Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
מיסיסיפי		2019-04-24T08:42:29
וושינגטון	וושינגטון (Washington) הוא שם משפחה ושם פרטי לבנים, המוכר במיוחד כשם משפחתו של ג'ורג' וושינגטון, אבי האומה האמריקאית ונשיאהּ הראשון של ארצות הברית. עקב כך, מקומות רבים בארצות הברית קרויים "וושינגטון" על שמו. הערות שוליים	2024-08-01T00:41:15
שלולית חורף	שמאל\|ממוזער\|250px\|בריכת יער שמאל\|ממוזער\|250px\|בריכת יער - מבט לכיוון מערב שמאל\|ממוזער\|250px\|שלולית החורף בנתניה, ינואר 2009 טקסט=\|ממוזער\|250x250 פיקסלים\|שלולית החורף בנתניה, פברואר 2020 ממוזער\|250x250 פיקסלים\|שלולית החורף בנתניה (נובמבר 2020) - מבט מלמעלה שמאל\|ממוזער\|250px\|שלט מידע בשלולית החורף בהרצליה ממוזער\|250x250 פיקסלים\|שלולית החורף בצפון פתח תקווה, 2019 thumb\|שלולית חורף ברקת. מיני בעלי חיים בסביבתה בפרט ובשלוליות חורף בכלל thumb\|שלולית חורף - ברקת, לאחר חורף גשום של 23-24 שלולית חורף (גם: בריכת חורף, בריכה עונתית, שטח הצפה) היא מערכת אקולוגית עונתית וייחודית הנוצרת מהיקוות של נגר עילי בכל מקום בו מצויים בקרקע שקעים, טבעיים או מעשה ידי אדם, בעקבות ירידת גשמים באגן הניקוז של המערכת או עליית מי תהום. שלוליות עפר אופייניות לאזורים מישוריים, והן נוצרות מעל שכבת קרקע אטימה. בריכות סלע אופייניות לאזורים הרריים, והן נוצרות מעל סלעים. סוג הקרקעית של הבריכה משפיע על קצב איבוד המים כתוצאה מחלחול ועל הרכב החומרים המומסים במים. היווצרות והתייבשות שלוליות נוצרות עם רדת הגשמים בכל מקום שבו מצויות בקרקע שקערוריות, טבעיות או מעשה ידי אדם. להיווצרותן יש כמה גורמים: בעונת החורף יורדות כמויות גדולות של משקעים בפרק זמן קצר יחסית, ובמקומות רבים באגן הניקוז אין הקרקע מסוגלת עוד לקלוט את הנגר העילי. בה בעת מים שכן חלחלו לקרקע מביאים לעליית מפלס מי התהום הרדודים. כך או כך התוצאה אחת: היקוות של שלוליות במקומות הנמוכים. לאורך שפלת החוף בישראל מצויים ריכוזים של קרקע כבדה הקרויה נזאז. קרקע זו מונעת את חלחול מי הגשמים ותורמת אף היא להיקוות המים על פניה. כשפוסקים הגשמים והקיץ מגיע, מתייבשות השלוליות בהדרגה, בכפוף בכמות מי הגשמים הניקווים מחד, ובקצב חלחול המים לקרקע והתאדותם, מאידך. באזורים של צפון הארץ ומרכזה, העשירים יחסית במשקעים, הבריכות רבות ומשך קיומן ארוך (עד שמונה חודשים בשנה). ככל שמדרימים מספרן פוחת ומשך קיומן מתקצר. התנאים בשלולית השלולית היא בית גידול זמני בעל תנאים מיוחדים: שינויים מהירים – השלולית בדרך כלל רדודה ועומקה אף אינו מגיע לחצי מטר. מסיבה זו כמות המים בה קטנה, והיחס בין שטח פני המים לנפחם הוא גדול. משום כך יש בה חוסר יציבות, אשר מתבטא בשינויים מהירים וקיצוניים בטמפרטורה ובהרכב של המים. טמפרטורת המים – בלילות חורף קרים במיוחד עלולים מי השלולית לקפוא עד הקרקעית, ואילו בשעות היום החמות המים עשויים להגיע לטמפרטורות גבוהות. טווח הטמפרטורות שלהם – 20 מעלות ויותר ביממה אחת. תכולת הגזים – החמצן מגיע אל מי השלולית מן האוויר, וגם נוצר במים על ידי אצות זעירות בתהליך הפוטוסינתזה. ריכוז החמצן במים יכול להשתנות בהשפעת האור והטמפרטורה. הפחמן דו-חמצני נקלט מן האוויר, וגם מתווסף למים בתהליך פירוק החומר האורגני ובנשימת צמחים ובעלי חיים. לכן ריכוזו במים יעלה בשעות הלילה. מליחות – מי השלולית דלים במלחים, מכיוון שהיא ניזונה ממי גשמים. אולם שלולית הנמצאת על קרקע מלוחה (למשל בנגב) מכילה מלחים בכמות גבוהה. בשלוליות שבהן מבקרים עדרי צאן ובקר מצטברים מלחי זרחן וחנקן, שמקורם בגללים. עכירות המים – בשלולית יש סחף של חלקיקי קרקע, ולכן עכירות המים גבוהה. המים העכורים מפחיתים את חדירת האור למים, וכך משפיעים על קצב ההתפתחות של אצות וצמחי מים אחרים. שרשרת המזון – הבסיס של שרשרת המזון בשלולית משתנה בהתאם לסוג הקרקעית. בשלולית המצויה על קרקע פורייה, מהווה החומר האורגני הנרקב את המזון הראשוני העיקרי. מקורו בשרידי צמחים מן העונה החולפת ובצמחים ירוקים הנובטים לאחר הגשמים הראשונים. כאשר הקרקעית סלעית, מהוות האצות, הצמודות לסלעים ולאבנים שבמים, את הבסיס של שרשרת המזון בשלולית. ארעיות – ארעיותה של השלולית מהווה יתרון לגבי יצורים מסוימים, מפני שהיא מונעת מטורפים גדולים, כגון דגים, לחיות בתוכה. יצורים אלה היו יכולים לחיות היטב באגם ובנחל, שבהם התנאים טובים מאלה שבשלולית, אך קיומם של הטורפים שם מסכנת אותם והם מוצאים מפלט בשלולית. התאמות לתנאי השלולית השלולית היא בית גידול זמני שקיצו ידוע, ולכן מרגע שנוצרה, קצב התפתחות הביומסה בה, מהיר, בעיקר, אצות זעירות ובעלי חיים חסרי חוליות. חלק מהיצורים אנדמיים לבית גידול זה, ואחרים הם יצורים מזדמנים, החיים בדרך כלל במקווי מים קבועים. השלוליות עשירות ביצורים רבים, שרובם בעלי כושר סבילות גבוה לשינויים בטמפרטורת המים, לכמות החמצן המומס בהם ולחומציותם. כל אלה נתונים לתנודות רבות וקיצוניות במימיה הרדודים של השלולית. בשלוליות מתקיימים סרטנים ירודים, כגון דפניות, סרטני תריס וסרטני בוץ. כמו כן נפוצים במי השלולית זחלי יתושים, שפיריות ובריומאים, וכן זחלים ובוגרים של חיפושיות מים שונות. שלולית היא גם בית גידול לראשנים של דו-חיים כמו הצפרדעים, הקרפדות והטריטונים. לבעלי החיים המאכלסים את השלולית יש התאמות מיוחדות להישרדות בעונת היובש ולהשלמת מחזור החיים בעונת הלחות הקצרה: ביצי קיימא – סרטנים ותולעים, אשר כל שלבי חייהם הפעילים מתנהלים במים, מטילים ביצי קיימא. ביצים אלה מוטלות לקראת סיום העונה הלחה, ושוקעות לקרקעית השלולית. הביצים מצופות מעטה עבה, המגן על העובר מפני חום והתייבשות. הביצים נשמרות למשך שנים אחדות, וכך מבטיחות את המשכיות המין בבית גידול בלתי יציב זה. תרדמת קיץ – תרדמת קיץ היא התאמה התנהגותית חשובה, האופיינית, למשל, לדו-חיים, כגון הטריטון. הוא מתחפר לעומק הקרקע, שבה נשמרת לחות ובה הטמפרטורה נמוכה יחסית במשך תקופת היובש. קצב חילוף החומרים בגופו יורד למינימום הנדרש לקיום הגוף ללא פעילות. הטריטון חוזר לחיים פעילים בהתחדש השלולית בעונה הבאה. נטישת השלולית – לחלק מבעלי החיים מהווה השלולית בית גידול רק בהיותם בשלבים הראשונים לחייהם, ואילו השלב הבוגר מתקיים מחוץ למים. לקבוצה זו שייכים הדו-חיים ומרבית חרקי המים. חרקי מים, שאצלם גם השלב הבוגר קשור למים, כגון חיפושיות מים, מתעופפים ונוטשים את השלולית עוד בטרם תתייבש לחלוטין, ומוצאים את מקומם במקווי מים אחרים. התפתחות מהירה - יכולת להשלים במשך תקופה קצרה את השלב המימי של מחזור חייהם. בהתייבש השלולית הם מסוגלים לעבור את העונה היבשה מבלי שייפגעו באמצעות צורות שונות של תרדמה (כמו ציסטות אצל אמבות או ביצי קיימא בסרטנים ירודים) או על ידי גלגול ועזיבת השלולית (כמו חרקים העוזבים כבוגרים או דו-חיים העוזבים כצעירים וחיים על-פני היבשה). יכולת להשיג מזון בשלולית עצמה. רבים מהם ניזונים מחומרים אורגניים שבמים, ואחרים בולעים חיידקים וחד תאיים. החרקים והדו-חיים ניזונים מן הסרטנים הירודים, מהחומר הצמחי ומחומרי הרקב במים. בישראל היעלמות השלוליות בישראל, בית גידול לח מסוג שלולית חורף אפיין את מרזבות מישור החוף וכיום הולך ונעלם מן הנוף עד כדי הכחדה בשל הפיתוח והעיור המואצים. הסיבות העיקריות לפגיעה הן, ניקוז ביצות, בנייה המואצת וזיהום הסביבה, למשל, על ידי ריסוס מקווי מים בחומרי הדברה כפתרון תברואתי לבעיית היתושים. מספר שלוליות החורף הולך ופוחת עד כדי סכנת הכחדתה של מערכת אקולוגית ייחודית זו, על מאכלסיה הייחודיים, ובהם שבעת מיני הדו-חיים ששרדו בישראל: טריטון הפסים סלמנדרה מצויה צפרדע הנחלים אילנית מצויה קרפדה ירוקה חפרית עין החתול עגולשון שחור-גחון מיני דו-חיים שנכחדו: אילנית היינץ-שטייניץ שימור ואמנות בינלאומיות בשנת 1992, חתמה ישראל על אמנת ריו לשימור המגוון הביולוגי ואשררה אותה בשנת 1995. בשנת 1993 חתמה מדינת ישראל על אמנת רמסר בה התחייבה לשמור על מקווי מים בעלי חשיבות בינלאומית, מתוך הכרה בחשיבותם לשמירה על המגוון הביולוגי בכלל ועל עופות מים בפרט. בתי הגידול הלחים בישראל הם בעלי חשיבות בינלאומית רבה בשל מיקומה באזור יובשני למחצה, מפגש בין שלוש יבשות, בעל מגוון רחב של תנאים אקלימיים וגיאומורפולוגיים. המגוון הביולוגי הרחב בקנה מידה עולמי שישראל מצטיינת בו ואשר התפתח בתנאים אלה, מיוחד עקב ההתאמות הנדרשות מהפאונה ומהפלורה לתנאי המחיה האופייניים. החוק הישראלי מגדיר רבים מערכי הטבע בשלוליות החורף כ'ערך טבע מוגן'. רשות הטבע והגנים מופקדת על אכיפת חוק זה. שלוליות חורף טבעיות ובריכות חורף מעשה ידי אדם שלוליות החורף הגדולות בישראל הן שריד לביצות הגדולות שהשתרעו באזור החוף. במטרה להתמודד עם הפגיעה בשלוליות החורף הטבעיות נעשו מספר ניסיונות בישראל לחפור בריכות מלאכותיות. למרות הניסיון שנצבר בנושא, מגוון המינים בבריכות אלו דל מאוד. ניסיונות להעביר ביצים ובעלי חיים משלוליות לא צלח ובריכות מלאכותיות אלו לא מצליחות לשמש כבית גידול לבעלי החיים המצויים בשלוליות חורף. בריכת הצ'ק פוסט בריכת יער ליד חדרה בריכת דורה, נתניה ביצות הפאליק, באזור נתניה ונחל פולג הבריכה העונתית בקרקעית מחצבת הכורכר בשמורת שער פולג (בסמוך לברכת רמאדן) באסה (הרצליה) בריכת געש, צפונית לגעש בריכת רמת אביב (בריכת נאמן) בשטח התחום מצפון לסמינר לוינסקי ומגדלי נאמן ומדרום לרחוב יוניצ'מן-מחלף גלילות בתל אביב-יפו. נכללת במאבק להצלת רכס הכורכר הצפון-מערבי של תל אביב-יפו עמק הנרקיסים ממזרח למתקן פי גלילות וצפונית לשכונת רמת אביב ג' בתל אביב-יפו. בריכת הלוחמים בצמוד למשרד הרישוי בחולון בריכת רחובות ליד מושב ישרש בריכת ברקת ליד מושב ברקת בריכת רוברטס בין ניצן לתל אשדוד בקעת בית נטופה רוב שלוליות החורף הקטנות הן מלאכותיות ונחפרו בעבר ליד כפרים ערביים כדי לאגור מים להשקיה או להשקיית הצאן. בריכת סאסא בריכת פסוטה בריכת צרטה שמורת טבע אירוס הביצות נוב, רמת הגולן בריכת נטור בבג'וריה, רמת הגולן בריכת מן בבקעת מן, הר חרמון בריכת ממילא בירושלים בריכת חזקיהו בירושלים שלולית החורף בשפיר ממוזער\|250x250 פיקסלים\|שלולית החורף בצפון פתח תקווה, 2019 250px\|ממוזער\|שמאל\|שלולית החורף בכניסה לנטור ברמת הגולן בחניון בג'וריה לקריאה נוספת Levin, N., Elron, E., and Gasith, A. (2009). Decline of wetland ecosystems in the coastal plain of Israel during the 20th century: Implications for wetland conservation and management. Landscape and Urban Planning, 92, 220-232 קישורים חיצוניים בריכות חורף בישראל: חשיבות ואתגר השימור מידע לקובעי מדיניות ולמנהלי שטח, כתיבה ואיסוף חומר אלון רוטשילד ויואב פרלמן שילוב בריכת החורף במסגרת פארק הרצליה ("הבאסה") ושימור ערכי הטבע, נייר עמדה של החברה להגנת הטבע, 2008 "האם ניתן לשמור על בריכות חורף בעיר?", מצגת באתר החברה להגנת הטבע הביולוגיה של שלולית החורף, מאמר מאת פרופ' אביטל גזית ודנה מילשטיין באתר קמפוס טבע. שילוב בריכת החורף במסגרת פארק הרצליה ("הבאסה") ושימור ערכי הטבע, נייר עמדה של החברה להגנת הטבע, 2008 אביטל גזית, סקר אקולוגי "שקע הרצליה" (הבאסה), 2006 אביטל גזית, נוף שכמעט אבד ולפתע שב – מהפכת ברכות החורף בישראל, 2009, עמ' 28–31 רשימת בריכות חורף בישראל - באתר inature.info בריכות חורף בנוף הארצישראלי סרטון של החברה להגנת הטבע ביוטיוב בריכות החורף באתר החברה להגנת הטבע עובדות על דו-חיים בישראל באתר החברה להגנת הטבע מדריך לבעלי חיים במקווי מים מתוקים אביטל יוגב, יצורי הפלא המפתיעים בבריכת החורף בפתח תקווה, באתר החברה להגנת הטבע, 22 במאי 2022 שלוליות חורף \| שלוליות, בערוץ החינוכית, 2021 \| נצא אל שלולית החורף, באתר מט"ח, 2016 \| שומרים על בריכות החורף לאורך כל השנה, באתר רשות הטבע והגנים, 2014 \| בריכות חורף, החברה להגנת הטבע, 2011 \| חיים בשלולית, משרד החינוך, 2019 \| בריכות חורף בישראל - בתי גידול מימיים, בערוץ רשות הטבע והגנים, 2020 \| הערות שוליים * קטגוריה:גופי מים קטגוריה:בריכות טבעיות קטגוריה:חורף	2024-10-04T07:25:01
פילוסופיה של המוסר	ממוזער\|אריסטו כפי שצויר על ידי רפאל בציור "אסכולת אתונה" הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע. הגדרת התחום והדיון סביב השם בהקשרים המערביים ראשית הדיון באתיקה כתחום מוגדר העוסק בהנחיית חיי האדם נעשתה על ידי אריסטו. עבור אריסטו הגדרת התחום כללה במיוחד שאלות כלליות אודות איזה אורח חיים רצוי לנהל, אילו מידות נדרשות מאופי טוב וכיצד נראות חברויות התורמת לשגשוגו של האדם. אריסטו קרא לחקירה זו בשם "אתיקה" (ἠθικός), כלומר, התחום הנוגע לאופי האדם. כאשר הרומים ירשו את הפילוסופיה היוונית הם תרגמו ἠθικός ל-moralis, דבר ששינה במעט את אופן השימוש במונח. לפי הפילוסוף ברנארד ויליאמס אתיקה הוא שם רחב ואמורפי יותר הכולל יותר נושאי דיון הסובבים את האופי האנושי, בעוד שמוסריות בא לציין שאלות הקשורות יותר לציפיות חברתיות. לטענת ויליאמס, בעת המודרנית שאלות סביב "מוסר" מציינות יותר דיונים סביב מושגים הקשורים למחויבויות, בעוד שתחום הדיון של האתיקה הוא רחב יותר. אבחנה זו של ויליאמס מגובה בין השאר גם במאמרה של הפילוסופית ג.א.מ. אנסקום במאמרה המהפכני "פילוסופיה מודרנית של המוסר" (1958). לטענת אנסקום, מוסריות באה לציין במאה ה-20 עיסוק בשאלות העולות מדילמות מוסריות ספציפיות ולרוב נדירות, בעוד שאתיקה גם כן מציינת תחום דיון רחב יותר, בעיקר כזה שמקבל את תימוכו מתוך עיסוק באופי האנושי המבוקש. לטענתה, העיסוק במוסר גם כן קשור במושגים מיוחדים של מחויבות, ספציפית מושגים שמקורם בדיונים סביב המחויבות האנושית לחוק האלוהי הנוצרי. לטענתה, משעה שהדיונים הללו התנתקו מהקשר זה הם איבדו את פשרם. לעומת הדיונים הללו, הדיונים האתיים (במובן האריסטוטלי) מניחים פחות הרמזים למושגי חוק מחייבים ולכן יכולים לספק אלטרנטיבה נטורליסטית מסוימת לתחום הדיון המוסרי. מאמרה של אנסקום הוביל להבחנה בין מוסריות, האמורה לעסוק בחוק המוסרי לעומת האתיקה, האמורה לעסוק באופי האדם. עם זאת, ספק אם קריאה שכזו של המאמר של אנסקום נכונה וכפי שהעיר הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר, אין ספק שהדיון האריסטוטלי כולל גם דיונים בטבע החוק ובמחויבויות מיוחדות. בהקשר האנגלו-סקסי רווח עד היום שימוש באתיקה כדבר הבא לציין עיסוק בתאוריה של המעשיות (בין השאר, כנראה בעקבות החינוך האנגלי ומאפייניו הקלאסיציסטיים במאה ה-19) לעומת מוסריות הנוגעת לשאלות מוסריות קונקרטיות, דבר הבא לידי ביטוי בין השאר באמירתו של הפילוסוף ברנרד בלאנשרד בתארו את חברו ג. א. מור כך: "אנחנו מדברים לעיתים תכופות אודות אתיקה, אבל לעיתים נדירות על עניינים של המוסר... הוא היה מאסטר של תאוריה אתית, אבל הוא לא החשיב את עצמו כמומחה מספיק כדי לחוות דעה בנושאים חברתיים או פוליטיים." מוסר ואתיקה מוסר הוא אוסף כללי ההתנהגות המקובלים בחברה ובתרבות. אתיקה היא תחום הידע שמציע ביקורת על המוסר, ומציג אוסף של כללי התנהגות שבחלקם הם חלופות לכללי ההתנהגות של המוסר. האתיקה מתחלקת לשלושה תתי-תחומים: מטא-אתיקה – העוסקת בהגדרת התחום. אתיקה נורמטיבית – העוסקת בהבנת הדרכים והשיטות להיות מוסרי. אתיקה יישומית – המקשרת את התחום לצד המעשי. הוגה מרכזי מהעת העתיקה אשר דבריו בנושא זה נשמרו איתנו, אריסטו, עורך הבחנה בין תחום האתיקה: תחום החוקר את השאלה "מיהו האדם הטוב?", לבין הפוליטיקה, תורת המדינה, תחום החוקר את השאלה "מהי המדינה הטובה?", כלומר "מהו המשטר הראוי?". גישות שונות כלפי המוסר על פי שלום רוזנברג קיימות שלוש גישות עיקריות כלפי המוסר: הגישה האינטואיטיבסטית רואה את עיקרו של המוסר בעקרונות, הנתפסים באופן אינטואיטיבי. על פי הגישה הדיאונטולוגית, קיימת באדם אינטואיציה של המחויב והאסור. על פי הגישה האקסיולוגית, קיימת אינטואיציה של ערכים. הגישה האוטיליטריסטית מגדירה את מושג הטוב על פי תוצאות ההתנהגותו של האדם בחברה האנושית ולא על פי ערכם העצמי. גישה זו היא אפוא טלאולוגית באופייה. הגישה האנתרופולגית עורכת אידיאליזציה של האדם וגורסת שתפקידו של המוסר הוא להביא את האדם לידי ייעודו האישי האחרון. גישה זו אף היא היא אפוא טלאולוגית באופייה, בניגוד לגישה האינטואיטיביסטית.שלום רוזנברג, 'מוסר' ב-לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עם עובד תשנ"ג, עמ' 289-298. תורות אתיקה קיימות תורות מוסר רבות, הנחלקות באופן כללי לאתיקה דאונטולוגית (עמנואל קאנט) לפיה לפעולה יש ערך מוסרי בפני עצמה, ללא קשר לתוצאתה, ולאתיקה טלאולגית (אריסטו וג'ון סטיוארט מיל) לפיה תכלית הפעולה היא בעלת ערך זה. שיפוט של תכונותיו של האדם בהתאמה לטוב המוחלט לעומת שיפוט של מעשה הפילוסופיה הקלאסית עוסקת בשאלה מהו הטוב העליון ואיזהו האדם המוסרי. הדיון המתקדם בעניין זה מיוחס לאריסטו (ולא למורהו אפלטון). בתורת המידות שואל אריסטו מהי המידה הטובה, וכיצד יקנה אותה האדם. לעומת הקדמונים, אשר עסקו בשאלת הטוב המוחלט או האדם הטוב, מתמקדים ההוגים המודרניים בשאלה מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו, כשהכוונה למעשה יחיד שנעשה בהקשר מסוים. אתיקה שבה הערך העליון הוא הכוונה המתבטאת ברצון הטוב של הפועל תורת המוסר של ההוגה עמנואל קאנט, ובעקבותיה תורות אתיקה מודרניות נוספות, בוחנת את הערך של הרצון הטוב ואת כוונותיו של הפועל. אתיקה שבה הערך העליון הוא אושרם של הרבים, וכלל ההתנהגות הוא לקדם את הערך הזה תורת האתיקה של ג'ון סטיוארט מיל, התועלתנות, מדגישה כי את המעשה הראוי ניתן לשפוט על פי שיקול הדעת אשר בוחן את התוצאות המקוות לקידום אושרם של הרבים המושפעים מעשיית אותו המעשה. מכאן שהמעשה הראוי יישפט על פי תוצאתו המקווה בלבד. רלטיביזם מול אבסולוטיזם הבחנה נוספת הנהוגה בין מוסר (היחסי לחברה ולתרבות) לבין אתיקה (אשר מטרתה לבקר את המוסר), באה לידי ביטוי בתשובות השונות לשאלה הבאה: האם כללי ההתנהגות הראויים חייבים להיות אחידים עבור כלל בני האדם באשר הם (אבסולוטיזם), או שמא ראוי שחלק מכללי ההתנהגות ישתנו בין תרבויות ובין חברות (רלטיביזם), או שמא ראוי שלכל פרט יהיו כללי התנהגות משלו (סובייקטיביזם)? פרוטגוראס היה הסובייקטיביסט הראשון, וטען שהאדם הוא קנה המידה למה שהוא טוב כשהוא טוב ולמה שהוא רע כשהוא רע. הרלטיביסטים הם רבים, וכבר הרודוטוס ערך דיון על השונה והשווה בין תרבויות באשר לתפיסתן את הטוב המוחלט. הרלטיביסטים בתקופתנו (המיוצגים בימינו בעיקר על ידי הפוסט מודרניסטים) טוענים כנגד האבסולוטיסטים כי אין ביכולתם של האחרונים להציג אמות מידה אוניברסליות להתנהגות אתית באופן מניח את הדעת – אין בנמצא קריטריון חיצוני לחברה היכול לשמש כשיפוט מוסרי. האבסולוטיסטים, מצידם, טוענים שרלטיביזם מוביל למשבר שכן אמות המידה הראויות או המוסר של חברה מסוימת, ניתן לצמצום למוסר של תת-חברות קטנות יותר ויותר, עד שמגיעים לרמת האדם הבודד – ומוסר אינו יכול להיות רלוונטי לאדם אחד בלבד. בנוסף לעיסוק הכללי באתיקה, מתקיים עיסוק גם באתיקה של פעילויות ספציפיות כגון אתיקה רפואית, אתיקה צבאית, מזל מוסרי, אתיקה עיתונאית או אתיקה של התנהגות ברשת האינטרנט. ראו גם רצון (פילוסופיה) מידות טובות אתיקה אבולוציונית לקריאה נוספת פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, מאנגלית: דבי אילון, עריכה מדעית: מרב רוזנטל-מרמורשטיין, ירושלים: הוצאת מאגנס 2009 אלעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר, מהדורה ראשונה, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1980, מהדורה שנייה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2008 (הקורס כולל 12 יחידות לימוד בשלושה ספרים) רות לנדאו וגבי שפלר (עורכים), אתיקה במחקר, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2007 ג'אן-מרק מואיי (תרגום: יעל אדלשטיין), האתיקה אל מול הבלתי ניתן למניעה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4 עמוד 161, 2011 יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014 יובל לוריא, מבוא לקסמי הפילוסופיה: אתיקה ומוסר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2007 אסא כשר, עוד על אתיקה ישראלית - ברפואה, בחינוך, בעסקים ובתחומים נוספים, כתר ספרים, 2023. האנציקלופדיה של תורת המידות, 2001, קישורים חיצוניים אתיקה מקצועית, מוסר ומשפט, שיחה בין ד"ר אורן אסמן ופרופ' אסא כשר, ערוץ הווידאו של אוניברסיטת חיפה נחום רקובר, כללי אתיקה של עובדי ציבור, בתוך: "שלטון החוק", ספריית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשמ"ט 1989 אורן בן יוסף, "מוסר בדיוני", באתר סטארבייס 972, 7 בספטמבר 2017 אתיקה עיתונאית, עמלנט בר חיון בשיחה עם פרופסור דוד אנוך, על האובייקטיביות של המוסר, באתר אלכסון, 22 באוקטובר 2013 הערות שוליים * מוסר קטגוריה:מוסר	2024-10-08T19:04:13
תורת ההכרה	תורת ההכרה (אֶפִּיסְטֵמוֹלוֹגְיָה; מיוונית עתיקה: אפיסטמֶה (ἐπιστήμη) – ידע, לוגיה (λογία) פירושה "תורה") היא ענף של הפילוסופיה, שבו נחקרים טבעה, מקורותיה וגבולותיה של הידיעה. בעברית נחשבות לעיתים הכרה וידיעה כמילים נרדפות ועל כן אפיסטמולוגיה נקראת גם תורת הידיעה. שאלות מרכזיות בהן תורת ההכרה עוסקת לדוגמה הן: מהי ידיעה? כיצד היא נרכשת? ומהו היחס בין המציאות לידיעה? נושא מרכזי באפיסטמולוגיה הוא, ניתוח היחסים שבין טבע הידיעה לבין המושגים אמת, הצדקה אפיסטמית, רציונליות ואמונה. נושא נוסף הוא, השאלה האם בכלל ניתן לדעת משהו, כלומר, האם הספקנות היא נכונה ובאיזו מידה. המושג אפיסטמולוגיה נטבע על ידי הפילוסוף הסקוטי ג'יימס פרדריק פרייר אשר פעל במאה ה-19, אולם היבטים שונים שלה משכו את תשומת ליבם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה כבר החל מהפילוסופים הקדם-סוקרטים . ידיעה הדיון העכשווי באפיסטמולוגיה עוסק בידיעה טענתית ("ידיעה ש"). ידיעה זו נבדלת מידיעה איך ומהיכרות ישירה. לדוגמה, במתמטיקה ידוע ש: 44 = 22 + 22, אבל גם ישנה ידיעה כיצד לחבר מספרים ולבצע פעולות חשבון. בנוסף, ישנה ידיעה של היכרות ישירה עם אנשים, צבעים וצלילים. ברטרנד ראסל הבחין לראשונה בספרו "בעיות הפילוסופיה" בין ידיעה על ידי תיאור (Knowledge by Description, סוג של "ידיעה ש") וידיעה בהיכרות ישירה (Knowledge by Acquaintance). גילברט רייל הדגיש את ההבדל בין "ידיעה ש" ו"ידיעה איך" בספרו "The Concept of Mind". לדוגמה, רכיבה על אופניים היא בחלקה "ידיעה איך". אולם הידיעה לגבי שיווי המשקל הפיזיקלי היא "ידיעה ש" ולא נובעת מהידיעה איך לרכוב. אין קשר לוגי הכרחי בין סוגי הידיעות. האמנה (Belief) האמנה היא תוכן מחשבה שהחושב מצמיד לה ערך אמת, כלומר רואה בה אמיתית (בין אם באופן מוצדק או לאו). לדוגמה, אם אני מאמין שהשמים כחולים אזי אני מחזיק בהאמנה "השמיים הם כחולים" ומאמין כי היא אמיתית. אמת (Truths) אמת היא תכונה או מצב של התאמה לעובדות או למציאות. מושג האמת נקשר באופן הדוק למושג ההאמנה. האמנה יכולה להיות אמיתית או שקרית. אם היא שקרית, אז ניתן לומר ש-X מאמין ש-Y אבל אי אפשר לומר X יודע ש-Y מכיוון שהשימוש הלשוני במילה ידיעה מניח את אמיתות ההאמנה עליה נסובה הידיעה. במילים אחרות, אם מישהו יודע משהו, אז לא ייתכן שהאמנה שלו היא שקרית. לדוגמה, אם אדם חוצה גשר רעוע אז ניתן לומר שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס. אם הגשר קורס, אז האדם החזיק בהאמנה שקרית. קשה לומר שהאדם ידע שהגשר בטוח, אף על פי שהגשר קרס. אם הגשר קרס, אמונתו לא הייתה ידיעה. למרות כל אלו, גם אם האדם האמין שהגשר לא עומד לקרוס והגשר אכן לא קרס, לא נרצה לומר שהאדם ידע שהגשר הוא בטוח - מכיוון שייתכן שאותו אדם לוקח סיכונים (ואז חסרה לו הצדקה). הצדקה (Justification) ממוזער\|דיאגרמת אוילר שמייצגת את הגדרת הידיעה כהאמנה אמיתית מוצדקת. באפיסטמולוגיה, המונח הצדקה משמש באופן הבא: אמונה היא מוצדקת אם יש סיבה טובה להחזיק בה. מקורות הצדקה עשויים לכלול חוויה תפיסתית (עדויות החושים), היגיון ועדות סמכותית. עם זאת, אמונה מוצדקת אינה מבטיחה שהאמונה נכונה, שכן אדם יכול להיות מוצדק בגיבוש אמונות המבוססות על ראיות מאוד משכנעות שבכל זאת היו מטעות. בדיאלוגים של אפלטון - בעיקר במנון ותאיטיטוס - מופיעות מספר תשובות לשאלת הידיעה. אחת מהן היא כי ידיעה היא האמנה אמיתית שיש לה הצדקה כלשהי, בין אם דרך הסבר או דרך הגדרה. מאז ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפיסה כי ידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת היא ההגדרה המקובלת לידיעה בפילוסופיה. לפי הגדרה זו, אמת היא תנאי הכרחי לידיעה, אך לא תנאי מספיק. תנאי הכרחי נוסף לידיעה הוא הצדקה של האמנה. לדוגמה, אדם שחוצה גשר רעוע מכיוון שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס, אך אין לו תשובה לשאלה מדוע הוא חושב שהגשר לא יקרוס, הוא לא יכול לדעת שהגשר בטוח, גם אם הוא חצה אותו והגשר לא קרס. חולה שמאמין שהוא יחלים ממחלה ללא הצדקה לאמונתו לא יכול לדעת שהוא יחלים. רק במקרה שהוא הצדיק את החלמתו, וגם, הוא אכן החלים, ניתן לומר עליו שהוא ידע שהוא יחלים. מסיבות אלו, הוגדרה ידיעה כך: S יודע ש-P אם ורק אם: P אמיתי; S מאמין ש-P אמיתי; ל-S יש הצדקה להאמין ש-P. בעיית גטייר בשנות ה-60 ערער אדמונד גטייר על הגדרה זו באמצעות דוגמאות נגדיות. ערעורו מכונה "בעיית גטייר". גטייר טוען כי קיימים מצבים בהם אדם מחזיק בהאמנה שהיא גם אמיתית וגם מוצדקת, ולמרות זאת האמנתו אינה יכולה להיחשב לידיעה. גטייר מתאר מצב בו ישנם שני אנשים סמית' וג'ונס, אשר מחכים לקבלת תשובה בנוגע לקבלה למקום עבודה. לשניהם יש גם בדיוק 10 מטבעות בכיסיהם. סמית' מאמין כי ג'ונס יקבל את העבודה, וכמו כן הוא יודע כי לג'ונס יש 10 מטבעות בכיס. מכך הוא מגיע להאמנה "מי שיש לו 10 מטבעות בכיס יקבל את העבודה". אך סמית' לא מודע לכך שלו עצמו יש גם 10 מטבעות בכיס. לבסוף מקבל סמית' את העבודה. במצב היפותטי זה, האמנתו של סמית' היא אמיתית ומוצדקת (מכיוון שסמית' יודע שהוא פחות ראוי לעבודה). למרות זאת, לפי גטייר, סמית' לא יודע שהאדם עם 10 המטבעות בכיס יקבל את העבודה. הוא עדיין יהיה מופתע מאוד כאשר הוא ישמע שהוא קיבל אותה. ההאמנה של סמית' היא מוצדקת, אך אמיתותה תלויה במקרה מכיוון שבמקרה גם לסמית' יש בדיוק 10 מטבעות בכיס, אף על פי שהוא לא מודע לכך. דוגמה פשוטה יותר: אדם מסתכל בשעונו. מדובר בשעון מדויק ואמין, המורה כי השעה היא 12:10. השעה היא באמת 12:10, ולכן ניתן לומר שהאדם מגבש האמנה מוצדקת ונכונה. עם זאת, השעון תקול, ועל-כן לא ניתן לומר שהאמנתו נחשבת לידיעה. הבעיה עוררה תגובות רבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ונחשבה לבעיה מרכזית באפיסטמולוגיה. בעקבותיה הציע רוברט נוזיק הגדרה מחודשת לידיעה: S יודע ש-P אם ורק אם: P אמיתי; S מאמין ש-P אמיתי; אילו P היה שקרי, אז S לא היה מאמין ש-P; אם P אמיתי, אז S מאמין ש-P. לדעת נוזיק הדרישה השלישית פותרת את בעיית גטייר עבור הגדרת הידיעה. אקסטרנליזם ואינטרנליזם קיימת הבחנה בין אפיסטמולוגים אקסטרנליסטים לבין אפיסטמולוגים אינטרנליסטים. אקסטרנליסטים סבורים כי גורמים אקסטרנליים (חיצוניים), כאלו שאינם נכללים כמצב פסיכולוגי של היודע, יכולים להוות תנאים לידיעה. כך למשל, תגובתו של אקסטרנליסט לבעיית גטייר תהיה שכדי שהאמנה מוצדקת ואמיתית תחשב לידיעה היא חייבת להיגרם בצורה הנכונה על ידי העובדות הרלוונטיות בעולם. הגרימה הסיבתית, שנמצאת מחוץ לנפשו של היודע, תחשב כתנאי ידיעה חיצוני. אינטרנליסטים מנגד, טוענים שכל התנאים לידיעה כלולים במצבים פסיכולוגים של היודע. הגותו של רנה דקארט היא דוגמה לגישה אינטרנליסטית להצדקה (אף על פי שההבחנה לא הייתה מוכרת בימיו). לטענתו הדרך היחידה לחוות את העולם החיצוני היא באמצעות החושים, וכי איננו יכולים לקבל את נתוני החושים כאמינים לחלוטין. מכיוון שכך, ידיעה שמבוססת על חושים אינה יכולה להיות גם היא אמינה לחלוטין. ידיעה אמינה לחלוטין היא ידיעה "ברורה ומובחנת". מכיוון שהאל ברא את העולם, והאל על פי ההנחה הוא טוב, יש להניח כי לבני האדם יש את היכולת לדעת. אך מכאן לא נובע שהאדם לא מסוגל ליפול בטעות. לכן, הדרך לידיעה מובחנת וברורה היא באמצעות ספקנות מתודולוגית, ניסיון להטיל ספק בכל אשר ניתן להיחשב כשקרי. בדרך זו מגיעים למסקנה שלא ניתן להטיל ספק בהטלת הספק ובאקט החשיבה הנלווה לו. מכאן המשפט "אני חושב, משמע אני קיים". על סמך ידיעת משפט זה, התכוון דקארט לבסס את כלל הידיעה האפשרית. הקוגיטו הוא הבסיס האפיסטמולוגי במערכת הפילוסופית של דקארט. רכישת ידיעה הדיון בנוגע לרכישת ידיעה עוסק במספר שאלות: הבחנות אפיסטמיות בין ידע אפריורי וידע אפוסטריורי; הבחנה בין סינתזה לאנליזה ככלי הוכחה של ידע; הוויכוח ההיסטורי בין אמפיריציזם לרציונליזם; בעיית הקריטריון או הרגרסיה. אפריורי ואפוסטריורי ההבחנה בין המושגים נתונה אמנם במחלוקת אולם ניתן לאפיינם באופן כללי כך: ידע אפריורי הוא ידע שאינו תלוי ניסיון, הוא אינו אמפירי, ומושג על ידי השכל לבדו. ידע אפוסטריורי הוא ידע שתלוי בדרך כלשהי בניסיון בעולם, ידע שהוא אמפירי בדרך מסוימת. בחלק ניכר מההיסטוריה של הפילוסופיה ובעיקר בפילוסופיה של העת החדשה התקיימו ויכוחים בנוגע לעצם הִתכנותם של שני סוגי ידיעה אלה. אנליטי וסינתטי נראה שחלק מהטענות והמשפטים שאנו מכירים ויודעים זוכים להיות אמיתיים מעצם ההבנה של משמעותם. הדוגמה המפורסמת לכך היא הטענה "כל הרווקים אינם נשואים". כל מי שמבין את משמעות המילה רווק יודע שטענה זו היא אמיתית בכל מצב. פילוסופים, מאז עמנואל קאנט, מכנים טענות כאלו טענות אנליטיות. הן נקראות אנליטיות מכיוון שהן זוכות לאימות מספיק בזכות ניתוח או אנליזה של המרכיבים שלהן. מנגד, טענות סינתטיות הן טענות שאין מספיק להבין את משמעות מרכיביהן על מנת לקבוע את אמיתותן. דוגמה לכך היא הטענה "43 אחוז מרווקי ישראל גרים בחיפה". טענה זו תידרש לאימות אמפירי אם נרצה לברר את נכונותה. קאנט גרס שטענות המתמטיקה והמדע הן טענות סינתטיות אפריורית. לדוגמה, הטענה 12 = 7 + 5 היא אמיתית בהכרח (ומכאן אפריורית) אך מנגד, ניתוח המושג 12 אינו מספיק כדי לדעת שהוא שווה ל-7 ועוד 5. מנגד, רבים ממבקרי קאנט טענו כי משפטי המתמטיקה הם אנליטיים אפריוריים (גוטלוב פרגה לדוגמה). וילארד ואן אורמאן קוויין ערער על עצם ההבחנה בין הסינתטי לאנליטי במאמרו "שתי דוגמות לאמפריציזם". אמפיריציזם ורציונליזם על פי האמפיריציזם לניסיון יש תפקיד מכריע ברכישת ידע ובעיקר על ידי תפיסה חושית. אמפריציסטיים מסוימים קבעו כי כל הידע האפשרי הוא ידע שמבוסס על ניסיון (ג'ון סטיוארט מיל לדוגמה), ומנגד, אחרים ראו בלוגיקה ובמתמטיקה יוצאים מן הכלל בהקשר זה. פוזיטיביזם וסוגים של ריאליזם הם פיתוח של העמדה האמפריציסטית. הרציונליזם מבטל את חשיבות נתוני החושים בתהליך רכישת ידע. על פי הרציונליזם לפעולה השכלית הטהורה יש קדימות מוחלטת בכל תהליך של ידיעה. הרציונליסטים המודרניים, ובראשם דקארט, ראו בחושים כלי שאי אפשר לסמוך עליו ומוביל בעיקר לטעויות. לעומת זאת, מערכת בנויה היטב של שכילה תוכל להוות בסיס איתן ואמין לידיעה. הרציונליסטים שאבו השראה ממבנה הגאומטריה האוקלידית בתור דוגמה למערכת ידיעה נאותה. הם התפעלו ממבנה הכולל אקסיומות ומשפטים שמוכחים מהן באופן דדוקטיבי וחלקם שאפו לבנות מערכת כזו עבור כל הידיעה בכללותה. אידיאליזם על פי האידיאליזם ידיעה נרכשת בתהליך אפריורי בתוך הנפש מתוך מושגים שאינם נרכשים בניסיון. תהליך זה נקרא לפעמים גם אינטואיציה או הסתכלות (לתוך עצמי ולא בעולם). אצל קאנט, תהליך הבנת יכולת הידיעה האנושית כלל ניתוח של מבנה נפש האדם, ניתוח של קטגוריות בתהליך הנקרא דדוקציה טרנסצנדנטלית. הוא קרא לתורתו אידיאליזם טרנסצנדנטלי. הנושא העיקרי עבור אפיסטמולוגים אידיאליסטיים הוא מרכזיות התבונה. ידיעה יכולה להירכש אך ורק דרך הנפש ולפיכך היא במהותה אידיאלית. בעיית הקריטריון על מנת להצדיק האמנה צריך לפנות להאמנה אחרת. מכאן שייתכנו שתי אפשרויות: או שישנם משפטים שהם אפיסטמולוגיים בסיסיים שאינם זקוקים להצדקה נוספת, או שלכל האמנה יש רגרסיה אינסופית של הצדקות נוספות. כעת האפיסטמולוג מצוי בדילמה, אם הוא מניח כי ישנם משפטים שהם נכונים ללא הצדקה הוא אינו יכול לומר שהוא יודע אותם, מכיוון שידיעה מוגדרת (בדרך כלל) כהאמנה נכונה ומוצדקת, ולהאמנה כזו אין הצדקה. ואם הוא טוען שלכל המשפטים ישנה הצדקה נוצרת שרשרת הצדקות אינסופית, שהוא בתור יצור סופי לעולם לא יכול להכיר. שתי האפשרויות מובילות לכך שלא נוכל להשיג ידיעה אמיתית ומכאן בעיית הקריטריון לידיעה. לאורך ההיסטוריה הבעיה הובילה לעמדות ספקניות. פתרונות אחרים הם בעיקרם מסדתנות קוהרנטיות ורגרסיה. מסדתנות על פי המסדתנות (Foundationalism) ישנו מסד לידיעה שאינו זקוק לשום הצדקה נוספת. משפטי יסוד אלו נחשבים למשפטים בסיסיים, מעין אקסיומות, והם יכולים להיחשב לברורים מאליהם (כלומר בעלי הצדקה שחלה על עצמה) או כאלה שלא ניתנים לטעות. תפיסה, זיכרון ואינטואיציה אפריורית מאומצים לעיתים ובתאוריות שונות כדוגמאות למשפטים בסיסיים. הביקורת המרכזית נגד הגישה היא שאם האמנה לא מוצדקת על ידי האמנות אחרות, קבלתה כידיעה תחשב אקראית ולא מוצדקת. העמדה הקוהרנטיסטית מי שאינו מקבל את הגישה המסדתנית יכול לטעון כי שרשרת ההצדקה יכולה להיות מעגלית. במקרה זה, כל הצדקה היא בסופו של דבר מעגלית, ככה שהצדקה כלשהי זוכה להיות מוצדקת על ידי עצמה, לאחר שרשרת הצדקות באורך מסוים. לפי העמדה הקוהרנטיסטית, האמנה היא מוצדקת אם ורק אם היא חלק ממערכת קוהרנטית של האמנות משותפות ועקביות. במקום לדבר על שרשרת יכולים גם קוהרנטיסטים לדבר על רשת הוליסטית של האמנות. קוהרנטיזם יכול לקבל מבנה האמנתי מעגלי, אך הוא שולל את הביקורת על המבנה המעגלי. מה שחשוב עבור גישה זו הוא שמערכת ההאמנות כולה יחדיו תהיה עקבית וקוהרנטית. תפיסת הידיעה כאן היא אורגנית יותר ואטומיסטית פחות. ביקורת על כך הוא שהכלל שדורש קוהרנטית בתוך מערכת הוא בעצמו האמנה שחסרה הצדקה. כלל זה נמצא "מעל" המערכת כולה והוא חל על כולה, לכן לא נראה שייתכן שיוצדק מתוכה. פתרון נוסף לבעיה, שאינו מסדתני ואינו קוהרנטיסטי, הוא הפתרון האינפיניטיסטי, שקובע כי אכן ישנה רגרסיה אינסופית בשרשרת ההאמנות שלנו אך הרגרסיה איננה קטלנית. כלומר מקיומה של הרגרסיה לא בהכרח נובע כי אין כל בסיס לידיעה. פרדוקס הספקנות הגישה הספקנית שוללת כל פתרון לבעיית הקריטריון ומקבלת את הבעיה בתור ראיה לכך שכל ידיעה שהיא היא למעשה האמנה לא מבוססת. מעבר לכך, הגישה הספקנית שואלת האם ידע בכלל הוא מן האפשר ומסיקה כי לא ניתן לקבוע ערך אמת לטענות, אף על פי שאלו לעיתים מאופיינות בתור נשאיות של ערך כזה. במידה מסוימת, התייחסות עצמית אל טיעון הקריטריון פוגמת בגישה הספקנית. זאת משום שהספקן משתמש בבעיית הקריטריון כדי להצדיק את גישתו ובכך לבסס את אמיתותה. אך בעשותו כך, הוא סותר את הטענה כי לא ניתן לעולם לבסס האמנות- לפיכך מדובר בפרדוקס. כנגד ביקורת זו, הספקן הרדיקלי יכול לענות כי הוא אפילו לא יודע אם הוא לא יודע. כלומר, הוא יכול להעמיד בספק את העמדה הספקנית עצמה. פרדוקס מור פרדוקס מור הוא האבסורד שבלטעון בגוף ראשון לנכונותה של טענה, אך לכך שהטוען לנכונותה אינו מאמין לה, בו בזמן. חרף כינויה כ"פרדוקס", האבסורד איננו מהווה סתירה במובנה הלוגי. באופן כללי ניתן לומר כי עבור טענה p, פרדוקס מור חל על היגדים מהצורה: "p, אבל אני לא מאמין שp". דוגמאות: "יורד גשם, אבל אני לא מאמין שיורד גשם" או "אני לא מאמין שיורד גשם, אבל יורד גשם". הפרדוקס קרוי על שם ההוגה שלו, G.E. Moore.Moore, G. E. (1993). "Moore's Paradox". In Baldwin, Thomas (ed.). G. E. Moore: Selected Writings. London: Routledge. pp. 207–212. ISBN 978-0-415-09853-3. הטבעת המונח מיוחסת ללודוויג ויטגנשטיין, שראה בפרדוקס תרומתו הגדולה ביותר של מור.Wittgenstein, Ludwig (1953). Philosophical Investigations. Section II.x. Blackwell Publishers. p. 190.Wittgenstein, Ludwig (1974). von Wright, G. H. (ed.). Letters to Russell, Keynes and Moore. Oxford: Blackwell Publishers. כתיבתו של וינטנגשטיין על הפרדוקס הפכה אותו למרכזי בספרות הפילוסופית. מור מדגיש בעבודתו כי הגם שההיגדים מושא הפרדוקס נראים אבסורדיים, הרי ש: הם יכולים להיות אמיתיים. הם עקיבים מבחינה לוגית. לא מהווים סתירה כשלעצמם. הפרדוקס משמש בניתוח מספר פרדוקסים נוספים, אך גם בתחומי פילוסופיה נפרדים לגמרי. בתחום הפילוסופיה הפוליטית, הפרדוקס הובא כביקורת לתורה הפוליטית של "שיקול הדעת הציבורי" (public reason) אותה הגה ג'ון רולס. כך, נטען כי הגורמים השונים בשדה הפוליטי, נדרשים על-ידי רולז לפעול באופן שאינו קוהרנטי ביחס לפרדוקס, ולטעון שאמנם טענות p נכונות, אך הם לא יודעים זאת. כך, למשל, הקתולית נדרשת על-פי תורה זו לקבל על עצמה ש"אמנם קתוליות נכונה, אך אני איני יודעת זאת".Enoch, David. "Political philosophy and epistemology." Oxford Studies in Political Philosophy 3 (2017): 132-165. ראו גם בעיית גוף-נפש פיזיקליזם מטאפיזיקה אגנוסטיות אריסטו: אורגנון היוגה סוטרות של פטנג'לי לקריאה נוספת כללי שמואל הוגו ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1940. ישראל שפלר, תנאי הידיעה, תרגום: דוד הד, עורך: שמואל שקולניקוב, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1980. אפיסטמולוגיה באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד. אפלטון "מנון" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך א', הוצאת שוקן "תיאטטוס" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך ג', הוצאת שוקן דקארט מאמר על המתודה 1941 - עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס. 2008 - תרגום, עריכה, ומבוא: ד"ר עירן דורפמן, ירושלים: הוצאת כרמל. 2010 - תרגום: יהושע קנז, תל אביב: ספרי עליית הגג. הגיונות על הפילוסופיה הראשונית 1976 - תרגום: יוסף אור, עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס 2001 - תרגום: דורי מנור; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב: משכל. קאנט ביקורת התבונה הטהורה ויטגנשטיין על הוודאות, תרגום: עדנה אולמן-מרגלית, מבוא: אבישי מרגלית, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1986 קישורים חיצוניים אפיסטמולוגיה בחינוך, באתר של אודי צמח הערות שוליים * קטגוריה:פילוסופיה קטגוריה:קוגניציה	2024-07-06T11:49:04
אסתטיקה	אסתטיקה היא ענף של הפילוסופיה העוסק, בין היתר, בשאלות היופי ואפיונו. האסתטיקה בוחנת בין היתר מהו יופי, מהו תפקידו של היופי ביצירת האמנות, את הדרכים ליצירת יופי ועוד. תחום פילוסופי זה הפך לדיסציפלינה מוגדרת באקדמיה רק במאה ה-19, אך ניתן למצוא דיונים על האסתטיקה כבר בעת העתיקה בכתביו של אפלטון. המונח "אסתטי" הוא לכאורה פשוט, אך הוא טומן בחובו "פחים" לא מעטים, במיוחד בעידן העכשווי, שבו נפרצו מספר גבולות: לאחר עלייתו של הפרט לכותרות, היופי נתפש כחוויה אישית; בכך אובד כמעט הסיכוי להגדיר את היופי כדבר אוניברסלי. דוגמה נוספת לשינוי בתפישת האסתטי מתרחשת בשדה האמנות, המכילה בזמננו – באופן פרדוקסלי במקצת – גם את המונח מכוער כאחד הגורמים לכך שיצירת אמנות תהיה יפה. יצירת המונח אסתטיקה אף-על-פי שהעיסוק בשאלות אסתטיות החל עוד בראשית ימי הפילוסופיה, המונח אסתטיקה (ביוונית: , קרי "איסתטיקי") עצמו, שפרושו ביוונית הוא "תפיסה חושית", נטבע על ידי הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן, (בספרו "Meditationes philosophicae de nonnulis ad poema pertinentibus" – "הירהורים פילוסופיים על דברים אחדים שייכים לשירה", 1735) במחצית הראשונה של המאה ה-18. באומגרטן תפס את הלוגיקה כענף של חשיבה העוסקת בביקורת ההכרה שלנו את העולם, ומכך סבר כי צריך להיות ענף של חקירה המלמד אותנו כיצד לחוש, ובעיקר כיצד לראות את העצמים שבטבע. השימוש במונח "אסתטיקה" בשפה האנגלית החל בתחילת המאה ה-19 והחליף מושגים כגון "קריטריונים לטעם" או "שיפוט הטעם" שמקורם באסכולה הפילוסופית האמפיריציסטית. נהוג להבחין בין תחום האסתטיקה לבין תחום "התאוריה של האמנות", או גלגולו במחקר תולדות האמנות, בכך שהאסתטיקה דנה ביופי של היצירה האמנותית, במנותק מן המציאות החברתית הסובבת אותה. יתר על כן, עיסוקו של האסתטיקן מנתק את היצירה האמנותית משלבי יצירתה עצמה ודן בה, ובאופן הקליטה שלה על ידי האדם, כאילו הייתה אובייקט טהור ונטול הקשרים. אולם, השקפות אחרות, אשר מקשרות בין האסתטיקה אל האתיקה שבפילוסופיה של המוסר יחלקו על גישה טהרנית זו. במקביל להתפתחותה של הפילוסופיה האסתטית ושל תחום תולדות האמנות, החל מן המאה ה-18, התפתח גם תחום ההרמנויטיקה כמדע הפרשנות. תחום זה מנסה לעמוד על היחסים השונים שבין היוצר, הקהל והיצירה. אסתטיקה היא דיצפלינה פילוסופית הקרובה לפילוסופיה של האומנות וליסודות הפילוסופיים של היופי וקשורה לחקר החושים. התכונה הבסיסית בה היא היפה. האסתטי הוא כל דבר הנתפס על ידי החושים באופן רחב. החוויה האסתטית היא עונג או הנאה הנגרמים מעצם ההתבוננות ביצירת אמנות או בטבע. הנאה זו היא חסרת חפץ-עניין (אינטרס), הנאה מעצם ההתבוננות בדבר וספיגת המרכיבים הצורניים שלו, וזאת מבלי לפרוק את החפץ, הדבר לפונקציה ולתפקיד שלו. לפי באומגרטן (1750) אסתטיקה הוא מדע ההכרה החושית המאופיינת על ידי מנגנון קוגניטיבי לו הוא קרא Ars combinationis (רומית: האומנות המאחדת, או הכושר המאחד, בניגוד לכושר המפריד של המדע – האנליזה) שתפקידו לתרגם באופן אינטואיטיבי מכלול חושי מורכב לכדי דימוי אחיד ופשוט. בתהליך האסתטי הזה מתקבל דימוי אחיד ופשוט, מעין שלמות פשוטה, הנתפסת באופן אינטואיטיבי בחושינו – ואנו מרגישים אותה (ולא חושבים אותה). אסתטיקה גם מעלה את השאלה, האם היפה או הטעם הוא דבר סובייקטיבי, תלוי נושא, או שמא אובייקטיבי, תלוי מושא. יש הטוענים שהחוויה האסתטית מקורה בתודעה של הפרט החווה אותה – אנו חווים אותה דרך עינינו ולכן זו חוויה של האדם הפרטי. מאידך, יש הטוענים כי החוויה האסתטית מקורה באובייקט עצמו, הוא בעל המאפיינים האסתטיים שבהם הפרט יכול להבחין. אסתטיקה כתורת מיון האמנויות ממוזער\|שמאל\|250px\|הפסל המתואר כקוף מחקה, ציור מאת אנטוני ווטאו (Watteau) משנת 1710 אסתטיקנים רבים ראו את הצורך במתן הגדרה של האמנויות השונות ובחלוקתן בהתאם לאופיים השונה של כל מדיום ומדיום. ביוון העתיקה, למשל, הייתה נהוגה חלוקה בין אמנויות מחקות, בעלות אופי מימטי, לבין אמנויות המשמרות אובייקטים, כגון שימור הגוף בגימנסיון ואמנויות היוצרות אובייקטים. בתקופת ימי הביניים הייתה נהוגה חלוקה בין "שבע האמנויות החופשיות" הכוללות אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה, לוגיקה, רטוריקה ודקדוק, לבין "אמנויות מכניות" כגון חקלאות ונפחות, לצד ציור ופיסול. בתרבות המודרנית, החלוקה הבסיסית היא בין אמנות הבמה, הכוללת מדיה כגון ריקוד, מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע וכדומה, אשר עיסוקם המרכזי הוא מושג הזמן, לבין האמנות החזותית הכוללת מדיה כגון ציור, פיסול, אדריכלות, צילום, העוסקים יותר בבירור מושגי החלל והשטח, לבין ספרות. רוחה של חלוקה זו היא כי בכל תחום ישנם עקרונות אסתטיים המיוחדים לו ויש לשפוט אותו בהתאם לחוקי המדיום שבו נוצר. כבר אריסטו טען כי לכל חוש מוגדר תחום פעילות משלו. תפיסה זו עתידה הייתה להשפיע על תפיסת כל סוגה אמנותית כייחודית ונבדלת במטרות האמנותיות שלה. את אחד הביטויים המובהקים ביותר של גישה זו ייצג לסינג, אשר ראה סכנה בטשטוש שבין תחומי האמנויות השונים כגון שילוב סיפורי של "שתי נקודות זמן נפרדות בהכרח בתמונה אחת ויחידה" בציור או לחלופין יצירתה של שירה "תיאורית". גישות שונות באסתטיקה ניתן לחלק את התאוריות האסתטיות השונות לכמה גישות מרכזיות: גישה פורמליסטית – הרואה בצורה האסתטית או בקומפוזיציה של היצירה את מהותה. גישה קוגניטיבית – המייחסת לאמנות יכולת להאיר את המציאות על ידי חיקוי וייצוג. גישה אמוטיבית – המדגישה את יכולתה של היצירה לעורר רגשות אצל הצופה. גישה שיפוטית – הרואה ביצירה יופי חד פעמי אשר מבדיל עצמו מן הטבע. גישה חברתית – המדגישה את הקשר שבין האמנות לבין החברה. היסטוריה אסתטיקה של העת העתיקה ממוזער\|שמאל\|150px\|"נושא הרומח" מאת פוליקליטוס. ביטוי של פרופורציה אידיאלית כמכשיר להרמוניה הפילוסופיה היוונית הייתה התרבות הראשונה אשר העמידה תורות אסתטיות קוהרנטיות. התרבות היוונית בכללותה התייחסה אל יצירת האמנות כאל מקור הנאה. מושג זה כלל, לצד הנאה הדוניסטית, גם הנאה אסתטית טהורה. הפילוסוף הרקליטוס, לדוגמה, ראה את העולם כנמצא במצב של שינוי מתמיד. את מושג ה"הרמוניה", אותו שאל מפיתגורס, הוא תפש כביטוי לסתירה פנימית תמידית – "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו". למרות גישות אסתטיות שונות מן הפילוסופיה הקדם-סוקרטית, היו אלו הוגיה הגדולים של הפילוסופיה היוונית – אפלטון ואריסטו, אשר ניסחו תאוריה אסתטית שלמה. אפלטון, הפילוסוף בן המאה ה-4 לפנה"ס, תפס את האמנות כ"חיקוי" למציאות. לפיכך גרס כי האמנות היא שקר מזיק. הצייר, הפסל, המוזיקאי, המשורר ואיש התיאטרון מציגים ביצירותיהם חיקויים של המציאות. בעיני אפלטון, האובייקטים המוחשיים בעולמנו, כלומר האובייקטים המוגדרים בזמן ובמקום ונתפסים על ידי החושים, מהווים חיקויים של המציאות היציבה ביותר: עולם האידיאות האפלטוני. לפי תורת האידאות, האובייקטים היציבים הם ה"אידיאות". הם מגדירים מושגים קבועים ונצחיים בעולם. לעומת זאת, אובייקטים פרטיים הממומשים ב"מציאות" שלנו, נתונים בהשתנות מתמדת, באים וחולפים מן הקיום. אנו מבינים את האובייקטים הפרטיים משום שהם "נוטלים חלק" באידיאות, הם מחקים אותן. העצם הלבן מחקה את האידיאה של הלבן, והאובייקט המרובע מחקה את אידאת המרובע. כך, האמן מחקה חיקויים, והוא רחוק מן המציאות האמיתית מרחק כפול. לעומת בעל המקצוע המחקה את האידיאות בכך שהוא בונה שולחן או בונה בניין, ובכך הוא מבצע פעולת חיקוי מדרגה ראשונה, הרי כי האמן המצייר ספינה או מתאר תיאור ספרותי של קרב לא רק שמחקה את החיקויים מדרגה ראשונה, אלא גם חסר כל ידיעה בדבר האופן שבו יש לחקות את האידיאות. ה"מימזיס", כלומר החיקוי, הוא שם משותף לקבוצת הפעילויות שהיינו מגדירים אותן "אמנויות יפות", ולכן הוא חיקוי מדרגה שנייה. הצופה המתנהל בעולם האידאות, כבול בחושיו וברגשותיו אל העולם. כדי לגלות את הממשות, מגלה לנו "משל המערה של אפלטון", עלינו לעבור מראיית התופעות לראיית המהויות. לפיכך האמנות המשמשת כסיפוק עצמי לחושינו מהווה מכשול לכך. יצירות שקריות הן יצירות אשר משקרות בנוגע לעניינים כבדי-משקל ומשחיתות את הנוער. ממוזער\|ימין\|250px\|מסכה דיוניסאית מן תיאטרון היווני, טורקיה, המאה ה-1 לפנה"ס. לעומת אפלטון, הציג אריסטו, בן המאה ה-4 לפנה"ס, גישה אוהדת יותר כלפי האמנות. אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום העולם החומרי הקיום הממשי היחיד, והדרך להבין את המציאות היא באמצעות התנסות אמפירית. כל דבר בעולם קיים מתוקף ארבעה גורמים – הגורם החומרי (הדבר שממנו הוא עשוי), הגורם הצורני (הצורה בה הוא עשוי), הגורם הסיבתי (מה שהביא אותו לידי קיום) והגורם התכליתי (המטרה לשמה הוא קיים). בחיבור "פואטיקה", מציג אריסטו את הטרגדיה כמאפשרת לצופה גילום של ה"קתרזיס", כלומר פורקן רגשי והיטהרות מפחדים, שנאות ועודפי רגשות אי-רציונליים, ולכן היא מאפשרת לצופה להישאר רציונלי באמצעות התחברות לרגשותיו. אריסטו קובע כי להיות אמן "טוב ומיומן" פירושו לבצע את "תפקידו הייחודי". לדעת אריסטו, אמנות היא "כושר היצירה מתוך שיקול דעת" או "כושר היצירה מתוך שיקול דעת אמיתי". אריסטו גרס כי "צורות היופי העיקריות הן סדר, סימטריה ומוגדרות, הבאים לידי ביטוי במיוחד במדעי המתמטיקה" (אריסטו, מטאפיזיקה). לפי אריסטו, תפישת היופי שמורה לכשרים התבוניים של השכל, האמורים להבדיל את האדם מן הבהמה. לדעתו, בעלי-חיים "אינם מסוגלים לחוש" הנאות מ"הרמוניה ויופי" (ראו גם: יופי מתמטי). פלוטינוס, מן הפילוסופים הנאו-אפלטונים, אשר חי במאה ה-3 לספירה, הציג את האמנות כמייצגת את היופי המושלם, ככלי להגיע אל המימד האלוהי. גישתו כי "במתן הצורה המושלמת לאבן הגולמית מקרב אותה האמן אל המקור האידיאלי", שוללת על כן ניסיונות של הכפפת היצירה לסדר מסוים, כמו בעזרת פרופורציה וסימטריה, כיוון שערכה של היצירה טמון בסמליותה. אסתטיקה של ימי הביניים ממוזער\|שמאל\|250px\|סיפורי הברית הישנה המוצגים בתבנית של מעגלים מתכנסים, פרסקו מבזיליקת סן מרקו הפילוסופיה האסתטית של ימי הביניים המשיכה בדרכם של אפלטון ואריסטו תוך הכנסת הדיון למסגרת תאולוגית נוצרית. אוגוסטינוס, בן המאה ה-4, ראה את היופי בערכים אריסטוטאלים כגון סדר, פרופורציה וסימטריה. אולם, בה בעת הוא מטיל על המאמין את האחריות ליצירתה של "התכוונות משתנה", אל מול האל הנצחי. על האדם מוטל לפרש ולבחור בין משמעויות שונות ובין מישורי הבנה שונים. בספרו "עיר האלוהים" מצטט אוגוסטינוס את ורגיליוס ומסביר את הדיאלקטיקה הלשונית שבין טוב ורע – "אז יעלוז ויפחד, ישמח ויסבול" ו"שמחות רעות של הלב"."עיר האלוהים" עומדת כאנטיתזה אל מול "עיר האדם" ותושביה השכילו לוותר על העונג הארצי. תפיסת העולם של אוגוסטינוס, המניחה את קיומו של סדר אלוהי, חוזרת אל התפיסה האפלטונית ומניחה את קיומו של "הווה" תמידי. החל מן המאה ה-12, התפתחה באירופה פילוסופיה אסכטולוגית שמנסחיה הראשונים היו פייר אבלר וג'ילבר דה לה פורה (Gilbert de la Porrée). גישה זו הגיע לשיאה במאה ה-13, עם יצירתה של ה-"Summa Theologiae" על ידי תומאס אקווינס. אקווינס ראה את האדם כבעל יכולת קוגניטיבית להבין אמת. בייחוד בענייני אמונה, סבר אקווינס, כי האדם יוכל להבין זאת אף ללא עזרת "התערבות האלוהית". גישה אפיסטמולוגית זו, ברוחו של אריסטו, חושפת בתוכה גם יסודות אמפיריציסטיים או "סובייקטיביים" על ידי מתן לגיטימציה לאופן קליטת התופעות על ידי האדם – "היפה הוא מה שהשגתו כשהיא לעצמה גורמת הנאה". האסכטולוגיה של התקופה מבטאת שאיפה לבהירות, אשר יצרה מחשבה פורמליסטית. השלמות ביצירה מתגלמת במימד כפול של שלמות. היחידות מהן מורכבת היצירה, הנקראים "הומולוגיים", מהווים כל אחד יחידה עצמאית ושלמה אך גם פרט ממערך שלם והרמוני. בספרו "סתיו ימי הביניים" (1919) מציג יוהאן הויזינחה את האסתטיקה של ימי הביניים המאוחרים כאסתטיקה גדושה המרבה בשימוש בסמלים ובתיאור ריאליסטי וגדוש פרטים. תיאורים אלו, ברוח הניאופלטוניזם, שיקפו את האלוהות או את האור האלוהי, תוך הדגשה של מעשה החיקוי כבעלת "עודף משמעות", עד כדי ניתוק מן הממד הריאליסטי המתואר. "כוחה של ההרמוניה", מצטט הויזינחה את פייר ד'איי, "מגיע עד כדי כך שהוא מרחיק את הנפש משאר תשוקות ומדאגות, לא כי אף מעצמה". אסתטיקה של תקופת הרנסאנס ממוזער\|שמאל\|250px\|"האדם הוויטרובי" (1490), רישום מאת לאונרדו דה וינצ'י ממוזער\|שמאל\|250px\|הגיהנום (1480–1495), רישום של בוטיצ'לי בעקבות דנטה תרבות הרנסאנס הציגה לא רק את חזרה למורשת העבר הקלאסי, אלא גם את ההתעניינות באדם ובמקומו בעולם. יחס דו ערכי זה, אשר גולם ב"הומניזם" הפך את התאוריות האסתטיות מן התקופה למורכבות ולבעלות מתח פנימי. לאונה בטיסטה אלברטי, האדריכל והצייר הפלורנטיני, בן המאה ה-15, כמו הוגים קודמים, הציג את האמנות כחיקוי של הטבע. אולם הוא טען כי בנוסף לייצוג ה"נכון" של הטבע, על התיאור האמנותי לייצג גם את "היפה" ולחשוף את הטבע עצמו הטמון ביצירה. הדרך לחשיפה זו מבוססת על מסורת העשייה הציורית ועל הקשר של האמן עם הטבע עצמו. "הטבע הוא הנותן לנו את המידות", כותב אלברטי ב"על הציור". "ומאחר שתועלת רבה צומחת מהכרתן, יקדישו נא הציירים השקדנים מאמצים ללימודן מן הטבע, וישקיעו-נא עיון ועמל כדי לשמר בזיכרונם את הידע ששאבו ממנו. ...אחר-כך יש לדאוג, שכל איבר יהיה נאמן לייעודו ולתפקודו.". על פי אלברטי, הדרך להגיע אל התיאור הנאמן של הטבע היא בעזרת שיטה מתודית ויסודית. אלברטי טען כי לצד הידע התאורטי של האמן, עליו גם להתמקד בשיטת ההתבוננות בטבע, כדי לייצר "דומות" אליו. השיטה להתבוננות בטבע על פי אלברטי היא שיטת הפרספקטיבה ו"חתך הזהב" (הפרופורציה), אשר היוו את שני החידושים הבולטים של אמנות הרנסאנס. בספר על הפיסול כותב אלברטי כי מטרתו של האמן היא "למדוד ולהעלות על הכתב לא רק את היופי המצוי בגוף זה או אחר, אלה גם, במידת האפשר, את היופי המושלם שחילק הטבע, בשיעורים מדודים, בין גופים שונים". לפיכך ההתבוננות ותיאור היחס והמידות שבטבע הוא גם הדרך להגיע אל יופיו האמיתי של הטבע. ניסיון להגיע לשיטה בעלת איכויות מדעיות עמדה גם בבסיס הגותו של הפילוסוף ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, אשר שאף לאחד את כל הדוקטרינות הפילוסופיות והתאולוגיות למסגרת אחת אשר מעמידה את האדם במרכז העולם. אם יצירתו של אלברטי הציגה את האמן כבעל תפקיד של חוקר של העולם האידיאלי, אזי הפילוסופיה הנאו-אפלטונית הרנסאנסית, אשר התפתחה באיטליה בתקופה זו, הציגה חזרה ברורה אל האידאות, הפעם במסגרת של הדת הנוצרית. השתקפות תורת האידאות ניכרת היטב ביצירות כגון "הקומדיה האלוהית" של דנטה, בה המשורר, בליוויו של המשורר הרומי ורגיליוס או דמות אהובתו האידיאלית ביאטריצ'ה, עובר בין מעגלים שונים בין הגהנום לגן העדן. גם בתקרת ה"הקפלה הסיסטינית" שצייר מיכלאנג'לו, ניתן למצוא את השפעותיה של תורה זו במעבר מתיאורים "חומריים", כגון תיאור המבול, לתיאור ה"רוחני" ביותר – תיאור בריאת העולם. בספרו "ויכוח על האהבה" (1503) ניסח הפילוסוף היהודי יהודה אברבנאל (Judah Leon Abravanel) גרסה שונה לניאופלטוניזם. אברבנאל גרס כי היופי אינו נמצא רק בערכים ובקטגוריות מובנות, אלה קיים בכל דבר במידות שונות. אולם, היופי העליון מצוי באידאה של היצירה. יופי זה, מקרב את האל אל העולם ויוצר "אחדות רבגונית" (Multi-Faria unita) המולידה את "מעגל האהבה" (Circolo amoroso). אסתטיקה של העת החדשה ממוזער\|שמאל\|250px\|"האמן נדהם לנוכח חורבות עתיקות" (1778–1779) מאת הנרי פוזלי (Fuseli) ממוזער\|שמאל\|250px\|"דיוקן מאדאם רקמייה" (1800), ציור מאת ז'אק-לואי דויד הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, מאבות עידן הנאורות, הקדיש ליצירה האמנותית משקל דל מאוד בכתביו. עם זאת, תפיסתו הפילוסופית הייתה בעלת השפעה רבה על האסתטיקה של המאה ה-18. בחיבורו "האופטיקה" (1637) צימצם דקארט את הקשר של האדם עם העולם לתפיסה אשר כונתה "קרטזיאנית", על פי שמו הלטיני של דקארט, והמעמידה את התבונה ואת רציונליות כבסיס אפריורי (כלומר, הקודם להתנסות) למציאות. ניסוח מובהק יותר של תפיסתו ניסח דקארט בספרו "הגיונות" (1641) בו הוא מטיל ספק בכל מה שמחוץ לתחום הבדיקה הרציונלית של האדם. הרעיון האסתטי השולט של הנאורות גרס כי האידיאלים הגדולים של "היפה" וה"טוב" הובעו כבר אצל האמנים הגדולים של העבר. לפי תפיסה זו, האמן או הצופה יכולים להתבונן ביצירת האמנות הטובות ולגבש מהן מערכת כללים אשר על פיה יוכלו לבחון את האמנות של ההווה. תפיסה זו התגלגלה אל אקדמיזם אמנותי אשר שאף ליצור רשימות של כללים כאלו כדי להכשיר את האמן ליצירה. תאורטיקנים נאו קלאסיציסטים כגון ניקולה בואלו (Nicolas Boileau) בתחום הספרות, מרק אנטואן לוז'ייה (Laugier) וויליאם צ'יימברס (Chambers) בתחום האדריכלות או יוהאן יואכים וינקלמן בתחום האמנות הפלאסטית, ניסחו כל אחד בתחומו מערכת של כללים אמנותיים ברוח העת-העתיקה. בחיבורו "הגיונות על החיקוי של יצירות אמנות יווניות ורומיות" יצא וינקלמן כנגד תפיסת האמנות של הבארוק וראה בחיקוי המודלים האסתטיים של אמנות העת העתיקה, ובייחוד של אמנות יוון העתיקה כפתרון לדרמטיות המוגזמת ולנטורליזם העודף שראה באמנות בת זמנו. בתפיסתו, ראה וינקלמן את האמנות היוונית כשלמות או כאחדות המבטאת יותר מכל את היפה. לפיכך "הדרך היחידה בשבילנו להיות לגדולים, יתר על כן: להיות בלתי ניתנים לחיקוי, הוא חיקויים של היוונים" הסופר ומבקר האמנות דני דידרו, מזהה בכתביו את היפה עם הטוב. תפיסתו האנציקלופדית של דידרו, אשר הפנתה את מבטה גם אל אמנויות "מכניות" ו"נחותות" יותר, חידדה את האנלוגיה בין שני המושגים. האמנות צריכה להיות ייצוג לא רק של "הטבע", כי אם גם לייצג את הגישה המוסרית החילונית של התרבות. "אם המושא כרוך בעשייה", כתב דידרו במאמרו "אמנות" (1751), "אז לקובץ הכללים ולסידורם אנחנו קוראים 'אמנות'. אך אם אין המושא משמש אלה להתבוננות מהיבטים שונים, אזי לקובץ התצפיות ולסידורן הטכני אנו קוראים 'מדע': כך שהמטאפיזיקה היא מדע, ואילו תורת המוסר היא אמנות". לפיכך, ערכה של היצירה האמנותית נעוץ בערכים אסתטיים קבועים שאינם תלויים בדבר, אף לא ביוצרה של היצירה. גם ויליאם הוגארת (William Hogarth) מציג בחיבורו "האנליזה של היופי" (1753) תפיסה הכורכת יופי עם טוב. אולם, שיטתו הייחודית של הוגארת, אשר היה גם צייר, ביססה את זיהויו של היופי על ידי שיטה של התבוננות ישירה עם הטבע ועל השוואה. מוטיב מרכזי בספרו היה זיהויו של קו מתפתל כאלמנט יסודי בטבע וניסיון לקבוע את הקו היפה והאידיאלי מתוך התבוננות בו. דייוויד יום, "על אמת-המידה של הטעם" הפילוסוף דייוויד יום טען כי לא ייתכן שתפיסת היופי תצטמצם לתפיסה של תכונות אובייקטיביות כאלה או אחרות, ותו לא. בתקופה בה כתב יום את ספרו, שלטה עדיין ההשקפה בדבר יופי כסדירוּת. לייבניץ גרס כי יופי הוא סדר מתמטי הרמוני, למשל. פרופורציות מתמטיות הרמוניות הן מתכון ליופי (ראו גם: יופי מתמטי). לדעת יום, יופי הוא דבר-מה הנמצא ברוחו או בשכלו של המתבונן. לדעת יום, ישנו בלבול שמקורו בקשר ההדוק בין תפיסת המושא לבין הרגשות שהמושא מעורר בנו. "השכל אינו מסתפק בסקירה של המושאים כמות שהם, ותו לא: הוא גם מרגיש רגשות של קורת-רוח או סלידה... בעקבות הסקירה הזאת, ורגשות אלה הם שמכתיבים לו את הדבקת התואר יפה או מעוות". המילה "מעוות" ננקטת על ידי יום, ולא המילה "מכוער", מה שמרמז בהכרח על הקשר המסורתי בין יופי לבין סדירות, פרופורציה וכדומה. יום הוא "סובייקטיביסט". זאת מכיוון שהיופי הוא התרחשות שמקורה בסובייקט, או שתלוי בהתרחשות סובייקטיבית. לפי יום, היופי הוא בעיני המתבונן. ניתן לפתור אי-הסכמות בנוגע לצורה של מושא או לצבעו. אולם אי-אפשר לפתור אי-הסכמות בנוגע להערכת יופיו של מושא. אני יכול לפתור אי-הסכמה בדבר צורתו של כדור: האם הוא עגול, אליפטי וכיוצא בזה. איני יכול לטעון לפתרון המחלוקת בדבר שאלת יופיו כמושא לבחינה אסתטית. אך מה לגבי הקשר בין יופי לבין רגש? אנו מדברים על אהבת היפה או על ההנאה המופקת מן המושא היפה. שיר יפה, קטע מוזיקלי יפה, תמונה יפה, אדם יפה וכן הלאה, עשויים לעורר בנו רגשות עזים. אולם לפי יום לא רק שיש קשר בין יופי לבין רגש אלא שהיופי הוא רגש. מכך יוצא שבהיעדר מתבונן, אין יופי. יופי הוא תכונה של מושאים שאיננה רגש בפני עצמו, אולם ניתן לזהותה על סמך הרגש שהיא מעוררת בנו. יום לא שלל זאת, באומרו כי היופי הוא "סידורם של חלקים ובנייתם באופן כזה... שיתאים לעורר הנאה וסיפוק לנפש... היופי אינו אלא צורה המעוררת הנאה, כפי שהכיעור הוא מכנה של חלקים המעביר מסר של כאב". היכולת לעורר כאב או הנאה היא המהות של היופי והכיעור. כלומר, יופי קיים כשלעצמו ואיננו תלוי בקיומו של צופה. אם הצופה יצפה, הוא יקבל רגש ההולם את תכונות המושא. הסיבה לרגש החיובי היא היופי כתכונה שבמושא. יום כאמפיריציסט גורס כי חוקי היצירה האמנותית יסודם זהה למה שמצוי ביסוד המדעים השימושיים, כלומר אלו העוסקים בניסיון (ולא המתמטיקה, למשל), ומהווים "התבוננויות כלליות בדברים שהכל נהנים מהם", בכל ארץ ובכל זמן. כלומר, תיאור אובייקט כיפה מחייב טענה כללית על יכולתו של הסובייקט ליהנות מהאובייקט בו הוא צופה. לדעת יום, ישנם עקרונות טעם טוב אוניברסליים – "וזהים כמעט, אם לא לגמרי, אצל כל בני האדם" – אולם יום סבור כי למעטים יש את הכישרון לעמוד על ערכה של יצירת אמנות או "לקבוע את רגשותיהם כאמת המידה של היופי". יום גורס כי את "כללי האמנות" – כמו את חוקי הטבע – ניתן לגלות באמצעות תצפיות מדעיות, שיכולות לחשוף זיקה מסוימת בין מושאים אסתטיים לבין "רגשות משותפים לבני-אדם". ניתן לומר כי יום מגזים, אולם הבה וניתן למילה "אוניברסלי" משמעות של "כללי", ובמדע יש הבחנה בין חוקים כלליים ואוניברסליים לחוקים כלליים שאינם כאלה (הסתברותיים). כלומר, יום טען שרוב האנשים יפיקו ברוב הזמנים הנאה כללית ממושא שניתן לומר עליו שהוא יפה. אסתטיקה של תקופת הנאורות "ביקורת כוח השיפוט" של קאנט הגותו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, בן המאה ה-18, התרכזה בניתוח ובהבחנה של עולם התופעות על ידי האדם. לצד "ביקורת התבונה הטהורה", ו"ביקורת התבונה המעשית" חיבר קאנט את "ביקורת כוח השיפוט" (1790), שבו פירט את תפיסתו האסתטית. זהו חיבור פילוסופי הנחשב לאחת מאבני היסוד של האסתטיקה. קאנט טוען כי קיומה של תאוריה כללית אודות היופי אינה אפשרית כיוון ואין חוקים כללים הקובעים "מה הוא יפה?". בכך, יצא קאנט כנגד תאוריות בנות זמנו, למשל של באומגרטן, אשר שאפו לבסס תורה כזו. באמצעות סדרה של "שיפוטי טעם" מוכיח קאנט כי קיומה של מהות יופי פנימית אינה ניתנת להוכחה כיוון והשיפוט של הצופה מבוסס בעצם על מושגים אחרים וקודמים שצברנו, כמו הלוגיקה. כוח השיפוט מייצר בעבור המתבונן "מושג פרטי". "אנו תופסים עיקרון פנימי של סדר שהוא ייחודי לאותו אובייקט ומעריכים אותו על פי התאמתו לאותו אובייקט בלבד". בכך תופס קאנט את האמנות ואת תפיסתה על ידי האדם כבעלת משמעות מוסרית. לדעתו של קאנט, הפעילות השכלית של האמן דומה מבחינות רבות לפעילות השכלית של מי שתופס יופי. הגאוניות היא כישרון שכלי אשר באמצעותו הטבע "נותן לאמנות את הכלל [ליצירת היפה]", כלומר, כישרון ליצור דברים שאינם מוגבלים על ידי כללים מוגדרים. הגאוניות היא ש"נותנת לאמנויות את הכלל", ולגאון יש כושר יצירה טבעי שאין היא מוגבלת על ידי כללים או חוקים. תכונת הגאון היא המקוריות המתבטאת ביצירות אמנות. אסתטיקה של תקופת הרומנטיקה ממוזער\|250px\|"הטייל מעל לים הערפילים", קספר דויד פרידריך השפעתו של קאנט על הפילוסופים שבאו אחריו הייתה מכרעת. הרעיון כי חוקי האמנות אינם נתון קבוע, אלא מתכוננים ביחד עם האדם, כמו גם כינון מושג ה"גאון", יצר תפיסה חדשה של מושג הטבע – מגורם חיצוני ומקור להתבוננות ולהעתקה, אל כינון ה"חיים" כטבע. הגאון, בעקבות קאנט, הוא זה אשר ביכולתו ליצור את יצירת האמנות. לפיכך, בשיפוט האמנות יש לקחת בחשבון את האפשרות של קיומה של "רוח" ביצירה, רוח המעמידה את שיפוט הטעם במקום משני. על הגאון למצוא בתוכו את הכוחות של אותה "רוח". עליו להביא את אותם כוחות לא מודעים הקיימים בו, ולהעלותם אל יצירת האמנות. ההתרחקות של האמן מן הטבע יצרה מושג התייחסות אסתטי חדש – "חוויה" (Erlebnis), השמה דגש על הניסיון האנושי. בתוך ה"חיים" (Leben), הנתפשים כאחדות, משמשת החוויה כאמצעי להתקשרות עם מה שמחוץ לאדם, עם הטוטאליות, עם האינסוף. בכך טמונה הביקורת הרומנטית על רוח הרציונליזם של עידן האורות. פרידריך שילר לדוגמה, יצר סינתזה בין מחשבתו של קאנט עם זו של קארל ריינהולד (Karl Leonhard Reinhold). הוא מזהה את האמנות כמכשיר לאיזון בין צורכי "דחף החומר" (tofftrieb) הפראי והייצרי לבין אידיאל צורניות והרמוני, אשר מקורו בתרבות הפרה-חברתית בנוסח רוסו. לשם האיזון, פיתח שילר תפיסה של האמנות כ"דחף משחק" (Spieltrieb) הבאה ליישב בין לחצים שנגרמים על ידי גורמי הטבע לבין גורמים המצרים את החיים. במסגרת "משחק" זה אנו חורגים מן העצמיות שלנו ומציבים את עצמנו, למשל על ידי דמיון, במקומו של האחר. ארתור שופנהאואר פירש את מושג ה"דבר כשהוא לעצמו" (נואמנון) של קאנט כעולם ממשי הקיים מאחורי עולם התופעות, שהוא אשליה. לפי קאנט, התודעה מטילה על הדברים כשהם לעצמם את צורות ההסתכלות: החלל והזמן, ואת הקטגוריות שלה כדוגמת קטגוריית העצם או הסיבתיות; וכך מכוננת את העולם המוכר לנו – עולם התופעות. שופנהאואר צעד צעד נוסף וטען כי כל הבחנה המוכרת לנו בין שני דברים יסודה בזמן, במרחב או בסיבתיות. לפיכך הנואמנון, שאינו כפוף לקטגוריות האלה חייב להיות דבר אחד המסתתר מאחורי ריבוי התופעות. הדרך לחמוק מן ה"רצון" שבאחדות התופעות הוא על ידי התבוננות האסתטית המתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך היא מהווה שחרור זמני. ומאחר וסובייקט ההכרה וסובייקט הרצון אחד הם, הרי שעל ידי התבוננות באידאה שהיא מושא האמנות הסובייקט והאובייקט נהיים לאחד. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על האמנויות הפיגורטיביות, כגון ציור, שכן היא משוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם התופעות ועוסקת ברצון עצמו. אסתטיקה מודרנית ומודרניזם ממוזער\|"זוג נעליים" של ואן גוך – יצירה בה דן היידגר בחיבורו מקורו של מעשה האומנות אסתטיקה אצל ניטשה שמאל\|ממוזער\|200px\|ניטשה, ציור של אדוורד מונק, 1906 ב"הולדת הטרגדיה" (1872), הציג הפילוסוף פרידריך ניטשה, מבנה של דיאלקטיקה בין כוחות "דיוניסאים" לבין כוחות "אפולוניים". בתהליך היצירתי גובר הכוח האפולוני על היצר הדיוניסאי. מודל יצירה אסתטי זה משמש גם אותו כאידיאל לחיים כ"פנומן אסתטי" אשר במסגרתם נתפשת האמנות כמרחב שבו מתעדנים היצרים החייתיים שבאדם. פיתוח של עמדה זו הציג ניטשה בכתביו המאוחרים ובייחוד בחיבורו "המדע העליז" (1882). עמדה זו מורכבת מאמנות "שלילית" המנסה להגן על החיים על ידי יפויים בצורה אשלייתית – אמנותית ואמנות "חיובית" המשמשת כאמצעי להעצמת החיים ואינה זקוקה עוד לאשליה. האמנות העליזה והחיובית עוזרת לאדם על ידי עמידה לצד הכוחות הרציונליים והמוסריים. זו היא מוסריות חמורה פחות כיוון שעיסוקה אינו סובב עוד סביב הצגת נחמה בעבור האדם. בכך משמשת האמנות כאופק מנחה לפעולתו של האדם. "כל אמנות, כל פילוסופיה" כותב ניטשה במדע העליז, "מותר לראותן כסם מרפא ומכשיר עזר בידי החיים הגדולים ונאבקים: הן מניחות כתנאי מוקדם להן את מציאותם של הסבל ושל הסובלים. אולם ישנם שני סוגים של סובלים, אלה הסובלים משפעה יתירה של החיים ורוצים באמנות דיוניסאית וכן בהבטה והבנה טרגית בחיים – ומאידך, אלה הסובלים מדלדולם של החיים, המבקשים למצוא בעזרת האמנות וההכרה מנוחה, דממה, ים חלק, גאולה מעצמם... " פורמליזם כהמשך רעיוני של רוח האסתטיקה הרומנטית, התפתחה באסתטיקה של האמנות ובאמנות בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 תאוריה שהגדירה את היצירה האמנותית כצורה אסתטית. הביטוי הבולט לכך באמנות החזותית היה ההפשטה האמנותית. בכתיבתו של חוקר תולדות האמנות היינריך ולפלין נוצר אחד הסממנים התאורטיים שיובילו מגמה זו. במושגים כגון "רוח העין" (Augengeist) ו"רוח הצורה" (Formgeist) הוא ניסה להראות את הקשר המשותף בין יצירות אמנות לבין החברה והזמן בה נוצרו. לשם כך פיתח שיטה של מחקר אמנות השוואתי בין יצירות אמנות מתקופות שונות על ידי יצירת צמדי ניגודים כגון קווי-ציורי, שטוח-עמוק, חתום-פתוח, ריבוי-אחדות, בהירות מוחלטת ובהירות יחסית, קלאסי-בארוק. "אופני הראייה" שפיתח ולפלין המעיטו בחשיבות הנושא והדגישו את המאפיינים הצורניים של יצירת האמנות. הפילוסופים הפורמליסטים הבולטים באסתטיקה היו קלייב בל, רוג'ר פריי, מונרו בירדסלי, וקלמנט גרינברג. ממוזער\|ימין\|"פוגה" של וסילי קנדינסקי וסילי קנדינסקי, אבי האמנות המופשטת תיאר בחיבורו "על הרוחני באמנות" (1912) את היחס בין הטבע לאמנות במונחים של השפעה פסיכולוגית-הכרתית המלווה בנטייה לסמליות מטאפיזית. הייצוג האמנותי קוטלג על פי קנדינסקי למונחים של שפה אמנותית "טהורה". את ההתרשמות הראשונית מן הטבע כינה קנדינסקי בשם "התרשמות". יחס אחר לטבע הוא הבעה ספונטנית בעלת אופי פנימי ו'רוחני' אותה כינה בשם "אימפרוביזציה" ואילו השלישי הוא רגשות המעוצבים והמעובדים שוב ושוב. עיבוד זה הוא כבר פעולה שכלתנית שבה שותפים ההכרה והשכל ונקראת "קומפוזיציה". במאמרו "בנייה, נוכחות, חשיבה", מציג מרטין היידגר את פעולת הבנייה כבעלת משמעות אונטולוגית, פעולה המשקפת ומכוננת את ההוויה של האדם. יצירת המרחב אינה מהווה רק פעולת ייצוג, אלא ביטוי עמוק לפעולת ההכרה של האדם. גישה דומה הציג היידגר גם במאמרו "על מקורה של יצירת האמנות" (1935). במאמר, מסביר היידגר את מהותה של האמנות במונחים של הוויה (being) ושל אמת. הוא טוען כי אמנות אינה רק דרך ביטוי לאמת בתוך התרבות, אלא האמצעי ליצירתה. היא יוצרת מצע עליו יכולה להופיע ולהיחשף ההוויה. יצירות אמנות אינן רק ייצוג חיצוני של אובייקטים: הן יוצרות הבנה משותפת של הקהילה. בכל פעם שיצירת אמנות נוספת לתרבות, משתנים מושגיה הפנימיים. אסתטיקה פוסט-מודרנית ופוסטמודרניזם שמאל\|ממוזער\|250px\|"הבית הרוקד" בתכנונו של פרנק גרי הגישה הפוסט-מודרנית לאסתטיקה, כמו גישתו של הפוסט-מודרניזם לכל דבר, היא לשונית ורלטיביסטית. כל דיון אסתטי הוא דיון לשוני, ולכן ניתוח הלשון יש בו כדי לסייע בניתוח האסתטי. הפילוסוף ז'ק דרידה, שטבע את המונח "דקונסטרוקציה", ביקש להציג בכתביו המרובים אלטרנטיבה רדיקלית למסורת הפילוסופית המערבית, על ידי ביזור מושג ה"לוגוס", ה"מרכז" של כל תאוריה, המוצג במסורת זו כאלמנט אפריורי וטרנצנדנטי. בספרו "על הכתיבה" (1976) דרידה מציג את ה"סימן" (Sign) כסמן לא של נוכחות אונטולוגית, כי אם של חוסר יציבות, של עיכוב, המנסים למלא מישור בלתי נגיש של היעדר. את חוסר היציבות הזה של הסימן מכנה דרידה "דיפרנס" (Différance). את חוסר היציבות של ה"סימן" מבהיר דרידה על ידי ניתוח לשוני של הסימן הלשוני – הטקסט. בניתוח זה מתבסס דרידה על החלוקה שהציע פרדינן דה-סוסיר בין "מסמן" לבין "מסומן". דרידה מבקש להראות כי החלוקה הדיכוטומית בין שני מושגים אלו אינה כה פשוטה וכי הסימן מורכב ממישורים פנימיים רבים ומייחסים מורכבים בין שני מושגים אלו. לפיכך, מה שנתפש כ"אמת" בסימן, מה שניתן לצפייה ביצירה האמנותית, הוא למעשה נתון לפרשנות ולקריאה מחודשת בכל פעם מחדש. כדי למנוע את הפרשנות הפופולרית של מושג הדקונסטרוקציה כביטול מוחלט של ערכים ושל היררכיות, מציב דרידה את המורשת התרבותית כמרכז מכונן, על ידי כך שטען כי הדקונסטרוקציה יכולה להתייחס רק אל טקסטים מכוננים. במאמרו הנודע "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" (1991) מנסה פרדריק ג'יימסון לאבחן את התרבות בעשור השני של המאה ה-20, אותה הוא מכנה כ"עידן המכונה השלישי" ופוסט מודרנית. ג'יימסון סבור כי יצירות האמנות מן התקופה הזו משקפות שלב חדש בכלכלת השוק ושל ייצוג תרבותי המאופיין על ידי השטחה של משמעות הדימויים. היצירה האמנותית אינה מכילה עוד הקשרים היסטוריים משמעותיים, תפיסת זמן וחלל קוהרנטיות, או אף קשר רציף בין "מסמן" ל"מסומן", אלא מוצגת כ"פסטיש" – מונח אשר מזוהה עם אסכולת פרנקפורט ומצביע על שבירת היחס המסורתי שבין האמן, שפתו האמנותית והיצירה האמנותית עצמה. האמנות נתפשת כבעלת מימד פרודי כיוון וסממני הזהות נתפשים בה כחלולים וחסרי משמעות. שבירת שרשרת הייחוס מהווה סימפטום למה שכינה גי דבור "חברת הראווה". ביטוי זה, אשר מהווה גם את כותרת ספרו של דבור משנת 1967, מתאר תרבות בה הדימוי מאבד כל משמעות מלבד צורתו החיצונית המוצגת כחיזיון רהבתני של ייצוג עצמי. ראו גם רשימת אסתטיקנים רשימת מבקרי אמנות פילוסופיה של המוזיקה לקריאה נוספת גדעון עפרת, הגדרת האמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975. עדי צמח, מבוא לאסתטיקה, הוצאת סימן קריאה, 1976. מנחם ברינקר, אסתטיקה כתורת הביקורת: סוגיות ותחנות בתולדותיה, הוצאת משרד הביטחון, 1982. ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983. רות לורנד, על טבעה של האמנות, 1991. משה צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, הוצאת משרד הביטחון, 1996. רות לורנד, היופי בראי הפילוסופיה. אוניברסיטת חיפה: חיפה, 2007. אומברטו אקו, תולדות היופי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2010. אומברטו אקו, תולדות הכיעור, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2013. מיכל גל, היצירה האמנותית כחפץ וכמושג, זמנים, רבעון להיסטוריה, גיליון 136, 2016. דרור פימנטל, אסתטיקה, הוצאת מוסד ביאליק, 2014 אבי לויתן, אסתטיקה של אינסוף (הגות קיומית ומרחבית), הוצאת ספרי עתון 77, 2022 קישורים חיצוניים היפה, המכוער וכל השאר, פרופ' מנחם ברינקר, אתר מט"ח סוד היופי, צבי ינאי, אתר מט"ח הערות שוליים * קטגוריה:פילוסופיה קטגוריה:יופי	2024-09-01T17:14:39
