Split (1)

train · 96.9k rows

text stringlengths 0 473k

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/יישוב] \| [TOKENS: 4458]
תוכן עניינים יישוב יישוב הוא תחום גאוגרפי המהווה יחידה אחת בעלת מאפיינים מוגדרים ומשמש למגורי קבע של בני אדם. היישוב הוא המקום בו נעשתה התיישבות. המאפיין הבולט ביותר של יישוב הוא המאפיין הגאוגרפי, כלומר – הפרדה אזורית בין היישוב לבין השטח הלא מיושב שסביבו ויישובים סמוכים. מאפיין אחר של היישוב הוא מאפיין השלטון, כלומר – ליישוב (בדרך כלל, אך לא בכל מקרה) שלטון אוטונומי במידה מסוימת (גם אם הוא כפוף לשלטון מרחבי). מלבד מאפיינים אלו, קיימים לעיתים מאפיינים כלכליים, תרבותיים ואחרים המגדירים את היישוב. כמו כן, קיימת כמעט בכל המקרים זיקה רגשית של האדם ליישובו. סוגי יישובים היישובים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: יישובים עירוניים וכפריים. סוגי יישובים בישראל על פי החוק הישראלי (משרד הפנים) יישוב: מקום ששמו נקוב בצו; עירייה: כל אחת מהעיריות אשר שמה נקוב בצו. מועצה מקומית: כל אחת מהמועצות המקומיות אשר שמה נקוב ב"צו המועצות המקומיות (א), תשי"א–1950" וב"צו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג–1953"; מועצה אזורית: כל אחת מהמועצות המקומיות בצירוף תחום יישוביה ואשר שמה ושמותיהם מפורטים ב"צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח–1958". רשות מקומית: רשות מקומית היא מוסד ציבורי העוסק בניהול העניינים המוניציפליים/המקומיים (תכנון/רישוי, חינוך, תשתיות, תברואה, תרבות, מים ועוד תחומים רבים שנקבעו בחוק) של יישוב/קבוצת יישובים. הרשויות המקומיות הן העיריות, המועצות המקומיות, המועצות האזוריות/הוועדים המקומיים. מועצה אזורית מאגדת בתוכה יישובים שאינם שיתופים ו/או יישובים שיתופיים. ועד מקומי: ועד מקומי הוא מוסד ציבורי שנבחר או שנתמנה לפי הוראות צו לניהול ענייניו של יישוב. לוועד מקומי יהיו בתחום הנהלתו, כל סמכויות המועצה שבתחומה, ככל שאצלה לו המועצה על פי החלטתה ובהתאם לתנאים שנקבעו בה, לרבות התנאים והמגבלות בסמכויות אלה. הוועד המקומי יהיה רשאי לעשות שימוש בסמכויותיו, ככל שלא יהיה בכך סתירה להחלטות המועצה שהודיעה עליהן לוועד ולחוקי העזר שלה. המועצה רשאית לבטל אצילת סמכות לוועד המקומי כאמור ובלבד שנתנה לוועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו. ניהול היישוב: העניינים המקומיים של יישוב/קבוצת יישובים מנוהלים על ידי רשות מקומית (עירייה, מועצה מקומית, מועצה אזורית/ועד מקומי) ועל ידי ועד מקומי ביישוב שאינו רשות מקומית. מוסדות ציבור אלו מעניקים לתושביהם שירותים מוניציפליים (תכנון/רישוי, חינוך, תשתיות, תברואה, תרבות, מים ועוד) ובתחומים רבים שנקבעו בחוק. סמכויות הניהול: סמכויות הניהול ברשויות נתונות כדלקמן: א) עירייה: למועצה וליו"ר העירייה. ב) מועצה מקומית: למועצה וליו"ר המועצה. ג) תחום עודף במועצה אזורית: למועצה וליו"ר המועצה. ד) יישוב שאינו שיתופי: למועצה וליו"ר המועצה ו/או לוועד המקומי וליו"ר הוועד. ה) יישוב שיתופי: למועצה וליו"ר המועצה ו/או לוועד האגודה/לוועד המקומי וליו"ר האגודה/ליו"ר הוועד. א. עירייה: ליו"ר העירייה ולמועצה. ב. מועצה מקומית: ליו"ר המועצה ולמועצה. ג. תחום עודף במועצה אזורית: ליו"ר המועצה ולמועצה. ד. יישוב שאינו שיתופי: ליו"ר המועצה, למועצה ולוועד המקומי. היו"ר הוועד נבחר על ידי הוועד. ה. יישוב שיתופי: ליו"ר המועצה, למועצה ולוועד האגודה/לוועד המקומי. היו"ר האגודה/הוועד נבחר על ידי הוועד. סוגי יישובים בישראל, על פי ההלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מ-9 בינואר 2014 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אספה, עיבדה, ניתחה ופרסמה מידע אודות היישובים במדינת ישראל, בהמשך לפעילותן של המחלקה לסטטיסטיקה של ממשלת המנדט והמחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית. לכאורה, הלשכה/המחלקה לסטטיסטיקה הצליחו לאסוף בזמן אמת את הניתונים, ובכך לקדים את גופי הממלכה האחרים להציג את מצב/שמות היישובים במדינת ישראל ובארץ ישראל. יישוב: מקום המאוכלס בקביעות והמקיים את התנאים האלה: א) גרים בו בקביעות 40 תושבים בוגרים או יותר, תאריך העדכון 23 במרץ 2016. ב) בעל מינהל עצמי (עירייה, מועצה מקומית, או ועד מקומי ביישוב שאינו רשות מקומית). ג) אינו נמצא בתחום המוניציפלי של יישוב אחר. ד) מוסדות התכנון אישרו את הקמתו. סמל יישוב: היישובים בישראל מְסוּמָּלים ב-4 ספרות, לדוגמה: עין שריד 0880, יד מרדכי 0358. בנוסף, קיימים בארץ יישובים בלתי מוכרים. יישוב עירוני: יישוב שאוכלוסייתו מונה 2,000 תושבים או יותר, תאריך העדכון 10 בנובמבר 2016. יישוב כפרי: יישוב שאוכלוסייתו מונה פחות מ-2,000 תושבים (גם אם אינו חקלאי ואינו בעל אופי כפרי). א. מושבים, מושבים שיתופיים וקיבוצים שבהם 2,000 תושבים או יותר מסווגים כיישובים עירוניים. ב. היישובים הכפריים מסווגים לצורות היישוב האלה: מושב, מושב שיתופי, קיבוץ, יישוב קהילתי, יישוב מוסדי ויישוב כפרי אחר. יישוב מעורב: יישוב שבו רוב מכריע של תושבים יהודים ומיעוט ניכר של תושבים ערבים. בקבוצה זו נכללים שמונה יישובים עירוניים: ירושלים, תל אביב יפו, חיפה, עכו, רמלה, לוד, מעלות תרשיחא, נוף הגליל (מ-1983) ויישוב כפרי אחד נווה שלום (מ-1985). היישובים המעורבים נכללים הן ביישובים היהודיים והן ביישובים הלא יהודיים. בכלל היישובים במדינה הם נכללים פעם אחת בלבד. יישוב לא יהודי: יישוב שרוב תושביו אינם יהודים. יישוב יהודי: יישוב שרוב תושביו יהודים. שימושים אחרים המילה "יישוב" משמשת גם לתיאור פעולת האכלוס בתושבים (למשל: יישוב ארץ ישראל). המונח היישוב, המשמש לציון היישוב היהודי או היישוב העברי בארץ, קשור גם הוא במונח "התיישבות" ונגזר מאותו שורש. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_סורינאם?action=edit&redlink=1] \| [TOKENS: 718]
יצירת הדף "היסטוריה של סורינאם" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. אזהרה: דף בשם זה נמחק בעבר. אם ברצונך ליצור את הדף מחדש, כדאי לשקול זאת שוב. יומני המחיקות וההעברות של הדף מוצגים להלן: סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ג'סר_א-זרקא] \| [TOKENS: 5761]
תוכן עניינים ג'סר א-זרקא גִ'סְר אֶ־זַּרְקָא (בערבית: جسر الزرقاء, תעתיק מדויק: ג'סר אלזרקאא, לעיתים נקרא בפשטות "ג'סר". בתרגום לעברית: הגשר הכחול) היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. היישוב נחנך ב-1924, והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1961. כלל תושבי ג'סר א-זרקא הם ערבים-מוסלמים. היישוב שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון שגובהה 5–20 מטרים מעל פני הים, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל תנינים, שמפריד בין היישוב לבין הים במערב. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים. במזרח גובל היישוב בכביש 2 (כביש חיפה - תל אביב). בסמוך לשפך הנחל, דרומית-מערבית לבתי היישוב, שוכן תל תנינים. פירוש השם ג'סר א-זרקא הוא הגשר (על הנחל) הכחול על שם הגשר שנבנה על נחל תנינים "אל-וואדי א-זרקא" (הנחל הכחול בערבית). אין זה הגשר שנבנה ליד שפך הנהר לים, לקראת סוף המאה ה-19 עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ ישראל ב-1898, אלא הגשר של סכר טחנות הקמח שנבנה על ידי הביזנטים כמפעל מים עבור קיסריה. ג'סר א-זרקא היא היישוב היחיד לחוף הים בישראל כיום שבו יש רוב ערבי, והוא אחד היישובים העניים ביותר בישראל. היסטוריה מקור התושבים קדום וכבר לפני 500 שנה חיה סביב ביצת הכבארה קבוצה שנקראה ג'מוסין (מגדלי הג'מוסים). בשנות השבעים של המאה התשע עשרה כלל היישוב בשולי ביצות כבארה 15 בתים, חושות וטחנות קמח. מיקום היישוב המקורי היה ממזרח לביצה, באזור מערת כבארה. התושבים אינם ממוצא אחיד. משפחת ג'ורבאן הגיעה ראשונה מעמק הירדן (ע'ור בערבית) ולכן התושבים כונו ע'וארנה. משפחת עמאש הגיעה מקדום בשומרון, נג'אר מאל עריש או מצרים, שהאב מהחורן וטטואתחה ואם בשי מסודאן. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה. בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור זכרון יעקב לטובת אדמות חקלאיות ומיגור מחלת המלריה, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. האתר החלופי שוכן על שרידי מחצבה ברכס הכורכר, אותה רכשה פיק"א בשנת 1924, מה שהופך את הכפר ליישוב הערבי היחיד בישראל שנבנה המוסדות הציוניים. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בו קיבלה כל משפחה כ-30 דונם. עם הקמתו נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל התפתח היישוב ונבנו בו בתים מבטון ומבלוקים. לכפר לא היו אדמות חקלאיות משלו. לכן, בני השבט המשיכו לעסוק בעבודות חקלאיות ביישובי האזור. כיום עובדים רבים מבני היישוב כשכירים בעבודות חוץ. במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה, שאורח החיים החקלאי בהם היה תלוי בעובדים ערבים מהכפרים הסמוכים ג'סר א-זרקא ופוריידיס, ולכן התעקשו להשאיר יישובים אלו, חרף הצעות חוזרות ונשנות של הצבא לפנותם. בעקבות המלחמה, הגיעו לכפר פליטים מכפרים סמוכים שנהרסו. עד לשנות השמונים לא היו כלל נישואים מבחוץ עם בני ובנות היישוב בשל הסטיגמות החריפות כלפיהם בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה. בשנת 1994 הוכרז היישוב "שכונת שיקום" במסגרת פרויקט שיקום שכונות. בסוף 2009 החל משרד הפנים בהכנת תוכנית אב ראשונה ליישוב, שבמסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. נשקל עידוד בנייה רוויה והסטת כביש 2 מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב. ב-7 באוקטובר 2000, בתקופת אירועי אוקטובר, נהרג נוסע בכביש 2 כתוצאה מפגיעת אבן שנזרקה על ידי פורעים מהיישוב. בתחילת יולי 2014 התקיימה התפרעות של תושבי ג'סר א-זרקא, שמהלכה ירו המתפרעים זיקוקים באוויר ויידו אבנים לעבר שוטרים וכלי רכב שנסעו בכביש 2. ב-2017 נחנכה ביישוב תחנה של משטרת ישראל. הגשר מעל שפך נחל תנינים, נבנה במקור בתקופה הרומית, עבור רכבי מנהלה והספקה לקיסריה וממנה. הגשר הרומי נהרס במהלך הזמן, ומפעל המים הסמוך (שמורת נחל תנינים) חדל לפעול. בסוף המאה ה-19 הגשר נבנה מחדש על ידי השלטון העות'מאני, לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל, ובמהלך השנים שוב נהרס. ב-2020 שוחזרה הגרסה העות'מאנית של גשר האבן מעל השפך, בכניסה הצפונית של היישוב, בניהולו של יהושע (ישו) דריי - מומחה לטכנולוגיות עתיקות.ב-2021 נחנכה טיילת באורך 650 מטר מהגשר דרומה, במימון החברה לפיתוח קיסריה, רשות הטבע והגנים, קרן אדמונד דה רוטשילד והקרן לשטחים פתוחים במינהל מקרקעי ישראל. בשנת 2022 החלה להיבנות במערב היישוב שכונה חדשה ובה כ־500 דירות. 60% מהדירות שווקו במסגרת תוכנית מחיר למשתכן והיתר בשוק החופשי. למרות שהשכונה נועדה לפתור את מצוקת הדיור של תושבי ג'יסר א-זרקא רק כרבע מהדירות בפרויקט נרכשו בידי תושבי המקום וכ 50% נקנו בידי יהודים בשנת 2024 החלה עמותת ונטעת בפרויקט רחב היקף של הפיכת הכפר לכפר ירוק שמתאפשרת בו הליכה בשבילים מוצלים. סומנו שבילים שלאורכם ניטעו עצים. העמותה הקימה בבתי הספר גינות לימודיות וברחבי הכפר גינות קהילתיות. דמוגרפיה, כלכלה ותעסוקה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בג'סר א-זרקא 15,918 תושבים, מתוכם 15,905 תושבי ישראל (מקום 135 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+0.9% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 33.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 6,620 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בג'סר א-זרקא: נכון לתום העשור הראשון של המאה ה-21, מעל 50% מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה של 3.2% (ירידה מ-3.5%), והוא סובל משיעור אבטלה רשמי של 30% (2009) ומשיעורי אלימות גבוהים. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל. ענף ההוראה נפוץ מאוד בג'סר, כמו כן הכפר הוא הספק הגדול ביותר של כוח-עבודה נשי בענפי משק הבית למפעלים ובתי-חולים באזור. עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ששביל ישראל חוצה את היישוב לרוחבו. בשנת 2013 נפתחה בכפר אכסניה לתיירים. אזור החוף של הכפר נהנה מסביבה טבעית עשירה. אומנם בריכות הדגים של מעגן מיכאל משתרעות לאורכו והגישה אל החוף מוגבלת עד לדרומו, אל אזור שפך הנחל, שם מתנשאת תצורת צוק ייחודית, ומעבר לה מעגן דיג קטן וסירות. בפועל שיעור העוסקים בדיג מבין התושבים מצומצם מאוד כיום. כביש הגישה לכפר הוא ממזרח מכביש 4, באמצעות גשר שעובר מעל כביש 2 בצפונו של הכפר ובאמצעות מעבר מתחתיו במרכזו של היישוב. את האדמות שמעבר לכביש המהיר אין התושבים מורשים לפתח. בנוסף לסוללת העפר – שהוקמה בידי תושבי קיסריה השכנה בסוף שנת 2002 כדי לחצוץ בינה ובין ג'סר א-זרקא – מעסיקה את תושבי הכפר סוגיית האנטנות הסלולריות שמוקמו בשטחם. בכפר שתי קופות חולים, מתנ"ס-מרכז קהילתי שהוקם בידי משרד הבינוי והשיכון בשנת 2003, מספר בתי ספר ומרכז מסחרי. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_סנט_קיטס_ונוויס?action=edit&redlink=1] \| [TOKENS: 611]
יצירת הדף "היסטוריה של סנט קיטס ונוויס" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Sky_Box_Office_(New_Zealand)] \| [TOKENS: 83]
Contents Sky Box Office (New Zealand TV channel) Sky Box Office is a video on demand movie rental service operated in New Zealand by Sky. Films currently premiere on Sky Box Office a few months after their release. The channel previously broadcast PPV sporting events, before Sky Arena was created. Former logos External links This article about a television station in New Zealand is a stub. You can help Wikipedia by adding missing information.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Sky_Open_(TV_channel)#Sky_Open_+1] \| [TOKENS: 3350]
Contents Sky Open (TV channel) Sky Open (formerly known as Prime) is a New Zealand free-to-air television network. It airs a varied mix of programming, largely imported from Australia, the United Kingdom and the United States. It was originally owned by Prime Television Limited in Australia. Prime later entered into a joint-venture agreement with Nine Entertainment Co. (Nine Network Australia) in February 2002, causing the network's graphics to look like the Nine Network. On 8 February 2006, the Commerce Commission gave Sky clearance to purchase the station for NZ$31 million. Prime's analogue terrestrial signals had covered 91% of the population via the state-owned Kordia transmission network. It is currently available free-to-air on Sky on satellite and Kordia on terrestrial. History In 1997, the Australian Prime Media Group, owner of Seven affiliates in south-eastern Australia (Prime Television) and regional Western Australia (GWN) announced its plan to enter the New Zealand TV market. While it was aligned with Seven, it could not air programmes from that network because the rights were already held by the two existing major companies: TVNZ and TV3. These limitations proved to be hurdles for the development of the network in New Zealand, as it planned to enter with live sport and feature films. During early 1998, the United Christian Broadcasters purchased 34 TV licences of UHF spectrum from TVNZ that had been used for the defunct Horizon Pacific and MTV channels.[citation needed] Then during June 1998, Prime Television Limited in Australia purchased the unused 34 TV licences from United Christian Broadcasters for approximately A$3.6 million. The licences covered all major cities and towns, mainly on UHF, except for the Gisborne area, which is served via a VHF signal. On 30 August 1998, Prime Television New Zealand began broadcasting at 6.30 pm with Two Fat Ladies.[citation needed] Originally the station broadcast classic British programming, documentaries, sports and dramas aimed at the 30 years and above age bracket. In Waikato and Christchurch, Prime produced a half-hour nightly news programme. Although these programmes rated well, they were unprofitable.[citation needed] In February 2002, Prime New Zealand entered into an agreement with Australian media mogul Kerry Packer's PBL (parent of the Nine Network). Under this five-year agreement, Nine agreed to provide the station with content it owned the rights to, expertise and an amount of cash. In return, Nine was given the right to acquire 54% of Prime New Zealand at the end of the contract. If Prime New Zealand continued to lose money, Nine could choose not to take this up. After this deal, Prime took on a broader and more expensive programming mix and axed the local content to cut costs. This increased ratings and profits significantly. This new format was modelled closely on the Global Television Network in Canada, whose parent company Canwest happened to own TV3 at the time.[citation needed] Almost immediately, some Australian programmes produced by Nine Network and shown on Prime NZ took on a slightly New Zealand flavour. For example, one New Zealander per week began to appear on the Australian version of Who Wants to Be a Millionaire?, and weather details for New Zealand cities appeared on the Australian Today breakfast programme. Localisation of Australian programmes increased, with New Zealander Charlotte Dawson becoming the presenter of a New Zealand version of Nine travel programme Getaway (Dawson left this position at the end of 2006). Many Australian programmes were simply broadcast on Prime without any adaptation for New Zealand audiences, however.[citation needed] The new line-up was comparable to TV2, as the British programming was replaced largely by made-for-TV movies and infotainment programmes. In addition to Nine's content, Prime had an output deal with Paramount for films and TV series. During 2003–2004, the number of Australian programmes broadcast decreased. These were largely replaced with more expensive (and higher rated) British and American programmes, such as a Sunday evening British drama slot.[citation needed] On 2 November 2004, TVNZ presenter Paul Holmes announced that he was resigning from his Holmes programme on the state broadcaster and beginning a new one on Prime in 2005. This new programme, called Paul Holmes, began on 7 February 2005. The arrival of Holmes was seen as a major sign of Prime's rise in status, from a small, second-tier network to a major player on the New Zealand scene, joining TVNZ and TV3 in this regard. The programme, however, did not rate well. In June 2005, Prime moved the show to 6 pm, directly following Prime News, in an attempt to increase ratings. This was ultimately unsuccessful and Prime TV cancelled the programme on 8 August 2005 due to poor ratings. Holmes returned to host a one-hour weekly current affairs/interview programme, which was still called Holmes, and screened on Thursday evenings. In 2006, the show was relaunched as a strictly entertainment-oriented talk show and screened on Wednesday evenings. It did not return in 2007, but two "specials" were filmed. For most of 2007, Holmes' work for Prime consisted solely of a weekly opinion segment, broadcast Sunday nights as part of Prime News. In late December 2004, Prime announced it had acquired New Zealand broadcast rights for the new series of Doctor Who, one of its highest-profile imported shows, which went on to screen in June 2005 to generally good ratings until December 2017 when TVNZ 2 took over the broadcasting rights to the show.[citation needed] In 2005, Prime announced that it would broadcast a minimum of 5.5% of local programmes, following recommendations from NZ On Air.[citation needed] From 6 October 2005, Prime showed a weekly programme called New Zealand's Top 100 History Makers, where a brief biography of notable New Zealanders was shown as ranked by a panel of experts. The final episode, screened on 17 November 2005, showed the rankings of these people as a result of votes collected from the public via text and Internet.[citation needed] In November 2005, Sky Television purchased Prime for NZ$30 million. The deal was subject to Commerce Commission approval and undisclosed conditions. On 8 February 2006, following receipt of Commerce Commission clearance, Sky Television purchased Prime New Zealand from Australian-based Prime Television. The acquisition of Prime by Sky Television saw a range of shows screened on Sky channels now included on Prime, these shows included American Chopper and MythBusters, which screen on the Discovery Channel. The move was seen with some concerns from the local television industry, under the grounds that Sky's money would be used to buy content for it. In December 2005, it was announced that Prime had secured the 2006 free-to-air delayed broadcast of rugby union from TV3.[citation needed] On 4 September 2006, the network relaunched with a modified logo, already seen in print advertisements, and new on-air branding.[citation needed] In April 2008, Prime switch to broadcasting in a lower quality anamorphic widescreen 16:9 format following the lead of other Freeview and Sky channels. Previously they had opted to use the more proportionally scaled letterboxed format for 16:9 content. They like other Kordia PAL analogue broadcasters are using a 14:9 letterbox format on their PAL simulcast.[citation needed] Prime signed a deal with CBS Television Distribution to air exclusive first run content from 1 January 2013. On 13 February 2016, Prime underwent a brand refresh and began permanently broadcasting in High Definition. In 2018, Love Island started showing on this channel shifting from TVNZ 2.