוך השואפת ליצירת דמיון תרבותי בין אזרחים מרקעים שונים ולהטמעה מוטבת של מהגרים המגיעים ממדינות שונות. ערכים מימוש הפלורליזם מתאפשר בזכות קיומם של שני ערכים חשובים: סובלנות – נכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. הסכמיות – הסכמה בין כלל הקבוצות והפרטים במדינה על כללי משחק שיהוו את המסגרת בתוכה תוכל לפעול החברה. מסגרת שתאפשר חיים משותפים תוך שמירה על הייחודיות והשונות של כל פרט וקבוצה במדינה. ככל שיש יותר הסכמיות בנושאים מרכזים במדינה, כך גדלה היציבות השלטונית. ראו גם האסכולה הפלורליסטית פלורליזם תרבותי מגוון תרבותי יחסי רוב ומיעוט גלובליזציה תרבותית הטמעה תרבותית התבוללות לקריאה נוספת פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000. נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה, תש"ס. מיכאל וולצר, על סובלנות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999. אליעזר שביד, "פלורליזם ואחדות בתרבות היהודית" בתוך מאזניים נ"ו, 1982/3, תשמ"ג. אליעזר שביד, פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת עולם אישית" בתוך גשר 133, תשנ"ו, 1996. יהודה באואר, "בזכות פלורליזם דתי ותרבותי" בתוך גשר 136, תשנ"ח 1997. מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב. קישורים חיצוניים נורית נוביס־דויטש, חשיבה פלורליסטית כעמדה וכיכולת באתר "חינוך לפלורליזם" הפלורליזם הגדרות ומיפויים באתר "חינוך לפלורליזם" סמי סמוחה, "לקראת חברה פלורליסטית בישראל", 1986. אברהם יוגב, גישות לחינוך ערכי בחברה פלורליסטית, בתוך י' עירם, ש' שקולניקוב, י' כהן וא' שכטר (עורכים), צומת: ערכים וחינוך בחברה הישראלית, ישראל: משרד החינוך, 2001. חינוך לפלורליזם * קטגוריה:מדע המדינה קטגוריה:אידאולוגיות קטגוריה:ליברליזם	2024-03-16T21:31:41
ציוויליזציה	ממוזער\|האקרופוליס באתונה. אתונה העתיקה נחשבת לערש הציוויליזציה המערבית ומקום הולדתה של הדמוקרטיה ציוויליזציה היא ארגון חברתי אנושי מורכב המתאפיין בקיומן של מערכות פוליטיות, ריבוד חברתי, עיור ומערכות סמליות של תקשורת מעבר לשפה הטבעית (כלומר, כתב). הציוויליזציה מתאפיינת גם במרכוז של סמכויות, ביות מיני צמחים ובעלי חיים, חלוקת עבודה, אידאולוגיות וערכים המבטאים התקדמות חברתית, אדריכלות מונומנטלית, מיסוי, תלות חברתית ושאיפת התפשטות. מבחינה היסטורית, "ציוויליזציה" הוגדרה לעיתים קרובות כתרבות גדולה יותר ו"מתקדמת יותר", בניגוד לתרבויות קטנות יותר ו"מתקדמות פחות". במובן הרחב יותר, נהוג להבחין בין ציוויליזציה לבין חברות שבטיות לא ריכוזיות, כולל תרבויות של פסטורליסטים נוודים, חברות נאוליתיות או ציידים-לקטים. בציוויליזציות נוצרו יישובים צפופים המתאפיינים במעמדות חברתיים היררכיים שנשלטים בידי אליטות, העוסקים בחקלאות אינטנסיבית, כרייה, ייצור ומסחר בקנה מידה קטן. הציוויליזציה מקיימת ריכוז של כוח, מרחיבה את השליטה האנושית על שאר הטבע, כולל על בני אדם אחרים.שמאל\|ממוזער\|250px\|גורדי שחקים במנהטן, ניו יורק. ניו יורק נחשבת למרכז תרבותי, פיננסי, פוליטי בינלאומיההופעה המוקדמת ביותר של ציוויליזציות קשורה בדרך כלל לשלבים האחרונים של המהפכה הנאוליתית בדרום-מערב אסיה, שהגיעו לשיאם בתהליך המהיר יחסית של מהפכה עירונית והתפתחותן של ישויות מדינתיות ואליטות שליטות. אטימולוגיה המונח ציוויליזציה מגיע מהמילה הלטינית civilis (באיטלקית בת ימינו civiltà שמשמעותו אדם המתגורר בעיר) דרך המונח הצרפתי מהמאה ה-16 civilisé שמשמעותו להפוך אדם לבן-תרבות. מאפיינים משותפים המאחדים ציוויליזציה לרוב, לציוויליזציות יש מאפיינים ויסודות משותפים בתחומים הבאים או בחלקם: תרבות: קיומם של מאפיינים תרבותיים משותפים כגון כללי נורמה, מנהגים, אומנות וספרות. דת: אמונה משותפת בכוח עליון משותף כלשהו. לדוגמה, יש הרואים את עמי המזרח הרחוק כציוויליזציה אחת, בשל היסודות והעקרונות המשותפים הרבים של הדתות באזור זה. אידאולוגיה וערכים: אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות משותפות. לדוגמה, רבים רואים במדינות המערב ציוויליזציה, בין השאר בשל היסודות הערכיים והאידאולוגיים שעליהם היא מבוססת, כגון חירות האדם ודמוקרטיה. היסטוריה: היסטוריה ייחודית ומשותפת הנבדלת מההיסטוריה של ציוויליזציות אחרות. לדוגמה, לאינדיאנים הייתה היסטוריה נפרדת, ייחודית ומשותפת, ובשל כך יש הטוענים שהם ציוויליזציה נפרדת. מוצא אתני: מקור אתני משותף אחד למספר עמים, ובשל כך הם מהווים ציוויליזציה. לדוגמה, לערבים ישנו מקור אתני משותף, ולכן לדעת רבים הם מהווים ציוויליזציה. רצף טריטוריאלי של ציוויליזציה – או היעדרו שמאל\|ממוזער\|250px\|הריסות המאצ'ו פיצ'ו, "העיר האבודה של האינקה", המסמלת את הציוויליזציה העתיקה באופן טבעי, העמים המרכיבים ציוויליזציה נמצאים על פי רוב ברצף טריטוריאלי אחד, שממנו נובע הדמיון בין העמים, אך לא תמיד כך הדבר: העולם המערבי, למשל, מחולק על פני מרכז ומערב אירופה, צפון אמריקה, ואוסטרליה וניו זילנד. רוסיה וגרורותיה במזרח אירופה ומרכז אסיה, לעומת זאת, מהוות רצף טריטוריאלי אחד. עתיד הציוויליזציות ממוזער\|שמאל\|300px\|חלוקת העולם לציוויליזציות לפי הספר התנגשות הציוויליזציות, מאת סמואל הנטינגטון ישנן שתי גישות עיקריות בקשר לעתיד הציוויליזציות בעולם. סמואל הנטינגטון הגישה הראשונה והפסימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני למדע המדינה סמואל הנטינגטון, טוענת שהעולם מחולק לשמונה ציוויליזציות עיקריות, ועם השנים הקיטוב והקרע בין הציוויליזציות הולך וגדל. כמו כן, הציוויליזציות מתחרות ונאבקות אחת בשנייה. להגדרת הנטינגטון, ציויליזציה מורכבת ממדינות וקבוצות חברתיות (כמו מיעוטים אתניים ודתיים). הדת היא המרכיב המאחד העיקרי, אך גם שפה וקרבה גאוגרפית מהוות גורם חשוב. על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות: הציוויליזציה המערבית: המדינות שבהן רווחת הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית; כלומר – מערב אירופה, המדינות הבלטיות, אוסטרליה וניו זילנד ואנגלו אמריקה. לרוב קובעים את ראשיתה של הציוויליזציה בשנת 700 או 800 לספירה. הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), אך למרות זאת נחשבת לציוויליזציה נפרדת. יש בה אומנם נצרות קתולית, אך נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית היא פרי שילוב של הציוויליזציה המערבית בתרבויות הילידיות של האזור, המייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי. האיטי אינה חלק מן הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, משום שמרבית אוכלוסייתה היא ממוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא אנגלית. הציוויליזציה האורתודוקסית: המדינות שבהן רווחת הנצרות האורתודוקסית; כלומר – רוסיה, חלק מהבלקן, חלק מהקווקז, אוקראינה, יוון, בלארוס וקפריסין. למרות הקשר התרבותי שלה למערב, מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, מאתיים שנים של שלטון טטרי, עריצות בירוקרטית, וחשיפה מוגבלת לרנסאנס, לרפורמציה ולהשכלה, מייחדים אותה מן המערב. הציוויליזציה האסלאמית: המדינות שבהן רווחת הדת המוסלמית; כלומר – המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, חלק מהבלקן, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ומדינות נוספות. כל החוקרים החשובים בתחום מכירים בקיומה של ציוויליזציה אסלאמית נפרדת. האסלאם, שראשיתו בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה, התפשט תחילה צפונה לעבר הסהר הפורה, ומאוחר יותר התפשט מערבה לעבר צפון אפריקה, ומזרחה לעבר מרכז אסיה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. עקב כך, אפשר להבחין באסלאם בריבוי תרבויות, שביניהן אפשר למנות את הערבית, הטורקית, הפרסית והמלזית. הציוויליזציה ההינדית: המדינות שרווחת בהן הדת ההינדית; כלומר – הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם כיום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, המהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה. הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה של ציוויליזציה סינית נפרדת, שראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת הוא סבור שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית". הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך מיעוט מקרב החוקרים כוללים אותה יחד עם סין כ"ציוויליזציית המזרח הרחוק". מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה היא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה. הציוויליזציה הבודהיסטית: הבודהיזם, בניגוד לדתות אחרות, התפצל לזרמים וכתות שונות באופן רחב. הדת נטמעה בתרבות הילידית של רוב מזרח אסיה (לדוגמה, בטאואיזם ובקונפוציאניזם בסין) או שדוכאה, אך עם זאת, אפשר לזהות ציוויליזציה כזאת בזרם הטהרוואדה בבודהיזם, הרווח בעיקר בסרי לנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה. אזור נוסף של הציוויליזציה הבודהיסטית לדעת הנטינגטון, הוא הצורה הלמאיסטית של זרם המהאיאנה הבודהיסטי גם הוא, הרווחת בטיבט, מונגוליה ובהוטן. פרנסיס פוקויאמה הגישה השנייה והאופטימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, טוענת כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא היא סימנה את קיצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. ראו גם התנגשות הציביליזציות תרבות דת אידאולוגיה אתניות עמיות יהודית לקריאה נוספת ניל פרגוסון, ציביליזציה: המערב וכל השאר, תל אביב: עם עובד, 2013. שלום סלומון ואלד, עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי, המכון למדיניות העם היהודי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2013 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:תרבויות קדומות	2024-03-21T14:38:25
הטבלה המחזורית	שמאל\|280px שמאל\|ממוזער\|160px\|דמיטרי מנדלייב, הוגה הטבלה שמאל\|ממוזער\|200px\|אחת הצורות של הטבלה המחזורית של מנדלייב, בספרו עקרונות הכימיה משנת 1870 (בתמונה תרגום לאנגלית משנת 1891). בעמודה הימנית ה"מחזור" של היסודות, כיום ידוע שמספר המחזור של מנדלייב קשור למספרי אורביטלים אטומיים. הטבלה המחזורית או המערכה המחזורית (באנגלית: Periodic table of elements או Periodic table), המכונה גם טבלת מנדלייב, היא שיטת מיון (טקסונומיה) שהוצעה לראשונה על ידי הכימאי הרוסי דמיטרי מנדלייב ב-1869, ומציגה את כל היסודות לפי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם. מנדלייב גילה מחזוריות בתכונות הכימיות של היסודות, כאשר הם מסודרים מן הקל אל הכבד. בעת שנבנתה הטבלה, המספרים האטומיים היו לא יותר ממספרים סידוריים שניתנו ליסודות על-פי המשקל שלהם, אך 70 שנה מאוחר יותר פותחה תאוריה שהסבירה את הקשר בין המספר האטומי למבנה הפנימי של אטומי היסודות. בתקופה שבה הציע מנדלייב את שיטתו הוצעו גם שיטות מיון נוספות, לדוגמה שיטה שפותחה על ידי גוסטבוס דטלף הינריכס. בשנת 1865, ארבע שנים טרם הציע מנדלייב את הצעתו, הציע כימאי אנגלי בשם ג'ון ניולנדס לסדר את היסודות בטבלה לפי משקלם האטומי ולפי סדר לו קרא 'חוק האוקטבות' שהיה שאול מאוקטבה מוזיקלית. לפי הסידור הזה כל היסודות חולקו על ידי ניולנדס לשמונה משפחות ומכאן הגיע שמו של החוק שקבע. טבלת מנדלייב נחשבת לשיטה המוצלחת ביותר, שכן הניבויים שלה הם המדויקים ביותר. מנדלייב, באמצעות הטבלה שבנה, הניח את התשתית לתאוריית התורה האטומית. הוא הצליח למצוא קשר בין צפיפות היסודות לאופי התגובה שלהם בתהליכים כימיים. את הגילוי הזה הוא ניצל לפיתוח מודל מתמטי שמאפשר ניבוי של תכונות היסודות על פי צפיפותם. יסודות בולטים שטבלת מנדלייב ניבאה הם סקנדיום, גליום וגרמניום, שלא היו ידועים בעת שנערכה, והתאימו במדויק למקומות החסרים בטבלה ולתכונות המצופות לפי המקום. מבנה הטבלה היסודות בטבלה המחזורית מסודרים בצורה מיוחדת, התואמת את סידור האלקטרונים שלהם (הקונפיגורציה האלקטרונית), ומכאן – את תכונותיהם הכימיות: כל אחת מהשורות נקראת מחזור. המחזור הראשון (העליון) מכיל רק שני יסודות (הליום ומימן) המחזיקים ב מספרים האטומיים 1 ו-2. מספר המחזור מעיד על מספר קליפות האלקטרונים סביב גרעין האטום בשורה. כך לאטומים במחזור הראשון יש רק קליפת אלקטרונים אחת, היות שהקליפה הראשונה יכולה להכיל רק 2 אלקטרונים לכל היותר. ליסודות הנמצאים באותה שורה יש מספר זהה של קליפות אלקטרונים, הנעים במסלולים ובצורות שונות, תלוי ברמת האנרגיה, במגנטיות ובגודל שלהם, כשהקליפה החיצונית של היסודות בקצה השמאלי של הטבלה מכילה אלקטרון אחד, ואילו קליפת היסודות בקצה הימני מכילה 8 אלקטרונים (המספר המקסימלי האפשרי; כלומר, קליפתם מלאה לגמרי באלקטרונים). לדוגמה, ליתיום וניאון מכילים שניהם שתי קליפות אלקטרונים, כיוון ששניהם מצויים בשורה השנייה של הטבלה. הקליפה החיצונית של ליתיום מכילה אלקטרון אחד, וזו של ניאון – 8 אלקטרונים. (יוצאת דופן היא השורה הראשונה, בה להליום, היסוד האחרון בשורה, רק שני אלקטרונים, משום שהקליפה הראשונה יכולה להכיל רק שניים). האלקטרונים בקליפה החיצונית מכונים "אלקטרוני ערכיות". ליסודות הנמצאים באותו הטור (מכונה בהקשר זה קבוצה) יש מספר זהה של אלקטרונים בקליפה החיצונית. היות שלמספר האלקטרונים בקליפה החיצונית השפעה מכרעת על התכונות הכימיות של היסוד, מגלים שלכל היסודות באותה קבוצה תכונות כימיות דומות, והם מהווים ברוב המקרים קבוצה מוגדרת בעלת שם (לדוגמה הלוגנים, מתכות אלקליות, גזים אצילים, ועוד). לכלל זה (בנוגע למספר האלקטרונים בקליפה החיצונית) יש יוצאים מן הכלל במתכות המעבר. לטבלת מנדלייב כמה חסרונות, העיקרי שבהם הוא הקושי לתאר באמצעותה את תכונותיהן של מתכות המעבר. חלק ניכר ממתכות המעבר מובאות כנספח לטבלה, משום שאין אפשרות לכלול אותן בתוכה. כמו כן היסוד מימן מופיע על-פי הטבלה בטור שאינו מתאים לו מבחינת תכונותיו. קידוד צבעים למספרים האטומיים: שחור - יסודות מוצקים בטמפרטורת החדר; כחול - נוזליים, אדום - גזיים. אפור - לא ידוע.מסומנים בקווקוו תכול - יסודות שאינם מופיעים בטבע והופקו באופן מלאכותי בלבד, רובם מוצקים בטמפרטורת החדר, פרט לקופרניקיום (יסוד מספר 112) ואוגאנסון (יסוד מספר 118). חלוקות שונות של הטבלה המחזורית מלבד הטבלה המחזורית הרגילה, שבה היסודות מחולקים לפי מחזור, קבוצה וסוג, ניתן לחלק את היסודות הכימיים לקבוצות אחרות: לפי מתכות, אל-מתכות ומתכות למחצה אחת החלוקות החשובות של הטבלה המחזורית היא לשלוש קבוצות: מתכות – יסודות היוצרים מוצק גבישי בטמפרטורת החדר (מלבד כספית). מתאפיינות בדרך כלל במוליכות חשמלית טובה ובמראה מבריק (אם פניהן נקיים ולא מחומצנים). מבחינה כימית נוטים לקשר מתכתי או לקשר יוני כיון חיובי. יסודות אל-מתכתיים – יסודות אשר אינם מתכתיים, בדרך כלל אינם מוליכים (מלבד פחמן במצבים מסוימים), יכולים להיות גזיים, נוזליים או מוצקים בטמפרטורת החדר. מבחינה כימית נוטים לקשר קוולנטי, לקשר יוני כיון שלילי, או לא ליצור קשר כלל (גזים אצילים). מתכות למחצה – קבוצת היסודות שבין מתכות לאל-מתכות. ליסודות בקבוצה תכונות אשר אינן מסווגות אותם בבירור כמתכת או אל מתכת. חלקן מוליכות למחצה, לדוגמה סיליקון וגרמניום, כלומר אינן מוליכות חשמל במצב רגיל אך מוליכות עם זיהום בריכוז נמוך או הוספת אנרגיה חיצונית (באמצעות אור או חימום). 123456789101112131415161718קבוצהמחזור1H2He13Li4Be5B6C7N8O9F10Ne211Na12Mg13Al14Si15P16S17Cl18Ar319K20Ca21Sc22Ti23V24Cr25Mn26Fe27Co28Ni29Cu30Zn31Ga32Ge33As34Se35Br36Kr437Rb38Sr39Y40Zr41Nb42Mo43Tc44Ru45Rh46Pd47Ag48Cd49In50Sn51Sb52Te53I54Xe555Cs56Ba72Hf73Ta74W75Re76Os77Ir78Pt79Au80Hg81Tl82Pb83Bi84Po85At86Rn687 Fr 88Ra104Rf105Db106Sg107Bh108Hs109Mt110Ds111Rg112Cn113Nh114Fl115Mc116Lv117Ts118Og7 לנתנידים57La58Ce59Pr60Nd61Pm62Sm63Eu64Gd65Tb66Dy67Ho68Er69Tm70Yb71Lu** אקטינידים89Ac90Th91Pa92U93Np94Pu95Am96Cm97Bk98Cf99Es100Fm101Md102No103Lr + מקרא צבעיםמתכותמתכות למחצהיסודות אל-מתכתיים לפי בלוקים שמאל\|ממוזער\|250px\|הטבלה המחזורית מחולקת לבלוקים האלקטרונים באטום מסודרים בקליפות, על פי תורת הקוונטים. הקליפות מציינות באופן מקורב את האנרגיה של האלקטרונים בהן ואת המרחק מהגרעין. בממוצע, בקליפה בעלת אנרגיה גבוהה יותר האלקטרונים רחוקים יותר מהגרעין. הקליפות מסומנות במספרים: 1, 2,... וכן הלאה. הקליפות עצמן מחולקות לאורביטלים אטומיים לפי התנע הזוויתי של האלקטרונים בהן. האורביטלים מסומנים באותיות: s, p, d, f. אורביטלים שונים מציינים אנרגיה שונה: אורביטל s הוא בעל האנרגיה הנמוכה ביותר, אחריו p, וכן הלאה. האלקטרונים באטום נמצאים באורביטל בעל האנרגיה הנמוכה ביותר, וכשהיא מתמלאת הם ממלאים את הרמה הבאה. מכאן נגזר גם המבנה של הטבלה המחזורית, והבלוקים הצבעוניים באיור. קליפה s יכולה להכיל 2 אלקטרונים, ולכן שני היסודות הראשונים בכל שורה משויכים אליה (שורה ראשונה מתאימה לקליפה 1s שורה שנייה 2s וכן הלאה). קליפה p יכולה להכיל עד שישה אלקטרונים, ומכילה את ששת הטורים האחרונים (13–18). קליפה d מכילה עד 10 אלקטרונים ומשויכות אליה מתכות המעבר וכן יסודות הטור 12: אבץ, קדמיום וכספית (שאינם מתכות מעבר מכיוון שקליפה d שלהם מלאה בכל מצבי החמצון). קליפה f מכילה עד 14 אלקטרונים ומכילה את הלנתנידים והאקטינידים. שם ומסה אטומית המספר של יסוד בטבלה המחזורית נקרא המספר האטומי, והוא מציין את מספר הפרוטונים שבגרעין. מספר זה קובע את סוג האטום, לדוגמה לחמצן 8 פרוטונים בגרעינו. בנוסף לפרוטונים נמצאים בגרעין נייטרונים, אשר אינם משפיעים על התכונות הכימיות של האטום אך משפיעים על מסתו ועל התכונות הגרעיניות שלו. אטומים בעלי אותו מספר אטומי אך מסה אטומית שונה נקראים איזוטופים שונים של אותו יסוד, והם נבדלים זה מזה רק במספר הנייטרונים. מסת הנייטרונים שווה בקירוב למסת הפרוטונים. המסה האטומית היא המסה של האטום, הנמדדת ביחידות מסה אטומית מאוחדת (u) ושווה בקירוב לסך מסת הפרוטונים והנייטרונים. יסוד יסומן עם שמו ומסתו האטומית, לדוגמה האיזוטופ הנפוץ של ברזל יסומן כ-56Fe. מספרו האטומי 26, ומסתו המדויקת 55.935amu, הקרובה למספר הפרוטונים ועוד הנייטרונים (56). גודל דומה למסה האטומית הוא מסה אטומית יחסית, שהיא המסה של היסוד משוקללת כפי שהוא מצוי בטבע, כלומר תערובת של איזוטופים שונים של היסוד על פי תפוצתם. גודל זה יחסי למסה מולרית, שהיא המסה של מול אחד של אטומים ( אטומים) של אותו יסוד כפי שהוא מצוי בטבע, ונמדדת בגרמים. המסה המולרית בגרמים שווה, על-פי ההגדרה, למסה האטומית היחסית ביחידות מסה אטומית. עם לנתנידים ואקטינידים תצורות אלטרנטיביות לסידור היסודות כיוון שעומד היגיון מאחורי סידור הטבלה, ובכלל במהות היסודות השונים לפי סדר עולה במספר אטומי, לעיתים מעוצבות צורות אלטרנטיביות להצגת היסודות. ניתן למצוא גם צורות אינפוגרפיות שונות לטבלה. יש טבלאות המסודרות בצורה הרגילה, אך במיקום היסודות יש גם תמונה (אם אפשרית) של היסוד בטמפרטורת החדר, או של שימוש נפוץ באותו יסוד. הטבלה מהווה גם השראה לטבלאות אחרות בנושאים שונים, שלאו דווקא קשורים ליסודות עצמם. ראו גם רשימת יסודות כימיים מחזור (כימיה) קבוצה (כימיה) אנביאניום לקריאה נוספת סם קין, הכפית הנעלמת - הקסם המסתורי של הטבלה המחזורית, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013. קישורים חיצוניים . טבלה מחזורית דינמית כתבות על הטבלה המחזורית באתר מכון דוידסון \| מדע לילדים – הטבלה המחזורית \| יסודות חדשים בטבלה המחזורית \| היסודות החדשים – שלב השמות \| מה הסידור ה'נכון' של הטבלה המחזורית?\| למה אנרגיית היינון איננה במגמה ברורה בטבלה המחזורית? \| הקרב על הטבלה המחזורית הערות שוליים * קטגוריה:כימיה	2024-10-06T18:13:01
פרשת דרייפוס	שמאל\|ממוזער\|280px\|טקס שלילת דרגותיו של דרייפוס, איור בלה פטי ז'ורנל פרשת דרייפוס (בצרפתית: L'affaire Dreyfus; הייתה פרשה של הפללת שווא, עם רקע אנטישמי, שבה הואשם הקצין היהודי אלפרד דרייפוס בריגול ובגידה במולדתו צרפת. דרייפוס הורשע והוגלה לאי השדים, אך מאבק ציבורי בהובלת אינטלקטואלים הוביל לזיכויו. לאורך השתלשלות האירועים, כונתה פרשת דרייפוס: "הפרשה". הייתה זו שערורייה פוליטית רחבה, אשר פילגה קשות את הרפובליקה הצרפתית בין השנים 1894–1899 ובמידה פחותה עד 1906. השערורייה נסובה סביב דרייפוס, קפטן ארטילריה יהודי בצבא צרפת, אשר הואשם בריגול עבור הקיסרות הגרמנית. דרייפוס היה היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כך שהחשדות נגדו היו בחלקם אנטישמיות פשוטה. דרייפוס הורשע על סמך ראיות קלושות. הוא נידון לטקס משפיל ב-5 בינואר 1895 שבו נשללו ממנו דרגותיו ולאחר מכן הוגלה לכל חייו לאי השדים סמוך לחופי אמריקה הדרומית. אולם עד מהרה, בהנהגתו של אחיו של אלפרד, מתייה דרייפוס, קמה תנועה של פוליטיקאים, עיתונאים ועורכי דין אשר טענה לחפותו של אלפרד דרייפוס. הם נודעו בכינוי "הדרייפוסרים" או "האינטלקטואלים". בשנת 1896 החל להתברר בהדרגה שדרייפוס חף מפשע, בעיקר הודות לחקירה נמרצת שערך ראש המודיעין הצרפתי ז'ורז' פיקאר, אשר גילה את המרגל האמיתי – פרדיננד אסטרהאזי. פיקאר ניסה להפנות את תשומת לבם של מפקדיו לתגליתו, אולם הללו, שחששו מאיבוד שמם הטוב ומפגיעה ביוקרתו של הצבא, הורו לו לשתוק, ובהמשך שלחו אותו לתפקיד נידח בתוניסיה. למרות זאת, הצליח פיקאר להעביר את הידוע לו הלאה, ובעקבות לחץ מצד הדרייפוסרים, נפתח משפט כנגד אסטרהאזי, אשר נמשך יומיים בלבד ובו הוא זוכה מכל אשמה. עם זאת, מכתב פתוח של הסופר אמיל זולא לנשיא פליקס פור, אשר נודע בכינוי "אני מאשים...!", הביא לפתיחה מחדש של התיק כנגד דרייפוס. מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון), והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה. אף על פי שזולא הורשע, הרי שהמשפט כנגדו גרם בעקיפין לכך שהתגלה כי אחד המסמכים אשר עליהם הסתמכה התביעה כנגד דרייפוס הוא זיוף ("זיוף אנרי"). הדבר הוביל לכך שדרייפוס הוחזר מגלותו ונפתח כנגדו משפט חוזר, אשר בסופו הוא הורשע שוב, אולם קיבל עונש קל יותר, 10 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן, קיבל דרייפוס חנינה מנשיא צרפת אמיל לובה, ורק ב־1906 טוהר שמו סופית. רבים סבורים כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, לשנות את דעותו ביחס לאנטישמיות ולעודד אותו לתמוך בציונות. רקע רקע פוליטי ב־1848, כחלק מגל מהפכות אביב העמים ששטף את אירופה, סולק סופית בית בורבון מהשלטון בצרפת והוכרז על כינונה של הרפובליקה הצרפתית השנייה. באותה שנה זכה בבחירות לנשיאות צרפת לואי נפוליאון, אחיינו של נפוליאון בונפרטה. בשנת 1851 ביצע לואי נפוליאון הפיכה שהעניקה לו סמכויות דיקטטוריות שאושרו במשאל עם, וב־1852 הוא הכריז על ביטול הרפובליקה ועל כינון הקיסרות השנייה, והכתיר את עצמו כקיסר "נפוליאון השלישי". לאחר ששלט במשך 17 שנים, הסתבך נפוליאון במלחמה הרסנית נגד פרוסיה, שבסופה הוכרז על הקמת הקיסרות הגרמנית באולם המראות שבארמון ורסאי. נפוליאון הודח משלטונו ועזב את צרפת, ובמקום השלטון המלוכני הוכרז על הקמת הרפובליקה הצרפתית השלישית. עם זאת, לכל אורך שנות קיומה, סבלה הרפובליקה מחוסר יציבות. במהלך 65 שנותיה התחלפו בה 101 ממשלות, כלומר חילוף ממשלה בכל שמונה חודשים בממוצע. בשנותיה הראשונות של הרפובליקה נותר בידי המלוכנים כוח רב, והם התחלקו לשלוש סיעות: תומכי בית בורבון, תומכי בית אורליאן ותומכי בית בונפרטה. המשבר בין המלוכנים לרפובליקה הגיע לשיאו במהלך המשבר ב-16 במאי 1877. נשיא הרפובליקה, פטריס דה מק־מהון, פיטר את ראש הממשלה ז'יל סימון, אשר נחשב לרפובליקני מובהק, ומינה במקומו את אלבר, הדוכס הרביעי מברולי. האספה הלאומית סירבה להכיר בראש הממשלה החדש, ולאחר מערכת בחירות סוערת שנערכה באוקטובר 1877, זכה גוש השמאל הרפובליקני בראשותו של לאון גמבטה ברוב מוחץ, ומק־מהון נאלץ להסכים להקמת ממשלת שמאל בראשות ז'יל־ארמן דופור . לאחר בחירות נוספות שבהן זכה השמאל, הגיש מק־מהון את התפטרותו לפרלמנט ב־28 בינואר 1879. פרישתו של מק־מהון מהזירה הפוליטית הפחיתה באופן משמעותי את כוחם של המלוכנים, אולם במהלך השנים הבאות ספגה הרפובליקה זעזועים נוספים. הראשון היה ב־1889, כאשר הגנרל ז'ורז' בולנז'ה קיבץ סביבו תומכים ותכנן לבצע הפיכה שתהפוך אותו לדיקטטור. עם זאת, שעת הכושר חלפה ובולנז'ה לא עשה דבר. ב־1892 זועזעה הרפובליקה שוב במהלך "שערוריית פנמה", פרשת שחיתות הקשורה בבניית תעלת פנמה. בבחירות של 1893 זכו הרפובליקנים לרוב בפרלמנט, אל מול המלוכנים, הרדיקלים והסוציאליסטים. השנים הבאות התאפיינו בממשלות מרכז לא יציבות, אשר התמקדו בעיקר במדיניות חוץ ובמדיניות קולוניאליסטית, וגילו אדישות מסוימת ביחס לסוגיות חברתיות. עובדה זו התבלטה במהלך פרשת דרייפוס, כאשר הממשלות השונות שהנהיגו את צרפת במהלכה הפגינו קהות חושים, הפקידו את ניהולה בידי הצבא, והיו מעוניינות בסגירתה מהר ככל האפשר. רקע חברתי פרשת דרייפוס הופיעה בצרפת בתקופה של מתחים רבים מבחינה חברתית. צרפת עדיין כאבה את תבוסתה לגרמנים ב־1871, ויחסיה עם הקיסרות הגרמנית היו מתוחים מאוד. בקרב האוכלוסייה פעמה בעוז רוח ה"רבאנש" ("נקמה"), והגעגועים למחוזות אלזס ולורן שסופחו לגרמניה לאחר המלחמה. שיתוף פעולה עם הגרמנים נחשב למעשה חמור מאוד. ככלל, החברה הצרפתית הייתה מפולגת בין שלל דעות וסיעות. המלוכנים עדיין היוו כוח שיש להתחשב בו, וכנגדם התחזק בהדרגה כוחם של הסוציאליסטים ואף של האנרכיסטים. הנצרות הקתולית נחלשה, אך עדיין שמרה על כוח רב. בשנת 1895 מנו היהודים בצרפת המטרופוליטנית כ-80,000 (מתוכם 40,000 בפריז בלבד) וכ-45,000 יהודים נוספים חיו באלג'יריה. בעקבות האמנציפציה הצליחו היהודים להתערות היטב בחברה הגבוהה בצרפת. אולם גלי הלאומנות ששטפו את אירופה בעקבות אביב העמים, והתחזקו בצרפת עוד יותר בשל המלחמה עם פרוסיה, גרמו לכך שהיהודים נתפסו כגורם לא־צרפתי. לכך נוספו האשמות כי יהודים התעשרו כתוצאה ממתן הלוואות לממשלת צרפת, הלוואות שנועדו לממן את תשלום הפיצויים לגרמנים שלו התחייבו הצרפתים לאחר המלחמה. העובדה שהמוני יהודים שחיו באלזס ובלורן במשך מאות שנים ופיתחו קהילה משגשגת, בחרו להגר מערבה (לצרפת) לאחר הסיפוח הגרמני (בהם משפחתו של דרייפוס עצמו), לא שינתה את דעת הקהל. האנטישמיות הצרפתית התגברה במיוחד לאחר פרסום ספרו של אדואר דרימון "צרפת היהודית" בשנת 1886. הספר נמכר במהדורה הראשונה בכ-150,000 עותקים. ב־1892 פתח דרימון את העיתון "לה ליבר פארול", שבו המשיך בתעמולה גזענית, אנטישמית וקסנופובית. עוד באותה שנה הגיע העיתון לתפוצה של כ-200,000 עותקים. העיתון התחזק מאוד בעקבות שערוריית פנמה, אשר בה היו מעורבים שני יהודים: ז'אק דה ריינאך וקורנליוס הרץ . ריינאך התאבד לאחר שנסחט בנוגע לפרשה, אולם לפני מותו מסר לעיתון של דרימון את רשימת חברי הפרלמנט שהיו מעורבים בשערורייה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. דרימון ניצל את הפרשה כדי להבליט את חלקם של היהודים בכלכלה הצרפתית ולהאשים אותם בשחיתות. האנטישמיות בצרפת לא פסחה גם על הדרגים הגבוהים בצבא, ובמטה הכללי היה דרייפוס עצמו היהודי היחיד. עם זאת, הצבא בכללותו היה פתוח יחסית, ובתחילת הפרשה היו בו כ-300 קצינים יהודיים, מתוכם עשרה בדרגות גנרלים. ריגול בצרפת ממוזער\|170px\|מקסימיליאן פון שוורצקופן הנספח הצבאי הגרמני בפריז לנוכח מרוץ החימוש שהתקיים באותה עת בכמעט כל מדינות אירופה, והסתיים עם מלחמת העולם הראשונה, הפעילו כל המעצמות רשתות ריגול פעילות. כל עסקי הריגול בצרפת היו מרוכזים תחת "המשרד השני" של צבא צרפת. המשרד השני היה ארגון רשמי אשר שכן במשרד רשמי, קיבל את הדו"חות הרשמיים של הנספחים הצבאיים בארצות השונות וקיים פגישות רשמיות עם נספחים צבאיים ממדינות זרות. עם זאת, המשרד השני הפעיל תת־משרד שכונה "המשרד הסטטיסטי", מטהו היה סודי, והוא דיווח ישירות לשר ההגנה ולראש המטה הכללי. המשרד הפעיל רשת של סוכנים וסוכנים כפולים, ומרבית קציני הצבא כינו אותו פשוט "מחלקת הריגול הנגדי". ב־1887 מונה ז'אן סאנדהר למפקד המשרד השני, וגילה שהוא במצב גרוע מאוד. שירות הביון הצרפתי פיגר בכמה רמות אחרי זה של הגרמנים והאיטלקים למשל. כאשר התמנה אוגוסט מרסייה לשר ההגנה ב־1893, הצליח סאנדהר לשכנע אותו להקציב סכומים גדולים יותר למשרד השני, והפך אותו לארגון ריגול יעיל ביותר, אשר לא פיגר בהרבה אחרי הגרמנים. במסגרת תפקידו הפעיל סאנדהר רשת ריגול ענפה בגרמניה. למוריס בארס אמר: "אילו הראיתי לך את שמות האנשים שאנו משלמים להם בגרמניה, היית יוצא מדעתך". מנגד, פריז עצמה הייתה מלאה במרגלים של מדינות זרות. בין 1888–1890 נתפסו חמישה מרגלים בצבא צרפת. הנמרצים ביותר בפעולות הריגול נגד הצרפתים היו הגרמנים. מרבית המדינות השתמשו בנספחים הצבאיים שלהם בשגרירויות כדי להקים רשתות ריגול, אולם הגרמנים הרחיקו לכת באופן משמעותי בנושא זה. השגריר הגרמני בפריז, הרוזן צו מינסטר, היה אדם מכובד אשר תיעב עסקי ריגול מכל סוג. עם זאת, ב־1891 התגלה כי הנספח הצבאי שעבד תחתיו, פון היהנה (Huehne), הפעיל כמה מרגלים ללא ידיעתו. גרמניה החזירה את היהנה ושלחה במקומו את מקסימיליאן פון שוורצקופן. מינסטר הבטיח לשר החוץ הצרפתי כי "אתו לא תהיינה לכם בעיות". עם זאת, שוורצקופן לא היה כפוף למינסטר אלא למטכ"ל בברלין בלבד, ולפיכך המשיך בפעילות קודמו, ומתחת לאפו של השגריר החל לארגן רשת מרגלים ענפה. דיווחיו עברו במישרין לממשלת גרמניה, וייתכן שאף לקיסר וילהלם השני עצמו, אשר העריך מאוד את שוורצקופן. מיד עם הגיעו לפריז קשר שוורצקופן קשרי ידידות עם הנספח הצבאי של ממלכת איטליה, אלסנדרו פניצארדי, שגם הוא עסק בריגול. עד מהרה הפכו השניים לנאהבים, והתראו כמעט מדי יום. פניצארדי נהג לחתום על מכתביו לשוורצקופן בשם "אלכסנדרין". המודיעין הצרפתי ידע על פעילות הריגול שבה עסק שוורצקופן, וכן על קשריו עם פניצארדי. לצרפתים נודע גם ששוורצקופן ופניצארדי מחליפים מידע שהצליחו להשיג. שוורצקופן גילה חוסר זהירות בטיפול בחומר שהגיע אליו. את המכתבים הרגישים שהגיעו אליו הוא לא נהג לשרוף, אלא קרע והשליך לאשפה. לרוע מזלו, מארי באסטיאן, המנקה הצרפתייה שעבדה בשגרירות הגרמנית, עבדה כסוכנת של המשרד השני תחת שם הקוד "אוגוסט". באסטיאן לא ידעה קרוא וכתוב והתחזתה לטיפשה, וכך הצליחה לגנוב ניירות מסלי האשפה של השגרירות. מכיוון שנהנתה מאמון מוחלט של אנשי השגרירות, היא התנדבה לא אחת להחליף את השומר בשער וכך הצליחה לגנוב מכתבים ישירות מתיבת הדואר. במשרד לסטטיסטיקה היו משחזרים מחדש את קרעי הניירות ומתרגמים אותם אם היה צורך, וכך ידעו הצרפתים בדיוק איזה מידע שוורצקופן מקבל ממרגליו. השירות שהעניקה באסטיאן היה כה חשוב, עד כי הוא נודע בפי אנשי המשרד הסטטיסטי ומאוחר יותר בפי חוקרי פרשת דרייפוס, בכינוי "הדרך הרגילה". דמויות המפתח בפרשה אלפרד דרייפוס ממוזער\|150px\|אלפרד דרייפוס אלפרד דרייפוס נולד ב-1859 למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת בעיר מילוז שבאלזס, אשר השתייכה אז לצרפת. משפחתו עסקה בייצור טקסטיל. במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה נכבשה עירו בידי הפרוסים, ולאחר מכן סופחה ל. בעקבות כך עקרה משפחתו לפריז. מאורעות אלו השפיעו על החלטתו להתגייס ב־1877 לצבא צרפת. הוא למד באקול פוליטקניק ולאחר מכן בקורס לקציני ארטילריה. ב־1889 כבר החזיק בדרגת קפיטן (סרן). ב־1893 נכנס למטה הכללי. דרייפוס היה היהודי היחיד במטה הכללי, אולם הוא לא התייחס כמעט אף פעם להיותו יהודי, ושמר על קשר מועט עם הקהילה היהודית בצרפת. גילוי האנטישמיות המשמעותי היחיד שנתקל בו במהלך הקריירה שלו, היה כאשר באחד המבחנים העניק לו אחד הבוחנים ציון נמוך באופן חריג בטענה שהוא אינו רוצה שיהודי יגיע למטה הכללי. דרייפוס היה אהוב ומוערך מאוד על ידי מפקדיו, אולם עמיתיו לא חיבבו אותו ולא היו לו חברים במטה הכללי. בנוסף על כך שהיה יהודי, הוא היה נשוי ובן למשפחה אמידה, בניגוד לרוב הקצינים בדרגתו שהיו רווקים עם הכנסה צנועה. כמו כן, הוא היה קשוח, יהיר, שתקן ו"הוגן עד כדי אי־נעימות". הוא בלט בתכונתו לנסות לרצות את הממונים עליו, מה שרק הרגיז יותר את עמיתיו. כמו כן, לא סייעה לו העובדה שבשל מוצאו מאלזס היה לו מבטא גרמני קל. חרף היותו פטריוט צרפתי מושבע, הוא ביקר לעיתים קרובות בעיר הולדתו מילוז, שהייתה תחת שלטון גרמני, ורבות מהנשים שעמן התרועע לפני נישואיו דיברו גרמנית. פרדיננד אסטרהאזי פרדיננד אסטרהאזי נולד בפריז ב־1847. מוצא משפחתו היה מהונגריה, וב־1870 התגייס ללגיון הזרים הצרפתי. משם המשיך לצבא הסדיר והגיע לדרגת קפיטן. בין 1881–1882 שירת במשרד השני והיה מיודד עם סאנדהר. הוא נישא לצרפתייה ממעמד מכובד, והיה אב לשתי בנות ובעליה של טירה קטנה. עם זאת, הוא נודע באופיו ההרפתקני, באורח חייו הפזרני וההולל, ובקשריו עם נשים שהוציאו ממנו כסף רב. הוא מעולם לא גילה אהדה רבה מדי לצרפת, ובהמשך הפרשה אף פורסמו מכתבים שלו המעידים על נטיות גרמנופיליות. אורח חייו סיבך אותו בסופו של דבר בחובות, והוא ניסה להיחלץ מהם באמצעים שונים ללא הצלחה. לפי זיכרונותיו של שוורצקופן, אשר פורסמו ב־1930 לאחר מותו, פנה אליו אסטרהאזי לראשונה ב-20 ביולי 1894. הוא הופיע במדים בשגרירות הגרמנית ולא הזדהה בשמו. הוא פירט בפני שוורצקופן את הקריירה שלו והסביר שהוא זקוק לכסף. שוורצקופן העמיד בתחילה פנים שאינו מעוניין, אולם למחרת יצר אסטרהאזי קשר פעם נוספת. ב-22 ביולי יצר שוורצקופן קשר עם מפקדיו בברלין, ואלו הורו לו לקיים מגע עם האלמוני. ב-27 ביולי הופיע אסטרהאזי שוב והפעם הזדהה בשמו. הוא דרש משוורצקופן תשלום חודשי של 2,000 פרנקים תמורת שירותו, אולם שוורצקופן סירב בטענה שסוכניו מקבלים שכר לפי הסחורה שהם מביאים. בתחילת אוגוסט שהה שוורצקופן בגרמניה, וקיבל אישור סופי מהממונים עליו להפעיל את אסטרהאזי כסוכן. ב-13 באוגוסט הופיע אסטרהאזי שוב בשגרירות והבטיח להביא לשוורצקופן את תוכנית הגיוס של הארטילריה הצרפתית. כעבור יומיים הוא אכן שב עם המסמך וקיבל משוורצקופן 1,000 פרנקים. מאז נפגשו שוורצקופן ואסטרהאזי מדי 15 יום, אך במרץ 1896 ניתק שוורצקופן את הקשר עמו משום שהמידע שהביא היה בעל חשיבות מועטה מדי. מרבית המידע על קשריהם של שוורצקופן ואסטרהאזי מגיע מזיכרונותיו של שוורצקופן, שנחשבים לא אמינים במחקר ההיסטורי המודרני. הפרשה תחילת הפרשה הבורדרו ממוזער\|200px\|תצלום של הבורדרו מ-13 באוקטובר 1894. המקור אבד בתחילת המאה ה-20 עוד ב-1893 טען סאנדהר כי בשורות הצבא הצרפתי, ואולי אפילו במטכ"ל הצרפתי, פועל מרגל המעביר מידע לגרמנים. הוא גילה בין היתר כי התרשימים הטופוגרפיים של ביצורי הערים טיל, ריימס ונאנסי, עם ציון המקומות שבהם הוצבו סוללות התותחים, הועברו לידי הגרמנים, מה שעורר דאגה רבה במשרד הסטטיסטי. לפי הגרסה המקובלת, ב-26 בספטמבר 1894 נפגש סגנו של סאנדהר, אובר־ז'וזף אנרי, שבהמשך היה דמות מפתח בפרשה, עם באסטיאן המנקה, אשר הביאה לו שקיות ובהן פיסות נייר ממכתבים שונים מהתאריכים 4, 21, 24 ו-26 באוגוסט ומ-2 בספטמבר. הסיבה לאיחור במשלוח הייתה שאנרי היה בחופשה, ובאסטיאן שמרה על החומר עבורו. אחד המסמכים שהביאה באסטיאן לאנרי היה המכתב שנודע בתור "הבורדרו" ("האיגרת"). הוא היה קרוע לשישה חלקים, ואנרי לא התקשה לחבר אותם מחדש ולקרוא את תוכנו. המסמך היה קצר ותמציתי, ונשלח ללא ספק בידי מרגל. במסמך הציע המרגל להעביר לשוורצקופן כמה מסמכים שלרובם הייתה חשיבות מעטה. יש הסבורים שהמכתב נועד להוות תשובה חלקית לשאלון בן 11 שאלות ששוורצקופן נהג להציג לסוכנים שעבדו עבורו. זה תוכנו: לכל אורך הפרשה, היה מקובל להאמין שהבורדרו אכן הגיע אל אנרי ב"דרך הרגילה", דהיינו באמצעות באסטיאן. עם זאת, היסטוריונים שונים, כמו ז'וזף ריינאך ומוריס בומון, העלו השערה על פיה המכתב נגנב מתיבת הדואר של שוורצקופן ומעולם לא הגיע ליעדו. לפי טענה זו, המכתב נגנב בידי סוכן ממוצא אלזסי בשם בריקר (Brücker), אשר עבד במשך שנים עבור המשרד הסטטיסטי. בריקר היה בין היתר האדם שגייס עבור המשרד הסטטיסטי את באסטיאן. עם זאת, במשרד השני איבדו בו אמון לאחר שהתגלה כי המאהבת שלו ריגלה עבור הגרמנים. לפי חלק מההשערות, בריקר רצה לרכוש מחדש את אמון המשרד הסטטיסטי, ולפיכך, כאשר באחת הפעמים נעדר השוער בכניסה לשגרירות, התגנב בריקר והוציא מתיבת הדואר את המעטפה שבתוכה היה הבורדרו. לפי דעה זו, בריקר הביא לאנרי את הבורדרו כשהוא שלם, ואנרי היה זה שקרע אותו לחתיכות כדי שיראה כאילו הגיע ב"דרך הרגילה". תאוריית קשר גורסת כי אנרי לא רצה בתחילה להביא את הבורדרו לידי סאנדהר, משום שזיהה את כתב ידו של אסטרהאזי אשר עבד עמו בעבר במשרד הסטטיסטי והיה ידיד קרוב שלו, אולם בריקר איים עליו שיספר לסאנדהר על כל העניין ולפיכך אנרי נכנע. דרייפוס עצמו נטה יותר לקבל את "גרסת בריקר", וגם שוורצקופן בזיכרונותיו טוען שהבורדרו מעולם לא הגיע לשולחנו. היה לו אינטרס ברור לטעון כך, כדי להפחית מרשלנותו הניכרת לאורך כל הפרשה. כיום נוטים מרבית ההיסטוריונים להאמין שהבורדרו כן הגיע בדרך הרגילה. החקירה אנרי העביר מיד את הבורדרו לידי סאנדהר. סאנדהר מיהר להעבירו לידי הגנרל רנואר, אשר שימש כממלא מקום הרמטכ"ל (הרמטכ"ל בואדפר לא נמצא אותה עת בפריז), שבתורו העביר אותו לידי שר ההגנה אוגוסט מרסייה. מרסייה הורה מיד להתחיל בחיפושים אחר המרגל. סאנדהר ניסה להשוות את כתב היד עם כתבי יד של מרגלים מוכרים שהיו בארכיון שלו, אולם החיפוש לא הניב תוצאות. סאנדהר ומרסייה שיערו שכותב הבורדרו הוא חבר במטכ"ל, שכן אחרת לא הייתה יכולה להיות לו גישה למסמכים הללו. הבורדרו הופץ בין מפקדי המשרדים השונים כדי שהללו ישוו אותו עם כתבי היד של אנשיהם, אך איש מהם לא זיהה אותה. סאנדהר החליט למקד את החיפוש באגף הארטילריה, אולם ראש האגף גם הוא לא זיהה את הכתב. ב-5 באוקטובר הגיעה החקירה למבוי סתום. ב-6 באוקטובר הושגה פריצת דרך בידי לוטננט קולונל אנרי ד'אבוביל, סגן מפקד המשרד הרביעי האחראי על ההובלה ועל מסילות הברזל. ד'אבוביל הפנה את תשומת לבו של מפקדו, קולונל פאבר (Fabre), לעובדה שסוג הידיעות המוצגות בבורדרו מעיד שהכותב עבד בכל ארבעת המשרדים של הצבא, ופירושו של דבר שהוא אחד מ"המתמחים", היינו קציני המטכ"ל שהוסמכו לא מכבר והיו חייבים לעבור תקופה בכל אחד מהמשרדים לפני ששובצו ביחידותיהם. כעת החיפוש הצטמצם מאוד. המרגל היה מוכרח להיות מתמחה אשר משתייך לאגף הארטילריה. דרייפוס באותה עת עבד במשרדו של פאבר, והוא התאים בדיוק לתיאור. פאבר לא חיבב את דרייפוס ולפיכך הביא טופס בכתב ידו והשווה בינו לבין תצלום של הבורדרו. אכן נמצא דמיון רב. הבעיה שעמדה בפני פאבר וד'אבוביל הייתה אזכורו של כותב המכתב כי הוא עתיד לצאת לתמרונים. בדיקה שערכו גילתה שדרייפוס לא השתתף בתמרונים בזמן האחרון. עם זאת, הם גילו כי בחודש יוני ערך המטכ"ל מסע במחוזות המזרח ודרייפוס השתתף בו. הם החליטו כי זו הכוונה במילה "תמרונים". "החל מאותו רגע," כותב ז'וזף ריינאך - פוליטיקאי יהודי אשר היה אחד מתומכיו של דרייפוס ולימים הפך לאחד ממתעדיה החשובים של הפרשה: "מתרחשת התופעה שתחלוש על כל ה'פרשה'. לא העובדות הבדוקות שנבחנו בזהירות הן היסוד שעליו מתבססת האמונה, אלא להפך, האמונה הקבועה מראש, שאין להפריך אותה או לחלוק עליה, היא המעוותת את העובדות ומסלפת אותן". פאבר שיתף בתגליתו את סגן הרמטכ"ל שארל־ארתור גונז, אשר הסכים עם המסקנות והחליט להמתין לפני שיעביר את המידע הלאה. תחת זאת, הוא סיפר על כך לרמטכ"ל בואדפר, אשר נרעש מהרעיון מכיוון שהכיר את דרייפוס וחיבב אותו. כמו כן הוא שיתף בתגלית את סאנדהר, אשר מכיוון שנודע כאנטישמי מושבע קיבל מיד את ההאשמות. הוא אף טען שראה את דרייפוס מסתובב באזור מטה המשרד הסטטיסטי, וכי דרייפוס נהג לשאול אותו שאלות רבות, וזאת אף על פי שהוא מעולם לא פגש את דרייפוס. תוצאות החקירה הוגשו למחרת אל שר ההגנה מרסייה, אשר היה מסויג מעט יותר ודרש שתיערך בדיקה מקצועית יותר. גונז החליט ליטול את היוזמה לידיו וקרא למשרדו את לוטננט קולונל ארמאן די פאטי דה קלאם, אשר נודע בכישוריו הגרפולוגיים. גונז הציג בפני פאטי את הבורדרו לעומת כתב יד של דרייפוס בלי לספר לו למי שייך כתב היד. פאטי קבע מיד כי שני כתבי היד זהים. גונז הסביר לו כעת את החשד ופרט בפניו את החקירה החובבנית של פאבר. פאטי חקר את כתבי היד במהלך 7 באוקטובר, ולמחרת הגיש את תוצאות מחקרו אשר קבעו כי "למרות כמה הבדלים" שני כתבי היד זהים ורצוי להגיש אותם לחקירה רצינית יותר. מרסייה החל לפעול במישור הפוליטי כדי להבטיח סיום מהיר של הפרשה. ב-10 באוקטובר הוא נפגש עם נשיא צרפת ז'אן קזימיר־פרייה וניסה לתאר את הפרשה כולה כאירוע שולי שיש לטפל בו במהירות. פרייה נפגש עם ראש הממשלה שארל דופוי והשניים סיכמו לכנס קבינט מיוחד למחרת היום. הדיון נערך במשרד הפנים ונכחו בו, פרט לנשיא ולראש הממשלה, רק שר החוץ, שר המשפטים לודוביק טרארי ומרסייה עצמו. מרסייה סקר את הפרשה בקצרה וקבע כי ישנו חשוד, אולם לא נקב בשמו (פרט לראש הממשלה והנשיא, איש מהפוליטיקאים לא ידע את שמו). הוא דרש לערוך משפט מהיר ולסיים את הפרשה. עם זאת, שר החוץ גבריאל הנוטו התנגד לכך בחריפות בטענה שהמצב הפוליטי בין גרמניה לצרפת שברירי מאוד ופרשייה כזו עלולה להטיל צל על השירות הדיפלומטי הגרמני והצרפתי כאחד. הוא דרש להימנע מכל תקרית, ולו הקטנה ביותר. מרסייה עמד על שלו וטען שהאירוע חשוב מאוד למדינה. דופוי העלה לבסוף פשרה: תיפתח חקירה כנגד החשוד, אולם אם לא תמצאנה הוכחות נוספות לאשמתו פרט לבורדרו, ההליך המשפטי יפסק. באותו ערב ביקר הנוטו בביתו של מרסייה והתחנן בפניו לעצור את החקירה, אולם מרסייה טען שקצינים רבים מדי במטה הכללי יודעים על הפרשייה, ואם החקירה תפסק, תתעורר שערורייה, ומלבד זאת, החוק מחייב להעניש בוגדים במולדת. מרסייה ביקש משר המשפטים להמליץ לו על מומחה לכתב יד שיוכל לנתח את הכתבים. השר המליץ לו על אלפרד גובר, מומחה לכתבי יד מטעם הבנק של צרפת. מרסייה זימן אותו אליו ללשכתו, ולאחר שהסביר לו את עבודתו, שלח אותו לבואדפר וגונז אשר הציגו בפניו את הכתבים וחיוו את דעתם בפניו כי מדובר באותו אדם, בלי לנקוב בשמו של החשוד. מרסייה לא אמר די בכך, ושלח את פאטי וסאנדהר אל מפקד משטרת פריז כדי שימצא לו מומחה נוסף. מפקד המשטרה המליץ להם על אלפונס ברטיון הנודע, אשר תרם רבות לחקר הפשע. ברטיון הבין מעט מאוד בכתבי יד, אולם היה אנטישמי מובהק, כך ששיתוף הפעולה שלו היה ודאי. בבוקר 13 באוקטובר הגיש גובר את מסקנות חקירתו. הופעל עליו לחץ ניכר לטעון ששני הכתבים זהים, אולם למרות זאת הוא הצהיר כי אף על פי שישנם קווי דמיון רבים בין הכתבים, הרי שישנם גם ניגודים רבים. הוא הצהיר כי אכן יכול להיות שהבורדרו נכתב בידי דרייפוס, אך בהחלט יכול להיות שלא. באותה שעה ממש, החל ברטיון לעבוד על כתבי היד, ובערב כבר הצהיר ללא כל ספק כי הם זהים לחלוטין. מרסייה הבין שאין די בכך עבור המשפט המתוכנן, ולפיכך הורה לברטיון לערוך חקירה מעמיקה יותר. מעצרו של דרייפוס ממוזער\|180px\|פרדיננד פורצינטי, מפקד בית הסוהר שרש־מידי, שהיה היחיד שגילה יחס אנושי כלפי דרייפוס. האמין מלכתחילה שהוא חף מפשע, והמשיך לתמוך בו לאורך כל הפרשה. ב-12 באוקטובר, עוד בטרם הגישו גובר וברטיון את מסקנותיהם, כבר זימן אליו בואדפר את פאטי ודרש ממנו לאסור את דרייפוס ולבצע חיפוש בביתו. במקום לבצע מעצר פשוט, פאטי הכין תוכנית מפורטת ודרמטית כיצד לעשות זאת. ככל הנראה הוא קיווה שדרייפוס ישבר ויודה בכל. ביום שבת 13 באוקטובר קיבל דרייפוס אל ביתו צו המורה לו להגיע ביום שני 15 באוקטובר למיניסטריון המלחמה בלבוש אזרחי לצורך ביקורת שגרתית. דרייפוס תמה על ההוראה, אולם לא חשד במאום. ייתכן שבכוונה העניק לו פאטי מרווח של זמן מתוך תקווה שדרייפוס ינסה להימלט או להסתתר וכך יאשש באופן רשמי את החשדות לגביו. אולם לא כך קרה, ובמועד הנקוב הופיע דרייפוס בכניסה למיניסטריון המלחמה. בכניסה, הוא פגש את לוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר, אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהמשך הפרשה ולעת עתה רק הוכנס בסוד העניינים. פיקאר הזמין את דרייפוס לחדרו, שם שוחחו במשך כמה דקות, ולאחר מכן הוביל אותו אל חדרו של בואדפר. זה האחרון לא היה בחדר, ובמקומו מצא דרייפוס את פאטי ועוד שלושה אנשים בלבוש אזרחי. פאטי הציג את עצמו בפני דרייפוס וביקש ממנו כטובה אישית לכתוב בשבילו מכתב לבואדפר. פאטי החל להכתיב לו מכתב אשר שילב בתוכו קטעים מתוך הבורדרו. בשלב מסוים נראה היה שדרייפוס מאבד את ביטחונו העצמי, וידו החלה לרעוד באמצע הכתיבה. פאטי ניסה לערער אותו עוד יותר, אולם לא הצליח בכך. לפיכך, הוא החליט לנטוש את העמדת הפנים. הוא הניח יד על כתפו של דרייפוס והצהיר: "בשם החוק אני אוסר אותך. אתה נאשם בבגידה במולדת". דרייפוס העיד לימים כי: "אילו הלם בי הרעם לא היה גורם לי להזדעזעות כה עזה". הוא החל למחות ולזעוק שהוא חף מפשע, בעוד האנשים בחדר השתלטו עליו ונטלו ממנו את מפתחות ביתו. פאטי הגיש לו אקדח והציע לו להתאבד כ"מוצא של כבוד", אולם דרייפוס השיב: "אני רוצה לחיות כדי להוכיח את חפותי". האנשים אזקו אותו ומסרו אותו לידי אנרי, אשר הוביל אותו לבית הסוהר שרש־מידי , שם נכלא בתא לבדו, ונאסר עליו לכתוב או ליצור מגע עם אדם. מיד לאחר מכן, מיהר פאטי אל ביתו של דרייפוס. הוא פגש את לוסי דרייפוס ובישר לה על מעצרו של בעלה. הוא ערך חיפוש בבית, והחרים מכתבים אישיים, כולל מכתבים שכתבו הזוג דרייפוס זה לזה בתקופת אירוסיהם. נאסר עליה לספר לאף אחד על מה שקרה, והיא קיבלה רק פתק אחד מבעלה. רק ב-31 באוקטובר הותר לה לספר למשפחה, והיא מיהרה ליצור קשר עם אחיו של בעלה, מתייה דרייפוס, וביקשה ממנו לבוא לפריז במהירות. במהלך הימים שלאחר מעצרו, ביקר פאטי את דרייפוס בתאו מדי ערב. הוא חקר אותו בצורה נוקשה ביותר, וניסה ללא הרף להביך אותו, לבלבל אותו וליאש אותו. הוא הכתיב לו הכתבות ארוכות ואיים עליו שגורלו נחרץ. כל אותו הזמן, לא נאמר לדרייפוס במה מאשימים אותו ולא ניתן לו לראות את הבורדרו. כתוצאה מכך, בריאותו הנפשית התערערה כליל, והוא שקע בהתקפי דיכאון, או לחלופין בהתקפי זעם שבהם היה משליך כל מה שבהישג יד ואף פוגע בעצמו. בלילות שמעו אותו הסוהרים צוחק לעצמו צחוק מטורף. מפקד הכלא פרדיננד פורצינטי היה היחיד שגילה כלפיו יחס אנושי. הוא בא לבקר אותו ולעודד אותו, ולא הרשה לפאטי להגזים בחקירותיו. ב-27 באוקטובר הוא פנה אל בואדפר וטען שדרייפוס קרוב לטירוף. בואדפר הרשה לו לקחת את דרייפוס לרופא הכלא, וזה רשם לו כדורי הרגעה. במקביל לחקירה הרשמית, פתח פאטי בחקירה אשר נועדה לחקור את חייו האישיים של דרייפוס ולהכפיש את שמו. דו"ח שהגיע למשטרה קבע שדרייפוס נראה מספר פעמים במועדוני קלפים מפוקפקים. נערך גם דו"ח נגדי אשר הוכיח שדרייפוס מעולם לא ביקר במועדונים הללו, אולם הוא הועלם עד מהרה. נמצא שהיו לו מספר מערכות יחסים עם נשים מחוץ לנישואים, אולם למרות חיפושים נמרצים שערך צוותו של פאטי, לא נמצאה ביניהן אף אחת אשר הייתה עשויה להיות מרגלת. דרייפוס מצדו, טען שכל קשריו עם הנשים הללו נפסקו לאחר נישואיו. תאוריית הזיוף העצמי ממוזער\|170px\|אלפונס ברטיון, מחלוצי הזיהוי הפלילי בעולם, שנתבקש לחקור את כתב ידו של דרייפוס ופיתח את התאוריה על פיה דרייפוס שינה בכוונה את כתב ידו שלו. בינתיים, המשיך ברטיון בחקירה הרשמית, אשר במסגרתה השווה בין הבורדרו לכתב היד של דרייפוס. ברטיון עבד על הנושא חמישה ימים (בין 15 ל-20 באוקטובר) והפעם הגיש תאוריה חדשה ומורכבת אשר נודעה בתור "הזיוף העצמי". ברטיון טען כי אכן כתב היד של דרייפוס הוא לא כתב היד שבו נכתב הבורדרו, וזאת מכיוון שדרייפוס זייף את כתב היד שלו עצמו כאשר כתב את הבורדרו. לטענתו, דרייפוס ביטח את עצמו מפני חשיפה כאשר הכניס בכתב היד שלו שינויים קלים ומחושבים. בהמשך ברטיון אף פיתח את התאוריה שלו וטען שדרייפוס "גנב" חלק מהשינויים מבני משפחתו. הוא מצא כי חלקים מהבורדרו היו דומים לכתב ידו של מתייה, אחיו של דרייפוס, ואף מצא כי האות S במסמך נלקחה מכתב ידה של גיסתו אנה. הוא הציג תרשימים גרפיים מורכבים אשר הוכיחו את התאוריה שלו, תרשימים אשר רבים לא הבינו אותם אולם סמכו על ברטיון בשל השם שיצא לו כמומחה לזיהוי פלילי. חוקרים מודרניים סבורים שהתאוריה של ברטיון מפוקפקת לחלוטין שלא לומר אווילית, אולם בזמנו היא הוצגה כיצירת מופת חלוצית של הזיהוי הפלילי. מרסייה לקח את ברטיון להיפגש עם הנשיא פרייה, אשר הגיע למסקנה שברטיון "לא סתם מוזר אלא מטורף לחלוטין". בהמשך הוא אף כינה את ברטיון "חולה רוח המוכה בשיגעון", אולם הוא לא יכול היה להתווכח עם המוניטין שיצא לברטיון ועם העובדה שמרבית קציני הצבא קיבלו את התאוריה שלו כנכונה. עם זאת, בעצת שר המשפטים לודוביק טרארי, כינס מרסייה עוד שלושה מומחים שיעבדו על כתבי היד. אחד מהם שלל מכל וכל את האשמתו של דרייפוס, וקבע שכל דמיון בין הכתבים הוא מקרי. השני קבע בתוקף שכתבי היד זהים והשלישי תמך דווקא בתאוריה של ברטיון. הסתירות בחוות הדעת של המומחים, ערערו את ביטחונו של מרסייה, ואפילו פאטי החל לחוש ספקות לנוכח עקשנותו של דרייפוס שהוא חף מפשע. התפתחות האירועים חשיפת הפרשה לציבור ממוזער\|250px\|לוסי דרייפוס, אשתו של אלפרד ממוזער\|150px\|אדגר דמאנז', עורך דינו של דרייפוס חרף העובדה שכל קציני המטכ"ל, וכן כמה פוליטיקאים, כבר היו מעורים היטב בפרטי הפרשה, מרסייה אסר לשחרר פרטים לעיתונות. עם זאת, האירוע הודלף. ב-29 באוקטובר פרסם "לה ליבר פארול" ("המילה החופשית"), ביטאונו של הסופר האנטישמי אדואר דרימון, מאמר מאת אדריאן פאפיו אשר בו נכתב בין היתר: . לא ידוע מי הדליף לדרימון ופאפיו את המידע. המדינאי היהודי ריינאך, אשר היה אחד מתומכיו של דרייפוס ולימים הפך לאחד ההיסטוריונים החשובים של הפרשה, טען שאנרי הדליף את הסיפור כיוון שרצה למנוע ממרסייה לסגת בו מהעמדתו לדין של דרייפוס. ריינאך אף פרסם לימים (1898) בכתב העת לה סייקל (Le Siècle) תצלום של מכתב אשר לטענתו נכתב בידי אנרי ומוען לידי פאפיו, ובו נאמר כי דרייפוס נעצר בעוון ריגול. עם זאת, היסטוריונים אשר בחנו את התצלום הגיעו למסקנה כי אין זה כתב ידו של אנרי. כך או כך, הכתבה בלה ליבר פארול עוררה סערה, וב-31 באוקטובר כבר החלו לזרום לעיתונים פרטים מדויקים. ב-1 בנובמבר אישרה סוכנות הידיעות של הצבא באופן רשמי כי קצין נעצר בעוון ריגול, אולם לא נקבה בשמו. אך באותו יום כבר יצא לה ליבר פארול במודעה בעמוד הראשון: "בגידה במולדת. מאסר של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס". העיתון תיאר בדייקנות את כל פרטי הפרשה וסיים: "ואולם יש לנו נחמה אחת. לא צרפתי אמיתי הוא שביצע את הפשע". כאמור לעיל, מרסייה החל לפקפק באשמתו של דרייפוס לנוכח חוות הדעת הסותרות של המומחים, אולם כעת משפורסמה הפרשה, נחסמה בפניו הדרך לנסיגה. ישיבת ממשלה כונסה באופן חפוז, ומרסייה נאם בפניה באריכות. חרף התנגדותו של הנוטו, הסכימו מרבית השרים על פתיחתה של חקירה משפטית. מרגע זה ואילך, יצא לה ליבר פארול במסע תעמולה והשמצות כנגד דרייפוס, אשר הקו המנחה שלו היה אנטישמיות פשוטה. במקביל, מתייה דרייפוס הגיע לפריז על פי הזמנתה של לוסי, ושם התבשר על מה שקרה. הוא נפגש עם פאטי, אולם זה טען בפניו כי אין כל סיכוי לשחרר את אחיו. מתייה פנה אל עורך הדין אדגר דמאנז' , אשר אף על פי שנודע כשמרן קיצוני ואף כמלוכן וכקתולי אדוק, הסכים לקחת את התיק לאחר שילמד אותו על בוריו. אולם לדמאנז' לא הורשה לראות את התיק או להיפגש עם דרייפוס עד 5 בדצמבר. כאשר ראה את התיק, הצהיר מיד שדרייפוס לא היה יושב בכלא אלמלא היה יהודי, וניאות לקחת אותו. לדרייפוס עצמו הובהר סוף סוף במה בדיוק מאשימים אותו והותר לו לראשונה לראות את הבורדרו. הוא הכחיש כל קשר. החקירה המשפטית מרגע שנתקבל אישור מהממשלה לפתוח בחקירה ממשלתית, העביר מרסייה את התיק לידי הגנרל פליקס גוסטב סוסייה, המושל הצבאי של פריז. לסוסייה הייתה יריבות אישית ארוכה עם מרסייה, והוא לא היה להוט לפתוח בחקירה. אולם לא הייתה לו ברירה, וב-3 בנובמבר הסמיך את הקומנדנט בקסון ד'אומרשוויל לבצע את החקירה. חקירתו של ד'אומרשוויל הייתה רשלנית ומוטית, ונעשתה מתוך אמונה ראשונית שדרייפוס אכן אשם. הוא התעלם מכל החוקרים אשר טענו כי אין דמיון בין הכתב בבורדרו לכתב ידו של דרייפוס, ובחר לקבל רק את הדעות הנגדיות. לעיתים קרובות הוא חזר בתחקירים שלו מילה במילה על תחקיריו של פאטי. חלק נכבד מהתחקירים יוחדו לנשים אשר דרייפוס היה עמן בקשר. ד'אומרשוויל היה מודע לכך שהראיות נגד דרייפוס מעטות מאוד, והוא לא היסס לנצל אפילו עובדה זו כדי לטעון שדרייפוס אכן אשם. כך לדוגמה, הוא טען שהעובדה שבביתו של דרייפוס נמצאו מעט מאוד מכתבים, מעידה על כך שדרייפוס השמיד את כל המכתבים החשודים. ד'אומרשוויל התייעץ עם פאטי בכל שלב משלבי החקירה, עד כדי כך שהדבר נמאס אפילו על אנשי צוותו. ב-3 בדצמבר הגיש ד'אומרשוויל את הדו"ח שלו לסוסייה, והמליץ בו על פתיחת משפט צבאי כנגד דרייפוס. סוסייה התנגד עקרונית למהלך, והיה מסוגל להורות על ביטול החקירה, אולם לא עשה זאת, ככל הנראה מתוך אמונה בצדק הצבאי. למחרת הוא הוציא את ההוראה להעמיד את דרייפוס למשפט צבאי בפריז וקבע את מועד תחילת המשפט ל-19 בדצמבר. דעת הקהל והמשבר הדיפלומטי ממוזער\|160px\|הרוזן צו מינסטר, שגריר גרמניה בפריז. לא ידע על עסקי הריגול ששוורצקופן ניהל מאחורי גבו, והכחיש את חלקה של גרמניה בפרשה. במהלך הפרשה כולה, התבטאה באופן מיוחד חשיבותה של דעת הקהל וכן של העיתונות. במהלך הימים שבין פרסום הפרשה לתחילת המשפט, עסקו העיתונים כולם באירוע. בתחילה נהנה העיתון "לה ליבר פארול" מיתרון בולט על פני כל שאר העיתונים בדיווחים אמינים על פרטי הפרשה ובמאמרי ביקורת נוקבים כנגד הצבא על שהחזיק את דרייפוס, נגד מרסייה עצמו על שלא נקט יד חזקה מספיק במהלך הפרשה, וגם נגד דרייפוס עצמו והקהילה היהודית בכלל. אל "לה ליבר פארול" הצטרפו כל עיתוני הימין אשר החלו בפרסום מאמרים אנטישמיים. עיתוני השמאל שמרו על נימה מתונה יותר, אולם גם הם לא גילו אהדה רבה לדרייפוס. מתייה ניסה לפנות לעיתונים שונים בבקשה לפרסם מאמר תגובה, אולם נענה רק על ידי "לה פטי ז'ורנל", שם התפרסם מאמר אשר תבע את זכותו של היהודי "להיות חף מפשע". אולם ההתקפות לא היו מכוונות רק כנגד דרייפוס. עיתוני הימין ביקרו את מרסייה בחריפות על הרשלנות שמגלה הצבא בלכידת מרגלים, כמו גם על העובדה שמרסייה השתיק את הפרשה בתחילה. גם עיתוני השמאל כדוגמת לה פיגארו, הצטרפו למתקפה זו. בתגובה, מרסייה התראיין ב-17 בנובמבר לז'ורנל וטען כי החקירה תיסגר בקרוב. הוא ניסה להציג את הפרשה כולה כאירוע שולי וחסר ערך, אולם הדבר רק החריף את המתקפות כנגדו מצד עיתוני הימין. בניסיון להנמיך את האש, הוא התראיין ב-28 בנובמבר ללה פיגארו, וטען כי "האשמה [של דרייפוס] ברורה, מוחלטת". הצהרה זו שימחה מאוד את עיתונות הימין, כיוון שהיא היוותה למעשה הודעה רשמית שדרייפוס אכן אשם. סוכנות הידיעות הרשמית של הצבא מיהרה להכחיש את הדברים, אולם כבר היה מאוחר מדי. מכאן ואילך הפכה פרשת דרייפוס, לדידו של מרסייה, לעניין אישי לחלוטין. שורצקופן ופניצארדי מצדם, הופתעו כליל כשהתפרסמה בעיתונים האשמתו של דרייפוס. שניהם סברו בתחילה שאולי דרייפוס פעל ישירות דרך המטכלי"ם שלהם ולא דרכם, ולפיכך מיהרו ליצור עמם קשר. ב-2 בנובמבר כתב פניצארדי לקומנדו סופרמוהמטכ"ל האיטלקי ברומא, מברק בנוסח: "אם לקפיטן דרייפוס אין כל קשר אתכם רצוי להורות לשגריר לפרסם הכחשה רשמית, כדי למנוע פרשנות העיתונות". עוד באותו היום הגיעה מרומא התשובה: "למטכ"ל האיטלקי ולכל השירותים הקשורים אתו לא היה כל קשר, לא במישרין ולא בעקיפין, עם הקפיטן דרייפוס". המברק הראשון נקלט בידי המודיעין הצרפתי, אך לא המברק השני. בתחילה לא ייחסו לו חשיבות, אולם בהמשך עתיד "מברק פניצארדי" להפוך לאחד המסמכים החשובים בפרשה. בשל טענות חלק מהעיתונים כי דרייפוס ריגל עבור איטליה, הוציאה ממשלת איטליה הכחשה רשמית. עם זאת, מכיוון שאיטליה הייתה חברת הברית המשולשת, הציבור הצרפתי לא האמין להצהרה זו. היו אפילו שמועות כי דרייפוס נגרר לעולם הריגול בידי מרגלת איטלקייה שפיתתה אותו. גרמניה מצדה, שמרה בתחילה על שתיקה. אולם ב-9 בנובמבר התפרסמה בעיתון לה פאטרי ידיעה, על פיה המסמכים המפלילים את דרייפוס נגנבו משוורצקופן. השגריר הגרמני, הרוזן צו מינסטר, לא יכול היה לשתוק יותר. הוא שוחח עם שוורצקופן, אשר הבטיח לו שמעולם לא היה לו כל קשר עם דרייפוס. שניהם כתבו לווילהלמשטראסה והכחישו כל קשר לדרייפוס. ב-10 בנובמבר מינסטר הוציא הצהרה רשמית ללה פיגארו, אשר על פיה: "מעולם לא קיבל אוברסט פון שוורצקופן מכתבים מדרייפוס. מעולם לא עמד עמו בקשרים כלשהם, ישירים או עקיפים. אם קצין זה אשם בפשע שמייחסים לו, אין שגרירות גרמניה מעורבת בפרשה זו". עם זאת, העיתונות הצרפתית ביטלה הצהרה זו מכל וכל בעקבות הראיון הנזכר של מרסייה, אשר בו טען כי האשמה של דרייפוס ברורה ומוחלטת. ביום פרסום הראיון, נפגש מינסטר עם הנוטו והכחיש כל קשר של השגרירות הגרמנית עם דרייפוס. הנוטו הטיל על אחד מעוזריו, מוריס פאליאולוג (אשר לימים הפך לאחד המתעדים החשובים של הפרשה), לברר את העניין מול המשרד הסטטיסטי. פאליאולוג נפגש עם אנרי, אשר הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הבורדרו בבירור נמצא בסל הניירות של שוורצקופן. הנוטו היה מופתע מהכחשה כה מחוצפת מצדם של הגרמנים, אולם כאמור לעיל, היה מודע למצב השברירי בו נמצאים יחסי גרמניה-צרפת, ולפיכך הרגיע את מינסטר והצהיר כי "ממשלת צרפת מתקוממת נגד מסע זה החורג מכל מידה סבירה ואין לסובלו עוד". מינסטר דרש הכחשה רשמית, וסוכנות הידיעות של הצבא אכן הוציאה הכחשה ב-30 בנובמבר. עם זאת, ההודעה הייתה מתונה ולא ברורה כלל ומינסטר דרש הודעה חדשה. המצב הגיע לכדי משבר דיפלומטי. לימים טען מרסייה כי גרמניה עמדה להכריז מלחמה ובואדפר כבר התכונן להורות על גיוס כללי. עם זאת, בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, וב-13 בדצמבר פורסמה הכחשה נמרצת השוללת מכל וכל את מעורבותה של שגרירות גרמניה בכלל ושל מינסטר בפרט. הודעה זו סיפקה את הגרמנים, אולם לא הייתה לה כל משמעות בעיני הציבור הצרפתי, אשר היה משוכנע בביטחון שגרמניה היא זו שהפעילה את דרייפוס. משפט והגליה בניית התיק כנגד דרייפוס פרשת דרייפוס הייתה כל כולה באחריותו של מרסייה. הנשיא פרייה וראש הממשלה דופוי מאסו בשערוריות מסוג זה, והפקידו את כל העניין בידיו. אי לכך, הוא ידע היטב שאם דרייפוס יזוכה האחריות תיפול עליו בלבד, ועיתוני השמאל כבר החלו לרמוז לאפשרות הזו. כדי למנוע תרחיש כזה, הוא פנה אל סאנדהר ואנשי צוותו והורה להם להרחיב את התיק כנגד דרייפוס. סאנדהר עבר על כל המכתבים שהצטברו בארכיון המשרד הסטטיסטי בשנים הקודמות, ובסופו של דבר מצא מסמך אשר זכה בכינוי "המנוול ד". מדובר בפתק ששוורצקופן שלח לפניצארדי ואשר נכתב בו: "מצורפות בזה שתים עשרה מפות הכוונה של העיר ניס שאותו מנוול 'ד' מסר לי בעבורך". האות "ד" עוררה את תשומת לבם של סאנדהר ואנשי צוותו, אשר החליטו ש"ד" הוא דרייפוס. לאמיתו של דבר, הפתק נשלח עוד ב-1892 וכוונתו היא לפקיד בשם דובוא, אשר מכר לגרמנים תוכניות של ביצורי ערים. סאנדהר ידע על סחר התוכניות הזה, וידע שדרייפוס לא קשור אליו, אולם החליט להתעלם מכך. מכתב "המנוול ד" היה למעשה המסמך המרשיע היחיד שהצליח סאנדהר למצוא, אולם הוא החליט להתמקד בהוכחה שאכן פעל מרגל בצבא הצרפתי, ולהסתמך על הראיות הקיימות כדי להוכיח שאותו מרגל הוא אכן דרייפוס. הוא מצא מכתב נוסף מפניצארדי לשוורצקופן, אשר נודע כ"מכתב ד'אביניון" או "מכתב הדן בצווי הגיוס" (מוצג בתבנית בצד שמאל). במכתב זה, הזכיר פניצארדי כי לשוורצקופן ישנו ידיד בצבא הצרפתי. כמו כן, מצא סאנדהר דיווח מהנספח הצבאי הספרדי בפריז, המרקיז ואל קרלוס, אשר ממנו ניתן היה להבין כי ישנו מרגל בצבא צרפת. סאנדהר ואנרי שינו את הנוסח של הדו"ח, והפכו אותו לאזהרה מפורשת בדבר מרגל במטכ"ל הצרפתי. זה היה המעשה הפלילי הראשון של סאנדהר וחבורתו במהלך הפרשה, והוא לא יהיה האחרון. לא ברור אם מרסייה ידע שהדו"ח של ואל קרלוס מזויף או לא. כמו כן, צורף לתיק מכתב קטוע של שוורצקופן לממונים עליו, אשר מכמה מילים המופיעות בו ניתן להבין כי קצין בצבא צרפת הציע לו את שירותיו והוא דרש את תעודת הקצין שלו כראיה. כל המסמכים הללו נותרו בידי התביעה, להגנה כלל לא נודע על קיומם. המשפט הצבאי ממוזער\|200px\|דרייפוס במשפט. כתבה בפטי ז'ורנל מ-23 בדצמבר 1894 ממוזער\|200px\|דרייפוס במאסר. כתבה בפטי ז'ורנל מ-20 בינואר 1895 המשפט נפתח ב-19 בדצמבר באולם המשפט של בית הכלא שרש־מידי. דרייפוס ניצב מול שבעה שופטים, אשר בראשם עמד הקולונל אמיליין מורל (Émilien Maurel). דמאנז' שימש כסנגורו של דרייפוס, ולוטננט קולונל בריסה (Brisset) שימש כתובע מטעם המדינה. דמאנז', כאמור לעיל, עבר לפני כן על התיק, וידע היטב שהאשמה מתבססת על ראיות קלושות. עם זאת, הוא גם ידע עד כמה חשובה האשמתו של דרייפוס לאנשים רבים, ולפיכך ייתכן שהמשפט יהיה מוטה מראש. תקוותו היחידה הייתה נציגי העיתונות הלא־משוחדת שיבחינו בעוול שנעשה. אולם בימים שלפני המשפט, עלה הדיון האם לקיים את המשפט בדלתיים סגורות או פתוחות. עיתוני הימין צידדו בעריכת המשפט בדלתיים סגורות כדי למנוע משבר דיפלומטי עם גרמניה. עיתוני השמאל לעומת זאת, צידדו בעריכת המשפט בדלתיים פתוחות. דמאנז' חשש מהאפשרות שהמשפט יערך בדלתיים סגורות, ולפיכך תכנן להקריא את עיקרי טענותיו עוד לפני שהעיתונאים יצאו. כצפוי, עם תחילת המשפט, דרש בריסה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. דמאנז' החל מיד להקריא את סיכומיו, אולם מורל קטע אותו באמצע ויצא לדיון בחוץ עם שאר השופטים. כעבור רבע שעה הם חזרו והחליטו על המשך הדיון בדלתיים סגורות. כל הנוכחים עזבו את האולם, כולל מתייה. פרט לדמאנז' ובריסה, נותרו באולם שני אנשים נוספים. היו אלו שר המשטרה לואי ל'פין ולוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר. כאמור לעיל, פיקאר סייע בלכידתו של דרייפוס וכעת החליטו מרסייה ובואדפר למנותו כמשקיף מטעמם במשפט. נוכחותם הייתה שלא כחוק, אולם מורל התעלם מכך. בין העדים הבולטים שהופיעו, נמנו פאבר, גונז, ד'אבוביל ופאטי. חשיבות רבה יוחסה לעדותו של אנרי, אשר הוסמך בידי מרסייה להעיד מטעם המשרד הסטטיסטי. אנרי העיד: אנרי נשבע תחת צלב שוודאי לו שדרייפוס אשם. העדות והשבועה השפיעו עמוקות על השופטים. כמו כן, הופיעו עדי אופי רבים אשר רובם דיברו בגנותו של דרייפוס. הם העידו שהיה גרמנופיל וחטטן. אך עם זאת, עלו גם כמה עדים שדיברו בשבחו. ביום שלמחרת הופיעו המומחים לכתבי יד, אשר כאמור נחלקו בדעותיהם, וכן עדים רבים נוספים, אשר רובם העידו דווקא בעד דרייפוס. ב-21 בדצמבר נאם בריסה בפני בית המשפט, אולם לא חידש דבר ורק שעמם את השופטים. דמאנז' נפגש עם מתייה, והצהיר שעל פי מהלך המשפט הנוכחי אמור אחיו להיות מזוכה, אולם הוא חשש שמרסייה יפעל מאחורי הקלעים כדי להטות את הדין. למחרת, נאם דמאנז' במשך שלוש שעות. הוא הוכיח תחילה כי הבורדרו לא נכתב בידי דרייפוס. הוא הוכיח כי לדרייפוס לא היו בעיות כספיות אשר יכלו לאלץ אותו לבגוד. ירושה שקיבל מאביו, והנדוניה הנכבדה שהביאה אשתו, הפכו את הכנסתו לשוות ערך לזו של גנרל. הוא הפריך את הרכילויות כנגד דרייפוס והוכיח שלא היה לו גם מניע אידאולוגי. השופטים יצאו להתייעצות אחרונה, בעוד משפחת דרייפוס מתכנסת בביתו של מתייה מצפה לגזר הדין. שררה שם אווירה של אופטימיות זהירה. דרייפוס עצמו היה משוכנע שעומדים לזכות אותו. התיק הסודי וגזר הדין בעוד מורל ושאר השופטים יוצאים מהאולם, ניגש פאטי אל מורל והגיש לו מעטפה חתומה. הוא אמר: "נתבקשתי להעיר את תשומת לבך להערה חשובה בתוך המעטפה, וששר המלחמה ביקש להודיע על תוכנה לשופטים בלבד בשעת התייעצותם". הגשת מסמכים לשופטים בלי שתינתן להגנה האפשרות לעיין בהם, נחשבה למעשה פלילי בעליל. מרסייה עשה זאת בלי להודיע לפרייה ודופוי או לשום פוליטיקאי אחר. המעטפה, אשר נודעה בכינוי "התיק הסודי", כללה את מכתב "המנוול ד", את מכתב ד'אביניון (אשר צורף אליו "פירוש" מאת פאטי), את המכתב הקטוע של שוורצקופן, וכן ראיות נסיבתיות שוליות. לא ברור עד כמה השפיע התיק הסודי על החלטתם של השופטים. מורל טען לימים שקרא רק מסמך אחד, מכיוון שכבר החליט לפני כן שדרייפוס אשם. בשבע וחצי יצאו השופטים בהכרזה הדרמטית: . מורל החזיר את התיק הסודי לפאטי, שהביא אותו לסאנדהר. מרסייה הורה לסאנדהר לפזר את המסמכים בארגזים שמהם הגיעו. סאנדהר הפקיד את המשימה בידי אנרי, שמסיבה לא ברורה לא עשה זאת. תחת זאת, הוא הניח את המעטפה בכספת ברזל המיועדת למסמכים סודיים וכתב עליה "תיק סודי". דרייפוס הוחזר לתאו, ונפגש עם פורצינטי. "פשעי היחיד הוא שנולדתי יהודי!" הוא זעק וביקש מפורצינטי אקדח כדי להתאבד, פורצינטי סירב לאפשר לו זאת ועשה מאמצים עקרים להרגיע אותו. ברחובות פריז, המוני האנטישמים חגגו ורקדו במשך כל הלילה. טקס שלילת הדרגות ממוזער\|שמאל\|150px\|הדרגה שנשללה מדרייפוס. מוצגת כיום ב בפריז. ממוזער\|המונים נאספים כדי לצפות בשלילת דרגותיו של דרייפוס בלי אשליות רבות, ערער דרייפוס על גזר הדין. הערעור נדחה רשמית ב-31 בדצמבר ובאותו יום ביקר פאטי אצל דרייפוס בפעם האחרונה והציע לו הקלה מסוימת בעונש בתמורה להודאה באשמה, ואפילו הודאה בחוסר זהירות. הוא נתקל בסירוב נחרץ מצדו של דרייפוס. ב-2 בינואר 1895 קיבלה לוסי אישור לראותו לראשונה מאז יצא מביתו ב-15 באוקטובר. בפגישה הראשונה הפרידו ביניהם סורגי ברזל. לוסי ופורצינטי כתבו לסוסייה וביקשו ממנו אישור לפגישה בתנאים אנושיים יותר. סוסייה הסכים, בתנאי שהפגישות יהיו באחריותו הבלעדית של פורצינטי. פורצינטי אפשר להם להיפגש בחופשיות בלשכה שלו ולשוחח שעות. טקס שלילת הדרגות נקבע לשבת, 5 בינואר. בשעה 7:20 הופיעה פלוגת פרשים בפיקודו של קומנדנט שארל לברן־רנו בבית הסוהר שרש־מידי. הם ערכו חיפוש על דרייפוס ואזקו אותו. הם הובילו אותו בעגלת אסירים רתומה לארבעה סוסים אשר לפניה רכבה כל הפלוגה, ולקחו אותו אל האקול מיליטר, אשר ברחבתו היה אמור להיערך הטקס. כל גדוד בחיל המצב של פריז שלח לטקס שתי פלוגות, אחת מורכבת מחיילים סדירים ואחת מטירונים. פרט לדיפלומטים ועיתונאים, הוזמנו לטקס רק מעט "מיוחסים" נוספים. לקהל הרחב לא ניתנה רשות כניסה, אולם 20,000 התקבצו ליד השערים של בית הספר או טיפסו על הגגות הסמוכים. המשטרה הצליחה אך בקושי למנוע מהם להיכנס. ב-8:45 הוצא דרייפוס החוצה בידי בריגדיר וארבעה תותחנים. מאחורי הגדר נשמעו קריאות "מוות ליהודים! מוות ליהודה איש קריות!". דרייפוס הובא אל כיכר המסדרים, והגנרל פול דאראס (Darras), רכוב על סוס, נעמד מולו ושלף את חרבו. דרייפוס צעד בצעדים בטוחים כשבידו אחוזה חרב ואקדח קשור במצולב לצדו. מזכיר בית המשפט הקריא את פסק הדין, ולאחר מכן הצהיר דאראס: דרייפוס זעק: רב־סמל בקסון מהמשמר הרפובליקני ניגש אל דרייפוס, קרע באלימות את הסרטים מהכובע, ומהשרוולים, את הפסים האדומים התפורים לאורך המכנסיים, את הכתפות ואת סימני הדרגה והשליכם על הארץ לרגליו של דרייפוס. לאחר מכן הוא לקח את החרב מידו של דרייפוס, ובתנועה אטית שבר אותה על ברכו. דרייפוס צעק שוב: "תחי צרפת! אני חף מפשע. אני נשבע בראש אשתי ובראשם של ילדי!". בבגדיו הקרועים, הוא הקיף את כיכר המסדרים, צועד לאורך שורות החיילים. כמה קצינים צעקו לעברו "יהודי בוגד!". דרייפוס צעק לעברם בתגובה "אני אוסר עליכם לפגוע בכבודי!". לאחר מכן הוא נכבל בידיו וברגליו ונמסר לשוטרים אזרחיים. כשעבר אל מול קבוצת העיתונאים, קרא להם: "אתם תודיעו לצרפת כולה כי אני חף מפשע". כמה מהעיתונאים השיבו לו בקריאות מעליבות וההמון מאחורי שערי הברזל צעק "מוות ליהודים!". ביום שלאחר מכן התפרסמה השמועה על פיה דרייפוס הודה באשמתו. מקור השמועה היה הקומנדנט לברן־רנו שכאמור ליווה את דרייפוס משרש־מידי אל האקול מיליטר. במהלך הזמן הקצר שבין הגעתו של דרייפוס לתחילת הטקס, שוחח לברן־רנו עם דרייפוס במשך כמה דקות. דרייפוס לא אמר לו דבר בעל חשיבות אולם סיפר לו על ביקורו של פאטי אשר היה אמור להיות חשאי. עם זאת, לברן־רנו, שרצה להתרברב בפני חבריו, הצהיר שדרייפוס הודה באשמתו, אולם טען שנתן לגרמנים מסמכים חסרי חשיבות בתקווה שיוכל להשיג בהמשך מידע רב ערך. חבריו של לברן־רנו סיפרו על כך לעיתונאים. באותו הלילה ביקר לברן־רנו עצמו במועדון, ושם חזר עוד פעם על סיפורו, ועיתונאי מהפיגארו שמע אותו. השמועה הייתה למורת רוחם של בכירי הצבא, ולברן־רנו נחקר וננזף בידי הגנרל גונז ולאחר מכן בידי הנשיא פרייה עצמו. באותו יום הכחיש לברן־רנו רשמית את הסיפור באוזני עיתונאים. עם זאת, הסיפור עורר מחדש את רוגזם של הגרמנים. מינסטר נפגש עם פרייה והגיש לו מכתב מאת קנצלר גרמניה, הנסיך הוהנלוהה, אשר דרש להבהיר שגרמניה אינה קשורה לפרשה. פרייה ביקש לבחון את תיקו של דרייפוס, ולשם כך קיבל לראשונה את "התיק הסודי". לאחר העיון בו, הבהיר פרייה למינסטר כי המסמכים המפלילים בפרשה נלקחו בוודאות משגרירות גרמניה. מינסטר הופתע, אולם פרייה הוסיף בנימוס שגרמניה אינה אחראית על מכתבים הנשלחים אליה. לאחר משא ומתן מתיש, ב-9 בינואר פורסמה הודעה רשמית מטעם ממשלת צרפת אשר הכחישה את מעורבותה של גרמניה בפרשה, ובכך תם סופית המשבר הדיפלומטי. הגליה וסיום הפרשה ממוזער\|220px\|הבקתה בה שוּכּן דרייפוס באי השדים משתם הטקס, הובא דרייפוס למאסר בכלא לה סנטה, שם שהה עד 17 בינואר, עת הובל כבול ללה רושל, שם המתין מספר שעות בקרון אסירים. בעיר פשטה השמועה שדרייפוס בפנים, והמונים צבאו על הקרון, דפקו עליו ושילחו בו עלבונות. כאשר הוצא מהקרון, התנפלו עליו המונים והכו אותו. הוא נפצע קל וניצל ברגע האחרון בידי שומריו. מכונית הסיעה אותו לנמל לה פאליס, ומשם הפליג למושבת העונשין באיל דה רה. הוא נכלא באי זה במשך חודש, ומדי יום נערך עליו חיפוש. לוסי הגיעה לאי בעקבותיו, והורשתה להיפגש עמו פעמיים בשבוע, כל פעם במשך שעה. ב-21 בפברואר הוא ראה אותה בפעם האחרונה, ואז נלקח מהאי על האנייה "ויל־דה־סן־נאזר" (Ville-de-Saint-Nazaire). במהלך ההפלגה, הוא שוכן בתא פרוץ לרוחות בקור של 14 מעלות מתחת לאפס. לא נאמר לו לאן לוקחים אותו. לאמיתו של דבר, דרייפוס היה אמור להישלח לחצי האי דוקוס בקלדוניה החדשה. עם זאת, תנאי המאסר שם נחשבו לקלים מדי לאחר ניסיון הבריחה של לוסיאן שטלן (Lucien Châtelain), שכמו דרייפוס נידון למאסר באשמת בגידה. ברגע האחרון הגיש מרסייה הצעת חוק לשר המושבות לכלוא את דרייפוס באי השדים שמקבוצת איי הישועה. זמן קצר לאחר מכן, ב-24 בינואר, הגיש מרסייה את התפטרותו ממשרת שר המלחמה והועבר לפקד על הדיוויזיה ה-16. היה ברור מאליו שההצעה תתקבל, וכבר ב-8 בפברואר בושר על כך למושל גיאנה הצרפתית. למחרת התקבלה הצעתו באופן רשמי. דרייפוס הגיע לאיי הישועה ב-12 במרץ. במשך חודש שלם הוא נכלא באי איל רויאל, לפני שהועבר לאי השדים. הוא שוכן בבקתה בת 4 על 4 מטרים, תנועתו הוגבלה וארבעה שומרים השגיחו עליו יומם וליל. הטמפרטורה באי הגיעה ל-45 מעלות, וניתנו לו מנות צבאיות לא מזינות. הוא לקה בכמה מחלות טרופיות, וזכה לטיפול גרוע. מצבו הבריאותי החמיר משנה לשנה. ניתן לו לכתוב לאשתו, אולם מכתבים ממנה הגיעו אליו לעיתים רחוקות, הוא היה מיואש כליל, משוכנע שחייו ייגמרו באי השדים. הפרשה מתעוררת מחדש משפחת דרייפוס פועלת ממוזער\|180px\|מתייה דרייפוס, אחיו של אלפרד אשר פעל למען שחרורו צרפת כולה כבר החלה לשכוח מהפרשה, אם כי גלי האנטישמיות שהיא עוררה טרם נרגעו. מתייה נותר בפריז, משוכנע בחפותו של אחיו. הוא ניסה לשווא למצוא תומכים, אולם למרבה ההפתעה היחידים שהאמינו לו וניסו לעזור לו היו סוהריו לשעבר של אחיו. הוא גילה עד מהרה כי המשטרה מרגלת אחריו ואחרי לוסי, ופותחת את מכתביהם. בהמשך נעשו גם ניסיונות להפליל את המשפחה כולה בעוון שיתוף פעולה עם אלפרד. תומך נוסף, לא צפוי, היה הרופא ז'וזף ג'יברט, אשר הכיר את אביהם של האחים דרייפוס. ג'יברט היה בעל קשרים רבים, ובין היתר היה רופאו של הנשיא החדש פליקס פור (פרייה התפטר ב-16 בינואר). ג'יברט, בנוסף לעיסוקו ברפואה מדעית, גילה עניין רב בתורת הנסתר. הוא היה בקשר עם אשה בשם לאוני לבולנז'ה (Léonie Leboulanger) ונהג להפנט אותה. לטענתו של ג'יברט, בזמנים בהם הייתה מהופנטת, הייתה לאוני מגלה לו דברים רבים על העתיד וההווה. ג'יברט הזמין את מתייה לביתו בלה האבר שם היפנט את לאוני לעיניו והיא טענה בתוקף שאחיו חף מפשע. מתייה התרשם עמוקות, ולקח את לאוני עמו לפריז. הוא שיכן אותה בתחילה בדירתה של אחותו, ולאחר מכן בדירתו שלו, ונהג להתייעץ עמה באופן קבוע. לטענתו של מתייה, היא הייתה הראשונה שסיפרה לו על "תיק סודי" שקיבל בית המשפט. מתייה הזדעזע מהידיעה, וביקש מג'יברט לברר את הנושא עבורו. ג'יברט השיג פגישה עם הנשיא ב-21 בפברואר וזה הודה בפניו כי דרייפוס אכן "נמצא אשם על סמך מסמכים שהציגו בפני השופטים באולם הישיבות ולא היה אפשר להראותם לא לנאשם ולא לסנגורו, משיקולים של טובת המדינה". כמה חודשים לאחר מכן נודע על כך גם לדמאנז' מפי אחד מעמיתיו, ששמע על כך מפי אחד מהשופטים. דמאנז' בירר את העניין מול שר המשפטים, לודוביק טרארי, שהודה גם הוא כי שמע על כך. למעשה הידיעה על קיומו של תיק סודי כבר החלה להתפשט באיטיות, וזאת באשמת השופטים שלא נצרו את לשונם. עם ידיעות אלו, פנה מתייה אל עיתונאים שונים בניסיון לשכנע אותם לעורר מחדש את הפרשה, אולם הצליח לשכנע רק את ברנאר לזר, שב-1896 נסע לבריסל והחל לפרסם מאמרים בעד דרייפוס. לזאר דאג לשלוח את מאמריו עם חתימתו אל מאות אנשי ציבור, בהם צירי בית הנבחרים, עיתונאים מפורסמים, ועוד. במאמרים אלו הוא חשף לציבור הרחב לראשונה את קיומו של התיק הסודי, אולם השפעתם הייתה מועטה. מתייה היה על סף יאוש. הפטי בלה ממוזער\|שמאל\|200px\|ז'ורז' פיקאר, מונה למפקד המשרד השני וחשד בקיומו של מרגל נוסף בצבא צרפת, חשד שהוביל בסופו של דבר למסקנה שדרייפוס חף מפשע ב-14 באפריל 1895, חלה סאנדהר קשות, ולפיכך פרש מתפקידו כמפקד המשרד הסטטיסטי. אנרי קיווה לקבל את התפקיד, אולם תחת זאת הוא הוצע לז'ורז' פיקאר. פיקאר היה קצין מוערך מאוד, ונחשב לממושמע, כשרוני וחרוץ. עם זאת, הוא נודע כבעל אופי מורכב, מאופק מדי ושומר סוד. הייתה לו הכרות אישית עם דרייפוס מהתקופה בה למד דרייפוס באקול פוליטקניק ופיקאר שימש כמורה שלו. פיקאר עצמו היה מעט אנטישמי, ובאופן אישי לא חיבב את דרייפוס וסבר שהוא מעורר סלידה. עד אז מילא פיקאר תפקיד שולי בפרשה. כאמור לעיל, הוא השתתף במעצרו של דרייפוס ולאחר מכן שימש כמשקיף מטעם מרסייה במהלך המשפט ומאוחר יותר בטקס שלילת הדרגות. אצל בואדפר ומקורביו נוצרה לפיקאר תדמית חיובית של אדם אמין ורציני שניתן לסמוך עליו שישמור סוד. כגמול על עזרתו במהלך הפרשה, הוא הועלה לדרגת קולונל (והפך בכך לקולונל הצעיר ביותר בצבא צרפת) ומונה למפקד המשרד השני. אנרי היה ממורמר מאוד על כך. פיקאר ניסה להגיע ליחסים טובים אתו, אולם אנרי מצדו הגיב בחשדנות ובקנאה. כאשר נכנס פיקאר לתפקיד, הוא ניגש לביתו של סאנדהר כדי לקבל ממנו תדרוך. סאנדהר סיפר לפיקאר כי בואדפר מוסיף להתעניין בפרשת דרייפוס, וסיפר לו לראשונה על קיומו של התיק הסודי. ואכן, כעבור זמן קצר זימן בואדפר את פיקאר והבהיר לו כי פרשת דרייפוס רק החלה ויש חשש מ"מתקפת נגד של היהודים". הוא דרש מפיקאר להמשיך ולפקח על התיק. פיקאר החליט להפסיק את החופש הרב שממנו נהנה אנרי עד עתה, והורה כי מכאן ואילך המסמכים המגיעים ב"דרך הרגילה" לא יעברו דרך אנרי לפני שיגיעו אליו. במהלך חודש מרץ 1896 (התאריך המדויק שנוי במחלוקת) הגיע אל פיקאר משלוח נוסף של מסמכים באמצעות באסטיאן. בין המסמכים נמצא מכתב קטן קרוע לשלושים גזרים קטנים אשר נודע בכינוי ה"פטי בלה" (petit bleu, "הכחול הקטן"). זה תוכן המכתב: המכתב היה ממוען אל קומנדנט אסטרהאזי, רחוב ביין־פזאנס 27, פריז. עם זאת, לא הייתה על המכתב חותמת דואר, מה שאמר ששוורצקופן קרע אותו בלי לשלוח אותו. קומנדנט לות, אשר חיבר מחדש את קרעי המכתב, הגיש אותו לפיקאר בהתרגשות: "הדבר מפחיד ממש, הייתכן שיש עוד מרגל אחד?" פיקאר לא ענה, אולם באותו היום הורכב מכתב נוסף משוורצקופן, קטוע מאוד, אשר אישר את קיומו של מרגל נוסף בצבא הצרפתי. בזמן שפוענחו המכתבים, שהה אנרי בחופשה בגלל פטירתה של אמו, וכשחזר למשרד הראה לו פיקאר את הממצאים. כאמור, אנרי הכיר את אסטרהאזי מהתקופה בה עבדו יחד במשרד הסטטיסטי. תגובתו של אנרי שנויה במחלוקת. אין ספק שהוא זיהה את כתב ידו של חברו הוותיק והכיר באשמתו, וככל הנראה גם הבין מיד שהוא היה המרגל האמיתי ודרייפוס חף מפשע. יש לזכור כי אנרי היה מעורה היטב בכל פרטי הפרשה וידע היטב שאשמתו של דרייפוס מתבססת על ראיות קלושות בלבד. אולם יש הטוענים כי מלכתחילה אנרי היה שותפו לפשע של אסטרהאזי וסייע לו בפעולות הריגול שלו. לדעתם, אנרי מיהר אל אסטרהאזי ובישר לו שהוא נתגלה, ומכאן ואילך עשה הכל כדי למנוע את האשמתו. פיקאר החל מיד לחקור את פרשת אסטרהאזי, אולם לא סיפר דבר לממונים עליו. היה זה מחדל חמור, אשר תומכיו של פיקאר תירצו אותו באופיו המופנם והמסוגר ומתנגדיו ראו בכך יוהרה, ביטחון עצמי מופרז וזלזול בממונים עליו. החקירה נגד אסטרהאזי חקירתו של פיקאר גילתה כי לאסטרהאזי אין פרוטה והוא חייב כסף רב. הוא ניהל חיים כפולים, ופרט למשפחתו החוקית חי עם אשה נוספת. הוא שכר לה דירה ואף הקציב לה מלגה חודשית. הממונים עליו אישרו כי הוא מנסה ללא הרף להשיג ידיעות סודיות, ומכריח את החיילים הכפופים לו להעתיק עבורו מסמכים. הייתה לו גישה לכל המסמכים הנזכרים בבורדרו, והוא נצפה פעמיים מבקר בשגרירות גרמניה (אם כי הייתה לו אמתלה סבירה לכך). בהמשך, הופיע בשגרירות צרפת בברלין קצין במודיעין הגרמני בשם ריכרד קיורס והציע את שירותיו. הוא סיפר על קצין צרפתי אשר מרגל עבור הגרמנים. הוא לא ניאות למסור פרטים רבים על אותו קצין, ורק אמר שהוא "בעל עיטור" ו"מפקד גדוד", שני תיאורים אשר התאימו לאסטרהאזי. כאשר פיקאר שמע על כך, הוא מיהר להיפגש עם קיורס בבזל. הפגישה נערכה ב-7 באוגוסט 1896 והשתתפו בה אנרי ולות, אולם פיקאר לא הצליח להוציא מקיורס פרטים חדשים. כשחזר קיורס לברלין, הוא נפגש עם הנספח הצבאי הצרפתי והתלונן בפניו שאנרי נהג בו באלימות, דחף אותו בגסות ומנע ממנו לדבר. יש הסבורים כי אנרי בסך הכל נהג בחוסר זהירות, בעוד אחרים סבורים שהוא הכשיל בכוונה את הפגישה כדי למנוע מפיקאר להשיג מידע מפליל על אסטרהאזי. קיורס עצמו שלח ב-15 ביולי 1899, לאחר שהפרשה כולה כבר התפוצצה, מכתב לפיגארו, בו טען כי סיפר לאנרי ולות דברים רבים בזמן שפיקאר לא היה נוכח. הוא טען כי אמר במפורש שדרייפוס מעולם לא פעל בשירות גרמניה והמרגל האמיתי הוא קומנדנט "כבד גוף" ממוצא אוסטרו־הונגרי – תיאור מדוקדק של אסטרהאזי. לטענתו, אנרי איים עליו שלא יספר אף מילה. אולם, כפי שמציין החוקר ז'אן דניס ברדן: "למי להאמין? שהרי השקר היה מקצועם של כל הנוגעים בדבר". כדי להשלים את התיק ההולך ונבנה כנגד אסטרהאזי, ניסה פיקאר להשיג כתב יד שלו, אולם לא הצליח. בסופו של דבר, ב-5 באוגוסט הוא נפגש בליון עם בואדפר אשר גילה בפרשה התעניינות מועטה, ואפילו לא נזף בו על כך שלא סיפר לאיש על חשדותיו. הוא ניאות להפגיש אותו עם שר המלחמה החדש ז'אן־בטיסט ביו, אשר אישר לפיקאר להמשיך לחקור בצורה לא רשמית, אולם סירב לסייע לו להשיג כתב יד של אסטרהאזי. במהלך החודש נפגש פיקאר עוד מספר פעמים עם בואדפר, אשר המשיך לגלות אדישות וסירב להתחיל בחקירה רשמית נגד אסטרהאזי. "אינני רוצה פרשת דרייפוס חדשה", הוא טען. עם זאת, באותו חודש ממש, נעשה אסטרהאזי נואש יותר ויותר לכסף. הגרמנים הפסיקו עמו את הקשר, והוא נדחה בידי חברה אנגלית שבה ביקש לעבוד. לפיכך, הוא ניסה להשיג מינוי במשרד המלחמה, ולשם כך הפעיל קשרים ושלח מכתבים רבים. פיקאר הזהיר מראש את הנוגעים בדבר, ובקשותיו של אסטרהאזי נדחו שוב ושוב. אולם התכתובת הממושכת הזו אפשרה לפיקאר להניח את ידו על שני מכתבים של אסטרהאזי. להפתעתו, כתב היד היה מוכר לו מאוד. הוא השווה אותו עם הבורדרו. "אימה אחזה בי", הוא סיפר לימים, כתבי היד היו זהים לחלוטין. כדי לאמת את חשדותיו, פנה פיקאר אל פאטי והראה לו את כתב ידו של אסטרהאזי בלי לספר לו של מי הכתב הזה. פאטי לא הראה שהוא מזהה את הכתב, אולם פתק בכתב ידו שנמצא מאוחר יותר מעיד כי הוא אכן זיהה אותו. לאחר מכן הראה פיקאר את הפתק לברטיון, אשר הצהיר ללא היסוס כי זהו הכתב של הבורדרו. פיקאר פתח מחדש את התיק הסודי של דרייפוס, ונדהם מדלות הראיות. ב-1 בספטמבר הוא סיים את כתיבתו של דו"ח אשר קבע באופן חד משמעי כי אסטרהאזי הוא מרגל מסוכן, ואף שלח רמזים עבים לכך שדרייפוס למעשה חף מפשע. ב-1 בספטמבר הוא הגיש את הדו"ח לבואדפר, אשר לתדהמתו של פיקאר גילה אדישות לכך שבוגד מתהלך חופשי וזעם רק כאשר נודע לו שהתיק הסודי לא הושמד כפי שביקש. בואדפר הפנה אותו אל גונז אשר הורה לו "להפריד בין הפרשות", היינו לא לקשר בין האשמתו של אסטרהאזי לחפותו של דרייפוס. פיקאר מחה על כך מספר פעמים, אולם עוד בטרם הספיק אי מי מהצדדים להשתכנע, גלשה הפרשה לציבור במלוא העוצמה. העיתונות מתעוררת ממוזער\|דרייפוס במאסר באי השדים, כתבה בפטיט ז'ורנל, 27 בספטמבר 1896 ממוזער\|שמאל\|150px\|שר ההגנה ז'אן-בטיסט ביו, סייע למאמציהם של גונז ובואדפר לטייח את הפרשה בינתיים, מתייה, בלי לדעת על מאמציו של פיקאר, התייאש מלנסות ולהשיג תמיכה בצרפת, ותחת זאת גייס לעזרתו כמה עיתונים בלונדון. סייע לו בכך סוכן מסתורי אשר זכה לכינוי "מר X". כדי להחזיר את הפרשה לתודעת הציבור בצרפת, אותו סוכן הציע למתייה לפרסם ידיעה שקרית על פיה דרייפוס ברח מאי השדים. ב-3 בספטמבר התפרסמה בדיילי כרוניקל "ידיעה על בריחתו של קפטן דרייפוס", אשר הובאה לכאורה ללונדון בידי הקברניט האנטר מהאנייה "נון־פאריי", אשר לא היו ולא נבראו. עוד באותו היום הגיעה הידיעה אל פריז והודפסה בעיתוני הערב. שר המושבות אנדרה לבלון מיהר להבריק לגיאנה, ונתבשר כי הכל בסדר. למחרת היום הוא פרסם הכחשה רשמית, אך ליתר ביטחון הורה לשמור טוב יותר על דרייפוס. מאז, נקשר דרייפוס למיטתו מדי לילה. לא סיפרו לו על הידיעה השקרית שהתפרסמה אודותיו, ולא היה לו מושג למה מתייחסים אליו כך. עם זאת, הידיעה עוררה מחדש את סקרנות הציבור ביחס לדרייפוס. ב-8 בספטמבר התפרסם מאמר בפיגארו, אשר בו תוארו, באמצעות פקיד שחזר מגיאנה, תנאי מאסרו הקשים של דרייפוס וההחמרה במצבו הבריאותי. ב-11 בספטמבר פרסם לה ליבר פארול מאמר תגובה שקרי, אשר בו נאמר כי: "דרייפוס חי כבהמה גסה, הוא רשאי לקרוא אך הוא מעדיף לזלול. הוא מתפטם, אוכל, שותה". אולם עיקר הסערה התעוררה סביב ידיעה צדדית במאמר בפיגארו, על פיה שר המושבות הקודם, קאמיל שוטאמפ, שקל בתחילה לאפשר ללוסי דרייפוס להצטרף אל בעלה באי השדים. שוטאמפ מחה על כך וטען כי מדובר ב"דיבה שפלה". בתגובה, פרסם הפיגארו מברק מוצפן של שוטאמפ אל מושל גיאנה, בו שאל שוטאמפ אם לוסי תוכל להצטרף לבעלה. עיתוני הימין זעמו על מה שנתפס כנדיבות יתר ביחס לבוגד כמו דרייפוס, וב-22 בספטמבר אף טען לה ליבר פארול כי "היהודונים" גייסו ארבעה מיליון פרנקים כדי לממן את בריחתו של דרייפוס מאי השדים. לעומת זאת, אחד מידידיו של דמאנז' פרסם מאמר בשם "הספק" בו העז להעלות את ההשערה, על פיה חלה בשוגג טעות במשפטו של דרייפוס. עם זאת, ההשפעה המרכזית באה דווקא מצד מאמר אנטישמי שהתפרסם בל'אקלר ב-10 בספטמבר. המאמר הוקיע את "משתפי הפעולה האזרחיים" של הבוגד דרייפוס, ואת "משפחתו שהיא הכוח המלבה תסיסה זו", וכלל בין היתר משפט מסתורי: "אם יגבר הספק הפועל לטובתו של הבוגד, יש הסבורים, גם בקרב החוגים הצבאיים, שמן הראוי יהיה להדגיש ולומר בגלוי מה הבסיס הניצח שעליו הסתמך בית הדין הצבאי בהצהירו כי הבוגד במולדת הוא האיש, שככל הנראה נהנה יתר על המידה ממידת הרחמים שקשה להסבירה ומהספק שיש בו יותר נדיבות משום שכל". המאמר רמז על קיומו של תיק סודי אשר על בסיסו הורשע דרייפוס, ועורר סערה גדולה. ישנה מחלוקת בשאלה מי כתב אותו. בעוד שיש המצביעים על אנרי, אחרים סבורים כי היה זה דווקא אחד מתומכי משפחת דרייפוס או אולי פיקאר. למחרת פרסם אחד הצירים בפרלמנט הצרפתי, אנדרה קאסטלן, כי הוא עומד להגיש לראש הממשלה החדש ז'יל מלין שאילתא בנושא "עמדתה הסלחנית של הממשלה כלפי דרייפוס וידידיו". ב-14 בספטמבר פרסם ל'אקלר מאמר נוסף אשר בו ציין במפורש את קיומם של מסמכים סודיים אשר הוסתרו מהציבור מטעמים ביטחוניים ואשר על בסיסם הוסתר דרייפוס. המאמר אף ציין כי באחד המסמכים מצוין "אותה חיה גסה, דרייפוס". היה זה רמז בוטה למכתב "המנוול ד". כמו כן המאמר חשף לציבור פרטים ושמות רבים שלא היו ידועים. למשל, חקירתו של פאטי, המסמכים שהובאו בידי אנרי וכו'. פיקאר הבין היטב שהסערה בעיתונות משחקת לטובתו, והוא פנה אל גונז בבקשה לפעול מהר כדי למנוע את השערורייה ההולכת ומתעוררת. אולם גונז דרש ממנו לא להתערב, ולהגביל את עצמו לחקירת אסטרהאזי בלבד. ב-9 בספטמבר (או למחרת) הצליח פיקאר להיפגש עם שר המלחמה ביו, ופרש בפניו את הנתונים ואת חששותיו. ביו לא חיבב את מרסייה ולא היה אכפת לו כלל אם יושפל, ובתחילה גילה התעניינות כנה בממצאיו של פיקאר והורה לו להמשיך לחקור. עם זאת, בואדפר נפגש עמו ושכנע אותו כי הדבר מסכן את כבודו של הצבא כולו, והוא סירב לאפשר לפיקאר לפתוח בחקירה רשמית. פיקאר הלך ונעשה חסר סבלנות. הוא נפגש שוב ושוב עם בואדפר, גונז וביו ודרש מהם לצאת לפעולה מהר, לטמון מלכודת לאסטרהאזי ולהפליל אותו ולאחר מכן לחקור אותו בנוגע לבורדרו. כולם התחמקו בתירוצים שונים. לטענת פיקאר, ב-15 בספטמבר יצא גונז מגדרו וצעק: "וכי מה אכפת לך אם היהודי הזה יישאר באי השדים?" פיקאר נדהם והשיב: "אבל הרי הוא חף מפשע?!" גונז השיב ש"אין זה חשוב" והוסיף: "אם לא תאמר מאומה, איש לא ידע". פיקאר יצא מהפגישה המום וזועם והצהיר כי הוא אינו מתכוון לקחת עמו את הסוד אל הקבר. לימים הכחיש גונז את תוכן השיחה, אך לא את רוחה. ב-18 בספטמבר הגישה לוסי דרייפוס עצומה לנשיא (אשר נוסחה בידי דמאנז'). בעצומה היא התייחסה למאמר בל'אקלר ודרשה לדעת האם אכן הורשע בעלה על סמך תיק סודי. היא לא זכתה לתשובה. הרחקתו של פיקאר ממוזער\|170px\|הרמטכ"ל בואדפר, אחד האשמים הראשיים בפרשה במהלך אוקטובר, נראה היה שהסערה שסביב דרייפוס שככה. פיקאר המשיך לחקור בדבקות את פרשת דרייפוס ולעקוב אחרי צעדיו של אסטרהאזי, והזניח תוך כדי כך את שאר חובותיו. המטכ"ל הורה לאנרי להתחיל לעקוב אחריו, ובמקביל החלו ביו, בואדפר וגונז להתייעץ איך להיפטר ממנו. ב-27 באוקטובר הורה ביו לפיקאר לצאת לגבול המזרחי כדי לארגן מחדש את שירות המודיעין ביחידות שם. גונז לקח על עצמו באופן זמני את התפקיד הרשמי, בעוד אנרי עושה את העבודה היומיומית. יציאתו של פיקאר נקבעה ל-16 בנובמבר, אולם בינתיים קרו מספר דברים חשובים. ב-7 בנובמבר פרסם ברנאר לזר את החוברת "טעות משפטית - פרשת דרייפוס", אשר בה הפריך אחת לאחת את טענותיהם של מתנגדי דרייפוס וחשף לראשונה לציבור את מכתב "המנוול ד". הדפסת החוברת עלתה למשפחת דרייפוס 25,000 פרנקים, והיא חולקה לכל חבר בפרלמנט הצרפתי. חשיפה זו זעזעה את המטכ"ל, שהחל לחשוד בפיקאר. ב-10 בנובמבר המצב החמיר כאשר העיתון לה מטן פרסם לראשונה תצלום של הבורדרו. מקור ההדלפה היה ככל הנראה אחד המומחים שהוטל עליהם לבדוק את המסמך, אשר מכר אותו לעיתונות תמורת סכום נאה. אסטרהאזי ושוורצקופן נבהלו מאוד, ובנוסף על כך קיבל אחד מידידיו של אסטרהאזי מוריס וייל (אשר ייתכן שהיה מודע לפשעו) אזהרה אנונימית על חקירה המתנהלת נגדו, והוא דאג להעביר אותה באמצעות קשרים שונים, עד ביו. בואדפר וביו ראו בפיקאר את המקור לכל ההדלפות והצרות, וגונז איים להתפטר אם הוא לא יורחק לאלתר. ב-16 בנובמבר הוא יצא סוף סוף לדרכו, ויומיים לאחר מכן נערכה השאילתא בפרלמנט. היא נכשלה כליל, הודות לביו שהצהיר כי אין לערער אחר החלטות בית המשפט. מרבית השרים, שלא רצו לעורר את הפרשה מחדש, הסכימו עם דעתו. אולם מתייה לא אמר נואש, ופרסום הבורדרו העניק לו נשק חדש. הוא מיהר לפרסם תמונה של המסמך לצד מכתבים של אחיו, כדי שהכל יראו כמה מועט הדמיון ביניהם. מחנה ה"דרייפוסרים" ("תומכי דרייפוס") הלך וגדל מיום ליום. בואדפר וגונז רצו להרחיק את פיקאר סופית מצרפת, אולם ביו לא רצה לעשות זאת בלי אמתלה מתאימה. גונז הורה לאנרי לחקור אחריו ולנסות להאשים אותו בהדלפות המרובות שאירעו בזמן האחרון, או בקשרים עם הדרייפוסרים. אנרי לא הצליח להוכיח כל קשר של פיקאר להדלפות, אולם מצא מכתב משונה שנשלח לפיקאר מאחד מידידיו. למעשה המכתב היה חסר חשיבות, אולם הוא הכיל מילים כמו "יצירת המופת" ו"בן האלים", שלמעשה היו הלצות פנימיות בחוג ידידיו של פיקאר, אולם אנרי השתמש בהם כדי להוכיח שלפיקאר ישנו קשר עם הדרייפוסרים. בהמשך, אנרי אף זייף מכתב שנשלח כביכול אל פיקאר מהדרייפוסרים. הזיוף הפחיד מאוד את ביו, שהורה לשלוח את פיקאר לתוניסיה כדי לארגן מחדש את שירות המודיעין שם. פיקאר הפליג ממרסיי ב-27 בדצמבר, ואנרי מונה רשמית לפקד על המשרד הסטטיסטי. בואדפר וגונז סברו שהצליחו לסגור את הפרשה, הפעם לתמיד. הדרייפוסרים משיבים מלחמה הקנוניה פיקאר הוצב בסוסה, ושם הבין עד מהרה כי אף על פי שגונז ואנרי המשיכו לשמור עמו על קשר ידידותי באמצעות מכתבים, הרי שאין בכוונתם להחזיר אותו לצרפת בזמן הקרוב. הוא ביקש רשות לצאת לחופשה בת כמה ימים בפריז, וב-20 ביוני 1897 הוא הגיע לעיר ונפגש עם ידידו עורך הדין לואי לבלוא. הוא שיתף אותו בכל הפרשה והסמיך אותו לייצג אותו בכל מקרה, אולם הוא אסר עליו לפרסם את המידע ולספר דבר למתייה ולדרייפוסרים. לבלוא שיתף במידע את סגן נשיא הסנאט אוגוסט שויירר־קסטנר אשר נודע כאדם הגון ועוד לפני כן הביע ספק בנוגע לאשמתו של דרייפוס. קסטנר היה מזועזע מהמידע, אולם לבלוא השביע אותו לא לספר דבר. קסטנר המשיך באיסוף פיסות מידע, והתחנן בפני לבלוא שישחרר אותו משבועתו וייתן לו לפרסם את המידע. לבלוא סרב, ופנייה באמצעות מכתבים לפיקאר הניבה תוצאה דומה. עם זאת, קסטנר לא חשש לפרסם כי הוא סבור שדרייפוס חף מפשע וכי יש בידו ראיות לכך. בשלב זה, כבר היה המחנה הדרייפוסרי חזק, מאורגן ומבוסס, והוא כלל מספר רב של עיתונאים ופוליטיקאים. לצד מתייה, הונהגו הדרייפוסרים בידי הפוליטיקאי היהודי ז'וזף ריינאך. באמצעות ריינאך, נוצר קשר בין קסטנר למתייה, אשר שמח מאוד על תמיכתו הבלתי־צפויה של אחד הפוליטיקאים היותר מוערכים בארץ. בואדפר, גונז ואנרי הודאגו מאוד מהשמועות שהפיץ קסטנר, והחלו להתארגן לקראת התעוררות מחודשת של הפרשה. הם זייפו מסמכים (ראו להלן "זיוף אנרי") ואגרו חומרים במטרה להבטיח את האשמתו של דרייפוס ואף להפליל את פיקאר. הם אף מצאו את לברן־רנו, ושכנעו אותו לחזור בו מהודאתו כי דרייפוס לא התוודה בפניו ולטעון כי דרייפוס כן הודה. השיא היה כאשר הם החליטו ליצור קשר עם אסטרהאזי, אשר ברור היה להם כי הוא מרגל, במטרה לשמור עליו מפני המתקפה הקרבה של הדרייפוסרים. האשמתו של אסטרהאזי תהיה בהכרח זיכויו של דרייפוס. החל משלב זה, נודעה חבורת הקצינים הזו בכינוי "הקנוניה". בפועל, היא פעלה עוד הרבה קודם לכן, אולם החל משלב זה הוסרו כל העכבות המוסריות והחוקיות, והם פעלו במרץ. החברים העיקריים בקנוניה היו בואדפר, גונז, אנרי ופאטי, וכן שנים מעובדי המשרד הסטטיסטי לות וגריבלן. ב-17 באוקטובר שלח פאטי מכתב לאסטרהאזי וחתם עליו בשם "ספראנצה". במכתב זה, הוזהר אסטרהאזי מפני קנוניה של משפחת דרייפוס להאשימו באישומים שיוחסו לדרייפוס. המכתב הזהיר את אסטרהאזי מפני תגובה נמהרת כמו בריחה. אסטרהאזי קיבל את המכתב יומיים לאחר מכן, ואיבד את עשתונותיו כליל. הוא אף שקל להתאבד. ב-22 באוקטובר הופיע גריבלן בתחפושת בבית אהובתו של אסטרהאזי (שם שהה אסטרהאזי מאז קבלת המכתב) והותיר לו מכתב בו הציע לו להיפגש עמו באותו הערב מול הגן הציבורי מונסורי. אסטרהאזי הנואש קיבל את ההצעה, אולם לפני כן קבע פגישה עם שוורצקופן, אותו לא ראה כבר שנה שלמה. אסטרהאזי ביקש משוורצקופן לפנות אל משפחת דרייפוס ולומר להם שאלפרד אכן אשם, כדי שיעזבו אותו. שוורצקופן סירב להצעה, ואסטרהאזי יצא מיואש לפגישה בגן מונסורי. לפגישה הגיעו פאטי וגריבלן, בעוד אנרי המתין במרכבה. הם הבהירו לו שאל לו לחשוש וכי מיניסטריון המלחמה עומד לימינו, אולם מעתה עליו לנהוג בזהירות ולא לעשות דבר בלי אישור מהמיניסטריון. מכאן ואילך נפגש אסטרהאזי בקביעות עם פאטי ואנרי, והחל לרקום עמם תוכניות להפיל את תוכניותיהם של קסטנר ופיקאר. בין היתר, פאטי אף הכתיב לאסטרהאזי מכתב אשר אותו שלח לנשיא פור וסיפר לו על "המזימה היהודית" הנרקמת להפליל אותו במקום את דרייפוס. אסטרהאזי נעשה חצוף יותר מיום ליום, והחל לשלוח מכתבים לפוליטיקאים וגנרלים בכירים אשר בהם דרש הגנה, ואף איים בפרסום מסמכים חשאיים אם זו לא תסופק לו. בהמשך הוא אף שלח מכתב איום לפיקאר. במקביל, פעל אנרי ללא ליאות כדי לתפור תיק כנגד פיקאר. הוא מצא מספר מכתבים חשודים שלו וזייף מכתבים אחרים, וב-12 בנובמבר הגיש לביו את הממצאים על פיהם פיקאר זייף את הפטי בלה ומסמכים נוספים כדי להפליל את אסטרהאזי וכן הדליף מסמכים חשאיים למשפחת דרייפוס. ביו הורה לפתוח בחקירה חשאית כנגד פיקאר. החקירה כנגד אסטרהאזי קסטנר ולבלוא הסתובבו בין פוליטיקאים רבים תוך שהם משווים בין הבורדרו לבין כתביהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי, אולם לשווא. כבולים לשבועתם לפיקאר, הם לא יכלו לספר למתייה אודות חשדותיהם, אולם אמרו לו שהם יודעים מי המרגל האמיתי. עיתונות הימין החלה עד מהרה במסע השמצות וגינויים ביחס לקסטנר. אולם ב-7 בנובמבר הדבר נודע למתייה בדרך מקרה כאשר אחד מידידיו שהכיר את אסטרהאזי השווה בין כתב ידו לבורדרו. מתייה שאל את קסטנר האם אכן אסטרהאזי הוא הבוגד, וקסטנר השיב שכן. לא לקח למתייה זמן רב כדי לגלות על אורח חייו המפוקפק של אסטרהאזי ועל העובדה שהייתה לו גישה לכל אחד מהמסמכים הנזכרים בבורדרו. כמו כן הוא גילה כי דבר האשמתו של אסטרהאזי כבר היה ידוע למטכ"ל זמן רב. בעצה אחת עם קסטנר, הוא החליט לשחרר את הידיעה לציבור בהדרגה. ממוזער\|שמאל\|220px\|במהלך החקירה נגד אסטרהאזי, ליבו העיתונים האנטישמיים את הרוחות וגרמו לגל מהומות אנטישמיות בצרפת: צעירים בפריז שורפים בובה בדמותו של מתייה דרייפוס עם זאת, אחד מצירי הפרלמנט הנאמנים למתייה לא נזהר, ופרסם ב-14 בנובמבר מאמר בפיגארו בו קבע כי דרייפוס חף מפשע ושלח רמזים עבים לכיוונו של אסטרהאזי. עבור מרבית הציבור, הרמזים הללו לא אמרו דבר, אולם אנרי, פאטי ואסטרהאזי נלחצו מאוד, ויום למחרת פרסמו מאמר תגובה בלה ליבר פארול בו גינו את מסע ההשמצה של משפחת דרייפוס כנגד קצין חף מפשע והאשימו אותם ואת פיקאר בשיתוף פעולה. עוד באותו היום, שלחו מתייה ודמאנז' מכתב לביו בו קבעו חד וחלק כי דרייפוס חף מפשע ונקבו מפורשות בשמו של אסטרהאזי כאשם. כמו כן, בצירוף מקרים, גם פיקאר שלח באותו היום לביו תלונה כנגד אסטרהאזי. בלית ברירה, הודיע למחרת ביו על פתיחתו מחדש של תיק דרייפוס. הוא הטיל את המשימה על סוסייה, שמינה את הגנרל ז'ורז'-גבריאל דה פלייה לבצע חקירה נגד אסטרהאזי. זה האחרון, התראיין לכל עיתוני הימין וטען לחפותו. במהלך הימים הבאים, ראיין פלייה את מתייה, קסטנר ולבלוא, ומנגד את אסטרהאזי שהוכן היטב לחקירה בידי אנרי ופאטי. אסטרהאזי טען כי אמנם הבורדרו כתוב בכתב ידו, אך ההסבר לכך הוא שדרייפוס השיג מכתב שלו והשתמש בו כדי לכתוב את הבורדרו. במקביל, נפגש פלייה עם בואדפר וגונז, אשר הראו לו את המסמכים המזויפים המעידים על האשמתו של פיקאר בהדלפה וזיוף. ב-20 בנובמבר חתם פלייה על הדו"ח שלו, אשר קבע כי אסטרהאזי נקי מאשמה, ומנגד המליץ על פתיחתה של חקירה כנגד פיקאר. הממשלה התכנסה למחרת כדי לדון במסקנותיו של פלייה, והחליטה להורות על פלייה לפתוח בחקירה חדשה, ולזמן את פיקאר כדי להעיד. פלייה עצמו, הפך בהדרגה לעושה דברם הכנוע של גונז ובואדפר ואף נפגש עם אסטרהאזי והאזין לעצותיו. פיקאר זומן חזרה לצרפת, ונחקר בידי פלייה בין 26 ל-27 בנובמבר. פלייה התייחס אליו בקשיחות, כאילו היה נאשם ולא עד, ותחקר אותו ללא הרף על קשריו עם נשים שונות ועם "האיגוד" היהודי־דרייפוסרי. בואדפר וגונז ניסו להפיל בפח גם את מתייה וריינאך ולמכור להם מסמכים מזויפים, אולם הם עמדו על המשמר. בסוף החודש כבר עמדו להצהיר סופית על זכאותו של אסטרהאזי, והעיתונים כבר הודיעו על כך רשמית. מכתב האולאן מה שמנע מפלייה לסגור את החקירה, היה מכתב שהגיע אל קסטנר בסוף החודש. את המכתב כתב אסטרהאזי שלוש־עשרה שנים קודם לכן לבת־דודתו מאדאם דה בולאנסי (Boulancy), אשר הייתה אז אהובתו. הם נפרדו לאחר שאסטרהאזי הוציא ממנה במרמה סכומי כסף גדולים. בולאנסי שמרה את מכתביו של אסטרהאזי, וכעת הגיעה שעת הכושר לנקום בו. היא הביאה את המכתב המפליל ביותר אל עורך דינה, שהביא אותו לקסטנר. קסטנר שלח את המכתב לפלייה, אשר, לאחר התייעצות עם שופט, מיהר להחרים את כל מכתביה של בולאנסי, שהעניקה אותם בשמחה. ב-28 בנובמבר פרסם הפיגארו את המכתב שנודע כ"מכתב האולאן". להלן קטע מהמכתב: המכתב הביא את אסטרהאזי במבוכה רבה, אולם העיתונות מיהרה להיחלץ לעזרתו ולטעון שהמכתבים זויפו בידי מתייה וריינאך. עיתונים אחרים טענו בנימה מתונה יותר שגם אם המכתבים אמתיים הם אינם קשורים לפרשה ואינם מוכיחים שאסטרהאזי עסק בריגול. בשלב הזה, כבר היו הדרייפוסרים חזקים דיים כדי לצאת במתקפת נגד. עיתונאים אשר פעלו עבור מתייה, פרסמו מאמרי תגובה חריפים. העיתון ל'אורור, אשר היה שייך לז'ורז' קלמנסו - אחד הדרייפוסרים היותר נלהבים, ניהל מסע תעמולה שלם ואף רמז על קנוניה במטכ"ל. דווקא הכחשתו של אסטרהאזי סייעה לדרייפוסרים, כיוון שהיא אילצה את פלייה לערוך חקירה על כתב היד שבו נכתב מכתב האולאן. בעיתונים דרשו ממנו לערוך באותה הזדמנות חקירה על כל כתבי היד של אסטרהאזי, מה שהיה אמור לאלץ אותו לחקור גם את הבורדרו. אולם ב-1 בדצמבר קבע פלייה כי המומחים יעבדו על מכתב האולאן בלבד. יום למחרת, נקט אסטרהאזי (בהצעת אנרי ופאטי) בצעד מפתיע ודרש שחפותו תוכח במשפט צבאי. יום למחרת מסר פלייה את הדו"ח הסופי שלו לסוסייה. הדו"ח קבע כי הפטי בלה זויף בידי פיקאר וללא ספק אסטרהאזי חף מפשע. הוא דחה את עתירתו של אסטרהאזי למשפט צבאי והמליץ על חקירה כנגד פיקאר. ב-7 בדצמבר ביצעו הדרייפוסרים ניסיון אחרון. קסטנר נאם בסנאט אולם ביו נאם אחריו ודחה את דבריו. שר המשפטים ניסה גם הוא לטעון כי נגרמו ליקויים מסוימים במהלכו של משפט דרייפוס, אולם ראש הממשלה מלין קטע אותו בקריאה הנחרצת: "פרשת דרייפוס אינה קיימת". עם זאת, נחמה ניתנה להם כאשר סוסייה דחה את דעתו של פלייה והחליט להיענות לבקשתו של אסטרהאזי ולהעמיד אותו למשפט צבאי. משפטו של אסטרהאזי ממוזער\|300px\|קריקטורה בלה ליבר פארול בעקבות זיכויו של אסטרהאזי. מתייה דרייפוס, זולא וריינאך כדמויות גרוטסקיות ומכוערות, בוכים בייאוש מהסיכוי לשחרר את דרייפוס. דרייפוס חובש כובע שעליו עוקץ מהסוג ששימש את קסדות הפיקלהאובה בצבא הקיסרות הגרמנית. על מצחו כתוב "בוגד" ועל המשקולת שלרגליו כתוב "חרפה". משפטו של אסטרהאזי נקבע ל-10 בינואר 1898. דמאנז' היה אמור לייצג את מתייה הפעם, אולם הדרייפוסרים רצו שיהיה עורך דין נפרד גם ללוסי. לאחר התלבטות רבה, הציע לבלוא את התפקיד לפרננד לאבורי. עורך דין צעיר, אך מבטיח. לאבורי היסס רבות בטרם קיבל את התיק, אולם לאחר שמתייה הראה לו את הנתונים, השתכנע לאבורי בכך שדרייפוס חף מפשע והסכים לייצג את לוסי בתנאי שלא יקבל על כך תשלום. דמאנז' התנגד לכך, כיוון שהוא עצמו קיבל תשלום ולא רצה להצטייר כרודף בצע. לאחר משא ומתן, הסכים לאבורי לקבל תשלום. בימים שקדמו למשפט, התעורר דיון חברתי בשאלה האם הוא יערך בדלתיים סגורות כמו המשפט הקודם או בדלתיים פתוחות. לתביעה, היינו הדרייפוסרים, היה חשוב מאוד שהוא יערך בדלתיים פתוחות, כדי שההגנה לא תוכל לחזור על התעלולים מהפעם הקודמת, וכדי שהעיתונאים יראו בעצמם את דלות הראיות נגד דרייפוס ואת כובד הראיות כנגד אסטרהאזי. ריינאך שלח מכתב גלוי בנושא לשר המלחמה, ושר המשפטים טרארי פרסם בלה טאמפ מכתב המוחה על "אחיזת העיניים במשפט העומד להתקיים". סופו של דבר מצא ביו פשרה מתוחכמת: העדים האזרחיים, כולל אסטרהאזי, יעידו בישיבה פומבית, ואילו העדים הצבאיים והמומחים יעידו בישיבות סגורות. הרווח העיקרי של המטכ"ל בפשרה זו, הייתה עדותו של פיקאר שתושמע בדלתיים סגורות. כמו משפט דרייפוס, נערך גם משפט אסטרהאזי בבית הסוהר שרש-מידי. יום לפני המשפט, נאסר אסטרהאזי לצורך הרשמיות. מוקדם בבוקר, בתחילת המשפט, ניסו לאבורי ודמאנז' לדרוש הגשת תביעה אזרחית נפרדת בעניין דרייפוס, אולם בית הדין דחה את הדרישה פה אחד וקבע כי "הקפטן לשעבר דרייפוס, הורשע בצדק ובהתאם לחוק". דמאנז' ולאבורי עזבו את האולם בזעם. לאחר מכן נחקר אסטרהאזי בידי השופטים. החקירה הייתה קצרה, יבשה ומוטה מראש. מתייה העיד אחריו, ועדותו שוסעה ללא הרף בידי הקהל באולם, שהיה מורכב ברובו מקציני צבא שתודרכו מראש בידי גונז ופלייה. קסטנר העיד אחריו, וגם עדותו שוסעה ללא הרף בפרצי צחוק קולניים. לאחר מכן באו העדים השוליים יותר, ואז נסגרו הדלתות ופיקאר נקרא להעיד. אב בית הדין, הגנרל דה לוקסר, חקר אותו בקשיחות רבה וקטע אותו ללא הרף, עד שאחד השופטים האחרים אמר: "אני רואה שהנאשם האמיתי הוא לוטננט קולונל פיקאר. אני דורש שיותר לו להסביר מה שברצונו להסביר למען הגן על עצמו". אולם כאשר הזכיר פיקאר את שמותיהם של ביו, בואדפר וגונז, קטע אותו פלייה שצפה מהצד ודרש ממנו לא לערב אותם. בניגוד לכל הנהלים, הניחו לו השופטים לתקוף את פיקאר. כאשר סיים פיקאר את עדותו, הוא חזר לאולם העדים, ומתייה, שפגש אותו אז לראשונה, ניסה להודות לו. פיקאר השיב לו: "אין לך על מה להודות לי. נשמעתי לקול מצפוני". בעקבות עדותו של פיקאר, העידו גונז, אנרי ולות, שתקפו אותו והטיחו בו האשמות. אנרי טען שראה את פיקאר ולבלוא מעיינים יחד בתיק הסודי. פיקאר דרש לדעת מתי אירע הדבר. אנרי התבלבל וסתר את עצמו, אולם פלייה קם מהקהל ובא לעזרתו. למרות זאת, השופטים קיבלו את עדותו של אנרי. עורך דינו של אסטרהאזי נאם במשך חמש שעות, ובשעה שמונה בערב פרשו השופטים ללשכתם כדי להתדיין ואסטרהאזי הוצא מהאולם. כעבור שלוש דקות בלבד הם יצאו והודיעו, לתדהמת כולם, שאסטרהאזי זכאי מכל אשמה. פרץ של מחאות כפיים שטף את האולם ומכל עבר נשמעו הצעקות: "יחי הצבא! תחי צרפת! מוות ליהודים!". פיקאר ומתייה הצליחו אך בקושי להימלט מההמון שהיה עורך בהם לינץ'. אסטרהאזי היה חייב לחזור לתאו, שכן על פי הנהלים היה צריך עוד להנפיק עבורו צו שחרור רשמי, אולם הקצינים שנכחו במקום נשאו אותו על כתפיהם החוצה. בפתח הכלא הם הכריזו: "הסירו את כובעיכם לפני המעונה שסבל מידי היהודים!", וקהל של 1,500 איש הריע לאסטרהאזי שהובל בתהלוכה חזרה לתאו. במהלך הלילה נשמעה בכל מקום הקריאה "יחי אסטרהאזי!". יומיים לאחר מכן נאסר פיקאר במצודת מון־ואלריאן, ומקסטנר נשלל תפקיד סגן נשיא הסנאט. אמיל זולא: אני מאשים...! ממוזער\|200px\|המאמר אני מאשים...! בעמוד הראשון של הל'אורור ממוזער\|150px\|אמיל זולא מחנה הדרייפוסרים נמצא בשלב זה במצב של יאוש מוחלט. בשלב זה היה המחנה מורכב מאנשים מפורסמים רבים שסיכנו את שמם הטוב, מעמדם החברתי והקריירה שלהם למען המטרה. פרט לברנאר לזר, ז'וזף ריינאך והאחים אלבר וז'ורז' קלמנסו, כלל החוג גם את אוקטב מירבו, לוסיאן לוי־בריהל, אנטול פראנס, ז'אן ז'ורס ליאון בלום ורבים אחרים. רובם ככולם השתייכו למעמד הבורגני המשכיל, אולם רבים מהם החזיקו בדעות סוציאליסטיות וליברליות. ככלל, ניתן לומר שמרבית הסיעות הלאומניות, הקתוליות והמלוכניות השתייכו למחנה מתנגדי דרייפוס בעוד סיעות השמאל תמכו בו. אחד ה"נכסים" היותר חשובים של הדרייפוסרים היה הסופר אמיל זולא. בשלב זה, זולא כבר היה אחד הסופרים היותר ידועים בצרפת. סדרת הרומנים המצליחה "משפחת רוגון־מאקאר" הקנתה לו פרסום רב גם ברחבי העולם וכעת הוא עמל על סדרה חדשה, "שלוש הערים". הוא היה מודע לכך שמרבית קוראיו השתייכו למעמד הבינוני הנוטה למתנגדי דרייפוס, אולם משנודע לו על חוסר הצדק שנעשה, הוא היה מוכן להקריב הכל, ופרסם מאמרים תקיפים בעד דרייפוס. הדרייפוסרים נחלקו בשאלת העמדה שיש לנקוט. ריינאך וקסטנר דרשו לנקוט עמדה מתונה ופייסנית, להאמין בשלטון החוק ובבית המשפט, ולהפיץ את האמת לציבור מעט מעט. עמדה זו הובילה את המחנה במשך רוב הפרשה, אולם אחרים, כגון זולא, לא האמינו בה, וסברו מלכתחילה שישנה קנוניה במטכ"ל להפליל את דרייפוס. כאשר הועמד אסטרהאזי למשפט, נראה היה שהגישה המתונה צדקה, אולם זולא לא האמין בכך והיה משוכנע שאסטרהאזי ייצא זכאי. אי לכך, הוא החל לעבוד בקדחתנות על מאמר תקיף שיחשוף לציבור כולו את ממדיה האמתיים של הפרשה. המאמר השתרע על פני 40 עמודים וזולא רצה לפרסם אותו כחוברת, אולם לבסוף השתכנע שעדיף לפרסם אותו בעיתון. הפיגארו, שעד אז ניסה לשמור על נייטרליות זהירה ולפיכך שימש כשופרם העיקרי של הדרייפוסרים, הפסיק לפרסם את מאמריהם בעקבות מסע לביטול חתימות המנויים. אי לכך, המקום היחיד בו יכול היה זולא לפרסם את המאמר היה העיתון של קלמנסו ל'אורור. המאמר התפרסם במהדורה מיוחדת בעיתון ובאותיות קטנות במיוחד כדי שיוכל להיכנס כולו בעיתון. זולא קרא למאמר "אני מאשים...!". ייתכן שהוא קיבל את ההשראה למשפט זה מחוברת שפרסם ברנאר לזר שנתיים לפני כן, אשר המילים האחרונות בה היו "אני מאשים". מאז הפך צמד המילים הזה למטבע לשון נפוץ. מאמר זה היה למעשה מכתב גלוי לנשיא פליקס פור, והוא פרש את שלבי הפרשה, אם כי בחוסר דיוק מסוים. בסוף המאמר נקב זולא מפורשות בשמותיהם של האנשים אותם הוא מאשים: פאטי, פלייה, בואדפר, גונז, ביו, מרסייה והמומחים לכתבי יד. ולבסוף: "אני מאשים את לשכות המיניסטריון כי ניהלו בעיתונות תעמולה נבזית כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאתן. אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון, כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים, ואני מאשים את בית הדין השני, כי חיפה על עבירה זו על פי פקודה מגבוה." בסיום המאמר הוא כתב: "בהעלותי את האשמות הללו ברי לי כי חלים עלי הסעיפים 30 ו-31 של חוק העיתונות מיום 29 ביולי 1881, העשויים לענוש בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה. יקומו נא ויאזרו לבם להביאני בפלילים. תיערך נא החקירה לאור היום!". המאמר פורסם ב-13 בינואר 1898, יומיים לאחר זיכויו של אסטרהאזי, והופץ ב-300,000 עותקים, אשר שני שלישים מהם נמכרו תוך כמה שעות. הוא עורר סערה רבתי ברחבי צרפת, הן בקרב רבים שהזדעזעו לנוכח העוולות שהוסברו במאמר, והן בקרב מתנגדיו של דרייפוס שהחלו להשמיץ את זולא. הדרייפוסרים קיוו שאחד מן השניים יקרה: או שהציבור ישתכנע ויגרום ללחץ על הממשלה לקיים משפט חוזר עבור דרייפוס, או שיופעל לחץ הפוך על הממשלה, להגיש תביעה נגד זולא בעוון הוצאת דיבה. כך או כך הפרשה תתעורר מחדש וייערך משפט אשר במהלכו תינתן לדרייפוסרים הזדמנות נוספת לשטוח את טענותיהם. ראש הממשלה מלין, וכמוהו גם הנשיא פור לא חפצו לפתוח את הפרשה מחדש ולפיכך קיוו להימנע משני הצעדים, בתקווה שההדים שעורר מאמרו של זולא ירגעו תוך כמה ימים. אולם מפלגות הימין פתחו מיד במתקפה בדרישה לפתוח במשפט כנגד זולא, דרישה שחוזקה לנוכח תקוותיהם של הרדיקלים בימין להפיל את הממשלה הרעועה בלאו הכי. בעקבות פרסום המאמר, התאספו אל מול ביתו של זולא מפגינים שצעקו "מוות לדרייפוס! מוות לזולא!" המשטרה שלחה שוטרים להפסיק את המהומות, אולם אלה רק הצטרפו אליהן. מלין ניסה להרגיע את הרוחות, ובהמשך אף חזר על הטענה הישנה שהושמעה בזמנו מפי לברן־רנו, שדרייפוס כביכול הודה בפניו באשמה. היו בפרלמנט כמה פוליטיקאים אשר ידעו היטב ־רנו עצמו הודה מאוחר יותר כי סיפור ההודאה לא היה ולא נברא, אולם הם בחרו לשתוק. גונז אף דאג שיזייפו מכתב שכביכול נכתב בידי לברן־רנו ביום בו נערך טקס שלילת הדרגות ובו הוא מספר על הודאתו של דרייפוס. לנוכח הלחצים, נכנע מלין והבטיח להעמיד את זולא למשפט. העמדתם של זולא ופרנקס לדין ב-15 בינואר 1898 פרסם העיתון לה טאמפ עצומה הקוראת להעניק לדרייפוס משפט חוזר. זולא חתם על העצומה יחד עם 3,000 אנשי רוח צרפתים מובילים, ביניהם פליקס פנאון, מרסל פרוסט, ז'ורז' סורל, קלוד מונה, שארל פגי, אנדרה ז'יד, ז'ול רנאר ואמיל דורקהיים. קלמנסו כינה את החותמים בהערכה "אינטלקטואלים", אולם עד מהרה הפך איש הימין האנטי-דרייפוסרי מוריס בארס את הכינוי לכינוי גנאי. ב-20 בינואר נאם בתקיפות הרוזן המלוכני אלבר דה מון בלשכת הנבחרים ודרש בתוקף להעמיד את זולא לדין. הנאום אילץ את ראש הממשלה מלין לפעול בזריזות, וברוב של 312 מול 22 הוחלט להעמיד את זולא ואת אלכסנדר פרנקס (מנהל ל'אורור) למשפט. אולם מלין וביו היו נחושים להפוך את פרשת זולא לפרשה נפרדת לחלוטין מפרשת דרייפוס, וכדי להבטיח זאת הוחלט שזולא יועמד לדין רק על כך שקבע במאמרו כי בית הדין זיכה את אסטרהאזי "על פי פקודה מגבוה" ועל כך שכתב כי בית הדין "זיכה ביודעין אדם שסרח". היה ברור שיהיה קשה מאוד לקשר משפטים אלו אל עניינו של דרייפוס, ועל אחת כמה וכמה להוכיח אותם. לאבורי הסכים לשמש כעורך דינו של זולא, בעוד אלבר קלמנסו נבחר לעורך דינו של אלכסנדר פרנקס. תאריך המשפט נקבע ל-7 בפברואר. עד לזמן זה, עבדו שני הצדדים על בניית מערך הגנה חזק. הדרייפוסרים החליטו להזמין למשפט כ-200 עדים, ביניהם גנרלים, פוליטיקאים, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ומומחים לכתבי יד. הם אפילו תכננו להזמין את שוורצקופן ופניצארדי. כעורך דין מטעם התביעה, נבחר גנרל אדמון ואן קאסל. הוחלט שהמשפט יתארך על פני 15 ישיבות, היינו עד 23 בפברואר. במהלך הימים שקדמו למשפט, הגיעו המהומות האנטישמיות לשיאן. ההפגנות מול ביתו של זולא התפתחו לטקסים בהם נשרפו ספריו ומאמריו. העיתונות הדרייפוסרית פרסמה מאמרי תמיכה עבורו, אולם זו האנטישמית הייתה מאורגנת הרבה יותר. מהלך המשפט ביום המשפט, התארגן בכניסה לאולם בית הדין הפלילי של פריז המון זועם שקידם את פני מרכבתם של זולא והאחים קלמנסו בקריאות: "בוז זולא! בוז למנוול!". האולם היה מלא עד אפס מקום. עיתונאי אחד העיר: "איזו התרגשות בפני האנשים, אילו ניצוצות של שנאה בעיני רבים מהם... עשרים וחמש שנים נכחתי במשפטים פליליים, אך אינני זוכר קהל אלים כזה". בפתיחת המשפט, הצהיר התובע הכללי: "אני מזהיר את בית הדין, שמטרת זולא וידידיו היא להתייחס לפרשת דרייפוס. רוצים לעורר דיון מחפיר. יש להגביל את הדיונים לכתב האישום". לאבורי מחה בטענה כי שתי הפרשיות קשורות זו לזו, אולם אב בית הדין, השופט דלגורג, קיבל את טענת התובע הכללי. כדי להבטיח את ההחלטה הזו, נקבע כי ההגנה לא תוכל להזמין כעדים את השופטים משני המשפטים הצבאיים (כנגד דרייפוס וכנגד אסטרהאזי) וכן מספר דמויות מפתח נוספות. המשפט היה מתחילתו ועד סופו "קרב כביר", כפי שכינה זאת מתייה, שבעצמו נמנע מלהגיע כדי שהמהומות לא יצאו שליטה. כבר ביומו הראשון של המשפט פרצו קטטות במסדרונות ההיכל, וזולא עזב את המקום בליווי משטרתי. המהומות גלשו מהכניסה לבית המשפט לכל רחבי העיר, והגיעו לכדי ניפוץ חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית והשחתת רכוש יהודי. העיתון לה ליבר פארול תיאר את המהומות כ"ביטוי לזעמו האציל של העם". העיתון תיאר כיצד ההמונים דרשו להטביע את היהודים או לצלות אותם, והוסיף וציין כי "יהודון צלוי ודאי מדיף ריחות מאוד לא נעימים". בהמשך פרצו מהומות וביזת חנויות יהודיות גם בשאר ערי צרפת ואף באלג'יריה. בזה אחר זה, עלו להעיד לבלוא, קסטנר, הנשיא לשעבר פרייה, בואדפר, גונז ופאטי. שלושתם נשבעו כי דרייפוס אשם, וסירבו להתייחס לשאלה האם אכן דרייפוס הורשע על סמך מסמכים שלא נראו להגנה. אנרי היה חולה, ולפיכך עדותו הייתה קצרה, קטועה ומבולבלת. ברטיון חזר שוב על תאוריית הזיוף העצמי שלו, והפעם לא הצליח לשכנע בה את השופטים. לאבורי הצליח לבלבל ולהביך אותו, והנוכחים באולם פרצו בצחוק. ברטיון נפגע מאוד והצהיר שההיסטוריה תשפוט אותו. הוא יצא מהאולם בעוד לאבורי צועק אחריו: "הנה כתב האשמה של שנת 1894. יש בו האשמה אחת ואחת בלבד: הבורדרו. והנה לפניכם המומחה, המומחה הראשי". אסטרהאזי הוזמן להעיד רק לקראת סוף המשפט. אלבר קלמנסו הכין 60 שאלות שאותן תכנן לשאול אותו, אולם פלייה דרש ממנו לשתוק ולא לענות. קלמנסו שאל את השאלות במשך חצי שעה, בעוד אסטרהאזי שותק, אולם כאשר הגיע לשאלה האחרונה האם הוא קיים קשר עם שוורצקופן, דרש נשיא בית המשפט לא לשאול את השאלה הזו. פיקאר נלקח מתאו כדי להעיד, ובמשך שעה פרט את כל הידוע לו בשלווה גמורה. דבריו עשו על הנוכחים רושם עז, אולם אז נקרא אנרי להעיד שוב והחל להטיח האשמות בפיקאר. בעומדם זה מול זה, איבדו השניים את קור רוחם וכינו זה את זה שקרנים. בעקבות כך, התמודדו השניים בדו-קרב אשר ממנו יצא אנרי פצוע קלות. ב-16 בפברואר הובאו מומחים לכתבי יד, אשר קבעו כי דרייפוס לא יכול היה לכתוב את הבורדרו וכותבו הוא בוודאות אסטרהאזי. באותו היום העיד פלייה והאריך להוכיח שאסטרהאזי לא יכול היה לכתוב את הבורדרו, אולם פיקאר הפריך את דבריו ללא כל קושי. זיוף אנרי בשלב זה נראה היה שההגנה עומדת לנצח, אולם ב-17 בפברואר 1898 אירע מהפך דרמטי במהלך המשפט. כמעט שלוש שנים לפני כן, ב-2 בנובמבר 1895 הגיש אנרי לבואדפר וביו את המסמך אשר נודע כ"זיוף אנרי" (faux Henry). אנרי טען שמדובר במסמך שנשלח מפניצארדי לשוורצקופן, והוא מוכיח למעלה מכל ספק את אשמתו של דרייפוס. המכתב היה למעשה זיוף גס של אנרי, שחיקה את כתב ידו של פניצארדי. זה נוסח המכתב: השאלה האם בואדפר וביו ידעו שהמסמך מזויף, שנויה במחלוקת. כך או כך, הוא הפך ל"נשק הסודי" שלהם. הם נזהרו שלא לחשוף את קיומו, ותכננו להשתמש בו בשעת חירום של ממש. אולם מהלך משפט זולא החל להדאיג את הגנרלים המעורבים בקנוניה, וב-17 בפברואר הודיע פלייה כי ברצונו לחזור לדוכן העדים. הוא השתמש בתואנה שעורכי הדין מטעם ההגנה קראו קטע מתוך הדו"ח שכתב ד'אורמשוויל במהלך החקירה של דרייפוס ובכך עירבו בין שתי הפרשיות, כדי להצהיר: פלייה ציטט מהמסמך בעל פה, לתדהמת כל הנוכחים. לא ברור אם הוא פעל על דעת עצמו או שמא קיבל הוראה מגבוה לעשות זאת. לאבורי ידע אמנם על קיומו של מסמך מרשיע (הוא שמע על כך מקסטנר ששמע על כך מביו), אולם לא ידע עליו פרטים רבים. עדותו של פלייה אפשרה לו לדרוש את צירוף המסמך לתיק והצגתו בפומבי. גונז ביקש את רשות הדיבור והצהיר שמטעמים של טובת המדינה לא ניתן לחשוף את המסמך לציבור, אולם ההוכחות כנגד דרייפוס "קיימות, ממשיות ומוחלטות". גונז הצהיר כי למחרת יעיד בואדפר שוב ויאשר את קיומו של המסמך. גזר הדין ממוזער\|280px\|זולא יוצא מבית המשפט, שמן על קנבס מאת אנרי דה גרוקס, 1898 בואדפר אכן הופיע למחרת. הוא דיבר קצרות, אישר את קיומו של המסמך והוסיף שמטעמים ביטחוניים לא ניתן להציג אותו, אולם לאחר מכן הוא הטיל איום: "אתם חבר המושבעים, אתם האומה. אם האומה אין לה אמון בראשי הצבא שלה, באלה הנושאים באחריות להגנה הלאומית, הרי הם מוכנים להניח את הנטל הכבד הזה לאחרים. אין לכם אלא להשמיע את דברכם". משמעות האיום הייתה כי אם יזוכה זולא, המטה הכללי כולו יתפטר. האיום עורר פחד רב, ויש אף שהתייחסו אליו כאל הפיכה צבאית. העיתון האנגלי וסטמינסטר גאזט הצהיר בהגזמה כי: "הרפובליקה השלישית אינה קיימת עוד... ההפיכה של הגנרל דה בואדפר אינה שונה בהרבה מהפיכתו של נפוליאון השלישי. ההבדל הוא במידת האכזריות שבנסיבות השוליות". ואכן, יש לזכור כי המשפט הוכרע בידי חבר מושבעים שהיו אנשים פשוטים, ואיום של התפטרות המטה הכללי בהחלט היה מרתיע דיו. בנוסף על כך, לה ליבר פארול פרסם את שמותיהם וכתובותיהם של חבר המושבעים, מה שהיווה איום מרומז. פסק הדין ניתן ב-23 בפברואר. המושבעים התייעצו כ-35 דקות בטרם החליטו כי זולא ופרנקס אשמים. על זולא הושת העונש המרבי - שנת מאסר, ועל פרנקס ארבעה חודשים. בנוסף על כך הושת על שניהם קנס בסך 3,000 פרנקים. צעקות שמחה מילאו את האולם, קצינים התחבקו ומבחוץ נשמעו הקריאות הקצובות: "מוות לזולא! מוות ליהודים!". זולא יצא מאולם המשפט בעוד המון זועם מקיף אותו ומאיים עליו. קלמנסו העיד לימים כי "אילו יצא זולא זכאי, לא היה איש מאתנו נשאר בחיים". בכל אותו הלילה נערכו חגיגות והפגנות ספונטניות בכל רחבי צרפת. הלאומן מוריס בארס כתב למחרת בפיגארו: "אין ביכולתי לתאר את הסופה המסחררת, את האחווה והשמחה של הערב ההוא". פיקאר סולק מהצבא ללא קצבה, ולבלוא הודח מלשכת עורכי הדין. עם זאת, במובן מסוים, היה משפט זולא דווקא הישג עבור הדרייפוסרים, שכן כעת פרשת דרייפוס עמדה במרכז סדר היום בצרפת וקלישותה של האשמה כנגד דרייפוס הייתה גלויה לציבור. ב-2 באפריל, הגיש זולא ערעור על משפטו בפני בית המשפט העליון, בתואנה כי מכיוון שהתביעה על הוצאת הדיבה התמקדה בטענה שבית המשפט שהרשיע את אסטרהאזי פעל על פי הוראה מגבוה, הרי שהשופטים הצבאיים הם אלה שהיו צריכים להגיש את התביעה ולא ביו. למרבה ההפתעה, בית המשפט העליון קיבל את הטענה. נשיא בית המשפט העליון אף נשא נאום תקיף בעד דרייפוס ונגד האנטישמיות. גזר הדין של זולא בוטל. הייתה זו סטירת לחי מצלצלת עבור מתנגדי דרייפוס. ב-8 באפריל התכנסו השופטים הצבאיים כדי להחליט האם להגיש תביעה חדשה, ובסופו של דבר החליטו לעשות זאת, אולם גם החליטו שהתביעה תתמקד אך ורק בטענתו של זולא כי אסטרהאזי זוכה "על פי פקודה מגבוה". המשפט החדש נקבע ל-23 במאי, ובמטרה לצמצם את המהומות, הוחלט שהוא לא יערך בפריז אלא בוורסאי. חשיפת הזיוף נאומו של שר ההגנה קווניאק ממוזער\|160px\|גודפרואה קווניאק, שר ההגנה החדש של צרפת. החיפזון שגילה בניסיון לסגור את הפרשה, הביא בסופו של דבר לחשיפתה. בשל סיבות טכניות שונות, נדחה משפטו של זולא מ-23 במאי ל-18 ביולי. אולם עוד בטרם החל המשפט, אירעו מספר אירועים חשובים. ב-15 ביוני התפטר ראש הממשלה מלין בעקבות חילוקי דעות קשים עם הסיעה הרדיקלית. לאחר משבר שנמשך 12 ימים שבמהלכם לא הייתה לצרפת ממשלה, הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על אנרי בריסון הרדיקלי. בריסון הצליח להקים ממשלה יציבה, וכחלק מהמינויים החדשים שיזם, מינה לשר ההגנה, במקום ביו, את גודפרואה קווניאק, אשר השתייך למפלגה הרדיקלית. קווניאק נודע כבעל דעות ימניות ולאומניות, וגם כאדם הגון מאוד. הוא האמין באמת ובתמים שדרייפוס אשם, במיוחד לאחר שיחה עם לברן-רנו שסיפר לו על "הודאתו" כביכול של דרייפוס. קווניאק היה להוט לסיים את הפרשה אחת ולתמיד, והחליט להקריב לשם כך את כללי הזהירות. הוא הפקיע את התיק הסודי שכעת כבר היה נפוח למדי, והפקיד אותו בידי שני קצינים שהיו נאמנים לו. הוא תחקר את בואדפר אודות התיק ושאל אותו האם בדק כל מסמך בתיק. בואדפר נאלץ להודות שהוא סמך על אנרי בנוגע לחלק גדול מהמסמכים. חברי הקנוניה גילו כי בקווניאק הם לא יוכלו לשלוט כפי ששלטו בביו. מלבד זאת, קווניאק תיעב את אסטרהאזי והחליט להיפטר ממנו. קווניאק ונאמניו עמלו רבות על 365 המסמכים שבתיק (רובם לא חשובים או מזויפים), ובררו מתוכם את המעניינים ביותר. קווניאק הכין נאום בו הציג את עיקר הראיות כנגד דרייפוס, וחיפש תירוץ לשאת אותו. לשווא ניסו בואדפר, גונז ואנרי להניא אותו מהתכנית. ב-5 ביולי הוא פרש את המסמכים החשובים ביותר בפני ראש הממשלה ושר המשפטים. כצפוי, עיקר ההתעניינות הופנתה למסמך היחיד שבו נזכר שמו של דרייפוס, היינו זיוף אנרי. באותו יום הגישה לוסי דרייפוס מכתב נוסף לנשיא בבקשה לעיין מחדש במשפטו של בעלה, לנוכח העובדה שהוא הורשע על בסיס מסמכים שההגנה לא ראתה. המכתב הרגיז מאוד את קווניאק, שהיה כעת נחוש יותר מתמיד לסגור את הפרשה. ב-7 ביולי הגיש הציר אנדרה קאסטלן שאילתא נוספת לנשיא, בה דרש שהממשלה תנקוט עמדה תקיפה ביחס למחנה הדרייפוסרים. שאילתא זו הייתה ההזדמנות לה קווניאק חיכה והוא נשא את הנאום שהכין מראש. ראשית כל הוא תקף את אסטרהאזי בלי להזכיר את שמו, האשים אותו בהפרת משמעת והבטיח להעניש אותו. צעד מפתיע זה זיכה אותו במחיאות כפיים מצד נציגי השמאל והמחנה הדרייפוסרי. לאחר מכן עבר קווניאק לדרייפוס. הוא תיאר את הדרייפוסרים כאנשים ישרי לב, וטען שרק למענם הוא עומד לחשוף כעת את אשמתו של האיש עליו הם מגנים. קווניאק הקריא שלושה מסמכים. הראשון מביניהם היה מכתב שפניצארדי שלח לשוורצקופן בספטמבר 1896, בזמן שדרייפוס כבר נמצא באי השדים. במסמך זה, הזכיר פניצארדי אדם בשם "פ" שהביא לפניצארדי "דברים מעניינים" שהוא הציע לשוורצקופן לבוא לראות. אנרי עיוות את המסמך, הקדים את התאריך למרץ 1894, ובמקום האות פ הכניס את האות ד. לאחר מכאן הקריא קווניאק את מכתב "המנוול ד", ולבסוף את המסמך המזויף של אנרי, אשר בו דרייפוס נזכר במפורש. לבסוף הוא הזכיר את הודאתו של דרייפוס אשר נרשמה בידי לברן-רנו. כשסיים קווניאק את דבריו, קם כל בית הנבחרים להריע לו, וראש הממשלה הורה להדפיס את הנאום ולתלות אותו על לוחות המודעות. חקירות כנגד פיקאר ואסטרהאזי נאומו של קווניאק נתפס בעיני רוב הציבור בצרפת כסופה המוחלט של הפרשה. עבור הדרייפוסרים, הנאום היה מייאש מאוד מחד, כיוון שהם תלו תקוות רבות בקווניאק שנודע כאדם הגון, אולם מאידך הוא פרש בפניהם הזדמנויות חדשות. לראשונה מאז תחילת הפרשה, הניחו מתנגדי דרייפוס את כל הקלפים על השולחן והצהירו בדיוק על מה מסתמכת האשמה. כעת יכלו הדרייפוסרים למצוא את נקודות התורפה שלה. בעוד דמאנז' ולוסי שלחו מכתב נוסף לשר המשפטים, בו טענו כי דווקא נאומו של קווניאק מוכיח את הצורך במשפט חוזר, כיוון שהמסמכים שהוצגו בו לא היו ידועים להגנה, פיקאר שלח לראש הממשלה מכתב תקיף בו הוא מודיע חד משמעית כי שניים מתוך שלושת המסמכים אינם עוסקים בדרייפוס והשלישי למעשה מזויף. קווניאק זעם על מכתבו של פיקאר, והחליט להיפטר ממנו. החקירה כנגד פיקאר התנהלה עד אז בעצלתיים, אולם קווניאק דחק בשר המשפטים ובראש הממשלה להגיש תביעה נגדו ונגד לבלוא. אולם אז שלף מתיה את "הנשק הסודי" שהסתיר זה כמה ימים. אחיינו של אסטרהאזי, כריסטיאן, אשר שימש בזמנו כיד ימינו של דודו וקישר בינו לבין פאטי, גילה שדודו גזל ממנו את כספי הירושה שלו, וכנקמה סיפר את כל הידוע לו למתייה ולוסי. בין היתר, הוא גילה כי אחד המכתבים המפלילים את פיקאר הוכתב למעשה בידי אסטרהאזי לאהובתו מרגרט פאי. כריסטיאן הפקיד את המסמכים המפלילים בידי לאבורי, שהעביר אותם לידי שופט בשם ברטולוס, אשר צידד במחנה הדרייפוסרי. ברטולוס הצליח להוציא צו מעצר כנגד אסטרהאזי וזה הובא לבית הסוהר סנטה ב-12 ביולי. אהובתו נאסרה גם היא, אולם הובאה לבית סוהר אחר. קווניאק זעם על הצעד העצמאי של ברטולוס, אף על פי שהוא עצמו תכנן לעצור את אסטרהאזי ממש באותו היום. תחת זאת, הוא הוציא צו מעצר כנגד פיקאר, שהובא לאותו בית סוהר בו נכלא אסטרהאזי. קווניאק ראיין את כריסטיאן, שסיפר לו כי העומד מאחורי הזיופים של דודו הוא למעשה פאטי – מה שהביך מאוד את קווניאק, שפאטי היה קרוב משפחה שלו. אנרי עצמו זומן לחקירה בידי ברטולוס, אולם מהר מאוד השתכנע קווניאק שפאטי חף מפשע, והוא החל לפעול בבית המשפט העליון כדי לעצור את חקירתו של ברטולוס. ובינתיים, הגיע מועד משפטו המחודש של זולא. לנוכח חקירותיו הנמרצות של קווניאק, חשו הדרייפוסרים כי הקרקע נשמטת מתחת רגליהם, והם החלו ללחוץ על זולא להימלט. זולא לא אהב את הרעיון, אולם בסופו של דבר השתכנע, וב-18 ביולי, מועד תחילת המשפט, הצליחו הוא ואשתו להתחמק מהשוטרים ששמרו על ביתם ולהגיע ללונדון. בית המשפט הרשיע אותו שלא בפניו, וגזר עליו את העונש הקודם: שנת מאסר וקנס של שלושת אלפים פרנק. כמו כן, הוגשה נגדו תביעה נפרדת בידי שלושה מומחים לכתבי יד שזולא האשים במאמרו "במסירת דו"חות שקריים". תביעה זו הסתיימה ב-10 באוגוסט בחיובו של זולא בחודש מאסר, תשלום 2,000 פרנק קנס ועוד 10,000 פרנק פיצוי לשלושת המומחים. בהיעדרו של זולא, נערכה מכירה פומבית של רהיטיו, ולמזלו, נמצא קונה שהיה מוכן לשלם את כל סכום הפיצויים בתמורה לשולחן אחד שלו. קווניאק העלה הצעה לאסור את כל מנהיגי הדרייפוסרים, והכין רשימה מפורטת שכללה את מתייה, קלמנסו, פיקאר, ריינאך לזר ועוד. אחד מיועציו שאל אותו בעוקצנות למה לא לאסור גם את עורכי הדין, וקווניאק השיב "כמובן" ורשם גם את לאבורי ודמאנז'. זולא כתב מלונדון אל לאבורי: "אין אנו יכולים לסמוך עוד על החוק והמשפט. לא נותרה תקווה בלבי אלא לבלתי צפוי, לבלתי ידוע. אנו זקוקים להבזק ברק מן השמים". ואכן, הפרשה עתידה לעבור תפנית פתאומית ובלתי צפויה. מותו של אנרי ממוזער\|180px\|המסמך המזויף של אנרי ממוזער\|180px\|קריקטורה המתארת את אנרי מסתיר את המילה "זיוף" ממוזער\|250px\|קריקטורה המציגה את מותו של אנרי כרצח ב-13 באוגוסט בשעות הערב, עבד קפטן לואי קואיניה, אחד מעושי דברו הנאמנים ביותר של קווניאק, על המסמכים בתיק הסודי. הוא הניח את הזיוף של אנרי מתחת למנורה, ונדהם לגלות כי לנייר זה שני גוני צבע שונים. הכותרת והחתימה היו על נייר בצבע אפור-כחלחל בעוד שגוף המכתב היה בצבע סגול בהיר. קואיניה הבין מיד את משמעות הדבר. המכתב צורף משני חלקים שונים והיה למעשה זיוף. הוא גם הבין מיד שהאשם בזיוף אינו אלא אנרי, שהיה ידיד טוב שלו. אולם מכיוון שהיה אדם ישר, הוא מיהר למחרת אל קווניאק והראה לו את המסמך. התברר שלאור יום לא ניתן להבחין בשני הצבעים השונים, אולם כאשר החדר הואפל והובאו אליו מנורות, נחשפה התרמית. קווניאק נדהם, אך לא שינה את דעתו כי אכן דרייפוס אשם. הוא החליט לחקור יותר בטרם יפעל, וכן להיפטר קודם מאסטרהאזי. למחרת הוא נשא נאום בעיר מאקון, בו תקף בחריפות את הדרייפוסרים וטען שהם אינם נאמנים למדינה. ב-24 באוגוסט, נחקר אסטרהאזי בידי ועדת חקירה צבאית שהקים קווניאק. פלייה ניסה להגן עליו, אולם לשווא. במר נפשו, אסטרהאזי סיפר על העזרה הרבה שפאטי הגיש לו במהלך משפטו. ב-27 באוגוסט הודיעה הוועדה כי אסטרהאזי משוחרר משירות בשל "הפקרות מתמדת". זה סיפק את קווניאק, שניגש כעת לטפל באנרי. חקירה נוספת שביצע, העלתה כי המסמך אשר בו נזכר דרייפוס במפורש הוא למעשה שילוב של שני מכתבים שונים של פניצארדי, וכן שגם המסמך הנוסף שנכתב לכאורה ב-1894 ומזכיר אדם בשם ד, הוא זיוף. קווניאק זימן את בואדפר והציג בפניו את הנתונים. בואדפר נדהם, או העמיד פנים שנדהם, וקרא לחקור מיד את אנרי. החקירה נערכה ב-30 באוגוסט בנוכחות קווניאק בואדפר וגונז. בואדפר וגונז שתקו כל החקירה בעוד קווניאק לוחץ את אנרי אל הקיר. אנרי נשבר מהר מאוד והודה באמת: הוא לקח מכתב חסר ערך של פניצארדי, גזר ממנו חלקים ושתל בו משפטים מפלילים. אנרי נלקח למעצר במון-ואלריאן (למעשה באותו חדר בו הושם פיקאר בחורף שעבר) ובואדפר הודיע על התפטרותו. למחרת בבוקר נמצא אנרי מת בתאו. על פי הסברה המקובלת, הוא שיסף את גרונו באמצעות סכין גילוח. לפני מותו, כתב אנרי שלושה מכתבים (ייתכן שהיו מכתבים נוספים אולם הם הושמדו). במכתב הראשון הוא פונה אל גונז בבקשה לדבר עמו בדחיפות. השני מיועד לאשתו, והוא שנוי במחלוקת: המכתב השלישי מיועד גם כן לאשתו, והוא אינו גמור. הפתיחה שלו אבדה גם כן. הוא עוסק בעיקר במצבו הנפשי ("הריני כמשוגע. ראשי מפולח כאב נורא..."). לימים טענה אשתו שאנרי האמין באמת ובתמים באשמתו של דרייפוס, וחשש משערורייה שתתחולל אם לא תמצאנה הוכחות מספקות לכך, לפיכך זייף את המכתב. סברה אחרת טוענת שאנרי פשוט ניסה למצוא חן בעיני הבכירים ממנו. עם זאת, המשפט "לטובת מי פעלתי" שצוטט לעיל, שנוי במחלוקת, ובעוד שיש הפוטרים אותו כהערה סתמית וסבורים שהכוונה היא למולדתו או לצבא, אחרים סבורים שאנרי שרת מישהו. ניתן לחלק את תאוריות הקשר העוסקות בכך לשלוש תאוריות עיקריות: תאוריית "האשמה הקטנה" גורסת שאנרי למעשה עסק בריגול יחד עם אסטרהאזי וניסה להגן עליו. תאוריית "האשמה הגדולה" גורסת שאנרי זייף את המכתב בהוראת הממונים עליו, כחלק ממזימה גדולה של ראשי הצבא להפליל את דרייפוס. תאוריה שלישית גורסת שבצבא צרפת פעל למעשה סינדיקט ריגול שלם שאנרי היה חלק ממנו. על פי תאוריה זו, אנרי לא ניסה להגן על אסטרהאזי, כי אם על מרגל נוסף, חשוב ובכיר ממנו. גם הגרסה הרשמית, על פיה אנרי התאבד, שנויה במחלוקת. ניתוח הגופה נאסר, מה שגרם לכך שהיסטוריונים רבים סבורים שאנרי למעשה נרצח. ליאון לוי, רופא יהודי במון-ואלריאן שקבע את מותו של אנרי, סיפר לימים כי זמן קצר לפני מותו המשוער של אנרי, הופיע במון-ואלריאן קצין בכיר שדרש לשוחח עם אנרי. אולם אין עדויות נוספות לביקור זה. המשבר הפוליטי מותו של אנרי גרם לאסטרהאזי להימלט לבריטניה שם חי עד 1923. בהיעדרו של בואדפר, וכאשר שמו הטוב של פאטי הושחת במהלך חקירת אסטרהאזי, היו גונז ופלייה חסרי אונים. הפרשה עברה מידי הצבא לידי הממשלה. בריסון וקווניאק לא שינו את דעתם והמשיכו לסבור כי דרייפוס אשם, אולם בעוד קווניאק דרש להימנע ממשפט חוזר, בריסון סבר שהוא הכרחי. בדעת הקהל נוצר הרושם שמשפט חוזר לדרייפוס הוא בגדר הכרח כעת, אולם עד מהרה התאוששו מתנגדי דרייפוס ופתחו במתקפת נגד. מוריס בארס כתב נאום הספד ארוך לאנרי, והעיתון לה ליבר פארול כתב עליו: "נשמה תמה, לב נלהב למדים, שמסע ההסתה היהודי הוציאו מדעתו". שארל מוראס הפיץ בעיתון המלוכני לה גאזט דה פראנס את הרעיון על פיו הזיוף של אנרי היה "זיוף פטריוטי", ועד מהרה הוא צבר תאוצה בקרב מתנגדי המשפט החוזר. לה ליבר פארול החל בגיוס כספים עבור אלמנתו ועבור בניית אנדרטה לזכרו. בסופו של דבר גייס העיתון 131,000 פרנקים אשר הגיעו מ-14,000 ממנויי העיתון, ביניהם פוליטיקאים רבים. בריסון רצה להתחיל בהליכי המשפט החוזר, אולם לא רצה להכעיס את קווניאק וליצור בכך פיצול בממשלתו. למזלו, ב-3 בספטמבר התפטר קווניאק ופרסם ברבים את מכתב ההתפטרות שלו. בריסון מינה כשר המלחמה החדש את אמיל צורלינדן, גנרל אשר כבר שימש לתקופה קצרה כשר המלחמה (בין תקופת כהונתו של מרסייה לזו של ביו) וכעת שימש כמושל הצבאי של פריז. צורלינדן התיישר בתחילה עם עמדתו של בריסון ואף החל לערוך את הסידורים הטכניים לקראת החזרתו של דרייפוס מאי השדים, אולם לפתע שינה את טעמו מן הקצה אל הקצה וטען כי אין לאפשר משפט חוזר. הוא אף שלף מספר מסמכים נוספים מהתיק הסודי והציג אותם בפני בריסון. הן צורלינדן והן בריסון איימו בהתפטרות באם עמדתם לא תתקבל, והנשיא פור נאלץ להתערב ולדחות את הפשרה ל-17 בספטמבר. יום לפני כן הודיע צורלינדן על כוונתו לפתוח בחקירה נוספת נגד פיקאר שעדיין היה אסיר. מבחינתו של בריסון, צורלינדן עבר את הגבולות, והוא החל לחפש שר מלחמה חדש. מצבו היה כה נואש, עד כי הוא שיגר בחשאי שליח אל מתייה וריינאך וביקש מהם למצוא עבורו גנרל שאותו ניתן יהיה למנות כשר מלחמה בידיעה שהוא יפעל למען משפט חוזר. הם המליצו לו על פול דאראס, הגנרל שפיקח על טקס שלילת הדרגות של דרייפוס ומאז שינה את טעמו והחל לתמוך במשפט חוזר. אולם בריסון לא קיבל את הצעתם, ותחת זאת בחר בשארל שאנואן. וכך, כאשר צורלינדן דרש להעמיד את פיקאר לחקירה, יכול היה בריסון להתנגד לו בלי חשש. בריסון הכריז על הקמת ועדה לבדיקת האפשרות למשפט חוזר, צורלינדן התפטר ב-20 בספטמבר, ושאנואן נכנס במקומו. אולם עד מהרה גילה בריסון שנפל בפח. שאנואן היה ידידו של צורלינדן ועד מהרה התגלה כמתנגד חריף למשפט חוזר. הוא עקף את בריסון בצורה מתוחכמת, כאשר החזיר את צורלינדן למשרת המושל הצבאי של פריז. התביעה כנגד פיקאר נדחתה אמנם, אולם הוא הועבר בינתיים לבית הסוהר שרש-מידי כדי להרחיק אותו ממוקד ההתרחשויות. צעד זה גרר מחאה בכל רחבי צרפת. ז'ורס ארגן כנס מחאה במרסיי, בו השתתפו 30,000 איש. המונים צעדו אל מול שרש-מידי כשהם צועקים: "יחי פיקאר!". ב-26 בספטמבר הוחלט כי עתירתה של לוסי דרייפוס בדבר משפט חוזר תועבר לבית המשפט העליון. ובעוד בבית המשפט נערכים דיונים בנושא זה, ממשלתו של בריסון החלה מתפוררת. חוסר האונים שגילה אל מול שרי המלחמה שלו, שהתחלפו בזה אחר זה, כמו גם דרישתו העקשנית למשפט חוזר, הקנו לו תדמית של אדם חלש ולא יציב. נוספה על כך שביתת פועלים גדולה, שמועות על קשר להחזרתו לשלטון של בית בונפרטה ולבסוף משבר פשודה. ב-25 באוקטובר פרצו מהומות אל מול ארמון בורבון. המפגינים היו ברובם לאומנים ואנטישמים אשר דרשו את התפטרותו של בריסון. בעוד פלוגות פרשים משתלטות על גני טווילרי כדי למנוע מההמון המוסת לפרוץ לארמון, נשא שאנואן נאום תקיף נגד בריסון ונגד משפט חוזר, ולאחריו התפטר מתפקידו. מיד לאחר מכן נערכה הצבעת אי אמון בממשלה. ברוב של 286 נגד 254 נפלה הממשלה. הכנות למשפט חוזר הנשיא פור הטיל על שארל דופוי, אשר היה ראש הממשלה גם בתחילת הפרשה, להרכיב ממשלה. דופוי הצליח להרכיב ממשלה שנשענה בעיקר על סיעות השמאל-מרכז, אולם זכתה לתמיכה מוגבלת גם מרוב סיעות הימין. עוד לפני כן, קבע בית המשפט העליון כי עתירתה של לוסי למשפט חוזר קבילה וכי יש להתחיל את ההכנות. במהלך חודש נובמבר הוקלו מעט תנאי כליאתו של דרייפוס. הוענק לו מזון טוב יותר והותר לו לטייל באי. ב-24 בנובמבר חתם צורלינדן על העמדתו לדין של פיקאר בטענה שהוא זייף את הפטי בלה. המשפט נקבע ל-12 בדצמבר. מחנה הדרייפוסרים עשה ככל יכולתו לבטל את המשפט או לכל הפחות לדחות אותו, אולם כל שהצליח להשיג היה העברתו של התיק מבית דין צבאי לבית משפט אזרחי. ב-30 בדצמבר נקבע כי התיק הסודי יימסר לניתוח לבית המשפט האזרחי. ב-16 בפברואר 1899 נפטר במפתיע הנשיא פור. הפולמוס הדרייפוסרי ליווה את הבחירות והשפיע עליהן. בסופו של דבר נבחר אמיל לובה, אשר זכה לתמיכת הדרייפוסרים וסיעות השמאל, וגבר על ז'יל מלין שנתמך בידי הימין. בחירתו הכעיסה מאוד את האנטי-דרייפוסרים, אשר היו נחושים לנקום בלובה בכל צורה אפשרית. בטקס המינוי שלו הם עוררו מהומה כזו עד שאפילו נגינת המרסייז לא נשמעה. ב-23 בפברואר נערכה הלווייתו של פור, ומיד לאחריה ניסה המון אנטישמי, שהונהג בידי פול דרולד, ז'ול גרן ומוריס בארס, להוביל הפיכה בסיוע הצבא. עם זאת, ההפיכה נכשלה בשל חוסר התמיכה מצד הצבא, ומנהיגיה נעצרו. ב-4 ביוני הותקף לובה במהלך מרוץ סוסים. שני האירועים יצרו רושם שהרפובליקה בסכנה, מה שהוביל לנפילת ממשלתו של דופוי ולהקמת ממשלה חדשה ב-22 ביוני בראשותו של רנה ולדק-רוסו. ממשלה זו נשענה, כמו קודמתה, על מפלגות השמאל והמרכז. אולם עבור הדרייפוסרים היה זה סימן טוב כיוון שוולדק-רוסו נודע כדרייפוסר מושבע. מה גם שעוד לפני כן, ב-3 ביוני הצהיר בית המשפט העליון באופן רשמי כי פסק הדין של 1894 בטל ומבוטל וכי משפט צבאי חדש יערך בעיר רן. להצהרה זו נודעה חשיבות גם מעבר לגבולות הפרשה, כיוון שהיא ביססה את סמכותו של בית המשפט העליון כחזקה אף יותר מזו של בתי הדין הצבאיים. ממקום גלותו בלונדון, שלח אסטרהאזי מכתב בו הודה כי אכן הוא כתב את הבורדרו, אולם טען כי עשה זאת על פי הוראתו של סאנדהר. תחילת המשפט ממוזער\|250px\|דרייפוס במהלך משפט רן ממוזער\|200px\|אחת הישיבות במשפט רן ממוזער\|200px\|עורכי הדין של דרייפוס במשפט רן. אדגר דמאנז' עומד ליד פרננד לאבורי. השניים היו שונים מאוד בהשקפותיהם ובאופיים, מה שהוביל לחילוקי דעות ששיבשו את מערך ההגנה. דרייפוס עצמו לא היה מודע כלל לסערה שעורר עניינו בצרפת, ולמאבק האדיר המתנהל לשחררו, כיוון שהמכתבים שנשלחו לו ושהוא עצמו שלח, צונזרו. רק ב-5 ביוני נודע לו שהוא עומד למשפט חוזר. ב-9 ביוני הוא עזב את אי השדים. הוא הגיע לצרפת ב-30 ביוני בחשאיות גמורה, ומיד נכלא בבית הסוהר הצבאי ברן. יומיים לאחר מכן הגיעו דמאנז' ולאבורי לבקרו, והציגו בפניו את כל הנתונים והפרוטוקולים של המשפטים האחרונים. בשלב זה המחנה הדרייפוסרי, שכבר היה גדול מאוד, נעשה מפולג ומבולבל. דמאנז' ולאבורי נחלקו קשות בשאלה האם להסכים לפשרות מתונות אם יוצעו (דמאנז'), או לדרוש משפט תקיף עד הסוף (לאבורי). כמו כן, פרצו מחלוקות רבות בשאלה אילו עדים להזמין בנוסח נאומי ההגנה ועוד. המחנה האנטי-דרייפוסרי היה מלוכד מעט יותר, ומנהיגו הבולט בשלב זה היה מרסייה, שהתראיין לעיתונות בכל מקום והבטיח שהפעם יחשוף את כל הסודות גם אם הדבר יגרום למלחמה. הממשלה מצדה הייתה נחושה למנוע את הישנות המהומות שאירעו בעת משפטם של אסטרהאזי וזולא, ולפיכך שלחה לרן כוחות צבא ומשטרה גדולים. המשפט התקיים באולם התיאטרון של בית הספר תיכון של רן, ובדרך אליו נדרשו אנשים להציג תעודות מעבר. שבעת השופטים נבחרו בקפידה מבין קציני הצבא שטרם הביעו עמדה בפרשה. המשפט נפתח ב-7 באוגוסט בבוקר. למרבה צערם של הדרייפוסרים, דרייפוס עצמו לא שיתף פעולה היטב במשפט. אנשים רבים הגיעו כדי לרחם עליו, אולם הוא לא רצה שירחמו עליו. הוא צעד בתנועות אוטומטיות במדים שהוחזרו לו, וענה תשובות קצרות וענייניות. מוריס פאליאולוג, שנכח במשפט, תמה: "מדוע אין איש זה מסוגל לחמימות כלשהי? מדוע, במחאותיו הבוטות ביותר, לא נשמע מגרונו החנוק ולו ההד הקל ביותר לנפשו המיוסרת?" השופטים מצידם חקרו אותו בקשיחות שהפתיעה את כולם. נאומו של מרסייה במהלך המשפט הוצג התיק הסודי, אם כי בדלתיים סגורות. כל קציני המטכ"ל העידו נגד דרייפוס, אולם לא סיפקו שום הוכחה. הם התעלמו מהודאותיהם של אנרי ואסטרהאזי, והמשיכו לטעון בעקשנות כי דרייפוס הוא זה שכתב את הבורדרו וכי "זיוף אנרי" הוא מסמך אמיתי. הנשיא לשעבר פרייה העיד כי התיק הסודי הוסתר מפני הפוליטיקאים והכחיש את הטענה על פיה דרייפוס הודה בפני לברן-רנו. ב-12 באוגוסט הגיע מרסייה להעיד. עוד לפני כן הוא הפיץ את השמועה כי הוא עומד "להנחית מהלומה מוחצת" כדי להגביר את הדרמה סביב נאומו. בפועל, מרסייה נשא נאום טרחני ומשעמם שנמשך ארבע שעות. במהלך הנאום הוא חזר שוב על כל פרטי הפרשה, והוסיף פרטים רבים שהיו לא נכונים או לא מדויקים. בסיום נאומו הוא הצהיר: בשלב זה דרייפוס לא היה מסוגל יותר לעמוד מנגד. הוא קם וצעק על מרסייה: "כך היית חייב לעשות". גל של מחיאות כפיים שטף את האולם. מרסייה החוויר כליל, וניסה להמשיך את נאומו: "ביקשתי לומר..." אולם דרייפוס קם שוב וצעק: "זו חובתך". שאר הנאום של מרסייה נבלע כליל בגלל מחיאות הכפיים. הוא סיים את הנאום וירד מדוכן העדים. מיד כשסיים את נאומו, עלה על הדוכן הנשיא לשעבר פרייה, אשר טען כי מרסייה שיקר בנוגע לכמה עובדות, ודרש להתעמת עמו פנים אל פנים. השופטים קבעו שהעימות יתקיים ב-14 באוגוסט. הדרייפוסרים המתינו להזדמנות הזו כדי להלום במרסייה. העובדה שמרסייה שלף את כל הקלפים אפשרה ללאבורי להכין נאום נגדי אשר בו פרך כמה וכמה מטענותיו. אולם כאשר פסעו פיקאר ולאבורי ב-14 באוגוסט בדרכם לאולם הישיבות, הופיע לפתע צעיר וירה בלאבורי בגבו תוך שהוא צועק "הרגתי את דרייפוס!". פיקאר ניסה לרדוף אחריו, אולם הוא נעלם ועד ימינו לא נודעה זהותו. נטען כי מרסייה שלח אותו, אולם מעולם לא נמצאה ראיה לכך. לאבורי עצמו לא נפצע קשה, אולם נזקק למספר ימי מנוחה. דרייפוס אישית ביקש לעכב את המשפט עד 21 באוגוסט, אז העריכו הרופאים שלאבורי יוכל לעמוד שוב על רגליו ולדבר, אולם השופטים סירבו מתוקף נהליו הרשמיים של בית המשפט, אשר אסרו על עיכוב של נידון למעלה מ-48 שעות. בהיעדרו של לאבורי, שאל דמאנז' את מרסייה מספר שאלות, אולם לא הייתה להן אותה השפעה. גם העימות בין פרייה למרסייה לא הניב תוצאות, כיוון שפרייה לא הצליח להוכיח דבר. עמדתה של גרמניה בשלב זה, ההגנה נחלשה מאוד בשל יריבות פנימית וחלוקי דעות. לאבורי החלים, אולם מצב רוחו היה רע כל הזמן והוא חיפש ללא הרף הזדמנויות להתנגחות עם השופטים. עמדת הממשלה בשלב זה הייתה שעדיף שדרייפוס יזוכה כדי שהפרשה תיגמר, אולם מתנגדי דרייפוס לחמו כעת בכל הכח ומרבית המשקיפים שנכחו מטעם הממשלה התרשמו כי המשפט עתיד להיות מוכרע לרעתו. לאבורי פנה אל ראש הממשלה ולדק-רוסו וטען כי הסיכוי היחיד להציל את דרייפוס יהיה אם שוורצקופן עצמו יבוא ויעיד. שוורצקופן כבר חזר לברלין בסוף 1897, ולא יכול היה להעיד ללא אישור ממפקדיו. ב-24 באוגוסט פנה ולדק-רוסו למינסטר וביקש ממנו לדבר עם הנוגעים בדבר, כדי ששוורצקופן יוכל לבוא ולהעיד. וילהלם השני, קיסר גרמניה, עקב בהתעניינות אחר הפרשייה, ואף רשם הערות על עותק הבורדרו שהוגש לו, אולם כאשר מסר לו הנסיך בילוב, ששימש כקנצלר שלו, את בקשתו של ולדק-רוסו, הוא הצהיר: "במה נוגע לי עניין זה? אינני קיסר הצרפתים". יום למחרת שלח בילוב מכתב מנומס אך תקיף לוולדק-רוסו, בו הבהיר כי: ולדק-רוסו פנה אל בילוב פעם נוספת ב-28 באוגוסט, יחד עם שר המלחמה החדש המרקיז דה גאליפה, אולם שוב נתקל בסירוב נחרץ. לאבורי זעם על כך, וב-7 בספטמבר שלח מברקים לקיסר גרמניה ולמלך איטליה בדרישה ששני הנספחים יבואו ויעידו. בילוב הגיב באיגרת נזעמת: "הוד מלכותו הקיסר והמלך, אדוננו רב החסד, בדעה כי בשום פנים ואופן אין זה אפשרי, ואין זה טבעי להיענות, בכל צורה שהיא, להצעתו המוזרה של עורך הדין לאבורי." ליתר ביטחון, פרסם בילוב את עמדתו גם בביטאונו הרשמי של הקיסר "מוניטור הקיסרות". לטענתה של ברברה טוכמן, הימנעותה של גרמניה מהתערבות לכל אורך הפרשה, לא נבעה רק מרצון לא להסתבך, אלא גם מתוך כוונה להחליש את צרפת מבחינה פנימית, בעוד שהתערבותה יכלה לסגור את הפרשה בקלות. גזר הדין ממוזער\|180px\|אב בית הדין, קולונל אלברט ז'ואסט מקריא את גזר הדין משאפסה התקווה להיעזר בגרמניה, נעשו תומכי דרייפוס עצבניים ומתוחים וחילוקי הדעות גברו. בעוד שלאבורי ופיקאר לא הסכימו להתפשר על פחות מזיכוי מוחלט, דמאנז' ומתייה, שכבר נמצאו במאבק זמן רב יותר, קיוו להשיג פשרה כלשהי. בעקבות חילוקי הדעות, עזב פיקאר את רן וחזר לפריז ב-9 בספטמבר. יום למחרת היה אמור לאבורי לשאת את נאום ההגנה המסכם אשר עליו עמל זמן רב. אולם לאבורי נעשה יותר ויותר זועף ונחוש, ומריבותיו עם השופטים לא חדלו. מתייה החל לחשוש שדווקא נאום ההגנה ישכנע את השופטים באשמתו של אחיו. לפיכך, ב-8 בספטמבר הוא שלח את ברנאר לזר וז'אן ז'ורס שיבקשו מלאבורי לוותר על נאום ההגנה. בהמשך אותו היום הוא הגיש לו מכתבים מריינאך וקלמנסו, שגם כן ביקשו ממנו לעשות זאת. לאבורי הסכים בזעם, אף על פי שדמאנז' הפציר בו כן לנאום. בהמשך היום שינה גם מתייה את דעתו והתחנן בפניו לנאום, אולם לאבורי סירב, בטענה שוודאי לו שדרייפוס יצא חייב בדין והוא אינו רוצה שיאמרו כי זה באשמתו. דמאנז' נאם לבד, נאום פייסני ומתון, ומכיוון שהיה ימני ולאומן, הוא הילל את הצבא והחניף לו. ב-9 בספטמבר נאם אחד מעורכי הדין של התביעה, ומכיוון שלאבורי לא נאם, ב-3:15 אחר הצהריים פרשו השופטים לדיון בלשכתם. כעבור שעה וחצי הם יצאו, ואב בית הדין, קולונל אלברט ז'ואסט, הקריא את פסק הדין: "בשם העם הצרפתי, ברוב של חמישה קולות נגד שניים, כן, הנאשם נמצא אשם." עם זאת, בית הדין החליט להכיר ב"נסיבות מקילות" ובניגוד לפעם הקודמת, דן את דרייפוס לשלילת דרגותיו בפעם השנייה ולעשר שנות מאסר בצרפת עצמה. דמאנז' פרץ בבכי ולאבורי היה זה שנאלץ לבשר לדרייפוס כי המאבק נכשל, ופעם נוספת הוא יצא אשם. צעדים אחרונים חנינה גזר הדין הפתיע מאוד את כל הצדדים. כל מי שהיה מעורה בפרטי המשפט ידע היטב כי הראיות כנגד דרייפוס הוכחו כקלושות ביותר והראיות כנגד אסטרהאזי נראו מוצקות וברורות. בנוסף על כך, הוכח כי בית הדין עצמו מודע לקלישות האשמה, לנוכח העובדה שהוא דן את דרייפוס רק לעשר שנות מאסר. עובדה זו הומחשה עוד יותר למחרת היום, כאשר שבעת השופטים מסרו לנשיא את בקשתם שלא להחיל על דרייפוס את גזר הדין הקובע כי עליו לעבור פעם נוספת טקס שלילת דרגות. בשלב זה פרשת דרייפוס כבר הפכה למוקד סקרנות בינלאומי, ועיתונים מכל רחבי העולם עקבו אחריה. גזר הדין התקבל בשאט נפש בכל מקום. כמה עיתונים דרשו להטיל סגר על צרפת ולהחרים את התערוכה העולמית שעמדה להתקיים בפריז ("אותו מקום מושחת") באביב הבא. המלחין הנורווגי אדוורד גריג ביטל סבב הופעות מתוכנן בצרפת. הפגנות מחאה התקיימו באנטוורפן, מילאנו, נאפולי, לונדון, שיקגו וניו יורק ובכמה מקומות נאלצה המשטרה להגן על השגרירות הצרפתית. ולדק-רוסו היה מודאג מאוד. הפתרון היחיד אשר עמד בפניו היה הענקת חנינה, אולם הוא היה משוכנע שהדרייפוסרים לא יקבלו את ההצעה כיוון שמשמעותה היא הכרה באשמתו של דרייפוס. הוא ראה את ארצו נגררת לעוד סבב של מאבקים ואלימות. ואכן, הדרייפוסרים נחלקו בשאלה האם לבקש חנינה. מתייה, אשר דאג לאחיו כעניין אישי ולא עקרוני, והיה מותש כליל מהמאבק בו הוא נמצא כבר כמעט חמש שנים, היה מוכן להתפשר על חנינה. כמוהו גם ריינאך ולזר. לעומת זאת, קלמנסו, ז'ורס ופיקאר התנגדו לרעיון. ריינאך פנה אל ולדק-רוסו ב-11 בספטמבר והציע מעין פשרה: דרייפוס יקבל חנינה, אולם היא תוענק באופן מיידי כך שהכל יבינו כי אף על פי שמבחינה רשמית היא מהווה הכרה באשמתו של דרייפוס, למעשה היא אינה כזו. דרייפוס עצמו פגם במהלך, כאשר הגיש ערעור על גזר הדין. הנשיא לובה דרש שדרייפוס יוותר על הערעור בטרם תוענק לו חנינה. פירושו של דבר היה למעשה הודאה באשמה. היה קשה לשכנע בכך את מתייה, אולם לבסוף הוא הצליח להגיע לפשרה מסוימת. ז'ורס ניסח עבור אלפרד דרייפוס הצהרה שאותה היה אמור לפרסם לאחר שחרורו, בה הוא מצהיר שהוא אכן חף מפשע והוא מתכוון להמשיך במאבק. למתייה לקח שעה לשכנע את דרייפוס להסכים לכך. ברגע האחרון, חזר בו הנשיא לובה ודרש להמתין מעט כדי לשמור על כבודו של בית הדין הצבאי. בתגובה, הגיש ולדק-רוסו את התפטרותו, וכמוהו גם שר המלחמה המרקיז דה גאליפה. כדי למנוע משבר פוליטי חדש, נכנע לובה והבטיח לחון את דרייפוס תוך שבוע. ב-19 בספטמבר חתם הנשיא על הצו. באותו היום, הלך לעולמו אוגוסט שויירר-קסטנר, אחד מהבולטים שבתומכי דרייפוס. כדי לפייס את הצבא, פרסם גאליפה פקודת יום, בה קבע כי "התקרית" הסתיימה בהרשעתו של דרייפוס והוא שוחרר רק הודות ל"רגשי חמלה עמוקים". דרייפוס הוסע לנאנט, שם נפגש עם מתייה, שלקח אותו להתאחד עם משפחתו שהמתינה באביניון. אחרי ארבע שנים ועשרה חודשים, הוא היה משוחרר. שיקום משפטי ממוזער\|240px\|אלפרד דרייפוס (מימין) לאחר חזרתו לשירות ב-17 בנובמבר עבר ולדק-רוסו לשלב הבא של תוכניתו לריפוי הפילוג בעם הצרפתי, והעניק חנינה כללית "על כל המעשים הפליליים, או העברות הקשורות בפרשת דרייפוס, או שנכללו בתביעות משפטיות המתייחסות לאחד ממעשים אלה". הצעד העניק חנינה לזולא, פיקאר ולבלוא, אך עורר את זעמם של רבים כיוון שהוא חיפה למעשה גם על מרסייה, בואדפר, גונז, ביו, פאטי, פלייה ואחרים, אשר נחשדו בזיוף ושקרים. ז'ורס, קלמנסו, לאבורי, זולא ופיקאר החלו לתקוף בגלוי את מתייה דרייפוס ואף את אלפרד דרייפוס עצמו על כך שהסכימו לחנינה ולא התעקשו לקבל צדק. קלמנסו כתב בזעם בעיתונו: "דרייפוס מטפל בדרייפוס, וטוב שכך. אנו חושבים על המולדת שלנו, הכורעת תחת הנטל הכבד של עוול חסר רחמים". החנינה חידדה את חילוקי הדעות שבין אלו שראו במאבק למען זיכויו של דרייפוס עניין עקרוני לבין אלו שראו בו עניין אישי בלבד, והובילה לנתק סופי בין המחנה הדרייפוסרי למשפחת דרייפוס עצמה. היה זה למעשה סיומה הרשמי של הפרשה. מרבית הסיעות הסכימו לקבל את הפשרה, בין היתר בשל התערוכה העולמית שהתקיימה בפריז החל מ-15 באפריל 1900. צרפת כבר שכחה מהפרשה, עד שבעקבות הבחירות ב-1902 הורכבה ממשלת שמאל בראשות אמיל קומבס. ז'ורס קיבל חזרה את מקומו בפרלמנט, וב-7 באפריל 1903 הוא נשא נאום סוחף בו חזר על הליקויים המשפטיים שנערכו במהלך הפרשה ושלל מכל וכל את האשמתו של דרייפוס. ועדת חקירה חדשה הוקמה, והיא קבעה עד מהרה כי הבורדרו נכתב ללא כל ספק בידי אסטרהאזי. תאוריית הזיוף העצמי של ברטיון נשללה מכל וכל. קצינים שבדקו את הביוגרפיה של דרייפוס, קבעו חד וחלק כי לא היה לו המידע המתאים כדי לכתוב את הבורדרו. ב-9 במרץ 1905 הסתיימה החקירה, והיועץ המשפטי לממשלה, מנואל באודוין, הגיש לקומב וז'ורס דו"ח בן 800 עמודים, בו קבע חד וחלק כי דרייפוס הורשע בתחילה ללא כל ראיות אמתיות ובהמשך נפל קרבן לקנוניה צבאית. ב-12 ביולי 1906 ביטל בית המשפט העליון את האשמתו של דרייפוס מ-1894 וקבע כי אין כל ראיות להאשמתו של דרייפוס. ההאשמה ממשפט רן בוטלה מאליה. יום לאחר מכן הוחזרו דרייפוס ופיקאר לשירות צבאי. הדרייפוסרים זכו בניצחון סופי. סוף דבר עם חזרתו לשירות, הוענקה לדרייפוס דרגת לוטננט קולונל, הדרגה אליה על פי ההשערה היה מגיע, לו הייתה הקריירה שלו נמשכת כרגיל. עם זאת, דרייפוס עצמו אוכזב כיוון שקיווה לקבל דרגה גבוהה יותר. כמו כן, הוא קיבל את אות אביר לגיון הכבוד בטקס פומבי. ביוני 1907 הוא נאלץ לפרוש מהשירות בשל בעיות בריאותיות ועייפות כרונית, שנבעו מתקופת מאסרו באי השדים. ב-4 ביוני 1908, הועברו עצמותיו של זולא (אשר נפטר ב-1902 ויש הטוענים שנרצח) ל. במהלך הטקס, עיתונאי ממורמר בשם לואי גרגורי ניסה לירות בדרייפוס. גרגורי הצהיר שהוא לא רק מעוניין לשבש את הטקס של "שני הבוגדים" דרייפוס וזולא, כי אם גם לגרום לפתיחתה של פרשה מחודשת. דרייפוס נפצע קל בידו, וגרגורי זוכה לאחר משפט מהיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייס דרייפוס לצבא פעם נוספת. פרט לפאטי, הוא היה הקצין היחיד מבין המעורבים בפרשה שהשתתף במלחמה. בין היתר, השתתף בשחרור מולדתו אלזס. הוא נפטר ב-1935. פיקאר לעומת זאת, קודם לדרגת ז'נרל דה בריגדה ובהמשך הועלה לדרגת ז'נרל דה דיוויזיה. קלמנסו הפך ב-1909 לראש ממשלה, ומינה את פיקאר לשר המלחמה בממשלתו. פיקאר החזיק בתפקיד זה עד מותו ב-1914 מתאונת ציד. השפעות הפרשה שמאל\|ממוזער\|250px\|פרשת דרייפוס פילגה במרירות את החברה הצרפתית. בקריקטורה מתוארת ארוחה משפחתית. בתמונה העליונה הסב אומר: "מעל הכול! לא נדבר על פרשת דרייפוס!". בתמונה התחתונה בני המשפחה מתקוטטים והכותרת אומרת: "הם דיברו..." השפעות פוליטיות בקרב ההיסטוריונים רווחת הדעה כי הפרשה גרמה להיחלשות ניכרת בכוחם של המלוכנים, שאיבדו את אהדת הקהל והעיתונות. העובדה שמרבית המלוכנים התנגדו לדרייפוס גרמה לכך שהם זוהו עם האלימות הרבה והעוולות שליוו את הפרשה. בדיעבד, הסדר הרפובליקני יצא מחוזק מהפרשה כפי שלא היה לפניה, והתקוות לחזרה למשטר הישן נמוגו כליל. עם זאת, יש הסבורים כי המלוכנים נמצאו בלאו הכי בתהליך איטי של איבוד כוחם והפרשה רק הבליטה אותו. בטווח המידי, אין ספק כי הפרשה הכשילה את ממשלת המרכז וסייעה לחיזוק כוחן של סיעות השמאל. מנגד, הפרשה ליכדה את הלאומנים, עזרה להם לחדד את טענותיהם ומטרותיהם ולבסס את כוחם בהדרגה. גם על הסוציאליסטים בצרפת הייתה לפרשה השפעה ניכרת, כיוון שלראשונה הם נאלצו להתמודד עם השאלה האם עליהם לקחת חלק בסכסוך בין בורגנים, כפי שהייתה הפרשה, ולמעשה האם מפלגה סוציאליסטית מסוגלת לשבת בממשלה בורגנית. סוציאליסטים רבים (כמו ז'ורס ובלום) הביעו תמיכה בדרייפוס, אף על פי שההוראה הרשמית של מנהיגי הסוציאליסטים הייתה כי אין לקחת חלק בסכסוך. השפעות חברתיות פרשת דרייפוס ליוותה את צרפת במשך קרוב לשש שנים, אשר במהלכן היא הייתה הנושא העיקרי בפוליטיקה ובחדשות עד כדי כך שכונתה פשוט "הפרשה". הפרשה החריפה את הניגודים שבין הימין והשמאל הפוליטיים, ויצרה בחברה הצרפתית קרע עמוק שלא אוחה עד סוף ימיה של הרפובליקה השלישית. הפילוג החליש מאוד את צרפת מבחינה פנימית, ויש אף המונים אותו כאחד הגורמים לנפילתה המהירה של צרפת במלחמת העולם השנייה 40 שנה לאחר מכן. לטווח הקרוב יותר, מוסכם כי כוחה של הכנסייה ירד, ויוקרתו של הצבא נפגמה. גם מעמדה של האנטישמיות בצרפת התערער מאוד. הפרשה הבליטה נקודה חשובה נוספת, אשר חרגה בהרבה מעבר לגבולות צרפת, והיא עליית כוחה של דעת הקהל והעיתונות. התעמולה הארסית שהופצה בעיתונות כנגד דרייפוס הייתה בין הגורמים להאשמתו, כשם שהמאמר "אני מאשים" אשר פורסם בעיתונות הנגדית סייע לזיכויו. הפוליטיקאים בצרפת החלו יותר ויותר לקרוץ לדעת הקהל ולנסות להשיג סיקור אוהד בעיתונות. השפעות תרבותיות המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לדרייפוס. ניתן להניח שבהקשר זה, השימוש הנפוץ הראשון במונח היה של לאומנים מתנגדי דרייפוס כגון מוריס בארס. כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונוטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם. מגמה זו של מתח בין האינטליגנציה או אנשי אקדמיה לבין השלטונות, הכנסייה או אנשים התומכים בלאומנות הופיע במקרים רבים אחרים לדוגמה בהמשך המאה ה-20 על רקע אנטשימיות וגזענות באירופה ובארצות הברית, במתח על רקע תומכי קיימות וסביבתנות ובהקשר של התנגדות או תמיכה בזכויות להט"ב. מקומה של הפרשה בהיסטוריה היהודית ממוזער\|150px\|בנימין זאב הרצל, בתקופה בה עבד כעיתונאי בפריז בהיסטוריה היהודית, הפרשה סימלה את התחזקות האנטישמיות המודרנית. אף על פי שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במבנה החברתי. היא הוכיחה כי אף על פי שהיהודים השתלבו היטב בחברה הצרפתית, הרי שהאנטישמיות פעפעה מתחת לפני השטח. הפרשה נתנה לעיתונות האנטישמית את הלגיטימציה לפרוח ולהפיץ קריאות כי היהדות היא מחלה שמתפתחת על בסיס "מצע גידול", אותו מהווה צרפת עצמה. הקהילה היהודית בצרפת הייתה מודעת היטב לכך, ולפיכך, במהלך הפרשה, התמיכה לה זכתה משפחת דרייפוס בקהילה הייתה מעטה. הדעה המקובלת היא כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסיקר את המשפט ככתבו של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". הרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס, אולם בהמשך היה משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע. הוא היה בין העיתונאים המעטים שהורשו להיות נוכחים בעת מתן גזר הדין של 1894. הרצל נכח גם בטקס שלילת דרגותיו של דרייפוס והתרשם מעמידתו האיתנה. הוא שמע את ההמון צועק "מוות ליהודים!", אולם בכתבה שלו שוּנתה הקריאה ל"מוות לבוגדים!". עורכי העיתון שלו סברו שעדיף שלא ללבות עוד יותר את אש האנטישמיות שבערה בווינה באותם ימים. הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר "ארמון בורבון". עם זאת, הרצל כתב את ספרו "מדינת היהודים" עוד בימים בהם דרייפוס והפרשייה שנשאה את שמו היו אלמוניים כמעט לחלוטין, כשהרצל מסכם בעיתונו את האירועים החשובים של שנת 1894 אין משפט דרייפוס נכלל ברשימה. בדיווחי הרצל מהמשפט תופס ההיבט האנטישמי מקום שולי, ורק ב-1899, לאחר שהפרשייה כבר התפוצצה, ציין לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני. כמו כן, מכיוון שהרצל כתב מאמרים ל"נויה פרייה פרסה" על האנטישמיות בצרפת כבר ב-1892, סביר להניח שהוא לא הופתע לחלוטין מגילויי האנטישמיות שהתגלמו בהטלת האשמת שווא על דרייפוס ובגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת. גם אם משפט דרייפוס היה אבן דרך חשובה בתפיסת היהודים את האנטישמיות בעת החדשה, נראה שהרצל הגיע אל רעיון הציונות המדינית עוד לפני כן, מתוך הבנתו את התפתחותה של הפוליטיקה והחברה באירופה, שהאנטישמיות – שאותה חווה על בשרו מאז היותו בן 22 לפחות – הייתה אחד הגורמים המרכזיים בה. עם זאת, לטענת עמוס אילון, פרשת דרייפוס הייתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. היסטוריוגרפיה על פרשת דרייפוס נכתבו ספרים רבים במהלך השנים. ממשלת צרפת שחררה לציבור את כל הרשומות המשפטיות מימי הפרשה. הן זמינות ב ובארכיון הצבאי שבטירת ונסן וחלקן גם באינטרנט. עם זאת, מכיוון שחלקים גדולים מהפרשה היו לא רשמיים, במחקר ההיסטורי נודעה חשיבות רבה לכתביהם של בני אותו דור אשר מספקים עדויות אישיות לאירועים. המחקר הראשון שעסק באופן מסודר בפרשת דרייפוס, הוא החוברת של ברנאר לזר: "טעות משפטית - פרשת דרייפוס", אשר פורסמה בעצם ימי הפרשה. דרייפוס עצמו, ניהל יומן בתקופה בה היה כלוא באי השדים, ולאחר שחרורו ב-1899 ערך אותו לכדי ספר זיכרונות ושילב בו את המכתבים שכתבה לו לוסי. ב-1901 יצא הספר לאור בשם "חמש שנים בחיי" והיה מיד לרב מכר. ב-1907 הוא פרסם ספר נוסף בשם "פנקסים, 1899-1907". אחיו מתייה פרסם את זכרונותיו בספר "הפרשה כפי שחייתי אותה". חלקים מזיכרונותיו שלא פורסמו, נאספו והודפסו ב-1965 בשם "דרייפוסר!". ז'וזף ריינאך פרסם סדרה בת חמישה כרכים בשם "תולדות פרשת דרייפוס", אשר נחשבת ליצירת מופת ולאחד המקורות החשובים של חקר הפרשה. ספר חשוב נוסף הוא ספרו של מוריס פאליאולוג "יומני הסודי על פרשת דרייפוס". כעובד משרד החוץ, פאליאולוג עקב מקרוב אחר כל שלבי הפרשה, אולם בפרשה עצמה הוא מילא תפקיד שולי בלבד ולפיכך נקודת מבטו נחשבת לנייטרלית. ספרים בולטים נוספים המשמשים את המחקר ההיסטורי, הם "העדויות" מאת ז'אן ז'ורס, אשר יצא לאור כבר ב-1898, "פרשת דרייפוס" מאת לואי לבלוא, שיצא לאור ב-1929, "זכרונות על הפרשה" מאת ליאון בלום, שיצא לאור ב-1935, ואחרים. ב-1930 פורסמו זיכרונותיו של שוורצקופן, אשר בהם הוא הודה בכך שהעסיק את אסטרהאזי. זיכרונות אלו שפכו אור על נקודות רבות בפרשה, אולם במחקר ההיסטורי מקובל להסתכל עליהם בזהירות רבה, כיוון ששוורצקופן היה מעוניין להמעיט ברשלנות שגילה במהלך הפרשה. במהלך השנים הראשונות שלאחר הפרשה, פורסמו מספר ספרים בנימה אנטישמית גלויה, תחת שם העט אנרי דיטרה-קרוזון , אשר עסקו בפרשת דרייפוס. ספרים אלו נכתבו למעשה בידי שני קולונלים בצבא צרפת, אשר עמדו בראש תנועת "אקסיון פראנסז". בספרים אלו פותחה התאוריה, על פיה דרייפוס כן היה האשם, ואסטרהאזי נדחף להודות באשמה בידי משפחת דרייפוס. תאוריה זו אינה מקובלת כלל במחקר ההיסטורי, אולם היא פופולרית בקרב חוגים אנטישמיים שונים. תאוריה נוספת אשר שנויה במחלוקת, פותחה בידי ז'אן דויס - היסטוריון צבאי ומומחה לכלי נשק. דויס פיתח את התאוריה, על פיה אסטרהאזי היה סוכן כפול, אשר פעל למעשה בהוראתו של סאנדהר. באותה תקופה, צרפת עבדה בסודי סודות על פיתוח תותח 75 מ"מ מודל 1897. סאנדהר, אשר רצה להסתיר את הפרויקט מעיני הגרמנים, הורה לאסטרהאזי להעביר לגרמנים מידע חסר ערך שנועד להסיט את תשומת לבם מפיתוחו של התותח. המטכ"ל לא היה מודע למזימה זו, ולפיכך הגיש את האשמה נגד דרייפוס בתום לב. לאחר מכן היו קציני המטכ"ל נחושים להמשיך ולהגן על אסטרהאזי, כשבעצם הגנו על התותח החדשני. תאוריה זו לא התקבלה במחקר המקובל, וספגה ביקורת נוקבת. פרשת דרייפוס בתרבות בעוד הפרשה מתרחשת, כתב רומן רולן, אשר היה דרייפוסר מושבע, את המחזה "הזאבים", אשר היווה למעשה אלגוריה לפרשה. המחזה ניסה להראות כי למעשה הפרשה שקורעת את צרפת מתבססת על הדילמה הישנה האם להקריב את המדינה או את הצדק. העובדה שבהצגת הבכורה של המחזה, נכחו פיקאר מצד אחד ופאטי מצד שני, גרמה לכך שפרצו בתיאטרון מהומות קשות. המחזה תורגם לעברית על ידי יעקב הורוביץ והוצג בהבימה בבימויו של צבי פרידלנד בשנת 1934. מרסל פרוסט, שגם כן היה דרייפוסר, דן בפרשה בכרכים ב, ג, וד של ספרו הנודע "בעקבות הזמן האבוד". זולא תכנן לכתוב ארבעה ספרים אודות הפרשה, והוא קרא להם "ארבעה האוונגליונים". הספר הראשון: "פוריות" יצא לאור ב-1899, והשני "עבודה" יצא לאור ב-1901. הוא לא הספיק לסיים את הספר השלישי, "האמת", לפני מותו ב-1902 והוא פורסם לאחר מכן. כתיבתו של הספר האחרון בסדרה, "צדק", לא הושלמה. על בסיס פרשת דרייפוס נכתבו ספרים וסרטים רבים. בין הבולטים שבהם: "מקרה דרייפוס" - סרט בריטי מ-1931, בו מככב סדריק הארדוויק בתפקיד אלפרד דרייפוס. ב-1937 נעשה סרט ביוגרפי על אמיל זולא, ובפרט על פרשת דרייפוס, בשם "חייו של אמיל זולא". בסרט שיחקו פול מוני בתור זולא וג'וזף שילדקראוט בתור אלפרד דרייפוס. הסרט זכה לביקורות מהללות ואף בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. ב-1958 עלה לאקרנים הסרט האמריקני "אני מאשים", בו מגולם דרייפוס בידי חוזה פרר. ב-1991 נעשה סרט על הפרשה מנקודת מבטו של פיקאר בשם "אסיר של כבוד", בכיכובו של ריצ'רד דרייפוס בתפקיד פיקאר וקנת' קולי בתפקיד דרייפוס. ב-2014 יצא לאור ספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל", אשר מספר את הפרשה מנקודת מבטו של פיקאר. ב-2019 ביים רומן פולנסקי סרט בצרפתית על בסיס ספרו של האריס. הסרט נקרא "אני מאשים" במקור הצרפתי ו"קצין ומרגל" באנגלית ובעברית. ז'אן דוז'רדן גילם את פיקאר ולואי גארל את דרייפוס. ב-1994 הונפק בול דואר ישראלי "100 שנה לפרשת דרייפוס". משפט דרייפוס הוא המשפט הראשון שתועד באמצעות ראינוע. ראו גם משפט בייליס פרשת הילזנר היסטוריה של האנטישמיות המשרד השני של המטה הכללי הצרפתי לקריאה נוספת מקורות ראשוניים אמיל זולא, אני מאשים, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט. (שני תרגומים: אחד מאת יצחק שנברג [=שנהר] והשני מאת אברהם אבא רקובסקי, שפורסם ב"הצפירה" זמן קצר לאחר הופעת המאמר המקורי. לצדם הובאה פקסימיליה של המאמר המקורי.) (הופיע לרגל 50 שנה לפרסום המאמר) אמיל זולא, אני מאשים...!, מצרפתית: הדר קלונובר, הוצאת קמין-ברזילי, 2017. (הופיע לרגל 120 שנה לפרסום המאמר) Alfred Dreyfus, Cinq années de ma vie, Fasquelle, Paris (réimpr. 2006 (La Découverte), 2015 (Théolib)) (1re éd. 1935) Alfred Dreyfus, Lettres d'un innocent [archive], Stock, 1898. Réédition Théolib, Paris, 2013 Alfred Dreyfus, Carnets 1899-1907, Calmann-Lévy, 1998. Louis Leblois, L'affaire Dreyfus : l'iniquité, la réparation, les principaux faits et les principaux documents, Théolib, coll. « Résistances », 2012 Joseph Reinach, Histoire de l'affaire Dreyfus, Fasquelle, 1901 ; éd. Robert Laffont, deux vol., 2006 חמשת הכרכים של הספר זמינים באתר גאליקה: Tome 1, Procès de 1894 Tome 2, L'affaire Esterhazy Tome 3, Procès Esterhazy et Zola Tome 4, Cavaignac et Félix Faure Tome 5, Procès de Rennes Tome 6, La révision Tome 7, Index général. Henri Crozon, Précis de l'affaire Dreyfus : avec un répertoire analytique, Paris, Éditions du Trident, 1924 Léon Blum, Souvenirs sur l'Affaire, Flammarion, Folio Histoire, 1993 Georges Clemenceau, L'iniquité [archive], Stock, 1899 Georges Clemenceau, La honte, 1903 Georges Clemenceau, Vers la réparation, Tresse & Stock, 1899 Bernard Lazare, L'affaire Dreyfus : une erreur judiciaire, Stock, 1897 Mathieu Dreyfus, L'Affaire telle que je l'ai vécue, Bernard Grasset, Paris, 1978 Jean Jaurès, Les preuves, recueil d'articles parus dans La Petite République, 1898 Octave Mirbeau, L'Affaire Dreyfus, Librairie Séguier, 1991 Maurice Paléologue, L'Affaire Dreyfus et le Quai d'Orsay, Plon, 1955 Émile Zola, Combat pour Dreyfus. Préface de Martine Le Blond-Zola. Postface de Jean-Louis Lévy. Présentation et notes d'Alain Pagès. Éditions Dilecta, 2006 מחקר מודרני י' המפדן ג'קסון, קלמנסו והרפובליקה השלישית, הוצאת הדר, 1967 רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998 Jean-Denis Bredin, L'Affaire, Fayard, Paris, 1993 (1re édition 1981) Vincent Duclert, Biographie d'Alfred Dreyfus, l'honneur d'un patriote, Fayard, Paris, 2006 Marcel Thomas, L'Affaire sans Dreyfus, Fayard, Idégraf (Genève), 1961-1979, 2 volumes Jean Doise, Un secret bien gardé, Histoire militaire de l'Affaire Dreyfus, Le Seuil, 1994 Michael Burns, Rural Society and French Politics, Boulangism and the Dreyfus Affair, 1886–1900 Princeton University Press Alfred S. Lindemann, The Jew Accused: Three Anti-Semitic Affairs, Dreyfus, Beilis, Frank, 1894–1914 (Cambridge University Press) Michael Burns, Dreyfus: A Family Affair, from the French Revolution to the Holocaust, New York: Harper Michael Burns, France and the Dreyfus Affair: A Documentary History (Boston: Bedford/St. Martin's) Eric Cahm, The Dreyfus Affair in French Society and Politics. New York: Longman George R. Whyte, The Accused – The Dreyfus Trilogy, Inter Nationes George R. Whyte, The Dreyfus Affair – A chronological history, Palgrave Macmillan 2006 Ruth Harris, The Assumptionists and the Dreyfus Affair, Past & Present (2007) 194#1 175–211 Ruth Harris, Dreyfus: Politics, Emotion, and the Scandal of the Century. (Henry Holt and Company) Louis Begley, Why the Dreyfus Affair Matters. (Yale University Press) Philippe Oriol, History of the Dreyfus Affair – Vol 1 – The History of Captain Dreyfus, Stock Frederick Brown, For the Soul of France: Culture Wars in the Age of Dreyfus. (Alfred A. Knopf) Robert L. Fuller, The Origins of the French Nationalist Movement, 1886–1914, Jefferson, NC: McFarland Piers Paul Read, The Dreyfus Affair, Bloomsbury Publishing, 2012. קישורים חיצוניים תרגום סופו של המכתב של אמיל זולא, "אני מאשים" (J'accuse), בוויקיטקסט מידע רב על פרשת דרייפוס, כולל מכתבים, מסמכים ותמונות. באתר הספרייה הלאומית 1906 :Dreyfus réhabilité על פרשת דרייפוס באתר משרד התרבות הצרפתי אתר מפורט אודות הפרשה טקסטים על אודות אלפרד דרייפוס באתר האספה הלאומית הצרפתית אתר העיר מולוז, sur le centenaire de la réhabilitation du capitaine Alfred Dreyfus Christophe Charle, Champ littéraire et champ du pouvoir, les écrivains et l'Affaire DreyfusAnnales, Économies, Sociétés, Civilisations, Annee 1977, vol. 32,Nr.2, pp. 240–264 פרשת דרייפוס, אתר אוצר התיישבות היהודים זיוה שמיר, בכינור, בתוף ובחצוצרה- פרשת דרייפוס, השתקפותה ביצירת ח"נ ביאליק, אתר מב"ע, ינואר 2024. ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:צרפת: העת החדשה קטגוריה:יהדות צרפת קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה קטגוריה:אנטישמיות קטגוריה:צרפת: אנטישמיות	2024-09-08T08:30:15
בודהיזם	ממוזער\|שמאל\|196px\|פסלים בודהיסטים באתר בודהה טיאן טאן, הונג קונג בודהיזם היא הדת הרביעית בגודלה בעולם, ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון, כ-7% מאוכלוסיית העולם. היא מהווה רוב בקמבודיה, בתאילנד, במיאנמר, בבהוטן, בסרי לנקה, בלאוס במונגוליה. בודהיזם היה דת דהרמית, כאשר "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך" או חוקי הטבע ("תורת הבודהה") המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. הדת רואה בהפחתת הסבל האנושי כמטרה עיקרית. על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה, כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת. מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח אסיה ובדרומה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה ובצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע. המושג בודהה (פאלי ובסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני. גאוטמה, מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה שבה לא הכיר אותה איש מלבדו. "בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה. בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים בפליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו". תולדות הבודהיזם שמאל\|ממוזער\|210 פיקסלים\|דמותו של הבודהה גאוטמה בציור מהמאה ה-19 חיי הבודהה ורעיונותיו אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. על כן, סיפור חייו של הבודהה הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו. על פי סיפור חייו, גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), היה נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה – "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" – השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות שנלחמו זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם. על פי המסורת הוא גדל בארמונו של אביו כשהוא מנותק לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון לראשונה נחשף לצער, למחלות ולמוות. מפגש זה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי. בגיל 29 פרש מחיי המשפחה, עזב את אשתו ובנו, ואימץ חיי "סאדהו" – פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, תרגולים קשים, התרחקות מתענוגות וכיו״ב) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן – היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות של "הניצוץ האלוהי" – הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים – אך לא הגיע לתשובה שהשביעה את רצונו. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד עצמי לבדו. על פי המסורת התיישב הבודהה תחת עץ (שלימים נקרא על שמו – עץ הבודהי) בעיר שנקראת כיום בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה. יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" – אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם – "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות – למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע, כלומר להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות, המכונה סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה. בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא שנעלמה במהלך המאה ה-14. ישנן השערות שונות לגבי הפופולריות של הבודהיזם. תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה מהפכנית למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. סיבה נוספת לפופולריות של הדת הייתה שהיא הבטיחה נירוואנה, הפתוחה ואפשרית לבני כל הקאסטות, בעוד שהזרם ההינדואיסטי ששלט באותה התקופה גרס כי רק מי שעמל בחיים הקודמים כדי להיוולד בחיים האלו בקאסטת הברהמינים, כוהני הדת ההינדואים, יכול להגיע להארה ולהשתחרר מהסבל. את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורתו, אותה כינה דהרמה בסנסקריט או דהמה בפאלי, עד שמת בגיל 84. התפשטות הבודהיזם ממוזער\|250px\|כניסה למקדש בודהיסטי בטאיוואן בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את מרכז וצפון הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר. במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, הפך לבודהיסט והפך את הבודהיזם לדת פופולרית בקיסרותו. הוא בנה מונומנטים בודהיסטים ברחבי הודו ושלח מיסיונרים להפצת הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה. ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטים, בסך הכול מוערך מספרם בכ-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר. ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה. כיום הבודהיזם נגיש וצובר פופולריות גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים. תורתו של בודהה שמאל\|ממוזער\|260 פיקסלים\|המדיטציה היא אחת מאבני היסוד של הבודהיזם בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה – המבוססת על ארבעה עקרונות המכונים ארבע האמיתות הנאצלות. גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו רואה עצמו כמבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח ״חכמת-אמת״ ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים. ממוזער\|אדם בזמן מדיטציה תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג. שלוש אבני החן, או שלושת המחסות שמאל\|ממוזער\| 250 פיקסלים\|בית ספר ללימודי בודהיזם בקיוטו, יפן בדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלוש אבני החן: בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את ייעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך. זוהי האיכות המוארת שטמונה בכל אדם, והגיעה לידי שלמות בבודהה ההיסטורי. דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך – זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי. סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה. בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים. כללי התנהגות שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|המרכז הבודהיסטי בעיר לונדון, בריטניה הבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם ״הדרך״. כללי המוסר מכוונים לשתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה) הימנעות מנטילת דבר מה שלא ניתן (גנבה) הימנעות מפעילות מינית בלתי הולמת הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעה זרמים בבודהיזם כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית: ממוזער\|פרחי נזורה בורמזים טהרוואדה המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה. ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות. מהאיאנה "הכלי הגדול" או "המרכבה הגדולה", זרם בן המאה ה-1 לפנה"ס, הוא הזרם הגדול ביותר ומהווה 53% מהבודהיסטים בעולם. המהאיאנה התפתחה הדרגתית ונפרדה מהטהרוואדה, ונפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים העתיקים ביותר שלה קיימים היום רק בתרגום לסינית, אך מספר קיימים עוד בשפת המקור – סנסקריט. המהאיאנה מדגישה את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה – זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים, על פני שחרור פרטי מסבל. וג'ריאנה "מרכבת היהלום" היא פיתוח של המהיאנה ולעיתים נחשבת זרם בתוכה, והיא הזרם הבודהיסטי הקטן ביותר. הוג'ריאנה היא זרם מיסטי ואזוטרי, ובו הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) תופסת מקום מרכזי. הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית, לדוגמה שינון מנטרות וטקסים מקודשים. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו. השפעות נוספות לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי, וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח. בודהיסטווה שמאל\|ממוזער\|210 פיקסלים\|נזירים בטיבט לפי המהאיאנה, הבודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה. בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה הוליסטית, לפיה הסבל האישי קשור בסבל הקולקטיבי. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהאיאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל). לפי הזרמים האלו בבודהיזם, על האדם לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך. הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה. הקהילה הבודהיסטית שמאל\|ממוזער\|180px\|הדגל הבודהיסטי הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה. ממוזער\|נזיר בזמן מדיטציה הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים ממוקדים ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה וכללי מוסר נוקשים. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחת. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם – לחמורים פחות. בניגוד לדתות אחרות, בבודהיזם הסיגוף נחשב מעלה רעה. על הנזיר לחיות אורח חיים שאינו כמהה ואינו דוחה דבר, כולל את הנאות החיים. הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות את תכונת הנדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו. מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350–500 מיליון איש ברחבי העולם. ייחודו של הבודהיזם הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה. צורה הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי, יש המשווים את ניסוח ארבע האמיתות הנאצלות לאבחנות רפואיות – הראשונה היא התסמין, דוקהה: "החיים מלווים באי נחת". השנייה היא מקור התסמין: "מקור אי הנחת בהשתוקקות לעונג וברתיעה מכאב". השתיים הנותרות הן שיטת הטיפול (הדרך המתומנת הנאצלת, המובילה להימנעות מהשתוקקות ורתיעה ולכן גם להכחדת אי הנחת. אופן הכתיבה הלוגי, המורכב מתחשיב הפסוקים מדוקדק, שאפיין את הבודהיזם בתחילת דרכו השפיע על דתות נוספות באזור, ביניהם הטקסט הדאואיסטי החשוב ג'ואנג דזה. תוכן הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" – תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית. "שאלת המורה" הבודהיזם נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות ההינדיות שקדמו לה, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי. ישנה גם הבדלה בין תפקיד המורה בין המסורות השונות, כשאשר בזן האיקונוקלאסטי המורה, או הסנסיי, מלמד בכלים יום-יומיים, כגון קריאה, שיחה או תרגול, באסכולות ההודיות הקשורות לטרהוודה קיים המושג דרשן , המתאר סגולה שניתנת להשגה דרך שהיה בלבד בנוכחות מורה או דמות קדושה, ללא תרגול או לימוד. הגישה הזן בודהיסטית בעניין המורה תומצתה על ידי המורה הסיני לינג'י יישואן (מסינית: 临济义玄, פין-יין: Línjì Yìxuán) למשפט אחד – "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו", ומשמעו שגם המורה והשיטה אינם קדושים ואינם נצחיים, ודורשים בחינה והתאמה מתמדת. ביטול החשיבה המושגית אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה. חגים וסאק (Vesak) או יום בודהה הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר. נחוג בחודש מאי (ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה. ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ. קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודהיסטיות כיוון שמידת הארגון של הבודהיזם נמוכה ביחס לדתות מאורגנות אחרות, ומכיוון שליבת הלימוד הבודהיסטית (ארבע האמתיתות הנאצלות) אינה סותרת אמונות נוספות ואינה מחייבת אמונה בעקרונות על-טבעיים כמו גלגול נשמות וקיומה של אלוהות טרנסצנטית (אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיומם של אלו), ישנם אינספור סיפורי מתולוגיה וקוסמולוגיה שניתן ליחסם לזרמים בודהיסטים שונים, וישנם גם זרמים הדוחים מכל וכל את כל את קיומם של כוחות בלתי נראים כמו קארמה וסמסרה. רבים מהמאמינים והכותבים הבודהיסטים לאורך ההיסטוריה לא העסיקו את עצמם בשאלות הקשורות לקוסמולוגיה וקיומם של כוחות על טבעיים מכיוון שאלו נתפסו כטפלות אל מול העיקר הבודהיסטי, שהוא עיסוק בבעיית הדוקהה. יקומים ומערכות למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, בזרמים מסוימים קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים. בהודו המערכת מבוססת על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה. במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות. בזרמים בודהיסטים אחרים נתנו שמות מקומיים לישויות הינדואיות כמו הברהמה, או שסופקו קוסמולוגיות ופנתאונים אלטרנטיביים, אלו לרוב נחשבים גרסאות עממיות של הדת הבודהיסטית. אסכטולוגיה בדומה לאלמנטים נוספים בבודהיזם, גם האסכטולוגיה הבודהיסטית אינה אחידה. באחד מהטקסטים האסכטולוגים המוכלים בקאנון הפאלי מתוארת תקופה בה תורתו של הבודהה תשכח לחלוטין מהעולם, תקופה בה המין האנושי יתרדר להתנהגויות המזיקות ביותר לפי הבודהיזם, תאוות בצע, תאוות בשר, אלימות ועוני. לפי הקאנון הפאלי בזמן שפל זה תופיעה המאיטְרֵיַה, המכונה גם "הבודהה של העתיד", שתגלה מחדש את הדהרמה הבודהיסטית מחדש ותתקן את העולם. ראו גם דגל הבודהיסטים ויפאסאנה זן בודהיזם וסובנדהו בודהיזם טיבטי בודהיזם יפני בודהיזם במערב מועצות בודהיסטיות נזירות בודהיסטית פאלון גונג לקריאה נוספת לידיה ארן, בודהיזם, הוצאת דביר. יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006. שלמה בידרמן, ראשית הבודהיזם, הוצאת משרד הביטחון, 1995 לאמה אולה נידהל, הדברים כפי שהם, הוצאת בית עלים, 2000. ואלפולה ראהולה, מה שלימד הבודהה, כתר הוצאה לאור. אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש - הוצאת "מעריב" 2011. אלן ווטס, דרך הזן, הוצאת עם עובד, 2009 יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2006. רופרט גֶתין, בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, מאנגלית: אורית כהנא, גבעתיים: אלטרנטיבות, תשע"ד דברי הבודהה, תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019 לקט סוטרות מתוך הקאנון הפאלי, תרגומים מתוך הקאנון הפאלי, הנזיר פניננדו בהיקהו, הוצאת בודהיזם בישראל, 2021 (הספר בקטלוג הספרים הישראלי) דונלד לופז, מאבן ועץ לבשר ודם - היסטוריה קצרה של הבודהה, פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2021 (תרגום מאנגלית) קישורים חיצוניים סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה ציטוטים מהספר: מה בודהה היה אומר מאמרים על בודהיזם, תרגומי סוטטות, שיטות מדיטציה ועוד מאמרים על בודהיזם, פילוסופיה בודהיסטית, שיטות מדיטציה ועוד מהו בודהיזם - בהרחבה, באתר "בודהיזם דרך היהלום בישראל" יעקב רז, סדרת הרצאות על בודהיזם, באתר אוניברסיטת תל אביב – ריאיון עם סטיבן בצ'לור על בודהיזם חילוני אג'אן צ'אה, עץ ביער - חלק ראשון וחלק שני – תרגום לעברית, באתר "מה שלימד הבודהה" הערות שוליים * קטגוריה:דתות דהרמיות קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה קטגוריה:פילוסופיה סינית	2024-10-04T07:38:10
כוח (פיזיקה)	שמאל\|ממוזער\|200px\|הכוחות הפועלים על מנסרה במישור ובשיפוע בפיזיקה, כוח הוא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף. הכוח הוא גודל פיזיקלי וקטורי, מסומן באות הלטינית , ויחידת המידה שלו במערכת היחידות הבין-לאומית היא ניוטון. כוח הפועל על גוף יכול לגרום לשינוי במצבו של הגוף, או להתנגד לכוח אחר הפועל על אותו גוף. הדינמיקה היא התורה העוסקת בתנועתו של גוף בהשפעת כוחות, ובבסיסה שלושת חוקי התנועה של ניוטון, המתארים את היחס בין כוח לתנועה: החוק הראשון של ניוטון, עקרון ההתמדה, קובע כי קיימת מערכת אינרציאלית, שבה בהיעדר כוח (או כשהכוח השקול הפועל עליו שווה לאפס), גוף לא יואץ, כלומר, יתמיד במנוחתו או במהירות קבועה לאורך קו ישר. חוקי ניוטון תקפים רק במערכת יחוס אינרציאלית. החוק איננו מקרה פרטי של החוק השני. החוק השני של ניוטון קובע כי הכוח הוא נגזרת התנע לפי הזמן. בניסוח מתמטי:. בניסוח נוסף, תאוצתו של גוף עומדת ביחס ישר לכוח הפועל עליו וביחס הפוך למסתו. בניסוח מתמטי: . נוסחה זו נכונה בתנאי שהמסה אינה משתנה. החוק השלישי של ניוטון קובע כי כנגד כל כוח פועל כוח נוסף השווה בגודלו והפוך בכיוונו. אם הכוח משמר ניתן לתארו כגרדיאנט של פונקציית אנרגיה פוטנציאלית: המכניקה הקלאסית מבוססת על מושג הכוח, אך פילוסופים כדוגמת ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום התנגדו למכניקה של ניוטון וטענו שהכוח שהנהיג ניוטון הוא לא יותר מאשר פיקציה מתמטית. הם טענו שלא ניתן למדוד כוחות, ובוודאי שלא באופן ישיר. לדוגמה: מדידת כוח על ידי התארכות קפיץ – בפועל המדידה היא עד כמה התארך הקפיץ, והטענה שההתארכות נבעה מפעולה של כוח עליו היא כבר פרשנות של הצופה. עוד הם טענו שהחוק השני של ניוטון הוא בעצם טאוטולוגיה מאחר שעל ידי תאוצה מוגדרת פעולה של כוח. ניוטון היה מודע לבעייתיות של מושג הכוח ומערכת ייחוס מוחלטת וניסה להצדיק את השימוש במושג זה בתחילת ספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". עוד בעייתיות שהייתה אז במושג הכוח היא הבעיה של כוחות מתוקים (עקרון ד'אלמבר) וכוח האינרציה (התמד) שאותו פירש ניוטון ככוח פנימי של הגוף. אפשר לראות בחוק השלישי של ניוטון הגדרה של המושג מסה, על ידי התייחסות ל"כוח" כמושג ראשוני, בדומה למרחק ולזמן, שגם אותם לא מגדירה הפיזיקה הקלאסית. הגדרה נוספת למסה במכניקה הקלאסית, מתקבלת מחוק הכבידה של ניוטון, המקשר בין כוח, מסה ומרחק. שתי ההגדרות הללו אינן "שקולות": במסגרת המכניקה הקלאסית לא ניתן להסיק אחת מהן מתוך השנייה. בעיה זו שהציקה לפיזיקאים מראשיתה, יושבה על ידי קבלתה כאקסיומה המבוטאת בעקרון השקילות של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיה מנוחה בשדה כבידה אחיד שקולה לתאוצה שלא בהשפעת שדה כבידה, עד כי צופה היושב בתא סגור לא יוכל להבחין באמצעות ניסוי תחת השפעת מי מהן הוא נתון. לצד המכניקה הניוטונית, שמתייחסת בעיקר לתנועה, יש למושג הכח בפיזיקה הקלאסית קשר ישיר לגדלים נוספים, כמו לחץ, ולכן על חוק הגזים האידיאליים, ומושגים נוספים כמו חוזק חומרים. למרות הבעייתיות הפילוסופית, תורת המכניקה של ניוטון הייתה מוצלחת ביותר באופן ניסיוני ופעלה כראוי לכל צורך מעשי, ולכן נתקבלה כנכונה במהירות רבה. רק בסוף המאה ה-19, בעקבות גילויים בתחום האלקטרומגנטיות והפיזיקה האטומית החלה להתערער נכונותה, והמכניקה היחסותית של אלברט איינשטיין מציגה את המכניקה הניוטונית כמקרה פרטי של תנועה במהירויות נמוכות. כוח משמש מושג מרכזי גם בתורת היחסות. במכניקת הקוונטים מושג הכוח שימושי פחות, ומוחלף במידה מסוימת במושג שדה. סוגי כוחות בפיזיקה מוגדרים ארבעה כוחות יסודיים של הטבע, הנקראים כוחות היסוד או אינטראקציות יסודיות. ארבעת כוחות היסוד הם: כוח הכבידה – כל גוף בעל מסה מושך אליו גופים אחרים בעלי מסה. הכוח האלקטרומגנטי – המגדיר דחייה ומשיכה בין חלקיקים נושאי מטען חשמלי בתנועה. הכוח החשמלי – המגדיר דחייה ומשיכה בין חלקיקים נושאי מטען חשמלי אך אינם נעים. הכוח הגרעיני החזק – המלכד יחדיו את החלקיקים המצויים בגרעין האטום ואחראי גם ללכידות הקווארקים. הכוח הגרעיני החלש – האחראי על התפרקויות אלפא, בטא וגמא, שהן סוג של התפרקויות רדיואקטיביות. בחיי היומיום אנו נתקלים בכוחות מסוגים שונים, כגון כוח אלסטי, כוח נורמלי, חיכוך ואחרים, שהם היבטים שונים של ארבעת הכוחות הבסיסיים. ראו גם כוח שקול קישורים חיצוניים * קטגוריה:גדלים פיזיקליים קטגוריה:מכניקה gd:Neart	2024-08-06T11:17:15