האקדמיה ללשון העברית	250px\|ממוזער\|שמאל\|סמליל האקדמיה ללשון עד 2007 האקדמיה ללשון העברית (נקראת גם בקיצור: "האקדמיה ללשון") היא "המוסד העליון למדע הלשון העברית" במדינת ישראל. האקדמיה היא ממשיכתו של ועד הלשון העברית. על פי החוק, החלטות המוסד ששר החינוך (כיום שר התרבות והספורט) יפרסם ב"רשומות" מחייבות את מוסדות המדינה כולל את השלטון המקומי. ההחלטות אינן מחייבות את הציבור הרחב, אך משמשות כמידע מועיל. לפי תקנון האקדמיה, מטרותיה הן: (א) לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה (ב) לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיה וגלגוליה (ג) לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק (ד) לפעול לשמירת מעמדה של העברית, להעלאת קרנה ולידיעת תולדותיה בקרב הציבור. הקמת האקדמיה בשנת 1929 קרא חיים נחמן ביאליק לקונגרס הציוני להפוך את ועד הלשון העברית לאקדמיה ללשון עברית ולתקצב אותה בהתאם. בינואר 1930 קראה לשכת בני ברית, בראשות דוד ילין, ישעיהו פרס ויהודה יונוביץ להקמת אקדמיה ללשון עברית תוך שהיא מבטיחה לממן אותה. באוגוסט 1948 התכנס הוועד המרכזי של ועד הלשון העברית והודיע כי הושלמו ההכנות לייסוד האקדמיה ללשון העברית, הרחבתה והחייאתה, כמוסד שיעמוד לרשותה ובחסותה של ממשלת ישראל. ב־3 בינואר 1949 הוכרז רשמית על הקמת האקדמיה ללשון העברית. עם חקיקת מונתה ועדה לבחירת הרכב האקדמיה הראשון. ועדה זו הורכבה מ־11 חברים, בהם שישה שמונו בידי הממשלה וחמישה על ידי ועד הלשון העברית. בשלב ראשון מונו לאקדמיה 15 חברים: הסופרים יצחק דב ברקוביץ, ש"י עגנון וחיים הזז, המשוררים יעקב כהן, זלמן שניאור ודוד שמעוני, אנשי המדע נפתלי הרץ טור־סיני, זאב בן־חיים, שמואל ייבין, יוסף יואל ריבלין, יוסף קלוזנר, דוד צבי בנעט, מנחם זולאי, יעקב פולוצקי וחנוך ילון. מבנה האקדמיה ודרכי עבודתה בתקנון האקדמיה שאושר ב־1954 נקבע מבנה המוסד. במהלך השנים חלו כמה שינויים מבניים ושינויים בפעילות האקדמיה, והם הובאו לידי ביטוי בתקנון החדש שנקבע בשנת 2006, וזה עודכן שוב בשנת 2008. בראש האקדמיה עומד נשיא. הנשיאים שעמדו בראשה הם: פרופ' נפתלי הרץ טור־סיני בשנים 1953–1973 פרופ' זאב בן־חיים בשנים 1973–1981 פרופ' יהושע בלאו בשנים 1981–1993 פרופ' משה בר־אשר בשנים 1993–2022 פרופ' אהרן ממן משנת 2022 מליאת האקדמיה, המורכבת מחברי האקדמיה, היא הגוף בעל סמכות ההחלטה בתחום המנהלי ובתחום הלשוני, והיא הבוחרת חברים חדשים לאקדמיה. בכל שנה מתקיימות כחמש ישיבות מליאה. זיכרונות הדברים של ישיבות המליאה מתפרסמים ב"זיכרונות האקדמיה". חברי האקדמיה הם חוקרי הלשון העברית, חוקרי הספרות העברית לתקופותיה שתרמו למחקר הלשון העברית, סופרים ומתרגמים, והם נבחרים לכל חייהם. על פי החוק, מספרם נע בין 15 ל־23 (המניין אינו כולל את מי שמלאו לו 75 ומעלה). לאקדמיה נבחרים גם חברים יועצים. בנוסף, יש חברי כבוד, לרוב אישים החיים מחוץ לישראל. חברי האקדמיה נדרשים להשתתף בישיבות המליאה, להשתתף בוועדות האקדמיה ולמלא תפקידים שונים. עבודתם נעשית בהתנדבות. לאקדמיה יש מספר ועדות קבועות: ועדת הדקדוק, ועדת המינוח המרכזית, ועדת הפרסומים, והוועדה למילים בשימוש כללי. בנוסף, פועלות באקדמיה ועדות מינוח בתחומים מקצועיים שונים המתמנות עד לסיום משימתן. החלטות הוועדות מובאות לאישור מליאת האקדמיה. באקדמיה יש עובדים בשכר במדורים שונים: מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית – במפעל זה מועסקים חוקרים המתמחים בעברית לתקופותיה ובתחומים הסמוכים לה ומנתחים טקסטים מן הספרות העתיקה, מספרות ימי הביניים ומן הספרות החדשה המזכירות המדעית – עובדיה מומחים ללשון העברית והם מופקדים על תחום המינוח והדקדוק, על כתיבת מידע לשוני מקיף ומגוון (כיום בעיקר באתרי האקדמיה), על מתן מענה לפונים לאקדמיה בשאלות לשון ועוד. מערכות המידע (לשעבר מדור המחשוב) – עובדי המדור מפתחים תוכנות ייחודיות ואתרי אינטרנט למילון ההיסטורי ולמזכירות המדעית, והם מומחים ביישום טכנולוגיות חדשות בכל הקשור למאפיינים הייחודיים של השפה העברית. מדור ההוצאה לאור – המדור מפיק את כתבי העת של האקדמיה "לשוננו" ו"העברית" וספרי מחקר ואסופות ומבואות בלשון העברית ובלשונות הסמוכות לה. מדור קשרי קהל – המדור הוקם לקראת סוף העשור השני של המאה ה־21 במטרה להנגיש את דבר האקדמיה לכלל הציבור. הוא מופקד על פעילותה הענפה של האקדמיה ברשתות החברתיות, על אתר האקדמיה במרשתת ועל הרצאות ופעילויות מגוונות לציבור הרחב. ייעוץ לשון ברשות השידור ובתאגיד השידור הציבורי (עד שנת 2020). מערך ההשתלמויות – המערך הוקם בשנת 2009, ומאז הוא מציע השתלמויות מגוונות בתחום התקן למשרדי ממשלה, למשפטנים, לעורכי לשון, למורים, לתלמידים ולציבור הרחב; כמו כן ניתנים במסגרתו קורסים מובנים בנושאים מרכזיים בבלשנות, בהם תורת ההגה והצורות, תחביר וסמנטיקה וכן ניקוד. ארכיון האקדמיה והספרייה – באקדמיה שמור חומר ארכיוני רב המתעד את פעולות ועד הלשון והאקדמיה, בשנת 2009 סודר כל החומר הארכיוני וקוטלג. בד בבד נעשית פעולה מקיפה של רישום תוכן התיקים והזנתם למחשב. באקדמיה יש ספרייה גדולה ובה בין השאר שמורות ספרייתו של אליעזר בן־יהודה וספריותיהם של אישים אחרים שנתרמו לאקדמיה. במהלך 2017–2018 קלטה האקדמיה את "אוסף מסורות ישראל" מיסודו של שלמה מורג באוניברסיטה העברית. האוסף כולל הקלטות של מסרנים מכל קהילות ישראל כשהם קוראים במקרא ובספרות חז"ל על פי מסורות הקריאה שהתגבשו בתפוצה היהודית בעולם במהלך כל שנות הגלות. החומר המוקלט עומד לרשות הציבור באתר האקדמיה. משנת תשע"ה (2014) מובילה האקדמיה את יום הלשון העברית שנקבע בתאריך הולדתו של אליעזר בן־יהודה. החלטות האקדמיה מפעל המינוח וחידושי המילים מפעל המינוח הרחב באקדמיה ולפניה בוועד הלשון שינה את פני העברית במהלך מאה השנים האחרונות. עשרות אלפי מונחים חדשים נקבעו בכל התחומים המקצועיים. מפעל זה כלל את הסדרת המינוח הקיים לצד יצירת חידושים בשיתוף פעיל של אנשי מקצוע המשתמשים בעצמם במונחים. רשימות המונחים שנקבעו בוועד הלשון ובאקדמיה פורסמו במילונים מקצועיים בהוצאת האקדמיה. למן שנת 2000 כל המונחים נגישים לציבור באתר מונחי האקדמיה במרשתת. מונחים רבים שחודשו לכאורה מחוץ לכותלי ועד הלשון והאקדמיה, נקבעו למעשה בשיתוף נציגיהם, לדוגמה בצה"ל. בין חידושי האקדמיה שנקלטו במידה זו או אחרת: קלטת ("קסטה"), ("סנקציות"), שדולה ("לובי"), מדגש ("מרקר"), מרשם רופא ("רצפט"), סוללה ("בטרייה") ופעלולים ("אפקטים"). הצעות רבות אחרות, כגון "אימונית" (טרנינג), "גלגשת" (סקייטבורד) ו"מרשתת" (אינטרנט) לא נקלטו או נקלטו רק באופן חלקי והציבור משתמש כמעט בלעדית במונח הלועזי. לעיתים מתקבל חידוש מן הציבור הרחב במקום החידוש שהציעה האקדמיה. כך למשל המילה "ממעך" שהציעה האקדמיה לא נקלטה והציבור משתמש ב"כותש שום" (בהמשך אישרה האקדמיה את הצירוף והוא נכלל ברשימת המילים בשימוש כללי, תשס"א). החלטות בדקדוק לאורך השנים דנה האקדמיה במסגרת ועדת הדקדוק שלה בסוגיות רבות בתחום הדקדוק וקבעה כללים ותקן. נקבעו כללים שיטתיים בנטיית השם הערוכים לפי סימני הניקוד – הקמץ, הפתח, החולם, הצירי והסגול. בכללים אלו גם החלטות הנוגעות למשקלים. נוסף על כך נדונו משקלים מסוימים לגופם. החלטות רבות נוספות קיבלה האקדמיה בתחום השמות: נקבעו ניקודם ונטייתם של שמות בעלי סיומות; צורתם וניקודם של עשרות שמות, כגון אַבָּהוּת, מַטָּס ותְעוּזָה; צורת הרבים של שמות שונים; כתיבתם של שמות כמו דוגמה ומשכנתה בה"א בסופם; מינם של שמות כגון בֹּהֶן וחֲנִיכַיִם (שתיהן נקבה). האקדמיה קיבלה כמה החלטות בענייני ניקוד ובראשן ההחלטה לקיים בנטייה את הדגש החזק באותיות שוואיות ובהן גם ביו"ד שוואית – שלא כבניקוד הרגיל במקרא, וכן אחרי מ"ם השימוש. בתחום הפועל נקבעו כללים שיטתיים בנטיית פעלים בעלי עיצורים גרוניים, בגזרת ל"א ובגזרות ע"ו והכפולים. בגזרות אחרות נקבעו כללים במידת הצורך. בתחום שימושי הלשון והתחביר האקדמיה ממעטת לפסוק, ובמעט השאלות שנדונו נהגה האקדמיה בדרך כלל להתיר את השימושים המהלכים. האקדמיה קבעה כללים שונים בשימוש ראשי תיבות – המשקפים במידה רבה את הנוהֵג. נקבעו כללים לשימוש שם המספר וכללי ניקוד של מילים לועזיות. החל משנת 2005 מפרסמת האקדמיה את החוברת "החלטות האקדמיה בדקדוק" במהדורות המתעדכנות מדי פעם. במבוא לחוברת הוצגו העקרונות המנחים את האקדמיה בהחלטותיה, וזה תמציתם: הבסיס לדקדוק, ובעיקר למורפולוגיה, הוא המקרא וניקודו, ועם זאת האקדמיה מתחשבת בממצאים מתקופות הלשון האחרות ובמסורות שבכתב ובעל פה וכן במנהגי הלשון הרווחים בפי דוברי העברית בימינו. לצד אלו האקדמיה שואפת לפשט ולהסדיר את המערכת הדקדוקית במקום שיש ריבוי צורות וחריגים במקורות. החלטות האקדמיה מתקבלות ברוב דעות, ולעיתים גובר שיקול אחד ולעיתים גובר שיקול אחר, ולכן אין בהכרח עקיבות בהחלטות. באתר האקדמיה מפורסמות כל ההחלטות בדקדוק. עוד קבעה האקדמיה כללים בכתיב, בפיסוק ובתעתיק: כללי הכתיב המלא (בעבר: הכתיב חסר הניקוד. הכללים המעודכנים נקבעו בשנת 2017) כללי הפיסוק כללי התעתיק, הכוללים תעתיק מעברית לכתב לטיני, מערבית לעברית ומלועזית לעברית. באתר האקדמיה מובאים גם כללי תעתיק מעברית ערבית ומערבית לכתב לטיני שנקבעו בוועדת משנה של ועדת השמות הממשלתית. סמכויות האקדמיה האקדמיה היא המוסד הפוסק בתחום הלשון, והחלטותיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח או תעתיק שנתפרסמו ב"רשומות" מחייבות את מוסדות החינוך והמדע, הממשלה, מחלקותיה ומוסדותיה והרשויות המקומיות. ההחלטות אינן מחייבות את הציבור הרחב, ולכן השפעתה על משתמשי השפה אינה רבה כל כך, בפרט בכל הנוגע לחידושי מילים, אף על פי שישנם לא מעט חידושי לשון שהתקבלו בציבור. השימור והטיפוח של הלשון הם תופעות מודרניות, הקשורות לעליית הלאומיות וכינון מדינת לאום. ההשראה להקמת האקדמיה הגיעה מצרפת, שבה הוקמה האקדמיה הצרפתית, למטרות שימור הצרפתית וטיפוחה. אך מטרות מטפחי הלשון העברית, יחידים וארגונים, במיוחד מאז שלהי המאה ה־19, נבעו מן ההיסטוריה הייחודית של העברית: העברית פסקה מלשמש לשון דיבור בקרב היהודים בקהילות שונות ברחבי העולם אך המשיכה לשמש לשון כתב ולשון קודש; היא אף הושפעה מן הלשונות שאימצו היהודים בארצות מגוריהם ובד בבד השפיעה עליהן. עם התעוררות הלאומיות היהודית והקמת התנועה הציונית למן העלייה הראשונה הפכה תחיית העברית והפיכתה ללשון דיבור בארץ ישראל מחזון למציאות, אך לשם כך נדרשה פעולה רחבה של חידוש והתאמה של הלשון העתיקה למציאות החדשה, ועל כן המטלות שניצבו לפני אנשי התחייה ובראשם ועד הלשון העברית ואחר כך האקדמיה ללשון העברית היו גדולות ונרחבות פי כמה מן המוסדות המקבילים באומות העולם. השם "אקדמיה" בשנת 1950 ביקש נשיא ועד הלשון העברית, פרופסור נפתלי הרץ טור־סיני, מחברי הוועד להציע שם עברי למונח אקדמיה. לדבריו רוב החברים התנגדו לשינוי השם משום . יצחק בן־צבי, אז חבר הכנסת וחבר ועד הלשון הציע את השם "תחכמונה". ראש הממשלה דוד בן-גוריון הציע את השם "תחכמון" והסביר שהשם "אקדמיה" אינו בין־לאומי כפי שנהוג לחשוב אלא מקובל רק בקרב האומות יורשות התרבות היוונית־רומאית. (ארכיון המדינה, ג/43/5551/10). במכתב לבן-גוריון כתב יוסף קלוזנר, נשיא ועד הלשון לצד טור־סיני: בשנת 1953 הוגש לאישור הכנסת "חוק המוסד העליון ללשון העברית", אז נקבע השם "אקדמיה ללשון" באופן רשמי. משה שרת, אז ממלא מקום ראש הממשלה, הציע את החלופות: תחכמון ומילשן. בדיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת בנושא, אמר שרת: הוועדה קיבלה את הצעת שרת והוסיפה לנוסח החוק את המשפט "ושמו ייקבע על ידו". בישיבת המליאה השנייה של האקדמיה ללשון העברית הוחלט ששם המוסד יהיה "האקדמיה ללשון העברית". באתר האקדמיה במרשתת מובאת השתלשלות הדיון בעניין שם המוסד, ובין השאר נאמר שם כי מאז הוחלט על השם עם קום האקדמיה "הייתה זו בחירתם של נשיאי האקדמיה ללשון העברית וחבריה לדורותיהם לכבד את רצונם של מייסדיה". עוד מצוטט שם פרופ' משה בר־אשר: "אין סיבה לשנות את השם הכה מושרש, כפי ששימרו לפנינו את המילה היוונית 'סנהדרין'".‍‍ מחקרים מאוחרים יותר מציעים כי מקורה של המילה הוא אכן בשורש העברי הקדום – ק־ד־מ: בנייני האקדמיה כיום האקדמיה שוכנת בשני מבנים סמוכים בחלק הדרום מזרחי של קריית האוניברסיטה העברית שבגבעת רם. עד סוף שנות ה־50 שכנה האקדמיה בדירת שלושה חדרים בבית המעלות במרכז ירושלים. בהמשך נבנה בית האקדמיה בגבעת רם בשני שלבים.ממוזער\|250px\|בניין זלצמן – הבניין הראשי של האקדמיה ללשון העבריתהבניין הראשון שנבנה הוא בית שמחה זאב ומלכה זלצמן (זאלצמאן) על שם התורמים למימון בנייתו. את הבניין תכננו לאה אטיאס ואהרון קשטן שזכו בתחרות פומבית. הבניין נבנה בסגנון הבין־לאומי, והיה מן הראשונים שהוקמו בקריית האוניברסיטה בגבעת רם. אבן הפינה הונחה בי"ב באייר תשט"ז (23 באפריל 1956). בי"ט באייר תשי"ט (27 במאי 1959) התקיים טקס חנוכת הבניין בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן־צבי, פרופ' נפתלי הרץ טור־סיני, שר החינוך והתרבות זלמן ארן, נשיא האוניברסיטה העברית בנימין מזר, ראש הממשלה לשעבר וחבר הכנסת באותם הימים משה שרת, ראש עיריית ירושלים גרשון אגרון וראש עיריית תל אביב חיים לבנון.שמאל\|ממוזער\|250px\|יריית אבן הפינה לבניין ע"ש זלצמן, 1956 בהמשך נבנה בניין נוסף לאקדמיה, הקרוי גם "יד בן־יהודה", והוא נחנך בשנת תשל"ג (1973). בין שני המבנים ישנה רצפת פסיפס של בית הכנסת העתיק בבית שאן, שהובאה לאקדמיה באדיבות אגף העתיקות של משרד החינוך והתרבות. מנווה האקדמיה ללשון העברית בשנת 2012 החליטה ממשלת ישראל על הקמתו של בניין חדש שבו ירוכזו כל יחידות האקדמיה. בתחילת שנת 2014 אושרה התוכנית לבנות קריה חדשה לאקדמיה, שתכלול גם מוזאון לשפה העברית, מכוני מחקר וספרייה. הקריה החדשה אמורה לקום בקריית הלאום בירושלים. בחודש מרץ 2020 פורסמה, באיחור של שמונה שנים, תחרות אדריכלים לתכנון המבנה החדש שיקרא "מנווה האקדמיה ללשון העברית". השיח הציבורי על האקדמיה ממוזער\|250px\|רצפת בית הכנסת העתיק מעת היווסדה של האקדמיה ללשון העברית היא ספגה ביקורת בחוגים שונים. בשנת 1953, זמן קצר לאחר היווסדה, אמרה עליה המשוררת לאה גולדברג (לימים חברת האקדמיה): "מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על ידי העם וע"י טובי הסופרים והמשוררים." רבים מתחו ביקורת על כך שמהרכבה הראשון של האקדמיה נעדר אברהם שלונסקי. אמר על כך אברהם חלפי: "זו אקדמיה ללא כינור ראשון. משהו צורם את האוזן למשמע מקהלת השמות המשתתפים בה. הרי שלונסקי הוא אדריכל העברית המודרנית, ואין לתאר את הלשון ללא חידושי השמות, התארים ופעלים על כל צורותיהם שהכניס בה". מאוחר יותר נבחר אף שלונסקי לחבר האקדמיה. יונתן רטוש שאל: "איזו דמות יש לו ל'ועד הלשון העברית' ללא חבר אחד ששפת אימו היא עברית, ללא אחד שהוא יליד הארץ?" ומאמר מערכת בעיתון "משא" קבע: "בהרכבה זה מופיעה האקדמיה כמוסד 'אקדמאי' שהוא אמנם 'מורם מעם', ע"פ השמות הנעלים של משתתפיו, אלא שמורם ממנו גבוה מדי, כשפריר עליון של מלכות הרוח ו...הכבוד. ותחת מוסד מעשי שהוא צורך חיוני לארץ למילוי משימות של קביעת הלכות ומתן גושפנקא רשמית לשפה המתהווה בכל שדרות העם – תהיה לנו 'מועצת זקנים' בבחינת שבת תחכמוני." חלק מהחלטותיה של האקדמיה ללשון העברית לאורך השנים היו שנויות במחלוקת, ונתקלו בהתנגדות מצד ציבור דוברי השפה, כותבים ולשונאים. סוג אחד של ביקורת מפנה את חיציו כלפי עצם היומרה של גוף מרכזי כלשהו לקבוע החלטות "מלמעלה" בנוגע ללשון, אשר מטבעה מעוצבת בידי העם. גלעד צוקרמן תוהה: "אחת משלוש המטרות של האקדמיה ללשון העברית היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אולם, האם אין זה אלא אוקסימורון? אם אנו רוצים ששפה תתפתח על־פי טבעה, מדוע לכוון אותה?" סוג שני של ביקורת מצביע נקודתית על כך שהקשר שבין האקדמיה ובין הציבור דובר העברית אינו בהכרח הדוק, וכך רבים מתחדישיה אינם נקלטים בציבור כלל, ובעצם אינם רלוונטיים. כדוגמה אפשר להביא את המילה "hit" ("להיט"): הצעות האקדמיה לחלופה עברית לא התקבלו בציבור, ואילו החלופה שנטבעה ברדיו היא שזכתה לאהדת הציבור, ובסופו של דבר גם אושרה באקדמיה עצמה. כמענה לטענה הראשונה מסבירים דוברי האקדמיה כי אין היא מתיימרת לקבוע את צורתה של הלשון באופן מחייב, אלא להציע תקן למעוניינים בכך. כתגובה לטענה השנייה מצביעה האקדמיה על מילים המשמשות היטב בציבור, ואם כן מבחינתה היא רלוונטית, גם אם חלק מתחדישיה נדחים. בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, אך כיום רבים מחזיקים בדעה שאין 'נכון' ו'לא נכון' בשפה טבעית. אפשר לדבר רק על "תקני" ו"לא תקני" במשלב מסוים של הלשון. שינוי תפיסה זה משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה ולהחלטותיה, שכיום מוצגות יותר כהמלצות. מבין המתנגדים לאקדמיה יש הקוראים להגדיר אותה כגוף מסייע ולא גוף מחליט; כלומר, גוף המייעץ לדוברי השפה (שהיא שפה טבעית) על דרך קבלת מילים חדשות ויצירתן, בעוד הוא עוזר לקדם ולהפיץ מילים אלה. פרסומי האקדמיה לאקדמיה פרסומים רבים בתחום השפה העברית, ובהם: "אֲקַדֵּם", ידיעון האקדמיה ללשון העברית "לַמֵּד לְשׁוֹנְךָ" – עלונים לחידושי מילים ולתיקוני לשון. מדור זה נכלל בשנים האחרונות בגיליונות "אֲקַדֵּם" "לשוננו" – כתב עת מדעי לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה "העברית" (לשעבר "לשוננו לעם") – רבעון לענייני לשון החלטות האקדמיה בדקדוק; כללי הכתיב הפיסוק והתעתיק מילונים מקצועיים רבים (כ־150 במספר, המכילים כמאה אלף מונחים) בתחומים מגוונים: הטכנולוגיה והטכניקה: חשמל, מכונית, נגרות ועוד מדעים מדויקים: מתמטיקה, פיזיקה, בינה מלאכותית ועוד מדעי החיים: צמחי ארץ ישראל, זואולוגיה, ביולוגיה, רפואה ועוד מדעי הרוח: מוזיקה, ספרנות, דקדוק ועוד מדעי החברה: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדע המדינה ועוד מילונים הקשורים לחיי היום יום: משפחה, תפירה ולבוש, כלכלת הבית ועוד מילונים מתחומי עשייה שונים בחברה: חינוך, תרבות הגוף, דיפלומטיה, כבאות, ועוד זיכרונות האקדמיה סדרות הספרים "מקורות ומחקרים" והסדרה "אסופות ומבואות" פרסומי המילון ההיסטורי ללשון העברית ובהם דוגמה לערך "ערב" (החוברת מחזיקה 75 עמודים ומרמזת על היקפו הגדול של מפעל זה). ראו גם האקדמיה ללשון הערבית שפה משפחת שפות כתב קוד שפה קישורים חיצוניים כתבות ומאמרים על האקדמיה ללשון העברית והתפתחות השפה, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית אתר "מאגרים" – מפעל המילון ההיסטורי כללי הכתיב המלא אתר מונחי האקדמיה – מאגר ממוחשב של מונחים, בעיקר מקצועיים, שנקבעו בוועד הלשון ובאקדמיה ובהם מונחים עבריים חדשים (האתר החדש) תקנון האקדמיה ללשון העברית, התשע"ו–2016, י"פ 8040 מ־17 בדצמבר 2018 רונית גדיש, האקדמיה ועורכי הלשון, הרצאה ביום העיון 'הטקסט העברי הלכה ומעשה' במכללת ליפשיץ, שבט תש"ע, ינואר 2010, באתר האקדמיה ללשון העברית שיחה עם נשיא האקדמיה, עיתון הצופה גלעד צוקרמן, פוסקנות מפוכחת (realistic prescriptivism), מאמר אקדמי על האקדמיה ללשון העברית בכתב העת "עיונים בשפה וחברה" 1 (1), 2008, עמ' 135–154 ולשונו תדבר משפט, כינוס האקדמיה ללשון העברית ואוניברסיטת בר־אילן \| ברכות \| יוסף עופר, דברי פתיחה \| אריאל שוה, לא תלך רכיל בעמיך \| דורון יעקב, לשון הכותרות להלכות ב'שולחן ערוך' \| ברכיהו ליפשיץ, לשון וסמכות במשפט \| גבריאלה שלו, מי הם שליטי החוזה – הצדדים או בית המשפט? \| יהושע שופמן, המחוקק כמחדש לשון \| מיכאל ריז'יק.חוק ומשפט בתרגומים איטלקיים של המקרא \| זהר לבנת, בין תאוריה פרגמטית לפרשנות משפטית \| רן לוסטיגמן, בין טקסטים משפטיים לטקסטים כלליים \| אורלי אלבק ועדה שמיר אורביטו, הצעה לשינוי מבנה החוזה \| ספטמבר 2019 אריה אולמן, אירנה גרבל, החברה הראשונה באקדמיה, באתר האקדמיה ללשון, 2022 דורון פישלר, למה אנחנו לא מקשיבים לאקדמיה ללשון העברית? הסכת "התשובה", רשת "עושים היסטוריה", 7 במאי 2024 הערות שוליים * קטגוריה:אגודות מדעיות עברית קטגוריה:ישראל: מדע וטכנולוגיה קטגוריה:ישראל: תאגידים סטטוטוריים קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית קטגוריה:עברית קטגוריה:קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם	2024-10-08T12:25:14
האקדמיה ללשון עברית	REDIRECTהאקדמיה ללשון העברית	2003-10-21T05:45:13
רשומות	"רשומות" הוא העיתון המתעד הרשמי של מדינת ישראל, בו מתפרסמות מעת לעת הודעות רשמיות שונות וכן נוסח החקיקה בישראל, עם היווצרה (בראשית ימי המדינה נקרא פרסום זה "עִתון רשמי", ובחוק המעבר, התש"ט-1949 שונה שמו ל"רשומות"). פרסום "רשומות" הוא הכלי העיקרי של מדינת ישראל למסירת הודעות לציבור. ככל שהדבר נוגע לחקיקה, משמש הפרסום ב"רשומות" גם ליישום פורמלי של כלל הפומביות, הקיים בכל שיטות המשפט, לפיו על החקיקה להיות גלויה. קובצי ה"רשומות" מודפסים על ידי המדפיס הממשלתי, ומופצים למוסדות השלטון ולמנויים. ברב המקרים, תפוצת הרשומות היא מועטה ובין הקוראים יימצאו בדרך כלל עורכי דין, ואנשים ומוסדות שלהם עניין בפרסומים הרשמיים. אולם במקרים מיוחדים זכו כרכים מסוימים של הרשומות לתפוצה רבה בקהל הרחב, כמו העותק של התיקון לחוק הגנת הדייר בשנת 1954, שהביא על פי התיאור בעיתונות להשתרכות תורים ליד החנויות והיה לרב-מכר. בשנת 2005 נחנך אתר האינטרנט של "רשומות" ומאז הוא מתעדכן באופן שוטף בעותקי PDF זהים למקור של "רשומות", ומייתר, למעשה, את ההזדקקות לגרסה המודפסת. "ספר החוקים", שהוא מרכיב עיקרי של "רשומות", מוצג בשלמותו באתר הכנסת, אך עבור חוק שעבר תיקונים האתר לא מציג נוסח מתוקן של החוק, אלא את נוסח החוק המקורי ובנפרד את כל אחד מהתיקונים שחוקקו עליו. לצורך זה, האתר מקשר לעמוד החוק בספר החוקים הפתוח (אשר אינו מנוהל על ידי הכנסת), שמציג את נוסח החוק התקף כולל התיקונים. תכולת הרשומות הפרסום ב"רשומות" מבוסס על תיעוד שינויים באופן תוספתי (אינקרמנטלי). לפיכך, אי-אפשר למצוא ב"רשומות" את הנוסחים המלאים של חוקי המדינה, תקנות וכו', אלא רק את השינויים המצטברים כפי שהם מאושרים. רשומה טיפוסית ב"רשומות" תהיה מהצורה: "3. בסעיף 5(א) להוראת השעה, אחרי "בגלי צה"ל" יבוא "ועל שילובם באמצעים טכנולוגיים אחרים המשמשים להעברת תוכן של גלי צה"ל כאמור בסעיף 4א". מבנה זה של מסמכי "רשומות" מקשה ואף מונע מאזרחים מן השורה לעיין באופן בהיר בחוקי המדינה ותקנותיה. גורמים מקצועיים, כגון עורכי דין, משתמשים בשירותיהן של חברות מסחריות המנהלות עדכונים של נוסחי החוקים והתקנות המעודכנים לפי רשומות העדכונים שמתפרסמות ב"רשומות". ב"רשומות" נכללים קבצים אחדים (שני הראשונים שבהם מתפרסמים באופן שוטף גם באתר הכנסת): ספר החוקים: בו מתפרסמים חוקים שאושרו באופן סופי בכנסת; הצעות חוק: בו מתפרסמות הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת ודברי הסבר הנוגעים להן. הקובץ מחולק החל משנת 2003 לשני קובצי-משנה: הצ"ח הממשלה והצ"ח הכנסת. קובץ התקנות: בו מתפרסמת חקיקת משנה: תקנות, צווים וכללים; ילקוט הפרסומים: בו מתפרסמות הודעות מנהליות של מוסדות המדינה, בהתאם לסמכויות שהוענקו להם בחקיקה ובחקיקת משנה. קובץ התקנות – חיקוקי שלטון מקומי: בו מתפרסמים חוקי-עזר של הרשויות המקומיות, הנחשבים גם הם כחקיקת משנה החייבת בפרסום. קובץ התקנות – שיעורי מכס, מס קניה ותשלומי חובה: בו מתפרסמים שיעורי מס. כתבי אמנה: בו מתפרסמים כתבי אמנה בין מדינת ישראל למדינות וארגונים בינלאומיים שונים, הפרסום נעשה בעברית ובשפה ההדדית של האמנה; יומן הפטנטים והמדגמים: בו מתפרסמים הפטנטים והמדגמים שנרשמו על ידי רשם הפטנטים. יומן סימני המסחר: בו מתפרסמים סימני מסחר שנרשמו על ידי רשם סימני המסחר. דיני מדינת ישראל – נוסח חדש: בו מתפרסם נוסח חדש לפקודות שנחקקו בתקופת המנדט (צבעו אדום, יצא לאחרונה בשנות ה-80). דיני מדינת ישראל – הצעת נוסח חדש: בו מתפרסמת הצעה לנוסח חדש לפקודות שנחקקו בתקופת המנדט (צבעו ירוק, יצא לאחרונה בשנות ה-80). הצעות חוק שמאל\|ממוזער\|180px\|חוברת בקובץ "הצעות חוק" חוק מתחיל את חייו בצורה של הצעת חוק, המתפרסמת ב"רשומות" בקובץ "הצעות חוק". בנוסף לנוסח החוק המוצע נכללים בפרסום זה דברי הסבר המציגים את המטרות של החוק המוצע ואת העקרונות שהנחו את המציע בניסוחו. כמו כן מצוינים בהצעת החוק פרטי המציע: הצעת חוק עשויה להיות מטעם הממשלה, מטעם ועדה של הכנסת או מטעמו של חבר-כנסת יחיד (או ח"כים אחדים). פרסום הצעת החוק ודברי ההסבר לה הם עניין שבנוהג. ניסיון להפיכת נוהג זה לחובה מכוח חוק נכלל בהצעת חוק הליכי חקיקה, התשנ"ג-1993, אך לא צלח עד כה. פרסום הצעת החוק מאפשר לציבור להשמיע את דעתו במהלך החקיקה, ובכך מגביר את השקיפות (כלל בסיסי בדמוקרטיה) של תהליך החקיקה. בנוסף, חשיבות רבה יש לפרסום דברי ההסבר שיחד עם הצעת החוק מכיוון שהחוק עצמו מתפרסם ללא כל דברי הסבר, ופעמים רבות, כאשר לאחר קבלת החוק מתעוררת מחלוקת אודות הפרשנות הנכונה שיש לתת לו, עשויים דברי ההסבר לסייע בהבנת כוונתו של המחוקק. מאז שנת תשס"ג (אוקטובר 2002) פוצל הקובץ לשניים: "הצעות חוק – הכנסת" ו"הצעות חוק – הממשלה", ומאז אלו שני קבצים נפרדים הנערכים וממוספרים בנפרד. ספר החוקים שמאל\|ממוזער\|300px\|בסופו של כל חוק המופיע בספר החוקים מופיעות חתימותיהם של נשיא המדינה, ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת, וכן חתימתו של השר הממונה על ביצוע החוק לאחר שהצעת חוק אושרה על ידי הכנסת, מתפרסם נוסח החוק בקובץ "ספר החוקים" שב"רשומות" (סעיף 2(ד) לחוק המעבר, תש"ט-1949, קובע: "כל חוק יפורסם ברשומות תוך עשרה ימים מיום קבלתו בכנסת"). בדרך כלל, נוסח החוק שנתקבל, שונה במעט או בהרבה מהנוסח המקורי שהוגש לכנסת והתפרסם ב"הצעות חוק", וזאת כתוצאה מהשינויים שהוכנסו בחוק במהלך הדיון בו בכנסת ובוועדות הכנסת. לנוסח החוק חשיבות ראשונה במעלה ביישום החוק. הפרשנות המשפטית לחוק, על אף שהיא אמורה להסתמך גם על "כוונת המחוקק", נסמכת דרך כלל בעיקר על לשון החוק, לעיתים בדקדקנות. קובץ התקנות חקיקת משנה המלווה את החוק מתפרסמת אף היא ב"רשומות" (, קובע: "תקנות בנות פעל תחיקתי יפורסמו ברשומות, ותחילת תקפן ביום פרסומן, אם אין הוראה אחרת בעניין זה"). רובה (תקנות, צווים וכללים) מתפרסם בקובץ "קובץ התקנות", ומיעוטה בקובץ "ילקוט הפרסומים". תקנות העוסקות בשיעורי מכס, מס קנייה ובלו, וכן חיקוקי השלטון המקומי מתפרסמים במסגרת סדרות "קובץ תקנות" נפרדות משל שאר התקנות. שלא כמו חקיקה ראשית, שהכוונה לחוקקה מתפרסמת בקובץ "הצעות חוק", אין פרסום מסודר על כוונה להתקין חקיקת משנה. אף שניתן להצדיק מצב זה בצורך שלא לעכב את תהליך החקיקה, שהרי המהירות היא מיתרונותיה של חקיקת המשנה, כתב על כך פרופ' יצחק זמיר: חקיקת משנה שיש להביאה לידיעת הציבור קודם להתקנתה קיימת בדיני העבודה. שר העבודה מוסמך להוציא צו הרחבה בהתאם לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, אך מחייב לפרסם ב"רשומות" הודעה על כוונה לתת צו הרחבה. ילקוט הפרסומים "ילקוט הפרסומים" הוא קובץ שבו מתפרסמות הודעות מנהליות שונות של מוסדות המדינה, בהתאם לסמכויות שהוענקו להם בחקיקה ובחקיקת משנה. מבחינת נפחו זהו הקובץ הגדול ביותר מבין הקבצים המרכיבים את "רשומות". מהות הפרסום ברשומות המשפטן חיים כהן עמד על מהותו המיוחדת של הפרסום ב"רשומות": קובע חובת פרסום ברשומות של "תקנות בנות-פועל תחיקתי". בעבר רווחה התפיסה שתקנות שלא פורסמו אין להן תוקף, אולם כיום נוהג מבחן של "בטלות יחסית", וכל מקרה נדון לגופו. על מנת להחשב "תקנה בת פועל תחיקתי" על התקנה לצאת מכח החוק, ליצור נורמה משפטית ולהיות מופנית אל הציבור כולו או אל חלק בלתי מסוים ממנו. על כן, הנחיות מנהליות, אשר מותר לרשות לקובען אך היא אינה נדרשת לעשות זאת, ולא נהוג לראותן כקובעות נורמה משפטית המשנה את המשפט הנוהג במדינה, אינן נחשבות תקנות בנות פועל תחיקתי המצריכות פרסום ברשומות. יש אף הסוברים שמבחינת הדין הרצוי פרסום ברשומות אינה הדרך המתאימה לפרסומן של הנחיות פנימיות. גם אמנה בין מדינות אינה נחשבת "תקנה בת פועל תחיקתי" ועל כן אינה מחייבת פרסום ברשומות. השאלה האם צריך לפרסם ברשומות תקנות הנוגעות ישירות למספר מוגבל של גופים, אך ייתכן ויש בהם גם עניין באופן עקיף לציבור הרבה יותר רחב, נתונה במחלוקת ולא הוכרעה לאור מבחן הבטלות היחסית שמייתר את ההכרעה בסוגיה. לעומת זאת, תקנות שקבעו כללים להנחות בארנונה נקבעו כחסרות תוקף מאחר שלא פורסמו ברשומות. התקנות דורשות שהודעות שונות יפורסמו ברשומות. למשל, בהתייחס לבחירות לרב עיר קובעת תקנה 15 לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס"ז-2007: "ועדת הבחירות תקבע מועד לעריכת הבחירות ומקום לכך, תודיע עליהם ברשומות, תפרסם הודעה בעיתון...". השאלה האם ניתן לקיים את הבחירות כאשר הודעה על הבחירות לא פורסמה כנדרש לא הוכרעה. ראו גם מונחים במשפטים שנתון הממשלה לקריאה נוספת יוסף מ' אדרעי, לקראת לימודי משפטים, הוצאת דיונון, 1992 קישורים חיצוניים משרד המשפטים – מחלקת רשומות, שם ניתן להוריד גרסאות PDF של רוב הרשומות מאמצע 2005 ואילך מדור החקיקה באתר הכנסת הערות שוליים קטגוריה:ישראל: חקיקה קטגוריה:משרד המשפטים קטגוריה:עיתונים רשמיים	2024-08-20T12:18:26
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים	המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הידוע יותר בשמו המקוצר: המוסד, הוא ארגון במערכת הביטחון הישראלית ואחד מהגופים החברים בקהילת המודיעין הישראלית. המוסד הוא ארגון הביון של ישראל, הממונה על איסוף מידע מסוג מודיעין אנושי ומשימות הפקת מודיעין חשאיות מחוץ לגבולות המדינה, דיפלומטיה חשאית, תפקידים מיוחדים וסיכול יעדים אזרחיים וצבאיים של האויב (למוסד מיוחסות התנקשויות בשורה של מחבלים בכירים בארגוני טרור שנלחמים נגד ישראל ופעולות נגד תוכנית הגרעין האיראנית). בניגוד לצה"ל ולשירות הביטחון הכללי – יעדיו, מבנהו וסמכויותיו של המוסד אינם מוסדרים בחוק יסוד, בחקיקה ראשית או משנית. פעילותו כפופה לנהלים שלא פורסמו מעולם. המוסד כפוף למשרד ראש הממשלה. תפקידיו של המוסד "המוסד" מופקד מטעם מדינת ישראל על איסוף מידע וביצוע פעולות חשאיות מיוחדות מחוץ לגבולות המדינה. הוא מבצע זאת על ידי הפעלת סוכנים, איסוף מידע אלקטרוני, שמירה על קשרי מודיעין ודיפלומטיה. על המוסד הוטלו לאורך השנים תפקידים מיוחדים, עזרה לקהילות יהודיות ברחבי העולם בעת מצוקה (כדוגמת העלאת יהודי אתיופיה), מצוד אחר פושעים נאצים, ועל פי פרסומים זרים, הפסקת פעילותם של ראשי ארגוני טרור בכירים, וטרוריסטים שרצחו חפים מפשע, באמצעות הריגתם. בנוסף עוסק "המוסד" במחקר מודיעיני. אתר האינטרנט של "המוסד" מציג את תפקידיו הבאים: בשנת 2004 המליצה "הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק", אשר הוקמה במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לשנות את יעדיו של המוסד מגוף שעיקר עיסוקו בסיכול ריגול, לגוף אשר יוביל את המחקר המודיעיני בישראל בתחום המדיני-אסטרטגי (כולל מודיעין טכנולוגי), לצד מאמצי איסוף ומחקר גם לצורכי סיכול. "המוסד" הוא הגוף העיקרי בקהילת המודיעין הישראלית העוסק בהפעלת סוכנים מחוץ לגבולות ישראל, אך בתקופות שונות הופעלו סוכנים גם על ידי גופי מודיעין נוספים: אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) – הפעיל את הרשת במצרים שנחשפה בפרשת העסק הביש, ולאחר מכן את אלי כהן. הפעלתו של כהן הועברה למוסד חודשים ספורים לפני תפיסתו, כחלק מהפסקת הפעילות של אמ"ן בנושאים אלו. עם זאת, אמ"ן עדיין מפעיל סוכני ביון מקרב אוכלוסיות שנמצאות בשטחים שבשליטת ישראל. לדוגמה, התושבים בדרום לבנון בעת שישראל שהתה שם באמצעות יחידה 504. שירות הביטחון הכללי (השב"כ) – פעל במהלך מלחמת לבנון הראשונה נגד ארגוני הטרור הלבנוניים, ובראשם חזבאללה. הלק"מ – הלשכה לקשרי מדע במשרד ראש הממשלה, הייתה אחראית על איסוף מודיעין טכנולוגי ומדעי. ידועה בעיקר בעקבות הפעלתה את ג'ונתן פולארד. נתיב – גוף מודיעין שהיה אחראי על מתן סיוע והגנה ליהודי ברית המועצות. מבנה המוסד ממוזער\|278x278 פיקסלים\|ראש המוסד יוסי כהן בטקס פרידה לנשיא המדינה ראובן ריבלין במטה המוסד, 2021 המוסד מחולק לאגפים המורכבים מיחידות ומחטיבות. מלבד האגפים המנהלתיים מרוכזת רוב העבודה באגפים המבצעיים. בתקופת כהונתו של מאיר דגן נערכה רפורמה בארגון המוסד והוא חולק לשתי מנהלות. המנהלה המבצעית שכוללת את כל האגפים והיחידות המבצעיות (קיסריה, נביעות, צומת, תבל, אגף המודיעין ויחידות טכנולוגיות), ומנהלת המטה בה כלולות היחידות שעוסקות בתכנון, משאבי אנוש, לוגיסטיקה ועוד. האגפים המבצעיים במוסד הם: +שם האגףשם עברתפקידהערותהאגפים המבצעייםתבל"קיסרות" ו"קוסמוס"מופקד על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים. האגף מקיים קשרי עבודה קבועים עם גופי מודיעין מקבילים של מדינות אחרות. שיתופי פעולה אלו כוללים בדרך כלל החלפת ידיעות ותיאום איסוף. בנוסף, אחראי האגף על טיפוח קשרים דיפלומטיים עם מדינות שאין להן באופן רשמי יחסים דיפלומטיים עם ישראל.בין מפקדי האגף: יעקב כרוז, דייב קמחי, נחום אדמוני, אפרים הלוי, אהרון שרף, נחיק נבות, יורם הסל, יצחק ברזילי, דוד מידן, חיים תומר, דייוויד זילברג.צומת"מלוכה"מפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד ברחבי העולם.בין מפקדי האגף: מרדכי אלמוג, שמואל טולידאנו, רחביה ורדי, יקותיאל אדם, מיכאל כהנוב, אבי דגן, יחיעם מרט, אילן מזרחי, נפתלי גרנות, יוסי כהן ודוד ברנע.קיסריה"מפרץ"אגף המבצעים המיוחדים של המוסד. הוא כולל יחידות לוחמות, בהן יחידת החיסולים "כידון".בין מפקדי האגף: יצחק שמיר, יוסף יריב (מפקד 188 ולאחר האיחוד מפקד קיסריה), צבי אהרוני, מייק הררי, שבתי שביט, שלמה גל, נחמיה מאירי, משה (קוקלה) לוין, חגי הדס, אהוד לביא, חגי גילן.נביעות"קשת"אחראי על השגת מודיעין באמצעים אלקטרוניים, בכלל זה על ידי הטמנת אמצעי ציתות והאזנה, וכן פריצה על ידי מנעולנים מומחים ופורצי כספות. היחידה הייתה בעבר חלק מאגף צומת. וב-1971, בתקופתו של צבי זמיר כראש המוסד הופרדה.בין מפקדי האגף:צבי מלחין, שמואל גורן בני זאבי, מיכאל כהנוב, תמיר פרדו, רם בן ברק.צפרירים"ביצור"אגף העוסק בהגנה על יהודים באשר הם בהעלאתם לישראל, ואבטחת הקהילות היהודיות בעולם.בין מפקדי האגף: שמואל טולידאנו, אהרון שרף, שלמה גל, אפרים הלוי.אגפי טכנולוגיהטכנולוגיהיחידת עילית טכנולוגית, העובדת בצמידות עם הגורמים המבצעיים במוסד ותפקידה לפתח אמצעים טכנולוגיים מתקדמים המשפרים את יכולתו המבצעית של המוסד ולספק מענה טכנולוגי לצרכיו.בין ראשי האגף: יעקב רכבי (ראש האגף הראשון), חגי איטקיןסייבראחראי על פעילות הארגון במרחב הקיברנטי.הוקם ב-2021 עם תחילת כהונתו של דדי ברנע כראש המוסד.אגפי מודיעין ומטהמנהלת המטהבה כלולות היחידות שעוסקות בתכנון, משאבי אנוש, לוגיסטיקה ועוד.מנהלת המודיעיןאגף המחקר וקודם לכן יחידת "מאחז"אחראית על גיבוש תמונת המודיעין האסטרטגית ברמה הלאומית ומודיעין לכל מבצעי המוסד. המנהלה כוללת את חטיבת המחקר, שמבצעת הערכה מדינית ומחקר ארוך טווח על יעדי המוסד.בין ראשי האגף: דוד ארבל (ראש יחידת מאחז), יצחק אורון, אורי חן, אורי נאמן, עוזי ארד, אילן מזרחי, אמנון סופרין, חיים תומר, זהר פלטי.מערכת איראןאחראית על האסטרטגיה של המוסד בהתמודדות עם האיום האיראני. יחידות מיוחדות כידון – על פי דיווחים בעיתון הבריטי דיילי טלגרף, יחידה זו, שבסיסה בנגב, מונה כ-40 לוחמים ולוחמות, דוברי שפות זרות, המתמחים בשיטות הריגה שונות, ואחראים לפעולות הריגת אויביה של מדינת ישראל במדינות חוץ. לפי ספרם של דן רביב ויוסי מלמן "מלחמות הצללים" (Spies Against Armageddon), לוחמי היחידה מילאו "תפקיד נועז" במבצע לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. יחידות עבר יחידת צלצל – יחידה שנועדה לסכל טרור באמצעים כלכליים ופעלה לחיסול התשתיות הפיננסיות של ארגוני הטרור. בראש היחידה עמד ד"ר אודי לוי. ליברטאד – הקרן לחדשנות טכנולוגית ליברטאד היא קרן הון סיכון לחדשנות טכנולוגית של "המוסד", שהוקמה ביוני 2017 להשקעה בחברות סטארט-אפ אזרחיות שלהן טכנולוגיה רלוונטית למוסד. מתקני המוסד 250px\|ממוזער\|שמאל\|בית הדר דפנה, מטה המוסד לשעבר מיקום מתקני המוסד, ובהם המטה הראשי, היה חסוי במשך שנים רבות, כמו גם זהות מפקדיו ואנשיו. לפי פרסומים בעיתונות שכן בעבר מטה המוסד בבית הדר דפנה בשדרות שאול המלך בתל אביב, והועבר משם לאזור מחלף גלילות, סמוך למחנות גלילות. סמל המוסד סמל המוסד, אותו עיצב שלמה כהן-אברבנאל, הוא מנורת בית המקדש כפי שהיא מופיעה בשער טיטוס, וסיסמתו – (). פסוק תנ"כי נוסף הנקשר למוסד, והיה ססמתו בעבר: (). היסטוריה 250px\|ממוזער\|שמאל\|שרידי אנטנת תח"ל (תחנת חוץ לארץ) של המוסד במתחם שרונה בתל אביב הפעילות בקום המדינה ובשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ב־13 בדצמבר 1949 הטיל ראש הממשלה דוד בן-גוריון על ראובן שילוח, יועץ לתפקידים מיוחדים במשרד החוץ ובעברו איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, להקים את "המוסד לריכוז ותיאום פעולות המודיעין" ולעמוד בראשו, אולם בשנה הראשונה לקיומו שימש המוסד כגוף לתאום בין שירותי המודיעין והביטחון בישראל והיה חסר סמכויות ביצועיות לאיסוף מודיעין מחוץ לארץ. רק ב-8 בפברואר 1951 החליט בן-גוריון על הפיכת המוסד לרשות עצמאית לביון בעלת סמכויות לאיסוף מודיעין מחוץ לישראל, אשר בראשה עמד חיים יערי. יערי היה כפוף לראובן שילוח. ב־2 במרץ 1951 הנחה בן-גוריון את שילוח להקים במסגרת המוסד גוף מרכזי שיאחד את כל פעילות המודיעין בחו"ל. הנחיה זו היא ראשיתה של יחידת האיסוף של "המוסד". כמו כן, ביוני 1948 הוקם "שירות מודיעין חיצוני" בתור המחלקה במשרד החוץ בראשותו בן-גוריון מינה את בוריס גוריאל ומטרתו הוגדרה כ"איסוף ידיעות בחו"ל הקשורות בביטחון ישראל". אחד מעובדיו הכפופים לו היה אשר בן נתן. הארגון פורק ב-1951 וסמכויותיו הועברו למוסד. בספטמבר 1952, התפטר שילוח מתפקידו והציע לדוד בן-גוריון למנות את איסר הראל במקומו. הראל כיהן בתפקיד זה עד להתפטרותו ב-1963. בנוסף לתפקידו כראש המוסד, המשיך הראל להיות האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ, כאשר ראש השב"כ כפוף להנחיותיו. בכפל תפקידים זה זכה איסר לתואר "הממונה על שירותי הביטחון" וכדי להדגיש היררכיה זו נקרא אז המוסד בשם "המוסד המרכזי למודיעין וביטחון". בשנים הראשונות משרדיו שכנו בארבעה בתים בשרונה. קרנו של "המוסד" עלתה בעולם כאשר העביר למערב את נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב, שנישא ב־24 בפברואר 1956 בוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובו הוקיע את פשעי סטלין (אף כי לא המוסד הוא שהשיג את תוכן הנאום; ראו להלן). הייתה זו תפנית חדה במדיניותה של ברית המועצות, כאשר מנהיג המדינה הודה בפשעיו של סטלין ולאחר עשרות שנות תעמולה התנער מן הסטליניזם. על אף שפרטי הנאום היו ידועים בצורה כללית, ראו גורמים במערב חשיבות עליונה בהשגת נוסחו המדויק של הנאום, אך מאמצי ארגוני מודיעין בעולם להשיג את הנאום נכשלו. הנאום במלואו הועבר על ידי העיתונאי ויקטור גרייבסקי לאנשי השב"כ בשגרירות ישראל בוורשה, ומשם הועבר לישראל. העברת הנאום ל־CIA העלתה את קרנו של המוסד בעיני שירותי הביון הזרים, והביאה להכרה העולמית כי המדובר בארגון חשאי המשתווה ואף עולה ביכולותיו על ארגונים ותיקים ומנוסים ממנו. בשנים 1956–1962 פעל המוסד באמצעות סוכניו להעלאת יהדות צפון-אפריקה במדינות: מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. שליחי המוסד פעלו במקביל להקמתם של ארגוני "המסגרת", שפעלו לאימון צעירים וצעירות מקרב הקהילות היהודיות ככוח המגן של הקהילות. באותן השנים קיבלו מרוקו ותוניסיה את עצמאותן משלטון המנדט הצרפתי, ובאלג'יריה, שהייתה חלק מהטריטוריה הצרפתית מעבר לים, התחוללה מלחמת העצמאות עקובה מדם נגד שלטון צרפת. לאור המצב הגאו-פוליטי החדש בצפון אפריקה ראה ראש הממשלה דוד בן-גוריון חשיבות ראשונה במעלה בהעלאתן של קהילות ישראל אלו לארץ, ובד בבד אספקת אנשים, אמצעים, ידע והדרכה להגנה על אותן קהילות, שחיו בליבן של אוכלוסיות מוסלמיות עוינות. המשימה הוטלה על המוסד. שליחי המוסד בצפון אפריקה היו לרוב יוצאי "ההגנה" וצה"ל בעלי ניסיון קרבי עשיר. הקמת ארגוני "המסגרת" כללה: מיון וגיוס צעירים ציוֹנים מקרב הקהילות, אימונם בנשק ובלוחמה עירונית, הסלקת אמצעי לחימה ואמצעי קשר, העברת תשדורות בצפנים ועוד. להישג של המוסד נחשבת גם פרשת יוסל'ה שוחמכר, שהסעירה את הארץ בראשית שנות ה-60. שוחמכר נחטף בינואר 1960 על ידי סבו החרדי, נחמן שטרקס, מידי הוריו החילונים, הוברח לארצות הברית כדי לגדלו כחרדי וכל החיפושים אחריו עלו בתוהו. הפרשה הביאה לקיטוב ולאיבה רבה בין דתיים וחילונים (זכורה "קריאת הקרב" שנקראה אחר חרדים בעוברם ברחוב – "איפה יוסל'ה"). הפרשייה צברה תאוצה עד כדי כך שראש הממשלה הטיל על "המוסד" לאתר את יוסל'ה. "המוסד" הצליח במשימה, וביולי 1962 גילו סוכניו את הילד בשכונה חרדית בניו יורק. הילד שב לחיק הוריו, אירוע שזכה לתגובה נלהבת של דעת הקהל בישראל. הישג נוסף בעל חשיבות היסטורית הוא גילוי מקום המסתור של אדולף אייכמן, ראש המחלקה היהודית בגסטפו, איש הביצוע בארגון השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים. אייכמן הצליח להימלט ולהיעלם בתום מלחמת העולם השנייה למשך חמש עשרה שנה. הוא התגלה על ידי המוסד בארגנטינה ונלכד בפעולה מורכבת, בפיקודו האישי בשטח של הראל, ב־11 במאי 1960. אייכמן הובא לישראל ב־21 במאי 1960 כדי לעמוד לדין במשפט אייכמן הפומבי ההיסטורי, שבו נדון למוות, והוצא להורג בתלייה ב־31 במאי 1962. מאמצים דומים שהשקיע המוסד באיתור יוזף מנגלה, המכוּנה "מלאך המוות", הרופא ממחנה ההשמדה אושוויץ, עלו בתוהו, ומקום הימצאו בברזיל התפרסם רק לאחר מותו. בחודש יולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי טילים שנערך במצרים, ובמצעד של יום מהפכת הקצינים החופשיים ב־23 ביולי הוסעו טילים על גוררות. המצרים טענו כי אלו טילים מייצור עצמי מצרי וכי הטווח שלהם הוא עד "דרומה לביירות". המוסד החל לחקור את עניין היכולת המצרית בתחום הטילים והנשק הלא קונבנציונלי, וטען כי יש ממש בידיעות בדבר פיתוחו של נשק כזה. במקביל החלה להתחולל שורת אירועים: אחד המדענים הגרמנים במצרים נעלם, ואל כמה מן האחרים הגיעו מעטפות נפץ. שני שליחי המוסד, יוסף בן גל, ואדם בשם אוטו יוקליק, שבתחילה היה אחד מן המדענים אך חזר בו, ניסו להשפיע על בתו של אחד המדענים הגרמנים במצרים כי תשכנע את אביה להסתלק ממצרים. שני הסוכנים נעצרו בשווייץ, נשפטו ונדונו לעונשי מאסר קלים, אך משפטם הפנה את תשומת הלב אל המדענים הגרמנים במצרים ולמסע המתנהל נגדם על ידי "המוסד" (מבצע "דמוקלס"). ראש הממשלה בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים, והתבסס בכך על דו"ח של אמ"ן. איסר הראל טען כי דו"ח זה היה דו"ח מוזמן, שמטרתו לתמוך בעמדת בן-גוריון. הוויכוח בין הראל לבן-גוריון עורר סערה ציבורית בישראל. ב־1 באפריל 1963 התפטר איסר הראל מתפקידו כממונה על שירותי הביטחון. על פי פרסומים נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. בראייה היסטורית התברר כי עמדתו של דוד בן-גוריון, שהתבססה על דו"ח אמ"ן, הייתה הנכונה, ולא זו של איסר הראל והמוסד: טילים בליסטיים מייצור עצמי לא נמצאו בידי מצרים בשתי המלחמות שהתחוללו לאחר מכן בינה לבין מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים ב־1973. שני מרגלים ידועים של המוסד שפעלו בארצות ערב בתחילת שנות השישים היו אלי כהן, שהיה בדמשק מינואר 1962 ועד לכידתו בידי הסורים בינואר 1965 והמרגל וולפגנג לוץ שהיה בקהיר ונלכד אף הוא בתקופה זאת. (שניהם התחילו את שליחותם כאנשי אמ"ן, אך ההפעלה של מרגלים עברה לידי המוסד). הריגתו של הרברט צוקורס הנאצי, רוצח יהודי לטביה, באורוגוואי ב-1965, מיוחסת למוסד. בשנות ה-70 של המאה ה-20 עד סוף שנות השישים נשען המוסד על יחידה 8200 במעקב אחר התקשורת בין אנשי הפח"ע וקשריהם עם תשתיות לסיוע מבצעי שהקימו בארצות שונות. צבי זמיר קבע שההיענות לבקשות המוסד לא תאמה את צרכיו המבצעיים והחליט להקים במוסד יחידה שהתמחתה בתחום הטכנולוגי – "פרודות", שתעניק מענה לוגיסטי בזמן אמת לצרכים המבצעיים. אמ"ן לא ראה בעין יפה את השינוי המוצע ולא שיתף פעולה. במקביל להקמת "פרודות" הוקמה במוסד פונקציה לתקשורת אלחוטית עם סוכני המוסד, שפעלה במקביל ליחידה 220 של אמ"ן, במטרה להתגבר על עיכובים בהגעת תשדירים מסוכנים מתריעים. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 ניסה המוסד לפתור את הבעיה הפלסטינית על ידי טרנספר מרצון לפרגוואי. התוכנית נגנזה לאחר שכמה פלסטינים מעזה שהיגרו בשיטה זו ביצעו פיגוע בשגרירות הישראלית בפרגוואי. פעילותו הידועה ביותר של המוסד בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה מבצע זעם האל, שמטרתו הייתה להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. המבצע נמשך עד סוף שנות ה-70, אז חוסל עלי חסן סלאמה, ראש הארגון. לצד ההצלחות בהריגת המחבלים בלט הכישלון של פרשת לילהאמר שבה הרג המוסד בטעות ערבי שזוהה בטעות כסלאמה. בתחילת שנות ה-70 סיפק המוסד מידע רב על התעצמותן הצבאית של מצרים וסוריה, והתריע על כוונתן לצאת למלחמה נגד ישראל. המידע התבסס על מקורות אחדים, שבה בלט את הסוכן המצרי אשרף מרואן, שמסר מידע רב ערך למוסד בשנים 1970–1998. מרואן התריע על מתקפה מצרית סורית כ-24 שעות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מאמצע שנות ה-70 פעל "המוסד" בלבנון לשם הידוק הקשרים בין הנוצרים במדינה זו ובין ישראל. בראשית המאה ה-21 בארצות הברית, המוסד עזר לסוכנויות ה-FBI וה-CIA להילחם בטרור. בשנות ה-90 של המאה ה-20 איתר המוסד פעיל חזבאללה שניסה לרכוש חומרים להכנת מטעני חבלה. סוכנויות המודיעין של ארצות הברית עקבו אחריו בניסיון לאתר עוד מחברי הרשת, ולבסוף עצרו אותו. עיתון הלוס אנג'לס טיימס ציטט בכיר אמריקאי שאמר כי באוגוסט 2001 קיבלו סוכנויות הביון האמריקאיות התרעה מהמוסד ש-200 מחבלים, המקושרים לאל-קאעידה שבאפגניסטן, הסתננו לארצות הברית ומתכננים "מתקפה גדולה" בקרוב. כעבור כחודש, אירעו פיגועי 11 בספטמבר שבהם נרצחו אלפי אזרחים, כאשר מחבלים מאל-קאעידה ריסקו מטוסי נוסעים על מגדלי התאומים והפנטגון. ידיעה זו שימשה בסיס לתאוריית קשר על פיגועי 11 בספטמבר שנפוצה בעיקר בקרב מדינות מוסלמיות המאשימה את המוסד במעורבות בפיגועים. לפי ספרם של דן רביב ויוסי מלמן "מלחמות הצללים" (Spies Against Armageddon), לוחמי המוסד מילאו "תפקיד נועז" במבצע לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה, ובפרט בהשגת המודיעין שאפשר את תקיפת הכור והשמדתו. המוסד הטה שכם אף הוא למלחמה בטרור ותחת כהונתו של מאיר דגן יוחסה לו הריגת בכירי טרור בחו"ל, בכלל זה הריגת עימאד מורנייה, המפקד הצבאי של חזבאללה, ומחמוד אל-מבחוח, בכיר בחמאס. בנוסף, חלק נכבד בפעילות המוסד בתקופה זו הוקדש לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. על פי העיתונות, פעולותיו של המוסד תחת מאיר דגן נחלו הצלחה וגרמו לעיכובים משמעותיים בתוכנית האיראנית, ודגן עצמו העריך שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני לפני 2015. אחד משיאי הפעילות של המוסד נגד איראן היה חשיפת תוכנית הנשק הגרעיני של איראן אחרי שפרץ לארכיון סודי בטהראן והבריח את תכולתו, למעלה מ-100,000 מסמכים וקובצי מחשב, לישראל. במהלך העשור השני של המאה ה-21 העביר המוסד לסוכנויות הביון והביטחון בארצות הברית ובאירופה מידע מודיעיני והתרעות קונקרטיות על פיגועים שתכנן לבצע דאעש. מידע זה אפשר סיכול עשרות פיגועים. ביולי 2018 סיכל המוסד, ביחד עם סוכנויות הביון של צרפת, גרמניה ובלגיה, פיגוע טרור ענקי שתכננה איראן נגד גולים איראנים בצרפת. בעקבות הסיכול נעצרו מספר סוכנים איראנים וצרפת הטילה סנקציות על מספר ארגונים וסוכנים איראניים. באוקטובר 2018 סיכל המוסד פיגוע שתכנן המודיעין האיראני נגד פעילי אופוזיציה בדנמרק. בדצמבר 2019 סייע המוסד בסיכול גל פיגועים באירופה (כולל מתן מודיעין שהביא למעצר 20 מחבלים בדנמרק). בשנת 2017 הקים המוסד את "ליברטאד" – קרן להשקעה בחדשנות טכנולוגית בתחומים שמעניינים את המוסד. במלחמת חרבות ברזל עסק "המוסד" במאמץ להשבת החטופים. בנוסף עסק "המוסד" בסיכול פיגועים נגד ישראלים ויהודים, בהתמודדות מול חזבאללה ובמתן פתרונות טכנולוגיים ללוחמים בשדה הקרב, בהם מיגון רק"ם, רובוטים ומערכות זיהוי פנים לאיתור מחבלים. פעולות מפורסמות של המוסד מטבע הדברים, רוב פעילותו של המוסד חשאית, אבל עם פעולותיו שזכו לפרסום רשמי או לאישוש ברור נמנות: שמאל\|ממוזער\|250px\|מיג-21 במוזיאון חיל האוויר, מסומן במספר 007 כמחווה למוסד מבצע ברן – חטיפתו של קצין צה"ל אלכסנדר ישראל ממדינה במערב אירופה, שם הציע לרגל עבור מצרים (1954). ישראל, שהורדם לאחר החטיפה, מת במהלך הטסתו לישראל, וגופתו הושלכה לים התיכון. חשיפת "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב (1956) שבו הוא מוקיע את פשעי סטלין. העלאת יהודים ממרוקו לישראל בשנים 1956–1964, באמצעות פעילות ארגוני "המסגרת". חטיפת אדולף אייכמן, מבכירי המשטר הנאצי בגרמניה, מארגנטינה והבאתו למשפט בישראל (1960). פרשת יוסל'ה שוחמכר – יוסל'ה שוחמכר, שהופקד על ידי הוריו אצל סבו החרדי בגלל מצבם הכלכלי, סירב להחזירו להוריו, בשל אורח חייהם החילוני. יוסל'ה הוחבא בישראל ולאחר מכן הוברח אל מחוץ לישראל, עד שאותר על ידי המוסד והוחזר להוריו (1962). סיוע למורדים המלוכנים התימנים, שנלחמו נגד צבא מצרים בתקופת מלחמת האזרחים בתימן (1964–1966; ראו גם מבצע רוטב). הריגת פושע המלחמה הלטבי הרברטס צוקורס באורוגוואי (1965). מעורבות בהריגת מנהיג האופוזיציה המרוקאי מהדי בן ברכה (1965). מעורבותו של המוסד בפרשה זו גרמה לסערה פוליטית בישראל. פעולה חשאית בצרפת, שבמהלכה נהרג איש המוסד ניסים בנימין (1965). מבצע יהלום – הבאת מטוס המיג 21 העיראקי עם הטייס העריק מוניר רדפא לישראל (1966). תפיסת חוליית אנשי המוסד במערב גרמניה לאחר שפרצו לביתה של סופי מילר, רעייתו של היינריך מילר, מפקד הגסטפו. מבצע זעם האל להריגתם של האחראים לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972–1973). מבצע אביב נעורים – סיוע לכוחות צה"ל (סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וגדוד 50) לאתר ולחסל מחבלים בכירים באש"ף בלב ביירות (1973). מבצע צרבת – סיכול הפלת מטוס אל על בקניה (1976) על ידי חמישה מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, באמצעות שני טילי כתף מסוג סטרלה. השגת מידע והפעלת קשרים בקניה שאיפשרו לבצע את מבצע אנטבה (1976). הריגת בכיר החזית העממית ודיע חדאד באמצעות רעל ביולוגי בגרמניה המזרחית (1978). הריגתו של עלי חסן סלאמה (הנסיך האדום) בחוצות ביירות בזמן שחזר מאירוע משפחתי, בעזרת מכונית תופת בשלט רחוק שנצמדה למכוניתו (1979). חטיפת מרדכי ואנונו ברומא (1986). הכנת התשתית בחילוץ יהודי אתיופיה (מבצע משה ומבצע שלמה). מבצעים חשאיים לחילוץ יהודי סוריה ויהודי תימן. מבצע הצגת תכלית להריגתו של אבו ג'יהאד (ח'ליל אל-וזיר) בעיר תוניס בירת תוניסיה יחד עם לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13 (1988). הריגת בכיר אש"ף עאטף בסיסו, שהיה מעורב בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, בפריז (1992). מותם של שני סוכני המוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה איראני ואיש הקשר של נחום מנבר (1993). הריגת מנהיג הג'יהאד האיסלאמי פתחי שקאקי במלטה (1995) מבצע כורש, בו התבצע ניסיון התנקשות כושל בראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל בעמאן (1997). תפיסת סוכני מוסד במהלך פעילות מבצעית בשווייץ (1998), פעולה שבה ניסו להתקין מכשירי ציתות לדירתו של עבדאללה זֵיין, מגייס הכספים של חזבאללה באירופה, בקפריסין (1998) ובניו זילנד (2004), פעולה שבה ניסו להשיג דרכון ניו זילנדי. השגת מסמכי הגרעין האיראניים וחשיפת תוכנית הנשק הגרעיני של איראן – בינואר ופברואר 2018. המוסד איתר מחסן בטהראן שבו שמרה איראן ארכיון סודי של תוכנית הגרעין האיראנית ותוכניות שלה לפיתוח נשק גרעיני. המסמכים, בדפוס ובמדיה דיגיטלית, אוחסנו במספר כספות גדולות. סוכני המוסד הצליחו לפרוץ למקום, ולקחו עימם חומר מודיעיני רב במשקל כחצי טון. במרץ 2020 בעקבות מגפת הקורונה, פעל "המוסד" להביא לישראל ציוד רפואי הכולל מכונות הנשמה, מסכות וציוד מיגון נוסף. פעולות המיוחסות למוסד הפעולות הבאות מיוחסות למוסד, אף על פי שישראל נמנעה מלתת לכך אישור רשמי (ולעיתים אף הכחישה מעורבות) ואין לכך הוכחות: הריגת המהנדס ג'רלד בול אשר פיתח תותח על בהזמנת סדאם חוסיין (1990) הריגת מזכ"ל החזבאללה עבאס מוסאווי (ביחד עם צה"ל) בלבנון (1992) הריגת בכיר החמאס עז א-דין שייח' ח'ליל בדמשק (2004) הריגת בכיר הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני מחמוד אל-מג'זוב בצידון (2006) הריגת בכיר חזבאללה עימאד מורנייה בדמשק (2008) הריגת מנהלו של ראש הלשכה המדינית של חמאס ח'אלד משעל, הישאם פאיז אבו ליבדה בסוריה (2008) הריגת בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי (2010) הריגת מדעני הגרעין האיראניים מג'יד שהריארי, מסעוד עלי מוחמדי ודריוש רזא'אי ופציעתו הקשה של מדען גרעין איראני בטהראן בשנים 2010 ו-2011 הריגת כמאל רנאג'ה (ניזאר אבו מוג'האד), בכיר בחמאס ויורשו של אל-מבחוח. רנאג'ה חוסל בדמשק ב-27 ביוני 2012 הריגת חסאן א-לקיס, בכיר החזבאללה בלבנון, ב-3 בדצמבר 2013 פעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית: שורה של חיסולים, פיצוצים ומבצעי חבלה במתקני הגרעין ובסיסי הטילים של איראן (חלק מהם יוחסו למוסד), בהם גם נהרג בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית, חסן טהראני מוקדם, שהיה דמות מפתח בתוכנית הטילים האיראנית הריגת בכיר חזבאללה מוסטפא בדר א-דין בדמשק ב-12 במאי 2016 הריגת מוחמד א-זווארי, מהנדס חמאס בתוניסיה, ב-16 בדצמבר 2016. א-זווארי עזר לחמאס לפתח ולהפעיל כלי טיס בלתי מאוישים ונורה למוות בתוניסיה. החמאס האשים את המוסד בהריגתו. הריגת פאדי אל-בטש, בוגר אוניברסיטה בעזה, אחראי רכש אמצעי לחימה ומהנדס של החמאס במלזיה, ב-21 באפריל 2018. הריגת שני אנשי משמרות המהפכה האיראניים בלוב. 4 באוגוסט 2018: הריגת מדען סורי בכיר, ד"ר עזיז אסבר, שעבד במכון מחקר לפיתוח נשק כימי וטילים ופיקח על מחסני נשק של איראן וחזבאללה בסוריה. משטר אסד וחזבאללה האשימו בהריגתו את המוסד. לפי הניו יורק טיימס, ב-7 באוגוסט 2020 הרג "המוסד" בטהראן, לבקשת ארצות הברית, את הטרוריסט עבדאללה אחמד עבדאללה המכונה אבו מוחמד אל-מסרי, מספר 2 באל-קאעדה. ב-27 בנובמבר 2020 נהרג ביריות הגנרל מוחסן פח'רי-זאדה, ראש תוכנית הגרעין האיראנית ומדען בכיר שעסק בפיתוח נשק גרעיני, בעיירה ליד טהראן. איראן האשימה את המוסד הישראלי בהריגתו ואיימה בנקמה. ב-22 במאי 2022 נהרג ביריות בטהרן חסן סיאד ח'דאיי, קולונל בכוח קודס של משמרות המהפכה האסלאמית שתכנן פיגועים וחטיפת ישראלים בחו"ל. איראן האשימה את "המוסד" בהריגתו. חלק מהפעולות הנ"ל מתוארות בהרחבה בספרם של מיכאל בר-זהר ונסים משעל, המוסד: המבצעים הגדולים, ועל כך כותבים המחברים במבוא לספר: המוניטין של "המוסד" הביא לעיתים לייחוס יכולות מפתיעות לאנשיו. בשנת 2010, בעקבות תקיפות הכרישים בשארם א-שייח', אמר מושל מחוז דרום סיני שאין לפסול את האפשרות שהמוסד שיגר את הכריש, כדי לתקוף תיירים המבלים באזור. בשנת 2011 הוחזק נשר שעף מכיוון ישראל ונחת בערב הסעודית בידי כוחות הביטחון הסעודיים בחשד שמכשיר הניווט הלווייני שהוצמד לרגלו הוא מכשיר ריגול של המוסד (למעשה מכשיר הניווט הוצמד אל הנשר במסגרת מעקב אחרי התקדמות תוכנית שיקום אוכלוסיית הנשרים בישראל בחי בר כרמל). בשנת 2013 הועלו בטורקיה חשדות דומים כלפי בז שטובע בישראל. העיתון וושינגטון פוסט ניסה להסביר את תפוצת תאוריות הקשר האלה לגבי "המוסד" בכך ש"המבצעים החשאיים האמיתיים של ישראל הם פנטסטיים כמעט כמו הפנטזיות האלה." פרשיות אחרות הקשורות למוסד יהודה גיל היה קצין איסוף של המוסד, שהיה אחראי על מקור מודיעיני סורי. בשנת 1997 נעצר והועמד לדין על עבירות של ריגול וגנבה בידי עובד ציבור, באשמה שבמהלך שנות ה-90 העביר מידע כוזב ושלשל לכיסו את הכסף שהועבר אליו לשם הפעלת הסוכן. חלק מהידיעות שהעביר, בשנת 1996, גרמו לבהלה מחשש שסוריה תתקוף את ישראל, ואף להיערכות מיוחדת של צה"ל בגבול הצפון. גיל הורשע ונידון ל-5 שנות מאסר. ישראלי-אוסטרלי בשם בן זיגייר התגייס למוסד בתחילת שנות ה-2000. נטען שזיגייר עבד בחברת קש של המוסד שמכרה ציוד אלקטרוני לאיראן. ב-2010 נחשד בעבירות ביטחון, נכלא בכלא איילון תחת זהות בדויה שסיפק המוסד, וב-15 בדצמבר נמצא תלוי בתאו. כאשר התפוצצה הפרשה בפברואר 2013, זומנה ועדת העורכים לפגישה עם ראש המוסד תמיר פרדו לצורך בקרת נזקים. בשנה שלאחר מכן פורסם כי איש מוסד נוסף ("האסיר X2", שדבר קיומו נחשף בעקבות פרשת זיגייר) מוחזק בכלא במשך כעשור, לאחר שהורשע בבגידה. ביולי 2012, המליצה המשטרה להעמיד לדין את אחד מראשי האגפים במוסד בחשד לאי סדרים כספיים ומנהליים. הבכיר הכחיש את החשדות נגדו אך הוצא לחופשה כפויה על ידי ראש המוסד, תמיר פרדו, עד להחלטה סופית בעניינו. באוגוסט 2021 פורסם כי בכיר במוסד מעל בכספי הארגון, ואולץ לפרוש. גיוס המוסד פרסם בצעד יוצא דופן, ערב יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, מודעת כתב סתרים לגיוס עובדים לזרוע הסייבר. במודעה שבה מופיע הלוגו של הארגון מצוינים צירופים, חסרי משמעות לכאורה, של אותיות ומספרים שכמה מהם מודגשים. אולם התברר כי מדובר במודעת גיוס באמצעות כתב חידה סודי. יותר מ-25 אלף אנשים נענו לאתגר שהציב המוסד במודעת הדרושים הייחודית וניסו לפתור את כתב החידה שבמודעה. הרוב נשרו בדרך, אך עשרות הצליחו וגויסו לשירות. בראיון נדיר ל"ליידי גלובס" ב-2012 סיפרו לוחמות המוסד על גיוס גברים ונשים למוסד, מבחני המיון, עבודתן במוסד לצד הקמת משפחה, היחס בין זמן ההכנה לפעולות ובין הפעולות עצמן, העבודה בצוותים, האינטליגנציה הרגשית הנדרשת מהן, אופי הפעילות, הימנעות מתהילה ומאומניפוטנטיות, ושיחות עם אויבים. פרס ביטחון ישראל פעמים רבות היו צוותים של "המוסד" שותפים לזכייה בפרס ביטחון ישראל: שנה שם הזוכה הערות 1977 צוות מחקר ופיתוח במשרד הביטחון (כולל ד"ר דוד הזלקורן ואנשי המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כולל איש המוסד אהרון בן אריה) ציון לשבח על "קידום טכנולוגי מרשים" 1977 יחידת קיסריה בראשות מייק הררי צל"ש מוועדת הפרס על פעילות מיוחדת 1988 ישראל רובין על פעילותו במחלקת הדפוס באגף הטכנולוגי של המוסד 2005 צוות חיל המודיעין והמוסד "פיתוח של מערכת המהווה הישג טכנולוגי מרשים ביותר, אשר ממנו נבעו הישגים בעלי תרומה מכרעת לביטחון הלאומי" 2005 צוות המוסד וחיל המודיעין (בסיוע השב"כ) "מבצע יוצא דופן ומערכת מתקדמת, המאפשרים הישגים שהם בבחינת קפיצת מדרגה בערכיותם ובתרומתם לביטחון המדינה" 2006 צוות המוסד ורפאל "מבצע נועז יוצא דופן, שנעשה בו שימוש בטכנולוגיות מתוחכמות ייחודיות, המאפשרות השגת הישגים בעלי תרומה מכרעת לביטחון הלאומי של מדינת ישראל" 2007 צוות המוסד "מבצע נועז, יוצא דופן במורכבותו, שנעשה בו שימוש בטכנולוגיות מתוחכמות, אשר אפשר הישגים בעלי תרומה מכרעת לביטחון הלאומי של מדינת ישראל" 2007 צוות של היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין והמוסד "פיתוח ויישום של מערכת המהווה הישג טכנולוגי יחיד מסוגו" 2008 שמונה לוחמים מהמוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים "מבצע יוצא דופן במורכבותו ובנחישותו שנעשה בו שימוש בטכנולוגיות מתוחכמות ואפשר השגים בעלי תרומה מכרעת למדינת ישראל" 2019 המוסד חשיפת תוכנית הנשק הגרעיני של איראן 2020 פרויקט של "המוסד", רפאל, חיל האוויר ויחידת האיסוף המרכזית באגף המודיעין "מקנה לצה"ל יכולות ייחודיות, בוצעו פריצות דרך טכנולוגיות והופגנו חזון יוצא דופן, יצירתיות ונחישות". 