[citation needed] On 28 March 2023, Prime updated with a new look featuring the outline version of the 2016 logo. On 17 August 2023, it was announced that Prime would change its name to Sky Open on 23 August 2023. In 2010, Prime HD was temporarily launched only on Sky TV Channel 140 to cover the 2010 Winter Olympics. Prime HD was only available during every Olympics or Commonwealth games on Channel 444. Freeview HD viewers did not have the option to see the Olympic or Commonwealth games in high definition. On 13 February 2016, Prime underwent a brand refresh and began permanently broadcasting in High Definition. On 11 December 2019, Prime was made available in HD to Freeview DTT viewers. On 7 May 2007, a consortium of broadcasters including TVNZ, MediaWorks (owners of TV3 and C4), Maori Television Service, and Radio New Zealand launched the non-profit, free-to-air Freeview service, the nationwide digital free-to-air system in New Zealand. The service was initially broadcast via the Optus D1 satellite in standard definition only, but in April 2008 extended to a high definition digital terrestrial service which is broadcast in main centres only. Prime was widely expected to be included in the initial group of Freeview channels, but Sky Television had consistently refused to take part, citing poor economics. Broadcasting Minister Jonathan Coleman then asked officials to invite Sky, Freeview and state-owned transmission company Kordia to meet him to discuss the matter, but Sky TV spokesman Tony O'Brien was quoted as saying "It is not economic for Prime to be on Freeview at this time."[citation needed] The economics had to do with non-government-owned broadcasters paying less for transmission costs on the government-owned Kordia network. A deal between TVNZ and Sky to have TVNZ 6 and 7 available to Sky subscribers in exchange for Prime finally being launched on Freeview with a virtual channel assignment of 10 on 17 August 2009. If Prime would have joined at launch then they may have been able to get a lower assignment, however virtual channel assignments are only enforced on certified receivers. It is also noted virtual channel 10 is not far off its usual tuning to push-button 9 on analogue television sets, due to its historic links with the Nine Network, its allocation on Sky's former analogue terrestrial service, and for compatibility with video recorders using the G-Code scheduling system. Prime joined Freeview on 17 August 2009 and is broadcasting in the clear on both the satellite and terrestrial services. From October 2013, Sky ceased the encryption on the three regional satellite feeds for Prime, so they could be used for channel locked, Freeview certified satellite receivers. However, TVNZ is still only linking to the Auckland regional feed for all areas. Prime swapped Freeview positions with Te Reo, on 1 March 2023, with Prime moving to channel 15, and Te Reo moving to channel 10. On 29 January 2026, Sky Open was shifted to Freeview channel 8 as part of a reshuffling of Sky Free's various channels, taking over the position of Eden. At the same time, the channel was also made available to stream live on the ThreeNow app. News First From launch Prime broadcast local newscasts in Christchurch and Hamilton on weeknights at 5:30pm. Christchurch's bulletin was anchored by Vanessa Rawson, with Mei Taare anchoring Hamilton's bulletin. Both bulletins ran for half an hour, but due to intense competition for local news in Christchurch and a lack of viewership, both bulletins were cancelled. Prime launched a nightly news bulletin – branded as Prime News – First at 5:30, from 2004. Unlike their early foray into local news, the new bulletins were screened nationwide and as a result, held a stronger national focus. It was confirmed on April 10, 2024, News First at 5:30PM would cease production due to Warner Bros. Discovery's closure of the Newshub newsroom. It is unknown whether the newscast "could be salvaged, whether or not it was under the Newshub banner," according to Stuff NZ, however the newscast ceased broadcasting on the same day as Newshub. 2004–2006 Launched in February 2004 as Prime News – First at 5:30 and was presented on weeknights by former Getaway (TVNZ version) presenter and ABC (US) reporter Suzy Clarkson (née Aiken) and was produced in Sydney by Sky News Australia, using the resources of Sky News Australia and Newstalk ZB broadcasting from a chroma keyed studio. 2006–2015 In 2006 Prime and Sky TV moved to a new broadcast hub in Albany near Auckland New Zealand, A new studio and host Eric Young coincided with the move and a relaunch of Prime. Prime News, and used the same graphics and music as its sister bulletin Sky News, it also sourced more local content sourced primarily from 3 News. The role of sports newsreader was held by Suzy Clarkson (née Aiken), and newcomers Kelly Swanson-Roe and Ross Karl, with Clarkson also reading the weekend news. Political coverage was provided by Newstalk ZB political editor Barry Soper, along with several other Wellington-based reporters, at this stage Prime had no full-time South Island reporters. During the Rugby World Cup 2011, Prime News hosted several bulletins from the ANZ Viaduct Events Centre in Central Auckland. During the 2012 London Olympic Games Prime News broadcast from a temporary shared space with Sky Sport. 2015-2023 On 23 January 2015 it was announced that Prime News will be Produced by MediaWorks (now produced by Warner Bros. Discovery NZ), and it was confirmed that Janika ter Ellen, and Wayne Hay will replace Eric Young due to his current commitments he was unable to present the show. The new look show debuted on Sunday 1 March presented by Janika ter Ellen. On Monday 13 April Eric Young returned as Weekday Anchor, with Wayne Hay moving to 60 Minutes and Janika ter Ellen staying at weekends. On 16 February 2016 a new look logo was launched and news began being presented and broadcast in High Definition. As part of the rebranding to Sky Open on 23 August 2023, Prime News was rebranded as News First. Current affairs is provided as a New Zealand-hosted version of the CBS show 60 Minutes with the bulk of the stories coming from the foreign show. Hosts included: 2015 : Charlotte Bellis 2016 : Alistair Wilkinson Programming With Sky Open fully owned by Sky Network Television, it has access to a large selection of sports content that Sky broadcasts, this content is typically delayed with some live coverage of certain events to fulfill free-to-air requirements, as Sky is effectively selling them to itself. Prime used to broadcast a weekly Sunday afternoon sports highlights show called Ultimate Sport Sunday, which included highlights of cricket, rugby union, NRL, Formula One, WRC and Moto GP. Prime was also granted the rights to broadcast the free to air screening of Euro 2008. Free to air coverage of the 2012 London and 2016 Rio Olympics was seen on Prime with Sky being the new rights holder.[citation needed]. Prime/Sky Open also broadcast one-hour versions of WWE Raw, WWE NXT and WWE Smackdown from 2019-2024. The following shows are screened for most of the year (normally only excluding summer months) Prime used to broadcast Nine Network Australia's early morning news programmes such as Today and, until 6 February 2007, National Nine News: Morning Edition when the Nine Network had ownership. Overnight, and during important international news events such as the 2008 US Presidential Election, it has relayed the international feed of US news channel Fox News. Sky Open +1 Sky Open +1 was an hour delayed timeshift channel of the Sky Open broadcast. It was launched on 1 February 2017 as Prime Plus 1. It was available on Sky channel 514 and Freeview channel 21. The channel was removed from Sky and the Freeview satellite platform on 19 December 2024, leaving it only on the Freeview streaming app. On 29 January 2026, Sky Open +1 discontinued broadcasting. See also References External links
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/Goodreads] \| [TOKENS: 1190]
תוכן עניינים Goodreads Goodreads הוא אתר רשת חברתית השייך לחברת אמזון. האתר נוסד בדצמבר 2006, והושק בינואר 2007 על ידי אוטיס צ'נדלר, מהנדס תוכנה ויזם, ואליזבת קורי. האתר מציע יכולות חיפוש במאגר הנתונים של ספרים, הערות, וביקורות. משתמשים רשומים יכולים להוסיף ספרים כדי ליצור ספריית קטלוגים, רשימות קריאה. הם יכולים גם ליצור קבוצות משלהם של הספר הצעות, סקרים/סקרים, בלוגים, דיונים. בדצמבר 2007, האתר מנה מעל 600,000 חברים ו-10,000,000 ספרים. עד יולי 2012, האתר דיווח על 10 מיליון חברים, 20 מיליון מבקרים בחודש, ו-30 עובדים. ביולי 2013, הכריזו באתר שלהם שבסיס המשתמשים גדל ל-20 מיליון חברים רשומים, ובכך כמעט והכפילו את גודלם בתקופה של כ-11 חודשים. במרץ 2013, אמזון הכריזה על רכישת "Goodreads". לפי נתונים שפורסמו באתר החברה, נכון לשנת 2018, מונה האתר 80 מיליון חברים רשומים, 2.3 מיליארד ספרים ו-80 מיליון ביקורות של קוראים. משרדי החברה נמצאים בסן פרנסיסקו. תחרות הספר הטוב ביותר החל משנת 2009, האתר מאפשר לקוראים שבו להצביע על הספר הטוב ביותר לאותה שנה, במגוון קטגוריות כגון רומן, מותחן, אימה, כ-20 קטגוריות בסך הכל. האתר מתגאה בכך שזהו המקום היחידי בו מוענק פרס הספר הטוב ביותר על ידי הקוראים עצמם (אשר בוחרים את הספר). עד כה סטיבן קינג וריק ריירדן זכו בהכי הרבה פרסים, 8 זכיות לכל אחד. בשנת 2020 השתתפו כ-5.5 מיליון קוראים שונים בתחרות. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/זרזיר_(יישוב)] \| [TOKENS: 4284]
תוכן עניינים זרזיר (יישוב) זַרְזִיר (בערבית: زرزير, לעיתים נקרא בית זרזיר) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היסטוריה ב־1968 צורפה שטח זרזיר למועצה אזורית יזרעאל, וזרזיר הוכרה כיישוב ב־1972. ב־1975 הוכר גם השבט עיאדאת ליישוב. זרזיר הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. אוכלוסיית זרזיר אוכלוסיית היישוב מורכבת מבני חמישה שבטים בדואים. מכיוון שהיישוב הוא רב שבטי, נקרא שמו על שם השם הגאגורפי ההיסטורי ח'ירבת זרזיר, שם שניתן למקום בזכות עצי הזית הרבים הגדלים בו שהיוו משיכה לזרזירים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בזרזיר 9,266 תושבים, מתוכם 9,253 תושבי ישראל (מקום 186 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+1.0% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 53.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,265 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). שבט זה הוא הגדול מבין שבטי זרזיר, הוא מונה כ-2,700 תושבים. הוא נקרא מזאריב על שם האזור הגאוגרפי הנמצא בו, ואדיות בצורה של מרזבים (מרזב: בערבית מזראב, רבים: מזאריב). רוב בני השבט עוסקים בתחום הביטחון (בצה"ל ובמשטרת ישראל ושירות ביטחון כללי). בראשית שנותיו של צה"ל הצטרפו בני השבט כגששים ליחידות העילית הבולטות ביניהן היו אגוז וסיירת שקד שלימים פיקד עליה עמוס ירקוני (עבד אל מג'יד מזאריב) שהיה לקצין הבדואי הראשון בצה"ל. בני השבט עוסקים בתחומים נוספים כגון: בחקלאות הכוללת בעיקר גדולים של צאן ובקר, ובתעשייה (בעיקר בתחום המַסגרות). שבט מזאריב מתחלק לארבע משפחות מרכזיות: חנאחנה (תת שבט של מטה השבטי: אל-נעים אשר שולטים כיום במדבריות סוריה וצפון ירדן), עבידאת ח'דור (בדואים מעיראק) וח'לאילה (שמוצאם מחברון, היא אל-ח'ליל). השבט מתנהל בצורה עצמאית ועם זיקה מינימלית ליישוב זרזיר. לשבט יש בית ספר יסודי, מסגד המנוהל באופן עצמאי, בית קברות עצמאי ואף ועד הנהגה פנימי אשר מובל על ידי מספר מצומצם של מכובדי השבט. שבט זה כמו שאר השבטים מאופיין בדיאלקטיקת הלהג השונה משבטים אחרים, ובוודאי שונה גם מכפרים פלאחיים שבאזור. זה מתבסס בעיקר על התרבות הייחודית שפיתחו לעצמם בני שבט זה. מוצאו של השבט הוא משבט ערב אל־מוואלי השוכן כיום בצפון סוריה. במאה ה־18 גיוייסו מהשבט לוחמים להגנה על עלי, בנו של דהאר אל-עומר שעמו היו בברית הגנה ועם הזמן התגבשו לשבט עצמאי בגליל.ב־1946 קנה מוח'תר שבט ג'ריפאת קרקעות מהכפר עילוט בפיצויים שקיבל מקק"ל תמורת פינוי שטחים במפרץ חיפה בהם התגורר שבטו. מונה 2,500 נפשות. בני השבט משויכים לאב אחד, כל בני השבט קרובי משפחה ובעלי יחוס משפחתי מדויק וברור בשונה משבטים אחרים. בני השבט מתגוררים במקום אחד ואחוז האקדמאים מביניהם גבוה יחסית לשבטים האחרים. ראש המועצה המקומית משנת 2013 הוא עאטף גריפאת, בן לגרעין המייסד של היישוב זרזיר משבט גריפאת. השבט מתנהל פנימית לפי חוקי השבטים הבדואים. חיצונית, בני השבט מנהלים את העניינים יחד עם ראש המועצה לפי חוקי המדינה. רבים מבני השבט משרתים בכוחות הביטחון ובמערכת החינוך וחלק גדול עוסקים בגידולי צאן וסחר בבעלי חיים, במשלח יד פרטיים, ושכירים בענף החקלאות. מוצאו של שבט אלהייב אבו סיאח משבט אל־ג'בור, שבט תימני שנדד במאה ה־17 לחצי האי ערב ומשם לעיראק וסוריה. בתחילת המאה ה־19 הביא סכסוך על אדמות מרעה את השבט לנדוד לכיוון נהר חבור, ובאמצע המאה ה־19 התיישבו בדרום עמק החולה. התחזקות השבט הביאה לפיצולו בידי הממשל הע'ותמאני, ואחת ממשפחותיו הגיעה לאזור החורש בזרזיר ב־1943 והתיישבה בגבעת אבו סיאח. השבט קשר את גורלו בגורל העם היהודי עוד מימי המנדט הבריטי, ברית שנוסדה על ידי שייח' השבט חוסיין אל-הייב, "אבו יוסף", מכפר בית זרזיר שבגליל התחתון ומפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שפעל לצרף לפלמ"ח פלוגה של 70 בדואים שכונתה "פל-הייב". חוסיין אלהייב היה גם הבדואי הראשון בישראל שקיבל דרגת אלוף-משנה, הדרגה הגבוהה ביותר שקיבל בדואי (לאחריו קיבלו שני בני הכפר זרזיר דרגה זו), וזאת לאור שירותו ביחידת הגששים בצה"ל, יחידה שהיה עבורה האב והמייסד. רבים מבני שבט אלהייב נהרגו עוד לפני קום המדינה וכן במערכות ישראל. מייסד ומקים המועצה המקומית בזרזיר בשנת 1996 הוא סגן-אלוף חסן הייב שכיהן עד שנת 2013 ברציפות כיו"ר המועצה המקומית בכפר וכיו"ר הפורום הבדואי בארץ. השבט נחשב לשבט הגדול מבין השבטים הבדואים בצפון הארץ (זרזיר, טובא, עיילבון, וערב אל-הייב) ואף נחשב לאחד מחמשת השבטים הבדואים הגדולים בעולם בעל מורשת היסטורית. שבט ג'ואמיס מונה כ-1,200 נפשות שכולם קרובי משפחה. בני השבט עוסקים בתחום הביטחון (בצה"ל ובמשטרת ישראל), בחקלאות ובתעשייה בעיקר בתחום המסגרות. לשבט יש בית ספר יסודי עצמאי, מסגד, בית קברות, וועד הנהגה פנימי אשר מובל על ידי מספר מצומצם של מכובדי השבט. השבט מונה כ-1,000 נפשות שכולם קרובי משפחה. השבט נחשב לשבט משכיל מבחינת שיעור האקדמאים בו. מקורו של השבט מבדואים נודדים מאזור סוריה ולבנון, והוא התיישב בזרזיר בשנת 1974. עיקר התעסוקה לבני הכפר בהוראה במשרד החינוך ובתעשייה במפעלים הנמצאים באזור. חלק גדול מהשבט משרת בצה"ל. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בועיינה-נוג'ידאת] \| [TOKENS: 1967]
תוכן עניינים בועיינה-נוג'ידאת בועיינה-נוג'ידאת (בערבית: بعينة-نجيدات, תעתיק מדויק: בעינה-נג'ידאת) היא מועצה מקומית ערבית-מוסלמית בגליל התחתון, במחוז הצפון שבישראל. הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנות 1980, כשהוא מורכב משני כפרים צמודים אך נפרדים: בועיינה ונוג'ידאת, שאוחדו לרשות מקומית אחת ב-1987. מתחילת שנות התשעים ועד מותו ב-28 במרץ 2018 שימש סאלח סולימאן כראש המועצה. בבחירות 2018, יד-ימינו ששימש בעבר כראש המועצה בעצמו, מוניר חמודה (בשנים 1999–2001). בבחירות לרשויות המקומיות ב-2024, נבחר סעיד סלימאן כראש המועצה. בועיינה ישנה סברה ששמו של היישוב הוא גלגול של שם היישוב העתיק בית ענת המוזכר בכתובות שנכתבו בשפה האוגריתית, וכן בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) שם הוא מוזכר כיישוב שבו עבדו לאלה ענת, ושלא יכלו אנשי שבט נפתלי לכובשו. בתקופת המנדט הבריטי, בועיינה היה כפר ערבי בבקעת בית נטופה. תושבי הכפר היו פלאחים. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו בבועיינה 67 בתים מיושבים ב-349 נפשות, כולם ערבים ומוסלמים, למעט שני יהודים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל צוין כי מספר תושבי כפר בועיינה כ-540 ושטחו נרשם כ-9,214 דונם, מתוכם 2,306 דונם של אדמה ציבורית ו-115 דונם בבעלות יהודית. נוג'ידאת נוג'ידאת היה כפר בדואי בבקעת בית נטופה. נוג'ידאת הוקם על ידי בדואים משבט "ערב אל-נגאדאת" שהגיעו מאזור ירדן ומסינאי המשתיך לשבט בדואי בשם חויטאת (الحويطات). נוג'ידאת ידועה באחוז גבוה בגיוס הבנים לצה״ל ובשנים האחרונות נרשמת עליה בהתנדבות הבנות לשירות הלאומי, למרות שגיוסם של בני העדה הבדואית אינו חובה ע״פ חוק. אוכלוסייה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בבועיינה-נוג'ידאת 10,800 תושבים, מתוכם 10,787 תושבי ישראל (מקום 175 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+1.5% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 74.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,157 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). מיזם פנינת העמק הנדיה סולימאן יזמה והקימה ביישוב את מיזם פנינת העמק - מרכז להתנסות נשים בעבודות יד ובעבודות אמנות עממית. המרכז נתמך על ידי משרד התיירות והוא מארח קבוצות תיירים מהארץ ומחו"ל. על יוזמתה להקמת המיזם ולקידום מעמד הנשים ביישוב, הדליקה סולימאן משואה ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_פרגוואי] \| [TOKENS: 26178]
תוכן עניינים היסטוריה של פרגוואי ההיסטוריה של פרגוואי היא מראשית ההתיישבות האנושית בשטחה ועד לימינו. ניתן לחלק את ההיסטוריה לשלוש תקופות עיקריות; התקופה הפרה-קולומביאנית, התקופה הקולוניאלית והתקופה הרפובליקנית. התקופה הפרה קולומביאנית השטח, אשר חלקו סובטרופי פורה ומיוער, ובחלקו, באזור הצ'אקו הנרחב, הוא צחיח למחצה, בו שוכנת כיום מדינת פרגוואי, אוכלס על ידי ראשוני האדם בתקופת ההגירה של שבטי האינדיאנים אל דרומה של היבשת, לפני 12,000 שנה ויותר. השרידים הוותיקים ביותר של פעילות אנושית באזור זה מתייחסים לתקופה של לפני כ-6,000 שנה, ושרידים ראשונים של פעילות חקלאית, המתחילה כאן את התקופה הניאוליטית, מלפני כ-3,000 שנה. החל מאותה תקופה היה השטח מאוכלס לאורך ימי קדם על ידי מספר רב של שבטי אינדיאנים נוודים למחצה, כאשר במזרח, באזור המיוער, שכנו בעיקר דוברי דיאלקטים שונים של גוואראני, אשר פיתחו ארגון שתיאם בין השבטים, בעיקר למטרות כלכלה ומלחמות כנגד שבטים חיצוניים, אף על פי שלעיתים גם היו נלחמים בינם לבין עצמם. דתותיהם השונות משבט לשבט היו פוליתיאסטית. מעט מאוד מידע נותר בידינו לגבי תקופה זאת. תושבי האזור לא החזיקו בדרך כלשהי של שפה כתובה ונותרו מעט מאוד ציורים או דרכי הבעה ויזואליות אחרות שידועות לנו, רובן נחקקו על סלעים באזור הר גואסו (Cerro Guazu) שהיה מרכז תרבותי של שבטי הגוארני ומוזכר במיתולוגיה שלהם כמקום שבו הופיע על פני האדמה אבי המין האנושי. עקב כך עיקר המידע מתבסס על שרידים שנמצאו בחפירות, שרידים שמצביעים על אורח חיים, ולא על תכנים מחשבתיים והתרחשויות חברתיות ופוליטיות. לצד זה נותרו בידינו עדויות ותיאורים של מסורות מקומיות ותיאורי אורח חיים ואמונות שתועדו בידי המתיישבים האירופאים שהגיעו בעת החדשה לפרגוואי. תיאורים אלו באופן טבעי, מתמקדים במה שמשך את תשומת הלב של הכותבים, כלומר נקודות הייחוד התרבותיות של המקומיים ביחס לתרבות האירופאית, ופחות לגבי היסטוריה במובנה הפוליטי. ידוע לנו כי בתחילת ההתיישבות חיו האינדיאנים כמלקטים וציידים שנדדו מאזור לאזור. עם הזמן תורבתו צמחים מקומיים והאינדיאנים עברו בהדרגה להתיישבות קבע. בין השאר מגלות חפירות כי הם גידלו את צמח הז'רבה מאטה, את הדלעת והמניוקה. בין הקולוניזציה הספרדית להכרזת העצמאות בתחילת המאה ה-16, כאשר החלה החדירה הספרדית ליבשת דרום אמריקה, עדיין לא היו הפרדות פוליטיות או אחרות בין האזורים שבימינו מהווים מדינות נפרדות. האזור של פרגוואי היה למעשה חלק מהשטח העצום של מרכז היבשת שבחלקיו הצפוניים ומזרחיים היה מכוסה ביער טרופי או סובטרופי, ובמעבר אל חלקיו הדרומיים והמערביים הפך יותר ויותר צחיח. המתיישבים גילו עניין יחסי מועט באזור זה, עיקר תשומת הלב שלהם הלכה אל מקורות העושר הכלכלי, שהם מרחבי הפמפס שאפשרו גידולים חקלאיים נרחבים, מכרות הזהב והכסף, בעיקר אלה של פוטוסי שבבוליביה של ימינו, ואזורי החוף שאפשרו הקמת נמלי מים עמוקים דוגמת בואנוס איירס וריו דה ז'ניירו. אל האזורים המרכיבים היום את פרגוואי הגיעו המתיישבים דרך שיט בנהרות העולים מהריו דה לה פלטה שבין ארגנטינה לאורוגוואי של היום, בדרך כלל הרפתקנים שבאו מתוך חיפוש אחר מקורות עושר, או מגלי ארצות שהגיעו לשם החלת החוק הספרדי על טריטוריות חדשות. ביניהם היו גם אנשי דת שביקשו אוכלוסיות מקומיות על מנת לנצר אותן. האירופאי הראשון אשר חקר שטח זה היה הספן הפורטוגזי, אלחו גרסיה, בשנת 1524. אחריו חקר את האזור הספן האיטלקי סבסטיאן קבוט (הידוע אף כסבסטיאנו קבוטו), שפעל בשירות ספרד, והעמיק לאורך הנהרות פרנה ופרגוואי בין השנים 1526–1529. ב-15 באוגוסט 1537 ייסד הספרדי חואן דה סלסר את העיר אסונסיון, שנקראה בתחילה אסונסיון דל פרגוואי, על שם תאריך ייסוד העיר - חג ההתעברות של מרים הבתולה (אסונסיון) ונהר הפרגוואי שעל גדותיו נוסדה. בחירת השמות של הערים שנוסדו החל מתקופת ההגעה של הספרדים מעידה על הגישה הנוצרית שלהם, ולצד שמה של עיר הבירה ניתן לפגוש שמות נוספים מהאמונה הקתולית דוגמת אנקרנסיון (Encarnacion) וקונספסיון (Concepcion). לצד זאת מרבית השמות של אתרי טבע, כמו למשל הרים ונהרות, שמרו על שמם האינדיאני המקורי דוגמת הפרנה, פרגוואי, איטאיפו, הר גואסו, מפלי האיגוסו ועוד. בין 1537 ל-1811 הייתה פרגוואי תחת שלטונו של מלך ספרד, בתחילה תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בלימה, ולאחר מכן תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בבואנוס איירס. בשנים אלו הוקמה מדינה ישועית עצמאית למחצה בשטחי הספר, בעוד שבערים החלה האוכלוסייה העירונית לדרוש את עצמאותה. בשנת 1609 החל מסדר הישועים לפעול בפרגוואי. הישועים הקימו עיירות, שנקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיו בני הגוואראני תחת הארגון החברתי וכלכלי, והנהגתם הדתית והתרבותית של כמרים ישועים. המידע שמצוי בידינו לגבי התקופה הזאת מוגבל למה שמצוי בכתבי הישועים, שהיו יודעי הקרוא וכתוב היחידים באזור זה, ומטבע הדברים שמידע אותו רשמו מוטה לטובת העניין שלהם ושל המסדר שלהם. אנו יודעים כי הם פעלו לנצר את התושבים המקומיים בצורה רחבה, ועם הזמן, לאחר שנוצרה קהילה אינדיאנית קתולית גדולה הם הקימו יישובים שמרכז פעילותם היה דתי, כחלק מתפיסת העולם של המסר שראה עצמו כשליחי האפיפיור להרחבת השליטה הקתולית בעולם האנושי. קיימת מחלוקת לגבי הדרך לראות את תולדות ההתיישבות הזאת. יש הרואים באורח החיים שקיימו הגוואראני בשנים אלה הגשמת חלום ישועי ואנושי, ויש הרואים באורח חיים זה תאוקרטיה אכזרית שבה שולטים הם האירופאים והנשלטים הם המקומיים. הגוואראני מצאו בערים אלו מסגרת מאחדת, לאחר שבמשך כל תולדותיהם היו מפולגים לשבטים המאוחדים רק במשפחת הלקונות והדיאלקטים שלהם, מצאו אפיק להתחבר אל התרבות שהביאו האירופאים אשר נתפסה כעליונה בשל ההישגים הטכנולוגיים, הארגוניים והצבאיים שלה, אל הדת שלהם, וכמו כן מקלט מרדיפות הספרדים, ומסחר העבדים הגואה. בתחילת המאה ה-18 היו כשלושים רדוקסיונס מסוג זה פזורים בשטחי הספר בברזיל, פרגוואי וארגנטינה. כנראה שמתכונת זו התפתחה באזור פרגוואי וסביבותיה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם החדש משום שאזור זה, אשר היה קשה להגעה באופן יחסי, היה פחות מתאים לחקלאות ובלי מכרות משמעותיים, וזכה לפחות תשומת לב ועניין מהאירופאים מאשר אזורים אחרים, הגיעו אליו פחות מהגרים מחפשי עושר, אשר דחקו במקומות אחרים את רגלי האינדיאנים, והנזירים הישועים, אשר היו מוכנים לעשות מאמץ והקרבה עצמית במסגרת השליחות שבה הם ראו את חייהם, היו בין הבודדים לאורך שנים שהגיעו לשם והיו יחסית חופשיים לעשות שם על פי רצונם ושליחותם. הרדוקסיונס היו מבחינה חיצונית הכלאה בין עיר ספרדית וכפר גוואראני. בכל אחד מהם הייתה כנסייה ובית ספר. החברה הגוואראנית באותה התקופה הגיעה לשיעורי אוריינות שעברו אף את יבשת אירופה. "המדינה האינדיאנית הנוצרית" בהשגחתם של הישועים קיימה צבא משלה, מערכת חינוך משלה, ודאגה לכל צורכי תושביה, לרבות הגנה מפני התנכלויות השודדים וסוחרי העבדים. המערכת הכלכלית ברדוקסיונס הייתה יוצאת דופן, מעין סוציאליזם פרימיטיבי בהשגחת הכנסייה. מערכת זו דאגה לחלוקת פירות האדמה בין התושבים באופן שדאג לאלמנות וליתומים, לחולים ולנכים, שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כמו גם לצורכי הכלל הרחבים יותר - אספקת זרעים לשנה הבאה וכיוצא בזה. הרכוש הפרטי שימש למעין סחר חליפין פרימיטיבי באמצעותו יכלה החברה לקיים עצמה באופן שסיפקה את כל צרכיה. המדינה הישועית הייתה בעלת חקלאות מפותחת יחסית לתקופה זאת, פיתחה מלאכה לצורכי המתיישבים, ובה בין השאר ייצור של מרכיבים שהיו דרושים לצורך הבניה המרשימה של בניני ציבור וכנסיות ולצורכי החקלאות, וקיימה שוויון מלא בין הגזעים. שיעור העירוב בין הגזעים ברדוקסיונס היה גבוה ביותר. ניתן לשער את מידת המשמעת, שנדרשה על מנת להפוך את שבטי הגוואראני הנוודים והלוחמניים לחברים מן המניין בקהילה מסוג זה המתאפיינת במשמעת והתיישבות קבע. בשנת 1750 חתם המלך פרננדו השישי מספרד על הסכם עם פורטוגל (המכונה "הסכם מדריד"), ובו ויתר על שטח נרחב בברזיל לטובת פורטוגל. הישועים לא הסכימו להסכם זה, אשר העביר מספר רב של רדוקסיונס אל פורטוגל, שהייתה אויבתם המושבעת של אנשי הרדוקסיונס. כן קבע ההסכם כי הרדוקסיונס בשטח שהועבר לפורטוגל יעתיקו את מקומם לשטחים, שנותרו בשליטת ספרד. בתחילה ניסו הישועים להילחם בגזירה באמצעים דיפלומטיים, אך משאמצעים אלו לא הועילו, פרצה בשנת 1758 מרידת גוואראני כנגד ההסכם. המרידה דוכאה באכזריות על ידי כוח צבא ספרדי-פורטוגזי. בשנת 1767 חתם המלך קרלוס השלישי מספרד על צו המורה על גירוש הישועים מכל השטחים שבשליטת ספרד, וזאת כחלק מן המסע העולמי לחיסולו של המסדר הישועי, שהקים לו אויבים רבים. לצד זה גם פעלו בעלי עניין כלכלי, ובהם סוחרי עבדים שרצו לשעבד אינדיאנים, למען גירוש הישועים וחיסול המסגרת הישועית שהגנה על המקומיים שחסו בצילה. היה זה סופה של "המדינה האינדיאנית הנוצרית" בפרגוואי. אירועים אלו היוו את הרקע ההיסטורי לסרט הבריטי "המיסיון" משנת 1986. מחוץ לאזורי הכפר בהם שלטו הישועים (במיוחד בדרום-מזרח המדינה), המשיך השלטון הספרדי בערים, שנוצרו (במיוחד בצפון) על פי הקווים המסורתיים של הכיבוש הספרדי - הטמעת השפה והדת הנוצרית קתולית, תוך עירוב עם האוכלוסייה. בין השנים 1537–1776 היה שטח פרגוואי כפוף למשנה למלך ספרד אשר ישב בלימה, פרו. בשנת 1721 החלה מרידת אזרחים כנגד שלטונו העריץ של המושל מטעם המשנה למלך באסונסיון, דייגו דה לוס רייס. את האזרחים המורדים הוביל חוסה דה אנטקרה אי קסטרו. אנטקרה ואנשיו נקראו "קומונרוס", כינוי ששימש בהיסטוריה של ספרד כשם לאזרחי עיר המורדים בשלטון מלכותי מאז מרידתם של תושבי קסטיליה כנגד הקיסר קרלוס החמישי[דרושה הבהרה] בשנת 1720. אנטקרה הרחיק לכת והצהיר כי "רצון העם הוא ריבוני אף כלפי המלך עצמו". על מעשים אלו שילם בראשו, ולאחר דיכויה האלים של המרידה בשנת 1731 נערף. תנועתו הייתה אחת התנועות הראשונות לעצמאות משלטון ספרד באמריקה הלטינית ועד מהרה יבואו אחריו רבים, שילכו בדרך זו. בשנת 1776 עברה פרגוואי לשלטון המשנה למלך בבואנוס איירס. עצמאות בסוף המאה השמונה עשרה היה הכוח במדינות דרום אמריקה, שהיו תחת כיבוש ספרד, נתון בידיה של אליטה אירופית, שהיוותה מיעוט בקרב המוני העם, שהיו (במיוחד בפרגוואי) בני גזע מעורב, וכונו "מסטיסים". המגבלות על הסחר והמיסוי הגבוה, שהיו תוצאתו של שלטון על ידי מדינה שמעבר לים, לצד ראיה של התושבים המקומיים כנתינים שאינם חלק מהמעגל הפוליטי, הניכור הנוצר עם הזמן כאשר המתיישבים המקומיים פיתחו תרבות וזהות נפרדות מאלה של ספרד, כמו גם תפיסות העולם החדשות שנשבו בעיקר מדעותיהם של הוגים אירופאים דוגמת וולטר, לוק, רוסו ודידרו, ואירועי המהפכה הצרפתית, וכן מלחמת העצמאות של ארצות הברית והחוקה האמריקאית הביאו למפנה בדרך בה ראו עצמם עמי דרום אמריקה. בד בבד החלישו מלחמותיו של נפוליאון את ספרד והרסו את כלכלתה אחרי 3 מאות של כיבוש ספרדי. הייתה זו שעת כושר לעמי אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותם. בשנת 1806 כבש צבא בריטי את בואנוס איירס, אך גורש מספר חודשים לאחר מכן, בידי כוח של תושבי המקום. שלטונו של המשנה למלך מטעם ספרד נמשך לאחר אירוע זה עוד שנים מספר, עד להסכמתו של המשנה למלך לתביעתו של נפוליאון, אשר השתלט על ספרד בשנת 1808 לקבל את הפיקוח על המושבות. בשנת 1810 הדיחו המשפחות הקריאוליות הדומיננטיות בבואנוס איירס את המשנה למלך האחרון, והכריזו, ב-25 במאי 1810 על הקמת מועצה לשלטון עצמי ב"מדינות המאוחדות של לה פלאטה". שטח "המדינות המאוחדות" כלל גם שטחים נרחבים מאורוגוואי ואת פרגוואי. שטחה של בוליביה המודרנית, וכן פרו נותרו בשליטת הספרדים, והחלה מלחמה שעד מהרה הקיפה שטחים נרחבים בדרום אמריקה. בתחילה היו אנשי פרגוואי נאמנים לשלטון "המשנה למלך", וביצעו פעולות התנגדות לצבאות ארגנטינה, שחדרו לשטח המדינה, אך לאחר מכן, ב-14 במאי 1811 התפטר המושל הספרדי האחרון של פרגוואי, וב-14 באוגוסט 1811 הכריזה פרגוואי על עצמאותה, כחלק מ"המדינות המאוחדות" בהנהגת ארגנטינה והכריזה על עצמאות. שלטונו של פרנסיה עם השחרור מהשליטה הספרדית נוצר מצב חדש מבחינת הזהות של תושבי האזור. מצד אחד הם חלקו תכנים והיסטוריה משותפת עם המתיישבים מדרום להם שהקימו את הרפובליקה הארגנטינאית, הם כולם היו נתינים לשעבר של האימפריה הספרדית, הם השתתפו במלחמה לשחרור מהשלטון האירופאי ודיברו אותה שפה, ספרדית. מצד שני הייתה לתושבי האזור של פרגוואי גם היסטוריה נפרדת עקב המורשת של המדינה הישועית והתרבות הגווארנית שחלחלה אל התרבות המקומית והתמזגה עם התרבות האירופאית יותר מאשר באזורים אחרים, עד כדי שימוש בשפה המקומית האינדיאנית כשפה שגורה ויומיומית. לאחר הכרזת העצמאות שלטה למעשה בפרגוואי חונטה צבאית מקומית. הנהגתה של החונטה הייתה בדילמה באשר ליחסי פרגוואי - ארגנטינה. האיחוד לו הסכימו נראה עתה בלתי כדאי, והיטמעותה של פרגוואי הקטנה על ידי ארגנטינה הגדולה והחזקה, נראתה בלתי נמנעת אם יימשך המצב כמות שהוא. אנשי החונטה חיפשו דרך להתנתק מארגנטינה. בשלב זה התבלט הדיפלומט חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, אשר השתלט על אנשי החונטה הצבאית, ובספטמבר 1813 הביא לישיבה של הקונגרס של פרגוואי, בה הוכרז באופן סופי על "הרפובליקה של פרגוואי", בנוכחות נציג ממשלת ארגנטינה, שנשלח על מנת לנהל "משא ומתן" עם אנשי פרגוואי. במעמד זה הוכרז פרנסיה ל"קונסול ראשון" בנוסח, שנלמד היטב מממשלו של נפוליאון מעבר לים. כוחו של פרנסיה לא הסתמך מעתה על האליטה הצבאית, כי עם על תמיכתם הישירה של המוני העם. פרנסיה היה בקיא בכתבי הפילוסופים הצרפתים של תקופתו, והתיימר לבסס את שלטונו על האמנה החברתית בנוסח ז'אן-ז'אק רוסו ועל מורשת המהפכה הצרפתית. בפועל דמה יותר לרובספייר ולנפוליאון. שלטונו היה שלטון דיקטטורי, והוא כינה עצמו "קאודיליו" (Caudillo), כלומר שליט צבאי ופוליטי, כינוי שנעשה בו שימוש בשלטונו של פרנקו בספרד ושלטונם של רודנים צבאיים רבים במדינות אמריקה הלטינית. בבסיס שלו עומדת ההיסטוריה של מדינות האזור, אשר שוחררו מהשלטון הזר בידי צבא מונהג על ידי גנרלים, מה שיצר בתודעה הציבורית את הציפייה שהמצביא בעל הדרגות הוא זה שיביא סדר ויציבות, ואל דמות כזאת היו פונים כל אימת שהיה מתקיים משבר. שלטון אישי דיקטטורי זה נמשך עד למותו של פרנסיה בשנת 1840, והוא היווה צורת ממשל אשר ממנה לא הצליחה פרגוואי להשתחרר באופן מתמשך עד לשנות התשעים של המאה ה-20 פרנסיה היה מצד אחד בעל תפיסת עולם שוויונית וליברלית מאוד יחסית לאותה תקופה, בהשראת הפילוסופים של "המאה של האורות" באירופה, ומצד שני פעל על מנת למנוע קיום מרכזי כוח שיאתגרו את השליטה שלו במדינה הצעירה, ובהם אינטלקטואלים, אנשי דת ומשפחות בעלות עוצמה. שילוב זה יוצר תערובת ייחודית של צעדים שחלקם פונים לכיוונים הנראים כסותרים זה את זה. חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה הוציא אל מחוץ לחוק את החינוך הגבוה, אך הרחיב את מערכת בתי הספר. הוא ביטל את העיתונות ואת הדואר. הוא ביטל את העבדות (והיה הראשון ביבשת דרום אמריקה, שעשה כן) וייסד משטרה חשאית. הוא הלאים את רכושה של הכנסייה הקתולית, וייסד על אדמותיה חוות חקלאיות קולקטיביות, אשר היו להצלחה. הוא הכריז על עצמו כראש הכנסייה בפרגוואי, ובתגובה לכך הכריז האפיפיור על נידויו מן הכנסייה. כראש הכנסייה החליט פרנסיה, כי הוא אישית ינהל את כל טקסי הנישואין במדינה, והטיל מיסוי כבד והגבלות מרובות על הנישואין. בין היתר אסר על המעמד הגבוה מן המוצא הספרדי הטהור להתחתן בינם ובין עצמם. לשם שמירת היציבות בפרגוואי וחדירת השפעות מן החוץ שיציבו אתגר של שליטה בפני שלטונו הכריז פרנסיה על גבולותיה של המדינה כסגורים, ונמנע מלקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות זרות. כיום יש הרואים בפרנסיה את האחראי לבנייתה של פרגוואי חזקה ועצמאית מבחינה מדינית וכלכלית, ולכך שכוחן של האליטות הישנות, מן המוצא הספרדי הטהור דעך. הכנסייה איבדה את אחיזתה במדינה, דבר שאפשר את איחודה של פרגוואי לידי ישות מדינית אחת. יש הרואים בו דיקטטור אכזר ובעל מוזרויות, אב טיפוס לדיקטטורים מסוגו בכל אמריקה הלטינית. שלטונה של משפחת לופז לאחר מותו של פרנסיה עלה לשלטון בפרגוואי אחיינו, קרלוס אנטוניו לופז. שלטונו היה תקופה שלווה של שגשוג ויציבות לאחר הנחת המסד לעצמאות על ידי דודו המנוח. למרות שבאופן רשמי, היה נשיא של רפובליקה, שפעל על פי החוקה, היה זה למעשה שלטון אישי דיקטטורי, אשר מבחינה זאת לא היה שונה בהרבה מבחינה זו משלטונו של פרנסיה. לעומת זאת הוא פנה לדרך חדשה בכך שפתח את המדינה לקשרים בינלאומיים, מן הסתם על מנת לפתח את הכלכלה שלה בעזרת מסחר בינלאומי, ולאפשר מעורבות של פרגוואי בפעילותן של מדינות אחרות. על מנת להימנע מהכפפה של מדינתו לכוחן של מדינות אחרות, אחד הדברים שגרמו חשש לשליט שקדם לו, הוא השקיע מאמץ בבניית צבא שימנע זאת. עקב כל אלה תחת שלטונו של לופז נפתחה פרגוואי לעולם ופיתחה קשרים עם מדינות שכנות, כמו גם עם מדינות שמעבר לים ועם ארצות הברית. הוא התערב בנעשה במדינות שכנות ולעיתים העמידה פעלתנותו המדינית של לופז את המדינה בסכנת מלחמה, עם זאת הצליח לופז לשמור על השלום בתקופתו, ובנה צבא חזק, חמוש ומאומן היטב, שנתן לפרגוואי כוח ועמידה גדולים בהרבה מהמתבקש עקב הגודל המצומצם שלה בשטח וכוח אדם, וכוח יחסי זה והמורשת של ארגון צבאי יעיל המשיכו ללוות אותה לאורך המשברים שנכונו לה בימי השליטים הבאים. עם מותו של קרלוס אנטוניו לופז בשנת 1862 עלה לשלטון בנו פרנסיסקו סולנו לופז. בן זה היה רדוף שגעון גדלות, וחזיונות על תהילה צבאית, כמו גם נתון להשפעתה של הרפתקנית אירית בשם "מאדאם לינץ'", אשר הביא עמו מאחד ממסעותיו באירופה. עד מהרה הפכה מאדאם לינץ' לאישה העשירה והמשפיעה ביותר בפרגוואי. לופז הבן המשיך במשטר העריצות של אביו, ובחיזוק הצבא. מאוכלוסייה של כחצי מיליון איש, גויסו כחמישים אלף גברים. היה זה הישג יוצא דופן, כי בדרך כלל חברות לא מסוגלות לגייס יותר מאחוזים בודדים מאזרחיהן לצבא. אפילו ארצות הברית גייסה רק כ-7% מאזרחיה בימי מלחמת העולם השנייה. צבא זה היה החזק ביותר באזור, אך גם בו לא היה די על מנת להגשים את חזיונותיו של לופז. ברקע המלחמה עמדה מתיחות גאו פוליטית ששטפה את האזור. מצד אחד, כבר מתקופת פרנסיסקו סולנו לופז, הייתה פרגוואי מעורבת בסכסוכי גבול עם שכנותיה ארגנטינה וברזיל. מן העבר השני התעוררה באורוגוואי שאיפה להשתחרר מהשליטה בידי מעצמות אלו, במיוחד ארגנטינה, מה שהציב את פרגוואי בקרבת אינטרסים אל כוחות השחרור של אורוגוואי. ב-1864 התערבה ברזיל בענייניה הפנימיים של אורוגוואי, וסייעה למנהיג מפלגת ה"קולורדוס" להדיח את מנהיג מפלגת "הבלנקוס". לופז, מנהיג פרגוואי, ראה בכך הפרה של מאזן הכוחות באזור ואולי אף זיהה חולשה של ברזיל והכריז עליה מלחמה. בתחילת הלחימה הייתה ארגנטינה נייטרלית במאבק זה, אך לאחר שכוחות פרגוואי חדרו לשטחה בדרכם אל אזורי הקרבות, ולאחר שבאורוגוואי חל מהפך במאזן הכוחות הפנימי וכוחות ה"קולורדו" הפרו-ברזילאים השתלטו על המדינה והכריזו אף הם מלחמה על פרגוואי, הכריז ברטולומה מיטרה, נשיא ארגנטינה, על ברית משולשת עם ברזיל ועם אורוגוואי, וב-1 במאי 1865 הכריזה הברית מלחמה על פרגוואי. מלחמה זו זכתה לכינוי מלחמת הברית המשולשת La guerra de la triple alianza. שליט פרגוואי הכריז על משטר צבאי במדינה ורתם את כל משאביה ואנשיה לטובת הלחימה. מרבית הגברים גויסו, וכל משאבי המדינה גויסו למען הכוחות הלוחמים, גם כאשר פירושו הדבר היה להותיר את האוכלוסייה האזרחית בלי מזון. אנשים שסירבו להתגייס, סירבו לתת את תוצרתם למדינה או ערקו מהצבא הוצאו להורג. בתחילת המלחמה זכו הכוחות הפרגוואיים, אשר נהנו ממשאבים רבים מאוד ביחס לגודל מדינתם, להישגים צבאיים והביסו את הכוחות שניצבו מולם, אך בהמשך הלחימה, לאחר שההתמודדות מול כוחות עדיפים פי כמה ומשאבים גדולים בהרבה שחקה את משאביה המידלדלים של המדינה, הובסו מול כוח האדם העודף של יריבותיה. בפברואר 1868 פרצו ספינות מלחמה משוריינות ברזילאיות את הגנת פרגוואי במצודת הנהר הומאיטה, ליד שפך הנהרות פרנה ופרגוואי, ופרצו לבירה אסונסיון והחלו להפגיז אותה. במערכה המכונה "לומס ולנטינס", בחודש דצמבר, הושמד הצבא הפרגוואי בצורה מלאה. הנשיא לופז נמלט לצפון המדינה, וניהל משם מלחמת גרילה בראש הכוחות הנותרים עד שנהרג ב-1 במרץ 1870. המלחמה, אשר הציבה את הכוחות הפרגוואים מול צבאות גדולים בהרבה מצד אחד ומול כוחות המשטר של לופז מצד שני, בלי יכולת כניעה או הימלטות גם כאשר המצב היה נואש ואבוד, הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מאוכלוסייה בת 525,000 איש עם פרוץ המלחמה, לאוכלוסייה בת 221,000 איש ב-1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק הלחימה עצמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם גם מרעב, מחלות והפגיעה מצד כוחותיו של לופז, אשר החרימו את המזון ועינו ורצחו את מי שהתנגד או ניסה להשתמט מכך. זיכרון המלחמה הזאת וההרג וההרס שהיא הטילה על פרגוואי צרובים בזיכרון תושבי המדינה עד עצם היום הזה כשואה שעברה עליהם ואסון בממדים היסטוריים אשר לעיתים קרובות הם משווים אותו לשואה של העם היהודי תחת שלטונו של היטלר. שלטון הקולורדוס במשך חמש שנים בין 1871 ו-1876 איבדה פרגוואי את עצמאותה, וצבאות זרים חנו בשטחה. בשנת 1876 יצאו הצבאות הברזילאיים מפרגוואי, ומגעים עם ארגנטינה הובילו לנסיגת צבאות ארגנטינה, ולהעברת הסכסוך הטריטוריאלי עם ארגנטינה (שנגע לחבל הצ'אקו) לבוררות בינלאומית כאשר הבורר שנבחר היה נשיא ארצות הברית, ראת'רפורד בירצ'רד הייס. בשנת 1878 הכריע הייס בבוררות, כי חבל הצ'אקו הוא חלק בלתי נפרד מפרגוואי. על כך נערץ עד היום הייס כגיבור לאומי בפרגוואי ואחד הגדולים במחוזותיה נקרא "פרזידנטה הייס" על שמו (וזאת על אף שלא הותיר חותם משמעותי בהיסטוריה של ארצו הוא). בתקופה זו נוסדו שתי המפלגות, שעתידות היו להתמודד על השלטון בפרגוואי במשך שנים רבות. ה"קולורדוס" (הצבעוניים או האדומים), שהייתה מפלגה שמרנית, שייצגה את האינטרסים של בעלי האחוזות הגדולות מעמד, שנוצר לאחר המלחמה עקב ספסרות פרועה בקרקעות, וה"ליברלים" או הכחולים. התקופה שבין 1876 ובין 1904 ראתה את שלטון הקולורדוס תחת שלטונם של נשיאים מתחלפים, לרוב מרקע צבאי. ב-1900 הראה סקר דמוגרפי, כי המדינה חזרה לאיתנה מבחינה דמוגרפית. השוויון המספרי בין המינים הושג (לאחר שכמעט כל הגברים הבוגרים מתו במהלך מלחמת הברית המשולשת) והאוכלוסייה עלתה מעל 600,000 נפש. עם כניסתה של המאה ה-20 החלה גם התיישבות יהודית בפרגוואי. המשפחות הראשונות, שהגיעו לפרגוואי היו משפחות ספרדיות מטורקיה ומאזור הבלקן. שלטון המפלגה הליברלית בשנת 1904 הובילה מרידה ליברלית לקיומן של בחירות. גם אלו לא הובילו ליציבות, הליברלים לא הצליחו להתאחד ועד מהרה הפכו לפלגי מפלגות הלוחמים זה בזה. השנים 1904 עד 1912 היו שנים של אי יציבות פנימית וחילופי משטרים תכופים (לא פחות מארבעה נשיאים התחלפו בשנת 1912 לבדה), אשר החלישו את המדינה, הציגו אותה כחלשה ופגיעה וגרמו לצד גורמים אחרים להשתלטותה של בוליביה על חבל הצ'אקו. בעת שפרגוואי הייתה עסוקה במלחמות פנימיות והזניחה חבל ארץ זה, השתלטה עליו בוליביה, פיתחה וביצרה אותו. ב-1912 עלה לשלטון הנשיא אדוארדו שרר, אשר הצליח לספק למדינה יציבות פנימית, והיה הראשון מזה זמן רב, שהשלים תקופת כהונה בת ארבע שנים. לאחריו עלה בצורה מסודרת לשלטון הנשיא מנואל פרנקו. תקופת היציבות של שרר ופרנקו נשמרה עד שנת 1920, אז עלה לשלטון הנשיא מנואל גונדרה, שהיה שייך לפלג שונה של המפלגה הליברלית מאשר הפלג של שרר ופרנקו. הליברלים התפצלו ל"גונדריסטס" ו"שרריסטס", אשר החלו בלוחמה אקטיבית זה בזה, שנמשכה כשנה בין 1922 עד 1923. במלחמה ניצחו ה"גונדריסטס". ב-1924 ירש את גונדרה הנשיא אאוסביו איאלה. ה"גונדריסטס" בראשותו נקטו במדיניות שוק חופשי פרועה, אשר דרדרה את מצבם הכלכלי של תושבי המדינה, כאשר השלטון מייצג אך אליטה קטנה של בעלי אדמות פאודלים כמעט. מלחמת הצ'אקו גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים, הוביל את הגאולוגים להאמין, כי חבל הצ'אקו עשוי להיות עשיר בנפט. בשנת 1929 החלה בוליביה להפיק נפט בחבל זה, אשר מחדליהן של הממשלות הליברליות בפרגוואי בתחילת שנות העשרים הובילו לאובדן חלק ניכר ממנו. ב-15 ביוני 1932 כבש צבא בוליביה את העיירה פיטיאנטוטה במרכז חבל הצ'אקו. הייתה זו אך תקרית גבול אחת מני רבות, שאירעו לאורך כל שנות העשרים, אך תקרית זו הובילה למלחמה כוללת, כאשר הבינו שליטי פרגוואי, כי בוליביה עומדת להיות מדינת נפט עשירה על חשבון הפסדיהם הטריטוריאליים בחבל הצ'אקו. הייתה זו תחילתה של מלחמה, שהייתה הארוכה ביותר והעקובה מדם ביותר במאה העשרים בחצי הכדור המערבי, וכונתה מלחמת הצ'אקו. מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. למרות שפרגוואי הצליחה לייצר להט לאומני, היו חייליה לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממגפות כמלריה מאשר בלחימה בפועל. במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאניים עודפים מבחינה מספרית. הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובת פרגוואי. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשוניים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות הירייה והנשק האישי של צבא פרגוואי היו מתוצרת בוליביה. ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם. לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה 300,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי את כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות. כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שלישים מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה שלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, וכשישים אלף הרוגים מצבא בוליביה. חוסר יציבות, מלחמת אזרחים לאחר מלחמת הצ'אקו מאס עמה של פרגוואי בשלטון הרקוב של המפלגה הליברלית. בשנת 1936 עלה לשלטון כוח שלישי, קיצוני, שהחזיק בעמדות שהיו צירוף של פאשיזם וסוציאליזם. את המפלגה הנהיג הקולונל רפאל פרנקו, טייס לשעבר בחיל האוויר של פרגוואי, אשר חזר מגלות פוליטית בארגנטינה. המפלגה החדשה שייסד פרנקו, "פברסיסטס", הכריזה על הלאמת אמצעי הייצור, ואיסור על מפלגות פוליטיות מתחרות. ללא תמיכה עממית של ממש, החזיקה המפלגה בשלטון בכוח במשך כמה חודשים, אך משניסה פרנקו ליישם סעיף בהסכם השלום עם בוליביה, לפיו תורשה לבוליביה העברת סחורות עד לנהר פרגוואי, הביא הדבר להדחתו. הוא הוחלף בידי אזרח בשם פליקס פאיווה, אשר היה אך כיסוי לשלטון הצבא. בשנת 1939 תפס את השלטון הגנרל חוזה מריה אסטיגריביה, שהיה מפקד הצבא בעת מלחמת הצ'אקו. אסטיגריביה פעל לשיקום המשטר הדמוקרטי, אך נהרג בתאונת מטוס בשנת 1940. בשנת 1940 עלה לשלטון הדיקטטור איחיניו מוריניגו. הוא שלט מכוח צו נשיאותי בין השנים 1940 עד 1946, כאשר ממשלתו היא צירוף בלתי אפשרי של פברסיסטס וקולורדוס. ממשלתו עמדה בפני התנגדות עממית נרחבת, שכללה שביתות כלליות, אך הוא הצליח לשמור על נאמנותו של הצבא הפרגוואי, לו הקצה 45% מתקציב המדינה, וכך לשמור על שלטונו במשך שש שנים. משטרו היה מעין תמונת ראי, ולעיתים אף גרורה של משטרו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה. בשנת 1946 פרשו הפברסיסטס מן הממשלה, שכן הרגישו כי מוריניגו מעדיף את הקולורדוס על פניהם. הם יצרו ברית עם המפלגה הליברלית והמפלגה הקומוניסטית של פרגוואי, ועד מהרה הידרדר המצב למלחמת אזרחים בשנת 1947. למרות שחלקים גדולים של הצבא תמכו במורדים, הצליח מוריניגו להשתלט שוב על המדינה עד סוף אותה שנה. בשנת 1948 התפטר מוריניגו לאחר הפיכה של תומכיו, ויצא לגלות בארגנטינה. את מקומו תפסו מנהיגים חלשים ומתחלפים, עד לעליית מפלגת הקולורדו בראשות פדריקו שאבס. שלטון זה החזיק מעמד בין שנת 1949 ו-1954. אלפרדו סטרסנר בשנת 1954 הוביל הגנרל אלפרדו סטרסנר מרד צבאי כנגד משטרו של הנשיא שאבז. סטרוסנר, שעמד בראש הצבא, חבר אל כוחות אזרחיים, שחששו כי הנשיא בן ה-73 ינהיג משטר של דיקטטורה עממית נוסח חואן פרון בארגנטינה. כחודשיים לאחר המרידה הצבאית, הכריזה מפלגת "קולורדו" על סטרוסנר כמועמדה לנשיאות, וב-15 באוגוסט 1954 נבחר סטרוסנר לנשיאות, והחל את השלטון הדיקטטורי הארוך ביותר בתולדות אמריקה הלטינית. שיטת הממשל של סטרוסנר נשענה על הקפאת החוקה הדמוקרטית (מכוחה, כביכול, נבחר) לטובת צווי חירום "זמניים" אשר היו מוסרים אחת לארבע שנים על מנת לקיים בחירות נוספות, בהן היה זוכה סטרוסנר ברוב של 90% מהקולות. "בחירות" אלו נערכו שמונה פעמים. כל התנגדות לשלטונו של סטרוסנר, ובמיוחד מרידות עממיות ומרידות סטודנטים בשנים 1958–1959 דוכאו ביד רמה. כן יש המאשימים את המשטר ברצח האינדיאנים משבט האשה (Ache), ששכנו באזור עשיר במינרלים ועמדו בדרכו של סטרוסנר לפיתוח האזור באמצעות תאגידים בינלאומיים. מדיניות החוץ של סטרוסנר הייתה של תמיכה ללא סייג בארצות הברית (ובתמורה קבלת סיוע חוץ נדיב, ועזרה לייצוב משטרו), וכן של שיתוף פעולה עם ברזיל בהקמת המפעל הענק של סכר איטאיפו, שתחנת הכוח שלו, הגדולה מסוגה בעולם, היא מקור הכנסה עיקרי לממשלת פרגוואי עד היום. משטר זה הואשם בשיתוף הפעולה עם מנהיגים נאצים נמלטים. במשך שנים הייתה שמועה, כי פרגוואי משמשת מקלט לבכירים נאצים. בין אלו ששמם הוזכר, היה רופא המוות ממחנה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה. ב-3 בפברואר 1989 כוחות בפיקודו של סגנו של סטרוסנר, הגנרל אנדרס רודריגז, תפסו לפתע את מרכזי הכוח בבירה אסונסיון. בלחימה, שהתפרצה נהרגו 300 אנשים. סטרוסנר הושם במעצר בית, אך הורשה לו לאחר מכן לצאת לגלות. סטרוסנר חי בשנותיו האחרונות בברזיל ומת בשנת 2006. פרגוואי לאחר סטרוסנר שלטונו של הגנרל רודריגז הוביל לקבלת חוקה ביוני 1992. החוקה יצרה מערכת ממשל דמוקרטית, והגנה על זכויות האדם. במאי 1993 מועמד מפלגת הקולורדו חואן קרלוס ווסמוסי נבחר להיות נשיאה האזרחי הראשון של פרגוואי במשך ארבעים שנה, בבחירות שהוגדרו על ידי משקיפי חוץ כחופשיות והוגנות. בשנת 1996 ערך מפקד הצבא לינו אוביידו ניסיון הפיכה, אשר דוכא בעזרת ארצות הברית והמדינות הסמוכות לפרגוואי, והדמוקרטיה במדינה התחזקה מאוד. אוביידו הפך למועמד מפלגת הקולורדו לנשיאות בבחירות בשנת 1998 אך בית המשפט העליון של המדינה קבע, כי עקב מעורבותו בניסיון הפיכה אינו כשיר לתפקיד והוא הושם במעצר בית. מפלגת הקולורדו העמידה לבחירות את ראול קובס, ובמאי 1998 נבחר קובס לנשיא פרגוואי. תקופת נשיאותו הקצרה עמדה בצלו של הסכסוך באשר לגורלו של אוביידו, שנותר בעל השפעה בפוליטיקה הפרגוואית והביא לכך שקובס, הנשיא, הודיע כי חנן אותו ושחרר אותו ממעצרו. בית המשפט העליון קבע כי פעולות אלו של הנשיא אינן חוקיות. סכסוך זה הוביל לרציחתו של סגן הנשיא, ויריבו של אוביידו, לואיס מריה ארנייה, ב-23 בפברואר 1999, למחרת היום הדיח הפרלמנט את קובס מתפקידו. ב-26 במרץ נרצחו שמונה, סטודנטים שהפגינו כנגד הממשלה, והיה ברור, כי מעשה זה נעשה על ידי תומכי אוביידו. קובס התפטר מיזמתו ב-28 במרץ. נשיא הסנאט לואיס אנחל גונזלס מקצ'י הושבע לנשיא באותו היום. קובס ואוביידו חיים היום בגלות. גונזאלס מקצ'י הציע משרות בממשלה לכל הנציגים משלוש המפלגות הגדולות על מנת ליצור קואליציה. על אף פרישתה של המפלגה הליברלית בפברואר 2000, ממשלתו של גונזאלס מקצ'ה השיגה יציגות והובילה לרפורמות כלכליות. בשנת 2003 החליף את מקצ'י בתפקיד הנשיא ניקנור דוארטה פרוטוס. בשנת 2008, לראשונה מזה 61 שנה, נבחר לנשיא פארגוואי מועמד שאיננו ממפלגת הקולרדו, הנשיא המכהן פרננדו לוגו. אחד האסונות הגדולים בתולדותיה של פרגוואי אירע ב-1 באוגוסט 2004 כאשר סופרמרקט באסונסיון עלה באש, ו-464 אנשים נהרגו. קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/טירה_(עיר)] \| [TOKENS: 3604]
תוכן עניינים טירה (עיר) טִירֶה או אל-טירה (בערבית: الطيرة, תעתיק מדויק: אלטירה, בהגייה ערבית-ספרותית: טִירַה) היא עיר ערבית-מוסלמית במחוז המרכז בישראל, שרבים מקרב תושביה הם בני דת האסלאם מהזרם הסוני. העיר שוכנת מצפון לקיבוץ רמת הכובש ולעיר כפר סבא, ומדרום-מערב לעיר טייבה ולמחלף אייל, ונחשבת אחד מיישובי "המשולש" הערביים. המוח'תאר הראשון של טירה היה עבד אל-ראוף סמארה. טירה הוכרזה כעיר בשנת 1991. היסטוריה הכפר נוסד בידי תושבים מהכפר הפלסטיני באקה אל-חטב שבשומרון. בתקופת המנדט השתייך הכפר לנפת טולכרם. בכפר פעל ועד מקומי. סקר הכפרים משנת 1945 אמד את אוכלוסיית הכפר ב-3,180 תושבים בשטח של 26,803 דונמים. אזור הכפר נכלל בשטח שיועד למדינה היהודית לפי החלטת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947. במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו חלק מתושבי הכפר הסמוך מיסכה לטירה, לאחר שב-15 באפריל 1948 הורו כנראה קציני ההגנה לתושבים לעזוב את הכפר. מרבית חללי מבצע מדינה נפלו בקרב טירה. בבוקר ה-13 במאי 1948 יצא כוח המורכב ברובו מבני מושבי האזור (כפר הס, עין ורד ועוד) ומחיילי חטיבת אלכסנדרוני. מטרת הכוח הייתה לבצע חסימה מול טירה ולמנוע מכוחות ערבים להתערב בקרב בכפר סאבא. בטירה היו לוחמים מקומיים, לוחמים מטייבה ביחד עם לוחמים מצבא ההצלה של קאוקג'י. כשהגיעו אנשי הכוח לפאתי טירה, הם צפו על הכפר ונראה להם כאילו הוא נטוש; בשלב זה נתקבלה הפקודה לכבוש את טירה. כבר בתחילת ההתקפה נתקל הכוח בשטח פתוח באש מכל העברים, שנורתה על ידי ערבים מטייבה הסמוכה. רוב הלוחמים נהרגו תוך זמן קצר, רק בודדים הצליחו לסגת, וכך הניסיון לכבוש את טירה נכשל. בשטח נשארו 23 גופות חללים. רק בהתערבות הצלב האדום הוחזרו הגופות לקבורה במצב קשה. ארבע גופות לא הוחזרו ויש עדויות שהן נגררו לטייבה, לטולכרם ולנור א-שמס ושם כנראה נקברו. עד היום לא נמצאו גופות הנעדרים מקרב טירה. למחרת היה כל השטח שממזרח לקלקיליה בידי כוחות ההגנה. לאחר הכיבוש הוחזק הכפר[דרושה הבהרה] על ידי כוחות החי"ם. כעבור יומיים פתחו שוב הערבים בהתקפה עזה על הכפר. לעזרת הלוחמים נשלח כוח מגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני, אך ההתקפה נהדפה על ידי אנשי החי"ם המגינים עוד בטרם הגיעה התגבורת לזירת הקרב. באותו לילה, לאחר התקפת הערבים, ערך גדוד 32 סדרת פשיטות כדי לרתק אותם; במסגרת זו הוא פוצץ גשרים במבואות קלקיליה וטולכרם, מיקש דרכים והטריד באש בסיסי אויב. נעשה ניסיון לכבוש את קלקיליה אך ניסיון זה נכשל. אוכלוסייה במפקד האוכלוסין הבריטי שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר 1,582 נפשות: 767 גברים ו-845 נשים, כולם מוסלמים. במפקד שנערך ב-1931 גדלה האוכלוסייה ל-2,192 נפשות: 1,115 גברים ו-1,077 נשים, כולם מוסלמים למעט שני נוצרים. הם התגוררו ב-380 בתים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בטירה 28,083 תושבים, מתוכם 27,893 תושבי ישראל (מקום 84 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+1.6% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 68.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,215 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: עסקים בימי שישי ובשבתות קיים בעיר שוק פופולרי (הממוקם באזור היציאה הדרומית לכיוון רמת הכובש והעיר כפר-סבא), כאשר רבים מתושבי השרון היהודים פוקדים את מסעדות העיר, בתי העסק שלה ושווקיה. תנועת הקונים ההמונית התקיימה במשך שנים ברציפות, פרט לתקופת האינתיפאדה[דרוש מקור]. תחבורה במסגרת הקמת המסילה המזרחית מתוכננת בכניסה המזרחית לעיר תחנת הרכבת טירה – כוכב יאיר, בנוסף צפוי להיבנות לצד תחנת הרכבת מסוף תחבורה ציבורית. תרבות בעיר מתקיים מדי שנה פסטיבל רמדאן מרקט. באוגוסט 2023 חשף אתר התחקירים "הקול היהודי" כי בפסטיבל שנערך בשנת 2022 הושמעו תכנים פלסטינים לאומניים וסגן-ראש העיר הדגיש כי העיר טירה "חלק חי, פעיל ונמרץ מעמנו הפלסטיני". הזמרת למה אבו גאנם הקדישה במהלך פסטיבל רמדאן זה שירי הוקרה לאמהות המחבלים. אקלים האקלים בטירה הוא אקלים ים תיכוני. בקיץ חם ולח, בסתיו ובאביב מתון ובחורף קר וגשום. מזג האוויר בטירה נחשב אידיאלי לחקלאים, שמגדלים סוגים שונים של פירות וירקות בפריפריה של העיר. ערים תאומות תושבים בולטים קישורים חיצוניים הערות שוליים לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/טמרה] \| [TOKENS: 3145]
תוכן עניינים טמרה טַמְרָה (נכתב גם: תַּמְרָה, איות בערבית: طمرة) היא עיר ערבית מוסלמית במחוז הצפון בישראל. העיר שוכנת בגליל התחתון, כ-5 קילומטרים צפונית לשפרעם וכ-20 קילומטרים דרומית-מזרחית לעכו. בשנת 1956 הוכרז היישוב כמועצה מקומית, ובשנת 1996 הוכרז כעיר. נכון לסוף שנת 2021, כ-99% מתושבי טמרה הם ערבים-מוסלמים. היסטוריה בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר טמרה לנפת עכו. במפקדי האוכלוסין נרשמו בו 1,111 תושבים מוסלמים בשנת 1922, ו־1,258 מוסלמים ב־282 בתים בשנת 1931. בסקר הכפרים של 1945 נמנו 1,830 תושבים מוסלמים. אדמת הכפר הייתה כ־30,559 דונם טורקי. בהחלטת החלוקה (1947) שובץ היישוב כחלק מהמדינה הערבית, אך במלחמת העצמאות (1948) פונה בהוראת הכוחות הערביים ונכנע לצה"ל ללא קרב לאחר מבצע "דקל". בשנים שלאחר מכן גדלה אוכלוסייתו עקב הגעת פליטים מכפרים סמוכים שנעזבו, כמו אל-בירווה, א-דאמון וא-רוויס, וב־1956 הוכרז כמועצה מקומית. חלק מאדמותיו הופקעו לטובת יישובים יהודיים סמוכים, כמו מצפה אבי"ב. בעשורים האחרונים ספגה העיר פגיעות בעימותים צבאיים: במבצע חיצי הצפון (2024) נפגע בית מרקטה שגרמה ל־17 פצועים ולנזק רב, וב־14 ביוני 2025, במהלך תגובת איראן למבצע "עם כלביא", פגע טיל בליסטי בעיר, גרם למותן של ארבע נשים ממשפחת אל-ח׳טיב ולנזק כבד. אוכלוסייה לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בטמרה 37,458 תושבים, מתוכם 37,339 תושבי ישראל (מקום 64 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+1.5% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 71.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,275 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). על פי הלמ"ס, נכון לסוף שנת 2021, כ-99.8% מתושבי תמרה הם ערבים-מוסלמים. כלכלה בעיר פועלות מספר חברות כגון: "מחלבות הגליל" (בשמה המלא "מחלבת הגליל - אבו רומי טמרה בע"מ") - חברה המייצרת חלב, לבנה וגבינות נוספות), מטה בתי-בד אבו רומי, מהראשונים והגדולים בארץ, המשרת את רוב הקיבוצים בצפון, גז עבדו טמרה, תחנת מילוי גז טמרה, פרי וירק טמרה, מפעל סלטי אלעותמאני טמרה, וגם חברת סופיאן דיאב בע״מ לייצור דלתות. חינוך בטמרה יש תשעה בתי ספר יסודיים, חמש חטיבות ביניים וארבעה בתי ספר תיכוניים, וכמו כן בתי ספר להכשרה מקצועית (בית ספר אבן רושד לחינוך טכנולוגי ובית ספר מפתן אל-מוסתקבל), בית ספר לחינוך מיוחד, בית ספר אלשורוק ללקויות למידה, בית ספר חקלאי ובית ספר למחוננים ומצטיינים. בנוסף קיימים מרכזים רבים להשכלה ומרכזי חוגים ונוער, וכן סניף של האוניברסיטה הפתוחה שנפתח בטמרה לאחר הישגים מדעיים שהושגו על ידי תלמידים מהעיר. התיאטרון העירוני מקיים קורסים ללימוד אומנויות ושפות זרות, לצד פעילויות חינוכיות אחרות. בתיאטרון פועל גם מרכז לתלמידים מחוננים, המשרת את תלמידי העיר ותלמידים מערים וכפרים סמוכים, כגון כאבול, כפר יאסיף, שיח' דנון ועכו. תרבות בטמרה פועל תיאטרון לצעירים ולמבוגרים. הוקמה גלריה לאומנות, וקיימות מסעדות שמושכות תיירים רבים. מרכז השייח זכי דיאב מממן את רוב הפעילות התרבותית בעיר, כגון כנסים, סמינרים ספרותיים, פיוטיים, כלכליים, פוליטיים, מדעיים וטכניים. טמרה היא ביתם של שני אומנים בולטים מבין אומני המגזר הערבי בישראל: אחמד כנעאן וסלאם מוניר דיאב. ספורט בעיר פועלת קבוצת כדורגל בשם "מכבי עירוני טמרה", המשחקת בליגה א' ושיחקה בעבר בליגה הארצית. בעבר פעלה ביישוב קבוצת הכדורגל הפועל בני טמרה, אך התפרקה בסביבות שנת 2010 וחזרה שוב בעונת 2014/2013 תחת שם "מועדון כדורגל צעירי טמרה" . עם סיום עונת 2018/2017 הקימו כמה אוהדים ושחקני בית את קבוצת הכדורגל "אלאהלי טמרה" במטרה שתהיה קבוצת האם לשחקני הבית של היישוב. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/חורה] \| [TOKENS: 5101]
תוכן עניינים חורה חוּרַה (בערבית: حورة) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1996. חורה שוכנת צפונית-מזרחית לבאר שבע, ודרומית ליישוב מיתר, על כביש 60. כלל תושביה הם בדואים. היסטוריה חורה הוקמה בשנת 1989 צפונית לבאר שבע כחלק משבעת יישובי הקבע שהוקמו באזור הנגב עבור השבטים הבדואים: רהט, כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, לקייה ושגב שלום. באזור חיו השבטים אבו אל-קיעאן ואל עטאונה. משנת 1991 נכלל (יחד עם לקייה) במועצה אזורית שוקת, ובשנת 1996 קיבל היישוב מעמד מוניציפלי עצמאי. קיימות שתי גרסאות לגבי מקור השם של היישוב. הראשונה גורסת כי השם נובע משמו של היישוב העתיק והפורח בזמנו "חור", שהיה קיים דרומית-מזרחית ליישוב בתקופה הביזנטית, והתקיים היטב הודות למיקומו הגאוגרפי האטרקטיבי דאז. הגרסה השנייה טוענת כי מקור השם נובע מהימצאותה של חורה על אדמת חור. בשנת 2014 נחשף מנזר מהתקופה הביזנטית ובו רצפת פסיפס בכניסה ליישוב, במהלך חפירת הצלה של רשות העתיקות שנערכה לצורך הקמת מחלף בכביש 31. מועצת חורה מתכוונת לשעתק את המנזר, על פסיפסיו, לפרויקט ואדי עתיר התיירותי-חקלאי הסמוך. חורה היום כחלק מאסטרטגיית השירות של הממשלה לציבור הבדואי בנגב, נמכרות חלקות אדמה במחירים מסובסדים. היישוב מחולק למספר שכונות ותיקות, ובמהלך ההתפתחות הטבעית מתווספות שכונות חדשות. חורה סבלה בתחילת המאה ה-21 מאותן הבעיות פחות או יותר כמו שאר היישובים הבדואים בישראל: אבטלה גבוהה, מגמת עלייה ברמת הפשע, ורמת שירותים נמוכה מצד המדינה. אך המדינה והרשות המקומית פעלו כדי לתת מענה לבעיות אלה. ראש המועצה הנוכחי הוא חאבס אלעטאונה. חורה היא אחד מהיישובים הבדואים היחידים שיש לו שמות רחוב. אל-סאלם הוא הרחוב המרכזי ביישוב, ואל-נור הוא הרחוב המקיף את היישוב. בחורה פועל מוקד עירוני מתקדם, שדרכו מנוהלות מצלמות המוצבות ברחבי היישוב. המוקד מספק מענה טלפוני לתושבי הרשות, ולאחרונה מספק גם שירותי מוקד במיקור חוץ ליישובים כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, לקייה, ערערה ושגב שלום. ב-3 בפברואר 2015 נהרגו שמונה תושבות חורה והסביבה ו-28 אנשים נוספים נפצעו בתאונת דרכים קשה, לאחר שטרקטור שהועמס על סמי-טריילר פגע בצידו של אוטובוס שהחזיר נשים מתפילה בהר הבית כחלק מפרויקט "תהלוכת אל-בַּיַ֫ארֶק" של התנועה האיסלאמית. הטרקטור היה בדרכו חזרה מפעילות של חרישת אדמות מדינה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בחורה 23,895 תושבים, מתוכם 23,895 תושבי ישראל (מקום 98 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+3.9% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 68.8%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,631 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). על פי המוסד לביטוח לאומי, נכון ליולי 2015, מתגוררות בחורה 2,208 משפחות המקבלות קצבת ילדים. מתוכן 1,220 משפחות עם ארבעה ילדים ויותר, וכ-1,000 משפחות עם פחות מארבעה ילדים. לפי דו"ח של מרכז ריאן, ההשערה היא שבערך 20% מהמשפחות בחורה הן פוליגמיות. בחורה ישנם 14 בתי ספר. שישה בתי ספר יסודיים ושישה בתי ספר על יסודיים (מהם ארבעה עיוניים, בית ספר טכנולוגי ובית ספר למצוינות במדעים). בנוסף, קיימים ביישוב בית ספר לחינוך מיוחד, ובית ספר לאוטיסטים. בתי הספר למצוינות ולחינוך מיוחד בחורה הם היחידים במגזר הבדואי בארץ. היישוב זכה בפרס החינוך הארצי מטעם משרד החינוך בשנת 2007. בית הספר למחוננים שפועל בחורה מקבץ אליו תלמידות ותלמידים בדואים מצטיינים מהאזור. תלמידיו זכו בפרסים כמו מקום שלישי בתחרות פיזיקאים צעירים של מחוז דרום, ובמקומות הראשונים בקטגוריית מדעי הטבע ומתמטיקה בתחרות מדענים ומפתחים צעירים ארצית. לפי נתונים שפורסמו ב-2015 37% מהתלמידים שניגשו לבגרות נבחנו ב-5 יחידות ביולוגיה, ו-16% מהם נבחנו ב-5 יחידות כימיה. אחוז הזכאים לבגרות (מהלומדים בי"ב הגרים ברשות) בשנת תשע"ד עמד על 68%. בקרב הבנות ביישוב אחוז מסיימות הבגרויות גבוה יותר מהבנים. אחוז הנשירה מבתי הספר נמוך יחסית ועומד על כ-7%. רוב התלמידים הנושרים ממערכת החינוך הם בכיתות י' עד י"ב. אחוז הנערות מבין הפורשים גבוה יותר מאחוז הנערים, וקיים במיוחד במשפחות מסורתיות יותר. אחוז המשכילים בחורה עומד נכון לשנת 2011 על 8% מכלל תושבי היישוב, כאשר רוב המשכילים הן נשים, ו-90% מהמשכילים ביישוב למדו הוראה. בחורה פועלת גם תנועת הנוער העובד והלומד, החברה להגנת הטבע מבצעת פעילויות חינוכיות, יש מתנ"ס פעיל ביישוב, וספרייה עירונית עם מאות ספרים, שנערכים בה אירועים מרכזיים. רמת האבטלה במגזר הבדואי ככלל גבוהה מאוד, אך בחורה יש מספר אופציות תעסוקתיות. בשנת 2010 הוקם ביוזמת המטה לפיתוח אזורי במשרד התמ"ת ובשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, המועצה המקומית וג'וינט ישראל מרכז הכוון תעסוקתי בשם (ריאן). בנוסף המועצה הקימה חברה כלכלית ראשונה במגזר הבדואי לרווחת התושבים. בחורה קיים אזור תעשייה פעיל אשר מספק מקור פרנסה לכמה מאות משפחות מקומיות. בשנים הקרובות מתוכננת הרחבתו. כעת האזור מכיל כ-60 מגרשים לתעשייה והם תפוסים כולם על ידי עסקים שונים. במרץ 2012 נפתח בחורה ביוזמת המועצה המקומית וחברת בזק מוקד טלפוני הראשון במגזר הערבי של בזק ובו מועסקות נשים בלבד. ישנם מספר פרויקטים קהילתיים שנותנים גם מקומות עבודה לתושבי חורה: בתחילת שנת 2016 ביקר בחורה מזכ"ל ה-OECD יחד עם נציג מדינת ישראל בארגון, כרמל שאמה הכהן, ועם ראש האגף התקציבים באוצר כדי להתרשם מהפרויקטים הקהילתיים שפותחו בחורה. בחורה מתקיימת חברה אזרחית מקומית יחסית פעילה, ובמסגרתה לוקחות חלק עמותת אנהוד, שפועלת לקידום השכלה של נשים; עמותת בנת אל בהדייה, שפועלת לקידום מעמד האישה; אג'יק - מכון הנגב, שפועלת בתחום של כלכלה מקיימת; ועמותת מרכז ריאן, שיוצרת תוכניות להגברת תעסוקה ביישוב. כביש הגישה המרכזי לחורה הוא כביש 31. בשנת 2008 החלה חברת מטרופולין להפעיל תחבורה ציבורית בחורה. כיום פועלים בחורה מעל שישה קווים שעוברים ביישוב וממשיכים ליישובים הקרובים (באר-שבע, ערד ועוד), וקו פנימי אחד (קו 4) שמעלה ומוריד בתחנות ברחבי היישוב לאורך כל שעות היממה. גלריית תמונות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_קוסטה_ריקה?action=edit&redlink=1] \| [TOKENS: 721]
יצירת הדף "היסטוריה של קוסטה ריקה" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. אזהרה: דף בשם זה נמחק בעבר. אם ברצונך ליצור את הדף מחדש, כדאי לשקול זאת שוב. יומני המחיקות וההעברות של הדף מוצגים להלן: סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ \| ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/יעקב_ארז_(עיתונאי)] \| [TOKENS: 2343]
תוכן עניינים יעקב ארז (עיתונאי) יעקב ארז (נולד ב-17 במרץ 1939) הוא עיתונאי ישראלי. כיהן ככתב הצבאי, כראש אגפי המוספים והחדשות של עיתון "מעריב" וכעורך העיתון בשנים 1992–2002. חתן פרס סוקולוב (1984) על תחקיר עיתונאי בנושא מלחמת לבנון הראשונה. קורות חייו ארז נולד בתל אביב, בנם של משה ורחל אייכנבלט. הוא גדל בנתניה, למד בתיכון ע"ש שאול טשרניחובסקי, ובכיתה י' עבר לפנימייה הצבאית לפיקוד ובמסגרתה למד בבית הספר הריאלי בחיפה. בצה"ל שירת ארז כלוחם וכקצין בחטיבת גולני עד 1960 ועבר בין היתר קורס מפקדי פלוגות. לאחר שחרורו החל לעבוד ככתב ספורט בעיתון "חדשות הספורט" ולאחר מכן ככתב ספורט ב"מעריב" ובמהדורת אזור השרון של העיתון. ב-1963 מונה לכתב "מעריב" באזור הערבה ואילת. ב-1966 מונה לכתב אזור הצפון של "מעריב" וסיקר עבורו את חזית הצפון במלחמת ששת הימים. ב-1971 מונה לכתב לענייני השטחים ולאחר מכן לכתב הצבאי של העיתון. בסדרת ידיעות התריע על הכנות המצרים למלחמה, אך ידיעותיו נפסלו על ידי הצנזורה הצבאית ולמכשיר הטלפון שלו אף הושמה האזנת סתר בהוראת ראש אמ"ן אלי זעירא. הוא סיקר עבור העיתון את מלחמת יום הכיפורים, את שיקום צה"ל לאחר המלחמה, מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הסכם השלום בין ישראל למצרים מנקודת המבט הצבאית ומלחמת לבנון הראשונה. ביולי 1976 יצא ארז לארצות הברית וליווה את מבצע פעמון החירות - ספינות חיל הים שהגיעו למפגן חגיגות 200 שנה לארצות הברית. ארז כתב בעל מדור בשם "שולחן החול" במגזין "סופשבוע" של "מעריב" ביום שישי. על מנת לעקוף את מגבלות הצנזורה פרסם במדור זה פינה בשם "אגדה לילדים" (ולעיתים "אגדה לילידים"), ובה בדרך של משל רמז על אירועים אקטואליים ביטחוניים (כגון פרשת קו 300) ועל התדרדרות המצב הביטחוני לקראת מלחמת לבנון ואחריה. בפרט מתח ביקורת על שר הביטחון אריאל שרון אותו כינה "צחור השיער". את הטור היה חותם באמירה "כל מי שמאמין כי יש דמיון בין סיפור זה לבין מאורעות אמיתיים בסביבתנו - עושה זאת על אחריותו האישית". ב-1984 זכה בפרס סוקולוב יחד עם אברהם תירוש ואבי בטלהיים על תחקיר בנושא המלחמה. ביולי 1984 מונה לכתב "מעריב" בארצות הברית. בשובו שימש ראש מערכת המוספים של "מעריב", תקופה בה יזם את המוספים "גבר לעניין", "קריירה" ו"בית וגן". ב-1988 מונה לראש אגף החדשות. בתקופתו עבר העיתון לפורמט טבלואיד ושימוש בצבע. ב-1992 מונה לסגן עורך "מעריב", ובהמשך השנה מונה לעורך הראשי, תפקיד בו כיהן עד מרץ 2002. בהמשך שימש פרשן צבאי בעיתון. ערך בשיתוף עם אילן כפיר ומוטה גור את "צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לענייני צבא ולביטחון", שיצאה משנת 1981 בהוצאת רביבים. חיבר את הספר "שיחות עם משה דיין", שיצא לאור בהוצאת מסדה ב-1981. ב-2004 סייע ליאיר לפיד בכתיבת סדרת הטלוויזיה "חדר מלחמה". ארז נשוי ואב לשלוש. אחיו הצעיר, עודד, היה סגן מפקד חטיבה בחיל השריון ונהרג ב-1976. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_קנדה] \| [TOKENS: 21217]