אנרגיה	ממוזער\|250px\|ברק הוא התמוטטות חשמלית של האוויר בידי שדה חשמלי חזק. ההפרש בין המטענים באטמוספירה (אנרגיה אלקטרוסטטית־פוטנציאלית) משתנה לחום, אור וקול, שהם צורות אחרות של אנרגיה. בפיזיקה, אֵנֶרְגִּיָּה היא גודל פיזיקלי סקלרי, שמציין את כמות העבודה היכולה להיעשות על ידי כוח. המושג "אנרגיה" מסייע להבנה בכל תחומי הפיזיקה. לפי הגדרה כללית יותר, אנרגיה היא הגודל הפיזיקלי שנשמר כתוצאה מכך שחוקי הפיזיקה קבועים בזמן. ובמובן אחר, הכושר לבצע עבודה. במילים פשוטות, אנרגיה היא סכום של כמה מספרים ("סוגי אנרגיה") שתמיד נשמר קבוע, ושימושית בגלל התכונה הזו: אם יש עלייה באחד מסוגי האנרגיה, ניתן להבין שהייתה ירידה זהה בסך סוגי האנרגיה האחרים, ומכאן ניתן לגזור מסקנות. לדוגמה, עבור משקולת במסה של 1 קילוגרם שנופלת בריק, מידת האנרגיה (שנמדדת ביחידות ג'ול) שווה לביטוי כאשר h גובה המשקולת מהקרקע (במטרים) ו-v מהירותה (במטרים לשנייה). החלק הראשון של הביטוי נקרא "אנרגיה פוטנציאלית" ותלוי בגובה המשקולת, והחלק השני נקרא "אנרגיה קינטית" ותלוי במהירותה. סכומם הוא "סך האנרגיה", ואם הוא ידוע בתחילת הנפילה של גוף, ניתן למצוא את מהירות הנפילה של המשקולת בכל גובה. זאת משום שירידה בגובה מלווה בירידה באנרגיה הפוטנציאלית, ולכן האנרגיה הקינטית צריכה לעלות באותה מידה, וניתן לחלץ מכאן את המהירות. באופן דומה, עבור תופעות שונות (כמו אור, קול, חום, חשמל, תנועה, שינוי מיקום וכו') ניתן לשייך מספרים שתלויים ב'עוצמת' התופעה וסכומם קבוע. כך לדוגמה כדי לתכנן מנורה שמפיצה כמות מסוימת של אור וחום, אפשר לדעת כמה לכמה חשמל נזדקק; זאת משום שהגדלת אנרגיית האור והחום תצטרך להיות מלווה באיבוד אנרגיה מסוג אחר. סוגי האנרגיה השונים מסווגים בכמה מחלקות עיקריות: אנרגיה פוטנציאלית היא גודל שתלוי במיקום של גופים (כמו בדוגמה בפסקה הקודמת), אנרגיה קינטית קשורה לתנועתם, ואנרגיה של שדות, שהיא אנרגיה הקשורה בקיומם של שדות־כוח, למשל שדה אלקטרומגנטי. המונח המונח 'אנרגיה' במשמעותו המודרנית נטבע על ידי הרופא והפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ כאשר ניסח את חוק שימור האנרגיה, שעל פיו אנרגיה אינה "נעלמת" או נוצרת מאין, אלא רק משנה את פניה (כלומר, יכולה לעבור מגוף אחד לשני וללבוש צורות שונות), מה שאומר שכמות האנרגיה הקיימת ביקום כולו אינה משתנה, כלומר הייתה קיימת תמיד. מקור המלה ביוונית: energeia – עשייה; חיבור המילים en ("ב־") ו־ergon ("עבודה, פעולה"). בלטינית: actualis, מ־actus (מעשה). בעברית של ימי הביניים: "בפועל" – מה שקיים (ביוונית: dynamis). "בכוח" – מה שאפשרי אך לא קיים (בלטינית: potentialis). האקדמיה ללשון העברית הציעה בשנת 1930 את המילה מֶרֶץ במקביל למילה אנרגיה, אך זנחה מילה זו כעבור עשור. צורות שונות של אנרגיה ניתן לסווג את האנרגיה לכמה מחלקות בסיסיות: אנרגיה קינטית (אנרגיית תנועה) – אנרגיה המצויה במערכת עקב תנועה של המערכת או של מרכיביה. את האנרגיה הקינטית () של מערכת בעלת מסה הנעה במהירות ניתן לתאר באמצעות הנוסחה: . דוגמאות וסוגי משנה של אנרגיה קינטית: אנרגיית חום – אנרגיה של חום וטמפרטורה שנובעת בעצם מתנועת החלקיקים שבחומר. אנרגיית זרם חשמלי – אנרגיה קינטית של האלקטרונים בחומר. אנרגיית קול (אנרגיה אקוסטית), זו האנרגיה הקינטית של המולקולות המתנודדות כתוצאה ממעבר גל קול. אנרגיה פוטנציאלית היא אנרגיה המשויכת למערכת המצויה במצב מסוים ואשר יכולה לעבור למצב אחר תוך שחרור אנרגיה קינטית. דוגמאות וסוגי משנה של אנרגיה פוטנציאלית: אנרגיה גרביטציונית כתוצאה מפעולת כוח הכובד – נובעת מהמיקום של הגוף בשדה כבידה רחב ומכוח הפועל בין שתי המסות. את האנרגיה הפוטנציאלית () של מערכת בעלת מסה הנופלת מגובה בתאוצה , ניתן לתאר באמצעות הנוסחה: . (הכבידה בכדור-הארץ היא בקירוב ). אנרגיה פוטנציאלית אלסטית – אנרגיה האצורה בחומר אלסטי מתוח. אנרגיה חשמלית – אנרגיה אצורה הנובעת מפעולת האינטראקציה האלקטרומגנטית, כלומר, מטענים שאינם נעים, אזור עשיר באלקטרונים מול אזור שבו אין הרבה אלקטרונים (חשמל סטטי). אנרגיה כימית – אנרגיה חשמלית שאצורה בקשרים הכימיים בין האטומים והמולקולות. אנרגיה גרעינית – אנרגיה האצורה בגרעיני האטומים, על פי העיקרון של הכוח הגרעיני החזק, שגורם למרכיבי הגרעין להיות קשורים. אנרגיה של שדות – הדוגמה הנפוצה ביותר של אנרגיה כזו היא אנרגיה של שדות אלקטרומגנטיים. מערכת של חלקיקים טעונים חשמלית ושדות מכילה אנרגיה גם בחלקיקים (אנרגיה במסה ואנרגיה קינטית) וגם בשדות האלקטרומגנטיים עצמם. פעולתם של כוחות אלקטרומגנטיים מעבירה אנרגיה בין החלקיקים לשדות ולהפך. מסה – על פי תורת היחסות, יש אנרגיה האצורה במסה של חלקיקים. יתרה מזאת, מסתו של גוף המורכב מחלקיקים רבים, אינה פשוט סכום המסות של מרכיביו, אלא היא תלויה באנרגיה שלו. לפיכך, שינויים באנרגיה הפנימית של גוף יתבטאו כהפרש במסתו. תופעה זו משמעותית בתהליכים גרעיניים, בהם ניתן לחזות את האנרגיה שתשתחרר על ידי השוואת מסות הגרעינים המשתתפים בתהליך, ולפי נוסחתו של איינשטיין, E=mc2. אף על פי כן, חשוב להבין כי המסה אינה אנרגיה, אך יש אנרגיה הקשורה במסה (באופן דומה לכך שמהירות אינה אנרגיה, אך יש אנרגיה הקשורה במהירות – אנרגיה קינטית). פגם אחד בחלוקה הזו הוא, שאנרגיה של שדות ואנרגיה פוטנציאלית הן לעיתים אותו הדבר (למשל במקרה של האנרגיה של גופים טעונים במצב אלקטרוסטטי), ולמעשה מהוות נקודות מבט שונות על אותו מצב פיזיקלי. חוקי התרמודינמיקה באנרגיה שולטים חוקי התרמודינמיקה: החוק הראשון של התרמודינמיקה, הכללה של חוק שימור האנרגיה, קובע כי במערכת סגורה, רמת האנרגיה הכללית נשמרת. החוק השני של התרמודינמיקה טוען כי רמת האנטרופיה במערכת סגורה אינה יכולה לקטון. פירושו המעשי של החוק הוא שלא ניתן לנצל את כל האנרגיה הזמינה – לא ניתן לחמם עצם חם על חשבון החום האגור בעצמים קרים יותר, ללא השקעת אנרגיה. לחוקים אלו השלכות מרחיקות לכת בדבר זמינות האנרגיה לצרכים מעשיים, ובמהלך ההיסטוריה, אנשים שונים ניסו לבנות מכונות נצח – מכונות המפיקות אנרגיה רבה יותר מזו שהושקעה בהפעלתם. ניסיון זה מעולם לא צלח וקיומן של מכונות אלו עומד בניגוד לעקרונות פיזיקליים בסיסיים. אנרגיה כיכולת לבצע עבודה אנרגיה היא רק אחד מהגדלים שמגדירים מצב של מערכת. מדדים נוספים הם למשל מסה, טמפרטורה, נפח או לחץ. כאמור, האנרגיה לובשת צורות שונות שניתנות להמרה זו בזו. החוק הראשון של התרמודינמיקה, חוק שימור האנרגיה, קושר בין האנרגיה הכוללת של המערכת (או הגוף) לבין החום והעבודה שניתן לקבל מאנרגיה זו: . כאשר מעוניינים להסיק את הבית, שואפים ליצירת חום מרבי, ואילו כאשר מעוניינים בהנעת מכונית, למשל, שואפים לעבודה מרבית. מתוך החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה נובע כי רק חלק מן האנרגיה יכול להפוך לעבודה, בהתאם לנצילות הפקתה. ביצוע עבודה גורם להמרת סוג אחד של אנרגיה לסוגים אחרים. למשל: כאשר שדה כבידה גורם לגוף ליפול, הוא ממיר את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית של הגוף באנרגיה קינטית. חיסכון באנרגיה חיסכון באנרגיה משמעותו ניצול כמות מזערית של אנרגיה לביצוע עבודה. אמנם כמות האנרגיה הדרושה לביצוע עבודה מסוימת היא קבועה, אך כמות האנרגיה שתיצרך בפועל תלויה מאוד בנצילות המערכת. כך, למשל, להרתחה של ליטר מים בטמפרטורת חדר של 20 מעלות צלזיוס נדרשת כמות קבועה וידועה של אנרגיה, אך בכל שיטה לביצוע הפעולה - בקומקום חשמלי, על מבער גז או על גחלים תנוצל כמות שונה של דלק ותופק כמות שונה של אנרגיית חום. בקרב אורגניזמים מתבטא החיסכון באנרגיה בביצוע פעולות תוך ניצול מזערי של קלוריות - קלוריות שמקורן במזון. למעשה, המשמעות האמיתית של חיסכון באנרגיה היא חיסכון במשאבים, ובפרט בדלק (בפעילות אנושית) או במזון (בטבע). חום המושג חום מתאר מעבר של אנרגיה מגוף אחד למשנהו, המתבצע דרך מספר גדול של תנועות מיקרוסקופיות אקראיות. מעבר חום בדרך כלל גורם לשינויים בטמפרטורה, על פי חוקי התרמודינמיקה. החום אינו צורת אנרגיה נפרדת. כדוגמה פשוטה, כאשר גז אידיאלי מתחמם מעל להבה (כלומר הטמפרטורה שלו עולה), סך האנרגיה הקינטית של כל החלקיקים המהווים את הגז, עולה. מאחר שאת אותה התוצאה ניתן להשיג על ידי דחיסה מכנית של הגז, כלומר ללא מעבר חום, ברור שאין טעם לחשוב על "החום שבתוך הגז". בשני המקרים האנרגיה של הגז היא קינטית, ובשני המקרים היא גדלה. ההבדל הוא באופן שבו מתרחש מעבר האנרגיה לתוך הגז. יחידות מידה לאנרגיה במערכת היחידות הבינלאומית, יחידת המידה של אנרגיה היא ג'ול (J), כך שג'ול אחד הוא (למשל) מידת האנרגיה הקינטית של מערכת שמסתה שני קילוגרם והיא נעה במהירות של מטר אחד בשנייה. ניתן להגדיר ג'ול אחד גם כעבודה שמבצע כוח של ניוטון אחד לאורך מטר אחד. יחידה מקובלת נוספת לאנרגיה היא האלקטרון וולט (eV). אלקטרון וולט הוא מידת האנרגיה הקינטית שמקבל אלקטרון כאשר הוא מואץ בהפרש מתחים של וולט אחד. . בתיאור תהליכים גרעיניים, יחידה שימושית היא מגה אלקטרון וולט: . יחידות מידה נוספות לאנרגיה הן: קלוריה וארג. בצריכה ביתית ובאגירה עבור רשתות חשמל גדולות משתמשים בקילוואט שעה: יחידת מידה לאנרגיה השווה להספק של קילוואט אחד במשך שעה. ראו גם אנרגיה מכנית אנטרופיה אנתלפיה עבודה (פיזיקה) אנרגיה חלופית אנרגיה מתחדשת אנרגיית רוח אנרגיה גאותרמית אנרגיה גרעינית אנרגיה רדיואקטיבית קישורים חיצוניים יורם אורעד, בעין האנרגיה אנרגיה איננה הכושר לעשות עבודה. תרגום למאמר שפורסם בעיתון The Physics Teacher. המאמר עוסק בהגדרה של מושג האנרגיה. – סדרת שיחות בנושא מקורות האנרגיה בעולם והקשר ביניהם לבין מלחמות בין מעצמות בימינו ובמהלך ההיסטוריה, מאת הערוץ האקדמי * קטגוריה:גדלים פיזיקליים	2024-10-10T08:31:36
ארכימדס	אַרְכִימֶדֶס (ביוונית: Άρχιμήδης; 212 לפנה"ס) היה מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום ביוון העתיקה. היה בין הראשונים שיישמו את המתמטיקה לחקר תופעות פיזיקליות, ונחשב לגדול המתמטיקאים ואחד המדענים המובילים של העת העתיקה, עם זאת – הידע הביוגרפי אודותיו מועט מאוד. העתקים ספורים של חיבוריו שרדו במהלך ימי הביניים, והיוו מקור משפיע של רעיונות עבור מדענים במהלך הרנסאנס, במהלך המהפכה המדעית, ועד לימינו. כתלמיד בבית הספר של אוקלידס, ארכימדס החל את דרכו בלימוד עבודתו שלו ושל ממשיכיו, אך עד מהרה עבודתו עלתה בהרבה על כל קודמיו. הוא ייסד את מדעי ההידרוסטטיקה והסטטיקה בכך שתיאר את החוק הראשון של ההידרוסטטיקה (הידוע כחוק הציפה או "חוק ארכימדס") ותיאר גם את החוק עליו מבוסס המנוף, המכשיר עליו מבוססת המכניקה. הוא חזה את החשבון האינטגרלי והאנליזה המודרנית, ונעזר במושג האינפיניטסימל ובשיטת המיצוי כדי לגזור ולהוכיח ריגורוזית מגוון של משפטים גאומטריים, ביניהם שטח המעגל, שטח הפנים והנפח של הספירה, והשטח החסום תחת פרבולה – אשר במסגרת חישובו ביצע את הסיכום הידוע הראשון של טור אינסופי. הישגים מתמטיים אחרים שלו הם מתן אומדן מדויק למדי לקבוע המתמטי פאי (שנקרא מאז "מספר ארכימדס"), הגדרת ספירלה הנושאת את שמו וחקירתה, ויצירת מערכת חדשה לכתיב מספרים גדולים מאוד. בנוסף לתגליות בתחומי המתמטיקה, הגאומטריה, והפיזיקה, תכנן ארכימדס מכונות רבות שהיו חדשניות מאוד. הוא השתמש בכלים המתמטיים שפיתח לחקר בעיות הידרוסטטיות הנוגעות ליציבותם של גופים במים (בספרו "על גופים צפים"), וגם יישם את הידע הזה בבניית הספינה הגדולה ביותר שנבנתה בעת העתיקה – הסירקוזיה. נזקפות לזכותו המצאות חדשניות רבות, ביניהם משאבת הבורג המפורסמת שלו, מערכות גלגלות מורכבות, ומכונות מלחמה הגנתיות שנועדו להגן על מולדתו סִירָקוּסַאי (סירקוזה) מפלישת רומי (ההיסטוריונים של רומא העתיקה גילו עניין רב בארכימדס וכתבו חיבורים רבים על חייו ועבודתו). ארכימדס נהרג במהלך המצור על סירקוסאי. על פי האגדה, בזמן הפלישה הרומאית לסירקוסאי, ארכימדס היה שקוע כולו בלימוד צורה גאומטרית שצוירה בחול, ולפיכך לא השיב לשאלות התיחקור של חייל רומאי. כתוצאה מכך דקר אותו החייל למוות. היסטוריון המתמטיקה אריק טמפל בל מנה את ארכימדס כאחד משלושת המתמטיקאים הגדולים בכל הזמנים, יחד עם סר אייזק ניוטון וקרל פרידריך גאוס, ורבים נוספים מחשיבים את עבודתו המתמטית לחשובה ביותר. ביוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|ציור משנת 1781, של קיקרו המגלה את קברו של ארכימדס. על מצבתו של ארכימדס היה חרות הישגו המתמטי המועדף של ארכימדס – כדור החסום בגליל בעל גובה וקוטר זהים. חייו ומותו ארכימדס נולד ומת בעיר הנמל סירקוסאי שבסיציליה (כיום באיטליה). נהרג בשנת 212 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השנייה ומטיעוניהם של היסטוריונים שהוא חי 75 שנה מסיקים שנולד בשנת 287 לפנה"ס. בחיבורו "מחשב החול", מזכיר ארכימדס את שם אביו – פידיאס – אסטרונום שלא ידוע עליו דבר. פלוטרכוס כתב בחיבורו שארכימדס היה קרוב משפחה של היירון השני, טיראן סירקוסאי. הביוגרפיה של ארכימדס נכתבה על ידי חברו היריקלידס, אולם חיבור זה אבד ופרטי חייו נותרו מעורפלים. לא ידוע אם הוא נישא ואם היו לו ילדים. ארכימדס חי חלק משנות חייו המוקדמות באלכסנדריה שבמצרים, שהייתה אז מרכז חשוב של התרבות הלניסטית, שם הוא למד אצל ממשיכיו של אוקלידס. ממצרים שב לסירקוסאי ופעל בה שנים רבות, ובה גם מצא את מותו – בעת כיבוש העיר על ידי הרומאים. לפי המסופר, הורה מפקד הכוחות הרומאים מרקוס קלאודיוס מרקלוס שלא לפגוע בארכימדס. אחד מחייליו של מרקלוס נתקל בארכימדס, שהיה עסוק בפתרון בעיה גאומטרית ששרטט בחול. ארכימדס אמר לחייל: "אל תמחק את המעגלים שלי" (ביוונית: μή μου τούς κύκλους τάραττε; בלטינית: nuli turbare circulos meos), אך החייל לא ידע מיהו, והרג אותו. לפי תיאורו של קיקרו, שביקר בקברו כ־150 שנה לאחר מותו, על מצבתו של ארכימדס היה חרות אחד מהישגיו המתמטיים – כדור חסום בגליל – שארכימדס הוכיח שנפחו ושטח פניו שווים ל־2/3 מאלו של הגליל (כולל הבסיסים שלו). הישגים ומורשת מחקריו הביאו אותו עד סף החשבון האינטגרלי, ענף מתמטיקה שפותח רק כעבור 1800 שנה בידי ניוטון ולייבניץ. עם מותו נשכח גאון המתמטיקה היווני, ורק בתקופת המאה ה־16 שב לתודעת העולם המדעי. אאורקה ממוזער\|250px\|קריקטורה על קריאת אאוריקה של ארכימדס לפי אנקדוטה מפורסמת שהובאה בכרך התשיעי של "על אודות האדריכלות" מאת ויטרוביוס התבקש ארכימדס לקבוע אם כתרו של המלך היירון השני עשוי מזהב טהור. כדי למצוא את צפיפות החומר שממנו עשוי הכתר היה צריך לחשב תחילה את נפחו, אבל אז לא ידעו איך למדוד את נפחו של גוף הנדסי לא משוכלל. פעם אחת, כשרחץ ארכימדס באמבט ציבורי, נוכח לדעת שגופו השקוע באמבט דוחה כמות מים השווה לנפח גופו, והבין שכך יהיה אפשר למדוד את נפחו של גוף כלשהו. מרוב התלהבות יצא בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק "אאורקה!" (מצאתי). אחרי שמצא את נפח הכתר יכול ארכימדס לחשב את צפיפותו (על ידי חלוקת הנפח במשקל) ולהשוותו עם צפיפותו של מטיל זהב טהור בעל צורה משוכללת. תגליות והמצאות ממוזער\|שמאל\|250px\|בורג ארכימדס – אמצעי יעיל לשאיבת מים ממוזער\|250x250px\|איור של המנוף של ארכימדס – עבודתו על מנופים גרמה לו לקבוע: "תנו לי מנוף מספיק ארוך, ונקודת משען להניחו עליה, ואניף את העולם." ממוזער\|250px\|ארכימדס השתמש במראות קעורות ענקיות כדי למקד את קרני השמש על ספינות בים כדי להביא להתחממותן עד לנקודת שרפה. ממוזער\|שמאל\|250px\|"קרני החום" של ארכימדס חוק ארכימדס בחיבורו "על גופים צפים" תיאר ארכימדס את החוק הידוע בהידרוסטטיקה כחוק ארכימדס. חוק זה קובע שעל גוף השקוע בנוזל פועל כוח ציפה השווה למשקל הנוזל הנדחה על ידי הגוף (הסיפור המוזכר למעלה על כתר הזהב – "אאורקה" – אינו מופיע בעבודותיו הידועות של ארכימדס). מנופים ומרכז הכובד ארכימדס אמנם לא המציא את המנוף, אולם הוא רשם את ההסבר הידוע המוקדם ביותר של החוק המעורב בתהליכי מנוף, כמו גם את התיאור המוקדם ביותר של המושג מרכז כובד. לפי פאפוס מאלכסנדריה, עבודתו על מנופים גרמה לו לקבוע: . מהאמירה המפורסמת הזו נולד הצירוף "נקודה ארכימדית" (Archimedean point) – המתאר נקודת משען היפותטית, עליה ניתן לבסס את הידע כולו, או נקודת־תצפית־על־אובייקטיבית, המאפשרת מבט כולל. פלוטרכוס מתאר כיצד ארכימדס תכנן מערכות משיכה המורכבות מגלגלות, אשר איפשרו למלחים להיעזר בעוצמתם של מנופים כדי להרים דברים שהיו כבדים מדי להרמה. בורג ארכימדס חלק נכבד מיצירותיו ההנדסיות של ארכימדס מוקדש היה לצרכיה של עיר הולדתו סירקוסאי. הסופר היווני אתנוס תיאר איך הפקיד הירון השני בידי ארכימדס את תכנונה של הספינה סירקוסיה, שיעשה בה שימוש לטיולי מותרות, הובלת אספקות של צרכים שונים, וכספינת מלחמה ימית. ארכימדס נענה לבקשתו, וזו הפכה לספינה הגדולה ביותר שנבנתה בתקופת העת העתיקה. לפי אתנוס, הספינה הייתה מסוגלת להוביל 600 אנשים וכללה קישוטי גינה, גימנסיון ומקדש שהוקדש לאלילה אפרודיטה. לתחזוקת הספינה תכנן אמצעי לשאיבת מים שהמציא – בורג ארכימדס – התקן מכני המורכב מלהב בורגי המסתובב בתוך גליל, אשר מטרתו הייתה לשאוב את המים הרבים שדלפו לתוך הספינה. עקרון הפעולה הגאוני העומד מאחורי המצאת הבורג הוא המרת תנועה סיבובית לתנועה ליניארית בנצילות אנרגטית גבוהה. אף על פי כן, במחקר המודרני הוערך כי נעשה שימוש בבורג עוד לפני ארכימדס, למשל כאמצעי להשקיית הגנים התלויים בבבל. בכל אופן, ארכימדס המציא מחדש את הבורג או שיפר משמעותית את הבורג והציג אותו לראשונה בעולם היווני, והשיפורים שהכניס בפרופורציות של הבורג מעידים שהוא היה גם הראשון לנתח באופן תאורטי את הקינמטיקה של הבורג (כפי הנראה הוא עסק בעקרונות התיאורטים של פעולת הבורג באחת מעבודותיו האבודות). מתקנים על בסיס בורג ארכימדס משמשים עד היום להובלת נוזלים, גרעינים ואבקות. ארטילריה קדומה כושר ההמצאה של ארכימדס ויכולתו ההנדסית באו לידי ביטוי באופן מיוחד בפעולותיו לשם הגנת סירקוסאי מפני הרומאים במלחמה הפונית השנייה. פלוטרכוס העיד, שהמצאותיו הצבאיות של ארכימדס מנעו את נחיתת הצי הרומי, בפיקודו של מרקלוס. ארכימדס שיפר את העוצמה והדיוק של הקטפולטה, המציא בליסטראות שהמטירו על הרומאים סלעים שמשקלם רבע טון לפחות, ומכונות אימתניות ששלחו "מקלות וציפורניים" מברזל אל מעבר לחומות העיר, תפסו את הספינות וסחררו אותן אל הסלעים. הסופר בן המאה ה־2 לספירה, לוציאן, כתב כי במהלך המצור על סירקוסאי ארכימדס הרס ספינות אויב באש. מספר מאות מאוחר יותר יש אזכור בספרות כי ארכימדס השתמש במראות קעורות ענקיות כדי למקד את קרני השמש על ספינות בים כדי להביא להתחממותן עד לנקודת שרפה. האמינות ההיסטורית של קיום המכשיר היוותה נושא לדיון מתמשך מאז ימי הרנסאנס, ובניסויים בני ימינו הוכח כי כפי הנראה המראות שימשו יותר כדי לסנוור ולהרתיע את צוותי ספינות האויב. אחרי כישלונו הראשון לכבוש את סירקוסאי כינה מרקלוס את ארכימדס: . פיתוחים מכניים ארכימדס גם המציא אודומטר המבוסס על נפילת כדור בכל מיל נסיעה של עגלה. מד המרחק של ארכימדס תואר כמכניזם גלגלי שיניים מורכב המפיל כדור לתוך מיכל בכל מיל נסיעה של עגלה. בהקשר זה, ארכימדס גם המציא שעון מים מתוחכם – המבוסס על מנגנון מורכב לויסות של זרימת המים לצורך מדידה מדויקת של זמן. ארכימדס כתב חיבור שכותרתו "על שעוני מים" (On Water Clocks) על הבנייה של מנגנונים כאלה. תגליות אסטרונומיות ישנם המייחסים היום לארכימדס את תחילתה של מסורת בניית מנגנונים מכניים, ששיאה בתכנון ובניית מנגנון אנטיקיתרה – מחשב אנלוגי מכני קדום, שהקדים את זמנו ב־1,500 שנה לערך, ושימש לצורך חישוב מועדם של ליקויי ירח וליקויי חמה עתידיים, ובבנייתו נעשה שימוש במיטב הידע האסטרונומי של אותה עת. הראיות ההיסטוריות לכך מתבססות על דבריו של קיקרו, שמזכיר את ארכימדס בדיאלוג שלו – "הרפובליקה". לפי קיקרו, הגנרל מרקוס קלאודיוס מרקלוס הביא איתו לרומא שתי מכונות שנבנו על ידי ארכימדס, שנעשה בהם שימוש לצורך הדגמות אסטרונומיות, ואשר הראו את תנועת השמש, הירח וחמש פלנטות נוספות. המכונה שהביא איתו מרקלוס, הודגמה, לפי דבריו של קיקרו, בידי גאיוס סולפיקיוס גאלוס ללוציוס פוריוס פילוס, אשר תיאר אותה כך: זהו תיאור של פלנטריום. לפי פאפוס מאלכסנדריה, ארכימדס כתב חיבור (שכעת אבוד) על הבנייה של מכניזמים כאלה תחת הכותרת "על הכנת כדור" (On Sphere-Making). קיקרו אף מוסיף ומציין כי מכונות דומות נבנו בעבר על ידי תאלס איש מילטוס ואאודוקסוס מקנידוס, אך לפי קיקרו, מכונתו של ארכימדס הצטיינה בכך שהוא תכנן דרך להניע את הפלנטות במדויק, ועל ידי מכשיר יחיד, בהתאם למסלוליהם השונים וקצבי המהירות המשתנים שלהם, ובכך זכתה להערכה מיוחדת. מבין המצאותיו של ארכימדס, הקדמונים העריכו במיוחד את המצאת הפלנטריום (שנראתה פלאית באותה עת), ומצבור הראיות ההולך וגדל מעיד שהייתה מסורת יוונית של בניית התקנים מכניים מורכבים שראשיתה בארכימדס. מתמטיקה נוסף לפרסומו כמתכנן של מכשירים מכניים, נודע ארכימדס גם בזכות הישגיו במתמטיקה. הישגים אלה מעידים על יצירתיות וחזון. פלוטרכוס כתב עליו: "הוא הפנה את מלוא החיבה והשאיפה שלו לתחומים הטהורים הללו אשר אין להם קשר לצרכים הרגילים של החיים". ממוזער\|262x262px\|ארכימדס הוכיח שנפחו ושטח פניו של הכדור מהווים 2/3 מאלו של הגליל (כולל הבסיסים שלו). ממוזער\|שמאל\|250px\|ארכימדס השתמש בשיטת המיצוי כדי לאמוד את ערכו של . ארכימדס היה הראשון שהשתמש בגדלים אינפיניטסימליים. באמצעות חלוקת קבוצה לאינסוף תת־קבוצות השואפות בגודלן לאפס, הוא הגיע לדיוק המרבי האפשרי לגבי גודל הקבוצה. שיטה זו ידועה בשם "שיטת המיצוי", והיא מהווה צעד ראשון לקראת החשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. ארכימדס נעזר בשיטה זו כדי לחשב את שטחו של עיגול, בכך גילה את הנוסחה המפורסמת לשטח מעגל המיוחסת לו כאשר S הוא שטח המעגל, הוא היחס בין היקף המעגל לקוטרו ו־R הוא רדיוס המעגל. הוא אף הציג שיטה לחישוב בכל דיוק רצוי, וחישב את ערכו בין הסכום לסכום . ב"על הכדור והגליל", ארכימדס קובע שכל גודל כאשר הוא מתווסף לעצמו מספיק פעמים יעבור כל גודל נתון. זה ידוע כתכונה הארכימדית של המספרים הממשיים. ארכימדס לא הסתפק בחישוב שטחו של עיגול. הוא נעזר שוב בשיטת המיצוי והמציא שיטות לחישוב שטחים ונפחים, חישב שטחים החסומים בפרבולות ובספירלות, נפחי גלילים, פרבולואידים ומקטעים כדוריים. הוא מצא את מרכזי הכובד של ההמיספירה (חצי ספירה), ושל טריז גלילי, ובכך חזה שוב את החשבון האינטגרלי. הוא הוכיח ששטחו ונפחו של כדור הם ביחס של לשטחו ונפחו של גליל החוסם כדור זה. כיוון שנוסחאות לחישוב שטח ונפח של גליל היו ידועות, הוכחתו של ארכימדס סיפקה לראשונה נוסחאות לחישוב שטח ונפח של כדור. ארכימדס היה הראשון, ואולי אף היחיד, מבין המתמטיקאים היוונים שעסק בעקומים מכניים (כאלה שנוצרים על ידי נקודה נעה), בראותו עקומים אלה כנושא ראוי לחקירה, בניגוד לדבקותם של המתמטיקאים היוונים בבנייה בסרגל ובמחוגה בלבד. במסגרת חקירתו זו השתמש בספירלת ארכימדס לשם תרבוע העיגול, ולשם שילוש הזווית (בחיבורו "על ספירלות"). ב"על ספירלות" ארכימדס גם פיתח טכניקות למציאת משיקים לספירלות, ובכך היה הראשון שמצא דרך למציאת משיק לעקומה שאינה מעגל. 250x250px\|ממוזער\|ארכימדס נעזר במשפט פיתגורס כדי לחשב את אורך הצלע של מצולע משוכלל בן 12 צלעות מזו של משושה משוכלל, והמשיך לעשות שימוש בהליך איטרטיבי זה עד אשר הגיע למצולע משוכלל בן 96 צלעות. במסגרת זו פיתח טכניקות לקרב שורשים ריבועיים על ידי מספרים רציונליים – שהיוו מרכיב קריטי בשיטה שלו. למרות שעיקר הישגיו היו בגאומטריה ומכניקה, ארכימדס עשה גם התקדמויות משמעותיות בחישוב נומרי; בחיבורו "המדידה של המעגל", מצא ארכימדס את השורש הריבועי של 3 כגדול מ־ וקטן מ־. לפי אומדן זה הספרות הראשונות של שורש 3 בשבר עשרוני הן 1.7320508, ולכן אומדן זה מדויק מאוד. ככל הנראה הוא הגיע להערכה זאת באמצעות שיטות חדשות למציאת שורשים שפיתח, אך הוא לא תיאר ולא הסביר את שיטותיו. מנקודת מבט מתמטית מודרנית, החסמים שנתן הם ערכי ביניים בפיתוח לשבר משולב של , מה שהוביל לספקולציות רבות לגבי התקדמויות מסוימות בתורת המספרים שייתכן שעשה. בחיבורו "תרבוע הפרבולה", הוכיח ארכימדס שהשטח הכלוא על ידי פרבולה וקו ישר שווה ל־4/3 כפול שטחו של המשולש בעל גובה ובסיס שווים. במהלך הפתרון הוא סיכם לראשונה את הטור הגאומטרי האינסופי בעל מנה 1/4: . ב"מחשב החול", ניסה ארכימדס לחשב את מספר גרגירי החול שהיקום עשוי להכיל. במטרה להראות שמספר גרגירי החול ביקום אמנם גדול מאוד אבל סופי. כדי לספור את גרגירי החול, ארכימדס המציא שיטה חדשה שהתבססה על הסמל היווני לרבבה (10,000) לרישום מספרים גדולים עד . כתבים חדשים שנכתבו על ידי ארכימדס ונתגלו בזמננו חשפו במידה מסוימת את הרקע הרעיוני לכתיבת חיבוריו, שהתבסס על הבנה עמוקה של האינסוף. נתגלו בהם תובנות של המושגים של אינסוף וקבוצה בת־מנייה, תובנות אשר לא הושגו עד לזמנו של גאורג קנטור, שחי כ־2,000 שנה אחרי ארכימדס (ארכימדס התחבט בגרסה של פרדוקס גלילאו). בכתבים הללו, ובמיוחד בספר "השיטה" של ארכימדס, מופיעות שיטות אחרות לקבלת התוצאות של ארכימדס שהופיעו בכתבים אחרים שלו. רעיונות ייחודיים לחיבור זה הם שימוש בגרסה מוקדמת של סכומי רימן ואינטגרציית רימן, כמו גם חישובי נפחים של צורות אחדות אשר לא מופיעים בשום מקום אחר בכתביו. כמו כן, בעקבות עבודות שחזור ומחקר שנעשו על הפלימפססט של ארכימדס הועלתה ההשערה, שארכימדס עסק בשאלות קומבינטוריות, יותר מאלפיים שנה לפני המצאת מדע הקומבינטוריקה. חיבורים שמאל\|ממוזער\|250px\|כיכר ארכימדס בסירקוזה ארכימדס כתב חיבורים רבים על תוצאות מחקריו, אשר אותם הוא שלח כמכתבים לבני דורו. מעטים מכתביו המקוריים ביוונית השתמרו, ורובם אבדו במהלך אירועים כמו שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בשנת 391, או בזיזת קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1203. בקטלוג מהמאה הרביעית מצוין שבין כתביו של האפיפיור היו שני אוספים של ספרי ארכימדס, הנקראים 'קודקס A' ו'קודקס B'. ספרים אלו היוו מקור השראה לרבים מהמדענים של תקופת הרנסאנס, כמו לאונרדו דה וינצ'י או גלילאו גלילאי, ובהמשך – אייזק ניוטון שהושפע ישירות מעבודתו. הקודקסים הללו אבדו, אך תרגומים של חלק מספריו לערבית השתמרו. אוסף שלישי של כתבי ארכימדס, הידוע היום כהפלימפססט של ארכימדס התגלה בשנת 1907. חיבורים שנמצאו על המדידה של המעגל על המדידה של המעגל הוא חיבור המכיל שלוש טענות, המהווה רק חלק קטן שנותר מעבודה ארוכה אחרת שלא נמצאה. מחשב החול על שיווי משקל של שטחים מישוריים "על שיווי משקל של שטחים מישוריים" הוא חיבור בשני חלקים. החלק הראשון מבסס את עקרון המנוף, וממקם את מרכזי הכובד של המשולש והטרפז. תיאורו של ארכימדס את מרכז הכובד, שהוא אחד המושגים היסודיים של המכניקה, הוא התיאור המוקדם ביותר של המושג המצוי בספרות המדעית. לפי פאפוס מאלכסנדריה, עבודתו של ארכימדס על מנופים גרמה לו לקבוע: "תנו לי נקודת משען, ואניף את העולם". החלק השני, שמכיל 10 טענות, חוקר את מרכזי הכובד של מקטעים פרבוליים. תרבוע הפרבולה "תרבוע הפרבולה" הוא חיבור על גאומטריה, ונכתב במאה ה־3 לפנה"ס. כשהוא נכתב כמכתב לחברו דוסיתאוס, העבודה מכילה 24 טענות בנוגע לפרבולות, ותוצאת הכתר שלה היא ההוכחה שהשטח של מקטע פרבולי (השטח התחום על ידי פרבולה וקו ישר) שווה ל־4/3 שטחו של משולש חסום מסוים. הניסוח של הבעיה נעזר בשיטת המיצוי. ארכימדס חילק את השטח התחום לאינסוף משולשים אשר שטחיהם יוצרים סדרה הנדסית. הוא מחשב את הסכום של הטור הגאומטרי המתקבל, ומוכיח שזהו השטח של המקטע הפרבולי. זה מייצג את אחד השימושים המתוחכמים ביותר בשיטת המיצוי במתמטיקה של העת העתיקה, ונשאר כזה עד הפיתוח של החשבון האינטגרלי במאה ה־17, אז הוא הוחלף בידי עקרון קאוואליירי. על הכדור והגליל "על הכדור והגליל" היא עבודה שפורסמה בשני כרכים בשנת 225 לפנה"ס. העבודה דנה ביחס שבין הכדור לגליל, ובאופן ראוי לציון מתארת לפרטים איך למצוא את שטח הפנים של הספירה והנפח של הכדור המוכל בה והערכים האנלוגיים עבור הגליל, והוא היה הראשון לעשות זאת. על ספירלות "על ספירלות" הוא חיבור שנכתב בשנת 225 לפנה"ס. החיבור מכיל 28 טענות על ספירלות, ונכתב כמכתב לחברו דוסיתאוס. אף על פי שארכימדס לא גילה את הספירלה הארכימדית, הוא נעזר בה בספרו כדי לרבע את המעגל ולחלק זווית לשלושה חלקים שווים. על ספירלות מכיל גם את החישוב המוקדם ביותר של שטח החסום בספירלה; בעיה שבמינוח מודרני היא בעיית אינטגרציה בקואורדינטות פולריות – ארכימדס הוכיח שהשטח התחום על ידי זרוע הספירלה לאחר שהשלימה סיבוב אחד שווה לשליש משטח המעגל החוסם את הספירלה. על קונואידים וספרואידים "על קונואידים וספרואידים" הוא חיבור ב־32 טענות שכתב ארכימדס כמכתב לידידו דוסיתאוס. ביחד עם חיבורו על הספירלה, חיבור זה תופס מקום ייחודי בכתביו של ארכימדס כי בו ארכימדס חוקר תכונות של גופים גאומטריים שלא נחקרו קודם, אלא הוגדרו במיוחד על ידו כאובייקט לחקירה. על קונואידים וספרואידים חוקר גופי סיבוב של חתכי חרוט (קונואידים) כגון הפרבולואיד, ההיפרבולואיד והאליפסואיד. בחיבור זה מחשב ארכימדס את השטחים והנפחים של מקטעים של הגופים האלה, ובכמה מהתוצאות שבחיבור זה ארכימדס עשה שימוש באחד מחיבוריו הגדולים – על גופים צפים. על גופים צפים "על גופים צפים" הוא חיבור בן שני ספרים בשפה היוונית שנכתב על ידי ארכימדס מסירקוזה (287 לפנה"ס – 212 לפנה"ס), אחד מגדולי המתמטיקאים, הפיזיקאים והמהנדסים של העת העתיקה. על גופים צפים, שמשערים שנכתב בסביבות 250 לפנה"ס, שרד רק באופן חלקי ביוונית, והשאר בלטינית ימי ביניימית שתורגמה מיוונית. זו העבודה הידועה הראשונה על הידרוסטטיקה, אשר ארכימדס מזוהה כמייסדה. אוסטומאכיון בעיית הבקר של ארכימדס "בעיית הבקר של ארכימדס" היא בעיה באנליזה דיופנטית העוסקת במספר ראשי הבקר של אל השמש הרועים, כביכול, בסיציליה. הבעיה מיוחסת לארכימדס, אף כי יש על כך עוררין. ב־1769 מונה המחזאי גוטהולד אפרים לסינג לספרן בספרייתו של ההרצוג אוגוסט שבעיירה וולפנביטל, גרמניה, שבה היו כתבי יד יווניים ורומיים רבים. ב־1773 פרסם לסינג תרגום של כמה מכתבי היד האלה, עם הערות. ביניהם נמצא שיר בן 22 בתים ביוונית עתיקה, המבקש למצוא את גודל עדר הבקר של אל השמש. בכותרת לשיר נאמר שהוא נשלח על ידי ארכימדס לאסטרונום הגדול ארטוסתנס, על מנת שהמתמטיקאים של אלכסנדריה ילמדו אותו. הבעיה לא נזכרה בכתבי המתמטיקאים היווניים, ולכן היו חוקרים, ולסינג ביניהם, שהטילו ספק בייחוסה לארכימדס. השיטה של משפטים מכניים "השיטה של משפטים מכניים", שלעיתים נקרא גם השיטה, היא אחת מעבודותיו המרכזיות של ארכימדס ששרדו. הספר ערוך בצורה של מכתב מארכימדס לארתוסטנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה, ומכיל את השימוש המפורש בשיטת הגדלים הבלתי ניתנים לחלוקה (אינפיניטסימלים). הספר נחשב לעבודה אבודה עד שנת 1906 עם הגילוי מחדש של הפלימפססט של ארכימדס. הספר מכיל את "השיטה המכנית" של ארכימדס, שנקראת כך משום שהיא מתבססת על חוק המנוף, שנקבע לראשונה על ידי ארכימדס, ועל מושג מרכז הכובד, אשר הוא מצא את מיקומו במקרים פרטיים רבים (צורות ספציפיות). חיבורים אבודים שמאל\|ממוזער\|250px\|חידת הסטומכיון, מתוך חיבורו של ארכימדס "אוסטומאכיון" , שנחשב לחיבור אבוד עד שנתגלה ב-1906. פאפוס מאלכסנדריה מציין עבודה על פאונים (פאונים ארכימדיים) שנכתבה על ידי ארכימדס ואבדה. פאפוס מציין כי ארכימדס מנה 13 פאונים כאלה, אך לא ידוע אם הוכיח כי אלו היחידים (יוהאנס קפלר היה הראשון להוכיח כי יש רק 13 פאונים ארכימדיים). תיאון מאלכסנדריה מצטט הערה על שבירה של אור מהעבודה, שכעת אבודה, Catoptrica. ספר הלמות מיוחס לארכימדס על פי ת'אבת אבן קורה אף כי האותנטיות שלו מוטלת בספק. מקורות ערבים מייחסים לו חיבור שכותרתו "על בניית המשובע המשוכלל" (On the construction of the heptagon), בו תיאר ארכימדס שיטה לבנות את הזווית (הבנייה אינה אפשרית בסרגל ומחוגה, וארכימדס נעזר בסוג של neusis construction כדי לבנות את הזווית). מוערך שארכימדס אף גילה והוכיח את נוסחת הירון לחישוב שטח משולש מאורכי צלעותיו, מקרה פרטי של נוסחת ברהמגופטה. ראו גם חוק ארכימדס בורג ארכימדס עקרון המנוף לקריאה נוספת רויאל נץ וויליאם נואל, מאנגלית – דרורה בלישה, הקודקס של ארכימדס, תל אביב, פן, 2007, . קישורים חיצוניים אתר המוקדש לארכימדס קטעי e-text של ארכימדס בנוגע לפתרונות גאומטריים לבעיות מכניות Stamps of Archimedes – בולים שהונפקו לזכרו של ארכימדס שחזור כתבי ארכימדס, מתוך google techtalks טיטוס ליוויוס, כיצד הגן ארכימדס על סירקוסאי, תרגם מלטינית ד"ר מאיר שָׂש קוסטס קוצאנאס, (2008) - Ancient Greek Technology () ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ממציאים יוונים קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה קטגוריה:פיזיקאים יוונים קטגוריה:אסטרונומים יוונים קטגוריה:פילוסופים יוונים קטגוריה:יוונים הלניסטיים קטגוריה:המלחמה הפונית השנייה: אישים קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירה קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס	2024-09-14T13:48:02
אוקלידס	אֵוּקלידס (ביוונית: Εὐκλείδης; 365 לפנה"ס – 275 לפנה"ס) הידוע גם כאוקלידס מאלכסנדריה, היה מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. הוא היה פעיל באלכסנדריה במהלך שלטונו של תלמי הראשון (323–283 לפני הספירה). בספרו "היסודות" ערך בצורה שיטתית את מרבית הידע המתמטי והתוצאות המתמטיות שנצברו עד לאותה תקופה. בספרו ה"יסודות" הסיק אוקלידס את העקרונות של מה שנקרא כיום בשם "גאומטריה אוקלידית" מאוסף קטן של אקסיומות. ספר זה הוא אחת היצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, והיה ספר הלימוד המרכזי במתמטיקה (במיוחד בגאומטריה) מזמן פרסומו עד סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. אוקלידס כתב גם על פרספקטיבה, חתכי חרוט, גאומטריה כדורית וריגורוזיות. ביוגרפיה מעט ידוע על חייו של אוקלידס, מכיוון שיש מעט אזכורים שלו בספרות. תאריך ומקום הולדתו של אוקלידס כמו גם תאריך ומקום מותו אינם ידועים, והם מוערכים בצורה גסה בצמוד לדמויות התקופתיות הנקשרות בשמו באזכורים. אין שום תיאור של מראהו החיצוני של אוקלידס אשר שרד ולכן תיאורו במסגרת יצירות אמנות מודרניות נשען אך ורק על דמיונו של האמן ולמעשה, רפאל צייר את עמיתו דונטו ברמנטה בדמותו של אוקלידס. יש גם הסוברים כי הדמות מתייחסת לארכימדס. האזכורים ההיסטוריים המעטים לאוקלידס נכתבו מאות שנים אחרי חייו, על ידי פרוקלוס ופאפוס מאלכסנדריה. פרוקלוס מציג את אוקלידס בקצרה בלבד בחיבורו מהמאה ה-5 "הערות על היסודות" כעורך של "היסודות", מציין שהוא הוזכר על ידי ארכימדס, ושהמלך תלמי שאל אותו האם יש דרך קצרה יותר ללמוד גאומטריה מאשר באמצעות יצירתו היסודות ואוקלידס השיב לו כי "אין דרך המלך ללימוד גאומטריה". אף על פי שהציטוט לכאורה של אוקלידס בידי ארכימדס נתברר בסופו של דבר כעיבוד של עורכים של עבודותיו, עדיין סביר להניח כי אוקלידס כתב את עבודותיו לפני אלו של ארכימדס. בנוסף, אמיתות אנקדוטת "שביל המלך" מוטלת בספק ומכיוון שהיא מזכירה מאוד סיפור דומה על מנכמוס ואלכסנדר הגדול. באזכור המפתח הנוסף והיחידי לאוקלידס פאפוס מציין כי אפולוניוס "בילה זמן רב מאוד בחברת תלמידיו של אוקלידס באלכסנדריה, וזאת הייתה הדרך בה רכש הרגלי חשיבה כה מדעיים". מן הממצאים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שאוקלידס למד באקדמיה של אפלטון באתונה. היסודות שמאל\|400px\|ממוזער\|אחת הדיאגרמות העתיקות והשלמות ביותר מיסודות הגאומטריה של אוקלידס. לדיאגרמה נלוות טענה מס' 5 בספר השני של היסודות אף על פי שרבות מהתוצאות ב"יסודות" מקורן במתמטיקאים לפני אוקלידס, ההישג המרכזי של אוקלידס היה הצגתן במסגרת יחידה, עקבית לוגית, עם הגדרות, הנחות והנחות יסוד שאותן כינה אקסיומות. הספר מתקדם הוכחה אחר הוכחה, כאשר כל הוכחה מתבססת על קודמתה, והוא כלל מערכת של הוכחות מתמטיות ריגורוזיות שנשארה הבסיס של המתמטיקה עד 23 מאות מאוחר יותר. ה"יסודות" הציגה לעולם את הדוגמה הראשונה למערכת אקסיומטית ובכלל לארגון שיטתי של ידע מתמטי. בזכות יצירה זו נחשב אוקלידס לאבי הגישה האקסיומטית במתמטיקה בפרט ובמדע בכלל. המבנה השיטתי של הספר הפך אותו לנוח לשימוש ולציטוט, והוא היה מקור לרעיונות ולתובנות במשך המאות הבאות. לא קיים אזכור של אוקלידס מעותקים הקדומים ביותר של ה"יסודות", וברוב העותקים כתוב שהם מ-"העריכה של תאון" או ה-"הרצאות של תאון", בעוד שהטקסט הראשוני, שמוחזק בידי הוותיקן, אינו מציין שום כותב. האזכור היחידי שעליו מסתמכים היסטוריונים בקביעתם כי אוקלידס כתב את ה"יסודות" הוא מפרוקלוס, אשר בתמציתיות מתאר בחיבורו "הערות על היסודות" את אוקלידס כמחברו. אף על פי שהוא ידוע בעיקר בזכות התוצאות הגאומטריות שלו, ה"יסודות" כולל בתוכו גם תוצאות בתורת המספרים. הוא מתאר את הקשר בין מספרים מושלמים ומספרי מרסן, כולל הוכחה כי קיימים אינסוף מספרים ראשוניים, הלמה של אוקלידס על פירוק לגורמים (אשר מוביל למשפט היסודי של האריתמטיקה על יחידות הפירוק לגורמים ראשוניים), ואלגוריתם אוקלידס למציאת המחלק המשותף המקסימלי של שני מספרים. המבנה הלוגי המסודר, היוצא מהנחות מצומצמות ככל האפשר ומגיע מהן למסקנות מרחיקות לכת, הצית את דמיונם של מדענים שקראו בו במשך הדורות. גדולי המדע במאות ה-16 וה-17, בהם קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון הושפעו רבות מן ה"יסודות" ויישמו בעבודתם את גישתו של אוקלידס, ואילו אלברט איינשטיין אף כינה את ה"יסודות" בתור "הספר השמימי". במשך שנים הייתה המערכת הגאומטרית שאוקלידס הגדיר ב"יסודות" מוכרת בתור הגאומטריה (בה"א הידיעה), אולם בימינו מערכת זו נקראת גאומטריה אוקלידית, כדי להבדיל בינה לבין הגאומטריות הלא אוקלידיות אשר פותחו במאה ה-19. עבודות נוספות בנוסף ליסודות, לפחות חמש עבודות של אוקלידס שרדו עד התקופה הנוכחית. הן נבנו לפי אותו הדגם של המבנה הלוגי של היסודות, עם הגדרות וטענות מוכחות: הנתונים (Data) – מכיל בעיקר בעיות גאומטריות. על חלוקות של צורות (on Divisions of Figures), אשר שרד רק באופן חלקי בתרגום לערבית, עוסק בחלוקה של צורות גאומטריות לשניים או יותר חלקים זהים או לחלקים עם יחס פרופורציה נתון. זה דומה לעבודה מהמאה הראשונה לספירה על ידי הרון מאלכסנדריה. תורת הבבואות (catoptrics) – עוסק בתאוריה המתמטית של מראות, ובאופן ספציפי בדמויות שנוצרות על ידי מראות קמורות מישוריות וכדוריות. הפנומנה (Phaenomena) – חיבור על אסטרונומיה ספירית, עוסק ביישומים של גאומטריה כדורית לשימושם של אסטרונומים. הספר בין היתר מספק תוצאות על הזמנים שכוכבים במיקומים מסוימים יזרחו וישקעו. אופטיקה (Optics) – הספר הנרחב הראשון בנושא; עוסק בפרספקטיבה ויזואלית; כיצד עצמים נראים לעין ממרחקים שונים וזוויות שונות. עבודות נוספות המיוחסות לאוקלידס, אבדו. ביניהן: conics, עבודה על חתכי חרוט שהורחבה מאוחר יותר על ידי אפולוניוס מפרגה. מן האזכורים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שמשפט דזארג הופיע בפעם הראשונה והוכח בעבודה אבודה זו. משפט יסודי זה הוא הבסיס לגאומטריה הפרויקטבית. Book Of Fallacies – טקסט אלמנטרי על טעויות בהסקת מסקנות. הספר דן בכשלים לוגיים. מספר ספרים על מכניקה מיוחסים לאוקלידס לפי מקורות ערביים. על הכבד ועל הקל מכיל, בתשע הגדרות וחמש טענות, תובנות אריסטוטליות על גופים נעים ומושג המשקל הסגולי. על שיווי המשקל עוסק בתאוריה של המנוף בסגנון אוקלידי דומה, ומכיל הגדרה אחת, שתי אקסיומות, וארבע טענות. קטע שלישי, העוסק במעגלים המתוארים על ידי קצותיו של מנוף נע, מכיל ארבע טענות. שלוש העבודות האלה משלימות כל אחת את האחרות באופן שמעורר חשד כי הם שרידים של חיבור יחיד על מכניקה של אוקלידס. קישורים חיצוניים Interactive version of Euclid's Element * קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:יוונים הלניסטיים קטגוריה:יוונים ממצרים קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירה קטגוריה:חוקרי תורת המספרים קטגוריה:אלכסנדריה: אישים קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס	2024-04-24T02:28:14
ארטוסתנס	אֵרָטוֹסְתֶנֶס (ביוונית: Ερατοσθένης; 276, קירנה – 194 לפנה"ס, אלכסנדריה) היה מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני. הישגו החשוב ביותר הוא מדידת היקף כדור הארץ לראשונה. הישג בולט נוסף שלו הוא הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים (עד למספר נתון), הקרויה על-שמו: הנפה של ארטוסתנס. בנוסף, ארטוסתנס התעניין במדעי היקום, בשירה, בתיאטרון, בספרות, בגאוגרפיה, באתלטיקה (בצעירותו), במתמטיקה ובטבע. בשנת 240 לפנה"ס מונה על ידי תלמי השלישי כיורשו של אפולוניוס מרודוס כמנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. חיבר ספרים ברבים מתחומי ידיעותיו (כ-50 חיבורים שלו נזכרים במקורות שונים). רוב החיבורים שלו אבדו, ורק אחדים נמצאו. כמשורר, חיבר שירים על נושאים מיתולוגיים, שנועדו, לדבריו, לשעשוע ולא ללמידה. ארטוסתנס בלט גם בתחום הספרות; ספרו על סדר הזמנים היה ניסיון ראשוני בקביעת זמנים למאורעות ספרותיים ומדיניים חשובים ממלחמת טרויה עד מותו של אלכסנדר מוקדון. ביוגרפיה ארטוסתנס נולד בשנת 276 לפנה"ס, בעיר קירנה. אביו היה אגלאוס. בתקופת צעירותו, קירנה פרחה ושגשגה בתחומים כמו כלכלה, תרבות וידע ולמידה. ארטוסתנס היה חלק מתהליך זה - הוא למד בגימנסיון בעיר, שם רכש ידע בכתיבה, קריאה, אריתמטיקה, שירה ומוזיקה. בנוסף, היה פעיל אתלטית בתקופה זו. בהמשך חייו עבר לאתונה, שם למד את האסכולה הסטואית מפיו של מייסדה, זנון מקיטיון. מורים נוספים שלימדו אותו היו אריסטו מכיוס, קאלימאכוס וארקסילאוס, מראשי האקדמיה האפלטונית. כתוצאה מעבודתו הטובה בתחומי דעת רבים, תלמי השלישי מינה אותו לספרן בספרייה הגדולה של אלכסנדריה. ארטוסתנס הסכים לתפקיד, וכתוצאה מכך עבר לאלכסנדריה, שם נשאר עד סוף חייו. כחמש שנים לאחר מכן, מונה על ידי השליט המצרי לספרן הראשי. במסגרת תפקיד זה, דאג להרחבת כמות ההעתקים בספרייה, וליצירת עליונותה על פני ספריית פרגמון. בנוסף, היה ממוריו של תלמי הרביעי. לקראת סוף חייו איבד ארטוסתנס את הראייה, דבר שמנע ממנו להמשיך לקרוא ולראות את נפלאות הטבע. עניין זה דיכא אותו עד כדי כך שהרעיב עצמו למוות בשנת 194 לפנה"ס, בגיל 82. תפיסותיו ארטוסתנס האמין כי בכל אומה יש טוב ורע. במסגרת אמונה זו, מתח ביקורת על אמירתו של אריסטו, לפיה כל מי שאינו יווני הוא ברברי, ויש לשמור על טוהר הגזע היווני. מדידת היקף כדור הארץ ממוזער\|250px\|איור הממחיש את מדידת היקף כדור הארץ שביצע ארטוסתנס: S - אסואן, שבה בעת המדידה השמש בדיוק בזנית A - אלכסנדריה, שם מדד ארטוסתנס את אורך הצל שמטיל עמוד אנכי - הזווית בין קרני השמש לעמוד באלכסנדריה - המרחק בין הערים אחד מהישגיו החשובים של ארטוסתנס הוא מדידת היקף כדור הארץ בקירוב. ארטוסתנס ידע שבעיר אסואן שבמצרים קיימת באר שתחתיתה מוארת כולה ללא צל בצהרי מועד ההיפוך של הקיץ. כלומר השמש נמצאת בדיוק מעליה. ההנחה באותה תקופה שאסואן שוכנת בדיוק על חוג הסרטן ולכן ביום זה השמש נמצא בזנית כלומר ב-90 מעלות לקרקע. בעירו, אלכסנדריה, הצפונית יותר, מדד ארטוסתנס את אורך הצל שמטיל עמוד אנכי ומצא שאורכו שווה ל- גובה העמוד; על פי הכלל , נובע כי הזווית בין קרני השמש לעמוד האנכי היא 7.2 מעלות. לכן, אורך זה הוא של המעגל. אם מניחים שאלכסנדריה נמצאת במדויק מצפון לאסואן, נובע מן המדידות הללו כי המרחק מאסואן לאלכסנדריה הוא החלק האחד מחמשים מהיקפו של כדור הארץ (במעגל העובר דרך מרכז הכדור, ודרך אסואן ואלכסנדריה). מדיווחי הנוסעים בשיירות הסחר היה ידוע לאנשי אלכסנדריה כי המרחק מעירם לאסואן הוא כ-5,000 סטדיות, שהן כ-925 קילומטרים - וכך העריך ארטוסתנס את היקף כדור הארץ ב-250,000 סטדיות. בתקופתו של הרודוטוס, כמאתיים שנה לפני ארטוסתנס, היה אורך הסטדיה 185 מטרים - ואם כיוון ארטוסתנס לסטדיות באורך כזה, הרי שלפי האומדן שלו היקף כדור הארץ הוא כ- 46,250 קילומטרים - סטיה של 15% בלבד מן ההיקף האמיתי. מספר גורמי שגיאה פגמו בדיוק המדידה המקורית של ארטוסתנס. ראשית, אסואן אינה ממוקמת בדיוק על חוג הסרטן, או בדיוק מדרום לאלכסנדריה. כמו כן המרחק בין הערים אינו 925 קילומטר. בנוסף, השמש אינה מקור אור נקודתי - קוטרה הזוויתי של השמש בעיני המתבונן מכדור הארץ הוא כמחצית המעלה. הגורם העיקרי לחוסר הדיוק הוא הקושי למדוד את מרחקה של השמש מן הזנית בצהרי היום: בעין בלתי מזוינת, מוגבל הדיוק של מדידה כזו לכרבע מעלה. הדיוק של מדידת ארטוסתנס נובע בחלקו מקיזוז בין גורמי השגיאה השונים. התוצאה שקיבל ארטוסתנס התקבלה בהערכה בין בני דורו, ונחשבה אמינה עוד מאות שנים אחר-כך, עד להופעת הקרטוגרפיה של תלמי, שבה חושב היקף כדור-הארץ באופן שגוי ביותר. הנפה של ארטוסתנס הישג חשוב נוסף של ארטוסתנס הוא מתחום המתמטיקה - הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים עד מספר נתון. על פי השיטה, יש לרשום בטבלה את כל המספרים עד המספר הנתון. ראשית, יש להתחיל מהראשוני הראשון, 2, ולסמן בטבלה את כל הכפולות שלו. לאחר מכן, בכל שלב יש לקחת את המספר הבא שלא הורד (שיהיה בהכרח ראשוני), ולסמן את כל הכפולות שלו, עד שלא נותרים עוד מספרים. עבודות נוספות ארטוסתנס עסק בתחומים רבים ומגוונים. עקב כך כונה על ידי רבים beta – האות השנייה באלפבית היווני, שבאה להראות על כך שתמיד נחשב למקום השני בהישגיו. סטראבון אף כינה אותו כמתמטיקאי בין גאוגרפים וגאוגרף בין מתמטיקאים. בכל זאת, הישגיו בשלל התחומים נחשבו לבעלי משמעות, והוא זכה להכרה רבה. הוא כונה בסודא Pentathlos, כינוי שבמקורו ניתן למנצחים בקרב הפנטאתלון ורומז על מגוון עיסוקיו. בעקבות התעניינותו באפלטון הוא כתב את עבודתו הראשונה, Platonikos, בה מדובר על יסודות המתמטיקה על פי תפישתו של אפלטון. הישג נוסף שלו בתחום המתמטיקה הוא המצאת הספירה הארמילרית. בתחום השירה, משיריו הבולטים היו Hermes, שדיבר על היסטוריית חיי האלים, ו-Erigone, בו מסופר עליו התאבדותה של אריגון בת איקרוס. הוא חיבר את Chronographies, בו פירט על תאריכים חשובים החל מתקופת מלחמת טרויה ועד לסוף שליטתו של אלכסנדר הגדול; עבודה זו נחשבת לחשובה ומדויקת לתקופתו. ארטוסתנס כתב גם את Olympic Victors, בו פירט על מנצחי המשחקים האולימפיים. לא ידוע מתי חיבר עבודה זו, אך גם זו נחשבה למדויקת וחשובה. הגאוגרף היווני סטראבון ציין כי בניגוד לטענות תושבי אזור ים המלח, על כך שרעידות אדמה הרסו 13 ערים סביב האגם ועקב כך הוא התרחב מעבר למידותיו, ארטוסתנס סבר כי הארץ סביבו הייתה בעבר גם היא אגם מכוסה במים, שנחשפה עקב רעידות האדמה. נקראים על שמו מכתש ארטוסתנס - מכתש ירחי התקופה הארטוסתנית - תקופה בלוח הזמנים הגאולוגי הירחי ארטוסתנס (הר מצולה) - הר מצולה ב, מדרום לקפריסין ראו גם הנפה של ארטוסתנס קישורים חיצוניים סודא, ארטוסתנס – Suidas, s.v. Ἐρατοσθένης הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:יוונים הלניסטיים קטגוריה:אסטרונומים יוונים קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפים קטגוריה:ספרנים ומידענים קטגוריה:אלכסנדריה: אישים קטגוריה:מצרים התלמיית קטגוריה:ספרני הספרייה הגדולה של אלכסנדריה קטגוריה:מצרים הלניסטיים קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס	2024-10-10T14:24:20
שכבת היישום של מודל ה-OSI	שכבת היישום (באנגלית: Application) נקראת גם: שכבת התוכנה או שכבת האפליקציה. היא השכבה השביעית והעליונה של מודל ה-OSI והחמישית במודל TCP/IP. היא ממונה על אספקת שירותי הרשת לתוכנות בהן משתמש משתמש הקצה. שכבת היישום משתמשת בשירותיה של שכבת הייצוג של מודל ה-OSI ואינה מספקת שירותים לאף שכבה אחרת במודל ה-OSI. שכבת היישום היא זו הקובעת את סוג התקשורת בין מחשבים. למשל, היא קובעת האם מדובר בתקשורת "שרת–לקוח" (client-server) שבה מחשב אחד (השרת) מספק נתונים לאחר (הלקוח) - כמו בגלישה באינטרנט, או שמדובר בתקשורת "קצה לקצה" (peer to peer), שבה כל אחד מהמחשבים הוא גם שרת וגם לקוח - כמו ברשתות שיתוף קבצים. ראו גם מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים 7	2023-11-13T08:02:12
אבעבועות שחורות	אבעבועות שחורות הייתה מחלה מידבקת, הנגרמת על ידי הנגיף Variola major. הנגיף עובר מאדם לאדם באמצעות מגע וכתרסיס באמצעות האוויר, בעיקר בחורף ובתחילת האביב; נגיף האבעבועות השחורות קטל ככל הנראה יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה. למחלה פותח חיסון יעיל החל מהמאה ה־18, והיא המחלה הראשונה לה פותח והופץ חיסון המוני. ארגון הבריאות העולמי יזם מבצע עולמי לביעור המחלה באמצעות חיסון מקיף של כלל האוכלוסייה העולמית. המבצע נחל הצלחה, ומאז אוקטובר 1977 לא אובחנו מקרים חדשים של המחלה. בעקבות כך הוכרזה המחלה ב־1980 כמחלה שמוגרה, והיא המחלה הראשונה שהאנושות הצליחה להכחיד. בעקבות הדברת המחלה הופסק החיסון כנגדה, חיסון שהיה חלק מתוכנית החיסונים במדינות רבות. כיום הסיכון העיקרי להתפרצות חדשה של המחלה הוא עקב שימוש בנגיפיה כנשק ביולוגי בידי מדינות או ארגוני טרור, אך סיכון זה הוא נמוך, ולצורך התמודדות מולו מוחזק במדינות שונות וביניהן במדינת ישראל מלאי של מנות חיסון כנגד המחלה. מאפייני המחלה הנגיף מחולל המחלה המחלה נגרמת על ידי הנגיף Variola major, המשתייך למשפחת poxviridae. לנגיף מקטע בודד של DNA דו-גדילי ליניארי בעל כ-186 אלף זוגות בסיסים. הנגיף הוא גדול יחסית בהשוואה לנגיפים אחרים (250x400 ננומטר). הנגיף מסוגל לשכון רק בקרב בני אדם, ואינו שוכן בגוף באופן רדום. הנגיף מועבר בין בני אדם באמצעות תרסיס – טיפות קטנות הנפלטות ממערכת הנשימה. לאחר חשיפת דרכי הנשימה לנגיף, נמשך זמן הדגירה שלו בגוף כשבועיים. בזמן זה משכפל הנגיף את עצמו בתאי החולה, כשהוא משתמש בחלבונים העצמיים של התאים. מאפייני המחלה לאחר תקופת דגירה של כשבועיים מרגע ההדבקה בנגיף, מופיעה המחלה. המחלה בתחילתה דומה למחלות ויראליות אחרות ומאופיינת בעליית חום הגוף, אפיסת כוחות וחולשה כללית, כאבי ראש וכאבים באיברים שונים. לאחר מכן מתפתחת פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, שהופכת תוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות, אשר מזדהמות, מתמלאות מוגלה ומתקשות, ואם החולה מחלים, משאירות אחריהן גלדים וצלקות לאחר נשירתן. השלפוחיות עלולות להתפתח גם בריריות הפנימיות, לדוגמה בוושט ובקנה הנשימה. המוות מהמחלה עלול להתרחש כבר בתוך שלושה עד חמישה ימים לאחר הופעת השלפוחיות, עקב דימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול, מהתקף לב או מזיהום כללי ואלח דם. זמן ההחלמה לנותרים אורך בין חודש לשלושה חודשים עד להחלמה המלאה. למחלת האבעבועות השחורות יש ריח אופייני, חד וחריף, אשר צורב את האף ואי אפשר לטעות בו. רוב החולים יהיו מכוסים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל מתחת לציפורניים, בשלפוחיות גדולות, שלאחר זיהומן נעשות עגולות וקשות והופכות את צבע עורו של החולה לשחור (כאן טמון ההבדל החיצוני בין מחלה זו ובין אבעבועות רוח; באבעבועות רוח נדיר מאוד לראות שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים). התמותה מהמחלה גבוהה מאוד (כ־30%), בעיקר עקב העובדה שהשלפוחיות והזיהום מופיעים בבת אחת, בניגוד למחלה הקלה בהרבה, אבעבועות הרוח, בה מופיעות בגלים שלפוחיות קטנות יותר. שיעור התמותה אף גבוה יותר בקרב ילדים. גיל שלפוחיות שונה וריכוז דלקת קטן יותר מאפשרים למערכת החיסון של הגוף להתמודד בהצלחה עם אבעבועות רוח, שלא כמו באבעבועות שחורות. השלב המידבק ביותר של האבעבועות השחורות הוא בשבוע הראשון למחלה, בו ריכוז הנגיפים ברוק גבוה במיוחד; דיבור פשוט, במהלכו ניתזים רסיסי רוק זעירים, הוא הגורם העיקרי להדבקת אנשים נוספים. הנגיפים שחדרו לגוף דרך האוויר משתרשים בעיקר בריריות האף והפה, ומשם דרכם קצרה אל קשרי הלימפה, בהם הם מתרבים ודרכם מתפשטים לכל חלקי הגוף, כשבסופו של דבר הם מתרבים בעיקר במח העצמות ובטחול. רק לאחר כשבוע ימים מתפשט הנגיף בכל תאי הגוף דרך הדם, כשלהתפשטות זו נלווים תחושה כללית רעה, עליית חום ושאר הסימנים הידועים. נכון להיום לא פותחה תרופה אנטי ויראלית יעילה כנגד המחלה. עם זאת, החיסון כנגד המחלה יעיל גם כאשר ניתן בתקופת זמן קצרה (מספר ימים) לאחר חשיפה לנגיף. טיפול בתרופה בשם Cidofovir נמצא יעיל כנגד וירוסים מאותה המשפחה ולכן נחשב כטיפול מומלץ כנגד אבעבועות שחורות. בידוד החולים למניעת הדבקה מהווה נדבך חיוני וחשוב בהכלת המחלה ומניעת התפשטותה. חלק ניכר מבני האדם שחלו במחלת האבעבועות השחורות מתו כתוצאה מכך. המחלה גרמה למותם של מאות מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה. רבים מהנותרים בחיים נשארו נכים (חרשות, עיוורון ועקרות), מצולקים ומעוותים. המחלה הצדיקה את השמות שבהם כונתה: "האש הגדולה" "מלאך המוות" ועוד כהנה וכהנה שמות דומים. תיעוד ראשון למחלה נעשה לפני למעלה מ-3,000 שנים כשהייתה התפרצות במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט, כשפרעה, רעמסס החמישי, נפטר מהמחלה בשנת 1157 לפנה"ס. סימני המחלה מצויים עד היום על המומיה שלו. מגפת קיפריאנוס, שכנראה הייתה מגפת אבעבועות שחורות, פרצה באירופה, במקביל למשבר המאה ה-3. באותה תקופה, היה מצב האימפריה הרומית בכי רע, ונראה כי המגפה גרמה להחלשתה של האימפריה. גילוי החיסון כמו לרוב המחלות הוויראליות, גם למחלת האבעבועות השחורות אין תרופה. מערכת החיסון של האדם מייצרת כנגדה תאי זיכרון ונוגדנים. מכיוון שלא פותחה תרופה למחלה, הרי שהמחסום העיקרי בפני מחלת האבעבועות השחורות הוא מניעתה, באמצעות חיסון מקדים היוצר נוגדנים כנגד הנגיף, שיפעלו נגדו בטרם יגרום לנזק. החיסון הראשון בהיסטוריה הורכב ככל הנראה במאה ה-11 בסין. שלפוחיות שהתקשו ונשרו מחולים נתחבו לחוטמם של ילדים. על דרך מניעה דומה למדה אשת השגריר הבריטי בטורקיה, מארי וורטלי מונטגיו. רופאים טורקים שמו לב שמי שחלה במחלה ונשאר בחיים לא חלה בה שוב. הרעיון שהם הציעו היה להדביק במחלה אנשים בריאים בצורה קלה מאוד, כדי שלא יחלו בה שוב. הם ניסו ליצור את המחלה בצורה קלה באמצעות איסוף נוזל משלפוחיות של קורבנות המחלה, טיפול מסוים להחלשת הנגיף, והחדרת הנגיף לאדם בריא באמצעות שריטה. חיסון זה, שכלל שימוש בנגיף חי, כלל סיכון של התפרצות מלאה של המחלה ומוות עקב ניסיון החיסון, אך סיכון זה היה קטן בהשוואה לשיעור התמותה הגדול מהמחלה. הגברת מונטגיו התרשמה מההגיון בשיטה והשתמשה בה גם לחיסון ילדיה. היא שרדה את המחלה ובשנת 1717, למרות התנגדות הרופאים, שכנעה את אשת יורש העצר, קרולינה לחסן את ילדי משפחת המלוכה בשיטה זו. תגלית החיסון רשומה בהיסטוריה על שמו של רופא כפרי בריטי, אדוארד ג'נר, אשר שם לב שהיחידים שהצליחו לעבור את המחלה שלמים ובריאים, פחות או יותר, היו החקלאים, ובעיקר מגדלי הבקר. ג'נר הבחין שמגדלי הבקר אשר חלו באבעבועות שחורות עברו את המחלה בצורה קלה וחסרת משמעות מבחינה רפואית; אומנם הופיעו אצלם מספר שלפוחיות מועט, אולם אלה חלפו מבלי להשאיר עקבות כמעט, וזאת בניגוד לשלפוחיות שכיסו את גופם של אלה שלקו במחלה האלימה. במשך למעלה מעשרים שנה חקר ג'נר את התופעה, ולבסוף הבין שהמחלה על שתי צורותיה הייתה ככל הנראה שתי מחלות שונות. התברר לו שהמחלה שבה חלו האיכרים הייתה מחלת אבעבועות אחרת, אבעבועות הפרות, שמשום מה, לאחר תחלואה בה, נמנעה מהחולה פגיעה על ידי המחלה הקשה. את הסיבה הוא לא ידע, אולם מתוך ההבנה הזו ומתוך הידיעה שאנשים נדבקים כאשר הם באים במגע עם נוזלי השלפוחיות, הבין ג'נר שאין צורך לחכות להידבקות הטבעית של האדם מהפרה ואפשר לזרז את ההידבקות במחלה הקלה, וכך להגן על הנדבק מפני המחלה הקשה. ג'נר הבין כי מי שחולה באבעבועות הבקר לא יחלה באבעבועות שחורות. ב-1796 ביצע ג'נר את הניסוי הקליני הראשון. הוא מרח על שריטה בעורו של ילד נוזל שנלקח משלפוחית של פרה החולה באבעבועות הפרות. הילד, כפי שצפה, לקה בגרסה קלה מאוד של המחלה והחלים תוך זמן קצר. כעבור זמן מה הוא שרט את עורו של הילד ומרח על השריטה נוזל מאבעבועה של אדם החולה באבעבועות שחורות, וכפי שהעריך, הילד לא חלה במחלה. על סמך הניסוי הבודד הוציא ג'נר בשנת 1796 את החיסון הראשון בעולם כנגד אבעבועות שחורות. יעילות החיסון של ג'נר נובעת מהדמיון בין נגיף אבעבועות הפרות לנגיף האבעבועות השחורות, המשתייכים שניהם לאותה משפחת נגיפים (poxviridae), ובעלי אותם חלבונים על מעטפת הנגיף, דבר הגורם לכך שנוגדנים כנגד נגיף אחד מהמשפחה, יעילים גם כנגד נגיפים אחרים מהמשפחה. כיום משערים שנגיף האבעבועות השחורות הוא מוטציה של נגיף אבעבועות הבקר. החיסון של ג'נר היה החיסון ההמוני הראשון שיוצר, והעובדה כי החיסון פותח למעשה ממחלת אבעבועות הפרות השתמרה במילה 'חיסון' באנגלית ('vaccination'), שמקורה במילה הלטינית 'vacca' (כלומר, 'פרה'). המחלה במאה העשרים החל מהמאה ה־19 החל חיסון מקיף כנגד הנגיף בקרב האוכלוסייה העולמית. מכיוון שמחלת האבעבועות השחורות היא מחלה הפוגעת רק בבני אדם, ואין לה מאחסן בין יתר בעלי החיים (ובנוסף הנגיף אינו מתאחסן בגוף באופן רדום), פתח ארגון הבריאות העולמי באמצע המאה ה-20 במבצע חיסון אינטנסיבי לכל בני האדם בעולם כדי לנסות להכרית את המחלה מעל פני האדמה, כך שלא יישאר אף נשא אחד שלה, ותימנע אפשרות המחלה וההדבקה. בעקבות הצלחת המבצע והיעלמות המחלה נפסק החיסון לה בהדרגה במדינות מערביות שונות (בארצות הברית ב־1972, ואחר כך גם בארצות נוספות), עקב היעלמות המחלה שם, כשהוא נמשך רק במדינות ואזורים מועדים לפורענות. הפסקת החיסון נעשתה עקב תופעות לוואי מסוימות (בשיעור נמוך) שלוו אליו, והעדר הצורך עקב הדברת המחלה. החולה האחרון במחלה, עובד בית חולים בשם עלי מאלין שחלה באופן ספונטני, זוהה בשנת 1977 בסומליה שבאפריקה ושרד את המחלה. הקורבנות האחרונים הידועים של אבעבועות שחורות נדבקו ומתו ב־1978 בברמינגהאם שבאנגליה בעקבות תאונת ניסוי. במהלך הניסוי, שנעשה ללא היתר על ידי מיקרוביולוג בשם הנרי בדסון, אירעה תקלה בה דלפה דרך צינורות האוורור כמות קטנה של נגיפים, אשר הספיקה כדי לגרום למחלתה ומותה של צלמת רפואית, ג'נט פרקר. בדסון התאבד עוד לפני שפרקר נפטרה. בעקבות הצלחת מבצע החיסונים הכלל-עולמי הושמד הנגיף גם ממעבדות ברחבי העולם, וכיום הוא שמור בשתי מעבדות בלבד - אחת במרכז לפיקוח מחלות (CDC) בארצות הברית, והשנייה במעבדות וקטור ברוסיה, אשר המשיכו באופן רשמי להחזיק בנגיף למטרות מחקר. לפי החלטת ארגון הבריאות העולמי, נקבע תאריך יעד להשמדת הנגיפים גם ממעבדות אלו, אך מאוחר יותר נדחו תאריכים אלו. לאחרונה עמד תאריך ההשמדה הצפוי על שנת 2014. בשלהי המאה ה-20 התקיים ויכוח בין מדענים, האם להשמיד את הנגיפים שבמעבדות בארצות הברית וברוסיה. אלה שהתנגדו לכך טענו שאין זכות בידי האדם להשמיד במכוון אף יצור, ואפילו יהיו אלה וירוסים מזיקים. בנוסף לשתי המעבדות הידועות כמחזיקות את הנגיף, לא מן הנמנע שמדינות או גופים שונים מחזיקים בנגיף באופן נסתר לצרכים שונים, כדוגמת שימוש פוטנציאלי בו כנשק ביולוגי (ראה להלן). בסוף 1979, לאחר שהוברר סופית שלא תועד אף מקרה אחד של המחלה במהלך 3 השנים הקודמות, ולא תיתכן יותר הידבקות טבעית במחלה, התכנסה בז'נבה שבשווייץ ועדה מטעם ארגון הבריאות העולמי לטקס חתימה על מגילת קלף, שעליה כתוב בחמש שפות: "אנו חברי הוועדה העולמית... מאשרים שהאבעבועות השחורות נעקרו מהעולם". וכך, בתאריך 9 בדצמבר 1979, כמעט מאתיים שנים לאחר שנעשה החיסון הראשון בידי אדוארד ג'נר, המליץ ארגון הבריאות העולמי על הפסקת החיסון בעולם כולו. בשנת 1979 או 1980 נעשה החיסון האחרון של אזרחים בעולם. בישראל נמשך חיסון חיילים עד שנת 1996 (חיילים אלו קיבלו את החיסון עוד בילדותם). כיום החיסון ניתן רק לעובדים בתפקידים רפואיים שונים, העשויים לבוא במגע עם חולי אבעבועות שחורות, אם תתחולל התפרצות חדשה בישראל, ובתנאי שחוסנו עוד בילדותם. שימוש בנגיף כנשק ביולוגי שימוש צבאי בלתי-מכוון, ככל הנראה, נעשה בנגיף לפני כחמש מאות שנה, כשצבא ספרדי זעיר בן 600 חיילים בפיקודו של הרנאן קורטס ו-168 אנשים בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, גרם להדבקת הילידים באמריקה באבעבועות שחורות. המחלה קטלה מיליוני בני אדם מהאימפריות של האינקה והאצטקים, עקב החסינות הלקויה של גופם וחוסר העמידות בפני הנגיף, אשר לא היה ידוע להם מעולם (כמו גם נגיפים וחיידקים גורמי מחלות אחרות שלא היו ידועים באמריקה הדרומית, ושהובאו מהעולם הישן). פגיעה ויראלית זו הביאה לתבוסתם המוחלטת, תוך כדי הכחדתם של תשעים אחוזים מהאינדיאנים בני אמריקה בתוך מאה שנים. היו כוונות לשימוש צבאי מכוון בנגיף: בשנת 1763 התכתב הגנרל האנגלי ג'פרי אמהרסט (Jeffrey Amherst) עם עמיתיו על האפשרות להדביק את השותפים האינדיאנים של הצרפתים, בדלוור, באבעבועות שחורות. אין מסמכים שמעידים שאכן נעשה משהו בעניין. אך בפועל פרצה באזור מגפה שהכחידה למעלה ממחצית האוכלוסייה האינדיאנית. לאחר שנעלמה המחלה, עלה החשש כי יהיו שינסו להשתמש בנגיפים המוחזקים באופן נסתר כנשק ביולוגי. בשל אי חיסון האוכלוסייה שנולדה לאחר 1980, ואי-חידוש החיסון בקרב המתחסנים קודם לכן, הפוטנציאל הצבאי ההרסני של הנגיף גדול. מנות החיסון המצויות כיום בעולם מעטות יחסית, אך בישראל מחזיק משרד הבריאות מלאי שאמור להספיק לחיסון כלל האוכלוסייה במקרה של התקפה ביולוגית. פרט לשתי המעבדות המחזיקות בנגיף באופן רשמי, ארבע מדינות דווחו כחשודות בהחזקת הנגיף בסתר – רוסיה, צרפת, עיראק וקוריאה הצפונית. אם מדינה שמחזיקה בנגיף מעוניינת לעשות בו שימוש כנשק ביולוגי, מחד גיסא היא עשויה להגיע להשמדה המונית יעילה של יריביה ומאידך גיסא, היא עשויה להיפגע בעצמה מהמחלה. קישורים חיצוניים דרור בר ניר, אבעבועות שחורות - המחלה המידבקת הראשונה שהוכחדה מהעולם, פורסם במקור בגליליאו, נובמבר 2006 הערות שוליים קטגוריה:זיהומים נגיפיים המאופיינים בנגעים בעור ובקרום הרירי קטגוריה:היסטוריה של הרפואה קטגוריה:מגפות קטגוריה:נשק ביולוגי	2023-12-01T18:06:16
עיצוב	עיצוב הוא אחד הסממנים החומריים והחזותיים העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בניגוד לאמנות שבסיסה באסתטיקה, מהותו של העיצוב נובע מקיום של פונקציות. היסטוריונים של עיצוב טוענים כי העיצוב הראשון בקיום האנושי נולד מהצורך של האדם הפליאוליטי לשתות מים וכתוצאה מכך, קליפת קוקוס הפכה לקערה המעוצבת הראשונה. באופן כללי, עיצוב כולל תכנון של מוצר או של מערכת מוצרים, כך שיענו על קריטריונים רבים, כגון אסתטיקה, נוחות, עמידות, גודל, משקל, מחיר או מאפיינים אחרים. על פי רוב, החפץ המעוצב צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים, או קבוצה של לקוחות. בעיצוב משתמשים בכלים המשותפים לתחומי ההנדסה, האמנות והאומנות, אך אין זהות מוחלטת בין תחומי העיצוב ויתר התחומים. בין אמנות ועיצוב מקובל לראות קרבה רבה בשל השימוש בערכים אסתטיים, אך בעוד שיצירת אמנות מסתמכת על תהליך עיצוב בהגייתה, תכנונה או יצירתה, עיצוב אינו מעניק בהכרח ערך אמנותי לתוצר הנובע ממנו. עיצוב הוא תחום השואף לשלב בין מסרים בדומה לאמנות (מסרים פסיכולוגיים, חברתיים, אסתטיים וכו'), לבין האמצעים השונים בהם אנו משתמשים יום יום הדורשים הבנה הנדסית וידע טכני. המעצב נדרש ליצור את תוצריו במגבלות שלא קיימות לאמן היוצר אומנות. לדוגמה, בעיצוב פנים ואדריכלות יש לרוב כוונה להעביר תחושה מסוימת לאדם השוהה בחלל (תחושת כבוד ויראה במבנה המאדיר אל או ממסד, תחושת נינוחות במבנה מגורים) תוך מגבלות כוחות הטבע, כוחות השוק והטכנולוגיה; ובעיצוב תעשייתי נדרש ליצור מוצר שיענה לצרכים הטכניים ומגבלות התקציב בייצור אך יהיה נוח למשתמש ויקרין תדמית המתאימה לשוק שלו. השפעתו של העיצוב ניכרת עלינו בכל רגע ורגע. המוצרים אותם אנו צורכים והאריזות שלהם, עולם הפרסום, הבגדים אותם אנו לובשים, האינטרנט, וכל מבנה, רחוב או גן שאנו נמצאים בו. בשנים האחרונות, עם התפתחותה של רשת האינטרנט, גדלה המודעות לשלב בין קלות שימוש לפירוט באתרים אשר מכילים כמויות רבות של מידע. לפיכך ניתן לראות פריחה בכמות המאמרים המקוונים העוסקים בנושא, ובתי ספר רבים לעיצוב מקדישים מסלולי לימוד ייחודיים לתחום של עיצוב אתרי אינטרנט ואפליקציות. במקביל, עיצוב כערך חשוב בחיי הפרט ממשיך לגדול, יותר ויותר אנשים מבקשים לחיות בסביבה נעימה יותר, בין אם בדרישה לשפץ ולעצב בנייני ציבור כעורים ובין ביקוש לרהיטים וחפצי אמנות המתאימים לכל כיס. עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) שמאל\|ממוזער\|250px\|לעיתים עיצוב גרפי הוא חסר סממני זהות ונושא תפקיד שימושי של העברת אינפורמציה. בתמונה - סמלים גרפיים על שילוט בגנים לאומיים של ארצות הברית. עיצוב גרפי הוא תחום העוסק בשילובם של טקסט ותמונה לשם העברתו של מסר מסוים, ובתור שכזה הוא חלק מהתקשורת החזותית שהיא תחום בתוך ענף העיצוב החזותי. תחום העיצוב הגרפי בא לידי ביטוי בעיצוב של טקסטים מודפסים (עלונים, כתבי עת וספרים), עיצוב אריזות מוצרי הצריכה, כרזות, פרסום, שלטים, עימוד, עיצוב אתרי אינטרנט, עיצוב ממשקים לטלוויזיה, עיצוב ממשק המשתמש למערכות מידע, וידאו, הנפשה ותחומים נוספים. לפיכך, מעצבים גרפיים שונים יכולים לעסוק בפועל בתחומים רחוקים לכאורה, מעיצוב גופנים וטיפוגרפיה ועד עיצוב ממשק וירטואלי. את שורשיו של העיצוב הגרפי ניתן לזהות כבר בראשיתה של המילה הכתובה, אולם רק במאה ה-19 הפך העיצוב הגרפי לפעילות מובחנת ונפרדת. מעצב גרפי בעולם הדפוס עוסק בעיצוב ספרים, בתהליכי הוצאה לאור, באיור, ועוד. עם התפתחות הטכנולוגיה והשתכללות הצרכנים הפך העיצוב הגרפי לחלק אינטגרלי בתחום הפרסום והתקשורת בו עוסק המעצב ביצירת מותגים וסמלילים ובתחומים של עיצוב אינטראקטיבי עיצוב מידע, איור ממוחשב ואינפוגרפיקה. הדגש בתחום זה, בדומה לכל מקצועות העיצוב, הוא התמקדות בהעברת המסר יותר מאשר באסתטיקה של התוצר הסופי. בשונה משאר האומנויות השימושיות התוצר הסופי בעיצוב גרפי נקבע על פי קנה המידה של הצרכן ולא של היוצר ובכך מגביל את החופש האומנותי שלו. למשל עיצוב תמרור שהוא פיקטוגרמה שתפקידה לייצג אובייקטים באמצעות ציורים. אף על פי שהמילה גרפי, מהמילה גרפיקה (מיוונית: רישום), מרמזת שתחום העיצוב הגרפי מוגבל לתקשורת חזותית הדבר אינו נכון ותחום העיצוב הגרפי עוסק גם בתחום השמע. במוסדות הלימוד השונים משתמשים בשמות שונים כדי לתאר את התחום. אחד השמות הרווחים הוא תקשורת חזותית והוא מתייחס לאותו תחום מקצועי. עיצוב אורבני ואדריכלות נוף שמאל\|ממוזער\|250px\|נעל של סלבטורה פראגמו שמאל\|ממוזער\|250px\|רחוב הסהר המלכותי בעיר באת' שבאנגליה שתוכנן על ידי ג'ון ווד הבן. דוגמה לעיצוב עירוני חדשני מסוף המאה ה-18, המשלב עקרונות אסתטיים עם תכנון עירוני חדש. החלל הסובב אותנו, מבנים, רחובות וגנים גם הם תוצר של עיצוב המשפיע על החוויה של האדם החי בהם ועל התפקוד שלו. עיצוב חלל הוא תחום הרותם את כלי הבנייה והיכולת לשנות את הסביבה כדי לעצב בתים, לתכנן ערים ואת הנוף ברמת המקרו ועד לריהוט ועיצוב חפצים ברמת המיקרו. אדריכלות (או בלועזית "ארכיטקטורה") היא אמנות הבנייה והתחום העוסק בתכנון ועיצוב מבנים וחללים. לתחום האדריכלות לא קיימים גבולות ברורים והוא כולל תחומים רבים ושונים הקשורים לתהליך התכנון והבנייה, כגון מדעים מדויקים, אמנות, מדעי החברה, טכנולוגיה, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, מתמטיקה, משפטים וכדומה. לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות, או במילותיו של ויטרוביוס: "firmitas, utilitas, venustas". שיטות בנייה המבוססות על טכנולוגיות שונות, תפישות תרבותיות שונות וצרכים פונקציונליים אחרים, יצרו עם השנים מגוון רחב מאוד של צורות בינוי ועיצוב שונים. כיום, קיימים מקצועות מעט נפרדים של אדריכלי פנים, אדריכלי נוף, מעצבים עירוניים, מתכנני ערים ומהנדסים אזרחיים, אך בעבר היו כולם תחת תחום האדריכלות והאדריכלים עסקו בכולם. הצורך בהתמקצעות גדולה יותר בעולם המודרני פיצל את המקצוע לכמה מקצועות שונים, אך גם כיום נדרשת מהאדריכל הבנה רחבה מאוד בכל התחומים הללו. תחומי עיצוב הנושקים לתחום עיצוב החלל הם [[עיצוב במה]], ענף העוסק בתכנון [[תפאורה]], תלבושות, אביזרים ו[[תאורה]] במסגרת אמנות הבמה, טלוויזיה וקולנוע; ועיצוב חלונות ראווה. עיצוב תעשייתי ממוזער\|שמאל\|250px\|יגואר F-Type עיצוב תעשייתי הוא תחום מקצועי העוסק ביצירה ובפיתוח מוצרים המיוצרים באופן חרושתי או סדרתי. עיצוב זה מתאפיין בתהליך של מחקר, חשיבה קונצפטואלית, חדשנות רעיונית, אפיון צורני, פיתוח ותכנון ועד לבקרה של תהליכי הייצור, השיווק, המכירה והשימוש של המוצר. בהליך זה משביח מעצב תעשייתי את האסתטיקה והשמישות של המוצר תוך התחשבות בהנדסת האנוש, בתועלת המוצר ובהשתלבותו בשוק. העיצוב התעשייתי החל להתפתח החל מאמצע המאה ה-19 במקביל להתפתחות המהפכה התעשייתית בשל הצורך להתחשב בייצור בהיקף רחב ובשינויים טכנולוגיים תדירים. המהפכה התעשייתית יצרה מצב חדש שבו קו הייצור מצריך תהליכי תכנון הנדסי ועיצובי נפרדים. כפי שתהליך הייצור הופרד למקטעי ייצור כך הופרדו תהליכי הפיתוח מרצפת הייצור. במאה העשרים מעצבים תעשייתיים החלו לעצב מוצרים חדשים שהפכו למאפיינים של התקופה המודרנית - המטוס, האונייה, הרכבת, המכונית, הקטנוע, הטלוויזיה, הטלפון, כלי הבית, הרהיטים והתאורה וריהוט הרחוב. אלה ועוד רבים, יוצרו כולם במפעלים ועוצבו על ידי מעצבים שהושפעו מתאוריות ואופנות שונות. זרמים אלה בעיצוב תעשייתי שהופצו על ידי מיליוני מוצרים, השפיעו באופן רב על התפישה של האדם המודרני. מעצבים תעשייתיים משלבים טכנולוגיות חדשות כמו חומרים, חשמל, אלקטרוניקה מכניקה, מחשוב. השינויים מרחיקי הלכת הביאו לתופעות כגון ייצור בפלסטיק ושימוש בטכנולוגיה כמו הזרקת פלסטיק. עיצוב במה עיצוב במה מכונה גם סצנוגרפיה, עיצוב במה או עיצוב תפאורה הוא תחום מקצועי העוסק ביצירת תפאורות תיאטרליות, כמו גם קולנועיות או טלוויזיה. מעצבי במה מגיעים ממגוון רקעים אמנותיים, אך בשנים האחרונות הם בעיקר אנשי מקצוע מיומנים, המחזיקים ב-B.F.A. או M.F.A. תארים באמנויות התיאטרון. מעצבי במה מעצבים שמטרתם לתמוך ביעדים האמנותיים הכוללים של ההפקה. זהו מרכיב מההפקה החזותית של סרט או טלוויזיה. כמו גם עיצוב תאורה ועיצוב תלבושות. מעצב במה בוחן את הטקסט ומחפש בתוכו רמזים או מידע, באמצעות מחקר, כדי לייצר רעיונות התומכים בצורה הטובה ביותר בתכנים ובערכים של הטקסט באמצעות אלמנטים חזותיים. עבודת עיצוב הבמה מורכבת מניסיון לגלות את התמצית או המהות הגלומים בטקסט ולנסות להבהיר לצופים בצורה הטובה ביותר את הרעיון המרכזי או הרעיונות המרכזיים. מעצב הבמה עובד עם הבמאי ומעצבים אחרים כדי לבסס תפיסה חזותית כוללת להפקה ולעיצוב סביבת הבמה. הם אחראים על פיתוח מערך שלם של רישומי עיצוב הכוללים את הדברים הבאים: תוכנית רצפה Floor plan בסיסית המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנייחים; תוכנית קרקע מורכבת המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנעים, המציינת את עמדותיהם על הבמה ואחסון שלהם; קטע של חלל הבמה ובו כל האלמנטים; גבהים קדמיים של כל אלמנט נופי, וגבהים נוספים או קטעי יחידות לפי הצורך. את כל אלמנטים הציור הנדרשים הללו ניתן ליצור בקלות ממודל CAD תלת-ממדי מדויק אחד של עיצוב התפאורה. ההיסטוריה של התפאורה ארוכה כהיסטוריה של התיאטרון. התפאורה ה"קלאסית" מורכבת מבד שעליו מצוירת הדמיה של החדר או הנוף שבו מתרחשת התמונה (סצנה). לעיתים משולבים בתפאורה כזו אלמנטים המקנים תחושה של מרחב תלת-ממדי. עם השנים ובעיקר במאה ה20 וכיום עיצוב הבמה הרחיב את השימוש באמצעים חזותיים. עיצוב כקניין רוחני לפי חוק העיצובים, התשע"ז-2017 אפשר לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר, או חלק ממוצר, אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי. את הרישום מבצעים באמצעות משרדי קניין רוחני או משרדי עורכי פטנטים, על ידי הגשת בקשה לרשות הפטנטים. לא ניתן לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר או של חלק ממוצר המוכתב אך ורק בידי פעולתו של המוצר. זאת, מכיוון שההגנה על אופן תפקוד המוצר או השימוש בו ניתנת במסגרת דיני הפטנטים. משך ההגנה על עיצוב רשום הוא עד 25 שנים ממועד הגשת הבקשה. לפי הגדרת חוק העיצובים, עיצוב הוא מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי של המוצר או של חלק מהמוצר, כולל מתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו עשוי המוצר. בעבר, שמשה המילה מדגם לציון עיצוב. בעבר רישום עיצוב נקרא "מדגם". עיצוב אופנה שמאל\|ממוזער\|250px\|דוגמן אופנתי על המסלול, המאה ה-21 עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד תוך התייחסות לתרבות, להשפעות חברתיות ולתקופה. עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה. רבים ממעצבי אופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים מעצבי עילית ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי-עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי האופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבים בודדים העובדים תחת הנחיית המעצב הראשי. מעצבי האופנה מציגים את יצירותיהם בתצוגת אופנה. בתצוגת אלו מציגים דוגמנים את הבגדים ואביזרי הלבוש כאשר עיצוב המסלול, עיצוב התאורה, המוזיקה וחלל התצוגה מהווים חלק מאופי הקולקציה המוצגת. תחום עיצוב האופנה נושק לתחומי עיצוב נוספים העוסקים גם הם בהלבשה ואביזרי הלבשה. עיצוב טקסטיל הוא תחום עיצוב העוסק ביצירת בדים למטרות שימושיות ודקורטיביות, והוא מושפע ממגמות בתחום האופנה. הבדים מיוצרים מסיבים מהחי, הצומח או מחומרים סינתטיים. יצירת הטקסטיל נעשית באחת משתי דרכים עיקריות: תוך כדי ייצור הבד עצמו - למשל באריגה או בסריגה, או בהדפסה על בד מוכן (ארוג או סרוג). תחום עיצוב הטקסטיל משמש מוצרים רבים: בדי ריפוד, מצעים, וילונות, מגבות, מפות, שטיחים ובדים שמיועדים לתעשיית האופנה (בגדים). שמאל\|ממוזער\|250px\|כיסא בעיצוב Eames צורפות היא תחום העוסק בעיצוב תכשיטים. הצורף מעבד מתכות כמו זהב, כסף, לעיתים בשילוב אבנים יקרות. עיצוב ישראלי לעיצוב ישראלי שורשים בארצות הגולה מהם הגיעו העולים לישראל (בעיקרם אירופה, אמריקה ואפריקה). ב-1955 החליטה ממשלת ישראל לפנות אל משלחת הסיוע האמריקנית בתל אביב בנושא עיצוב. המשלחת הציעה שתי דרכים לקידום עיצוב בישראל, לפי הדגם האמריקני. דרך ראשונה – הקמת משרד לעיצוב תעשייתי, שבו יוכשרו מעצבים מקומיים תוך מתן ייעוץ לתעשייה המקומית. המשרד קם בשותפות עם משרדם האמריקני של מיולר-מונק, ויוזכר בהיסטוריה כ"המשרד הישראלי לעיצוב המוצר" Israel Product Design Office – IPDO. לניהול המשרד מונו פול קרטנר ומוטי רוטנברג האמריקנים, והישראלים נתנאל כהן ואריה לביא שלמדו עיצוב בארצות הברית ועלו ארצה. אליהם גויסו 18 מקומיים בעלי רקע קרוב לעיצוב (אדריכלות, גרפיקה), ביניהם אריה סולומון ונתן קירפיצ'ניקוב. המשרד נתן שירותים מעטים לתעשייה שהסכימה לשלם תמורתם פרוטות. אחרי שישה חודשים האמריקנים נואשו ושבו לביתם. המשרד נסגר, ורק עשרה מבין "המגויסים" סיימו את ההשתלמות (שלושה מביניהם בלבד נשארו בארץ) ויצאו להתמודד עם התעשייה הישראלית, שלא הבינה מה רוצים ממנה. דרך השנייה לקידום העיצוב ננקטה גם היא ב-1955, שבה נוצר קשר מקצועי בין המכון לאמנות של בוסטון והטכניון של חיפה. בעקבות אותו קשר הגיע לישראל מבוסטון מעצב תעשייתי אמריקני, ג'ון צ'יני. הוא לימד מעט בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וייסד שלוחת לימודי-חוץ של הטכניון בתל אביב, להוראת עיצוב. בשיתוף עם פרופ' אהרון קשטן, הקים את "המכון לעיצוב המוצר" שהיה מאוחר יותר המכון לאריזה, ויזם כמה תחרויות עיצוב, שהביאו מקצת מבשורת העיצוב לקהל הרחב. צ'יני התגורר בארץ כמה שנים, ותרם תרומה משמעותית לתודעת העיצוב התעשייתי בישראל. בעקבותיו, קמו משרדי עיצוב עצמאיים ומפעלי תעשייה התרגלו (לאט, אומנם) לצירוף מעצבים לצוותי הפיתוח של מוצריהם. בשנות ה-60' של המאה הקודמת התחיל ארטור גולדרייך ללמד בבצלאל עיצוב פנים. אחרי מלחמת ששת הימים החלו לימודי עיצוב. אל גולדרייך הצטרף פרופסור אורח, לן סינגר, שלימד במכון הטכנולוגי של שיקגו. ב-1973 סיים המחזור הראשון את לימודי העיצוב התעשייתי. אך לבצלאל קמו מתחרים. נציג משרד המסחר והתעשייה בהנהלת המכון לעיצוב ביקש לעצמו שליטה על העיצוב בישראל, ושכנע את הנהלת אוניברסיטת תל אביב לפתוח בחולון חוג לעיצוב, בראשות יוסף ראוך. כמה חודשים אחר פתיחתו עזב ראוך, והרברט טירנאור, אז יו"ר האיגוד של המעצבים האמריקנים, בא עם משפחתו לישראל למשך שנה. עם עזיבתו, השאיר במקומו זוג מעצבים מארצות הברית אירווין והלן שכטר, ששמו דגש על עיצוב מעשי ועל קליטת בוגרי החוג לעיצוב בתעשייה, לעומת המגמה של בצלאל שהייתה "לדבר אודות עיצוב". כיום יש חברות ישראליות רבות ומעצבי פנים המספקים שירותים מודרניים לעיצוב הבית לאדריכל הבית, הדירה והמשרד, והבהן משתמשים המעצבים במחשוב ייעודי מתקדם. בחברות עובדים במהלך פרויקט עיצובי על תכנון המשימה, גודל זמין של שטח, פונקציות, תקציב, סגנון של עיצוב, והגמר של הפרויקט. בעשור האחרון מדורים וכתבי עת דיגיטליים העוסקים בעיצוב וסיקור של עיצוב ישראלי: פורטפוליו ודיזיין זום. לימודי עיצוב בישראל בישראל ניתן ללמוד את מקצועות העיצוב השונים במגוון מסלולים, כחלק מלימודי תואר ראשון ושני אקדמי או כלימודי תעודה. בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב HIT מכון טכנולוגי חולון המכללה האקדמית הדסה ירושלים המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה סמינר הקיבוצים המסלול האקדמי המכללה למינהל מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר מנשר לאמנות מכון אבני ראו גם מוזיאון העיצוב חולון קישורים חיצוניים הכל על עיצוב אופנה, אתר Fash How Designers Destroyed the World - Mike Monteiro - הרצאה של Mike Monteiro על האחריות של מעצבים הערות שוליים * קטגוריה:אמנות חזותית	2024-02-23T18:16:42
שכבת הייצוג של מודל ה-OSI	שכבת הייצוג (Presentation) של מודל ה-OSI היא השכבה השישית במודל. היא מספקת שירותי רשת לשכבת היישום ומשתמשת בשירותיה של שכבת השיחה על מנת להעביר את הנתונים על גב הרשת. תפקיד השכבה הוא ייצוג הנתונים, והוא מבוצע בשלושה אופנים עיקריים: קידוד נתונים דחיסת נתונים הצפנת הנתונים קידוד נתונים מערכות מחשבים שונות משתמשות בקידודים שונים על מנת לייצג מידע. לכן, כאשר מעבירים מידע בין מערכות מחשבים שונות, יש לדאוג שהמידע שיוצא מהמקור יהיה קריא בתחנת היעד. לדוגמה, כאשר מעבירים קובץ טקסט, תחנת המקור יכולה להשתמש ב-ASCII כאשר תחנת היעד "מבינה" רק EBCDIC. או לחלופין תחנת המקור עובדת ביוניקוד כאשר תחנת היעד חושבת שמדובר בקידוד ISO-8859-8. דבר דומה קורה כאשר מעבירים קובצי קול (MP3, WAV, MIDI) או סרטוני וידאו (AVI, MPG, WMV). לכן, שכבת הייצוג דואגת לתאם את הקידוד בין שתי המערכות, ובמקרה הצורך להתאים קידוד ביניים לנתונים - כזה שגם מחשב המקור, וגם מחשב היעד יוכלו להשתמש בו. למרות שהקידוד מוגדר בשכבת הייצוג, כיום ההחלטות לגביו נעשות כמעט באופן בלעדי על ידי המשתמשים, ולכן ניתן לכלול אותו בשכבת היישום. דחיסת נתונים תעבורת הנתונים ברשתות מוגבלת בעיקר על ידי רוחב הפס, לכן, על מנת להעביר את הנתונים בזמן הקצר ביותר יש לשמור עליהם קומפקטיים ככל שניתן. בשלב זה נכנסת לפעולה שכבת הייצוג המשתמשת באלגוריתמים שונים לדחיסת נתונים ובכך מקטינה את נפח הנתונים ומגדילה את מהירות העברה. הצפנת מידע פעמים רבות מועבר ברשת מידע שאינו מיועד לעיני כל (תכתובות אישיות, פרטי כרטיסי אשראי וכו'). במקרים כאלו מופעלים בשכבת הייצוג אלגוריתמים שונים האחראים להצפנה של המידע הרגיש, כלומר - משנים אותו בצורה כזו שרק מי שיודע את השיטה (האלגוריתם) וברוב המקרים גם את המפתח (רצף תווים שמשמש לחיזוק ההצפנה) יוכל לפענח את הנתונים. ראו גם מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים 6 קטגוריה:קידוד נתונים	2023-05-18T12:42:04
אלגוריתם	אלגוריתם הוא דרך שיטתית וחד-משמעית לביצוע של משימה מסוימת, במספר סופי של צעדים. מתכון להכנת עוגה הוא דוגמה לאלגוריתם, אך בדרך-כלל משמש מונח זה לכינוי שיטת פתרון בעיות במתמטיקה או במדעי המחשב ובעיקר ביחס לנתונים תוויים כלשהם. כל תוכנית מחשב היא אלגוריתם, או אוסף של אלגוריתמים. בתיאור זה של האלגוריתמים יש עמימות מסוימת. כדי לפזר עמימות זו הגה טיורינג את "מכונת טיורינג", שהיא "מכונה" תאורטית המסוגלת, עקרונית, לבצע כל אלגוריתם. במקביל לטיורינג, הגו עוד מתמטיקאים ולוגיקנים הגדרות למושג האלגוריתם והתברר שכל ההגדרות שלהם היו שקולות זו לזו. לכן, היום אלגוריתם הוא מה שכל אחת מההגדרות האלו מתארות, ובפרט, מה שמכונת טיורינג מסוגלת לבצע. קיימות משימות מוגדרות שלא קיים פתרון אלגוריתמי עבורן, וכבר טיורינג הוכיח זאת (ענף מדעי המחשב העוסק בסוגיה זו קרוי חישוביות). מצד שני, לביצועה של משימה מסוימת ייתכנו אלגוריתמים אחדים, מצב שמצדיק בחינה של יעילות האלגוריתמים, בהתאם למדדי יעילות נאותים. במסגרת מדעי המחשב נבחנת יעילותם של אלגוריתמים (בענף הקרוי סיבוכיות חישובית) על-פי הזמן והזיכרון הנדרשים לביצוע האלגוריתם כפונקציה של גודל הקלט לאלגוריתם. דהיינו, ככל שזמן הריצה של האלגוריתם ביחס לגודל הקלט קטן יותר, האלגוריתם ייחשב טוב יותר. מקובל להגדיר אלגוריתמים כ"יעילים" אם זמן הריצה שלהם פולינומי בגודל הקלט שלהם. תיאור ויזואלי באלגוריתמיקה ניתן באמצעות תרשים זרימה. מקור המונח מקור המילה בהגייה לטינית של שם המתמטיקאי הפרסי המוסלמי בן המאה התשיעית, מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי. שחי בבגדאד במאה התשיעית. כאשר ספרו על שיטות חישוב תורגם ללטינית, נכתב שמו של אל ח'ואריזמי כ"אלגוריתמי" (ככל הנראה שיבוש בתעתיק שנגרם מהחלפת האות خ-ח', באות ج -ג, ולאחר מכן החלפת האות ز-ז באות ذ-ד' -שבשפות אירופיות נהגית כ-th וכך ״אל-ח'ואריזמי״ הפך ל״אל-גורית'מי״), והקוראים טעו לחשוב שמדובר בצורת רבים של המושג שיטת חישוב. המילה אלגברה נלקחה מספר אחר שלו - "חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה". על פי הספר, פעולת ההשלמה, אל-ג'אבר, היא אחת משתי הפעולות שניתן לבצע על משוואה על מנת לפשט אותה. מחלקות של אלגוריתמים בהגדרתו הבסיסית, נדרשות מאלגוריתם שתי דרישות שמבטיחות את איכות ביצועיו: נדרש כי לכל קלט שהוא מקבל האלגוריתם יגיע אל סופו בשלב כלשהו, וכי לאחר שיסיים, התשובה אותה יחזיר היא התשובה הנכונה. טיורינג הוכיח כי קיימות בעיות כדוגמת בעיית העצירה שאותן לא מסוגל המודל של מכונת טיורינג לפתור בהינתן דרישות אלו. עדיין נהוג לדרוש מאלגוריתם לעצור עבור כל קלט, אחרת תוכניות המחשב שמממשות את האלגוריתם עשויות להיקלע ללולאה אינסופית. עם זאת, קיימות תוכניות מחשב שאמורות להיות מסוגלות לרוץ לנצח (למשל, מערכת ההפעלה של המחשב) וניתן להגדיר גם אלגוריתמים שרצים לנצח ומוציאים פלט בצורה מתמדת תוך כדי הריצה. דרך נוספת לקטלג אלגוריתמים היא חלוקתם לאלגוריתמים דטרמיניסטיים (באנגלית: deterministic algorithm) ולאלגוריתמים אקראיים (רנדומליים, באנגלית: randomized algorithm). הקטגוריה הראשונה מתייחסת לאלגוריתמים אשר פעולתם תלויה בקלט בלבד (כלומר, שתי הפעלות של האלגוריתם על קלט זהה יניבו תמיד את אותה התוצאה), ואילו הקטגוריה השנייה מתייחסת לאלגוריתמים אשר עשויים "להטיל מטבעות", דהיינו: לקבל החלטות באקראי (ולפיכך ייתכן ששתי הפעלות של האלגוריתם על אותו הקלט יניבו תוצאות שונות). ישנם שני סוגים עיקריים של אלגוריתמים אקראיים: אלגוריתמי מונטה קרלו, אשר מאפשרים סיכוי קטן לטעות בתשובה שהם מחזירים (למשל, אלגוריתם מילר-רבין), ואלגוריתמי לאס וגאס אשר אין סיכוי שיטעו, אך קיים סיכוי קטן שזמן הריצה שלהם יהיה ארוך מאוד. בשתי המחלקות ישנם אלגוריתמים רבים שהסיכוי לבעיות בהרצתם הוא אפסי, מה שהופך אותם לשימושיים מאוד בפועל. משפחות נוספות של אלגוריתמים מוגדרות על פי "שיטת פעולתם", או במילים אחרות, הכללה של הטכניקה שלהם. משפחות אלה כוללות: אלגוריתמים רקורסיביים בכלל ואלגוריתמי הפרד ומשול (divide and conquer), אלגוריתמים חמדנים, אלגוריתמי תכנות דינמי (באנגלית: dynamic programming, מינוח לא מוצלח גם באנגלית ולכן יש המכנים זאת תכנון דינאמי). ככלל, מטרתם של אלגוריתמים למצוא פתרון אופטימלי לבעיה נתונה, אולם אלגוריתמים רבים, המוגדרים כאלגוריתמי קירוב (approximation algorithms באנגלית) מוצאים פתרון שאינו פתרון אופטימלי - על פי רוב על מנת לקצר את זמן הריצה של האלגוריתם או על מנת לחשב באופן יעיל בעיה שאחרת היא קשה לחישוב (ולרוב: NP-קשה). דוגמאות לאלגוריתמים אלגוריתם אוקלידס, למציאת מחלק משותף מקסימלי, מופיע בספרו של אוקלידס, "היסודות", ונחשב לאלגוריתם הקדום ביותר. הנפה של ארטוסתנס, למציאת מספרים ראשוניים. אלגוריתם מילר-רבין - הבודק בצורה אקראית ומהירה יחסית האם מספר נתון הוא ראשוני. אלגוריתמים שונים לפירוק לגורמים של מספר שלם. אלגוריתם הסימפלקס, המשמש לפתרון בעיות של תכנון ליניארי. שיטת החילוץ של גאוס - אלגוריתם למציאת פתרונות של מערכת משוואות ליניאריות. אלגוריתם למציאת הקמור של קבוצת נקודות במישור, למשל אלגוריתם הסריקה של גראהם. האלגוריתם של דייקסטרה למציאת מסלול בעל משקל מינימלי מצומת כלשהו בגרף ממושקל בעל משקלים אי שליליים לשאר הצמתים בו. אלגוריתמים למיון של נתונים וחיפוש ברשימות ממוינות (יש אלגוריתמים רבים למטרות אלה). שיטת ניוטון-רפסון למציאת שורש של פונקציה ממשית. זהו תהליך המתקרב אסימפטוטית לתוצאה המדויקת, וכדי להופכו לאלגוריתם יש להוסיף לו תנאי עצירה, כגון "הפסק כשהשגיאה קטנה מ-". אלגוריתם חיפוש - אלגוריתם רשויות ורכזים אלגוריתם קורי העכביש (COBWEB) משמש לסידור מערכת גדולה שבה קיימת היררכיה של קיבוץ קונספטואלי. תוכנית מחשב טכניקה נפוצה למימוש של אלגוריתמים היא כתיבת תוכנית מחשב העושה זאת. מבני הנתונים, הפקודות ומבני הבקרה של שפת תכנות נתונה משפיעים על מידת הקושי במימושו של אלגוריתם נתון בשפה זו. כשלב ביניים במעבר מהגדרה מילולית של אלגוריתם למימושו בשפת תכנות משמש לעיתים פסאודו קוד - תיאור המשתמש בקונבנציות של שפות תכנות, אך מיועד לקריאה של בני אדם ולא לקריאה על ידי מחשב. תזת צ'רץ'-טיורינג קושרת בין ההגדרה הפורמלית של אלגוריתם כהליך שניתן לביצוע על ידי מכונת טיורינג, לבין אלגוריתם הממומש על ידי תוכנית מחשב. התזה קובעת שכל אלגוריתם ניתן למימוש כתוכנית מחשב, וכל תוכנית מחשב מממשת אלגוריתם. ראו גם היוריסטיקה טראבל שוטינג תרשים זרימת נתונים לקריאה נוספת קורמן, לייזרסון, ריבסט, מבוא לאלגוריתמים, הוצאת MIT, תורגם לעברית על ידי האוניברסיטה הפתוחה. ג'ק וינשטין, מבני נתונים ומבוא לאלגוריתמים, מדריך למידה לספר "מבוא לאלגוריתמים". ג'ון קליינברג, אווה טארדוש, פיתוח אלגוריתמים, הוצאת "Addison Wesley", תורגם לעברית על ידי האוניברסיטה הפתוחה. קישורים חיצוניים קורס באלגוריתמים ב-ArsDigita (הרצאות מוקלטות וחומרים באנגלית) הערות שוליים * קטגוריה:לוגיקה מתמטית קטגוריה:מילים וביטויים בערבית	2024-06-22T13:01:56
הוכחה	במתמטיקה ובלוגיקה הוכחה היא סדרה סופית של טענות הנובעות זו מזו בעזרת כללי היסק, תוך שימוש בהגדרות, באקסיומות, ובידע קודם שהוכח קודם לכן, המראה שטענה מסוימת היא נכונה. הפרכה של טענה מהווה גם היא הוכחה – הוכחה שטענה זו אינה נכונה (כלומר ששלילתה של הטענה היא נכונה). טענה שטרם זכתה להוכחה קרויה השערה, וטענה שזכתה להוכחה קרויה משפט או תאורמה. ממוזער\|550px\|דוגמה להוכחה בגאומטריה אלגברית. סיום ההוכחה מסומן בהלמוש. ממוזער\|דוגמה להוכחה בגאומטריה. תפקידה המתמטי של ההוכחה הוא להפוך רעיונות והשערות לדרך סלולה, שממנה אפשר להתקדם לרעיונות חדשים. על ההצגה הנאותה של הוכחה מתמטית כתב הרמן וייל "איננו מרוצים כאשר אנו נדרשים לקבל אמת מתמטית מתוקף שרשרת מסובכת של הסקות פורמליות וחישובים, שדרכם אנו מגששים דרכנו במגע. אנו רוצים לקבל סקירה של הדרך ומטרותיה; אנו רוצים להבין את הרעיון, את ההקשר העמוק". מאפיינים של הוכחות הוכחה משתמשת בכללים להסקת מסקנות, אך יש בה גם שימוש נרחב בשפה טבעית, ולכן עלולה להיות בה עמימות הנובעת מעמימותה של השפה. כדי להימנע מעמימות זו ניתן להשתמש בהוכחה פורמלית. להוכחה משמשות טכניקות אחדות: הוכחה ישירה, שבה המסקנה נובעת ישירות מההגדרות, מהאקסיומות וממשפטים קודמים. דוגמה להוכחה כזו היא ההוכחה שסכומם של שני מספרים זוגיים יהיה גם זוגי. הוכחה באינדוקציה: תחילה בודקים את נכונות הטענה למקרה בסיס מסוים ואח"כ, באמצעות עקרון האינדוקציה, מוכיחים את נכונותה עבור קבוצה אינסופית בת-מנייה של מקרים. דוגמה להוכחה כזו היא הוכחת הנוסחה לסכום של סדרה חשבונית. הוכחה בדרך השלילה: מניחים שהטענה שיש להוכיח אינה נכונה, ומראים שהנחה זו מובילה לסתירה. דוגמה להוכחה כזו היא הוכחתו של אוקלידס בדבר קיום מספר אינסופי של מספרים ראשוניים. הוכחה בדרך טרנספוזיציה. הוכחה על ידי בניה, היא הוכחה על ידי בניית דוגמה ספציפית, בדרך כלל זו תהיה הוכחת קיום. באמצעות שיטה זו הוכח קיומם של מספרים טרנסצנדנטיים. הוכחה בכוח גס. הוכחה על ידי מיצוי, היא שיטה שמפרקת את הטענה למקרים רבים (יותר מ-1,000 במקרה של משפט ארבעת הצבעים), ומוכיחה כל אחד מהם בנפרד, ועל ידי כך מוכחת הטענה כולה. ניתן להבדיל בין שני סוגים של הוכחות: הוכחת קיום: הוכחה שמראה את קיומו של עצם מסוים, בלי להראות כיצד ליצור עצם זה. הוכחה קונסטרוקטיבית: הוכחה שמראה כיצד ליצור עצם בעל תכונה מסוימת. משפט ארבעת הצבעים, שהוכח בשנת 1976, היה המשפט הראשון שלהוכחתו נדרשה הסתייעות מהותית במחשב. עובדה זו עוררה פולמוס בין המתמטיקאים סביב השאלה האם הוכחה כזו, שאדם אינו יכול לבדוק אותה בכוחות עצמו, יכולה להיחשב כהוכחה מתמטית תקפה. פעמים רבות ניתן להוכיח טענה מסוימת בדרכים שונות, ולעיתים אף דרכים רבות למדי. משפט פיתגורס נודע במאות הוכחות שניתנו לו. למשפט הקובע שהמספרים הרציונליים הם קבוצה בת מניה מופיעות בוויקיפדיה העברית שלוש הוכחות שונות, בערכים: קבוצה בת-מנייה, מספר רציונלי ועוצמה. נהוג לחתום הוכחות על ידי סימון מוסכם: בעברית: מש"ל (=מה שהיה להוכיח), באנגלית: .Q.E.D (מלטינית: quod erat demonstrandum, במובן שזהה מילולית אל זה של הביטוי העברי הנ"ל). לחלופין, נוהגים לעיתים בימינו לסמן את סוף ההוכחה על ידי ציור של ריבוע ריק או מלא () הנקרא הלמוש. חכמי התלמוד הבבלי, נהגו לחתום הוכחות בסימן ש"מ (מארמית: "שמע מינה"; מילולית: תשמע מזה [את מה שהיה להוכיח]). השערה טענות לא מעטות דרשו מאות רבות של שנים עד להוכחתן או להפרכתן. דוגמאות לכך הן המשפט האחרון של פרמה שזכה להוכחה כ-350 שנה לאחר שהועלה, והבעיות הגאומטריות של ימי קדם, שהוכחו כבלתי ניתנות לפתרון כאלפיים שנה לאחר שהוצגו. בעיות פתוחות (כאלה שטרם זכו להוכחה או להפרכה) רבות ממשיכות ללוות את המתמטיקה, ובין המפורסמות שבהן ניתן למנות את השערת גולדבך והשערת רימן. האם כל השערה ניתנת להוכחה או להפרכה? שאלה זו תלויה קודם כל במערכת האקסיומות בה אנחנו משתמשים. כיוון שכל הוכחה בנויה משימוש חוזר ונשנה באקסיומות ובכללי ההיסק קביעת אוסף שונה של אקסיומות תתן אוסף שונה של משפטים שניתן להוכיח. לא ניתן לבחור את האקסיומות בצורה שרירותית לחלוטין: אם קיימת סתירה באוסף האקסיומות שלנו אז ניתן להוכיח מתוכו כל משפט (כלומר ניתן להוכיח גם טענה וגם את שלילתה), ולכן אוסף זה אינו מעניין. אוסף אקסיומות שלא מכיל סתירה נקרא עקבי. לאוסף כזה של אקסיומות יש מודלים שמממשים אותן, ומשפט השלמות של גדל טוען שאוסף המשפטים שניתן להוכיח מתוך האקסיומות הוא בדיוק אוסף המשפטים שמתקיימים בכל המודלים שמממשים את האקסיומות. לכן, אם לא ניתן להוכיח או להפריך טענה מסוימת מתוך מערכת אקסיומות נתונה, ניתן להוסיף אותה או את שלילתה לאוסף האקסיומות ולקבל אוסף עקבי חדש של אקסיומות. מצד שני, ניתן לשאול האם קיים אוסף אקסיומות שהוא מצד אחד עקבי ומצד שני מספיק רחב כדי שיהיה אפשר להוכיח מתוכו או להפריך מתוכו כל טענה? משפט האי-שלמות הראשון של גדל נותן תשובה שלילית לשאלה הזו עבור מקרים מעניינים רבים. מערכות אקסיומות שניתן לנסח בהן חלק מספיק משמעותי מהאריתמטיקה, לא יכולות להיות מצד אחד גדולות מספיק כדי שיהיה ניתן להוכיח או להפריך מתוכן כל טענה ומצד שני פשוטות לתיאור. באופן פורמלי: בתורה עקבית – שהאקסיומות שלה ניתנות לזיהוי מכני [="אפקטיבי"] – ושניתן לפתח בה את האריתמטיקה (של החיבור ושל הכפל), תמיד תהיינה השערות אשר מחד גיסא ניתנות לניסוח (בשפתה של התורה), ואשר מאידך גיסא אינן ניתנות להוכחה ואף לא להפרכה (במסגרת אותה תורה). לעומת זאת, תחשיב הפסוקים – המהווה את הבסיס של הלוגיקה המתמטית – הוא שלם, ולכן לא יהיו בו מקרים כאלה. קיימים ענפים נוספים – כוללניים יותר – שהם שלמים (במובן זה), למשל תחשיב הכמתים (ללא סימני פונקציות/יחסים ואף ללא סימן השויון) מסדר ראשון, ואפילו האריתמטיקה של החיבור (ללא הכפל). ראו גם פורמליזם (מתמטיקה) הוכחה באפס ידיעה הוכחה שגויה לקריאה נוספת טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "הוכחות", עמ' 51–71. קישורים חיצוניים (תיקוני טעויות מופיעים בטוקבק) Math is forever – סרטון על ההבדל בין השערה להוכחה, באתר TED * * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:פילוסופיה של המדע	2024-09-27T03:20:04
ארץ הקודש	אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الأرض المقدسة או الديار المقدسة) הוא אזור הממוקם בין הים התיכון והגדה המזרחית של נהר הירדן, באופן מסורתי שם נרדף הן לארץ ישראל המקראית והן לארץ ישראל הפוליטית. המונח "ארץ הקודש" מתייחס בדרך כלל לשטח המתאים בערך לשטחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית המודרניות. יהודים, נוצרים, ומוסלמים רואים כולם את השטח כקדוש. חלק מחשיבותה של הארץ נובע מהמשמעות הדתית של ירושלים (העיר הקדושה ביותר ליהדות, ומיקומם של בית המקדש הראשון והשני), כאזור ההיסטורי של פעילותו של ישו, וכאתר הקיבלה הראשון של האסלאם, כמו גם סופו של המסע הלילי של מוחמד בשנת 621. קדושת הארץ כיעד לעלייה לרגל נוצרית תרמה לפתיחת מסעי הצלב, שכן הנוצרים באירופה ביקשו לכבוש בחזרה את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו אותה מהאימפריה הביזנטית הנוצרית בשנת 630. במאה ה-19 הפכה ארץ הקודש לנושא של ויכוחים דיפלומטיים, שכן המקומות הקדושים מילאו תפקיד בשאלה המזרחית שהובילה למלחמת קרים בשנות ה-50. אתרים רבים בארץ הקודש היו זה מכבר יעדי עלייה לרגל לחסידי הדתות האברהמיות, כולל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאים. עולי רגל מבקרים בארץ הקודש כדי לגעת ולראות ביטויים פיזיים של אמונתם, כדי לאשר את אמונותיהם בהקשר הקדוש, ולהתחבר באופן אישי לארץ. יהדות ממוזער\| לעצי זית, כמו זה בירושלים, יש סמליות מהותית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. ממוזער\| בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים. קדושתה של ישראל משכה יהודים להיקבר באדמתה הקדושה. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח. חוקרים סבורים שהמושג של ארץ הקודש כ"משכנו הארצי של אלוהי ישראל" היה קיים ביהדות לכל המאוחר בתקופת זכריה (המאה ה-6 לפנה"ס). יהודים מתייחסים בדרך כלל לארץ ישראל כ"ארץ הקודש". עם זאת, התנ"ך מתייחס אליה במפורש כ"אדמת קודש" רק בקטע אחד, . המונח "ארץ קודש" נמצא בשימוש נוסף רק פעם אחת בספרים החיצוניים לתנ"ך, בספר מקבים ב' פרק א', פסוק ז'. קדושת ארץ ישראל משתמעת בדרך כלל בתנ"ך בכך שהארץ ניתנת לבני ישראל על ידי אלוהים, כלומר היא הארץ המובטחת, חלק בלתי נפרד מברית בין הבתרים. בתורה ניתן לקיים מצוות רבות שנצטוו לבני ישראל רק בארץ ישראל, דבר המשמש להבחנה מארצות אחרות. למשל, ארץ ישראל "לא תמכר לצמיתות" (). שמיטה קיימת רק לגבי ארץ ישראל, ושמירת ימי קודש רבים היא שונה, שכן קיים יום נוסף הנחגג בגלות. לדברי אליעזר שביד: מנקודת המבט של האנציקלופדיה היהודית משנת 1906, קדושת ישראל התרכזה מאז המאה ה-16, במיוחד לקבורה, בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ירושלים, כמקום המקדש, נחשבת למשמעותית במיוחד.Feintuch, Yossi (1987). קבורה קדושה עדיין מתבצעת ליהודי התפוצות המבקשים להיקבר באדמת ישראל הקדושה. על פי המסורת היהודית, ירושלים היא הר המוריה, מקום עקדת יצחק. התנ"ך מזכיר את השם "ירושלים" 669 פעמים, לעיתים קרובות משום שניתן לקיים מצוות רבות רק בסביבתה. השם "ציון", המתייחס לרוב לירושלים, אך לעיתים גם לארץ ישראל, מופיע בתנ"ך 154 פעמים. התלמוד מזכיר את החובה הדתית של אכלוס ישראל. מעשה רכישת הקרקע בישראל הוא כה משמעותי ביהדות, שהתלמוד מאפשר הסרת מגבלות דתיות מסוימות של שמירת שבת כדי לקדם את רכישתה ויישובה של הארץ. רבי יוחנן אמר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, נמנעה בדרך כלל העלייה אליה, מה שהביא להגבלת כמות השטח הפנוי ללימוד יהודי. אולם, לאחר שסבלו רדיפות בישראל במשך מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש, רבנים שהתקשו מאוד לשמור על מעמדם עברו לבבל, מה שהעניק להם הגנה טובה יותר. יהודים רבים רצו שישראל תהיה מקום מותם, כדי להיקבר שם. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח. נצרות ממוזער\| כנסיית הקבר היא אחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות, שכן היא האתר לכאורה של תחיית ישו. עבור הנוצרים, ארץ ישראל נחשבת קדושה בגלל הקשר שלה ללידתו, פעילותו, צליבתו ותחייתו של ישו, אותו רואים הנוצרים כמושיע או משיח. לספרים נוצריים, לרבות מהדורות רבות של התנ"ך, יש לרוב מפות של ארץ הקודש (שנחשבת לגליל, שומרון ויהודה). לדוגמה, ה-Itinerarium Sacrae Scripturae ("ספר מסעות דרך כתבי הקודש") מאת היינריך בינטינג (1545–1606), כומר פרוטסטנטי גרמני, הציג מפה כזו. ספרו זכה לפופולריות רבה, והוא סיפק "את הסיכום הזמין השלם ביותר של הגאוגרפיה המקראית ותיאר את הגאוגרפיה של ארץ הקודש על ידי התחקות אחר מסעותיהן של דמויות מרכזיות מהברית הישנה והחדשה". כמונח גאוגרפי, התיאור "ארץ הקודש" כולל, באופן רופף, את ישראל של ימינו, השטחים הפלסטיניים, לבנון, מערב ירדן ודרום-מערב סוריה. ב-4 בינואר 1964 ערך האפיפיור פאולוס השישי את ביקורו הראשון של אפיפיור מכהן בארץ הקודש, ביקור של יום אחד בירושלים. ב-20 באפריל 1984, יוחנן פאולוס השני הכיר באופן מלא באומה היהודית וב-21 במרץ 2000 הוא עלה לרגל לחמישה ימים בישראל. הנחיות הכנסייה הקתולית לעולים לרגל לארץ הקודש ממליצות לצליינים לחפש "איזון בריא בין ביקור במקומות הקדושים לבין מפגש עם הקהילה הנוצרית המקומית".Catholic Bishops' Conference of England and Wales, Cardinal endorses new guidelines for Holy Land pilgrimages, published 21 July 2022, accessed 20 September 2022 אסלאם בקוראן, המונח "אל-ארץ' אל-מקדסה" (الأرض المقدسة) משמש בקטע על מוסא (משה) המכריז בפני בני ישראל: "עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך אללה בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל אללה אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו!" () הקוראן מתייחס לארץ גם כ"מבורכת". לירושלים (אל-קֻדְס, الـقُـدس, "הקדושה") יש משמעות מיוחדת באסלאם. הקוראן מתייחס לחוויותיו של מוחמד במסעו הלילי כ"מסע בלילה ממסגד אל-חראם למסגד אל-אקצא, שאת מחוזותיו ברכנו..." (). החדית' מסיק ש"המסגד הרחוק ביותר" (מסגד אל-אקצא) נמצא באל-קודס; למשל, כפי שמסופר על ידי אבו הוריירה: "במסע הלילה של שליח אללה, הוגשו לו באל-קודס (ירושלים) שתי כוסות, האחת מכילה יין והשנייה מכילה חלב. הוא הביט בהן ולקח את כוס החלב. המלאך גבריאל אמר, 'השבח לאללה, שהדריך אותך לאל-פיטרה (הדרך הנכונה); אם היית לוקח את (כוס) היין, האומה שלך הייתה נשללת." ירושלים הייתה הקיבלה (כיוון התפילה) הראשון של האסלאם בחייו של מוחמד, אולם זה שונה מאוחר יותר עכעבה בעיר החג'אזית מכה, בעקבות התגלות המלאך ג'יבריל למוחמד. הבנייה הנוכחית של מסגד אל-אקצא, שנמצאת על הר הבית בירושלים, מתוארכת לתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. היסטוריון האדריכלות קפל ארצ'יבלד קרסוול, בהתייחס לעדותו של הנזיר הגאלי ארקולף במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים 679–682, מציין את האפשרות כי הח'ליף השני של ח'ליפות ראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים את בניין הרועבי האדיבי לבניית ריבוע בעל קיבולת של 3,000 מתפללים אי שם על אל-חרם א-שריף. עם זאת, ארקולף ביקר בישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שהוא הורה על הבנייה ולא עומר. על פי הקוראן והמסורת האסלאמית, מסגד אל-אקצא הוא המקום שממנו יצא מוחמד למסע הלילי, שבמהלכו רכב על בוראק, שלקחה אותו ממכה לאל-אקצא. מוחמד קשר את בוראק לכותל המערבי והתפלל במסגד אל-אקצא. לאחר שסיים את תפילתו, נסע איתו המלאך ג'יבריל (גבריאל) לגן עדן, שם פגש עוד כמה נביאים והוביל אותם בתפילה. המשמעות ההיסטורית של מסגד אל-אקצא באסלאם מודגשת עוד יותר על ידי העובדה שהמוסלמים פנו אל אל-אקצא כשהתפללו, לתקופה של 16 או 17 חודשים לאחר ההג'רה למדינה ב-624. כך הפך אל-אקצא לקיבלה ("הכיוון"). האזור המדויק המכונה "המבורך" בקוראן, בפסוקים כמו , ו, פורש אחרת על ידי חוקרים שונים. עבדאללה יוסף עלי מדמה אותו לטווח יבשתי רחב הכולל את סוריה ולבנון, במיוחד הערים צור וצידון. א-זוג'אג' מתאר אותו כ"דמשק, ארץ ישראל וקצת מירדן". על פי מועאד' אבן ג'בל האזור הוא "האזור שבין אל עריש לפרת", על פי אבן אל-עבאס "ארץ יריחו".Ali (1991), p. 934 ההתייחסות הכללית היא כאל אזור סוריה (الـشَّـام). הדת הבהאית חסידי הדת הבהאית רואים בעכו וחיפה קדושות, שכן בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, הוגלה לכלא עכו משנת 1868 ובילה את חייו בסביבתה עד מותו ב-1892. בכתביו הוא קבע שמדרון הר הכרמל יהיה מקומו של מקדש הבאב, אשר הקים יורשו עבד אל-בהאא ב-1909. ראש הדת אחריו, שוגי אפנדי, החל לבנות מבנים אחרים ובית הצדק העולמי המשיך בעבודתו עד שהמרכז הבהאי העולמי הגיע למצבו הנוכחי כמרכזה הרוחני והמנהלי של הדת. הגנים הם מקומות פופולריים מאוד לביקור, והמקומות הקדושים ביותר לעולים הבהאים לרגל כיום הם מקדש אל-באהג'ה בעכו ומקדש הבאב בחיפה, שהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ראו גם ארץ ישראל ארץ ישראל (יהדות) ארכאולוגיה של ארץ ישראל אתרים קדושים לאסלאם הארץ המובטחת המדינות הצלבניות היסטוריה של ארץ ישראל היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל מצוות התלויות בארץ קדושת ארץ ישראל קישורים חיצוניים "תיאור ארץ הקודש", מפה משנת 1585 המתארת את ארץ הקודש בזמנו של ישו, הספרייה הדיגיטלית העולמית הערות שוליים קטגוריה:ישראל: היסטוריה קטגוריה:מונחים ומושגים דתיים קטגוריה:דתות אברהמיות קטגוריה:מקומות קדושים קטגוריה:ארץ ישראל קטגוריה:מקומות קדושים ליהודים קטגוריה:מקומות קדושים למוסלמים קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:כינויים למדינת ישראל	2024-06-11T22:24:58
הבעיות הגאומטריות של ימי קדם	הבעיות הגאומטריות של ימי קדם הן בעיות בנייה שנוסחו על ידי היוונים הקדמונים, והעסיקו מתמטיקאים במשך מאות שנים. הבעיות הן: הכפלת הקובייה: בניית קובייה שנפחה כפול מזה של קובייה נתונה תרבוע העיגול: בניית ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון שילוש זווית: חלוקת זווית נתונה לשלושה חלקים שווים בניית מצולע משוכלל בן שבע צלעות את כל הבניות יש לבצע במסגרת כללי המשחק של הגאומטריה, כלומר באמצעות בנייה בסרגל ובמחוגה בלבד (הסרגל ללא שנתות ואינו יכול למדוד אורך). רק ב הושם קץ לניסיונות לפתור בעיות בנייה אלה, כאשר הוכח בעזרת תורת גלואה שהן לא פתירות, כלומר אין דרך לבצע את הבניות הנדרשות. עד למועד זה תרמו הניסיונות לפתרון בעיות אלה להתפתחותה של הגאומטריה. כמוצא זמני מחוסר היכולת לפתור בעיות אלה בכלים המצומצמים של הבנייה הגאומטרית (סרגל ומחוגה), המציאו היוונים כלים משוכללים המאפשרים את ביצוע הבנייה הנדרשת. בעיה נודעת נוספת, בעלת אופי שונה והשפעה מרחיקת לכת על הגאומטריה העתיקה והמודרנית, היא הבעיה של הוכחת אקסיומת המקבילים, האקסיומה החמישית של אוקלידס, מתוך האקסיומות האחרות. הכפלת נפחה של קובייה ממוזער\|הכפלת הקובייה על פי האגדה, בשנת 430 לפנה"ס השתוללה באתונה מגפת דבר קשה. כאשר נשאל האורקל שבמקדש אפולו שבעיר דלפי כיצד לעצור את המגפה, ענה: הכפילו את נפח המזבח לאפולו. מזבח זה היה בצורת קובייה. האתונאים בנו מזבח חדש שאורך צלעו כפול מזה של המזבח הקיים. משלא נפסקה המגפה הבינו האתונאים את טעותם: נפח המזבח החדש היה גדול פי שמונה (שתיים בחזקת שלוש) מנפח המזבח המקורי. כך נולדה הבעיה הראשונה: כיצד לבנות קובייה שנפחה כפול מזה של קובייה נתונה. ליתר דיוק: כאשר נתונה צלע של קובייה, לבנות צלע של קובייה שנפחה כפול. היפוקרטס מכיוס ניסח מחדש את הבעיה, כך שנדרשת מציאת שני ממוצעים גאומטריים עוקבים המשתלבים בין קטע נתון ובין קטע כפול באורכו. הוא ומנכמוס הראו שאפשר לפתור בעיה זו על ידי חיתוך פרבולה והיפרבולה, או שתי פרבולות כמו . ב הראה דיוקלס כיצד להכפיל את הקוביה באמצעות הציסואידה. ניוטון השתמש לצורך כך בעקום החלזון של פסקל, ה-limacon. הכפלת הקוביה דורשת בנייה של קטע שאורכו , וכיום ידוע שמספר זה אינו ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה. לכן לא ניתן להכפיל את הקובייה בעזרת סרגל ומחוגה בלבד. תרבוע העיגול בעיית תַּרְבּוּעַ העיגול (או ריבוע העיגול) דורשת לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. לבעיה זו הוצעו כל כך הרבה פתרונות שגויים, עד שבשנת 1775 החליטה האקדמיה הצרפתית למדעים שלא לבדוק יותר פתרונות לבעיה זו. שטחו של מעגל שווה ל-, כלומר רדיוסו בחזקה שנייה כפול פאי, ושטחו של ריבוע הוא , כלומר צלעו בחזקה שנייה. מכך מתקבל שעלינו לבנות קטע שאורכו הוא הרדיוס כפול שורש פאי. מתכונותיו של שדה המספרים הניתנים לבנייה נגזר שאם ניתן לבנות קטע באורך ניתן גם לבנות קטע באורך , ולהפך. בשנת 1882 הוכיח פרדיננד לינדמן את משפט לינדמן שקובע שעבור כל אלגברי שאינו 0, הוא מספר טרנסצנדנטי. מכאן ניתן להוכיח בשלילה שפאי טרנסצנדנטי. נניח שפאי הוא מספר אלגברי. מכיוון ש- (השורש הריבועי של 1-) אלגברי, גם המכפלה של ופאי אלגברית. זהות אוילר קובעת כי : , ולכן 1- הוא טרנצנדנטי, מה שבבירור לא נכון. מכאן נובע כי הוא מספר טרנסצנדנטי. מהוכחה זו נובע שלא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון, משום שבבנייה באמצעות סרגל ומחוגה בלבד לא ניתן לבנות יחס טרנסצנדנטי. חלוקה לשלוש (טריסקציה) של זווית ממוזער\|300 פיקסלים\|שילוש זווית באמצעות רצועה (סרגל כפול – סרגל שיש לו שני צדדים ישרים מקבילים במרחק ידוע).נתונה הזווית AOB (באיור: בכחול), כאשר O מרכזו של מעגל, שעליו מונחות הנקודות A ו-B. ממשיכים את הקטע (הישר) AO עד לחיתוך עם המעגל בנקודה D, ומעבירים דרך D מקביל ל-OB, החותך את המעגל בנקודה E. באמצעות הרצועה, מאתרים על המשך הישר OB נקודה X מחוץ למעגל, כך שהמרחק ממנה לנקודת החיתוך Y של המעגל עם DX שווה לרדיוס המעגל (זו פעולה שלא ניתן לבצע בסרגל ומחוגה). הזווית EDX (באיור: באדום) שווה לשליש הזווית AOB. בעיה זו דורשת לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים שווים. מתברר שאפילו את הזווית של 60° לא ניתן לחלק לשלושה, כלומר, לא ניתן לבנות בסרגל ובמחוגה זווית בת 20°. הראשון שהוכיח תוצאה זו היה פייר לורן ונצל (1814–1869), ב-1837. עם זאת, תחת ההיתר לסמן על הסרגל סימן אחד, הבעיה פתירה. בניית מצולע משוכלל בן שבע צלעות שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|משובע משוכלל ראו בנייה בסרגל ובמחוגה לדיון כללי בבנייה של מצולעים משוכללים. ראו גם בעיית תרבוע העיגול של טרסקי קישורים חיצוניים מוטי בן ארי, איך לרבע את המעגל (בערך), 2017 הערות שוליים קטגוריה:בנייה בסרגל ובמחוגה קטגוריה:בעיות לא פתירות במתמטיקה קטגוריה:יוון העתיקה: מדע ומתמטיקה	2024-02-08T15:35:26
קבוצה (מתמטיקה)	קבוצה היא מושג יסודי במתמטיקה. בגישה הנאיבית לתורת הקבוצות, קבוצה היא אוסף כלשהו של איברים (ללא חשיבות לסדר). בתורת הקבוצות האקסיומטית מושג הקבוצה אינו מוגדר, ותכונותיו מתקבלות מרשימת האקסיומות. נהוג להציג קבוצה באמצעות סוגריים מסולסלים, שבתוכם מפורטים כל איברי הקבוצה (למשל {כלב, חתול, צרצר}), או מופיע כלל לפיו נוצרים כל איברי הקבוצה (למשל {x :x אזרח סין}). לעיתים מוצגת הקבוצה באמצעות רשימה של חלק מאיבריה שבסופם '...' (שלוש נקודות), מתוך הנחה שהקורא יסיק מהחלק הנתון את יתר איברי הקבוצה. עצמים הנמצאים בקבוצה הם איברי הקבוצה. בין האיברים לא חייב להיות קשר כלשהו מעבר לכך. כאשר עצם כלשהו הוא איבר בקבוצה נאמר שהוא שייך לקבוצה, על כל עצם אחר נאמר שהוא לא שייך לקבוצה זו. אפשר שגם עצם השייך לקבוצה הוא קבוצה בעצמו. הגדרה בתיאור נאיבי קבוצה היא אוסף של עצמים. כל עצם בעולם, או שהוא שייך לקבוצה (ואז הוא נקרא איבר של הקבוצה) או שאינו שייך לה. לא ניתן להיות איבר של קבוצה יותר מפעם אחת. שתי קבוצות הן שוות כאשר יש להן בדיוק אותם האיברים. כאשר רוצים לבסס את תורת הקבוצות באופן ריגורוזי נחוצה הגדרה קשוחה יותר שאינה מסתמכת על תאורים עמומים. ההגדרה המקובלת ביותר לקבוצה היא באמצעות אקסיומות ZF הכתובות בשפה מסדר ראשון. האקסיומות מגדירות יקום שלאיבריו אנו קוראים קבוצות ומוגדר עליהן יחס של שייכות. ביקום יש רק קבוצות ולכן איבריה של קבוצה הם תמיד קבוצות בעצמם. האקסיומות מטילות מספר מגבלות על מה ראוי להיקרא קבוצה (למשל קבוצה לא יכולה להיות שייכת לעצמה) כדי למנוע סתירות דוגמת הפרדוקס של ראסל. כמעט כל עצם במתמטיקה ניתן להגדיר כקבוצה, ולכן ניתן לומר שהיקום שנוצר על ידי אקסיומות ZF הוא זירת המשחקים לכמעט כל המתמטיקה. דוגמאות לקבוצות ממוזער\|250px\|דוגמה לקבוצה של אנשים {כלב, חתול, צרצר}: זוהי קבוצה סופית בעלת שלושה איברים. {א, ב, ג, ... ש, ת}: בקבוצה זו 27 איברים, שהם כל אותיות האלף-בית העברי (כולל אותיות סופיות) ואולי רק 22 איברים – אותיות האלף-בית העברי ללא אותיות סופיות (זו, אם כן, הצגה עמומה במקצת). {כלב, ג, ירושלים, אברהם}: זו קבוצה בת ארבעה איברים. {8,6,4,2, ...}: זו קבוצה אינסופית, הכוללת את כל המספרים הזוגיים החיוביים. {כל המספרים השלמים שמתחלקים בשלוש ללא שארית}: גם זו קבוצה אינסופית. {x :x אזרח סין} (קריאה: קבוצת כל ה-x-ים שמקיימים: x הוא אזרח סין): זו קבוצה סופית, שהרי יש מספר סופי של אזרחים בסין גם אם מספרם גדול מאוד והם אינם ידועים לנו במלואם. בדוגמה זו הכלל, לפיו נקבעים איברי הקבוצה, נכתב בנוסחה. זו קבוצת כל הנקודות שמקיימות את המשוואה לגבי שבקטע (קבוצה אינסופית זו היא פרבולה). {קבוצת כל הקבוצות המכילות רק את המספרים 1, 2, 3 (כולם או חלקם)}: זו קבוצה שאיבריה הם קבוצות. {Ø, {1}, {2}, {3}, {1,2}, {1,3}, {2,3}, {1,2,3} }: זו הצגה מפורשת של הקבוצה הקודמת, שבה 8 איברים. משמעות הסימון Ø הוא "הקבוצה הריקה", קבוצה שלא מכילה אף איבר ומוכלת בכל הקבוצות האחרות, לכן מוכלת גם בקבוצת שלושת באיברים שלנו {1,2,3}. גם {1} וגם {1,1,1} מסמנים את אותה קבוצה, שאברה היחיד הוא המספר 1; זאת משום שאי אפשר להשתייך לקבוצה יותר מפעם אחת. דוגמה נוספת {אדום, צהוב, כחול} {אדום, אדום, כחול, צהוב, כחול, כחול, אדום, כחול} {X :X הוא צבע יסוד} כל שלוש הקבוצות הללו זהות, אף על פי שהן נוצרו באמצעות הגדרות שונות: ציון כל איברי הקבוצה (הכי יעיל במקרה של קבוצות בעלות מספר קטן של איברים); או על ידי ציון כל אברי הקבוצה, גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת (סדר ההופעה ומספר המופעים אינו חשוב ואינו משפיע על הגדרת הקבוצה); או על ידי הגדרה חד ערכית של אברי הקבוצה (יעיל במקרה של מספר רב של איברים), שניתן להגדיר עבורם חוק או הגדרה. סימונים והגדרות ממוזער\|סימנים והגדרות הקבוצה הריקה: זו קבוצה שאין בה איברים, והיא מסומנת בסימן (שמקורו באות הנורווגית "Ø") או באמצעות סוגריים מסולסלים ריקים {}. שייכות לקבוצה מסמנים בסימון . כאשר איבר שייך לקבוצה , נסמן זאת בצורה . אם אינו שייך נסמן זאת . קבוצה A מכילה או שווה לקבוצה B (או קבוצה B חלקית ל-A, או B היא תת קבוצה של A) אם כל איבר של B שייך גם ל-A. נסמן זאת בצורה: . אם כל איבר של B שייך גם ל-A אך ב-A נמצאים איברים נוספים נאמר ש B חלקית ממש ל-A ונסמן זאת בצורה: . כדי לסמן שקבוצה אינה חלקית לקבוצה אחרת (כלומר, היא מכילה איברים שאינם נמצאים בקבוצה השנייה) נכתוב . שתי קבוצות A ו-B נקראות קבוצות זהות או שוות אם כל איברי A נמצאים ב-B וגם כל איברי B נמצאים ב-A. נסמן שוויון באמצעות . דרך נוספת להראות שוויון בין קבוצות היא להראות שכל אחת מהן חלקית לשנייה. כלומר, וגם . גודל של קבוצה נקרא עוצמה. העוצמה מוגדרת באמצעות מספר האיברים הייחודיים בקבוצה ומסומנת באמצעות הסימן \|. לדוגמה, עוצמתה של הקבוצה הסופית {אדום, צהוב, ירוק} היא 3 ומסומנת \|{אדום, צהוב, ירוק}\|=3. עוצמתה של הקבוצה הריקה היא 0 ומסומנת \|∅\|=0. עוצמתה של קבוצה אינסופית היא סוגיה מרכזית בתורת הקבוצות. הפרדוקס של ראסל הבהיר שההגדרה האינטואיטיבית של קבוצה, איתה התחלנו ערך זה, מובילה לסתירה פנימית (אנטינומיה). בעקבות זאת ניתן לתורת הקבוצות, שהיא ענף המתמטיקה העוסק בחקר הקבוצות, ביסוס אקסיומטי, לשם היחלצות מסתירה זו. קבוצת החזקה של קבוצה A היא הקבוצה שאבריה הם תת-הקבוצות של A, ומסמנים אותה ב-. איחוד וחיתוך של קבוצות החיתוך של אוסף של קבוצות הוא קבוצה שמורכבת מהאיברים ששייכים לכל הקבוצות הנחתכות. החיתוך של שתי קבוצות A,B מסומן ב-. חיתוך של משפחה מסומן ב-. ולפעמים בקיצור . האיחוד של אוסף של קבוצות הוא קבוצה שמורכבת מהאיברים ששייכים ללפחות אחת מבין הקבוצות המאוחדות. האיחוד מסומן בדומה לחיתוך, פרט לזה שאת הסימנים מחליפים . הפרש של שתי קבוצות A,B הוא קבוצת האיברים של A שאינם שייכים ל-B, ומסמנים אותו ב- או . ההפרש מאפשר להגדיר גם את ההפרש הסימטרי. ראו גם מונחים בתורת הקבוצות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:תורת הקבוצות	2024-06-12T06:15:45
קריפטוגרפיה	קריפטוגרפיה (בעברית: תּוֹרַת כְּתִיבַת הַסֵּתֶר) היא ענף במתמטיקה ובמדעי המחשב העוסק במחקר ופיתוח שיטות אבטחת מידע ותקשורת נתונים על רובדיהם השונים, בסביבה פתוחה הנגישה לצד שלישי המכונה "אויב", או "יריב" פוטנציאלי. התחום מאגד תחתיו פיתוח ואנליזה של פרוטוקולים המתמודדים בהיבטים שונים של אבטחת מידע בנוכחות צד שלישי, מהם בנוסף לסודיות, הרשאת גישה, סיסמה, הוכחת ידיעה, פרוטוקול אתגר-מענה, מנגנוני חתימה דיגיטלית, חלוקת סוד, חישוב רב משתתפים בטוח, אימות זהויות, מניעת הכחשה ועוד. מערכת הצפנה משתמשת באבני בניין קריפטולוגיות כגון צופן סימטרי, צופן זרם, מפתח פומבי, פונקציות גיבוב, קוד אימות מסרים, מחולל פסבדו אקראי וכדומה. קריפטוגרפיה מודרנית משתלבת בתחומי מחקר אחרים כמו מתמטיקה, סטטיסטיקה והסתברות, תורת האינפורמציה, מדעי מחשב והנדסת אלקטרוניקה. יישומיה רבים ומגוונים וכוללים בין היתר, אבטחת רשתות תקשורת, תקשורת סלולרית, חומת אש, מסופי משיכה, כרטיסי אשראי, דואר אלקטרוני, מסחר אלקטרוני, הצבעה ממוחשבת ועוד. השם "קריפטוגרפיה" מקורו במילה היוונית "קריפטו" (κρυπτός) שמשמעותה נסתר או אומנות ההסתרה, ו"גרפיה" (γράφω) שמשמעותה "כתיבה". בתרגום חופשי נעשה שימוש בשם באופן חליפי למונח קריפטולוגיה שפירושו תורת ההסתרה (Crypto-logia, κρυπτός-λογία), אם כי משמעותו רחבה יותר מתחום ההצפנה בלבד. מונחים כלליים 460px\|ממוזער\|שמאל\|טקסונומיה של תורת ההצפנה במובן הבסיסי, המונח הצפנה (באנגלית: encryption) מתאר הסתרת משמעותו של מסר קריא באמצעות פונקציה שמקבלת כפרמטר מפתח הצפנה והופכת את המסר לרצף של סימנים בלתי מובן לאיש. שחזור הטקסט המוצפן למצבו הקריא באמצעות פונקציה הופכית מתאימה עם מפתח הפענוח, קרוי פענוח (באנגלית: decryption). המונח צופן (Cipher) מתייחס לאלגוריתם הצפנה בדרך כלל במחשב, כאשר קלט האלגוריתם נקרא תַּמְלִיל פָּשׁוּט או טקסט גלוי (באנגלית: Plaintext) ואילו פלט האלגוריתם נקרא תַּמְלִיל מֻצְפָּן או טקסט מוצפן (באנגלית: Ciphertext). פעולת אלגוריתם ההצפנה נשלטת על ידי מפתח ההצפנה הסודי הידוע רק לשולח ולמקבל. בשפה העברית משמשת המילה צופן גם כשם עצם לכתב סתר או קוד. שיטות הסתרת מידע שאינן עושות שימוש במפתח הצפנה קרויות סטגנוגרפיה. בעבר שימש המונח קריפטוגרפיה כמעט באופן בלעדי לתיאור הצפנת מסרים. אולם בעידן המודרני התחום הלך והתרחב והוא משמש כיום לתיאור ענף מדעי רחב היקף העוסק בהיבטים השונים של אבטחת המידע, אלגוריתמים קריפטוגרפיים, פרוטוקולים ומנגנוני אבטחת מידע, פרוטקולי אימות זהויות, שיטות הבטחת שלמות ופסבדו-אקראיות. בניסוח פורמלי, משמשת המילה קריפטוגרפיה לתיאור שיטות יישום ההצפנה ואילו קריפטואנליזה מתמקדת בחקר השיטות לשבירתה. את תחום המחקר המאגד את שניהם מכנים קריפטולוגיה. בניסוח לא פורמלי, ניתן לעשות שימוש במילה קריפטוגרפיה כדי לתאר את הענף כולו. במערכת תקשורת טיפוסית כמו רשת האינטרנט הקריפטוגרפיה משתלבת יחד עם רכיבי תקשורת נוספים כמו איפנון, תיקון שגיאות ודחיסה. התרשים משמאל מתאר באופן כללי את השלבים בהם עובר מידע הזורם בערוץ תקשורת מצד אחד לצד השני ואת מיקומה של הקריפטוגרפיה במערכת כזו, בדרך כלל בין שלב קידוד המידע (כגון דחיסה) לבין קידוד הערוץ (תיקון שגיאות). קריפטוגרפיה מודרנית מטפלת בשלושה נושאים עיקריים: 400px\|ממוזער\|שמאל\|מיקומה של הקריפטוגרפיה במערכת תקשורת טיפוסית סודיות או חשאיות (באנגלית: confidentiality) סודיות מושגת על ידי הצפנה שנעשית על ידי השולח באמצעות מפתח הצפנה סודי ובמסגרתה המסר הגלוי מועבר למצב מוצפן ופענוח שנעשה על ידי המקבל ובמסגרתו המסר המוצפן חוזר להיות גלוי. לעיתים מפתח ההצפנה זהה למפתח הפענוח ולעיתים שונה. בקריפטוגרפיה מודרנית בשני השלבים האמורים משתמשים השולח והמקבל בפרוטוקולים ובאלגוריתמים קריפטוגרפיים להשגת סודיות. כאשר השיטות עצמן אינן סודיות והן ידועות ומוסכמות מראש - רק מפתח ההצפנה סודי. אימות (באנגלית: Authentication) במערכת קריפטוגרפית שלמה, סודיות לבדה אינה מספקת. יש צורך בנוסף בפרוטוקול אימות זהויות שנועד למנוע התחזות וכן לספק דרך לדעת מיהו מקור המידע, בדומה לפונקציה שממלאת חתימה על גבי המחאה. הבטחת שלמות (באנגלית: Integrity) הבטחת שלמות נעשית בדרך כלל על ידי אלגוריתם אימות שתפקידו להבטיח שהמידע (שאינו בהכרח מוצפן) אותנטי, כלומר שלא נעשה בו שינוי זדוני כלשהו על ידי צד שלישי, אויב או מתחרה. כל שינוי אפילו קל מאוד יתגלה מיד על ידי המשתתפים הלגיטימיים, מה שיגרום למערכת להיפטר מהמידע הפגום ולשלוח הודעת שגיאה מתאימה. בנוסף קיימים תהליכים נלווים כגון מחולל פסאודו-אקראי המשמש בין היתר להכנת מפתחות הצפנה, פונקציות גיבוב וכדומה ותהליכים נוספים שאינם בהכרח קריפטוגרפיים. השאיפה היא שתהליכים אלו יהיו שקופים מבחינת המשתמש, כאשר משתמש מתחבר לשרת או מבצע עסקה מקוונת, ההכנות הדרושות נעשות ברקע מבלי שיחוש בכך, מלבד הדרישה מעת לעת לספק פרטי זיהוי כלשהם כמו סיסמה, מספר כרטיס וכדומה. רקע היסטורי הצפנה ככלי לקידוד והסתרת מידע הייתה קיימת משחר ההיסטוריה. עד לעשורים האחרונים מקובל להתייחס אליה כאל הצפנה קלאסית או הצפנת 'עט ונייר'. כלומר שיטות הצפנה לקסיקוגרפיות הפועלות על סימנים כגון אותיות וספרות ומיושמות ידנית או באמצעים מכניים פרימיטיביים כמו גליל או מכונת כתיבה או בשיטות סטגנוגרפיות. התפתחותה של הקריפטוגרפיה הואצה בראשית המאה העשרים עם הופעת מנגנוני הצפנה מכניים ואלקטרו-מכניים מורכבים ומסובכים יותר ויותר, הנקראים מכונות הצפנה מבוססות רוטור, בראשן האניגמה. הקריפטוגרפיה המודרנית המוכרת לנו כיום החלה עם המצאת המחשבים, שיטות ההצפנה הפכו למתמטיות יותר ויותר באופיין ומורכבותן הפכה למסובכת מדי לביצוע באופן ידני, עד שהפכה נחלתם הבלעדית של המחשבים. במקביל התפתחה הקריפטואנליזה. מה שהחל כאמנות פיצוח קודים והמשיך עם גילוי הניתוח הסטטיסטי ככלי יעיל לשבירת צפנים. היכולת לקרוא תשדורות מוצפנות השפיע רבות על מהלך ההיסטוריה. אפשר לציין כדוגמה את מברק צימרמן שגרם להתערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. או השפעת פיצוח הצפנים הנאציים בידי הבריטים, על מאזן הכוחות במלחמת העולם השנייה. בעבר שימשה הקריפטוגרפיה הקלאסית בעיקר ממשלות, צבאות, דיפלומטים ומרגלים. שני אירועים לכאורה לא קשורים שאירעו בשנות השבעים של המאה העשרים בסמיכות רבה, הביאו למפנה העיקרי ותרמו יותר מכל להפיכתה למודרנית כפי שהיא מוכרת כיום; הפצת DES כתקן הצפנה והמצאת RSA. קריפטוגרפיה מודרנית התפתחה בשני מישורים מקבילים אילו: הצפנה סימטרית והצפנה א-סימטרית. בעשורים האחרונים של המאה העשרים ההצפנה עברה מהפך משמעותי מסוג של מיומנות שהיא נחלתם של מעטים, שבעיקרה הייתה אוסף פעולות אד הוק שמסתמכות על התחכום של מפתח הצופן למדע מבוסס היטב שנשען על יסודות תאורטיים מוצקים. אפשר לחלק את הפרדיגמות המייחדות פיתוח צופן בקריפטוגרפיה המודרנית לעומת הקלאסית לשלושה צעדים עיקריים: הצעד הראשון בפתרון בעיה קריפטוגרפית הוא להגדיר היטב בצורה פורמלית את דרישות הביטחון של המערכת. הצעד השני, כאשר ביטחון המערכת נשען על השערה בלתי מוכחת, היא חייבת להיות מנוסחת היטב. יתרה מזו, ההשערה חייבת להיות מינימלית. הצעד השלישי, בניית מערכת ההצפנה צריכה להיות מלווה בהוכחות מוצקות ביחס להגדרות הביטחון הדרושות מהצעד הראשון ובהתאם להשערות המוצהרות (אם הן נדרשות) בצעד השני. לצעדים אילו חשיבות הן בפיתוח הצופן כדי להבהיר מה בעצם מנסים להשיג באמצעות האלגוריתם. הן בשימוש בו, כיצד ואיפה להשתמש בו בצורה בטוחה מבלי להיכשל בשימוש לא ראוי או שימוש שלא יועד לו והן במחקר ובדיקת טיב האלגוריתם לעומת אחרים. הצפנה סימטרית הצפנה סימטרית היא הוותיקה ביותר ושורשיה החלו עם ההצפנה הקלאסית לפני מאות שנים. הצפנה סימטרית היא אלגוריתם הצפנה שעושה שימוש באותו מפתח הן להצפנת המידע והן לפענוחו. כלומר בשיטה הסימטרית כדי שניתן יהיה להעביר מידע סודי בין הצדדים המתקשרים, שניהם נדרשים להחזיק באותו מפתח הצפנה. צופן סימטרי יכול להיות מבוסס על שתי הגישות העיקריות להצפנה סימטרית צופן זרם או צופן בלוקים כשלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות והן מתאימות לצרכים שונים. באופן כללי יתרונותיה של ההצפנה הסימטרית הם ביעילות החישובית ובכוח המחשוב הנמוך יחסית הדרוש ליישומה לעומת הצפנה אסימטרית. למשל נכון לשנת 2015 תקן ההצפנה המתקדם נחשב לאלגוריתם הסימטרי המועדף הן מהיבט של ביטחון והן מהיבט של יעילות אף על פי שקיימים אלגוריתמים מהירים מעט יותר. ביישום ממוטב בחומרה תפוקתו היא כמעט 700 MB לשנייה לליבה אחת. התקן מגדיר מפתח הצפנה באורך של 256 סיביות כבטוח לכל צורך מעשי לתקופה הקרובה. אף על פי שקיימים אלגוריתמים סימטריים רבים, אלגוריתם DES הוא הדוגמה הקלאסית הטובה ביותר לצופן סימטרי מודרני. DES היה לאלגוריתם הסימטרי הראשון שהופץ בקנה מידה גדול ואף הפך לתקן הצפנה רשמי, שימש בעיקר בתחום הבנקאות והוא עדיין בשימוש מוגבל ב-גרסה המשולשת. אף על פי שכיום לא נחשב לאלגוריתם בטוח, חשיבותו ההיסטורית נותרה בעינה מאחר שהטכניקות שיושמו בו נלמדות כיום באקדמיה ומשמשות השראה ובסיס לאלגוריתמים סימטריים מודרניים רבים. אלגוריתמים נוספים הם 3DES, IDEA, FEAL, SAFER, RC5, RC4, Blowfish, ARIA וסרפנט. להצפנה סימטרית מספר חסרונות: העברה; הצורך בהעברת מפתח ההצפנה לידי מקבל הצופן על מנת שיוכל לפענחו. נגישות למפתח ההצפנה מצד גורם זר במהלך ההעברה או לאחר מכן, אם על ידי ציתות או בדרכים אחרות, תאפשר לו לפענח את כל המסרים שהוצפנו באמצעות אותו מפתח. אחסון; היות שלעיתים מטעמי בטיחות נדרש מפתח הצפנה נפרד לכל התקשרות, כמות המפתחות שצריך לשמור עשויה להצטבר באופן משמעותי. שמירה של כמות גדולה של מפתחות הצפנה הופכת למטרד של ממש. יש צורך במקום אחסון בטוח ובתחזוקה תמידית מה שמסבך ומייקר את תהליך ההצפנה. אימות; הצפנה סימטרית בסיסית אינה מספקת ערובה לכך שמפתח ההצפנה או פיסת מידע שייכים למי שמתיימר להיות בעליהם, כלומר אינה מספקת אותנטיקציה של המידע, שלמותו ושייכותו לבעליו באופן קריפטוגרפי. הצפנה מודרנית מטפלת בבעיות המנויות בכמה אופנים. פתרון מקובל אחד, הוא העברה בטוחה של מפתח הצפנה חד פעמי (המוצפן באמצעים אסימטריים כגון RSA) לידי המקבל יחד עם המידע המוצפן, בכך אין צורך באחסון כלל ובגמר השימוש בו המפתח יכול להיות מושמד. טכניקה נפוצה היא שילוב של שיטות סימטריות עם אסימטריות, תוך ניצול היתרונות שבכל אחת מהן להשגת בטיחות אופטימלית. קיים מגוון גדול של פרוטוקולים קריפטוגרפיים למטרות של העברה בטוחה, אימות והבטחת שלמות של מפתחות הצפנה. חלקם נשענים על שיטות סימטריות בלבד, חלקם נעזרים בסיוע צד-שלישי נאמן (TTP) וחלקם משלבים גם שיטות אסימטריות. בעוד אחרים מספקים גם אימות והוכחת זהות חד כיוונית או דו כיוונית (שרת מול לקוח ולקוח מול שרת). פרוטוקול דיפי-הלמן היה לאלגוריתם הראשון שהתמודד עם בעיית העברת המפתחות בשיטה האסימטרית. פרוטוקול זה מאפשר העברת מפתח הצפנה סימטרי בצורה מאובטחת בתשתית גלויה מבלי שהמשתתפים יאלצו להיפגש כלל. אולם אינו פותר את בעיית האימות. חתימה דיגיטלית בשילוב עם אלמנטים בסיסיים אחרים כגון מחולל אקראי בטוח, פונקציית גיבוב וכדומה, יכולים לספק הגנה כוללת ופתרון מלא לבעיות המנויות. סודיות מושלמת בשנת 1949 הראה קלוד שאנון אבי תורת האינפורמציה, שיטת הצפנה (סימטרית) "מושלמת" המכונה פנקס חד-פעמי (One time pad). שיטה זו המבוססת על צופן ורנם, בה מצפינים מחרוזת מסר על ידי חיבור XOR של סיביות המסר בזו אחר זו, עם מפתח שנבחר באופן אקראי. אם המפתח אקראי "אמיתי" וחד-פעמי ובאורך המסר המיועד להצפנה, הצופן יהיה בעל סודיות מושלמת (Perfect Secrecy) והוא בטוח ללא סייג. אין שום דרך לשחזרו ללא המפתח (אפילו במקרה שמנחשים מפתח, אין דרך לדעת האם הוא המפתח הנכון). פנקס חד-פעמי מחייב שימוש יחיד במפתח. המפתח חייב להיות ממקור אקראי אמיתי (בניגוד למספרים פסבדו אקראיים המיוצרים על ידי מחשב). שיטה זו אינה מעשית ביישומים רבים משתי סיבות עיקריות: ראשית, הכנת מפתח אקראי (אמיתי) באורך המסר הופכת קשה כאשר מדובר במסר גדול מאוד. שנית, הצורך בהעברת מפתח ההצפנה הסודי לידי המקבל כרוך בסיכון רב. דרוש לשם כך ערוץ התקשרות בטוח שישמש להעברת המפתח, מה שהופך את השיטה ללא ישימה בסיטואציות רבות, בעיקר כאשר לא היה קשר מוקדם בין הצדדים המתקשרים (דוגמת מסחר ברשת האינטרנט). עם זאת, עדיין קיימים שימושים מעשיים מעטים לשיטה זו. קיימים אלגוריתמים קוונטיים המאפשרים תאורטית להתגבר על מכשול בעיית העברת המפתח, ומספקים בטיחות מוכחת. הצפנה א-סימטרית שמאל\|ממוזער\|350px\|ויטפילד דיפי (משמאל) ומרטין הלמן, הוגי הצפנת מפתח ציבורי הצפנה סימטרית פועלת עם מפתח הצפנה זהה הן להצפנה והן לפענוח ובדרך כלל נדרש להחליפו מעת לעת. החיסרון העיקרי בשיטות הצפנה סימטריות הוא העובדה שיש לשמור את מפתח ההצפנה בסוד ואין לחשוף אותו בשום שלב לאף אחד מלבד המשתתפים הלגיטימיים, עובדה שיוצרת בעיה מהותית הנקראת בעיית הפצת מפתחות. כל זוג מתקשרים אפשרי צריכים לשתף ביניהם מפתח הצפנה סודי נפרד לצורך התקשרות אחת או מספר מוגבל של התקשרויות ולשם כך הם צריכים למצוא דרך להעבירו מאחד לשני בסודיות ולאחסנו במקום מוגן. בתקשורת מודרנית מספר המפתחות האפשריים שיש לנהל מבחינה פרקטית הופך לנטל כבד ולעיתים אינו מעשי. בעיה זו נקראת גם פרדוקס הביצה והתרנגולת כיוון שאם קיימת דרך בטוחה להעביר מפתח הצפנה סודי מלכתחילה הרי שאין צורך בהצפנה כי אפשר להשתמש בה להעברת המסר עצמו, מאידך אם אין דרך כזו כיצד יוכלו להעביר מסרים מוצפנים ביניהם ולפענח אותם אם המתקשרים מעולם לא נפגשו. במאמר מפורסם משנת 1976 "כיוונים חדשים בהצפנה" הציעו ויטפילד דיפי ומרטין הלמן רעיון פורץ דרך ומהפכני לאותה עת לפתור את הבעיה באמצעות הצפנת מפתח ציבורי או באופן כללי יותר הצפנה אסימטרית. ההצפנה האסימטרית היא שיטת הצפנה שבה המקבל מכין לעצמו שני מפתחות, אחד הנקרא מפתח פרטי שנשמר בסוד ומשמש לפענוח ואילו השני נקרא מפתח ציבורי המפורסם לכל דורש ומיועד להצפנה בלבד. אף על פי שקיים קשר הדוק בין שני המפתחות למתבונן מהצד אמור להיות קשה מאוד לנחש מהו מפתח אחד בהינתן השני ולהפך. בדרך זו כל אחד יכול להצפין מידע עם המפתח הציבורי של המקבל כי הוא ידוע לכל, אך רק המקבל לבדו מסוגל לפענחו עם מפתח הפענוח המתאים שנשמר בסוד. השיטה האסימטרית מתגלה כשימושית במיוחד כאשר צד אחד רוצה להעביר לצד השני מפתח שיחה לצורך הצפנה/פענוח של מידע שהוא מעוניין לחלוק עמו. הוא עושה זאת על ידי הצפנתו באמצעות המפתח הציבורי של המקבל והמקבל מצידו יכול לפענח את המסר ולקבל את מפתח השיחה מבלי שיצטרך לשתף מידע כלשהו מראש עם השולח. עם מפתח זה שני הצדדים יכולים לבצע התקשרות מוצפנת בבטחה, באמצעות צופן סימטרי מהיר. ההיסטוריון דייוויד קאהן כינה את הצפנת המפתח הציבורי הקונספט המהפכני ביותר מאז המצאת צופן החלפה פולי-אלפביתי בתקופת הרנסאנס. דיפי והלמן הוכיחו שאפשר לעשות זאת על ידי מה שנקרא מאוחר יותר פרוטוקול דיפי הלמן הנמצא עד היום בשימוש נרחב ובכך מצאו למעשה פתרון יעיל לבעיית הפצת המפתחות. בנוסף העלו השניים לראשונה את רעיון החתימה הדיגיטלית המדמה חתימה קונבנציונלית על מסמך דיגיטלי אם כי לא הציעו פתרון מעשי. המאמר של דיפי והלמן הצית את הדמיון הציבורי ועורר הדים רבים. הם ציינו במאמרם את העובדה שהרעיון שלהם שאב השראה בין היתר מרלף מרקל שעבד על רעיון משלו הנקרא חידות מרקל שלא זכה לפרסום. בעקבות פרסום המאמר ולאחר מאמצים רבים מצד האקדמיה התגלו ברבות הימים שיטות מפתח ציבורי רבות. כשנה לאחר מכן ב-1978 פיתחו עדי שמיר, רונלד ריבסט ולאונרד אדלמן את RSA שהיא שיטת מפתח ציבורי שלמה הראשונה אשר יכלה לשמש הן להצפנה והן לחתימה דיגיטלית והיא בשימוש עד ימינו. לאחריה התגלו שיטות נוספות כגון צופן אל-גמאל, הצפנת רבין, הצפנת קריימר-שופ, הצפנת תרמיל, NTRU, הצפנת מקאליס ועוד רבות. מסמך שפורסם ב-1997 על ידי ממשלת בריטניה חשף כי המודיעין הבריטי (GCHQ) היה מודע כבר ב-1970 לרעיון ההצפנה האסימטרית. המתמטיקאים ג'יימס אליס וקילפורד קוקס שעבדו למען המודיעין הבריטי באותה עת פרסמו כל אחד בנפרד מאמרים בהם טענו שפיתחו שיטות דומות ל-RSA ודיפי-הלמן אך נשמרו בזמנו בסוד מטעמים של ביטחון לאומי. העובדה שקיים קשר חד-חד ערכי בין המפתח הפרטי למפתח הציבורי של המקבל מאפשרת יישום חתימה דיגיטלית המקשרת באופן חד ערכי בין תוכן מסמך דיגיטלי כלשהו לבין ערך הנקרא חתימה באופן שלא ניתן "להעביר" חתימה ממסמך אחד לאחר. המפתח הפרטי של החותם משמש לחתימה ואילו המפתח הציבורי משמש לאימות החתימה. היות שהמפתח הציבורי ידוע לכל, כל אחד יכול לאמת את החתימה אולם כדי לזייפה במטרה לשכנע אחרים שהחותם הלגיטימי ביצע את החתימה יש צורך לדעת מהו המפתח הפרטי של אותו חותם. דוגמה לאלגוריתם חתימה דיגיטלית שהפך במהרה לתקן רשמי של ממשלת ארצות הברית ומשמש בתפקיד זה עד ימינו הוא DSA. ביטחון הצפנת מפתח ציבורי מבוסס על הסיבוכיות החישובית של בעיות מתמטיות שונות הנקראות "קשות", חלקן מתורת המספרים וחלקן מתחומים מתמטיים אחרים. בעיות אילו מאפשרות הכנת פונקציה חד-כיוונית שמהווה בסיס להצפנת מפתח ציבורי. למשל הקושי בפתרון בעיית RSA והצפנת רבין מסתמך על ההנחה שקשה מאוד לפרק לגורמים מספרים שלמים גדולים. בעוד שקל לחשב העלאה בחזקה מודולרית, הרי שההפך, חישוב שורש מודולורי קשה מאוד אלא אם כן ידועים הגורמים הראשוניים. זוהי פונקציה חד-כיוונית עם "דלת צונחת" (מידע נוסף המאפשר פתרון הבעיה בזמן יעיל, במקרה זה המידע הנוסף הוא הגורמים הראשוניים). ביטחון פרוטוקול דיפי והלמן מסתמך על הקושי המשוער שבבעיית הלוגריתם הבדיד (גם היא מתורת המספרים). הצפנת NTRU היא דוגמה לאלגוריתם אסימטרי שביטחונו המסתמך על ההנחה שקשה לפתור את בעיית הווקטור הקצר ביותר בתורת הסריגים וכן הצפנת מקאליס היא דוגמה למערכת אסימטרית המבוססת על תורת הקודים. המכנה המשותף של כל המערכות האסימטריות בימינו לעומת הצפנה סימטרית, הוא היעילות החישובית. מרבית האלגוריתמים נדרשים לבצע חישובים אריתמטיים ארוכים מאוד בשל העובדה שהבעיות המתמטיות האמורות ניתנות לפתרון באמצעות אלגוריתמים המסוגלים לתת פתרון בזמן ריצה תת-מעריכי שזה טוב יותר מכוח גס כלומר ניסוי כל האפשרויות או מחצית מהן במקרה הממוצע עד לגילוי מפתח ההצפנה. כדי לפצות על כך יש צורך להגדיל את מפתחות ההצפנה בהתאם כך שסיבוכיות הניסיון לשבור את ההצפנה עם מיטב האלגוריתמים הידועים תהיה מעבר ליכולת המחשוב הנוכחית. מסיבה זו השימוש בהצפנה אסימטרית בדרך כלל מוגבל לכמות מועטה של מידע והוא משולב במערכת היברדית עם הצפנה סימטרית לניצול מיטבי של היתרונות שבשתי השיטות. בדרך כלל מפתח ציבורי משמש להעברת מפתח הצפנה סודי, כאשר את ההצפנה בפועל מעדיפים לבצע עם אלגוריתם סימטרי מהיר כמו AES. עיקרון קרקהופס בכל מערכת הצפנה קיים מפתח שאותו יש לשמור בסוד מוחלט. גילוי המפתח על ידי צד שלישי גורם להצפנה להיכשל כיוון שעם מפתח זה היריב יכול לפענח את המידע באותה הדרך שהמקבל עושה זאת, לכן סודיות המפתח היא קריטית ביותר. השאלה שעולה היא האם כדאי להסתיר גם את אלגוריתם ההצפנה כנדבך נוסף של ביטחון. במאה ה-17 ענה על שאלה זו אוגוסטה קרקהופס במספר עקרונות צבאיים שפיתח שהחשוב שבהם הוא ששיטת הצפנה אינה חייבת להיות סודית ורצוי אפילו שלא תהיה. תמיד קיימת אפשרות שתיפול לידי האויב, לכן ביטחונה אינו אמור להסתמך על סודיותה אלא אך ורק על סודיות המפתח, כך שאם אלגוריתם ההצפנה אכן יפול לידי האויב שזהו סיכון ריאלי, לא יסכן הדבר את ביטחון המידע שהוצפן, כל עוד המפתח לא נחשף. שנים מאוחר יותר ניסח שאנון מחדש את העיקרון בביטוי "האויב מכיר את המערכת שבשימוש" שמהווה מוסכמה ידועה בקריפטוגרפיה. ההנחה הבסיסית בניתוח מערכת הצפנה היא שפרטי אלגוריתם ההצפנה ידועים ומפורסמים לכל, אף על פי שהנחה זו לא תמיד נכונה. יתרה מזו הרבה יותר קשה לשמר סודיות אלגוריתם הצפנה מאשר מפתח הצפנה מכמה סיבות: קל יותר לשמור על סודיות מחרוזת קצרה של כמה בתים של מפתח לעומת פירוט מהלכי האלגוריתם שיכול להיות ארוך (כמה מאות בתים או יותר). פרטי האלגוריתם עלולים לדלוף אם על ידי גורם כלשהו מבפנים, על ידי הנדסה הפוכה או ריגול תעשייתי. מפתח הצפנה אינו פגיע להנדסה הפוכה. במקרה של חשיפת המפתח, כל שנדרש הוא להחליף מפתח, לעומת זאת במקרה של חשיפת אלגוריתם יש צורך להחליף את האלגוריתם כולו. באנלוגיה למנעול צירופים הסתמכות אך ורק על מנגנון נעילה סודי, אינה חכמה כיוון שאם נחשף המנגנון המנעול כולו הופך לחסר תועלת. מאידך אם התגלה צירוף סודי, יש צורך רק להחליף צירוף על מנת להבטיח סודיות, אין צורך בקניית מנעול חדש. מטעמי ביטחון לעיתים יש צורך ואף חובה לרענן את סודיות ההצפנה כמו החלפת מפתחות סודיים לעיתים קרובות. במקרה של אלגוריתם הצפנה המוטמע בתוכנה בארגון גדול, זה לא יהיה מעשי לייצר עבור כל אחד מחברי הארגון אלגוריתם שונה בכל פעם שהוא צריך להצפין מידע. לעומת זאת קל לייצר מפתח הצפנה שונה עבור כל אחד מהם ואילו התוכנה תהיה זהה לכולם. כאשר אלגוריתם ההצפנה אינו סודי הוא נהנה מביקורת מומחים ולכן סביר להניח שהוא יהיה יותר טוב. שנים של ניסיון מלמדים שפיתוח אלגוריתם הצפנה מורכב ומועד לכשלונות. לכן אמון הציבור באלגוריתם מסתמך על העובדה שנבדק ביסודיות על ידי מומחים במשך תקופה ארוכה. כאשר תתגלנה פרצות עדיף שהדבר יקרה על ידי "האקרים מוסריים" מאשר שהדבר ישמר בסוד לצורך פגיעה זדונית במשתמשי האלגוריתם. בדרך כלל מקובל באקדמיה שמי שמגלה פרצות מתריע מראש לארגונים הרלוונטיים לפני שהוא מפרסם את ממצאיו לכלל הציבור כדי לספק שהות למפתחי האלגוריתם לתקן את הליקוי. אלגוריתמים פתוחים קלים יותר לתיקנון מה שמקל על הפצה שלהם בקנה מידה גדול. מלבד זאת אנשי התעשייה וגופי התקינה נמנעים באופן גורף משימוש באלגוריתמים שלא עברו את מבחן הזמן וביקורת ציבורית נאותה וכן אלגוריתמים המוגנים בזכויות יוצרים או בפטנטים. למרות הסיבות המשכנעות, הרעיון של קריפטוגרפיה פתוחה לפי עקרון קרקהופס לא תמיד מתקבל ואנשים נוקטים לפעמים בגישה של ביטחון באמצעות עמימות, ופעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה רואים את ההשלכות ההרסניות של גישה זו. אלגוריתמים מוצלחים הם כאלו שזכו לביקורת ציבורית, במיוחד לעיון מדוקדק בידי אנליסטים ומומחי הצפנה מסביב לעולם. קיים מגוון עשיר של אלגוריתמים טובים שאומצו על ידי ארגוני תקינה בינלאומיים, הם חופשיים לשימוש ואינם מוגנים בפטנטים כלשהם. AES הוא דוגמה טובה לאלגוריתם שנבדק היטב על ידי מומחים רבים ונבחר מבין מספר מועמדים לאחר תחרות פתוחה שנמשכה כמה שנים. בעבר נטו מפתחי הצפנים לשמור את פרטי אלגוריתם ההצפנה בסוד. אולם גם בהצפנה המודרנית אפשר לראות מקרים שבהם אלגוריתמי הצפנה נשמרו בסוד. בשנת 1993 פרסמה ממשלת ארצות הברית תקן הצפנה בשבב Clipper שהשתמש במספר אלגוריתמים סודיים, ביניהם צופן סימטרי בשם Skipjack. השבב בין היתר נועד לאפשר לרשויות גישה לתוכן המוצפן באמצעות דלת אחורית - מפתח נוסף אותו קיבלו בעת ייצור השבב. השימוש בדלת אחורית וסודיות האלגוריתמים גרמו להסתייגות רבה בציבור והפרויקט לא התקבל, במיוחד לאחר שפורסמו אלטרנטיבות טובות כמו PGP. בסופו של דבר נחשפו פרטי אלגוריתם סקיפג'ק לידיעת הציבור. צופן זרם RC4 היה סוד מסחרי כשהומצא ב-1987 על ידי רונלד ריבסט במעבדות RSA. אולם בדרך כלשהי הצליח מישהו להנדס לאחור את האלגוריתם ופרטיו דלפו באופן אנונימי לרשת האינטרנט והפכו במהרה לנחלת הכלל. דוגמה אחרת היא אלגוריתם ההצפנה A5/1 ששימש בעבר בתקן GSM שהיה סודי וגרם למבוכה רבה כאשר התברר לאחר הנדסה לאחור שהוא חלש באופן משמעותי. הדעה הרווחת היא שמדינות אחדות החברות בגוש האירופי עמדו על כך שהאלגוריתם יוחלש במכוון. קריפטואנליזה מטרת הקריפטואנליזה היא מציאת נקודות תורפה בסכמות הצפנה בפרט ובמערכות אבטחת מידע בכלל. קיימת מעין תחרות סמויה בין ממציאי האלגוריתמים לבין האנליסטים שמנתחים אותם. התפתחות הקריפטוגרפיה המודרנית נעשית בשני מסלולים מקבילים - התפתחות של שיטות הצפנה מתקדמות יותר ומאידך התפתחות שיטות פיצוח החושפות חולשות בשיטות אילו וחוזר חלילה. די בהוכחה תאורטית שאלגוריתם הצפנה ניתן לפיצוח בכמות עבודה נמוכה משמעותית מזו שהצהירו עליה מפתחי האלגוריתם או בכמות עבודה נמוכה במידה ניכרת מכוח גס כדי להוציאו מכלל שימוש. מפתחים נדרשים להתמודד עם שיטות פריצה חדשות שמתגלות והם נאלצים בעקבות כך להוציא גרסאות משופרות העמידות בפני ההתקפות שהתגלו. קריפטואנליזה של מערכת הצפנה מתחלקת לכמה מודלים מהקל אל הכבד: התקפת מוצפן בלבד. זוהי ההתקפה הבסיסית ביותר שמתייחסת למצב פאסיבי שבו המתקיף או הקריפטואנליסט יכול לראות רק את הטקסט מוצפן ומתוכו הוא מנסה לחשוף את הטקסט הגלוי או את מפתח ההצפנה. מצב זה תמיד אפשרי כי ההנחה היא שכל מי שמצויד בציוד תקשורת בסיסי יכול ליירט שדרים מוצפנים ולראות את תוכנם. התקפת גלוי-ידוע. מודל התקפה חזק יותר שמניח שהיריב או מנתח הצופן מסוגל לראות זוג אחד או יותר של טקסטים גלויים וטקסטים מוצפנים השייכים להם, אם כי אין לו שליטה על תוכנם. מטרתו היא לחשוף טקסט גלוי אחר שלא הגיע לידיו או את מפתח ההצפנה. מצב כזה אפשרי כיוון שלא תמיד הטקסט המוצפן חסוי, לעיתים קרובות אפשר לנחשו בקלות. לדוגמה אם ידוע למתקיף שבפתיחת כל מסר מוצפן קיימת המילה "שלום" כשהיא מוצפנת או כאשר מידע שהיה בעבר מוצפן הפך לנחלת הכלל מסיבות שאינן קשורות. התקפת גלוי-נבחר. במודל זה היריב מסוגל "לבחור" את הטקסטים הגלויים שהוא מעוניין לראות את תוצאת הצפנתם. ועם מידע זה הוא מעוניין לפרוץ טקסט מוצפן אחר. יכולת הבחירה מקנה ליריב עוצמה רבה, כיוון שהוא יכול למטב את התקפתו על בסיס המידע שברשותו ולשפר את סיכויי ההצלחה. יכולת כזו אפשרית בעולם האמיתי, לדוגמה המתקיף יכול לשלוח לקורבן הודעות כלשהן בתקווה שהקורבן יצפין אותן ויאחסן אותן במחשבו האישי ולאחר מכן המתקיף יכול לגנוב את המחשב על תכולתו המוצפנת. התקפת מוצפן-נבחר. מודל ההתקפה החזק ביותר המקנה ליריב יכולת לא רק לראות זוגות טקסטים גלויים/מוצפנים אלא הוא מסוגל לקבל עבור כל טקסט מוצפן שיבחר את מקורו הגלוי, למעט הטקסט המוצפן אותו הוא מעוניין לחשוף. אחרת ההתקפה טריוויאלית. שתי ההתקפות הראשונות נחשבות להתקפות פאסיביות במובן שלמתקיף אין שליטה על תוכן המידע שהשיג לפני שהוא מתחיל בהתקפה או במהלכה. לעומת זאת שתי ההתקפות האחרונות נקראות אקטיביות במובן שהיריב מסוגל להתערב בנעשה ברשת לשלוח או לשנות מסרים כרצונו וכן הוא יכול באופן אדפטיבי בהתאם לתוצאות קודמות לבקש הצפנה או פענוח של כל טקסט אחר שיעלה בדעתו מלבד הטקסט המוצפן שברצונו לפצח. קל להבין ששתי ההתקפות הראשונות די מעשיות, אולם קשה להבין בשתי האחרונות כיצד מוענקת ליריב עוצמה כזו. אולם לעיתים קרובות התקפות מסוג זה אפשריות נגד מערכות הצפנה בשל העובדה שהתקשורת נעשית בין מחשבים ללא התערבות אנושית ולא תמיד המערכות מיושמות בדרך בטוחה ואילו הן הפרצות שפותחות פתח להתקפות מסוג זה. עמידות מערכת הצפנה כנגד ההתקפות המתוארות משתנה בהתאם לשיקולים רבים בהם: אופי היישום, דרישות מערכת, יעילות, מידת האיום ואילוצים אחרים כמו הצורך בתאימות. מצד אחד העדיפות היא שמערכת ההצפנה תהיה עמידה נגד המודל החזק ביותר אולם המחיר הוא ירידה בתפוקה וביעילות. לכן חשוב להעריך בדיוק רב ככל האפשר את מידת האיום ובהתאם לכך לקבוע את רמת הביטחון של המערכת. בנוסף חשוב להשוות בין רמת ביטחון של כל מרכיבי המערכת, כי ההנחה היא שהמתקיף תמיד יבחר בחוליה החלשה ביותר של המערכת להתקפה. כדי לנסח היטב הגדרת ביטחון של מערכת הצפנה יש צורך להגדיר תחילה מה הם היעדים, מה מידת האיום ומה הם המשאבים הזמינים. אפשר לתת הגדרה כללית ביותר כדלהלן: מערכת הצפנה תהיה בטוחה אם לא קיים יריב שיכול לחשב "פונקציה כלשהי" של הטקסט הקריא מתוך הטקסט המוצפן. במילה פונקציה מתכוונים באופן כללי לכך שהיריב לא יכול ללמוד דבר מהטקסט המוצפן שיכול לעזור לו לגלות משהו מועיל בנוגע לטקסט הקריא או מפתח ההצפנה. זהו הניסוח הכי קרוב להגדרת ביטחון סמנטי ובאופן כללי מספק חלקית, כי יש להביא בחשבון מספר היבטים. הגדרה יותר מדויקת צריכה להיות בסגנון: שיטת הצפנה המיועדת למשימה ספציפית תהיה בטוחה אם לא קיים יריב בעל עוצמה מוגדרת מראש שיכול להשיג שבירה של המערכת בהתאם להגדרה ביחס למשימה המוצהרת. התקפה דיפרנציאלית פיתוח אלגוריתם הצפנה בטוח הוא משימה קשה, ומורכבותו לא בהכרח מעידה על ביטחונו. קיימות שיטות פיצוח טובות שהתפתחו במרוצת השנים שאיתן אפשר לפצח אלגוריתמים קריפטוגרפיים מסוגים שונים. בשנות ה-80 של המאה העשרים פותחה הקריפטואנליזה הדיפרנציאלית על ידי אלי ביהם ועדי שמיר. זוהי קריפטואנליזה גנרית רבת עוצמה כנגד כל סוגי הצפנים הסימטריים, היא הוכיחה את עצמה בשבירת צפנים ידועים (כמו FEAL) ומקובל כיום להתייחס אליה כאל מדד ביטחון עבור כל צופן סימטרי מודרני. התקפה דיפרנציאלית היא סוג של התקפת גלוי-נבחר הבודקת הפרשים ספציפיים בין קלט הפונקציה המובילים להפרשים ספציפיים בפלט בשיעור גבוה מן הצפוי מפרמוטציה אקראית. לדוגמה עבור בלוק באורך סיביות, אומרים שהדיפרנציאל יופיע בהסתברות , אם בהינתן קלטים אקראיים ו- באורך סיביות כל אחד, המקיימים ונתון מפתח אקראי כלשהו , ההסתברות שהדיפרנציאל של הפונקציה שלהם הוא היא . מהיבט תאורטי במקרה של פונקציה אקראית אמיתית לא אמורים להופיע דיפרנציאלים בהסתברות גבוהה מ-. אם הדיפרנציאלים של צופן בלוקים מסוים גבוהים משיעור זה באופן משמעותי הוא אינו נחשב לתמורה פסאודו-אקראית. עם דיפרנציאלים רבים כאלו המושגים אם על ידי ניתוח מדוקדק של הצופן או על ידי הכנה מוקדמת באמצעות כוח גס, אפשר לחלץ את מפתח ההצפנה. אף על פי שההתקפה יושמה לראשונה נגד DES למרבה ההפתעה לא הביאה לשבירתו. מאוחר יותר התגלה שמפתחי DES היו מודעים להתקפה הדיפרנציאלית אך שמרו זאת בסוד. הם בחרו את ערכי תיבות ההחלפה שלו בצורה כזו שיהיה עמיד נגדה. צפנים אחרים כמו FEAL לא היו בני מזל כמוהו ולא עמדו במבחן. התקפה ליניארית קריפטואנליזה רבת עוצמה אחרת שפותחה על ידי מיצורו מצואי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, היא התקפה גנרית מסוג גלוי-ידוע המתמקדת ביחסים הליניאריים (או רמת המתאם) בין קלט הפונקציה לבין הפלט. למשל עבור קלט אקראי ומפתח הסיביות במיקומים עד של והמיקומים עד של הפלט של הפונקציה מכילות הטיה אם מתקיים . כאשר הוא פלט הפונקציה והפרמטרים מייצגים סיביות במיקומים ספציפיים של הקלט והפלט בהתאמה. עבור פונקציה אקראית אמיתית ההטיה הצפויה היא 0.5. אם עבור צופן סימטרי מסוים מתגלית הטיה גבוהה יותר משיעור זה אפילו במעט יביא הדבר לשבירתו המוחלטת. עדיין דרושה כמות רבה של זוגות טקסטים ידועים וטקסטים מוצפנים המתאימים להם. אורך מומלץ של מפתחות הצפנה אורך מפתח ההצפנה משפיע ישירות על סיבוכיות כל התקפה גנרית נגד אלגוריתם הצפנה, בהנחה שלא קיימת דרך מתוחכמת לשבירת האלגוריתם. באופן כללי כמעט כל אלגוריתם הצפנה ניתן לשבירה פשוט על ידי ניסוי כל המפתחות האפשריים עד שמוצאים את המפתח הנכון, שיטה זו נקראת כוח גס. מהיבט תאורטי ככל שמפתח ההצפנה גדול יותר סיבוכיות התקפת כוח גס עולה באופן מעריכי, אך בד בבד נפגעת יעילות האלגוריתם כי נדרש זמן ארוך יותר לביצוע ההצפנה. על כן חשוב למצוא את האיזון בין יעילות לבין ביטחון במונחים של אורך המפתח. לשאלה מה אורך המפתחות המומלץ אין תשובה חד משמעית כיוון שהדבר תלוי בגורמים רבים, ביניהם; בסיס תאורטי, פריצות דרך מתמטיות, איכות יישום האלגוריתם, יכולת טכנולוגית נוכחית או עוצמת המחשוב של היריב או האויב וכדומה. ככלל, נכון לשנת 2017 השאיפה היא להגיע לרמת ביטחון מינימלית של , כלומר שיכולת היריב לשבור את המערכת עם מיטב האלגוריתמים הקיימים תהיה בסיבוכיות של פעולות בסיסיות בקרוב, או לחלופין, סיכוייו לשבור את האלגוריתם הם בהסתברות של . שזה נחשב בעיני רבים למרווח ביטחון מספק מהיבט מעשי בהתאם ליכולת הטכנולוגית הנוכחית. במקרה של הצפנת מפתח ציבורי כיוון שקיימים אלגוריתמים הטובים בהרבה מכוח גס הדברים שונים. עד שנת 2003 בערך, מקובל היה להשתמש במספרים באורך 1024 סיביות. מעבדות RSA פרסמו ב-2003 הצהרה לפיה מפתח אסימטרי בגודל 1024 סיביות מספק רמת הגנה מקבילה למפתח סימטרי בגודל 80 סיביות. 2048 סיביות מקבילות לאלגוריתם סימטרי עם מפתח 112 סיביות ו-3072 מקביל ל-128. המלצה שלהם להשתמש במפתח 2048 סיביות לשימוש רגיל ו-3072 סיביות לשימוש מיוחד במקרים קיצוניים, זאת עד לשנת 2030. ארגון התקינה האמריקאי נוקט בגישה מחמירה יותר, לפי תקן נכון ליולי 2012 מפתח אסימטרי בגודל 3072 סיביות מקביל למפתח סימטרי בגודל 128 סיביות (מהסוג הנפוץ כיום באלגוריתם AES) ואילו לרמת בטיחות גבוהה, מפתח בגודל 15,360 סיביות יתאים ברמתו למפתח סימטרי בגודל 256 סיביות. הדברים אמורים לגבי כל סוגי ההצפנה האסימטרית כולל חתימה דיגיטלית כגון DSA המבוססת על בעיית הלוגריתם הבדיד, זאת בשל ההערכה כי בעיית לוגריתם בדיד דומה בקושיה לבעיית פירוק לגורמים. יוצא מן הכלל הוא מערכת ההצפנה בעקום אליפטי (ECC). תקן שנכלל ב-Suite B של NSA, ממליץ על מפתח בגודל 256–384 סיביות שמקביל ברמתו למפתח סימטרי 128 סיביות, להצפנת מסמכים עבור הממשל האמריקאי ברמה של SECRET. לרמה של TOP SECRET ממליץ על 512 סיביות ומעלה. באופן כללי ההנחיה של NIST היא שמפתח ECC יהיה בערך כפול בגודלו ממפתח סימטרי. הערכה זו מניחה כי לא ידועה פריצת דרך משמעותית לפתרון הבעיה המתמטית עליה מבוססת ECC זאת כיוון שהאלגוריתמים הידועים אינם ישימים במערכת כזו. פרימיטיבים קריפטוגרפיים פרימיטיב קריפטוגרפי הוא הגדרה לאלגוריתם קריפטוגרפי שייעודו ספציפי למטרה או יעד מוגדר. אלגוריתם AES הוא פרימיטיב קריפטוגרפי שתפקידו להצפין מידע בשיטה סימטרית. פרימיטיבים אחרים הם RSA, פונקציית גיבוב SHA-1 וכן DSA. מהות הרעיון הוא שבהקמת מערכת אבטחת מידע שלמה, אין די באלגוריתם אחד דהיינו בפרימיטיב קריפטוגרפי אחד, אלא משלבים מספר אלגוריתמים שלכל אחד מהם תפקיד אחר. יחדיו הם משלימים זה את זה למערכת שלמה. על כן נודעת חשיבות רבה לבדיקת המאפיינים והיחסים שבין הפרימיטיבים השונים, על מנת לוודא כי השילוב ביניהם בטוח ואינו מכיל פרצות. לעיתים אי-הבנה באשר למהות פרימיטיב מסוים והניסיון לשלבו במערכת או להשתמש בו באופן שלא יועד לו, עשוי לפגוע בבטיחות המערכת כולה. לדוגמה פונקציית גיבוב טובה ליצירת ערכים ייחודיים, אולם אינה טובה כשלעצמה לצורך הצפנה. יתרונה הברור בא לידי ביטוי במערכת הצפנה דוגמת PGP בה יש צורך בערך חד-כיווני של המידע המשמש תווית לצורך החתימה על המסר באמצעות חתימה דיגיטלית. פרוטוקולים ומנגנונים קריפטוגרפיים מערכת הצפנה שלמה היא מערכת קריפטוגרפית המשלבת מספר פרימיטיבים קריפטוגרפיים, המספקים כל אחד מהם תכונות יסודיות הקשורות באבטחת מידע כמו סודיות, אימות או הבטחת שלמות, יחד הם משלימים זה את זה למערכת שלמה שלה מספר יעד אבטחה מוגדר בהתאם לסביבה בה היא פועלת מחד ודרישות הלקוח מאידך. לעיתים מתייחסים בטעות לאלגוריתם כמערכת הצפנה אף על פי שאינו כזה. למשל RSA נקרא לפעמים מערכת הצפנה אף על פי שאסור להשתמש בו לבדו להצפנה כי ההצפנה לא תהיה בטחה כלל במקרה כזה. פרימיטיבם קריפטוגרפיים מיועדים לתת מענה ספציפי, במקרה זה יכולת א-סימטרית שטובה במיוחד להעברת מפתח הצפנה ומספקת ביטחון סמנטי נגד התקפת מוצפן-נבחר במסגרת מודל ביטחון כלשהו כמו מודל אורקל אקראי. לפעמים המערכת אמורה לספק ביטחון לאורך זמן של שירותי גיבוי ואחסון מידע ולפעמים המערכת כוללת התקשרות דו כיוונית בין שרת ולקוח או בין מספר משתתפים במקרה זה היא תקרא פרוטוקול קריפטוגרפי. דוגמאות למערכת הצפנה הן RSA, אל-גמאל או חלוקת סוד ואפס ידיעה וכדומה. דוגמאות לפרוטוקול קריפטוגרפי הן: TLS, PGP, קרברוס, ארנק אלקטרוני ו-GSM. ביטחון מערכת קריפטוגרפית או פרוטוקול קריפטוגרפי תלוי במאפייני הביטחון של הפרימיטיבים המרכיבים אותו. אך אין בזה הוכחה שהמערכת חזקה כמו סך כל המרכיבים אותה. בעבר מאפייני הביטחון של מערכת הצפנה נבדקו באופן אמפירי באמצעות שיטות אד הוק וללא בסיס תאורטי מוצק. כיום נעשים מאמצים לפתח טכניקות פורמליות לניתוח והערכת ביטחון של מערכת או פרוטוקול קריפטוגרפיים. גישה זו נקראת ביטחון מוכח, כלומר מנסים להוכיח שהמערכת בטוחה תחת מודל תאורטי כלשהו כמו מודל סיבוכיות חישובית או מודל אורקל אקראי. קריפטוגרפיה ותורת הקוונטים במהלך המאה ה-20 החל להתפתח בקצב מהיר ענף החישוביות הקוונטית, שעלולות להיות לו השלכות קריטיות על הקריפטוגרפיה המודרנית. אם ניתן יהיה לבנות מחשב קוונטי בעל יכולת גידול (סקאלבילי), אזי למעשה מרבית האלגוריתמים האסימטריים כגון RSA ודומיו יצאו מכלל שימוש. יהיה צורך בשדרוג מקיף של כל מערכות ההצפנה. זאת בשל קיומם של אלגוריתמים קוונטיים שמאפשרים פיצוח צפנים אילו בזמן פולינומי, לאור היכולת לבצע חישובים בצורה מהירה יותר מאשר במחשב "רגיל". הרעיון שבבסיס החישוביות הקוונטית הועלה לראשונה על ידי הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שמסתמך על עקרון השזירה הקוונטית: אם מספר גדול מאוד של קיוביטים שזורים זה בזה, אזי חישובים על ביטים אלו מקבילים לביצוע חישובים רבים בו זמנית. רעיון זה קרם עור וגידים כאשר פותחו מספר אלגוריתמים קוונטיים שדורשים זמן ריצה קטן יותר מאשר מקבילם הקלסי. שני האלגוריתמים הבולטים בנושא זה הם אלגוריתם שור לפירוק לגורמים של מספר שלם שעל מחשב קוונטי מתבצע בזמן פולינומי ולא מעריכי, ואלגוריתם גרובר לחיפוש במערך לא ממוין, המתבצע בסיבוכיות זמן שהיא שורש ריבועי של הזמן הנדרש בחישוב קלאסי. אלגוריתם שור פירושו שאם אכן ייבנה מחשב קוונטי אזי ביכולתו לפרוץ מערכות הצפנה פומביות (בהן הסוד הוא פירוק לגורמים של מספר גדול). משמעות אלגוריתם גרובר היא שניתן לקצר באופן משמעותי את זמן מציאת המפתח בשיטת כוח גס. מכאן החל העיסוק בניסיון למצוא פרימיטיבים קריפטוגרפיים שנקראים פוסט קוונטיים כלומר שיהיו עמידים גם בפני מערכות חישוב קוונטיות, דוגמת הצפנה מבוססת סריג. טרם נמצאה דרך מעשית לבניית מחשבים בעלי מספר רב מאוד של ביטים קוונטיים (מחשבים סקאלאבילים), ולכן שימוש במחשבים קוונטים לפריצת מערכות הצפנה מודרניות הוא בגדר בלתי אפשרי בטכנולוגיה הקוונטית הנוכחית. הצפנה קוונטית על פי תורת הקוונטים, ובפרט על פי עקרון אי הוודאות של הייזנברג, לא ניתן לבצע 'מדידה' מבלי להשפיע על המצב של האובייקט הנמדד. המשמעות של עיקרון זה היא שאדם המאזין לשיחה, בהכרח משפיע עליה, ומכאן שניתן לזהות את ההאזנה. בעיקרון זה נעשה שימוש להעברת מידע בצורה לגמרי מאובטחת - המזהה כל ניסיון להאזין למידע. בשנת 1984 פותח פרוטוקול ראשון המיישם עיקרון זה על-מנת לבצע החלפת מפתחות קוונטית (QKD) באופן בטוח, ולאחריו פותחו מספר פרוטוקולים נוספים אשר עושים שימוש בשיטות שונות, דוגמת שימוש במצבי EPR. ניתן לראות בפרוטוקולים אלו את המקביל הקוונטי של פרוטוקול דיפי-הלמן. בפרוטוקולים אלו הסודיות המתקבלת היא "מושלמת" במובן תורת האינפורמציה. כל ניסיון של גורם זר להתערב בפרוטוקול מסתיים בגילויה של התקיפה. אם לא נתגלתה תקיפה, מוכח כי כמות האינפורמציה שזלגה אל גורם שלישי היא זניחה. חוקיות וזכויות שימוש מטבע הדברים, סגולותיה של הקריפטוגרפיה, ככלי לשמירה על פרטיות, מנוצלות לרעה על ידי גורמים זדוניים כמו ארגוני פשע, טרור וריגול. מאז ומתמיד ממשלות וגורמי ביטחון במדינות שונות גילו עניין רב בהתפתחויות בתחום זה. בכל מדינה כמעט קיים גוף האחראי על השימוש בהצפנה, מחקר ופיתוח וכן ניטור וניתוח של חומרים מוצפנים שקיים חשש שהם מסכנים את ביטחונה הלאומי. גם ארגוני זכויות האדם ברחבי העולם מגלים עניין בתחום זה בשל תרומתו לשמירת הפרטיות. בשל כך היו בעבר בארצות הברית מספר אירועים שערורייתיים, הקשורים בנושאים חוקתיים בתחום זה. ישנן מדינות (בהן ישראל) שבהן עד היום קיימות מגבלות חוקיות לעיסוק בקריפטוגרפיה ובכל מה שקשור אליה. בישראל קיים החל מ-1974 "צו צופן" המחייב כל גורם המעוניין לעסוק בהצפנה בקבלת רישיון עיסוק בהצפנה ממנכ"ל משרד הביטחון (בעבר מקצין קשר ראשי בצה"ל). במדינות אחרות (כמו ארצות הברית), העיסוק בקריפטוגרפיה לא מוגבל מקומית אך קיימות מגבלות ייצוא של חומרים קריפטוגרפיים מחוץ לתחומי המדינה. למעשה בארצות הברית קריפטוגרפיה סווגה כסוג של "תחמושת" בדומה לטנק או טיל בליסטי, ובעבר אף נאסר שימוש בהצפנה חזקה בארצות הברית, כאשר הפיקוח על ההצפנה היה באחריות הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית. NSA הוא הארגון הממשלתי הגדול והמצויד ביותר בעולם שעוסק בקריפטוגרפיה ומעסיק עשרות אלפי עובדים. מטרתו העיקרית ניטור, פענוח וחשיפת תשדורות או מידע דיגיטלי אחר ברחבי העולם, שלהם זיקה לביטחונה הלאומי של ארצות הברית. מדינות אחרות (בעיקר מדינות אירופיות) נוקטות בגישה יותר ליברלית בכל הקשור להצפנה. על אלגוריתמים קריפטוגרפיים אפשר להגן (במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית) בפטנטים. על המימוש שלהם אפשר להגן בזכויות יוצרים (אולם אם המפרט מפורסם, כל אחד יכול לממש אותם מחדש). אפשר לנסות גם לשמור אותם כסוד מסחרי. בארצות הברית, בקנדה ובמדינות רבות אחרות רשומים מאות פטנטים על סוגים שונים של אלגוריתמים קריפטוגרפיים. לדוגמה אלגוריתם RSA נרשם כפטנט שתוקפו פג בשנת 2000. בשל המגבלה שנוצרה מהפטנט נאלצה ממשלת ארצות הברית ליצור תקן חתימה אלקטרונית חלופי בשם DSA שלא מוגן בפטנטים. אי הבהירות סביב הפטנטים שעל ההצפנה בעקומים אליפטיים (ר' בהמשך) היא אחת הסיבות לחוסר הפופולריות שלהם. בארצות הברית (וגם בישראל) רשומים מספר פטנטים על אלגוריתמים שונים להצפנה. החברה האמריקאית RSA מחזיקה כיום במספר פטנטים הקשורים לאלגוריתמי הצפנה שונים. אף ששם החברה הוא "RSA", הפטנטים שבבעלותה כיום אינם בהכרח קשורים לאלגוריתם המקורי. החברה הקנדית Certicom מחזיקה בכמאה ועשרים פטנטים בהיבטים שונים של ECC (הצפנת עקום אליפטי) בארצות הברית ובקנדה בלבד. החל מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים היו כמה תחרויות של ממשלות לבחירת פרימיטיבים קריפטוגרפיים חדשים: תחרות AES של מכון התקנים האמריקאי, NESSIE של האיחוד האירופי, CRYPTEC ביפן. בכל המקרים הללו אחד מהתנאים היה שהזוכים ישיקו את התוכנה ללא מגבלות שימוש כלשהן. אזכורים בספרות שמאל\|ממוזער\|250px\|כתב החידה מתוך ספרו של ז'ול ורן "מסע אל בטן האדמה" סיימון סינג, סודות ההצפנה: תולדות המצפינים והמפענחים ממצרים העתיקה ועד פיזיקת הקוואנטים, תרגם זוהר בר-אור, הוצאת משכל, 2003. קיימים אזכורים רבים בספרות לאורך השנים. הסיפור "חיפושית הזהב" (אדגר אלן פו) מתאר פיצוח של צופן החלפה, על ידי ניתוח תדירויות. הספר "מסע אל בטן האדמה" (ז'ול ורן) נפתח בקבלת כתב חידה הכתוב בסימנים לא מובנים, אשר מעורר את תחילת ההרפתקה. בספר "עמק הפחד" ובסיפור הקצר "תעלומת הדמויות המרקדות" (ארתור קונן דויל) מתמודד שרלוק הולמס עם כתבי חידה ומפצח אותם. בספר "צופן דה וינצ'י" (דן בראון) משולבים מספר קטעים קריפטוגרפיים וסטנוגרפיים לרבות אנגרמות וכתב ראי. הספר "מבצר דיגיטלי" מאת אותו סופר עוסק בהצפנה (אך כולל טעויות רבות ). הספר זוכה פרס הפוליצר "גדל, אשר, באך" (דאגלס הופשטטר) מכיל מספר רב של חידות מילים מסוגים שונים ה"מוחבאים" כחלק מהטקסט. בנוסף, מכיל הספר קטעים הכתובים בשפה לא ידועה (לא ברור האם קטעים אלו בעלי משמעות או לא). ראו גם הצפנה קריפטואנליזה הצפנה קלאסית הצפנה מאומתת שידור מוצפן הצפנה מרובה ביטחון סמנטי הצפנה קוונטית הצפנה פוסט-קוונטית קריפטוגרפיה ויזואלית קריפטוגרפיה קוונטית לקריאה נוספת ברוס נורמן, מלחמת הצפנים, תל אביב: הוצאת מערכות, 1978. סיימון סינג, סודות ההצפנה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. תמיר טסה, מבוא לקריפטוגרפיה: מדריך למידה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006. A. S. Tanenbaum, Computer Networks, 4th ed. (Prentice Hall, 2003). קישורים חיצוניים אתר אית"ן ללימוד הצפנה, אתר ללימוד מקיף של סוגי ההצפנה השונים: PGP, RSA, SSH ועוד ספר/מדריך מקוון המגדיר מונחים בקריפטוגרפיה, מכיל השוואות בין סכימות קריפטוגרפיות ומספק דוגמאות מוחשיות (אנגלית) * הספר Handbook of Applied Cryptography, לשימוש פרטי בלבד. עיסוק באמצעי הצפנה, משרד הביטחון אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, פיקוח ורישוי אמצעי הצפנה. ערכת כלים קריפטוגרפיים של חטיבת אבטחת מחשבים (CSD) של NSA, כולל מידע מפורט על שלל אלגוריתמים קריפטוגרפיים למטרות שונות שאומצו על ידי ממשלת ארצות הברית (FIPS ) להגנה על מידע מסווג ובלתי מסווג ונבדקו ואושרו לשימוש על ידי מומחי ממשל בכירים. יפתח הייטנר, קריפטוגרפיה - לא רק הצפנה, אוניברסיטת תל אביב 2012 שפי גולדווסר, קריפטוגרפיה - סודות והוכחות, מכון ויצמן למדע 2013 הערות שוליים * קטגוריה:אבטחת מידע	2024-10-09T14:21:24
תורת הגרפים	תורת הגרפים היא ענף של המתמטיקה העוסק בתכונותיהם של גרפים. גרפים יכולים לייצג מבנים מופשטים בתחומים רבים ומגוונים, ולכן אלגוריתמים לטיפול בגרפים הם נושא מרכזי במדעי המחשב. דוגמה לשימוש בתורת הגרפים, בתחום שאינו מתמטי לכאורה, היא ניתוח מערכות חברתיות הנעשה במסגרת ניתוח רשתות חברתיות. בפשטות, גרף מייצג קבוצת אובייקטים וקשרים ביניהם. לפעמים מחשיבים את תורת הגרפים כענף של מתמטיקה בדידה. מושגים יסודיים בתורת הגרפים שמאל\|ממוזער\|גרף בעל 6 צמתים ו-7 קשתות המונח גרף (graph) יכול לתאר מספר מבנים מתמטיים דומים. בדרך כלל, ספר או מאמר העוסק בגרפים יגדיר בתחילתו באיזה מן הבאים הוא עוסק. הגדרה כללית, בלתי פורמלית ופשוטה לגרף היא אוסף של נקודות, המכונות צמתים, וקשתות המחברות ביניהם. שתי הבחנות בולטות בתורת הגרפים הן ההבחנה בין גרף מכוון לגרף בלתי מכוון, ובין גרף סופי לגרף אינסופי. גרף מכוון (directed graph, digraph) הוא קבוצה של צמתים (נקראים גם נקודות, קודקודים, nodes, vertices) וקבוצה של קשתות מכוונות (directed edges, arcs). כאשר ישנה משמעות לכיוונה של קשת מכוונת – היא יוצאת מצומת אחד ונכנסת לצומת אחר. באופן פורמלי, גרף מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. קשת יוצאת מ- ונכנסת ל-. גרף בלתי מכוון (undirected graph), ולעיתים בפשטות גרף הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות (edges). כל קשת מקשרת בין שני צמתים. באופן פורמלי, גרף בלתי מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. ניתן לראות בגרפים בלתי מכוונים מקרה פרטי של גרפים מכוונים, בהם עבור כל זוג צמתים u ו-v, הקשתות מ-u ל-v ומ-v ל-u קיימות שתיהן, או חסרות שתיהן. גרף תשתית של גרף מכוון הוא גרף לא מכוון, אשר מכיל אותה קבוצת צמתים כמו הגרף המכוון, ומכיל את הקשתות בין זוגות הצמתים אשר היו ביניהם קשתות בגרף המקורי. אם ‎ הוא גרף מכוון אז הוא גרף התשתית של . גרף סופי (finite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו סופית. גרף אינסופי (infinite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו היא אינסופית. שימושים של גרפים ישנם מבנים מתחומים רבים שניתן לייצגם באמצעות גרף, ובעיות מעשיות שונות ניתנות לניסוח (ולפתרון) כבעיות העוסקות בגרפים. דוגמה לשימוש בגרף מכוון הוא המבנה של ויקיפדיה. ניתן לייצג את ויקיפדיה באמצעות גרף מכוון בו כל אחד מהערכים מיוצג על ידי צומת, וקישור המפנה מערך אחד לאחר מיוצג על ידי קשת שיוצאת מהצומת המייצג את הערך המפנה ונכנסת לצומת המייצג את הערך אליו מפנה ההפנייה. דוגמה לשימוש בגרף בלתי מכוון ממושקל היא רשת כבישים. כל עיר מיוצגת על ידי צומת, כל כביש בין-עירוני על ידי קשת, ואורכו של כל כביש הוא משקל הקשת המתאימה. ניתוח רשתות חברתיות, שהוזכר בפתיחה, הוא דוגמה לשימוש בגרף מעורב וממושקל. באופן כללי, גרפים טובים לייצוג מבנה שבו קיימים מספר אובייקטים המקושרים ביניהם. הגרף מייצג את האובייקטים באמצעות הצמתים ואת הקשרים ביניהם באמצעות הקשתות. כאשר לקשרים יש כיוון או ערך, הם מיוצגים על ידי כיוון הקשת או משקלה. משפחות גרפים משפחת גרפים (graph class) היא קבוצת כל הגרפים שלהם תכונה משותפת מסוימת. דוגמאות: גרף קשיר הוא גרף בלתי מכוון שבין כל שני צמתים בו קיים מסלול. עץ הוא גרף קשיר ללא מעגלים. יער הוא כל גרף ללא מעגלים. שמו בא מכך שניתן לראות כל יער כאוסף של עצים – הרכיבים הקשירים שלו. גרף דו צדדי הוא גרף שבו ניתן לחלק את קבוצת הצמתים לשתי תת-קבוצות זרות כך שכל קשת מחברת שני צמתים משתי תתי-קבוצות שונות. גרף שלם הוא גרף שבו כל צומת מחובר לכל שאר הצמתים. גרף דו צדדי שלם הוא גרף דו צדדי שבו כל צומת מחובר לכל הצמתים מתת הקבוצה האחרת. גרף מישורי הוא גרף שניתן לצייר במישור, מבלי שהקשתות יחתכו זו את זו. גרף רגולרי הוא גרף שבו מכל צומת יוצא אותו מספר של קשתות (אם מספר זה הוא k הגרף נקרא k-רגולרי, ו-k הוא הדרגה של כל קודקוד). ניתן להגדיר משפחת גרפים בעבור כל תכונה, ואפילו לפי רשימה פרטנית של גרפים שבמשפחה או של גרפים שאינם במשפחה. הכללות של גרף מולטיגרף (multigraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל זוג צמתים יכולים להיות מחוברים על ידי יותר מקשת אחת. היפרגרף (hypergraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל קשת יכולה לחבר יותר משני צמתים (וכך ניתן לחשוב על כל קשת כעל תת-קבוצה של צמתים). ייצוג גרפים לצורך ביצוע פעולות על גרפים, שהם גופים מופשטים, יש צורך להשתמש בייצוג כלשהו שלהם. נהוג להציג גרף באופן ויזואלי, כפי שהוצג בראש ערך זה, כך שכל צומת מוצג באמצעות נקודה, וכל קשת מוצגת באמצעות קו. קשת מכוונת מוצגת באמצעות ראש חץ לכיוון הצומת אליו הקשת נכנסת. ההצגה הוויזואלית היא מאוד נוחה וטבעית לעין אנושית. צורת הצגה זו אינה פורמלית ולכן קשה להגדיר אלגוריתמים שמשתמשים בה. גרף, כפי שהוגדר לעיל, הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות ביניהם. שתי הקבוצות הללו יחדיו מייצגות את הגרף. הייצוג הטריוויאלי הזה אינו מקובל, מכיוון שהוא אינו מקל על ביצוע פעולות על הגרף. סיבוכיות זמן הריצה ומקום האחסון של אלגוריתם הפועל על גרפים תלויה ביעילות יצוג הגרפים והפעולות עליהם. לכן, יש חשיבות לבחירת יצוג גרפים לפי אופי האלגוריתם, כלומר לפי סוג הגרפים עליהם הוא פועל ולפי הפעולות על הגרפים אותם הוא מבצע. מטריצת סמיכויות (adjacency matrix) היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כמטריצה בגודל כאשר כל צומת מיוצג על ידי שורה ועל ידי עמודה. תא במטריצה מכיל "1" אם ישנה בגרף קשת מהצומת של לצומת של , ו-"0" אחרת. היתרון של מטריצת סמיכויות הוא שניתן לענות על שאלות מסוג "האם u הוא שכן של v?" בזמן קבוע. במטריצת סמיכויות, כל זוג צמתים מיוצג על ידי סיבית בודדות במטריצה, בין אם קיימת קשת ביניהם ובין אם הקשת אינה קיימת. לכן, המקום שנדרש לייצוג כזה הוא כריבוע מספר הצמתים, כלומר סיביות. גודל מקום זה הוא אופטימלי עבור גרף כללי וגרף אקראי, אבל עלול להיות גבוה עבור גרף דליל. רשימת סמיכויות (adjacency list) גם היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כקבוצה של רשימות מקושרות של השכנים של כל צומת. היתרון של רשימות סמיכויות הוא תשובה בזמן קבוע על פעולות מסוג "הבא את רשימת השכנים של v", "הבא שכן כלשהו של v" ו"הבא את השכן הבא של v". לצורך כך דרושים ראשי רשימות ו- צמתים, כלומר סה"כ מקום, פחות מזה של מטריצת סמיכויות עבור גרף שאינו צפוף. את שתי השיטות הנ"ל ניתן להכליל גם עבור גרפים בלתי מכוונים וגרפים ממושקלים. פרט לשתי השיטות שהוזכרו, המקובלת לגרף כללי, קיימות שיטות יצוג שונות עבור גרפים מסוימים. כאשר ידוע לנו שהגרפים עליהם האלגוריתם פועל שייכים למשפחת גרפים מסוימת, כלומר מקיימים תכונה מסוימת, ניתן למצוא יצוג שיינצל את התכונה כדי לקבל זמן ריצה יעיל עבור פעולות הקשורות בה, או נפח אחסון נמוך. למשל, עץ ניתן לייצוג על ידי קביעת צומת כלשהו לשורש, ואחסון מצביע לאב (הצומת השכן שהמסלול היחיד לשורש עובר דרכו) עבור כל צומת אחר. יצוג כזה של עץ דורש מקום. רקע היסטורי מאמרו של לאונרד אוילר על הגשרים של קניגסברג, שהוצג בשנת 1735, נחשב לתוצאה המשמעותית הראשונה בתורת הגרפים. הוא גם נחשב לאחת מהתוצאות הטופולוגיות הראשונות בגאומטריה; כלומר, הוא לא תלוי במדידות כלשהן. משפטים חשובים בתורת הגרפים משפט החתונה של הול משפט רמזי נוסחת קיילי – נוסחה לחישוב מספר העצים הפורשים בגרף השלם על n קודקודים מסומנים בעיות מרכזיות בתורת הגרפים צביעה של גרפים: בעיית ארבעת הצבעים בעיות מסלולים: הגשרים של קניגסברג עץ פורש מינימלי בעיית הדוור הסיני בעיית הסוכן הנוסע בעיות זרימה בגרף משפט הזרימה המקסימלית והחתך המינימלי אלגוריתמים חשובים אלגוריתם חיפוש לרוחב (BFS) לסריקה של צומתי הגרף. אלגוריתם חיפוש לעומק (DFS) לסריקה של צומתי הגרף. האלגוריתם של דייקסטרה למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של בלמן-פורד למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים. האלגוריתם של פלויד-וורשאל למציאת המסלולים הקצרים ביותר בין כל הזוגות בגרף. האלגוריתם של קרוסקל למציאת עץ פורש מינימלי. האלגוריתם של פרים למציאת עץ פורש מינימלי. קישורים חיצוניים במשיכת קולמוס אחת, על בעיית הגשרים של קניגסברג, באתר אלף אפס תורת הגרפים ב־eitan.ac.il, בעיקר על אלגוריתמים בתורת הגרפים הערות שוליים * קטגוריה:מתמטיקה בדידה	2024-08-21T12:45:41
משפט ארבעת הצבעים	משפט ארבעת הצבעים הוא תוצאה בולטת בהיסטוריה של הטופולוגיה הקומבינטורית ושל תורת הגרפים. לפי המשפט, אפשר לצבוע כל מפה מדינית, באופן שכל שתי מדינות בעלות קו גבול משותף נצבעות בצבע שונה, תוך שימוש בארבעה צבעים לכל היותר. מתמטיקאים החלו לחקור את הבעיה באמצע המאה ה-19. היא נודעה כ'השערת ארבעת הצבעים', וזכתה להוכחות שגויות רבות. ממוזער\|מפת העולם ב-4 צבעים שמאל\|ממוזער\|120px\|מפה (גרף) הדורשת לפחות ארבעה צבעים בניסוח מודרני, המשפט מבטיח שלכל גרף מישורי קיימת צביעת קודקודים בארבעה צבעים. אנשי תורת הגרפים מכירים הוכחות קלות יחסית לכך שקיימת צביעה בחמישה צבעים, אבל ההוכחה לכך שאפשר להסתפק בארבעה נמצאה רק ב-1976, והיא כרוכה בחיפוש ממוחשב על-פני אלפי מקרים. זו הייתה ההשערה המפורסמת הראשונה שהוכחה בעזרת מחשב, ובתחילה לא הייתה הסכמה כללית על תקפות ההוכחה, בעיקר בנימוק שלא הוכחה נכונותן של תוכניות המחשב עצמן. מאז נעשו ניסיונות רבים למצוא הוכחה סטנדרטית יותר, שיכולה לעמוד לביקורת עמיתים ללא עזרת מחשב. הוכחה כזו עדיין לא נמצאה. האיור משמאל מציג מפה סכמטית של ארבע מדינות, שלכל אחת מהן יש גבול משותף עם כל האחרות. לכן לא ניתן לצבוע אותה בפחות מארבעה צבעים. מפות וגרפים שמאל\|ממוזער\|240px\|מפה עם הגרף הדואלי הקשר בין מפות מישוריות לבין גרפים מישוריים מבוסס על בניית הגרף הדואלי, שהיא בנייה סטנדרטית בתורת הגרפים. בגרף המתאים למפה נתונה, כל מדינה מיוצגת על ידי קודקוד, וכל שתי מדינות שלהן יש גבול משותף מחוברות בקשת בין שני הקודקודים המתאימים. משמאל מוצגת דוגמה למפה ולגרף המתאים לה. כעת, צביעת המדינות על המפה שקולה לבחירת צבע לכל קודקוד, באופן כזה שלשני קודקודים המחוברים בקשת יש צבעים שונים. צביעה כזו של הגרף נקראת צביעת קודקודים. היסטוריה בעבר היה מקובל לחשוב שמשפט ארבעת הצבעים היה ידוע לקרטוגרפים, אך נראה שלטענה זו אין בסיס. ככל הידוע לנו היום, הטענה עלתה בדעתו של פרנסיס גאת'רי (Francis Guthrie) בשנת 1852, בעת שעסק בצביעת מפה של מחוזות אנגליה. לאחר שניסה למצוא הוכחה במשך זמן מה, הוא סיפר על הבעיה לאחיו פרדריק, שלמד אצל המתמטיקאי אוגוסטוס דה-מורגן. דה-מורגן ניסה בלא הצלחה לעניין בנושא מתמטיקאים אחרים, עד שב-1878 הובאה הבעיה לתשומת לבו של ארתור קיילי, שהציג אותה בפני החברה המלכותית הבריטית. 'הוכחה' ראשונה להשערת ארבעת הצבעים פורסמה לראשונה בשנת 1879, על ידי אלפרד קמפ (Kempe). קמפ הציע שיטה המבוססת על שרשראות של מדינות סמוכות, שאמורה הייתה לאפשר הוספה של מדינה אחר מדינה למפה הצבועה, מבלי להזדקק לצבע חמישי. ההוכחה נבדקה, והתקבלה על-דעת בני זמנו. ואולם, 11 שנה מאוחר יותר הראה פרסי ג'ון היווד (Heawood) שההוכחה אינה נכונה. בנוסף, היווד הראה שחמישה צבעים מספיקים לצביעת כל מפה. השקילות לצביעת קשתות של גרפים מדרגה 3 במסגרת ניסיונו להוכיח את המשפט, הפיזיקאי הבריטי הוכיח שצביעת מפות בארבעה צבעים שקולה לטענה הבאה: לכל גרף 3-רגולרי מישורי 2-קשיר-קשתות (כלומר, כזה שנשאר קשיר גם לאחר מחיקת אחת הקשתות) יש צביעת קשתות (כלומר, התאמה של צבע לכל קשת באופן ששתי קשתות נפגשות מקבלות צבעים שונים) בשלושה צבעים. הכללות משפט ארבעת הצבעים עוסק, כאמור, בצביעה של מפות על פני המישור. קל לראות שמשימה זו שקולה לצביעה של מפה כדורית, שגם עבורה מספיקים ארבעה צבעים. עם זאת, טופולוגיים עסקו גם בשאלה כמה צבעים נחוצים למפה המצוירת על-פני משטחים אחרים, כגון טורוס או בקבוק קליין. את המשטחים הרלוונטיים (שהם משטחים חלקים קומפקטיים) אפשר למיין לפי שתי תכונות: מספר הצדדים של המשטח (אחד, כמו במקרה של בקבוק קליין, או שניים, כמו לכדור ולטורוס) ומאפיין אוילר , שאותו אפשר לחשב ממספר ה'חורים' במשטח (לכדור ולבקבוק קליין אין חורים, לטורוס יש אחד). במאמרו מ-1890 הראה היווד שבכל משטח למעט הכדור, מספר הצבעים הדרוש אינו עולה על . בפרט, הטורוס ובקבוק קליין (בשניהם ) דורשים שבעה צבעים לכל היותר. ב-1934 הראה שעל-פני בקבוק קליין מספיקים שישה צבעים, וב-1959 הראה שבכל מקרה אחר החסם של היווד הוא מדויק. הוכחת משפט ארבעת הצבעים בשנת 1976 נעזרו וולפגאנג האקן וקנת אפל מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין בשרשראות של קמפ, כדי להראות שקיימת משפחה סופית של מפות (בהוכחה המקורית - 1936 מפות), שאם אפשר לצבוע את כולן, אז אפשר לצבוע בארבעה צבעים כל מפה אפשרית. הבדיקה שאכן מדובר במשפחה כזו דרשה חישוב מפורט ועתיר הסתעפויות, שנמשך (במחשבים של אותה תקופה) כ-1200 שעות. בשנת 1996 ניתנה הוכחה בעלת אופי דומה על ידי ניל רוברטסון, דניאל פ. סנדרס, פול סימור ורובין תומאס שבה היה די בבדיקה של 633 מפות. גם בדיקה זו דרשה הסתייעות במחשב. רוברטסון וחבריו אף מצאו אלגוריתם ריבועי (שזמן הריצה שלו פרופורציוני לריבוע מספר הקודקודים) לצביעת גרף מישורי בארבעה צבעים. ראו גם בעיית הדויגר-נלסון לקריאה נוספת קנת' אפל וולפגאנג הייגן The Solution of the Four-Color-Map Problem, Scientific American, גיליון 237, מס. 4, עמ' 108-121 (1977) Invitation to Combinatorial Topology, קיי פאן ומוריס, 1946, מלווה בהערות מאת הווארד איבס, 1967. סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000. עמ' 356–368. איאן סטיוארט, תיבת האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, הפרק "משפט ארבעת הצבעים", עמ' 22–29. קישורים חיצוניים סקירת בעיית ארבעת הצבעים ב-MacTutor הוכחה חדשה למשפט ארבעת הצבעים הערות שוליים קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה ארבעת הצבעים ארבעת הצבעים קטגוריה:הוכחה באמצעות מחשב	2022-12-07T15:26:04
מתכנת	290px\|ממוזער\|מהנדס תוכנה כותב קוד בשפת התכנות JavaScript מְתַכְנֵת (לעיתים תָּכְנִיתָן או תַּכְנָת) הוא אדם העוסק בתכנות, כלומר בפיתוח ובתחזוקה של תוכנה למחשבים על ידי קידוד (כלומר כתיבה או שינוי של קוד) בשפת תכנות אחת או יותר. הכשרה העוסקים בתחום בישראל אינם נדרשים להסמכה רשמית כלשהי כדי לכנות עצמם "מתכנתים", אך בקרב המעסיקים יש הדורשים ממועמדים לעבודה השכלה אקדמית בתחום. הכשרתם של מתכנתים נעשית במסלולים אחדים: באוניברסיטאות ובמכללות, בעיקר במסגרת החוגים למדעי המחשב ולהנדסת תוכנה. בבתי ספר להנדסאים. בקורסים הניתנים במוסדות להדרכת מתכנתים. מסלול הכשרה בולט של מתכנתים בישראל הוא קורס תכנות של צה"ל. למתכנתים מסלולי התמחות בשלושה מישורים: בהתאם לתחום הטכנולוגי שבו הם עוסקים: מתכנתי מערכות הפעלה, מתכנתי מערכות מידע, מתכנתי זמן אמת, מתכנתי אפליקציות מובייל ועוד. בהתאם לשפות התכנות שבהן הם משתמשים. בהתאם לתחום היישום שבו הם עוסקים: בנקאות, משאבי אנוש, משחקי מחשב וכדומה. התכנות הוא מקצוע דינמי ביותר, המצריך את העוסקים בו להתעדכנות מקצועית מתמדת. התעדכנות זו נעשית באמצעות כנסים מקצועיים והשתלמויות, בקבוצות וקהילות אינטרנט (כמו במדיה חברתית) ועוד. מפתח תוכנה מפתח תוכנה הוא אדם או ארגון אשר עיקר עבודתם ממוקדת בתהליך פיתוח תוכנות, תחום נרחב יותר של תכנות מחשבים או בעל תחום התמחות בניהול פרויקטים (Project manager). אדם זה יכול לתרום לראייה הכוללת של הפרויקט ברמת היישום במקום ברמת הרכיב או משימות תכנות בודדות. שמות נוספים בהם משתמשים לעיתים קרובות באותו הקשר הם אנליסט תוכנה (Software analyst) ומהנדס תוכנה (Software engineer). מתכנתים ידועים שמאל\|ממוזער\|210px\|עדה לאבלייס - נחשבת למתכנתת הראשונה בעולם עדה לאבלייס, שעבדה בשיתוף פעולה עם צ'ארלס בבג', נחשבת למתכנתת הראשונה, משום שבשנת 1843 כתבה תוכניות למחשב שבאבג' תכנן. באבג' לא הצליח לממש את המכונה שתכנן, וממילא לא יכלה עדה לאבלייס לבצע את התוכניות שכתבה, אך אין זה שולל ממנה את זכות הראשונים לעיסוק במקצוע זה. רות טייטלבאום, פראנסס ספנס, מתכנתות אניאק גרייס הופר, מראשוני המתכנתים, כתבה את המהדר הראשון. ביל גייטס ופול אלן, מייסדיה של חברת מיקרוסופט, החלו את דרכם כמתכנתים שעסקו בפיתוח של שפות תכנות. ביארנה סטרוסטרופ, מפתח שפת . ג'יימס גוסלינג, אביה של שפת התכנות Java. דונלד קנות', מחבר סדרת הספרים The Art of Computer Programming, אבי שיטת התכנות האוריינית CWEB ויוצרה של מערכת הסְּדר TeX. דן בריקלין, יוצרה של תוכנת הגיליון האלקטרוני VisiCalc, התוכנה שהפכה את ה-Apple II ממחשב לחובבים לפריט חובה לעסקים. דניס ריצ'י, שפיתח ביחד עם קן תומפסון את שפת C ומערכת ההפעלה יוניקס. טים ברנרס-לי, ממציא ה-World Wide Web. לינוס טורבאלדס, מפתחה של ליבת (kernel) לינוקס. ריצ'רד סטולמן, מייסד תנועת התוכנה החופשית, והמתכנת המקורי של Emacs. ארון שוורץ, פעיל חברתי, מסאי ופעיל פוליטי אמריקאי ממוצא יהודי. שנעצר בעקבות חשדות להורדה שיטתית של עותקים דיגיטליים של מאמרים אקדמיים מאתר JSTOR, וב-11 בינואר 2013 נמצא שוורץ תלוי ומת בדירתו. שון פנינג, מפתח השירות נפסטר. מארק צוקרברג, מייסד אתר פייסבוק ומתכנת הגרסה הראשונית שלו. ראו גם מונחים בתוכנה מפתח רשת יום המתכנת לקריאה נוספת דוד שי, "מתכנתים בעולם רב ממדי", משאבי אנוש, יולי 2004. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מקצועות המחשוב קטגוריה:תכנות קטגוריה:מונחים בתוכנה	2023-09-13T01:57:10