2020 א' מ"המוסד" על פעילות בתחום הסייבר פרס מפעל חיים "על תרומה ארוכת שנים לביטחון המדינה ועל יזום פתרונות טכנולוגיים רבים, תוך הפגנת כישרון יוצא דופן, יצירתיות, סקרנות ותעוזה"2021 פרויקט של חטיבת הספקטרום וההגנה בסייבר באגף התקשוב בצה"ל בשיתוף עם מלמ"ב במשרד הביטחון, מערך הסייבר הלאומי, המוסד, שירות הביטחון הכללי ואגף המודיעין "הפרויקט בוצע בתעוזה ונחישות גבוהים, התמודד עם פערי ידע טכנולוגיים חסרי תקדים ומאפשר קפיצת מדרגה ביכולות צה"ל"2021 פרויקט של יחידה 81 באגף המודיעין בשיתוף חיל האוויר, מפא"ת, רפאל, תע"א והמוסד "הושגה במסגרתו "יכולת מקצועית, ייחודית ומשמעותית של צה"ל. הקניית יכולת זו לצה"ל נבעה מפריצות דרך ופיתוחים ייחודיים וייעודיים תוך הפגנת תעוזה, חזון, נחישות ויצירתיות פרי עמלם ושילובם של הגורמים המעורבים" 2022 יחידה 8200, המוסד, השב"כ, מלמ"ב פרויקט שמטרתו פיתוח יכולות מעצמתיות, פורצות דרך, בדרכים מגוונות וייחודיות 2022 המוסד, יחידת המו"פ במפא"ת, התעשיות הביטחוניות פרויקט שמטרתו שמירה על היתרון האיכותי של מדינת ישראל אל מול איומים אסטרטגיים ראשי המוסד 450px\|ממוזער\|שמאל\|ראשי "המוסד" בעבר בעת מתן תעודות הוקרה לעובדי המוסד. עומדים: חסון חסון – מזכירו הצבאי של נשיא המדינה, ראשי "המוסד" אפרים הלוי, נחום אדמוני, תמיר פרדו, שבתי שביט ויוסי כהן. יושבים: נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהוכמחצית מראשי המוסד צמחו בתוכו, והיתר הם אלופים שפרשו מצה"ל והתמנו לראשות המוסד. מינוי ראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים נעשה על ידי ראש הממשלה באופן אישי, ללא צורך באישור הממשלה או גוף פיקוח אחר (בניגוד לראש המטה הכללי או ראש השב"כ). המינוי נבדק על ידי הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. ראש המוסד מתמנה לתקופה של חמש שנים וראש הממשלה רשאי להאריך את כהונתו בשנה נוספת ללא תנאים כלשהם. עד שנת 1996 היה שמו של ראש המוסד חסוי. המוסד טען באותם ימים כי החשאיות מאפשרת לראש המוסד לנוע בעולם באופן חופשי. בעקבות ביקורת ציבורית החליטה הממשלה לחשוף את שמו של ראש המוסד עם כניסת דני יתום לתפקיד. מספר דיוקן שם ותקופת חיים תחילת כהונה סיום כהונה1 70px ראובן שילוח (1909–1959) 13 בספטמבר 1949 22 בספטמבר 19522 70px איסר הראל (1911–2003) 22 בספטמבר 1952 25 במרץ 19633 70px מאיר עמית (1921–2009) 26 במרץ 1963 1 בספטמבר 1968470px צבי זמיר (1925–2024) 1 בספטמבר 1968 1 בספטמבר 19745 70px יצחק חופי (1927–2014) 1 בספטמבר 1974 12 בספטמבר 19826 70px נחום אדמוני (1929–) 12 בספטמבר 1982 19 באפריל 19897 70px שבתי שביט (1939–2023) 19 באפריל 1989 19968 70px דני יתום (1945–) 1996 אפריל 19989 70px אפרים הלוי (1934–) אפריל 1998 10 בספטמבר 200210 70px מאיר דגן (1945–2016) 10 בספטמבר 2002 6 בינואר 201111 70px תמיר פרדו (1953–) 6 בינואר 2011 6 בינואר 201612לא ממוסגר\|92x92 פיקסלים יוסי כהן (1961–) 6 בינואר 2016 1 ביוני 202113 70px דוד ברנע (1965–) 1 ביוני 2021 מכהן סגן ראש המוסד בעבר נקראו חלק ממלאי התפקיד בשם "המשנה לראש המוסד", ולעיתים כיהנו בו שני אנשים במקביל. בשנים האחרונות, אמון סגן ראש המוסד על מנהלת המבצעים של הארגון. כשלושה סגני ראש מוסד המשיכו ומונו לראש הארגון ביניהם נמנים תמיר פרדו, יוסי כהן, ודוד ברנע. שםתקופת כהונהחלק מצומצם מן התאריכים משועריםאיזי דורות1953–1963יעקב כרוז ושמואל טולידאנו1964–1966דייב קמחי1966–1971שלמה כהן אברבנאל1971–1976נחום אדמוני1976–1978בני זאבי1978–1982נחיק נבות1982–1985שמואל גורן1985–1990אפרים הלוי ועליזה מגן1990–1995עליזה מגן1995–1998עמירם לוין1998–2000אילן מזרחי2000–2002תמיר פרדו וחגי הדס2002–2005נפתלי גרנות2005–2007תמיר פרדו2007–2009רם בן ברק2009–2011יוסי כהן2011–2013נ'2013–2015אהוד לביא2015–2018דוד ברנע2019–2021ה'2024-2021ע'2024-מכהן המוסד בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה בעקבות המבצעים המיוחדים שלו ופעולותיו המתוחכמות והנועזות, המוסד זוכה להילה של ארגון חשאי נועז ומתוחכם בעל יכולות פנטסטיות בישראל וברחבי העולם. כך, למשל, בסרטים הוליוודיים רבים, המוסד מוזכר בנשימה אחת עם סוכנויות ביון משפיעות בעולם, כגון SIS הבריטית (ידועה כ-MI6), ק.ג.ב. הרוסית, או CIA האמריקנית, ולעיתים אף מוצג בעל יכולות גבוהות משל אלו. להלן רשימה (חלקית) של דוגמאות לכך: סרטי קולנוע הסרט מינכן של סטיבן ספילברג עוסק במבצע זעם האל והריגת מחבלי ספטמבר השחור, ומנסה להציג את הדילמות מאחורי ההתנקשויות. הסרט זכה לביקורות מעורבות ואמנון ליפקין-שחק, שהיה מעורב במבצע אביב נעורים ואחר כך כיהן כרמטכ"ל, אמר שהסרט מציג את סוכני המוסד כחובבנים, אף על פי שמדובר בלוחמים מקצוענים ומיומנים ביותר שביצעו עבודה חלקה ויעילה בהריגת המחבלים המעורבים בטבח הספורטאים במינכן. הסרט "כידון" בבימויו של עמנואל נקש (2013) מבוסס על פרשת הריגתו של מחמוד אל-מבחוח. הסרט הישראלי "ללכת על המים". הסרט "החוב" משנת 2007, בבימויו של אסף ברנשטיין, והרימייק שלו, "החוב" (2011). הסרט הישראלי "המוסד" – סרט קומדיה שיצא לאקרנים בישראל ביוני 2019 ומהווה פרודיה על ארגון המוסד. הסרט הישראלי "מבצע חמניה". הסרט "מבצע פינאלה" בהפקת נטפליקס, מתאר את מאמצי המודיעין הישראלי בלכידת קצין האס אס אדולף אייכמן. הסרט "אתר הצלילה בים האדום" משנת 2019, הסרט מתאר פעילות המוסד בסודאן להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן לישראל. בסרט השוד האמריקאי "האיש שבפנים" מוזכר המוסד כהתלוצצות בין שני בני ערובה. בסרט האמריקאי "הספירה לאחור: ירושלים", נעזרים סוכני ה-FBI במוסד. סדרות טלוויזיה מיני סדרה ישראלית, "רשימת חיסול", שיצר אלון בן דוד ברשת 13, 2019, עוסקת בחמישה סיפורי חיסול של "המוסד" וגופי הביון של מדינת ישראל. המוסד מופיע בסדרת הטלוויזיה NCIS ומהווה חלק חשוב בעלילה. העונה השלישית עוסקת בסוכן כפול בשם ארי המופעל על ידי המוסד והחמאס. כמו כן, לצוות של גיבס מצטרפת סוכנת המוסד זיווה דוד, בתו של ראש המוסד אלי דוד. בהתחלה היא משמשת כקצינת קישור של המוסד המסייעת ל-NCIS אך בסוף העונה השביעית היא עוזבת את המוסד ומצטרפת ל-NCIS. זיווה דוד היא אחת הדמויות הראשיות של הסדרה ומשמשת כחלק קבוע מהצוות של גיבס. היא מתוארת כלוחמת מיומנת ביותר. בסדרה מופיעים סוכני מוסד נוספים: מייקל ריבקין, המחסל חוליית טרור ערבית בארצות הברית, ואלי דוד, ראש המוסד ואביה של זיווה. בעונה השמינית מוקדש פרק כפול לביקורו של ראש המוסד ב-NCIS. המוסד מהווה חלק מרכזי בעלילת העונה השנייה של הדרמה "תא גורדין". סדרת הטלוויזיה "המדרשה" עוסקת בקורס ההכשרה לכאורה של סוכני המוסד. סדרת הריגול הבריטית "ספוקס". הסדרה האמריקאית "הרשימה השחורה" הסוכנת נוואבי הגיעה מהמוסד כסוכנת FBI כפרופילית בסדרה האמריקאית - בריטית "מכת המחץ" מופיעה דמות אורח בתפקיד סוכנת מוסד, שמשיגה לא פעם את הסוכנים של הסוכנות הבריטית. בסדרה האמריקאית "פרשיות סמויות" לעיתים מופיע סוכן מוסד, שמסייע לסוכנת ה-CIA אנני ווקר ומחלץ אותה כשאין אף אחד אחר שיכול לעזור לה. המיני סדרה "אלי", גם היא בהפקת נטפליקס, המבוסס על סיפור הכשרתו, פעילותו ותפיסתו של המרגל המפורסם ביותר של הארגון (על אף שבמציאות חלק גדול מתקופת פעילותו הייתה תחת חיל המודיעין בצה"ל), אלי כהן. סדרת הטלוויזיה "טהרן", ששודרה ב"כאן 11" בשנת 2020, עוסקת בסוכנת של "המוסד" שנשלחה למשימה בטהראן. ספרי מתח וריגול ספריו של מישקה בן-דוד: "דואט בביירות", "מפגש בברלין", "ביקור אחרון במוסקבה" ו"תחנה סופית אלג'יר" וספריו של אילן מורדוף הרומן של חיים באר, "חלומותיהם החדשים", עוסק באיש "המוסד" בדימוס, המתכנן את כתיבת הרומן הראשון שלו, ובדרך לכך מעלה זכרונות משירותו ב"מוסד", ואף מנצל את הקשרים שטווה בתקופה זו. ספרו של ג'ון לה קארה, "המתופפת הקטנה", הוא מותחן ריגול שיצא לאור בשנת 1983, ומתאר את המצוד שמנהלים סוכני "המוסד" אחר מחבלי אש"ף באירופה. הספר עובד לסרט בשם זהה. הספר "המתנדב"; ביוגרפיה של סוכן מוסד נכתב על ידי מייקל רוס וג'ונתן קיין. הספר מספר את סיפורו של מייקל רוס, צעיר שעלה מקנדה התגייס לנחל והתחתן עם בת קיבוץ בצפון ועל ההתנדבות שלו למוסד; על תהליך הגיוס ועל המבצעים שהשתתף בהם. סדרת ספריו של דניאל סילבה, העוסקת באיש המוסד גבריאל אלון ודמויות נוספות. סדרת הספרים "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי שעוסקת בחבורת ילדים המגויסים למוסד ופועלים ברחבי העולם. סדרת הספרים "מרגל להשכרה" מאת יונה ספיר – הסדרה מתמקדת בעיקר בסוכן על, בשם אייל גלבוע על משימותיו בשירות המוסד ולאחריו. ספר המתח שירת הברבור מאת טל בר מתאר את סוכן המוסד דניאל גורדון. ספר המתח טפליין מאת ל.יפתח מתאר את של סוכן המוסד נתן, לוחם יחידת כידון של אגף המבצעים "קיסריה". רומן הריגול משחק הדממה מאת ערן בן עמי מתאר את סיפורם ינאי לוין, מפקד צוות לוחמים בשייטת 13, ומאיר הררי, ראש המוסד. לקריאה נוספת גד שמרון, המוסד והמיתוס, ירושלים: הוצאת כתר, 1996 יוסי מלמן ודן רביב, תל אביב: מרגלים לא מושלמים, הוצאת מעריב, 1990; ספר חדש ומעודכן: יוסי מלמן, מרגלים לא מושלמים: המבצעים הגדולים של המוסד הישראלי, פרשות הריגול והתקלות שהדהימו את העולם, הוצאת תכלת, 2020 אפרים הלוי, אדם בצל, הוצאת מטר, 2006 רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007 רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009 יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2002 תומאס גורדון, מרגלי גדעון, הוצאת אור-עם, 1999 מייקל רוס, המתנדב, ביוגרפיה של סוכן מוסד, (תרגום מאנגלית: עמירה שגב), תל אביב: הוצאת משכל, תשס"ח-2007 דני יתום, "שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד", ידיעות ספרים, 2009 צבי זמיר, בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2011 יועז הנדל ויעקב כץ, ישראל נגד איראן, מלחמת הצללים, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011 מיכאל בר-זהר ונסים משעל, המוסד: המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2010 יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012 משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000 אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014 כלילה מגן, חשופים בעלטה: המוסד, השב"כ והתקשורת הישראלית. הוצאת ידיעות ספרים, 2017 מישקה בן דוד, "דואט בביירות", "מפגש בברלין", "אהבה אסורה בפטרבורג", "תחנה סופית אלג'יר", "ביקור אחרון במוסקבה" רונן ברגמן, Rise and Kill First, הוצאת רנדום האוס, 2018 אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017, עמ' 131–180 ראובן מרחב, מקום במרחב – כשהאדם נפגש עם נתיבות ההיסטוריה, ידיעות ספרים, 2022 ניסים משעל ומיכאל בר-זהר, לוחמות המוסד, ידיעות ספרים, 2021 Victor Ostrovsky, By Way of Deception, Publisher: St. Martin's Press 1990 Ronen Bergman, Rise and Kill First: The Secret History of Israel's Targeted .Assassinations, Random House, January 23, 2018 קישורים חיצוניים אתר המ.ל.מ. - המרכז למורשת המודיעין, להנצחת חללי קהילת המודיעין ; במקור, כתבה מתוך "שישי", חדשות 10 יוסי מלמן ודן רביב, פרסום בלעדי: המתנקשים; פרק מספרם החדש של יוסי מלמן ודן רביב על מלחמות הצללים של המוסד הישראלי, אתר "israeli life usa", 18 בספטמבר 2012 מאיר דגן, 'המוסד': החזון והמציאות (עמ' 20–21) ושמעון אביבי, רשות מרכזית למודיעין בחוץ לארץ - הקמת 'המוסד' (עמ' 36–41), בספר: עמוס גלבוע ואפרים לפיד (עורכים), מלאכת מחשבת - 60 שנות מודיעין ישראלי - מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2008 בעקבות פרסום המחקר על מאמצי המוסד במרדף אחר פושעים נאצים: יוסי חן (חיניץ), המרדף אחרי פושעי מלחמה נאציים: היערכות המטה: "עמל", "מסר" ו"עמל-מסר", פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 יוסי חן (חיניץ), נשיאים ורוח וגשם אין: בעקבות פושעי מלחמה נאציים שלא באו על עונשם, פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 יוסי חן (חיניץ), חיפוש המחט בערימת השחת: בעקבות "רופא המוות" מאושוויץ - יוזף מנגלה, פרסום מחלקת היסטוריה של המוסד באתר יד ושם, 2007 - כתבת המשך יגאל בן-נון, "איש לח"י שארגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני", האומה (הגיליון החדש), גיליון 221, פברואר 2021, עמודים 43–49 בראש של המוסד - מי יכול להיות לוחם מוסד?, בערוץ כאן 11, דצמבר 2020 אופק רימר, מגלים טפח, מגלים טפחיים: הזדמנויות וסיכונים בחשיפות המודיעין של ישראל, עדכן אסטרטגי, כרך 23, גיליון 4, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2020, עמודים 95–100. אמיר אורן, על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית, מגזין ליברל, 07.07.2021 70 שנה למוסד - גיליון מיוחד א', מבט מל"מ 85, דצמבר 2019 70 שנה למוסד - גיליון מיוחד ב', מבט מל"מ 86, אפריל 2020 "הברית הסיגינטית" בין המוסד ל-8200, מודיעין - הלכה ומעשה, גיליון 7: שילוביות ושיתופי פעולה בקהילת המודיעין בישראל, נובמבר 2021, עמודים 32–35 הערות שוליים * קטגוריה:קהילת המודיעין הישראלית	2024-10-13T18:47:35
מודל ה-TCP/IP	הפניה TCP/IP#מודל TCP/IP	2010-06-17T23:45:52
זברה מצויה	שמאל\|ממוזער\|250px\|זברות במכתש נגורונגורו. שמאל\|ממוזער\|250px\|זברה מצויה בנמיביה. שמאל\|ממוזער\|250px\|זברות במכתש נגורונגורו. זֶבְּרָה מְצוּיָה (שם מדעי: Equus quagga או גם Equus burchelli) היא מין של זברה ממשפחת הסוסיים. מין זה הוא הנפוץ שבמיני הזברה ומכאן שמו. תפוצה כשמה, הזברה המצויה היא הזברה הנפוצה ביותר. בעבר ניתן היה למצאה מדרום אתיופיה ועד אנגולה והחלק המזרחי של דרום אפריקה. בעקבות ציד עבור בשר ועורות, הצטמצמה אוכלוסיית הזברות באופן משמעותי, ואפשר למצאן כיום בעיקר בשמורות טבע, אם כי עדיין מדובר במין הנפוץ מבין שלושת מיני הזברה. תת-מינים וטקסונומיה קואגה (Equus quagga quagga) - נכחדה זברה ברצ'ל (Equus quagga burchellii) זברה גרנט (Equus quagga boehmi) זברה חסרת רעמה (Equus quagga borensis) זברה צ'אפמן (Equus quagga chapmani) זברה קראושיי (Equus quagga crawshayi) במקור סווגה הקואגה כמין נפרד, Equus quagga (1778), והזברה המצויה סווגה כמין בשם Equus burchelli. במהלך 50 השנים שאחר כך תיארו חובבי טבע וחוקרים סוגים רבים של זברות. בשל השוני הרב בתבניות הפסים (אין שתי זברות שתבניות הפסים שלהן זהות), נאבקו הטקסונומים במספר רב של "מינים" שתוארו, ולא הייתה דרך פשוטה לקבוע מי מכל המינים המתוארים הם מינים אמיתיים, מי הם תת-מינים, ומי היו פשוט שינויים טבעיים באותו תת-מין. הקואגה היה בעל החיים הנכחד הראשון שחקרו את ה-DNA שלו. מחקר גנטי שנערך בשנים האחרונות בסמית'סוניאן הוכיח כי הקואגה לא הייתה מין נפרד כלל, אלא תת-מין שנפרד מהזברה המצוייה, לפני 290,000 שנים עד 120,000 שנים, והציע כי שמה המדעי של הקואגה ישונה ל-Equus burchelli quagga. עם זאת, כללי קביעת השם המדעי פוסקים שכאשר יש יותר משם אחד למין, מקבל השם התקין הראשון שניתן למין עדיפות. מכיוון שהקואגה תוארה כ-30 שנים קודם לזברת בורצ'ל, נקבע שהשם התקין לקואגה הוא Equus quagga quagga, והשם התקין של זברה מצויה הוא לפיכך Equus quagga burchelli. מבנה גוף ומראה הזברה המצויה היא בעלת גוף בינוני ורגליים קצרות יחסית. בוגרים משני המינים מגיעים לגובה של 1.4 מטר (באזור הכתפיים), אורך גופם הוא כ-2.3 מטר ומשקלם בסביבות 230 ק"ג. על פרוות הזברה המצויה יש דפוס של פסים רחבים, ולכל זברה דפוס פסים ייחודי משלה. בטבע תוחלת החיים של הזברה המצויה היא כ-20–30 שנה. בגני חיות מתארכת תוחלת החיים עד ל-40 שנה. תזונה בטבע הזברות ניזונות באורח כמעט בלבדי מסוגי עשבים שונים, בנוסף למעט עלים וזרדים. מבנה חברתי הזברה המצויה היא בעל חיים חברתי מאוד, החי בקבוצות משפחתיות קטנות המורכבות מזכר בוגר אחד, מכמה נקבות, ומהסייחים מההמלטות האחרונות. ההשתייכות לקבוצה היא קבועה, וגודלה נקבע לפי אזור המחיה: באזורים דלים במזון הקבוצות בדרך כלל קטנות יותר. מפעם לפעם, מתקבצות כמה קבוצות יחד, ויוצרות עדר גדול, לפעמים יחד עם חיות מרעה אחרות כגון גנו כחול או בובאל. כמו בעלי חיים אחרים, הזברות מתקשרות גם באמצעות קול: האמהות צוהלות כשהן מופרדות מהסייחים, וקולות בעת מנוסה מטורפים. רבייה בטבע מגיעות הנקבות לבגרות מינית בין גיל שנתיים לארבע שנים. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל ארבע בערך. בעונת החיזור נלחמים הזכרים ביניהם על הנקבות תוך כדי נשיכות ובעיטות. אך אחרי שזכר ייסד לעצמו הרמון נקבות, רק לעיתים נדירות ינסו זכרים אחרים לעמוד תיגר מול בעלותו. נקבת הזברה עשויה להתייחם ימים ספורים בלבד אחרי ההמלטה, כך שהיא יכולה להרות כל השנה. הריון הזברה המצויה נמשך כ-12 חודשים, בדרך כלל מומלט סייח אחד (ולעיתים נדירות שניים). הסייח נולד במשקל של 32 ק"ג, ויכול לעמוד על רגליו כמעט מיד. למרות שהסייח יכול לרעות כבר כשבוע אחרי הלידה, הוא ימשיך לינוק מאימו עד גיל 16 חודש. אחוז התמותה של הסייחים הוא קרוב ל-50%, כשרובם מתים מציד של אריות וצבועים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיטר בודארט קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1785 קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:קניה: יונקים קטגוריה:אתיופיה: יונקים קטגוריה:בוטסואנה: יונקים קטגוריה:לסוטו: יונקים קטגוריה:זברות	2024-08-13T18:05:40
מטאפיזיקה	שמאל\|ממוזער\|300px\|הפקולטה למטאפיזיקה באוקספורד, אנגליה. כיום המבנה משמש את מוזיאון המדע באוקספורד. מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: μετά (מֵטַא) "מעבר", φυσικά (פיזיקה) "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה". במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בשאלות מסדר שני על הטבע או העולם הקונקרטי. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה. תחומי עיסוק המטאפיזיקה מחפשת תשובות לשאלות כדלקמן: מהו טבעה של המציאות? האם קיימים נפש וגוף? ואם קיימים שניהם - מה היחס ביניהם? (הבעיה הפסיכופיזית). האם העולם קיים באופן שאינו תלוי בהכרתנו? מהו שינוי? מהי סיבה? מהו טבעם של עצמים, אירועים ומקומות? מהו הזמן? האם אלוהים קיים ומכוון את המציאות? ענפי המטאפיזיקה ענף מרכזי במטאפיזיקה הוא האונטולוגיה או תורת היש, החוקרת את טיבם של הדברים הקיימים בעולם ואת הקשרים ביניהם. המטאפיזיקאי מנסה גם להבהיר את המושגים שלפיהם אנשים תופסים את העולם, לרבות קיום, אובייקט, תכונות, מרחב, זמן, סיבתיות והיתכנות. הפילוסוף עמנואל קאנט איחד בין המטאפיזיקה לבין האפיסטמולוגיה. קאנט טען שאנחנו יכולים להשיג רק את עולם התופעות, בניסיון שלנו להכיר את המציאות, ולא את "הדברים כשלעצמם". באמצעות הבחנה זו, ואחרות נוספות, קאנט ביקר את היומרה של תבונה להשיג את מה שמעבר לניסיון אנושי, ובכך קבע את גבולות תבונת האדם. רבים טענו שבכך קבר קאנט את המטאפיזיקה, אולם פרופסור ירמיהו יובל טוען כי בכך רצה קאנט דווקא לחדש את העיסוק במטאפיזיקה, לאחר הספקנות הניהליסטית של דייוויד יום. ראו גם אגנוסטיות סקפטיציזם ביקורת האתאיזם רוחניות חיים לאחר המוות לקריאה נוספת ריצ’רד טיילור, מטאפיזיקה, תרגמה מאנגלית: יעל כהן, ירושלים : אדם, 1983. האם העולם באמת קיים, מסע מדעי פילוסופי מקאנט ועד קוונט - מאת פרופסור יצחק בן ישראל וגיא פינקלשטיין (הוצאת הקיפוד והשועל) קישורים חיצוניים מטפיזיקה באנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית סילוק המטאפיזיקה על ידי ניתוח לוגי של השפה, מאת רודולף קרנפ * קטגוריה:פילוסופיה	2024-08-19T12:49:08
חמור (תת-סוג)	ממוזער\|פרא חמור (שם מדעי: Asinus) הוא תת-סוג בסוג סוס שבמשפחת הסוסיים בו כלולים שלושה מינים חיים: הערוד, הפרא והקיאנג. חמור הבית הוא תת-מין המבוית במין ערוד. החמורים הם בעלי דמיון לסוס הרמכי, אך גם בעלי מאפיינים חיצוניים השונים ממנו – ראשם גדול יותר, אוזניהם ארוכות יותר ("אוזני חמור"), והם בעלי רעמת שיער דלילה יותר. בעוד הסוס צוהל, החמורים נוערים. כמו סוסיים אחרים, גם החמורים יכולים להזדווג עם סוס או עם זברה, אך אז נולד יצור כלאיים כמו פרד או זברואיד – בעל חיים עקר שאינו מסוגל להמליט צאצאים. בעברית קרויים נקבת החמור אָתון, וצאצא החמור הצעיר קרוי עַיִר. קולו של החמור מכונה – נעירה. מינים ותת-מינים תחת התת-סוג חמור ממוינים המינים והתת-מינים הבאים: ערוד (Equus africanus) ערוד נובי (Equus africanus africanus) ערוד אטלס (Equus africanus atlanticus) – נכחד ערוד סומלי (Equus africanus somalicus) חמור הבית (Equus africanus asinus) חמור אירופי (Equus hydruntinus) – נכחד פרא (Equus hemionus) פרא אנטולי (Equus hemionus anatoliensis) – נכחד פרא מונגולי (Equus hemionus hemionus) פרא פרסי (Equus hemionus onager) פרא סורי (Equus hemionus hemippus) – נכחד בשנות העשרים של המאה העשרים פרא הודי (Equus hemionus khur) פרא טורקמני (Equus hemionus kulan) קיאנג (Equus kiang) קיאנג מערבי (Equus kiang kiang) קיאנג מזרחי (Equus kiang holdereri) קיאנג דרומי (Equus kiang polyodon) קיאנג צפוני (Equus kiang chu) Equus cumminsii – נכחד Equus francisci – נכחד חמור בר יוקון – (Equus lambei) נכחד פרא קב-רגליים – (Equus calobatus) נכחד פרא גמדי – (Equus tau) נכחד בתרבות חמור זוכה בתרבויות אחדות ליחס שלילי והוא מהווה משל לטיפשות, עקשנות ותמימות אווילית, הגם שבפועל מדובר בבעל חיים ידידותי, נבון וחיובי. סיבה אפשרית לכך היא מקומו השלילי של החמור בתרבויות קדומות, למשל בתרבות המצרית הקדומה שתארה את היהודים כעובדים לחמור. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סוסיים קטגוריה:תת-סוג	2024-09-01T01:16:35
פרא	הפרא (שם מדעי: Equus hemionus), המכונה גם חמור הבר האסייתי, הוא מין בתת-סוג חמור. הפרא דומה לקיאנג, חמור הבר הטיבטי, וקטן במידתו מהערוד, חמור הבר האפריקני. צבע פרוותו חום בהיר-אפרפר. צבעי בטנו, שולי פיו, אחוריו והצד הפנימי של רגליו לבנים. בפרא ידועים כיום ובעבר שישה תת-מינים: פרא אנטולי (נכחד; Equus hemionus anatoliensis) פרא מונגולי (Equus hemionus hemionus) פרא פרסי (Equus hemionus onager) פרא הודי (Equus hemionus khur) פרא טורקמני (Equus hemionus kulan) פרא סורי (Equus hemionus hemippus) – נכחד בשנות העשרים של המאה ה-20 בעבר סיווגו את הקיאנג, חמור הבר הטיבטי, כתת-מין של הפרא, אך כיום הוא נחשב למין נבדל ממנו. מאפיינים הפרא חי בעדרים קטנים בערבות אסיה. מקום מחיה אופייני: נוף פתוח במדבר, נחלים עתירי צומח עשבוני ושיחי, עם מקורות מים קבועים. אורך ההיריון הוא 11 חודשים והנקבות ממליטות בממוצע אחת לשנתיים, אם כי קיימים גם מקרים שבהם הנקבה מתעברת שוב מיד לאחר ההמלטה. העַיִר יונק מאימו כ-10 חודשים, וממשיך להיות תלוי בה כחודשיים נוספים. בגיל שנתיים עוזב העַיִר את העדר ומצטרף לעדר הזכרים. הנקבה הצעירה נשארת תמיד בעדר אימה. כסותו של הפרא מתאימה למדבריות אסיה שבהם שוררים חום בקיץ וקור בחורף. בחורף הוא מגדל שיער חום עבה וצפוף ובקיץ שערו הופך לקצר ובהיר. בעבר נחשבו הפראים לבעלי מבנה חברתי של הרמון (עדר הכולל זכר דומיננטי ומספר נקבות) בדומה לסוסים, אך מחקרים מתקדמים יותר בארץ ובעולם הראו כי הפראים חיים במבנה חברתי אשר נקרא fission-fusion. במבנה זה הנקבות חיות כל חייהן בקבוצות אשר משתנות בגודלן ומורכבות מנקבות בעלות צאצאים ונקבות ללא צאצאים, ואילו הזכרים עוזבים עם הגיעם לבגרות את העדר שבו נולדו, ומצטרפים לעדרי רווקים או חיים כבודדים (סוליטריים) ואז הם נחשבים דומיננטיים ובעלי טריטוריות. מחקרים חישוביים וגנטיים על אוכלוסיית הפראים בארץ הראו כי הזכר הדומיננטי הוא בעל הגישה העיקרית לנקבות וכי שלטונו נמשך מספר שנים. הקרבות בין הזכרים אכזריים מאוד, וזכרים אף עלולים לאבד חלק מזנבם או חלקים מאוזניהם, וגם אין זה נדיר לראות פראים בעלי צלקות על צווארם. הפראים נלחמים בפרסות ובשיניים, וכל אחד מהם מנסה לנשוך את צוואר יריבו. מצב שימור הפרא חשוף לסיכון חמור של הכחדה בטבע. גודל האוכלוסייה בעולם מוערך בכמה עשרות אלפי פרטים. הסיבה העיקרית להתמעטות אוכלוסייתו היא ציד בשל בשרו ועורו ותחרות עם עדרי בקר וצאן מבויתים על מקורות מים. הפרא הסורי, תת-המין שהתקיים בעבר באזור המדברי, נעלם לגמרי מנופי ארץ ישראל. הפרט האחרון בגני חיות מת ב-1927 ומעריכים כי באותה תקופה נכחד גם הפרט האחרון בטבע. הדבר קרה בעקבות ציד מוגזם של התושבים באותה תקופה. אוכלוסיית הפראים בישראל ממוזער\|300px\|עדר פראים בהר הנגב ממוזער\|300px\|פרא בחי-בר יטבתה ב-1968 הובאו מאיראן 11 פרטים של פרא פרסי ופרא תורכמני לישראל בתמורה ל-20 צבאים ישראליים מאוספו הפרטי של אורי צאן בחדרה. העדר שוחרר בחי בר יטבתה והתאקלם בהצלחה רבה. תהליך ההשבה לטבע החל בשנת 1982 בקרבת עין סהרונים במכתש רמון, ובתוך עשור שוחררו 14 זוגות פראים החיים על שטח המשתרע על פני 3,500 קמ"ר. כתוצאה מריבוי טבעי ומשחרורים נוספים של פראים שהובאו מן החי בר, גדלה אוכלוסיית הבר ופרויקט השבת הפראים לטבע הוכתר בהצלחה. נכון לתחילת 2016, מוערכת אוכלוסיית הפראים בכלמעלה מ-500 פראים. שטח התפוצה שלהם מתפרס מצפון הר הנגב ועד לפארן. כיוון שתת-המינים שהושבו לארץ גדולים יותר מתת המין הסורי, נראה כי אין להם טורפים טבעיים בארצנו. עם זאת ייתכן כי פרטים צעירים נמצאים בסיכון מצד הזאב המצוי. אזכורים בתנ"ך ובחז"ל לפי הפירושים המסורתיים, הערוד הנזכר בתנ"ך הוא בעצם שם אחר לפרא, כך שהערוד הנזכר בספרות חז"ל מספר פעמים (ראו כאן), הוא בעצם הפרא. במינוח המודרני משתמשים בשם ערוד לחמור הבר האפריקני, שהוא מין נבדל מהפרא. קישורים חיצוניים ממוזער\|פרא על בול ישראלי משנת 1971\|150px אורי צאן, חלום שהתגשם, עולם החי של ארץ התנ"ך "חי-בר", עמ' 73, הוצאת אר-אין, 1990 זהר עמר, פרא וחמור — ומה שביניהם, באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775 קטגוריה:סוסיים קטגוריה:ארץ ישראל: יונקים קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה קטגוריה:איראן: יונקים קטגוריה:מדבר גובי: בעלי חיים	2024-09-25T06:13:05
ערוד	ממוזער\|שמאל\|250px\|ערוד בחי בר יטבתה ממוזער\|250px\|ערוד בחי-בר יטבתה, 1980 ערוד (שם מדעי: Equus africanus) הוא מין בתת-סוג חמור, שבסוג סוס. אחד מתת-המינים של הערוד הוא חמור הבית. לפני כששת אלפים שנה הוא בוית במצרים העתיקה ומאז משמש החמור את האדם. תכונות ערוד הוא חמור הבר האפריקני, גדול מן הפרא – חמור הבר האסייתי, ונבדל ממנו ברגליו המפוספסות בטבעות רוחב חומות כהות. גובה כתפיו 135 סנטימטר, ראשו גדול ואוזניו ארוכות. צבעו בקיץ הוא צהבהב-אפור ובחורף צבעו אפור יותר ואילו גחונו נותר בהיר. התנהגות הערוד חי בערבות עשב, באזורי מדבר, במישורים ובאזורים מבותרים ומטפס היטב במדרונות תלולים. הזכרים חיים ב"עדרי רווקים", אך זכרים בוגרים שומרים בקפדנות על נחלה ולכל זכר בוגר תחום מחייה (טריטוריה) משלו בהיקף של 5–10 קמ"ר המשמש גם קבוצות קטנות של נקבות וצעירים. הערוד מסמן את גבולות הטריטוריה בהשמעת קולות ועל ידי ערמות גללים גדולות. מלחמות גבול בין הזכרים הן אלימות במיוחד: בטבע המלחמה מסתיימת במנוסתו של המנוצח ובתנאי שבי אף ייתכן שהיא תסתיים במותו של אחד מהלוחמים. נקבות וצעירים חופשיים לנדוד בין השטחים. הערודים רועים בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב והלילה ומסוגלים לשרוד חיים בתנאי מדבר קשים, בהתקיימם על מזון דל ביותר ומים מועטים. כדי לשרוד ימים חמים מבלים הערודים את רוב הזמן במנוחה, בצל עצים או סלעים ונדרשים לשתות מים באופן סדיר, לכל הפחות אחת לשלושה ימים. בתנאי בצורת קשה נודדים הערודים למרחקים בחיפוש אחר מזון ומים. הנקבות מגיעות לבגרות מינית כבר בגיל 18 חודשים ואילו הזכרים יכולים להזדווג רק לאחר שביכולתם להחזיק טריטוריה, בגיל שש בקירוב. לאחר תקופת חיזור שבה הנקבה בועטת בפראות ברגליה האחוריות בזכר המחזר. ההזדווגות נעשית כאשר הזכר עולה מאחורי הנקבה תוך נשיכות קלות של הכתפיים ומתקיימת כל שעה שעתיים במשך יום יומיים. ההריון נמשך כשנה, ומסתיים בעיר אחד בכל המלטה. בימים הראשונים לאחר לידתו של העיר, נוהגת האם ללקקו, ומונעת מנקבות אחרות להתקרב אליו כדי למנוע החתמה לא רצויה שלו כלפיהן. תקופת ההנקה נמשכת כשישה חודשים, והנקבה יכולה להתעבר מחדש רק כעבור חצי שנה עד שנה וחצי. בגיל שנתיים פורש העיר מאימו ומנסה לתחום נחלה לעצמו. אורך החיים של הערוד בשביה כ-40 שנה, אך בטבע רק עד 20 שנה. תפוצה בעולם ובישראל הערוד היה נפוץ בצפון אפריקה ובמזרחה, אך מרבית הפרטים הושמדו בידי האדם בשל ציד ועל ידי הכלאה עם חמור הבית וכיום נותרו רק קבוצות בודדות שעדיין מתקיימות בדרום מזרח מצרים ובאתיופיה. בישראל הערוד לא היה נפוץ אף פעם. כיום יש כ-500 ערודים בעולם ומתוכם כ-130 בגני החיות תחת גרעין רבייה בשל סכנת ההכחדה החמורה בה הם נמצאים (CR). בין השאר קיים גרעין רבייה בישראל, בחי-בר יטבתה. בפברואר 2023 נולד ערוד בספארי ברמת גן בישראל, ובבוא היום יעבור לאחד מגני החיות בהתאם להמלצות תוכנית הרבייה האירופית. השבת הערוד לישראל הערוד הושב לישראל ב-1972 במבצע בזק אשר יזם אברהם יפה ונוהל על ידי החי-בר בישראל. המבצע החל בעת שסוחר איטלקי לחיות בר בשם רוברט נדיר זיהה מעל מדבר דנקיל באתיופיה עדר של תריסר ערודים בוגרים והציע אותם למכירה לאחד מבעלי גני החיות בניו יורק. אברהם יפה בדיוק שהה בנוכחותו בעת שמנהל גן החיות דחה את הבקשה בשל האיסור האמריקאי להכנסת בעלי חיים מאפריקה. יפה מיד שכנע אותו להפנות את הסוחר לחי-בר כך שיתאפשר להשיב את החיה שנכחדה חזרה לנופיה של ארץ ישראל. לאחר שפרופ' היינריך מנדלסון נשלח לזהות במו עיניו את הערודים המוצעים, גויסו 90,000 דולרים בסיועו של אברהם אגמון, מי שהיה למנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל קבוצת דלק, ובעזרתו של מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר הישראלי, הועברו ב-14 בספטמבר 1972 תריסר הערודים שנקנו באמצעות מטוס הרקולס של החיל. אזכורים בתנ"ך ובספרות חז"ל בין בעלי החיים המקראיים שחיו בערבות ים המלח עד הדורות האחרונים היה גם הערוד, אבי חמור הבית. בתקופת התלמוד היה, כנראה, מצוי הרבה בארץ ישראל. זאת יש ללמוד מן ההלכות: "החמור והערוד, אעפ"י שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה" (). "מאימתי קורין את שמע בשחרית? – משיכיר בין תכלת ללבן... ר' עקיבא אומר: "בין חמור לערוד" (). ערוד מופיע לראשונה בספר איוב: הערוד נזכר במשנה: . ובתלמוד: "תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד" ופירש רש"י: ערוד – חמור הבר. במקום אחר () מסופר: כי בית מר יוחני היו משתמשים בערודים לטחינה בריחיים במקום בחמורים. לפי הפירושים המסורתיים, ערוד הוא בעצם שם נרדף לפרא שהוא גם כן חמור בר. התרגום הארמי () מתרגם פרא – ערוד, גם במדרש רבה () משמע כי מדובר בשני שמות לאותו בעל חיים. במדרש שוחר טוב על תהילים (מזמור ט') מונים את הצמד פרא-ערוד, בין חמישה צמדי מילים נרדפות המופיעים בתנ"ך באותו פסוק. רק השערות מודרניות של חלק מהחוקרים מזהות את הערוד המקראי כחמור הבר האפריקני, בעוד חוקרים אחרים מקבלים את הזיהוי בין הערוד לפרא, או מזהים את הערוד עם הפרא הפרסי (אוֹנַגֶר). בגמרא נזכר "ערוד" במשמעות נוספת, כיצור כלאים של נחש וצב: "אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם, וכשבאתי לפני רבי שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקדוש ברוך הוא הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי". ראו גם פרא קישורים חיצוניים יהודה פליקס, בעלי החיים שבתשובת ה' לאיוב, באתר דעת זהר עמר, פרא וחמור — ומה שביניהם, באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים קטגוריה:ארץ ישראל: יונקים קטגוריה:אתיופיה: יונקים קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1866 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תאודור פון הוגלין קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:מצרים: יונקים קטגוריה:סוסיים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה bg:Нубийско диво магаре	2024-07-15T12:22:34
Open Office	REDIRECT OpenOffice.org	2006-03-21T15:34:50
מוזילה	מוזילה (באנגלית: Mozilla) הוא כינוי כללי לארגונים ולמוצרי תוכנה הקשורים לטכנולוגיות אינטרנט שפיתחה חברת נטסקייפ בשנות התשעים של המאה העשרים, ושהמשיכו להיות מפותחים במסגרות אחרות לאחר דעיכת נטסקייפ בראשית המאה ה-21: בשנות התשעים השם "מוזילה" שימש בעיקר כינוי פנימי לדפדפן שפיתחה חברת נטסקייפ ושהופץ לציבור בשמות Netscape Navigator או Netscape Communicator. משנת 1998 נטסקייפ הפכה את פיתוח הגרסה הבאה של הדפדפן ושל תכנות האינטרנט הנלוות למיזם תוכנה חופשית, שקיבל את השם "מוזילה". בשנים הראשונות של הפיתוח שלו המוצר עצמו נקרא "מוזילה" ומשנת 2004 הוא הופץ בעיקר בשם "פיירפוקס", אם כי בגרסאות אחרות הוא המשיך להיקרא "מוזילה". קרן מוזילה, מוסד ללא כוונת רווח המקדם את הפיתוח של התכנה של מוזילה ואת המטרות הרעיוניות של אינטרנט פתוח ונגיש, כגון תמיכה בתקנים של World Wide Web Consortium, בהתאם ל"מניפסט של מוזילה". חברת מוזילה (Mozilla Corporation) המקדמת את אותן המטרות במישורים שדורשים ניהול מסחרי. קהילת מוזילה - רשת של מתנדבים, אשר מפתחים, מתרגמים ומקדמים את המוצרים והמטרות הרעיוניות של ארגוני מוזילה ברחבי העולם. מקור השם השם Mozilla מורכב משני שמות: Mosaic (מוזאיק), הדפדפן הגרפי הראשון שפותח, באמצע שנות ה־90, על ידי המרכז הלאומי ליישומים של מחשבי על בארצות הברית, ו־Godzilla (גודזילה), מפלצת שתוארה לראשונה בקומיקס יפני. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|לוגו מוזילה בעבר שמאל\|ממוזער\|250px\|דפדפן מוזילה שמאל\|ממוזער\|250px\|עורך HTML של מוזילה מארק אנדרסון, ראש צוות הפיתוח של מוזאיק (יחד עם רוב שאר חברי הצוות), פרש מNCSA שפיתח אותו והקים את חברת נטסקייפ (Netscape), שפיתחה את הדפדפן המסחרי הראשון, שנקרא Netscape Navigator. הקמע של החברה החדשה היה מפלצת ירקרקה, דמוית דינוזאור קטן וחביב, שנקראה "מוזילה". פסל שלה היה מונח בלובי של בניין החברה עד לסגירתה ביולי 2003. מוזילה היה גם שם הקוד הפנימי בחברה לפרויקט הדפדפן. השם היה אמור להיות בשימוש בחברה, אולם השם Mosaic השתייך כבר לחברה אחרת, והם לא הסכימו לוותר על השם. בשנת 1998, עם הקטנת חלקה של נטסקייפ בשוק הדפדפנים העולמי לטובת הדפדפן של מיקרוסופט (אינטרנט אקספלורר), החליטה הנהלת החברה, לשחרר את קוד המקור של הדפדפן תחת רישיון חופשי רישיון הקוד הפתוח ולהמשיך לפתח אותו בשיתוף קהילת המשתמשים העולמית, בתקווה שהדפדפן החדש יתאים יותר לצורכיהם של המשתמשים. עד מהרה התברר שהדפדפן של נטסקייפ, שפיתוחו החל כארבע שנים קודם לכן, היה כבר עמוס טלאים ותיקונים, ושיהיה קשה מאוד להמשיך את פיתוחו על ידי הקהילה. בשנת 1999 הוחלט לזנוח את הקוד המקורי, לרבות מנוע התצוגה, ולהתחיל לכתוב דפדפן חדש כמעט מאפס. מסיבה זו, דפדפן Netscape Navigator 5.0 מעולם לא הוצא לאור. הפרויקט החדש קיבל את השם "מוזילה", על שם הקמע של החברה האם. עד מהרה התקבצה סביב הפרויקט קהילה של מפתחים, ותוך כשנתיים כבר שוחררו גרסאות ראשונות שהיו שמישות, ואף הפכו לנפוצות בגנו/לינוקס, אם כי הן עדיין היו רחוקות מלהיות שימושיות ויציבות עבור הציבור הרחב. חברת נטסקייפ, שחיכתה לסיום הפרויקט בכיליון עיניים, בעודה רואה כיצד הדפדפן הקודם שלה הולך ומאבד את אחיזתו בשוק, הוציאה את גרסה 6.0 של הדפדפן שלה על בסיס אחת הגרסאות המוקדמות (Milestone 18). היא ספגה ביקורת קשה על כך, משום שהדפדפן ירש ממוזילה באגים רבים, שתוקנו רק מאוחר יותר, וגרם לה בכך נזק תדמיתי. עם זאת, ככל שהתקדם פרויקט מוזילה, הלך והשתפר הקוד ביציבותו ואיכותו. בינואר 2002 אף הושקה גרסה עם תמיכה בעברית. אף על פי שמוזילה שוחררה כמוצר בפני עצמו, נטסקייפ המשיכה לארוז מפעם לפעם גרסאות נטסקייפ, אשר, כמו גרסה 6, התבססו על מוזילה, והוסיפו עליו מספר הרחבות קנייניות. ונטסקייפ גרסה 8 שסבל מבעיות אבטחה בעת השקתו במאי 2005. בקיץ 2003 החליטה חברת AOL, שרכשה את חברת נטסקייפ ב־1999, לסגור את החברה ולהפסיק את פיתוח הדפדפן. במקביל, הוקם ארגון ללא מטרות רווח, בשם קרן מוזילה, שהמשיך את פיתוח הדפדפן באופן עצמאי. AOL העבירה לארגון החדש את הזכויות על השימוש בשם "מוזילה", וכן התחייבה לתרום לו 2 מיליון דולר. גם חברות אחרות, ובהן IBM וסאן מיקרוסיסטמס, התחייבו לתרום לארגון החדש כדי להבטיח את המשך פיתוח הדפדפן. גרסה חדשה למוזילה הושקה בינואר 2004. ב־10 במרץ 2005 הכריזה קרן מוזילה כי תפסיק את פיתוח דפדפן מוזילה, ותספק רק עדכוני אבטחה לגרסה האחרונה שהוצאה, 1.7. עם זאת, הבטיחה הקרן לספק את תשתית הפיתוח הדרושה, אם תתגבש קהילת מפתחים שירצו להמשיך את פיתוח מוזילה באופן עצמאי. הקרן החליטה להתמקד בפיתוח הדפדפן Firefox ותוכנת הדואר Thunderbird, המוזכרות למטה, עקב מחסור במשאבים מספיקים כדי לתחזק את שני המוצרים, וגם עקב הפופולריות הרבה ששתי תוכנות אלו צברו, יחסית לחבילת מוזילה. באפריל 2005 הוערך נתח השוק של הדפדפנים של קרן מוזילה ביותר מ־10% משוק הדפדפנים (לאחר שזינק מנתח שוק של כ-4% לנתח שוק של כ-10%), וחלקו גדל בהתמדה בשנים שאחר כך עם השקת "פיירפוקס 3" ביוני 2008. בנוסף חלה עלייה בפופולריות של פיירפוקס גם בקרב המשתמשים העסקיים. באוגוסט 2009 דווח שפיירפוקס חצה את קו מיליארד ההורדות. בינואר 2010 השיקה מוזילה גרסה ראשונית של פיירפוקס מובייל, עבור טלפונים סלולריים. באפריל 2010 דיווחה הרן שנתח השוק של פיירפוקס בעולם הוא כ-30%, בישראל נתח השוק היה כ-25%. אולם עם העלייה בפופולריות של הדפדפן גוגל כרום ירדה חלקה של מוזילה פיירפוקס בשוק. תוכנות נוספות המבוססות על מוזילה במהלך 2003 החלה קרן מוזילה לפתח ולהפיץ עוד מספר תוכנות המבוססות על חבילת מוזילה המקורית: Firefox, דפדפן שהחל את דרכו כדפדפן ל־Windows וגנו/לינוקס, ובהמשך גם עבור מק. זהו דפדפן בלבד, שבשלב מסוים תוכנן להחליף את מוזילה כדפדפן העיקרי של הקרן לאחר גרסה 1.4. בסופו של דבר הוחלט לבטל מהלך זה ולהמשיך לפתח את שתי התוכנות במקביל, לאור הפופולריות שצבר מוזילה הן בקרב המשתמשים הפרטיים והן בשוק הארגוני, עד שהוחלט להפסיק את פיתוח מוזילה. לאורך ההתפתחות שלו הוא החליף מספר שמות: בתחילה נקרא פניקס, אך שמו שונה ל־Firebird משום שהשם פניקס היה סימן מסחרי של יצרנית BIOS. כאן נתקל בהתנגשות עם תוכנת מסד הנתונים Firebird המפותחת, כמוהו, בקוד פתוח. עקב כך, התעכבה גרסה 0.8 של הדפדפן עד שנמצא שם שעוד לא היה בשימוש, והשם Firefox נרשם כסימן מסחרי רשום של קרן מוזילה. Camino הוא דפדפן המיועד לסביבת מק בלבד. הוא משתמש במנוע תצוגת ה־HTML "Gecko" של מוזילה, אך ממשק המשתמש שלו הוא טבעי של מק. זאת בניגוד לממשק המשתמש של שני הדפדפנים האחרים, הבנוי באופן בלתי תלוי במערכת ההפעלה, כדי להקל על המרתם למערכות הפעלה שונות. גם דפדפן זה נאלץ לשנות את שמו המקורי מכימרה, לאחר ששם זה נתגלה כסימן מסחרי של חברה אחרת. Thunderbird הוא תוכנת דואר המבוססת על תוכנת הדואר של מוזילה, וזמינה עבור Windows, מק ולינוקס. Calendar, הוא לוח שנה שהתחיל את דרכו כהרחבה לדפדפן מוזילה, ששימשה בעיקר כהדגמה טכנולוגית, אך הוא הולך ומתגבש כתוספת לתוכנת הדואר, הן של מוזילה והן Thunderbird, כדי להפכן לתוכנות ניהול לוח זמנים יעילות יותר, תחת השם Lightning וכתוכנה עצמאית (בשם Sunbird). Firefox for mobile הוא דפדפן למחשבי כף יד המשתמשים במערכות ההפעלה לינוקס, מערכות אנדרואיד או Windows Mobile, המבוסס על טכנולוגיות מוזילה. ראסט (שפת תכנות) - מתמקדת בביצועים ובטיחות. SeaMonkey (לשעבר Mozilla Application Suite) היא חבילת רכיבי תוכנות אינטרנט הכוללת (בהתקנה מלאה): דפדפן, עורך HTML, תוכנת דואר וקבוצות דיון, לקוח IRC ChatZilla, ומספר כלי עזר לפיתוח אתרים. ב-10 במרץ 2005, קרן מוזילה הודיעה שהיא לא תשחרר אף גרסה רשמית של Mozilla Application Suite מעבר ל-1.7.x, ותתמקד רק ב-Firefox ו-Thunderbird. מאז מתוחזק SeaMonkey על ידי מועצת SeaMonkey, שקרן מוזילה מספקת אירוח פרויקטים עבור מפתחי SeaMonkey. בנוסף, קיימים מספר דפדפנים ומוצרים אחרים המבוססים על מוזילה המפותחים על ידי קבוצות וחברות מחוץ לקרן מוזילה. קהילת מוזילה בשם "מוזילה" מכונה גם קהילה בינלאומית של אנשים, המכונים "מוזילאים" (Mozillians באנגלית), שנאמנים לשימוש בתוכנות של מוזילה, תורמים לפיתוחן והפצתן וכן תומכים ברעיונות של "אינטרנט פתוח" בהתאם למניפסט של מוזילה. בין היתר, עוסקים אנשי קהילת מוזילה בדברים הבאים: תרגום התכנות של מוזילה לשפות שונות. נכון לשנת 2012, מוצרי מוזילה זמינים בכ־100 שפות. קידום תקני רשת של ארגון World Wide Web Consortium – יצירת קשר עם אתרים שאינם מתוכנתים לפי התקן ושכנוע בעלי האתרים לשנות אותם בהתאם לתקן, כתיבה על כך בבלוגים, הרצאות בכנסים. זה נעשה באופן עצמאי וגם באופן מאורגן, באמצעות "נציגי מוזילה" (Mozilla Reps באנגלית). ארגון מפגשים מקומיים ובינלאומיים של משתמשים ומפתחים של מוזילה. תמיכה בהתנדבות במשתמשים של מוצרי מוזילה בפורומים ובערוצי צ'אט ב־IRC. ארגון אירועים חינוכיים לילדים ובוגרים שמעוניינים בטכנולוגיות אינטרנט, למשל בתוכנית "האקאזאור". בדיקת גרסאות ניסיוניות של מוצרי מוזילה ודיווח באגים. חלק מהפעילויות נעשות באופן עצמאי על ידי חובבי מוזילה, וחלקן נתמכות על ידי קרן מוזילה. ראו גם מונחים בתוכנה קישורים חיצוניים מוזילה ישראל וויקי עברי למשתמשי מוזילה קרן Mozilla - ריאיון הערות שוליים * קטגוריה:דפדפנים קטגוריה:תוכנה חופשית	2023-09-27T05:34:51
סאן מיקרוסיסטמס	שמאל\|ממוזער\|250px\|דוכנים של חברת סאן בתערוכת Linuxtag סאן מיקרוסיסטמס (באנגלית: Sun Microsystems), הייתה חברת מחשבים אמריקאית מן המובילות בעולם. החברה נוסדה בשנת 1982, מטה החברה ממוקם בסנטה קלרה שב"עמק הסיליקון" בקליפורניה, ומאז שנת 1984 עמד בראשה סקוט מקנילי (אנ') , שהיה אחד ממייסדיה. החברה עסקה בייצור מחשבים, מוליכים למחצה ותוכנה. בינואר 2010 נרכשה סאן על ידי חברת אורקל. היסטוריה את הפיתוח הראשוני למה שהפך לתחנת העבודה הראשונה של Sun, ה-Sun-1, הגה אנדי בכטולסהיים כשהיה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת סטנפורד בפאלו אלטו, קליפורניה. בכטולסהיים עיצב במקור את תחנת העבודה SUN עבור פרויקט התקשורת ברשת של אוניברסיטת סטנפורד (Stanford University Network), כתחנת עבודה אישית עבור תכנון בעזרת מחשב. הוא תוכנן סביב מעבד Motorola 68000 עם יחידת ניהול זיכרון מתקדמת (MMU) לתמיכה במערכת ההפעלה Unix, עם תמיכה בזיכרון וירטואלי. הוא בנה את היחידות הראשונות מחלקי חילוף שהתקבלו מהמחלקה למדעי המחשב של סטנפורד וספקים של עמק הסיליקון. ב-24 בפברואר 1982, סקוט מקנילי, אנדי בכטולסהיים ווינוד חוסלה, שהיו כולם סטודנטים לתואר שני בסטנפורד, הקימו את Sun Microsystems. ביל ג'וי מברקלי, הצטרף זמן קצר לאחר מכן ונחשב כאחד המייסדים המקוריים. השם "SUN" נגזר מראשי התיבות של רשת אוניברסיטת סטנפורד (Stanford University Network). סאן הייתה רווחית מהרבעון הראשון שלה ביולי 1982. עד 1983, Sun הייתה ידועה בייצור מערכות עם גרפיקה באיכות גבוהה שהתחרו במחשבי VAX של חברת DEC. היא העניקה רישיון לייצור המחשב גם ליצרנים אחרים. החברה ביצעה הנפקה ראשונה לציבור של מניות ב-1986 תחת סמל המניה SUNW. הסמל שונה ב-2007 ל-JAVA. באפריל 2006, התפטר סקוט מקנילי מתפקיד מנכ"ל החברה אחרי 22 שנים, והוחלף על ידי נשיא החברה, ג'ונתן שוורץ. זאת לאחר שדיווחה על הפסדים מתמשכים. מקנילי המשיך לכהן בתפקיד היו"ר. ב-20 באפריל 2009 נחתם הסכם בין סאן לבין אורקל לפיו תקנה אורקל את חברת סאן תמורת 7.4 מיליארד דולר. רכישה זו מבצרת את מעמדה של אורקל כשחקנית משמעותית בעולם הג'אווה, וכמתחרתה הגדולה של מיקרוסופט. ב-21 בינואר 2010, אישר האיחוד האירופי את הרכישה, ללא תנאים מגבילים. רכישות ומיזוגים בספטמבר 2000, רכשה סאן מיקרוסיסטמס תמורת 2 מיליארד דולר במניות את חברת קובלט נטוורקס, שייצרה שרתים לניהול אתרי אינטרנט. בספטמבר 2002, רכשה סאן מיקרוסיסטמס את חברת פירוס נטוורקס (Pirus Networks), שפיתחה פתרונות SAN (רשתות אחסון). בנובמבר 2001, רכשה סאן מיקרוסיסטמס את עסקי אירוח יישומי מחשב מרכזי של חברת Critical Path. בפברואר 2004, רכשה סאן מיקרוסיסטמס את חברת "קייליה" (Kealia), חברת סטארט אפ פרטית שפיתחה טכנולוגיית שרתים מתקדמים, והוקמה על ידי אנדי בכטולסהיים, שהיה המייסד והעובד הראשון של סאן. ביוני 2005, רכשה סאן מיקרוסיסטמס את חברת פתרונות האחסון StorageTek תמורת 4.1 מיליארד דולר. ב-16 בינואר 2008 רכשה סאן מיקרוסיסטמס את חברת MySQL תמורת מיליארד דולר אמריקני. מוצרים וופעילות סאן התמקדה תחילה בפיתוח ושיווק שרתים חזקים בארכיטקטורת SPARC שאותה השיקה ב-1986, והתחרתה במעבדי x86 של אינטל. החל מ-1992 גם פיתחה ושיווקה את מערכת ההפעלה 'סולאריס' המבוססת על יוניקס, עבור החומרה שלה. בנוסף הייתה החברה מובילת שוק מחשבי-העל לארגונים. החברה פיתחה החל מ-1991 את שפת התכנות הפופולרית Java, שבה היא עושה שימוש ב־JSP - שפת צד שרת שפיתחה כדי להתחרות ב־ASP של מיקרוסופט - וכן בשרתי מחשב ותחנות עבודה ממוחשבות שהיא שיווקה. סאן המשיכה ופתיחה את Java כפלטפורמת תוכנה מלאה הכוללת מערכת לפיתוח יישומים ולפריסתם על גבי פלטפורמות שונות (cross-platform), עבור מגוון רחב של פלטפורמות מחשוב, החל במערכות משובצות מחשב וטלפונים סלולריים וכלה בשרתים, מחשבי-על ויישומי אינטרנט. במאי 2007 סאן הכריזה על סיומו של תהליך, במסגרתו שחררה את מרבית הרכיבים שבבסיס טכנולוגיית Java כתוכנות קוד פתוח - תחת רישיון GNU. בשנים האחרונות לפעילותה ייצרה החברה גם קו שרתים זולים, המבוססים על מעבדים של AMD ואחר כך של אינטל. עם כי במקביל המשיכה לפתח מעבדים רבי עוצמה משלה. התחרות מול מיקרוסופט החל מ-1998 ניסתה החברה להתחרות במיקרוסופט על ידי השקת דפדפן מתחרה באינטרנט אקספלורר, ושנה אחר כך רכשה את חבילת היישומים המשרדיים "סטאר אופיס", לימים אופן אופיס, שניסתה להתחרות בחבילת מיקרוסופט אופיס, תחילה הפיצה את החבילה בחינם, ואחר כך בתשלום. מיקרוסופט ניסתה להקשות על חברת סאן ככל האפשר ובשיאו של המאבק הגיעו שתי החברות לספסל הדיונים בבית המשפט. מיקרוסופט נתבעה על ידי סאן כבר ב-1997 על הפרת תנאי הרישיון שניתן לה לשלב את שפת ג'אווה בדפדפן אינטרנט אקספלורר ובמערכות ההפעלה שלה. סאן טענה שהגרסה של מיקרוסופט לג'אווה אינה תואמת את התקן של השפה כפי שהוגדר על ידי סאן. בעקבות זאת, הפסיקה מיקרוסופט לשלב את גרסה שלה ל-JVM בדפדפן ובמערכות ההפעלה שלה, ומשתמשיהם נדרשו להוריד את התמיכה בשפה מאתר האינטרנט של סאן. באוגוסט 2000, סאן הגישה תלונה נגד מיקרוסופט ל בטענה כי היא עושה שימוש לרעה בכוחה המונופוליסטי בתחום מערכות ההפעלה למחשבים אישיים, על מנת להשתלט על שוק התוכנות לשרתים. במרץ 2002 הגישה תביעה דומה גם בבית המשפט המחוזי בסן חוזה, קליפורניה. לאחר מאבק משפטי שנמשך כ-4 שנים, באפריל 2004, חברת מיקרוסופט הסכימה לשלם לסאן מיקרוסיסטמס 1.6 מיליארד דולר על מנת לפתור את סוגיות הפרת הפטנט והפגיעה בחוקי ההגבלים העסקיים, ובכך הסתיים המאבק. מיקרוסופט מצידה גם השיקה ב-2001 את פלטפורמת .NET Framework במטרה להתחרות בטכנולוגית ג'אווה של סאן ליישומי אינטרנט. סאן ישראל חברת סאן הייתה פעילה בישראל החל שנות ה-80 של המאה ה-20, תחילה באמצעות נציגות (חברת א.מ.ת. מיחשוב), והחל משנת 1996 - באמצעות חברה בת, "סאן ישראל", ששיווקה את מוצריה באמצעות משווקים מורשים. באותה שנה גם הקימה מרכז פיתוח בהרצליה, שעסק בפיתוח מוצרי "ג'אווה". בראש מרכז הפיתוח עמדה ננסי יבנה, ישראלית שניהלה את קבוצת כלי הפיתוח במטה החברה בקליפורניה ושכנעה את החברה להקים מרכז פיתוח בישראל. בשיאו בשנת 2000 העסיק מרכז הפיתוח כ-200 עובדים, אולם לאחר פיצוץ בועת הדוט-קום צומצמה פעילותו. בתחילת שנות ה-2000 הצליחה החברה להפוך את "ג'אווה" לשפת התכנות הפופולרית בישראל. בנוסף הקימה חממת סטארט-אפים, ועסקה בשיווק של תוכנות של חברות ישראליות, כחבילה משותפת עם השרתים שלה. בין השאר הייתה המפיצה הראשונה של חברת צ'ק פוינט בארצות הברית, הפיצה את התכונה לניהול שיחות וידאו של חברת הסטארט אפ הישראלית ויסופט (Vsoft), ואת פתרונות האבטחה של חברת סנקטום הישראלית. בפברואר 2006 רכשה סאן מיקרוסיסטמס את חברת אדובה הישראלית, שפיתחה כלי ניהול למערכות ארגוניות. ראו גם מונחים בתוכנה מונחים בחומרה קישורים חיצוניים האתר של אורקל ישראל הערות שוליים קטגוריה:יצרני חומרה אמריקאים קטגוריה:חברות תוכנה אמריקאיות קטגוריה:חברות אמריקאיות שנסחרו בנאסד"ק קטגוריה:יוניקס קטגוריה:אורקל קטגוריה:חברות שפיתחו שפות תכנות קטגוריה:עמק הסיליקון: חברות קטגוריה:חברות שהוקמו בשנות ה-1980	2024-10-14T04:49:22
אופן אופיס	REDIRECT OpenOffice.org	2006-03-21T15:34:29
נשיא ארצות הברית	נשיא ארצות הברית של אמריקה (באנגלית: President of the United States, ובקיצור הרווח POTUS) הוא ראש המדינה וראש הרשות המבצעת הנבחר של ארצות הברית. הנשיא עומד בראש הממשל הפדרלי, והוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא נבחר באמצעות העם בבחירות לא ישירות באמצעות חבר האלקטורים לכהונה בת ארבע שנים. התיקון ה-22 לחוקה, שאושר בשנת 1951, מגביל את הנשיא מבחירה לכהונה שלישית מלאה. 45 בני אדם שירתו בתפקיד זה. הנשיא הנוכחי וה-46 של ארצות הברית הוא ג'ו ביידן. הדרישות לתפקיד בפרק 2 לחוקת ארצות הברית נקבעו הדרישות ההכרחיות למועמדים לתפקיד הנשיא: נולד כאזרח ארצות הברית או אזרח ארצות הברית בלידתו (במקור: natural born citizen), בן 35 לפחות, ותושב ארצות הברית במשך 14 שנים לפחות. הדרישה לאזרחות מלידה מונעת ממהגרים להתמודד על התפקיד. כך למשל היה במקרה של מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר, שהוא יליד אוסטריה, ויש שקראו לשינוי החוק, כך שיאפשר לו להתמודד על הנשיאות. הצעות לבטל את הדרישה עלו מספר פעמים, אולם לא הגיעו עד כדי שינוי החוקה. הביטוי החוקתי "אזרח מלידה" מותיר מקום נרחב לפרשנות. לא ברור האם מי שנולד להורים אזרחי ארצות הברית מחוץ לגבולה, או מי שנולד בארצות הברית להורים שאינם אזרחים (וזכה לאזרחות מכוח התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית), נחשב לאזרח מלידה. התשובה לשאלה האם אזרחים כגון אלה יכולים לכהן כנשיאים, היא ככל הנראה חיובית, אך מעולם לא עמדה למבחן משפטי. הסנאטור ג'ון מקיין, יליד אזור תעלת פנמה היה מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-2008, בלי שעלו ספקות לגבי כשירות וכך גם הסנאטור בארי גולדווטר המועמד מטעם הרפובליקנים בבחירות ב-1964, שנולד באריזונה, בשעה שזו הייתה טריטוריה אמריקאית בלבד, ולא מדינה ממדינות האיחוד. סמכויות הנשיא הנשיא הוא ראש הזרוע המבצעת של הממשל הפדרלי. מלבד מינוי חברי ממשלו, הוא ממנה שגרירים, צירים, קונסולים, שופטי בית המשפט העליון ושופטים פדרליים, ואת שאר פקידי הממשל הפדרלי (על כל המינויים דרוש אישור של הסנאט). בארגונים הממשלתיים עובדים כ-4 מיליון אנשים (כמיליון מהם משרתים בכוחות המזוינים). הנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הצבא, הצי ושל המשמר הלאומי של כל מדינה בארצות הברית, כאשר זה מגויס לשירות הממשלה הפדרלית. הנשיא רשאי לתבוע דיווח בכתב על פעילות משרדי הממשלה השונים. הנשיא יכול להוציא צווים נשיאותיים. הנשיא בעל זכות הענקת חנינה על עבירות של חוקים פדרליים. הנשיא יכול לחתום על אמנות בינלאומיות (הן זקוקות גם לאישור הסנאט ברוב של שני שלישים). הנשיא בעל האפשרות להמלצה על חוקים שידונו בקונגרס, ומחויב למסור בפניו דיווח על מצב האומה. הנשיא חותם ומחיל את תוקף החוקים שנתקבלו בקונגרס. אם הוא מתנגד לחוק מסוים, יש לו זכות להטיל עליו וטו שימנע את כניסת החוק לתוקף (הקונגרס יכול לעקוף זכות וטו זו אם יצליח להשיג רוב מיוחס של שני שלישים בשני בתיו). על הנשיא וממשלו לדאוג שכל חוקי הקונגרס יוצאו לפועל בנאמנות ולאכוף אותם. הנשיא מקבל את כתבי ההאמנה של שגרירים ונציגים זרים אחרים. תהליך הבחירה השלב הראשון בתהליך הבחירה המודרני לנשיאות הוא הבחירות המקדימות ("פריימריז") שעורכות שתי המפלגות הגדולות (הדמוקרטית והרפובליקנית), ובהן נבחרים המועמדים לנשיאות. המועמד המנצח בוחר את מועמדו לתפקיד סגן הנשיא, ובהמשך נערכות הבחירות הכלליות לנשיאות (הנשיא וסגנו הם בעלי התפקידים היחידים שנבחרים על ידי כלל הציבור האמריקני – חברי הקונגרס נבחרים כנציגי מדינות או מחוזות בחירה, ובעלי תפקידים אחרים ממונים על ידי הממשל). שיטת הבחירות לנשיאות איננה ישירה (כזו שבה הזוכה הוא זה שזכה לרוב קולות הבוחרים) אלא באמצעות חבר האלקטורים. כל מדינה בוחרת נציגים לחבר האלקטורים והוא זה אשר בוחר את הנשיא. מספר האלקטורים בכל מדינה נקבע לפי מספר הנציגים בבית הנבחרים (שהוא יחסי לגודל האוכלוסייה ונקבע אחת לעשור) ועוד מספר הנציגים בסנאט (שהוא שניים בכל המדינות). מספר האלקטורים הקטן ביותר הוא שלושה ונכון ל-2016, קיימות שמונה מדינות עם מספר כזה של אלקטורים. לבירה וושינגטון די. סי. מוקצה מספר האלקטורים של המדינה הקטנה ביותר (שלושה). ארבע המדינות עם מספר האלקטורים הגדול ביותר בעשור השני של המאה ה-21 הן קליפורניה (55), טקסס (38), ניו יורק (29) ופלורידה (29). בכל המדינות למעט נברסקה ומיין (לשתיהן מספר אלקטורים מועט, יחסית), מועמד שזכה ברוב הקולות במדינה מסוימת, גורף את כל קולות האלקטורים של אותה מדינה. מסיבה זאת, מערכת הבחירות של שני המועמדים מתמקדת בעיקר במדינות ה"מתנדנדות", בהן אין יתרון ברור למפלגה מסוימת. ייתכן מצב שבו מועמד זוכה ליותר קולות כלליים (מה שמכונה "Popular Vote") אך פחות קולות אלקטורליים, ולכן מפסיד בבחירות (למשל אל גור, שהפסיד בבחירות 2000 לג'ורג' ווקר בוש, והילרי קלינטון שהפסידה לדונלד טראמפ בבחירות 2016). משך הכהונה החוקה קבעה שמשך כהונת הנשיא (בין הבחירות) הוא ארבע שנים. בתחילה לא הגבילה החוקה את תקופת הכהונה המצטברת בתפקיד (אם ייבחר הנשיא מחדש), אך הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון קבע את התקדים בו נשיא פורש אחרי שתי תקופות כהונה. בעקבות כך, רק הנשיאים יוליסס ס. גרנט ותאודור רוזוולט חככו בדעתם האם לנסות להיבחר לכהונה שלישית, ורק הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ניסה (והצליח) להיבחר לכהונה שלישית ואף רביעית. לאחר בחירתו של האחרון לארבע תקופות כהונה עבר התיקון ה-22 לחוקה, שהתקבל בשנת 1951 והגביל את תקופות הכהונה האפשריות לשתיים (בנסיבות רגילות – עד שמונה שנים, ובנסיבות מיוחדות – עד עשר שנים). משנת קבלת התיקון, שישה נשיאים נבחרו לשתי תקופות כהונה רצופות: דווייט אייזנהאואר, ריצ'רד ניקסון (התפטר במהלך כהונתו השנייה בעקבות פרשת ווטרגייט), רונלד רייגן, ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה. הגבלת שתי תקופות הכהונה בתוקף גם אם תקופות הכהונה אינן רצופות, והיא בתוקף לכל חייו של הנשיא וגם תקופת צינון לא תכשיר אותו לחזור למשרת הנשיא. על אותו המשקל, נשיא יכול להיבחר לשתי תקופות כהונה לא רצופות, כמו הנשיא גרובר קליבלנד. משכן הנשיא, שכרו ותנאים נלווים מעונו הרשמי של הנשיא ושל משפחתו הוא הבית הלבן, הנמצא בשדרות פנסילבניה מספר 1600 בעיר הבירה וושינגטון. בית הנופש הרשמי שלו נמצא בקמפ דייוויד שבמדינת מרילנד (בסמוך לעיר וושינגטון), ובית הארחתו הרשמי הוא בלייר האוס. הקונגרס הראשון קבע ששכרו של וושינגטון יהיה 25,000 דולרים לשנה, סכום השווה לכ-340,000 דולרים ב-2015. וושינגטון, על אף הקושי הפיננסי שהיה נתון בו, דחה את המשכורת בתחילה כדי לא להיתפס כתאב בצע. הקונגרס המשיך לשכנע אותו, ולבסוף הסכים וושינגטון, מחשש שיקבע תקדים לפיו משרת הנשיא תוגבל אך ורק לעשירים שיוכלו למלא את תפקידם גם ללא משכורת. משנת 2001, השכר השנתי של הנשיא הוא 400 אלף דולר. הנשיא זוכה לשכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי, ולכן השכר שלו מתעדכן בהתאם לשינויים במשק. ציוני דרך בולטים בשכר הנשיא: 24 בספטמבר 1789 – 25 אלף דולר 3 במרץ 1873 – 50 אלף דולר 4 במרץ 1909 – 75 אלף דולר 19 בינואר 1949 – 100 אלף דולר 20 בינואר 1969 – 200 אלף דולר 20 בינואר 2001 – 400 אלף דולר לרשות הנשיא עומד מטוס מיוחד מדגם בואינג 747, המכונה "אייר פורס 1" המתופעל על ידי כנף אווירית 89 מבסיס אנדרוז בסמוך לוושינגטון די.סי. לטיסות לטווחים קצרים, משמש מסוק מיוחד מדגם סי-קינג, המכונה "מארין 1" המתופעל על ידי טייסת המסוקים HMX-1. המכוניות הנשיאותיות הן לימוזינות משוריינות מתוצרת קדילאק. לוחית הרישוי של הלימוזינה הנשיאותית נושאת את הכיתוב "USA 1". הנשיא ובני משפחתו נשמרים בכל עת על ידי סוכנים של השירות החשאי של ארצות הברית. הטבות הניתנות לנשיאים לאחר סיום כהונתם: תקציב עבור לשכה וצוות עובדים, פנסיה חודשית (משנת 1958) ומימון להקמת ספרייה נשיאותית. מדי בוקר מקבל הנשיא את התקציר היומי לנשיא (מוכר גם כ-President’s Daily Brief. PDB) התקציר הוא סיכום סודי ביותר של המודיעין האמריקאי ואירועי העולם. התקציר מופק על ידי ראש המודיעין הלאומי. לכל מקום אשר אליו הולך הנשיא, מתלווה אליו שליש צבאי אשר נושא את מזוודת הפוטבול (מזוודה מסוג זירו האליברטון) במשקל של 20 ק"ג שמכילה את הצפנים לשיגור נשק גרעיני. שבועת התפקיד ויום ההשבעה שמאל\|ממוזער\|350px\|המסוק הנשיאותי מטיס בפעם האחרונה את ג'ורג' ווקר בוש ורעייתו בעוזבם את וושינגטון, לאחר השבעתו של ברק אובמה לנשיאות. במרכז מדרגות הקפיטול, מנופפים לשלום הנשיא הנכנס אובמה, סגנו ביידן ונשותיהם (20 בינואר 2009) לפני כניסתו לתפקיד באופן רשמי, על הנשיא הנבחר לשאת שבועה מיוחדת. שבועה זו, הכתובה בחוקה, היא: נשיא רשאי להצהיר אמונים, במקום לשאת שבועה, אך מעולם לא היה נשיא שעשה כן. כל הנשיאים מאז ג'ורג' וושינגטון בחרו גם להוסיף בסופה של השבועה את המילים "So help me god" (כה יעזרני אלוהים), אף על פי שמילים אלה אינן מופיעות באף טקסט רשמי. את ההשבעה עורך נשיא בית המשפט העליון, והיא נעשית כאשר יד אחת של הנשבע, הנשיא הנבחר, מונחת על ספר התנ"ך. בהשבעות הנשיאים האחרונים, הונחה ידם על אותו הספר עליו הניח ידו אברהם לינקולן בעת השבעתו. מאז 1937 יום השבעתו לתפקיד של הנשיא הוא 20 בינואר, קודם לכן היה זה ב-4 במרץ. מאז 1985, נעשית ההשבעה בצהרי היום, לרגלי בית הנבחרים, אלא אם כן, מזג האוויר החורפי אינו מאפשר זאת (כפי שהיה בעת השבעתו של רונלד רייגן לתקופת הכהונה השנייה שלו). לאחר ההשבעה, נערכת בחצר בית הנבחרים פרידה של הנשיא ורעייתו מהזוג הנשיאותי היוצא, ולאחריה עוזבים האחרונים באופן רשמי את עיר הבירה. בעשורים האחרונים, עזיבת גבעת הקפיטול נעשית במסוק הנשיאותי. זה, לוקח בפעם האחרונה את הנשיא היוצא אל מחוז חפצו. לאחר מכן, יוצאת מהמקום שיירה, שבמרכזה רכבו של הנשיא. השיירה נוסעת באיטיות במסלול ידוע מראש בעיר, אשר לאורכו מתקבצים המונים, המנופפים בידיהם לנשיאם החדש. לעיתים, על פי הנוהג, יוצאים הנשיא ורעייתו מהרכב הממוגן וצועדים כברת דרך מסוימת ברגל. בשעות הערב של יום ההשבעה, נערך מצעד חגיגי בשדרות פנסילבניה של הבירה וושינגטון. במצעד משתתפות תזמורות צעידה, המהוות נציגות של כל מדינות ארצות הברית. אלו עוברות בסך לפני הבית הלבן, כאשר הנשיא הנכנס וסגנו, בני משפחתם ומכובדים נוספים, מביטים בצועדים ומנופפים להם לשלום מתוך ביתן ממוגן, הנבנה במיוחד לצורך האירוע. מלבד התזמורות, אשר נבחרות על ידי ועדה מיוחדת, מבין רבות המבקשות להשתתף באירוע, צועדות בו גם תזמורות צבאיות, ולכל אלו נוספים גם מיצגי ענק הנישאים על גבי משאיות. המצעד משודר בשידור חי ברשתות טלוויזיה המסקרות את אירועי אותו יום. לאחר המצעד החגיגי, נערכים בוושינגטון נשפים שונים לרגל היום המיוחד. מקובל כי הנשיא הנכנס ורעייתו יפקדו כעשרה מהם. בעוד שטקס ההשבעה עצמו ממומן על ידי המדינה, נשפים רבים הנערכים ביום הזה ממומנים על ידי אנשים פרטיים או חברות. ממלאי מקום ממלא מקומו של הנשיא במקרה שנשיא לא מסיים את תקופת כהונתו (בעקבות מוות, התפטרות, הדחה, חוסר יכולת לתפקד או כל סיבה אחרת) הוא סגן הנשיא. החוק האמריקני הגדיר רשימה של בכירי ממשל, בסדר ההחלפה של תפקיד הנשיא בפועל: # תפקיד נושא משרה נוכחי 1 סגנית הנשיא 2 יושב ראש בית הנבחריםמייק ג׳ונסון 3 הנשיאה הזמנית של הסנאט פטי מארי 4 מזכיר המדינהאנתוני בלינקן 5 מזכירת האוצר ג'נט ילן 6 מזכיר ההגנה לויד אוסטין 7 התובע הכללי מריק גרלנד 8 מזכירת הפנים דב האלנד 9 מזכיר החקלאות טום וילסאק 10 מזכירת המסחר ג'ינה ריימונדו 11 מזכיר העבודהמרטי וולש 12 מזכיר הבריאות ושירותי האנוש חבייר ביסרה 13 מזכירת השיכון והפיתוח העירוני מרשה פאדג' 14 מזכיר התחבורה פיט בוטיג'ג' - מזכירת האנרגיהג'ניפר גרנהולם 15 מזכיר החינוך מיגל קרדונה 16 המזכיר לענייני חיילים משוחררים דניס מקדאנה - מזכיר ביטחון המולדת אלחנדרו מיורקס ג'ניפר גרנהולם ואלחנדרו מיורקס לא נולדו בארצות הברית ולכן לא נכללים בסדר הירושה הנשיאים נכון ל-2022, כיהנו בארצות הברית 45 אנשים כנשיא (כולל הנשיא המכהן). עם זאת, על פי המניין המקובל בארצות הברית מונים 46 נשיאים, שכן גרובר קליבלנד כיהן שתי תקופות לא רצופות והוא מכונה הן הנשיא ה-22 והן הנשיא ה-24. 19 מנשיאי ארצות הברית השתייכו למפלגה הרפובליקנית, 17 מנשיאי ארצות הברית השתייכו למפלגה הדמוקרטית, 9 מנשיאי ארצות הברית השתייכו למפלגות אחרות ואחד (ג'ורג' וושינגטון), היה מועמד חסר מפלגה. ראו גם סגן נשיא ארצות הברית הנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית הבחירות לנשיאות ארצות הברית הגברת הראשונה של ארצות הברית הסנאט של ארצות הברית יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית קישורים חיצוניים כל הנשיאים, נשיאי ארצות הברית על ציר הזמן, באתר הכיתה האינטראקטיבית ביאורים הערות שוליים * * קטגוריה:משרות פוליטיות בארצות הברית קטגוריה:ארצות הברית: ממשל	2024-10-20T00:05:55