תוכן עניינים היסטוריה של קנדה היסטוריה של קנדה מכסה תקופה של למעלה מ-14,000 שנים, החל מהגעתם של בני האדם הראשונים לאזור בסוף תקופת הקרח האחרונה, אבותיהם של שבטי הילידים הרבים שכיום נקראים בשם הכולל האומות הראשונות. לפי מסורות קדומות בסקנדינביה, הגיעו יורדי ים ויקינגים לאזור זה של העולם לקראת סוף האלף הראשון לספירה ואף הקימו בו מושבות שלא שרדו. בעת החדשה: הצרפתים והבריטים החלו לחקור את האזור בסוף המאה ה-15 ומאוחר יותר החלו גם להקים יישובי קבע שהתרכזו בעיקר בחוף המזרחי של היבשת. בשנת 1763, לאחר סיומה של מלחמת שבע השנים,ויתרה צרפת על מרבית שטחיה באמריקה הצפונית לטובת בריטניה. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית נותרו המושבות הקנדיות השטחים היחידים שבבעלות האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית. בשנת 1867 אוחדו מושבות אלו לדומיניון בריטי שכלל ארבע פרובינציות: אונטריו, קוויבק, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. תהליך זה, שנקרא בשם איחוד קנדה, הביא לעלייה באוטונומיה של המושבות מהכתר הבריטי ושיאו היה עם חקיקתו של חוק וסטמינסטר בשנת 1931, שקבע את עצמאותם של הדומיניונים של האימפריה הבריטית, ובכללם גם קנדה. בשנת 1982 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק קנדה שביטל את שארית התלות של המדינה העצמאית בבריטניה. כיום קנדה מורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות הנשלטות על ידי מונרכיה חוקתית שבראשה המונרך הבריטי. התקופה הפרה-קולומביאנית בני אדם החלו ליישב את יבשת אמריקה החל מלפני כ-14,000 שנה, כאשר גובה פני הים ירד ואפשר חצייה רגלית של מצר ברינג מסיביר לצפון מערב אמריקה הצפונית. עם זאת, באותה התקופה מרבית האזור שנקרא היום קנדה היה מכוסה בשכבת קרח עבה ולכן המתיישבים החדשים ביבשת התרכזו בעיקר באזור אלסקה של ימינו. לפני כ-16,500 שנה החלו הקרחונים להנמס ובני האדם יכלו להתחיל לנדוד מזרחה ודרומה. ההערכה היא כי המתיישבים נכנסו פנימה לתוך היבשת בעקבות יונקים גדולים כגון ממותה, מסטודון, כבש המושק ועוד. העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר להתיישבות בקנדה נמצאו בטריטוריית יוקון והן כוללות כלי אבן מסותתים ועצמות עם סימני שחיטה של ממותות. לפני כ-10,000 שנה האקלים באמריקה הצפונית החל להתייצב והיה דומה מאוד לאקלים של ימינו. כתוצאה מכך החל תהליך נרחב של נדידה ועלייה חדה באוכלוסייה בכל יבשת אמריקה. גודלה של קנדה והמגוון הרחב של צמחים, בעלי חיים ותנאים אקלימיים הנמצאים בה תרמו לחלוקת המתיישבים לשבטים נפרדים המוגדרים על ידי שפה או תרבות. אזור קולומביה הבריטית יושב על ידי עמי הסטולו כבר בתחילת עידן ההולוקן, 9,000-10,000 שנים לפני זמננו. מרבית השטח בצפון וצפון-מערב אמריקה הצפונית יושב על ידי עמי הנא-דניי החל מסביבות האלף השמיני לפנה"ס. עמים אלו היו אבותיהם של הילידים דוברי שפות אתבסקה, שכללו בתקופה מאוחרת יותר את שבטי האפאצ'י והנאוואחו בדרום. הם הקימו כפרים עונתיים מהם יצאו לציד, דיג ואיסוף מזון לחורף. עמי ההורון התיישבו באזור דרום אונטריו לפני כ-9,000-10,000 שנה וצדו בעיקר קאריבו כדי לשרוד על האדמה שהייתה באותה תקופה עדיין מכוסה על ידי קרחונים. עמים רבים אחרים הסתמכו על באפלו לצורכי מחיה החל מהאלף השישי לפנה"ס. ילידים אלו צדו את הבהמות הגדולות על ידי הנסתם לכיוון שפת צוק, שם היו נופלות ומתות. באתר הד סמאשד אין שבדרום מערב אלברטה נמצאו עדויות לציד ביזונים במשך כ-6,000 שנים. תקופת תרבות היער החלה בערך באלף השני לפנה"ס ונמשכה עד לסוף האלף הראשון לספירה. תקופה זו כללה התיישבות ענפה באזור מזרח קנדה ונבדלה מהתקופות שלפניה בעיקר בשימוש בכלי חרס בנוסף לכלי אבן. העמים של מזרח קנדה הסתמכו פחות על בשר ויותר על גידולים חקלאיים כגון תירס, שעועית וקישוא. עד לאלף הראשון לספירה העמים שנקראים כיום האומות הראשונות התיישבו וייסדו רשתות מסחר ברחבי קנדה. תרבויות ילידיות קנדיות רבות הקימו יישובי קבע והציגו סממנים של תרבות מורכבת בעלת סדר חברתי מובנה. רבות מהתרבויות הללו נכחדו עוד לפני הגעתם של המתיישבים האירופאים הראשונים והידע היחיד שלנו עליהן מגיע מעדויות ארכאולוגיות. באזור הארקטי התקיימה החל מאמצע האלף הראשון לספירה תרבות פרה-אסקימואית הנקראת תרבות דורסט, שהוחלפה עד תחילת המאה ה-16 לספירה על ידי אבותיהם של האינואיטים של ימינו. השבטים האינואיטים נלחמו לעיתים קרובות בינם לבין עצמם וכן נגד האומות הראשונות שמדרום בשל סכסוכי גבולות רבים. הגעת האירופאים התיעוד הראשון של הגעת אירופאים לצפון אמריקה נמצא בסאגות האיסלנדיות המספרות על מסעם של ויקינגים. לפי סאגות אלו האירופאי הראשון שראה את קנדה היה ביארני הריולפסון אשר עקב סופה באוקיינוס האטלנטי נסחף יחד עם צוותו אל עבר אמריקה הצפונית בשנת 985 או 986 לספירה. חרף הגילוי החדש, הריולפסון לא ירד לחוף ובמהרה עזב לכיוון יעדו המקורי. עם זאת הוא תיאר את תגליתו ללייף אייריקסון, בנו של אייריק האדום, שהחליט לחקור את האזור ואף להקים שם התיישבות 15 שנה מאוחר יותר. הסאגות מתארות שלושה אזורים נפרדים שהתגלו על ידי אריקסון: הלולנד ("ארץ האבנים השטוחות"), המתייחס ככל הנראה לאי באפין שבטריטוריית נונאווט; מארקלנד ("ארץ היערות"), המתייחס ככל הנראה לאזור לברדור; ווינלנד ("ארץ היין") שם התיישבו הוויקינגים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 התגלו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות זו באתר ל'אנס או מדוז שבקצה הצפון-מערבי של האי ניופאונדלנד. עם זאת ההתיישבות האירופאית הראשונה ביבשת אמריקה לא החזיקה מעמד זמן רב, בעיקר בשל עוינותם של השבטים המקומיים. בשנת 1497 הפך ג'ון קבוט, חוקר ונווט ונציאני שפעל בשירות מלך אנגליה, לאירופאי הראשון שהגיע ליבשת צפון אמריקה מאז הוויקינגים. קבוט שאף למצוא דרך צפונית משל קולומבוס שתקשר בין אירופה לאסיה, ונחת ב-24 ביוני 1497 בחופי אמריקה הצפונית, ככל הנראה באזור החוף המזרחי של ניופאונדלנד. משלחתו של קבוט לא נשארה זמן רב על החוף ולא חקרה את פנים הארץ, אולם היא כן הניפה את דגל אנגליה במקום ובכך תבעה את האזור בשם מלך אנגליה. עם זאת, פורטוגל טענה כי יש לה זכות ראשונים על האזור שהתגלה על ידי קבוט בשל חוזה טורדסיאס, שחילק את העולם החדש בין פורטוגל לספרד. לצורך זאת שלחה האימפריה הפורטוגזית מספר חוקרים מטעמה בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 שתבעו את האזורים הנקראים כיום ניופאונדלנד ולברדור (הנקרא על שם החוקר הפורטוגלי ז'ואו פרננדז לברדור) בשם פורטוגל. בתחילת המאה ה-16 אף הוקמו מספר יישובי קבע פורטוגלים בחופי ניופאונדלנד שהתבססו על דיג בקלה וסחירתם עם סוחרים אירופאים, אולם עד מהרה יישובים אלו ננטשו בעוד שהפורטוגלים מיקדו את מאמציהם באמריקה הדרומית. צרפת החדשה הקשר הצרפתי לעולם החדש החל בשנת 1524 כאשר החוקר האיטלקי ג'ובאני דה וראצאנו נשלח על ידי פרנסואה הראשון, מלך צרפת כדי לסייר באזור שבין פלורידה לניופאונדלנד בתקווה למצוא מעבר לאוקיינוס השקט. וראצאנו היה האירופאי הראשון לגלות את אזור ניו יורק של היום, לה קרא "אנגולם החדשה" (Nouvelle-Angoulême) מסעו של וראצאנו שכנע את מלך צרפת להמשיך ולחקור את העולם החדש. בשנים 1534–1535 סייר ז'אק קרטייה, מגלה ארצות צרפתי, שגילה בין היתר את הנהר סנט לורנס, באזור ניו פאונדלנד. בעקבותיו הגיעו לאזור מתיישבים צרפתים רבים במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17. הם התיישבו בחלקה המזרחי של קנדה, מתוך מטרה לעסוק בדיג ובסחר בפרוות, ובמיוחד הבונה, שפרוותו הייתה יקרת ערך באירופה. הניסיונות הצרפתים הראשונים להתיישבות קבע באזור נכשלו, אולם ספינות צרפתיות המשיכו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהפליג בנהר סנט לורנס לפנים הארץ בעודן סוחרות ויוצרות קשרים עם האומות הראשונות. אביה מייסדה של קנדה דוברת הצרפתית היה סמואל דה שמפלן. הוא ופייר דה-גה הוליכו את המחנה הצרפתי להתיישב תחילה באקדיה במהלך שנת 1604, ולאחר מכן בשנת 1608, בקוויבק סיטי שבאזור הנהר סנט לורנס. העיר הפכה לבירת צרפת החדשה והיא נחשבת לעיר האירופאית הראשונה בצפון אמריקה הלא-ספרדית. שמפלן המשיך לסייר באזור שמסביב לקוויבק ובעיקר ליצור קשרים עם השבטים המקומיים. אזור הימות הגדולות נחקר על ידי המגלה הצרפתי אטיין ברולה בין השנים 1610 - 1612, ובשנת 1615, עם הגעת דה שמפלן לימת יורון, החלה התיישבות של מיסיונרים צרפתיים גם באזור זה. ב-1627 הוקמה על ידי הקרדינל רישלייה חברת "צרפת החדשה". החברה קיבלה זיכיון להתיישב ולשלוט בשטחי צרפת בצפון אמריקה. בשנת 1620, לאחר שחקר את אזור הימות הגדולות ועמק סנט לורנס, מונה שמפלן על ידי לואי השלושה עשר כמנהל האדמיניסטרטיבי של האזור, ולמעשה שימש כמושל הכללי של צרפת החדשה בשם המלך. ב-1642 הוקמה העיר מונטריאול על ידי דה מזונב. הסיוע של הצרפתים לשבט יורון כנגד שבטי האירוקוי, הפך את האחרונים לאויבים. לאחר הקמת מונטריאול החלו המושבות הצרפתיות הצעירות לסבול מהצקות בלתי פוסקות מצד שבטי האירוקוי שהגיעו לשיאם ב-1660. ביו שני הצדדים התקיימה סדרה ארוכה של עימותים הנקראים כיום "מלחמות הבונים" ושהסתיימו רק בשנת 1701. ב-1663 פרש מלך צרפת את חסותו על המושבה, ותגבר את חיל המצב הצרפתי שנועד לשמור על המתיישבים. לאחר גילוי שפך המיסיסיפי ב-1682, טענה צרפת לשליטה על שטחים נרחבים בצפון אמריקה, באזור שנקרא בפיהם לואיזיאנה. תוכניתם של המתיישבים הצרפתים הייתה להגדיל את האזור שבשליטתם, ולהקים רצף טריטוריאלי לאורך הרי האפלצ'ים בין מושבותיהם בקנדה לבין ניו אורלינס שבדרום היבשת. התוכנית הייתה להקים ישות מדינית חדשה ואף שם ניתן לה - צרפת החדשה. בירתה הייתה קוויבק סיטי. בסוף המאה ה-17 הקימו הבריטים מוצבי סחר באזור הימות הגדולות, והחל מאבק בינם לבין הצרפתים על השליטה בשטח. בתחילת המאה ה-17 מנתה האוכלוסייה הצרפתית בצפון אמריקה רק כמה מאות מתיישבים, בעוד שהמושבות האנגליות שמדרום היו גדולות ומבוססות בהרבה. הקרדינל רישלייה, יועצו האישי של לואי השלושה עשר, שאף להפוך את צרפת החדשה לקולוניה חשובה וגדולה לא פחות מההתיישבות האנגלית והכריז על תמריצים בדמות כסף ואדמה למתיישבים צרפתים באקדיה. עם זאת, הקרדינל אסר על פרוטסטנטים להתיישב באזור, ולכן פרוטסטנטים צרפתים רבים בחרו במקום זאת להתיישב באזור האנגלי הסובלני יותר. באותה התקופה החלו המתיישבים האנגלים בדרום לפשוט על עמק סנט לורנס ובשנת 1629 אף כבשו את העיר קוויבק סיטי והחזיקו בה במשך שלוש שנים. בנוסף, היישוב הצרפתי הקטן בקנדה סבל מפשיטות חוזרות ונשנות מצד האירוקוי, אולם בשנת 1663 המושבה חוזקה מבחינה ביטחונית לאחר שהמלך לואי הארבעה עשר הכריז על צרפת החדשה כמושבת כתר ושלח גדודי צבא צרפתים לאזור כדי לשמור על השקט. בשנת 1666 בוצע בצרפת החדשה סקר אוכלוסין מקיף שהראה כי כלל האוכלוסייה באזור מנתה 3,215 צרפתים, כאשר רק שליש מתוכם היו נשים. לקראת סוף המאה ה-17 המתיישבים הצרפתים היו מבוססים באזורים המודרניים של אונטריו, קוויבק, החוף המזרחי של קנדה וצפון ניו אינגלנד, אולם המתיישבים הבריטים שלטו לא רק על שלוש עשרה המושבות בדרום אלא גם על כל אזור מפרץ הדסון שמרכז קנדה וכן על חלק מניופאונדלנד. בשנת 1682 המצב אוזן במעט לאחר שרנה-רובר קוואלייה הצרפתי חקר את אזור נהר המיסיסיפי ותבע בשם צרפת אזור נרחב שהשתרע מהאגמים הגדולים בצפון ועד למפרץ מקסיקו בדרום. בנוסף, חוקרים צרפתיים הצליחו להגיע רגלית ממונטריאול לחופי מפרץ הדסון ולכבוש שטחים נוספים בשם צרפת. מספר מלחמות בין הבריטים לבין הצרפתים החל מ-1689 נגסו בגודל השטח בו שלטו הצרפתים. ב-1689 פתחו הבריטים בתמיכת האינדיאנים משבטי האירוקוי במתקפה נגד הצרפתים, מערכה שנמשכה עד 1697, וכונתה "מלחמת המלך ויליאם". מלחמה זו הייתה זירת משנה למלחמה באירופה - מלחמת הברית הגדולה. במהלכה של המערכה נפלו אקדיה (היום נובה סקוטיה) והעיר פורט רויאל בידי הבריטים, אולם הם נכשלו בניסיונותיהם לכבוש את קוויבק סיטי וומונטריאול, ונסוגו לבסוף חזרה מהשטחים שכבשו. המלחמה נחתמה בהסכם רייסווייק (Ryswick). לא חלפו חמש שנים, ומלחמה חדשה ("מלחמת המלכה אן") פרצה ב-1702. בעקבות פרוץ מלחמת הירושה הספרדית באירופה ב-1701, התלקחו עימותים בין הבריטים לבין הצרפתים גם בזירה האמריקנית. ב-1710 כבשו הבריטים שוב את פורט רויאל ואת אקדיה, והאזור הפך למחוז הבריטי נובה סקוטיה. ב-1713 נחתם הסכם אוטרכט בו ויתרו הצרפתים על ניופאונדלנד ועל אזור מפרץ הדסון לטובת בריטניה. לאחר ההסכם ידעה צרפת החדשה שנות שקט, והחלה להתפתח. נסללה דרך המלך בין קוויבק למונטריאול, והאוכלוסייה החלה לגדול. ב-1740 מנתה צרפת החדשה כ-50,000 נפש, אך מספר זה היה נמוך מאוד ביחס למספר המתיישבים הבריטיים בצפון אמריקה. השקט נשמר באזור עד 1744, עת תקפו הבריטים שוב במערכה שנקראה "מלחמת המלך ג'ורג'", שוב על רקע מלחמה אחרת - מלחמת הירושה האוסטרית. המערכה נמשכה עד 1748, ובמסגרתה כבשו הבריטים ב-1745 את מצודת לואיסבורג (Louisbourg) אך השיבו אותה לצרפתים ב-1748 במסגרת הסכם Aix-la-Chapelle. ב-1754 פרצה המלחמה הרביעית והאחרונה - מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהייתה חלק ממלחמת שבע השנים על רקע סכסוכי הקרקעות הבלתי פוסקים בין הצדדים. מלחמה זו ארכה פורמלית תשע שנים. בתחילתה היו לצרפתים הישגים מסוימים, אך החל משנת 1758 הצליחו הבריטים לחדור למעוזיהם של הצרפתים ולכבשם, וב-1760 הגיעו לערים המרכזיות בקוויבק - קוויבק סיטי ומונטריאול, כך שלמעשה ניצחו במלחמה. ב-1763, בתום מלחמת שבע השנים, שמלחמת הצרפתים והאינדיאנים הייתה למעשה הזירה הצפון אמריקנית שלה, החליטו הצרפתים לשמור על שליטתם באיים הקריביים ולוותר על בעלותם במושבותיהם בצפון אמריקה לטובת בריטניה. תנאים אלה נחתמו במסגרת חוזה פריז. לאחר סיום הקרבות איבדה צרפת כמעט את כל החזקותיה באמריקה הצפונית, למעט שני איים קטנים בניופאונדלנד (סן-פייר ומיקלון), שם שמרה צרפת על זכויות הדיג שלה, ושני איים בקריביים (גוואדלופ ומרטיניק). גם היהלומים שבכתר צרפת החדשה, קוויבק סיטי ומונטריאול, עברו לשליטתם של הבריטים. קנדה תחת שלטון בריטניה 1763–1867 לאחר החתימה על חוזה פריז בשנת 1763, שסיים את מלחמת הצרפתים והאינדיאנים באמריקה הצפונית ואת מלחמת שבע השנים באירופה, העבירה צרפת את השליטה על מרבית שטחיה בקנדה לידי הבריטים. השליטים החדשים התירו לתושבים הקנדים צרפתים להמשיך בחיים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים שלהם ללא שינוי רב, ואף אפשרו להם לנהוג לפי הדת הקתולית והחוק הצרפתי (עליו מבוסס כיום החוק הקבקי). זכויות אלו ניתנו לתושבים הקנדים צרפתים על ידי חוק קוויבק, שנחתם בשנת 1774 בפרלמנט הבריטי והיווה את אחד מחוקי הכפייה עליו מחו תושבי שלוש עשרה המושבות מדרום ושהובילו בהמשך למהפכה האמריקאית. במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית רחשו רבים מהקנדים הצרפתים וכן הקנדים ממוצא בריטי אהדה כלפי המורדים בדרום, אולם נמנעו מלהצטרף באופן פעיל למאבק. בשנת 1775 ניסה הצבא הקונטיננטלי לכבוש את קוויבק מידי בריטניה אולם הוא נבלם על ידי הכוחות הבריטים בקרב קוויבק. בשנת 1783 פינו הבריטים את העיר ניו יורק והעבירו את מרבית האוכלוסייה הנאמנה לכתר לנובה סקוטיה וקוויבק. למעשה כמות הפליטים הייתה כה גדולה עד שהיה צורך בהקמת מושבה חדשה, ניו ברנזוויק, בשנת 1784, וכן בפיצול קוויבק בשנת 1791 לשני מחוזות נפרדים: קנדה התחתונה, שכללה בעיקר את התושבים הצרפתים באזור נהר סנט לורנס, וקנדה העליונה, שיושבה על ידי פליטים בריטים משלוש עשרה המושבות וכללה את דרום אונטריו של היום. בירתה של קנדה העליונה, יורק, נוסדה בשנת 1796 והתפתחה כארבעים שנה מאוחר יותר לעיר טורונטו. החתימה על חוזה פריז בשנת 1783 סיימה את מלחמת העצמאות וקבעה רשמית כי הגבול בין ארצות הברית לבין המושבות הבריטיות יהי לאורך קו רוחב 45. השטח שמדרום לאגמים הגדולים, שהיה לפני כן חלק מקוויבק, הועבר לידי האמריקאים. מלחמת 1812 ניצתה בין ארצות הברית לבריטניה ועירבה גם את הקולוניות הבריטיות באמריקה הצפונית. האמריקאים קיוו לכבוש לפחות חלק מהשטח מצפון לגבול הן כדי לפגוע בבריטים והן כדי לדכא את המתקפות של האומות הראשונות שהפריעו ליישוב אזור הספר. בשנת 1813 השתלטו הכוחות האמריקאים על ימת אירי וסילקו את הבריטים ממערב אונטריו. כתוצאה מהמלחמה החלה הגירה ערה מקנדה העליונה לאוהיו, אינדיאנה ומישיגן. בשנת 1837 התרחשו מספר מרידות בקנדה העליונה והתחתונה נגד השלטון הבריטי. בעוד שבקנדה העליונה המרד היה חובבני ובלתי מוצלח, בקנדה התחתונה הצליחו מורדים קנדים צרפתים וקנדים-בריטים להילחם בשלטון ואף לכבוש מספר ערים. לאור ההתקוממויות בחנה הממשלה הבריטית את המצב במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית ומצאה כי יש צורך בשלטון מקומי אוטונומי. בנוסף, היא המליצה על איחוד קנדה העליונה והתחתונה על מנת לגרום להתבוללות של האוכלוסייה הצרפתית והטמעתה באוכלוסייה הדוברת אנגלית. לצורך כך אוחדו שני המחוזות למחוז קנדה מאוחד בשנת 1840, ובשנת 1848 הפרלמנט הבריטי אישר למושבה, יחד עם מושבת נובה סקוטיה, לייסד שלטון מקומי. במהלך שבע השנים הבאות העניקו הבריטים שלטון מקומי גם לאי הנסיך אדוארד, לניו ברנזוויק ולניופאונדלנד. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 הגיעו כ-800,000 מהגרים לקנדה, בעיקר מהאיים הבריטים. אחוז גבוה ממהגרים אלו הגיעו מסקוטלנד, בעקבות פינוי הרמות הסקוטיות, וכן מאירלנד, בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד. בשנים 1847 ו-1848 הגיעו לטורונטו בלבד 35,000 מהגרים איריים שברחו מהרעב בארצם. האירופאים החלו לחקור את הקצה המערבי של קנדה באמצע המאה ה-18 כאשר סוחרים הגיעו לאזור כדי לסחור בפרוות לוטרת הים. הספרדים היו הראשונים למפות את האזור ולתבוע בעלות על החוף הפסיפי של קנדה בשנת 1775, אולם הם לא הקימו באזור יישובי קבע או תחנות סחר. בשנת 1778 הימאי הבריטי ג'יימס קוק הגיע לאזור בחיפוש אחר המעבר הצפון-מערבי ואף נחת באי ונקובר. עשר שנים לאחר מכן הבריטים היו הראשונים לבנות יישוב במקום והחלו במסחר בפרוות עם סין, אולם הספרדים, שעדיין ראו באזור טריטוריה בבעלותם, התחילו לבנות באי ונקובר מבצר ואף השתלטו על מספר ספינות בריטיות. תקרית זו כמעט והובילה למלחמה בין ספרד לבריטניה אולם בסופו של דבר הספרדים עזבו את האזור ולא המשיכו את תביעותיהם עליו. הבריטים שאפו למצוא דרך יבשתית לאוקיינוס השקט כדי להרחיב את הסחר הרווחי בפרוות. בשנת 1793 החוקר הסקוטי אלכסנדר מקנזי, עליו קרוי הנהר מקנזי, היה האירופאי הראשון לחצות את קנדה ברגל ולהגיע לחוף הפסיפי. זמן קצר לאחר מכן הקימו הבריטים את יישוב הקבע הראשון במערב קנדה, פורט סנט ג'ון שבקולומביה הבריטית. בשנת 1821 התאחדו שתי חברות המסחר הגדולות בקנדה (ולמעשה מהחברות הגדולות בעולם בזמנו), חברת מפרץ הדסון והחברה הצפון-מערבית והקימו את היישוב ונקובר כבסיסם המערבי. לאחר האיחוד שלטה החברה החדשה על שטח של 7,770,000 קמ"ר שהשתרע על מרבית קנדה של היום, מהאזור שמזרחית לאגם הדסון ועד לאוקיינוס השקט, וכן צפונה עד לאוקיינוס הארקטי. בשנת 1849 הוכר אזור האי ונקובר כמושבה בריטית מלכותית, בעיקר כדי לספק בסיס לצי הבריטי בחוף המערבי של צפון אמריקה. בשנת 1858, לאחר גילוי זהב באזור קניון פרייז'ר שגרם לקפיצה באוכלוסייה של אזור קולומביה הבריטית מ-150 תושבים ל-20,000 תוך שנה בלבד, הוחלט על הפיכתה של קולומביה הבריטית גם היא למושבה מלכותית. בשנת 1866 סופחה מושבת האי ונקובר לתוך קולומביה הבריטית. קנדה כמדינה עצמאית בשנים שלאחר הענקת השלטון המקומי הועלה מספר פעמים הרעיון להפוך את המושבות הקנדיות הנפרדות לפדרציה מאוחדת, ובשנת 1859 אף הועלה הרעיון בפני הפרלמנט הבריטי אך נדחה במהרה. בשנת 1864 החלו ראשי הממשלות של ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה ואי הנסיך אדווארד לדון באפשרויות של איחוד מושבותיהם למושבה ימית אחת, והם הופתעו כאשר ג'ון אלכסנדר מקדונלד, ראש הממשלה של מחוז קנדה המאוחד דאז, ביקש להצטרף גם הוא לדיונים. באותה השנה בוועידת שארלוטטאון וועידת קוויבק נדונו התנאים לאיחוד המושבות ובשנת 1866 אושר רעיון האיחוד בפרלמנטים של ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה וקנדה. בדצמבר 1866 הגיעו 16 נציגי המושבות ללונדון לדיונים עם המלכה ויקטוריה ועם הפרלמנט הבריטי בנושא הקונפדרציה הקנדית ובמרץ 1867 אישרה המלכה רשמית את חוק צפון אמריקה שקבע כי החל מ-1 ביולי של אותה שנה יאוחדו המושבות הבריטיות תחת דומיניון אחד בשם קנדה בעל פרלמנט עצמאי שייצג באופן שווה את ארבעת מחוזותיו: ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה, אונטריו וקוויבק (שני האחרונים פוצלו ממחוז קנדה המאוחד). ה-1 ביולי נחגג עד היום כיום קנדה, יום העצמאות של המדינה. בשנת 1869 הפדרציה החדשה של קנדה, בראשות ראש ממשלתה הראשון ג'ון אלכסנדר מקדונלד, רכשה את מרבית שטחיה של חברת מפרץ הדסון ונתנה להם את השם "הטריטוריות הצפון-מערביות". טריטוריה זו כללה למעשה את כל שטחה של קנדה המודרנית חוץ ממדינות הקונפדרציה במזרח וקולומביה הבריטית במערב. הממשלה עודדה מתיישבים אירופאים לנדוד מערבה וליישב את הטריטוריה החדשה אולם נדידה זו עוררה את זעמם של התושבים המקומיים שהיו בעיקר אנשי האומות הראשונות וכן עמי המטי, צאצאיהם של סוחרי הפרוות הצרפתים מהמאה ה-17 שלקחו נשים מקומיות. כדי להרגיע את הרוחות הוקם בשנת 1870 מחוז מניטובה כפרובינציה החמישית בקנדה, בה ניתנו זכויות לאנשי המטי. בשנת 1871 צורפה קולומביה הבריטית לקונפדרציה החדשה ובשנת 1873 הצטרף גם אי הנסיך אדוורד כמחוז הקטן ביותר בקנדה. באותה השנה הוקמה המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה במטרה לפקח על הטריטוריות הצפון מערביות ולמנוע אפשרות שהאמריקאים ינסו להתיישב באזור. בשנת 1896, בעקבות הבהלה לזהב באזור קלונדייק, הגיעו כ-40,000 מתיישבים חדשים לטריטוריות הצפון מערביות בתוך שנה אחת. לאור הגידול החד באוכלוסייה החליטה ממשלת קנדה בשנת 1898 להפוך את אזור יוקון לטריטוריה נפרדת. בשנת 1905 הוקמו המחוזות ססקצ'ואן ואלברטה מתוך הטריטוריות הצפון-מערביות כחלק מהקונפדרציה. במהלך תחילת המאה ה-20 שונו הגבולות של המחוזות מספר פעמים עד שבשנת 1912 הם דמו מאוד לצורתם כיום, כאשר הגבול הדרומי של הטריטוריות הצפון-מערביות נקבע על קו רוחב 60. קנדה בין שתי מלחמות עולם קנדה השתתפה במלחמת העולם הראשונה כחלק מהכוחות הבריטים באירופה, כאשר תרומותיו החשובות ביותר של הגיס הקנדי היו בקרב רכס וימי, הקרב על הסום וקרב פשנדל. לאחר הצלחותיהם של החיילים הקנדים בשדה הקרב נולדה בקרב הקנדים תודעה לאומית שהייתה נחלתם של דוברי האנגלית ולא הייתה זהה לזו של דוברי הצרפתית, שהתנגדו לגיוס החובה במהלך המלחמה. לאחר המלחמה ממשלת קנדה הפכה לחזקה יותר מול בריטניה ואף הצטרפה בחברה עצמאית בחבר הלאומים. בשנת 1931 חוק וסטמינסטר קבע את עצמאותם של הדומיניונים הבריטים ולמעשה היווה מעין הכרזת עצמאות פוליטית של קנדה. קנדה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית ב-10 בספטמבר 1939, שבוע לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה. הצבא הקנדי השתתף בכל זירות מלחמת העולם השנייה אך בעיקר באיטליה, צפון אירופה, צפון האוקיינוס האטלנטי וכן בקרב הונג קונג. במהלך המלחמה התגייסו כ-1.1 מיליון קנדים לצבא, כעשרה אחוז מהאוכלוסייה, מתוכם נהרגו יותר מ-45,000. ספינות רבות באזור מזרח קנדה הוטבעו על ידי צוללות גרמניות וכן המדינה חוותה מתקפה ישירה על שטחה כאשר הצי הקיסרי היפני תקף בשנת 1942 ללא הצלחה את האי ונקובר. היסטוריה מאוחרת של קנדה לאחר מלחמת העולם השנייה קנדה חוותה תקופה של שגשוג ובשנת 1949, לאחר משאל עם, החליטו תושבי ניופאונדלנד גם הם להצטרף לקונפדרציה. במהלך המלחמה הקרה תמכה קנדה בשכנתה ארצות הברית ואף שלחה כוחות לסייע לה במלחמת קוריאה. בשנות החמישים, לאור מאבק טריטוריאלי עם ברית המועצות על הריבונות של האזור הארקטי, העבירה ממשלת קנדה כמה עשרות אינואיטים מביתם שבצפון קוויבק אל האזור הנידח של איי המלכה אליזבת. עשרות שנים לאחר מכן גירוש זה המשיך להיות נושא מחלוקת בין קנדה לתושביה האינואיטים, עד שלבסוף בשנת 1996 פוצו צאצאי התושבים המגורשים בסכום של 10 מ' דולר קנדי. בשנת 1956 שר החוץ הקנדי, לסטר פירסון, שבשנות השישים יכהן כראש ממשלת קנדה, נסע לתווך בין מצרים לבין אנגליה וצרפת על מנת לאפשר מעבר חופשי בתעלת סואץ ולהפסיק את הקרבות בסיני. פירסון הציע להקים כוח חירום מטעם האו"ם כדי לפקח על השלום באזור ובכך נחשב ל"אבי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם". על מאמציו לשמירת השלום קיבל פירסון בשנת 1957 את פרס נובל לשלום (הקנדי הראשון לזכות בכבוד). בשנת 1965 אימצה קנדה לראשונה דגל לאומי משלה שיחליף את דגל הממלכה המאוחדת, ולאחר דיונים מרובים שנמשכו למעלה מחצי שנה הוחלט כי הדגל יכיל בתוכו עלה עץ אדר אך לא יכיל שום סממן להשתייכותה של קנדה לחבר הלאומים הבריטי. בשנות ה-60 שונו חוקי ההגירה הקנדים והביאו לשינוי בתמהיל המהגרים שהגיעו למדינה. אם בשנות החמישים מרבית המהגרים היו בעיקר ובריטניה, אירלנד ואיטליה, עד שנות השבעים הגיעו יותר ויותר מהגרים ממדינות כמו הודו, סין, וייטנאם, ג'מייקה והאיטי. בשנות השישים מחוז קוויבק עבר תהפוכות שנקראו המהפכה השקטה ומטרתם הייתה מודרניזציה של המחוז והתרחקות מהכנסייה הקתולית. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד שקנדה וארצות הברית נהנו משגשוג כלכלי, תושביה הפרנקופונים של קוויבק חיו מתחת לקו העוני ורק 13% מהם סיימו 11 שנות לימוד (לעומת 36% מהתושבים דוברי האנגלית באותה התקופה). התושבים הממורמרים בחרו בשנת 1959 במפלגה הליברלית להנהגת הפרובינציה בתקווה לשינוי. בשנת 1961 החל הממשל החדש בתהליך רפורמציה של מערכת החינוך הקבקית, שעיקרו היה הפרדת המערכת מהכנסייה. בנוסף החלה ההנהגה בתהליכי מודרניזציה של הכלכלה המקומית, כאשר הפרויקט הגדול ביותר היה הלאמת חברות החשמל המחוזיות והקמת מפעלי חשמל הידרואלקטרים, הנחשבים עד היום לגורם עיקרי בכלכלת המחוז. ההתקדמויות הסוציאליות והכלכליות בקוויבק הביאו להתגברות הרגש הלאומני של הקנדים צרפתים והחלו להשמע יותר ויותר קולות לעצמאות מקנדה. בשנת 1967 ביקר במונטריאול נשיא צרפת דאז, שארל דה-גול, ובנאום רשמי קרא "!Vive le Québec libre" (יחי קוויבק החופשית). נאום זה הביא להכרה רשמית בתנועת הריבונות הקבקית ובשנת 1968 הוקמה לראשונה מפלגת קוויבק הלאומנית תחת רנה לווק. קבוצת לאומנים קיצוניים יותר הקימו את החזית לשחרור קוויבק והחלו בפעולות טרור ששיאן היה במשבר אוקטובר בשנת 1970, שסימל את סופה של המהפכה השקטה. בשנת 1976 נבחרה מפלגת קוויבק לראשונה לשלטון והחלה בצעדים למען הבטחת זכויותיהם של הקנדים הצרפתים במדינה. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/אוקיאניה] \| [TOKENS: 678]