בריאתנות	שמאל\|ממוזער\|200px\|היום הראשון לבריאה. איור של גוסטב דורה.בריאתנות היא מערכת אמונות שלפיהן היקום, כדור הארץ, החיים והאדם נבראו על ידי אלוהים יש מאין, אשר ביהדות, בנצרות ובאסלאם מזוהה עם האל המונותאיסטי לפני כחמשת אלפים שנה. קיימים זרמים שונים של בריאתנות: הזרמים הקיצוניים יותר מכחישים תאוריות מדעיות מרכזיות בתחומים שונים של המדע (כולל פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גאולוגיה, אסטרונמיה) כמו קיום המפץ הגדול, נוקליאוסינתזה כוכבית, תיארוך רדיומטרי, גיל כדור הארץ, אבולוציה, קיום הדינוזאורים והכחדתם, אבולוציה של האדם, קיומו של אדם קדמון במהלך הפרהיסטוריה ועוד, ואילו זרמים מתונים יותר מקבלים חלק מהתאוריות המדעיות או מעניקים להן פרשנות דתית. הרעיון לפיו אלוהים ברא את העולם עתיק כמו הדתות עצמן, אך הבריאתנות המודרנית היא במידה רבה תגובה לתאוריה אבולוציונית, שמסבירה את מגוון החיים ללא פניה לכוח אלוהי או על טבעי. מדענים מהזרם המרכזי דוחים בדרך כלל את הבריאתנות. הבריאתנות קשורה במידה רבה לענפים שמרניים של הנצרות הפרוטסטנטית, אם כי ישנם תומכים בבריאתנות יהודית ואיסלמית וכן חסידים שלה בענפים אחרים של הנצרות. לא כל המאמינים בדתות אברהמיות מאמינים בבריאתנות. ב-1950 פיוס השנים עשר שחרר אנציקליקה לפיה אין סתירה בין אבולוציה לבין לימודי הדוגמה של נצרות קתולית בתנאי שמאמינים כי לבני אדם יש נשמה שנוצרה בידי אלוהים. גם ביהדות יש רבנים וזרמים שלא דוחים את האבולוציה ותאוריות מדעיות נוספות. את המונחים העבריים בריאתנות ובְרִיאָתָן טבע המילונאי ראובן אלקלעי כתרגום של המונח האנגלי creationism, שנכנס לראשונה לשימוש בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20. אמונה בבריאתנות נמצאת בפרט בקרב נוצרים-אמריקאים, לציון אמונה בבריאת יקום בן כמה אלפי שנים על פי הפשט של ספר בראשית. ואולם כיום משמשים המונחים בעברית ובאנגלית לתיאור קשת של עמדות, מזו המכונה בפי תומכיה, "מדע הבריאה" (Creation Science או Scientific Creation) אשר מבקשות לבסס את סיפורי הבריאה על ראיות מדעיות, דרך גרסאות שונות של "בריאתנות כדור-ארץ עתיק" (Old Earth Creationism) המאפשרות יקום עתיק יותר, ומגוון דרכים נוספות שכיבכול מיישבות את סיפורי הבריאה בספר בראשית ובקוראן עם הקונצנזוס המדעי המודרני. בריאתנות שדוגלת בפשט של כתבי הקודש ועל כן, בכך שכדור הארץ בן כ-6,000 שנים, נקראת "בריאתנות של כדור הארץ הצעיר" (Young Earth Creationism). העמדה הבריאתנית הדתית-שמרנית ביהדות באה לידי ביטוי בביאור פשט המקרא. גם בנצרות הדברים מופיעים בכתבי הברית החדשה. לפי עמדה זו נברא כל היקום על ידי אלוהים בשישה ימים. ומניין השנים המיוחס לזמן שעבר מאז ועד ימינו הוא כ-5,800 שנה (על פי הלוח היהודי המקובל) או לפני מעט יותר מ-6,000 שנה (על פי הספירה הנוצרית המקובלת). וכל מיני החי והצומח, וכן האדם, נבראו מייד בצורתם הנוכחית, ללא התפתחות אבולוציונית בהכרח. לעומת זאת הבריאתנות המוסלמית מאפשרת, בהתאם לנוסח הקוראן, גיל עתיק בהרבה של העולם, אך גם לגרסתה נבראו המינים והאדם בצורתם הנוכחית. העמדה הבריאתנית-דתית הקיצונית (כדור ארץ צעיר) גם תומכת בגאולוגיית מבול שכביכול כיסה במים את פני כל כדור הארץ לפני כ-4,000 שנה, במוצא כל בעלי החיים ובני האדם בני-ימינו מאלו שכונסו בתיבת נח, ובניסים נוספים המתוארים בסיפורי בראשית. לאורך מרבית ההיסטוריה שלטו השקפה בריאתניות בחברות דתיות כאשר לתרבויות ודתות שונות יש מיתוסים שונים של בריאה, והדבר כלל גם את סיפור הבריאה המקראי שהתקבל בחברות שהאמינו בדתות המונותאיסטיות. החל מהמאה ה-19 החלה להתבסס בתחומי הקוסמולוגיה, פיזיקה, כימיה, מדעי כדור הארץ, ביולוגיה, היסטוריה וארכאולוגיה הסכמה נרחבת כי גיל היקום נאמד במיליארדי שנים, וכך גם גיל כדור הארץ ומערכת השמש הם בני מיליארדי שנים. עוד מוסכם כי מערכת השמש, כדור הארץ, החיים והאדם התפתחו בתהליכים הדרגתיים כתוצאה מחוקי טבע. כהתנגדות וביקורת על הסכמה זו הופיעו תנועות ואגודות בריאתניות רבות ברחבי העולם. בארצות הברית הופיעה תנועת "מדע הבריאה", המציגה תאוריות חלופיות לאישור בריאת העולם והמבול כפי שהם מופיעים בספר בראשית, ותנועת התכנון התבוני אשר גורסת כי מורכבות בטבע אינה יכולה להופיע ללא מתכנן, אך נמנעת מהסתמכות על כתבי קודש דתיים. תנועות אלו מנהלות מאבק ציבורי ומשפטי להכרה בהן כתחומים מדעיים, וללימוד שלהן בבתי-הספר ויכוח ציבורי בנושא מתנהל גם במדינות רבות אחרות בעולם ובכללן ישראל, שבה יש קשת של עמדות המבוססות בעיקר על היהדות האורתודוקסית ולחץ פוליטי שמונע את לימודי האבולוציה בקרב רוב התלמידים. הקהילה המדעית ברובה מתייחסת אל הבריאתנות כאל פסאודו-מדע או הכחשת מדע. לפי הביולוג ריצ'רד דוקינס, מי שמתעקשים כי העולם הוא בן פחות מ-10,000 שנים ומכחישים כי היקום וכדור הארץ הם בני מיליארדי שנים, מכחישים לא רק עובדות בביולוגיה, אלה גם עובדות מרכזיות בפיזיקה, כימיה, גאולוגיה, קוסמולוגיה, ארכאולוגיה והיסטוריה. לדוגמה, בספר ההצגה הטובה בתבל הוא מתאר כיצד שימוש בטבעות עצים מאפשר לקבוע תאריכים ברמת דיוק של שנה, בטווח של כ-11,000 שנים, וכיצד שימוש ב תיארוך רדיומטרי של איזווטיפים שונים מאפשר חישוב הערכות גיל של מאובנים וסלעים בכדור הארץ עד לרמה של מיליארדי שנים. סוגים קיימים סוגים רבים של בריאתנים. לפי המרכז הלאומי לחינוך מדעי, קיימת דעה נפוצה לפיה קיימת דיכטומיה שבה יש בריאתנים מצד אחד ותומכי אבולוציה מצד שני. דיכטומיה זו מובילה לעיתים קרובות למסקנה כי כיוון שבריאתנים הם דתיים, מי שתומכים באובלוציה הם בהכרח אתאיסטים. לפי הארגון, יש סוגים שונים של בריאתנים, יש להם אמונות שונות ולא כולם מתנגדים לאבולוציה. הניתוח לפיו קיים רצף של בריתאנים מבוסס על Evolution vs. Creationism: An Introduction, second edition, 2009, מאת Eugenie C. Scott תומכי ארץ שטוחה – אנשים כמו Charles K. Johnson שעמד בראש Flat Earth Research Society טוענים כי לפי התיאור התנכ"י, הארץ היא שטוחה. גאוצנטרים – גאוצנרטים מודים כי כדור הארץ עגול אבל הם תומכים במודל בו השמש סובבת את כדור הארץ. בדומה לתומכי הארץ השטוחה הם דוחים את כל הפיזיקה המודרנית, את האסטרונמיה ואת הביולוגיה. לפי הערכה גאונצטרים הם מעט יותר נפוצים מאשר תומכי ארץ שטוחה אבל הם מיעוט קטן מבין המתנגדים לאבולוציה. בריאתנים של כדור הארץ הצעיר – בריאתנים אלה מקבלים את המודל ההליוצנטרי אך דוחים את המסקנות של הפיזיקה המודרנית, האסטרונומיה, הכימיה והגאולוגיה לגבי גיל כדור הארץ, והם מכחישים התפתחות ביולוגית של מיני יצורים חיים ושל האדם באבולוציה. כדור הארץ, לדעתם, בן בין 6,000 ל-10,000 שנים. הם דוחים את תאוריית המפץ הגדול ומניחים מנגנונים קטסטרופליים כגורם לרוב המאפיינים הגאולוגיים של העולם. הם מאמינים בגאולוגיית מבול – לפיה סיפור המבול, אחראי לכאורה ליצירת הגרנד קניון ומאפיינים גאולוגיים אחרים. בריאתנים של כדור הארץ העתיק – הרעיון לפיו כדור הארץ הוא עתיק בוסס במדע באמצע המאה ה-19, ולא נחשב רעיון רדיקלי בכנסייה האנגלית או בכנסייה הקתולית. מאז המאה ה-18 התאולוגיה של בריאת מינים על ידי אלוהים עברה הרמוניה חלקית עם ממצאים מדעיים ועם תאוריות מדעיות שהראו כי כדור הארץ עתיק הרבה יותר מ-10,000 שנים. לרוב הנוצרים, הנושא הקריטי הוא מעורבות אישית של אלוהים בבריאה, ואילו הפרטים המדויקים כיצד אלוהים ברא את העולם אינם חשובים במיוחד. היקום כיום אולי שונה מהיקום בעבר אבל עבור מאמינים בבריאתנות של כדור ארץ עתיק, אלוהים הוא הסיבה הישירה לשינויים אלה. יש מספר אסכולות של גישה זו והפערים ביניהם אינם בהכרח חדים: בריאתנים של פער – אחת ההתאמות הנפוצות המאה התשע-עשרה שאפשרה לנוצרים לקבל את המדע של אותו זמן היה "בריאתנות של פער" שטענה שיש פער זמני גדול בין פסוקים 1 ו-2 של פרק 1 של בראשית. רעיון זה שנוסח בסוף המאה השמונה עשרה לערך מניחה יצירה טרום-אדמית שנחרבה לפני בראשית א':2, כאשר אלוהים ברא מחדש את העולם בשישה ימים וברא את אדם וחוה. פער זמן בין שתי יצירות נפרדות מאפשר התאמה של בריאתנות מיוחדת עם העדויות לעידן עתיק של כדור הארץ. בריאתנות של אורך יום – ניסיון נוסף להתאים את המדע לקריאה די מילולית של התנ"ך היא תאוריית אורך היום, שהייתה פופולרית יותר מבריאתנות הפערים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה ה-20. ההסבר הדתי מותאם למדע בכך שכל אחד מששת ימי הבריאה לא נמשך במשך עשרים וארבע שעות אלא פרקי זמן ארוכים – אפילו מיליוני שנים. זה מאפשר הכרה בעידן עתיק של כדור הארץ, אך עדיין שומר על פרשנות מילולית למדי של ספר בראשית. רבים מצאו נחמה במה שהם מפרשים כהקבלה גסה בין האבולוציה לבראשית, שבה הצמחים מופיעים לפני בעלי החיים, ובני האדם מופיעים לאחר מכן. גישה זו מתעלמת בדרך כלל מאנומליות בטקסט כגון צמחים פורחים שנוצרו לפני בעלי חיים וציפורים המתרחשות לפני חיות יבשה – אירועים שאינם נתמכים על ידי תיעוד המאובנים. בריאתנים פרוגרסיבים – הדעה שבה מחזיקים רוב הבריאנים של כדור ארץ עתיק של ימינו היא צורה כלשהי של בריאתנות מתקדמת (Progressive Creationism). תפיסת זו מקבלת יותר מהמדע המודרני מאשר בריאתנות של אורך יום ופערים. בריאתנים מתקדמים אינם חולקים על נתונים מדעיים הנוגעים למפץ הגדול, לגיל כדור הארץ או לפרק הזמן הארוך שלקח לכדור הארץ להגיע למצבו הנוכחי. חלקם אפילו מצביעים על המפץ הגדול כאישור לספר בראשית, בכך שהמפץ הגדול נתפס כמקור החומר, האנרגיה והזמן, אשר לתפיספת מקביל לבריאה התנ"כית יש מאין. בדומה לגישות האחרות של כדור ארץ עתיק, אף על פי שהם מקבלים תיאוריות של מדע פיזיקלי מודרני בריאתנים אלה משלבים רק חלקים מהמדע הביולוגי המודרני. בריאתנים פרוגרסיבים, מקבלים מקבלים בדרך כלל את תפוצת המאובנים של אורגניזמים כ"אמיתית" מכיוון שהם מאמינים שאלוהים ברא סוגים של בעלי חיים ברצף. עם זאת, הבריאתנים המתקדמים אינם מקבלים את הרעיון שמינים שונים התפתחו זה מזה, לדעתם מין אחד לא יכול להתפתח לאחר. בריאתנים אבולוציונים – מאמינים בבריאתנות אבולוציונית מאמינים בסוג מסוים של אבולוציה. לפי זרם זה, אלוהים הבורא השתמש באבולוציה כדי לפתח את היקום על פי תוכניתו של אלוהים. מנקודת מבט מדעית, הבריאתנות האבולוציונית בקושי ניתנת להבדלה מהאבולוציה התיאיסטית, העוקבת אחריה על הרצף. ההבדלים בין לאבולוציה תיאיסטית נעוצים לא במדע אלא בתאולוגיה, כאשר בריאתנים אבולוציונים נפוצים יותר בקרב נוצרים שמרנים יותר (אוונגליסטים), הרואים באלוהים מעורב יותר באבולוציה מאשר רוב האבולוציונים התיאיסטים. בריאתנים של תכנון תבוני תכנון תבוני הוא הזרם החדש ביותר של בריאתנות בארצות הברית, ועם זאת הוא דומה לרעיון מוקדם בהרבה. ברוב המובנים, הוא צאצא של הטיעון של ויליאם פיילי מתחילת המאה ה-19, שטען שניתן להוכיח את קיומו של אלוהים על ידי בחינת מעשיו של אלוהים. פיילי השתמש במטאפורה: אם מישהו מצא שעון, היה ברור שחפץ מורכב כל כך לא יכול היה להתאחד במקרה; קיומו של שעון מרמז על שען שעיצב את השעון מתוך מטרה בראש. באנלוגיה, מציאת הסדר, המטרה והעיצוב בעולם היוותה הוכחה למעצב יודע כל. תומכי תכנון תבוני יכולים לתמוך הן בגישה של כדור ארץ צעיר והן בגישה של כדור הארץ זקן או לא לתמוך באץ גישה במפורש. תומכי תכנון תבוני מקבלים את הגישה של ברירה טבעית אבל בדומה לבריאתנים אחרים הם מסרבים להכיר בכך שמוטציות וברירה טבעית יכולים לגרום לאבולוציה הדרגתית של מין אחד למין אחר. אבולוציה תאיסטית – אבולוציה תאיסטית היא השקפה תאולוגית שבה אלוהים יוצר באמצעות חוקי הטבע. אבולוציוניסטים תיאיסטים מקבלים את כל התוצאות של המדע המודרני, אסטרונומיה, בפיזיקה ובגאולוגיה וכן באנתרופולוגיה ובביולוגיה. בפרט, מקובל עליהם שמין אחד יכול להתפתח למין אחר. אבולוציונים תאיסטים הם בעלי דעות שונות לגבי האם ועד כמה אלוהים מתערב – יש המאמינים שאלוהים ברא את חוקי הטבע ומאפשר לאירועים להתרחש ללא התערבות נוספת (דאיזם). אחרים מאמינים שאלוהים מתערב בנקודות קריטיות במהלך ההיסטוריה של החיים (במיוחד במקורם של בני האדם). בצורה כלשהי, אבולוציה תאיסטית הוא השקפת הבריאה הנלמדת ברוב הסמינרים הפרוטסטנטיים המרכזיים, וזוהי עמדתה של הכנסייה הקתולית. בריאתנות תנ"כית כפי שהובהר בפתיחתו של ערך זה, תנועת "הבריאתנות-הדתית" (Religious creationism) נשענת בעיקר על המקרא כיסוד לתפיסת עולמה. התנועה מכנה גישה זאת בשם "בריאתנות תנ"כית" (באנגלית: Biblical Creationism). והיות שהתנ"ך הוא הספר המרכזי שממנו שואבת התנועה את תפיסתה, היא הקדישה (ומקדישה) זמן רב מאוד לחקר התנ"ך, בניסיון להוציא מתוכו ראיות שתומכות בעמדתה: מציאות הבורא, היות היקום נברא, גילו הצעיר של העולם, התרחשותו של מבול כלל עולמי וכיוצא בזה. המחקר נשען בעיקר על תאולוגיה, פילולוגיה וההיסטוריה המקראית. כבר בפסוק הראשון בספר התנ"ך, אנו למדים את עמדתו המובהקת: שיש בורא, ושהייתה בריאה. עם השתלשלות הפסוקים בפרק א' בספר בראשית, אנו עוד למדים שהשמיים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה נבראו בשישה ימים, ומדובר בתהליך של בריאה גמורה ולא הייתה מעורבת בה התפתחות משום סוג. לאחר חטאו של אדם הראשון, האלוהים העניש את אדם ואשתו, וכל הבריאה התנוונה יחד עם עונשו: האדמה קוללה, סבל ומוות באו לעולם. לאחר שסולקו אדם וחווה מגן העדן, המקרא מספר לנו על תולדותיהם, שכללו עשרה דורות: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך ונח. בזמנו של נח, רבתה רעת האדם על הארץ, והאלוהים החליט למחות את כל היקום אשר עשה, והוציא לאור את מחשבתו בכך שהביא מבול לעולם ששטף את כל החי והצומח תחת שכבות רבות של קרקע. ה' החליט לחוס על נח ובני משפחתו, ששהו על תיבה (=ספינה) ששטה על המים, ונשאה בבטנה את כל החי, שארית של החיים מלפני המבול, שהיוו את הגרעין שאכלס את העולם מחדש לאחר המבול. את גילו של היקום מחשבים על פי גילן של הדמויות המוזכרות במקרא, ואומנם יש מספר שיטות לחישוב ההיסטוריה המקראית, לכן נוצרו מספר גישות שמתארכות את גילו המדויק של העולם, כפי שהוזכר בפתיחתו של הערך דנן. לעומת המוצג לעיל, האוחזים בתפיסת "בריאתנות גיל עולם זקן" מפרשים את המושג "יום" במקרא כפרק זמן ארוך, את האדם הראשון כאדם הנבון הראשון – בעוד שההומינידים היו סוג של יצורים חסרי תבונה (או נשמה) – ואת המבול כאירוע מקומי שהתרחש לשיטת המינימליסטים רק בסביבות מסופוטמיה והים השחור, ולפי השיטה השנייה המבול הגיע רק למקום יישובם של בני-אדם, ולא למקומות רחוקים שכף רגל אדם לא דרכה בהם. ההיסטוריה של ה"בריאתנות-דתית" בימי הביניים באירופה התקבל הסיפור התנ"כי כאמת הצרופה שאין עליה עוררין. גם בקרב מתיישבי העולם החדש פשטה האמונה בתיאור המקראי כאמת שיש לחנך ברוחה. עם הקמת "המדינות המאוחדות של אמריקה" (=ארצות הברית), דאגו מייסדיה לקבוע בהכרזת העצמאות של ארצות הברית את יסוד ההשקפה בדבר בריאת האדם, וכך הכריזו: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושבוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם". גישה זאת רווחה גם בקרב מוסדות רבים של ההשכלה הגבוהה שקמו בארצות הברית במאות ה-16–18, כגון: האוניברסיטאות הרווארד, פרינסטון, ייל, בראון, פנסילבניה, דארטמות', ומוסדות נוספים. עם התפשטות הדאיזם והנאורות, רבים החלו לנטוש את הדוֹגמות של הדת, וניסו לפתח תשובות לשאלות בדבר גילו של העולם ומוצא האדם ברוח חילונית. תמיכה לשיטתם הם מצאו בתאוריות גאולוגיות מודרניות, שייחסו גילאים מופלגים לשכבות הקרקע של כדור הארץ. במיוחד השפיעה תאוריית עקרון האחידות (Uniformitarianism) של החוקרים ג'יימס האטון וצ'ארלס לייל. התאוריה גרסה שכל התהליך של התהוות פני כדור-הארץ והשכבות הגאולוגיות התרחש במשך מאות מיליוני שנים. תאוריה זאת השפיעה במיוחד על חוקר טבע צעיר בשם צ'ארלס דרווין. על יסוד תאוריית הגאולוגיה המודרנית בנה דרווין תאוריה, שגרסה כי כל עולם הצומח והחי התפתח בתהליך ארוך. התפתחותם של המינים נבעה מרכישת אותן תכונות הנצרכות כדי לשרוד בעולם, הברירה הטבעית הותירה את המתאימים לשרוד, והמינים הפחות מתאימים נכחדו. דרווין גם טען שמוצא האדם והקוף הוא מאב קדמון אחד. בתחילת המאה ה-20 גברה ההכרה בתאוריית האבולוציה. חילוקי הדעות האידאולוגיים בין תומכי האבולוציה ותומכי רעיון הבריאה המקראית גברו, והמאבק הרעיוני הגיע לשיא בדמותו של מורה בשם ג'ון סקופס, שהועמד לדין בארצות הברית בשנת 1925, בטענה שלימד בכיתתו את תאוריית האבולוציה. להגנתו התנדב עורך דין נודע בשם קלרנס דרו, וקרוב ל-2,000 כתבים מרחבי העולם התאספו בסביבות המשפט, לדווח בעיתוניהם על ההתרחשויות. סקופס עצמו לא נחקר, מכיוון שמעשיו היו גלויים ולמעשה הבריאתנות עצמה עמדה למבחן משפטי. לאחר שמונה ימי משפט, ב-21 ביולי 1925, הורשע סקופס בעבירה על החוק וחויב בקנס נמוך בסך 100 דולרים בלבד. בהמלצת הפרקליט דרו, הוא סירב לשלם גם את הקנס הזעום והגיש ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר, שם זוכּה בשל סיבה טכנית מהתשלום ונפטר מן הקנס. משפט זה, שכונה לימים "משפט הקופים", יצר תדמית שלילית כלפי התפיסה הבריאתנית. מהעת ההיא האבולוציה חזרה להיות שוב גורם דומיננטי, והשפעתה על הציבור גברה והלכה. תולדות "מדע הבריאה" בשנת 1946 יצא לאור ספרו הראשון של הנרי מוריס , דוקטור בהנדסה אזרחית מהמכון הימי "הגבול הבין-לאומי לנציבות המים" – That You Might Believe. ובשנת 1951 ספרו השני, The Bible & Modern Science. שני הספרים לא גרפו הצלחה. בשנת 1961 כתב מוריס ספר יחד עם סופר ותאולוג אמריקאי בשם ג'ון ויטקומב (Whitcomb). ספר זה – The Genesis Flood – נחשב עד היום למעשה כספר שציין את תחילתה של תנועת "מדע הבריאה" המודרנית. בספר פרסו בהרחבה מוריס וויטקומב את עיקרי המודל של "מדע הבריאה", שכוללים את דחיית תאוריית האבולוציה, ואת הגאולוגיה המודרנית, מבצעים ייחוס שכבות הקרקע והמאובנים לתקופת המבול, והתמודדות עם קושיות שונות על המקרא, כגון: איך נח הצליח להכניס את כל בעלי החיים לתיבה, ומהו מקור המים הרבים שכיסו את כדור הארץ במבול. בעת ההיא עוד היה קשר הדוק בין "הבריאתנות-הדתית" ל"מדע הבריאה", ורק מאוחר יותר שופץ המודל כך שלא יהיה צורך בשום הפניות למקרא לביאורו. בשלב זה עבר מוריס לעסוק בנושא הבריאתנות במסגרת מלאה, וכך ב-1970, הוא הקים את "המכון לחקר הבריאתנות" (Institute for Creation Research), שתחת כנפיו חסו מאות מדענים וחוקרים מכל מקצועות המדע (גאולוגיה, ביולוגיה, כימיה וכיוצא בזה), ששמו לנגד עיניהם מטרה אחת ועיקרית – לפתח את המודל של "מדע הבריאה". נכון להיום, מלבד פעולותיו הרבות בהפצת הבריאתנות בציבור הרחב (הכוללות פרסום מגזין מדעי, פרסום ספרים, הרצאות, עימותים, הפעלת תשדירים בטלוויזיה, אתר אינטרנט ועוד), מפעיל המכון גם את "מוזיאון הבריאה וכדור הארץ" (Creation and Earth History Museum). בנוסף לכל הפעולות הללו, כיהן ד"ר הנרי מוריס, גם כנְשיא "העמותה לחקר הבריאתנות" (Creation Research Society), שהוקמה כדי לתת למדענים וחוקרים ברחבי ארצות הברית אפשרות לפרסם את ממצאיהם, שהלכו יד ביד עם התיאור המקראי, והעמותה שימשה להם (ועדיין משמשת עד היום) כפלטפורמה להוצאה לאור. במשך מהלך חייו הסתובב ד"ר הנרי מוריס ברחבי ארצות הברית, הרצה, וניהל עימותים על מנת לקדם את "מדע הבריאה". הוא הספיק לפרסם כ-60 ספרים, וביניהם שני ספרי יסוד של המודל: Scientific Creationism (בשנת 1974), ו-?What Is Creation Science (בשנת 1987), המבארים את תפיסותיה המדעיות-פילוסופיות של גישת העולם הבריאתנית. בשנות ה-70 של המאה ה-20 התחיל קולונל (Colonel) בצבא חיל האוויר האמריקני בשם ד"ר וולט בראון (Walt Brown), שכיהן כיו"ר המכון ללימודי המדע והטכנולוגיה ב-Air War College, להתוודע יותר ויותר לתנ"ך. תוך כדי לימודיו את הנושא, הוא התחיל לחפש תימוכין לתיאור המקראי בספרות המדעית. במיוחד עניין אותו תיאור המבול של נח. בשנת 1980, לאחר 21 שנים של שירות צבאי, הוא החליט לצאת לגמלאות ולהקדיש את כל כוחותיו לעיסוק הבריאתני. הוא פתח במסע הרצאות ברחבי ארצות הברית, ונאם בפני אנשים רבים על תפיסתו הבריאתנית. העבר העשיר שלו עזר לו להתקדם מהר מאוד. בשנת 1985, לקח ד"ר בראון הפסקה מהמרתון של ההרצאות, ונרשם ללימודי תואר בגאולוגיה. תואר זה עזר לו מאוד לפתח את "תאוריית לוחות המים" (Hydroplate theory) – לא לבלבל עם טקטוניקת הלוחות (Plate tectonics) – שאותה הוא פרס בספרו: "בראשית: ההוכחה השלמה לבריאה ולמבול" (In the Beginning: Compelling Evidence for Creation and the Flood). זו תאוריה נוספת בפסאדו מדע נוסף – גאולוגיית מבול שגאולוגים דחו. התאוריה גורסת כי ישנם 17 מאפיינים מוזרים בכדור-הארץ, שאותם ניתן להסביר באופן סיסטמטי כתוצאה של מבול הרסני. ההסבר שלו טוען כי הרים חשובים נוצרו מהר, כי התקיים סחף היבשתי מהיר, נדידת היבשות מהיר, ושעל קרקעית הים ישנן תעלות עצומות ומאות הרי געש וקניונים. כמו כן הוא מנסה להסביר את היווצרות הרבדים הרב שכבתיים ומרבית המאובנים, את הממותות הקפואות ואת עידן הקרח, את הקניונים ביבשה, ועוד. ד"ר בראון גם הרצה על התאוריה שלו בקטע שהופיע גם בסרט הדוקומנטארי "הסודות של התנ"ך", שראה אור בהפקת ה-BBC. בין שאר פעולותיו, ד"ר וולט בראון עמד בראש "המרכז למדע הבריאה" (Center for Scientific Creation). עד היום הוא נחשב לדעת רבים בקרב התנועה הבריאתנית, לבריאתן הטוב ביותר בקרב התנועה. מראשית שנות ה-90 ועד ימינו צמחו עוד מספר בריאתנים מרכזיים: קנְט הובינד – הובינד הוא בעל דוקטורט בחינוך (ממכללה נוצרית שאינה מוכרת על ידי משרד החינוך האמריקני). הוא לימד מדעים בבית-הספר התיכוני שבמקום מגוריו במשך כ-15 שנה, ואז, לטענתו, אחרי ששם לב שיש חוסר עצום בידע ב"מדע הבריאה", החל בסבב של כ-700 הרצאות בשנה ברחבי ארצות הברית, שבהן עסק בבריאתנות, אבולוציה ודינוזאורים. הובינד נודע בעיקר בזכות הסמינרים שלו (כ-3 שעות להרצאת סמינר), וכן בזכות העימותים הרבים שניהל עם אנשי האבולוציה. את הסמינרים והעימותים הוא צילם ודאג להפיץ בכמויות אדירות (מיליונים של קלטות וידאו, ומאוחר יותר דיסקים, ולבסוף גם העלאתם לאינטרנט – כאשר הכל מופץ בחינם). בשנת 2001, הקים הובינד בפניסיקולה פלורידה (Pensacola Florida), את המרכז שלו לבריאתנות בשם Dinosaur Adventure Land, שכלל בניין לחקר הבריאתנות, מוזיאון בריאתני, חנות לממכר ספרי ומוצרי בריאתנות שונים, וכן פארק של דינוזאורים המוצגים מנקודת מבט בריאתנית. בשנת 2007, נכנס הובינד לכלא למאסר של 10 שנים בעוון העלמת מס. קן האם – משמש כיום כבריאתן המוביל בארצות הברית. קן האם, אוסטרלי במקורו, השלים תואר בביולוגיה. ובשנת 1987, הקים ביחד עם הבריאתן המפורסם (גאולוג בהשכלתו), ג'ון מקאי (John Mackay), את הארגון "תשובות בספר בראשית" (Answers in Genesis). הארגון מאוד נחשב בקרב אנשי "מדע הבריאה", ורבים משתפים איתו פעולה, בייזום כנסים, סמינרים, הרצאות, פרסום מאמרים וספרים. אך את הצלחתו הגדולה נחל הארגון כאשר הקים את המוזיאון הבריאתני שלו (Creation Museum and Family Discovery Center), בעלות כוללות של קרוב ל-30 מיליון דולר. את הפרויקט הזה הקימו וניהלו צוות חוקרים, בעלי השכלה פורמלית וכללית מאוד רחבה. בשנת 2014 קיים האם עימות טלוויזיוני עם ביל ניי בנושא אבולוציה ומדע. אמונות בריאתניות מקובלות לפי הגישה השמרנית ביותר נברא העולם לפני פחות מששת אלפים שנה בשישה ימים (אמונה המוכרת גם כבריאתנות צעירה), וכל מה שנמצא ביקום, מקורו בששת ימי הבריאה. בגישה זו כל הסימנים לקדמות העולם בטבע, כגון לוח הזמנים הגאולוגי או מרחק הכוכבים שאורם הגיע לכדור הארץ – נבראו בבת אחת. פרשנות אחרת גורסת כי בהתאם למסורת לפיה "הקב"ה ברא עולמות והחריבן" (בראשית רבה ט', ג), מצליחים המדענים למצוא שרידים מעולמות קדומים יותר. רעיון העולמות הנחרבים והמתחדשים מובא גם בקבלה, ויש לו תומכים גם בקרב הנוצרים. לפי גישה אחרת, המאומצת גם היא במשותף בידי חוגים יהודים ונוצריים אדוקים, יחידת הזמן של יום בבריאה איננה מקבילה ליחידת הזמן שלנו. מסיבה זו לא נמשכה הבריאה שישה ימים כפשוטם, שכן יום במובנו ה"אלוהי" אורך הרבה יותר במושגי אנוש: "אלף שנים בעיניך – כיום אתמול כי יעבור" (). לפי שיטה זו הספירה המקובלת היום איננה מתחילה מתחילת הבריאה אלא מסיומה, עם יצירתו של האדם. פרשנות זו מסתמכת גם על תיאור הבריאה, לפיו רק ביום הרביעי נבראו המאורות [השמש והירח] ומשתמע מכך שהימים המוזכרים בתנ"ך אינם נמדדים כימים האנושיים, על פי שקיעת וזריחת השמש. חלוקה בין תפיסות שמרניות לגישות מודרניות יותר יש גם ביחס לתהליכי ההיווצרות של בעלי החיים. ניתן לטעון שהמעבר ממין בעל חיים אחד למין בעל חיים אחר בוצע בתוך תקופת הבריאה על ידי תהליך של אבולוציה וניתן לסבור שהדברים התרחשו ממש כפי שתוארו בבראשית. עם זאת, לרוב אלו המכונים "בריאתנים" אינם מוכנים לקבל את האבולוציה כלל, ולמעשה על סירוב זה מתבססים שיטתם ומאבקם. התפתח "מדע בריאה" המנסה להסביר את הממצאים המדעיים מבלי לעשות שימוש בתורת דרווין ובניסיון להתאים אותם למקרא, באמצעות פרשנות שלו. רעיון חשוב שמהווה את עיקר הטיעונים הבריאתניים הוא רעיון התכנון התבוני. לפי הבריאתנים, אין להניח שהמורכבות הגדולה המאפיינת את קיום העולם בכלל וקיום האדם בפרט היו יכולים להיווצר מאליהם, ללא תכנון וביצוע מושכל. שימוש בטיעון זה נעשה בשני אופנים. לפי האסכולה השמרנית, יש בו כדי לסתור את ההנחה שהתקיימה אבולוציה. לפי אסכולה נוספת, ייתכן שאכן הייתה אבולוציה, אולם בשל ההכרח ב"תכנון תבוני", יש להניח שבחוטיה משך כוח עליון. בריאתנות ביהדות לפי הכתוב במקרא, בריאת העולם הושלמה תוך שישה ימים. בפרט, השמש, הירח, והכוכבים נבראו ביום הרביעי, והאדם, העשוי "עפר מן האדמה", נברא יומיים לאחר מכן. יש מחכמי ימי הביניים, שכתבו שלא ייתכן שששת ימי בראשית היו במשמעותם הרגילה, כי לפני בריאת השמש לא ייתכנו "ערב" ו"בוקר"; והרמב"ם הסביר שמעשה בראשית הוא משל כשלמעשה העולם נברא בבת אחת. במאה ה-19 החל להתבסס מדע הארכאולוגיה, והוגים כדוגמת הרב ישראל ליפשיץ החלו לפרש את בריאת העולם תוך התייחסות למאובנים עליהם הסתמכה, לימים, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין. כפי שהוכיחה מרי מידג'לי, הוויכוח הפומבי והספרות בעניין אבולוציה נטו פעמים רבות לפסול או להתעמת עם הדת, בעיקר הנוצרית, כשרעיונות האבולוציה, כמו גם ביקורת המקרא ותאוריות על התפתחות הדת עצמה, שימשו לצורכי פולמוס. לכך היו תגובות שונות. רוב הרבנים החרדים דחו את רעיונות האבולוציה בטיעונים שונים, וראו את האמונה בה ככפירה. מהצד השני, מובילי תנועת ההשכלה באופן כללי קיבלו את הנחות מבקרי המקרא על ריבוד הטקסט עצמו, ועל היותו חסר תוקף היסטורי. אלו ואלו לא ראו את עיקר חשיבותו של סיפור הבריאה בהבנתו הפשוטה, אלא ברעיונות עמוקים הרמוזים בו. בדור האחרון מבין החיבורים הבריאתניים שהתפרסמו בדור האחרון, בולט הספר בראשית ברא, שפרסם הפיזיקאי נתן אביעזר בשנת 1993, ומפרש את סיפור בריאת העולם לפי תאוריית המפץ הגדול ותאוריות מדעיות נוספות. בשנת 2001 פרסם הרב מרדכי הלפרין בכתב העת אסיא את "חוקי אבולוציה ויהדות", מאמר המדגיש את הממצא וההוכחה הניסויית כמושג יהודי עתיק, ואת היותם של רעיונות ההתפתחות הטבעית תאוריה. ארגוני החזרה בתשובה כ"ערכים" והידברות, מרבים לעסוק בכך, בתפיסה בריאתנית, ולעיתים תוך הפנייה לספרות הבריאתנות הנוצרית. הרב זמיר כהן מרבה לדבר נגד האבולוציה, תוך חשד מתמיד בממצאים הקדומים, אך קבלת חלקם והסברם כעולמות קדומים, כפי שמופיע בקבלה ובמדרשים. הרב אמנון יצחק מרבה להתלוצץ על מסקנות הארכאולוגים וחוקרי ההתפתחות. חילונים רבים וארגוני הוצאה בשאלה מפרסמים תשובות לטענות אלו ולטענות אחרות העולות כנגד תורת האבולוציה. בשנת 2010 התפרסם שעמדתו של גבי אביטל, המדען הראשי במשרד החינוך, היא שבלימודי מדע בבתי הספר יש להציג גם ביקורת על תורת האבולוציה ועל מוסכמות מדעיות אחרות. בעקבות זאת, הועבר מתפקידו. מאידך, ישנם מדענים דתיים ורבנים שטענו בזכות אימוץ תורת האבולוציה והכלתה במסגרת האמונה בבריאה, ויש שאף כתבו כי הבריאתנות היא יותר תפיסה נוצרית מאשר יהודית. הוויכוח על הבריאתנות בחינוך הציבורי ההשלכה החשובה ביותר של פולמוס הבריאתנות בארצות הברית היא על הכנסת לימודי האבולוציה והבריאתנות לתוכנית הלימוד בחינוך הציבורי. ב-1925 היה החוק האוסר הוראת אבולוציה תקף ב-15 מדינות. המורה ג'ון סקופס הפר את האיסור בטנסי וכתוצאה הועמד לדין במה שזכה לכינוי "משפט הקופים". סקופס זוכה, אך ההחלטה נהפכה בערעור ולבסוף בוטל התיק מסיבות טכניות. החוק נשאר בתוקף עד שבוטל בטנסי ב-1967. בפסק דין אדוארדס נגד אגילארד משנת 1987 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי הבריאתנות היא אמונה דתית ולכן חוקי מדינה שדורשים "יחס מאוזן" ללימודי בריאתנות ולימודי אבולוציה אינם חוקתיים, לאור התיקון הראשון לחוקה שאוסר על המדינה לחוקק חוקים בעלי תכלית דתית. כיום יש קריאה מחודשת להכניס את רעיון ה"תכנון התבוני" (Intelligent design) לבתי הספר, וזו נתקלת בהתנגדות נחרצת בחוגים מדעיים וגם מצד חלק מהמורים למדעים הנתונים ללחץ מועצות מנהלים של בתי ספר ללמד את החלופה הבריאתנית בשיעורי המדע. בשנת 2005 קבע בית משפט מחוזי בפנסילבניה, במשפט שכונה משפט הפנדה של דובר, ש"תכנון תבוני", כמו "מדע הבריאה", היא גישה דתית ואין ללמדה בבתי ספר ציבוריים. ב-2006 קמה האנציקלופדיה המקוונת קונסרבפדיה (בתרגום מילולי: השמרנופדיה) ה"מתחרה" בוויקיפדיה, אשר רוב כותביה מגדירים עצמם כבריאתנים, והמאמרים בה כתובים מנקודת מבט זו. ראו גם דת ומדע תכנון תבוני התנגדויות לתורת האבולוציה יחס היהדות לתורת האבולוציה בריאת העולם (יהדות) מחלוקת מדעית עם דרוויניזם קישורים חיצוניים אתרי בריאתנות מובילים (באנגלית) Answers in genesis "תשובות בספר בראשית" True origin "המוצא האמיתי" – אתר תגובה לאתר talk.origins (אחד מאתרי האבולוציה הפופולריים) Institute for creation research המכון לחקר הבריאה Creation wiki אתר בסגנון ויקיפדיה לענייני בריאתנות דף קישורים למעלה מ-500 קישורים למאמרים מקוונים התומכים במודלים של בריאה בפורמט של התנ"ך. ממוינים על פי נושאים. מאמרים מקוונים (בעברית) על הוראת האבולוציה בחינוך הדתי – באתר דעת בריאת העולם במקורות המוסלמים – באתר "דעת" אבולוציה ויהדות – באתר "עולם היהדות" קוף אחרי בן-אדם – פרופ' מייקל בהה ממשיך להכות ד"ר הושע אבינתן, החיים עלי אדמות – התפתחות באקראי? – מאמר "בריאתני" השולל את האפשרות שהחיים נוצרו באקראי ודיון על המאמר. במגזין האייל הקורא אתר מדע הבריאה לפי היהדות המשיחית כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת – ביקורת סאטירית על בריאתנות, במסגרת המאבק נגד לימודי בריאתנות בבתי ספר בקנזס שבארצות הברית הערות שוליים קטגוריה:דת * קטגוריה:התנגדות לאבולוציה קטגוריה:פסאודו-מדע * * קטגוריה:קוסמוגוניה קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות	2024-10-15T06:16:14
איי גלאפגוס	250px\|שמאל\|ממוזער\|האי ברטולומה, מאיי גלאפגוס איי גלאפגוס (בספרדית: Islas Galápagos; שם רשמי: ארכיפלגו דה קולון – Archipiélago de Colón) הם ארכיפלג של איים געשיים, שמפוזרים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, ושייכים למערכת הפארקים הלאומיים שלה. אוכלוסיית האיים מונה קצת מעל ל-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית. איי גלאפגוס ידועים בזכות מגוון המינים של בעלי החיים האנדמיים שבהם, וכן בזכות מחקריו של צ'ארלס דרווין במהלך מסע המחקר שלו באוניית הצי המלכותי "ביגל", שתרמו לגיבוש תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית. בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים. אטימולוגיה "גלאפגו" היא מילה נושנה בספרדית שמשמעותה "צב". האיים נקראים על שם צבי הענק שחיים בחלק מן האיים. לאיי גלאפגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו. אחד התרשימים הראשונים שבהם נכללו האיים שורטט ב-1684 על ידי פיראט אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley). הוא קרא לאיים בשמותיהם של חבריו הפיראטים, או על שמו של אציל אנגלי שסייע לפיראטים. לאחרונה העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי. גאוגרפיה פיזית איי גלאפגוס ממוקמים באוקיינוס השקט, כ-972 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. שטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים ממוקמים בין קווי הרוחב '1°40 צפון ו-'1°36 דרום, ובין קווי האורך '89°16 ו-'92°01 מערב. אם כן, האיים מפוזרים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איסבלה, ממש עליו. המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים. שטח היבשה הכולל בארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך סך של 45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים. האי הגדול ביותר מבין כלל האיים, איסבלה, מתפרש על למעלה מ-4,600 קילומטרים רבועים, שהם יותר ממחצית השטח היבשתי הכולל של הארכיפלג. על אי זה נמצא הר הגעש וולף, שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים. האיים העיקריים בארכיפלג ממוזער\|שמאל\|200px\|תמונה של האי איסבלה שצולמה מהלוויין "ספוט" ממוזער\|200px\|צינור לבה באיי גלאפגוס. ממוזער\|שמאל\|200px\|אלבטרוסי גלאפגוס באי אספניולה שמאל\|ממוזער\|200px\|הרחוב הראשי בסן כריסטובל ממוזער\| צפון אי סימור חוף איי גלאפגוס איסבלה (Isabella) - שטחו 4,640 קילומטרים רבועים. הנקודה הגבוהה ביותר עליו היא הגבוהה ביותר בארכיפלג - זוהי פסגתו של הר הגעש וולף, שגובהה 1,707 מטרים. האי נקרא על שמה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. צורתו של האי כצורת סוסון ים, והיא תוצאה של התמזגות שישה הרי געש לכדי יחידה יבשתית אחת. באי ניתן לצפות במגוון מרשים של בעלי חיים, בהם פינגוויני גלאפגוס, קורמורני גלאפגוס, איגואנות ימיות, שקנאים, פרושים, ועוד. בקצהו הדרומי של האי מצויה ההתיישבות השלישית בגודלה בארכיפלג, פוארטו ויאמיל. אספניולה (Española) - שטחו 60 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי - 206 מטרים. שמו הוענק לו כמחווה לספרד. גילו כ-3.5 מיליוני שנים, ובכך הוא מהוותיקים שבאיי הארכיפלג ומהדרומיים שבהם. מיקומו המרוחק ביחס ליתר האיים הביא לכך שבעלי חיים רבים החיים בו הם אנדמיים לו. מאותה סיבה, בעלי החיים מותאמים לאקלים הייחודי לאי ולמשאבי הטבע שבו. אי זה הוא היחיד שבו מקננים אלבטרוסי גלאפגוס, שהצוקים התלולים שבאי משמשים להם מסלולי המראה מעולים. באלטרה (Baltra) - ידוע גם בשם "דרום סימור". זהו אי קטן ושטוח הממוקם בסמוך למרכז הארכיפלג. האקלים באי די צחיח, והצמחייה בו מורכבת בעיקרה ממלוחים ומצברים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם באי בסיס של חיל האוויר האמריקני, וממנו יצאו צוותים שפיטרלו באוקיינוס השקט וחיפשו אחר צוללות אויב. מטרה נוספת של הבסיס הייתה לשלוח צוותים שיגנו על תעלת פנמה. עם תום המלחמה הועברו המתקנים בבסיס לידי ממשלת אקוודור, וכיום שוכן באי בסיס צבאי של אקוודור. בבאלטרה נמצא שדה תעופה, שהיה היחיד בארכיפלג עד 1986 (עת הוקם שדה תעופה נוסף באי סן כריסטובל). ברטולומה (Bartolomé) - איון וולקני הממוקם מזרחית לאי סנטיאגו. זהו אחד מהצעירים שבאיי הארכיפלג. הוא נקרא על שמו של דייוויד ברטולומאו, קצין בצי הבריטי. חנובסה (Genovesa) - אי קטן ששטחו 14 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 76 מטרים. שמו נגזר משמה על העיר ג'נובה שבאיטליה, שבה, על פי ההנחה המקובלת, נולד קולומבוס. האי מכונה בשם "אי הציפורים" בשל מגוון רב של עופות שנוהגים לפקוד אותו, בהם פריגטות, שחפים, סולות, שחפיתיים, יונים ועוד. דרווין (Darwin) - נקרא על שם צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. שטחו כ-1.1 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי כ-168 מטרים מעל פני הים. עם בעלי החיים החיים באי נמנים דובי ים, פריגטות, איגואנות ימיות, אריות ים, וכמה מיני סולות, ובים הסובב את האי מצויים לווייתנים. בקרבת האי היה ניתן לראות עד לשנת 2021 קשת דרווין. דרום פלאסה (South Plaza) - אי ששטחו 0.13 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 23 מטרים. הוא נקרא על שמו של נשיא אקוודור, הגנרל ליאונידאס פלאסה. וולף (Wolf) - אי ששטחו 1.3 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 253 מטרים. הוא נקרא על שם הגאולוג הגרמני תאודור וולף. באי חיים כלבי ים, פרגטות, סולות, איגואנות ימיות, ושחפים, ובים הסובב את האי מצויים כרישים, לווייתנים ודולפינים. לצד האי דרווין, ידוע האי וולף כמקום משכנו היחיד של תת-מין ייחודי של פרוש קרקעי חד-מקור (Geospiza difficilis septentrionalis) - הניזון מדמן של סולות. מרצ'נה (Marchena) - אי ששטחו 130 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 343 מטרים. חיים בו עקבי גלאפגוס, אריות ים, וכן לטאת לבה אנדמית (Microlophus habelii). פינסון (Pinzón) - אי ששטחו 18 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 458 מטרים. הוא נקרא על שמם של האחים פינסון, שהיו קברניטי הספינות פינטה וניניה, שתיים מהשלוש שלקחו חלק במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס. באי ניתן לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות ים, עקבי גלאפגוס, צבי ענק, איגואנות ימיות ודולפינים. פלוראנה (Floreana) - אי ששטחו 173 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 640 מטרים. הוא נקרא על שמו של חואן חוזה פלורס, נשיאה הראשון של אקוודור, שבתקופת כהונתו השתלטה אקוודור על הארכיפלג. שם נוסף של האי הוא "סנטה מריה", על שם אחת הקרוולות של קולומבוס. הוא מהראשונים באיי הארכיפלג בהם התיישבו בני אדם, ולכן ההיסטוריה האנושית שבו עשירה יותר מבאיים אחרים. באי מקננים פלמינגואים ורודים וצבי ים ירוקים. פרננדינה (Fernandina) - אי ששטחו 642 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 1,494 מטרים. הוא נקרא על שמו של פרננדו השני, מלך אראגון, שמימן את מסעו של קולומבוס. זהו אחד מהצעירים ומהמערביים שבאיי הארכיפלג. ב-13 במאי 2005 החל תהליך געשי באי, כאשר ענן של אפר ואדי מים עלה לגובה של שבעה קילומטרים מעל האי, ולבה זרמה על מדרונות הר הגעש שבו. עם בעלי החיים שחיים בו נמנים קורמורני גלאפגוס (הנודעים בשל אי-יכולת התעופה שלהם), שקנאים, אריות ים ואיגואנות הימיות, שמאות מהן מתאספות לצד סלעי לבה שחורים שבאחד החופים. צפון סימור - שטחו 1.9 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 28 מטרים. הוא נקרא על שמו של האציל האנגלי לורד יו סימור. באי שוכנת אוכלוסייה גדולה של סולות כחולות-רגל ושל שחפים אנדמיים (Creagrus furcatus). בנוסף נמצאת באי אחת מהאוכלוסיות הגדולות ביותר של הפריגטה. הוא נמצא צפונית לאי באלטרה. ראבידה (Rábida) - אי ששטחו 4.9 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 367 מטרים. הוא נקרא על שם המנזר שבו השאיר קולומבוס את בנו לפני המסע ליבשת אמריקה. באי חיים בעיקר מיני עופות, כמו שקנאים וסולות שמקננים שם. סן קריסטובל (San Cristóbal) - אי ששטחו 558 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 730 מטרים. הוא קרוי על שם הקדוש המגן כריסטופורוס הקדוש. שמו האנגלי, צ'אטהאם (Chatham), מבוסס על תוארו של ויליאם פיט האב. באי חיים פריגטות, אריות ים, צבי ענק, סולות כחולות ואדומות-רגל, איגואנות ימיות, דולפינים ושחפים. מקווה המים המתוקים הגדול ביותר באיים, El Junco, נמצא על אי זה. כמו כן, בקצהו הדרומי של האי שוכנת בירתו של מחוז גלאפגוס (מחוז במדינת אקוודור), פוארטו בקריסו מורנו. סנטה פה (Santa Fe) - אי ששטחו 24 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 259 מטרים. הוא נקרא על שם עיר בספרד. ניתן למצוא באי צורות חיים ייחודיות: יער של קקטוסים מהסוג צבר (Opuntia), שחפים, יסעורים ומספר מיני איגואנות. סנטה קרוס (Santa Cruz) - אי ששטחו 986 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 864 מטרים. פירוש שמו בספרדית הוא "הצלב הקדוש". אוכלוסיית בני האדם הגדולה ביותר בארכיפלג נמצאת בעיר פוארטו איורה שבאי. בעיר זו נמצאים תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין והמטה של שירות הפארק הלאומי של הגלאפגוס. האזורים ההרריים באי ידועים בשל הצמחייה הייחודית ובשל מנהרות הלבה שבהם. אוכלוסיות גדולות של צבים שוכנות באי. סנטיאגו (Santiago) - אי ששטחו 585 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 907 מטרים. הוא קרוי על שם האי הראשון שהתגלה על ידי קולומבוס בים הקריבי. מלבד בעלי החיים האופייניים בארכיפלג, כמו איגואנות ימיות, אריות ים, כלבי ים, צבי ים וכו', חיים באי וסביבתו גם דולפינים, כרישים, וכן חזירים ועזים, שהובאו אליו על ידי בני אדם. לאחר שהתברר המשגה החמור, שגרם נזק אדיר למינים האנדמיים שחיו באי, הוצאו מהאי כל החזירים והעזים. גאולוגיה ארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית לצומת משולש, מפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלאפגוס" (Galapagos Triple Junction). מקורם של האיים געשי, והם נוצרו כתוצאה מפעילות של נקודה חמה, תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלאפגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו יש הרי געש פעילים. ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי תימרת מעטפת, ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלאפגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-C° 200 מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למאגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מאגמה במאגרים המכונים תאי מאגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלאפגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמאגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המאגמה בעומק היא כ-C° 1400, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-C° 1100 – C° 1200. לא כל המאגמה מוצאת את דרכה אל פני השטח, חלקה מתגבש ומגדיל את עובי הליתוספירה. תופעה נוספת המיוחסת לתימרת המעטפת היא שבשל הלחץ שהיא מפעילה על הליתוספירה ובשל ההגדלה בעובי הליתוספירה בשל התגבשות המאגמה, מתרוממת הליתוספירה ונוצרת הרמה המכונה "Galapagos Platform" או גם "Galapagos Rise", שטח של קרקעית האוקיינוס, שאיי גלאפגוס הם חלק ממנו, שעומקו נמוך יחסית לקרקעית האוקיינוס שמסביבו. כל איי גלאפגוס מצויים כיום על הלוח הטקטוני המכונה לוח נסקה, אבל אין באיי גלאפגוס את הצורה הקווית הברורה של יצירת האיים הגעשיים בשל פעילות נקודה חמה כמו שמוצאים באיי הוואי או באיי החברה. בהוואי ובאיי החברה הייתה תנועה רציפה של הלוח הפסיפי בכיוון צפון צפון-מערב ולכן נוצרה שרשרת של איים שצורתה קווית פחות או יותר, שככל שמצפינים האי עתיק יותר ופעיל פחות ולבסוף שוקע מתחת למים בדמות הרי מצולה. כיוונו הכללי של לוח נסקה, שעליו שוכנים איי גלאפגוס, הוא מזרח דרום-מזרח. ואכן, ככל שמתקדמים בכיוון זה מוצאים את האיים העתיקים ביותר (אספניולה הוא האי העתיק ביותר), ובהמשך מוצאים באותו כיוון רכס הרי מצולה המכונים "רכס קארנגי" (Carnegie Ridge). אבל הפיזור של איי גלאפגוס איננו קווי, ונובע מקרבתם למפגש הלוחות נסקה-קוקוס. שני הלוחות מתרחקים זה מזה. כיוונו של לוח נסקה הוא מזרח דרום-מזרח בעוד שכיוונו של לוח קוקוס הוא מזרח צפון-מזרח, ולכן הגבול ביניהם הוא גבול פתיחה בו נוצר רכס מרכז אוקייני המכונה "המרכז המתפשט של גלאפגוס" (Galapagos Spreading Center) או גם "בקע גלאפגוס" (Galápagos Rift), והוא מצוי צפונית לאיי גלאפגוס. העתקי חילוף מפצים לעיתים קרובות על יצירת הרכס והעתק חילוף גדול מצוי צפונית לאיי גלאפגוס בקו האורך 91° מערב. צפונית לגבול הפתיחה, על לוח קוקוס, קיים רכס הרי מצולה המשתרע בכיוון צפון-מזרח המכונה "רכס קוקוס" (Cocos Ridge). גם רכס זה נוצר על ידי תימרת המעטפת של גלאפגוס לפני 5 מיליון שנים. משום שבתקופה זו הייתה תימרת המעטפת מתחת למרכז ההתפשטות של גלאפגוס, שנדד מאז צפונה. אף שכל הרי הגעש בארכיפלג הם מהסוג "חרוט מגן" (shield volcano), קיים הבדל בין צורת הרי הגעש בחלקו המערבי של הארכיפלג לבין אלו שבחלקו המזרחי. בעוד הרי הגעש במזרח, כדוגמת אלו שבאיים אספניולה וסנטה פה, הם מטיפוס חרוט מגן, להרי הגעש שבאיים המערביים, כדוגמת איסבלה ופרננדינה, יש צורה אופיינית של "קערת מרק הפוכה" - חרוט מגן בעל מדרונות מתונים בבסיסו ותלולים בראשו, ובפסגתו קלדרה רחבה מאוד ביחס לגודל הר הגעש, הגורמת לפסגה להיראות קטומה ושטוחה. משערים שההבדל נובע מכך שמערבית להעתק החילוף המצוי בקו האורך 91° מערב הליתוספירה עבה יחסית ויכולה לשאת את משקלם הגדול של הרי הגעש בעוד שמזרחית להעתק החילוף הליתוספירה צעירה ודקה מדי מכדי לשאת משקל כבד. בעוד שצורת "חרוט מגן" היא צורה נפוצה להרי געש שמקורם בנקודה חמה (כמו הרי הגעש של הוואי), צורת "קערת המרק ההפוכה" אמנם אינה ייחודית לגלאפגוס, אבל נדירה למדי במקומות אחרים. הצורה נובעת מקיום קלדרה גדולה שרוחבה ועומקה יכולים להשתנות מדי פעם בהרי געש פעילים. הקלדרה יכולה להעמיק, אולם כאשר תא המאגמה מתחת להר מתרוקן, קרקעית הקלדרה מתמוטטת לתוך התא הריק, כפי שקרה בפרננדינה ב-1968. הקלדרה יכולה להתרחב כאשר קירותיה מתמוטטים לתוך הקרקעית, כפי שקרה בפרננדינה ב-1988. משלחת אוקיינוגרפית מצאה ב-1990 שעל פסגת אחד מהרי המצולה ברכס קרנגי, שגילו מוערך ב-8 מיליון שנים, יש חלוקי אבן מעוגלים, דבר המוכיח שההר היה פעם אי, משום שרק תנועת הגלים יכולה לגרום לשחיקה היוצרת צורות מעוגלות. מכאן שגיל התימרה של גלאפגוס הוא לפחות 8 מיליון שנים, אך משערים כי התימרה עתיקה הרבה יותר ויש הנוקבים בגיל של 90 מיליון שנים. האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו לפני חמישה עד עשרה מיליוני שנים, לפי ההערכות. האיים הצעירים ביותר, איסבלה ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות - ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום. אקלים איי גלאפגוס ממוקמים על קו המשווה, ולפיכך ניתן היה לצפות שאקלים האיים יהיה טרופי, כלומר אקלים חם ועשיר במשקעים. בפועל אקלים האי קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-C° 30 ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית. הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית. זרם הומבולדט מביא איתו מים קרים שמקורם ביבשת אנטארקטיקה. בהגיעו לאזור איי גלאפגוס מתפשט הזרם לצדדים ומי העומק הקרים יותר עולים ותופסים את מקומם של המים המתפשטים לצדדים. יתרה מכך, מצדו הצפוני של קו המשווה נושבת רוח הפאסאט מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדו הדרומי של קו המשווה נושבת הרוח מדרום-מזרח לצפון-מערב, תופעה הנגרמת מתּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ). בהשפעת הרוחות נעה שכבת המים העליונה בזווית של 45° לכיוון הרוח, ולכן אף על פי שהרוחות נושבות בכיוון קו המשווה הן בעצם דוחפות ממנו את המים, תופעה המכונה תובלת אקמן. תופעה זו מקצינה עוד יותר את התפשטות שכבת המים העליונה לצדדים ועליית מי העומק הקרים כלפי מעלה, תופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-C° 20, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידיאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלאפגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגוונים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריאנטים (חומרים מזינים - חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלאפגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים. המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית). עקב כך לא מתפתחים ענני גשם. תקופת השנה שבין החודשים יוני ונובמבר נקראת "גארווה" (Garua), ובה טמפרטורת מי הים היא כ-C° 22. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות, לרוב דרומיות עד דרום-מזרחיות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים. במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-C° 25, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעיתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, כשהשמש ממהרת להפציע אחריהם. גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים. בפועל דווקא ב"עונה היבשה" ("הגארווה") כמות המשקעים המגיעים לרמות באמצעות הערפל גדולה מכמותם בתקופה הגשומה. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאוד. מדי תקופה האקלים משתנה בהשפעת תופעת האל ניניו או בשמו המדעי ENSO (El Niño-Southern Oscillation), שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים. לבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאוד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון. האדם: גילוי, התיישבות ומחקר ממוזער\|שמאל\|240px\|מפה של איי גלאפגוס ששרטט האנגלי אמברוז קאולי ב-1684 התיעוד הראשון להופעת האדם באיי גלאפגוס הוא מ-1535: פריי תומאס דה ברלאנגה, הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיסארו וסגניו. ספינתו של ברלאנגה נסחפה בזרמים, וכך הגיעו הוא וצוותו לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור המלך קרלוס הראשון כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם". בסביבות שנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים - האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס, והשנייה של גרארדוס מרקטור. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי הצבים", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר האיים המכושפים (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריבדניירה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של פרנסיסקו פיסארו, ונסחף עם הזרמים לאיים. סוגיה מרכזית הנוגעת להיסטוריה של האיים היא שאלת הגעתם או אי-הגעתם של בני האינקה, בהנהגת קיסרם טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471–1493), לארכיפלג. טופה אינקה הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלאפגוס. ב-1952 יצאה משלחת בראשות תור היירדאל לאיים, ובעקבותיו פרסם היירדאל מחקר , שלפיו ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום. עם זאת, נטען כי העדויות שמצאה המשלחת רופפות, ואינן מספיקות לקביעה ודאית שבני האינקה אכן היו באיים. עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן כמויות רבות של ריבת חבושים. המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה, רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד, אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. בשנת 1793 ערך ג'יימס קולנט תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאיפשרו ניווט ביניהם. ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. ציידי הלווייתנים שהגיעו למקום צדו אלפי פרטים, וכן גרמו לנזק היקפי רב: הם לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. הצבים שחיו באיים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844 , ולכן נראה כי בסך-הכל ניצודו למעלה מ-100,000 צבים. ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה, וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל, יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה. ב-15 בספטמבר 1835 הגיעה לאי האונייה "ביגל", תחת פיקודו של רוברט פיצרוי. פיצרוי ואנשי צוותו, ובהם חוקר הטבע הצעיר צ'ארלס דרווין, בחנו היבטים גאולוגיים וביולוגיים בארבעה מתוך שלושה עשר האיים. הם עזבו את המקום ב-20 באוקטובר באותה שנה להמשך מסעם חובק העולם. בביקורו באיים הבחין דרווין כי העופות החקייניים (Mimidae) אינם זהים בכל האיים. בתחילה לא טרח דרווין לתייג באיזה אי מצא כל ציפור מאחר שחשב שמינים הנמצאים באי אחד ימצאו גם באיים הסמוכים והשוני בין הציפורים הוא אקראי או שאינן שייכות לאותו הסוג כלל. מאוחר יותר ציין מושל האי פלוראנה לדרווין כי לצבים מאפיינים ייחודיים לכל אי, דבר שעזר לדרווין להבין מאוחר יותר כי הציפורים השונות שאסף שייכות לאותו הסוג, כיום ידועים כפרושי דרווין, כך שכל מיני הפרושים בעלי אב קדמון משותף והמין השונים התפתחו בהתאם לסביבת המחיה הייחודית לכל אי. תצפיותיו של דרווין באיים היו לחלק מרכזי בהתגבשות תאוריית הברירה הטבעית אצל דרווין, כחלק מתורת האבולוציה שהציג בספרו המהפכני מוצא המינים . ב-1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איסבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלאפגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור. דמוגרפיה שמאל\|ממוזער\|200px\|דגל איי גלאפגוס ארכיפלג גלאפגוס הוא מהמקומות הבודדים בעולם שבהם לא הייתה קיימת אוכלוסיית ילידים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים היא המסטיסים האקוודוריים, צאצאיהם המעורבים של המתיישבים הספרדיים ושל האינדיאנים שהגיעו לאיים במאה ה-20. ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-25,000 איש. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס. פאונה, פלורה ושימור אכלוס האיים ממוזער\|שמאל\|200px\|איגואנה ימית כשאיי גלאפגוס נוצרו בהתפרצות געשית, לפני כחמישה מיליון עד עשרה מיליון שנים, הם היו עקרים מצמחייה ומבעלי חיים. משום כך הביוטה הנוכחית של איי גלאפגוס היא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. קשה להתחקות במדויק אחר תהליך אכלוס האיים והאבולוציה שעברו בעלי החיים בהם במהלך השנים. דוגמה לתהליך אכלוס אי חדש (בלועזית קולוניזציה) על ידי צמחים ובעלי חיים נחקרה, כאשר ב-1963 נוצר האי הגעשי סירטסיי כ-40 קילומטרים מחופי איסלנד. אומנם המרחק שבין גלאפגוס לבין חופי אמריקה הדרומית גדול בהרבה, אבל העקרונות דומים. באופן כללי, דרכי ההגעה של צמחים ובעלי חיים לאי חדש כוללות סחיפה של זרמים, שחייה (אם מדובר בבעלי חיים ימיים גדולים), נשיאה על ידי רוחות ולעיתים גם על ידי עופות בבוץ שדבק לרגליהם, בזרעים שנדבקו לנוצותיהם או המופרשים עם הלשלשת שלהם. אין ודאות לגבי הדרך שבה הגיעו הזוחלים כדוגמת הצבים והאיגואנות לאיים, אבל ההשערה המקובלת היא שהם נסחפו על רפסודות טבעיות מבולי עצים וצמחים, שכמותן נצפו בשיטפונות בנהרות של אמריקה הדרומית, כשעליהם בעלי חיים שנלכדו. מכיוון שמחופי אמריקה הדרומית יוצא זרם הומבולדט ועובר דרך איי גלאפגוס, סביר להניח שהזרם נושא את בעלי החיים אל האיים. הזמן המוערך להגעה לאיים מהיבשת בדרך זו מוערך בשבועיים. בדרך כלל רק הזוחלים, בעלי הדם הקר, שלכן אינם זקוקים למזון רב לצורך יצור אנרגיה, והעור המכוסה קשקשים קרניים מגן עליהם מהתייבשות, שורדים מסע זה בשלום, בניגוד לדו-חיים או ליונקים. בגלאפגוס לא היו בכלל דו-חיים, ורק שלושה סוגים של יונקים: שני מינים של עכברים קטנים (מהשבט Oryzomyini הקרויים באנגלית Rice rat), שני מינים של עטלפים ושני מינים של אריות ים. אריות הים הגיעו לאיים בשחייה, העטלפים בתעופה, והעכברים כנראה הגיעו על רפסודות הצמחים. עכברים הם מין עמיד במיוחד. אנדמיות ממוזער\|שמאל\|200px\|עץ ה-Scalesia pedunculata האנדמי לאיי גלאפגוס רבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלאפגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה אנדמיות צעירה. כל המינים האנדמיים בגלאפגוס שייכים לקבוצה השנייה. 229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלאפגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי Scalesia שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תת-מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאיים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בסך הכול התפתחו בגלאפגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלאפגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים. מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים. צמחים ממוזער\|שמאל\|200px\|פרות המנגרוב האדום ממוזער\|שמאל\|200px\|פאלו סנטו ממוזער\|שמאל\|200px\|צבר שהתפתח לעץ ממוזער\|שמאל\|200px\|פרח של שעונית מבאישה ממוזער\|שמאל\|200px\|אברנית הנשר באיי גלאפגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים שמתוכם כ-250 הם אנדמיים. הדרכים שבהן הגיעו מיני הצמחים והאקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר. לפיכך נוהגים הבוטנאים לחלק את מיני הצמחים באיי גלאפגוס על פי אזורים הנקבעים בעיקר על פי הגובה מעל פני הים, אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. האזורים הם: "אזור החוף", "האזור הצחיח, "אזור המעבר", "אזור סקלזיה", "האזור החום", "אזור מיקוניה", ו"אזור הפמפה". באיים השטוחים יותר קיימים רק שני האזורים הראשונים. להלן אזורי הצמחייה העיקריים וסוגי הצמחים בהם: אזור החוף – באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים שונים של מנגרובים כדוגמת המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים). צמחים עשבוניים נפוצים כוללים את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים); ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים). האזור היבש - הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתויר ביותר בגלאפגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים: "פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo - "מקל קדוש", משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) - עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו. סקלזיה (Scalesia) - סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה. מטאסרנו (Matazarno, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) - גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ. פגה פגה (Pega pega, Pisonia floribunda) - עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר. גויאבילו (Guayabillo, Psidium galapageium) - מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה. מנזנילה (manzanilla de la muerte, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") - עץ בגובה עד עשרה מטרים השיך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים. שיטה (Acacia) - סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלאפגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה: A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica. קקטוסים הם צמחים בולטים באזור זה. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תת-מינים; "קקטוס הלבה" (Lava cactus, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. אף על פי שהוא מכוסה קוצים הצבר הוא מרכיב חשוב בתזונה של הצבים, האיגואנות והפרושים. צמחים עשבוניים נפוצים: עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) - עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird). הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים - עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלאפגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia. שעונית מבאישה - מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלאפגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות. מלון מר - מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך. חזזיות - אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. בגלאפגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים. האזור הלח – מעל האזור היבש מצויים אזורים המקבלים כמות משקעים גדולה יותר, בעיקר מערפל המכונה גארווה. עקב כך אזורים אלו ירוקים ועשירים בצמחייה. הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לארבעה אזורי משנה: אזור סקלזיה, האזור החום, אזור מיקוניה ואזור הפמפה. מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים: סקלזיה פדונקולטה (Scalesia pedunculata) – עץ מהשבט Heliantheae ממשפחת המורכבים גובהו עד 15 מטרים, פרחיו לבנים. עץ זה יוצר יער צפוף באזור הסקלזיה. זהו אחד המינים הגבוהים ביותר במשפחה. שני מינים נוספים מהסוג סקלזיה - S.baurii וה-S. microcephala מצויים באזור זה, אבל רק באיים איסבלה ופינסון. קאקאוטילו (Cacaotillo, Miconia robinsoniana) - שיח אנדמי בגובה בין 2 ל-5 מטרים ממשפחת המלסטומיים שפרחיו ורודים, והפרי ענבה בגוון שחור כחול. השיח קיים רק באיים סנטה קרוס וסן כריסטובל, שם הוא יוצר אזור מובחן מעל אזור סקלזיה. Zanthoxylum fagara – שיח או עץ קוצני נמוך עד 10 מטרים ממשפחת הפיגמיים. שיח זה נפוץ בין אזורי סקלזיה למיקוניה כשהוא מכוסה בדרך כלל בטחבי עלים וטחבי כבד. עשבוניים דבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) - שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum. Pernettya howellii - שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה. Tillandsia insularis – אפיפיט הגדל על עצים משפחת הברומליים. ליקופודיום - צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלאפגוס. שרכים – יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלאפגוס ורובם באזור הלח. אברנית הנשר (Pteridium aquilinum) הוא הסוג הנפוץ ביותר כמו גם ה-Cyathea weatherbyana שהוא עץ בגובה של עד 3 מטרים. בעלי חיים ממוזער\|שמאל\|200px\|סולה כחולת-רגל ממוזער\|שמאל\|200px\|צב גלאפגוס ממוזער\|שמאל\|200px\|פינגווין גלאפגוס איי גלאפגוס משמשים כמקום מושבם של מינים רבים של בעלי חיים ייחודיים. ייחודיות הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג שימשה כסיבה המרכזית לפרסומו בעולם. ככלל, איי גלאפגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיי גלאפגוס שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק באיים אלו. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלאפגוס ופרושי דרווין. על אף האמור, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאוד. בעלי החיים באיי גלאפגוס מציגים מספר תופעות שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלאפגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלאפגוס, והם גם מקור שמם. תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים נוגעת להיעדר המורא שלהם מפני בני אדם. בעלי החיים אינם מפחדים למראה בני אנוש, מה שמאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במצבת בעלי החיים שחיים באיים, ובפרט - היעדרם של טורפים. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום. פרושי דרווין, הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאוד שחיים באיי גלאפגוס ובאחד מאיי קוקוס. גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (1804–1881). גולד בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלאפגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעיתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים. התפצלות דומה קיימת אצל הצבים, וגם עליה ידע דרווין, והיא מתבטאת בעיקר בצורת השריון שלהם. באיי גלאפגוס חיים עוד מספר בעלי חיים ייחודיים. אחד מהם הוא פינגווין גלאפגוס, שהוא הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה (והיחיד שהגיע לחצי הכדור הצפוני). הפינגווין המיוחד חי באיים הודות לזרם הומבולדט הקר, המספק לו את מרבית תזונתו. קורמורן גלאפגוס חי גם הוא באיים. ייחודו של האחרון בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן - היעדר כמעט מוחלט של טורפים בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. עוף נוסף, יוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש קרקעי חד-מקור הידוע כפרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת נסקה והסולה כחולת-הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאוד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי. בעל חיים ייחודי נוסף הוא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות ייחודית המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. אחר מזונה היא תרה במים, אך בשל דמה הקר היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות ייחודיות. בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה - איגואנה ורודה, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה. המין נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף באי איסבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלאפגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג. סכנות האיום המרכזי על חיי הבר באיי הגלאפגוס מגיע מצדם של מינים פולשים. מינים אלו, כדוגמת עזי בר, חתולים ובקר, הובאו לאיים על ידי בני האדם. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעיתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות למולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים. כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלאפגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים. גם בעלי החיים הפולשים גרמו נזק רב לפאונה המקומית. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים. רשומותיו של תור היירדאל מזכירות כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר. כיום חיים באיים בעלי חיים פולשים רבים, ובהם עזים, חזירים, כלבים, עכברים, חתולים, חולדות, כבשים, סוסים, חמורים, פרות, כמה מיני עופות, נמלים, תיקנים וכמה מיני טפילים. הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעיתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים. בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת השרידה שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים . מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים. פגיעה אפשרית נוספת נובעת ממספר התיירים הרב שהולך וגדל מדי שנה. בין 2009 ל-2016 מספר התיירים עלה בכ-90%. ככל שמגיעים לאיים תיירים רבים יותר, גוברים הלחצים על התשתיות הקיימות, וכן הפגיעות בשטחי המחיה של בעלי החיים המקומיים והסכנה מפלישת מינים זרים של צמחים וחיות. "בטווח הארוך, לא ניתן לאפשר גידול בלתי־פוסק של התיירות בסביבה השברירית", הזהיר ג'ים לוץ, נשיא האגודה הבינלאומית של מפעילי הסיורים בגלאפגוס, במכתב לשר התיירות של אקוודור בשנה שעברה. שימור הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1955 יצאה משלחת מטעם איגוד השימור העולמי. בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו. ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלאפגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאוד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים ייחודיות וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב. ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה. ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית. בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010. ראו גם הפארק הלאומי קומודו חצי האי ואלדס שונית המחסום הגדולה קשת דרווין לקריאה נוספת Michael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993, John C. Kricher, Galápagos: a natural history, Princeton University Press, 2006, קישורים חיצוניים מידע על האיים באתר הקרן העולמית לשימור חיי הבר אוסף תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים בארכיפלג מידע אודות הגאולוגיה של המקום אמיר גור, הקסם של גלאפגוס, "בין גלים", עמ' 76, ספטמבר 2013 הערות שוליים * קטגוריה:אקוודור: שמורות ביוספריות	2024-06-30T05:24:44
תומאס מלתוס	תומאס רוברט מלתוס (באנגלית: Thomas Robert Malthus; 13 בפברואר 1766 – 23 בדצמבר 1834) היה כומר, דמוגרף וכלכלן פוליטי אנגלי, אשר נודע בעיקר בשל תחזיותיו הקודרות, שהשפיעו רבות על חוקרי מדעי החברה בזמנו. תולדות חייו והגותו ממוזער\|Essay on the principle of population, 1826 מלתוס נולד למשפחה אמידה. אביו היה חבר אישי של הפילוסוף דייוויד יום, ומכר של ז'אן-ז'אק רוסו. מלתוס חונך בביתו עד כניסתו לקולג' ישו (Jesus College) בקיימברידג' בשנת 1784. בקולג' למד מגוון תחומים, וזכה בפרסים על נאומיו באנגלית, לטינית ויוונית. המקצוע הראשי שלו היה מתמטיקה, והוא השלים את תואר המאסטר בתחום ב-1791. שנתיים לאחר מכן, נבחר כחבר סגל בקולג'. השקפותיו של מלתוס פותחו במידה רבה כריאקציה להשקפות האופטימיות של אביו וחבריו, ובפרט רוסו וויליאם גודווין. בשנת 1798 פרסם מלתוס את ספרו המפורסם "על עקרון האוכלוסייה". הטענה המרכזית בספר היא כי בעוד שאוכלוסיית העולם מכפילה את גודלה מדי תקופה, ייצור המזון גדל לאט יותר, והתוצאה תהיה צמצום משמעותי של כמות המזון הזמינה לכל אדם. תחזית זו התבססה על הרעיון שהאוכלוסייה גדלה בשיעור הנדסי, ואילו אספקת המזון גדלה בשיעור חשבוני. משמעות הדבר לפי מלתוס היא קטסטרופה ורעב כבד אשר בסופו של דבר יובילו לצמצום האוכלוסייה. השפעת התאוריה של מלתוס על ההתייחסות של כלכלנים ואנשי ממשל לטיפול באוכלוסייה הייתה רבה: בעבר, פוריות שפירושה מספר רב של ילדים, נחשבה יתרון כלכלי כיוון שהיא הגדילה את מספר העובדים הפוטנציאלים לכלכלה. מלתוס לעומת זאת, הסתכל על פוריות מפרספקטיבה חדשה והצליח לשכנע כלכלנים רבים כי אף על פי שעובדים רבים מגדילים את סך התוצר הרי שהגידול באוכלוסייה מקטין את התוצר לנפש. רבים מכלכלני המאה ה-20, כדוגמת ג'וליאן סימון , ביקרו מסקנות אלו. הם טענו כי למרות התחזיות של מלתוס ונאו-מלתוסיאנים, צמיחה מסיבית בשיעור גאומטרי של האוכלוסייה במאה ה-20, לא יצרה את הקטסטרופה לה הם ציפו, אשר נמנעה בעיקר עקב ההתקדמות הטכנולוגית (ובמיוחד המהפכה הירוקה, התקדמות בפיתוחים טכנולוגים של חקלאות). בנוסף, עקב שיכלולים טכנולוגיים והתקדמות הרפואה, גם רמת התמותה של האוכלוסייה באנגליה הופחתה, ולא מהסיבות אותן ציין מלתוס. כתוצאה מכל השכלולים הטכנולוגיים, נמנעה במאה ה-20 הקטסטרופה אותה חזה מלתוס אשר עלולה להיגרם לטענתו מהתפוצצות אוכלוסין. שכלולים אלו כללו, בין השאר, פיתוח האגרומכניקה – בעקבות פיתוח המכונות החקלאיות התקצר זמן העיבוד. פעולה זו הכניסה למעגל עיבוד החיטה שטחים קרים בצפון אמריקה ובסיביר המאפשרים גידול חיטת חורף. כמו כן, פותחו דשנים וחומרי הדברה שאפשרו גידול בתפוקה. כאשר, בעקבות המהפכה הירוקה, פותחו זני חיטה ואורז המניבים כמויות גדולות יותר של גרעינים. בשנות השלושים של המאה ה-19, כתיבתו של מלתוס השפיעה על הרפורמות שהנהיגו הוויגים (מפלגה בריטית בעלת השפעה), אשר יצרו את חוק העניים של 1834. התאוריה של מלתוס השפיעה גם על שני המייסדים של תורת האבולוציה – צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וואלאס. דרווין כתב: "באוקטובר 1838... הזדמן לי לקרוא לשם שעשוע (את מה שכתב) מלתוס על אוכלוסייה, ומאחר שהייתי מוכן היטב להעריך את המאבק לקיום בכל מקום לאור תצפית ארוכה ומתמשכת על ההרגלים של בעלי חיים וצמחים, (הרעיון) הזה הכה בי כברק, שבנסיבות אלה וריאציות עדיפות נוטות להישמר, ואילו וריאציות נחותות יושמדו. כתוצאה, נוצר מין חדש..." בספרו הידוע "מוצא המינים" דרווין הצביע על כך שהתאוריה שלו היא יישום הדוקטרינה המלתוסיאנית, באזור שבו הגורם של אינטליגנציה אנושית אינו מעורב. ואילו וואלס טען, כי מדובר בצירוף מקרים מעניין מאוד שגם הוא וגם דרווין הובלו לתאוריה של אבולוציה באופן עצמאי, על ידי קריאה של מלתוס. השפעתו של מלתוס הייתה רבה גם על פרנסיס פלייס , אשר תנועתו הנאו-מלתוסיאנית הייתה הראשונה לתמוך במניעת הריון. ואילו הדאגה מהתאוריה של מלתוס, אף עזרה לקדם את הרעיון של מפקד תושבים לאומי בבריטניה. במהדורה השנייה של חיבורו הוא הציע "איפוק מוסרי" - דחייה של נישואים בעשר עד חמש עשרה שנים, והתנזרות מלאה מיחסי מין, כמחסום בפני גידול האוכלוסייה. מלתוס התחתן ב-1804, לו ואשתו היו 3 ילדים. ב-1805, מלתוס הפך הפרופ' הראשון בבריטניה (ואולי גם בעולם כולו) בכלכלה פוליטית ב-East India Company College אשר בהרטפורדשייר. בקולג' זה הוא פיתח תאוריה של ביקוש והיצע לא תואמים, לה הוא קרא שפע (glut). על אף שהתאוריה שלו נחשבה מגוחכת בזמנו, היא אושרה לאחר מכן על ידי השפל הגדול ועבודותיו של ג'ון מיינרד קיינס. מלתוס נפטר ב-1834, ונקבר באנגליה. התאוריה של מלתוס, ספגה ביקורת לאורך השנים כיוון שלא הצליחה לחזות התקדמות טכנולוגית, ועקב הפסימיות הרבה בה, אשר טענה לקטסטרופה עולמית. למרות זאת, ישנם נאו-מלתוסיאנים אשר טוענים כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית יש עדיין רעב גדול בעולם, במיוחד בארצות המתפתחות. וזאת, לא עקב מחסור אלא עקב עודף מזון בעולם אשר אינו מחולק בצורה שווה. ניתן לראות זאת ברבות ממדינות אפריקה הנמצאות על סף רעב, או בהתפרצויות רעב ידועות באתיופיה, צ'אד ועוד. ראו גם אנטי-נטליזם התפוצצות אוכלוסין The International Society of Malthus Korotayev A., Malkov A., Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Compact Macromodels of the World System Growth. Moscow: URSS, 2006. Korotayev A., Malkov A., Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Secular Cycles and Millennial Trends. Moscow: URSS, 2006. Korotayev A. & Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Secular Cycles and Millennial Trends in Africa. Moscow: URSS, 2006. לקריאה נוספת עודד גלאור ואורי כץ, מסע האנושות, כנרת זמורה-דביר, 2020. קישורים חיצוניים על עקרון האוכלוסייה בפרויקט גוטנברג (אנגלית) הערות שוליים קטגוריה:כלכלנים בריטים קטגוריה:דמוגרפיה קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:כלכלה פוליטית קטגוריה:דמוגרפים קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1766 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1834	2024-09-10T06:28:09
גאומטריה אוקלידית	ממוזער\|אוקלידס הגאומטריה האוקלידית היא התורה המתמטית של נקודות, ישרים ומעגלים במישור, המבוססת על מספר אקסיומות והנחות שהציג וסיכם אוקלידס בספרו יסודות, והכללות שלה למרחב התלת-ממדי. מדידות לצרכים הנדסיים נעשו בכל רחבי העולם העתיק, ואף נעשו מספר הבחנות כגון זו שבמשפט פיתגורס, אבל רק בתרבות היוונית נבנתה עבורם מסגרת תאורטית שיטתית, שבליבה התהליך הדדוקטיבי שבו מקבלים משפט מהנחות יסוד ומשפטים קודמים. במשך יותר מאלפיים שנה נקראה הגאומטריה האוקלידית פשוט "גאומטריה", משום שהייתה הגאומטריה היחידה. ניסיונות להוכיח את אקסיומת המקבילים מתוך שאר האקסיומות הביאו במאה ה-19 לפיתוחן של גאומטריות אלטרנטיביות, שאינן מתבססות על האקסיומה הזו, והן קרויות גאומטריות לא אוקלידיות. גאומטריה אוקלידית נמנית עם ענפי המתמטיקה המעטים הנלמדים בבית הספר היסודי והתיכון. במסגרת זו יש המבחינים, משיקולים דידקטיים, בין גאומטריית המישור (או הנדסת המישור), העוסקת בגופים מישוריים בלבד, כגון משולש ומעגל, ובין גאומטריית המרחב (או הנדסת המרחב), העוסקת בגופים תלת-ממדיים, כגון פירמידה, קובייה וכדור. הנחות אוקלידס, שנחשב לאבי הגאומטריה בזכות ספרו "יסודות", ביסס את הגאומטריה המישורית על שני מונחי יסוד, ה"נקודה", וה"ישר", שאינם מוגדרים באופן מתמטי מדויק, אבל הם מקבלים את משמעותם ואת התכונות שלהם מהנחות היסוד שהם מקיימים והקשר שלהם למונחים אחרים שאוקלידס מגדיר, ביניהם ה"מעגל", ה"זווית" וה"מישור". הנקודה הישר המעגל והזווית מקיימים יחד איתם חמש הנחות: אפשר להעביר קטע ישר בין שתי נקודות. אפשר להמשיך קטע ישר ללא גבול. אפשר לתאר מעגל על-פי מרכז ורדיוס. כל הזוויות הישרות שוות ביניהן. אם שני ישרים נחתכים על ידי ישר שלישי באופן שסכום הזויות הפנימיות שייווצרו באחד הצדדים קטן מסכום שתי זוויות ישרות, אזי אם יוארכו הישרים מספיק באותו צד הם ייפגשו. בנוסף אוקלידס מציין חמש מוסכמות, או אקסיומות, שאינן תלויות במושגים מסוימים: אלו השווים לדבר זהה שווים האחד לשני. אם שווים נוספים לשווים, הסכומים שווים. אם שווים מופחתים משווים, ההפרשים שווים. אלו החופפים אחד לשני שווים. השלם גדול מהחלק. ההנחה החמישית שקולה לטענה כי דרך נקודה שמחוץ לישר עובר מקביל אחד ויחיד, המכונה "אקסיומת המקבילים". בניגוד לשאר ההנחות והאקסיומות, הנראות פשוטות ומובנות מאליהן, אקסיומת המקבילים נראתה למתמטיקאים לאורך ההיסטוריה פחות טבעית, והם ניסו למצוא דרך להוכיח אותה משאר ההנחות. רק במאה ה-19 הוכח שהיא בלתי ניתנת להוכחה, על ידי יצירת הגאומטריה ההיפרבולית שבה כל ארבע האקסיומות הראשונות נכונות אך החמישית איננה נכונה. תחום זה של הגאומטריה נקרא גאומטריה לא-אוקלידית, בניגוד ל"גאומטריה אוקלידית" שבה מניחים את כל חמש ההנחות. המוסכמות וההנחות שהציע אוקלידס אינן מספיקות לביסוס של הגאומטריה במידת הקפדנות המקובלת היום; במקומן מקובל להשתמש במערכת האקסיומות של הילברט שהציע דויד הילברט בסוף המאה ה-19. פיתוח גאומטריית המרחב דורש את מושג המישור, המאופיין בכך שדרך 3 נקודות שאינן נמצאות על ישר אחד עובר מישור אחד ויחיד. ראו גם הצורות הגאומטריות: משולש - מרובע - מצולע - מעגל - פרבולה - אליפסה - היפרבולה - חרוט - קובייה - ארבעון - איקוסהדרון - דודקהדרון - כדור מערכת האקסיומות של הילברט גאומטריה לא-אוקלידית משפט פיתגורס משפט צ'בה משפט מנלאוס לקריאה נוספת דיבשה אמירה, ביסוס אכסיומתי ליסודות הגאומטריה, הוצאת עם עובד ודביר, 1962 Euclid's Elements, "היסודות", ספרו של אוקלידס, בתרגום לאנגלית קישורים חיצוניים הדגמה ויזואלית של המשפטים בגאומטריה אוקלידית (הנדסת המישור) לבחינת הבגרות במתמטיקה, לפי רשימת משרד החינוך – אתר המרכז לתכנון לימודים, מכללת קיי * אוקלידית קטגוריה:אוקלידס קטגוריה:יוון: המצאות	2024-06-09T07:29:23
זכויות יוצרים	שמאל\|ממוזער\|190px\|הסמל המציין כי יצירה מסוימת 'מוגנת' (כביכול) בהגנת "זכויות יוצרים" זכויות יוצרים הן סוג של קניין רוחני המעניק לבעליה את הזכות החוקית הבלעדית להעתיק, להפיץ, להתאים, להציג ולבצע יצירה, לרוב לזמן מוגבל. היצירה יכולה להיות יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית או מוזיקלית. זכויות יוצרים נועדו להגן על הביטוי המקורי של רעיון בצורה של יצירה, אך לא על הרעיון עצמו. זכויות יוצרים כפופות למגבלות המבוססות על שיקולים של אינטרס ציבורי, כגון שימוש הוגן. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על ביטויים מקוריים, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) – ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים. היסטוריה של דיני זכויות היוצרים המצאת הדפוס בשלהי המאה ה־15 הפכה את יצירתם והפצתם של עותקים לעניין כלכלי, והתפתחות הדפוס בהמשך הקלה מאוד על שכפול עותקי יצירות שנעשו על ידי אחרים. כבר בראשית המאה ה־16 ניתן למצוא איסורים וחרמות שבאו להגן על המדפיסים מפני מתחרים לפרק זמן של כמה שנים. בשנת 1517 פרסם הקיסר מקסימיליאן והאפיפיור לאו העשירי איסור מסוג זה על הדפסת התנ"ך לפרק זמן של 4 שנים. חקיקת זכויות היוצרים הראשונה אי-פעם התקבלה בפרלמנט הבריטי בשנת 1709. החוק נקרא חוק המלכה אן, והוא נחשב לחוק זכות יוצרים המודרני הראשון בעולם. ההגנה ניתנה בשעתה למשך 14 שנה, עם אפשרות להארכה בעוד 14 שנה. בארצות הברית נכנסו זכויות היוצרים לחוקה ביוזמתו של ג'יימס מדיסון, על ידי הסמכת הקונגרס לחוקק חקיקת קניין רוחני. בחוקת ארצות הברית הוגבלו זכויות היוצרים ליצירות ספרותיות, ולזמן מוגבל. במשך השנים, הלכה תקופת ההגנה והתארכה עד שבשנות האלפיים, ברוב מדינות העולם, היא נמשכת על כל חיי היוצר ועד שבעים שנה לאחר מותו. בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם, נכלל גם סעיף כז(2) שבו נאמר "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו". זכויות יוצרים במשפט העברי פרקיטקות שונות שהתפתחו בעקבות המצאת הדפוס נבחנו גם על ידי רבנים שונים והמשפט העברי, ויש בהם הדים מטרימים להגנה על יצירות, בעיקר במוסדת "ההסכמות" שרבנים נתנו לספרים, ושהופיעו בספרים עצמם. עם זאת, ההסכמות לא היו זכות יוצרים במובן המודרני, אלא היתר או הגבלה רבנית על פרסום ספרים, או תמיכה וברכה לפרסום. כוחן של ההסכמות היה רק בין מוציאים לאור ומחברים יהודיים. למשל, ב-1518 נתנו רבני ונציה הסכמה לשלושה מספרי רבי אליהו בחור ואסרו את הדפסתם על ידי אחרים למשך 10 שנים. בהסכמה כתבו "כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים...וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא, וכל ישראל יהיו ברוכים". דיון הלכתי חשוב בשאלת זכותו של מדפיס למנוע מאחרים להדפיס מופיע בתשובתו של רבי משה איסרלש (הרמ"א) בשנת 1550, שעניינו הוא סכסוך בין המהר"ם מפאדובה ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת משנה תורה לרמב"ם, שבו כתב בין היתר "דין הוא עם הגאון, שהוא ימכור ספריו ראשונה" ושיש איסור למדפיס השני למכור וכן לקנות ממנו. במקרים אלו פוסקי ההלכה, קצבו את האיסור לזמן מסוים (בין 10 שנים אצל רבי אליהו בחור, ל-25 שנים בפסק רמ"א) וחיזקו את האיסור בחרם על הקונים. התייחסות במשפט העברי לזכויות היוצרים בשלב זה לא הייתה כעניין של קניין הרוחני, אלא כעניין של "הסגת גבול". עיקר דין זה של הסגת גבול מתייחס לאיסור על גזלת שטח קרקע באמצעות שינוי סימני הגבול, אך חז"ל הרחיבו את האיסור גם לאיסור לקיפוח פרנסתו של אדם בחדירה לתחומי עיסוקו. בעקבות מהפכת הדפוס הוחל האיסור גם על הדפסת ספרים. היו גם דעות מנוגדות, כמו הרב מרדכי בנט אב בין הדין ניקלשבורג, שלא קיבלו את הטעם של "הסגת גבול", וטענו שהאיסור צריך להיות מושתת על טעמים אחרים. הרב עמוס ראבילו ממכון משפטי ארץ סקר כמה יסודות אפשריים להגנה על זכויות על פי ההלכה: 1. אין מדובר בבעלות רגילה אלא במעין בעלות; 2. תשלום על הנאה מעבודתו של אחר. 3. הגנה על בסיס תקנות חכמים. 4. הגנה על בסיס החוק או על בסיס תקנת בעלי אומנויות. 5. הגנה על בסיס שיור בקניין. מסקנתו היא שיש תוקף הלכתי לחוק זכויות יוצרים הן במקרים בהם הוא מגן על היוצר יותר מאשר ההלכה מגנה, והן במקרה שהוא מגן על היוצר פחות מאשר ההלכה מגנה. אולם במקרה של פער, עקרונות המשפט העברי גוברים. חוקי זכויות יוצרים במשפט העברי זכו לחשיפה בין לאומית כאשר מחקר של אונסקו בנושא תורגם לשלוש שפות. בדיוני הכנסת הובאו מקורות רבים שעוסקים בדיני זכויות יוצרים ומהווים תשתית לחוק הישראלי, גם אם השניים אינם זהים.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), כרך ראשון עמ' 880–883 חוק לתיקון פקודת זכויות יוצרים (מתן תוקף ותיקון מס' 3), באתר דעת. חוקי זכויות יוצרים בארץ ישראל ובישראל האימפריה העות'מאנית חוקקה חוק זכות יוצרים, בהשראת החוק הצרפתי, בשנת 1910, והוא חל בכל שטחיה, כולל ארץ ישראל. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים ולאחר החלת השלטון האזרחי, נחקקה פקודת זכות יוצרים ב-1920, אולם זו לא האריכה ימים. חוק השיפוט הזר האנגלי משנת 1890 עם דבר המלך במועצה על ארץ ישראל בעניין זכויות יוצרים משנת 1922 אפשר למלך ולשלטונות המנדט הבריטי להחיל בארץ ישראל חקיקה בריטית. לפי סמכות זו, בשנת 1924, הוחל האימפריאלי משנת 1911 בארץ ישראל, ובצידו נחקקה באותה שנה. החוק קבע עקרונות כלליים של הדין, ואילו הפקודה עסקה בהיבטים מקומיים כמו הדין הפלילי הרלוונטי ומכס. החוק משנת 1911 והפקודה משנת 1924 נותרו בתוקפם, גם לאחר קום המדינה, לפי פקודת סדרי שלטון ומשפט, 1948 עד לכניסתו לתוקף של , ב-25 במאי 2008. חוק זה החליף את החקיקה המנדטורית, למעט הסדרים אחדים. עם זאת, החוק החדש קובע () הוראות מעבר, שלפיהן החוק הישן עשוי להוסיף ולחול במצבים מסוימים. החקיקה עד 2007 חוק זכות יוצרים, 1911, קבע רשימה של סוגי יצירות שעשויות להיות מוגנות בזכויות יוצרים, שהוגדרו . דן ביצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית (המונחים הללו מוגדרים – סעיף ההגדרות של החוק). הרשימה הזו סגורה, אך תוכנן של הקטגוריות הללו אינו סגור וכולל שורה ארוכה של הגדרות. הן החוק מ-1911 והן הפקודה מ-1924 תוקנו על ידי הכנסת במהלך השנים, אולם תיקונים אלה הביאו למצב שבו ישנם לכאורה סעיפים בשני החוקים הסותרים זה את זה. כך למשל, החוק מ-1911 קובע תקופת הגנה של 50 שנה לאחר מות המחבר, ואילו הפקודה מאריכה את התקופה במפורש ל-70 שנה לאחר מות המחבר. חוק זכות יוצרים, 1911, נועד במקורו לטפל ביצירות הקלאסיות שהיו קיימות באנגליה בעת חקיקתו: ספר, לחן, שיר, וציור. בעקבות ההגדרות בחוק זה, בתי המשפט נאלצו להכפיף את המציאות להגדרות החוק – ובהתאם מבחינת בתי המשפט, ספר היה כל יצירה המובאת לדפוס, בין אם מדובר בעיתון, ספר טלפונים, תפריט או קוד תוכנה – כל עוד ענו להגדרה, נחשבו ליצירה ספרותית, מבלי דרישה לערך אמנותי. עם זאת קבע החוק שני חריגים, שבהם נדרש ערך אמנותי על מנת שהיצירה תקבל הגנה: מלאכת אומנות – הכוונה לעבודות יד. יצירה אדריכלית. הפסיקה הרחיבה במהלך השנים, ועם השתנות העיתים והנסיבות, והכירה למעשה בסוגי יצירות נוספים כמוגנים בזכויות יוצרים: סיסמת פרסומת קצרה, מדריכים מסווגים, מעגלים חשמליים וכן תוכנות מחשב. החקיקה העדכנית חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מגדיר את סוגי היצירות שעליהן חלה הגנת זכות יוצרים : עונה לשאלה מהי זכות יוצרים: מרכיבי יצירה שאינם מוגנים זכות היוצרים אינה מגינה על רעיונות, אלא רק על צורת הביטוי הספציפית לאותם רעיונות. בהתאם לכך, קבע המחוקק כי זכות יוצרים לא תחול על: רעיון; תהליך ושיטת ביצוע; מושג מתמטי; עובדה או נתון; חדשות היום. אולם, על דרך ביטויים של אלה חלה זכות היוצרים. מצב זה זהה בפועל למצב שהיה קיים קודם לחקיקת החוק בשנת 2007. דוקטרינת האיחוד דוקטרינת האיחוד מהווה חריג לפיו לא זכאי ביטוי מקורי של רעיון להגנה לפי דיני זכויות היוצרים. מדובר במצבים שבהם יש רק דרך אחת לבטא את הרעיון. כדי להימנע מהגנה משפטית לרעיון, מתייחס המשפט למיזוג בין הרעיון לביטוי כאל רעיון, שאינו מוגן. הגישה במשפט האמריקאי מקורה של דוקטרינת האיחוד הוא במשפט האמריקאי, אשר פיתח את הדוקטרינה, בו הוא הביא גישה חדשה, בו הוא מראה דרך נוספת לצורת הביטוי שעליו אין הגנה. הדוקטרינה קובעת כי ישנם מקרים בהם ליוצר היצירה נותרות רק אפשרויות הביטוי מועטות להביא הרעיון לידי ביטוי, בכך הביטוי מוכתב למגבלות של הרעיון. במקרים מעין אלו בהם עומד היוצר מעשית מול טווח קטן של צורות ביטוי שאותו הוא יכול להביא מהרעיון, הביטוי אותו יצר יזכה להגנה חלשה ומועטה בלבד על יצירתו, ולא כפי שהיה ניתן לחשוב שתהיה הגנתו חזקה ככל צורת ביטוי המוגנת היטב על ידי דיני זכויות היוצרים. כי אם לא יעשו כן, ייווצר מצב בו יהיה ליוצר מעין מונופול על הרעיון. המקרה המפורסם ביותר בו ניתן ליישם את הדוקטרינה הוא בפסק דין אמריקאי, שם דובר בהעתקת "כללי משחק", בו הכללים של המשחק הובאו בצורה כה ברורה, פשטנית וחד משמעית. במצב זה אם היו משאירים לידי כותבי הכללים את ההגנה שניתנת לפי זכויות יוצרים על ביטוי, היו מעניקים להם בכך גם את ההגנה על הרעיון. בעידן המודרני, קמות ומתעוררות שאלות לגבי תוכנות מחשב. כך לדוגמה חברת "אפל" תבעה את חברת "פרנקלין", על כך שהיא מכרה מחשבים תואמים למחשבים אותם מפיצה "אפל", זאת באמצעות העתקת רכיבי המחשב דומים והתקנת מערכת הפעלה האמורה להפעיל תוכנות ומוצרים המשווקים על ידי "אפל". במקרה זה, השופטים הכריעו ואמרו זאת בקבלת הרעיון העומד מאחורי דוקטרינת האיחוד לפיו ישנם מספר מצומצם מאוד של דרכים וצורות להביא את הרעיון לידי הביטוי. במצב זה לפי הדוקטרינה אין הגנת זכויות היוצרים מתקיימת על אף שהיוצר הראשון ("אפל") הביא לידי ביטוי את רעיונו. בכך קיבלו השופטים את עמדת "פרנקלין" לפיה לא היה ביצירת תוכנתו משום הפרה, זאת משום שישנם רק מספר דרכים מצומצמות ליצור ביטוי, וביטוי הבא כזה לפי הדוקטרינה החוק אינו מגן. על אף האמור, יש להבחין בין המקרים בהם ישנו איחוד מוחלט בין הרעיון לביטוי וקיים אך ורק דרך אחת לביטוי הרעיון, לבין מקרים בהם יהיה ליוצר הרוצה להביא לביטוי רעיון מספר מועט ומצומצם דרכים לביטוי הרעיון. יש הטוענים, שההלכה תחול רק במקרים בהם קיים דמיון מוחלט עד כמעט מוחלט. על כל אלו, ישנם הסוברים כמו גם האמור במקרה של "אפל" כי ההגנה תחול גם אם ישנם מספר מצומצם של דרכי ביטוי לרעיון: הגישה במשפט הישראלי בישראל דוקטרינת האיחוד אוזכרה במספר מועט מאוד של פסקי דין, ברוב המקרים על אף שהזכירו השופטים את הדוקטרינה בחרו הם לפסוק בטענות שונות זאת תוך שהם מזכירים את הדוקטרינה. פסק הדין הידוע בישראל העוסק בדוקטרינה האיחוד, נפסק על ידי השופט מלץ, בפסק דינו נותן הסבר מפורט מאוד הדומה לדוקטרינה האמריקאית ונתן בכך מסמרות לדוקטרינה בארץ, זאת על אף שבמקרה זה לא חלה כלל הדוקטרינה. למרות זאת, אין הדוקטרינה מהווה מגמה במשפט הישראלי. ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ ממספר מצומצם של פסקי דין מאוחרים יותר שדחו ניסיון לשימוש בה. כך לדוגמה בפס"ד Eisenman נ' קימרון, טענו המערערים כי: השופט טירקל דחה טענה זו בהסתמך על דברי בית המשפט המחוזי באותו תיק, לפיהם: דוגמה נוספת בה ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ היא במקרה בו תבע מרצה לנזיקין את תלמידו, בטענה כי הוציא חוברת המבוססת על מערך שעל הכנתו הוא עמל. המערער טען באחד מטיעוניו להגנתו, כי לימוד דיני הנזיקין מכתיבים צורת לימוד דומה בכל שיטות הלימוד, המביאה לתוצאה מסוימת למוצר המוגמר. בדרך זו, חשב המערער להשתמש בהגנה לפי דוקטרינת האיחוד. השופטים במקרה זה לא קיבלו את טענתו בכך שטענו, כי ישנן דרכים רבות להביא סטודנטים ללמוד את דיני הנזיקין. זכות מוסרית לצד הזכות החומרית של בעלי הזכויות ביצירה, קיימת להם זכות אישית הנקראת זכות מוסרית הנובעת מהקשר המיוחד בין היוצר ליצירתו. שמה מטעה מעט, שכן אף על פי שהיא מכונה "מוסרית" מדובר בזכות משפטית לכל דבר ועניין. הזכות המוסרית כוללת שתי זכויות: אזכור שם ושלמות היצירה. גם קודם לחקיקת החוק נקבע כי יש לאזכר את מקור החומר: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924), וכיום – הוגדרה הזכות המוסרית של היוצר: הזכות המוסרית קיימת לגבי מרבית סוגי היצירות, אך קיימת קביעה מפורשת כי אין זכות מוסרית כלל ביצירות מסוג "תוכנת מחשב", ומההשמטה של "תקליט" עולה שגם אין זכות מוסרית בהקלטות (סעיף 45(א), יחד עם סעיף 4 שמפרט מהן היצירות המוגנות). חידוש משמעותי של החוק משנת 2007 הוא הכפפת הזכות המוסרית לשלמות היצירה לסייג של סבירות. סעיף 50(ב) קובע כי "... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין". סעיף 50(ג) מונה שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בעת קביעת הסבירות של הפעלת הזכות המוסרית. משמעות הסייג תיקבע בבתי המשפט. נראה כי הסעיף מכוון לבעיות אבסורדיות העלולות להתעורר במצבים של יצירות אדריכליות, שכן במקרים בהם צריך לערוך שיפוץ בבניין יכול האדריכל למנוע זאת בטענה של "פגיעה בשלמות היצירה". בפסק דין פוגטש רות ואחרים נגד כנרת זב"מ-דביר מוציאים לאור בע"מ ואח' נידונה תביעתם של ניניו של י"ח רבניצקי על פגיעה בזכותם המוסרית (ללא פגיעה בזכות יוצרים), עקב פרסום "ספר האגדה" תוך פגיעה בשלמות היצירה. לתובעים נפסק הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק, 100,000 ש"ח. יצירות המוגנות בזכויות יוצרים כעיקרון, כל ביטוי מקורי מוגן על ידי דיני זכויות יוצרים. המשמעות היא כי מה שאיננו "ביטוי" איננו מוגן, למשל רעיונות, עובדות וכדומה. משמעות הביטוי "מקורי" מרכזית בדיני זכויות יוצרים, ומגלמת דרישה שמקור היצירה הוא ביוצר. לפיכך, מי שמעתיק יצירה של אחר, גם אם ההעתקה נעשית ברשות, איננו המקור של היצירה, ולכן ההעתקה איננה מוגנת. דרישת המקוריות מעוגנת . החוק החדש לא חידש בעניין הזה. הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, אף שבתרגום העברי של החוק משנת 1911 נשמטה המילה "מקורי". בית המשפט העליון הבהיר, לפי הדין הישן, שהדרישה תקפה. בארצות הברית נקבע שדרישת המקוריות כוללת גם דרישה ליצירתיות, אף שהיצירתיות הנדרשת כדי שדרישת המקוריות תתקיים קטנה ביותר. אף על פי כן, ספר טלפונים רגיל, שכולל עובדות (שאינן מוגנות), וערוך בצורה סטנדרטית, כלומר לפי סדר הא"ב, אינו עומד בדרישה (פרשת FEIST, 1991). בית המשפט העליון בישראל אימץ את הגישה הזו, בפרשת אינטרלגו. כל יצירה שאדם יצר, ללא תלות במדיום שבו פורסמה, למשל בספר, בעיתון או באינטרנט, ואפילו אם נכתבה בכתב יד, מוגנת על ידי החוק, ובתור שכזו אין להעתיקה ללא רשותו של בעל זכויות היוצרים. יתרה מכך, גם יצירות שלא פורסמו מוגנות על ידי החוק. מעבר לדרישה הבסיסית כי על כל יצירה להיות מקורית כדי שתזכה להגנה, נוספה בחוק זכות יוצרים 2007 דרישה נוספת והיא דרישת הקיבוע (fixation). הכוונה היא לכך שהיצירה צריכה להיות מקובעת בחפץ פיזי – למשל שיר שנכתב על דף או מנגינה שהוקלטה על תקליט. דרישת הקיבוע מעוררת מספר שאלות עליהן יאלץ בית המשפט להשיב בפרשנותו את הדרישה: 1. האם הדרישה היא ראייתית או מהותית? 2. מה קורה במצב בו יוצר מאלתר יצירה ואחר מעתיק? 3. האם תכנים המצויים ברשת האינטרנט או קובצי מחשב "וירטואליים" נחשבים לממלאים את דרישת הקיבוע? לגבי השאלה האחרונה, בארצות הברית הסברה היא כי קבצים ותכנים וירטואליים ממלאים דרישה זו. ראוי להדגיש כי אמנת ברן מתירה למדינות החברות בה לכלול את דרישת הקיבוע ולכן הדרישה אינה מפרה את הוראות האמנה. בעקבות אמנת ברן, החוק הישראלי מסווג את היצירות לארבעה סוגים, ובנוסף, מגן על תקליטים (מה שמכונה גם "זכויות מכניות", מאחר שהכוונה היא להגנה על ההקלטה). ארבעת הסוגים הם יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית ומוזיקלית. החוק משנת 2007 הגדיר מחדש את המושגים ואת היצירות המוגנות בסעיף 1 של החוק. "יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית; "יצירה דרמטית" – לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוזיקלית, יצירת מחול ופנטומימה; "יצירה ספרותית" – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב; יצירה מוזיקלית איננה מוגדרת בחוק; הכוונה היא ללחן. מילות השיר מוגנות כיצירה ספרותית, וההקלטה מוגנת כ"תקליט". בנוסף לארבעת הסוגים, החוק מגדיר חלק מהיצירות שנזכרות כדוגמאות בסוגים אלה. למשל: "יצירה אדריכלית" – "בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה"; "יצירת פיסול" – לרבות תבנית או מודל של פסל; "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית; "יצירה קולנועית" – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית; "יצירה משותפת" – יצירה שנוצרה בידי מספר יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה; "לקט" – לקט של יצירות לרבות אנציקלופדיה או אנתולוגיה, וכן לקט של נתונים לרבות מאגר מידע; המונח "לרבות" משמעו שגם סוג יצירות חדש שאינו מופיע ברשימה זו אך דומה לו באופייה יוגן במסגרת הגדרה זו. בפסק דין אסף יעקב נ' איתן ענבר שניתן ב-1 בספטמבר 2003 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתנה המחשה להיקף ההגנה המוענקת לזכויות יוצרים. במקרה זה תבע ד"ר אסף יעקב, מרצה במכללה, תלמיד לשעבר שהוציא לאור ספר, בטענה שהספר מתבסס על הרצאותיו של המרצה ועל-כן פוגע בזכויות היוצרים שלו. השופט קיבל את הוכחותיו של התובע בקובעו "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות", ופסק שורה של סעדים לתובע, ובהם איסור מוחלט על הפצת הספר. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון. בפסק דין אימאג' בנק נ' רעות אלקטרוניקה ורכיבים שניתן ב-10 במרץ 2004 בבית המשפט המחוזי בירושלים נקבע פיצוי בגובה 220,000 ש"ח בגין הפרה של זכויות יוצרים בצורת שימוש בתצלומים בלא רשות בעליהם. להגנה על זכויות יוצרים במדיה דיגיטלית (שקל מאוד להעתיקה ולהפיצה) משמשים כלים של ניהול זכויות דיגיטלי. בארצות הברית ומדינות נוספות, נחקק רובד נוסף של הגנה משפטית, שאוסר עקיפה של הכלים לניהול זכויות דיגיטליות. נושא זה שנוי במחלוקת רבה, ובישראל לא נכלל מנגנון הגנה כזה בחוק משנת 2007. בפסק דין ת"א 14605-09-10 כסליו ואח' נ' צבי דגן, הועתקו מעל 700 תמונות לאתר אינטרנט של הנתבע, והוגשה נגדו תביעה על סך כ-800,000 ש"ח, בית משפט השלום בראשון לציון חייב את המפר ב-150,000 ש"ח פיצוי לשבעה צלמים. יצירות ממשלתיות / שנוצרו על ידי עובד מדינה אמנת ברן בעניין זכויות יוצרים אינה קובעת הוראה מחייבת לעניין הגנה על יצירות רשמיות והדבר שונה ממדינה למדינה. גם הגדרתה של "יצירה ממשלתית" שונה ממדינה למדינה. בישראל לפי החוק משנת 2007 יצירות שנוצרו על ידי רשויות השלטון, כמו חוקים, תקנות, דברי הכנסת ופסקי דין אינם מוגנים בזכויות יוצרים. בכך, החוק החדש שינה את המצב המשפטי שהיה קיים לפי החוק הקודם. , קבע: על אף שהחוק קבע את הבעלות של הממשלה ביצירות כאלה, החוק לא נאכף בפועל, ובכל מקרה, כלל זה בוטל , שקובע יצירות שנוצרו עבור המדינה, מוגנות בזכויות יוצרים, והבעלות בהן נתונה למדינה. קובע: קובע: בריטניה זכויות היוצרים על יצירות ממשלתיות (פסקי דין, חוקים, וכל פרסום רשמי של הפרלמנט) נתונות לכתר, על פי סעיפים 163–167 לחוק משנת 1988. ארצות הברית כל יצירות הממשל הפדרלי בארצות הברית הן נחלת הכלל ואין שום מניעה להשתמש בהן מבחינה זו. סעיף 105 של פרק 17 לקוד האמריקאי קובע כי "שמירת זכויות יוצרים תחת הוראות פרק זה אינה קיימת על כל יצירה של ממשלת ארצות הברית, אולם ממשלת ארצות הברית אינה מנועה מלקבל ולשמור על זכויות יוצרים המועברות אליה על ידי רישום, עזבון, או בדרך אחרת.". מטרת חקיקה זו היא להעביר לרשות הציבור את כל היצירות של ממשלת ארצות הברית, אשר מוגדרות בסעיף 101 של פרק 17 לקוד האמריקאי, כיצירות אשר נוצרו בידי פקיד או עובד של ממשלת ארצות הברית כחלק מתפקידיו הרשמיים של אותו אדם. כלל זה אינו חל על עובדים חיצוניים (שאינם עובדי ממשלה) המועסקים על ידי ממשלת ארצות הברית בחוזים אישיים. עם זאת, העובדה כי על יצירות של ממשלת ארצות הברית לא חלות הגבלות זכויות היוצרים איננה מונעת מן הממשל האמריקאי להגביל שימוש מסחרי ביצירותיו (הבלתי מוגנות). הממשל האמריקאי יוצר באופן קבוע יצירות רבות שהן סודיות ביותר, אשר אף שאינן מוגנות בזכויות יוצרים קיימות הגבלות רבות אחרות על הגישה אליהן. אף ביצירות ממשלתיות שאינן סודיות, קיימות הגבלות המונעות שימוש ביצירות אלה לצרכים מסחריים ללא קבלת רשות. צרפת כל יצירות ממשלת צרפת הן נחלת כלל, אולם ביצירה רשמית הכוללת פסיקה, ולה מצורפת פרשנות משפטית – חלק הפרשנות המשפטית מוגן. רשימות ולקטים בישראל בהתאם לתאוריית העבודה, וגם קודם לחקיקת החוק משנת 2007, גם אם כל נתון ונתון לא היה מוגן בזכויות יוצרים, הרי שרשימה של נתונים אשר כל אחד ואחד מהם אינו מוגן בזכויות יוצרים, בעצמה, ובשל העובדה שלצורך יצירתה הושקע זמן ומחשבה, הייתה מוגנת. בית המשפט הישראלי בע"א 136/71 מדינת ישראל נגד יצחק אחימן, פ"ד כ"ו (2) 259 קבע כי לוח המפרט ניכויי מס – שהוא למעשה רק טבלה המכילה מספרים המפורסמים על ידי הרשויות – הוא, לדברי השופט לנדוי, יצירה ספרותית מוגנת. לדבריו: "יצירה ספרותית" (כוללת) גם לוחות וליקוטים (tables and compilations), אם כי, אין זכות יוצרים ברעיון גרידא, יכולה זכות יוצרים לחול על צורת עריכה או עיצוב מיוחדת שבה בחר מרכיב הלוחות כדי להקל על השימוש בהם, אם הושקעו מאמץ מחשבתי, עמל או מיומנות מיוחדת (בייצור הלוחות או הטבלאות)... ואין נפקא מינה ש"החומר הגולמי" להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל, כמו הנתונים האריתמטיים בלוחות אלה". כאמור, החשיבות היא לא בעצם הליקוט אלא בהשקעת מחשבה ומאמץ בבחירת החומר המלוקט. על כן אין הגנה למעשה על מדריך הטלפון. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא ערעור אזרחי 513/89, Interlego S.A. נגד Exin Lones Bros S.A, פ"ד מ"ח (4) 133 בו מציין השופט שמגר: בת.א. (י-ם) 41/92 קימרון נגד שנקס פ"מ תשמ"ג ג' 10, קבעה השופטת דורנר: החוק משנת 2007 הגדיר "לקט" (בסעיף 1) וקבע כי לקט יהא מוגן (סעיף 4 לחוק) תוך אימוצה של תאוריית העבודה. סעיף 4(ב) לחוק קובע: בארצות הברית הפסיקה בישראל בעניין הגנה על רשימות התבססה על הפסיקה האמריקאית בעניין זה, המעניקה זכויות יוצרים לעריכה מקורית או איסוף מקורי של מידע, ולא על איסוף סתם. בפסק דין E.G. Transgo, Inc. v. Ajac Transmission Parts Corp, 768 F 2nd 1--1 (9th Circuit, 1985) נקבע כי יש להגן על דף הוראות משחק (אף שהמשחק ידוע) כי ניסוחן מקורי ויצירתי ולעומת זאת, ב- Hutchinson Telephone Company v. Fronteer Sirectory Company, 586 Federal Supp, 911 (Minnesota 1984) נקבע כי מדריך טלפון המכיל רק רשימה של עובדות אינו זוכה להגנה. דוגמה נוספת היא פסק דין Eckes v. Card Prices Update, 736, F2nd 859 (2nd circuit 1984) בו נקבע כי רשימה של 5,000 כרטיסי בייסבול הבאה לייצג את הכרטיסים הטובים ביותר מוגנת, כי רשימה זו נבחרה מתוך רשימה של 18,000 כרטיסים, ובכך השקיע יוצר הרשימה מקוריות ומחשבה. מפות גאוגרפיות כעיקרון, מפות גאוגרפיות, אף שהן מייצגות דבר מוסכם – פני שטח גאוגרפיים, מוגנות בזכויות יוצרים. יודגש כי יכול לבוא אדם ולצייר מפה של השטח, ולאחריו יבוא אדם אחר וימדוד שוב את אותו השטח, ויצייר מפה זהה, ועדיין אין הוא מפר את זכויות היוצרים של מצייר המפה הראשון. כל מפה ומפה מוגנת בנפרד, ואף שהן יכולות להיות זהות, אין האחת הפרה של השנייה. כמו כן – הסימנים המוסכמים במפות, בדומה לסימנים מתמטיים, אינם מוגנים (לדוגמה – קו כחול לנחל איתן, קו כחול מקוקו לנחל אכזב). על הטוען להפרת זכויות יוצרים להוכיח שהמפה השנייה הועתקה מהמפה הראשונה. דבר זה ניתן להוכחה אם יוצר המפה השנייה לא ביצע כל מדידות בשטח ולא צילם תצלומי אוויר, או אם, לדוגמה, שגיאה המופיעה במפה הראשונה מופיעה גם במפה השנייה. בישראל על פי חוק זכות יוצרים, 1911, מפות גאוגרפיות קיבלו הגנה כיצירה ספרותית, בהיעדר הגדרה מדויקת. החוק משנת 2007 קובע בסעיף ההגדרות כי "מפה" היא יצירה אמנותית המקבלת הגנה כמו כל יצירה אמנותית אחרת. בבריטניה בבריטניה, על פי החוק משנת 1988, המפות מוגנות בזכויות יוצרים, כיצירת אמנות גרפית (אין בכך הבדל להגנה הניתנת על יצירה ספרותית, אך ההגדרה שונה). בארצות הברית בתי המשפט פסקו כי גם אם שתי מפות זהות, אם השנייה היא מקורית, הרי שאין ביצירת המפה השנייה הפרה של זכויות היוצרים. ראו: Geographia Ltd. v. Penguin Books Ltd. בדיחות וקריקטורות בדיחות אינן מוגנות בזכויות יוצרים, משום שבדיחה היא למעשה רעיון וככזה אינה יכולה להיות מוגנת. עם זאת, ניסוח ספציפי של בדיחה הוא יצירה מוגנת. אוסף בדיחות מהווה לקט מוגן אם האיסוף מקורי. קריקטורות, לעומת זאת, מהוות ציור המייצג את הרעיון, ומוגנות ככל ציור. צילומים יש הבדל בין צילום אמנותי, שנחשב יצירה אמנותית הראויה להגנה (ביצירה זו משקיע הצלם את כישרונו ועבודתו – בוחר את נושא הצילום ואת שעת הצילום, את כמות האור והחשיפה ואת רגע הצילום), לבין צילום סתמי – כגון תמונת פספורט או צילום דוקומנטרי. אולם, גם צילום כזה יזכה בהגנה משפטית, אם מתמלא תנאי המקוריות. גם צילום של אובייקט סתמי (כיסא, עלה) יכול להיות יצירה אמנותית בשל העבודה והכישרון שהושקע בו, וגם צילום דוקומנטרי ייחודי יכול לקבל הגנה (לדוגמה: תמונת הצנחנים בכותל – תמונה זו אמנם דוקומנטרית אך בשל ייחודה היא עומדת בדרישת המקוריות וזכאית להגנה). בחוק משנת 1911, המונח "צילום" הוגדר בסעיף 35 (1) לחוק (סעיף ההגדרות), כאשר סעיף (5) (1) (א) לחוק קבע כי מזמין התמונה הוא הבעלים בזכויות בה. במצב בו אין הזמנה, הבעלים בצילום הוא הבעלים של הנגטיב (סעיף 21 לחוק). החוק משנת 2007 הגדיר במפורש "יצירת צילום" ו"יצירה קולנועית" והעניק לשתיהן הגנה מפורשת. סעיף 35(ב) לחוק משנת 2007 משנה במעט את המצב שהיה קיים קודם לכן בקשר לצילומים: השינוי הוא שהבעלות של המזמין היא רק בקשר לאירועים משפחתיים או פרטיים, ולא בכל צילום. עם זאת, ייתכן שבתי המשפט יקבעו שהחריג של בעלות המזמין חל בכל מקרה. צילום של צילום צילום של צילום, מהווה למעשה העתקה של הצילום והפרה של זכויות היוצרים בצילום. החוק משנת 2007 מגדיר: וקובע כי: צילום של יצירה מוגנת בעת צילום של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים (ציור או פסל, לדוגמה), ניתן להשתמש בצילום רק בתנאי שהתקבל אישור מבעלי זכויות היוצרים של היצירה המוגנת. אין צורך באישור כזה כאשר היצירה מוצגת לציבור, ובלבד שיצירה זו מוצגת דרך קבע באופן ציבורי (ראו בהמשך). החוק משנת 1911 איפשר שימוש הוגן מסוים ביצירת יצירות נגזרות מיצירות המצויות במקום ציבורי: החוק משנת 2007 משמר אפשרות זו של יצירת יצירות נגזרות: ציטוט שאינו מהווה פגיעה בזכויות יוצרים שימוש הוגן , קבע: בפסיקה נקבע שכדי לזכות בהגנת הטיפול ההוגן צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: טיפול הוגן – המבחנים העיקריים לכך הם: השימוש אינו מסחרי / אינו למטרת רווח, השימוש תורם לערכים החשובים לחברה, לחינוך ולתרבות. מטרת השימוש – לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית. וכך נפסק: במסגרת זו, ציטוט קצר מיצירה שזכויותיה מוגנות, למטרת מחקר או ביקורת ספרותית, היה מותר לפי הדין הקודם גם ללא קבלת הסכמה מראש מבעל זכויות היוצרים. אין כללים שקובעים את היקף הציטוט המותר. הקביעה תהיה בדיעבד, על ידי בית המשפט. בפסיקת בתי המשפט נקבע תנאי נוסף לזכאות להגנה של השימוש ההוגן – והוא שמירה על הזכות המוסרית של המחבר של היצירה המקורית. לפי תנאי זה, לצד כל ציטוט מסוג זה יש לציין את שם היוצר. בשנים האחרונות הולכת ורווחת גישה המייחסת פחות חשיבות למטרת השימוש, מתוך הנחה שכל מטרה היא מסחרית במידה זו או אחרת, ויותר חשיבות לאופן השימוש. החוק משנת 2007 משמר גישה זו וקובע: סעיף זה מאמץ למעשה את המבחנים שנקבעו בפסיקה קודם לכן, ומאפשר חקיקת משנה (באמצעות תקנות) בעניין זה. שימושים מותרים קובע שורה של שימושים מותרים, כלומר מצבים שבהם מותר למשתמש לבצע פעולות ביצירות מבלי לבקש את רשות בעלי הזכויות ומבלי לשלם לבעלי הזכויות דבר. השימוש המותר המרכזי הוא שימוש הוגן, שמנוסח כ"הגנת סל" למשתמש. שימושים אחרים הם ספציפיים, לנסיבות שמתוארות בכל אחד מהסעיפים. בין היתר, החוק מתיר ציטוט להליכים משפטיים: בנוסף, על פי החוק משנת 2007, נשארים תקפים. סעיפים אלו מרשים העתקה של יצירות לשם שימוש פרטי וביתי: סעיפים אלה נוספו לפקודה בשנת 1996. העברת זכויות יוצרים החוק משנת 2007 קובע דרישת כתב (דרישה שהחוזה יהיה בכתב, ולא בעל פה) להעברת זכויות יוצרים. בית המשפט העליון פירש את הדרישה כראייתית, ולא מהותית. הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, החוק משנת 1911. סעיף 5 בחוק זכויות יוצרים 1911, תחת הכותרת "זכות בעלות על זכות יוצרים וכדומה": 5(2) יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעל שלטון עצמי, או לכל חלק אחר של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה, למשך כל תקופת זכות היוצרים, או לכל חלק ממנה, ויכול הוא לתן כל טובת-הנאה בזכות על פי רישיון, ואולם כל העברה או נתינה כאלה, לא יהא כוחן יפה, אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה העברה או הנתינה או על ידי בא כוח המורשה כהלכה סע' 37 בחוק משנת 2007 קובע בין השאר כי: במקרה שאין הסכם בכתב, קבע החוק משנת 2007 ברירות מחדל מחייבות לגבי זהות הבעלים: בסעיף 33(1) נקבע שיוצר שיצר יצירה למען עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה. בסעיף 34 נקבע שכאשר היצירה נוצרה במסגרת שכיר-מעביד, המעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים. בסעיף 35 נקבע שאם היצירה הוזמנה מעובד פרילנסר, הרי שהיוצר עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, למעט שני מקרים מיוחדים: הזמנת צילומים פרטיים. בסעיף 33(2) נקבע שהמפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט. בסעיף 36 נקבע שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה ממשלתית. ויתור מפורש על זכויות יוצרים בעל זכויות היוצרים רשאי לוותר במפורש על זכותו ביצירה. דוגמה לתוכנה שבה אין ליוצרים כלל זכויות יוצרים היא מסד הנתונים SQLite. כך למשל בכל יצירה שפורסמה תחת רישיון קריאטיב קומונס CC-0. תוכנה חופשית – ללא שליטת בעלים לבעל זכויות היוצרים שמורה הזכות לוותר על ההגנה שמקנה לו החוק, כולה או חלקה. דוגמה בולטת לכך היא ויקיפדיה, שהערכים הכתובים בה חופשיים לכול וניתן לצטט מהם כמעט ללא הגבלה, בהתאם לתנאי רישיון Creative Commons מסוג ייחוס-שיתוף זהה, שהוא מעקרונות היסוד שלה. כל תורם שומר על זכויות היוצרים לתוכן, אולם מרשה שימוש בו בתנאים נוחים לכל דכפין. הוויתור על הזכות יכול להיות פרטני, בכל מקרה לפי נסיבותיו, או כללי. למשל, מנגנון כללי לוויתור על זכויות הוא תוכנות קוד פתוח, המכונות גם תוכנות חופשיות, כמו פיירפוקס. תוכנות אלה מראות כי ניתן ליצור יצירות איכותיות גם ללא תמריץ כספי. בתוכנות כאלה, מאפשרים בעלי הזכויות שימוש ללא תשלום, בדרך כלל תוך שמירה על הזכות המוסרית לייחוס הולם, כלומר מתן קרדיט, ובדרך כלל תוך שמירה על חירות המשתמשים לשנות את התוכנה כראות עיניהם, בכפוף לכך שגם השינויים יהיו פתוחים באופן דומה. רישיונות הקוד הפתוח מגוונים ושונים זה מזה. למשל, יש כותבים מקוונים, ששומרים את זכויותיהם כיוצרי התוכן, אך מוציאים אותו לציבור תחת רישיון המאפשר הפצה חופשית (כגון רישיון GFDL). אתרים ממשלתיים רבים מתירים במפורש, בהודעות זכויות היוצרים שלהם, "ציטוט מתוך החומר המוגן באופן סביר" (בנוסף לשימוש ההוגן המותר לפי החוק). גמר תוקפה של ההגנה יצירות כתובות ההגנה על זכויות יוצרים אינה ניתנת לנצח. בישראל העניקה "פקודת זכות יוצרים, 1924" הגנה לתקופה של שבעים שנה משנת מות היוצר או המחבר (סעיף 5(4) אשר תיקן את חוק זכות-יוצרים, 1911). חוק זכויות יוצרים 2007 שימר תקופת הגנה זו ב. על כלל זה מתבסס פרויקט בן-יהודה, המעלה לאינטרנט יצירות מהקלאסיקה העברית שזכויות היוצרים עליהן פגו. זכויות יוצרים ליצירה אנונימית או פסיבדונימית (תחת שם עט) מוקנות לשבעים שנה מיום פרסומה. במקרה שיש כמה מחברים ליצירה, זכויות היוצרים יחולו 70 שנה ממותו של האחרון שבהם (). ביצירה מתורגמת, עצם התירגום מהווה יצירה חדשה ועל כן, שנות זכויות היוצרים נמנות ממותו של המתרגם ולא של היוצר המקורי. כאשר היוצר אינו ידוע, זכויות היוצרים יפוגו 70 שנה מפרסום היצירה, אלא אם מתגלה זהות היוצר קודם לכן. יצירות רשמיות בעוד שבהתאם יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה היו מוגנות 50 שנה מיום פרסומן, בהתאם , יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה – מוגנות 50 שנה מיום יצירתן. בכך משנה החוק את המצב שהיה קיים קודם לכן בו יכלו זכויות היוצרים להיות לתקופה ארוכה בהרבה מ-50 שנה ממועד היצירה (שכן אם לא פורסמו, לא החל מניין השנים). לעניין סעיף זה של החוק, מוגנות גם יצירות שנוצרו על ידי קבלן עבור המדינה – לדוגמה פרסומים או מחקרים שהוזמנו על ידי המדינה (, המשמר את המצב שהיה קיים בחוק משנת 1911). בארצות הברית, צרפת וגרמניה, יצירות רשמיות הן יצירות ששוחררו לנחלת הכלל ואין עליהן זכויות יוצרים (כך למשל כל יצירות השלטון הפדרלי בארצות הברית משוחררות לרשות הציבור). תמונות עד חקיקת החוק בשנת 2007, ההגנה על צילומים פקעה חמישים שנה אחרי יצירת הנגטיב (או במקרה של תמונה שהונפקה על ידי מוסד של המדינה, חמישים שנה לאחר פרסומה). תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד–2003, הסביר תקופת הגנה מקוצרת זו: יצירות צילום, על אף ערכן האמנותי, שונות מיצירות אחרות בכך שלעיתים קרובות הן מתעדות את המציאות, ולתיעוד זה חשיבות ציבורית מיוחדת בחלוף הזמן. האיזון המתחייב בין הרצון לתמרץ את היוצר לבין אינטרס הציבור הוא שונה, אפוא, מהאיזון הקיים ביצירות אחרות, ולכן גם מוצע להשאיר את התקופה הקבועה כיום, הקצרה יותר מתקופת ההגנה על יצירות אמנותיות אחרות. אולם, בחוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007, כפי שהתקבל בכנסת, הוארכה תקופת ההגנה, וצילום מוגן כמו כל היצירות האחרות, ממועד היצירה, למשך חיי היוצר ועוד שבעים שנה לאחר מותו. המצב המשפטי בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה (כך, למשל, סעיף 12 לחוק זכויות היוצרים הבריטי משנת 1988). דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים שינוי זה: לפי הוראות המעבר בחוק, סעיף 78(ט), סעיף זה של החוק לא חל על תמונות שצולמו קודם ליום כניסת החוק לתוקף, ומשמעות הדבר שזכויות היוצרים על התמונות שצולמו עד 25 במאי 2008 יפוגו בחלוף 50 שנה ממועד הצילום, ואילו צילומים שצולמו לאחר מכן, יזכו להגנה למשך חיי היוצר ועוד 70 שנה לאחר מותו. הקלטות קול בהקלטת קול ("תקליט" כהגדרת החוק משנת 2007: "טביעה של צלילים, למעט טביעה של צלילים ביצירה קולנועית") תקופת זכויות היוצרים היא 70 שנה ממועד יצירתה (או ממועד פרסומה, אם פורסמה תוך שנתיים ממועד יצירתה) (סעיף 41 לחוק משנת 2007). אם לפני 28 במרץ 2017 חלפו 50 שנים ממועד יצירת ההקלטה, תקופת זכויות היוצרים היא 50 שנה ממועד יצירתה. מועד תחילת חישוב התקופה המוגנת ספירת התקופה שבה היצירה מוגנת מסתיימת בסוף השנה שבה מת היוצר. לדוגמה, במקרה שבו כותב הספר נפטר ב-2 בינואר, תסתיים ההגנה ביום 31 בדצמבר בשנת ה-70 למותו, כך שהיצירה תהיה מוגנת למשך 71 שנים פחות יום מיום מותו. כלל זה מופיע גם בסעיף 7(5) לפרוטוקול פריז משנת 1971, שנספח לאמנת ברן. הדין הישראלי הכיל כלל זה בדין הישן, בסעיף 5(3) לפקודת זכות יוצרים, 1924, וכלל זה נותר בתוקף גם בהתאם לסעיף 43 לחוק משנת 2007 הקובע: עם פקיעת זכויות היוצרים, יצירות מועברות לרשות הציבור. לאזכור עובדה זו חוגגים ברחבי העולם ב-1 בינואר את יום נחלת הכלל. הציון "כל הזכויות שמורות" הציון "כל הזכויות שמורות", היה נהוג בעבר מתוקף אמנת בואנוס איירס משנת 1910. על פי אמנה זו, יש לציין משפט זה על גבי יצירה, על מנת שזו תהא מוגנת. אולם, לפי תיקון ברלין משנת 1908 לאמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (שמחייבת גם את ישראל), אסור למדינות החברות באמנה להתנות את ההגנה המשפטית ליצירות בדרישות פורמליות כלשהן, ובכלל זה בציון שורה זו, בהפקדה של היצירה או ברישומה במרשם ממלכתי וכדומה. לכן, כדי לזכות בהגנה משפטית ליצירות אין חובה לציין משפט זה על גבי יצירה. עם זאת, אין מניעה לכך, והשימוש במשפט הנ"ל ובסימון (c) ממשיך במקרים רבים כהבהרה או אף מחוסר ידיעה לגבי יתירותו. לרישום עשויים להיות יתרונות ראייתיים בהליך דיוני. עבירה פלילית בישראל ומדינות רבות אחרות הפרה של זכויות יוצרים לצורך מסחר או הפקת רווח כספי היא עבירה פלילית שדינה מאסר עד 5 שנים. סעיפי ההפרה והעונשין מפורטים . מלחמה בהפרות זכויות יוצרים במדינות אחדות בעולם ישנם ארגונים המתמחים במאבק בהפרת זכויות יוצרים. ארגונים אלה מתחקים אחר עקבותיהם של אנשים פרטיים וגופים מאורגנים, המפרים את זכויות היוצרים של יוצרים ממגוון תחומים: ספרות, שירה, מוזיקה, קולנוע וכדומה. בישראל פועל הסניף הישראלי של BSA – איגוד יצרני תוכנה שפועל כנגד פיראטיות תוכנה; ארגון אלי"ס שפעל כנגד העתקות לא-מורשות של סרטים. מאז אפריל 2011 פועל בישראל ארגון זיר"ה, שמאגד קבוצה של בעלי זכויות מכמה תחומים. הארגון מתמקד בהפרות הקשורות באינטרנט. האיחוד האירופי ממוזער\|החשכת מסך של ויקיפדיה הגרמנית במחאה על סעיף 13 בטיוטת החוק האירופי, 21 במרץ 2019 ממוזער\|הפגנה בליסבון נגד סעיפים 11 ו-13 בטיוטת החוק האירופי, יולי 2018 דיני זכויות יוצרים באיחוד האירופי מוסדרים בשורה של דברי חקיקה (דירקטיבות), שכל אחת מהן עוסקת בהיבט אחר. הכיסוי של דירקטיבות אלה אינו מלא, ולכן יש למדינות החברות באיחוד מרחב תמרון מסוים בכמה סוגיות, אולם בכפוף לאמנות הבין-לאומיות שהן צד להן. התוספת האחרונה היא בחקיקה שאושרה בפרלמנט האירופי ב-15 באפריל 2019, בקשר להיבטים דיגיטליים מסוימים. בין היתר, היתר לאתרי אינטרנט לקבל תשלום ממנועי חיפוש המקשרים לכתבות שלהם. הנושא שנוי במחלוקת פרשנית. התומכים בהוראה זו, שהייתה סעיף 11 בטיוטת החוק, טוענים כי התשלום לאתר ניתן עבור העתקת טקסט ושמירתו במטמון של מנוע החיפוש, והמתנגדים לו טוענים כי גם קישורים עמוקים לכתבות באתרי אינטרנט יחויבו בתשלום. הוראה נוספת, שהייתה סעיף 13 בטיוטת החוק, קובעת כי אתרים לפרסום תוכן של גולשים, כמו יוטיוב ופייסבוק, יסננו את כל התוכן המפורסם על ידי המשתמשים באתרים, ויסירו תוכן שמפר זכויות יוצרים. בתגובה, החשיכו מספר ויקיפדיות בשפות אירופאיות את מסכיהן במחאה על סעיף זה. ראו גם טרול זכויות יוצרים פיראטיות תוכנה Copyleft סלפי הקופה ויקיפדיה:OTRS לקריאה נוספת טוני גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שלישית, הוצאת איש ירוק, 2021 מיכאל בירנהק וגיא פסח (עורכים), יוצרים זכויות: קריאות בחוק זכות יוצרים, הוצאת נבו, 2009 ניבה אלקין-קורן, קניין רוחני בעידן המידע, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004 תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, הוצאת נבו, 2012 Mary LaFrance, Copyright law in a nutshell, Third Edition, St. Paul, MN : West Academic Publishing, 2017 קישורים חיצוניים החקיקה עד 2007: זכויות יוצרים, באתר "זכויות יוצרים ושות'" בעריכת טוני גרינמן פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א–1991. מיכאל בירנהק, קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה, בספר: מיכאל בירנהק וגיא פסח (עורכים), יוצרים זכויות: קריאות בחוק זכות יוצרים, 2009 זכויות יוצרים במשפט העברי: הפרק זכויות יוצרים מתוך הספר שו"ת משפטי ארץ חלק א, באתר דין תורה זכויות יוצרים במשפט העברי, הרב ישועה רטבי של מי השורה הזאת לעזאזל? יום עיון בנושא "קניין רוחני וזכויות יוצרים בעידן של חברה משעתקת", האוניברסיטה הפתוחה (הרצאות מצולמות) תמר גדרון, עידן הפרודיה – על "חסמב"ה", על "חלף עם הרוח" ועל מה שביניהם, המשפט, פברואר 2004 זכויות יוצרים – שימוש הוגן באוניברסיטת סטנפורד נחום רקובר, לזכויות היוצרים והמו"לים (במשפט העברי) באתר דעת דניאל בן אוליאל, שאלת סמכות השיפוט הבינלאומית, הערוץ האקדמי, 20 באוקטובר 2009 זכויות יוצרים וזכויות הצלם באתר "מגה פיקסל" אשכול מחקרים בנושא, באתר מרכז המחקר של הכנסת יהונתן קלינגר, שכתוב מאמרים: מתי אפשר להעתיק ומתי זו הפרת זכויות יוצרים? 29 באוגוסט 2012 מאגרי תמונות לשימוש חופשי (תחת רישיון creative commons), עידן בן אור, 17 בינואר 2020 מדריך "מאגרי תמונות לפרסום – אתרים והחוק", נועם מדאר – הפורום לחברה האזרחית, מאי 2022. הערות שוליים קטגוריה:קניין רוחני קטגוריה:מונחים משפטיים	2024-09-24T19:14:52
חגורת קויפר	250px\|שמאל\|ממוזער\|תרשים של חגורת קויפר במערכת השמש. ממוזער\|upright=1.3\|תרשים של חגורת קויפר, של הדיסק המפוזר ושל עננת אורט המרוחקת עוד יותר חגורת קְויפּר (באנגלית: Kuiper belt; בעברית נכתב גם: חגורת קַייפּר או חגורת קווִיפר) היא אסופת גופים הסובבים את השמש במסלול הנמצא מעבר לכוכב הלכת נפטון, במרחק של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש ובמישור הקרוב למישור המילקה. מספר הגופים בחגורה שרדיוסם מעל ל-100 ק"מ מוערך ביותר מ-100,000, פי 300 ממספר האסטרואידים בגודל זה. בחגורת קויפר נמצאים כוכבי הלכת הננסים פלוטו, האומיה ומאקה-מאקה. הגילוי החגורה קרויה על שם האסטרונום ההולנדי-אמריקאי ג'ררד קאיפר, שחזה את קיומה בשנת 1951. עם זאת, העלה השערה בדבר קיומה עוד ב־1943, ולכן היו שהציעו לקרוא לה "חגורת אדג'וורת'–קויפר". השערתו של קאיפר באה להסביר את קיומה של משפחת שביטי צדק, אשר בניגוד לשביטים ארוכי-המחזור הם בעלי מחזור קצר למדי (לרוב עד 20 שנה, ועל כל פנים לא יותר מ־200 שנה), מסלולים שנמצאים במישור המלקה (או קרוב אליו) וכיוון תנועה כשל כל הפלנטות והאסטרואידים. ההשערה קיבלה חיזוק נוסף בשנות ה־80 ממודלים ממוחשבים של ימיה הראשונים של מערכת השמש, אשר הראו שכוכבי הלכת שנוצרו "דחפו" "זבל חללי" למיניו כלפי הקצה של מערכת השמש. בשנת 1992 אומתה השערתו של קאיפר, כאשר וג'יין לו גילו את הגוף הראשון בחגורת קויפר, 1992QB1. כיום ידוע שיש מעל 800 גופים בחגורה אולם רק פרטים בודדים ידועים עליהם, בעיקר בהירותם ומסלוליהם סביב השמש. הגופים נחשבים חלק מקטגוריית הגופים הטרנס-נפטוניים. כמעט כל הגופים התגלו אחרי 1992 בזכות התקדמות משמעותית בחומרה ובתוכנה של מחשבים באותה תקופה, ושימוש ברכיב ה-CCD בטלסקופים שאיפשרו חיפוש אוטומטי יעיל ואפקטיבי הרבה יותר לטווח של חגורת קויפר. מאפיינים מתוך חישוב עוצמת ההארה - והנחה לגבי כושר החזרת האור - ניתן להעריך את גודלו של גוף. החוקרים מניחים שכושר ההחזרה של גופי חגורת קויפר לקוי, כפי שנמדד בגרעיני השביטים, כלומר, הוא פחות מ־10 אחוזים, ועל סמך הנחה זו חושבו גודלי הגופים בחגורת קויפר. גופי חגורת קויפר נעים במסלולים המתחלקים לשני סוגים: של גופי החגורה המכונים ה"אמיתיים", הנשארים כל הזמן במרחק גדול של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש; ולגופים ש"התפזרו" מהחגורה - כנראה עקב כוח משיכה של גוף אחר - ויכולים להתרחק מהשמש עד למרחק של כמאה יחידות אסטרונומיות (אם כי הפריהליון שלהם הוא עדיין בתחומי החגורה). גוף אחד כזה, שסימונו CR105 2000, נתגלה בשנת 2000, ורק שנה לאחר מכן הובהר מסלולו: הוא מגיע למרחק של עד 400 יחידות אסטרונומיות. הגבול העליון של חגורת קויפר אינו שרירותי: מספר הגופים אחרי נקודת המרחק של 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש פוחת באופן קיצוני, תופעה אשר קרויה "מרווח קאיפר" או "מצוק קאיפר". אחת ההשערות היא שגוף רחוק יותר בעל מסה דומה לזו של כדור הארץ או מאדים "מסלק" מהאזור ההוא גופים על ידי השפעתו הכבידתית. מרחקם הרב של גופי חגורת קויפר מהשמש גורם לתאורה נמוכה ולכן לקור עז על פניהם. כש־CR105 2000 נמצא בנקודה הרחוקה ביותר במסלולו, הוא מקבל כמות אנרגיה קטנה פי 16 אלף מזו שהשמש מקרינה על כדור הארץ. עצמת התאורה בחלק הגוף המואר דומה לעצמת התאורה על פני כדור הארץ בליל ירח מלא. חישובי טמפרטורה מצביעים על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מעל לאפס המוחלט. הגופים בחגורת קויפר קפואים וצפויים להישאר כאלה אלא אם הפרעה מסלולית תסיט אותם לעבר פנים מערכת השמש, שם יתאייד הקרח שבהם והם יהפכו לשביטים מן המניין. גופים ידועים בחגורת קויפר אף שרוב גופי חגורת קויפר אינם גדולים במיוחד (גודלם אינו עולה על כמה מאות ק"מ), יש ביניהם מספר גופים בעלי ממדים גדולים יותר, כדוגמת פלוטו. מסיבה זו, לאחר גילויים היה ויכוח אם הם צריכים לזכות להכרה ככוכבי לכת מן המניין (ועל סדנה אף הכריזו בחגיגיות כעל כוכב הלכת העשירי, אם כי לבסוף ביטלו את ההכרזה הזו). בסופו של דבר הוחלט שפלוטו צריך לרדת למעמד של כוכב לכת ננסי, בגלל השתייכותו לחגורת קויפר ובגלל תכונותיו שמאפינות כוכב לכת ננסי. להלן התיאור של כמה מגופי קויפר הגדולים ביותר: פלוטו פלוטו (15px\|סמל פלוטו), אשר נמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש הוא הגוף הגדול ביותר מבין כל הגופים המוכרים בחגורת קויפר וקוטרו 2,320 ק"מ. יחד עם הירח הגדול שלו כארון הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" כבידתית ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. בנוסף לפלוטו ולכארון, התגלו ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, שנמצא מחוץ לפלוטו. מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול - פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית. משערים שפלוטו מורכב מסלעים, קרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד-חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל-60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיעה עד 106 קלווין. האומיה שמאל\|ממוזער\|200px\|איור של האומיה האומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית. גילוי האומיה הוכרז ב־27 ביולי 2005 לאחר שיומיים קודם לכן צוות ספרדי בראשותו של חוזה לואיס אורטיז מוראנו (José Luis Ortiz Moreno) סיים לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003. צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון גילה את העצם כבר ב־28 בדצמבר 2004 כאשר תצפת על האזור. מאקה-מאקה שמאל\|ממוזער\|200px\|איור של מאקה-מאקה מאקה-מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם, על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא. אף על פי שהוא התגלה במרץ 2003, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות בהירותו הנראית, 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה-מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו. תצפיות אינפרה אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה-מאקה יש ירח אחד. קווה-וואר בשנת 2002 התגלה גוף גדול בחגורת קויפר, שזכה לשם 50000 קווה-וואר "Quaoar" (מבטאים kwa-whar), על שמו של אחד מהאלים להם סגדו האינדיאנים ילידי אמריקה. הוא שוכן מיליארד קילומטרים מאחורי פלוטו ומקיף את השמש אחת ל־288 שנים במעגל כמעט מושלם. קווה-וואר נמדד באמצעות טלסקופ החלל האבל ונמצא כי רוחבו 1,300 קילומטרים – כ־400 קילומטרים יותר מקרס (בשנת 2006 הוחלט לשנות את סיווגו לכוכב לכת ננסי), האסטרואיד הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים העיקרית עד כה, ויותר ממחצית קוטרו של פלוטו. זה היה העצם הגדול ביותר שהתגלה במערכת השמש מאז גילויו של פלוטו ב-18 בפברואר 1930. מאז התגלו עוד כמה גופים שכנראה גדולים ממנו, כגון מאקה-מאקה. אורקוס ב־19 בפברואר 2004 נמסר על גילוי עצם קפוא במרחק של כ־7 מיליארד קילומטרים מהשמש, שנראה כי גודלו הוא כמחצית גודלו של פלוטו והוא גדול מכארון, הירח של פלוטו. עצם זה קיבל את השם הזמני DW2004, והסתבר שזהו הפלוטינו הגדול ביותר שנמצא במערכת השמש שלנו מאז גילוי פלוטו עצמו ב־1930. תצפיות ראשוניות על העצם, שקיבל את השם 90482 אורקוס, מראות כי הגוף השמימי הקפוא גדול בעשרה אחוזים מקווה-וואר. הוא שוכן בחלק החיצוני של חגורת קויפר, אזור של סלעים קפואים מעבר למסלולו של נפטון, והוא ה־15 בסדרת עצמים בגודל של למעלה מ־500 קילומטרים, שנמצא באזור זה. מדידות ראשוניות מציעות כי אורקוס נע במסלול אליפטי סביב השמש, במסגרתו הוא מתקרב אליה למרחק של כ־4.3 מיליארד קילומטרים ומתרחק ממנה עד למרחק של 7.5 מיליארד קילומטרים. לדברי בראון, לוקח לו 252 שנה להקיף את השמש. טבלת גופי קויפר הגדולים שם קוטר (ק"מ) גודל אמיתי אלבדו חצי הציר הגדול (יח"א) שנת הגילוי המגלה פלוטו 2,370 1.0- 0.6 39.4 1930 קלייד טומבו מאקה-מאקה 1,800 0.3- 0.6-1.0 45.7 2005 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' האומיה 1,500~ 0.1 0.7 43.3 2005 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' אורקוס 1,500~ 2.3 0.1 (הערכה) 39.4 2004 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' קווה-וואר 1,170 2.6 0.1 43.5 2002 בראון, טרוז'ילו כארון 1,205 1 0.4 39.4 1978 ג'. קריסטי 2002UX25 910~ 3.6 0.08 42.5 2002 א. דסקור / ספייסווטש 2002AW197 650-750 3.3 0.14-0.2 47.4 2002 בראון, טרוז'ילו ואח' / מצפה הכוכבים פלומר ורונה 450-750 3.7 0.12-0.3 43.0 2000 ר. מקמילן איקסיון 400-550 3.2 0.25-0.5 39.6 2001 Deep Ecliptic Survey ראו גם 136199 אריס גבול רוש קישורים חיצוניים חגורת קויפר באתר Solarviews חגורת קויפר באתר Nineplanets הערות שוליים קטגוריה:כוכבי לכת מינוריים קטגוריה:גופים טרנס-נפטוניים	2024-10-13T08:56:03
אפקט החממה	שמאל\|ממוזער\|250px\|תחנת כוח במקסיקו סיטי מזהמת את האוויר. זיהום אוויר הוא אחד המקורות העיקריים לפליטה של גזי חממה שמקורם בפעילות אנושית אֵפֵקְט הַחֲמָמָה או תּוֹצָא הַחֲמָמָה הוא תהליך שבו גזי חממה באטמוספירה של כוכב לכת גורמים להחזר של קרינה תת אדומה אל פני השטח שלו, ובכך גורמת להתחממות שלו. מקור השם הוא באנלוגיה לחימום של אוויר בתוך חממה יחסית לאוויר מחוץ לה. בהיעדר אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת של פני השטח של כדור הארץ הייתה עומדת על כ-18° צלזיוס מתחת לאפס, אך בזכות אפקט החממה הטמפרטורה היא כ-14°. המודל הוצע לראשונה על ידי הכימאי השוודי סוונטה אוגוסט ארהניוס בשנת 1896. כיום ישנה תמיכה רחבה בקהילה המדעית בתאוריה שלפיה התעצמות אפקט החממה גורמת להתחממות העולמית. בכוכב נוגה קיים אפקט החממה החזק ביותר במערכת השמש שגורם לכך שהטמפרטורה שם עומדת על 460 מעלות צלזיוס. כך, נוגה חמה יותר מכוכב חמה אף על פי שהיא מקבלת רק רבע מכמות קרינת השמש בהשוואה אליו. מחקר של אוניברסיטת טקסס A&M משנת 2019 הראה שריכוז גזי החממה באטמוספירה החל מאמצע המאה ה-20 ועד ימינו הוא חסר תקדים ב-2.5 מיליון השנים האחרונות, כאשר במשך 2.5 מיליון השנים האחרונות ריכוז גזי החממה עמד בדרך כלל על כ-230 חלקים למיליון, וגם במקרים חריגים לא עבר את ה-320 חלקים למיליון. זאת לעומת ריכוז גזי החממה בעשורים האחרונים, שנכון למדידת המחקר עמדו על 410 חלקים למיליון. כתוצאה מזה, אפקט החממה המואץ בעשרות השנים האחרונות, אשר מקובל במחקר לייחס לפליטת גזי חממה על ידי פעילות האדם, גורם לשלל תופעות חסרות תקדים באקלים כדור הארץ, המכונות משבר האקלים. הגורמים להגברה בעצמת אפקט החממה בכדור הארץ בכדור הארץ נצפית התגברות באפקט החממה מאז המהפכה התעשייתית והשימוש בפחם ובנפט באופן תעשייתי, בעקבות פליטת כמויות גדולות של גזים לאטמוספירה כתוצאה משריפת החומרים כמו גם כתוצאה משריפת ביומסה באזורים מיוערים, בעיקר לצרכים חקלאיים. לבד מנזקים ישירים ועקיפים הנגרמים לסביבה ולבריאות האוכלוסייה עקב גזים אלה, נפלטים גם גזי חממה רבים, כשבראשם פחמן דו-חמצני, אשר שיעור הימצאותו באטמוספירה גדל והולך בהדרגה. תהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) המתבצע על ידי צמחים ופלנקטון צמחים היו בעבר גורם מאזן אשר ייצב את שיעור גז זה באוויר, כחלק ממעגל כמעט סגור של המערכת האקולוגית של נשימה ופירוק מצד אחד והטמעה מהצד השני. כיום, הפחמן שממנו נוצר הפחמן דו-חמצני הנפלט לאוויר אינו נובע מן המערכת האקולוגית העכשווית, אלא מקורו בפחמן שנאגר במעמקי האדמה במשך אלפי שנים על ידי ריקבון של עצים וצמחים. כמות הצמחים הנוכחית אינה מספיקה להטמעת הכמויות העצומות של הפחמן. משום כך המערכת של קליטת פחמן ופליטתו מתוך המערכת הביוספירית אל הסביבה אינה מאוזנת. תהליכי מדבור ופגיעה בצמחים על ידי עיור וכיסוי השטח בכבישים יכולים להקטין עוד יותר את יכולתם של הצמחים להטמיע חלק מהפחמן הדו-חמצני. ב-2006 יצא דו"ח של האו"ם שטען שמשקי החי אחראים על 18% מגזי החממה המיוצרים באשמת האדם כאשר הכמות הנפלטת ממכוניות מגיעה ל-13.5%, אולם ב-2010 דווח שהדו"ח הפריז בשיוך ההשפעה של אכילת בשר על שינויי האקלים. בשנת 2013, ארגון החקלאות והמזון של האו"ם הוציא דו"ח עדכני יותר, לפיו משקי החי אחראיים לכ-14.5% מפליטות גזי החממה כך שגם לפי הנתונים העדכניים יותר, משקי החי פולטים יותר גזי חממה מאשר תעשיות הרכב. תוצאות אפקט החממה אפקט החממה בבסיסו הוא תהליך טבעי, אשר נחוץ לשם שמירה על טמפרטורה גבוהה מספיק המאפשרת חיים בצורתם הנוכחית על פני כדור הארץ. תחזיות רבות הקשורות באפקט החממה המוגבר צופות נזקים סביבתיים גדולים, בהם: שינויי אקלים קיצוניים. עלייה משמעותית של גובה פני הים וצמצום פני היבשה, כתוצאה מהתכת הקרחונים בקטבים. התפשטות מינים פולשים המתואמים לאקלים החדש. הגברת תהליכי מדבור. עמעום עולמי במקביל לאפקט החממה המוגבר קיים עמעום העולמי, הגורם להחזרת קרינה מכדור הארץ לחלל, הזיהום הנוצר על ידי בני אדם גורם לעלייה בריכוז האירוסולים ("חלקיקים מרחפים") ולהיווצרות עננים בעלי טיפות מרובות וקטנות (ריבוי גבישי צמיחה). עננים אלו לא מאפשרים לחלק מהקרינה להיכנס לשטח הפנים של כדור הארץ ומחזירים אותה לחלל וכתוצאה מכך נוצר אפקט של קירור, הפועל באופן הפוך לאפקט החממה. אפקט קירור זה, המכונה גם אפקט העמעום, מנוגד לאפקט החממה אשר גורם להתחממות הגלובלית. לפי גישה זו, ללא אפקט העמעום הייתה ההתחממות הגלובלית חריפה אף יותר. מניעת אפקט החממה כדי לצמצם את אפקט החממה התקבל ב-1998 פרוטוקול קיוטו המציג שני כיווני התמודדות עיקריים: צמצום הפליטה של גזי חממה וכן ניקוז גזי חממה מהאטמוספירה על ידי טכניקות לכידת פחמן המכונה כ'מִבְלַע פַּחְמָן' (Carbon Sink). צמצום פליטת גזי חממה פרוטוקול קיוטו דרש ממדינות המערב החתומות עליו לצמצם את כמות גזי החממה שהן פולטות כך שב-2012 רמת הפליטה תרד לרמה הנמוכה ב-5% מזו שהייתה ב-1990. למדינות מזרח אירופה הוקצה יעד פליטה, אולם הוא גבוה מהיקף הפליטה בפועל ולכן איננו מחייב צמצום פליטה. מדינות מתפתחות אינן נדרשות לצמצם את הפליטה שלהן. ישנן אפשרויות שונות לצמצום פליטת גזי החממה כגון שימוש במקורות אנרגיה נקייה (רוח, שמש, מים, העדפת דלקים פחות מזהמים), ייעול תעשייה ותחבורה בדגש על צמצום שימוש ברכב פרטי והעדפת אמצעי תחבורה ציבורית וכלי רכב חשמליים. ניקוז גזי חממה מדינות יכולות לעמוד ביעד שהוצב להן גם על ידי סילוק פחמן וגזי חממה אחרים מהאטמוספירה. סילוק שכזה יכול להתבצע על ידי פתרונות מבוססים קיבוע פחמן כדוגמת נטיעת יערות ובמקרים מסוימים אפילו על ידי תשלום למדינות עניות כדי שלא ייכרתו יערות בתחומן. ישנה מחלוקת האם ניקוז גזי חממה הוא אמצעי קל ולא יקר לצמצום אפקט החממה או שהוא תרגיל התחמקות שבאמצעותו מדינות מזהמות נמנעות מלהפסיק לזהם. הקשר בין התגברות אפקט החממה להתחממות גלובלית ההצהרות הרשמיות של התאחדויות חוקרי האקלים ושל הגוף הבינלאומי המרכז מידע בנושא (IPCC), כמו גם הרוב המוחלט של המאמרים המדעיים שפורסמו בנושא אחרי 1993 תומכים בתאוריה שלפיה ההתחממות נובעת מפעילות אנושית הגורמת לפליטה מוגברת של גזי חממה. לפי הדוח השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים, יש לערוך שינויים דרמטיים באורח החיים האנושי ולצמצם את פליטת גזי החממה בחצי עד שנת 2030 ולחלוטין עד שנת 2050. רק כך, ניתן יהיה להימנע מהתחממות גלובלית של מעל 1.5 מעלות צלזיוס. עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לתאוריה זו ומציעים תאוריות חילופיות. לדוגמה, הפרופסורים נתן פלדור וניר שביב מהאוניברסיטה העברית בירושלים טוענים כי ההתחממות הנצפית לאחרונה היא חלק ממחזור טבעי של התחממות והתקררות כדור הארץ. ההסכמה המדעית הרחבה בקשר להשפעת התגברות אפקט החממה הובילה לאחרונה את המדינות המפותחות המובילות כלכלית (פורום ה-G8), להכריז על תמיכתן בפתרון בעיה זו. תמיכה זו התבטאה בהחלטות שהתקבלו בוועידת קיוטו שבה התחייבו מדינות רבות להפחית את כמות גזי החממה אשר הן פולטות. ראו גם מדבור חורף גרעיני מאזן הקרינה של כדור הארץ לקריאה נוספת פיטר מילר, השינוי מתחיל בבית, חוסכים אנרגיה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009 קישורים חיצוניים הפחתת פליטות גזי חממה, גיליון נושאי של כתב העת "אקולוגיה וסביבה", סתיו 2022 הערות שוליים קטגוריה:אקלים קטגוריה:שינוי אקלים	2024-08-11T17:20:30
RSA	RSA היא מערכת הצפנת מפתח ציבורי דטרמיניסטית מעשית הראשונה שהומצאה והיא עדיין בשימוש נרחב במערכות אבטחת מידע מודרניות, תקשורת מחשבים ומסחר אלקטרוני. ב־RSA, כבכל מערכת מפתח ציבורי, מפתח ההצפנה אינו סודי והוא שונה ממפתח הפענוח שנשמר בסוד, על כן היא נקראת אסימטרית. האסימטריה ב־RSA נובעת מהקושי המעשי שבפירוק לגורמים של מספר פריק שהוא כפולה של שני ראשוניים גדולים, שהיא בעיה פתוחה בתורת המספרים. השם RSA נובע מראשי התיבות של שמות המשפחה של הממציאים, רון ריבסט, עדי שמיר ולאונרד אדלמן, שפרסמו את האלגוריתם לראשונה ב־1977. ישנן עדויות שהאלגוריתם היה ידוע עוד קודם לכן לשירותי המודיעין של ארצות הברית והממלכה המאוחדת ונשמר בסוד מטעמים של ביטחון לאומי. ב-RSA השולח משתמש במפתח ההצפנה הציבורי של הנמען כדי להצפין עבורו מסר כך שרק הנמען מסוגל לפענחו באמצעות המפתח הפרטי המתאים שברשותו. המפתח הציבורי כולל שלם יחד עם השלם הפריק שהוא כפולה של שני ראשוניים גדולים שווים באורכם בקירוב, הנקרא מודולוס. הצפנה היא העלאת המסר בחזקת מודולו ואילו פענוח נעשה על ידי הפעולה ההפוכה אותה הנמען מבצע על ידי העלאת הטקסט המוצפן בחזקת ההופכי הכפלי של שהוא המפתח הסודי (שאותו אפשר לכתוב גם: ) במילים אחרות פענוח שקול להוצאת שורש ממעלה מודולו . בידיעת הגורמים הראשוניים חישוב המפתח הסודי מתוך המפתח הציבורי הוא מלאכה קלה, כפי שיתואר בהמשך ואילו ללא ידיעת הגורמים הראשוניים לא ידועה דרך יעילה לחישובו בזמן סביר. לכן "הקושי" נמדד במספר הפעולות האלמנטריות הנדרש כדי לפרק את המודולוס לגורמים. ההבדל בפקטור העבודה בין העלאה בחזקה מודולרית לבין חישוב שורש מודולרי שהן פעולות הופכיות, הוא המקור לפונקציה החד־כיוונית שבבסיס RSA. שבירת מערכת ההצפנה, דהיינו פענוח המידע ללא ידיעת הגורמים הראשוניים של נקרא בעיית RSA. היא נחשבת לבעיה קשה אם כי אין הוכחה שהיא קשה לפחות כפירוק לגורמים. אלגוריתם RSA נחשב איטי יחסית ועל כן אינו מתאים להצפנה ישירה של מידע בכמות גדולה. במקום זאת, במערכת הצפנה היברידית, RSA משמש לשיתוף והעברה של מפתח להצפנה סימטרית, אשר בתורו משמש להצפנת המידע עצמו עם אלגוריתם מועדף כמו AES. RSA שאבה השראה מרעיון המפתח הציבורי שנהגה כשנה קודם לכן על ידי ויטפילד דיפי ומרטין הלמן והוא האלגוריתם האסימטרי הראשון ששימש גם להצפנה וגם לחתימה דיגיטלית. RSA היה לפורץ דרך בתולדות ההצפנה המודרנית והמצאתו העלתה את בעיית פירוק לגורמים לחזית המחקר בתורת המספרים היישומית, שכן ביטחונו מסתמך על כך שלא ניתן לפתור בעיה זו בפרק זמן סביר. אלגוריתם RSA אינו פוסט־קוונטי, כלומר עם המצאת מחשב קוונטי מעשי בקנה מידה גדול, צופן RSA לא יהיה בטוח יותר לשימוש משום שבעיית פירוק לגורמים תהיה קלה לפתרון באמצעות אלגוריתם שור. היסטוריה ממוזער\|175px\|עדי שמיר בכנס בנושא המאגר הביומטרי, אפריל 2012 החיסרון העיקרי בצפנים סימטריים הוא שהמפתח הסודי נדרש הן להצפנה והן לפענוח ולכן יש צורך להעבירו לידי השולח בדרך כלשהי ובכך לסכנו בחשיפה. ב־1976 פרסמו ויטפילד דיפי ומרטין הלמן מאמר המתאר את התפיסה של ההצפנה האסימטרית, שבה הנמען מפרסם מפתח הצפנה פומבי בעזרתו מבוצעת הצפנת מסרים הנשלחים אליו, ואילו הפענוח מתבצע אך ורק באמצעות המפתח הפרטי שברשותו, שמעולם לא נחשף. כשנה לאחר מכן ב־1977, רונלד ריבסט, עדי שמיר ולאונרד אדלמן מ־MIT פרסמו לראשונה במגזין סיינטיפיק אמריקן את RSA, שיישם לראשונה את המודל של דיפי והלמן באופן מעשי. אלגוריתם RSA זיכה את ממציאיו בפרס טיורינג לשנת 2002. זכויות יוצרים RSA נרשם כפטנט בארצות הברית בשנת 1983 ותוקפו פג בספטמבר 2000. בדצמבר 1997 פרסם מטה התקשורת של המודיעין הבריטי GCHQ מסמך בו נטען כי רעיון המפתח הפומבי היה ידוע להם כעשור לפני שהתפרסם. הם גילו לטענתם גם את RSA וגם את דיפי־הלמן, אך שמרו את הדבר בסוד. גם ה־NSA טען שגילה את RSA הרבה לפני שנודע לציבור, אולם התגלית סווגה כסוד לאומי. המתמטיקאי הבריטי קליפורד קוקס שעבד בסוכנות הביון הבריטית, פרסם מסמך בו נטען כי ב־1973 המציא אלגוריתם הצפנה דומה ל־RSA. ייתכן שבקהיליית המודיעין המצאות אלו היו ידועות שנים רבות לפני שהציבור התוודע להן. בכל מקרה ספק אם לממצאים אלו הייתה תועלת מעשית כלשהי באותה עת. הכנה בגרסת RSA הבסיסית, תחילה להכנה: בוחרים שני מספרים ראשוניים גדולים ו־ מחשבים את מחשבים את . הפונקציה נקראת פונקציית אוילר המייצגת את סדר החבורה. בוחרים שלם שהוא זר ל־ (בעבר היה נהוג לבחור e=3, אך התגלו בו פרצות אבטחה. היום נהוג לבחור e=65537) מחשבים המקיים את הקונגרואנציה: . כלומר מקיים את: . פירוט הפרמטרים ו־ בשלב 1 צריכים להיות ראשוניים גדולים כדי להקשות על פירוק לגורמים ואקראיים כדי להקשות על ניחושם. האסטרטגיה המומלצת היא להגריל מספר אקראי אי־זוגי באורך הרצוי באמצעות מחולל פסאודו-אקראי ובדיקת ראשוניותו באמצעות אלגוריתם לבדיקת ראשוניות. אפשר להסתפק באלגוריתם הסתברותי כגון מילר־רבין אם הפרמטרים נבחרו כראוי. משפט המספרים הראשוניים מבטיח שתוך מספר קטן יחסית של הגרלות (בערך כמספר הספרות של המספר), נתקלים בראשוני. נקרא מודולוס. החישובים מתבצעים בחוג שבו מחושבת השארית של כל פעולה אריתמטית במספר n (ראו חשבון מודולרי). משמש כמפתח פומבי ונדרש להצפנה ופענוח. הוא מפתח פומבי המשמש להצפנה ויכול להיות כל שלם טבעי הנמוך מ־ ובלבד שיהיה זר ל־ כלומר שאין לו מחלק משותף עם מלבד 1. מסמנים זאת: (הפונקציה gcd מציינת מחלק משותף מרבי). זאת כדי להבטיח כי ההצפנה תהיה תמורה ייחודית (כלומר עבור כל מסר מוצפן יהיה מסר מפוענח יחיד המתאים לו). רצוי לבחור קטן ככל האפשר כדי להקל על תהליך ההצפנה. הוא מפתח פרטי המשמש לפענוח וצריך להישמר בסוד. הוא הופכי כפלי מודולרי של (מודולו ) וניתן לסמנו: . להכנת אפשר להיעזר באלגוריתם אוקלידס המורחב (להלן) הראשוניים ו־ לא נחוצים לתהליך ההצפנה והפענוח על כן רצוי להשמידם. פרמטרים מתקדמים בתקן PKCS (גרסה 2), שונה מעט תהליך הכנת המפתחות. במקום לחשב את מחשבים את , שהוא האקספוננט של חבורת אוילר (הפונקציה היא הכפולה המשותפת המינימלית). במקרה זה צריך לקיים את יחס השקילות . תקן PKCS תומך בגרסה מתקדמת הנקראת RSA-CRT בה מנצלים את משפט השאריות הסיני כדי לחלק את מפתח הפענוח הסודי לשני מפתחות קטנים. מחשבים את כך שמתקיים ו־ כאשר ובאופן דומה מחשבים את מקדם CRT שהוא ההופכי הכפלי של מודולו המסומן בקיצור . הראשוניים ומקדם ה־CRT נדרשים להצפנה ופענוח ועל כן יש לשומרם בסוד. כמו כן תהליך הפענוח שונה במעט (להלן). התקן תומך גם בגרסת "Multi-prime" שבה מספר הגורמים הראשוניים של המודולוס גדול משניים. במקרה זה, עבור הראשוניים כאשר מחשבים את המעריכים כך שמתקיים וכן הנקראים מקדמי כך שמתקיים כאשר הוא כפולה של כל הראשוניים למעט . בשיטה זו יש לשמור את כל השלישיות . וכן תהליך הפענוח שונה בהתאם (להלן). הצפנה ופענוח אליס משדרת לבוב את מפתחות ההצפנה () ושומרת בסוד את המפתח . אם בוב מעוניין לשלוח את המסר לאליס תחילה עליו להפוך את לערך מספרי הנמוך מ־ בדרך מוסכמת כלשהי. הצפנה . להצפנה בוב פשוט מעלה את בחזקת ונוטל את השארית מחילוק ב־. את הטקסט המוצפן הוא יוכל לשדר לאליס בערוץ פתוח ונגיש לכל. פענוח לפענוח אליס משחזרת את המסר מתוך הטקסט המוצפן בעזרת המפתח הסודי בדרך זו: גרסאות מתקדמות RSA-CRT בגרסת CRT המופיעה בתקן, תהליך ההצפנה נותר זהה אך תהליך הפענוח שונה והוא מורכב משלושה שלבים: משתמשים במפתחות הפענוח מתהליך ההכנה לעיל, כדי לחשב את וכן . מחשבים את כאשר הוא הופכי כפלי מודולרי של מודולו התוצאה תהיה היות שפעולת העלאה בחזקה מודולרית היא הפעולה הארוכה והאיטית ביותר בכל התהליך. היתרון בשיטה זו כאמור שהיא נעשית מודולו ו־ כל אחד בנפרד. היות שהם קטנים מהמודולוס בחצי מושג שיפור בפקטור של 2 בקירוב. RSA Multi-primes בגרסת Multi-Prime שבה מספר הגורמים גדול משניים, שוב ההצפנה זהה לגרסה הבסיסית ואילו הפענוח מתבצע כדלהלן: תחילה עבור הגורמים כאשר מחשבים את כאשר הם מפתחות הפענוח שהוכנו קודם (פרמטרים מתקדמים לעיל). מחשבים את . מחשבים את . מציבים ועבור עד מחשבים את: (כפולת כל הראשוניים למעט ) יש לזכור שכל הפעולות מבוצעות מודולו . מכיוון שהפרמטרים ביישום מעשי בדרך כלל גדולים, חישוב חזקות בסדר גודל כזה נעשה בשיטות לחישובים מודולריים מרובי ספרות (ראו חשבון מודולרי). השיטה הבסיסית המתוארת כאן אינה בטוחה לשימוש לפי מודל ביטחון מחמיר שנקרא עמידות נגד התקפת מוצפן-נבחר לכן במרבית המקרים אין להשתמש בה כך. תחת זאת, התקן מפרט שיטות להכנה בטוחה של המסר להצפנה באופן כזה שההצפנה תהיה בטוחה ולא תדליף מידע שלא במתכוון (ראו ריפוד). בנוסף, כדי למנוע התקפה אקטיבית על המערכת מצד גורם זדוני שיכול לשנות מסרים בדרכם, רצוי להבטיח את שלמות המפתחות ושייכותם לבעליהם. מקובל לרשום את המפתח הציבורי אצל צד שלישי מהימן כמו רשות אישורים (ראו מפתח פומבי). בסיס מתמטי ביטחון שיטת RSA מתבסס על בעיית RSA כדלקמן; נתון שלם חיובי , מכפלת שני ראשוניים שונים שווים בגודלם בקירוב, נתון שלם חיובי הנמוך מ־ המקיים (פירושו ש־ זר ל־) ונתון שלם כלשהו. מצא את המקיים את המשוואה: . במילים אחרות הבעיה היא מציאת שורש ממעלה של (מודולו ). הרעיון מאחורי אלגוריתם הפענוח של RSA מבוסס על משפט אוילר הקובע: עבור כל ו־ טבעיים הזרים זה לזה (שאין להם מחלק משותף מלבד 1) מתקיים: . הפונקציה נקראת פונקציית אוילר ומייצגת את מספר הטבעיים הזרים ל־ וקטנים ממנו. אם מכפילים את שני אגפי השקילות האמורה ב־ מתקבל: . הוכחת נכונות לפי האלגוריתם מפתח הפענוח מקיים את השקילות , כלומר הוא כפולה כלשהי של שהוא בעצם , בניסוח אחר קיים שלם המקיים לכן הוא פתרון של המשוואה כי עבור כל שלם הנמוך מ־ מתקיים: , , ,לפי חוקי החזקות, היות שמתקיים , חוקי החזקות שוב, נובע ממשפט אוילר והפתרון הוא יחיד כיוון שאם קיים פתרון אחר נניח שגם הוא פתרון של אז: , , ,היות ש־, לפי חוקי החזקות לפי משפט אוילר היות ש־ הוא פתרון של . דוגמה במספרים קטנים נניח שאליס בוחרת את הראשוניים ומחשבת את: ואת פונקציית אוילר: וכן בוחרת את , שימו לב שמתקיים כנדרש. בעזרת אלגוריתם אוקלידס המורחב מתקבל לכן יהיה מפתח הפענוח המתאים. אליס שולחת את ואת לבוב ושומרת בסוד את . אם בוב מעוניין להצפין את המסר עבור אליס הוא מחשב את: ושולח את לאליס. כשאליס מקבלת את היא משחזרת את בעזרת המפתח הסודי: . בגרסת CRT מחשבים תחילה את מפתחות הפענוח כי מתקיים באופן דומה מוצאים את . ואז לפענוח מחשבים את וכן מחשבים את ההופכי הכפלי של מודולו שהוא ואז . שימו לב שהיות ש־ הוא מספר שלילי לכן לפי הכלל בחשבון מודולרי (מודולו במקרה זה) הוא שקול למעשה ל־. מה שנותר הוא לחשב את . הדוגמה היא להמחשה בלבד, בפועל חובה על הראשוניים ו־ להיות הרבה יותר גדולים מהדוגמה המובאת כאן. זאת כדי למנוע ניסיון לתקוף את האלגוריתם על ידי פירוק לגורמים באמצעות אלגוריתם פירוק לגורמים ידוע (ראו פירוק לגורמים) ואז לחשב את מפתח הפענוח באותה דרך שבה מחשב אותו המקבל. חתימה דיגיטלית אלגוריתם RSA יכול לשמש גם כחתימה דיגיטלית. כיוון שפונקציית ההצפנה היא התאמה על המפתחות יכולים להחליף תפקידים והחתימה מתבצעת על ידי היפוך סדר ההצפנה והפענוח לעיל. כדי לחתום על המסר אליס מצפינה אותו באמצעות המפתח הסודי שלה ושולחת את התוצאה לבוב, כדי לאמת את החתימה בוב מפענח את המסר באמצעות המפתח הפומבי (של אליס). אולם אין לחתום על מסמך בשיטת RSA בצורה ישירה אלא יש צורך תחילה לקודד את המסר באמצעות פונקציית יתירות כלשהי או פונקציית גיבוב לפני החתימה ואת החתימה לבצע על תוצאת הפונקציה במקום על המסר עצמו כדלהלן: אם אליס מעוניינת לשלוח את המסר כשהוא חתום על ידה לבוב, היא מבצעת: (בדיוק כמו בתהליך הפענוח לעיל). כאשר היא פונקציית היתירות האמורה והחתימה היא . שימו לב אף על פי שהמטרה בחתימה הדיגיטלית אינה סודיות, כיוון שאליס בעצם הצפינה את המסר היא לא צריכה לשלוח אותו כיוון שבוב מסוגל לשחזרו מתוך החתימה. על כן השיטה המתוארת אפשרית רק כשהמסר קצר (קטן מהמודולוס), כדי לחתום על מסר גדול יותר, נוקטים בשיטה אחרת, תחילה משתמשים בפונקציית גיבוב על המסר ואת החתימה מבצעים על תוצאת פונקציית הגיבוב במקום על המסר עצמו. במקרה זה אליס תצטרך לשלוח גם את המסר עצמו בנפרד. לאימות החתימה, בוב מחשב את: (בדיוק כמו תהליך ההצפנה לעיל) בוב משיג עותק אותנטי של מפתח האימות של אליס (המקביל למפתח ההצפנה ) באמצעותו מפענח את ובהפעלת הפונקציה ההופכית משחזר את המסר המקורי. בוב יכול להיות משוכנע כי רק אליס שהיא בעלת המפתח הפרטי המתאים, יכולה הייתה להיות המקור למסר ובמיוחד שלא שונה על ידי גורם כלשהו במהלך המשלוח. פונקציית היתירות הכרחית כיוון שללא השימוש בה יהיה קל למצוא מסר אחר שעבורו החתימה של אליס תהיה תקפה ללא ידיעת המפתח הפרטי שלה. זאת בשל הכיפליות של RSA. כדי לראות מדוע נניח כי (פונקציית הזהות), אם אליס חתמה על שני מסמכים שונים ו־ אזי כפולה של החתימות: ו־ על המסרים הנ"ל תהיה חתימה תקפה עבור המסר . פונקציית היתירות מבטלת את האסוציאטיביות של החתימות ועל כן מונעת בעיה זו. גרסאות מתקדמות החסרון העיקרי בגרסה הבסיסית הוא בגודל מפתח הפענוח שחייב להיות מטעמי ביטחון קרוב לגודלו של . היות שאלגוריתם RSA מערב העלאה בחזקה מודולרית, זמן ההצפנה והפענוח תלויים ישירות במספר סיביות המפתחות. מאז המצאת RSA נעשו מספר ניסיונות לצימצום גודל המפתחות ולשפר בכך את יעילות האלגוריתם. הדרך הפופולרית ביותר היא ניצול משפט השאריות הסיני (CRT). הרעיון הוא לפצל את מפתח הפענוח למספר מפתחות קטנים, חישוב העלאה בחזקה עם כל אחד מהם בנפרד ואז שילוב התוצאות בעזרת אלגוריתם CRT מתוך מערכת השקילויות שנוצרת. חישוב CRT זניח יחסית לפעולת העלאה בחזקה מודולרית, על כן שיטה זו משפרת משמעותית את תהליך הפענוח. משפט השאריות הסיני מאפשר פענוח מהיר יותר במיוחד בפלטפורמה מרובת מעבדים, בה ניתן לחשב העלאה בחזקה מודולרית באופן מקבילי. RSA-CRT ב־1982 פותחה גרסת RSA-CRT בה תהליך הכנת המפתחות והפענוח דורשים מספר התאמות: מחשבים שני מפתחות פענוח ו־ באופן שמתקיים וכן . לפענוח תחילה מחשבים את ואת . נעזרים באלגוריתם של הרווי גארנר לחישוב CRT, כדי לחלץ את מתוך מערכת השקילויות כך: (כאשר הוא הופכי כפלי של מודולו ). המסר יהיה . כיוון שהמפתחות ו־ קטנים בחצי מהמודולוס זמן הפענוח מתקצר בפקטור של 2 כמעט, זאת מבלי לאבד מביטחון האלגוריתם. Batch RSA גרסת RSA של עמוס פיאט שבה, אם המפתח הפומבי קטן מאוד, ניתן לפענח מספר מסרים שהוצפנו תחת אותו מודולוס בבת אחת. רעיון זה שימושי במערכות דוגמת שרת SSL המבצע פעולות Handshake בתדירות גבוהה. במקרה כזה ניתן לשנות את ארכיטקטורת השרת כך שימתין לקבלת מספר בקשות פענוח ואז יפענח את כל המסרים במחיר של פעולת פענוח אחת, בתנאי שהמודולוס זהה ומפתחות ההצפנה קטנים (ושונים). שיטה זו משפרת את יעילות אלגוריתם RSA בפקטור של כמעט 3.5 אם מבצעים שמונה פענוחים בבת אחת. כדי להסביר כיצד זה פועל, ידוע שבעיית RSA היא מציאת שורש ממעלה כלשהי מודולו שלם פריק . כלומר: . בתהליכי הפענוח והכנת החתימה המתוארים לעיל, יש צורך להעלות את בחזקת כלומר לחשב את . אם למשל , ונתונים שעבורם צריך לחשב את ואת , אפשר לחשב תחילה את: ואת, . ואז לפתור את המשוואות הנ"ל כדלהלן: , . יוצא שרק בחישוב נדרשת העלאה בחזקה מודולרית מלאה, בנוסף למספר קבוע קטן של פעולות כפל וחילוק מודולריים. החסכון הוא ששתי העלאות בחזקה מודולו בוצעו כמעט במחיר של העלאה בחזקה מודולרית אחת. הטריק המתואר מסתמך על העובדה שהמעריכים זרים זה לזה. אפשר להוסיף שיפורים לשיטה זו כמו CRT האמור. החסרון העיקרי הוא בצורך במפתחות הצפנה קטנים מאוד. כאשר מפתח הצפנה גדול, Batch RSA לא תהיה יעילה בשל התקורה הרבה הנוספת. Multi-prime RSA גרסה זו מבוססת על שינוי מבנה המודולוס. מיישמים את RSA עם מודולוס במבנה או כאשר . מכינים מפתחות פענוח מתאימים כמספר הגורמים, מפענחים עם כל מפתח במפרד ואז מחשבים את מערכת הקונגרואנציות באמצעות אלגוריתם CRT. במקרה של שלושה גורמים, אם המודולוס בגודל 2048 סיביות, כל גורם ראשוני יהיה בערך בגודל 683 סיביות. חישוב חזקה מודולרית בסדר גודל כזה מהיר במידה ניכרת מאשר חישוב החזקה עם המודלוס עצמו. משיקולי ביטחון במקרה שהמודולוס בגודל 1024 סיביות מספר הגורמים המקסימלי יכול להיות 3. RSA multi-prime מהירה יותר מהגרסה הבסיסית בפקטור של 2 בקירוב. תקן PKCS #1 תומך בגרסה זו. Multi-power RSA בגרסה זו המודולוס הוא מהצורה: כאשר ו־ הם בגודל סיביות (n הוא מספר סיביות המודולוס). במקרה של 1024 סיביות משיקולי ביטחון, לכל היותר . בפענוח משתמשים בשיטת למת הנזל (Hensel lifting) שהיא יעילה יותר מהעלאה בחזקה מודולרית רגילה. בשיפורים קלים multi-power יעילה יותר מהשיטה הבסיסית בפקטור של 2.3 לפחות. Rebalanced RSA הרעיון בשיטה זו הוא לפתור את חוסר האיזון הקיים בגרסה הבסיסית של RSA בין גודל מפתח ההצפנה לבין גודל מפתח הפענוח. משיקולי יעילות מפתח ההצפנה בדרך כלל קטן משמעותית. עובדה שלא תמיד רצויה היות שעלול להיווצר עומס יתר בצד המפענח לעומת הצד המצפין. במיוחד הדבר חשוב במכשיר נייד שאמור לייצר חתימת RSA שלאחר מכן תאומת על ידי שרת מהיר. כאן דווקא תהליך יצירת החתימה (המקביל לפענוח) צריך להיות קל יותר כיוון שנעשה בסביבה מוגבלת במשאבים. גרסת Rebalanced RSA דומה ל־RSA-CRT המתוארת לעיל, מלבד זאת שבגרסה זו מקזזים מגודל מפתח הפענוח על חשבון מפתח ההצפנה. השוני הוא בעיקר באלגוריתם הכנת המפתחות. אם השיטה מיושמת נכון ניתן להגיע למפתחות פענוח בסדר גודל של 160 סיביות כל אחד (במקרה של מודולוס בגודל 1024 סיביות). התקורה הנוספת מתהליך הכנת המפתחות וכן חישוב CRT בשלב הסופי של הפענוח נמוכה ביותר. חסרונה של השיטה הוא בעיקר בעובדה שהמפתח הפומבי גדול יותר, עקב כך לא בכל המערכות ניתן לישמה. יש מערכות המגבילות את גודל מפתח ההצפנה משיקולי יעילות. שיטה זו יעילה יותר מהגרסה הבסיסית של RSA בפקטור של 3 לפחות. Unbalanced RSA הצעה של עדי שמיר שבה הגורמים הראשוניים אינם שווים בגודלם (מכאן השם). הרעיון הוא שכדי להקשות על שבירת RSA בדרך של פירוק לגורמים רצוי שהמודולוס יהיה גדול ככל האפשר, אולם זה פוגע ביעילות השיטה במיוחד בסביבה מוגבלת במשאבים. אולם אם קטן, נניח 1000 סיביות ו־ גדול פי חמישה, אזי משיגים שיפור בביטחון השיטה ועדיין תהליכי ההצפנה והפענוח נותרים באותה רמת סיבוכיות (בתנאי שהמסר קטן מ־). זאת כיוון שיעילות אלגוריתמים המנצלים קיומם של גורמים קטנים אינה גבוהה והאלגוריתמים הכלליים פחות יעילים כאשר המודולוס גדול. בשיטה זו ההצפנה זהה, כל עוד המעריך גדול מספיק כדי ש־ מספיק גדול. לפענוח מנצלים את CRT כדי לחשב את: כך: תחילה מצמצמים ואת ואז מחשבים את . אך יש להיזהר מפני התקפת מוצפן־נבחר שבה התוקף מצליח לחלץ מידע מסוים לגבי סיביות המפתח, כאשר מנסים לפענח את התוצאה תהיה במקרה זה מתקבלת הודעת שגיאה מהמערכת. באמצעות חישוב CRT וחיפוש בינארי ניתן למקד את החיפוש עד כדי חשיפת המפתח כולו במספר קטן של ניסיונות. סוגיית ביטחון גרסאות אילו היא שאלה פתוחה. לא ברור לגמרי האם טכניקות אילו מחלישות או מחזקות את ביטחון אלגוריתם RSA. אם כי לא ידוע על דרכים יעילות לשבירת האלגוריתם בשל שינויים אילו. ראו המאמר של דן בונה וחובב שחם Fast Variants of RSA שפורסם במגזין Cryptobytes של RSA, קיץ 2002. ריפוד הצפנת RSA מכונה דטרמיניסטית משום שהאלגוריתם אינו מערב שימוש במספרים אקראיים בניגוד לשיטות הצפנה הסתברותיות (כמו אל־גמאל). משמעות הדבר היא שבהצפנת אותו מסר פעמים נוספות (עם מפתח הצפנה זהה) תתקבל תמיד תוצאה זהה. הצפנה דטרמיניסטית פגיעה מעצם טבעה להתקפת מוצפן־נבחר, בה מניחים שהתוקף מסוגל לבחור טקסטים אותם הוא מעוניין להצפין ולנתח את תוצאת הצפנתם, אך אין לו גישה למפתח הפענוח עצמו. כתוצאה מכך, ייתכן מצב שהתוקף יוכל לנחש או לחשוף מידע חלקי או מלא אודות הצופן. כמו כן ישנם מקרי קצה שבהם המסר המיועד להצפנה עלול להוות נקודת תורפה כגון אם הוא קטן מאוד או בעל מבנה ייחודי. במקרה כזה הטקסט נקרא "חלש" כי הוא מסכן את ביטחון ההצפנה. למשל: כאשר או או תוצאת ההצפנה תהיה תמיד עצמו. כאשר מצפינים עם מעריך קטן כגון ערכים קטנים של עלולים להניב תוצאות קטנות הנמוכות מהמודולוס מה שמאפשר חישוב שורש ממעלה שלישית ללא תלות במודולוס. שמאל\|ממוזער\|500px\|סכימה של אלגוריתם OAEP של בלייר ורוגווי לריפוד בטוח של מסר המיועד להצפנה בשיטת RSA. האלגוריתם מקבל כקלט את: 1) המסר 2) גרעין התחלתי אקראי (בטוח) לצורך פונקציית המיסוך 3) ערך אופציונלי המשמש כקלט לפונקציית הגיבוב שהפלט שלה משורשר לגוש המידע (ערך ברירת המחדל של הוא מחרוזת אפסים). הסימן מייצג XOR והפונקציה MGF היא קיצור של Mask Generation Function והיא בעיקרון פלט חלקי של פונקציית גיבוב כמו SHA-2. השיטה מפורטת בתקן PKCS#1 v2.2. כשהמסר קטן ניתן לתקוף את ההצפנה בהתקפת מוצפן־נבחר, שבה התוקף מצפין מראש את כל האפשרויות של ואז בחיפוש קל ימצא את המתאים ובכך יפענח את הטקסט המוצפן מבלי לתקוף את השיטה עצמה. כדי להימנע ממסר חלש וכדי לסכל התקפת טקסט מוצפן נבחר שמנצלת חולשה זו, מקובל לרפד את המסר באמצעות אלגוריתם ריפוד מוסכם לפני ההצפנה. שיטת הריפוד עצמה לא חייבת להיות סודית. אפשר לשרשר מחרוזת אקראית למסר לפני ההצפנה כך שמבנהו המקורי מיטשטש ובזמן הפענוח פשוט מסירים את המחרוזת האקראית. תקן PKCS #1 יישם שיטת ריפוד פשוטה כזו. לפני ההצפנה המסר רופד באפסים ובמספר אקראי באורך מוגדר כלשהו. ב־1998 הראה דניאל בלייכבכר ממעבדות בל ששיטת ריפוד כזו אינה בטוחה כלל ואפשר לפרוץ אותה בקלות. ב־1995 ניסחו מיהיר בלייר ופיליפ רוגווי את רעיון מודל אורקל אקראי והראו שבאמצעותו אפשר ליישם כל שיטת הצפנה אסימטרית (דטרמיניסטית) באופן שתהיה בעלת ביטחון סמנטי. על בסיס רעיון זה פותח אלגוריתם OAEP המשתמש במחולל מספרים אקראיים בטוח ופונקציית גיבוב קריפטוגרפית בשילוב עם RSA להצפנה בטוחה. ב־1998 תקן הצפנת מפתח־פומבי PKCS #1 תוקן ואלגוריתם OAEP שולב בתקן כשיטת הריפוד התקנית להצפנת מפתח פומבי הנקראת RSA-OAEP (ראו תרשים). אלגוריתמים כדי ליישם את RSA במחשב אין די בדרך הרגילה באמצעות יחידת החישוב במעבד, כיוון שאורך מקסימלי של מספר שניתן לעיבוד בדרך קונבנציונלית אינו עולה על גודלו של האוגר הגדול ביותר. ככל שהמחשבים השתפרו, הצורך באריתמטיקה מודולרית במספרים גדולים בהרבה רק הלך וגדל. משום כך הפתרון הוא אריתמטיקה מרובת ספרות (Multi-precision), כלומר חישוב ספרה אחר ספרה בנפרד כאשר כל ספרה תופסת קרוב לאוגר שלם. בדרך זו החישוב יותר איטי, אך אורך המספרים אינו מוגבל (בגבולות הזיכרון הזמין במחשב). קיימות ספריות לחישובים אריתמטיים מרובי ספרות לשפות התכנות הנפוצות כמו FreeLIP לשפת C של ארג'ן לנסטרה, שסייעה באתגר הראשון כנגד RSA, פירוק RSA-129 ב־1994 או המחלקה BigInteger של Java. מרכיב חשוב בהכנת RSA הוא יצירת מפתח הפענוח שנקרא הופכי כפלי מודולרי של (מודולו ). כדי למצוא מספר כזה צריך לפתור את משוואת אוקלידס עבור שלם כלשהו. אפשר לבצע זאת באמצעות אלגוריתם אוקלידס המורחב. להלן הגרסה הבסיסית: MultiplicativeInverse(a, b) { y1 = 1, y2 = 0; While (b > 0) { q = a/b; y = y2 –(q * y1); r = a % b; a = b, b = r; y2 = y1, y1 = y; } return y2; } הצפנה ופענוח דורשים פעולות העלאה בחזקה עם מעריך גדול. הדרך הנאיבית לחישוב חזקה אינה יעילה במקרה זה. קיימים מספר אלגוריתמים לחישוב חזקות גדולות באריתמטיקה מודולרית. להלן תיאור שיטה רקורסיבית בסיסית שנקראת Square and Multiply או "העלאה בחזקה משמאל לימין". הרעיון הוא שאפשר לחשב את באמצעות סדרת הריבועים עד , אפשר להכין סדרה כזו באופן רקורסיבי על ידי העלאות חוזרות בריבוע: . לפי חוקי האריתמטיקה מודולו אפשר לבצע את הצמצום המודולרי לאחר כל העלאה בריבוע במקום לבצע את הצמצום בסוף ובכך להימנע מהתנפחות התוצאה. לפי חוקי החזקות אפשר לקבל את כמכפלה של ערכים מתוך הסדרה האמורה, אותם אפשר לקבל על ידי הייצוג הבינארי של המעריך, דהיינו כאשר הסיבית הנוכחית היא אחד יש לכלול את האיבר המתאים במכפלה. הטבלה הבאה מדגימה את . הפרמטר בטבלה מכיל את הייצוג הבינארי של המעריך: כאשר הסיבית הימנית היא הסיבית הכי פחות משמעותית והסיבית השמאלית היא הסיבית המשמעותית ביותר. התוצאה תהיה מכפלת ערכי בעמודות בהן כלומר 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 1 0 1 0 1 1 0 0 0 0 1 1 <span style="color:#0F0">245 8840 <span style="color:#0F0">6579 1205 <span style="color:#0F0">8608 <span style="color:#0F0">2258 538 2808 2374 5526 <span style="color:#0F0">9942 <span style="color:#0F0">5129 245 245 4646 4646 7046 1570 1570 1570 1570 1570 7752 <span style="color:blue">9737 את החישוב הזה קשה לעשות בדרך הישירה כמו באמצעות מחשבון כי תוצאת הביניים של ההעלאה בחזקה לפני החילוק היא באורך כאלף ספרות עשרוניות שזה מספר ארוך מדי מכדי להכילו במשתנה אחד. להלן פסאודו קוד של האלגוריתם: Square_and_multiply(a, k, n) { b = 1; while (k > 0) { if ((k & 1) == 1) b = ((b * a) % n); a = ((a * a) % n); k >>= 1; } return b; } המייצג את סיביות המעריך . בלולאה הראשית סורקים את סיביות מימין לשמאל (מהספרה הכי פחות משמעותית לספרה הכי משמעותית), מעלים את בריבוע בכל סבב וכל פעם שהסיבית הנוכחית היא 1 בנוסף מכפילים ב־. התוצאה הסופית נשמרת ב־. החלק הקשה באלגוריתם הוא הצמצום המודולרי. בשיטה הנאיבית מחלקים חילוק ארוך ב־ ונוטלים את השארית. השימוש בחילוק גוזל זמן עיבור ולכן במספרים גדולים מאוד אינו מומלץ אם רוצים להגיע לביצועים אופטימליים. קיימות שיטות יעילות יותר לצמצום מודולרי כמו שיטת "חלון הזזה" שיטת Barrett ושיטת מונטגומרי. האחרונה נחשבת ליעילה ונפוצה במימושים מעשיים. לשיפור נוסף בביצועים יש המיישמים את פעולות הכפל במספרים הגדולים (מגודל מינימלי שנקבע לפי המערכת) בשיטת קרצובה או טום־קוק בסגנון הפרד ומשול. התקפות התקפת ערוץ צדדי Timing Attack היא התקפת ערוץ צדדי שעושה שימוש בעובדה שמהירות ההצפנה תלויה בקלט. אם לתוקף יש גישה למערכת (כמו כרטיס חכם או מעגל משולב במכשיר) שבו מתבצעים ההצפנה והפענוח, אך אין לו גישה למפתח הפענוח עצמו המוטמע במערכת. עדיין ביכולתו לחלץ את המפתח באמצעות מדידת הפרשי הזמן בעת פענוח מספר מסוים של טקסטים מוצפנים. יתרה מזו, אם מיישמים אחת מהגרסאות הממוטבות של RSA שעושה שימוש בגורמים הראשוניים, הדבר עלול להוביל לפרצה מסוימת כיוון שניתן למדוד את המידע שדולף מהמערכת בזמן חישוב מערכת הקונגרואנציות של CRT בגלל התלות בסיביות של המספרים הראשוניים. כמו כן אם ארעה שגיאת חומרה במהלך החישוב וחלק מסיביות הפרמטרים השתבשו עקב כך, יש סכנה שמידע פנימי ידלוף. ישנן דרכים להתמודד עם זה. למשל להבטיח שתהליך הפענוח יתרחש בזמן קבוע על ידי השהיה מכוונת. אולם בדרך זו יעילות המערכת נפגעת. גישה אחרת הנקראת Blinding מנצלת את תכונת הכפליות של RSA (להלן). במקום לפענח את הטקסט המוצפן ישירות, בוחרים אקראי כלשהו ואז מחשבים את: והתוצאה תהיה . ניתן להסיר את הערך האקראי מהמסר על ידי הכפלה ב־ (ההופכי של מודולו ). בצורה זו הפענוח אינו תלוי בטקסט המוצפן המתקבל ועל כן התקפת תזמון תכשל במקרה כזה. כמו כן יש לוודא תמיד שהודעות השגיאה של המערכת לא יסגירו מידע פנימי, על ידי בדיקה תמידית של תקפות ערכים וכן לוודא שהזמן הדרוש לכל פעולה יהיה קבוע ללא תלות בשגיאה או בנקודת הזמן בו ארעה. התקפת האדם שבתווך הצפנת RSA אינה פותרת את בעיית האימות והבטחת השלמות. במילים אחרות, תוקף אקטיבי המסוגל להשתלט על ערוץ התקשורת שבין אליס ובוב יכול בהתקפת אדם באמצע ליירט את מפתח ההצפנה שאליס שולחת לבוב, להחליפו באחר כך שבוב יצפין את כל המסרים עבור אליס במפתח הלא נכון. בדרך דומה מיירט ומשנה את המסרים שבוב שולח לאליס, מפענח את תוכנם, חוזר ומצפינם במפתח המקורי של אליס ושולחם ליעדם. כאשר בוב ואליס אינם מודעים למתרחש. במילים אחרות, בוב חייב להיות בטוח שהמפתח הפומבי שייך לאליס וכן אליס אינה יכולה לדעת מיהו מקור המסר שקיבלה ללא אמצעים נוספים כדי להבטיח זאת. הבטחת שלמות ואותנטיות מפתחות ההצפנה והמסרים נעשים בפרוטוקולים שונים חלקם נעזרים בצד־שלישי נאמן (כמו רשות אישורים CA) וחתימה דיגיטלית. ראו גם פונקציה חד־כיוונית בעיית RSA קישורים חיצוניים המאמר המקורי של ריבסט, שמיר ואדלמן A Method for Obtaining Digital Signatures and Public-Key Cryptosystems, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, קיימברידג' מסצ'וסטס, אפריל 1977 תקן PKCS #1 להצפנת RSA, באתר מעבדות RSA נימוקי הוועדה, להענקת פרס טיורינג ל־RSA תמי לפידות וד"ר דלית לוי, הסבר תמציתי ובהיר (עברית) על שיטת RSA, הצפנה בכלל, ומקבלי פרס טיורינג סדרת מאמרים של מעבדות RSA, המסבירים את עקרונות אלגוריתם RSA, הבסיס המתמטי, היתרונות והתועלת שבשיטה נצה מובשוביץ־הדר, הרצאה על מספרים ראשוניים והצפנה, יסודות ה־RSA עודד בראש, התקפות על מערכת ההצפנה RSA, באתר פרויקט UnderWarrior גרסאות מהירות של RSA, מגזין CryptoBytes (כרך 5) ינואר 2002 הערות שוליים קטגוריה:הצפנה קטגוריה:מפתח ציבורי קטגוריה:חתימה דיגיטלית קטגוריה:מספרים ראשוניים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות קטגוריה:רונלד ריבסט	2024-08-19T12:47:14
פרס טיורינג	פרס טיורינג (באנגלית: ACM A.M. Turing Award) הוא פרס בין־לאומי בתחום מדעי המחשב. הוא ניתן על ידי ה־ACM, האגודה למכונות מחשוב, בגין הישג יוצא דופן בתחום מדעי המחשב. בתחום זה שקול הפרס מבחינת יוקרתו לפרס נובל, אשר אינו מוענק בתחומי המתמטיקה ומדעי המחשב. (הפרס המקביל בתחום המתמטיקה הוא מדליית פילדס). הפרס קרוי על שמו של אלן טיורינג, מתמטיקאי בריטי שנחשב לאבי מדעי המחשב התאורטיים והבינה המלאכותית. הפרס ניתן מדי שנה, החל משנת 1966. משנת 2007 חולק לזוכים פרס כספי של 250,000 דולר שמומן על ידי החברות אינטל וגוגל. החל משנת 2014, גובה הפרס הוא מיליון דולר, במימון חברת גוגל. בארבעים שנותיו הראשונות נמנו רק גברים עם מקבלי הפרס. בשנת 2006 ניתן הפרס לראשונה לאישה - פרנסס אלן, על תרומתה בתחום המהדרים ומיטוב הקוד שהם יוצרים. התפלגות הזוכים בפרס לפי מדינות התפלגות הזוכים בפרס לפי מדינות (נכון לשנת 2017) היא: - 48 זוכים - 7 זוכים - 6 זוכים - שלושה זוכים - שני זוכים - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד - זוכה אחד נכון לשנת 2024, 21 מתוך 77 הזוכים הם ממוצא יהודי (27.2%), בהם שישה ישראלים: בשנת 1976: מיכאל רבין מהאוניברסיטה העברית (יחד עם דנה סקוט), על מאמרם העוסק באוטומטים סופיים, שהציג את הרעיון של מכונות לא דטרמיניסטיות. בשנת 1996: אמיר פנואלי ממכון ויצמן למדע, על עבודתו המקורית להבאת לוגיקה טמפורלית למדעי המחשב ועל תרומתו לאימות תוכנה. בשנת 2002: עדי שמיר ממכון ויצמן למדע (יחד עם רונלד ריבסט ולאונרד אדלמן), על תרומתם לפיתוח הצפנה במפתח ציבורי. בשנת 2011: יהודה פרל מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ישראלי־אמריקאי, על תרומה יסודית לחקר בינה מלאכותית באמצעות פיתוח תחשיב להסקה סיבתית והסתברותית. בשנת 2012: שפי גולדווסר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס וממכון ויצמן למדע (יחד עם סילביו מיקאלי) על תרומה יסודית לביסוס הסיבוכיות התאורטית של הצפנה ופיתוח שיטות יעילות לאימות הוכחות מתמטיות בתורת הסיבוכיות. בשנת 2023: פרופסור אבי ויגדרזון מאוניברסיטת פרינסטון על הבנת האקראיות במחשוב ועל הובלתו ארוכת הטווח במדעי המחשב התאורטיים. זוכי הפרס שנה שמות הזוכים הסיבה לזכייה 1966 אלן פרליס על השפעתו בתחום שיטות תכנות מתקדמות ובניית מהדרים (קומפיילרים). 1967 מוריס וינסנט וילקס וילקס ידוע בעיקר כבנאי ומעצב EDSAC, המחשב הראשון עם תוכנית המאוחסנת באופן פנימי. נבנה בשנת 1949, EDSAC השתמש בזיכרון קו עיכוב כספית. הוא ידוע גם כמחבר, עם וילר וגיל, את הכרך בנושא "הכנת תוכניות למחשבים דיגיטליים אלקטרוניים" בשנת 1951, בו הוצגו למעשה ספריות תוכניות. 1968 ריצ'רד המינג על עבודתו בשיטות נומריות, ונושאי גילוי ותיקון שגיאות בתורת הקודים. 1969 מרווין מינסקי בינה מלאכותית. 1970 ג'יימס וילקנסון על מחקרו באנליזה מספרית כדי להקל על השימוש במחשב הדיגיטלי המהיר, לאחר שקיבל הכרה מיוחדת על עבודתו בחישובים באלגברה ליניארית וניתוח שגיאות "אחורה". 1971 ג'ון מקארתי הרצאתו של מקארתי "המצב הנוכחי של מחקר בנושא בינה מלאכותית" היא נושא המכסה את התחום בו הוא זכה להכרה ניכרת בעבודתו. 1972 אדסחר דייקסטרה על תרומתו לפיתוח ALGOL ותרומתו הכללית לאומנות התכנות ושפות תכנות. תרומותיו לאורך השנים חובקות תחומים רבים החל מתורת הגרפים וכלה במדריכים, מאמרים והגיגים בתחום שפות התכנות. 1973 צ'ארלס באקמן על תרומותיו יוצאות הדופן לטכנולוגיית מסדי הנתונים. 1974 דונלד קנות' על תרומתו העיקרית לניתוח אלגוריתמים ולעיצוב שפות תכנות, ובמיוחד על תרומתו ל"אמנות תכנות מחשבים "באמצעות ספריו הידועים בסדרה רציפה בשם זה 1975 אלן ניוול הרברט סיימון במאמצים מדעיים משותפים המשתרעים על פני עשרים שנה, בתחילה בשיתוף פעולה עם JC שו בתאגיד RAND, ובהמשך עם קולגות רבים בפקולטה וסטודנטים באוניברסיטת קרנגי מלון, הם תרמו תרומות בסיסיות לבינה מלאכותית, לפסיכולוגיה של ההכרה האנושית ולמעבד רשימה. 1976 מיכאל רבין דנה סקוט על הגדרת אוטומט סופי לא דטרמיניסטי ורעיון האי-דטרמיניזם. 1977 ג'ון באקוס לתרומות עמוקות, משפיעות ומתמשכות לתכנון מערכות תכנות מעשיות ברמה גבוהה, בעיקר באמצעות עבודתו ב־FORTRAN, ולפרסום מכונן של הליכים פורמליים למפרט שפות תכנות. 1978 רוברט פלויד על השפעה ברורה על מתודולוגיות ליצירת תוכנה יעילה ואמינה ועל סיוע במציאת תחומי המשנה החשובים הבאים של מדעי המחשב: תורת הניתוח, סמנטיקה של שפות תכנות, אימות תוכניות אוטומטי, סינתזת תוכניות אוטומטית וניתוח. של אלגוריתמים 1979 קנת אייברסון על מאמציו החלוציים בשפות תכנות וסימונים מתמטיים שהביאו למה שידוע כיום בתחום המחשוב כ־APL, על תרומתו ליישום מערכות אינטראקטיביות, לשימושים חינוכיים ב־APL ולתיאוריה ולפרקטיקה של שפות התכנות. 1980 טוני הואר על תרומתו הבסיסית להגדרה ולעיצוב של שפות תכנות 1981 אדגר קוד על תרומתו הבסיסית והמתמשכת לתיאוריה ולפרקטיקה של מערכות ניהול מסדי נתונים, במיוחד מאגרי מידע יחסיים 1982 סטיבן קוק לקידום הבנתנו את מורכבות החישוב בצורה משמעותית ועמוקה 1983 קן תומפסון דניס ריצ'י לפיתוח תאוריית מערכות ההפעלה הגנריות ובמיוחד ליישום מערכת ההפעלה UNIX 1984 ניקלאוס וירת לפיתוח רצף של שפות מחשב חדשניות, EULER, ALGOL-W, MODULA ו- Pascal 1985 ריצ'רד קארפ על תרומתו המתמשכת לתורת האלגוריתמים כולל פיתוח אלגוריתמים יעילים לזרימת רשת ובעיות אופטימיזציה קומבינטוריות אחרות, זיהוי חישוב זמן פולינומי עם התפיסה האינטואיטיבית של יעילות אלגוריתמית, ובעיקר תרומות לתיאוריה של NP. -שְׁלֵמוּת 1986 ג'ון הופקרופט רוברט טרג'אן על הישגים מהותיים בעיצוב וניתוח אלגוריתמים ומבני נתונים. 1987 ג'ון קוק לתרומות משמעותיות בתכנון ותיאוריה של מהדרים, בארכיטקטורה של מערכות גדולות ובפיתוח מחשבי מערכי הוראה מופחתים (RISC). 1988 איוון סאת'רלנד על תרומתו החלוצית והחזונית לגרפיקה ממוחשבת, החל מ־Sketchpad, והמשיך לאחר מכן 1989 וילאם קאהן על תרומתו הבסיסית לניתוח מספרי. אחד המומחים המובילים לחישובי נקודות צפות. כהן הקדיש את עצמו ל"הבטחת העולם לחישובים מספריים". 1990 פרננדו קורבטו על עבודתו החלוצית בארגון המושגים והובלת פיתוח מערכות המחשב הכלליות, בקנה מידה גדול, חלוקת זמן ושיתוף משאבים, CTSS ו־Multics 1991 רובין מילנר לשלושה הישגים ברורים ומלאים: 1) LCF, מיכון לוגיקת הפונקציות המחושבות של סקוט, ככל הנראה הכלי הראשון המבוסס תאורטית אך מעשי לבניית הוכחה בעזרת מכונה; 2) ML, השפה הראשונה שכללה הסקת סוג פולימורפי יחד עם מנגנון טיפול בחריגות; 3) CCS, תיאוריה כללית של מקבילות. בנוסף, הוא גיבש וקידם בצורה מופשטת הפשטה מלאה, את חקר הקשר בין סמנטיקה אופרטיבית לדנוטציה 1992 באטלר לאמפסון לתרומות לפיתוח סביבות מחשוב מבוזרות ואישיות וטכנולוגיה ליישומן: תחנות עבודה, רשתות, מערכות הפעלה, מערכות תכנות, תצוגות, אבטחה ופרסום מסמכים 1993 יוריס הארטמאניס ריצ'רד סטרנס כהוקרה על מאמרם המכונן אשר ביסס את היסודות לתחום תורת המורכבות החישובית 1994 אדוארד פייגנבאום ראג' רדי לחלוציות בתכנון ובניית מערכות בינה מלאכותית בקנה מידה גדול, והדגימה את החשיבות המעשית וההשפעה המסחרית הפוטנציאלית של טכנולוגיית הבינה המלאכותית 1995 מנואל בלום בהוקרה על תרומתו ליסודות תורת הסיבוכיות החישובית ויישומהּ בקריפטוגרפיה ואימות תוכנה. 1996 אמיר פנואלי על הכנסת לוגיקת זמן (לוגיקה טמפורלית) לתחום מדעי המחשב. 1997 דאגלס אנגלברט לחזון מעורר השראה לעתיד המחשוב האינטראקטיבי ולהמצאת טכנולוגיות מפתח המסייעות למימוש חזון זה 1998 ג'ים גריי לתרומות מכרעות למחקרי עיבוד בסיסי נתונים ועסקאות ומנהיגות טכנית ביישום המערכת 1999 פרד ברוקס לתרומות בעלות ציון דרך לארכיטקטורת מחשבים, מערכות הפעלה והנדסת תוכנה 2000 אנדרו יאו בהוקרה על תרומתו היסודית בתאוריית החישוביות, לרבות תאוריות מבוססות-סיבוכיות של יצירת מספרים פסבדו-אקראיים, קריפטוגרפיה וסיבוכיות תקשורת. 2001 אולה יוהאן דאל קריסטין נייגארד לרעיונות בסיסיים להופעת תכנות מונחה עצמים, באמצעות תכנון שפות התכנות סימולה I וסימולה 67 2002 רונלד ריבסט עדי שמיר לאונרד אדלמן על תרומה מקורית בהפיכת הצפנה אסימטרית לבת-קיימא (RSA). 2003 אלן קיי (מדען) על תרומתו למחשוב אישי, תכנות מונחה-עצמים ופיתוח שפת התכנות Smalltalk. 2004 וינט סרף בוב קאהן על עבודה חלוצית בתחום רשתות תקשורת, לרבות תיכון ומימוש הפרוטוקולים הבסיסים של רשת האינטרנט ופרוטוקול TCP/IP. 2005 פיטר נאור על פיתוח שפת התכנות ALGOL 60. 2006 פרנסס אלן על תרומה חלוצית בתחום המהדרים, וביצוע אופטימיזציה בשלב ההידור, אשר הניחה את היסודות למהדרים מודרניים וחישוב מקבילי אוטומטי. 2007 אדמונד קלארק אלן אמרסון ז'וסף סיפאקיס על פיתוח שיטת בדיקות מודל בטכנולוגיית אימות יעילה ביותר בה נעשה שימוש רב בעולם עיצוב התוכנה והחומרה. 2008 ברברה ליסקוב על תרומתה לתחום התכנות ועיצוב תוכנה, תאורטי ופרקטי, בעיקר בנושאי אבסטרקציה של מידע, עמידות לשגיאות וחישוב מבוזר. 2009 צ'ארלס פ. ת'אקר על תרומתו לפיתוח המחשב האישי המודרני הראשון ועל תרומתו ל-Ethernet ולמחשב הלוח. 2010 לסלי וליאנט על תרומתו לפיתוח תחום הלמידה החישובית, והגדרת למידת PAC. 2011 יהודה פרל על תרומה יסודית לחקר בינה מלאכותית באמצעות פיתוח תחשיב להסקה סיבתית והסתברותית. 2012 שפי גולדווסר סילביו מיקאלי על תרומה יסודית לביסוס הסיבוכיות התאורטית של הצפנה ופיתוח שיטות יעילות לאימות הוכחות מתמטיות בתורת הסיבוכיות. 2013 לזלי למפורט על תרומתו היסודית לתאוריה ולפרקטיקה של תחום החישוב המבוזר והמקבילי, הגדרת רעיונות כגון שעוני סיבתיות, שעונים לוגיים, בטיחות וחיוּת, מכונות מצבים משוכפלות ועקביות סדרתית. 2014 מייקל סטונברייקר על תרומות מהותיות למושגים ושיטות עבודה העומדות בבסיס מערכות מסדי נתונים מודרניים. 2015 ויטפילד דיפי מרטין הלמן על תרומתם בתחומי מפתח ציבורי וחתימה דיגיטלית. 2016 טים ברנרס-לי על המצאת ה־World Wide Web, הדפדפן הראשון, והאלגוריתמים והפרוטוקולים היסודיים המאפשרים לרשת להתפתח. 2017 ג'ון הנסי דייוויד פטרסון על הגישה הכמותית להערכה ותכנון של ארכיטקטורת מחשבים והשפעתה על תעשיית המיקרופרוססורים. 2018 יהושע בנג'יו ג'פרי הינטון יאן לקוןלפריצות דרך רעיוניות והנדסיות שהפכו רשתות עצביות עמוקות למרכיב קריטי במחשוב 2019 אדווין קטמול פט הנרהן לתרומות יסודיות לגרפיקה ממוחשבת תלת־ממדית ולהשפעה המהפכנית של טכניקות אלה על הדמיות ממוחשבות (CGI) בהפקת סרטים ויישומים אחרים. 2020 אל אהו ג'פרי אולמן לאלגוריתמים ותיאוריה בסיסיים העומדים בבסיס יישום שפת התכנות ולסינתזת תוצאות אלו ושל אחרים בספריהם המשפיעים ביותר, שחינכו דורות של מדעני מחשבים. 2021 ג'ק דונגארה עבור תרומות חלוציות לספריות ואלגוריתמים נומריים שאפשרו לתוכנות חישוביות בעלות ביצועים גבוהים לעמוד בקצב של שיפורי חומרה אקספוננציאליים במשך למעלה מארבעה עשורים. 2022 רוברט מטקאלף על המצאה, סטנדרטיזציה ומסחור של אתרנט. 2023 אבי ויגדרזון תרומתו להבנת האקראיות בחישוביות ובמתמטיקה ראו גם מדליית פילדס פרס נובל קישורים חיצוניים A.M. Turing Award, האתר הרשמי של פרס טיורינג הערות שוליים * טיורינג טיורינג קטגוריה:אלן טיורינג קטגוריה:ACM	2024-07-28T14:34:03
ניקולאוס קופרניקוס	ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס (חתם את שמו כ: Niklas Koppernigk, בגרסה הלטינית: Nicolaus Copernicus; 19 בפברואר 1473 – 24 במאי 1543) היה אסטרונום, מתמטיקאי, כלכלן ואיש אשכולות בן תקופת הרנסאנס, נתין הנסיכות-בישופות של ורמייה בפולין. פיתח את המודל ההליוצנטרי (לפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש) על בסיס חישובים מתמטיים ולכן היה שימושי, מבחינה מדעית, לממשיכיו. הקדיש את רוב זמנו לפעילות למען הציבור כמנהל נכסי הכנסייה, מושל, משפטן, דיפלומט, אסטרולוג ורופא, על אף שתחום התעניינותו העיקרי היה אסטרונומיה. התאוריה שלו לגבי מיקומהּ של השמש במרכז מערכת השמש, בניגוד למודל הגאוצנטרי (בו כדור הארץ במרכז) ששלט בכיפה עד אז, נחשבת לאחת מאבני הבסיס החשובות ביותר בהתפתחות האסטרונומיה המודרנית והמדע המודרני בכלל, וניתן לומר כי הייתה נקודת הפתיחה של המהפכה המדעית. ביוגרפיה תחילת חייו קופרניקוס נולד ב-1473 בעיר טורון שבפרוסיה, אז ברית נחלות אוטונומיות שהייתה כפופה לממלכת פולין. אביו, ניקלאס, תושב קרקוב (בירת פולין דאז), עבר לטורון ב-1460, למרות שהעיר הייתה אז מעורבת בצורה פעילה במלחמת שלוש עשרה השנים (אנ') נגד מדינת המסדר הטווטוני. הוא ביסס בטורון עסק מצליח למסחר בנחושת וסחר עם העיר דנציג (גדנסק של היום). גם טורון וגם דנציג היו חברות בברית הערים הנזה וקשרי המסחר הנרחבים של הברית הביאו להצלחת עסקיו. בערך ב-1463 הוא נשא לאישה את ברברה ווצנרודה, בת למשפחה מקומית מבוססת. ניקולאוס האב הפך לאחד מראשי העיר טורון ושופט. לזוג נולדו ארבעה ילדים וניקולאוס היה הצעיר שבהם. האב נפטר כשקופרניקוס היה בן עשר והאם כנראה מתה עוד לפני בעלה. דודו מצד האם, לוקאס ווצנרודה, איש כנסייה (ואחר-כך הנסיך-בישוף של ורמייה) גידל את ארבעת ילדי אחותו לאחר מות אביהם. בת אחת, ברברה, נעשתה לנזירה בנדיקטינית והבת האחרת, קתרינה, נישאה לאיש עסקים מקומי, ברתל גֶרטנר. ניקולאוס ואחיו אנדריאס נשארו בטורון והמשיכו את לימודי היסוד. בשנת 1488, בהיותו בן 15, נשלח ניקולאוס ללמוד בבית הספר של הקתדרלה של וולוצלאבק. לימודים באוניברסיטה בקרקוב בשנת 1491, ניקולאוס ואחיו אנדריאס החלו את לימודיהם באוניברסיטה בקרקוב - כיום האוניברסיטה היגלונית. אחיו המשיך שם את לימודיו ונעשה לכומר ב, הנקראת היום פרומבורק. באוניברסיטת קרקוב התוודע קופרניקוס לאסטרונומיה, תחת שרביט מורו המוכשר, (Albert Brudzewski). האוניברסיטה של קרקוב הייתה ידועה ברמה גבוהה של הוראת אסטרונומיה, אסטרולוגיה ומתמטיקה, אך לא במובן המודרני. לימודי המתמטיקה נועדו להכיר לסטודנטים את הקוסמולוגיה של אריסטו ושל תלמי ולאפשר להם לחשב את תאריכי החגים וגם לנווט בים, כיאה לארץ אשר חלק מעריה היו חברות בברית ערי הנזה ועיסקיהם הקיפו את אזור הים הבלטי. לימודי האסטרונומיה נטו יותר לכיוון האסטרולוגיה ומטרתם ללמד סטודנטים לחשב את ההורוסקופ על פי תאריך הלידה. מדעים אלה ריתקו את קופרניקוס, והוא רכש ספרים שהכילו את לחישוב עמדת השמש, הירח וכוכבי הלכת וכן תעתיק לטיני של "האלמנטים" (ספר "היסודות") של אוקלידס. ספריו של קופרניקוס נמצאים היום בספרייה של אופסלה, לאחר שנלקחו כשלל מלחמה על ידי השוודים, באחת ממלחמות שוודיה - פולין, בשנת 1650. לימודים באוניברסיטת בולוניה לאחר ארבע שנים באוניברסיטה הוא חזר לטורון. דודו, אשר התמנה בינתיים לבישוף של ורמיה, שאף להעניק לאחיינו הכנסה קבועה ויכולת להמשיך בלימודיו, לכן כיוון אותו לתפקיד במסגרת הכנסייה. לשם כך, בשנת 1496, קופרניקוס נסע לאוניברסית בולוניה, ללמוד משפט קאנוני. בזמן שהותו בבולוניה, דודו השיג עבורו מינוי כקאנון בקתדרלת פראונבורג, ללא חובת נוכחות, למרות שלא הוסמך לכומר. באוניברסית בולוניה, חוץ ממשפט קאנוני, קופרניקוס למד גם יוונית, מתמטיקה ואסטרונומיה. בבולוניה, קופרניקוס גר בשכירות אצל (Domenico Maria Novara da Ferrara), אשר היה האסטרונום הראשי של האוניברסיטה. הוא למד אצלו ונעשה עוזרו במחקרים ובתצפיות אסטרונומיות. שם ראה את ליקוי הכוכב אלדברן על ידי הירח.כנראה שדה פרארה הוא זה שהכיר לקופרניקוס שני ספרים אשר השפיעו רבות על ניסוח התיאוריה שלו: האחד תמצית ל של תלמי עם הערות ועדכונים על ידי מחבר התמצית ואילו השני הכיל ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של האסטרולוגיה, בייחוד לאור העובדה שבאותה תקופה האסטרונומים טרם החליטו על סדר כוכבי הלכת. בשנת 1500 קופרניקוס נסע לרומא לחגיגות היובל, שם הוא הרצה במשך שנה בנושאי אסטרונומיה ומתמטיקה וצפה בליקוי הירח שהתרחש ב-6 בנובמבר 1500. באביב שנת 1501 הוא נסע לפראואנבורג וקיבל את תפקידו כקאנון. בהמשך, ביקש ממעסיקיו לאפשר לו לחזור לאיטליה על מנת לסיים את לימודיו במשפט הקאנוני וללמוד רפואה בפדואה. האפשרות שבעתיד יוכל להעמיד לרשותם טיפול רפואי צמוד קסמה לחבר הנהלת המחוז הכנסייתי. הם אישרו את נסיעתו וגם מימנו את כל הכרוך בה. אוניברסיטת פדואה הייתה ידועה ברמת לימודי הרפואה בה, אך חוץ מלימודי אנטומיה ניתן שם מישקל רב ללימודי אסטרולוגיה משום האמונה, שרווחה באותם ימים, על הקשר בין גוף האדם לבין מצב גרמי השמים בעת הולדתו ובתקופת מחלתו. גם הדיאגנוזה התבססה על שיקולים אסטרולוגיים.מניחים כי בפדואה הוא גילה את הפסקאות בכתבי אפלטון וקיקרו על דעות ההוגים בעת העתיקה לגבי תנועת כדור הארץ, ושם הוא גיבש את התשתית הראשונית לתאוריה שלו. חזרה לפולין ועבודה כקנון בכנסייה 200px\|ממוזער\|טקסט=הקתדרלה של פומברוק, מקום מושבו ועבדותו של קופרניקוס במשך רוב חייו\|הקתדרלה של פומברוק, מקום מושבו ועבדותו של קופרניקוס במשך רוב חייו לאחר שסיים את לימודיו, קופרניקוס עזב את איטליה, אך לא שב ל, אלא עבר לגור עם דודו, בארמון הבישוף בהיילסברג. שם הוא עסק בענייני הכנסייה ושימש גם יועץ ומזכיר אישי של הדוד. כאשר דודו חלה, ב-1507, קופרניקוס העניק לו טיפול רפואי צמוד. בגלל עיסוקים אלה, הזמן שעמד לרשותו לתצפיות אסטרונומיות היה מצומצם ביותר, אך כנראה שזו הייתה התקופה בה הבשילו הרעיונות לתיאוריה ההליוצנטרית. דודו נפטר ב-1512 וקופרניקוס שב למלא את תפקידו כקאנון בקתדרלת פרומבוק , שם קיבל מגורים בתוך דירה בביצורי העיר, ובמגדל הצמוד קיים תצפיות אסטרונומיות. גם בתקופה זו, קופרניקוס הירבה בפעילות למען הכלל. הוא היה אחראי על ניהול רכוש הכנסייה, גישר בסכסוכים, השתתף בישיבות וניהל חשבונות ורישומים שונים. הוא גם השתתף במלחמה נגד האבירים הטאוטונים והעניק טיפול רפואי לבישוף החדש ולראשי כנסייה אחרים. דמויות בולטות בפרוסיה המערבית ובפרוסיה המזרחית נמנו בין מטופליו. ממוזער\|"האסטרונום קופרניקוס מדבר עם אלוהים", מאת הצייר הפולני יאן מטייקו. חיבור ה-קומנטריולוס קופרניקוס רכש מוניטין כאסטרונום גם מחוץ לפולין. ב-1514 הוזמן לייעץ לוועדה האפיפיורית אשר תפקידה היה לתקן את לוח השנה שחובר עוד בזמנו של יוליוס קיסר. הוא דחה את ההזמנה ובאותה שנה כתב את קומנטריולוס (Commentariolus).זהו טקסט קצר בכתב יד, המתאר את הרעיונות שלו לגבי ההיפותזה ההליוצנטרית. החיבור פורסם בין חבריו, ללא חתימתו. בחיבור מצומצם זה קופרניקוס אף הביע את כוונתו לכתוב חיבור נרחב יותר. זאת לפי הציטוט של דבריו: השמטתי כאן את ההוכחות המתמטיות, אשר יופיעו בעבודה עתידית, נרחבת יותר. עם זאת במשך שנים רבות קופרניקוס נמנע מפרסום והרחבה של עבדותו זו, למרות בקשות מצד עמיתים ומלומדים שקראו את ספרו וביקשו ממנו לעשות זאת. הגנה על נרטיו פרימה ותפקידים בממשל ובכנסייה בזמן המלחמה בין המסדר הטווטוני לבין ממלכת פולין (1519–1524) הגן קופרניקוס בהצלחה על אלנשטיין, בראש הכוחות המלכותיים, שהיו במצור בידי הכוחות של המדינה הטאוטונית. כהוקרה על הצלחתו זו הוא מונה לבנות מחדש את אזור ארמלנד (ורמיה - מזוריה) וידידו הקרוב, , מונה כעוזרו. כחלק משיקום המחוז, החל ב-1522, קופרניקוס יעץ במשך שנים לאוצר של פרוסיה המלכותית ואף הציע רפורמת מטבע, בה התעניינו מנהיגי פרוסיה ופולין, אך לא אימצו אותה. רק אחרי שנים רבות גישתו הפכה לתיאוריה כלכלית בשם חוק גרשאם. בשנים אלה הוא ערך נסיעות רבות בענייני ממשל ודיפלומטיה, בשליחות הבישוף של ורמיה. עבודה עם רטיקוס על הצגה התאוריה ההליוצנטרית בספריו בשנת 1539 הגיע לפראונבורג גיאורג יואכים רטיקוס, מתמטיקאי צעיר מוויטנברג. יש לציין שבאותם ימים של מלחמות דת, היה זה מעשה אמיץ מצידו של רטיקוס להגיע מאזור פרוטסטנטי למעוז הקתוליות. רטיקוס הפך לתלמידו של קופרניקוס, נשאר איתו למשך שנתיים, שבמהלכן חיבר ספר בשם "נרטיו פרימה" (Narratio prima), שהיווה הצגה ראשונית על התאוריה של קופרניקוס. חיבור זה התקבל בעניין וגרם לקופרניקוס להשלים את החיבור המלא, כולל החישובים המתמטיים, 27 שנים לאחר ההבטחה מ"קומנטריולוס". ב-29 באוגוסט 1541 החיבור של קופרניקוס De revolutionibus orbium coelestium (על הקפות כיפות השמיים) היה מוכן לדפוס. רטיקוס לקח את כתב היד איתו לויטנברג ומסר אותו למדפיס בנירנברג, תחת השגחתו של , תאולוג לותרני, שהתמחה בהדפסת כתבים מתמטיים. בינתיים קופרניקוס חלה בשיתוק, רותק מיטתו והיה שרוי בתרדמת. תוך ניצול מצבו של המחבר, אוסיאנדר שילב במקום בולט, מעבר לדף הכותרת, פניה אנונימית לקורא. בפניה זו נאמר :ההיפוטזות המובאות כאן אינן מתארות בהכרח מצב אמיתי או אפילו אפשרי. אם יש התאמה בין החישובים לבין התצפיות, דיינו. פניה זו חטאה מאד לכוונתו של קופרניקוס, אך אולי גרמה לחוגים שונים לא לדחות את התיאוריה על הסף. ברור שאוסיאנדר חשש מתגובת הכנסייה, לפי מכתב שהפנה לקופרניקוס בנושא, כאשר זה היה עדיין בריא. אותו מכתב נכתב בשנת 1541 ובו אוסיאנדר מציע נוסח אשר יגן על קופרניקוס מהתקפותיהם של תאולוגים. היות הקדמה זו זיוף התגלה ופורסם בידי קפלר ב-1609. מותו וקבורתו מסופר כי העותק הראשון של "דה רבולוטיוניבוס" הגיע לידיו של קופרניקוס על ערש דווי. הוא התעורר מהתרדמת בה היה שרוי, הסתכל בספר ומת משטף דם מוחי קופרניקוס נקבר בקתדרלת פראואנבורג, אך ציון קברו נעלם. חיפושים אחר הקבר התנהלו ב-1802, 1909, 1939 ללא תוצאות. קבוצת ארכאולוגים יזמו חיפוש נוסף ב-2004 ושרידי גופתו אכן נמצאו ב-2005. הם זוהו על פי בדיקות גנטיות, תוך השוואה למספר שערות שנותרו בכתב יד שלו. הוא נקבר מחדש בטקס מפואר בשנת 2010. לאומיות ממוזער\|מטבע פולני לזכרו של קופרניקוס מ-1925 במאות ה-19 וה-20, הן הלאומיות הגרמנית והן הלאומיות הפולנית תבעו בעלות על קופרניקוס. הוא היה נתין נחלה פיאודלית שדיבר גרמנית כשפת אמו, אשר באוניברסיטת בולוניה נרשם כחבר אגוד הסטודנטים "האומה הגרמנית" וכתב בלטינית את החיבורים המדעיים ונכתב בפולנית ברישומי הכנסייה. היסטוריונים וכותבים לאומיים משני הצדדים התאמצו להוכיח שהוא "שייך" לצד שלהם. מחאות פולניות, על כך שקופרניקוס איננו מוצג כפולני במקומות שונים, פורצות מפעם לפעם. פעילות מדעית התאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס תאוריות מוקדמות ידוע על טקסטים מהתקופה הקלאסית העוסקים ב-תיאוריות הליוצנטריות מוקדמות. פילולאוס (המאה ה-5 לפנה"ס) היה מהראשונים שהציעו כי הארץ נעה, כנראה בהשראת התאוריות של פיתגורס על הגלובוס העגול. אריסטרכוס מסאמוס (המאה ה-3 לפנה"ס) פיתח כמה תאוריות של הרקלידס פונטיקוס (שכבר דיבר על סיבוב של כדור הארץ סביב צירו) והציע את התאוריה הראשונה המוכרת לנו של מערכת שמש הליוצנטרית. החיבור שלו על ההיפותזה ההליוצנטרית לא שרד, ולכן אין יודעים את המקור המדויק של תיאוריה זו. כנראה שזו הייתה גם ההתנגשות הראשונה בין דת כלשהי לתיאוריה ההליוצנטרית. פלוטרכוס, בן זמנו של אריסטרכוס, אשר היה כהן במקדש אפולו בדלפי, האשים את אריסטרכוס בחוסר אדיקות בשל כך ש"הניע את הארץ". קופרניקוס ציטט את אריסטרכוס ופילולאוס בכתב יד ראשוני של ספרו ששרד, כשהוא כותב: "פילולאוס האמין בתנועת הארץ, ויש אף שאומרים כי גם אריסטרכוס איש סאמוס היה בדעה זו". בנוסח הסופי קופרניקוס מחק משפט זה, כנראה כדי לא להזכיר שדת אחרת כבר התנגדה לתיאוריה זו. במשך כמעט 1800 שנה שלטה בעולם התיאורה של אריסטו (384–322 לפנה"ס), שקבעה שני עקרונות: הארץ היא מרכזו של העולם וכל מה שנמצא מעל הירח הוא קבוע ונצחי. מי שתרם יותר מכל לחיזוקה של תיאוריה זו היה האסטרונום קלאודיוס פתולמיי (תלמי), שחי במצריים בין השנים 100–168. הוא הציע הסברים לסימני השאלה אשר הוצבו בפני התיאוריה של אריסטו על ידי תופעות קוסמיות שונות. הוא הוסיף לשם כך שתי תיאוריות - האחת תנועה אפיצקלית והשניה קיום . החיבור של האסטרונום המוסלמי בן המאה ה-14, אבן אל-שאטיר, הביא דגם לא תלמי לשמש ולירח. הוא כולל תצפיות וחישובים הדומים לאלה של קופרניקוס, ויש שהציעו כי קופרניקוס הושפע ממנו. התאוריה הקופרניקאית התאוריה של קופרניקוס פורסמה בספר "על הקפות כיפות השמיים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת מותו, 1543, אף שהוא התחיל לפתח אותה כמה עשורים מוקדם יותר. הוא התבסס על למעלה מ-60 תצפיות אסטרונומיות, אותן ערך בעצמו. ספר זה מציין את ראשית המעבר מיקום גיאוצנטרי (בעצם, אנתרופוצנטרי), שהארץ במרכזו, ליקום שהשמש במרכזו. קופרניקוס טען כי הארץ היא אחד מכמה כוכבי לכת, המסתובבים סביב שמש שאינה נעה, וכי הארץ משלימה את הקפתה פעם בשנה, יחד עם סיבוב סביב צירה פעם ביום. הוא הגיע לסדר הנכון של כוכבי הלכת, ואף הצביע על שינוי איטי בכיוון ציר הסיבוב של כדור הארץ כגורם לתופעה הידועה כנקיפה (פְּרֶצֶסיה). כמו כן הסביר כי קיומן של עונות נובע מהעובדה שציר הסיבוב אינו ניצב למישור הסיבוב של כדור הארץ, אלא נטוי בזווית. הוא אף הוסיף תנועה אחת לכדור הארץ, השומרת על כך כי הציר שלה יהיה מכוון כל הזמן לאותה הנקודה (צפון-דרום). בזמנו של גלילאו גליליי הובהר, כי אין תנועה כזאת. קופרניקוס טען כי כל המסלולים במערכת השמש הם מעגליים, דבר שאינו מדויק, שכן הם אליפטיים, ולפיכך המודל שלו היה לא מדויק ולא יכול היה לחזות אירועים אסטרונומיים בצורה טובה מזה של תלמי, שהיה מקובל אז. הוא גם סבר שמערכת השמש קטנה בהרבה מגודלה הממשי, כמו שחשבו רוב האסטרונומים בתקופתו. ובכל זאת, למודל שלו הייתה השפעה מכרעת על מדענים רבים דוגמת גליליי, טיכו ברהה ויוהאנס קפלר, אשר אימצו ושיפרו אותו. רק תצפיותיו של גליליי אל כוכב הלכת נוגה בעזרת הטלסקופ שבנה, היו הראיות הממשיות הראשונות לתאוריה של קופרניקוס. הוכחות ברורות יותר התקבלו במאה ה-19. ב-1838 ו-1839, בהפרש של מספר חודשים, שלושה מדענים (פרידריך בסל, אוטו וילהלם פון שטרובה, ו-) הוכיחו באופן עצמאי את תנועת כדור הארץ במסלולו.ב-1851 ניסוי המטוטלת של פוקו הביא הוכחה לתנועת כדור הארץ סביב צירו. קופרניקוס סיכם את התיאוריה שלו בשבע נקודות. הסיכום נמצא ופורסם רק ב-1878: למסלולים של גופים אסטרונומיים אין מרכז אחד ששייך לכולם. מרכז הארץ אינו מרכז היקום, אלא רק המרכז של מסת הארץ ושל מסלול הירח. כל כוכבי הלכת מסתובבים במסלול סביב השמש, ולכן השמש היא מרכז היקום (קופרניקוס לא היה בטוח האם השמש נעה או לא, כשהוא טוען כי מרכז היקום הוא "בשמש, או לידה"). המרחק בין הארץ לשמש, ביחס למרחק בין הארץ לכוכבים הקבועים, הוא קטן מאד. התנועה היומית של השמש היא למראית עין בלבד, והיא נראית כנעה בגלל הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו. הארץ סובבת סביב השמש, כמו שאר כוכבי הלכת, כך שכל התנועות-לכאורה של השמש במהלך השנה הן למעשה תנועה של הארץ. התנועה לאחור לכאורה של כוכבי הלכת היא טעות אופטית, שנובעת מתנועת כדור הארץ ביחס לתנועת כוכבי הלכת, כפי שהיא נתפסת מנקודת מבטו של הצופה. חיבורו של קופרניקוס "על הקפות כיפות השמיים", אשר הוקדש לאפיפיור פאולוס השלישי, מחולק לשישה חלקים: החלק הראשון כולל הצגה כללית של המודל ההליוצנטרי, וסיכום רעיונותיו על העולם. החלק השני הוא תאורטי בעיקר, ומדבר על עקרונות האסטרונומיה, וכן כלולה בה רשימת כוכבים (כבסיס לטענותיו המובאות בהמשכו של חלק זה). החלק השלישי עוסק בעיקר בתנועותיה לכאורה של השמש, ולתופעות הקשורות בה. החלק הרביעי כולל תיאור דומה של הירח, של תנועותיו ושל מסלולו. החלקים החמישי והשישי כוללים תיאור של המודל החדש. ארתור קסטלר בספרו על ההיסטוריה של הקוסמולוגיה בעולם המערבי טען כי הספר של קופרניקוס לא נקרא מעולם (על אף שהופץ ב-5 מהדורות). טענה זו הופרכה על ידי בספרו "הספר שאף אחד לא קרא", לאחר סקירה שארכה 35 שנה. גינגריץ' בחן את כל הספרים ששרדו משתי המהדורות הראשונות, 276 ספרים מהמהדורה הראשונה ו-325 ספרים מהמהדורה שנייה והראה כי כל המתמטיקאים והאסטרונומים המובילים של התקופה קראו ורשמו הערות שוליים על עותקיהם, על אף שהתעלמו מהפרקים המתעסקים בקוסמלוגיה בחלק הראשון. על עבודתו זו גינגריץ' קיבל אות הוקרה מממשלת פולין. יחס הכנסייה לתיאוריה ההליוצנטרית בשנת ב-1533 (Widmanstetter), מזכירו של האפיפיור קלמנס השביעי, הציג את התאוריה של קופרניקוס לאפיפיור עצמו ולשני קרדינלים. האפיפיור התרשם לטובה והעניק שי למזכיר . ב-1536 התאוריה כבר הייתה מנוסחת בצורה ברורה, ושמועות עליה הגיעו למלומדים רבים באירופה. לכן, ממקומות שונים ביבשת, קופרניקוס נקרא לפרסם את התאוריה. אחד מהפונים היה הקרדינל אשר אף ביקש עותק לעצמו. אולם, קופרניקוס חשש מתגובותיהם של מי שאינם בעלי הידע המתמטי הנחוץ, כפי שהוא עצמו כתב, בהקדשת ספרו לאפיפיור פאולוס ה-3. חוקרים בני זמננו חלוקים בדעותיהם באשר לסיבת הדחיה המתמשכת בפרסום "על תנועת גרמי השמיים" המהווה את מפעל חייו של קופרניקוס. חלק טוענים שהוא לא היה בטוח בשלמות חישוביו בעוד אחרים טוענים שהחששות שלו היו קשורים גם להיבטים דתיים.לינדברג ונמברס טוענים שקופרניקוס לא חשש מתגובת הכנסייה בעוד Koyré ו-Rosen תומכים בדיעה זו. בשלב ראשון, פרסום De Revolutionibus לא עורר שום תגובה שלילית משמעותית. בוועידת טרנטו עניין הספר לא עלה כלל. במהלך המאה ה-16 ספרו של קופרניקוס היה חלק מתוכנית הלימודים באוניברסיטאות קתוליות, כמו אוניברסיטת סלמנקה..ההתנגדות הקתולית החלה רק כ-60 שנה אחרי פרסום הספר, כנראה בעקבות ניתוח תאולוגי של ג'ורדאנו ברונו, אשר סתר דוגמות יסוד של הנצרות ובעקבות משפטו של גלילאו גליליי. ב--1616 הספר נכנס לרשימת הספרים האסורים על ידי האיקוויזיציה האיטלקית. האיקוויזיציה הספרדית לא נקטה עמדה, ובסלמנקה המשיך לשמש כספר לימוד. הרבה מתמטיקאים ואסטרונומים קתוליים המשיכו להשתמש בחלק המתמטי של הספר, תוך התעלמות מהחלק הקוסמולוגי. אנשי הכנסייה הפרוטסטנטית היו הראשונים לתקוף את התיאוריה ההליוצנטרית. ארבע שנים לפני פרסום הספר, מרטין לותר העיר הערות מזלזלות על הגישה ההליוצנטרית של קופרניקוס, לפי פרטי התיאוריה, שכבר היו ידועים. התנגדותו של לותר התבססה על הכתוב בתנ"ך, בספר יהושוע, פרק י', פסוק י"ב. שם נכתב שיהושוע פקד על גרמי השמים: "שמש בגבעון דום", כלומר מי שנע היא השמש ולא כדור הארץ. פיליפ מלנכטון, שותפו של לותר, הציע ששליטי ארצות יאסרו פרסומים כאלה, הנגועים בקלות ראש.דמויות נוספות מעולם הרפורמציה פסלו את תורתו של קופרניקוס על הסף. חשיבות התיאוריה של קופרניקוס לתאוריות של קופרניקוס יש חשיבות רבה בהיסטוריה של הידע האנושי, מעבר לשינוי בגישה האסטרונומית. רבים טוענים כי רק לגאומטריה האוקלידית, לתאוריית האבולוציה של דרווין ולפיזיקה של ניוטון הייתה השפעה דומה על התרבות האנושית ככלל ועל המדע בפרט. ישנן משמעויות רבות לתאוריה של קופרניקוס, לבד מהערך המדעי שלה. אפשר לראות כאן תרומה אדירה של אסטרונום, איש כנסייה, רופא, שחי בכנסייה נידחת בפולין, והביא למהפיכה בהבנת מבנה היקום. חיבורו היה מהפכני ביחס שלו למחקר המדעי ולסתירת תיאוריות מהעת העתיקה, אשר שימשו עדיין נכסי צאן ברזל. עמנואל קאנט, לדוגמה, ראה את המשמעות הסמלית של המהפכה הקופרניקאית כמייצגת את הדעה שהרציונליות האנושית היא המקור האמיתי להבנת התופעות הנצפות. גם פילוסופים מודרניים רואים חשיבות רבה בקופרניקניזם. במישור של האסטרונומיה עצמה, תיאורית קופרניקוס שימשה תשתית למדע מודרני, מבוסס תצפיות מדויקות, בלי ניסיון לתרץ פערים בין תיאוריה לתופעות קיימות. התיאוריה של קופרניקוס שימשה תשתית לתצפיותיו של טיכו ברהה (1546–1601). על בסיס תצפיות אלו עוזרו, יוהנס קפלר (1571–1630), ניסח את מה שנקרא היום "חוקי קפלר", המגדירים את המסלולים של כוכבי הלכת. ואז הצטרף למהפכה גלילאו גליליי (1564–1642), אשר נעזר בטלסקופ שבנה, והוסיף תצפיות אשר חיזקו את המודל ההליוצנטרי. גלילאו אף כתב את ספרו " דיאלוג בעניין שתי מערכות העולם העיקריות" בשפה האיטלקית ופנה לקהל הרחב, בניגוד לקודמיו, אשר כתבו לטינית ופנו רק למלומדים. את ההסבר הפיזיקלי השלם לתמונה שהתקבלה מהגילויים של קופרניקוס, ברהה, קפלר וגלילאו סיפק המדען האנגלי אייזיק ניוטון, בחוקי התנועה שלו. בסופו של דבר גם הכנסייה הפנימה את השינוי ובשנת 1757 הוסרו הספרים של קופרניקוס ושל גלילאו מרשימת הספרים האסורים. רק בשנת 1992, כ-360 שנה אחרי פרסום ספרו של גלילאו, הכיר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכך שכדור הארץ אכן סובב סביב השמש ושגלילאו צדק. בדיעבד, לכל המוקדם מהמאה ה-17, הפכה שנת 1543, שנת פרסום ספרו של קופרניקוס "על הקפות כיפות השמיים"ניקולאוס קופרניקוס, על הקפות כיפות השמיים, תרגם דביר ילין, הוצאת מנדלי, 2023 כמועד תחילתה של המהפכה המדעית ושנת 1609, שבה החל גלילאו את תצפיותיו, כשנת תחילתה של האסטרונומיה המודרנית. הנצחה פסלו של קופרניקוס, מעשה ידי הפסל הדני ברטל תורוואלסן, ניצב בחזית בוורשה, משכנה של על שמו נקראו מכתש על הירח ועל המאדים וכן אסטרואיד 1322. לוויין של נאס"א, אשר שוגר ב-21 באוגוסט 1972, אשר נשא גלאי לקרינת X וטלסקופ אולטרא-סגול, ואשר פעל עד פברואר 1981, נקרא על שם קופרניקוס. בינואר 2010 הוחלט כי היסוד הכימי שנקרא בעבר אונונביום ייקרא על שמו של קופרניקוס - קופרניקיום. בעיר ולבז'יך שבפולין הוקם תיכון על שמו, ובעיירה לובין הוקמה אוניברסיטה על שמו. נמל תעופה בעיר ורוצלב נקרא על שמו. לאורך השנים פולין הנפיקה מספר מטבעות ושטרות לזכרו של קופרניקוס: ב-1925 מטבע של 100 זלוטי, ב-1959 מטבע של 10 זלוטי, ב-1973 מטבע של 100 זלוטי, ב-1965 שטר של 1000 זלוטי וב-1975 שטר דומה נוסף. ראו גם יחסי גרמניה–ליטא מדינת המסדר הטווטוני קישורים חיצוניים אבי לבן-חוקי התנועה, באתר דעמדע- כיצד התפתחה המכניקה אבי לבן- חוקי קפלר, באתר דעמדע-הסבר לחוקי קפלר כולל נוסחאות מתמטיות ניקולאוס קופרניקוס-"תנועת גרמי השמיים"-הקדשה לאפיפיור - בתרגום א. רוזן מוזיאון ניקולאס קופרניקוס בפרומברוק תמונות של קופרניקוס דף של אוניברסיטת קיימברידג' המתאר את הפעילות האסטרולוגית של קופרניקוס צילום פקסמיליה מלא של "תנועת גרמי השמים" הטקסט של "תנועת גרמי השמים" ניקולאוס קופרניקוס העלאת ספרו של קופרניקוס לרשת על ידי אוניברסיטת הרווארד De revolutionibus orbium coelestium , 19 בפברואר 2013 פרק 2 – קופרניקוס, המדען הראשון בפודקאסט עושים היסטוריה בהגשת רן לוי Dava Sobel, A More Perfect Heaven: How Copernicus Revolutionized the Cosmos, Bloomsbery 2011 הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרארה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פדובה קטגוריה:ילידי 1473 קטגוריה:נפטרים ב-1543 קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית קטגוריה:אסטרונומים פולנים קטגוריה:מדענים פולנים קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף פולנים קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות	2024-09-24T07:49:47