יבשת	שמאל\|ממוזער\|270px\|שיטות שונות להגדרת היבשות: ממוזער\|סרטון של התפרקות ונדידת היבשות. יבשת היא שטח גדול ורציף של יבשה על פני כדור הארץ. אין בגאוגרפיה הגדרה מדויקת ליבשת ואין גבולות מוסכמים בין היבשות. בתרבויות שונות מגדירים יבשות באופן שונה, ובזמנים שונים בהיסטוריה הוגדרו שטחים מסוימים כיבשות שונות. ההגדרה הגאולוגית של יבשת ברורה יותר מהגדרתה הגאוגרפית. יבשת במינוח הגאולוגי היא חלק מעובה של קרום כדור הארץ שקיים מזה מיליארד שנה ויותר. להשוואה, קרום כדור הארץ בקרקעית האוקיינוסים צעיר הרבה יותר, וגילו אינו עולה על 200 מיליון שנה. ההשערה הרווחת היא שגרעיני היבשות (המכונים מגינים במינוח הגאולוגי) נוצרו בשלב מוקדם למדי בהתפתחות כדור הארץ, ומאז תהליך נדידת היבשות מפגיש ומפריד גרעינים אלה שוב ושוב בתצורות שונות. לפחות פעמיים בעבר הצטרפו כל גרעיני היבשות ליבשת על אחת ענקית. אי ההסכמה הגדולה ביותר בנושא חלוקת היבשות הוא בנושא הגבול בין אירופה לאסיה, יש כאלה המחשיבים את שתיהן ליבשת אחת – אירואסיה. כמו כן, רבים טוענים כי אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית גם הן יבשת אחת. גאוגרפים מסוימים הציעו אפילו לאחד את אירואסיה ואפריקה ליבשת אחת בשם אירואפרסיה, שכן הן היוו בעבר רצף יבשתי אחד (עד לחפירת תעלת סואץ). איים נחשבים, בדרך כלל, לחלק מן היבשת הקרובה אליהם ביותר. לכן, האיים הבריטיים למשל, נחשבים לחלק מאירופה. לפעמים, משתמשים בשמות אוסטרלאסיה או אוקיאניה על מנת לתאר את האיים הרבים באוקיינוס השקט בצירוף אוסטרליה. באנגלית ובמספר שפות אחרות המונח "היבשת הישָנה" או "היבשת" (בה' הידיעה) משמש לעיתים כדי לתאר את אירופה, בגלל נקודת מבט מערבית של התרבויות דוברות שפות אלו. שיטות להגדרת היבשות שיטת 4 היבשות: אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה, אירואפרסיה שיטת 5 היבשות (א'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה, אפריקה, אירואסיה שיטת 5 היבשות (ב'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אירואפרסיה שיטת 6 היבשות (א'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אפריקה, אירואסיה שיטת 6 היבשות (ב'): אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה, אפריקה, אסיה, אירופה שיטת 7 היבשות: אנטארקטיקה, אוקיאניה, אמריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אפריקה, אסיה, אירופה בישראל מקובלת שיטת 7 היבשות. שטח ואוכלוסייה יבשת שטח (קמ"ר) אוכלוסייה צפיפות אנשים לקמ"ר אסיה 43,820,000 4,164,252,000 95.0 אפריקה 30,370,000 1,032,532,974 33.7 אמריקה הצפונית 24,490,000 542,056,000 22.1 אמריקה הדרומית 17,840,000 392,555,000 22.0 אנטארקטיקה 13,720,000 4,490 0.0003 אירופה 10,180,000 742,452,000 72.5 אוקיאניה 9,008,500 35,670,000 3.7 ראו גם זילנדיה – "יבשת" לא רשמית, שקועה ברובה המוחלט, שחלקיה מעל גובה פני הים הם איי ניו זילנד וקלדוניה החדשה. קישורים חיצוניים חידון היבשות, באתר לרגו * קטגוריה:גאוגרפיה קטגוריה:טקטוניקה	2024-10-15T08:20:56
שכבת היישום	שכבת היישום של מודל TCP/IP (באנגלית: TCP/IP Model Application Layer) מקבילה מבחינת תפקודה ותפקידיה לשלוש השכבות העליונות במודל ה־OSI. מאחר שהתברר שההפרדה בין המשתמש (שכבת היישום של מודל ה־OSI), עיבוד הנתונים (שכבת ההצגה של מודל ה־OSI) וניהול התהליכים (שכבת התהליכים של מודל ה־OSI) היא מלאכותית, אוחדו שלוש השכבות האלו לשכבה אחת במודל ה־TCP/IP והיא ממלאת את התפקידים של שלוש השכבות הללו. שכבת התוכנה של מודל TCP/IP משתמשת בשכבת התעבורה של מודל TCP/IP על מנת להעביר נתונים על-גבי הרשת. תפקידי השכבה תקשורת עם משתמש הקצה - שכבת היישום אחראית על התקשורת עם משתמש הקצה - ממשק המשתמש, טיפול בבקשות שונות, וכו'. עיבוד הנתונים - בהתאם להחלטות שמבצע המשתמש, שכבת היישום יכולה לדחוס את הנתונים, להצפין אותם, או לעבד אותם בכל צורה אחרת לפני שיועברו על-גבי הרשת. ניהול תהליכים - כל פעולה שהמשתמש מבצע ברשת מוגדרת כתהליך בין תחנת המוצא לתחנת היעד. שכבת היישום אחראית על ניהול התהליכים הללו, כך ששני המחשבים יוכלו להבחין בין נתונים של תהליכים שונים המתקיימים במקביל. פרוטוקולים HTTP, FTP, SSL, SMTP, POP3, TFTP, NFS, RSP בנוסף לפרוטוקולים משמשות בשכבה זו גם מספר שיטות דחיסה והצפנה דוגמת - PGP, GPG, ZIP ראו גם מונחים ברשת מחשבים יישום, שכבת ה	2023-05-18T14:41:55
קלישאה	קלישָאָה היא ביטוי, רעיון, או אלמנט מיצירה אומנותית אשר נעשה בו שימוש יתר על המידה עד שהגיע לנקודה שבה איבד את משמעותו או את השפעתו המקורית. בשפה הרווחת, המונח "קלישאה" ניתן לעיתים ככינוי גנאי למשפט המתאר מציאות אוטופית בלתי ניתנת להשגה. המונח "קלישאה", שמקורו בצרפתית, הוא מילה בין-לאומית שפירושה גלופת דפוס. בעברית קיים ביטוי מקביל: "אמרה חבוטה". מטפורה קרובה, הן במקורה הן במשמעותה, היא "שבלונה". דוגמאות קלישאות בנושאים כלליים לכל סיר יש מכסה – קלישאה המכוונת בעיקר למי שאינו מוצא בן זוג, ומבטיחה כי בן זוג כזה עוד יימצא. המקור ביידיש: יעדר טעפל הָאט זיין דעקל. יש הרבה דגים בים – קלישאה שבאה לנחם את מי שננטש, בעיקר על ידי בן זוג. המקור באנגלית: ",There are plenty more fish in the sea". הדשא של השכן ירוק יותר – קלישאה המתארת את טבעו של האדם לקנא ולרצות במה ששייך לאחר, עקב תחושה כי "שלו טוב יותר". המקור מאנגלית: "The grass is always greener on the other side of the fence". הגודל לא קובע – מקור האמירה הוא כנראה על חשיבות גודלו של הפין בעת קיום יחסי מין, אך זו הייתה לקלישאה המשמשת גם בהקשרים אחרים. ההצגה חייבת להימשך – אמירה מקובלת לומר שגם בזמנים קשים, חייבים להמשיך. קלישאות מעיתונות הספורט עיתונות הספורט משתמשת בשלל קלישאות, ואלה משמשות גם בהקשרים שאינם ספורטיביים. הכדור הוא עגול – קלישאה שפירושה: כל תוצאה אפשרית (משמשת בהתייחסות למשחק ספורט, אך גם בהתייחסות לאירועי יריבות שאינם קשורים לספורט). כדורגל משחקים 90 דקות (שתי האמרות האחרונות מיוחסות למאמן הכדורגל הגרמני זֶפּ הרברגר) הכדור במגרש שלך – קלישאה שמקורה במגרש הטניס, ומשמעותה, בעיקר מחוץ לעולם הספורט: הפעולה הבאה או ההחלטה הבאה המתבקשת היא שלך. המקור באנגלית: "The ball is in your court". הטבלה לא משקרת – קלישאה הרומזת שאין להתווכח עם העובדות. לדרבי חוקים משלו – קלישאה העוסקת במשחק בין שתי קבוצות יריבות מאותה עיר. אי אפשר לחזות את תוצאותיו, לא רק מפני שהכדור הוא עגול, אלא גם מפני שהיריבות, העבר והאמוציות מכתיבות חוקים אחרים. ככה לא בונים חומה – קלישאה זו נוצרה במשחק כדורגל בין אוסטרליה וישראל שהתקיים ב-1989 באצטדיון רמת גן. יורם ארבל, שהיה שדרן באותו משחק, התריע על "חומה" שבנו שחקני ההגנה הישראלים כשהאוסטרלי צ'ארלי ינקוס ניגש לבעוט בעיטת עונשין סמוך לשער ישראל. כשהכדור של ינקוס חדר לשער, צעק ארבל: "זה מה שאמרתי לכם! זה מה שאמרתי לכם! ככה לא בונים חומה! ככה לא בונים חומה! צ'ארלי ינקוס עושה את זה שוב, זה כל כך שקוף, זה כל כך ברור וכל כך עובדים על זה באימונים, ו-1:1". קלישאות מהפוליטיקה הישראלית רק חמור אינו משנה את דעתו – אמירתו של משה דיין, שהפכה לקלישאה. קלישאות שעברו שיבושים חלק מהקלישאות, כדרכם של ביטויים אחרים, עברו שיבושים בדרך. לדוגמה: הביטוי "עושה לילות כימים" שמשמעותו הפך את הלילות לימים כי עבד בלילה כמו ביום, שובש ל"עושה ימים כלילות" שמשמעותה המילולית היא "ישן במשך כל היום", אך הכוונה היא "עובד ימים וגם לילות". הביטוי "אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר" הוא קלישאה האומרת שאם אין ברירה, ניתן לשנות את התוכנית. בקוראן מובאת נבואה על יום שבו ההרים יזוזו. האגדה, שאותה הביא פרנסיס בייקון, מספרת על מוחמד שפקד על הר לזוז, ומשההר לא זז אמר מוחמד שהוא ילך אל ההר. הביטוי באנגלית, בכתבי בייקון, הוא "If the hill will not come to Mahomet, Mahomet will go to the hill". שנים אחדות לאחר מכן השתמש התאולוג ג'ון אובן בביטוי, תוך שהוא הופך את הגבעה להר, ומשם התגלגל הביטוי לשפות נוספות ובהן העברית. שיבוש נפוץ הוא הביטוי ההפוך, "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד". קלישאות המורכבות משם עצם ותואר סובייקטיבי הבלשן רוביק רוזנטל עמד על השימוש הנפוץ בקלישאות בנות שתי מילים: שם עצם שאליו מוצמד תואר סובייקטיבי. כדוגמה משולשת לתופעה זו הביא את המשפט "'המון משולהב' הכין 'קבלת פנים נלהבת' ל'זמר הפופולרי'". הוא הוסיף כי "השימוש בקלישאה הזוגית משרת סטריאוטיפים ונפוץ מאוד כאשר עוסקים בבעלי מקצוע. עורך הדין הוא תמיד 'ממולח', והפוליטיקאי הוא תמיד 'משופשף'". לקריאה נוספת מאיה פרוכטמן, מדברים בקלישאות: 616 ביטויי שגרה הממלאים את חיינו ערוכים על פי מילון אלפביתי; איורים: דני קרמן, קריית גת: קוראים, 2002. אפרים קישון, "נאומים", בספרו: הכיפה הסרוגה: ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות, בית אל: ספרית בית אל, תשנ"ג 1993, עמ' 41–44. Julia Cresswell, The Penguin Dictionary of Clichés, Penguin Books, 2000 קישורים חיצוניים רוביק רוזנטל, "רצח נתעב עם גימור מושלם", באתר "הזירה הלשונית" ביאורים הערות שוליים קטגוריה:בלשנות קטגוריה:מילים וביטויים בצרפתית	2024-06-27T10:55:51
מילון	שמאל\|ממוזער\|250px\|מילונים עבריים מילון הוא כלי לאיסוף, להגדרה ולביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת. סוג נוסף של מילון הוא מילון דו-לשוני, המכיל את אוצר המילים של שפה מסוימת, כשלכל מילה ניתנות מקבילותיה בשפה אחרת. מילון עברי-אנגלי למשל, הוא מילון שמכיל את אוצר המילים של השפה העברית, ולכל מילה עברית מוצגות מקבילותיה באנגלית. בשפות שהכתיב שלהן רחוק מלהיות פונטי, כלומר אינו משקף את אופן הגיית המילה, כוללים המילונים לעיתים גם מידע על אופן הגיית המילה. בנוסף למילים והגדרותיהן, כוללים המילונים לעיתים תיאור האטימולוגיה של המילים. להמחשת השימוש במילה כולל המילון לעיתים משפטים לדוגמה, או מובאות מהספרות. מילונים רבים מלווים את הטקסט באיורים, הממחישים את ההגדרה הטקסטואלית של המילה. במילון ויזואלי מרכז הכובד עובד אל האיור, שעל חלקיו נכתבות המילים שאותן מתאר האיור. המילים במילון מסודרות בדרך כלל בסדר אלפביתי (הקרוי לפיכך גם סדר לקסיקוגרפי), המאפשר איתור נוח של מילה נדרשת. מילון דו-לשוני כולל עקב כך, שני חלקים: האחד שבו המילים מסודרות בסדר אלפביתי לפי השפה האחת והאחר שבו, המילים מסודרות בסדר אלפביתי לפי השפה האחרת. שמאל\|ממוזער\|500px\|קטע ממילון מגידו החדיש, עברי-אנגלי, 1975; הודפס מחדש בשנת 2000, בשם "מילון גליל החדיש" אוצר המילים ממוזער\|250px\|שמאל\|זוג עמודים מהמילון הצרפתי "Le Nouveau Dictionnaire Larousse" משנת 1899 החלטה מרכזית הנדרשת בעת יצירתו של מילון היא קביעת אוצר המילים שלו, כלומר החלטה אילו מילים יופיעו במילון, ואילו מילים יושמטו ממנו, חרף היותן חלק מהשפה. החלטה זו נדרשת במילון שאיננו מקיף, כגון מילון כיס, המכיל רק חלק מאוצר המילים הכולל. גם מילון מקיף, האמור לשקף את כל אוצר המילים של השפה, נמנע בדרך כלל מלעשות זאת. ההחלטות על הכללתן של מילים במילון מקיף מתמקדות בעיקר בתחומים הבאים: סלנג מילון מתאר את השפה על כל רבדיה, אך כניסתה של מילת סלנג למילוני השפה התקנית מצריכה התגברות על מחסומים אחדים. בין מילוני השפה התקנית יש המסתייגים מהכללתן של מילות סלנג (או לשון סגי נהור), ומציינים רק את הבולטות שבהן. מילת סלנג הנחשבת ל"מילה גסה" צריכה לעבור מחסום נוסף, מחסום המהוגנות, קודם שהיא נכללת במילון. מילוני השפה העברית, כגון "המילון החדש" מאת אברהם אבן-שושן ו"אוצר הלשון העברית" מאת יעקב כנעני, כללו רק מילות סלנג נפוצות מאוד, כגון "נודניק". רק בסוף המאה העשרים השתנתה גישה זו, ומילוני השפה התקנית, ובהם מילון אבן-שושן, מילון רב מילים ומילון אריאל החליטו לתת יצוג לסלנג. חידושי לשון שאלה נוספות היא הכללתם של חידושי לשון (תחדישים) - מילים ומונחים חדשים שנטבעו בעת האחרונה. חידושי לשון הם, למשל, ראשי תיבות צבאיים שנקלטו בשפה, ביטויים שנטבעו על ידי עיתונאים, שאילת מילים משפות זרות וכדומה. במקרה כזה על עורכי המילון להחליט האם התחדיש הוא תופעה חולפת שתיעלם כלעומת שבאה תוך תקופה קצרה, או שהוא עתיד להשתלב בשפה ולהפוך לחלק ממנה. ברוב המילונים מקובל להמתין מספר שנים לפני שמוסיפים תחדיש למילון. ז'רגון מקצועי בנוסף למילים המשמשות רבים מדוברי השפה, כוללת כל שפה גם ז'רגון מקצועי, המשמש רק את העוסקים בתחום מקצועי מסוים, כגון רפואה או הנדסה. מתוך הז'רגון המקצועי, יש החודרות גם לשימוש נרחב יותר, של הציבור הבא במגע עם בעלי המקצוע, אך רבות אינן חורגות מתחומו של המקצוע. רבות ממילים אלה אינן מגיעות למילונים הכלליים, גם המקיפים שבהם, ומוצאות את מקומן רק במילונים ספציפיים, כגון מילון למונחי הנדסת חשמל. מילים ארכאיות השפה דינמית מטבעה, וכשם שנוספות לה מילים חדשות, כך מילים יוצאות מכלל שימוש. כאשר מילה נמצאת רק בטקסטים עתיקים, שקריאתם נדירה, ספק האם יש לכלול אותה במילון, ובכך להעיק, במידה מסוימת, על המשתמש במילון. במילוני השפה העברית, מילון אבן-שושן כולל מילים ארכאיות רבות, כאלה הנמצאות רק בתלמוד, למשל. מילונים מקיפים אחרים של השפה העברית, כגון "רב מילים" מתייחסים בצורה סלקטיבית יותר למילים ארכאיות. ביטויים הרחבה מקובלת של מילון היא הכללה של ביטויים. כהרחבה להגדרה של מילה מובאים גם ביטויים שבהם מילה זו היא מרכיב מרכזי. בדומה לקריטריונים להכללת מילים, מופעלים גם קריטריונים להכללת ביטויים במילון. מילונים נושאיים בנוסף למילונים כלליים, המנסים להקיף את אוצר המילים המלא (או העיקרי) של השפה, מתקיימים מילונים נושאיים מגוונים: מילון לתחום מקצועי מסוים, כגון מילון למתמטיקה או מילון לרפואה. מילון לחטיבה לשונית מסוימת, כגון מילון קלישאות, מילון סלנג ומילון ניבים. מילון למטרה מסוימת, כגון מילון למילים נרדפות או מילון לחריזה. מילון היסטורי, העוסק בהתפתחותה של השפה. תזאורוס - מילון למילים נרדפות. מילון דו לשוני מילון לסריגה The Illustrated Dictionary of Knitting מילונים אלקטרוניים ממוזער\|150x150 פיקסלים\|מילון אלקטרוני בגודל כף יד במשך מאות שנים, היה המילון השימושי מודפס כספר עב כרס המכיל רשימות של מילים ותרגומים המסודרים על פי הסדר האותיות באנגלית ABC. בשלהי המאה העשרים, עם התפתחות המחשבים עברו המילונים "אבולוציה" והפכו ממילון מודפס לשתי צורות הצגה חדשות: מילון אלקטרוני ותוכנת מילון. מילון אלקטרוני, המכונה בישראל גם בשם מילונית (מילון קטן; הלחם של מילון, ושל מוספית ההקטנה ־ית) הוא מילון קטן בעל מקלדת הדומה למחשבון, הפועל באמצעות סוללות. המילון האלקטרוני הראשון יוצר בסוף שנת 1987 על ידי חברת Franklin האמריקאית. גודלו של מילון זה כגודל מילון כיס, ובצורתו הוא דומה למחשבון, שבו הוחלף לוח המקשים הספרתי במקלדת אלפביתית. מאז המילון הראשון עברו המילונים האלקטרונים פיתוחים ושכלולים רבים. השימוש במילון האלקטרוני הוא פשוט וקל יותר מהשימוש במילון מודפס. כל שעל המשתמש לעשות הוא להקליד את המילה הרצויה לתרגום ובלחיצת כפתור המילון האלקטרוני יתרגם עבורו את הערך. חלק מהמילונים האלקטרוניים יודעים גם לתקן למשתמש את טעויות הכתיב (Spelling) בזמן הקלדת הערך המבוקש, דבר המקל מאוד על המשתמש הממוצע, שלא פעם אינו מכיר את הכתיב המדויק של המילה. בנוסף לתרגום המילה, בחלק מהמילונים ישנו מנגנון שנותן למשתמש דוגמות לשימוש בערך המתורגם, כך שהמשתמש יכול ללמוד להשתמש במילה בצורה נכונה. עם התפתחות האינטרנט הולכים ומתרבים המילונים המקוונים, בהם המילון העברי-אנגלי מורפיקס ומיזם ויקימילון, כלומר אתרי אינטרנט המספקים לגולש שירותי מילון. שירות גוגל תרגום הוא מילון רב-לשוני המציע תרגום בין יותר מ-80 שפות. המילונים המקוונים מכילים מילים וביטויים רבים בכל תחום, כאשר כל הזמן נוספים ערכים נוספים למאגר, דבר הנותן מילון עדכני מאוד. חלק מבסיס הנתונים הרחב והמקיף של המילונים המקוונים הוכנס והועבר למילוני כף יד אלקטרוניים שפועלים ללא תלות בגלישה. בנוסף למילונים האלקטרוניים נמצאים בשוק מכשירים ותוכנות לסריקה של מילים וטקסטים לתרגום כגון מילון אלקטרוני דמוי עט רחב, בעל יכולת קריאה אופטית של טקסט מודפס וזיהויו באמצעות רכיב OCR. תוכנת מילון היא תוכנה המותקנת במחשב האישי, ומספקת למשתמש שירותי מילון מקובלים. התוכנה פועלת באופן עצמאי, או בשילוב עם מעבד תמלילים. מחשב כף יד וטלפון חכם מאפשרים גם הם התקנה של תוכנת מילון. במאי 2017 התקבלה החלטה במשרד החינוך להתיר את השימוש במספר דגמים של מילונים אלקטרוניים, בבחינות בתי הספר העל יסודיים ובבחינות הבגרות, דבר שבוודאי יקל על התלמידים שכעת יוכלו להשתמש במילון אלקטרוני ולא יצטרכו להשתמש במילון מודפס. המילונים האלקטרוניים המאושרים על ידי משרד החינוך מכילים בין 200,000 מילים וביטויים בדגמים הפשוטים יותר ועד כ-600,000 מילים וביטויים במילונים המתקדמים יותר. ראו גם מילון עברי ויקימילון לקריאה נוספת עוזי ומינה פריידקין, "רב-מילים, המילון השלם - מילון עברי חדש", לשוננו לעם מט (תשנ"ח), 25-3 רוביק רוזנטל, "ספיר נגד אבן-שושן", הזירה הלשונית, עם עובד, 2001. קישורים חיצוניים ויקימילון - מיזם אחות של ויקיפדיה שמטרתו ליצור מילון חופשי, שיתופי ומהימן, שכל אחד יכול לתרום ליצירתו ולפיתוחו. תוכנת בבילון הערות שוליים * קטגוריה:בלשנות קטגוריה:ספר	2024-10-11T14:13:56
כפיר	קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לגברים קטגוריה:שמות משפחה עבריים קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים	2024-06-12T06:53:25
ממציאים	הפניה :קטגוריה:ממציאים	2008-01-27T09:46:28
המצאה	שמאל\|ממוזער\|250px\|הטלסקופ, המצאה מהמאה ה-16 המצאה היא פתרון חדש ובלתי צפוי לבעיה או קושי בעולם המוחשי, הנהגה על ידי אדם הנקרא "ממציא". עם זאת, המצאה עשויה גם להיות חידוש שאינו מהפכני הבנוי מרעיונות הקיימים כבר. המצאות נחשבות לאחד ממנופיה הגדולים ביותר של הכלכלה, ומדד ראשון במעלה בקביעת מידת ההתפתחות האנושית. מושגים בפרקטיקה בתחום הפטנטים ובחוק הפטנטים קיימת הבחנה בין המילה "המצאה" למילה "אמצאה": לראשונה יש משמעות של תהליך מחשבתי שמוביל לאמצאה, דבר מוגמר ומוגדר כגון מוצר או תהליך. זאת להבדיל מתגלית, שהיא בבחינת הסרת הלוט מעל דבר קיים בעולם המוחשי, שהיה בלתי ידוע עד כה. פעמים רבות נכרכת תגלית בהמצאה: לדוגמה, גילוים של גלי הרדיו הביא להמצאות רבות המנצלות תגלית זו לקשר רדיו לשם העברת קול, תמונה ונתונים למרחקים גדולים. בדרך כלל יישומה של המצאה מגולם בחפץ מוחשי, אך לפעמים היא מתגלמת בדמות שיטה או תהליך ייצור חדשניים לחפץ ידוע. דוגמה לכך היא שיטת דיואי לקטלוג ספרים בספריות. השפעתן של המצאות שמאל\|ממוזער\|150px\|מקלט רדיו בין ההמצאות יש כאלה שהשפעתן ממוקדת בתחום מסוים, ואין הן מורגשות מחוץ לאותו תחום. להמצאות אחדות השפעה מרחיקת לכת על רווחתם ואורח חייהם של בני האדם. העולם התעשייתי המודרני נולד בעקבות המצאות ושכלולים טכנולוגיים אשר תרמו לרווחת היחיד והחברה. המצאות בעלות השפעה רבה: המצאת הדפוס, שהחלה את מהפכת הדפוס. מנוע הקיטור ומכונת הטווייה, שהחלו את המהפכה התעשייתית. המצאת הטלגרף והטלפון במאה ה-19 איפשרו תקשורת מיידית בין מקומות מרוחקים. המצאת הרדיו בראשית המאה ה-20 הפסיקה את התלות בכבלים פיזיים עבור תקשורת. היא אפשרה ליצור קשר מילולי מיידי ובין-יבשתי ללא תשתית של כבלים. המצאת הטלוויזיה במחצית המאה ה-20 איפשרה להעביר תמונות וסרטים למיליוני צופים. המכונית, ששינתה במידה ניכרת את ניידותו של האדם על-פני היבשה. הטלפון הסלולרי, שהעניק לאדם יכולת תקשורת כמעט בלתי מוגבלת במקום ובזמן. תהליך ההמצאה חשיבה יצירתית היא המקור של כל ההמצאות הגדולות והחשובות. עם זאת, ההמצאה אינה תהליך פשוט. תומאס אלווה אדיסון, מגדולי הממציאים, אמר: "המצאה מורכבת מאחוז אחד של כישרון ומתשעים ותשעה אחוזים של זיעה". חשיבה המצאתית שיטתית היא מתודולוגיה לחקר מציאת פתרונות יצירתיים וחקר היצירתיות. אחת הדרכים להגיע להמצאה היא דרך תהליך של ניסוי וטעייה יחד עם הסקת מסקנות. חממות להמצאות שמאל\|ממוזער\|250px\|אופניים, המצאה מהמאה ה-19 עד המאה ה-19 הייתה יצירתן של המצאות פעולה אינדיבידואלית של הממציא בבית המלאכה או במעבדה שלו. מאז הולכת מלאכת ההמצאה והופכת לתהליך ממוסד הנעשה בגופי מחקר ופיתוח גדולים, על ידי קבוצות של חוקרים ומהנדסים. בתי גידול בולטים להמצאות: זירוקס פארק מעבדות בל מרכזי המחקר של חברת יבמ (נכון לשנת 2008 יבמ מחזיקה בשיא מספר הפטנטים כבר 15 שנים ברציפות). גוף מרכזי בישראל שעיסוקו מחקר ופיתוח הוא חברת "רפאל" (לשעבר רפא"ל – רשות פיתוח אמצעי לחימה). בשלהי המאה העשרים נעשה עיסוק נרחב בהמצאות במסגרת מפעלי היי-טק, ובפרט בחברות הזנק (סטארט-אפ). במדינת ישראל עוסק משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בעידודן של חברות העוסקות בפעילות שיש בה פריצת דרך טכנולוגית, באמצעות המדען הראשי של המשרד. מקור מימון נוסף למיזמים מסוג זה הוא קרנות הון סיכון. בקידום מחקר ופיתוח בתחום הביטחוני עוסק מפא"ת. רישום המצאה שמאל\|ממוזער\|250px\|קובייה הונגרית הומצאה בשנת 1974 בעל המצאה רשאי בדרך כלל לבקש ולקבל עליה פטנט, שהוא זכות קניינית המוענקת על ידי סמכות רישוי הקניין הרוחני בטריטוריה שבה מבקש בעל ההמצאה הגנה. בישראל הסמכות הזו נמצאת בידי רשות הפטנטים. הזכות הקניינית ניתנת לפרק זמן מוגבל, בדרך כלל 20 שנה מיום שהגיש עליה בקשה לפטנט. בתקופה זו זכאי בעל הפטנט לניצול בלעדי של המצאתו. יש ממציאים המתנגדים למערכת הפטנטים ומשתפים את המצאותיהם ללא רישום פטנט (למשל המצאות שמפורסמות באתר "פטנטים חופשיים"). במדינות מסוימות ניתן לבקש ולרשום על ההמצאה זכויות של מדגם תועלת, שהוא סוג אחר של קניין רוחני, מעין פטנט סוג ב', שניתן לרישום בפרק זמן קצר יותר ובעלות נמוכה יותר מאשר פטנט. ראו גם המצאת הגלגל המצאות בישראל לקריאה נוספת ד"ר אלכסנדר צ'רנובלסקי, חשיבה המצאתית שיטתית ופתרון בעיות טכנולוגיות, קרוננברג ספרות מקצועית, תל אביב מתן סטמרי "שניים אוחזין באמצאת שירות – זה אומר אני המצאתיה וזה אומר אני המצאתיה" אתר משפט ועסקים 30.12.2020. קישורים חיצוניים אמנון ברזילי, הטיל שנחת בחדר הניתוח, הארץ, 30.12.04. לשכת המדען הראשי, מחקר ופיתוח תעשייתי, באתר של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה הערות שוליים קטגוריה:טכנולוגיה קטגוריה:יזמות קטגוריה:תגלית קטגוריה:חדשנות	2024-08-05T21:34:45
סוגה מוזיקלית	ממוזער\|התזמורת הפילהרמונית של דבלין מבצעת את הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי באולם קונצרטים, מקום נפוץ לביצוע יצירות מהסוגה הקלאסית. במוזיקה, סוגות (ז'אנר; בצרפתית: Genre) הן קטגוריות המכילות מוזיקה שונה שיש לה סגנון משותף, או אלמנטים משותפים. סוגות מסוימות, כמו מוזיקה הודית או שאנסון צרפתי, מוגדרות על פי מיקום גאוגרפי. סוגות אחרות, כמו מוזיקת בארוק מוגדרות בעיקר על פי מיקומן בציר הזמן. אחרים, כמו בלאק מטאל מוגדרות לפי מאפיינים טכניים או ליריים. לעיתים, חלוקת מוזיקה לקטגוריות היא הכרחית. החלוקה הזו מקלה על מציאת סוגות משפיעות ומושפעות ומיפוי ההיסטוריה של המוזיקה. כמו כן, היא מקלה על אנשים למצוא את המוזיקה והאמנים שהם נהנים משמיעתם. הסוגות המרכזיות במוזיקה המערבית המודרנית הן קלאסית, פופ, בלוז, ג'אז, רית'ם אנד בלוז, רוק, מטאל, פאנק (Punk), פאנק (Funk), קאנטרי ואלקטרונית. ישנן תת-סוגות רבות תחת סוגות אלו. תת-סוגות תת-סוגה או תת-ז'אנר (subgenre) הוא כפוף בתוך ז'אנר. במונחים מוזיקליים, מדובר בתת-קטגוריה של ז'אנר מוזיקלי המאמצת את מאפייניו הבסיסיים, אך גם בעלת מערכת מאפיינים משלה המבדילים אותה בבירור בתוך הז'אנר. תת-ז'אנר מכונה לעיתים קרובות גם סגנון מסוים (style) של הז'אנר. פיוז'ן המונח "ז'אנר פיוז'ן" או "סוגת היתוך" (מאנגלית: Fusion; היתוך) הוא מונח רחב מאוד המשמש לתיאור סגנונות מוזיקליים הממזגים בעצמם שני סגנונות מוזיקליים שונים או יותר. הדבר מוביל לעיתים קרובות לקטלוגו של ז'אנר הפיוז'ן לסוג מסוים של תת-ז'אנר בתוך הז'אנרים שהוא משלב (לרוב תלוי בקרבה שלו לכל סגנון מוזיקלי שהוא משלב). ראו גם פיוז'ן (מוזיקה) סוגה ספרותית סוגה קולנועית קישורים חיצוניים הערות שוליים *	2024-06-01T18:09:14
תורת המוזיקה	תורת המוזיקה היא תחום במוזיקולוגיה, הכולל בתוכו מחקר היסטורי, אנתרופולוגי, ופסיכולוגי של המוזיקה. תורת המוזיקה חוקרת כיצד "עובדת" המוזיקה: היא בוחנת את השפה והתיווי של המוזיקה, ומבקשת לזהות דפוסים ומבנים בטכניקות של מלחינים שפעלו בז'אנרים שונים, בסגנונות שונים או בתקופות היסטוריות שונות. כדי לזהות את הדפוסים, התאוריה של המוזיקה מזקקת ומנתחת את הפרמטרים הבסיסיים או האלמנטים של המוזיקה, ובהם קצב, הרמוניה (פונקציה הרמונית), מלודיה, מבנה, צורה, מרקם, וכדומה. ככלל, תורת המוזיקה עשויה לכלול כל הצהרה, אמונה או תפיסה של מוזיקה או עליה. אדם החוקר את המאפיינים הללו ידוע כ"תאורטיקן מוזיקה". כמה מן החוקרים משתמשים באקוסטיקה, בפיזיולוגיה אנושית ובפסיכולוגיה כדי להסביר איך ולמה המוזיקה נתפסת כשם שהיא נתפסת. יסודות המוזיקה מרכיבי מוזיקה הם גובה צליל, מקצב או "פעמה", קצב, מלודיה, הרמוניה, מרקם, תזמור, גוון או צבע, איכויות הבעה [הדינמיקה וההבעה (ארטיקולציה)], וכן צורה או מבנה. על כך ניתן להוסיף את הסולמות ו/או המודוסים ואת הקונסוננס והדיסוננס. גובה הצליל גובה צליל הוא תחושה סובייקטיבית, המשקפת בדרך כלל את טיבו של צליל מסוים: נמוך-תדר או גבוה-תדר. אף שניתן לשטות בתפיסת הצליל של האדם כדי ליצור אשליות שמע, כמעט תמיד קיים קשר הדוק בין הדרך בה הצליל נתפס במוח האדם לבין התדר הבסיסי שלו, וכן קשר הדוק פחות לרמת הלחץ של הצליל (עוצמתו), לתוכן ההרמוני (המורכבות) של מנגינה/אקורד מסוימים, וכן לקונוטציה ההיסטורית של גוון צליל מסוים שנשמע. באופן כללי, ככל שהתדירות של הקול גבוהה יותר, הצליל הנתפס גבוה יותר, וככל שהתדירות של הגל נמוכה יותר, גובה הצליל הנתפס נמוך יותר. עם זאת, אפילו עבור צלילים בעלי עוצמה שווה, הגובה הנתפס ותדר הגל הנמדד אינם עומדים במערכת יחסים ליניארית פשוטה. כאשר התו נמצא בתדירות של בערך 1000 הרץ או מתחת לתדירות זו, הגובה הנתפס של הצליל נעשה נמוך יותר ככל שלחץ הצליל נעשה גבוה יותר. ברם, מעל 2000 הרץ בקירוב, גובה הצליל נעשה גבוה יותר בעוד הצליל מתחזק. במוזיקה המערבית, קיימים סטנדרטים מתחרים לקביעת גובה צליל מדויק, המגדירים מערכות כיוון. השימוש הרווח ביותר לקביעת גובה צליל הוא קולן המכוון על פי תו מסוים. אך שיטה זו היא בעייתית שכן קשה לקבוע מהו התדר המדויק שבו התו צריך להיות. הבעיה הבסיסית המונעת היווצרותו של סטנדרט אחד, אם כן, טמונה בפיזיקה של התנודות. כדי להתגבר על בעיה זו נעשו ניסיונות לקבוע מהו התדר המסוים שצריך להיות לכל צליל (הדבר נחוץ בשביל יצרני כלים), אך גם סטנדרט זה השתנה עם השנים. התו לה (A), למשל, הוגדר ב-1859 בצרפת כצליל שתדר הגל שלו הוא 435 הרץ, בעוד שבאנגליה באותה שנה, נע התדר הסטנדרטי בין 439 ל-452 הרץ. בסופו של דבר, בשנת 1939 הומלץ לקבוע תקן שלפיו תדר התו לה יהיה 440 הרץ, ובשנת 1955 ארגון התקינה הבין-לאומי אישר את הבחירה. כיום, A440 (לה בתדר של 440 הרץ), משמש באופן רחב (אם כי לא בלעדי) כלה (A) הנמצא מעל דו (C) מרכזי. שני צלילים בעלי גובה שונה (תדירות גל שונה) נקראים מרווח. המרווח הבסיסי ביותר הוא הפרימה, והוא ומתייחס לשני צלילים זהים (קרי, בעלי תדר גל זהה) המנוגנים בזה אחר זה או בד בבד (אוניסון). מרווח פשוט אחר הוא האוקטבה, שהוא הכפלה או חלוקה לשניים של תדר הגל של צליל מסוים (לדוגמה, שני צלילי דו השונים זה מזה בגובהם). ישנם אנשים אשר ניחנו ביכולת המכונה "שמיעה אבסולוטית" או פיתחו אותה, והם יכולים למקם כל צליל בסולם מוזיקלי. סולמות ומודוסים שמאל\|ממוזער\|250px\|מעגל הקווינטות ניתן לארגן תווים לסולמות ומודוסים שונים. התאוריה של המוזיקה המערבית, מחלקת את האוקטבה לסדרה של 12 תווים, שבהם ניתן להשתמש על מנת להלחין יצירות שונות. הסדרה של 12 התווים נקראת: "סולם כרומטי". בסולם הכרומטי, המרווח בין שני תווים עוקבים נקרא "חצי צעד" או "חצי טון". טיבו של סולם נקבע הן לפי מספר התווים בו והן לפי דפוס המרווחים שבין התווים הללו: כמה חצאי טון מפרידים בין התו הראשון בסולם לתו השני בו, בין התו השני לתו השלישי וכן הלאה. הסולמות הנפוצים ביותר במוזיקה המערבית הם סולמות דיאטוניים (בעלי 7 תווים). עם אלה נמנים הסולמות מז'ור, מינור טבעי, מינור הרמוני ומינור מלודי (ההבדל בין הסולמות המינוריים לסולמות המז'וריים נעוץ במרווח שבין התו הראשון לתו השלישי בסולם: טרצה גדולה או טרצה קטנה, כלומר, שלושה או ארבעה חצי טון). סולמות נפוצים אחרים יכולים לכלול שמונה תווים (הסולם האוקטטוני המכונה גם "הסולם המוקטן") והסולם הפנטטוני (המורכב מחמישה צלילים בלבד), שנפוץ במוזיקה אתנית ובג'אז. ישנם עוד סולמות רבים שניתן ליצור מ-12 התווים שבמוזיקה הקלאסית. סולמות שונים אלו באים לידי ביטוי בעיקר במוזיקה המודרנית, שהמלחינים המצייתים לסגנונה אינם מוגבלים לכללי המוזיקה הקלאסית, ולכן ממציאים לעיתים קרובות את הסולמות המשמשים אותם. הסולמות במסורות מוזיקליות לא-מערביות אינם מבוססים בהכרח על 12 התווים המוכרים מן המוזיקה המערבית ומהווים את הסולם הכרומטי. אם נבחן למשל את המוזיקה המסורתית של פרס, הודו או ארצות ערב, נוכל לראות כי במוזיקה זו נוטים להשתמש גם במרווחי רבעי טון. במוזיקה המסורתית של ארצות אלו ניתן לפיכך למצוא תווים רבים יותר וסולמות רבים יותר. במוזיקה הקלאסית המערבית, העונה לחוקיות של סולמות מז'וריים או מינוריים בעלי 7 צלילים, המפתח של היצירה פירושו באיזה סולם נכתבה. ניתן לראות, בהתאם לדרך שבה המפתחות בנויים (מעגל הקווינטות), את הקשר ההדוק שיש בין סולמות שונים במוזיקה המערבית. למרות שכל סולם מאותו סוג (כל הסולמות המז'וריים למשל) בנוי על פי אותה חוקיות בדיוק, ניתן בכל זאת להבחין בהבדלים באופיים של הסולמות. אם למשל עושים טרנספוזיציה (העברה) ליצירה מסוימת מסולם אחד לאחר, נניח מדו מז'ור C לרה מז'ור D (מעלים את כל התווים ביצירה טון אחד כלפי מעלה), ניתן להבחין כי הרגש או התחושה שהיצירה מפגינה השתנה מעט, וזאת בגלל התכתבותו של מנעד היצירה עם המנעד של הכלי שמנגן אותה (אם היצירה מנוגנת למשל על ידי כינור, לאחר טרנספוזיציה הכנר ישתמש בצלילים הגבוהים יותר של הכינור, דבר שיפיק צליל שונה ממה שהיה מופק אם היצירה הייתה נשארת בסולם הנמוך יותר). עם זאת, שינוי הסולם יכול גם להיות בלתי מורגש בשביל המאזין הפשוט, שכן היחסים בין התווים ביצירה אינם משתנים. (ניתן לומר שגובה הוא דבר יחסי ולכן אם הצלילים יהיו מסודרים בגבהים מסוימים באותו יחס שבו הם היו מסודרים בגבהים הקודמים (של הסולם הקודם) אדם ללא שמיעה אבסולוטית לא יבחין בהבדל). קונסוננס ודיסוננס קונסוננס הוא הרמוניה שהצלילים שמרכיבים אותה משלימים זה את זה ומגבירים את התהודה זה של זה. דיסוננס הוא הרמוניה שבה הצלילים מתנגשים זה עם זה ויוצרים אינטראקציות אקוסטיות מורכבות יותר. הגדרה פשטנית יותר למונחים היא שהרמוניות ומרווחים קונסוננטיים הם נעימים לאוזן ואילו הרמוניות ומרווחים דיסוננטיים אינם נעימים לאוזן. ניתן גם לחשוב על הדיסוננס והקונסוננס במונחים של יציבות: הרמוניות דיסוננטיות נחשבות לעיתים כ"לא יציבות" וכשואפות "להיפתר" על ידי מרווחים קונסוננטיים (למשל, כאשר נשמע אקורד דיסוננטי נרגיש צורך לשמוע אחריו אקורד קונסוננטי שיפתור לנו את ההרגשה הלא נעימה שמעורר הדיסוננס). עם כל זאת, אין לטעות ולחשוב כי דיסוננס הוא אינו דבר רצוי; יצירה שתכתב כולה באקורדים קונסוננטיים, למשל, אולי תשמע נעימה לאוזן אך היא תשעמם את המאזין שכן לא תהיה בה שום "אי יציבות" שדרושה פתרון (דומה הדבר ליצירה ספרותית ללא כל סיבוך עלילתי). המלודיה של יצירה מסוימת, לרוב מאורגנת כדי לתקשר עם הרמוניות משתנות (מעברי אקורדים) שמלוות אותה, ושבנויות על קונסוננס ודיסוננס. המיומנות של כתיבת מלודיה תלויה באופן מוחלט ביכולת לבחור תווים בהתאם (או, במכוון, שלא בהתאם) להרמוניות שלהם, תוך כדי שמירה על צורה מלודית מוגדרת (או לא מוגדרת באופן מכוון). קצב שמאל\|ממוזער\|250px\|מנגינה במשקל שלושה רבעים קצב הוא אופן סידור צלילים ושקט במרחב הזמן. מד המסדר ומקבץ זמן בקבוצות בעלות דופק סדיר, נקרא תיבה. המשקל מגדיר כמה פעמות יש בתיבה אחת, ואיזה ערך של תו נכתב צריך להרגיש כפעמה אחת (כלומר, מהו האורך של הצליל שתופס פעמה אחת). במהלך יצירה, ייתכן שתווים מסוימים יודגשו לעיתים, כדי לבטא רגש מסוים. ישנן מוסכמות במסורות שונות על סדר מסוים של הדגשות, שנועד לחזק את תחושת המשקל (בדרך כלל מדגישים את הפעמה הראשונה בתיבה למשל). מקצבים משתנים הם מקצבים שמדגישים חלקים לא צפויים בתיבה. נגינה של כמה מקצבים שונים בו זמנית נקראת פוליריתמיקה. מלודיה מלודיה ("מנגינה") היא סדרה של צלילים המושמעים ברצף. צלילי המלודיה בדרך כלל נכתבים תוך כדי התייחסות לגורמים כמו סולמות ומודוסים. הקצב של המלודיה בדרך כלל משקף הטעמות של שפת דיבור, מקצבים הנוחים פיזית לריקוד, או פעימות מחזוריות פשוטות. המלודיה מחולקת לרוב למשפטים שמרכיבים מבנה קשתי. האלמנטים שבאים לידי ביטוי במלודיה הם גובה הצלילים, אורכם, הדינמיקה של המלודיה והגוון שלה. הרמוניה הרמוניה היא חקר צליליות אנכית במוזיקה. כלומר, ההרמוניה חוקרת את היחסים הנוצרים בין צלילים שונים הנשמעים יחד; לרוב בו זמנית (אם כי מלודיה, כאשר היא מתווה מבנה הרמוני מסוים, יכולה גם היא לרמוז על הרמוניה). היחס הנוצר בין שני צלילים נקרא מרווח בעוד שמבנים גדולים יותר, הכוללים יותר משני צלילים שונים, נקראים אקורדים. במוזיקה מערבית קלאסית ובמוזיקה פופולרית, ההרמוניות (והאקורדים) בדרך כלל מבוססות על טרצות. בהתאם לכך, אקורד במוזיקה הקלאסית המערבית, שנמצא במצב הבסיסי שלו (הצליל היסודי שעליו בנוי האקורד נמצא בקול הנמוך ביותר), יהיה בנוי מצליל בסיסי שמעליו צליל במרווח של טרצה, ומעל הצליל השני צליל שלישי שיצור מרווח של טרצה מהצליל השני, וקווינטה מהצליל הראשון (ניתן גם להוסיף עוד טרצה מעל הצליל השלישי וכך לבנות ספטאקורד. הצליל הרביעי יהיה במרווח של ספטימה מהצליל הראשון). ישנן גם הרמוניות יוצאות דופן שאינן עונות להגדרה הקלאסית. במוזיקה המודרנית של המאה ה-20 למשל, נחקרו סוגים רבים של צורות הרמונאליות שונות. נעשה אז שימוש באקורדים כיד הדמיון, כאשר ההגדרה של "אקורד" השתנתה מהמובן המקובל (צלילים הבנויים במרווחים של טרצות) למובן רחב יותר של כל שלושה צלילים או יותר היוצרים אווירה טונאלית מסוימת, ללא כל קשר למרווחים בין הצלילים. גם צורת סימון האקורדים בשיטה המוזיקה הקלאסית ובשיטה המודרנית אינה אחידה; במוזיקה המערבית הקלאסית מסמנים אקורדים בעזרת מערכת ספרות רומיות, בג'אז ובמוזיקה פופולרית לעומת זאת משתמשים באותיות ובמערכת סמלים מיוחדת לסימון האקורדים ואילו במוזיקה הפוסט-טונאלית משתמשים במגוון של שיטות. צורת התפיסה של צליל יחיד בתוך הרמוניה תלויה במספר גורמים הכוללים בין היתר את האינטראקציה של תדרי הצלילים שבתוך ההרמוניה, ואת החספוס הנוצר על ידי פעימה מהירה של צלילים סמוכים. תפיסת הצלילים תלויה גם במידת ההיכרות של המאזין עם המוזיקה, ואסוציאציות תרבותיות. תאורטיקנים משתמשים במונח "הרמוניה" לתיאור כל "סימולטניות צלילית" ללא כל קשר לאיכויות הצלילים. בשפה הרווחת לעומת זאת המילה "הרמוניה" משמשת לעיתים קרובות לתיאור צלילים נעימים לאוזן המשלימים זה את זה, דבר שבשפה המקצועית יקרא "קונסוננט". המונח מונופוניה מתאר מוזיקה המורכבת מקו מלודי אחד ויחיד (באופן מופשט: מנגינה ללא ליווי). אם המנגינה היחידה הזו מלווה על ידי אקורדים המרקם נקרא "הומופוני". בהומופוניה הקו המלודי (המנגינה) נמצא בדרך כלל, אבל לא תמיד, בקול הגבוה ביותר. מרקם נוסף הנקרא "פוליפוניה", מורכב מכמה מלודיות המושמעות בו זמנית, שלכולן חשיבות שווה. מרקם מרקם מוזיקלי הוא האופי הכללי של יצירה מוזיקלית. מרקם בדרך כלל מתואר בהתאם למספר הקולות, או היחסים בין הקולות, הקיימים ביצירה מוזיקלית. סוגי המרקמים הם בין היתר: מונופוניה, הטרופוניה, פוליפוניה, הומופוניה ומונודיה. המרקם הנתפס של יצירה מסוימת יכול להיות מושפע גם מגוון הצליל של הכלים המנגנים אותה, ממספר הכלים המנגנים ומהפרשי הגובה בין הקולות השונים. גוון גוון, המתואר לעיתים גם כ"צבע", או "גוון צליל", היא האיכות או ה"סאונד" של קול או כלי. איכות גוון הצליל משתנה באופן משמעותי בין כל כלי שונה או קול שונה. אפילו גוון הצליל של כלי אחד יכול להשתנות במהלך הנגינה על ידי שימוש בטכניקות מסוימות. לדוגמה, גוון הצליל של חצוצרה משתנה כאשר הנגן משתמש בעמעם, דוגמה נוספת ניתן להביא מעולם השירה: גוון הקול האנושי יכול להשתנות בעזרת הפעלת מניפולציות שונות על מנגנון הקול (למשל על מיתרי הקול, על הפה או על הסרעפת). ככלל, אין צורת סימון מסוימת הנועדה להורות על גוון דרוש מסוים בעת ביצוע יצירה (אם כי קיימים סימונים הדורשים הבעת רגש מסוים בעת נגינה, הנמכה או הגבהה של ווליום הצלילים, ושימוש בטכניקות מיוחדות. דברים אלו משנים בעקיפין את גוון הצליל). איכויות הבעה איכויות ההבעה במוזיקה, הם אלמנטים היוצרים שינוי במוזיקה שאינם קשורים למונחים טכניים כמו גובה צליל או קצב. האלמנטים לרוב מתייחסים לגישתו של הנגן אל המוזיקה ומורים לו איזה רגש או הלך רוח עליו להעביר בנגינה (עצוב, שמח, מהורהר, חלומי, שובב, רציני וכדומה), מה אופי היצירה (מודגשת כמו מארש צבאי, שירתית או ריקודית כמו בלדה למשל), וכיצד להביע את היצירה לקהל בצורה הטובה ביותר (מורים לו בין היתר באילו חלקים עליו להנמיך את המוזיקה ולנגן ברכות, ובאילו חלקים עליו להגביר את הצליל ו"לצעוק" את המוזיקה). איכויות ההבעה כוללות: דינמיקה וארטיקולציה. דינמיקה במוזיקה, המונח "דינמיקה", מתייחס בדרך כלל לרכות או לעוצמה של מנגינה או תו, למשל: פיאניסימו או פורטיסימו. בעבר, רוב הדינמיקה הכתובה (ההערות שנכתבו יחד עם התווים והורו על הדינמיקה הדרושה) נכתבה באיטלקית, אך בימינו ניתן גם לראות מדי פעם הוראות כתובות המתורגמות לאנגלית. עוד משמעות למילה "דינמיקה" היא התייחסות לכל היבט בנוגע לאופן ההוצאה לפועל (על ידי נגינה) של אירועים ביצירה; או סגנונית (סטקטו, לגאטו וכדומה) או תפקודית (מהירות היצירה). המונח מתייחס גם להערות הכתובות על דף התווים שנועדו להורות לנגן על הדינמיקה הדרושה. ארטיקולציה ארטיקולציה היא עיצוב מעטפת הצליל וגונו על ידי המבצע; לדוגמה: סטקטו או לגאטו. ארטיקולציה לרוב מתוארת בכלליות על דף התווים ולא באופן מספרי מדויק או אף לא באופן כמותי, ובהתאם לכך ניתן למבצע מקום נרחב לפרשנות הארטיקולציה, והוא יבחר בדרך שלדעתו מביעה את היצירה המוזיקלית בצורה הטובה ביותר. לדוגמה: סטקטו מוגדר לעיתים בצורה כללית כביצוע מופרד של רצף צלילים כאשר קיים ניתוק מסוים בין כל צליל וצליל. עם זאת לא נאמר במדויק עד כמה יש להפריד בין כל צליל (מה אורך ה"הפסקה" בין הצלילים ועד כמה יש להדגיש את ההפרדה). דבר זה נתון לבחירתו של המבצע. בחירת הארטיקולציה תעשה, כפי שנאמר לעיל, בהתאם לתוכן היצירה ולמסר שהיא רוצה להעביר. כמו כן, הסגנון של הארטיקולציה תלוי גם בסוג הכלי שמנגן את היצירה ובתקופה ההיסטורית שאליה משתייכת היצירה (לדוגמה: התקופה הקלאסית). עם זאת, ישנן סוגי ארטיקולציות שמתאימות, באופן כללי, לכל הקולות והכלים. הארטיקולציות המשותפות הן (בסדר של הארוך ביותר עד לקצר ביותר):לגאטו ("חלק", "מחובר"), טנוטו ("יחד", "ארוך אך מנותק"), מרקאטו("מנותק", "מבוטא בכבדות", "בעל משקל כבד"), סטקטו ("מופרד", "מנותק"), מרטלה או אקצנט ("חד וקצר"). כל הנ"ל יכולות להשתלב יחד כדי ליצור ארטיקולציות ב"מצב ביניים". לדוגמה: פורטטו זה שילוב של טנוטו וסטקטו. לכמה מהכלים יש ארטיקולציות מיוחדות משלהם ודרכים מיוחדות להפיק צלילים. למשל: פיציקטו בכלי קשת הוא טכניקה של משיכת המיתרים בעזרת האצבעות (במקום בעזרת הקשת) היוצרת צלילים עמומים וחלשים. הארטיקולציות מסומנות מעל התווים בצורת • המורה לנגן את הצליל סטקטו (קצר) והסימון המאונך − מורה לנגן את הצליל במלואו. לארטיקולציה חשיבות רבה בנגינה קבוצתית של כמה כלי נגינה יחד, לדוגמה קבוצת כלי נשיפה (בראס סאקשן)או קבוצת כלי מיתר (סטרינגס) כשנגן אחד מתוך הקבוצה לא ינגן צליל מסוים בארטיקולציה כפי שהיא כתובה תתקבל תחושה של חוסר מקצועיות כהרכב וחוסר תיאום מדויק בין הנגנים מה שמוריד באיכות ההרכב ובאיכות הסימטרית של המוזיקה מבנה או צורה "מבנה" הוא פן של תורת המוזיקה, החוקר את המושג של "תחביר מוזיקלי", ברמה הפרטנית (ניתוח פנימי ומדוקדק של יצירה) וברמה הכללית (ניתוח כללי של יצירה). התחביר מוסבר לעיתים קרובות במונחים של "משפטים" (המורכבים משאלה ותשובה) או "אפיזודות" (ברמה הפרטנית), ובמונחים של ז'אנרים ותקופות (ברמה הכללית). דוגמאות לצורות שונות במוזיקה הקלאסית המערבית כוללות את צורת הפוגה, צורת הסונאטה, צורת הקאנון, הצורה הסטרופית, נושא ווריאציות, ורונדו. מוזיקה פופולרית בדרך כלל עושה שימוש בצורה הסטרופית בשילוב עם בלוז 12 תיבות. תאוריות של הרמוניזציה כתיבה בארבעה קולות כתיבה כוראלית בארבעה קולות משמשת על מנת ללמד ולנתח את מוסכמות היסוד של המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הרומנטית (פרק זמן שנמשך מ-1650–1900 בקירוב). במוזיקולוגיה הגרמנית המסורתית, שיטת כתיבה זו מכונה: "הרמוניה פונקציונלית". הכוראלים לארבעה קולות של יוהאן סבסטיאן באך, שנכתבו למען מטרות דתיות, משמשים עד היום כמודל להרמוניה פונקציונלית בעבור תלמידי מוזיקה, ומהווים תצוגה יוצאת דופן לחשיבתו הליניארית של באך. כשמנתחים מוזיקה, מסתכלים גם על ה"פרטים" (מסתכלים על כל קול בנפרד ומנתחים את התייחסותו לשאר הקולות ואת מידת היותו עצמאי), וגם על "הכלל" (הפונקציות ההרמונאליות הנוצרות משילוב של כל הקולות ועוד גורמים המשפיעים על כלל הקולות כמו למשל המשקל). לאחר שהתלמידים לומדים לנתח יצירות שונות, הם מתבקשים להרמן כוראלים בעצמם, לעיתים קרובות באמצעות מנגינות נתונות, על קו בס מסוים, או באמצעות הלחנה על התקדמות הרמונאלית נתונה, כאשר הם מתבקשים לציית לכללי הולכת הקולות. למרות שבאופן מסורתי נתפס התרגיל כתרגיל ווקאלי עבור סופרן, אלט, טנור, ובס, נפוצים גם תרגילים אחרים המתייחסים לרביעיית כלי נשיפה (שתי חצוצרות, קרן צרפתית וטרומבון) או לרביעיית מיתרים (כינור ראשון, כינור שני, ויולה וצ'לו). ישנם שבעה אקורדים בסיסיים שבהם נהוג להשתמש כאשר מהרמנים בשיטה הקלאסית. שבעת האקורדים מבוססים כל אחד על תו אחר בסולם. את האקורדים מסמנים בדרך כלל בעזרת ספרות רומיות: I, II, III, IV, V, VI, VII המתייחסות לאקורדים בעלי שלושה צלילים (הבנויים בטרצות) הנבנים בהתאמה על כל תו עוקב בסולם המז'ורי או המינורי שהיצירה כתובה בו. ישנן כמה גישות לגבי אופן כתיבת האקורדים. חלק מהחוקרים טוענים כי, בעת הניתוח, יש להבדיל בין אקורדים בעלי אופי מז'ורי (I,IV,V7 וכו'), הכוללים גם אקורדים מוגדלים (לדוגמה: +VII),שיסומנו בעזרת ספרות רומיות רישיות, ובין אקורדים בעלי אופי מינורי, הכוללים גם אקורדים מוקטנים (לדוגמה: ii,iii,vi, vii-dim), שיסומנו בעזרת ספרות רומיות קטנות. כמו כן, הם טוענים, כי יש לציין כאשר בקו הבס מופיע תו שהוא אינו התו הבסיסי של האקורד (אינו התו שעליו בנוי האקורד, כלומר הוא אינו צליל הפרימה), והאקורד הוא אקורד מהופך. מסמנים זאת בעזרת מספרים שיופיעו מעל הספרות הרומיות. באקורדים משולשים ההיפוכים יהיו: סקסטאקורד (ההיפוך הראשון, מסומן בעזרת הספרה 6), וקורטסקסטאקורד (ההיפוך השני, מסומן ב4 6). בספטאקורדים ההיפוכים יהיו: קוינטסקסטאקורד (ההיפוך הראשון, מסומן ב5 6), טרצקוורטאקורד (ההיפוך השני, מסומן ב3 4), וסקונדאקורד (ההיפוך השלישי, מסומן ב2).(דוגמה). מנגד, ישנם חוקרים, המתבססים על התאוריות של היינריך שנקר וטוענים כי אין זה משנה מה מצב האקורדים בזמן הניתוח הסופי, ולכן יש לסמן את כולם בספרות רומיות רישיות. המיומנות הדרושה בהירמון כוראל בסגנון באך, כרוכה ביכולת להתחיל את הקטע בסולם אחד, ובהמשכו לעשות מודולציה (לעבור) לסולם אחר, בסוף המשפט המוזיקלי הראשון, או בתחילתו או סופו של המשפט השני. כשמהרמנים כוראל, קיימת לעיתים קרובות האפשרות לעבור למספר מגוון של אזורים טונאליים קרובים (סולמות שהשוני בינם לבין הסולם המקורי קטן). האזורים הקרובים הם בדרך כלל: הסולם של הדרגה (האקורד) החמישית V (ידועה גם כדומיננטה) או של הדרגה המינורית המקבילה לה iii, הסולם של הדרגה הרביעית (סאב-דומיננטה) IV או של הדרגה המינורית המקבילה לה ii, הדרגה ה־III בסולם המינורי, הידועה גם כ"מז'ור המקביל" והדרגה ה־VI בסולם המז'ורי הידועה גם כ"מינור המקביל". ניתן גם להשתמש באקורדים כרומטיים (שיש בהם צלילים החורגים מהסולם) שמקלים בדרך כלל על המעבר בין הסולמות וגורמים לו להשמע יותר טבעי ופחות "מקרטע". לדוגמה האקורד שנקרא "דומיננטה שניונית" שהוא בעצם "הדומיננטה של הדומיננטה" (הדרגה החמישית בסולם שהצליל הראשון שלו הוא הדרגה החמישית של הסולם המקורי) והוא מעין גרסה מז'ורית לאקורד II, מקל עלינו לעשות מודולציה לדרגה ה־V של הסולם. למרות שישנו מגוון רחב של אקורדים שבהם ניתן לעשות שימוש על מנת לבצע מודולציה, ניתן להבחין בקדנצות מסוימות שבהן מרבים להשתמש, ושחלקן אף הפכו לסטנדרט. נציין לדוגמה את הקדנצה הנפוצה: IIb7-V7-I. קוגניציה (תפיסה) מוזיקלית "דקדוק מוזיקלי" פותח על ידי התאורטיקנים ג'קנדוף ולרדאהי. בעזרת שימוש ברקע של ג'קנדהוף כבלשן וברקע של לרדאהי כתאורטיקן ומלחין מוזיקה, יצרו השניים סדרה של חוקים מוגדרים שנועדה להסביר את המבנה ההיררכי של המוזיקה הטונאלית. כללי הדקדוק המוזיקלי מתמקדים ב"קיבוץ מוזיקלי", וחוקרים כיצד שיטות שבהן קבוצות קצביות של תווים והיררכיות הרמונאליות מסוימות, נתפסות על ידי המאזינים. על פי שיטת הדקדוק המוזיקלי, ישנן שלוש קבוצות שעל פיהן המאזין מקבץ מבנים במוזיקה הטונאלית: קבוצת חוקי "קיבוץ הצורה הטובה", קבוצת חוקי "קיבוץ על פי עדיפויות", וקבוצת "החוקים המשתנים". בעזרת שיטות הקיבוץ השונות, המאזין מפלח את המוזיקה שהוא שומע לקבוצות של אירועים שונים, מה שבסופו של דבר יוצר, בתפיסתו של המאזין, מבנה היררכי מסוים במוזיקה. אף על פי שתאוריית הדקדוק המוזיקלי התקבלה בהסכמה על ידי תאורטיקנים רבים, היא בהחלט אינה התאוריה היחידה שדנה בקוגניציה מוזיקלית. כיום אין תאוריה שהתקבלה כבלעדית וניתן לדון בקוגניציה מוזיקלית מהיבטים שונים. הלחנה סריאליסטית ותורת הקבוצות שיטת שנים-עשר הטונים פותחה על ידי ארנולד שנברג, והיא מסדרת את כל 12 הטונים של הסולם הכרומטי בסדר מחזורי מסוים. בשנת 1947, פותחה שיטה זו במקביל (וללא ידיעה שהיא כבר פותחה על ידי שנברג) על ידי מקורות אנגליים וצרפתיים והיא כונתה על ידם כ"שיטה הסריאליסטית" (אם כי שיטה זו היא רחבה יותר וכוללת בתוכה עוד שיטות חוץ מ-12 הטונים). השיטה יוצרת שורה מסוימת המורכבת מ-12 הצלילים, שבעזרתה ניתן לחקור את כל המעברים ההרמונאליים והטונאליים האפשריים. הטכניקה האנליטית כרוכה בכתיבת מטריצה של 12X12 המסמלת את כל הטונים בסולם הכרומטי, ואת כל הדרכים בהן ניתן לסדר אותם (על ידי טרנספוזיציות, היפוכים, נסיגות ועוד דרכים רבות ושונות כמו למשל מעגל הקוורטות). טכניקה זו מזוהה בעיקר עם מלחיני האסכולה הוינאית השנייה, ברם, היא חדרה לתוך שפות מוזיקליות של מלחינים רבים. המונח "סריאליזם", כאמור, לא מתייחס בהכרח רק לשיטת 12 הטונים. ניתן לראות זאת במיוחד בשפה המוזיקלית הגרמנית; מלחינים גרמנים רבים חקרו שיטה זו על ידי שימוש בפחות מ-12 צלילים, כאשר הם חוזרים על תווים בתוך השורה. עם הזמן, כאשר מלחינים רבים חקרו את השיטה בצורות שונות, נוצרו זרמים בתוך השיטה הסריאליסטית: סריאליזם של סולמות מיקרוטונאליים, סריאליזם פרמוטונאלי (שבו הסדר של התווים לא קבוע), סריאליזם תפוצתי, ויצירות סריאליסטיות בלי תווים בכלל (קצביות). בנוסף, מלחינים כמו פייר בולז חקרו סריאליזם אינטגרלי, כלומר, הסדרה של כל הפרמטרים המוזיקליים האפשריים (לא רק צלילים אלא גם קצב, דינמיקה וכדומה). תורת הקבוצות המוזיקלית היא גישה נוספת העוזרת לנו להבין מוזיקה א-טונאלית סדרתית (או שאינה סדרתית). למרות שמבחינה מתמטית, תורת הקבוצות המוזיקלית דומה יותר לתורת החבורות המתמטית מלתורת הקבוצות המתמטית, היא קיבלה את רשימת המונחים של תורת הקבוצות המתמטית. תורת הקבוצות המוזיקלית, מציגה את סוגי הצלילים כמספרים על מנת לאפשר חקר של מוזיקה שאין לה הרמוניה טונאלית או משולשת (המבוססת על טרצות). שיטת הקבוצות, מאפשרת חקר של מוזיקה עם שורות טונים סדרתיות וגם של מוזיקה א-טונאלית עם מבנים פחות ברורים. הטכניקה הורחבה, תוך התייחסות רבה למתמטיקה של מערכות מוזיקליות טונאליות ואטונאליות, על ידי דוד לוין (David Lewin) בגישתו הטרנספורמציונאלית המתייחסת לרשתות בעלות מבנים דומים. סמיטונאליות מוזיקלית תווים תיווי מוזיקלי הוא הייצוג הסמלי של המוזיקה. מבחינה היסטורית, ובאופן מופשט ביותר, הייצוג של המוזיקה מושג בעזרת סמלים גרפיים. עם זאת, יש דרכים נוספות לייצג מוזיקה; ניתן לייצג מוזיקה בעזרת שפה מדוברת (שמות התווים, שמות האקורדים, שמות הארטיקולציות וכדומה) ובעזרת סימני ידיים מיוחדים (תנועות מיוחדות שפותחו לציון התווים, ניצוח שקובע את הקצב וכדומה). כיום, ניתן לייצג מוזיקה אף בעזרת קובצי מחשב בפורמט מסוים. בתיווי הסטנדרטי (התיווי הקלאסי המערבי), המוזיקה מיוצגת בצורה גרפית על ידי תווים שממוקמים בתוך תיבות. לתיבות חמישה קווים אופקיים, שמנסים לדמות בערך את גובה הצליל, כך שצליל גבוה יותר יהיה מונח מעל צליל נמוך יותר, והמרחק ביניהם ייקבע בכמות הצלילים שניתן להכניס ביניהם. כמו כן לתיבות יש קווים אנכיים המפרידים בין אחת לרעותה, ומסדרים את הפעימות או הקצב. הצורות של ראשי התווים ("העיגולים" שיכולים להיות חלולים או מלאים), הגבעולים (הקו שמחובר לראש תו), נקודות שמוספות במקומות מסוימים וקשתות נועדו לקבוע את משך הצלילים. סמלים נוספים מסמלים את המפתח, הטמפו, הדינמיקה, ההדגשות, ההפסקות וכו'. מתמטיקה ומוזיקה המונחים מוזיקה ומתמטיקה קשורים זה לזה בחוזקה. מקריאת הערך השלם שלעיל, ניתן לראות התייחסויות רבות למונחים מתמטיים, מהפשוטים שבהם (כגון ספרות) ועד תאוריות יותר מורכבות (מטריצה וכדומה). למעשה, תאורטיקנים רבים משתמשים במתמטיקה על מנת לבסס ולפתח תאוריות מוזיקליות חדשות (דוגמאות לתאוריות מוזיקליות המבוססות על מתמטיקה הן, בין היתר: תורת הקבוצות המוזיקלית והתאוריה הטרנספורמציונאלית). חלק משיטות ההלחנה גם הן מבוססות על מתמטיקה: יאניס קסנאקיס (Iannis Xenakis), למשל, פיתח מספר שיטות כאלה בהתבסס על תאוריות סטוכסטיות. בנוסף, בית הספר הצרפתי למוזיקה ספקטרלית, מנחיל לתלמידיו את השימוש בניתוח מתמטי של צלילים על מנת להלחין מוזיקה. בהיסטוריה של המוזיקה, התאוריות המתמטיות, שפותחו על ידי היוונים בין 500 ל-530 שנה לפני הספירה, היוו את הבסיס להבנת הצלילים בפעם הראשונה, ולבניית מערך מרווחים וסולמות. הגילוי כי קיים יחס בין אורכי המיתרים ובין הצלילים המופקים מתנודותיהם, נעשה על ידי פיתגורס. הוא לקח שני מונוקורדים, באחד הוא לחץ על המיתר במיקום מסוים (לדוגמה באמצעו), את השני הוא השאיר מתוח ללא שום לחיצה, פרט על שניהם יחד, ושמע גובהי צליל שונים. פיתגורס גילה כי קיים יחס ישר בין מיקום הלחיצה במונוקורד, לבין הפרשי גובה הצלילים הנשמעים משני המונוקורדים גם יחד. על סמך ממצאים אלו, פיתגורס ניסח את מיקומי הלחיצה במונוקורד, כך שיוכל ליצור מרווחים שונים קבועים, דבר שהיווה בסיס למערך המרווחים המוזיקליים שנוסד בהמשך. בנוסף לתרומה החשובה של תגלית זו לעולם המוזיקה, הייתה לתגלית השפעה עצומה גם על עולם המתמטיקה; בעקבות התגלית, הסיק פיתגורס שניתן לתרגם כל דבר למספרים ושכל דבר הוא התגלמות של מספר או נוסחה מספרית. לאחרונה, גילה בוגר אוניברסיטת פרינסטון דימיטרי טימוצ'קו (Dmitri Tymoczko), שהיחסים בין הצלילים קיימים בצורות גאומטריות רב ממדיות. טימוקסקו גילה זאת כששרטט בטור, על דף נייר, את כל המרווחים האפשריים שניתן ליצור משני תווים. אחרי שעשה זאת בדק טימוקסקו את האפשרות שישנו דפוס מסוים לתווים. טימוקסקו חתך את הנייר לשני משולשים, הפך אחד מהמשולשים (והפנה את קודקודו מטה) וחיבר חזרה את המשולשים במקומות שבהם המרווחים חפפו. טימוקסקו הבחין בכך שהמרווח שבקצה אחד של הנייר החדש, היה בדיוק ההיפוך של המרווח שבקצה השני. כשהוא עיקם את הנייר וחיבר את שני קצותיו, המרווחים הסתדרו בשורה. מרווחים בעלי שני תווים (כאשר התווים מנוגנים בו זמנית), מיוצגים בצורה גרפית על ידי טבעת מביוס, צורה דו־ממדית שמוטמעת בתוך מרחב תלת מימדי. כאשר מנגנים יותר משני צלילים בד בבד (אקורד), הצורה הגאומטרית שנוצרת נעשית מסובכת יותר (עם כל צליל שנוסף). אקורדים בעלי שלושה צלילים מיוצגים על ידי צורות תלת־ממדיות מעוותות ואקורדים בעלי ארבעה תווים מיוצגים על ידי צורות עם ארבעה ממדים. יש לציין כי לצורות הנוצרות בדרך כלל יש משמעות בעיני המתבונן (נוצרות צורות בעלות משמעות אסתטית כגון: כוכב, קשתות וכדומה). ישנם עוד עקרונות מתמטיים רבים שמיושמים בעולם המוזיקה. ישנם גם עקרונות מתמטיים רבים שחלים על כל הז'אנרים המוזיקליים ושגם יושמו, ללא כוונה, על ידי מלחינים כבר בימי הביניים. המשמעות של ממצאים אלה היא בעיקר להוראה וליישום חוקים מוזיקליים. ניתוח מוזיקלי ניתוח מוזיקלי הוא המאמץ לתאר ולהסביר מוזיקה. ניתוח מוזיקלי, על רגל אחת, הוא מונח כללי המתאר את תהליך הפירוש של כל חלק במוזיקה. הניתוח המוזיקלי מתייחס גם לתחומי ניתוח ספציפיים כמו האנליזה הרשמית או האנליזה הסגנונית. האנליזה הרשמית מנסה לענות על שאלות העוסקות בהיררכיה ובצורה של המוזיקה, בעוד האנליזה הסגנונית מנסה לתאר את סגנון היצירה. לעיתים קרובות שני התחומים הללו חופפים. האנליזה המנתחת מבנים הרמוניים עושה שימוש בדרך כלל בספרות רומיות בעת ניתוח. עם זאת, במהלך השנים, כאשר המוזיקה ותורת המוזיקה התפתחו, נוצרו שיטות רבות וחדשות לניתוח המוזיקה והן עושות שימוש בסימונים נוספים לצד או ללא הספרות הרומיות. שתי שיטות חדשות, שהפכו פופולריות במיוחד, הן: שיטת שנקריין (Schenkerian) ותאוריית נאו- ריימניין (Neo-Riemannian). שיטת שנקריין מנסה "לצמצם" מוזיקה לשכבות של "חזית", "אמצע" ו"רקע"; לו מייחסים חשיבות רבה יותר. שיטת הנאו-ריימניין (או השיטה הטרנספורמציונאלית), החלה בתור הרחבה של התאוריות המוזיקליות של הוגו ריימן (Hugo Riemann). יוצרי השיטה, הרחיבו את המונחים התפיסתיים של ריימן על המושגים "צליל" ו"שינוי מוזיקלי", והפכו אותם לשפה מתמטית עשירה העוזרת לנתח מוזיקה. בעוד ששתי התאוריות הנ"ל החלו כשיטות לניתוח מוזיקה טונאלית, שתיהן הורחבו עם הזמן וכיום משתמשים בהן גם לניתוח מוזיקה אטונאלית. פיתוח שמיעה מיומנות שמיעתית היא היכולת לזהות דפוסים מוזיקליים בעזרת האוזן (וע"י כך לכתוב תווים משמיעה בלבד). למרות שמונח זה נשמע קצר ופשוט, על המאזין לפתח מיומנות שמיעתית רבה במגוון רחב של נושאים מוזיקליים על מנת שיוכל להגיע לזיהוי כל הדפוסים הקיימים במוזיקה. שמיעה מפותחת היא מיומנות חשובה בשביל מוזיקאי והיא בדרך כלל נלמדת לצד לימודי התאוריה של המוזיקה. רוב לימודי (או בעצם "אימוני") פיתוח השמיעה, מתמקדים בפיתוח חוש קצב ושמיעה יחסית אצל התלמיד, (שמיעה יחסית היא היכולת לזהות מרווחים מוזיקליים בצורה אינטואיטיבית). סולפג' (היכולת לשיר מוזיקה לא מוכרת ישירות מהתווים הכתובים וללא סיוע), הוא חלק חשוב ומרכזי בשיעורי פיתוח השמיעה. שמיעה אבסולוטית היא היכולת לזהות צליל בשמו על פי תדר בלבד, דהיינו - על פי גירוי שמיעתי בודד, ולא בהסתמך על היחס בינו לבין צלילים נתונים אחרים (שלא כמו בשמיעה יחסית). ראו גם מונחים בתאוריית המוזיקה לקריאה נוספת מבוא למוזיקה: מערכת הצלילים; זמן ומקצב במוזיקה, האוניברסיטה הפתוחה. עודד אסף ורון וידברג, מבוא למוזיקה: המלודיה; מז'ור, מינור, מודוס; מערכת הסולמות, האוניברסיטה הפתוחה. עדו אברבאיה ורון וידברג, מבוא למוזיקה: צעדים ראשונים ברב-קוליות; הרמוניה והמשפט ההרמוני, האוניברסיטה הפתוחה. בנימין פרל ובת-שבע שפירא, מבוא למוזיקה: מבנה, פסוק ומשפט, האוניברסיטה הפתוחה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה *	2024-03-23T18:19:04
הרכב מוזיקלי	ממוזער\|260px\|הרכב מוזיקלי הרכב מוזיקלי הוא המונח לתיאור קבוצה של מוזיקאים המתאגדים כדי לנגן מוזיקה. ההרכבים במוזיקה ממויינים על פי מספר המוזיקאים המשתתפים בהם ועל פי מגוון הכלים בו הם מנגנים, כמו כן הם ממוינים על פי הז'אנר המוזיקלי אותו הם מנגנים. מוזיקה קלאסית המונחים דואט, שלישייה, קוורטט, קווינטט, סקסטט, ספטט, אוקטט ונונט משמשים כדי לתאר הרכבים מוזיקליים המורכבים משניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה או תשעה מוזיקאים (בהתאמה). קוורטט נפוץ במיוחד הוא רביעיית מיתרים, הוא מכיל שני כינורות, ויולה וצ'לו. ישנה גם חמישיית מיתרים – הרכב דומה לרביעיית מיתרים, רק ששם מוכפלת גם הויולה, או הצ'לו. חמישיית פסנתר היא בדרך כלל חמישייה המכילה רביעיית מיתרים ופסנתר. עוד הרכב נפוץ מאוד במוזיקה הקלאסית הוא חמישיית כלי נשיפה, המכילה חליל צד, אבוב, קלרינט, בסון וקרן יער. הרכב גדול יותר המכיל יותר כלים הוא התזמורת. תזמורת קטנה נקראת תזמורת קאמרית, שבה יש אותם כלים כמו בתזמורת הסימפונית, רק שבה מכל כלי יש אחד, בעוד שתזמורת גדולה תקרא תזמורת סימפונית. תזמורת סימפונית יכולה להכיל עשרות ואף יותר ממאה כלי נגינה, והיא מחולקת לסקציות (מחלקות): כינורות, ויולות, צ'לים, קונטרבסים, כלי נשיפה מעץ, כלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה. כמו כן, ישנה הסינפונייטה, זוהי תזמורת קטנה יותר מהתזמורת הסימפונית, אך גדולה יותר מן התזמורת הקאמרית. תזמורת מיתרים היא תזמורת המורכבת רק מכלי מיתר (קלאסיים בדרך כלל), כלומר: כינורות, ויולות, צ'לים וקונטרבסים. ג'אז בג'אז, שלישייה סטנדרטית תהיה מורכבת מפסנתר, תופים ובס (גיטרה בס או קונטרבס). קוורטט "סטנדרטי" בג'אז יהיה מורכב משלישייה סטנדרטית וכלי נשיפה. הרכבים גדולים במיוחד המנגנים ג'אז (מקבילים לתזמורת הסימפונית) נקראים ביג־בנד, בעוד שהרכבים צנועים יותר (מקבילים לתזמורת הקאמרית) נקראים קומבו. מוזיקה קלה במוזיקה קלה (רוק, פופ וכדומה) הרכב נקרא להקה והוא בדרך כלל לא מכיל יותר מ-6 מוזיקאים (אף על פי שישנם יוצאי דופן). להקות רוק ופופ מורכבות בדרך כלל מזמר, גיטרה מובילה, גיטרת ליווי, גיטרה בס, מערכת תופים ולעיתים גם קלידים. לעיתים אחד מחברי הלהקה שר ומנגן באחד הכלים (בדרך כלל גיטרה) בו זמנית. ישנן להקות שנולדו מהתאגדות טבעית של החברים בהן, וישנן להקות אחרות שהוקמו באופן מתכונן על ידי מפיקים או חברות התקליטים המממנות אותן. בין להקות הרוק הפופולריות או המשפיעות מקובל למנות את "הביטלס", "הרולינג סטונז", "לד זפלין", "קווין" ו"פינק פלויד", חמשתן להקות בריטיות שהחלו את פעילותן בשנות ה־60 של המאה ה־20. בשנות ה־90 של המאה ה־20 נחשבה להקת "נירוונה", מסיאטל, ארצות הברית, ללהקה המשפיעה ביותר. קישורים חיצוניים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-05-28T08:34:26