תוכן עניינים אוקיאניה אוקיאניה (Oceania) היא אזור גאוגרפי המורכב מאוסטרליה, מיקרונזיה, מלנזיה כולל גינאה החדשה; פולינזיה כולל ניו זילנד. אזור זה נחשב כיבשת, וזו היבשת הקטנה ביותר על פני כדור הארץ מבחינת השטח, והשנייה מבחינת מספר התושבים הקטן ביותר, אחרי אנטארקטיקה (כיוון שבאנטארקטיקה אין תושבים קבועים). ברבים מאיי אוקיאניה מתרחשת הגירה שלילית. מדינות וטריטוריות צפיפות אוכלוסין רשימת מדינות / טריטוריות לפי צפיפות אוכלוסין - מספר תושבים לקמ"ר. הנתונים ברשימה זו מתייחסים לשטח הכולל גופי מים פנימיים (אגמים, נהרות וכולי), דבר המקטין את נתוני הצפיפות. בערכי המדינות בדרך כלל הצפיפות מתייחסת לשטח יבשתי בלבד. (2024) (1) אי חג המולד באוקיינוס ההודי הוא טריטוריה קטנה של אוסטרליה. ראו גם קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/עמית_סגל] \| [TOKENS: 11740]
תוכן עניינים עמית סגל עמית יצחק סגל (נולד בי"ז בניסן ה'תשמ"ב, 10 באפריל 1982) הוא עיתונאי, פובליציסט, ושדרן טלוויזיה. משמש הפרשן הפוליטי של חברת החדשות, מגיש את התוכנית "פגוש את העיתונות" יחד עם בן כספית, ובעל טור פוליטי בעיתון "ישראל היום". בעברו גם שדרן רדיו בגלי צה"ל ובכאן ב ובעל טור בידיעות אחרונות. ביוגרפיה סגל נולד בחיפה וגדל בעפרה. הוא בנם של דבורה (דבי) והעיתונאי חגי סגל, ולו ארבעה אחים (אחד מהם הוא העיתונאי ופעיל הר הבית ארנון סגל). למד בישיבת נתיב מאיר ובתיכון הימלפרב שבירושלים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים תואר ראשון במשפטים, ותואר שני במדיניות ציבורית מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL), ואחרי כן החל לימודי דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטה העברית. סגל החל את דרכו העיתונאית בגיל 17 ככתב חינוך במקומון "כל העיר". בשנת 2000 התקבל לגלי צה"ל. בתחילת דרכו בתחנה הצבאית שימש ככתב תקשורת ובהמשך ככתב בכנסת. ב-2006 עבר לתפקיד המקביל בחברת החדשות של ערוץ 2, והגיש את התוכנית "זוג או פרט" בערוץ הכנסת – תחילה יחד עם נדב פרי ובהמשך יחד עם ברק רביד ומגישים אחרים, עד שנת 2016. בשנים 2009–2010 שימש ככתב בלונדון, שם שהה לצורך לימודים. לאחר מכן חזר לתפקיד כתב הכנסת. במאי 2013 מונה לפרשן הפוליטי של חברת החדשות במקום רינה מצליח. בין השנים 2011–2018 כתב טור שבועי בנושאי פוליטיקה בעיתון "מקור ראשון". בין השנים 2018–2025 היה בעל טור ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בשנים 2015–2019 הגיש את התוכנית דקלסגל יחד עם העיתונאי ירון דקל. התוכנית שודרה בראשיתה בגלי צה"ל, והחל מחודש פברואר 2019 ב"כאן רשת ב'". בדצמבר 2019, עם פרוץ המשבר הפוליטי בישראל (2019–2021), פרש סגל מהתוכנית. ביולי 2021 החל סגל במכירה מוקדמת של ספרו הראשון, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, אותו הוציא לאור בהוצאה עצמית. הספר מלווה באיורים של עמוס בידרמן. החל מספטמבר 2022 מגיש סגל יחד עם בן כספית את התוכנית פגוש את העיתונות המשודרת בערוץ 12. החל מסוף 2023 טורי דעה שלו מתפרסמים אחת לחודש בעיתון האמריקני וול סטריט ג'ורנל. סגל פעיל ברשתות החברתיות, ועוקבים אחריו מעל 830,000 חשבונות בטוויטר. ב-2020 חשף כי חסם כ-4,200 מגיבים בטוויטר, בפרט את "מי שבוחר לקלל, להטריל או לערב הורים". סגל מפעיל ערוץ טלגרם עם למעלה מ-351,000 עוקבים. בינואר 2024 פתח ערוץ בווטסאפ שאחריו עוקבים יותר מ-227,000 משתמשים. בספטמבר 2022 דיווח גלי צה"ל כי יו"ר הליכוד בנימין נתניהו הציע לסגל "שריון בשביעייה הראשונה של הליכוד" לכנסת. ו"תפקיד שר בכיר". על פי הדיווח, שקל נתניהו בעבר למנותו לשר המשפטים אך סגל סירב. בפברואר 2025 סירב להצעה להתמנות לשליח חברת חדשות 12 בארצות הברית. לצד עיסוקו כעיתונאי, עוסק סגל גם במתן הרצאות. ביולי 2025 עבר הטור השבועי שלו מהמוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" למוסף סוף השבוע של ישראל היום, והטור הראשון שלו במסגרת זו פורסם ב-1 באוגוסט. בין חשיפותיו כעיתונאי: פרשת אגרקסקו; פרשת יחיאל חזן ("פרשת המוח"); פרסום הקלטות מרשת הקשר הצה"לית בהן נשמע החייל אודי גולדווסר דקות לפני חטיפתו ופרשת התלונות נגד מועמד "מפלגת העבודה" אורי שגיא. ב-2008, בעקבות עתירה שהגיש יחד עם התנועה לחופש המידע נגד הכנסת, הורה בית המשפט המחוזי בירושלים לכנסת לפרסם סרטים ממצלמות האבטחה, בהם נראים ח"כ יחיאל חזן והשרה סופה לנדבר מבצעים עבירות פליליות. ב-2012 פרסם תחקיר על אורח חייו של שר התיירות סטס מיסז'ניקוב, ובו העידו מאבטחים כי השר נוהג להשתכר כמעט מדי לילה, להיעדר מישיבות ממשלה ובהן אישור עסקת שליט, ולפגוע באבטחה עליו. התחקיר הוזכר בתקשורת כסיבה המרכזית שבעטיה לא שובץ מיסז'ניקוב ברשימת "ישראל ביתנו" לכנסת ה-19. בדצמבר 2014 חשף הקלטות משנת 2008 שבהן נראה מנהיג "ש"ס", הרב עובדיה יוסף, תוקף בחריפות את יו"ר המפלגה אריה דרעי. בעקבות חשיפת ההקלטות התפטר דרעי מהכנסת ומראשות המפלגה. החשיפה אירעה במהלך מערכת הבחירות בה התמודד יו"ר ש"ס לשעבר אלי ישי, שנחשבה להתמודדות אישית בינו לבין דרעי. לאחר הבעת אמון מחודשת מצד מועצת חכמי התורה, חזר לעמוד בראש הרשימה שבועיים לאחר מכן. בנובמבר 2017 פרסם תחקיר שעסק בשגריר ישראל באו"ם דני דנון, ובו עדויות שמהן עולה חשד בדבר מינויים של עשרות פעילי ליכוד לתפקידים במועצה הציונית בתמורה לתמיכה פוליטית בדנון בפריימריז בליכוד. במרץ 2019 פרסם סגל שאיראן פרצה לטלפון הסלולרי של יו"ר כחול לבן בני גנץ ושאבה את תכולתו, וכי השב"כ עדכן בעניין את גנץ בפגישה חשאית במהלך מערכת הבחירות. ב-30 במאי 2019 ערב פיזורה של הכנסת ה-21, חשף סגל כי אבי גבאי וטל רוסו מתכוונים להצטרף לממשלה בראשות בנימין נתניהו. החשיפה של סגל מנעה את התקדמות המהלך, ואת סיומו של המשבר הפוליטי. בנובמבר 2019 פרסם סגל תמלילים מחקירת ניר חפץ במסגרת תיק 4000. לפי הפרסום, הפעילו החוקרים לחץ על חפץ כדי שישמש עד מדינה נגד בנימין נתניהו. הלחץ כלל סירוב לספק טיפול רפואי לעקיצות הפשפשים שמהן סבל במשך כשבועיים, איום שיפגעו במשפחתו והזמנה לעדות של אדם קרוב לחפץ שאין לו קשר לתיק. לאחר שעדות חפץ הייתה רצופה סתירות והציגה טענות שהופרכו אחרי איכון טלפונים, יצאו חפץ והחוקרים מחדר החקירה. כשחזרו ידע חפץ לספק תאריך מדויק לפגישת נתניהו-אלוביץ'. בדצמבר 2019 שודרה בערוץ 12 סדרה שכתב סגל בשם "ימי בנימין", העוסקת בבנימין נתניהו. בריאיון ב-2025 אישר כי הוא משוחח עם נתניהו בתדירות מסוימת. ארבעה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-23, פרסם סגל יחד עם דפנה ליאל הקלטת סתר של יועצו הבכיר של גנץ ישראל בכר, בה אמר כי לגנץ אין אומץ לתקוף באיראן וכי הוא סכנה לישראל. בספטמבר 2020 חשף סגל מסמכים אשר נטען שמהם עולה כי מערכת המשפט גררה רגליים בטיפול בניגוד עניינים בקרב חוקר משטרה רפ"ק אבי רוטנברג, וכן התכתבות פנימית בין פרקליט המדינה שי ניצן לראש מח"ש אורי כרמל בעניין פרשת אום אל-חיראן, שעוסקת בהכרזת מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך שיעקוב אל קיעאן היה מחבל שביצע פיגוע דריסה ובהתקפותיו על מח"ש בהקשר זה. ניצן כתב שהתנהלות זו שערורייתית, אבל מנע מאנשי מח"ש להגיב על התקפות אלשיך, בנימוק שבעיתוי זה הדבר יפגע במערכת אכיפת החוק. בעקבות החשיפה התנצל נתניהו בשידור טלוויזיה בפני משפחת אל קיעאן על דבריו סמוך לאחר האירוע, שיעקוב אל קיעאן היה מחבל, שאותם אמר בעקבות מידע שקיבל בשעתו ממשטרת ישראל. ב-13 באוקטובר 2020 חשף עם העיתונאי גיא פלג הקלטות שבהן אומר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, ששי ניצן, ששימש פרקליט המדינה, דוחה את סגירת התיק שלו בכוונה ותופס אותו בגרון. החשיפה עוררה מבוכה במערכת המשפטית וסערה במערכת הפוליטית. ב-27 בדצמבר 2023 חשף חלק מטיוטה של פסק דין בעתירת עילת הסבירות, לפיה שמונה שופטים הביעו עמדה התומכת בפסילת תיקון לחוק יסוד ושבעה התנגדו. על חשיפה זו של סגל היו שמתחו ביקורת בשל הצגת מידע חלקי ומטעה שכן סגל ייחס לשופטת חיות דברים שכתבה השופטת ברון, ובעוד שלגבי חוק עילת הסבירות יחס השופטים היה 8:7 כפי שחשף, ההחלטה העקרונית על סמכות בג"ץ להתערב בחוקי יסוד התקבלה ברוב של 12 שופטים כנגד שלושה. בספטמבר 2024 חשף הקלטות בין אביחי מנדלבליט לאפי נווה בנוגע למאמצים ומגעים בדבר מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ובאמצעים בהם הוא השפיע לכאורה על חברי הוועדה. במרץ 2025 חשף כי השב"כ ניהל חקירה נגד משטרת ישראל בחשד להתפשטות כהניזם במשטרה, והציג מסמך מקורי שחתום עליו ראש השב"כ בזמנו רונן בר, וכי החקירה נסגרה לאחר שלא נמצאו ראיות מספקות. בעקבות כך, באפריל 2025 נעצר א', עובד שב"כ במילואים, בחשד להדלפת מסמכים מסווגים לעמית סגל, וכן לעיתונאית שירית אביטן כהן ולשר עמיחי שיקלי. ביקורת במהלך השנים היו שטענו כלפי סגל שהוא אינו עומד בסטנדרטים עיתונאיים של אימות עובדות והצלבת מקורות, בפרט כאשר הוא מדווח בערוץ הטלגרם שלו, שאינו נתון לביקורת של עורך, וכי בחלק ממאמריו הוא משתמש במסגור מטעה ובבחירה מניפולטיבית של ציטוטים בניסיון "להנדס תודעה" ולקדם עמדות פוליטיות. במספר מקרים היו שטענו כי גם במהדורות חדשות מרכזיות סגל מפיץ פייק ניוז ושקרים, אך מנגד היו שטענו כי האחריות על כך אינה מוטלת עליו, אלא על עורכי המהדורות שאינם בודקים את דיווחיו מבעוד מועד. בעקבות טענות מסוג זה היו שהציגו את סגל לעיתים כ"שופר" של השלטון, אולם לטענת העיתונאי והפרשן אלון עידן דיווחיו של סגל לא נועדו לשרת פוליטיקאים אלא לקדם את תפיסת עולמו ואת מטרותיו שלו: "קידום רעיון ארץ ישראל השלמה, ריבונות יהודית על כל השטח שמהנהר ועד הים, והתנגדות גורפת להקמת מדינה פלסטינית". באוקטובר 2025 פרסם הצייצן און עזריאל ברשת X תחקיר רשת שתיעד עשרות דוגמאות לטעויות ודיווחים בעייתיים של סגל וזכה למאות אלפי צפיות. בין הדוגמאות שתועדו: דיווחים שהתבררו כשגויים על תוכניות להעביר פלסטינים למדינות כמו אלבניה, פונטלנד וסומלילנד; קביעות מוקדמות על הכרזת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון שלא התממשו; וגישה משתנה כלפי קטר – ממדינת אויב למדינה מתונה יותר במהלך פרשת קטרגייט. כמו כן תיעד השרשור תחזיות פוליטיות שהתבררו כשגויות, ובהן הקביעה שלא תקום ממשלת שינוי והניבוי כי עופר ברקוביץ' ינצח את משה לאון בראשות עיריית ירושלים. ב-12 בנובמבר 2025 מתח סגל ביקורת על יאיר נתניהו, ובתגובה פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו הודעה שבה בין היתר תקף אותו וכתב "אינני יכול להבין או לקבל את ההצטרפות הסדרתית להשתלחויות נגד רעייתי ובני מאנשים כמו עמית סגל, אינני מבין את האובססיה שלהם לפגוע בהם שוב ושוב". עמדות פוליטיות ביולי 2025, בריאיון למגזין "הניו יורקר" הבהיר סגל כי הוא תומך בהקמת התנחלויות חדשות ברצועת עזה, לפחות בצפונה, ובהשארת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. הוא הביע התנגדות לכל הפסקת אש במלחמת חרבות ברזל וטען כי הצבא זקוק רק לכמה חודשים נוספים כדי לנצח סופית את חמאס. ביחס לסיוע ההומניטרי לעזה אמר: "אני לא מכיר שום תקדים בעולם במלחמה שבה צד אחד מספק לצד השני זרם תמידי של סיוע הומניטרי. סיוע כזה רק מאריך את המלחמה, ויותר אנשים נהרגים". תביעות דיבה ביוני 2015 פרסם סגל תחקיר שבו טען כי ח"כ אורן חזן ניהל קזינו בבורגס שבבולגריה, וכן הוצגו עדויות על כך שעישן את הסם מתאמפטמין והציע שירותי זנות ללקוחותיו בקזינו. בעקבות התחקיר נמנע יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, מלשבץ את סגנו חזן לניהול ישיבות מליאת הכנסת. חזן הכחיש את הדברים והגיש נגד סגל תביעת לשון הרע. באוקטובר 2016 דחה בית משפט השלום בתל אביב את מרבית תביעתו של חזן. השופט אמר כי התרשם שסגל ערך תחקיר מאוזן ושהדברים לא הוצגו בכתבה באופן מגמתי. עוד קבע השופט כי חזן אכן השתמש בסמים קשים, שימש כמנהל הקזינו, וכי הפרסום בדבר ארגון נערות ליווי למבקרי הקזינו חוסה תחת הגנת 'תום לב' ו'עיתונות אחראית', אף שלא הוכח כנכון; לכן ייחוס סרסרות לזנות לחזן הוא בגדר הבעת דעה החוסה תחת ההגנה של "הבעת הדעה" לפי סעיף 15(4) לחוק. סגל חויב בפיצויים בסך 40,000 ש"ח בשל פרסום מוטעה באתר "מאקו" שנכתב בשמו ולפיו חזן סחר בסמים, וכן בשל דבריו בריאיון עם עודד בן-עמי שמהם עלולים היו הצופים להבין כי חזן הוא "דילר" של סמים, אף על פי שהשופט השתכנע שסגל לא התכוון לכך. בפברואר 2019, במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-21 כתב סגל: "על בל"ד, ארגון תומך טרור עם מימון מפלגות, לא הוחלה הנורמה שנדרשת כעת מול כהנא". לאחר יומיים, בתוכנית "פגוש את העיתונות", אמר: "הרצוג... ניהל מגעים ללא הרף כדי ש"הרשימה המשותפת", הכוללת את ארגון הטרור עם מימון המפלגות "בל"ד", תקבל עוד מנדט בזכות הסכם העודפים עם "מרצ"." המפלגה הגישה תביעת דיבה נגד סגל ודרשה פיצוי בסך 280,000 ש"ח. בהתאם לפשרה בין הצדדים פרסם סגל הודעה שלפיה בל"ד "איננה ארגון טרור או תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית וכך קבע בית המשפט העליון". ב-13 ביולי 2008 פרסם סגל ידיעה בחדשות ערוץ 2 כי כביכול פרופ' עמירם גולדבלום, ראש המחלקה לכימיה תרופתית באוניברסיטה העברית בירושלים ומייסדי שלום עכשיו, היה מעורב בהחזרה ללימודים של סטודנט שהורשע בחברות בארגון טרור. פרופ' גולדבלום תבע את עמית סגל ואת ערוץ 2, ובהליך גישור נקבע שערוץ 2 יתנצל ויאשר שהכתבה של סגל לא הייתה נכונה, וכי פרופ' גולדבלום כלל לא היה מעורב בהחלטת האוניברסיטה העברית בנוגע להחזרת הסטודנט ללימודים. הערוץ גם שילם את דמי הגישור עבור התובע. בספטמבר 2020 הגיש סגל תביעת דיבה נגד פרופ' עמירם גולדבלום, שכתב ב"פייסבוק" שסגל "הצדיק את רצח רבין". תביעה זו הסתיימה בפשרה, שבה חויב גולדבלום לפרסם התנצלות, לשלם לסגל 5,000 ש"ח ולתרום 7,500 ש"ח לעמותת "מקימי". בנובמבר 2023, הדיפלומטית רונית בן-דור תבעה כ-300 אלף שקל מהעיתונאי עמית סגל: בשל פרסום פרסומים שקריים בלי שביקש תגובה. חדשות 12 מחקו את שתי הידיעות של עמית סגל בנושא ופרסמו את גרסתה של בן-דור ובנוסף מחק סגל את הידיעה מחשבון הטלגרם שלו. בפברואר 2019 פרסם יצחק לאור פוסט ב"פייסבוק" ובו הכיתוב "א. היטלר" מתחת לתמונתו של סגל. הפוסט הוסר על ידו לאחר כמה שעות. סגל הגיש תביעת דיבה נגד לאור ובה דרש פיצוי בסך 140,000 ש"ח. המשפט הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ועל פיה לאור יתנצל בדף ה"פייסבוק" שלו וישלם לסגל סכום שלא יפורסם. באוגוסט 2020 הגיש סגל תביעת דיבה נגד איש העסקים ערן צ'רפק, על שכתב נגדו ב"טוויטר" שהוא מצדיק רוצחים מימין ואזכר את הרשעותיו של אביו של סגל, חגי סגל, בעבירות הקשורות לחברותו "במחתרת היהודית" ובכללן עבירת פעילות בארגון טרור, וכינה אותו "מכונת הסתה". תביעה זו הסתיימה בפשרה שפרטיה לא פורסמו. תביעה נוספת הגיש סגל נגד מוטי אקסמיט, בעל משרד יחסי ציבור, על שכתב נגדו בפייסבוק שהוא "שופר התעמולה של גבלס". גם תביעה זו הסתיימה בפשרה. באוקטובר 2020 הגיש סגל תביעת דיבה נגד עומר נחמני, דוברו של ח"כ יאיר גולן, על שישה פוסטים שפרסם נגדו ובהם טען בין היתר שסגל גזען. נחמני חויב לפצות את סגל ב-120 אלף ש"ח. ביוני 2023 תבע עמית סגל על סך חצי מיליון שקל את העיתונאי אבי וייס. התביעה הסתיימה בהתנצלותו של וייס ובפיצוי כספי. הוקרה חיים אישיים הוא נשוי לרעות, ואב לשלושה בנים ובת. מתגורר בשכונת משכנות האומה בירושלים. הוא בנו של העיתונאי חגי סגל ובן דודה של הסופרת החרדית רותי טננולד. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_קובה] \| [TOKENS: 36930]
תוכן עניינים היסטוריה של קובה קובה היא המדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר באיים הקריביים. ראשוני המתיישבים בה היו בני הגואחנטביי, בסביבות 5300 לפני הספירה, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו בהם גם ציידים-לקטים. קובה היא מהמקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס בעולם החדש, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב אותה ב-1511, והתנגדות התושבים המקומיים להם דוכאה. במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי בקובה, נעלמו בהדרגה התרבויות המקומיות, והמקומיים נטמעו בספרדים. אלו פיתחו את תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה. בראשית המאה ה-19 איבדה ספרד את כל מושבותיה באמריקה הלטינית, למעט קובה ופוארטו ריקו. תנועות לאומיות החלו לקום גם בקובה, אך רובן דוכאו במהרה. לקראת סוף המאה החריף המאבק, והגיע לשיאו במלחמת עשר השנים שפרצה ב-1868 ובמלחמת העצמאות הקובנית שפרצה ב-1895. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. ארצות הברית כבשה את קובה, וב-1902 העניקה לה עצמאות. תיקון פלאט, שנכפה על קובה בידי ארצות הברית כתנאי לעצמאות, יצר תלות קובנית בארצות הברית, והגביל את ריבונותה. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו. בראשית דרכה, הייתה קובה מדינה דמוקרטית. ב-1933 התחוללה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה דה פקטו (ומ-1940 גם דה יורה) הרודן פולחנסיו בטיסטה, למעט הפוגה בין 1944 ל-1952. גורמים שונים ניסו לערער את שלטונו של בטיסטה, ובהם פידל קסטרו, שניסה להשתלט על בסיס צבאי ב-1953, אך נכשל, נאסר והוגלה. ב-1956 שב קסטרו לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבת ברית של ארצות הברית היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית הטילה על קובה אמברגו התקף גם כיום. המתיחות בין המדינות הגיעה לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962. מתיחות זו התקרבה לסיומה עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שהוכרזו לראשונה בדצמבר 2014, והוצאו לפועל רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה. הדרדות ביחסים נרשמה החל מ-2017. ההיסטוריה הפרה-קולומביאנית תושביה הראשונים של קובה היו בני הגואנחטביי (Guanajatabey), שהגיעו לאי בסביבות 5300 לפנה"ס. בעבר סברו חוקרים כי הגואנחטביי היו חלק מעם אחר שהתיישב באיים הקריביים, הסיבוניי (Ciboney). אחרים סברו כי מקורם בדרום ארצות הברית של ימינו, ואולם כיום הדעה המקובלת היא כי הגיעו מדרום אמריקה. בשיאם מנו בני עם זה כ-100 אלף נפש,[דרוש מקור] חלקם ציידים-לקטים וחלקם חקלאים. [דרוש מקור] היו אלה בני הגואנחטביי שבייתו את הטבק, צמח שלגידולו באי הייתה השפעה רבה על כלכלתה של קובה אלפי שנים מאוחר יותר. הקונקיסטאדור הספרדי דייגו ולאסקס דה קוויאר, שכבש את קובה תוך דיכוי התושבים המקומיים, תיאר את הגואנחטביי כ"פראים בלי בתים וערים, שאוכלים רק בשר שהם מוצאים ביערות, צבים ודגים" . לאחר הגעתם של בני הסיבוניי והטאינו, נדדו בני הגואנחטביי לחלקו המערבי של האי. עמים אלה, שעל פי הערכתו של ברטולומה דה לאס קסאס מנו כ-200 אלף נפש בסוף המאה ה-15, בייתו את היוקה, וגידלו גם טבק, כותנה, תירס ובטטות. השלטון הספרדי כריסטופר קולומבוס היה האירופי הראשון שהגיע לקובה, ב-28 באוקטובר 1492. ספינותיו עגנו ככל הנראה באזור ברקואה של ימינו, במהלך מסעו הראשון ביבשת אמריקה.[דרוש מקור] במהלך מסעו השני ב-1494, סייר קולומבוס לאורך חופה הדרומי של קובה. בעוד שההתיישבות הספרדית באי הסמוך, היספניולה, החלה כבר לאחר מסעו הראשון של קולומבוס, מיפוי חופיה של קובה הושלם בידי סבסטיאן דה אוקמפו רק ב-1509, וההתיישבות החלה ב-1511. היה זה דייגו ולאסקס דה קוויאר, שהגיע בראש כוח בן 300 חיילים, שקיבל את הפקודה לכבוש את האי. ההתיישבות הראשונה הייתה בברקואה, במזרח האי. בתחילה נתקלו הספרדים בהתנגדות מקומית, בהנהגתו של אטואי, שנמלט לאי מהיספניולה. בראשית 1512 נלכד אטואי, וב-2 בפברואר הוצא להורג בשריפה. מחליפו סבל מגורל דומה, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי. במהלך כיבושה של קובה ביצעו הספרדים מספר מעשי טבח באוכלוסייה המקומית. אחד ממעשי הטבח הידועים אירע ליד מנסניו של ימינו. כ-3,000 כפריים התאספו כשבידיהם דברי מזון שונים כדי לכבד בהם את הספרדים. תחת זאת, טבחו בהם הספרדים ורצחו כמעט את כולם. המעטים שהצליחו להימלט להרים נלכדו מאוחר יותר. ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, שלפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. על ולאסקס, שהיה למושל קובה והעביר בינתיים את מושבו מברקואה לסנטיאגו דה קובה, הוטלה המשימה לחלק את קובה ותושביה הילידים לקבוצות, על מנת להקל על השליטה בה, וליישם את מדיניות האנקומיינדה. עם זאת, תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. הילידים נחשפו למחלות אירופיות כגון חצבת ואבעבועות שחורות שהפילו חללים רבים בקרבם. אחרים סירבו לעבוד ונמלטו להרים. בניסיון להשיג כוח עבודה חלופי, הביאו הספרדים עבדים ממושבות אחרות באמריקה, ואולם גם בקרבם רבים חלו או נמלטו. חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואים בין-גזעיים, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים - "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות. כתחליף לילידים, החלו הספרדים להביא עבדים אפריקאים. עם זאת, בניגוד למעצמות הקולוניאליות האחרות ששלטו באיים הקריביים - בריטניה, צרפת והולנד - הטילו הספרדים מגבלות על סחר בעבדים, ומספרם היה מצומצם יחסית. שני אירועים שלא היו תלויים בספרדים הביאו עמם שני גלים של תושבים אפריקאים לקובה. הגל הראשון הגיע במהלך מלחמת שבע השנים. בתקופה הקצרה שבה החזיקו הבריטים בהוואנה, בין 1762 ל-1763, הם הספיקו להביא אלפי עבדים אפריקאים, שאותם ייעדו לעבודה במטעי הסוכר והטבק. גל שני הגיע בעקבות מרד העבדים בסן דומנג (האיטי של ימינו), בין השנים 1804-1791, כאשר צרפתים שנמלטו הביאו עמם את עבדיהם. גורם נוסף שהייתה לו השפעה על התפתחות החקלאות בקובה היה הרגולציה הספרדית. ספרד שאפה לנצל את כל אוצרות הטבע שבמושבותיה לטובתה, ואסרה עליהן לסחור עם צדדים אחרים. בשל חשיבותה האסטרטגית של קובה באיים הקריביים, הפיקוח עליה היה הדוק במיוחד, מה שמנע את התפתחות כלכלתה. עד סוף המאה ה-18, תעשיות הסוכר והטבק הפכו את קובה למרכז החשוב ביותר של הספרדים בים הקריבי, אף יותר מהיספניולה. עם זאת, המחסור בכוח אדם וחוקי הסחר הנוקשים של הספרדים מנעו התפתחות טכנולוגית. בשל כך, ובשל העובדה שחרף חשיבותה בים הקריבי, חשיבותה לספרדים ביחס למושבות אחרות שלהם בעולם החדש הייתה נמוכה יחסית, היא נותרה מאחור בהשוואה למושבות של מעצמות אחרות, כברבדוס הבריטית וסן דומנג הצרפתית. מצב זה השתנה הודות לשני גורמים. בעקבות מרד העבדים בהאיטי, צרפתים שנמלטו ממנה הביאו עמם טכנולוגיה מתקדמת יותר לגידול קני סוכר וגם החלו לגדל קפה, לראשונה בקובה, בדרום-מזרחה. בנוסף, במסגרת הרפורמות הבורבוניות הוסרו מגבלות הסחר, ובפני המושבה נפתחו שווקים חדשים. בראשית המאה ה-19, לאחר השיפורים הטכנולוגיים, הגידול במספר העבדים ופתיחת השערים לייצוא, הייתה קובה ליצרנית הסוכר הגדולה בעולם. מרכז הגידולים העיקרי היה בוואיה דה לוס אינחניוס, הסמוך לטרינידד. תהליך ייצור הסוכר התייעל וכלל עתה שימוש בטחנות מים, כבשנים ומנועי קיטור, והסוכר שנוצר היה איכותי יותר. התפתחות תעשיית הסוכר הביאה עמה גם שיפורים במערך התחבורה בקובה. דרכים חדשות קיצרו את הדרך בין מטעי הסוכר לנמלים ודרכים ישנות נסללו מחדש. מסילת הברזל הראשונה, באורך 27.5 ק"מ, בין הוואנה לבֶּחוּקָאל, נחנכה ב-19 בנובמבר 1837. הייתה זו מסילת הברזל הראשונה באמריקה הלטינית, וקובה הייתה המדינה החמישית בעולם שנבנתה בה מסילת ברזל. למעשה, הקדימה מסילת הברזל הקובנית אפילו את ספרד עצמה. ב-1860 ייצרה קובה כמעט אך ורק סוכר, וייבאה את יתר המצרכים הבסיסיים ממדינות אחרות. כלכלתה החלה להיות תלויה יותר ויותר בארצות הברית, אליה ייצאה 82% מהסוכר. השגשוג הכלכלי הביא להגירה של ספרדים רבים, שראו בקולוניה הזדמנות להתעשר. במקביל, החלו הקובנים לפתח עוינות כלפי השלטון הספרדי המרכזי. חרף ההקלות במדיניות הסחר, המדיניות הכלכלית באי נועדה להיטיב עם ספרד ולא עם הקובנים. האיסור על סחר בעבדים, החל מ-1820, הביא אף הוא להתמרמרות בקרב בעלי החוות, שרבים מהם המשיכו להביא עבדים באופן לא חוקי. מאז הקימו המעצמות האירופיות מושבות באיים הקריביים בראשית המאה ה-16, הן ניסו להרחיב את תחומי השפעתן, ולעיתים נלחמו זו בזו על השליטה באיים. במספר מקרים הותקפה גם קובה, ולתקופה קצרה, במהלך מלחמת שבע השנים, אף עברה לידיים בריטיות. בנוסף למלחמות בין המעצמות, סבלה קובה מהתקפות של שודדי ים ופריבטירים. הפריבטיר הצרפתי ז'אק דה סור בזז את סנטיאגו דה קובה ב-1553, ואת הוואנה, אותה גם העלה באש, ב-1555. שודד הים הנרי מורגן תקף את סנטיאגו דה קובה ב-1662 ואת קמגואיי ב-1668. ההתקפה הראשונה של צבא סדיר על קובה אירעה במהלך מלחמת אוזנו של ג'נקינס. כוח בריטי יצא מג'מייקה והגיע לסנטיאגו דה קובה ב-1 ביולי 1741, במטרה לכבוש אותה. עקב הימצאותו של כוח ספרדי גדול בעיר, השתנו התוכניות, והספינות הפליגו מזרחה. ב-18 ביולי נחתו במפרץ גואנטנמו 3,400 חיילים בפיקודו של הגנרל ג'ורג' ונטוורת'. תוכניתו של ונטוורת' הייתה להקים בסיס מצפון למפרץ, שממנו יתקוף את סנטיאגו. אף שבהגיעו לגואנטנמו נתקל בהתנגדות מועטה בלבד, נכשלה לבסוף תוכנית זו, בשל מחלות טרופיות שפקדו את חייליו. כבר ב-23 ביולי הכיר ונטוורת' בכישלון, והסיג את כוחותיו. ההתקפה הבאה על קובה במהלך מלחמת אוזנו של ג'נקינס אירעה רק שבע שנים מאוחר יותר, ב-1 באוקטובר 1748, כאשר ספינות בריטיות צרו על נמל הוואנה. מפקד הכוח, צ'ארלס נואלס, דיווח ללונדון כי ההתקפה מתקדמת בהצלחה, אך בתוך כך הגיעו ממשלות בריטניה וספרד להסכם שלום, וההתקפה לא הושלמה. במהלך מלחמת שבע השנים, שוב תקפה בריטניה את קובה. ב-6 ביוני 1762 הגיעו חמש ספינות מלחמה שיצאו מנמל פורטסמות' ועל סיפונן 4,000 חיילים. עד אוגוסט הטילו הבריטים מצור על העיר, עד שלבסוף נפלה בידיהם. עם הגיעם להוואנה, השיגו הבריטים שליטה אפקטיבית בכל מערב האי. להגעתם של הבריטים הייתה השפעה מכרעת על אוכלוסיית קובה ועל כלכלתה. עד מהרה נפתחו נתיבי הסחר בין קובה לבין המושבות הבריטיות בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. בנוסף, הביאו עמם הבריטים אלפי עבדים מאפריקה, למטעי הסוכר. הנוכחות הבריטית בקובה נמשכה פחות משנה, והגיעה לסיומה עם חתימתו של חוזה פריז ב-1763, במסגרתו, בין היתר, הושבה קובה לספרדים, ואילו הבריטים קיבלו את השליטה בפלורידה. הכרזת העצמאות של ארצות הברית, מרד העבדים בהאיטי והמהפכה הצרפתית השפיעו גם על קובה, ובשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 קמו תנועות שונות שקראו לשחרור עבדים, רפורמות שונות ואף לעצמאות. אחת התנועות הראשונות הוקמה בידי שחור חופשי בשם ניקולאס מוראלס. תנועתו, שפעלה בביאמו קראה לשוויון בין לבנים למולאטים ולהפחתת מסים שפגעו בשכבות החלשות. ראשי התנועה נאסרו ב-1795. ב-1809 התעוררו לראשונה שאיפות לאומיות בקרב האצולה הקריאולית. חואקין אינפנטה ניסח טיוטת חוקה שבה הוגדרה קובה כמדינה ריבונית. בטיוטה עוגנו הבדלי המעמדות הגזעיים, הנצרות הקתולית הוכרזה כדת הרשמית והעבדות נקבעה כחוקית. הקריאולים שעמדו מאחורי יוזמה זו נאסרו, וחלקם הוגלו לספרד. תנועה נוספת שקמה בהוואנה ב-1812 קראה לביטול העבדות. בראש התנועה, שהייתה תנועה רב-גזעית, עמד שחור חופשי בשם חוסה אנטוניו אפונטה. אפונטה וראשי התנועה הוצאו להורג. רעיון העצמאות לא זכה לתמיכה רבה בקרב הקריאולים, שחששו שהסתלקותה של ספרד תביא להתקוממות של העבדים השחורים ולקץ העבדות. עם זאת, הם היו מעוניינים ברפורמות שיצמצמו את השליטה הספרדית במסחר, וישוו את מעמדה של קובה למושבות ספרדיות אחרות. עם זאת, הצלחתו של סימון בוליבר במאבק לעצמאות המושבות הספרדיות באמריקה הלטינית לא נעלמה מעיניהם של הקריאולים, ורעיון העצמאות החל לצבור תמיכה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-19. ב-1821 הקים חוסה פרנסיסקו למוס תנועה בשם "Soles y Rayos Bolívar", שמטרתה לכונן רפובליקה עצמאית, מחולקת לחמישה מחוזות. ב-1823 נאסרו ראשי התנועה והוגלו. באותה שנה נקטה ספרד צעדים שנועדו להקשיח את אחיזתה בקובה. חיל המשמר הלאומי פוזר ובמקומו הוצב כוח צבא הכפוף ישירות למושל, עיתונים נסגרו, בוטל מעמדם של נציגים מחוזיים וחירויות שונות הוגבלו. עד 1825 רוב מושבותיה של ספרד כבר הכריזו על עצמאותן, וביבשת אמריקה נותרו למעשה רק קובה ופוארטו ריקו. עובדה זו, לצד המשך הדיכוי, גרמה לחיזוק רעיון העצמאות בקובה, אך רוב ההתארגנויות בעניין לא צברו תאוצה. ב-1826 אירע ניסיון ראשון להתקוממות חמושה, בפוארטו פרינסיפה שבמחוז קמגואיי. את ההתקוממות הנהיגו פרנסיסקו דה אגוארו ואנדרס מנואל סאנצ'ס. השניים הוצאו להורג, והם נחשבים למרטירים הראשונים של העצמאות הקובנית. באותה שנה עלה רעיון העצמאות גם מחוץ לקובה. בקונגרס פנמה, שבו התכנסו המושבות הספרדיות לשעבר ביוזמתו של בוליבאר, העלו מקסיקו ורפובליקת קולומביה הגדולה הצעה לתמוך פומבית בעצמאותן של קובה ופוארטו ריקו. הרעיון ירד מהפרק בלחץ ארצות הברית, שהעדיפה לשמר את היציבות באזורה, באמצעות המשך השלטון הספרדי. עמדתה זו זכתה לגיבוי בריטי, שאף היא לא הייתה מעוניינת בזעזועים שישפיעו על מושבותיה באיים הקאריביים. בשנות ה-30 של המאה ה-19 קמה תנועה רפורמיסטית בראשותו של חוסה אנטוניו סאקו, שביקרה את המשטר הספרדי, והתנגדה לסחר בעבדים. גם תנועה זו לא השיגה תוצאות. מלבד הלחץ הפנימי להפסקת הסחר בעבדים, הייתה ספרד נתונה גם ללחץ בינלאומי בעניין. ב-1817 חתמה על אמנה נגד סחר בעבדים, אך לא צייתה לה. ב-1835 חתמה על אמנה נוספת, בעקבות לחץ בריטי. בעקבות חתימתה על אמנה זו, התגברו התקוממויות השחורים בקובה, ועמן גם ההוצאות להורג. אחת ההתקוממויות, שהתרחשה בין השנים 1843–1844, נודעה בשם "קונספירסיון דה לה אסקאלרה" (Conspiración de La Escalera, מילולית: "קשר הסולם"), על שם שיטת העינויים הספרדית, שכללה את קשירתו של אדם לסולם והצלפה בו עד הודאתו או מותו. בהתקוממות נטלו חלק עבדים, שחורים חופשיים ולבנים. על פי ההערכות, במהלך ההתקוממות עונו למוות 300 בני אדם, 78 הוצאו להורג, 600 נכלאו ו-400 הוגלו . בין המוצאים להורג היו חוסה אנטוניו סאקו, וכן המשורר גבריאל דה לה קונספסיון ואלדס. אף שרוב התנועות הבדלניות שקמו תמכו בביטול העבדות, היו גם קריאולים ששאפו להתנתק מן השלטון הספרדי, אך להמשיך בהחזקת עבדים. פתרון אפשרי שהוצע הוא סיפוח לארצות הברית, שבה העבדות הייתה מותרת. הרעיונות עברו לפסים מעשיים בין 1848 ל-1851, כאשר גנרל ספרדי בשם נארסיסו לופס ניסה להשתלט על שטחים בקובה, במטרה להביא לסיפוחה לארצות הברית. כוח של 600 לוחמים בפיקודו השתלט על העיר קארדנאס, אך נסוג בהיעדר תמיכה מקומית. כוח אחר, של 400 לוחמים, נחת במחוז פינאר דל ריו, אך ניגף בפני הספרדים, ולופס הוצא להורג. בארצות הברית עצמה נמצאו תומכים לרעיון הסיפוח. כבר ב-1805 שלח בחשאי הנשיא ג'פרסון נציגים מטעמו למושל סומרואלוס, כדי שיגששו אצלו בעניין זה. באפריל 1823 העלה מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קווינסי אדמס, לימים נשיא ארצות הברית, תאוריה שכינה בשם "תאוריית הפרי הבשל". אדמס טען כי "יש כללים של כוח משיכה פוליטי, בדומה לכללי כוח המשיכה הפיזיקלי. קובה, כשהיא מנותקת מספרד, תיפול בהכרח לזרועותיה של ארצות הברית, כשם שפרי בשל נופל בהכרח על הקרקע". רעיון הסיפוח עלה בקנה אחד גם עם דוקטרינת מונרו, שפרסם הנשיא ג'יימס מונרו, בהשפעתו של אדמס, בדצמבר אותה שנה. אחד מסעיפיה המרכזיים של הדוקטרינה נשא את הכותרת "אמריקה לאמריקאים", ולפיה ארצות הברית תתנגד לכל נוכחות אירופאית-קולוניאלית ביבשת אמריקה. המאבק לעצמאות בסוף המאה ה-19 ניהלו תושבי קובה שלוש מלחמות במטרה להשיג עצמאות: מלחמת עשר השנים (1878-1868), המלחמה הקטנה (1880-1879) ומלחמת העצמאות, המכונה גם "מלחמת 1895" (1898-1895). בסופו של דבר הושגה העצמאות רק לאחר התערבות של צד שלישי, ארצות הברית, במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד. בשנות ה-60 של המאה ה-19 פקד את קובה משבר כלכלי, שהגיע לשיאו בשנים 1867-1866. חרף המשבר, הממשל הקולוניאלי המשיך לגבות מיסים גבוהים, שרובם המכריע כלל לא הושקע בקובה עצמה, אלא שימש את מנגנוני השלטון או הועבר לספרד. באותה העת היוו הספרדים 8% מהאוכלוסייה, אך החזיקו בלמעלה מ-90% מההון. נוסף על הפערים הכלכליים, היו גם פערים פוליטיים - רוב תושביה של קובה היו נטולי זכויות פוליטיות, והיו חסרי יכולת להשפיע על הנעשה בה. ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בזהות מקימיו: בהנהגתו נמנו כמה מעשירי בעלי המטעים בקובה, בעיקר מאזור ביאמו ומנסניו שבמחוז אוריינטה, בהם פרנסיסקו ויסנטה אגילרה וקרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, בין ביאמו למנסאניו, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ המלחמה. רבים באוריינטה נענו לקריאתו. בתוך ימים ספורים השתלטו כוחות מורדים על שמונה עיירות באוריינטה, ועד סוף החודש מנו הכוחות כ-12 אלף לוחמים. בהמשך, הצליחו המורדים אף להחזיק בביאמו למשך שלושה חודשים. הקרבות אף גלשו גם לקמגואיי ולמחוז לאס ויאס (מחוז ויה קלרה של ימינו), אך לא הגיעו להוואנה ולמערב האי. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אספה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, ובין היתר קבע מדיניות לפיה מנהיגי המורדים ומשתפי הפעולה עמם שיילכדו - יוצאו להורג מיד, כמו גם צוותי ספינות הנושאות נשק וגברים מעל גיל 15 שיימצאו מחוץ למקום מגוריהם או למטעים בלא הסבר. כמו כן, נצטוו הערים ברחבי קובה להניף דגלים לבנים או שיועלו באש. המלחמה נמשכה עשר שנים, ואף צד לא הצליח להגיע להכרעה חד משמעית. בסופו של דבר הייתה ידם של הספרדים על העליונה. לכישלונם של המורדים היו כמה גורמים: מחלוקות פנימיות, בעיות ארגוניות ומחסור במשאבים, היעדר תמיכה במערב האי, התנגדות אמריקאית לרעיון העצמאות (ארצות הברית אף סיפקה נשק לספרדים) וכן הצלחת הספרדים בהטמעת החשש לפיו יופר האיזון בין שחורים ללבנים, שהביא לירידה בתמיכת הלבנים במורדים. עם סיום המלחמה הקרליסטית השלישית ב-1876, יכלו הספרדים להפנות כוחות נוספים לקובה, ומספר החיילים שהציבו באי הגיע לכרבע מיליון. ב-10 בפברואר 1878 נכנעו המורדים, וחתמו על הסכם סאנחון (Zanjón), שבו הכירו בבלעדיות הריבונות הספרדית בקובה. למורדים היו מספר הישגים בהסכם - הספרדים הסכימו לאפשר את קיומן של מפלגות פוליטיות, לאפשר חופש עיתונות והתארגנות, כל עוד אינם מופנים נגד ספרד, לשחרר את כל העבדים שהשתתפו בלחימה נגד ספרד וכן חלק מהמורדים שנאסרו על ידם. בנוסף, הטילו הספרדים איסורים ומגבלות על החזקת נשק, ובכך הקשו על התארגנויות עתידיות. לא כל מנהיגי המורדים הסכימו לחתום על הסכם סאנחון, אף שבסופו של דבר הניחו גם הם את נשקם. אחד מהם, קאליקסטו גארסיה, נסע לניו יורק, והחל בהתארגנות למרד נוסף בספרדים. ב-26 באוגוסט 1879 ניצתה האש מחדש, בעיירה לה ריוחה, הסמוכה לאולגין. המורדים נתקלו בקשיים דומים לאלה שנתקלו בהם קודמיהם במלחמת עשר השנים. לקשיים אלה נוספו קשיים נוספים: היעדרם של מנהיגים צבאיים מנוסים והיעדר תמיכה בציבור, שהיה מותש מהמלחמה הקודמת. בספטמבר 1880 נכנעו המורדים, ובאי נשמר השקט למשך 15 השנים הבאות. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 חוותה קובה מספר שינויים חברתיים חשובים. באוקטובר 1886 בוטלה העבדות (קובה הייתה אחד המקומות האחרונים בחצי הכדור המערבי בהם בוטלה העבדות, ורק בברזיל נותרה העבדות לשנתיים נוספות), ושחורים רבים היו עתה לחלק ממעמד הפועלים בערים או לאיכרים באזורים הכפריים. בתוך כך, קובנים עשירים רבים ירדו מנכסיהם, ומעמד הביניים התרחב. ההתפתחויות הטכנולוגיות הביאו לכך שמספר טחנות הסוכר הצטמצם באופן דרמטי, וכעת רק בעלי מטעים עשירים וחברות גדולות יכלו להחזיק מפעלי סוכר משל עצמם. בעלי המטעים הקטנים נטשו את גידול הסוכר, והחלו לעסוק בחקלאות שנועדה לספק את צורכיהם. תהליך נוסף שעברה קובה בתקופה זו הוא התגברות המעורבות האמריקנית. האמריקאים החלו לא רק לרכוש סוכר וטבק, אלא גם להשקיע בעסקים אלה, וכן בכרייה. ב-1895 עמד היקף ההשקעות האמריקניות בקובה על כ-50 מיליון דולר. אף שקובה הייתה עדיין מושבה ספרדית, בשלב זה היא הייתה תלויה במידה רבה בארצות הברית. אף שהאש שככה בתקופה זו, רעיון העצמאות לא נזנח, וכמה ממנהיגי מלחמת עשר השנים נקטו צעדים לקראת חידוש המאבק לעצמאות. חוסה מארטי, שגורש לספרד בתום מלחמת עשר השנים, הגיע לארצות הברית ב-1881 והחל לנסות להשיג תמיכה מגולים קובניים שהתגוררו בטמפה ובקי וסט. במקביל, עסק בשדלנות נגד רעיון סיפוחה של קובה לארצות הברית, שקנה לו תומכים בקובה ובארצות הברית, ובהם אף מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בליין. לאחר מכן ניהל מגעים עם תנועות פטריוטיות בארצות הברית, אמריקה הלטינית והאיים האנטילים, וב-10 באפריל 1892 הקים את המפלגה הקובנית המהפכנית ("El Partido Revolucionario Cubano"), ששמה לה למטרה להשיג עצמאות בקובה ובפוארטו ריקו. ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות בכל רחבי קובה. ההתקוממויות במזרח האי נחלו הצלחה יחסית. במרכז האי המהומות דוכאו במהרה, ומנהיגיהן נעצרו. חלקם הוצאו להורג וחלקם הוגלו. ההתקוממויות בהוואנה נחשפו עוד בטרם החלו, ובשל כך הוחלט להשהות את ההתקוממות בפינאר דל ריו. חוסה מארטי החל לעשות את דרכו חזרה לקובה, וב-25 במרץ נשא בסנטו דומינגו את הכרזת מונטקריסטי ("Manifesto de Montecristi"), במטרה להתוות את קווי המתאר של המאבק לעצמאות: בראשית אפריל הגיעו לקובה ראשי המהפכנים: אנטוניו מאסאו נחת בברקואה, ואילו חוסה מארטי ומאקסימו גומס - בפְּלָאיִיטָס. באותה העת עמדה מצבת החיילים הספרדים בקובה על כ-80 אלף, מהם כ-60 אלף מתנדבים מקומיים, שעסקו בעיקר בתפקידי שיטור. מארטי, שנחשב לאבי האומה הקובני לצד סספדס, נהרג כבר בראשית המלחמה, ב-19 במאי, ולא זכה לראות את קובה זוכה לעצמאות. את המלחמה המשיכו להנהיג מאסאו וגומס. בספטמבר התכנסו ראשי המורדים בחימגואיו (Jimaguayú) הסמוכה לקמגואיי, וניסחו את "חוקת חימגואיו". במסמך זה כוננו ממשל מרכזי, בראשות סלבדור סיסנרוס וברתולומה מאסו, ששימש הן כרשות מבצעת והן כרשות מחוקקת. האיסור על החזקת נשק הקשה על המורדים, ואף ניסיונות להבריח נשק מחו"ל לא צלחו ורובם סוכלו בידי הספרדים או האמריקאים. למעשה, מתוך 71 ניסיונות הברחה צלחו רק 27. אף שהיו בממשל האמריקאי מי שסברו שיש לתמוך בקובנים, העברת הנשק הייתה בניגוד לחוקי ארצות הברית, והאיסור נאכף בידי משמר החופים האמריקאי. המחסור בנשק הביא את המורדים לאמץ שיטות גרילה, המבוססות על מתקפות פתע של פרשים חמושים במצ'טות. חלק מהפשיטות על בסיסי הספרדים נועד לגנבת נשק. בדומה למלחמת עשר השנים, עיקר הצלחותיהם של המורדים היו במזרח - באוריינטה ובקמגואיי. כדי למנוע את זליגת הקרבות מערבה, ביססו הספרדים רצועת ביטחון, הטְרוֹצָ'ה, באורך 80 ק"מ וברוחב 200 ק"מ. לאורך הרצועה, בין חוקארו בדרום לבין מורון בצפון, הוקמה מסילת ברזל, עליה נעו כלי רכב משוריינים. לאורך המסילה הוקמו ביצורים, עמדות, גדרות תיל ומלכודות. הטרוצ'ה לא השיגה את מטרתה, והמורדים הצליחו לחדור אותה בכמה מקומות. ב-22 בינואר 1896, הגיעו כוחות המורדים לקצהו המערבי של האי, נקודה שלא הייתה לה חשיבות אסטרטגית, אך היה זה הישג בעל חשיבות סמלית ופסיכולוגית. לאחר כישלון הטרוצ'ה, הוחלף אבי הרעיון, הגנרל ארסניו מרטינס קמפוס, בגנרל ולריאנו ויילר אי ניקולאו (שכונה "הקצב"). ויילר ניסה לדכא את המרד באמצעי טרור שכללו הוצאות להורג מדי תקופה, הגליות המוניות והרס חוות ויבולים. אירועים אלה הגיעו לשיאם ב-21 באוקטובר, כאשר הורה לכל תושבי האזורים הכפריים להתכנס עם חיות המשק שלהם במתחמים סגורים ובערים בתוך שמונה ימים. הכפריים נאלצו לחיות בתנאים קשים ביותר, ועל פי ההערכות, כשליש מהאוכלוסייה הכפרית של קובה מצאה את מותה כתוצאה מהתנאים שבהם חיו לאחר ההגירה הכפויה. המגבלות על מגורים באזורים כפריים הוסרו לאחר כשנה וחצי, במרץ 1898. עד 1897 שלטו המורדים במרבית הערים באוריינטה ובמחוז קמגואיי. במאי הודה המדינאי הספרדי פרקסדס סגאסטה כי "לאחר ששלחנו 200 אלף לוחמים, וכל כך הרבה דם נשפך, האדמה היחידה באי שבה אנו שולטים היא זו שחיילינו עומדים עליה" . 3,000 המורדים הצליחו לנצח בקרבות רבים, והצבא הספרדי היה בעמדת מגננה. ויילר הוחזר לספרד וחוקה חדשה נוסחה לקובה ולפוארטו ריקו, אך בהיעדר שליטה אפקטיבית על חצי מהאי, לצעדים אלה לא הייתה משמעות רבה. ב-10 באוקטובר התכנסו המורדים בלה יאיה שבמחוז קמגואיי, וניסחו חוקה חדשה, שהכפיפה את המנגנונים הצבאיים להנהגה האזרחית. ברתולומה מאסו נבחר לנשיא, ודומינגו מנדס קפוטה לסגנו. בעוד הקרבות נמשכים, פרצה בשנת 1898 מלחמת ארצות הברית–ספרד. ב-15 בפברואר 1898 אירע פיצוץ אדיר בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה. הספינה טבעה במהירות ו-260 מתוך 374 אנשי צוותה קיפחו את חייהם. העיתונות האמריקנית, שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים, ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. לפני הפיצוץ ב"מיין", לא נטה הנשיא ויליאם מקינלי לצאת למלחמה בספרד. טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום. כיום משערים שהפיצוץ נבע מדליפת גז, והסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר. ראש ממשלת ספרד, סגאסטה, ניסה למנוע את המלחמה. הוא הורה על החזרת הפקידים הספרדים שהואשמו בחבלה לספרד, והציע לתת אוטונומיה לקובה, אך פניהם של האמריקאים היו למלחמה. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקנים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים, וב-19 באפריל קיבל הקונגרס החלטות לפיהן קובה חופשייה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כוח צבאי במשבר ככל שידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. משכך, הותר לצבא לפעול נגד ספרד גם בזירות אחרות, ולמעשה, ההתנגשות הראשונה בין הכוחות לא אירעה בקובה, כי אם בפיליפינים. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו. קרב נוסף התחולל בראשית יולי במפרץ סנטיאגו, שבעקבותיו השתלטו האמריקאים על נמל סנטיאגו והצליחו למנוע אספקה לעיר, עד שב-16 ביולי נפלה בידיהם. בתוך כחודש הצליחו האמריקאים להשתלט על קובה כולה. עם סיום כל הקרבות, ב-12 באוגוסט, ולאחר שהצי הספרדי המיושן הובס, החזיקו האמריקאים באחרונות המושבות הספרדיות באמריקה ובאוקיינוס השקט: קובה, פוארטו ריקו, הפיליפינים וגואם. ב-10 בדצמבר חתמו ארצות הברית וספרד על חוזה פריז, שבו הוכרה זכותה של קובה לעצמאות (אם כי איסלה דה פינוס לא נכלל בהגדרתה של קובה). חרף מאבקם של המורדים בספרדים וסיועם לאמריקאים, לא התירו להם האחרונים להשתתף בטקסים לציון כניעתם של הספרדים. אחרוני החיילים הספרדים עזבו את קובה בדצמבר, וב-1 בינואר 1899 הונהג בה ממשל צבאי אמריקאי. בשל החלטת הקונגרס מ-19 באפריל, הקובעת כי קובה שייכת לקובנים, נמנעה ארצות הברית מלספח אותה, צעד אותו נקטה לגבי יתר המושבות הספרדיות שכבשה. עם זאת, ארצות הברית הייתה מעוניינת במציאת פתרון שיאפשר את המשך השפעתה ומעורבותה בקובה. בינתיים, מינתה ארצות הברית מושל, ביצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית חדשה של מחוזות האי, וגם בהם מינתה מושלים. החזקת נשק נאסרה, והוקמו משטרות עירוניות ומשמר כפרי. מערכת המשפט נותרה על כנה, והתבססה על המנגנונים שהקימו הספרדים. האמריקאים הנהיגו גם מספר שינויים כלכליים. המכסים על סחורות אמריקאיות המיובאות לקובה הורדו, אך צעד דומה לא ננקט לגבי סחורות קובניות שיובאו לארצות הברית. הדולר היה להילך החוקי היחיד שהותר בעסקאות עם הממשל. ההשקעות האמריקניות בקובה גברו בעקביות, ועד 1902, כ-80% מהייצוא מקובה נשלט בידי חברות אמריקניות, ומרבית מפעלי הסוכר והטבק היו בבעלות אמריקאית. עד 1905, קרוב לעשירית מאדמותיה של קובה היו בבעלות אזרחים אמריקאים. במישור החברתי יזם הממשל האמריקאי תוכנית למאבק במחלות, בעיקר קדחת צהובה. כן שופרה מערכת החינוך, ומספר בתי הספר היסודיים גדל פי ארבעה. בדצמבר 1899 הצהיר שר המלחמה האמריקני, אליהו רוט, כי הכיבוש האמריקני בקובה זמני, וכי בקרוב ייערכו בחירות לרשויות המקומיות, בעקבותיהן תוקם אספה מכוננת, ייערכו בחירות כלליות, והשלטון יעבור לקובנים. לקראת המעבר, הותרה הקמתן של מפלגות פוליטיות. ב-16 ביוני 1900 נערכו בחירות ב-110 עיריות, וב-15 בספטמבר נערכו הבחירות לאספה המכוננת. בשתי מערכות הבחירות ניתנה זכות בחירה לגברים מעל גיל 21, יודעי קרוא וכתוב ובעלי רכוש בשווי של 250 דולר. מורדים שנטלו חלק במלחמת העצמאות היו פטורים מתנאי סף אלה. בין נובמבר לפברואר 1901 עסקה האספה המכוננת בניסוחה של חוקה. החוקה כוננה משטר רפובליקני, הוענקו בה זכויות אזרח ונקבע בה עיקרון של הפרדת הדת מהמדינה. ב-2 במרץ אישר הקונגרס האמריקני חוק שנועד להתוות את העקרונות שיאפשרו את נסיגת הצבא מקובה. כנספח לחוק צורף מסמך הידוע בכינויו תיקון פלאט, שהגדיר את טיב היחסים בין ארצות הברית לקובה עד 1934, באופן שפגע בריבונותה של קובה, ויצר תלות בארצות הברית. לחלק מהעקרונות שנקבעו בו השלכות המורגשות היטב גם כיום. עם הסעיפים העיקריים בתיקון פלאט נמנו סעיפים אלה: כתנאי לעצמאות, דרשה ארצות הברית מהאסיפה המכוננת של קובה לאשר את תיקון פלאט בלא סייגים, כנספח לחוקה. ב-12 ביוני אישרה האספה המכוננת את התיקון, על חודם של ארבעה קולות. בבחירות לנשיאות שנערכו ב-31 בדצמבר היה תומאס אסטרדה פאלמה המועמד היחיד. יריבו, ברתולומה מאסו, פרש מהמירוץ במחאה על המעורבות האמריקנית בבחירות והתגייסותה של ארצות הברית לטובת פאלמה. פאלמה, שהיה אזרח ארצות הברית והתגורר בה מאז מלחמת עשר השנים, הגיע לקובה רק ארבעה חודשים לאחר הבחירות. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים באופן רשמי. קובה העצמאית: העשורים הראשונים פאלמה הנהיג את קובה בשנותיה הראשונות, ואף ניצח שוב בבחירות שנערכו במדינה ב-1906. ניצחונו לווה בטענות על שוחד וזיופים, והמדינה הייתה על סף הפיכה צבאית בהנהגתו של הגנרל אנריקה לוינאס דל קאסטיו. פאלמה ביקש את עזרתה של ארצות הברית, וזו שבה לשלוט בקובה בשלוש השנים הבאות, עד 1909. ב-1908 שוב נערכו בחירות. לתפקיד נבחר חוסה מיגל גומס מהמפלגה הליברלית, שהחל לכהן ב-29 בינואר 1909. בשנים הבאות נהנתה קובה מיציבות פוליטית יחסית. מפלגות השלטון אומנם התחלפו כמעט בכל מערכת בחירות, ואולם חילופי השלטון היו כתוצאה מבחירות דמוקרטיות. ב-1913 נבחר מריו גארסיה מנוקל מהמפלגה השמרנית, ב-1921 אלפרדו סיאס מהמפלגה העממית, וב-1925 חרארדו מצ'אדו מהמפלגה הליברלית. באותה שנה הכירה ארצות הברית בריבונות הקובנית באי האורנים. קובה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה כשהכריזה מלחמה על גרמניה ב-7 באפריל 1917, יום אחרי שעשתה זאת ארצות הברית. היא לא נטלה חלק פעיל בקרבות, אך שימשה כבסיס למלחמה בצוללות הגרמניות שאיימו על איי הודו המערבית. קובה גייסה 25 אלף חיילים, אך בסופו של דבר המלחמה הסתיימה מבלי שנזקקו להם. ההשקעות האמריקאיות בקובה נמשכו ביתר שאת גם לאחר העצמאות. הוואנה וורדרו הפכו ליעדים תיירותיים מועדפים על אמריקאים רבים, והוקמו בהן בתי מלון, בתי קזינו ומועדוני חשפנות. כדי להבטיח שקובנים רבים ככל האפשר יהנו מפירות ההשקעות הזרות, חוקקה קובה חוקים שקבעו שיעורי העסקה מינימליים של קובנים במקומות העבודה השונים. ב-1933 הסתיימה כהונתו השנייה של הנשיא מצ'אדו, ועל פי החוקה הקובנית, נאסר עליו להתמודד על כהונה שלישית. מצ'אדו לא השלים עם רוע הגזירה, והחליט להישאר על כסאו. ארצות הברית סירבה להתערב, חרף האפשרות שהייתה לה לעשות כן בהתאם לתיקון פלאט. בסופו של דבר, ב-24 באוגוסט עזב מצ'אדו, לאחר התערבותם של ראשי הצבא ומנהיגים שונים. בשבועות הראשונים לאחר עזיבת מצ'אדו מילאו את תפקיד הנשיא אישים שונים לתקופות קצרות שנמשכו לא יותר מימים ספורים. במהלך חודש ספטמבר אף הונהגה המדינה בידי קבוצה של חמישה. בספטמבר אותה שנה התארגנה קבוצה של אנשי צבא זוטרים, בהנהגתו של פולחנסיו בטיסטה שהיה אז בדרגת סמל, וביצעה הפיכה צבאית שכונתה "הפיכת הסמלים". ניסיון לסכל את ההפיכה אירע ב-4 בספטמבר, כשכ-300 אנשי צבא התבצרו בהוטל נסיונל בהוואנה, ואולם אנשיו של בטיסטה הצליחו להשתלט על המלון. כמה מהמתבצרים הוצאו להורג. בטיסטה עצמו לא כיהן כנשיא, אלא כרמטכ"ל, ואולם בפועל שימש כמנהיג המדינה, והנשיאים הרבים שכיהנו לאורך שנות ה-30 סרו למרותו. בתקופה זו דוכא באכזריות כל ניסיון להתנגד למשטרו. בשנת 1940 התמודד בעצמו בבחירות לנשיאות, וניצח. עוד בטרם בחירתו, נוסחה מחדש החוקה של קובה, והייתה לאחת מן המתקדמות בזמנה בכל הנוגע לזכויות אזרח וזכויות עובדים. בין היתר, נכללו בה הוראות בדבר רפורמות אגרריות, חינוך ציבורי ושכר מינימום. בטיסטה זכה לתמיכת האמריקאים, שהעדיפו אותו על יריבו באותה העת, ראמון גראו, שהיה בעל נטיות סוציאליסטיות. לבטיסטה היו קשרים ענפים עם ראשי המאפיה, וכמה מראשיה, ובהם מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו, העתיקו את מקום מושבם להוואנה. באותן שנים פרחו בתי הקזינו בעיר, והמועדונים ובתי המלון שבעיר שגשגו. ב-1944 הפסיד בטיסטה בבחירות, ולתפקיד נבחר יריבו, גראו. ב-1948 נבחר לסנאט, אף שבאותה העת חי בדייטונה ביץ' שבפלורידה. ב-1952 התמודד שוב על הנשיאות. הסקרים חזו כי לתפקיד ייבחר רוברטו אגרמונטה מהמפלגה האורתודוקסית, והעניקו את המקום השני לקרלוס הוויה מה-Partido Auténtico. בטיסטה פיגר מאחור. ב-10 במרץ, שלושה חודשים לפני הבחירות המתוכננות, לאחר שנוכח כי סיכוייו להיבחר קטנים, הנהיג בטיסטה הפיכה צבאית נוספת, בעזרתם של גורמים לאומניים בצבא. ארצות הברית הכירה בממשלתו ב-27 במרץ. זמן קצר לאחר היבחרו, הודיע בטיסטה כי אף שהוא מכיר בחוקה שכוננה ב-1940, כמה מהזכויות המוגנות בה, ובהן זכות השביתה, יוקפאו באופן זמני. בתקופת כהונתו השנייה, פיתח עוד יותר את תעשיית ההימורים בהוואנה. הוא קבע כמדיניות כי ממשלת קובה תשתתף בהוצאות הקמתם של בתי מלון הכוללים קזינו, אם הושקעו בהם למעלה ממיליון דולר, ביחס של דולר אחד על כל דולר שהושקע. מדיניות זו נשאה פירות, וקובה ידעה בתקופתו שגשוג כלכלי. המהפכה הקובנית ותוצאותיה ב-26 ביולי 1953 תקפו כמאה לוחמי גרילה ממתנגדיו של בטיסטה, בהנהגתם של ראול ופידל קסטרו, את המחנה הצבאי מונקאדה שבסנטיאגו. המתקפה נכשלה, ורוב המשתתפים בה נהרגו או נתפסו. האחים קסטרו נלכדו אף הם ונאסרו. בשנת 1955 החליט בטיסטה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. האחים קסטרו יצאו לגלות במקסיקו, שבה הקימו תנועה בשם "תנועת ה-26 ביולי". לתנועה הצטרפו גולים קובנים נוספים, וכן רופא ארגנטינאי צעיר בעל דעות מרקסיסטיות בשם צ'ה גווארה. פעילי התנועה ערכו אימונים צבאיים, וחיכו לשעת כושר לשוב לקובה. ב-25 בנובמבר 1956 עלתה קבוצה של 82 מאנשי התנועה על היאכטה "גראנמה", ועשתה את דרכה לכיוון קובה. ב-2 בדצמבר נחתה בחופו של מחוז אוריינטה, ועשתה את דרכה אל הסיירה מאסטרה, רכס הרים מיוער שהיה למעוזם בשנים הבאות. עד 1958 עסק קסטרו בבניית כוחו ובהתקפות גרילה על צבאו של בטיסטה באזור הסיירה מאסטרה. ב-28 ביוני אותה שנה פשטו כ-12 אלף חיילים של בטיסטה על הסיירה מאסטרה, בניסיון לשים קץ לפעילות התנועה. כוחותיו של קסטרו מנו באותה עת כ-300 לוחמים, ובכל זאת הצליחו לבלום את הצבא. ב-21 באוגוסט יצא קסטרו למתקפת נגד. הכוח בפיקודו של קסטרו נע לכיוון סנטיאגו, בעוד כוחות בפיקודם של גווארה, קמילו סיינפואגוס וויליאם אלכסנדר מורגן נעו מערבה. הכוחות שהתקדמו מערבה צברו בדרכם ניצחונות ותומכים. ב-29 בדצמבר, חסמו כוחותיו של גווארה מסילת ברזל ולכדו בה רכבת עמוסה בחיילים, בתחמושת ובאספקה, בסמוך לסנטה קלרה. בקרב שנמשך שעה וחצי בלבד, הצליחו להשתלט על הרכבת. ב-31 בדצמבר תקפו כוחותיו של גווארה, אליהם חברו כוחותיו של סיינפואגוס, את סנטה קלרה עצמה. לאחר שרשרת הכישלונות של צבא בטיסטה, המוראל של חייליו היה ירוד. עד אחר הצהריים באותו היום נפלה העיר בידי המורדים. בעקבות ההפסדים הרצופים, הבין בטיסטה כי הגעתם של המורדים להוואנה היא רק עניין של זמן. ב-1 בינואר 1959 נמלט בחשאי לרפובליקה הדומיניקנית, ובכך הגיע הקץ לשלטונו. באותו היום עוד המשיכו קרבות ברחבי המדינה, כאשר כוח בפיקודו של מורגן השתלט על סיינפואגוס. ב-2 בינואר נודע דבר הימלטו של בטיסטה מהמדינה, והצבא בסנטיאגו דה קובה נכנע לכוחותיו של קסטרו שצרו על העיר, ללא קרב. באותו היום הגיעו גווארה וסיינפואגוס להוואנה. קסטרו עצמו הגיע לבירה ב-8 בינואר בסיומו של מסע ניצחון ברחבי המדינה. ארצות הברית הכירה בשלטון קסטרו כבר ב-7 בינואר, והנשיא אייזנהאואר אף החליף את שגרירו בהוואנה, שהיה מקורב לבטיסטה. התפיסה הרווחת בארצות הברית הייתה שיש להשאיר את קובה בתוך מעגל ההשפעה האמריקני. עם זאת, בתוך חודשים ספורים החלו להישמע בארצות הברית קולות בדבר הצורך בהחלפתו של קסטרו במנהיג נוח יותר לארצות הברית. המועצה לביטחון לאומי וה-CIA גיבשו המלצות בעניין בראשית 1960. קסטרו עצמו נטר טינה לאמריקנים על תמיכתם בבטיסטה, ושאף לצמצם את תלותה של קובה בארצות הברית, אך העדיף לבסס קודם לכן את שלטונו. באפריל 1959 אף ביקר בוושינגטון ונפגש עם סגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון (אייזנהאואר העדיף לשחק גולף). בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. בתי הזיקוק, שהיו בבעלות אמריקנית, סירבו לזקק את הנפט, ובתגובה הלאימה אותם קובה, כמו גם רכוש של חברות אמריקניות נוספות, ובהן ITT ויונייטד פרוט קומפני. בהמשך, ביצעה קובה רפורמה אגררית שהגבילה את הבעלות על קרקעות פרטיות. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו במהירות. ב-3 בינואר 1961 ניתקה ארצות הברית את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, וב-3 בפברואר 1962 הטילה עליה אמברגו, שנכון לשנת 2009 עדיין עומד בתוקפו. במקביל להידרדרות היחסים עם ארצות הברית, מצאה לה קובה בת ברית חדשה - ברית המועצות, יריבתה הגדולה של ארצות הברית בעידן המלחמה הקרה. קסטרו, שהמהפכה שהנהיג לא נועדה להפוך את קובה למדינה קומוניסטית, החל לצעוד בכיוון זה. ב-16 באפריל 1961 הכריז כי המהפכה הייתה מהפכה סוציאליסטית, ובנאום לאומה שנשא ב-2 בדצמבר אימץ את הקומוניזם. ב-15 באפריל 1961 הפציצו מטוסים הנושאים סימול קובני מזויף ושהוטסו בידי גולים קובנים, בסיסים של חיל האוויר הקובני. ב-17 באפריל, יומיים לאחר ההפצצה ויום לאחר שקסטרו הכריז כי המהפכה היא סוציאליסטית, נחת גדוד של כ-1,400 גולים, שאומן ומומן בידי ה-CIA, מערבית לסיינפואגוס, במקום המכונה "מפרץ החזירים" (Bahía de Cochinos). האמריקאים קיוו כי נחיתת הגולים תצית התנגדות עממית לקסטרו, שתפיל את משטרו. התנגדות זו לא באה, הפלישה נכשלה, ורוב הגולים שנטלו בה חלק נהרגו או נשבו. במקביל, שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי חיל האוויר הקובני. הנשיא קנדי העדיף שלא להיגרר למלחמה, והורה לצבאו שלא לסייע לגולים הקובנים. ב-19 באפריל נכנעו הגולים סופית. כתוצאה מהפלישה הכושלת, לא רק שקסטרו לא הודח, אלא שמעמדו אף התחזק. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ביון אמריקנים משגרי טילים בשטחה של קובה. בהודעה ששודרה בטלוויזיה, הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך. מיד אחר כך הטיל הצי האמריקני מצור ימי על קובה. נשיא ברית המועצות, חרושצ'וב, שיגר מסר לקנדי, ולפיו הטילים נועדו למטרה הרתעתית ולא למטרת התקפה, וכי הוא נכון להוציאם מקובה אם ארצות הברית תתחייב שלא לפלוש לקובה. לאחר מכן, הוסיף תנאי נוסף - פינוי בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. במקביל, ספינות סובייטיות החלו לעשות דרכן לאזור קובה. המתיחות הגיעה לשיאה, ועלה חשש כי תתלקח לכדי מלחמה גרעינית בין המעצמות. בסופו של דבר הודיע קנדי כי הוא מקבל את התנאי הראשון של חרושצ'וב (ובאופן חשאי קיבל גם את התנאי השני). במהלך נובמבר הוצאו הטילים מקובה, וב-20 בנובמבר הוסר המצור הימי. במהלך שנות ה-60, הלאים קסטרו בהדרגה את מרבית הרכוש הפרטי בקובה. צעדים אלה פגעו בבני המעמד הבינוני והגבוה, וכמיליון מהם עזבו את המדינה במהלך תקופת שלטונו. רבים מהם מצאו מקלט בפלורידה. אחת המטרות הראשונות של קסטרו עם עלייתו לשלטון הייתה ביעור הבערות. הוא הקים את המפעל הלאומי לאוריינות, שנחל הצלחה רבה. בתוך שנה אחת בלבד ירד שיעור האנאלפביתיות בקובה מכ-20% לכ-4% בלבד. במדינה הונהג גם ביטוח בריאות ממלכתי, ומערכת הבריאות במדינה נחשבת טובה גם בקנה מידה מערבי. עם עלייתו של קסטרו לשלטון נותרה קובה מדינה לא-דמוקרטית. משטרו רדף את מתנגדיו תוך פגיעה חמורה בזכויות אדם, בין היתר באמצעות משפטים ללא הליך הוגן, עינויים והוצאות להורג ללא משפט. ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ביקרו את הצנזורה ואת היעדרם של חופש העיתונות והתארגנות. מנהיגי קובה שאפו ליישם את האידיאלים של המהפכה גם במדינות אחרות בעולם. קובה העניקה סיוע בתחומי הצבא, הבריאות והחינוך למדינות שונות בעולם השלישי, למגינת לבה של ארצות הברית, ולעיתים אף שלא על דעתה של ברית המועצות או בניגוד לאינטרסים שלה . כבר ב-1961 תמכה קובה במחתרת ה-FLN, שפעלה נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בהמשך, כשהתעורר סכסוך גבול בין אלג'יריה העצמאית לבין מרוקו, שלחה קובה כוח שסייע לה. במהלך שנות ה-60 וה-70 המשיכה קובה לסייע לתנועות עצמאות ולארגוני שמאל שונים באפריקה. בין היתר, פעלה קובה באתיופיה, בגינאה ביסאו, במוזמביק ובקונגו, לא תמיד בהצלחה. המעורבות הבולטת ביותר של קובה במדינה אחרת הייתה במהלך מלחמת האזרחים באנגולה. שיתוף פעולה בין קובה לבין ה-MPLA, מחתרת שמאלנית שפעלה באנגולה לשם השגת עצמאות החל כבר בשנות ה-60. משזכתה אנגולה לעצמאות, ב-1975, פרצה באנגולה מלחמת אזרחים בין ה-MPLA לבין ארגונים אחרים - UNITA ו-FNLA. באוקטובר אותה שנה שלחה דרום אפריקה כוח צבאי במטרה לסייע ל-UNITA ול-FNLA. בתגובה, החלה קובה, ב-5 בנובמבר אותה שנה, להזרים אף היא כוחות צבא למדינה, כדי לתגבר את ה-MPLA, מבלי להתייעץ בברית המועצות. 36 אלף החיילים ששלחה קובה סייעו לאגושטיניו נטו לכונן ממשלה בראשות ה-MPLA (אף שלא הייתה לה שליטה אפקטיבית בחלקים רבים של אנגולה). כוח סיוע נשאר באנגולה גם במהלך שנות ה-80. לאחר פלישה דרום-אפריקאית נוספת ב-1988, שלחה קובה 55 אלף חיילים, שסייעו בהדיפת הפלישה. ב-22 בדצמבר אותה שנה, חתמו קובה, אנגולה ודרום אפריקה על הסכם במסגרתו נאלצה דרום אפריקה לוותר גם על שליטתה בנמיביה. קובה התחייבה להסיג את כוחותיה מאנגולה בתוך שנתיים וחצי, וב-1991 עזב אחרון חייליה את המדינה. עם התפרקות ברית המועצות ב-1991 איבדה קובה לא רק בת ברית, אלא גם את הבסיס הכלכלי שלה - 80% מהסחר הבינלאומי של קובה היה עם ברית המועצות. מוצרים שונים, ובהם נפט, לא הגיעו עוד למדינה, ולמוצרים שהיא עצמה ייצרה לא היה עוד שוק. כתוצאה מכך, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף, והממשלה הכריזה על "תקופה מיוחדת" (Periodo especial). במהלך התקופה המיוחדת צומצמו שירותי התחבורה ואספקת החשמל, והונהג קיצוב של מוצרי מזון. ארצות הברית קיוותה שהמשבר הכלכלי יביא לנפילת קסטרו, והקשיחה את האמברגו שהטילה על קובה. מספר אירועים של מחאות נגד הממשלה אומנם נרשמו, אך הממשלה הצליחה להתגבר על כל כיסי ההתנגדות. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. לשם כך, אף הותר השימוש בדולר האמריקני במדינה, ונפתחו חנויות מיוחדות שבהן נמכרו מוצרי מותרות במטבע לתיירים המכונה פסו קונברטיבלה (Convertible או CUC). למעשה, הונהגו בקובה שתי כלכלות נפרדות - אחת התבססה על ה-CUC ואחת התבססה על הפסו. במאה ה-21 ב-31 ביולי 2006, עקב מצבו הבריאותי, העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, ששימש כנשיא בפועל. ב-18 בפברואר 2008 הודיע קסטרו כי הוא מוותר לגמרי על סמכויותיו, וב-24 בפברואר בחרה האספה הלאומית בראול לנשיא המדינה. בדצמבר 2014 הכריז נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על חתירה לנרמול היחסים בין ארצו לקובה. ביולי 2015 חידשו רשמית שתי המדינות את יחסיהן הדיפלומטיים, והוסכם כי תפתחנה שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה. נותקו מחדש בימי הנשיא דונלד טראמפ. בשנת 2018, מיגל דיאז קאנל קיבל את סמכויות נשיא המדינה. בשנת 2021, החליט ראול קסטרו לפרוש מתפקידו כיו"ר מפלגת השלטון וכך תמה שליטת שושלת קסטרו בקובה. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/עידו_אפרתי] \| [TOKENS: 359]
תוכן עניינים עידו אפרתי עידו אפרתי (נולד ב-15 בינואר 1975) הוא עיתונאי ישראלי, המשמש כתב הבריאות והמדע של הארץ. קריירה מקצועית משנת 2004 עובד ככתב. תחילה סיקר תחומי כלכלה: באתר ynet, במוסף "מעריב עסקים" וככתב מגזין במוסף "Marker week" של TheMarker. נכון ל-2019 משמש כתב הבריאות והמדע של הארץ. בוגר תואר ראשון ושני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. חיים אישיים אפרתי נשוי ואב לשלוש. קישורים חיצוניים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:1996_establishments_in_New_York_(state)] \| [TOKENS: 59]
Category:1996 establishments in New York (state) Subcategories This category has only the following subcategory. Pages in category "1996 establishments in New York (state)" The following 70 pages are in this category, out of 70 total. This list may not reflect recent changes.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Climate_change_denial_in_the_United_States] \| [TOKENS: 173]
Category:Climate change denial in the United States Articles related to climate change denial in the United States, a form of science denial characterized by rejecting, refusing to acknowledge, disputing, or fighting the scientific consensus on climate change, which is based on extensive and diverse evidence. Those promoting denial commonly use rhetorical tactics to give the appearance of a scientific controversy where none exists. Climate change denial includes raising unreasonable doubts about the extent to which climate change is caused by humans, its effects on nature and human society, and understating the costs of climate change adaptation while overstating the costs of mitigating it. Subcategories This category has the following 6 subcategories, out of 6 total. Pages in category "Climate change denial in the United States" The following 91 pages are in this category, out of 91 total. This list may not reflect recent changes.
========================================

[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/היסטוריה_של_נאורו] \| [TOKENS: 3279]
תוכן עניינים היסטוריה של נאורו ראשיתה של ההיסטוריה של נאורו בהתיישבות של נאורו המיקרונזים והפולינזים לפני 3,000 שנה לפחות. מאז היו 12 שבטים על נאורו, המיוצגים בכוכב בעל שנים עשר החודים שבדגל המדינה. היסטוריה מוקדמת 12 השבטים של נאורו חיו על האי בשלווה. התושבים עסקו בחקלאות ימית: הם תפסו דגים, אקלמו אותם במים מתוקים וגידלו אותם בלגונת בואדה, מה שמספק מקור מזון אמין. המרכיבים האחרים שגדלו במקום בתזונתם כללו קוקוסים ופירות פנדנוס. השם "נאורו" נובע כנראה מהמילה נאורואנית Anáoero, שפירושה "אני הולך לחוף הים".האירופאים הראשונים שנתקלו באי היו על ספינת ציד הלווייתנים הבריטית האנטר, בשנת 1798, בהובלת קפטן ג'ון פירן. התרשמותו של הקפטן מהאי היא מקור השם האנגלי לאי: "Pleasant Island", האי הנעים. מסביבות 1830, תושבי נאורו היו בקשר עם אירופאים מספינות לווייתנים וסוחרים שחידשו את אספקתם (כמו מים מתוקים) בנאורו. תושבי האי סחרו במזון בתמורה לאלכוהול ונשק. הכנסת כלי הנשק והאלכוהול השמידה את השלווה של 12 השבטים החיים באי. מלחמה פנימית של 10 שנים החלה בשנת 1878 והביאה לצמצום האוכלוסייה מ-1,400 איש ב-1843 ל-900 אנשים בלבד בסוף המלחמה ב-1888. יותר משליש מאוכלוסיית האי נהרגה. בשליטת הקיסרות הגרמנית בשנת 1886 הועבר האי לשליטת הקיסרות הגרמנית כחלק מההצהרה האנגלית-גרמנית שמסדירה את שליטת המעצמות במערב האוקיינוס השקט. האי סופח לגינאה החדשה הגרמנית. בשנת 1900 גילה החוקר האוסטרלי אלברט פולר אליס מחצבי זרחה בנאורו, וב-1906 התחילה הכרייה באי על ידי חברת פוספט פסיפיק בהסכם עם ממשלת גרמניה, עד מלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאורו נכבשה על ידי אוסטרליה, ולאחר מכן בריטניה החזיקה בשליטה עד 1920. אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה חתמו על הסכם נאורו בשנת 1919, ויצרו את ועדת הפוספטים הבריטית (BPC) שהשתלטה על זכויות על כריית הפוספטים באי. בשנת 1921 מגפת שפעת גרמה למותם של 230 תושבי האי. בשנת 1923, חבר הלאומים העניק לאוסטרליה מנדט נאמנות על נאורו, ובריטניה וניו זילנד היו נאמנות שותפות. בשלטון האימפריה היפנית במהלך מלחמת העולם השנייה, לנאורו נגרם נזק משמעותי הן ממדינות הציר (גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית) והן מכוחות בעלות הברית. ב-6-7 בדצמבר 1940 הופגזה נאורו על ידי כוח גרמני ששייט באזור, מתוך מטרה לפגוע במשאבי הזרחה שבמדינה, שהיו חיוניים לייצור תחמושת. זוהי כנראה הפעולה הצבאית הרחוקה ביותר שבוצעה על ידי גרמניה במהלך המלחמה. כוחות האימפריה היפנית כבשו את נאורו ב-26 באוגוסט 1942. בדומה למקומות אחרים, גם בנאורו היה יחס הכובשים לאוכלוסייה מזוויע. על פי החשד, באחד המקרים הועלו 39 חולי צרעת על סירות שנגררו והוטבעו בלב ים. היפנים הקימו בנאורו שדה תעופה שהופצץ לראשונה ב-25 במרץ 1943, דבר שמנע את אספקת המזון למדינה. באותה שנה גירשו היפנים 1,200 מקומיים לעבודות כפייה בלגונת טרוק במיקרונזיה. במהלך תקופת הכיבוש היפני, הייתה המדינה יעד להפגזות של ספינות קרב אמריקאיות שונות והפצצות אוויריות. נאורו שוחררה לבסוף מהכיבוש היפני ב-13 בספטמבר 1948, כשמפקד הכוחות היפנים במקום העביר את האי לרשות צבא אוסטרליה. לאחר הכניעה בוצעו הסדרים להחזרת 737 מקומיים מלגונת טרוק. הם הוחזרו למדינה ב-1 בינואר 1946. עצמאות חלקית ומלאה ב-1948 הוקם באי משטר נאמנות מטעם מועצת הנאמנות של האו"ם, ואוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה הפכו לנאמנות. המדינה קיבלה רשות לממשלה אוטונומית ב-1966, וקיבלה עצמאות מלאה ב-31 בינואר 1968. נשיאה הראשון היה האמר דה-רובורט. בשנת 1989 הגישה נאורו תביעה בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) נגד אוסטרליה, על פעילותה נגד נאורו כששלטה באי, ובפרט על הנזק הסביבתי שגרמה בעקבות כרייה לא מבוקרת של פוספטים. המשפט נסגר בעסקה מחוץ לבית המשפט, בה אוסטרליה הסכימה לשלם לנאורו פיצויים בסך 50 מיליון דולרים אוסטרליים, וניו זילנד ובריטניה הסכימו לשלם פיצויים בסך 12 מיליון דולרים אמריקניים כל אחת. ב-1999 התקבלה נאורו לאו"ם. קישורים חיצוניים הערות שוליים
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Sirius_Satellite_Radio_channels] \| [TOKENS: 42]
Category:Sirius Satellite Radio channels Contents Pages in category "Sirius Satellite Radio channels" The following 114 pages are in this category, out of 114 total. This list may not reflect recent changes.
========================================

[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Category:Fox_Corporation_subsidiaries] \| [TOKENS: 55]
Category:Fox Corporation subsidiaries Subcategories This category has the following 5 subcategories, out of 5 total. Pages in category "Fox Corporation subsidiaries" The following 25 pages are in this category, out of 25 total. This list may not reflect recent changes.
========================================

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.