תלמי (אסטרונום)	ממוזער\|טקסט=מפת ארץ ישראל והסהר הפורה של תלמי, בהוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית\|מפת ארץ ישראל והסהר הפורה של תלמי, בהוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית ממוזער\|טקסט=מפת הודו של תלמי, בהוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית\|מפת הודו של תלמי, בהוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית קְלָאוּדִיוֹס פְּתוֹלֶמָאיוֹס (ביוונית: Κλαύδιος Πτολεμαῖος; 100 לערך – 168 לספירה), המוכר בעברית בקצרה בשם תַּלְמַי, היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי באלכסנדריה שבמצרים (באותה עת פרובינקיה רומית) ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה. על שמו נקראו מכתש תלמי על הירח, מכתש תלמי על המאדים, האסטרואיד "4001 תלמי", והר תלמי ביבשת אנטארקטיקה. עבודתו המדעית תלמי כתב מספר חיבורים מדעיים, שלושה מהם בעלי חשיבות מתמשכת במדע האיסלאמי ובמדע האירופי, בתקופות מאוחרות יותר. החשובה בין יצירותיו היא "אלמגסט" (שיבוש ערבי של השם היווני Η μεγάλη Σύνταξις, "החיבור הגדול", במקור Μαθηματικὴ Σύνταξις "המערכה המתמטית"), בה הציג את תורתו האסטרונומית - המודל הגאוצנטרי. תורה זו הייתה פופולרית מאוד בזמנה, ולמעשה שלטה בעולם המערבי עד ימי קופרניקוס, קפלר וגלילאו. החיבור החשוב השני הוא: "גאוגרפיקה" (Γεωγραφικὴ) , דיון מקיף בידע הגאוגרפי של העולם היווני-רומאי. השלישי הוא חיבור אסטרולוגי בשם "טטרביבלוס" ("ארבעה ספרים") או "אפוטלסמטיקה" (Apotelesmatica, "השפעות") ובלטינית "Quadripartitum" ("ארבעה חלקים"), שבו ניסה תלמי להתאים את האסטרולוגיה ההורוסקופית אל פילוסופיית הטבע האריסטוטלית של תקופתו. האפוטלסמטיקה נכתב לפני הגאוגרפיקה. אלמגסט על פי תורתו של תלמי, כדור הארץ עומד במרכז היקום, וסביב לו גרמי השמיים, לפי הסדר הבא: הירח, כוכב חמה, נוגה, השמש, מאדים, צדק ושבתאי. מעבר למסלולו של שבתאי היו קבועים כוכבי-השבת. כדי להסביר את התנועה הנראית לאחור של כוכבי-הלכת, טען תלמי כי כוכבי-הלכת נעים במסלול לולייני, המקיף מסלול מעגלי סביב הארץ. עבור כל כוכב לכת הניח תלמי מעגל ראשי סביב הארץ (שמרכזו אינו חופף למרכז כדור הארץ), ומעגל משנה שמרכזו על היקף המעגל הראשי והכוכב נע על היקפו. תנועת הכוכב הנצפית היא לכן צירוף תנועות שני המעגלים. דגם זה אומץ על ידי הכנסייה הקתולית, וכך החזיק מעמד כ-1,500 שנה. יכולת-החיזוי של הדגם הייתה, בכל-זאת, טובה מספיק לתצפיות בעין בלתי-מזוינת בתנועת כוכבי-הלכת, אף על פי שהיו בה גם כמה הנחות שגויות (למשל, שהמרחק בין כדור הארץ לירח משתנה פי שניים לאורך מסלולו). תלמי קיבל אמנם שניתן להסביר את התצפיות גם אם מניחים שהארץ נעה, אך פסל את הרעיון משום שהניח, בשל אי הכרת חוק ההתמדה, החוק הראשון של אייזיק ניוטון, אשר טרם נולד, שאילו נעה הארץ הרי שגופים הנזרקים לאוויר היו נראים לנו כנעים במהירות גבוהה מערבה. כמו כן כלל ה"אלמגסט" קטלוג כוכבים אשר פורטו בו 48 קבוצות כוכבים, שרובן עדיין נמצאות בשימוש כיום. אפיגרמה לתלמי מיוחס המכתם (אפיגרמה) הבא, המופיע באנתולוגיה היוונית (9, 577): אני יודע שאני בן תמותה, בן חלוף, אך כשאני חוקר את מסילות הכוכבים רגליי אינן דורכות עוד על פני האדמה ואני מתמלא במזון האלים - לצדו של זאוס עצמו! הקאנון של תלמי תלמי חיבר גם את "קאנון המלכים" - רשימת מלכים כרונולוגית שכללה מלכים אשוריים, בבלים, פרסיים, מקדונים, תלמיים ורומאיים החל משנת 747 לפנה"ס עד שנת 160 לספירה. רשימות אלה עזרו לתיארוך וקביעת הכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק. ארץ ישראל והיהודים בחיבוריו שניים מחיבוריו של תלמי, האפוטלסמטיקה והגאוגרפיקה, כוללים התייחסויות לארץ יהודה. האפוטלסמטיקה מחלק את העולם המיושב לארבעה חלקים ולמשולשים התואמים שלהם. ארץ יהודה נמצאת ברבע השני ומקושרת אל אידומיאה, קוילה סוריה, פיניקיה, כלדיאה, אורכיניה וערביה פליקס , בין הארצות השוכנות בכיוון צפון-מערב של כל הרבע. לארצות אלה יש קרבה למשולש הצפון-מערבי, ולמזל טלה, מזל אריה ומזל קשת, ושליטיהם השותפים הם זאוס, ארס והרמס. קבוצת הארצות הללו מעוררת תמיהות, בין היתר בשל היעדרה של סוריה גופא, ומאידך הימצאותן של כלדיאה ואורכיניה בקבוצה, בזמן שמסופוטמיה ובבל נמצאות בחלק אחר של הרבע השני. ניתן לשער שחלוקה מבולבלת זו משקפת את שימושו של תלמי במקורות ישנים שהוא לא הצליח להסביר. על פי השקפתו של תלמי, מאפיינים לאומיים תלויים במצב הגאוגרפי והאסטרולוגי. בהתאם לכך, הוא מאפיין על-פי הכוכבים את העמים בקבוצה זו, והיהודים בכללם, כ"מוכשרים יותר מאחרים במסחר וסחר-חליפין", אך גם כפחדנים נבזיים, בוגדניים, מתרפסים, ובאופן כללי הפכפכים". עם זאת, מבין הארצות הללו, תושבי חילת סוריה, אדום ויהודה הם באופן כללי, על פי הכוכבים, גם "נועזים, כופרים ותחבולנים". כמעט ואין מקום לספק שבהתייחסותו לתושבי הארצות הללו, תלמי התכוון בעצם ליהודים בלבד. זה היה אך טבעי עבור מצרי-יווני, בן זמנם (בצעירותו) של מרד התפוצות ומרד בר כוכבא, להדגיש את תעוזת היהודים לצד היותם כופרים – האשמה שהופנתה נגדם באופן מסורתי. מאידך, ניתן בהחלט להניח שהערתו הכללית על הצטיינותם במסחר, כמו גם על פחדנותם והתרפסותם, נוגעת בעיקר לסורים, שהיו מפורסמים כסוחרים באימפריה הרומית. תלמי מתאר בחיבור "גאוגרפיקה" (Geographia, V, 15:1-7) את ארץ יהודה. הוא משרטט את גבולותיה: "בגבולה של פלשתינה או יהודה בצפון ובמזרח היא סוריה...בדרום היא גובלת בערב-פטרה...עד לגבול בקרבת מצרים". הוא מוסיף כי "חלק מנהר הירדן זורם דרך יהודה בקרבת אגם האספלט". הוא מפרט את ערי החוף של ארץ ישראל: קיסריה, אפולוניה, יפו, יבנה-ים, אשדוד ים, אשקלון, אנתדון ו"נמל העזתים"; ומציין את "הערים הפנימיות של יהודה" ומחלקן לפי חבלי ארץ: הגליל (ובהן ציפורי, כפר עותנאי, יוליאס וטבריה), שומרון (ניאפוליס), "יהודה ממערב לנהר הירדן" (עזה, רפיח, יבנה, לוד, אנטיפטריס, סבסטי, בית גוברין, אמאוס, גופנה, ארכלאיס, פצאליס, יריחו, "ירושלים - הנקראת כיום איליה קפיטולינה" ועין גדי), עבר הירדן המזרחי (ליוויאס) ואדום "ממערב לנהר הירדן". זהו אזכורה הראשון של העיר ציפורי על ידי סופר פגאני. תלמי הוא גם הסופר היווני הראשון המזכיר את בית גוברין, שאינה נזכרת בשם זה כלל אצל יוסף בן מתתיהו. ראו גם משפט תלמי במתמטיקה הר תלמי לקריאה נוספת שמואל סמבורסקי, המחשבה הפיזיקאלית בהתהוותה, מוסד ביאליק, 1987 קישורים חיצוניים Claudius Ptolemy: Tetrabiblos Ptolemy: the Geography רשימת כתבי יד המתייחסים ליצירתו של תלמי, בקטלוג הספרייה הלאומית רשימת מפות בעקבות יצירות תלמי ועפ"י כתביו, עם גישה לסריקות, בקטלוג הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה קטגוריה:אסטרונומים יוונים קטגוריה:גאוגרפים הלניסטיים קטגוריה:יוונים הלניסטיים קטגוריה:מצרים התלמיית קטגוריה:יוונים ממצרים קטגוריה:מחברים כותבי יוונית קטגוריה:ילידי 100 קטגוריה:נפטרים ב-170	2024-09-01T18:54:46
טיכו ברהה	טִיכוֹ בְּרָהֵה (בלטינית: Tycho Brahe, , דנית: Tyge Ottesen Brahe, נהגה "צִייֵה אוֹטֵסְן פְּרָאֵה"; 14 בדצמבר 1546 – 24 באוקטובר 1601) היה אסטרונום דני יליד סקונה, בנם של אוטה ברהה ובאטה בילה. ידוע בשל תצפיותיו האסטרונומיות המדויקות והנרחבות. ברהה היה מפורסם כבר בזמנו כאסטרונום ואלכימאי. חנך וטיפח את האסטרונום יוהנס קפלר. בספרו De nova stella ("על כוכב חדש") משנת 1573 הוא הפריך את התאוריה של הספירות השמימיות על ידי הוכחה שהשמים אינם במצב בלתי משתנה של שלמות, כפי שנטען בעבר על ידי אריסטו ותלמי. המדידות המדויקות שלו הראו שלכוכבים חדשים (נובות), במיוחד לזה של 1572, חסרה הפרלקסה הצפויה בתופעה תת ירחית, ולכן לא היו כוכבי שביט "אטמוספיריים", כפי שהאמינו קודם, אלא הופיעו מחוץ לאטמוספירה. באופן דומה הראה גם שכוכבי שביט אינם תופעה פנים אטמוספירית וחייבים לעבור דרך הספירות השמיימיות, שנחשבו לקשיחות. ברהה שילב את התאוריה הקופרניקאית עם המודל של תלמי ליצירת המודל הטיכוניאני. הוא היה אחרון האסטרונומים הגדולים בעין בלתי מזוינת, והמדויק ביותר שבהם, הודות למצפי הכוכבים שבנה באי ון-אראניבורג (טירת אורניה, מוזת האסטרונומיה) ובסטהרנברג (טירת הכוכבים), שבהם ייצר בעצמו את מכשירי התצפית המתוחכמים שלו. מאוחר יותר הקים מצפה נוסף בקרבת פראג, והנתונים שאסף שימשו את עוזרו, יוהאנס קפלר, בניסוח חוקי תנועת כוכבי הלכת. ביוגרפיה שנותיו הראשונות שמאל\|ממוזער\|250px\|טירת טוסתרופ, בה גדל טיכו ברהה אצל דודו ברהה נולד בטירת קנוטסתורפ, כשמונה קילומטרים צפונית לסוואלוב, בסקונה, דנמרק (כיום דרום שוודיה) בשם טי אודסן ברה על שם סבו, לימים יתפרסם בצורה הלטינית של שמו "טיכו". אחיו התאום נפטר לפני שהוטבל. כמו כן היו לו עשרה אחים ואחיות נוספים, שהצעירה שבהם, סופיה ברהה, סייעה לו במחקר באסטרונומיה. אביו אוטה היה יועץ סתרים ומאוחר יותר מושל טירת קרונבורג אשר שלטה על המעבר הימי לים הבלטי. אמו, באטה הייתה הבכירה בין נשות החצר של מלכת דנמרק, סופיה ממקלנבורג-גיסטרו, ושמשה כגבירה אשר על הגלימות של המלכה. לאחר מות בעלה שמשה כשריף של ויסנברג. כאשר היה ברהה בן שנתיים חטף אותו דודו יורגן ברהה לטירת טוסתרופ ללא ידיעת הוריו. על פי מקורות אחדים הוריו לא ניסו להשיבו ולא הביעו התנגדות מכיוון שהם הבטיחו ליורגן חסר הילדים אחד מבניהם. כאשר לא קיימו הבטחתם לקח הדוד את היוזמה לידיו. יורגן ברהה היה אדם אמיד מאוד, מפקד בצי הדני ומושל של טירות שונות. הוא הרעיף אהבה רבה על בנו המאומץ והעניק לו את החינוך הטוב ביותר שניתן היה להעניק בזמנו. בין הגילאים 6-12 ברהה למד בבית ספר לטיני ששמו לא ידוע, וב-1559 החל לימודי משפטים באוניברסיטת קופנהגן. ליקוי החמה של 1560, ובמיוחד זה שהוא היה צפוי מראש, גרם לברהה בן ה-14 להתחיל להתעניין באסטרונומיה, והוא החל ללמוד את התחום אחרי שעות הלימודים, בעזרת חלק ממרציו, אשר עזרו לו גם לבנות גלובוסים קטנים, מצפנים ושאר כלים אסטרונומיים בסיסיים. הוא גם רכש לוח שנה אסטרונומי וספרים רבים על אסטרונומיה, כגון האלמגסט של תלמי, De sphaeramundi של יוהנס דה סקרובוקו ו-Cosmographia seu descriptio totius orbis של פטרוס אפיאנוס. כמקובל בקרב משכילים לא חתם בשמו המקורי טי אלא בגרסתו הלטינית - טיכו. יורגן, שרצה להעניק לבנו המאומץ חינוך שיאפשר לו להיות עובד מדינה, כפה עליו לצאת ללימודים באוניברסיטת לייפציג ב-1562, אך ברהה הצעיר שכנע את החונך שלו, אנדרס ודל, לאפשר לו להמשיך לעסוק באסטרונומיה גם שם. ברהה הבין שהגדלת הידע באסטרונומיה דורשת תצפית קפדנית ושיטתית לאורך זמן תוך שימוש בכלים המדויקים ביותר להשגה, לכן עמל רבות על בניית כלים חדשים ושכלול הכלים הקיימים, עיסוק שהפך למפעל חייו. ברהה לא זכה לסיים את לימודיו בלייפציג: במאי 1565 החלה מלחמה בין דנמרק לשוודיה ויורגן קרא לו לחבור אליו בקופנהגן. חודש לאחר הגעתו של ברהה חלה אביו המאמץ בדלקת ריאות לאחר שקפץ למים הקפואים כדי להציל את המלך פרדריק השני מטביעה וזמן קצר לאחר מכן נפטר. את עצמאותו החדשה החליט היורש בן ה-19 לנצל כדי לסיים את לימודיו. תחילה פנה אל אוניברסיטת וויטנברג, אך מגפה שהשתוללה במקום גרמה לו לשנות את תוכניותיו וב-1566 הוא נרשם לאוניברסיטת רוסטוק שבצפון גרמניה. מנזר הראוואד לאחר סיום לימודיו סייר ברהה באירופה לזמן מה. עם חזרתו לדנמרק ב-1571 הציע דודו מצד אימו, סטין בילה, שיבנה מצפה כוכבים ומעבדה אלכימית במנזר הראוואד שהיה ברשותו. בצמוד לאלו הקים ברהה את סדנת ייצור הנייר הראשונה בסקנדינביה וסדנה לייצור זכוכית. שם פגש גם את אשתו קירסטן, בתו של כומר לותרני מקנודסטרופ. מכיוון שהייתה מפשוטי העם לא יכלו השניים להינשא באופן רשמי, אך נחשבו לבעל ואישה על פי החוק האזרחי. לשניים היו שמונה ילדים, שישה מהם הגיעו לבגרות. קירסטן וברהה חיו יחד כמעט שלושים שנה, עד מותו של ברהה. במצפה שבהראוואד גילה ברהה את התגלית החשובה הראשונה שלו, הסופרנובה של שנת 1572, וכתב את ספרו המפורסם De nova stella (על כוכב חדש), שטבע את המונח נובה לכוכב "חדש", ושבו ניפץ את ההנחה הרווחת שהעולם העל-ירחי אינו משתנה. הגילוי הזה גרם לו להחליט לבחור באסטרונומיה כמקצועו העיקרי, והפך אותו לכוכב עולה, אך גם שנוי במחלוקת, בעולם המדע של תקופתו. האי ון שמאל\|ממוזער\|130px\|אורניבורג כפי שצייר אותו ברהה בעצמו מאחר שבחר באסטרונומיה כעיסוקו העיקרי, רצה ברהה להקים מצפה כוכבים גדול ומקצועי יותר מזה שבמנזר הראוואד. כוונתו הראשונית הייתה לבנות מצפה כזה בצפון גרמניה, אך המלך, פרדריק השני, שהיה מעוניין להשאיר את המדען המפורסם בדנמרק (וגם הכיר טובה לאביו המאמץ של ברהה, שהציל את חייו) הציע עזרה במימון של מצפה ומכון מחקר באי ון שבמצר ארסונד. בשנת 1576 בנה שם ברהה את האורניבורג (על שם מוזת האסטרונומיה, אורניה), שכלל מצפה כוכבים גדול ומכון מחקר אסטרונומי עם כ-100 אנשי צוות שעסקו בין השאר בייצור כלי מדידה ואביזרים למצפה ולמעבדה האלכימית. ברהה היה לא רק מדען אלא גם אומן (מה שהיה נפוץ בתקופה). הוא עיצב את האורניבורג בצורה מרהיבה, וצייד אותו במתקני נוחות לא שגרתיים לאותה עת, דוגמת שירותים עם מים זורמים. תקוותו של פטרונו של ברהה, פרדריק השני, התמלאה, והמכון הפך למרכז החשוב ביותר לחקר השמיים באירופה הצפונית. עם הזמן ברהה הגיע למסקנה שהאורניבורג לא היה גדול ויציב מספיק למכשיריו המדויקים, ובשנת 1581 הקים מצפה חדש, סטהרנבורג (טירת הכוכבים), בצמוד למצפה הישן. סטהרנבורג היה מצפה תת-קרקעי ברובו, מה שסיפק יציבות טובה יותר למכשירים. טיכו ואחותו הצעירה סופיה ברהה עבדו בו שניהם. עבודתם המשותפת של האח והאחות שימשה בסיס למחקר המודרני על תנועת כוכבי הלכת. במהלך השנים נהרסו שני המבנים, אך לאחרונה שוחזרו חלקית ומשמשים כאתרי תיירות. המעבר לפראג ומותו שמאל\|ממוזער\|250px\|פסלם של ברהה וקפלר בפראג בשנת 1588 נפטר פטרונו של ברהה, פרדריק השני. במקומו עלה לשלטון בנו, כריסטיאן הרביעי, שהיה לא רק אדיש למדע ואסטרונומיה, אלא גם זקוק בדחיפות לכסף. ב-1596, עם הגעתו לבגרות, ביטל כריסטיאן את המימון, המדולדל גם כך, למכון של ברהה ואסר עליו לעסוק באסטרונומיה ואלכימיה בתחומי דנמרק. כל זה לא השאיר לברהה ברירה אלא לזנוח את אורניבורג ולחפש פטרון חדש. תחילה חזר לרוסטוק, משם קיים חלופת מכתבים עם המלך, שהייתה משפילה מאוד בשבילו, ומשנוכח כי לא יוכל לשוב ולעסוק במחקריו במולדתו נענה להזמנתו של הקיסר הגרמני רודולף השני לבוא לשמש מתמטיקאי, אסטרונום ואסטרולוג בחצרו (שהייתה ממוקמת רוב שנות שלטונו בפראג). רודולף העניק לברהה קצבה, בית בפראג ואת טירת בנאטקי לבניית מצפה כוכבים חדש. בתקופה זו הזמין ברהה את יוהאנס קפלר, שהיה נרדף בגראץ עקב אמונותיו הדתיות, להיות לעוזרו – קפלר עתיד לרשת את גוף הנתונים ואת הציוד של ברהה, שיהיו הבסיס לתגליותיו הגדולות. בשנים שאחרי המעבר עמל ברהה רבות על מנת להעביר חלק ניכר ממכשיריו וספרייתו מוון לבנאטקי, אך לא הספיק לעשות הרבה מעבר לכך – בשנת 1601 חלה באופן פתאומי ונפטר ב-24 באוקטובר, לאחר 11 ימי מחלה בלבד. על פי קפלר, מילותיו האחרונות היו: "לא חייתי לשווא". ברהה נקבר בכנסיית טין שבפראג, אשתו קירסטן, שנפטרה שלוש שנים אחריו נקברה לידו. על המצבה המקורית נחקקה הכתובת הלטינית שעיטרה קודם את הכניסה ל"ארמון הכוכבים": "Non fasces, nec opes sola artim sceptra perennant" (לא השלטון ולא העושר, רק שרביט המדע נצחי). סברות לגבי נסיבות מותו תאוריית שלפוחית השתןהנפוצה ביותר היא זו המייחסת את מותו לסיבוך בשלפוחית השתן שנבע מכך שברהה התאפק מלצאת לשירותים בעת סעודת ערב חגיגית אצל הקיסר, שנערכה 11 יום לפני מותו. תאוריית הקשרטענה אחרת, המתבססת על פתיחת קברו ובדיקת שיער שפמו שנערכה ב-1991 וב-1996, היא שברהה נפטר מהרעלת כספית. ב-15 בנובמבר 2010 נפתח קברו בשנית ונלקחו דגימות משיערו ועצמותיו. נטען כי כריסטיאן הרביעי ביקש להתנקש בברהה לאחר ששמע שמועה כי ברהה מנהל רומן עם אמו. כדי להשיב את כבודו האבוד, הוא יצר קשר עם בן דודו הרחוק של ברהה - אריק ברהה. השניים רקמו מזימה לגרום למותו. ביומנו האישי של אריק שנתגלה בספרייה המלכותית בשוודיה נתגלו אזכורים לרגשות אשם כבדים. הפגיעה באף שמאל\|ממוזער\|250px\|מנזר הראוואד כפי שהוא נראה היום במהלך לימודיו באוניברסיטת רוסטוק, הסתכסך ברהה עם אציל דני אחר, מנדרוף פרסברג. ב-29 בדצמבר 1566 השתתפו השניים בדו-קרב בחשיכה מוחלטת, לדברי העדים, אשר במהלכו נפצע ברהה ואיבד את גשר אפו. בעקבות הפציעה, נאלץ ברהה להרכיב תותב ממתכת לשארית חייו. ישנה סברה שהיו ברשותו מספר תותבים ממתכות שונות, מכיוון שתותב הזהב היה כבד מכדי להרכיב ביומיום. כמו כן הוא נהג לשאת עמו קופסת בדיל קטנה עם דבק, על מנת להבטיח שהתותב יישאר במקום. אירוע זה, הוא שגרם לו להתחיל להתעניין ברפואה ובאלכימיה. האייל של ברהה ברהה היה אדם עשיר מאוד, במיוחד בשנות השמונים של המאה השש-עשרה, ונודע, מעבר לאפו המוזהב, בתחביביו המוזרים ובחגיגותיו המפוארות. בביתו חי גמד בשם ג'פ, אשר ברהה האמין שהוא בעל כוחות נבואיים, ואשר היה יושב תחת השולחן באירועים. סיפור מפורסם נוסף נוגע לאייל קורא שברהה גידל בביתו. על פי וילהלם הרביעי, רוזן הסן-קאסל, שהיה חברו, האייל מת לאחר שהושקה בבירה במסיבה בביתו של ברהה ומעד במדרגות. קריירה והשגים מדעיים הסופרנובה של 1572 ב-11 בנובמבר 1572, מהמצפה שבמנזר הראוואד, זיהה ברהה כוכב חדש, בהיר יותר מנוגה, בקבוצת הכוכבים קסיופאה. מכיוון שמאז יוון העתיקה היה נהוג לחשוב שהעולם שמעבר לירח הוא קבוע ומושלם, אסטרונומים אחרים סיווגו את האירוע כתת-ירחי, אומנם ברהה הבחין, לאחר שתצפת על הכוכב החדש בשיטתיות במשך כמה ימים, כי אין לו היסט יומי אל מול כוכבי הלכת כפי שמצופה מגוף בעולם התת-ירחי. לאחר כמה חודשים של תצפית לא נצפה היסט גם מול הכוכבים ה"קבועים" (הכוכבים שמחוץ למערכת השמש), כך הוכיח ברהה שהכוכב החדש נמצא רחוק מאוד מכדור הארץ, ולכן הספירות השמימיות כן משתנות, בניגוד לדוגמה האריסטוטלית ששלטה בכיפה עד אז. תגלית זו, אשר פורסמה בספרו De nova stella (על כוכב חדש), בו קבע את המונח נובה לכוכב חדש, זעזעה את העולם המדעי עד היסוד והפכה אותו לאסטרונום בעל שם. מחקריו עם אחותו לאורך השנים עבד טיכו עם אחותו הצעירה, סופיה ברהה. יחסיהם היו קרובים וחמים והם בצעו הרבה מעבודת המחקר והתצפיות יחדיו, אך משום שלא היה מקובל להתייחס לנשים כאל מדעניות רציניות, ההישגים נזקפו רק לזכותו. עם זאת הוא דיבר רבות בזכות מחקריה ואף ביקש לכלול את אחד ממכתביה בספר מדעי, שבסופו של דבר לא התפרסם. שמאל\|ממוזער\|120px\|מפת הכוכבים של קבוצת הכוכבים קסיופאה, בה מופיע הכוכב החדש (מסומן ב- I) התצפיות מאורניבורג במהלך 20 שנות התצפית שערך ברהה ממצפי הכוכבים באי ון אסף ברהה כמות מידע עצומה לגבי מיקומי כוכבים ואופן תנועתם. על אף הטעויות הרבות שהתגלו ברישומיו במרוצת השנים, היו אלו התצפיות המדויקות ביותר שנערכו עד המצאת הטלסקופ. נתונים אלו שימשו מאוחר יותר את יוהאנס קפלר לפיתוח חוקי תנועת הכוכבים שלו. עצמים שמימיים הנצפים בסמוך לאופק נראים בגובה רב יותר ממה שהם באמת, עקב שבירת קרני האור באטמוספירה. אחד החידושים החשובים של ברהה היה שהוא פיתח ופרסם את הטבלאות הראשונות לתיקון שיטתי של מקור שגיאה אפשרי זה, על אף שהן לא היו מושלמות והתעלמו ממקרים רבים. כמו כן זיהה ברהה וריאציות בתנועת הירח ופיתח נוסחה לחישוב הסטיה שלו. זאת הקטינה את הטעות הנהוגה במדידת מיקום הירח בכחמישית. בנובמבר 1577 הופיע בשמים כוכב שביט בהיר במיוחד. ברהה עקב אחריו עד להיעלמותו בינואר 1578 ועל ידי השוואת נתוניו עם נתונים ממצפים אחרים הגיע למסקנה החד משמעית שכוכב השביט היה תופעה על ירחית, שהוא נמצא רחוק יותר מנוגה ושאופן תנועתו שולל את קיומן של ספרות שמימיות, בניגוד למה שהציע אריסטו. הוא פרסם גילוי זה בספרו De mundi aetherei recentioribus phaenomenis (התופעות השמימיות של העולם העליון ביותר), אשר גרם למהומה גדולה יותר אפילו מ"הכוכב החדש". עד 1596 הוא זיהה ותיעד עוד שישה כוכבי שביט. המודל הטיכוניאני ימין\|ממוזער\|170px\|בתרשים זה של המודל הטיכוניאני האובייקטים במסלולים הכחולים (השמש והירח) נעים סביב הארץ. האובייקטים במסלולים האדומים (כוכבי הלכת נעים סביב השמש. מסביב נמצאים כוכבי השבת. ברהה התנגד לקביעה שכדור הארץ סובב סביב השמש. הוא לא התעלם מהדוגמות הדתיות והפילוסופיות שתמכו במודל הגאוצנטרי, אך בעיקר תנועת כדור הארץ לא הסתדרה עם התצפיות שלו – אילו היה כדור הארץ נע היה צריך להיווצר היסט במיקום שלנו אל מול הכוכבים, אך הוא לא הצליח לזהות שום שינוי במיקומנו היחסי. למעשה היסט שכזה קיים, אך הכוכבים כל כך רחוקים שהשינוי בזווית קטן מכדי להיות נראה לעין בלתי מזוינת וטלסקופ שמסוגל לזהות היסט זה יופיע רק במאה ה-19. ברהה ואסטרונומים בני זמנו לא יכלו להעלות על דעתם עד כמה הכוכבים רחוקים, ולכן קבע ברהה כי כדור הארץ אינו נע. למרות זאת, תצפיות אחרות סתרו את האפשרות שכוכבי הלכת סובבים את כדור הארץ. כך לדוגמה המסלולים של מאדים והשמש אמורים להתנגש אם שני הגורמים השמימיים נעים סביב כדור הארץ (ראה תרשים). בהסתמך על ממצאים אלו שכלל ברהה מערכת שהוצעה על ידי נילקנטה סומיאג'י, אסטרונום הודי, כמאה שנים מוקדם יותר. במערכת של ברהה השמש והירח סובבים את כדור הארץ, אך חמשת כוכבי הלכת (הידועים אז) סובבים סביב השמש. שאר הכוכבים קבועים, כפי שהיה מקובל עד אז, אף על פי שברהה עצמו הוכיח על ידי הנובה של 1572 שעולם הכוכבים הקבועים אינו בלתי משתנה. יוהאנס קפלר השתמש בתצפיותיו של ברהה עצמו כדי להוכיח שתנועת כוכבי הלכת היא למעשה אליפטית, וגרסה מעודכנת של המודל הטיכוניאני עם תנועת כוכבים אליפטית אומצה על ידי הכנסייה. חוקי התנועה של אייזק ניוטון שפורסמו במאה ה-17 הפריכו את המודל מבחינה תאורטית, כיוון שלא ייתכן שמערכת השמש סובבת סביב מסה כה קטנה כמו כדור הארץ, אך הכנסייה קיבלה את המודל ההליוצנטרי רק לאחר פרסום תצפיותיו של ג'יימס בראדלי במאה ה-18, אשר זיהה היסט אל מול הכוכבים. אזכורים בספרות ישנה סברה כי המחזאי הבריטי ויליאם שייקספיר השתמש בסיפורו של ברהה כבסיס למחזהו המפורסם "המלט". הסופר הצ'כי מקס ברוד כתב את ספרו "דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים", שיצא לאור בשנת 1935, על ימיו האחרונים של ברהה בפראג ועבודתו עם קפלר. הסופר הצ'כי מילן קונדרה תיאר את המשתה האחרון של ברהה ברומן "אלמוות" משנת 1990. הנצחה מכתש טיכו על הירח נקרא על שם טיכו ברהה. כך גם מכתש טיכו ברהה על המאדים, והפלנטריום של קופנהגן. החללית המאוישת הדנית HEAT 1X Tycho Brahe, שצפויה לשאת את האסטרונאוט הדני הראשון לחלל קרויה אף היא על שמו. גלריית תמונות ראו גם המודל הגאוצנטרי המודל ההליוצנטרי סופיה ברהה לקריאה נוספת Kitty Ferguson: The nobleman and his housedog: Tycho Brahe and Johannes Kepler: the strange partnership that revolutionised science. London: Review, 2002 (published in the US as: Tycho & Kepler: the unlikely partnership that forever changed our understanding of the heavens. New York: Walker, 2002 ) Joshua Gilder and Anne-Lee Gilder Heavenly intrigue. New York: Doubleday, 2004 Arthur Koestler. The Sleepwalkers: A History of Man's Changing Vision of the Universe. Hutchinson, 1959; reprinted in Arkana, 1989 Godfred Hartmann. Urania. Om mennesket Tyge Brahe. Copenhagen: Gyldendal, 1989 Wilson & Taton. Planetary astronomy from the Renaissance to the rise of astrophysics 1989 CUP (articles by Thoren, Jarell and Schofield on the nature and history of the Tychonic astronomical model) מקס ברוד. "דרך טיכו ברהי לאלוהים". תל אביב: שטיבל, 1935 קישורים חיצוניים דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים רצופה הפרעות טיכו חוזר להתהפך בקברו, באתר IBA ימי טיכו, באתר גל"צ אתר אינטרנט על טיכו ברהה הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אסטרונומים דנים קטגוריה:אלכימאים קטגוריה:אצולה דנית קטגוריה:מדענים דנים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת רוסטוק קטגוריה:אישים שעל שמם מכתשים בירח קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קופנהגן קטגוריה:ילידי 1546 קטגוריה:נפטרים ב-1601 קטגוריה:אבירי מסדר הפיל קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית	2024-03-23T08:29:38
אסטרונומיה	שמאל\|ממוזער\|250px\|המכתש הגדול דדלוס בצד הרחוק של הירח שצולם על ידי צוות אפולו 11. זו דוגמה לתצפית אסטרונומית שהתאפשרה בזכות שיגורן של חלליות אַסְטְרוֹנוֹמְיָה (מיוונית: הלחם של המילים άστρον, אסטרון – כוכב, ו־νόμος, נומוס – חוק; בעברית ארכאית: תְּכוּנָה) היא ענף במדעי הטבע, החוקר באמצעות תצפיות וניתוחן את התנועה, המבנה, ההתהוות וההתפתחות של גרמי השמיים והיקום. בתולדות האנושות לאסטרונומיה הייתה השפעה גדולה על תרבויות, אמונות ותפישות מדעיות. נמצאו ממצאים מרשימים עוד מהתקופה הפרהיסטורית המעידים על מרכזיות האסטרונומיה בחברות פרהיסטוריות. אמונות רבות העמידו במרכז האמונה היבטים אסטרונומיים, דוגמה לכך היא הפילוסופיה של אריסטו. במהפכות מדעיות רבות שימשה האסטרונומיה מסד מרכזי, אחת מהבולטות שבהן היא תורת היחסות. ייחוד נוסף של המדע האסטרונומי הוא תרומתם של אסטרונומים חובבים לחקר האסטרונומיה. תרומתם של האסטרונומים החובבים ניכרת בעיקר בגילוי אירועים חד פעמיים כמו סופרנובות, שביטים, אסטרואידים וכוכבים משתנים. עם התפתחות האינטרנט אסטרונומים חובבים החלו לעזור גם בניתוח תצפיות בפרויקטים כמו Galaxy Zoo. עוד מאפיין ייחודי לאסטרונומיה הוא שבניגוד לשאר המדעים, האסטרונומיה כמעט אינה עוסקת בניסויים אלא בתצפיות. כמעט כל המחקר האסטרונומי נעשה באמצעות צפייה וניתוח של הספקטרום האלקטרומגנטי. יוצא מן הכלל הוא מחקר הירח, המאדים ומספר אסטרואידים שנעשה גם באמצעות דגימות קרקע. הגדרה אסטרונומיה היא שם כולל לכל מדעי החלל שעוסקים בתיאור גרמי השמים והיקום, הילוכם, מיקומם, הפיזיקה שלהם ויחסי הגומלין ביניהם. תחומים עיקריים שנכללים באסטרונומיה הם: קוסמולוגיה – סדר היקום כולו, מבנה היקום, ההיסטוריה שלו והתפתחותו העתידית. קוסמוגוניה – מדע היווצרות היקום. התייחסות מסודרת (לא מיתית) ראשונה לנושא נמצאת אצל הפילוסופים היוונים. אסטרומטריה – מיקום גרמי השמים, מרחקם, תנועתם וחוקיות תנועתם. לפעמים משתמשים במונח אסטרונומיה לתיאור תחום זה בלבד. אסטרופיזיקה – פיזיקה של היקום ובפרט תכונות פיזיות של גרמי שמים ופעולות גומלין ביניהם. עד לתקופת פריחת הפילוסופיה והמדע ביוון הקלאסית, העיסוק היה באסטרומטריה בלבד. העיסוק בקוסמוגוניה וקוסמולוגיה היה בממד המיתי בלבד ואין כל תעוד לניסיון למצוא מודל שיסביר את התצפיות. הפילוסופים היוונים ניסו לראשונה לתת הסבר למוצא היקום (קוסמוגוניה) ולמבנהו העכשווי (קוסמולוגיה). עם פרוץ המהפכה המדעית נוסדה גם הפיזיקה המודרנית ואיתה גם נולד תחום האסטרופיזיקה. מתחילת המאה ה־20 כל תחומי המחקר האסטרונומי הם, למעשה, ענפים של אסטרופיזיקה. יש המשתמשים במונחים אסטרונומיה ואסטרופיזיקה כמונחים מקבילים אחד לשני, ויש המשתמשים במונח אסטרונומיה לתיאור החלק התצפיתי ואילו במונח אסטרופיזיקה לחלק העיוני (ראו גם בערך אסטרופיזיקה הרחבה בנושא, ודוגמאות לאסטרופיזיקה תצפיתית מול אסטרופיזיקה עיונית). היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|זריחת השמש מעל סטונהנג' ביום ההיפוך הקייצי האסטרונומיה היא, ככל הנראה, המדע העתיק ביותר. כבר בתקופת תרבויות קדומות ניתנה תשומת לב לתופעות אסטרונומיות בסיסיות כמו הזריחה והשקיעה, מופעי הירח, נטיית מסלול השמש בעונות השנה, השפעת נטיית השמש על אורך היום והלילה ומזג האוויר, תנועת כוכבי הלכת וסידור כוכבי השבת. הבנת תופעות אלו הייתה חשובה במעבר לחברה חקלאית – על פי התופעות האסטרונומיות יכלו בני האדם לדעת מתי לחרוש ומתי לזרוע. ישנם גם ממצאים ארכאולוגים המתעדים אירועים נדירים יותר כגון שביטים, ליקוי מאורות ואף נובות וסופר נובות. אם כי לרוב ממצאים אלו אינם מוחלטים. העת העתיקה עד לתקופתם של הפילוסופים היוונים ביוון הקלאסית שימשה האסטרונומיה הן כמדע תצפיתי, שסייע למשל לקבוע את לוח השנה, והן כבסיס לאסטרולוגיה שנחשבה אז חלק בלתי נפרד ממנה. גם כתבים אסטרונומיים מימיה האחרונים של ממלכת בבל, מן המאה השלישית או השנייה לפני הספירה, כוללים נתונים מספריים תצפיתיים, ללא רמז למודל שיוכל להסביר את התצפיות. ממצאים המעידים על תצפיות שיטתיות נמצאו במצרים, הודו, סין ומסופוטמיה. בכל המקומות הללו נעשו חישובים שחזו אירועים אסטרונומיים כמו ליקויים. ממצא נוסף הוא מונומנט סטונהנג' שבאנגליה, שנבנה במהלך האלף השלישי לפנה"ס. החוקרים חלוקים האם האתר שימש כמצפה כוכבים אך מוסכם שהאבנים מוקמו על פי אירועים אסטרונומיים. עמודי האבן ממוקמים כך שניתן לחשב בעזרתם אירועים אסטרונומים כגון נקודת השוויון ונקודת היפוך נקודות במסלולו של הירח ועוד. איננו יודעים מתי החל חקר האסטרונומיה המסודר ומתי פעל האסטרונום הראשון, אולם ישנן עדויות ארכאולוגיות ברורות לעיסוק רציני באסטרונומיה ברמה גבוהה בתרבויות העתיקות ביותר, נמצאו לדוגמה עדויות לעיסוק באסטרונומיה מתקופת הפריחה של שומר (לפני כ־6,000 שנה), חוקרים שבדקו את קבוצות הכוכבים המקובלות בעולם העתיק, והשוו זאת לכוכבים הנראים בקווי רוחב שונים בתקופות שונות, שיערו כי החלוקה הראשונית של כוכבים בהירים לקבוצות נעשתה לראשונה לפני כ־4,800 שנה באזור קו רוחב 40°. יש יסוד לדבר שהחלוקה נעשתה בארם נהריים. בבל העתיקה הלוח הבבלי (שמבוסס על לוח שומרי) מבוסס על מחזור ה"סארוס" – מחזור של ליקוי חמה (או לבנה) של 18 שנים ו־11 יום שהם 223 חודשים סינודים (ההפרש בין מולד ירח אחד למשנהו). מחזור זה מאפשר קביעת לוח שמסנכרן חודשי ירח ושנות חמה ומעיד על לוחות תצפית מדויקים לאורך שנים רבות. מחזור זה היווה, ככל הנראה, בסיס למחזור המטוני של מטון ולחישוביו של תאלס איש מילטוס. גם הלוח העברי בנוי על יסוד חישובים אלו. נמצאו לוחות תצפית שמפרטים את מיקומי השמש, הירח, כוכבי הלכת, ליקויים, נקודות היפוך, ולעיתים אף את זריחתו של סיריוס. הלוחות מתוארכים מסוף המאה השביעית לפסה"נ ועד למאה הראשונה לפסה"נ. הבבלים המציאו את גלגל המזלות המוכר וקבעו את תחילתו באלדברן שהיה אז בנקודת השוויון האביבי. לאסטרולוגיה היה חלק חשוב בפיתוח האסטרונומיה הבבלית. היו להם אלים לכל כוכבי הלכת ואל לשמיים ולכוכבים. מצפי הכוכבים מוקמו כחלק מהמקדשים, וכהני הדת היו מנסים לחזות אירועים חשובים כמו עליית ונפילת מלכים. בסביבות המאה ה־5 לפסה"נ חישבו הבבלים ברמת דיוק מפליאה את אורך החודש הסינודי הממוצע – 29.530614 או 29.530594 יום לעומת הזמן המדויק שעמד על 29.530583 באותה התקופה. גם את אורך השנה הטרופית חשבו הבבלים כ־365.234 במקום 365.2422. רמת דיוק זו מפליאה בייחוד בהתחשב במכשירי המדידה הלא מדויקים שהיו באותה תקופה. המצרים הקדמונים האסטרונומיה המצרית לא הגיעה, ככל הנראה, לאותה רמת התפתחות של זאת הבבלית, אך הייתה גם היא מפותחת מאוד. המצרים ידעו בשלב מוקדם למדי את ההבדל בין אורך של שנת חמה (365.25 יום) לבין הלוח המצרי (365 יום). המצרים חישבו מחזור גדול שבו 1,461 שנים שלהם שוות ל-1,460 שנות חמה. על פי החישוב מחזורים גדולים כאלה התחילו בשנים 4,241, 2,781 ו־1,321 לפסה"נ. אין ראיות ברורות מתי התחיל הלוח, אבל ישנם כמה חוקרים שסבורים שהתאריך הראשון היה תחילת הלוח. אם השערה זו נכונה הרי שמדובר בתאריך הקדום ביותר הידוע של כרונולוגיה היסטורית. בבניית הפירמידות במצרים ניכרים הישגיהם של המצרים באסטרונומיה. הן בכיוון המדויק לרוחות השמיים והן בכיוון אלמנטים שונים לאירועים אסטרונומיים כמו עמדות כוכבים בעונות השנה. תרבות בני המאיה מכל העולם העתיק, אלו שתוצאותיהם הכי מדויקות – ובהפרש משמעותי משל שאר בני זמנם – הם בני המאיה, מהמאה החמישית לפני הספירה. אורך השנה הטרופית ע"פ חשבונם מדויק מאוד – הרבה יותר משל היוונים (סטיה של 18 שניות לשנה בלבד), אורך מחזור הירח די מדויק – 29 יום 12 שעות 44 דקות 1/3 26 שניות. אורך מחזור נוגה מדויק מאוד: 584 יום (היום ידוע לנו: 583.92). כמו כן הם היחידים שגילו, עוד לפני המצאת הטלסקופ, שערפילית אוריון (כסיל) היא מטושטשת ויש בה כוכבים מפוזרים ולא נקודה בודדת. גם הם חישבו את זמני ליקויי החמה והלבנה. יוון העתיקה ורומא ממוזער\|250px\|רישומים ותצפיות של גלילאו על הירח גילו שפני שטחו הרריים ממסופוטמיה עברה גחלת האסטרונומיה לעולם ההלניסטי, שבו מוקד העיסוק השתנה מאירועים כגון ליקויי חמה ולבנה והפקת לוחות שנה למיפוי כיפת השמים ויצירת קטלוגים ותאוריות קוסמולוגיות. כתבים המיוחסים לאסטרונום אאודוקסוס מקנידוס, מן המאה הרביעית לפני הספירה, כוללים מודל גיאוצנטרי, לפיו כדור הארץ היה במרכז וסביבו סבו השמים כולם. אצל אוודוקסוס, כל כוכב לכת נע כאילו הוא משובץ בכדור גדול שמרכזו מתלכד עם מרכז כדור הארץ, בעוד שהכדור סב על צירו. כדי להסביר את הנתונים האסטרונומיים, אוודוקסוס נאלץ להניח שציר הסיבוב עצמו אינו קבוע, אלא נוקף במעגל קטן כמו ציר הסיבוב של סביבון. בתקופה הרומאית חל קפאון באסטרונומיה, שבתקופה זו עיקר תפקידה היה ביישומה המעשי (לדעת מאמיניה באותה תקופה), האסטרולוגיה. ברבע השני של המאה השנייה לפני הספירה ערך היפרכוס קטלוג שכלל כ־1000 כוכבים, והצביע על אי דיוקים במודלים האסטרונומיים של מערכת השמש שהיו מקובלים בתקופתו. מעט מאוחר יותר התקין יוליוס קיסר, המנהיג הרומאי החשוב, לוח אחיד באימפריה הרומית, הוא הלוח היוליאני. במאה השנייה לספירה ערך תלמי את המודל הגיאוצנטרי למידת דיוק גבוהה, ומודל זה משל בכיפה עד לימי גלילאו. החסות שהעניקה הכנסייה הקתולית למודל הרתיעה מחיפוש מודל שונה. מודל ההליוצנטרי ראשוני ולא מדויק היה קיים באותה עת אך נזנח ונשכח. פיתוח המודל הגאוצנטרי טקסט=תפיסה שגויה נפוצה נראית באיור זה, של מערכת שמש גאוצנטרית בספר מ-1524. בתיאור פשטני זה הופשט המודל מכל המערכת המורכבת של דפרנטים, ספירות ואפיצייקלים\|ממוזער\|257x257 פיקסלים\|תפיסה שגויה נפוצה נראית באיור זה, של מערכת שמש גאוצנטרית בספר מ-1524. בתיאור פשטני זה הופשט המודל מכל המערכת המורכבת של דפרנטים, ספירות ואפיצייקלים מקור השם גאוצנטרי הוא ביוונית: "גאו" – ארץ ו־"צנטרון" – מרכז. ניתן להבין מכך שמשמעות השם המודל הגאוצנטרי היא ההשקפה לפיה כדור הארץ במרכז, הוא מרכז היקום לפי מודל זה, כלומר: השמש, הירח, הכוכבים וכוכבי הלכת סובבים את כדור הארץ. לאחר גילוי צורתו הכמעט-כדורית של העולם על ידי היוונים נוצר מודל זה. מודל זה היה נפוץ בעולם ההלניסטי ורעיונות דומים לו היו נפוצים בשאר העולם (הודו העתיקה, סין העתיקה). בנוסח הסופי של המודל הגאוצנטרי שניסח תלמי היו 55 ספירות (Spheres) בדולח הכילו את השמש הכוכבים וכוכבי הלכת. כוכבי הלכת נעו במסלול מעגלי, אך מרכז המעגל לא היה בדיוק כדור הארץ – תלמי הכניס רכיב שנקרא "דפראנט", שהוא המרחק ממרכז כדור הארץ אל מרכז המעגל שמתווה כוכב הלכת, בצירוף עם סיבוב של ספירות קטנות יותר על הספירות שאותם הוסיף לפני כן, אפיציקלים, שאותם הגה אריסטו. במודל של תלמי, המדויק הרבה יותר בתוצאותיו, היו אפיציקלים על גבי אפיציקלים בכמויות מרובות. המודל הגאוצנטרי שלט ברמה עד המאה ה־16. במחצית המאה, ב־1543 פורסם ספרו של קופרניקוס "על סיבובם של הספירות השמימיות" , בו קופרניקוס הציע מודל בו השמש במרכז, אך שימר את הרעיונות של תלמי בדבר הספירות ודפרנט עבור כל כוכב לכת. כמו כן מיקם קופרניקוס את הירח במסלול מעגלי סביב כדור הארץ. המודל של קופרניקוס היה מדויק פחות משל מודל תלמי, אך העובדה שהכנסייה הקתולית התייצבה וגיבתה את המודל של תלמי גרמה לכך שרבים שהתנגדו לכנסייה אמצו את מודל קופרניקוס, וגרסו שעם שיכלולים יוכיח עדיפות על המודל ההליוצנטרי של תלמי. מכת המוות למודל תלמי היו חוקיו של קפלר, שאכן הביא את המודל הגיאוצנטרי לרמת דיוק שהותירה את מודל תלמי הרחק מאחור. ימי הביניים לאחר נפילת האימפריה הרומית עבר לפיד האסטרונומיה לערבים (עם עליית האסלאם) ולהודים ולסינים שקיבלו אותה דרך דרך המשי. בעוד ההודים והסינים, שעסקו באסטרונומיה עוד לפני זאת, לא פיתחו את האסטרונומיה במיוחד בתקופה זו, הערבים, שעד עליית האסלאם היו עם מפגר אחרי העמים שבסביבתו, החלו בתקופה זו במחקר אסטרונומי רב כפי שלא נראה עד אותה תקופה, ועד היום רוב הכוכבים שלהם שם שאינו תחת מערכת מתן שמות מסודרת - שמם ערבי. אחת המוטיבציות לכך הייתה שימוש בניווט אסטרונומי למסעות ימיים ואחד האמצעים שסייעו בידם הייתה המצאה יוונית בשם אצטרולב. באירופה, הבקיאות בשפה היוונית התמעטה וכתבים מפורטים שנכתבו ביוונית על תחום האסטרונומיה הפכו לפחות נגישים ואת מקומם תפסו תקצירים או מאמרים ישומיים בלטינית. עיקר העניין באותה עת בתחום האסטרונומיה היה בהקשר של לוחות השנה וקביעת מועדי החגים הנוצריים (כך למשל, חיבור של בדה ונרביליס שימש לקביעת המועד המדויק של חג הפסחא) ומצד אסטרולוגים. במאה ה–12 משכילים אירופאים כמו סילבסטר השני ערכו מסעות אל ספרד וסיציליה עקב השמועה על הידע הקיים בעולם הערבי הקשור לאסטרונומיה ועריכת לוח השנה ובפרט האצטרולב. כתבים בערבית ויוונית תורגמו ללטינית והעשירו את הידע באירופה, באוניברסיטאות שהחלו לקום באותה עת נלמדה גם אסטרונומיה וכתבים חדשים נוצרו, כמו אלו של יוהנס דה סקרובוסקו. הרנסאנס והעת החדשה בבוא הרנסאנס התפתחה רבות האסטרונומיה באיטליה, ומשם עברה לשאר אירופה הנוצרית. תגליותיהם של גלילאו גליליי וניקולאוס קופרניקוס, ויותר מכל – של יוהאנס קפלר פתחו את הצוהר לתאוריה החדשה של האסטרונומיה: התאוריה ההליוצנטרית לפיה השמש במרכז היקום וכדור הארץ ושאר גרמי השמים סבים סביבה. באותן שנים גליליי שכלל את הטלסקופ והפך אותו מאביזר אשליה ושעשוע כפי שנתפס אז (כמו קליידוסקופ או חדר מראות) לכלי מדעי אמין וידידו הטוב ביותר של האסטרונום. המשכילים של אותה עת הביעו ספקנות רבה ועדיין חשדו כי מדובר באביזר אשליה, אך גליליי הציג את תגליותיו והצליח לבסס את התאוריה החדשה והטלסקופ הפך לכלי החשוב ביותר באסטרונומיה במאות הבאות. שכלול הטלסקופ והשיפורים שהוכנסו בו לאורך השנים (כמו פיתוח עדשה אכרומטית) עזרו לגילוי המוני כוכבים, ותרמו לאין ערוך לקידום תחומי מדעים אחרים, כמו פיזיקה או אלקטרוניקה. תגליות מרכזיות מסלולי כוכבי הלכת (אליפטיקה) – יוהאנס קפלר (1605). גילוי ירחי צדק – גלילאו גליליי (1610). גילוי טבעות שבתאי – כריסטיאן הויגנס (1659). גילוי אורנוס – ויליאם הרשל (1781). גילוי כוכב הלכת נפטון – יוהאן גלה (1846). המודל ההליוצנטרי ממוזער\|250px\|שמאל\|מערכת שמש הליוצנטרית מקור השם הליוצנטרי ביוונית הוא הליוס (בעברית: שמש) וצנטרון, כלומר ההשקפה לפיה השמש במרכז. המודל נוגד האינטואיציה (הרי כשמסתכלים לשמי הלילה רואים את הכוכבים נעים) היה מוכר כבר ליוונים והועלה על ידי הפיתגוראים ואריסטרכוס. גם במאה החמישית מודל הליוצנטרי הוצע בהודו על ידי האסטרונום ההודי אריבהאטה. עם זאת רק במאות השש עשרה והשבע עשרה המודל הועלה מחדש במערב על ידי קופרניקוס (בספרו שפורסם ב־1543) וגלילאו (אשר החל לתמוך בו בסביבות 1597) וזכה לביסוס מתמטי בעזרת קפלר שהתבסס על תצפיותיו המדויקות של טיכו ברהה. עם זאת, התאוריה לא התקבלה בברכה – קופרניקוס שחשש מהכנסייה הקתולית נמנע מפרסום עבודתו עוד בחייו ועבודתו של גליליי שתמכה במודל ההליוצנטרי, התקבלה כביזוי האפיפיור, למרות קשריו הטובים עמו, והוא נאלץ לעמוד למשפט האינקוויזיציה ולשבת במעצר בית עד סוף חייו. להתפתחות המודל ההליוצנטרי באירופה היו מספר שלבים: תחילה הופיע המודל של קופרניקוס בו כל מערכת השמש פרט לירח סובבת סביב השמש, לאחר זמן הופיע המודל של טיכו ברהה לפיו השמש והירח מקיפים את כדור הארץ ושאר מערכת השמש מקיפה את השמש (משום שלא עמד לרשותו טלסקופ מתאים, לא הצליח לזהות היסט ולכן הניח שאין תנועת כוכבים). טיכו הצביע גם על קיומם של כוכב שביט וכוכב שבת נוסף (שכעת ידוע שהיה מדובר בסופרנובה), עובדה שמעידה על הדינמיות של השמיים, מה שסתר את הרעיון של גרמי השמיים שאינם משתנים, חלק מהמודל שהכנסייה הגנה עליו. גילוי ירחי צדק על ידי גלילאו בינואר 1610 יצר סדק נוסף במודל הגיאוצנטרי לפיו כל הגופים השמימיים מקיפים את הארץ. בשני המודלים, ההליוצנטרי והטיכוניאני, תנועת ההקפה הייתה מעגלית לחלוטין, ולכן עדיין נדרשו המוני אפיציקלים כדי לתאום את המציאות. ב־1609 פורסמו בספרו של קפלר "האסטרונומיה החדשה", שניים מחוקי קפלר ולפי מודל זה, התנועה של הגופים השמימיים אליפטית ולכן התצפיות היו תואמות אפילו יותר משל המודל הגאוצנטרי. החוליה החסרה במודל הייתה הקשר בין אסטרונומיה לפיזיקה ואותה השלים אייזק ניוטון עם עבודתו בנוגע לכוח הכבידה. הכנסייה אימצה את המודל רק לאחר תצפיותיו של ג'יימס בראדלי במאה ה־18, כאשר הצליח לזהות היסט. שני המודלים במבט קרטזיאני כבר גלילאו טען שתיאור פיזיקלי אמיתי של המציאות חייב לכלול שיהיה נכון עבור כל מערכת שהיא, ובכלל זה שהתיאור יתאים ללא תלות בבחירת הגוף המרכזי במערכת פלנטרית. עיקרון זה נדחק לשוליים של המאבק להנחלת המודל ההליוצנטרי. למעשה ניתן לומר ששני הרעיונות נכונים – אך המודל ההליוצנטרי פשוט הרבה יותר בשל בחירת מרכז המסה של המערכת כנקודת הייחוס. ניתן לתיאור את מערכת השמש כנקודת המרכז נבחרת בכל מקום אחר – יהא זה כדור הארץ או אחד מירחי צדק. עם זאת ככל שהנקודה הנבחרת לתפקיד ראשית מערכת הצירים שרירותית יותר, כך ילך התיאור ויסתבך. ערפיליות או גלקסיות נוספות בשלהי המאה ה־17 יזם האסטרונום הבריטי ויליאם הרשל סקר שמים מקיף, אותו ביצע בטלסקופים שבנה במו ידיו. במסגרת הסקר בנה הרשל הערכה גסה של המבנה התלת־ממדי בו פזורים הכוכבים. הוא הופתע לגלות שכוכבי השמיים אינם מפוזרים באופן אחיד, אלא ערוכים במעין דיסקה שמרכזה נפוח, ומישור הדיסקה הוא שביל החלב - חגורה רחבה הנראית בעין בלתי מזוינת כענן זרחני בשמי הלילה. אחרי שהרשל פרסם את תוצאותיו טבע הפילוסוף עמנואל קאנט את המונח גלקסיה. קאנט שיער שקיימות גלקסיות רבות, בניגוד להרשל שסבר ששביל החלב הוא הגלקסיה היחידה ביקום, ולמעשה היא היקום כולו. מחלוקת זו, שהתפרסמה בשם המחלוקת הגדולה, שיסעה את עולם האסטרונומיה למשך יותר ממאה שנה, הרבה אחרי שקאנט והרשל הלכו לעולמם. עם שיפור הטלסקופים החלו האסטרונומים לקטלג ערפיליות, שהן גרמי שמים חיוורים. חלק מהערפיליות היו ללא מבנה מוגדר, אך אחרות נראו כדיסקה שמרכזה נפוח, בדומה למבנה שביל החלב. תומכי מחנה קאנט טענו שאלו אינן ערפיליות כלל, אלא גלקסיות אחרות, הנמצאות מחוץ לגלקסיית שביל החלב. מצדדיו של הרשל ענו שדמיון במבנה אינו מחייב זהות בממדים, וגרסו שאפשר שאלו מערכות שמש בשלב מוקדם של יצירתן. במקביל הצליחו למדוד מרחקים לכוכבים קרובים, אך ללא שיטה למדידת המרחק ל־"ערפיליות" דמויות הדיסקה לא ניתן היה ליישב את המחלוקת. ההכרעה הגיעה רק בשנות העשרים של המאה ה־20, מתגלית של אסטרונום צעיר בשם אדווין האבל. האבל זיהה קפאיד באחת ה־"ערפיליות", והסתייע בתוצאות מחקריה של האסטרונומית הנרייטה ליוויט לחישוב המרחק לקפאיד זה. החשבון הניב תוצאה בת מאות אלפי שנות אור – בשני סדרי גודל מעל כל מרחק כוכבי שחושב קודם לכן – ולמעשה הוכח מעל כל ספק כי שביל החלב אינה הגלקסיה היחידה ביקום. המאה ה־20: אמצעים חדשים, תאוריות מודרניות וחקר החלל בחזית המדע לאורך השנים שוכללו שיטות המחקר האסטרונומיות וגילויים חדשים תרמו לפיתוח התאוריות המדעיות שלהן הייתה השפעה על יישומים טכנולוגיים. במקביל, בדומה לתהליך שאירע עם גיבוש המודל ההליוצנטרי, פיזיקאים חתרו לגלות את "הגביע הקדוש" של המדע והוא התאוריה של הכול, איחוד תורות או תאוריות שונות מתחומים שונים לכאורה. כך למשל גילוי הקשר בין חשמל ומגנטיות, הקשר בין כוחות מגע בין חומרים לתגובות חשמליות בין חלקיקים, בין קשרים כימיים לכוחות חשמליים. התנהגות האור עצמו הייתה אפופה מסתורין – בתחילת המאה ה־20, נמצא כי האור הוא גם גל וגם חלקיק – הייתה לכך השלכה גם על חקר החלל. תצפיות החלל הפכו לשדה ניסויים גדול ושימשו גם לאישוש תאוריות על אבני הבניין הבסיסיות ביותר של החומר, היווצרות היקום ושאלת הצפוי לו. בראשית המאה ה־20 אלברט איינשטיין פיתח את תורת היחסות הפרטית בשל פער בהסבר תופעה אלקטרומגנטית של מוליך הנע בשדה מגנטי והזרם העובר בו-מטרתו הייתה להגדיר במדויק מושגי מרחב וזמן. בין המסקנות והיישומים שנבעו מתורה זו היו שקילות המסה והאנרגיה וקיומו האפשרי של אנטי–חומר. תורה זו גם תרמה לתיאור נכון של תופעות במכניקת הקוונטים.לפי תאוריות הפיזיקה הקלאסית של ניוטון ומקסוול, הבדלים במהירות האור בתוך "אתר נושא האור" אמורים להיות קיימים בכיוונים שונים. ניסוי מייקלסון-מורלי שנועד למצוא הפרשים כאלו לא מצא הפרשי מהירות ובראייה לאחור, "כישלון" זה למעשה הוכיח את נכונות תורת היחסות הפרטית שאינה מניחה שאתר קיים.ההרחבה לתורה זו, תורת היחסות הכללית, מתייחסת גם לכבידה והשפעתה על המרחב והזמן. תורה זו חוזה את קיומם של חורים שחורים. מסקנה נוספת של תורה זו הייתה שהגלקסיות אמורות לנוע אחת אל השנייה בשל קיומו של כוח משיכה הדדית, אך איינשטיין האמין בקיומו של יקום סטטי ולכן הוסיף קבוע קוסמולוגי, שמסמל כוח דחייה תאורטית בין הגלקסיות. תצפית אסטרונומית שנערכה ב־1919 בעת ליקוי חמה לכאורה הוכיחה את הסטת אור הכוכבים כפי שניתן היה לחזות. בראשית המאה ה־19 יוזף פראונהופר פיתח את הספקטרוסקופ. כאשר מצא הבדל בין ספקטרום האור הנפלט של סיריוס לספקטרום של כוכבי שבת אחרים, הוא יצר את תחום הספקטרוסקופיה הכוכבית (יישום ספקטרוסקופיה לגילוי הרכבם הכימי של הכוכבים, טמפרטורה, מהירות, צפיפות). ההתקדמות במכניקת קוונטים תרמה לפיתוח הספקטרוסקופיה.יישום חשוב לספקטרוסקופיה נמצא כמאה לאחר מכן – במהלך תצפיות במסגרת עבודתו במצפה הכוכבים בשנות העשרים של המאה ה־20, אדווין האבל גילה שהקרינה המגיעה מהגלקסיות המרוחקות מוסחת לאדום ולמעשה היקום מתפשט (ובעקבות כך איינשטיין הודה בטעותו והסיר את הקבוע הקוסמולוגי) ועל כן תאוריית המפץ הגדול נכונה בעיקרה. בסוף המאה ה־20 התגלה שקצב התפשטות היקום אף מואץ וההסבר שנמצא לכך הוא קיומה של "אנרגיה אפלה", ועל כן הקבוע הקוסמולוגי נוסף בשנית לנוסחאות – זהו מודל למדא-CDM.האסטרונומית אנני ג'אמפ קאנון, אשר יחד עם צוותה סיווגה למעלה מרבע מיליון כוכבים לפי בהירותם, התפרסמה בזכות עבודתה על סיווג ספקטרלי (סיווג הרווארד). דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל, המתבססת על הסיווג הספקטרלי, קושרת בין בהירות המוחלטת של כוכב לבין טמפרטורת פני השטח שלו ומאפשרת לסווג את הכוכב ולהעריך את אורך חייו והשלב שבו הוא נמצא במחזור החיים שלו. לאורך הדיאגרמה ישנה עקומה המכונה הסדרה הראשית – מיקום הכוכבים על העקומה תלוי בגילם ובמסתם ההתחלתית. בשנות ה־40 הוכנס לשימוש סיווג ירקס המתחשב גם בהשפעת רדיוס הכוכב על הארתו. עבודות אלו תרמו להבנה של מחזור החיים של כוכבים. בשנות ה־30 של המאה ה־20, הודות להתפתחויות בטכנולוגיית הרדיו והמכ"ם החלו המדענים לחקור גם תחומים בספקטרום האלקטרומגנטי שאינם בתחום האור הנראה, ובפרט גלי רדיו (רדיו-אסטרונומיה). כמו במקרים רבים, הדבר התגלה במקרה על ידי קארל ג'נסקי בשנות ה־30, כאשר בנה אנטנה לשידור טרנסאטלנטי וחיפש גורמי רעש וגילה שאחד הגורמים מגיע מחוץ לכדור הארץ, במרכז גלקסיית שביל החלב. עם גילוי קו המימן ב־1951, נוסד תחום ספקטרוסקופיית הרדיו. בשנות ה־40 נעשה ניסיון ליצור רדיו-אינטרפרומטר באמצעות אנטנה הסמוכה לים. בשנות ה־60 פורסמה שיטה לניתוח המידע המתקבל. ב־1965 הפיזיקאים ארנו פנזיאס ורוברט וילסון גילו באקראי את קרינת הרקע הקוסמית, תגלית שהכריעה לטובת תאוריית המפץ הגדול אל מול תאוריית המצב היציב שהוצעה כנגדה. בעקבות פיתוח יכולת השיגור לחלל, שוגר לחלל טלסקופ האבל שתרם רבות לחקר החלל והערכת גיל היקום. אטמוספירת כדור הארץ חוסמת סוגים שונים של קרינה ולכן יש תצפיות שמתאפשרות רק מחוץ לאטמוספירה. אימות תופעות שונות כגון קיומם של חלקיקים שנחזו לפי המודל הסטנדרטי כמו נייטרינו עשויים לשמש בעתיד לפיתוח יכולות תצפית חדשות. מאידך, המודל הסטנדרטי תוקן בהתאם לתצפיות אסטרונומיות שגילו כי לנייטרינו יש מסה. בספטמבר 2015 הופעל צמד של גלאי Advanced LIGO, וב־11 בפברואר 2016 הכריזו ראשי התוכנית כי עמדו במשימתם וגילו גלי כבידה אשר נחזו לפי תורת היחסות הכללית. גילו גלי הכבידה פותח לראשונה את חקר היקום ופיתוח האסטרונומיה המודרנית, לפיזיקה שלא נוגעת לחומר ולאינטראקציה שלו עם הספקטרום האלקטרומגנטי (אמצעי ואופן המחקר עד להמצאת ובניית ה־LIGO). ב־22 בספטמבר 2017, הגלאי נייטרינו גילה IceCube את IceCube-170922A, חלקיק נייטרינו באנרגיה של 290 טריליון אלקטרון וולט. לאחר תצפיות נמצא שמקורו בבלאזר, חור שחור מסוג קוואזר, הרחוק מאיתנו 3.7 מיליארד שנות אור, שמפנה את הסילון שלו לכיווננו. כך למעשה נפתחה דרך חדשה לחקר היקום, בגילוי ומציאת מקורות אנרגיה גבוהה, וחקר האינטראקציה וההשפעה שלהם על היקום. תצפיות אסטרונומיות שמאל\|500px\|גרף המתאר את כמות הקרינה של אורכי הגל השונים הנחסמת באטמוספירה מידע תצפיתי באסטרונומיה נאסף בכל תחומי הספקטרום האלקטרומגנטי, מגלי רדיו דרך הספקטרום הנראה ועד לקרינת גמא. צפייה בטווחים שונים של הספקטרום נדרשת כדי לקבל תמונה רחבה של היקום. רוב גרמי השמים פולטים קרינה רק בחלקים מסוימים מטווח הספקטרום האלקטרומגנטי בגלל תהליכים פיזיקליים שונים. ניתוח ספקטרום בליעה וספקטרום פליטה של גרמי שמים נותן מידע רב על תכונותיהם הפיזיקליות כגון טמפרטורה, הרכב, מהירות, עוצמת שדה מגנטי ועוד. ייחוד נוסף לשימוש בתחומים שונים של הספקטרום הוא התגברות על תהליכים פיזיקליים הגורמים לשינויים בספקטרום הנמדד ביחס לנפלט. לדוגמה, אפקט דופלר של קוואזרים מסוגל לגרום להזזה של קווים מתחום העל סגול לתת אדום. דוגמה נוספת היא חקר אזורים מוסתרים בתחום הנראה, כגון ערפיליות יצירה או ליבת גלקסיית שביל החלב. פיזור האור על ידי ענני אבק בין כוכבי משפיע בעיקר על אורכי גל קצרים ולכן אפשר לצפות אל ליבת הגלקסיה רק באמצעות טלסקופי רדיו ותת אדום ולא באור הנראה. אורכי הגל השונים של הספקטרום האלקטרומגנטי מצריכים אמצעי תצפית שונים, בעלי ייחודים שונים בעיצובם בבחירת החומרים ובמבנה שלהם. חלקים נרחבים מהתחומים הלא נראים של הספקטרום נחסמים בשכבות שונות של האטמוספירה וכדי למדוד אותם צריך להשתמש באמצעי תעופה שונים, החל מכדורים פורחים וכלה בחלליות. להלן יפורטו שיטות התצפית באורכי הגל השונים. הספקטרום הנראה קרינת הרקע הקוסמית – תצפיות מיקרוגל קרינת הרקע הקוסמית באורכי גל שבין 1–2 מ"מ (150–300 גיגה-הרץ) היא קרינה המגיעה מן החלל והיא כמעט אחידה מכל הכוונים. קרינת הרקע מספקת מידע רב מאוד על ראשית היקום, והיא אחת העדויות הראשיות למפץ הגדול. התצפיות מתבצעות מלוויינים, מטלסקופים שמוטסים על גבי כדורים פורחים ומטלסקופים קרקעיים הממוקמים על פסגות הרים ומקומות ייחודיים נוספים. התאוריה המקובלת על מקור קרינת הרקע הוא כי הקרינה מתארת את הרגע שבו היונים החיוביים והשליליים התחברו והפכו לאטומים נייטרליים, אז היקום הפך לשקוף לכל סוגי הקרינה האלקטרומגנטית, ולפני כן היה עשוי פלסמה שאינה מאפשרת מעבר אור. ההבדלים המזעריים בקרינה מכל כוון מספקים את התמונה של היקום כפי שהיה בעת ההיא, כ-380 אלף שנה לאחר המפץ הגדול. התצפיות מנסות למפות את התפלגות הקרינה באופן המדויק ביותר, בכל הכוונים בשמיים. המיפוי המקיף והמדויק ביותר נכון לשנת 2012 הוא של לוויין המחקר WMAP, כאשר לוויין המחקר פלאנק (Planck Surveyor) ביצע מיפוי מדויק יותר. תצפיות קרקעיות מוסיפות מידע נוסף, למשל מפה של קיטוב הקרינה. אורכי גל הקצרים מהתחום הנראה תצפיות באורכי הגל הקצרים: על-סגול, קרני רנטגן וקרני גמא מתבצעת כולה מאזורים גבוהים באטמוספירה או מהחלל משום שתחום קרינה זה נבלע באופן חזק ביותר באטמוספירה. כוכבים מסוימים מאירים גם בחלקים של האור העל סגול והרנטגן, אך תרומתם למראה היקום באורכי גל קצרים קטנה מאוד. תצפיות בתחומים אלו כוללות בעיקר תהליכים פיזיקליים אלימים הקשורים ללידה ומוות של כוכבים ואזורים פעילים בליבות גלקסיות. תצפיות בתחום הרנטגן הן של גופים בעלי טמפרטורה אופיינית של מיליון עד מאות מיליוני מעלות קלווין, כגון עצמים קומפקטיים ככוכבי נייטרונים או חומר בדיסקת ספיחה של חורים שחורים (אם כי החורים השחורים עצמם אינם מאירים כלל). מאז שנות ה־40 של המאה ה־20 ידוע כי גם השמש מאירה בעל סגול וברנטגן אך בצורה חלשה משמעותית מההארה בתחום האור הנראה. תצפיות בתחום קרינת הגמא בדומה לקרינת הרנטגן כוללות אירועים אלימים כסופרנובות, יצירת חורים שחורים וכן דעיכה של גרעינים כבדים. מתפרצי קרינת גמא הם האירועים האנרגטיים ביותר הידועים לנו, נכון לשנת 2020, משך שיא ההתפרצות עומד על עשרות שניות בודדות אך בזמן זה משתחררת כמות אנרגיה השווה לזו שתאיר השמש במשך כל חייה. תחומי עיסוק שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה של ערפילית הסרטן כפי שצולמה על ידי טלסקופ החלל האבל תחומים עיקריים האסטרונומיה המודרנית עוסקת בשלושה תחומים עיקריים, השלובים זה בזה: מערכת השמש: הרכבה של השמש והאופן שבו היא קורנת אנרגיה, הרכבם של כוכבי הלכת, הירחים שלהם וגופים קטנים יותר כגון האסטרואידים, והיווצרותה של מערכת השמש. גופים בחלל: כוכבים מאירים, הרכבם ומחזור החיים שלהם; גופים אחרים, כגון קוואזרים, ננסים חומים ולבנים, וחורים שחורים. מבנה הגלקסיות והיקום: ההיסטוריה של היקום המוקדם החל במפץ הגדול, היווצרות המבנים – גלקסיות, צבירי גלקסיות וצבירי-על, צפיפות היקום והרכבו. האסטרונומים משתמשים במגוון שיטות, בראש וראשונה תצפיות בטלסקופים אופטיים ורדיו-טלסקופים המותקנים במצפים שונים ברחבי העולם או על לוויינים המיוחדים לכך. על גופים במערכת השמש לומדים גם מצילומם מקרוב באמצעות לוויינים. כמו כן, החלה להתפתח גם אסטרונומיות שאינן מסתמכות על קרינה אלקטרומגנטית הרווחת למעשה מאז ראשית האסטרונומיה. לאור גילויים חדשים במאה השנים האחרונות, נפתחו שלושה סוגי אסטרונומיות חדשות – אסטרונומיית ניוטרינו, אסטרונומיית קרינה קוסמית ואסטרונומיית גלי כבידה, תחומים אלו נמצאים בתחילתם ומרבית הידע האסטרונומי מגיע מקרינה אלקטרומגנטית. תתי תחומים ותחומים משיקים אסטרוביולוגיה – חקר ההופעה והאבולוציה של המערכות הביולוגיות ביקום. אסטרומטריה – חקר המיקום של העצמים בשמים ושינויי המיקום שלהם. אסטרופיזיקה –חקר הפיזיקה של היקום קוסמולוגיה – חקר היקום כשלם והאבולוציה שלו. אסטרונומיה גלקטית – חקר המבנה והמרכיבים של גלקסיית שביל החלב אסטרונומיה חוץ גלקטית – חקר העצמים (בעיקר גלקסיות) מחוץ לגלקסיה שלנו. אבולוציית והיווצרות הגלקסיה – חקר היווצרות הגלקסיות והאבולוציה שלהן. גיאופיזיקה ומדעים פלנטריים – חקר כוכבי הלכת של מערכת השמש אסטרונומיה כוכבית – חקר הכוכבים. אבולוציה כוכבית – חקר אבולוציית הכוכבים מהיווצרותם עד לסופם כשאריות כוכבים. מחזור חייו של כוכב – שלבים בחייו של כוכב מהיווצרותו ועד דעיכתו. סלנוגרפיה – חקר פני הירח ומאפייניהם. אסטרונומיה היסטורית – מדע של ניתוח נתונים אסטרונומיים היסטוריים. אסטרופיזיקה חישובית – חקר בשיטות וכלי המחשוב שפותחו ושימוש במחקר האסטרופיזיקה. אסטרוסטטיסטיקה – מחקר רב–תחומי המשלב בין אסטרופיזיקה, ניתוח סטטיסטי וכריית נתונים. אסטרואינפורמטיקה – חקר המידע האסטרונומי באמצעות מחשב. ישנם תחומים נוספים שיכולים להחשב כחלק מאסטרונומיה: ארכואסטרונומיה אסטרוכימיה ביהדות ביהדות נודעה חשיבות רבה לעיסוק בחישובים האסטרונומיים, לצורך קביעת הלוח העברי וקביעת זמני חגי ישראל ומועדיו, שנקבעו עד אמצע תקופת האמוראים על סמך תצפיות בירח וחישובים אסטרונומיים. על פי חז"ל, ישנה גם מצווה לחשב תקופות ומזלות, דהיינו לעסוק בחישובים אסטרונומיים ("מזל" בארמית פירושו כוכב). חכמי הסנהדרין היו חייבים להיות בקיאים באסטרונומיה, ובידיעותיהם השתמשו לצורך תפקידיהם בקידוש החודש ועיבור השנה. את ראשי החדשים קבעו על סמך עדים שהגיעו לבית הדין והעידו שראו את הלבנה החדשה, אך מהימנותם של העדים נבדקה על סמך ההיתכנות האסטרונומית לראיית הלבנה החדשה. בתלמוד מובאים כמה כללים שעל פיהם יכלו לאמת את נכונות העדות, כגון: , כלומר, החלק החשוך של הירח (להבדיל מהצד הרחוק של הירח) לעולם לא יפנה לכיוון השמש (מכיוון שהשמש היא זאת שמאירה את הירח), ולכן עדים שהעידו שפגימת הלבנה פנתה לכיוון השמש איננה קבילה; המולד הממוצע (החודש הסינודי) הוא 29 יום 12 שעות ו־793/1080 של שעה, לאחר המולד הקודם, והלבנה אינה אמורה להיראות בארץ ישראל עד שש שעות אחרי המולד, ולכן עדים שראו את הלבנה מוקדם יותר אינם מהימנים. אך רבן גמליאל עצמו קיבל עדים כאלו, על סמך מסורת מאבותיו שלפעמים המולד האמיתי מתרחש לפני המולד הממוצע ולפעמים אחרי המולד הממוצע. כמה מחכמי ישראל היו ידועים בבקיאותם בחכמת האסטרונומיה. האמורא שמואל העיד על עצמו שהוא בקי בשבילי הרקיע כמו בשבילי נהרדעא עירו, ואף הרמב"ם הביא באריכות חישובים אסטרונומיים מורכבים כדי ללמד את מסלולי השמש והירח לצורך הלכות קידוש החודש (משנה תורה, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש). בתלמוד אף הובאו כמה ידיעות אסטרונומיות, כגון: חישוב ארבע התקופות; אורך שנת החמה הוא 365 יום ורבע (על פי ערובין נ"ה ע"א); שנת החמה ארוכה באחד עשר יום משנת הלבנה; ועוד. ראו גם חקר החלל מבנה היקום התאוריה ההליוצנטרית לקריאה נוספת מייקל הוסקין (עורך), היסטוריה של האסטרונומיה: מהפרה-היסטוריה עד ימינו, תרגום והערות: ד"ר יקי מנשנפרוינד, עריכה מדעית: ד"ר שאול קציר, הוצאת רסלינג, 2012. יגאל פת-אל, אסטרונומיה – מדריך להכרת השמיים, הוצאת קוסמוס טלסקופים, 1998, (מהדורה רביעית: 2011). פליקס דותן, אל הכוכבים – מאטומים עד חורים שחורים, הוצאת מאגנס, 2001. קישורים חיצוניים האגודה הישראלית לאסטרונומיה המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב ראשית מדע מבחר סרטונים בנושא אסטרונומיה - באתר "פרחי מדע" אסטרופדיה, האנציקלופדיה העברית לאסטרונומיה, אסטרופיזיקה וחקר החלל אתר המגזין Sky & Telescope (באנגלית) פורום אסטרונומיה ב-ynet פורום אסטרונומיה - בנענע פורום אסטרונומיה - Astronomia.co.il תמונת היום באסטרונומיה שנת האסטרונומיה הבינלאומית 2009 כוכב עברי נולד - תלמידים ואנשי מקצוע בוחרים שמות עבריים לאוראנוס ונפטון שיעורי מבוא לאסטרונומיה, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה "מגזין אסטרונומיה", גילוי כוכב לכת ננסי במערכת השמש מרץ 2014 פרק 22 – על אסטרונומיה מקראית ומתמטיקה בבלית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס מילון למונחי אסטרונומיה, תשל"ד, באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים * קטגוריה:מדעי החלל	2024-08-19T12:45:26
אדווין האבל	אֵדווין פאוול האבל (באנגלית: Edwin Powell Hubble; 20 בנובמבר 1889 – 28 בספטמבר 1953) היה אסטרונום אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות שתי תגליות מדעיות מרכזיות. האבל היה הראשון שהוכיח כי הגלקסיות הן מקבצי כוכבים ענקיים הנמצאים מחוץ לשביל החלב, שהוא בפני עצמו אך גלקסיה אחת מני רבות. כמו כן ניסח את "חוק האבל", העוסק בהתפשטות היקום, ומשמש, בין היתר, חלק מרכזי בתאוריית המפץ הגדול, שהיא אחת התאוריות המקובלות כיום באשר להיווצרות היקום והתפתחותו. האבל נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. חייו ממוזער\|250px\|הטלסקופ בקוטר 100 אינץ' במצפה הכוכבים בהר וילסון שבו ערך האבל את תצפיותיו הגדולות האבל נולד בשנת 1889 למשפחה אמריקנית ממעמד הביניים, בעיירה מארשפילד שבמדינת מיזורי. בילדותו עברה משפחתו לעיירה ויטון שבאילינוי, בשל עסקיו של אביו, סוכן הביטוח ג'ון האבל. כשהיה האבל בן 8 קנה לו סבו טלסקופ שעורר את התעניינותו בנעשה בחלל. כבר בתקופת התיכון כתב מאמר על כוכב הלכת מאדים ופרסם אותו בעיתון מקומי. בצעירותו הצטיין במיוחד באתלטיקה, נוסף על יכולתו האינטלקטואלית. את לימודי התואר הראשון סיים בקולג' בוויטון, ובשל הצטיינותו קיבל מלגה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת שיקגו. אביו של האבל סבר כי לימודי משפטים הם הדרך הנכונה לבנו, והאבל למד באוניברסיטת שיקגו משפטים, אך השתתף גם בקורסים בנושאים שעניינו אותו יותר, ובהם פיזיקה ואסטרונומיה. בשנת 1910 זכה האבל במלגת רודז היוקרתית, שאותה העניק ססיל רודס לאמריקנים מצטיינים בלימודיהם הרוצים ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. באוקספורד המשיך האבל בלימודי המשפטים, וקיבל תואר שני בשפה הספרדית. הגינונים הבריטיים שרכש באוקספורד ליווהו במהלך שנות חייו. בשנת 1913 מת אביו, והאבל שב לארצות הברית כדי לתמוך במשפחתו. לאחר שובו לארצות הברית לימד האבל בבית ספר תיכון, ושימש גם מאמן כדורסל בתיכון המקומי. במקביל המשיך להגשים את חלומו להיות אסטרונום, והתקבל ללימודי תואר שני במצפה הכוכבים ירקס, שפעל בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שיקגו. שם השלים את לימודיו והגיש עבודת דוקטורט שעסקה בחקר הערפיליות, וכותרתה "חקירה צילומית של ערפיליות חיוורות". חקר הגלקסיות עתיד להיות אחת מתרומותיו הגדולות של האבל למדע, אך בעת שכתב את הדוקטורט שלו, לא היה ידוע טיבם המדויק של הגופים המכונים "ערפיליות", והקהילה המדעית הייתה מפולגת בהשערות שונות באשר להן. עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, מיהר האבל להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, והתגייס לצבא. שם התקדם עד לדרגת מייג'ור. לאחר שירותו הצבאי שהה זמן מה באנגליה בטרם שב לארצות הברית בשנת 1919, כדי לעבוד במצפה הר וילסון שליד לוס אנג'לס את המשרה הזאת הציע לו האסטרונום ג'ורג' אלרי הייל , מייסד המצפה. במצפה וילסון, שבו הושלמה זמן קצר קודם לכן התקנתו של הטלסקופ בעל המראה המחזירה בקוטר 100 אינץ' (2.54 מטר) על שם הוקר (Hooker) , שהיה עד 1948 הטלסקופ הגדול בעולם, ערך האבל את תצפיותיו החשובות שהביאו לתגליות אסטרונומיות פורצות דרך, ובו עבד עד יום מותו. ב־1923 הצליח לראשונה לראות משתנים קפאידיים בגלקסיית אנדרומדה. גילוי זה חשף כי מדובר בגלקסיה נוספת לשביל החלב, ולא לערפילית בתוכו. בעקבות כך פרסם ב-1924 את תגליתו הגדולה הראשונה, כי הגלקסיות הן למעשה צבירי כוכבים ענקיים ורחוקים, ולא, כפי שסברו רבים עד אז, גופים קטנים המצויים בתוך שביל החלב. תגלית זו נעשתה באמצעות מדידת המרחק אל גלקסיית אנדרומדה, אותו העריך ב-900,000 שנות אור. בשנת 1929 פרסם את תגליתו הגדולה השנייה, כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו במהירות עצומה, וכי יש יחס קבוע בין המרחק שבין הגלקסיות ובין המהירות שבה הן מתרחקות זו מזו. תגלית זו הייתה אישוש אמפירי להשערות שהועלו בתקופה זו, שהביאו בסופו של דבר לביסוס התאוריה המקובלת כיום בדבר התהוות היקום, תאוריה הקרויה "המפץ הגדול". ב-26 בפברואר 1924 התחתן האבל עם גרייס ברק. ממוזער\|אדווין האבל, 1931 ב-1926 קבע את הסיווג המורפולוגי של הגלקסיות המוכר כסיווג האבל. ב-30 באוגוסט 1935 גילה את האסטרואיד 1373 Cincinnati . תגליותיו של האבל זיכו אותו במעמד מוביל בקהילייה האסטרונומית בארצות הברית ובעולם. באותה תקופה האבל קנה לעצמו שם של מדען והפך לידוען. הוא בילה דרך קבע בחוגים החברתיים של הוליווד ואף אירח כוכבי קולנוע במצפה הר וילסון. האבל נהנה מאורח חיים זה. ב-1938 זכה במדליית ברוס, וב-1940 במדליית זהב מטעם האגודה האסטרונומית המלכותית. הוא המשיך בעבודתו המדעית ברציפות, פרט לתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה שירת בבסיס הניסויים אברדין של צבא ארצות הברית, עסק בו בחקר הבליסטיקה, וזכה לעיטורים על מחקריו, ובהם אות לגיון ההצטיינות על תרומה יוצאת דופן במחקר בליסטי ב-1946. ב-26 בינואר 1949 נחנך במצפה הר פאלומר טלסקופ הייל בקוטר 200 אינץ', והאבל התכבד לחנוך אותו ולבצע בו את התצפית הראשונה. טלסקופ זה שימש את האסטרונום הגרמני ולטר באדה לעדכון תצפיתו החלוצית של האבל משנת 1920, ולקביעה, בשנת 1952, כי המרחק אל גלקסיית אנדרומדה הוא יותר מפי שניים מכפי שקבע האבל. אף שתצפית מעודכנת זו לא סתרה את ההנחה הבסיסית של האבל כי הגלקסיות הן צבירי כוכבים רחוקים, אלא רק חיזקה אותה, חש האבל כי התגלית פגעה במוניטין שלו. כל חייו נאבק האבל למען מתן פרס נובל לפיזיקה לאסטרונומים. ועדת פרס נובל סברה כי האסטרונומיה אינה עיסוק הכלול במסגרת הפיזיקה, והאבל נאבק לשינוי ההגדרה. מעט לפני מותו קיבלה ועדת הפרס את טענתו, ואף החליטה להעניק לו את הפרס, אלא שהוא מת בטרם הוכרז רשמית על זכייתו, ופרס נובל אינו מוענק לאחר המוות. אף שדיוני הוועדה חסויים, חשו חבריה אנריקו פרמי וסוברהמניאן צ'נדראסקאר צורך ליצור קשר עם אלמנתו, ולספר לה על החלטתם. האבל מת משבץ מוחי בן 63 בסן מרינו שבקליפורניה. הוא נקבר על ידי אשתו, גרייס, אשר סירבה לחשוף את מקום קבורתו. האבל חונך לנצרות, אך מאוחר יותר הפך לאגנוסטי. תרומתו של האבל למחקר האסטרונומי מוערכת גם כיום, והוא נחשב לאחד מגדולי האסטרונומים בכל הדורות. על שמו קרויים האסטרואיד 2069 האבל, מכתש האבל על הירח וטלסקופ החלל האבל. תגליותיו העיקריות הגלקסיות הן מחוץ לשביל החלב הוויכוח הגדול שמאל\|ממוזער\|250px\|גלקסיית אנדרומדה. צילום בשלושה תחומים של קרינה תת-אדומה שנעשה בעזרת טלסקופ החלל שפיצר עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היו גודלו של היקום ומבנהו, מהותן של הגלקסיות, והמרחקים ביניהן, נושא לוויכוח בקרב הקהילייה האסטרונומית. רבים מן הקהילייה המדעית סברו כי הערפיליות הספירליות, שבהן ניתן היה להבחין היטב בטלסקופים של אותה התקופה, הן גופים קטנים יחסית המצויים בתחומי שביל החלב. אחרים, לעומתם, סברו כי ערפיליות אלו הן גלקסיות בפני עצמן. בשנת 1920 החליטה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית לערוך עימות פומבי המכונה "הוויכוח הגדול" בין התומכים בשתי הדעות. את התומכים בדעה כי הערפיליות הן בתחומי שביל החלב ייצג האסטרונום הרלו שפלי, ואילו את התומכים בדעה הנגדית ייצג האסטרונום הבר קרטיס. ב-26 באפריל 1920, באולם במוזיאון הסמית'סוניאן, הציגו הצדדים את עמדתם. הוויכוח הגדול הסתיים ללא הכרעה ברורה. הקהילייה המדעית נותרה חלוקה בשאלת גודלו של היקום ומיקומן של הערפיליות. יש שסברו כי שאלה זו היא מסוג השאלות שלא תיפתרנה לעולם. תגליתו של האבל עוד בשנת 1908 צפתה חלוצת האסטרונומיה האמריקנית הנרייטה ליוויט בכוכבים מסוג משתנים קפאידיים, ועסקה במדידת מחזור השתנות הבהירות נראית שלהם. היא גילתה כי לגבי סוג זה של כוכבים, שאורם משתנה מבהיר יותר לעמום יותר ובחזרה במחזורים קבועים, קיים קשר בין זמן המחזור ובין הבהירות המוחלטת שלו, המשקפת את עוצמת פליטת האור של הכוכב. עבודה של מדענים נוספים הובילה ליכולת לחשב, לפי מידת הבהירות הנראית מכדור הארץ, את המרחק בין המשתנה הקפאידי ובין כדור הארץ. תגלית זו הפכה את המשתנים הקפאידיים ל"נר תקני". בראשית המאה ה-20 היו יכולים האסטרונומים לחשב לפי מחזור ההשתנות של הכוכב ובהירותו הנצפית את מרחקו מכדור הארץ. ב-4 באוקטובר 1923 ערך האבל, באמצעות הטלסקופ במצפה הר וילסון ובעזרת עמיתו למחקר מילטון יומאסון, תצפית לעבר גלקסיית אנדרומדה, וגילה שם קפאיד משתנה. תגלית זו הובילה ליכולת לחשב את המרחק של גלקסיית אנדרומדה מכדור הארץ. חישובו של האבל הראה כי הגלקסיה רחוקה מעמנו מרחק של כ-900,000 שנות אור, הרבה מעבר לגודלו הנצפה של שביל החלב, ומכיוון שכך הוא, ברור כי היא חיצונית לו. בכך הכריע האבל את "הוויכוח הגדול". כיום, לאחר בדיקה בטכניקות שלא עמדו לרשותו של האבל, ידוע כי מרחקה של הגלקסיה גדול בהרבה, וכי הוא עומד על למעלה מ-2.5 מיליון שנות אור. האבל ייחד זמן ומאמץ כדי לאמת את הממצא התצפיתי החשוב שגילה רק לאחר מספר חודשים, בפברואר 1924, פרסם את תוצאות המחקר במכתב לשפלי, האסטרונום שנקט בוויכוח הגדול את העמדה ההפוכה לזו שהתבקשה מתגליתו של האבל. תגליתו של האבל הוכרה מיד כתגלית חשובה. ההכרה בכך ששביל החלב הוא אך גלקסיה אחת מני רבות ביקום ענק הייתה לנחלת הכלל. קבוע האבל הסחה לאדום שמאל\|ממוזער\|250px\|תיאור גרפי של ההסחה לאדום או ההסחה לכחול של האור, לפי אפקט דופלר רבים מייחסים להאבל את התגלית לגבי ההסחה לאדום של הגלקסיות, אך למעשה התגלית נחשפה עוד בשנת 1912 על ידי האסטרונום האמריקני וסטו סליפר. בתחילת המאה ה-20 החל השימוש בספקטרוסקופיה – הפרדת גלי האור הנראה מן הכוכב למרכיביהם וניתוח התוצאות – להיות למרכיב מרכזי באסטרונומיה. התוצאה אפשרה למדענים לעמוד על הרכבם של הכוכבים ולבחון מאילו חומרים הם עשויים. תוצאה נוספת היא שהיה ניתן לבדוק את ההסחה לאדום או לכחול של הגלקסיות, כלומר אם הן מתרחקות מאתנו או מתקרבות אלינו. ידע זה מבוסס על אפקט דופלר, ולפיו אורה של גלקסיה המתקרבת לכדור הארץ מוסט מעט לכיוון הצבע הכחול בקשת הצבעים (אורך הגל קָטֵן), ואילו אורה של גלקסיה מתרחקת מוסט לכיוון האדום. בהינתן העובדה כי יש באור הגלקסיות מרכיבים המשקפים הימצאות יסודות כימיים שפליטת האור שלהם ידועה, ניתן למדוד את מידת ההסחה ואת כיוונה. כיום ידוע שאין גלקסיות רחוקות בעלות הסחה לכחול. סליפר, שעבד במצפה הכוכבים לוול על שם פרסיבל לוול, היה הראשון שגילה כי אורן של רוב "הערפיליות הספירליות" הנצפות מכדור הארץ מוסט לאדום, דהיינו הן מתרחקות והולכות מעמנו. הוא פרסם תגלית זו בביטאון מצפה הכוכבים של לוול, ולאחר שלוש שנים גם בירחון "Popular Astronomy". בירחון זה כתב כי מדד 15 ערפיליות ספירליות הפזורות באופן שווה פחות או יותר על פני המרחב הנצפה, וכולן, פרט לשלוש, נצפו כמתרחקות מכדור הארץ. את עבודתו של סליפר השלימו אסטרונומים נוספים, ג'יימס אדוארד קילר וויליאם וואלאס קמפבל. בתחילת שנות ה-20 הייתה הבנת "ההסחה לאדום" של ה"ערפיליות", שכיום ידוע שהן גלקסיות מחוץ לשביל החלב, אחת הבעיות הפתוחות החשובות בשדה האסטרונומיה. גילוי חוק האבל ב-1928 נפגש האבל עם האסטרונום ההולנדי וילם דה-סיטר, ששיער כי ההסחה לאדום תהיה גבוהה יותר ככל שיהיו הגלקסיות רחוקות יותר. האבל ושותפו לעבודה האסטרונום מילטון הומאסון, בחנו את נושא ההסחה לאדום של הגלקסיות הנצפות. הם שילבו את מדידותיהם עם מדידותיו של סליפר, וגילו יחס גס בין מרחקו של הגוף הנצפה, ובין מהירות התרחקותו מעמנו. האבל והומאסון הצליחו להבחין במגמה שהייתה תקפה לגבי כל 46 הגלקסיות שמדדו: הם גילו כי ככל שהגלקסיה רחוקה יותר מאיתנו, כך מהירות התרחקותה משביל החלב גדלה. היחס המדויק שגילו, המכונה כיום קבוע האבל, תוקן במהלך הזמן לאחר שנעשו מדידות נוספות ומדויקות יותר, אך העיקרון הכללי של היחס בין מרחקה של הגלקסיה ובין מהירות ההימלטות שלה, הקרוי חוק האבל, הוא עיקרון תקף. את חוק האבל אפשר לנסח במילים אלה: "ככל שגדל המרחק בין שני גופים ביקום, כך גדלה המהירות היחסית שבה הם מתרחקים זה מזה". לפי חוק האבל קיים יחס ישר בין מהירות ההתרחקות של שתי גלקסיות זו מזו ובין המרחק ביניהן . קבוע האבל, המסומן ב-, מוגדר כיחס זה: חוק האבל הוא אחד מיסודות הקוסמולוגיה המודרנית. הוא תקף לאוסף מדידות של מהירויות ומרחקים שנעשים ממקום כלשהו ביקום בנקודת זמן מסוימת. מדידות שייעשו בנקודת זמן אחרת ייתנו ערך אחר של קבוע האבל. האבל עצמו מדד את היחס בין המהירות למרחק, כלומר את קבוע האבל. המדידה הראשונה שלו, בשנת 1931, נתנה תוצאה של 558 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. מדידות מדויקות יותר של הקבוע החלו להתבצע רק לאחר מותו של אדווין האבל, ובשנות ה-50 של המאה ה-20 נתגלה שערכו קטן בהרבה מההערכה הראשונית. כיום משתמשים במשתנים קפאידיים כנרות תקניים לגלקסיות קרובות, אולם לצורך הערכת המרחק לגלקסיות רחוקות יש להשתמש בנר תקני חזק יותר, משום שלא ניתן לצפות בהן באורם של כוכבים בודדים. בגלקסיות רחוקות אלו, שגם מתרחקות מאתנו במהירות עצומה, אירועי סופרנובה מסוג Ia משמשים כנר תקני. לפי המדידות העדכניות ביותר, שהתקבלו בשילוב של מדידות מכדור הארץ עם מדידות בעזרת לוויין המחקר WMAP, ערכו של קבוע האבל הוא 70.8 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק. דהיינו, גלקסיה המרוחקת מאתנו כמאה מיליון פרסק, או 326 מיליון שנות אור בקרוב, מתרחקת מאתנו במהירות 7,080 ק"מ לשנייה. האבל והומאסון פרסמו את ממצאיהם בשנת 1929. משמעותם של ממצאים אלו, ששולבו בידע שהתקבל ממחקריו התאורטיים של אלברט איינשטיין בנוגע לתורת היחסות הכללית, היא כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט. אף על פי שרעיון זה הובע גם קודם לכן, הרי ממצאיו האמפיריים של האבל, והמוניטין שיצאו לו כאסטרונום מוביל, תרמו לקבלה של ראייה זו של היקום. ב-1917 גילה איינשטיין כי לפי משוואותיו, על היקום להתפשט או להתכווץ. מכיוון שלא היה יכול להאמין לפירוש זה של המשוואות, המציא איינשטיין את הקבוע הקוסמולוגי שנועד "לתקן" את המשוואות ולהתאימן ליקום סטטי. מששמע על תגליותיו של האבל חזר בו איינשטיין מקביעה זו, וכינה את הקבוע הקוסמולוגי "הטעות הגדולה ביותר בחיי". תגליותיו של האבל והמפץ הגדול שמאל\|ממוזער\|250px\|התפשטות היקום מתוך הסינגולריות לאחר המפץ הגדול עוד בשנת 1922 התנגד המדען יהודי-רוסי אלכסנדר פרידמן ל"קבוע הקוסמולוגי" של איינשטיין, וטען כי אנו חיים ביקום דינמי ומתפשט, ולו ראשית, ואולי גם אחרית, בניגוד למודל הסטטי שחייב "הקבוע הקוסמולוגי". פרידמן טען כי אם היה מקור היקום בנקודה בודדת שהחלה להתפשט לאחר פיצוץ גדול, הרי שלהתפשטות היקום יש תנע, המסביר את התרחקות הגלקסיות זו מזו, על אף כוחות הכבידה האמורים לקרב ביניהן. שילוב עבודתו של פרידמן עם עבודתם של נוספים ובהם ז'ורז' למטר וג'ורג' גאמוב, הפך את תגליותיו של האבל לאבן הבסיס בראייה הקוסמולוגית החדישה. המהלך המחשבתי אותו הוליכו פרידמן, גאמוב ולמטר הוא כי אם כיום הגלקסיות מתרחקות זו מזו, ומהירותן גדלה ככל שהן מתרחקות, כפי שהוכיחו תצפיותיו של האבל, הרי שאם נדמה לעצמנו את החזרת רצף הזמן לאחור, נראה מצב שבו הגלקסיות קרבות זו לזו, עד שהתחילו בנקודת מוצא אחת, היא אותה נקודה זערורית, שהייתה אז היקום כולו. על פי תאוריה זו, נקודה זו התרחבה עם הזמן וכיום היא מהווה את היקום המוכר לנו. כיום, חוק האבל, עם ממצאים נוספים, אינו אלא ביסוס ניסיוני לתאוריית המפץ הגדול. האבל עצמו לא הביע מעולם תמיכה בפרשנות שממצאיו זכו לה. במכתב שכתב ב-1931 לדה-סיטר, כתב: "אנו משתמשים במונח 'מהירות נצפית' כדי להדגיש את הפן האמפירי של המתאם. את הפירוש, כך אנו מרגישים, יש להשאיר לך ולמתי מעט אחרים שיש בידם הסמכות המדעית לדון בנושא". מבנה היקום במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 השקיע האבל מאמץ רב בניסיון לקבוע את תפוצת הגלקסיות ביקום. הוא מדד את בהירותן הנראית של הגלקסיות וספר אותן. הבהירות הנראית יכולה לרמוז על מרחק הגלקסיה מאתנו, ולכן היה האבל יכול למצוא את צורת הפיזור של הגלקסיות ביקום. פיזור זה יכול להעיד על מבנה היקום, כלומר על הרכבו ועל צורתו. אם, למשל, תפוצת הגלקסיות הומוגנית, כלומר כמות הגלקסיות ליחידת נפח קבועה, הרי ניתן להסיק שצורת היקום "שטוחה", או במילים אחרות יש לו גאומטריה אוקלידית. במדידה זו יש לבצע תיקון לבהירות של הגלקסיות הרחוקות שאורן מוסט לאדום באופן משמעותי, משום שמדידת הבהירות התבצעה בתחום הנראה בעוד שההסטה לאדום גרמה למרבית האור להיות בתחום התת-אדום שנבלע באטמוספירת כדור הארץ. האבל מצא כי באזור הקרוב אלינו תפוצת הגלקסיות אכן הומוגנית, אולם כדי לשמור על הומוגניות זו גם בטווחים גדולים יש לבצע את התיקון הדרוש בבהירותן של הגלקסיות הרחוקות. למרות התוצאות, התקשה האבל לקבל את המסקנה הנלווית לחוק הנושא את שמו ולפיה ההסחה לאדום נובעת מהתרחקות אמיתית של הגלקסיות, והוא "האמין שהממצא התצפיתי בדבר הסחה לאדום אינו מייצג התפשטות אמיתית של היקום, כי אם עיקרון של הטבע שאינו ברור עדיין". אורן של הגלקסיות הרחוקות עזב אותן לפני מיליארדי שנה. כיום אנו יודעים כי בתצפיות אלו של האבל לא נלקחו בחשבון שינויים באורן של הגלקסיות לאורך הזמן, ושיטה זו לא מקובלת עתה למציאת צורת היקום, והגאומטריה (העקמומיות) שלו נמדדת בדרך אחרת. כיום משתמשים במדידות קרינת הרקע הקוסמית כדי לקבוע אם הגאומטריה אוקלידית או לאו. הממצאים העדכניים של לוויין המחקר WMAP מראים בוודאות גבוהה למדי שהיקום אכן שטוח. טלסקופ החלל האבל שמאל\|ממוזער\|250px\|טלסקופ החלל האבל על שמו של האבל קרוי טלסקופ החלל האבל שהוצב במסלולו, מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, ב-24 באפריל 1990. אחת מתרומותיו של הטלסקופ היא מדידה מדויקת של קבוע האבל על ידי צפייה במשתנים קפאידיים בגלקסיות שנמצאות במרחקים של עד 60 מיליון שנות אור. בעזרת מדידה זו אפשר כיום לקבוע את גיל היקום בדיוק רב. גיל היקום המוערך הוא 13.7 מיליארד שנים. ראו גם קוסמולוגיה התפשטות היקום צפיפות היקום חומר אפל משוואות פרידמן לקריאה נוספת סיימון סינג, המפץ הגדול, התגלית המדעית הגדולה בכל הזמנים, תרגמה דפנה לוי, ספרי עליית הגג, ספרי חמד, ספרי ידיעות אחרונות, 2007. קישורים חיצוניים אדווין האבל, באתר מוזיאון המדע בירושלים אדווין האבל, אתר מט"ח איתי נבו, המדען שהרחיב את היקום. 60 שנה למותו של האבל, הידען, ספטמבר 2013 פרופיל של האבל מגיליון השבועון טיים מגזין העוסק במאה האנשים החשובים במאה ה-20 אדווין האבל מתאר את קורות חייו כאסטרונום מתוך קורס באסטרונומיה באוניברסיטת שיקגו הערות שוליים * קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אסטרונומים אמריקאים קטגוריה:אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות קטגוריה:זוכי מלגת רודס קטגוריה:זוכי מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה קטגוריה:זוכי מדליית ברוס קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1889 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1953	2024-08-20T15:02:26
מדע	שמאל\|ממוזער\|300px\|פלימפטון 322, לוח מתמטי בבלי, כתב יתדות על חרס (1822–1784 לפנה"ס)מדע הוא תחום ידע המתאפיין בחקירה שיטתית, לוגית ומבוססת ראיות של תופעות או מבנים מופשטים. המונח "מדע" מתייחס למכלול הידע שנצבר בדרך של מחקר שיטתי, ניסויים מבוקרים והסקת מסקנות באופן לוגי ועקבי. בקרב המומחים קיימים חילוקי דעות לגבי ההגדרה המדויקת של מדע. הפילוסופיה של המדע עוסקת בהגדרת השיטה המדעית ובהגדרת ההיקף והתכולה של המושג "מדע". מדע אמפירי ומדע פורמלי מדעים אמפיריים חוקרים תופעות הניתנות למדידה כמותית באמצעות תצפיות וניסויים מבוקרים, באמצעות איסוף וניתוח נתונים כמותיים ובאמצעות פיתוח ובדיקה של השערות ותיאוריות. מדעים פורמליים חוקרים מבנים לוגיים ומופשטים באמצעות הנחת אקסיומות בסיסיות, פיתוח והוכחה של משפטים ותיאוריות ובאמצעות לוגיקה. שני סוגי המדעים מתאפיינים בשאיפה לאובייקטיביות ודיוק, בביקורת עמיתים ושחזור תוצאות, בפתיחות לשינוי תיאוריות לאור ראיות או הוכחות חדשות וביצירת ידע מצטבר ומתקדם בתחומם. המונח "מדע אמפירי" (או "המדעים המדויקים") מתייחס לענפי מדע כגון פיזיקה, ביולוגיה וכימיה, שמבוססים על נתונים מדידים שנאספו באמצעות תצפיות מדעיות ואוששו בניסויים שניתן לחזור עליהם. מטרת מחקרים אלו לאשש או לסתור או ליצור מודלים חדשים המתגבשים לתאוריה מדעית המאפשרת לקשור סיבה למסובב ולחזות מראש תוצאות של פעולות כלומר יש להן כוח ניבוי. זאת, תוך כדי שאיפה לרמת הדיוק הגבוה ביותר. אדם שעוסק בהם נקרא מדען. יש ענפי מדע שמיישמים את עקרונות השיטה המדעית בתחומים שהם לא אמפיריים. כגון: סוציולוגיה והיסטוריה, ונקראים "מדעי הרוח". מדעים אלה מתאפיינים בפרשנות של תופעות או תיאוריות שאינה ניתנת להוכחה בשיטת המחקר האמפירי. לוגיקה, מתמטיקה וסטטיסטיקה אינן נחשבות לענפי מדע אמפירי אלא למדע פורמלי המשמש מדענים לניתוח וצבירת נתונים, הצגת תוצאות מחקר, הסקת המסקנות וחיזוי תוצאות דומות. צבירת הידע המדעי גוף הידע המדעי מתעצב ומתעדכן בעקבות תגליות ומחקרים חדשים, שמסקנותיהם מתועדות ומופצות בקהילה המדעית. לעיתים קורה שתגלית או ניסוי יביאו לשינוי של הקונצנזוס המדעי. במאות השנים שחלפו מאז התגבשו ענפי המדע, המדענים הצליחו להגיע להסכמות רחבות ומבני ידע עמוקים ועקביים, המשמשים בסיס לפיתוחים טכנולוגיים, חידושים ברפואה ושינויים חברתיים רבים. רבות מהתאוריות המדעיות (כמו המודל ההליוצנטרי, מכניקה קלאסית, אבולוציה, תורת היחסות, מכניקת הקוונטים) היו לא אינטואטיביות ובאותם זמנים נדמה היה כי הן סותרות את השכל הישר. תאוריות רבות זוכות בתחילה להתנגדות מצד חוקרים או מצד גורמים בחברה כמו המאבק בין דת ומדע אך הן התקבלו תודות לשכנוע רוב המדענים בתחום, והחלשות התמיכה בתאוריות מתחרות או הסברים מסורתיים שהיו נפוצים לפניהם. תאוריות בדרך כלל הובילו לתגליות נוספות, אישוש ויישום אבל תאוריות קיימות מובילות לשאלת חדשות. למדע יש תכונה של אוניברסליות – כלומר אנשים מרקע תרבותי שונה מגיעים להסכמות רחבות ועקביות כאשר הן מבוססות על המתודה המדעית. כמו כן עם השנים התברר כי ענפי מדע שונים תומכים באותו "מבנה על" כך שחוקי הפיזיקה מהווים את הבסיס להבנת הכימיה ושני תחומים אלה מהווים את הבסיס להבנת רוב התופעות והתאוריות בתחום הביולוגיה ובתחומים רבים נוספים כמו הנדסה או אסטרונומיה. עובדות ופרשנות ביחס לחזית המחקר, לשאלות רבות אין עדיין תשובה ודאית אחת כך שמדענים, חוקרים ופרשנים עשויים להיות חלוקים בדעותיהם. בדרך כלל יש הסכמה על תקפותן של תאוריות ושיטות מחקר רבות שמהוות מאגר ידע עקבי וגדול שנצבר לאורך שנות מחקר ולימוד רבות. מחלוקת מדעית קיימת לעיתים על הפירוש ולא על העובדות שנחקרו. מידת ההסכמה בין מדענים ביחס לתאוריות מדעיות אמפיריות מבוססת יותר בהשוואה למידת ההסכמה בתחומי המדע הפורמלי כמו תרבות, דת, פילוסופיה או פוליטיקה שלעיתים קרובות לא מצליחות להתכנס להסכמה גם לאחר ויכוחים של עשרות ואף מאות שנים. מאגר ידע מדעי נשאר איתן במשך מאות שנים, ומשמש בסיס לתאוריות ופירוש חדש ככל שנאסף ידע. לדוגמה מכניקה קלאסית שפותחה על ידי אייזק ניוטון התבררה כנכונה בתנאי המחקר בפיזיקה הקלאסית ומשמשת כלי בסיסי במכניקה והנדסה אך עברה שינוי והתאמה לתורת היחסות בתחילת המאה ה-20 כאשר הבנת מרחב הזמן והחלל שנחקרו חייבו שינוי.ראה גם ההיסטוריה של המדע לא בכל תרבות מתפתח מדע. מסורות של איסוף ידע והעברתו מדור לדור התפתחו במקומות רבים ובתקופות רבות, אולם מסורות אלה לא הכילו על פי רוב את הספק והביקורתיות, שהם חלק מהותי מהשיטה המדעית. הסיבה שהספק והביקורתיות הם קריטיים עבור התפתחות המדע היא שללא אמצעים אלה אמת ושקר וזיוף מתערבבים זה בזה, והמדע מאבד את האמינות והדיוק שלו.על פי המדע האמפירי "אמת מדעית" היא ממצא של מחקר המבוסס על תצפית וניסוי שניתן לחזור עליו ואושר על-ידי ביקורת עמיתים את עיקרי הולדת המדע מקובל ליחס ליוון העתיקה. פסאודו-מדע בשונה מגופי ידע אחרים, המדע מתגבש ומתחדש תדירות בתהליך מתמשך של ביקורת והוספה. אף תאוריה מדעית אינה חסינה בפני ביקורת, והיו תאוריות מרכזיות שנזנחו לאחר שנמצאו תאוריות מוצלחות יותר (האֶתֶר הוא דוגמה קלאסית לתאוריה כזו). ההתקדמות הטכנולוגית של מאות השנים האחרונות, שנובעת כולה מיישומים פרקטיים של תגליות מדעיות, מחזקת את המוניטין שיצאו למדע כשיטה אמינה ומסודרת להשגת תובנות אמיתיות על העולם. ההכרה ביתרונותיה של השיטה המדעית חזקה כל כך עד שאפילו שיטות כמו-דתיות כמו הסיינטולוגיה או "המדע הוֵדי", מכתירות את עצמן בשם "מדע", ויש אנשים שמתנגדים לפילוסופיה המדעית אך מייחסים משקל רב לפסאודו מדע. ערך המדע מעבר לשימושים המעשיים המרובים של המדע, יש לו חשיבות גם עבור כל אדם השואף לעמוד על חקר פלאי הטבע. ערכו של המדע עבור הסקרנות האנושית בא לידי ביטוי בהנאה אינטלקטואלית אותה מפיק האדם המתעניין במדע, הן מתהליך המחקר עצמו והן מלמידת התוצאות של מחקרים קודמים. לפי רוברט ס. וודוורת' , מסעי החקר של המדענים יכולים לשחרר את האנושות מפחדי שווא ואמונות הבל שהתגבשו בדורות קודמים, על ידי הקנייה של מידע רב ומדויק יותר אודות העולם שבו אנו חיים. מכיוון שבעזרת יישום תיאוריות מדעיות ומודלים מדעיים המדע מסוגל לכאורה לנבא את העתיד, הוא משמש כלי משמעותי לשיפור והתאמה של האנושות למציאות המשתנה. בהתאם לכך, המדע הוא יכולת פוטנציאלית, אותה יכול האדם להפעיל על מנת לקדם את מטרותיו. לדוגמה: תחום הרפואה מתבסס לרוב על מחקר מדעי. המדע מנסה למצוא את הדרך היעילה ביותר על מנת לצמצם את מחלותיו ופגיעותו של האדם, ובכך לאפשר לרפואה למלא את מטרתה בצורה יעילה יותר. (לצד החקירה המדעית מבוססת הרפואה גם על ניסוי וטעייה). המדע נחוץ לצורך הכרעה בשאלות מדיניות וכלכליות נכבדות, כמו גם לניהול חייו הפרטיים של האדם. היסטוריה של המדע שמאל\|ממוזער\|250px\|אריסטו, הפילוסוף המשפיע והמצוטט ביותר בהיסטוריה, המדען ואיש האשכולות היווני הקדום שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל של גלילאו גליליי, לצד הטלסקופ, בונה דגם של ספרה ארמיליארית. גלילאו היה אחד האנשים החשובים בעיצוב דמותו של המדע בעת החדשה ונחשב בעיני רבים למדען הראשון. שורשי המדע בתפיסה האריסטוטלית, על פיה קיימת מציאות אובייקטיבית שמתנהלת על פי חוקים, וניתן לחקרה שכן היא ניתנת למדידה על ידי החושים. ראשית ההתפתחות המדעית נעשתה בהמצאת מושגי ההגדרה, התצפית המדעית והמודל המדעי ביוון העתיקה. תפיסות אלו, שאבדו במערב במהלך ימי הביניים, השתמרו ואף זכו לפיתוח באימפריה המוסלמית. פריחת המדע וקבלתו כשיטה התקפה ביותר לביאור הטבע היא התפתחות שהחלה באירופה של תקופת הרנסאנס, עם גיבוש מושגי הניסוי המדעי והמחקר המדעי,המבנה של מהפכות מדעיות וצברה תאוצה בעקבות המהפכה המדעית. המדע במזרח התיכון הקדום מחקר, לימוד ותכנון מדעי התקיימו כבר מהאלף הרביעי לפני הספירה. (תקופת הברונזה), המעבר משימוש בנחושת (התקופה הכלכוליתית, כ-4500–3500 לפנה"ס בלבנט) לשימוש בברונזה, שהיא סגסוגת של נחושת ובדיל, היווה בסיס למדע המטלורגיה ופיתוח מכשירים מורכבים. כדוגמה נתייחס למדע הקדום במצרים. המדע במצרים העתיקה התקופה הרלוונטית למדע המצרי העתיק היא בעיקר תקופת שושלות הממלכה העתיקה, הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, המשתרעות בערך מ-3100 לפנה"ס עד 1070 לפנה"ס. ענפי המדע החשובים: מתמטיקה: המצרים פיתחו מערכת מספרים עשרונית מתקדמת ויכולת לבצע חישובים מורכבים. הם השתמשו במתמטיקה לצורך מדידות קרקע, חישובי מיסים ובנייה. אסטרונומיה: הם עקבו אחר תנועות גרמי השמיים ופיתחו לוח שנה מדויק המבוסס על 365 ימים. ניווט ימי: המצאת אצטרולב שפותח במאה השנייה לפני הספירה ביוון העתיקה ומבוסס על שילוב של ידע באסטרונומיה, הנדסה, מתמטיקה וגאוגרפיה ונראה שהיה בשימוש כבר בתקופת הברזל (כ-1000 לפני הספירה) רפואה: המצרים העתיקים היו מתקדמים בתחום הרפואה. הם ביצעו ניתוחים, טיפלו בשברים ופיתחו תרופות מצמחים. הנדסה: הפירמידות והמקדשים הם עדות ליכולות ההנדסיות המרשימות שלהם, כולל תכנון מדויק וטכניקות בנייה מתקדמות. כימיה: הם פיתחו שיטות לייצור זכוכית, קוסמטיקה, צבעים ותהליכי חניטה. חקלאות: פיתחו שיטות השקיה מתקדמות וניהול יעיל של שיטפונות הנילוס לטובת החקלאות.ראה גם מצרים העתיקה בין המדענים המצרים הקדומים החשובים היו אימחותפ (בערך 2650 לפנה"ס): ארכיטקט, רופא וכהן שתכנן את פירמידת המדרגות של ג'וסר. חסי-רע (בערך 2600 לפנה"ס): רופא בכיר בתקופת המלך ג'וסר. אחמס (בערך 1550 לפנה"ס): מתמטיקאי שכתב את פפירוס רינד, מסמך מתמטי חשוב. פיתוח ידע ומדע דומה היה גם בממלכה החתית ובמסופוטמיה. המדע הפורמלי בתקופה ההלניסטית תרבות יוון העתיקה הייתה שונה משאר תרבויות העולם הסובב אותה והקודם לה בכמה דברים. ראשית, מבנה האיים וההרים הגבוהים של יוון לא אפשר לה עם התפתחותה החומרית להפוך לממלכה והחברה השבטית שבה הפכה לחברה המאוגדת בעירות "פוליס" דמוקרטיות עצמאיות שבהן כל אדם יכול להעלות כל השערה בכל עניין, בעניין פוליטי ובענייני מבנה היקום וחוקיותו. שנית, השכבה היודעת קרוא וכתוב ביוון הייתה שכבה של סוחרים פרקטיים ויודעי חשבון ולא של קליגרפים. שלישית, ההישענות על מסחר הביא את היוונים להכיר תחום רחב יותר מהעולם ולהכיר תרבויות ודעות מגוונות. שתי שיטות פילוסופיות התפתחו במקביל ביוון ההלניסטית (323 עד 123 לפני הספירה). האסקולה הסטואית – שפיתחה קוסמולוגיה המונעת על-ידי כוח יוצר – השגחה עליונה שמרכזה האש על פי התפיסה הראקליאנית שמבכרת תפיסה אינטואיטיבית על פני היקשים לוגיים והתבססה על משנתו של אפלטון, ולעומתה השיטה של תצפית ובחינתה הלוגית שהתבססה על משנתו של אריסטו ופותחה בהמשך על-ידי אפיקורוס ודמוקריטוס לשיטה מטריאליסטית שמהווה למעשה את הבסיס למדע הפורמלי. ניסוח תיאוריה שאינה מסתמכת על ניסויים אלא על ניתוח לוגי של תצפיות. בספרו המונומנטלי "על טבע היקום" של טיטוס לוקרטיוס טאורוס (חי ברומא 65–95 לפנ"הס) שהיה מתלמידיו של אפיקורוס, הוא מנתח תופעות טבע, שאנו מכירים היום בשמות הכבידה, האטום והמולקולה, האנרגיה והחומר, בעזרת השיטה הדדוקטיבית. לוקריציוס עם כל הערצתו למדע, לא ראה את המדע כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי ל"השגת האושר העליון". פיתוח המתמטיקה והגאומטריה ביוון העתיקה על-ידי פיתגורס ותלמידיו (כ-500 לפנ"הס) וארכימדס במצרים מהווה למעשה תחילת המדע הפורמלי, הבנוי כולו על ההקשר הלוגי שבין העובדות ולא על חקירתן. שורשי המדע בתפיסה האריסטוטלית, על פיה קיימת מציאות אובייקטיבית שמתנהלת על פי חוקים, וניתן לחקרה שכן היא ניתנת למדידה על ידי החושים. ראשית ההתפתחות המדעית נעשתה בהמצאת מושגי ההגדרה, התצפית המדעית והמודל המדעי ביוון העתיקה. עם ההכרזת הדת הנוצרית ברומא (בשנת 393) נבלם המחקר המבוסס על חשיבה ליברלית לוגית ומרבית הכתבים המבארים את הטבע והאדם שאינם תואמים לדוגמה הנוצרית ברומא הושמדו. תור הזהב של המדע בתקופת האסלאם תחילתה של הפילוסופיה המוסלמית קשורה למפעל התרגום של חיבורים פילוסופים מיוונית לערבית בבגדד בתקופת השושלת העבאסית (המאה ה-8 עד המאה ה-10), והתבססו בעיקר על האסקולה האריסטוטלית מחד והזרם הניאואפלטוני מאידך. מייסד המפעל היה עבד – אללה אבן אל מוקפע (חי בשנת 750)שתרגם גם מקורות הודים ויהודים. הפילוסופיה האריסטוטלית יחד עם לימוד מדעי המתמטיקה קודמו עלי-די אבו יוסוף אל קנדי (חי בשנת 830), שהיווה אחד היסודות בהקמת הזרם האיסמעילי באסלאם שיעי. שיאה של ההגות והמדע הפורמלי הגיע באל-אנדלוס במאה ה-10 וה-11, בהובלת אבו עלי אבן סינא והגיע לשיאה ביצירתו של מוחמד אבן רשד (1190), בוויכוח נוקב בין הפילוסופיה המוסלמית הפונדמנטליסטית הטוענתשכל מעשה נקבע מראש "העולמא", לבין הפילוסופיה הליברלית המבוססת על תבונת האדם הרצוינלי "המועתזילה ". בתקופה זאת גם צמחה גם הפילוסופיה והמחקר הפורמלי היהודי. בין החשובים שבפילוסופים החוקרים היהודים היו יצחק בן שלמה הישראלי שכתב את ספר היצירה סעדיה גאון, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ובהמשך גם הרמב"ם. התרבות הליברלית של בית אומעייה ובית עבאס באנדלוס, המשיכה בתקופה הממלוכית (במאה ה-13) במצרים והלבנט והתנוונה עם עליית העות'מאנים כאשר העולמא השתלטה על הפילוסופיה המוסלמית הסונית. המדע בסין העתיקה תקופות עיקריות: שושלת האן (202 לפנה"ס – 220 לספירה): תקופת פריחה מדעית משמעותית. שושלת טאנג (618–907): תקופה של חדשנות טכנולוגית. שושלת סונג (960–1279): תקופת שיא במדע ובטכנולוגיה הסינית. מרכזי המחקר החשובים היו: צ'אנגאן (שיאן המודרנית): בירת שושלות רבות ומרכז מדעי חשוב. קאיפנג: בירת שושלת סונג הצפונית ומוקד פעילות מדעית. האנגג'ואו: בירת שושלת סונג הדרומית. המדענים החשובים: ז'אנג הנג (78–139 לספירה): אסטרונום, מתמטיקאי וממציא הסיסמוגרף. שן קואו (1031–1095): מדען רב-תחומי, כתב על גאולוגיה, אסטרונומיה ורפואה. צאי לון (50–121 לספירה): המציא את הנייר המודרני. סו סונג (1020–1101): בנה שעון אסטרונומי מכני מתוחכם. בי שנג (990–1051 בערך): המציא את הדפוס. תחומי מחקר עיקריים: אסטרונומיה: תצפיות כוכבים, חיזוי ליקויים, פיתוח לוחות שנה. מתמטיקה: פיתוח שיטות אלגבריות, גאומטריה. רפואה: אבחון, צמחי מרפא, דיקור. כימיה: אלכימיה, מטלורגיה. הנדסה: בניית כלים, מכונות ומבנים מורכבים. המדע הסיני העתיק היה מבוסס על פילוסופיה ותפיסת עולם שונה מהמדע המערבי המודרני, עם דגש על הרמוניה בין האדם לטבע ותפיסה הוליסטית של העולם. המדע באירופה פריחת המדע וקבלתו כשיטה התקפה ביותר לביאור הטבע היא התפתחות שהחלה באירופה של תקופת הרנסאנס, עם גיבוש מושגי הניסוי המדעי והמחקר המדעי, וצברה תאוצה בעקבות המהפכה המדעית. לא בכל תרבות מתפתח מדע. מסורות של איסוף ידע והעברתו מדור לדור התפתחו במקומות רבים ובתקופות רבות, אולם מסורות אלה לא הכילו על פי רוב את הספק והביקורתיות, שהם חלק מהותי מהשיטה המדעית. הסיבה שהספק והביקורתיות הם קריטיים עבור התפתחות המדע היא שללא אמצעים אלה אמיתות ושקרים וזיופים מתערבבים זה בזה, והמדע מאבד את האמינות והדיוק שלו. ימי הביניים באירופה תקופה שנמשכה בערך מהמאה ה-5 עד המאה ה-15 לספירה, הייתה תקופה מורכבת מבחינת התפתחות המדע. בעוד שלעיתים תקופה זו מתוארת כ"תקופה חשוכה" למעשה היו בה התפתחויות מדעיות משמעותיות. הכנסייה הקתולית הייתה גורם משמעותי בשימור ופיתוח הידע המדעי, בעיקר דרך המנזרים והאוניברסיטאות. השפעה משמעותית הגיעה מהעולם המוסלמי, שבו התקיים "תור הזהב" של המדע במהלך חלק מתקופה זו. אלא שהקנאות הדתית הקתולית מנעה פיתוח חשיבה עצמאית שאיננה תומכת בדוגמה הנוצרית. בסוף ימי הביניים, התחילה להתפתח גישה יותר אמפירית למדע, שהובילה בסופו של דבר למהפכה המדעית המודרנית. החוקרים בתחילת ימי הביניים היו ברובם גם כמרים ופילוסופים. החשובים שבהם: אלברטוס מגנוס 1200–1280) תאולוג ופילוסוף גרמני שתרם רבות לתחומי הלוגיקה, הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה. רוג'ר בייקון (1214–1294) נזיר ופילוסוף אנגלי נחשב לאחד מחלוצי השיטה המדעית המודרנית. עסק באופטיקה, אסטרונומיה וכימיה. אדלרד מבאת' (1080–1152) מתמטיקאי ואסטרונום אנגלי תרגם עבודות מדעיות חשובות מערבית ללטינית. הילדגרד מבינגן (1098–1179) נזירה גרמנייה שתרמה לתחומי הרפואה והמדעים הטבעיים. ג'ון מסקרברו (1175–1245) פילוסוף ורופא אנגלי תרם רבות לתחום הרפואה והאנטומיה. סוף ימי הביניים ותחילת תקופת הרנסאנס תקופה זו מהווה תקופת מעבר חשובה בהתפתחות המדע המודרני עדיין תחת שליטתה של הכנסייה והאינקוויזיציה. כדוגמה כמה מדענים אירופאים חשובים מהמאות ה-14 עד ה-16. ניקולאוס קופרניקוס (1473–1543) אסטרונום פולני פיתח את המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש, אלא שפרסום עבודתו נתקל בהתנגדות עיקשת של הכנסייה הקתולית – שממש בזמן זה הייתה שקועה במלחמה בפרוטסטנטיות, (מלחמות הדת 1517–1648) וחששה שההוכחה שהארץ סובבת סביב השמש תשרת את אויביה. גלילאו גליליי (1564–1642) מדען איטלקי שנחשב לאבי המדע המודרני בתרומותיו לאסטרונומיה, פיזיקה ומתמטיקה שהצליח לשבור את החרם של הכנסייה על התאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס וכך פרץ את מחסום ההתנגדות למדע המודרני המבוסס על הוכחות אמפיריות לתאוריות המבוססות על ניסויים ותצפיות. אנדריאס וסליוס (1514–1564) רופא ואנטומיסט בלגי נחשב לאבי האנטומיה המודרנית. פרצלסוס (1493–1541) רופא ואלכימאי שווייצרי חלוץ בתחום הרפואה והכימיה. אמברואז פארה (1510–1590) כירורג צרפתי נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. לאונרדו דה וינצ'י (1452–1519) אמן ומדען איטלקי תרומות רבות לאנטומיה, הנדסה ומדעים נוספים. יוהנס קפלר (1571–1630) אסטרונום ומתמטיקאי גרמני פיתח את חוקי התנועה הפלנטרית. ויליאם גילברט (1544–1603) רופא ופיזיקאי אנגלי מחקר פורץ דרך בתחום המגנטיות. המהפכה המדעית המהפכה המדעית באירופה, שהתרחשה בערך בין המאות ה-16 וה-18, הייתה תקופה של התקדמות מדעית משמעותית ושינוי בתפיסת העולם. להלן סקירה של תגליות חשובות ומדענים מובילים מתקופה זו: חוקי התנועה והכבידה של ניוטון. מחזור הדם. חוקי קפלר לתנועת כוכבי הלכת. תאוריית הגזים – חוק בויל-מריוט. המצאת המיקרוסקופ והטלסקופ. גילוי תאים ביולוגיים ומיקרואורגניזמים. פיתוח החשבון האינפיניטסימלי ועוד. המהפכה המדעית התאפיינה בשינויים מהותיים: אימוץ השיטה המדעית המבוססת על תצפיות, ניסויים והסקת מסקנות. שימוש גובר במתמטיקה לתיאור תופעות טבע. התפתחות מכשירים מדעיים חדשים. שינוי בתפיסת העולם מאריסטוטלית לניוטונית. הקמת אקדמיות ואגודות מדעיות. תקופה זו הניחה את היסודות למדע המודרני והשפיעה עמוקות על החברה והתרבות באירופה. המדענים החשובים: גלילאו גליליי (1564–1642): ביצע תצפיות אסטרונומיות מהפכניות ופיתוח חוקי התנועה. יוהנס קפלר (1571–1630): ניסח את חוקי תנועת כוכבי הלכת וחוקי פיזיקה ומתמטיקה. אייזק ניוטון (1643–1727): פיתח חוקי התנועה והכבידה והמציא את החשבון האינפיניטסימלי. רוברט בויל (1627–1691): אבי הכימיה המודרנית, ניסח את חוק בויל. אנטוני ואן לוונהוק (1632–1723): פיתח מיקרוסקופים משוכללים, גילה מיקרואורגניזמים. ויליאם הארווי (1578–1657): גילה את מחזור הדם. רנה דקארט (1596–1650): פילוסוף ומתמטיקאי, תרם לפיתוח הגאומטריה האנליטית. בלז פסקל (1623–1662): תרומות בתחומי המתמטיקה והפיזיקה, כולל חוק פסקל בהידרוסטטיקה. רוברט הוק (1635–1703): המציא את המיקרוסקופ המורכב וערך תצפיות על תאים ביולוגיים, וחקר בתחום האופטיקה והאסטרונומיה. התפתחות המדע המודרני הקלסי (המאות 18–19) תקופה זו הייתה המשך ישיר של המהפכה המדעית והתאפיינה בהתקדמות משמעותית במגוון תחומים מדעיים. פיזיקה: פיתוח תורת האלקטרומגנטיות, חוקי התרמודינמיקה, תורת הגלים. כימיה: גילוי יסודות כימיים רבים, הטבלה המחזורית של מנדלייב, תורת האטום המודרנית ביולוגיה: תורת האבולוציה של דרווין, התפתחות המיקרוביולוגיה, גילוי תהליך הפוטוסינתזה. גאולוגיה: תאוריית הטקטוניקה של הלוחות, הבנת תהליכי היווצרות כדור הארץ. מתמטיקה: התפתחות האנליזה המתמטית, פיתוח הסטטיסטיקה המודרנית. אסטרונומיה: גילוי כוכבי לכת חדשים וגלקסיות, פיתוח הספקטרוסקופיה האסטרונומית מדענים בולטים: מייקל פאראדיי (1791–1867): תרומה מכרעת להבנה ושימוש של אלקטרומגנטיות. ג'יימס קלרק מקסוול (1831–1879): איחוד החשמל והמגנטיות לתיאוריה אחת. צ'ארלס דרווין (1809–1882): תורת האבולוציה באמצעות ברירה טבעית. לואי פסטר (1822–1895): אבי המיקרוביולוגיה המודרנית והאימונולוגה. דמיטרי מנדלייב (1834–1907): יצירת הטבלה המחזורית של היסודות. אנטואן לבואזיה (1743–1794): אבי הכימיה המודרנית. קרל פרידריך גאוס (1777–1855): תרומות מהפכניות במתמטיקה. ג'ון דלטון (1766–1844): פיתוח התיאוריה האטומית המודרנית. אלכסנדר פון הומבולדט (1769–1859): חלוץ בתחום הגאוגרפיה והאקולוגיה. המדע במאה השנים האחרונות בין מדע וטכנולוגיה מדע: תחום העוסק בחקר שיטתי של העולם הטבעי באמצעות תצפיות, ניסויים, והסקת מסקנות. מטרתו להבין ולהסביר תופעות טבעיות. טכנולוגיה: יישום מעשי של ידע מדעי לפתרון בעיות או ליצירת מוצרים ושירותים שימושיים. במהלך 100 השנים האחרונות המדע שינה פנים. תאוריות שהיו מבוססות מאות שנים נפלו ופינו מקומן לראיה חדשה של הסובב והמסובב (הפעולה והתוצאה) בכל שטחי החיים ויצרו תרבות אנושית חדשה בכל ההיבטים: מצד אחד אמנם התהליך של המחקר המדעי נצמד עכשיו לתהליך של הוכחות המבוססות על תצפיות וניסויים מבוקרים, של שיתופי פעולה בין-לאומיים, על הסכמות בין-לאומיות על אתיקה מדעית אבל גם על פתיחות חדשה לשינוי בתפיסות הבסיסיות של המדעים: מאידך תוצרי המחקר המדעי הוגדרו כנכס המוגן בפטנטים וכך הפך המחקר המדעי לכוח פוליטי וכלכלי. בנוסף למחקר המדעי מתפתחת תחרות על מחקר ופיתוח טכנולוגי שאיננו במסגרת הגדרת המחקר המדעי הקלסי. חברות מחקר ופיתוח שאינן מבוקרות ואינן חייבות בפרסום תוצאות המחקר מחליפות בהדרגה את האוניברסיטאות ומוסדות המחקר הציבורי. תהליך זה השפיע על הכלכלה והתרבות האנושית אף יותר מהמדע הממוסד והמוגדר כמדע אמפירי. הגבולות בין המדעים (דיסיפלינות) המוכרות מיטשטשים והתמונה התלת-ממדית של שילוב פיזיקה, אסטרונומיה כימיה, ביולוגיה וגאולוגיה הולכת ומתבהרת במערכת משוואות מתימטיות חדשות. החידושים העיקריים במדע – ההישגים הטכנולוגיים נגזרים מהם פיזיקה הפיזיקה חרגה מגבולות הפלנטה שלנו למרחבי התבל. תורת הקוונטים שמחברת את הפיזיקה לכימיה ותורת היחסות הכללית והפרטית הפכו על פניה את הפיזיקה הניוטינית המוכרת, אבל גם הן משתנות ותיאוריות חדשות, המבוססות על גילוי חלקיקים תת-אטומיים חדשים כמו קווארקים וחלקיקי ביזון, חומר ואנטי-חומר, זיהוי הכח החזק, הכוח החלש והכבידה, זהות של אנרגיה וחומר, הבנה חדשה של החלל – מדעי החלל – היווצרות החומר כתופעה אנרגטית חד פעמית והוכחת קרינת הרקע ו"התפשטות החלל", זיהוי החומר האפל, ופיתוח תאוריית המיתרים, הבנת היווצרות ומוות של גלקסיות, גילוי חורים שחורים והכוחות הפועלים בהם באמצעות טלסקופים המשוטטים מעבר לאטמוספירה, וקליטת קרינות רדיו אור ואנרגיה ממרחבי החלל הרחוק תורמים להבנתנו על מקור והיווצרות היקום. מחקר ושליטה על האנרגיה האטומית לטוב ולרע, והיתכנות של הפקת אנרגיה מהתכה אטומית. גילוי הרזוננס האלקטרוני, שאפשר יצירת טכנולוגיות חדשות כמו MRI (NMR) ומוליכות-על. מדענים מובילים בתחום הפיזיקה: אלברט איינשטיין (1879–1955) הישגים עיקריים: תורת היחסות הפרטית והכללית, הסבר האפקט הפוטואלקטרי. נילס בוהר (1885–1962) הישגים עיקריים: מודל האטום של בוהר, תרומות למכניקת הקוונטים. ריצ'רד פיינמן (1918–1988) הישגים עיקריים: אלקטרודינמיקה קוונטית, דיאגרמות פיינמן. סטיבן הוקינג (1942–2018) הישגים עיקריים: תיאוריות על חורים שחורים, קוסמולוגיה. פיטר היגס (1929–2024) הישגים עיקריים: תאוריית מנגנון היגס, חלקיק היגס. קרלו רוביה וסימון ואן דר מיר קיבלו פרס נובל ב-1989 על גילוי הכח החלש. מדענים מובילים בתחום האסטרונומיה והקוסמולוגיה: אדווין האבל (1889–1953) הישגים עיקריים: גילוי התפשטות היקום, סיווג גלקסיות. ג'ורג' גאמוב (1904–1968) הישגים עיקריים: תאוריית המפץ הגדול, הסבר לסינתזת היסודות הקלים. סוברהמניאן צ'נדראסקאר (1910–1995) הישגים עיקריים: מחקר על מבנה וההתפתחות של כוכבים, גבול צ'נדראסקאר. ורה רובין (1928–2016) הישגים עיקריים: גילוי החומר האפל, מחקר על תנועת גלקסיות. סטיבן ויינברג (1933–2021) הישגים עיקריים: תרומות לתאוריית האיחוד האלקטרו-חלש, המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים. ביולוגיה ביולוגיה היא מדע שבעבר התרכז בתצפיות, מיון ולימוד מערכות החיים, הכרה רחבה וחקירת מודלים של תורת האבולוציה – המסבירה את התפתחות עולם החי. כיום מדע זה ממוין לסדרה של מדעים המחולקים בין הכימיה והפיזיקה כמו ביוכימיה, החוקרת מבנה ותפקוד של מולקולות האופייניות לחי, כמו חלבונים, אנזימים, ונוקליאוטידים. פיזיולוגיה היא מדע העוסק בחקר התפקוד המכני, הפיזי והביוכימי של גופם של יצורים חיים. אנטומיה – מדע העוסק במכניקה ובמבנה איברים בבעלי חיים ומיקומם בגוף. אנדוקרינולוגיה – חוקרת את מערכות ההורמונים והבלוטות המפרישות אותם ותפקודם, וירולוגיה ומיקרוביולוגיה חוקרים מיקרואורגניזמים (חד תאיים, חיידקים, פטריות) המועילים והפתוגנים ווירוסים ומהווה בסיס להצלחת המאבק האנושי במחלות. מדענים מובילים בתחום: ג'יימס ווטסון (נולד ב-1928) הישגים עיקריים: גילוי מבנה ה-DNA (יחד עם קריק ופרנקלין). פרנסיס קריק (1916–2004) הישגים עיקריים: גילוי מבנה ה-DNA, הקוד הגנטי והגנים. הגדרת הדוגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית: רוזלינד פרנקלין (1920–1958) הישגים עיקריים: זיהתה לראשונה את המבנה הסלילי של הכרומוזום ה-DNA בעזרת קריסטלוגרפיית רנטגן של DNA חלוצה בגילוי המבנה המולקולרי של חלבונים. ברברה מקלינטוק (1902–1992) הישגים עיקריים: גילוי אלמנטים גנטיים ניידים (טרנספוזונים). קרייג ונטר (נולד ב-1946) הישגים עיקריים: ריצוף הגנום האנושי, יצירת תא סינתטי. רפואה הכחדת המגפות הבקטריאליות עם גילוי האנטיביוטיקה והמגפות הויראליות עם פיתוח החיסון. ניצול גילוי מבנה ה־DNA וה-RNA להבנת המבנה והתפקוד של התורשה, קריאת הצופן הגנטי המאפשרת זיהוי וטיפול במחלות גנטיות. פיתוח שיטות שכפול DNA ואיבחון כמו PCR. שימוש בשיטות חדישות המאפשרות זיהוי ובדיקה של פגיעה תוך גופית באמצעות מערכות הדמיה, השתלת איברים ושימוש בתאים עובריים, חקירה ולימוד של מבנה ותפקוד המח והמערכות האנדוקריניות אפשרו פיתוח תרופות והתאמת טיפול גם למחלות והפרעות התנהגותיות ולפיתוח תרופות מאריכות חיים. פיתוח שיטות כירורגיות חדשות בשילוב עם רובוטיקה ומחשוב מתקדם. מדענים מובילים בתחום: אלכסנדר פלמינג (1881–1955) הישגים עיקריים: גילוי הפניצילין. יונה סאלק (1914–1995) הישגים עיקריים: פיתוח החיסון הראשון נגד שיתוק ילדים (פוליו) וירג'יניה אפגאר (1909–1974) הישגים עיקריים: פיתוח מדד אפגר להערכת מצב היילוד מיד לאחר הלידה: כריסטיאן בארנרד (1922–2001) הישגים עיקריים: ביצוע השתלת הלב הראשונה בעולם. מקור: פרנסיס קולינס (נולד ב-1950) הישגים עיקריים: הובלת פרויקט הגנום האנושי, גילוי גנים למחלות גנטיות. מדעי כדור הארץ שילוב של אקולוגיה וגאולוגיה-תאוריית הלוחות הטקטוניים המרכיבים את היבשות, חקירת הקשר בין תנאי הסביבה והחי והצומח וחקירת מנגנוני שינויי האקלים לצורך פיתוח מודלים אקלימיים מתקדמים. גילויים בתחום האוקיינוגרפיה. שילוב מדע הביולוגיה בחקר השפעת השינויים האקלימיים והמורפולוגים על האבולוציה. חקירת הקשר בין זיהום הסביבה והאטמוספירה לבין האקלים ותנאי החיים. מדענים מובילים בתחום: אלפרד וגנר (1880–1930) הישגים עיקריים: תאוריית תזוזת היבשות. צ'ארלס דייוויד קילינג (1928–2005) הישגים עיקריים: מדידות ארוכות טווח של ריכוז CO2 באטמוספירה (עקומת קילינג) סילביה ארל (נולדה ב-1935) הישגים עיקריים: חקר מעמקי האוקיינוס, גילוי מערכות אקולוגיות ימיות עמוקות. ולדימיר ורנדסקי (1863–1945) הישגים עיקריים: פיתוח מושג הביוספירה, יסודות הגיאוכימיה. כימיה מדע הכימיה המודרני כולל כימיה אנליטית, כימיה אורגנית, ביוכימיה וכימיה פיסקלית. הקשר בין כימיה, ביולוגיה, פיזיקה וגאולוגיה מקיים את השילוב בין המדעים. הכלת תורת הקוונטים על מבנה החומר והתהליכים הכימיים מחברת את הכימיה לפיזיקה. הגדרה ובידוד האיזוטופים של היסודות ושימוש בהם במגוון רחב של טכנולוגיות בכללן גם פיתוח מקור לאנרגיה חדשה וגם לשימוש בנשק הגרעיני. פיתוח הכימיה האורגנית והמצאת הפולימרים כמו הפלסטיק המשמשים כיום מרכיב מרכזי ביצור אריזות, כלים, ציוד ומכונות שהחליפו למעשה שימוש במתכות ובחומרים טבעיים. פיתוח תרכובות חדישות המבוססות על ננו-חלקיקים בעלי תכונות של חוזק, משקל ומוליכות משופרים, פיתוח תהליכי עיבוד מתכות באמצעות פלסמה, ותהליכים כימיים חדשים בייצור ושימור מזון, פיתוח תהליכים אלקטרוכימיים ליצירת סוללות קטנות ועוצמתיות המשמשות כבר כתחליף למקור אנרגיה למנועים, פיתוח מוליכים למחצה ליצירת לוחות סולאריים ותהליכים ליצירת שבבים למערכות אלקטרוניות. פיתוח טכנולוגיות הדפסה וכימיה של הצילום, מהדפסת צבע ועד עד לטכנולוגיית הדפסת רקמות. מדענים מובילים בתחום: לינוס פאולינג (1901–1994) הישגים עיקריים: מחקר על הקשר הכימי, גילוי מבנה החלבונים. רוזלין זוסמן יאלו (1921–2011) הישגים עיקריים: פיתוח שיטת הרדיואימונואסיי (שיטה לדיאגנוזה באימונולוגיה). דורותי קרופוט הודג'קין (1910–1994) הישגים עיקריים: פיתוח קריסטלוגרפיית רנטגן של ביומולקולות. פרדריק סנגר (1918–2013) הישגים עיקריים: שיטות לקביעת רצף חלבונים ו-DNA. מארי קירי (1867–1934) הישגים עיקריים: גילוי הרדיואקטיביות, גילוי היסודות רדיום ופולוניום. אלקטרוניקה ומדעי המחשב מדע יישומי חדש שמחבר טכנולוגיה, פיזיקה וכימיה – שהביא להמצאות כמו רדיו, טלוויזיה, מערכות תקשורת אלחוטית, שימוש באנרגיית קרני לייזר, פיתוח המחשב מכלי עזר לחישובים למערכות מידע, שליטה, תקשורת סלולרית ועד לפיתוח מכונית אוטונומית ומחשבי-על. מערכות אלה משולבות באורחות החיים ומשפיעות על ההתנהגות האנושית בעשרות השנים האחרונות. מדענים חשובים בתחום: אלן טיורינג (1912–1954) הישגים עיקריים: מכונת טיורינג, מבחן טיורינג, יסודות מדעי המחשב. קלוד שאנון (1916–2001) הישגים עיקריים: תורת האינפורמציה, יסודות התקשורת הדיגיטלית. ג'ון פון נוימן (1903–1957) הישגים עיקריים: ארכיטקטורת פון נוימן למחשבים, תורת המשחקים. דונלד קנות' (נולד ב-1938) הישגים עיקריים: פיתוח אלגוריתמים מתקדמים. גרייס הופר (1906–1992) הישגים עיקריים: פיתוח הקומפיילר הראשון, תרומות לשפת התכנות COBOL. שינויים בתפיסת המושג "מדע" במהלך ההיסטוריה משמעותו המקובלת של המושג "מדע" השתנתה עם השנים, ובתקופות רבות הייתה שנויה במחלוקת. דוגמאות לשינויים בתפיסת המדע: המדע בין תקופתו של אריסטו לבין המאה ה-16 הסתמך כמעט ורק על תצפית. עד להופעת הפילוסופים מזרם האמפיריציזם, ניסוי מדעי היה כמעט זר לעיסוק המדעי. בימינו נחשב הניסוי המדעי לאבן הפינה של המדע ודיסציפלינה מדעית שמתקשה בעריכת ניסויים נחשבת לדיסציפלינה נחותה. לשימוש בניסויים שתי השלכות משמעותיות שונות על המדע. האחת – חיפוש ודיוק של המדע באופן מכוון, עם אפשרות לבדיקה של פרטים ספציפיים. השנייה – בחינת השערות חדשות על ידי הצעת ניסוי מתאים ובדיקה, מה שמאפשר סינון טעויות. היו תקופות בהן טיעונים מתחום המטאפיזיקה היו קבילים במדע. לאחר הופעת האמפיריציזם המדע נשען על לוגיקה, שכל ישר ומסורת מחקר בלבד. טיעונים מיסטיים ומטאפיזיים אינם נחשבים חלק מהשיטה המדעית. ההתייחסות לתוצאות חקירה מדעית כאל עובדות מוכחות בהכרח השתנתה עם השנים. המשמעות המקובלת של חוקי הפיזיקה הניוטונית השתנתה בעקבות קבלת תורתו של אלברט איינשטיין. אולם, אחרי איינשטיין עבודתם של. ריצ'רד פיינמן (1918–1988) הישגים עיקריים: אלקטרודינמיקה קוונטית, דיאגרמות פיינמן. סטיבן הוקינג (1942–2018) הישגים עיקריים: תיאוריות על חורים שחורים, קוסמולוגיה. פיטר היגס (1929–2024) הישגים עיקריים: תאוריית מנגנון היגס, חלקיק היגס. קרלו רוביה וסימון ואן דר מיר קיבלו פרס נובל ב-1989 על גילוי הכח החלש. נתפסה כניסוח עקרונות קרובים יותר למציאות מאלה שנוסחו לפניהם וגילוי האמת המדעית אינו נתפס כדבר הנמצא ביכולתם.. תחומי המדע חלוקת המדע לתחומים נשענת הן על דמיון בין סוג המידע הנחקר בדיסציפלינות השונות והן על נסיבות פרקטיות. שלושת תחומי המדע בחלוקה המודרנית הם מדעי הטבע, מדעי החברה/מדעי הרוח (עוסקים באופן מהותי באדם, ובחברה) והמדעים הפורמליים. מסיבות פרקטיות, נוטים לפצל פקולטות של מדעי הטבע למדעים מדויקים, מדעי החיים ומדעי הבריאות. מסיבות כאלו המתמטיקאים יושבים בפקולטות למדעי הטבע ואילו הסטטיסטיקאים בפקולטות למדעי החברה ובבתי הספר לבריאות הציבור, אך לא בפקולטות למדעי הטבע המדויקים או מדעי החיים. חלק מהחלוקה המסורתית של דיסציפלינות לתת דיסציפלינות חדלה להיות בשימוש או ששינתה את משמעותה. לדוגמה, בעבר רק המיקרוביולוגיה עסקה בחקר אורגניזמים מיקרוסקופיים ובימינו עוסקים בכך מרבית ענפי הביולוגיה. בימינו מקובל, למשל, שגנטיקאי יחקור חיידקים, בדומה למיקרוביולוג. גישות שונות בהכללת תחומים ב"מדע" יש המצמצמים את משמעותו של המושג "מדע" למדעי הטבע בלבד, או אפילו למדעי הטבע המדויקים המתבססים על התצפית בעלת מדידה מדויקת והן על ניסוי מעבדתי. לעומתם יש הכוללים במושג גם פעילויות מתחום מדעי החברה המתבססות על תצפית ובחינה סטטיסטית. גם אם המדידות בהם פחות מדויקות או אפילו את אלה מהם שמכילים רק תצפיות ולא ניסויים. יש גם הטוענים כי במשמעות הרחבה כולל המושג "מדע" כל פעילות חקר אנושית, כולל זו הנכללת במדעי הרוח. יש המחשיבים את המתמטיקה למדע, אף שהיא אינה על הגדרת המדע האמפירי המבוסס על תצפית וניסוי. המתמטיקה היא שיטה לוגית אחידה המחברת תצפיות לתוצאות ניסויים ולתאוריה המסבירה אותם. אחרים טוענים שהיא ענף של הלוגיקה. ישנם גם ויכוחים לגבי שיוכן של תת-דיסציפלינות אל המדע. למשל, על השאלה האם הפסיכואנליזה היא מדע, יש ויכוח גם בין הפסיכולוגים. ויכוחים אלה נובעים מהשאלות: מהי הוכחה מדעית קבילה? ומהי שאלה שניתן לענות עליה באמצעים מדעיים? בספרו המבנה של מהפכות מדעיות מסביר תומאס קון כי בשטחי מדע שונים יש אילוצים שונים ופשרות שונות בתחום העקרונות המדעיים. הוא מסביר, לדוגמה, שהציבור לוחץ על האקדמיה לחקור את תחום הפסיכולוגיה אבל לא יכול לצפות מהאקדמיה שחקירה זו תעמוד בקריטריונים המחמירים של מחקר הפיזיקה. השיטה המדעית הליבה של החשיבה המדעית היא היכולת לתאם ולקשר בין התאוריה לבין המציאות העובדתית. בהתאם לכך, השיטה המדעית כוללת עקרונות ותהליכים לאיסוף, אימות וניתוח של הנתונים, לעריכה מבוקרת של ניסויים ולביקורת עמיתים על מסקנות המחקר. בעוד שהמתמטיקה והפילוסופיה הם יצירי רוחו של האדם, המדע האמפירי מושג באמצעות תהליך שיטתי של תצפית, השערה, ניסוי והסקת מסקנות אובייקטיבית, ושואף להגיע להסברים נרחבים וכוללניים ככל האפשר. תאוריה מדעית תאוריה מדעית היא גוף ידע בו עוסקת קהילה חוקרת והוא מכיל הגדרות אחידות, טענות על הקשרים בין המושגים המוגדרים בו ודרכי הוכחה או הפרכה לטענות אלה. דרכי ההוכחה וההפרכה הן מתחום הניסוי התצפית וההישענות על תאוריות מתחום מדעי הנחשב בסיסי יותר. ההבדל בין הרבה מדעים הוא בדרכי עריכת ניסוי ותצפית הקבילים באותו מדע. למשל, באפידמיולוגיה יש תצפיות הנעשות על ידי ריאיון עם אנשים שחלו (בניגוד לרבים ממדעי הטבע) ובביהביוריזם ריאיון אינו תצפית מקובלת (בניגוד לרבים ממדעי החברה). הטענות על הקשרים בין המושגים המוגדרים נחלקות לשני סוגים: טענות שכבר הוכחו, טענות שיהיה אפשר להוכיח או להפריך בעתיד וטענות בסיסיות שאותן אי אפשר להפריך או לאשש, בדומה לטענות מתמטיות שעשויות להפוך למשפטים מתמטיים. טענות שכבר הופרכו אינן חלק מהתאוריה המדעית ועל מעמדן של טענות שספק אם אפשר להוכיח או להפריך יש ויכוח. דרישה נוספת מתאוריה מדעית היא שלא תסתור תאוריות מדעיות מקובלות אחרות, במיוחד לא כאלה הנחשבות לעוסקות במושגים "בסיסיים" יותר מאלה של התאוריה עצמה. למשל, מצב בו תאוריה בביולוגיה סותרת תאוריות אחרות בביולוגיה הוא מצב מאוד לא רצוי, שעל פי רוב הוא זמני (כמו הוויכוח בין חסידי מערכת החיסון התאית והנוגדנית שהסתבר שאין סתירה בין דבריהם). מצב בו תאוריה בביולוגיה סותרת תאוריה בכימיה הנתפסת כמדע "בסיסי" יותר הוא מצב לא נסבל. הפיזיקה נחשבת למדע ה"בסיסי" והמדויק ביותר, והיא משמשת דוגמה לשיטה מדעית עבור שאר המדענים. תאוריה מדעית תשאף על פי רוב להכיל ניסויים בעלי מדידות העומדות בדרישות המחמירות של הפיזיקה ואחידות הגדרות עם הפיזיקאים. עמידה בדרישות אלה אינה פשוטה ומרבית המדעים מתקדמים בהדרגה לעבר דיוק ואחידות. ישנם מדעים, כמו הכימיה, שיש להם אקדמית לשון משלהם שדואגת לאחידות ההגדרות. מהלך חקירה מדעית טיפוסית חקירה הליך פרסום התוצאות כאשר חקירה מדעית מפיקה תוצאות שיש מה ללמוד מהן, שואף המדען לפרסם תוצאות אלה. כלי הפרסום העיקרי לתוצאות חקירות מדעיות הוא מאמר מדעי הנעזר בביקורת העמיתים. מאמרים כאלה מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים המיועדים לכך. כתבי עת אלו מגיעים אל ספריות מדעיות ואנשי מדע המנויים עליהם בין אם כחוברות נייר ובין אם בגרסתם האלקטרונית. תקצירי המאמרים מופיעים במאגרי מידע מדעיים. כתבי העת השונים מיועדים, על פי רוב, לחוקרים מתחומים שונים. אולם, ישנם גם כתבי עת המיועדים לקהילה המדעית הרחבה כגון כתב העת Nature. כתבי העת נבדלים זה מזה גם במידת היוקרה שלהם, הנובעת בעיקר ממספר המנויים שלהם. ככל שהמוניטין של כתב עת גבוה יותר, כך הוא בורר את המאמרים המוצעים לו בקפידה רבה יותר. בכתב עת יוקרתי יותר יופיעו מאמרים המדווחים על תגליות חשובות יותר ומביאים לתגליות אלה סימוכין חזקים יותר (סימוכין בניסוי, בתצפית ובמידע ממחקרים אחרים). מערכת כתב העת בוררת את המאמרים המוצעים לה בבירור ראשוני ואלה שעוברים בירור זה נשלחים, כל אחד, אל שני מומחים מהתחום בו עוסק המאמר כדי שיבדקו אותו. זהות המבקרים נשמרת בסוד. המבקרים יכולים לדחות את המאמר, להסכים לקבלו אחרי שיתוקן על פי הנחיותיהם או לקבלו כפי שהוא. אם המאמר נדחה, המדען מנסה על פי רוב לשפרו ולהגישו לכתב עת אחר. לבד מפרסום מאמרים, אנשי מדע מדווחים על תוצאות מחקריהם גם בדרכים אחרות. שתי הדרכים המקובלות האחרות הן הצגת הנושא בכינוס מדעי בעזרת פוסטר או בעזרת הרצאה. ההצגה בכינוס המדעי אינה מחליפה על פי רוב את הצגת הממצאים במאמר. דרך מיושנת להצגת תוצאות מחקרים היא התזה. בימינו עדיין נכתבות תזות, אולם הן נכתבות או במקביל להצגת תוצאות המחקר במאמרים או כעבודת גמר עבור תלמיד שתוצאות המחקר שלו אינן יכולות להיכתב במאמר בשל חוסר חשיבותן או מסיבות טכניות. התגליות החשובות במיוחד זוכות להיות מסוכמות בספרי לימוד הנכתבים עבור מתלמדים ומומחים. המדע כמעצב תפיסות עולם ודפוסי חשיבה מלבד ערכו התכליתי של המדע כמשרת מטרה מוגדרת, למדע תפקיד מרכזי בעיצוב החשיבה האנושית. מכיוון שהמדע מתאר מציאות, הוא משפיע על תפיסת המציאות של בני האדם. תוצאות החקירה המדעית, ועצם קיומה, מובילים לשינוי תפיסתי-פילוסופי ניכר. לדוגמה: היחס לסוציולוגיה כאל תחום מדעי הביא לעיתים לתפיסה של האדם כיצור שמטרותיו היחידות הן הישרדות וצבירת כוח. דוגמה אחרת היא תיאורם הפיזי של גרמי השמיים. כיום, כשהגישה המקובלת בקהילה המדעית היא שכדור הארץ אינו שונה מהותית משאר כוכבי הלכת, והשמש אינה שונה מהותית משאר הכוכבים, נשמט הבסיס להנחה הפילוסופית העתיקה בדבר מרכזיותה של האנושות ביחס ליקום. כמו כן, עצם קיומו של המחקר המדעי ותכונותיו, משפיע ביותר על אופן החשיבה האנושי. עקרונות המדע מאומצים על ידי החשיבה האנושית, והופכים להיות הכללים המגדירים את תפיסתו. גם חלוקת המדע לתחומים משפיעה על עיצוב התודעה, על ידי יצירת חלוקה תפיסתית תואמת. לדוגמה, הפרדת תחום הפסיכולוגיה (חקר הנפש) מתחום הכלכלה, עשויה ליצור תפיסה בציבור אשר אינה מחשיבה את השפעתם של המבנה הנפשי והשיטה הכלכלית אחד על השני. ראו גם הוראת המדעים תורה ומדע מדענות פוליטיזציה של המדע נשים במדע קישורים חיצוניים אליה ליבוביץ, "מידת 'מדעיוּתו' של מדע", אקדמיה, סתיו תשס"ח–2008 על היחסיות של הטעות – מאמר של אייזק אסימוב המתייחס לשגיאות במחקר המדעי בן גולדייקר: להילחם במדע גרוע – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית בו לוטו + איימי או'טול: מדע זה לכולם, כולל ילדים – על למידת חקר ותרומתם של הילדים למדע. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית בלי חופש דעה אין מדע פרופ' יונתן דובי באתר השילוח 21 ביוני 2023 סטטוטורי: משרד המדע – אתר ממשלתי רשמי חדשות: הידען – חדשות מדע הערות שוליים * * קטגוריה:פילוסופיה של המדע	2024-09-30T11:55:46
אלוהים	ממוזער\|קריינות של המילה "אלוהים" אלוהים, על פי אמונות שונות, הוא ישות עליונה שבראה את העולם ולפי חלקן גם מנהיגה אותו. בין המאמינים בקיומו יש דעות שונות על מהותו. בימי קדם האמינו תרבויות רבות שמספר הכוחות העליונים שווה למספר תופעות הטבע. בתקופות אלו נפוצה עבודת האלילים. על פי רוב היו מקריבים לאלילים קורבנות (לעיתים אף קורבנות אדם) על מנת לרצותם ולשכך את כעסם. לאחר הופעת היהדות, החלו נפוצות בעולם דתות המאמינות באל אחד בלבד, אמונה המכונה "מונותאיזם". כיום הנצרות והאסלאם הן הדתות המונותאיסטיות הנפוצות בעולם. האמונה המונותאיסטית גורסת שישנו אל עליון, והוא נתפס כישות העליונה, בורא כדור הארץ, העולם והיקום, ומושא האמונה העיקרי. על פי גישה מקובלת, אלוהים נתפס כבעל כוח בלתי מוגבל, כל יכול, כל יודע, אוניברסלי, בעל טוב אינסופי כמו כן גם בעל קיום נצחי ואינסופי. אלוהים נחשב לרוב כחסר דמות גופנית, כאשר המאפיין מתקשר לרוב לתפיסה האימננטית או הטרנסצנדנטלית. מקור השם השם העברי "אלוהים" הוא ריבוי של המילה אלוה (דוגמה לכך תימצא בביטוי "אלוהים אדירים"). המילה משמשת הן כשם פרטי של האל האחד, והן כצורת רבים שמתייחסת לאלוהים אחרים. לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים: פנייה דרך כבוד בלשון רבים ("ריבוי מלכותי"): הדרך שבהּ פונים אל מלכים, או שבהּ נהגו מלכים לדבר על עצמם, סגנון דיבור זה נפוץ בשפות לועזיות אחדות (וכך גם בתחילת ספר מלאכי: "אדונים אני"). שריד לשוני לתקופה שבהּ האמינו בריבוי אלים. ייתכן שהמילה אֱלוֹהִים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹהִים) הייתה במקור צורת ריבוי של המילה אֵל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם – אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱלוֹהַ היא גזירה לאחור מצורת הריבוי. השימוש בלשון רבים לתיאור האל, בא לידי ביטוי בשתי דתות מונותאיסטיות: ביהדות מקובל לראות בכינוי בלשון רבים את המונח "בעל כל הכוחות כולם". באסלאם, כל דבר הנאמר על ידי אללה, מופיע בקוראן בלשון רבים – "אנחנו" (בדומה לסיפור הבריאה בספר בראשית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"), אף כי המילה "אללה" עצמה היא בלשון יחיד. מושגים ותפיסות רעיון האלוהות מלווה את התרבות האנושית במשך אלפי שנים. בתקופות שונות קיבל האלוהים מובנים שונים, הנבדלים אלו מאלו במידה רבה, עד שנראה כי יהא זה קשה לכלול את כולם בהגדרה אחת. נראה שמושגי האלוהות השונים נקשרים אלה לאלה בשם, אך לא בהגדרה. מגמות בעת העתיקה ובפרה היסטוריה לא ידוע היכן ומתי התפתחה לראשונה האמונה בישויות השולטות בגורל העולם. ככל הנראה, מדובר ברעיון שהתפתח במקביל במקומות שונים. אחד המקדשים היותר מוקדמים שהתגלו עד כה הוא מהאלף העשירי לפנה"ס ראשית האמונה באנימיזם, תפישה לפיה לכל דבר קיים יש נפש חיה. לחלק מהנפשות נקשרו, ככל הנראה, כוחות גדולים יותר מאחרות, ואלו נעבדו כאלים. עם התפתחות המחשבה, עברו גם מושגים מופשטים יותר תהליך של האנשה. מרבית אלי המיתולוגיה היוונית, למשל, משלבים פרסוניפיקציה של תופעות טבע (זאוס והברק, פוסידון והים), ואף מייצגי ערכים ורעיונות (אתנה והחוכמה, אפרודיטה או ארוס והאהבה). דמויות אלו שולבו במיתוסים של חברות קדומות, ובמנהגי פולחן. האופן שבו התייחסו לדמויות אלו השתנה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. כך, בתקופה הקלאסית ביוון העתיקה, היו שסברו שיש להתייחס אליהן כאלגוריות בלבד, ואין לקבלן כפשוטן. מכל מקום, רעיונות אלו לא בהכרח חתרו תחת הפולחן הנהוג. הקשר למוסד המלוכה ברוב הממלכות הקדומות נתפש המלך כדמות אלוהית או כנציגו של האל, שיש לשרתה ולעבדה. בעלי חיים כאלוהות חיות אימתניות כתנינים ונחשים נעבדו במצרים העתיקה. באירופה ראו בדוב ישות אלוהית. עד היום הזה מקיימים עמים פולחנים לבעלי חיים, כמו פולחן הקוברה בהודו. השלב הבא בהתפתחות תפיסת האלוהות, בעקבות התפתחות הציוויליזציה וההפשטה האנושית, התבטא בכך שאל אחד מכל האלים תפס מקום מרכזי ועילאי והפך לדמות מופשטת ופרסונלית כאחד, ואילו שאר האלים ירדו ממעלתם למדרגה של משרתים ומלאכים והוכפפו לאל העליון, כפי שקרה ביהדות על פי פרשנות קאסוטו, שבה האל הכנעני מוֹת, אל השאול, שעוצמתו אדירה – שווה לזו של אלים אחרים ואף חזקה יותר – הופך להיות מלאך המוות שלוקח את נפשות האנשים, אבל הפעם כשליחו ומלאכו של אלוהים, ברשותו וברצונו. התגבשות המונותאיזם חידוש האמונה באל אחד ועילאי ביהדות מיוחס לאברהם העברי, האב האתני והרוחני של היהדות (לפי המסורת הוא נולד ב-1812 לפנה"ס). כחמש מאות שנה לאחר התקופה המשויכת במסורת לאברהם, הוצג הרעיון של עבודת אל אחד בקרב ממלכה גדולה, במצרים, על ידי המלך אמנחותפ ה-4 (מלך בשנים 1380 לפנה"ס–1362 לפנה"ס), הידוע בשם שאימץ לעצמו – אחנתון (עבד אתון). המלך הנהיג רפורמה דתית בממלכה כך שהפולחן הדתי הופנה לאל השמש אתון בלבד. ככל הנראה, היו כרוכים ברפורמה זו מניעים פוליטיים להורדת כוחה של הכהונה ולהעצמת מעמדו של המלך. השלכות פוליטיות ברורות היו לרעיון האלוהות בעם שהתעצב סמוך מאוד לממלכה המצרית: בממלכת ישראל המאוחדת, איחד הרעיון המונותאיסטי שבטים שונים לכדי אומה אחת, בעלת חוק אחד, תחת אל אחד, אבל בניגוד לתפיסה המטריאליסטית של אחנתון, בממלכה הישראלית אלוהים נתפש כישות שממעל לכל הכוחות כולם. רעיון זה שיחק תפקיד מרכזי בהתהוות של האומה היהודית עד ימינו. בשנת 324 הכריז קיסר רומא קונסטנטינוס הגדול (280–337) על הדת הנוצרית כדת האימפריה, ככל הנראה, בניסיון לאחד את האימפריה הרומית המתפוררת תחת פולחן אחיד המכוון לאלוהות אחת (אך במקרה זה, משולשת – האב, הבן ורוח הקודש). במהלך האלף הראשון לספירה הופץ הרעיון על ידי מיסיונרים לרחבי אירופה והמזרח התיכון, ובאלף השני לספירה הופץ ליבשות נוספות בדחיפת הקולוניאליזם. גם דת האסלאם עשתה שימוש דומה ברעיון האל על מנת לאחד את השבטים של חצי האי ערב. במהפכה הצרפתית היה ניסיון נפל להנהיג דת דאיסטית שסגדה לתבונה, שוב בניסיון ליצירת זהות מאוחדת לרפובליקה החדשה. בדתות המונותיאסטיות אלוהי הדתות המונותיאסטיות מאופיין בדרך כלל כמשולל גשמיות. עם זאת, ניתן למצוא בתנ"ך תיאורים של האל כדמות גשמית המתהלכת בגן העדן, או נלחמת במפלצות הימיות. לרוב פורשו מקומות אלו באורח אלגורי. לעומת זאת חוקרים מודרניים טוענים כי מדובר, ככל הנראה, בתפישה אחרת של האל, שייתכן וקדמה לתפישה המופשטת. גם בנצרות ניתן למצוא גישה הסוטה מעט מעקרון אי גשמיותו של האל – שכן האל הנוצרי התגשם באדם. לנצרות גם תפישה משולשת של האלוהים (השילוש הקדוש), בבחינת אחד שהוא ריבוי, המבחינה בין אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח הקודש. בניגוד לתפישות המונותאיסטיות ישנן תפישות דואליסטיות, המציבות כנגד האל הטוב יריב שווה כוח, הנלחם על גורל העולם. רעיון זה הוצג לראשונה בדת הזורואסטרית, ששלטה בפרס מהמאה ה-6 לפנה"ס עד המאה ה-7, עם כיבושי האסלאם. במקביל לעליית הנצרות התפתחו באגן הים התיכון תפישות גנוסטיות, אשר ראו באל הבורא של המקרא את האל הרע, יוצר הגשמיות, ושאפו לאיחוד עם האל הטוב, הרוחני, אותו ייצג דווקא הנחש. לתפישות הדואליסטיות הייתה השפעה מסוימת על הדתות המונותאיסטיות, שבאה לידי ביטוי בדמויותיהם של שטן, סטרא אחרא, אשמדאי, לווייתן, ועושי דבריהם – המכשפות. עם זאת, ברוב הזרמים המונותאיסטים כוחות הרוע כפופים לכוחות הטוב ונחותים מהם. בפילוסופיה ובאמנות המערבית 250px\|ממוזער\|אלוהים בדמות אדם זקן יוצר את אדם, כפי שצייר מיכלאנג'לו, פרט מתוך תקרת הקאפלה הסיסטינית. בעת העתיקה רעיון האלוהות תרם רבות באופן מהותי להתפתחות המחשבה המערבית. לעומת המיתולוגיה היוונית מרובת האלים, הפילוסופים היוונים ניסו למצוא גורם אחד העומד מאחורי כלל התופעות ומאחדן. קסנופנס (475 לפנה"ס–570 לפנה"ס) היה, ככל הנראה, הראשון מביניהם להציע זאת. בניגוד לאלי יוון החומריים, אל זה לא לבש צורת אדם, אלא היה חסר איברים ובצורת כדור הומוגני. למעשה, קסנופנס זיהה את האל עם העולם. אפלטון הציע אל בורא, דמיאורגוס (בדיאלוג תימאיוס), המתבונן בצורות הנִצחיות ומטביע אותן בחומר. אריסטו הציע את האל כהשערה בדבר סיבת התנועה בעולם. מכיוון שלכל תנועה, לפי אריסטו, יש סיבה שגרמה לה, על מנת שלא להסתבך בנסיגה אינסופית יש צורך בתנועה שגרמה לתנועה אחרת, אך לא נגרמה על ידי אחרת. סיבה ראשונה זו (ראשונה מבחינה לוגית, אך לא מבחינה זמנית – שכן העולם על פי אריסטו היה קיים מאז ומעולם) כונתה בפילוסופיה האריסטוטלית "המניע הבלתי מונע", וכן "שׂכל משׂכיל ומושׂכל" – בהיותו שכל ולא חומר, שכן הוא נצחי ואינו כלה) המכיר את עצמו. רעיון האל פותח בפילוסופיה הניאופלטונית, וזוהה עם "האידיאה העליונה" של אפלטון, כאיחוד שעומד בבסיס הריבוי התופעתי. הפעם היה זה גם אל בורא (שוב – לא מבחינה זמנית), אשר ממנו שופעות הצורות על העולם. אצל פילון האל מזוהה כמהות שקיימת אפילו מעבר ל"עולם האידאות" האפלטוני. רעיונות אלו העסיקו רבות את הוגי ימי הביניים, ולא רק בשל השפעתם על ההגות הדתית. בעת החדשה האל בתור שם מופשט לחוקי הטבע, ללא מודעות, יכולות או פעולות של השגחה וללא שכר ועונש בעולם, אומץ על ידי ההוגים הרציונליסטיים של המהפכה המדעית. תפיסתו זו אפשרה לדעת הוגים ומדענים רבים את המדע המודרני. בין ההוגים בראשית העת החדשה נמנה ברוך שפינוזה, שזיהה את האל ככוח טבע חסר מודעות. ה"אלוהים של שפינוזה" קסם לאנשי מדע בתקופות מאוחרות יותר, בהיותו אל לא אישי, ממנו נובע העולם נביעה לוגית. היינריך היינה, בספרו על המחשבה והדת בגרמניה, זיהה את עמנואל קאנט כמי שהרג את אלוהים במחשבה המערבית. קאנט טען כי האל אינו אלא ספקולציה שאין ביכולתנו להוכיחה, אלא לקוות בלבד לאמיתותה. עם זאת, קאנט העמיד את האל בבסיס תורת האתיקה שלו, וטען כי ללא האמונה באל ובחופש הרצון לא ייתכן מוסר. אולם טענות אלו הביאו, בתהליך מתמשך, לנידויו של האל מתפישת העולם החילונית של המאות ה-19 וה-20. בתחום הפילוסופיה החברתית היה זה קרל מרקס שהנחית מכת מוות על רעיון האל, כשטען כי מדובר בהחצנת תכונות אנושיות, אשר בדומה לממון, גרמו לשעבודם של אנשים בידי אנשים. אך יותר מכולם, הרי זה פרידריך ניטשה הידוע באמירותיו שלו "אלוהים מת", בעיקר בהקשר של הנצרות והאדרתו של ישו. בכתביו ניסה ניטשה להצביע על הטלטלה הגדולה אשר עוברת על התרבות המערבית עם זניחת רעיון האלוהות, וכן על תקווה ש"תחליף" ראוי יותר ימצא. "מות האלוהים" הצריך שינוי בדוגמות רבות העומדות בבסיס המחשבה במערב. ללא אלוהים לא ניתן, לכאורה, לבנות מטאפיזיקה שתבסס באופן משביע רצון את אפשרות הידיעה הוודאית ותאחד את כלל המדעים לכדי גוף ידע אחד. התמוטטות הפונקציות החברתיות שנבנו סביב האל, אשר שימש להן הצדקה, חייבו עיצוב מבנים חברתיים חדשים והצדקות חדשות לארגון מוסדות הידע בחברה. בין השפעות זניחת רעיון האל ניתן כנראה למנות את הרלטיביזם המוסרי, התגברותה של הספקנות המטאפיזית, רעיון הלאומיות, התנועה הפוסט-מודרנית בביקורת התרבות ולאחרונה הפוסט-הומניזם. נראה שטלטלה זו טרם נסתיימה, וכי עדיין לא נמצאה חלופה מספקת שתוכל למלא את התפקודים הרבים שמילא רעיון האלוהות בתרבות המערבית (וייתכן שלעולם לא יימצא). במקביל לתנועות חברתיות, השואפות להשיב את הסדר הישן על כנו, ומתבטאות בחזרה למוסדות דתיים שמרניים וחזרה בתשובה, ניתן למצוא כמה ניסיונות מעניינים לחיות את הרעיון בתחומי המוסר והמטאפיזיקה, עליהם נמנים, בין השאר, הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס ופילוסוף המדע אלפרד נורת' וויטהד. על אף השגשוג לו זוכות תפישות דתיות בחברה (וקשה לומר שאלו איבדו אי פעם את הפופולריות שלהן בקרב ההמונים), אין שימוש ברעיון האלוהים בתאוריות מדעיות. הדיון בשאלת קיומו של האל מביא לוויכוחים לוהטים בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?". "אין לי צורך בהיפותזה הזו", אמר האסטרונום פייר-סימון לפלס כאשר הסביר לנפוליאון את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש. רעיון זה חוזר בדבריו של איש מדע בן זמננו, חתן פרס נובל לפיזיקה, סטיבן ויינברג: "פעם היה מובן מאליו שהעולם תוכנן על ידי ישות אינטליגנטית כלשהי. מה עוד היה עשוי להסביר את קיומם של אש ושל גשם, של ברקים ורעידות אדמה? ומעל לכל, יכולותיהם המופלאות של בעלי החיים הצביעו, כמדומה, על בורא שהיה לו עניין מיוחד בחיים. היום אנו מבינים את רוב הדברים הללו במונחים של כוחות פיזיקליים הפועלים מתוקף חוקים בלתי אישיים". בדתות שונות שמאל\|ממוזער\|250px\|שלט בתחנת רכבת בהימאצ'ל פרדש, הודו. בתרגום חופשי: אללה של האסלאם הוא אותו האל של הנוצרים ואישווארה של ההינדוהיסטים. אלוהים ביהדות ביהדות, אלוהים הוא בורא העולם, אשר בחר בעם ישראל לקיים את מצוותיו לאחר שהוציאם ממצרים. אלוהים משגיח על הבריות ומשלם בשכר ועונש על מעשיהם. אחדות מהמצוות עוסקות ישירות בקשר שבין האדם לאלוהים וחלקן בין האדם לאדם. ההגות היהודית, הקבלה והפילוסופיה, עוסקות הרבה ברעיון האלוהות, משמעותו, כוחותיו והנהגתו את העולם, במטרת הבריאה ובטעמי מצוות התורה, ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו. אלוהים בנצרות על פי רוב הדוקטרינות הנוצריות, האלוהים הוא השילוש הקדוש. אמונה באלוהים כשילוש היא עיקרון בסיסי בכנסיות האורתודוקסיות האוריינטליות, כנסייה האורתודוקסית, הקתולית והפרוטסטנטית. על פי דוקטרינה זו, אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע בשלוש ישויות נפרדות, לרוב – האב, הבן (או בן האלוהים) ורוח הקודש. על אף שביטוי זה אינו מופיע בברית החדשה, המאמינים בדוקטרינה זו טוענים כי רעיון זה מופיע בבירור במספר מקומות בה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו (ראו ). עקרונות אלה אושררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-3 ובמאה ה-4 בתגובה לרעיונות כפירה. אלוהים באסלאם אללה (בערבית: الله) הוא שמו של אלוהים בדת האסלאם. בקוראן ובמסורת המוסלמית הוא מזוהה עם אלוהי ישראל ועם האל בנצרות (אם כי תפיסת השילוש הקדוש אינה מקובלת באסלאם). בקוראן כל דבר המובא מפיו של אללה מובא בלשון רבים ("אנחנו"), אף כי המילה "אללה" עצמה היא לשון יחיד. תפיסת האל באסלאם מופיעה בסורה בקוראן המכונה סורת אל-אח'לאץ (سورة الإخلاص – "הייחוד"): "אמור: האל אחד, האל נצחי, לא ילד ולא נולד, ואין דומה לו אף אחד". ("قل: الله احد, الله صمد, لم يلد ولم يلد, ولم يكن له كفوا احد".) תפיסת הקשר בין האל לבני האדם, מופיעה בסורת אל-פאתחה (سورة الفاتحة) שמשמשת גם כתפילה המרכזית: "השבח לאל ריבון העולמים, הרחמן הרחום, מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחה אותנו בדרך הישר, הדרך של אלה שנטית להם חסד, אשר אין עליהם כעס, ואינם מן התועים". הדיון על קיומו טענות בעד קיום אלוהים ישנן טענות רבות המנסות להביא הוכחה, או לכל הפחות ראיה, לקיום אלוהים. יש המחלקים טענות אלה לשלושה סוגים: טענות אפריוריות ולוגיות המבוססות על התבוננות והיגיון – ישנם מספר טיעונים מטאפיזיים, אפריוריים או לוגיים, המבקשים להוכיח כי קיום האל הכרחי מבחינה לוגית: הטיעון האונטולוגי, המיוחס לאנסלם הקדוש מקנטרברי, 1078, טוען כי מעצם קיומו של מושג הישות המושלמת מתחייב שיש ישות שממנה נגזר המושג, אלא שישות שאינה קיימת במציאות, אינה מושלמת – ולכן ישנה במציאות ישות מושלמת. הטיעון הקוסמולוגי: לפי טיעון זה, מן הכלל, לכל סיבה במציאות יש סיבה שקדמה לה, ומכאן – בצירוף העובדה שיש דברים בעולם – נובע שחייבת להתקיים סיבה ראשונית יוצאת מן-הכלל, המהווה מקור לכל הסיבות כולן – שהיו, ושיהיו. הסיבה הזאת מכונה לרוב אלוהים. לעיתים, ללא קשר לדת כל שהיא. טענות אפוסטריוריות המבוססות על חוויית החושים וניסיון: ישנם מספר טיעונים אפוסטריוריים, המבקשים להוכיח כי קיומו של האל הכרחי או מסתבר בגלל טענות עובדתיות שונות: הטיעון האנתרופי: לפי טיעון זה, המורכבות של היקום והחיים מצריכה "מעצב" – טיעון זה גורס כי לא ניתן להסביר תופעות קוסמולוגיות מסוימות ואת היווצרות החיים רק על פני כדור הארץ אלא בקיום הכוונה מסוימת לכך שהחיים ייווצרו. תנועת התכנון התבוני עשתה שימוש בטיעון כדי לתמוך באבולוציה תאיסטית. הטיעון המוסרי: לפי טיעון זה, קיום הטוב והרע מותנה בהכרח בקיום אלוהים. הטיעון מן הנס: טיעון זה גורס כי אלוהים קיים משום שאנשים אמינים טוענים כי פגשו בו או כי מצאו עדות חד משמעית לקיומו. דוגמאות לכך הן מעמד הר סיני ביהדות ואירועים שנטען כי הם התגלויות נוספות שאיחרו אותו; ביאתו של ישו והבשורות עליו; או חשיפת הקוראן לנביא מוחמד על ידי המלאך גבריאל באסלאם כאשר נטען שהוא אחרון הנביאים אחרי משה וישו מנצרת. מכונה גם "טיעון העד". טיעון הרוב: לפי טיעון זה, עצם האמונה באל, לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת ובמקומות שונים, מהווה הוכחה לקיומו. טענות המבוססות על התנסות סובייקטיבית. במאה השלוש עשרה, התאולוג הנוצרי תומאס אקווינס ניסח חמישה טיעונים לקיום האל, שלושת הטיעונים הראשונים הם גרסאות של הטיעון הקוסמולוגי, והם מבוססים על אי האפשרות לרגרסיה אינסופית (כלומר שרשרת גרימה/סיבה ותוצאה שממשיכה אחורה לנצח ואין לה התחלה): "המניע הלא מונע": דבר אינו יכול להתחיל לנוע מעצמו, ועל כן יש, לפי אקווינס, מניע ראשון. "עילת העילות וסיבת הסיבות": לפי טיעון זה, לכל תוצאה יש סיבה שקדמה לה, ועל כן מוכרחה להתקיים סיבה הקודמת לכל. "ראשית החומר": החומר סופי, ועל כן גורס אקווינס כי היה בעבר זמן שבו לא התקיים חומר, ומוכרח היה להיות דבר שאינו חומרי שהביא את החומר לידי קיום. "הטיעון של אמת-המידה": לפי טיעון זה, יש בעולם דברים שונים זה מזה, ולכן הכרחי שקיימת אמת-מידה מוחלטת שאליה ניתן להשוות. פירושו של דבר, מקורו התכונתי הספציפי של הקיים המוכר לנו, הוא, לפחות במצבו הראשוני, פרי תכנונו של מתכנן בלבד. הטיעון הטלאולוגי: גורס כי רמת הדיוק המופלאה של היקום הייתה חייבת להיווצר בעקבות תכנון אלוהי. אקווינס מציג את אלוהים כמחוקק של חוקי טבע או כיוצר בלבדי ליצירה – היא הקיים והמורכבות שבו. אחת מנקודות ההנחה העיקריות שמביא הטיעון היא "סדר חייב במסדר". טיעונים נגד קיומו של אלוהים טיעון תערו של אוקאם: תערו של אוקאם טוען כי כאשר יש לנו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו להעדיף את ההסבר הפשוט ביותר. נטען שאלוהים הוא הסבר מורכב ועלינו להעדיף את ההסבר הנטוריאליסטי, בנימוק שהוא מגיע לאותה איכות הסברה כלפי העולם, ומתבסס על הסבר מורכב פחות. טיעון התכונות הסותרות, או "פרדוקס הכל-יכול": הטענה גורסת שהתכונות של ישות כל יכולה סותרות אחת את השנייה. למשל, האם אלוהים יכול ליצור אבן כבדה כל כך, עד כי הוא עצמו לא יוכל להרים אותה? אם כן, אזי הוא לא יוכל להרים את האבן, ואם כל אבן שהוא יוצר הוא יכול גם להרים, אז הוא לא יכול ליצור אבן כזו. הטיעון הקוסמולוגי: אם לכל דבר יש סיבה, גם לאלוהים חייבת להיות סיבה. אם אלוהים לא צריך סיבה לקיומו, גם דברים אחרים לא זקוקים לסיבה. הטיעון המוסרי, או בעיית הרוע: לפיו ישנו בעולם סבל ללא סיבה בסתירה להגדרת אלוהים ככל יכול ואוהב כל. על טיעון דיסתאיסטי זה, המטיל ספק במוסריותו של האל, נשענת שנאת האל (מיזותאיזם). טיעון ההתגלות: לפיו יהיה זה סביר יותר להניח כי מסירת ההתגלויות מבוססת על חזיונות/פרשנות מוטעית לאירועים שקרו/שקורים, מאשר שהתרחשה באמת. נטל ההוכחה: הטענה שאלוהים קיים היא טענה יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל, ולכן נטל ההוכחה מוטל על קיום האלוהים, ולא על הפרכתו. הצורך באמונה: לפיו מהצורך באמונה נובע שעד היום לא נמצאה הוכחה לקיומו של אל כלשהו. ראו גם דת מונותאיזם אל אמונה אתאיזם ביקורת האתאיזם דאיזם מיזותאיזם אומניפוטנטיות נטורליזם מטפיזי אגנוסטיות תפיסות של אלוהים לקריאה נוספת קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2006. יקיר שושני, בקשר לאלוהים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2005. יובל שטייניץ, טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה, זמורה ביתן, 1998. ג'ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, תל אביב: הוצאת הספריה החדשה, 1998. ניל דונלד וולש, שיחות עם אלוהים, הוצאת אופוס. מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011. קישורים חיצוניים סייברדין, אלוהים באתר "הספרייה הווירטואלית של מטח" יאירה אמית, דמות אלהים, מאת באתר מקראנט אורן חסון, האבולוציה של האלוהים, גליליאו, 66, פברואר 2004, באתר "הספרייה הווירטואלית של מטח" הרב חגי לונדין, "מה זה אלהים?" - סדרת שיעורים בנושא "יסודות האמונה", אתר "ערוץ מאיר" הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:דתות קטגוריה:רוחניות ואמונה	2024-09-29T04:47:56
דינוזאורים	ממוזער\|350px\|אפטוזאורוס (למעלה), טירנוזאורוס (מימין) וטריצרטופס (משמאל) הם הדינוזאורים הידועים והמפורסמים ביותר (תמונה לא בקנה מידה). דינוזאורים (שם מדעי: Dinosauria, מיוונית: דינוס – אימה, זאורוס – לטאה) הוא השם שניתן לקבוצת מאובנים של יצורים דמויי-זוחלים שנמצאו משלהי המאה ה-18 ועל פי המחקר היו על-סדרה וענף של זוחלים או דמויי-זוחלים שהתקיימו בעידן המזוזואיקון. הדינוזאורים שאינם עופות נכחדו על פי הערכת המדענים כ-66 מיליון שנים לפני זמננו (משל"ז), בסוף תור הקרטיקון, בהכחדת קרטיקון-פלאוגן (K-Pg). קבוצה אחת של דינוזאורים לא נכחדה – העופות – ואלה עדיין חיים כיום במגוון רב של מינים. אטימולוגיה השם "דינוזאור" (בלעז: "Dinosaur") נקבע לראשונה בשנת 1842 על ידי סר ריצ'רד אוון, פלאונטולוג וביולוג בריטי, ומקורו מהמילים היווניות "דינוס" (δεινός), שפירושה "נורא, עוצמתי, חזק, מופלא, גדול, מפחיד" ו-"זאורוס" (σαῦρος), שפירושה "לטאה". דהיינו לטאה נוראה, חזקה, מופלאה. למרות התרגום הנפוץ "לטאה נוראה" הפירוש שאוון התכוון אליו היה "לטאה גדולה באופן מפחיד". ישנם ספרים שמעדיפים לתרגם את "זאורוס" ל"זוחל" ולא ל"לטאה" מאחר שהדינוזאורים היו זוחלים אך הם לא היו לטאות. תיאור הדינוזאורים הדינוזאורים היו בעלי חיים יבשתיים, בעלי מאפיינים המזכירים זוחלים. כולם היו, ככל הנראה, מטילי ביצים. עם גילויים הייתה סברה כי היו בעלי דם קר, אך בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה בהדרגה להתחזק תפיסה נגדית שהם הומיאותרמיים – תפיסה שאוששה בניסוי משנת 2020 שהראה שהם יכלו להעלות את טמפרטורת גופם באמצעות מטאבוליזם פנימי. כמו כן, הטענה הרווחת כיום היא שהעופות הם צאצאיהם הישירים של הדינוזאורים, או אף יכולים להיחשב לדינוזאורים בעצמם. ממוזער\|250px\|ימין\|מראשוני הדינוזאורים: הררזאורוס (השלד הגדול), אאורפטור (השלד הקטן) וגולגולת של פלטאוזאורוס הדינוזאורים תפסו גומחות אקולוגיות רבות על פני כדור הארץ, במשך כ-165 מיליוני שנים. הדינוזאורים הראשונים התפתחו כענף של ארכאוזאורים והחלו להופיע כבר לפני כ-243 מיליוני שנים, בתור הטריאס שבראשית עידן המזוזואיקון. בין ראשוני הדינוזאורים ניתן למנות את האאורפטור, שעל פי מגלהו, פול סרנו, היה הקדום ביותר. ב-27 בדצמבר 1994 דווח על גילוי דינוזאור קדום נוסף בפורטוגל, שיוחס לו גיל של 240 מיליון שנה. גם ה-Asilisaurus התקיים בזמן זה הוא מוגדר כ"ארכוזאור" מן הקבוצה שהצמיחה את הדינוזאורים. הדינוזאור הקדום ביותר הידוע הוא ניאסזאורוס מלפני 243 מיליון שנה. הוא התגלה לראשונה בשנת 1930 אבל הערכת גילו היא ממחקר של השנים האחרונות. שני מינים שהופיעו על-פי ההערכה כעשרה מיליון שנים מאוחר יותר, לפני 230 מיליון שנים, הם הררזאורוס ומין נוסף ששרץ במדגסקר. ראשוני הדינוזאורים היו קטנים וזריזים, ונעו על זוג רגליהם האחוריות, בדומה לעופות הקרקע של ימינו. רק כעבור מיליוני שנים הופיעו גם דינוזאורים שהילכו על ארבע גפיים. עם הזמן, אכלסו הדינוזאורים את כל הסביבות היבשתיות: יערות, מדבריות, ערבות, הרים וכו'. תוך כדי כך הם עברו אבולוציה שאיפשרה להם להסתגל לסביבות השונות וגרמה להבדלים חיצוניים והתנהגותיים משמעותיים בין המינים. חלק מהדינוזאורים חולקים תכונות דומות (כגון שריון או קרניים) אף שלא היו קרובים פילוגנטית, תופעה שידועה כאבולוציה מתכנסת (כלומר: תנאי סביבה דומים גרמו למינים שונים לפתח תכונות דומות). נראה שעצמותיהם היו חלולות וברגליהם האחוריות היו שלוש אצבעות קדמיות ואצבע אחת אחורית. זנבם היה בדרך כלל חזק וכבד וסייע להולכים על שתיים בהשגת שיווי משקל בעת תנועה. לאלה היו גפיים אחוריות הגדולות בהרבה מאשר גפיהם הקדמיות והם נעזרו בידיהם כדי לאחוז בטרף או לעקור צמחים ממקומם. חלק מן הטורפים הקטנים שהיו מראשוני הדינוזאורים, התפתחו אט-אט לצמחוניים ענקיים השונים מאוד במראם מאבותיהם הולכי השתיים. אחרים התפתחו לצמחוניים ההולכים על שתיים, האורניתסקים – שבמהלך תור היורה והקרטיקון התפתחו למספר רב של משפחות וסוגים מגוונים, כולל הולכי על ארבע. הדינוזאורים היו יצורים בגדלים שונים ונעו בין ענקים כמו זאורופודים שאורכם למעלה מ-30 מטר ומשקלם עשרות טונות, לתרופודים קטנים שגודלם היה כגודל תרנגולת. חלק מהטורפים, כמו גיגאנוטוזאורוס, טירנוזאורוס ומגלוזאורוס, היו גדולים מכל טורף יבשתי שחי כיום, וטרפו דינוזאורים צמחוניים אחרים בכל הגדלים: קטנים, בינוניים וגדולים. דינוזאורים צמחוניים רבים היו בגדלים של קרנף או פיל ואף למעלה מכך. כיום ידועים מעל 500 סוגי דינוזאורים, ומעל 1,000 מינים (לא כולל עופות). וכל שנה מתגלים מינים חדשים. כמו כן, כיום חיים 10,000 מינים של עופות, דבר ההופך את הדינוזאורים לאחת מקבוצות החולייתנים המגוונות ביותר. ממוזער\|250px\|גיגאנוטוזאורוס (תרופוד) – טורף על ענקי שחי באמריקה הדרומית ממוזער\|250px\|ולוצירפטור – דינוזאור בעל נוצות וטורף קטן אך חכם וקטלני ממוזער\|250px\|סופרזאורוס – אחד הזאורופודים הארוכים ביותר: 34–42 מטר אורכו. הסופרזאורוס היה זאורופוד במשפחת הדיפלודוקיים ששלטה באמריקה הצפונית בתור היורה. ממוזער\|250px\|ארגנטינוזאורוס (זאורופוד מקבוצת טיטאנוזאוריה) – כנראה הדינוזאור הגדול ביותר שחי אי-פעם: אורכו 36–40 מטר ומשקלו 70–100 טונות. ממוזער\|250px\|קנטרוזאורוס, סוג של סטגוזאור בעל לוחיות קוצניות על גבו וזנבו ממוזער\|250px\|אאופלוצפלוס – דינוזאור משוריין ממוזער\|250px\|צרטופסיים – הדינוזאורים בעלי העטרה והקרניים ששלטו בשלהי הקרטיקון. מבחינה טקסונומית שייכים הדינוזאורים לשתי סדרות נפרדות: 50px בעלי אגן דמוי לטאה (Saurischia, זאוריסקיה) – אגן ירכיים תלת קרני כשל הלטאיים. 50px בעלי אגן דמוי עוף (Ornithischia, אורניתיסקיה) – אגן ירכיים ארבע קרני כשל הציפורים. במאה ה-21 פורסמו מחקרים שקראו תיגר על חלוקה זו. בנוסף, עקב אבולוציה מתכנסת השתנתה צורת האגן בחלק מהקבוצות שבשתי סדרות אלה. בעלי אגן דמוי לטאה בעלי אגן הלטאה התחלקו לשתי קבוצות: תרופודה (Theropoda): כללו את כל הדינוזאורים הטורפים (מאורך 30 ס"מ לאורך 18 מטרים) וכמה שלא היו טורפים. קבוצה אחת, קלורוזאוריה, הולידה את העופות. חלק מאותם צלורוזאורים היו עטויים בנוצות, דמויות פלומה או אף אברות מפותחות ששימשו לקישוט ולתעופה. המפורסמים שבתרופודים הם הטירנוזאורוס רקס הענק והדיינוניכוס והוולוצירפטור הקטנים יחסית אך קטלניים. הגדול שבהם היה הספינוזאורוס בעל המפרש הגבי שחי באפריקה. המשפחות הבאות הן מבן התרופודים הבולטים: צרטוזאורים: טורפים בינוניים בעלי כרבולות גרמיות על ראשם. מגלוזאוריים: טורפים גדולים שחיו בתור היורה. הידוע שבהם הוא המגלוזאורוס, מראשוני הדינוזאורים שנתגלו. אלוזאוריים: טורפים גדולים שחיו בשלהי תור היורה. הידוע שבהם הוא האלוזאורוס שהגיע לאורך של 12 מטר והיה טורף על בתחומי מחייתו. קרכרודונטוזאוריים: משפחת טורפי ענק שחיו ביבשות הדרומיות (בעיקר אמריקה הדרומית ואפריקה). כללו את הגיגאנוטוזאורוס והקרכרודונטוזאורוס הענקיים שהגיעו לאורך של מעל 13 מטר. ספינוזאוריים: כללו טורפי ענק בעלי גולגולות עם לסתות מוארכות שהותאמו לציד דגים גדולים. המפורסמים שבהם הם הספינוזאורוס הענקי ובעל המפרש הגבי והבריוניקס בעל הטופר הכבד. טירנוזאוריים: משפחת טורפי ענק שחיה בקרטיקון עליון ביבשות הצפוניות. הם מאופיינים בלסתות עוצמתיות וידיים קטנות בנות 2 אצבעות כל אחת. המפורסם שבהם הוא הטירנוזאורוס רקס. מינים ידועים נוספים: אלברטוזאורוס, גורגוזאורוס, דספלטוזאורוס וטרבוזאורוס. תריזינוזאוריים: תרופודים גדולים עם טפרים דמויי חרמש שהיו צמחוניים. הידוע שבהם הוא התריזינוזאורוס הגדול. אורניתומימיים: דינוזאורים אוכלי-כל בעלי גוף דמוי יען ומקור חסר שיניים. היו אצנים מעולים ודמו באורח חיים ליעניים אף שלא היו אבותיהם הגנטיים. מינים ידועים כוללים את אורניתומימוס, סטרותיומימוס וגלימימוס. מנירפטורים ודרומאוזאוריים: טורפים קטנים וחכמים שרובם כנראה היו בעלי נוצות. מהם התפתחו העופות. כללו את דיינוניכוס, ולוצירפטור, דרומאוזאורוס, יוטרפטור, מיקרורפטור וסינאורניתוזאורוס. אביאלאה – דינוזאורים מנוצים קטנים מהם התפתחו העופות. דמויי זאורופודים (Sauropodomorpha) פרוזאורופודים (Prosauropoda): היו אוכלי צמחים בינוניים (2–10 מטרים לאורך) ויכלו ללכת הן על ארבע רגליים והן על שתיים. התפתחו בשלהי הטריאס ומהם התפתחו הזאורופודים. ככל הנראה הפרוזאורופודה איננה קבוצה מונופליטית אלא שם המשמש לתאר קבוצה פוליפילטית של מספר ענפים של פרוזאורופודים. זאורופודה (Sauropoda): היו הדינוזאורים הגדולים ביותר (מספר מטרים עד עשרות מטרים לאורך). בעלי צוואר ארוך וזנב ארוך. הם היו אוכלי צמחים וחיו לאורך כל עידן הדינוזאורים. פריחת הקבוצה החלה בתור היורה, והם הגיעו לשיאם בשלהי היורה ואמצע הקרטיקון. המפורסמים בין המינים הם האפטוזאורוס והברונטוזאורוס (בעבר נחשבו לאותו סוג), הדיפלודוקוס והברכיוזאורוס. הדינוזאורים הגדולים ביותר נחשבים לארגנטינוזאורוס, פטגוטיטאן ופוארטזאורוס וכן זאורופוסידון והסופרזאורוס שאורכם למעלה מ-30 מטר ומשקלם עשרות טונות. כללו מספר קבוצות ידועות: ממנצ'יזאוריים: זאורופודים אסייאתיים בעלי צוואר ארוך במיוחד ורב-חוליות. דיפלודוקיים: מהדינוזאורים הארוכים ביותר שחיו אי-פעם. התאפיינו בצוואר וזנב ארוכים ובמבנה גוף קל ורזה יחסית לגודלם. זנבם היה ארוך במיוחד ודמה לשוט. כללו בין השאר את הסופרזאורוס שאורכו הגיע כנראה ל-33–34 מטרים, את האפטוזאורוס הכבד שהיה מענקי היורה, את הדיפלודוקוס הארוך, הרזה והמפורסם ואת בארוזאורוס בעל הצוואר הארוך. קמרזאוריים: דינוזאורים גדולים-בינוניים בעלי גולגולת דמוית קופסה ונחיריים גדולים. כללו את הקמרזאורוס שהיה הדינוזאור הנפוץ ביותר בתקופתו (בשלהי היורה). ברכיוזאוריים: מהדינוזאורים הגבוהים ביותר. בעלי רגליים קדמיות הגדולות יותר מהאחוריות. כללו את הברכיוזאורוס המפורסם והנפוץ ואת הזאורופוסידון שהתנשא לגובה של כ-17 מטר. השלד של ג'ירפטיטאן שנמצא בקבוצה זו הוא אחד השלדים השלמים ביותר של זאורופודים שנתגלו. טיטאנוזאוריה: קבוצת הזאורופודים המצליחה והמגוונת ביותר, שרדה עד לסוף הקרטיקון. כוללת כמה מהדינוזאורים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם כמו ארגנטינוזאורוס, פוארטזאורוס, אלמוזאורוס ופרליטיטאן אך גם כמה זאורופודים קטנים יחסית. כמו כן כללה את משפחת הסלטזאוריים שהיו בעלי שריון גרמי על גופם. בעלי אגן דמוי עוף בעלי אגן העוף התחלקו למספר קבוצות עיקריות: תיראופורה (Thyreophora): היו קבוצה של צמחוניים קטנים ובינוניים (1–10 מטרים לאורך) שרוב חבריה הלכו על ארבע. הם נודעו בלוחות הגרמיים שגדלו על גבם, ביוצרם שריון, בכמה מינים, ובאחרים, רכס. המפורסמים בין מיני הקבוצה הם הסטגוזאורוס בעל הלוחות על גבו והאנקילוזאורוס שגופו מכוסה במעטה שריון גרמי. סטגוזאוריה (Stegosauria): היו קבוצה של צמחוניים בינוניים ומיעוטם גדולים (4–12 מטר לאורך) שחיו בתור היורה. הם היו צמחוניים שאכלו צמחייה נמוכה ונודעו במוחם הקטן. על גבם הזדקרו לוחיות עצם ודוקרניים שמטרתם שנויה במחלוקת בקרב החוקרים. זנבם כלל דוקרני עצם ושימש להגנה מפני טורפים. סטגוזאורוס וקנטרוזאורוס הם נציגים בולטים של קבוצה זו. אנקילוזאוריה (Ankylosauria): הדינוזאורים המשוריינים, היו קבוצה של צמחוניים בינוניים וגדולים (4–10 מטר לאורך) שחיו בעיקר בתור הקרטיקון. דינוזאורים אלה היו מכוסים בשריון גרמי של אוסטאודרמים מכוסי קרטין, ובחלקם אף בלטו דוקרני עצם. באנקילוזאורים מאוחרים היה חמוש הזנב במעין אלת עצם כבדה ששימשה ככלי נשק להגנה מפני טורפים. אנקילוזאורוס, אאופלוצפלוס ואדמונטוניה הם נציגים בולטים של קבוצה זו. צרפודה (Cerapoda): אורניתופודה (Ornithopoda): היו צמחוניים גדולים עד קטנים (1–15 מטרים לאורך). נראה שכולם היו מסוגלים ללכת על רגליהם האחוריות, אם כי הגדולים שביניהם, נהגו ללכת רוב זמנם על ארבע (כמו הקנגורו האדום של ימינו). מינים מפורסמים הם האיגואנודון וההיפסילופודון. הדרוזאוריים (Hadrosauridae): דינוזאורים צמחוניים גדולים (8–15 מטרים לאורך) בעלי מקור דמוי-ברווז ובליטות שונות על ראשיהם. היו אוכלי צמחים יעילים מאוד, בעלי סוללות שיניים מפותחות ולחיים המאפשרים את לעיסת המזון. היו נפוצים מאוד בתור הקרטיקון. פרזאורולופוס, קוריתוזאורוס, למבאוזאורוס, שאנטונגוזאורוס ואדמונטוזאורוס הם נציגים בולטים של קבוצה זו. מרגינוצפליה (Marginocephalia): היו צמחוניים גדולים עד קטנים (1–9 מטרים לאורך). הגדולים שביניהם הלכו על ארבע, בעוד הקטנים יותר, היו דו רגליים. רוב המינים בקבוצה התהדרו בגידולים שונים על ראשיהם: קרניים, לוחות גרמיים, "כרבולות" (crest) ובליטות אחרות. המפורסם שבמיניהם הוא הטריצרטופס בעל שלוש הקרניים. פריחת הקבוצה הגיעה בעידן הקרטיקון. פכיצפלוזאורים (Pachycephalosauria): דינוזאורים הולכים על שתי רגליים ומאופיינים בגולגולות עבות עם בליטות עצם עבות על פדחתן וחלקם גם היו חמושים בדוקרנים מסביב לכיפת עצם זו. הידועים שבהם הם פכיצפלוזאורוס וסטיגימולוק. צרטופסים (Ceratopsia): דינוזאורים בעלי מקור דמוי-תוכי, עטרה גרמית ולעיתים גם קרניים. העטרה והקרניים שימשו ככל הנראה בעיקר לצרכים חברתיים אך אצל חלקם, כגון באאוטריצרטופס וטריצרטופס, היוו גם נשק יעיל להגנה מפני טורפים. הם זכו להצלחה בשלהי הקרטיקון, בייחוד במזרח אסיה ואמריקה הצפונית. טריצרטופס, כסמוזאורוס, פכיריינוזאורוס, סטירקוזאורוס, זוניצרטופס, פרוטוצרטופס, פסיטקוזאורוס ויינלונג (מסודרים בסדר כרונולוגי הפוך, מהמאוחר ביותר עד לקדום ביותר) הם נציגים בולטים של קבוצה זו. לצידן היו מספר לא קטן של סוגי דינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף, שנכון להיום, לא שייכים לאף אחת מהקבוצות הנ"ל. בעלי חיים אחרים לצד הדינוזאורים ממוזער\|250px\|דיינוסוכוס – תנינאי ענק שהגיע לאורך של 8–12 מטר ומשקל של 2.5–8.5 טונות. המונח דינוזאורים כולל מינים מקבוצת הארכוזאוריה להם ישנם רגליים המצויות מתחת לגופם. רבים מיצורים אלה היו ענקיים ובולטים בתקופתם והיו טורפי-על גדולים. לצידם בלטו זוחלי ענק נכחדים אחרים וחיו גם מינים רבים הקיימים היום כמו מרבית חסרי החוליות, הדגים והרבה זוחלים ודו-חיים מודרניים וכן ראשוני היונקים וכמה תראפסידים גדולים כמו הפלסירה. חלק מהיצורים בעידן המזוזואיקון היו ענקיים כמו הקולסוכוס שהגיע לאורך 5 מטרים, הדג הענקי לידסיכתיס שהגיע לאורך 16 מטר וגם חלק מקרובי הנאוטילוסיים הגיעו לגודל רב. לצד הדינוזאורים שלטו בעולם זוחלים קדומים אשר התקיימו באותה תקופה: בשמיים שלטו הפטרוזאורים – זוחלים מעופפים שהיו למעופפים הגדולים ביותר מעולם כמו הקוואצלקואטלוס. בימים שלטו מיני פלזיוזאורים וזאורופטריגיים נוספים כמו ההנודוס אוכל הצדפות וכן מוזאזאוריים (לטאות ימיות בעלות לסתות ענקיות) לצד איכתיוזאורים שדמו בצורתם לדולפינים. בתקופה זו שגשגו גם דמויי תנינאים, ארכוזאורים אף הם, שהיו אבות התנינאים המודרניים. הם אכלסו מגוון גומחות אקולוגיות במים וביבשה. הם כללו יצורים כמו הפוסטוסוכוס שיכלו לנוע על היבשה במהירות, המכימוזאורוס שחי בים וסרקוסוכוס הענק שחי בנהרות צפון אפריקה. באמצע הקרטיקון התפתחו התנינאים המודרניים (ענף Crocodylia), כאשר הגדול שבהם היה הדיינוסוכוס, ואלה נראו כמעט זהים לתנינאים של ימינו ותפסו אותה גומחה אקולוגית: טורפי-על במקווי מים שצדו מהמארב. חלק מהתנינים הקדומים הללו הגיעו לממדי ענק ואף טרפו דינוזאורים. אנטומיה ופיזיולוגיה מהו דינוזאור ממוזער\|250px\|יציבה של חולייתנים יבשתיים. משמאל: יציבה של זוחל בה הרגליים פרושות לצדדים, באמצע: יציבה זקופה של דינוזאורים ויונקים, מימין: יציבה זקופה של ראויסוכיה (טורפים קדומים דמויי תנין). ממוזער\|250px\|גולגולת של דיאפסידים. ישנן שתי הגדרות פילוגנטיות וקלדסטיות (כלומר, מבוססות על "עץ משפחה" וסיסטמטיקה) לקבוצת הדינוזאורים: כל צאצא של האב הקדמון הצעיר ביותר המשותף למגלוזאורוס ואיגואנודון. כל צאצא של האב הקדמון הצעיר ביותר המשותף לטריצרטופס ועופות בתראים. אם מקבלים את התזה הפילוגנטית של בארון ודייוויד ב. נורמן מ-2017 יש להוסיף להגדרות אלו גם את ההררזאורוס והדיפלודוקוס. בפועל, כדי להבדיל בין הדינוזאורים לשאר הזוחלים הקדומים שחיו בעידן המזוזואיקון יש להסתכל על הסימנים האנטומיים הבאים בשלד: יציבה זקופה, בה הרגליים נמצאות ישירות מתחת לגוף. יציבה זו אפשרה הליכה מהירה יותר ותמיכה במשקל עצמי גבוה יותר. באגן הירכיים, בין עצם הכסל לעצמות החיק והשית, במקום שבו משתלב מפרק עצם הירך, אין כיסוי עצם אלא רק רקמה סחוסית (שלא משתמרת במאובנים), בניגוד לזוחלים אחרים בני אותה תקופה. תצורה זו נקראת לעיתים "אגן ירכיים פתוח". בדינוזאורים הקדומים, הגפיים הקדמיות היו זרועות שבהן כף יד בעלת 5 אצבעות שאחת מהן – האגודל – נמצאת בכיוון נגדי לשאר האצבעות ומאפשרת סגירה ואחיזה (כמו ידיים של פרימטים). ידיים אוחזות אלה אפשרו לדינוזאורים הראשונים לצוד טרף קטן ביעילות רבה יותר ולאוחזו בקלות. בהמשך, עם התפתחות הדינוזאורים ותפיסת גומחות אקולוגיות נוספות, מאפיין זה השתנה באופן ניכר במינים רבים של דינוזאורים. (למשל: ידיהם הקדמיות של זאורופודים וצרטופסיים שהלכו על 4 דמו יותר לעמודים עם אצבעות בעלי פרסות, שלא יכלו לאחוז בכלום. או למשל: ידיהם של הטירנוזאוריים שהיו קצרות וכללו רק 2 אצבעות כל אחת.) מאפיינים אנטומיים בגולגולת. אחד המאפיינים הבולטים הוא היותם של הדינוזאורים דיאפסידים: כלומר, הגולגולת שלהם היא בעלת שני פתחי צדע מאחורי ארובת העין, פתח אחד גובל בעצם הקשקשת ובעצם הקודקוד. מאפיין אחר הוא קיומה של עצם Quadratojugal (רבועה-לחי, QJ בתרשים שלמעלה) וסגירת הפרצה מאחורי הלסת העליונה בעצם. קיום המבנה הזה הוא מהדברים המבדילים בין גולגולת של דינוזאור לבין גולגולת של לטאה. הבדל נוסף נמצא בכך שלא הייתה לדינוזאורים עין הקודקוד הקיימת אצל חלק מן הלטאות ואצל מחודקי ראש. עצם הרבועה אצל דינוזאורים הייתה קבועה במקומה. אצל לפידוזאורים יש לעצם זאת יכולת תנועה. שלד ועצמות 700px גולגולת חוליות הצוואר חוליות עמוד השדרה חוליות אגן הירכיים חוליות הזנב ארובת העין קדם-לסת עליונה לסת עליונה שיניים לסת תחתונה מזלג החזה עצם השכם Coracoid עצם החזה צלעות עצם הזרוע עצם החישור עצם הגומד כף היד Gastralia עצם הירך שוקה שוקית כף הרגל אגן הירכיים: עצם השת אגן הירכיים: עצם החיק אגן הירכיים: עצם הכסל עצמות השברונים Skull Cervical Vertebrae Dorsal Vertebrae Sacral Vertebrae Caudal Vertebrae Orbit – Eye Socket Premaxilla Maxilla Teeth Mandible Furcula Scapula Coracoid Sternum Ribs Humerus Radius Ulna Manus Gastralia Femur Tibia Fibula Pes Ischium Pubis Ilium Chevrons 700px\|שלד של טריצרטופס עם שמות העצמותשלד של טריצרטופס עם שמות העצמות. לחצו על התמונה להגדלה. גודל ממוזער\|250px\|איור השוואתי של גודל אדם (1.80 מטר) לעומת דינוזאורים מחמישה ענפים עיקריים: זאורופודה (טיטאנוזאוריה), תרופודה, תיראופורה (סטגוזאוריה), אורניתופודה (הדרוזאוריים) ומרגינוצפליה (צרטופסיה – צרטופסיים). ממוזער\|250px\|השוואת גדלים של הדינוזאורים הגדולים ביותר – הזאורופודים מענף טיטאנוזאוריה. גודל כל משבצת: מטר. ממוזער\|250px\|השוואת התרופודים הטורפים הגדולים ביותר. גודל כל משבצת: מטר. ממוזער\|250px\|השוואת הצרטופסיים הגדולים ביותר (שגודלם נע מהיפופוטם ועד פיל אפריקני). גודל כל משבצת: מטר. ממוזער\|250px\|השוואת גדלים של דינוזאורים מגיל המאסטריכט, גודל כל משבצת: מטר. ממוזער\|250px\|הדינוזאורים הקטנים ביותר שאינם עופות. הדינוזאורים מפורסמים כנראה בעיקר בזכות גודלם הרב אך לא כל הדינוזאורים היו גדולים. לצד ענקים כמו הזאורופודים וההדרוזאוריים היו גם דינוזאורים הקטנים מאדם. בקרב המנירפטורים והאביאלאה (דמויי עופות) היו דינוזאורים רבים בגודל תרנגולת. הדינוזאורים הגדולים ביותר היו גדולים מכל בעלי החיים היבשתיים שחיו פעם, וכיום משתווים להם בגודלם רק הלווייתנים. הדינוזאורים הגדולים ביותר היו, כאמור, הזאורופודים שגודלם נע בין 10 ל-40 מטר ומשקלם היה עשרות טונות. הדינוזאור הגדול ביותר שנתגלה, היה הטיטאנוזאור ארגנטינוזאורוס שאורכו נע בין ל- ומשקלו בין 70 ל-100 טון. פטגוטיטאן שנתגלה ב-2014 היה בגודל דומה: אורכו ומשקלו כ-69 טון. זאורופוסידון, פוארטזאורוס, פוטאלונגקוזאורוס, אלמוזאורוס ופרליטיטאן הגיעו לארכים של למעלה מ-30 מטר ומשקל של למעלה מ-50 טון. מבין הזאורופודים של היורה היה הסופרזאורוס הארוך ביותר (34–42 מטר) והאפטוזאורוס הכבד ביותר (50–72 טונות), והברכיוזאורוס הגבוה ביותר (15 מטר גובה ומשקל של כ-50 טונות). ישנם שני זאורופודים שייתכן והגיעו לגדלים גדולים יותר – אמפיקוליאס פרג'ילימוס שאומדן השיא של אורכו הוא 73.23 מטרים, ומשקל השיא המיוחס לו הוא 249.55 טונות, ובזה הוא היה ארוך וכבד בהרבה מכל לווייתן כחול, וברוהאתקאיוזאורוס, שמשקלו הוערך ב-135–220 טון, ואורך השיא המיוחס לו היה 150 רגל = 45.72 מטרים, וגם הוא היה ארוך וכבד מכל לווייתן. עם זאת, בגלל חומר מאובנים רעוע ביותר מעמדם והערכות גודלם מוטלים בספק גדול, שנויים במחלוקת ואינם חלק מהקונצנזוס המדעי. מבין התרופודים הדינוזאור הגדול ביותר היה ספינוזאורוס, דינוזאור טורף שחי באפריקה ואכל בעיקר דגים גדולים. אורכו היה ומשקלו מעל ל-9 טונות. במשך שנים נחשב טירנוזאורוס רקס לטורף היבשתי הגדול ביותר, באורך של ומשקל של 6–9 טונות אך בעשורים האחרונים נתגלו טורפים גדולים יותר דוגמת קרכרודונטוזאורוס, גיגאנוטוזאורוס ומפוזאורוס רוסה שאורכם נע בין 13 ל-15 מטר ויכלו אף לתקוף זאורופודים בוגרים ענקיים דוגמת ארגנטינוזאורוס ופרליטיטאן. בקרב סדרת בעלי אגן דמוי עוף היו דינוזאורים קטנים, בינוניים וגדולים. האיגואנודון הגיע לאורך של 10 מטר ומשקל של 3 טונות. ההדרוזאוריים היו כנראה הגדולים ביותר בסדרה זו ויכלו להגיע עד לאורכים של ומשקל של פיל או שניים. שאנטונגוזאורוס הגיע לאורך של מעל 15 מטר ומשקל של עד 16 טונות. בקרב תת-הסדרה תיראופורה הדינוזאורים הגדולים ביותר היו סטגוזאורוס באורך ומשקל של עד 5 טונות ואנקילוזאורוס שאורכו ומשקלו עד 6 טונות. שאר בני התת-סדרה היו בינוניים ואורכם נע בין 3 ל-6 מטר. הצרטופסים הפרימיטיביים היו קטנים-בינוניים, אורכם לא עלה על 2 מטר ומשקלם על כמה מאות ק"ג, אך הצרטופסיים המתקדמים היו בינוניים וגדולים ואורכם עלה על 4 מטר ומשקלם היה כשל קרנף או פיל אפריקאי בוגר. הצרטופסים הגדולים ביותר היו אאוטריצרטופס, טריצרטופס, טיטאנוצרטופס, טורוזאורוס ופנטצרטופס – כולם באורך ומשקל של למעלה מ-6 טונות, אך ייתכן שהטריצרטופסים הגדולים ביותר שקלו אף כ-10–12 טונות. לצרטופסיים בעלי הקרניים היו גולגולות הדינוזאורים הגדולות ביותר, שהגיעו לאורכים של 2–3 מטרים. ממוזער\|700px\|מרכז\|איור השוואתי של גודלי דינוזאורים מפורסמים מ-5 ענפים שונים (למעלה) והשוואה של גודלי הדינוזאורים הגדולים ביותר – הטיטאנוזאורים (למטה). מקרא ומפתח מינים: , , , , , , , , , , , , . פלאונטולוגים חקרו את קצב הגדילה של הדינוזאורים באמצעות ניתוח העצמות שנשתמרו באמצעות מיקרוסקופ וכן באמצעות טבעות גדילה שגילו בעצמות אלה. הפלאונטולוגים הסיקו שאסטרטגיית הגדילה של הדינוזאורים הייתה שונה מהזוחלים והיונקים של ימינו. הם נולדו קטנים (מביצים שגודלן המקסימלי היה כשל כדורגל) וגדלו מהר בשנותיהם הראשונות. כעבור מספר שנים מבקיעתם חלה תקופת גדילה מהירה במיוחד ותוך מספר שנים הגיעו לגודל כמעט מלא. אחרי שהגיעו לבגרות קצב גדילתם הואט אך לא נעצר לגמרי. לגודלם של הדינוזאורים היו יתרונות רבים. ראשית, ככל שבעל החיים גדול יותר כך קשה יותר לטרוף אותו (כיום, למשל, היפופוטמים בוגרים כמעט חסינים מטריפה על ידי תנינים בשל גודלם הרב). שנית, ככל שנפח הגוף גדול יותר ביחס לשטח הפנים אובדן החום לסביבה קטן יותר, ויחס זה גדל ככל שהיצור גדול יותר. לכן יצורים גדולים יותר מאבדים פחות חום לסביבה ויכולים לשמור על טמפרטורת גוף יציבה יחסית. דבר זה אפשר להם להיות מזותרמיים (ראו בהמשך) ולהתבסס פחות על דם חם לשמירת טמפרטורת הגוף גבוהה מספיק ובכך להסתפק בפחות מזון מאשר בעל-חיים בעל דם חם בגודל דומה. יתרון נוסף קשור לתזונה והיכולת להתקיים על מזון בעל ערך תזונתי נמוך. זו טעות נפוצה לחשוב שכל הדינוזאורים היו יצורים גדולים או ענקיים במיוחד. אומנם, הזאורופודים, דוגמת הארגנטינוזאורוס והסופרזאורוס, הם בעלי החיים הגדולים ביותר שהילכו אי-פעם על היבשה (עם אורך של למעלה מ-30 מטר ומשקל של עד 100 טון), והטירנוזאורוס רקס היה אחד מהטורפים היבשתיים הגדולים והמפחידים ביותר, אך לצידם התקיימו גם דינוזאורים קטנים יותר, וחלקם אף היו קטנים מאדם, בעיקר הדינוזאורים המנוצים, שגודלם היה כשל תרנגולת (אורך של כ-20–30 ס"מ ומשקל של פחות מקילוגרם אחד) ואף של עורב, למשל מיקרורפטור. היו גם דינוזאורים לא-מנוצים קטנים: הקומפסוגנתוס הוא אחד הדינוזאורים הקטנים הידועים ביותר, שטרף בעיקר בעלי חיים קטנים כגון לטאות וחרקים. נתגלה גם מאובן של דינוזאור צמחוני בשם מאוסזאורוס ("לטאת עכבר") שגודלו כ- אך נראה שהמאובן שנמצא היה של גור. בשנת 2020 זוהה "אוכולודנתאביס כהאונגראא" Oculudentavis khaungraae כ"דינוזאור הקטן ביותר" בעל גולגולת שאורכה 1.4 ס"מ ומידות שמתחרות במידותיו של יונק הדבש. לסתותיו הכילו 23 שיניים. הגולגולת נמצאה שמורה בתוך ענבר בן 99 מיליון שנה, שנמצא במיאנמאר בשנת 2020, יותר מאוחר זוהה Oculudentavis khaungraae כלטאה. מטבוליזם עם גילויים של הדינוזאורים הייתה סברה כי היו בעלי "דם קר". תהיות באשר לאופן שבו יצורים כה גדולים הצליחו להתנועע ביעילות ביבשה, ללא חילוף חומרים גבוה (הבא בד בבד עם אנדותרמיה, "דם חם") הביאו לערעור של סברה זו בפרט לאור עבודתו של רוברט בקר בשנות ה-80 של המאה ה-20. שאלה זו קשה לבדיקה ישירה כי במאובנים לא נשמרו תאי דם ורקמות רכות אחרות. גישה אחת לבדיקת השאלה היא בדיקת היחס בין טורפים לצמחוניים בפאונה של הדינוזאורים. בעל-חיים בעל דם חם צריך הרבה יותר מזון מאשר בעל-חיים בעל דם קר, ולכן אוכלוסיית צמחוניים נתונה יכולה להחזיק הרבה פחות טורפים בעלי דם חם מאשר טורפים בעלי דם קר. בדיקה בפאונות של הדינוזאורים הראה שהדינוזאורים היו יותר קרובים ליחס שמתקיים ביונקים, שבו רק 5% מהפאונה היא טורפים, מאשר ליחס שמתקיים עבור זוחלים (בעלי דם קר), שבו קרוב לשליש מהפאונה הם טורפים. החוקרים גם דנו במבנה הלב של הדינוזאורים. מאחר ששני הענפים הקרובים ביותר לדינוזאורים כיום הם התנינאים והעופות, שלשניהם לב עם מבנה של ארבעה חדרים, הסיקו הפלאונטולוגים שגם לדינוזאורים היה כנראה לב בעל ארבעה חדרים. בשנת 2000 נטען כי נמצאו ראיות לקיום לב בעל מבנה ארבעה חדרים בדינוזאור (מבנה לבם של בעלי דם חם כיום: יונקים ועופות), אולם טענה זו שנויה במחלוקת. מחקר שנערך ב-2014 טען שהדינוזאורים לא היו הומיאותרמיים כמו יונקים או הטרותרמיים כמו זוחלים אלא שילוב של השניים או משהו באמצע, דבר שלו החוקרים קראו "מזותרמיים". באמצעות ניתוח קצב גדילה ופעילות מטבולית בחולייתנים רבים מצאו החוקרים שיש קשר בין קצב הגדילה לקצב חילוף החומרים. קצב הגדילה של הדינוזאורים היה מהיר יותר מזה של זוחלים אך איטי מזה של יונקים. מכך הסיקו החוקרים שהדינוזאורים יכלו לשנות את הפעילות האנרגטית וקצב חילוף החומרים בגופם כדי להעלות את טמפרטורת הגוף שלהם ולאפשר להם לנוע במהירות (לרדוף אחרי טרף או לברוח מטורף) ומנגד הם יכלו להוריד את קצב חילוף החומרים שלהם על מנת לחסוך באנרגיה ולהקטין את כמות המזון הנדרשת לקיומם התקין. החוקרים סבורים שתכונה זו נתנה לדינוזאורים יתרון אבולוציוני שבזכותו שלטו בכדור הארץ במשך למעלה מ-150 מיליון שנה. בשנת 2020 פורסם מחקר בהובלת החוקרת הישראלית פרופ' חגית אפק, ובו אישוש להנחה שמינים שונים של דינוזאורים היו בעלי דם חם. המחקר השתמש בשיטת האיזוטופים המצומדים כדי להעריך באיזה טמפרטורת גוף נוצרו ביצי דינוזאורים שהכילו סידן פחמתי, ומצא שהיא עמדה על 35–40 מעלות צלזיוס. מחקר שפורסם בכתב העת Nature בשנת 2022 ובדק קצב נשימה של חמצן לפי שרידים כימיים-מולקולריים שהשאירה הנשימה על עצמות והשתמרו במאובנים מצא שהדינוזאורים בעלי אגן דמוי לטאה (התרופודים ודמויי-זאורופודים) היו בעלי דם חם ואילו הדינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף היו בעלי דם קר. רבייה הדינוזאורים התרבו כמו זוחלים ועופות על ידי הטלת ביצים. הרגלי הקינון של הדינוזאורים משתנים ממין למין. חלקם קיננו לבד וחלקם קיננו בעדרים באתרי קינון שנתיים. ישנן עדויות לכך שדינוזאורים מסוימים דגרו על הביצים. ככל הנראה חלק מהדינוזאורים היו הורים טובים וטיפלו בצאצאיהם. עם זאת, גילוי מאובנים במדגסקר של תינוקות רפטוזאורוס (זאורופוד מקבוצת טיטאנוזאוריה), הראה שהם די מהר נהפכו לעצמאיים ויכלו ללכת בקלות. עוד הראה המחקר שקצב הגדילה של התינוקות היה מהיר ביותר: בתוך כחודשיים אחד התינוקות גדל ממשקל 3.4 ק"ג למשקל של 40 ק"ג. מגוון הדינוזאורים הדינוזאורים היו בעלי חיים מגוונים מאוד ומילאו גומחות אקולוגיות רבות. כיום ידועים בין 700 ל-1000 מיני דינוזאורים שאינם עופות, ועוד כ-10,000 מיני עופות. רשימה של כמעט כל סוגי הדינוזאורים ניתן למצוא באתר של ד"ר תומאס ר. הולץ הבן. הטבלה שלהן מציגה רשימה חלקית של דינוזאורים ידועים ומוכרים במיוחד או בעלי חשיבות בתולדות חקר הדינוזאורים. הטבלה מציגה את המגוון הביולוגי הרב של הדינוזאורים ואת הקבוצות העיקריות שלהם. היא כוללת מידע בסיסי וכן שתי תמונות לכל דינוזאור: תמונת המאובנים או השלד, ואיור המשחזר כיצד נראה הדינוזאור בחיים. שם בעבריתושם מדעי תמונת מאובנים שחזור קבוצה תקופה גודל הערות טירנוזאורוס רקס Tyrannosaurus "מלך הלטאות העריצות" 220px 220px תרופודה > טירנוזאוריים קרטיקון עליון 12.8 מטר,6–9 טון אולי הדינוזאור המפורסם ביותר,חי עד לסוף עידן הדינוזאורים טריצרטופס Triceratops "פרצוף בעל שלוש קרניים", בקיצור: "תלת קרן" 220pxטקסט=\|220x220 פיקסלים מרגינוצפליה > צרטופסיה > צרטופסיים קרטיקון עליון אחד הדינוזאורים המוכרים והידועים ביותר, הדינוזאור הנפוץ באזור מחייתו,חי עד לסוף עידן הדינוזאורים אפטוזאורוס Apatosaurus "לטאה מטעה" 220 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים זאורופודה > דיפלודוקיים יורה עליון 21–27 מטר,26–30 מטר?32–72 טון אחד הדינוזאורים המוכרים ביותר,בעבר ברונטוזאורוס נחשב למין שלו מגלוזאורוס Megalosaurus "לטאה גדולה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > מגלוזאוריים יורה עליון 9–10 מטר,1.1 טון הדינוזאור הראשון שנתגלה דיפלודוקוס Diplodocus "קורה כפולה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים זאורופודה > דיפלודוקיים יורה עליון 27–32 מטר, 20–27 טון אחד הדינוזאורים המוכרים ביותר,סייסמוזאורוס הוא מין שלו סטגוזאורוס Stegosaurus "לטאה מקורה""לטאה בעלת גג" 220 פיקסלים 220x220 פיקסלים תיראופורה > סטגוזאוריה יורה 9 מטר, 2–3 טון אחד הדינוזאורים המוכרים ביותר דיינוניכוס Deinosuchus "טופר נוראי" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > דרומאוזאוריים קרטיקון תחתון 3 מטר,כ-80 ק"ג ככל הנראה בעל נוצות,גילויו פתח את "רנסאנס הדינוזאורים" אדמונטוזאורוס Edmontosaurus "לטאת אדמונטון" 220 פיקסלים 220 פיקסלים אורניתופודה > הדרוזאוריים קרטיקון עליון 12–13 מטר,3–5 טון מן הדינוזאורים הנפוצים בזמנו,חי עד לסוף עידן הדינוזאורים ברכיוזאורוס Brachiosaurus "לטאת זרוע" 220 פיקסלים 220 פיקסלים זאורופודה > ברכיוזאוריים יורה עליון וקרטיקון תחתון 26 מטר,28–43 טון אחד הדינוזאורים הגבוהים ביותר אנקילוזאורוס Ankylosaurus "לטאה מאוחה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תיראופורה > אנקילוזאוריה > אנקילוזאוריים קרטיקון עליון 6–10 מטר,6 טון הדינוזאור המשוריין הידוע ביותר,חי עד לסוף עידן הדינוזאורים אלוזאורוס Allosaurus "לטאה שונה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > אלוזאוריים יורה עליון 9–11 מטר,2 טון אחד הדינוזאורים הטורפים הידועים ביותר ארגנטינוזאורוס Argentinosaurus "לטאת ארגנטינה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים זאורופודה > טיטאנוזאוריה קרטיקון עליון הדינוזאור הגדול ביותר שידוע למדע ביחד עם פטגוטיטאן פטגוטיטאן Patagotitan "הטיטאן מפטגוניה" 220 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים זאורופודה > טיטאנוזאוריה קרטיקון עליון הדינוזאור הגדול ביותר שידוע למדע ביחד עם ארגנטינוזאורוס גיגאנוטוזאורוס Giganotosaurus "לטאה ענקית דרומית" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > קרכרודונטוזאוריים קרטיקון עליון 12–14 מטר,8–9 טון אחד הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר איגואנודון Iguanodon "שן איגואנה" 264x264 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים אורניתופודה > איגואנודונטידים קרטיקון תחתון 10–13 מטר, כ-3 טון אחד הדינוזאורים הראשונים שנתגלו סטירקוזאורוס Styracosaurus "לטאה קוצנית" 220 פיקסלים 220 פיקסלים מרגינוצפליה > צרטופסיה > צרטופסיים קרטיקון עליון 5.5 מטר,2–3 טון מן הצרטופסיים המוכרים ביותר ממנצ'יזאורוס Mamenchisaurus "לטאת ממנצ'י (אזור בסין)" 220 פיקסלים 220 פיקסלים זאורופודה > ממנצ'יזאוריים יורה עליון 26–35 מטר, 25–60 טון דינוזאור ענק בעל הצוואר הארוך ביותר היפסילופודון Hypsilophodon "שן היפסילופוס (איגואנה)" 220 פיקסלים 220 פיקסלים אורניתופודה קרטיקון תחתון 1.8 מטר,20 ק"ג דינוזאור קטן,אחד מהדינוזאורים הנפוצים בזמנו ספינוזאורוס Spinosaurus "לטאת עמוד-שדרה" 220x220 פיקסלים 220x220 פיקסלים תרופודה > ספינוזאוריים קרטיקון עליון 14–18 מטר7–20 טון כנראה הטורף היבשתי הגדול ביותר,ככל הנראה צד דגים גדולים בנהרות זאורופוסידון Sauroposeidon "לטאת פוסידון"(אל הים ורעידות האדמה היווני) 220 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים זאורופודה > מקרונריה קרטיקון תחתון 28–34 מטר, 50–60 טון הדינוזאור הגבוה ביותר צלופיזיס Coelophysis "גוף חלול","צורה חלולה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה טריאס עליון 3 מטר,15–20 ק"ג ולוצירפטור Velociraptor "שודד מהיר" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > דרומאוזאוריים קרטיקון עליון כ-2 מטר,כ-15 ק"ג דינוזאורים מנוצים,מפורסמים בזכות פארק היורה פרוטוצרטופס Protoceratops "פנים בעלות קרניים קדומות" 220 פיקסלים 220 פיקסלים מרגינוצפליה > צרטופסיה קרטיקון עליון 1.8 מטר,180 ק"ג גלימימוס Gallimimus "דמוי עוף" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > אורניתומימיים קרטיקון עליון 4–6 מטר,440 ק"ג דינוזאור בינוני דמוי יען פרזאורולופוס Parasaurolophus "סמוך לזאורולופוס"(דינוזאור אחר מאזור מונגוליה) 220 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים אורניתופודה > הדרוזאוריים קרטיקון עליון 10 מטר,כ-3 טון פלטוזאורוס Plateosaurus "לטאה רחבה" 220 פיקסליםטקסט=\|220x220 פיקסלים דמויי זאורופודים טריאס עליון 4–10 מטר,600–4000 ק"ג קומפסוגנתוס Compsognathus "לסת נאה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > קומפסוגנתוסיים יורה עליון פחות ממטר,2.5 ק"ג דינוזאור קטן מאוד פכיצפלוזאורוס Pachycephalosaurus "לטאה בעלת ראש עבה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים מרגינוצפליה > פכיצפלוזאוריים קרטיקון עליון 3–4 מטר, כ-1000 ק"ג אאופלוצפלוס Euoplocephalus "ראש ממוגן היטב" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תיראופורה > אנקילוזאוריה > אנקילוזאוריים קרטיקון עליון 6–7 מטר2 טון פסיטקוזאורוס Psittacosaurus "לטאת תוכי" 220 פיקסלים 220 פיקסלים מרגינוצפליה > צרטופסיה קרטיקון עליון 2 מטר20 ק"ג הדינוזאור הנפוץ בזמנו ובאזורו ארכאופטריקס Archaeopteryx "כנף קדומה" 220 פיקסלים 220 פיקסלים תרופודה > דרומאוזאוריים > אביאלאה יורה עליון כגודל ציפור "החוליה המקשרת" בין הדינוזאורים לעופות שיאים בטבלה שלהלן מובאים שיאים של דינוזאורים שאינם עופות. שיאנים דינוזאורים שיא תמונה שם הערות הדינוזאור ובעל החיים היבשתי הגדול ביותר 250px\|מרכז ארגנטינוזאורוס הזוחל הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא כנראה הדינוזאור הזאורופוד ארגנטינוזאורוס: אורכו היה ככל הנראה כ- ומשקלו נע בין 70 ל-100 טונות. מאחר שאין שלד שלם של הארגנטינוזאורוס, מדובר בהערכות. זאורופודים אחרים כגון הפוארטזאורוס, הפטגוטיטאן, הפוטאלונגקוזאורוס, הסופרזאורוס, הזאורופוסידון, האלמוזאורוס והאפטוזאורוס מתמודדים אף הם על תואר זה, והערכות גודלם משתנות עם גילוי מאובנים חדשים. ייתכן שישנם זאורופודים גדולים אף יותר כגון האמפיקוליאס מהמין Amphicoelias fragillimus והברוהאתקאיוזאורוס, אך בגלל מצב גרוע ביותר של המאובנים קיומם מוטל בספק והערכות גודלם מאוד לא מדויקות. 