קשר קוולנטי	שמאל\|ממוזער\|150px\|קשר קוולנטי בין אטום פחמן לארבעה אטומי מימן, היוצר את מולקולת המתאן קשר קוֹוָלֵנְטִי (בעברית: קשר שיתופי) הוא קשר כימי בין שני סוגי אטום על ידי שיתוף אלקטרון ערכיות (ברמה הקוולנטית). האל-מתכות משתפות ביניהן מספר אלקטרונים מאלקטרוני הערכיות שלהם. בקשר קוולנטי כל אטום משני אטומי הקשר תורם לקשר מספר זהה של אלקטרונים – ועל שם כך הקשר נקרא "קוולנטי" ("קו" – שיתוף, "ולנט" – ערכיות). קשר קוולנטי הוא אחד משלושת סוגי הקשרים הכימיים הראשוניים, יחד עם קשר יוני וקשר מתכתי, ומהווה אחד מן הקשרים הכימיים החזקים ביותר. אלקטרוני הקשר ממלאים יחדיו אורביטל מולקולרי, כאשר צפיפות ענן האלקטרונים באורביטלים (אלקטרושליליות) אלו סביב אטומי הקשר יכולה להיות: זהה – במקרה זה הקשר ייקרא קשר קוולנטי טהור (לדוגמה, הקשר המחבר בין אטומי פחמן ביהלום) שונה – אז הקשר ייקרא קשר קוולנטי קוטבי (כמו הקשר בין מימן לחמצן במים). היסטוריה תאוריות ראשונות של קשרים כימיים פותחו לאחר גילוי האלקטרון על ידי ג'יי ג'יי תומסון. באפריל 1897 פרסם תומסון את גילוי האלקטרון בעקבות מחקריו על שפופרת קרן קתודית. הניסויים שלו הציעו לא רק שקרניים קתודיות קלות ביותר מפי 1,000 מאטום המימן, אלא גם שהמסה שלהם זהה ללא תלות ביסוד ממנו באו. הוא הסיק שהקרניים בנויות מחלקיקים מאוד קלים, בעלי מטען שלילי, חלקיקים המהווים רכיב אוניברסלי של מבנה האטומים. בשנת 1904 תומסון הציע מודל ראשון של מבנה אטום, המכונה מודל עוגת הצימוקים. במודל האטומי שלו הניח תומסון שקשרים כימיים נוצרים בעזרת כוחות אלקטרוסטטיים שמועברים בין האטומים. מהנחה זאת נובע כי קשר כימי חייב להיות קוטבי. שמאל\|ממוזער\|250px\|המודל הפלנטרי של האטום ארנסט רתרפורד ביצע את ניסוי רתרפורד שהראה כי המטען חיובי של האטום מרוכז באזור קטן מאוד בתוך האטום ולכן יש לדחות את "מודל עוגת הצימוקים". ניסויים אלו הובילו את רתרפורד להציע את המודל הפלנטרי של האטום בשנת 1911. במודל זה הוצג לראשונה הרעיון של גרעין האטום. בשנת 1913 שכלל נילס בוהר את המודל הפלנטרי של האטום והציג את מודל האטום של בוהר. מכיוון שלא ניתן להסביר תכונות של תרכובות אורגניות בעזרת קשר קוטבי, התברר שאמורים להתקיים גם קשרים לא קוטביים ולא רק קוטביים כפי שהסביר תומסון. בשנת 1916 טען לראשונה גילברט ניוטון לואיס שקשרים לא קוטביים מתבססים על זוג משותף של אלקטרונים. ובכך הגה את הרעיון של קשר קוולנטי. אלקטרונים בדומה לכל הקשרים הכימיים הראשוניים: הבסיס ליצירת קשר קוולנטי הוא השאיפה של האטומים להיות בעלי סידור אלקטרונים שלם, בו כל הקליפות והאורביטלים בהן, מלאות או ריקות לחלוטין מאלקטרונים, בדומה לסידור האלקטרונים של אטומי הגזים האצילים. במקרה של מפגש בין שני אטומי אל-מתכת, האטומים מושכים את האלקטרונים אחד של השני ומספקים שאיפה זו על ידי שיתוף מספר אלקטרונים אשר יחדיו ימלאו את רמת האלקטרונים המאוכלסת החיצונית ביותר שלהם. הרי שכל הרמות מתחת כבר מלאות, מילוי אותה רמה יביא לסידור אלקטרונים שלם. סידור האלקטרונים כל אורביטל יכול להכיל אלקטרון בודד עד שניים. לאלקטרונים עדיף אנרגטית להתפרס באורביטלים בעלי רמת אנרגיה זהה, ביחידים. על פי כלל הונד רק ברגע שכל האורביטלים מאוכלסים על ידי אלקטרון בודד יתמלאו אורביטלים מאוכלסים כבר. ובשום צורה לא לפני כך. כתוצאה מכך, באטומים אל-מתכתיים שאינם גזים אצילים, מספר האלקטרונים אשר "חסרים" לסידור אלקטרונים מלא זהה למספר האלקטרונים הבודדים. מספר זה הוא מספר הקשרים הקוולנטיים אשר האטום יכול ליצור עם אטומים אחרים. לדוגמה: לאטום חמצן O יש שישה אלקטרונים בקליפתו החיצונית, אשר בה ארבעה אורביטלים. על כן, ישנם שני זוגות אלקטרונים (בשני אורביטלים), ושני אלקטרונים יחידים (בשני אורביטלים נפרדים). ניתן לראות הייצוג אלקטרוני הערכיות לפי דיאגרמת לואיס (אלקטרונים אלו מסומנים בנקודות סביב האטום) את התפלגות האלקטרונים:ימין\|50px\|אטום חמצן בקשר קוולנטי, חולקים שני אטומים את האלקטרונים החופשיים שלהם ברמת האנרגיה הגבוהה ביותר, ליצירת אורביטלים משותפים (בהם זוגות אלקטרונים) המצויים בין שני האטומים. קשרים קוולנטיים אותם יוצר אטום עם אטומים אחרים משלימים את מצבו האלקטרוני של האטום למצב הדומה למצבו הנייטרלי של אטום גז אציל. ישנם מקרים היוצאים מכלל זה, לדוגמה, קשר מתכתי או מקרים בהם האלקטרונים מהרמות הפנימיות משתתפים בקשר. בין שני אטומים עשוי להיווצר קשר קוולנטי יחיד (זוג אלקטרונים משותף), כפול (שני זוגות אלקטרונים משותפים) או משולש (שלושה זוגות). קשר מרובע ומחומש עשוי להתקיים בין מתכות וגם בין אל מתכות. קשר קוולנטי מסומן בקווים בין שני האטומים. דוגמאות לסימוני קשרים (לפי מספר האלקטרונים החופשיים) קשר קוולנטי יחיד בין אטום מימן לאטום פלואור: קשר קוולנטי כפול בין אטום חמצן לאטום גופרית: קשר קוולנטי משולש בין אטום זרחן לאטום חנקן: סוגי הקשרים הקוולנטיים ישנם שני סוגים של קשרים קוולנטיים. קשר קוולנטי מלא, וקשר קוולנטי קוטבי. בקשר קוולנטי מלא מדובר בשתי אל מתכות זהות שיוצרות קשר קוולנטי ואז אלקטרוני הערכיות שלהם נמצאים פעם באטום הראשון ופעם בשני. בקשר קוולנטי קוטבי מדובר בשתי אל מתכות שונות שמתרכבות רק כשלאחת יש אלקטרושליליות גבוהה יותר (אין שני יסודות בעלי אלקטרושליליות זהה) ולכן רוב הזמן אלקטרוני הערכיות נמצאים אצל האטום בעל האלקטרושליליות הגבוהה ביותר, אפילו שכמות זמן לא מבוטל האלקטרונים יהיו אצל בעל האלקטרושליליות הנמוכה יותר. לדוגמה, מימן (H) שמתרכב עם פלואור (F). לפלואור יש אלקטרושליליות גבוהה יותר מאשר למימן, אפילו שלמימן יש אלקטרושליליות גבוהה יחסית לשאר היסודות בטבלה ולכן רוב הזמן אלקטרוני הערכיות יהיו אצל פלואור אבל גם חלק מהזמן אצל המימן. מבנה מרחבי צורתה המרחבית של המולקולה הנוצרת בזכות יצירתו של קשר קוולנטי נקבעת על-פי נטייתם של זוגות האלקטרונים להיות רחוקים זה מזה ככל הניתן בשל מטענם החשמלי השלילי. לכן המרחק הרצוי הוא המרבי ובכל מבנה הזוויות הנוצרות על ידי שני אטומים הקשורים כל אחד לאטום שלישי (וכך נוצרת זווית בין 3 אטומים – שתקרא להלן "הזווית בין הקשרים") הן שוות. סביב כל אטום במולקולה כזו (מלבד מימן והליום) מצויים ארבעה אורביטלים (בלעדיים לאטום או משותפים בקשר קוולנטי) המסודרים לפיכך בפינותיו של ארבעון משוכלל (פירמידה בעלת בסיס משולש שבה כל הפאות שוות זו לזו). כוח הדחייה של זוגות אלקטרונים שאינם קושרים קשרים קוולנטיים אלא נמצאים סביב אטום אחד הוא גדול במעט משל הזוגות היוצרים את הקשר, שכן הראשונים קרובים יותר לגרעין האטום. כמו כן, כוח הדחייה של קשר קוולנטי כפול גדול משל יחיד, וכוח הדחייה של קשר משולש גדול משל קשר כפול. דוגמאות לסידור הזוגות במרחב: מולקולת מתאן, שבה אטום פחמן מקושר לארבעה אטומי מימן, לכל אחד בקשר קוולנטי יחיד: ימין\|50px\|מולקולת מתאןצורת תיאור זו היא מישורית, אך מציינת פיזור ארבעוני של הקשרים במרחב. מולקולת אמוניה, שבה אטום חנקן, לו זוג אלקטרונים אחד ברמת האנרגיה האחרונה, מקושר לשלושה אטומי מימן, לכל אחד בקשר קוולנטי יחיד: ימין\|55px\|מולקולת אמוניהגם במקרה זה התיאור הגרפי מציין פיזור מרחבי בצורת פירמידה. הזווית שבין כל שני קשרים קבועה, אך הזווית בין זוג האלקטרונים 'השייך' לאטום (שתי הנקודות) גדולה מעט מהזווית בין כל שני קשרים. מולקולת מים, שבה אטום חמצן, לו שני זוגות אלקטרונים ברמת האנרגיה האחרונה, מקושר לשני אטומי מימן, לכל אחד בקשר קוולנטי יחיד: ימין\|50px\|מולקולת מיםשלושת האטומים יוצרים צורה מישורית, אך כל זוגות האלקטרונים מפוזרים במרחב בצורת ארבעון. הזווית בין הקשרים היא זווית קהה, שכן כוח הדחייה של זוגות האלקטרונים גדול יותר משל הקשר הקוולנטי. מולקולת "ציאניד" (מימן ציאנידי), שבה אטום פחמן מחובר בקשר קוולנטי משולש לאטום חנקן ובקשר קוולנטי יחיד לאטום מימן. למולקולה זו סידור מישורי של קו ישר. עוצמת הקשר בין שני האטומים גדלה ככל שיש ביניהם יותר קשרים קוולנטיים. כמו כן, ככל שהאלקטרושליליות (יכולת המשיכה של אלקטרונים) של אטום מסוים גבוהה יותר, גדלה עוצמת הקשרים אותם הוא יוצר. מכיוון שהאלקטרושליליות של היסודות השונים שונה זו מזו, בכל קשר בין אטומים (מלבד מקרים בהם המולקולה היא סימטרית לחלוטין בציר זה) לאחד האטומים כוח משיכה גדול יותר, והאלקטרונים של הקשר הקוולנטי ייטו להיות בקרבתו. כך נוצרים הבדלים יחסיים של מטען בין שני האטומים. הבדלים יחסיים אלו עשויים להשפיע על שאר הקשרים של האטומים. לדוגמה, במולקולת הציאניד (בדוגמה לעיל), לאטום הפחמן (C) אלקטרושליליות גבוהה משל המימן (H), ולכן מטענו היחסי של המימן חיובי ושל הפחמן שלילי. כמו כן, לחנקן (N) אלקטרושליליות גבוהה משל הפחמן (C), ולכן מטענו היחסי של החנקן שלילי. מכיוון שמטענו של הפחמן שלילי בשל הקשר עם המימן, וחיובי בשל הקשר עם החנקן, מטענו הכולל הוא בקירוב נייטרלי. קישורים חיצוניים קשר קוולנטי, באתר לרגו הערות שוליים קוולנטי	2024-09-14T15:14:38
מיקרוסופט אופיס	Microsoft Office היא חבילת יישומים משרדיים מתוצרת מיקרוסופט. החבילה יצאה לאור לראשונה בשנת 1993 ומאז יצאו גרסאות מתקדמות נוספות, כאשר בכל גרסה נכללו מספר סוגי הפצות הנבדלות בסוגי התוכנות הכלולות בהן. הרכב החבילות התוכנות הכלולות בחבילות, משתנות על פי סוג החבילה: מהדורה רגילה מיקרוסופט וורד - מעבד תמלילים. מיקרוסופט אקסל - גיליון אלקטרוני. מיקרוסופט פאוורפוינט - תוכנת מצגות. מיקרוסופט אאוטלוק - דואר אלקטרוני וניהול יומן פגישות. קיימות מהדורות הכוללות גם אחת משתי התוכנות הבאות: Microsoft FrontPage - פרונטפייג', עורך HTML וכלי לניהול דפי אינטרנט. OneNote במהדורת עסק קטן, נוסף על המהדורה הקודמת גם: Microsoft Publisher - תוכנת סדר ועימוד שולחנית במהדורה המקצועית, נוסף על המהדורה הקודמת גם: מיקרוסופט אקסס - תוכנת מסד נתונים ומחולל יישומים במהדורה המקצועית ברישוי קבוצתי, נוספת גם התוכנה: InfoPath, תוכנת טפסים לאיסוף מידע. לא זמינה החל מחבילת Office 2016. לחבילות מיקרוסופט אופיס צורפו בגרסאות קודמות תוכניות שירות שונות, כגון "מנהל תמונות", תוכנית המספקת אפשרויות בסיסיות של ניהול ועיבוד תמונות. אודות החבילות חבילות מיקרוסופט אופיס יוצאות בגרסה חדשה כל שנתיים עד שלוש והן מהוות מקור הכנסה חשוב ומשמעותי עבור חברת מיקרוסופט. המבקרים טוענים כי הגרסאות הקודמות עונות על דרישותיו של המשתמש הממוצע, ורוב החידושים הקיימים בגרסאות החדשות הם במידה רבה מלאכותיים ואינם חיוניים. ביקורת זו יחד עם הפעילות המוגברת של תוכנות הקוד הפתוח (כגון תוכנת אופן אופיס), גרמו להוספת תוכנות נוספות, כגון תוכנת סדר ותוכנה לאיסוף מידע, במספר גרסאות חבילה חדשות. בנוסף, היא פיצלה את המהדורות הקיימות ויצרה חדשות, בהן מהדורה בסיסית הזולה מהשאר, הניתנת לרכישה עם מחשב חדש בלבד. אחת הבעיות של חבילת מיקרוסופט אופיס הדוחפת משתמשים לשדרג את הגרסה הישנה שלהם, היא חוסר התאימות לאחור. מסמכים שנוצרו בגרסאות מתקדמות של אופיס אינם ניתנים לקריאה על ידי גרסאות ישנות יותר, אלא אם כן נשמרו מראש בפורמט מתאים או שהותקנה חבילת תאימות. תמיכה בריבוי שפות עד Office 97 כל שפה (חוץ מאנגלית) הצריכה גרסה מקומית של התוכנה. לדוגמה, הגרסה בעלת התפריטים באנגלית לא תמכה כלל בעברית. הגרסה עם התפריטים בעברית תמכה הן באנגלית והן בעברית, אך לא בשפות אחרות. החל מ-Office 2000 והלאה תמכו כל המהדורות בתקן יוניקוד, כך שליבת המוצר הייתה זהה בכל השפות, ותמכה בכולן, ורק ממשק המשתמש תורגם לשפות שונות, אותן ניתן להתקין כתוסף למוצר. היתרון הוא אחידות בכל השפות במסמכים ובעדכוני התוכנה, אך החיסרון הוא הצורך לבצע המרות למסמכים ישנים. עם זאת, בחבילות האופיס למערכת ההפעלה של אפל, Mac OS, היא מוגבלת מאוד. לדוגמה, ניתן לכתוב בעברית בפונט פשוט בלבד, מימין לשמאל לצד אנגלית באותה שורה. גרסאות הגרסה הראשונה של מיקרוסופט אופיס יצאה בשנת 1993, אולם האפליקציות השונות בחבילה יצאו ברובן בגרסאות קודמות, כפי שמעיד שמן, והופצו בתחילה בנפרד. הגרסאות השונות למערכת ההפעלה חלונות אופיס 3.0. יצאה לאור ב-30 באוגוסט 1993. כללה את וורד 2.0c, אקסל 4.0a, פאוורפוינט 3.0, ו-Mail. אופיס 4.0 יצאה לאור ב-17 בינואר 1994. כללה את וורד 2.0c, אקסל 4.0a ופאוורפוינט 3.0. אופיס עבור מערכת הפעלה NT 4.2, יצאה לאור ב-3 ביולי 1994. כללה את וורד 6.0, אקסל 5.0, פאוורפוינט 4.0 ו-Microsoft Office Manager. אופיס 4.3 יצאה לאור ב-2 ביוני 1994. הייתה הגרסה האחרונה ב-16 ביט, וכללה את וורד 6.0, אקסל 5.0, פאוורפוינט 4.0 ובגרסת המקצועית את אקסס 2.0. החל משנת 1995 מיקרוסופט אופיס נקרא בשם כפול על פי מספר הגרסה, ועם מספר המייצג שנת הפצה או את שם מערכת ההפעלה של מיקרוסופט שהופצה באותו זמן. מספרי הגרסאות של התוכנות השונות אוחדו וכולן נקראו באותו שם על פי השנה שבה יצאה לאור, כגון וורד 2000, אקסל 2000 וכדומה. אופיס 7.0\95 יצאה לאור ב-30 באוגוסט 1995 אולם לא זכתה להצלחה רבה יחסית לחבילות האחרות. אופיס 8.0\97 יצאה לאור ב-30 בדצמבר 1996. אופיס 9.0\2000 יצאה לאור ב-27 בינואר 1999. אופיס 10\2002\XP יצאה לאור ב-31 במאי 2001. אופיס 11.0\2003 יצאה לאור ב-17 בנובמבר 2003. אופיס 12\2007 יצאה לאור בתחילת שנת 2007. אופיס 14\2010 יצאה לאור בשנת 2010. אופיס 15\2013 יצאה לאור ב-15 בנובמבר 2012. אופיס 2016 יצאה לאור ב-22 בספטמבר 2015 אופיס 2019 יצאה לאור ב-24 בספטמבר 2018 אופיס 2007 שמאל\|ממוזער\|175px\|הלוגו ששימש גם את גרסת אופיס 2003 וגם את גרסת אופיס 2007 אופיס 2007 (נקרא גם אופיס 12). יש 7 חבילות שונות של התוכנה. חבילות התוכנה נועדו לצרכים שונים של משתמשים. במהדורה זו שולב לראשונה ממשק ה־Ribbon, ששינה לגמרי את סידור התפריטים והכפתורים שהיה מקובל בתוכנה עוד מגרסאותיה הראשונות. במהדורה זו נוסף לראשונה מבנה XML לקבצים, ועל מנת להבדיל בין הקבצים בפורמט החדש לישן, לקובצי אופיס 2007 תוספת x בסופה (לדוגמה doc הפך ל-docx). שינויים אלו גררו ביקורת, והביאו לכך שמשתמשים רבים העדיפו להמשיך לעבוד עם Office 2003, ונמנעו מלשדרג. הדברים הביאו לכך שמיקרוסופט הוציאה תוסף המאפשר פתיחה ושמירה של מסמכי Office 2007 גם ב-Office 2003. אופיס 2010 אופיס 2010 (נקרא גם "אופיס 14") החל להמכר באמצע 2010. גרסה זו כוללת את התוכנות הבאות: Word 2010 - מעבד תמלילים 2010 Excel - גיליון אלקטרוני PowerPoint 2010 - תוכנה ליצירת מצגת Access 2010 - מסד נתונים Outlook 2010 - דוא"ל ויומן Publisher 2010 - תוכנה ליצירת פרסומות ותוכן שיווקי SharePoint Designer 2010 - תוכנה לבניית אתרים SharePoint Workspace 2010 Microsoft Pictures manager 2010 - תוכנה לעריכה בסיסית של תמונות InfoPath 2010 OneNote 2010 Project 2010 2010 powerpivot - תוסף לאקסל לעיבוד נתונים Visio 2010 Communicator 2007 R2 אופיס 2013 ממוזער\|לוגו אופיס 2013\|150px אופיס 2013 (באנגלית: Microsoft Office 2013, נקרא גם אופיס 15) יצא לאור בסוף 2012, הוא כולל ממשק חדש ומתאים את התכנות להפעלה גם על מחשבים רגילים וגם על טאבלטים הכוללים מסך מגע. סרגלי הכלים בתוך התוכנות עוצבו מחדש באופן חלק יותר, ללא גבולות בין הכפתורים, באופן התואם לעיצוב ממשקי ה-Windows וה-Windows Phone החדשים. האופיס החדש כולל גם אינטגרציה מלאה עם שירות הענן של מיקרוסופט (OneDrive). בתחילת 2013 החלו דיווחים על כך שעדכון ה-Blue עבור מערכת ההפעלה Windows 8 יכלול לא רק שינויים במערכת ההפעלה אלא בשירותים נוספים של מיקרוסופט בהם חבילת אופיס, בשם "Office Gemini", העדכון יביא עמו ככל הנראה מותאמות יותר למגע והשקת ה-Office לפלטפורמות נוספות כמו iOS ו-אנדרואיד. אופיס 2016 אופיס 2019 אופיס 2021 אופיס 2024 מיקרוסופט 365 חבילה של מנוי קבוע לאופיס כולל שירותי ענן שמסופקת על ידי חברת מיקרוסופט באמצעות תשתיות Data centers שנבנו ברחבי העולם. ב-Microsoft 365 ישנן חבילות המיועדות לעסקים קטנים (לחברות של עד 25 עובדים) וחבילות לארגונים בינוניים וגדולים. חבילת התוכנות הוכרזה בסתיו 2010 והושק לציבור ב-28 ביוני 2011 בשם "Office 365". באפריל 2020 שינתה מיקרוסופט את שם חבילת התוכנות ל-"Microsoft 365". ראו גם Office Online מונחים בתוכנה OpenOffice Office Live קישורים חיצוניים 4 דרכים להשיג אופיס חוקי בחינם, באתר גיקטיים הערות שוליים * קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1990	2024-10-07T07:20:23
חבילת יישומים משרדיים	ממוזער\|300px\|LibreOffice Writer חבילת יישומים משרדיים היא אוסף תוכנות לשימושים משרדיים נפוצים. בחבילה כזו נהוג לכלול מעבד תמלילים, גיליון אלקטרוני, מסד נתונים, מצגת שקפים, תוכנה לניהול דואר אלקטרוני ועוד. תוכנות אלה מסוגלות לפעול יחדיו בעיבוד נתונים ובכך מאפשרות קלות שימוש ולעיתים אף חיסכון כספי אם היה המשתמש נזקק לכולן והיה צריך לשלם סכום כספי עבור כל אחת ואחת מן התוכנות בנפרד. חבילות יישומים משרדיים פופולריות הן: מיקרוסופט אופיס הקניינית ואופן אופיס וליברה אופיס החופשיות. הראשונה מהנ"ל היא הפופולרית מכולן. ראו גם מונחים בתוכנה קישורים חיצוניים קטגוריה:תוכנות עסקיות קטגוריה:מונחים בתוכנה	2023-08-08T20:04:25
אלבר קאמי	אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus, ; 7 בנובמבר 1913 – 4 בינואר 1960) היה סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה הצרפתית. זוכה פרס נובל לספרות. כתביו, ובמיוחד המיתוס של סיזיפוס, נחשבים למובילים בפילוסופיית האבסורד. ביוגרפיה קאמי נולד בעיירה מונדובי (Mondovi), היום א-ד'רעאן, הסמוכה לענאבה (בון) שבאלג'יריה, למשפחת מתיישבים. אביו היה צרפתי ואימו ספרדייה. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני. הוא התקבל לאוניברסיטת אלג'יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. לפרנסתו עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה. בשנת 1934, בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אך אחר כך עורר את כעסם של חבריו כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר. ב-1934 נשא את סימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב-1940 נשא את פרנסין פור, ממנה נולדו לו בן ובת תאומים. גם נישואים אלה לא עלו יפה. אהבתו של קאמי כלפי אשתו הפכה לאהבת-אח. הוא חש שאיננו בנוי לחיי משפחה מסודרים, ופרנסין סבלה מאוד מהקשרים שניהל מחוץ למסגרת הנישואים. בני הזוג היו פרודים זמן ניכר, אך הקשר ביניהם נשמר כמחויבות משפחתית, חברות, ותמיכה בתקופות של קושי ומחלה. קאמי קיים קשרי אהבה וידידות עמוקים ורבים עם נשים, כאשר בהמשכם עבר מאהבה לוהטת לחיבה. קשר מיוחד היה לו עם השחקנית הספרדיה מריה קאזארס, שאותה החשיב כאהבת חייו, ועם השחקנית והמתרגמת קתרין סלרס. בעת מותו היה בקשר אהבה עם הציירת מאת איוורס. בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים, ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" - רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" - מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת "COMBAT". בעיתון זה פרסם קאמי ארבעה מכתבים שיועדו ל"ידיד גרמני" - ככל הנראה, הפילוסוף מרטין היידגר. מכתבים אלו קובצו בספר "מכתבים לידיד גרמני". בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן-פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים. ב-1951 פרסם את "האדם המורד". ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב-1956. בנוסף,היה פעיל בנושאי זכויות האדם ובהתנגדות לעונש המוות, ובשנת 1957 פרסם מסה בשם "הרהורים על הגיליוטינה" בה הוא פורש את משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות. מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. משפט שאמר ושהתפרסם היה, שאין הוא יכול להעדיף את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה, שמוביל לטרור נגד חפים מפשע, על פני שלומה של אמו. ב-1957 והוא בן 44 בלבד קיבל את פרס נובל לספרות. באפריל 1958 הוזמן לביים הצגה בתיאטרון הבימה, אך לבסוף דחה את ההצעה וביים הצגה של פיודור דוסטויבסקי בפריס. ב-4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים בעיירה הצרפתית וילבלוויין. איתו נהרג גם הנהג, חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר. על פי המסופר, עד לרגע האחרון התכוון קאמי לחזור לביתו דווקא ברכבת, ובכיסו נמצא כרטיס שלא השתמש בו. יצירתו של קאמי כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות. בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומדים בסתירה חריפה אל מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם החווה את האבסורד יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המתבטאים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפסגה, תתגלגל האבן חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר. לפני "המיתוס" פרסם קאמי את "הזר", שבו הוא מתאר את תחושות הניכור של האנטי-גיבור (קאמי מכנה אותו "גיבור אבסורדי") מרסו, צרפתי תושב אלג'יר, אשר הרג ערבי, לטענתו "בגלל השמש", וממתין לביצוע גזר דין מוות שנדון לו. הגיבור של קאמי קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיני החברה שהחליטה לחרוץ את דינו. המחזה קליגולה, מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד. אחד מספריו החשובים של קאמי הוא "הדבר", תיאור של תושבי העיר אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים על פיהם, וכנגדם רק קומץ מנסים להילחם בנגע. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים. ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר". בספר עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי, ובסולידריות ההכרחית למרד זה. זאת, בשונה מ"המיתוס" שעסק בנקודת המבט של הפרט. ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטיתזה לדמות מ"הזר". ספר נוסף שכתב, שנמצא בתוך בוץ ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, ואשר כתיבתו לא הושלמה, הוא "אדם הראשון". ביומנו כתב שתכנן לכתוב עוד שלוש יצירות שהנושא המרכזי בהן הוא אהבה. אדם הראשון שכתב קאמי בערוב ימיו מבוסס כמעט לחלוטין על סיפור חייו שלו. האוטוביוגרפיה האמנותית הזו כתובה סביב סיפורו של ז'אק, שעולה בפעם הראשונה לקבר אביו שנפטר במלחמת העולם הראשונה מבלי שבנו יכיר אותו. הספר עוסק כולו בזיכרונותיו, והוא מתאר בעיקר את הילדות כצרפתי עני באלג'יר. הספר פותח זוויות חדשות על האבסורד של קאמי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת תוכנו. קאמי מעולם לא סיים את כתיבת הספר, וזה פורסם בידי בתו למרות היותו טיוטה לא גמורה. בריאיון לעיתונות הישראלית העידה בתו של קאמי על עצמה כעל יהודייה. קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות. יחסו למרחב אגן הים התיכון בכמה מיצירותיו קאמי בוחן את מצבו הקיומי של האדם שנופי הים התיכון הם מולדתו, ומנסה להגדיר את מאפייניו. בשנת 1937 נשא קאמי נאום שנקרא "La nouvelle culture mediterraneene" ("התרבות הים-תיכונית החדשה"), בו הסביר את החשיבות לשים במרכז את הוויית האדם - מה שבעיניו מהווה "דפוס ההומניסטי הייחודי של בני הים התיכון". קאמי גם ביטא בנאום את עמדתו, שרואה בים התיכון גשר שיכול לחבר בין מזרח למערב באמצעות תרבות משותפת. נשיא צרפת ניקולה סרקוזי בחר לצטט את קאמי בנאום בו נשא את חזונו על "איחוד מדינות הים התיכון" בשנת 2008. מספריו בעברית ספרות הנפילה, גלות ומלכות, תרגם צבי ארד, מרחביה, 1959 הזר, תרגם אהרן אמיר, משרד הביטחון, 1964; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1985 מיתת אושר, תרגם אהרן אמיר, הוצאת עם עובד, 1980 כלולות, הקיץ, תרגמה אביבה ברק, הוצאת מעריב, 1988 אדם הראשון, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1995 פנים וחוץ, תרגמה עדינה קפלן, רשפים, 1997 הדבר, תרגם יונתן רטוש, עם עובד, 1953; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2001 הנפילה, תרגם עמנואל פינטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015 גלות ומלכות, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, 2016 פילוסופיה האדם המורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1971 המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978 מכתבים לידיד גרמני, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 1998 נאומים בשוודיה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2000 הרהורים על הגליוטינה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2008 הזמן הזה II,I: כתבים פוליטיים, תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2013 הזמן הזה III: רשימות אלג’יריות 1958-1939, תרגמה: שושנה כרם, הקדמה: "אינטלקטואל בצוק העיתים: קאמי, אמו והצדק", דניס שרביט, הוצאת כרמל, 2015 מחזות קליגולה, תרגם דוד מעין, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991 הצודקים: מחזה בחמש מערכות, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991 לקריאה נוספת - מאמר שפורסם בעיתון הרזיסטנס "Combat" (מאבק) בשנת 1946 דניאל הרשקוביץ, ההתפתחות ביחס כלפי "האחר" במכלול יצירותיו של אלבר קאמי אביבה קרינסקי, אלבר קאמי ואנטואן דה סנט אכזופרי: בין "הדבר" ל"הנסיך הקטן". נדפס בספרה בעקבות הכוכב האבוד, עיון והנחיה בקריאת "הנסיך הקטן", סדרה לביקורת ספרותית, אור עם, 1992 זאב הרוי, אלוהי המורדים, על האדם המורד, נדפס ברייפנברג-מרד, מוזיאון הרצליה, תשנ"ג 1993 עדינה קפלן, סגנון ואבסורד במבחן התרגומיות: "פנים וחוץ" ו"הזר", נדפס בפרספקטיבה, ירושלים, 1998 אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, הוצאת כרמל, 2000 דוד אוחנה, הומניסט בשמש: קאמי וההשראה הים-תיכונית, הוצאת כרמל, 2000 רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, מאנגלית: רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008 רות נצר, "אלבר קאמי - אבנים חיות - טרנספורמציה אלכימית ותהליך חניכה בספור 'האבן הצומחת'", השלם ושברו, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 61–71 דוד אוחנה, הכבול העקוד והצלוב: אלבר קאמי וגבולות האלימות, הוצאת כרמל, 2013 אלבר קאמי, אלוהים משוחח עם נפשו (מצרפתית: רותם עטר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017 רן יגיל, קאמי, טוטם ספרים, 2023 קישורים חיצוניים , במסגרת יום עיון "על גלות וגבולות" הערות שוליים * קטגוריה:סופרים צרפתים קטגוריה:פילוסופים צרפתים קטגוריה:מחזאים צרפתים קטגוריה:מתרגמים צרפתים קטגוריה:כותבי מכתבים קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים צרפתים קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית קטגוריה:חולי שחפת צרפתים קטגוריה:מעוטרי מדליית הרזיסטנס קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בצרפת קטגוריה:צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1913 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1960	2024-08-14T13:23:33
סטטיסטיקה	ממוזער\|300 פיקסלים\|גרף התפלגות נורמלית סטטיסטיקה היא תחום ידע הנוגע לאיסוף, עיבוד, ניתוח, והצגת מסקנות מנתונים כמותיים. בתחום שני ענפים מרכזיים: סטטיסטיקה תֵּאוּרִית, וסטטיסטיקה הֵיסֵקִית. תחום הסטטיסטיקה בכללותו, ובפרט הסטטיסטיקה ההיסקית, נשענים על תורת ההסתברות ובמקרים רבים גם על הנחות פרקטיות. בשל הישענותה על הנחות פרקטיות, יש מחלוקת בין הסטטיסטיקאים לגבי סיווגה של הסטטיסטיקה כענף של המתמטיקה או כענף של מדעי הטבע והחברה. המדעים הבולטים בהישענותם על הסטטיסטיקה הם פיזיקה סטטיסטית, כימיה סטטיסטית, חלק מתחומי הביולוגיה וחלק נכבד מתחומי הרפואה, מדעי החברה והמחקר הטכנולוגי. היכולת להבין נתונים סטטיסטיים, נקראת אוריינות סטטיסטית. רקע במקרים רבים קשה לנתח את האיברים בקבוצה באופן פרטני בשל מספרם הרב, ואז אפשר להתייחס אל הנתונים כמכלול, ולנתחם ככאלה. כאשר מסתכלים על משתנה מסוים (למשל מידת גובה) והופעתו באוכלוסייה מסוימת (למשל ילדי כתה ג' בישראל), מתקבלת התפלגות של משתנה מקרי (הגובה). במקרים רבים ניתן לדגום מדגם שייצג את האוכלוסייה לצורך הסקה סטטיסטית. הסטטיסטיקה מתחלקת לסטטיסטיקה תיאורית, שמטרתה תיאור של הנתונים על ידי אפיון ממדים שונים בהם, וסטטיסטיקה היסקית, שמטרתה הסקת מסקנות מהמדגם עליו נאספו הנתונים הסטטיסטיים לכל האוכלוסייה. מדע או מתמטיקה? הסטטיסטיקה לא מכילה כמעט כל ניסויים שהם כשלעצמה (למעט סימולציות מחשב כגון "שיטת מונטה קרלו"). אולם, היא מסיקה על יעילות שיטות המחקר שלה מהצלחת הניסויים להם היא מסייעת בתחומי מדע מגוונים. על כן הסטטיסטיקה יכולה להיחשב למדע. הכללתה של הסטטיסטיקה בין ענפי המתמטיקה שנויה במחלוקת בין הסטטיסטיקאים. אי הכללת הסטטיסטיקה בין ענפי המתמטיקה נשענת על טיעונים פילוסופיים. הפילוסופים מציינים שיש שלוש דרכים לנתח נתונים ולהגיע למסקנות: לוגיקה, מטאפיזיקה והשכל הישר (Common sense). הטוענים שסטטיסטיקה אינה מתמטיקה גורסים כי מתמטיקה מכילה ניתוחים לוגיים בלבד ואילו הסטטיסטיקה, כמו המדעים, מכילה ניתוחים על פי השכל הישר לצד ניתוחים לוגיים. לעומתם, אלה הטוענים שהסטטיסטיקה היא כן ענף במתמטיקה מביאים טיעונים מתחום הסוציולוגיה של המדע. הם טוענים שסטטיסטיקאים לומדים בעיקר מתמטיקה ושהפיתוחים המרכזיים בה נעשים בעיקר על ידי מתמטיקאים. מעבר לזאת, אנשים אלה טוענים שהצורך של הסטטיסטיקאים להישען על הנחות השכל הישר במקום על היסקים לוגיים הולך ונחלש עם התפתחות הסטטיסטיקה ובעיקר עם התפתחות הענף הסטטיסטי הקרוי סטטיסטיקה לא פרמטרית. סטטיסטיקה תיאורית סטטיסטיקה תיאורית היא הענף הסטטיסטי העוסק בתיאור תמציתי ומייצג של מדגמי נתונים גדולים. בבעיה אופיינית מתחום זה יש לתאר את המאפיינים הבסיסיים של מדגם בן אלף ציונים במבחן בתנ"ך. במקום להציג את כולם, אפשר להציג היסטוגרמה. תיאור קצר אף יותר מתקבל אם מוסרים את מדדי האמצע והפיזור הנפוצים: הממוצע וסטיית התקן. סטטיסטיקה היסקית סטטיסטיקה היסקית עוסקת בניסיון להגיע למסקנות לגבי האוכלוסייה מתוך נתוני המדגם. מודלים סטטיסטיים מודלים סטטיסטיים הם שיטות מתמטיות המאפשרות לגזור מתוך נתוני המדגם נוסחה המאפשרת לנבא את ערכו של המשתנה התלוי בהינתן המשתנים הבלתי-תלויים. מספר המודלים הוא רב מאוד, ותלוי בסולם המדידה של כל אחד מהמשתנים, בקשרים אותם מעוניינים לחקור ובאופי הקשר המשוער בין המשתנים. המודל הפשוט ביותר, וזה הנמצא בשימוש הנרחב ביותר, הוא רגרסיה ליניארית (חד-ממדית) - מודל המאפשר ניבוי של משתנה רציף אחד מתוך משתנה רציף נוסף אחד. מבחנים סטטיסטיים מבחן הוא כלי מתמטי המאפשר לבחון הנחות מסוימות לגבי משתנה אחד או לגבי הקשר בין מספר משתנים. קיים מגוון רב של מבחנים, המותאמים לבדיקת הנחות שונות. חישוב סטטיסטי לגידול המהיר והמתמשך בכוח החישוב, שהתחיל במחצית השנייה של המאה ה-20, הייתה השפעה משמעותית על שימושי מדע הסטטיסטיקה. מודלים סטטיסטיים מוקדמים היו כמעט תמיד מהסוג של מודלים ליניאריים (כגון אלו המשמשים ברגרסיה קלאסית), אך מחשבים חזקים בשילוב עם אלגוריתמים נומריים מתאימים גרמו לעניין מוגבר במודלים לא ליניאריים (כגון רשתות עצביות), כמו גם יצירת סוגים חדשים, כגון מודלים ליניאריים מוכללים ומודלים רב-שכבתיים. כוח החישוב הגדל הוביל גם לפופולריות ההולכת והגדלה של שיטות אינטנסיביות חישובית המבוססות על דגימה חוזרת כגון מבחני פרמוטציות ו-Bootstrapping, ואילו טכניקות כמו דגימת גיבס הפכו את השימוש במודלים בייסיאנים ליותר מעשיים. למהפכת המחשב היו השלכות על עתיד הסטטיסטיקה, עם דגש חדש על סטטיסטיקה "ניסויית" ו"אמפירית". מספר רב של תוכנות סטטיסטיות (הן כלליות והן ייעודיות) זמינות כיום לשימוש. דוגמאות ליישומים מדינות משתמשות בסטטיסטיקה על מנת לאמוד את מספר תושביהן ומצבם, גידולן הדמוגרפי וכדומה, (כחלק ממגמותיהן של מדינות לבקר את המתרחש בתחומיהן על מנת להיטיב, לשלוט ולהתערב בו). בישראל עוסקת בכך הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הכלכלה נעזרת בסטטיסטיקה כדי לאפיין מגמות כלכליות. המדע נעזר רבות בסטטיסטיקה במחקרים תצפיתיים שונים. במדעי החברה נעשה שימוש רב בסטטיסטיקה לצורך מחקר (שיטות מחקר כמותניות). ארגונים נעזרים בסטטיסטיקה לצורך שיפור ביצועים וקבלת החלטות על-סמך נתונים ועובדות. ניתוח שכזה כולל הן מודיעין עסקי והן בינה עסקית (BI). הרפואה משתמשת בסטטיסטיקה לחקר אפידמיולוגי של היבטים שונים של מחלות כמו סיכון יחסי. תוכנות פייתון R (שפת תכנות) SPSS SAS (שפת תכנות) מיקרוסופט אקסל STATA Matlab ראו גם אוריינות סטטיסטית סטטיסטיקה חסינה האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה קישורים חיצוניים ריכוז אתרים סטטיסטיים ברשת, אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אתר האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה פרופ' סהרון רוסט, - ספר חופשי שיטות סטטיסטיות בהנדסה אזרחית תוכנות חופשיות לסטטיסטיקה: Dap GNUmeric Gretl MCSim PSPP R, מילון למונחי סטטיסטיקה (1945, 1952), באתר האקדמיה ללשון העברית * קטגוריה:השיטה המדעית קטגוריה:תורת ההסתברות קטגוריה:ידע	2024-05-09T17:51:53
קשר כימי	קשר כימי הוא אינטראקציה בין מטענים חשמליים של מרכיבי אטומים, של אטומים שלמים או של מולקולות הגורמת לזיקה בין אטומים או מולקולות. קשרים אלו הם המעניקים לחומרים שונים את מגוון תכונותיהם, ובלעדיהם לא היו בעולם תרכובות. היסטוריה התפתחות תאוריות שונות להסברת הקשר הכימי הולכות יד ביד עם צבירת ידע על מבנה האטום. תאוריות ראשונות של קשרים כימיים פותחו לאחר גילוי האלקטרון על ידי ג'יי ג'יי תומסון. באפריל 1897 פרסם תומסון את גילוי האלקטרון בעקבות מחקריו על שפופרת קרן קתודית. הניסויים שלו הציעו לא רק שקרניים קתודיות קלות ביותר מפי 1,000 מאטום המימן, אלא גם שהמסה שלהם זהה ללא תלות ביסוד ממנו באו. הוא הסיק שהקרניים בנויות מחלקיקים מאוד קלים, בעלי מטען שלילי, חלקיקים המהווים רכיב אוניברסלי של מבנה האטומים. בשנת 1904 תומסון הציע מודל ראשון של מבנה אטום, המכונה מודל עוגת הצימוקים. במודל האטומי שלו הניח תומסון שקשרים כימיים נוצרים בעזרת כוחות אלקטרוסטטיים שמועברים בין האטומים. מהנחה זאת נובע כי קשר כימי חייב להיות קוטבי. שמאל\|ממוזער\|250px\|המודל הפלנטרי של האטום ארנסט רתרפורד ביצע את ניסוי רתרפורד שהראה כי המטען חיובי של האטום מרוכז באזור קטן מאוד בתוך האטום ולכן יש לדחות את "מודל עוגת הצימוקים". ניסויים אלו הובילו את רתרפורד להציע את המודל הפלנטרי של האטום בשנת 1911. במודל זה הוצג לראשונה הרעיון של גרעין האטום. בשנת 1913 שכלל נילס בוהר את המודל הפלנטרי של האטום והציג את מודל האטום של בוהר. מכיוון שלא ניתן להסביר תכונות של תרכובות אורגניות בעזרת קשר קוטבי, התברר שאמורים להתקיים גם קשרים לא קוטביים ולא רק קוטביים כפי שהסביר תומסון. בשנת 1916 טען לראשונה גילברט ניוטון לואיס שקשרים לא קוטביים מתבססים על זוג משותף של אלקטרונים. ובכך הגה את הרעיון של קשר קוולנטי. תאוריה מדעית זו תאמה גם את המודל האטומי של רתרפורד ובוהר שהחליפה את תאוריית תומסון. התפתחות של המכניקה הקוונטית ופיתוח משוואת שרדינגר בשנת 1926 הובילו לפיתוח תאוריות יותר מדויקות של הקשר. סיווג קשרים כימיים קשרים כימיים מסווגים על פי עוצמתם ואופיים, הנקבעים על פי תכונות האטומים המשתתפים. מבחינים בין מספר סוגי קשרים: קשרים תוך-מולקולריים קשרים תוך-מולקולריים הם הקשרים המקשרים בין אטומים הערוכים במולקולות. קשר קוולנטי (קו-ולנטי, משתף ערכיות) - קשר הנוצר בין שני אטומים כתוצאה משיתוף הדדי של אלקטרוני הערכיות שלהם, קושר אותם זה לזה ויוצר מולקולה. המולקולה, לפיכך, בנויה ממספר אטומים הקשורים ביניהם קוולנטית. לעיתים נוצרים שניים או שלושה קשרים קוולנטיים (כפולים או משולשים) בין אותם אטומים. נהוג לסווג קשרים קוולנטיים בהתאם לסימטריה המאפיינת אותם. חלוקה זו מבדילה בין קשרי סיגמא, קשרי פאי וקשרי דלתא. האלקטרונים המהווים חלק מקשר קוולנטי נקראים "אלקטרונים קושרים". קשר קוולנטי יכול להיות לא שוויוני, באופן שהאלקטרונים יתקרבו יותר לאחד האטומים, וייצרו קוטב במולקולה. לקשרים קוולנטים חשיבות מרכזית בכימיה אורגנית. קשר קוולנטי משולש חזק יותר מקשר קוולנטי כפול, כמו כן קשר כפול חזק מיחיד. בנוסף, קשרים קוולנטיים הם הקשרים שבין האטומים של חומרים אטומריים, כגון פחמן. קשר קואורדינטיבי - סוג של קשר קוולנטי, הכרוך בתרומת אלקטרונים על ידי אטום אחד בלבד. נוצר בין אטומים או למולקולות תורמות אלקטרונים, לאטומים או מולקולות שחסרות אלקטרונים בקליפה החיצונית. קשרים קואורדינטיביים משמשים באתרים פעילים באנזימים רבים ואף בקטליזה כימית בתעשייה. קשרים כימיים בין-מולקולריים הכוחות הבין מולקולריים נתגלו לראשונה על ידי יוהנס דידריק ואן דר ואלס בשנת 1873. הוא הבין כי קשרים כימיים קיימים גם בין המולקולות ולא רק בין האטומים שבתוך מולקולה. קשרים אלו מתקיימים בין מולקולות נפרדות של אותו חומר או של חומרים שונים המעורבבים זה בזה. קשרי מימן - קשר הנוצר בין שתי מולקולות מקוטבות, כלומר כאלו הנושאות מטען חשמלי קבוע וגדול יחסית. מטען זה נוצר בשל קשר קוולנטי מקוטב בין אטום מימן לבין אטום של אחד משלושה יסודות בעלי אלקטרושליליות גבוהה: פלואור, חמצן או חנקן. קשרי מימן הם הקשרים הבין מולקולריים החזקים ביותר: הם אחראים לכך שהמים הם נוזל בטמפרטורת החדר, על אף מסתם המולקולרית הנמוכה. הם משחקים תפקיד מרכזי בתהליכים כימיים וביולוגיים רבים - קשרי המימן מאפשרים, למשל, את קריאתו של הקוד הגנטי ב-DNA. אינטראקציות ואן דר ואלס - קשר בין-מולקולרי בין קטבים הנוצרים זמנית במולקולות סמוכות, בשל תנועתם האקראית של האלקטרונים בהן. קשר זה קיים בין כל שתי מולקולות, וחשיבותו עולה ככל שמספר האלקטרונים במולקולה עולה - זו הסיבה שמולקולות גדולות יותר נמצאות במצב צבירה נוזל או מוצק בטמפרטורה נמוכה ממולקולות קטנות יותר. מכיוון שבמולקולות גדולות מתקיימים יותר קשרי ואן-דר-ואלס בין האלקטרונים, כך יש להשקיע יותר אנרגיה (=חום) כדי להתיר את הקשרים הללו, על מנת להמיס או לנדף את המולקולות. קשרים מסוג זה משחקים תפקיד חשוב באינטראקציות שבין מולקולות הידרופוביות מומסות. אינטראקציות פאי ארומטיות - קשר הנוצר בין טבעות ארומטיות. לאינטראקציות אלו חשיבות רבה ביציבות מבנה DNA וחלבונים. קשר מתכתי קשר מתכתי הוא קשר בין גרעינים חיוביים (יונים חיוביים) במתכת מוצקה ונוזלית, הנובע משיתוף של אלקטרוני הערכיות בין כל אטומי המתכת. מבנה זה, המכונה סריג מתכתי, מעניק למתכות את מוליכותן החשמלית, מאחר שהאלקטרונים אינם קשורים לשום אטום ספציפי וחופשיים לנוע וליצור זרם חשמלי. גם היכולת לעבור ריקוע, והאפקט הפוטואלקטרי הנצפה במתכות מוסברים על ידי מבנה זה. בפישוט, זהו קשר בין יונים חיוביים, הנוצרים לאחר שהאטום מסר את אלקטרוני הערכיות שלו, לבין "ים" של אלקטרונים המקיפים אותם. זו הסיבה שמודל זה לתיאור הקשר במתכת מכונה לרוב "ים אלקטרונים". קשר יוני קשר יוני הוא קשר בין יונים בעלי מטענים חשמליים מנוגדים, הנוצר למשל במלח מוצק. קשר זה מאפשר את יצירתו של סריג יוני מסודר, המאפיין את המלחים המוצקים. הקשר היוני הוא קשר חזק יחסית (יותר מהקשרים הבין מולקולריים, מימן וואן דר ואלס) אך חלש מהקשרים הקוולנטים (בחומרים האטומריים), והדבר מתבטא בטמפרטורות ההתכה והרתיחה הגבוהות יחסית של המלחים. הקשר היוני עשוי להתפרק בממסים קוטביים (פולריים), כך שמולקולות מים למשל, המהוות ממס קוטבי בשל הא-סימטריות של המבנה המולקולרי שלהם, מצליחות להתגבר על המשיכה בין היונים החיוביים ליונים השליליים. כך, למשל, מתמוסס מלח השולחן במים. החומר היוני מתמוסס ונוצרים יונים ניידים בתמיסה, מסיבה זו תמיסת מלח מוליכה חשמל. קישורים חיצוניים הערות שוליים *	2024-09-24T15:27:54
בינון החולה	בִּינוּן הַחוּלָה המוכר גם כנון הגליל או נון החולה, שם מדעי: Oxynoemacheilus galilaeus) הוא מין של דג ממשפחת הבינוניים האנדמי לאגם החולה ולאזור פתחת הנחלים אשר הזינו אותו. תפוצתו העיקרית באגם הייתה באזור הקרקעית ובמים הרדודים בסמוך לחופים, וכן בינות לשורשי עצי הערבה. המין נצפה לראשונה בשנת 1862 על ידי האסקווייר Th. W. Beddome אשר אף שלח דג אחד למוזיאון הבריטי. שמו המדעי הראשון של המין - Cobitis galilaea, ניתן לו בשנת 1864 ואילו שמו המדעי השני - Nemachilus galilaeus, ניתן לו בשנת 1868. שניהם על ידי הזואולוג, האיכטיולוג וההרפטולוג Albert Günther. תיאור שמאל\|ממוזער\|250px\|איור של נון הגליל (R. Mintern) מתוך הספר, The Survey of western Palestine מאת הנרי בייקר טריסטראם (1884) ייחודו של דג בינון החולה בא לידי ביטוי בהיעדר מוחלט של קשקשים, בדומה לדג השפמנון. אורכו הגיע ל-8 ס"מ והוא כוסה בנקודות חומות, אשר הקנו לו מראה מנומר. בנוסף לכך הכיל גוונו 4 פסים מוצלבים בקדמת- ומאחורי-סנפיר הגב. גובהו של הדג היה קצר במידה ניכרת בהשוואה לאורך ראשו ועיניו היו קטנות ובעלות 3 עפעפים. סנפיר הזנב שלו היה קטום והזכיר בצורתו את זה של דג הסלמון. שוליו העליונים של סנפיר הגב היו אחידים ומשופעים והוא עצמו היה ממוקם קרוב יותר לקצה ראשו של הדג מאשר לשורש סנפיר זנבו. אורך כל אחד מסנפירי החזה היה שקול ל-1/2 מהמרחק שבין בסיס סנפיר החזה לבין בסיס סנפיר הגחון. אורך ראשו הגיע לכדי 1/6 מאורכו הכללי. שימור המין בינון החולה נכחד, ככל הנראה, בעת ייבוש אגם החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20 והפעם האחרונה בה נצפה באגם הייתה בשנת 1953. לאורך השנים היו שטענו כי הבחינו בדג בשני אגמים נוספים - הכנרת ומוזאייריב (Muzayrib) שבסוריה, שניהם נמצאים בתחום אגן הניקוז של נהר הירדן (מימי אגם מוזאייריב מתנקזים בסופו של הדבר לירמוך, אשר בתורו נשפך לירדן). מרבית האיכתיולוגים סברו כי מדובר בטעות בזיהוי, אולם בשנת 2013 אושרה הימצאותו של המין באגם מוזאייריב. עם זאת, מצויה אוכלוסיית המין באגם זה במגמת ירידה מתמשכת בעקבות צמצום וזיהום שטח האגם, דבר אשר מציב את אוכלוסיית נון הגליל בסכנת הכחדה חמורה. קישורים חיצוניים בינון החולה באתר הרשימה האדומה של IUCN הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1864 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלברט גינטר קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים אנדמיים קטגוריה:ארץ ישראל: דגי מים מתוקים קטגוריה:בינוניים	2024-07-10T08:47:45
עגולשון שחור-גחון	עֲגֻלָּשׁוֹן שְׁחוֹר-גָּחוֹן (שם מדעי: Latonia nigriventer) הוא מין חסר זנב קטן ממשפחת העגולשוניים, אנדמי לאגם החולה, אשר נחשב לנכחד מאז שנות ה-50 ועד לגילויו מחדש בשנת 2011. עד לייבוש אגם החולה הייתה תפוצת המין בחוף המזרחי של האגם והביצה, באזור פג'ר ועין נוטרה. נכון לינואר 2018 אוכלוסייתו מוערכת במאות בודדות. היסטוריה בשנת 1940 מצאו היינריך מנדלסון והיינץ שטייניץ שלושה פרטים בשוליים המערביים של הגולן, סמוך לביצות החולה. שני פרטים (מתוך שלושה) שנלכדו ב-1940 וב-1955 עברו הליך שימור ונמצאים באוסף של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2000 דיווח חוקר לבנוני כי צפה בפרט בביצת עמיק שבבקעת הלבנון, אולם שתי משלחות חוקרים שיצאו לאזור ב-2004 וב-2005 לא הצליחו לאשר את התצפית.Tron, François (2005). Second Discoglossus nigriventer rediscovery expedition in the Central Bekaa valley, Lebanon, A Rocha Lebanon מאז, שלח האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) משלחת של מומחי דו-חיים לחיפוש אחר מיני צפרדעים שנעלמו מן הטבע, וגם חיפושים אלו אחר הצפרדע העלו חרס. המין, שהוכרז רשמית כנכחד ב-1996, שב ונתגלה ב-15 בנובמבר 2011 כאשר פקח רשות הטבע והגנים, יורם מלכה, מצא נקבת עגולשון בשמורת החולה. לאחר בדיקה מדעית אושר שמדובר בפרט של המין שנחשב לנכחד. לאחר מכן נלכדו מספר פרטים נוספים ששוחררו חזרה לטבע. העגולשון שחור-הגחון נכלל ב-2010 ברשימת עשרת מיני הדו-חיים הנדירים ביותר בעולם. ממוזער\|פרט העגולשון שנתגלה בנובמבר 2011 סיווג כשהתגלה העגולשון הוא סווג כשייך לסוג Discoglossus (צפרדעים מנוקדות). מחקר שהתפרסם ב-2013 והתבסס על בדיקת השלד של הצפרדע ובפרט הגולגולת ועל בדיקות גנטיות גילה כי מין זה הוא מאובן חי – היחיד ששרד מהסוג לטוניה ששאר המינים בו נכחדו לפני כ-15,000 שנים עקב שינויי אקלים באירופה. קריאה נוספת אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. , עמודים 266–267 ראו גם צפרדע שיחים בוהקת קישורים חיצוניים . עגולשון שחור גחון באתר IUCN הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי היינץ שטייניץ שחור גחון קטגוריה:ארץ ישראל: דו-חיים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים אנדמיים קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל קטגוריה:דו-חיים יחידים בסוגם קטגוריה:מאובנים חיים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1943	2024-04-27T11:21:09
בעלי חיים שנכחדו בארץ ישראל	היכחדות מיני בעלי חיים בארץ ישראל מתרחשת כשמין בעל חיים המשתייך לפאונה של ארץ ישראל, נכחד מן הטבע באזור, או כשנחשב למין נכחד בעולם. ארץ ישראל היא צומת של יבשות ואזורי אקלים שונים, ומכילה מגוון רב של בעלי חיים יחסית לגודלה.. תהליך הכחדה של מינים התרחש לאורך כל ההיסטוריה, אולם הפיתוח האנושי באזור זה במאות השנים האחרונות הביא להגברת ממדי ההכחדה.. תהליך הפגיעה המואץ במגוון הביולוגי באזור הביא להיכחדותם של מינים רבים מנופי ארץ ישראל, ביניהם מינים אנדמיים ולא אנדמיים. הנתונים לגבי גודל ההכחדה אינם שלמים. בעוד אלו הנוגעים לחסרי החוליות (שהם ברובם חרקים) חסרים, הנתונים הנוגעים לחולייתנים דווקא שלמים וברורים. במאה השנים האחרונות נכחדו שני מיני חולייתנים אנדמיים לארץ-ישראל, כמו גם 15 מיני רכיכות ושישה מיני חרקים. מלבד אלה, בארץ-ישראל נכחדו גם ארבע תת-מינים אנדמיים אליה. לבסוף, מהאזור נעלמו גם 22 מינים שעדיין חיים ושורדים בארצות אחרות. בתקופות קדומות יותר הפאונה של ארץ ישראל הייתה מגוונת בהרבה וכללה בעלי חיים כגון פיל ישר-חט, קרנף סטפנורינוס, ג'ירף, ואף ממותה דרומית שממצאים שלהם נמצאו באתרים שונים בארץ, כדוגמת גשר בנות יעקב,. בעלי חיים אלו ניצודו על ידי האדם הקדמון, שכבר בתקופות קדומות הוביל לשינויים אקולוגיים ולהכחדה. אולם, ערך זה אינו עוסק בבעלי חיים שנכחדו בתקופות פרה-היסטוריות, אלא בתקופות בהן קיים תיעוד היסטורי ברור המלווה את הפעילות האנושית ואת הרקע להיכחדותם של המינים. סיבות להיכחדות המינים ציד ציד חוקי ובלתי חוקי הביא להידלדלות של אוכלוסיות מינים רבים. ציד המוני בישראל החל עוד בימי האדם הקדמון, מאות-אלפי שנים לפני זמננו ותרם להכחדתם של מינים רבים, שעדויות לקיומם נמצאו אך באתרים ארכאולוגיים. התגברות הציד החלה עם כניסת הנשק החם במאה ה-16, ועם בוא הטמפלרים לארץ ישראל במאה ה-19. בתקופת המנדט הוגבל הציד על ידי חוק מנדטורי בשנת 1924, אולם הוא לא נאכף. לאחר הקמת מדינת ישראל, נחקק החוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 המגן על חיות הבר ואוסר על מגוון שיטות אכזריות לציד בעלי חיים, ומתיר ציד של מיני בע"ח מסוימים בלבד. הידלדלות חמורה באוכלוסיית המין חוגלת סלעים למשל, הביאה לאישורה של תקנה שצמצמה משמעותית את הציד שלהן. דוגמה נוספת למצב זה היא מקרה הסנאי הזהוב. הציד הפרוע של סנאי זה בשנות ה-80 היה אחד הגורמים להיעלמותו של הסנאי הזהוב. כיום הוא מוגדר כבעל-חיים שנמצא בסכנת הכחדה חמורה, אולם מזה למעלה משש שנים לא נראה בוודאות פרט של סנאי זהוב (ב-2005 נערכה בדיקה בנוגע לכך בעקבות שמועה לפיה נראה הסנאי הזהוב בגליל). הרעלה על ידי הרעלות נפגע מעגל רחב של בעלי חיים. קודם כל נפגע בעל החיים המורעל (פרה, חזיר בר, נברנים ומכרסמים למיניהם, חרקים וכו'), ולאחר מכן מתים כל בעלי החיים שבאים לאכול אותו (תנים, נשרים, עופות דורסים למיניהם וכו'). ההרעלות נעשות במכוון בכמה שיטות, כגון: הרעלת מזון, ריסוס בחומרי הדברה, הרעלת מקורות מים וכדומה, והן נעשות ממספר סיבות. לפעמים מדובר בסכסוכי שכנים כאשר בוקר מרעיל לבוקר אחר את הפרות שלו, ולפעמים מדובר בניסיון להפטר מבעל חיים המזיק לתוצרת החקלאית, כמו זאבים, חזירי בר ומכרסמים. תוצאות ההרעלה הן הרסניות בקנה מידה גדול מאוד. אצל נשרים ואוכלי פגרים חברותיים, אשר אוכלים יחד, יכולים למות כ-60 נשרים מפגר מורעל אחד. פגיעה בבתי הגידול צמצום בתי גידול צמצום או אובדן של בתי גידול כתוצאה מפיתוח אנושי ומבנייה הביא להידלדלותן של אוכלוסיות בעלי חיים באופן משמעותי עד מוחלט. שטחים טבעיים רבים הוסבו לאזורי מגורים ופנאי, לשטחים חקלאיים, שטחים צבאיים, תעשייתיים, מטמנות, כבישים, תשתיות ועוד ועוד. כך ששיעורם של השטחים שנותרו טבעיים הלך והצטמצם עד מאוד ועודנו במגמת ירידה. יחד עם זאת, גם השטחים הטבעיים הנותרים נפגעו, והופרו בהם האיזונים הטבעיים שתומכים בקיום של בעלי החיים. דוגמה בולטת למקרה בישראל היא מקרה ייבוש החולה לצרכים חקלאיים. מבצע הנדסי גדול זה הביא להכחדתם המוחלטת של מינים אנדמיים (בעיקר של דגים) ולא-אנדמיים לישראל, ביניהם עיטם לבן-זנב. בנוסף נגרמה פגיעה קשה ואובדן עצום של העושר והמגוון הביולוגי של העופות היציבים והנודדים בעיקר, שאזור זה שימש אותם בדרכם בארץ ישראל. הערכות גורסות שכאשר 90 אחוזים מבתי הגידול נעלמים, כ-50 אחוזים מן המינים שחיו בו עלולים להיעלם. קיטוע של בתי גידול בשונה מצמצום של בית הגידול, הבעיה בעניין זה היא חלוקת בית הגידול לתאי שטח קטנים ומצומצמים, שלא תמיד תואמת לצורכי התפקוד והמחייה של בעלי החיים. כתוצאה מהקמת כבישים, גדרות, או תשתיות אחרות. גורם להגבלת התנועה של בע"ח, להגבלת הטריטוריה הנדרשת, להפרדה ממקורות מזון ושתייה ולהפרדה בין אוכלוסיות, מה שגורם גם לרביית שארים ולפגיעה במטען הגנטי. הפתרון לקיטוע של שטחים, הוא הקמת מסדרונות אקולוגיים. זיהום לעיתים מתרחש זיהום של בתי הגידול. כך למשל, לבנון הירקון (Acanthobrama telavivensis), דג אנדמי לנחלי החוף בישראל, תפוצתו הצטמצמה באופן משמעותי ביותר, וזאת בעקבות הזרמה משמעותית של ביוב ושפכים לנחלי החוף בשנות ה-50 וה-60. כיום, קיימות רק שלוש אוכלוסיות קטנות של הדג, בנחלי הירקון, תות ותנינים. זיהום יכול להתבטא בדרכים שונות ומגוונות: זיהום אור (שמפריע למחזור הרבייה של צבי הים למשל), זיהום רעש שעלול לגרום לעקה, וכמובן בזיהום שנגרם על ידי השלכת פסולת, שמלבד היותה מטרד בבית הגידול, היא נחשבת לעיתים למזון ועלולה לגרום לנזקים ולחנק. זיהום של מקורות מים פגע קשות גם באזורי ההתרבות של דו-חיים, אשר נוהגים להתרבות במקווי מים. דוגמה לכך היא מצבו של טריטון הפסים. פגיעה קשה באזורי הרבייה שלו כתוצאה מניקוז, זיהום סביבתי ומריסוס לצורכי הדברה הביאה לאובדן של 95 אחוזים לערך משטחי הרבייה שהיו לטריטון ביחס לתקופה של שנות ה-70. כתגובה לכך, הוקמה שמורת עין ארובות, שמגנה על הטריטון באחד ממקומות החיות שלו. התנהלות אנושית בסביבה מתקני תעשייה ותשתית פגיעה ממתקנים כגון פגיעה של עופות מקווי מתח גבוה, טורבינות, "חומות שקופות" וכו'. גם הציוד המכני הכבד שהביאה עימה החקלאות המודרנית, פוגע באתרי הרבייה של בעלי חיים שנהגו במשך שנים לנצל את האדמות המעובדות של החקלאות המסורתית לצורך רבייה. פגיעה כזו מתרחשת אצל לטאת עין הנחש (Ophisops elegans), אשר המחרשות המודרניות מגיעות לעומק האדמה, ובכך פוגעות בביצי הלטאה. שדמית אדומת-כנף, עוף דוגר-קרקע, ששגשג בעבר בשדות המעובדים, נפגע גם הוא קשות כתוצאה מהשינויים שהביאה עמה החקלאות המודרנית. מטיילים והולכי דרך מעבר לשאר ההשפעות של האדם על הסביבה, גם לפגיעה ישירה מצד אנשים בתוך בתי הגידול, למשל מצד מטיילים בשטח, יש השפעה על בעלי החיים. איסוף של בע"ח בשטח, רמיסה של בע"ח ושל אזורי מחייתם, פעילות יתר ועומס של אנשים, שמפריעים לפעילותם התקינה של בעלי החיים ודוחקים אותם למקומות מחבוא, כל אלו עלולים להוות גורמים שליליים ליכולת הישרדותם של בעלי החיים. למשל, מתרחצים בחוף ורכבי שטח דורסים לעיתים צבי ים, וגורמים להרחקת הצבים מסביבת מחייתם הטבעית. תאונות שרפה: שרפות הן בין הפגיעות הקשות ביותר שנגרמות ליערות ולחורש בישראל. שריפות בישראל אינן טבעיות, והן נגרמות בין היתר מרשלנותם של מטיילים, מפעילות של צה"ל בשטח ואף מהצתות מכוונות על רקע לאומני, בחלקן על ידי "טרור הבלונים". דריסה: דריסה על ידי אמצעי תחבורה, היא גורם מוות נפוץ מאוד: מטוסים ומסוקים, מכוניות, רכבות, רכבי שטח ועוד - כל אלו פוגעים פיזית בבעלי החיים וגורמים למותם. תאי שטח מצומצמים שמקוטעים על ידי כבישים רבים, מאיצים בבעלי החיים לנסות ולחצות אותם ותורמים למותם. ניצול משאבי טבע ביצוע עבודות בשטח וניצול של משאבים בשטח, עלולים גם הם לפגוע בבתי הגידול. שאיבת מי תהום לדוגמה, עלולה לייבש מעיינות ומים שקרובים לפני הקרקע ולהפוך בתי גידול לחים ורווי צמחייה לאזורים יבשים. גם פעילויות לצורך ניקוז ויצירת סכרים עלולים ליצור בעיות דומות. ניצול משאבי ים המלח לדוגמה והקמת בריכות האידוי, מזרזת את ייבושו של ים המלח ופוגעת בסביבתו על ידי יצירת "בולענים" ופגיעה בבתי הגידול של מים מליחים שבסביבתו. בית הגידול הייחודי של דג נאווית המלחות לדוגמה, נפגע בשל כך. באופן כללי, כרייה של משאבי טבע, כגון חול, עץ וכדומה, גורמים לשינויים שפוגעים בסביבה הטבעית. לאורך ההיסטוריה, שימוש בעץ בארץ ישראל לצורכי בישול, הסקה, בנייה ותעשייה הביא לבירוא כמעט מוחלט של כל יערות ישראל. בתקופת השלטון העות'מאני, נעשה שימוש מוגבר בעץ לצורך יצירת פחם והפעלת הרכבת הצבאית העות'מאנית, מה שהפך את העץ למשאב נדיר בארץ. שינויים אקולוגיים ערעור המאזן האקולוגי פגיעה בבע"ח אחד עלולה לגרום לפגיעה בבע"ח אחר. מיני בע"ח שונים תלויים זה בזה, והוצאה של מין אחד מהמשוואה עלולה לגרום לזעזוע של המערכת האקולוגית כולה. גם שינוי בהרכב הצמחייה, שנגרם על ידי שריפות, בירוא יערות והתבססות של צמחים פולשים על חשבונם של צמחים מקומיים, עלול להוות גורם מכריע שיפגע במינים מסוימים התלויים בצמחייה לצורך קיום ומזון (למשל העלמות של מין צמח אחד עלולה להעלים מין של חיפושית התלויה בו לשם מזון, ובתורה לפגוע בציפור הניזונה מהחיפושית וכן הלאה). מינים פולשים כאשר בעלי חיים חודרים לאזור מחיה שלא חיו בו בעבר, הם עלולים להביא ליצירתה של תחרות ביניהם, המינים החדשים, לבין המינים ה"ותיקים" באזור זה. אם המינים החדשים חזקים יותר, הם יביאו בהכרח לדחיקת רגליהם של המינים הקודמים, ומכאן שאזורי מחייתם של אלו הוותיקים יצטמצמו. דחיקה על ידי מינים אחרים עלולה להיגרם גם על ידי חדירתם של מינים מבויתים, אלא שהסכנה שיוצרים מינים אלו היא כפולה. מצד אחד, המינים המבויתים הם בדרך-כלל רבים יותר, הודות לטיפולו ולמזונו של האדם. מצד אחר, המינים המבויתים עלולים להזדווג עם מיני הבר המקבילים (חתול הבית עם חתול הבר למשל), ובכך ייטשטש הייחוד הגנטי, ההתנהגותי והאקולוגי של מיני הבר. דוגמאות לדחיקה משני הסוגים נמצאות בארץ ישראל. כך למשל, הדלק דחק את הסמור מאזורי המחיה שלו, בעיקר משום שהם מתחרים על אותם אזורי מחיה ועל אותם מקורות מזון. הדלק גם צמצם את תפוצתו של הסנאי הזהוב, שנטרף גם על ידי חתולי בית משוטטים. הכחדה טבעית הכחדה טבעית היא סוג של הכחדה, המתרחשת כתוצאה מכמה סיבות אפשריות הנחשבות לטבעיות. סיבות אפשריות הן תפוצה מוגבלת, תזונה ממין יחיד המוגבל בתפוצתו או תלות במשאב טבע מוגבל. מינים הנכחדים טבעית הם לרוב מינים שתפוצתם מוגבלת למדי, ולכן גם אירועים חד-פעמיים ואקראיים, כמו שרפה, מגפה או אירוע אקלימי, יכולים להביא להכחדתם של המינים. בארץ-ישראל נפוצים כמה מינים שנמצאים על סף הכחדה טבעית, או שכבר נכחדו, ביניהם סלעונית הגליל (Pene galilaea), שבלולית פיקרד (Trochoidea picardi), לבנין המרואה (Colotis chrysonome), כחליל הקדד (Tomares nesimachus) ונחושית נחשונית (Chalcides guentheri). רשימת מינים שנכחדו מארץ ישראל שם שם מדעי זמן הכחדה בארץ ישראל הכחדה מלאה מהעולם משפחה 100px אייל אדמוני Cervus elaphus המאה ה-16 לא אייליים 100px אריה אסייתי Panthera leo persica המאה ה-16/17 לא חתוליים 100px בובאל צפוני Alcelaphus buselaphus buselaphus תחילת המאה ה-20 כן פריים 100px ברדלס אסייתי Acinonyx jubatus venaticus שנת 1960 לא (מצוי בסכנת הכחדה חמורה) חתוליים100px גחן מצוי Genetta genetta בערך 1930 לא גחניים 100px דוב חום סורי Ursus arctos syriacus בערך 1917 לא דוביים 100px היפופוטם Hippopotamus amphibius המאה ה-8 לפנה"ס לא היפופוטמיים 100px חדף המים Neomys anomalus בערך 1910 לא חדפיים 100px חתול חולות Felis margarita ככל הנראה נכחד לאחרונה מאזור הערבה. ב-2007 נעשו ניסיונות לחדש את האוכלוסייה ללא הצלחה. לא חתוליים 100px טברנון חולתי Tristramella simonis intermedia שנות ה-50 של המאה ה-20 כן (נכחד עם ייבוש החולה) אמנוניים 100px טברנון לסתני Tristramella sacra שנת 1990 כן (נכחד ככל הנראה עם התייבשות הכנרת) אמנוניים 100px יען הנגב Struthio camelus syriacus שנות ה-20 של המאה ה-20 כן, ככל הנראה בשנת 1966 יעניים 100px כוח הנילוס Varanus niloticus תצפית אחרונה מסוף המאה ה-19, מערכת הירדן לא כוחיים לבנון החולה Acanthobrama hulensis נכחד עם ייבוש החולה כן, בשנות ה־60 של המאה ה־20 קרפיוניים 100px נברן מים Arvicola terrestris שנות ה-50 של המאה ה-20 יחד עם יבוש אגם החולה לא אוגריים עגולסת סדום Garra ghorensis לא קרפיוניים 100px פרסף חיוור Rhinolophus mehelyi שנות ה-30 של המאה ה-20 לא פרספיים 100px צב ביצות אירופי Emys orbicularis לא צבים ביצתיים 100px צפע מזרחי Macrovipera lebetina בתחילת המאה ה-20 לא צפעיים 100px קטופה מצויה Ketupa zeylonensis שנת 1975 לא ינשופיים 100px שבלולית פיקרד Xerocrassa davidiana picardi שנת 2012 כן שבלוליתיים 100px שור הבר Bos primigenius המאה החמישית לפנה"ס בארץ ישראל כן, סביב שנת 1627 פריים 100px תנין היאור Crocodylus niloticus שנת 1912 לא תניניים 240px\|ימין\|לא ממוסגר\|99x99px נמר אנטולי Panthera pardus נכחד מהגליל בשנת 1954 לא חתוליים ימין\|לא ממוסגר\|99x99px נמר המדבר Panthera pardus נצפה ב-2007 בפעם האחרונה בישראל לא חתוליים רשימת מינים שנכחדו אך הושבו לטבע או נמצאים בגרעיני רבייה שם שם מדעי זמן הכחדה והשבה לארץ ישראל משפחה 100px אייל הכרמל Capreolus capreolus שנת 1912 אך הושב לטבע 74 שנים אחר כך בשנת 1996. אייליים100px דישון מקראי Addax nasomaculatus סוף המאה ה-19. הושב לחי בר יטבתה. פריים 100px יחמור פרסי Dama mesopotamica נכחד בשנות ה-20 של המאה ה-20. לאחר מכן הושב לטבע וכיום קיימת אוכלוסייה יציבה אייליים 100px עז הבר Capra aegagrus לא ידוע. מספר פרטים הובאו לחי בר כרמל החל משנת 1975. פריים 100px ערוד Equus asinus סוף תקופת הפלייסטוקן אך הושב לחי בר יטבתה בשנת 1972. סוסיים 100px פרא Equus hemionus תת-המין פרא סורי נכחד מהעולם בשנת 1927. לישראל הושבו פראים טורקמנים ופרסיים. אוכלוסייתם יציבה בנגב. סוסיים 100px ראם לבן Oryx leucoryx נכחד מהטבע בשנת 1962. הושב לטבע בשנת 1978 וכיום יש אוכלוסייה גדלה בחי בר יטבתה. פריים לקריאה נוספת יורם יום-טוב וגיא בר-עוז, הכחדות ותמורות: עולם החי בעברה של ארץ ישראל. הוצאת דן פרי, 2022. קישורים חיצוניים הערות שוליים *	2024-10-05T14:11:24
בעלי חיים המושבים לנוף הארץ	הפניההשבת בעלי חיים לטבע	2007-02-22T08:56:59