500px הדינוזאור והזוחל הארוך ביותר 250px\|מרכז סופרזאורוס הדינוזאור הארוך ביותר שידוע מחומר מאובנים טוב הוא הסופרזאורוס, שלפי מאובנים שהתגלו ב-2021 אורכו המרבי הגיע ל-. מחזיק השיא הקודם, הפטגוטיטאן, הגיע לאורך של 37 מטר והארגנטינוזאורוס הגדול והכבד היה כנראה באורך דומה לפטגוטיטאן אך הוא ידוע מחומר מאובנים חלקי המקשה על הערכה מדויקת. הדינוזאור והזוחל הגבוה ביותר מרכז\|250x250 פיקסלים זאורופוסידון כשצווארו זקוף כלפי מעלה הגיע הזאורופוסידון לגובה של כ-, זהו גובהו של בניין בן 6 קומות. הזאורופוסידון היה דינוזאור ענקי: אורכו ומשקלו 50–60 טונות. הדינוזאור עם הצוואר הארוך ביותר מרכז\|250x250 פיקסלים ממנצ'יזאורוס לזאורופוד הסיני ממנצ'יזאורוס היה צוואר באורך של למעלה מ- ובו 19 חוליות, יותר מכל דינוזאור אחר. הגולגולת הגדולה ביותר 250px\|מרכז אאוטריצרטופס, טריצרטופס, פנטצרטופס לבני משפחת הצרטופסיים, הדינוזאורים בעלי הקרניים, היו הגולגולות הגדולות ביותר בקרב הזוחלים היבשתיים. אורכן הגדול של גולגולות הצרטופסיים נובע מהעטרה שצומחת באחורי הגולגולת ובולטת כמעין מניפת עצם סביב הצוואר. במשך שנים החזיק בתואר הטורוזאורוס, אך ב-2004 נמצא גולגולת ארוכה יותר של פנטצרטופס, שאורכה למעלה מ-. ב-2007 התגלה הצרטופסי הגדול ביותר: אאוטריצרטופס ולו גולגולת ענקית באורך של כ-. לטריצרטופס הייתה גולגולת כבדה וחזקה, בגלל העטרה המוצקה, ואורכה הממוצע היה כ-2.2 מטר, כאשר הגולגולת הגדולה ביותר שתועדה הייתה באורך . הקרניים הגדולות ביותר 250px\|מרכז טריצרטופס לטריצרטופס היו הקרניים הארוכות ביותר: למאובן MOR 3027 שכונה בשם Yoshi's Trike היו ליבות קרניים מעצם באורך וכשהיו מכוסות בקרטין אורכן הגיע ל-. בניגוד לקרני האנטילופות של ימינו, קרניו של הטריצרטופס היו גם עבות וחסונות, ושימשו כנשק יעיל נגד טורפים. הנשיכה החזקה ביותר בדינוזאורים 250px\|מרכז טירנוזאורוס, טריצרטופס עוצמת הנשיכה של הטירנוזאורוס, דינוזאור טורף ענק שחי באמריקה הצפונית בשלהי הקרטיקון, הוערכה ב- ויכלה לרסק ולנפץ עצמות. לשם השוואה, עוצמת הנשיכה של תנין היאור היא כ-22,400 ניוטון ושל הדיינוסוכוס היא כ-102,000 ניוטון. לטריצרטופס הייתה נשיכה חזק מאוד בזכות שרירים גדולים המעוגנים לעטרה ולפי ההערכה עוצמת הנשיכה שלו הייתה באותו סדר גודל של הטירנוזאורוס וייתכן שאף גדולה יותר. הטורף היבשתי הגדול ביותר מרכז\|250x250 פיקסלים ספינוזאורוס הספינוזאורוס, דינוזאור תרופוד שחי בצפון אפריקה, היה הטורף היבשתי הגדול ביותר: אורכו היה (לשם השוואה, אורכו של הטירנוזאורוס רקס לא עלה על 13 מטר) ומשקלו בין 7 ל-20 טונות. למרות גודלו הרב ומלתעותיו המפחידות, נראה שניזון בעיקר מדגי ענק שחיו בנהרות האזור באותה תקופה. הדינוזאור עם הכי הרבה מינים 250px\|מרכז פסיטקוזאורוס בסוג פסיטקוזאורוס, שחי בקרטיקון במזרח אסיה, ידועים 9–11 מינים, יותר מכל דינוזאור אחר. הפסיטקוזאורוס היה נציג מוקדם של ענף הצרטופסים. מיון הדינוזאורים מבחינה פילוגנטית הענף Dinosauria מוגדר להיות קבוצת כל בעלי-החיים שהם הצאצאים של האב הקדמון המשותף הצעיר ביותר של טריצרטופס ועופות בתראים. רוב הדינוזאורים מחולקים לשתי סדרות: בעלי אגן דמוי לטאה – Saurischia (זאוריסקיה) בעלי אגן דמוי עוף – Ornithiscia (אורניתיסקיה) חלוקה זו נעשית לפי צורת אגן הירכיים. בעלי אגן הלטאה הופיעו קודם. אצלם עצם החיק (pubis) פונה קדימה ויוצרת מעין צורת V הפוך עם עצם השת (ichium). אצל בעלי האגן דמוי עוף, עצם החיק צמודה לעצם השת, אך יש לה בליטה שפונה קדימה. בפועל, שמות אלה – זאורסיקיה ואורניתיסקיה – עשויים להטעות, כי העופות התפתחו מהתרופודה, תת-סדרה של דינוזאורים בעלי אגן דמוי לטאה, ולא מדינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף. להלן מיון של קבוצות הדינוזאורים השונות. המיון מכיל את הקבוצות העיקריות, אך לא את כל הקבוצות והמשפחות. במאה ה-21 חלו שינויים בשיטת המיון הטקסונומית וסדרות, תת-סדרות, אינפרא-סדרות, על-משפחות ומשפחות דינוזאורים רבות שינו את מעמדן הטקסונומי. הגישה של מיון באמצעות ענפים הפכה במאה ה-21 לנפוצה יותר. דינוזאוריה בעלי אגן דמוי לטאה (Saurischia) 50px תרופודה Theropoda (כולם הלכו על שתי רגליים, רובם היו טורפים) הררזאוריים Herrerasauridae (טורפים דו-רגליים קדומים) 70px צלופיזיים Coelophysoidea (תרופודים קטנים וקדומים, כוללים את הצלופיזיס ואת קרוביו) 70px דילופוזאוריים Dilophosauridae (תרופודים טורפים עם בליטות וכרבולות על ראשם) 50px צרטוזאורים Ceratosauria (תרופודים בעלי בליטות מעין קרניים, היו נפוצים בקרטיקון) 70px טטנורים Tetanurae (בעלי "זנב קשיח", כוללים את רוב התרופודים) מגלוזאורים Megalosauroidea (תרופודים גדולים הכוללים את המגלוזאוריים ואת הספינוזאוריים) מגלוזאוריים Megalosauridae (תרופודים גדולים מוקדמים הכוללים את המגלוזאורוס) 70px ספינוזאוריים Spinosauridae (תרופודים גדולים הכוללים את הספינוזאורוס והבריוניקס, אכלו בעיקר דגים) 70px קרנוזאוריה Carnosauria (תרופודים גדולים, בהם האלוזאוריים והקרכרודונטוזאוריים) אלוזאוריים Allosauridae (תרופודים טורפים גדולים מתור היורה) 50px קרכרודונטוזאוריים Carcharodontosauridae (תרופודים טורפים גדולים מאוד, חיו בתור הקרטיקון) 40px קלורוזאוריה Coelurosauria (משפחה מגוונת של תרופודים, חלקם בעלי נוצות, מהם כנראה התפתחו העופות) קומפסוגנתוסיים Compsognathidae (קלורוזאורים קטנים, כגון הקומפסוגנתוס) 50px טירנוזאוריים Tyrannosauridae (טירנוזאורוס וקרוביו, בעלי ידיים קטנות בנות 2 אצבעות עם טפרים) 80px אורניתומימוזאוריה Ornithomimosauria ("מחקי יען", בהם האורניתומימיים, תרופודים חסרי שיניים דמויי יען) 70px אלברזאוריה Alvarezsauroidea (בעיקר טורפי חרקים, עם טפר מוגדל בגפיהם הקדמיות) 70px מנירפטורים Maniraptora (תרופודים בעלי זרועות ואצבעות ארוכות ורזות) תריזינוזאוריה Therizinosauria (צמחוניים דו-רגליים בעלי טפרים ארוכים וראשים קטנים יחסית) 50px אובירפטורוזאוריה Oviraptorosauria 50px דיינוניכוזאוריה Deinonychosauria (ה"רפטורים", טורפים חכמים, קטנים עד בינוניים, בעלי טפר גדול על הבוהן) 70px ארכיאופטריקיים Archaeopterygidae (תרופודים קטנים בעלי נוצות, עופות קמאים) 50px אביאלאה Avialae (מהם התפתחו העופות וכללו את העופות הראשונים) עופות Aves (העופות המודרניים) 50px דמויי זאורופודים Sauropodomorph (צמחוניים, בעלי צווארים וזנבות ארוכים) גואייבסזאוריים Guaibasauridae (דמויי זאורופודים פרימיטיביים, קטנים ואוכלי כל) 70px פלטאוזאוריים Plateosauridae (פרוזאורופודים פרימיטיביים, הולכים על שתי רגליים) 70px ריוחזאוריים Riojasauridae (דמויי זאורופודים פרימיטיביים וקטנים יחסית) 70px מסוספונדיליים Massospondylidae (דמויי זאורופודים פרימיטיביים וקטנים יחסית) 70px זאורופודה Sauropoda (דמויי זאורופודים גדולים וכבדים, הולכים על ארבע רגליים) וולקנודוניים Vulcanodontidae (זאורופודים פרימיטיביים עם גפיים דמויות עמודים) 70px אאוזאורופודה Eusauropoda ("זאורופודים אמיתיים") צטיוזאוריים Cetiosauridae ("לטאות לווייתן") 60px טוריאזאוריה Turiasauria (קבוצה של זאורופודים שחיו באירופה) 60px נאוזאורופודה Neosauropoda ("זאורופודים חדשים") דמויי דיפלודוקיים Diplodocoidea (דינוזאורים בעלי צוואר וזנב ארוכים) דיפלודוקיים Diplodocidae (זאורופודים ארוכים, בעלי זנב דמוי שוט, בעלי גולגולות קטנות ושיניים דמויי עפרונות) 75px דיקראוזאוריים Dicraeosauridae (זאורופודים בעלי זיזי שדרה מפוצלים וארוכים, וכנראה מפרש כפול) 70px רבאצ'יזאוריים (Rebbachisauridae) (זאורופודים בעלי סוללת שיניים בחזית פיהם) 50px מקרונריה Macronaria (גולגולות דמויות קופסה, שיניים דמויי כפיות או עפרונות) ברכיוזאוריים Brachiosauridae (בעלי צוואר ארוך וגבוה, גפיים קדמיות גדולות) 50px טיטאנוזאוריה Titanosauria (קבוצה מגוונת, נפוצים בעיקר ביבשות הדרומיות, חיו בקרטיקון) 80px טיטנוזאוריים (Titanosauridae) אנטרקטוזאוריים Antarctosauridae (כללו ענקים כמו ארגנטינוזאורוס ואלמוזאורוס) סלטזאוריים (Saltasauridae) (זאורופודים בעלי שריון גרמי) 70px קמרזאוריים (Camarasauridae) (בעלי גולגולת דמוית קופסה) 70px בעלי אגן דמוי עוף Ornithischia 50px הטרודונטוזאוריים Heterodontosauridae (אורניתופודים קטנים, צמחוניים או אוכלי כל עם שיניים דמויי שיני כלב) תיראופורה Thyreophora (דינוזאורים בעלי מעטה גרמי, רובם הלכו על ארבע רגליים) סטגוזאוריה Stegosauria (בעלי בליטות עצם על גבם ודוקרניים על זנבם, סטגוזאורוס וקרוביו) 50px אנקילוזאוריה Ankylosauria (הדינוזאורים המשוריינים, בעלי מעטה גרמי וקוצני, ולעיתים מעין אלה בזנבם) 70px גנאזאוריה Genasauria (דינוזאורים קטנים, הולכים על הרגליים האחוריות) לסוטוזאוריים Lesothosaurus 50px צרפודה Cerapoda אורניתופודה Ornithopoda (מגוונים בגודלם, הולכים על 2 או 4 רגליים, בעלי מנגנון לעיסה מתקדם ולעיתים בליטות על ראשם) 70px הדרוזאוריים Hadrosauridae (דינוזאורים בעלי מקור דמוי ברווז וכרבולות על ראשיהם) 70px מרגינוצפליה Marginocephalia ("ראשים עם שוליים", בעלי גולגולות עבות ובליטות שונות על ראשם) פכיצפלוזאורים Pachycephalosauria (דו-רגליים עם בליטה עבה דמוית כיפה על בראש הגולגולת שלהם) 70px צרטופסים Ceratopsia (רובם הולכים על ארבע רגליים, עם מקור דמוי תוכי ובליטה גרמית על ראשם) פסיטקוזאוריים Psittacosauridae (הדינוזאורים הפרימיטיביים ביותר בסדרה: קטנים, בעלי מקור תוכי, דו-רגליים) 50px פרוטוצרטופסיים Protoceratopsidae (קטנים, הולכים על ארבע רגליים, בעלי עטרה) 60px צרטופסיים Ceratopsidae (גדולים, הולכים על ארבע רגליים, בעלי עטרות גדולות וקרניים מפותחות) 80px עידן הדינוזאורים עידן המזוזואיקון החל לפני כ-252 מיליון שנה. תחילתו של עידן זה בהכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית גדולה, אשר הביאה לסיומו את העידן הקודם, עידן הפלאוזואיקון (הזמן מסוף עידן החיים הראשון, הפרקמבריון, שנמשך עד לפני 542 מיליון שנה ועד ההיכחדות הגדולה האמורה מעלה). עם תחילת עידן המזוזואיקון, אוכלסה היבשה במינים רבים של זוחלים. אף אחד מאלה לא היה דינוזאור. ממוזער\|250px\|שני פלטוזאורים בנוף מדברי האופייני לתור הטריאס. שמו של התור הראשון בעידן המזוזואיקון היה תור הטריאס. בזמנו, היה כדור הארץ מקום חם ויבש, באופן כללי. הוא היה יבש בהרבה, יחסית לתור הפרם, שקדם לו. בעלי חיים היו במירוץ להסתגלות לתנאים החדשים. בין קבוצות בעלי החיים הרבות שאכלסו אותה עת את היבשה, בלטו שתיים: סינאפסידה וארכוזאוריה. הראשונים, ששלטו במגוון צורות בעידן הפרם ובתחילת הטריאס, התמעטו עם הזמן, עקב תחרות עם הקבוצה השנייה, הארכוזאוריה. הארכוזאוריה הוכיחה עצמה כקבוצה מאוד מוצלחת, מבחינה אבולוציונית. הם פיתחו מינים רבים, מגוונים בגדלם וצורתם. חלק מהארכוזאורים היותר פרימיטיביים היו גדולים ושוכני מים. קבוצה אחת שלהם, התנינים, שרדה את מבחן הזמן. ארכוזאורים אחרים, דמו לתנינים, אך שכנו על היבשה וצוידו ברגליים ארוכות וחזקות משל קרוביהם המימיים. מהם גם היו קטנים, דו-רגליים. חלק מהאחרונים הפכו לדינוזאורים, שתחילה נבדלו אך מעט (בעיקר במבנה השלד) מאבותיהם. לקראת סוף הטריאס, תפסו הדינוזאורים גומחות אקולוגיות רבות שהיו שייכות לפני כן לסינאפסידה ולארכוזאוריה. סדרת הזאוריסקיה הייתה הראשונה שהתפתחה. התרפודים, הדינוזאורים הטורפים, שמרו תחילה על הצורה הבסיסית שירשו מהארכוזאורים, אך לקראת סוף הטריאס, התפתחו מהם הפרוזאורופודים ארוכי הצוואר, שלא דמו לשום חיה שהתקיימה לפניהם. בשלהי הטריאס התפתחה גם סדרת האורניתיסקיה, ואלה התחילו כאוכלי צמחים דו-רגליים קטנים בעלי מקור בחזית הפה. ממוזער\|250px\|נוף מיוער האופייני לתור היורה. התור השני בעידן המזוזואי היה תור היורה. הוא החל לפני כ-201 מיליון שנה, בשינוי אקלים נוסף. כדור הארץ הפך למקום טרופי לח ומיוער. פריחת הדינוזאורים החלה. ביורה הגיעו הזאורופודים לגדלים אליהם לא הגיע אף בעל חיים יבשתי אחר. קבוצת האורניתיסקיה התפתחה והורכבה בעיקר מאוכלי צמחים קטנים וזריזים, לצד דינוזאורים בעלי שריון כגון הסטגוזאורים ואבות האנקילוזאורים. בשלהי היורה שלטו הזאורופודים הענקיים ממשפחות הדיפלודוקיים, הקמרזאוריים והברכיוזאוריים, רבים מהם נתגלו בתצורת מוריסון שבארצות הברית. הזאורופודים הגדולים הגיעו לאורכים של 26 עד למעלה מ-30 מטרים ומשקל של עשרות טונות (הדיפלודוקוס הרזה שקל כ-20 טונות, הסופרזאורוס הארוך שקל כ-35–40 טונות, הברכיוזאורוס הגבוה שקל למעלה מ-40 טונות ומשקלו של האפטוזאורוס המוצק והכבד נע בין 32 ל-73 טונות). בנוסף לדינוזאורים, התפתחו היונקים, מסינפסידים קטנים. היונקים עתידים להישאר קטנים ודמויי עכברים, כמעט עד סוף עידן הדינוזאורים. קרוביהם של הדינוזאורים, הפטרוזאוריה, התפתחו גם הם מארכוזאורים קטנים, אך התמחו בתעופה ולא בריצה דו-רגלית. בעלי חיים מעופפים אחרים שהופיעו בעידן היורה, היו העופות. באותה עת, הם לא היו שונים ממינים אחרים של דינוזאורים בעלי נוצות קטנים. הנוצות, שנועדו תחילה לשמירת חום הגוף ולתצוגה (בחיזור, קרבות וכדומה) איפשרו לקבוצה הזאת לגלוש באוויר. זוחלים רבים, שלא היו דינוזאורים, אכלסו את הימים. רובם המכריע נכחד בסוף עידן המזוזואיקון. צבי הים, שהיו אחת מקבוצות הזוחלים האלה, שרדו. ממוזער\|250px\|דספלטוזאורוס טורף דינוזאור צרטופסי בערבות האופייניות לקרטיקון. התור השלישי במזוזואיקון היה תור הקרטיקון. תחילתו לפני כ-145 מיליון שנה והוא היה הארוך ביותר, אם כי גם האחרון בעידני שלטון הדינוזאורים. אפיונו היה אקלים חם ויבש למחצה, דומה יותר לאקלים של ימינו מאשר לזה של עידן היורה. יערות דלילים, ערבות שיחים וחורש שלטו בנוף. כמו כן, היו מדבריות רבים. אמריקה הצפונית נחלקה לשני חצאים על ידי הים הפנימי המערבי ובחופים שגשגו תנינאי ענק דוגמת הדיינוסוכוס. האורניתיסקיה הגיעה בתקופה זו לשיא גודלה ותפארתה. בשונה מהזאורופודים, ששלטו בין הצמחוניים של תקופת היורה, הדינוזאורים באורניתיסקיה היו מסוגלים ללעוס את מזונם ולהפיק ערך תזונתי גבוה יותר מתוך היערות המדוללים של הקרטיקון. הדינוזאורים מהאורניתיסקיה מעולם לא הגיעו למערך הגדלים של הזאורופודים, אך הפכו למגוונים בהרבה. לרבים מהם היו קרניים ובליטות גרמיות אחרות על ראשם. עם זאת, בתקופה זו חיו הדינוזאורים הגדולים ביותר – זאורופודים מהענף טיטאנוזאוריה שהגיעו לאורכים של למעלה מ-30 מטר ומשקל של 50 עד 100 טונות. בו זמנית, החלו להתפתח תרופודים (דינוזאורים טורפים) שהיו אינטליגנטיים במובהק מהאחרים. נטען כי לולא נכחדו, יכול היה סוג יחיד שלהם (טרודון) להתפתח לדמוי אנוש. התאוריה שהוצגה בשנת 1982 עוררה לעג. בשלהי הקרטיקון שלטו בפאונה של אמריקה הצפונית ומזרח אסיה ההדרוזאוריים והצרטופסים. בגיל הקמפן הגיעו קבוצות אלה לשיא מבחינת מגוון המינים. בגיל האחרון של הקרטיקון, המאסטריכט חלה ירידה גדולה במגוון מיני הדינוזאורים, אך בתקופה זו חיו כמה מבעלי החיים המרשימים ביותר, בהם הטירנוזאורוס רקס האימתני והענק, והטריצרטופס החזק שהיה הדינוזאור הנפוץ ביותר באמריקה הצפונית עד להכחדת קרטיקון-פלאוגן בה נכחדו רוב הדינוזאורים. בסופו של הקרטיקון נשמדו רוב בעלי החיים והצמחים שהיו קיימים. מהדינוזאורים (כולל העופות), היונקים והארכוזאורים, שרדו מינים בודדים. אז החל עידן הקנוזואיקון – "עידן החיים החדשים" – הוא עידן היונקים. + עידן הדינוזאורים תור תקופה (במיליון שנה לפני זמננו) מפה קבוצות דינוזאורים בולטות טריאס – Triassic 252 – 201 100px דינוזאורים קדומים, תרופודה, פרוזאורופודה יורה – Jurassic 201 – 145 100px זאורופודה (דיפלודוקיים), תרופודה, סטגוזאוריה, אורניתופודה קרטיקון – Cretaceous 145 – 66 100px תרופודה: קרכרודונטוזאוריים, טירנוזאוריים וקלורוזאוריה, טיטאנוזאוריה, צרטופסים, הדרוזאוריים הדינוזאורים ומוצא העופות ממוזער\|250px\|מאובן של ארכאופטריקס אחת התכונות המיוחדות בתרופודים היא שחלק מהם פיתחו הרבה סוגי נוצות מעניינים. לנוצות אלו היו הרבה שימושים כמו בידוד, קישוט ואפילו תעופה. לכל תרופודים היו הרבה מיני נוצות על הגוף ששימשו לשימושים רבים. רוב התרופודים היו מכוסים בכמות כלשהי של נוצות. להתרופודים הגדולים יותר היו פחות נוצות מפני שהם לא הצטרכו בידוד בשל גודל גופם אשר שמר על חום בעצמו. תכונה זו נמצאת גם ביונקים גדולים בני ימינו, למשל פילים, אשר חוסרים בשיער ברוב גופם. לעומת זאת תרופודים גדולים אשר חיו באזורים קרים יותר, היו מכוסים בנוצות רבות יותר כמו היוטירנוס, קרוב המשפחה של הטירנוזאורוס רקס שהיה מכוסה בנוצות פרימוטיביות דמויות פלומה. בתרופודים הקטנים יותר נוצות כיסו את רוב הגוף. נוצותיהם שמרו על חום גופם ושימשו לקישוט. הנוצות של דינוזאורים היו צבעוניות וססגוניות. מספר מאובנים נמצאו בסין אשר אפשרו לחוקרים לשחזר את צבעם של הדינוזאורים. דינוזאורים קטנים ומנוצים מהקבוצה מנירפטורה הובילו לעופות בני ימינו אשר התפתחו מדינוזאורים קטנים שטיפסו על עצים. עופות לא מאוד מיוחדים בשל יכולתם לעוף, תעופה התפתחה בדינוזאורים הרבה פעמים. לא תמיד הדינוזאורים השתמשו בנוצותיהם ליצירת כנפיים, דינוזאור אחד בשם יי צ'י השתמש בקרום עורו דמוי כנף ועף בעזרתו. תרופודים רבים היו דומים לציפורים לעומת מראם בסרטים. תפוצת הדינוזאורים עקבות דינוזאורים כמעט זהות נמצאו בדרום אמריקה ובאפריקה והחוקרים משערים שהדבר מעיד על מעבר בין היבשות שהתקיים לפני כ 120 מיליון שנה. הכחדת הדינוזאורים הדינוזאורים חיו בעולם במשך כ-177 מיליון שנה (מ-243 מיליון שנה לפני זמננו ועד כ-66 מיליון שנה לפני זמננו) ונפוצו בכל היבשות שהיו קיימות באותה עת. מכאן שהם היו אחת הקבוצות המוצלחות ביותר על פני האדמה. עובדה שעשתה את היעלמותם בהכחדת קרטיקון-פלאוגן למסתורית. הסיבות להכחדת הדינוזאורים בעבר, כאשר הידע עליהם היה דל יותר, שיערו כי הכחדת הדינוזאורים נבעה מה"פרימיטיביות" שלהם. חשבו כי הם לא היו "מפותחים" או "מותאמים" מספיק כדי לשרוד. אף טענו שהיונקים הראשונים (שהיו קטנים ודמויי חולדה) אכלו את ביצי הדינוזאורים כולן. תאוריות אלו נשללו והוצעו השערות אחרות לגבי נסיבות הכחדתם של הדינוזאורים. הרווחת שבהן, שהעלו בשנת 1980 הפיזיקאי לואיס אלוורז ובנו הגאולוג וולטר אלוורז, היא פגיעת מטאוריט ענק, ככל הנראה שבר של כוכב שביט, בחצי האי יוקטן שבמקסיקו לפני כ-66 מיליון שנה, בסוף תקופת הקרטיקון ותחילת הפלאוגן. הפגיעה גרמה לגל עצום של הדף, חום ואש, ואחריו להעלאת ענן אבק עצום לאוויר, ענן שכיסה את כדור הארץ וחסם את קרני השמש במשך חודשים. להשערה זו תימוכין בגילוי המכתש בקרבת חצי האי יוקטן בשנת 1991 ובמציאת מתכות נדירות הנפוצות באסטרואידים, כגון אירידיום, בשכבות גאולוגיות המתוארכות כסמוך למועד היעלמותם של הדינוזאורים (גבול K-Pg). במחקר של אוניברסיטת אדינבורו שפורסם ב-2014 הגיעו החוקרים למסקנה שהאסטרואיד הוא סיבת ההכחדה "כמעט בוודאות". בעקבות פגיעת המטאוריט מתו מרבית הצמחים עקב מחסור באור, ותוך זמן קצר רוב היצורים בעלי חילוף החומרים הגבוה, אלו שנזקקו לכמויות גדולות של מזון, מתו מרעב. לעומתם, יצורים בעלי חילוף חומרים נמוך (קרי דם, כגון זוחלים) היו מסוגלים לעבור את תקופת החושך הזאת עם מעט מאוד מזון. בעלי חיים שהיו מסוגלים לחרוף, או כאלה בעלי כסות מחממת, היו בעלי סיכוי טוב יותר לשרוד. משנגמרה תקופת החושך, רוב הדינוזאורים נעלמו מהעולם מבלי להותיר צאצאים, יחד עם כ-60% עד 85% מהמינים על כדור הארץ. סביר להניח, כי מלבד העופות, עברו גם כמה דינוזאורים יבשתיים קטנים את המשבר, אך נכחדו מסיבות אחרות תוך מיליונים ספורים של שנים. תאוריה נוספת, שמגובה בעדויות גאולוגיות ואינה סותרת את תאוריית המטאוריט, טוענת שפעילות געשית מוגברת בשלהי המאסטריכט (גיל בסוף הקרטיקון) תרמה גם היא להכחדה ההמונית ולדילול אוכלוסיות הדינוזאורים, ופגיעת המטאוריט בצ'יקשולוב הייתה נקודת מפנה שהכחידה את האוכלוסיות שנפגעו מהפעילות הגעשית. השורדים בהכחדת קרטיקון-פלאוגן נכחדו רוב הדינוזאורים, כל הפטרוזאורים וכמעט כל הזוחלים הימיים. החולייתנים ששרדו את ההכחדה כוללים מיני דגים רבים וכרישים, זוחלים קטנים, צבים ותנינאים, העופות (שהיו כאמור צאצאי הדינוזאורים) והיונקים. את ההכחדה שרדו גם חסרי חוליות רבים בהם המדוזות, פרוקי-הרגליים (ובפרט החרקים) והרכיכות. את מקומם של הדינוזאורים כשליטי היבשה תפסו בהתחלה העופות ומאוחר יותר היונקים. התנינאים המשיכו להיות טורפי-על במקווי מים דוגמת נהרות, אגמים וביצות. תארוך עידן הדינוזאורים במשך שנים היה מקובל לתארך את סוף עידן הדינוזאורים בתאריך של 65.5 משל"ז (65.5 מיליון שנה לפני זמננו) אך כיול חדש של שיטות התארוך הרדיומטרי שנעשה ב-2013 שינה אומדן זה ל-66 משל"ז. חקר הדינוזאורים גילוי ומחקר של מאובנים ממוזער\|250px\|שחזור של מאובן של דינוזאור, כפי שנתגלה בשטח עצמו ממוזער\|250px\|מן השטח אל המוזיאון: אחרי חפירת המאובן יש להכינו למחקר במעבדה. אחרי המחקר עושים טכנאי המוזיאון יציקות (casts) לפי העצמות המאובנות שנמצאו, ומשתמשים ביציקות אלה לצורכי מחקר (בעיקר מחקר ביומכני) וכן לצורכי תצוגה לקהל הרחב. הטריצרטופס שבתמונה, במוזיאון הרי הרוקי, מורכב מיציקות של מאובנים שנמצאו בחפירה ב-2010 (בחום) ואילו החלקים שלא נמצאו (בלבן) שוחזרו על סמך מאובנים אחרים של טריצרטופס שנתגלו במקומות וזמנים אחרים. מציאת המאובנים היא עבודה הדורשת מיומנות רבה. תחילה, במקום שבו יש הערכה כי קיימים מאובנים, מסלקים אדמה וסלעים – לרוב עבודה זו נעשית בידי מחפרים ודחפורים (אך פעם נעשתה באמצעים פרימיטיביים יותר), אך כאשר מתחילים להתגלות המאובנים, עוברים לעבוד עם כלים עדינים יותר כגון אתים, מכושים ומקדחים. לאחר שמוציאים את העצמות, לעיתים מתגלה כי חלקן רכות ועשויות להישבר מאוד בקלות. לכן, עוטפים אותן בגבס. לאחר שהגבס מתקשה, מכניסים את העצם לתוך תיבה מרופדת והיא נשלחת היישר למעבדה. במעבדה מנקים הטכנאים את המאובנים משאריות הסלע שעטף אותם, מבצעים בהן טיפולי שימור ומכינים אותם למחקר. במקביל, בעיקר במעבדות מחקר המסונפות למוזיאונים, יוצרים הטכנאים יציקות מדויקות על פי המאובנים ויציקות אלה משמשות בעיקר לתצוגה מוזיאלית אך גם למחקר, בעיקר מחקר ביומכני. את המאובנים המקוריים אפשר לחקור במגוון רב של דרכים, כולל מחקר היסטולוגי ובחינת המבנה המיקרוסקופי של העצם באמצעות מיקרוסקופים בעוצמות שונות. צלקות במאובנים מלמדים על מקום וצורת החיבור של השרירים, ובכך מאפשרים להסיק על התנועה של היצור. מאובנים רבים מתעדים גם פציעות, מחלות ופתולוגיות שונות – תכונות שבעבר נחשבו לפוגמות במאובן אך כיום נחשבות לבעלות ערך רב שכן ניתן ללמוד מהן על אורח חייו של היצור. לפי המאובנים שנמצאו מנסים הפלאונטולוגים, בעזרתם של טכנאי המוזיאון ואמנים פלאונטולוגים לשחזר את השלד השלם של הדינוזאור, לרוב בתנוחה טבעית, ועל פיו גם לשחזר איך הדינוזאור נראה כשהיה בחיים. שלדים מורכבים מוצגים במוזיאוני טבע ואילו איורים וציורים של דינוזאורים מופיעים בפרסומים כתובים לרבות מאמרים מדעיים, מאמרי מדע פופולרי וספרים. מאובנים של דינוזאורים קטנים מאוד, יכולים להימצא בשלמותם על פני שכבת סלע יחידה. במאובנים כאלה, ניתן לעיתים למצוא גם שרידי נוצות, איברים פנימיים ואף את ארוחתו האחרונה של היצור. תולדות חקר הדינוזאורים מאובני דינוזאורים נתגלו ברחבי העולם מאז ראשית התרבות האנושית, אבל הם זוהו כ"דרקונים" או מפלצות אחרות דמויות תנין או נחש ונהפכו לחלק מהתרבות והמיתולוגיה המקומיות. רק בשנות העשרים של המאה ה-19 זוהו מאובני הדינוזאורים ככאלה. לראשונים שגילו מאובני דינוזאורים ככאלה נחשבים ויליאם בקלנד, כומר ופרופסור לגאולוגיה בריטי, וגדעון מנטל, רופא בריטי שהפך לגאולוג. עם זאת, המאובן הדינוזאורי הראשון שנודע במערב נמצא בבריטניה בשנת 1676. שבר העצם היה חלק מעצם רגל, מקטע שמגיע עד הברך ולכן סווג כשבר עצם של "אדם ענק". המאובן זוהה בשנת 1824 כמגלוזאורוס, לאחר שהחל משנת 1822 נתגלה גם חלק מלסתו של מין זה בבריטניה ובשנת 1824 שלד שלם יותר. בינתיים גילו גדעון מנטל ואשתו שלד ראשון של איגואנודון במכרה פחם, שחלק ניכר מעצמותיו נשתמרו. ריצ'רד אוון הוא שטבע את שמם, בשנת 1842 (פירוש השם ביוונית עתיקה: 'לטאות-אימים' אך הכוונה של אואן הייתה 'זוחלים גדולים באופן מעורר אימה'). אואן תרם רבות לעניין המדעי והתרבותי בדינוזאורים, ובין השאר יזם הצבת פסלי דינוזאורים בגודל טבעי (כפי שחשב בזמנו שהם נראו, אך היום אנו יודעים ששחזורים אלה היו שגויים מאוד) בגני התערוכה הגדולה וארמון הבדולח. הפלאונטולוגיה בארצות הברית של המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה במירוץ קדחתני בין פלאונטולוגים וציידי מאובנים על גילוי כמה שיותר מיני דינוזאורים חדשים. בולטת במיוחד הייתה "מלחמת העצמות" בין עותניאל צ'ארלס מארש ואדוארד דרינקר קופ שהתפתחה ליריבות מרה. המירוץ אחר מינים חדשים גרם לשניהם לעשות שגיאות מדעיות ואתיות. עם זאת, היריבות ביניהם תרמה לגילוי מינים רבים של דינוזאורים, בהם הדינוזאורים המפורסמים ביותר כגון האפטוזאורוס הגדול (שנודע גם כברונטוזאורוס במשך שנים רבות), האלוזאורוס הטורף, הסטגוזאורוס בעל הלוחיות המוזרות והטריצרטופס שהיה המצליח ביותר במשפחה המגוונת של הדינוזאורים בעלי הקרניים. מבין ציידי המאובנים הנודעים של התקופה נמנו ג'ון בל האטצ'ר, משפחת שטרנברג (צ'ארלס הזליוס שטרנברג ובניו ג'ורג' פ. שטרנברג, צ'ארלס מורטרם שטרנברג ולוי שטרנברג) וברנום בראון. בשנות ה-20 של המאה ה-20 יצאו מספר משלחות מחקר למדבר גובי שבסין ומונגוליה וגילו מיני מספר דינוזאורים חדשים בהם הפרוטוצרטופס, הפסיטקוזאורוס, האובירפטור והוולוצירפטור. חקר הדינוזאורים בסין העממית החל רק בשנת 1972 כאשר מדען מקומי החל לקנות בכסף שלדי "דרקונים" שנחפרו על ידי מקומיים. במשך אלפי שנים היו "שיני דרקונים" ו"עצמות דרקונים" חלק מהתרבות המקומית ורכיב ברפואה הסינית. השלדים נטחנו כדי לעשות מהם שיקויים. אחרי שהחל המדען במחקריו הודבק השם "קונגלונג" בסינית ל"דינוזאורוס", כאשר "לונג" משמעו "דרקון" בסינית. בשנת 1979 נפתח מוזיאון הדינוזאורים הראשון בסין. נתגלו אתרים מלאי מאובנים בזיגונג ובדאשאנפו, והחל משנת 1996 החלו להתגלות בהילונגג'יאנג שרידיהם של לפחות 4 מיני דינוזאורים מנוצים שמגילוים השתכנעו המדענים באופן סופי באשר למוצאם הדינוזאורי של העופות, ולא נזקקו להתייחס בעניין זה רק אל ארכאופטריקס שכל מאובניו נתגלו בגרמניה. התברר שדינוזאורים מנוצים היו יותר נפוצים מהמשוער קודם לכן. במשך שנים נחשבו הדינוזאורים ליצורים מגושמים בעלי "דם קר" שרוב הזמן רבצו בשמש חסרי מעשה. דבר זה השתנה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 בעקבות התגלית של הדיינוניכוס – דינוזאור טורף קטן-בינוני שלא היה ספק לגביו שניהל אורח חיים פעלתני והיה מסוגל לריצה מהירה וטריפה פעילה, וככל הנראה היה בעל "דם חם". את נקודת המבט המהפכנית הזו קידם הפלאונטולוג המפורסם רוברט "בוב" בקר (Bakker). הוא פרסם את מאמרו הראשון בנושא זה ב-1968. הוא היה מבין הראשונים שטענו שהדינוזאורים היו אנדותרמיים (בעלי דם חם) במאמר "Dinosaur Renaissance" שפורסם באפריל 1975 בסיינטיפיק אמריקן. מאמר זה הוביל לתקופת "רנסאנס הדינוזאורים" בפלאונטולוגיה. עבודתו החשובה "The Dinosaur Heresies" פורסמה ב-1986. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נתגלו דינוזאורים רבים באמריקה הדרומית ובעיקר בפטגוניה שבארגנטינה. הם כללו טורפים ענקיים כמו הגיגאנוטוזאורוס והמפוזאורוס וטיטאנוזאורים ענקיים ביותר כמו הארגנטינוזאורוס והפוארטזאורוס שהגיעו לממדי ענק של 30–40 מטר ומשקל של 50–100 טון. לצידם נתגלו גם כמה מהדינוזאורים מן המוקדמים ביותר, שחיו לפני כ-240–230 מיליון שנה לפני זמננו. חוקרים בפטגוניה שבדרום ארגנטינה גילו במאי 2014 מאובן בן 90 מיליון שנים של הדינוזאור שככל הנראה הוא אחד הגדולים ביותר שנמצאו. ב-2017 הוא תואר מדעית וקיבל את השם פטגוטיטאן. הוא היה לזאורופוד מהענף טיטאנוזאוריה. לפי הערכות ראשוניות משקלו היה 77 טונות, אורכו כ-40 מטרים וגובהו כ-20 מטר, אך במאמר שבו הוגדר מדעית קטנו ההערכות במקצת ל- ומשקל של 69 טון מטרי. הערכות אלו מציבות אותו כקטן במקצת מארגנטינוזאורוס אך באותו סדר גודל. במאה ה-21 נתגלו בסין מינים רבים של דינוזאורים מנוצים שנשתמרו היטב בתוך חול דק. גילויים אלה הובילו להשערה שמינים רבים של תרופודים שתוארו בעבר כבעלי עור קשקשים היו גם הם מכוסים בפלומת נוצות, וביניהם נכלל כנראה גם הטירנוזאורוס הגדול והאימתני. בעשור השני של המאה ה-21 זה גילו הפלאונטולוגים שרידים של פיגמנטים ומלנוזומים (צבענים ביולוגיים) במאובני דינוזאורים, דבר שאפשר להם לשחזר את הצבע של חלק ממיני הדינוזאורים בעת שהיו בחיים. מאז נמצאו מאובנים של מינים רבים מאורך של 20 ס"מ עד 40 מטר וההערכה היא כי מדובר בכמה מאות סוגים שונים של דינוזאורים שהתקיימו בעבר. חקר הדינוזאורים הוא רב תחומי ומשתתפים בו מדענים מדיסציפלינות שונות (פלאונטולוגים, גאולוגים וביולוגים בין השאר). נתגלו קרוב ל-900 מיני דינוזאורים. רוב המינים נקבעו על סמך מציאת עצם יחידה, או עצמות בודדות. השוואה של העצמות, לעצמות מינים אחרים, ששלדם שלם יותר, מאפשרת לקבוע את שיוכו המיוני של הדינוזאור וכן את שחזור (אם כי לא תמיד באופן מדויק) מראהו של הדינוזאור. ברוב המינים של הזאורופודים התגלו רק שלדים חלקיים, בין הזאורופודים הגדולים שידועים משלד שלם יחסית נכללים ג'ירפטיטאן, סופרזאורוס, פוטאלונגקוזאורוס ודרדנוטוס. מאובנים של דינוזאורים, העתקים של שלדים או דגמים משוערים שלהם מוצגים לקהל הרחב במוזיאונים רבים וספרים ותסריטים רבים חוברו אודותיהם. ב-2017 פרסמו ד"ר דייוויד ב. נורמן, מתיו בארון ופול בארט מאמר ב-Nature שמציע תזה חדשה לחלוקה הטקסונומית-סיסטמטית-פילוגנטית של הדינוזאורים. לפי תזה זו, תת-הסדרה תרופודה איננה נכללת עוד ב-Saurischia (בעלי אגן דמוי לטאה), סדרה שכוללת כעת רק את ההררזאורוס ודמויי זאורופודים (Sauropodomorpha) הכוללים את הזאורופודים. במקום, התרופודה וסדרת ה-Ornithischia (בעלי אגן דמוי עוף) מאוחדים לסדרה חדשה Ornithoscelida (אורניתוסקלידה). אם הצעה זו תתקבל בקרב הקהילה המדעית היא תהווה שינוי משמעותי בחקר הפילוגנטיקה של הדינוזאורים. רוב המאובנים שנתגלו כללו רק שלדים מאובנים ולעיתים טביעות עור ונוצות מאובנות. עם זאת, נטען שבכמה מאובנים שרדו גם רקמות רכות וחומרים אורגניים. אחד מהם כלל פיסת עור באורך של 6 ס"מ של עובר דינוזאורי בתוך ביצתו. בדצמבר 2021, פורסם מחקר משותף לצוות מומחים מאוניברסיטת סין למדעי הגאוגרפיה בבייג'ינג ומאוניברסיטת ברמינגהם, שנמצאו שרידי ביצת דינוזאור בגאנג'ואו, עיר במחוז ג'יאנגשי שבדרום סין. על פי ההערכות הביצה הוטלה לפני כ-72 מילון שנה, ובה מאובן שלם באורך של כ-27 ס"מ מהראש ועד הזנב. בתרבות ממוזער\|250px\|טריצרטופס מגן על הגור שלו בפני טירנוזאורוס רקס. הקרבות בין השניים הציתו את דמיונם של מדענים, אמנים, ילדים ומאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם ונחשבים ליריבות הקלאסית בין טורף לנטרף. גודלם הכביר של הדינוזאורים והמסתורין שאפף את דבר היעלמותם מן העולם כבש את דמיונם של בני כל התרבויות בכל הגילאים. שמאל\|ממוזער\|250px\|סטגוזאורוס ואלוזאורוס כבר במאה ה-19, עסקו ספרים רבים ותערוכות באירופה ביצורים אלו. מאז נעשו ניסיונות רבים לשיחזור מראה הדינוזאורים באמצעות ציור ופיסול. בבריטניה, הפלאונטולוג ריצ'רד אוון היה מראשוני וחשובי מגלי הדינוזאורים ומשחזריהם. תחת הדרכתו הוצבו פסלי דינוזאורים גדולים ברחבי מתחם התערוכה הגדולה בשנת 1851. אחד מאירועי יחסי הציבור שיזם כללו ארוחת ערב של אח"מים בתוך פסל ענק של איגואנודון (ששוחזר לפי איך שאואן חשב שנראה, כיום יודעים ששחזור זה שגוי). סר ארתור קונאן דויל הוא המפורסם בסופרים שכתבו על דינוזאורים. בספרו "העולם שאבד" הוא תיאר מקום מבודד על פני כדור הארץ, בו יצורים רבים (ביניהם גם דינוזאורים) שרדו היכחדות והגיעו לימי האדם. המקום שתיאר היה בדיוני, אך הספר ורעיונותיו הציתו את דמיונם של בני דור שלם וכן המושג "עולם אבוד" נכנס לשפה העולמית כמונח למקום שחמק מפגעי הזמן. מייקל קרייטון הוא סופר מודרני שהחדיר בציבור עניין מחודש בעולם הדינוזאורים. בספרו "פארק היורה" שיצא ב-1989, תיאר קרייטון אי שאוכלס באופן מלאכותי על ידי דינוזאורים. אלה נוצרו בטכנולוגיה של שיבוט והנדסה גנטית, כאשר את המקור לחומר הגנטי סיפקו תאי דם של דינוזאורים, שנמצאו בקיבותיהם של חרקים משומרים בענבר מהתקופה המזוזואית. האפשרות לשבּט דינוזאורים, לכאורה, גרמה לסערה רבה בציבור. סרט הקולנוע "פארק היורה" שהתבסס על הספר ויצא בשנת 1993, הפיץ את הרעיון לקהל רחב אף יותר. אך הוא גם הציג לראשונה שחזורים אמינים של מיני דינוזאורים רבים, שנוצרו באנימטרוניקה ובגרפיקה ממוחשבת ונראו מציאותיים כאילו צולמו במציאות. הצלחתו של סרט זה וסרטי קולנוע אחרים שהציגו את הדינוזאורים בצורה זו, הפכו אותם בתודעת הקהל ליותר מציאותיים מבעלי חיים אחרים בני זמננו, שאינם זוכים לכיסוי תקשורתי דומה. לספר ההמשך של פארק היורה קרא קרייטון "העולם האבוד", כמחווה לספרו של קונאן דויל. ב-2015 יצא לאקרנים הסרט "עולם היורה" שהפך תוך זמן קצר לשובר קופות והסרט השלישי הרווחי ביותר בכל הזמנים. נושא פופולרי מיוחד בקשר לדינוזאורים, בייחוד בספרי ילדים על דינוזאורים ותוכניות טלוויזיה, הוא "דו-קרב הענקים" בין הטריצרטופס הצמחוני, החמוש בקרניים ארוכות וחדות, לטירנוזאורוס רקס האימתני, הטורף הגדול ביותר באמריקה הצפונית. ב-1942 צייר צ'ארלס נייט ציור גדול ומפורסם המתאר עימות בין השניים במוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע (FMNH) בשיקגו עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. ציור זה טבע את חותמו בתרבות וקיבע את מעמדם של הטריצרטופס והטירנוזאורוס רקס כאויבים קלאסיים. הפלאונטולוג בוב בקר (Bob Bakker) אמר על היריבות בין שני הדינוזאורים: "שום קרב בין טורף לטרף היה כה דרמטי. זה ראוי ששני גיבורים ענקיים אלה חיו את היריבות הקו-אבולוציונית ביניהם עד סוף הימים האחרונים של הפרק האחרון בעידן הדינוזאורים". הפלאונטולוג ד"ר תומאס ר. הולץ הבן (מומחה לטירנוזאוריים וכותב ספרי מדע פופולרי על דינוזאורים) אמר ש"העימות בין טירנוזאורוס לטריצרטופס היה כנראה אחד הקרבות הגדולים ביותר שהיו בטבע" ותיאר את הטריצרטופס כבעל-חיים שמייצג את מה שקורה שמתפתח משהו שיכול לעמוד בפני העוצמה של הטירנוזאורוס רקס. מאז ניסו סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותוכניות מדע פופולרי לשחזר את הקרבות האדירים שאולי התרחשו בין השניים. הפלאונטולוג פיטר דודסון מעריך שהיתרון בדו-קרב בין טריצרטופס בוגר לטירנוזאורוס רקס או כל טורף אחר, נטה בבירור לטובת הטריצרטופס – שקרניו הארוכות יכלו בקלות לפצוע קשה ואף להרוג כל טורף שאיים עליו. כדי להמחיש נקודה זו מעוטר הספר של דודסון – "The Horned Dinosaurs" – בציור מאת הצייר ויין בארלו בו טריצרטופס הורידוס עוזב את זירת הקרב מנצח אחרי ששיפד למוות בקרניו טירנוזאורוס רקס. הדינוזאורים פופולריים במיוחד בקרב ילדים, כנראה עקב גודלם העצום, מגוון הצורות המרשים שלהם, היותם מטילי מורא וכן היכחדותם המסתורית לפני 66 מיליון שנה. ישנם ספרי מדע פופולרי רבים בנושאי דינוזאורים הפונים לילדים, ובעוד שבעברית למעשה רוב הספרות הפופולרית על דינוזאורים מיועדת לילדים ורק מעט ספרים נועדו לקהל בוגר יותר (כגון דינוזאורים מאת ד"ר דייוויד ב. נורמן), באנגלית ישנה ספרות ענפה גם לקהל הבוגר יותר. צעצועים בדמות דינוזאורים נפוצים ופופולריים במיוחד ובפליקר יש אף קבוצה שלמה המוקדשת לצילומי בובות דינוזאורים. כיום יש תערוכות דינוזאורים שמציגות שחזורים של הדינוזאורים בגודל טבעי (או כמעט טבעי) עם אפקטים של אורות, תנועה וקול. דגמים אלה מבוססים על בובות ענק אנימטרוניות ברמת דיוק ומהימנות מדעית משתנה. תערוכות אלה מיועדות בעיקר לילדים. שרידים בישראל במהלך בניה ביישוב בית זית התגלו בשכבת סלע עקבות דינוזאורים – שנחשבו היחידים בישראל, עד למציאתם של שרידים נוספים. מדובר קרוב לוודאי בעקבות של דינוזאורים מסוג סטרוטיומימוס ואלפרוזאורוס. בשנת 1993 התגלה במכרה פוספטים בסמוך להר צין גולגולת וחוליות צוואר של מוזאזאורוס. על פי כתב העת Historical Biology שפורסם ב-2022, דווח כי בחצר בית בעיר נמצאו מאובני עקבות של דינוזאורים על פני משטח סלע גיר, אשר שקע במהלך תקופת הקרטיקון התחתון (Early Cretaceous), בקרקעית ים רדוד לפני כ-100 עד 110 מיליוני שנים. ראו גם קטגוריות המכילות רשימות של מיני דינוזאורים :קטגוריה:בעלי אגן דמוי לטאה :קטגוריה:בעלי אגן דמוי עוף לקריאה נוספת שמאל\|250px\|טירנוזאורוס שמאל\|275px\|טריצרטופס בעברית כללי: דייוויד ב' נורמן, דינוזאורים, מודן הוצאה לאור, 1993. כריס וורמל ולילי מוריי, מוזיאון הדינוזאורים, הוצאת שוקן, 2019 לילדים: הדינוזאורים, הוצאת דורלינג קינדרסלי והוצאת דני ספרים (לילדים), 2014. 100 עובדות על דינוזאורים, הוצאת דני ספרים (לילדים). מה באמת הרג את הדינוזאורים? פודקאסט "התשובה" עם דורון פישלר. מאמרים: לואי ו. אלוורז, "הכחדות כתוצאה מפגיעת מטאוריטים רבי-עוצמה", פי האטום ד-2, יוני 1988. משה א’ אבנימלך, עקבות של דינוזאורים בהרי יהודה, האקדמיה הישראלית למדעים, ירושלים, תשכ"ו 1966. באנגלית (מידע על הספר בגוגל ספרים) סטיב פארקר, The Complete Book of Dinosaurs, הוצאת Apple, 2004. פרופ' פיטר דודסון, The Horned Dinosaurs, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1998. ד"ר דייוויד ב' נורמן, Eyewitness Dinosaur, הוצאת דורלינג קינדרסלי (לילדים). קישורים חיצוניים מידע כללי אתר הדינוזאורים של ה-BBC (באנגלית) דינוזאורים ויצורים פרה-היסטוריים אחרים – באתר ה-Natural History Museum המוזיאון להיסטוריה של הטבע (לונדון) עדכונים על דינוזאורים מאת ד"ר תומאס ר. הולץ הבן, מחבר הספר Dinosaurs: The Most Complete, Up-to-Date Encyclopedia for Dinosaur Lovers of All Ages סיכומי הרצאות בקורס על דינוזאורים שהעביר ד"ר תומאס ר. הולץ הבן אתר הדינוזאורים What Killed The Dinosaurs: The Many Theories אתר הדינוזאורים של דורלינג קינדרסלי רשימה של כל מיני הדינוזאורים שתוארו אי-פעם, כולל מינים לא תקפים ומינים המוטלים בספק A Guide to Paleontological Terms, ביוטיוב חדשות על דינוזאורים חדשות דינוזאורים באתר Discovery חדשות דינוזאורים באתר Science Daily חדשות דינוזאורים באתר הניו יורק טיימס תמונות, ציורים ואיורים גלריה של איורי שלדים של דינוזאורים (skeletal reconstruction) מאת סקוט הארטמן אנטומיה של דינוזאורים – מדריך מצויר הגלריה של ד"ר ג'וליוס צ'וטוני – Paleoartist הגלריה של גרגורי ס. פול – Paleoartist הבלוג של לואיס ו. ריי – Paleoartist איורי קנה מידה של דינוזאורים וזוחלים פרה-היסטוריים אחרים מאת SameerPrehistorica, באתר DeviantArt איורי דינוזאורים מאת Nobu Tamura כתבות שמוליק מאירי, מודלים של דינוזאורים – מפארק השעשועים למוזיאון ובחזרה, בצלאל ריליי בלאק, Biggest Dinosaur ever? Maybe. Maybe Not, נשיונל ג'יאוגרפיק, 19 במאי 2014 ג'ניפר ויגאס, Ten Best Dinosaur Discoveries of 2015, באתר Discovery, 23 בדצמבר 2015 ניק לונגריץ', הפרכת שישה מיתוסים על דינוזאורים, הידען מה הרג את הדינוזאורים?, הידען Mission Jurassic, Searching for dinosaur bones – מאתר ה-BBC הרצאות גאולוגיה 104: דינוזאורים, קורס אקדמי מאת ד"ר תומאס ר. הולץ הבן, 2021 (ביוטיוב) Shape Shifting Dinosaurs – Online Lecture by Jack Horner, באתר TED.com אבולוציה והתנהגות בעולם החי , קורס וידאו באתר אוניברסיטה מצולמת "המדריך לדינוזאורי ארצנו" – תוכנית רדיו מוקלטת בנושא הזוחלים הקדומים שהתגלו בישראל, מתוך הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל', בהגשת יפתח מזור Triceratops through time \| John Scannella \| TEDxBozeman – הרצאת TEDx של ד"ר ג'ון סקנלה על טריצרטופס וחשיבותו לפלאונטולוגיה, יוטיוב, 20 במאי 2015 בוויקיפדיה באנגלית רשימה של מיני דינוזאורים מיון דינוזאורים גדלים של דינוזאורים – מידע ושיאים (כולל חלוקה לפי סוגים) ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1842 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1842 קטגוריה:טקסונים שהתפתחו בטריאס עליון	2024-09-23T10:32:12
מזוזואיקון	שמאל\|250px\|ממוזער\|מינים שונים מעידן המזואוזואיקון ממוזער\|שמאל\|250px\|מפת העולם בתור הטריאס שמאל\|250px\|ממוזער\|דינוזאורים בנוף טיפוסי למזוזואיקון עידן המזוזואיקון (עידן החיים האמצעי, מיוונית: meso-/μεσο – אמצעי, zōon/ζῷον – חיים או בעלי חיים) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 186 מיליוני שנים, מ-252 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-66 מיליון לפני זמננו. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. עידן המזוזואיקון, העידן התיכון בהתפתחות עולם החי ועולם הצומח, היה בעל חשיבות רבה מבחינה גאולוגית באזורנו. סלעים רבים מעידן זה נחשפים בארץ ישראל, וכן התרחשו בו אירועים טקטוניים חשובים שהשפיעו על עיצוב השטח. לעידן זה גם חשיבות כלכלית – רבים מהסלעים שנוצרו בו משמשים מלכודות למאגרי מים, נפט וגז טבעי, וכן מקור לחומרי בנייה. עידן המזוזואיקון נחלק לשלושה תורים, כאשר גבולות התורים נקבעו לפי שינויים קיצוניים בהרכב החיים בכדור הארץ. שמותיהם של התורים ניתנו לפי טור הסלעים מתקופות אלה באירופה: טריאס – על שום שהטור הטריאסי בגרמניה נחלק לשלוש יחידות סלע; יורה – על שמם של הרי היורה בגבול שווייץ-צרפת; קרטיקון – מהמילה קרט, קירטון, לפי הסלע הבולט בטור הסלעים באירופה. אומדן הזמן תור מלפני 145 מיליוני שנים עד לפני 66 מיליוני שנים קרטיקון Cretaceous מלפני 201 מיליוני שנים עד לפני 145 מיליוני שנים יורה Jurassic מלפני 252 מיליוני שנים עד לפני 201 מיליוני שנים טריאס Triassic בסופו של עידן הפלאוזואיקון חלה נסיגת ים נרחבת, אשר אפשרה התפתחות של מינים יבשתיים רבים וכן התאמה של מינים נוספים לתנאי לגונה. מינים ימיים רבים, לעומת זאת, נכחדו בתקופה זו. תמורות במזוזואיקון ובעולם החי והצומח טריאס בתור הטריאס הופיעו אלמוגים ונבנו שוניות, התפתחו אמוניטים חדשים, וכן זוחלים ימיים, דינוזאורים, צבים ויונקים קטנים. כמו כן, הופיעו בה שרכים ונמשכה התפתחות המחטניים. בתקופה זו שגשגו הארכוזאורים – זוחלים קדומים מהם התפתחו התנינאים, התקודונתים, הפטרוזאורים והדינוזאורים, הקדום ביותר הידוע מהם היה הניאסזאורוס (Nyasasaurus) שצץ לפני 243 מיליון שנה. הטריאס הסתיים בהכחדה המונית שהביאה לעלייתם של הדינוזאורים והפיכתם לחיות היבשה הדומיננטיות. יורה בתור היורה שרר באזורנו אקלים חם, ושוניות האלמוגים שגשגו. בעולם החלה בתור זה פתיחתם של האוקיינוס האטלנטי ושבירת יבשת גונדוואנה שמדרום לים הטתיס. בסוף היורה חלה נסיגת ים נרחבת. ביורה שלטו ביבשה הדינוזאורים ובפרט הזאורופודים הענקיים ששקלו עשרות טונות והגיעו לגדלים של עשרות מטרים, והיו היצורים הגדולים ביותר שהילכו על פני האדמה. באמצע היורה החלו להתפתח העופות אך באוויר עדיין שלטו הפטרוזאורים. בים שרצו זוחלי ענק כגון פלזיוזאורים ואיכתיוזאורים. קרטיקון בתור הקרטיקון חלה הצפה מחודשת של היבשות, שהגיעה לשיאה בסופו. האמוניטים הגיעו לפריחה בזמן זה, והים היה מלא בפלנקטון – כפי שניכר בסלעי הקירטון המאפיינים תור זה. בתקופה זו הופיעו לראשונה הצמחים מכוסי הזרע ובעלי פרחים. בקרטיקון המשיכה שליטת הדינוזאורים והם התפתחו למגוון רב של סוגים. לצידם חיו תנינאים בגדלים שונים, חלקם ענקיים, ופטרוזאורים בעלי מוטת כנפיים של כ-10 מטרים. היונקים עדיין היו קטנים וחיו בצילם של הדינוזאורים. שלהי הקרטיקון התאפיינו בצפון בעדרים גדולים של הדרוזאוריים וצרטופסים לצד הטירנוזאוריים הטורפים, ובדרום שלטו הטיטאנוזאורים הכבדים לצד הטורפים קרכרודונטוזאוריים ואבליוזאורים. הדינוזאורים נכחדו לפני 66 מיליון שנה באירוע שסימן את סוף הקרטיקון. מרכז\|1000px\|ממוזער\|הפאונה של תצורת הל קריק בשלהי הקרטיקון, 66 מיליון שנה לפני זמננו (למעט האדם שנמצא באיור רק לצורך השוואת הגודל). לקראת סוף המזוזואיקון חל שינוי קיצוני בתנאים בכדור הארץ. שינוי זה גרם להיעלמותם של מינים רבים, ביניהם האמוניטים, הרודיסטים, חוריריות שונות, המוזאזאוריים, הפטרוזאורים והדינוזאורים. לעומת זאת, היונקים, העופות, התנינאים והצבים שרדו את ההכחדה וחיים גם כיום. הכחדה גדולה זו יצרה גבול ביוגני בין המזוזואיקון והקנוזואיקון, עידן בעלי החיים החדשים, שבא אחריו. גבול זה מכונה גם "גבול K-Pg" משום שמפריד בין הקרטיקון והפלאוגן. המסלע המזוזואי בארץ ישראל בעידן המזוזואיקון חדר ים תטיס לתוך היבשה בפעימות מתגברות. שינוי הדרגתי זה גרם למעבר הדרגתי של סלעי המשקע מקלאסטיים לקארבונטים ימיים, תוך שיש לעיתים החלפות המעידות על נסיגות. הסלעים המזוזואים באזורנו נחלקים לשלוש קבוצות: סלעים ימיים קרבונטים: גיר (שחלקו הפך לדולומיט), קירטון וחוואר. סלעים אוופוריטיים שנוצרו בלגונות: גבס, דולומיט. סלעים קלאסטיים: אבן חול וחרסית. כמו כן קיימם סלעים מגמתיים. יצורים שהתקיימו בעידן המזוזואיקון רשימה חלקית של קבוצות האורגניזמים הרב-תאיים שהתקיימו במזוזואיקון: צומח חשופי זרע (כגון מחטניים, ציקסיים, גינקגו) מכוסי זרע (בעלי פרחים, החל מקרטיקון עליון) חסרי חוליות כגון רכיכות ופרוקי-רגליים מדוזות אמוניטים דגים דגי גרם דגי סחוס דמויי כריש ארכוזאוריה דינוזאורים עופות פטרוזאורים תנינאים זוחלים ימיים צבים מוזאזאוריים פלזיוזאורים יונקים קדומים גלריה קישורים חיצוניים הערך Paleocene dinosaurs המזכיר אפשרות של קיום דינוזאורים לאחר המזוזואיקון הערות שוליים * קטגוריה:פנרוזואיקון	2024-03-05T03:29:22
אל-קאעדה	אל־קאעדה, ובשמו המלא קאעידת אל-ג'יהאד (בערבית: قاعدة الجهاد, "יסוד/בסיס הג'יהאד"; תעתיק מדויק: קאעדת אלג'האד) הוא ארגון טרור אסלאמיסטי-סוני גלובלי. הוא ביצע פיגועי טרור רבי היקף שהביאו למותם ולפציעתם של אלפי בני אדם בעולם, ובעיקר בארצות הברית, בראשם פיגועי 11 בספטמבר בהם הופלו מגדלי התאומים. פעולות הארגון כוללות פגיעה באוכלוסייה אזרחית ובאתרים המקודשים לבני דתות שונות. הארגון הוקם על ידי פעיל הטרור הפלסטיני עבדאללה עזאם ב־1988, ופעל בהנהגתו ובמימונו של הארכי-טרוריסט הסעודי אוסאמה בן לאדן, מ-1989 עד הריגתו במבצע חנית נפטון ב-2011. מיוני 2011 עמד בראשו הטרוריסט המצרי איימן א-זוואהירי עד להריגתו ביולי 2022.נכון להיום עומד בראש ארגון סייף אל עאדל. מהות הארגון במקורו, שאף הארגון להמשיך ולהרחיב את מאבק תנועת המחתרת שפעלה נגד הכיבוש הסובייטי באפגניסטן (המוג'אהדין) לתנועת מחתרת עולמית, כלל-אסלאמית. מטרת הארגון היא להשליט את השקפת עולמו האסלאמית הקיצונית על כל הדתות, לרבות האסלאם המתון, ביצירת חזית ג'יהאד נגד היהודים ו"הצלבנים", דהיינו התרבות הנוצרית של המערב, להפיל את המשטרים הנוכחיים במדינות אסלאמיות, הנתפסים בעיניו ככופרים ומושחתים, לסלק את ההשפעה המערבית ממדינות אלה ואת תמיכת המערב במשטרים המוסלמיים החילוניים, לקעקע את מעמדה של ארצות הברית בעולם, ולהשליט את דת האסלאם כדת בלעדית ויחידה. הגרעין המקורי של אל-קאעידה באפגניסטן מורכב בעיקר ממצרים - אנשיו של איימן א-זוואהרי. גם ראש הארגון הצבאי אבו עוביידה אל-בנשירי היה יליד מצרים. הארגון אינו פועל במסגרת היררכית ברורה, אלא כקונפדרציה של ארגוני טרור, שמוציאים אל הפועל את האידאולוגיה והטקטיקה של הארגון, כאשר בן לאדן שימש מקור השראה והכוונה לעשיית הטרור. הארגון מעניק סיוע ותמיכה בהיבטים שונים לארגוני טרור הדוגלים בג'יהאד עולמי ברחבי העולם. שמאל\|ממוזער\|250px\|פיגוע התאומים, פיגוע ההתאבדות הראשון בהיסטוריה באמצעות מטוסי נוסעים אזרחיים, מלמד על התחכום והאכזריות של ארגון טרור זה פיגועי הטרור של הארגון נחשבים למתוחכמים ואסטרטגיים. כך בפיגועי 11 בספטמבר, מספר לא רב של אנשים באמצעים פרימיטיביים הפכו מטוסי נוסעים לפצצות מונחות לפגיעה ביעדים חשובים ממדרגה ראשונה בארצות הברית. בפיגוע במדריד שתוזמן לפני הבחירות בספרד, ונעשה במסגרת תקיפות אל-קאעידה כנגד 20 מ-23 המדינות שתמכו במלחמת המפרץ השנייה בארצות הברית, הצליח הארגון להעלות לשלטון את המפלגה הסוציאליסטית שהתנגדה להמשך מעורבות צבאית בעיראק ולנטישת ספרד את הקואליציה של ארצות הברית במלחמת המפרץ, דבר שהוא ראה בו הצלחה גדולה. אחת המטרות המובהקות של הארגון היא לתקוע טריז בין ארצות הברית לסעודיה ולשם הדגמה אפשר לראות שבן לאדן בחר אישית את רוב המפגעים באסון התאומים דווקא מבין הסעודיים שבחבורתו, אף שהחבורה המקורית לביצוע הפיגוע הייתה שונה, בשל רצונו להבאיש את ריחם של הסעודים בעיני האמריקנים. מייקל בארי, סופר ומרצה באוניברסיטת פרינסטון, סבור כי לארגון מטרה אסטרטגית כוללת שהיא לגרור את ארצות הברית למלחמה על אדמה אסלאמית, כדי לקומם את כל העולם האסלאמי נגדה. לארצות הברית היו מספר הזדמנויות לקבל לידיה את מנהיג הארגון או לחסלו עוד לפני אסון התאומים, בתקופת שלטונו של הנשיא קלינטון, אבל הזדמנויות אלה לא מוצו מטעמים שונים ובהם נסיבות משפטיות, ניסיון להימנע מלפגוע באזרחים חפים מפשע, וניסיון להימנע מפגיעה בצמרת איחוד הנסיכויות ששהו במחנה ציד במקרה אחר. במאי 2011 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הארגון אוסאמה בן לאדן ובחודשים שלאחר מכן המשיכה להכות קשות בארגון ובבכיריו. ביולי 2022 חיסלה ארצות הברית את מנהיג הארגון איימן א-זוואהירי. אופן פעולתו של אל-קאעידה שמאל\|ממוזער\|250px\|כוחות קנדיים בקואליציה נגד אל-קאעידה באפגניסטן עד למלחמת אפגניסטן שבה הופל משטר הטליבאן, הבסיס העיקרי של ארגון טרור זה היה באפגניסטן, שבו אנשי הארגון אומנו במחנות אימונים שונים. למערך האימונים של הארגון תרם רבות עלי מוחמד , סוכן כפול של ה-CIA והג'יהאד האסלאמי המצרי, על בסיס מידע שצבר משירותו בצבא ארצות הברית. במהלך המלחמה ובעקבותיה נהרגו מאות רבות מאנשי אל-קאעידה ונתפסו מאות נוספים ונכלאו בבסיס הצבאי האמריקאי בגוואנטאנמו שבקובה, ויתר אנשיו ברחו לפקיסטן, איראן, עיראק, סוריה ומדינות נוספות. בסיסי האימונים הועברו לסודאן עד שנחשפו. כיום פעילותו העזה ביותר של הארגון היא בעיראק, שלתוכה חדרו אלפי לוחמי ג'יהאד מכל רחבי העולם מאז ניצחון האמריקנים במלחמת עיראק. לאחר חשיפת התא הטורקי של הארגון שמנה כ־70 איש ניתן ללמוד רבות מדרכי הפעולה שלו: קבוצה קטנה מתארגנת ומראה נכונות לטרור. מנהיגיה פונים אל ראשי אל-קאעידה לשם סיוע ונפגשים עימם באפגניסטן. הם מקבלים הכוונה בבחירת מטרות, מימון, וכנראה אף אימון בחומרי נפץ ובביצוע פיגועים. לאחר מכן מנהיגיה חוזרים לארצם ומתחילים לרקום ולתכנן את הפיגוע. אם לא מצליחים לבצע פיגוע כפי שתוכנן, מנסים לפגוע במטרות משניות כפי הבנתם. ניתן ללמוד שיש מידה של חופש של אנשי התא בבחירת מטרות. בעוד שבן לאדן המליץ לתא הטורקי לפגוע בבסיס חיל אוויר שמשרת את ארצות הברית ובספינות ישראליות, בחרו אנשי התא לפגוע בקונסוליה הבריטית ובבתי כנסת. עוד ניתן ללמוד שלא אצה להם הדרך-הצלחת הפיגועים היא הדבר החשוב ביותר ונדרשת לכך הכנה מדוקדקת וקפדנית. מאז נפגשו מנהיגי התא הטורקי עם בן לאדן וקצין המבצעים שלו בסוף 2001 ועד לפיגועים בנובמבר 2003 חלפו שנתיים. ישנו ניסיון לתזמן את הפיגועים שיתנהלו באותו יום במקביל כמו הפיגועים בארצות הברית, בלונדון, בברצלונה ובסיני, ואם אפשר במועד קרוב ככל שניתן כמו בשני הפיגועים באיסטנבול, שהתבצעו בהפרש של חמישה ימים. המטרות יהיו לרוב ערים מרכזיות מאוד כערי בירה או ערים גדולות. לרוב תהיה מטרה אסטרטגית בפיגוע ולא סתם הריגת בני אדם של ה"אויב". כך אפשר לראות בפיגועים במרכזים החשובים ביותר בארצות הברית, מרכז הסחר והפנטגון (ובתכנון אף הבית הלבן), שנועדו לאותת לארצות הברית שהיא לא חסינה ובטוחה כפי שנדמה לה והיא תשלם מחיר כבד על המעורבות שלה בעולם הערבי. הפיגועים באיסטנבול שנועדו לאותת לטורקיה שלא תתקרב יותר מדי אל המערב ובמיוחד אל ארצות הברית וישראל. הפיגועים בסיני שנועד לסלק ולהבריח את התיירים המערבים והישראליים מאדמת סיני ולאותת למצרים שהיא תשלם על שיתוף הפעולה שלה עם הכופרים. והפיגועים בלונדון שנועדו לאותת לבריטניה שהיא תשלם מחיר על המעורבות שלה בעיראק. אל-קאעדה של מפנה המאה ה-21 הייתה ייחודית בתשומת הלב שהקדישה לאינטרנט, מאחר ששאפה לבנות את עצמה כארגון טרור גלובלי, והיא הקדימה וגיבשה אסטרטגיה מוסדרת לגבי אופן השימוש של הארגון באינטרנט. כיום, אל-קאעידה מקיים תאי טרור במקומות שונים בעולם, לרוב מתוך אזרחים מוסלמים או כאלו שהתאסלמו. אל-קאעידה מספק לחברי תאי הטרור דרכונים מזויפים, בעזרתן הם נוסעים למקומות בהם הם אמורים לפעול. כמה תאים מיד מתחילים לפעול כדי לתכנן ולבצע פיגועי טרור. תאים אחרים הם "תאים רדומים". התאים הרדומים משתלבים בקהילה עד לקבלת הוראות נוספות. תאים מסוימים בעיקר הרדומים משיגים כסף עבור הארגון במדינות המערב באמצעות הקמת עמותות פיקטיביות. לעיתים אף ממשלות נופלות בפח ותורמות כסף לעמותות אלו, שמצהירות על עזרה הומניטרית, אך בפועל מעבירות את הכספים לארגון לצורך טרור, למשל העמותה "דאגה אנושית" שהוקמה ב־1980 באוטווה, קנדה, והתיימרה להיות מוסד צדקה, אך בפועל העבירה כספים לפעילות טרור. לארגון מספר רב של ספינות ואוניות בגדלים שונים, שבעזרתם הם משנעים אנשים וחומרי חבלה ברחבי העולם. על פי אנשי ביון מערביים מספר האוניות נאמד בין עשרות למאות. שיטה זו שנלקחה מהנמרים הטמילים, נועדה גם למטרה של גיוס כספים באמצעות שינוע סחורות חוקיות ברחבי העולם לצד הברחה של נשק וסמים. מכיוון שהים אינו טריטוריה מוגדרת של מדינה מסוימת, ואף ניתן לשוט תחת דגל פיקטיבי של מדינות רבות, שיכול אף להשתנות במהלך ההפלגה עצמה, הדבר מסייע רבות להסוואת אנשי אל-קאעידה וליכולות הניידות שלהם ברחבי העולם. בעקבות ידיעות אלו עלה חשש כי אל-קאעידה יעשו שימוש באחת מהספינות הללו, לפגוע בנמל אמריקני באמצעות נשק ביולוגי, פצצה מלוכלכת ואף באמצעות אונייה העמוסה בכמות רבה של חומר נפץ רגיל. ב־5 ביולי 2005 פרסמה רשת אל ג'זירה קלטת שבה הופיע איימן א-זוואהרי, והציע בביטחון רב הודנה למדינות המערב, בתנאי שיסלקו את עצמם מכל הטריטוריות הערביות והמוסלמיות: עיראק, אפגניסטן ואף מה שהוא מכנה פלסטין. ב־18 באוגוסט 2005 הצליחו אנשי הביטחון הסעודיים לחסל את ראש אל-קאעידה בסעודיה, עבד אל עזיז אל מוקרין, בבירה ריאד, ביחד עם שלשה מאנשיו, מספר שעות לאחר שאנשיו רצחו את המהנדס האמריקאי החטוף פול ג'ונסון שעבד בחברת לוקהיד מרטין בעריפת ראשו. ארגון זה היה אחראי למספר רב של מעשי טרור בסעודיה שכוונו בעיקר כלפי זרים, ובהם פיצוץ מכוניות תופת בריאד בשלושה אירועים שונים, שגבו את חייהם של 56 בני אדם, רובם זרים. התקפות על מתקני נפט בחובאר ובינבוע, שבהם נרצחו 28 בני אדם. אירועי ירי שבהם נרצח גרמני בריאד, ואירוע ירי נוסף כלפי צוות של ה-BBC בריאד שבו נרצח צלם ונפצע כתב. פעילות הטרור של הסניף הסעודי נעשתה במטרה מכוונת וברורה להבהיל ולסלק את הנוכחות של לא מוסלמים מסעודיה. אל קאעידה שולחים את ידם גם בהתנקשויות פוליטיות. מנהיג הברית הצפונית האפגנית אחמד שאה מסעוד נהרג בידי מתנקשים של הארגון מעט לפני הפיגוע בתאומים. נשיא פקיסטן לשעבר פרבז מושארף, שהכריז מלחמה על קיצוני האסלאם וחבר לארצות הברית, ניצל משני ניסיונות התנקשות בחייו בידי אנשי ארגון זה. ב־19 באוקטובר 2008 פורסם בעיתון הבריטי "סאנדיי אקספרס" שארגון אל קאעידה מאיים להצית שריפות ענק באירופה, רוסיה, ארצות הברית ואוסטרליה, על מנת לזרוע בהלה ולפגוע בשירותי החירום ובתיירות. דפוסי פעולה לפיגועים של אל-קאעידה יש דפוסי פעולה אופייניים: מקצוענות והכנה קפדנית ומדוקדקת. כל אירוע טרור מוכן בקפידה רבה במשך תקופה ארוכה. לדוגמה על מנת לבצע את הפיגועים בארצות הברית, אנשי הצוות למדו במשך תקופה לא קצרה אימוני טיסה. פיגועים סימולטניים. מספר רב של פיגועים שמתוזמנים לשעה סמוכה. כדי לזרוע בהלה ולהדגיש שמדובר באירועי טרור, כמו גם לגרום לנפגעים במקרה שאחד מהפיגועים "משתבש", כפי שקרה לא אחת. פיגועים בערים מרכזיות. רוב הפיגועים נעשו בערים חשובות כמו ערי בירה, ערים שניות בחשיבות לעיר הבירה, או מרכזים כלכליים. הפיגועים בערים מרכזיות פגיעתם המורלית גדולה יותר, כמו גם ההד התקשורתי שנוצר. שימוש בפיגועי התאבדות. ברוב האירועים אם במטוסים, במכוניות, בספינות או באנשים שנעו בגופם, היה שימוש באנשים שהוכשרו להתאבד, אף כאשר נראה שלא היה צורך בכך, והיה אפשר להפעיל מטענים באמצעות מנגנוני השהיה או באמצעים אלחוטיים. מעבר לעצם הרצון להוציא פיגוע, ישנו רצון להגביר הפחדה בהדגשה שמאמיני האסלאם מוכנים למות למען ביצועו. מעבר לכך הדבר הוא חלק מטקטיקת ההסתוות של הארגון, הלוקח בחשבון כי המחבלים המבצעים יתפסו בשלב זה או אחר, ובחיסול המבצעים מבקש להקשות את חשיפת המפעילים והמתכננים. שימוש בחומר נפץ תקני. ברוב הפיגועים הארגון עושה שימוש בחומר נפץ תקני, דבר המעיד על יכולתו לגייס כספים ואף להגיע לרכש של כמויות גדולות של חומר הנפץ. השימוש בחומר נפץ תקני גורם לנפגעים רבים יותר. אי קבלת אחריות על הפיגועים. ברוב הפיגועים הארגון לא קיבל אחריות באופן גלוי, זאת כנראה על מנת לזרוע מבוכה וספקות בצד הנפגע. הפיגוע בספרד שבו פלג של אל-קאעידה קיבל אחריות היה יוצא דופן בדפוס זה, ובשל כך נחשד בתחילה בידי גורמי ביון אמריקנים כי מדובר בארגון אחר. ארגונים המשתייכים לאל-קאעידה אל-קאעידה הוגדר רשמית כגוף מאורגן בשנת 1988 על ידי מייסדו ומנהיגו הראשון, אוסאמה בן לאדן, שחיבר הכרזה עם מטרותיו של ארגון הטרור. על ההכרזה חתמו גם ראשי ארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי שהתמזג עמו, ובראשם איימן א-זוואהירי, שנבחר למנהיג אל-קאעידה, לאחר חיסולו של בן לאדן. במשך השנים הוגדרו עשרות ארגוני טרור אסלאמיים נוספים כמשתייכים לארגון ובהם: אסיה: המזרח התיכון: הג'יהאד האסלאמי המצרי (מנהיגו לשעבר, איימן א-זוואהירי, הנהיג את אל-קאעידה בין השנים 2011–2022). גדודי עבדאללה עזאם - פועלים בסוריה ובמצרים (להם מיוחסים הפיגועים בחצי האי סיני). פתח אל-אסלאם - מפקדתו נמצאת במחנות הפליטים בלבנון. עצבת אל-אנצאר - ארגון פלסטיני שמפקדתו נמצאת בלבנון בעין אל חלווה. אל קאעידה בבלאד אלשאם (אל קאעידה בסוריה הגדולה) - פעיל בסוריה (שיגר קטיושות לעבר קריית שמונה בשנת 2005 ופגע ביחידה הספרדית של כוחות האו"ם בדרום לבנון). אל קאעידה בפלסטין (נקרא גם צבא האסלאם) - ארגון קטן יחסית שפעיל ברצועת עזה (אנשיו חטפו כתב BBC ואחראים לניסיון חיסול של ראש המודיעין הפלסטיני טארק אבו ראג'ב בעזה). צבאות הייחוד והג'יהאד בפלסטין - ארגון קטן המשייך עצמו לאל-קאעידה, שגם הוא פועל ברצועת עזה (פעיליו חטפו ורצחו ב-2011 את ויטוריו אריגוני, פעיל פוליטי איטלקי פרו-פלסטיני, כדי ללחוץ על חמאס לשחרר מהכלא את מנהיגם אבו וליד אל-מקדסי). חצי האי ערב: אל-קאעידה בחצי האי ערב - מיזוג של אל קאעידה בתימן ואל קאעידה בסעודיה אל קאעידה בתימן - הארגון ידוע גם בשם "הג'יהאד האסלאמי בתימן". אל קאעידה בסעודיה - פעיל בסעודיה. מרכז אסיה: אל קאעידה באפגניסטן - פעיל באפגניסטן, פלג זה סובל ממשבר כספי וחוסר ציוד. אל קאעידה בפקיסטן - פעיל בפקיסטן. איחוד הג'יהאד האסלאמי - פעיל באוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן, טורקמניסטן, קזחסטן, אפגניסטן, פקיסטן ורוסיה. התנועה האסלאמית של טג'יקיסטן - פעילה בטג'יקיסטן. המזרח הרחוק: אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה - פעיל באינדונזיה (פעיליו פוצצו את הדיסקוטק בבאלי בו נשרפו חיים מעל ל-200 איש). אירופה אמירות הקווקז - ארגון גדול שכרוך בברית עם קבוצות צ'צ'ניות וקווקזיות אחרות ומטרתו להקים אמירות שתחלוש על כל שטחי דרום רוסיה והקווקז. מייסד הארגון, דוקה אומרוב, הוכרז כאמיר הראשון. בין הפיגועים המיוחסים להם נמנים הפיגועים במוסקבה ב-2010 גדודי אבו חפץ אל-מצרי (בערבית: كتائب أبو حفص المصري) - פעילים בעיקר באירופה. אנשיהם ביצעו את הפיגועים הבאים: 14 באוגוסט 2003: הפסקת חשמל בת שלושה ימים בצפון ארצות הברית וקנדה, על פי טענת הארגון הפסקת חשמל נגרמה על ידי האקרים. 19 באוגוסט 2003: פיצוץ משאית תופת ליד בניין מטה האו"ם בעיראק, שגרם ל־24 הרוגים וכ-100 פצועים. 15 בנובמבר 2003: פיצוץ משאית תופת ביום שבת ליד שני בתי כנסת באיסטנבול בטורקיה, שגרם ל־27 הרוגים. 20 בנובמבר 2003: פיצוץ משאית תופת ליד בנק HSBC וליד הקונסוליה הבריטית באיסטנבול, שגרם ל־30 הרוגים, ובהם הקונסול הכללי של בריטניה, רוג'ר שורט. 11 במרץ 2004: פיגועים בארבע רכבות תחתית במדריד שבספרד. בפיגועים אלו נרצחו 192 אנשים וכ־1,400 נפצעו, שלשה ימים בלבד לפני הבחירות. 7 ביולי 2005: סדרת פיגועים בלונדון בקווי הרכבת התחתית ובאוטובוס קומתיים. בפיגועים אלו נרצחו 52 אנשים וכ־700 נפצעו. IBDA (החזית האסלאמית המזרחית הגדולה) - פעיל בטורקיה (ביצע פיגועים בשני בתי כנסת, בשגרירות בריטית, ובבנק בריטי באיסטנבול). אל קאעידה בבריטניה - פעיל בבריטניה. אפריקה: צפון אפריקה: אל-קאעידה במגרב האסלאמי - ארגון אלג'ירי שהיה ידוע בעבר בשם GSPC (פעיליו פוצצו את בנייני האו"ם באלג'יריה וירו לעבר שגרירות ישראל במאוריטניה). מזרח אפריקה: אל קאעידה בסודאן - פעיל בסודאן. אל שבאב - פעיל בסומליה ארגונים המקושרים לאל-קאעידה אנצאר א-דין, הפעיל בצפון מאלי. חרכת אל-ג'יהאד אל-אסלאמי, הפעיל במדינות הודו, פקיסטן ובנגלדש. לשקאר-א-טייבה, הפעיל בפקיסטן ובהודו. טליבאן, הפעיל בפקיסטן וכיום מחזיק בשלטון באפגניסטן. התנועה האסלאמית של מזרח טורקסטן, הפעילה במזרח טורקסטן. ג'יש אל-אומה - פועל ברצועת עזה ארגונים שהיו בעבר חלק מאל-קאעידה המדינה האסלאמית (דאעש, המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט) – ארגון שפעל בעיראק, היה ידוע בשם "אל-קאעידה בעיראק" ולקח חלק במלחמה בעיראק ומאוחר יותר גם במלחמת האזרחים בסוריה. בעקבות סכסוך בין מנהיגו אל-בגדאדי לבין מנהיג אל-קאעידה, החליטו האחרונים לנתק כל קשר עם הארגון. ג'בהת פתח א-שאם (ג'בהת א-נוסרה) - ארגון הנוטל חלק פעיל במלחמת האזרחים בסוריה (בעבר היה חלק מהמדינה האסלאמית). בעקבות תקיפות אוויריות של רוסיה וארצות הברית שהתייחסו אליו כארגון טרור בשל היותו מסונף לאל-קאעידה, מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, הכריז על ניתוק מאל-קאעידה ב-28 ביולי 2016. הנהגת אל-קאעידה בירכה על המהלך, ועל כן סבורים כי ההתנתקות היא באופן רשמי בלבד. פיגועים נגד ישראלים ויהודים אף שאל-קאעדה הכריז על עצמו כארגון הפועל נגד יהודים, ופעל נגד מוקדים יהודיים בטורקיה, מרוקו ותוניסיה, לא ידוע על קשר בין אל-קאעדה ובין ארגוני טרור פלסטיניים הפועלים נגד ישראל, אך נתגלו מספר התארגנויות קטנות של אל-קאעידה בישראל. קבוצה בשם "גדודי הג'יהאד והתווחיד", שהודיעה על שייכותה לאל-קאעדה ביצעה ב-27 בינואר 2009 פיגוע על ידי מטען צד בציר כיסופים בו נהרג חייל ישראלי ונפצעו שלשה חיילים נוספים בנוסף לכך, קבוצה אחרת המסונפת לאל קאעדה בשם "ג'ונד אנסאר אללה" ניסתה לבצע פיגוע וניסיון חטיפה בקרבת מעבר קרני בעזרת סוסים, אך הניסיון סוכל על ידי חיילים מגדוד 13 של גולני שהצליחו לחסל כ-4 מחבלים. ב-5 בנובמבר 1990 נרצח חבר הכנסת הרב מאיר כהנא לאחר סיום נאום במלון מריוט בניו יורק שבארצות הברית על ידי מתנקש. לאחר מספר שנים התברר כי המתנקש השתייך לתא טרור בהנהגתו של השייח' העיוור, עומאר עבד א-רחמאן, שהיה השלוחה ראשונה של ארגון אל קאעדה בארצות הברית. ב-28 בנובמבר 2002 נערכה מתקפת טרור בקניה, שבמהלכה פוצצו את עצמם שלושה מחבלים מתאבדים במלון "פרדייז" שבמומבסה ונעשה ניסיון להפיל מטוס נוסעים של ארקיע באמצעות טילי כתף נגד מטוסים מסוג 9K32 סטרלה-2. 13 אנשים נרצחו בפיגוע במלון "פרדייז", בהם שלושה אזרחים ישראלים. המחבלים, שביצעו את המתקפה, השתייכו לארגון טרור אסלאמי המזוהה עם אל-קאעדה. ב-7 באוקטובר 2004 בוצעה סדרת פיגועים בסיני במלון הילטון טאבה ובראס א-שטן ביום האחרון של חג סוכות, באמצעות שלוש מכוניות תופת (שאחת התפוצצה ללא נפגעים), שהכילו כל אחת 150 ק"ג חומר נפץ. רמטכ"ל צה"ל משה יעלון דיווח ב־12 בנובמבר 2004 בוועדת החוץ והביטחון בעקבות הפיגוע בסיני, כי ישראל סיכלה בעבר חדירה של הארגון לישראל. ב־5 באוגוסט 2005 שלטונות טורקיה וישראל סיכלו פיגוע גדול נגד ישראלים, כאשר הורו לארבע ספינות טיול שנשאו על סיפונן כ-3,500 ישראלים שלא לעגון בנמל אלניה בטורקיה ולחלופין לעגון בקפריסין. מאוחר יותר תפסו כוחות הביטחון הטורקיים מספר חשודים עם חומרי נפץ רבים, שהודו בתכנונם לפגע באחת מהספינות הללו באמצעות סירת נפץ או פיצוץ במתחם שיתאספו בו טיילים מהספינות. אל-קאעדה פועל גם לגיוס מחבלים פלסטינים והקמת תאי טרור בשטחי יהודה, שומרון ועזה אך רובם המכריע מסוכלים (או באמצעות מעצר או באמצעות סיכול ממוקד) על ידי מערכת הביטחון הישראלית. תמיכה הארגון נהנה מתמיכה של קהלים שונים בארצות מוסלמיות, לרוב סמוי אך לעיתים גלוי. דוגמה לכך הוא היחס של "איחוד הרופאים הערבים" במצרים, המגיש סיוע ללוחמי הג'יהאד בצ'צ'ניה, אפגניסטן, עיראק ובוסניה, ובו זמנית נמנע מלהושיט עזרה לנפגעי אסון הצונאמי באסיה. הארגון נהנה מיחס סלחני במדינות מוסלמיות שונות. למשל, לאחר האולטימטום ששלטונות סעודיה הציבו לאנשי אל-קאעידה שיסגירו את עצמם ב־23 ביוני 2004, המבוקש עת'מאן בן האדי אל מקבול אל-עמרי שהסגיר את עצמו זכה לתנאים מפליגים, כמו בחירת בית הכלא, תשלום חובותיו תשלום סיוע, ופנסיה חודשית לו ולילדיו בידי השלטונות. מדינות וארגונים המשייכים את אל-קאעדה לרשימת ארגוני הטרור ממוזער\|229x229 פיקסלים\|מפת המדינות המכירות באל-קאעדה כארגון טרור באופן מלא באופן חלקי פעילות נגד אל-קאעידה שמאל\|ממוזער\|260px\|נשיא ארצות־הברית ברק אובמה מדווח על מותו של בן־לאדן 20 באוגוסט 1998 - "מבצע הגעה אינסופית" ("Operation Infinite Reach"), פעולת תגמול לפיצוץ שגרירויות ארצות הברית בקניה וטנזניה על ידי אל-קאעידה ב-7 באוגוסט אותה שנה. במהלך המבצע, עליו פיקד גנרל הנחתים אנתוני זיני, שיגר הצי האמריקני 75 טילי שיוט נגד מחנות של אל-קאעידה באפגניסטן, בין היתר במטרה להרוג את אוסאמה בן לאדן. בנוסף ביצעו ספינות הצי האמריקני אשר בים הערבי ירי של טילי שיוט כנגד מפעל החשוד שהוא מייצר נשק כימי בסודאן. במהלך התקיפות נהרגו כשלושים מחבלים בסודאן ובאפגניסטן, אולם בן לאדן עזב את המחנות מספר שעות קודם לכן. אוגוסט 1998 - חיפוש בדירתו של עלי מוחמד , יוצא צבא ארצות הברית וסוכן CIA, מעלה כי שימש כסוכן כפול ופעל למען אל קאעידה. מחקירתו התברר שהוא האחראי על אימוני הארגון. הוא אחד מהנאשמים בעניין ההתקפות על שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה אך נכון ל-2011 נותר כלוא ללא משפט. במרץ 2003 נתפס ח'אלד שיח' מוחמד שנחשב למתכנן העיקרי של פיגועי 11 בספטמבר. ב-9 במאי 2003 חיסל צה"ל ברצועת עזה את המחבל איאד ביק, פעיל באל-קאעידה ובחמאס, שנשלח מטעם אל-קאעידה לסייע לחמאס. ב-8 ביולי 2006 נהרג מנהיג אל-קאעידה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי, בהתקפה אווירית. ב-18 באפריל 2010 נהרגו בעיראק שני מנהיגי אל-קאעידה במדינה, אבו עבדאללה אל-ראשיד אל-בגדאדי ואבו איוב אל-מסרי, במבצע משולב של כוחות מקומיים וכוחות חוץ ב-2 במאי 2011 נהרג המנהיג והמייסד של אל-קאעידה אוסאמה בן לאדן, במבצע חנית נפטון בביתו שפקיסטן על ידי יחידת הכוחות המיוחדים האמריקאית "אריות הים". ב-4 ביוני 2011 נהרג אליאס קשמירי, שכונה "המוח הצבאי" של אל-קאעידה, במחוז דרום וזיריסטן שבפקיסטן, בסמוך לגבול עם אפגניסטן. ב-11 ביוני 2011 נהרג בסומליה פאזול עבדאללה מוחמד, מנהיג אל-קאעידה במזרח אפריקה, שהיה בין האחראים לפיגועים נגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-22 באוגוסט 2011 נהרג סגן מנהיג אל-קאעידה וראש מטה המבצעים עטיה עבד אל רחמן במחוז וזיריסטן שבפקיסטן בספטמבר 2011 נהרג בתקיפה אווירית על ידי ארצות הברית ראש מטה המבצעים של אל-קאעידה בפקיסטן, אבו חאפז אל-סהרי. ב-30 בספטמבר 2011 נהרג בתימן מפקד אל-קאעידה בחצי האי ערב, אנוואר אל-אוולקי בתקיפה אווירית של כלי הרכב בו נסע, בין מאריב לג'וואף שבמרכז המדינה. ב-15 באוקטובר 2011 נהרג בתימן איברהים אל-באנה, ראש מערך התקשורת של הארגון בחצי האי ערב יחד עם שישה חמושים נוספים. ב-5 ביוני 2012 נהרג בפקיסטן סגן מפקד אל-קאעידה, אבו יחיא א-ליבי, יחד עם עוד 15 מחברי הארגון על ידי מזל"טים אמריקאים. ב-17 ביולי 2013 נהרג בתימן סגן מפקד אל-קאעידה בחצי האי ערב, סעיד עלי אל-שהרי על ידי טילים ממל"ט אמריקאי. ב-5 באוקטובר 2013 נלכד ענאס אל ליבי בטריפולי על ידי כוחות של צבא ארצות הברית ב-22 בינואר 2014 סיכל שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל תא טרור פלסטיני של אל-קאעידה. תא הטרור הורכב מפלסטינים ממזרח ירושלים ויהודה ושומרון והופעל על ידי מחבל מאל-קאעידה שישב ברצועת עזה. תא הטרור תכנן מספר רב של פיגועי תופת קטלניים בישראל, אך נחשף ופעיליו נעצרו על ידי השב"כ לפני שהצליח לממשם. 29 בדצמבר 2020 - התקבלה החלטה 2560 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להרחיב את הסנקציות נגד הארגון. 31 ביולי 2022 - מנהיג הארגון, איימן א-זוואהירי, נהרג בתקיפה אמריקנית באפגניסטן. רשימת פיגועים בולטים של אל-קאעידה שמאל\|ממוזער\|250px\|הפיגוע בשגרירות האמריקנית בניירובי 29 בדצמבר 1992: הפצצת מלונות בנמל עדן בהם התאכסנו כוחות של צבא ארצות הברית בתימן. 26 בפברואר 1993: ניסיון ראשון למוטט את מגדלי התאומים בניו יורק, משאית-תופת התפוצצה בחניון התת-קרקעי של מגדל מספר 1 במרכז הסחר העולמי. 6 אזרחים נהרגו ויותר מ-1000 נפצעו. הפיגוע בוצע על ידי המחבל רמזי יוסף. 7 באוגוסט 1998: פיצוץ בו-זמנית של השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה. בפיגועים אלו נרצחו כ־223 בני אדם, ונפצעו למעלה מ־4,000. 12 באוקטובר 2000: פיגוע התאבדות במשחתת האמריקנית קול שעגנה במפרץ עדן בתימן, באמצעות ספינת דיג עמוסת חומרי נפץ. התוצאה 17 אנשי צוות הרוגים ועשרות פצועים. 10 בספטמבר 2001: התנקשות בחייו של מנהיג "הברית הצפונית" האפגאנית - אחמד שאה מסעוד, מתנגדו של בן לאדן, בידי צוות מתנקשים-מתאבדים שהתחזו לעיתונאים. לאחר הצגת רשימת שאלות שעסקו ברובן באל-קאעידה, בתחילת הראיון, הפעילו אנשי אל-קאעידה את חגורות הנפץ שלהם והרגו את מסעוד. יש הסוברים כי פעילות זו הייתה קשורה לפיגועים בארצות הברית. 11 בספטמבר 2001: פיגועי 11 בספטמבר, שביצעו חברי הארגון בפיקודו של מוחמד עטא, הם אירוע הטרור הגדול בהיסטוריה האנושית, שבו נהרגו קרוב ל־3,000 בני אדם, באמצעות ארבעת מטוסי נוסעים שנחטפו ורוסקו לתוך מטרות נבחרות בוושינגטון ובניו יורק - העיר הכלכלית החשובה. 11 באפריל 2002: פיגוע התאבדות באמצעות משאית תופת שטעונה בבלוני גז בבית הכנסת העתיק בג'רבה שבתוניסיה, שמשמש כאתר תיירותי, יומיים לפני יום העצמאות הישראלי. 17 אנשים נרצחים, רובם תיירים גרמניים. 6 באוקטובר 2002: פיצוץ מכלית צרפתית על ידי ספינת תופת סמוך לחופי תימן. בפיגוע נהרג אדם אחד. 12 באוקטובר 2002: פיגוע מכונית תופת במועדון לילה באי באלי באינדונזיה גרם למותם של 202 בני-אדם, רובם תיירים מאוסטרליה שנשרפו בו חיים ולפציעם של כ־300 נוספים. חלקם במצב קשה מאוד. 28 בנובמבר 2002: צמד פיגועים במומבסה, קניה, נגד תיירים מישראל בבית מלון בעיר באמצעות מכונית תופת. 15 הרוגים ובהם 3 ישראלים. מטוס ארקיע הותקף במהלך המראתו בטיסה לעבר ישראל, בטילי כתף. התקפה שלא צלחה, אולם מהווה גורם עיקרי לשינוי כללי הביטחון בנמלי תעופה ומציאת פתרונות להגנת מטוסים אזרחיים באוויר מפני תוקפנות קרקעית. 12 במאי 2003: פיגוע בבית דירות של אזרחים זרים בבירת סעודיה, ריאד. 35 בני אדם נרצחו. 18 במאי 2003: ארבעה פיגועים בקזבלנקה, המרכז הכלכלי החשוב שבמרוקו, כנגד מוקדים יהודיים ומערביים: המועדון הספרדי "קאסה דה אספאניה", מרכז התרבות היהודי "סרקל ד'אליאנס", ליד הקונסוליה הבלגית ובבית העלמין היהודי. את הפיגועים ביצעו 14 מחבלים מתאבדים, ונרצחו בהם 41 אנשים. 5 באוגוסט 2003: פיצוץ מכונית תופת במלון מריוט בג'קרטה בירתה של אינדונזיה, בשעה 11:50 בבוקר, שגרם ל־12 הרוגים וכ-150 פצועים. 7 באוגוסט 2003: פיצוץ מכונית תופת ליד שגרירות ירדן בבגדאד בירת עיראק, בפיגוע נהרגו 17 אנשים ונפצעו לפחות 40, על פי הערכות הפיגוע בוצע בגלל תמיכת ירדן במלחמה בעיראק. 19 באוגוסט 2003: פיצוץ משאית תופת ליד בניין מטה האו"ם בעיראק שנהרס לחלוטין, שגרם ל־24 הרוגים וכ-100 פצועים. 8 בנובמבר 2003: פיצוץ מכונית תופת במתחם אזרחים זרים בריאד בירת סעודיה. כ־17 הרוגים ועשרות פצועים. פיגוע נוסף שהיה אמור לחול ב־25 בנובמבר עם תחילת חג עיד אל פיטר סוכל בידי כוחות הביטחון הסעודיים. 12 בנובמבר 2003: פיצוץ משאית תופת בעיר נסיריה שבעיראק, בפיגוע נהרגו 17 שוטרים צבאיים ממוצא איטלקי ונהרגו עוד עשרה אזרחים עיראקים, בפיגוע נפצעו כ-100 בני אדם. 15 בנובמבר 2003: פיצוץ מכוניות תופת ביום שבת ליד שני בתי כנסת באיסטנבול, טורקיה, שגרם ל־27 הרוגים. 20 בנובמבר 2003: פיצוץ מכוניות תופת ליד בנק HSBC וליד הקונסוליה הבריטית באיסטנבול, שגרם ל־30 הרוגים, ובהם הקונסול הכללי של בריטניה, רוג'ר שורט. במשפט שנערך לטרוריסטים התברר כי בן לאדן ומוחמד עאטף, קצין המבצעים שלו, נפגשו ב־2001 עם ראשי הקבוצה הטורקית, הכווינו אותם ומסרו להם 150 אלף דולרים לביצוע פיגועים בבסיס חיל האוויר אינג'ירליק, שמשמש את צבא ארצות הברית, ובספינות ישראליות, העוגנות בנמל מרסין. 1 במרץ 2004: תקיפת משרדים של חברת נפט מערבית בעיר ינבוע שבמזרח סעודיה. בפיגוע נהרגו שישה בני אדם, בהם חמישה אזרחים מערביים. 2 במרץ 2004: סדרת פיצוצים בעיר בגדאד בירת עיראק ובעיר השיעית כרבלה במשך יום עשורא, בפיצוצים נהרגו 178 אנשים ונפצעו לפחות 500. 11 במרץ 2004: פיגועי 11 במרץ - ארבעה פיגועים שתוזמנו סימולטנית לשעה 7:30 בבוקר בארבע רכבות במדריד גרמו ל־192 הרוגים ולכ־1,400 פצועים. ספרד הגיבה בהלם, ומיליוני אזרחים ספרדים השתתפו בעצרות זיכרון ובהפגנות כנגד הטרור וביכו את מותם של החפים מפשע. במסמך אינטרנטי שמיוחס לאל-קאעידה נכתב כי ספרד היא החוליה החלשה מבין בעלות הברית בעיראק וניתן לנצל את הבחירות בספרד לשם כך. עוד נכתב כי הממשלה תוכל לעמוד רק בשלושה אירועי טרור. בבחירות שלאחר הפיגוע השלטון התחלף, והורה על הוצאת הכוחות הספרדיים מעיראק, ובכך אפשר לראות שהפיגוע נחל הצלחה. 28 במרץ 2004: שני פיגועי התאבדות בטשקנט בירת אוזבקיסטן נגד חיילים, שוטרים, ומשקיפים אוזבקיסטנים, בפיגוע נהרגו 47 בני אדם מתוכם 33 חיילים ו-14 שוטרים ומשקיפים. 29 במאי 2004: חוליה של אל קאעידה משתלטת על מתקני חברת נפט בעיר חובאר בסעודיה. החוליה החזיקה במשך יממה בכ-50 בני ערובה מערביים, שרובם שוחררו על ידי כוח קומנדו סעודי. באירוע זה נהרגו 22 בני אדם. 30 ביולי 2004: פיגוע ירי נגד שגרירויות ישראל וארצות הברית בטשקנט ואף במשרד התובע הכללי, בירתה של אוזבקיסטן, בפיגוע נהרגו 2 בני אדם. 9 בספטמבר 2004: פיגוע בשגרירות אוסטרליה בג'קרטה, בירת אינדונזיה באמצעות מכונית תופת. בפיגוע נהרגו למעלה מ־11 אנשים ונפצעו כ-180 אנשים. 7 באוקטובר 2004: סדרת פיגועים בסיני (ראו לעיל). 2 ביולי 2005: חטיפת איהאב א-שריף, המיועד לשגריר מצרים בעיראק, ורציחתו, ב־7 ביולי 2005, בשל האשמה כי הוא מייצג שלטון של כופרים שתומך בנוצרים וביהודים. לשגריר היה רקע של עבודה בישראל. 7 ביולי 2005: פיגועי 7 ביולי - סדרת פיגועים בלונדון בירת בריטניה ברכבות תחתית ובאוטובוס קומתיים, שבוצע על ידי זרוע של אל-קאעידה גרמו ל-52 הרוגים ולכ־700 פצועים. דפוס הפעולה דומה לפיגועים בספרד, אבל בניגוד לספרד, הבריטים לא רק שלא נבהלו, אלא אף הגיבו באגרסיביות ונחישות. נרשמו תקיפות רבות של מוסלמים בידי אזרחים, וממשלת בריטניה החליטה על גירושם של גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים מחוץ לגבולה. 23 ביולי 2005: שלושה פיגועים סימולטניים של מכוניות תופת התבצעו בשארם א-שייח' שבמצרים בליל שבת בשעה 1:00, וגבו כ־88 הרוגים ויותר מ-200 פצועים. ארגון גדודי עבדאללה עזאם, על שם מורו הרוחני של בן לאדן, קיבל אחריות על הפעולה. רבים מהתיירים עזבו את המקום. ראה פיגועי 23 ביולי. 19 באוגוסט 2005: התקפת קטיושות משולבת על עקבה ואילת. בעקבה עגנו שתי ספינות אמריקאיות. בפיגוע בעקבה נהרג שוטר ירדני, ואילו באילת הקטיושה נחתה סמוך לנמל התעופה. היה זה אירוע ראשון של אל-קאעידה בישראל. לא היו נפגעים באירוע זה, שלא היה מדויק. תוצאותיו של הפיגוע בכללותו מעידים על ירידה ביכולת המבצעית של גדודי עבדאללה עזאם, שקיבלו אחריות על פיגוע זה. 1 באוקטובר 2005: פיגוע שבוצע באמצעות שלושה מחבלים מתאבדים באתרי תיירות באי באלי שבאינדונזיה, בשעה 6:50 בערב, בפיגועים אלו נהרגו כ-20 בני אדם ונפצעו כ-130 אנשים. ראה פיגועי 1 באוקטובר. 9 בנובמבר 2005: פיגועי התאבדות בשלושה בתי מלון אמריקאים בעיר עמאן בירת ירדן, בשעה 8:50 בערב, בפיגועים אלו נהרגו כ-60 בני אדם ונפצעו יותר מ-100 אנשים. 24 באפריל 2006: שלושה פיגועים בשתי מסעדות וסופרמרקט בעיירה דהב שבסיני, שבוצעו באמצעות מחבלים מתאבדים על ידי ארגון אל-קאעידה בעיראק, בפיגועים אלו נהרגו כ-20 אנשים ונפצעו יותר מ-70 בני אדם. 3 בפברואר 2007: משאית תופת נהוגה בידי מחבל מתאבד מתפוצצת בשוק השיעי בבגדאד בירת עיראק, הורגת 121 אזרחים עיראקים ממוצא שיעי ופוצעת יותר ממאתיים. 11 באפריל 2007: שני פיגועים שבוצעו באמצעות שתי מכוניות תופת באלג'יר בירת אלג'יריה ליד משרדי הממשלה, בשעה 11:50 בבוקר, בפיגועים נהרגו כ-30 בני אדם ונפצעו יותר מ-150 אנשים. 2 ביולי 2007: מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת סמוך לאתר תיירות בצפון-מזרח תימן. בפיגוע נהרגו לפחות תשעה בני אדם - שבעה מהם תיירים מספרד. 11 בדצמבר 2007: שני פיגועי התאבדות סימולטניים באלג'יר, בירת אלג'יריה, בשעה 8:45 בבוקר, כאשר שתי משאיות תופת נהוגות בידי מחבלים מתאבדים, שהכילו כל אחת 800 ק"ג חומר נפץ התפוצצו, אחת ליד בית המשפט העליון והשנייה ליד משרדי האו"ם. בפיגועים נהרגו כ-70 יותר מעשרה מהם עובדי או"ם, ונפצעו עשרות בני אדם. 16 בינואר 2008: כ-200 פעילי אל-קאעידה השתלטו על בסיס צבאי בפקיסטן ליד הגבול עם אפגניסטן. במהלך הקרב נהרגו כ-40 חמושים ושבעה חיילים. 1 בפברואר 2008: פיגוע ירי בשגרירות ישראל בנואקשוט בירת מאוריטניה, בפיגוע נפצעו שישה אנשים, בהם אזרחית צרפתייה. 2 ביוני 2008: הפצצת שגרירות דנמרק באסלאמבאד בירת פקיסטן, בהודעה שפרסם הארגון נאמר שהפיגוע נועד לנקום על קריקטוריות מוחמד. בפיגוע נהרגו שישה אנשים. 8 ביוני 2008: שני פיצוצים ליד תחנת רכבת באלג'יריה (כ-100 קילומטר מזרחית לאלג'יר הבירה), בפיגוע נהרגו 13 אנשים ומתוכם עובד צרפתי שהיווה מטרה לארגון. 19 באוגוסט 2008: פיצוץ מכונית תופת נהוגה בידי מחבל מתאבד ליד אקדמיה לשוטרים באלג'יריה כשישים קילומטר מזרחית לבירה אלג'יר, בפיגוע נהרגו 43 בני אדם ונפצעו כ-38 אנשים. 20 באוגוסט 2008: פיגוע כפול בעיר בואירה שבאלג'יריה שבוצע באמצעות שתי מכוניות תופת, האחת התפוצצה ליד מחסום צבאי וכדקה אחרי השנייה התפוצצה ליד בית מלון, בפיגועים נהרגו כ-11 אנשים ונפצעו כ-31 בני אדם. 17 בספטמבר 2008: פיגוע בשגרירות ארצות הברית בעיר צנעא בירת תימן, שבוצע באמצעות שתי מכוניות תופת שפוצצו את שער השגרירות, בנוסף הפיגוע כלל בין היתר גם ירי צלפים, ומחבלים חמושים ברובים אוטומטיים ורקטות RPG אשר פתחו באש לעבר שומרי השגרירות, בפיגוע נהרגו 19 בני אדם בהם שישה חיילים שישה מחבלים ואזרחית אמריקאית ששהתה במקום לפחות שלושה מהמחבלים היו חברי ארגון אל-קאעידה בעיראק. 26 בדצמבר 2008: תקיפת תחנת משטרה בעיר רמאדי שבעיראק, הנמצאת כמאה קילומטרים מערבית לבירה בגדאד. בפיגוע נהרגו כ-13 אנשים (מתוכם שישה שוטרים עיראקים ושבעה אנשי אל-קאעידה). 8 במרץ 2009: הפצצת אקדמיית משטרה במרכז העיר בגדאד בירת עיראק. בפיגוע נהרגו 28 בני אדם ונפצעו כ-57 בני אדם, הנפגעים הם בעיקר שוטרים ומגויסים טריים. 15 במרץ 2009: פיגוע באתר תיירות בתימן. בפיגוע נהרגו חמישה אנשים מתוכם ארבעה תיירים דרום קוריאניים 3 ביוני 2009: התקפת שיירה של חיילים אלג'יראים כ-50 קילומטר מזרחית לאלג'יר בירת אלג'יריה. בפיגוע נהרגו 10 בני אדם מתוכם שמונה חיילים ושני מורים. 8 ביולי 2009: חמושי אל קאעידה בצפון אפריקה הרגו 28 חיילים של צבא מאלי בקרבות. 17 ביולי 2009: הפצצת מלונות ריץ-קרלטון ומלון מריוט על ידי שני מחבלים מתאבדים בג'קרטה בירת אינדונזיה כנגד תיירים זרים, בפיגוע נהרגו 11 בני אדם ונפצעו כ-50. 8 בדצמבר 2009: הפצצת משרדי ממשלה בבגדאד בירת עיראק באמצעות שלוש משאיות תופת. לפחות 127 בני אדם נהרגו וכ-261 נוספים נפצעו. 30 בדצמבר 2009: פיגוע בבסיס צבאי סודי במזרח אפגניסטן שבוצע באמצעות מחבל מתאבד שהיה סוכן כפול. בפיגוע נהרגו 7 אנשי CIA וקצין ביון ירדני. 25 בינואר 2010: הפצצת מלונות פאר שבהם נוהגים לבקר זרים בבגדאד בירת עיראק באמצעות שלוש מכוניות תופת. לפחות 41 בני אדם נהרגו וכ-70 נוספים נפצעו. 19 בספטמבר 2010: פיגוע במרכז בגדאד באמצעות פיצוץ של שתי מכוניות תופת כמעט בו-זמנית. לפחות 31 בני אדם נהרגו. 1 בנובמבר 2010: חמושי אל-קאעידה בעיראק החזיקו כ-120 בני ערובה במשך כארבע שעות בכנסייה הסורית בבגדאד בירת עיראק. בניסיון החילוץ נהרגו כ-52 בני אדם בהם כומר ו-10 קצינים עיראקים ונפצעו כ-67 בני אדם. 1 בינואר 2011: הפצצת כנסייה קופטית באלכסנדריה שבמצרים באמצעות מכונית תופת. בפיגוע נהרגו 21 נוצרים ונפצעו כ-97 בני אדם רובם נוצרים. 13 במאי 2011: 80 הרוגים בפיגוע התאבדות כפול בפקיסטן. מנהיגי אל-קאעידה עבדאללה עזאם (1988–1989) אוסאמה בן לאדן (1989–2011) איימן אל-זוואהירי (2011–2022) סייף אל עאדל (2022–מכהן) ראו גם אסלאמיזם הג'יהאד הסלפי ההכנות לפיגועי 11 בספטמבר לקריאה נוספת לורנס רייט, המגדלים הגבוהים - 11 בספטמבר, אלקאעידה וכישלון המודיעין האמריקני, כנרת זמורה ביתן, 2007 יורם שוייצר, אל-קאעידה וטרור המתאבדים - החזון והמעש, צבא ואסטרטגיה, כרך 2, גיליון 2, אוקטובר 2010 בנימין בן סימון, תובנות על ארגון אל-קאעידה, סטימצקי חממה ספרותית, 2011 מרק בודן, בן לאדן - החיסול, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2012 קישורים חיצוניים - לפי מסמכים ומאות סרטי וידאו שהתגלו בבית בכיר אל-קאעידה מספקים מבט נדיר לדרכי הפעולה של ארגון הטרור הקטלני סקירה בנושא "אלקאעדה" וחדירת רעיונותיה באזורנו, אוקטובר 2008, אתר השב"כ אלי אשד, "מחבלים מתאבדים: אל קעאידה בסוריה" הופיע ב"דיוקן-מקור ראשון" פברואר 2014 ובמגזין "יקום תרבות" מארס 2014 אל-קאעדה, תבוסת "הפרויקט העולמי", א-שרק אל-אווסט, 12 ביוני 2023 הסתננתי לחוליית מחבלים סרט תעודה של העיתונאי מוחמד סיפאוי, שתיעד קבוצת טרור של אל-קעדה בצרפת. הערות שוליים * קטגוריה:ארגוני טרור סוניים קטגוריה:פיגועי 11 בספטמבר קטגוריה:אפגניסטן: צבא וביטחון	2024-10-14T17:16:04
חשבון אינפיניטסימלי	חשבון אִינְפִינִיטֶסִימָלִי (נקרא גם אינפי או חדו"א, ראשי תיבות של: חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי; ובאנגלית: Calculus – קלקולוס; במונחי האקדמיה ללשון העברית: חֶשְׁבּוֹן-הָאֵינְסוֹפִיִּים) הוא ענף של המתמטיקה שחוקר שינוי. התחום מבוסס רובו ככולו על המושג גבול שמאפשר לעסוק בתוצאה של תהליכים אינסופיים. על בסיס רעיון הגבול נבנים ונחקרים מושגי יסוד כגון סדרה, סכום אינסופי, רציפות, נגזרת ואינטגרל. תחילתו של הענף בעבודותיהם של אייזק ניוטון ושל גוטפריד וילהלם לייבניץ, אם כי קדמו להם, בצעדים ראשונים לקראת תחום זה, ארכימדס, בארו, דקארט, פרמה והויגנס. על בסיסו של החשבון האינפיניטסימלי בנוי ענף האנליזה המתמטית שעוסקת ביישום כלים מהחשבון האינפיניטסימלי במגוון רחב של עיסוקים מתמטיים. מעבר לכך, לחשבון האינפיניטסימלי חשיבות מכרעת בכל תחומי המדע ובייחוד בפיזיקה, וכן בהנדסה, כלכלה ותחומים נוספים. עיקרי החשבון האינפיניטסימלי לחשבון האינפיניטסימלי שני ענפים עיקריים: חשבון דיפרנציאלי: עוסק בחישוב השיעור הרגעי של השינוי (הנגזרת) בערכי פונקציה בהתאם לשינוי בערכי המשתנים. חישוב הנגזרת מאפשר לקבוע את המשיק לפונקציה בכל נקודה, את המעבר מפונקציה המתארת מהירות לזו המתארת תאוצה ועוד. החשבון הדיפרנציאלי מאפשר את פיתוחם של קירובים דוגמת טור טיילור ושיטת ניוטון-רפסון. חשבון אינטגרלי (בעברית: חשבון אִסְכּוּם): עוסק בדרכים לחישוב האינטגרל של פונקציה. חישוב האינטגרל מאפשר לחשב את השטח הכלוא מתחת לעקום, וכן לחשב את שטח הפנים והנפח של גופים שונים. המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי קובע שגזירה (חישוב הנגזרת) ואינטגרציה (חישוב האינטגרל) הן פעולות הפוכות זו לזו. תגלית זו של ניוטון ולייבניץ (בנפרד, וכמעט באותו זמן) הביאה לשלל תוצאות לאחר שעבודותיהם התפרסמו. מהחשבון האינפיניטסימלי התפתחו ענפי מתמטיקה נוספים: משוואות דיפרנציאליות, אנליזה וקטורית, טופולוגיה דיפרנציאלית ותורת המידה. לחשבון האינפיניטסימלי שימוש נרחב בפיזיקה ובהנדסה. מרכז\|ממוזער\|900px\|משפטים בחשבון דיפרנציאלי. התרשים מראה איך מבססים את המשפטים המרכזיים של החשבון דיפרנציאלי על אקסיאומת ה-sup. הגרירות מתארות דרך מקובלת לבסס את התורה. ישנן גם דרכים מקובלות נוספות. היסטוריה אף שכבר ארכימדס השתמש בשיטות אינטגרציה, ורבים (בארו, פרמה, ואליס ואחרים) הגיעו לרעיון הנגזרת, יצירת החשבון האינפיניטסימלי מיוחסת לניוטון וללייבניץ, בסוף המאה ה-17. ניוטון ולייבניץ, שכל אחד מהם פעל בתחום זה באופן עצמאי, הגיעו לתוצאות דומות. ניוטון סיפק שלל שימושים בפיזיקה, אך מערכת הסימונים שהציע לייבניץ התגלתה כגמישה יותר והיא שנעשתה נפוצה. שמאל\|ממוזער\|170px\|סר אייזק ניוטון שמאל\|ממוזער\|170px\|גוטפריד לייבניץ ניוטון פיתח את התאוריה שלו בין חורף 1664 לאוקטובר 1666, והפקיד סיכום של עבודתו בידי חברים מהחברה המלכותית הבריטית. לייבניץ החל לעבוד בנושא ב-1673. בין לייבניץ לניוטון פרץ סכסוך מר על הבכורה ביצירה זו, וכתוצאה ממנו נוצר חיץ, במשך שנים רבות, בין הפעילות המתמטית בממלכה המאוחדת לזו שבשאר אירופה. כתוצאה מכך התעכבה ההתפתחות של החשבון האינפיניטסימלי בממלכה המאוחדת, ורק בתחילת המאה ה-19 אימצו הבריטים את מערכת המושגים והסימונים האירופית. לייבניץ וניוטון ביססו את החדו"א על מושג האינפיניטסימל שהוא מספר "קטן באופן אינסופי", ובאופן יותר מדויק, מספר אינפיניטסימלי הוא מספר שקטן בערכו המוחלט מכל מספר ממשי חיובי. במערכת המספרים הממשיים, האינפיניטסימל היחיד הוא אפס, אך במערכות מספרים אחרות קיימים אינפיניטסימלים רבים. בעקבות מתקפה פילוסופית של ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום על היסודות הלוגיים של החשבון האינפיניטסימלי של ניוטון, היה צורך לבסס את התחום על יסודות לוגיים מוצקים. במאה ה-19 הצליח המתמטיקאי הצרפתי אוגוסטן לואי קושי לבסס את מושג הגבול באמצעות גדלים ממשיים וסופיים בלבד. ההגדרות של קושי החליפו את השימוש במושג האינפיניטסימל בשימוש במספרים ממשיים שיכולים להיות "קטנים כרצוננו" או "גדולים כרצוננו", והגבול הפך למספר שאליו אפשר להגיע "קרוב כרצוננו". כך, למשל, הגבול של סדרה הוגדר בצורה הבאה: סדרה מתכנסת לגבול L אם לכל קטן כרצוננו קיים כך שלכל מתקיים (כלומר: המרחק בין כמעט כל איברי הסדרה לגבול L קטן כרצוננו). הגדרת הגבול של קושי נהפכה לאבן היסוד של התחום בצורתו המודרנית. את ביסוס תורת הגבולות והטופולוגיה של הישר הממשי ביצעו בנוסף לקושי גם קארל ויירשטראס ובולצאנו. תרמו גם לגראנז', דארבו ורימן. בצורתו החדשה, החשבון האינפיניסטימלי היה אמין יותר אך היה מבוסס כולו על תכונות המספרים הממשיים, מושג שהוגדר אז באופן גאומטרי. בסוף המאה ה-19, המתמטיקאים גאורג קנטור וריכרד דדקינד בנו ייצוגים קונקרטיים למספרים הממשיים, שהתבססו על תורת הקבוצות, במטרה לבסס את המושגים המתמטיים על ידי מושג הקבוצה. בתחילת המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות על ידי כמה מתמטיקאים להכליל את מושג האינטגרל, מכיוון שהאינטגרל של רימן לוקה בכמה חסרונות. לדוגמה, אוסף הפונקציות שעליהן ניתן לבצע אינטגרציה לפי רימן אינו שלם לפי מספר נורמות טבעיות. ההכללה הטובה ביותר הייתה זו של אנרי לבג, אשר פיתח את תורת המידה (שבמרכזה מידת לבג שהיא מידה המכלילה את מושג האורך) ואת אינטגרל לבג. אנליזה מתמטית אנליזה ("ניתוח") הוא יישום הכלים של החדו"א לחקר גדלים מתמטיים שונים וההשתנויות שלהם. להרבה ענפים במתמטיקה יש תחום אנליזה מתאים: אנליזה ממשית: ניתוח של פונקציות ממשיות רגילות, בין היתר באמצעות תורת המידה אנליזה מרוכבת: ניתוח של פונקציות מרוכבות אנליזה וקטורית: ניתוח של פוטנציאל (פונקציה המקבלת וקטור ומחזירה סקלר) ושל שדה וקטורי (פונקציה המקבלת וקטור ומחזירה וקטור) אנליזה פונקציונלית: ניתוח של אופרטורים ופונקציונלים, כלומר: העתקות שהארגומנט שלהן הוא פונקציה (והן מחזירות פונקציה אחרת או מספר סקלרי, בהתאמה) אנליזה הרמונית: ניתוח של פונקציות באמצעות טורי פורייה אנליזה נומרית: ניתוח של פונקציות והשתנותן באמצעות קירובים נומריים לקריאה נוספת לפרק ההיסטוריה: The Calculus War, review by Brian E. Blank, Notices of the American Mathematical Society, 56(5), 2009, 602-610 A. Rupert Hall, Philosophers at war: The Quarrel Between Newton and Leibnitz, Cambridge Univ. Press, 1980 Richard S. Westfall, Never at Rest: A biography of Isaac Newton, Cambridge Univ. Press, 1980 Joseph H. Hofmann, Leibnitz in Paris 1672-1676: His growth to Mathematical maturity, Cambridge Univ. Press, 1974 קישורים חיצוניים ספר לימוד של פרופ' שלמה הבלין ברשת חשבון אינפיניטסימלי, באתר איתן הערות שוליים * קטגוריה:אנליזה מתמטית	2024-08-21T08:08:25
אילן רמון	אילן רמון (20 ביוני 1954, י"ט בסיוון ה'תשי"ד – 1 בפברואר 2003, כ"ט בשבט ה'תשס"ג) היה טייס החלל הישראלי הראשון. שימש מומחה מטען בצוות מעבורת החלל קולומביה במסגרת משימה STS-107. ב־1 בפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת, שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ. קודם לכן שירת כטייס בחיל האוויר הישראלי והגיע לדרגת אלוף-משנה. ראשית חייו רמון נולד בשם אילן וולפרמן ב-20 ביוני 1954, ברמת גן. משפחתו של אביו, אליעזר (1923–2006), נמלטה ב-1935 מגרמניה הנאצית. משפחת אימו חייתה בפולין. אימו, טוניה (1927–2003), עלתה עם אימה לישראל ב-1949 לאחר שניצלו ממחנה ההשמדה אושוויץ. אילן למד בבית הספר היסודי "רמת חן" ברמת גן. בשנת 1962 עברה המשפחה לגור בבאר שבע, שם למד בבית הספר "בארי". הוא סיים את לימודיו התיכוניים בתיכון מקיף ג' בבאר שבע בשנת 1972. עם גיוסו לצה"ל, שינה את שם משפחתו לרמון עקב אהבתו למכתש רמון. לאחר שנהרג באסון המעבורת 'קולומביה', הוסב שם בית הספר "רמת חן" על שמו. שירותו בצה"ל ממוזער\|250px\|מטוס F-16A נץ 243 אותו הטיס רמון במבצע אופרה, בו הושמד הכור העיראקי. באוגוסט 1972 התגייס רמון לחיל האוויר והחל בקורס טיס, אותו נאלץ לעזוב לאחר שמונה חודשים מאחר ששבר את ידו. במלחמת יום הכיפורים שירת ביחידת לוחמה אלקטרונית בבסיס אום חשיבה שבסיני. הוא חזר לקורס הטיס, ובמהלכו נאלץ, בעקבות תקלה טכנית, לנטוש יחד עם המדריך שהיה עמו, מטוס פוגה מגיסטר (שבו לא הותקנו כיסאות מפלט). במהלך הנטישה נפצע באורח קל. הוא סיים את הקורס בשנת 1974 במגמת קרב, כחניך מצטיין. הוא שירת כטייס קרב, תחילה כטייס סקייהוק בטייסת 102 ולאחר מכן כטייס נשר בטייסת 253 בבסיס איתם בסיני. ב־1980 נמנה עם הטייסים הראשונים שנסעו לארצות הברית כדי ללמוד להטיס את מטוס ה־F-16, והיה בצוות הקליטה של המטוס בחיל האוויר. ביוני 1981 השתתף רמון בהפצצת הכור שהחל להיבנות בעיראק. הוא היה מהראשונים שנטלו חלק בתכנון המבצע והיה הצעיר בין הטייסים שהשתתפו בתקיפה. רמון היה האחרון במבנה התקיפה, מיקום שנחשב למסוכן במיוחד, משום שבעת שהמטוס האחרון יבצע את התקיפה כבר יאבד גורם ההפתעה והגנת הנ"מ של האויב כבר תהיה פעילה. עם היציאה מיעף ההפצצה לא ענה רמון לקריאות מוביל המבנה, וחבריו חששו לחייו; רמון תיאר לאחר מכן שהיה המום מעומסי כוחות הג'י שהופעלו עליו בעת ההפצצה, אך לאחר כמה שניות התעשת וענה לקריאות מוביל המבנה. בהמשך השנה מונה לסמ"ט ב' בטייסת הנגב. ב-20 בינואר 1982, במהלך טיסת אימון, התנגש רמון במטוס אחר מהטייסת (מספרי זנב: 276 ו־266). רמון והטייס השני נטשו בשלום והמטוסים התרסקו. חצי שנה לאחר מכן השתתף במלחמת לבנון הראשונה. ב־1983 השתחרר משירות הקבע והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב וכעבור ארבע שנים קיבל תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ומחשבים. עם סיום לימודיו הצטרף לצוות הפיתוח של מטוס הלביא. ב-1988 חזר רס"ן רמון לחיל האוויר והתמנה לסמ"ט א' בטייסת 119 ("העטלף"), אז טייסת מטוסי קורנס (פנטום). בתפקידו זה הוביל מבצעי צילום מיוחדים ורגישים ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו. ב-1990 מונה רמון לפקד על טייסת 117 ("הסילון הראשונה"), אז טייסת מטוסי ברק (F-16) בבסיס רמת דוד. ב-1992 מונה לראש ענף מטוסים במחלקת אמצעי לחימה שבמטה חיל האוויר וב-1994 קודם לדרגת אלוף-משנה ושירת כראש מחלקת אמצעי לחימה, עד 1997. לאורך שירותו צבר רמון יותר מ־3,000 שעות טיסה על מטוסי סקייהוק, נשר ופנטום, ויותר מ־1,000 שעות טיסה על הדגמים השונים של מטוס הF-16. טייס החלל הישראלי הראשון שמאל\|ממוזער\|180px\|טייס החלל אילן רמון רמון נבחר להיות טייס החלל הישראלי הראשון על ידי חיל האוויר, בעקבות הסכם שנחתם בין ישראל לארצות הברית ב־1995 לשלב ישראלי בטיסה לחלל של נאס"א. סוכנות החלל הישראלית פנתה לחיל האוויר בבקשה שיבחר בעבורה את המשתתף, וב־1997 בחר החיל ברמון. ב־1998 רמון ומשפחתו: אשתו רונה, וארבעת ילדיהם - העתיקו את מושבם אל מתקן האימונים לאסטרונאוטים בארצות הברית. אימוניו של רמון לקראת הטיסה היו אמורים להימשך כשלוש שנים, ובאוגוסט 2001 נקבע מועד הטיסה למאי 2002, אך נאס"א דחתה את שיגור קולומביה מספר פעמים. רמון לקח עמו לחלל חפצים שונים המייצגים את החברה הישראלית, בהם: נס הנשיא דגל ישראל דגל חיל האוויר הישראלי דגלון עם סמל סוכנות החלל הישראלית אבן עם סמל אוניברסיטת תל אביב דגלון עם סמל מוזיאון חיל האוויר דגלון עם סמל העיר רמת גן, עיר הולדתו דגלון עם סמל העיר באר שבע, העיר בה גדל דגלון עם סמל בית הספר "בליך", הממוקם בשכונת מגוריו של רמון, רמת חן, ובו למדו ילדיו כשחזרו לישראל העתק של ציור שצייר פטר גינז, נער בטרזין, "כדור הארץ במבט מהירח", שפורסם בעיתון הנוער ודם. הציור המקורי מוצג במוזיאון האמנות של "יד ושם". ארבעה ימים לאחר ההתרסקות הקים יד ושם ויטרינה במוזיאון לתולדות השואה ובה תצוגה לזכר רמון וגינז. העתק של הציור נמסר לרונה רמון, במלאת 15 שנים לאסון המעבורת. העתק נוסף של הציור נשלח לאסטרונאוט האמריקני אנדרו פוסטל שהיה עמיתו של רמון בנאס"א כדי לקחת אותו עמו לטיסתו בחלל. ספר תורה זעיר שקיבל מניצול השואה פרופסור יהויכין יוסף שקיבל אותו במחנה ברגן-בלזן מהרב שמעון דסברג שהבריח אותו למחנה ספר תנ"ך מוקטן שהודפס על מיקרופילם שקיבל מנשיא המדינה משה קצב מטבע של שמינית השקל מהמרד הגדול דולר מהרבי מליובאוויטש שהעניק לו שליח הרבי מליובאוויטש במרכז החלל בפלורידה רמון התעניין טרם נסיעתו כיצד לקיים מצוות בחלל. בשאלה לגבי שמירת יום השבת בחלל השיבו רבנים כי עליו לספור שישה פרקי זמן שאורכם 24 שעות, ולשמור את השבת בפרק הזמן השביעי, בדומה לנוהג ההלכתי בקטבים בהם השמש אינה זורחת חודשים ארוכים. טיסת מעבורת החלל קולומביה לאחר מספר דחיות בשיגור, מעבורת החלל קולומביה שוגרה ב-16 בינואר 2003 (י"ג בשבט, ה'תשס"ג) ממרכז החלל קנדי, למשימה בת 16 ימים בחלל. ב-21 בינואר קיים ראש הממשלה אריאל שרון שיחת טלפון עם רמון. בתפקידו במשימת STS-107 במעבורת השתתף רמון בביצוע ניסוי האבק הישראלי, שתוכנן באוניברסיטת תל אביב במטרה לחקור כיצד משפיעות סופות אבק על המזרח התיכון, וכן ניסויים נוספים, בביולוגיה ובפיזיקה, שאחד מהם הוכן על ידי תלמידי כיתה י"א מאורט קריית מוצקין. במהלך שהותו בחלל כתב רמון יומן. בעמודים שנמצאו תיעד רמון את חוויותיו מאז השיגור ועד היום השישי למסעו בחלל. אחד הדפים ששוחזרו בעזרת המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל היה דף שעליו כתב רמון את מילות הקידוש לליל שבת. הוא גם טרח לנקד בכתב ידו את האותיות כדי שלא לטעות בהגייתן. שמאל\|ממוזער\|250px\|דף מיומנו של אילן רמון. היומן התגלה בטקסס שבועות אחדים לאחר האסון, כשהוא חרוך מעט. שמונה עמודים מתוכו שרדו את הפיצוץ שהתחולל כאשר המעבורת טסה בגובה 60 קילומטר. ב־1 בפברואר 2003 נספה רמון יחד עם ששת חבריו לצוות, כשהמעבורת התפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ. הסיבה לתאונה הייתה חתיכת קצף אטימה שנשברה במהלך השיגור ופגעה ברעפי ההגנה מחום בכנף השמאלית של המעבורת. במהלך הכניסה מחדש הכנף הפגועה התחממה אט-אט ולבסוף התפרקה, דבר אשר גרר פירוק מוחלט של המעבורת. גופתו של רמון זוהתה ב-5 בפברואר והובאה לישראל חמישה ימים לאחר מכן. קבורתו והנצחתו שמאל\|ממוזער\|250px\|המצבה על קברו של אילן רמון בבית הקברות של נהלל. על מצבתו נחקק בנוסף לסמל צה"ל גם סמל STS-107, בשונה מן הנוהל המקובל. ב-10 בפברואר, עם הגעת ארונו של רמון לישראל, נערך טקס ממלכתי לזכרו בבסיס חיל האוויר שליד נמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משפחתו, נשיא המדינה, ראש הממשלה ונציגי נאס"א. למחרת, ב-11 בפברואר, נקבר רמון בבית העלמין בנהלל בטקס צבאי. אלמנתו רונה ביקשה להשמיע במהלך ההלוויה את השיר "Imagine" של ג'ון לנון, כפי שהושמע במהלך המשימה בחלל. ברקע נשמעו קולותיהם של רמון ועמיתו ווילי מק'קול, המביעים תקווה לעתיד טוב יותר, באנגלית ובעברית. הטקס נחתם במטס מבנה של ארבעה מטוסי אף-16 מעל בית העלמין, כשאחד מהם עזב את המבנה. פרסים ועיטורים לאחר מותו, עוטר רמון בעיטורים הבאים: מדליית נאס"א לשירות ציבורי מצטיין מדליית נאס"א לטיסה בחלל מדליית הכבוד של הקונגרס בתחום החלל אות הערכה מטעם הרמטכ"ל מיזמים לזכרו שמאל\|250px\|ממוזער\|לוח הנצחה בפארק על שם אילן רמון בגבעת שמואל שמאל\|250px\|ממוזער\|בית הספר הממלכתי ע"ש אילן רמון, גן יבנה ספרים ומדיה בפברואר 2004 הונצח רמון על בול שעוצב בידי דניאל גולדברג. על הבול מופיעים דיוקנו של רמון בחליפת חלל, מבט מהמעבורת אל ישראל וסיני, מפת כוכבים, המעבורת קולומביה, וסמל סוכנות החלל הישראלית. בשנת 2007 כתב הסופר משה גרנות ספר אודות רמון בהוצאת "דני ספרים" שנקרא "הנער שחלם לעוף: סיפורו של אילן רמון – האסטרונאוט הישראלי הראשון". בינואר 2013 יצא הספר "מעלינו רק רקיע" (הוצאת משכל), אשר מרכז את יומניהם של אילן רמון ואסף בנו. אירועי מדע וחינוך כנס החלל הבינלאומי על שם אילן רמון מתקיים מדי שנה על ידי סוכנות החלל הישראלית ומשרד המדע והטכנולוגיה. הכנס זוכה לתהודה רבה ומגיעים אליו בכירים בתחומי המדע והחלל מרחבי העולם, ראשי סוכנויות חלל, מרצים מובילים ומשלחות אסטרונאוטים מנאס"א. סוכנות החלל הישראלית מקיימת את 'שבוע החלל הישראלי' מדי שנה במועד פטירתו. מרכז רמון מקיים כל שנה חידון ארצי בנושא חלל ואסטרונומיה לזכרו של אילן רמון. קרן רמון על שם אילן, רונה ואסף רמון מפעילה תוכניות חינוכיות בנושאי חלל, מדע וטכנולוגיה. במאי 2010, במסגרת משימה STS-132 של מעבורת החלל אטלנטיס, הוטסה סיכת הלוחם של טל רמון, בנו של אילן רמון, ששירת ב"יחידה שבעמק", לתחנת החלל הבינלאומית ושוחררה לחלל בשמו ולזכר אביו. סיכת הלוחם צולמה על רקע החלל החיצון. עותק תמונת הסיכה ותעודת מקוריות מטעם NASA נמסרו למפקד היחידה, למשמרת בפינת הנצחה בבסיס רמת דוד. מוסדות טיס ומדע נמל התעופה הבינלאומי רמון - אילת נקרא על שם אילן רמון ובנו, אסף ב-9 במאי 2013 הונחה אבן הפינה לנמל, במעמד אשתו רונה רמון ושר התחבורה ישראל כ"ץ והוא נפתח ב-21 בינואר 2019. שמו של רמון מונצח במרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה, מרכז מדעי ומצפה כוכבים לנוער באוניברסיטת בן-גוריון. בשנת 2014 הוקם בפארק המדע קריית ויצמן בניין הנקרא על שמו. "פארק רמון למדע" בעיר קריית ביאליק. "מרכז החלל טייבה", שנחנך ב-2012, תוכנן להיקרא על שמו של אילן רמון. בעקבות התנגדות שהעלה ח"כ אחמד טיבי לכך שמרכז חלל בעיר ערבית ייקרא ע"ש טייס קרב שהשתתף בהפצצות בלבנון, לא נקרא המרכז באופן ישיר על שמו של רמון, אלא "מרכז החלל טייבה להנצחת זכר האסטרונאוט אילן רמון". אתרי הנצחה במרכז המבקרים המחודש על שפת מכתש רמון שולב החל מתחילת 2013 סיפורו של האסטרונאוט לצד סיפורו של המכתש. בין השאר מוצגת בו חליפת חלל של רמון לצד דגם של מעבורת חלל. רמון וחבריו לטיסה הונצחו במצפור בהר רמון, אשר צופה אל "קרני רמון", גבעות בזלת במערב מכתש רמון. באוגוסט 2020 נחנך אתר הנצחה לאילן, רונה ואסף רמון בפארק הלאומי, רמת גן. מקומות הקרויים על שמו האסטרואיד 51828 אילנרמון נקרא על שמו. בגבעות קולומביה שבמאדים נקראו פסגות הרים על שם כל אחד מאנשי צוות הקולומביה, ובהן אחת על שמו של אילן רמון. שבעה מכתשים על הירח נקראו על שם כל אחד מאנשי צוות הקולומביה, ובהן אחד על שם רמון. כל המכתשים נמצאים בתוך מכתש אפולו . בשתי ערים בקנדה נקראו רחובות על שמו: מאז 2003 בעיר קוט סנט לוק (Cote St. Luc), והחל מ-2007 גם בעיר ווהן (Vaughn). רחוב בבאר שבע המוביל לכיוון חצרים נקרא על שם אילן רמון. באותו רחוב ממוקם בית הספר הטכני של חיל האוויר ובשנת 2007 הוקמה בו אנדרטה לזכרו. ב-2008 נקראה על שמו באותו רחוב גם הכיכר המובילה לבית הספר, והוצב בה מטוס פנטום מהטייסת שבה שירת. היישוב הקהילתי מצפה אילן הנמצא באזור ואדי עארה, 4 ק"מ מערבית לחריש, קרוי על שמו על פי החלטת התושבים. ב-2010 נקראה על שמו כיכר אילן רמון שבמרכז העיר אשדוד (ידועה גם בתור "כיכר הסיטי", "המחט" או "הקריה"). מוסדות שונים הקרויים על שמו מספר בתי ספר נקראו על שמו של אילן רמון ביישובים הבאים: באר יעקב, גן יבנה, גדרה, הוד השרון, חדרה, ירושלים, כוכב יאיר צור יגאל, מודיעין, נתניה, רחובות, ראשון לציון, רמת גן, שערי תקווה, כפר סבא ופתח תקווה. בספטמבר 2011 החליף בית הספר היהודי באגורה הילז שבקליפורניה, בארצות הברית את שמו ונקרא אף הוא על שם אילן רמון. תנועת הצופים הקימה שלושה שבטי צופים על שם אילן רמון: שבט "אילן" בחדרה, שצבעי הזיהוי שלו הם כחול וכתום (המזכירים את השמיים ואת צבע חליפת האסטרונאוט של רמון), שבט "רמון" בקריית השרון, נתניה, שלוחת ״רמון״ של שבט ארבל בראשון לציון ושבט "רמון" ביוסטון, צופי צבר. בבט"ר ניצנים נקראה פלוגה "פלוגת אילן" על שמו של אילן רמון. המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים קפלן ברחובות נקראת על שמו. משפחתו 250px\|ממוזער\|שמאל\|קברי אילן ואסף רמון שמאל\|250px\|ממוזער\|סיכת הלוחם של טל רמון, בנו של אילן רמון, מרחפת בחלל מחוץ לתחנת החלל הבינלאומית. הוטסה לחלל על ידי מעבורת החלל אטלנטיס במשימה STS-132 ושוחררה לחלל, בשמו של טל רמון ולזכר אביו, במאי 2010. רמון הותיר אחריו אשה, רונה, וארבעה ילדים - , טל, יפתח ונועה. בנו הבכור אסף התגייס לחיל האוויר וסיים בהצטיינות את קורס הטיס במגמת קרב. במהלך קורס הטיס, ניצל במרץ 2009 מתקלה במטוס סקייהוק שאותו הטיס וזכה לשבחים על היחלצותו מהתרסקות. ב־13 בספטמבר 2009, שבועות אחדים לאחר סיום הקורס, נהרג אסף במהלך אימון מבצעי בהטיסו מטוס F16, לאחר ביצוע תמרון חד בעקבותיו לקה, ככל הנראה, באובדן הכרה זמני (Blackout) כתוצאה מכוח ג'י חזק שפעל על גופו, והוא נהרג בהתרסקות מטוסו בדרום הר חברון. בעקבות מותו, התפתח דיון ציבורי במדיניות הנהוגה בצבא, לפיה שירותם הקרבי של מועמדים לשירות ביטחון בני משפחות שכולות, מותנה באישור הוריהם, מה שמאפשר להם, עקרונית, מסגרות שירות עתירות סיכון. אסף רמון נקבר לצד אביו, בבית העלמין בנהלל. בשנת 2018, תשע שנים לאחר שנהרג, הונחה לזכרו אבן הפינה למכינה קדם צבאית שתיקרא "בית אסף". אלמנתו של אילן רמון, רונה, נבחרה להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-68 בשנת 2016 (תשע"ו). ב-17 בדצמבר 2018 נפטרה בגיל 54 ממחלת הסרטן. בנו של אילן רמון, טל רמון, הוא מוזיקאי (זמר, פסנתרן, כותב ומלחין). בשנת 2024, השתתף בנו, יפתח, יחד עם חברו סהר קורן, בעונתה התשיעית של תוכנית הטלוויזיה "המירוץ למיליון", ששודרה בקשת 12. ראו גם STS-107 מבצע אופרה – תקיפת הכור הגרעיני בעיראק אסון מעבורת החלל קולומביה לקריאה נוספת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, התרסקות הקולומביה - סיפורה של משימה STS-107, כנרת, זמורה-ביתן, 2003 ספרות יפה משה גרנות, הנער שחלם לעוף, דני ספרים, 2007 תמי ליימן-וילציג בתרגום לעברית של מירה מאיר (איורים: וולף בולבה), לקים הבטחה: מסעו של ספר תורה, ספריית פועלים, בני ברק תשס"ד - ספר מנוקד לילדים על מסעו של אלוף-משנה אילן רמון לחלל עם ספר התורה הזעיר שהבריח הרב דסברג לברגן-בלזן. קישורים חיצוניים נפרדים מאילן - גיליון מיוחד של בטאון חיל האוויר, גיליון 149, 1 בפברואר 2003 מרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה משימתו של אילן רמון בחלל, באתר סוכנות החלל הישראלית נועם קרן, אילן רמון בראיון מהחלל הכנסת ספר תורה שישמש את משלחות צה"ל מחוץ לישראל לבית הכנסת של יד ושם, באתר של יד ושם הכנסת ספר תורה שהוא העתק לזה שנשרף עם אילן רמון לבית הכנסת במצפה אילן לזכרו של אילן רמון, באתר "דתילי מודיעין" תקציר המשדר "גווילים של תקווה" באתר מוטקה ד"ר דליה צ'שנובסקי, ניסוי בחלל הגן הכימי, על-כימיה, גיליון 8 דבריהם של אילן רמון ועמיתו ויליאם מק'קול בחלל, לאחר השמעת השיר Imagine של ג'ון לנון, YouTube דברי אילן רמון במפגש במלאת 20 שנה למבצע אופרה ערוץ היוטיוב של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, יוני 2021. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טייסי חלל שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אנשי תוכנית החלל הישראלית קטגוריה:חללי צה"ל קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל קטגוריה:טייסי חיל האוויר הישראלי קטגוריה:מעוטרי אות הערכה מטעם הרמטכ"ל קטגוריה:אסטרונאוטים יהודים קטגוריה:אסטרונאוטים ישראלים קטגוריה:זוכי פרס בגין קטגוריה:אישים שעל שמם מכתשים בירח קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל קטגוריה:נהלל: אישים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל קטגוריה:הרוגי מעבורת החלל קולומביה קטגוריה:ראשי מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל קטגוריה:ישראלים שנהרגו בתאונות אוויריות קטגוריה:בוגרי בית ספר בארי (באר שבע) קטגוריה:בוגרי תיכון מקיף ג' (באר שבע) קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב אילן קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003	2024-09-26T05:06:47
מעבורת החלל קולומביה	שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום מעבורת החלל קולומביה לקראת שיגורה הראשון לחלל שמאל\|ממוזער\|250px\|מעבורת החלל קולומביה משוגרת לטיסתה האחרונה, STS-107 מעבורת החלל קולומביה (כינוי מקצועי: OV-102) הייתה מעבורת החלל הראשונה של נאס"א, והמעבורת הרב-שימושית הראשונה בהיסטוריה. במהלך שירותה ביצעה 28 משימות לחלל והטיסה 160 אסטרונאוטים. ב-1 בפברואר 2003 היא התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"ם אילן רמון. מקור השם על פי גרסה אחת, המעבורת נקראה על שמה של הספינה קולומביה רדיויוה, בה הפליג הקפטן האמריקאי רוברט גריי מסביב לעולם ב-1790. ב-1792 גילה גריי את נהר קולומביה שבקולומביה הבריטית שבקנדה וקרא את הנהר על שמה של הספינה. אחרים בנאס"א טוענים כי השם "קולומביה" הוא על שמו של מגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס. היסטוריה בנייתה של המעבורת קולומביה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך הייתה קולומביה למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר קולומביה יצאה ממפעל הייצור היה משקלה 74,949 קילוגרמים, ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, משקלה הכולל הגיע ל-80,909 קילוגרמים. מעבורת החלל קולומביה שוגרה לראשונה לחלל ב-12 באפריל 1981 (טיסה STS-1) כשעל סיפונה צמד האסטרונאוטים ג'ון יאנג (מפקד) ורוברט קריפן (טייס). מעבורת החלל קולומביה הייתה החללית הראשונה אי-פעם ששוגרה לחלל עם צוות אסטרונאוטים ללא שביצעה קודם לכן טיסות לא מאוישות. מאז מסעה הראשון לחלל, נבנו לצד הקולומביה ארבע מעבורות חלל נוספות: מעבורת החלל צ'לנג'ר, שבנייתה הושלמה בשנת 1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; מעבורת החלל דיסקברי, שנבנתה בשנת 1983; מעבורת החלל אטלנטיס, שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף מעבורת החלל אנדוור, שהחליפה את צ'לנג'ר בשנת 1991. כמו כן, נבנתה מעבורת חלל נוספת, מעבורת החלל אנטרפרייז, שבה נוהגים אנשי הצוות לבצע ניסויים על פני כדור הארץ ולא מטיסים אותה לחלל. מבין מעבורות החלל, קולומביה הייתה היחידה שעסקה במחקר מדעי שכן שאר המעבורות עסקו בהקמתה של תחנת החלל הבינלאומית. משימה STS-32 של המעבורת, שוגרה ב-9 בינואר 1990 עסקה בתפיסת הלוויין LDEF, ניסוי החשיפה הארוכה לחלל , שאיסופו התעכב בארבע וחצי שנים בעקבות אסון צ'לנג'ר שאירע ב-1986. ביום הטיסה הרביעי, מומחה המשימה, דנבאר הפעיל את הזרוע הרובוטית והצליח לחבר אותה ל-LDEF, שגודלו היה כשל אוטובוס. גוף הניסוי הועבר לתא המטען של המעבורת עד לחזרתה לכדור הארץ. מאז שנת 1998 עברה מעבורת החלל קולומביה כ-1,540 שינויים ושיפורים. בין השאר, שופרה מערכת ההגנה התרמית ששומרת על המעבורת בעת החזרה לכדור הארץ. אחד השינויים המשמעותיים הראשונים שהיא עברה היה החלפת 5,500 מהאריחים התרמיים המקוריים ביריעה תרמית קלה יותר. האריחים והיריעה נועדו להגן על גוף המעבורת שעשוי מאלומיניום זאת כנגד החום הרב הנוצר בעת החזרה לתוך האטמוספירה. בנוסף, המעבורת עברה שינוי טכנולוגי שאפשר למהנדסים להסיר ממשקלה 450 קילוגרמים של ציוד מחשבים, כבלים ופריטים נוספים שהתיישנו במהלך השנים. בשלב השיפוצים והתיקונים נבחנו מחדש 160 קילומטרים של כבלים שהותקנו בתוכה, כחלק מהמסקנות שהוסקו בעקבות שיגור מספר 26 של המעבורת ביולי 1999. שיגור זה כמעט ובוטל לאחר שהמהנדסים מצאו 100 פגמים בחללית, שנגרמו כתוצאה מהבלאי שהלך והצטבר במעבורת החלל המזדקנת. ביולי 2002 נמצאו שלושה סדקים בצינורות הפלדה במעבורת, שמעבירים את הדלק הנוזלי למנועים. סדקים דומים התגלו במעבורות החלל האחרות. טיסות 300px\|ממוזער\|שמאל\|נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ואשתו ננסי רייגן בוחנים את חזית מעבורת החלל קולומביה לאחר שזו נחתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס שבקליפורניה ב-4 ביולי 1982, יום העצמאות האמריקאי. לצידם עומדים שני האסטרונאוטים שהשתתפו במשימה הרביעית של המעבורת ושל תוכנית מעבורות החלל, STS-4. במסגרת 28 טיסותיה של הקולומביה היא סימלה את תחילתו וסופו של עידן. על אף שהמעבורת הייתה בשימוש בתקופות בהן היו משימות אל תחנות החלל מיר והבינלאומית, הקולומביה מעולם לא עגנה בתחנות החלל. # תאריך סימון הטיסה כן שיגור מיקום נחיתה הערות 1 12 באפריל 1981 STS-1 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסה ראשונה למעבורת החלל (למעט טיסות ניסוי של המעבורת אנטרפרייז). 2 12 בנובמבר 1981 STS-2 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס שימוש רב-פעמי ראשון של כלי חלל מאויש 3 22 במרץ 1982 STS-3 39A אזור הנחיתה וויט סנדס השיגור הראשון עם מכל חיצוני לא צבוע. הפעם היחידה שבה המעבורת נחתה בוויט סנדס. 4 27 ביוני 1982 STS-4 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת הפיתוח האחרונה. 5 11 בנובמבר 1982 STS-5 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס צוות של ארבעה אנשים בפעם הראשונה. שיגור ראשון של לוויין מסחרי מהמעבורת. 6 28 בנובמבר 1983 STS-9 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס משימת spacelab הראשונה, צוות של שישה אנשים בפעם הראשונה. 7 12 בינואר 1986 STS-61-C 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסה אחרונה לפני אסון המעבורת צ'לנג'ר. 8 8 באוגוסט 1989 STS-28 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס שוגר לוויין ביון. 9 9 בינואר 1990 STS-32 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס החזרת הניסוי לחשיפה ממושכת לחלל. 10 2 בדצמבר 1990 STS-35 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס מטען של טלסקופים בתחומי הרנטגן והאולטרה-סגול. 11 5 ביוני 1991 STS-40 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת spacelab החמישית - מדעי החיים מס' 1. 12 25 ביוני 1992 STS-50 39A מרכז החלל קנדי מעבדת מיקרו-כבידה ראשונה. 13 22 באוקטובר 1992 STS-52 39B מרכז החלל קנדי שיגור לוויין. 14 26 באפריל 1993 STS-55 39A בסיס חיל האוויר אדוארדס חקר מיקרו-כבידה. 15 18 באוקטובר 1993 STS-58 39B בסיס חיל האוויר אדוארדס טיסת spacelab - מדעי החיים מס' 2. 16 4 במרץ 1994 STS-62 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה. 17 8 ביולי 1994 STS-65 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה. 18 20 באוקטובר 1995 STS-73 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה. 19 22 בפברואר 1996 STS-75 39B מרכז החלל קנדי ניסוי בלוויין נגרר. 20 20 ביוני 1996 STS-78 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה. 21 19 בנובמבר 1996 STS-80 39B מרכז החלל קנדי טיסת המעבורת הארוכה ביותר. 22 4 באפריל 1997 STS-83 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה, הטיסה נחתה אחרי שלושה ימים בגלל תקלה במכל דלק. 23 1 ביולי 1997 STS-94 39A מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה, המשימה שתוכננה ל-STS-83. 24 19 בנובמבר 1997 STS-87 39B מרכז החלל קנדי חקר מיקרו-כבידה. 25 13 באפריל 1998 STS-90 39B מרכז החלל קנדי טיסת spacelab. 26 23 ביולי 1999 STS-93 39B מרכז החלל קנדי שיגור טלסקופ חלל בתחום הרנטגן. 27 1 במרץ 2002 STS-109 39A מרכז החלל קנדי משימת שירות רביעית לטלסקופ החלל האבל. 28 16 בינואר 2003 STS-107 39A התפרקה בכניסה לאטמוספירה חקר מיקרו-כבידה. אסון המעבורת. הטיסה האחרונה – STS-107 טיסה STS-107 של קולומביה - טיסתה האחרונה - הייתה הטיסה ה-107 של מעבורות החלל האמריקאיות, וטיסתה ה-28 של קולומביה. השיגור התבצע ב-16 בינואר 2003, שלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שבה שוגרה קולומביה לצרכים מדעיים. ייתכן שזו הסיבה שאנשי המעבורת נדרשו לבצע עשרות ניסויים שונים במודול מחקרי כפול שחייב אותם להתחלק לשני צוותים, אדום וכחול. צוותים אלו עבדו מסביב לשעון, כאשר צוות אחד ישן וצוות אחר מבצע ניסויים. 18% משטח הניסויים שעל המעבורת הוקדש לניסויים פרטיים וכל היתר לניסויים מטעם נאס"א. על סיפונה של קולומביה הותקנה מערכת ניסויים חדשה המכונה SpaceHab, שנבנתה על ידי חברה פרטית ונמסרה לסוכנות החלל ללא תשלום. בסך הכל ערכו חברי הצוות בטיסתה האחרונה 59 ניסויים בתחומים כגון ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. לשם כך, הותקנו על הקולומביה 32 מטענים שונים שבעזרתם בוצעו הניסויים. כך, לדוגמה, חברי הצוות בחנו את היווצרותו של פיח כתוצאה משריפה בתנאי מיקרו-כבידה. ניסויים אחרים נועדו לבחון את התנהגותו של גוף האדם בתנאי חוסר משקל, ואת יכולת ההתרבות של חיידקים בתנאים אלו. אילן רמון היה אחראי על ניסוי שבוצע בשיתוף פעולה עם סוכנות החלל הישראלית. המדובר במעקב אחר סופות אבק כדי לאתר את השפעתן על תופעות אקלימיות במזרח התיכון. על פי התוכנית, אמור היה הניסוי להתבצע כשנתיים קודם לכן. הדחייה במועד השיגור גרמה לכך שעונת סופות האבק כבר חלפה, ואכן רמון התקשה לאתר בחלל סופת אבק, בין השאר מכיוון שאזורים רבים היו מכוסים בעננים. ניסוי נוסף שבוצע על ידי אילן רמון היה "הגן הכימי". במאי 2024 הגיעה למסך סדרה בת 3 פרקים בנושא מעבורת החלל קולומביה והתרסקותה המציגה את בני משפחות האסטרונאוטים, עובדי נאס"א, שדרני חדשות ועוד. הסדרה משודרת ביס דוקו. ראו גם אסון מעבורת החלל קולומביה משימות מעבורות החלל STS-107 לקריאה נוספת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, ההתרסקות, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מעבורות חלל אמריקאיות קטגוריה:תוכנית מעבורות החלל מעבורת החלל קולומביה קטגוריה:אסון הקולומביה	2024-05-29T10:01:09
תחנת החלל הבין-לאומית	350px\|ממוזער\|שמאל\| תחנת החלל הבין־לאומית – מחוץ לכדור הארץ, למען כדור הארץ – סרטון בהפקת נאס"א, המציג את תחנת החלל הבין־לאומית, המראה ממנה והחיים בה תחנת החלל הבין־לאומית (International Space Station, הידועה גם בראשי התיבות "ISS") היא לוויין מלאכותי מאויש, המקיף את כדור הארץ במסלול לווייני נמוך ומשמש כתחנת מחקר. תחנת החלל נמצאת בגובה ממוצע של 400 קילומטר וממומנת על ידי חמש סוכנויות חלל שונות: נאס"א, רוסקוסמוס, הסוכנות היפנית לחקר החלל, סוכנות החלל הקנדית וסוכנות החלל האירופית. בניית תחנת החלל החלה בנובמבר 1998 עם הצבת היחידה הראשונה, זאריה (Zarya). התחנה תוכננה לפעול לכל הפחות עד שנת 2020 ולכל היותר עד 2028. ניתן לראות את התחנה מכדור הארץ בעין בלתי מזוינת כנקודת אור הנעה על פני השמיים בזמנים מסוימים. התחנה תחנת החלל הבין־לאומית היא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו כמיזמים נפרדים בידי מספר סוכנויות חלל שונות, ובהן: "פרידום" האמריקאית, "מיר־2" הרוסית, "קולומבוס" האירופאית ו"קיבו" היפנית. שורשי המיזם נועצו בתוכנית מיר ומעבורות החלל בשנת 1994, והמיזם עצמו החל עם שיגור היחידה הראשונה ב־1998 על גבי הטיל הרוסי "פרוטון", ונמשך עם שיגור והרכבת חלקים נוספים כמו: יחידות מדוחסות אוויר ותומכות חיצוניות כחלק ממטען מעבורות החלל, טילי פרוטון ומשגרי סויוז רוסיים. נכון לפברואר 2011, התחנה מורכבת מ־15 יחידות מדוחסות אוויר, אספקת הכוח לתחנה מתבצעת על ידי 16 לוחות סולריים המותקנים על התומכות החיצוניות ועוד 4 לוחות קטנים יותר המותקנים על היחידות הרוסיות. התחנה נמצאת במסלול שבין 278 ק"מ עד 460 ק"מ, במהירות ממוצעת של 27,743.8 קמ"ש ומשלימה 15.7 הקפות סביב כדור הארץ ביממה. תפעול תחנת החלל הבין־לאומית נעשה על ידי חמש סוכנויות החלל בו־זמנית באמצעות מרכזי שליטה ובקרה הנמצאים בכדור הארץ. הבעלות וזכויות השימוש בתחנה נקבעו בשורה של הסכמים וחוזים הנותנים לתאגיד החלל הפדרלי של רוסיה בעלות מלאה על היחידות שלה, בעוד שאר התחנה נמצאת בבעלות משותפת של ארבע הסוכנויות האחרות. עלות התחנה כולה מוערכת בכ־100 מיליארד אירו והיא נחשבת למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם. לתחנה נשלחת בקביעות אספקה באמצעות חלליות מספר פעמים בשנה, בעבר על ידי מעבורות החלל האמריקאיות, וחלליות ATV האירופאיות, וכיום (2017) באמצעות חלליות סויוז ופרוגרס הרוסיות, חללית קואונוטורי (HTV) היפנית, וכן החלליות הפרטיות דרגון וסיגנוס. לאורך השנים ביקרו בה אסטרונאוטים וקוסמונאוטים מ־15 אומות שונות. נכון לעשור השני של המאה ה־21, התחנה מאוישת בצוותים ומשלחות של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים המונים בסביבות 6 אנשים ומחזיקה בשיא הנוכחות האנושית הרציפה הארוכה ביותר בחלל, עם פעילות אנושית רציפה מה־31 באוקטובר 2000. נכון לנובמבר 2022, מניין כלל האסטרונאוטים שביקרו בתחנת החלל הבין־לאומית, מכל הלאומים, צוות ומבקרים, עומד על 263 מ-20 מדינות. משימות התחנה תחנת החלל הבין־לאומית ראויה למגורי אדם. התחנה מציעה תנאים טובים יותר לשהייה ממושכת בחלל יחסית למעבורות החלל, ולכן מאפשרת את ניהולם של ניסויים מדעיים ממושכים ומשמשת כמעבדת מחקר. צוותי התחנה מנהלים מחקרים בתחומי המדע השונים כגון: ביולוגיה, כימיה, רפואה, פיזיולוגיה ופיזיקה, כמו כן מתקיימות בה תצפיות אסטרונומיות ומטאורולוגיות. בנוסף, התחנה מספקת סביבה ייחודית לניסויים במערכות חלל הנדרשות לטיסות לירח ולמסעות ארוכים כמו מסע למאדים. הנוכחות הקבועה של הצוות בתחנה משפרת את היכולת לנטר, לתקן ולהחליף ניסויים ומרכיבים בניסויים בתחנה. למדענים על כדור הארץ יש גישה מהירה למידע שנצבר בידי צוותי התחנה והם יכולים לשנות, להתאים מחדש ולשלוח ניסויים חדשים. איוש התחנה מאפשר יתרון משמעותי בביצוע ניסויים ביחס לניסויים הנערכים בחלליות לא מאוישות. הצוותים נשלחים למספר חודשי שהות בתחנה במהלכם הם עורכים ניסויים מדעיים מדי יום (כ־160 שעות אדם שבועיות מוקדשות לניסויים אלו). כך לדוגמה, בסיכום המשלחת ה־15 ששהתה בתחנה, בוצעו 138 ניסויים מדעיים שונים. ממצאים ותגליות מדעיות של התחנה מפורסמים מדי חודש. כמו כן התחנה מאפשרת ביצוע ניסויים במערכות קיום חיים במערכות תחזוקה – מערכות הנדרשות למסעות ממושכים בחלל. ניסויים אלה מאפשרים שיפור והגדלת היכולות של חלליות העתיד. חלק ממשימות הצוותים מיועדות למטרות חינוך ושיתוף פעולה בין־לאומי. הצוות נותן הזדמנויות לסטודנטים בכדור הארץ לבנות ניסויים ולבצעם בתחנת החלל, ובכך התחנה מעודדת שיתוף פעולה בחלל בקרב אומות שונות. מחקר מדעי שמאל\|ממוזער\|260px\|מפקד המשלחת ה־8 לתחנת החלל, מייקל פאוול, בזמן בדיקת Microgravity Science Glovebox תחנת החלל הבין־לאומית תומכת בצורך לעריכת ניסויים שבהם נדרש אחד או יותר מהתנאים הקיצוניים השרויים בה. התחומים המדעיים העיקריים הם השפעות חוסר המשקל בטווח הארוך, רפואה בחלל, מדעי החיים, מדעים פיזיקליים, אסטרונומיה ומטאורולוגיה. חוק ההרשאה של נאס"א 2005, יעד את החלקים האמריקאים בתחנה למעבדה רב לאומית במטרה להרחיב את השימוש בתחנת החלל לסוכנויות חלל נוספות ולמגזר הפרטי. השפעת הכבידה על גוף האדם – המחקר המתמשך בתחנה מרחיב את הידע ההולך ונצבר אודות השפעתה של חוסר הכבידה בטווח הארוך על גוף האדם. הנושאים הנבדקים במחקרים אלה הם: דלדול שריר, דלדול עצם והשפעתה על גמישות חלקי הגוף השונים. המידע ישמש לקבוע אם מסעות ארוכים והתיישבות האדם בחלל אפשריים. נכון לשנת 2006, הידע שנצבר על דלדול השריר והעצם מצביע על סיכון משמעותי של שבירה ומוגבלות ביכולת התנועה של אסטרונאוטים שישרדו מסע ארוך בחלל ויחזרו לכוח כבידה של כוכב לכת כלשהו (כמו מסע בן שישה חודשים הנדרש כדי להגיע למאדים). בנוסף, מתקיימים שלל ניסויים רפואיים בתחנה כשהבולט ביניהם הוא "אבחון אולטראסאונד מתקדם במיקרו־כבידה" ובו כל הצוות, ללא יוצא מן הכלל, מבצע סריקות אולטראסאונד בהדרכת מומחים בכדור הארץ. המחקר לוקח בחשבון את הדיאגנוזה והטיפול הרפואי בחלל. בדרך כלל, אין רופא בתחנה מה שהופך את הדיאגנוזה למורכבת הרבה יותר. השפעת הכבידה על צמחים ובעלי חיים – מחקרים הנערכים בתחנה מודדים את השפעת חוסר הכבידה על התפתחות, גדילה ותהליכים פנימיים של צמחים ובעלי חיים. בהמשך למידע שהתקבל, נאס"א תמשיך את מחקריה בנושא זה בתלת מימד של גדילה והתפתחות רקמות אנושיות וגבישי חלבונים. פיזיקה של נוזלים – מחקר בנושא פיזיקה של נוזלים מאפשר לחוקרים לבנות מודל בצורה טובה יותר של התנהגות הנוזלים מפני שנוזלים יכולים להתערבב בצורה טובה יותר בתנאים של חוסר משקל, ואף קיימים נוזלים שלא מתערבבים בכדור הארץ אך בתחנת החלל כן. בנוסף, בחינת התגובות והתהליכים שנוצרים באיטיות עקב מיקרו־כבידה והטמפרטורות השרויות בחלל, מקנים לחוקרים הבנה עמוקה יותר של מוליכות על. הנדסת חומרים – מחקר זה ייחודי בתחנה בכך שהוא נחשב שימושי גם בתחומים רבים מחוץ לתעשיית החלל. תחומי מחקר ועניין נוספים הם השפעות המיקרו־כבידה על תהליכי בעירה, הגדלת יעילות השריפה ושליטה בכמות הפליטות והמזהמים. ממצאים אלו משפרים את המידע על הפקת אנרגיה, ומגדילים את התועלת הסביבתית והכלכלית. תוכניות עתידיות של החוקרים הן לחקור אירוסילים, את שכבת האוזון, אדי מים ותחמוצות הנמצאות באטמוספירת כדור הארץ וכמו כן, מחקרים בקרינה קוסמית, אבק קוסמי, אנטי חומר והחומר האפל ביקום. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|260px\|תחנת החלל הרוסית מיר ברית המועצות הייתה הראשונה לשגר לחלל תחנה מאוישת – סאליוט 1 בשנת 1971. תחנות נוספות מסדרת סאליוט היו גדולות ומתוחכמות יותר, והשיא היה בשנת 1986, כששוגרה לחלל "תחנת החלל מיר". תחנה זו הייתה התחנה הקבועה הראשונה בחלל, וכללה שבע יחידות נפרדות שמשקלן הכולל למעלה מ־90 טונות. לעומתה התחנה הבין־לאומית גדולה פי חמישה. תחנת החלל האמריקאית הראשונה, סקיילאב, שוגרה בשנת 1973. התחנה הייתה בשימוש רק תשעה חודשים, שבמהלכם שהו בה צוותים לתקופות שונות, של עד 84 ימים. בשנת 1984 העלה הנשיא ארצות הברית רונלד רייגן, לראשונה, את ההצעה לבנות תחנה בין־לאומית שארצות הברית תעמוד בראשה. שם התחנה היה אמור להיות "פרידום" (Freedom, "חירות"). תכנון התחנה נבע מהצורך של האמריקאים לתת מענה לתחנת החלל סאליוט ותחנת החלל מיר הסובייטיות. תוכנית תחנת החלל פרידום בוטלה עם נפילת ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה. סיום המרוץ לחלל עודד את ארצות הברית לחבור עם סוכנויות חלל אחרות בעולם בתחילת שנות ה־90, ולהוציא את הפרויקט לפועל. תכנון הפרויקט ויישומו החלו לראשונה בשנת 1993 ונקרא "תחנת החלל אלפא" (Space Station Alpha). באופן תאורטי, התחנה הצטרכה לענות על שלל הדרישות של כל סוכנויות החלל המשתתפות בפרויקט. אך בניית התחנה סבלה מעיכובים רבים, טכניים ותקציביים כאחד. התקציב עודכן מספר פעמים באופן משמעותי וגרר אחריו שינויים רבים בתכנון התחנה כולה. עלות בניית התחנה עלתה באופן משמעותי על התחזיות המוקדמות. סוכנות החלל האירופאית העריכה שהפרויקט, מתחילת התכנון בשנות השמונים עד סיום הבנייה בשנת 2011 יעלה כ־100 מיליארד אירו. בניית תחנת החלל שמאל\|ממוזער\|260px\|האסטרונאוט רון גארן במהלך הליכת חלל במשימת STS-124 הרכבת תחנת החלל הבין־לאומית החלה ב־20 בנובמבר 1998. הרכבת מרבית חלקי התחנה בוצעה על ידי אסטרונאוטים במשך יותר מ־973 שעות של פעילות חוץ רכבית (כ־155 הליכות חלל). 127 מהליכות חלל אלו יצאו מתוך תחנת החלל עצמה ושאר 28 הליכות חלל יצאו מסיפונן של מעבורות החלל. הרכיב הראשון של התחנה, זאריה, שוגר ב־20 בנובמבר 1998 על גבי טיל פרוטון רוסי ושבועיים לאחר מכן חובר לזאריה הרכיב יוניטי, שהגיע בתא המטען של מעבורת החלל אנדוור במסגרת משימת STS-88. שני רכיבים אלו היוו את ליבת התחנה. זו נשארה לא מאוישת במשך השנה וחצי שלאחר חיבורן. ביולי 2000 שוגרה היחידה הרוסית "זבזדה", ואיפשרה לראשונה לאייש את התחנה בצוות שמנה לכל היותר 3 אסטרונאוטים וקוסמונאוטים. המשלחת המאוישת הראשונה הגיעה רק בנובמבר 2000 בחללית סויוז TM-31, בין שתי טיסות המעבורת STS-92 ו־STS-97. שתי משימות אלו הביאו עימן את התומכות, שאיפשרו התקנה של רכיבים שסיפקו באופן ראשוני את היכולת לתקשר עם כדור הארץ ולקבל הנחיות ממנו, הארקה חשמלית (ב־Z1) ואספקת כוח לתחנה באמצעות מערך לוחות סולריים (על תומכות P6). במהלך השנתיים הבאות, המשיכה תחנת החלל להתרחב – כשמשגר סויוז מעלה אליה את Pirs – חלק המאפשר עגינה לחלליות סויוז ופרוגרס הרוסיות, ומעבורות החלל דיסקברי, אטלנטיס, ואנדוור מביאות עימן את יחידת המעבדה "דסטיני", ואת מנעל האוויר קווסט – המאפשר לבצע הליכות חלל באמצעות שני סוגי חליפות החלל שבשימוש על גבי תחנת החלל הבין־לאומית (לפני הוספת התא לתחנה ניתן היה לבצע בה הליכות חלל רק בשימוש חליפת החלל הרוסית אורלן מהיחידה הרוסית זבזדה, כאשר השימוש בחליפת החלל האמריקאית EMU היה אפשרי רק כאשר עגנה בתחנה מעבורת חלל), הזרוע הרובוטית של התחנה קנדארם 2 ומספר תומכות נוספות. הגדלת התחנה והבאת הרכיבים אליה התנהלה לפי לוחות הזמנים שנקבעו, אולם הופסקה בשנת 2003 בעקבות אסון מעבורת החלל קולומביה במשימת STS-107. עם ממצאי החקירה, הוחלט על הפסקת טיסות מעבורות החלל לאלתר, ובכך נפגעה בניית התחנה עד שיגור הדיסקברי למשימת STS-114 בשנת 2005. חידוש ההרכבה החל רק במשימת STS-115 על ידי מעבורת החלל אטלנטיס שהביאה עימה את המערך הסולרי השני לתחנה. תומכות נוספות ומערך הלוחות הסולאריים השלישי הורכבו במשימות STS-117, STS-116 ו־STS-118. הגדלת המערך הסולארי, הגדילה את אספקת הכוח לתחנה, ואיפשרה את הרכבת והפעלת יחידת "הרמוני", יחידת המחקר האירופאית "קולומבוס", ואת היחידה היפנית הראשונה – "קיבו". במרץ 2009, במשימת STS-119 הושלמה בניית התומכות והתקנת מערך הלוחות הסולרים האחרון (הרביעי במספר). ביולי 2009, במשימת STS-127, הותקנה היחידה היפנית השנייה ולאחריה היחידה הרוסית "פויסיק". בפברואר 2010, במשימת STS-130, הגיעה "טרנקוויליטי" לצד הקופולה במטען מעבורת החלל אנדוור. במאי 2010 הגיע החלק הרוסי, רסבה, עם מעבורת החלל אטלנטיס במשימת STS-132. בפברואר 2011, במשימת STS-133, משימתה האחרונה של מעבורת החלל דיסקברי, הותקנה היחידה הלוגיסטית הרב תכליתית – "לאונרדו". נכון למרץ 2022, התחנה מורכבת מ־15 יחידות מדוחסות ומערך תומכות מושלם. נכון למרץ 2022, יחידת המעבדה הרב תכליתית הרוסית – "נאוקה" (Nauka, ברוסית Нау́ка), ומספר חלקים נוספים וביניהם "הזרוע הרובוטית האירופית" (European Robotic Arm - ERA) לתחזוק החלקים הרוסיים, הם הרכיב החדש ביותר בתחנה לאחר שהמודול נאוקה שוגר ביולי 2021, אז הסתיימה סופית בניית התחנה. מסת התחנה לאחר השלמתה הוא 400 טון. יחידות מדוחסות אוויר כשתושלם, תכיל תחנת החלל הבין־לאומית שש עשרה יחידות מדוחסות אוויר ותהיה בעלת נפח כולל של כאלף מטרים מעוקבים. יחידות אלו משמשות למעבדות מחקר, מנעלי אוויר, חלקי עגינה לחלליות השונות שמגיעות לתחנה, יחידות אחסון ויחידות מגורים לצוות. חמש עשרה יחידות כאלו כבר נמצאות במסלול. יחידה משימת הרכבה תאריך שיגור הועלה למסלול באמצעות אומה תמונה הערות זאריה 1A/R 20 בנובמבר 1998 פרוטון רוסיה (בנייה)וארצות הברית (מימון) 80px\|alt=מודול יחיד צף על רקע החלל השחור. המודול מורכב מגרם מדרגות בצורת צילינדר עם חרוט קטום בקצה אחד ורציף עגינה ספרי בקצה השני. שתי צלחות סולריות כחולות בולטות משני צידי המודול. זאריה הוא הרכיב הראשון של תחנת החלל ששוגר, והוא מספק כח חשמלי, מקום אחסון, הנעה, והדרכה במהלך השלב הראשוני של איסוף החלקים. מאז משמשת היחידה כמתחם אחסון, הן בחלק הפנימי שבו הלחץ מווסת והן במכלי הדלק הצמודים אליו מבחוץ. יוניטי (צומת 1) 2A 4 בדצמבר 1998 מעבורת החלל אנדוור, STS-88 ארצות הברית 80px\|alt=A module floats against the blackness of space. The module is a metallic cylinder, with two large, white circles visible on it. A black cone is visible at either end of the module. יחידת הקישור הראשונה. מקשרת בין החלק האמריקאי של התחנה לבין החלק הרוסי. אל יחידה זו מחוברות יחידה Z1, תא הלחץ "קווסט", מעבדת "דסטיני" ויחידת "טרנקוויליטי". זבזדה (יחידת שירות) 1R 12 ביולי 2000 פרוטון רוסיה 80px\|alt=A module consisting of a stepped-cylinder main compartment with a spherical docking compartment at one end. Two blue solar arrays project from the module, with Earth and space in the background. יחידת השירות של התחנה. היחידה משמשת למגורי הצוות, מערכות מיזוג האוויר והשליטה במסלול, וכן מעגן עגינה עבור חלליות הסויוז והפרוגרס. דסטיני (מעבדה של ארצות הברית) 5A 7 בפברואר 2001 מעבורת החלל אטלנטיס, STS-98 ארצות הברית 80px\|alt=A module consisting of a long, metallic cylinder, floats against the blackness of space suspended by the ISS robotic arm. The module has a highly flattened cone at each end, and pieces of ISS and space shuttle hardware are visible to the right of the image. מעבדת המחקר המרכזית של ארצות הברית. קווסט (תא לחץ) 7A 12 ביולי 2001 מעבורת החלל אטלנטיס, STS-104 ארצות הברית 80px\|alt=A module suspended in space by the ISS robotic arm. In view are the module's two compartments, the short, wide equipment lock to the left of the image, and the long, narrow crew lock to the left. The Earth and blackness of space are visible in the background, with the blurred corner of another module visible in the foreground, at top-right. תא הלחץ המרכזי של תחנת החלל. מבעד תא זה יוצאים להליכות החלל. היחידה כוללת שני מקטעים – האחד, אתר האחסון לחליפות החלל והציוד, והשני – תא הלחץ עצמו, מבעדו ניתן לצאת לחלל. פירס (רכיב עגינה) 4R 14 בספטמבר 2001 מודול הנעה מבוסס פרוגרס, משגר סויוז רוסיה 80px\|alt=A small, cylindrical module, covered in white insulation with docking equipment at one end. In the background are some other modules and some blue solar arrays.יחידה זו היא מעגן עגינה נוסף עבור חלליות הסויוז והפרוגרס, וכן מאפשר יציאה להליכות בחלל. היחידה כוללת מקום אחסון לחליפות החלל הרוסיות. ב־28 בספטמבר 2020 פורסם כי יבצעו שתי הליכות חלל בנובמבר 2020 ובפברואר 2021 למען הכנות לקראת ניתוק הרכיב הרוסי "פירס" כדי להחליפו ברכיב הרוסי "נאוקה" ששוגר באביב 2021. הרמוני (צומת 2) 10A 23 באוקטובר 2007 מעבורת החלל דיסקברי, STS-120 אירופה (בניית הרכיב)ארצות הברית (מפעילה) 80px\|alt=A module shown against a backdrop of the space station. The module is a large metallic cylinder, with a white circle visible on the side facing the camera. יחידת השירות של תחנת החלל הבין־לאומית. יחידה זו מספקת את החשמל להפעלת התחנה, וכן מתקני תקשורת. ליחידה זו מחוברות יחידת מעבדת "קולומבוס" האירופאית ויחידת המעבדה "קיבו" היפנית, וליחידה זו מתחברות מעבורות החלל האמריקאיות בעת עגינתן בתחנה. קולומבוס (מעבדה) 1E 7 בפברואר 2008 מעבורת החלל אטלנטיס, STS-122 אירופה 80px\|alt=A module seen through a space shuttle window. The module is a metallic cylinder with flattened cones at each end, with a large white circle visible on the end facing the camera. In the background is the wing of a space shuttle, some other ISS hardware and the blackness of space. מעבדת המחקר האירופאית המרכזית. במעבדה זו מבצעים מחקרים בגנטיקה, ביו־רפואה וחקר נוזלים. ליחידה מחוברים מספר מתקני מחקר ובהם מחקר החשיפה האירופי (EuTEF), השעון האטומי החללי ותצפית השמש. קיבו (יחידת אחסון) מעבדת ניסויים 1J/A 11 במרץ 2008 מעבורת החלל אנדוור, STS-123 יפן 80px\|alt=A module consisting of a short, metallic cylinder with a flattened cone at one end. A number of gold-coloured handrails are visible on the module, along with other pieces of ISS hardware in the background. חלק ממעבדת "קיבו" היפנית. יחידה זו משמשת כיחידת אחסון עבור המעבדה.קיבו (יחידה מדוחסת) (JEM–PM) 1J 31 במאי 2008 מעבורת החלל דיסקברי, STS-124 יפן 80px\|alt=A module consisting of a long, metallic cylinder. The module has a robotic arm attached to the end of the cylinder facing the camera, along with an airlock and several covered windows. On the right-hand side of the module is a Japanese flag. A space shuttle and other ISS hardware is visible in the background, with the blackness of space as the backdrop. החלק המרכזי של מעבדת "קיבו" היפנית. במעבדה 23 תאים ובהם 10 תאי ניסויים. במעבדה מבוצעים ניסויים בתחום הרפואה, הביולוגיה, תצפיות כדור הארץ, יצור מוצרים, ביוטכנולוגיה ומחקר בנושא תקשורת. פואיסק (יחידת מחקר קטנה 2) 5R 10 בנובמבר 2009 מודול הנעה מבוסס פרוגרס, משגר סויוז רוסיה 80px\|alt=A squat cylindrical module, covered in white insulation, with a small porthole and the Russian word for "search" visible. Attached to the module is another cylindrical module, covered in brown insulation. A folded solar array and a third module, covered in white insulation, is visible at the top of the image. יחידה רוסית המשמשת לעגינת חלליות סויוז ופרוגרס, וכן היחידה כוללת תא לחץ להליכות חלל.טרנקוויליטי(צומת 3) 20A 8 בפברואר 2010 מעבורת החלל אנדוור, STS-130 אירופה(בנייה)ארצות הברית (מפעילה) 80px\|alt=A module shown against a backdrop of the Earth, held by a white robotic arm. The module is a large metallic cylinder, with a white circle visible on the side facing the camera. A short, conical module covered in white insulation is visible at one end of it. היחידה השלישית מבין היחידות האמריקאיות של התחנה. היחידה מכילה מערכות מיזוג אוויר, מערכות מחזור מים, ומערכות יצור חמצן עבור הצוות. קופולה 20A 8 בפברואר 2010 מעבורת החלל אנדוור, STS-130 אירופה (בנייה)ארצות הברית (מפעילה) 80px\|alt=A small, squat module with three of seven windows visible, seen against the backdrop of space. Open shutters are visible next to each window, and an astronaut can be seen inside the module through the windows. יחידת תצפית המאפשרת לאנשי הצוות לצפות בזרוע הרובוטית של התחנה, וכן לצפות בכני העגינה של התחנה ובכדור הארץ. לחלונות היחידה תריסים על מנת להגן עליהם מפגיעות מיקרו־מטאוריטים. ביחידה זו מצוי החלון הגדול ביותר של התחנה. ראסווט(יחידת מחקר קטנה 1) ULF4 14 במאי 2010 מעבורת החלל אטלנטיס, STS-132 רוסיה 80px\|alt=A short, cylindrical module, covered in white insulation, suspended in space on the end of a white robotic arm. A smaller white cylinder is attached at one end, and a folded square radiator is mounted at the other. Various antennas and poles project from the module, and the Earth forms the backdrop. יחידת עגינה ואחסון. לאונרדו(יחידה רב תכליתית קבועה) ULF5 24 בפברואר 2011 מעבורת החלל דיסקברי, STS-133 איטליה(בנייה)ארצות הברית (מפעילה) 80px\|alt=A silver, cylindrical module, with the NASA logo and a number of Italian symbols placed upon it, seen attached to another module on the edge of the image at left. The module has a yellow and silver attachment at each corner, and the image is backdropped by the Earth, with a white robotic arm visible in the foreground. יחידה רב תכליתית קבועה המשמשת לאחסון חלקי חילוף. נאוקה (יחידת מעבדה רב תכליתית) 3R 21 ביולי 2021 פרוטון רוסיה 80px\|alt=A computer-generated image of a module. The module is a stepped cylinder covered in white insulation, with a spherical compartment and airlock at one end. Two blue solar arrays project from the module, as does a robotic arm. Several other pieces of ISS hardware, faded to highlight the module, are visible in the background. יחידה מהווה ליחידת המחקר הרוסית המרכזית. היחידה משמשת גם לעגינה ולאחסון וכוללת אזור מנוחה עבור צוות התחנה. מהווה בסיס לתחנת החלל המסלולית הלאומית. יחידות שאינן מדוחסות אוויר שמאל\|ממוזער\|260px\|האסטרונאוט סטפן רובינסון קשור לקצה הזרוע הרובוטית הראשית של התחנה במהלך משימת STS-114 חוץ מיחידות מדוחסות האוויר, תחנת החלל מורכבת ממספר רכיבים נוספים. הרכיב הגדול ביותר הוא מערך התומכות המהווה למעשה את שלד התחנה ועליו מותקנים כל המערכים של הלוחות הסולאריים והרדיאטורים. מערך תומכות זה מורכב מ־10 חלקים נפרדים המקנים לו אורך כולל של 108.5 מטר. ה־Alpha Magnetic Spectrometer, ניסוי בפיזיקת חלקיקים, שהגיע לתחנה במשימת STS-134 במאי 2011, הותקן על מערך התומכות ומודד קרניים קוסמיות במטרה למצוא ראיות לחומר האפל ולאנטי חומר. בנוסף, על מערך התומכות מותקנת הזרוע הרובוטית הראשית של תחנה, היכולה להגיע לכל רכיב אמריקאי בה. חלקים שבוטלו ממוזער\|260px\|ה־X-38 רכב החלל שבוטל והיה אמור להעלות אסטרונאוטים לאחר פרישת המעבורות יחידת מגורים (Centrifuge Accommodations Module). יחידת עגינה אוניברסלית המתאימה לעגינת כל רכבי החלל (Universal Docking Module) הוחלפה על ידי חלק ה־MLM - FGB-2. תוכננה להוות יחידת צומת לחיבור 2 יחידות מעבדה רוסיות. בוטלה לאחר ביטול היחידות. יחידות המעבדה הרוסיות (Russian Research Modules) – שתי מעבדות רוסיות. הוחלפו ביחידת המעבדה Nauka. יחידת מגורים (Habitation Module) – תוכננה לספק מקום לפריסת שקי שינה. לאחר ביטול היחידה, האסטרונאוטים ישנים ברחבי התחנה. רכב החזרת צוות (Crew Return Vehicle) – הוחלף בכך שנמצאות בכל רגע 2 חלליות עוגנות בתחנה. יחידת שליטה זמנית (Interim Control Module) – יחידה להחלפת מודול השירות זבזדה במקרה של תקלה (מאוחסן ומוכן לשיגור בהתראה קצרה). יחליף את זבזדה כ־3 שנים במקרה הצורך עד לשיגור יחידת הנעת התחנה. יחידת הנעת התחנה (ISS Propulsion Module) – יחידה להחלפת יחידת השליטה הזמנית לאחר סיום תפקידה. רציף המדע (Science Power Platform) – מעבדה ויחידת ייצור חשמל לחלק הרוסי של התחנה. הוחלפה בלוחות הסולאריים האמריקאים. אספקת הכוח שמאל\|ממוזער\|260px\|תחנת החלל בשנת 2001 ובה חלק מהמערך הסולרי שמספק לה אנרגיה מקור הכוח של התחנה הוא מאנרגיה סולרית, ואנרגיה זו מומרת לחשמל באמצעות הלוחות הסולריים. לפני משימת הרכבה 4A (משימת STS-97 ב־30 בנובמבר 2000) הגיעה האנרגיה החשמלית בתחנה מלוחות סולאריים שעל היחידות זרייה וזבזדה. החלק הרוסי בתחנה משתמש ב־28 וולט של זרם ישר. המערך הסולרי מייצר בין 130 ל־180 וולט של זרם ישר. האסטרונאוטים משתמשים בו לאחר המרתו לזרם ישר יציב של 124 וולט. הכוח יכול להתחלק בין חלקי התחנה, לאחר שהוא עובר המרה בדרך. המרה זו נחוצה לאחר ביטול פלטפורמת ייצור הכוח מתוצרת רוסיה, ולפיכך הרכיב הרוסי יהיה תלוי בלוחות הסולאריים האמריקניים לצורך אספקת החשמל. שימוש בקווי מתח גבוה בחלק האמריקני של התחנה הוביל להפחתה בשימוש בקווי מתח חשמלי ובכך גם לחסכון במשקל. חום עודף משוחרר עם לוחות קירור. מכיוון שלא ניתן להוליך את החום מעבר לצירים של הלוחות המסתובבים, ללוחות אלה יש מקרנים נפרדים. ההארקה של כל המתקנים מחוברת לשלדת התחנה, המוארקת לחלל בעזרת מתקן היורה אטומי קסנון מיוננים לחלל כדי להיפטר מעודפי מטען חשמלי. בנוסף, קיים מערך מצברים המשמש כאשר השמש מוסתרת על ידי כדור הארץ. שמירה על מסלול התחנה שמאל\|ממוזער\|300px\|גרף המציג את שינויי הגובה של התחנה מנובמבר 1998 עד ינואר 2009 תחנת החלל הבין־לאומית, חגה סביב כדור הארץ במסלול מעגלי בגובה שבין 278 ק"מ לבין 460 ק"מ. היא נעה במהירות ממוצעת של 27,743.8 קמ"ש ומשלימה 15.7 הקפות סביב כדור הארץ ביממה. התחנה מאבדת באופן תמידי מגובה מסלולה עקב כוח גרר המופעל עליה, דבר שמצריך להעלותה באופן תמידי למסלולה המקורי מספר פעמים בשנה. העלאה כזו דורשת אנרגיה שבאה משני מנועיה של יחידת השירות "זבזדה" הרוסית או ממעבורות החלל כשאלו עוגנות בה או על ידי חלליות פרוגרס שמגיעות באופן שוטף לתחנה כדי לחדש בה את המלאי. העלאה למסלול הרצוי אורכת בדרך כלל 2 הקפות שלמות (כ־3 שעות). בדצמבר 2008, חתמה נאס"א על הסכם עם חברת "אד אסטרה" על אספקת רקטת מגנטו־פלזמה בעלת מתקף סגולי משתנה, שתותקן על התחנה כחלק מניסוי שאמור לשמור על גובה מסלולה של התחנה בצורה יעילה יותר מהשיטה הנוכחית. מערכות תקשורת שמאל\|ממוזער\|260px\|מערכות התקשורת שמשמשות את תחנת החלל הבין־לאומית (טרם החל השימוש ב־Russian Luch Satellite) בתחנת החלל הבין־לאומית קיימות מערכות תקשורת פנימיות וחיצוניות שמעבירות מידע מדעי וטלמטריה למרכזי השליטה בכדור הארץ ומשמשות למספר מטרות, בהן העברת קובצי אודיו ווידאו, תקשורת בין צוותי התחנה לטייסי המעבורת ותקשורת בין צוותי התחנה לבני משפחותיהם. בחלקים הרוסיים שבתחנה, מתבצעת התקשורת באמצעות אנטנת "לירה" שנמצאת בזבזדה. באנטנת "לירה" קיימת היכולת להשתמש במערכות התקשורת שנמצאות בלוויין Luch. מערכות אלו שימשו לתקשורת עם תחנת החלל מיר והוזנחו במהלך שנות התשעים של המאה העשרים. בשנת 2011 מתכננת רוסיה להציב שני לוויינים כאלו, Luch-5A ו־Luch-5B במסלול, במטרה לחדש את היכולת שאינה מנוצלת כרגע באנטנת "לירה". מערכת תקשורת רוסית נוספת היא ווסחוד־M המאפשרת תקשורת טלפונית בין זבזדה, זאריה, פירס ופויסק. המערכת מספקת גם יכולת לשידור רדיו בתדר גבוה למרכזי השליטה בכדור הארץ. מערכת קיום החיים שמאל\|ממוזער\|550px\|תרשים המציג את היחס שבין השליטה בסביבה לתמיכה בחיים בתחנת החלל הבין־לאומית מערכת השליטה בסביבה ומערכת קיום החיים דואגות לתנאים של לחץ אטמוספירי, רמות חמצן, מים וכיבוי אש יחד עם דברים נוספים. העדיפות העליונה בתחנת החלל הבין־לאומית שמורה למערכת התמיכה בחיים. המערכת גם אוספת, מחשבת ואוגרת מים ומחשבת את "בזבוז" האמצעים החיוניים על ידי הצוות. לדוגמה: המערכת ממחזרת נוזלים מכיורים, מקלחות, שתן ועיבוי. החיים בתחנה לוחות זמנים שמאל\|ממוזער\|260px\|טריסי קלדוול דייסון, שנשלחה במשלחת ה־24 לתחנת החלל, צופה בכדור הארץ ב"קופולה" לוחות הזמנים בתחנת החלל הבין־לאומית נמדדים ונקבעים לפי זמן אוניברסלי מתואם המוכר גם כשעון גריניץ'. במהלך ביקור של מעבורת חלל כלשהי עוברים אנשי הצוות בתחנה לעבוד לפי שעון המעבורת המכונה Mission Elapsed Time או בקיצור MET (שנספר מהרגע שבו המריאה המעבורת (לדוגמה: MET 2/03:45:18 מייצג יומיים, 3 שעות, 45 דקות ו־18 שניות) ולא לפי זמן אוניברסלי מתואם או כל שעון ארצי אחר). מאחר שזמני השינה נבדלים בדרך כלל בין MET לזמן אוניברסלי מתואם אנשי הצוות בתחנה מסתנכרנים עם שעון המעבורת לפני שזו עגנה בה ואחרי שהמעבורת עוזבת עוברים חזרה לשעון גריניץ'. נוהל זה מוגדר ומוכר כהסטת זמני שינה. יום טיפוסי בתחנת החלל הבין־לאומית מתחיל בהשכמה ב־6:00 בבוקר וכולל ריטואל של "פעולות לאחר שינה" כמו צחצוח שיניים וממשיך בסריקה ובדיקת בוקר של התחנה. לאחר מכן יושב הצוות לאכול ולוקח חלק בתכנון היום יחד עם מרכזי השליטה שבכדור הארץ. יום העבודה לאחר סדר הפעולות הקבוע הנ"ל מתחיל בסביבות 8:10. היום נפתח באימון בוקר ועבודה שוטפת של ניסויים ותחזוקה. בשעה 13:05 מקבל הצוות הפסקה בת שעה הכוללת ארוחת הצהריים ואימון נוסף. לאחר מכן העבודה נמשכת עד 19:30, ואז נכנס נוהל "פעולות טרום שינה" הכולל: ארוחת ערב ואספה של הצוות. זמן השינה מוגדר באופן רשמי החל מ־21:30 (כאמור, התחנה מקיפה את כדור הארץ כ־16 פעמים ביממה ולכן מספר הזריחות והשקיעות שחווים אנשי הצוות בתחנה זהה, ולכן מכסים את חלונות התחנה כדי לתת תחושה של "לילה"). באופן כללי הצוות עובד כ־10 שעות ביום וכ־5 שעות בשבת. שאר הזמן מנוצל למנוחה או השלמת פערים בעבודה. שינה שמאל\|ממוזער\|260px\|אנשי משלחת 20 ואנשי צוות משימת STS-127 בארוחה משותפת ביחידת יוניטי התחנה מספקת בית מגורים קבוע לכל איש צוות ששוהה בה. בתחנה קיימים שני תאי שינה בחלקים הרוסיים ועוד ששה בשאר התחנה. תאי השינה האמריקאיים הם אישיים ומותאמים בגודל לאדם אחד ובעלי אקוסטיקה טובה. האסטרונאוט יכול לישון בתא כשהוא במצב אנכי קשור למיטה, להאזין למוזיקה, להשתמש במחשב נייד, ולאחסן חפצים אישיים במגירה גדולה או לתלותם על רשת המוצמדת לקיר. בתא ישנה גם מנורת קריאה, מדף ושולחן עבודה. לצוותים המבקרים בתחנה אין מקומות מסודרים לשינה כמו אנשי הצוות הקבועים בה, ולכן הם נאלצים לישון גם כן במצב אנכי בצמוד לקירות פנויים בתחנה. באופן מעשי, ישנה אפשרות לישון בחלל באופן חופשי ללא קשירה אך נאסר על אנשי התחנה והמבקרים בה לעשות כן בשל הסכנה לפגיעה בציוד רגיש. בנוסף, ישנה חשיבות רבה לאוורור תאי השינה בשל הסכנה הגלומה בהתעוררות אסטרונאוט המשתנק לחמצן לאחר שנוצרה סביב ראשו "בועה" של פחמן דו־חמצני. עלויות התחנה היא אחד המיזמים הבין־לאומיים הגדולים והיקרים בהיסטוריה. עם תחילת בנייתה העריכו שעלות בנייתה תגיע לסכום של כ־40 מיליארד דולר. על פי ההשערות, עלות בנייתה תגיע ל־100 מיליארד דולר, מחציתם במימון אמריקאי. עלות תפעול התחנה לתקופה של 10 שנים מוערכת בסכום דומה. ההערכה היא שידרשו לפחות 43 טיסות לחלל כדי להביא לתחנה כ־408 טונות של חומרי בניין ואספקה. בין השאר, כולל הציוד מווסתי לחץ אוויר, קורות מתכת, לוחות סולאריים, קילומטרים של כבלים חשמליים ועוד. האסטרונאוטים האמריקנים והקוסמונאוטים הרוסים שירכיבו את הציוד מתוכננים לבצע כ־144 גיחות רגליות שיסתכמו ב־1,800 שעות "הליכת חלל" לפחות, כפול מהזמן הכולל שבילו אסטרונאוטים אמריקאים ב"הליכת חלל" מאז תחילת טיסות החלל המאוישות לפני למעלה מחמישה עשורים. נאס"א פיתוח חומרה חדשה – נאס"א מקציבה 70 מיליון דולר לפיתוח חומרה חדשה כמו מערכת ניווט, אחסון מידע וכולי. תפעול חלליות – 800 מיליון דולר, מתוכם 125 מיליון דולר מוקצבים לתוכנה, 150 מיליון דולר לאוויוניקה ומערכות צוות, וכל השאר לתפעול התחנה. שיגורים ותפעול המשימות (מעבורות החלל) – אף על פי שמעבורות החלל אינן כלולות בתקציב התחנה, השקיעה נאס"א כ־500 מיליון דולר על המשימות. חידוש אספקה והחלפת צוותים – 140 מיליון דולר מושקעים על ציוד ואספקה לתחנה, החלפת צוותים ותפעול חלליות הסויוז. סוכנות החלל האירופאית סוכנות החלל האירופאית מעריכה שעד היום השקיעה 8 מיליארד אירו בפרויקט, שמתוכם מיליארד אירו הופנו למימון יחידת המעבדה, קולומבוס. סוכנות החלל היפנית עד היום השקיעה סוכנות החלל היפנית כ־3 מיליארד דולר למעבדת קיבו שתהיה חלק מתחנת החלל הבין־לאומית. תאגיד החלל הרוסי משנת 1998 שלחה רוסיה שני תריסרים של חלליות סויוז לתחנת החלל. בנוסף, תשגר על טיל "פרוטון" שתי יחידות שהרכיבה בעצמה, ובעבר שלחה עוד שני טילים כאלו שנשאו חלקים להרכבת התחנה. סוכנות החלל הקנדית סוכנות החלל הקנדית הרכיבה את הזרוע הרובוטית של התחנה (Canadarm2), והיא מעריכה שב־20 שנה האחרונות היא השקיעה 1.4 מיליארד דולר קנדי. תפעול התחנה משלחות התחנה מתוכננת לאכלס, בו זמנית, עד ארבעה עשר אסטרונאוטים מהמדינות המשתתפות במיזם. שלושה אסטרונאוטים החלו לאייש את התחנה ב־2 בנובמבר 2000. לאחר אסון מעבורת החלל קולומביה, במאי 2003 ובשל הקיבולת המצומצמת של צי החלליות של רוסיה צומצם גודל הצוות לשניים כדי לחסוך במזון ובחמצן. לאחר שהמעבורות חזרו לפעילות מלאה, חזר ועלה מספר אנשי הצוות לשלושה. אלא שבניגוד למצב שלפני אסון קולומביה, אז מרבית אנשי הצוות היו מגיעים לתחנה במעבורות ואילו בסויוז היו מגיעים לעיתים אורחים לתקופות קצרות, לאחר אסון קולומביה שניים מתוך שלושת אנשי הצוות מגיעים בסויוז והשלישי, לעיתים כמה אסטרונאוטים מגיעים במעבורות, ולא תמיד בסינכרון ביניהם. המקום השלישי בסויוז שמור בדרך כלל לתיירי חלל או לנציגים של מדינות שחתמו על חוזה שיגור עם רוסיה (כדוגמת קוריאה הדרומית). נציגים אלה חוזרים לכדור הארץ כשבוע לאחר מכן ביחד עם אנשי הצוות היוצא. מ-2010 ועד ל-2020 כל האנשי הצוות שהגיעו לתחנה הגיעו באמצעות חלליות סויוז, והצוות כלל תמיד אמריקני, רוסי ואיש נוסף שהיה יפני, אירופי, רוסי או קנדי לסירוגין. החל משנת 2020 נוספה החללית דרגון 2 לחללית סויוז כך שבכל צוות יש לפחות ארבעה אנשי צוות שמגיעים לתחנה עם דרגון 2 ושלושה שמגיעים עם סויוז. חלליות לחידוש אספקה 260px\|ממוזער\|שמאל\|חללית סויוז – הסויוז היא חללית מאוישת המבקרת בתחנת החלל 260px\|ממוזער\|שמאל\|חללית ATV – חללית מטען לא מאוישת שפותחה על ידי ESA את תחנת החלל הבין־לאומית מתספקות חלליות שונות שפותחו על ידי סוכנויות החלל השונות. עד 2011 חלליות שהחליפו את הצוותים היו מעבורות החלל האמריקאיות וחלליות סויוז הרוסיות, בין השנים 2011 ועד 2020 החלליות היחידות שהחליפו צוותים היו סויוז הרוסיות, ומאז 2020 חלליות דרגון 2 של SpaceX החלו בהעברת ציוד ואספקה שונה וגם להחלפת צוותים. סויוז משמשת גם כחללית חילוץ. ישנן ארבע חלליות מטען לא מאוישות פעילות: פרוגרס (רוסית), HTV (יפנית), סיגנוס (אמריקאית) וקרגו דרגון. להלן רשימה של החלליות המאוישות והלא מאוישות ששימשו, משמשות וישמשו את התחנה. החלליות הפעילות מודגשות: חלליות מאוישות: סויוז – החלפת צוותים ופינוי חירום דרגון 2 (בתצורה מאוישת) – חללית להחלפת צוותים המפותחת על ידי SpaceX דרים צ'ייסר (בפיתוח) – חללית להחלפת צוותים המפותחת על ידי SNC בואינג סטארליינר (בפיתוח) – חללית להחלפת צוותים המפותחת על ידי בואינג אוריון (בפיתוח) – חללית המפותחת על ידי נאס"א שתשמש את התחנה רק במקרי חרום (החללית מיועדת לטיסות לחלל העמוק) אוריול (בפיתוח) – חללית להחלפת צוותים המפותחת על ידי רוסיה מעבורות חלל (פרשו משירות) – נשיאת מטען לתחנה, הרכבה וטיסות לוגיסטיות והחלפת צוותים חלליות לא מאוישות: פרוגרס – חללית מטען רוסית HTV – חללית מטען פרי פיתוח סוכנות החלל היפנית ATV – חללית מטען פרי פיתוח סוכנות החלל האירופאית דרגון – חללית מטען פרי פיתוחה של חברת SpaceX, שימוש רב פעמי קרגו דרגון – חללית מטען פרי פיתוחה של חברת SpaceX, שימוש רב פעמי סיגנוס – חללית מטען המפותחת על ידי Orbital Sciences Corporation אוריון (בפיתוח) – חללית המפותחת על ידי נאס"א שתשמש את התחנה רק במקרי חרום (החללית מיועדת לטיסות לחלל העמוק) בואינג סטארליינר (בפיתוח) – חללית מטען המפותחת על ידי בואינג מרכזי השליטה מרכז\|ממוזער\|910px\|מרכזי השליטה בכדור הארץ שתומכים בתחנת החלל הבין־לאומית בטיחות פסולת חלל שמאל\|ממוזער\|260px\|חור במעבורת החלל אנדוור שנגרם מפגיעה של פסולת חלל ב־26 בנובמבר 2003 פגע רסיס של פסולת חלל בחלק החיצוני של הרכיב הרוסי הכולל את חדרי המגורים, האוכל והשירותים, אך לא נגרם נזק. מאז התחנה ביצעה מספר תמרוני התחמקות מפסולת חלל דליפה בסוף דצמבר 2003 הורגשה בתחנה ירידת לחץ האוויר. לאחר בדיקות שנמשכו למעלה משבועיים נמצא שסתום דולף באגף האמריקני של התחנה. בפברואר 2023 החללית סויוז MS-22 שהייתה מחוברת לתחנה החלה לדלוף. קרינה בריאות הטכנולוגיה של היום מאפשרת לצייד את כל האסטרונאוטים בציוד אישי - מערכת חיישנים ומערכות הדמיה, הבודקים נתונים שונים בגופם: לחץ דם, דופק, רמת חמצן בדם, קצב לב, מצב הריאות, רמת הסידן בעצמות, פעילות המוח ועוד. חיישנים אלה מעבירים את נתוניהם אל כדור-הארץ באמצעות מערכת התקשורת של תחנת החלל הבין לאומית, וכאן עוברים על הנתונים ברציפות. אם מגלים בעיה, האסטרונאוטים מקבלים הנחיות ברורות מן הקרקע מה עליהם לעשות. התחנה מצוידת בתרופות מגוונות, באמצעי חבישה וטיפול במקרי פציעה ובעזרים רפואיים אחרים. אתגרים מבצעיים ב 6 ביוני 2024 יצאו בארי וילמור וסוניטה וויליאמס למשימה שנועדה להיות בת שמונה ימים בתחנה. לאחר יום של טיסה הם הגיעו לתחנה ואז התגלו בעיות במטוס החלל CST-100 אשר היה אמור להחזירם לקרקע. בסופו של דבר הוחלט על ידי נאס"א להאריך את שהותם בתחנה עד המשימה הבאה של חללית הדרגון - כנראה בפברואר 2025. מטוס החלל החשוד חזר לקרקע ב 7 בספטמבר בשלמותו. פרויקטים חינוכיים פרויקט YouTube Space Lab הפרויקט משותף לחברת גוגל העולמית ולאתר שיתוף הסרטונים YouTube שבבעלותה, לסוכנויות החלל של ארצות הברית, אירופה ויפן ולחברת המחשבים Lenovo. במסגרת התחרות הזמינה יוטיוב בני נוער מכל העולם, בגילאי 14–17, לתכנן במפורט ניסוי בעל רלוונטיות וחשיבות מדעית, אשר מותאם לביצוע בתנאי מיקרו־כבידה הדומים לאלו שבתחנת החלל הבין־לאומית. התלמידים התבקשו ליצור סרטון Youtube באורך שתי דקות שיציג את הניסוי שלהם. בישראל התקיים שיתוף פעולה בין "מכון דוידסון לחינוך מדעי" שבמכון ויצמן למדע לבין "גוגל ישראל" ו"המרכז על־שם אילן רמון". הניסויים תוכננו והועלו על ידי תלמידים מכל הארץ, הלומדים במסגרת תוכניות לקידום מדעי של מכון דוידסון ובליווי מנחים, סטודנטים ומדענים במכון ויצמן למדע. לגמר העולמי של התחרות, שבו זכה תלמיד ממצרים ושתי תלמידות מארצות הברית, העפילו 60 צוותים מכל העולם, בהם צוות ישראלי אחד מקריית אתא. רמון Space Lab של קרן רמון קרן רמון מפעילה את תוכנית רמון Space Lab בה נוטלים חלק תלמידי חט"ב בכיתות ח' ו־ט'. במסגרת התוכנית מתחרים בני נוער על האפשרות לשלוח ניסוי לתחנת החלל הבין־לאומית. בתוכנית משתתפות מדי שנה עשרות כיתות, המלוות על ידי עשרות מעבדות מחקר מאוניברסיאטות ישראליות, וכ־13 חברות חלל ישראליות. כלל הפדגוגיה בתוכנית מושתת על מתודת ניהול המשימות של נאס"א. לוח הזמנים של התכנית מורכב משמונה משימות (כל אחת על שם אחד מחללי אסון הקולומביה, ומשימה מסכמת). התוכנית היא יוזמה של מהנדסי החלל ד"ר רז תמיר־יצחקי ודניאל רוכברגר וקרן רמון. כיום היא מופעלת על ידי קרן רמון. נכון ל־2020 שלחה קרן רמון 21 ניסויים מדעיים של ילדי התכנית לתחנת החלל הבין־לאומית. מעברים מכיוון שתחנת החלל סובבת את כדור הארץ בגובה רב מעל לפני השטח, היא נותרת באור השמש גם לאחר השקיעה בכדור הארץ. שטח הפנים הגדול שלה גורם לכך שבהירותה של תחנת החלל עולה על זו של כוכב הלכת נגה. לעין הבלתי מצוידת תחנת החלל נראית כנקודת אור הנעה בשמיים מעט לפני הזריחה או בערב מעט לאחר השקיעה שכן רק בזמנים אלו היא מוארת בעוד שפני הקרקע חשוכים. קיימים מספר אתרי אינטרנט ואפליקציות החוזות את המעברים השונים. ככל שהתחזית יותר רחוקה, הדיוק יורד. ההנחה שהלוחות הסולריים ושמיכות הבידוד התרמי מחזירים את אור השמש בצורה יעילה, אינה מדויקת, שכן מערך הלוחות עשוי בצורה תלת־ממדית המורידה את ההחזרה. עצם העובדה שהתחנה בעלת גוף גדול ולבן בחלקו, היא זו שגורמת למרבית ההחזרה. אם ההחזרה הייתה דרך הלוחות הסולריים, זה היה נראה כמו הבזקים . בנוסף, לראייה, ניתן להבחין בשמי הלילה בחלקי רקטות שנשארו במסלול, עליהם אין שום פנלים סולריים, רק מעצם העובדה שגופם עצמו בעל אלבדו גבוה. ראו גם משימות מעבורות החלל אסון מעבורת החלל קולומביה הפלא השמיני של העולם חקר החלל קישורים חיצוניים תחנת החלל הבין־לאומית, באתר נאס"א מציאת מעבר התחנה מעל אזורים בכדור הארץ רשימת צוותי תחנת החלל הבין־לאומית, באתר נאס"א תחנת החלל הבין־לאומית, באתר סוכנות החלל האירופאית תחנת החלל הבין־לאומית, באתר סוכנות החלל הקנדית תחנת החלל הבין־לאומית , באתר סוכנות החלל היפנית תחנת החלל הבין־לאומית, באתר סוכנות החלל הרוסית מאמר על חושי האסטרונאוטים בחלל סדרת סרטונים על חמשת החושים בחלל ספר – Space Psychology and Psychiatry by Nick Kanas, M.D; Dietrich Manzey, Ph.D מאמר על הפרעות נפשיות בחלל מיקום התחנה ומה היא רואה מתחתיה במפה טופוגרפית A fiery end? How the ISS will end its life in orbit - על סופה המתוכנן של תחנת החלל הבינלאומית מאתר ה-BBC הערות שוליים * קטגוריה:תוכנית החלל האירופית קטגוריה:תוכנית החלל האמריקאית קטגוריה:תוכנית החלל הרוסית קטגוריה:תוכנית החלל היפנית קטגוריה:האדם בחלל קטגוריה:לוויינים קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי	2024-09-24T01:21:26
חלל	ממוזער\|אסטרונאוט בחלל ממוזער\|הגבולות בין פני השטח של כדור הארץ וחלל החיצון בקו קרמן, 100 ק"מ ואקסוספירה ב־690 קילומטר. לא בקנה מידה. חלל (נקרא לעיתים 'החלל החיצון') הוא המרחב הקיים שבו נמצאים גופים שמימיים (כולל את כדור הארץ). החלל מצוי בוואקום (בעברית: רִיק) חזק המכיל צפיפות נמוכה של חלקיקים, בעיקר פלזמה של מימן והליום, כמו כן גם קרינה אלקטרומגנטית, שדות מגנטיים, ונייטרינו. הטמפרטורה הבסיסית, שנקבעת על ידי קרינת רקע שנותרה מהמפץ הגדול, היא רק 2.7 מעלות קלווין, (270.45- מעלות צלזיוס) לשם השוואה הטמפרטורות בהילת השמש יכולות להגיע ליותר ממיליון מעלות קלווין. הפלזמה במרחב שבין הגלקסיות מהווה כחצי מהחומר הבאריוני (הרגיל) ביקום. פלזמה זו היא בעלת צפיפות נמוכה מאוד (פחות מאטום מימן אחד לכל מטר מעוקב) וטמפרטורה גבוהה (של מיליוני מעלות קלווין) ; ריכוזים מקומיים של הפלזמה הזו התמצקו לכוכבים ולגלקסיות. החלל הבין גלקטי תופס את רוב הנפח של היקום. החלל הריק מהווה גם את רוב נפח הגלקסיות ומערכות הכוכבים. החלל אינו מתחיל בנקודה מסוימת, ולפיכך הוסכם שקו קרמן המצוי בגובה של 100 קילומטר מעל גובה פני הים יציין באופן רשמי את תחילת החלל החיצון למטרות הסכמי החלל ולשמירת רשומי החלל. המסגרת לחוק החלל הבינלאומי הוקמה על ידי אמנת החלל החיצון, והתקבלה על ידי האו"ם בשנת 1967. הסכם זה מונע כל תביעה של ריבונות לאומית ומאפשר לכל המדינות לחקור את חלל החיצון בחופשיות. בשנת 1979, אמנת הירח שייכה גופים שמימיים כגון כוכבי לכת, כמו גם חלל ההקפה סביב גופים אלה, לתחום שיפוט של הקהילה הבינלאומית. החלטות נוספות הנוגעות לצורכי השלום של החלל החיצון נוסחו על ידי ארגון האומות המאוחדות, אך אלו לא מנעו פריסת נשק בחלל החיצון, ואף בדיקה חיה של נשק נגד לוויינים. בני אדם החלו בחקר החלל במהלך המאה ה־20, עם כניסת הכדור פורח בגובה רב, ואחריו הפיתוח של משגרי רקטות בודדות ורבי שלבים. מסלול סביב כדור הארץ הושג על ידי יורי גגארין בשנת 1961 וחלליות לא מאוישות מאז הגיעו אל כל כוכבי לכת המוכרים במערכת השמש. השגת מסלול לווייני נמוך דורש מהירות מינימלית של 28,100 ק"מ / שעה, הרבה יותר מהר מאשר כל מטוס רגיל. החלל החיצון מייצג סביבה מאתגרת לחקר אנושי בגלל הסכנות הכפולות של ואקום וקרינה. למחסור בכוח משיכה יש השפעות פיזיות מזיקות על הגוף האנושי, כגון ניוון שרירים ואיבוד מסת עצם. מסע בחלל עד כה הוגבל למסלול נמוך סביב כדור הארץ וטיסה מאוישת לירח; יתר החלל החיצון נחקר על ידי התבוננות פסיבית בעזרת טלסקופים ארציים, טלסקופי חלל או על ידי משלוח גשושית לחקר הגופים השמימיים. גילוי ב־350 לפני הספירה הציע הפילוסוף היווני אריסטו שהטבע מתעב ריק, העיקרון הזה נודע בשם אימת הריק (Horror vacui). רעיון זה נבנה על בסיס טיעון אונטולוגי מהמאה ה־5 לפנה"ס של הפילוסוף היוני פרמנידס, שדחה את אפשרות הקיום של ריק בחלל. על סמך הרעיון שריק לא יכול להתקיים הניחו במערב במשך מאות שנים שהחלל אינו יכול להיות ריק. רעיון זה החזיק מעמד משך זמן רב, עוד במאה ה־17, הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט טען שהחלל חייב להיות מלא. בסין העתיקה היו מספר סגנונות מחשבה שונים בנוגע לטבע השמים, חלק עם דמיון להבנה המודרנית של היום. במאה ה־2 לספירה השתכנע האסטרונום ג'אנג הנג שהחלל חייב להיות אינסופי, שנמשך מעבר למנגנון שתומך בשמש והכוכבים. בספרים ששרדו נאמר שהשמים חסרי גבול "ריקים וחסרי תוכן". כמו כן, ה"שמש; ירח; וחברתם הכוכבים; צפים בחלל הריק, נעים או עומדים במקום." המדען האיטלקי גלילאו גליליי ידע שלאוויר יש מסה ולכן כפוף לכוח הכבידה. ב־1640, הוא הדגים שכוח מתנגד ליצירה של ריק. תלמידו, אוונג'ליסטה טוריצ'לי, הצליח ליצור את המכשיר שהפיק ריק בשנת 1643. הניסיון הזה הביא ליצירת ברומטר הכספית הראשון ויצר סנסציה מדעית באירופה. המתמטיקאי הצרפתי בְּלֶז פסקל הסיק שאם עמודת הכספית (בברומטר) נתמכה באוויר אז היא תהיה קצרה יותר במקום גבוה יותר שבו לחץ האוויר נמוך. ב-1648 גיסו פלורין פרייה חזר על הניסוי בהר פוי דה דום (גובהו 1,465 מ') שבמרכז צרפת וגילה שהעמודה נהייתה קצרה בכ־7.62 ס"מ. הירידה בלחץ מודגמת שוב בנשיאת בלון חצי־מלא במעלה ההר, בזמן העלייה ניתן לראות את הבלון מתרחב בהדרגה ומתכווץ בהדרגה בזמן הירידה. ב־1650 הרכיב המדען הגרמני אוטו פון גריקה את משאבת הריק הראשונה: מכשיר שהפריך עוד יותר את עיקרון אימת הריק. הוא צדק כשכתב שהאטמוספירה של כדור הארץ מקיפה את כוכב הלכת כמו קליפה, בעלת צפיפות שפוחתת בהדרגה עם גובה. הוא הסיק שחייב להיות ריק בין כדור הארץ והירח. במאה ה־15 שיער חוקר הדתות ניקולאוס קוזאנוס שהיקום חסר מרכז והיקף. הוא האמין שהיקום, אף על פי שאינו אינסופי, חסר גבולות שבהם ניתן להכילו. רעיונות אלו הביאו להשערות בקשר למימד האינסופיות של החלל על ידי הפילוסוף האיטלקי ג'ורדנו ברונו במאה ה־16. הוא הרחיב את רעיון הקוסמולוגיה ההליוצנטרית של קופרניקוס לתפיסה של יקום אינסופי מלא בחומר שהוא קרא אֶתֶר (aether), שלא יצר התנגדות לתנועתם של גופים שמימיים. הפילוסוף האנגלי ויליאם גילברט הגיע למסקנה דומה, הוא טען שהכוכבים נראים לנו רק מפני שהם מוקפים באֶתֶר דק או ריק. מקור תפיסת האֶתֶר הוא בפילוסופים יוונים עתיקים, כולל אריסטו, אשר הגו אותו כתווך דרכו גופים שמימיים נעים. הרעיון של יקום מלא באֶתֶר מפיץ אור נשאר פופולרי בקרב כמה מדענים עד תחילת המאה ה־20. הסוג הזה של אֶתֶר היה נראה כתווך דרכו אור יכול להתפזר. ב־1887 ניסוי מייקלסון־מורלי ניסה להבחין בתנועת כדור הארץ דרך האֶתֶר על ידי התבוננות בשינויים במהירות האור לפי כיוון של תנועת כוכב הלכת. עם זאת, תוצאת האפס הצביעה שמשהו היה לא בסדר עם הרעיון. הרעיון של האֶתֶר מפיץ האור לאחר מכן ננטש והוחלף על ידי תורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין, אשר מחזיקה שמהירות האור בריק היא קבועה ולא תלויה בתנועתו של הצופה או מסגרת התייחסות. האסטרונום המקצועי הראשון שתומך ברעיון של יקום אינסופי היה תומאס דיגס האנגלי ב־1576. אבל קנה המידה נשאר לא ידוע עד מדידת המרחק המוצלחת הראשונה לכוכב סמוך בשנת 1838 על ידי האסטרונום הגרמני פרידריך בסל, שהראה שזווית הפרלקסה (שינוי מדומה במיקומו של עצם עקב שינוי במיקומו של הצופה) של כוכב 61 בברבור הייתה 0.31 שנית־קשת (בהשואה לערך המודרני של 0.287). זווית פרלקסה זו תואמת מרחק של יותר מ־10 שנות־אור. המרחק לגלקסיית אנדרומדה נקבע על ידי האסטרונום האמריקני אדווין האבל ב־1923 לפי מדידת בהירות של משתנים קפאידים בגלקסיה, טכניקה חדשה זו התגלתה על ידי הנרייטה ליוויט. זה קבע כי גלקסיית אנדרומדה, ובהרחבה כל הגלקסיות נמצאות הרבה מחוץ לשביל החלב. האומדן הידוע המוקדם ביותר של טמפרטורה בחלל החיצון בוצע על ידי הפיזיקאי השווייצרי שארל אדואר גיום בשנת 1896. על ידי שימוש בקרינה המשוערת של כוכבי הרקע הוא הגיע למסקנה כי החלל חייב להיות מחומם לטמפרטורה של 5–6 קלווין. הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון עשה חישוב דומה והפיק טמפרטורה של 3.18 מעלות בשנת 1926. ב־1933 הפיזיקאי הגרמני אריך רגנר השתמש בכלל האנרגיה שנמדדה לקרניים קוסמיות בשביל להעריך טמפרטורה גלקטית של 2.8 קלווין. התפיסה המודרנית של החלל החיצון על בסיס קוסמולוגיית "המפץ הגדול", הוצעה לראשונה בשנת 1931 על ידי הפיזיקאי הבלגי ז'ורז' למטר. תאוריה זו גורסת כי מקורו של היקום הנצפה בצורה מאוד דחוסה שמאז עברה התרחבות מתמדת. אנרגיית הרקע שהשתחררה בהתרחבות הראשונית הנפחתה בקצב קבוע, הובילה ב־1948 על ידי הפיזיקאים האמריקאים רלף אלפר ורוברט הרמן לחיזוי של 5 קלווין לטמפרטורה של החלל. המושג "החלל החיצון" היה בשימוש כבר ב־1842 על ידי המשוררת האנגליה אמלין סטיוארט־ורטלי בשירה "הנערה של מוסקבה". הביטוי החלל החיצון שימש כמונח אסטרונומי על ידי אלכסנדר פון הומבולדט ב־1845. המושג נעשה פופולרי בכתביו של הרברט ג'ורג' ולס ב־שנת 1901. המושג הקצר והישן יותר "חלל" התייחס לחלקה מעל לשמי כדור הארץ ובשנת 1667 היה לראשונה בשימוש בספרו של ג'ון מילטון גן העדן האבוד. חקירה וישום מדעי החלל הם קבוצת מדעים העוסקים בחקר היקום והחלל ותולדות התפתחותם, ובחקר גרמי השמיים, הרכבם ותנועתם. חקר החלל הוא ענף עתיק. בעבר נכללה בו גם האסטרולוגיה, המניחה שמיקום הכוכבים בשמים משפיע על האדם, על אופיו ועל מאורעותיו – הנחה שכבר איננה נחשבת למדעית. כיום נכללים בחקר החלל הנושאים הבאים: אסטרופיזיקה: מדע העוסק בתכונות גופים בחלל, אסטרונומיה: מדע העוסק בתנועתם, גודלם והתפתחותם של גופים בחלל, קוסמוגוניה: מדע העוסק בהיווצרות היקום וקוסמולוגיה: מדע העוסק במבנה היקום ושינויים בו. בנוסף קיימת גם האסטרוביולוגיה המנסה להבין האם מתקיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, סוגיה המעסיקה את האנושות מזה מאות או אלפי שנים. צעדי אדם ראשונים בחלל בשנת 1954 הכריזו ממשלות ארצות הברית וברית המועצות שיש בדעתן לשגר לוויינים מלאכותיים לחקר כדור הארץ במסגרת השנה הגיאופיזית הבינלאומית. בין השנים 1957–1958, הרוסים היו הראשונים שהצליחו לשגר לוויין מלאכותי בשם ספוטניק 1, אשר שוגר ב־4 באוקטובר 1957. לוויין זה ששקל 82.6 ק"ג ונשא רק משדר רדיו שצפצופי ה"פיפ" שלו נקלטו בכל העולם. בנובמבר של אותה שנה שיגרו הרוסים את "ספוטניק 2" שמשקלו היה 500 ק"ג. ונשא את הכלבה לייקה, שהתפרסמה כיצור הארצי הראשון ששהה בחלל. משקלו של הלוויין האמריקני הראשון "אקספלורר 1" היה 14 ק"ג בלבד. הוא שוגר ב־1958 וסיים את תפקידו ב־1970 כאשר חדר לאטמוספירה של כדור הארץ ונשרף בה כליל. במשך 16 שבועות שידר מכשיר הרדיו שבלוויין מידע על חגורות החלקיקים בעלי מטען חשמלי שנכחו בשדה המגנטי של כדור הארץ מעל קו המשווה. חגורות אלה קרויות "חגורות ואן אלן" (על שמו של הפיזיקאי האמריקני ג'יימס ואן אלן, שגילה אותן). אדם בחלל ממוזער\|250px\|שהייה בחלל בנפילה חופשית האפשרות לשגר אדם אל החלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד המחצית השנייה של המאה ה־20. במחצית השנייה של המאה ה־20 החל המין האנושי לעשות את צעדיו הראשונים להגשמת החלום של כיבוש החלל, עם פיתוחם של טילים ורקטות שחלקם המריאו לחלל. התוכנית לשיגורו של אדם לחלל התנהלה בשני מסלולים מקבילים: תוכנית החלל הרוסית ותוכנית החלל האמריקאית. המירוץ לשיגורו של אדם לחלל הסתיים, ב־12 באפריל 1961, בניצחונה המפתיע של ברית המועצות, עם שיגורה של חללית ובה הקוסמונאוט יורי גאגרין, שהיה לאדם הראשון בחלל. כעבור חודש, ב־15 במאי 1961, שיגרה ארצות הברית לחלל את האסטרונאוט הראשון שלה, אלן שפארד. התחרות בין שתי המעצמות שהתנהלה במחצית השנייה של המאה ה־20 להגיע להשגים בחלל קרויה"המירוץ לחלל". בראשית תקופת הטיסה המאוישת לחלל נעשה שימוש בלעדי בחלליות שהיו מסוגלות לטוס פעם יחידה ולאחר מכן יצאו מכלל שימוש ובדרך כלל כללו חלקים שלא חזרו אל כדור הארץ. מתחילת שנות השמונים החלה סוכנות החלל האמריקאית לעשות שימוש במעבורת החלל, כלי טיס המסוגל להמריא מכדור הארץ, לשהות בחלל, לנחות חזרה בכדור הארץ ולאחר טיפול מתאים להמריא פעם נוספת. בשנת 2003 הצטרפה גם הרפובליקה העממית של סין אל המדינות ששיגרו אדם לחלל, עם שיגורו של האסטרונאוט יאנג ליווי. באותה שנה שבה ישראל שיגרה את האסטרונאוט אילן רמון. אילן רמון נספה באסון מעבורת החלל קולומביה עם כל שאר חברי הצוות בעת חזרתם לכדור הארץ. ראו גם חקר החלל אסטרונומיה אסטרופיזיקה קישורים חיצוניים אתר של נאס"א על מדעי החלל סוכנות החלל הישראלית, משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל אגודת החלל הישראלית חדשות בתחום חקר החלל מועצת דור החלל מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל מדור החלל של המגזין סיינטיפיק אמריקן הערות שוליים *	2024-10-14T10:19:37
מים	שמאל\|ממוזער\|250px\|כשני שלישים מפני כדור הארץ מכוסים במים. מתוך מים אלו, 97.2% הם מים מלוחים המרכיבים את חמשת האוקיינוסים. הקוטב הדרומי שנראה למטה מכיל כ-90% מהמים המתוקים בעולם. ממוזער\|250px\|נתזי מים מים הם תרכובת כימית המהווה בצורתה הנוזלית בסיס לכל צורות החיים המוכרות, כולל האדם, המים נחשבים לאחד מקבוצות אבות המזון החשובים ביותר לצריכה. מולקולת מים מורכבת משני אטומים של מימן ומאטום של חמצן. הנוסחה הכימית של המים היא H2O או בסימון (aq). התכונות הכימיות של המים מאפשרות להם להיות ממס לתרכובות רבות בטבע, ובהתאם לכך המים בטבע הם תמיסה העשויה ממים טהורים שבהם מומסים מינרלים שונים. מים מזוקקים, (H2O), הם תרכובת כמעט טהורה של מים הקיימת בתנאי מעבדה. תכונות כימיות ופיזיקליות מצבי צבירה בתנאים רגילים, נקודת הקיפאון של המים היא אפס מעלות צלזיוס. המים המוצקים מכונים "קרח". בתנאי מעבדה מיוחדים, בהיעדר נקודות התגרענות, עשויים המים להישאר במצב נוזלי עד טמפרטורות נמוכות בהרבה – ניתן לקרר אותם עד ל-38 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בטרם הם הופכים לקרח. המים יכולים להישאר במצב נוזלי בצורת טיפות זעירות עד לטמפרטורה נמוכה עוד יותר (כ-°C 41-). מים בלחץ אטמוספירי של אטמוספירה אחת (המוגדר כלחץ האוויר בגובה פני הים על כדור הארץ), נקודת הרתיחה של המים היא מאה מעלות צלזיוס. מים במצב גזי מכונים אדי מים. טמפרטורת הרתיחה של המים יורדת ככל שיורד הלחץ האטמוספירי. בגובה רב מעל פני הים של כדור הארץ (בפסגות ההימלאיה, למשל) יכולה טמפרטורת הרתיחה לרדת עד 70 מעלות צלזיוס, ועל פני מאדים, שם הלחץ האטמוספירי הוא רק אחוז אחד מזה ששורר על פני כדור הארץ, ירתחו המים בטמפרטורה של 7 מעלות צלזיוס בלבד. המבנה המולקולרי של המים מולקולת המים בנויה משני אטומי מימן ואטום אחד של חמצן. המרחק בין אטומי המימן לאטום החמצן הוא 0.957854 (אנגסטרום). ואטומי המימן מוסחים מאטום המימן בזווית של 104.45 מעלות (כפי שאפשר לראות בתמונה) המרחק מאטום מימן לענן האלקטרונים הוא בערך 1.2 אנגסטרום, והמרחק מאטום החמצן לענן האלקטרונים הוא בערך 1.4 אנגסטרום. קשרי מימן חלשים במים שמאל\|ממוזער\|250px\|דיאגרמת פאזות טמפרטורה-לחץ של מים רוב השדה החשמלי השלילי, מיוצר על ידי אטום החמצן, ולכן האלקטרונים נמשכים יותר לאטום החמצן מאשר לאטומי המימן. על כן רוב הזמן (לפי הסבירות) האלקטרונים נמצאים בסמיכות לאטום החמצן, ומסביב לאטומי המימן האלקטרונים סובבים לעיתים רחוקות יחסית. כך נוצר שדה חשמלי שלילי מסביב לאטום החמצן, ושדה חשמלי חיובי מסביב לאטומי המימן. השדה שיוצרים האלקטרונים סביב אטומי H הם שווים בממוצע ל-3.3 חלקי עשר מיליארד משדה חשמלי של אלקטרון נורמלי. לכן שדה חשמלי חיובי (+) סביב אטומי H הוא גדול מאוד, בממוצע 99.999999967% משדה חשמלי של פרוטון רגיל. אפשר לומר, אם כן, שאטום O הוא יון שלילי 2- (כמעט) ואטומי H הם בעצם יונים של 1+ (כמעט). לפיכך, כשמולקולת מים תתקרב עם הפינה של אטום O (שבו יש מטען שלילי) לפינה של מולקולה אחרת לאטום H (שבו יש מטען חיובי), יימשכו שתיהן אחת לשנייה. בגבישי קרח, כל מולקולת מים מושכת אליה 4 מולקולות שכנות (שני אטומי H של המולקולה נמשכים לשני אטומי O של המולקולות השכנות, ואטום O של המולקולה נמשך לשני אטומי H של שתי מולקולות שכנות). המרחקים בין אטומי H לאטומי O במים בנוזל ובמוצק שונים מהמרחקים בגז. הסיבה לכך היא שבמוצק ובנוזל (בניגוד לגז) המולקולות נמשכות אחת לשנייה, ולכן "נמתחות", ובגז אין משיכה ולכן המרחקים מתקצרים מעט (המרחק בין אטום H לאטום O הוא 0.95718 אנגסטרום בגז, ו-0.95784 אנגסטרום במוצק ובנוזל). העברת פרוטון תכונות פיזיקליות למים מספר תכונות כימיות ופיזיקליות הנובעות בעיקר מהקיטוב של מולקולת המים: האנומליה של המים – בטמפרטורות שבין ארבע לאפס מעלות צלזיוס מתפשטים המים בקירור, בשונה מרוב החומרים האחרים. כך קורה שהמים במצבם המוצק (קרח) צפופים פחות מהמים במצבם הנוזל. לתכונה זו חשיבות רבה בכדור הארץ: בגללה צף הקרח על המים במקום לשקוע בתוכם (ראו קרחון), והיא זו שמאפשרת לאוקיינוסים לקפוא רק בשכבתם העליונה ולאפשר המשך קיום חיים תת-מימיים במים העמוקים יותר. המים משמשים כממס אוניברסלי של חומרים קוטביים ויוניים. בעזרת תכונות חומציות-בסיסיות שלהם (+2H2O → OH-+ H3O) ובעזרת יונים המומסים בהם, מאפשרים המים הולכת חשמל. מים מזוקקים אינם מוליכים חשמל בצורה טובה היות שקבוע שיווי המשקל של התפרקות המים לחומצה ובסיס נמוך בהם (בערך 10-14). למים יש חום סגולי גבוה מאוד, המגיע (בנוזל, בתנאים סטנדרטיים) לכ-4,186 ג'אול לקילוגרם למעלת צלזיוס. החום הסגולי של המים במצב צבירה מוצק (קרח, בטמפרטורה 0 מעלות צלזיוס) הוא כ-2,060 ג'אול לקילוגרם למעלת צלזיוס ובמצב גז, החום הסגולי נמוך אף יותר. המים נראים שקופים בלחץ נמוך, אך בלחץ גבוה המים כחולים (לכן תמונות שצולמו במים עמוקים וחשוכים יחסית עדיין נראים כחולים) לשון ואטימולוגיה שמאל\|ממוזער\|200px\|ריכוז גבוה של סיד מומס גורם למים במפל מים זה להיצבע בטורקיז. ביוונית, התחילית הידרו (ύδρο) מציינת מים, נוזלים או מימן. תחילית זו משמשת במילים ובמושגים רבים: בכימיה: חומר המתגבש עם מולקולות מים נקרא הידרט (Hydrate). זו אינה תרכובת עם מים שכן המים נוטים להשתחרר מהחומר בזמן המסה או התכה. אין להתבלבל עם המושג קרבוהידרט (בתרגום חופשי: הידרט של פחמן) שתרגומו בעברית פחמימה המציין משפחה של תרכובות של פחמן, מימן וחמצן שבהן יחס אטומי המימן לחמצן הוא 1:2 בדומה ליחס בתרכובת המים, ומכאן נגזר שמם. פירוק של מולקולה גדולה לשתי מולקולות קטנות יותר באמצעות תגובה עם מים נקרא הידרוליזה (Hydrolysis). תהליך שבו מולקולות מים נספחות לחומר אחר המומס בהם נקראת הידרציה (Hydration), ובעברית: מיוּם. התהליך ההפוך שבו מולקולות מים ניתקות מחומר המומס בהם נקרא דהידרציה (Dehydration), ובעברית: אל-מיום. השם הלועזי של מימן הוא הידרוגן (Hydrogen, ביוונית: "יוצר מים"). גם משמו של המימן נגזרים מונחים כימיים רבים: הידרוגנציה, הידריד ועוד. הידרוקסיל – (Hydroxyl) היא קבוצה פונקציונלית (בכימיה אורגנית), וכן יון דו-אטומי (בכימיה אי-אורגנית; כאן נקראת הקבוצה הידרוקסיד, Hydroxide). בפיזיקה ובהנדסה: הידרוסטטיקה – ענף בפיזיקה. הידרודינמיקה – תחום בפיזיקה ובהנדסה המהווה מימוש של מכניקת הזורמים לנוזלים. כוח הידרואלקטרי – חשמל המופק באמצעות אנרגיית מים. בוכנה הידראולית – מכשיר המפעיל כוח רב בצורה קווית (ליניארית). בנוי כגליל ובתוכו בוכנה הנעה באמצעות לחץ של נוזל. ברפואה: אנהידרוזה (Anhydrosis) הוא חוסר יכולת לייצר זיעה. הידרותרפיה (טיפול באמצעות מים) – תחום בפיזיותרפיה. הידרופוביה – מחלת כלבת (על שם סימפטום פחד ממים). התחילית אקווה (מלטינית Aqua) גם היא משמשת לציון מים, אם כי היא נפוצה פחות, ומשמשת בעיקר בהקשרים שאינם מתחום הכימיה – דוגמת אקווריום או אקוודוקט. חשיבות המים לחיים שמאל\|ממוזער\|250px\|מאצות הפילופלנקטון שחיות במים ניזונים דגים ויונקים ימיים רבים. שמאל\|ממוזער\|250px\|לווייתן גדול-סנפיר קופץ מהמים. שמאל\|ממוזער\|250px\|אריה שותה מים המים הם חומר חיוני לקיומן של כל צורות החיים הידועות. בעלי החיים והצמחים זקוקים למים לצורך קיום מחזור החיים שלהם. עובדה זו מתקשרת באופן ישיר לכך שהמים נפוצים בכדור הארץ, שכן היותו של כדור הארץ מקורם של כל החיים הידועים, תואם את היותם של המים תנאי הכרחי לחיים אלו. המים מהווים את רוב המסה של רוב היצורים החיים, וממלאים תפקידים רבים בגופם. התפקידים העיקריים הם שימוש כנוזל תוך-תאי (ציטופלזמה) וכמרכיבו העיקרי של הדם, אך המים נחוצים גם לתפקידים משניים רבים אחרים, כגון ניקוי הגוף, הזעה והלחתה. כל תא חי זקוק לכמות מסוימת של מים כדי להתקיים. יצורים מסוימים מפיקים את הגזים הנחוצים לנשימתם (חמצן או פחמן דו-חמצני) מתוך המים. זימי הדגים הם האיבר הידוע ביותר המשמש להפקת גזי נשימה מומסים במים. מלבד השימושים הפנים-גופניים עושים יצורים שונים שימוש במים למטרות חוץ-גופניות שונות. הדוגמה העיקרית לשימוש זה היא משמעות המים כסביבת חיים עבור החיים הימיים: דגים, צמחי מים וכו'. דוגמאות אחרות הן השימוש במים כסביבה להטלת ביצים, כמקור מזון וכחיץ כנגד טורפים. את המים משיגים היצורים החיים באופנים שונים. בעלי החיים סופגים מים בגופם בעיקר באמצעות שתייה, בעוד הצמחים יונקים את רוב מימיהם בעזרת שורשיהם. המים דרושים ליצורים חיים בכמויות מסוימות, ובאיכות מסוימת. איכות זו נקבעת על-פי החומרים המומסים במים: אמנם החיים דורשים כמויות משתנות של חומרים מומסים (כדוגמת מינרלים), אך מרבית החומרים המומסים במים (או חומרים רצויים בכמויות לא רצויות) הופכים את המים לבלתי שמישים או אפילו רעילים. שינוי באיכות המים שפוגע בשימוש מסוים שלהם (לדוגמה – שתייה), אינו פוגע בהכרח בשימושים אפשריים אחרים (לדוגמה – הטלת ביצים). הדוגמה הבולטת ביותר למים שאינם שמישים ללא טיפול מיוחד, הם מי האוקיינוסים והימים המלוחים, אותם מסוגלים לשתות רק יצורי-מים מזנים מסוימים. סוגים אחרים של מים שאינם שמישים הם מים שזוהמו על ידי התעשייה. אדי מים מהווים גז חממה. המים עבור האדם ממוזער\|קולות של שימוש במים ממוזער\|250px\|ילדים משחקים במים שמאל\|ממוזער\|250px\|כוס מים המים משמשים את האדם למגוון רחב של פעולות, ביניהן: שתייה, ניקיון, בישול, השקיה, קירור וחימום, המסה, שיט, הפקת אנרגיה הידרואלקטרית, שחייה, רחצה, צלילה, דיג וכיבוי אש. פעולות אלו מחולקות לצריכה ביתית (ברובה שתייה, היגיינה ובישול), שימוש חקלאי (ברובו השקיה ומי שתייה עבור חיות מבויתות), שימוש תעשייתי (ניקוז, קירור, המסה ועוד), שימוש עירוני (ברובו ניקוז), שימוש למטרות תחבורה (שיִט), שימוש למטרות מחקר ושימוש למטרות פנאי (שיִט, שחייה ועוד). האדם קולט את המים על ידי שתייה ומזון ופולט אותם על ידי זיעה, הפרשה ונשיפה. השימוש החשוב ביותר במים, אף על פי שלא הגדול ביותר מבחינה כמותית, הוא השתייה. האדם זקוק למים מתוקים (כלומר – ללא אחוזי המלח הגבוהים שבאוקיינוסים), ולכן היה תלוי במים שמקורם במשקעים, ולאחרונה אף בהתפלה. צריכת המים לנפש אינה זהה עבור כל בני האדם, ותלויה במאפיינים אנושיים רבים, בשיטות ייצור, ברמת חיים וכן הלאה. בזכות השימושים הרבים למים, קיימת השפעה הדדית הדוקה בין המים לבין תחומי הדמוגרפיה והכלכלה. קיומם של מים מתוקים לשתייה ולהשקיה כמו סמיכות לאזורי דיג וגישה לנתיבי תחבורה ימיים, עשוי להשפיע על נטיות ההתיישבות האנושיות. לרוב מעדיפים בני אדם להתיישב בסמוך למקור מים מתוקים ובעל נגישות לשטחי מים מלוחים, אם כי התפתחויות טכנולוגיות שונות (לדוגמה: שיפורים חקלאיים, פיתוח טכנולוגיות תחבורה וכדומה) משנות נטיות אלו. צורות ההתיישבות מחד וניצול המים מאידך משנים את מצב המים. מלבד השינויים הברורים מאליהם (לדוגמה: שתייה גורמת למעבר מים לתוך גוף האדם), קיימים שינויים רבים ומורכבים בזמינות המים. לדוגמה, הקמת סכר על פני נהר עשויה להביא להסטת מסלולו. השפעות הדדיות אלו של האדם והמים מביאות לכך שהמים מהווים מרכיב ניכר של הפוליטיקה האנושית, גם אם באופן שאינו גלוי. נושאים כגון זיהום מים ושליטה על מקורות מים הם מכריעים ביותר במאבקי הכוח הפוליטיים השונים. בעוד שבעולם המערבי אספקת המים היא לרוב מובנת מאליה, לא כך המצב בארצות העולם השלישי. למיליארדים של בני אדם – רוב אוכלוסיית העולם – אין גישה למים נקיים. המחסור החמור במים אינו מאפשר לתושבי אזורים אלו לשתות מספיק ולשמור על היגיינה, דבר שמגביר את התחלואה. אחרים משתמשים במקורות מים מזוהמים, דבר שאף הוא גורם לתחלואה; רוב מוחלט של המקרים של כמה מחלות הנפוצות בעולם השלישי, כגון מלריה ודיזנטריה, נגרם ממים מזוהמים. בדיונים על מצבן של מדינות העולם השלישי נדחק לעיתים קרובות נושא המים לשוליים אך בעיות רבות הפוקדות המדינות העניות יוכלו להיפתר רק לאחר התייחסות רצינית למשבר המים. ד"וח של ארגון השימור הבינלאומי (WWF) מתריע מפני מחסור עתידי במי שתייה גם במדינות העולם המערבי עקב התייבשות הקרחונים בצפון אירופה ושימושים בזבזניים שונים כגון ייצור מוזל של בגדים, פירות, ירקות ותכשיטים. בלונדון בלבד, דליפות מתשתיות מים ישנות מבזבזות כמות של כ-300 בריכות שחייה אולימפיות ביום. ב-22 במרץ חל יום המים הבינלאומי. מים בישראל בארץ ישראל, הנעדרת כמעט נהרות, שחלקה הגדול על גבול המדבר, הספקת המים היוותה בה אתגר מאז ומעולם, אך כיום, בזכות הקמת מפעלי התפלת מים, נפתרה בעיית המים של ארץ ישראל והיא אף מספקת מים לשכנתה ירדן, כחלק מהסכמי "השלום" בין המדינות. התפילה לגשם מובנית במסורת היהודית, והלכות רבות דנות בתעניות תחנונים לגשם. עם זאת, המקרא, באמצעות הנגדת האופן בו מספק הטבע (כלומר האלוהים) מים לתושבי ארץ ישראל לעומת מצרים, ראה יתרון לארץ ישראל בדרך ליצירת חברה צודקת: "למטר השמים תשתה מים".דברים, פרק י"א, פסוקים י'-י"א הרשות הממשלתית למים ולביוב אחראית על ניהול משק המים בישראל ומופקדת על כל הגופים המפיקים מים במדינה. חברת "מקורות", חברת המים הלאומית של ישראל שהוקמה עוד בתקופת המנדט על ידי לוי אשכול, היא רשות הפקת וחלוקת המים הגדולה ביותר בישראל, והיא מפיקה כ-70% מהמים בישראל, וגם אחראית על הולכתם ברמה הארצית, בעיקר באמצעות המוביל הארצי. תפקידי "מקורות" לפי החוק: "להקים את המפעל הארצי, לנהלו, לספק מים ממנו ולהחזיקו במצב תקין, לשפרו, להרחיבו ולעשות כל פעולה אחרת הדרושה להספקת מים ממנו". כבתחומים רבים, נקטה הממשלה מדיניות הפרטה במשק המים. ב"תזכיר ההתאגדות של חברה מוגבלת במניות", אשר הכריז על הקמתה של חברת מקורות, שהתפרסם ב-31 בינואר 1937, הוגדר תפקידה של חברת המים שעתידה הייתה לקום: "להוציא לפועל ולעשות את כל הדברים הנחוצים, או המתאימים, להשגת מים, אגירתם, מכירתם, מסירתם, הפצתם או המצאתם". על התזכיר היו חתומים תשעת מנהלי החברה הראשונים מהסוכנות היהודית, קק"ל, חברת "ניר" ההסתדרותית, והמרכז החקלאי. בעקבות מצוקת משק המים בישראל הוטל בשנת 2009 היטל על צריכת מים – היטל בצורת. אמצעים לשימוש במים שמאל\|ממוזער\|160px\|מי שתייה זורמים מתוך ברז שמאל\|ממוזער\|200px\|ניתן להשקות בעזרת המים צמחייה. בתמונה טפטפת ממוזער\|200px\|בקבוקים עם מי שתייה כחלק מהשפעות האדם על המים נוצר צורך של החברה האנושית להניע מים על מנת לשרת את מטרותיהם: לשאיבה של מים משתמשים בני האדם בכלים שונים על מנת להעלות מים לפני השטח כדי לעשות בהם שימוש; להובלת מים משתמשים בכלים שונים כגון צינור, תעלה, אמת מים, מכלית ודלי על מנת לגרום למים לזרום או לעבור מנקודה לנקודה; לאגירת מים משתמשים באמצעים שונים על מנת לשמור על המים במקום מסוים, ולעשות בהם שימוש מאוחר; למשל: בריכה (מלאכותית), איגום מים (באגמים טבעיים ומלאכותיים), בור מים, החדרה לתת-הקרקע (אקוויפרים) דרך בארות, שימוש בסכרים להחדרת מים לתת-הקרקע ולאיגום, מגדל מים ומכל מים; לפיזור המים להשקיה ולחלוקתם בין הצמחים, משתמשים בני האדם באמצעים כגון צינור השקיה, ממטרה, תלמים, הצפה, טפטפת; בניקוז מים על מנת לסלקם ממקומות בהם הם מיותרים ואף גורמים נזקים. ניתן לאחסן מי שתייה בבקבוק וביציאה לשטח נהוג להשתמש במימייה. מים חמים ניתן לשמור בתרמוס. מלבד אלו יש לעיתים צורך בשינוי מצב המים בצורות שונות: חימום בכלים כגון תנור וקומקום משרת מטרות כדוגמת בישול או חליטה של צמחים; קירור על ידי כלים כגון מקרר משרת מטרות כגון שימוש במי שתייה קרים באזורים חמים; אידוי והרתחה משרתים מטרות כדוגמת קירור מים או יצירת קיטור; הקפאת מים עשויה לשרת מטרות כגון שמירתם והובלתם או אגירה של חומר ברמת חום נמוכה; המסה של חומרים שונים במים עשויה ליצור תערובות שימושיות כגון סבון. כמו כן, עשוי להיות שימוש במים שאינו עוסק בשינוי ישיר שלהם. לדוגמה, ציפה עשויה להועיל לאדם בתחומים רבים, ובעיקר בתחום התחבורה (ברכבים צפים המכונים כלי שיט ואף באופן ישיר, ללא כלי שיט, כגון שינוע של בולי עץ בנהרות). כמו כן, שיטת צלילה והשקעת עצמים במים (לאו דווקא של בני אדם), חיוניות למטרות שונות כגון מדידת נפח, דיג וכדומה. מתקני מים שמאל\|ממוזער\|230px\|פון דו גאר, אמת מים בצרפת האפשרויות להשיג מים, לאגור אותם ולהוביל אותם ממקום למקום הן שקבעו את מיקומם של יישובים, את אופיים, את אורח החיים בהם ואת התפתחותם הכלכלית והתרבותית. עד התקופה הרומית, לפני כאלפיים שנה, היו מרבית היישובים סמוכים למקורות מים כמו מעיינות ונחלים. אספקת המים של יישובים אחרים הייתה תלויה בבורות ובבריכות אגירה של מי גשמים. הצורך במים הביא לפיתוח של מתקנים שונים להשגתם: מתקנים להעברת מים, מתקני אגירה ומתקנים לניצול מי תהום. מתקנים להעברת מים אחד המתקנים הקדומים ביותר להעברת מים ממקום למקום הוא התעלה. התעלה נחצבה בקרקע ודופנותיה חוזקו בעזרת אבנים. תעלות גדולות הגיעו לאורך כמה קילומטרים, לרוחב של כשני מטרים ולעומק של קרוב לשלושה מטרים. המים שנאספו לתעלות היו מי שיטפונות או מים ממקורות קבועים כמו מעיינות ונחלים. זרימת המים בתעלות הייתה בכוח הכבידה. לעיתים קרובות היו מקורות המים של תושבי הערים המבוצרות מחוץ לחומות. כדי להבטיח אספקת מים לעיר גם בעת מלחמה ומצור נחצבו נקרות – דרכי מעבר תת-קרקעיות אל מקורות המים. אחת הנקרות המפורסמות בישראל היא נקבת השילוח, שסיפקה מים לתושבי ירושלים הקדומה. עם הגידול באוכלוסיית האדם והתרחבות ההתיישבות עלה הצורך להעביר מים אל יישובים ואל אדמות חקלאיות המרוחקים ממקורות המים. לצורך זה הוקמו אמות מים (אקוודוקטים). מקור השם מתקופת המשנה, אז היה מקובל לחפור תעלות מים ברוחב ובעומק אמה (יחידת מידה קדומה בת 48 ס"מ, 60 ס"מ לפי דעה אחת), ומכאן שמם. אמות המים היו מורכבות מסדרה של תעלות בנויות, פתוחות או סגורות, המונחות על הקרקע או על גבי גשרים. מקור המים היה בגובה רב יותר מהיעד שלהם, כדי שיזרמו בכוח הכבידה. לעיתים חצתה האמה רכסי הרים בתוך מנהרות חצובות. מתקנים לאגירת מים שמאל\|ממוזער\|270px\|אגם מדיסין הקנדי, אגם מים מתוקים באלברטה, קנדה, המהווה מאגר מים טבעי חלק ממתקני האגירה בתקופות קדומות היו טבעיים, כמו גבים (בריכות הנוצרות בתוך שקעים בקרקע), אגמים ושטחי הצפה עונתיים. מתקני אגירה אחרים היו בנויים, כמו סכרים בריכות ובורות. הסכר הוא קיר בנוי באפיק נחל, שעוצר את הזרימה של המים. עצירת הזרימה יוצרת מאגר במעלה הנחל. את המים שנאגרו הובילו בדרך כלל בתעלות למקומות שונים על פי הצורך. סכרים שימשו הן לאגירת מי שתייה והן לאגירת מים להשקיה. שיטת ההשקיה הנפוצה בתקופות קדומות הייתה שיטת ההצפה: מהמאגר הובלו המים אל השדה שחולק לחלקות. לאחר שהציפו חלקה אחת עברו עודפי המים לחלקה נוספת, נמוכה יותר, וכך הלאה. הבריכות נבנו בדרך כלל סמוך למעיין או בתוואי של זרימת מי שיטפונות. החיסרון העיקרי של אגירה בסכרים או בבריכות פתוחות היה התאדות חלק ניכר מכמות המים במאגר. היו גם בריכות תת-קרקעיות דמויות מנהרות, שהמים בהן נשמרו תקופות ארוכות יותר. אפשר למצוא בריכות כאלה לאורך מדרונות של ואדיות בנגב. בורות מים היו המאגרים התת-קרקעיים הנפוצים ביותר בארץ. חלק מהם משמשים לאגירת מים גם כיום. הבורות נחפרו בקרקע או נחצבו בסלע בעומקים שונים. צורתם הייתה כשל פעמון – רחבים בקרקעית והולכים וצרים כלפי מעלה בכיוון הפתח. המבנה הזה צמצם את התאדות המים והקל על כיסוי הבור, שנועד למנוע את זיהום המים. מי הגשמים נאספו אל הבור באמצעות תעלות פתוחות מן הרחובות וגם מגגות הבתים. אגירת המים בבורות אפשרה הקמת יישובי קבע גם באזורים שאין בהם מעיינות או מקורות מים אחרים הזמינים כל השנה. מתקנים לניצול מי התהום החיפוש אחר דרכים לניצול מי תהום נבע מכך שבחלק מהאזורים לא היו מקורות מים עיליים (מעיינות, אגמים, נחלים) שהיו זמינים בכל ימות השנה. מי תהום מצויים גם באזורים מדבריים. המתקנים השונים נועדו להעלותם על פני השטח. גבים מלאכותיים, המכונים בערבית "תמאיל", נחפרו בעומק לא רב באפיקי נחלים או בקרבת הים, במקומות שבהם מי התהום קרובים לפני הקרקע. מי התהום נקווים אל הגב, אך הם אוזלים במהירות בעקבות השימוש בהם. לאחר זמן מה מתמלא הגב מחדש. את הגבים יש לחדש מדי פעם, מכיוון שהם נסתמים על ידי הסחף המובא עם המים. בארות הן המתקנים הנפוצים ביותר לניצול מי התהום. אלו הן חפירות אנכיות שהעמיקו עד למפלס מי התהום. קוטר הבארות היה גדול, כדי להקל על מלאכת החפירה ועל ניקוי המים. קירות הבאר היו מחוזקים בדרך כלל באבנים. כמות המים שהופקה מהבאר הייתה תלויה בהצלחת החופרים להגיע לעורק מרכזי של מי תהום. כדי לנצל את מי התהום שבבארות היה צורך לשאוב אותם. חלק ממתקני השאיבה הופעלו בעזרת אנרגיית שרירי האדם או שריריהם של בעלי חיים. אחד ממתקני השאיבה הפשוטים והקדומים ביותר היה החבל והדלי. מתקני שאיבה משוכללים ויעילים יותר התבססו על גלגלת, בורג (כגון בורג ארכימדס) או מנוף. זיהום המים זיהום מים הוא מצב שבו ריכוזם של חומרים מסוימים (שעלולים גם להיות רעילים) במים עולה, והמים אינם ממלאים עוד את תפקידם הקודם. כך למשל מי נחל, שהיו בית גידול לדגים, סופגים חומרים זרים הגורמים להכחדת הדגה. בישראל נפוצה יחסית בעיית זיהום המים בגלל חוסר אכפתיות וחוסר מודעות. ידועים בזיהומם נחל הירקון ונחל הקישון. באסון המכביה התמוטט גשר שעבר מעל נחל הירקון, ואנשים שהיו עליו, ואשר באו במגע עם מימי הנחל, חלו ומתו. צוללים צבאיים שצללו בנחל הקישון חלו בסרטן, ומשרד הביטחון הכיר בתביעתם לפיצויים מן המדינה. קיים זיהום טבעי של מים, כתוצאה מהצטברות סחף, הפרשות בעלי חיים, אבק, חול, פיח ועוד, אך האחראי העיקרי לזיהום המים הוא האדם, אשר פעולות שונות שהוא מקיים עשויות לזהם את מקורות המים הקיימים. המים בתרבויות ודתות שמאל\|ממוזער\|250px\|מאמינות הינדיות מתיזות על עצמן מים כחלק מטקס היטהרות 250px\|ממוזער\|שמאל\|תיאור כימי של המים בכתב העת "המגיד" משנת 1856, בכתבה מתואר לקורא על "המצאה נפלאה ורב התועלת", המאפשרת ליצור תגובה כימית שתפריד את "קיטור יסוד המים" (המימן) מ"יסוד אוויר המחמיץ" (החמצן), המצאה שתאפשר "לכל בעל-בית להשיק (להסיק) ולהאיר את ביתו במשך מעת-לעת (יממה) מבלי הוציא רב-כסף..."() כבר בימי קדם ידע האדם שהמים נחוצים לחיים, שבלעדיהם אין חיים, ושעולמנו מיוחד בכך שיש בו מים נוזלים. כך ביהדות וכך גם אצל עמים אחרים ודתות אחרות. בסיפור בריאת העולם במקרא, ביום הראשון לבריאה, כשנבראו שמים וארץ, המים כבר היו קיימים. שנאמר: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". ביום השני הופרדו השמים והארץ על המים שבהם זה מזה, וביום השלישי נקוו המים שעל הארץ, להבדיל בין ים ליבשה. תיאורים דומים, של שליטת כוח עליון על המים ושל "ארגון" והכוונה של המים, נמצאים גם במסורות עתיקות של עמים אחרים, כמו האכדים במזרח והאינדיאנים במערב. כולם הכירו בחשיבות המים ובכוחם הרב, כוח שיכול לפעול לשני כיוונים מנוגדים: האחד – כיוון של יצירה והענקת חיים בדרך של צמיחה ושגשוג, והשני – כיוון של הרס וחורבן על ידי שיטפונות וגשמי זעף. בעולם העתיק היו קיימות אמונות שונות לגבי מי התהום, שגם יכלו לגרום לפי אמונות אלו, לצמיחה ותנובה חקלאית וגם יכלו לגרום לשיטפונות ואסונות. ביהדות, מים הם מקור ברכה ונותנים חיים לאדם ולכל אשר לו, כאשר האדם נוהג כראוי. האל גומל להולכים בדרך הטובה – "והורדתי הגשם בעתו, גשמי ברכה יהיו". במיתולוגיה ההודית והבבלית יש אלים הממונים על המים ומעניקים אותם לאדם. לעומת זאת, יש שהמים משמשים כעונש. סיפורי מבול מופיעים אצל עמים רבים, ביניהם הארמים, היהודים, היוונים וההודים. המבול הוא תיאור של מים עצומים הגורמים הרס וכיליון, ומקורו באמונה שהאדם נענש על חטאיו בידי כוח עליון. לא פלא אפוא שקיימת ביהדות וגם במסורות אחרות, למשל אצל שבטים אפריקאיים, "תפילת הגשם": בקשה מכוח עליון לכוון את המים לתועלת ולא לנזק. נוסף להכרה בחשיבות המים לחיים בכלל, נפוצה האמונה בכוחם המטהר. כשם שרחיצת הגוף במים מנקה אותו מלכלוך פיזי, כך מטהרים המים גם את הנפש מטומאה ומחטא. ביהדות מקובלים מנהגים רבים הקשורים בטיהור על ידי מים: נטילת ידיים, טבילה במקווה לשם טהרה ואף כחלק מהגיור, כטקס כניסה ליהדות, הדחת הבשר, הגעלת כלים, הזאת מים מיוחדים על אנשים וכלים הטמאים בטומאת מת ומנהג התשליך בראש השנה. השיא של חגיגות המים היהודיות קשור למצוות ניסוך המים בשמחת בית השואבה שהתקיים בחג הסוכות בבית המקדש. בנצרות ובדתות אחרות קיימת הטבלה של תינוקות והתזת מים מקודשים. ישנם מקורות מים מקודשים במיוחד שמצווה לטבול בהם, כמו נהר הירדן אצל הנוצרים ונהר הגנגס אצל ההינדואים. עוד אמונות הקשורות במים: על פי התלמוד בכוח המים להחזיר לקדמותו דבר שנוצר על ידי כישוף, כך לדוגמה בול עץ שנהפך בכישוף לחמור, חזר להיות בול עץ כשנגע במים. אמונות נוספות הם כי למים יש סגולה להבחין בין אדם אשם לחף מפשע, והם גם מסייעים לחזות את העתיד. משום כך, אצל עמים רבים במזרח ובמערב, שימשו המים למשפט, לניבוי ולכשפים. כך בקביעת גזר דין אצל הבבלים בעת העתיקה, כך ביהדות במי סוטה, כך אצל היוונים בניחוש של האורקל, וכך במשפטי המכשפות באירופה בימי הביניים. השיטות היו שונות: השקעת החשוד בתוך מים, הטלת אבנים למים, שתיית מים והתזת מים. האמונות והמנהגים הרבים סביב המים נפוצים בעולם כולו, הן בארצות שבהן יש מחסור במים והתושבים יודעים מניסיונם כי בלי מים אין חיים, והן בארצות שבהן יש מים בשפע רב מדי והאדם מתקשה לעמוד בפני כוח ההרס החזק שלהם. המים בכדור הארץ מתפלגים ל-97% מים מלוחים באוקיינוסים וימים, ורק 3% של מים מתוקים באגמים, נהרות וקרחונים. ראו גם מים וסביבה: מקווה מים משאבי מים בישראל זיהום מים השקיה אלמנט מים סוגי מים: מי ים – מים מליחים – מים מתוקים – מים שפירים – התפלת מים מים כבדים, מים קלים מים קשים – ריכוך מים – מים מזוקקים מים מינרליים מים במדע: האנומליה של המים אפקט מפמבה דו-מימן חד-חמצני (הומור) מים יבשים לקריאה נוספת לאה מזור, "ריחוף על פני המים והבדלות בין מים למים: מחשבות על המים והבריאה", מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל יג (תשס"ד 2003), עמ' 9–29 ברברה קינגסולבר, מקור החיים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 143, אפריל 2010 (המאמר המקורי באנגלית) קישורים חיצוניים המים – תכונות, שימושים ומחקר, באתר אנציקלופדיה ynet הסכנות שבהימצאות ניקל במים, באתר ארגון הבריאות העולמי Where Did Earth's Water Come From? – סרטון הסבר על מקור המים בכדור הארץ הערות שוליים * קטגוריה:תרכובות אי-אורגניות קטגוריה:תחמוצות קטגוריה:ממסים פרוטיים קטגוריה:מימן: תרכובות	2024-10-17T11:43:19
הליום	הליום (Helium) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי He ומספרו האטומי 2. מצוי בטבע בצורת גז חד-אטומי, בשל היותו גז אציל. זהו גז חסר צבע ונטול ריח. נקודת רתיחתו היא הנמוכה ביותר, והוא מתמצק רק תחת לחץ רב. ההליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי המימן. בשל משקלו הסגולי הנמוך מזה של האוויר, הליום משמש למילוי בלונים וספינות אוויר. מידע כללי ימין\|ממוזער\|150px\|הליום על-נוזלי מטפס לתוך מבחנה ההליום הוא גז אציל חסר צבע וריח ובעל קיבול חום סגולי גבוה מאוד. הוא אינו מסוכן לאדם, והכי פחות פעיל מכל היסודות. בתנאי החדר, הוא מתנהג בדומה לגז אידיאלי. בתנאי לחץ וטמפרטורה רגילים הליום קיים רק כמולקולה חד־אטומית במצב צבירה גזי. בתנאים קיצוניים ביותר הליום מסוגל ליצור תרכובות בלתי־יציבות עם טונגסטן, יוד, פלואור, גופרית וזרחן כשמופגז באלקטרונים. בצורה זו יוצרו התרכובות HeNe, HeF2, WHe2 והיונים He2+, HeH+ וHeD+ (כאשר D הוא דאוטריום). להליום נקודות הקיפאון והרתיחה הנמוכות ביותר, והוא החומר היחיד שאינו מתמצק כלל בלחץ אטמוספירי, גם לא בטמפרטורת האפס המוחלט. הליום מוצק, המתקבל רק בלחצים גבוהים מאוד, הוא חסר צבע, כמעט בלתי נראה ודחוס מאוד. הליום הוא מהגזים המעטים בעלי מקדם ג'ול-תומסון שלילי בתנאי לחץ וטמפרטורה סטנדרטיים. פירוש הדבר שכאשר מניחים לו להתפשט מלחץ גבוה ללחץ נמוך, הגז מתחמם. רק מתחת לטמפרטורת האינוורסיה שלו – כ-32 עד 50 קלווין בלחץ אטמוספירי – הוא מתקרר בשעת ההתפשטות. כאשר מקררים את ההליום לטמפרטורה שמתחת ל-K 2.175 הופך ההליום לנוזל-על (superfluid) ומשנה את תכונותיו, הוא נע ללא חיכוך, צמיגותו נעלמת לחלוטין, ומוליכות החום שלו גבוהה, היכולת לזרום במדרון עולה וחדירות דרך פתחים זעירים (מצב זה נקרא גם Helium II). שמאל\|ממוזער\|250px\|הדמיה של אטום הליום וסדרי הגודל. הכתם האפור הוא ענן ההסתברות להימצאות האלקטרונים, ובמרכז בסגול גרעין האטום. רוב הנפח שאנו חשים הוא למעשה ריק. שימושים שמאל\|ממוזער\|250px\|ספינת אוויר שמולאה בהליום ספינות אוויר ובלונים מנופחים עם הליום, כיוון שהוא קל מהאוויר (מטר מעוקב של הליום יכול להרים 1 קילוגרם). הליום מועדף על מימן בספינות אוויר למרות שהוא יותר יקר ופחות יעיל (92.64% מכוחו של המימן) מכיוון שהוא אינו דליק. תערובת הליום, חמצן וחנקן (או תערובת מימן, הליום וחמצן בעומק נמוך יותר מ-45 מטר) משמשת בצלילה למילוי בלוני אוויר. תערובת זו יכולה למנוע סכנות בצלילה. להליום יישומים בקירור כורים גרעיניים. בגידול גבישי צורן וגרמניום משתמשים בהליום כגז מגן. להליום שימוש בהפקת טיטניום וזירקוניום. על מנת להגן על מסמכים היסטוריים חשובים מאחסנים אותם באטמוספירת הליום. להליום תפקיד כ"נשא" בכרומטוגרף גזים (מכשיר שמפריד תערובות). להליום יישומים בקריוגניקה כגון לקרר מגנטים מוליכות-על במכשירי MRI. פיזיקאים משתמשים בחלקיקי אלפא (שהם גרעיני הליום) במחקרי תהליכים גרעיניים. בלוני גומי לצורכי בידור (כגון ימי הולדת ומסיבות) לעיתים ממולאים בהליום במקום באוויר על מנת לגרום להם להתרומם. איזוטופים של הליום סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית הערות 3He2 1 3.0160293191(26) יציב 1/2+ 0.00000134(3) 4.6×10-10-0.000041 4He 2 4.00260325415(6) יציב 0+ 0.99999866(3) 0.999959-1 5He 3 5.01222(5) [MeV (2)0.60] E-24 s(30)700 3/2- מאוד לא יציב, דועך ל-4He. 6He 4 6.0188891(8) ms (15)806.7 0+ מיוצר מ-7He או מ-11Li, מתפרק ל-6Li באמצעות קרינת בטא (בטא-מינוס). 7He 5 7.028021(18) [KeV (28)159] E-21 s(5)2.9 (3/2)- מאוד לא יציב, דועך ל-6He. 8He 6 8.033922(7) ms (15)119.0 0+ מיוצר מ-9He, מתפרק ל-7Li באמצעות קרינת בטא ולאחר מכן פולט נייטרון מושהה. 9He 7 9.04395(3) [KeV (60)100] E-21 s(4)7 1/2(-#) מאוד לא יציב, דועך ל-8He. 10He 8 10.05240(8) [MeV (11)0.17]E-21 s(18)2.7 0+ מאוד לא יציב, דועך ל-9He. היסטוריה הראיות הראשונות לקיומו של ההליום הוא קו צהוב באורך גל של 587.49 ננומטר, אשר זוהה בספקטרום הכרומוספירה של השמש בזמן ליקוי החמה המלא שהתרחש ב-18 באוגוסט 1868 מעל הודו. האסטרונום הצרפתי, פייר ז'נסן, אשר גילה את הקו הזה, שייך אותו, בטעות, לספקטרום הנתרן. ב-20 באוקטובר של אותה שנה גילה האסטרונום האנגלי, נורמן לוקייר (Norman Lockyer), את אותו קו צהוב בספקטרום השמש, וקרא לו קו D3, בשל קרבתו לקווים D1 וקו D2 של היסוד נתרן. לוקייר חשב שקו זה נובע מקיומו של יסוד הקיים בשמש, אך לא בכדור-הארץ, אותו כינו הוא והכימאי האנגלי אדוארד פרנקלנד בשמה היווני של השמש, ἥλιος ('הליוס'). ב-26 במרץ 1895, בודד הכימאי האנגלי ויליאם רמזי הליום על כדור הארץ על ידי ריאקציה בין המינרל הרדיואקטיבי קלוויט עם חומצות. רמזי חיפש אחר היסוד ארגון, אך לאחר שהפריד את החנקן והחמצן מהגז על ידי חומצה גופרתית הוא שם לב לקו צהוב שהתאים לקו ה־D3 שבספקטרום של השמש. בזכות גילוי זה, החלו הכימאים פר תאודור קלאב ואברהם לנגלאט באופסלה, שוודיה לבודד הליום מקלוויט. הם הצליחו לבודד כמות מספיקה כדי לקבוע את מסתו האטומית של ההליום. ב־1907, גילו ארנסט רתרפורד ותומאס רויידס שחלקיקי אלפא הם גרעיני הליום. ב־1908, הצליח הפיזיקאי הגרמני הייק קאמרלניג אונס להפוך הליום גזי להליום נוזלי על ידי קירורו למעלת קלווין אחת בערך. הוא ניסה גם להעביר אותו למצב צבירה מוצק, אך כשל בנסיונותיו היות שלהליום אין נקודה משולשת – נקודה בה החומר נמצא במצבים מוצק, נוזל וגז בו זמנית. הניסיון הראשון בו הצליחו להפוך הליום למוצק היה בשנת 1926 על ידי הסטודנט ויליאם הנדריק קיסום על ידי הגברת לחץ על הליום ל-25 אטמוספירות. בשנת 1938, גילה הפיזיקאי הרוסי פיוטר קפיצה של-4He אין כמעט צמיגות בנקודה הקרובה לאפס המוחלט, תופעה הקרויה כיום "נוזל-על". בשנת 1972 אותה התופעה התגלתה גם ב-3He. צורה בטבע שמאל\|ממוזער\|250px\|ספקטרום הפליטה של הליום, בתמונה שצולמה בטכניון. הליום הוא היסוד השני הנפוץ ביותר ביקום, אחרי מימן, והוא מהווה 23% ממסת כל החומר ביקום (לא כולל חומר אפל ואנרגיה אפלה). הליום מרוכז בעיקר בכוכבים (במיוחד בכוכבים חמים), בהם הוא נוצר בתהליך היתוך גרעיני של אטומי מימן, כחלק ממחזור הפרוטון־פרוטון בתהליכים תרמו־גרעיניים. על פי תיאורית המפץ הגדול, רוב ההליום ביקום נוצר בשלוש הדקות הראשונות של המפץ הגדול. באטמוספירת כדור הארץ נמצא הליום בריכוז זעום (5.2 חלקיקים למיליון), בעיקר משום שהוא "נמלט" מהאטמוספירה. הליום הוא היסוד ה־71 מבחינת שכיחותו בקרום כדור הארץ. מקור ההליום בכדור הארץ הוא בדעיכה רדיואקטיבית של יסודות כמו אורניום ותוריום, בה נפלטים מהגרעין חלקיקי אלפא, המורכבים משני פרוטונים ושני נייטרונים (שהם למעשה He2+). חישובים העלו שקרום כדור הארץ מייצר 30 טון הליום כל שנה. אמצעי זהירות הליום טבעי בתנאי החדר הוא לא רעיל ואין לו תפקיד ביולוגי בגוף האדם. הוא נמצא בכמויות זעירות בדם. כאשר אדם שואף לריאותיו הליום מתוך מיכל, צליל קולו נעשה גבוה, זמנית. זאת מכיוון שמהירות הקול בהליום גבוהה יותר ממהירותו באוויר אטמוספירי, ולכן אורך הגל הנקלט, קצר יותר. רפלקס הנשימה של האדם אינו מגורה מירידת כמות החמצן בדם אלא מנוכחות כמות מסוימת של פחמן דו-חמצני, לכן בשאיפת הליום, שאינו פעיל כימית ולכן אינו רעיל, במקום חמצן, הגוף אינו מבחין בהיעדר החמצן, בגלל הפינוי המתמיד של פחמן דו-חמצני, לאחר מספר דקות התאים ירעבו ובמהרה ימותו בהיעדר החמצן הדרוש בתהליך הנשימה התאית או היפוקסיה, וכל זאת מבלי שהגוף יבחין במצוקה, כלומר בהיעדר תחושת מחנק. קישורים חיצוניים עדנה לבל, הליום, באתר מכון ויצמן למדע Why does helium make you sound funny? at Smart Learning for All, January 2018 הערות שוליים * קטגוריה:גזים אצילים קטגוריה:נוזל קירור	2024-09-17T05:41:23
ויליאם רמזי	סר ויליאם רמזי (באנגלית: William Ramsay; 2 באוקטובר 1852 – 23 ביולי 1916) היה כימאי בריטי. מוכר בעיקר עבור עבודתו בבידוד גזים מהאטמוספירה. חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1904, "על גילוי היסודות הגזיים האינרטיים באוויר". חייו רמזי נולד בגלאזגו שבסקוטלנד. הוא למד באוניברסיטת גלאזגו. הוא היה פרופסור לכימיה באוניברסיטת בריסטול מ-1880 עד 1887 ובאוניברסיטת לונדון מ-1887 עד 1913. בשנת 1895 היה הראשון לבודד את הגז הליום. הוא גילה גם את הגזים ארגון (יחד עם ג'ון ויליאם סטראט ריילי), ניאון קריפטון קסנון ורדון. היה נשיא האגודה הכימית בשנים 1907–1909. קישורים חיצוניים קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:כימאים בריטים קטגוריה:מדענים סקוטים קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות מפקדים קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים קטגוריה:זוכי מדליית דייווי קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גלאזגו קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת טיבינגן קטגוריה:סגל אוניברסיטת בריסטול קטגוריה:סגל אוניברסיטת גלאזגו קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1852 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1916 קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית	2024-06-14T20:11:43
כימאי	ממוזער\|240 פיקסלים\|כימאית בעבודתה ממוזער\|240 פיקסלים\|מעבדה למחקר ביוכימי. המעבדה היא סביבת העבודה העיקרית של הכימאי. כימאי הוא אדם העוסק בכימיה. כימאי הוא מדען שחוקר את הרכב החומר, מבנהו, תכונותיו והשינויים החלים בו במהלך אינטראקציה עם חומר אחר או עם אנרגיה. כימאים פועלים לשיפור איכותם של מוצרים קיימים או לתכנון ופיתוח של תגובות כימיות שמטרתן לייצר חומרים חדשים בשיטות יעילות וחסכוניות. לא ניתן כמעט לחשוב על תעשייה שאינה נהנית מפירות המחקר המדעי שבוצע על ידי הכימאים. השם נגזר ממונח ישן יותר – אלכימאי, שעסק באלכימיה. תפותי שנחשבת לכימאית הראשונה מוזכרת בחרס מהמאה ה-12 לפנה"ס. הכשרה ממוזער\|240 פיקסלים\|כימאית מבצעת הרכבה של תא דלק מימני. ממוזער\|240 פיקסלים\|כלי זכוכית המשמשים במעבדה הכימית הכשרה למקצוע כימאי ניתנת בשלושה מסלולים: באוניברסיטאות, במסגרת המחלקה לכימיה, בהתמחויות שונות (כימיה אורגנית, כימיה פיזיקלית וכדומה). בישראל מתקיימים לימודי כימיה בטכניון ובכל האוניברסיטאות, מלבד אוניברסיטת חיפה. הלימודים בישראל, לתואר בוגר בכימיה (B.A) נמשכים כשלוש שנים. בבתי ספר להנדסה, במסגרת המחלקה להנדסה כימית. בבתי ספר להנדסאים, לתואר הנדסאי כימיה. העסקה ממוזער\|240 פיקסלים\|פרופ' עדה יונת, ביוכימאית ישראלית. זוכת פרס נובל לכימיה לשנת 2009. כימאים עשויים להשתלב בתחומי המחקר והפיתוח ובתחומי האנליזה ובקרת האיכות בתעשיות הכימיות השונות ובגופי מחקר כגון אוניברסיטאות או מכונים מדעיים. מקומות התעסוקה העיקריים בתחום התעשייתי עבור כימאים הן: מפעלי מזון מפעלים לייצור מוצרי עץ ונייר תעשיית הפטרוכימיה והדלקים תעשיית הפלסטיקה והפולימרים תעשיית התרופות והפרמצבטיקה מפעלים לייצור ופיתוח חימוש, חומרי לחימה כימיים וחומרי נפץ מפעלים לייצור דשנים וחומרי הדברה מפעלים לייצור דטרגנטים, מוצרי היגיינה ובשמים מפעלים לייצור פיגמנטים וחומרי צבע מפעלים לייצור גזים תעשייתיים מפעלים לייצור סוללות חשמליות והתקנים אלקטרוכימיים אחרים תעשיית המטלורגיה תעשיית המיקרואלקטרוניקה והמוליכים למחצה מתקני התפלה, ומתקנים לטיהור שפכים מתקני גרעין ואנרגיה מתקנים לטיפול בפסולות ובחומרים מסוכנים כימאים עשויים להשתלב גם בתעשיית הביוטכנולוגיה, ובמוסדות מחקר רפואיים וכן בתחומי עיסוק הקשורים לזיהוי פלילי, ארכאולוגיה וגאולוגיה. אותות הוקרה אות ההוקרה החשוב ביותר על הישגים בתחום הכימיה הוא פרס נובל לכימיה, המוענק לכימאים ולעוסקים בתחומים קרובים, כגון ביוכימיה. שני לו בחשיבות עבור כימאים, הוא פרס וולף, המוענק בישראל. אגודה מקצועית החברה הישראלית לכימיה (ICS) היא האגודה המקצועית לכימיה בישראל. ראו גם כימאי מורשה תעשייה כימית בישראל קישורים חיצוניים * קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה	2024-06-21T16:18:21
נילס בוהר	נילס הנריק דויד בוהר (בדנית: Niels Henrik David Bohr, הגייה דנית: , בעברית נהגה "בּוֹר"; 7 באוקטובר 1885 – 18 בנובמבר 1962) היה פיזיקאי יהודי-דני, חתן פרס נובל לפיזיקה (1922), ואחד הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20. תרם רבות להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוונטים. בוהר היה גם כדורגלן מצטיין. קורות חיים ממוזער\|שמאל\|כנס סולווה בבריסל, אוקטובר 1927. נילס בוהר יושב מצד מימין בשורה האמצעית, ליד מקס בורן ממוזער\|שמאל\|נילס בוהר עם איינשטיין, 1925 ממוזער\|שמאל\|נילס בוהר עת ביקר במכון ויצמן למדע בשנת 1958 ממוזער\|שמאל\|מכון נילס בוהר, 2005, אוניברסיטת קופנהגן בוהר נולד בקופנהגן שבדנמרק, השני משלושת ילדיהם של כריסטיאן בוהר (1858–1911), פיזיולוג בעל שם עולמי, והלן אדלר (1860–1930), בתם של דוד ברוך אדלר (1826–1878), בנקאי יהודי דני אמיד ובעל השפעה וחבר פרלמנט ליברלי, וג'ני רפאל (1830–1902), בת למשפחת בנקאים יהודית-בריטית ממוצא ספרדי. בוהר הוטבל וגדל כנוצרי לותרני, כמו אביו. בוהר הצעיר עסק לא רק בפיזיקה אלא גם בכדורגל, והוא ואחיו הארלד, הצעיר ממנו בשנה וחצי, היו כדורגלנים מצטיינים, ושיחקו בקבוצת Akademisk Boldklub, אחת הקבוצות הטובות בדנמרק של תחילת המאה ה-20, נילס בתפקיד השוער בוהר למד פיזיקה באוניברסיטת קופנהגן, וב־1911 קיבל תואר דוקטור. באותה שנה עבר לאוניברסיטת קיימברידג' לעבוד עם ג'יי ג'יי תומסון, אבל לא הסתדר עמו ועבר תוך זמן קצר לאוניברסיטת מנצ'סטר לעבוד עם ארנסט רתרפורד, שחקר את מבנה האטום. ב-1916 חזר בוהר לקופנהגן והתמנה לפרופסור לפיזיקה באוניברסיטה שם. הוא המשיך בפיתוח מכניקת הקוונטים, ועמד בראש אסכולת קופנהגן שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוונטים. על תרומותו להבנת מבנה האטום ומכניקת הקוונטים הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1922. בראשית שנות ה-40 ניסה בוהר להמשיך בעבודתו חרף הכיבוש הנאצי. משום שאמו הייתה יהודיה, הוברח בוהר לשוודיה ב-29 בספטמבר 1943 (ערב ראש השנה) במסגרת הצלת יהודי דנמרק. פרדריק לינדמן הזמין את בוהר לבריטניה, וב-6 באוקטובר נחת בוהר בסקוטלנד, והצטרף למאמץ הבריטי לפיתוח נשק גרעיני. ב-9 בדצמבר הגיע לארצות הברית, והצטרף לצוות במעבדות לוס-אלאמוס שעבד על פיתוח פצצת אטום במסגרת פרויקט מנהטן. ב-26 באוגוסט 1944 נפגש בוהר עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והציע לו לחלוק את סודות הנשק הגרעיני עם ברית המועצות, שלחמה אף היא נגד גרמניה הנאצית, אך עמדתו לא התקבלה. ב-25 באוגוסט 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, חזר בוהר לקופנהגן, ונבחר מחדש לנשיא האקדמיה הדנית לאמנויות ולמדעים. באוקטובר 1947 העניק לו פרדריק התשיעי, מלך דנמרק, את אות מסדר הפיל. בשנת 1952, עם ההחלטה על הקמת CERN, הציע בוהר שמכון המחקר החדש יוקם בקופנהגן, אך לבסוף השתכנע לתמוך במיקום שנבחר בסופו של דבר, ז'נבה. קבוצת התאוריה של CERN שכנה בקופנהגן עד הקמת מתקני הקבע שלה בז'נבה בשנת 1957. בוהר מת ב-18 בנובמבר 1962 בקופנהגן. בנו של בוהר, אגה בוהר, הלך בדרכי אביו והיה גם הוא פיזיקאי נודע. גם הוא התמנה למנהל המכון לפיזיקה עיונית, וגם הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1975. בכך הפכה משפחת בוהר לאחת המעטות שבהן הורה ובנו או בתו זכו בפרס נובל (כמו מארי קירי ובתה אירן ז'וליו-קירי שזכו בפרסי נובל לכימיה, וכן ג'יי ג'יי תומסון ובנו ג'ורג' פג'ט תומסון שזכו בפרסי נובל לפיזיקה, וויליאם הנרי בראג ובנו ויליאם לורנס בראג שזכו על עבודתם המשותפת בפרס נובל לפיזיקה ב-1915, בהיות הבן בן 25 בלבד). נילס בוהר היה ידיד למדינת ישראל, ביקר בה פעמים אחדות והיה בקשר עם מדעני הטכניון ומכון ויצמן למדע, שהעניקו לו תואר כבוד. עבודתו המדעית עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קופנהגן ב־1911 עסקה באלקטרונים שבמתכות. בהיותו באוניברסיטת מנצ'סטר, המשיך בוהר לפתח את התאוריה של רתרפורד על האטום הגרעיני, לפיה האטום בנוי מגרעין חיובי אשר מוקף באלקטרונים הנעים סביבו. בעיה חמורה במודל זה הייתה שכמו כל גוף טעון מואץ, האלקטרונים המסתובבים היו אמורים לפלוט אנרגיה, ומסלוליהם היו אמורים להיות ספירלות המתכנסות פנימה, אל תוך הגרעין. המודל גם לא נתן הסבר לספקטרום האנרגיה של אטום המימן. על מנת לפתור בעיות אלה, הציע בוהר ב-1913 תאוריה קוונטית, בדומה לפלאנק ולאיינשטיין לפניו. הוא הניח שהאלקטרונים יכולים לנוע רק במסלולים שבהם התנע הזוויתי שלהם יהיה כפולה שלמה של יחידה יסודית - , קבוע פלאנק מחולק ב-2π. הנחה זו הספיקה כדי שהמודל ייתן את ספקטרום האנרגיה המצופה. לפי המודל, הדרך היחידה של אלקטרון לאבד או לקבל אנרגיה היא לעבור ממסלול למסלול. ב־1922 הוענק לו פרס נובל לפיזיקה על עבודתו זו (בשנת 1975 זכה גם בנו, אגה בוהר, בפרס נובל בפיזיקה). כמי שעמד בראש אסכולת קופנהגן שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוונטים, היה בוהר בר פלוגתא חריף של ידידו הקרוב אלברט איינשטיין, שטען באופן ציורי ש"אלוהים אינו משחק בקוביה". בוהר השיב לו: "תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו". הפרשנות של אסכולת קופנהגן תרמה לתורת הקוונטים את מושג הקומפלמנטריות שטבע בוהר, ועל פיו תכונות של עצם קוונטי שאיננו יכולים לקבוע במדויק בו-זמנית (כמו מהירות ומיקום של אלקטרון, או האם פוטון הוא גל או חלקיק), מתקיימות בו בעצם בו-זמנית כתכונות משלימות. כאשר נשאל בוהר האם אין בהגדרה זו כדי לערער על מהותו של המדע כחתירה לידיעה ודאית, הוא ענה (באופן מבודח מעט אך ייצג את דעתו של בוהר על מהות החקירה המדעית), "אמת וודאות גם הם מושגים משלימים". יחסו לפרויקט הגרעין בשנת 1941, בעת הכיבוש הנאצי של דנמרק, ביקר אצל בוהר תלמידו לשעבר, ורנר הייזנברג, שעמד באותה עת בראש התוכנית הגרמנית לפיתוח נשק גרעיני, ובוהר שמע ממנו על התוכניות הגרמניות בתחום זה (המחזה "קופנהגן", שהוצג גם בישראל, עוסק בשאלה מה היה יכול לקרות במפגש דרמטי זה). לאחר שהסתיימה המלחמה נפוצה הטענה שהייזנברג חיבל במכוון בתוכנית האטום של גרמניה. במכתב לרוברט יונק, מחבר הספר על הפצצה האטומית "שבעתיים כאור החמה" ("Brighter Than a Thousand Suns"), טען הייזנברג כי ניסה לסכם עם בוהר שהמדענים משני הצדדים יפעלו יחדיו על מנת לסכל פיתוח פצצה. בוהר, שזכר היטב כמה נלהב היה הייזנברג מהאפשרות שארצו תפתח פצצה אטומית, כתב לו מכתבים שבהם תהה על טענות אלו, אך מעולם לא שלח אותם. בעקבות המחזה "קופנהגן" החליטה משפחת בוהר להקדים את פרסום המכתבים מעזבונו של בוהר, והם פורסמו במרשתת לפני מספר שנים. בדומה לאיינשטיין ראה גם בוהר סכנה בפצצת האטום, וגם הוא כתב לנשיא רוזוולט ולראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, והביע את דאגתו בעניין זה. לאחר המלחמה חזר לקופנהגן ונאבק כדי להביא לפיקוח ולפירוק הנשק הגרעיני בעולם ולרתימתו למטרות שלום. הוא לא נטש מאבק זה עד יומו האחרון. זכה בפרס מטעם קרן פורד עבור "הכוח הגרעיני למטרות שלום", וכן נבחר לנשיאות הוועדה המלכותית הדנית לכוח גרעיני. מדליות הנצחה והוקרה בוהר זכה לאותות הוקרה רבים. על שמו קרויים מכון נילס בוהר בקופנהגן וב-1997 נקרא על שמו היסוד טרנס-אורני מס' 107 - בוהריום. כמו כן, קרויים שניים מקבועי היסוד של הטבע על שמו: המגנטון של בוהר, שהוא היחס בין מטען האלקטרון והמסה שלו, ורדיוס בוהר, שהוא הרדיוס של מסלול האלקטרון באטום מימן כשהוא שרוי במצב האנרגיה הנמוך ביותר שלו. בנוסף, על שמו קרויים מגוון תהליכים בפיזיקה וכימיה, אובייקטים ונושאים אחרים. כמחווה להנצחת הישגיו המדעיים, מוענקים על ידי ארגונים ומוסדות שונים בעולם מדליות הנושאות את שמו: מדליית הזהב הבינלאומית ע"ש נילס בוהר (1955) מדליית הזהב הבין-לאומית ע"ש נילס בוהר היא פרס הנדסה בין-לאומי, שמוענק החל משנת 1955 על "עבודה מצטיינת של מהנדס או פיזיקאי לצורך הפקת תועלת מאנרגיה אטומית". המדליה נוסדה, מנוהלת ומוענקת על ידי איגוד המהנדסים הדני (Danish Society of Engineersm, בדנית: Ingeniørforeningen i Danmark, ר"ת: IDA) בשיתוף מכון נילס בוהר והאקדמיה המלכותית הדנית למדעים ואמנויות (Royal Danish Academy of Sciences and Letters) וקרן קרלסברג שתרמה 100,000 אירו שמגיעים עם מדליית זהב. עיצוב המדליה, מלפנים - דימוי פרופיל נילס בוהר וסביבו הכיתוב נילס בוהר 1885 – 1985, מאחור - דימוי האטום עם כיתוב לטיני סביבו “contraire sunt complementa” שפרושו "ניגודים משלימים". המדליה מוענקת על ידי מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק והנריק, נסיך דנמרק באירוע מיוחד באקדמיה לקרלסברג (Carlsberg Academy) בקופנהגן. המדליה הוענקה 10 פעמים בין 1955 ל־1982 ושוב בשנת 2013. המקבל הראשון היה נילס בוהר עצמו שקיבל את המדליה בקשר ליום הולדתו ה-70. נכון לשנת 2019, זוכי המדליה הם: מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר מדליית אונסק"ו ע"ש נילס בוהר הוטבעה לראשונה בשנת 1985 לציון 100 שנה להולדתו של הפיזיקאי הגרעיני הדני נילס בוהר. מדליית אונסק"ו מוענקת ליחידים או ארגונים כאות הכרה באלה שתרמו תרומה יוצאת מן הכלל לפיזיקה באמצעות מחקר שיש לו או יכול להשפיע באופן משמעותי על העולם. המדליה מזהב ועיצוב המדליה; מלפנים – דימוי נילס בוהר מופיע בפרופיל 6 פעמים וכיתוב UNESCO 1985, 1962 NILES BOHR 1885 מאחור - דימוי האטום שצויר על ידי נילס בוהר בעצמו עם חתימתו, הנוסחה E2-E1=hy2 המייצגת אלקטרונים ביחס למימן וכיתוב לטיני “contraire sunt complementa”. נכון לשנת 2019, מקבלי המדליה הם:UNESCO. Org, Niels Bohr (1885-1962), 3 December 2013. מדליית הכבוד של מכון נילס בוהר מדליית הכבוד של מכון נילס בוהר הוקמה בשנת 2010 לציון 125 שנה להולדתו של נילס בוהר. המדליה מוענקת מדי שנה לחוקר מצטיין במיוחד הפועל ברוחו של נילס בוהר. ראו גם מודל האטום של בוהר אסכולת קופנהגן עקרון ההתאמה של בוהר אתר מכון נילס בוהר באוניברסיטת קופנהגן לקריאה נוספת פליקס דותן, אל הכוכבים – מאטומים עד חורים שחורים, הוצאת מאגנס, 2001, פרק 7 עמ' 129–178. טוביאס הירטר, עידן האי־ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895–1945, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2023. Bohr, N. (1913). On the Constitution of Atoms and Molecules, Philosophical Magazine, Series 6, Vol. 26. pg. 1-25. חלק 2 חלק 3 Bohr, N., Causality and Complementarity: Epistemological Lessons of Studies in Atomic Physics, 1999 Ox Bow Press: , the 1949–50 Gifford lectures Bohr, N., Atomic Physics and Human Knowledge (1958), Wiley Interscience, 1987 Ox Bow Press: , seven essays written from 1933 to 1957 Niels Bohr: The Man, His Science, and the World They Changed, by Ruth Moore; Niels Bohr's Times, In Physics, Philosophy and Polity, by Abraham Pais; Suspended In Language: Niels Bohr's Life, Discoveries, And The Century He Shaped by Jim Ottaviani (graphic novel); Harmony and Unity : The Life of Niel's Bohr, by Niels Blaedel; Niels Bohr: A Centenary Volume, edited by A. P French and P.J. Kennedy. Copenhagen Michael Frayn קישורים חיצוניים ארכיון מסמכים של נילס בוהר , 7 באוקטובר 2012 נילס בוהר, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות אתר מדליית הזהב הבינלאומית ע"ש נילס בוהר (באנגלית) הערות שוליים * קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים קטגוריה:זוכי פרס נובל דנים קטגוריה:ניצולי השואה: דנמרק קטגוריה:כדורגלנים דנים קטגוריה:כדורגלנים יהודים קטגוריה:שוערי כדורגל דנים קטגוריה:שוערי כדורגל יהודים קטגוריה:כדורגלני אקדמיסק בולדקלוב קטגוריה:קופנהגן: כדורגלנים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קופנהגן קטגוריה:פיזיקאים דנים קטגוריה:פיזיקאים יהודים קטגוריה:מדענים יהודים דנים קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:סגל אוניברסיטת מנצ'סטר קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים קטגוריה:אבירי מסדר הפיל קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון קטגוריה:זוכי מדליית יוז קטגוריה:זוכי מדליית מקס פלאנק קטגוריה:זוכי מדליית הזהב הבין-לאומית ע"ש נילס בוהר קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף דניים קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין קטגוריה:דנים שנולדו ב-1885 קטגוריה:נפטרים ב-1962	2024-08-30T01:14:49
רוג'ר בייקון	רוג'ר בייקון (בלטינית: Rogerus Baconus, כונה Doctor Mirabilis, "מורה מופלא"; באנגלית מודרנית: Roger Bacon;1214 לערך – 1294 לערך), היה נזיר פרנציסקני, מלומד סכולסטי ופילוסוף אנגלי. בייקון, שהושפע מאבן אל-היית'ם, היה מהראשונים לערוך ניסויים ולבחון את תוצאותיהם בצורה אמפירית, גם כשתוצאותיהם סתרו את תחזיותיו של אריסטו. לפיכך הוא נחשב לאחד מחלוצי השיטה המדעית המודרנית. שנותיו הראשונות בייקון נולד ליד אילצ'סטר בסאמרסט למשפחה אנגלו-נורמנית אמידה. בתקופת מלכותו הסוערת של הנרי השלישי, רכושם נלקח מהם וכמה מחברי המשפחה הוגלו. רוג'ר בייקון למד באוניברסיטת אוקספורד, הרצה על אריסטו ומאוחר יותר נהיה לנזיר פרנציסקני ופרופסור באוקספורד. הוא כנראה נעשה לנזיר ב-1233, ואז עבר לצרפת על מנת ללמוד באוניברסיטה של פריז, אז מרכז החיים האינטלקטואליים באירופה. שני מסדרי הנזירים הגדולים, הפרנציסקנים והדומיניקנים, עדיין לא היו מיוסדים שם, ורק עתה החלו לקחת חלק חשוב בדיון התאולוגי. אלכסנדר מהלס הנהיג את הפרנציסקנים, ואילו בראש הדומיניקנים עמדו אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינס. היכולות של בייקון הוכרו תוך זמן קצר, והוא נהנה מחברתם של אנשים חשובים כאדם דה מריסקו ורוברט גרוסטסט, בישוף לינקולן. בנוסף להוראה ולמחקר באוניברסיטה, הוא גם ערך ותיאר ניסויים שונים. חיים ויצירה ההכשרה המדעית שבייקון רכש, בעיקר מספרי הדרכה ערבים, גרמה לו להבין את החסרונות בשיח האקדמי הקיים. אריסטו היה ידוע רק דרך תרגומים גרועים ללטינית (שליטה ביוונית הייתה נדירה במערב עד הרנסאנס), וכך גם המקרא. מדע הפיזיקה לא נלמד ונחקר על ידי ניסויים בדרך האריסטוטלית, אלא על ידי ויכוחים תוך התבססות על המסורת הסכולסטית. בייקון נטש את הפלפול הסכולסטי, ופנה ללמוד שפות ולערוך ניסויים. המורה היחיד שהעריך היה המתמטיקאי פייר איש מריקור. הניגוד בין חוסר ההכרה בו לבין הפרסום לו זכו הדוקטורים מהאוניברסיטה הרגיזה מאוד את בייקון. בספריו יצא בתקיפות כנגד אלכסנדר האלנסיס ואלברטוס מגנוס, מראשי הפרנציסקנים, שלמדו לטענתו את אריסטו רק מיד שנייה. בייקון פגש את הקרדינל גי דה פולקואה, שהתעניין ברעיונות שלו וביקש ממנו לפרסם חיבור מקיף. בייקון, שהוגבל על ידי החוק הפרנציסקני האוסר לפרסם חיבורים מחוץ למסדר ללא אישור מיוחד, התמהמה בתחילה. קרדינל זה הפך לאפיפיור קלמנט הרביעי, והוא זירז את בייקון להתעלם מהאיסור ולכתוב את הספר בחשאי. בייקון עשה זאת ושלח את החיבור, ה"אופוס מאיוס", לאפיפיור ב-1267. לאחר מכן הוא שלח לו את ה"אופוס מינוס", סיכום של הרעיונות העיקריים מהחיבור הראשון. ב-1268, הוא שלח את חיבורו השלישי, ה"אופוס טרטיום", לאפיפיור, שמת באותה שנה. בייקון כבר לא היה מקורב לרשויות, ונאסר למעשה בידי המסדר הפרנציסקני בפעם השנייה ב-1278, מכיוון שניסוייו בתחום האלכימיה הערבית גרמו לכך שיואשם בכישוף. הוא נותר במאסר לעשר שנים, עד שהתערבותו של אציל אנגלי הביאה לשחרורו. בכתביו, בייקון קורא לרפורמה בלימודים התאולוגיים. יש לשים פחות דגש על חילוקים פילוסופיים מינוריים כמו בסכולסטיקה, והברית החדשה עצמה צריכה להיות בלב הדיון. על התאולוגים ללמוד את השפות שבהן נכתבה במקור ,יוונית ועברית. הוא עצמו היה בקיא בכמה שפות, והצטער על הטעויות שנפלו בכתבי הקודש ובכתביהם של הפילוסופים היווניים בשל תרגומים ופירושים מוטעים. מעבר לכך, הוא טען כי תאולוגים צריכים ללמוד את כל המדעים באופן מפורט, וכי יש להוסיף אותם למערכת הלימודים האוניברסיטאית הרגילה. הוא דחה את ההליכה העיוורת אחר הסמכויות העתיקות, גם בתאולוגיה וגם במדע. ספרו אופוס מאיוס (Opus majus) עוסק במתמטיקה ובאופטיקה, באלכימיה ובייצור אבק שרפה, מיקום וגודל גרמי השמים, והוא חוזה המצאות מאוחרות כמו המיקרוסקופ, הטלסקופ, משקפיים, מכונות מעופפות וספינות קיטור. בייקון למד גם אסטרולוגיה והאמין כי לגרמי השמים יש השפעה על גורלם של בני האדם. הוא גם כתב ביקורת על הלוח היוליאני שאז עדיין היה בשימוש. הוא גילה לראשונה את קשת הצבעים בתוך כוס מים, מאות שנים לפני שאייזק ניוטון גילה כי ניתן לפזר ולאחד מחדש אור לבן על ידי עדשה. הוא הכיר היטב את התובנות הפילוסופיות והמדעיות של העולם הערבי, שבאותו זמן היה התרבות המתקדמת ביותר. הוא היה תומך נלהב של השיטה הניסויית לרכישת מידע על העולם. הוא התכוון לפרסם אנציקלופדיה מפורטת, אך רק חלקים שלה הופיעו. ראו גם פרנסיס בייקון לקריאה נוספת קישורים חיצוניים רוג'ר בייקון קטגוריה:פילוסופים של ימי הביניים קטגוריה:פילוסופים בריטים קטגוריה:אלכימאים קטגוריה:פרנציסקנים קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-13	2024-06-04T04:47:33
אנרי בקרל	אנטואן אנרי בקרל (בצרפתית: Antoine Henri Becquerel; 15 בדצמבר 1852 – 25 באוגוסט 1908) היה פיזיקאי צרפתי ממגלי הרדיואקטיביות, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1903 (במשותף עם מארי קירי ופייר קירי), על גילויו את הרדיואקטיביות הספונטנית. על שמו נקראת יחידת המידה לרדיואקטיביות בקרל. חייו בקרל נולד בפריז למשפחה בת ארבעה דורות של מדענים, בקרל היה השלישי. הוא למד מדעים באקול פוליטקניק והנדסה ב-École des Ponts et Chaussées. בשנת 1892 היה לשלישי ממשפחתו שכיהן כיושב ראש הוועדה לפיזיקה שבמוזיאון הלאומי למדעי הטבע. בשנת 1894 התמנה למהנדס הראשי במחלקה לגשרים וכבישים. בשנת 1896 בקרל גילה במקרה את תופעת הרדיואקטיביות, שהיא דוגמה מפורסמת לסרנדיפיות, בזמן שחקר את תופעת הזרחורנות במלחי אורניום. בקרל התעניין זה זמן רב בתופעת הזרחורנות, פליטת אור בצבע אחד מגוף שנחשף לאור מצבע אחר. בתחילת 1896 בעת ההתרגשות לאחר גילויים של קרני הרנטגן על ידי וילהלם רנטגן, חשב בקרל שחומרים זרחניים כמלחי אורניום יכולים לפלוט קרינה בדומה לקרינת רנטגן כאשר הם מוארים באור השמש, וערך מספר ניסויים על מנת לאשש טענה זו. במאי 1896 לאחר שערך ניסויים שמערבים מלחי אורניום לא זרחניים, בקרל הגיע להסבר הנכון, כלומר שהקרינה החודרת מגיעה מהאורניום עצמו ללא שום צורך בעירור ממקור אנרגיה חיצוני. לאחר מחקר ממושך בנושא הרדיואקטיביות הוא גילה את היסוד הרדיואקטיבי תוריום ותמך בשני החוקרים מארי קירי ופייר קירי שגילו את היסודות פולוניום ורדיום. פרסים ואותות הוקרה בין הפרסים הרבים שזכה, ניתן למנות את מדליית רמפורד, בה זכה בשנת 1900, כמו כן זכה באיתור קצין בלגיון הכבוד. בשנת 1903 זכה בפרס נובל לפיזיקה על גילויו בתחום הרדיואקטיביות. באותה שנה זכו גם פייר קירי ומארי קירי בפרס, בזכות מחקריהם שהתאפשרו בשל תגליותיו של בקרל עצמו. בשנת 1908 נבחר למזכיר קבוע של האקדמיה הצרפתית למדעים, אך נפטר באותה שנה, בגיל 55. האסטרואיד 6914 Becquerel נקרא על שמו. ראו גם יחידות מידה על שם אישים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה קטגוריה:פיזיקאים צרפתים קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק קטגוריה:רדיואקטיביות קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1852 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1908	2023-03-02T09:34:55
האמפרי דייווי	סר האמפרי דייווי (באנגלית: Humphry Davy; 17 בדצמבר 1778 – 29 במאי 1829) היה כימאי אנגלי ונשיא החברה המלכותית בשנים 1820-1827. מאז שנת 1877 מעניקה החברה המלכותית מדליה על שמו מדי שנה, מדליית דייווי, לכימאים בולטים. ב-1816 זכה במדליית רמפורד. ביוגרפיה נולד ב-17 בדצמבר 1778 בפנזאנס שבקורנוול, אנגליה. לאחר שאביו נפטר ב-1794 הוא החל לעבוד בבית מרקחת כדי לפרנס את המשפחה. לאחר שקרא מאמר של אנטואן לבואזיה, החל להתעניין בכימיה. בשנת 1802, בהרצאה מקדימה לקורס מדע הכימיה במכון המלכותי בלונדון, אמר "החלוקה הלא שוויונית של רכוש ועמל, הבדלי המעמדות והפער בתנאי המחיה באנושות הם מקורות העוצמה בחיי העמים, הסיבה לפעילות החברה, והיא אפילו מהווה את החלק העיקרי של פעילות זו". דייווי היה איש המדע הנערץ ביותר באותה תקופה, והפיזיקאי והמתמטיקאי תומאס יאנג השווה אותו לניוטון. תגליותיו בכימיה היו רבות, ובהן: חקר תכונות תחמוצת החנקן (גז הצחוק) והשפעתה על גוף האדם. 45 שנה מאוחר יותר החלו להשתמש בו רופאי שיניים כסם הרדמה. חקר תופעת האלקטרוליזה. עבודתו הביאה אותו להציע כי יסודות בתרכובת כימית מוחזקים יחד על ידי כוחות חשמליים. הגה את הרעיון כי ניתן להפריד תחמוצות של מתכות אלקליות רק בצורתן הנוזלית. כך הצליח ב-1807 לקבל גושים של המתכות ולהוכיח כי הן יסודות. גילה את האשלגן ואת הנתרן ותיאר את תכונותיהם. ב-1808 גילה את הסידן, הסטרונציום והבריום. גדולתו בכך שהצליח לבודד את המתכות הטהורות מתרכובותיהן. כלור התגלה על ידי וילהלם שיל ב-1774, אך דייווי היה זה שהוכיח כי גז זה הוא יסוד כימי. דייווי עבד בניסוייו עם גזים רעילים לאורך שנים, ולא היה מודע לסכנות הטמונות בהם. ב-1827 חלה, וב-1829 נפטר בז'נבה שבשווייץ. מבין תלמידיו של דייווי ידוע במיוחד מייקל פאראדיי. דייווי קיבל את פאראדיי לעבודה כעוזר מעבדה, למרות שלפאראדיי לא הייתה השכלה פורמלית והשכלתו התבססה על ספרים שקרא במסגרת עבודתו כשוליה של כורך ספרים. במעבדתו של דייווי החל פאראדיי בתגליותיו הגדולות על הקשר שבין חשמל למגנטיות. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:כימאים אנגלים קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית קטגוריה:נשיאי החברה המלכותית קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1778 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1829	2024-02-27T20:27:52
ג'ון דלטון	ג'וֹן דָלטוֹן (באנגלית: John Dalton; 6 בספטמבר 1766 – 27 ביולי 1844) היה כימאי, פיזיקאי, מורה ומטאורולוג אנגלי. הוא ידוע בעיקר בזכות עבודתו החלוצית על פיתוח התאוריה האטומית המודרנית ובזכות מחקרו על עיוורון צבעים (המכונה לעיתים דלטוניזם, על שמו). ביוגרפיה ג'ון דלטון נולד ב-6 בספטמבר 1766, למשפחה קווייקרית ענייה בעיירה קטנה במחוז קאמבריה, שבצפון-מערב אנגליה. בשנת 1793 עבר דלטון למנצ'סטר ושם החל ללמד מתמטיקה ופילוסופיה בקולג' החדש (כיום "האריס מנצ'סטר קולג'"). בשנת 1794 הציג את עבודתו החשובה בנושא עיוורון צבעים (בעיה שממנה סבל בעצמו), ובזכות עבודה חשובה זו, במקומות רבים נקרא עיוורון הצבעים בשם דלטוניזם. בשנת 1800 מונה למזכיר של החברה לפילוסופיה וספרות של מנצ'סטר ובשנה שלאחריה, הוא הציג בעל פה סדרה של מאמרים חשובים על גזים מעורבים, על הלחץ של קיטור ושל אדים אחרים בטמפרטורות שונות (הן בריק והן באוויר), על אידוי, על התרחבות תרמית של גזים ועוד. דלטון פרסם כמה מאמרים על נושאים דומים הכוללים בתוכם את החוק שלו על לחצים חלקיים, הידוע כיום בשם: חוק דלטון. החשובים במאמריו ומחקריו של ג'ון דלטון קשורים לתאוריה האטומית בכימיה, שאי אפשר להזכירה ללא שמו של דלטון. בשנת 1817 מונה דלטון לנשיא החברה לספרות ופילוסופיה של מנצ'סטר וכיהן בתפקיד זה עד למותו. במהלך חייו של ג'ון דלטון הוא לימד תלמידים רבים, והמפורסם שבהם הוא ג'יימס פרסקוט ג'ול. ראו גם יחידות מידה על שם אישים חוק דלטון ג'יימס פרסקוט ג'ול התורה האטומית קישורים חיצוניים "קצת על ג'ון דלטון", באתר מכון ויצמן למדע הערות שוליים קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:כימאים בריטים קטגוריה:פיזיקאים בריטים קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית קטגוריה:קווייקרים קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1766 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1844	2021-12-09T20:21:32
אנטוני ואן לוונהוק	אנטוני ואן לֵוֶונהוּק (; 24 באוקטובר 1632 – 26 באוגוסט 1723) היה סוחר ומדען הולנדי, נודע כאדם הראשון בהיסטוריה שראה חיידקים. קורות חיים לוונהוק נולד בדלפט בשנת 1632 לאב שהיה קולע סלים ואם שהייתה בת למשפחת מבשלי בירה. אביו נפטר בילדותו והוא גדל עם אמו ובעלה השני. הוא למד בבית ספר יסודי ובגיל 16 החל תקופת חניכות של שש שנים כשוליה בשוק הבגדים באמסטרדם, תקופה בה עבד בעיקר כקופאי. בגיל 22 שב לדלפט, פתח חנות משלו והתחתן. עסקיו הצליחו ולוונהוק רכש מעמד שהביא למינויו למגוון תפקידים עירוניים. בין השאר, כיהן כראש מועצת העיר, מפקח על מידות ומשקלות ומודד עבור בית המשפט. סוחרי הבדים נהגו באותה תקופה להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לבחון את איכות האריג אשר רכשו. כך עשה גם לוונהוק, אך הוא לא הסתפק בעדשות פשוטות קנויות והחל ללטש עדשות משלו. בהמשך, החל בייצור מיקרוסקופים והסתכל על יצורים זעירים. לוונהוק שכלל את מיקרוסקופ האור ובעזרתו היה מהראשונים שהבחינו בתאים והראשון שתיעדם, לצד רוברט הוק באנגליה. בסביבות שנת 1672, שוכנע על ידי רגנייר דה גראף להעלות את תיאורי הדברים שראה על הכתב ודה גראף גם קישר בינו לבין החברה המלכותית הבריטית. מאז ניהל לוונהוק תכתובת ענפה עם החברה המלכותית עד מותו, שכללה מעל שלוש מאות מכתבים מלוונהוק לחברה המלכותית, בה תיאר לוונהוק את ממצאיו. החברה המלכותית סיפקה ללוונהוק תמיכה ועידוד להמשיך בעבודתו וכן הדריכה אותו לגבי כיוונים שכדאי לחקור. בשנת 1674 ראה לוונהוק יצורים חיים במי ביצה שראה במיקרוסקופ שלו ובשנת 1676 הוא שלח את המכתב השמיני שלו לחברה המלכותית בו תיאר את היצורים החיים שראה. בשנת 1680 זכה להתקבל כחבר בחברה המלכותית. את המיקרואורגניזמים שראה כינה בשם אנימלקולס animalcules ("חיות קטנות"). המיקרוסקופ שלו היה מורכב מעדשות המגדילות עצמים פי 250 (שאותן ליטש בעצמו) המשובצות בגלילי מתכת שהכין. לוונהוק גילה עולם של יצורים זעירים. הוא תיאר בין היתר תאי דם אדומים, נימי דם, חיידקים ותאי זרע. לוונהוק חקר את מחזור החיים של חרקים והראה כי הם נוצרים מביצים ולא מרבייה ספונטנית. ראו גם תא תאוריית החיידקים כגורמי מחלות קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ביולוגים הולנדים קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית קטגוריה:אופטיקאים הולנדים קטגוריה:דלפט: אישים קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1632 קטגוריה:נפטרים ב-1723	2024-06-14T10:43:21
אנטואן לבואזיה	שמאל\|ממוזער\|150px\|דיוקן של לבואזיה בצעירותו שמאל\|ממוזער\|150px\|דיוקן של לבואזיה ומארי-אן פיירט פולז, צויר בידי ז'אק-לואי דויד אנטואן-לורַן דה לָבוּאַזיֶה (בצרפתית: Antoine-Laurent de Lavoisier; 26 באוגוסט 1743 – 8 במאי 1794) היה אציל צרפתי וכימאי הנחשב לאבי הכימיה האנליטית. זכור בעיקר בשל עבודתו על גזים, אבק שרפה ובעירה. קבע לראשונה את חוק שימור החומר, תרם משמעותית להחלפת תאוריית הפלוגיסטון, ותרם לשינוי מקיף במינוחים בכימיה (ראו גם המהפכה הכימית). נתן את השמות (הלועזיים) לחמצן ומימן והסביר את תפקיד החמצן בבעירה. משקיע ומנהלן בפרם ז'נרל, חברת גביית מסים פרטית, יושב ראש הנהלת בנק שהיה לעתיד הבנק המרכזי של צרפת, וחבר חשוב בכמה מועצות אצילים. בשיא המהפכה הצרפתית ערפו את ראשו עקב מעורבותו בממשל הצרפתי הטרום-מהפכני. ביוגרפיה לבואזיה נולד למשפחה עשירה בפריז, וזכה לירושה נאה עם מות אמו. למד כימיה, בוטניקה, אסטרונומיה, ומתמטיקה בקולז' מאזארן (Collège Mazarin) בין 1754 ו-1761. ב-1764 פרסם את חיבורו המדעי הראשון בכימיה. ב-1767 החל לעבוד על סקר גאולוגי באלזס-לורן. בשנת 1768, כשהיה בן 25, נבחר כחבר באקדמיה המלכותית למדעים של צרפת, המוסד המדעי המכובד ביותר של צרפת, בזכות מאמר על תאורת רחובות, וכהכרה על הישגיו במחקרו המוקדם יותר. ב-1769 החל לבואזיה בעבודה שעסקה במיפוי גאולוגי ראשון של צרפת. לבואזיה למד גם משפטים, וקיבל תואר אקדמי במשפטים. היה חבר בלשכת עורכי הדין, אך לא עבד כעורך דין בפועל. הוא התערה בפוליטיקה הצרפתית, וכתוצאה מכך, כשהיה בגיל 26, התקבל לעבודה כגובה מס על ידי פרם ז'נרל, חברת גביית מס. הוא ניסה להעביר רפורמות במערכת הכספים ובגביית המיסים הצרפתית, והגה את חומת הפרם ז'נרל של פריז, ששימשה לייעול גביית המכס. בזמן עבודתו בממשלה עזר לפתח את השיטה המטרית, כדי לקבוע בכל צרפת מערכת אחידה למידות ומשקולות. ב-1771 נשא לאישה נערה בת 13, מארי-אן פִּירֶט פּוֹלז (Marie-Anne Pierette Paulze), בתו של משקיע בפרם ז'נרל. עם השנים למדה אשתו כימיה והפכה לעמיתה למקצוע של בעלה. פולז תרגמה למענו מאמרים מאנגלית, איירה את ספריו, הכינה שרטוטים ותחריטים של מתקני המעבדה שנדרשו ללבואזיה ולעמיתיו. היא גם ערכה את זיכרונותיו ופרסמה אותם, וערכה מסיבות רבות שאליהן הגיעו מדענים ידועי-שם, בהן דנו בתאוריות בכימיה. כתוצאה מעבודתה הצמודה עם בעלה קשה להבדיל בין התרומות של השניים, ונראה שחלק מהעבודה שמיוחסת ללבואזיה בוצע למעשה על ידי אשתו. היותו של לבואזיה אחד מ-28 גובי המס בצרפת והיותו חבר באקדמיה למדעים, שנחשבה לנחלת האליטה הצרפתית, היו לו לרועץ עם פרוץ המהפכה הצרפתית. בזמן שלטון הטרור שהנהיגו המהפכנים ב-1794, נחשב לבואזיה ל"אויב האומה". בית הדין המהפכני שפט אותו באשמת בגידה, הרשיע אותו, גזר עליו עונש מוות, ושלח אותו אל הגיליוטינה – כל זאת ביום אחד, 8 במאי 1794, בגיל 51. למרבה האירוניה היה לבואזיה אחד מהליברלים בתפקידו, אך אחד המעשים שאולי חרצו את גורלו היה ריב עם ז'אן-פול מארה, עיתונאי ומסית קיצוני שקידש את השימוש בגליוטינה נגד כל מי שנחשב בעיניו אויב המהפכה. ערעורו של לבואזיה על הוצאתו להורג נדחה על ידי השופט בצורה ברורה והחלטית: "הרפובליקה לא צריכה גאונים" (יש הטוענים שהוא אמר "מדענים"). חשיבותו למדע בוטאה על ידי המתמטיקאי ז'וזף לואי לגראנז', שקונן על ההוצאה להורג במילים "לראש הזה נדרשה שנייה אחת כדי ליפול, אך מאה שנים לא יפיקו עוד אחד שכזה". שנה וחצי לאחר מותו זוכה לבואזיה בידי הממשלה הצרפתית, וחפציו הפרטיים הועברו אז לידי אלמנתו, כשמוצמד אליהם פתק עם המילים "לאלמנתו של לבואזיה, שהורשע בשוגג". תרומותיו לכימיה רקע שמאל\|ממוזער\|250px\|מיקוד אור שמש על חומר דליק, ניסוי שערך לבואזיה בשנות ה-70 של המאה ה-18 שמאל\|ממוזער\|250px\|מתקן לניסוי בעירת מימן שנבנה לפי שרטוטו של לבואזיה שמאל\|ממוזער\|250px\|קלורימטר שבנה לבואזיה שמאל\|ממוזער\|200px\|לבואזיה מבצע ניסוי במעבדה מחקר כמותי ולא רק איכותי היה חלק מהמסורת המדעית המקובלת בכימיה בזמנו של לבואזיה. עם זאת, לבואזיה הנהיג שיטות מדידה בסטנדרטים כמותיים מחמירים יותר מאלה שהיו נהוגים עד זמנו. ב-1775 שירת ב"מנהל אבק השרפה המלכותי" בארסנל בפריז, והקים שם מעבדה משוכללת שמשכה כימאים מכל אירופה שבאו ללמוד את שיטותיו המהפכניות. עבודתו היסודית שם, במיוחד ההשגחה על ניקיון המרכיבים ויחסי הכמויות ביניהם, הובילה לשיפור בייצור אבק שרפה. כמו כן נעשה שימוש בכישוריו בכימיה חקלאית, בתכנון שיטה חדשה לשימוש באשלגן חנקתי המשמש כדשן. מחקרים עיקריים ניסוייו החשובים ביותר של לבואזיה בחנו את טבע הבעירה והשרפה. הוא טען באמצעות ניסויים אלו שבעירה היא תהליך הכולל שילוב בין חומר בעיר לבין חמצן. בנוסף, גילה לבואזיה עובדות חשובות גם על אופן יצירת חלודה, וזיהה את נחיצות החמצן ליצירתה, בנוסף לתפקידו בתהליכי נשימה המתבצעים בחי ובצומח. ניסוייו יחד עם פייר-סימון לפלס הראו שתהליך הנשימה הוא למעשה בעירה איטית של חומר אורגני באמצעות חמצן. מחקרו על מימן והחלפת תאוריית הפלוגיסטון לבואזיה גילה גם ש"הגז הדליק" שגילה הנרי קוונדיש, שאותו כינה מימן (ביוונית: יוצר מים), מגיב עם חמצן ליצירת טל – מים. עבודתו של לבואזיה בתחום זה התבססה חלקית על עבודתו של ג'וזף פריסטלי. לבואזיה התכתב עם פריסטלי, ושניהם היו חברים באגודה המדעית האנגלית "Lunar Society". לאחר זמן ניסה לבואזיה לזקוף לזכותו את הישגיו של פריסטלי וטען שעבודותיו וגילוייו של פריסטלי הם בעצם שלו. נטען שנטייתו זאת להשתמש בתוצאותיהם של אחרים ולהתבסס עליהן ללא אזכור נאות כמקובל, הייתה דפוס התנהגות חוזר אצל לבואזיה. לבואזיה הוכיח שה"אוויר" האחראי לבעירה הוא גם המקור לחמצון, ותיאר את ממצאיו אלו במאמריו "על הבעירה באופן כללי" (Sur la combustion en general) מ-1777 ו"שיקולים כלליים על טבע החומצות" (Considérations Générales sur la Nature des Acides) מ-1778. ב-1779 קרא לבואזיה לחלק זה של האוויר חמצן (ביוונית: יוצר חומצה), ולחלק השני שבאוויר קרא "אזוט" (ביוונית: חסר חיים). במאמר "הרהורים על פלוגיסטון" (Reflexions sur le Phlogistique) מ-1783 טען לבואזיה שתאוריית הפלוגיסטון שהייתה מקובלת אז, ולפיה כל חומר שבוער משחרר לאוויר חומר הנקרא פלוגיסטון הגורם לבעירה, היא בלתי עקבית ושגויה. טענתו התקבלה ותאוריית החמצן שניסח שימשה בסיס לתאוריות הכימיות המוכרות כיום. חלוץ הסטויכיומטריה לבואזיה נחשב לחלוץ הסטויכיומטריה. ניסוייו היו מהימנים יותר מאלה של קודמיו. הוא הראה שאף שבמהלך תגובה כימית החומר משנה את מצבו, כמות החומר לפני כל תגובה כימית ולאחריה היא תמיד זהה. הוא שרף זרחן וגופרית באוויר, והוכיח שמשקל התוצרים לאחר השרפה היה גדול יותר ממשקל המגיבים המקורי. אולם עובדה זו לא הטעתה את לבואזיה, שהוכיח שהמשקל העודף לאחר השרפה בא מן האוויר שמשקלו ירד, כך שהמשקל הכולל של החומרים לפני תגובה כימית ולאחריה נותר קבוע. ניסויים אלה היוו את העדות לחוק שימור החומר. כך למשל כשדן בתסיסת סוכר והפיכתו לכוהל, כתב: מחקרים עיקריים בכימיה אנליטית ומינוח כימי לבואזיה חקר גם תרכובות של מים ואוויר, חומרים שנחשבו עד אז ליסודות. הוא גילה שמים הם תרכובת של חמצן ומימן, ושאוויר הוא תערובת של גזים שונים, בעיקר חנקן וחמצן. יחד עם שלושה כימאים צרפתיים (קלוד-לואי ברטולה, אנטואן פורקרוי וגיטון דה-מורבו) המציא שיטה למינוח כימי, המאפשרת מתן שמות לכימיקלים כך שמתוך השם ניתן יהיה להבין את מבנה החומר. חומצות ובסיסים נקראו בשיטה זו לפי היסודות שלהם והמלחים לפי החומצות והבסיסים שהם מתקבלים מתגובת הסתירה ביניהם. הוא פרסם שיטה זו ב"שיטה למינוח כימי" (Méthode de nomenclature chimique) ב-1787. שיטת מינוח זו עזרה לשיפור העברת המידע על תגליות חדשות בין כימאים בעלי רקע שונה, ורובה בשימוש עד היום, כולל שמות נפוצים מאוד כגון חומצה גופרתית, גופרה וסולפיט . ספרו "יסודות הכימיה" (Traité Élémentaire de Chimie) מ-1789 נחשב לספר הלימוד הראשון לכימיה אנליטית. מוצגים בו לראשונה: תאוריות החמצן שפיתח, הסבר ברור על חוק שימור החומר והכחשת קיום הפלוגיסטון. כמו כן סיפק לבואזיה הגדרה של יסוד – חומר פשוט שלא ניתן לפירוק בשום שיטה ידועה של אנליזה כימית, והציע תאוריה לגבי היווצרות תרכובת מיסודות. לבואזיה לא ייחס מעמד אונטולוגי מיוחד ליסודות כאבני הבניין הבסיסיות של החומר ולא פסל את האפשרות שחומר שנחשב בתקופה מסוימת ליסוד יתגלה בעתיד כתרכובת. לעומת זאת, ההגדרה המקובלת כיום ליסוד מבוססת על ההשקפה של ג'ון דלטון שזיהה את היסודות הכימיים עם אטומים. הספר הכיל גם רשימת יסודות שכללה חמצן, חנקן, מימן, זרחן, גופרית, כספית, ואבץ. היה זה הבסיס לרשימת היסודות המוכרת היום. רשימתו כללה גם אור, שלבואזיה סבר שהוא חלקיק חומרי, וקלוריק – חומר דמוי נוזל שלבואזיה שיער את קיומו וזיהה אותו עם תופעת החום. בזמנו סירבו כימאים וחוקרים רבים להסכים עם גילוייו החדשים של לבואזיה, אך הדור שבא אחריהם קיבל את קביעותיו. הישגים נוספים תרומותיו החשובות של לבואזיה לכימיה היו תוצאה של מאמץ מודע שלו לאגד את כל הניסויים לתאוריה יחידה. הוא זה שהחל לשקול בעקביות ובקפדנות את המגיבים ואת התוצרים במערכת סגורה. הוא פיתח שיטה חדשה למינוח כימי, שלפיה חמצן היה מרכיב הכרחי בכל חומצה שהיא (מאוחר יותר התברר שטעה בכך). הוא גם ערך יחד עם לפלס מחקר חלוצי, כשבדקו באמצעות קלורימטר כמה חום נפלט ביחס לכמות הפחמן הדו-חמצני שנפלט במקרים שונים, וגילו שהם ביחס זהה גם בלהבה וגם בנשימה של בעלי חיים. מכאן הסיקו שבעלי חיים מייצרים חום על ידי תהליך שהוא סוג של שרפה. לבואזיה תרם גם לנושא הקשר הכימי, כשפרסם את תאוריית הרדיקלים, שלפיה רדיקלים מתפקדים כקבוצה בתגובה כימית ומתרכבים עם חמצן. הוא גם העלה את האפשרות של אלוטרופיה ביסודות, כשגילה שיהלום הוא צורה גבישית של פחמן טהור. טריוויה שמאל\|ממוזער\|100px\|פסל של לבואזיה בפריז כמאה שנה לאחר מותו הוצב פסל של לבואזיה בפריז אך התגלה באיחור שהפסל לא העתיק את ראשו של לבואזיה אלא של אדם שהיה מזכיר האקדמיה למדעים בימי לבואזיה. מגבלות תקציב מנעו את תיקון הטעות, והדעה הרווחת הייתה ש"בכל מקרה, כל האנשים נראים אותו דבר כשהם חובשים פאה". הפסל הותך במלחמת העולם השנייה ולא הוחלף מאז. על פי האגדה, לפני מותו תכנן לבואזיה את הניסוי האחרון שלו – לבדוק כמה זמן יכול ראש שנכרת להישאר בהכרה לאחר עריפתו. השמועה טוענת שלבואזיה החליט למצמץ ככל שיוכל לאחר שייכרת ראשו, ועוזרו מנה את המצמוצים, שהיו בין 15 ל-20. הסיפור מפוקפק – הוא לא מוזכר בשום ביוגרפיה רשמית, ומספר ביולוגים מפקפקים בהיתכנותו. עדויות ניסיוניות בעניין אינן אמינות וקשות להערכה. לקריאה נוספת יצחק קלוגאי, ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע: 2001-1543, ספר שלישי; "הנאורות", פרק 7 – "מדע נאור א: הכימיה מצטרפת למרוץ" (עמ' 313–322), (תרגום מאנגלית: דפנה לוי), ספרי עליית הגג – סדרת מדע ופילוסופיה, הוצאת ידיעות ספרים, 2010. (702 עמודים) Donovan, Arthur, Antoine Lavoisier: Science, Administration, and Revolution, Cambridge University Press, 1993 Hundred Greatest Men, 1885 www.lib.utexas.edu Kelly, Jack, Gunpowder: Alchemy, Bombards, and Pyrotechnics: The history of the explosive that changed the world, Basic Books, 2004, Grey, Vivian, The Chemist Who Lost His Head: The Story of Antoine Lavoisier, Coward, McCann & Geoghegan, 1982 קישורים חיצוניים מוזיאון וירטואלי של אנטואן לבואזיה כל יצירותיו של לבואזיה אנטואן לבואזיה, פרופיל הערות שוליים קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בימי המהפכה הצרפתית קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:כימאים צרפתים קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעריפת ראש קטגוריה:ילידי 1743 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1794	2024-06-19T09:25:13
גלן תיאודור סיבורג	גלן תיאודור סיבורג (באנגלית: Glenn Theodore Seaborg, בשוודית: Glenn Teodor Sjöberg; 19 באפריל 1912 - 25 בפברואר 1999) היה כימאי אמריקאי ממוצא שוודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1951 (במשותף עם אדווין מקמילן), "על התגליות בתחום הכימיה של היסודות הטרנס-אורניים". הוא מוכר בעיקר בזכות עבודתו בגילוי ותיאור תכונות של רדיואיזוטופים רבים ובשל חלקו בגילוי יסודות רבים, בהם פלוטוניום (והאיזוטופ שלו Pu-239), אמריציום, קיריום, ברקליום, קליפורניום, איינשטייניום, פרמיום, מנדלביום ונובליום. פעילותו סיבורג נולד באישפמינג, מישיגן בשנת 1912. בשנת 1934 סיים תואר ראשון באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) ושלוש שנים מאוחר יותר, ב-1937, קיבל את הדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא המשיך את מחקריו בברקלי בתחילה במשרת פוסט-דוקטורט ולאחר מכן כחבר סגל במחלקה לכימיה, בשנת 1945 התמנה לפרופסור. בין השנים 1942 ו–1946, עבד סיבורג באוניברסיטת שיקגו, שם עסק במחקר גרעיני, כימי ופיזיקלי, הקשור לפרויקט האנרגיה האטומית של ארצות הברית. בשנת 1958 התמנה לנשיא אוניברסיטת ברקלי. סיבורג מונה על ידי הנשיא קנדי לתפקיד יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית בשנת 1961 והחזיק בו עד 1971. לאחר מכן חזר לברקלי כדי לנהל שם את מעבדת לורנס. בסוף שנת 1998, בעודו בבוסטון במסגרת פגישה של האגודה האמריקנית לכימיה, סבל סיבורג משבץ, דבר שגרם למותו שישה חודשים מאוחר יותר, ב-25 בפברואר 1999, בביתו בלפאייט. פרסים והוקרה סיבורג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1951, יחד עם הפיזיקאי האמריקאי אדווין מקמילן, על "מנהיגותם בפיתוח הכימיה הגרעינית והאנרגיה האטומית", ובשנת 1959 קיבל את פרס אנריקו פרמי. סיבורג זכה במדליית פרקין לשנת 1957. בשנת 1991 זכה במדליה הלאומית למדעים. בשנת 1997 הודיעו ב"איחוד הבינלאומי לכימיה טהורה ושימושית" כי היסוד בעל מספר אטומי 106 יכונה על שמו – סיבורגיום (Sg). הייתה זו הפעם הראשונה בה נקרא יסוד כימי על שמו של אדם בעודו בחיים. כוכב הלכת המינורי 4856 Seaborg נקרא על שמו. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה קטגוריה:כימאים אמריקאים קטגוריה:עובדי פרויקט מנהטן קטגוריה:סגל הקולג' לכימיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים קטגוריה:זוכי פרס אנריקו פרמי קטגוריה:זוכי מדליית פרקין קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1912 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1999 קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט קטגוריה:זוכי מדליית פרנקלין	2023-12-11T09:04:06
הנרי קוונדיש	הנרי קוונדיש (באנגלית: Henry Cavendish; 10 באוקטובר 1731 - 24 בפברואר 1810), עמית בחברה המלכותית, היה מדען וכימאי בריטי המפורסם בעיקר כמגלה המימן (או "האוויר הדליק", כפי שקרא לו). הוא ידוע גם בשל ניסוי קוונדיש, ניסוי בו מדד את מסת וצפיפות כדור הארץ, ובשל מחקרו המוקדם בתחום החשמל. קוונדיש ירש הון רב אשר אפשר לו להשקיע בעבודתו המדעית, שרובה לא פורסם בימי חייו. חייו הנרי קוונדיש נולד ב-10 באוקטובר בשנת 1731 בניס שבצרפת, היכן שמשפחתו התגוררה באותו זמן. אמו הייתה ליידי אן גריי, בתו של הנרי גריי, הדוכס הראשון של קנט, ואביו היה לורד צ'ארלס קוונדיש, בנו של ויליאם קוונדיש, הדוכס השני של דבונשייר. שושלת היוחסין של המשפחה נמשכת שמונה מאות שנים אחורה, אל התקופה הנורמנית, וקשורה במשפחות אצולה רבות בבריטניה הגדולה. כשהיה בן 11, למד קוונדיש בבית הספר של פיטר ניוקום בהאקני. בגיל 18 (ב-24 בנובמבר 1749) התחיל את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' בקולג' סנט פיטר, הידוע כיום כפיטרהאוס, אך עזב ארבע שנים לאחר מכן, ב-23 בפברואר 1753 מבלי לסיים אף תואר. מאמרו הראשון "על אוויר מלאכותי" הופיע 13 שנים אחר כך, בשנת 1766. קוונדיש היה אדם שקט ומתבודד ונחשב אף כמוזר במקצת. הוא כמעט שלא קשר קשרים חברתיים מחוץ למשפחתו, ונמנע מקשר כלשהו עם נשים. כך למשל, נהג להעביר הוראות בפתקים למשרתות ביתו, על מנת שלא לפגוש אותן פנים אל פנים. מאותה סיבה נהג להיכנס לביתו דרך כניסה צדדית. כיום מציעים מספר חוקרים, ביניהם אוליבר סאקס, כי אופיו זה נגרם בשל תסמונת אספרגר, אם כי בהחלט ייתכן כי קוונדיש פשוט היה ביישן ביותר. המעגל החברתי היחיד שלו היה מועדון החברה המלכותית, שחבריו סעדו יחד לפני פגישות שבועיות. קוונדיש החמיץ פגישות אלה לעיתים רחוקות, וזכה לכבוד רב מחבריו. בכל אופן, בשל ביישנותו "אלו שבאו לבקש את דעתו מצאו את עצמם פעמים רבות מדברים כמו לקיר. אם הערותיהם היו ראויות, היו אולי מקבלים תשובה ממולמלת, אך לעיתים קרובות יותר היו שומעים ציוץ נרגז (קולו של קוונדיש היה גבוה ודק ככל הנראה) ומסתובבים לראות שהם באמת מדברים לקיר ואת קוונדיש נמלט לפינה בטוחה יותר". בנוסף, הנרי קוונדיש נהנה לאסוף רהיטים. בגלל אופיו הלא-חברותי והמסתורי, נמנע קוונדיש בדרך כלל מפרסום עבודתו ורבות מתגליותיו לא היו ידועות אפילו לידידיו המדענים. בסוף המאה התשע-עשרה, הרבה אחרי מותו, עבר ג'יימס קלרק מקסוול על ניירותיו של קוונדיש ומצא תגליות ורעיונות עליהם קיבלו אנשים אחרים קרדיט. דוגמאות לתגליות ורעיונות שגילה קוונדיש: חוק אוהם, חוק הגדלים ההדדיים של ריכטר, חוק הלחצים החלקיים של דלטון, עקרונות של מוליכות חשמלית (כולל חוק קולון) וחוק הגז של שארל. כתב היד "חום" (Heat), שכתב ככל הנראה בין השנים 1783 ו-1790, מתאר "תאוריה מכנית של החום". בלתי ידוע עד אז, כתב היד נבחן לראשונה בשנות המאה ה-21 המוקדמות. היסטוריון המדע ראסל מק'קורמאק העיר שייתכן ו"חום" הוא כתב היד היחיד מהמאה השמונה-עשרה שהקדים לעסוק בתרמודינמיקה. הפיזיקאי התאורטי דיטריך בליץ סיכם כי בעבודה זו קוונדיש "הבין את טבע החום בצורה נכונה ביסודה". קוונדיש מת בשנת 1810 בגיל 78 בתור אחד האנשים העשירים ביותר בבריטניה ונקבר, יחד עם רבים מאבותיו, בכנסייה הידועה כיום כקתדרלת דרבי. הדרך בה התגורר בדרבי נקראה על שמו. מעבדת קוונדיש שבאוניברסיטת קיימברידג' נתרמה על ידי אחד מקרוביו המאוחרים של הנרי קוונדיש, ויליאם קוונדיש, הדוכס השביעי של דבונשייר, רקטור האוניברסיטה בין השנים 1861–1891. גזים ואטמוספירה שמאל\|ממוזער\|250px\|תהליך הפקה ואיסוף המימן קוונדיש נחשב לאחד ה"כימאים הפנאומטיים" של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, יחד עם ג'וזף פריסטלי, ג'וזף בלק, דניאל רתרפורד ואחרים. על ידי שילוב מתכות עם חומצות חזקות, הפיק קוונדיש גז מימן (H2), אותו בודד וחקר. למרות העובדה שאחרים, כמו רוברט בויל, הפיקו גז מימן עוד לפניו, בדרך כלל מייחסים את גילוי טבעו הבסיסי של המימן לקוונדיש. קוונדיש הבחין שמימן, או כפי שקרא לו- "אוויר דליק", מגיב עם חמצן ויחד הם יוצרים מים. ג'יימס וואט ואנטואן לבואזיה הבחינו בכך אף הם, מה שגרם למחלוקת למי לייחס את התגלית. בכל אופן, קוונדיש התנגד לתאוריה של לבואזיה לגבי תרכובות כימיות וניסה להסביר את הניסוי שלו במונחים של פלוגיסטון. קוונדיש גם קבע במדויק את הרכב האטמוספירה של כדור הארץ. במאמר שכתב בשנת 1785, תיאר ניסויים בהם מימן ואוויר רגיל משתלבים ביחסים ידועים ואז מתפוצצים עם ניצוץ חשמלי. בכל אחד מהמקרים הבחין קוונדיש בהיווצרות של מים ובכך שנפח הגז לאחר הפיצוץ תמיד היה קטן יותר מנפחו לפני הפיצוץ. על ידי מדידות זהירות הוא הגיע למסקנה שאוויר רגיל מורכב מ-20% חמצן ו-80% חנקן. באותו מאמר תיאר קוונדיש ניסוי בו הצליח "להסיר" את גז החמצן ואת גז החנקן ממדגם של אוויר אטמוספירי עד שנותרה רק בועה קטנה של גז אחר במדגם המקורי. מניסוי זה הסיק קוונדיש שלא יותר מ-1/120 מאטמוספירת כדור הארץ שונה מחמצן או מחנקן. כמאה שנים לאחר מכן הראו ויליאם רמזי ולורד ריילי ששארית הגז הזו כוללת ארגון, יסוד שלא היה ידוע באותו זמן. צפיפות כדור הארץ בנוסף להישגיו בתחום הכימיה, קוונדיש ידוע גם בשל ניסוי קוונדיש, הניסוי הראשון למדוד את כוח הכבידה בין מסות במעבדה והראשון לתת ערך מדויק לצפיפות כדור הארץ. עבודתו של קוונדיש הובילה אחרים למציאת ערכים מדויקים עבור קבוע הכבידה (G) ומסת כדור הארץ. בהתבסס על תוצאות הניסוי ניתן לחשב שקבוע הכבידה G הוא , מה שמתיישב יפה עם ערך G הידוע בימינו . הציוד ששימש את קוונדיש בניסוי עוצב ונבנה על ידי הגאולוג ג'ון מישל שמת בטרם הספיק לבצע את הניסוי. המתקן נשלח בארגזים לקוונדיש, אשר השלים את הניסוי ב-1797–1798 ופרסם את התוצאות. הנרי קוונדיש הבחין שמתקנו של מישל יהיה רגיש לשינויים בטמפרטורה ולזרמי אוויר, וכדי למנוע זאת הוא הניח את המתקן בחדר אטום עם בקרה חיצונית וטלסקופ. המתקן הניסיוני הורכב ממאזני פיתול למדידת המשיכה הכבידתית בין שני כדורי עופרת של כ-159 ק"ג ושני כדורי עופרת של כ-730 גרם. בעזרת ציוד זה מצא קוונדיש שצפיפותו הממוצעת של כדור הארץ גדולה פי 5.48 מצפיפות המים. לאחר מכן גילה ג'ון הנרי פוינטינג שהנתונים היו אמורים להוביל לערך 5.448, ובאמת זהו הערך הממוצע של 29 המדידות שכלל קוונדיש במאמר שכתב. ספרים בדרך-כלל מתארים את עבודתו של קוונדיש כמדידת קבוע הכבידה G או מסת כדור הארץ. היות ששני אלה קשורים בצפיפות כדור הארץ על ידי רשת טריוויאלית של קשרים אלגבריים, זו אינה טעות, אך כוונתו של קוונדיש הייתה כאמור למצוא את צפיפות כדור הארץ. הפעם הראשונה שקבוע הכבידה קיבל את שמו הייתה בשנת 1873, כמעט 100 שנים אחרי ניסוי קוונדיש, אך הקבוע היה בשימוש מאז זמנו של ניוטון. חשמל קוונדיש כתב מאמרים על נושאים בחשמל עבור החברה המלכותית, אך מרבית עבודתו בתחום החשמל לא היה ידוע עד כמאה שנים אחר כך, בשנת 1879, כאשר ג'יימס קלרק מקסוול אסף ופרסם אותו, הרבה אחרי שמדענים אחרים כבר קיבלו קרדיט על אותן תגליות. לפי המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בין תגליותיו של קוונדיש כלולים: רעיון הפוטנציאל החשמלי, שקוונדיש קרא לו "מידת החשמול". יחידה מוקדמת של קיבול, זו של כדורים בקוטר אינץ'. נוסחת הקיבול של לוחות קבל. רעיון הקבוע הדיאלקטרי של חומר. הקשר בין הפוטנציאל החשמלי והזרם, הידוע כיום כחוק אום. חוקים לחלוקת הזרם בחיבור מקבילי במעגלים, המיוחסים כיום לצ'ארלס ויטסטון. חוק קולון. קישורים חיצוניים הנרי קוונדיש, באתר מוזיאון המדע בירושלים הערות שוליים קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:כימאים בריטים קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1731 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1810 קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית	2023-10-29T20:21:55
קרל וילהלם שלה	קרל וילהלם שֵׁלֶה (בשוודית: Carl Wilhelm Scheele; 9 בדצמבר 1742 – 21 במאי 1786) היה כימאי ורוקח שוודי, מאבות הכימיה המודרנית. חייו קרל וילהלם שֵׁלֶה נולד בשטרלזונד שבפומרניה השוודית (כיום בגרמניה), והיה אחד מאחד-עשר ילדים. בגיל 14 התמנה לעוזר רוקח בסטוקהולם. החומרים הכימיים שהיו בבית המרקחת איפשרו לו להתחיל לחקור ולגלות. ב-1770 הוא עבר לאופסלה שם גילה את "אוויר האש" – החמצן. בגלל תנאי התקשורת במאה ה-18 היה שלה מבודד מעולם המדע האירופי, למרות שהתכתב עם לבואזיה וקיבל ממנו עותק מספרו הראשון. שֵׁלֶה כתב ספר שבו תיאר את היסוד החדש שגילה, החמצן, אבל הספר לא יצא לאור עד 1777. אז כבר היו מודעים לעובדה כי ג'וזף פריסטלי גילה את החמצן ב-1774, כך שהכבוד ניתן לו ולא לשֵׁלֶה שגילה את היסוד שנתיים קודם לכן. הוא גילה יסודות נוספים: בריום, כלור, מגנזיום, מוליבדן וטונגסטן. כן גילה תרכובות רבות: פלואור מימני, סיליקון פלואורי, גפרית מימנית וציאניד מימני. הוא בודד, טיהר ותיאר תכונות של תרכובות רבות מאוד. ב-1775 הוענקה לו חברות באקדמיה המלכותית למדעים, כבוד שלא הוענק קודם לכן לרוקח. עבודתו עם רעלים רבים, בעיקר ציאניד, גרמה להתדרדרות בריאותו והוא מת בהיותו בגיל 43 בלבד. רק כמאה שנה לאחר מותו עברו שני סטודנטים על כתביו שהוחזקו באקדמיה המלכותית השוודית למדעים והביאו לאור ב-1892 את תרומתו המדעית החשובה. קישורים חיצוניים קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:מגלי יסודות כימיים קטגוריה:כימאים שוודים קטגוריה:ילידי 1742 קטגוריה:נפטרים ב-1786	2023-12-01T21:43:07
זיכרון גישה אקראית	זיכרון גישה אקראית או זיכרון גישה ישירה (RAM, ראשי תיבות של Random Access Memory) הוא שם כללי למספר רב של סוגי זיכרון מחשב, המתאפיינים כולם ביכולת המעבד לגשת ישירות לכל תא בזיכרון לפי כתובתו, לכתוב בו ולקרוא ממנו. ההתייחסות הנפוצה לזיכרון מחשב היא למעשה התייחסות לזיכרון הגישה האקראית הראשי שלו. סוג הזיכרון הנמצא בשימוש נפוץ ביותר בימינו הוא DRAM. זיכרון מסוג זה הוא זיכרון נדיף (volatile), שדורש רענון (refresh) מספר פעמים בשנייה כדי לשמור את תוכנו. מסיבה זו, זיכרון DRAM מאבד את תוכנו עם ניתוק הזיכרון ממקור האנרגיה שלו. היסטוריה ממוזער\|שמאל\|200px\|זיכרון קו משהה כספיתי של ה־ENIAC ממוזער\|שמאל\|200px\|זיכרון ליבה מגנטית של מחשב CDC 6600, 64x64 סיביות (512 בייטים). ממדי הרכיב הם 10.8 x 10.8 ס"מ. זיכרון מסוג זה הוא ה־RAM הראשון שזכה לתפוצה נרחבת ארכיטקטורת פון נוימן היא מודל שהציע בשנות הארבעים המתמטיקאי ג'ון פון נוימן למבנהו של המחשב. במודל זה, זיכרון המחשב משמש הן לאחסון התוכנית והן לאחסון הנתונים שתוכנית זו קוראת או כותבת בעת ביצועה על ידי המעבד. מרבית המחשבים בנויים על־פי מודל זה. במימוש המקובל של ארכיטקטורה זו, זיכרון המחשב הוא זיכרון גישה אקראית. בראשית ימי המחשוב, רבים מסוגי הזיכרון הזמינים לא היו מסוג "זיכרון גישה אקראית". אחד מסוגי הזיכרון הנפוצים היה קו משהה כספיתי . סוג זה היווה את הזיכרון העיקרי של המחשב המסחרי הראשון – ה-ENIAC. בהתקני זיכרון אלו, הגישה לזיכרון היא סדרתית, כלומר בכל רגע נתון כתובת מסוימת בזיכרון זמינה לקריאה או כתיבה, וכדי לקרוא או לכתוב מכתובת כלשהי, על המחשב להמתין שתורה של אותה כתובת יגיע. סוג נוסף נקרא "שפופרת ויליאמס" . זיכרון זה בנוי משפופרת קרן קתודית, ומבוסס על ה"זיכרון" של חומרים פוספורסצנטיים, שמאירים כאשר פוגעת בהם קרן האלקטרונים. שפופרת אופיינית זוכרת 1,024 או 2,560 סיביות. הזיכרון מהיר יותר מזיכרונות המבוססים על קווים משהים, אך סובל מבעיות אמינות, ותפוצתו הייתה מצומצמת. בכמה מהמחשבים הראשונים נעשה שימוש בתוף מגנטי כהתקן זיכרון. כדי לקרוא או לכתוב לכתובת בזיכרון, יש להמתין עד שהמקטע המתאים בתוף יחלוף מול הראש הקורא, ולכן הזיכרון הזה אטי. למרות חסרונות אלו, המחיר והאמינות נתנו לטכנולוגיה זו מקום והצלחה מסוימת במחשבים הראשונים. המחשב הראשון שיוצר בייצור סדרתי, ה-IBM 650, עשה שימוש בזיכרון זה. החל מאמצע שנות ה־50 של המאה ה־20, בעקבות מספר המצאות, התפשט השימוש בסוג חדש של זיכרון – זיכרון ליבה מגנטית. זהו זיכרון הגישה האקראית הראשון שזכה לתפוצה רחבה. טכנולוגיה זו עדיפה כמעט מכל בחינה על טכנולוגיות הזיכרון שקדמו לה: צפיפות, אמינות, מהירות, צריכת הספק ומחיר. יתרון נוסף הוא שזיכרון זה אינו נדיף, ושומר על תוכנו גם כאשר אספקת החשמל נפסקת. הזיכרון מבוסס על העיקרון הפיזיקלי של חֶשֶל מגנטי (היסטרזיס), לפיו ניתן למגנט חומרים מסוימים, כמו הפריט , והם "זוכרים" את מצב המיגנוט שלהם. הזיכרון בנוי ממערך של טבעות פריט בצורת טורואיד . בכל טבעת עוברים שלושה או ארבעה כבלים, ובאופן זה הן מהוות למעשה ליבה של שנאי, ומתמגנטות בכיוון אחד או בכיוון ההפוך כתוצאה ממעבר זרם חשמלי בכבלים. כל אימת שבאחת הטבעות מתהפך כיוון המיגנוט, הטבעת משרה זרם חשמלי בכבל נוסף, המשמש לקריאת הזיכרון. תוך זמן לא רב החליף זיכרון הליבה את כל התקני הזיכרון שקדמו לו. במקביל להשתכללות והתחזקות המחשבים, השתכלל גם זיכרון הליבה, כאשר הכיוון העיקרי היה מיזעור, ליצירת זכרונות גדולים יותר ויותר. תהליך הייצור, שדורש השחלת כבלים דקים ביותר בליבות קטנות יותר ויותר היה כמעט כולו ידני, חרף ניסיונות רבים לאוטומציה. כמעט החל מהצגתו, ועד שהוחלף על ידי זכרונות מוליכים למחצה במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20, שלט זיכרון הליבה בכיפה, ללא תחרות. במקביל למזעור, ירד גם מחירו בהתמדה. בראשית ימיו, מחירה של סיבית זיכרון ליבה היה בערך דולר אמריקאי אחד, ובאחריתם בערך סנט. ניתן לממש התקני זיכרון גם באמצעות שערים לוגיים, שהם רכיבי החומרה העיקריים מהם בנויים מחשבים. בראשית ימי המחשוב השתמשו במנורות רדיו למימוש שערים לוגיים, ועקב כך שימוש בשערים לוגיים למימוש זיכרון היה מוגבל מאוד, משיקולים של נפח, הספק ומחיר. לאחר המצאת הטרנזיסטור ב־1948, ובייחוד עם התפשטות השימוש במעגלים משולבים, התקני זיכרון הבנויים על מוליכים למחצה דחקו את רגלי כל התקני הזיכרון האחרים, ולמעשה החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 כל התקני הזיכרון המיוצרים מבוססים על טכנולוגיה זו, כאשר רובם ככולם נחשבים ל"זיכרון גישה אקראית". זיכרון קריאה בלבד – ROM קיימים התקני חומרה שהם "כמעט כמו" זיכרון, והמכונים "זיכרון קריאה בלבד". התקנים אלו, המאפשרים גישה אקראית, לא עונים על ההגדרה המקובלת לזיכרון מחשב, משום שהמעבד אינו יכול לכתוב לתוכם, אלא רק לקרוא מהם מידע שנכתב מראש. נהוג להבחין בין מעין זיכרון זה לבין זיכרון רגיל, ובהתאם ניתן למצוא בהרבה הסברים חלוקה של זיכרון המחשב ל־ROM ול־RAM. ניתן לומר כי ההבדל העיקרי בין ROM (זיכרון לקריאה בלבד) לבין RAM (זיכרון לגישה אקראית) הוא ש־RAM מחזיק במידע זמני ומקצה זיכרון על מנת להפעיל תוכנית מסוימת, ולפיכך דורש "כוח" (מקור מתח חשמלי) מהמחשב. לאחר שההקצאה מהזיכרון לתוכנית מסוימת הסתיימה, הזיכרון הזמני שהוקצה, מפונה לטובת תוכנית אחרת המופעלת ברקע, ולכן הוא נקרא גם זיכרון זמני או זיכרון נדיף. עם ניתוק הזיכרון ממקור האנרגיה שלו, הוא מאבד את תוכנו. מהירות הזיכרון בנוסף לפרמטר של נפח הזיכרון שנמדד בבתים, ביחידות שגדלו במשך השנים, מקילובייט למגהבייט ועד לגיגהבייט בתחילת המאה ה־21, ישנו פרמטר של מהירות הזיכרון שנמדד במספר פעולות בשנייה (הרץ). ככל שפיתוח הזיכרונות התקדם כך הואצה מהירותם. רכיב זיכרון מסוג DDR (בשנת 2006), למשל, פעל לרוב במהירות של 400MHz, ואילו רכיב DDR3 הואץ ב־2011 עד 2,000 MHz. רכיבי DDR4 הואצו למהירות של יותר מ-5,600MHz בשנת 2019.https://betanews.com/2019/01/22/hyperx-ddr4-5608mhz-ram/ האצת הגישה לזיכרון אף שמהירות הזיכרון גדלה במהלך השנים באופן דרמטי, עדיין קיים פער בין מהירות הזיכרון למהירות המעבד. מעבדים מודרניים פועלים בקצב הגבוה באופן משמעותי מקצב העבודה של הזיכרון, ולכן נוצר צוואר בקבוק בגישה לזיכרון. התמודדות עם בעיה זו היא באמצעות הוספת זיכרון מטמון המוטמע במעבד עצמו (או בקרבתו) וניהול מדרגי של הזיכרון. זיכרון המטמון הוא זיכרון מחשב מהיר שקיבולתו קטנה, ותפקידו לצמצם את הגישה לזיכרון הראשי המאופיינת באיטיות ביחס למהירות המעבד. הגישה של המעבד אל זיכרון המטמון היא הישירה והמהירה ביותר, ועל כן פעולות של המעבד על נתונים מזיכרון המטמון, הן מהירות הרבה יותר מאלה המתבצעות על נתונים מהזיכרון הראשי. מבנה הנתונים בזיכרון יחידת הנתונים הקטנה ביותר של הזיכרון היא סיבית (ביט), שלה שני ערכים בלבד: 0 או 1. ההבחנה בין שני ערכים אלה מיושמת בשני סוגים של מתח חשמלי, כשאחד מייצג את ה־0 והשני את ה־1. גישת המעבד לזיכרון נעשית ביחידה גדולה יותר – בייט (Byte), המורכבת, במחשבים מודרניים, מ־8 סיביות. לכל בית יש כתובת, המשקפת את מספרו הסידורי מתחילת הזיכרון. הנתונים נשמרים בזיכרון המחשב בשיטת סדר בתים. שתי יחידות נתונים אלה מתקיימות גם בנתונים המאוחסנים באמצעי לאחסון נתונים. יחידת נתונים נוספת, המאפיינת רק את הזיכרון והמעבד, היא המילה. במחשבי סדרת IBM System/360, שיצאה לעולם בשנת 1964, נקבע גודל מילה של 32 סיביות (ארבעה בתים). גודל זה של מילה הפך מאז למקובל ביותר, וגם במחשבים אחרים מקובל גודל מילה השווה לגודל זה, למחציתו או לכפליים ממנו. במעבד אינטל 8086, למשל, גודל מילה הוא 16 סיביות. לגודל המילה יש השפעה גם על גודל הזיכרון המרבי במחשב, משום שמילה (או חלק ממנה) משמשים לרישום הכתובת. לדוגמה, מעבד עם מילה בגודל 32 סיביות מאפשר שימוש בזיכרון שגודלו עד 4GB (4,294,967,296 בתים) משום שבעזרת 32 סיביות ניתן לייצג ערכים שונים. בשנותיה הראשונות של מערכת 360 שימשו רק 24 סיביות מתוך המילה לרישום כתובת, ולאחר מכן נוצלו למטרה זו 31 סיביות, כדי לאפשר זיכרון מרבי גדול יותר. הזיכרון הוא רצף אחיד של ביטים, בתים ומילים. המשמעות לרצף זה ניתנת על ידי המעבד, הרואה חלק ממנו כרצף פקודות בשפת מכונה ומבצע אותן, ועל ידי התוכנה, הרואה חלקים מרצף זה כטקסט (בשיטות שונות של קידוד תווים), כמספר שלם (לפי סדר הבתים המתאים למעבד), כמספר בנקודה צפה, וכו'. השימוש בזיכרון זיכרון המחשב משמש לאחסון התוכנית שהמחשב מבצע ולאחסון הנתונים שתוכנית זו קוראת או כותבת בעת ביצועה על ידי המעבד. בהתאם לכך, תוכנו של הזיכרון משתנה תוך כדי פעולת התוכנית. בעיקר משתנה החלק שבו נמצאים הנתונים המעובדים, אך לעיתים משתנה גם החלק שבו נמצאת התוכנית (הוא בוודאי משתנה כאשר התוכנית המתבצעת מוחלפת באחרת). בנוסף לזיכרון, רוב המחשבים מכילים גם אמצעי אחסון חיצוניים, שתוכנם נשמר לטווח ארוך, ובהם דיסק קשיח, תקליטור, דיסק און קי ועוד. בעבר כונו שני הסוגים הללו "זיכרון ראשי" ו"זיכרון משני", בהתאמה. גודל הזיכרון שהמחשב זקוק לו תלוי ביישומי המחשב אותם מפעיל המשתמש וביעילות מערכת ההפעלה של המחשב. מערכות ההפעלה ותוכנות מחשב בכלל דורשות כמות מינימלית של זיכרון RAM כדי לפעול כהלכה. במחשבים אישיים, להרצת מערכת חלונות XP נחוץ זיכרון של לפחות 128 מגה בייט RAM כדי לפעול באופן מלא. מחשבים בעלי 64–128 מגה בייט עדיין יכולים להשתמש במערכת ההפעלה הזו, אך חלקים מהפונקציונליות שלה יהיו מנוטרלים. במחשב עם פחות מ־64 מגה בייט אין אפשרות להתקין את המערכת. במקרים רבים, הגדלת הזיכרון (אם על ידי הוספת כרטיס זיכרון, או על ידי החלפת כרטיס קיים בגדול יותר) משפרת את ביצועי המחשב. במחשבים הראשונים שימש הזיכרון את מערכת ההפעלה, ובנוסף לה תוכנית אחת בלבד (בזמן נתון), שלרשותה עמד כל יתר הזיכרון של המחשב. בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 נוצרו מערכות הפעלה הפועלות בריבוי משימות, כך שבזיכרון שכנו בזמן נתון תוכניות אחדות, שכל אחת מהן קיבלה לשימושה נתח מהזיכרון, שנקרא מחיצה. זיכרון וירטואלי הצורך בזיכרון גדול יותר, יחד עם מחירו הגבוה של זיכרון RAM הובילו בשנות ה־70 של המאה ה־20 לפתרון של זיכרון וירטואלי, שבו הזיכרון העומד לכאורה לרשות התוכניות המבוצעות גדול משמעותית מהזיכרון הפיזי. זיכרון וירטואלי הוא מרחב זיכרון מדומה העומד לרשות תהליך, והוא גדול מהזיכרון הפיזי המשמש תהליך זה. מרחב הזיכרון הווירטואלי נמצא על אמצעי לאחסון נתונים (כגון דיסק קשיח), והחלקים מתוכו הנחוצים למעבד בזמן נתון מובאים לזיכרון הממשי על ידי מערכת ההפעלה, תוך שהם מחליפים חלקי זיכרון שאין בהם צורך באותו רגע. הגישה לזיכרון הווירטואלי נעשית בשיטת דפדוף. כל כתובת זיכרון שאליה ניגש המעבד היא כתובת וירטואלית המורכבת ממקטע (segment) והֵסֶט (offset). תפקיד היחידה לניהול זיכרון, רכיב חומרה הקיים בדרך כלל במעבד, להפוך את הכתובת הווירטואלית המתבקשת לכתובת פיזית בעת הפנייה לזיכרון. בסיסו של הזיכרון הווירטואלי בעובדה שגם תוכנית הזקוקה לזיכרון רב, אינה זקוקה לכולו בבת אחת, אלא משתמשת בזמן נתון רק בחלק מהזיכרון הכולל שהיא צורכת, ולכן די בהחזקתו של חלק זה בלבד בזיכרון הפנימי, עם אפשרות להחלפתו לפי הצורך, בלי שהחלפה זו תפגע משמעותית בביצועי המחשב. הצגת תוכן הזיכרון תוכנו של הזיכרון ברגע נתון מעניין לעיתים את המתכנת, בעת שהוא עוסק בניפוי שגיאות. למטרה זו באפשרותו לקבל תדפיס זיכרון (core dump), המציג לו את מלוא תוכנו של הזיכרון ששימש את התוכנית הנבדקת ברגע שבו נפסקה פעולתה. כיוון שגודל בית בזיכרון הוא 8 ביטים, מוצג הזיכרון בבסיס הקסדצימלי, שבו שתי ספרות מייצגות בית אחד. בתדפיס זה התוכנה מוצגת בשפת מכונה, המובנת רק למתכנתי שפת סף. מימוש פיזי של זיכרון גישה אקראית זיכרון ליבה מגנטית זיכרון ליבה מגנטית (Magnetic-core memory) היה הדרך הנפוצה למימוש זיכרון גישה אקראית בשנים 1955–1975. יחידת הזיכרון הבסיסית, ביט, מומשה על ידי טבעת ניתנת למגנוט בשתי דרכים, שדרכה עברו שני חוטים, בצורת שתי וערב. גישה לטבעת מסוימת, לקריאה ולכתיבה, נעשתה באמצעות העברת זרם חשמלי בשני החוטים העוברים דרכה. בסוף שנות ה־70 הוחלף זיכרון זה בזיכרון עשוי מוליכים למחצה. סוגי זיכרון מבוססי מוליכים למחצה קיימים סוגים רבים של זיכרון מבוסס מוליכים למחצה. שני הנפוצים בהם מוכרים בדרך כלל כ־SRAM ו־DRAM זיכרון סטטי – SRAM SRAM, או Static RAM הוא מימוש זיכרון באמצעות טרנזיסטורים. המימוש הנפוץ הוא באמצעות מעגל פליפ פלופ. התקני SRAM דורשים לפחות שישה טרנזיסטורים לכל סיבית של זיכרון. התקנים אלו מהירים מאוד, ואינם דורשים רענון ("Refresh") של תוכן הזיכרון. לעומת התקני DRAM, התקן SRAM הוא מהיר יותר, אך צפוף פחות (כלומר רכיב באותו גודל מכיל פחות זיכרון), צורך הספק גבוה יותר, ויקר יותר. זיכרון דינמי – DRAM שמאל\|ממוזער\|250px\|כרטיסי DDR בנפח 512 מגהבייט ובתדר 400 מגהרץ DRAM או Dynamic RAM הוא התקן זיכרון בו נשמר תוכן הזיכרון בהתקן דמוי קבל. כיוון שסיבית בודדת של זיכרון נשמרת בקבל יחיד (לעומת מספר טרנזיסטורים בהתקני זיכרון אחרים), זיכרון DRAM מספק צפיפות גבוהה ביותר ומחיר (משוקלל לגודל הזיכרון) נמוך יותר מרוב סוגי הזיכרון האחרים. חסרונו של זיכרון זה הוא בעובדה שיש לרענן אותו כל הזמן. משמעות הרענון היא חידוש המטען בקבל, שבגלל הפסדים של זרם זליגה הולך ופוחת כל הזמן. פעולת הרענון עלולה לעכב את הגישה לזיכרון: אם המעבד מנסה לגשת לכתובת מסוימת בדיוק ברגע שמעגלי הרענון מרעננים אותה, הגישה מהמעבד מתעכבת. השימוש היעיל ביותר ב־DRAM מודרני מתבצע על ידי גישה ב"פרצים" ("Bursts"), כלומר קריאה מן הזיכרון של מספר מילים שנמצאות בכתובות רציפות. גודל הפרץ האופטימלי תלוי בסוג הזיכרון, אך הגודל המקובל הוא ארבע מילים: קריאה בפרץ אחד של ארבע מילים בכתובות רציפות בזיכרון מהירה בהרבה מקריאה של ארבע מילים שנמצאות כל אחת בכתובת אחרת. בגלל שתי תכונות אלו (המתנה לרענון והעדיפות לקריאה בפרצים), אפשר לומר ש־DRAM למעשה חורג מעט מהגדרת "זיכרון גישה אקראית". למרות זאת מקובל כיום להתייחס ל־DRAM כאל זיכרון גישה אקראית. זיכרון מסוג DRAM הוא הזיכרון הנפוץ ביותר בשימוש בימינו, וקיימים דורות רבים של טכנולוגיה זו (ראו להלן). סוגים נוספים של זיכרון מוליכים למחצה קיימים סוגים נוספים רבים של זיכרון מוליכים למחצה, כולל סוגים של זיכרון לא נדיף ("Non-volatile"), ובהם זיכרון בועות, וסוגים נוספים מפותחים כל הזמן. עם זאת, בגלל הצלחתה של התעשייה האלקטרונית להמשיך ולייצר DRAM בצפיפות הולכת וגדלה ומחיר הולך ויורד, אין סיבה לחשוב שאחד מהסוגים הנוספים הללו יהפוך לסוג הזיכרון העיקרי בשימוש. כרטיסי זיכרון גישה אקראית שמאל\|ממוזער\|200px\|זיכרונות RAM מלמעלה למטה:DIP, SIPP, SIMM 30 pin, SIMM 72 pin, DIMM (168-pin), DDR DIMM (184-pin). למעט הפריט העליון, כל הפריטים הם כרטיסי זיכרון כרטיסי זיכרון גישה אקראית הם לוחות של מעגלים מודפסים שבקצה האחד שלהם יש משטח עם קצוות מתכתיים חשופים הננעץ בחריצים המיועדים לכרטיסי הזיכרון, בלוח האם. הרכיבים הבולטים ביותר בכרטיסים הם סדרה של שבבים גדולים וזהים, שבבי הזיכרון. סוגי כרטיסי זיכרון RAM, על פי האות החשמלי שהם מתאימים לו: DDR3 DDR2 DDR SDRAM SDRAM RDRAM EDO ראו גם RAM Drive Memtest86 זיכרון עבודה קישורים חיצוניים How RAM Works by Jeff Tyson and Dave Coustan Ultimate Memory Guide, HOW MEMORY WORKS, Kingston Tools הערות שוליים קטגוריה:חומרה קטגוריה:זיכרון מחשב קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות	2024-10-07T21:12:07
היסטוריה של הפיזיקה עד המאה ה-20	פיזיקה היא חקר הטבע, ובמיוחד חקר תופעות הטבע המדידות, כגון תנועתם של כוכבים, דינמיקה של גופים על פני כדור הארץ, תנועת נוזלים, חום, אור וכיוצא באלה. ההיסטוריה של הפיזיקה היא פירוט התהליכים והאירועים שבהם הועלו השאלות בתחומי הפיזיקה, כיצד התפתחו הכלים להתמודדות עם השאלות הללו - הכלים המחשבתיים והכלים הניסיוניים-טכנולוגיים, וכיצד התפתחו התורות הנותנות מענה לשאלות הללו, תורות המרכיבות את הפיזיקה המוכרת לנו עד למאה ה-20 וכן התורות אשר התגלו כבלתי נכונות ונחשבות עד למאה-20 כמיושנות. רבות מהשאלות שהעסיקו את הפיזיקאים עד המאה ה-20 הועלו כבר בעת העתיקה, אולם בעת ההיא לא היה הבדל ברור בין דת, מיסטיקה ומדע - והחיפוש אחר תשובות לשאלות הללו הובא במסגרת לימודים דתיים ומיתולוגיות. ביוון העתיקה התפתחה הפילוסופיה השואפת לתת מענה בין השאר גם לשאלות על מבנה החומר והיקום באמצעות טיעונים מבוססי הגיון. התחומים המיוחסים היום לפיזיקה היוו ענף של הפילוסופיה, שנחשבה פילוסופיה טבעית. גדולי המדענים הנחשבים עד המאה ה-20 כפיזיקאים, דוגמת אייזק ניוטון, נחשבו לפילוסופים טבעיים. בימי הביניים, בעיקר בעבודותיו של אבן אל-היית'ם, החלה להתפתח השיטה המדעית, שלפיה יש להכריע בין מודלים שונים של המציאות על סמך ניסוי, גישה שהיוותה בסיס למהפכה המדעית במאה ה-16. בתקופת המהפכה המדעית, החלה הפיזיקה להתגבש כענף נפרד מהפילוסופיה הטבעית. מהפכה זו מסמנת גם את תחילתו של תהליך ממושך של הפרדה בין המדע לבין הדת. המכניקה הניוטונית נחשבת לתחילתה של הפיזיקה הקלאסית, פיזיקה שהגיעה לשיאה במאה ה-19 עם גילוי משוואות מקסוול וחוקי התרמודינמיקה. תחילת המאה ה-20 מסמנת קו גבול חדש, שבו נופצו חוקי הפיזיקה הקלאסית ונולדה הפיזיקה המודרנית. ההיסטוריה של הפיזיקה קשורה באופן הדוק להתפתחות ענפים מדעיים נוספים, במיוחד המתמטיקה והכימיה. התפתחויות בפיזיקה דחפו ליצירת תורות מתמטיות כגון החשבון האינפיניטסימלי, שהיו חיוניות להתפתחות הפיזיקה. תגליות בכימיה, כהצגת הטבלה המחזורית, היו צעדים חשובים בדרך לגילויים בפיזיקה (במקרה זה לגילוי מבנה האטום ולתורת הקוונטים) שנתנו בסיס מתמטי לכימיה. התפתחות הפיזיקה הביאה לשינויים משמעותיים בעולם החומרי, במתמטיקה, בפילוסופיה ודרך פיתוח הטכנולוגיה, גם לשינויים חברתיים. פרהיסטוריה והעת העתיקה שמאל\|ממוזער\|230px\|אלוהים בורא את האור, ביום הראשון לבריאה. תחריט של גוסטב דורה בתרבויות קדומות רבות ישנן מיתולוגיות המכילות את סיפור בריאת העולם וכן סיפורים המספקים הסברים לשאלות כגון: מדוע עצמים שאינם נתמכים נופלים לארץ? מדוע יש לחומרים שונים תכונות שונות? מהי צורת כדור הארץ? כיצד מתנהגים עצמים שמימיים כמו השמש, הירח והכוכבים, ומדוע? לדוגמה, במיתולוגיה היוונית תנועת השמש מוסברת בכך שאל השמש (אפולו) נע כל יום בשמים במרכבה עשויה אש, וכן שברקים הם כלי המלחמה של זאוס מלך האלים. מספר רב של תרבויות קדומות עסקו בתצפיות אסטרונומיות. לחקר הכוכבים הייתה משמעות דתית רחבה בנוסף לחשיבות מעשית בחקלאות ובניווט, למשל. על פי מיקומי הכוכבים יכלו חקלאים לקבוע במדויק את עונות השנה. כך לדוגמה האתר סטונהנג' שבאנגליה שנבנה בין המאה ה-32 למאה ה-21 לפנה"ס, שימש על פי כמה תאוריות לתצפיות אסטרונומיות, והציר המרכזי שלו בנוי כך שהשמש תזרח דרכו ביום הארוך בשנה. גם הפירמידה הגדולה של גיזה המתוארכת לאמצע האלף השלישי לפנה"ס, וכן הפירמידות של המאיה מעידות על ידע אסטרונומי נרחב של בוניהם. הניצנים של האסטרונומיה המערבית החלו במסופוטמיה. כישוריהם החשבוניים של הבבלים איפשרו להם למדוד את המרחק לירח בדיוק מרשים. בימיו של נבונסר (747–733 לפנה"ס) החל להתבצע תיעוד שיטתי של תנועת הכוכבים, שאיפשר להם לגלות מחזוריות שונות, כגון מחזוריות של 18 שנה בין ליקויי הירח. תיעוד זה שימש את תלמי כאלף שנים מאוחר יותר, בבואו לתת מודל מתמטי לתנועת הכוכבים. יוון העתיקה "הנס היווני" יוון העתיקה, ערש התרבות המערבית, העלתה תרומות חשובות להתפתחות הפיזיקה במישורים רבים. הפילוסופיה העשירה שהתפתחה ביוון הציעה שפע של תורות והשקפות לגבי מהות העולם ומרכיביו. הפילוסופיה היוונית הייתה הראשונה שדגלה בהסבר נטורליסטי, ובהשקפה שניתן להכריע בין תאוריות שונות על סמך טיעונים מבוססי היגיון. בעיית השינוי שתי תפיסות עולם מתחרות שלטו בכיפה ביוון העתיקה. תפיסה אחת טענה שהעולם קבוע ובלתי משתנה והשנייה שהעולם בשינוי מתמיד. כך לדוגמה, פרמנידס (520–430 לפנה"ס) טען שהחומר חייב למלא את היקום בצורה אחידה לגמרי ומכאן שלא ייתכן מקום לשינוי ולתנועה. השינויים שאנו רואים הם אשליה. תלמידו זנון הציג שורה של טיעונים מתמטיים שהראו לכאורה ששינוי בלתי אפשרי. לעומתו, הרקליטוס, שלו מיוחס המשפט "אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים", טען שהעולם בשינוי מתמיד. תלמידו דמוקריטוס טען שהיקום בנוי מיחידות בניין יסודיות הקרויות "אטומים", המתחברים ומתנתקים זה מזה בלי הרף. אפלטון ועולם האידאות אפלטון הציג פילוסופיה מתוחכמת ששילבה מרכיבים מפילוסופיות השינוי ופילוסופיות המצב הקבוע. אפלטון טען שהמציאות הנראית לעין, שבה שינוי אפשרי, היא השתקפות של עולם נעלה יותר ובלתי משתנה הקרוי 'עולם האידאות'. כך, עצם בעולם, כגון שולחן, הוא חיקוי לא מושלם של השולחן הקיים בעולם האידאות. הפיזיקה של אריסטו אריסטו, תלמידו רב ההשפעה של אפלטון, פיתח תאוריה מתחרה לזו של מורו. במקום רעיון האידאה, אריסטו טען שלעצמים בעולם יש מהויות או פוטנציאלים הטמונים בהם. כוחות אלה נותנים להם את צורתם. כמו כן, הם שולטים על תנועתם. אריסטו סבר שכל הדברים בעולם הם תערובות של ארבעה יסודות: אדמה, מים, אוויר ואש. הרעיון העומד בבסיסה של תורת התנועה של אריסטו הוא שגופים שואפים להגיע למקומם הטבעי – גופים כבדים, העשויים בעיקר מיסודות האדמה והמים, שואפים להגיע לאדמה וגופים קלים, שעיקרם אש ואוויר, שואפים להגיע למעלה. אצל אריסטו מנוחה ותנועה הן שתי תופעות פיזיקליות שונות לחלוטין, ואי אפשר לראות באחת מהן מקרה פרטי של השנייה. התאוריה שפיתח אריסטו הסבירה בצורה משכנעת מגוון רחב מאוד של תופעות, למשל מדוע נוצה נופלת לאט יותר מאבן. עם זאת, היא התקשתה להסביר התמדה של חפצים בניגוד לכיוון תנועתם הטבעי, למשל התמדה של חץ הנורה למעלה. אריסטו טען כי וואקום אינו אפשרי בטבע, ולכן אוויר ממלא את הוואקום מתחת לחץ ודוחף אותו מעלה. הסבר זה נתפש על ידי ממשיכי דרכו כלא משכנע. התאוריה הפיזיקלית של תנועה ארצית שפיתח עתידה הייתה לשלוט בכיפה, בשינויים קלים, במשך כאלף שנים עד למהפכה המדעית. התפתחות המתמטיקה והשפעתה על הפיזיקה שמאל\|ממוזער\|250px\|ארכימדס: "תנו לי נקודת אחיזה ואוכל להזיז את העולם" ביוון העתיקה עברה המתמטיקה התפתחות של ממש. המתמטיקה האינטואיטיבית של ימי קדם, המבוססת על ניסוי וטעייה הפכה לריגורזית. במתמטיקה ובגאומטריה בפרט פותחו סטנדרטים חדשים של הוכחה המבוססים על גזירה לוגית של משפטים מאקסיומות, במקום הסתפקות בהדגמה של נכונות המשפט באמצעים אמפיריים. שיטה זו, שאינה אמפירית, תרמה להתפתחות המתמטיקה ואגב כך להתפתחות הפיזיקה. היוונים הקדמונים העלו לראשונה את הרעיון שהמתמטיקה יכולה לתאר את המציאות הפיזית, ובכך הניחו את התשתית לפיזיקה כפי שהיא מוכרת כיום. פיתגורס ותלמידיו גילו קשר בין אורכו של מיתר וצליל המופק ממנו, ובהשפעת תגלית זו האמינו שהמציאות כולה ניתנת לביטוי מתמטי ופיתחו תורה מיסטית סביב מושג המספר. השקפה זו נדחתה בימי הביניים, אך שבה ועלתה החל מהמאה ה-16 וניתן לראות את השפעתה על יוהאנס קפלר, שניסה לתאר את המציאות בלשון המתמטיקה, ושילב בעבודותיו רעיונות מיסטיים הקרובים לתורה הפיתגוראית. ארכימדס, שחי בסירקוזה במאה השלישית לפנה"ס ונחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים, חקר בין השאר את תורת המנופים, ואת חוקי הציפה (הקרויים על שמו). שיטת המיצוי שפיתח ארכימדס הייתה למעשה הבסיס לחשבון האינפיניטסימלי, תורה שפותחה כעבור 2,000 שנה, והייתה לכלי מרכזי בפיזיקה. התפתחות האסטרונומיה שמאל\|ממוזער\|150px\|איור של תלמי הישגיהם הנרחבים של היוונים בגאומטריה איפשרו להם לעמת מודלים שונים של היקום עם תצפיות אסטרונומיות. את הבסיס לתוכנית המחקר היוונית באסטרונומיה הניח אפלטון, אשר טען, בצורה שעלתה בקנה אחד עם התצפיות, שהכוכבים הקבועים הם חלק מכדור חיצוני מושלם הנע בתנועה מעגלית אחידה מסביב לארץ. אולם, כמה גרמי שמים (כוכבי לכת) סוטים מתנועה זו ולעיתים נעים לאחור. מושפע מהרעיונות הפיתגוראים על מרכזיות המתמטיקה בעולם, אפלטון ייסד תוכנית מחקר "להציל את התופעות", כלומר להסביר את תנועתם של כוכבי הלכת באמצעות שילוב מעגלים הנעים במהירות אחידה. אאודקסוס מקנידוס, תלמידו של אפלטון, אשר הקים מצפה כוכבים על גדות הנילוס, הציג מודל של היקום לפיו כוכבי הלכת נעים סביב הארץ על גבי 26 כדורים (spheres) מקוּנָנים (nested) ומסתובבים, שציריהם נטויים ביחס זה לזה. בספרו 'על השמים' (De Caelo), שהפך לטקסט לימוד מרכזי במהלך ימי הביניים פיתח אריסטו (384 לפנה"ס-322 לפנה"ס) את המודל ושכללו לכדי 55 כדורים. אריסטו נתן לכדורים ממשות פיזיקלית, וטען שהם אכן עשויים קריסטל, ואינם רק מכשיר מתמטי. מודל אחר התבסס לא על כדורים מקוננים אלא על שלושה מכשירים גאומטריים, האפיציקל, הדפרנט והאקואנט. את האפיציקל הציג לראשונה אפולוניוס מפרגה (המאה השלישית לפנה"ס), והוא פותח ושוכלל על ידי היפרכוס מניקאה. ככל שהמודל שוכלל יותר, הוא התאים טוב יותר לתצפיות האסטרונומיות, אך מאידך הוא הפך למסובך יותר. המודל הגיע לשיא שכלולו בעבודותיו של תלמי, שחי באלכסנדריה במאה השנייה לספירה. את עבודותיו האסטרונומיות סיכם תלמי בספר "אלמגסט" (למעשה זהו שמו של התרגום הערבי של הספר), וספר זה הפך לבסיס של האסטרונומיה במשך ימי הביניים ועד לתקופת המהפכה המדעית. המודלים המקובלים באסטרונומיה היוונית היו מודלים גאוצנטרים, שבהן השמש והכוכבים סובבים סביב הארץ. מודלים אלו הצליחו להסביר את כל התופעות הנצפות פרט לשינוי בעוצמת ההארה של מספר כוכבי לכת במהלך השנה. אריסטכוס בן סאמוס (המאה השלישית לפנה"ס) הציע מודל הליוצנטרי, שבו הארץ סובבת סביב השמש, שיכול להסביר זאת. אולם, מודל זה לא התקבל מארבע סיבות: ראשית, המודל לא היה מפותח מתמטית כמו מתחריו הגאוצנטריים. שנית, לא היה הסבר מדוע הארץ נראית במנוחה, ולמה, אם היא נעה, לא ניתקים ממנה עצמים במעופה. שלישית, אם הארץ משנה את מיקומה ביחס לכוכבים הקבועים, היינו מצפים להבחין בפרלקסה, אולם האסטרונומים היוונים לא הבחינו בתופעה זו (כיום ידוע שהכוכבים הקבועים נמצאים במרחק רב הרבה יותר ממה ששיערו היוונים, ולכן הפרלקסה קטנה מאוד, וניתן להבחין בה רק באמצעות טלסקופים משוכללים). רביעית, הארץ נתפשה כמקום מושבם של האלים והאדם. אף על פי שבמיתולוגיה היוונית כדור הארץ מתואר כשטוח ואף מתואר כי באחד ממסעותיו הגיע הרקולס עד לקצה העולם, היו מדענים יוונים ששיערו שכדור הארץ הוא עגול. ארטוסתנס, שחי במאה השלישית לפנה"ס, הצליח לקבוע את היקף כדור הארץ על ידי מדידת השינוי באורך הצל במקומות שונים באותה השעה. הערכתו הייתה גדולה בכ-15% מערכו הידוע של ההיקף. הודו וסין בעת העתיקה ובימי הביניים שמאל\|ממוזער\|200px\|פסלו של אריאבהטה בפונה מגנטיות המצפן הומצא בסין והעדות הכתובה הראשונה לגביו מגיעה מטקסט של שן קואו (Shen Kuo) משנת 1088. קואו (1031–1095), מדען, אסטרונום ואיש אשכולות סיני, ביסס לראשונה את ההבדל בין הקוטב הצפוני הגאוגרפי לקוטב הצפוני המגנטי. נוסף לעבודה זאת, קואו היה מתמטיקאי פורה ופיתח נוסחאות רבות שזכו לשימוש בטריגונומטריה, ובחשבון אינפינטיסמלי. בנוסף הוא ביצע מספר ניסויים באופטיקה, העיר על כך שדמויות מתהפכות כאשר מביטים עליהם דרך מראות קמורות. אסטרונומיה רישומים של תנועת הכוכבים נעשו בסין החל מהמאה ה-6 לפנה"ס. במאה ה-4 לפנה"ס החל קיטלוג של קבוצות הכוכבים, ובמאה הראשונה לספירה, ז'אנג הנג (78-Zhang Heng 139) קטלג 2,500 כוכבים, ומעל 100 קבוצות כוכבים. במאה ה-13 פעל בסין האסטרונום הגדול גו שוג'ינג (1231–1316). הוא הקים 27 מצפי כוכבים, חישב את אורך השנה כ-365.2425 יום (כלומר רק 26 שניות פחות מהערך המקובל היום) וביסס בשנת 1281 את לוח השנה הסיני. הטקסט ההודי המוקדם ביותר המוקדש לאסטרונומיה הוא ה"Vedānga Jyotiṣa" שפורסם בסביבות 1200 לפנה"ס. הטקסט מתאר את תנועת הכוכבים לצרכים דתיים ואסטרולוגיים. בעקבות כיבוש הודו על ידי אלכסנדר מוקדון הושפעה האסטרונומיה ההודית מהאסטרונומיה היוונית. במאה ה-5 לספירה פעל המתמטיקאי אסטרונום אריאבהטה (550-476 לסה"נ). אריאבהטה המציא את שיטת הספירה העשרונית (השיטה הנהוגה היום לייצוג מספרים), ותרם תרומות רבות לפיתוח הטריגונומטריה, ולשימוש בטריגונומטריה לצורך תיאור תנועת כוכבי הלכת. הוא גם חקר את ליקויי השמש והירח, וחישב את אורך השנה. במאה ה-6 וה-7 העיר אוג'ן שימשה כמרכז מתמטיקאי ואסטרונומי, אשר גדול מלומדיו היה בראהמגופטה (Brahmagupta; 598–668). בראהמגופטה תרם תרומות רבות לאלגברה ולטריגונומטריה, ובענף האסטרונומיה נתן שיטות לחישוב מיקומי כוכבים וטען שכדור הארץ עגול ונע. בשנת 770 לספירה הוזמן מלומד מאוג'ן לחצר הח'ליף מנצור על מנת ללמד את האסטרונומיה והמתמטיקה ההודית, והוא הביא איתו את כתביו של ברהאמגופטה שתורגמו לערבית. תור הזהב של האסלאם לפי האמונה המוסלמית, בשנת 610 לספירה התגלה, לפני מוחמד, במערה ליד מכה, מלאך וציווה עליו 'קרא!". מהתגלות זאת נולדה דת חדשה, האסלאם, והציווי 'קרא!' הפך למצווה הראשונה של הקוראן. במהלך המאות ה-7 וה-8 הקימו חסידיו של מוחמד אימפריה שהייתה גדולה בשטחה מהאימפריה הרומית ואיחדה שטחים ועמים רבים תחת שלטון, שפה, דת וקשרי מסחר משותפים. המוסלמים למדו מהתרבויות שאותן כבשו וכן מהתרבויות איתן באו במגע, כך לדוגמה בקרב טלס (751 לספירה) נשבו שבויים סיניים אשר לימדו את הערבים את אופן ייצור הנייר (אומנות שהומצאה בסין אך נשמרה על ידי הסינים בסוד). במהרה נבנו בפרס ובבגדאד בתי חרושת לייצור נייר שהוזילו בצורה ניכרת את מחיר הספרים. מהודו האסלאם ייבא בין השאר את השיטה העשרונית, ואת מושג האפס ומהאימפריה הביזנטית המוסלמים קנו את ספרי הפילוסופיה והמדע של חכמי יוון העתיקה ורומי. במאה ה-8 היתרגמו ההישגים הצבאיים של האימפריה המוסלמית לשגשוג כלכלי ולפריחה בכל תחומי האומנות והמדע, הקרויה תור הזהב של האסלאם. את ראשיתו של תור הזהב נהוג לראות בשנת 762, כאשר הח'ליף אל-מנצור מבית עבאס בנה במקום כפר קטן בשם בגדאד את הבירה המפוארת והמשגשגת של האימפריה. הח'ליף אל-מאמון (786–833) בנה בבגדאד את בית החוכמה שהיה ספרייה ומכון תרגום ומחקר. מלומדים מוסלמים תרו את האימפריה בחיפוש אחר כתביהם של מלומדים פרסיים הודים ויוונים, אותם הם תרגמו לערבית והפכו לזמינים לנחלת הכלל. המלומדים לא הסתפקו בתרגום אלא המשיכו את המחקר. המרכז המתחרה לבגדאד מבחינה מחקרית שכן בקורדובה, ובין מרכזי המחקר המרכזיים ניתן לציין גם את קהיר ומרוקו. מלומדים מוסלמים הגיעו להישגים יוצאי דופן ברפואה (ובין הרופאים המפורסמים של התקופה ניתן לציין גם את הרמב"ם שחי בקהיר), כגון המצאת סוגים רבים של ניתוחים, והמצאת האלגברה. בתחום הפיזיקה, המציאו המדענים המוסלמיים את האופטיקה, עשו מחקרים רבים באסטרונומיה, בדינמיקה – וכמו כן נתנו דגש רב ליצירת שיטה מדעית מבוססת ניסוי. בשנת 1258 בגדאד נכבשה על ידי המונגולים, נבזזה ונשרפה; יש הרואים בשנה זאת את סוף תור הזהב האיסלאמי, ואולם המלומדים והאומנים המוסלמיים המשיכו להנהיג את ההתפתחות התרבותית של העולם עד לשלהי המאה ה-16, כאשר בעקבות הרנסאנס החלה אירופה לקחת את ההובלה. הולדת האופטיקה שמאל\|ממוזער\|250px\|קמרה אובסקורה האופטיקה בצורתה המודרנית נולדה בעקבות עבודותיהם של מדענים אסלאמיים ביניהם אבן סינא (980–1037), אבו ריהן אל-בירוני (973–1048), קטב אל שירזי (1236 – 1311), קמל אל דין אל פריסי (1260–1320) ומעל כולם מעבודותיו של אבן אל-היית'ם. אבן אל-היית'ם נחשב למדען הגדול ביותר של התקופה. אל היית'ם ומדענים מוסלמים נוספים היו הראשונים שנתנו את ההסבר המקובל היום לראייה: שקרני האור יוצאות מהשמש פוגעות בעצמים ולאחר מכן מגיעות לעין (זאת בניגוד להסברים המקובל ביוון העתיקה שהאור יוצא מהעיניים). אל היית'ם הראה שהאור נע בקווים ישרים, ואל בירוני היה הראשון שגילה שמהירות האור גדולה בהרבה ממהירות הקול. אל היית'ם ואבן סינא מדדו את חוקי ההחזרה והשבירה של האור, ואל שירזי יחד עם אל פריסי היו הראשונים שנתנו את ההסבר הנכון לתופעת הקשת בענן, הסבר המבוסס על חוקי השבירה של האור. אל היית'ם המציא את הקמרה אובסקורה ואת תגליותיו בתחום האור פרסם בספר בשם ספר האופטיקה שנחשב יחד עם הפרינקיפיה של ניוטון לאחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה. אסטרונומיה שמאל\|ממוזער\|250px\|אצטרולב מהמאה ה-16 שמאל\|ממוזער\|250px\|דף מספרו של עבד אל-רחמן א-סופי "ספר כוכבי השבת". הספר מתאר מעל אלף כוכבים בפירוט רב, כולל התיאורים הכתובים הראשונים לגלקסיית אנדרומדא וענני מגלן. הדף שבתמונה מתאר את קוסנטלציית הקשת מדענים אסלאמיים היו הראשונים שביססו את האסטרונומיה כמדע בפני עצמו, הנפרד מהפילוסופיה הטבעית והנפרד מאסטרולוגיה. מבחינה דתית הקוראן מעודד את המוסלמים לחקור את הכוכבים כדי לאפשר להם לנווט טוב יותר, ואכן מדענים אסלאמיים שיכללו מכשירים לצפייה בכוכבים (כגון האצטרולב) לצורכי ניווט ואכן עד היום לרבים מהכוכבים המשמשים לניווט ישנם שמות ערביים. חקר תנועת הכוכבים, ובעיקר חקר תנועת הירח שימשו גם לקביעת ראש החודש (שהוגדר באסלאם כיום ההופעה של ירח בצורת מגל). מלומדים אסלאמיים תרגמו לערבית את עבודותיהם של אסטרונומים פרסיים, הודיים ויוונים. העבודה החשובה ביותר באסטרונומיה עד לאותה תקופה, עבודתו של תלמי תורגמה לערבית תחת השם 'אלמגסט' (שהפך לשם המקובל לספר זה עד ימינו – מכיוון שהטקסט המקורי אבד), ומלומדים ערבים ניתחו את תצפיותיו ואת מודל האפיציקלים שלו בעזרת הכלים של הטריגונומטריה שפותחו בהודו ושוכללו בארצות ערב, שהפכו את החישובים לפשוטים יותר. בנוסף הוקמו מצפי כוכבים בבגדאד, בדמשק ובמאה ה-13 הוקם מצפה כוכבים חשוב בעיר מראגה שבצפון איראן. בין הגילויים הניסיוניים החשובים היו העדויות הראשונות לסטיות מהמודל של תלמי, שהתגלו על ידי איבן אל שטיר, ועדויות ראשונות לכך שכדור הארץ מסתובב סביב ציר שהתגלו על ידי נסיר א-דין א-טוסי ועלי אל קושג'י מהמצפה במראגה. בזכות תגליות אלו ואחרים התקופה נקראת גם 'מהפכת מראגה', מהפכה שהניחה את היסודות ל'מהפכה הקופרניקאית'. בצד התאורטי מדענים אסלאמיים נחשבים למייסדים של האסטרופיזיקה, בכך שהם החלו לטעון שהחלל צפוף פחות מהאוויר, החלו להתגלות ממצאים לכך שהכוכבים אינם מוצקים, ושאותם כוחות המאפיינים תנועה על גבי כדור-הארץ מאפיינים גם את תנועת הכוכבים. אל-היית'אם ומדענים ערבים נוספים שיערו את חוק המשיכה בין מסות, שהתגלה מאוחר יותר על ידי גלילאו גליליי ואייזק ניוטון. התפתחויות בתחומים סמוכים מתמטיקה – אחת התרומות החשובות של המדע הערבי הגיעו מפיתוח ענפים במתמטיקה שלהם הייתה חשיבות רבה בהתפתחות הפיזיקה. מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי (על שמו קרוי המונח אלגוריתם) נחשב למייסד האלגברה, ומקור המילה "אלגברה" היא בכותרת ספרו של אל-ח'ואריזמי "חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה" ("חשבון ההשלמה וההקבלה"). בנוסף המלומדים הערביים למדו את ספריו של אריאבהטה, מלומד הודי, ומהם למדו את השיטה העשרונית לכתיבת מספרים, וכן את מדע הטריגונומטריה – שאותו הם שיכללו. אלכימיה – מלומדים ערביים העמיקו בחקר האלכימיה, ענף שבו על ידי ערבוב חומרים שאפו להפוך מתכות פשוטות לזהב, וכן ליצור את אבן החכמים – תרופה שתאפשר חיי נצח. האלכימיה מייסודה כללה שילוב של שיטות מדעיות יחד עם אמונות טפלות ומיסטיקה, אך היא יצקה את הבסיס לכימיה המודרנית. שיטות העבודה והחומרים שהתגלו בעבודותיהם של אלכימאים הפכו לכלים מרכזיים בפיזיקה. ימי הביניים באירופה התקופה שבין המאה ה-5 למאה ה-16 לספירה קרויה במערב בשם "ימי הביניים", ומציינת את התקופה שבין העת העתיקה והרנסאנס. תקופה זאת באירופה נחשבת כתקופה של קיפאון מדעי, בה הכנסייה שלטה על סדר היום הציבורי והמחקר המדעי הצטמצם לכדי העתקה ולימוד של כתבי הקודש וכתביהם של חכמי יוון העתיקה (בעיקר כתביו של אריסטו). מאידך, בתקופה זו הפכה ההשכלה הציבורית לרווחת יותר, הוקמו האוניברסיטאות הראשונות ויותר מדענים החלו להיות מועסקים באוניברסיטאות ובחצרות של נסיכים ומלכים. כתבים ערביים הכוללים את ה"אלמגסט", את "ספר האופטיקה" של אבן אל-היית'ם ונוספים תורגמו ללטינית, ויחד איתם הגיעו לאירופה תורות כמו האופטיקה, האלכימיה, האלגברה והטריגונומטריה. כמו כן חלו התפתחויות טכנולוגיות רבות הקשורות לשימוש באבק שרפה, בתותחים, במשקפיים ובטכנולוגיות הקשורות לספנות ונווטות ולמעשה נוצקו היסודות שיאפשרו את הפריחה הגדולה שתחל בתקופת הרנסאנס. תפיסת העולם התאולוגית-קוסמולוגית באירופה של ימי הביניים במאה ה-13 הכניסה הכנסייה הקתולית את הפיזיקה של אריסטו במסגרת השקפתה התאולוגית. התאולוג תומאס אקווינס שילב את התאוריות הקוסמולוגיות האריסטוטליות בתאולוגיה של הכנסייה. בימי הביניים סמכותה האינטלקטואלית של הכנסייה הקתולית הייתה בלתי מעורערת. היא דגלה בהשקפת עולם קוהרנטית וכוללנית, שבה משולבים יסודות פיזיקליים-אריסטוטליים ורעיונות תאולוגיים. היקום האריסטוטלי קיבל מקום ומשמעות החורגים בהרבה מתוכנו הקוסמולוגי. השמים נתפסו כמקום משכנו של האל, מרכז האדמה כמקום משכנו של השטן, והאדם נמצא בתווך – שם מקומו, על פי השקפת הכנסייה, על מהותו של האדם ויכולת הבחירה בין טוב לרע. מהפכה בתחום האסטרונומיה, אם כן, הייתה צריכה להיות בהכרח בעלת השלכות עמוקות גם על התאולוגיה. באותה תקופה שימשו התורות הללו כבסיס האידאולוגי של המשטרים הקיימים. סמכותו של מלך, למשל, נתפסה כנובעת במישרין מרצון האל. ערעור יסודות התאולוגיה היה אפוא בעל משמעות והשלכות מהפכניות חברתיות ופוליטיות. המהפכה המדעית באירופה (המאה ה-16 וה-17) תקופת הרנסאנס, שהחלה באיטליה במאה ה-14, הייתה תקופה של תחייה והתחדשות בכל ענפי התרבות, הרוח והמדע. המהפכה המדעית הייתה בראש ובראשונה מהפכה בשיטת המחקר המדעי: ביסוס המדע על ניסוי ועל תורות מתמטיות. בתחום הפיזיקה, חל שינוי בתפישת העולם; תנועת הכוכבים הוסברה בעזרת מודל לפיו כדור הארץ סובב את השמש ולא ההפך (ראו גם: המודל ההליוצנטרי). עבודותיהם של גלילאו גליליי ואייזק ניוטון ביססו את המכניקה והדינמיקה; נוסדה האופטיקה המודרנית, בעיקר בזכות עבודותיהם של יוהאנס קפלר, ניוטון וכריסטיאן הויגנס; הומצאו המצאות רבות, ביניהן הטלסקופ, המיקרוסקופ ושעון המטוטלת, שאפשרו מדידות מדויקות יותר ושלהן תהיה השפעה רבה על התפתחות הפיזיקה; כמו כן, חלו התפתחויות בשאר תחומי המדע – הביולוגיה, הכימיה, האלכימיה ומדעי הרפואה, שלהם תהיינה השפעות עקיפות אך משמעותיות על התפתחות הפיזיקה. בכל רחבי אירופה, החל מראשית המאה ה-16, היה מפץ של פעילות אינטלקטואלית, כתוצאה ממהפכת הדפוס - ממכבש הדפוס שהכפיל את מספרם ואת המגוון של ספרים בתפוצה כללית. אנשים יכלו כעת ללמוד ממקור ראשון יותר טקסטים מאשר אי פעם, במחיר זול בהרבה מאשר בעבר ובגישה קלה בהרבה ללא תלות בספריות של מנזרים. הפרסום מחדש בוונציה של הספרים המקוריים של ארכימדס עורר גל חדש של מחקר מתמטי, ומעתה והלאה עבודותיהם של חוקרים היו נגישות לעמיתיהם בארצות אחרות תוך מספר חודשים. הדפוס יצר שינוי ניכר ביותר ביעילות של התקשורת המדעית. אנשים שגרו במקומות רחוקים זה מזה יכלו מעתה לשתף פעולה. לפני 1500, גם אם הושגו הישגים מדעיים ומתמטיים הם לא הפכו לנחלת הכלל ולכן אבדו, אך החל מ-1550 לערך, החל תהליך של האחדת הידע וחוקר בתחום מסוים בתקופה זו קרא את החומר הישים לעבודתו שפורסם על ידי אחרים, דבר שאפשר לו להמשיך את מחקריו מעמדה עדכנית, ולא מאפס או כמעט מאפס. בנוסף, היריבות באירופה בין אומות שונות, במיוחד בין אנגליה, צרפת וגרמניה הובילה לתחרות בין הוגים שונים וניסיון של כל אומה לקדם את המדענים שלה, באופן פרדוקסלי הדבר גם גרר התייחסות לדעות של הוגים אחרים ולתרגום והפצה של ספרים בשפות אחרות. בעוד הספרים המסורתיים נכתבו תחילה בלטינית, עם הזמן הם פורסמו או תורגמו לשפות מדוברות, דבר שגרם לתפוצה נרחבת בהרבה - דוגמאות לכך הן ספרו של גלילאו, "השליח הכוכבי" באיטלקית (דבר שגרם את החרמתו על ידי הכנסייה) ותרגום ספרו של ניוטון מלטינית לצרפתית על ידי אמילי דה שאטלה. ביסוס המדע על ניסוי בימי הביניים באירופה הלימוד המדעי התבסס בעיקר על למידה של כתביהם של הפילוסופים של יוון העתיקה, ובראשותם אריסטו, ועל תיאור "ניסויי מחשבה" המבוססים על ניסיון יומיומי ושכל ישר. מדענים אסלאמיים, ובראשם אבן אל-היית'ם טענו שיש להשתמש בניסויים על מנת לבסס תפיסות מדעיות. ביסוס המדע על ניסוי הוא אחד הרעיונות המרכזיים שבוססו במהלך המהפכה המדעית. הסמל המפורסם ביותר לשיטה זאת היה גלילאו גליליי. בניסוי מפורסם (אם כי יש טענות שהניסוי מעולם לא התבצע באמת) של השלכת עצמים מהמגדל הנטוי בפיזה, הוא הראה שבנפילה חופשית, גופים בעלי משקלים שונים מגיעים לארץ בו זמנית. ניסוי זה סתר את התאוריה של אריסטו שהייתה מקובלת באותם ימים, לפיה ככל שמסתו של גוף גדולה יותר כך הוא יגיע מהר יותר לקרקע. גליליי תמך בתורתו של קופרניקוס, לפיה כדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא להפך, תאוריה שסתרה את עמדת הכנסייה. בשל כך הועלה למשפט, ונגזר עליו מאסר ממושך שלבסוף הומתק למאסר בית. משפט זה מסמל יותר מכל את הקרע שהחל להתהוות בין המדע לבין הדת. אירוע נוסף שהיה חשוב לביסוסה של השיטה המדעית החדשה הוא הופעתם של כוכבים חדשים בשמים בשנים 1540 ו-1604. תופעה זאת, שמוסברת היום על ידי התפוצצות סופרנובות, הייתה בעלות משמעות מיוחדת מכיוון שהיא סתרה את התורה של אריסטו, לפיה הספירה העליונה ביותר של הכוכבים היא מושלמת ולא ייתכנו בה שינויים. כדור הארץ והשמש שמאל\|200px\|ניקולאוס קופרניקוס, מחולל המהפכה הקופרניקאית שמאל\|ממוזער\|250px\|מערכת השמש (לא בקנה מידה) את ראשיתה של המהפכה המדעית נהוג לראות בעבודותיו של ניקולאוס קופרניקוס (1473–1543). קופרניקוס נתן מודל לתנועת כוכבי הלכת, לפיו השמש נמצאת במרכזה של מערכת השמש, וכדור הארץ ושאר כוכבי הלכת נעים סביבה במעגלים. מודל זה נקרא "המודל ההליוצנטרי", לעומת המודלים הגאוצנטריים שקבעו שכדור הארץ נמצא במרכז היקום. ספרו של קופרניקוס, "על תנועתם של גרמי השמים" (De revolutionibus orbium coelestium), התפרסם רק לאחר מותו ב-1543 עקב חשש להתנגשות דעות אלה עם השקפת הכנסייה הקתולית, שבדומה לדתות אחרות תמכה במודל הגאוצנטרי ושילבה אותו כחלק מהתאולוגיה שלה. שנת פרסום הספר נחשבת גם תחילת המהפכה הקופרניקאית ששינתה היבטים רבים בחשיבה על אסטרונומיה, פיזיקה, פילוסופיה ומדעים. המודל ההליוצנטרי שהציע קופרניקוס התבסס על מערכת האפיציקלים שעליה היה מבוססים המודלים הגאוצנטריים, ולמעשה היה מסובך יותר מהם משום שהכיל יותר אפיציקלים. השוני המהותי מהמודלים הגאוצנטריים, בנוסף לכך שהשמש הייתה במרכז ולא הארץ, היה שכוכבי הלכת תמיד במרכזו של מעגל ולא בנקודה אחרת בתוך מעגל, מה שנתפס על ידי קופרניקוס כהנחה לא תקינה. שמאל\|ממוזער\|150px\|יוהאנס קפלר יוהאנס קפלר (1571–1630) הושפע מקופרניקוס והציע מודל הליוצנטרי משלו. קפלר שנולד והתחנך בגרמניה, התקבל לחצרו של האסטרונום טיכו ברהה בפראג. טיכו היה האסטרונום הגדול ביותר בתקופה שקדמה לטלסקופ. קפלר סבר שמסלולי כוכבי הלכת תואמים את חמש הצורות הגאומטריות המושלמות, אך הוא מעולם לא הצליח ליישב את ההשערה הזאת בדיוק מספיק עם המדידות. משום כך פנה אל טיכו שברשותו היו המדידות המדויקות ביותר של המרחקים אל הכוכבים שהיו בנמצא באותה עת. טיכו קיבל את קפלר בחמימות לחצרו, אך חשש לתת לו גישה אל הנתונים מכיוון שהוא לא האמין במודל ההליוצנטרי (טיכו האמין במודל משלו - המודל הטיכוניאני - לפיו הכוכבים נעים סביב השמש, אך השמש נעה סביב כדור-הארץ). לאחר שרשרת של ויכוחים מרים, קיבל קפלר גישה אל הנתונים שנאספו לגבי התנועה של מאדים. בתחילה הכריז קפלר שהוא יצליח לפענח את הנתונים תוך חודשיים, ואולם המלאכה דרשה ממנו שבע שנים, ולבסוף הביאה אותו למסקנה שמסלוליהם של הכוכבים סביב השמש אינם מעגליים אלא אליפטיים. בכך נפטר קפלר ממערכת האפיציקלים המסובכת. בנוסף, הוא גילה שבתנועתם סביב השמש, הכוכבים מכסים שטחים שווים במרווחי זמן שווים – ומכאן שככל שהכוכבים קרובים יותר לשמש – כך מהירותם גדלה. כמו כן גילה שזמן המחזור של כוכבים יחסי לחזקה של המרחק שלהם מהשמש, ומכאן שככל שמרחקם של כוכבי הלכת מהשמש גדל, כך זמן המחזור שלהם גדול יותר. חוקים אלו ידועים היום בתור שלושת החוקים של קפלר. קפלר פרסם את ממצאיו בספרו האסטרונומיה החדשה בשנת 1609. הדינמיקה של גלילאו שמאל\|ממוזער\|150px\|גלילאו גליליי גלילאו גליליי (1564–1642) היה אחד המדענים הראשונים שחקרו את הדינמיקה לעומק. הוא גילה, בין השאר, שתנועה של גופים בנפילה חופשית היא פרבולית, וכן שזמן המחזור של מטוטלות אינו תלוי במשרעת (אמפליטודה) שלהן. בצעירותו ניסה גלילאו לתת ביטוי מתמטי לפיזיקת האימפטוס, שהתפתחה מהפיזיקה של אריסטו. אולם, מושג האימפטוס, שלא התיישב היטב עם הפיזיקה האריסטוטלית, היה מבולבל וקשה לכימות. כדי לתת ביטוי מתמטי לתופעות הטבע, גלילאו ויתר עליו לחלוטין ובנה תחתיו תורה חדשה של תנועת עצמים על פני כדור הארץ, שהחליפה את תורת התנועה של אריסטו. הרעיון העומד בבסיסה של תורת התנועה של אריסטו הוא שגופים שואפים להגיע למקומם הטבעי. לעומת זאת, העיקרון שעומד בבסיסה של תורת התנועה החדשה של גלילאו הוא עיקרון ההתמדה. עיקרון ההתמדה אומר שגוף נע כלשהו ימשיך בתנועתו כל עוד אין פועלים עליו כוחות חיצוניים. זה ההבדל היסודי בין תורת התנועה של גלילאו לזו של אריסטו: אצל אריסטו תנועה תמיד זקוקה לסיבה, כלומר לכוח מניע. לעומתו טוען גלילאו שתנועה, או לפחות המשך התנועה, אינה זקוקה לסיבה – התנועה נמשכת מאליה כל עוד לא מתערבים בה מבחוץ. מה שזקוק לסיבה הוא שינוי התנועה. הגוף הנזרק מספינה נעה נע יחד איתה לפני זריקתו. לפיכך, נוסף על תנועתו מעלה ומטה בעקבות הזריקה ובהשפעת הכובד, הוא גם ימשיך לנוע קדימה במהירות זהה למהירות הספינה. בסופו של דבר ישוב הגוף וייפול בנקודת הזריקה על הסיפון, ממש כפי שהיה עושה בספינה נחה, ומכאן שאין תוצאות הניסוי יכולות ללמדנו אם הספינה "באמת" נעה או נחה. באופן דומה אפשר לטעון שגם תוצאות ניסויים של זריקת גופים על פני כדור הארץ אינם מושפעים מתנועתו. לפי אריסטו שינוי זקוק תמיד לסיבה, וההבדל בין תורת התנועה שלו לזו של גלילאו וניוטון הוא בשאלה מהו שינוי. אצל גלילאו וניוטון אין הבדל עקרוני בין מנוחה לבין תנועה בקו ישר ובמהירות קבועה, ולפיכך אפשר לראות מנוחה כתנועה במהירות אפס. אצל אריסטו, לעומת זאת, מנוחה ותנועה הן שתי תופעות פיזיקליות שונות לחלוטין, ולפיכך אי אפשר לראות באחת מהן מקרה פרטי של השנייה. במסגרת תורת התנועה החדשה של גלילאו, אפשר, אפוא, לקבל את השערת קופרניקוס האומרת שהארץ נעה במהירות עצומה, אף על פי שבניסויים שאנו עורכים איננו חשים בתוצאותיה של תנועה זו. בשנת 1862 החל אסטרונום אנגלי בשם אדמונד היילי (1656–1742), שהיה ידוע בעיקר בזכות גילוי של כוכב השביט הנושא את שמו, להתעניין בחוקי קפלר. הוא ניסה לראות האם ניתן להשתמש ברעיונות של גלילאו על דינמיקה בשביל להסביר את תנועת הכוכבים ואת חוקי קפלר. כאשר הוא נכשל הוא נסע לבקר את ניוטון על מנת לשכנע אותו לחפש הסבר תאורטי לחוקים הללו. לתדהמתו, גילה היילי שניוטון כבר פתר את הבעיה אך לא פרסם את תוצאותיו. היילי מיהר לשכנע את ניוטון לפרסם את עבודותיו ואף מימן את פרסום הספר "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". המכניקה הניוטונית ממוזער\|150px\|אייזק ניוטון בשנה שבה מת גלילאו נולד מי שנחשב ליורשו וגם לאחד הפיזיקאים והמתמטיקאים החשובים ביותר בכל הזמנים: אייזק ניוטון (1643–1727). ניוטון הניח את היסודות לדינמיקה עם שלושת חוקיו הידועים: החוק הראשון טוען שאם על גוף לא פועלים כוחות, הוא ינוע במהירות קבועה הן בגודלה והן בכיוונה (מקרה פרטי הוא מהירות קבועה השווה לאפס, כלומר הגוף נמצא במנוחה מוחלטת); החוק השני קושר את השינוי בתנועה של גוף לכוחות שפועלים עליו (); החוק השלישי קובע כי כוח שגוף אחד מפעיל על השני, יגרור כוח תגובה של הגוף השני השווה בגודלו ומנוגד בכיוונו. ניוטון שיער שכל הגופים מושכים אחד את השני והכוח גדל ככל שהמרחק ביניהם קטן, הידוע כיום ככוח הכבידה (גרביטציה). בעזרת שלושת חוקיו וחוק הכבידה האוניברסלי, הסביר ניוטון את כל התופעות הניסיוניות אותן גילו גלילאו וקפלר וכן מגוון עצום של תופעות. אבן הכותרת של הישגיו הייתה הפתרון של הבעיה הדו-גופית: ניוטון הצליח להראות שמסלול של כוכב סביב השמש צריך להיות אליפטי, ולהוכיח באופן תאורטי את שלושת החוקים של קפלר. את העבודות האלו הוא פרסם בספר "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע". מתוך חוקי ניוטון נובעים כמה מהמושגים המרכזיים בפיזיקה: שימור התנע, שימור התנע הזוויתי ושימור אנרגיה. מתוך חוקי ניוטון עולה השקפת עולם דטרמיניסטית, שאומנם נוסחה לראשונה רק במאה ה-18, והיא שמתוך ידיעה של המיקומים ושל המהירויות של כל הגופים ברגע נתון, אזי ניתן לנבא את תנועתם החל מרגע זה והלאה, וכמו כן ניתן לחשב מה הייתה תנועתם בעבר. חוקי ניוטון הפכו לאבן הבסיס של הפיזיקה ב-300 השנים שלאחר מכן, עד היווצרותן של תורת היחסות ומכניקת הקוונטים. המצאת הטלסקופ ממוזער\|250px\|שרטוט של טלסקופ המבוסס על החזרת אור, כמו זה שפיתח ניוטון במאה ה-16 הומצא בהולנד הטלסקופ על ידי מדען ששמו אבד עם השנים (לאחר מכן ביקשו לעצמם מדענים ויצרני עדשות אחרים את זכות הראשונים על ההמצאה). גלילאו גליליי שמע על ההמצאה ומיהר לפתח מכשיר כזה בעצמו, ונראה שהיה המדען הראשון שהשתמש בטלסקופ על מנת להביט בכוכבים. המצאה זו הובילה לשרשרת של גילויים חדשים: גלילאו היה הראשון שראה את הירחים של צדק, הטבעות של שבתאי וכתמי השמש. השימוש במכשירים אופטיים על מנת להביט אל השמים שינה את פני האסטרונומיה. הולדת האופטיקה המודרנית הניסיון לשכלל טלסקופים הביא גם למחקר על אופן פעולתם. את הבסיס לאופטיקה המודרנית נהוג לראות בספרו של קפלר: "Astronomiae Pars Optica" (החלק האופטי של אסטרונומיה). ניוטון הראה באמצעות ניסוי מפורסם עם שתי מנסרות שהאור הלבן למעשה מורכב מכל צבעי הקשת, וכאשר אור נשבר בזכוכית, זווית השבירה שונה לכל צבע. בעקבות כך הוא פיתח טלסקופ המבוסס על החזרה של אור, באמצעות מראות כדוריות (ולא על עדשות השוברות אור). מהות האור כריסטיאן הויגנס הגה תורה על פיה האור הוא גל, והסביר את השבירה של האור בתנועה של חזית הגל כאשר היא עוברת בין חומרים (תווכים) שונים. לעומתו, ניוטון קידם תורה על פיה האור מורכב מחלקיקים. בעזרת תיאור זה קל יותר להבין את תופעת ההחזרה של האור על ידי מראות (אך קשה יותר להבין את תופעת השבירה). תורתו של ניוטון הפכה למקובלת, עד שב-1801 הוכיח תומאס יאנג בניסוי שני הסדקים שהאור הוא גל. בתחילת המאה ה-20, עם עבודותיו של אלברט איינשטיין והולדת מכניקת הקוונטים, הסתבר שהאור הוא למעשה שילוב של השניים - גל וחלקיק. צעדים ראשונים בחשמל שמאל\|ממוזער\|150px\|ויליאם גילברט תופעות אלקטרוסטטיות היו ידועות ליוונים הקדמונים, והם נקראים על שם המילה היוונית לענבר, שכן כאשר משפשפים חומרים בענבר מבחינים בתופעות חשמליות. תופעת המגנטיות מוזכרת כבר בכתבים סיניים המתוארכים למאה ה-4 לפנה"ס, ובעת העתיקה נעשה בתופעה שימוש לצורך בניית מצפנים. המחקרים של ויליאם גילברט מהמאה ה-17, על חשמל ומגנטיות נחשבים למחקרים המעמיקים הראשונים בתופעות אלו. גילברט פרסם את מחקריו בספר: "המגנט ועיניים מגנטיות ועל המגנט העצום כדור הארץ" (De Magnete, Magneticisque Corporibus, et de Magno Magnete Tellure) ובו תיאר ניסיונות על מודל של כדור הארץ לו קרא "'טרלה". בין השאר, הוא טען שכדור הארץ מתנהג כמו מגנט ענק וזו הסיבה שמצפנים מצביעים תמיד אל הצפון. הוא גם חקר רבות את תופעת החשמל הסטטי, שאותו ייצר בעזרת אבני ענבר. גילברט טען נחרצות שחשמל ומגנטיות אינם פנים שונות של אותה תופעה, אולם טענה זו הופרכה שנים רבות מאוחר יותר במחקריהם של מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק מקסוול על אלקטרומגנטיות. הידרוסטטיקה רוברט בויל (1627–1691) היה פיזיקאי ואלכימאי אירי הידוע בעיקר בזכות גילוי חוק בויל הקושר את הנפח של גז עם הטמפרטורה והלחץ שלו. חקר גם את תפקידו של האוויר בהתפשטות קול, את ההתרחבות של המים בעת קפיאתם וכן מחקרים על גבישים וחשמל. בלז פסקל (1623–1662) היה מתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי, אשר בנוסף על עבודותיו בתורת ההסתברות, חקר רבות התנהגות של נוזלים ועבודותיו למעשה ייסדו את ענף ההידרודינמיקה. המציא את המנוף ההידראולי והמשאבה ההידראולית. כיום יחידת מידה ללחץ קרויה על שמו. המציא גם את אחת ממכונות החישוב הראשונות. תגליות חשובות נוספות משאבת הוואקום הומצאה בשנת 1650 על ידי אוטו פון גריקה (1602–1686). הוא גם הראשון שהשתמש בברומטר כדי לבצע מדידות מטאורולוגיות. ניסויים בוואקום עתידים לשחק תפקיד משמעותי בהתפתחות הפיזיקה, ולאפשר את גילויים של האלקטרון, של מבנה הגרעין ושל החלקיקים האלמנטריים. הוואקום עתיד גם לאפשר המצאות טכנולוגיות כגון הנורה החשמלית, הדיודות הראשונות (שהיו מבוססות על שפופרות קתודיות) ואת מסכי הטלוויזיה הראשונים (CRT). שמאל\|ממוזער\|250px\|חוק הוק אלסטיות היא תופעה שנחקרה לראשונה לעומק על ידי רוברט הוק (1635–1703). הוא גילה את החוק הנושא את שמו, הקושר את הכוח שמפעיל קפיץ עם אורכו. המציא ושיכלל מכשירים רבים כגון מאזני קפיץ מיקרוסקופיים וכן מכשירים לחיזוי מזג אוויר. ידוע גם בזכות מחקריו בביולוגיה הכוללים את גילוי התאים. התפתחויות בתחומים סמוכים מתמטיקה במאה ה-17 חלו מספר פריצות דרך משמעותיות במתמטיקה, שלהן הייתה השפעה חשובה גם על התפתחות הפיזיקה. רנה דקארט (1596–1650) היה אחד הפילוסופים והמתמטיקאים החשובים בכל הזמנים, שהצליח למעשה לאחד את הגאומטריה עם האלגברה בעזרת המצאת מה שנקרא כיום מערכת צירים קרטזית. בכך ייסד את הגאומטריה האנליטית. כהוקרה על עבודתו, מערכת הצירים הסטנדרטיות נקראת על שמו השיטה הקרטזית. הגאומטריה האנליטית בתורה אפשרה את המצאת החשבון האינפיניטסימלי. כיום מגדירים מהירות כנגזרת של המיקום, ותאוצה מוגדרת כנגזרת של המהירות, כלומר הנגזרת השנייה של המיקום. חוקיו של ניוטון נותנים למעשה את משוואות התנועה של גופים, הקושרות את מיקום הגופים אל הנגזרת השנייה של המיקום, הנקראות משוואות דיפרנציאליות. אולם, המונח "נגזרת" לא היה קיים באותם זמנים, ולא הכלים המתמטיים להתמודד איתו; לכן נוצר צורך לפתח ענף חדש במתמטיקה שיעסוק במונחים אלו: החשבון האינפיניטסימלי. ענף זה אכן פותח על ידי ניוטון, ובמקביל, וככל הנראה באופן בלתי תלוי גם על ידי הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ (1646 – 1716). במהלך השנים הבאות התפתח ויכוח מר וארסי בין השניים (שהיו חלוקים בנושאים רבים בתחומי המדע, הפילוסופיה והתאולוגיה) לגבי זכות הראשונים על פיתוח התורה, דבר שייצר קרע גדול בין המדענים האנגלים והאירופים במהלך עשרות השנים הבאות, ולמעשה לפגיעה בהתקדמותו של המדע האנגלי. תורת ההסתברות המודרנית פותחה בעקבות עבודותיהם של פייר דה פרמה, בלז פסקל וכריסטיאן הויגנס. תורת ההסתברות אומנם פותחה כענף מתמטי טהור, אך היא עתידה למלא תפקיד מכריע בהתפתחות הפיזיקה: היא נותנת את הבסיס למכניקה סטטיסטית ולתרמודינמיקה. המאה ה-18 המאה ה-18 נתנה את הבמה לתנועת עידן האורות. תנועה זו כללה אנשי רוח, פילוסופים ומדענים (ביניהם דני דידרו, תומאס ג'פרסון, עמנואל קאנט, ברוך שפינוזה ווולטייר). מבחינה מדעית, סמלה של התקופה היה ייסודה של האנציקלופדיה המודרנית הראשונה בצרפת, שנקראה האנציקלופדיה הגדולה. במאה ה-18 באירופה המשיכו מדענים גדולים כגון פייר-סימון לפלס וז'וזף לואי לגראנז' את פיתוח החשבון האינפיניטסימלי ואת השלכותיו על הפיזיקה. דניאל ברנולי הניח את היסודות להידרודינמיקה ולאווירודינמיקה. במאה ה-18 התגלו לראשונה גזים אטומיים, החמצן והמימן, ונוסח לראשונה חוק שימור המסה על ידי אנטואן לבואזיה ובמקביל על ידי מיכאיל לומונוסוב. מכניקה אנליטית מאז עבודותיהם של ניוטון ולייבניץ, התפתחות החשבון האינפיניטסימלי והפיזיקה היו קשורות בקשר חזק זו לזו. בעיות פיזיקליות היו הזרז לפיתוחן של תורות מתמטיות ואלו מצידן הביאו להבנה עמוקה יותר של הפיזיקה. אחד מגדולי מדעני התקופה היה פייר-סימון לפלס (1749–1829), שנחשב ל"ניוטון הצרפתי". בספרו בן חמשת הכרכים "Mécanique Céleste", הפך לפלס את המכניקה הניוטונית מבוססת גאומטריה, למבוססת על חשבון אינפיניטסימלי. על שמו נקראת היום משוואת לפלס שבעזרתה השתמש כדי לתאר את השדה שיוצר כוח הכבידה, וכיום היא המשוואה המרכזית באלקטרוסטטיקה. הנגזרת השנייה המרחבית, קרויה על שמו הלפלסיאן. לפלס ידוע גם בזכות המצאת טרנספורם לפלס שיחד עם טרנספורם פורייה (על שם ז'אן-בטיסט ז'וזף פורייה (1768–1830)) הפכו לכלים מתמטיים חשובים מאוד בפיזיקה. ללפלס היו עבודות רבות נוספות גם באסטרונומיה, בהסתברות ובהידרודינמיקה. ימין\|ממוזער\|200px\|ז'וזף לואי לגראנז' ז'וזף לואי לגראנז' (1736–1813) היה מתמטיקאי ואסטרונום איטלקי. יחד עם לאונרד אוילר הוא פיתח שיטה הנקראת חשבון וריאציות. שיטה זאת משמשת לפתרון בעיות אופטימיזציה. לגראנז' הבין שאת הפיזיקה כולה ניתן לראות כבעיה של אופטימיזציה. לדוגמה, באופטיקה ניתן להבין את חוקי השבירה וההחזרה באופן שהאור בוחר במסלול המהיר ביותר מנקודת ההתחלה אל נקודת הסיום. באופן דומה הצליח לגראנז' להראות שהמסלולים של גופים במכניקה גם הם פותרים בעיה של אופטימיזציה והגודל שאותו הם מנסים לצמצם נקרא כיום על שמו, לגראנז'יאן. בכך ייסד לגראנז' את המכניקה האנליטית. אחד היתרונות של המכניקה האנליטית הוא פתרון בעיות הכוללות אילוצים. את עבודתו המשיך ויליאם רואן המילטון (1805–1865). עם ניסוח מתקדם אף יותר של חוקי המכניקה, שעתידה להיות חשובה מאוד להתפתחות תורת הקוונטים. ללגראנז' היו מחקרים רבים גם בתחומי האסטרונומיה ובתורת המספרים. מכניקת הזורמים שמאל\|ממוזער\|250px\|דניאל ברנולי מכניקת הזורמים (fluid dynamics) היא התחום בפיזיקה העוסק בתנועה של גזים ונוזלים. ראשיתה של מכניקת הזורמים נמצאת בעבודותיו של ארכימדס במאה ה-4 לפנה"ס, אשר גילה את חוק הציפה הקרוי על שמו, ובעבודותיהם של המדענים המוסלמים אל בירוני ואל חזני (מאה ה-11 וה-12 לספירה). במאה ה-17 תחום זה זכה להתעניינות מחודשת בזכות עבודותיו של הפיזיקאי האיטלקי אוונג'ליסטה טוריצ'לי (1608–1647). במאה ה-18 זכתה מכניקת הזורמים לניסוח שלה המוכר היום, בזכות עבודותיהם של לאונרד אוילר ודניאל ברנולי (1700–1782), פיזיקאי ומתמטיקאי הולנדי, שעבד רוב ימיו בשווייץ. ברנולי היה הראשון שקשר את תורת ההסתברות עם הפיזיקה ובכך ליצור ענף חדש בפיזיקה: המכניקה הסטטיסטית (שבתורה עתידה להיות הבסיס לתרמודינמיקה שתפותח רק בסוף המאה). ברנולי השתמש ברעיונות אלו בשביל לתאר את התנועה של נוזלים וגזים, וידוע היום בעיקר בזכות החוק הקרוי על שמו. חוק זה מהווה למעשה את הבסיס לאווירודינמיקה ולהתפתחות מדע התעופה. לאונרד אוילר (1707-1783) כתב את משוואות התנועה של זורמים, הקרויות היום על שמו. משוואות אלו היוו הכללה של חוקי ניוטון לרצף, והוא ניתח אותם בעזרת הכלים של המכניקה האנליטית. חוק שימור החומר בעקבות גילויו של המימן על ידי הנרי קוונדיש (1731–1810), ושל החמצן על ידי ג'וזף פריסטלי (1733–1804), החל אנטואן לבואזיה (1743–1794) לפרק באופן שיטתי חומרים ולאסוף את כל הרכיבים הנוצרים. מחקרים אלו הביאו אותו לבסס את ההרכב הכימי של חומרים שונים, ולנסח את חוק שימור החומר, הגורס שבכל תגובה כימית, המסה היא קבועה וזהה בתחילת התגובה ובסופה. חוק זה נוסח באותה תקופה, במקביל על ידי המדען הרוסי מיכאיל לומונוסוב (1711–1765). מחקרים אלו היוו את הבסיס למדע הכימיה המודרנית, והייתה להם השפעה רבה גם על התפתחות הפיזיקה. חשמל ניסוי העפיפונים: בנג'מין פרנקלין (1706–1790), מדינאי, איש רוח ומדע אמריקני. הוא ידוע בעיקר כאחת מהדמויות המרכזיות במלחמת העצמאות האמריקנית ואחד ממנסחי חוקת ארצות הברית. פרנקלין היה מדען חוקר בתחום החשמל; הניסוי המפורסם ביותר שלו היה ניסוי העפיפונים שבו הוא הצליח להראות שברקים הם למעשה התפרקויות של זרם חשמלי. מנועי הקיטור והמהפכה התעשייתית שמאל\|ממוזער\|250px\|חתך של מנוע קיטור מסוף המאה ה-19 כבר במאה הראשונה לספירה, הומצאה המכונה הראשונה המונעת בידי קיטור. מכונה זאת נקראה כדור איאולוס ופותחה על ידי הרון מאלכסנדריה. היא כללה כדור מלא במים, שממנו יוצאים צינורות. כאשר מחממים את הכדור מלמטה, הקיטור הנפלט ממנו גורם לכדור להסתובב. במאה ה-17 המציא אוטו פון גריקה את משאבת הוואקום הראשונה, ובהתבסס על תכנוניו יצרו רוברט הוק ורוברט בויל את משאבת האוויר הראשונה. המצאות אלו הובילו בתורם לגילוי חוק הגזים האידיאלים, וכן להמצאתם של מנועי הקיטור. מנוע הקיטור הראשון, שהושפע מרעיונות של דני פפן, נבנה בשנת 1697 על ידי תומאס סייוורי. תומאס ניוקומן שכלל את המנוע בשנת 1712 עם המצאת המנוע האטמוספירי. מנועים אלו זכו לשימושים מסחריים, בעיקר לשאיבת מים ממכרות פחם. מי שקידם את מנועי הקיטור יותר מכל היה ג'יימס ואט (1736 – 1819). ואט החל את דרכו המדעית כאשר התאפשר לו להקים בית מלאכה קטן באוניברסיטת גלאזגו. לאוניברסיטה היה דגם של מכונת הקיטור של ניוקומן, ואט שכלל אותו והמכונה הייתה הראשונה שהפכה את מכונות הקיטור לכלכליות ושימושיות למגוון רחב של יישומים. יחידת המידה להספק נקראת על שמו. מכונות הקיטור של ואט וממשיכיו זכו במהרה למגוון עצום של יישומים, בעיקר לשאיבת מים, להנעת אמצעי תחבורה (רכבות ואוניות) ולהנעת מכונות לייצור טקסטיל. המצאות אלו חוללו את המהפכה התעשייתית שלה הייתה השפעה עצומה על התפתחות החברה והכלכלה וכן על התפתחות המדע. המדע נתן את הכלים לפיתוח מכונות יעילות יותר, ומצד שני נהנה מהתוצרים שלהם. על אף שהמכונות של ואט כבר הפכו לכלכליות, היעילות שלהן הייתה נמוכה: הן ניצלו רק כ-2 אחוז מהאנרגיה שהושקעה בהן. בד בבד עם הניסיונות לשכלל את מכונות הקיטור, החלה לעלות שאלת היעילות המקסימלית שמכונות יכולות להפיק. השאלה הזאת הטרידה בין השאר את מנוחתו של סאדי קרנו (1796–1832), אז מהנדס צבאי בשירותו של נפוליאון בונפרטה. עבודתו התאורטית "הרהורים על כוחה המניע של האש", שהתפרסמה בשנת 1824, הובילה לייסודו של ענף חדש בפיזיקה: התרמודינמיקה. על מנת להסביר תופעות כימיות כמו התלקחות ופיזיקליות כמו החום, נפוצו במאה ה-17 תאוריות הפלוגיסטון והקלוריק שנחשבות היום למיושנות. על פי תאוריית הפלוגיסטון, שפורסמה לראשונה על ידי יואכים בכר בשנת 1667, בנוסף לארבעת היסודות של החומר (מים, אש, אוויר ואדמה – זוהי תורה שמקורה ביוון העתיקה ועדיין הייתה מקובלת על חלק מהקהילה המדעית במאה ה-18) ישנו גם יסוד חמישי הקשור לבעירה, הקיים בגופים היכולים להתלקח. אנטואן לבואזייה (הנחשב לאבי הכימיה) הפריך את תאוריית הפלוגיסטון (כמו גם את תאוריית ארבעת היסודות) בכך שהראה שבעירה נובעת כתוצאה מתגובות כימיות הקשורות בחמצן. במקום הוא הציג את תאוריית הקלוריק הקובעת שישנו מעין נוזל בשם זה, האחראי על תופעת החום, אשר נוזל בין גופים חמים לקרים. תאוריה זאת הפכה למקובלת על רוב הקהילה המדעית ושימשה כבסיס לעבודותיו של קרנו. המאה ה-19 התרמודינמיקה והמכניקה הסטטיסטית כאמור המהנדס הצרפתי סאדי קרנו ניסה לתת הסבר כללי למהי הנצילות המרבית שניתן להפיק ממנועי קיטור. לשם כך הוא הגה מכונת קיטור אידיאלית, הקרויה על שמו מנוע קרנו, וחישב את היעילות שלה. לאחר מכן הוא הצליח להראות, באמצעות הסתמכות על ההפיכות של המכונה ועל אי ההיתכנות של מכונת תנועה נצחית (פרפטאום מובילה), שלא תיתכן מכונה יעילה יותר. קרנו עבד במסגרת תורת הקלוריק שראתה בחום ישות חומרית דמוית נוזל הזורמת מגוף חם לגוף קר. המילה תרמודינמיקה מקורה במחקריו של ויליאם תומסון (לורד קלוין) (1824–1907) על נצילותם של מנועי קיטור. תומפסון, בנואה פאול אמיל קלפרון (1799–1864) ורודולף קלאוזיוס (1822–1888) קראו תיגר על תורת הקלוריק והציגו את המושגים אנרגיה, אנטלפיה ואנטרופיה. כמו כן, הם הציגו את החוק השני של התרמודינמיקה הקובע שבמערכת סגורה האנטרופיה תמיד תגדל. בשנת 1798 הדגים בנג'מין תומפסון המרת עבודה מכנית לחום, ובשנת 1847 ניסח ג'יימס ג'ול את חוק שימור האנרגיה, בצורת חום ובצורת אנרגיה מכנית. בכך נוסד ענף התרמודינמיקה המודרנית. קלאוזיוס יחד עם ג'יימס מקסוול פיתחו תורה המסבירה את התנהגותם של גזים, על פי ההנחה שהגז מורכב ממספר רב של חלקיקים הנמצאים בשיווי משקל. בעשותם כך הם נתנו הסבר לחוקי התרמודינמיקה המבוסס על תורת ההסתברות. לודוויג בולצמן ביסס במקביל אליהם תאוריה דומה ולכן התפלגות המהירויות של אטומים בגז קרויה היום התפלגות מקסוול בולצמן. עבודות אלו יחד עם עבודותיהם של ויליאם גיבס ואמדאו אבוגדרו יצרו את הבסיס של המכניקה הסטטיסטית. ויליאם תומסון אחראי לאחת מפריצות הדרך המחשבתיות החשובות בהיסטוריה של הפיזיקה בכך שהוא השתמש בתרמודינמיקה בשביל לחקור את השמש. תומסון טען שמכיוון שהשמש פולטת קרינה אזי היא מתקררת. מתוך עוצמת הקרינה של השמש, כפי שהיא נמדדת בכדור הארץ, חישב תומסון את קצב הקרור של השמש והגיע למסקנה שהטמפרטורה של פני השמש לפני 30 אלף שנים הייתה גדולה משמעותית מהטמפרטורה הנוכחית שלה. אומדן זה עמד בסתירה לממצאים גאולוגיים המעריכים את גיל כדור הארץ במאות מיליוני שנה, וכן להערכה של צ'ארלס דרווין המבוססת על תורת האבולוציה לפיה לקח לחיים מיליוני שנים להתפתח. הטעות של תומסון הייתה בכך שלשמש יש מנגנון חימום פנימי, המבוסס על תגובות גרעיניות, ולכן קצב הקירור של השמש קטן בהרבה. מאידך עבודה זאת יצרה את הבסיס שממנו התפתחה האסטרופיזיקה המודרנית. אלקטרודינמיקה שמאל\|ממוזער\|200px\|מייקל פאראדיי סוף המאה ה-18 והמאה ה-19 ראו את הולדת וההתפתחות המהירה של תורת החשמל והמגנטיות. את הכוח החשמלי הקושר שני גופים גילה שארל-אוגוסטן דה קולון (1736–1806), בשנת 1784. בשנת 1800 המציא אלסנדרו וולטה (1745–1827), פיזיקאי איטלקי, את הסוללה החשמלית, וזאת איפשרה מעתה לבצע ניסויים מעמיקים בחשמל. מעבר לחשיבות היישומית הרבה שלה, הסוללה גם הראתה כיצד ניתן להפוך אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית, ומעתה הגלגולים השונים של אנרגיה חשמלית, הקשרים בין חשמל למגנטיות, לחום, ולאפקטים כימיים ולאור ימשיכו לרתק את העולם המדעי. את המונחים מתח, זרם והתנגדות ניסח גאורג אוהם (1789–1854), שעל שמו קרוי היום חוק אוהם. הנס כריסטיאן ארסטד (1777–1851) היה הראשון להבחין בקשר בין חשמל למגנטיות. ארסטד הבחין שכאשר הוא מעביר זרם בקרבת מגנט, הזרם גורם למחט של המגנט לסטות הצידה. פריצות הדרך המשמעותיות ביותר בתחום באו בעקבות עבודותיו של המדען האנגלי מייקל פאראדיי (1791–1867). חסר השכלה גבוהה רשמית בתחום, החל פאראדיי להתעניין בחשמל לאחר ששמע על הניסויים של ארסטד הקושרים חשמל עם מגנטיות. הוא גילה בצורה אמפירית כי זרם חשמלי יוצר סביבו שדות מגנטיים. פאראדיי היה אחד המדענים הראשונים שהשתמש ברעיון של שדות על מנת לתאר את חוקי החשמל. הוא המציא את המנוע החשמלי הראשון, וניסח את חוק ההשראה הנושא את שמו. ימין\|ממוזער\|250px\|ג'יימס קלרק מקסוול ג'יימס קלרק מקסוול (1831–1879) החל את דרכו כתלמיד של פאראדיי. מקסוול היה מצויד בהשכלה מתמטית אקדמית טובה יותר מזאת של מורהו, וזאת איפשרה לו לנסח את חוקי החשמל שגילו פאראדיי ואחרים בעזרת ארבע משוואות דיפרנציאליות, אשר נושאות את שמו, משוואות מקסוול. התוצאה המפתיעה ביותר של המשוואות היא המסקנה כי שדה חשמלי משתנה יוצר שדה מגנטי, ומכיוון ששדה מגנטי משתנה יוצר שדה חשמלי, אזי ישנו פתרון למשוואות בצורה של גל אלקטרומגנטי, הנע במהירות האור. מכאן הסיק מקסוול שלמעשה האור הוא גל אלקטרומגנטי. הישג זה היה התגלית המדעית הגדולה של התקופה: איחוד של כל חוקי החשמל, המגנטיות והאופטיקה לתוך ארבע משוואות. התורה של מקסוול זכתה לאישוש ניסיוני עם המצאת הרדיו ב-1888 על ידי היינריך רודולף הרץ (1857–1894), וגילוי קרני ה-X על ידי וילהלם רנטגן (1845–1923) ב-1895. לתגליות בתחום האלקטרודינמיקה הייתה השפעה עצומה על ההתפתחויות הטכנולוגיות, שהביאו לשינוי פניה של החברה, עם המצאות כגון המנוע החשמלי, הנורה החשמלית, הרדיו, הפטיפון ועוד. המכניקה ההמילטונית המכניקה ההמילטונית פותחה על ידי סר ויליאם רואן המילטון (1805–1865), מתמטיקאי ואסטרונום אירי. הוא המשיך את עבודותיו של לגראנז' בתחום המכניקה האנליטית והראה שניתן לנסח את חוקי המכניקה בדרך נוספת, על בסיס מה שקרוי היום משוואות המילטון, הנגזרות ממושג ההמילטוניאן שהכניס לשימוש. המשוואות היוו ניסוח מתמטי שונה בלבד, ולא הוסיפו שום דבר מהותי לגבי הבעיות שלפתרונן שמשו. עם זאת, תפקידן ההיסטורי היה מכריע, שכן שפכו אור חדש לגבי הדרך בה ניתן להכליל את המכניקה הקלאסית, ובכך ניתן לראות גם את משוואות המילטון בתור הקו המקשר מהמכניקה הקלאסית אל מכניקת הקוונטים המאוחרת יותר. החיפוש אחר האתר ניסוי שני הסדקים ב-1801 הראה מעל לכל ספק שהאור הוא גל. נותרה השאלה מהו התווך שנושא את האור, באותו אופן שתווך (למשל, האוויר) נושא את גלי הקול. התווך הזה זכה לשם אתר ונעשה מאמצים רבים על מנת למדוד תנועה של גופים יחסית לתווך זה. הניסוי המפורסם ביותר היה ניסוי מייקלסון-מורלי. הרעיון של הניסוי התבסס על ההנחה שרווחה באותם זמנים, לפיה כדור הארץ נע ביחס לאתר. על סמך תנועה יחסית זו, כך חשבו, ניתן יהיה למדוד את ההבדלים בין מהירות האור בכיוון תנועתו של כדור-הארץ לבין מהירותו בכיוון הניצב. הניסוי לא הצליח למדוד כל הבדל ביניהם. ניסיונות נוספים התבססו על תצפיות אסטרונומיות של הירחים של צדק וגם הם לא הצליחו להבחין בקיומו של האתר. גאומטריות לא אוקלידיות עד המאה ה-19 רווחה האמונה שהגאומטריה מייצגת תיאור של העולם ואמת בסיסית שאין אחרת לה. רבים ראו פגם אחד מרכזי בגאומטריה, והוא האקסיומה החמישית של אוקלידס, אקסיומת המקבילים, שנראתה מסורבלת ולא הכרחית. בתחילת המאה ה-19, שורה של מתמטיקאים החלו לבנות בנפרד ובאופן בלתי תלוי גאומטריות שבהן האקסיומה הזאת איננה מתקיימת; כלומר, גאומטריות שבהן דרך נקודה שלא על קו נתון, או שלא ניתן להעביר כלל מקבילים לקו, או שניתן להעביר קווים מקבילים רבים לקו הנתון. תורות אלו נקראות היום גאומטריה לא-אוקלידית. ככל הנראה, הראשון שפיתח גאומטריות אלו היה קרל פרידריך גאוס, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים, ובמקביל לו פיתחו את הגאומטריות הללו גם המתמטיקאי הרוסי ניקולאי איוונוביץ' לובצ'בסקי וקצין הצבא ההונגרי יאנוש בויאי. את אחת התרומות החשובות ביותר לנושא הניח תלמיד של גאוס, ברנהרד רימן. תורות אלו שינו לגמרי את תפיסת המחשבה בקשר למהות של תורות מתמטיות, והייתה להן השפעה חשובה על התפתחות הפיזיקה. תורות אלו עתידות לשחק תפקיד מרכזי בתורת היחסות הכללית. השאלה האם היקום הוא שטוח שמתנהג על פי חוקי אוקלידס ממשיכה להעסיק קוסמולוגים עד ימינו. קרניים קתודיות וגילוי האלקטרון כאשר מופעל מפל מתח גדול בין שתי אלקטרודות סמוכות נוצרת פריצה חשמלית ביניהן, תופעה הנראית דומה לברק (למעשה ברק הוא פריצה בין עננים הצוברים מתח רב יחסית לאדמה). כבר במאה ה-18 היו תצפיות לפיהן הסתבר כי ככל שהאוויר דליל יותר, כך מתח יכול לפרוץ מרחקים גדולים יותר. בשנת 1838 הבחין לראשונה מייקל פאראדיי בתופעה של קרניים קתודיות: פאראדיי הרכיב שפופרת זכוכית, אשר בכל קצה שלה ישנה אלקטרודה. כאשר העביר זרם בין האלקטרודות (הנקראות אנודה וקתודה) הוא הבחין שנוצרת קרן אור המתחילה באנודה, עוברת דרך הריק, ומגיעה עד הקתודה. כיום ידוע שהקרן נוצרת מכך שאלקטרונים נפלטים על ידי הקתודה, מואצים ומגיעים לבסוף אל האנודה, ובדרכם מתנגשים בגז המועט שנותר בשפופרת ומעוררים את האטומים, ואלו פולטים קרינה. ג'יי ג'יי תומסון הצליח להראות שהוא מסוגל להטות את הקרניים בעזרת שדות חשמליים, וגם בעזרת שדות מגנטיים. מתוך מדידת הטיות אלו, הצליח תומפסון למדוד את היחס בין מטען החלקיקים בקרניים הקתודיות לבין המסה שלהם. תומפסון גילה שהקבוע שהתקבל קטן מאוד (מרמז על חלקיק מאוד קטן), ואוניברסלי: כלומר, איננו תלוי בתנאים ניסיוניים כמו הרכב הגז בשפופרת, הרכב האלקטרודות וכדומה. תומפסון הסיק את קיומו של חלקיק בסיסי בטבע, האלקטרון. שפופרות קתודיות זכו למגוון גדול של שימושים. התופעה הבסיסית משמשת עד היום בנורות פלואורסצנטיות. שפופרות קתודיות עומדות בבסיסם של מסכי טלוויזיה מסוג CRT (מסכי הטלוויזיה המקוריים), ושל שפופרות הריק הראשונות. בנוסף, ניסויים בשפופרות קתודיות הביאו לגילוי האפקט הפוטואלקטרי. התורה האטומית בתחילת המאה ה-19 החל ג'ון דלטון לבסס את התורה האטומית, שלפיה כל החומרים עשויים מאבני יסוד אטומיות, להן משקלים שונים. דלטון החל למדוד ולסווג את היסודות על פי משקליהם כאשר המימן הוא היסוד הקל ביותר. בעקבות עבודותיו של דלטון ושל אחרים התגלו במהלך המאה ה-19 יסודות חדשים רבים ותכונותיהם נחקרו לעומק. באמצע המאה ה-19, הכימאי הרוסי דמיטרי מנדלייב החל לכתוב ספר כימיה; לצורך הכתיבה הוא ניסה לעשות סדר במגוון העצום של הידע שנצבר. מנדלייב החל לסדר את היסודות הידועים על פי המשקלים האטומיים שלהם מצד אחד, ומצד שני לארגן אותם בטורים לפי תכונות משותפות. בסופו של דבר נוצרה הטבלה המחזורית, לה תהיה השפעה אדירה על התפתחות הכימיה והפיזיקה. תגליות חשובות נוספות אפקט דופלר – בשנת 1842 ניסח לראשונה המתמטיקאי האוסטרי כריסטיאן אנדראס דופלר את אפקט דופלר, שלפיו התדירות של גל תלויה במהירות היחסית שבין מקור הגל לבין הצופה. דופלר ניסח את החוק עבור גלי קול, אך החוק נכון למגוון רחב של גלים, ובפרט אפקט דופלר האופטי שלו היה תפקיד חשוב בהתפתחות הפיזיקה. אדווין האבל השתמש באפקט זה על מנת למדוד את המהירות של גלקסיות יחסית לגלקסיה שלנו שהובילה אותו לחוק האבל. באפקט דופלר נעשה שימוש בקירור של אטומים על ידי לייזר, וכן במדידות המדויקות ביותר של תורת היחסות. מכניקת הזורמים - הפיזיקאים קלוד לואי מארי נווייה וגבריאל סטוקס חקרו את השפעת הצמיגות על תנועת הנוזלים, וניסחו את משוואת נווייה-סטוקס הקרויה על שמם. הפיזיקאי אוסבורן ריינולדס הראה שישנם שני סוגים של זרימה - זרימה למינרית (זרימה חלקה), וזרימה טורבולנטית. הוא הראה שהמעבר בין סוגי הזרימה נקבע לפי מנה של גדלים פיזיקליים הקרויה היום על שמו: מספר ריינולדס. סוף המאה ה-19: סוף הפיזיקה? בסופה של המאה ה-19 בזכות הגילויים הגדולים של חוקי התרמודינמיקה, ובעיקר בזכות גילוי חוקי מקסוול, רווחה בקרב הפיזיקאים האמונה שלמעשה התגלו כבר כל החוקים הבסיסיים של הטבע, וכל מה שנותר לפיזיקאים לעשות למעשה הוא להבין את המשמעות של החוקים האלו עבור מקרים פרטיים. אלא שהיו פיזיקאים שהיו מודעים לכך שהמלאכה לא לגמרי שלמה. בהרצאה מפורסמת בשנת 1900 טען לורד קלווין (ויליאם תומסון) כי ישנם שני עננים המעיבים על השמים היפים של הפיזיקה של המאה ה-19: ניסוי מייקלסון-מורלי (הבעיות במדידת תכונותיו של האתר), וכן הקושי להבין את תופעת קרינת הגוף השחור. הוא אמנם צפה את הבעיות אך המעיט כנראה בערכן משום שבאותה הרצאה אף טען כי "אין שום דבר חדש לגלות בפיזיקה כעת, כל הנותר הוא לבצע מדידות מדויקות יותר ויותר" ואף כי "קרני רנטגן הן תרמית". מה"ענן" הראשון שציין לורד קלווין נולדה תורת היחסות, ומה"ענן" השני נולדה מכניקת הקוונטים. שתי תאוריות אלו עתידות לשנות את הדרך שבה האדם מבין את העולם. בנוסף על כך, גילוי האלקטרון, הרדיואקטיביות ומבנה האטום תרמו לביסוסם של ענפים חדשים בפיזיקה: פיזיקה גרעינית ופיזיקה של חלקיקים אלמנטריים. ראו גם התפתחות המדע בעת העתיקה היסטוריה של שיטות המדידה היסטוריה של המתמטיקה המהפכה הקופרניקאית היסטוריה של האסטרונומיה היסטוריה של התרמודינמיקה היסטוריה של הכימיה לקריאה נוספת מקורות ראשוניים בהיסטוריה של הפיזיקה אלמגסט / תלמי (המאה ה-2 לספירה). הגרסה הערוכה על ידי יוהאן לודוויג הייברג לספרו של תלמי ניתנת להורדה כאן. ספר האופטיקה / אבן אל-היית'ם (המאה ה-11 לספירה) שיחות על שני ענפי מדע חדשים / גלילאו גליליי (1638). גרסה מקורית באיטלקית ניתנת להורדה כאן, ותרגום אנגלי כאן. עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע / אייזק ניוטון (1687). גרסה מלאה מתוך גוגל ספרים. מקורות משניים אקדמיים בהיסטוריה של הפיזיקה שמואל סמבורסקי, המחשבה הפיזיקאלית בהתהוותה: מן הפילוסופיה הקדם סוקראטית עד הפיזיקה של הקוואנטים, מוסד ביאליק, 1987, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית יואב בן דב. 1991. פיזיקה: תורות ומושגים. ת"א: משרד הביטחון, ההוצאה לאור. (הטקסט המלא זמין באינטרנט כאן). <div style="direction: ltr;"> Bernard I. Cohen. 1985. The Birth of a New Physics. New York: Norton. Gerald J. Holton & Stephen G. Brush. Physics, the Human Adventure: From Copernicus to Einstein and Beyond. New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press. <div style="direction: rtl;"> מקורות משניים פופולריים בהיסטוריה של הפיזיקה טימותי פריס, מילדות לבגרות בשביל החלב, ספרית מעריב, תל אביב, 1991. טימותי פריס, היקום וכל אשר בו, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 2000. Great Physicists - William H. Cropper Subatomic Paricles - Steven Weinberg הערות שוליים קטגוריה:היסטוריה של הפיזיקה	2024-09-01T00:42:16
רפואה	ממוזער\|250px\|אסקלפיוס, אל הרפואה והריפוי במיתולוגיה היוונית, אוחז במטה אסקלפיוס שהפך לסמל הרפואה (פסל במוזיאון ני קרלסברג גליפטוטק, קופנהגן) רפואה (הנקראת לעיתים גם רפואה קונבנציונלית או רפואה מקובלת), היא ענף של המדע ומקצוע, העוסק באבחון, מחקר, וטיפול במחלות, בשיפור הבריאות וברפואה מונעת. הרפואה מתבססת על הישגיהם של מדעי הטבע, החברה, והרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת השנים התפתחו במקצוע התמחויות בענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת חירום, רפואה כירורגית, רפואת עיניים, אף אוזן וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים – רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. הישגיה של הרפואה המודרנית ניכרים, בפרט בגידול המשמעותי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, אך גם משיפור הסניטציה והתזונה. לעיתים קצרה ידה של הרפואה, ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה, אך אינה יודעת לרפא או לסייע בהחלמה. אדם שהוא בעל הכשרה והיתר לעסוק ברפואה נקרא רופא, והוא מורשה לעסוק ברפואה בכלליות ולהתמחות באחת או יותר מההתמחויות הרפואיות השונות. היסטוריה הרפואה בימי קדם שמאל\|ממוזער\|200px\|דף מתוך פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס): תיאור תרופה לאסתמה המתבססת על חימום תרופה צמחית על לבנים ושאיפת האדים ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרה-היסטוריות. האדם למד מניסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגולות. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליונים – רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות. טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה וניסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות הטפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות. במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופיזיולוגיים. שמאל\|ממוזער\|200px\|בדיקה רפואית מתוארת על גבי כד עתיק. שנת 470 לפנה"ס. מוזיאון הלובר, פריז, צרפת. בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה. במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה וניקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף. ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה לפיה הסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים. תחילת הרפואה המדעית מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460–357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה, בו הועמק חקר האנטומיה והפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (129–200), גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת. רופאים יוונים השתמשו באורוסקופיה לגילוי מחלות. הרפואה בימי הביניים 200px\|ממוזער\|איור של מערכת השלד מתוך הקאנון של אבן סינא עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס). התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדאד (865–923) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (980–1037) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (913–982 באיטליה), יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרמב"ם היה כנראה מראשוני המבקרים השיטתיים של גאלינוס (לפחות מחצית המאה לפני רוג'ר בייקון). בסוף פרקי משה ברפואה הוא מעודד את הקורא-המתלמד לבקר את דבריו על סמך ההיגיון והניסיון האישי. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13, המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי. הרפואה בעת החדשה (מהמאה ה-15 עד המאה ה-19) 200px\|ממוזער\|מתוך ספר האנטומיה של וסאליוס, De humani corporis fabrica libri septem עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם. פאראצלסוס, 1493–1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי לייעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי). במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים: ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה. בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ על ידי לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים. מרצ'לו מלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפדובה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה. בעקבות מלחמות שפקדו את צרפת קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם. ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה). סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה. אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה. בישה מצרפת ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה. ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים המתרחשים ברחם ועל השתנות העובר. התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המיילדות והפתולוגיה. המסכת ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב-1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסניטריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעתות מלחמה. הרפואה במאה ה-19 200px\|ממוזער\|רשמיו של לואי פסטר על חיידקים בבירה 200px\|ממוזער\|שימוש בכלורופורם להרדמת מטופל, אמצע המאה ה-19 שמאל\|ממוזער\|200px\|ספר ביידיש 'רפואות ועצות', כיצד להציל אנשים ממוות, וילנה, 1836 בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי רודולף וירכו והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. תאוריית החיידקים כגורמי מחלות שפותחה בעיקר בעקבות תגליות במחצית השנייה של המאה ה-19 הובילה להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, החקלאות, והביולוגיה והובילה להפחתה ניכרת בתמותת תינוקות וילדים, ירידה בתחלואה של בני אדם ובעלי חיים מתורבתים ולהארכת תוחלת החיים של כלל האנושות. התאוריה גילתה שמספר רב של מחלות קטלניות בקרב בעלי חיים (לרבות בני אדם) וצמחים, וכן זיהום פצעים נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר – החיידקים. בהמשך נמצאו מחוללי מחלות זעירים נוספים כמו וירוסים, או מחלות זיהומיות עקב פטריות ומיקרו-אורגניזמים אחרים. ב-1862 לואי פסטר שם קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים – פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה. המנתח האנגלי ג'וזף ליסטר, קרא את עבודותיו של פסטר, ובעקבות זאת, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של פצעים, מכשירי ניתוח, ידיים ובגדים באמצעות פנול (חומצה קרבולית), ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והפחית את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות ולכן הוא נחשב אבי הניתוח המודרני. רוברט קוך שהיה רופא כפרי גרמני, חקר את חיידקי הגחלת (האנתרקס). הוא הצליח לגדל חיידקים בתרבית וגרם לעכברים להיות חולים בגחלת על ידי הזרקה של החיידקים לעכברים. עבודתו הקפדנית של קוך סיפקה בסיס ניסויי לזיהוי מחלות זיהומיות, שכולל ביצוע ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם. המחקר שלו הוביל לזיהוי "העיקרים של קוך" – ארבעה קריטריונים שנועדו לקבוע קשר סיבתי בין גורם מיקרוביאלי למחלה כלשהי. קוך גילה בהמשך את מתג השחפת, ותלמידו פרידריך לפלר גילה את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו פרזיטים מסוימים כמחוללי מחלות – מלריה, וקדחת צהובה. במחלות אלה, כמו גם במחלת השינה, התברר לחוקרים כי מחלות זיהומיות עלולות להדביק אנשים באמצעות עקיצת חרקים. בעקבות תגליות אלו החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחיידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. איליה מצ'ניקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמק הידע לגבי בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה. בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בנוסף, חלה התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה, שפותחו ושוכללו במאה ה-20. הרפואה במאה ה-20 המהפכה המיקרוביולוגית וגילוי המנגוניים הביולוגיים של מחלות רבות בתחומי הרפואה האנושית, וטרנינריה של בעלי חיים ומניעת מחלות בקרב צמחים המשיכו במהלך המאה ה-20. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התגלה כי חלק מהמחלות כמו מחלת השינה, מלריה וקדחת צהובה, שהעברתם נחשבה מסתורית וחסרת דפוס ברור, מועברות על ידי עקיצות של חרקים כמו יתושים וזבובים שמעבירים גורמים זיהומיים כמו וירוסים או חיידקים. לאחר גילוי תורת החיידקים בשנת 1876, מקצוע הרפואה השתנה במהירות ובאופן יסודי. לדוגמה, בין השנים 1900 ל-1910 איגוד הרפואה האמריקאי גדל מ-8,400 חברים ל-70,000 חברים. צמיחה זו ייצגה את המעבר מפרקטיקות רפואיות מקומיות עם יעילות מפוקפקות, למקצוע מאורגן לאומי הפועל כשומר סף מוסדי לפרקטיקות מבוססות מדע. ב-1928 הבחין הרופא וביוכימאי אלכסנדר פלמינג, כי זיהום פטרייתי על פגע במושבות חיידקים. הוא גילה שחומר פעיל מסוים שמייצרת הפטרייה הוא הגורם להרג החיידקים וקרא לחומר פניצילין. פלמינג פרסם את ממצאיו בשנת 1929, אך הם לא עוררו עניין בקרב הציבור ובקרב עמיתיו המדענים. פלמינג עבד לבדו חסר את הציוד הדרוש לביצוע מחקרים בסדר הגודל הנדרש. עשר שנים לאחר גילוי הפניצילין על ידי פלמינג החל הווארד פלורי להתעניין בנושא המחקר האנטיביוטי, ובמהלך חיפושיו אחר מאמרים בנושא נתקל בזה של פלמינג והתעניינותו בנושא התעוררה. פלורי החל לחקור את הפנצילין יחד עם ארנסט בוריס צ'יין ועבד במעבדה מצוידת וממומנת היטב. צ'יין ופלורי החלו לנסות את האנטיביוטיקה על יצורים חיים והזריקו את הפניצילין הטהור לגופן של חיות מעבדה. הניסויים הוכתרו בהצלחה ולחיות לא נגרם שום נזק. פלורי וצ'יין הוכיחו כי לפניצילין אכן יש פוטנציאל כתרופה אנטיביוטית. עם זאת הפקת האנטיביוטיקה נותרה יקרה מאד. הפניצילין נכנס לשימוש בשנת 1942. עם התקדמות מלחמת העולם השנייה באירופה, הפך הפניצילין למוצר יקר ערך עד מאוד, ואומרים כי היה שווה פי כמה ממשקלו בזהב הוא גם נחשב סוד צבאי של בעלות הברית. מאוחר יותר פותחו שיטות להפקת כמות גדולה בהרבה של אנטיביוטיקה ופתחו סוגי אנטיביוטיקה נוספים. ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעיתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים. לאור ההתפתחות המהירה של מדעי הרפואה חשוב מאוד עדכון מתמיד של העוסקים בתחום בהתפתחויות האחרונות. בהקשר לכך חלק מהשתלמויות מאורגנות על ידי גופים מסחריים כגון יצרני התרופות. בארצות הברית שמים דגש מיוחד על השתלמויות במסגרת שלא תלויה בגופים מסחריים – פירוט אקדמי. הרפואה במאה ה-21 המאה ה-21 הביאה בכנפיה סדרת מהפכות נוספות שמשנות לאיטם את פני הרפואה המודרנית כיום: התפתחות הביוטכנולוגיה, מחקר בתאי גזע, מחקרים פורצי דרך בתחום הגנטיקה והתקדמות מהירה בתחום הננוטכנולוגיה מאפשרות כיום טיפול רפואי למחלות שנחשבו בעבר חסרות מרפא או ניתנות לריפוי אך בקושי. מאידך הרפואה בתחילת האלף החדש נאלצת להתמודד עם אתגרים חדשים שלא היו בעבר: האיידס, שכיחות גבוהה של סרטן בקרב האוכלוסייה ועוד. לימודי רפואה 250px\|ממוזער\|סטדונטים מתמחים על בובת אדם בבית ספר לרפואה בפראג בעולם בכלל, לימודי רפואה אורכים בדרך כלל 6–7 שנים, כאשר שנה עד שנתיים מהן מוקדשות להשלמת ידע בסיסי ומגוון המבסס את הלימודים עצמם (כלומר, רכישת ידע המבסס את העיסוק ברפואה כמו ידע בסיסי יחסית בפיזיקה, וכן, ידע בכימיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה, פסיכולוגיה, ביוטכנולוגיה, תזונה, היסטוריה של הרפואה, סוציולוגיה, פילוסופיה, מקצועות פרא-רפואיים, ועוד), זאת כאשר דגש איתן מושם על תחום הכימיה (אשר הידע הנרכש בהקשרה ישמש אחר כך מצע ללמידה מעמיקה של סוגיות פרמקולוגיות). דגש רב מושם גם על ביולוגיה וביוכימיה, שכן הרפואה, הן זו המיועדת לבני אדם והן זו המיועדת לבעלי חיים אחרים (וטרינריה), היא למעשה, לפחות ברמה הטכנית, בעיקר יישום של ידע ביולוגי וביוכימי לפתירת בעיות הנוגעות למבנה הגוף ותפקודו, הנדרש לשירות רפואי מיטבי. אחר שהסטודנט רכש ידע מדעי, הומני, ופרא-רפואי בסיסי כפי שתואר, או לחלופין, אחרי שהראה בקיאות מספקת בו, הוא מתחיל ללמוד יותר סוגיות הנוגעות למקצוע הרפואה עצמו. תחילה מושם דגש על עקרונות אנטומיים ואנטומיה של גוף האדם או בעלי חיים נפוצים (בלימודי וטרינריה), ובהדרגה מסתעף מסלולו ללימוד על הפיזיולוגיה והפתופיזיולוגיה, רדיולוגיה ודיאגנוסטיקה של פתולוגיות שונות. במדינות מסוימות מסלול הלמידה הוא כתואר אחד, שאורכו כשש או שבע שנים; זהו המסלול המקובל בישראל וברוב העולם. באחרות, התואר מפוצל למספר תארים הנלמדים במוסדות שונים; זה המסלול המקובל בארצות הברית. במסלול כזה הלימודים בבית הספר לרפואה אורכים כארבע שנים ומוצעים בדרך כלל לבעלי תואר ראשון, בתחום קרוב כגון ביולוגיה, ביוכימיה, כימיה, רוקחות, או מדעי המוח ופסיכולוגיה. לימודי רפואה בישראל \|ממוזער\|250px\|בניין הניסויים ובניין בית הספר לרפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב בישראל פועלים שישה בתי ספר לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, באוניברסיטת בר-אילן (הפקולטה לרפואה בגליל) ואוניברסיטת אריאל. מחצית מהפקולטות בישראל הם בתוכניות אחודות (שש-שנתיות) והמחצית השנייה היא לתואר M.D ארבע-שנתי לאחר תואר ראשון, בפקולטה לרפואה בצפת של אוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת תל אביב וכן באוניברסיטת אריאל. מספר המקומות המוגבל בבתי הספר הקיימים וביקוש גדול למקומות אלו גרר שתי תופעות הקשורות זו בזו. מצד אחד, תנאי הקבלה לבתי הספר הללו קשים מאוד, ובמשך שנים רבות רף הקבלה ללימודי רפואה הוא הגבוה מבין כל תחומי הלימוד. מצד שני, היות תנאי הקבלה ללימודי תואר דוקטור לרפואה בישראל נחשבים לתובעניים ביותר, הרי שישראלים רבים נאלצים לצאת ללמוד רפואה מחוץ לישראל, שם תנאי הקבלה מחמירים פחות, ואף מסלולי הלימוד קצרים יותר. יעדים נפוצים למטרה זו הם הונגריה, אוקראינה, ואיטליה. אי לכך, חלק ניכר מהרופאים בישראל הם בוגרי מוסדות זרים. נושא זה מעסיק רבות את הכנסת ומשרד הבריאות מכיוון שישנן טענות שרמתם של הרופאים מחו"ל נמוכה או שאינה מפוקחת על ידי משרד הבריאות. העיסוק ברפואה בישראל היתר לעיסוק ברפואה בישראל ניתן רק למי שרכש תואר דוקטור ברפואה קונבנציונלית ממוסד אקדמי מוכר בארץ או מחוץ לה, ועמד בבחינות סיום הנערכות בארץ. העיסוק ברפואה בישראל מוגדר בפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז–1976 כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להיריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה". רשאים לעסוק ברפואה רופאים מורשים בלבד. יוצאים מהכלל הם רוקחים מורשים, מיילדים מורשים ורופאי שיניים מורשים לפי הפקודות החלות עליהם או מטפלים ומייעצים באקראי וללא שכר או גמול וכן העובדים תחת פיקוחו הישיר של רופא מורשה. בסוף 2014 היו בישראל 34,231 רופאים רשומים, שהם 342 לכל 100,000 נפש. מספר מסיימי לימודי הרפואה בישראל עלה בהדרגה מכ-250 ב-1990 לכ-400 ב-2012. מאז 2005 ניתנים מדי שנה כ-120 רישיונות לעולים. הרופאים המתמחים בישראל מתלוננים על תנאי עבודה ושכר ירודים, ובשנת 2011 נקטו צעדי מחאה חריפים, תוך עימות לא רק עם המעסיקים, אלא גם עם ההסתדרות הרפואית בישראל. במערכת הבריאות בישראל שיעורן של הנשים מבין העובדים הוא גבוה, כולל בקרב הרופאים, אבל ייצוגן בשורות המנהלים הוא נמוך בהרבה. במחקר שערך מכון ברוקדייל בשנת 2019 עלה שהאתגר העיקרי בנתיב ההתקדמות המקצועית היה ניהול הקונפליקט בית-עבודה. אתגרים נוספים שעלו היו מחסור בחניכה (מנטורינג), תרבות גברית במקומות העבודה, משכורות נמוכות משל גברים בתפקידים מקבילים וקושי לשלב פעילות אקדמית בעבודה. תחומי התמחות ברפואה חמשת התחומים העיקריים ברפואה (ואשר בעיקר נלמדים בבתי הספר) הם רפואה פנימית, כירורגיה, גינקולוגיה (רפואת נשים, מיילדות ופריון) פדיאטריה (רפואת ילדים) ופסיכיאטריה. על פי רוב, ניתן לחלק את ההתמחויות ברפואה ל-3, כמפורט בטבלה הבאה : +פנימיתכירורגיתשונותקרדיולוגיה (לב)לב חזהפולמונולוגיה (ריאות)לב חזהפסיכיאטריהגסטרולוגיה (בטן)כירורגיה כלליתשינייםדרמטולוגיה (עור)פלסטיקהפתולוגיהנוירולוגיה (מוח)נוירוכירורגיהתעסוקתיתנפרולוגיהאורולוגיהנשיםרדיולוגיהילדיםאף אוזן גרוןהרדמההמטולוגיהכלי דםאנדוקרינולוגיהאונקולוגיהראומטולוגיהאורתופדיהעינייםשיקום רפואה פנימית תחום העוסק במניעה, אבחון ובטיפול תרופתי או חיסוני במחלות מבוגרים שלא דורשת התערבות ניתוחית. רפואה כירורגית כירורגיה היא תחום ברפואה העוסק בריפוי מחלות, פציעות ומצבים רפואיים אחרים באמצעות ניתוח פולשני של גוף החולה. ניתוחים המשתייכים לתחום זה הם: ניתוחי כבד, כיס מרה דרכי המרה, ניתוחי מח, עצבים ועמוד השדרה. בתחום הכירורגיה נעשה גם שימוש באמצעי תרומת איברים מלבד איברים תותבים, במטרה להחליף איברים או רקמות שהגיעו לאי-ספיקה סופנית. כיום כחלק מתחום ההנדסה הגנטית קיים גם אפשרות אפשרות לגידול איברים במעבדה ויצירת איברים להשתלה בהדפסה תלת-ממדית. גינקולוגיה גינקולוגיה הוא תחום ברפואת הנשים הכולל פעולות כמו טיפול במחלות מין, אי-פוריות נשית, בדיקות רפואיות הקשורות להיריון נשי ולידה, לרבות ניתוח קיסרי, אי יכולת האם להניק וטיפולי פוריות. רפואת ילדים טיפול בילדים (עד גיל 18) ובפגים, לרבות מומים מולדים, אימונולוגיה ואונקולוגיה. רפואת הנפש טיפולים הקשורים בתחום הנפש לרבות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. רפואה אסתטית אנטי-אֶייג'ינג (Anti-Aging) הוא תחום ברפואה העוסק בחקר ההאטה של תהליכי הזדקנות מערכות החיים של האדם. הזדקנות מואצת פוגעת באיכות החיים והכושר הגופני ומקצרת את תוחלת החיים. תהליך מורכב זה של עיכוב השינויים בעור ושיפור מראהו ובריאותו הוא תהליך ממושך ויש צורך להתמיד בביצוע טיפולים משמרים טיפולי אנטי-אייגינג בהזרקות: מדובר בהזרקות מילוי, שמטרתן למלא קמטים, שקעים, חללים וצלקות, או בהזרקת להחלקת קמטי הבעה, שמשיג השטחה של הקמטים בכך שהוא גורם להרפיית השרירים, הרי שהתוצאה היא עור חלק יותר ומראה צעיר בהרבה טיפולי בוטוקס : בקליניקות לרפואה אסתטית מטפלים במגוון הטכנולוגיות החדשניות, שמטרתן עיכוב ההזדקנות והשינויים החלים בגוף עם התקדמות הגיל. נוירולוגיה תחום העוסק בניתוח ההיבטים השונים של מערכת העצבים, והמערכת המוטורית הקשורים למוח (נוירולוגיה), בסיוע היבטים מתחום האנדוקרינולוגיה, מדע הקוגניציה, ומדע המוח תוך התמקדות במציאת פתרונות למחלות ופתולוגיה שמקורן במערכת העצבים, בהתמקדות בתחום הפסיכיאטריה ומחלות נפש. לעיתים גם דרך בחינת רמת הפרשת ההורמונים האופטימלית לצורך הגעה לאפטימציה מסוימת בתחום מסוים, בין אם בתחום הקשב (כמו בשימוש בריטלין), מוטוריקה, ראייה ועוד. רפואת שיניים תחום העוסק בשיניים והחניכיים, תיקון חורים, השלמת שיניים, שתל דנטלי, שיניים תותבות ויישור שיניים. לרבות שימוש במברשת שיניים ומשחת שיניים, ושטיפת פה. מעבדה רפואית תחום העוסק בהיבטי הבדיקות הרפואיות הדרושות לקבלת החלטת הרופא ביחס לחולה ומצב בריאותו, בהתייחס לאבחון, טיפול, מניעת מחלות ויצירת חיסונים ותרופות על-פי המדדים לבדיקות אבחון. לקיחת המדדים מתבצעים במעבדה רפואית, ומנותחים על ידי לבורנט כשהתוצאות נשלחות לרופא המשפחה. כיום נעשים מהלכים לקידום רפואה פרטית במסגרת שירותי הבריאות הכללים, שתתאים לכל חולה באופן אישי, ובתוך כך תכלול היבטים מתחום רפואה ראשונית, שניונית, שלישונית ורביעונית, רפואה מבוססת ראיות, רפואה מגדרית, תוך שקלול והתחשבות בכלל רשומות הרפואית האישיות של החולה המטופל. תחום הרדיולוגיה עוסק בשימוש באמצעי דימות רפואי לצורך ביצוע אבחנה. הביולוגיה הסינתטית נועד לקדם בינוי מכשור מתאים בתחום ההנדסה הביו-רפואית, כמו בניית מכשור מתאים לביצוע בדיקות שונות ובהם: בדיקת אולטרה סאונד רפואית, MRI ו־CT. העוסקים בתחום הם מעבדנים רפואיים. רפואה משפטית תחום העוסק ברפואה לצורך זיהוי והבהרה בתחום המשפט הפלילי או המשפט האזרחי. רוב העוסקים בתחום זה מתמחים בתחום הפתולוגיה. כשעיקר תרומת רופאים אלו בפענוח תיקים פתוחים או מקרי מוות מגיע בביצוע נתיחה שלאחר המוות, או ניתוח פסיכולוגי וקרימינולוגי של המואשם. רפואת חירום רפואת חירום מתייחס לפעולות רפואיות דחופות לרוב במטרה למנוע פגיעה קשה בנפש לרבות מוות. רפואת חירום כוללת פעולות כהנשמה, הנשמה מלאכותית מכנית והחייאה. לרבות כשלים במערכת החיסון וזיהומים מסכני חיים. תעשיית התרופות ענף בתחום הרפואה העוסק בפיתוח והפקת תרופות תוך חקר אימונולוגי, אנדוקרינולוגי, פרמקוגנטי וביוטכנולוגי כחלק מחקר התרופות והשלבים השונים שעל חברה המבקשת להנפיק תרופה חדשה לעבור טרם קבלת אישור ממשרד הבריאות או ה־FDA על-פי מסלולי האישור השונים (כדוגמת מסלול תרופה יתומה), כמו גם השיקולים של אותם הגופים האם להכליל תרופה זו בסל הבריאות. כחלק משלב ייצור, ניסוי ואישור התרופה על התרופה לעבור מספר תהליכים, כשהקריטיים שבהם הם: שלב הניסוי הקליני לבדיקת אפקטיביות ויעילות התרופה, שימוש בקבוצות בקרה, מדגם לרבות פלצבו, והוכחת תוקף לתרופה (פרמקולוגיה). כשבין כל ניסוי לניסוי נדרשת הפסקה של בין מספר חודשים לשנים. לעיתים נעשה גם שימוש בניסויים בבעלי חיים. אם אכן כך היה, המוצר יסומן ככזה, ויתנוסס עליו סמליל בצורת ארנב. תעשיית התרופות עושה שימוש בשקלולים שונים מתחומים שונים במטרה לבדוק השפעה פיזיולוגית סביבתית הנוגעת למחלה הנבחנת, תוך בקשה להגיע לאופטימיזציה תרופתית בייצור תרופה. זאת תוך חקר תופעות פיזיקליות ופיזיולוגיות ביצורים חיים וצמחים (אתנוביולוגיה) לצורך בדיקת השפעת הסביבה, ובעיקר אקלים, רמת קרינת שמש, כח הכבידה ומערכת השמש, פוריות הקרקע בהתפתחותם ומבנם, כגורם למחלות או שימור רמה בריאותית. ואפשרות קיומם, נביטתם ונדידתם של אורגניזמים שונים, באזורים שונים בעולם תוך שימוש בכלים שונים מתחום הביומטריה. תוך הסתייעות במחקר מתחומים שונים ובהם: מטאורולוגיה, ביולוגיה קוונטית, גאופיזיקה, אוקיינוגרפיה, ביואינפורמטיקה, ביופיזיקה, מדעי הרפואה, ביולוגיה מערכתית, פיטוגאוגרפיה, ביוגאוגרפיה, גאולוגיה, אבולוציה, אקולוגיה, קוסמולוגיה. תעשיית התרופות עוסקת במבנה ובתפקוד של מיקרואורגניזמים ונגיפים מחוללי מחלות זיהומיות העלולים לגרום לזיהום (אפידמיולוגיה), ומכאן מבקשות למצוא לתופעה תרופה אפקטיבית, בין אם כימית או ביולוגית. בין אם מדובר במחלות ממאירות הנוצרות בתהליך השכפול העצמי וההתמרה הקיים בתהליך הרבייה התאית (תוך שימוש בכלים מתחום הגנומיקה) ולגרום לגורם מסוים להפוך לנשא מחלה מסוימת, כמו איידס. או מחלות הנוצרות על ידי פלישת חיידק זר, במקרה זה התרופה תהיה לרוב חיסון. קיימים סוגים שונים של תרופות כמו קדם-תרופה. בנוסף להפקת תרופות חברות התרופות לרוב פונות גם לייצור חומרי הדברת מזיקים והתפלת מים, בין עם תוך שימוש בכימיקלים או אורגניזמים מהונדסים גנטית למטרה זו. מדעים הקשורים לרפואה אנטומיה – חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים פרמקולוגיה (רוקחות) – חקר התרופות והשפעתן פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות היסטולוגיה – חקר הרקמות פיזיולוגיה – חקר תהליכים בגוף אימונולוגיה – חקר תורת החיסון ביולוגיה – חקר הרכבו של עולם החי והצומח פסיכולוגיה – חקר תורת המחשבה סוציולוגיה – חקר מכלול היחסים האנושיים והסביבה האנושית ביופיזיקה – חקר תופעות פיזיקליות ביצורים חיים כימיה – חקר הרכב החומר, מבנהו, תכונותיו והשינויים החלים בו במהלך אינטראקציה עם חומר אחר. פסיכיאטריה – חקר תורת הנפש ביוכימיה – מדע החוקר את התכונות הכימיות המאפיינות מולקולות המיוצרות בתאים חיים וייחודיות להם אלקטרוניקה רפואית – כוללת את שלל האבזרים והכלים האלקטרוניים המשמשים את הרפואה. תחומי רפואה קלינית אנדוקרינולוגיה – עוסקת במערכות ההורמנליות של הגוף. רפואה פנימית – עוסקת באבחנה וטיפול במחלות במבוגרים. לדוגמה: מחלות לב, ריאות ומערכת העיכול. אורולוגיה – ענף רפואי כירורגי העוסק במערכת השתן ואברי הרבייה הגבריים. רפואת משפחה – רופאים המתמחים בטיפול בבעיות ראשוניות בקהילה, ברפואה מונעת ובהתייחסות כוללנית לאדם בסביבתו. רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים. כירורגיה – ענף ברפואה המתמקד בטיפול על ידי ניתוחים. רפואת שיניים – ענף כירורגי המתמקד בשיניים ובחניכיים, בחלל הפה, בלסתות ובפנים. לרפואת השיניים עצמה מספר התמחויות: רפואת הפה, אנדודונטיה, אורתודונטיה, פריודונטיה ועוד. דרמטולוגיה – רפואת עור. רפואה דחופה – רפואת התערבות מיידית – חדר מיון. אונקולוגיה – ענף העוסק בחקר מחלת הסרטן. פסיכיאטריה – רפואת הנפש. רפואת עיניים – נקראת גם אופתלמולוגיה. גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול. פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד בפי הטבעת ובמעי הגס. גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים. רפואה גרעינית – ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות. רדיולוגיה – ענף העוסק במכשירי דימות, קרינה וכדומה. רפואה טרופית – ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים. רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות. רפואת כאב – ענף ברפואה שעוסק בשיכוך כאבים, ריפוי דלקות הגורמות לכאב, ומניעת כאב בעת ניתוח (רפואת הרדמה). אורתופדיה – ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים. רפואה תעסוקתית וסביבתית. רפואה משפטית – התמחות ברפואה שמטרתה ליישם את העקרונות והידע של מדעי הרפואה על מנת לעזור בפתרון בעיות משפטיות. ראה – המכון לרפואה משפטית. רפואת ספורט – ענף ברפואה העוסק במחלות הקשורות לספורט. רפואת שינה – ענף ברפואה העוסק בהפרעות שינה. ראומטולוגיה – ענף ברפואה-פנימית העוסק באבחון וטיפול מחלות מפרקים ומחלות אוטואימוניות רב-מערכתיות. נפרולוגיה – רפואת הכליות. נוירולוגיה – רפואת מערכת העצבים המרכזית. המטולוגיה – ענף ברפואה העוסק בדם, רקמות יוצרות דם והמחלות וההפרעות הקשורות להם. קרדיולוגיה – ענף ברפואה העוסק במחלות לב וכלי דם. תחומים המסייעים לרפואה הקלינית סיעוד – ענף פרה-רפואי התומך ומסייע לרופאים בכל הקשור לטיפול בחולה פיזיותרפיה – ענף פארא-רפואי המתמקד בריפוי מחלות, בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים. ריפוי בעיסוק – טיפול המבוסס על עיסוק פיזי/יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי. קלינאות תקשורת – טיפול בלקויות תקשורת, ובכללן שפה, דיבור ושמיעה. בדיקות מעבדה רפואית – מאפשר אבחון על סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית. בדיקות רפואיות – מאפשר אבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית. פסיכותרפיה – טיפול בהפרעות נפשיות. פסיכונוירואימונולוגיה (PNI) – ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון. סוגיות ברפואה אתיקה רפואית מחלות התמכרות כאב השתלת איברים קסנוטרנספלנטציה ראו גם ביטוח בריאות רשלנות רפואית לקריאה נוספת יצחק (יוליוס) פרויס, הרפואה במקרא ובתלמוד, הוצאת מאגנס, 2012. רוי פורטר (עורך), תולדות הרפואה, מהיפוקרטס עד ימינו, הוצאת רסלינג, 2006 קישורים חיצוניים Ben Goldacre: What doctors don't know about the drugs they prescribe – הרצאה מאתר TED על הסכנה בהימנעות מפרסום תוצאות שליליות של מחקרים ברפואה. מילונים למונחי רפואה \| רפואה 1939–1949 \| מונחים שונים ברפואה א 2010 \| מונחים שונים ברפואה ב-2014 \| רפואה 1999 \| רפואת שיניים 1938 \| רפואת השיניים 1991 \| אורולוגיה ועוד 2006 \| רפואת הלב 2013 \| רפואת עור 2010 \| אנטומיה (רפואה) 1957 \| באתר האקדמיה ללשון העברית כתבי עת רפואיים באנגלית: The Lancet New England Journal of Medicine JAMA) Journal of the American Medical Association) Nature Medicine, מבית Nature BMJ) British Journal of Medicine) הערות שוליים * קטגוריה:תשתיות בריאות	2024-10-01T10:35:59