מידע	מידע (או אינפורמציה) הוא תיאור הניתן להבנה על ידי המוח האנושי. תהליכי היצירה, האיסוף, הארגון, האחסון, האחזור, ההפצה והשינוי של מידע תלויים במטרה ובתחום בו המידע מתוכנן לספק תשובות. לדוגמה, ברפואה המידע אמור לספק תשובות לפתרון בעיות בריאותיות, בלימודי נשים לעזור בהבנה ואמנציפציה של נשים, במערכות מסחריות, לתרום לבניית האסטרטגיה העסקית. בתחומי ידע שונים קיימות הגדרות שונות של מידע. במדעי המחשב, המונח "מידע" כולל כל דבר (ערך, מתאם, נתון או פרט תוכן) שניתן לקידוד, שמירה או שימוש בעיבוד. בספרנות משמעות המונח "מידע" זהה למונח "מסמך". בתקשורת ובלשנות, "מידע" הוא קשר בין מסמן למסומן, כאשר מסמן הוא סמל מוחשי המצביע על המסומן: קשר זה יכול להיות קיים ברמה פוטנציאלית מופשטת ואובייקטיבית, או לקבל אופי ממשי וסובייקטיבי על ידי מערכת פירוש כלשהי המקנה לו משמעות. סמלים נפוצים הם סימני הכתב והצלילים של המילים הדבורות בשפה. המסומן הוא המובן של הסמל, והמידע למעשה הוא ערך מופשט המקודד בסמלים המוחשיים. המשולש הסמיוטי: מסמן, מסומן ומשמעות מידע אינו יכול להתקיים ללא מסמן כלשהו, בעל צורה או ביטוי פיזי. מידע פוטנציאלי מייצג את המכלול של מסמן כלשהו והמהות הסמנטית שלו (מסומן). בהתאם לכך, המידע הפוטנציאלי הוא בעל אופי אובייקטיבי אשר מתקיים ללא תלות במערכת פירוש חיצונית. האינטראקציה שבין המסמן למסומן מתרחשת באמצעות תהליך פירוש סמיוטי. בתהליך זה המידע הפוטנציאלי המרומז (Implicit) מקודד באופן מפורש (Explicit). הפירוש של המסמן והקישור שלו למשמעות של המסומנת אינו יכול להתרחש מאליו ומצריך גורם חיצוני שלישי. גורם זה יכול להיות אדם, בעל חיים, בינה מלאכותית וכו'. באופן זה המסמן מתפקד כ"נשא" של מידע פוטנציאלי, אשר התוכן הסמנטי שלו יכול להתחיל ולהתעורר רק עם הופעתו של מפרש כלשהו. לצורך כך על המפרש לאתר את קיומו של המסמן הנתון ולזהות את הפוטנציאל שלו. רק אז תהליכי הפרשנות והתקשורת יכולים לגבש את המידע הגלום במסמן ולהקנות לו צורה ממשית. בפסיכולוגיה נהוג להתייחס למסמן כגירוי בסביבה החיצונית או הפנימית. הקליטה של גירוי מסוים באמצעות החושים היא השלב הראשוני בתהליך התפיסה. תהליך זה מאפשר את עיבוד המידע שהתקבל במערכת העצבים לצורך קידודו בזיכרון והפקת משמעות. בעקבות הצורך בגורם חיצוני המזהה את הקשר בין המסמן למסומן, המשמעות המופקת מתהליך הפירוש תלויה בצופה והיא בעלת אופי סובייקטיבי. לדוגמה: טבלה המכילה נתונים אודות מחירים של ניירות ערך, יכולה להראות כג'יבריש מספרי להדיוט או כמקור הכנסה לכלכלן מנוסה. יכולת איתור מסמנים כאמור, השלב הראשון של תהליך התפיסה הוא קליטה של גירויים מהסביבה ורק לאחריו מתאפשר העיבוד של המידע שנקלט מהחושים. לאור זאת, קיימת אפשרות שמסומן מסוים לא יפורש כלל. זאת משום שלמפרשים שונים יש מערכות חישה שונות המשפיעות על היכולת שלהן לאתר מסמנים שונים. כאמור, במקרה זה המידע יישאר בצורתו הפוטנציאלית הסובייקטיבית. אף על פי שהמערכת התפיסתית האנושית משוכללת ומורכבת מאוד בהשוואה לבעלי חיים אחרים, לחלק מבעלי החיים מערכות חישה המאפשרות קליטה של אותות שאינם נקלטים בחושי האדם. לדוגמה, מערכת התפיסה האנושית לא מאפשרת קליטה של: גלי אור אולטרה סגוליים הקובעים את תמונת המציאות של חרקים מסוימים, גלים אולטרה סוניים הקובעים את תמונת המציאות של הדולפינים ותופעות פיזיקליות כגון שדות חשמליים ומגנטיים. אם מפרש אינו מודע לקיומו של מסמן מסוים הוא לא יוכל לייחס לו משמעות כלשהי. למשל, בעלי חיים יכולים לחוש בסימנים המקדימים של רעידת אדמה, אך בני אדם לא. מסיבה זו בעלי חיים מבויתים מראים סימני חרדה ומנסים לברוח או להתחבא לפני רעידת אדמה, בשעה שבני האדם ממשיכים את שגרת חייהם כרגיל ואינם מנסים להגן על עצמם. מכאן שחוסר יכולתה של המערכת האנושית לאתר מסמנים מסוימים אינו מצביע על כך שהם אינם קיימים, או על כך שאינם נושאים מידע פוטנציאלי אשר יכול להתפרש על ידי מערכת אחרת. השימוש בטכנולוגיה מגביר באופן משמעותי את היכולת האנושית לאתר מסמנים ולעבד מידע באמצעות מכשירים שונים. עם זאת, מערכת העיבוד האנושית עדיין אינה מסוגלת לחשוף את כל המסמנים המצויים ביקום. ייתכן שמסמנים חבויים נוספים יתגלו, ויאפשרו להרחיב את מקורות המידע של המין האנושי ולהשפיע על המחקר המדעי והטכנולוגיה. בהקשר זה ניתן לציין את גילוי הרדיואקטיביות כגילוי תחום חדש של מסמנים, שהשפיע רבות. יצירה, פיתוח ואחסון של מידע המוח האנושי יכול לאחסן קשר בין מסומן למסמן, כך שהאדם ידע את המשמעות של המסומן כשהוא נתקל בו. לאחר שמידע חדש נכנס למוח האנושי הוא משתלב עם הידע, המושגים ודרך החשיבה הקיימים של אותו אדם. התהליך של קידוד מידע בזיכרון לטווח ארוך הוא זה שמאפשר את השליפה שלו בעתיד לאחר שקשר מסוים בין מסמן למסומן הובן, הוא יכול להיות מנוסח בשפה כלשהי באופן שמאפשר לרשום, לתעד ולהפיץ אותו. את הייצוג הפיזי של המידע החדש שנוצר בדרך זו ניתן להמיר ולעבד באופן מכני. תכנות מחשבים הוא דוגמה לתהליך זה. משום שהמחשב הוא מכונה הנשלטת על ידי רצף של פקודות, הוא יכול להשתמש במידע מסוים כדי לשלוט על האופן שבו הוא מעבד מידע אחר. כך ניתן לעשות עיבוד אותות ספרתי. כדי שיהיה אפשר להשתמש במחשב לצורך אחסון ועיבוד מידע יש להמיר את המידע לפורמט מתאים. דיגיטציה היא התהליך שבו ממירים אות אנלוגי "פיזיקלי" ורציף לאות דיגיטלי ספרתי ובדיד. התפתחויות טכנולוגיות יוצרות אפשרויות חדשות לעיבוד מכני של מידע מגוון ומורכב יותר. דוגמאות לכך הן תוכנות ויישומים כמו זיהוי תווים אופטי ומערכת זיהוי תווי פנים. באופן זה מחשבים מסוגלים לבצע פעולות שקודם לכן נחשבו לנחלתו של המוח האנושי בלבד. רוב ענפי המדע מתבססים על שיטות שונות של עיבוד מידע כדי לגלות מידע חדש. מהפכת המידע התפתחות המחשב והאינטרנט וההתרחבות העצומה של התשתיות לאגירת מידע הביאו לגידול מהיר בכמויות המידע המופץ בעולם. תשתיות התקשורת הדיגיטלית מאפשרות לכל אדם לאתר מידע ברשת, להוסיף מידע משלו ולשלוח אותו באופן מידי לכל קצווי תבל. העידן בו אנו חיים מכונה בפי רבים 'מהפכת המידע' על שום המידע הרב הזמין בו: ערוצי טלוויזיה ורדיו רבים מספור; אינטרנט, החוצה גבולות, מדינות, משטרים ולאומים; תגליות מדעיות רבות המעשירות את הידע האנושי, ועוד. בעוד שבעבר היה הידע מצוי ברשות בעלי הכוח: ממשלות, ארגונים ובעלי מקצוע, הרי שבסוף המאה העשרים חל מהפך בגישה זו. הגישה הפטרנליסטית לידע נבעה, בין השאר, מפערים גדולים ובלתי ניתנים לגישור בין האזרח הפשוט לבין בעל הידע. מהפכת הידע תרמה משמעותית לביטול מצב זה. זמינות המידע מתאפשרת בין היתר הודות למנועי חיפוש מתוחכמים, מהירים ונוחים לשימוש. מנועי החיפוש מאפשרים לגולש לסרוק כמויות מידע עצומות במהירות רבה ולאתר את המידע המבוקש בכל עת, מכל מקום, ללא צורך לקום מהכיסא. המידע בתחומים שונים בהסתמך על המחקר המדעי ניתן לראות שהמידע נמצא בכל מקום. הוא נוכח בכל דיסציפלינה ובכל תחום בחיי האדם והחברה. למשל: מידע יכול להיות קשור לנתונים, למשמעות, ידע, הדרכה, תקשורת, ייצוג, סמלים, לגירוי חשיבה ועוד. כמו כן, תהליכי עיבוד מידע נמצאים במערכות טכניות, בטבע ובחברה האנושית. בהתאם לכך מידע הוא מושג המשמש תחומי דעת ועיסוק רבים. כל תחום מתייחס למידע בהקשר הרלוונטי אליו. האופן בו מוגדר המושג "מידע" מושפע מהתפתחויות מחקריות בנושא החושפות תכונות חדשות שלו ומההתרחבות המתמדת של השימוש בו בתחומים חדשים של הפעילות האנושית. מידענות מידענות היא הדיסציפלינה העוסקת במידע ובחקר המאפיינים שלו במסגרת מדעים אחרים. מידע חדש אודות "מידע" משמש מדענים ליצירת ידע חדש, אשר מרחיב את גבולות המדע. מידען הוא איש המקצוע שתפקידו לאסוף, לנתח ולפרש מידע בנושא מסוים. תורת המידע תורת האינפורמציה (תורת המידע) היא ענף של מתמטיקה שימושית, העוסקת בעיבוד וכימות מידע. היא עושה שימוש בשיטות מתורת ההסתברות ומסטטיסטיקה מתמטית. תורת האינפורמציה מתייחסת למידע כאל כמות ההפחתה באי-הוודאות שנוצרת בהתקבל אות או שידור בעל משמעות. תורת המידע הקלאסית רואה את המידע רק כתכונה סטטיסטית של מסר בלי תלות במשמעותו או בתכונותיו הפרגמטיות תקשורתיות. על פי תורה זו כמות המידע היא ההסתברות לאירוע מסוים עם המידע, חלקי ההסתברות לאותו אירוע בלי המידע. אפשר לכמת מידע בסיביות - סיבית היא ספרה בינארית או ביט - והמידע בסיביות הוא הלוגריתם על בסיס 2 של החלוקה של ההסתברויות. לדוגמה, הסיכוי של איטליה לנצח בגמר גביע העולם בכדורגל מול ארגנטינה, ללא מידע מוקדם, הוא חצי (50%). הסיכוי של איטליה לנצח כאשר נתון המידע "איטליה ניצחה" הוא 1 (100%). הסיכוי עם המידע חלקי הסיכוי בלי הוא 2, ואחרי לוגריתם על בסיס 2 נקבל 1 - סיבית אחת של מידע במשפט "איטליה ניצחה". מדעי המחשב המחשבים הרחיבו את תורת האינפורמציה בכך שהם יכולים להעביר ואף לעבד מידע ללא התייחסות למשמעות שלו. לדוגמה: SPSS היא אחת התוכנות הנפוצות בעולם לניתוח סטטיסטי של נתונים. יש המגדירים מידע כתוצר מיוחד של עיבוד נתונים המשמשים לקבלת החלטות. על פי הגדרה זו, מערכות מידע הן מערכות מבוססות מחשב המעבדות נתונים (קלט) ומפיקות את המידע כתוצר העיבוד (פלט). עיבוד נוסף של המידע יוצר מידע נוסף. מערכות מידע המבוססות על טכנולוגיית היי-טק מייעלות את המחקר המדעי בכך שהן משפרות תהליכים של איסוף, עיבוד, אחסון ושידור מידע. באופן זה מכונות שאופן פעולתן אינו תלוי במשמעות המידע יכולות ליצור פלטים בעלי משמעות עבור המשתמשים. תקשורת בתחום התקשורת מידע מתייחס למסר בעל חידוש אשר מועבר לנמען כלשהו. בהקשר זה מידע הוא כל חידוש אשר כלול בתוך מסר. שני מושגים אלה, "חידוש" ו"מסר", הם מרכיבים מרכזיים של המושג "מידע": מידע הוא תמיד מרכיב של מסר, כלומר: מידע הוא תמיד דבר שנמסר לנמען כלשהו שמקבל אותו, ומסר שאין בו משום חידוש איננו אינפורמטיבי לדידו של מקבל המסר (כלומר: הוא לא נותן לו מידע). בשימוש היומיומי של המושג מידע הוא כולל גם את גורם התקשורת (הוא מחייב מחד גיסא מקור מְיַדֵּעַ השולח את המסר ומאידך גיסא נמען אשר מבין אותו ומבחין בחידוש כלשהו בו). שפה ולשון בתחום השפה הסמנטיקה חוקרת את המשמעות של הסמלים הלשוניים והמידע שהם מיצגים עבור דוברי השפה. כלכלה בכלכלה יש המגדירים מידע כערך המוסף העיקרי של פעילות בשוק מודרני. תפיסת המושג מידע בציבור הרחב אנשים רבים תופסים את המושג מידע באופן מעורפל ומופשט. לעיתים המושג מידע משמש כמילה נרדפת ל"נתונים" או "פרטים"; מילונים באנגלית מגדירים מידע (information) או כ"ידע לגבי עובדות, נסיבות או אירועים מסוימים שנמסר או פורסם, התקבל או הושג על ידי לימוד, ניסיון וכד׳; חדשות; נתונים עובדתיים", או כ"פעולת היידוע". ליידע – to inform – מוגדר כ"למסור או לספק ידע לגבי עובדות או נסיבות". בדרך כלל מבלבלים בין נתונים למידע ומזהים את המידע עם הנתונים המייצגים אותו, כאילו מובנת מאליה המשמעות המיוחסת לנתונים. ואז אומרים שמידע עשוי להיות נייד, באמצעות תקשורת. לרוב תקשורת היא אמצעי מכוון להעברת נתונים בין בני אדם שונים. עבור כל תקשורת קיים מוען - מעביר הנתונים - ונמען - מקבל הנתונים. יש הטוענים אפילו שמכלול המידע של אדם מסוים, האגור בזכרונו, הוא הידע שלו. טענה זו מתעלמת מרכיבים של ידע שאינם ניתנים לניסוח כ"מידע", כמו יכולת התמצאות, ידע של רכיבה על אופניים, ואינטואיציה מתמטית. מידע כוזב מידע כוזב (דיסאינפורמציה) נועד להטעיה. השימוש במידע כוזב שכיח למדי במלחמות, במאבקים פוליטיים וגם במאבקים מסחריים. כך למשל משטרות חשאיות משתמשות בהפצת מידע כוזב לצורך קידום מטרותיהן. מפיצי המידע הכוזב משיגים את מטרותיהם רק אם יצליחו לשכנע את צרכני המידע שהוא לא כוזב, לכן מקובל לתבל את המידע הכוזב בפיסות מידע אמיתי, כדי לחזק את אמינותו ולבלבל את צרכני המידע. ראו גם טכנולוגיית מידע מידע רוצה להיות חופשי רגשות כמידע חברתי קישורים חיצוניים מערכות מתקשרות - מידע ותקשורת Jigsaw: Assembly for 8 -10 year olds - סרטון הממחיש את המשמעות של חשיפת מידע אישי באינטרנט. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תקשורת קטגוריה:תקשורת מחשבים קטגוריה:ניהול ידע	2024-02-01T10:25:55
דינורניטיים	ממוזער\|ימין\|השוואה בין מיני מואה שונים לאדם. מימין לשמאל: מואה יערית, דינורמיס מהמין Dinornis novaezealandiae, מואה מזרחית ודינורמיס מהמין Dinornis robustus. ממוזער\|שלד של דינורמיס. דינורניטיים (שם מדעי: Dinornithiformes) המכונים גם עופות המואה הם סדרה נכחדת של עופות ענקיים שחיו בעבר בניו זילנד. אלו היו עופות חסרי יכולת תעופה שהוכחדו בניו זילנד בתחילת המאה ה-16 על ידי המאורים. הגדול שבהם, הדינורמיס היה מבין העופות הגדולים ביותר שחיו אז על פני כדור הארץ, משקלו היה כ-250 קילוגרם וגובהו הגיע לשלושה מטרים. עוף זה נבדל משאר העופות בכך שכלל לא היו לו כנפיים. עופות המואה ניזונו מצמחים, בעיקר עלים, זרדים ופירות. המאורים, שהיו המתיישבים הראשונים בניו זילנד, צדו את עופות המואה ואכלו את בשרם. בנוסף, השתמשו בעצמותיהם לייצור חכות וקרסים, מחטים לאריגת בגדיהם, תכשיטים בהם עיטרו את גופם ועוד. יש המשערים שעוף זה נכחד בעקבות ציד והשמדת היערות, בית המחיה של המואה, בידי המאורים. האויב הטבעי היחיד של העופות הבוגרים, היה עיט האסטי - עיט ענק שהיה כנראה מין הדורס הגדול ביותר מעולם. הוא תפס אותם עם טפריו העצומים ושיסע את איבריהם הפנימיים עד למותם. מיון עופות המואה כללו 9 מינים ב־6 סוגים, 3 משפחות וסדרה אחת: סדרה דינורניטיים (Dinornithiformes) - נכחדה משפחה Dinornithidae סוג דינורניס (Dinornis) מין Dinornis novaezealandiae מין Dinornis robustus משפחה Emeidae סוג ומין יחיד מואה יערית (Anomalopteryx didiformis) סוג ומין יחיד מואה מזרחית (Emeus crassus) סוג ומין יחיד מואה רחבת-מקור (Euryapteryx curtus) סוג פכיאורניס (Pachyornis) מין Pachyornis elephantopus מין Pachyornis geranoides מין Pachyornis australis משפחה Megalapterygidae סוג ומין יחיד מואת הרמה (Megalapteryx didinus) קישורים חיצוניים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1853 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1853 קטגוריה:טקסונים שהתפתחו במיוקן	2024-02-22T17:29:36
שש בש	ממוזער\|שמאל\|250px\|לוח שש בש שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים לוח השש בש. השחקן בכלים האפורים צריך להביא את כל אבניו לרביע הימני התחתון לפני שיוכל להתחיל להוציא אבנים, והשחקן בכלים הוורודים צריך להביא אבניו לרביע הימני (שמאלי שלו) העליון שש בש (בפרסית shesh - שש וטורקית beş - חמש) הוא משחק לוח וקוביות לשני שחקנים. זהו משחק מזל ואסטרטגיה עם חשיבות למיומנות השחקן. לוח המשחק מחולק ל-24 "תחנות" בצורת משולשים (מקומות בהם השחקן אמור להניח את אבני המשחק העגולות). לכל שחקן 15 אבני משחק בצבע אחיד, אך שונה מהצבע של היריב (לרוב שחור ולבן). האבנים ממוקמות בתחילת המשחק בצורה אופיינית (ראו תמונות בהמשך להמחשה). על השחקנים לקדם, כל אחד את אבניו, לעבר הרבע האחרון של הלוח בצד הסמוך אליו (מכונה "בסיס"). מהלך הקידום (מכונה "מסע") מתנהל בכיוונים מנוגדים (לרוב, הלבן נע בכיוון השעון, והשחור נע נגד כיוון השעון). הקידום מתבצע על ידי הטלת קוביות, והשחקן רשאי לקדם את אבניו בהתאם לתוצאת ההטלה. לאחר ששחקן הכניס את כל אבניו לרבע האחרון של הלוח, רשאי השחקן להמשיך בקידום אל מחוץ ללוח. שחקן שסיים להוציא את כל אבניו מהלוח מוכרז כמנצח. 250px\|שמאל\|ממוזער\|ציור מימי הביניים של שני גרמנים משחקים שש בש לפי המחקר ההיסטורי, המשחק התפתח מן המשחק המלכותי של אור, מהאלף השלישי לפנה"ס. שש בש הוא אחד המשחקים העתיקים ביותר שעדיין בשימוש גם בראשית המאה ה-21. חוקי המשחק שמאל\|ממוזער\|250px\|לוח השש בש במצב ההתחלתי, ועליו זוג קוביות, וקוביית ההכפלה (קוביית ההכפלה משמשת למשחק שש בש מורחב אשר שונה ממשחק שש בש רגיל) שמאל\|ממוזער\|250px\|לוח שש בש מפרו, המעוצב בדמויות של למות ושל צ'ולות (נשים פרואניות) מושגים בסיסיים משולש - אחד מ-24 המקומות שעליהם יכולות לנוע אבני המשחק. משולש פנוי - משולש שאין עליו אבני משחק. משולש תפוס - משולש שיש עליו שתי אבני משחק או יותר מאותו הצבע. היריב לא יכול להניח אבנים על משולש זה. משולש כזה נקרא גם "בית". משולש לכידה - משולש עליו רק אבן אחת. היריב יכול לנחות עליו בתורו, וללכוד את האבן. בסיס - לכל שחקן שישה משולשים המהווים את בסיסו. בתרשים, בסיס האפור הוא משולשים 1 עד 6, ובצורה סימטרית בסיס הוורוד הוא משולשים 19 עד 24. מסע ויעד - השחקנים מזיזים את אבני המשחק שלהם בכיוונים מנוגדים (כל הזזה נקראת "מסע"). כל שחקן מזיז את אבניו מבסיס היריב לבסיסו שלו ("היעד"). דאבל - מצב בו שני המספרים היוצאים בהטלת הקוביות זהים; במקרה זה מספר הצעדים מוכפל. לדוגמה: יצא בקוביות 5:5, יזכה השחקן לארבעה מסעים של חמש. המשחק הופרד - כאשר השחקנים משאירים את כל אבני יריבם מאחוריהם. אף שחקן לא יכול יותר ללכוד את אבני השחקן השני. מכאן ואילך השחקנים במירוץ להוצאת כל אבניהם. מהלך המשחק כל שחקן זורק שתי קוביות ומזיז את האבנים שלו. השחקן מזיז את האבנים שלו על פי כל קובייה בנפרד (ולא על פי סכומן הכולל של הקוביות). השחקן חייב להזיז את האבנים בכל מצב שהמשטח מאפשר לו והוא אינו רשאי לנוע אחורה. כדי לנצח במשחק צריך השחקן להכניס את כל האבנים שלו ליעדן, כשלאחר מכן הוא רשאי להוציאן מהלוח. צעד מעבר ללוח הוא למעשה משולש 0 או 25 בהתאמה. אם לאחר ששחקן החל להוציא את אבניו מחוץ ללוח בוצעה לכידה על אחת מאבניו, אסור לו להוציא אבנים מחוץ ללוח עד אשר תוחזר האבן ל"בסיס". כאשר שחקן מבצע לכידה על אבן של שחקן יריב, יזרוק השחקן היריב את הקוביות בתורו, בהתאם לתוצאות הקוביות יוכל השחקן להכניס את האבן לבסיס היריב, הספירה מבוצעת החל מהמשולש הראשון ועד לשישי, כלומר אם יזרוק השחקן 1:3 (בקובייה אחת 1 ובקובייה שנייה 3) יוכל להכניס את האבן למשולשים 1 או 3 אם הוא השחור או משולשים 24 ו- 22 ללבן. שחקן שלא הצליח לשחרר את חיילו הלכוד, יוותר על תורו. אין הגבלה על מספר החיילים הלכודים. טכניקה הגנתית במשחק היא לנסות ולהשאיר כמה שפחות אבנים בודדות על המשולשים, מכיוון שאבנים אלו יכולות להילכד ואז הן מתחילות את המסלול שלהן מההתחלה, כלומר מהבסיס. סוגי ניצחונות ניצחון רגיל (נקודה) - השחקן שהוציא ראשון את כל האבנים שלו. ניצחון כפול (מארס) (שתי נקודות) - ניצחון כאשר היריב עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת. ניצחון משולש (מארס טורקי) (שלוש נקודות) - מארס שבו ליריב יש אבנים על בסיסו של השחקן המנצח, והוא עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת. המנצח הוא בעל מספר הנקודות הגבוה ביותר. אם יש שוויון נקודות, המנצח בתחרות הוא בעל מספר ניצחונות המשחקים הגבוה יותר. וריאציות ומשחקים נוספים על לוח השש בש מלבד השש בש המסורתי, קיימות וריאציות נפוצות פחות של המשחק וכן משחקים נוספים שניתן לשחק על לוח השש בש. שש בש עם קוביית הכפלה בשש בש תחרותי משתמשים בקוביית הכפלה, המוסיפה אתגר ועניין למשחק. קוביית ההכפלה משמשת להכפלה (או להכפלות חוזרות) של תוצאת המשחק. בתחילת המשחק קוביית ההכפלה ממוקמת במרכז הלוח, וכל שחקן, בתורו, רשאי להכפיל, דהיינו להכריז כי תוצאת המשחק תזכה בניקוד כפול (למשל "מארס" יזכה ב-4 נקודות, במקום 2). השחקן השני, המוכפל, רשאי לקבל את ההכפלה, ובמקרה זה קוביית ההכפלה תעבור אליו כאופציה להכפלה חוזרת, או לסרב להכפלה, ולהפסיד את המשחק במקום (השחקן שהציע את ההכפלה יזכה בניקוד של ניצחון בודד כפול ערך קוביית ההכפלה, לפני ההכפלה האחרונה). שש בש מקסיקני שש בש מקסיקני משוחק על אותו לוח שש בש, מטרות המשחק זהות, אך החוקים שונים במעט: אחרי זריקת הקוביות, על השחקן לנוע קודם רק את מספר הצעדים הקטן יותר שמורות הקוביות. אם מהלך זה לא ניתן לביצוע עקב משולש תפוס, עובר תורו של השחקן לשחקן היריב. בשש בש מקסיקני כל "דאבל" מזכה בתור נוסף. זאת בתנאי, שמצליחים לנוע את כל ארבע הכפולות של הדאבל. אם נגמרו האפשרויות לנוע לפני שהסתיים התור, לא מקבלים תור נוסף. כמו כן, בעת הוצאת החיילים, אפשר להוציא רק אבנים העומדות במשולשים שאת מספריהם מורות הקוביות. שש בש ערבי (באנגלית: Egyptian Backgammon) בשש בש ערבי המטרה והכללים זהים לאלו של שש בש רגיל, למעט כמה שינויים: אם התקבלה התוצאה 2:1, הלוח מתהפך, וכל שחקן יקבל את החיילים של יריבו. אם לשחקן יצאה תוצאה המורכבת ממספרים עוקבים שאינה 2:1 (לדוג': 4:3, 2:3, 5:6 וכו'), הוא מקבל שני מהלכים שבהם הוא יכול להזיז את האבנים שלו לאיזה משולשים שירצה. מצב זה מתקיים כל עוד המספרים העוקבים לא החזירו אבן ללוח ממצב לכוד. במקרה כזה, השחקן חייב לדרוך על המשולש הפנוי בבסיס שלו, ואז לבצע את המהלך השני איך שירצה. בחלק מהגרסאות, עם מספרים עוקבים לא ניתן להוציא אבנים מהלוח, אלא חייבים להעבירן למשולש אחר, והתוצאה 6:1 נחשבת לכזו המורכבת ממספרים עוקבים. דאבלים - כל דאבל כולל גם את הדאבלים של כל המספרים הקטנים ממנו. לדוגמה: 6:6 יכלול גם את 5:5, 4:4, 3:3, 2:2, ו-1:1. המהלכים במקרה כזה מבוצעים מהגדול לקטן. התנועה בדאבל זהה לזו שב-שש בש רגיל. מספר מזל - המספר שהוטל בהטלה שלפני המשחק, שמטרתה להכריע מי יתחיל. מספר המזל יכול להיות כל תוצאה שאינה מורכבת מזוג מספרים עוקבים או 2:1. אם בהטלה שלפני המשחק יצא מספר שאינו עונה לדרישות אלו, יש להטיל שוב ושוב עד שיתקבל מספר כזה. או לחלופין, להגיע להסכמה הדדית לגביו. היה והתקבל מספר המזל, השחקן רשאי לשנותו לכל תוצאה שירצה. לפי חלק מהגרסאות, מספר המזל ייתן לשחקן שקיבל אותו את יכולת התנועה של תוצאת 6:6, על כל המשתמע מכך. הטלת 5:2- כאשר שחקן מטיל את התוצאה 5:2 הכלי המתקדם ביותר שלו נהפך לאכול. משחקים נוספים על לוח השש בש בנוסף למשחק השש בש, על לוח השש בש משחקים משחקים נוספים וביניהם מחבוסה ושלושים ואחד. שלושים ואחד במשחק שלושים ואחד המטרה זהה למטרה בשש בש - להוציא את כל השחקנים מהלוח. כל שחקן מעמיד את כל חייליו על המשולש הקיצוני בלוח במקביל לחיילים של השחקן היריב. המטרה היא להביא את כל החיילים לבסיס ואז להתחיל להוציא אותם מהלוח כמו בשש בש. בניגוד לשש בש אי אפשר ללכוד חיילים של היריב, כך שאם חייל אחד של שחקן עומד על משולש כלשהו הוא בנה "בית" והחייל של היריב לא יכול לעמוד עליו. לאחר ששחקן מצליח להעביר את כל החיילים שלו לבסיס הוא מתחיל להוציא אותם החוצה. המנצח הוא מי שהוציא ראשון את כל חייליו החוצה. מספר הנקודות שווה למספר החיילים שנותרו ליריב על הלוח, והמשחק נמשך עד שאחד הצדדים מצליח להגיע ל־31 נקודות ומוכרז כמנצח. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|שחקני שש בש בטבריה (1949-1948) 250px\|שמאל\|ממוזער\|המשחק המלכותי של אור משנת 2,600 לפנה"ס - התגלה באור שבשומר 250px\|ממוזער\|חיילי מילואים ישראלים משחקים שש בש בעת מלחמת לבנון הראשונה 250px\|שמאל\|ממוזער\|שתי נשים מן העיר סריק בטורקיה, משחקות שש בש אף על פי שהשש-בש מזוהה בימינו בעיקר עם טורקיה, פרס ועמי הקווקז כגון הגאורגים והארמנים, המשחק המצרי העתיק סנת המוכר כמשחק הלוח העתיק ביותר, נתפס על ידי חוקרים כראשון מבין שורה של משחקים מהם התפתח השש בש. משחק נוסף הוא המשחק המלכותי של אור ששני לוחות משחק שלו נמצאו בעיראק על ידי ארכאולוגים בריטיים ושויכו לתקופה שקדמה לשושלת אור 1, לפני 2600 לפנה"ס. חפירות שנערכו בשהר-י סוח'תה שבאיראן ב-2004 העלו לוח משחק בן כ-5000 שנה המחולק ל-20 משבצות, 60 אבני משחק ושתי קוביות, המוכר כלוח המשחק העתיק ביותר שנמצא. ברומא העתיקה נהגו לשחק במספר משחקי לוח. אחד מהם, "משחק 12 השורות", דומה לשש בש בכך שתנועות האבנים על גבי הלוח הונחו על ידי זריקת הקוביות. משחק נוסף, "טבולה" (שולחן, או לוח במשמעותו המילולית. בטורקית מודרנית, נקרא השש בש "טאוולה"), התקרב יותר לשש בש המודרני ; המשחק נערך על לוח המחולק ל-24 משבצות, השחקנים הניעו את אבני המשחק בכיוונים הפוכים בעזרת שלוש קוביות, ומטרת המשחק הייתה להיות הראשון שמסיר את האבנים מהלוח. המשחק הוזכר באפיגרמה של הקיסר הביזנטי זנו (המאה ה-5 לספירה). קוביית ההכפלה נוספה למשחק בשנת 1920 במועדוני שש בש בלואר איסט סייד, ניו יורק. תוספת זו מחייבת את השחקנים להעריך את סיכויי הזכייה בכל מצב, ומוסיפה חישובי תוחלת לאסטרטגיית המשחק. באמצע שנות השישים זכה השש בש לפופולריות הודות לאציל רוסי, הנסיך הכריזמטי אלקסיס אובולנסקי, שייסד תחרויות שש-בש בינלאומיות, ואף כתב ספר העוסק באסטרטגיה של המשחק. הוא פרסם סט של כללים רשמיים והקים מועדון שש בש בינלאומי יוקרתי במנהטן. במרץ 1963 נערך טורניר השש בש הבינלאומי הגדול הראשון, ומאז נערכות תחרויות רבות, בעיקר בלאס וגאס, באיי בהאמה ובמונטה קרלו שבנסיכות מונקו. השש בש ועולם המחשוב ניתוח ומחקר במסגרת מדעי המחשב בדומה לשחמט, שש בש נלמד בעניין רב על ידי מדעני מחשב. רשתות עצביות מלאכותיות וגישות אחרות הובילו להתקדמות משמעותית בפיתוח תוכנות שש בש עבור משחק וניתוח. תוכנת השש בש החזקה הראשונה היא BKG 9.8. התוכנה פותחה על ידי מדען המחשב הנס ברלינר כחלק מניסוי על פיתוח מצבים במשחקי לוח. בגרסאותיה המוקדמות, התוכנה התמודדה בקושי אפילו מול שחקנים חלשים, אך ברלינר הבחין בכך שטעויות קריטיות תמיד נעשות בשלבי מעבר במשחק. הוא השתמש בעקרונות של לוגיקה עמומה כדי לשפר את המשחק בין שלבים, וביולי 1979 התוכנה הייתה חזקה מספיק כדי לשחק מול אלוף העולם . התוכנה ניצחה בתוצאה 1–7, ובכך הייתה לתוכנת המחשב הראשונה שניצחה אלוף עולם במשחק לוח. במשחק זה נעשה שימוש בקוביות רגילות, וניתוח סטטיסטי שביצע ברלינר לאחר המשחק הראה שהתוכנה קיבלה, במקרה, מספרים שאיפשרו לה לבצע מהלכים טובים יותר מאלה של היריב האנושי. בסוף שנות ה-80, מתכנתי שש בש הצליחו יותר בעזרת גישות המבוססות על רשת עצבית מלאכותית. TD-Gammon, שפותחה על ידי עמית במרכז המחקר של IBM הייתה הראשונה שהתקרבה לרמה של שחקן מומחה, ואף למעלה מזה, לטענת מספר שחקני שש בש מובילים. כתוצאה מהתפתחות המחקר ברשתות עצביות, יצאו לשוק מספר תוכנות מסחריות וכן תוכנה שיתופית ותוכנה חינמית מבוססת קוד פתוח. תוכנות אלו יכלו גם לשחק את המשחק וגם להציע כלים לניתוח משחקים, כולל השוואות מפורטות של מסעים בודדים. משחק באינטרנט בנוסף למשחק ולניתוח משחקים, תוכנות שש בש פותחו גם כדי לתווך בין שחקנים דרך רשת האינטרנט. משחק שש בש מקוון בזמן אמת התחיל עם FIBS (ראשי תיבות של First Internet Backgammon Server) ב-1992, שנחשב לאתר השש בש הלא מסחרי הוותיק ביותר באינטרנט, המצליח לשמר קהילת שחקנים בינלאומית. משחק שש בש על כסף באינטרנט החל עם Gamesgrid ב-1997. האתר הוקם על ידי מתכנת מחשבים ושחקן שש בש בשם קן ארנולד והיה הראשון לאפשר לשחקנים להכריז על נכונותם לשחק מול משתמשים אחרים, אך אסר עליהם להצהיר בפומבי על העדפות המשחק שלהם (כמו סכום ההימור וסוג המשחק). ישנן מספר רשתות שש בש באינטרנט המציעות משחק אונליין נגד שחקנים אחרים, את אחד האתרים המרשימים ביותר ניתן למצוא תחת פלטפורמת הפייסבוק, האתר מציע לשחק נגד חברים בפייסבוק, בחירת יריב מרשימה ובחירת יריב אקראי. שש בש בישראל ממוזער\|אנשים משחקים שש בשבין שחקני השש בש הידועים נמנה גם אלוף ישראל בשחמט ואלוף העולם בשש בש שמעון כגן והישראלי לשעבר מיכאל נתנזון. קישורים חיצוניים שש בש (אנגלית) - לימוד, אסטרטגיות ומאמרים באנגלית חידת שש בש, IBM יולי 2009 הערות שוליים * קטגוריה:משחקי לוח קטגוריה:משחקי קובייה קטגוריה:משחקי חשיבה	2024-10-01T05:35:31
ונדאליזם	REDIRECT ונדליזם	2004-10-16T08:33:06
ספר	ממוזער\|250px\|ערימת ספרים סגורים וספר אחד פתוח שמאל\|ממוזער\|250px\|ספרים ישנים ממוזער\|250px\|מדפי ספרים ממוזער\|250px\|קריאת ספר בחיק הטבע ממוזער\|250px\|סופיה איבאנובנה קראמסקאיה קוראת ספר ספר הוא טקסט מודפס או כתוב בכתב יד שדפיו כרוכים יחדיו. המונח הטכני לספר כזה הוא "קודקס". היסטוריה מתחילת היווצרותו אסף האדם את יצירותיו הספרותיות תחת ספרים. בתחילה הכינוי ספר התייחס למגילות קלף, בעוד הקודקס כונה בשמות אחרים. בתקופות אלו היו הספרים מצומצמים בהיקפם. עם התפתחות הדפוס באמצע המאה ה-15 עלה היקפם של הספרים. במשך מאות שנים היו הספרים אמצעי עיקרי להפצת ידע ולהעברתו מדור לדור. בשלהי המאה ה-20 החלה גם הפצתם של ספרים אלקטרוניים המוצגים על קורא ספרים אלקטרוני, טאבלטים, צג המחשב או טלפונים חכמים. הטקסט המופיע בספר יכול להיות עיוני, עלילתי ועוד. תהליך היצירה בתהליך יצירתו של ספר שני שלבים עיקריים: תהליך כתיבת הספר על ידי מחברו או מחבריו (הסופר). סופו של שלב זה הוא ביצירת כתב יד (במשמעות הרחבה של מושג זה, שבה נכללים עותק בכתב יד, במכונת כתיבה או במעבד תמלילים). תהליך ההוצאה לאור של הספר: הפיכת העותק היחיד של המחבר לספר מרובה עותקים והפצתו. לאחר הוצאתו לאור של הספר ייתכנו לו הדפסות נוספות ומהדורות נוספות. ספרי עלילה רבים מעובדים אל מסך הקולנוע או הטלוויזיה. סוגי ספרים לפי תוכנם ממוזער\|250px\|ספרים מסוגים שונים קיימים סוגים שנים של ספרים, המחולקים על פי קטגוריות רבות, ביניהם ידועים סוגים אלו: סיפורת: נחלקת לסוגות כגון רומנים, הרפתקאות, מדע בדיוני, פנטזיה, ספרות ילדים. שירה: נחלקת, בין השאר, לשירה אפית ולשירה לירית. יומן ואוטוביוגרפיה: תיעוד מאורעות, זיכרונות וכו'. ספרי עיון: מבואות, ביוגרפיות, מונוגרפיות ועוד. ספרי יעץ: אטלס, אנציקלופדיה, מילון. ספרי דת: תנ"ך, חומש, תלמוד, ספרי מוסר, ספרות תורנית, הקוראן, הברית החדשה. ספרות ילדים: סוגה ספרותית המכוונת לגילאים צעירים. ספרי לימוד: לתלמידים, לסטודנטים וכדומה. ספרי מדע: אסופות מאמרים עם קטעי הרצאות או הדרכה ונתוני מחקר ספרי הדרכה: מדריך טיולים, ספר בישול וכדומה. ספרות מקצועית: ספרים המשמשים את העוסקים במקצוע מסוים בעבודתם. ספרות מצוירת: סיפור המוצג באמצעות איורים, שבהם ישנם הבעות פנים לדמויות ובועות דיבור לדמויות המדברות (קומיקס). מרכיבי הספר עיקרו של הספר הוא התוכן הנכלל בו, בין אם זה תוכן עיוני, מדריך שימושי או סיפורת. סביב תוכן זה נכללים מרכיבי תוכן נוספים, חלקם המופיעים בכל ספר, חלקם המופיעים בסוגים מסוימים של ספרים, וחלקם מופיעים בהתאם לשיקול דעתם של המחבר והמו"ל. רכיבים אלה כוללים: עמוד שער עליו מופיעים שם הספר, שם המחבר ושם ההוצאה לאור. עמוד מבוא בו מופיעים שם הספר בשפת המקור, שם המחבר, שמות העורכים והמתרגמים והשפה ממנה תורגם, אם תורגם וציון למי שייכים זכויות היוצרים. הקדשה: עמוד המופיע בתחילת הספר, ובו מקדיש המחבר את הספר לאדם היקר ללבו [ולעיתים, בעיקר בספרי דת, לאלוהים]. הקדמה: פנייה ישירה מהמחבר לשם הצגת ענייני תוכן הנוגעים לספר. הסכמה: מכתב לוואי המופיע בראשית ספר, ובו מעידה אישיות חשובה על איכותו של הספר. נהוג בעיקר בספרות תורנית. תוכן העניינים: רשימת כל הפרקים שבספר, ומספר העמוד שבו מתחיל כל פרק. זהו חלק בלתי נפרד מכל ספר עיון, ומופיע לעיתים גם בספרי סיפורת. מקומו של תוכן העניינים הוא בראש הספר, משום שהוא מהווה מעין מפה להמשך ההתמצאות בספר, אך לעיתים הוא ממוקם דווקא בסוף הספר. פרקים: חלקי הכתיבה בספר. הערות שוליים: בספרי לימוד ישנם הערות בצידי הדפים. לפעמים הדבר כולל: "מקרא" או "סימני מקרא". תוכן מאויר: איורים, ציורים, מפות, דפי המחשה בתלת-מימד, דפי שקף בשכבות. ביבליוגרפיה / מקורות: רשימה של פרסומים (ספרים, מאמרים וכדומה) המצורפת לספר, לשם אזכור המקורות אותם מצטט הספר, או שעליהם הוא מסתמך, ולהפנית הקורא לספרות המרחיבה את הדיבור בנושאי הספר. מפתח העניינים / אינדקס: מופיע בסופו של ספר עיון, ומאפשר לאתר בקלות נושאים עיקריים בספר: אנשים, מקומות, מושגים, תהליכים וכדומה. למפתח חשיבות גדולה, משום שהוא מהווה כלי עיקרי לגישה ישירה לתוכן הספר. בדרך-כלל מופיע לפי סדר האלף-בית אפיון פיזי של הספר ספר, במשמעות המקובלת של מושג זה במאות השנים האחרונות, מורכב מדפי נייר כרוכים, וביתר פירוט: כריכה (אחורית וקדמית): זאת יכולה להיות קשה או רכה, ועל כל פנים עבה ועמידה יותר מדפי הספר. עטיפה יכולה להיות עם דשים, תוספות נייר המתקפלות פנימה. הדשים משמשים להוספת מידע על תוכן הספר או על המחברים או על ההוצאה לאור. ישנם ספרים, כמו ספרי תינוקות רבים, שהדפים והכריכה קשים ועמידים באותה מידה. דפי הספר: מכילים את תוכנו. בין דפי הספר משבצים לעיתים תמונות. דפי הספר מודפסים על נייר בעל עובי משתנה ובהתאם לכך מושפע עובי הספר. הנייר, עליו הודפס תוכן הספר, יכול להיות באיכויות שונות ובמשקל סגולי משתנה ובהתאם לכך יושפע משקל הספר כולו. שדרה (שדרית): מקום מפגש דפי הספר. בספרונים דקים השדרה יכולה להיות רק כמה סיכות שידוך ובספרים עבים היא משטח חזק כמו הכריכה (ולפעמים יותר) אליו מודבקים או תפורים דפי הספר. לעיתים מוסיפים בתוך השדרה פיסת בד עליה נמרח הדבק המאחד את הדפים. עוביו של ספר מוגבל לסנטימטרים מעטים, ולכן כאשר תכולתו של ספר עולה על 1,000 דפים (ולעיתים אף פחות), נהוג לפצלו לכרכים אחדים, כך שכל כרך כרוך בנפרד. יש ספרים המחולקים לשני כרכים, ואחרים, ובפרט אנציקלופדיות ומילונים מחולקים לכרכים רבים. את הכרכים נהוג למספר, בספרות או באותיות. בסוף המאה ה-20 החל הספר להתממש כספר אלקטרוני בגרסאות שונות. פרויקט השו"ת, שתחילתו בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20, מאחסן אלפי ספרי הלכה ומאפשר גישה אליהם באמצעות מחשב. פרויקט גוטנברג, ומקבילו העברי פרויקט בן-יהודה, הם אתרי אינטרנט המאחסנים טקסטים של ספרים שזכויות היוצרים עליהם פגו, ומאפשרים קריאה של ספרים אלה על-גבי מסך מחשב (או הדפסתם על ידי הקורא). שירות Google Book search מאפשר לחפש בטקסט המלא של ספרים (גם כאלה שמוגנים על ידי זכויות יוצרים) שגוגל סורקת ואוגרת במאגר הדיגיטלי שלה. שילוב בין ספר הנייר לספר האלקטרוני היה מקובל בספרי הדרכה בנושאי מחשבים, שבהם צורף תקליטור (וקודם לכן דיסקט) ובו תרגילים המלווים את הספר. קיים שילוב בין המדיה הבידורית על ידי שימוש במכשור מגוון מתחום האלקטרוניקה הביתית לשם שמיעת ספר מוקלט באמצעות מערכות שמע. בנוסף לספרי נייר שהועברו למדיום אלקטרוני, ספרים רבים נוצרים מלכתחילה במדיום זה. מקום הספר בתרבות היהודית שמאל\|ממוזער\|175px\|תנ"ך גוטנברג, הדפסה של הוולגטה המסמלת את ראשית מהפכת הדפוס עם ישראל מכונה גם "עם הספר". מקום של כבוד שמור במסורת ישראל לספרים, אך בעיקר לספרות התורנית (המכונה גם "ספרי קודש"), ובפרט לספר התורה. כך, סוגיות רבות יוחדו לקדושת הספר. בין ההלכות המפורסמות יותר לגבי כבוד הספר הן האיסורים להשליך אותו ארצה או להפוך אותו על פניו, והחובה לגנוז ספר משהתבלה. על פי היהדות המסורתית, המקור לכבוד כלפי ספרי הקודש נובע מכמה גורמים: מקור הספר - הטקסט הרשום בספר ניתן כחלק מהתגלות כוח עליון אל האדם. הספר הוא תשמיש קדושה ועל כן יש להתייחס אליו בכבוד. הקבלה רואה בספרות התורנית את אחד האמצעים החשובים להיכרות האדם עם העולם הרוחני, בורא עולם והכוחות המופעלים עליו. מקום מיוחד בחכמת הקבלה שמור לספר הזוהר, שלפי חכמי הקבלה טומן בתוכו את הכוח להביא גאולה לעולם. בשולחן ערוך נפסק שכל איש מישראל צריך לקנות ספרי קודש שלומדים מתוכם. בחלק מן הזרמים ביהדות נהוג לעודד את תלמידי החכמים להעלות את חידושיהם על הכתב, ואף להדפיסם בספר. כמו כן, מקובל לרמוז את שם המחבר בשם הספר. גם בעולם היהודי החילוני שמור מקום של כבוד לספר בכלל ולספרות התורנית בפרט, וכך מתקיימים מדי שנה ירידים לעידוד הקריאה (ביניהם, שבוע הספר), מתקיימת תרבות ענפה של העברת ספרים מיד ליד על מנת שלא להשליכם לפח, ועסקים שלמים המתבססים על שימור ספרים ישנים. מלאכת הפקת הספר בעידן המודרני ראו גם לקריאה נוספת יחיל צבן, ספרים הרבה, הוצאת אפיק, 2019. זמנים 112, סתיו 2010 - קובץ מיוחד: ספרים פתוחים, ספרים גנוזים עוזי אלידע, "אסכולת האנאל ותרבות הספר", בתוך ר. כהן וי. מאלי, ספרות והיסטוריה, החברה ההיסטורית-זלמן שזר, 1999, עמ' 299–323. Philip Gaskell, A New Introduction to Bibliography, Oxford University Press 1985 קישורים חיצוניים - סרט שהופק ב-1947 על ידי אנציקלופדיה בריטניקה מאיר בר-אילן, הספר העברי המקוון - הספרייה הווירטואלית, יד לקורא, לא (תשנ"ח), עמ' 34–37 עמית הרשקוביץ, - 2010, "גליליאו צעיר" בספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:מידע קטגוריה:כתיבה קטגוריה:מוצרי נייר	2024-09-13T10:27:15
פוסטמודרניזם	ממוזער\|420x420px\|דוגמה לעיצוב של "". בהשפעת הפוסטמודרניזם, צמח סגנון האדריכלות הפוסטמודרנית, פירוקו של מושג ה"אמת" גם באדריכלות אפשר עיצוב אקלקטי, צבעוני, הומוריסטי ומצועצע. פוסטמודרניזם הוא מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון מגמות פילוסופיות, חברתיות ותרבותיות רחבות, שהחלו במחצית השנייה של המאה העשרים,. אשר בבסיסן עומדים שיח חברתי ורעיון הגותי־פילוסופי השוללים את קיומן של ודאות אפיסטמולוגית ומשמעות יציבה ומציגים גישה ספקנית כלפי האידאולוגיות והמטא־נרטיבים המודרניים. הפוסטמודרניזם מציב סימני שאלה, או מעלה ביקורת, על תפיסות עולם המשויכות לעידן הנאורות ומאופיין באירוניה, אקלקטיות, ובדחייה של קטלוג בינארי, יציב, מובחן והיררכי של המציאות, בעל תוקף אוניברסלי. הפוסטמודרניזם מקושר לרלטיביזם ולתיאוריות המתמקדות בדרך בה אידאולוגיה מאפשרת שמירה על כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. הפוסטמודרניים נוטים בדרך כלל להביע ספקנות לגבי הסברים כוללניים ומוחלטים אשר מתיימרים להיות תקפים לכלל הקבוצות האנושיות, התרבויות, המסורות והמוצאים השונים – ומתארים את האמת כיחסית. על פי הפוסטמודרניזם, אין אפשרות גישה ל"מציאות בלתי אמצעית" או לידע רציונלי ואובייקטיבי משום שכל הפרשנויות מותנות בפרספקטיבה ממנה הן יוצאות, המחשבה שישנן עובדות אובייקטיביות נחשבת כריאליזם נאיבי. התפיסה הפוסטמודרנית מפרקת את המושגים והאמיתות המוחלטים של ההגות המודרנית.. (). בין השאר, הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכות חברתיים ותרבותיים, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של "תרבות גבוהה" ו"תרבות נמוכה", מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד.. . השפעתו של הפוסטמודרניזם רחבה והשלכתו ניכרת ובתחומים רבים נוספים. הרעיונות הפוסטמודרניים ספגו בתחילה התנגדויות באקדמיה ובשיח הציבורי, אך מאז שנות ה־80 של המאה ה־20 זוכה הרעיון הפוסטמודרני להכרה הולכת וגוברת.. המחשבה הפוסטמודרנית ועקרונותיה התפשטו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים מהשיח הפילוסופי וההגותי לעבר תחומים נוספים ומגוונים כמו סוציולוגיה, חינוך, מדעי הטבע, היסטוריה, פסיכולוגיה ועוד. בתחומי האומנויות החלו תופעות כאדריכלות פוסטמודרנית, ספרות פוסטמודרנית, וכך גם בתיאטרון, בקולנוע וביצירה הטלוויזיונית.. הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו הנחה או אמירה על תקופה היסטורית חדשה הבאה לאחר המודרניות (נקראת לעיתים "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית" או "העידן הפוסטמודרני"), כמו כן, על תפיסה תאורטית חדשה או שיח חברתי חדש (הנקרא לעיתים "שיח פוסטמודרני"), ועל מוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים. אולם, הפוסטמודרניזם אינו יריעה הגותית אחת וישנו שוני בין ההוגים הפוסטמודרניים. בנוסף, הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, אלא מכלול רעיונות הקשורים למסגרת שיח משותפת בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח. היסטוריה מקורות המונח המונח "postmodern" הופיע לראשונה ככל הנראה בשנת 1870, מתוך: . כשהצייר ג'ון ווטקינס צ'פמן הציע: (בתרגום מילולי: סגנון ציור פוסטמודרני) – אופן בו ניתן להשתחרר מסגנון האימפרסיוניזם הצרפתי.. בשנת 1914 פורסם מאמר בכתב עת העוסק בתחומי הפילוסופיה ובו הביטוי "Post – Modernism" מתייחס לתיאור שינויים שהתרחשו באותה תקופה בביקורת הדת.Thompson, J. M. "Post-Modernism", The Hibbert Journal. Vol XII No. 4, (July 1914),p. 733.Bernard Iddings Bell, Postmodernism and Other Essays (1926), Milwaukie: Morehouse Publishing Company. השימוש במונח לתיאור התקופה ההיסטורית שבאה לאחר המודרניות קרה כעשור לאחר מכן, בשנת 1926, כשהסופר וההוגה הנוצרי, ברנרד אידינגס בל, הוציא לאור את: "Postmodernism and Other Essays" (בתרגום מילולי: פוסטמודרניזם ומסות נוספות).(Merriam Webster's Collegiate Dictionary (2004Deborah Madsen, Postmodernism: A Bibliography (1995) Amsterdam: Atlanta,Georgia: Rodopi. אך השימוש אפוא במונח פוסטמודרניזם ככינוי לתיאוריה רחבה, על תהליך היסטורי־חברתי, מיוחס להיסטוריון ארנולד טוינבי בשנת 1939. בשנת 1949, נעשה שימוש במונח פוסטמודרניזם כדי לתאר חוסר שביעות רצון מהאדריכלות המודרנית; וכתגובה לזרם הבאוהאוס, המכונה גם "הסגנון הבינלאומי", התפתחה האדריכלות הפוסטמודרנית. בתחילה, התאפיין סגנון הפוסטמודרניזם באדריכלות בהופעות מחודשות של עיטורים על פני המבנים, בהתייחסות עיצובית למבנים סביב, באקלקטיזם בתכנון המבנים בזוויות ובשיפועים שונים."Seah Isac, "Post Modernism in Architecture הסופר פיטר דרוקר הצביע על המעבר אל עולם פוסטמודרני, שהתרחש לפיו בין השנים 1937–1957, ותיאר אותו כ"עידן חסר שם". זהו מעבר לעולם מושגי המבוסס בעיקרו על דפוס, מטרה ותהליך – יותר מאשר על קשרי סיבה ותוצאה. שינוי זה הותווה על ידי ארבע תופעות ייחודיות: התבססותה של חברה משכילה, מרכזיותו של הפיתוח הבינלאומי, שקיעתה של מדינת הלאום והתמוטטות יכולת הקיום של תרבויות שאינן מערביות. ב־1971, בהרצאה שהועברה במכון לאמנות עכשווית בלונדון, ייחס האמן מל בוכנר את תחילת הפוסטמודרניזם באמנות לאמן ג'ספר ג'ונס מכיוון שלראשונה התייחס לאמנות כאל חקירה ביקורתית.. המושג "פוסטמודרניזם" הופיע לראשונה בצורה ברורה ומודעת בספר "המצב הפוסטמודרני" (1979),. מהדורה מתורגמת לעברית: . מאת ז'אן פרנסואה ליוטר, בין ההוגים הפוסטמודרניסטים הבולטים. השפעות מוקדמות ממוזער\|פרידריך ניטשה (1882) ראשית, יש להבחין בין התקופה הפוסטמודרנית שהיא התקופה ההיסטורית העוקבת לתקופה המודרנית ובין המונח "פוסטמודרניזם" המתאר תנועה רעיונית ותרבותית, על אף החלקים החופפים בין שני המושגים. כרונולוגית, מקובל לציין את תחילת תקופת הפוסטמודרניזם בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, אולם ניצנים מן ההגות הפוסטמודרנית הופיעו עוד קודם בכתביהם של פילוסופים שונים. כבר בשלהי המאה ה־18, הפילוסוף עמנואל קאנט טען שיש להפריד בין האובייקט עצמו לדרך בה אנו חווים אותו בחושינו, ואילו כבר בשלהי המאה ה־19 העלה פרידריך ניטשה, שיש הרואים בו את מבשר הפוסטמודרניזם, ביקורת נוקבת כלפי החשיבה המודרנית המערבית,. למשל כשראה בשאיפה לחשיפת האמת על ידי המדע סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת, ולטענתו, החברה אמנם טוענת למות האלוהים, אך למעשה זהו מרד בסמכותו והחלפה של הערכים הדתיים בערכים אחרים.. גם בראשית המאה ה־20 היו הוגים שעסקו בהיבטים שונים של הסוגיות והשאלות שיהיו בלב המחשבה הפוסטמודרנית, ביניהם ניתן למנות את הפילוסופים הגרמנים הוסרל והיידגר עם הפילוסופיה הפנומנולוגית שבבסיסה הדגש על תודעתו של האדם בזמן שהוא חווה את העולם, את ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה ואת פרדינן דה־סוסיר שהניח את היסודות לבלשנות המודרנית, אלו, אף על פי שהיו מודרניסטים במחשבתם הרעיונית – יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסטמודרנית. תחילת הפוסטמודרניזם מיוחסת למחצית השנייה של המאה הקודמת, ולאזור צרפת בעיקר. בשנות השישים והשבעים למשל, פעלו פילוסופים צרפתים פוסט־סטרוקטורליסטים חשובים כמו מישל פוקו ועמנואל לוינס. ז'אק דרידה, אבי זרם הדקונסטרוקציה, החל גם הוא לפרסם את כתביו בנושא באותה התקופה. וכן הוגים כמו ז'אן פרנסואה ליוטר, ז'אן בודריאר, ז'יל דלז ופליקס גואטרי. תאורטיקנים של התקשורת, כמו החוקר הקנדי הנודע מרשל מקלוהן, תרמו גם הם את תרומתם לשיח הפוסטמודרני, כך גם חוקר הספרות וההוגה האמריקאי הנאו־מרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, אשר עסק רבות בפילוסופיה פוסטמודרנית. דמויות משמעותיות נוספות, צרפתיות כולן, היו המבקר וחוקר הספרות רולאן בארת, הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן והפילוסוף ז'ורז' בטאיי. תהליכים היסטוריים וחברתיים אירועי מלחמת העולם השנייה התקופה המודרנית הביאה לעלייתן והתעצמותן של אידאולוגיות רחבות, מוחלטות וטוטליות, אשר בבסיסן הייתה המחשבה שיש ביכולתו של האדם לארגן את המציאות וליצור עולם אוטופי,. אידאולוגיות מעין אלו היו למשל המרקסיזם או הנאציזם, ולהגשמתן קמו בראשית המאה העשרים משטרים פוליטיים דיקטטוריים, המכונים משטרים טוטליטריים.. . תקופת "האידאולוגיות הגדולות" הייתה אירוע טראומתי עבור האנושות. . כשבמהלכה פרצו שתי מלחמות עולם ומיליונים של בני אדם עונו או קיפחו את חייהם ברצח והשמדה. ההשלכות הקשות של הליכה טוטלית וחסרת ספקות אחר רעיון מסוים הביאו לרתיעה מרעיון האידאולוגיה כולו... . הסכנות שעלולות להתפתח בשל הדבקות באמונה מסוימת והניסיון חסר הפשרות להגשימה, הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות והיוו מניע משמעותי בפיתוח המחשבה הפוסטמודרנית. מעבר לחברה פוסט־תעשייתית ממוזער\|250x250 פיקסלים\|העידן הפוסט־תעשייתי מאופיין בעלייתם של תחומי עיסוק מהמגזר השלישוני כמו ניהול, פיננסים, שיווק ופרסום, ייעוץ, ידע ועוד. החברה הפוסט תעשייתית היא תוצר של ההתפתחויות טכנולוגיות, שאפשרו בתורן גם ביסוס של תרבות חברתית חדשה,. . זהו שלב התפתחות של החברה בו מגזר השירותים מייצר יותר עושר מאשר מגזר התעשייה. במהלך המאה ה־20 התרחשו בהליכי הייצור תמורות משמעותיות, לדוגמה, הפילוסוף אנטוניו גרמשי מייחס חשיבות לפיתוח שיטת הסרט הנע על ידי התעשיין הנרי פורד בתחילת המאה־20, מה שכונה על ידו "פורדיזם". גרמשי הצביע על הניתוק בין הפועל או היוצר לבין המוצר כולו, דוגמה להמחשה היא תהליך ייצור של נעליים, אם בתקופות קודמות היה נתון תהליך הייצור מתחילתו ועד סופו בידי הסנדלר הרי שפס הייצור החדש מורכב מעובדים רבים, חסרי מומחיות, המבצעים שוב ושוב את אותה המשימה וכך מתאפשר הייצור התעשייתי ההמוני רחב ההיקף. תהליך זה למעשה מחליש את כוחו של העובד, אך מחזק את מעמדם וכוחם של בעלי ההון ובעלי הידע.. .. המונח זכה לפופולריות בעקבות ספרו של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל משנת 1974, "The Coming of Post Post Industrial Society".. הגדרה אחרת, אך דומה במאפייניה לחברה הפוסט־תעשייתית, היא המונח "חברת המידע" משום שמדובר בחברה בה הבעלות על ידע מקנה עוצמה, כוח והשפעה... בניגוד לתקופות הקודמות, בהן הסחורות היו בעיקר תוצרים של ייצור תעשייתי, בעידן הפוסט־תעשייתי מתרחב המסחר במוצרים "מופשטים" כמו מידע ודימוי.. בשל עלייתו של ערך הידע, התמקצעות בתחום מסוים הופכת לבעלת ערך ומשמעותית בייצוב מעמדו החברתי של אותו מומחה בתחום,. והוא נקרא מקצוען.. החברה הפוסט־תעשייתית היא "חברת שפע", מונח שהגה הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ומהווה כותרת ספרו משנת 1958,. בחברה כזאת ניתן דגש על הצריכה של המוצר, ולא על הייצור שלו, זוהי חברה בה מונעים הצרכנים לקנייה של מוצרים שאינם מוצרי צריכה בסיסיים, כלומר מוצרי מותרות.. במקביל, ככל שטכנולוגיה חדשה, רובוטית ואוטומטית מאפשרת החלפה של עבודת בן האנוש, מתווסף לאדם זמן ריק לפעילויות פנאי וכך ליצירתה של "תרבות פנאי".. שגשוגן של טכנולוגיות תקשורת חדשות, ובראשן האינטרנט, שינה לחלוטין את הדרך בה בני האדם מתקשרים וצורכים מידע,. . ואף הניע תהליכים חברתיים נוספים. הקלות בה ניתן לתקשר בין חלקי העולם אפשרה את המעבר של פסי הייצור ממדינות המערב אל מדינות עולם שלישי, בעלות כוח עבודה זול, מהלך נוסף אשר חיזק את שרשרת הניהול ומגזר השירותים בשל הניתוק בין תהליך הייצור, שכבר אינו כרוך במיקום גאוגרפי, לבין הבעלות על ההון, מה שמכונה כבר בשם "פוסט־פורדיזם". באופן זה, ניתן להביט על תהליכים חברתיים אשר החלו במחצית המאה ה־20 והמשיכו אל תוך המאה ה־21 כמו: ההגירה מהכפרים אל הערים,. . הגלובליזציה, הפרטות נרחבות. והתרחבות הפערים המעמדיים.. . הקפיטליזם המאוחר והגלובליזציה לא במקרה ניתנת תשומת לב רבה בהגות הפוסטמודרנית על שלב ה"קפיטליזם המאוחר" בכלכלת העולם המערבי, מונח שנטבע בתחילת המאה ה־20 על ידי הכלכלן הגרמני ורנר זומבארט וצבר תאוצה עם התרגום לאנגלית בשנת 1975 של הספר "קפיטליזם מאוחר" (1972) מאת הכלכלן ארנסט מנדל. השיטה הקפיטליסטית, שהחלה לפרוח יחד עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־18, הושתתה על יסודות של ליברליזם. וראיית האדם כאינדיבידואל רציונלי, הטענה היא שאם ניתן לשוק לפעול על פי כוחות של היצע וביקוש, יצמחו בהתאם הייצור, המסחר והרווחה הכלכלית של כלל הציבור. . – "עושר שמייצר יותר עושר". הביקורת הנוקבת על הדומיננטיות של הקפיטליזם, ועל התבססות החברה הבורגנית בעקבותיו, נשמעה לרוב מכיוונם של חוגים נאו־מרקסיסטיים. שלב הקפיטליזם המאוחר, שתחילתו מתוארכת לאמצע המאה ה־20,. מתואר במאמרו של חוקר הספרות וההוגה פרדריק ג'יימסון: "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" (1984).. (גרסה אלקטרונית של המאמר, הגישה בתשלום). על פי ג'יימסון, הפוסטמודרניזם הוא למעשה איגוד המרכיבים התרבותיים של עידן הקפיטליזם המאוחר: הכלכלה בתקופה זו היא גלובאליסטית, הפעילות הכלכלית מבוזרת ללא גורם מארגן, בעלי ההון הם בעלי עוצמה פוליטית רבה ואילו עוצמתה של המדינה נחלשת, השוק הוא רב־לאומי, הגבולות הטריטוריאליים מאבדים כך את משמעותם והסחורות הנמכרות מאבדות את השיוך המקומי... . הגאוגרף דייוויד הארווי הצביע על "דחיסת המרחב והזמן" משום שכל העת מתקיימות ברחבי העולם פעילויות כלכליות־תרבותיות אשר משפיעות אחת על השנייה באותו הרגע בזכות אמצעי התקשורת המודרניים.. . היבט נוסף של התופעה הוא עלייתם של התאגידים הרב־לאומיים, שבהם הן השליטה והן הייצור אינם מרוכזים במדינה אחת, ומיקומם תלוי בשורת הרווח של החברה. אם בתחילה התעסק הקפיטליזם הקלאסי בייצור הסחורה, הרי שהקפיטליזם המאוחר מתעסק דווקא בצריכה. במובן זה, הסחורה הנמכרת לצרכנים היא "דימוי" ולאו דווקא מוצר ממשי, דוגמה לכך הוא המותג,. שפעמים רבות איננו קונים אותו בשל ערכו הפיזי אלא בשל הדימוי התרבותי שלו. בדומה לכך, העיסוק הדומיננטי הוא דווקא במראה ופחות בתוכן, הפרסום מקבל לשם כך תפקיד משמעותי בכדי לשכנע את הצרכנים לקנות את המוצר, גם אם אינם זקוקים לו. השיח על המשמעות החברתית־תרבותית של הקפיטליזם המאוחר והשלכותיו הוא רחב יריעה, כדוגמאות נוספות ניתן לציין את הסוציולוג גי דבור שדיבר על החברה כ"חברת הראווה",. על אחרים שהשתמשו בביטוי "תרבות הצריכה".. . או על תיאוריות שהדגישו את הפן הרגשי בכלכלה הקפיטליסטית על פני הצד הרציונלי.. . הגות רעיונית משיקה פוסט־קולוניאליזם ממוזער\|דוגמה לאימפריאליזם (כרזה צרפתית על כיבוש מדגסקר). המעצמות האירופיות כבשו שטחי ענק ברחבי הגלובוס ושלטו במיליונים של בני אדם מתוך אמונה על עליונותו של האדם המערבי.\|376x376 פיקסלים במהלך התקופה המודרנית, במקביל להתפתחות הטכנולוגית המואצת, החלו המעצמות באירופה המערבית במסע לגילוי שאר חלקי העולם, זאת תוך כיבוש והשתקעות במרחבים החדשים והעצומים שנמצאו מעבר לים. התהליך, המכונה "אימפריאליזם", כלל השתלטות ונישול של האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה האנושיים והטבעיים לצרכיה של המעצמה הכובשת, לעיתים תוך מסע של דיכוי, רצח המוני ומחיקת התרבות המקומית (קולוניאליזם). לאימפריאליזם ניתן צידוק אידאולוגי על פיו ישנה עליונות תרבותית לאדם הלבן, ולמעשה, הקולוניאליזציה מאפשרת את התפשטותה של התרבות המערבית האירופית.. . את שקיעת האימפריאליזם ניתן לציין במקביל לתקופה בה פרצו ברחבי העולם מאבקים לעצמאות מהשלטון הקולוניאליסטי. במקביל, סביבות שנות השבעים של המאה ה־20, החלה ההגות המכונה בשם "פוסט קולוניאליזם" לצבור תאוצה בקרב אקדמאים וחוקרים, הוגים שונים החלו לבקר את המסורת הקולוניאלית, את האמונות הגזעניות והדיכוטומיות שבבסיסה ואת השלכות מעשיה.. הביקורת הפוסט קולוניאלית הצביעה על הנטייה של האדם המערבי לאתנוצנטריות, כלומר, תפיסת תרבות המערב את עצמה כמועדפת ועליונה על פני תרבויות אנושיות אחרות, תוך מבט גזעני וסטריאוטיפי עליהן.. שיח חדש של זהויות בנייתו של המושג זהות היא פרי היצירה של המודרניזם,.. ובהגדרתה היא הרכב אוסף של תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית.. וכך, שיח הזהויות בתקופה הפוסטמודרנית יוצא כנגד הזהות המודרנית שנבנתה בהתאם לתהליכים החברתיים והגותיים שהתרחשו באותה העת. הפירוק הפוסטמודרני לא פסח על מושג הזהות, והחל משנות השבעים של המאה ה־20 ניתן היה לשמוע את הטענה שישנה זהות אחרת מהזהות המערבית המודרנית ההגמונית. ראשית, הזהות המודרנית הייתה כרוכה במרכיב הלאומיות, אולם חלק זה התערער כשהחלה לחלחל התפיסה הפוסט־לאומית הפוסטמודרנית וככל שהפך העולם גלובליסטי יותר ויותר. יתר על כן, הזהות המודרנית שהושפעה מהליברליזם וההומניזם התבססה על האוטונומיות של הפרט, על האינדיוודואליזם שלו ועל תבונתו (הסובייקט המערבי), אולם ההגות הפוסטמודרנית מערערת גם על תפיסות אלו, למשל, כפי שטען מישל פוקו – שהזהות נרקמת אל מול זהות אחרת שמדגישה את השונות שלה. זהותו של האדם היא תוצר של יחסי גומלין והבניה חברתית מלאכותית. פוליטיקת הזהויות בעידן הפוסטמודרני היא כזאת אשר לא מביטים בה רק על האדם היחיד אלא על היותו חלק מחברה ותרבות, שינוי כיוון מהאופן בו נתפס האדם החל מעידן הנאורות, אינדיבידואל ותבוני. אם אכן ההבדל בין בני האדם הוא עניין של תרבות, שהיא דבר נזיל ודינמי, הרי שלא ניתן לדבר באשר לזהות שהיא עליונה על פני אחרת, ועל פי כן יש לנקוט בגישה רב תרבותית המאפשרת לכל קבוצה לנהוג לפי ערכיה האישיים. במסגרת שיח הזהויות, טוענים המצדדים, ניתן לשים לב לזהויות שונות שלא קיבלו את מקומן בשל השליטה של הרוב ההגמוני... דוגמה בולטת לפוליטיקת הזהויות היא הגל השלישי של הפמיניזם.. החל משנות השבעים של המאה ה־20 החלה להישמע ביקורת על הפמיניזם הליברלי על כך שגם בזמן מאבקו באפליית נשים, הוא ממשיך את האפליה כלפי נשים שאינן חלק מהתרבות המערבית־לבנה־ההגמונית, בדרך זאת קמו תתי תנועות כמו הפמיניזם השחור והפמיניזם הלסבי והתבסס המושג "קוויר"... רעיונות מרכזיים העמדה הפוסטמודרנית במהותה כופרת ביצירתן של הגדרות מוחלטות ואובייקטיביות, ועל כן מתוך כך עולה הקושי להגדיר את עקרונותיו ומאפייניו של הפוסטמודרניזם עצמו.. אולם, ניתן בכל זאת לתאר אפיון משותף לרעיונות העולים בשיח הפוסטמודרני, כמו על ידי ההשוואה בין התפיסה המודרנית והביקורת הפוסטמודרנית עליה. בדרך זאת, לדוגמה, פועל הפילוסוף וההיסטוריון עדי אופיר כשבמאמר בו הוא מפרט תשעה אפיונים של הפוסטמודרניזם, הוא מדגיש את הקשר בין שתי התפיסות:. מתוך הספר: . אם כן, ההגות הפוסטמודרנית טומנת בחובה ביקורת קשה על עקרונות המודרניזם ועל ההנחות הערכיות אשר נמצאות בבסיסו. התודעה המודרנית החלה להתגבש עוד במאות ה־17 וה־18, במעבר בין ימי הביניים והרנסאנס. ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, עלייתה של הנאורות ותהפוכות חברתיות כמו המהפכה הצרפתית הביאו את החשיבה המודרניסטית לצדד בדבר בסיס אוניברסלי ושכלתני של החברה האנושית, כלומר, המודרניזם קידש את תבונת האדם והרציונליות האנושית וטען, בהתאם לפריחת הנאורות, על גאולתו של המין האנושי כולו ושחרורו, זאת כשתנועת ההיסטוריה היא למעשה התקדמות ושחרור התודעה.. החשיבה הפוסטמודרנית לעומת זאת נוטה לתפיסה רלטיביסטית, רב־תרבותית, "אנטי־רציונליסטית"המונח מתוך: . . וניהיליסטית של המציאות האנושית. ביקורת על תפיסות מודרניסטיות ביקורת על תפיסת הקדמה המערבית ממוזער\|איגניקה היא דוגמה בה נעשה שימוש במדע כדי להצדיק תורות גזעניות ודילול אוכלוסייה. שימוש מנוגד לתפיסה המודרניסטית הרואה במדע ככלי לשחרור האדם.\|250x250 פיקסלים אירועי המאה העשרים, ובראשם השואה ומלחמות העולם, ערערו את יסודות התפיסה שהאנושות בהכרח נעה קדימה בכל המובנים, הן הטכנולוגיים והן המוסריים. בשם "רציונליות" ו"מדעיות", מושגים חשובים בתפיסה המודרנית, נעשו עוולות קשות ורחבות היקף, ועל כן טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלו בחשדנות, כך שהשיח הפוסטמודרני מבקר את רעיון הקדמה המערבית ודוחה את המוסכמה המודרנית לפיה בזכות ההישגים המדעיים והטכנולוגיים האנושות בהכרח מתקדמת.. . על עצם אופן המחשבה המערבית העלה ביקורת הפילוסוף ז'אק דרידה, בין ההוגים הפוסטמודרניים הבולטים והמשפיעים, כשביקש לחשוף את מבני הכוח הקיימים בתוך הידע וזיהה במסורת הפילוסופיה המערבית מה שמכונה "מטאפיזיקה של נוכחות". (הידועה גם כ"לוגוצנטריות"), כלומר ערעור האמונה שניתן על ידי ה"לוגוס", על ידי שימוש בשפה והיגיון, לייצג משמעות שלמה, קיימת ונוכחת של דבר מה.. . עם זאת, בפועל, רוב ההוגים המרכזיים הנמנים עם הזרם הפוסטמודרני, ביקרו אפוא את הנאורות והמודרנה, אך הודו כי לא ניתן לעשות זאת אלא מתוך ועל גבי ההבנות שיצרה המודרנה. בדרך זו, טוען למשל הפילוסוף מישל פוקו, שהפוסטמודרניזם הוא הפניית הביקורת שכוננה את המודרניזם – כלפי המודרניות עצמה.. בכך, נבדלת הביקורת הפוסטמודרנית מביקורת מוקדמת יותר על המודרניזם דוגמת זו הרומנטית שהעלתה על נס את האותנטיות והביטוי האישי של האדם.. מות הסובייקט המודרני מושג מרכזי בעל חשיבות עמוקה לאורך הפילוסופיה המודרנית הוא ה"סובייקט", ששורשיו בהגותו של הפילוסוף רנה דקראט.. . בהגדרתו, ניתן לתאר את הסובייקט על פי ההגות המודרנית כישות שהיא בעלת חוויה והוויה,. . ישות חושבת, הפוכה לעולם הדומם שמחוץ להכרתה.. התפיסה הפוסטמודרנית מערערת על החלוקה החדה (האופיינית לחשיבה המודרנית) בין הסובייקט ובין מה שסביבו ומבקשת לטשטש את ההבדלים ביניהם. על כן, סוגיית עליית הסובייקט המודרני מצויה בבסיס הביקורת הפוסטמודרנית,. . וקיבלה ביטוי מרכזי אצל הוגים כמו הפילוסוף מישל פוקו בחוקרו את המצאת הסובייקט,. ועל כמיהתו להיעלמותו של מושג זה,. או למשל בכתיבתו של רולאן בארת על "מות המחבר", כאשר הוא מבקש להתייחס אל הטקסט במנותק מהמחבר שלו. שיח של יחסיות ולא של אמת התנערות מהאמת המוחלטת לאורך תולדות הפילוסופיה המערבית נערך הדיון עד כמה יש באפשרותנו להכיר את המציאות ולדעת על קיומה של אמת אובייקטיבית ומוחלטת (תורת ההכרה).. בנושא זה, החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מקיומה של אמת מוחלטת אחת ומפנה את תשומת הלב אל עיקרון הרלטיביזם. בבסיס הרעיון הרלטיביסטי (בתרגום: "יחסי") עומדת ההשקפה שהפילוסופיה איננה יכולה לשקף את הקיים במציאות ולמעשה אמיתות של דבר תהיה תלויה בתפיסה, נסיבות וערכים משתנים.. משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורית, כלומר, אין עובדה או בסיס במציאות שעליהם ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהם נכונים. משום כך, אם מאמין אדם בתפיסת עולם מסוימת, אין לו את הבסיס המוסרי לשאוף שאותה השקפה תהיה תקיפה באופן כלשהו על אדם אחר. לפי רעיון זה, על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.. פלורליזם וריבוי קולות הגישה הפוסטמודרנית שמה את אצבעה על ריבוי הקולות והגיוון התרבותי של החברה האנושית, היא טוענת שהמציאות האנושית היא מורכבת ומרובת נרטיבים וקוראת להחליף את התפיסה המערבית הליברלית על האוניברסליות של האנושיות באחת כזו שדווקא מתמקדת בהבדלים בין החברות האנושיות, תוך התייחסות לא היררכית ולא שיפוטית לאף אחת מן התרבויות. באופן זה, כתחליף לרעיון ההגמוני המודרניסטי המערבי הוצבו ערכי הסובלנות והפלורליזם ככאלו המקיימים את אורח המחשבה הפוסטמודרני,. ובשיח האקדמי והציבורי החלו לדון על מושגים חדשים כמו: "אחרות",. אימפריאליזם לשוני ואימפריאליזם תרבותי.. שלילה של הסבר מאחד וכללי של המציאות ההתנערות מסיפורי העל השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו,.. דרך מחשבה זאת הביאה הוגים רבים לפתח תאוריות על או פרדיגמות אשר באמצעותן ניתן יהיה להבין את המציאות בכללותה על שלל מרכיביה. הפוסטמודרניזם תוהה האם בכלל יש באפשרותו של האדם לחקור את מה שיש בעולם (אונטולוגיה – חקר הקיום), אולי למעשה כל החקר המדעי נשען גם הוא על תפיסות סובייקטיביות.. התמוטטות האידאולוגיות הישנות מותירה את האדם בודד, חסר כלים מוסריים וערכיים לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו. ניתן לתאר את "קץ האידאולוגיה" כניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל, בשל העדרן של השקפות או אמונות המאחדות את האנשים היחידים לכלל חברה. במונחים של מחשבה הבאה לאחר מות האידאולוגיה, האדם נתפס כפרט בודד ותלוש, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים אל מול "המערכות" הגדולות והאטומות.. .. .. דחיית הרצף ההיסטורי החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף, כוללני ורציונלי, בדבר מגמה היסטורית אחת,. .. . או בקיומה של תאוריה אבסולוטית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה.. החל בסביבות שנות השבעים של המאה ה־20, התעוררה והתעצמה ביקורת רעיונית ואקדמית על ההיסטוריוגרפיה המערבית אי לכך שסיפרה את הסיפור ההיסטורי מנקודת מבטה הבלעדית.. . דוגמה לכך היא פריצתה של אסכולת ה־"היסטוריציזם החדש" שדגלה בעיקרון שהמחקר ההיסטורי הוא למעשה פעולה פרשנית וסובייקטיבית ומשויכת לבעלי הכוח בחברה.. התפיסות החדשות ביקשו להאיר את הנרטיבים והחלקים ההיסטוריים שהודרו בהיסטוריוגרפיה המערבית כמו חייהם של מיעוטים במארג החברתי ועולמן של תרבויות אחרות (למשל עמים שנכבשו ונשלטו תחת הקולוניאליזם האירופי), ודרשו להקדיש תשומת לב רבה יותר דווקא לסיפורים הקטנים – חיי היום היום של האדם הפשוט.. (להורדת הספר המלא). מתוך: . הדילמה עד כמה ביכולתם של ההיסטוריונים למצוא "אמת היסטורית" הייתה מושא עיסוק להוגים פוסטמודרניים רבים. לדוגמה, ההיסטוריון הפוסטמודרני היידן ווייט סבר שיש לחקור את הדרך בה ההיסטוריונים כותבים את ההיסטוריה, לפי ווייט, המבנה העלילתי של ההיסטוריה הוא בכלל פרי מעשי ידיהם. הוגים אחרים סוברים שלא ניתן על פי הטקסטים ההיסטוריים שברשותנו להכיר את ההיסטוריה כפי שהייתה ומבקשים לטשטש את הגבול שבין הכתבים ההיסטוריים ובין הכתבים הספרותיים.. . פירוק הטקסט, השפה והמשמעות ממוזער\|364x364 פיקסלים\|המחשבה הדקונסטרוקטיבית של דרידה היוותה השראה לסגנון אדריכלי חדש – הדה־קונסטרוקטיביזם. בדומה לאופן הקריאה הדקונסטרוקטיבי של הספרות, גם בייצוג האדריכלי מתרחשים פירוק וקריאה מחודשת – של המוסכמות הארכיטקטוניות. בתמונה, מוזיאון גוגנהיים בילבאו לאומנות מודרנית אשר בספרד. העיסוק ההגותי בקשרים שבין שפה ומשמעות החל סביבות ראשית המאה ה־20 על ידי הוגים כמו רומן יאקובסון ופרדיננד דה־סוסיר. דה סוסיר, לדוגמה, היה פורץ דרך במחקר הבלשני כשהבחין בין מסמן לבין מסומן, בעוד המסמן הוא המילה או המשפט, המסומן הוא פריט מנטלי הנמצא בתודעתנו, צירוף השניים יוצר את ה"סימן", ובאופן זה נוצרת משמעות. בהתאם לחשיבה החדשה הזו, החל תופס דומיננטיות זרם הסטרוקטורליזם, על פיו מתן משמעות לתופעות או לאובייקטים כרוך במבנים (סטרוקטורות) בתוכם הם נמצאים או מתרחשים, הסטרוקטורליזם אם כן סובר שישנה משמעות אחת לסימן מסוים, תלויה בשוני ובדמיון שלו עם סימנים אחרים באותה המערכת בה הוא נמצא בהתאם להקשר תרבותי או חברתי,.. לפי הסטרוקטורליסטים, ניתן לחקור ולמצוא את משמעותה של יצירת ספרות בניתוח סמנטי נכון.. זרם ה"פוסט־סטרוקטורליזם", אשר מזוהה עם הפוסטמודרניזם, התבסס על הרעיונות הסטרוקטורליסטיים ופיתח אותם לתפיסה חדשה וחדשנית – אם הלשון היא אכן איננה מייצגת את המציאות, וכל סימן משמעותו תלויה ביחסי הגומלין עם סימנים אחרים, הרי שהלשון היא זאת המבססת את תפיסת העולם האנושית, ולמעשה באופן זה היא מכשיר בידי בעלי הכוח לשליטה על ההמון ולהפנמה של ערכים חברתיים בקרבם. ואכן, ההגות הפוסט־סטרוקטורליסטית מתמקדת בקשרים שבין אידאולוגיה, כוח ושפה. בולטת בדיון היא ה"דקונסטרוקציה", דרך קריאה פרשנית שפיתח הפילוסוף ז'אק דרידה ועל פיה בכל טקסט ניתן למצוא הן את האידאולוגיה הדומיננטית אליה הוא מכוון אך גם את המשמעויות החתרניות והמושתקות הנמצאות בו. על פי דרידה: "אין מאומה מחוץ לטקסט",. . כלומר, בטקסט עצמו ניתן למצוא גם משמעות אחת ויחד עמה גם את המשמעות ההפוכה לה, בדומה לכך, גם הלשון היא נזילה ובעלת משמעויות רבות, משתנות ולא יציבות..., פרק 14 מתוך המאמר . ההגות הפוסט־סטרוקטורליסטית הייתה רק יריית הפתיחה לצמיחתן של תיאוריות רבות ומגוונות כשהמשותף לכולן הוא עיסוק חוזר ונשנה בהבניה החברתית בקרב החברה האנושית, ובייחוד זאת המערבית. השפעות של המחשבה הפוסט־סטרוקטורליסטית ניתן למצוא בין השאר בתורות כמו הפוסטקולוניאליזם, הפוסט־פמיניזם, התיאוריה הקווירית ועוד... את ההשלכות של תיאוריות אלו על החברה כיום ניתן להדגים על ידי התאורטיקנית ג'ודית באטלר, לטענתה, אפילו החלוקה המגדרית הבינארית לנשיות וגבריות היא למעשה הבניה תרבותית וחברתית ולא חלוקה מהותנית, כלומר, גם משהו שנראה בתפיסה האנושית טבעי וברור מרגע בואנו לעולם, הוא לדעתה תוצר הפנמתה של אידאולוגיה מסוימת... (לספר המלא). החברה בראי הפוסטמודרניזם ממוזער\|364x364 פיקסלים\|על אף שעיקר יצירתו הייתה טרום התקופה הפוסטמודרנית מהווה צ'ארלי צ'פלין דוגמה לייצוג של החברה המודרנית, הקפיטליסטית, המנוכרת והאטומה. בתמונה, פריים מהסרט "זמנים מודרניים" (1936) ממוזער\|364x364px\|זרם הפופ ארט, שצמח החל משנות ה־50, ביקש בין השאר להצביע על היחסים שבין האומנות הנחשבת "גבוהה" ובין התרבות הפופולרית. בתמונה, יצירה של האומן . הכתבים הפוסטמודרניים גדושים לרוב בניתוח, ביקורת ותיאור המצב התרבותי־חברתי של החברה האנושית המודרנית. פעמים רבות נוטים ההוגים הפוסטמודרניים לברר ולפרק את היחסים בין מושגים שונים כמו ידע וכוח, מציאות ודימוי, אליטיסטי ועממי, צורה ותוכן ועוד – ואף ניתן לזהות אפוא הקבלות בין ההגות הפוסטמודרנית ותמורות חברתיות שאכן מתרחשות בתקופה הפוסטמודרנית. בנוסף לכך, השאלה המשיקה לנושא: "כיצד נראית חברה על פי ההשקפה הפוסטמודרנית?" – מכילה בליבתה סוגיות תאורטיות ומעשיות בתחומים רבים; לדוגמה, ההתנערות הפוסטמודרנית מהאמת המוחלטת היא גם שלילה של ערכים או תרבות "נכונים" ועלייתו של הדיון מה נכון ללמד את התלמידים בבתי הספר. ניהיליזם, אינדיבידואליזם, ייאוש וניכור ממוזער\|דוגמה מעניינת לערעורו של סמכות המדע בציבור היא מודל כדור הארץ השטוח, תאוריית קשר שתחילתה מאמצע המאה ה־20. על אף הוודאות המדעית באשר להיותו של כדור הארץ עגול, טיעונים פסאודו־מדעיים, האשמות קונספירטיביות ושימוש רחב במדיה חברתית אפשרו התפשטות של התיאוריה אל אלפי מאמינים. \|250x250 פיקסלים ממוזער\|250x250px\|דוגמה לסימולאקרה: רחבה ממבנה המתחם "די סיטי" בעיר מעלה אדומים שעיצובה הוא הרכב של דימויים וייצוגים חוזרים ומוכרים, העתקים לאובייקט מקורי שאינו קיים במציאות. שכפולם של ההעתקים שוב ושוב זהו ה"היפר מציאות". חברת ההמונים שעוצבה בעקבות המודרניות מתוארת בקרב חלק מהאינטלקטואלים הפוסטמודרניסטים כצינית, מנוכרת, אטומה ואדישה.. .. המבנים החברתיים והאנושיים אשר הקנו לאדם תחושות של שייכות ויציבות עוברים פירוק, והאדם הבודד נשאר תלוש ומנותק,.. . והמציאות בה הוא חי הופכת לסתמית וחסרת משמעות.. .. על אף שלכאורה הביאה המודרניות את האדם לחירות מוחלטת, לאחר שהשתחרר מכבלים חברתיים, כמו דת או אידאולוגיה, הוא נותר במצב של חרדה מהעצמאות הגדולה שזכה לה פתאום. הפילוסוף ז'אן פול סארטר היטיב לנסח זאת:ציטוט מתוך הספר "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" (1946). דוגמה לכך היא כיצד בחברה המודרנית תשומת הלב הציבורית מתמקדת יותר ויותר בפרט ובצרכיו האישיים על פני האינטרסים החברתיים, תוך שימת דגש על פילוסופיה אינדיבידואליסטית. ההיסטוריון כריסטופר לאש תיאר בספרו "תרבות הנרקיסיזם" (1979) תופעה תרבותית חברתית בה גוברת ההתמקדות הציבורית, עד כדי פולחן, בפרט ובהנאותיו..... (המאמר באתר LinkedIn) עם זאת, השתקפות של תהליכים חברתיים כגון אלו קיימת בחלקים מהמחשבה הפוסטמודרנית, הכוללים שלילה מוחלטת של ערכים אוניברסליים, התנערות מסיפורי־על וטשטוש גבולות; כך גם בהיבטים מהתפיסה הניהליסטית. הקיימים בפוסטמודרניזם. רעיונות ניהיליסטיים היו קיימים עוד לפני העידן הפוסטמודרני (אצל ניטשה לדוגמה) כשבסיס הניהיליזם עומד העיקרון שאין אמת אובייקטיבית ובשל כך אין מטרה או כיוון יחידים ליקום, בוודאי לא בדמות הגעה למימוש או לגאולה כלשהי. באופן זה נשללת אמיתותם של ערכים, אמונות ואת קיומם של המוסדות המסורתיים – והשארות האדם היחיד בבדידותו.. טשטוש הבחנות היררכיות ההגות הפוסטמודרנית נוטה לקרוא תיגר על ההיררכיה החברתית ועל החלוקה הדיכוטומית האופיינית למודרניזם. אובדן האמונה בערכים אוניברסליים משותפים או בתפיסות עולם מוחלטות הביא בהכרח לתפיסת העולם שהמציאות מורכבת מנקודות מבט רבות ושונות ללא עדיפות בין אחת לשנייה.. . השיח הפוסטמודרני אשר מבקש לחשוף את מוקדי הכוח החברתיים החל מערער את מקורות הסמכות האנושיים תוך שימוש גובר בשיח פוסט־סטרוקטורוליסטי ושימוש במונחים של דיכוי והכפפה. במילים פשוטות יותר, מתפתחת הטענה שתבניות המחשבה ותפיסות העולם שלנו אינן הדרך בה גילינו והבנו את העולם אלא הן תוצר של תהליך הבנייה חברתי שאין אנו מודעים אליו, הפילוסוף לואי אלתוסר מדגים זאת על התיאטרון:. באופן זה, מתפרקות ההגדרות המודרניות על האמת, הנכון, המוסרי, הראוי וכדומה. היציבות של המחשבה ההגמונית המערבית בתשובה לדיון מהו העיקר ומהו הטפל עברה זעזוע, וקולות חדשים החלו קוראים להפנות את הזרקור אל מה שנחשב כ"אחר", כשוליים.. התופעה בולטת במיוחד בעולם האומנות, שנטה לבצע חלוקה בין "גבוה" ו"נמוך", בספרו משנת 1979, "La Distinction: Critique sociale du jugement", מפרט ומנתח הסוציולוג פייר בורדייה את הקשר בין תרבות הנחשבת גבוהה לבין ההשתייכות למעמד חברתי מסוים ("הון תרבותי"), בהגותו הוא מרחיב היריעה בטענה שההיררכיה החברתית, בכל תחום ותחום, היא למעשה תוצר של הבנייה ומשחקי כוחות (שדה, הביטוס).. . פקפוק באובייקטיביות המדעית כשהפוסטמודרניזם מערער את הרציונליזם המערבי, הוא למעשה גם מערער את היסודות הפילוסופיים של הממסד המדעי, מה שמעורר הדים ומשפיע על התפיסה והמבנה החברתיים המוכרים. הלך המחשבה הפוסטמודרני ניתן להמחשה על ידי תמורות חברתיות המתרחשות בתקופה הפוסטמודרנית – על אף שכיום נגיש לכל אדם מידע אמין ומקצועי מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת קודמת, מתפתחת תופעה בה האמון בממסד המדעי פוחת,. ואילו תפיסות פסאודו־מדעיות ואנטי־מדעיות. צוברות קהל מאמינים. ניתן לקשר זאת אל ירידת קרנו של מושג הסמכות עצמו, המתרחש באופן כללי בעת הפוסטמודרנית, כשבנוסף, עלייתן של הרשתות החברתיות והשימוש ההולך וגובר באינטרנט מקשים על היכולת להבדיל בין מידע נכון לבין מידע כזב.. ההסכת "גבוהה גבוהה" באתר כאן. ערעור האמת הפוסטמודרני, יחד עם גישות שרואות במדע חלק ממערך חברתי של שליטה וכוח, מפחיתים את אמינותו ואת תפיסת האובייקטיביות לגביו., פורסם בגליליאו. עיסוק רחב בנושא מגיע מכיוונו של האסטרונום האמריקאי, קרל סייגן, שבספרו "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" (1995) מצביע על כוחותיו המצטברים של הפסאודו־מדע בסוף המאה ה־20. בשנת 1962 פרסם ההיסטוריון והפילוסוף תומאס קון את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות", שם העלה ספקות על הרציונליות המדעית ועל האובייקטיביות של הידע המדעי.. קון מתאר את התהליך המדעי כתהליך מחזורי, ומשתמש במונח "פרדיגמה" לשם כך. הפרדיגמה היא רעיון חדש ומהפכני המאפשר לעולם המדעי הסתכלות מגובשת וכוללת על העולם, והמחקר המדעי נעשה תחת תפיסה זאת. בשלב מסוים, יורדת קרנה של הפרדיגמה הנוכחית, בשל סתירות רבות וגוברות בין הפרדיגמה לבין הניסויים שמבצעים המדענים, זהו שלב "משבר" אשר לאחריו יקום רעיון חדש ויהיה לפרדיגמה החדשה. רעיונות דומים ניתן למצוא בספרו של הפילוסוף מישל פוקו, "הארכאולוגיה של הידע" (1969), שם הוא סוקר את השונות בדרך שבה תרבויות שונות ארגנו את הידע שלהן על המציאות. עולם של "היפר מציאות" חלק מן ההגות הפוסטמודרנית עוסק בניתוח המציאות החברתית, לרוב ממבט ביקורתי, תוך כדי סקירה של המאפיינים הכלכליים, התרבותיים, התקשורתיים והאנושיים של העת הנוכחית. פילוסוף בולט בנושא היה ז'אן בודריאר שתיאר בספרו "סימולקרות וסימולציה" (1981). מהדורה מתורגמת לעברית: . כיצד על ידי תרבות הצריכה וטכנולוגיות המדיה החדשות החליפה החברה האנושית את המציאות ומשמעויותיה בסימנים ובסמלים, המחקים את המציאות באופן הגורם להיווצרותה של מציאות חדשה, אותה הוא מכנה "היפר מציאות".. על פי בורדיאר הפכה החוויה האנושית להדמיה של המציאות, המונח סימולאקרה מתאר העתק שהוא רק תחליף בדיוני למקור שלא באמת קיים,. מושג זה הודגם בסרט הקולנוע "המטריקס" בו בני האדם כלואים בתוך תוכנת מחשב כשהם חושבים שזאת המציאות האמיתית. תופעות ייחודיות לעידן הפוסטמודרני ממוזער\|336x336 פיקסלים\|למונח "צ'אקרה" יש שימור נרחב בתרבות העידן החדש וברפואה אלטרנטיבית. שורשי הצ'אקרה בהודו העתיקה, בהינדואיזם ומאוחר יותר בבודהיזם הטיבטי, המיסטיקה והדתות המזרחיות ועד לתרבויות נוספות בעולם. בתמונה: איור של שבע הצ'אקרות.