התמכרות לסמים	התמכרות לסמים היא התמכרות שמוכוונת לצריכה של סמים פסיכואקטיביים, סוג זה של התמכרות כולל במרבית המקרים גם תלות פסיכולוגית וגם תלות גופנית, וקשור להשפעתם הישירה של אותם חומרים פסיכואקטיביים על המעגלים העצביים במוח. דוגמאות נפוצות להתמכרות הם סמים ובהם אמפטמינים כמו אמפטמין וקריסטל שהם סמים ממריצים, אלכוהול או תרופות, בעיקר תרופות להרגעה ולשינה (בנזודיאזפינים), ותרופות מאלחשות אופייטיות (נגד כאבים), וכן הניקוטין שבסיגריות. על פי רוב מתפתחת סבילות לחומר הממכר ונוצר צורך להגביר את הכמות או המינון בהם נעשה שימוש כדי להמשיך ו"ליהנות" מהשפעתו. המכור הופך להיות "שבוי" ואיננו יכול לחדול מלצרוך את החומר שאליו התמכר, בלי שיסבול מ"תסמונת נסיגה" ומצב של קריז (משבר), הנלווה לבעיות או הפרעות גופניות ונפשיות קשות. התמכרות כתופעה סביבתית מחקרים שבוצעו בקרב חיילים אמריקאים בווייטנאם העלו שיעורים גבוהים מאוד של שימוש בהרואין: 40% מהחיילים התנסו בהרואין, ו-20% הוגדרו כמכורים. הרואין נחשב כסם מהממכרים ביותר, וההתמכרות מתחילה במקרים רבים אחר שימושים ספורים או אף שימוש יחיד. תופעת הנסיגה (קריז) חריפה מאוד, וגם היא מופיעה כבר מהשימוש הראשון. אין זה פלא שאחוזי הגמילה מהרואין נמוכים מאוד - למעלה מ-90% מתדרדרים חזרה לסם לאחר סדנאות גמילה. אך בקרב החיילים האמריקאים הובחן דפוס שונה לגמרי - למעשה הפוך. שנה לאחר שחזרו לארצות הברית מווייטנאם, ירד שיעור המשתמשים לאחוז בודד מבין המכורים (היינו 0.2% מכלל החיילים). ההסבר לתבנית כה שונה של התמכרות הוא ככל הנראה בעיקר סביבתי: בווייטנאם החיילים היו תחת לחץ ומועקה, כפופים למערכת היררכית קשוחה, וסביבם היו מכורים רבים - כאחד מכל חמישה חיילים. סביבה לא סלחנית זו האיצה ותדלקה את ההתנסות בסם והמשך השימוש בו עם חיילים אחרים. בניגוד לכך, בשובם הביתה התנתקו החיילים בבת אחת הן מהלחץ, הן מהמשמעת הקשוחה, והן מסביבה של משתמשים ומכורים. עם שינוי הסביבה באה הגמילה - גמילה אמיתית שאינה מסתיימת ב-relapse - כתוצאה טבעית. בניגוד גמור לכך מכורים בחברה עצמה חוזרים מסדנאות הגמילה לאותה סביבה בה נוצרה ההתמכרות. התמכרות כתופעה חברתית נערים בגיל ההתבגרות אשר שותים, מעשנים ומשתמשים בסמים, מושפעים יותר מגורמים סביבתיים (משפחה וחברים), בעוד שאצל נערות בגילאים אלו הגורם הגנטי הוא הגורם העיקרי המעלה את הסיכון להתדרדרות והתמכרות לשתייה וסמים, כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת וירג'יניה בתחום הגנטיקה ההומנית על ידי החוקרת Judy L. Silberg: "הממצאים שלנו מראים שגורמי הסיכון להתמכרות בגיל ההתבגרות משתנים בין נערים לנערות". אצל נערות הייתה לגורם הגנטי השפעה מכרעת בכל סוגי ההתמכרות. אצל בנים ההשפעה המכרעת הייתה לגורמים סביבתיים כמו משפחה לא מתפקדת והשפעה של חברים המכורים בעצמם לסמים ולשתית אלכוהול. סילברג ועמיתיה למחקר אספו את הנתונים במהלך שלוש שנות מחקר על 1,071 זוגות תאומים מתבגרים, בנות ובנים, בגילאי 10–17. ניתוח סטטיסטי של הממצאים הראה שאין לתלות את האשמה בגורם סיכון מסוים הגורם להתמכרות במתבגרים. גורמים סביבתיים וגנטיים נמצאו משפיעים גם אצל הבנים וגם אצל הבנות, אך מידת השפעתם השתנתה בין הבנים והבנות. תוצאות המחקר יכולות לעזור בדרך הטיפול בנערים ובנערות מכורים. כיוון שההתמכרות אצל נערות נשלטת בעיקר על ידי גנים הקשורים להתנהגות חברתית, הטיפול היעיל יהיה התמקדות בבעיות התנהגות ובעיות חברתיות (ואנטי חברתיות). אצל נערים הטיפול היעיל יכול להיות דרך התמקדות בטיפול במשפחה הקרובה ובחברים המשפיעים. גורמים נוספים גורם ביולוגי - לחלק מההתמכרויות קיים בסיס גנטי מובהק. שיעור קולטני הניקוטין במוח, לדוגמה, מגלה שונות של סדר גודל שלם - וכמובן מאליו ככל שקיימים קולטני רבים יותר, כך התלות הפיזיולוגית חריפה יותר. דוגמה נוספת היא בעלי הפרעות קשב וריכוז, שלהם מחסור מולד בדופאמין וסרטונין. כדי לפצות על מחסור זה, הם משתמשים בסם שעוזר לטווח הקצר, אך מזיק מאוד לטווח הארוך. זאת ועוד, מציאות חייהם של בעלי הפרעות קשב וריכוז קשה ומסובכת יותר מאשר של אנשים נורמטיביים. גיל - במחקר שפורסם ב-2005 נמצא כי לגיל השפעה מסוימת על התמכרות לסמים. בניסויי FMRI (דימות תהודה מגנטית) נמצא כי צעירים בתקופת ההתבגרות מתמכרים בקלות יחסית לניקוטין וסמים אחרים בהשוואה למבוגרים או לילדים קטנים, זאת מכיוון שבתקופה זו קליפת המוח הקדם-מצחית שמפעילה הורמונים הקשורים לתחושת עונג, משתנה ומתפתחת. בעקבות שינויים נוירולוגיים אלה, תגובות של בני נוער להתנסויות חדשות הרבה יותר עוצמתית. צריכת סם ככלי להתגבר על טראומה מסוימת - נמצא כי אנשים שעברו טראומה מסוימת בעבר, מנסים בכל כוחם להתמודד עם הטראומה, מה שמביא לאיבוד שליטה מופנמות ומצוקה. כל אלו, מובילים לשימוש בסם כפתרון להתגבר על הטראומה. גורם משפחתי - ההורים הם הדמות לחיקוי לילד. הילד מעריץ את הוריו ורוצה להיות כמותם. אם הורים צורכים בנוכחות ילדיהם סמים הילד מפנים שהשימוש בסמים חיובי ומחקה אותם, מה שעשוי להביא לצריכת סמים מגיל צעיר. בנוסף, במשפחות קשות יום, במשפחות שההורים מתעללים בילדים או שיש להורים בעיות נפשיות, המציאות הקשה עשויה להביא לכך שעל מנת לברוח מהחיים האכזריים שנפלו בחלקו הילד משתמש בסמים ומתמכר. גורמים אישיותיים - אדם מגיע בחיים למצבים בהם הוא רואה בסם כפתרון. כאשר הוא נכנס למצוקה נפשית ורואה בסם כמשענת מעודדת, כאשר הוא רוצה לשנות קצת את השגרה, כאשר הוא מרגיש סגור בתוך העולם ורק הסם יכול להוציא אותו, כאשר הוא נכנס למצב נפשי ירוד כמו דיכאון, או עצבנות. הוא אף ייקח סם על מנת להשתחרר במצבי אינטימיות. הוא מבין שהסם יכול לפתור את בעיותיו ולוקח אותו, ולאחר שלוקח אותו הוא לא יכול להפסיק. סוגי הסמים העיקרים לפי השפעתם סמים מדכאים הכוללים תרופות מרגיעות, תרופות שינה וכדומה. פעילותם של הסמים הללו היא לדכא את מערכת העצבים המרכזית. הסם הנפוץ ביותר מקבוצה זו הוא הקנביס. סמי ההזיה הכוללים בתוכם את LSD, פטריות הזייה, דטורה וסמים דומים אחרים, סמים אלה גורמים להזיות, בלבול בתפיסת המציאות, התרחבות אישונים, לחץ דם גבוה, עליה בחום הגוף, יובש בפה, כיווץ שרירים, בחילות, הזעת יתר, חרדות, פחדים, קושי בתנועה (כהן, 2000). סמים המעוררים וממריצים את מערכת העצבים בסוג סמים אלו נכללים אמפטאמינים (ספידים), פופרס (סוג של חומרים נדיפים), קוקאין והנגזרת שלו קראק, אקסטזי וכן קפאין וניקוטין. אופיאטים - נגזרות של אופיום המשככים כאב הכוללים בתוכם, אופיום, הרואין, פנטניל, מתדון ועוד חומרים סינתטיים אחרים שחלקם נמצאים גם בשימוש רפואי (national institute on drug abuse). קריטריונים לקביעת התמכרות על פי ארגון הבריאות העולמי, תופעה של התמכרות קיימת כאשר מתמלאים שלושה מתוך ששת הקריטריונים הבאים: תשוקה עזה או דחף כפייתי ליטול את החומר או לבצע את הפעילות שאליה האדם המכור (למשל יחסי מין או הימורים). קושי בשליטה על כמות וזמן צריכת החומר או קושי בהגבלת זמן הפעילות הממכרת. הופעת תופעות גופניות כאשר לא משתמשים בחומר או כאשר לא מבצעים את אותה פעילות (תופעות גמילה). התפתחות סבילות לחומר, במובן זה שדרושה כמות הולכת וגדלה של החומר כדי להשיג את אותו האפקט או לחלופין צורך בפעילות ממכרת מוגברת. הזנחה של הנאות ושל תחומי עניין אחרים בשל השימוש בחומר או הפעילות הממכרת. התמדה בשימוש או בפעילות למרות מודעות המשתמש שהדבר גורם לנזק. שלבי ההתמכרות הפיזיולוגית לסמים ספיגה השיעור בו סם עוזב את מקום כניסתו לגוף ומידת התפשטותו ממקום זה. הסמים נספגים היטב בחלקים שונים של הגוף כגון אזורים המצופים אפיתל רירי כמו האף ומערכת העיכול, אולם ההשפעה הגדולה והמהירה שלהם מושגת בדרך של החדרה לכלי הדם (הזרקה לווריד או לשריר). פקטורים המשפיעים על מהירות הספיגה מסיסות - סם הניתן בתמיסה מימית נספג מהר יותר מזה הניתן בתמיסה שומנית או במצב מוצק. תנאים מקומיים (כגון חומציות הקיבה) באתר הספיג מסייעים או מפריעים לעיתים לספיגה (אספירין לדוגמה כמעט ואינו מסיס בסביבה החומצית של הקיבה ולכן לא נספג שם). ריכוז - סם בריכוז גבוה נספג מהר יותר. מידת ריכוז כלי הדם באתר הספיגה. משטח ספיגה - סמים נספגים מהר יותר מאיברים בעלי שטח פנים גדול יותר כגון הריאות או מוקוזת המעי. פיזור קליטת החומר הממכר באיברים שונים תלויה בגורמים פיזיולוגיים וכימיים. לאחר שסם נספג הוא יכול להתפזר לנוזל התאי או הבין-תאי. במשך הדקות הראשונות מקבלים הלב, הכבד, הכליות והמוח את רוב הסם. לעומת זאת העור, השרירים, חלל הבטן והשומן - הובלת הסם אליהם איטית, ודרושות מספר דקות עד מספר שעות לקליטתם. החומר המועבר מתקשר בדרך כלל לחלבון בדם ואחר כך מתרכז בכבד, כליות, ריאות וטחול. לעיתים, אם השימוש ממושך ובכמויות גדולות, יתרכז חומר גם בתאי שומן ויצטבר בו. יחידות הגוף בהן מצטבר הסם משמשות כמאגרים פוטנציאליים עבורו. כאשר ריכוז הסם בפלזמה יורד, ישתחרר חלק מהחומר המצוי במאגרים לתוך הדם, וכך תמשיך השפעתו לאורך זמן. סמים עוברים דרך השליה ולכן יכולה להיווצר התמכרות גם אצל עוברים. סבילות בשימוש חוזר בסמים ובתרופות מתפתחת תופעה של סבילות לתרופה. הסבילות מתבטאת בהסתגלות הגוף לסם. כדי שהאדם ישיג את החוויה לה הוא מצפה תדרשנה לו כמויות הולכות וגדלות של סם. הפעם לא מדובר על השפעת הסם הנובעת מעוצמתו ומכמותו, אלא מהרגישות של תאי הגוף לאותו סם, הנובעת כנראה ממקור גנטי. מדברים על סבילות תפקודית - TOLERANCE FUNCTIONAL - סבילות הקשורה במערכת. העצבים המרכזית, וסבילות מבנית - TOLERANCE DISPOSITIONAL - סבילות המושפעת מפעילות המערכת המטבולית בגוף. הסבילות התפקודית - כאשר המוח מתרגל ומסתגל להשפעת הסם הספציפי הניתן לו, ולכן דרושות לו כמויות גדולות יותר של סם כדי לגרום להשפעה. ישנם סמים להם מתרגלת המ.ע.מ (מערכת עצבים מרכזית) במהירות, וישנם אחרים שההסתגלות להם היא איטית. הסתגלות זו מועברת לעיתים גם לסמים אחרים שהשפעתם על המ.ע.מ דומה. לדוגמה - אדם הנוטל סמי שינה מפתח סבילות גם לאלכוהול. הסבילות המטבולית, מבנית - נובעת משימוש חוזר בסם, שבו מגבירה המערכת המטבולית את פעילותה, ואז הסם מתפרק מהר יותר והשפעתו מתקצרת. אי לכך, דורש האדם כמויות רבות יותר של סם. גם כאן נמצא את הסבילות הצולבת בסמים בעלי מנגנונים דומים של פעילות. מינון יעיל – EFFECTIVE DOSE כמות הסם היכולה לגרום לחוויה לה מצפים. ED-50 משמעו ש50% מהנבדקים הראו את התגובה המצופה. מינון קטלני – LETHAL DOSE אותו מינון שגורם לאחוז מסוים של חיות מעבדה למות כתוצאה מקבלת מנת סם מסוימת. LD-50 משמעו ש50% מהנבדקים שקבלו מינון זה מתו. תלות והתמכרות מצב בו הסם הנלקח על ידי אדם כלשהו מרצונו גורם לנזק לאדם עצמו ולחברה. קיימת תלות פיזיולוגית ותלות נפשית. תלות פיזיולוגית מתבטאת למעשה בצורך התמידי לסם, בהסתגלות של הגוף לסם, ובחוסר יכולת של הגוף לתפקד ללא נוכחות הסם. התלות הפיזיולוגית באה לידי ביטוי בעת הפסקה פתאומית של השימוש בסם. אזי מופיעות תופעות לוואי פיזיות הקרויות "תסמונת גמילה" ומתבטאות בכאבים, התכווצויות, דיכאון, אובדן הכרה ולעיתים אף מוות - תלוי בסם ובמידת התלות בו. התלות הפסיכולוגית, נפשית באה לידי ביטוי במישור התלותי-רגשי, כאשר האדם מרגיש צורך לחוות שנית את חוויית השימוש בסם. בעקבות כך חש האדם חרדה עקב החשש ממצב של אי-נוחות שיגרם מאי נטילת מנת סם נוספת. האדם ייטול שוב את הסם על מנת להבטיח שחוויות אי-הנוחות לא תקרה. בעקבות כך תיווצר התנהגות כפייתית - הרגלית שתיגרם מן השימוש החוזר בסם, ותנבע מהרצון הכפייתי להשתמש בסם גם אם לא התפתחה תלות גופנית. התמכרות לסם לכאורה, התמכרות היא "הרעלה" כרונית של האדם כתוצאה משימוש חוזר ונשנה בסם. במצב זה יצרוך האדם כמויות גדולות יותר של החומר (תופעת סבילות) ויפתח תלות גופנית בחומר. כבר בשנת 1957 הכיר ארגון הבריאות העולמי בכך שתפיסה, או הגדרה זאת בעייתית ובלתי מספקת. וועדת מומחים של הארגון קבעה אז: התמכרות לסמים היא מצב של שכרון/תרעלה חוזרת או כרונית הנובעת מצריכה חוזרת ונשנית של סם (טבעי או סינתטי). מאפייניה כוללים: תשוקה או צורך חזק ומשתלט לחזור ולהשיג את הסם ולצרוך אותו נטייה להגדיל את המנה היזקקות נפשית וגופנית לאפקט של הסם נזקים חמורים לפרט ולחברה. התרגלות (הרגל) נובעת משימוש חוזר ונשנה בסם. מאפייניה כוללים: תשוקה (אך לא צורך כפייתי) להמשיך ולצרוך את הסם על מנת לשפר את ההרגשה [well being] נטייה להגדיל את המנה מידה מסוימת של תלות נפשית בהשפעות, אך ללא תלות גופנית בהשפעתו אם נגרמים נזקים הם פוגעים בפרט ב-1964 שונתה ההגדרה למושג הכוללני "תלות בסמים". זו כוללת תלות נפשית או גופנית. תלות נפשית הוגדרה כתחושת סיפוק מ-, ודחף לשימוש חוזר או מתמיד בסם על מנת להשיג הנאה או להימנע מאי-נוחות (Discomfort), כשכמעט כל סם עשוי לגרום לכך. ב-2001 האקדמיה קבעו מספר גופים הגדרה משותפת לצורכי שימוש באופיואידים ולפיה: התמכרות היא בראש וראשונה מחלה כרונית, נוירוביולוגית, שגורמים גנטיים, פסיכוסוציאליים, וסביבתיים משפיעים על התפתחותה והיבטיה. היא מאופיינת על ידי התנהגויות שכוללות אחד או יותר מהדברים הבאים: פגיעה בשליטה על צריכת החומר שימוש כפייתי הנמשך למרות נזקים שהוא גורם תשוקה סבילות היא הסתגלות הגוף לסם: מנות גדולות יותר נדרשות על מנת להשיג את האפקט שהושג קודם משום שהגוף "מתרגל" ומסתגל לסם. תלות גופנית היא מצב מסתגל המתבטא בסינדרום גמילה לסם מסוג מסוים ועשויה להופיע כתוצאה של הפסקה או הפחתה פתאומית של רמת הסם בדם. התמכרות מדומה (Pseudoaddiction) היא מושג המתאר התנהגויות של המטופל שעשויות להופיע בהיעדר טיפול בכאב. פציינט עם כאב בלתי מטופל עשוי להתמקד בהשגת תרופות, עשויים "להסתכל בשעון", ועשויים להפגין צורות אחרות של "חיפוש תרופה". גם התנהגויות כגון שימוש בסמים אסורים עשויות להיות תוצאה של הניסיון להשיג הקלה בכאב. התמכרות מדומה נבדלת מהתמכרות בכך שההתנהגויות נעלמות כשמושגת הקלה בכאב. תרעלה תרעלה אקוטית היא מצב שנמשך זמן קצר יחסית והוא מוכר בציבור בעיקר כקשור בשימוש באלכוהול, אז הוא נקרא "שיכרון". כשמדובר באלכוהול, מתבטא השיכרון בפגיעה בשליטה העצמית של האדם ובתיאום תנועות, ליקויי דיבור, ופגיעה בשיווי המשקל, ועשוי להגיע עד לאיבוד ההכרה. כשמדובר בחומרים אחרים יהיו הסימפטומים שונים, בהתאם לחומר שמדובר בו. כלומר, זוהי הרעלה שפוגעת במשתמש ובהתנהגותו, אך היא נמשכת זמן קצר, ואפשר לחזור אחר כך להתנהגות ולאורח חיים נורמליים. שימוש לא נורמטיבי שימוש לא נורמטיבי הוא מצב המתאפיין בצריכת חומרים או עיסוק בהתנהגויות שאינם מקובלים בחברה, כמו שימוש בסמים לא חוקיים, הימורים מופרזים או התנהגויות מיניות כפייתיות. מה שנחשב כשימוש לא נורמטיבי יכול להשתנות בהתאם לנורמות תרבותיות וחברתיות. הבדלים אלה משפיעים על האופן שבו חברות ותרבויות שונות מתמודדות עם מקרים של שימוש לא נורמטיבי. התמודדויות אלו כוללות פעולות לא פורמליות אשר עלולות להביא לתגובות כמו לעג וביקורת מהחברה. נוסף על כך, התמודדויות אלו כוללות פעולות פורמליות מצג החברה הכוללות חקיקת חוקים, כליאה והתאמת טיפולים פסיכולוגים ורפואיים בהתאם לנורמות החברתיות של אותה תרבות. שימוש לרעה שימוש לרעה הוא מצב שונה מזה בתכלית. הוא מאפיין לא מצב רגעי, הנמשך פרק זמן קצר בלבד, אלא אורח חיים. במילים אחרות, מדובר כאן בדפוס התנהגות, ולא, או לא רק, במצב פיזיולוגי. "שימוש לרעה" (Abuse) הוא מצב המוגדר לפחות בשתי צורות שונות. ראשית, ארגונים רבים (כגון: בתי-ספר, מקומות עבודה, או אף מדינות) רואים כל שימוש שהוא, בכל אחד מתוך רשימה של חמרים אסורים, שימוש לרעה. זוהי הגדרה אדמיניסטרטיבית. אין היא אומרת שבהכרח נגרם ל"משתמש" נזק חמור, או נזק כלשהו, אלא שיהיה זה נכון מבחינת הארגון והמערכת החברתית שהוא שולט בה להתייחס אל המשתמש כאילו נפגע, או כאילו הוא חשוף לסכנת פגיעה משמעותית. ההגדרה הנפשית, או הרפואית, שמוצגת על ידי המדריך האמריקאי (DSM-IV) מתבססת במידה רבה על התנהגות האדם ועל היחסים בינו לבין סביבתו. לפי הגדרה זאת, אדם ייחשב משתמש לרעה בחמר אם בשנה מסוימת (12 חודשים רצופים כלשהם) ניכרת בו אחת, או יותר מהתופעות הבאות: שימוש חוזר ונשנה בחומר, שכתוצאה ממנו נפגעת יכולתו של האדם למלא חלק מתפקידיו המשמעותיים (בבית, במקום העבודה, או בבית הספר). שימוש חוזר ונשנה בחומר בנסיבות בהן הדבר מסוכן (למשל: נהיגה תחת השפעת חומר משכר). חיכוכים חוזר ונשנים עם מערכת אכיפת החוק כתוצאה מהשימוש בחומר. שימוש מתמשך בחומר למרות בעיות חברתיות ובין - אישיות חוזרות ונשנות הנובעות מכך. התמכרות תלות, או התמכרות לחומר, היא מצב מורכב בעל מאפיינים פיזיולוגיים, נפשיים והתנהגותיים כאחד. הקריטריונים לקיומה של תלות כזאת הם (שוב - לפי הDSM) : להבדיל משימוש ברעה המוקד כאן הוא על מצבו של האדם יותר מאשר על דפוס התנהגות. הבדל נוסף הוא שמדובר בפגיעה במצבו של האדם עצמו (ולא ביחסים בינו לבין אחרים). נזק זה יכול להיות תוצאה של שימוש לרעה, אך אינו קשור לכך בהכרח. התלות נובעת בעיקר מתכונותיו הפרמקולוגיות של הסם, בעוד ששימוש לרעה עשוי להיות תוצאה של ההיבטים החברתיים של השימוש בו בלבד. שימוש שגורם למצוקה, או שפוגע בהסתגלות האדם, במשך שנה רצופה, או יותר. פגיעה זאת אמורה להתבטא בשלשה מהמאפיינים הבאים: פיתוח סבילות לחומר, דבר שעשוי להתבטא בצורך במנות גדלות והולכות. סימפטומים של גמילה בהיעדר החומר. צריכת כמויות גדולות יותר, או לפרק זמן ממושך יותר משהתכוון האדם. תשוקה מתמשכת, או ניסיונות כושלים להשתלט על צריכת החומר. הקדשת הרבה זמן ומרץ לצריכת החומר, או להשגתו. וויתור או צמצום של פעילויות חברתיות חשובות בגלל השימוש בחומר. השימוש נמשך למרות הכרת הפגיעות הגופניות או הנפשיות שעלולות להיגרם. כפי שאפשר לראות בבירור, רשימת הסימפטומים נרחבת ועמומה דיה כדי לאפשר הכללת מספר רב של התנהגויות הכרוכות בצריכת חמרים שונים במסגרת זאת. לכן ראוי להבחין בקשר לכך בשתי נקודות חשובות: ראשית, המושג "התמכרות" או תלות (ובעקבותיו - ההגדרה שלעיל) עוצב במידה רבה תוך התייחסות לתופעות שנצפו בזמנו בחמרים בודדים, כגון אופיום, או הרואין. שנית, הרשימה של חמרים והתנהגויות שעשויים להיות מושא לשימוש לרעה, או להתמכרות, הורחבה מאוד בעשורים האחרונים. איברים המושפעים מהתמכרות לסמים כפי שצוין, מערכת העצבים המרכזית היא המושפעת העקרית משימוש בסם. דרך ההשפעה ניכרת במספר צורות: השקטת כאב (אנלגזיה) - שינוי בקולטני הכאב, העלאת סף הכאב אופוריה - תחושת ריחוף, שחרור מחרדה סדציה - נמנום, נטייה להרדם, טשטוש נטייה להקאה נוקשות (ריג'ידיות) של הרגליים והידיים - העלאת טונוס שרירי דיכוי נשימה - השפעה מדכאת על מרכז הנשימה במוח דיכוי מנגנון השיעול - גורם להצטברות כיח והפרשות מוקוזיות מערכת הדם - לא בצורה בולטת, אך ייתכן דיכוי של שריר הלב וירידה בלחץ הדם מערכת העכול - עצירות, הפחתה בהפרשת מיצי קיבה-מרה: התכווצויות בדרכי מרה - כאבים בבטן ימנית עליונה. מערכת ההפרשה - דיכוי פעילות הכליה. עצירות במתן שתן עקב עליה בטונוס שרירי שלפוחית השתן והשופכה מערכת המין - הארכת זמן לידה כתוצאה מדיכוי שרירים חלקים ברחם, ירידה בתפקוד המיני מערכת ההפרשה הפנימית (הורמונלית) - עכוב בשחרור הורמון מחלמן (LH), הגורם להבשלת הביצית באופן כללי ירגיש המשתמש צמרור בעור, הזעת יתר ולעיתים גירוד. הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים הבדלים מגדריים בהתמכרות לסמים ואלכוהול נצפו בצורה עקבית במיוחד במערב, בקרב האוכלוסייה הכללית כמו גם בקרב מדגמי הטיפול, כאשר שכיחות השימוש וההתמכרות גבוהים באופן משמעותי אצל גברים. מדגם שנערך בקרב יותר מ-40,000 משתתפים בארצות הברית דיווח כי גברים היו פי 2.2 יותר מנשים בשיעורי ההתמכרות לסמים. עם זאת, נראה כי הפער בהתמכרות לסמים הולכים ומצטמצם, היות שבשנות ה-80, הפער עמד 1:5 (על כל אישה מכורת לסמים היו 5 גברים מכורים), בשנת 2007, היחס ירד ל-1:3, ובמחקר משנת 2012 בקרב יותר מ-40 מיליון משתמשים בסמים לא חוקיים בארצות הברית, נמצא כי יותר מ-42% הן נשים, דבר המצביע על יחס של 1:1.4 בזמן הנוכחי. שיעור הצריכה של תרופות או סמים במרשם גבוה יותר אצל נשים מאשר מזה של גברים, במיוחד כאשר מדובר במשככי כאבים נרקוטיים ותרופות הרגעה. מכיוון שהשימוש בסמים ובאלכוהול נפוץ יותר בקרב גברים, עד שנות ה-90 התמקד המחקר בתחום בעיקר בהם, והייתה מודעות נמוכה להבדלים הביולוגיים והנפשיים בין גברים ונשים שמשפיעים על השכיחות, ההצגה, התחלואה הנלווית, והטיפול בהתמכרות לסמים. נשים עשויות להתמודד עם בעיות ייחודיות בכל הנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, חלקן מושפעות מהבדלים ביולוגיים, ואילו חלקן מהבדלים מגדריים שמבוססים על הגדרה תרבותית. מדענים שחקרו את השימוש בחומרים פסיכואקטיביים גילו נושאים מיוחדים הקשורים להורמונים, פוריות, היריון, הנקה וגיל המעבר שיכולים להשפיע על השימוש וההתמכרות לסמים אצל נשים. בנוסף, נשים עצמן מתארות סיבות ייחודיות לשימוש בסמים, כולל שליטה במשקל, התמודדות עם כאבים וטיפול בבעיות בריאות הנפש. נשים בדרך כלל מתחילות להשתמש בסמים לאחר מאורע טראומטי קשה בחייהן כמו גילוי עריות או אונס, במיוחד בקרב נערות. אירועים טראומטיים נוספים שיכולים להוות גורם לשימוש בסמים הם מחלה פיזית פתאומית שמגבילה את האישה ומביאה אותה למצב של דיכאון, תאונות ובעיות בחיי המשפחה, כמו מקרה של גירושין או מות אחד מההורים או מבני המשפחה. גברים נוטים לבטא את כעסם ותחושות התסכול שלהם אשר נגרמים כתוצאה מהתעללות על ידי פיתוח דפוסי התנהגות אנטי-סוציאליים הכרוכה באלימות. לעומת זאת, נשים נוטות להפנים את תחושות הכעס והדיכאון שלהן ומבטאות אותם פעמים רבות באמצעות פיתוח תחושות של דיכאון וחרדה שלעיתים מתלווים אליהן שימוש בסמים ושתיית אלכוהול מופרזת. על פי מחקרים שנעשו אודות הנושא התמכרויות לסמים בקרב שני המינים עולה כי גברים משתמשים בסמים לצורך ריגושים והנאה ולפעמים סוג של תגובה ללחץ חברתי מסוים ואילו נשים נוטות להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים בכלל ובסמים בפרט כנגד הכאב הבלתי נסבל שנגרם כתוצאה מטראומות מיניות שהן עברו. השפעות ונזקים הנגרמים מהתמכרות לסמים השפעות הסמים מבחינה נפשית מאופיינות בעיוותים בתחושות, סילופים בתפיסה והיווצרות הזיות, בעיקר בתחום הראייה והמישוש. חפצים נראים נעים בחדר ומשנים צורה וצבע, הצבעים נראים עזים יותר. המכור רואה חלקים מגופו וגופות אחרים מעוותים, ואובדן תחושת הזמן. אדם המכור לסמים מתנתק מאורח החיים המוכר שלו ומשאר הפעילויות השגרתיות שלו. מחשבותיו ופעילויותיו מתמקדות בהשגה או בשימוש בחומר הממכר, באופן אובססיבי. החברים הוותיקים מתחלפים בחברים חדשים השותפים גם הם להתמכרות וכך גם הבילויים מצטמצמים לשימוש משותף בחומר הממכר. אוכלוסיית המתמכרים לסמים הם עבריינים מכוח היותם צרכני חומר אשר קנייתו וצריכתו בלבד היא עבירה על החוק. העלות הגבוהה של החומר וההשקעה הכספית היומית הכרוכה לשם השימוש בו, עלולה להביא את המכור הפעיל מהר מאוד במסלול של גנבות ואלימות כדי לממן את כמות הסם שהוא צורך. זאת ועוד מביאה ההתמכרות גם לנזק כלכלי, רבים מהמכורים אינם יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם ואת התלויים בהם. המדינה מסבסדת שירותי רווחה עבורם. נזק אחר נובע מעבירות רכוש לשם מימון הסם. ונוסף על כך קיים נזק הנובע מהקצאת משאבי אנוש וכסף לגופי האכיפה, הענישה, הטיפול והשיקום. חלים שינויים ברמת הרגישות ומצבי הרוח, חייו של האדם המכור, ללא הסמים, הם מבחינתו חסרי עניין, משעממים, עצובים ונעדרי מוטיבציה, ורבים מהמכורים שוקעים בדיכאון. הסמים משפיעים על האדם גם מבחינה מנטלית, ההתמכרות מסכנת את כושר התפקוד השכלי של האדם ומשפיעה על היכולת הקוגניטיבית שלו בכך שהיא פוגעת ביכולת חשיבתו של האדם, ביכולת החישה - ראייה ושמיעה, ותפיסה את יחסיו עם סביבתו. ההתמכרות גורמת לפגיעה בזיכרון וליקויים בדפוסי התקשורת הבינאישית, לפגיעה בשיפוט, ביכולת לקבל החלטות, לפגיעה בדיבור ולחוסר שליטה עצמית של האדם. בנוסף חלה ירידה במוטיבציה וקושי להתמודד עם מכשולים, אף כי נדרש תחכום ויוזמה מצד המכור להשגת הסמים. השפעה נוספת היא העדר מודעות עצמית וההתנהגות פחות מבוקרת, נמצא כי ילדים בגילאי 8–17 הנולדים להורים מכורים סבלו מיותר בעיות התנהגות בבית הספר ובעיקר מהיעדרויות רבות. השפעות הסמים מבחינה פיזית מביאות לפגיעה בריאותית במערכות הגוף ולפגיעה בתפקוד האדם המכור. סמים רבים משפיעים על קצב הנשימה של המשתמש בכך שהנשימה מאיטה את הקצב לאיטית יותר ובלתי סדירה, רוב מקרי המוות משימוש יתר נובעים מכשל נשימתי. ההתמכרות מביאה לעליה בחום הגוף, קצב הלב ולחץ הדם, הזעה, תחושת אופוריה. תחושות הפחד העייפות והדאגה נעלמות, ונוצרות תחושת כוח ורעננות. המשתמש הקבוע סובל מחוסר שינה וחוסר תיאבון, פגיעה במערכת החיסונית וחשיפה למחלות וזיהומים. בנוסף, הסמים משפיעים על כיווץ באישון העין אשר מהווה ביטוי נוסף לפגיעה במערכת העצבים. בשימוש בסמים נפגעת גם מערכת העיכול, הקיבה והמעי על ידי עצירויות ובעיות בחילוף החומרים בגוף הגורמות לנוזלים להיספג. בשימוש לסמים גורם לרפיון שרירים, נזלת קשה, הקאות, כאבי בטן, רעד, חוסר קואורדינציה, שיתוק, התמוטטות ואף אובדן הכרה עד מוות. בנוסף, נפגעים מרכזים נוספים במוח, בעיקר אלו המפקחים על התנועה. בעת השימוש בסמים מתפתחות בעיות בשיווי המשקל, תיאום בין תחושה לתפיסה, ובין תפיסה לפעילות של תנועה ומרחב. טיפול היחידה לטיפול בנפגעי סמים מפעילה רשת מענים למתמכרים באמצעות רשויות מקומיות ועמותות ציבוריות, שם מסופקים שירותים אמבולטוריים ופנימייתיים, המותאמים לצורכי המטופלים. השירותים ניתנים על ידי עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע בעלי הכשרה ייחודית. מסגרות טיפול לנפגעי סמים: יחידות לטיפול בנפגעי סמים מבוגרים ברשויות מקומיות המספקות שירותי טיפול ושיקום. יחידות נוער נפגעי סמים ברשויות המקומיות, מוקדי הטיפול מותאמים לגיל ולמאפייני השימוש בקרב בני נוער. מרכזי יום לנוער משמשים מסגרת יומית מובנית, הנותנת מענה טיפולי מרוכז לנוער. מרכזי יום אזוריים המספקים מסגרות טיפול ותעסוקה למבוגרים בתקופת ההתאוששות שלאחר הגמילה. מתמכרים המגיעים למרכז יום אזורי זקוקים לטיפול יומי מובנה ולליווי יומי לקראת השיקום. הפעילות במרכזים כוללת טיפול קבוצתי והעשרה. קהילות טיפוליות הן פנימיות המיועדות למתמכרים שאינם יכולים לעבור את תהליך הטיפול והשיקום בביתם. מודל הטיפול ייחודי ומבוסס על היררכיה ושילוב המטופלים בתהליך הריפוי והשיקום זה של זה. תהליך הגמילה מועבר על ידי מדריכים מנוסים אשר עברו את כל ההכשרות הנדרשות, ומלווה בפעילויות שונות כמו רכיבה על סוסים, טיפול בבעלי חיים ועוד. דרכי טיפול וגמילה משרד הבריאות אחראי על שתי דרכי טיפול במכורים לסמים קשים, הטיפול מתמקד במישור הפיזי. גמילה פיזית, ניתן למכורים במסגרת אשפוזיות לגמילה פיזית. האשפוזיות מיועדות לגמילה הפיזית של המכורים לסמים קשים. האשפוזיות מיועדת לתת מענה לצרכים של מכורים אשר מעוניינים לעבור גמילה פיזית מהסם. הגמילה הפיזית היא השלב הראשון של תהליך הגמילה. מרכזים אמבולטוריים לטיפול תרופתי ממושך. מכורים מקבלים טיפול במסגרת מרכזי חלוקת טיפול תרופתי. כשהמכור פונה לעזרה, בשלב הראשון יש לוודא כי הוא מכיר בבעיית ההתמכרות כמחלה. יש לבצע פגישת היכרות ראשונית על מנת לבנות תוכנית טיפול אישית. כמו כן, יש לתת משקל לאישיות המכור ולאנשים בסביבתו הקרובה. אחד הטיפולים היעילים ביותר הוא טיפול משולב. המטרה היא לעזור למתמכרים להיגמל ולגרום לכך שלא יחזרו להשתמש בסם לטווח הארוך. ההתערבות הטיפולית נעשית ברמה האישית, קבוצתית ומערכתית. טיפול קבוצתי נחשב כשיטה יעילה לטיפול במכורים. כאשר מטופל נמצא בקבוצה, הוא מפסיק להתמקד בעצמו ובבעייתו. דוגמה לתוכנית מצליחה לגמילה בתוך הקהילה היא תוכנית שנים עשר הצעדים. תוכנית זו מתאפשרת לאחר שהנגמל עבר גמילה פיזית ראשונית ומתבצע במסגרת הקהילה. תוכנית 12 הצעדים הנה תוכנית שפותחה על ידי אנשים אשר היו מכורים לאלכוהול ונזקקו לעזרה עצמית כדי להיגמל. בשל ההוכחות וההצלחה הרבות שנחלה השיטה היא אומצה על ידי הרשות למלחמה בסמים וגורמים נוספים העוסקים בגמילה. בזמן שהמכור עובר טיפול גמילה בשיטה זו הוא מנהל שיחות מוטיבציה פרטניות עם מטפלים, עובר טיפול תרופתי וכן משתתף בקבוצות תמיכה אנונימיות. קיימת שיטת גמילה נוספת המתקיימת בבית המכור, שיטה זו מתאימה לאנשים אשר ברוב הזמן מנהלים חיים נורמטיביים או כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להסתגר במכוני הגמילה. (מצפן ייעוץ וטיפול, 2014) חשיבות התאמת טיפול תרבותי בהתמכרות לסמים הבדלים תרבותיים בהתמכרות לסמים הם נושא מורכב ומרובה פנים, המשלב בין גורמים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים. תרבויות שונות נבדלות ביחסן לסמים, בשיעורי ההתמכרות ובהשפעות של התמכרות על הפרט והקהילה. ההבנה של הבדלים אלה יכולה לסייע בפיתוח אסטרטגיות טיפול ומניעה מותאמות. גורמים חברתיים ותרבותיים: הבדלים בהתמכרות לסמים מושפעים מגורמים חברתיים כמו עוני, השכלה, נגישות לטיפול רפואי ותמיכה חברתית. תרבויות עם מערכות תמיכה חברתיות חזקות עשויות להתמודד טוב יותר עם בעיות התמכרות מאשר תרבויות בהן קיימת סטיגמטיזציה גבוהה כלפי מכורים לסמים. המושג "סם" והיחס אליו משתנים בין תרבויות, שנים, תקופות ומקומות שונים ברחבי העולם. בעוד שבתרבויות מסוימות נעשה שימוש בסמים בהקשר טקסי או רפואי, בחברות אחרות השימוש בסמים נתפס כבעיה חברתית חמורה. תרבויות שונות מספקות הקשרים שונים שיכולים לעודד או למנוע שימוש בסמים, והשפעות אלו משתנות בהתאם לסטטוס החברתי, הכלכלי, והקהילתי של הפרט. בכל תרבות יש גישה טיפולית תואמת, קיימת השפעה של אמונות תרבותיות, ערכים, מסורות והאופן שבו אנשים מתמודדים עם התמכרות, הדרך שבה הם מחפשים עזרה והשפעת התרבות על תהליך ההחלמה. אתגרים בקונפליקטים תרבותיים: פערים תרבותיים: קונפליקטים בין ערכים תרבותיים של המטופלים ודרישות הטיפול עשויים להוות אתגר. כאשר קיימת חוסר התאמה בין הערכים התרבותיים של המטופל לציפיות הטיפוליות, המטופלים עלולים לחוות התנגדות או חוסר רצון להמשיך בטיפול. פתרונות כוללים פיתוח גישות טיפול המשלבות ערכים תרבותיים והכרה בקשרים קהילתיים. אמונות חברתיות-תרבותיות יכולות לעצב את הגישה וההתנהגות לגבי שימוש והתעללות בסמים. בחברות מסוימות, ההתמכרות נחשבת למצב רפואי שדורש טיפול מקצועי, אחרות עשויות לראות בכך כשל מוסרי או בעיה של רצון חופשי. תפיסות אלו משפיעות על נכונותם של אנשים לפנות לטיפול ולציית להמלצות מקצועיות. לתרבות יש תפקיד מרכזי בגיבוש הציפיות של אנשים לגבי בעיות אפשריות שהם עלולים להתמודד איתם בשימוש בסמים. עבור קבוצות חברתיות רבות, זה עשוי לספק כגורם מגן. מסורות תרבותיות, נורמות חברתיות, ואמונות דתיות עשויות להנחות את ההתנהגויות ולהשפיע על התפיסה של התמכרות. קיימים חומרים אשר השימוש בהם הוא נורמטיבי באותה תרבות, בעוד שהם עשויים להיות בעלי סטיגמה חמורה בתרבות אחרת. למשל, השימוש בסמים בקהילה האינדיאנית, עלול להוות כדעה קדומה שלילית בתרבות האמריקנית המרכזית. בתרבויות רבות, השימוש בסמים ובעיות בריאות הנפש הן סטיגמטיות ביותר, מה שיכול להרתיע אנשים מלבקש עזרה. סטיגמה זו יכולה להיות בולטת אפילו יותר עבור חומרים מסוימים, כגון סמים אסורים, מה שמוביל לשיעורים גבוהים יותר של התמכרות לא מטופלת. התמודדות עם סטיגמה זו כרוכה בטיפוח סביבה טיפולית שאינה שיפוטית ותומכת. זה כולל גם חינוך הורים וקהילות לגבי התמכרות, אתגר לתפיסות מוטעות וקידום אמפתיה וחמלה. התאמת הטיפול לצרכים תרבותיים: טיפולים שמותאמים לתרבות המקומית עשויים להיות אפקטיביים יותר וליצור חיבור טוב יותר עם המטופל. לדוגמה, תוכניות טיפול המשלבות מרכיבים תרבותיים מסוימים, כמו עבודת צוות בקהילה או שילוב של ערכים דתיים, עשויות להניב תוצאות טובות יותר. המטפל נדרש להיות רגיש לתרבות של המטופל ולהבין את ההשפעה של רקע תרבותי על ההתמכרות והטיפול. חשוב שהמטפלים יהיו מיומנים בהבנת השפעת התרבות על תהליך ההחלמה ויוכלו להציע טיפולים שמתאימים לצרכים התרבותיים הספציפיים. קונפליקטים בין ערכים תרבותיים של המטופל ודרישות הטיפול עשויים להוות מכשול. כשיש חוסר התאמה בין ערכי התרבות של המטופל והטיפול המוצע, המטופל עשוי לחוש ניכור או חוסר רצון להמשיך בטיפול. ידוע כי, בחברות מערביות, הטיפול התמקד בעיקר בגישות רפואיות ופסיכולוגיות, בעוד שבחברות אחרות, כמו במדינות אסיה, נעשה שימוש נרחב בגישות הוליסטיות ורוחניות. המסקנה העיקרית היא שהתאמת גישות טיפוליות לצרכים התרבותיים של המטופלים היא חיונית להצלחה בתהליך השיקום. הבנה של השפעת התרבות על ההתמכרות וטיפול מותאם תרבותית יכולים לשפר את התוצאות ולהוביל להחלמה יעילה יותר לאורך טווח. ראו גם התמכרות גמילה מסמים הזיה תלות גופנית תוכנית שנים עשר הצעדים פארק החולדות שימוש לרעה בסמים קישורים חיצוניים פודקאסט "מכורים", מכורים לסמים מדברים בפתיחות ובכנות על הפנים הרבות של ההתמכרות לסמים וההחלמה ממנה, אתר כאן הסכתים התמכרויות , אוניברסיטת בר-אילן, המרכז לייעוץ לסטודנטים רונאל, נ'. (1999). תפיסת ההתמכרות כמחלה - מטאפורה בשירות ההחלמה. חברה ורווחה, 19 (4), 485-501. תוכנית 12 הצעדים של מכורים אנונימיים: ייחודה ותרומתה לתהליך הגמילה, באתר שביל הדרך לחיים, 26 בינואר 2024 Abbott. P, & M. Chase. D, (2008). Culture and Substance Abuse: Impact of Culture Affects Approach to Treatment. Psychiatric Times Vol 25 No 1. R. Hoffman. B, & B. Unger. J, (2020). The Role of Culture in Addiction. In: Sussman S, ed. The Cambridge Handbook of Substance and Behavioral Addictions. Cambridge Handbooks in Psychology. Cambridge University Press; 2020:171-181. Center for Substance Abuse Treatment. Substance Abuse: Clinical Issues in Intensive Outpatient Treatment. Treatment Improvement Protocol (TIP) Series 47. DHHS Publication No. (SMA) 06-4182. Rockville, MD: Substance Abuse and Mental Health Services Administration, 2006. Pinedo. M. & Villatoro. A.P., (2020). The role of perceived treatment need in explaining racial/ethnic disparities in the use of substance abuse treatment services. Journal of Substance Abuse Treatment 118: 108105. הערות שוליים קטגוריה:התמכרות קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בחומרים פסיכואקטיביים	2024-08-06T14:26:21
מדעי המחשב	מדְעי המחשב הם ענף מדעי העוסק בלימוד הבסיס התאורטי והמעשי של השימוש במערכות מחשב, ובמידה מסוימת, גם בשאלה של תכנון ובנייה של מערכות מחשב. ענפי המִשנה שלו רבים; חלקם מדגישים שימוש במחשב בתחום מסוים (כגון גרפיקה ממוחשבת או בניית מהדרים), אחרים עוסקים בחקר התכונות של בעיות חישוביות כלליות (לדוגמה, סיבוכיות), וענפי משנה אחרים מתמקדים בפתרון הבעיות הכרוכות ביישום מעשי של חישובים ואלגוריתמים. ענף בולט במדְעי המחשב הוא חקר ויישום כלים לפתרון בעיות חישוביות (לדוגמה, שפות תכנות). מדעי מחשב כוללים מספר בעיות פתוחות (כגון שאלת P=NP) שמתנהל מחקר רב לפותרן, והן בעלות השלכות משמעותיות להתפתחות המדע בכלל ומדעי מחשב בפרט. חוג מדעי המחשב הראשון הוקם ב-1962 באוניברסיטת פרדו שבארצות הברית. הנושאים העיקריים אלה הנושאים העיקריים הנחקרים ונלמדים במסגרת מדְעי המחשב: יסודות מתמטיים: מתמטיקה בדידה, אלגברה בוליאנית, לוגיקה, תורת הגרפים. תורת החישוב: שפות פורמליות, חישוביות, סיבוכיות חישובית. יעילות תוכניות: אלגוריתמים, יעילות אלגוריתמית, מיטוב אלגוריתמים ומבני נתונים. בנוסף, חישוב מבוזר חוקר משימות אלה כאשר מספר רכיבים חישוביים בשימוש ולא רק רכיב יחיד. כלים לפיתוח תוכנה: שפות תכנות, הנדסת תוכנה, הידור, אימות תוכנה, מסדי נתונים. תשתיות מחשוב: מערכות הפעלה, רשתות מחשבים. יישומים: דחיסת נתונים, למידה ממוחשבת, ראייה ממוחשבת, גרפיקה ממוחשבת, בלשנות חישובית, בינה מלאכותית, קריפטוגרפיה. אבני הדרך והתפתחות המדע מדעי המחשב התהוו לענף מדע עצמאי רק באמצע המאה ה-20, אם כי התחילו להתפתח זמן רב קודם לכן. מכונות החישוב הראשונות הופיעו כבר בעת העתיקה. בתקופות קרובות יותר לזמננו, תחום מדעי המחשב התחיל לתפוס תאוצה כשמדענים כמו קפלר, לייבניץ, פסקל (על שמו שפת התכנות פסקל) ואחרים היו צריכים לחשב חישובים מורכבים, והמציאו לשם כך מכונות חישוב מכניות מבוססות גלגלי שיניים. באמצע המאה ה-19 תכנן צ'ארלס בבג' מחשב מכָני ראשון מסוגו (אולם הוא מעולם לא קרם עור וגידים). המכונה של בבג' היא למעשה המכונה הראשונה שנבנתה מבלי שתכנונה יקבע מראש את יכולותיה, והיה אפשר לתכנתה למלא פקודות שונות. זוהי המכונה הראשונה מסוגה, ובשל כך, נחשב בבג' לממציא רעיון המחשב. עדה לאבלייס, בתו של המשורר לורד ביירון, הייתה שותפה לבבג', וכתבה תוכנה למכונתו. בעקבות זאת היא נחשבת למתכנתת הראשונה. על שמה נקראת שפת התכנות Ada. מאז אותם ימים התפתח תחום המחשבים בצעדי ענק. התרומה העיקרית נזקפת לזכותם של צִבאות העולם. הגרמנים והאמריקאים השתמשו במלחמת העולם הראשונה במכונות חישוב לירי ארטילרי ולהצפנה. לקראת מלחמת העולם השנייה פיתחו הגרמנים מכונת הצפנה משוכללת, אניגמה, ובעזרתה הִצפינו את התשדורת הצבאית שלהם. פיצוח המכונה על ידי בעלות הברית ארך כעשור ואילץ את שירותי הביון של פולין, צרפת והממלכה המאוחדת לפתח כלים מתמטיים (למשל תורת החבורות). פיצוח צופן האניגמה על ידי הצוות הבריטי (אלן טיורינג היה דמות מרכזית בו), נחשב לאחד הגורמים הבולטים לשימוש מעשי בנושאים שעד אז נחשבו לתאורטיים, והיה זרז לפיתוח תחום מדעי המחשב. טיורינג נחשב לאבי מדעי המחשב המודרניים, ועל שמו נקרא פרס טיורינג המחולק על ידי ארגון ACM, האגודה הבינלאומית הגדולה בעולם למדעי המחשב, ונחשב לפרס היוּקרתי בענף. התפתחות התאוריה של מדְעי המחשב בשנות השלושים של המאה העשרים התפתח תחום התאוריה של מדעי המחשב, ניתוח האלגוריתמים והחישוביות. פריצת הדרך הייתה יצירת מודל מתמטי של רעיון ה"מחשב". מודל זה נקרא מכונת טיורינג. מודלים רבים אחרים לביצוע חישובים הועלו, והוכחו כשקולים זה לזה מבחינת יכולת החישוב. מכאן הגיעה תזת צ'רץ'-טיורינג שהציעו אלן טיורינג ואלונזו צ'רץ', הטוענת כי כל מודל חישובי "סביר" וחזק מספיק שקול למכונת טיורינג. התזה הזאת מקובלת כיום, על פי רוב, כהנחת עבודה במחקר. המחשב הראשון ב-1942 פותח המחשב הראשון, Z3, על ידי קונראד צוזה. מחשב זה היה מחשב אוניברסלי: מכונה מכנית המסוגלת להריץ תוכנה כלשהי ולא תוכנה קבועה. הוא קרא תוכנה מתוך סרטים מנוקבים. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 נבנה המחשב ENIAC, המחשב האלקטרוני הראשון בר-התכנות. עם המצאת הטרנזיסטור ב-1947 נפוצו מחשבים אלקטרוניים. בשנות ה-50 נפרסה בארצות הברית רשת מחשבים צבאיים שקישרה אמצעי שיגור גרעיניים ומהותה הייתה ביזור על ידי מניעת נקודת כשל יחידה. בשנות ה-60 החלו מכוני מחקר אוניברסיטאיים לשתף מידע מדעי ביניהם באמצעות מחשבים מחוברים לרשת אינטרנט. התפתחות השפות הפורמליות והאוטומט הסופי במהלך 1950 עד 1960 החל להתפתח תחום האוטומטים הסופיים, מודל מעט מוגבל יותר מאשר מכונת הטיורינג הכללית, אך מדמה בצורה טובה תוכנות מחשב פשוטות ותוכנות שמנתחות קלט בפורמט קבוע כגון מהדרים למיניהם. בד בבד זינק תחום השפות הפורמליות בשנים אלו, בעיקר לאור עבודתו של נעם חומסקי אשר הגדיר מושגים רבים במבנה השפות. מבנים אלו תורגמו לשפות שאפשר לזהותן במודל האוטומט הסופי, והם עזרו להבחנה בין יכולות מודלים אלו. חישוביות, סיבוכיות ואלגוריתמים בשנות ה-60 החל להיבחן נושא הסיבוכיות: עד כמה מהר אפשר לחשב חישובים. בשנים אלו הוגדרו מחלקות סיבוכיות שונות ונבנתה היררכיה של קושי החישוב של הבעיות השונות (כלומר, אילו בעיות "קלות" יותר, ואילו "קשות" יותר). בשנים אלו נתגלו בעיות NP קשות על ידי סטפן קוק ובד בבד על ידי לאוניד לוין. לאחר מכן נתגלו מספר רב של בעיות NP שלמות, בעיקר על ידי ריצ'רד קארפ, שחקר בעיה זו לעומקה. בתקופה זו הוגדרה השאלה P=NP, וזו נותרה בעיה פתוחה מרכזית עד היום. בשנת 1968 דונלד קנות' החל לפרסם את סדרת הספרים "The Art of Computer Programming", וזו הייתה אוסף כתוב ומסודר של הידע על אלגוריתמים בתחומים שונים. במהלך שנות ה-70 ניסו לפתור את בעיית P=NP מזוויות שונות, כגון ניתוח גודלם של מעגלי מחשוב לוגיים אשר פותרים בעיות שונות. בשנים אלו נוסח הקשר בין זמן הריצה של תוכנית לבין גודל המעגל הלוגי המממש אותה. מעגלי המחשוב הלוגיים הם, למעשה, עוד מודל השקול למכונת טיורינג, ומאפשר לנתח את בעיית החישוביות מזוויות נוספות. בשנים אלו חלה פריחה בתחום מבני הנתונים והאלגוריתמים. בנוסף פותחו ושוכללו אלגוריתמים עבור מיון, אחסון ואיחזור נתונים, אלגוריתמים בתורת הגרפים, פתרון מערכת משוואות ליניארית וכן בעיות בחישוב מקבילי. רשימת הבעיות הפתוחות מתעדכנת באופן דינמי, ומדעי המחשב ממשיכים לצבור ידע ואסטרטגיות חישוב באופנים יעילים יותר. עבור סוגי נתונים מסוימים (כגון big data, ועיבוד ביואינפורמטי) יש לכך השלכות מרחיקות לכת, שהופכות יכולת תאורטית לחשב לאפשרות מעשית שבעזרת ייעול חישוב לוקחות זמן ריצה סביר (שעות/שנות אדם) ולא כזה שמצריך אלפי או מיליוני שנים כדי להסתיים. 1980 ואילך בשנים אלה חל גידול ניכר בכמות המחשבים ובשימושיהם השונים. המחשב הפך מכלי חישוב אוניברסיטאי ונדיר, לכלי יום-יומי ורחב־תפוצה. משנים אלו התפתחו תתי תחומים, כגון חישוב מקבילי ומבוזר, קריפטוגרפיה וחישוב קוונטי. תחומים חדשים כמו מחשוב ענן, מחשוב נייד ומחשבי לוח, וטלפונים חכמים נתנו דחיפה נוספת לשכיחות שימוש, הן בהיבט כמות משתמשים, והן מבחינת מספר אפליקציות שפותחו לתת מענה לצורך חברתי ותעשייתי-כלכלי במגוון רב של תחומים. לצורך ייעול תהליך פיתוח נוצרו שפות תכנות נוחות יותר לכתיבה וקריאה. מדעי המחשב בישראל מדעי המחשב נלמדים ונחקרים בכל האוניברסיטאות בישראל. הפעילות בתחום זה החלה באמצע שנות השישים, תחילה במסגרת החוגים למתמטיקה או הנדסת חשמל, ולאחר מכן כחוגים עצמאיים, הזוכים לביקוש רב בקרב הסטודנטים. מסלול הלימודים הראשון לתואר במדעי המחשב בישראל נוסד במכון ויצמן למדע ב-1969, ביוזמתו של פרופ' שמעון אבן. החל מהעשור השני של המאה ה-21, עם פריחת ענף ההיי-טק, מקצוע מדעי המחשב הוא אחד המקצועות המבוקשים בקרב סטודנטים באקדמיה הישראלית. שישה מדעני מחשב ישראליים קיבלו את פרס טיורינג: מיכאל רבין מהאוניברסיטה העברית בירושלים בעבור תרומתו לתחום האלגוריתמים ופיתוח אלגוריתמים שונים (למשל אלגוריתם רבין קארפ, שפותח עם זוכה פרס טיורינג ריצ'רד קארפ). עדי שמיר ממכון ויצמן למדע, בעבור תרומתו לתחום ההצפנה ופיתוח אלגוריתמים שונים כמו פיאט-שמיר, RSA (פותח עם זוכי פרס טיורינג רונלד ריבסט ולאונרד אדלמן במהלך עבודתם המשותפת ב-MIT) ואחרים. אמיר פנואלי ממכון ויצמן למדע, בעבור תרומתו לתחום אימות תוכנה וחומרה ופיתוח לוגיקת זמן. יהודה פרל מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ישראלי־אמריקאי, על תרומה יסודית לחקר בינה מלאכותית באמצעות פיתוח תחשיב להסקה סיבתית והסתברותית. שפי גולדווסר ממכון ויצמן למדע, על "עבודה מהפכנית שהניחה את היסודות התאורטיים לתורת ההצפנה בתחום הסיבוכיות, תוך המצאת שיטות חדשות וחלוציות לאימות יעיל של הוכחות מתמטיות בתחום תורת הסיבוכיות". אבי ויגדרזון מהמכון למחקר מתקדם בפרינסטון, על הבנת האקראיות במחשוב ועל הובלתו ארוכת הטווח במדעי המחשב התאורטיים. ישראל היא על כן המדינה השלישית במספר פרסי הטיורינג שהוענקו למדענים ממנה. ישראלים רבים קיבלו פרסים אחרים בתחום, כגון פרס גדל (מ-44 הזוכים בפרס עד ל-2011, תריסר ישראלים) ופרס דייקסטרה. מתוך כ-20,000 מחלקות למדעי מחשב אקדמיות בעולם, מוסדות ישראליים מדורגים סביב מקומות 50–150 בדירוג שנחאי שמתעדכן מדי שנה וכולל קריטריונים כגון עומק מחקרי, תרומה למדע, לתעשייה ולחברה, שכיחות ציטוטי פרסומים, מספר פטנטים חדשים, איכות הוראה ועוד. לקריאה נוספת Overview "Within more than 70 chapters, every one new or significantly revised, one can find any kind of information and references about computer science one can imagine. […] all in all, there is absolute nothing about Computer Science that can not be found in the 2.5 kilogram-encyclopaedia with its 110 survey articles […]." (Christoph Meinel, Zentralblatt MATH) "[…] this set is the most unique and possibly the most useful to the [theoretical computer science] community, in support both of teaching and research […]. The books can be used by anyone wanting simply to gain an understanding of one of these areas, or by someone desiring to be in research in a topic, or by instructors wishing to find timely information on a subject they are teaching outside their major areas of expertise." (Rocky Ross, SIGACT News) "Since 1976, this has been the definitive reference work on computer, computing, and computer science. […] Alphabetically arranged and classified into broad subject areas, the entries cover hardware, computer systems, information and data, software, the mathematics of computing, theory of computation, methodologies, applications, and computing milieu. The editors have done a commendable job of blending historical perspective and practical reference information. The encyclopedia remains essential for most public and academic library reference collections." (Joe Accardin, Northeastern Illinois Univ., Chicago) Selected literature "Covering a period from 1966 to 1993, its interest lies not only in the content of each of these papers — still timely today — but also in their being put together so that ideas expressed at different times complement each other nicely." (N. Bernard, Zentralblatt MATH) Articles Peter J. Denning. Is computer science science?, Communications of the ACM, April 2005. Peter J. Denning, Great principles in computing curricula, Technical Symposium on Computer Science Education, 2004. Research evaluation for computer science, Informatics Europe report. Shorter journal version: Bertrand Meyer, Christine Choppy, Jan van Leeuwen and Jorgen Staunstrup, Research evaluation for computer science, in Communications of the ACM, vol. 52, no. 4, pp. 31–34, April 2009. Curriculum and classification Association for Computing Machinery. 1998 ACM Computing Classification System. 1998. Joint Task Force of Association for Computing Machinery (ACM), Association for Information Systems (AIS) and IEEE Computer Society (IEEE CS). Computing Curricula 2005: The Overview Report. September 30, 2005. Norman Gibbs, Allen Tucker. "A model curriculum for a liberal arts degree in computer science". Communications of the ACM, Volume 29 Issue 3, March 1986. קישורים חיצוניים Donal Knuth, The Art of Computer Programming וכן באתר ויקיפדיה באנגלית Scholarly Societies in Computer Science Best Papers Awards in Computer Science since 1996 Photographs of computer scientists by Bertrand Meyer EECS.berkeley.edu Bibliography and academic search engines CiteSeerx: search engine, digital library and repository for scientific and academic papers with a focus on computer and information science. DBLP Computer Science Bibliography: computer science bibliography website hosted at Universität Trier, in Germany. The Collection of Computer Science Bibliographies Professional organizations Association for Computing Machinery IEEE Computer Society Informatics Europe AAAI AAAS Computer Science Misc Computer Science—Stack Exchange: a community-run question-and-answer site for computer science What is computer science Is computer science science? Computer Science (Software) Must be Considered as an Independent Discipline. הערות שוליים * קטגוריה:מחשוב	2024-08-15T09:10:40
משפט הקופים	שמאל\|250px\|ג'ון ט. סקופס, המורה שהואשם בהוראת אבולוציית האדם בניגוד לחוק\|ממוזער מדינת טנסי נגד ג'ון תומאס סקופס, הידוע כמשפט הקופים או משפט סקופס (באנגלית: Scopes Trial), היה משפט שנערך בקיץ 1925 בעיירה דייטון (Dayton) שבמדינת טנסי בארצות הברית, ובו הועמד לדין המורה ג'ון סקופס, באשמה שלימד בכיתה את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין בניגוד לחוק שנחקק באותה שנה. המשפט הפגיש בין שתיים מהדמויות הידועות באותה תקופה: ויליאם ג'נינגס ברייאן, פוליטיקאי ומטיף דתי נודע שנבחר לייצג את התביעה, וקלרנס דרו, אגנוסטיקן ואחד מעורכי הדין המפורסמים בהיסטוריה המשפטית של ארצות הברית, שייצג את ההגנה. בתום שמונה ימי דיונים הורשע סקופס בעבירה על החוק, ונדון לקנס (שבוטל בהמשך בערכאת ערעור). החוק עצמו בוטל לבסוף בשנת 1967 על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית. יש הרואים באירוע זה את שיאו של פולמוס שהתנהל במשך עשרות שנים בין תומכי הבריאתנות לבין תומכי תורת האבולוציה. משפטו של סקופס עורר סנסציה ופרסום רב, והיה נושאם של מספר ספרים וסרטים ידועים. רקע פרסום הספר "מוצא המינים" בשנת 1859 על ידי צ'ארלס דרווין עורר סערה בינלאומית שחצתה את גבולות הקהילה המדעית. הספר הציג את תאוריית האבולוציה דרך ברירה טבעית, מנגנון שבו תכונות תורשתיות של אורגניזמים נעשות לנפוצות יותר באוכלוסייה מדור לדור ככל שהן תורמות לרביית הפרט ולשרידתו בסביבתו. עיקר ההתנגדות לתאוריה לאורך השנים הגיעה מצד הקהילה הנוצרית הדתית שכן תורת האבולוציה סיפקה הסבר מדעי להתפתחות החיים על כדור הארץ ללא התערבות של יישות עליונה ולא ייחסה לאדם כל ייחודיות ביולוגית על פני בעלי החיים. ההתנגדות הדתית לתורת האבולוציה לא הייתה נחלתה של התקופה הוויקטוריאנית בלבד. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, נכנס לשימוש המונח "בריאתנות" (Creationism) לתיאור האמונה לפיה היקום, כדור הארץ, החיים והאדם נבראו על ידי אלוהים. לפי עמדה זו, נברא כל היקום על ידי אלוהים בשישה ימים, לפני כ-6,000 שנה, וכל מיני החי והצומח, וכן האדם, נבראו בצורתם הנוכחית ללא התפתחות אבולוציונית. העמדה הבריאתנית-דתית השמרנית תמכה גם בקיום מבול שכיסה במים את פני כל כדור הארץ לפני כ-4,000 שנים, במוצא כל בעלי החיים ובני האדם בני-ימינו מאלו שכונסו בתיבת נח, ובנסים נוספים המתוארים בספר בראשית. על אף שספרו של דרווין עורר התנגדויות דתיות מצד אנשי התאולוגיה הטבעית, הרי שפונדמנטליזם נוצרי המקדש את כתבי הקודש כפשוטם הוא תופעה שצצה מחדש רק בתחילת המאה ה-20, לאחר שדעכה בעידן הנאורות. חוק לאיסור הוראת תאוריית האבולוציה בכל האוניברסיטאות, המכללות וכל בתי הספר הציבוריים האחרים של טנסי, הנתמכים באופן מלא או חלקי מתקציב החינוך הציבורי של המדינה, ולקביעת עונשין להפרת האיסור.1. נקבע באספה הכללית של מדינת טנסי, שיהא זה בלתי חוקי עבור כל מורה, בכל אחת מן האוניברסיטאות, המכללות וכל בתי הספר הציבוריים האחרים של המדינה, אשר נתמכים באופן מלא או חלקי מתקציב החינוך הציבורי של המדינה, ללמד כל תאוריה השוללת את סיפור הבריאה האלוהית של האדם כנלמד בתנ"ך, וללמד תחת זאת שהאדם הוא צאצא למין ירוד יותר של בעלי חיים.2. נקבע עוד, שכל מורה שיימצא אשם בהפרת חוק זה, יואשם בעבירה ויורשע.3. נקבע עוד, שחוק זה יהיה בתוקף מעת קבלתו, כנדרש לתועלת הציבור.נתקבל ב־13 במרץ 1925 לשון החוק (תרגום חופשי) בארצות הברית היה הפולמוס בין תומכי האבולוציה לתומכי הבריאתנות עז במיוחד. הוויכוח העז ביותר התנהל בנושא של אבולוציית האדם. אנשי דת רבים במדינה חששו כי תפוצתה בקרב רבים של תאוריה הגורסת שהאדם התפתח מקופים קדומים, תביא לערעור היסודות הדתיים של אזרחי המדינה ותוביל לשחיתות מוסרית. אי לכך, אחד המוקדים העיקריים של ויכוח זה נסוב סביב שאלת הוראת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים במדינה. עד סוף המאה ה-19, סיפור בריאת העולם כפי שהוא מוצג בספר בראשית נלמד בכל בתי הספר. אולם פרסומו של הספר "מוצא המינים" וקבלתה של תורת האבולוציה בקרב חלקים הולכים וגדלים של הקהילה המדעית, במקביל להתפתחויות שחלו בתחומים נוספים של מדעי הטבע, הביאו לשינוי תוכנית הלימודים. בתי ספר רבים, ובכללם גם בתי ספר ציבוריים, החלו ללמד אבולוציה תאיסטית, תאוריה שגרסה כי האבולוציה הביולוגית היא תהליך אשר נובע ישירות מהתכנון הראשוני של היקום על ידי ישות עליונה, ומטרתו הסופית הייתה ליצור את האדם. אולם למרות ניסיונה של התאוריה לפשר בין האמונה הקלאסית באלוהים להבנה המדעית של אבולוציה, הוראתה בבתי הספר הציבוריים זכתה להתנגדות עזה מצד הפונדמנטליסטים שהחלו במאמצים לאסור כליל את הוראתה של תורת האבולוציה. מאמצי הפונדמנטליסטים נחלו פרי כאשר ב-13 במרץ 1925, נחקק בטנסי חוק שאסר על הוראת תאוריית האבולוציה של האדם בכל מוסדות הלימוד הציבוריים במדינה, כאשר העובר על החוק היה צפוי לקנס כספי בסכום של בין 100 ל-500 דולר (ראה מסגרת, דולר דאז היה שווה לכ-17.50 דולר של 2023). החוק קיבל את הכינוי "חוק באטלר" (Butler) על שם יוזמו, חבר בית הנבחרים של טנסי ג'ון ו. באטלר. כאשר נשאל באטלר לנסיבות שהביאו אותו לקדם חוק זה הוא ענה: . הטיעון העיקרי של מחוקקי החוק נשען על העובדה כי הבריאתנות נחשבת לתורה דתית ואי לכך אסורה להוראה במוסדות לימוד ציבוריים. עקב כך הם גרסו כי יש לאסור גם הוראה של תורת האבולוציה על מנת שלא לתת יתרון לא הוגן לאחד הצדדים בסכסוך. עם זאת, האיסור בחוק התמקד בהוראת האבולוציה של האדם בלבד ולא באבולוציית עולם החי והצומח. אוסטין פיי (Peay), מושל טנסי, חתם על החוק בעיקר ממניעים פוליטיים ולא האמין שהוא ייאכף בפועל או ישפיע באופן מהותי על מערכת החינוך הציבורית במדינה. האישום נגד ג'ון סקופס האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות החליט לצאת למאבק והציע את הגנתו לכל איש שיואשם בהוראת אבולוציית האדם בניגוד לחוק. ג'ורג' רפלייה (Rappleyea), איש עסקים מקומי מהעיירה דייטון שבטנסי ששמע על הצעת האיגוד, החליט לארגן פגישה בינו לבין מספר אנשי עיירה מוכרים. בין האנשים שהשתתפו בפגישה נמנו סו היקס (Hicks) וולס האגרד, שני עורכי דין מהפרקליטות המחוזית, ושני נציגים ממערכת החינוך של המחוז. רפלייה שכנע אותם להעמיד את החוק למבחן בבית משפט בעיירה בטענה שהסיקור התקשורתי הנרחב שיביא המשפט יעזור להחזיר את דייטון בעלת האוכלוסייה המדלדלת אל מפת המדינה. בחיפושם אחר מורה שיסכים להודות בעבירה על החוק ולעמוד לדין, פנתה החבורה למורה לביולוגיה בבית הספר התיכון של העיירה. לאחר שזה סירב לבקשתם פנתה החבורה לג'ון ט. סקופס. סקופס בן ה-24, סיים באותה עת את שנתו הראשונה כמורה למתמטיקה, פיזיקה וכימיה בבית הספר. בנוסף, שימש מעת לעת כמורה מחליף. הוא טען כי באחת הפעמים בהם נאלץ להחליף את המורה לביולוגיה, הציג לתלמידיו בשיעור תרשים של עץ אבולוציוני שנכלל בספר לימוד מוכר. בעץ זה אמר, הוצגו מחלקות שונות של בעלי חיים כאשר מין האדם סווג בהמשך תחת מחלקת היונקים. רפלייה טען כי המעשה היווה הפרה של החוק ושאל את סקופס אם הוא יהיה מוכן להתנדב לעמוד למשפט על כך. סקופס הסכים. שנים מאוחר יותר הסביר סקופס את החלטתו בכך שהתנגד לחוק וראה לנכון לסייע להביא לביטולו במהירות האפשרית. בסיום הפגישה חזר סקופס לעסוק בענייניו בעוד החבורה מיהרה להעביר הודעה לעיתונות המקומית על כך שהם ביצעו מעצר אזרחי של מורה מהעיירה שהודה בהוראת אבולוציית האדם. לצורך הגשת כתב האישום, עודד סקופס את תלמידיו להעיד נגדו בפני חבר המושבעים הגדול ואף הנחה אותם מה להגיד. אנשי תקשורת שהגיעו למקום הדיון של חבר המושבעים הגדול הפנו לתלמידים שאלות בנוגע לאבולציית האדם מהם התברר כי הם לא היו בקיאים כלל בתאוריה ואף לא הכירו את מושגיה הבסיסיים ביותר. עובדה זו הביאה כתבים רבים לתהות האם סקופס אכן לימד את אבולוציית האדם בכיתתו. אף על פי כן, השופט ג'ון ט. רולסטון (Raulston), שהיה ידוע כבעל דעות שמרניות, פעל לזרז את ההליכים ואף הפעיל לחץ על חבר המושבעים הגדול להגיש כתב אישום נגד סקופס. כתב האישום הוגש לבסוף ב-25 במאי 1925 וייחס לסקופס הוראת פרק של אבולוציית האדם בכיתתו ביום ה-24 באפריל 1925 בניגוד לחוק. סקופס נעצר באופן רשמי אך שוחרר בו במקום לאחר שבעל עיתון מקומי שילם את הערבות שנדרשה לשם כך. התביעה וההגנה ממוזער\|ויליאם ג'נינגס ברייאן בעת המשפט צוות התביעה בראש צוות התביעה נגד סוקפס עמד טום סטיוארט (Stewart) מהפרקליטות המחוזית. מלבדו, כלל צוות התביעה את סו היקס ואחיו, הרברט היקס (גם כן עורך דין מקומי). כמו כן, כלל צוות התביעה גם את גורדון מקנזי (McKenzie), עורך דין מקומי נוסף שצוטט אומר שאין לאפשר ללמד את האבולוציה בבתי הספר הציבוריים שכן היא . המשפט קיבל תפנית משמעותית כאשר בהזמנתו של סו היקס ובעידודם של אנשי דת מובילים, הצטרף גם ויליאם ג'נינגס ברייאן לצוות התביעה בתפקיד יועץ מיוחד. בראיין היה אחת הדמויות המוכרות ביותר בארצות הברית באותה תקופה. הוא היה המועמד של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בשלוש מערכות בחירות וכן היה מזכיר המדינה בממשלו של וודרו וילסון. בנוסף לכך, היה בריאן נוצרי אדוק ושייך לזרם הפרסביטריאניזם המקדשת את ריבונות האל, את כתבי הקודש כמסמך מנחה, ואת ההכרח שבחסד האל באמצעות האמונה בישו. על אף שלבראיין הייתה הכשרה משפטית, הוא לא עסק בתחום למעלה מ-30 שנה. באחת מהרצאותיו, שטח בראיין את טענותיו בעד חוק באטלר באומרו כי: האבולציה נעדרת הוכחות מדעיות. לימודה על ידי תלמידים בבתי ספר מערערת את האמונה הדתית ואת הערכים החברתיים שלהם. הנושאים הנלמדים בבתי הספר צריכים להיות בשליטת "הרוב המאמין בביבליה". עוד הוסיף בריאן כי התנגדות לחוק באטלר והגחכתו, פוגעת במאמצים להעביר חוקים דומים במדינות אחרות. ממוזער\|קלרנס דרו בעת המשפט צוות ההגנה בתגובה להצטרפותו של בראיין לצוות התביעה, פעלה ההגנה לשכנע את קלרנס דרו, מעורכי הדין הנודעים ביותר באותה תקופה, ובהיסטוריה של ארצות הברית בכלל. דרו, שהיה מוכר כמחזיק בקנאות בדעות אגנוסטיות, לא הראה תחילה התלהבות לקחת חלק במשפט. דרו האמין שדעותיו על הדת יסיטו את המשפט מדיון על חופש אקדמי למתקפה על הדת. הוא שינה את ההחלטתו רק לאחר ששמע על הצטרפותו של בראיין לצוות התביעה. דרו הסביר את ההחלטתו באומרו כי הבין שהמשפט יהפוך לקרקס איתו או בלעדיו והוסיף: "הבנתי כי אין גבול לתעלולים שעוד יכולים לעשות אלא אם המדינה תתעורר לרוע שבפתח". בסופו של דבר, לאחר מספר שינויים, כלל צוות ההגנה, מלבד דרו, גם את ג'ון ניל (Neal), ארתור הייס (Hays), עורך דין מטעם האגודה האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, ודדלי מלון (Malone), עורך דין ופעיל ליברלי שגם עבד בעבר במחלקת המדינה תחת בראיין. צוות ההגנה נעזר גם צ'ארלס פוטר, מומחה לביבליה ומטיף מודרניסטי מזרם האוניטריאניזם. מהלכי המשפט תחילת המשפט אלפי עיתונאים, יזמים עסקיים וסקרנים הגיעו לדייטון בעקבות המשפט. האווירה הכללית בעיירה הייתה זו של קרנבל. דוכני לימונדה מאולתרים הוקמו על מנת להקל על העוברים ושבים מהחום הכבד של הקיץ, שימפנזות מקרקס הובאו לעיירה הקטנה והופיעו ברחובות העיר לבידורם של ההמונים וספרים המגנים את תורת האבולוציה הוצעו למכירה לכל הדורש. המשפט עצמו התנהל בבית המשפט המקומי תחת ניהולו של השופט רולסטון. כמקובל במערכת המשפט האמריקאית, צוות של 12 מושבעים נבחר להכריע את תוצאות המשפט. המושבעים היו מורכבים ברובם הגדול מאיכרים שמרנים וחסרי השכלה מדעית. כבר בימי המשפט הראשונים הועלו ניצני המחלוקת הראשונים כאשר דרו התנגד לפתיחת הדיונים בתפילה בטענה כי הדת מהווה את אחד הצדדים במחלוקת. רולסטון דחה את בקשתו של דרו בציינו כי זהו מנהגו במשך שנים ארוכות ואין הוא מאמין שתהיה לכך השפעה כלשהי על תוצאות המשפט. ידוע כי רולסטון נהג לפקוד את הכנסייה המקומית באופן קבוע ובאחת הפעמים אף נמצא יושב באחת השורות הראשונות, ביחד עם משפחתו, כאשר ברייאן נשא דרשה שבה תקף את אסטרטגיית ההגנה. עובדות אלה העלו תהיות לגבי מידת האובייקטיביות שהייתה לו כשופט במשפט זה. טיעוני התביעה טיעוני ההגנה סקופס עצמו לא נחקר ולא העיד להגנתו, שכן החלק העובדתי במשפטו לא היה שנוי במחלוקת. באיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות תכננו תחילה לבסס את אסטרטגיית ההגנה על ניסיון להוכיח שהחוק המדובר אינו חוקתי כיוון שהוא מפר את חירויות הפרט של המורים, ולכן דינו להתבטל. באחד מנאומיו המפורסמים, תקף דרו את החוק ישירות ואמר כי הוא עלול להביא למדרון חלקלק, ולנסיגת החברה מאות שנים אחורנית לתקופה שבה הרדיפה הדתית הביאה למאסרם ושריפתם על המוקד של מדענים ואינטלקטואלים רבים. מסיבה זו ההגנה ביקשה כבר בתחילת המשפט לבטל את כל האישומים נגד סקופס על בסיס הפרת החוקה. השופט רולסטון דחה את הבקשה. עם התקדמות המשפט שונתה אסטרטגיה זו, בעיקר עקב השפעתו של דרו, עד שלבסוף החלה ההגנה לבסס את טיעוניה על הטענה כי אין סתירה בין תורת האבולוציה לכתוב בתנ"ך. על מנת לבסס טענה זו ביקשה ההגנה להזמין להעיד שמונה מומחים של תורת האבולוציה. ממוזער\|תמונת משותפת של שבעת המדענים שהסכימו להעיד לטובתה של ההגנה\|300px פסילת עדות המומחים התביעה התנגדה לעדויות המומחים לזואולוגיה שהיו אמורים להעיד על נכונותה של תורת דרווין. השופט לא הסכים להיכנס לדיון בנושא זה, ולבסוף הרשה רק למומחה אחד לזואולוגיה להעיד ופסל את כל שאר המומחים, אך אישר להם להעביר תצהירים כתובים לפרוטוקול. בתגובה להחלטה זו דרו העיר הערה לגלגנית לשופט שעליה הוא נאלץ להתנצל מאוחר יותר לאחר שהשופט איים להאשים אותו בביזיון בית המשפט. ההגנה זימנה לעדות את מיינרד מטקאלף (Metcalf), דוקטור לזואולוגיה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. התביעה התנגדה לעדותו של מטקאלף בטענה כי לעדותו אין קשר לשאלה העומדת בבסיס המשפט, והיא האם סקופס לימד את תורת אבולוציית האדם או לא. רולסטון, לאחר מספר דקות של הרהורים, דחה את התנגדותה של התביעה והחליט לשמוע את דבריו של מטקאלף. ממוזער\|300px\|בראיין (יושב משמאל) בעודו נחקר על ידי דרו (עומד מימין) במהלך המשפט זימונו של ברייאן למתן עדות מטעם ההגנה לקראת סוף המשפט ננטשה גם אסטרטגיה זו, ובמקומה החלו פרקליטי ההגנה לתקוף את הפירוש המילולי שניתן לתנ"ך, כמו גם את הידע הדל במדע של התובע עצמו, ויליאם ג'נינגס ברייאן. במהלך מבריק העלה דרו את ברייאן לדוכן העדים ועימת אותו עם הכתוב בתנ"ך עצמו. בדרך זו הצליחו תומכי האבולוציה בתוכניתם המקורית להפוך את דיוני המשפט לאחת מזירות ההתגוששות של הפולמוס הדתי-מדעי. בליעת יונה על ידי דג ימין\|ממוזער\|180px\|ציור מאת גוסטב דורה המתאר את פליטת יונה על ידי הדג הדיון החל כאשר דרו שאל את ברייאן על הפסוק המתאר את בליעת יונה על ידי דג גדול, ופליטתו בחיים לאחר שלושה ימים. דרו רצה לדעת אם גם פסוק זה צריך להיות מפורש פשוטו כמשמעו כפי שטען ברייאן אף על פי שהוא מנוגד לחוקי הטבע ולהגיון האנושי. ברייאן השיב בחיוב, והסביר כי הוא מאמין שאלוהים יכול לגרום לאדם ולדג לעשות כרצונו. דיון התפתח והחל לסוב סביב נושא הנסים. ברייאן טען כי עקב היותו אדם דתי הוא מאמין לכל הנסים הכתובים בתנ"ך. דרו שאל בתגובה אם ברייאן היה מאמין בכך גם אם בתנ"ך היה כתוב כי יונה בלע את הלוויתן. ברייאן אמר כי הוא היה מאמין בכך אם זה היה כתוב בתנ"ך, אך הוסיף כי בניגוד לתומכי האבולוציה, התנ"ך לא יוצא בהצהרות קיצוניות שכאלה. ימין\|ממוזער\|200px\|ציור מאת גוסטב דורה המתאר את עצירת השמש על ידי יהושע. עצירת השמש על ידי יהושע דרו שאל את ברייאן אם הוא מאמין כי השמש נעצרה בפקודת יהושע על מנת להאריך את היום כפי שנכתב בתנ"ך, ואם הוא מאמין כי השמש סובבת סביב הארץ בניגוד לעמדה המדעית הקובעת את ההיפך. ברייאן השיב כי הוא מאמין בנס וכי הוא מאמין כי כדור הארץ סובב סביב השמש כפי שגורס המדע. עובדה זו גרמה לכך שברייאן נאלץ להסכים כי היה צורך לעצור את כדור הארץ מלכת ולא את השמש על מנת להאריך את היום. לאחר מכן דרו המשיך ועימת את ברייאן עם מה שהיה מתרחש אם כדור הארץ היה נעצר מלכת - על פי חוקי הפיזיקה, כדור הארץ היה הופך למסת חומר רותחת. ברייאן הודה כי הוא אף פעם לא חשב על הנושא לעומק, אך טען כי בכוחו של אלוהים לטפל בכל בעיה כזו. סיום המשפט ההתכתשות בין בראיין ודרו נמשכה כשעתיים והייתה מתוכננת להימשך ביום שלמחרת אלא שרולסטון עצר זאת. הוא הודיע שהוא רואה בחקירתו של דרו את בראיין שהתרחשה ביום הקודם כלא רלוונטית למשפט והורה למחוק אותה מהפרוטוקול. בכך, הוא מנע מבראיין לקיים חקירה נגדית של צוות ההגנה של סקופס כפי שסוכם. יחד עם זאת, לאחר המשפט, פרסם בראיין בפומבי תשע שאלות לצוות הגנה הנוגעות לאמונה באל, אמינות הביבליה, ישו, ניסים והחיים לאחר המוות. דרו ענה לכל השאלות בקצרה ובסגנון אגנוסטי שהיה אופייני לו. כך למשל לשאלה על קיום של חיים לאחר המוות ענה דרו: . משנפסלו כל עדי ההגנה שלהם, ביקש דרו מבית המשפט לסיים את הדיונים, ולהורות למושבעים למצוא את סקופס אשם. בפנייתו האחרונה למושבעים אמר דרו: ההגנה גם ויתרה על נשיאת נאום מסכם ובכך מנעה מבריאן לשאת נאום מסכם מצד התביעה אותו הכין מראש. בסופם של שמונת ימי המשפט, לקח למושבעים פחות מתשע דקות כדי להגיע להחלטה. סקופס נמצא אשם ורולסטון פסק שעליו לשלם את הקנס המינימלי הקבוע בחוק בגובה של 100 דולר (שווה ערך ל-1,700 דולר במונחים של 2022). לאחר מכן, קם סקופס ודיבר בפעם הראשונה, והיחידה, במשפט: משנמנעה ממנו האפשרות לשאת נאום מסכם, נאלץ בראיין להסתפק בפרסום הצהרה לעיתונאים המסכמת את המשפט לפי ראות עיניו. בהצהרה זו אמר בראיין: המדע הוא כוח מדהים, אולם הוא לא מורה לאמות מוסר... במלחמות, המדע הוכיח את עצמו כגאון רשע; הוא הפך את המלחמות ליותר נוראיות ממה שהן היו אי-פעם... וכעת נאמר לנו שכלי הרס חדשים יהפכו את האכזריות של המלחמות האחרונות לטריוויאליות ביחס לאכזריות במלחמות שאולי יהיו בעתיד. אם רוצים להציל את הציווילזציה מההרס של אינטליגנציה שאינה מוקדשת באהבה, יש לעשות זאת על ידי הקוד המוסרי של ישו. תורתו, ותורתו בלבד, יכולה לפתור את הבעיות שמטרידות את הלב ומבלבלות את העולם... האבולוציה שודדת מישו את ההילה של לידת בתולין, תפארת אלוהותו ומשימתו וכן את ניצחון תחייתו... זהו תפקידם של המושבעים לקבוע האם מתקפה על הדת הנוצרית תתאפשר בבתי ספר ציבוריים בטנסי על ידי מורים שמועסקים על ידי המדינה... התיק הזה הפך למאבק בין הלא מאמינים שמנסים לדבר בשם מה שמכונה מדע והמגנים של האמונה הנוצרית שמדברים בשם המחוקקים בטנסי. ברייאן נפטר בשנתו בדייטון חמישה ימים לאחר תום המשפט. ערעור לבית המשפט העליון כפי שהבטיחו, ערערו עורכי הדין של סקופס על ההרשעה והציגו ארבעה טיעונים למה עליה להיות מבוטלת: חוק באטלר יותר מידי מעורפל שכן הוא אוסר על ההוראה של "האבולוציה" שהוא מושג רחב מאוד - הטיעון נדחה על ידי השופטים בטענה שלמרות שאבולוציה הוא אכן מושג רחב, עיקר הפולמוס, ועיקר ההתייחסות המקובלת בציבור לתורת האבולוציה, נוגעת לחלק בתיאוריה שגורס שהאדם התפתח מבעלי חיים פשוטים. השופטים גרסו כי רק לחלק הזה בתאוריית האבולוציה התייחס חוק באטלר. חוק באטלר הפר את זכותו החוקתית של סקופס לחופש הביטוי מכיוון שהוא אסר עליו את הוראת האבולוציה - טיעון זה נדחה גם כן על ידי השופטים בטענה כי למדינה קיימת זכות להגביל את חופש הביטוי של סקופס בהיותו עובד מדינה ובזמן שהוא עובד במוסד של המדינה. חוק באטלר מפר את חוקת מדינת טנסי שקובעת כי , שכן התיאוריה שהאדם התפתח מבעלי חיים פשוטים הפכה לתיאוריה מדעית מקובלת, ולכן איסור ללמד אותה פוגע במחויבותה של המדינה להוקיר את המדע - טיעון זה נדחה גם הוא על ידי השופטים בטענה כי הקביעה אילו חוקים מוקירים את המדע ואילו לא, נתונה למדינה ולא לבית המשפט. חוק באטלר מפר את הוראות חוקת מדינת טנסי האוסרות על העדפה של דת אחת על פני אחרת - גם טיעון זה נדחה על ידי השופטים בטענה שאין אף דת שקבלתה של תורת האבולוציה או שלילתה, מהווה חלק בלתי נפרד מעקרונות האמונה שלה. בנוסף, קבע בית המשפט שהגם שחוק באטלר אוסר על הוראת האבולוציה, הוא לא חייב הוראת דוקטרינה אחרת כלשהי ועל כן הוא לא הביא למצב שדת כלשהי "הרוויחה" מהחוק. למרות שבית המשפט קבע כי חוק באטלר חוקתי, ודחה את כל הטענות של עורכי דינו של סקופס, הוא ביטל את הרשעתו של סקופס מטעמים טכניים. השופטים קבעו כי המושבעים היו צריכים לקבוע את גובה הקנס של סוקפוס ולא השופט, שכן החוק בטנסי קבע באותה עת כי שופטים לא יכולים לפסוק קנס שגובהו עולה על 50 דולר. רולטסון קבע את הקנס המינימלי הקבוע בחוק ועשה זאת בהסכמת ההגנה והתביעה. אף אחד מהצדדים לא העלה סוגיה זו בעת הערעור ולכן החלטת השופטים הפתיע את כולם. הדעה המקובלת היא שהשופטים רצו לסיים את הסאגה המשפטית אותה תפסו כמביכה, בלי לבטל את תוקפו של חוק באטלר, ומצאו דרך יצירתית לעשות זאת. השופטים המליצו לתובע הכללי של מדינת טנסי שלא להעמיד את סקופס למשפט חוזר, בין היתר בגלל שבאותה עת הוא כבר לא היה מועסק יותר על ידי המדינה. עוד הוסיפו השופטים: . התובע הכללי קיבל מיד את המלצת השופטים והודיע שלא יפעל להעמיד את סקופס למשפט חוזר. עורכי הדין של סקופס הביעו חוסר שביעות רצון מהתגלגלות האירועים המפתיעה. מלון טען שהפסיקה היא סקופס גם כן הביע את אכזבתו מהפסקה ודרו טען כי יידרש כנראה תיק אחר כדי "להבהיר את הסוגיה". ברם, תיק כזה מעולם לא הגיע. אף מורה לא התנדב שוב לבחון את החוק ורבים הניחו שגם אם יקום מורה כזה, אף תובע במדינת טנסי לא ירצה לתבוע אותו ולהתחיל את הסאגה מחדש. אף אדם אכן לא הועמד עוד למשפט על הפרת חוק באטלר, והוא הפך, הלכה למעשה, לחוק סימבולי שלא נאכף בפועל. רק במאי 1967 בוטל החוק האוסר את הוראת האבולוציה בטנסי. שנה לאחר מכן, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוקים האוסרים על הוראת תורת האבולוציה בבתי ספר ציבוריים מנוגדים לחוקת ארצות הברית עקב היותם נובעים ממניעים דתיים. תקשורת ההיסטוריון אדוארד לרסון בספרו זוכה פרס הפוליצר "קיץ לאלים: משפט סקופס והוויכוח המתמשך בארצות-הברית על דת ומדע", טען כי המשפט היה תעלול תקשורתי שנועד להביא לפרסומה של דייטון. טענה דומה הועלתה על ידי העיתונים הנפוצים בטנסי באותה עת, לרבות כאלה שהובילו קו שתנגד לחוק באטלר, שביקרו בפומבי את אנשי העיירה על ביום המשפט. אנשי העיירה אף הציעו לסופר הבריטי ה. ג'. ולס בבקשה להצטרף לצוות ההגנה במחשבה שזה יגדיל את הסיקור התקשורתי של המשפט, שסירב להצעה. המשפט סוקר בהרחבה על ידי עיתונאים ידועים מארצות הברית ומרחבי העולם. בין עיתונאים אלה נמנה גם הנרי לואיס מנקן שטבע את הכינוי "משפט הקופים". המשפט היווה ציון דרך בארצות הברית שכן היה הראשון שהועבר בשידור חי ברדיו לכל רחבי המדינה. אחרית דבר המאבק בין תומכי הבריאתנות לתומכי האבולוציה המשפט חשף תהום הולכת וגדלה בקרב חלקים נרחבים מהציבור בארצות הברית והיוותה את אחד השיאים במאבק בין האמת לפי מאמיני המקרא שדגלו בבריאתנות והאמת לפי תומכי האבולוציה. מרבית הנוצרים בארצות הברית באותה עת דחו את תיאוריית האבולוציה ואף כינו את תומכי האבולוציה בכינוי הגנאי "אבולוציוניסטים". השפעה תרבותית ההשפעה המיידית החשובה ביותר של המשפט הייתה בחזית הפילוג המתעצם בין מודרניסטים לפונדמנטליסטים בתוך התנועה האוונגליסטית, שהתגלע מאז 1922 (לאחר עשורים של מתיחות). הצד הראשון ביקש ליצור פשרה אמונית עם המדע המודרני והערכים הליברליים, בעוד שהאחרונים שאפו להגן על עיקרי הדת במלואם ובכל מחיר. ג'נינגס ברייאן היה אחד ממנהיגי הפונדמנטליסטים, והתדמית החשוכה והקנאית שהקנה סיקור המשפט למחנהו פגע בהם קשות. עד 1929 נאלצו ראשיהם והוגיהם לפרוש ברובם מהכנסייה הפרסביטריאנית הצפונית, מהכנסייה הבפטיסטית הצפונית ומזרמים אוונגליסטיים אחרים, ולייסד מסגרות עצמאיות שנותרו בשולי חיי הדת עד שנות ה-70. הסופר אדוארד לרסון כתב על הפרשה את הספר "קיץ לאלים", שזכה בפרס פוליצר. המחזה ״ינחל רוח״ (1955) שנכתב על ידי ג'רום לאורנס ורוברט לי, מבוסס על המשפט. במחזה הדמות של דרו נקרא הנרי דרומונד והדמות של ברייאן נקרא מתיו הריסון בריידי. המחזה הוסרט בשנת 1960 בידי הבמאי סטנלי קריימר, בכיכובם של ספנסר טרייסי ופרדריק מארץ'. כמו כן הופקו שלוש גרסאות לטלוויזיה: ב-1965 עם מלווין דוגלס ואד באגלי, ב-1988 עם ג'ייסון רוברדס וקירק דאגלס, וב-1999 עם ג'ק למון וג'ורג' ס. סקוט. ראו גם בריאתנות אבולוציה משפט הפנדה של דובר פסק דין אדוארדס נגד אגילארד לקריאה נוספת אדוארד ג'והן לרסון, קיץ לאלים, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2005 סטיבן ג'יי גולד, שיני תרנגולת ובהונות סוס, דביר 2002, פרק 20: ביקור בדייטון (עמ' 282–299) de Camp, L. Sprague (1968), The Great Monkey Trial, Doubleday Clark, Constance Areson (2000), "Evolution for John Doe: Pictures, The Public, and the Scopes Trial Debate", Journal of American History 87 (4): 1275–1303 Conkin, Paul K. (1998), When All the Gods Trembled: Darwinism, Scopes, and American Intellectuals Edwards, Mark (2000), "Rethinking the Failure of Fundamentalist Political Antievolutionism after 1925", Fides et Historia 32 (2): 89–106 Folsom, Burton W., Jr. (1988), "The Scopes Trial Reconsidered", Continuity (12): 103–127 Gatewood, Willard B., Jr., ed., ed. (1969), Controversy in the Twenties: Fundamentalism, Modernism, & Evolution Harding, Susan (1991), "Representing Fundamentalism: The Problem of the Repugnant Cultural Other", Social Research 58 (2): 373–393 Larson, Edward J. (1997), Summer for the Gods, BasicBooks Larson, Edward J. (2004), Evolution, Modern Library Lienesch, Michael (2007), In the Beginning: Fundamentalism, the Scopes Trial, and the Making of the Antievolution Movement, University of North Carolina Press Menefee, Samuel Pyeatt (2001), "Reaping the Whirlwind: A Scopes Trial Bibliography", Regent University Law Review 13 (2): 571–595 Moran, Jeffrey P. (2002), The Scopes Trial: A Brief History with Documents, Bedford/St. Martin's Moran, Jeffrey P. (2004), "The Scopes Trial and Southern Fundamentalism in Black and White: Race, Region, and Religion", Journal of Southern History 70 (1): 95–120 Smout, Kary Doyle (1998), The Creation/Evolution Controversy: A Battle for Cultural Power Scopes, John T. (June 1967), Center of the Storm: Memoirs of John T. Scopes, Henry Holt & Company Tompkins, Jerry R. (1968), D-Days at Dayton: Reflections on the Scopes Trial, Louisiana State University Press קישורים חיצוניים מידע רב על משפט סקופס שלומי מועלם, "התהוותה של חקירה פילוסופית: ויטגנשטיין על המחלוקת בין הדרוויניזם לבריאתנות", E-mago, April 2009 . ביאורים הערות שוליים קטגוריה:ארצות הברית: חוק ומשפט קטגוריה:משפטים ופסקי דין בארצות הברית קטגוריה:1925 בארצות הברית קטגוריה:טנסי: היסטוריה קטגוריה:משפטים פליליים קטגוריה:התנגדות לאבולוציה קטגוריה:ארצות הברית: יחסי דת ומדינה קופים קטגוריה:מחלוקות דתיות בארצות הברית קטגוריה:בריאתנות	2024-10-16T20:50:23
היקום	300px\|ממוזער\|השדה האולטרה-עמוק של האבל (HUDF) התמונה המעמיקה ביותר של היקום כפי שצולמה על ידי טלסקופ החלל האבל. רוב האובייקטים הנצפים בתמונה למעט כמה כוכבי-חזית הם גלקסיות. על פי מדידות שנעשו בעקבות התמונה הזו, מספר הגלקסיות ביקום הנצפה בימינו מוערך ביותר מ-2 טריליון. היקום הוא כל החלל והזמן. הוא מכיל את כל התהליכים הפיזיקליים והקבועים הקוסמיים וכל האנרגיה והחומר שנוצרו, מחלקיקים אלמנטריים ועד צבירי גלקסיות. גילו של היקום מוערך ל-13.787±0.020 מיליארד שנים. היקום מתפשט, וכתוצאה מכך קרינה אלקטרומגנטית שיצאה ממנו מיד לאחר היווצרותו והגיעה אלינו, נמצאת בהווה במרחק של 46.5 מיליארד שנות אור מאיתנו, שהוא יותר מגיל היקום. הכדור הדמיוני ברדיוס זה נקרא היקום הנצפה. תכונות היקום, עברו ועתידו הם בתחומי העיסוק הקוסמולוגי, הפילוסופי והאסטרופיזיקלי, והן מעסיקות את המין האנושי מאז ומתמיד. ככל הנראה כל התרבויות האנושיות יצרו מודלים של ראשית היקום. כל המודלים הללו אינם מתיישבים עם הידע המדעי בן-ימינו אודות היקום. מקור המילה ממוזער\|350px\|ציוני דרך עיקריים בהתפשטות היקום מקורה של המילה העברית המודרנית יקום בפרשת נח (פרק ז') , שבה מצומצם המושג לעולם החי בלבד. מיתולוגיה, דת ופילוסופיה הניסיונות הראשונים לטפל במבנה היקום, ובפרט באופן בריאתו, נעשו במסגרת המיסטית של המיתולוגיות והדתות השונות. שאלות על מהותו של היקום עמדו במרכזה של הפילוסופיה הקלאסית, שראתה אותו כמקום לכל העצמים וההתרחשויות. אסטרונומיה וקוסמולוגיה עד לפני כמה מאות שנים סברה כל האנושות שליקום יש מרכז והוא הארץ (זה יסוד התפיסה הגאוצנטרית), שמרכיביו השניים בחשיבותם הם השמש והפלנטות, וכל שאר מרכיביו הם שאר הכוכבים. בעקבות מחקריהם של האסטרונומים קפלר, גלילאו ואחרים, התקבל מודל חדש – השמש היא מרכז היקום. נדרש שכלול משמעותי של אמצעי התצפית, כדי למקם את מערכת השמש במקומה השולי למדי בתוך הגלקסיה ולגלות שהערפיליות, שנחשבו עד אז למצבורי גז בתוככי הגלקסיה, הן למעשה גלקסיות נבדלות, המרוחקות מאתנו מיליוני שנות אור לפחות. שוליותו של מקומה של מערכת השמש בתוך הגלקסיה, שהיא עצמה חלק מקבוצת גלקסיות המורכבת מסדר גודל של 80 גלקסיות וקרויה הקבוצה המקומית, שהיא עצמה חלק מצביר-על המורכב מלפחות 100 קבוצות גלקסיות, הנקרא 'בתולה', שהוא חלק ממבנה גדול יותר הנקרא לניאקיאה, הנחיתה מכת מוות לתפיסה הגאוצנטרית בתפיסה המדעית וההגותית וגרמה גם להגדלת חוסר האמון כלפי הדת. האסטרונומיה במחצית השנייה של המאה ה-20, התפתחה בעיקר באמצעות רדיו-אסטרונומיה, שהגדילה באופן משמעותי את אופק הראיה האסטרונומית, ואתו את הבנת מבנה היקום ואופן היווצרותו. היקום הנצפה ממוזער\|300px\|קרינת רקע קוסמית שנמדדה על ידי לוויין המחקר WMAP על אף שגיל היקום מוערך ב-13.8 מיליארד שנה, חלקו הנצפה הוא בגודל של 93 מיליארד שנות אור וזאת בשל התפשטות המרחב יחד עם האור היוצא מהעצמים שבו, כך שאנו יכולים לראות עצם שנמצא במרחק 46.5 מיליארד שנות אור אף שגילו הוא כגיל היקום. חלק זה של היקום נקרא היקום הנצפה (Observable universe), או היקום הידוע (Known Universe), והוא כולל בתוכו מיליארדי גלקסיות שבכל אחת מהן מאות מיליארדים של כוכבים, ואת המרחבים העצומים המשתרעים בין הגלקסיות, ובין הכוכבים שבתוך הגלקסיות, הנקראים אזורים בין כוכביים ובין גלקטיים. באזורים אלו קיים גם חומר שקשה להבחין בו, וקיומו מתגלה באמצעים עקיפים בלבד. גודל היקום גודל היקום מעבר ליקום הנצפה אינו ידוע, מאחר שלא ניתן לצפות בו. כרגע איננו יודעים לומר אפילו אם הוא סופי או אינסופי. אבל יש הערכות ספוקלטיביות של פיזיקאים תאורטיים שמדברות על כך שגודלו של היקום צריך להיות גדול לפחות פי 250 מאשר היקום הנצפה.M. Vardanyan, R. Trotta, J. Silk (January 28, 2011). "Applications of Bayesian model averaging to the curvature and size of the Universe". Monthly Notices of the Royal Astronomical Society: Letters. 413 (1): L91–L95. arXiv:1101.5476. Bibcode:2011MNRAS.413L..91V. doi:10.1111/j.1745-3933.2011.01040.x. S2CID 2616287 הערכות אחרות מדברות על יקום שגודלו הוא אפילו גדול עוד יותר בכמה סדרי גודל, גם אם עדיין סופי.on N. Page (2007). "Susskind's Challenge to the Hartle-Hawking No-Boundary Proposal and Possible Resolutions". Journal of Cosmology and Astroparticle Physics. 2007 (1): 004. arXiv:hep-th/0610199. Bibcode:2007JCAP...01..004P. doi:10.1088/1475-7516/2007/01/004. S2CID 17403084. הרכב היקום רובו של החומר הנראה (קורן ושאינו קורן) ביקום מורכב ממימן שהוא היסוד הקל ביותר, ומהליום שהוא היסוד השני הקל ביותר. כמעט כל היסודות הכבדים יותר נוצרו בתוך כוכבים, לאחר מכן הם התפזרו בחלל בצורה של גז ואבק, וחזרו והתחברו ויצרו כוכבים חדשים. בשל קיומם של יסודות כמו פחמן בכל היצורים על פני כדור הארץ, ניתן לומר כי "כולנו עשויים מאבק כוכבים". זהו גם, בין השאר, הסיבה לשמה של הדמות הדמיונית 'זיגי אבק-כוכבים' ב-The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars צפיפות היקום ממוזער\|300px\|היחס בין אנרגיה אפלה, חומר אפל, חומר הניתן לגילוי וחומר קורן ביקום בטבלה הבאה מסוכמת צפיפות היקום ביחס למרכיבים העיקריים שבו. טבלה זו מבוססת על מדידות והערכות שנעשו בשנים 2003–2005 ותיתכן בה שגיאה של עבור כל נתון. הצפיפויות מבוטאות ביחידות של צפיפות קריטית. סוג תיאור צפיפות חומר בריוני קורן כוכבים ועצמים בהירים 0.004 חומר בריוני אפל חומרים בעלי קרינה חלשה כגון גז קר, אבק קוסמי, חורים שחורים, ננסים חומים וכוכבי לכת 0.036 חומר אפל "אקזוטי" חומר שלא מבצע אינטראקציות אלקטרומגנטיות אלא רק כבידתיות, לא יודעים עדיין מהו 0.22 אנרגיה אפלה זה למעשה שם נוסף לקבוע הקוסמולוגי של איינשטיין, מדובר באנרגיה דוחה הגורמת להאצת התפשטות היקום והיא גדלה ככל שנפח היקום גדל 0.74 גיל היקום גיל היקום הוא, על-פי הגדרה פשטנית, הזמן שחלף מאז החל היקום להתקיים. התפיסה (המדעית וההגותית) שהיקום הוא קבוע ללא שנוי משמעותי, שפרושה שהוא אינסופי בזמן (בעברו ובעתידו), כיום ברור שהיא שגויה. תאוריית המפץ הגדול משתלבת במדה מסוימת עם תפיסת הדתות האברהמיות ומיתולוגיות אחרות לגבי קיום ראשית ליקום, אך תיאור הבריאה בדתות ובמיתולוגיות הללו סותר את ממצאי המדע. תאוריה זו קובעת, כאמור, שהיקום נוצר (אין זו היווצרות יש מאין), ואם כך נראה שאפשר להגדיר את גיל היקום כזמן שחלף מאז ה"מפץ". אולם, דווקא התאוריות המודרניות מחייבות הגדרה מדויקת יותר של המושג 'גיל היקום'. ב־2013 העריך צוות הלוויין Planck של סוכנות החלל האירופית את גיל היקום ב־13.819 מיליארד שנים. ערך זה גבוה יותר מהערך הממוצע של הגבולות שניתנו במסגרת ההערכה של WMAP. מבנה היקום שאלת מבנה היקום העסיקה את האדם מימי קדם ותפישת העולם של האדם בסוגיה זו עברה שינויי פרדיגמה רבים במיוחד. היקום של הקדמונים הצטמצם בעיקר במה שמצוי במסגרת מערכת השמש: כוכבי הלכת הגדולים והקרובים והירח, כשכדור הארץ מהווה את מרכז היקום. גישה זו, שמוכרת כגיאוצנטריות, התחלפה לאחר המהפכה הקופרניקאית לשיטה ההליוצנטרית, שבה השמש משמשת כמרכז. לשינוי זה היו השלכות דתיות וחברתיות מרחיקות לכת, מלבד ההשלכות המדעיות. המצאות כגון הטלסקופ, שהרחיבו את מפת השמיים מעבר למערכת השמש, העלו לתודעת האדם את בלתי המוגבלות של גודל היקום, לפחות במונחים אנושיים. גם גילוי הגלקסיות בטלסקופ, היפותזה אותה העלה כבר הפילוסוף עמנואל קאנט, נתן מושג כמה גדול הוא היקום ובלתי נתפש, למעשה, במוחו של האדם. התפשטות היקום ממוזער\|300px\|התפשטות היקום בעקבות המפץ הגדול גילויי תחילת המאה העשרים חוללו מפנה עיקרי, בעיקר עם התגלית של אדווין האבל שהובילה להכרה בהתפשטות היקום, בד בבד עם התגבשות תורת הקוסמולוגיה, שהחלה לתת תשובות מדעיות לשאלות שבעבר היו שאלות מטפיזיות בלבד. היווצרות היקום ההכרה בדבר התפשטות היקום הולידה את מודל "המפץ הגדול" (שהתחרה בעוד מודלים כגון "המצב היציב"), שמתאר את רגע היווצרות היקום: אם היקום מתפשט, סביר שהוא היה מרוכז בנקודה אחת, ממנה "נולד". קביעת אופן היווצרותו של היקום מובילה לדרך לחישוב גילו ולקביעת ההרכב הכימי של היקום. גורל היקום התפשטות היקום מובילה לשאלה הבלתי נמנעת, האם התפשטות זו היא אין-סופית, ואם לא, עד מתי תימשך? ומה יקרה כאשר תעצר? העיסוק בשאלות אלה נוגע לגורל היקום. השאלה לגבי נצחיותה (או סופיותה) של ההתפשטות יצרה את המושג "דילמת אומגה", כלומר האם יש די חומר ביקום שיעצור את ההתפשטות על ידי המשיכה ההדדית. ראו גם הפרדוקס של גיל היקום הכרונולוגיה של היקום אסטרונומיה פיזיקה אסטרופיזיקה לקריאה נוספת יורם קירש, היקום על פי הפיסיקה המודרנית, הוצאת עם עובד, 2006 דייוויד פילקין, יקומו של סטיבן הוקינג, הוצאת הד ארצי, 2001 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:קוסמולוגיה	2024-10-14T18:37:11
מחשב-על	שמאל\|ממוזער\|250px\|מחשב העל קריי 2, המחשב המהיר בעולם בשנים 1985–1989 מחשב-על (באנגלית: Supercomputer) הוא מושג יחסי לתקופה, המתאר מחשב הנמצא בשורה הראשונה של המחשבים בעולם, מבחינת יכולות החישוב העוצמתיות שלו. לרוב יכולות אלו באות לביטוי ביכולת לבצע חישובים מסוג מסוים במהירות גבוהה במיוחד. מחשבי על לא נמכרים לציבור אלא משמשים למחקרים, אוניברסיטאות ותאגידים גדולים. בין אפריל 2021 ליוני 2022, מחשב העל החזק ביותר היה פוגקו היפני, עם מעבדים מתוצרת Fujitsu, שמהירות החישוב המרבית שלו היא 442 פטה-פלופס, כמעט פי שלושה ממחשב-העל במקום השני, מחשב יבמ סאמיט שפותח ב-2018 ושביצועיו עומדים על 148 פטה-פלופס. החל מיוני 2022 מחשב העל המהיר בעולם הוא הפרונטיר האמריקני, המבוסס על מעבדי AMD במהירות של 1.102 ExaFlop/s שעלותו מוערכת ב-600 מיליון דולר. התפתחות מחשבי העל תחילה התייחסה הגדרה זו למחשבים בעלי מעבד יחיד מהיר במיוחד, לאחר מכן נכללו בה מחשבים שמהירותם מושגת באמצעות מעבדים רבים הפועלים במקביל לביצועה של משימה אחת, וכעת מורכבים מחשבי-על מאשכולות של מחשבים מרובי מעבדים. עיבוד וקטורי, כלומר ביצוע פעולת חישוב על נתונים רבים בבת-אחת, הוא מאפיין נוסף הקיים באחוז מסוים ממחשבי-על. הגדרה מחויכת למושג זה מיוחסת לסימור קריי, המתכנן הבולט ביותר של מחשבי-על במאה העשרים: "A supercomputer is a device for turning compute-bound problems into I/O-bound problems." ובתרגום לעברית: "מחשב-על הוא מתקן להפיכת בעיות חישוביות לבעיות של קלט-פלט". כלומר, מהירות החישוב איננה המחסום במחשב שכזה, אלא המהירות שבה מסוגלים להזין לו את הנתונים ולקבל תוצאות. המחשב CDC 6600, שהוצג בשנת 1964, נחשב בדרך כלל מחשב העל המוצלח הראשון, וביצועיו עלו פי שלושה על המחשב שקדם לו, IBM 7030 Stretch . הוא סימן את תחילת שליטתה של חברת קונטרול דאטה (CDC) בשוק מחשבי העל, שנמשכה עם ממשיך דרכו, CDC 7600, שהוצג ב-1969. CDC 7600 שמר על תואר המחשב המהיר בעולם כמעט עד להגעת קריי 1 ב-1976 (), ובשנים הבאות, עד 1990, החליפו ביניהם קריי ו-CDC את ההובלה מספר פעמים, כשהמחשבים הבאים של CDC עדיין מבוססים על הארכיטקטורה של 6600 ו-7600. השליטה המוחלטת של שתי החברות בתחום הסתיימה כשב-1990 הציגה פוג'יטסו מחשב עם ביצועים תאורטיים של 4 gigaFLOPS - פי אלף מ-CDC-6600, ופי מאה מה-7600, ובערך כפליים מהמחשב (של קריי) שקדם לו. השוואה נפוצה נעשית בין כוח המחשוב של מחשבים אלו עם הטכנולוגיה המודרנית, ובפרט לטלפון חכם. ב-2021, לטלפון חכם ממוצע עצמת חישוב גדולה בכמה סדרי גודל מעוצמתו של קריי-1, עם ביצועי נקודה צפה שנמדדים במאות gigaFLOPS, ועומד לרשותו זיכרון גדול ומהיר יותר בכמה סדרי גודל. מחשבי העל המודרניים בנויים רובם ככולם מעשרות אלפי מעבדים שפועלים במקביל, כשבדרך כלל כל אחד מהם מכיל או שולט על מאות או אלפי של "יחידות עיבוד" פשוטות יותר, שבדרך כלל ארוזות בשבבים מסוג GPU. לעומת מהירות השעון של 6600 ו-7600 שנמדדה במגההרץ, במחשבים מודרניים הקצב נמדד בגיגה-הרץ, כלומר גידול של כשלושה סדרי גודל. לעומת זאת, הביצועים, ובפרט ביצועי החישוב בנקודה צפה שבמחשבים אלו נמדדו ב"megaFLOPS", כלומר פעולות בשנייה, נמדדים כיום במאות petaFLOPS - כלומר פעולות בשנייה, עלייה של 11 סדרי גודל. עיקר ההבדל נובע ממספר המעבדים העצום במחשבי על מודרניים. משימות של מחשבי-על מחשבי-על משמשים למשימות עתירות חישובים, כגון חיזוי מזג אוויר וחקר אקלים, מודלים של תהליכים כימיים, חיפושי נפט וגז, סימולציות פיזיקליות (כגון הדמיות של הרגעים הראשונים של היקום, סימולציה של ניסויים בנשק גרעיני ואווירודינמיקה של מטוסים וחלליות), פענוח צפנים, בינה מלאכותית ולמידת מכונה, ועוד. חישובים אלה נעשים בדרך כלל באריתמטיקה של נקודה צפה, ולכן מהירותם של מחשבי-על נמדדת ב-FLOPS, כמות הפעולות בנקודה צפה שמבצע המחשב בשנייה. הארכיטקטורה המקבילית של מחשבי-על מכתיבה שימוש במהדרים שנוצרו במיוחד לסביבה זו, ובפרט בגרסאות מיוחדות של Fortran. דוגמאות למחשבי על שמאל\|ממוזער\|250px\|מחשב העל BlueGene/L של יבמ עם כ-250,000 מעבדים בין יצרנים של מחשבי-על, ובפרט בין ארצות הברית ליפן, מתקיימת תחרות על המקום הראשון. בתחילת 2002 כבש את ראש הטבלה מחשב-על יפני מתוצרת NEC, העוסק בחקר האקלים ומורכב מ־640 אשכולות של מחשבים שלכל אחד מהם 8 מעבדים וקטוריים וזיכרון בגודל 16GB. מחשב זה פועל באמצעות גרסה מיוחדת של מערכת ההפעלה UNIX. נכון ליוני 2003, עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 35TFLOPS, שקולה לזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. בשנת 2005 כבש את הפסגה המחשב BlueGene/L מתוצרת יבמ, המותקן במעבדת לורנס ליוורמור בארצות הברית ומשמש לסימולציה של נשק גרעיני. עוצמת החישוב של מחשב־על זה, שהיא 280TFLOPS, גדולה מזו של ארבעת הבאים אחריו גם יחד. שלוש שנים לאחר מכן בשנת 2008 המחשב Roadrunner עקף את קודמיו עם 1PFLOPS. ולאחריו טיאנחה-1 הסיני, הגיע לתוצאה של כ-2.5PetaFLOPS/s. בסוף שנת 2011 התואר מחשב העל המהיר ביותר שייך למחשב ה-K של חברת פוג'יטסו היפנית שהופך לראשון בהיסטוריה שחוצה את קו ה-10 קוודריליון חישובים בשנייה. המחשב מורכב מ-864 מארזים המכילים 88,128 מעבדי SPARC64 VIIIfx שמונה ליבתיים מבית פוג'יטסו, שמסתכמים ב-705,024 ליבות עיבוד. הארגון המחזיק במספר הגדול ביותר של מחשבי־על הוא ארגון הביון האמריקני, NSA. מחשבי-על וירטואליים התפתחותה של רשת האינטרנט הביאה ליצירה של "מחשבי-על וירטואליים". אין אלה מחשבי-על במשמעות הפשוטה של מושג זה, אך הם מהווים תחליף מסוים למחשבי־על. הכוונה לרתימת הזמן הפנוי של אלפי מחשבים אישיים, במסגרת פרויקט של חישוב מבוזר קהילתי, לשם ביצוע משימות עתירות חישוב. דוגמה לכך היא המשימה של חיפוש מספרים ראשוניים ענקיים. עד לשנת 1996 התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי־על (בעיקר מתוצרת CDC או Cray), והחל משנה זו התגלו מספרים כאלה על ידי מחשבי פנטיום ביתיים שהופעלו באלפיהם באמצעות האינטרנט. דוגמה נוספת למחשוב על מבוסס שיתוף אינטרנטי הוא פרויקט Seti@home שבאמצעות עשרות אלפי משתמשים בו זמניים מפענח קרינת רדיו אסטרונומית בניסיון למצוא תבניות תבוניות. מחשבים מרכזיים מול מחשבי-על מחשבים מרכזיים גדולים מתאפיינים אף הם בעוצמת חישוב גבוהה, ולמעשה קודם ליצירתם של מחשבי-על מובהקים שימשו מחשבים מרכזיים מהירים במיוחד למשימות שמאוחר יותר ניתנו למחשבי-על. לפיכך ההבחנה בין מחשבי-על ובין מחשבים מרכזיים אינה פשטנית, אך כללית ניתן לומר שמחשבי-על מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות במהירות החישוב של המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מתמקדים בפתרון בעיות המוגבלות בקצב פעולות הקריאה/כתיבה ואמינות. עקב כך: התכנות למחשבי-על חייב להתחשב בסביבה מרובת מעבדים ולכן הוא מסובך ודורש תוכנה ייחודית. לעומת זאת קיומם של מעבדים מקבילים מעטים במחשב מרכזי, נסתר מעיני המתכנת. מחשבי-על מוכוונים לביצועים אופטימליים עבור חישובים מסובכים המתבצעים בעיקר בזיכרון המחשב בעוד שמחשבים מרכזיים מוכוונים לביצועים אופטימליים של חישובים פשוטים הכוללים כמויות עצומות של מידע חיצוני המאוחזר ממסדי נתונים. מחשבי-על משרתים בעיקר צרכים של אנשי מדע וצבא, בעוד שמחשבים מרכזיים נועדו לשרת צרכים של חברות מסחריות ומוסדות ציבוריים. מטלות כדוגמת חיזוי מזג האוויר, ניתוח מבנה חלבונים ומימוש תמונות דיגיטליות מתאימות ליישום במחשבי-על בעוד שסליקה של כרטיסי אשראי, חישוב שכר, ניהול חשבונות בנקים והכנת פוליסות ביטוח הן מטלות המותאמות למחשבים מרכזיים. מחשבי-על מפעילים לעיתים קרובות משימות הסובלות הפסקה (לדוגמה חיזוי של ההתחממות העולמית ומחקר אקדמי). על מחשבים מרכזיים מופעלים שירותים שאינם יכולים לשאת הפסקות והם עובדים לעיתים שנים ברציפות לדוגמה: קניית כרטיסי טיסה ועיבוד פעילות בכרטיס אשראי. לעיתים קרובות נבנים מחשבי-על המוכוונים למטרה אחת או מטרות אחדות בלבד. עקב כך, רוב מחשבי-העל הם תכנון חד-פעמי, בעוד שמחשבים מרכזיים הם לרוב סדרה של דגמים השונים רק בעוצמה, בגודל הזיכרון ובקיבולת החיבור לציוד חיצוני. מחשבים מרכזיים שומרים בקפדנות על ההשקעה בתוכנה ישנה בנוסף לתמיכה בתוכנות חדשות. במחשבי-העל אין תמיכה בתאימות לדגמים ישנים מכיוון שתמיכה כזו באה בדרך כלל על חשבון הביצועים. במחשבים מרכזיים יש בדרך כלל כמה מעבדי שירות המסייעים למעבדים המרכזיים בבצוע פעולות כדוגמת, הצפנה, ניהול קלט/פלט, ניהול זיכרון, סינכרון בין מחשבים ועוד. לכן מספר המעבדים במחשבים מרכזיים הוא למעשה גבוה מהמספר שבו נוקבים בדרך כלל. בתכנון של מחשבי-על לא נעשה שימוש בכמות כזו של מעבדי סיוע שכן הם אינם מוסיפים לעוצמת החישוב הגולמית. מחשבי על בישראל מכיוון שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, במשך שנים רבות הטילה ארצות הברית הגבלות קשות על יצוא מחשבי-על לישראל, מחשש שאלה ישמשו לפיתוח נשק גרעיני. במסגרת צה"ל פועלים מספר מחשבים עתירי עיבוד, שנרכשו בכספי הסיוע האמריקאי ופעילותם מפוקחת על ידי נציגי ארצות הברית. במסגרת מחב"א, מרכז החישוב הבינאוניברסיטאי, פעלה יחידה לחישובים עתירי עיבוד, שהפעילה מחשבי־על אחדים לשימושם של החוקרים בישראל. ברשימת טופ500 מחשבי־על המהירים ביותר לשנת 2005 הופיעו תשעה מחשבים הנמצאים בישראל, כולם בתעשיית המוליכים למחצה. בשנת 2007 לא הופיעו ברשימה זו מחשבי־על בישראל. בשנת 2009 הופיע מחשב אחד, תוצרת IBM, ובשנת 2011 הופיעו שלושה מחשבים מתוצרת IBM. ביולי 2023 נמסר כי ישראל תשתתף בפרויקט רשת מחשבי העל של האיחוד האירופי, במסגרת המיזם "אירופה דיגיטלית" של האיחוד. בנובמבר 2023 החל לפעול בישראל מחשב-העל Israel-1 של חברת אנבידיה, שייתן שירות לחוקרי אנבידיה וללקוחות חיצוניים בנושא בינה מלאכותית. ראו גם IBM Coupling Facility קישורים חיצוניים רשימה של 500 מחשבי־על המהירים ביותר היחידה לחישובים עתירי עיבוד הערות שוליים * קטגוריה:סוגי מחשבים	2024-04-27T23:27:13
שפת מחשב	שפת מחשב היא שפה שבאמצעותה האדם נותן הנחיות פעולה למחשב. לכל שפת מחשב יש אוצר מילים משלה, בדומה למאפיין של השפה הטבעית. אך בניגוד לשפות טבעיות, לשפות מחשב יש לרוב מבנה נוקשה ומוגדרת בהן משמעות יחידה לכל ביטוי. בשימוש הנפוץ במושג "שפת מחשב", לעיתים הכוונה היא לשפת תכנות או לשפת מכונה. במשמעות הרחבה יותר, מושג זה כולל בנוסף לשפות תכנות, גם שפות כגון HTML, XML או CSS, שאינן בגדר שפות תכנות, אף שהן שפות בעלות אוצר מילים המשמשות למתן הנחיות למחשב. ההבדל הוא שבשפת תכנות יש לוגיקה שבדרך כלל מתבטאת בקיומן של פקודות לבקרת זרימה, כגון פקודת if, או כלים אחרים ליצירת לוגיקה. כלים ליצירת לוגיקה אינם קיימים בשפת תגיות (markup language) כגון HTML ו-XML. סוגים של שפות מחשב ישנם מספר סוגים מובחנים או "משפחות" של שפות מחשב, לפי מטרותיהן: שפות מכונה (machine languages): שפת מחשב בסיסית ביותר אשר אליה מותמרות בסופו של דבר, כל שפות המחשב האחרות לאחר הרצה של הקוד שלהן בשכבה נתונה. שפות סף (assembly): שפת תכנות (ראו בהמשך) הקרובה ביותר לשפת מכונה. שפות תפעול (operating languages): שפות המשמשות לתפעל ממחשב בממשק שורת פקודה, דרך קונסולת הפקודות של מערכת ההפעלה הנתונה (אם המערכת כוללת ממשק משתמש גרפי הרי שניתן להשתמש בשפה זו גם דרך "מדמה מסוף" – terminal emulator). שפות תכנות (programming languages): כל שפת תכנות שאיננה מוגדרת כ"שפת סף". עם שפה זו מגדירים לרוב את ההתנהגות של תוכנה ובפרט של פרטי מבנה שלה (ראו בהמשך "שפות סימון ממשק"). שפות תשאול (querying languages): שפה המשמשת להגיש שאילתאות (בקשות מידע) מבסיס נתונים. אם לבסיס הנתונים המידע, ככלל הוא ישיב למשתמש את המידע כ"תשובה חיובית" לשאילתא. שפות ביטויים רגולריים (Regex languages) שפות המשמשות ליצירת תבניות חיפוש (search pattern) המורכבות מביטויים רגולריים ותווי מטא. מטרת תבניות אלה היא להתאים (match) לסטרים מסוים של מידע (אוסף כללי של תווים). ניתן להשתמש בתבנית חיפוש באופן מלא או חלקי (במקרה של שימוש חלקי, נאחזר רק חלק מתוך ההתאמה, אבל רק בהתאם להתאמה המדויקת, זה נעשה למטרת נוחות). שפות ייצוג אובייקטים (data serialization languages): שפות כמו JSON או YAML המשמשות לייצג מידע (לרוב בזוגות של תכונה-ערך). מידע מאוחזר לעיתים בשפות אלה לאחר שנוצר אוטומטית בהתאם לשאילתא שהוגשה אל בסיס הנתונים של תוכנה מסוימת. שפות סימון ממשק (markup languages): שפות המשמשות לפיתוח קווי המתאר של ממשק ("סימון") חלקים אלה. דוגמאות לכך הן השפות HTML ו-שפת Wiki. שפות עיצוב ממשק (stylesheet languages): שפות המשמשות לתת עיצוב גרפי לממשק – שאינו תמונה. דוגמה לכך היא שפת CSS. שפות תיבנות (theming languages): מעין שילוב בין שפת סימון ממשק (markup) ושפת תכנות המשמשת ליצירת תבניות כלליות של חלקים ברורים (כגון סוגי עמודים או סוגים של דפי אינטרנט באתר אינטרנט). שפות סימון רכיבי מסמך (markdown languages): שפות כגון השפה Markdown המשמשת לתבנת מסמך המיועד לקריאה ואינטראקציה מינימלית (לרוב מדובר על קובצי חוברת לתוכנות מסוימות). ראו גם שפת תכנות מונחים בתוכנה קישורים חיצוניים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-07-03T08:57:50
שפת תכנות	המונח שפת תכנות אוגד בתוכו מספר שפות מחשב שהן תמיד לוגיות, ומשמשות לבניית תוכנה. זאת להבדיל מסידור או עיצוב תוכנה – מה שנעשה עם שפות מחשב אחרות שאינן מוגדרות באופן מסורתי, כ"שפות תכנות", ואלה יהיו למשל שפות תגיות או שפות עיצוב. בניסוח אחר, שפת תכנות היא אוסף של חוקים תחביריים (Syntax) וסמנטיים (Semantic) המגדירים שפה פורמלית. תוכנית הנכתבת בשפת תכנות מגדירה ביצוע תהליך אלגוריתמי. שפת התכנות קובעת את הכלים העומדים לרשות מחבר התוכנית כדי לבצע הגדרות כאלו. נהוג (וכחלק ממחווה) שהדבר הראשון שלומדים לתכנת, כאשר לומדים שפת תיכנות חדשה, היא תוכנית שתדפיס כפלט על המסך את המסר "hello world". מאפייני שפות התכנות שפת תכנות מנסה להגשים בד בבד שלוש תכליות: ראשית, גישור בין התקן מתוכנת (לרוב, מחשב), ש"שפתו", הקרויה לעיתים שפת מכונה, מורכבת מרצפי סיביות, ואשר כל פקודה שבה מבצעת חישוב פשוט ביותר, לבין המתכנת המעדיף להגדיר את התהליך החישובי באורח מילולי, תוך הסתמכות על פקודות בסיסיות חזקות יותר מאלו המצויות בשפת מכונה. שנית, רמת ההפשטה הגבוהה יותר שמציעה שפת תכנות, מסייעת לתקשורת טובה בין מתכנתים. שלישית, שפת תכנות מסייעת למתכנת לארגן ולבטא את הגדרת התהליך החישובי, באופן הנתפס כרצוי על ידי מתכנן שפת התכנות. השימוש בשפת תכנות לשם כתיבת תוכנית מחשב קרוי תכנות. שפות התכנות מציעות מבחר כלים המשמשים להגדרה נכונה של מטרת הקוד וארגונו, כגון מבני בקרה (לולאות, תנאים, מתגים וכדומה), פרוצדורות, עצמים, ומחלקות. זאת במטרה להקל ככל הניתן על עיצוב הקוד, התכנון, הכתיבה, הקריאה, התחזוקה, ההרחבה והשימוש העתידי שלו. לכל שפת תכנות, בדומה לשפה טבעית, יש אוצר מילים משלה וכללי תחביר ייחודיים. בכל זאת, הדמיון בין שפות תכנות ושפות טבעיות הוא מוגבל, בעיקר בגלל הדרישה הקריטית לחד משמעיות משפות תכנות. אוצר המילים של שפת תכנות מצומצם ביותר, והוא נע בין עשרות בודדות למאות אחדות של מילים. לכל שפה ישנם כללי תחביר נוקשים שכל חריגה מהם עשויה להתפרש כשגיאה, או לגרום בעיות בהפעלת המערכת כולה. מאפייניה של שפת תכנות כוללים את הרכיבים הבאים: נתונים ומבני נתונים, כגון סוגי המספרים שהשפה יודעת לטפל בהם, ומבנים מורכבים יותר המוכרים על ידי השפה, כגון מערכים, רשימות, מבנים, אובייקטים ופונקציות. פקודות ומבני בקרה שהשפה יודעת לבצע – הצהרה על משתנים, פעולות אריתמטיות, לולאות וכדומה. עקרונות העיצוב של השפה ותפישת העולם שמאחוריה, בין אלה ניתן למנות פרדיגמות כגון תכנות אימפרטיבי (הכולל תכנות מבני ורוב הגרסאות של תכנות מונחה עצמים) לעומת תכנות הצהרתי (כולל תכנות פונקציונלי, תכנות לוגי ותכנות אילוצים), תכנות גנרי ועוד. שפות רבות הן מרובות-פרדיגמות, למשל פייתון ו-#C. מערכת הטיפוסים. שפות עשויות להיות בעלות טיפוסיות חזקה, חלשה, או לא קיימת (למשל ב-Pawn ו-Forth). בנוסף ניתן לשאול מתי מתבצעת הבדיקה של תקינות הטיפוסים – דינמית (בזמן ריצה) או סטטית (בזמן הידור). כן ניתן לשאול מי אחראי להצהיר על הטיפוס: המתכנת או המהדר. שפות תכנות נוצרו על-מנת להגדיר פעולות של מחשבים, אבל הן יכולות לשמש גם על-מנת לתאר אלגוריתמים, בדומה לתרשימי זרימה, או להגדיר מבני נתונים (data structures) מורכבים. בכך מהוות שפות אלו גם צורת תקשורת. מתכנתים שואפים לשמור על הקוד שלהם קריא, כלומר פשוט להבנה על ידי אדם, כדי שיהיה קל לנפות ולתחזק אותו. שפת תכנות נקראת שלמה טיורינג אם ניתן להשתמש בה לדימוי מכונת טיורינג. שפה שלמה-טיורינג מאפשרת לבצע כל חישוב שניתן לבצע באמצעות מחשב. מרבית שפות התכנות הן שלמות טיורינג, ולכן שקולות זו לזו מבחינת האלגוריתמים שביכולתן לממש, אם כי ישנם הבדלים במידת היעילות האפשרית למימוש, במידת הקריאות של התוכניות, וכדומה. שפת התכנות הבסיסית ביותר, והקרובה ביותר לשפת מכונה, קרויה שפת סף או אסמבלי (Assembly). הוראות שפת הסף פועלות באופן ישיר על תאי הזיכרון של המחשב, האוגרים הפנימיים של המעבד והתקני הקלט/פלט של המחשב, ובפרטנות רבה. בצורתה הבסיסית של שפת הסף, כל הוראת אסמבלי יחידה שכותב המתכנת, מתורגמת להוראה אחת בשפת מכונה. מכאן, ששפת הסף נקבעת על פי המעבד עליו התוכנה אמורה להיות מופעלת, כאשר שפת הסף עשויה להיות שונה מאוד בין משפחת מעבדים אחת למשנתה, וניתן אף למצוא גם שינויים קלים בשפה בין מעבדים המשתייכים לאותה המשפחה. מרבית שפות התכנות הן שפות עיליות, אשר מעניקות רמה גבוהה יחסית של הפשטת מאפייני פלטפורמת המטרה של התוכנה הנכתבת, ובכך פוטרות את המתכנת במידה רבה מהתייחסות לתשתית החומרה (ובפרט, המעבד) ותשתיות התוכנה שעל בסיסן תפעל התוכנה. מעבר משפת תכנות לביצוע בתוכנית שפת התכנות עצמה אינה מובנת ישירות על ידי המעבד, ולכן יש צורך בתיווך בין התוכנית הכתובה בשפת תכנות ובין המעבד, על מנת שיהיה ניתן להפעיל את התוכנה. מטרה זו ניתן להשיג באחת משלוש דרכים: שימוש במהדרים (Compilers) שמקבלים את קוד המקור של התוכנה שכתוב בשפת התכנות ומתרגמים אותו אל קובץ שפת מכונה, שמוכן לביצוע על ידי המעבד. שפה כזו קרויה גם שפה סטטית. בשיטה זו מתקבלים על פי רוב הביצועים הטובים ביותר, אך על פי רוב קשה לנייד תוכניות הכתובות בשפות אלו בין מערכות שונות, ותהליך הפיתוח הוא הפחות ידידותי. דוגמאות לשפות בקטגוריה זו הן: פסקל, C, ++C וגם שפות הוותיקות כגון Cobol, ו-PL/I. שימוש במפרשים (Interpreters), הקוראים את התוכנית בשפת תכנות, ומפרשים ומבצעים באופן מיידי את הכתוב בה שורה אחר שורה. שפה מסוג זה קרויה גם שפת תסריט (Scripting Programming Language). או שפה דינמית. שיטה זו ידידותית לפיתוח ונוחה יותר לביצוע שינויים וקלה יותר לניוד בין מערכות, אך מביאה על פי רוב לביצועים נחותים באופן משמעותי מהידור, כיוון שלפני ביצוע כל פעולה קיימת פעולת תרגום. דוגמאות לשפות בקטגוריה הזו הן: בייסיק, PHP, פייתון, Perl, Ruby, VBScript, C Shell, JavaScript. עבודה בשיטת שפת ביניים, כלומר הידור אל שפת ביניים (דמוית שפת מכונה), ובזמן ריצה הידור (או פירוש) לשפת מכונה באמצעות "מכונה וירטואלית". שיטה זאת מאפשרת מזעור של התלות בסביבת ההפעלה של התוכנית, וכן מיטוב אלגוריתמים תוך כדי ריצה. הביצועים של שיטה זו זאת טובים מאלה של שפות מפורשות, אך ירודות לעומת שפות מקומפלות כמו C++, בשל השימוש בקוד מנוהל ומכונה וירטואלית. בשיטה זו משתמשות שפת Java שמהודרת ל-bytecode ומפורשת על ידי JVM, וכל שפות סביבת NET. (ביניהן #C), שמהודרות לשפת הביניים CIL. יש שפות שלהן ניב שנועד למהדר וניב שנועד למפרש. כמו כן, ישנן שפות סינתטיות, שהפיתוח בהן נעשה במוד של פירוש, ולאחר סיום הפיתוח הן עוברות הידור לשפת מכונה. ריבוי שפות התכנות שמאל\|ממוזער\|250px\|ספרי לימוד לשפות תכנות אחדות במהלך השנים פותחו מאות שפות תכנות, שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות משלה, וכל אחת מהן מתאימה באופן מיטבי למשימות מסוימות. יש שפות קלות ללימוד, שנועדו לחובבים או למתחילים, ויש שפות מורכבות שנועדו למומחים. יש שמתאימות במיוחד לתוכניות מדעיות, ואחרות טובות יותר לפיתוח מערכות מידע. יש שנועדו ליצירת ממשקי משתמשים ויש שנועדו לכתוב אלגוריתם מופשט. יש שנועדו למחשב האישי ויש שנועדו במיוחד להרצה על שרתי אינטרנט. יש שנועדו למשימות בתחום מצומצם, ויש שנועדו לתת מענה לטווח רחב של משימות. לפיכך, קודם לתחילת כתיבתה של תוכנית חדשה, יש לבחור את שפת התכנות שבאמצעותה תיכתב התוכנית. אחד היעדים של מעצביה של שפת תכנות חדשה, הוא שלא להיות תלויים במכונה מסוימת או במערכת הפעלה מסוימת, כך שניתן יהיה להעביר בקלות את התוכנית לכל סביבה רצויה. יעד זה נמצא בסתירה ליעד של יצרני מחשבים ומערכות הפעלה קנייניות, שלהם עניין לקשור את הלקוח דווקא למוצר שלהם. כתוצאה מכך נוצרות לשפת תכנות פופולרית גרסאות שונות. ניסיון לעצור את ההתפצלות הזו נעשה על ידי גופי תקינה, כגון ANSI או ISO, המגדירים גרסה תקנית של השפה. הבחירה באיזו שפה להשתמש תלויה בטבע המשימה שיש לבצע, כישורי המתכנתים, הכלים המצויים, המערכת לה מיועדת התוכנה ולעיתים אף דרישות מצדו של הלקוח (צבא ארצות הברית, למשל, דרש לעיתים קרובות שהתוכניות שביקש יתוכנתו בשפת עדה). התפיסה המקובלת גורסת כי ככל ששפת תכנות קרובה יותר לשפת המכונה, כך היא קרובה יותר למערכת המסוימת עליה עובדים, יודעת לנצל יותר טוב את יתרונותיה והמבנה הייחודי שלה, וכן המתכנת יכול לשלוט בדיוק יתר על התהליכים ולהתאים אותם לצרכיו האישיים ולכן השימוש בשפה שכזו יניב מהירות רבה יותר. מסיבה זו, משתמשים לעיתים קרובות בשפת סף וב-C לתוכניות שבהן זמן הוא גורם מכריע, למשל מערכות הפעלה, מערכות זמן אמת, או שיש בהן צורך בנגיעה בפרטי מערכת מסוימים מאוד, למשל מערכות משובצות מחשב. אך אליה וקוץ בה, התאמת התוכנית למערכת מסוימת תוך ניצול תכונותיה המסוימות והייחודיות משמעה שלא ניתן אחר-כך, או לפחות קשה, להעביר את התוכנית למערכת אחרת. בנוסף, בשל הסירבול ואי-הקריאות של שפות אלו, תחזוקת הקוד ושינויו בזמן מאוחר יותר הן מטלות מסובכות והסיכוי שתיווצר שגיאה גדול. לכן, לתכנות מערכות גדולות נוטים להשתמש בשפות עיליות כמו C++, Java, או #C. התכנות בשפות אלה עלול ליצור תוכניות איטיות יותר, אך הוא בטוח יותר, ברור יותר, אמין יותר וקל בהרבה לשינוי בזמן מאוחר יותר. גרסאות, ניבים ותקן שפת תכנות איננה סטטית – מתקיימת בה התפתחות בהתאם לחידושים במדעי המחשב ולצורכי המשתמשים. התפתחות זו מתבטאת ביצירת גרסה חדשה לשפת התכנות. בעת יצירת גרסה חדשה נשמרת בדרך כלל תאימות לאחור, כלומר תוכניות שהיו תקינות בגרסה הקודמת ממשיכות להיות תקינות גם בגרסה החדשה, אך לעיתים העברתה של תוכנית לגרסה החדשה מחייבת עריכת התאמות בה. גם לגרסה מסוימת של שפת תכנות ייתכנו ניבים אחדים, כלומר וריאציות שונות של שפה זו אצל יצרני מהדרים שונים. לעיתים מתקיימים ניבים אחדים לשפה מסוימת אצל אותו יצרן (למשל במערכות הפעלה שונות שלו). ניבים יוצרים קושי מבחינת ניידות התוכנה – תוכנה שנכתבה בניב מסוים אינה עוברת הידור במחשב המשתמש בניב אחר. להתמודדות עם בעיה זו נהוג לקבוע תקן לשפה. גם כאשר התקן אינו מחייב, כתיבת תוכנית תוך היצמדות לתקן זה מבטיחה את ניידותה בין כל המהדרים התומכים בתקן. דוגמה לתוכנית התוכנית המופיעה להלן כתובה בשפת פייתון, והיא בודקת האם מספר שהועבר אליה הוא מספר ראשוני. התוכנית כוללת פונקציה שמקבלת כפרמטר מספר שלם ומחזירה את המחלק הגבוה ביותר שלו. גוף התוכנית מקבל קלט מהמשתמש ובודק האם המחלק הגבוה ביותר שלו הוא אחד. אם כן, זהו מספר ראשוני. אם לא, המספר איננו ראשוני. הטקסט האפור הוא הערות עבור הקורא, ואיננו חלק מהתוכנית. from math import sqrt #מייבאים" פונקציה שתחשב שורש ריבועי של מספר" def getHigherDivisor(num): # נגדיר פונקציה שמוצאת את המספר השלם הגדול ביותר המחלק ללא שארית for d in range(round(sqrt(num)),0,-1): # עבור כל המספרים מהשורש עד 1, נבדוק את השארית בחלוקה if num % d == 0: # אם השארית (%) היא 0, סימן שמצאנו את המחלק הגבוה ביותר return d # אנו "מחזירים" את המחלק אל התוכנית הראשית ':זהו גוף התוכנית' num = int(input("Enter positive integer:")) # פקודה זו מקבלת את הקלט מהמשתמש אל תוך משתנה if num < 1: # בדיקת שגיאות: הקלט חייב להיות מספר הגדול מאפס print("The number should be positive") higherDivisor = getHigherDivisor(num) # בדוק מהו המחלק הגבוה ביותר של המספר שהתקבל כקלט if higherDivisor == 1: # אם המחלק הגבוה ביותר הוא 1, המספר ראשוני print(num, " is a prime number.") else: # אחרת, המספר איננו ראשוני print(num, " is not a prime number.") print(num, "=", higherDivisor, "x", num/higherDivisor) התפתחותן של שפות התכנות מרכז\|ממוזער\|700px\|התפתחות שפות תכנות. במלבן מעוגל מופיעות שפות מונחות עצמים צעד ראשון להתנתקות מהכורח לכתוב תוכניות בשפת מכונה נעשה עם יצירת האסמבלי. מרבית שפות התכנות הן שפות עיליות, שבהן לפקודות דמיון מסוים לשפה טבעית. כל פקודה בשפה עילית מתורגמת על ידי המהדר לסדרה ארוכה של פקודות בשפת מכונה. בשפת אסמבלי, לעומתן, כל פקודת אסמבלי מתורגמת לפקודה אחת בשפת מכונה (אך למען נוחות הקריאה, לעיתים מתאימות לפקודת מכונה אחת פקודות אסמבלר שונות, המייצגות פונקציות שונות של אותה פקודת מכונה). בתחילת שנות ה-50 נעשו צעדים ראשונים ביצירת מהדרים, כלומר כלים שיאפשרו כתיבת תוכניות בשפה קרובה יותר לשפת אנוש. בשנת 1952 יצרה גרייס הופר את המהדר הראשון, שנקרא A. בשנת 1953 החל צוות בראשותו של ג'ון באקוס מחברת IBM לפתח את שפת FORTRAN, וצעד זה הושלם בשנת 1957. FORTRAN (ושפת ALGOL שפותחה בעקבותיה בשנת 1958) התאימו במיוחד למשימות מדעיות (שהן תוכניות בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה וכדומה) אך התאימו פחות למשימות של עיבוד נתונים. למטרה זו באה לעולם בשנת 1960 שפת COBOL, השונה מ-FORTRAN במידה רבה, ובעלת תחביר המזכיר את השפה האנגלית. היוזמה לפיתוח COBOL באה ממשרד ההגנה האמריקני, ובפרויקט השתתפו נציגים של הממשל האמריקני ויצרני המחשבים. שתי שפות אלה, FORTRAN ו-COBOL, זכו לתפוצה רחבה, והן בשימוש עד עצם היום הזה. בתחילת שנות ה-60 פותחה שפת LISP, על ידי ג'ון מקארתי מאוניברסיטת MIT. שפה זו יעילה במיוחד בטיפול בטקסטים הכתובים בשפת אנוש, ולכן זכתה להצלחה בקרב חוקרי בינה מלאכותית. מספר שנים לאחר מכן פיתחה חברת IBM את שפת PL/I, שנועדה לשלב את התכונות של FORTRAN ו-COBOL גם יחד, כך שתתאים למשימות תכנות עסקיות ומדעיות כאחד. השפה שפותחה הגשימה יעד זה, וכללה מאפיינים נוספים שנבעו מהניסיון שנצבר בפיתוח שפות תכנות, אך לא זכתה להצלחה שלה זכו שתי קודמותיה. אחד מהפרויקטים הראשונים שפותחו בשפת PL/I הוא מערכת ההפעלה Multics. שפת PL/I נלמדה באוניברסיטאות בישראל (אלה שהעמידו מחשב IBM לרשות תלמידיהן) עד אמצע שנות ה-80. PL/I לא נחשבת לשפה מוצלחת, והלקח שנלמד מהשפה היא שהעמסת פיצ'רים בלבד איננה ערובה להצלחה של שפת תכנות; בעת תכנון השפה ההחלטות החשובות ביותר הן אילו פיצ'רים מוטב להותיר מחוץ לשפה, על מנת ליצור שפה עקבית וקלה ללמידה ופיתוח. בשנות השישים פיתח קנת' אייברסון את שפת התכנות APL, זאת בחברת IBM. השפה איפשרה ביצוע פעולות מתמטיות מורכבות (כגון מתמטיקה של וקטורים, מטריצות ומספרים מרוכבים) על ידי אופרטורים יחידים. לצורך תכנות בשפה זו נדרשה מקלדת מותאמת שאיפשרה הקשת האופרטורים הייחודיים של השפה. בסוף שנות ה-60 פיתח סימור פאפרט את שפת לוגו (LOGO). שפה זו התפתחה משפת LISP, אך התחביר שלה פשוט יותר, כך שתתאים לשימושם של ילדים. שפת BASIC, שפותחה באמצע שנות ה-60 בקולג' דרטמות, נועדה במיוחד לשימושם של תלמידים הכותבים תוכניות באמצעות מסופים. בסוף שנות ה-70 זכתה שפה זו להצלחה רבה על ראשוני המחשבים האישיים, והפכה לכלי פיתוח מקובל למחשבים אישיים. בשנת 1968 התפרסם מאמרו של א. וו. דייקסטרה, שיצר תפנית בתחביר של שפות תכנות, בהסבו את תשומת הלב לקושי שגורם השימוש בפקודת goto לקריאותן של תוכניות. בעקבות מאמר זה נוצר התכנות המובנה, שבו יש מבני בקרה המאפשרים קריאות גבוהה. שפות קיימות, כגון PL/I, הורחבו כך שיטפלו גם במבני בקרה אלה. בשנות ה-70 פותחה שפת Prolog, שהיא השפה המובילה בתחום של תכנות לוגי, שבו מתמקדות התוכניות ביחסים בין עצמים. שפה זו משמשת לפיתוח תוכנה בתחומים של לוגיקה מתמטית ובינה מלאכותית: פתרון בעיות מופשטות, פתרון משוואות, הבנת שפות טבעיות וכדומה. בתחילת שנות ה-70 יצר ניקלאוס וירת, במטרה להקל על לימוד תכנות את שפת Pascal, שמימשה היטב את העקרונות של התכנות המובנה, וזכתה לפופולריות רבה באוניברסיטאות. גרסה מסחרית שלה, Turbo Pascal של חברת בורלנד, זכתה להצלחה רבה ככלי לפיתוח תוכנה למחשבים אישיים. השפה נחשבת קלה יחסית ללמידה, אך יש לה חסרונות הנוגעים ליכולת לכתוב באמצעותה מערכות-תוכנה בקנה מידה גדול. זמן מה לאחר מכן פיתח דניס ריצ'י ממעבדות בל את שפת C, והשתמש בה לפיתוח מערכת ההפעלה UNIX. שפה זו פופולרית לתכנות מערכות הפעלה ולפיתוח יישומים והפכה לשפת תכנות נפוצה ביותר. שפה זו השפיעה רבות על פיתוחן של שפות תכנות אחדות, שהבולטת בהן היא C++. בשפת הסימולציה Simula 67, המתבססת על ALGOL, מומשו לראשונה רעיונות של תכנות מונחה עצמים, פרדיגמה שהבשילה בשפת Smalltalk, שפותחה בשנות ה־70 במעבדות זירוקס פארק. לתפוצה רחבה זכתה מתודולוגיה זו החל משנות ה־90, תחילה בשפת התכנות C++ (שפותחה בשנות ה-80), ולאחריה בשפת Java. שפת פייתון נוצרה על ידי גואידו ואן רוסום בתחילת שנות התשעים, פייתון פותחה מתוך רצון להגיע לשפה פשוטה ומובנת, נוחה לקריאה וקלה לתחזוקה. שפת רובי נוצרה בשנת 1993 בידי יוקיהירו מאטסומוטו שניסה ליצור שפה חדשה שתאזן בין תכנות פונקציונלי ותכנות אימפרטיבי. מאטסומוטו אמר "רציתי שפת סקריפטים עם יותר כוח מפרל ויותר מונחת עצמים מפייתון". בתקופה זו פיתחה חברת מיקרוסופט את שפת Visual Basic שהייתה מבוססת על בייסיק ופסקל. שפה זו שהכניסה לשימוש את התכנות החזותי הייתה ידידותית ונוחה לפיתוח והפכה להיות פופולרית מאוד. במקביל לפיתוח שפות אלו חברת סאן מיקרוסיסטמס פיתחה את שפת Java, בין השנים 1991 ל-1995. מפתחי השפה הקפידו שלשפה זו לא יהיו ניבים, כך שתוכנית שנכתבה באמצעותה תוכל להתבצע על כל מחשב התומך בשפה, אפילו ללא צורך בהידור נפרד. לתכונה זו חשיבות מיוחדת בסביבת האינטרנט, שבה תוכנה הנשלחת לדפדפן עשויה להתבצע על מחשבים מדגמים שונים. בשנת 2000 פותחה השפה #C על ידי צוות מחברת מיקרוסופט שבראשו עמד אנדרס הלסברג. שפה זו נבנתה עבור תפיסת .NET אשר ראתה אור בשנת 2002. שפה זו מבוססת על השפות Java ו-++C, ועוצבה במטרה ליצור שפה מונחית-עצמים פשוטה, מודרנית וכללית. כאנטיתזה למורכבותן ועושרן ההולכים וגדלים של שפות התכנות, יצר אורבן מולר, בערך בשנת 1993, את שפת התכנות BF, שבה שמונה פקודות פשוטות בלבד, והיא למעשה מימוש של מכונת טיורינג. רשת האינטרנט נתנה דחיפה לפיתוחן של שפות תכנות אחדות: שפות לפיתוח יישומי אינטרנט בצד הלקוח. השפה העיקרית בקטגוריה זו היא JavaScript, שפותחה על ידי חברת Netscape Communications כשפת תסריט שהדפדפן פועל כמפרש שלה. שפה זו העניקה לדפדפן את היכולת לעבור מהצגה סטטית של מידע להצגת דפים דינמיים. התקן לשפה זו קרוי EMCAScript. שפה שהותאמה על ידי חברת מיקרוסופט למטרה זו היא VBScript, שהיא וריאציה פשוטה של Visual Basic. שפות לפיתוח יישומי אינטרנט בצד השרת, ובהן PHP, שהיא השפה שבה כתובה התוכנה המשרתת את ויקיפדיה, למשל. שפת תכנות אזוטרית שפת תכנות אזוטרית (Esoteric programming language, לפעמים מקוצר ל-esolang) היא שפת תכנות שנועדה לבחון את גבולות עיצוב שפת תכנות המחשב, כהוכחה לתפיסה, כאומנות תוכנה, כממשק פריצה לשפה אחרת (במיוחד שפות תכנות פונקציונליות או שפות תכנות פרוצדורליות), או כבדיחה. השימוש בשפות ה-esolang נבדל משפות תכנות בהן מפתחים משתמשים לכתיבת תוכנה. אלו שפות תיכנות לכל דבר, עם כללים, דקדוק, ולעיתים תווים ומילים שמורות, אך כיוון שהתחביר הוא לרוב מינימילי, התכנות בהן לעיתים מאוד ארוך ו/או מסובך. השפה האיזוטרית הראשונה היא INTERCAL שנוצרה בשנת 1972, ומאז שפות אלו מתפתחות במקביל להתפתחות השפות המקובלות, אך נעשות יותר ויותר לא קונבנציונליות. רשימה קצרה לשפות אלו: BrainF*k WhiteSpace chef Shakespeare Ook LOLCODE logo מבנה של שפת תכנות קלאסית רוב שפות התכנות יורכבו מהמרכיבים הבאים: הצהרות הצהרות הן הוראות כלליות לתוכנה, כך למשל אפשר להצהיר על מיקומה של פונקציה בקובץ מסוים. ואפשר להצהיר על דרך פעולתה של התוכנה, או על סוגי טיפוסים של משתנים. הכרזות הכרזות הן הוראות ליצירת קבועים ומשתנים בפועל. בניגוד להצהרה, הכרזה יוצרת בפועל עותק של קבוע או משתנה בזיכרון. טיפוסים הטיפוסים הם הסוגים המיוחדים של קבועים ומשתנים. ישנם טיפוסי מערכת וישנם טיפוסי משתמש שאפשר להגדיר בתוכנה. טיפוסי המשתמש יוגדרו כקבוצה של טיפוסי מערכת (אפשרי מכמה סוגים) שקיימים באופן מובנה בשפה. קבועים הקבועים הם שטחים בזיכרון שמוגדרים בשם, מסוג של כל טיפוס, שערכם קבוע ואינו יכול להשתנות במהלך הרצת התוכנה. למשל PI הוא קבוע. השימוש בקבועים נועד להקל על ייצוג של מספרים ארוכים ידועים ונועד לרכז ערכים. משתנים משתנים הם כשמם, שטחים בזיכרון שמוגדרים בשם ומכילים ערך בר שינוי, שהתוכנה אמורה לשנות במהלך הרצתה. ישנם טיפוסי מערכת של המשתנים. (טיפוסי המשתנים הנפוצים הם: מספר (באורכים שונים), נקודה צפה, בוליאני (כן ולא), אלפאנומרי (כל תו, משמש למחרוזות) ומצביע. בשפות מתקדמות יש גם משתנים מסוג מטבע, תאריך, אובייקט, אוספים) וישנם גם מבנים מורכבים של משתנים, הכוללים מערכים ומבנים. לפני השימוש במשתנה יש להכריז עליו. מילים שמורות לכל שפה יש סדרה של מילים בעלות משמעות לזיהוי ההוראות המוכרות לשפה. כך למשל ל-include בשפת C יש משמעות שקובץ מקודד מסוים יהיה נכלל בתוכנה. בחלק מהשפות אלה הן מילים שמורות, כלומר אסור להשתמש בהן כשמות של משתנים, ובאחרות אין הגבלה כזו. אופרטורים בכל שפה קיימת קבוצה של אופרטורים, שהם פונקציות בינאריות המיוצגים בדרך כלל באמצעות תו או מילה המופיע בין שני המשתנים (האופרנדים) שעליהם פועל האופרטור. חלק מהאופרטורים שווים בכל שפות התכנות, וחלקם משתנים משפה לשפה. ישנן שפות בהן ניתן להוסיף או לשנות אופרטורים, במיוחד בהקשר של מחלקות חדשות. מבני בקרה מבני הבקרה הם פקודות המשמשות לבקרת הזרימה של התוכנית. בין מבני הבקרה אפשר לציין תנאים ולולאות. בתנאי אפשר לקבוע שקטע קוד יתקיים רק במקרה מסוים, בלולאה אפשר להורות למחשב לבצע קטע קוד מספר מסוים של פעמים, או רק כאשר תנאי מסוים מתבצע או לא מתבצע. שגרות שגרה או פרוצדורה היא מקטע קוד שלם, שמבצע תהליך תכנותי, ושיש לו משמעות משלו. יש שפות שאין בהן הבחנה ברורה בין שגרה לבין פונקציה. כדי להפעיל את השגרה יש לקרוא לה באמצעות כתיבת שמה. פונקציות פונקציה היא מקטע קוד שלם, שמקבל פרמטרים מבצע תהליך ומחזיר ערך כל שהוא. כדי להפעיל את הפונקציה יש לקרוא לה באמצעות כתיבת שמה. אם קוראים לפונקציה מתוך עצמה מתקבלת רקורסיה. שפות תכנות חזותיות המעבר לממשק משתמש גרפי, ובפרט הפיכתה של מערכת ההפעלה Windows לדומיננטית, יצר מגמה הולכת ומתפשטת להעניק לשפות התכנות ייצוג חזותי, שהחלה בסביבות פיתוח דוגמת ויז'ואל סטודיו, Asymetrix ToolBook, פאואר בילדר, אובג'קט ויז'ין (ObjectVision) ודלפי, ומחוללי יישומים כדוגמת Oracle JDeveloper ו-אקסס. התכנות החזותי מקצר את תהליך הפיתוח, מקל על תחזוקת התוכנה, ופותח את עולם התכנות לשכבה נוספת של אוכלוסייה, שהייתה מתקשה לפתח בשפות כדוגמת שפת C. בתכנות תווי רגיל יש לכתוב את הוראות התכנות באופן מילולי, לרוב בשפה דמוית אנגלית, שורה לאחר שורה, ואת התוצאה ניתן לראות בזמן ריצה רק לאחר הידור התוכנית. בתכנות חזותי, הקוד התכנותי מיוצג באמצעות ציור של סמלים גרפיים שונים על טפסים, ומחולל אותו, ולכן הוא יותר אינטואיטיבי ופשוט. כך למשל ב־VB ושפות דומות נוספות מודולי תוכנה הקרויים פקדים, והם למעשה מחלקות תכנותיות, מיוצגים באמצעות צלמיות. ציורם על גבי משטח הטופס באמצעות עכבר, מקביל לפעולת הכרזה של משתנה, ומאפשר להשתמש בשיטות, במאפיינים ובאירועים הקיימים בקטעי תוכנה אלו. באמצעות פעולות העכבר ניתן אף ליצור שגרות לוכדי אירועים שמתייחסים לפקדים אלו. התכונות והאירועים של הפקד מתקבלים בגיליון טבלאי שמאפשר לסקור אותם ולשנותם, חלק מהתכונות כמו צבעים, גופנים, תמונות, וצורת סמן עכבר ניתן לשנות מתוך תיבות דיאלוג, שלעיתים יש בהן המחשה של מראה התכונות כפי שיראו בזמן ריצה. ניתן למקם פקדים בטופס באמצעות גרירת עכבר. לעיתים ניתן ליצור הקשר פונקציונלי תכנותי בין שני פקדים, באמצעות גרירת ייצוג גרפי של פקד והשלכתו על פקד שני. צורת התכנות הזו מאפשרת התמצאות טובה בתוכנה, מפני שניתן לסקור במהירות את רכיבי התוכנה. ניתן לנווט בקלות מפקד אל הסקריפט התכנותי שלו. כמו כן, ניתן לראות פריסה של תכונותיהם והאופציות הקיימות בכל תכונה ואף כל הפונקציות השייכות להם, כל זאת בזמן התכנות עצמו, בניגוד לתכנות רגיל שבו צריך להדר את התוכנית כדי לראות את התוצאה הסופית. בשפות התכנות החזותיות, ציור הפקדים על הטופס, הגדרת מאפיינים ודרך פעילות של הפקדים באמצעות בחירת ערכים מתיבות משולבות, יוצר את הקוד המתאים לטיפול בממשק המשתמש ובפונקציונליות כללית של התוכנה. בשפות אלו גם העורכים הטקסטואליים עצמם תומכים בייצוג החזותי הזה, ונותנים רשימה של ערכים אפשריים תלויי הקשר בזמן כתיבת הקוד, שמקלים על איות הנכון ללא שגיאות ועל בחירה מדויקת של הפונקציה הרצויה. הסביבה גם נותנת רשימות נפתחות של פונקציות ואירועים שקיימים במסגרת העבודה הנוכחית ואף תצוגות נוספות כמו תצוגת עץ היררכית שמקלה על הניווט בפונקציות שבתוכנה. עם זאת בדרך כלל בשפות אלו הדרך הישנה לא התבטלה, וניתן גם ליצור את הקוד בכתיבה טקסטואלית. המשך המגמה הזו הוא ביצירת אשפים שבהם בוחרים ומגדירים תכונות רצויות לרכיב כלשהו בתוכנה. לאחר סיום הגדרת התכונות, האשפים יוצרים את הטפסים, יחד עם הפקדים והקוד הדרוש. אשפים אלו מקלים ומזרזים היבטים מסוימים של תכנות, אך אינם משנים משמעותית את אופי תהליך התכנות. היבטים של מגמה זו השפיעו גם על השפות הטקסטואליות #C ו־Java, באמצעות עורכי טפסים ואשפים ליצירת קוד. ברוב מסדי הנתונים נכנסו דפוסים שונים לעיצוב חזותי ועבודה עם מסד הנתונים. אחד המפורסמים שבהם הוא QBE – שהיא שיטה לתכנון ויצירת שאילתות SQL באמצעות עבודה על הייצוג הגרפי שלהן באמצעות העכבר. ישנם כלים מיוחדים שמאפשרים לשרטט סכמה חזותית של ארכיטקטורת מסד הנתונים (ERD) שמומר לקוד ליצירת מסד נתונים. ראו גם שפת תכנות Low-level שפת תכנות עילית מונחים בתוכנה תכנות מחשבים תכנות חזותי קישורים חיצוניים Ninety Nine Bottles of Beer, מציג תוכנית אחת ב־1019 שפות תכנות. עודד רגב, למה יש מגוון רחב כל-כך של שפות תכנות?, מתוך בלוג "המדריך המלא להייטקיסט המתחיל", 8 בספטמבר 2012 יוסי גיל, שפות תכנות, באתר הטכניון codemonkey – הקוף והבננה, משחק תכנות המלמד את שפת התכנות. הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית תכנות קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-09-03T06:12:04
תכנות מונחה-עצמים	תכנות מונחה־עצמים או לעיתים תכנות מוכוון־עצמים (באנגלית: Object-Oriented Programming, או בקיצור OOP) הוא פרדיגמת תכנות המשתמשת ב"עצמים" (אובייקטים) לשם תכנות תוכניות מחשב. בפרדיגמה זו שמאפייניה הן מודולריות, מדרגיות ואבסטרקציה (הפשטה), מרחב התוכנה הוא למעשה מרחב של אובייקטים תכנותיים בעלי יחסים היררכיים ביניהם. כל ישות תכנותית היא מחלקה/אובייקט בעלת מאפיינים ופעולות משלה הקיימת כיחידה סגורה ועצמאית. בשיטה זו קיימת הפרדה בין המימוש הפנימי לבין הממשק החיצוני של המחלקה, בדומה לצורת העיצוב של מכשירים רבים. הפרדיגמה מספקת למתכנת מספר דרכים לארגן ולפשט את קידוד התוכנה באמצעות כימוס (יצירת עצמים של "קופסאות שחורות"), הורשה (עצם Y יורש מעצם X ונגזרות תכונות מעצם לעצם) ופולימורפיזם (רב צורתיות שבה ניתן לשנות חלק מהתכונות בעצם Y הנגזרות מהעצם הנורש X). הפרדיגמה היוותה מהפכה בכתיבת תוכנה והחלה לשמש בפיתוח תוכנה החל מתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 ואילך, אך השימוש בפרדיגמה בשלמותה החל רק בשנות ה־90. רוב שפות התכנות המודרניות תומכות בתכנות מונחה־עצמים. תכנות מונחה־עצמים הוא חלק מתפיסה (פרספציה) של פיתוח מונחה־עצמים, הכולל גם ניתוח מערכות מונחה־עצמים (OOA), עיצוב מונחה־עצמים (OOD) ובמידה חלקית גם מסדי נתונים מונחי־עצמים (Object-Oriented Databases). רקע הפרדיגמה של תכנות מונחה־עצמים צמחה מהתכנות הפרוצדורלי והמודולרי שבוסס על שגרות ופונקציות שפעלו על מבני נתונים חופשיים בכל מרחב התוכנה. השיטה הפרוצדורלית יצרה קושי רב, מכיוון שכל שינוי בהגדרת משתנים בתוכנית חייב שינוי בפונקציות שפעלו בכל מרחב התוכנה. היה קשה לאתר באג בתוכנה כיוון שהמשתנה יכול היה להשתנות בקטעי קוד רבים בתוכנה. והיה קשה למחזר קוד, בשל תלויות שלו במשתנים ופונקציות במרחב היישום כולו. ככל שהתוכנה הייתה גדולה ומורכבת הקושי הלך והתעצם, דבר שגרר איטיות ומורכבות בפיתוח ככל שהתקדם ותחזוקה רבה, וכך, בניגוד למחירי החומרה שכל הזמן ירדו, מחירי התכנות דווקא האמירו. לפיכך היה צורך לחפש מתודולוגיה חדשה שתפשט ותקל על עבודת התכנות. אחד מהכיוונים לטיפול בבעיה היה ביסוס של פיתוח התוכנה על מודולות, כעין "קופסאות שחורות" שניתן להשתמש בהן שימוש משותף ולהעתיקן ליישומים נוספים, בבחינת שימוש חוזר (Reuse) של קוד, ובכך לקצר את תהליך פיתוח התוכנה (דבר שיושם למשל בקובצי DLL). בהסבר פשטני מאוד, תכנות מונחה־עצמים הוא תכנות שמבוסס על יצירת "קופסאות שחורות" בעלות חיים עצמאיים משל עצמן, שאינן תלויות בגורם חיצוני. כל דבר בפרדיגמה זו הוא אובייקט (וישנן שפות שבהן אף משתנים פרימיטיביים הם אובייקטים). מהתפיסה הזו התפתחה מתודולוגיה המחקה את העולם הממשי שקיימים בו עצמים ותתי־עצמים, שלהם יש תכונות ופעולות משל עצמם. כך, כל תוכנה היא בעצם אוסף היררכי של אובייקטים רבים, שמקושרים אחד עם השני לכדי מערכת גדולה ומתואמת. כאשר הקוד מאורגן לפי אובייקטים המייצגים ישויות, הדבר מאפשר שימוש חוזר בתוכנה, לצד אפשרות טובה להרחיב את הקוד הקיים. כמו כן, ישנו מעבר טבעי יותר בין הניתוח, התכנון והמימוש. היתרונות של מתודולוגיה זו היא במידול של העולם התכנותי באופן שקרוב לעולם האמיתי, יכולת שליטה בנפחים גדולים של קוד, על ידי חלוקה של עצמים לפי קטגוריות ולתת מערכות, המסייעת למיון וסידור המידע הרב על ידי שיוך פעולות ומאפיינים לאובייקטים, כאשר מאפיינים בעלי משמעות לוגית דומה, יכולים לפעול בצורה אחרת בהתאם לאובייקט שאליו הם מתייחסים. לדוגמה, התפיסה האנושית מחלקת את העולם לקטגוריות של דומם, צומח וחי, אשר כל אחת מהן מתחלקת שוב לקטגוריות משנה, למשפחות ותתי משפחות. התכונות והפעולות, אף שיש להן משמעות דומה, יכולות לפעול בצורות אחרות בקטגוריות השונות. למשל פעולת הנשימה, שהיא קליטת החמצן מהסביבה, מתבצעת באופן שונה אצל דג ואצל אריה, אף על פי שהיא דומה מבחינה לוגית: אצל הדג הפעולה מתבצעת על ידי קליטת חמצן מהמים באמצעות זימים, ואצל האריה על ידי קליטת החמצן מהאוויר באמצעות הריאות. היסטוריה הרעיון של עצמים ומופעים שלהם הופיע לראשונה בשנת 1963 בתוכנה בשם Sketchpad. כמתודולוגיה לפיתוח תוכנה, מומש תכנות מונחה־עצמים לראשונה בשפת הסימולציה Simula 67, שנוצרה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי הנורווגים אולה־יוהאן דאל וקריסטן ניגארד. בשנת 2001 הוענק לשניים פרס טיורינג, בזכות תרומתם לפיתוחו של תכנות מונחה־עצמים. השפה מימשה למעשה סוג פרימיטיבי של סגור, שהוא תכונה של שפות תכנות המאפשרת התנהגות דומה לזאת של אובייקט. פיתוח ושכלול של הרעיון נעשו בשפת Smalltalk, שפותחה בשנות ה-70 של המאה ה-20 בזירוקס פארק. שפה זו זכתה להכרה נרחבת ולעניין רב באקדמיה ובתעשייה, והייתה השפה הראשונה שניתן לכנותה "מונחית־עצמים". בפיתוח תוכנה עסקית זכתה מתודולוגיה זו לתפוצה רחבה החל מסוף שנות ה־80 של המאה ה-20, תחילה ב־Smalltalk ולאחר מכן בשפות התכנות C++‎ וטורבו פסקל. שפת אייפל שהוכרזה ב־1985 הושפעה מהשפות פסקל, Simula, Ada, Z ושימשה השראה לשפות פופולריות כמו #C ,Java ,ו־Ruby. שפות נוספות התומכות בתכנות מונחה־עצמים הן פייתון, Ruby ,Delphi ועוד רבות אחרות. במסגרת יוזמת NET. של חברת מיקרוסופט פיתחה החברה שפה חדשה לתכנות מונחה־עצמים, #C, והשלימה יכולת זו שהייתה חלקית בגרסה שישית של שפת Visual Basic, בגרסה הקרויה Visual Basic .NET. מהות הפרדיגמה וטרמינולוגיה מרכיב בסיסי בתכנות מונחה־עצמים הוא המחלקה (Class). מחלקה היא מבנה מופשט בעל שדות (fields) המגדירים את המחלקה כלפי פנים, תכונות (Properties) המגדירות ומאפיינות את המחלקה כלפי חוץ, ושיטות (Methods) שהן פונקציות ייחודיות למחלקה, הפועלות על משתני המחלקה. בחלק משפות התכנות (בעיקר המודרניות כמו Java ו־#C) קיימים גם אירועים (Events), שהם הודעות השייכות למחלקה ומוזנקות בהקשרים שונים, למשל בתחילתו או בסיומו של הליך או כתגובה לקלט מהמשתמש. על מנת להשתמש במחלקה, המתכנת יוצר מופעים שלה. כל מופע של מחלקה הוא עצם (Object או Instance). היחס בין המחלקה לבין המופע, הוא היחס בין הגדרת טיפוס (Type) לבין הכרזת משתנה מסוג טיפוס בפועל בזיכרון המחשב. כלומר, בעוד שהמחלקה מהווה תבנית ומגדירה את התכונות והפעולות השייכות לה, עצם הוא משתנה פעיל שטיפוסו הוא המחלקה ומכיל את המידע הזה בפועל - כל עצם מכיל את התכונות והפעולות שהוגדרו במחלקה ממנה נוצר. לדוגמה, למחלקה הקרויה "מכונית" יש תכונות: צבע, דגם, שנת יצור, ופעולות: התנעה, נסיעה, עצירה. כל מכונית מסוימת היא עצם במחלקה זו, ולכל תכונה ערך המתאים למכונית המסוימת, למשל מזדה לבנה מודל 2003. בכל מחלקה קיימות שתי פונקציות שמופעלות באופן אוטומטי על המופעים שלה בעת יצירתם ובעת מחיקתם. בעת יצירת המופע תופעל פונקציית בנאי (Constructor), באמצעותה אפשר לאתחל את האובייקט, לעיתים באמצעות פרמטרים המועברים אליה. בעת הריסת האובייקט תופעל פונקציה הורסת (Destructor), באמצעותה אפשר למשל לשחרר זיכרון שהיה בשימוש על ידי העצם, או למחוק אובייקטים אחרים שכבר אין בהם צורך. בשפות המשתמשות במנגנון איסוף זבל (Garbage collection), כגון Java, ישנה פונקציה מקבילה אך היא נקראת רק בעת ההריסה הסופית של העצם על ידי המנגנון, ולכן תפקידיה שונים. התכנות במתודולוגיה זו מצריך תכנון ומאמץ יתר מבשיטה הרגילה, מפני שצריך לנתח, להגדיר ולארגן מראש את המערכת כולה ולבנות את כל המודל שלה, שבו יוגדרו כל האובייקטים השונים, הפונקציונליות שלהם וההיררכיה שביניהם, כך שהמתכנת הופך להיות ארכיטקט וקבלן גם יחד. הכתיבה אינה אינטואיטיבית כמו בשפה פרוצדורלית מכיוון שאפילו כתיבת פונקציה פשוטה, כופה יצירת אובייקט שלם עם פונקציות בונות והורסות. מצד שני נוצרת תוכנה מאורגנת, ולמתכנת המשתמש באובייקטים או המנסה לתחזק אותם, הרבה יותר קל להתמצא, לפתח ולתחזק כאשר הוא מתבסס על קוד של תכנות מונחה־עצמים, בהשוואה לקוד פרוצדורלי, מפני שהוא מאורגן וממופה יותר, ושינוי קטן במקום אחד בתוכנה אמור להשפיע באופן מקומי על האובייקט שבו הוא התבצע השינוי, ולא על כל התוכנה כולה. מאפיינים אין הסכמה כללית לגבי סט מסוים של תכונות המגדירות מהו תכנות מונחה־עצמים, או מהי שפה מונחית־עצמים. חוקרים שונים מגדירים מאפיינים שונים, ושפות שונות תומכות במאפיינים שונים. כאשר כל מאפיין בנפרד מופיע גם בפרדיגמות תכנות אחרות: הפשטת נתונים (Data Abstraction) הנעשית באמצעות כימוס (Encapsulation) והסתרת המידע (Information Hiding) - הסתרה של מימוש. הפשטת הנתונים מתממשת בשפה באמצעות הגדרות מופשטות של מבנה הנתונים במחלקה, שלאחר מכן יכולים להיות להם מופעים קונקרטיים כאובייקט. כימוס (Encapsulation) - הסתרת המבנה הפנימי של המחלקה ממי שמשתמש בה. היררכיה הגדרת יחסים היררכיים בין עצמים באמצעות: ירושה (Inheritance) - ירושה של מימוש של מתודות או משתנים. מחלקה היורשת ממחלקה אחרת מעניקה לאובייקטים שלה גם את המימוש הפנימי של המחלקה האחרת. כאשר מדובר בירושה ציבורית (כמו ברוב שפות התכנות), היא מגיעה בד בבד עם הגדרה של המחלקה החדשה כתת־טיפוס של הראשונה. פולימורפיזם של תת־טיפוסים (Subtyping) - טיפוס א' הוא תת־טיפוס של טיפוס ב' אם כל הממשק של ב' ממומש באובייקט א'. במקרה כזה, כל פעולה שניתן לבצע על אובייקט מטיפוס ב' ניתן לבצע גם על אובייקט מטיפוס א' - כולל העברה כפרמטר לפונקציות, או הפעלה של מתודות. ריבוי ייצוגים או הפעלה דינמית (Multiple representations או Dynamic dispatch) - כאשר מבוצעת על אובייקט פעולה, האובייקט עצמו בוחר את המימוש שיבצע את הפעולה. זהו המאפיין העיקרי המבדיל בין אובייקטים לבין ADT - טיפוסי נתונים מופשטים. מודולריות (Modularity) - חלוקת העצמים (האובייקטים) לפי נושא, הפרדה לתחומים שונים, וקיבוץ תכונות ושיטות ליחידות בעלות נושא או עניין אחד, אשר כל אחת מהן מהווה יחידה עצמאית וסגורה כמו בעולם הממשי. רקורסיה פתוחה (Open recursion) או חיפוש דינמי (Dynamic lookup) של מתודות. קיים משתנה מיוחד (או מילה שמורה) בשם this, self או Me, המאפשר לגוף של מתודה לקרוא למתודה אחרת על אותו אובייקט. המזהה של המשתנה נכרך בזמן ריצה (Late binding) - מה שמאפשר למתודות של מחלקה אחת להפעיל מתודות שהוגדרו אחריה, במחלקה שירשה ממנה. ישנן שפות התומכות במנגנון מורחב יותר הנקרא Multi-methods. מאפיינים נוספים הם: זהות (Identity) - דרך לבדוק האם שני אובייקטים הם בעצם אותו אובייקט, והימשכות (סריאליזציה) - שהיא היכולת לשמור על מצב העצם לאורך זמן, למשל לאחר כיבוי והדלקת המחשב. הפשטת נתונים בתכנות מונחה עצמים המתכנת יוצר מחלקות שמשמשות כעין "שחקנים" מופשטים, שיכולים לבצע עבודה, לדווח על מצבם ולתקשר עם אובייקטים אחרים. בשיטה זו ניתן לבצע הכללה של מקרים פרטיים. באמצעות שימוש בכימוס ניתן לבצע פולימורפיזם. בדוגמה הבאה בשפת ג'אווה, נעשית הדגמה בהגדרה מופשטת מחלקת בעל חיים Animal, שיש לה את התכונות "מיקום", ו"מאגרי אנרגיה", ואת השיטות: "האם רעב", "לאכול", ו"לנוע". public class Animal extends LivingThing { private Location loc; private double energyReserves; public boolean isHungry() { return energyReserves < 2.5; } public void eat(Food food) { // Consume food energyReserves += food.getCalories(); } public void moveTo(Location location) { // Move to new location this.loc = location; } } באמצעות ההגדרה שלמעלה של חיה ניתן ליצור אובייקטים כמו חזיר ופרה ולקרוא להן באופן הבא: thePig = new Animal(); theCow = new Animal(); if (thePig.isHungry()) { thePig.eat(tableScraps); } if (theCow.isHungry()) { theCow.eat(grass); } theCow.moveTo(theBarn); בדוגמה לעיל, המחלקה Animal היא הפשטה במקום מין של חיה בפועל, LivingThing היא הפשטה נוספת (במקרה זה הכללה) של Animal. ניתן לראות שבאמצעות הגדרה מופשטת של הטיפוס הכללי ניתן לבצע הכללה, ולהשתמש בה למספר רב של פרטי חיות, במקום לכתוב קוד נפרד לכל בעל חיים, דבר שמאפשר ליצור ריכוז של קוד. בנוסף, הפשטה כזו יכולה להסיר את הצורך שמתכנת היישום יעסוק בסוג המזון של כל חיה, ולתת למשתמש לעסוק בנתונים אלו. אם יש מאפיינים נפרדים לכל בעל חיים, למשל פרה שנותנת חלב בזמן שהיא חיה, לעומת חזיר שנותן בשר רק במותו, ניתן לאפיין כל סוג בנפרד באמצעות פולימורפיזם של תת־טיפוס. כימוס המימוש הפנימי של אובייקט הוא באופן כללי מוסתר מחלקי קוד החיצוניים להגדרת האובייקט. רק המתודות של האובייקט עצמו (או לעיתים, של אובייקטים אחרים השייכים לאותה מחלקה) רשאיות לבצע פעולות על השדות שלו. יצירת האובייקט כמודול סגור וכ"קופסה שחורה", בה כל המכניזם הפנימי עלום וכמוס מפני המשתמש, מאפשרת בקרה טובה על כל הפעילות עם האובייקט. כל הנתונים הפנימיים כמו גם פעולות פנימיות, המשמשים את העצם, אינם ידועים מחוץ לעצם (כלומר למתכנת המשתמש בו) ולכן מפתח האובייקט יכול לשנותם בחופשיות מבלי שיהיה צורך לשנות את התוכנות אשר משתמשות באובייקט. הדבר גם מאפשר להחליף בקלות ופשטות מנועי תכנות אשר פועלים מבחינה פנימית באופן שונה לגמרי, כל זמן שהם נותנים כלפי חוץ את אותם שיטות ומאפיינים. קשר מסוג זה בין עצמים קרוי צימוד רפוי (loose coupling), והוא מקל על יצירת תוכנית מודולרית, פשוטה להבנה וניווט, וקלה לתחזוקה. ניתן לתאר כלי רכב שמשתמש במנוע מסוים ויש לו מעט חיבורים סטנדרטיים, ללא כל גישה לפעילות הפנימית של המנוע. הסיכוי שהפעילות של כלי הרכב באמצעות המנוע לגרום לו לתקלה פנימית מתמעט, והאפשרות להחליף מנוע מטיפוס אחד במנוע עם ממשקים חיצוניים דומים אפשרי מאוד. בדוגמה ניתן לראות כלי רכב, שמשתמש במנוע, תיבת הילוכים ומשאבת דלק, כאשר כל אחד מהם הוא אובייקט כמוס, שלא ניתן לשנות את החלקים הפנימיים שלו אלא להשתמש בשיטות שהוא חושף. class Vehicle { Engine engine = new Engine(); Gear gear = new Gear(); GasPump gasPump = new GasPump(); Handbrake handbrake = new Handbrake(); public void StartDriving(int gearNum) { engine.TurnOn(); gear.TransferGear(gearNum); handbrake.SetStatus(false); gasPump.FuelInject(20.55F); } } טיפוסי נתונים מופשטים מאפשרים כימוס בצורה דומה לזאת של אובייקטים. ישנן שפות תכנות מונחות־עצמים שאינן מאפשרות כימוס, או מאפשרות להפר אותו: בגרסאות ישנות בשפת פייתון, אין דרך למנוע גישה אל כל שדה של כל אובייקט, וניתן רק לסמן שדות שאינם מיועדים לגישה כזאת על ידי מתן שם מתאים. עם זאת, בגרסאות חדשות ניתן להגדיר משתנה מחלקה בשם המתחיל בשני קווים תחתונים והוא ישמש כמשתנה פרטי. בשפות ++C, ג'אווה, #C ודומותיהן ניתן להצהיר על שדות "ציבוריים", שניתנים לגישה מכל מקום. בשפת ++C ניתן להצהיר על מחלקה "חברה" (Friend) או פונקציה חברה, הרשאית לגשת לכל שדה באובייקט, גם אם הוגדר כפרטי. תכונת ההתבוננות־פנימה (Reflection) בשפת ג'אווה מאפשרת לגשת לכל שדה בכל אובייקט. תת־טיפוסים הטיפוס של אובייקט הוא הממשק שלו. כלומר, אוסף ההודעות שהוא יודע לקבל, או אוסף המתודות הציבוריות שלו. המבנה הפנימי של האובייקט אינו חלק מהטיפוס שלו, כיוון שאינו משפיע על אוסף הפעולות שניתן לבצע איתו. אם אובייקט יכול לבצע קבוצה של פעולות, הוא שייך גם לכל טיפוס שדורש רק חלק מהפעולות האלה. היכולת להתעלם מחלק מהממשק של אובייקט מאפשר לכתוב קטע קוד יחיד המאפשר לבצע מניפולציה על מגוון רחב של אובייקטים, תוך שהוא דורש רק את הממשק המשותף שלהם. תכונה זו מנוצלת במיוחד בשפות בעלת טיפוסיות ברווז כגון פייתון, Ruby, ו־Smalltalk. ממשקים (Interface) בשפת ג'אווה ומחלקות אבסטרקטיות בשפת ++C מאפשרים גם הם להגדיר במפורש תתי־טיפוסים, בלי צורך לבצע ירושה (ראו בהמשך) של המימוש. ישנן שפות שאינן מונחות־עצמים התומכות בתתי טיפוסים - למשל שפת ML המאפשרת להעביר לפונקציה רשומה כלשהי, כל עוד היא מכילה לפחות את השדות שהפונקציה דורשת - גם אם היא מכילה שדות נוספים, וגם אם לא. תמיכה לתת־טיפוסים בשפה מסייעת בשימוש בפולימורפיזם. ירושה 250px\|ממוזער\|שמאל\|מחלקת רכב היא מחלקה כללית, המורישה למחלקות "רכב יבשתי", "כלי טיס" ו"כלי שיט" שבתורן מורישה למחלקות נוספות: עד שמגיעים למחלקות מכונית, אופנוע ומשאית. (ראו פירוט בערך) אובייקטים המשתפים חלקים מהממשק שלהם, משתפים לעיתים קרובות גם התנהגות. ירושה מאפשרת לממש את ההתנהגות המשותפת הזאת פעם אחת. רוב השפות מונחות־העצמים משיגות את היכולת הזאת דרך מחלקות, שכל האובייקטים הנוצרים דרכן משתפים התנהגות - ודרך מנגנון שנקרא ירושה, המאפשר למחלקה אחת להרחיב מחלקה אחרת - להוסיף לה מימוש והתנהגות דרך מימושים של מתודות חדשות, הוספה של משתנים, ובמקרה הצורך ביצוע של דריסה של מתודות שהוגדרו במחלקה ממנה יורשים. (שפות אחרות משתמשות במנגנון שונה, הנקרא delegation). ניתן להגדיר מחלקה חדשה על בסיס מחלקה קיימת. למחלקה החדשה ישנן כל התכונות והפעולות שירשה מהמחלקה שלפיה הוגדרה, ובנוסף ניתן להגדיר פעולות נוספות במחלקה החדשה, או לשנות פעולות שירשה. המחלקה המורישה קרויה מחלקת בסיס (base class), מחלקת־אב (parent) או מחלקת־על (superclass). המחלקה היורשת קרויה מחלקה נגזרת (derived class), בן (child) או תת־מחלקה (subclass). דוגמה: על בסיס המחלקה "רכב" שהוא כלי שינוע, אפשר להגדיר את המחלקות: "רכב יבשתי", "כלי טיס" ו"כלי שיט" שכל אחד מהם נע בתווך שונה. מ"רכב יבשתי" אפשר להגדיר את המחלקה "רכב יבשתי לא ממונע" שממנו אפשר להגדיר את המחלקות: "אפריון", "אופניים" ו"כרכרה" שבכל אחד יש שינוי בצורת ההנעה והמטרה, ו"רכב יבשתי ממונע" שממנו אפשר להגדיר את המחלקות: "אופנוע", "משאית" ו"מכונית" אשר בכל אחת מהן יהיה שינוי בצורת הרכב, במנוע, בגלגלים ואף ביעוד הרכב. על בסיס המחלקה "מכונית" ניתן להגדיר מחלקה חדשה "מונית", ובה תכונות ופעולות נוספות: כמו "כובע" המונית, הפעלת והפסקת המונה. הדוגמה המובהקת ביותר לרעיון ההורשה מופיעה במיון עולם הטבע. בשיטת המיון ההיררכי הנהוגה בתחום זה, מוגדרות מחלקות ברמות אחדות. בכל אחת מהרמות נקבעות תכונות מסוימות, וכל רמה יורשת את התכונות של הרמות שמעליה. כאשר אנו פוגשים עצם מסוים בעולם החי, למשל כלבה ששמה "לאסי", אנו לומדים על תכונותיו של העצם לפי המחלקה שאליה הוא משתייך. ישנן שפות שבהן ניתן לרשת בו זמנית מכמה מחלקות בסיס, וליצור מחלקה שממזגת את התכונות של כמה מחלקות; ירושה כזאת עלולה ליצור בעיות במקרה של "ירושת יהלום", כלומר מקרה בו שתיים ממחלקות הבסיס יורשות מאותה מחלקה. בשל כך חלק מהשפות מגבילות את המנגנון לירושה ממחלקת בסיס אחת, ומימוש מספר ממשקים. פולימורפיזם 250px\|ממוזער\|שמאל\|אף שהדג, הצפרדע והאריה יורשים מבעלי חיים, צורת הנשימה שלהם שונה. הדג באמצעות זימים, הצפרדע באמצעות ריאות לא מפותחות ועור, והאריה באמצעות ריאות. באותו אופן ניתן לראות שינוי בפעולות אחרות של בעל החיים כמו אכילה, תנועה והתרבות. התמיכה בפולימורפיזם נותנת למתכנת את היכולת לממש אלגוריתמים ומבני נתונים לשימוש כללי, ולגזור מהם צורות שימוש שונות בהתאם לעצמים ולנסיבות המשתנות. הפולימורפיזם מאפשר להגדיר מושגים כלליים, ולגזור מהם מקרים ספציפיים יותר. בנוסף, מאפשרת השפה להתייחס למושג בצורה מופשטת המאפשרת הכללה. התייחסות למושג בצורה מופשטת, מאפשרת להשתמש בקוד כללי, הפועל על סוגים רבים ושונים של מושגים דומים לו. למעשה, ניתן להשתמש בקוד המתאים לעצם בכל טיפוס המהווה מקרה פרטי של המושג הכללי. למשל, אף שיש מרחק רב בין מנוע של מעבורת חלל לבין מנוע של מכסחת דשא, באמצעות קונספט זה שיש בו הפשטה מושגית (מנוע יוגדר כמכונה הממירה אנרגיה לעבודה מכנית), אפשר להתייחס אליהם ואל מגוון האפשרויות שביניהם (מנועים של מטוס קרב סילוני, מטוס נוסעים, מטוס קל, אוניה, טנק, משאית, מכונית, קטנוע ואף אופניים חשמליים), מתוך מחלקה תכנותית אחת, תוך ביצוע ירושה והתאמות לכל אחד מהמנועים על פי המאפיינים הייחודיים שלו. גישה זו שיוצאת מהאבסטרקט ומגיעה אל הקונקרטי ביותר, מונעת את הצורך לכתוב מחדש מחלקות נפרדות עבור כל אחד ואחד מטיפוסי המנועים השונים, והיישומים המעשיים של כל אחד ואחד מהם, ומסירה מהתכנות את הסרבול של כתיבה חוזרת ונשנית, ובכך הופכת אותו לריכוזי, ארגוני, יעיל ואלגנטי. ריבוי ייצוגים אובייקטים מחליטים בעצמם איזה קוד יורץ כאשר מבוצעת עליהם פעולה. שני אובייקטים המגיבים לאותה קבוצה של פעולות (כלומר בעלי ממשק משותף) עשויים להשתמש במימושים שונים לחלוטין, המתאימים לייצוג שלהם. מימושים אלה נקראים מתודות (שיטות). קריאה של פעולה לאובייקט - פעולה הנקראת "קריאה למתודה" או "שליחת הודעה" - עשויה לכלול חיפוש של שם הפעולה בזמן ריצה בטבלה המתאימה לאובייקט. תהליך זה נקרא Dynamic dispatch. תהליך זה שונה מהמתרחש בטיפוסי נתונים מופשטים (ADT) הנתמכים גם על ידי שפות שאינן מונחות־עצמים, כגון שפת C. בטיפוסים אלה ישנו מימוש יחיד לפעולות על ערכי הטיפוס. להבדל זה ישנם הן יתרונות והן חסרונות. מבנה דוגמת תוכנית מונחת עצמים פרויקט1 מחלקה 1 הגדרת שדות ושיטות למחלקה 1 מחלקה 1א: יורשת ממחלקה 1 מחלקה 2 הגדרת שדות ושיטות למחלקה 2 מחלקה 3: מפעילה את מחלקה 2 ממשק 4 הגדרת שיטות לממשק 4 מחלקה 4א : מממשת ממשק 4 (וכולי) מחלקת Program פונקציה ראשית Main אובייקט _1א מממש את מחלקה 1א אובייקט _1א. הפעלת שיטה X אובייקט _3 מממש את מחלקה 3 אובייקט _3.הפעלת שיטה Y אובייקט _4 מממש את מחלקה 4 אובייקט _4.הפעלת שיטה Z המתנה לבקשת סיום מהמשתמש ראו גם מונחים בתוכנה תכנות מונחה אירועים Unified Modeling Language קישורים חיצוניים קורס תכנות מונחה־עצמים בשפת Java שניתן באוניברסיטת תל אביב ספר חינמי ללימוד #C ותכנות מונחה עצמים, ארז קלר הערות שוליים מונחה-עצמים * קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-04-24T08:59:39
שפת סף	שפת סף או אַסֶמבּלי (באנגלית: Assembly) היא שפת התכנות הבסיסית והקרובה ביותר לשפת מכונה. בשפת הסף, בצורתה הבסיסית, קיימת התאמה בין ההוראות שכותב המתכנת ובין ההוראות המופקות מהן בשפת מכונה, כלומר, כל הוראה יחידה באסמבלי מתורגמת להוראה אחת או יותר בשפת מכונה. לכן, כמו שפת המכונה, גם שפת הסף פועלת באופן ישיר על תאי הזיכרון של המחשב, על האוגרים הפנימיים של המעבד ועל יציאות הקלט/פלט של המחשב, ובפרטנות רבה. כתוצאה מכך, לכל סדרת מעבדים יש שפת סף משלה, כתלות בסט הפקודות של המעבד. ממוזער\|Motorola 6800 Assembly Language תכנות בשפת סף נחשב לקשה הרבה יותר מבשפות התכנות העיליות, בין היתר משום ששפת סף אינה אינטואיטיבית וקלה לקריאה כמו השפות העיליות. תכנות בשפת סף, במיוחד כזה הנחשב ליעיל, מחייב להכיר היטב את חומרת המחשב, בעוד שבשפות עיליות המהדר דואג להתאימן לחומרה. מעבר לכך, לשם ביצוע כל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, עשויות להידרש הוראות שפת סף רבות. לדוגמה, כדי להציב במשתנה A את סכומם של המשתנים B ו־C, מספיקה בשפה עילית פקודה יחידה מצורה דומה ל־ A := B + C. באסמבלי, לעומת זאת, הפעולה תהיה ארוכה יותר, לדוגמה: mov ax, B – העבר את הערך B אל אוגר ax add ax, C – הוסף את הערך C לערך שנמצא באוגר ax mov A, ax – העבר את הערך שנמצא באוגר ax אל הכתובת של המשתנה A התכנות בשפת סף היה נפוץ למדי ואפילו דומיננטי, למרות הקושי שבו, עד לתחילת שנות ה־70 של המאה העשרים, וזאת בשל משאבי המחשב המוגבלים שעמדו לרשות המתכנתים ובשל היכולת ליצור קוד יעיל במהירות־הביצוע וחסכוני בזיכרון, יותר מקוד שנוצר בשפות עיליות. בעקבות השתכללות המהדרים של השפות העיליות, לא נותר עוד הבדל משמעותי שיצדיק את הטרחה שבכתיבה בשפת סף, והשימוש בה נדיר כיום. כיום היא משמשת בעיקר כותבי מערכות הפעלה, מפתחים של חלקי תוכנה שדרושים להם ביצועים מהירים במיוחד או תקשורת ישירה עם רכיבי חומרה (כמו מנהלי התקנים), וכן כותבי וירוסים מתוחכמים. המהדר של שפת הסף, המתרגם את קובצי ההוראות לשפת מכונה, נקרא אסמבלר (Assembler). בגלל ששפת סף תלויה בקוד המכונה שספציפי למערכות מחשוב שונות, כל שפת סף יכולה לשמש רק לארכיטקטורת מחשב מסוימת. אסמבלי במעבדי 8086 הקדמה נכון לשנת 2020, חלק גדול מהמעבדים בשוק מבוססים על סדרת 8086 של אינטל, וגם שפת הסף שלהם מבוססת על שפת הסף של המעבד אינטל 8086. היות ששפת אסמבלי עוסקת בגישה ישירה לזיכרון ולהתקנים חיצוניים (באמצעות out ו־in), רצוי להכיר מספר עקרונות מנחים בסיסים: ארכיטקטורת פון נוימן – על פי ארכיטקטורה זו, אשר פותחה על ידי מדען המחשב והמתמטיקאי ג'ון פון נוימן במאה ה־20, הנתונים וההוראות מאוחסנים באותו זיכרון. המחשב עצמו מחולק ל־4 רכיבים מרכזיים: זיכרון – מכיל נתונים, כתובות, והוראות מעבד – מקבל, מפרש ומריץ את ההוראות מהזיכרון התקנים חיצוניים (I/O – Input/Output) – כגון מקלדת, עכבר, רמקול, מיקרופון או דיסק און קי. אפיקי נתונים (Busses) – פסים אלו אחראים להעברת נתונים, הוראות, ופקודות בקרה בין המעבד, הזיכרון, וההתקנים החיצוניים. בעבר, רוחב של אפיק נתונים היה בגודל "מילה" (16 סיביות) או 32 סיביות ("מילה כפולה" – Double Word), אך במחשבים רבים היום הוא כבר 64 סיביות. הגדרת סביבת עבודה כתיבת הקוד בשפת סף מחולקת למספר שדות הנקראים מקטעים (segments). במקטע אשר מיועד ליצירת משתנים, יש ליצור משתנים. במקטע אשר נועד להגדרת , יש להגדיר מחסניות. במקטע אשר מיועד לכתיבת קוד, יש לכתוב קוד, וכן הלאה. המקטעים נקראים בשמות שונים בסביבות עבודה שונות. טקסט זה יכיל את 3 המקטעים העיקריים: מקטע המידע – data segment, נקרא לעיתים DATASEG מקטע המחסנית – stack segment מקטע הקוד – Code Segment, אשר נקרא לעיתים CODESEG אחת מסביבות העבודה הנוחות ביותר ללמידת שפת סף היא Emu8086 אשר פועלת במערכת ההפעלה Windows. סביבה זו היא בעצם אמולציה של המעבד הישן 8086 של אינטל (אשר פתח את סדרת מעבדי x86). אוגרים אוגרים (Registers) הם יחידות זיכרון של המעבד שבאמצעותן מתבצעות פעולות שונות. למעבד לוקח זמן מאוד קצר לגשת אליהם ולכן שימוש בהם הוא יעיל. האוגרים בטבלה להלן נכונים לדור הבסיסי של מעבד 8086 – כיום נעשו שינויים – הוסיפו ושינו אוגרים בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה. למשל ax, שגודלו 16 סיביות הוא חלק מאוגר eax שגודלו 32 סיביות (Double Word). עם זאת, האוגרים המצוינים בטבלה עדיין תקפים מפאת עקרון התאימות לאחור של מעבדי אינטל (קוד שנכתב למעבד ישן יותר יהיה ניתן להרצה על מעבד חדיש יותר). כל אחד מארבעת האוגרים ax, bx, cx ו־dx מורכב מ־2 אוגרים של 8 ביט – h (high) ו־l (low). שינוי של אחד מהאוגרים הקטנים יוביל לשינוי אוגר גדול, ולהפך – שינוי של אוגר גדול יוביל לשינוי של האוגרים הקטנים. לדוגמה, אם נשנה את al, ערך ax ישתנה בהתאם, ולהפך. +האוגרמספר סיביותתפקידax (Accumulator Register – צובר) מורכב משני אוגרים של 8 ביט: al, ah16משמש לפעולות אריתמטיות ולוגיות. ניתן לבצע זאת באוגרים אחרים, אך השימוש ב־ax בדרך כלל יעיל יותר.bx (Base Address Register – כתובת בסיס) מורכב משני אוגרים של 8 ביט: bl, bh16משמש לשמירת כתובות בזיכרוןcx (Count Register – מונה) מורכב משני אוגרים של 8 ביט: cl, ch16המונה מונה דברים, כגון כמות הפעמים שהלולאה בוצעה, או כמות תווים בקובץ או במחרוזת.dx (Data Register – מידע) מורכב משני אוגרים של 8 ביט: dl, dh16משמש לפעולות אריתמטיות מסוימות וכן לשמירת כתובות של התקנים חיצונייםsi (Source Index – מצביע מקור)16ניתן להשתמש בו כמצביע כדי לפנות לכתובת בזיכרון, ובטיפול במחרוזותdi (Destination Index – מצביע יעד)16כמו si, ניתן להשתמש בו כמצביע כדי לפנות לכתובת בזיכרון, ובטיפול במחרוזותbp (Base Pointer – מצביע בסיס)16שומר את המיקום האחרון של מקטע המחסניתsp (Stack Pointer – מצביע מחסנית)16מצביע על הכתובת בזיכרון שמכילה את ראש המחסנית. שינוי אוגר זה יגרום לתקלות בתוכנית. אין לשנותו.ip – קיצור של Instruction Pointerמצביע על כתובת הזיכרון שתוכנה עומד לעיבוד. פקודות קפיצה (jump) משתמשות באוגר זה על מנת לקפוץ לכתובת שונה בקוד התוכנה.ds – קיצור של data segmentמצביע על הכתובת של מקטע המידעss – קיצור של stack segmentמצביע על הכתובת של מקטע המחסניתcs – קיצור של code segmentמצביע על הכתובת של מקטע הקודes – קיצור של extra segmentמצביע על הכתובת של מקטע הזיכרון העודף – אוגר הדגלים16מייצג שורה של ״דגלים״ אשר נדלקים בהתאם להתרחשותם של אירועים שונים בתוכנה. לדוגמה, דגל האפס (zero flag) "יוּרם" (יהפוך מ־0 ל־1) כאשר תוצאה של פקודה כלשהי תהיה 0. פקודות בסיסיות פקודות מובנות באסמבלי יכולות לקבל בין 0 ל־2 ערכים. הן מבצעות פעולות לוגיות ואריתמטיות כגון השמה, חיבור, חיסור, כפל, חילוק, השוואה, קפיצות (jmp), קפיצות מותנות (je, jne, jb, ja וכו׳). +הפקודהמספר האופרנדיםמה היא עושהדוגמאותmov a, b2 (פעולה בינארית)השמה a = bmov ax,5 mov bx,axadd a, b2 (פעולה בינארית)חיבור a = a + badd bl,al add ax,6sub a, b2 (פעולה בינארית)חיסור a = a - bsub al,ah sub dx,dxinc a1 (פעולה אונארית)הוספת 1 (increment) a = a + 1inc cx inc dldec a1 (פעולה אונארית)חיסור 1 (decrement) a = a - 1dec bx dec dhneg a1 (פעולה אונארית)מינוס a = - aneg ch neg axmul a1 (פעולה אונארית)כפל, ושמירה של התוצאה באוגר ax ax = ax * aimul a1 (פעולה אונארית)כפל של מספרים לא מסומנים (unisigned) ax = ax * adiv a1 (פעולה אונארית)חילוק, ושמירה של התוצאה באוגר axidiv a1 (פעולה אונארית)חילוק מספרים לא מסומנים (unsinged)not a1 (פעולה אונארית)and a b2 (פעולה בינארית)or a b2 (פעולה בינארית)jmp label1 (פעולה אונארית)קפיצה לתווית מסוימת בקוד (לשורה אחרת)mov ax,6jmp skipinc bxsub cx,4:skipje label1 (פעולה אונארית)קפיצה לתווית מסוימת אם שני ערכים שווים בערכםcmp al, 6je afterinc bl:afterjne label1 (פעולה אונארית)קפיצה לתווית מסוימת אם שני ערכים לא שווים בערכםja label1 (פעולה אונארית)קפיצה לתווית מסוימת אם הערך הראשון גדול מהשניjb label1 (פעולה אונארית)קפיצה לתווית מסוימת אם הערך הראשון קטן מהשניloop label1 (פעולה אונארית)לולאה לתווית מסוימת, חוזרת CX פעמים בכך שמורידה את ערכו כל ריצה ב-1. דוגמאות קוד מאקרו למעבר שורה: macro move_line pusha mov dl,10 mov ah,2 int 21h mov dl,13 int 21h popa endmמאקרו להדפסת ספרה כתו: macro print_digit digit pusha mov dl,digit add dl,30h mov ah,2h int 21h popa endm לסיקור מקיף יותר של שפת סף, ניתן לגשת למדריך בוויקיספר העברי. ראו גם מונחים בתוכנה מונחים בחומרה קישורים חיצוניים מדריך לאסמבלי מבוא למערכות מחשב ואסמבלי הערות שוליים * קטגוריה:תכנות קטגוריה:מונחים בתוכנה pl:Asembler#Język asemblera	2024-07-24T13:37:43
אמונה	ממוזער\|אגדת הפניקס העולה מהאפר היא אמונה בתחיית המתים המוטבעת כל כך בתרבויות המערביות שהיא העבירה את המיתוסים הסמליים והספרותיים. אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). לפעמים משמש המושג גם לתיאור הטענה עצמה ביחס לאותו אדם. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים, ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתם או נכונותם. בשימוש כזה, אמונה מובחנת מידיעה, שהיא תחושת נכונות של עניינים שאינם טריוויאליים. מובן עוד יותר מצומצם של אמונה, אך מאוד נפוץ, הוא תחושת נכונות של עניינים שכלל אינם ניתנים להוכחה לוגית או אמפירית, גם לדעת המאמין. ישנן דעות שונות בשאלה אלו אמונות הן תחושות בלבד ואלו מהוות ידיעה. אטימולוגיה כשהמקרא וחז"ל משתמשים במילה אמונה לציון הקשר בין האדם לאל, הכוונה היא לביטחון שחש האדם באלוהיו – ולא לאמונה בעצם קיומו של האל, אשר לכאורה היא ברורה מאליה. שורשו של המושג 'אמונה' הוא א.מ.נ. והוא משמש במשמעות של מתן אמון או של אמינות ויציבות. גם הביטוי אָמֵן משמש להבעת אמון באמינותה של האמירה אליה מתייחס הדובר. גם אצל חז"ל המילה מקבלת משמעות דומה. למשל: : "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?". הווה אומר, מצופה שהאדם יתנהג כהלכה, ויקיים כיאות חיובים דתיים ומוסריים. קיים גבול מטושטש בין ההתנהגות כלפי האל וכלפי הבריות, שכן אותה המילה משמשת לשני האובייקטים האלו. רק החל מימי הביניים, אנו עדים לקיומם של דיונים על עצם קיומו של האל. ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה כקבלת דבר מה כנכון, זאת לאור המסורת הפילוסופית שראשיתה ביוון העתיקה. הוגים יהודים אחרים, ובעיקר כאלו שהושפע יותר מהקבלה, זיהו אותה יותר עם תחושה פנימית שדבר מה נכון. לאור הפער שבין מושג האמונה בתנ"ך ומושג האמונה בימי הביניים הבחין מרטין בובר בין "אמונה ב-" ל"אמונה ש-". ה"אמונה ב-", מתייחסת למושג האמונה התנ"כי, שהוא אינטר-סובייקטיבי וקיומי במהותו. ה"אמונה ש-" יונקת מן המסורת הפילוסופית והיא צורה של ידיעה, כהכרה בתקפותה של טענה. מערכת האמונות האנושית אמונות סינתטיות ואנליטיות האמונה קושרת את האדם למושגי ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם עשויה להגדיר את המתודה לקביעת האמת, או את האמת עצמה – ובמובן זה קיים הבדל בין אמונות ישירות לאמונות עקיפות. כל מערכת אמונות מתבססת על אקסיומות, שהן אבני יסוד, אשר נכונותן ברורה לאדם בצורה אינטואיטיבית. אמונה אקסיומטית בטענה כלשהי יכולה להתבסס בחלקה על אמונות קודמות, אך יהיה בה ממד שיישען על התחושה הטבעית בלבד, והיא נוצרת על ידי האדם בצורה סינתטית. האמונה האקסיומטית יכולה להיות אפריורית, ולטעון לאמיתתה ללא הצורך בהתבססות על אמונה קודמת. היא גם יכולה להיות אפוסטריורית, כגון אמונה בדואליזם או במטריאליזם, שיכולה להתבסס על התחושה הכללית שהאדם קולט מהמציאות. אמונה אנליטית שואבת את קיומה מכוחה של האמונה האקסיומטית שמחייבת אותה, והיא נובעת ממנה בצורה לוגית על ידי דרכי הגזירה האנליטיות. ניתן להוכיח שאמונה אנליטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהאקסיומות העומדות בבסיסה מובילות לאמונה הפוכה. ניתן גם להוכיח שאמונה אקסיומטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהמסקנות האנליטיות הנובעות ממנה מובילות לאבסורד, או לאמונה שסותרת אמונה אחרת, שמוסכם שהיא חזקה ממנה. אמונה בטוב לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה שיש אכן דברים "טובים" ו"מוסריים" שהם יעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים". היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית. לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא הבדיל בין האמונה ב"טוב" לאמונה ב"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האמונה באחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו הבדיל בין שני מושגים אלה והפריד בין שתי האמונות הנגזרות מהם. עבור מרבית הפילוסופים שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט ולרוב מייצגות שני צדדים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה. הוכחות אמפיריות לאמונה רבות מהאמונות הבסיסיות המשותפות לבני האדם מוכחות בצורה אמפירית, מכוחו של הניסיון. בפילוסופיה האפיסטמולוגית, העוסקת באפשרות הכרת האדם את המציאות, ככלל לא ברור שראיות אמפיריות נחשבות כהוכחות של ממש (בעקבות דייוויד יום, דקארט, ברקלי, קאנט וכו'). עם זאת, קבלת הוכחות אמפיריות כהוכחות מוחצות וככאלו המעידות על המצב במציאות האובייקטיבית מקובלת בקרב רוב אנשים, זאת בעקבות קבלתן (המסויגת) כנכונות וחשיבותן הרבה בשיטה המדעית של המדע המודרני. לדוגמה, הקביעה "המקרר במטבח הוא לבן" היא אמונה שמוכחת בצורה אמפירית, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט על ידי חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן. קיומו של המדע המודרני הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית, וכן חותר למציאת החוקים הנמצאים בבסיס התופעות הטבעיות. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם הולך וגדל הנתפס כמוכח אובייקטיבית ושאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אמפירית באמצעות כלים מדעיים שונים, כמו השאלה "איזה צבע יש למקרר". עם זאת, אמונה שהוכחה בצורה אמפירית תהיה בהכרח אמונה בפרט מציאותי, כגון צבע המקרר, אך אמונה בכלל כלשהו או בחוק טבע שחורג מעבר לגבולות הניסיון הקודם כוללת מעצם טבעה ספקולציה כלשהי על העולם. כלל מדעי (לפחות במובן המודרני) מתבסס בדרך כלל על וודאות סטטיסטית ועל הסבר תאורטי מאחד לכלל התצפיות עד כה. התפתחות המדע והמקום שהוא תופס בחברה המערבית גרמה לכך שגם אמונות מדעיות נחשבות בדרך כלל למוכחות אמפירית, על אף הקושי הפילוסופי שתפיסה כזו מעוררת. חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית כלל. מאחר שהוכחות אמפיריות מתבססות על המצוי (Is) בלבד, בעיית הראוי-מצוי מראה שלא ניתן להפיק מהן מידע לגבי הרצוי (Ought). אמונות וטענות שבאות לקבוע נורמה מסוימת, כגון אמונה בחשיבותם של ערכים כגון שוויון, חופש וכדומה, ניתן להוכיח רק על ידי גזירה שלהן מהנחות יסוד משותפות, כגון כבוד האדם וכו'. אף על פי שלא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שנורמה מסוימת היא נכונה, ניתן להוכיח בצורה אמפירית שיישומה בפועל אכן מביא לתוצאות שמוסכם שהן רצויות. לדוגמה, לא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שחשוב לאכול מזון בריא, אך מחקר מדעי עשוי להוכיח שאכילת מזון בריא מובילה לאריכות חיים. למרות העובדה שכל אמונה קלאסית היא ביסודה השלכה של העולם החוויתי-סובייקטיבי על המציאות, היא לרוב מכילה גם ממד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אמפיריות. למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת, בנוסף להיגיון, רגש וכדומה, על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה. עם קבלת המדע בתרבות המערבית כאמת אובייקטיבית, עוסקות שאלות האמונה בסוגיות כלליות יותר, כגון "האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכדומה, ומשקלן של השאלות הערכיות, כגון "מה חשוב בחיים?", "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" בתוך תחום האמונה עולה. חינוך לאמונה האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסוים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא. הכוונה, בתחום זה, היא להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך. גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, היא גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם היא אקזיסטנציאליסטית (קיומית). חינוך מכוון רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, כדי לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה. חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים. גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסוימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פרסום למכירת דירות נופש מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה. חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסוימים הוא תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה. לעיתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות בדרכי שכנוע תוקפניות ומניפולטיביות. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסוימת באדם. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משויך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסוימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה) וכן לתנועות פוליטיות מסוימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים). אמונה והחברה האנושית מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת. אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ולדרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה, ואילו יש הטוענים כי צרכים חברתיים גרמו להופעת אמונות מסוימות. לדוגמה: אפשר לטעון כי בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההיררכיה בה. לפיכך התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה על ידי שימור ההיררכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה כדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם שינוי גורמי הכח השולטים על החברה לקראת סוף ימי הביניים יחד עם עלייתם של ערכים שונים המכתיבים את התנהלות החברה אמונה זו נפגעה והשתנתה. אמונה ודת דת היא התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות או השקפות עולם, אשר בדרך כלל מקשרות את מאמיניה או את האנושות לאלמנטים רוחניים ועל-טבעיים, וכן לעקרונות מוסריים מחייבים. אמונה דתית נבדלת מתרגול דתי - פולחן ומהתנהגויות דתיות - כאשר חלק מהמאמינים אינם עוסקים בקיום הפולחן וחלק מהמתרגלים אינם מאמינים בדת. אמונות דתיות מתייחסות לרוב לקיומם, למאפיינים ולפולחן של אלים או ישויות על-טבעיות, לרעיון ההתערבות האלוהית ביקום ובחיי האדם, או להסברים הדאונטולוגיים לערכים ולפרקטיקות שבמרכזן תורתו של מנהיג רוחני או קהילה. בניגוד למערכות אמונה אחרות, אמונות דתיות בדרך כלל מקודדות באמצעות כתבי קודש. במשך עשרות אלפי שנים, רוב הידע על החוקיות של הטבע, טבעו של האדם, המבנה החברתי והמוסר הוסבר בכל התרבויות האנושיות על ידי אמונות דתיות שונות. לדוגמה כל התרבויות האמינו כי השמש מקיפה את הארץ וכי היא עושה זאת בזכות אלי או אלות שמש שמהווים את השמש עצמה או מזיזים אותה תודות לכוח על-טבעי כלשהו. גם קיומן של תופעות מזג אוויר כמו עונות השנה, בצורת או הצפות הוסברו באמצעות אמונות הנוגעות לאלי מזג אוויר שונים וכך גם נושאים אחרים כמו בריאות, הצלחה כלכלית, מוות או חיים לאחר המוות. המחשבה כי קיימים חוקי טבע הקובעים חוקים קבועים, שמגדירים התנהגות של גופים כמו שמשות או כוכבי לכת בצורה של חוקים קבועים, ללא הדרשות לכוחות על-טבעיים, החלה רק לאחר תאלס איש מילתוס ואנשי האסכולה המילטית שהחלו לפעול באזור יוון במאה ה-6 לפני הספירה. עם התפשטות הדתות המונותאיסטיות כונסו האמונות על תפקודי הטבע לתחום האחריות של אל אחד, אולם עיקר התפקוד של חוקיות העולם והחברה הוסבר עדיין באמצעות בריאה אלוהית והתערבות אלוהית מתמדת בכל תחומי החיים. עם התפתחות המהפכה המדעית, החל בתקופת הרנאסנס, החלו תחומים שונים של דעת לצאת מתחום הדת, האמונה הדתית וההנמקות הדתיות לתחום ההסברים המדעיים. דוגמה מפורסמת לכך היא המהפכה הקופרניקאית שקידמה מודל שונה לגמרי המודל ההליוצנטרי. במסגרת שינוי מחשבתי זה התברר כי, בניגוד לאמונה שרווחה במשך אלפי שנים, השמש ויתר הכוכבים כלל אינם סובבים סביב כדור הארץ - אלא זו סבה על צירה וכך נוצרים היום והלילה, השנה נוצרת עקב השלמת הקפה שלמה של כדור הארץ סביב השמש. במקום אלים המסיעים את השמש או הירח במרכבות או סירות - הוחלפו ההסברים באשר לתנועת הכוכבים בכוח כבידה שניתן למדוד ושמשפיע על השמש, הירח אבל גם על כדורי תותח באופן דומה. בניגוד לאלי השמש - אין טעם להתפלל לכוח המשיכה ולא מנסים לשנות את התנהגותו. אנשים בעלי אמונות דתיות או פוליטיות שונות לגמרי, ממדינות ותרבויות שונות, התכנסו כולם לתאוריה מדעית אחת. דברים אלה יצרו חוסר אמון ביחס להסברים דתיים ביחס להתנהגות העולם, והפחיתו את הלגיטמיות של טיעונים בזכות נכונת של הסברים בכך שיש לגביהם אמונה דתית. מדענים חיפשו תיאור מדויק ומדעי יותר של העולם וחיפשו חוקי טבע נוספים - כך לדוגמה התברר בהמשך גם כי תופעות מזג אוויר - כמו חילופי עונות - מתרחשות בגלל היבטים טבעיים כמו זווית הנטייה של ציר סיבוב כדור הארץ ביחס לשמש, ולא בגלל הסברים על-טבעיים כמו ירידת אלת הקיץ להתארח בשאול או בגלל התערבות על-טבעית אחרת. בהמשך התגלו עוד ועוד תחומים שבהם ניתנו הסברים על ידי תאוריה מדעית לגבי תחומים נוספים כמו מחלות מידבקות, מוות מזקנה, גאולוגיה, היסטוריה ועוד. החוזק של תאוריות אלה לא נבע ממעשי ניסים אלא מכוח ניבוי, וכן ניסויים, תצפיות או טכנולוגיות שסיפקו אישושים לנכונות התאוריות, או סיפקו סתירות לתאוריות ודרישה להחליף אותן בתאוריות מתחרות, שונות לגמרי או בעידונים של אותה תאוריה. רבים גורסים שאמונות דתיות באשר הן אינן נגזרות ישירות מההתנסויות החושיות האנושיות, אלא הן מטפיזיות. מאידך, רבים טוענים שאמונתם הדתית ניתנת להוכחה או לביסוס אמפירי או לוגי. שאלה זו (האם האמונה הדתית ניתנת לביסוס אמפירי/לוגי) נידונה בפילוסופיה של הדת וניתנו לה תשובות שונות. על-פי התפיסה הקלאסית של הנצרות והאסלאם שהושפעו ממנה, הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת מקבלת ההסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, הכולל, בין השאר, את הצגת האל כמי שפועל במציאות. היהדות לעומת זאת מבססת את אמונתה, בסיפור על מעמד הר סיני ובקבלת התורה שהיא ההוכחה על מציאות האל ועל ההשגחה העליונה (אם האירוע אכן התרחש). תפיסה חילונית רדיקלית מסתפקת באמונה שהיא מגדיר ראשוני בחיי האדם, אך את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית, המוגדרת בקרב רוב האנשים כהוכחה. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה. בין הגישות הרדיקליות הדתית והחילונית קיימות גישות ביניים רבות. לדוגמה, חילונים רבים מעצבים לעצמם תפיסת עולם מוסרית על בסיס אמונה. אמונה ומגמות חברתיות מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה. יחס זה הוא דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הוא מטריאליזם דיאלקטי. לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, היא מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצוין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי. קשר זה הוא דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית חיזקה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות. מגמות לאורך ההיסטוריה ביחס למקומה של האמונה לפי יואב שורק במסה "אמונה בקומת אדם", לאורך ההיסטוריה היו מספר תפיסות אוניברסליות מתחלפות ביחס למקומה של ה"אמונה" בעולם. כל אחת מתפיסות אלו, עד זו שהחלה באמצע המאה ה-20, שררה מאות שנים לפחות: בתקופה המקראית תפקיד ה"אמונה" כלל חיפוש משמעותה המלאה של תפקיד האדם ל"תיקון העולם". גם מתן תורה לא שלל את תפקיד התבונה האנושית והניסיון כחלק מתפקידו הרוחני של האדם וכהשלמה להבנת רצון הבורא (אף על פי שרצון הבורא מתברר בעיקר דרך המקרא והמסורת). לפי תפיסה זו, קיים יחס והפריה הדדית בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי, כאשר הפריה זו מעניקה מחד משמעות ותכלית לעולם ה"גשמי" ובמקביל מעשירה ומשלימה את העולם הרוחני. מאז עליית הנצרות ועד עידן הנאורות, התפיסה בעולם הנוצרי הייתה ש"התגלות" שללה את מקומה של התבונה ושל האנושיות בעולם הרוחניות וה"אמונה". תפיסה זו הובילה לדּוֹגְמָה לפיה "ידע ["אמוני"] אינו נבחן על ידי המציאות אלא המציאות נבחנת על ידו". לפי תפיסה זו התקיים נתק מוחלט בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי. בעידן הנאורות נשללה הדּוֹגְמָה הקודמת לפיה "ידע ["אמוני"] אינו נבחן על ידי המציאות אלא המציאות נבחנת על ידו", והוחלפה ב"אמונה" ש"בנרטיב הכולל של האדם כנזר הבריאה התר אחר האמת המצויה בתוך העולם" וש"העולם, הארצי והחומרי, מגלם בתוכו משמעות ואמת נצחית". תפיסה זו חזרה ל"אמונה" בקיומו של יחס והפריה הדדית בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי. במאה ה-20, על רקע שתי מלחמות העולם וקריסת ה"אמונה" שההתקדמות הטכנולוגית תמנע את הסבל האנושי, התפתחה תפיסה שהפעם הייתה מבוססת על הפרדה מוחלטת בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין תחומים מסוג המדינאות והמוסר, הבנת הטבע והבנת ההיסטוריה, אלא שבניגוד לתקופה שקדמה לעידן הנאורות הפעם בעולם המערבי תחומים אלו הפכו לתחומים "חילוניים" לחלוטין. במקביל כתנועת נגד, בחלקים מהעולם הדתי התגבשה תפיסה לפיה תחומים מסוג המדינאות והמוסר (בניגוד לתחומים מסוג הרפואה, המדע והטכנולוגיה), הבנת הטבע והבנת ההיסטוריה צריכים להיות מושפעים אך ורק מהעולם ה"אמוני"-הרוחני, ואין כל מקום להפריה הדדית בתחומים אלו עם העולם ה"ארצי"-הגשמי. בניגוד לתפיסות אלו עומדים הוגים, שהראי"ה קוק בולט בהן, שגם בעת הזו "מאמינים" בקיום יחס והפריה הדדית מלא בין העולם ה"אמוני"-הרוחני לבין העולם ה"ארצי"-הגשמי. ראו גם אמונה באלוהים אינטואיציה לקריאה נוספת משה הלברטל, דוד קורצווייל ואבי שגיא (עורכים), על האמונה - עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, כתר הוצאה לאור, 2005. ישראל קנוהל, אמונות המקרא, הספר חושף ומתאר את ריבוי הפנים ומגוון האמונות והדעות בהגות המקראית, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ז. יעקב נגלר, רעיונות והגיגים ביסודות החיים והאמונה, 2018. קישור באתר המחבר קישורים חיצוניים בנימין בראון, 'שובה של האמונה התמימה: תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19' דברי מקובלים על אמונה להאמין או להבין? מהי אמונה אמיתית? ולמה להאמין? , באתר נאמני תורה ועבודה איך מנהיגים גדולים מעוררים השראה ופעולה? הרצאה של סימון סינק על הכוח של אמונה ברעיונות משותפים (עם כתוביות בעברית) אמונה יהודית, באתר שאו מרום עיניכם הרב חגי לונדין, יסודות האמונה, סדרת שיעורים באתר "ערוץ מאיר" חדר השאלות לנוער, סרטונים בענייני אמונה, 2020, באתר נאמני תורה ועבודה מאמר על ההבדלים בין אמונה, האמנה ואמון, ערן אבירם, בבלוג "חשיבה חדה" הערות שוליים * קטגוריה:מונחים בפילוסופיה קטגוריה:מדעי הרוח bg:Вяра br:Feiz bs:Vjera co:Fedi cy:Ffydd da:Tro fy:Leauwe ht:Lafwa lv:Ticība new:आस्था sk:Viera (náboženstvo) sq:Besimi sw:Imani tt:Íman	2024-09-26T11:32:07
נצרות	הנצרות היא דת מונותאיסטית אברהמית שצמחה לפני כן 2,000 שנה והתפשטה מארץ ישראל. היא הדת בעלת התפוצה הרחבה בעולם ומספר המאמינים המשתייכים לפלגיה הרבים נאמד בלמעלה מ-2.38 מיליארד איש – המהווים מעל ל-31% מאוכלוסיית העולם כולו. כל הכנסיות הנוצריות מעמידות במרכז משנתן את דמותו של ישו, הנחשב למייסדה של הדת ולמורה דרכה. רובן המוחלט מקבל את אמונת היסוד כי ישו הוא בן האל, אחד משלושת מרכיביו השווים – יחד עם האל האב ורוח הקודש – של השילוש הקדוש שמהווה את אלוהים האחד, וכי התגלם בבשר כדי לגאול את האנושות מחטאיה ומת בצליבה כקורבן לשם כך. ישועת האדם מותנית בקבלת ישו כמשיח וכאלוהי. קיימות כנסיות הדוחות את מושג השילוש ואף קבוצות שוליים המזדהות כנוצריות ורואות בישו בן-תמותה בלבד, אם כי היתר לא מכירות בהן כלגיטימיות. החלוקה הבסיסית בעולם הנוצרי היא בין הזרמים של ארצות מערב ומרכז אירופה ומושבותיהן מעבר לים, לבין הזרמים של ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הפער נובע מגורמים תרבותיים וגאוגרפיים, בין המערב שהשתמש בלטינית למזרח שהעדיף יוונית או שפות מקומיות, כמו גם מחלוקות תאולוגיות שונות. כנסיות המערב מונות בעיקר את הקתולים המכירים בסמכות האפיפיור והמסורה, ואת הפרוטסטנטים הדוחים את שתיהן, מעניקים חשיבות רבה לפרשנות האישית של כתבי הקודש, ומפוצלים לרבבות גופים עצמאיים הנעדרים היררכיה ברורה. כנסיות המזרח כוללות, בין היתר, את האורתודוקסים הרואים את פטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" בקרב מנהיגיהם, ואת האוריינטלים, הנבדלים מכל האחרים בכך שהם דוחים את החלטות ועידת כלקדון מ-451. הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, בתחילה ככת יהודית קטנה שקידמה את תורת ישו, ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים האירופאים ברחבי תבל, וכיום רוב הנוצרים מתגוררים מחוץ למערב. לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב ותרבות אירופה. שמה של הדת שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, מפועל נָצַר במשמעות של "שומרים" על דרך האמת ועל תורת האל, על יסודי דברי הנביא ירמיהו (; ). כינוי דומה לנוצרים מופיע בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים – "נסארא" (نصارى). הנוצרים עצמם מכנים עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך גם ברוב השפות האירופיות) כלומר "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי ישו היה המשיח. ביוונית, וברוב השפות האירופיות, מכונה ישו בשם "כריסטוס" (Χριστός), מילה, שהיא תרגום מילולי של המילה העברית "משיח" (בתנ"ך "משיח" הוא מי, שנמשח בשמן כאות להכתרתו כמלך, או להכרתו כנבדל לכהונה. שם התואר "χριστός" הוא תרגום השאילה ביוונית, מהפועל χρίω 'למשוח'). התאולוגיה הנוצרית עיקרי האמונה הנוצריים הנצרות, על ענפיה השונים, רואה את האלוהות כמורכבת משלושה – האב (אלוהים), האל הבן ישו ורוח הקודש (מעין השראה של קדושה) – שהם אחד. תפיסה זו מכונה השילוש הקדוש. הנצרות היא דת דוֹגמטית, כלומר, במרכז הדת עומדים כמה עקרונות (דוֹגמות) שעל הנוצרי להביע את אמונתו המלאה בהם. קבלת העקרונות והצהרת האמונה בהם היא התנאי העיקרי להפיכתו של אדם לנוצרי. סטייה מעקרונות האמונה הרשמיים מכונה הרטיות (הרזיה או הרסיה, ביטוי לכפירה, מונח הקרוב למונח העברי "מינות"). ויכוחים על עקרונות האמונה היו הסיבה התאולוגית המרכזית לפילוגים שחלו בנצרות לאורך השנים. העקרונות המקובלים כיום על רוב הזרמים הנוצריים הם: קבלת השילוש הקדוש. האמונה כי ישו היה אל ואדם כאחד (אמונה שעל טיבה המדויק ניטשו מחלוקות עזות במשך מאות שנים). האמונה כי צליבתו כאדם באה ככפרה על חטאי האנושות. האמונה כי ישו קם לתחייה מקברו ביום השלישי לאחר שנצלב. האמונה שמריה (מרים) שילדה את ישו הייתה בתולה לפני שילדה את ישו (ברבות מהכנסיות מקובל גם שנותרה בתולה גם במהלך ולאחר הלידה, כל חייה). אמונה בנצחיות הנפש. אמונה ביום הדין, שבו המתים יקומו לתחייה וישו יחזור וישפוט אותם. קבלת החלטות ועידת ניקאה מ-325 ובמידה משתנה, שש הוועידות הגדולות שנערכו אחריה ובהן נקבעו עיקרים שונים. עקרונות האמונה מנוסחים בהצהרות האמונה של הכנסיות השונות. לכל פלג בנצרות הצהרות אמונה משלו, אבל עיקרים בסיסיים משותפים כמעט לכל הפלגים. דמותו של ישו בנצרות ממוזער\|השילוש הקדוש הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו. על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את משיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל אז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים. בוועידת ניקאה התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים או האל הבן, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם כישו. צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול התרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו. החטא הקדמון אחת הדוגמות המרכזיות בנצרות היא דוגמת החטא הקדמון, שנוסחה בידי אוגוסטינוס (354 – 430 לספירה), פילוסוף רומי נוצרי מהעיר קרתגו שבצפון אפריקה. הוא גרס, שמשעת לידתו האדם חוטא, כיוון שנוצר בחטא. חטא זה הוא החטא הקדמון, שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה. כל אדם נושא חטא קדמון זה איתו ומוסיף לו את חטאיו. חטאיו של האדם מרחיקים את נשמתו של האדם מהאל, ומקרבים אותו לעולם הרע. על אף ההשקפה הזו, מקובל על נוצרים רבים כי ישו כיפר בסבלו על החטא הקדמון, ובכך שחרר ממנו את בני האדם בני זמננו. עקרון הנלווה אל החטא הוא עקרון הכפרה. על ידי עינוי הגוף, מתחברת נשמת האדם לאל ומכפרת על חטאיה (עינויים מקובלים הם צומות והתנזרות מהנאות שונות). על פי האמונה הקתולית הקלאסית, תרומה מסוימת לכנסייה מסוגלת אף היא לכפר על חטאים. סביב עיקרון זה נוצרה בהיסטוריה של הנצרות תופעה של כפרה בה מתוודה המאמין החוטא בפני כומר מוודה על חטאיו בתא ווידוי מיוחד, ובסוף הווידוי גוזר הכומר את המעשים שעל המאמין לעשות על מנת לכפר על חטאיו. הנזורה תופעה היסטורית נוספת שהתפתחה לאור עיקרון זה היא הנזירות הנוצרית. הנזורה בנצרות התחילה במדבריות מצרים במאה ה-4 כמסגרת של חיי סבל והתענות, שהוקמה על ידי הנזירים המצרים אנטוניוס ופאכומיוס. הם נחשבים בנצרות כקדושים, ונתפסים כנזירים הראשונים בעולם הנוצרי. למרות זאת, פאול הקדוש היה ככל הנראה הנוצרי הראשון שחי חיי נזירות. אנטוניוס גילה אותו והחשיב אותו כנזיר הראשון. עם הזמן, החלו נוצרים רבים מרחבי העולם להגיע למצרים אל אנטוניוס כדי שידריך אותם לחיי הנזירות. פאכמיוס שהיה אחד ממעריציו של אנטוניוס, העמיד גם הוא מספר רב של תלמידים. הוא הקים את מסגרת הנזירות הקהילתית, שבה הנזירים עובדים יחד, ופורשים לאחר מכן לתאים שבהם הם חיים לבדם. במקביל התפתחה נזורה בסוריה, המתוארת בספר historia religiosa. נזורה זאת היא בעלת מאפיינים שונים מהנזורה המצרית. הנזירים הסורים לא מנתקים עצמם מהקהילה אלא מציגים עצמם ואת הסתגפותם לראווה. הנזורה הגיעה למערב בשנת 340 כשנסע אתנסיוס, הפטריארך של אלכסנדריה, לבקר ברומא ואיתו שני תלמידיו של אנטוניוס. הישארות הנפש ממוזער\|250px\|פסל בדמותו של ישו על פי הנצרות הקלאסית, לאחר מות הגוף, נשלחת נשמת האדם לחיי נצח בעולם הבא. שם נחלקות הנשמות ל"צדיקות", המגיעות לגן עדן ול"חוטאות", המגיעות לגיהנום. צדיקותה של הנשמה אינה נקבעת רק על פי מעשי האדם שנשא אותה במהלך חייו, אלא גם לפי מידת הכרתו של הנוצרי בעיקרי האמונה ומסירותו להם. בנצרות הקלאסית, נוצרי אינו יכול להיחשב צדיק אם לא האמין באמונה שלמה בעיקרי האמונה המנוסחים בקרדו. אמצעי חשוב לכפרה זו הוא הווידוי על סף המוות – על הגוסס להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה בפני כומר מוודה, על מנת שנפשו תעזוב את העולם הזה חפה מחטאים. היסטוריה של הנצרות לידת הנצרות וגיבושה בידי פאולוס ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת. היא נסמכת על הכתוב באוונגליונים ("ספרי הבשורה") של הברית החדשה. מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו. בתלמוד, ובתוספתא מוזכר אדם בשם ישו הנוצרי, ראו ערך ישו (יהדות). עם זאת, החוקרים בוחנים את הטקסטים הקדומים בזהירות, תוך התייחסות לכך שהכתבים מכילים התייחסויות שונות לאותם הנושאים, באופן בו לעיתים סותר חלק אחד את האחר. חוקרים בעלי גישות שונות מסכימים, במידה כזו או אחרת, כי ישנו גרעין של אמת היסטורית בכתבי הקודש, כאשר המחלוקת היא על גבולותיו של אותו הגרעין. נדבך חשוב באמונה הנוצרית המוקדמת פותח על ידי פאולוס (שאול התרסי), ולפיו ישו הוא בנו של האלהים (נקרא גם "שה האלוהים") שירד לגאול את האנושות על ידי מותו. לפי אמונה זו, צליבתו בידי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס באה ככפרה על חטאי האנושות ועל החטא הקדמון – מושג שהייתה מחלוקת לגבי טיבו בין הקהילות הנוצריות המוקדמות. האוונגליונים מספרים כי ישו קם לתחייה שלושה ימים לאחר צליבתו, ועלה לשמים זמן-מה לאחר מכן. על פי האמונה הנוצרית יחזור ישו פעם נוספת על מנת לגאול את העולם באחרית הימים (אירוע המכונה "האפוקליפסה"). בתחילת דרכם, היו הנוצרים מפוזרים כתות-כתות. ניכר כי בקרב מאמינים מוקדמים אלו היו גישות מגוונות למסורת, אולם לצד זאת נראה שהכתבים ההיסטוריים החלו להתאחד סביב גרעין עקבי של אמונה ומסורת, שהלך והתחדד עם הזמן. על פי המסורת האוונגליונית מרים לא התעברה מבעלה, אלא מרוח הקודש, כך שהיא נותרה בבתוליה על אף ההתעברות. כיוון שכך היא מכונה בנצרות "מרים הבתולה", והיא הפכה שנייה בחשיבותה רק לישו עצמו, שכן היא האישה היחידה שלא נזקקה לחטא הקדמון כדי להתעבר, וכיוון שהיא נשאה ברחמה את "בן האלוהים". על פי הברית החדשה, חכמים שבאו מן המזרח באו לבקר את הרך הנולד ולהביא לו מתנות כיוון שראו בו את מלך היהודים החדש וייחסו ללידתו חשיבות רבה. המלך הורדוס ששמע על כך הורה להוציא להורג את כל התינוקות בבית לחם, אולם יוסף הספיק לברוח עם משפחתו למצרים, וכך הציל את התינוק. בעוד ישו מיוחס בברית החדשה לשושלת בית דוד, הורדוס לא היה שייך לשושלת זו. משמת הורדוס, חזר יוסף עם משפחתו לארץ ישראל. משהתבגר החל ישו להטיף, ואף אסף סביבו תלמידים, אולם המפנה הגדול בחייו חל כשפגש את יוחנן המטביל. מבחינת התפיסה המקובלת במחקר, ישו והחברים הראשונים במסורת האמונה הנוצרית היו יהודים, והושפעו בהתאם ממסורות אמוניות שהיו נפוצות בקרב יהודי ארץ ישראל. כאשר מנהיגי היהדות לא קיבלו את ישו כמשיח, החלו ראשוני הנוצרים לבדל את עצמם מהיהדות בהדרגה. לצד ההשפעות המשמעותיות של תאולוגיה יהודית, חוקרים מוצאים בכתבי הנוצרים השפעות רבות של תאולוגיה הלניסטית. התנצרות האימפריה הרומית כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200–250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה. במהלך המאה הרביעית, קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית החליט להפסיק לרדוף את הנצרות ולבסוף התנצר; בצו מילאנו הכריזו שני הקיסרים, קונסטנטינוס וליקיניוס כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית חופש דת, מעשה שהעניק לנצרות מעמד של "דת רשמית באימפריה". שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור – ראש הכנסייה. תאודוסיוס הראשון הכריז ב-380 על הפיכת הנצרות מדת נסבלת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם. הנצרות בימי הביניים ממוזער\|שמאל\|250px\|קתדרלת טורנה המשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית, מסגנונות הבנייה הבולטים בימי הביניים. הסכיזמה הגדולה, במאה ה-11 אירע פילוג בכנסייה הנוצרית עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות, תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות. הקרע המערבי, בעקבות סכסוכים פוליטיים, השליט הרומי, קלמנס החמישי העתיק את מקום משכנו מרומא לאביניון והקים את אפיפיורות אביניון. בשנת 1378, גרגוריוס האחד עשר רצה לשחזר את מקום משכנו חזרה לרומא. הוא לא הספיק לבצע את המעבר. לאחר מותו נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה כיוון שהאפיפיור נטל סמכויות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד. לכן, חלק מהבישופים תמכו באפיפיור רומא וחלק באנטי-אפיפיור שליט הצרפתי. בין המאה ה-11 והמאה ה-13 התרחשו סדרת מסעות צבאיים שיזמו האפיפיורים הנוצריים. מסעות אלה קרויים בשם הכולל "מסעי הצלב". הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים. אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים. מסעי הצלב שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל רחבי אירופה, ובמקרי אלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח. הרפורמציה במאה ה-16 חל פילוג משמעותי נוסף בנצרות. תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהם. הכנסיות האלה מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד"). הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי. בשנים אלה הוקם המסדר הישועי שנלחם בכפירה הפרוטסטנטית, ובכך נוסף למספר מסדרים נוצרים אחרים, כגון מסדר הפרנסיסקנים (שהוקם עוד בראשית המאה ה-13 ואשר גם הוא נלחם ב"כפירה" בסמכות הכנסייה הקתולית). הנצרות בתקופת הרנסאנס ובעת החדשה שמאל\|ממוזער\|250px\|אחוז הנוצרים בכל מדינה. בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית. למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות. בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הדת הגדולה ביותר בעולם, וכן את הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית הוא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה, מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון. בעת המודרנית משמש המונח בהשאלה לתיאור ארצות שיש בהן רוב נוצרי מובהק. היום המונח משמש לתיאור כלל הישויות הפוליטיות הנמצאות בשליטה נוצרית או כלל הקהילות הנוצרית וקהילות בעלי תרבות נוצרית בעולם. הנצרות שולטת באירופה (76.2%), אמריקה (90% בדרום אמריקה ו-77.4% בצפון אמריקה), צפון אסיה, אפריקה הדרומית ואוקיאניה (77.3%). מספר הנוצרים נאמד כיום כ-2.3 מיליארד מאמינים. הפולחן הנוצרי והסקרמנטים שמאל\|200px\|ממוזער\|הדגל הנוצרי, עוצב בסוף המאה ה-19, נמצא בשימוש על ידי כנסיות וקהילות נוצריות ברחבי העולם בגרסאות שונות הספר המקודש לנצרות הוא הביבליה (Bible) הכולל את "הברית הישנה" (התנ"ך), בכריכה אחת עם הברית החדשה. הברית החדשה על-פי הנצרות באה לעולם כדי לחדש את הברית הישנה עם האל. מקום המפגש הדתי של הנוצרים מכונה כנסייה (שם זה משמש גם לתיאור המנגנון הדתי הכולל), ושימושה העיקרי הוא לתפילה. איש הדת הממונה על התפילות בכנסייה קרוי כומר, ולו קהילת מאמינים, אנשי דת נוספים בסולם ההיררכיה הם בישוף שהוא הדרגה הדתית הגבוהה ביותר, וקרדינל (חשמן) שהוא דרגה מנהלית. הסמל של הדת הנוצרית הוא הצלב, המסמל את צליבתו וקורבנו של ישו. היום המקודש של הנצרות הוא יום ראשון, שבו נהוג לשבות מעבודה וללכת לכנסייה ואף נהוג לדחות אליו חגים ואירועים. מקום מקודש. ארץ ישראל ככלל נחשבת כארץ הקדושה, ובה ערים ואתרים רבים כמו בית לחם, נצרת, ירושלים ובה כנסיית הקבר שבה נקבר ישו ודרך הייסורים – הדרך שבה הלך ישו אל מותו, נהר הירדן, ומקומות נוספים שבהם עשה ישו ניסים לפי המסורת כמו הכנרת. מאמינים נוצרים שבאים לבקר בארץ ישראל מסיבות דתיות נקראים צליינים. הביבליה שמאל\|ממוזער\|200px\|תנ"ך גוטנברג, הוא ההדפסה הראשונה של תרגום התנ"ך ללטינית (הוולגטה) בקאנון הנוצרי יש שני חלקים: הברית הישנה (שכולל בתוכו את ספרי התנ"ך) הברית החדשה הברית הישנה של הנוצרים מקביל בעיקרו לספרי התנ"ך. אולם סדרם של הספרים שונה, וכן מספרם, ובכנסיות מסוימות (חוץ מהפרוטסטנטים) הוא כולל גם ספרים וחלקי ספרים שאינם בתנ"ך. הסיבה המרכזית לשינויים האלה – הסדר השונה, החלוקה השונה, והחומר הנוסף – היא העובדה שהמסורת הטקסטואלית בנצרות נובעת מתרגום השבעים במקום נוסח המסורה. סדרם של ספרי הברית הישנה בכל הכנסיות הנוצריות דומה לזה של תרגום השבעים, וגם הספרים וחלקי הספרים הנוספים – מקורם בו. הנצרות הפרוטסנטית הקפידה לכלול בביבליה רק את הספרים הנמצאים בתנ"ך העברי (Veritas Hebraica), ואולם את סדרם של הספרים וחלוקתם השאירה לפי תרגום השבעים. הברית החדשה כוללת 27 ספרים שנכתבו ביוונית קוינה בין השנים 45 ל-100 לספירה. השם "ברית החדשה" מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית האלוהית עם ישראל הוחלפה בברית חדשה שאותה בישר ישו לכל אומות העולם (supersessionism). מקור הביטוי בספר ירמיה (לא, ל-לב): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." סמלים נוצריים שמאל\|ממוזער\|200px\|קרוסיפיקס שמאל\|ממוזער\|200px\|"הדג" Ichthys , כתובת עתיקה מאפסוס בנצרות הסמלים תופסים מקום חשוב בחיי המאמין הנוצרי המסמלים את זהותו ודבקות באמונותו. צלב – הצלב הוא הסמל המזוהה ביותר עם הנצרות, והחל להופיע כבר במאה ה-3 בתור סמל נוצרי. הצלב יכול לבוא בתור קרוסיפיקס שעליו מונח ישו או לא דמותו. הצלב משמש כקמע של לנוצרים אשר עונדים על צווארם או מעל המיטות. נוצרים מאמינים, שאדם המעביר את הצלב שלו לאדם אחר מביא עליו את מזלו לטוב ולרע. בנוסף נוצרים חוגגים בחג הצלב שנקראה גם התרוממות הצלב המציין את הסמל כחלק מהגאולה האנושית. קרוסיפיקס (מלטינית cruci fixus – "קבוע על צלב") – צלב שעליו דמותו של ישו בתנוחת צליבה. הכי רו – כי רו, הנודע גם כצלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'. ישו הילד – הוא פולחן הנפוץ בעיקר בכנסייה הרומית קתולית ומציין את תקופת הילדות של ישו בתור "הילד הקדוש". בדרום אמריקה ובמקומות אחרים בעולם נוהגים לחגוג לכבוד ישו הילד פסטיבל נוסף לחגיגות על לידתו בחג המולד והתגלותו כאל בעת שנולד בחג ההתגלות המערבי. "הדג" – בתקופה בה הייתה הנצרות נרדפת על ידי השלטון הרומי, ניצלו הנוצרים את המילה דג ביוונית ΙΧΘΥΣ ichthus או Ichthys כראשי תיבות של Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr. כלומר ישוע המשיח בן אלוהים מושיע. וכך הפך הדג לסמל נוצרי. חיזוק לנוהג זה היה נס הדגים של ישו. הסקרמנטים הנוצריים שמאל\|ממוזער\|200px\|הסקרמנטים הנוצריים בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. על-פי הדוקטרינה הקתולית, העניק ישו את הסקרמנטים למאמינים מאחר שזוהי דרך מוחשית דרכה יוכלו לקבל את החסד. עד המאה ה-12 היו נהוגים סקרמנטים רבים ולא הייתה קיימת שיטה סדורה אחת. פטר לומברד, בן המאה ה-12, היה הראשון, אשר מנה שבעה סקרמנטים מרכזיים. במאה ה-13 קיבל תומאס אקווינס את רשימת הסקרמנטים של לומבארד ואלו אושרו בקונסיל של פירנצה במאה ה-15 ובקונסיל של טרנט במאה ה–16. המנהגים הסימבוליים שלא הוכנסו לרשימה זו נקראו ברבות הימים סקרמנטלים (Sacramental). למרות חשיבותה של רשימה זו, רק את הסקרמנטים של הטבילה וההודיה אפשר לשייך למעשים של ישו המוזכרים בברית החדשה. הכנסייה התמודדה עם בעיה זו בקובעה כי חמשת הסקרמנטים האחרים נובעים מאותם שניים ומרומזים באמונה. בכל שבעת הסקרמנטים טבועה סמליות, המתייחסת על הכנסייה, וכל אחד מהם מעניק את החסד בצורה האופיינית לו. שבעת הסקרמנטים שהפכו קאנוניים הם: טבילה, קונפירמציה, נישואין, אוכריסטיה (במהלך המיסה), וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה. החגים הנוצריים שמאל\|ממוזער\|200px\|קישוט עץ חג המולד – ממנהגי חג המולד ממוזער\|שמאל\|200px\|ביצי פסחא מקושטות – ממנהגי חג פסחא חג הפסחא – מציין את תחיית ישו לאחר צליבתו. חג המולד – מציין את הולדת ישו. חג העלייה לשמים (אסנסיון) – מציין את עלייתו של ישו השמיימה. חג ההתגלות – מציין את התגלות האלוהים בצורת אדם. חג הבשורה – מציין את הבשורה למרים. ההודעה שעל פי הנצרות הביא המלאך גבריאל למריה, ובה נמסר לה כי היא תלד בן, שאביו הוא האל. תשעה חודשים מאוחר יותר נולד ישו. חג שבועות (פנטקוסט – חמישים יום ביוונית (7 שבועות)) – מציין את צליחת רוח הקודש על השליחים (האפוסטולים). ישנם זרמים שיש בהם חגים עממיים נוספים, שההיבט הנוצרי בהם אינו מרכזי, והם שרידים מתרבויות קודמות, כמו ליל כל הקדושים וחג האהבה (יום ולנטינוס). חלק מהחגים אינם נחגגים על ידי זרמים מסוימים כמו חג הבשורה שאינו נחגג בכנסייה הארמנית. התאריכים שהם חלים יכולים להיות שונים בין הזרמים השונים כמו בין הקתולים והפרוטסטנטים שחוגגים את החגים באותו תאריך, לבין האורתודוקסים והארמנים שחוגגים את החגים בתאריכים אחרים. היררכיה ותפקידים בנצרות נזיר אב מנזר (ארכימנדריט) דיאקון כומר בישוף ארכיבישוף קרדינל (חשמן), מיטרופוליטן פטריארך אפיפיור ההשפעה התרבותית של הנצרות השפעת הנצרות על תרבות המערב נתנה את אותותיה לאורך ההיסטוריה. ההשפעה המאסיבית נעשתה משום שהכנסייה הייתה כמעט תמיד המקור היחיד של שירותים חברתיים בסיסיים, כמו חינוך ובריאות, הקמת אוניברסיטאות ועוד. בנוסף, ישנם היסטוריונים הטוענים כי הכנסייה השפיעה בצורה חיובית ומשמעותית על התפתחות המדע,Rodney Stark, For the Glory of God: How Monotheism Led to Reformations, Science, Witch-Hunts and the End of Slavery, 2003, Princeton University Press, , page 123 והכמרים שעסקו במדע, אשר מרביתם היו ישועים, הובילו את עולם המדע בשלל תחומים, ביניהם ניתן למנות את האסטרונומיה, הגנטיקה, המטאורולוגיה, הסייסמולוגיה, הפיזיקה, ועוד. חלק לא מבוטל מן הכמרים הללו הפכו ל'אבות' המחקר בתחומים אלו. כמה חוקרים קובעים שהנצרות תרמה לעליית המהפכה המדעית. הכנסייה עודדה את התפתחות הרפואה ואת שירותי הרווחה, היו לה השפעות בכלכלה; בתרבות ופילוסופיה; ספרות, שפות, בלשנות, מוזיקה, תיאטרון, ופוליטיקה, משפטים, חינוך, אנטומיה, אדריכלות, עודדה את מאמיניה לדאוג להיגיינה אישית, ובכל תחומי החיים. השפעת הנצרות לא מפסיק על התרבות המערבית, גם הנוצרים מילאו תפקיד בולט בפיתוח תכונות החלוצית של הציוויליזציה האסלאמית. ההשפעה התרבותית של הנצרות עצומה. פסטיבלים כמו חג הפסחא וחג המולד מסומנים כמו חגים אוניברסליים; הלוח הגרגוריאני שהונהג על ידי האפיפיור גרגוריוס ה-13, הוא הלוח שמשמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים", ובספירת הנוצרים השיטה לפיה נספרות שנים יחסית לשנת לידתו המשוערת של ישו. ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, יש 65 נוצרים מתחומים שונים. בנוסף, כ-65.4% מזוכי פרס נובל עד 2000 היו נוצרים. פלגים היסטוריים בנצרות הכנסייה הנוצרית התפלגה מספר פעמים על רקע חילוקי דעות. חלק מהפלגים או הסיעות לא שרדו וחלקם קיימים עד היום. היו פלגים שחזרו והתפלגו לפילוגי משנה. חלק מהפלגים הוכרזו כמינות ומאמינהם נרדפו על ידי הזרם המרכזי (האורתודוקסי), בנוסף היו זרמים גנוסטיים שרובם לא הוכרו כחלק מהנצרות ונרדפו בגלל השקפתם השונה וכן כתות של יהודים-נוצרים כמו האתינגאנים שלא השתלבו בזרם המרכזי של הנצרות ונשארו מחוץ לו, לכן לא הוגדרו כאלו שהתפצלו מהנצרות. הפילוגים המשמעותיים הראשונים היו הפילוג האריאני: האריאנים הוכרזו כמינים על ידי ועידת ניקיאה ב-325 אחרי מאבק בין אריוס, שטען שישו נברא בשלב כלשהו על ידי האל האב ואין שוויון ביניהם, לאתנסיוס שעמד על עקרון השילוש הקדוש ועל כך שהאל הבן שווה במהותו ונצחי יחד עם האב. הפילוג הנסטוריאני: הנסטוריאנים הוכרזו כמינים בוועידת אפסוס ב-431, נרדפו וחלקם, המאורגנים בכנסייה האשורית ובכנסייה הכלדית שרדו רק בזכות כך שחיו בשטחי איראן של ימינו, מקום בו לכנסייה האורתודוקסית לא הייתה דריסת רגל. המאבק היה בעיקר בין נסטוריוס לקירילוס על טבעו של ישו. נסטוריוס הדגיש את שלמותם ונבדלותם של שני טבעי ישו, האלוהי והאנושי, ושרק האחרון סבל ומת על הצלב. קירילוס דבק בכך ששניהם היו מותכים ללא הפרד. הפלגיאנים: גם הפלגיאנים, שהאמינו כי האדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, הוקעו בוועידת אפסוס כמינים ולא שרדו. הפילוג המונופיזיטי: הפילוג עם המונופיזיטים שחלקו על הדיופיזיטיות שנתקבלה בוועידת כלקדון ב-451. ראשם אויטיכס טען שלישו היה רק טבע אחד שהאנושי והאלוהי הותכו בתוכו, בעוד שהדיופיזיטים עמדו על כך ששני טבעיו נבדלים זה מזה ולא התאחדו. גרסה מתונה מאוד של המונופיזיטיות, שמצדדיה מכונים מיאפיזיטים, שלטת עד היום בכנסיות האוריינטליות, שסירבו לאשרר את מצע כלקדון. הייתה גם מינות הפשרה של המונותליטיזם, שניסתה לאחד בין שתי הגישות אך הוקעה אף היא לבסוף ב-681. פילוג מזרח-מערב: ב-1054 היה הפילוג הגדול בין הכנסייה המערבית (הקתולית) לבין הכנסייה המזרחית (האורתודוקסית) הרפורמציה: במאה ה-16 התרחש הפילוג בין הכנסייה הקתולית לפרוטסטנטית. במקביל לרפורמציה במערב היו כנסיות מזרחיות (הכנסיות האוניאטיות) שקיבלו על עצמן את חסות האפיפיור. זרמים היסטוריים אריאנים פלגיאנים מונופיזיטים מונותליטים מיאפיזיטים פלגים בנצרות כיום שמאל\|ממוזער\|250px\|מדינות העולם הנוצרי בסגול; מדינות בעלות מיעוט נוצרי בוורוד התפשטות הנצרות וגידול האוכלוסייה ב"עולם השלישי" יצרו מצב שבו רוב האוכלוסייה הנוצרית רחוקה ממרכזי הממסד הדתי. מרכזה של הכנסייה הרומית-קתולית, למשל, הוא ברומא, אף על-פי שרוב מאמיניה חיים בדרום אמריקה ובפיליפינים. בנוסף, אירופה עברה בשתי המאות האחרונות תהליך מואץ של חילון, ובמזרח התיכון הוקמו מדינות מוסלמיות (ארצות ערב, טורקיה) ומדינה יהודית (ישראל), כך שמרכזי הנצרות המסורתיים והגדולים נמצאים באזורים חילוניים (גם אם בעלי מסורת נוצרית) או באזורים שאינם נוצריים כלל. אלה הן סוגיות שנמצאות במוקד הדיונים על עתיד הנצרות. הנצרות המערבית נצרות מערבית-לטינית הכנסייה הרומית הקתולית (דרום אירופה ומרכזה, דרום אמריקה, מרכז אפריקה ומערבה, הפיליפינים, ארצות הברית, קנדה ועוד). נצרות פרוטסטנטית הכנסייה הפרוטסטנטית כוללת את הקבוצות הבאות: הכנסייה הפרוטסטנטית הלותרנית (צפון אירופה, סקנדינביה) הכנסייה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית (מרכז אירופה) הכנסייה הפרוטסטנטית האנגליקנית (הממלכה המאוחדת, צפון אמריקה, דרום אפריקה, אוקיאניה ועוד) הכנסייה הפרוטסטנטית האוונגליסטית (ארצות הברית בעיקר) הכנסייה הפרוטסטנטית הפנטקוסטלית (ארצות הברית, מערב אפריקה) הכנסייה הפרוטסטנטית הבפטיסטית (צפון אמריקה, רוסיה, אנגליה) נצרות מורמונית הכנסייה המורמונית (ארצות הברית) הנצרות המזרחית נצרות אורתודוקסית הכנסייה האורתודוקסית כוללת את: הכנסייה היוונית האורתודוקסית (יוון, קפריסין) הכנסייה הרומנית האורתודוקסית (רומניה, מולדובה, סרביה ואוקראינה וגם במערב אירופה וארצות הברית) הכנסייה הפרבוסלבית (רוסיה, אוקראינה, בולגריה, סרביה ועוד) הכנסייה הגאורגית (גאורגיה) נצרות אוריינטלית הכנסייה האוריינטלית כוללת את: הכנסייה הארמנית (ארמניה) הכנסייה הקופטית (מצרים, סודאן) הכנסייה הסורית (טורקיה, סוריה) הכנסייה האורתודוקסית האתיופית (אתיופיה, אריתריאה, נפרדה מן הכנסייה הקופטית ב-1959) נצרות קתולית מזרחית הכנסייה הקתולית המזרחית כוללת את: הכנסייה המרונית הכנסייה הסורית הקתולית הכנסייה הקתולית הארמנית הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית נוצרים בקהילות נוצריות (לפי מדינות) כ-246 מיליון כ-175 מיליון כ-107 מיליון כ-105 מיליון כ-86 מיליון כ-80 מיליון כ-67 מיליון כ-63 מיליון כ-58 מיליון כ-52 מיליון כ-47 מיליון כ-45 מיליון כ-44 מיליון כ-38 מיליון כ-35 מיליון כ-34 מיליון כ-34 מיליון כ-33 מיליון כ-33 מיליון כ-29 מיליון כ-28 מיליון כ-26 מיליון כ-25 מיליון כ-24 מיליון כ-19 מיליון כ-18 מיליון כ-17 מיליון כ-15 מיליון כ-15 מיליון כ-14 מיליון כ-13 מיליון כ-13 מיליון כ-13 מיליון כ-12 מיליון כ-12 מיליון כ-11 מיליון כ-10 מיליון כ-9 מיליון כ-9 מיליון כ-9 מיליון כ-8 מיליון כ-7 מיליון כ-7 מיליון כ-7 מיליון כ-7 מיליון כ-7 מיליון כ-6 מיליון כ-6 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-5 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-4 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-3 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כ-2 מיליון כמיליון כמיליון כמיליון כמיליון לפי יבשות: אמריקה (הדרומית והצפונית) כ-804 מיליון אירופה כ-565 מיליון אפריקה כ-517 מיליון אסיה כ-285 מיליון אוקיאניה כ-13 מיליון סה"כ: מיליארד ו-905 מיליון נוצרים במדינות אלו. בין הנצרות והיהדות הנצרות התפתחה מתוך היהדות כפי שהייתה במאה הראשונה לספירה. בדרשת ההר אמר ישו: "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַייֵּם". הנצרות ביקשה להתמקד באמונה במקום בקיום מצוות. תפיסות יסוד רבות שאלה הנצרות מן היהדות ובראשם הרעיון המשיחי. היא גם אימצה את התנ"ך כספר קדוש המכונה "הברית הישנה", והוסיפה לו את "הברית החדשה". עם זאת, הנצרות רדפה את היהודים במשך שנים ארוכות, במסעות הצלב, באינקוויזיציה ועוד. היא האשימה אותם ברצח האלוהים, בעיוורון ובסירוב מודע לקבל את התגשמות נבואות התנ"ך לכאורה; וטענה שהיהודים שלא קיבלו את ישו נכרתו מעם ישראל, שהכנסייה היא המשכו הבלעדי (תאולוגיית החילופין). בעידן המודרני פחתה האנטישמיות הנוצרית וישנם זרמים בנצרות התומכים במדינת ישראל וביהודים (ראה: ועידת הוותיקן השנייה). היהדות המסורתית דחתה את הנצרות בתוקף מיום היווסדה. בתקופת שמואל הקטן נוספה ברכה לתפילת העמידה כנגד המינים, המכוונת גם לנוצרים (ברכת המינים). בתלמוד מובאים דברים חריפים כנגד הנצרות (חלקם צונזרו על ידי הצנזורה). נאמר שכל לצון אסור מלבד התלוצצות על עבודה זרה ומינות (הנצרות). הנצרות מכונה בגמרא "מינות", שעליה נאמר במשלי: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" כלומר לא יוכלו לחזור בתשובה. הרמב"ם ופוסקים אחרים (יש שחלקו עליו) ראו בנצרות עבודה זרה (שהיא החמורה שבעבירות על פי היהדות). על פי המדרש מלכות רביעית זו מלכות אדום הרשעה (המזוהה במפרשים עם הנצרות), ש"אין לה חקר והיא משולה כנגד התהום". גלריית תמונות ראו גם ערבים-נוצרים נוצרים בארצות הברית לקריאה נוספת . . ז'ראר ואלֶה, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005. רבקה ניר (עורכת), הנצרות הקדומה – שלוש המאות הראשונות, רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008. פאו פיגרס, הרוח והכלה: מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, ירושלים: אקדמון, 2013. אריה קופסקי, סרג' רוזר, האמונה הנוצרית הקדומה: אתגרים, תמורות, פולמוסים, תל אביב: אדרא, 2018. קישורים חיצוניים מילון מונחים רשימת פרסומים על נצרות בעברית הערות שוליים * קטגוריה:דתות אברהמיות קטגוריה:דתות מונותאיסטיות קטגוריה:תרבות המערב	2024-10-16T10:35:03