\|ימין הפוסטמודרניזם הוא אמנם מכלול של תפיסות פילוסופיות ורעיוניות שאינן קשורות בהכרח למציאות היום יומית, אולם ניתן לזהות בעולם של התקופה הפוסטמודרנית תופעות מתאימות לשיח ההגות הפוסטמודרני. "העידן החדש" "העידן החדש", או בשמו הנוסף "ניו־אייג'", גם הוא תופעה פוסטמודרניסטית,. זוהי תרבות חדשה בעלת מגוון רחב של תורות ואמונות רוחניות או דתיות אשר מבוססות ברובן על מסורות או פילוסופיות ממקורות שונים כמו תרבויות עתיקות, דתות פגאניות, פרקטיקות מטאפיזיות ועוד. הפילוסופיה הפוסטמודרנית שקראה תיגר על האמת האוניברסלית, יצרה למעשה חלל ריק וכך אפשרה לחלופות כמו תרבות עידן החדש לצבור תאוצה ולשגשג.. העידן החדש, בדומה לפוסטמודרניזם, אינו בעל עמוד תווך רעיוני מרכזי, אלא הוא אסופה של תפיסות עולם, כשהבסיס המשותף הוא התנגדות או אלטרנטיבה לתפיסה הרציונלית המערבית המודרנית והמיקוד הוא בחוויה האישית הרוחנית של האינדיבידואל או בגאולתו האישית,. המאמר מתוך: (קישור לכל המאמרים המופיעים בספר). במאפייניו, הניו אייג' מאמין בקידושה של האמת האישית הנמצאת בכל אחד ואחד. תנועת העידן החדש הולכת יד ביד עם המאפיינים הקפיטליסטיים של החברה הפוסטמודרנית, ולמעשה מציעה בפני האדם שוק ססגוני של "מוצרים רוחניים" שמטרתם להסב לו אושר.. פוליטיקה של פוסט אמת ממוזער\|250x250px\|לקראת משאל העם הבריטי על היציאה מהאיחוד האירופי, נערך קמפיין בו נאמרו עובדות שקריות באופן מכוון והצהרתי, כמו בשלט המופיע בתמונה. מאפיין לתופעת פוליטיקה של פוסט־אמת. הטיית האמת לצרכים פוליטיים אינה דבר חדש והייתה קיימת גם טרום העידן הפוסטמודרני,. . אולם הייחוד של הפוסטמודרניזם, בשונה מתקופות קודמות, הוא הערעור על קיומה של האמת עצמה, וקריסת האמון כלפי אלו שתפקידם "לספר" את האמת, כדוגמת אנשי המקצוע.. הדגש שניתן בתפיסה הפוסטמודרניסטית על נקודת המבט הסובייקטיבית, פרץ את הדרך לתפיסה שלא ניתן לדבר כלל על אמת אובייקטיבית מבוססת עובדות משום שתמיד תהיה איזושהי מידה של פרשנות אישית, באופן זה, עומד המדע תחת סימן שאלה על יכולתו לבצע מחקר אובייקטיבי.. .. במובן זה, הבחירה בין שתי עובדות גם היא תהליך סובייקטיבי, ושיקול הדעת יהיה נקודת המבט האישית ולאו דווקא בסיס עובדתי. תהליך התרחבות הפוסט־אמת קשור גם להתקדמות הטכנולוגית והתקשורתית של תחילת המאה ה־21, עלייתו של האינטרנט ופריחת הרשתות החברתיות אפשרה לכל אדם להיות יוצר תוכן, ואפשרה לכל אחד לבחור לקבל מידע מכמויות עתק של מקורות שונים., (לקובץ המלא). המונח "פוסט אמת" (Post-Truth) נקשר לתהליך הפוליטי כשחלק ניכר מהשיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית. בדרך זאת פורחת בעידן הפוסטמודרני תופעת הפצת הפייק ניוז אשר לרוב משלבת פנייה אל הרגש יחד עם הפצה רחבת היקף ברשתות החברתיות... התרבות הפוסטמודרנית ימין\|ממוזער\|364x364 פיקסלים\|הפרסום מהווה חלק מרכזי בחברה ובתרבות. בתמונה: פרסומות בכיכר טיימס בעיר ניו יורק. לפוסטמודרניזם השפעה כבירה על הפעילות והיצירה התרבותית, הן מכיוון שהגות פוסטמודרנית רבה עוסקת בפירוק וניתוח של מושגים תרבותיים והן מכיוון שהתפיסות העומדות בבסיס הפוסטמודרניזם באות לידי ביטוי ביצירה ובעשייה התרבותית התקופתית. תרבותה של החברה הפוסטמודרנית כוללת מאפיינים ייחודיים לה באומנות, במוזיקה, בתיאטרון, בספרות, בקולנוע ובאדריכלות, כך גם בתחומי השקה כמו תחומי הטלוויזיה, תקשורת ההמונים, האופנה והפרסום. בניגוד ל"כובד הראש" והרצינות של המודרניזם בעולם האומנות, היצירה הפוסטמודרנית נוטה לקיטשיות, צבעוניות, אקלקטיות תוך שילוב של סמלים ודימויים משוכפלים מהחברה המודרנית, הקפיטליסטית והצרכנית, ומכיוון שהפוסטמודרניזם קורא תיגר על היכולת לייצג משמעות, הרי שהדימוי הפוסטמודרני הוא למעשה חלול, שטוח ונטול רגש, כשהתוכן אינו עומד בפני עצמו אלא תלוי כולו בצורה.. בין ההוגים שביקשו להסיט את המיקוד מהתוכן אל הערוץ (המדיום) נמצא חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, בעל האמירה המפורסמת: "המדיום הוא המסר". לפי מקלוהן, האופן בו התוכן עובר (למשל, כתבה בטלוויזיה או כתבה בעיתון) משמעותי יותר ומשפיע יותר מאשר התוכן עצמו.. . מנקודת מבט זו, אין דרך בה ניתן לשקף את המציאות האמיתית, וממילא הדיון על שיקוף המציאות בעיתונות או בקולנוע הוא עקר, אלא מתחלף בדיון על היחס שבין המדיום ובין האדם הקולט אותו.. . דוגמה מתאימה לכך מתחום אחר היא האדריכלות הפוסטמודרנית, שבין תוצריה ניתן לראות ערבוב של סגנונות אדריכלות, השפעות גלובליסטיות וקווי מתאר ייחודים ומקוריים (כמו זרם הדה־קונסטרוקטיביזם), פרדריק ג'יימסון טוען שלמעשה האדריכלות הפוסטמודרנית מנסה להוות אלטרנטיבה למציאות האמיתית.. היבט זה גם מתקשר לעשייה הטלוויזיונית, בסוגת תוכניות הריאליטי, שמתיימרות לשקף מציאות, אך למעשה מטשטשות את הגבול בין ההתרחשות המציאותית לבין הדימוי הבדיוני הטלוויזיוני.. טשטוש הגבולות מתרחש גם כשהפוסטמודרניזם מבקש לראות גם את תרבות ההמונים ומרכיביה כתת־תרבות לגיטימית מתוך מארג תרבויות רחב והטרוגני,. כשהוא חותר תחת ההפרדה המודרנית בין תרבות הנחשבת עילית לבין התרבות הפופולרית.. ניתן להביא כדוגמה את זרם ה"דאדא", תנועה אומנותית אוונגרדית שביצירותיה יש שימוש בחפצי יום־יום (כמו "מזרקה" של דושאן).. . זרם אומנתי אחר הוא הפופ ארט, שעשה שימוש בסמלים של החברה המודרנית הקפיטליסטית, כמו פרסומות, אריזות מזון ותמונות של ידוענים. בתחומי המוזיקה והקולנוע, ניתן לראות השפעה דומה גם ביחס אל סוגות מוזיקליות וקולנועיות שהביקורת והמחקר נטו להתעלם מהם, כמו מוזיקת הפופ או הסרטים המסחריים הבידוריים של הוליווד,. . יותר מכך, גם החלוקה המסורתית לז'אנרים עברה טשטוש, כך שסרט קולנוע לדוגמה, יכול להכיל מספר ז'אנרים שונים יחדיו.. זווית אחרת היא מהמדיום הטלוויזיוני, בו מקובל להשתמש במחקר התקשורת במונח "אינפוטיינמנט", שהוא הלחם של המילים Entertainment (בידור) ו־information (ידע), בשל התופעה בה הגבול בין חדשות ובין בידור מתטשטש בערוצי הברודקאסט. הנטייה להעדפת הדימוי הריק על פני המקור והתוכן, התבססות תרבות הצריכה והעלייה במגוון והביזור התקשורתי היוו בסיס להתעצמות עולם הפרסום והשיווק. אורח החיים הפוסטמודרני כולל עומס רב של מידע פרסומי ושיווקי אשר לרוב נוטה להיות צבעוני, מושך, קליט ומבוזר, בשל הצורך לבצע בידול בין הסחורות השונות של חברת השפע, פרטיקת המיתוג היא אחת הדרכים הבולטות לשם כך, משום שהיא מבקשת להקנות למוצר הממותג תכונות ייחודיות בשונה משאר המוצרים המתחרים לו. הפרסום בעידן הפוסטמודרני אינו משמש רק כפעולה של קידום או מכירה אלא מהווה חלק מהתרבות החברתית. בעולם בו עצם הצריכה מהווה את הסיפוק, הרי שהפרסומת היא הכלי המחבר בין הצרכן לסחורה.. הפרסום מאפשר יצירה של עולם המורכב מדימויים וייצוגים של מציאות נוצצת ומושכת, שלמעשה אינה קיימת, חוקרת התקשורת ג'ודית ויליאמסון טוענת שעל ידי כך הפרסומת מאפשרת לצרכן להיות פעיל, זאת כשהוא מציב את עצמו במקום ה"אני" האידיאלי בפרסומת.. . אובדנה של האמת האובייקטיבית חייב את אמצעי התקשורת המסורתיים להתאים עצמם לעולם החדש, עולם פוסטמודרני שמאופיין באי רציפות, רב משמעיות, מורכבות וגלובליות. תקשורת ההמונים צריכה הייתה לשנות את גישתה, והתכנים התקשורתיים נדרשו להיות יותר מהירים, רגשיים, וויזואליים ובידוריים בכדי לשמור על קהל הצופים, המאזינים או הקוראים המוצף בכמות אינסופית של תכנים נוספים. במקביל לכך, המרחב הציבורי והתקשורתי החל מושפע יותר ויותר מחברות ותאגידים כלכליים, בשליטה תרבותית רחבה שלהם, כשמניעיהם הם למטרות רווח. התפתחות מואצת של עולם הבידור גם השפיעה על ערכי החברה, והעלתם על נס של ערכים כמו זוהר, פרסום, עושר, צרכנות, בין השאר על ידי שימוש בסלבריטאים וגיבורי תרבות דומים. ניתן לומר שגם בהקשר זה, כפי שסובר הפילוסוף ז'אן בורדיאר, האדם המודרני מוצף ללא הרף בסימנים, והעולם שהוא חי בו, הוא עולם של ייצוגי מציאות ולא המציאות עצמה.. . העידן הפוסטמודרני, שכלל עמו פירוק מושגים כמו הסובייקט, הזמן והמרחב היווה בסיס לתופעות חברתיות והגותיות חדשות. פירוק הטקסט הליניארי וההיררכי הביא ליצירת ההיפר־טקסט, שהוא אוסף רב של טקסטים שונים המקושרים בינם לבין עצמם באופן אסוציאטיבי - האינטרנט הוא דוגמה בולטת לכך.. פירוק המציאות, הביא גם לפירוק הפרודיה, ההוגה פרדריק ג'יימסון קרא לתופעה זאת "פסטיש" טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל את המקור, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית.. הקיטש הוא תופעה תואמת לתרבות הפוסטמודרנית משום שהוא למעשה תרכובת סימנים שמטרתם להגביר את התגובה הרגשית של הצופה או הצרכן.. את פירוק הסובייקט ניתן להראות בדמותה של ה"סכיזופרניה התרבותית", כשהייצוג שלה באומנות יהיה למשל בפירוק הרצף (כמו רצף הזמן) או בפירוק משמעות של דבר מה לאוסף סימנים לא מאוחדים.. סוגה ייחודית ובולטת שהתפתחה יחד עם התרבות הפוסטמודרנית היא הוידאו־קליפ. הקליפ הוא טשטוש שבין יצירה אומנותית ובין פרסומת ובין אומנות גבוהה ונמוכה, פעמים רבות יהיו בקליפים מונטאז'ים, קפיצות בזמן ועלילה לא ליניארית, מה שמבחין אותו כז'אנר פוסטמודרני ייחודי... ביקורת על הפוסטמודרניזם כשם שההגות הפוסטמודרנית אינה מקשה אחת אלא מארג של תפיסות עולם, דעות וכתבי הגות, כך גם הביקורת על הפוסטמודרניזם. יש לציין שהביקורת אינה שוללת את עצם הפוסטמודרניזם, זאת משום שבהקשר ההיסטורי, חלק מן המחשבה הפוסטמודרנית צמח בשל פערים אמתיים שהיו בין ההגות המודרנית לבין המציאות המודרנית, כך גם בהקשר המדעי, כשההגות הפילוסופית הפוסטמודרנית תואמת בחלקה את השלכות הגילויים המדעיים של המאה ה־20 (כמו מכניקת הקוונטים), ובהקשר הפילוסופי, כשהפוסטמודרניזם אכן הצליח להצביע על פערים מהותיים – פילוסופיים, אונטולוגיים, אפיסטמולוגיים ואתיים – שנמצאו בהגות המערבית המודרנית... על כן, ברובה, הביקורת על הפוסטמודרניזם מקבלת את היות הפוסטמודרניזם נקודת אל־חזור ועוסקת בדרכי ההתמודדות עם המציאות החברתית והתפיסתית החדשה.. ().. . פולמוס רחב עם ההגות הפוסטמודרנית שייך לעולם המוסר והאתיקה. בהתחשב בכך שהפוסטמודרניזם חותר תחת מושגים משמעותיים כמו טוב ורע או ראוי ופסול, הוא למעשה מאפשר חברה אגוצנטרית, נהנתנית, שיש בה רוע וחוסר צדק. לפי הפוסטמודרניזם, אשר מצדד ברלטיביזם מוסרי, אמורה החברה האנושית לקבל בהכלה כל ערך וכל מוסכמה תרבותיים ובהכרח ליצור מציאות בה אכזריות ופשע יהיו לגיטימיים. במובן זה, דווקא רעיונות פוסטמודרניים אשר נשענים על תשתית ליברלית וקוראים לשים לב אל אמונותיו ותרבותו של האחר, עלולים בגישה הרדיקלית הזו להביא להרס וחורבן בקרב החברה האנושית.. .. . יש לציין שישנה הגות פוסטמודרנית אשר מציעה פתרונות לקשיים האתיים והמוסריים העולים מן הפוסטמודרניזם, לדוגמה, הצעה של גישה מתונה יותר של הרלטיביזם המוסרי בה כן ניתן לדון על ערכים מקובלים ואוניברסליים.. . טענות נוספות דווקא יוצאות מתוך הנחה על נכונות השיח הפוסטמודרני, אך מעלות את העובדה שמדובר בהגות בעייתית במישור הפרקטי. מושא מרכזי בביקורת זאת הוא ריסוק היסודות המאפשרים חינוך כלשהו בבית הספר.. . במישור המדעי, ניתן לציין מאבק אינטלקטואלי שהתרחש בשלהי המאה הקודמת הקרוי "מלחמות המדע" כשבמהלכו נכתבו מאמרים וספרים על סוגיית האובייקטיביות המדעית, אירוע בולט באותה תקופה היה "פרשת סוקל", בו המדען אלן סוקל הצליח לפרסם בכתב עת מדעי נחשב מאמר פסאודו־מדעי מופרך מיסודו ורווי בטעויות והבלים.. (להורדת הספר המלא) ב-2018 נחשפה פרשת מדעי המרמור, מתיחה אקדמית דומה לזו של סוקל, בה 3 פרופסורים פרסמו בכתבי עת מדעיים של מדעי החברה, מדעי הרוח, לימודי מגדר, תיאוריה קווירית ותיאוריה ביקורתית מאמרים מופרכים ורווי שטויות שכתובים בז'רגון המחמיא לאידאולוגיה הפרוגרסיבית. לא מן הנמנע לומר שתחומי הרוח והחברה היו הנפגעים המשמעותיים של הפוסטמודרניזם בשל היותם אידאולוגיים ופוליטיים. על אף התרומה של הוגים פוסטמודרניים לתפיסה המדעית בתחומים כמו סוציולוגיה ובלשנות, נמתחת ביקורת על ערעור היציבות המדעית של אותם התחומים.. . בראש ובראשונה, אפשר לטעון שהאמת ההיסטורית אינה יציבה ומוחלטת, אך תהיה זאת הגזמה למחוק לאלתר את המסורת של חקר ההיסטוריה. בנוסף, למרות האמירות הפוסטמודרניות, כן ניתן לראות איך איסוף העדויות והנתונים ההיסטוריים מאפשר ליצור תמונת מציאות היסטורית הגיונית וסיבתית.. . בהקשר לסוציולוגיה, הביקורת על הפוסטמודרניזם נעוצה בתמונת העולם השטחית והפשטנית שהוא מציג, תוך חלוקה דוגמטית כמו למדוכאים ולנדכאים, או בחיפוש אחר עוול מוסרי או היסטורי בכל מחיר ללא התייחסות מספקת להקשרים היסטוריים וחברתיים.. (להורדת הספר המלא) סערה בהקשר זה שהתרחשה בישראל הייתה בשל עבודת תזה בה עלתה הטענה שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה במלחמת העצמאות, לאחר עתירת הלוחמים ודיון בבית המשפט נפסלה סופית העבודה בשל ליקויים מתודולוגיים חמורים ושכתוב העדויות... הפרשה עוררה הדים ודיון ציבורי על משמעות כתיבת ההיסטוריוגרפיה הציונית.. . (עודכן ב־15 באוגוסט 2011). חלק מהביקורת על הפוסטמודרניזם מופנה אל התופעות החברתיות שהגיעו בעקבותיו כמו: תקינות פוליטית, פרוגרסיביזם, פוסט־לאומיות ופוליטיקת הזהויות.. .. .בנוסף, ביקורת נוספת נמתחה מגורמים שונים על אופן הכתיבה המסובך, המורכב והאליטיסטי של ההגות הפוסטמודרנית, לעיתים מתעוררת התהייה על כך שרעיונות פוסטמודרניים חותרים תחת השימוש בשפה לתיאור המציאות כשבו בעת עושים זאת בעצמם. במובן זה גם עולות הטענות על האפשרות שדווקא הפוסטמודרניזם, שמבקר בחריפות את העידן המודרני־הקפיטליסטי, הוא עצמו חלק משיח הרעיונות של אותה התקופה. ובסופו של דבר, מול הביקורת הפוסטמודרנית על התבונה האנושית ועל המחשבה המודרנית המערבית, לא ניתן להתעלם מהפריחה האנושית, החברתית, הטכנולוגית והכלכלית שהן אפשרו. אם יוצאים מנקודת הנחה שהתפיסה המודרנית אינה מושלמת, ואף גם הייתה מקור בהיסטוריה האנושית לעוולות, חורבן והרס, עדיין ניתן להסיק ולומר שיש באפשרותה גם להועיל ולקדם את האנושות על ידי המדע, החידושים הטכנולוגיים והערכים ההומניסטיים. יש להביט בצורה מורכבת על החשיבה המודרנית ולא לשלול אותה על הסף.. .. . פוסטמודרניזם והיהדות ככל שהפילוסופיה הפוסטמודרנית משתרשת בתרבות החברתית, מתעצם הצורך לתגובה מצד הסמכות הרוחנית והרבנית והמחשבה היהודית־דתית.. המתח בין ההגות הפוסטמודרנית והעולם היהודי הדתי ניכר בהיבטים כמו: פער בין התפיסה הרלטיביסטית הפוסטמודרנית ובין האמונה שחוקי האל הם אמת יחידה ומוחלטת, ערעור ההיררכיה הדתית (כמו סמכות הרב או קדושת הכתבים הדתיים), טשטוש הגבולות שבין פרשנות הטקסט הקדוש ובין יציקת תוכן חדש, ועוד.. .. הדיון אף מתגבר כשעולה הדילמה כיצד ניתן לחנך לאורח חיים דתי במשולב עם העולם הפוסטמודרני סביבו או למחויבות לקיום המצוות, הפרקטיקה הדתית.. .. .. בין העוסקים בדיון ההלכתי והאמוני בנושא, ובכלל זה גם ניסיונות לגישור הפער, ניתן לציין את הרב שג"ר שבספריו "כלים שבורים" ו"לוחות ושברי לוחות" עוסק בנושא באופן מעמיק, ואת הרב מיכאל אברהם שנוהג לגשת לנושא במבט ביקורתי, במאמרים רבים, ובייחוד בספרו "שתי עגלות וכדור פורח". כמו כן הרב יגאל לוינשטיין עוסק רבות בהסברה של מהי הפוסט-מודרנה וביקורת כלפי תפיסתה והשלכותיה על המציאות, ואף הוציא מספר חוברות ושיעורים בנושא. במהלך הזמן מתרבים הניסיונות למצוא חיבורים בין המחשבה היהודית ובין התרבות הפוסטמודרנית כמו בתורת רבי נחמן מברסלב, בהגות הרב קוק או בפילוסופיה של ישעיהו ליבוביץ.. כמו כן, נכתבת ספרות הכוללת אפשרויות לגישור פערי התרבות ופתרונות מעשיים לדילמות הלכתיות או חינוכיות. ראו גם לקריאה נוספת . , (). . . . . . . . . . . . . . . קישורים חיצוניים . . מדור שאלת מחקר עם דוד גורביץ', באתר ynet. מתן קמינר, הזמן שאחרי ה"פוסט", הזמן הזה: כתב עת למחשבה פוליטית, תרבות ומדע, מאי (2021). איתמר ברנר, ההסכת "ברוח השעה", חמישה פרקים להאזנה על פוסטמודרניזם (יש לחפש את המונח פוסטמודרניזם במנוע החיפוש באתר). ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:אידאולוגיות קטגוריה:גלובליזציה קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר	2024-09-23T17:36:47
תעבורה	REDIRECT תחבורה	2014-12-12T21:04:39
חיים	ממוזער\|250px\|מגוון החיים: חיידקי Escherichia coli (מימין למעלה), פטריית אמניטה מוסכריה (משמאל למעלה), צמח חמציץ נטוי (ימין למטה) ובעל חיים תנין היאור (שמאל למטה). ממוזער\|250px\|צמחים בהרי רכס רוונזורי, אוגנדה חיים על פי התיאוריה הביולוגית, הם מאפיין המבדיל ישויות חומריות המקיימות תהליכים ביולוגיים (ונקראות יצורים חיים או אורגניזמים) מישויות חומריות שאינן מקיימות תהליכים כאלו. קיימות צורות שונות של חיים, כגון צמחים, בעלי חיים, פטריות, פרוטיסטים, ארכאנים וחיידקים. הקריטריונים להגדרת חיים יכולים לעיתים להיות מעורפלים ויכולים להגדיר או לא להגדיר נגיפים, וירואידים או חיים סינתטיים פוטנציאליים כ"חיים". ענף המדע העוסק במגוון היצורים החיים נקרא ביולוגיה. הגדרות ממוזער\|250px\|איור מ-1848 של מחזור החיים האנושי הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות, בין השאר מכיוון שחיים הם תהליך ולא חומר. הגדרה ביולוגית מאחר שאין הגדרה חד-משמעית של החיים, רוב ההגדרות הנוכחיות בביולוגיה הן תאוריות. החיים נחשבים למאפיין שמקיים את כל או את רוב התנאים הבאים: הומאוסטזה – היכולת לשמור על איזון פנימי ועל סביבה פנימית יציבה וקבועה, עד כדי שינויים קלים. לצורך שמירה על איזון זה, קיימים תמיד: סדר פנימי קפדני – ליצורים חיים ישנה אנטומיה קבועה עד לרמת המיקרואנטומיה. בכל חלק של היצור החי, ואפילו הגדול ביותר שביצורים, ישנו ארגון קבוע מראש עד לרמת המולקולה. התא – היחידה הבסיסית השומרת על כל מאפייני החיים היא התא. כל יצור חי חייב להיות מורכב מתא, השומר בתוכו על סדר פנימי מוגדר היטב, או מאוסף תאים המסודר בצורה מוגדרת היטב, ומורכב מתאים תאים אשר כל אחד מהם שומר על סדר פנימי מוגדר היטב. חילוף חומרים – היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. רגישות ותגובה לגירויים חיצוניים – היכולת להגיב לגירויים שמקורם בסביבה החיצונית או בסביבה הפנימית של היצור החי. התפתחות הפרט – ניתן להגדיר פרקי זמן הן עבור תהליך היווצרותו של הפרט והן עבור תהליך מותו והתפרקותו. ניתן לצפות בפרקי הגדילה וההתפתחות. בחלק מן המקרים ישנה גדילה והתפתחות במהלך כל תקופת החיים. בחלק אחר מן המקרים ישנה הגעה לבשלות, שלאחריה מגיע שלב ההזדקנות. אבולוציה ותורשה – המידע הנצרך ליצירתו של הפרט מועבר אליו בתורשה מן היצורים החיים שיצרו אותו. לאותו פרט ישנם מנגנוני רבייה הממשיכים תורשה זו לצאצאיו, וחוזר חלילה. המידע התורשתי משתנה באופן מזערי מדור לדור, ברמת האוכלוסייה. שינוי זה מאפשר, בצירוף ברירה טבעית, את תהליך האבולוציה. אחת מצורות ההגדרה של חיים נזכרת דרך קיצור באנגלית של שבע תכונות המהוות גורמים ראשיים בחיים (אם כי יש יוצאי דופן) הוא "MRS GREN". ראשי תיבות Movement, Respiration, Sensitivity, Growth, Reproduction, Excretion and Nutrition, ומתורגמים לעברית כך בהתאמה: תנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. היווצרות החיים השאלה אודות היווצרות החיים העסיקה את התרבות האנושית משחר קיומה. המדע העוסק בשאלה כיצד נוצרו החיים נקרא אביוגנזה, ובמהותו הוא מנסה לברר את התהליכים שגרמו להופעת התא הראשון בכדור הארץ, הוא האב הקדמון המשותף הכולל, שממנו התפתחו כל צורות החיים המוכרים לנו כיום. שאלה זו אודות היווצרות החיים עדיין לא זכתה למענה ברור, ומדענים עדיין מנסים להתחקות אחר התהליכים הכימיים שהתרחשו בכדור הארץ לפני כ-4 מיליארד שנים, ואיפשרו את יצירתו של תא חי מחומר דומם. מבנה התא התאים הם אבני הבניין של החיים. דהיינו: כל תא ותא, בין אם הוא תא עצמאי של יצור חד-תאי ובין אם הוא חלק מיצור רב-תאי, מקיים את כל התנאים המגדירים יצור חי. חלקי תאים או כל דבר שאינו מורכב מתאים אינו מקיים את רשימת התנאים השלמה הזו. (הנגיף, לדוגמה, אינו דבר מה חי. זאת משום שכאשר הוא אינו מצוי בגוף המאחסן הוא אינו מקיים חילוף חומרים. ואכן, לנגיף חסרים רבים מחלקי התא – אנטומית הוא אינו תא שלם). בכל תא יש חומר תורשתי. למעשה, ביצור רב-תאי כל תא ותא מכיל את כלל החומר התורשתי של הגוף כולו (למעט תאי זרע וביציות לא מופרות המכילים כמחצית מחומר זה). החומר התורשתי בכל תא ותא מקודד ב-DNA דו גדילי (בניגוד לחלק מהנגיפים שבהם החומר התורשתי שונה). כל תא ותא מכיל מנגנונים להכפלת החומר התורשתי לקראת התחלקות התא לשני תאים – רבייה לא מינית ברמת התא (או התחלקות אחרת לקראת רבייה מינית היוצרת תאי זרע וביציות לא מופרות). החומר התורשתי הוא יחסית חסר פעילות כימית ואינו מעודד, יחסית, את הפעילות הכימית בתא ההכרחית לחילוף החומרים. מרבית הפעילות הכימית של התא מתבצעת באמצעות קטליזה של חלבונים. בכל תא יש גם מולקולות של RNA שעושות גם חלק מהפעילות הקטליטית ומשמשות גם להעברת מידע שמקורו ב-DNA אל חלקי התא השונים. כל תא מוקף בקרום – ממברנה ביולוגית המורכבת דו-שכבה של מולקולות ליפידיות ומשובצת בחלבונים. ממברנה זו מפרידה את התא מסביבתו ומאפשרת לו לקיים סביבה פנימית יציבה ושונה מהסביבה החיצונית. היא מאפשרת לו גם לקלוט מהסביבה החיצונית את מה שדרוש לו ולפלוט אליה את מה שאינו דרוש. סוגי תאים ממוזער\|280x280px\|תא פרוקריוטי (חיידק אמיתי במקרה זה) ותא אאוקריוטי\|טקסט= נהוג לחלק את התאים על פי מבנם לשני סוגים: תא פרוקריוטי – תא חסר גרעין מוגדר (חסר קרום גרעין) ולמעשה חסר מידור פנימי וקרומים פנימיים כל שהם כמו גם אברונים כל שהם. בתוך חלל התא הכללי מתרחשים כלל פעולות התא ומצויים כלל חלקי התא, כולל ה-DNA. כיום מקובל לראות בפרוקריוטים שני סוגי תאים נפרדים: חיידקים אמתיים (כולל כחוליות) וחיידקים קדומים. תא אאוקריוטי – תא בעל גרעין מוגדר (בעל קרום גרעין) ובעל קרומים פנימיים ומדורים רבים. תא זה מכיל אברונים רבים (כלומר חלקים בעלי תפקוד שונה). גרעין התא מכיל בתוכו את החומר התורשתי. התאים האאוקריוטים התפתחו מסימביוזה בין חיידקים קדומים לבין חיידקים אמתיים שחדרו לתוך החלל שלהם. יצורים רב-תאיים מורכבים רק מתאים אאוקריוטים אולם לא כל התאים האאוקריוטים יוצרים יצורים רב-תאיים. הטקסונומיה הביולוגית – מדע מיון היצורים החיים מחלקת את כלל היצורים החיים לשלוש "ממלכות-על": חיידקים אמתיים (בקטריה), חיידקים קדומים (ארכה בקטריה או בכינוי המודרני "ארכיאה") ותא אאוקריוטים. יצורים רב-תאיים על פי הטקסונומיה, היצורים הרב תאיים משתייכים לשלוש ממלכות מתוך כלל הממלכות של ממלכת העל האאוקריוטית. שלוש ממלכות אלה הן הצמחים, הפטריות והאנימלים. הצמחים נבדלים משתי הממלכות הרב תאיות האחרות בכך שהם עושים פוטוסינתזה (ישנן גם בקטריות שעושות פוטוסינתזה ולמעשה הצמחים עושים פוטוסינתזה בעזרת אברונים תוך תאיים שמוצאם מסימביוזה עם בקטריות אלה). הפטריות והאנימלים ניזונים רק מאכילת יצורים חיים אחרים. הפטריות מפרישות חומרי עיכול אל סביבתן וסופגות ממנה את תוצרי העיכול והאנימלים מכניסים את טרפם או חלקים ממנו אל תוך גופם כדי לעכלו. רמות ארגון ביצור הרב תאי מורכבותם של יצורים רב-תאיים היא מגוונת. ישנם יצורים רב-תאיים המורכבים מרקמת תאים אחת. דהיינו, כל התאים שלהם דומים זה לזה ומחוברים ברצף, לדוגמה – ספוג. רמת המורכבות הבאה היא שילוב של תאים מתמחים בתוך רקמה זו. יצורים מורכבים יותר יכילו איבר אחד, דהיינו מספר רקמות היוצרות מבנה בעל צורה פשוטה ותפקוד אחיד, לדוגמה – מדוזה. ביצור כזה, כאשר מכנים אזור מסוים בשם הדומה לשמו של איבר בגוף האדם, רמת המורכבות של אותו אזור היא נמוכה בהרבה ממה ששמו מעיד. זרוע של מדוזה, למשל, היא רקמה בודדת. פה של מדוזה הוא רקמה בודדת או שתי רקמות. רמות ארגון מסובכות יותר באנימלים רמת המורכבות הבאה היא התולעת הנימית. תולעת זו היא בעלת שלוש שכבות שכל אחת מהן היא קבוצת רקמות. השכבה העליונה היא העור והעצבים והיא מכילה רקמת תאים לקליטת אור המכונות עיניים (אצל האדם העין היא איבר ואצל התולעת הנימית זו רק רקמה רגישה לאור). השכבה האמצעית היא שכבת השרירים ואזורי ייצור תאי המין. השכבה הפנימית היא צינור העיכול. לתולעת הנימית יש פה עם שיניים ופי טבעת. רמת המורכבות הבאה היא תולעת פרקים – תולעת המחולקת ליחידות אורך, שכל אחת מהן יכולה לתפקד כתולעת עצמאית אם היא מופרדת מגוף שאר התולעת או מושלת ממנו בחלק מרבייה לא מינית. פרק כזה מצמיח פרקים חדשים. הפרק הראשון והאחרון בתולעת כזו עוברים התמיינות ומתמחים כראש וכפי טבעת. ברמת המורכבות הבאה יש שתי אפשרויות: התמיינות והתמחות לעוד פרקים מלבד הראשון והאחרון והתאחות של הפרקים שכבר אינם יכולים לתפקד עצמאית בלא שאר הגוף. התפתחות זו הובילה בין השאר אל המיתרניים ודרכם אל החולייתנים. פרוקי-רגליים ובהמשך ההתפתחות התמחות של אזורי פרקים שונים והתאחות של אזורי הפרקים האלה, כמו אצל העכבישיים ואצל החרקים. רמות ארגון מסובכות יותר בצמחים כל עוד תא אוקריוטי אינו חלק מיצור רב-תאי, קשה להגדירו חד משמעית כתא צמח. ישנם תאים אוקריוטים שגם מיצרים פוטוסינתזה וגם טורפים כיצורים אנימלים. בעקבות מוטציה הם יכולים לאבד אחד התפקודים האלה ולהפוך למשך דור אחד למעין צמחים מובהקים או אנימלים מובהקים. אולם, כעבור דור התכונה החסרה יכולה לחזור בעקבות הרבייה המינית. האנטומיה של הצמח רב התאים שונה לחלוטין מזו של היצור האנימלי רב התאים. הצמחים הפשוטים ביותר הם הטחבים. כל התאים שבהם עושים פוטוסינתזה ויכולים גם לשמש כתאי מין (יש לתאים אלה דור אחד שבו הם דיפלואידים והם חלק מיצור רב-תאי ודור עוקב שבו הם תאי מין הפלואידים שאינם חלק מיצור כזה). ביצורים צמחיים מורכבים יותר יש רקמות של תאים העושים פוטוסינתזה שבהן משולבים גם תאים שיש להם תפקידים מעט אחרים או לגמרי אחרים כמו פיוניות. יש בהם גם רקמות שיוצרות מערכת תובלה בין רקמות ייצור הסוכר בפוטוסינתזה לבין רקמות קליטת המים והמינרלים מן הסביבה. רמות סיבוך גבוהות יותר כוללת איברים כמו עלה, גבעול ושורש וכמו אברי מין צמחיים –פרחים. הבדלים מובהקים בין רב תא מורכב צמחי לרב תא מורכב אנימלי: יכולת התנועה באנרגיה עצמית של האנימלים רבה יותר. לעומת זאת יצור אנימלי מורכב כמעט שלא ינוע באופן פסיבי (היסחפות ברוח או בזרם מים) כחלק ממחזור חייו הנורמלי. תנועה מהירה ומכוונת אצל צמחים מורכבים ניתן לראות כמעט ורק בצמחים יוצאים מן הכלל שמשלימים את תפריט מזונם בצייד חרקים. ככלל, לצמחים אין רקמות שריר ואין רקמות עצב. ככל שיצור אנימלי הוא מורכב יותר יש לו פחות יכולת לרבייה לא מינית ופחות יכולת להשלמת איברים שנגדעו ממנו. יצור צמחי מורכב ככל שיהיה עשוי שלא לאבד לעולם יכולות אלה. מעבר לזאת, אצל יצור צמחי מורכב יכולות להתקיים זו לצד זו שלוש דרכי רבייה: רבייה מינית מקובלת, האבקה עצמית ורבייה שאינה מינית. מה גם שמרבית היצורים האנימלים המורכבים הם זכרים במשך כל חייהם או נקבות במשך כל חייהם ואילו מרבית היצורים הצמחיים המורכבים מכילים במשך מרבית חייהם גם מערכת אברי מין זכרית וגם נקבית. יצורים אנימלים מורכבים גם לא ישתמשו כמעט לעולם בשליח שאינו בן מינם לטיווח בהעברת החומר התורשתי ברבייה מינית. זאת בניגוד לצמחים שיש להם פרחים המזמינים חיות כדי שיעבירו את האבקה מאבקני הזכר אל צלקת הנקבה. ביצור צמחי מורכב ישנם איברים ברמות הזדקנות שונות – הגזע מזדקן לאט והעלים מזדקנים מהר ומתחלפים כך שבאותו ענף יהיו זה לצד זה עלים זקנים ועלים צעירים. לעומת זאת יצור אנימלי מזדקן כולו כמקשה אחת. הומאוסטזיס הוֹמֵאוֹסְטָזִיס או מַצַּב אִזּוּן הוא מצב שבו התנאים הפיזיקליים והכימיים השוררים בתוך האורגניזם נשמרים ברמה יציבה שמתאימה לפעילותו המיטבית, למרות השינויים שחלים בסביבתו החיצונית. האורגניזם שומר על הומאוסטזיס, כלומר על תנאים פנימיים יציבים, באמצעות תהליכי ויסות ביוכימיים-מטבוליים. יציבות פנימית זו דרושה בכל אספקט הקשור לחיים. לחלק מהיצורים החיים דרוש חום קבוע, רמת מלחים ומים קבועה, רמת חומציות קבועה, רמה קבועה של סוכר בדם, רמה קבועה של אותות עצביים שמקורם בגרייה חושית ועוד. רעיון ההומאוסטזיס מרכזי גם בענפי הפסיכולוגיה הקשורים לביולוגיה ולפיזיקה ובאלה הקשורים לתודעה. חילוף חומרים מֶטָבּוֹלִיזְם הוא תהליך של קליטת חומרים מהסביבה, עיבודם, הפקת אנרגיה מהם ופליטת הפסולת. חילוף החומרים מתרחש בסדר שלהלן: קליטת חומרים מהסביבה: החומרים הנקלטים מהסביבה משמשים לשתי מטרות: כחומרי בניין לתרכובות המרכיבות את היצור החי, ולשם הפקת אנרגיה. קטבוליזם (Catabolism): בתהליך זה מתפרקים החומרים שנקלטו מהסביבה ליחידותיהם הבסיסיות. תהליך הקטבוליזם בבעלי חיים, ובמיוחד שלביו הראשונים, מכונה עיכול. החלבונים מתפרקים לחומצות אמינו; שומנים – לחומצות שומן; סוכרים – לחד-סוכרים; חומצות גרעין – לנוקלאוטידים. אנאבוליזם (Anabolism, או ביוסינתזה; בעברית: הַבְנָיָה): בתהליך זה מתרחשת סינתזה של תרכובות מורכבות, מהן בנוי הגוף או התא. אבני הבניין שהתקבלו בתהליך הקטבוליזם מתאחדות שוב ליצירת המולקולות הנדרשות לבניין הגוף או התא. הפרשת פסולת: לתרכובות רבות הנצרכות כחלק מהמזון אין שימוש בבניית הגוף. בנוסף, תרכובות רבות (קטנות בדרך-כלל, כגון אמוניה, מים ופחמן דו-חמצני) נוצרות כתוצרי-לוואי בתהליכי האנבוליזם השונים. את כל אלו נדרש היצור לפלוט, שכן הצטברותם של חומרים אלו בגוף משבשת תהליכים ביולוגיים שונים. בבעלי חיים מופרשת הפסולת על ידי השתן והצואה. גם פליטת הפחמן הדו-חמצני בתהליך הנשימה מוגדרת כהפרשת פסולת. אבולוציה ממוזער\|250px\|מודל ארכאופטריקס, ראשון העופות, אשר ירש מאפיינים רבים של זוחלים והוא מהווה חוליה מקשרת ביניהם. ישנם הטוענים שהיצורים החיים המוכרים לנו התפתחו מאב קדמון משותף, בתהליך של ברירה טבעית בין פרטים שונים במקצת לאורך מיליוני שנים בתהליך הקרוי אבולוציה. כתוצאה משינויים קטנים הנקראים מוטציה בקידוד החומר התורשתי, ובעקבות סלקציה ושרידה של אלו המתאימים לתנאים בהם הם חיים, נוצרת השתנות איטית של החומר התורשתי של האוכלוסייה החיה מדור לדור, ונוצרים מינים חדשים בתהליך הנקראה ספיסיאציה. לכן ניתן להגדיר פרט חי בהגדרה חליפית להגדרה המובאת למעלה. פרט חי הוא פרט הנוצר בתורשה מפרטים דומים לו שעברו אבולוציה. התפתחות הפרט ביצורים שונים יש שלבי התפתחות פרט שונים. בבקטריה ההתרבות היא בהתחלקות התא לשני תאים. כל אחד מהתאים החדשים הוא יצור עצמאי ותא האם שממנו הם התחלקו כבר אינו מוגדר. כל אחד מהתאים החדשים סופג מזון מסביבתו, גדל ומתכונן להתחלקות לשני תאים. התפתחות זו אינה כוללת הזדקנות ולא מוות מזקנה. ביצורים המתרבים ברבייה מינית יש שלב של ביצית מופרת, אחריו עוברות (ברחם, בביצה או בזרע של צמח), שלב של גדילה לפני בגרות מינית ושלב של בגרות מינית. אצל היצורים האנימליים המסובכים, למעט יוצאי דופן נדירים (למשל פיל זכר), מגיע שלב של הפסקת גדילה וממנו מתחילה ההזדקנות בקצב איטי. אין מינים המזדקנים לפני הגעה לבשלות מינית (גם בתור מחלה אצל פרטים זה נדיר ביותר). ישנם יצורים רב-תאיים מיניים המשנים את המגדר שלהם כחלק מתהליך ההתפתחות. ישנם עצים בהם הבגיר הצעיר הוא נקבה והבגיר שצבר סימני זקנה רבים הופך לזכר. ישנם דגים שבהם פרט שמתגלה כאחד הפרטים החזקים באוכלוסייה הופך לזכר. וריאציה על הנושא – לארווה – הצעיר שטרם הגיע לבגרות מינית נראה ומתפקד באופן שונה לחלוטין מהבגיר בעל הבשלות המינית. לדוגמה: הלארווה של הצפרדע היא הראשן, הלארווה של הפרפר (חקר עם גלגול מלא) היא הזחל. הזדקנות ממוזער\|250px\|צב ענק גלאפגוס, אחד מבעל החיים מאריכי הימים ביותר. ממוזער\|250px\|אורן האצטרובל הזיפני, הצמח העתיק ביותר בעולם, שגילו מעל 5,000 שנה. הזדקנות היא תהליך בלאי ביולוגי המתרחש בכל יצור אאוקריוטי, בהתאם לגיל היצור, מינו הטקסונומי, המטען הגנטי שלו כפרט וסביבתו. אצל אדם החי בחברה עם חקלאות ורפואה מודרניות, מקובל להגדיר את תחילת התהליך בין גיל 40 ל-50 ומוות מסיבוכים קשורי זקנה מגיע אחרי גיל 75. אולם בחברות אנושיות שחיו בתנאים אחרים בלאי ביולוגי ומוות מזקנה הגיעו בגילים מוקדמים בהרבה. חיידקים אינם מזדקנים אולם חלק מהחד-תאיים האוקריוטיים, כגון שמרים כן מזדקנים. זאת על אף שאין בהם התמיינות לרקמות. חיידק מתרבה על ידי חלוקתו לשנים כך שכל תא בת מכיל חצי מתכולת תא האם. כל תא בת גדל ומרבה את תכולתו וכשמיוצרת כפליים מהתחולה הקודמת, הוא מתחלק שוב לשניים. שמר, לעומת זאת, מתרבה בהנצה. רוב תכולת תא האם נשארת בתא האם, המניץ ממנו תא בת קטן. במקום בו הנץ תא הבת מקרום תא האם נותרת צלקת. שמר עם הרבה צלקות כאלה מתקשה לתפקד והוא למעשה זקן. המיוחד לצמחים בניגוד לבעלי חיים ולפטריות הוא שיש להם רקמות במצבי זקנה שונים. לצמח יכול להיות עלה זקן לצד עלה צעיר שזה עתה התפתח מתאי הגזע. מלבד זאת, בניגוד לבעלי חיים ולפטריות, הליכי ההזדקנות בצמחים הם בעלי סדר אירועים קבוע – בלאי הרקמות מתרחש תמיד באותו אופן. כשמביטים בתוחלת החיים של כלל הצמח, ישנם מיני צמחים רבים חד-שנתיים, כלומר, הם מגיעים לגיל מקסימלי של שנה אחת. סוגים שונים של עצים, לעומת זאת, עשויים להגיע לגילאים מופלגים; ידועים עצים שגילם נאמד באלפי שנים. בין העצים הללו נמנים זנים מסוימים של עצי אורן, עצי סקויה, ועצי גינקגו. כאשר מצטבר בלאי גופני רב בשל הזדקנות, הדבר מביא לידי מוות ביצורים אנימליים מורכבים, אופי הבלאי המצטבר שונה מפרט לפרט, בהתאם למטען התורשתי שלו ולקורות חייו. ההתפתחות של חקר החיים משחר ההיסטוריה הכתובה תהה האדם על ההבדל בין מה שחי ומה שאינו חי, על משמעות החיים וכן הגה דעות בדבר המוות ונושאים הקשורים בו, כגון הלידה. ההיסטוריה של הביולוגיה מתפרשת על פני מסורת ארוכה של חקר הרפואה והטבע, המגיעה עוד מיוון העתיקה (ראו "ביולוגיה" מאת אריסטו) ואף קודם לכן, אף כי הביולוגיה התמסדה כדיסציפלינה מדעית רק במאה ה-19, אחרי תהליך התגבשות במהלך המאות ה-17 וה-18. התפתחות זו הגיעה אחרי התמסדות מדע ניסויי בתחומי הפיזיקה והכימיה והתפתחות טכנולוגית בתחום האופטיקה שאפשרה את גילוי המיקרואורגניזם ואת המבט בהגדלה על חלקי החומר החי בעזרת מיקרוסקופ. גם התפתחות התיעוד והפצת ידע בזכות המצאת הדפוס היו קריטיים לתהליך; הצטברות ידע מסודר על בעלי חיים שניתן לראות בעין בלתי מזוינת, על מאובנים ועל תופעות רפואיות. התפתחות התיעוד אפשרה את התפתחות הטקסונומיה (ביולוגיה), מדע העוסק במיון, בסיווג ובשיום (כלומר, נתינת שמות) של בעלי החיים המוכרים ובאנטומיה השוואתית. לפי התפיסה האסטרוביולוגית, החיים התאפשרו בכדור הארץ, הודות להימצאותו באזור הישיב, המאפשר קיום מים במצב צבירה של נוזל, דבר שבפני עצמו מאפשר תווך של תגובות ביוכימיות. עם התפתחות אפשרות גילוי כוכבי לכת חוץ-שמשיים, נבדקת גם הימצאותם באזור ישיב, ביחס לכוכב האם שלהם. ראו גם מוצא החיים משמעות החיים חיים מחוץ לכדור הארץ מוות קישורים חיצוניים שרה שורץ, הגדרת החיים, באתר "המחשבה הביולוגית" של האוניברסיטה הפתוחה הערות שוליים * קטגוריה:ביולוגיה	2024-09-23T11:02:20
תרבות	תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם, כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם. לדוגמה: בטקסים, מיתוסים, שפה, חינוך, נורמות וערכים. לפיכך ובהתאם לזאת, חקר התרבות נעשה במכלול מדעי החברה והרוח, קודם כל בסוציולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, מדעי המדינה, ובהמשך בלימודי תרבות, אנתרופולוגיה, אמנות ותקשורת. הגם שיש עדויות מהעת העתיקה למודעות העצמית של עמים באשר לתרבותם – כך עולה במפורש גם במיתולוגיות הקדומות ובמקרא – התעניינות במושג "התרבות" כבקטגוריה עצמאית הלכה והתחזקה בעיקר מאז "תקופת הגילויים", המצאת הדפוס, הרנסאנס ועוד. המפגש של אנשי אירופה עם מגוון תרבויות לא מוכרות, קל וחומר השלכות הגילוי של יבשת שלמה שנעדרה מכתבי הקודש שהתיימרו לתת תשובה מלאה על ההוויה האנושית, הביאו יותר ויותר אנשים להתעניין במגוון ההתנהגות האנושית, מגוון שיצר שאלות עיוניות ועקרוניות רבות וחסרות תקדים. כפי שניסח שאת האנתרופולוג האמריקני מרווין האריס: "החוקרים שפעלו בתקופת הזוהר של התגליות באירופה התקשו לתפוס את הדגם הגלובלי של מנהגים ומוסדות". "תקופת הזוהר" עליה מדבר הריס, הביאה למבול של ספרי מסעות ומחקר, כמו גם סחר באמנות "אקזוטית", פיתוח "חדרי-פלאות" ומוזיאונים, וגם הפיכת מוצגים "מוזרים" – כולל בני אדם – כבסיס לבידור המוני. ככל שהתפתח המדע בתחומים הנחוצים – רפואה, הנדסה, תברואה, צבא – כך הלך והתפתח המדע גם בתחומים אלו, על בסיס הבנה כי האנושות מאופיינת במגוון תרבותי, שכן קבוצות שונות בעולם באזורים גאוגרפיים רחוקים וקרובים, הן בעלות ערכי תרבות שונים, עובדה שהביאה להתפתחות מושג הרב־תרבותיות כבר בתחילת המאה ה-20. לכל היה ברור כי מגוון תרבותי עלול להוביל לאי הבנה בין תרבותית, קונפליקט, חוסר הסכמה, היעדר דיאלוג ואף אלימות. היות המדע תחום עיסוק המבוסס על קטגוריזציה, הלכה והתפתחה הבחנה הקיימת עד היום, בין הממדים הרוחניים-ערכיים-אמונתיים של "התרבות" לבין ממדיה הטכנולוגיים. הבחנה זו באה לידי ביטוי בצמד מושגים הקשורים זה בזה, אך העומדים כל אחד בפני עצמו: "תרבות" (culture) ו"ציוויליזציה". מדובר בהבחנה נוחה הגם שיש בה בעייתיות ידועה: מצד אחד "תרבות" מייצגת את המימד הרוחני-רעיוני-ערכי, ואילו ה"ציוויליזציה" את הטכנולוגיה. כך, יכולה תרבות בעלת ערכים שמרניים ואפילו גזעניים, כמו זו המשמשת את המשטר האיראני בימינו, לעשות שימוש בדיוק באותה טכנולוגיה המשמשת משטרים סובלניים ופתוחים כמו אלו הנוהגים במערב-אירופה. מצד שני, ניתן לטעון כי לטכנולוגיה אין מעמד רעיוני כלשהו, ושלכן המונח "ציוויליזציה" אמור לעמוד כשלעצמו, שכן הוא כולל גם את המימד הרוחני-רעיוני וגם את זה הטכני. בעייתיות זו, שאין לה "פתרון" אלא היא מבטאת מתח רעיוני פורה ומפרה, באה לידי ביטוי בימינו בסתירה העולה מטענות "פוסט-קולוניאליות" הדוחות על הסף את "זכותן" של תרבויות שונות "להתערב" בחייהם של תרבויות אחרות ("מוחלשות"), אך באותה נשימה מבקרות את התעלמותן של התרבויות "הקולוניאליות" מבעיות בריאות קשות המאפיינות אזורים ידועים בכדור הארץ. סתירה זו נשענת על הבחנה חדה בין תרופות כפועל יוצא של טכנולוגיה (שהיא לכאורה נטולת מימד רעיוני-ערכי) לבין מנהגים ורעיונות הנשענים על תפיסות עולם הרואות למשל בבעיות בריאות עונש מידי שמיים וכדומה. הסוציולוג הישראלי שמואל נח אייזנשטדט, הציע את ההגדרה הבאה, לפיה "ציוויליזציה" היא מכלול "המאמצים לבנות או לבנות-מחדש חיים חברתיים בהתאם לחזון אונטולוגי שמצרף יחדיו תפיסות של טבע היקום, של המציאות הארצית והמציאות שמעבר לארצי, עם הוויסות של הזירות העיקריות של החיים החברתיים ותגובת הגומלין בין השירה הפוליטית, הרשות, הכלכלה, חיי המשפחה וכיוצא באלה". אייזנשטאדט הצביע בהמשך על מקומה החשוב של הדת בהתפתחות הציוויליזציה, אך קבע כי "דתות רבות היו רק חלק הרכיב או לאו דווקא הרכיב המרכזי ביותר של הציוויליזציה". אטימולוגיה מקור המושג המילה תרבות מופיעה בתנ"ך רק פעם אחת, בפרשת מטות, ערב כיבוש הארץ: .. על פי מילון העברית המקראית של קדרי מקור המילה הוא באכדית: "תרבּוּתוּ" (tarbûtu) שפירושו "חניך" או "תלמיד", כפי שמתורגם בתרגום אונקלוס "תלמידי גובריא חיביא". שימושים נוספים תרבות הפנאי – מכלול תבניות המאפשרות (או המאלצות) את הפרט לגבש לעצמו דרכים לנהל את זמנו הפנוי. תרבות ארגונית – כינוי לדפוסי ההתנהגות הנהוגים בארגון: קפדנות, יצירתיות, מקצוענות, שחיתות וכולי. תרבות נהיגה – דפוסי ההתנהגות של הנהגים בעת נהיגתם: פראית, זהירה, אדיבה, וכדומה. תרבות הצריכה – ביטוי ביקורתי המתייחס לקניות באופן מנותק מצרכים בסיסיים ומתוך תחושה שעצם הקנייה מקנה לקונה מעמד חברתי, שייכות וערך עצמי. תרבות חומרית – החפצים הגשמיים המיוצרים על ידי אנשים המשתייכים לחברה, לדוגמה טכנולוגיות, מבנים (אוהל או וילה), כלים (מיקרוגל, מזגן). זהו ההיבט המוחשי, מעשי שנקרא ההיבט החומרי. תרבות לא חומרית – ההיבט הרעיוני, מופשט שנקרא ההיבט הלא חומרי. העולם הערטילאי של רעיונות שנבראו על ידי אנשים הנמנים עם החברה, כלומר אופן החשיבה של בני התרבות והדרכים המקובלות עליהם למימוש רעיונותיהם לדוגמה תורת היוגה. תרבות ההמתנה בתור – שהוא הסדר חברתי שבא לקבוע סדר צודק והוגן לקבלת שירות או מוצר שאספקתם מוגבלת (כלומר לא ניתן לספק אותו לכל הצרכנים מיד עם קבלת דרישתם). תרבות ההמתנה בתור מתייחסת לכל אדם כשווה בזכויותיו לכל האחרים, והמדד הקובע את הסדר בגישה לקופאי, הוא הקדימות בהגעה לתור. הגדרות מושג התרבות המודרני פותח לראשונה על ידי אנתרופולוגים בסוף המאה ה-19, כאשר ההגדרה הראשונה והמפורסמת ביותר ניתנה על ידי אדוארד טיילור. על פי טיילור, תרבות היא אותה שלמות מורכבת של ידע, אמונה, אומנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישרונות וההרגלים שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה. במשך השנים ניתנו הגדרות רבות למושג התרבות על ידי אנתרופולוגים וחוקרי תרבות. קליפורד גירץ, בספרו "פרשנות של תרבויות" הציג חלק קטן מההגדרות שאסף קלייד קלקהון: דרך החיים הכוללת של עם. המורשת החברתית שהפרט רוכש מקבוצתו. דרך חשיבה, הרגשה והאמנה. הפשטה של ההתנהגות. תאוריה של האנתרופולוג על האופן שבו מתנהגת למעשה קבוצה של בני אדם. מחסן של למידה נאגרת. מערכת אוריינטציות תקניות לבעיות קבע. התנהגות נלמדת. מנגנון לקביעת התקנות הנורמטיביות של ההתנהגות. מערכת של טכניקות הסתגלות, הן לסביבה החיצונית והן לבני אדם אחרים. משקע של ההיסטוריה. בעקבות תאורטיקנים כמו קליפורד גירץ ותאוריות כמו אנתרופולוגיה סמלית, נהוג כיום לעשות הבחנה בין גילויה של התרבות, היינו, ההתנהגות בפועל, ובין הערכים, האידיאלים והאמונות המשותפות לבני האדם. כך שהגדרות התרבות עוסקות כיום בעיקר באותם ערכים, אידיאלים ואמונות ולא בהתנהגות הנראית לעין. גירץ הציעה לראות בתרבות "מערכת סדורה של משמעות וסמלים, שעל פיה מתנהלת האינטראקציה החברתית". בעקבות רעיון של מקס ובר, הוסיף גירץ וטען כי הואיל ותרבויות הן רשתות משמעות שטווה האדם בעצמו, תיתכן אפשרות שהוא יהיה אחוז בהם כך שלא ידע להבין או להעריך תרבויות אחרות. מאפיינים ממוזער\|שמאל\|250px\|ילדה מתנסה במנהג תרבותי – הרמת כוסית מאפייני התרבות התרבות היא יצירה אנושית דינאמית. בני אדם יצרו ויוצרים את התרבות. זאת בניגוד לטבע, הנתפס כשרירותי לאדם. התרבות היא משותפת. אנשים מאותה החברה חולקים התנהגויות ואופני חשיבה משותפים באמצעות התרבות. התרבות היא נלמדת. בעוד שאנשים יורשים באופן ביולוגי הרבה תכונות פיזיולוגיות ואינסטינקטים התנהגותיים, התרבות עוברת באמצעות תורשה חברתית. אדם חייב ללמוד את התרבות מאנשים אחרים בחברה. בהקשר זה הגדיר אלפרד קרובר את התרבות: "כל הפעילויות והתוצרים הלא פיזיולוגים של האדם, שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים." התרבות היא דינמית. הדינמיות של התרבות נובעת מיחסי הגומלין בין הפרט לחברה ובין בני האדם והמערכת האקולוגית בה הם חיים. התרבות מתאימה את עצמה. התרבות משתנה בתהליך הסתגלותם של החברה ושל הפרטים בה לתנאים חברתיים ואקולוגיים חדשים. יחסי יחיד-חברה. התרבות משפיעה על התנהגות האנשים בחברה, אולם היא אינה שולטת בהם באופן מוחלט. אנשים נוהגים למלא אחר הנורמות והערכים בחברה אולם עשויים לסטות מהם במצבים שונים. דפוסי תרבות מכוונים את התגובות הרגשיות ואת התחושות של בני האדם, ועם זאת מותירים לפרט שליטה על רגשותיו. תרבות כוללת אלמנטים מפורשים (Explicit) ואלמנטים סמויים (Implicit). מרכיבי התרבות תרבות מורכבת ממרכיבים או ממדים שונים, כגון: סמלים, טקסים, ידע, מיתוסים, אמונות, ערכים, נורמות, אידאולוגיות, טכנולוגיות ומוסדות חברתיים. תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות לרעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות – והיכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה. חברי קהילה נבדלים זה מזה במחשבותיהם ובהתנהגותם. אף על פי כן קיימת ביניהם הבנה משותפת של סמלים, ובאמצעותם הם מפתחים תקשורת (שפה היא מערכת סמלים) ידועה לבני אותה תרבות או הפרשנות המובילה להגדרת מצב משותפת. על מנת שהחברה תוכל להתקיים לאורך זמן היא חייבת לוודא שהחברים בה מקיימים את הנורמות, כלומר היא חייבת להפעיל פיקוח חברתי, לוודא כי החברים לא יסטו. אחד ממנגנוני הפיקוח בהם עושה החברה שימוש הוא – טקס. תחומי עשייה רבים ומגוונים נחשבים כעשייה תרבותית. למשל: ספרות, אדריכלות, אמנות, ריקוד, מוזיקה, תיאטרון, ציור, ספורט, סגנון בישול. אבל גם תחומים פחות "רשמיים" עשויים להיחשב כחלק מהתרבות: נראטיב לאומי, הווי ואווירה וכיוצא בזה. ראו גם תרבות ישראלית אוניברסלים אנושיים תהליך הציוויליזציה הלם תרבות הבדלים בין-תרבותיים גאוגרפיה תרבותית לקריאה נוספת פול מנדס-פלור, תרבות. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 576–584. קישורים חיצוניים תרבות – גוונים בעולם ובישראל. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אדם	2024-09-15T14:43:55
פילוסופיה של הלשון	פילוסופיה של הלשון או פילוסופיה של השפה היא תחום בפילוסופיה החוקר את השפה על היבטיה השונים, כולל היחס בין מבנה לוגי לביטוי הלשוני, יכולתה של השפה להביע אמת, משמעותם של משפטים ומילים, אפשרות ותנאי התרגום הנאות, מקורם של פרדוקסים, היחס בין מובן לשימוש, החפיפה בין שפה ומחשבה ועוד. התנועה הפילוסופית המכונה פילוסופיה האנליטית התמקדה בתחילתה בעיסוק בשאלות הנוגעות לשפה ותפסה כתנאי בל יעבר שללא האפשרות לבטא, באופן חד-משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כחלק מן הדיון הפילוסופי. פילוסופים בולטים שעסקו בפילוסופיה של השפה הם גוטלב פרגה, ברטראנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין, וילארד ואן אורמאן קוויין, מייקל דאמט, ג'ון סירל, דונלד דייווידסון, סול קריפקי וסטיבן ניל. פילוסופיה של השפה לפני המאה התשע עשרה מאז ומעולם עסקה הפילוסופיה בשפה, במילים ובמשמעותן. עוד בעת העתיקה פיתח אפלטון בדיאלוגים שכתב את תורת האידיאות, שהיוותה בעצם תורת משמעות, שעל-פיה התופעות הפיזיות הן בעלות מובן רק אם הן מגלמות בתוכן תכונות אידיאליות, שיש להן קיום עצמאי – האידיאות. נראה, אם כן, כי תורת האידיאות מונעת על ידי האינטואציה הפילוסופית הקובעת כי מאחורי מושגים תופעתיים שונים עומדת מהות משותפת. על המהות המשותפת בין שני סוסים שונים למשל אפשר ללמוד מהדמיון בצורתם ובקולם אך גם מעצם העובדה כי אנו משתמשים באותה המילה "סוס" בשביל לייצג שני פרטים נבדלים אלו. אריסטו עסק בשפה במקומות שונים, למשל בספריו "על הפירוש" וב"רטוריקה". גם אוגוסטינוס דן בשפה בספרו "וידויים", ואף העמיד תאוריה שמתארת כיצד נקשרות המילים למושגים. בימי הביניים נערכו דיונים רבים על הקשר שבין שפה למשמעות ובין השפה למציאות. מחלוקות רבות סבבו סביב השאלה אם השפה היא טבע או הסכמה כלומר אם השפה מתארת את המהות של העצמים עליהם היא דנה או אם ניתנו לאותם עצמים שמות בדרך שרירותית. הדיון ב"כוללים" שעסק במשמעותם של מושגים מופשטים, הוא אחד הצירים המרכזיים בפולמוס זה. פילוסופיה אנליטית של השפה גוטלוב פרגה נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא עבודתו של גוטלוב פרגה. בספרו כתב מושגים הציג פרגה את השאיפה לשחרר את הפילוסופיה מהבלבול שמקורו בחוסר הדיוק המאפיין את השפה הטבעית. לשם כך פיתח פרגה מערכות אקסיומטיות המתארות שתי שפות בעלות דרגת מורכבות שונה – תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים. השאיפה של פרגה, אותה ירש מלייבניץ, הייתה ליצור שפה מדעית מושלמת שאין בה חוסר בהירות, ושמאפשרת ניתוח לוגי של כל מושג ומשפט המראה כיצד הוא קשור ביחסי היסק עם כל משפט אחר בשפה. הפילוסופיה של הלשון של פרגה מכוונת כולה לחשיפת מבנים לוגיים ולדיון בשאלה כיצד השפה מאפשרת להביע אותם. במאמרו הידוע "על מובן והוראה" מ-1892 ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה מספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות. עקרון ההקשר, מובן והוראה על פי עקרון ההקשר (עקרון הקונטקסט) של פרגה, לא ניתן להבין מילים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. פרגה תופס את המשפטים כמורכבים מפונקציה – הפרדיקט או הנושא – אשר פועלת על אובייקטים – המיוצגים על ידי הנושא – ומחזירה ערכי אמת, דהיינו אמת או שקר. ערך האמת של משפט נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים והאובייקטים, או, כאשר מדובר במשפט מורכב הכולל קשרים לוגיים, ערך האמת של המשפט הראשי נקבע על ידי היחסים בין ערכי האמת של המשפטים היסודיים. למשל: שני משפטים יסודיים המחוברים על ידי הקשר "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק אם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו – "אחד ועוד אחד הם שתיים וגם השמש זורחת במזרח". פרגה הבחין בין שני אופנים בהם תורם ביטוי לשוני ל"משמעות" – מובן והוראה. בעבור ביטוי כמו שם, המובן הוא התוכן המחשבתי – המושג – המקושר אליו וההוראה (רפרנט) היא הדבר החיצוני שאליו השם מצביע (ההוראה מכונה גם דנוטציה או אקסטנציה). כך למשל המובן של המילה "חד-קרן" היא אוסף התכונות המקושרות עם החד-קרן, אך למילה אין הוראה, שכן הקבוצה בעולם אליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה. ברמת המשפט, המובן הוא המחשבה השלמה, אולם מהי הוראת המשפט? הצורך המקורי בהבדלה בין מובן והוראה עלה כתגובה לחידה של פרגה בנוגע לזהות – כיצד ניתן להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו"א' הוא ב'", במקרה בו שני המשפטים אמיתיים? נהוג לומר כי המשפט הראשון נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו והמשפט השני נכון בגלל שא' הוא שם לאותו דבר שאנו מכנים בשם ב'. מכיוון שבלוגיקה של פרגה כל ביטוי בעל משמעות תורם לקביעת ערך האמת של המשפט בו הוא מופיע, וההחלפה בין שני ביטויים בעלי הוראה זהה, א' וב', באותו משפט, אינה משנה את ערך האמת שלו, הרי שזו ההוראה של המשפט בה אנו מעוניינים כשאנו מעוניינים בערך האמת. מכאן גוזר פרגה שמה שמבדיל בין המשפטים, ומאפשר לנו בכל זאת למצוא ערך בגילוי כי "כוכב הבוקר הוא כוכב הערב", למשל, אינו ההוראה של הביטויים ושל המשפט עצמו, אלא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מחוללים. ההוראה של המשפט אינה אלא ערך האמת שלו. ברטראנד ראסל ההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם יוצרים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו. ראסל טען שהתפיסה של פרגה לפיה לכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש חידות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק: הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות מבחינת הוראתו. "יצחק" זהה בהוראתו ל"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה. השלישי הנמנע: באופן כללי או שא' אמיתי או שא' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קרח" ו"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן. בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"? הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן). גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האילדיאה והאודיסאה". למעשה רק כינויי הגוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם. מאמרו של ראסל נחשב, בעיני רבים, כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה האנליטית ובפרט עבור הפילוסופיה של הלשון. הוא מראה כיצד ניתן, באמצעות ניתוח לוגי, להראות כי התחביר של השפה הטבעית אינו המדריך הטוב ביותר עבור הפרשן הפילוסוף. ראו גם טיעון השפה הפרטית סמנטיקה בפילוסופיה לוגיקה קישורים חיצוניים הערות שוליים *	2024-08-12T18:43:31
מטא-פילוסופיה	מֵטָאפִילוֹסוֹפְיָה (מכונה גם פילוסופיה של הפילוסופיהTimothy Williamson. The Philosophy of Philosophy, Oxford: Blackwell, 2007) היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר הפילוסופיה עצמה, אשר מנסה לעמוד על טיבה ולדון בהנחות היסוד שלה, בשיטותיה ובמטרותיה. שאלות אופייניות למטאפילוסופיה הן: מהי פילוסופיה; מהם המהות או התנאים ההכרחיים להיותה פילוסופיה? עבור מה נעשית פילוסופיה; מהו תפקידה? איך צריך לעשות פילוסופיה; מהי המתודה הנכונה; האם פילוסופיה היא מדע? מהו היחס בין פילוסופיה לבין תולדות הפילוסופיה; ולבין תחומים ידע אחרים? מחלוקות אין הסכמה כללית על מהות הפילוסופיה, אך ניתן להבחין בכמה סברות עיקריות לנושא זה. האחת, אשר לה נטו יותר הרציונליסטים מתורת ההכרה, גורסת שהפילוסופיה חוקרת את משמעות החיים, ומחפשת מהם חיים טובים. זוהי השאלה שפותחת את ה"פוליטיאה" של אפלטון, וגם את "המאמר הקצר על אלוהים, האדם ואושרו" של שפינוזה. אלו גורסים שהפילוסופיה עוסקת בדבר מסוים אשר מספק לאדם צורך גדול יותר מאשר הצרכים החומריים או הכבוד והתהילה. העיסוק בפילוסופיה נעשה דרך התבונה, ומקנה לאדם דרך טובה לחיות, אשר אינה תלויה בדבר. מהבחינה הזו, פילוסופיה היא מדע הומניסטי. היא אינה רק מחפשת לתאר את העולם, אלא גם למצוא מתוכו דרך טובה יותר לחיות. מכאן גם חשיבותה. גישה אחרת טוענת כי דברים אלה לוקים בבעיית הראוי-מצוי. הם גוזרים כי אין למצוא טענה נורמטיבית (טענה העוסקת במה שרצוי) מתוך תיאור המצב הקיים. דבר זה מאלצם לגזור מסקנות אחרות על הפילוסופיה. התשובה שנוטה אסכולה זו להציג, היא שפילוסופיה היא מדע השאלות. לודוויג ויטגנשטיין, לדוגמה, טוען שהפילוסופיה של הרציונליסטים עוסקת במשחקי הגדרות ושפה, שהם חסרי משמעות. ויטגנשטיין טוען שמשמעות החיים והעולם חייבת להימצא מחוץ לו, שכן העולם עצמו הוא משולל ערכים. אין הדבר אומר שאין משמעות לחיים. הדבר רק אומר שמן הנמנע לדון בה. היא דבר שלא ניתן להביעו במילים. ("6.522 הלא ייאמר, לבטח ישנו. הוא מראה את עצמו. הוא המיסטי...7) מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק" (מאמר לוגי-פילוסופי). על פי הנחה זו, הדבר היחיד אשר יכולה הפילוסופיה לספק, זה את ההבנה שהיא חסרת מובן. לקריאות נוספות גאורג וילהלם פרידריך הגל, הפנומנולוגיה של הרוח, תרגום: רועי בר ואלעד לפידות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2017 פרידריך ניטשה, המדע העליז [1882, 1887], מגרמנית ישראל אלדד, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, 1969. ברטראנד ראסל, בעיות הפילוסופיה, תרגום: מ. שטרנברג, עריכה: ח"י רות, הוצאת מאגנס, תשכ"ז לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994 לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1995 ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מהי פילוסופיה?, מצרפתית: אבנר להב, רסלינג, 2008. Martin Heidegger What Is Philosophy? Translated by Jean T. Wilde and William Kluback, New Haven, College and University Press, 1958. Henri Lefebvre, Métaphilosophie, foreword by Jean Wahl, Paris: Éditions de Minuit, Collection "Arguments". 1965 Timothy Williamson. The Philosophy of Philosophy, Oxford: Blackwell, 2007 Dennett, Daniel C. “Higher-Order Truths About Chmess.” Topoi 25.1-2 (2006): 39–41. Web. קישורים חיצוניים הערך מטאפילוסופיה באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה הערות שוליים * קטגוריה:פילוסופיה	2024-02-29T15:01:42