אסטרונום	שמאל\|ממוזער\|250px\|גלילאו גליליי, נחשב כאבי האסטרונומיה המודרנית שמאל\|ממוזער\|250px\|אסטרונום סיני. איור משנת 1675 לערך. אסטרונום (נקרא בעבר גם: תוכןהערך .) הוא מדען החוקר את מיקומם ואת תכונותיהם של גרמי השמיים. כמו כן, הוא מודד את תנועתם של גרמי השמיים ואת תפוצתם ביקום. מקצוע האסטרונומיה נחשב למדע העתיק בעולם. ישנה חפיפה מסוימת בין עבודתם של אסטרונומים לעבודתם של אסטרופיזיקאים ומתקיים ביניהם שיתוף פעולה. במסגרת זו, מנסים האסטרונומים למצוא עדויות לתהליכי ההיווצרות וההתפתחות של גרמי השמיים, ושל היקום בכלל. היסטוריה יש עדויות ארכאולוגיות ברורות לאסטרונומים בתרבויות העתיקות ביותר, החל מתקופת הפריחה של שומר (כ-6,000 שנה לפני זמננו). האסטרונומים המצרים הקדמונים עסקו בתצפיות שסייעו לקבוע את לוח השנה. נמצאו גם כתבים אסטרונומיים מימיה האחרונים של ממלכת בבל, מן המאה השלישית או השנייה לפני הספירה. בעולם ההלניסטי, התפתח מקצוע האסטרונום. אסטרונומים צפו באירועים כגון ליקויי חמה ולבנה והפיקו לוחות שנה למיפוי כיפת השמיים ויצירת קטלוגים ותאוריות. כתבים המיוחסים לאסטרונום אוודוקסוס מקנידוס (Eudoxus of Cnidus), מן המאה הרביעית לפני הספירה, כוללים מודל גאוצנטרי. ברבע השני של המאה השנייה לפני הספירה ערך היפרכוס (Hipparchus) קטלוג שכלל כ-1,000 כוכבים, והצביע על אי-דיוקים במודלים האסטרונומיים של מערכת השמש שהיו מקובלים בתקופתו. במאה השנייה לספירה גיבש תלמי את המודל הגאוצנטרי, שמשל בכיפה עד לימי גלילאו. עם עליית האסלאם עלתה קרנם של האסטרונומים הערבים שהחלו בתקופה זו במחקר אסטרונומי רב, ועד היום מקובל לרוב הכוכבים שם ערבי. תקופת הרנסאנס הביאה עמה את האסטרונומים האיטלקים הגדולים, ואחריהם אסטרונומים נוספים באירופה. תגליותיהם של גלילאו גליליי וניקולאוס קופרניקוס, ויותר מכל – של יוהאנס קפלר פתחו את הצוהר לתאוריה החדשה של האסטרונומיה, התאוריה ההליוצנטרית שלפיה השמש היא במרכז היקום וכדור הארץ ושאר גרמי השמיים סובבים אותה. באותה תקופה הומצא גם הטלסקופ שעד ימינו הוא הכלי החשוב ביותר באסטרונומיה. בעזרת הטלסקופ התגלו כוכבים רבים בשמיים, כוכבי לכת חדשים ואף גלקסיות. במאה ה-19 החלו האסטרונומים בספקטרוסקופיה שאפשרה לגלות את הרכבם הכימי של הכוכבים. במאה ה-20 החלו האסטרונומים לחקור גם תחומים שאינם בתחום האור הנראה בספקטרום האלקטרומגנטי, כמו גלי רדיו וקרני X. אסטרונומים ידועים שם לאום תקופת חייו תחומי פעילות הישגיו ת'אבת אבן קורהערבי826–901 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי חקר נקודת השוויון, תורת המספרים ג'ון קואצ' אדמס (John Couch Adams)בריטי1819–1892 אסטרונום, מתמטיקאי חיזוי תנועות נפטון אבו ג'עפר מוחמד אל-ח'ואריזמיפרסי780? – 850? אסטרונום, מתמטיקאי, אסטרולוג, גאוגרף כתיבת ספר "אלגברה", המילה אלגוריתם היא שיבוב שמו, כתב ספר בגאוגרפיה, כתב ספר על אסטרונומיה שכלל חישובים שונים וטבלאות עם מידע אסטרונומי, ספר עם הנחיות לבניית ושימוש באצטרולב מארק אהרונסוןאמריקאי1950–1987 אסטרונום חקר קבוע האבל וכוכבי קרבון היינריך וילהלם אולברסגרמני1758–1840 אסטרונום, רופא, פיזיקאי גילוי אסטרואיד פאלאס, ווסטה, גילוי שביט 13P/Olbers יאן אורט (Jan Oort)הולנדי1900–1992 אסטרונום גילוי עננת אורט. יוהאן אנקה (Johann Franz Encke)גרמני1791–1865 אסטרונום גילוי שביט אנקה, חקר טבעות שבתאי, רווח אנקה אולוג בג (Ulugh Beg)פרסי1393–1449 אסטרונום, מתמטיקאי הקמת מצפה כוכבים, יצירת קטלוג כוכבים גדול רוברט אינססקוטי1861–1933 אסטרונום גילוי פרוקסימה קנטאורי, ומספר כוכבי זוג אנכסגורסיווני500–428 לפנה"ס אסטרונום, מתמטיקאי, גאוגרף, משורר מדידת ההיקף של כדור הארץ, חישוב מרחק עד השמש ארטוסתנסיווני276–194 לפנה"ס אסטרונום, פילוסוף חקר מבנה היקום אריאבהטההודי476–550 אסטרונום, מתמטיקאי חקר מערכת השמש, חקר פאי אריסטרכוס מסמוסיווני310–230 לפנה"ס אסטרונום, מתמטיקאי הצעת המודל ההליוצנטרי, חישוב מרחק עד השמש וולטר באדה (Walter Baade)גרמני, אמריקני1893–1960 אסטרונום חקר גלקסיית אנדרומדה, כוכב נייטרונים בראהמגופטההודי598–668 אסטרונום, מתמטיקאי הצעת אפס במתמטיקה, חישובים אסטרונומיים שונים טיכו ברההדני1546–1601 אסטרונום הקמת מצפה כוכבים וביצוע תצפיות רבות ג'ורדנו ברונואיטלקי1548–1600 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי הצגת תאוריה למבנה היקום אדוארד ברנרד אמריקאי1857–1923 אסטרונום גילוי כוכב ברנרד פרידריך בסלגרמני1784–1846 אסטרונום, מתמטיקאי פונקציית בסל, היסט קרל פרידריך גאוסגרמני1777–1855 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי תורת המספרים, חוק גאוס, דירוג מטריצות, אלימינציית גאוס-ג'ורדן, אלגוריתם גאוס-ניוטון, אלקטרומגנטיות הרמן גולדשמידט (Hermann Mayer Salomon Goldschmidt)יהודי-גרמני1802–1866 אסטרונום, צייר גילוי 14 אסטרואידים מרסלו גלייזרברזילאי1959 אסטרונום, פיזיקאי, אסטרופיזיקאי חוקר הפיזיקה ביקום המוקדם גלילאו גלילייאיטלקי1564–1642 אסטרונום, פילוסוף מחקרים בתחום קינמטיקה, המצאת טלסקופ חקר מערכת השמש דוד גנזיהודי1541–1613 אסטרונום, מתמטיקאי, היסטוריון, גאוגרף עבד במצפה כוכבים של טיכו ברהה, כתב ספר אסטרונומיה בעברית פרנק דרייקאמריקאי1930 אסטרונום, אסטרופיזיקאי נוסחת דרייק, פרויקט סט"י אדווין פאוול האבלאמריקאי1889–1953 אסטרונום חקר הגלקסיות נמצאות מחוץ לשביל החלב, ניסוח חוק האבל העוסק בהתפשטות היקום כריסטיאן הויגנסהולנדי1629–1695 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי שעון מטוטלת, עקרון הויגנס פרד הוילבריטי1915–2001 אסטרונום, סופר חקר מבנה היקום אסף הולאמריקאי1829–1907 אסטרונום גילוי פובוס ודימוס אדמונד הייליאנגלי1656–1742 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי, גאופיזיקאי, מטאורולוג תוספות למפות כוכבים, גילוי הקשר בין הלחץ האוויר וגובה על פני הים, חקר שביט היילי, חקר מרחק עד השמש, חקר מבנה כדור הארץ קיוצוגו היראיאמהיפני1874–1943 אסטרונום גילה שלאסטרואידים רבים מסלול דומה שלא יכול להיות תוצאה של מקריות ועל כן חילקם למשפחות אסטרואידים היפרכוסיווני190–120 לפנה"ס אסטרונום, מתמטיקאי, גאוגרף חקר תנועות הירח והשמש, פיתוח שיטה לחיזוי ליקוי חמה, פיתוח טבלאות טריגונומטריות, כתיבת קטלוג כוכבים ויליאם רואן המילטוןאירי1805–1865 אסטרונום, מתמטיקאי חוג הקווטרניונים, פיתוח המילטוניאן, מסלול המילטוני ג'ון הרשלאמריקאי1792–1871 אסטרונום, מתמטיקאי, כימאי הכנסת שימוש ביום יוליאני, נתן שמות ל-7 ירחי שבתאי ו-4 ירחי אורנוס, חקר הצילום ויליאם הרשלאנגלי1738–1822 אסטרונום, מלחין תרומה למכניקה אנליטית, גילוי קרינה תת-אדומה, אורנוס, חשבון דיפרנציאלי, תורת המספרים מקס וולףגרמני1863–1932 אסטרונום גילוי 248 אסטרואידים, מראשוני אסטרופוטוגרפים רוברט וילסוןאמריקאי1936 אסטרונום גילוי קרינת הרקע הקוסמית אברהם זכות יהודי-ספרדי1452–1515 אסטרונום, מתמטיקאי, אסטרולוג פרסום ספר לחישוב מיקום אוניות בים הפתוח, ספר עם מידע אסטרונומי שונה קלייד טומבואמריקאי1906–1997 אסטרונום גילוי פלוטו עומר ח'יאםפרסי1048–1131 אסטרונום, מתמטיקאי, פילוסוף, משורר ספרים במתמטיקה, חישוב אורך השנה, מפת כוכבים פרסיוול לוולאמריקאית1855–1916 אסטרונום, מתמטיקאי חקר המאדים, הקמת מצפה כוכבים באריזונה (לוול) אורבן לה-ורייהצרפתי1811–1877 אסטרונום, מתמטיקאי גילוי נפטון רפאל לוייהודי-גרמני1685–1779 אסטרונום פרסום ספרים באסטרונומיה הנרייטה ליוויטאמריקאית1868–1921 אסטרונום חקר ענני מגלן, חקר משתנה קפאידי ויליאם לאסל (William Lassell)בריטי1799–1880 אסטרונום גילוי טריטון, חיפריון, אריאל, אומבריאל פייר-סימון לפלסצרפתי1749–1827 אסטרונום, מתמטיקאי משוואת לפלס, התמרת לפלס, שיטת הריבועים הפחותים, אופרטור לפלס, חקר תנועות כוכבי לכת וכוכבים אוגוסט פרדיננד מביוסגרמני1790–1868 אסטרונום, מתמטיקאי גילוי טבעת מביוס, העתקת מביוס, פונקציית מביוס, נוסחת ההיפוך של מביוס שארל מסיהצרפתי1730–1817 אסטרונום פרסום קטלוג כוכבים, גופי מסיה ג'ון נפיירסקוטי1550–1617 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי המצאת לוגריתם, ניקודה עשרונית, עצמות נפייר חגי נצרישראלי1945 אסטרונום חקר קווזרים, חורים שחורים נילקנטה סומיאג'יהודי1444–1544 אסטרונום, מתמטיקאי חקר טורים, הצעת מודל מערכת השמש קרל סייגןאמריקאי-יהודי1934–1996 אסטרונום פרויקט סט"י, דיסקית פיוניר, סרטים פופולריים ג'ובאני סקיאפארלי (Giovanni Schiaparelli)איטלקי1835–1910 אסטרונום חקר מאדים אנדרס צלזיוסשוודי1701–1744 אסטרונום, פיזיקאי הצעת מעלות צלזיוס, השתתפות במשלחת לחישוב אורך מרידיאן, תצפיות של זוהר הקוטב ג'ובאני קאסיניאיטלקי-צרפתי1625–1712 אסטרונום, מתמטיקאי, אסטרולוג, מהנדס גילוי הכתם האדום הגדול בצדק, חקר טבעות שבתאי ניקולאוס קופרניקוספולני1473–1543 אסטרונום, מתמטיקאי, פיזיקאי יצירת המודל ההליוצנטרי יוהאנס קפלרגרמני1571–1630 אסטרונום, מתמטיקאי, אסטרולוג גילוי חוקי קפלר הנרי נוריס ראסלאמריקאי1877–1957 אסטרונום פיתוח דיאגרמת הרצשפרונג-ראסל יוג'ין שומייקר (Eugene Merle Shoemaker)אמריקאי1928–1997 אסטרונום מייסד חקר כוכבי הלכת, גילוי שביט שומייקר-לוי 9 פרידריך פון שטרובהגרמני-רוסי1793–1864 אסטרונום חקר כוכבים כפולים, ייזום הקשת הגאודזית של שטרובה ליו שיןסיני?–23 אסטרונום, היסטוריון קטלוג כוכבים, חישוב משך שנה ליימן שפיצראמריקאי1914–1997 אסטרונום, פיזיקאי חקר פלזמה חיזוי טלסקופ חללי תלמי (פטולמאוס קלאודיוס)יווני83–161 אסטרונום, מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרולוג ספר "אלמגסט", שכלל מידע אסטרונומי רב כולל קטלוג כוכבים וחישובים שונים, ספר "גאוגרפיה", שריכז כל המידע של העולם העתיק, ספר Tetrabiblos המרכז מידע אסטרולוגי קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מקצועות המדע והטכנולוגיה	2024-07-19T18:41:54
דנמרק	דֶנְמַרְק (בדנית: Danmark, הגייה: ; שם ארכאי: דֶנְיָה) היא מדינה בצפון אירופה, הקטנה והדרומית שבין המדינות הנורדיות. היא משתייכת באופן מסורתי למדינות סקנדינביה, אם כי אינה שוכנת על חצי האי סקנדינביה. המדינה, שמצויה ברובה על חצי האי יוטלנד, גובלת בים הבלטי בצידה הצפון-מזרחי, בים הצפוני בצידה הצפון-מערבי, בגרמניה בדרומה ובקנדה באי הנס. האיים גרינלנד ואיי פארו משתייכים לדנמרק כחלק מממלכת דנמרק; הם נמצאים תחת חסות הכתר הדני אולם נהנים משלטון אוטונומי. דנמרק היא המונרכיה האירופית העתיקה ביותר שמתקיימת ברציפות עד היום. כיום מוגדרת שיטת הממשל בה כמלוכה חוקתית. היא חברה באיחוד האירופי מאז 1973 (גרינלנד ואיי פארו אינן חברות באיחוד), וכן היא חברה מייסדת של המועצה הנורדית וברית נאט"ו. במשך מאות שנים הסתמכה כלכלתה של דנמרק על חקלאות, דיג וימאות משום שאין בה משאבי טבע חשובים, אולם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היא חוותה תקופה אינטנסיבית של תיעוש ועיור, שתרמה בהמשך להפיכתה למדינת רווחה בשנות השלושים. במלחמת העולם השנייה הייתה המדינה תחת כיבוש גרמניה הנאצית. בשנת 1949 הייתה לאחת החברות המייסדות של נאט"ו. בשנת 2017 דורגה דנמרק במקום השני בין האומות המאושרות ביותר בעולם לפי מדדי בריאות, רווחה וחינוך. היסטוריה היסטוריה מוקדמת שטחה של דנמרק יושב לראשונה לפני יותר מ-100,000 שנה, אך ככל הנראה תושביו הראשונים נאלצו לעזוב את האזור בעידן הקרח, והתושבים הקבועים הראשונים הגיעו לאזור כ-15,000 שנה לפני זמננו. בדנמרק תילי קבורה רבים מעידן הברונזה הנורדי (1800–600 לפני הספירה), ובתלים אלו נמצאו שפע של ממצאים ארכאולוגיים. במהלך עידן הברזל הפרה-רומאי (500 לפני הספירה עד 1 לספירה) התקרר האקלים בדנמרק ונעשה רטוב יותר, תהליך שהקשה על החקלאות באזור וגרם לכך שחברות רבות היגרו דרומה, לאזור גרמניה. האימפריה הרומית, שהגיעה כמעט עד לאזור דנמרק של היום, שמרה על קשרי מסחר עם השבטים המקומיים באזור, שבאותה התקופה הושפעו רבות מהתרבות הקלטית. היסטוריונים רבים מאמינים כי לפני הגעת אבותיהם של הדנים המודרניים מהאיים שממזרח לדנמרק, רוב האזור היה מיושב על ידי היוטים, שהיגרו מאוחר יותר לאיים הבריטיים יחד עם הסקסונים והאנגלים ויצרו יחדיו את העם האנגלו-סקסי. המקור המדויק של האומה הדנית המאוחדת אינו ידוע, אולם האזכור הכתוב הראשון של העם הדני נכתב בשנת 551 בספר "גטיקה" של ההיסטוריון יורדנס. התקופה הוויקינגית בתחילת המאה ה-8, התפשטה האימפריה הפרנקית של קרל הגדול צפונה עד לגבול הדרומי של העם הדני. הדנים היו מודעים לטבח שבוצע בפגנים בגרמניה, ואיום זה גרם להם להתאחד עם עמים סקנדינבים נוספים. החל מתקופה זו ובמשך מאות שנים נקראו הדנים, יחד עם הנורווגים והגיטים, בשם ויקינגים, ושלטו על הימים והחופים של אירופה. הוויקינגים הדנים היו פעילים בעיקר באיים הבריטים ובמערב אירופה, כבשו חלקים מאנגליה, אירלנד, צרפת (ייסדו את נורמנדי) ועוד. דנמרק אוחדה לממלכה בשנת 980 לערך על ידי האראלד כחול-השן (Harald Blåtand) שהיה למלך הנוצרי הראשון של דנמרק, לאחר שמיסיונר גרמני שכנע אותו להתנצר. דת חדשה זו, שהחליפה את הדת הנורדית העתיקה , הייתה מועילה ביותר מבחינת המלך החדש: היא הביאה עימה תמיכה מהאימפריה הרומית הקדושה, ואפשרה למלך להיפטר מכל מתנגדיו שלא הסכימו לוותר על דתם הנורדית. ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ב-1389 אוחדו שוודיה, נורווגיה ודנמרק תחת מלך אחד, איחוד זה נודע כאיחוד קאלמאר (Kalmar), והיה איחוד אישי ולא איחוד פוליטי. במהלך המאה ה-15 התנגדה שוודיה לניסיונות לרכז את השלטון תחת מלך דני, התנגדות שהגיעה אף לכדי מרד חמוש. בסופו של דבר פרשה שוודיה מהאיחוד ב-1521. ב-1658 איבדה דנמרק את חבל סקניה (Skåne) שבדרום שוודיה לשוודיה. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות ניסתה דנמרק לשמור על נייטרליות, אך נקלעה למלחמה נגד בריטניה, שבמהלכה פשט הצי הבריטי פעמיים על קופנהגן. כתוצאה מהמלחמה הגיע האיחוד הדני-נורווגי לסף פשיטת רגל ב-1813, ופורק בשנת 1814 כשנורווגיה נכנסה לאיחוד חדש עם שוודיה (עד 1905). היסטוריה מודרנית שמאל\|ממוזער\|250px\|קרב קופנהגן, 1801 התנועה הדנית הליברלית הלאומית החלה לצבור מומנטום במהלך שנות השלושים של המאה ה-19. לאחר התקופה המהפכנית באירופה של שנת 1848, הידועה כ"אביב העמים", הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית ב-5 ביוני 1849. ב-1864 נחלה דנמרק תבוסה מידי צבאות פרוסיה והאימפריה האוסטרית במלחמת שלזוויג השנייה. כתוצאה מתבוסתה איבדה את מחוז שלזוויג שבדרומה לפרוסיה. מפלה זו הותירה רשמים עמוקים על הזהות הדנית הלאומית. בהשראת הכומר ניקולאי גרונטוויג וממשיך דרכו קריסטן קולד קמה בדניה לאחר המלחמה תנועת בתי החינוך העממיים להשכלת מבוגרים, תחת הסיסמה "נרכוש בפנים את אשר הפסדנו בחוץ"; תנועה זו מילאה תפקיד חשוב בתהליך הדמוקרטיזציה של העם הדני. לאחר מלחמה זו אימצה דנמרק מדיניות של נייטרליות, בעקבותיה נשארה נייטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שהכריזה על עצמה נייטרלית, ב-9 באפריל 1940 פלשו לדנמרק כוחות גרמניה הנאצית (במבצע וסריבונג - Weserübung),. דנמרק נותרה תחת הכיבוש הנאצי במהלך כל מלחמת העולם השנייה. על אף שהמשטר הנאצי בדנמרק היה נוקשה פחות מאשר במדינות אחרות, פעלה נגדו תנועת מחתרת, והיא הצליחה להבריח את רובם המכריע של יהודי המדינה לשוודיה הנייטרלית. דנמרק היא המדינה היחידה באירופה שלא הסכימה להסגיר יהודים לידי הנאצים. ב-4 באפריל 1949 הצטרפה דנמרק לנאט"ו וב-1973 הצטרפה לשוק האירופי המשותף (שיותר מאוחר הפך לאיחוד האירופי). יחסי דנמרק–ישראל בין מדינת ישראל ודנמרק מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949. כמו כן, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה נרחב בנושאים שונים, בין היתר בתחומי תיירות ומסחר. לישראל יש שגרירות רשמית בקופנהגן, ולדנמרק יש שגרירות רשמית בתל אביב. פוליטיקה ממוזער\|לואיזה אוגוסטה, נסיכת דנמרק, ציור משנת 1787 ב-1849 הפכה דנמרק למונרכיה חוקתית כשהיא מאמצת חוקה חדשה. מהמלך נלקחו כל תפקידיו הביצועיים והועברו לידי הממשלה, כך שהמלך נותר בעל תואר סמלי בלבד כ"ראשון בין שווים" על פי הגדרת החוקה הדנית. סמכויות החקיקה חולקו בין הממשלה לבין הפרלמנט הדני, הפולקטינג, אשר מונה 179 חברים. מערכת המשפט הדנית מהווה זרוע שלטונית נפרדת מהזרוע המחוקקת והמבצעת. בחירות לפרלמנט נערכות כל 4 שנים, אולם בסמכותו של ראש הממשלה להכריז על בחירות מוקדמות. אם עוברת בפרלמנט הצעת אי-אמון כנגד ראש הממשלה, על כל הממשלה להתפטר. צבא וביטחון האחריות להגנתה של דנמרק מוטלת על כוחות ההגנה של דנמרק, גוף צבאי בעל ארבע זרועות הכפוף למשרד ההגנה בממשלת דנמרק. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 24,200 אנשים בשירות קבע, 12,000 אנשי מילואים. וכ-51,000 איש במשמר המולדת. זרועות כוחות ההגנה הן: הצבא המלכותי הדני הצי המלכותי הדני חיל האוויר המלכותי הדני משמר המולדת הדני (כוח מתנדבים המבוסס ברובו על משרתי מילואים שתפקידו העיקרי הוא ההגנה על שטחי דנמרק). כלכלה ממוזער\|רוכבי אופניים בשעת העומס בקופנהגן. אופניים הם אמצעי תחבורה חשוב בדנמרק, הודות למדיניות ממשלתית ועירונית המעודדת את השימוש בהם. השוק הכלכלי בדנמרק נחשב מתקדם מאוד ומשלב חקלאות מתקדמת, תעשייה מסורתית בהיקף נמוך, מערכת רווחה ממשלתית ענפה, מטבע יציב, תלות גבוהה בסחר חוץ וסקטור ציבורי גדול יחסית למדינות אירופה בגודל של כ-33% מהכלכלה. עיקר הייצוא של דנמרק הוא מזון, מכונות, תרופות ואנרגיה והוא מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי ובעיקר שוודיה, גרמניה והממלכה המאוחדת. ממדינות אלו מתבצע גם עיקר הייבוא, ועיקרו מכונות וחומרי גלם שונים לתעשייה. כלכלתה של דנמרק נחשבת סוציאל-דמוקרטית. היא מבוססת על מדיניות ה-Flexicurity, המושתתת על מיסים גבוהים, מדינת רווחה מפותחת ואיגודים מקצועיים חזקים. העובדים בדנמרק מאוגדים מאוד, 75% מכלל העובדים במשק הדני חברים בקונפדרציית איגודי המסחר הדנית, המהווה ארגון-גג לארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים בדנמרק. לאיגודי העובדים השפעה יום-יומית על חיי העובדים וניהול מקום עבודתם. המסורת העסקית הדנית כוללת שיתוף מקיף של האיגודים בניהול, וברוב החברות יש נציגות לעובדים במועצת המנהלים, כל זאת כאשר הממשלה דואגת לתת כוח לאיגודי העובדים ולגבות אותם, אם כי לא להתערב בקביעת שכר מינימום שנקבע בהסכם בין האיגודים למעסיקים. ראש הממשלה לארס לוקה רסמוסן תיאר את המודל הנורדי שלפיו בנויה הכלכלה הדנית כך: "דנמרק רחוקה מכלכלה סוציאליסטית מתוכננת, דנמרק היא כלכלת שוק ... המודל הנורדי הוא מדינת רווחה מורחבת, המספקת רמה גבוהה של ביטחון לאזרחיה, אך הוא גם כלכלת שוק מצליחה". בשנת 1972 דנמרק חתמה על אמנת ההצטרפות לאיחוד האירופאי. השכר הממוצע לעובד ייצור בשנת 2004 היה 300,000 קרונות דניות לשנה (40,000 אירו). שוויוניות התחלקות ההכנסות בדנמרק היא מהגבוהות בעולם, 0.22 על פי מדד גיני. בכל חברה בע"מ שבה יותר מ-50 עובדים, שליש מהדירקטוריון מורכב מנציגי האיגוד המקצועי. בעלי ההון הגדולים ביותר במגזר הלא הממשלתי הדני הם קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים. למרות חברותה באיחוד האירופי וחלקה הפעיל בכלכלת הארגון, דנמרק בחרה בעקבות משאל עם בספטמבר 2000 שלא לעבור למטבע האירו ולהישאר עם מטבע הכתר הדני. עם זאת הוחלט להצמיד את מטבע הכתר הדני לאירו ברצועת ניוד צרה. בסוגיות שימור וניצול אנרגיה דנמרק היא מהמתקדמות בארצות העולם. ב-2015, 29% מהאנרגיה שצורכת הממלכה סופקה באמצעות מקורות אנרגיה מתחדשים, בעיקר טורבינות רוח, בחוות גדולות שהוקמו בחלקן בים. נכון לשנת 2024, דנמרק נחשבת למדינה השנייה בדירוג המדינות המאושרות ביותר בעולם. בדו"ח האושר העולמי, שמשקף את התקופה שבין 2021 ל-2023 ופורסם במרץ 2024 מדורגת דנמרק במקום השני הרשימה. בקרב צעירים בני 30 ומטה, מדורגת דנמרק במקום החמישי בעולם. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|200px\|מפת דנמרק בספר "קוסמוגרפיה" של סבסטיאן מינסטר, 1600 200px\|ממוזער\|שמאל\|חוף בסקיין שטחה של דנמרק, לא כולל גרינלנד, הוא 43,094 קמ"ר, והיא בין המדינות הקטנות בשטחן באירופה. חלקה היבשתי של דנמרק שוכן בצפונו של חצי האי יוטלנד (בדנית: Jylland, "יילאן") וגובל בגרמניה. בנוסף אליו, מרכיבים את הממלכה 405 איים, כשמתוכם רק 82 מיושבים; הגדולים שבהם הם שלן (Sjealand), בו נמצאת הבירה קופנהגן, ופין (Fyn). האי בורנהולם ממוקם מזרחית לדנמרק, בים הבלטי. רוב האיים מחוברים באמצעות גשרים, כשהבולט ביניהם הוא גשר ארסונד המגשר בין האי שלן לשוודיה. הארץ היא ברובה המוחלט מישורית. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת ביוטלנד והיא "מוליהוי", שגובהו 171 מטרים מעל פני הים. האקלים בדנמרק הוא ימי ממוזג, בהשפעת הקרבה לים וקו הרוחב הצפוני. טמפ' המקסימום הממוצעת בינואר היא 1.5 מעלות מעל האפס, ובאוגוסט – 17.2 מעלות. המדינה משופעת במשקעים. בשנה ממוצעת יורדים 765 מ"מ של משקעים במשך 179 ימי גשם ושלג, הפזורים לאורך כל חודשי שנה, ובמיוחד בסתיו. בגלל מיקומה של דנמרק במפגש בין אזורי אקלים שונים, שכיחים בה שינויים קיצוניים יחסית במזג האוויר בתוך זמן קצר במהלך אותו יום, ובפרט מועדים לכך חודשי הסתיו. מבחינה אדמיניסטרטיבית מחולקת דנמרק ל-5 מחוזות. כל מחוז מחולק למספר נפות. יחד עם גינאה המשוונית ואיחוד האמירויות, דנמרק היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי. דמוגרפיה נכון ל-2017: דנמרק מונה כ-5,748,769 תושבים. כ-89.51% מתושבי דנמרק הם דנים (4,999,171 תושבים), המהגרים מהווים כ-10.49% (585,587 תושבים), מהגרים עם רקע מערבי 201,328, מהגרים בלי רקע מערבי 384,259. דנית היא השפה הנפוצה ביותר בדנמרק, אולם קבוצות קטנות בגבול גרמניה דוברות גרמנית. הרכב הגילאים בדנמרק: בני 0–14: 17.69%, בני 15–64: 64.97%, בני 65 ומעלה 17.34%. קצב גידול האוכלוסייה עומד על 0.36%. על פי דו"ח האושר העולמי השנתי שפורסם בסוף מרץ 2024, דנמרק ממוקמת במקום השני במדד האושר בקרב האוכלוסייה הכללית, ובמקום החמישי בקרב צעירים מתחת לגיל 30. דת נכון ל-2018: 62.9% מהדנים חברים בכנסיית המדינה, הכנסייה האוונגלית-לותרנית של דנמרק, 10% הם נוצרים אחרים (קתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים). 1.1% בודהיסטים, 0.8% מוסלמים ו-0.5% יהודים. נטולי ההשתייכות הדתית התחלקו בין 13.8% אגנוסטיקנים ו-9.3% אתאיסטים. ילודה ופריון שנה לידות חי דנים אחר 2011 58,998 49,214 9,784 2010 63,411 53,333 10,078 2009 62,818 53,264 9,554 2008 65,038 55,794 9,244 שנה פריון כללי מהגרת ממוצא מערבי מהגרת ממוצא מזרחי נולדה בדנמרק ממוצא מערבי נולדה בדנמרק ממוצא מזרחי אישה דנית 2011 1.756 1.478 1.814 1.492 1.703 1.788 2010 1.875 1.562 1.942 1.830 1.901 1.904 2009 1.842 1.617 1.888 1.690 1.807 1.864 2008 1.892 1.580 1.981 1.547 2.037 1.912 2007 1.844 1.609 1.974 1.562 1.859 1.852 2006 1.847 1.655 2.036 1.487 2.046 1.847 2005 1.797 1.612 2.130 1.649 1.607 1.780 2004 1.775 1.545 2.293 1.448 1.749 1.741 2003 1.759 1.566 2.514 1.401 2.171 1.705 2002 1.756 1.502 2.750 1.548 1.705 1.690 2001 1.774 1.552 2.955 1.440 1.528 1.699 2000 1.797 1.561 3.110 1.559 1.649 1.720 1999 1.757 1.607 3.032 1.504 1.360 1.686 1998 1.743 1.543 3.047 1.601 1.739 1.676 מיעוטים לפי ארץ מוצא מדינה 2011 2012 אזרחות דנית טורקיה 60,031 60,390 30,884 פולין 29,864 31,720 6,968 גרמניה 31,263 31,475 9,357 עיראק 29,662 29,884 14,716 לבנון 24,089 24,279 20,474 בוסניה והרצגובינה 22,338 22,345 11,262 פקיסטן 21,152 21,642 11,432 סומליה 16,943 17,112 8,998 נורווגיה 16,141 16,320 3,449 איראן 15,656 הגירה המהגרים מהווים כ-10.49% מאוכלוסיית דנמרק, מהגרים עם רקע מערבי כ-3.60%, בלי רקע מערבי כ-6.89%. כדי לעצור את זרם המהגרים והפליטים הלא חוקיים לתוך המדינה החליטה ממשלת דנמרק להציב פקחים ומצלמות וידאו בגבולות עם גרמניה ועם שוודיה, דבר שהכעיס את ראשי האיחוד האירופאי ואיים על חזון אירופה ללא גבולות. דנמרק נחשבת כיום למדינה האירופאית עם חוקי ההגירה הנוקשים ביותר. יהדות דנמרק שמאל\|ממוזער\|250px\|סירה ששימשה להברחת יהודים מדנמרק לשוודיה, בשואה (התמונה מתוך מוזיאון יד ושם). ראשוני היהודים הגיעו לדנמרק בראשית המאה ה-17 וקיבלו זכויות מיוחדות כסוחרים, בנקאים וספקי צבא. הקהילה היהודית הגדולה ביותר התגוררה בבירה קופנהגן. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה דנמרק בידי הגרמנים. תחילה לא פגעו הנאצים ביהודים בשל התנגדות הממשלה הדנית שנותרה בשלטון. כשהנאצים עמדו לאסור את היהודים כדי לשלוח אותם למחנות השמדה, הודלף הדבר למחתרת הדנית, והיא ארגנה פעילות הצלה המונית. כ-7,500 יהודים הועברו במחתרת, באמצעות סירות דיג דרך הים, לשוודיה הנייטרלית, בפחות משלושה שבועות. כ-300 יהודים נתפסו בידי הנאצים ונשלחו למחנה טרזין, ובו נרצחו 17 (יש מחלוקת על המספר המדויק). על מבצע ההצלה העניק יד ושם לעם הדני את תואר חסידי אומות העולם. (ראו ערך ראשי – הצלת יהודי דנמרק). כיום חיה בדנמרק קהילה המונה כ-7,500 יהודים. תרבות ושפה השפה הדנית שייכת למשפחת השפות הגרמאניות, והיא קרובה לשאר לשונות סקנדינביה. מבין הסופרים הדניים מפורסם ביותר סופר-הילדים הנודע האנס כריסטיאן אנדרסן. יאקוב קנוסן היה מועמד לקבלת פרס נובל לספרות בשנת 1916. קרל גילרופ והנריק פונטופידן זכו בפרס נובל לספרות בשנת 1917 ויוהנס וילהלם ינסן בשנת 1944. שמאל\|ממוזער\|250px\|טירת קרונבורג (בדנית: Kronborg slottet) שוכנת לחופי מצר ארסונד (Øresund) בעיר אלסינור (בדנית: Helsingør; באנגלית: Elsinore) שבצפון-מזרחו של האי שלן בדנמרק. הטירה הוקמה במיקום אסטרטגי סמוך לנקודה הצרה ביותר במצר ארסונד, שרוחבו מגיע בה ל-4 ק"מ בלבד. הטירה הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000 בתחום הציור התפרסם במחצית השנייה של המאה ה-19, קרל בלוך, ידידו של אנדרסן, שעבודותיו נערצות עד היום על ידי הכנסייה המורמונית. קישורים חיצוניים פרטי עיתונות היסטוריים על דנמרק באתר עיתונות יהודית היסטורית ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:סקנדינביה קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:חברות המועצה הנורדית קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות דנית	2024-10-15T19:37:32
פרג	ממוזער\|200px\|שדה אדום של פרחי פרג אגסני שמאל\|ממוזער\|200px\|שדה של פרחי פרג, שגדלו באופן טבעי ליד קיבוץ עין השופט ממוזער\|200px\|פרג אגסני שמאל\|ממוזער\|200px\|פרגים שגדלו טבעית בהרי שומרון. ניתן לראות מימין ניצן שעדיין סגור שמאל\|ממוזער\|250px\|שדה פרגים ליד תל נגילה פֶּרֶג או פָּרָג (שם מדעי: Papaver) הוא סוג צמח ממשפחת הפרגיים. הסוג מונה כ-120 מינים, רובם חד-שנתיים עם מיעוט של דו שנתיים ורב-שנתיים. הפרגים מעדיפים אקלים ממוזג וחמים, מלבד קבוצת מינים אחת (Section Meconella) שמיניה הסתגלו היטב לתנאי קרה. מאפיינים הפרגים בעלי גבעול דק וגמיש, המכיל שרף דביק ולרוב זיפי במקצת. גובה הצמח יכול להגיע עד כמטר (פרג סיני), אך רוב המינים הנפוצים נמוכים מגובה זה. העלים לרוב גזורים, רחבים ומקומטים, גונם ירוק אפרפר. הפרחים מופיעים בגווני אדום, כתום, סגול, ורוד או לבן, תלוי במין ובגורמים נוספים. כאשר הפרח מבשיל והניצן סגור, הפרג מרכין את גבעולו ומזקיפו שוב רק לקראת בקיעת עלי הכותרת. למרבית מיני הפרג 4 עלי כותרת בעלי גודל דומה, הסדורים בשני זוגות ניצבים. למינים ספורים 5 או 6 עלי כותרת, היוצרים גביע עגול. עלי הכותרת רחבים ובעלי ברק. האבקנים סדורים במספר מערבולות סביב עמוד עלי מוגבה במרכז הפרח. פרי הפרג הוא הלקט יבש, עגול בעל כתר, שהוא שארית לצלקת. ההלקט מכיל כמות גדולה של זרעים יבשים. בעודו בוסר, הוא מכיל שרף, שמצוי בשאר שלבי הגדילה בגבעולו של הפרג. הזרעים יכולים להיות רדומים במשך שנים, ולפרוח בבת אחת כאשר הקרקע סביבתם מופרעת. במדינות חבר העמים הבריטי קיימת מסורת שהתפתחה לאחר מלחמת העולם הראשונה בה עונדים בימי הזיכרון של חודש נובמבר פרחי פרג (ה-Poppy) מנייר או פלסטיק על דש הבגד. מנהג זה הוא מחווה לפרחי הפרג הצומחים בשדות הקטל של פלנדריה, בה מסמלים הפרחים האדומים את דמם של החיילים הבריטיים שנפלו במקומות אלו. בישראל הפרח המסמל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא דם המכבים האדום. שם הפרח בעברית ניתן לבטא את השם "פֶּרֶג" או "פָּרָג". הפרג נזכר במשנה כצמח מזון: "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין" (שביעית ב ז). מינים שימושים לרפואה מהפרג התרבותי מפיקים את הסמים אופיום, מורפין והרואין, ותרופות נגזרות. שימושים למאכל ממוזער\|עוגת פרג זרעי הפרג משמשים למילוי, תיבול וקישוט מאפים. בארץ ישראל בארץ ישראל נפוצים מספר מיני פרג בשדות, מצפון הארץ ועד מרכזה. כיום ידועים 9 מינים הצומחים בר: פרג סיני, פרג זיפני, פרג מוארך, פרג הכרמל, פרג אגסני, פרג האופיום, פרג סורי, פרג סמור ופרג נחות. הצמח אינו מוגן. הוא פורח מחודש מרץ ועד יוני. הפרג צומח בכל רחבי ארץ ישראל, מהחרמון ועד לדרום. קל לזהות את הפרגים על פי הכתמים השחורים בבסיס עלי הכותרת. לפרג גבעול שעיר וזיפי, וריחו לא נעים. הפרח מואבק על ידי חיפושיות ממשפחת הפרחיתיים (Glaphyridae), שלהן יכולת נדירה בקרב החרקים לזהות צבע אדום. גלריה קישורים חיצוניים על זיהוי הפרג "שדות אסורים" - על הפרג והאופיום מאז ימי קדם, תערוכה במוזיאון ארץ ישראל הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:פרגיים קטגוריה:תבלינים	2024-08-17T11:55:25
פראג	250px\|ממוזער\|מבט על פראג ממגדל הקלמנטיום, מושב הספרייה הלאומית הצ'כית פראג (בצ'כית: , ) היא בירת צ'כיה והעיר הגדולה ביותר בה. פראג מהווה את המרכז הכלכלי, התרבותי והתעשייתי של צ'כיה. היא ממוקמת על הנהר ולטאבה (Vltava), ואוכלוסייה מונה כ־1.2 מיליון תושבים. שטח המטרופולין של פראג 6,977 קמ"ר. בין כינוייה של פראג: "העיר בעלת מאות הצריחים המחודדים", "העיר הזהובה", "אם כל הערים" ו"הלב של אירופה". ממוזער\|250px\|וישהראד ממוזער\|250px\|קתדרלת ויטוס הקדוש הממוקמת בתוך מצודת פראג שמאל\|ממוזער\|250px\|כיכר ואצלב (ואצלבסקה נאמסטי בצ'כית) במרכז פראג היסטוריה האזור שבו ממוקמת פראג היה מיושב עוד בתקופה הפלאוליתית. בערך בשנת 200 לפני הספירה הקלטים הקימו שם יישוב בשם Závist אך הוא לא האריך ימים ואת מקומו תפסו שבטים גרמאניים. הסלאבים כבשו את האזור ושלטו בו החל מהמאה הרביעית לספירה. על פי האגדה, העיר פראג נוסדה בידי הנסיכה ליבושה (Libuše) ובעלה פז'מיסל (Přemysl), מייסדי שושלת פז'מיסל, במחצית השנייה של המאה התשיעית כטירה על גבעה החולשת על הגדה המזרחית של נהר הוולטאבה. טירה זו ידועה כווישהראד (Vyšehrad "טירה גבוהה") כדי להבחין בינה לבין הטירה שהוקמה מאוחר יותר בצד האחר, הנקראת מצודת פראג או בפשטות "המצודה" (ברובע Hradčany). במהרה הפכה למקום מושבם של מלכי בוהמיה, חלק מאלו שמאוחר יותר שלטו גם כקיסרים של האימפריה הרומית הקדושה. העיר הפכה לצומת מסחר מרכזי הודות ליהודים הרבים שהתיישבו בה. יועצו של הוזיר מקורדובה, אברהם בן יעקב, מזכיר את פראג בתעודה משנת 965 לספירה. ב-973 הייתה העיר לבישופות. המלך ולדיסלב השני בנה את הגשר הראשון על הוולטאבה, גשר יהודית, בשנת 1170. גשר זה התמוטט ב-1342. מאוחר יותר נבנה גשר קארל (קארלוּב מוֹסט) על חורבותיו. ב-1257, תחת שלטון אוטוקאר השני, מלך בוהמיה, נבנה בפראג הרובע Malá Strana ("הצד הקטן") ליד רובע המצודה Hradčany שנועד עבור מקורבי השלטון האצילים הגרמנים שקיבלו שם אוטונומיה (ראו חקיקת מגדבורג). הרובע החדש נבנה על הגדה המרוחקת מהעיר העתיקה (רובע Staré Město), שהייתה מוגנת באותה תקופה בחומות וביצורים. העיר שגשגה במשך המאה ה-14 תחת שלטונו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שציווה על הקמת העיר החדשה, גשר קארל, קתדרלת ויטוס הקדוש (הקתדרלה הגותית העתיקה ביותר במרכז אירופה), בית הכנסת מייזל ואוניברסיטת קארל בפראג שאף נקראה על שמו, האוניברסיטה העתיקה ביותר במרכז אירופה מצפון לאלפים. פראג הייתה באותה עת העיר השלישית בגודלה ביבשת אירופה. בשנת 1415, תחת שלטונו של וצלאב הרביעי, מלך בוהמיה (1378-1419), הועלה על המוקד תאולוג ומרצה באוניברסיטה בשם יאן הוס, באשמת הטפה לרפורמציה בכנסייה. בעקבות אירוע זה ודומים לו, התמרדו האזרחים והשליכו את קונסולי העיר מחלון בניין העירייה. אירוע זה ידוע בשם "ההשלכה הראשונה מהחלון" (באנגלית defenestration). מותו של הוס הצית את ההפיכה ההוסיטית, שגברה ב-1420 אז הצטרפו למרד איכרים תחת הנהגת המצביא Jan Žižka, ויחד הם הביסו את המלך הבוהמי זיגמונד בקרב הר טיקוב. בשתי המאות שלאחר מכן פראג התחזקה כעיר מסחר ומבנים רבים נבנו בה באדריכלות גותית, ביניהם אולם ולדיסלב בתוך המצודה. ב-1526 ממלכת בוהמיה עברה לידי בית הבסבורג, שהיו קתולים, דבר שהשפיע על פראג שהייתה בעלת נטיות פרוטסטנטיות. בעיות אלה לא היו בולטות בתקופתו של הקיסר רודולף השני, המלך הנבחר של בוהמיה בשנת 1576, שבחר להתגורר בפראג. הוא חי במצודה, שם הוא החזיק חצר של אסטרולוגים, קוסמים, אלכימאים ועוד בעלי מקצועות מוזרים. זו הייתה תקופת שגשוג עבור פראג: בין המפורסמים שחיו בה היו האסטרונומים טיכו ברהה ויוהאנס קפלר, הציר ארצ'ימבולדו ואחרים. ב-1618 התרחשה בפראג "ההשלכה השנייה מהחלון", אשר כתוצאה ממנה ניצתה מלחמת שלושים השנים. פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג הודח ואת מקומו כמלך בוהמיה תפס פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ מ-Pfalz. ברם, הצבא הבוהמי הובס בקרב ההר הלבן (1620) לא רחוק מפראג, וכתוצאה מכך סבלה העיר קשות מחוסר סובלנות דתית תחת האנטי-רפורמה הקתולית. העיר סבלה קשות גם מהכיבוש הסקסוני 1631 והשוודי (1648). יתרה מכך, אחרי שלום וסטפאליה, פרדיננד העביר את חצרו לווינה ומעמדה של פראג ירד וגם אוכלוסייתה קטנה מ-60,000 לפני המלחמה ל-20,000 אחריה. ב-1689 פרצה שרפה שהרסה חלקים ניכרים מהעיר. ארבע הערים העצמאיות שקודם-לכן הרכיבו את פראג, הוכרזו לבסוף כעיר אחת בשנת 1784. העיר עברה תהליך התרחבות נוסף עם סיפוחם של הרובע היהודי (רובע יוספוב, Josefov) בשנת 1850 ושל וישהראד בשנת 1883. המהפכה התעשייתית השפיעה מאוד על פראג, שכן בתי חרושת יכלו לנצל את מכרות הפחם והברזל שהיו מצויים באזור. פרבר ראשון, קרלין, הוקם ב-1817 ו-20 שנה אחרי הקמתו אוכלוסיית פראג מנתה מעל 100,000 תושבים. ב-1842 חוברה פראג לרשת מסילות הברזל. אביב העמים ב-1848 השפיע גם על פראג, אבל המהפכנים בה דוכאו בחוזקה ובתקיפות. בשנים שלאחר מכן, התנועה הלאומית הצ'כית (שהתנגדה לתנועה לאומית אחרת, הגרמנית) החלה לעלות עד שצברה רוב במועצת העיר ב-1861. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם תבוסתה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ויצירתה של צ'כוסלובקיה. פראג נבחרה לבירת המדינה החדשה. פראג באותו זמן הייתה עיר בירה אמיתית עם תעשייה מפותחת. בתחילת 1922, 37 רשויות מקומיות נוספות אוחדו לעיר, והעלו את מניין האוכלוסייה של העיר ל-676,000. ב-1930 מנתה אוכלוסיית פראג כ-850,000 איש. ברוב ימיה, פראג הייתה עיר רבת לאומים עם אוכלוסיות צ'כיות, גרמניות ויהודיות בולטות. לאחר שסיפחו חלקים ממנה, ב-1939 נכבשה יתרת צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים והעיר נכבשה על ידם. מרבית תושביה היהודים של העיר, שמנו 50,000 איש, נספו בשואה. תושבי פראג מרדו נגד הכובש הנאצי כבר ב-5 במאי 1945 וכעבור ארבעה ימים נכנס הצבא האדום אל העיר וכבש אותה מידי הנאצים. פראג הפכה לבירת הרפובליקה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, שהייתה כפופה לברית המועצות וב-1955 הצטרפה לברית ורשה. בשנה זו, נחנך גם בבירה הפסל הגדול בעולם של סטלין בגובה של כ-16 מטר, אשר זמן קצר לאחר מכן בשנת 1962 פוצץ ופורק בעקבות תהליך הדה-סטליניזציה בברית המועצות. תחת השלטון הקומוניסטי סבלה פראג התוססת והאינטלקטואלית מדיכוי חופש היצירה, הביטוי והמסחר. זאת למרות שיפוץ זהיר וקפדני של המונומנטים שבוצע בידי השלטון הסובייטי. בקונגרס הרביעי של הסופרים הצ'כוסלובקים שנערך בעיר ב-1967 ננקטה עמדה כנגד המשטר. התנגדות זו גרמה למזכ"ל החדש של המפלגה הקומוניסטית, אלכסנדר דובצ'ק (Alexander Dubček), לנקוט בקומוניזם מתון וליברלי יותר וליצור בעיר "סוציאליזם עם פן אנושי". זה היה האביב של פראג אך הוא דוכא במהרה בידי ברית המועצות כאשר טנקים סובייטים פלשו לעיר וכבשו אותה. ב-1989 אחרי שחומת ברלין נפלה, ומהפכת הקטיפה - שהונהגה בידי המחזאי ואצלב האוול - שטפה את רחובות פראג, שחררה את עצמה צ'כוסלובקיה מההשפעות הסובייטיות ונהפכה למדינה חופשית. ב-1993 אחרי הפיצול של צ'כוסלובקיה לצ'כיה וסלובקיה הפכה פראג לבירת הרפובליקה הצ'כית. אירועים חשובים 870 - מצודת פראג נוסדה. 1085 - פראג הופכת למושב המלכים על ידי המלך Vratislaus השני. 1344 - הבישופות הפראגית נהיית ארכידיוקסה. 1344 - מתחילה בניית קתדרלת ויטוס הקדוש. 1346 - תחת שלטונו של קרל הרביעי הופכת פראג לבירת האימפריה הרומית הקדושה. 1348 - אוניברסיטת קארל בפראג ע"ש קארל הרביעי נוסדת. 1378 - הרפורמות של יאן הוס. 1419 - ההשלכה הראשונה מהחלון. 1420 - הקרב על הר ויטקוב - ההוסיטים מנצחים את הצלבנים. 1583 - תחת שלטונו של רודולף השני פראג שוב נקבעת כבירת האימפריה הרומית הקדושה. 1618 - ההשלכה השנייה מהחלון מציתה את מלחמת שלושים השנים. 1621 - הוצאה להורג של 27 אצילים צ'כים בכיכר העיר העתיקה כתוצאה מקרב ההר הלבן. 1648 - הגדה המערבית של פראג נכבשת בידי צבא שוודיה. 1741 - פראג נכבשת על ידי צבאות צרפת ובווריה. 1744 - פראג נכבשת על ידי צבא פרוסיה. 1848 - מהפכת אביב העמים מדוכאת בידי הצבא הקיסרי. 1890 - שיטפון גדול גורם נזק רב לעיר. 1918 - פראג הופכת לבירת צ'כוסלובקיה. 1929 - מושלמת בנייתה של קתדרלת ויטוס הקדוש. 1939 - צ'כיה נכבשת על ידי גרמניה הנאצית ועמה פראג. 1942 - צנחנים צ'כים הורגים את ריינהרד היידריך, הנאצים מגיבים בגל טרור. 1945 - חיל האוויר האמריקאי מפציץ בטעות את פראג. 1945 - מרידה כנגד הנאצים בשלהי מלחמת העולם השנייה וכיבוש העיר בידי הצבא האדום. 1948 - הקומוניסטים עולים לשלטון בפראג. 1968 - הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שמה קץ לאביב של פראג. 1989 - מהפכת הקטיפה ושחרור מהמשטר הסובייטי. 1993 - צ'כוסלובקיה מתפצלת לצ'כיה וסלובקיה, ופראג הופכת לבירת הרפובליקה הצ'כית. 2000 - הפגנות אלימות נגד הגלובליזציה בזמן פסגת הבנק העולמי ו-IMF. 2002 - שיטפון קשה בעיר מאלץ חלקים ממנה להתפנות אך לא הורס אתרים היסטוריים. פראג כיום שמאל\|ממוזער\|250px\|כיכר העיר העתיקה ההומה, יום ראשון. ברקע, כנסיית טין. משמאל, המגדל עם השעון האסטרונומי של פראג ממוזער\|250px\|בית הקברות וישהראד, בו קבורים רבים מגדולי האישים הצ'כים ממוזער\|250px\|כנסיית טין הגותית ממוזער\|250px\|קתדרלת ויטוס הקדוש, מבט מגבעת פטז'ין ממוזער\|250px\|בית האופרה של פראג שמאל\|ממוזער\|250px\|פארק וג'נובי סאדי פראג היא עיר תיירות פופולרית. יש בה מבנים עתיקים רבים, ברבים מהם יש ציורי קיר. היא מציגה מגוון רחב ביותר של אדריכלות, החל מאר נובו ובארוק דרך אומנות קוביסטית ואדריכלות גותית, וכלה באדריכלות נאו-קלאסית ואולטרה-מודרנית. כמה מבין האטרקציות התיירותיות הרבות שבה הם העיר העתיקה (Stare Mesto), מספר מקומות הקשורים בפרנץ קפקא, מאלא סטראנא, הראדצ'אני ("רובע המצודה") עם קתדרלת ויטוס הקדוש, גשר קארל וחומת לנון. המרכז ההיסטורי של פראג הוכרז על ידי אונסק"ו בשנת 1992 כאתר מורשת עולמית. המקומיים אינם מרבים לפקוד את המרכז ההיסטורי הומה-התיירים. בקרב המקומיים, פופולריים במיוחד רובעי וִינוֹהְרַאדִּי (Vinohrady), וְרְשׁוֹבִיצֶה (Vršovice), לֵטְנָה (Letna) וזִ'יזְ'קוֹב (Žižkov), המלאים בבתי-קפה וברים פופולריים. פראג היא מרכז תרבותי מסורתי, ושוכנים בה תיאטראות רבים (כולל התיאטרון הצ'כי הלאומי), בתי-אופרה, אולמות קונצרטים, גלריות ומועדוני מוזיקה. כמו כן, היא נחשבת לאתר של משרדים חשובים ומוסדות של הרפובליקה הצ'כית, כולל מושבם של הנשיא, הממשלה ושני בתי הפרלמנט. בנוסף לאוניברסיטת קארל, ישנן בעיר שבע אוניברסיטאות נוספות ומכללות, ביניהן האוניברסיטה הטכנית הצ'כית (CVUT), שנוסדה בשנת 1707. תשתית התחבורה הציבורית מורכבת משלושה קווים של רכבת תחתית, וקווי חשמלית ואוטובוסים. שלושת קווי הרכבת התחתית (המכונה "מטרו") הם: קו A, הקו הירוק, מבית-החולים מוֹטוֹל במערב לדֵפּוֹ הוֹסְטִיבַאז' במזרח קו B, הקו הצהוב, מזְלִיצִ'ין בדרום-מערב, לתחנת-האוטובוסים צֶ'רְנִי מוֹסְט (צ'כית: "הגשר השחור") בקצה המזרחי של פראג קו C, הקו האדום, מלֵטְנַ'אנִי בצפון להַיֵּה בדרום קווים A ו-B נפגשים בתחנת מוּסְטֵק, שבלב האזור התיירותי של פראג, קווים A ו-C נפגשים בתחנת המוזיאון הלאומי, וקווים B ו-C נפגשים בתחנת-האוטובוסים הבין-לאומית "פְלוֹרֶנְץ". פראג סבלה מהצפה חמורה באוגוסט 2002, ונוצר צורך לפנות חלקים ממנה. ההצפות גרמו לנזקים רבים, אבל לא נהרס אף סמל לאומי. אתרים בפראג סטארה מסטו (העיר העתיקה) כיכר העיר העתיקה בית העירייה (אובצ'ני דום) של סטארומייצקה עיריית סטארומייצקה השעון האסטרונומי בפראג כנסיית טין כנסיית האבל הקדוש רוטנדת הצלב הקדוש כנסיית מרטין הקדוש שבחומה גשר קארל תיאטרון האחוזות הראדצ'אני (רובע המצודה) מצודת פראג קתדרלת ויטוס הקדוש קפלת הצלב הקדוש גני המצודה גלריית רודולף ארמון המלוכה קפלת ג'ורג' הקדוש סימטת הזהב ארמון הקיץ של בלוודר כנסיית לורטה מנזר סטרהאוב גבעת פטז'ין מגדל רוזלדנה - העתק ביחס 5:1 של מגדל אייפל יוספוב (הרובע היהודי) בית הקברות היהודי העתיק בית הכנסת סטרנובה (אלטנוישול) בתי הכנסת מייזל, פינקס, הקלויז והמוזיאון היהודי בית הכנסת הספרדי אתרים אחרים מאלא סטרנה (העיר הקטנה) כנסיית ניקולאי הקדוש במאלא סטרנה האי קמפה כנסיית מריה הקדושה של הניצחון ובובת ישו התינוק נובה מסטו (העיר החדשה) כיכר ואצלב מצודת וישהראד כנסיית פאולוס ופטרוס הקדושים בית הקברות וישהראד קיר לנון המוזיאון הלאומי מוזיאון הטכנולוגיה מגדל הטלוויזיה ז'יז'קוב המגיע לגובה של 216 מ' בניין מסריקה מסעדה או פלקו - פועלת כבר 500 שנים. אוכלוסייה 1804: 76,000 תושבים 1837: 105,500 1850: 118,400 (157,200 כולל הפרברים) 1880: 162,300 (314,400 כולל הפרברים) 1900: 201,600 (514,300 כולל הפרברים) 1925: 718,300 1991: 1,212,000 2001: 1,169,106 2022: 1,275,406 היהודים בפראג ממוזער\|240px\|בית הקברות היהודי העתיק בפראג ממוזער\|240px\|השעון העברי ממוזער\|240px\|קברו של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש בעיר ממוזער\|240px\|בית הכנסת מייזל, הבנוי בסגנון נאו-גותי, כיום חלק מהמוזיאון היהודי בעיר עוד מראשיתה התיישבו בפראג יהודים רבים והייתה בה קהילה משגשגת. כמו בשאר אירופה גם יהודי פראג סבלו מהגבלות רבות ומפוגרומים והיו תלויים בגחמותיו של השליט. כבר בימי הביניים נבנה רובע מיוחד עבור היהודים עם חומות ושערים, ובו הם חיו כבמעין גטו. רובע זה, המכונה רובע יוספוב, נמצא באזור 1 של פראג. בין השנים 1597 עד 1609 חי בעיר המהר"ל (יהודה ליווא בן בצלאל) ושירת כרב הראשי של פראג. הוא מגדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים, וספרי המחשבה שלו (בידינו 18 כרכים, אך היו עוד כמה שאבדו) הם מהחשובים שבספרות המחשבה בתולדות הספר העברי. הוא קבור בבית הקברות היהודי העתיק בפראג. במאה ה-19 נקשרה בשמו אגדת הגולם מפראג. במשך הדורות חיו בפראג רבנים גדולים רבים. המפורסמים שבהם: רבי יצחק חיות (אחיה החורג של אשת המהר"ל), רבי מרדכי יפה ה"לבוש" (החליף את המהר"ל בזמן שהותו בפוזנה, ולאחר חזרתו החליפו בפוזנה), רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ה"כלי יקר", הרב אביגדור קרא; הרב יחזקאל סג"ל לנדא, פוסק הדור ומחבר שו"ת "נודע ביהודה", והרב דוד אופנהיים. בעיר פעלו גם רבי יום-טוב ליפמן הלר ה"תוספות יום טוב", רבי יונה לנדסופר, שהיה סופר המדינה, ורבי יהונתן אייבשיץ שהקים ישיבה במקום. תחילת המאה ה-17 נחשבת לתור הזהב עבור יהודי פראג. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז 15,000 איש (כ-30% מהאוכלוסייה) והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. אירוע בולט אירע בשנת 1696, בו הואשם יהודי שביזה את הפסל בגשר קארל, וכעונש הוטל קנס על הקהילה היהודית, לתת זהב וליצור עמו את הפסוק "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" בראש הפסל. ב-1745 גורשו היהודים מפראג על ידי מריה תרזה מאוסטריה באשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי. ב-1748 הרשתה המלכה ליהודים לחזור לעיר. בשלהי המאה ה-18 החלה לפרוח בעיר תנועת ההשכלה, בשיתוף-פעולה מסויג של הממסד הרבני בראשות האב"ד רבי יחזקאל לנדא (בנו ויורשו רבי שמואל לנדא היה מנוי על "המאסף"). בכל מקום אחר היה להשכלה תפקיד שולי יחסית, ולפקודת הקיסר להקים בתי-ספר בשפה הגרמנית ב-1782 הייתה חשיבות רבה בשינוי פני הקהילה. בתוך דור אחד כמעט ולא טרחו ההורים לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה. עד שנות ה-1830 התפוגגה למעשה הפעילות התרבותית בעברית בעיר, בין אם רבנית או משכילית, והציבור עבר אקולטורציה וחילון מקיפים. מאז ועד המאה ה-20 דיברו רוב היהודים גרמנית והזדהו עם המיעוט הגרמני נגד הלאומיות הצ'כית. רבי מאיר שפירא העיד שערב מלחמת העולם השנייה לא היו בבירה אלא 160 שומרי מצוות. בעיני האורתודוקסים הפכה פראג לסמל לכישלון המדיניות הקונבנציונלית של האליטה הרבנית במרכז אירופה ולהוכחה מובהקת לצורך במגננה ובסתגרנות. הרב שפירא עצמו הנגיד "בין פראג לפרשבורג". רבי חיים אלעזר שפירא בהזכירו מאורע מפראג, מציין . ב-1848 נפתחו שערי הגטו, וב-1850 נקרא הרובע היהודי של העיר רובע יוספוב על שם הקיסר יוזף השני שהיה טוב כלפי היהודים. הרובע היהודי הישן נהרס ברובו ב"ניקיון הגטו" (בצ'כית: Asanace) שנערך במאה ה-19 והמאה ה-20. ב-15 במרץ 1939 (כ"ד באדר תרצ"ט), פלשו הנאצים לעיר, ללא קרב, ובמצודת פראג הוכרז הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. לאחר תקופה הוחלו חוקי נירנברג על היהודים והם חויבו לענוד סרט על בגדם. לאחר כשנתיים וחצי החלו המשלוחים לטרזיינשטט. מרבית תושביה היהודים של העיר, שמנו 50,000 איש, נספו בשואה. רוב היהודים שנותרו בפראג אחרי המלחמה היגרו ממנה וזאת עקב הכיבוש הסובייטי ב-1945 עם השלטון הטוטליטרי המדכא והקמת מדינת ישראל ב-1948. בתחילת שנות ה-90 מנתה הקהילה היהודית של פראג רק 800 איש. ב-2006 נרשמו בקהילה היהודית כ-1,600 איש. וב-2013 1,300 איש. רבים מהקהילה הם גרי צדק. רב הקהילה הוא הרב דוד פטר. הרובע היהודי ומוסדות הקהילה ברובע היהודי של פראג, הנקרא רובע יוספוב (Josefov), נמצא כיום המוזיאון היהודי של פראג הכולל ארבעה בתי כנסת, שבכולם מוצגים המנציחים את מורשת יהדות בוהמיה ומורביה – בית הכנסת מייזל, בית הכנסת הספרדי, בית הכנסת פינקס והקלויז בפראג. לצדם נמצא בית הכנסת סטרנובה (אלטנוישול, ישן-חדש), ובית הקברות היהודי העתיק, בו כ-12 אלף מצבות, ובהן מצבה של המהר"ל מפראג, הרב יהודה ליווא בן בצלאל. בית הקברות פעל בשנים 1439–1787. בנוסף קיים בית הכנסת הגבוהה, המשמש את הקהילה היהודית. מלבד מבני בתי הכנסת והקהילה, כל הבתים העתיקים נהרסו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במסגרת שיפוץ הרובע שנעשה על ידי העירייה. לאחר השיפוץ הוקם המוזיאון היהודי, שהשתמר גם בשואה. באזור אחר (כיום אזור 3 בעיר) יש בית קברות נוסף בשם ז'יז'יקוב, שהחל לפעול בשנת ת"מ (1680). ריחוקו מהרובע היהודי היה בשל כך שקברו בו הרוגי מגפה, והשלטונות, שפחדו מהידבקות, הורו לקבור את המתים רחוק מאזורי המגורים. מאה שנה לאחר מכן החלו לקבור בקביעות בבית קברות זה עד שנת תר"נ (1890). בית קברות זה נמצא בסמוך לבית קברות נוצרי. בשנים תשמ"ה–תשנ"ב נבנה על שטח בית הקברות מגדל רדיו, ונותרה ממנו רק חלקה קטנה של רבנים. בבית קברות זה קבורים "הנודע ביהודה" ובניו רבי שמואל לנדא ורבי ישראל, רבי אלעזר פלקלס, רבי בצלאל רנשבורג ועוד. סמוך לבית קברות זה נמצא בית הקברות החדש, המשמש כיום את יהודי העיר, שנפתח בשנת תר"נ. בית כנסת נוסף, פעיל עד היום, הוא "בית כנסת הירושלמי", הנמצא ברחוב ירושלים, במרחק מהרובע היהודי. בבית כנסת זה ישנה תערוכה של שיקום יהדות פראג לאחר השואה. בית הכנסת נבנה בשנת תרנ"ז. בימי מלחמת העולם השנייה הוא שימש כמחסן, והודות לכך שרד. בתחילת שנות ה-2000 נערך שיפוץ בבית הכנסת ונמצאה מגילת קלף המתארת את בניית בית הכנסת ובעלי המלאכה שעבדו בו. ערים תאומות קישורים חיצוניים מידע שימושי של מסע אחר אתר הקהילה היהודית בפראג מפות עתיקות של פראג באתר ערים היסטוריות הערות שוליים קטגוריה:אירופה: ערי בירה * קטגוריה:צ'כיה: ערים קטגוריה:צ'כיה: מחוזות קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן	2024-07-28T11:45:07
תנ"ך	הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים), או המקרא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. הם נכתבו ונערכו לאורך מאות שנים, והמאוחר שבהם נכתב כמאה ושישים שנה לפני תחילת ספירת הנוצרים. גם תהליך הקנוניזציה של ספרי התנ"ך היה ארוך, ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה ה-2 לפנה"ס למאה השנייה לספירה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית. התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות, הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך מבחינת תוכן הספרים). זהו החלק הראשון בביבליה הנוצרית, שהיא סדרת הספרים בעלת התפוצה הגדולה ביותר בתולדות האנושות והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר. עקב זאת, התנ"ך השפיע בצורה עצומה על התרבות והיצירה האנושית. מספר רב של יצירות אמנות מספרות דרך פיסול ועד ציור ומוזיקה, מהמופתיות בהיסטוריה האנושית נוצרו בהשפעתו והשראתו. בדת האסלאם, התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות ממנו בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות. קודקס ששון הוא העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. שמות המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך. לעיתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש", "כ"ד הספרים" (משום שיש בו 24 ספרים, ובגימטריה כ"ד). בלשון חז"ל התנ"ך נקרא "מקרא", כמו שכתוב בפרקי אבות: "בן חמש למקרא". כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא. תורה: בתנ"ך עצמו מופיעים שמות שונים לציון הספרים המקודשים, כגון: "תורה", "תורת-אלהים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לכתבי התנ"ך המוקדמים יותר שלפי המסורה "נתחברו על ידי משה מפי הגבורה" המקובצים בשם "תורה". נביאים: כתבי התנ"ך המאוחרים יותר, הם ה"נביאים", שנקראו בזמן הקדמונים והתלמוד "דברי קבלה" כלומר ספרים שתוכנם התקבל מאלוהים באמצעות רוח הקודש. מקובל להבחין בין ספרי נביאים ראשונים לספרי נביאים אחרונים. בראשונים מסופרת ההיסטוריוגרפיה המקראית של עם ישראל בתקופה שבין מות משה לחורבן בית ראשון על ידי ממלכת בבל, ובאחרונים מובאים דברי נבואה, ובכללם תוכחות ונחמות, של הנביאים מזמן הבית הראשון, גלות בבל ויסוד הבית השני. כתובים: הקובץ השלישי, האחרון מבין הקבצים שנקבעו כחלק מהתנ"ך, מכיל תכנים לימודיים: "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים ומתקופות שונות, וגם דברי ימי העם (תיעודים היסטוריים) וחזון לאחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). משלי, שיר השירים וקהלת לא נחשבו כחלק מכתבי הקודש, עד שהתפרשו על ידי אנשי כנסת הגדולה. בתלמוד מופיעים הספרים לראשונה כקבוצה מסודרת בשם שנשאר עד היום "כתובים". תוכן 250px\|ממוזער\|יעקב נאבק עם המלאך ומקבל את השם "ישראל". אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים סיפור שבמבט שטחי נראה כהיסטורי רציף במסגרת ציר זמן מקראי סדור, כשבאופן כללי כל ספר מתחיל את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים. עם זאת, אחת מההנחות הרווחות היא כי אין לקרוא את התנ"ך כמקור היסטורי לתולדות עם ישראל או כמקור היסטורי בכלל, עובדה שאף חז"ל נתנו את הדעת עליה בקביעתם כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ההסבר העומד מאחורי זה על פי שיטת חז"ל, הוא שבעצם התורה מסודרת על פי שיקולים ספרותיים והחוויה של הלומד, ופחות על פי שיקולים של תיאור ההיסטוריה באופן מדויק. המטרה המרכזית של התורה היא הנחלת הערכים ולא העברת המידע ההיסטורי. חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין אלוהים לעם ישראל ועל היות עם ישראל עם הבחירה. מתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, ברית מעמד הר סיני וברית מעמד הר גריזים והר עיבל, על הפרתה, ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספג כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית (, , , ) או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה'). בריאת העולם והתהוות עם ישראל 250px\|ממוזער\|משה עם לוחות הברית, ציור מאת גווידו רני ספרים: בראשית הסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית עם בריאת העולם, תיאור תמציתי של סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד, ומציין את שושלת הדורות עד אברהם. משם התנ"ך מתאר בהרחבה את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל לאורך תקופת האבות, עד הירידה וההשתקעות במצרים. יציאת מצרים והמדבר ספרים: שמות, ויקרא, במדבר, דברים החל מספר שמות ועד סוף חמישה חומשי תורה, מתואר המסע של בני ישראל ביציאתם ממצרים ונדודיהם במדבר. חלק זה של התנ"ך מתחיל בלידתו של משה רבנו ומסתיים במותו. חלק ניכר מספרים אלה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל וקורא לדבוק בהן. ספר שמות עוסק בעיקר ביציאת מצרים, מתן תורה, ובניית המשכן. הספר מסתיים מיד כאשר משה מסיים לבנות את המשכן וה' משרה את שכינתו במשכן. ספר ויקרא הוא ספר שעיקרו הוא מצוות שה' נותן למשה מיד עם הקמת המשכן, רובן של המצוות הללו קשורות להשראת השכינה בעם ישראל. ספר במדבר מתאר את מסעות עם ישראל במדבר, את הקשיים שהיו להם, חטאים שחטאו במדבר והאופן שבו ה' הגיב לדברים, ועוד - עד הכנה לכניסה לארץ ישראל. ספר דברים מתאר ברובו נאומים של משה רבנו לפני מותו, ביניהם נאומים שבהם הוא מסכם לעם ישראל נקודות במסע שלהם, מזכיר ומעורר באמונה בה' ומזהיר אותם שילכו בדרך התורה, וגם נותן להם רשימה נוספת של מצוות (חלקן חזרה על מצוות שניתנו בחומשים הקודמים) שעליהם לקיים כחלק מההליכה בדרך ה'. בסוף הספר מתוארת העברת ההנהגה ליהושע והפרידה של משה רבנו מעם ישראל לפני מותו. ארץ ישראל 250px\|ממוזער\|דוד המלך מביא את ארון הברית לירושלים ספרים: נביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל, מלכים ספרי הנביאים הראשונים עוסקים בתיאור אירועים ושושלות אישים ומלכים לאורך תקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים, ומלכות שאול, דוד ושלמה. ספר יהושע עוסק בכניסה לארץ ישראל, במלחמות יהושע, והתנחלות בארץ כנען, הספר מסתיים במות יהושע. ספר שופטים עוסק באישים ואירועים בתקופת השופטים - ממות יהושע עד קצת לפני תחילת תקופת המלוכה בישראל. ספר שמואל עוסק בדור הראשון של המלוכה. הספר מתחיל בסיפורו של שמואל הנביא - שמשח את שני המלכים הראשונים בישראל, ובתיאור מצב העם והכהונה שהיו בשפל רוחני ומוסרי. בהמשך מסופר ששמואל ממנה את שאול למלך במצוות ה', ואחרי ששאול עובר על מצוות ה', ה' מצווה את שמואל למשוח את דוד למלך על ישראל. רוב הספר עוסק בחייהם והנהגתם של שמואל הנביא, שאול המלך, ודוד המלך. תחילת ספר מלכים עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. לאחר מספר פרקים, מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים. חורבן בית המקדש, הגלות והגאולה שאחריה ספרים: נביאים אחרונים – ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי עשר הנביאים האחרונים עוסקים רבות בדברי תוכחה על פשעיהם של בני ישראל, הנתפסים בנבואות בתור הגורם המרכזי שעתיד להביא לחורבן בית המקדש ולגלות בבל. בנוסף לכך, רבים מהנביאים מנבאים גם דברי חזון ונחמה על הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. חלק מן הפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופת בית ראשון מופיעים גם בספרים אלה. הספרים כוללים ערבוב של קינות על החורבן, חזיונות מסוגים שונים, ונבואות על הגאולה לעתיד לבוא. חלק מהנביאים, כמו ישעיהו והושע, ניבאו עוד לפני גלות עשרת השבטים, חלקם, כמו ירמיהו, סמוך לחורבן בית המקדש. יחזקאל מנבא מהגלות בבבל; וחגי, זכריה ומלאכי מנבאים בעת שיבת ציון. כתובים 250px\|ממוזער\|דניאל מושלך לגוב האריות בגלל דבקותו ביהדות ספרים: כתובים – ספרי אמ"ת, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים בחלק זה של התנ"ך מקובצים ספרים שאינם עלילתיים, או שהאירועים המתוארים בהם מתרחשים במנותק מרצף האירועים המתוארים בתורה ובנביאים. בין היתר, הספרים כוללים פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה). הספרים מסודרים באופן שמערבב בין סוגות ותקופות שונות. ספרים חוץ-עלילתיים שירה: תהילים, שיר השירים מוסר: משלי פילוסופיה: איוב, קהלת קינות: איכה ספרים עלילתיים סיפורים נוספים מתקופות קדומות: רות, דברי הימים קורות היהודים בגלות ואחריה: אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה (אשר על-פי החלוקה המסורתית נחשבים לספר אחד) ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת ומקוצרת מאוד לסיפור ההיסטורי המלא המתחיל באדם הראשון ומסתיים בהכרזת כורש בסוף גלות בבל. ספר עזרא ממשיך מנקודת הזמן בה נגמר ספר דברי הימים, בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני. חיבור גם המסורת היהודית וגם חוקרי המקרא המודרניים מסכימים כי ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. באחדים מספרי המקרא מופיעה כותרת המייחסת את החיבור למחבר מסוים, אולם רבים מחוקרי המקרא סבורים כי חלק מכותרות אלו נוספו בעריכה הסופית ואינן מקוריות לחיבור, ובחלק מהמקרים נועדו מלכתחילה לטעת בקורא רושם מוטעה באשר למחבר היצירה (למשל ספר קהלת). ברייתא המובאת בתלמוד מייחסת את כתיבת ספרי התנ"ך לדמויות ראשיות בתנ"ך: לפי התלמוד, קטעי ספרים המתייחסים לתקופה שלאחר מות המחבר לו מיוחס הספר, נכתבו על ידי דמויות מקראיות בנות דורו. חוקרים מאסכולות של מחקר ביקורתי של המקרא מפקפקים בקביעות אלו. לפיהם, זמן הכתיבה של רבים מן הספרים מאוחר לזמן שמצוין בתלמוד, ובמקביל הם קובעים שחלק מן הספרים נערכו מתוך מקורות קדומים יותר, שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות. השערת התעודות השערת התעודות היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. התאוריה מכונה גם "השערת גרף-ולהאוזן" על שם מנסחיה העיקריים, יוליוס ולהאוזן וקרל היינריך גרף. ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19, בניסיון להבין את הסתירות בטקסט המקראי. ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה): המקור היהוויסטי (ס"י, בלעז: Jahwist – J): נכתב ב-950 לפנה"ס לערך בממלכת יהודה. המקור האלוהיסטי (ס"א, בלעז: Elohist – E) : נכתב ב-850 לפנה"ס לערך בממלכת ישראל. המקור הדברימי (ס"ד, בלעז: Deuteronomist – D): נכתב ב-600 לפנה"ס לערך, בתקופת הרפורמה הדתית של יאשיהו, בירושלים . המקור הכהני (ס"כ, בלעז: Priestly – P) : נכתב ב-500 לפנה"ס לערך, על ידי כהנים בגלות בבל. קאנוניזציה תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים בתנ"ך אך לא הוכנסו אליו, לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד. זרז לחתימת התנ"ך היא העובדה שבין השנים 300 לפני הספירה עד 150 לספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר בספר היובלים על הלוח העברי והחלפתו בלוח השנה במגילות קומראן). הפרושים, בצעד מנע, שנועד לחסום בפני הספרים החיצוניים הכיתתיים את המסלול לקאנוניזציה, חתמו את הקאנון, וכללו בו גם ספרים מקובלים שקדושתם הייתה נתונה במחלוקת, כגון מגילות קהלת, שיר השירים ואסתר. מחקרים חדשים המתבססים על ממצאים ארכאולוגיים ואחרים, מונים כי הצעדים של יצירת מהדורה קאנונית של התנ"ך החלו בתקופה החשמונאית במאות השנייה והראשונה לפני הספירה (באופן ספציפי בימי יוחנן הורקנוס) כתוצאה ממדיניות רשמית של השושלת החשמונאית ליצירת זהות לאומית שכללה בין השאר כפייה של לימוד השפה העברית שנשכחה מזה מאות שנים. וקובץ שנוצר בתקופה זאת הוא הבסיס למה שאנו מכנים היום "התנ"ך". הספרים שלא נכללו בקאנון נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים. חלוקת הספרים בעבר היו ספרי התנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים. כך אנו מוצאים בכתביהם של יוסף בן מתתיהו (העדות המוקדמת ביותר לכך שרק 22 ספרים נחשבו ספרי קודש) ואוריגנס (שצירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה). על-פי המסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים, מקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של התנ"ך, התנ"ך כולל 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. רק במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם. בחלוקה נוצרית מאוחרת יותר, חולקו ארבעה ספרים לשניים – ספר שמואל (א'-ב'), ספר מלכים (א'-ב'), ספר דברי הימים (א'-ב') וספר עזרא (עזרא-נחמיה) – והתקבלו 28 ספרים. סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב. בתנ"ך 929 פרקים על פי החלוקה הנוצרית, שהיא החלוקה הנפוצה בימינו גם בקרב יהודים. על פי החלוקה היהודית המסורתית, בתנ"ך 447 פרקים המכונים "סדרים". הטקסט המקראי מחולק גם לפרשיות וזאת החלוקה היחידה המופיעה בספרי תורה, בנוסף התנ"ך מחולק לפסוקים. ספרי התורה חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם וריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος (Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". שמות הספרים ניתנו לפי אחת מן המילים המופיעות בפסוק הראשון של הספר ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"). לספרים גם כינוי שהוצמד להם בספרות חז"ל, וכינוי לטיני, והם ניתנו על פי תוכנו של הספר. להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחריהם מופיע הכינוי הנוסף, וכינויים הלטיני. 1. בראשית 2. שמות 3. ויקרא 4. במדבר 5. דברים(בר') (שמ') (וי') (במ') (דב')(ספר הישר)(ספר הגאולה)(תורת כהנים)(חומש הפקודים) (משנה תורה)[Genesis בריאה] [Exodus יציאה] [Leviticus תורת הלויים] [Numbers מספרים, פקודים] [Deuteronomy משנה תורה] את ספרי התורה מקובל במסורת היהודית לחלק גם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת כדי להשלים את קריאת כל ספרי התורה מדי שנה, בשמחת תורה. ספרי הנביאים ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים: ארבעה ספרי נביאים ראשונים וארבעה ספרי נביאים אחרונים. בתלמוד מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד, חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה. ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים: 6. יהושע (יהו') 7. שופטים (שו') 8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב) 9. מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים: 10. ישעיהו (יש') 11. ירמיהו (יר') 12. יחזקאל (יח') 13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא: הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל') ספרי הכתובים ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים: שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים): 14. תהילים (תה') 15. משלי (מש') 16. איובחמש המגילות: 17. שיר השירים (שה"ש) 18. רות 19. איכה 20. קהלת (קה') 21. אסתר (אס')ספרים נוספים: 22. דניאל (דנ') 23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ) 24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב) לשון הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית. נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה. בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית. אוצר מילים שמאל\|ממוזער\|250px\|תפזורת המייצגת את התפלגות המלים השונות בתנ"ך אחרי הסרת מיליות באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר. הטקסט המקראי בימינו הטקסט המקראי הקיים מורכב מבחינה לשונית ממספר רבדים: הטקסט העיצורי אמות הקריאה שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר הניקוד הטעמים, שחוברו לראשונה במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה). תרגומים 250px\|ממוזער\|העמוד הראשון בביבליה בשפה הטמילית, שיצא לאור בשנת 1723 ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בביבליה הנוצרית, זכו לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגמו במספר גרסאות. נכון לסוף 1995 תורגמה הביבליה ל-349 שפות. בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומים הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, התרגום ללשונות הדבורות בפי עמי אירופה, בייחוד גרמנית ואנגלית, היה מרכיב חשוב ברפורמציה הפרוטסטנטית. ישנם כמה תרגומים מפורסמים: תרגום השבעים – תרגום יהודי ליוונית שהוכן עבור יהודי אלכסנדריה במאה ה-3 לפני הספירה. שמו של התרגום קשור למסורת על תולדות כתיבתו בידי שבעים ושניים זקנים. תרגום זה נעשה מנוסח עתיק שאינו קיים ושונה במידה רבה מנוסח המסורה. תרגום אונקלוס – התרגום העיקרי של התורה לארמית, המיוחס בתלמוד הבבלי לאוּנקֶלוּס הַגֵּר. התרגום נעשה, כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, והוא נערך סופית בבבל. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה לצד הטקסט העברי, והוא נקרא מדי שבוע כחלק מתקנת "שניים מקרא ואחד תרגום". תרגום אונקלוס קיים רק לחמישה חומשי התורה, ואילו התרגום הארמי הנדפס לצד הנביאים הוא "תרגום יונתן". הוולגטה – תרגום ללטינית שנערך על ידי אב הכנסייה הירונימוס במאה הרביעית. הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה הקתולית בשנת 1546 כנוסח המוסמך של כתבי הקודש, אם כי מאז אמצע המאה ה-20 הועדפו מהדורות שתורגמו היישר מן המקור. תרגום המלך ג'יימס – תרגום לאנגלית שיזם המלך ג'יימס הראשון במאה השש עשרה. תרגום זה נחשב לתרגום הקלאסי של המקרא לשפה האנגלית ולמסמך מכונן בה. תרגום מרטין לותר – תרגום לגרמנית מהמאה השש עשרה. תרגום זה הוריד את התנ"ך משפה המובנת רק לאליטה של הכמרים והמלומדים, להמון העם. בעקבות מרטין לותר תורגם המקרא לשפות נוספות רבות. עדי נוסח שמאל\|ממוזער\|250px\|עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT, בימין התרשים. עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים. חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד. עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה: מגילות מדבר יהודה (קומראן, מצדה, מערות מורבעת, נחל חבר) תרגום השבעים (כפי שהשתמר בכתבי יד A B S) עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים: הגניזה הקהירית מצחפים של בעלי המסורה מהמאות 10–11 (כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, כתב יד ששון, כתב יד קהיר, ועוד) מהדורות דפוס שמאל\|ממוזער\|250px\|תנ"ך גוטנברג, התנ"ך המודפס הראשון, 1455 250px\|ממוזער\|דף ממהדורת הפוליגלוטה הקומפלוטנסית, 1517 מהדורות התנ"ך (רובן כחלק ממהדורות הביבליה הנוצריות) שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה. בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את: תנ"ך גוטנברג (1455) ספר הדפוס הראשון. התנ"ך הוא הגרסה הלטינית - הוולגטה. הדפסה הראשונה של ספר מהמקרא בעברית: ספר תהילים, בולוניה 1477. מהדורת התנ"ך הראשונה שכללה את נוסח המקרא המלא בעברית - נדפסה בסונצ'ינו בשנת רמ"ח (1488), בבית הדפוס של משפחת שונצינו. משפחה זו הדפיסה גם את המהדורה השנייה של התנ"ך המלא, בנאפולי שנת רנ"א או רנ"ב. הפוליגלוטה הקומפלוטנסית - מהדורה רב לשונית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית ותרגומו ליוונית, לטינית וארמית. יצאה בשנת 1517 בעיר אלקלה שבספרד (אשר שמה הלטיני היה complutum). על הנוסח העברי היה אחראי, בין היתר, המומר אלפונסו דה סמורה. מקראות גדולות ונציה רפ"ד-רפ"ה - מהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברג שבין השנים רפ"ד ורפ"ה (1524-1525). על הנוסח העברי היה אחראי יעקב בן חיים בן אדוניה, אשר הגיהו בדייקנות על פי המסורה. בשל כך שימש נוסח המקרא של מהדורה זו כבסיס לחלק גדול מן המהדורות היהודיות של המקרא שהודפסו במאות השנים הבאות. הפוליגלוטה של וולטון - מהדורה רב לשונית מונומנטלית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית יהודית, עברית שומרונית, וכן תרגום המקרא ליוונית, לטינית, ארמית יהודית, ארמית שומרונית, סורית וערבית. המהדורה יצאה לאור על ידי איש הכנסייה האנגלי בריאן וולטון בין השנים 1652 ו-1657. במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב. מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את: מהדורת לטריס (לונדון 1852) מהדורת גינצבורג (1932) על פי דפוסים ישנים והגהות מכת"י שונים מהדורת N.H. Snaith (לונדון 1958) מהדורת קאסוטו (ירושלים תשי"ג) על פי כתבי יד ממשפחת בן אשר מהדורת קורן ע"פ המסורה (ירושלים תשכ"ה) מהדורת עדי (תל אביב תשל"ו) על פי כתב יד לנינגרד מהדורות B.H, וכן B.H.S ו-B.H.Q (מהדורות מדעיות) מהדורת סיני (תל אביב 1983) מהדורת חורב, הרב מרדכי ברויאר, מוגהת על פי כתר ארם צובא וכתבי יד הקרובים לו כתר ירושלים (תש"ס), על פי שיטת הרב ברויאר מקראות גדולות הכתר התנ"ך הזעיר בעולם התנ"ך הזעיר בעולם הוא תנ"ך הננו שפותח ויוצר בטכניון כך ש-1.2 מיליון האותיות של ספר התנ"ך נחרתו על שבב סיליקון מצופה בשכבת זהב דקיקה בעובי 20 ננומטר ובשטח חצי מילימטר רבוע, באמצעות אלומת יונים ממוקדת. לקריאת הטקסט יש להיעזר במיקרוסקופ ברזולוציה של פי עשרת אלפים. הרעיון נהגה ב-2007 על ידי פרופ' אורי סיון, כיום נשיא הטכניון, וד"ר אוהד זוהר מהמכון לננוטכנולוגיה ע"ש ראסל ברי (RBNI), כחלק מתוכנית להגברת התעניינות הצעירים במדעי הננו ובננוטכנולוגיה. עותקים זעירים נמסרו למוזיאון ישראל בירושלים לרגל חגיגות היובל ב-2015, לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, לספריית דיבנר במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקנית בוושינגטון, השייך למוסד הסמית'סוניאן, ולאיתן סטיבה, במסעו לחלל. פרשנות פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים בני הדתות השונות. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעיתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם תפישות דתיות המנוגדות להשקפת המחברים. כך, לדוגמה, הרבניים והקראים בימי הביניים מצאו בטקסט המקראי ראיות לשיטותיהם ופרכות לשיטת המחנה המנוגד, וגם הזרמים הנוצריים השונים מצאו בברית הישנה אסמכתות להשקפותיהם התאולוגיות. התנ"ך הוסבר ופורש בשיטתיות מימי קדם, במגוון אמצעים ספרותיים. כך, לדוגמה, בימי בית שני רווחה הסוגה של מקרא משוכתב, שהייתה למעשה פרשנות הטקסט המקורי ברוח השקפת הסופר באמצעות כתיבת סיפור חדש ומורחב על בסיס הקיים בתנ"ך. דוגמאות לכך נמצאות בספרים החיצוניים ואצל יוסף בן מתתיהו. דוגמה אחרת היא פרשנות אלגורית, שרווחה בתפוצה ההלניסטית, ושהשריד היחיד כמעט שהשתמר ממנה הוא כתבי פילון האלכסנדרוני. חז"ל, במאות הראשונות לספירה, דרשו את הטקסט הן בכיוון סיפורי-ערכי, בדמותם של חלק ממדרשי אגדה, והן מתוך מטרה לגזור מתוכו ציוויים מעשיים, במסגרת מדרשי הלכה. במקביל, תרגומי התנ"ך פירשו את הטקסט לא פחות משהיו ניסיון להעביר את משמעותו. בימי הביניים, שגשגה פרשנות המקרא הרבנית למן רס"ג ועד הרלב"ג, ואולי הגדול שבכותביה היה רש"י. בקרב הנוצרים, התרחש במאות הראשונות לספירה מאבק כבד בין מפרשי הפשט האנטיוכיים לבין יריביהם האלכסנדרוניים, שדרשו את התנ"ך (עם יתר הביבליה) באמצעים אלגוריים מרחיקי לכת. האלכסנדרוניים גברו במידה רבה. על אף שפרשני המקרא הנוצרים חתרו להבין גם את המשמעות המילולית של הטקסט, עיקר תשומת הלב הוקדש לחילוץ המשמעות הנסתרת של הטקסט. סגנון זה, שראשיתו במזרח, התקבל במערב על ידי אוגוסטינוס עצמו, ואף בדה ותומאס אקווינס ראו בכך את התכלית הראויה יותר של לימוד המקרא. הגלוסה אורדינריה, המאסף הקלאסי של פרשנות ימי הביניים הנוצרית מאבות הכנסייה הקדומים ועד לכותבי הרנסאנס הקרולינגי ומאוחרים מהם, נערך במאה ה-12 בצרפת. ההומניזם של הרנסאנס, והעניין הגובר בעברית, עודד התרחקות מהאלגוריות והתמקדות מחודשת במובן המילולי, שהתגלגלה אל הרפורמציה ואל המפרשים הפרוטסטנטיים. הנאורות הביאה בהדרגה לניסיון להבין את הטקסט לא רק במשמעותו המילולית, אלא גם בהקשרו ובזמנו, מה שהתגבש לבסוף למחקר ההיסטורי-ביקורתי בכתובים. התייחסות לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. בדת היהודית נכללים כל 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך בהגדרה של כתבי קודש. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב. לפי מסורת המתוארת אצל חז"ל, תרגום התנ"ך לשפות אחרות היה אסור, אך לאורך השנים הופר כלל זה על ידי גורמים שונים, יהודיים ולא יהודיים. התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי, התנ"ך נלמד מכיתה א'. בבתי הספר הממלכתיים דתיים, ניתן דגש על מעמד התנ"ך בדת היהודית, ועל הפרשנויות הדתיות השונות שניתנו לו. בבתי ספר החרדיים, הדגש ניתן בעיקר על פירוש רש"י. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'. בנצרות נכללים ספרי התנ"ך כחלק מן "הברית הישנה", המהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים "עמי הספר". עם זאת, הקוראן מוסר גרסה שונה משלו לחלק מן האירועים המתוארים בתנ"ך, ורווחה באסלאם הטענה לפיה זייפו היהודים וסילפו את התיעוד המופיע בתנ"ך. הבדל זה בין היחס הנוצרי והמוסלמי לתנ"ך העברי, הוביל את הרמב"ם להתיר ליהודי ללמד את התנ"ך לנוצרים, אך לאסור על היהודי ללמד את התנ"ך למוסלמים. ראו גם קטגוריות: מהדורות ותרגומים של התנ"ך פרשנות המקרא חקר המקרא המקרא בתרבות ובאמנות ערכים: עץ משפחה של דמויות מקראיות ביקורת המקרא התנ"ך בחיי היומיום לקריאה נוספת מבוא למקרא, כרכים א' - ו' (12 יחידות), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ט. אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, הוצאת כרמל, 2006, ירושלים. עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ן, מהדורה שנייה: 1997. ראו גם באתר האוניברסיטה הפתוחה קישורים חיצוניים פודקאסט דברי הימים, 26 באוגוסט 2020 טקסט בלבד טקסט התנ"ך לפי כתר ארם צובא, מקראות גדולות הכתר - מהדורה מקוונת, נוסח הכתר שוחזר בחלקיו החסרים על ידי פרופ' מנחם כהן, מאפשר חיפוש על פי טקסט, ניקוד או טעמים. הטקסט המלא של התנ"ך, באתר של מכון ממרא. כולל: תנ"ך מנוקד, תנ"ך בכתיב המסורה ללא ניקוד, תנ"ך בכתיב מלא ללא ניקוד, תנ"ך עם טעמי המקרא, תרגום אונקלוס - לארמית, משנה תורה להרמב"ם). כתר ארם צובא תנ"ך לקריאה חופשית טקסט וחומר עזר מקראות גדולות, מהדורת "על־התורה" אתר התנ"ך של בני ציון התנ"ך עם פירוש למילים הקשות בוויקיטקסט 929 - תנך ביחד פרקי התנ"ך ולצדם קריינות מקצועית, תקציר על כל פרק, פרשנויות, ביאורים ומאמרי הגות. מקראנט הטקסט המלא של התנ"ך - כולל קישורים מתוך הפסוקים לפרשנויות ולפריטי מידע רלוונטיים - מאמרים ותמונות טקסט מלא של התנ"ך, באתר סנונית, כולל אפשרות לניווט לפי פרשות שבוע, הקראה של כל התנ"ך לפי פרקים ומילון עברי אנגלי אתר הניווט בתנ"ך, כולל מאמרים ופירושים נרחבים. אתר אתנ"כתא כפשוטו, אתר קהילתי לפרשנות התנ"ך מילון מונחים בתנ"ך - מאת: יאיר בקר כלים וחומר עזר רזי דרזים - תוכנה המאפשרת חיפושים נרחבים לאורך ספר התנ"ך כולו או חלקו "עידן התנ"ך" - אתר בנושאי המקרא, ארכאולוגיה והיסטוריה קונקורדנציה לתנ"ך התנ"ך המוקלט בעברית ו חיפוש מילים בתנ"ך חיפוש מילים ופסוקים בתנ"ך מאמרים נדב נאמן, "לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה", זמנים, גיליון מס. 94 נורית גוברין. "'עיט ואלהים יחדיו'. המקרא כנושא לספרות'. בתוך: 'ספר מיכאל. בין הזמן הזה לימים ההם. מחווה למיכאל בהט', עורך: אבי שגיא, הוצאת רכס והוצאת כתר, תשס"ז/2007, עמ' 31 - 51 פרופ' גרשון גליל על המועד שבו נכתב התנ"ך מאתר הערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה ילקוט מי חילק פרקי התנ"ך לאה מזור, כינויי האסופה המקראית גיא דרשן, "כ"ד ספרים, כ"ב ספרים והקורפוס ההומרי", תרביץ, ע"ז (תשס"ח), עמ' 5–22 (על מספר ספרי התנ"ך) דוד בן-גוריון, מאת: מתיה קם שונות ציטוטים מהספר: לקרוא מחדש את התנ"ך , לימוד כל התנ"ך בשנה אחת - על פי המסורה דברי הימים - סיפורי תנ"ך ערוכים כחדשות בעיתון (כולל מידע מעבר לכתוב). מאתר דעת The Brick testament (אנגלית) - סיפורי התנ"ך מוצגים על ידי דמויות לגו אז מי כתב את התנ"ך? התהוות הקאנון המקראי על ציר הזמן, בפודקאסט "עושים תנ"ך" של רשת עושים היסטוריה. הערות שוליים * * קטגוריה:כתבי קודש קטגוריה:כרוניקות של תולדות עם ישראל קטגוריה:ספרות יהודית של העת העתיקה קטגוריה:יצירות שמחברן אינו ידוע	2024-10-16T13:56:29
ארמית	אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. השפה הארמית מקורה בקרב הארמים, עם שמי קדום שאכלס אזורים שונים במזרח הקרוב, במיוחד בסוריה, עיראק וטורקיה של ימינו. הארמים היו קונפדרציה שבטית ושפתם, הארמית, התפתחה בהדרגה והתפשטה בין קהילות ארמיות שונות. היסטוריה בתקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל (1200–539 לפנה"ס) הארמית החלה להיות שפה משמעותית והחליפה בהדרגה את האכדית כלינגואה פרנקה במזרח הקרוב. היא דוברה על ידי שבטי ארמים שונים והתפשטה בקרב אשורים, בבל ועמים אחרים במזרח הקרוב לצרכים מנהליים ודיפלומטיים. היא שימשה שפה משנית למסמכים רשמיים, כתובות מלכותיות והתכתבויות עם מדינות וסאליות ומעצמות זרות. האימפריה הראשונה ששילבה את הארמית במערכת הבירוקרטית שלהם הייתה האימפריה האשורית החדשה. למרות שהנאו-אשורים השתמשו בעיקר באכדית כשפתם הרשמית, הם החלו לאמץ את הארמית לצד האכדית למטרות מנהליות ודיפלומטיות. התפתחות זו התרחשה במהלך המאה ה-8 לפני הספירה, והארמית זכתה בהדרגה לבולטות במסמכים הרשמיים ובהתכתבויות של האימפריה. השימוש של האימפריה הנאו-אשורית בארמית היווה תקדים לאימפריות הבאות באזור, כמו האימפריה הפרסית, לאמץ ולנצל את השפה לתפקידים מנהליים וממשלתיים. הארמית חדרה לארץ ישראל באמצעות עולי בבל דוברי הארמית, בתקופת בית שני. הארמית הייתה אז השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) של האימפריה הפרסית ששלטה בבבל. כולל המזרח התיכון. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר. הארמית מופיע גם בהגדה של פסח. "דזבן אבא בתריי זוזיי": זבן=קנה, וגם לקוח. "בעגלה בזמן קריב". עגלה=במהירות. עם התפשטות האסלאם במאות ה-7 וה-8, כבשו המוסלמים הערבים שטחים נרחבים, כולל אזורים שבהם דיברו ארמית. הערבית החלה בהדרגה להחליף את הארמית כשפת המינהל, ענייני הדת והחינוך. הארמית שמרה על בולטתה כשפה מדוברת בקהילות נוצריות, במיוחד באזורים כמו אדסה (אורפה), נציבין, ומוסול. כשהנצרות התפשטה באזור, הקהילות דוברות הסורית אימצו את האמונה הנוצרית והחלו להשתמש בשפה הסורית כאמצעי לביטוי דתי ותאולוגי. זה הוביל להופעתה של צורה כתובה מובהקת של סורית המכונה סורית קלאסית, שהסתמכה רבות על המבנים הדקדוקיים ואוצר המילים של הארמית. הסורית הקלאסית שימשה רבות בטקסטים הנוצריים של הקהילות הללו. ארמית לתקופותיה ממוזער\|חקיקה בסלע בארמית תדמורית דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית – "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז) (בעברית:גל עדות). נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות: ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 925–700 לפנה"ס ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 700–200 לפנה"ס ארמית בינונית: 200 לפנה"ס – 200 לספירה ארמית מאוחרת: 200–700 לספירה ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו ארמית קדומה מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור. ארמית ממלכתית החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית החדשה בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב. הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם פסוק אחד בארמית בספר ירמיהו. ארמית בינונית לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה. ארמית מאוחרת בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים. הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים: שמאל\|ממוזער\|320px\|תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית. ארמית בבלית – שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי. סורית – דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבים נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי. מנדעית – דיאלקט של כת המנדעים, כת גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה. הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים: ארמית גלילית – שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים. ארמית שומרונית – שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום. ארמית נוצרית – דיאלקט שדובר באזור יהודה, נקרא גם סורית ארצישראלית. בעבר סברו שדובר רק בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. ארמית יהודאית – ארמית שדוברה על ידי יהודים באזור דרום הר חברון בלבד, מרבית יהודה התרוקנה מיהודים במרד בר כוכבא אך באזורים מועטים אכן שרדו יהודים דוברי ארמית. ארמית מדבר יהודה – ניב אחר של ארמית יהודאית מאוחרת ששונה מהניב המדובר בדרום הר חברון, היה מדובר באזור בקעת הירדן ויריחו ולאורך ים המלח במקומות כמו עין גדי. קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות. ארמית חדשה עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה). שאילות ארמיות בעברית בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין ייתי וייכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא – חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="רב אור" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו"=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי, מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני – של המונח הגרמני או היידי – לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה). במיוחד התאזרחו ביטויים שמקורם בארמית בלשון המשפטית העברית, כנראה בשל השפעת הספרות ההלכתית בנושאים קרובים (למשל 'כולי עלמא', 'מכללא', 'רישא וסיפא'). חילוף אותיות בין עברית-ארמית קיימת תופעה של חילוף אותיות בין עברית ובין ארמית: עברית שלוש = ארמית תלת (משם המילים תלת-ממד, תלת-אופן), עברית זהב = ארמית דהב, עברית זו = ארמית דא (משם המילה הדדי), עברית קיץ = ארמית קיט (משם קייטנה), עברית רוּץ = ארמית רהט (משם שפה רהוטה), עברית שמונה = ארמית תמנה (משם תמנון, מתומן), עברית שני = תניין (משם המילה תנייני). השתלשלות האותיות מפרוטו-שמית מסבירה את תופעה זו: 4 עיצורים בפרוטו-שמית השתלשלו לאותיות שונות בעברית ובארמית (למשל ṯ = ת֗ הפך לשׁ בעברית אבל ת בארמית, משם פרוטו-שמית ṯalāṯ ← שָׁלוֹשׁ בעברית, אבל ← תְּלָת בארמית). דוגמאות: עברית שׁ ↔ ארמית ת: עברית שלוש↔ארמית תלת, שמונה↔תמנה, שֵׁנִי↔תניין, חדש↔חדת, שקל↔תקל (משם הכתובת על הקיר מנא מנא תקל ופרסיןדניאל ה כה). עברית ז ↔ ארמית ד: עברית זהב↔ארמית דהב, זבח↔דבח, זרוע↔דרע, זו↔דא, זכר\זכרון↔דכר\דכרון. עברית צ ↔ ארמית ע: עברית ארץ↔ארמית ארע, צאן↔עאן, צלע↔עלע. עברית צ ↔ ארמית ט. דוגמאות: עברית קיץ↔ארמית קיט, ציפורניים↔טופרנא, צל↔טלל, צבי↔טביא עוד דוגמאות חוץ מארבעת העיצורים המצוינים למעלה: עברית י ↔ ארמית ו. דוגמאות: עברית היה↔ארמית הוה, עברית ח ↔ ארמית ה. דוגמאות: עברית חזר↔ארמית הדר. עברית ב ↔ ארמית פ. דוגמאות: עברית ברזל↔ארמית פרזל. היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית". גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק נסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם". בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית. ראו גם ארמית בבלית ארמית גלילית ארמית חדשה רשימת כתובות כנעניות וארמיות ארמית יהודית לקריאה נוספת יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א, אקדמון, ירושלים, תשל"ב. יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. הוצאת מאגנס, ירושלים, תשל"ז. אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג ; מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת: תשס"ג. משה בר-אשר, מקומה של הארמית בעברית החדשה , פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, תשע"ב, עמ' 3–55, באתר האקדמיה ללשון העברית הרב ישראל דנדרוביץ, הא לחמא עניא – השפה הארמית בירושלים לשמחה או לעצב?, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סב – ניסן תשע"א, עמודים: קסח–קפב. H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927. Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001. מילונים Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003. R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. . Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature (London and New York, 1903) קישורים חיצוניים מילון ארמית של מרקוס יסטרוב באתר ספריא, ניתן לחיפוש מקוון מילים עבריות שמקורן בארמית על פי סדר האלף-בית, באתר השפה העברית מתיה קם, ארמית, באתר פשיטא מילון ארמי עברי יחזקאל קוטשר, לשון המשנה והתלמוד: ארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מחניים נ"ז, באתר "דעת" אדמיאל קוסמן: שירה ארמית-ארצישראלית: קריאה בספר שירת בני מערבא. אוניברסיטת פוטסדם 2011. ביטויים משפטיים שימושיים ממקור בארמית ארמית, לקסיקון לתרבות ישראל הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:שפות שמיות צפון-מערביות קטגוריה:ארמים	2024-08-24T11:13:34
משנה	ממוזער\|340x340px\|כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ הַמִּשְׁנָה היא קובץ של פרשנויות על המקרא שתרם רבות לעיצוב היהדות וארגון החיים היהודיים לאחר חורבן הבית השני. המשנה חוברה במשך כמה דורות משלהי ימי הבית השני ובעיקר ב-150 השנים שעברו מאז חורבנו בשנת 70 לספירה. המשנה מחולקת לשישה 'סדרים', המכילים כל אחד כמה 'מסכתות'. כל מסכת עוסקת בנושא ספציפי אחד המרומז בשמה של אותה המסכת. סדרי המשנה נועדו להוות קו מנחה ובסיס איתן לשם קביעת ההלכות בקהל ישראל, לדורות. ספרות המשנה – כפי שגובשה על פי התָנָאִים בתקופתם (מסוף המאה הראשונה ועד לתחילת המאה השלישית) כוללת את כל ההנהגות וההנחיות המהותיות שנתקבלו והועברו בין הדורות עד לזמן כתיבת המשנה, לשם שימור אורח החיים היהודי. המשנה מקיפה מגוון רחב של נושאים ותחומים ועוסקת בפרטי הלכות ודינים יסודיים הנוגעים בכל אחד מהם. המשנה מהווה סוּגָה ספרותית כשלעצמה, ולו מפני שהוא החיבור הראשון מתוך תורה שבעל פה שהותר להעלות על הכתב (דבר שהיה אסור עד תקופתו של רבי יהודה הנשיא). כמו כן, היקף ספרות המשנה הוא חסר תקדים עד לאותה התקופה. ספרות המשנה היא על פי המסורת היסוד לתורה שבעל פה – כלל המסורות שהועברו באופן ישיר מרב לתלמיד, מתקופתו של משה רבנו ועד לתנאים האחרונים (כפי שנכתב במשנה הראשונה שבמסכת אבות). החכמים שדבריהם מופיעים במשנה מכונים תנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו. השם 'משנה' מקורו בשורש שנ"ה (בארמית תנ"א) והוא נגזר מהמילה 'שינון' (כלומר: גרסה וחזרה – לרוב בעל פה). דעה אחרת אומרת שהשם הוא מלשון שניים (2), שכן היא שנייה ומשנית לתנ"ך. תוכן המשנה כוללת את הלכות התורה בכל תחומיה. עם זאת, ישנן הלכות בסיסיות שפרטיהן לא הובאו במשנה. הרמב"ם הסביר עובדה זאת בכותבו: "ודיני הציצית והתפילין והמזוזה ועניין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלוים בזה וכו׳ והמשנה לא דיברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והי' ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין עניין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם.״ חלקי המשנה סדרים המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס) על פי תחומי חיים שונים: סדר זרעים – עוסק בברכות ובמצוות התלויות בארץ. מכיל 655 משניות ב-11 מסכתות. סדר מועד – עוסק בשבתות, חגים ותעניות. מכיל 681 משניות ב-12 מסכתות. סדר נשים – עוסק באישות, קידושין, גירושין וכדומה. מכיל 578 משניות ב-7 מסכתות. סדר נזיקין – עוסק בדיני ממונות וסדרי המשפט. מכיל 685 משניות ב-10 מסכתות. סדר קדשים – עוסק בבית המקדש ובקורבנות. מכיל 590 משניות ב-11 מסכתות. סדר טהרות – עוסק בסוגי טומאות וטהרתן. מכיל 1,003 משניות ב-12 מסכתות. נהוג להשתמש בראשי התיבות זמ"ן נק"ט כדי לסייע בזיכרון סדר זה. מסכתות כל סדר נחלק למסכתות העוסקות בתתי-נושאים שונים. במשנה 63 מסכתות בסך הכול. +מסכתות המשנה זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות ברכות (57 משניות, 9 פרקים) שבת (139 משניות, 24 פרקים) יבמות (128 משניות, 16 פרקים) בבא קמא (79 משניות, 10 פרקים) זבחים (101 משניות, 14 פרקים) כלים (254 משניות, 30 פרקים) פאה (69 משניות, 8 פרקים) עירובין (96 משניות, 10 פרקים) כתובות (111 משניות, 13 פרקים) בבא מציעא (101 משניות, 10 פרקים) מנחות (93 משניות, 13 פרקים) אהלות (134 משניות, 18 פרקים) דמאי (53 משניות, 7 פרקים) פסחים (89 משניות, 10 פרקים) נדרים (90 משניות, 11 פרקים) בבא בתרא (86 משניות, 10 פרקים) חולין (74 משניות, 12 פרקים) נגעים (115 משניות, 14 פרקים) כלאיים (77 משניות, 9 פרקים) שקלים (52 משניות, 8 פרקים) נזיר (60 משניות, 9 פרקים) סנהדרין (71 משניות, 11 פרקים) בכורות (73 משניות, 9 פרקים) פרה (96 משניות, 12 פרקים) שביעית (89 משניות, 10 פרקים) יומא (61 משניות, 8 פרקים) סוטה (67 משניות, 9 פרקים) מכות (34 משניות, 3 פרקים) ערכין (50 משניות, 9 פרקים) טהרות (92 משניות, 10 פרקים) תרומות (101 משניות, 11 פרקים) סוכה (53 משניות, 5 פרקים) גיטין (75 משניות, 9 פרקים) שבועות (62 משניות, 8 פרקים) תמורה (35 משניות, 7 פרקים) מקואות (71 משניות, 10 פרקים) מעשרות (40 משניות, 5 פרקים) ביצה (42 משניות, 5 פרקים) קידושין (47 משניות, 4 פרקים) עדויות (74 משניות, 8 פרקים) כריתות (43 משניות, 6 פרקים) נדה (79 משניות, 10 פרקים) מעשר שני (57 משניות, 5 פרקים) ראש השנה (35 משניות, 4 פרקים) עבודה זרה (50 משניות, 5 פרקים) מעילה (38 משניות, 6 פרקים) מכשירין (54 משניות, 6 פרקים) חלה (38 משניות, 4 פרקים) תענית (34 משניות, 4 פרקים) אבות (108 משניות, 6 פרקים) תמיד (34 משניות, 7 פרקים) זבים (32 משניות, 5 פרקים) ערלה (35 משניות, 3 פרקים) מגילה (33 משניות, 4 פרקים) הוריות (20 משניות, 3 פרקים) מדות (34 משניות, 5 פרקים) טבול יום (26 משניות, 4 פרקים) בכורים (39 משניות, 4 פרקים) מועד קטן (24 משניות, 3 פרקים) קינים (15 משניות, 3 פרקים) ידיים (22 משניות, 4 פרקים) חגיגה (23 משניות, 3 פרקים) עוקצים (28 משניות, 3 פרקים) פרקים כל מסכת נחלקת למספר פרקים. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית. במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוסף הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, ספר המכיל ברייתות, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות. יוצא שישנם סך הכל 525 פרקים. 349x349px\|ממוזער\|המשנה הראשונה במסכת הראשונה, מסכת ברכות, מתוך כתב יד קאופמןמשניות כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (בתלמוד הבבלי ובלשון הדיבור כיום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. סך הכל יש 4,192 משניות בכל שישה סדרי משנה. סדרם של שישה סדרי משנה לעומת הסדר המקובל (זמ"ן נק"ט), לדעת בעל הספר כף נחת, סדר נזיקין הוא הסדר האחרון משישה סדרי משנה. התוספות יום טוב הקשה על חידוש זה, שהרי ריש לקיש דרש על הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" "אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות" ומדרשה זו רואים שסדר נזיקין הוא הרביעי, כסדר המקובל. רבי יעקב חאגיז דחה הוכחה זו, משום שמצאנו בילקוט שמעוני דרשה בה סדר נזיקין הוא הסדר האחרון: "רבי תנחומא פתר ליה בשישה סדרי משנה: תורת ה' תמימה זה סדר נשים. עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחייו של עולם וזורע. יראת ה' טהורה זהו סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב ומועדות שנאמר בהם ושמחת בחגך. מצוות ה' ברה מאירת עיניים זה סדר קדשים, שהיא מאירת עיניים לקדשים. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, זה סדר נזיקין, שיש בו כל הדינין". אם כן אין להוכיח מהסדר המובא בדרשה מהו סדרם של שישה סדרי משנה. ובכל אופן מסיק הרב חאגיז "שנראה שהוא קבלת כל ישראל לסדרם בסדר זה והבא לשנות מסדר השונים עליו ראיה ללמד". סגנון המשנה לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים ותוכניים המקלים על הזיכרון (לדוגמה, משניות המזכירות אחת את השנייה יובאו בזו אחר זו. גם אם המשנה השנייה אינה קשורה באופן ישיר לנושא עליו מדברת המשנה הקודמת. כמו בפרק "אין בין" (). בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר. לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה. המשנה הפותחת שמאל\|ממוזער\|270px\|מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12. לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה (ה"הלכה") הפותחת את הקובץ, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה. במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיוון שהמשנה נלמדה בעל פה, היא ערוכה לעיתים בצורה של דיאלוג, או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?". תרבות המחלוקת לעיתים השאירו עורכי המשנה, ואף התלמוד ומאמרות חז"ל השונים, את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות. הן הובאו לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי. עניין זה מעלה תמיהה. המשנה מתייחסת לשאלה זו ונותנת מענה במסכת עדויות פרק א': הרמב"ם בהקדמתו למשנה מביא את ההסברים השונים להבאת שיטות חולקות גם כשלא נפסקה הלכה כמותן. שיטות שלא נפסקו בהלכה מוזכרות מפני כמה סיבות גם כדי לאפשר פסיקה שונה בעתיד מחד, וכדי לעקוב אחריהן ולגדור בעדן מלהתפשט ולהתקבל מאידך. וגם כדי לתת ללומדים להבין את מהלך הלימוד על ידי המחלוקת וגם לשם הלימוד עצמו. ברי הפלוגתא העיקריים במשנה בית שמאי ובית הלל רבי אליעזר – רבי יהושע, רבן גמליאל, רבי עקיבאכל אחד מהם עם רבי אליעזר, ויש מחלוקות בין רבן גמליאל ורבי יהושע רבי ישמעאל, רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יוחנן בן נורי – רבי עקיבארבי עקיבא עם כל אחד מהם, ויש גם מחלוקות בין רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון – יש מחלוקות רבות בין כל שניים מהם או בין ארבעתם, ובין רבי אלעזר עם כל אחד מהם. המעבר ללימוד בסגנון המשנה ממוזער\|270px\|משנה מבוארת רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו. בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד. דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן: הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים. "לימוד כזה הוא מלאכה כבדה, כי הוא לבד מעשה הזיכרון וכמעט אין חלק בו לכח ההיקש וההגיון, ואיך יחזיקו בו באורך הימים אנשי בית יעקב הנודעים מאז לאנשי בינה ויש בהם כוח לעמוד בהיכל הפנימי של ההגיון ועומק המחשבה, להוציא חדשות ונצורות, לדמות דבר לדבר, לטחון סלעים זה בזה ולהקים מגדלות! ומלבד שהנפש היפה תגעל בלימוד זכרוני כזה..." (זכריה פרנקל, דרכי המשנה) הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה. לימוד בדרך המשנה הייתה דרך להתגבר על הגזרות נגד לימוד התורה. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה. סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית. עריכת המשנה תהליך עריכת המשנה בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה "קאנון" של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה: רס"ג – המשנה נתחברה במשך אחד עשר דורות (מארבעים שנה אחר בניין בית המקדש השני עד שנת 220 לספה"נ) מאנשי הכנסת הגדולה ועד לרבי יהודה הנשיא, המכונה בקיצור "רבי". רב שרירא גאון – היו נוסחים רבים להלכות שביד החכמים ורבי החל לסדר את ההלכות בנוסח אחיד שיילמד על ידי כל החכמים. ר"ש מקינון – המשניות היו סדורות קודם לרבי והוא רק פסק את ההלכה. רנ"ק – סידור ההלכות החל בסוף ימי אנשי כנסת הגדולה והלל הזקן הוא שקבע את ששת הסדרים אך לא סידר את המסכתות. רבי קבע את הסדר של המסכתות. זכריה פרנקל – רבי עקיבא החל בעריכת המשנה והמשיך אחריו תלמידו רבי מאיר ולאחר מכן רבי יהודה הנשיא השלים את שהחסירו הם. המוסכם על כולם הוא שהעריכה הסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא. רבי הצליח לבצע מלאכה מורכבת זו. בצעירותו עזב את בית אביו ויצא לנדוד בין בתי המדרש של חכמים אחרים. לימודיו אצל החכמים השונים הביאו לידי כך שהוא קלט מסורות שונות ושיטות הלכה שונות. כשהגיע לנשיאות, הכניס לביתו חכמים רבים. חכמים אלו קיבלו את כל צורכיהם מבית הנשיא ובתמורה לכך הם סייעו לרבי באיסוף התורה שבעל פה ובעריכתה. כחמישים שנה ישב רבי על כס הנשיאות ובכל התקופה הארוכה הזאת הוא ניפה ובירר את כל דברי החכמים, מיין אותם לפי נושאים וחילק אותם לסעיפים. כל הלכה שנכללה באוסף של רבי, נקראת "משנה". את כלל המשניות חילק רבי לשישה סדרים (ש"ס) לפי הנושא הכללי שבו הם עוסקים. כל סדר וסדר מתחלק לכמה מסכתות וכל מסכת מחולקת לפרקים, הכוללים מספר משניות. כל ששת הסדרים הם ספר "המשנה" שנערך בידי רבי. פועלו של רבי יהודה הנשיא ככל הנראה במשנה משובצות משניות קדומות אשר נוצרו בתקופה החשמונאית ואולי עוד קודם לכך, אפילו קובצי משנה שלמים ואולי אפילו מסכתות. ואין ספק שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא כתבם בעצמו. רבות מן המסורות שהשתמרו מצביעות על כך שחלקן הגדול היה כתוב במקורו ארמית, או הועבר למסורות בארמית, ותורגם או הושב בידי רבי יהודה הנשיא לעברית. לא ברור מה מידת מעורבותו בעריכת הדברים ומה חלקו ביצירת מלל מקורי משלו. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה וביניהם: השמטות – נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות, מילה ועוד). חוסר עקביות בסידור המשנה – שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה. משניות שמופיעות בכפילות, מספר פעמים במקומות שונים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד. חוסר עקביות בפסיקת ההלכה – קיים שוני ניכר בתוך המשנה עצמה באמצעים לקביעת ההלכה: לעיתים באמצעות השמטת שם החכם ("סתם משנה"), או השמטת חלק או כל דבריהם של חכמים מסוימים, ועוד. וכן קיימות סתירות בין המשניות והמסקנות מהן. חלק מהשאלות נותרו לא פתורות. יש חוקרים הנוקטים בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח כפי שהועבר על פה עד דורו בבתי המדרש שבנשיאות הלל הנשיא וצאצאיו, ולא רצה לסטות ממנו (אלבק) אם כי תרגם או השיב את הנוסח מארמית או מהסגנון הארמי לעברית (אביגדור שנאן). חוקרים אחרים סוברים שעריכתו של רבי הייתה אכן מגמתית על מנת ליצור אחדות של פסיקה עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין). החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדגוגיים של הרחבת הידיעה, והנחלת עושר השיטות, על מנת להבין את ההכרעות בדין. גישה אחרת, שאינה פותרת את כל השאלות, טוענת שהתנאים הקדומים אשר שיננו את ה"ברייתא" וה"תוספתא" שהפכו מאוחר יותר למשניות ערוכות, ניסו ליצור טקסט קל לשינון וזיכרון על פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו. הגישה הספרותית דומה לכך, אך טוענת שרבי ערך את הטקסטים הקדומים, תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים שופך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם (אברהם וולפיש בעבודת הדוקטורט). משניות קדומות בעריכה שונה מזו של רבי יהודה הנשיא, לעיתים עם תוספות שהושמטו או לא נכנסו למשנה, או חילופי נוסח, ואשר ייתכן כי חלקם היוו את הבסיס למשנה נקראו ברייתא (בארמית: החיצוני). אלו שוננו בידי חכמי התלמוד הבבלי והתלמוד "הירושלמי" (האמוראים) בדיוניהם על המשנה, וחלק מדבריהם אף שולב לעיתים בקבצים אלו, בעיקר בדורות הראשונים שלאחר המשנה. קובץ נוסף המצוטט לעיתים בתלמודים כברייתא הוא התוספתא (בארמית: התוספת), המסודר בסדר המהווה את מקורו של סדר המשניות, והמשקף מסורת ארץ-ישראלית שאומצה לעיתים בידי עורכי התלמוד הירושלמי ובית מדרשם. כן קיימים מדרשי ההלכה – המפרשים פסוקים מן המקרא על פי כללים וקובעים מתוכם את ההלכה, או מעבירים מסורות היסטוריות או אגדתיות. בין הקבצים הללו מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא דברים, וספרי זוטא דברים. חלקים מקבצים אלו מצוטטים כברייתות בתלמוד הבבלי והירושלמי. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו. חתימת המשנה הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. לפי ספר הקבלה נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח (188 לספירה), 120 שנה לאחר החורבן. בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנאראו עוד בערך 'תנא קמא וסתם משנה'., אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא. כתיבת המשנה את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות. ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר. לימוד המשנה 290px\|ממוזער\|אברכים כותבים סיכום הגמרא כהערות בתוך ספרי "משנה סדורה" שלהם בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים. לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד – התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים. בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה. במסכת אבות מובא שתחילת גיל לימוד המשנה הוא עשר שנים: גם כיום בחינוך הדתי והחרדי מקובל ללמוד את המשנה החל מהחינוך היסודי. בגלל הדגש של לימוד משנה לילדים, גופים שונים יצרו דברים על מנת להנגיש את המשנה לילדים, יצאו מהדורות של משנה לילדים עם ציורים, פרויקט של לימוד משנה בוואטסאפ וכן תוכנית טלוויזיה בשם רצים למשנה. מבחינת סדרי הלימוד הקבועים, יש שנוהגים ללמוד מספר משניות קבוע או מספר קבוע של פרקים מדי יום, כך למשל במסגרת קביעותא – המפעל ללימוד המשנה היומית בו לומדים בכל יום שתי משניות – מחזור בן כ-6 שנים, או משנה אחת להשלמת הש"ס ללומדי הדף היומי, או מספר משניות קבוע ללימוד כל שישה סדרי משנה בתוך שנה – מסלולים אלו נכללים בשם: משנתית – משנה בשנה. יש הלומדים שמונה עשר פרקי משנה בכל יום כך שהם מסיימים את ששת סדרי משנה בכל חודש. שינון משניות בעל פה אחת השיטות הנפוצות ללימוד משנה, בייחוד בציבור התורני היא באמצעות שינון בעל פה. לימוד בצורה כזו עושה שימוש בטכניקות של חזרה, מתוך ההנחה שככל הלומד יחזור על החומר הנלמד, הוא יהיה מסוגל לזכור אותו יותר טוב. הנחה זו נשענת על העובדה שחשיפה חוזרת ונשנית למידע מסוים הנמצא בזיכרון לטווח קצר אכן מגדילה את הסיכוי שישלף בצורה מוצלחת מהזיכרון לטווח הארוך. לימוד בצורה כזו מאפשר ללומדים לקיים את דברי התלמוד: . בנוסף, על פי החפץ חיים אחד היתרונות של לימוד בעל פה הוא במצבים מיוחדים: . ישנן מסגרות חינוך כמו שיטת זילברמן ושיטת זכרו ששינון משניות בעל פה הוא מרכיב מרכזי בשיטה החינוכית שלהם. נוסח המשנה כתבי יד של המשנה מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הארצישראלי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה. כמו כן מקובל להשוות את הסדר של המשניות ולשונם לזה של התוספתא המקבילה, שהיא בעיקרה נוסח ארצישראלי מערבי. רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קאופמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11–12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד, בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּארמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (CUL Ms. Add. 470,1) משנת 1350 לספירה לערך (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור ויליאם הנרי לו [Lowe]). כתב יד זה אינו מנוקד ותחילה היו שחשבו שהוא מזויף. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל שישה סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות. שלושת כתבי יד אלו מייצגים בעיני החוקרים, את הנוסח הארצישראלי של המשנה. כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם נכתבו עוד מימי הגאונים. מהדורות מדעיות של נוסח המשנה עם התקדמות מחקר מדע התלמוד נוצר צורך ליצור מהדורה מדעית מדויקת של נוסח המשנה, מתוך השוואה פילולוגית של כתבי היד המדויקים. מהדורה מדעית אחידה על כל המשנה לא נערכה עדיין, אבל מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים: סוכה (מנחם צבי פוקס), נידה (תרצה מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג), אבות (שמעון שרביט), כתובות (חיים בנטוב), שקלים (אליעזר פינצ'ובר), מידות (אשר זליג קאופמן), שבועות (דוד שכנאי), הוריות (אריה שטולברג). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין, אך זו טרם ראתה אור. שלשה ניסיונות להוציא מהדורה מדויקת של המשנה נעשו עד כה: משנה עם שינויי נוסחאות, שיצאה לאור על ידי מכון התלמוד הישראלי השלם. יצא לאור רק כרך אחד על סדר זרעים, עם חילופי נוסחאות מפורטים. מפעל המשנה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מלקט את כל כתבי היד וקטעי הגניזה של המשנה במטרה להעמיד מהם בעתיד הרחוק מהדורה מדעית. משנה, הוצאה מדעית של מיכאל קרופ, יוצא לאור בהוצאת לי אחים ספרים. יצא לאור כרכים של זרעים (תש׳׳פ) וטהרות (תשפ׳׳ב). נוסח הפנים ע׳׳פ כת׳׳י קאופמן ובטור מקביל נוסח הדפוסים ע׳׳פ מהדורת אלבק, ושינויי נוסח לכתבי יד השלמים וקטעי הגניזהhttps://web.archive.org/web/20230415010518/https://www.lee-achim.de/html/brlongedition.pdf. מפרשי המשנה 220px\|ממוזער\|משנה עם פירוש ברטנורא למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך לנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה. הקלאסיים שבהם: פירוש המשניות לרמב"ם (1138–1204). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בימי הביניים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות התלמוד במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד). פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450–1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים. פירוש "תוספות יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579–1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה. פירוש פינחס קהתי שהודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים. ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא. הפירוש ארוך יחסית ונוטה להביא מספר ביאורים אפשריים לעניינים שבמשנה. ראו גם תנאים לשון חז"ל תנא קמא וסתם משנה לקריאה נוספת ספרי לימוד מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 3, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. בין משנה למדרש: קריאה בספרות התנאית, ישי רוזן-צבי, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה ספרי מבוא מחקריים קלאסיים על חיבור המשנה חנוך אלבק, מבוא למשנה, מוסד ביאליק ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, הוצאת מוסד הרב קוק חיים הירשנזון, איזו היא משנה, ירושלים תר"ן יעקב נחום אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תש"ח. חלק א', חלק ב' זכריה פרנקל, דרכי המשנה, לייפציג תרי"ט (1859) מבואות ומחקרים מודרניים על חיבור המשנה ועריכתה ישי רוזן־צבי, מבוא למשנה, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018 דוד רוזנטל, תולדות נוסח המשנה, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018 שמואל ספראי, זאב ספראי וחנה ספראי, מבוא למשנה, בתוך: משנת ארץ ישראל – מסכת שבת כרך א', הוצאת מכללת ליפשיץ-מכללת הרצוג, 2008 יאיר פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה – מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה, הוצאת מאגנס, 2016 יאיר פורסטנברג, "ממסורת למחלוקת: שינוי דרכי המסירה במשנתם של תנאים ראשונים", תרביץ 2018 קישורים חיצוניים נוסח המשנה שישה סדרי משנה ב"מאגר ספרות הקודש" באתר סנונית, עם אפשרויות חיפוש מתקדמות. (טקסט להורדה באתר מכון ממרא) כתבי יד של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, האוניברסיטה העברית, ירושלים דפוס צילום של הדפוס הראשון, נאפולי רנ"ב נוסח המשנה בפרויקט "המשנה כדרכה" – הצגת המשנה לפי המבנה הספרותי זאב ספראי, "משניות: מהדורה מדעית" קתדרה''' 149, תשרי תשע"ד. שישה סדר משנה באתר פרשת יהדות פירוש למשנה ביאור בויקיטקסט מאת ד"ר רונן אחיטוב. משנת ארץ ישראל – פירוש בן זמננו למשנה המשלב מתודה מחקרית וגישה מסורתית לטקסט, בדגש על הרקע הארץ-ישראלי של המשנה. את הפירוש חיבר זאב ספראי, יחד עם אביו שמואל ספראי ועם אחותו חנה ספראי. – נמצא כולו בעל התורה, ובספריא. על המשנה פרופ' אהרון אופנהיימר, יצירתו הספרותית – המשנה: מהותה של המשנה, שישה מאמרים מתוך הספר, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח מאמרים על המשנה באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח אורי שרקי, מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר מאמרים אקדמיים על המשנה בגוגל scholar קטעי משנה מולחנים באתר הזמנה לפיוט שיעורים מוקלטים במשניות באתר "קול הלשון" הרב מרדכי ארם צובא, על המשנה והתורה שבעל פה, באתר הידברות ורד נעם, הערות שוליים * קטגוריה:משפט עברי: חיבורים קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד	2024-09-29T07:29:14
סיבוכיות	שמאל\|ממוזער\|250px\|מחלקות סיבוכיות במדעי המחשב, סיבוכיות (באנגלית: complexity) היא כלי מדד מתמטי של משאבי המערכת הנחוצים לפתרון בעיה נתונה באמצעות מחשב. המשאב העיקרי הנבחן הוא זמן הריצה, כלומר נבחן משך הזמן הנחוץ לשם ביצוע האלגוריתם. משאב נוסף הוא הזיכרון הנחוץ לשם ביצוע האלגוריתם. ניתן להביא בחשבון משאבים נוספים, כגון כמה מעבדים נחוצים לשם פתרון הבעיה בעיבוד מקבילי. התורה החוקרת סיבוכיות קרויה תורת הסיבוכיות. ענף הסיבוכיות נבדל מענף החישוביות, שבו נבחנת השאלה האם ניתן בכלל לפתור בעיה נתונה, בלא קשר לכמות המשאבים הנחוצה. מאפייני הסיבוכיות בעיה, בהקשר זה, היא קבוצה של שאלות בעלות קשר הדוק. דוגמה: בעיית הפירוק לגורמים היא: כאשר נתון מספר שלם כלשהו, הצג את כל הגורמים הראשוניים שלו. שאלה ספציפית קרויה מופע של הבעיה. דוגמה: השאלה "הצג את הגורמים של המספר 15" היא מופע של בעיית הפירוק לגורמים. סיבוכיות הזמן של בעיה נתונה היא מספר הצעדים הנחוצים לפתרון מופע שלה כפונקציה של גודל הקלט של מופע זה, תוך שימוש באלגוריתם היעיל ביותר למטרה זו. אם לפתרונו של מופע שאורך הקלט שלו הוא סיביות נחוצים צעדים, סיבוכיות הזמן שלו היא . מספר הצעדים המדויק תלוי במחשב המסוים שישמש לפתרון הבעיה. כדי להימנע מהתייחסות למחשב מסוים נהוג להשתמש במודל מתמטי עבור מחשב: מכונת טיורינג. בנוסף, כדי להימנע מחישובים טכניים מדי ומכיוון שעיקר העניין הוא הקצב שבו כמות המשאבים הנדרשים גדלה ככל שהקלט לבעיה גדל, נהוג לסמן את סיבוכיות הזמן באמצעות סימון אסימפטוטי שמייצג סדר גודל של זמן הריצה, ולמדוד את זמן הריצה על פי מספר הביצועים של פעולות בסיסיות (כמו ביצוע פעולה אריתמטית, קריאת ערך של תא בזיכרון וכדומה). בצורה זו סיבוכיות הזמן מייצגת את הזמן הנחוץ לפתרונה בכל מחשב מסוים (עד כדי הכפלה או הוספה של קבוע שתלוי ברמת הביצועים של המחשב המסוים הזה), כך שהסיבוכיות המוצגת אינה תלויה במחשב שישמש לפתרון הבעיה ואינה מציגה את הזמן הדרוש לפתרון הבעיה בשניות, אלא מייצגת את סדר הגודל של הזמן הנחוץ לפתרון הבעיה כפונקציה של אורך הקלט. דוגמה: לכיסוח דשא יש סיבוכיות ליניארית, משום שהכפלת שטח הדשא מכפילה את הזמן הנחוץ להשלמת המשימה. לחיפוש במילון, לעומת זאת, יש סיבוכיות לוגריתמית בבסיס 2: בהנחה שהמחפש מחפש במילון בחיפוש בינארי, הכפלת גודל המילון תוסיף רק צעד אחד - פתיחת המילון באמצעו - למספר הצעדים הנחוץ לביצוע החיפוש, משום שצעד זה מקטין לחצי את גודל הבעיה. דוגמה זו ממחישה שלבעיות שונות עשויה להיות רמת סיבוכיות שונה. הטבלה הבאה מציגה רמות אחדות של סיבוכיות בסדר יעילות יורד ( הוא גודל הקלט, הוא קבוע גדול מ-1): שם סימוןקבועלוגריתמי פולילוגריתמיליניאריפולינומימעריכי עצרתי כאשר רמת הסיבוכיות של בעיה היא פולינומית (או פחות מזה) הבעיה נחשבת כבעלת פתרון "יעיל", משום שהגדלת אורך הקלט אינה מביאה לשינוי דרמטי בזמן הנחוץ לפתרון הבעיה. לעומת זאת, כאשר לבעיה סיבוכיות מעריכית (אקספוננציאלית), שינוי קטן באורך הקלט מביא לשינוי מהותי בזמן הנחוץ לפתרון הבעיה. לדוגמה, כאשר הזמן הנחוץ לפתרונה של בעיה הוא (סיבוכיות מעריכית) הגדלת אורך הקלט ב-1 מביאה להכפלת הזמן הנחוץ לפתרון הבעיה. סוגים שונים של סיבוכיות בנוסף לסיבוכיות זמן וסיבוכיות מקום שהוזכרו קודם, ישנם סוגים נוספים של מדדי סיבוכיות המשמשים בעיקר להבטחת איכות תוכנה. הבולט שבהם הוא סיבוכיות קוד. סיבוכיות קוד הוא מדד המאפיין את המורכבות של קוד תוכנה, ולמימושים שונים של אותו אלגוריתם יכולים להיות ערכי סיבוכיות קוד שונים, למרות שסיבוכיות המקום והזמן תישאר זהה. סוג נוסף של מדד סיבוכיות הוא סיבוכיות תקשורת המודדת את כמות המידע העוברת בין שני צדדים המשתתפים בפתרון בעיה. יישומים לבעיות עם סיבוכיות גבוהה ידועות כיום מספר בעיות שלא מוכר אלגוריתם יעיל הפותר אותן, אך בהינתן מידע נוסף הן ניתנות לפתרון יעיל, מה שפותח פתח לשימוש בבעיות אלו כבסיס למערכות הצפנה. הדוגמה הקלאסית היא של מערכת ההצפנה RSA, שבה כדי לפענח הודעה יש לבצע חישוב התלוי במספר שהוא מכפלת שני ראשוניים גדולים. אם שני הראשוניים הללו ידועים קל לבצע את החישוב שמפענח הודעה; אך לא ידועה שום דרך לבצע חישוב זה ביעילות אם הם אינם ידועים, כך שקשה לתוקף לפצח את ההודעה (המתקפה הישירה ביותר דורשת לפרק לגורמים את המכפלה, אך גם זוהי בעיה שנחשבת כיום לקשה). באופן כללי פונקציות שקל לחשב אך קשה להפוך מבלי שיהיה נתון מידע נוסף נקראות "פונקציות מלכודת" (Trapdoor functions). ראו גם מונחים בתוכנה קישורים חיצוניים Complexity Zoo - אינדקס מקיף של מחלקות סיבוכיות * קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-07-30T19:28:42
הלוצינוגן	הלוצינוגן הוא המינוח המקצועי לקבוצת סמים פסיכואקטיביים המסוגלים לגרום להזיות (הלוצינציות) המתבטאות בשינויים סובייקטיביים בתפיסה, במחשבה, ובדמיון. הסוגים הנפוצים של הלוצינוגניים הם פסיכדלים, דיסוציאטיבים ודליריאנטים. פעילות המוח, כמו כל איבר אחר בגוף, מתפקד בעזרת תגובות כימיות מסוימות. התגובות נוצרות על ידי גירויים המנותבים למוח בעזרת החושים. אפשר לשנות את כימיית המוח על ידי הוצאת חומרים הנוטלים חלק בתגובות הכימיות. במקרה כזה, יגיב הגוף לגירוי שאינו קשור עם העולם החיצוני. החושים קולטים גופים שלמעשה אינם שם, ומתעלמים מגופים הנמצאים שם. התוצאות הן הזיות (האלוצינציות - שפירושו בלטינית 'לתעות ברחבי המוח'). צמחים ופטריות מסוימים מכילים חומרים כימיים המסוגלים לגרום לתעתועי חושים. הקקטוס פיוטה, מיני צפצפה שונים, צמח הדטורה, חפורית הפקעים, אגוז מוסקט, פטריות שונות ועוד, מכילים חומרים כאלו. לפעמים נאכלים צמחים אלו בפולחני דת, משום שתעתועי החושים נחשבים להצצה חטופה לעולם אחר. השפעות התמכרות רוב סמי ההזיה, כמו LSD, אינם גורמים לתלות והתמכרות פיזית, והם בעלי פוטנציאל התמכרות נפשית ברמה נמוכה מאוד לחוויה שגורם הסם. השפעות על המצב הנפשי מחקרים מעידים על כך, שבמקרה הספציפי של סמי הזיות, יש משמעות כבדת משקל למצב הנפשי שבו נמצא המשתמש בסם. המשמעות היא, שאנשים בעלי הפרעות נפשיות גבוליות, עלולים להיפגע פגיעה נפשית קבועה כתוצאה מהשימוש. התגובות הנפוצות ביותר באנשים בעלי מחלות נפש, הן של דיכאון, התקפי חרדה, ופראנויה (תחושה של רדיפה). למרות זאת מחקרים הוכיחו שאם המשתמש נמצא במצב נפשי בריא, שקט, רגוע, מאוזן ומוכן לחוויות החוויה לרוב תהיה חיובית ומהנה. על פי מחקרים חדשים ישנם סמים פסיכדליים היכולים לסייע בטיפול בבעיות נפשיות כגון פוסט טראומה (MDMA למשל בסרט התיעודי ״טריפ של חמלה״). עבריינות רוב סמי ההזיות, אסורים בשימוש בישראל, על פי פקודת הסמים המסוכנים. על פי החוק, מדובר בעבירה פלילית גם לסוחר בהם וגם למשתמש בהם. סוגי סמים הלוצינוגניים ממוזער\|נייר ספוג ב-LSD LSD - סם חצי מלאכותי אשר סונתז לראשונה ב-16 בנובמבר 1938 על ידי הכימאי השווייצרי ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז בבזל. מנה ממוצעת של LSD מכילה 100 מיקרוגרם, ומשך ההשפעה הוא 8 עד 12 שעות. פסילוציבין - החומר הפעיל בפטריות פסילוסיבין. החומר מספק השפעות שמזכירות LSD, משך ההשפעה הוא 4 עד 8 שעות. מסקלין - סם הלוצינוגני טבעי המצוי במספר זני קקטוסים שהיוו אנתאוגנים בטקסים רוחניים ודתיים (לדוגמה פיוטה). מנה ממוצעת של מסקלין מכילה 200 מיקרוגרם, ומשך ההשפעה הוא 10–20 שעות. סלוויה דיוינורום - צמח המכיל כמות קטנה של הטרפנואיד סלווינורין A, שמעניק חוויות והזיות דיספוריות עוצמתיות במיוחד. שאמאניים משבט ה-Mazatec היו משתמשים בסלוויה להרחבת התודעה בטקסים דתיים וטקסי ריפוי רוחני. איוואסקה - אנתאוגן טבעי המשמש בעיקר בעיקר בטקסי פולחן דתיים בקרב ילידי אמזוניה. משך ההשפעה הוא 10–12 שעות. DMT - טריפטמין טבעי המצוי בזנים רבים של צמחים בעל השפעה חזקה במיוחד. משך ההשפעה הוא 20–30 דקות. קטמין - סם הרדמה סינתטי המצוי בשימוש נרחב בהרדמה, ברפואת כאב, ברפואת ילדים וברפואת חירום. קנאביס (סם) - לרוב נכלל ברשימת סמי הזיה, למרות שיכולתו לגרום להזיות ויזואליות יותר מוגבלת מאחרים ברשימה (יותר נדיר ובכמויות גבוהות). איבוגה - צמח הגדל בשלוש מדינות באפריקה ונחשב לסם ההזיות הכי מסוכן והכי חזק בעולם. קישורים חיצוניים יותם פלדמן, במימיו השחורים ונטולי הנתיבים של הדיוניסי, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יוני 2021 הערות שוליים קטגוריה:סמים פסיכואקטיביים קטגוריה:קצרמר כימיה	2024-09-15T06:37:02
כלי נשיפה	כלי נשיפה הם כלי נגינה אשר מפיקים צליל כאשר נושפים בהם. האוויר הננשף אל תוך הכלי יוצר בו רטט וכך מופק הצליל. סוגי כלי הנשיפה ממוזער\|250px\|שיעור מוזיקה על חלילית בכיתת בית ספר בגבעת ברנר בתחילת שנות ה-40 כלי הנשיפה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: כלי נשיפה ממתכת, בהם: חצוצרה, קורנית, קרן יער, בריטון, טרומבון וטובה. כלי נשיפה מעץ, בהם: סקסופון, חליל, קלרינט, אבוב ובסון. על אף שבעבר כלי נשיפה ממתכת נבנו מפליז וכלי נשיפה מעץ נבנו מעץ, כיום אין להסיק לאיזו מהמשפחות שייך כלי על פי החומר ממנו הוא עשוי, אלא על פי הדרך בה מופק ממנו הצליל. בכלי נשיפה ממתכת מופק הצליל מרטט שפתיו של הנגן. בכלי נשיפה מעץ מופק הצליל באחת משתי דרכים: האוויר שנושף הנגן מרטיט כפיס במבוק המכונה עלה (כמו בקלרינט ואבוב). האוויר שנושף הנגן יוצר מערבולת המרטיטה את האוויר שבכלי (כמו בחליל, חלילית או משרוקית). סקסופון, לדוגמה, עשוי בדרך כלל מפליז, אך משתייך למשפחת כלי הנשיפה מעץ, מכיוון שהצליל מופק בו על ידי עלה, בדומה לקלרינט. באופן דומה, הסרפנט, כלי נשיפה עתיק, נבנה מעץ אך מקור הצליל בו הוא רטט שפתי הנגן והוא שייך למשפחת כלי המתכת. בין כלי הנשיפה מחומרים אחרים נמנים קרן האלפים, קונכייה ואוקרינה. בכלי הנשיפה נעשה גם שימוש נרחב בתזמורת ואף קיימות תזמורות כלי נשיפה. כיווניות הצליל לא תמיד היה כך הדבר, אך כיום נבדלים כלי הנשיפה ממתכת מכלי הנשיפה מעץ בישירות הצליל שלהם. בכלי נשיפה מודרניים ממתכת הצליל בוקע אך ורק מן הפעמון, מכיוון שאין חורים נוספים בצינור. לעומת זאת, כלי נשיפה מעץ מחוררים לכל אורכם, והצליל מתפזר מהם בכיוונים רבים בעצמה לא שווה. צלילם של כלי המתכת המודרניים ישיר מאוד, בעוד שצלילם של כלי העץ אינו ישיר. עובדה זו משמעותית כשמקליטים את הכלי: כלי נשיפה מעץ דורשים לפחות שני מיקרופונים וקשה יותר לתעד את צלילם באופן נאמן בגלל פיזור הצליל. עם זאת, אין זה הבדל מהותי בין המשפחות. כלי נשיפה ממתכת עתיקים כאופיקלייד והסרפנט שהוזכר למעלה מחוררים לאורכם ומתאפיינים בצליל לא כיווני. כמו כן, אין מניעה תאורטית לייצר כלי נשיפה מעץ ללא חורים שצלילו יהיה כיווני, ואף נעשו ניסויים בכלים כאלה על ידי סקסופוניסט הג'אז אדי האריס (Eddie Harris), שחיבר פיה של סקסופון לחצוצרה וטרומבון (כלי שכונה סקסובון). המלחין הסאטירי פ. ד. ק. באך (P. D. Q. Bach) עשה שימוש קומי בשילוב דומה כשהמציא את הטרומבּוּן (Tromboon), כלי נשיפה המשלב פיה של בסון עם גוף של טרומבון. קישורים חיצוניים הסבר באנגלית על אקוסטיקה של כלים שונים וקול האדם. מלווה בהקלטות ואיורים. כלי הנשיפה השונים לקראת תחתית הדף. *	2023-02-08T00:44:05
כלי הקשה	ממוזער\|333x333px\|כלי הקשה כלי הקשה הם כלי נגינה אשר מפיקים צליל כאשר מקישים עליהם או מחככים אותם. הצליל נוצר כאשר ההקשה על הכלי או החיכוך איתו, גורמים לו (או לחלקו) לרעוד, מה שמייצר גל קול. בין כלי הקשה ניתן למנות כדוגמה: תופים, פעמונים, מצילות, קסטנייטות, קסילופון, צימבלום, משולש וגונג. היסטוריה ושימוש במוזיקה אתנית אנתרופולוגים והיסטוריונים רבים מעריכים שכלי ההקשה הם כלי הנגינה העתיקים והשימושיים ביותר ברוב התרבויות. כלי ההקשה המוקדמים ביותר היו כנראה הידיים ואברי הגוף, ולאחר מכן מקלות ואבנים. עם הזמן למד האדם לייצר כלי הקשה מורכבים ויעילים יותר מבחינת כל ארבעת מאפייני הצליל. כיום קיימים סוגים רבים של כלי הקשה והם שימושיים ביותר כמעט בכל התרבויות. קבוצות אתניות שונות נוהגות לנגן על סוגים אופייניים וייחודיים להן של כלי הקשה, ואף שהרבה מכלים אלה התפשטו למקומות, לתרבויות ולז'אנרים שונים, רובם עדיין משויכים לתרבות המוצא שלהם. לדוגמה, דרבוקה הוא כלי הקשה ייחודי למזרח התיכון; דג'מבה הוא כלי הקשה מגינאה באפריקה; בונגוס הם תופים מדרום אמריקה; וטאבלה הוא תוף הודי. סמנטרון הוא כלי עתיק הנמצא בשימוש במנזרים. כלי ההקשה בתזמורת הסימפונית ממוזער\|צימבלום שמאל\|ממוזער\|250px\|טימפני כלי ההקשה הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם נקראים מחלקת כלי ההקשה. אמנם הם הכלים המנוגנים הכי פחות במהלך היצירה, אך כשהם מנוגנים הם חשובים ביותר. ישנם מספר סוגי כלי הקשה שנהוג לנגן בהם בתזמורת הסימפונית: מצלתיים, טימפני, קסילופון, משולש, טמבורין (תוף מרים) ועוד. בכל תזמורת סימפונית יש מספר אנשים שמנגנים על מגוון כלי ההקשה, ולעיתים נגן אחד נאלץ לעבור במהירות ואף לנגן בו זמנית על מספר כלי הקשה. סקציה זו ממוקמת מאחורי כל התזמורת, בדרך-כלל בצד שמאל של הבמה. כשמלחין כותב לאחד מכלי ההקשה הוא מציין את שם כלי ההקשה או את הקיצור שלו (למשל תוף צעידה יסומן באותיות: S.D) לעיתים על אותו התפקיד רשומים מספר כלי הקשה. כשמלחין כותב לטימפני, הוא רושם בפרטיטורה איזה סוג של טימפני הוא רוצה. בדרך-כלל יש שניים או שלושה סוגים של טימפני שהמלחין רוצה ליצירה, בהתאם לסולם היצירה. בדרך-כלל המלחין מכניס את כלי ההקשה מתי שהוא רוצה אפקט של "דופק" ביצירה, לרוב בקטעים חזקים ועצמתיים. למשל בקונצ'רטו של אדוורד גריג לפסנתר, את הפתיחה מנגן הטימפני. כלי הקשה בהרכב מוזיקה קלה שמאל\|ממוזער\|250px\|מערכת תופים סטנדרטית. הרכבי כלי הנשיפה מסוף התקופה הרומנטית עד לתקופה המודרנית היו בעיקר הרכבי צעידה, אך במהלך השנים נראתה מגמה של יותר תזמורות כלי נשיפה נייחות. בעקבות מעבר זה לתזמורות נייחות לא היה צורך יותר בנגן נפרד לכל כלי הקשה (לדוגמה נגן מצלתיים, נגן תוף באס ונגן תוף צעידה). כל אלו אוחדו למערכת תופים שיכולה להישלט על ידי נגן יחיד, ששולט בכל הפונקציות של כלי ההקשה. מאז להקות מוזיקה קלה החלו להשתמש במערכת תופים ששילבה בתוכה מספר כלי הקשה עיקריים: תוף באס (תוף דוד מצומצם, עם דוושה) סנר (תוף צעידה) מצילות תלויות (העיקריות הן ה"רייד" וה"קראש") מצילות כפולות (היי האט, בעל דוושה) תופי טום-טום (בדרך כלל שניים או שלושה) עם השנים נוספו למערכת הרגילה תופי טום-טום ומצילות נוספים, וכן תוספות כגון פעמון פרה (cow bell) ופעמוני רוח (windchimes). התפקיד העיקרי של מערכת התופים במוזיקה קלה היא חיזוק הדגשים, תמיכה בתפקיד הבָּס ושמירת הקצב. התפקידים של כל אחד מכלי ההקשה שבסט הוא בדרך כלל: באס: מנוגן עם רגל ימין ותומך בתפקיד הבס. היי-האט: הדוושה נשלטת על ידי רגל שמאל ויד ימין מקישה עליו (אצל ימניים). תפקידו בעיקר שמירה על קצב קבוע. קראש: הדגשת קטעי שיא. סנר: חיזוק הדגשים, מנוגן עם יד שמאל (אצל ימניים). רייד: מחליף לעיתים את ההיי-האט כדי לקבל גוון שונה. תופי טום-טום: למעברים בין קטעים ומשמשים הרבה למקצבים לטיניים. חלוקה לסוגים קיימות מספר חלוקות מקובלות לסוגים, אך המקובלת ביותר היא חלוקה לשני הסוגים הבאים: כלי הקשה בעלי גובה-צליל מוגדר (לדוגמה: טימפני, פעמון, קסילופון, מרימבה, צ'לסטה, גלוקנשפיל) וכלי הקשה בעלי גובה-צליל לא-מוגדר (לדוגמה: כל כלי ההקשה שנהוג לכלול במערכת תופים מלבד תופי הדוד, מצילתיים, קסטנייטות). בכלי הקשה בעלי גובה צליל מוגדר אפשר לנגן מנגינות והרמוניה, ולעומתם בכלי הקשה עם גובה צליל בלתי מוגדר אי-אפשר לנגן מנגינות והרמוניה, אך הם עדיפים בביצוע מקצבים. קישורים חיצוניים יצרני תופים וכלי הקשה * קטגוריה:כלי נגינה	2024-04-01T01:38:58
כלי מיתר	שמאל\|ממוזער\|250px\|תזמורת כלי מיתר בנשר. שנות ה-30 של המאה ה-20 שמאל\|ממוזער\|250px\|נגן נבל באמסטרדם שבהולנד. ממוזער\|250px\|נגינה בכלי מיתר ממוזער\|שמאל\|הניאולה כלי מיתר שהומצא בשנת 1970 כלי המיתר הם משפחת כלי נגינה, בהם מפיקים את הצלילים על ידי מיתרים רוטטים המחוברים לתיבת תהודה. סוגי כלי המיתר כלי פריטה בכלי הפריטה כדוגמת גיטרה, עוד, נבל, בנג'ו, בוזוקי מפיקים את הצלילים על ידי פריטה במיתר באצבעות או באמצעות מפרט. גם צ'מבלו נחשב לכלי פריטה, שכן לחיצה על הקליד פורטת במיתר בתוכו. כלי קשת ממוזער\|250px\|כלי קשת כלי נגינה כגון כינור, צ'לו, ויולה, קונטרבס וויולה דה גאמבה, הם כלי מיתר בהם מפיקים את הצלילים על ידי הרטטת המיתר באמצעות קשת, העשויה בדרך כלל ממוט עץ עליו מתוחות שערות סוס. לעיתים מנגנים בכלי הקשת על ידי פריטה באצבעות (פיציקטו), ולעיתים נדירות ביותר על ידי הקשה על המיתרים במוט הקשת (קול לניו Col Legno). כלי הקשה על מיתר דרך נוספת להפיק את הצליל מן המיתר היא על ידי הקשה עליו. בתוך הפסנתר מתוחים מיתרים, ולחיצה על הקליד מפעילה בדרך מתוחכמת פטיש קטן המקיש על המיתר. בצימבלום הנגן מקיש על המיתרים ישירות בעזרת פטישים אותם הוא אוחז בידיו. ממוזער\|דולצ'ימר השמעת הצליל על ידי האוויר דרך נוספת להשמעת צליל ממיתר היא באמצעות האוויר, כגון בנבל אאולי, בו הצליל מופק על ידי הרוח. על פי המסורת היהודית, גם כינורו של דוד המלך ניגן באמצעות הרוח: שליטה בגובה הצליל ממוזער\|גובה הצליל המופק מן המיתר תלוי באורכו, בעוביו ובמתח שלו מכיוון שגובה הצליל המופק מן המיתר תלוי באורכו, בעוביו ובמתח שלו, כדי להפיק ממנו צלילים בגבהים שונים יש לשנות את אחת או יותר מהתכונות האלה. כלי המיתר השונים מפיקים צלילים במגוון גבהים בדרכים שונות: ריבוי מיתרים, כגון בכלי המקלדת שיש בהם מיתרים, בהם זו הדרך היחידה להפיק צלילים במגוון גבהים. שינוי אורך המיתר על ידי הנגן, כגון בכלי הקשת ורוב כלי הפריטה, בהם הנגן קובע למיתר אורך חדש על ידי לחיצה עליו. שינוי המתח של המיתר על ידי הנגן, כגון בנבל, בו הנגן משנה את מידות המתיחה של המיתרים באמצעות הדוושות. ראו גם כלי קורדופוני קישורים חיצוניים *	2024-09-19T19:19:37
כלי קשת	ממוזער\|כלי קשת הם כלי מיתר שהנגינה בהם מתבצעת בעיקר בעזרת קשת כלי הקשת הם כלי נגינה ממשפחת הכלים הקורדופוניים או כלי המיתר שבהם הנגינה מתבצעת בעיקר בעזרת קשת. כלי הקשת העממיים בתרבויות שונות וכלי הקשת העתיקים שהיוו שלבים בהתפתחות כלי הקשת המודרניים נקראים בשפה האנגלית בשם הכוללני "פידל" (fiddle ברבים fiddles). את הצליל בכלי הקשת מפיקים בעיקר בעזרת קשת, ולעיתים באמצעות פריטה באצבעות (פיציקטו). הקשת, שאותה מעבירים על המיתרים, גורמת לרטט במיתרים אשר מתבטא בצליל, המועצם בדרך כלל על ידי תיבת תהודה. כלי הקשת העיקריים במוזיקה המערבית הם קונטרבס, צ'לו, ויולה וכינור (מסודרים מהגדול לקטן). מבנה כלי הקשת שמאל\|ממוזער\|180px\|מבנה כלי הקשת לכל כלי הקשת המערביים אותו מבנה מלבד הקונטרבס, שבמבנהו יש שינויים קלים. מבנה כלי הקשת מודגם בתמונה: כל כלי הקשת מורכבים מצמרת, צוואר וגוף (שעיקרו תיבת התהודה). לאורך חלקי כלי הקשת מתוחים מיתרים. – למרבית כלי הקשת יש בצמרת מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל ההתחלתי המופק מהם. בכינור, ויולה וצ'לו – מפתחות אלה לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים לצמרת הכלי בעזרת לחץ. גודל המפתחות תלוי באורך המיתר ובגודל הכלי. בעת סיבוב המפתח, יש לדחוף אותו כלפי פנים, כדי שייתפס חזק בחורו. כדי להגביר את החיכוך בין היד למפתח, במפתחות עצמם ישנם שקעים. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. על מנת לכוון את הצליל בקלות, משתמשים בבורגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים ביתר דיוק. בקונטרבס מפתחות הכיוון עשויים מתכת, והם מחוברים אל צמרת הכלי, בדומה לגיטרה, ולכן מאוד קל לסובב אותם. צמרת הכלי בכלי הקשת המערביים מסתיימת לרוב בצורה של "שבלול". מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, ועליו יש "שחיף". הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף (שצבעו שחור) ממשיך אל גוף הכלי. את המיתרים לוחצים כנגד השחיף בעזרת אחת מארבע האצבעות, כשמאחוריו מניחים את האגודל. קיצור המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל. על גבי השחיף מתוחים המיתרים. המיתרים עשויים ממתכת מלופפת (בעבר היו עשויים ממעי או גיד), המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים קשים, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה (בצ'לו יותר, בכינור פחות) בשביל להפיק צליל ערב. כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק שרירי האצבעות, ההופכים את הלחיצה לקלה יותר. בכלי הקשת המערביים אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים למנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו למשל בגיטרה), ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על-פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לקלוע למיקום המדויק על גבי השחיף שיתן את הצליל הרצוי. לעומת זאת ישנם כלי קשת כדוגמת היילי טנבור הטורקי שבהם יש סריגים. הגוף– בקצה הצוואר ישנה בליטה בחלקו האחורי של הצוואר. הנגנים מנצלים אותה במעברי הפוזיציות. מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. בכינור, למשל, תיבת התהודה קטנה ולכן הצליל המופק פחות עמוק, ולעומת זאת לקונטרבס יש תיבת תהודה גדולה מאוד, ולכן צלילו רם יותר, ישנן עוד תוספות לכלים שמאזנות הבדל זה. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק. גב הכלי והדפנות עשויים עץ אדר, (מייפל) או עצים אחרים ובטן הכלי עשויה מעץ אשוח. הגב ובטן הכלי קמורים בדרך כלל, כדי להוסיף עוד נפח לתיבת התהודה. לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בכינור, ויולה וצ'לו הכתפיים ישרות, ואז מתעגלות כלפי מטה, ואילו בקונטרבס הכתפיים "שמוטות". בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים (בכינור – מי וסול, בצ'לו – דו ולה), היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו. בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים המקבילים זה לזה הדומים לצורת S או f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה. בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שהנגן יוכל לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת המערביים, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים – כ-50 ק"ג בכינור, ובצ'לו כ-140 ק"ג. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעיתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי. מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל ('צבע' הצליל). הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי – אם יהיה חריף, עדִין, מתוק, וכו'... בוני כלי הקשת משחקים עם הנשמה בהתחלה כדי לבדוק מה הנקודה שבה הכלי מצלצל הכי טוב, בדומה למגבר שבו מגבירים את הבס, או את הטרבל. מאחר שהבטן וגב הכלי קמורים, גם הנשמה בקצוותיה בנויה לפי הקימור של הבטן והגב, ולכן יש כמה סוגי נשמות לפי מיקום הנשמה (שזז במילימטרים). המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת פלסטיק אל תחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלה ישנם ארבעה ברגים, 'בורגי כיוון' עליהם מלופפים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון המדויק של הצליל, בחלקיקי-הטון. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל. פעם משחל זה לא היה קיים, וכיוונו את כלי הקשת רק בעזרת המפתחות. בכינור, לא נוהגים לשים בורגי כיוון בכל המיתרים, אלא רק במיתרים הגבוהים: במיתר מי, ולעיתים גם במיתר לה, ואילו בצ'לו נוהגים לשים בכל המיתרים את בורגי הכיוון מאחר שההשפעה על הצליל קטנה יותר. בקונטרבס אין בורגי כיוון, מאחר שהוא מתכוון בקלות בעזרת מפתחות המתכת (בניגוד למפתחות העץ בכלי הקשת האחרים). הקשתות של הכינור, הויולה, הצ'לו והקונטרבס דומות אחת לשנייה מאוד, ובכולן מנגנים באותה שיטה, אך בכל זאת ישנם כמה הבדלים בין הקשתות. הקשת של כינור ארוכה יחסית לקשתות של קונטרבס וצ'לו. שערותיה של קשת של כינור יותר "צרות" כאשר הן נמתחות, ואילו שערותיה של קשת הקונטרבס יותר "רחבות". זאת משום שבכינור, בזמן הנגינה נהוג להזיז את הקשת מהר יותר יחסית לקונטרבס, משום שהזזה מהירה של הקשת נותנת צליל יותר פתוח (ישנם קטעים ביצירות בהם מזיזים את הקשת פחות מהר, אך עדיין לא לאט כמו בקונטרבס). בקונטרבס נוהגים לנגן עם קשת יותר מתוחה מאשר בכינור. קשת מתוחה מאפשרת הפעלת משקל רב יותר על הקשת, הדרוש לנגינה בקונטרבס משום שהמיתרים בקונטרבס יותר עבים וארוכים ממיתרי הכלים האחרים. במהלך ההיסטוריה, השתנה המבנה של כלי הקשת. שינויים אלה נעשו בניסיון ליצור צליל יפה יותר. בעבר, הקשת הייתה דומה לחץ וקשת של פעם, אך במהלך הזמן השתנתה. גם היום בוני הכינורות עושים כל מיני ניסויים כדי להשיג צליל יפה יותר. בימי קדם, המיתרים היו עשויים ממעיים של כבש (הנקראים מיתרי גידים), כיום הם עשויים ממתכת, המשיגה צליל יותר מבריק וחזק. ניתן לראות את ההבדלים בין הויולה דה גמבה (כלי קדום הדומה לקונטרבס), לבין כלי הקשת של היום. מלבד הכלים עצמם, גם הקשת השתנתה, וגם אופן הכיוון של כלי הקשת השתנה (ראו להלן, כיוון כלי הקשת). כיוון כלי הקשת ומיתריהם לכל כלי הקשת המערביים ארבעה מיתרים. מיתריהם של כלי הקשת עשויים מתכת מלופפת, לרוב פלדה. המיתרים הנמוכים שבכל כלי (בכינור המיתר סול, בויולה וצ'לו המיתר דו, ובקונטרבס המיתר מי) הם העבים והמלופפים ביותר, ולהם הצליל העמוק יותר, והמיתרים הגבוהים שבכל כלי (בכינור מי, בויולה וצ'לו לה, ובקונטרבס סול) הם הדקים ביותר, ולהם הצליל החזק והבולט יותר. ביצירות קשות ומאתגרות, נעשה שימוש רב בצלילים הגבוהים, ולכן גם במיתרים הגבוהים, משום שהם הבולטים, וגם הקשים ביותר לנגינה. מיתריהם של הכינור, הויולה והצ'לו מכוונים לפי קווינטות, ואילו המיתרים של הקונטרבס מכוונים לפי קוורטות (בדומה בגיטרה). המשותף לכל הכלים הוא שהם מכוונים לפי מרווחים זכים, ולכן הם יותר מהדהדים. את כל כלי הקשת מכוונים לפי הצליל לה, משום שבכל כלי הקשת נמצא המיתר לה. בעבר, כיוונו את מיתר לה לפי תדר נמוך יותר (בערך 415), השווה לצליל סול דיאז של היום (בהשוואה לתו לה בתדר 440), וכיום מכוונים את מיתר לה לפי התדר 440 (עד 445). יש נטייה להעלות את התדר, כדי לקבל צליל מבריק יותר, ולכן התדר של הצליל לה (וגם של שאר הצלילים הקיימים), עולה עם השנים. זאת משום שכשהצליל יותר גבוה, המיתר יותר מתוח, והצליל המופק ממנו יותר מבריק. כאשר מכוונים את הכלים ברביעיית מיתרים או תזמורת מיתרים, הכנר הראשי מנגן את מיתר לה, ושאר הנגנים מכוונים את כלי הנגינה שלהם בהתאם. לשם כך, נגני כלי הקשת צריכים לפתח שמיעה טובה. נגני כלי הקשת מכוונים לפי מרווח זה משום שהמרווחים קווינטה וקוורטה הם מרווחים זכים אשר ניתן לחוש בהם זיוף ביתר קלות. כלי הקשת בתזמורת ממוזער\|כלי הקשת בתזמורת כלי הקשת הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית, והם מנגנים ברוב הקטעים במהלך היצירה. בפרטיטורה כלי הקשת מופיעים אחרונים בסדר הכלים, אחרי משפחת כלי הנשיפה והפסנתר. כלי הקשת מסוגלים להפיק צליל רוטט, בעזרת ויברטו, והם עשויים גם להשמיע צליל תקיף, בעזרת הזזת הקשת במהירות. בדרך-כלל הכינורות מנגנים את המנגינה הראשית ביצירה, כאשר הויולה, הצ'לו והקונטרבס מלווים אותם. בכל תזמורת, או הרכב עם כלי קשת, ישנו כנר ראשי, שיושב ראשון, שנחשב ה"מוביל", מלבד המנצח. מקובל שבתחילת הקונצרט המנצח לוחץ עמו יד. מוביל התזמורת זז יחד עם המנצח, ועוזר לתזמורת לנגן ביחד. גם בכל קבוצת כלים ישנו מוביל (למשל, לכינור הראשון, לכינור השני, לויולה וכו'...), והוא עוזר לכל הקבוצה לנגן ביחד. בתזמורת, הכינורות מתחלקים לכינורות ראשונים, וכינורות שניים, כך שיש חמישה קולות בסך הכול (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור ובס). כלי הקשת מחזיקים את רוב ההרמוניה בתזמורת, וגם מבחינה מספרית הם הדומיננטיים בתזמורת הסימפונית. ניתן לסדר את כלי הקשת בכמה סידורי במה. בסידור אחד, כלי הקשת יושבים בשורה הראשונה, כאשר הצ'לנים בדרך כלל יושבים בצד ימין של הבמה, נגני הויולה באמצע, ונגני הכינורות בצד שמאל של הבמה. למרות שניתן לנגן כל תו בשני אופנים שונים, על ידי הזזת הקשת למעלה או למטה, כאשר סקציה (קבוצת נגנים) מנגנת, כל הקשתות שלהם זזות ביחד, לאותו כיוון. דבר זה מרשים ביותר. כדי שכל הקשתות יזוזו ביחד, המנצח, קובע עם הנגנים אילו כיווני קשת הם נדרשים לעשות. כל כיוון נשמע מעט אחרת. כיוון "למטה" בדרך-כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שהוא נשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, קובץ:Music_Bow_Down_Mark.JPG, וכיוון "למעלה" בדרך-כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: קובץ:Music_Bow_Up_Mark.JPG. מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה חלק מחלקי הקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (חלק בקשת הנמצא בצדה הימני), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש. מרכז\|ממוזער\|700px\|תרשים של הקשת טכניקה בנגינה בכלי קשת – יד שמאל לוחצת על המיתרים בעזרת ארבע אצבעות, כשהאגודל מאחור, ויד ימין מחזיקה את הקשת, כאשר האגודל גם מאחור. בכלי קשת ניתן גם לפרוט על המיתרים, זה נקרא פיציקטו ומסמנים זאת בעזרת כתיבת .pizz. הצליל של הפיציקטו נשמע דק, ומשתמשים בו בעיקר בקטעים החלשים יותר מבחינה דינמית במהלך היצירה, מאחר שקשה להפיק צליל חזק בפיציקטו. כאשר רוצים לחזור לנגן בעזרת הקשת כותבים arco. בכלי הקשת נהוג לעשות ויברטו, הגורם לצליל להישמע רך ונעים לאוזן. ויברטו הוא הרעדה של הצליל, ונגרם משילוב של הזזת האצבעות אחורה וקדימה, ולמעלה ולמטה, אך הוא לא משנה את גובה הצליל בהרבה. ניתן לעשות ויברטו מהיר הנשמע "עצבני", ומצד שני ויברטו איטי ורחב בקטעים השירתיים. על הקשת יש אפשרויות רבות לנגינה בעזרת הקשת: אפשר לנגן כמה צלילים באותו כיוון של הקשת (לגטו), או לנגן כל צליל בכיוון אחר. בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל שונים ומגוונים. כאשר רוצים להשיג בכלי קשת צליל חזק (פורטה f), בדרך כלל מנגנים יותר קרוב לגשר, משתמשים בקשת מהירה ומפעילים הרבה משקל על הקשת, וכאשר רוצים להשיג צליל חלש (פיאנו p) מניעים את הקשת בצורה איטית בלי להפעיל משקל רב. ניתן להשיג צליל חלש גם על ידי קשת מהירה ובלי הרבה משקל, בדרך כלל רחוקה מהגשר. כשיש קדמה במנגינה, ההקדמה תהיה בכיוון "למעלה", כדי שתחילת התיבה תצא בכיוון "למטה", הכיוון המודגש (ראה את הפסקה הקודמת). קובץ:Bowed1.PNG ניתן לנגן צלילים מחוברים (לגטו), כלומר במשיכה אחת של הקשת לנגן כמה צלילים. כותבים זאת בעזרת קשת מחברת מעל התווים. סוג זה נותן תחושה של מנגינה אחת ארוכה בדומה לכלי הנשיפה. כאשר כותבים קשת מעל התווים, יש לקחת בחשבון שאורכה של הקשת של הנגן מוגבלת, ולכן אי אפשר לנגן במשיכה אחת יותר מכשלוש תיבות במפעם (קצב) מהיר ותיבה אחת בקצב איטי. קובץ:Bowed2.PNG ניתן לנגן צלילים נפרדים באותה הקשת, גם כתיבה זו נותנת תחושה של מנגינה ארוכה, אך שהצלילים בה מופרדים. כותבים זאת בעזרת קשת וקווים מעל התווים. מבחינה טכנית מנגנים את הצלילים במשיכה אחת, ולפני כל צליל עוצרים מעט את התנועה של הקשת. קובץ:Bowed3.PNG ניתן לנגן צלילים נפרדים וקופצניים, הנקראים סטקטו (staccato), וכותבים זאת בעזרת נקודות מעל התווים. יש כל מיני סוגים של סטקטו: הסוג האחד הוא להקפיץ את הקשת מעל המיתר, והאחר (הנקרא "צביטות") הוא להפעיל משקל על הקשת ולשחרר. הצליל של הסטקטו יכול להיות קליל מאוד, או לחלופין גם חד וברור. קובץ:Bowed4.PNG ניתן לנגן שני צלילים במקביל הנקראים כפולים, וכותבים תו מעל תו בחמשה. את הכפולים מנגנים בעזרת משיכה של הקשת על שני מיתרים והנחה של האצבעות על שני מיתרים לפי הצלילים הכתובים. ניתן לנגן אקורדים שבורים בעזרת הוספה של עוד צלילים לכפול. קובץ:Music Consonant sxt.PNG קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * *	2024-06-15T13:17:53
פיציקטו	פִּיצִיקָטוֹ (Pizzicato) היא טכניקת נגינה בכלי מיתר או בכלי קשת, על ידי פריטה על מיתריו באמצעות האצבעות. על כלי הקשת נהוג לנגן באמצעות קשת, שתנועותיה על המיתרים מרטיטות אותם ומפיקות את הצליל. בנגינת פיציקטו לא נעשה שימוש בקשת, אלא המבצע פורט על המיתרים באמצעות אצבעותיו. לרוב ינוגן הפיציקטו באמצעות יד ימין (היד המחזיקה בדרך כלל את הקשת), אך ניתן לנגן פיציקטו גם באמצעות יד שמאל (היד שמונחת על המיתרים). לפיציקטו יש אפקט מיוחד גם בתזמורת, וגם ככלי סולו. בנגינת פיציקטו, הצליל המופק מן המיתר הוא חלש יותר מאשר צליל שמופק באמצעות הקשת. צורת הרישום של "פיציקטו" בתווים היא .pizz, ועל מנת להורות למבצע לחזור לנגן בקשת נהוג לכתוב "arco" (שמשמעותו "קשת" בלטינית). ישנן מספר דרכים לנגינת פיציקטו: פריטה באמצעות יד ימין. מסומן ב-pizz. פריטה באמצעות יד שמאל - בדרך כלל כשמנגנים בקשת ובפיציקטו בו זמנית. מסומן לרוב ב-X על התו במקום עיגול. לחיצה בעזרת יד ימין על המיתר עד לנגיעה של המיתר עם השחיף (משמש לנגינת פיציקטו חלש במיוחד). צביטה והרמת המיתר, כך שבעזיבתו נשמע צליל של צביטה כתוצאה ממגע עם השחיף. השימוש בפיציקטו במוזיקה מודרנית בג'אז ובמוזיקה קלה מרבים להשתמש בפיציקטו, בתפקיד הקונטרבס בדרך כלל, כאשר לקונטרבס כתוב תפקיד של בס מהלך ונותן מקצב קבוע. בפסנתר נעשה שימוש גם כן בפיציקטו, אם כי לעיתים נדירות הרבה יותר ולרוב כ"קוריוז", כאשר הפסנתרן מנגן ישירות על מיתרי הפסנתר ולא על הקלידים. ביצירות קלאסיות מודרניות ישנן אף הוראות לנגינת פיציקטו בכלי נשיפה שונים. טכניקה זו לא עושה, כמובן, שימוש במיתרים, אלא נעזרת בשסתומים ובאופן נשיפה שונה על מנת ליצור אפקט הדומה לזה שנוצר בנגינת פיציקטו בכלי קשת. יצירות בהן יש קטעי פיציקטו יוהאן שטראוס (הבן): פולקה פיציקטו אדוורד גריג: מחול אניטרה מתוך פר גינט ליאו דליב: פיציקטו מתוך הבלט "סילביה" פיוטר צ'ייקובסקי: החלק השלישי בסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי בלה בארטוק: החלק הרביעי מרביעיית כלי הקשת מס' 4 בנג'מין בריטן: חלק שני מ"הסימפוניה הפשוטה" אופוס 4 לרוי אנדרסון: פליק, פלאנק, פלאנק מוחמד עבד אל-והאב: אְל כָּרְנָךּ קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סימנים מוזיקליים קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית	2023-10-06T20:39:12
אקולוגיה	ממוזער\|400px\|יער האמזונאס מכיל כמות מינים מגוונת והוא אחד האזורים המאוכלסים ביותר ביצורים על כדור הארץ, אך עתיד היער עלול להיפגע עקב בירוא יערות. אֵקוֹלוֹגְיָה (מיוונית: οἶκος – "בית"; λογία – "תורת"; בעברית: תורת הסביבה) היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת. המונח "אקולוגיה" הוצע על ידי ארנסט הקל בשנת 1866. האקולוגים חוקרים את בית הגידול על כל היבטיו: מצד אחד את התכונות הפיזיות של בית הגידול: האקלים (משקעים, טמפרטורה, רוחות ולחות), הקרקע, המים, האור, החמצן והמינרלים. אלו הם גורמים א-ביוטיים, כלומר הגורמים שאינם אורגניזמים חיים. מצד שני עוסקים האקולוגים בגורמים הביוטיים שהם כלל האורגניזמים החיים בבית הגידול. בשפת היומיום, משתמשים לעיתים קרובות במונח "אקולוגיה" ונגזרותיו במשמעות של הסביבה הטבעית, איכות הסביבה והגנת הטבע (כמו כלכלה אקולוגית וכפר אקולוגי). כמו כן, בפסיכולוגיה של התפיסה ישנה גישה "אקולוגית" שבוחנת את תפיסת הגירויים בהקשרם בסביבתו הטבעית של האורגניזם. הערך שלהלן אינו עוסק במשמעויות אלו אלא אך ורק במשמעות הביולוגית-מדעית. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|160px\|ארנסט הקל הגה את המונח "אקולוגיה" בשנת 1866 האקולוגיה נחשבת לאחד המדעים הצעירים ביותר. המונח אקולוגיה נטבע לראשונה על ידי ארנסט הקל רק בשנת 1866, זמן בו רוב תחומי הביולוגיה כבר נחקרו ביסודיות. הקל הגדיר את האקולוגיה כ"תחום מדע העוסק ביחסי גומלין בין יצורים לסביבתם". הוא ראה באקולוגיה תחום הקשור במיוחד לבוטניקה ולזואולוגיה, והוא התייחס לתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין כבסיס לפיתוח התחום. ב-1870 הוא כתב: "אקולוגיה משמעותה אותו גוף של ידע המתייחס לכלכלה של הטבע – החקירה של כלל היחסים בין החיה לסביבתה האורגאנית ולסביבתה האנאורגאנית; כולל, מעל הכל, יחסיה הידידותיים והעוינים עם החיות והצמחים איתם היא באה במגע ישירות או בעקיפין. בקצרה, אקולוגיה היא הלימוד של כל אותם הקשרים ההדדיים שדרווין תיאר כתנאים למאבק הקיומי". המחקר של הקל היה הפעם הראשונה שבה חקר הסביבה, הרמה הכוללנית ביותר של הביולוגיה, הוגדר כתחום מדע. אך חלפו שנים עד שמדע זה אכן הוכר כתחום ראוי לציון. ב-1892, הכימאית אלן סוואלו ריצ'רדס, שהדגישה גם את חשיבותם של ההיגיינה, של איכות המים ושל אוויר נקי עבור משקי הבית בארצות הברית, הייתה הראשונה להשתמש במושג באנגלית ולקשור אותו לאיכות החיים של בני האדם וליחסם אל הסביבה. בשנת 1895 פרסם יוג'ין וורמינג מאמר בנושא האקולוגיה, שהשפיע רבות על התפיסה של הנושא, ולאחר שהופץ בארצות הברית ובאנגליה הוביל את שתי המדינות להקצות משאבים לחקר התחום. מאז הקל, וורמינג וסוואלו, ניסו אקולוגים שונים למצוא הגדרה חד משמעית לתחום מחקרם. אודום (Odum) הגדיר בשנת 1971 את האקולוגיה כחקר מבנה ותפקוד הטבע. זוהי הגדרה כוללנית ביותר, שאינה מתקשרת במישרין לביולוגיה. לעומתו קרבס (Krebs) בשנת 1972 התייחס בהגדרתו ל"חקר יחסי הגומלין הקובעים את התפוצה והשפע של אורגניזמים". הגדרתו של קרבס לא רק ממוקדת יותר (וקרובה יותר להגדרה הראשונה של הקל), אלא גם מקשרת במישרין את האקולוגיה לאחד התחומים הבסיסיים שאותה היא חוקרת – דגמי תפוצה של מינים, ומגוון ביולוגי. האקולוגיה על פי תפישתו, וכן כחלק מהתפישה המודרנית, מחפשת מענה לשאלות כגון "מדוע מינים נפוצים בסביבה זו ונדירים באחרת?" או "מה קובע את הרכב המינים ואת עושרם בסביבה מסוימת?". אלו הן השאלות העומדות בבסיס המחקר האקולוגי המודרני. בהגדרתו קרבס לא קובע שיחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבתם הם הקובעים את תפוצת המינים, אלא מכנה את הגורמים לכך "יחסי גומלין" – בצורה כללית יותר; אם כי רבים סוברים שכוונתו היא בהכרח ליחסי הגומלין שבין אורגניזמים לסביבתם. ב–1977 הגדיר Ricklefs את האקולוגיה כחקר הסביבה הטבעית, ובמיוחד יחסי הגומלין בין אורגניזמים לסביבתם. הרחבה זו של הגדרת האקולוגיה כוללת בה תחומי חקר נוספים על יחסי הגומלין, אך לא מפרטת אותם. ב–1992 איחד ג'ין ליקנס (Likens) את ההגדרות למה שהתקבל על ידי ה-Institute for Ecological Research בניו יורק כהגדרה הרשמית של האקולוגיה המודרנית: חקירה מדעית של התהליכים המשפיעים על תפוצה ושפע של אורגניזמים, יחסי הגומלין ביניהם, וההשפעות ההדדיות בין אורגניזמים וההמרה והנעה של אנרגיה וחומר. עקרונותיה של האקולוגיה למרות היותה תחום צעיר, האקולוגיה פיתחה במרוצת השנים מערכת עקרונות והגדרות ענפה, עליה מתבסס המחקר האקולוגי. נסקור כאן את העקרונות הבסיסיים עליה מושתתת האקולוגיה המודרנית, ואשר חיוניים להבנתה. גורמים סביבתיים ממוזער\|כשהמשאבים מוגבלים ייווצרו מלחמות על המשאבים. בתמונה בובאלים אייליים נלחמים. גורמי סביבה הם אותם "יחסי גומלין בין אורגניזמים לסביבתם" המוזכרים שוב ושוב בהגדרות האקולוגיה. למעשה, כל גורם אשר מקורו בסביבה ואשר משפיע בדרך כלשהי על תפוצתם של אורגניזמים עונה להגדרה האקולוגית של גורם סביבה. טמפרטורה, עוצמת האור, רמת ה־pH, כמות המזון, פיזור אויבים טבעיים (כגון טורפים ופתוגנים) ועוד, כולם עונים להגדרה זו. הגדרה זו, קל להיווכח, רחבה מאוד. לכן, מקובל לחלק את גורמי הסביבה לשתי קטגוריות: גורמים ביוטים וגורמים אביוטיים. גורם ביוטי הוא כל גורם סביבה אשר כרוך בהימצאותם של אורגניזמים בסביבה. כך, נכלול תחת קטגוריה זו את הימצאותם של אויבים טבעיים, של אורגניזמים מתחרים, של טרף וכיוצא בזה. גורם אביוטי הוא כל גורם סביבתי כימי או פיזיקלי, דהיינו שאינו ביוטי. תחת קטגוריה זו כלולים טמפרטורה, pH, רמת לחות, קיומם של חומרי הזנה וכדומה. קיימת שיטת חלוקה נוספת, גסה פחות, המחלקת בין גורמי הסביבה על פי אופן השפעתם על האורגניזמים בסביבה. בשיטה זו מבדילים בין משאבים, תנאי סביבה, ויחסי גומלין בין אורגניזמים. יחסי גומלין בין אורגניזמים מהווים תחום עיסוק נרחב בפני עצמו באקולוגיה וההתעסקות בהם בדרך כלל אינה כגורמים סביבתיים, ולכן עיקר החלוקה היא בין תנאים למשאבים. תנאי סביבה הוא כל גורם אביוטי, (המשתנה במרחב ובזמן) אשר לא נצרך על ידי האורגניזם, אך האורגניזם עשוי להיות מושפע מנוכחותם. כך טמפרטורה, המשפיעה על תפוצתם של אורגניזמים אך לא נצרכת על ידם, היא תנאי סביבה. כך גם pH, מליחות קרקע, לחות יחסית וכיוצא בזה, כולם תנאי סביבה. לעומת זאת, משאב הוא כל גורם סביבה שניתן למדידה באופן כמותי, ושפעולת אורגניזמים גורמת להקטנה בכמותו (במילים אחרות: הוא נצרך על ידי אורגניזמים). תחת קטגוריה זו כלולים החומרים אותם צורך האורגניזם לבניית גופו, האנרגיה הדרושה לתפקודו, וכן המקום הנדרש למחייתו. קיימים גורמים סביבתיים המשפיעים בצורה משמעותית הרבה יותר מגורמים אחרים על מין מסוים. גורמים אלה מכונים גורמים מגבילים או גורמים קובעים, כיוון שהם מגבילים או קובעים את גודל אוכלוסיית אותו המין. גורם מגביל יכול להיות משאב או תנאי. משאב מגביל הוא כל משאב שנמצא בחוסר המספיק כדי להגביל את צפיפות אוכלוסיית המין. כך מים למשל יכולים לשמש משאב מגביל כשהם אינם מצויים ברמה מספקת כדי לכלכל אורגניזם כלשהו. קיימים גורמים נוספים, שאינם גורמי סביבה, אשר יכולים להשפיע על תפוצתם של מינים. בין גורמים אלה כלולים העבר האבולוציוני של המין – הגורמים הסביבתיים שהשפיעו עליו בעבר והתמורות שחלו בסביבתו, וכן כושר הרבייה וההגירה (ההפצה) שלו. בית גידול וגומחה ממוזער\|גמל חד-דבשתי בסהרה. הגמל מותאם למחיה בתנאים הקשים של המדבר – סביבה בה רוב החיות לא יכולות להתקיים. שני מושגי יסוד שימושיים ביותר באקולוגיה הם בית גידול וגומחה אקולוגית. המושג בית גידול החל לשמש אקולוגים כבר בתחילת דרכה של האקולוגיה, והוגדר כסביבה האופיינית לקיומו של מין מסוים. בית הגידול כונה "כתובתו" של המין, שהרי על סמך ידיעת בית גידולו של מין מסוים נדע היכן סביר למוצאו. בית הגידול הוא אופי המקום הפיזי בו מצוי מין זה או אחר. ניתן להתייחס לבית הגידול ברמות מיקוד שונות לצורך מחקר, בהתאם לקביעתו של האקולוג. כך בית גידול יכול להיות פיסת בשר, עליה מתקיימים חיים אופייניים של אורגניזמים הניזונים ממנה; והוא יכול להיות באותה מידה העולם כולו. למרות תועלתו הרבה של מושג בית הגידול, עד מהרה נדרש מושג נוסף לתיאור מיקומו של המין. המושג גומחה אקולוגית נטבע כדי לתאר את מיקומו של המין במערכת יחסי הגומלין המתקיימת בסביבה, וכונתה "תפקידו" של המין. זהו מושג מופשט ולכן הגדרתו הייתה מטבעה קשה יותר מהגדרת בית הגידול. ההגדרה המקובלת כיום נטבעה על ידי ג'ורג' הצ'ינסון ועל פיה גומחה אקולוגית היא תחומי התנאים, המשאבים, והזמנים בהם מין יכול לשרוד ולהתרבות. לדוגמה, תחום הטמפרטורה של מין מסוים יכול להיות הטמפרטורה שבין 20 ל-40 מעלות צלזיוס: מעבר לטווח זה המין לא מסוגל לשרוד. הגדרה מעין זו לכל התנאים והמשאבים הדרושים למין, יוצרת את הגומחה. בנוסף, מבחינים בין גומחה בסיסית לגומחה ממומשת של מין. גומחה בסיסית היא גומחה היפותטית, המייצגת את גומחתו של המין כשהוא לא בא במגע עם מינים אחרים. הגומחה הממומשת של המין היא הגומחה בפועל, והיא תוצאה של צמצומה של הגומחה הבסיסית על ידי יחסי גומלין עם אורגניזמים אחרים. הימצאותו של טורף, למשל, עשויה לגרום לכך שהמין הנטרף יצמצם את גומחתו רק לתחומים שאינם נגישים לטורף כדי לחמוק ממנו. רמות הארגון של האקולוגיה האקולוגיה מארגנת את הסביבה בארבע רמות ארגון היררכיות, המשמשות את המחקר האקולוגי: פרט: פרט הוא אורגניזם יחיד. המחקר ברמת הפרט עוסק בעיקר בהשפעות הסביבה על פרטים בודדים. להשפעות אלה חשיבות גדולה לגבי תהליך הברירה הטבעית אשר גורמת להעדפת הישרדותם והתרבותם של הפרטים אשר מותאמים בצורה הטובה ביותר להשפעות הסביבה. הברירה הטבעית היא הבסיס לאבולוציה – השתנותם של מינים לאורך זמן. מספר תת-תחומי מחקר אקולוגיים קשורים לרמת הארגון של הפרט, לדוגמה, אקולוגיה התנהגותית ואקולוגיה פיזיולוגית. אוכלוסייה: קבוצת פרטים בני אותו המין (במובן הטקסונומי – זן או סוג של אורגניזם, ולא במובן של זוויג – זכר או נקבה) אשר מתקיימים באותו בית גידול ועשויים לקיים ביניהם קשרי רבייה. על אף שהפרטים הם בני אותו המין, ניתן למצוא באוכלוסייה פרטים השונים זה מזה בתכונות שונות כזוויג וגיל. הגדרתה של קבוצת פרטים מסוימת כאוכלוסייה, כתחומים רבים באקולוגיה, משתנה בהתאם לסקלה שמונהגת בכל מחקר. זאת אומרת, שמחקר אחד עשוי להגדיר את קבוצת העשבוניים הנמצאת סביב עץ מסוים כאוכלוסייה אחת ואת קבוצת העשבוניים הנמצאת תחת עץ שני כאוכלוסייה נפרדת, בעוד שמחקר שני באותו המקום יגדיר את שתי הקבוצות כאוכלוסייה אחת. המחקר האקולוגי ברמת האוכלוסייה מתמקד בשינויים בגודלי האוכלוסיות בזמן ובמרחב ובגורמים להם. תחום העיסוק הזה קרוי דינמיקה של אוכלוסיות או אקולוגיה של אוכלוסיות. חברה ביולוגית: החברה הביולוגית היא אוסף אוכלוסיות המצויות בבית גידול משותף ומקיימות קשרי גומלין זו עם זו. גם מושג החברה משתנה עם הסקלה הנהוגה במחקר. חברה יכולה להיות מוגדרת כמכלול המינים המצויים בבית גידול מסוים; אך אם החוקר חפץ בכך, הוא יכול להגדיר למשל את 'חברת הציפורים בבית הגידול' או 'חברת העצים בבית הגידול'. האקולוגיה ברמת החברה עוסקת בעיקר בתכונותיה של החברה, במאפיינים המבדילים אותה מחברות אחרות, וביחסי הגומלין הרקומים בה. בנוסף, מחקר החברה כולל את חקר תהליך התפתחותה של חברה ביולוגית – תהליך הסוקצסיה. מערכת אקולוגית: המערכת האקולוגית (קרויה לעיתים אקוסיסטמה) היא רמת הארגון הגבוהה ביותר. היא מוגדרת כמכלול החברה הביולוגית ומרכיבי הסביבה האביוטיים שביניהם עשויים להתקיים יחסי גומלין. יחסי גומלין אלה הם זרימת אנרגיה ומחזורי חומרים. אלה הם למעשה מעברים של משאבים שמקורם בסביבה האביוטית דרך החברה הביולוגית. המחקר ברמת המערכת האקולוגית עוסק במעברים אלה. מעצם הגדרתה כחיבור של בית הגידול והחברה, אשר שניהם יכולים לבוא ברמות התייחסות שונות בהתאם לסקלה הנקבעת, הרי שמערכת אקולוגית גם היא תלויה בסקלה: ניתן להתייחס למערכת האקולוגית המתקיימת מתחת לסלע בשדה בור; ניתן להתייחס לסלע ולחיים תחתיו כחלק ממערכת האקולוגית של השדה כולו; וניתן לומר גם שכדור הארץ כולו הוא מערכת אקולוגית אחת גדולה, כיוון שכולם עונים להגדרתה של המערכת האקולוגית. יחסי גומלין בין אורגניזמים שמאל\|ממוזער\|250px\|תאו אפריקני ועליו זרזירי בקר, מנהלים יחדיו יחסי הדדיות. הזרזירים מנקים את התאו שמגונן עליהם מטורפים ומספק להם מזון. יחסי גומלין הם ההשפעות ההדדיות שמשפיעים זה על זה אורגניזמים שונים, ומהווים תיאור מנגנוני של הגורמים הביוטיים המעצבים חברות ביולוגיות. ההתייחסות העיקרית ליחסי גומלין באקולוגיה היא ברמת האוכלוסייה, כלומר, כיצד משפיע שינוי בצפיפותו של אורגניזם א' על צפיפותו של אורגניזם ב'. עם זאת, ניתן לנתח את המנגנונים העומדים בתשתית יחסי הגומלין ברמת הפרט, ברמה הפיזיולוגית או ברמות נמוכות יותר. יחסי גומלין יכולים להיות ישירים או עקיפים (ההשפעה של מין א' על מין ב' דרך השפעתו על מין ג'). ניתן לחלק יחסי גומלין ליחסים תוך-מיניים ובין-מיניים: יחסי גומלין תוך-מיניים: ההשפעות ההדדיות שמשפיעים פרטים בני אותו מין (המהווים חלק מאוכלוסייה אחת) זה על זה. סוג יסודי של יחסי גומלין תוך-מיניים הוא תחרות תוך-מינית: פרטים בני אותו המין מתחרים זה בזה על צריכתם של משאבי סביבה מגבילים (משאבים שאינם מצויים בשפע מספיק כדי לקיים את האוכלוסייה כולה). מכיוון שפרטים בני אותו המין הם צורכים משאבים דומים, תחרות תוך-מינית היא בלתי נמנעת, אלא אם צפיפות האוכלוסייה מוגבלת על ידי גורם חזק יותר. יחסי גומלין תוך מיניים אחרים כוללים יחסים חברתיים כגון שיחור משותף (לדוגמה, ציד קבוצתי בלביאות), יחסי רבייה (כגון רבייה זוויגית), וכו'. יחסי גומלין בין-מיניים: ההשפעות ההדדיות שמשפיעים בני מינים שונים זה על זה. יחסים בין-מיניים הם בעלי סוגים רבים ומגוונים. על כן נהוג לסווג אותם למספר קטגוריות על פי השפעתם על כל אחד מהמשתתפים בהם, אשר יכולה להיות חיובית, שלילית או נייטרלית. כך, טריפה היא דוגמה ליחסים מסוג +/-, מכיוון שהנטרף משפיע על הטורף בצורה חיובית (+) ואילו הטורף משפיע על הנטרף בצורה שלילית (-). בהדדיות שני המינים מושפעים באופן חיובית זה מזה (+/+). בתחרות בין-מינית, מינים שונים מתחרים על משאב מגביל (-/-). סימביוזה היא סוג של יחסים בין מיניים בהם המשתתפים חיים בצמידות מרחבית זה לזה, כגון האחד על גבי השני או בתוך גופו של השני. יחסים סימביוטיים יכולים להיות הדדיים (מסוג +/+), קומנסליזם (מסוג +/0, כלומר מין אחד מפיק תועלת והאחר לא ניזוק) או טפילות (מסוג +/-). גלגולי אנרגיה וחומר שמאל\|ממוזער\|230px\|ביזונים ניזונים מעשב וצורכים את האנרגיה אותה ייצרו הצמחים. שמאל\|ממוזער\|230px\|לביאה צדה תאו וצורכת את האנרגיה אותה התאו קיבל מהצמחים. שמאל\|ממוזער\|230px\|נשרים אפריקנים ניזונים מנבלת ג'ירפה. אוכלי הנבלות מנקים את הסביבה מפגרים ועוזרים להאיץ את פירוק החומרים למפרקים. לכל מערכת אקולוגית, מלבד המבנה שלה – חברה ביולוגית ובית גידול, יש תפקוד אופייני. תפקוד זה הוא מעבר של אנרגיה וחומרים דרך המרכיבים הביוטים והאביוטים שלה. בפשטות, בכל מערכת אקולוגית מתבצעים תהליכים בהם נצרכים אנרגיה וחומרים על ידי האורגניזמים מהסביבה, אלה מעובדים במערכת ולבסוף נפלטים חזרה לסביבה. בכל מערכת אקולוגית דרושים אורגניזמים שיוכלו להכניס אנרגיה וחומרים אל המערכת ממקורות אביוטיים. אורגניזמים אלה מכונים אוטוטרופים (אוטו – עצמי, טרופיות – הזנה). האוטוטרופים מקיימים תהליכים בהם הם קולטים אנרגיה ממקורות אביוטיים, וחומרים אנאורגניים, לצורך הפקת חומרים אורגניים עתירי אנרגיה. האוטוטרופים השכיחים ביותר, הצמחים, מקיימים את תהליך הפוטוסינתזה, בו הם צורכים אור מן השמש, וחומרים כמים ופחמן דו-חמצני, כדי ליצור גלוקוז – תרכובת אורגנית עתירת אנרגיה. תרכובות אורגניות כגלוקוז משמשות מקור אנרגיה לאורגניזמים על ידי פירוקו חזרה למים ופחמן דו-חמצני תוך פליטת אנרגיה בתהליך הקרוי נשימה תאית. לאחר הפירוק, האנרגיה הנוצרת משמשת את האורגניזם לבניית גופו ולתפקודו. האוטוטרופים אמנם משתמשים בתרכובות עתירות האנרגיה אותם יצרו, אך תרכובות אלה משמשות גם אורגניזמים אחרים. אלה קרויים הטרוטרופים (הטרו – שונה), והם אינם מסוגלים לנצל אנרגיה וחומרים ממקורות אביוטיים. לכן הטרוטרופים צורכים ("אוכלים") אורגניזמים אוטוטרופים, או אורגניזמים הטרוטרופים אחרים. בגופם של הנאכלים מצויים תרכובות אורגניות "מן המוכן", שיכולות לשמש את ההטרוטרוף לצורך תפקודו. האורגניזמים במערכת האקולוגית נחלקים למספר רמות הזנה (או רמות טרופיות). האנרגיה והחומר עוברים ממקור האנרגיה (ברוב המכריע של המערכות – השמש) אל רמות ההזנה השונות כשכל רמת הזנה ניזונה על פי רוב מקודמתה. תהליך זה קרוי שרשרת מזון או מארג מזון רמת ההזנה הראשונה היא יצרנים ראשוניים. לרמת הזנה זו משתייכים האוטוטרופים. היצרנים קולטים אנרגיה וחומר ממקורות אביוטיים. ההטרוטרופים ("צרכנים"), ניזונים מחומר אורגני למחייתם. הצרכנים דורשים אנרגיה וחומר ממקורות ביוטיים למחייתם, והם משיגים אותה על ידי צריכת אורגניזמים אחרים. הצרכנים מתחלקים למספר סוגים: צמחונים צרכנים ראשוניים (מכונים לעיתים יצרנים שניוניים) הם בעלי חיים הניזונים למחייתם ישירות מהאוטוטרופים (צמחים על פי רוב). צרכנים שניוניים (או יצרנים שלישוניים) ניזונים מבעלי חיים אחרים (צרכנים ראשוניים או שניוניים) צרכנים שלישוניים או טורפי על ניזונים (גם) מצרכנים שניוניים. אוכלי רקב ניזונים מחומר אורגני מת. מפרקים הם מיקרואורגניזמים אשר ניזונים מחומר אורגני מת, אך בניגוד לאוכלי הרקב הם מפרקים אותו מחוץ לגופם (תוך שהם מעשירים את סביבתם בחומרים שהיו כלואים בו). ישנם אורגניזמים המשתייכים לכמה מהקטגוריות לעיל, אלו קרויים אוכלי כל. תהליך זה של מעבר אנרגיה בין רמות ההזנה השונות כרוך באיבוד אנרגיה. האנרגיה אובדת כחום אל הסביבה בכל אחד מהמעברים, כ"תוצר לוואי" של התהליכים המשמשים כל רמת הזנה. חום הוא צורת אנרגיה שלא ניתן לנצלה, ולכן אנרגיה המתגלגלת לחום נחשבת מבחינת המערכת האקולוגית כאובדת. כתוצאה מכך, כמות האנרגיה הזמינה לאורגניזם פוחתת ככל שזה משתייך לרמת הזנה גבוהה יותר. בנוסף, עקב "בריחת" האנרגיה השוטפת מתוכה, המערכת האקולוגית חייבת להכניס כל העת אנרגיה חדשה לתוכה, כדי שתמשיך להתקיים. לכן כל חברי המערכת האקולוגית תלויים למעשה בתפקודם התקין של היצרנים באצירת האנרגיה. בניגוד לאנרגיה אשר אובדת כחום, החומרים המשמשים לבניית גופם של האורגניזמים נותרים שמישים. לכן חומרים עוברים דרך מערכות אקולוגיות במחזורי חומרים, כדוגמת מחזור המים. החומרים נצרכים ממקורות אביוטיים על ידי היצרנים, ואלה נצרכים על ידי הצרכנים. שלא כמו בזרימת האנרגיה במערכת, החומרים יכולים להיות מנוצלים שוב על ידי היצרנים. זאת כיוון שלאחר מותם, אורגניזמים עוברים תהליכי פירוק למרכיביהם האנאורגניים, שיכולים לשמש את היצרנים. תהליכי פירוק אלה נעשים על ידי המפרקים. לכן, מערכות אקולוגיות עשירות במפרקים יאופיינו במחזורי חומרים יעילים ביותר. ביוספירה שמאל\|ממוזער\|250px\|בתמונה זו של חוף ים ניתן לראות שלוש סביבות בביוספירה, שבכל אחת מהן תנאים ייחודיים: ההידרוספירה הימית, הליתוספירה היבשתית והאטמוספירה האווירית העולם כולו יכול להחשב למערכת אקולוגית אחת הקרויה ביוספירה. הביוספירה היא מעין רמת ארגון חמישית של האקולוגיה, והיא מוגדרת ככלל המקומות בהם מתקיימים חיים על פני כדור הארץ (המעטה החי של כדור הארץ). הגדרה זו כוללת חלקים נרחבים מהליתוספירה – מעטה הסלע והקרקע החיצוני של כדור הארץ; את ההידרוספירה – המים הנוזליים והמוצקים (קרח) על פני כדור הארץ, ובכלל זה אוקיינוסים, נהרות, כיפות הקרח בקטבים וכדומה; וכן את שכבתה התחתונה של האטמוספירה – האוויר והחלקיקים שבו (על אף שאין צורת חיים היושבת באטמוספירה דרך קבע). הביוספירה איננה אחידה, והיא כוללת סביבות שונות ואזורים בעלי הרכבי מינים שונים. בצורה גסה אך מדויקת ניתן לומר שהמגוון הביולוגי נמצא בשיאו בקרבת קו המשווה, והולך ופוחת ככל שמתרחקים מקו המשווה ומתקרבים אל הקוטב הצפוני והדרומי. הסיבה לכך נעוצה בהיותו של העולם בעל צורה כדורית, כך שקרינת השמש (אור וחום) לא מתחלקת בצורה שווה על פני העולם כולו. למעשה מגיעה הקרינה הרבה ביותר אל אזור קו המשווה. משתי סיבות עניין זה גורם להתחלקות המגוון הביולוגי כפי שתואר: ראשית, המערכת האקולוגית תלויה באנרגיה מן השמש הנקלטת על ידי צמחים ולכן ככל שרמות הקרינה גבוהות יותר כך המערכת תהיה עשירה יותר. שנית, ההתחלקות האסימטרית של הקרינה גורמת לחימום האוויר בצורה אסימטרית, מה שיוצר דפוסי אקלים אופייניים בחלקים שונים של כדור הארץ, המובילים ליצירת חברות ביולוגיות המתאימות לאקלימים אלו בכל אחד מחלקי כדור הארץ. מסיבות אלו, מחלקים אקולוגים את הביוספירה לאזורי משנה, כשכל אחד מאופיין באקלים ייחודי ובעקבות כך בהרכב ומגוון מינים שונה. אזורים אלו מכונים ביומות. דוגמאות לביומות הן מדבר, יער גשם טרופי, סוואנה, טונדרה וכדומה. הגורם אשר מייחד ביומה אחת מחברותיה הוא חברת שיא אופיינית. חברת שיא היא חברה ביולוגית המתקיימת לאורך זמן ללא שינוי ניכר במגוון הביולוגי שלה או בבית הגידול בה היא מצויה, והיא מהווה את השלב הסופי של התפתחות החברה. אף על פי שקיימת מחלוקת לגבי התייחסות לחברות שיא, ברור בביומות שונות תתקיימנה חברות שיא שונות. כך, חברת השיא בביומת המדבר, שונה לחלוטין מחברת השיא ביער גשם. בגלל דפוס המגוון הביולוגי, קווי רוחב שונים מתאפיינים בביומות שונות. קו המשווה למשל (קו רוחב 0°) מתאפיין ביערות גשם טרופיים וסוואנות טרופיות, בעוד שחוג הקוטב מתאפיין בטונדרות קפואות. ראו גם ארקולוגיה אקופמיניזם מיחזור משביח לבגדים קישורים חיצוניים רות אמיר, פרקים באקולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים אקולוגיה תעשייתית – התפתחות התחום ויישומים רלוונטיים, אקולוגיה וסביבה, דצמבר 2012. נעמה תורן, רצועה שחורה על החול הלבן – על הבעיות האקולוגיות של החופים, 'בין גלים' 165 יוני 1985 עמ' 33. לקריאה נוספת פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "זיקת הגומלין בין האדם וסביבתו", 23. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993 פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, "עקרונותיו היהודיים של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים", עמ' 603–611. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007 הערות שוליים * קטגוריה:תחומים בביולוגיה קטגוריה:סביבה	2024-08-13T13:47:49
רמה ברומטרית	במטאורולוגיה, רמה ברומטרית היא אזור שבו לחץ האוויר גבוה מסביבתו. כלומר, אזור בו הלחץ האטמוספירי (לחץ אוויר, בכדור הארץ) הוא גבוה יחסית לאזור שסביבו. לצד רמה ברומטרית יימצא, בדרך כלל, שקע ברומטרי. הרמה הברומטרית מסומנת בדרך כלל באות H האות הראשונה במילה High, כלומר גבוה. זרימה ברמה ברומטרית הזרימה ברמה ברומטרית היא אנטיציקלונית (נעה עם כיוון השעון). היא מאופיינת בעקמומיות בכיוון מחוגי השעון ובגזירת רוח אנטיציקלונית, כלומר הרוח חזקה יותר ככל שמתקרבים לאזור הלחץ הנמוךשם, עמ' 107. ללא השפעת חיכוך, זרימת האוויר מושפעת מכח גרדיאנט הלחץ,מהרמה החוצה, הכוח הצנטריפוגלי גם הוא פועל החוצה. מולם ככח שקול קיים כח קוריוליס שבחצי הכדור הצפוני יפעל ימינה מכיוון הרוח המקורי. הדבר מוביל למהירות גבוהה יותר של הרוח. תחת השפעת חיכוך (כאשר זרימת האוויר סביב הרמה קרובה מתחככת בקרקע ולעיתים גם בשכבות אוויר) נחלשת הרוח, ונוטה (בחצי כדור הארץ הצפוני) שמאלה מכיוון האיזוברים כלומר זרמי הרוח סביב הרמה עוברים התבדרות, כלומר כמות האוויר היוצאת ממנה גדולה מזו שנכנסת אליה. התוצאה היא שאוויר שהתכנס ברום (לחץ גבוה) שוקע אל הקרקע, ובכך מייבש את האוויר ומונע היווצרות עננים. דבר זה מסביר את מזג האוויר הנאה המאפיין רמות. רמות כחלק ממערכות הלחץ העולמיות באזור קו המשווה קיים מאזן קרינה חיובי לאור קרבתו לשמש. אנרגיית החום הזו מועברת אל עבר הקטבים במנגנון הסרקולציה הגלובלית. באזור המשווה עולה אוויר מעלה ונע ברום לכיוון הקטבי, תנועת האוויר החם שעלה ונע לכיוון הקוטב יוצר ברום באור הסובטרופי חגורה אקלימית של רמות סובטרופיות בהן האוויר שוקע מתחם ומתייבש ולכן אזור זה הוא רצועה אקלימית מדבריתשם, 249. תנועת האוויר מעלה באור קו המשווה, ומטה באזור הסובטרופי יוצרת תא סרקולציה (תא הדלי) שהוא חלק ממנגנון הסעת החום מקו המשווה לקטבים, המורכב מתאי הדלי משני צידי קו המשווה בהם כאמור אוויר חם מוסע לכיוון הקטבים ברום ואוויר קר מוסע לכיוון קו המשווה בשכבות האוויר הנמוכות, תאי פרל בהם אוויר חם מוסע לכיוון הקוטב בשכבות האוויר הנמוכות ואוויר קר מוסע לכיוון קו המשווה בשכבות הגבוהות, ותאים פולרים הדומי באופי זרימת האוויר בהם לתאי הדלי. חלוקה זו לתאי רקולציה נובעת מאפקט קוריוליס, שהוא כוח פיזיקלי מדומה כתוצאה מתנועה על גבי כדור. כמו תאי הדלי, בתא הפולרי אזורי הקטבים קיימות רמות פולריות של לחץ גבוה- כיפות של אוויר קר. הרמות מונעות היווצרות עננים ומשקעים ומזרימות רוחות מזרחיות קרות.שם, 250 סוגי רמות רמה דינמית רמה תרמלית השפעותיה של הרמה הברומטרית רוח - האוויר, באופן כללי, זורם מן הרמה אל השקע. הוא לא עושה זאת בקו ישר, אלא בסיבוב. ברמה האוויר זורם עם כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני ונגד כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי. התמוככות האוויר - ברמה ברומטרית האוויר נע למטה, תופעה זאת מדכאת התפתחות אנכית של עננים. תופעה זו גם גורמת בדרך כלל לאינוורסיה וערפל. כאשר יש רמה ברומטרית (H) לא ירדו גשמים באותו מקום. הרמה הברומטרית היא כמו "מטרייה" לאותו אזור. רמות בעלות השפעה על ישראל רמה טורקית בחורף, הרי הקווקז ורמת אנטוליה מרכזים ביניהם לחץ אוויר. גוש אוויר קר באזור זה לאור המרחק מהים, ולכן נוטה להתפתח באזור טורקיה והקווקז רמה המכונה "רמה טורקית". הרמה עלולה להשפיע על ישראל והיא גורמת לרוח יבשה המגיעה מהמזרח כחלק מהתנועה האנטיציקלונית סביב הרמה. רמה זו גורמת למזג אוויר נאה בישראל בימי החורף. רמה סיבירית בחורף, רמה הנגרמת מגוש אוויר קר המתגבש באזור סיביר ומרכז אסיה מביאה איתה אוויר קר במיוחד המתבטא בישראל ברוחות צפון מזרחיות יבשות וקרות הישר ממרכז אסיה. גלי קור אלו, שאינם מופיעים מדי שנה עלולים לגרום לקור עז ולנזקיםשם, עמ' 31. רמה אזורית רמה שמרכזה באיים האזוריים ומתרחשת לאורך כל עונות השנה. הרמה מתפשטת לעיתים מזרחה ומביאה איתה רוחות צפון מערביות. רוחות אלו העוברות מעל הים הן לחות, וה גורמות למזג אוויר נאה אך לח. הלחות הגבוהה גורמת גם לערפילים בעמקי הצפוןשם, עמ' 27. ראו גם מטאורולוגיה - מונחים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סינופטיקה קטגוריה:מטאורולוגיה pl:Wyż baryczny	2024-08-25T08:09:08
שקע ברומטרי	ממוזער\|שמאל\|250px\|שקע ברומטרי מעל איסלנד במטאורולוגיה, שקע ברומטרי או מערכת לחץ נמוך, הוא אזור בו הלחץ האטמוספירי (לחץ אוויר, בכדור הארץ) הוא נמוך יחסית לאזור שסביבו. לצד שקע ברומטרי תימצא, בדרך כלל, רמה ברומטרית. לעיתים מתייחסים גם לאפיק לחץ נמוך כשקע, כיוון שמאפייניהם והשפעתם דומה, פרט לעובדה שהראשון סגור והשני לא. במפות מטאורולוגיות, מרכז שקע ברומטרי מסומן בדרך כלל באות L האות הראשונה במילה Low, כלומר נמוך, כיוון ששם לחץ האוויר מגיע למינימום מקומי. השקעים הברומטריים נחלקים לשלושה סוגים: שקע חזיתי - נוצר בגבול בין אזור חם לאזור קר. לדוגמה: שקע קפריסאי. שקע תרמי - נוצר מעל אזור חם מסביבתו. לדוגמה: אפיק ים סוף לא פעיל, שקע שרבי. שקע טופוגרפי - נוצר במורד אזור הררי. לדוגמה: שקע קפריסאי (שילוב). סוגי שקעים שכיחים באזור ישראל שקע שרבי שמאל\|ממוזער\|400px\|שקע שרבי (הקווים הלבנים מראים את הלחץ בקרקע) בגבול מצרים-לוב, בדרכו לישראל. האוויר מסתובב סביבו נגד כיוון השעון, האיור מראה בבירור כי הוא מזרים אוויר חם ומדברי צפונה (מפת 500 מ"ב + קרקע) שקע שרבי הוא קודם כל מערכת קרקעית. כלומר, השפעתו ניכרת בגובה פני הים ומעט למעלה מכך. זהו אזור לחץ אוויר נמוך באטמוספירה המאופיין בשרב, בעיקר באביב. שקע זה מסוכן לטיסה בגלל השינויים הפתאומיים. השקע נוצר עקב הפרשי טמפרטורה בין הים ליבשה (הים התיכון עדיין קר, לעומת צפון יבשת אפריקה שהספיקה להתחמם) והוא נע בעיקר ממערב למזרח. ככל שהשקע עמוק וגדול יותר תופעות מזג האוויר יהיו קיצוניות ומשמעותיות יותר. לשקע שרבי יש שני מסלולים עיקריים שבהם ישפיע על מזג האוויר בישראל. יעלה לקפריסין ויהפוך לשקע חורפי. מצב זה מאפיין את השקעים השרביים של תחילת האביב, אז קיים סיכוי גדול יחסית למפגש השקע השרבי עם אפיק רום מצפון. יטייל לאורך חופי צפון אפריקה ויביא שרב. זהו מצב שכיח יותר, מכיוון שבדרך כלל השקע השרבי לא מלווה במערכת רום משמעותית. מצב הרום מעל השקע השרבי יהיה בדרך כלל נייטרלי, לכל היותר זרם סילון. במפה המצורפת נראה שקע שרבי הנמצא בגבול בין מצרים ללוב, כשהוא בדרכו לישראל. זהו שקע עמוק מאוד ולחץ האוויר במרכזו הוא מתחת ל-1000 מ"ב. שקע זה גורם לטמפרטורות של מעל 30 מעלות בשעות הלילה במספר מקומות בארץ. ניתן להבחין כי מעל השקע לא נמצא אפיק רום, אלא רום נייטרלי על סף רכסי. שקע קפריסאי שקע עזה תנועת האוויר ומשטר הרוחות רוח - באופן כללי, בהשפעת הפרשי הלחצים, האוויר ינוע מאזור הלחץ הגבוה אל אזור הלחץ הנמוך. בשקע ברומטרי תנועת האוויר משולי השקע אל מרכזו (אזור הלחץ הנמוך) הנגרמת מהפרש הלחצים, מושפעת בנוסף גם מכוח קוריוליס שמקורו בתנועת כדור הארץ סביב צירו, כוח קוריוליס מטה את הרוח באופן שבחצי הכדור הצפוני האוויר נע בתנועה היקפית סביב מרכז השקע נגד כיוון השעון, ובחצי הכדור הדרומי - עם כיוון השעון. עליית האוויר, ואי יציבות אטמוספירית - כתוצאה מהשפעות החיכוך והפרשי הלחץ - האוויר המסתחרר סביב מרכז השקע מתכנס אל מרכזו. כתוצאה מכך עולה צפיפות האוויר במרכז השקע, ועלייה זו גורמת לעליית גושי אוויר כלפי מעלה (תנועה אנכית). עליית האוויר מלווה בשינויים תרמיים של גושי האוויר העולים, עלייה בלחות, התעבות ויצירת עננים, אי-יציבות וגשם. חזיתות - בשקע דינמי ייווצרו בהתאם לנסיבות התרמיות שלוש חזיתות: חזית נייחת, חזית חמה וחזית קרה. לפעמים החזית הקרה "מדביקה" את התקדמות החזית החמה ונוצרת חזית מלוכדת (אוקלוזיה). ראו גם סינופטיקה מטאורולוגיה - מונחים מודלים לחיזוי מזג אוויר קישורים חיצוניים הכול על השקע השרבי מפות 500 ברשת מצד שמאל נמצאים מודלי חיזוי מזג אוויר (GFS,UKMO,EC,GEM,GME,JMA,NOGAPS) שלושת המודלים המובילים: GFS, EC, UKMO בכל אחד מהם יש תפריט. מפת 500 היא הראשונה בתפריט ומשמשת כברירת מחדל. ישראל נמצאת על גבול המפה בצד ימין. מדריך לקריאת מפות קטגוריה:סינופטיקה קטגוריה:מערכות לחץ נמוך	2023-07-05T03:01:35