פילוסופיה של המדע	פילוסופיה של המדע היא ענף בפילוסופיה, העוסקת ביסודות, ההנחות והמשמעויות הפילוסופיות של התפתחות המדעים. ענף מגוון זה, מתייחס לכלל המדעים, מדעי הטבע, כגון: פיזיקה וביולוגיה. מדעי החברה, כגון: פסיכולוגיה וכלכלה. ומדעי הרוח, כגון: בלשנות וספרות. יש הרואים בפילוסופיה של המדע אפיסטמולוגיה, הבוחנת את התהוותו של הידע במדע מהיבטים ביקורתיים שונים. וגם מטאפיזיקה של המדע הממשי, הבוחנת רעיונות מדעיים מנקודת מבט מטא-פילוסופית ומטא-תאורטית. כמו-כן, הפילוסופיה של המדע שואפת להסביר רעיונות ולענות על שאלות, כמו למשל: את טבעם של קביעויות ומושגים מדעיים, והאופן שבו הם נוצרים; כיצד המדע מסביר, חוזה, ומשתמש בטבע באמצעות טכנולוגיה; כיצד אפשר להחליט על הדיוק של מידע; הניסוח והשימוש במתודות מדעיות; אופני החשיבה שבהם משתמשים על מנת להגיע למסקנות; והמשמעויות של המתודות והמודלים המדעיים לחברה ככלל, ולמדעים עצמם בפרט. יש הסוברים, כי לכל תחום מדעי קיימת פילוסופיה מסוימת המונחת בבסיסו, גם אם הם יכחישו זאת: "אין מדע ללא פילוסופיה; יש רק מדע שהפילוסופיה שלו לא נבחנה כראוי". אמפיריציזם מושג חשוב בפילוסופיה של המדע הוא האמפיריציזם, או התלות בראיות, המבוססות על הניסיון החושי והתצפית המדעית. כלומר, הידע מגיע מהחוויות שלנו בעולם, וקביעויות מדעיות מגיעות מנסיוננו ומתצפיותינו. כאשר אנו חוזרים על תצפיות אלו מספיק פעמים, המידע שמגיע מהן יחדיו עם הניסויים, אלו מהווים את ה"ראיות" שלפיהן הקהילה המדעית בונה את התאוריות, השואפות להסביר את חוקי העולם. לפיכך, תצפיות מחייבות תפיסה של המציאות, ולכן הן בעצמן פעולות קוגניטיביות. דהיינו, התצפיות עצמן קבועות בתוך ההבנה שלנו אודות האופן שבו העולם פועל. כאשר חל שינוי בהבנתנו, כך גם התצפיות כשלעצמן עשויות להשתנות. כמו כן, המדענים משתמשים במטאפורות יסודיות כדי לבנות את תצפיותיהם למבנה מושגי ברור, על ידי דדוקציה ואינדוקציה, וגם מטאפורות אלה קבועות בתוך הבנתם את העולם. ריאליזם מדעי ריאליזם מדעי הוא השקפה הגורסת כי היקום מתנהג באמת כפי שהוא מתואר על ידי תאוריות מדעיות. ריאליסטים חושבים כי ישים כמו אלקטרונים או שדות כוח חשמליים באמת קיימים. הריאליזם מניח שקיים עולם בלתי תלוי בנו ושערך האמת או השקר של טענה על העולם נקבע על ידי התאמה של תוכן הטענה למה שקיים בעולם (הנחות אונטולוגית). עוד מניח הריאליזם שבני אדם יכולים לדעת אם טענות על העולם הן אמיתיות או שקריות, באמצעות מחקר מדעי (הנחה אפיסטמולוגית). לבסוף, לפי הריאליזם, יש לפרש מונחים תאורטיים כגון 'אלקטרונים' ו-'דנ"א' המתייחסים לאובייקטים בלתי ניתנים לצפייה כפשוטם, כלומר כמתייחסים ליישים שאכן קיימים בעולם (הנחה סמנטית). ישנן מספר גרסאות של ריאליזם מדעי, השונות זו מזו בהתחייבויותיהן המטאפיזיות. ריאליזם נאיבי מניח שכל הישים המתוארים בתאוריות מדעיות אכן קיימים. גרסאות מתוחכמות יותר של ריאליזם בוחרות להאמין באופן סלקטיבי בקיומם של ישים מסוג מסוים, אך לא באחרים. ריאליזם חלקיקים (אנגלית: entity realism) הוא ההשקפה שחלקיקים בלתי נראים, כגון אלקטרונים ופוטונים, המאכלסים תאוריות מדעיות, אכן קיימים וההוכחה לכך היא שמדענים מצליחים לשלוט בתופעות שהם מזהים עם חלקיקים אלה ולבצע עליהן מניפולציות באופן שיטתי. ריאליזם חלקיקים מזוהה בעיקר עם הפילוסופים איאן האקינג וננסי קרטרייט. ריאליזם מבני (אנגלית: structual realism) מזהה את המציאות עם מבנים מתמטיים המאכלסים תאוריות שונות. ריאליזם מבני מזוהה עם הפילוסוף ג'ון וורל. ישנם מספר טיעונים בעד ונגד ריאליזם על גרסאותיו השונות. טיעון מפורסם בעד ריאליזם הוא "טיעון הנס", אשר לפיו ההצלחה הכבירה של המדע לתת חיזויים מדויקים היא בבחינת נס, אלמלא היו מניחים שהישים התאורטיים אכן קיימים. טיעון זה מזוהה עם הפילוסוף הילרי פטנאם (פטנאם חזר בו מטיעון זה וכיום הוא מחזיק בעמדה של ריאליזם פנימי, שהיא, למרות שמה, עמדה אנטי-ריאליסטית). מנגד, יש הטוענים שהצלחת המדע אינה כה מפתיעה, משום שאמצעי המדידה שבהם משתמשים המדענים כבר כוללים את הנחות היסוד התאורטיות שלה, לכן התוצאות שתתקבלנה בוודאי יהיו בהתאם למה שציפו משום שאין באפשרות המכשירים לספק תוצאות אחרות, כל תוצאה שתתקבל תהיה בגדר המצופה ובהתאם להנחות היסוד. טיעון אנטי-ריאליסטי נוסף הוא טיעון "האינדוקציה הפסימית", אשר לפיו מכיוון שכל תאוריה שנחשבה אמיתית בעבר נתגלתה כשקרית, אנו יכולים להניח בהסתברות גבוהה שהתאוריות הנוכחיות יתגלו כשקריות. טיעון זה מזוהה בימינו עם הפילוסוף לארי לאודן. ישנן מספר אסטרטגיות להתמודד עם טיעון זה. יש המנסים להפריד בין תאוריות מדעיות בשלות לבין תאוריות בלתי בשלות, ולטעון שרק תאוריות מדעיות בלתי בשלות התגלו כשקריות, ואילו תאוריות בשלות היו קרובות לאמת. האתגר, הוא להגדיר בשלות של תאוריות באופן נפרד מהיותה של תאוריה קרובה לאמת, ולא - אנו מניחים את המבוקש. גרסאות של ריאליזם כגון ריאליזם מבני מנסות אף הן להתמודד עם טיעון האינדוקציה הפסימית, בהצביען על מבנים מתמטיים, כגון משוואות מקסוול, המאכלסים תאוריות מדעיות, ונוטים להשתמר גם כאשר תאוריות מתחלפות, גם אם הפרשנות שלהם משתנה. אינסטרומנטליזם האינסטרומנטליזם טוען כי התפיסות, התאוריות והרעיונות המדעיים שלנו הם מכשירים נוחים על מנת להסביר, לחזות ולשלוט בחוויות שלנו. האיסטרומנטליסט יכול להכחיש את קיומם של ישים תאורטיים או להיות אדיש לשאלה האם ישים אלה קיימים או לא. לאינסטרומנטליסט, אלקטרונים ושדות חשמליים הם רעיונות נוחים למימוש מטרות מסוימות שאולי אינם קיימים באמת. אינסטרומנטליזם מבוסס בעיקר על הפילוסופיה של הפרגמטיזם, המזוהה בעיקר עם הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי, שהושפע על ידי פילוסופים קודמים כמו ויליאם ג'יימס וצ'ארלס סנדרס פירס. קונסטרוקטיביזם חברתי נושא לעניין בקרב היסטוריונים, פילוסופים וסוציולוגים של המדע הוא המידה שבה התאוריות המדעיות מושפעות על ידי הרקע החברתי והפוליטי שלהן. הקונסטרוקטיביסט החברתי יטה לפקפק בקיומה של מציאות אובייקטיבית המתקיימת בנפרד מהמציאות האנושית. ניתן להבחין בארבע טענות המזוהות עם קונסטרוקטיביזם חברתי, בסדר עולה ברמת הקיצוניות שלהן: המדע הוא מפעל חברתי: טענה זו כשלעצמה היא טריוויאלית. מה שנתון במחלוקת הוא האם המדע שונה ממפעלים אנושיים אחרים כגון דת או אמנות, בהתיימרו לגלות את האמת על הטבע. מדענים וגופי מחקר בוחרים את נושאי המחקר שלהם לפי אינטרסים חברתיים: למשל, ההתמקדות בפיזיקה גרעינית בארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה נבעה מהאינטרס של הממשלה בפיתוח נשק גרעיני. טענה זו פותחת שדה שלם למחקר היסטורי וסוציולוגי, אך היא כשלעצמה אינה שנויה במחלוקת בקרב פילוסופים. עובדות מדעיות הן תוצאה של משא ומתן (אנגלית: negotiation) בין מדענים: לרוב, נתונים ומידע המופקים מניסויים אינם חד משמעיים, וניתנים לפרשנויות שונות. הקונסטרוקטיביסט החברתי יפקפק במעמדן האובייקטיבי של עובדות. הוא ייטה לטעון שמספר הפרשנויות האפשרי של נתונים אמפיריים הוא רחב מאוד, ושאינטרסים חברתיים של המדענים משחקים תפקיד מכריע בבחירת הפרשנות שתזכה למעמד של עובדה. המתנגד לקוסטרוקטיביזם חברתי ייטה לטעון שמספר הפרשנויות האפשרי של הנתונים הוא מצומצם, ושהטבע משחק תפקיד מכריע בבחירת הפרשנות הנכונה. השקפות אידאולוגיות ותרבויות מעצבות את תוכנן של תאוריות מדעיות: טענה זו מערערת על הקביעה שהידע המדעי חופשי מערכים. הדוגלים בגישה זו ינסו להראות, למשל, שתפישות סטריאוטיפיות על תפקידי נשים וגברים בחברה מוצאות את דרכן לתאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות אובייקטיביות לכאורה. טענה זו הופכת לשנויה הרבה יותר במחלוקת ביחס למדעי הטבע. פילוסופים, היסטוריונים וסוציולוגים קונסטרוקטיביסטים מנסים להראות שגם תאוריות במדעי הטבע מושפעות מאידאולוגיות חברתיות. המאמר הנחשב לפורץ דרך בתחום זה הוא מאמרו של ההיסטוריון פול פורמן שפורסם בתחילת שנות השבעים, שבו טען כי תורת הקוונטים ויתרה על רעיונות מסורתיים כגון סיבתיות, כמענה לעוינות לרציונליות המדעית והאהדה לרעיונות מיסטיים ורוחניים ששררו ברפובליקת ויימאר בשנות העשרים. ראו גם: פוסטמודרניזם. אנליזה וסינתזה אנליזה היא הפירוק של תצפית או של תאוריה למושגים פשוטים יותר על מנת שנוכל להבינה. אנליזה הכרחית למדע, כמו לכל מעשה רציונלי אחר. בלתי אפשרי, לדוגמה, להסביר את התנועה של קליע ללא הבדלה בין כוח המשיכה, זווית הירי והמהירות ההתחלתית. רק לאחר אנליזה זו ניתן לנסח תאוריה מתאימה של תנועה. השימוש המסיבי באנליזה החל במאה ה-17 עם ההסברים שפיתחו גלילאו גליליי ואייזק ניוטון לתנועה בליסטית על ידי פירוק התנועה לרכיבים. דבר זה היה מנוגד בתכלית לתפישת השלמות המדעית של אריסטו (שבה מהות הדבר לא נפרדת מהדבר עצמו, ולכן אי-אפשר להסביר דבר אחד באמצעות דבר אחר) ששלטה בכיפה המדעית באירופה (בגלל הכנסייה הקתולית) עד לתחילת הרנסאנס. ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום תקפו קשות את האנליזה, אך היא שרדה בזכות היותה אחד הכלים החזקים והשימושיים במדעי הטבע. רדוקציוניזם לרדוקציוניזם במדע עשויות להיות כמה משמעויות. סוג אחד של רדוקציוניזם הוא האמונה, כי ניתן ליישם את החקירות המדעיות בכל תחומי המחקר. מאורע היסטורי יוכל להיות מוסבר באמצעים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אותם ניתן להסביר על ידי הפיזיולוגיה האנושית, שאותה ניתן להסביר על ידי פיזיקה וכימיה. המאורע ההיסטורי עבר רדוקציה למאורע פיזיקלי. אפשר לומר כי המאורע ההיסטורי לא היה אלא המאורע הפיזיקלי. דניאל דנט המציא את המונח "רדוקציוניזם תאוותן" על מנת לתאר את ההנחה כי ניתן להפעיל רדוקציה שכזו. הוא טוען כי רדוקציה כזו היא "מדע גרוע", המחפש הסברים נאים, במקום הסברים שמועילים לחזות תופעות טבעיות. כנגד הרדוקציוניזם התאוותן ניתן לטעון, שכמות המידע הגלומה במערכת סגורה גדולה יותר מכמות המידע שניתן להפיק מבחינה של כל אחד ממרכיביה, וזאת מכיוון שבחינה של מערכות מסוימות מחייבת חוסר התייחסות לחלק מהמידע שנמצא בהן, מכיוון שלא ניתן לבחון את כל המידע, וצריך להשתמש במדגם קטן, שייתכן שהוא אינו מייצג. לפיכך, אנליזה של המערכת לעולם לא תוכל לתת את המידע הגלום בה, ולכן הרדוקציה אינה אפשרית. ניתן לחשב את כמות המידע שאבדה באנליזה על ידי תאוריית המידע, שהיא אחד מהמרכיבים של תאוריית הכאוס. אינדוקציה השיטה המדעית מתבססת על הסקה אינדוקטיבית או אינדוקציה - כלומר הסקת כלל מתוך תופעות נצפות, או מציאת הכלל האוניברסלי מתוך הפרט. חשיבה אינדוקטיבית טוענת כי אם מצב מסוים קיים בכל המקרים הנצפים, אפשר לומר שהמצב הזה קיים בכל המקרים. לפיכך, לאחר שעושים כמה ניסויים התומכים בחוק, אפשר לטעון שהחוק מתקיים בכל המקרים. יכולת הפרכה לאור הבעיות הלוגיות הנובעות מן האינדוקציה (העובדה שאירוע התרחש N פעמים איננה מבטיחה שיתרחש ב-N+1), כפי שטען הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, ביקש קרל פופר להציב את ההפרכה כקנה המידה לעשייה המדעית. עקרון ההפרכה הוא הפתרון של פופר לבעיית האינדוקציה - בעוד שלא ניתן להגיע מאף מקרה למסקנה כוללנית (אינדוקציה) הרי שאפשר לשלול טענה או קביעה על ידי הפרכה אחת. כך, למשל, מספיק למצוא ברבור שחור אחד כדי להוכיח שהאמירה "כל הברבורים לבנים" אינה נכונה. על כן, תאוריות אינן נבחנות בהוכחה, אלא בכך שהן אינן מופרכות. לפיכך, על מנת שטענה תיחשב כמדעית, היא צריכה להיות מנוסחת באופן הניתן להפרכה, כלומר שיהיה אפשרי להוכיח שהיא אינה נכונה. עקביות אינדוקציה ויכולת הפרכה, הם הבסיס למבנה כולו, שאם לא כן, נכנסים לרגרסיה אינסופית. זאת בעיקר מכיוון שהקביעות שלנו תמיד מגיעות מצפייה, שהיא פעולה קוגניטיבית ותלויה בהמון הנחות יסוד לא-מוכחות. קוהרנטציזם, או עקביות, מציעה אלטרנטיבה בכך שהיא טוענת כי ניתן להצדיק קביעות בכל שהן חלק ממערכת קוהרנטית ועקבית. במקרה של המדע, מדובר במכלול האמונות המדעיות של הקהילה המדעית כולה. וילארד קוויין טען לגישה קוהרנטציסטית למדע. תצפית היא נכונה מכיוון שהיא עקיבה עם שאר הידיעות שלנו לגבי העולם. תערו של אוקאם תערו של אוקאם הוא עקרון חשוב נוסף בפילוסופיה של המדע. ויליאם איש אוקאם הציע כי בהינתן שתי תאוריות מדעיות בעלות יכולת ניבוי זהה, יש להעדיף את זאת שמניחה פחות ישויות, כלומר את הפשוטה על פני המסובכת, גם אם לא ידוע איזו מהן היא הנכונה. באופן כללי, יש להשתמש בכלל זה שהרי ניתן לנסח את החוק השלישי של ניוטון כך: "לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה, חוץ מאשר ב-5 בינואר 1456, שאז כל התגובות יהיו כפולות". מובן שיש אינסוף אמירות כאלה, ולחוקים מדעיים לא תהיה כל משמעות אם ניאלץ לבדוק כל אחת ואחת מהן, ולכן נעדיף את החוק הפשוט ביותר. עם זאת, המינוח הסובייקטיבי "תאוריה פשוטה" עשוי להפוך לסלע מחלוקת, כפי שניתן לראות גם בפירושים השונים לתאוריה של תורת הקוונטים. תומאס קון שמאל\|ממוזער\|200px\|עטיפת הספר המבנה של מהפכות מדעיות בהוצאת ידיעות ספרים תומאס קון היה היסטוריון שהשפיע רבות על ההיסטוריה, הסוציולוגיה והפילוסופיה של המדע. קון דן בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" בתהליך המדעי המורכב מ'פרדיגמות מדעיות' שמתחלפות ובאות, אשר משפיעות על התפתחות המדע: כל דור של מדענים כפוף לפרדיגמה מסוימת ומתקשה להשתחרר ממנה, ולכן רק כשמתחלף אותו דור נפרצת הדרך לעלייתה של פרדיגמה חדשה, וגל של תגליות מדעיות חדשות בעקבותיה. כמו כן, עוסק קון בשאלה כיצד מתפתחת הפרדיגמה הראשונה בתחום מדעי כלשהו, ומהו אופי המחקר בתחום לפני התפתחותה. ביקורת על הפילוסופיה של המדע מדענים רבים נוטים לייחס לפילוסופיה של המדע חשיבות מועטה. גישה זו מתבטאת באי הימצאותם של לימודי פילוסופיה ופילוסופיה של המדע בפרט בתוכנית הלימודים של תארים מדעיים באוניברסיטאות המובילות בעולם. האימרה "הפילוסופיה של המדע מועילה למדענים באותה המידה בה אורניתולוגיה מועילה לציפורים" מיוחסת לפיזיקאי ריצ'רד פיינמן. פול פייראבנד טען, כי אין אף תיאור של המתודה המדעית שיהיה מספיק רחב על מנת לכלול את כל השיטות שבהם מדענים משתמשים. לפיכך, הוא התנגד לכל מתודה מדעית מוצהרת, כשהוא טוען שמתודה כזאת תחבל בהתקדמות המדעית. פייראבנד טען כי העיקרון היחיד שלא מפריע להתקדמות הוא "הכל הולך". תורמים חשובים לפילוסופיה של המדע אמפדוקלס אוגוסט קונט גלילאו גליליי רנה דקארט פרנסיס בייקון עמנואל קאנט אייזק ניוטון רוג'ר בייקון צ'ארלס פרס פייר דוהם אנרי פואנקרה ארנסט מאך רודולף קרנפ ברטראנד ראסל קרל המפל וילארד קוויין קרל פופר תומאס קון מיכאל פולאניי נלסון גודמן מארי הסה פול פייראבנד בס ואן-פרסן אימרה לקטוש הילרי פטנם אלפרד נורת' וייטהד ננסי קרטרייט (פילוסופית) איאן האקינג הלן לונג'ינו נושאים בפילוסופיה של המדע סיבתיות בעיית התחימה דואליזם אמונה ורציונליות בחירה חופשית ודטרמיניזם התקדמות במדע מטא-תאוריה פילוסופיה של המתמטיקה פילוסופיה של הפיזיקה פילוסופיה של הזמן והמרחב פילוסופיה של הכימיה לקריאה נוספת ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי, שיחות על הפילוסופיה של המדע, תל אביב: סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1996. ישעיהו ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, הוצאת מאגנס, 1987. תומאס קון, המבנה של מהפכות מדעיות, 1977. (הגרסה האנגלית יצאה לאור ב-1962). גד פרוידנטל, פילוסופיה של המדע, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1977. קרל המפל, פילוסופיה של מדע הטבע, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1979. (הגרסה האנגלית יצאה לאור ב-1966). זאב בכלר, פילוסופיה של המדע, תל אביב: סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1979. זאב בכלר, תולדות המחשבה המדעית, תל אביב: סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1984. זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, תל אביב: סדרת "אוניברסיטה משודרת", 1992. זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקניות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1999. אריה וורם, רציונליות וקדמה במדע, תל אביב: סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2005. עופר מגד, המתמטיקה והמציאות האובייקטיבית, 2011 (סיינטיפיק אמריקן ישראל). אור דגן, קאמי ופופר: על האבסורד במדע, הוצאת רסלינג, 2013. קישורים חיצוניים המחלקה לחקר הפילוסופיה וההיסטוריה של המדע, אוניברסיטת פיטסבורג מאמרים בפילוסופיה של המדע, אוניברסיטת פיטסבורג פילוסופיה של המדע, באתר מט"ח ההיסטוריה של המדע והקשר שלו לאומנות, הרצאה מוקלטת מתוך הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל' בהגשת יפתח מזור (בפרק משולב ריאיון עם הפרופ' לפילוסופיה של המדע ימימה בן מנחם). הערות שוליים * קטגוריה:מדע וטכנולוגיה מדע, פילוסופיה של ה קטגוריה:מדע	2024-05-20T08:46:44
כתובת ip	REDIRECT כתובת IP	2004-03-01T18:10:13
מודרניזם	מודרניזם במובן התרבותי וההיסטורי מוגדר, בדרך כלל, כסגנונות האמנותיים והספרותיים החדשים שהתפתחו בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר אמנים התמרדו כנגד הנורמות של סוף המאה ה־19 בתחומים אלה, בניסיון להציג את מה שהם חשבו כתמונה אמיתית יותר מבחינה רגשית של מה שאנשים באמת חושבים ומרגישים. יש שמחלקים את המאה ה-20 לשתי תקופות, המודרנית והפוסטמודרנית, ואילו אחרים רואים את שתיהן כשני חלקים של תקופה ארוכה יותר. ערך זה יתמקד בסגנונות האמנותיים והספרותיים שהתפתחו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. ראו גם מודרניות, לפרספקטיבה חברתית ותרבותית עבור אותה תקופה, וכן ראו גם פוסטמודרניזם. "בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מעולם הטבע... כך אנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו" (אנטוניו סנט'אליה, "מניפסט של אדריכלות עתידנית" (1914)). התנועה המודרנית התפתחה בסוף המאה ה-19, והייתה מושרשת ברעיון שלפיו צורות "מסורתיות" של אמנות, ספרות, ארגון חברתי וחיי היום-יום נעשו מיושנות, ולפיכך יש צורך להיפטר מצורות אלה ולהמציא את התרבות מחדש. המודרניזם תמך ברעיון של בחינה מחדש של כל היבט של הקיום, ממסחר ועד פילוסופיה, כשהמטרה היא למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות, ולפיכך טובות יותר. תמציתה של התנועה המודרנית היא בטענה כי המציאויות החדשות של המאה ה-20 הן קבועות ואימננטיות, וכי על בני אדם לשנות את ראיית העולם שלהם על מנת להבין כי מה שחדש הוא גם טוב ויפה. מקדימים למודרניזם החצי הראשון של המאה ה-19 באירופה התאפיין בסדרה של מלחמות ומהפכות סוערות, שבסיומם התגבשו לסדרה של רעיונות ודוקטרינות המזוהים כרומנטיציזם, שהתמקד בחוויה הסובייקטיבית האישית, העליונות של ה"טבע" כנושא הראוי לאמנות, הרחבות מהפכניות או רדיקליות של ההתבטאות והחירות האישית. עד לאמצע המאה הופיעה סינתזה של רעיונות אלה תחת שמות שונים והייתה מושרשת ברעיון שמה ש"אמיתי" חשוב יותר מהסובייקטיבי. ביטויים להלך רוח זה ניתן לראות ב"ריאלפוליטיק" של אוטו פון ביסמרק, רעיונות פילוסופיים כמו הפוזיטיביזם ונורמות תרבותיות שהיום מתוארות על ידי המונח "ויקטוריאניות". גרעין הסינתזה היה בחשיבות של מוסדות, הנחות משותפות ומסגרות התייחסות. אלה נסמכו על נורמות דתיות נוצריות, על נורמות מדעיות שנמצאו בפיזיקה הקלאסית ועל דוקטרינות שטענו כי תיאור של המציאות החיצונית אפשרי מנקודת מבט אובייקטיבית. מבקרי תרבות והיסטוריונים קוראים לדוקטרינות אלה ריאליזם, אם כי מונח זה אינו אוניברסלי. בפילוסופיה, התנועות הרציונליסטיות והפוזיטביסטיות ביססו את העליונות של ההיגיון והשיטה. כנגד מגמה זו, עמדו כמה רעיונות. חלקם היו המשכים ישירים של אסכולות רומנטיות, כמו התנועות האגרריות ותנועות התחייה באמנות הפלסטית ובשירה (לדוגמה, האחווה הפרה-רפאליטית והפילוסוף ג'ון ראסקין). הרציונליזם אף הוא משך תגובות מאנטי רציונליסטים בתחום הפילוסופיה. במיוחד, הראייה הדיאלקטית של התרבות וההיסטוריה של הגל הביאה לתגובות מפרידריך ניטשה ומסרן קירקגור, שהיה מבשר האקזיסטנציאליזם. כל התגובות האלה יחד אתגרו כל רעיון של ביטחון ושלמות שניתן היה למצוא בתרבות, בהיסטוריה, או בהיגיון הטהור. משנות ה-70 של המאה ה-19 והלאה, ההבנה כי ניתן לראות בהיסטוריה ובתרבות התקדמות מתמדת, וכי ההתקדמות מחויבת מבחינה פנימית, אותגרה יותר ויותר. כותבים כמו וגנר והנריק איבסן בוקרו על הביקורת שלהם כלפי התרבות של אותו הזמן, והם הזהירו כי "התקדמות" מתמדת מביאה לבידוד גובר וליצירתם של יחידים המנותקים מהחברה ומאנשים אחרים. יותר ויותר עלתה הטענה כי לא רק שהערכים של האמן והחברה שונים הם זה מזה, אלה גם שהחברה מנוגדת להתקדמות עצמה, וכי לא ניתן להביא להתקדמות במצב שהיא כרגע. כמו כן, נוצרו דעות חדשות בפילוסופיה שהתנגדו לאופטימיזם הקודם. כתיבתו של שופנהאואר תויגה כ"פסימיסטית" בשל הרעיון שלה של "שלילת הרצון", רעיון שיידחה וייקלט גם יחד במחשבתם של הוגים מאוחרים יותר כמו ניטשה. שניים מההוגים שוברי המוסכמות היו דרווין בביולוגיה ומרקס במדע המדינה. תאוריית האבולוציה על ידי ברירה טבעית של דרווין חתרה תחת הביטחון הדתי של הציבור, ותחת התחושה של המיוחדות האנושית בקרב האליטה. הרעיון כי בני אדם פועלים בשל דחפים הדומים לאלה של בעלי החיים הנמוכים, הייתה קשה ליישוב עם הרעיון של רוחניות אצילה. קרל מרקס הציג גרסה פוליטית של אותה בעיה: בעיות בסדר הכלכלי אינן זמניות תוצאה של אנשים מושחתים או של תנאים חולפים, אלא הן תוצאה של סתירות פנימיות בשיטה הקפיטליסטית. שני ההוגים יצמיחו בהמשך אסכולות שתהיינה מרכזיות בביסוס המודרניזם. שמאל\|ממוזער\|180px\|קלוד מונה: קתדרלת רואן, ציור אימפרסיוניסטי מ-1893 בתחום האמנות והספרות, לשני רעיונות שמקורם בצרפת תהיה השפעה מיוחדת. הראשון הוא האימפרסיוניזם, אסכולה של ציור שהתמקדה בתחילה על היצירה במציאות הרגילה במקום בסטודיו של האמן. הם טענו כי בני אדם אינם רואים חפצים, אלא את האור עצמו. האסכולה התפתחה, ולמרות מחלוקות פנימיות בעלות משמעות בקרב המנהיגים של התנועה, נעשתה למשפיעה ביותר. בתחילה נדחתה האמנות מזרם זה מהתערוכה המסחרית החשובה ביותר של אותו הזמן – סלון פריז. הקיסר נפוליון השלישי מימן את "סלון המסורבים" שהציג את הציורים שנדחו על ידי הסלון בפריז. בעוד שחלק מהציורים היו של ציירים נחותים יותר בסגנונות הסטנדרטיים, יצירתו של מאנה משכה תשומת לב רבה, ופתחה את הדרך המסחרית בפני התנועה. האסכולה השנייה הייתה הסימבוליזם, שאופיין באמונה שהשפה היא סימבולית מטבעה, וכי השירה והכתיבה צריכות ללכת אחר ההקשר הישיר של הקול והטקסטורה שהמילים יוצרות. המשורר סטאפן מלארמה יהיה בעל חשיבות משמעותית לתנועה המודרנית העתידית. באותה זמן פעלו כוחות חברתיים, פוליטיים וכלכליים שישמשו לבסוף כבסיס לאמנות ולחשיבה שונה באופן רדיקלי. העיקר מבין אלו היה התיעוש, שיצר מבנים כמו מגדל אייפל וארמון הבדולח, ששברו את כל ההגבלות הקודמות על גובהן של יצירות מעשה ידי אדם, ובאותו זמן יצרו סביבה עירונית שונה באופן רדיקלי. העיור התעשייתי, והאפשרויות שנוצרו על ידי הראייה המדעית החדשה, יהיו גורמים חשובים בשינויים העתידיים שירעידו את יסודותיה של התרבות האירופית, שבנקודה זו ראתה את עצמה כממשיכת קו התפתחות והתקדמות ברור מאז הרנסאנס. את עומקם של השינויים ניתן לראות מכך שדיסצפלינות רבות מתארות את התקופה שלפני המאה ה-20 שלהן כ"קלאסית", לדוגמה בפיזיקה, בכלכלה, ובאמנויות כגון בלט. תחילתו של המודרניזם: 1890–1910 ניתן לתאר את תחילתה של התנועה כדחייה של המסורת, וכנטייה לגשת לבעיות בפרספקטיבה חדשה המבוססת על רעיונות וטכניקות קיימות. כך, גוסטב מאהלר החשיב את עצמו כמלחין "מודרני", וגוסטב פלובר אמר, במשפט מפורסם, כי "הכרחי להיות מודרני לחלוטין בטעמך". הדחייה של המסורת על ידי התנועה האימפרסיוניסטית עושה אותה לאחת מהתנועות הראשונות שניתן לראות אותה במבט לאחור כתנועה מודרנית. בספרות, לתנועה הסימבוליסטית תהיה השפעה עצומה על ההתפתחות של המודרניזם, בשל התמקדותה בתחושה. מההיבט הפילוסופי, נטישת המסורת של פרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד העניקה בסיס חשוב להתקדמותה העתידית של התנועה: להתחיל שוב מהעקרונות הראשוניים, ועזיבת ההגדרות והשיטות הישנות. הגל הראשון של התנועה נותר בדרך כלל בתוך מסגרת נורמות ההצגה של המאה ה-19; פעמים רבות, המשתתפים בו החשיבו את עצמם כרפורמטורים ולא כמהפכנים. מתחילת העשור האחרון של המאה ה־19, החל קו מחשבה הטוען כי יש לדחות את הנורמות הישנות לחלוטין, במקום להסתפק בשינוי הידע הקודם לאור טכניקות חדשות. התנועה באמנות הקבילה להתפתחויות כגון תורת היחסות בפיזיקה; החיבור החדש בין מנוע הבעירה הפנימית והתעשייה, ועלייתם של מדעי החברה במדיניות הציבורית. בחמש עשרה השנים הראשונות של המאה ה־20, סדרה של סופרים, הוגים ואמנים ניתקו את הקשר עם הצורות המסורתיות של ארגון הספרות, הציור, והמוזיקה – שוב, במקביל לשינויים בשיטות הארגוניות בתחומים אחרים. הטענה הייתה כי אם מהות המציאות עצמה אינה ברורה, וההגבלות שהיו נתונות על הפעילות האנושית נופלות, אז גם על האמנות להשתנות באופן רדיקלי. זיגמונד פרויד הציע ראייה של העצמיות כדבר סובייקטיבי, שמורכב מתת-מודע בעל דחפים ראשוניים והגבלות שכנגד, וקרל יונג איחד את דוקטרינת תת־ההכרה של פרויד עם אמונה במהות הטבעית של האדם, לתורה שבה התת-ההכרה הקולקטיבית מלאה בדגמים בסיסיים שהמוח נלחם בהם או מאמץ אותם. רעיונות אלה עמדו כנגד ההבנה שהדחפים של בני אדם לשבירת נורמות חברתיות הם תוצאה של ילדותיות או של בורות, ובמקום זה טענו כי הם הכרחיים לטבע האדם, רעיון שהתאים לתורת דרווין של האדם כחיה. באותו הזמן וכמעט באותו המקום כמו פרויד, פרידריך ניטשה דגל בפילוסופיה תהליכית, שבה תהליכים וכוחות, במיוחד ה"רצון לכוח", היו חשובים יותר מעובדות או דברים. גם כתביו של אנרי ברגסון נעשו משפיעים יותר ויותר, וגם הוא דגל ב"כוח החיים" כנגד המושגים הסטטיים של המציאות. המאחד בין כל כותבים אלה היה חוסר האמון הרומנטי בפוזיטיביזם ובביטחון העצמי הוויקטוריאני. תחת זאת הם דגלו בתהליכי מחשבה אי־רציונליים (או, במקרה של פרויד, ניסו להסבירם) דרך הפריזמה של הרציונליות וההוליזם. כיוון זה היה קשור למגמה כללית של התהפכות הטרנד בן מאה השנים של מחשבה במושגים הוליסטיים, שתכלול התעניינות גוברת במסתורי, "כוח החיים". שמאל\|ממוזער\|250px\|דיוקן של פיקאסו שצייר חואן גריס ב-1912, בסגנון קוביסטי מתוך המפגש הזה של אידיאלים מהרומנטיציזם, וניסיון למצוא דרך שבה הידע יוכל להסביר את מה שעדיין לא נודע, בא הגל הראשון של יצירות, שאף שמחבריהן ראו אותן כהמשכים של הכיוונים הקיימים של האמנות, הפרו את ההסכם הלא כתוב שאמנים היו המפרשים והנציגים של התרבות והרעיונות הבורגניים. ראויים לציון בין יצירות אלה הסיום הא־טונאלי לרביעיית המיתרים השנייה של ארנולד שנברג ב-1906, הציורים האבסטרקטיים של וסילי קנדינסקי מ-1903, יסודה של קבוצת הBlue Rider במינכן, ועלייתו של הקוביזם ביצירתם של פיקאסו וז'ורז' בראק ב-1908. משפיעות ביותר על גל זה של המודרניזם היו התאוריות של פרויד, שטענו כי לנפש יש מבנה בסיסי וקבוע, וכי החוויה הסובייקטיבית היא תוצר של השפעות הדדיות בין חלקי הנפש. לפי פרויד, כל המציאות הסובייקטיבית הייתה מבוססת על פועלם של דחפים ואינסטינקטים בסיסיים, שדרכם בעולם החיצוני נקלט. טענה זו היוותה התנתקות ממסורת העבר, שבו חשבו כי ניתן לחוש את המציאות החיצונית והמוחלטת, לדוגמה בדוקטרינת ה"טאבולה ראסה" של ג'ון לוק. אולם התנועה המודרנית לא הוגדרה רק על ידי האוונגרד שלה, אלא אף בנטייה רפורמטיבית בתוך הנורמות והתנועות האמנותיות הקיימות. ניתן למצוא את החיפוש הזה אחר הפשטה של הביטוי ביצירתו של ג'וזף קונראד. הלחצים של התקשורת, התנועה וההתפתחות המדעית המהירה גרמו ליתרונות לסגנונות אדריכליים שהיו קלים יותר לבנייה ופחות מקושטים, ולכתיבה שהייתה קצרה, ברורה וקלה יותר לקריאה. עלייתו של הקולנוע וה"סרט הנע" בעשור הראשון של המאה ה-20 העניקה לתנועה המודרנית צורת אמנות שהייתה מיוחדת לה, ששוב הדגישה את הצורך להמשיך את המסורת הפרוגרסיבית של סוף המאה ה-19, גם אם דבר זה סתר את הנורמות המקובלות. גל זה של התנועה המודרנית ניסה להגדיר מחדש צורות אמנות שונות באופן רדיקלי. מאורות בולטים בענף הספרותי של תנועה זו כוללים את וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס, ת. ס. אליוט, עזרא פאונד, ואלאס סטיבנס, גיום אפולינר, ג'וזף קונראד, מרסל פרוסט, גרטרוד שטיין, וינדהם לואיס, מריאן מור, ויליאם קרלוס ויליאמס, ופרנץ קפקא. מלחינים כמו ארנולד שנברג ואיגור סטרווינסקי ייצגו את המודרניזם במוזיקה. אמנים כמו גוסטב קלימט, פיקאסו, אנרי מאטיס, מונדריאן, והסוריאלסטים ייצגו את האמנויות החזותיות, ואדריכלים ומעצבים כמו לה קורבוזיה, ולטר גרופיוס, ומיס ון דר רוהה הביאו את הרעיונות המודרניים לחיי העיר היומיומיים. כמה דמויות מחוץ למודרניזם האמנותי הושפעו על ידיו; לדוגמה, ג'ון מיינארד קיינס היה חברה של וולף וכותבים אחרים מקבוצת בלומסבורי. התפרצות המודרניזם: 1910–1930 ערב מלחמת העולם הראשונה, מתח וחוסר נוחות גוברים בתוך הסדר החברתי הביאו לפריצות בסדר זה – דבר שניתן היה לראות במהפכה הרוסית של 1905, התעמולה הגוברת של מפלגות "רדיקליות", וכמות גדולה של יצירות שפישטו באופן רדיקלי או שדחו לגמרי את הנוהג הקיים. ב־1913, איגור סטרווינסקי, כשהוא עובד יחד עם סרגיי דיאגילב והבלט רוס, הלחין את "פולחן האביב" לבלט שהציג קרבן אדם, וציירים צעירים כמו פבלו פיקאסו ואנרי מאטיס אך החלו לזעזע את האמנות בדחייתם את הפרספקטיבה המסורתית כצורה לבניית ציורים – צעד שהאימפרסיוניסטים, ואפילו סזאן, לא לקחו. התפתחות זו החלה לתת משמעות חדשה למושג "מודרניזם". גרעינה הייתה אימוץ הפירור וההפרעה, וההליכה מעבר לריאליזם בספרות ובאמנות, והשינוי הדרמטי של הטונליות במוזיקה. במאה ה־19, אמנים נטו להאמין ב"התקדמות", אם כי תוכנה של המילה היה מגוון ביותר, ובחשיבות של תרומת חיובית של האמן לחברה. כך, לדוגמה, סופרים כמו צ'ארלס דיקנס ולב טולסטוי, ציירים כמו טרנר, ומוזיקאים כמו בראהמס לא היו "רדיקליים" או"בוהמיים", אלא חברים מוערכים בחברה, שיצרו אמנות שהוסיפה לחברה, גם אם היא ביקרה אותה לפעמים. המודרניזם ראה יותר ויותר את הצורות המסורתיות כמפריעות להתקדמות, ולכן האמן עוצב מחדש כמהפכן, כשהוא הורס ולא מלמד. דוגמה לכיוון זה ניתן למצוא בפוטוריזם. ב־1909 פורסם מניפסט לאמנות פוטוריסטית ב"לה פיגארו", ובמהירות הצטרפה אליו קבוצה של אמנים: פיליפו תומאזו מארינטי, ג'אקומו בלה, אומברטו בוצ'וני, קארלו קארה, לואיג'י רוסולו וג'ינו סבריני. אמנות ועצומות כאלה נוסחו על הדגם של "המניפסט הקומוניסטי" של המאה הקודמת, ומטרתם הייתה לעורר ולמשוך תומכים, כשהם מבטאים רעיונות ועקרונות. אולם הפוטוריזם הושפע רבות על ידי ברגסון וניטשה, ויש לראות בו חלק ממגמה כללית של רציונליזציה מודרניסטית של ההתפוררות. ב־1913 הכריז עזרא פאונד בבית התה של המוזאון הבריטי על הקמת האימג'יזם. ב־1914 ערך את האנתולוגיה האימג'יסטית הראשונה, שבה עמד על משקל טבעי בשיר ולאו דווקא משקל קבוע, מינימליזם שירי שבו אין מילה שאינה נחוצה והימנעות משמות תואר. ב־1915 פרש מהתנועה שהוציאה מדי שנה אנתולוגיה בעריכת איימי לואל. פאונד, שהכריז על עצמו כוורציסיסט קרא לאימג'יזם שאחריו איימיג'יזם בלעג, על שם איימי לואל. ב־1917 האנתולוגיות פסקו לצאת, בשל המלחמה. הפילוסופיה והיצירה המודרניסטית עדיין הובנו כחלק מסוים בלבד מהתנועה החברתית הכללית. אמנים כמו קלימט, פול סזאן, מאהלר וריכרד שטראוס היו ה"מודרניסטים האיומים" – שמעו עליהם יותר מששמעו אותם. פולמוסים התומכים בציור גאומטרי או אבסטרקטי הוגבלו לכתבי עת "קטנים" (כמו ה־New Age בממלכה המאוחדת), בעלי תפוצה זעירה. פרימיטיביזם ופסימיזם מודרניסטי נידונו, אך לא ראו אותם כנציגים של המיינסטרים האדווארדי, שנטה יותר לכיוון של אמונה ויקטוריאנית בהתקדמות ולאופטימיזם ליברלי. אולם מלחמת העולם הראשונה והאירועים שאחריה הביאו להפרעות העמוקות שוויקטוריאניים כמו בראהמס דאגו מהם, ואוונגרדיסטים אהדו. קודם כל, הכישלון המדהים של הסטאטוס קוו הקודם היה ברור למדי לדור שהיה עד למיליונים נלחמים על חתיכות אדמה – לפני המלחמה, נטען כי איש לא ילחם מלחמה שכזו, מכיוון שהמחיר גבוה מדי. שנית, היה ברור כי תקופת המכונות החלה, ומלחמה ממוכנת הייתה למציאות קיימת. לבסוף, הטראומה הקשה של המלחמה התאימה לשתי הטענות המרכזיות של התנועה המודרנית: הריאליזם פשט את הרגל כאשר הוא פגש את מלחמת החפירות, שנראתה כהזויה לחלוטין – כפי שהודגם בספרים כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק. מעבר לכך, המחשבה כי המין האנושי מתקדם מבחינה מוסריות נראתה מגוחכת לנוכח הטבח חסר ההיגיון של "המלחמה הגדולה". מלחמת העולם הראשונה חיברה בין הרציונליות הגאומטרית הקשוחה והמכניסטית של הטכנולוגיה עם אי-הרציונליות הסיוטית של המיתוס. כך, בשנות ה־20 ובמידה גוברת לאחר מכן, המודרניזם שהיה טעמם של יחידים לפני המלחמה, החל להגדיר את התקופה. היו שינויים קטנים אך חשובים מהתקופה הקודמת: בתחילה, התנועה הייתה של יחידים שהיו חלק מהממסד, או רצו להצטרף אליו. אך במידה גוברת הטון היה של יחידים שמנסים להחליף את המדרג הישן בחדש, המבוסס על רעיונות, נורמות ושיטות חדשות. המודרניזם באירופה בוטא בתנועות ביקורתיות כמו הדאדא, ואז בתנועות קונסטרוקטיביות כמו הסוריאליזם, כמו גם תנועות קטנות יותר כמו קבוצת בלומסברי. כל אחד מה"מודרניזמים" האלה, כפי שהיו שתייגו אותם באותו זמן, הדגיש שיטות חדשות על מנת להשיג תוצאות חדשות. שוב האימפרסיוניזם היה הראשון: כשהוא מתנתק מהרעיון של אסכולות לאומיות, אמנים וסופרים אימצו רעיונות של תנועות בינלאומיות. סוריאליזם, קוביזם, באוהאוס ולניניזם הם כולם דוגמאות של תנועות שמצאו את תומכיהם הרחק מעבר לבסיס הגאוגרפי המקורי שלהם. תערוכות, תיאטרון, קולנוע, ספרים ומבנים כולם שימשו לחזק בעיני הציבור את הרעיון שהעולם משתנה – ורעיון זה לפעמים פגש בהתנגדות עוינת. ירקו על ציורים, מהומות אורגנו בפתיחה של יצירות, וכמה דמויות פוליטיות אף הוקיעו את המודרניזם כקשור לחוסר מוסריות. יחד עם זאת, שנות העשרים נודעו כ"תקופת הג'אז", והציבור אימץ את התקדמויות הטכנולוגיה: מכוניות, תחבורה אווירית וטלפון. הטענה של המודרניסטים הייתה כי התקדמויות אלה מחייבות את האנשים לשנות לא רק את הרגליהם אלא גם את החוש האסתטי הבסיסי שלהם. עד שנות ה־30, למודרניזם כבר היה מקום של כבוד בממסד, כולל בממסד האמנותי והפוליטי. באופן אירוני, כאשר המודרניזם התקבל הוא כבר השתנה בעצמו. הייתה ריאקציה כללית בשנות העשרים כנגד המודרניזם המוקדם מלפני 1918, שהדגיש את ההמשכיות מהעבר יחד עם ההתנגדות לו, וכנגד אותם היבטים של התקופה שנראו מלאכותיים, אי-רציונליים או רגשניים באופן מוגזם. התקופה שלאחר המלחמה, בתחילה, נטתה או לשיטה או לניהיליזם, והתנועה המאפיינת אותה ביותר היא הדאדא. מכיוון שגם רציונליות וגם אי-רציונליות היו נוכחות בכל התנועות הגדולות, כותבים מסוימים התקיפו את השיגעון של המודרניזם החדש, בעוד אחרים תיארו אותו כחסר נשמה ומכניסטי. המודרניסטים, מצידם, התקיפו את השיגעון של שליחת מיליוני צעירים למותם במלחמה, ואת השקר של הנורמות האמנותיות שלא יכלו לתאר את המציאות הרגשית של החיים במאה ה־20. הצד הרציונלי של המודרניזם היה צעד לאחור לכיוון שליטה והגבלה עצמית, ולדחף להתאחד שוב עם החברה. דוגמאות לגישה כזו כוללים את סגנון ההלחנה הנאו-קלאסי של איגור סטרווינסקי, "הסגנון הבינלאומי" של הבאוהאוס, הא-טונאליות של ארנולד שנברג, והאובייקטיביות החדשה בציור הגרמני. באותו זמן, הרצון להפתח מביקורת חברתית לסדר נגדי, מצא את ביטוי בלידתה של האקונומטריה, ובעלייתן של אגודות ששאפו לשנות לאומים על פי קווים מדעיים, ופעמים רבות סוציאליסטיים. הניצחונות של המהפכה הרוסית, שהדגישה, לפחות בדיבורים, את החיים האנושיים והתכנון רציונלי, הובילו אנשים רבים להאמין ש"ראיתי את העתיד, והוא פועל". אולם יש לזכור כי המושגים והתנועות האלה היו פעמים רבות בתחרות זו עם זו, ואף במאבק גלוי. בתוך המודרניזם היו ויכוחים על החשיבות של הציבור, היחס בין האמנות לקהלה, והתפקיד של האמנות בחברה. אין לראות את המודרניזם כארגון מסודר, אלא כסדרת תגובות למצב כפי שהובן אז, וכניסיון לחלץ מתוכו עקרונות אוניברסליים. בסופו של דבר המדע והרציונליות המדעית, פעמים רבות על פי מודלים של נאורות המאה ה-18, הובנו כמקור הלוגיקה והיציבות, ואילו הדחפים הפרימיטיביים המיניים והתת הכרתיים, יחד עם התוצאות המוזרות של הטכנולוגיה, הובנו כחומר הרגשי הבסיסי. משני קטבים אלה, מודרניסטים החלו לעצב ראיית עולם חדשה שתקיף את כל תחומי החיים, ותבטא כל דבר מ"צרחה ועד צחוק". הדור השני של המודרניזם: 1930–1945 עד שנת 1930 המודרניזם כבר נעשה לחלק מהתרבות הפופולרית עם "עידן הג'אז" והעיור המתגבר של האוכלוסייה, הוא החל לאתגר באופן שיטתי את הרעיונות והאמנות הקודמת, ופנו אליו כמקור לרעיונות שאיתם אפשר יהיה להתמודד עם האתגרים החדשים. למודרניזם בתקופה זו כבר היה ייצוג באקדמיה, והוא פיתח תאוריה בעלת הכרה עצמית. המודרניזם של שנות השלושים התמקד יותר ויותר על המציאות של תרבות פופולרית המנותקת מזו הגבוהה, ובעלת קיום עצמאי, בעיקר של צריכה המונית. רעיונות מודרניים באמנות חדרו לפרסומות וללוגואים. הלוגו המפורסם של האנדרגראונד הלונדוני הוא דוגמה מוקדמת לצורך בסמלים חזותיים ברורים וקלים לזיהוי. עוד השפעה משמעותית בתקופה זו היה המרקסיזם. לאחר המגמה הפרימיטיביסטית/אי-רציונלית של המודרניזם שלפני המלחמה, שעבור מודרניסטים רבים לא התקשר להעדפות פוליטיות כלשהן, והנאו-קלאסיזם של שנות ה-20, כפי שיוצג על ידי ת"ס אליוט ואיגור סטרווינסקי – שדחתה את פתרונות פופולריים לבעיות מודרניות – עלייתו של הפאשיזם, השפל הכלכלי הגדול, והמלחמה בפתח עזרו לעשות את הדור לרדקילי יותר. המהפכה הרוסית הייתה הקטליזטור שחיבר בין רדיקליזם פוליטי ואוטופייניזם, בעל ביטויים פוליטיים של ממש. ברטולט ברכט, אודן, והפילוסופים אנטוניו גראמשי וולטר בנימין הם אולי הדוגמאות הבולטות ביותר למרקסיזם מודרני. תנועה זו לעבר השמאל הרדיקלי לא הייתה אוניברסלית ואף לא הגדירה את התקופה. אין סיבה מיוחדת לראות את המודרניזם כ"שמאלני" דווקא, ולמעשה מודרניסטים רבים היו מה"ימין" (לדוגמה, וינדהם לואיס, ויליאם בטלר ייטס, ארנולד שנברג, ת. ס. אליוט, עזרא פאונד, ועוד רבים). אחד מהשינויים הבולטים ביותר בתקופה זו היה החדירה של הייצור המודרני לחיים היומיומיים – החשמל, הטלפון והמכונית, והצורך לעבוד איתם, לתקן אותם ולחיות איתם, שיצר את הצורך בחיים חברתיים ומנהגים שונים וחדשים. התנועה המפריעה והמפוררת, שרק מעט הכירו בשנות ה־80 של המאה ה־19, היו עתה לנחלת הרבים. מהירות התקשורת שהייתה שמורה לברוקרים בשוקי המניות קודם לכן, הפכה לחלק מחיי המשפחה. המודרניזם הוביל לחקירה של המיניות והקשרים הבסיסיים של המשפחה הגרעינית. המתחים הפרוידיאניים של המיניות הילדותית ושל גידול הילדים נעשו לקשים יותר, מכיוון שלאנשים היו פחות ילדים, ולכן קשר חזק יותר עם כל ילד: התאוריה נעשתה לפרקטית ואף לפופולרית. מודרניזם לאחר מלחמת העולם השנייה (1945– ) אנשים פעמים רבות לומדים דברים מההיסטוריה שהם מרגישים כי אחרים היו צריכים ללמוד מהניסיון, וכך גם עשו המודרניסטים שלאחר המלחמה. גרמניה הנאצית תוארה כ"שארית האחרונה של הרומנטיציזם", והתוצאה של קשר אי-רציונלי עם המדינה. התפוררותה של אירופה הפוליטית לקחה עימה הרבה מצורות החיים המסורתיות שהיו כוח כנגד אימוץ הכלכלה הממוכנת, והיה צורך עצום בבנייה מחדש, והרגשה כי הכול צריך להיבנות שוב מהיסוד. התקופה מאופיינת לעיתים כ"מודרניזם גבוה", ומצד אחד בתקופה זו אמנים חקרו באופן הרחב ביותר, ויש שיאמרו הקיצוני ביותר, את התוצאות של הרעיונות המודרניסטיים – לדוגמה סוריאליזם ואקספרסיוניזם אבסטרקטי, ובאותו זמן עיצוב אבסטרקטי – במוצרי צריכה, אדריכלות, ביגוד וריהוט נהיו לנורמה. הכובעים הגבוהים, השמלות והסלסולים של התקופות הקודמות הושלכו הצידה, או השתמשו בהם רק במקרים מיוחדים. ההתרחבות של רשת הרכבות והכבישים, כוח העבודה שזרם לערים, ותוכניות הבניה העצומות שהיו מחויבות בשל הצורך לשלוט לעצב את הכלכלה החדשה, פירושם היה שהחברות של אירופה, ארצות הברית ויפן נדחפו לעולם מודרני ומודרניסטי. ההתנגשות של הרגשות הפופולריים עם רעיונות גבוהים הביאה לדיונים רבים בתוך המודרניזם. מאבק זה, שתמיד היה קיים, נעשה לחשוב יותר, כאשר מצד אחד הצורך באליטות ממוקצעות וידע מקצועי יותר ויותר דחפו לצורות ה"טהורות" יותר של המודרניזם, ואילו הייצור ההמוני, שידורי הרדיו והטלוויזיה הביאו לתרבות פופולרית שגם אם היא התייחסה לצורת חיים ויקטוריאנית מדומיינת, הייתה מושרשת ברעיונות החדשים באופן עמוק. המודרניזם עצמו החל להגיע לסדרה של נקודות משבר כשההנחה שהתקדמות אמנותית ופילוסופית מקבילה להתקדמות טכנולוגית נעשתה בעייתית יותר ויותר לאמנים רבים. דוגמה אחת מהמוזיקה היא המוזיקה הסריאליסטית של פייר בולז – הוא חש כי פרמטיזציה טהורה לא מספיקה על מנת ליצור את מגוון הצלילים שאנשים מוצאים כמהנה. חברו ג'ון קייג' טען כי אם מוזיקה סריאלית נשמעת רנדומלית לאנשים, מדוע לא להשתמש בתהליכים רנדומליים על מנת ליצור מוזיקה? דוגמה נוספת מהציור אפשר לראות בגבול האקספרסיוניזם האבסטרקטי והמינימליזם בציור – אם הדבר שחשוב הוא ההצגה, מדוע לשים כל כך הרבה צבע על הבד? לאמנים מסוימים, אתגרים אלה נענו על ידי החייאה מחדש, הרחבה וחידוש של העקרונות של המודרניזם כמהפכה מתמדת, שהסביבה החדשה שיצרה עוד יותר חופש וליבריזציה הייתה הזמנה להתנסות אמנותית נוספת, ולשיטת ישירות יותר של יצירה. דוגמאות ליצירה כזו ניתן למצוא אצל וילם דה קונינג ואצל פולר פוטר, שכציירים חיפשו אמצעים אקספרסיוניסטיים יותר ויותר של הצגה. לאחרים, פירוש הדבר היה נטישת ה"לחץ" של המודרניזם, לדוגמה השינוי בסגנון של המלחין לוקס פוס. לאמנים צעירים אחרים, לא היה כל קונפליקט, אלא פשוט אישור לפעול בצורה המתאימה ביותר לחוש הביטוי הפנימי שלהם – רעיון שהודגם בידי אנדי וורהול. בספרות, דור הביט הביא שפה חדשה עם יצירת ספרים ושירים שאופיינו על ידי כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, בשפת דיבור, אשר כותביה כותבים את כל אשר על דעתם ונמנעים מלערוך תיקונים בטקסט (הטכניקה החד-טיוטתית) ונוקטים בגישה אנטי ממסדית. כן גם, תנועת האבסורד שהציגה את חוסר המשמעות בקיומו של האדם עם ספריו של אלבר קאמי ומחזותיו של סמואל בקט. הבנת המשמעות של זרמים אלה מגוונת. לאחדים, הרגיעה בהתקדמות וברציונליות מייצגים בגידה במודרניזם, ולאחרים, שלהם מודרני ועכשווי הם שמות נרדפים או לפחות קרובים, זה פשוט היה מודרניזם בצורה אחרת. חלוקה זו בין הרואים את המודרניות כאופן מסוים של תגובה למצב לבין אלה שמרגישים כי המודרניזם פירושו פשוט "רלוונטי לעכשיו", בוטאה בוויכוחים לגבי איזה מוזיקה לכלול בתוכניות, איזו אמנות להציג בגלריות ואיך לחלק את ההיסטוריה לתקופות. קבלת המודרניזם והוויכוח עליו הצד השנוי במחלוקת ביותר בתנועה המודרנית היה, ועדיין, בדחייתו את המסורת, בארגון ובחוויה של היצירה. אם יש רעיון בסיסי של המודרניזם, הוא כי הקיום הרוחני צריך להתאים ללחצים החיצוניים, וכי על האמנות והפעילות האנושית להיות מעוצבים לעשות זאת. דחייה זו של המסורת כללה גם את הדחייה של ציפיות קונבנציונליות: לפיכך המודרניזם פעמים רבות מדגיש את חופש הביטוי, ניסויים, רדיקליזם, ופרימיטיביזם. בצורות אמנות רבות פירוש הדבר היה לזעזע ולהרחיק את הקהל על ידי אפקטים ביזאריים ולא צפויים. מכאן מגיעים הרכבי המוטיבים המוזרים והמטרידים של הסוריאליזם, או השימוש בדיסוננס קיצוני במוזיקה מודרניסטית. בספרות פירוש הדבר הוא אי-השימוש בעלילה ובדמויות ברומנים, או יצירת שירה לא מובנת. מודרניסטים רבים האמינו כי על ידי דחיית המסורת הם יוכלו לגלות צורות שונות ורדיקליות ליצור אמנות. שנברג חשב, כי על ידי התעלמות מההרמוניה הטונאלית המסורתית, השיטה המדרגית שארגנה את יצירות האמנות למשך לפחות מאה וחמישים שנה, הוא גילה צורה חדשה לגמרי לארגן קול, המבוססת על שורות של שנים עשר תווים. דבר זה הוביל למה שידוע כמוזיקה סריאלית. אמנים אבסטרקטיים, שהמודלים שלהם היו האימפרסיוניסטים, למשל פול סזאן ואדוורד מונק, החלו עם ההנחה כי צבע וצורה הם המאפיינים ההכרחיים של האמנות, ולא תיאור של העולם הטבעי. וסילי קנדינסקי, פייט מונדריאן, וקזימיר מלביץ', וכן אמנים פחות ידועים כמו פולר פוטר, חשבו שיש צורך להגדיר מחדש את האמנות כסידורים של צבע טהור. השימוש בצילום, שהוביל לכך כי הפונקציה הייצוגית של האמנות החזותית נעשתה ללא רלוונטית, השפיעה מאוד על היבט זה של המודרניזם. אמנים אלה גם האמינו כי בכך שהם לא מייצגים חפצים חומריים הם עוזרים לאמנות לעבור משלב חומרני לשלב רוחני. שמאל\|ממוזער\|180px\|בניין סיגראם מודרניסטים אחרים, בעיקר אלה שעסקו בעיצוב, היו בעלי דעות פרגמטיות יותר. דעתם של אדריכלים ומעצבים מודרניסטיים הייתה כי הטכנולוגיה החדשה עשתה את סגנונות הבניה הישנים ללא רלוונטיים. לה קורבוזיה חשב כי על בניינים לתפקד כ"מכונות שחיים בהן", כמו מכוניות, שהוא ראה כ"מכונות שנוסעים בהן". בדיוק כמו שהמכונית החליפה את הסוס, כך גם העיצוב המודרני צריך לדחות את הסגנונות הישנים שהגיעו מיוון העתיקה או מימי הביניים. כשהם הולכים אחר האסתטיקה הממוכנת הזו, מעצבים מודרניסטיים באופן טיפוסי דוחים מוטיבים קישוטיים בעיצוב, ומעדיפים להדגיש את החומרים שהם משתמשים בהם ואת הצורות הגאומטריות הטהורות שמרכיבות את המבנה. גורד השחקים, כגון בניין סיגראם של מיס ון דר רוהה בניו יורק (1956–1958) נהיה לארכיטיפ של המבנה המודרני. עיצוב מודרניסטי של בתים ורהיטים גם הדגיש את הפשטות והבהירות של הצורה ואת העדר הבלגן. המודרניזם היפך את היחס שהיה נהוג במאה ה-19 בין מבני ציבור למבנים פרטיים: במאה ה־19, מבנים ציבוריים התרחבו באופן מאוזן מסיבות טכניות, ואילו המבנים הפרטיים היו יותר מאונכים – על מנת להכניס יותר מרחב פרטי בשטח קטן יותר. ואילו ובמאה ה-20, מבני הציבור קיבלו אוריינטציה מאונכת, ומבנים פרטיים אורגנו באופן מאוזן. היבטים רבים של העיצוב המודרניסטי עדיין קיימים במיינסטרים של אדריכלות עכשווית. באמנויות אחרות, שיקולים פרגמטיים כאלה היו פחות משמעותיים. בספרות ובאמנות החזותית מודרניסטים מסוימים ניסו להתריס בציפיות בעיקר כדי לעשות את אמנותם לחיה יותר, או כדי להכריח את הקהל לאתגר את ההנחות המוקדמות שלהם. היבט זה של המודרניזם נראה פעמים רבות כתגובה למה שנחשב "תרבות הצריכה". בעוד שרוב היצרנים מנסים לייצר מוצרים שניתן יהיה לשווקם על ידי כך שהם פונים אל ההעדפות וההטיות של הצרכנים, המודרניסטים בתקופה זו דחו את היחס הצרכני הזה על מנת לחתור תחת החשיבה הקונוונציונלית. מבקר האמנות קלמנט גרינברג דגל בתאוריה זו של המודרניזם בספרו "אוונגרד וקיטש". גרינברג תייג את המוצרים של התרבות הצרכנית כ"קיטש", כיוון שעיצובם מכוון ליצור את המשיכה הגבוהה ביותר, כשכל דבר שגורם לקשיים מוסר. עבור גרינברג, מודרניזם הגיב כנגד ההתפתחות של תרבות צרכנית שמתבטאת במוזיקה צרכנית פופולרית, הוליווד, ופרסום. גרינברג קישר זאת עם הדחייה המהפכנית של הקפיטליזם. מודרניסטים רבים לא ראו עצמם כחלק מתרבות מהפכנית – ככזו שכוללת מהפכנות פוליטית. אולם, רבים מהם מחו כנגד הפוליטיקה הקונוונציונלית כמו גם כנגד המוסכמות האמנותיות, בשל דעתם שלמהפכה הכרתית יש חשיבות רבה יותר מאשר שינוי המבנים הפוליטיים. מודרניסטים רבים ראו עצמם כא-פוליטיים ומתעניינים רק במהפכנות בתחום שלהם. אחרים, כמו ת"ס אליוט, דחו את התרבות הפופולרית ההמונית מעמדה שמרנית. ניתן אף לטעון כי המודרניזם בספרות ובאמנות פעל על מנת לשמר תרבות אליטיסטית ששללה את רוב האוכלוסייה. בשל הדגש ששם המודרניזם על חרות וביטוי אישי, אמנים רבים הסתבכו עם משטרים טוטליטריים, שרבים מהם ראו את המסורתיות באמנות כסמך חשוב לעוצמתם הפוליטית. שתיים מהדוגמאות הידועות ביותר הם הדחייתו של המודרניזם על ידי הממשל הסובייטי על רקע טענות של אליטיזם; והממשל הנאצי, שטען כי הוא נרקיסיסטי וחסר הגיון, וגם "יהודי" או "כושי". הנאצים הציגו ציורים מודרניסטיים לצד יצירות של חולי נפש בתערוכה ששמה היה "אמנות דגנרטית". האשמות של "פורמליזם" היו עשויים להוביל לסיום הקריירה של האמן, או גרוע מכך. מסיבות אלו, מודרניסטים רבים בתקופה שלאחר המלחמה הרגישו כי הם המגן החשוב ביותר כנגד הטוטליטריות, ה"קנרית במכרה הפחם", כשדיכויים בידי הממשלה או קבוצה בעלת כוח אחרת היוותה אזהרה כי חירויות אישיות מאוימות. למעשה, המודרניזם פרח בעיקר בחברות צרכניות/קפטילסטיות, למרות העובדה שרבים מתומכיו דחו את התרבות הצרכנית כשלעצמה. אולם, מודרניזם גבוה החל להתאחד עם תרבות צרכנית לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנות השישים. בממלכה המאוחדת, תת-תרבות צעירה אף קראה לעצמה "המודרניים", שבדרך כלל קוצר שמה ל"מודס". במוזיקה פופולרית, בוב דילן איחד בין מסורות מוזיקה עממיות לטקסטים מודרניסטיים, כשהוא מאמץ טכניקות ספרותיות מאליוט ואחרים. גם להקת הביטלס התפתחה באופן דומה, ואף יצרה אפקטים מוזיקליים מודרניים באלבומיהם המאוחרים, כמו א-טונאליזציה. מוזיקאים כמו פרנק זאפה וקפטן ביפהארט הוכיחו כי הם ניסויים אף יותר. בנוסף לכך, אמני ג'אז ידועים החלו לפנות לעבר סגנון חופשי שמושפע גם הוא מן המהפכות המודרניות ומיישם את הא טונאליה עם אמנים כמו אורנט קולמן, אלברט איילר וג'ון קולטריין. אמצעים מודרניסטיים החלו להופיע במיינסטרים של התרבות הפופולרית, כאשר צורות מפושטות ומעוצבות החלו להיות פופולריות יותר, כשהם לעיתים קשורות ל"עידן החלל" ולהיי-טק עתידני. המיזוג של הגרסאות הצרכניות והגבוהות של התרבות המודרניסטית הביאה לטרנספורמציה רדיקלית בתפיסת ה"מודרניזם". ראשית, עלה מכך כי תנועה שהתבססה של דחייה של המסורת נעשתה למסורת בעצמה. שנית, פירוש הדבר היה כי החלוקה הקודמת בין התרבות המודרניסטית האליטיסטית לבין התרבות ההמונית הצרכנית איבדה הרבה ממשמעותה. סופרים אחדים טענו כי המודרניזם נעשה כה ממוסד שהוא עתה "פוסט אוונגרד", וכי הוא איבד כוחו כתנועה מהפכנית. רבים ראו את הטרנספורמציה הזו כתחילתה של התקופה הידועה כפוסטמודרניזם. אחרים, כמו מבקר האמנות רוברט הוס, פוסטמודרניזם הוא המשך של המודרניזם. אלמנט חשוב של המודרניזם היה הניכור, או של היחיד מעצמו, או מהחברה, או מהבסיס ה"טבעי" של הקיום. מסיבה זו קמו תנועות "אנטי-מודרניות" רבות, שמדגישות את ההוליזם, החיבור והרוחניות כתשובות או כמרפא למודרניזם. תנועות כאלה רואות את המודרניזם כרדקציוניסטי, ולפיכך הוא אינו יכול לראות את ההשפעות של התנועה. מודרניסטים רבים הגיעו למסקנה זו, כמו למשל פול הינדמית' בפנייתו למיסטיקה. כותבים כמו פול ריי ושרי רות', ב"יצירות תרבות", פרדריק טרנר ב"תרבות של תקווה" ולסטר בראון ב"תוכנית ב'", ביטאו ביקורת כלפי הרעיון הבסיסי של המודרניזם עצמו: שהביטוי היצירתי האישי צריך להתאים למציאויות של הטכנולוגיה, ובמקום זה הדגישו כי על היצירתיות האישית לעשות את חיי היומיום לאפשריים יותר מבחינה רגשית. בתחומים מסוימים ההשפעות של המודרניזם התמידו לזמן ארוך יותר ובצורה משמעותית יותר. האמנות החזותית התנתקה באופן המוחלט ביותר מעברה. ברבות מערי הבירה בעולם קיימים מוזיאונים המקודשים ל"אמנות מודרנית" לעומת "אמנות הרנסאנס", לדוגמה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), גלריית טייט בלונדון, ומרכז פומפידו בפריז. גלריות כאלה (ועל פי רוב גם דעת הציבור) אינם מחלקים בין התקופות המודרניות לפוסט מודרניות, ורואה את שניהם כחלק מ"אמנות מודרנית". מודרניזם מחוץ לעולם המערבי אם כי המודרניזם הוא תנועה מערבית, הוא הושפע והשפיע כל חברות אחרות. דוגמה אחת היא קליטת הסגנון היפני, שטעמו תומך בכיוון המאוזן במבני מגורים, פונקציונליות, ושימוש בלוחות, כמו גם הצמצום והמינימליזם הסגנוני, והשימוש בקו במקום בקישוט על מנת ליצור סגנון. התרגומים של הספרות היפנית והסינית הראו לאמנים מערביים רבים כי קיימת מסורת ארוכה, רצופה ועקיבה שאינה מבוססת על הנורמות שהם רגילים אליה. אמנים כמו וינסנט ואן גוך קיבלו השראה ישירות מהאמנויות של יפן וסין, כמו הדפסי העץ. המגע הארוך של עזרא פאונד עם שירה סינית, החל מ־1913, הביאה לתרגום שלו של חלק מ"לי פו", ולפרסום הייקו באנגלית. ספיגה זו של פילוסופיה וסגנון מזרחי לא הייתה שטחית בלבד, וכללה גם בחינה מחדש של רעיונות מערביים כמו הנצרות מנקודת המבט של מושגים וערכים מזרחיים. מלחינים כמו גוסטב מאהלר וקלוד דביסי, משוררים כמו ריינר מריה רילקה ואדריכלים כמו פרנק לויד רייט מצאו כולם היבטים של המסורות המזרחיות האמנותיות, שיתאימו לרעיונות שלהם. באותו הזמן, סחר, מיכון ו"מודרניזציה", הכניסו את העולם הלא מערבי לסוג אחר של מהפכה. מעצמות מערביות כבשו או לחצו על תרבויות ומדינות שהיו קיימות למאות או אלפי שנים, והצורך במשאבים יצר מבני סחר וכוח חדשים. מדינות רבות הוכרחו להתמערב ולהפוך את הכלכלות והצבאות שלהם למודרניות יותר. דבר זה הביא עמו מודרניזם מסוג אחר, שהיה מבוסס על האימוץ של צורות ונורמות מערביות על גבי מבנים קיימים. התוצאה הייתה התפרצות, שאם כי היא קשורה בבירור למודרניות ומודרניזם, לא הייתה אנטי-מערבית או פרו-מערבית בייחוד. דוגמה אחת של דבר זה הוא דור של אדריכלים, אמנים וסופרים שלמדו במערב, אך חזרו לארצותיהם המקוריות על מנת ליצור שם, במסורת המודרניזם המתפתחת. מאקוואה קוניו, אדריכל מיפן, לדוגמה, למד בפריז, אך חזר לטוקיו בשנות השלושים, ושם היה לתומך מוביל במודרניזם. הגמלאן גונג קייבאר של באלי, מספק דוגמה של מודרניזם מוזיקלי מקורי, שמציג שינויים רדיקליים במקצב ובדינמיקה, שהם מודרניים ביחס למוזיקה של באלי כמו שהמודרניזם האירופי הוא ביחס לתרבות המסורתית האירופית. ראו גם פוסטמודרניזם אדריכלות מודרנית ספרות מודרנית שירה מודרנית קישורים חיצוניים המוסד לאמנויות במניאפוליס – האוסף המודרניסטי – גלריה של מוצגים מהתנועות המודרניות באמנות חזותית. מציג גם קו זמן, ציטוטים, וקישורים לפרסומים מומלצים לקריאה. מאמר על המודרניזם מאת קריסטופר וויטקום המודרניזם והפוסטמודרניזם בפודקאסט 'עושים רוח' בהגשת מור דיעי-חנני הקדמה למודרניזם בספרות, בהדגשה על שירה הגדרות של מונחים במודרניזם הגדרה של המודרניזם ממילון אוקספורד למונחים ספרותיים "תרבות המודרניזם", מאת גרן סונסון קטגוריה:סוציולוגיה קטגוריה:אסכולות באמנות *	2024-07-13T13:50:00
פיגועי 11 בספטמבר	שמאל\|ממוזער\|270px\|מגדלי התאומים בוערים בעת המתקפה. משמאל, פסל החירות פיגועי 11 בספטמבר (הידועים גם בשם 9/11 הנגזר מהתאריך בתצורה האמריקנית ולפיכך נהגים Nine Eleven ומוכרים בתקשורת בשמות אסון התאומים או הפיגוע במגדלי התאומים – על-אף שפגעו גם במטה הפנטגון) היו סדרה של פיגועי תופת והתאבדות איסלאמיסטיים מתוכננים מראש ומתוזמנים של ארגון אל-קאעידה במקביל שהתרחשו ברחבי ארצות הברית, הנחשבים לפיגועי הטרור הגדולים והקטלניים ביותר בהיסטוריה של האנושות, ולמתקפה הגדולה ביותר על אדמת אמריקה. פיגועים אלו הובילו את ארצות הברית של ממשל ג'ורג' ווקר בוש ביחד עם מדינות רבות וצבאות נוספים למלחמת אפגניסטן (2001–2021), וכן למלחמה העולמית בטרור המוסלמי. בבוקר יום שלישי, 11 בספטמבר 2001, כ"ג אלול ה'תשס"א, תשעה עשר מחבלים שהשתייכו לארגון הטרור האסלאמיסטי "אל-קאעדה" חטפו ארבעה מטוסי נוסעים. החוטפים הטיסו שניים מהמטוסים, טיסה 175 של יונייטד איירליינס וטיסה 11 של אמריקן איירליינס, וריסקו אותם בכוונה במגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי שבעיר ניו יורק. הפגיעה במגדל הדרומי הועברה בשידור חי לעיני מיליוני צופים ברחבי העולם, כך גם קריסתם של המגדלים, אשר קרסו בתוך פחות משעתיים. את המטוס השלישי, טיסה 77 של אמריקן איירליינס, ריסקו החוטפים אל תוך בניין הפנטגון בארלינגטון שבווירג'יניה. כוונת הטרוריסטים הייתה לרסק את המטוס הרביעי, טיסה 93 של יונייטד איירליינס, אל תוך הבית הלבן או בניין הקפיטול בוושינגטון, אך המטוס התרסק לבסוף בשדה פתוח ליד שנקסוויל, פנסילבניה, לאחר שנוסעי המטוס היו מודעים למאורע ואז פרץ מאבק בינם לבין החוטפים. 2,977 אזרחים, נוסעים וצוות של ארבעת המטוסים, נספו בהתקפות אלו, ויותר מ-6,000 נפצעו. נהרגו גם 19 הטרוריסטים שחטפו את ארבעת המטוסים. ארצות הברית הטילה מיד את האחריות לפיגועים על ארגון אל-קאעידה, אך רק בשנת 2004 קיבל מנהיג הארגון, אוסאמה בן לאדן, אחריות על ביצוע הפיגועים, לאחר שלוש שנים של הכחשה. בין הסיבות לפיגועים מנה בן לאדן את תמיכת ארצות הברית בישראל, נוכחות הצבא האמריקאי בערב הסעודית, המעורבות האמריקאית במלחמת המפרץ והסנקציות נגד עיראק. תגובת ארצות הברית לפיגועי 11 בספטמבר הייתה פתיחת המלחמה בטרור ופלישה לאפגניסטן במטרה להפיל את שלטון הטליבאן, פטרונו של אל-קאעידה. בעקבות הפיגועים השתנה היחס העולמי לטרור, ומדינות רבות חוקקו חוקים חדשים למלחמה בטרור, וכמו כן הרחיבו את סמכויותיהם, היקפם וציודם של כוחות אכיפת החוק. לאחר שנים של מצוד בן לאדן אותר ונהרג במתחם מגוריו שבפקיסטן, במאי 2011. הריסת מגדלי התאומים הובילה לפגיעה עמוקה בכלכלת מנהטן, בד בבד עם השפעה משמעותית על השווקים העולמיים. ניקוי אזור מרכז הסחר העולמי מההרס הרב הושלם רק במאי 2002. הפנטגון שופץ בתוך כשנה. באתרי הפיגועים בניו-יורק, בפנטגון ובפנסילבניה הוקמו אתרי זיכרון. בגראונד זירו הוקם מגדל החירות, שגובהו 1,776 רגל (541 מטר), כשנת הכרזת העצמאות של ארצות הברית. ההכנות והמניע לפיגועים 170px\|ממוזער\|שמאל\|תרשים הפגיעה במגדלי התאומים ומסלול שרידי המטוסים את הרעיון לביצוע הפיגועים הגה ח'אלד שיח' מוחמד, שהציג אותו לבן לאדן ב-1996. בתקופה זו חזרו בן לאדן וארגון אל קאעידה ממקום מושבם בסודאן לאפגניסטן. שנתיים לאחר מכן החל בן לאדן להתמקד יותר בתקיפת ארצות הברית, לאחר פרסום ה"פתווה" של 1998. בסביבות סוף 1998 – תחילת 1999 בן לאדן אישר למוחמד לקדם את תוכניתו. שורה של פגישות נערכו בתחילת 1999, שכללו את מוחמד, בן לאדן וסגנו של בן לאדן מוחמד עטא. בפגישות הללו דחה בן לאדן את הצעותיו של מוחמד למטרות כמו בנייני בנקים בלוס אנג'לס, מכיוון ש"לא היה מספיק זמן להתכונן לפעולה כזו". בן לאדן היה המנהל והתומך הכספי של תהליך תכנון הפיגועים, וכמו כן השתתף בבחירת הצוות. בתחילה נבחרו לפעולה נַוואף אל-חאזמי וח'אלד אל-מִיחְד'אר, שניהם ג'יהאדיסטים מנוסים שלחמו בבוסניה. חאזמי ומיחד'אר הגיעו לארצות הברית בינואר 2000 ולמדו טיסה בקורס טיס אזרחי בקליפורניה (בן לאדן הניח שגם תחת איומי נשק, אף טייס חטוף לא יבצע את הפעולות שהם ידרשו ממנו). הבעיה הייתה שרמת האנגלית של שניהם הייתה נמוכה, וגם בשיעורי הטיסה לא הצטיינו, ולכן החליט בן לאדן להשתמש בהם רק במקרה חירום. בסוף 1999 הגיעה לאפגניסטן קבוצה מהמבורג שבגרמניה, שכללה את מוחמד עטא, מרוואן א-שִחי (الشحي), זיאד גַ'ראח, ורַמזי בן א-שיבּה. אלו נבחרו הודות להיותם משכילים, דוברי אנגלית, ומאחר שבעברם חיו במדינות מערביות. קבוצה זו נקראה "תא המבורג". בהמשך הצטרפו לתוכנית מגויסים נוספים כגון האני חנג'ור, שהיה בעל רישיון טיסה אזרחי. חנג'ור הגיע לסן דייגו שבקליפורניה בדצמבר 2000, והצטרף לחאזמי (שעליו ויתר בסופו של דבר בן לאדן). שניהם נסעו יחד לאריזונה, שם עבר חנג'ור קורס רענון טיסה. שאר חברי החוליה הגיעו לארצות הברית במהלך שנת 2000. חברי "תא המבורג" שהגיעו לארצות הברית עברו גם הם קורס טיס, הפעם בדרום פלורידה. גרעין זה, שאליו הצטרפו מחבלים נוספים, רובם ממוצא סעודי ומצרי, היה אחראי למימוש התוכנית. ביולי 2001 נפגש עטא עם בן א-שיבּה בספרד, שם הם סיכמו פרטים אחרונים של הפיגוע ובחרו את המטרות הסופיות. בן א-שיבּה מסר לעטא כי בן לאדן מעוניין שהפיגועים יבוצעו במהירות האפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות, ידעו כבר בקיץ שאל-קאעידה מתכננת פעולה גדולה שקשורה במטוסים אי שם בעולם, ואף עלו על שמותיהם של החוטפים, אך לא הצליחו לעצור את התוכנית. הפיגועים בבוקר 11 בספטמבר 2001 השתלטו 19 חוטפים על ארבע טיסות אזרחיות (שני מטוסים מדגם בואינג 757 ושניים מדגם בואינג 767) שהיו בדרכן לסן פרנסיסקו או לוס אנג'לס, לאחר שהמריאו מבוסטון, ניוארק ווושינגטון. בכוונה נבחרו מטוסים גדולים שביצעו טיסה ארוכה, בשל כמות הדלק הגדולה שהייתה בהם. ארבע הטיסות המעורבות בפיגועים הן: טיסה 11 של אמריקן איירליינס: עזבה את נמל התעופה לוגן בבוסטון בשעה 7:59 בדרכה ללוס אנג'לס, כשבמטוס היו 76 נוסעים, 11 אנשי צוות, וחמישה חוטפים. החוטפים ריסקו את המטוס אל תוך המגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי בשעה 8:46. טיסה 175 של יונייטד איירליינס: עזבה גם היא את נמל התעופה לוגאן, בשעה 8:14 והייתה בדרכה ללוס אנג'לס. גם לטיסה זו עלו חמישה חוטפים, עם 51 נוסעים ותשעה אנשי צוות. מטוס זה רוסק אל תוך המגדל הדרומי במרכז הסחר 17 דקות לאחר הפגיעה במגדל הצפוני, בשעה 9:03 בבוקר. טיסה 77 של אמריקן איירליינס: המריאה מנמל התעופה וושינגטון-דאלאס שבצפון וירג'יניה בשעה 8:20, במטרה לנחות בלוס אנג'לס. גם למטוס זה עלו חמישה חוטפים, עם שישה אנשי צוות ו-53 נוסעים. החוטפים ריסקו מטוס זה אל תוך הפנטגון בשעה 9:37. טיסה 93 של יונייטד איירליינס: המריאה מנמל התעופה ניוארק בשעה 8:42 בדרכה לסן פרנסיסקו, כשעליה 33 נוסעים, שבעה אנשי צוות וארבעה חוטפים. כתוצאה ממאבק בין נוסעי המטוס לבין חוטפיו, התרסק מטוס זה בשדה ליד העיירה שנקסוויל שבפנסילבניה בשעה 10:03. מטוס זה יועד להתרסק אל תוך בניין הקפיטול. במהלך האירועים ולאחריהם היה כיסוי תקשורתי מסיבי של ההתרסקויות, החל מהפגיעה הראשונה במרכז הסחר. מהלך האירועים בבוקר 11 בספטמבר 2001 יצאה תוכניתם של המחבלים אל הפועל. ארבעה מטוסי נוסעים של טיסות פנימיות שהמריאו מנמלי תעופה בארצות הברית נחטפו, עם מאות נוסעים על סיפונם. החוטפים, מצרים וסעודים, דקרו את הדיילים באמצעות סכינים יפניות פשוטות והשתלטו על תאי הטייס, תוך שהם דוקרים את הטייסים, וכשהגאי המטוס היו בידי אחד החוטפים, שעבר הכשרה בטיס, הוא הפנה אותם אל עבר יעדים הידועים כסמלי הכוח של אמריקה: מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק, מבנה הפנטגון (משרד ההגנה) וגבעת הקפיטול בבירה וושינגטון. בשעה 8:46 בבוקר ריסקו חמישה טרוריסטים את טיסה 11 של אמריקן איירליינס אל תוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי (WTC 1). זמן קצר לאחר ההתרסקות, בשעה 8:51, השתלטו טרוריסטים גם על טיסה 77, ובשעה 9:03 ריסקו חמישה טרוריסטים נוספים את טיסה 175 של יונייטד איירליינס אל תוך המגדל הדרומי (WTC 2). חמישה טרוריסטים ריסקו את טיסה 77 אל תוך הפנטגון 34 דקות לאחר מכן, בשעה 9:37. הטיסה הרביעית שנחטפה, טיסה 93 של יונייטד איירליינס, התרסקה בשדה בפנסילבניה בשעה 10:03, לאחר שהנוסעים נאבקו בארבעת החוטפים. מטרתם של חוטפי המטוס הייתה כנראה לרסק את המטוס הרביעי אל תוך בניין הקפיטול או הבית הלבן. מהקלטת השמע של תא הטייס של טיסה 93 אפשר לשמוע את ניסיונות ההשתלטות של הנוסעים ואנשי הצוות על המטוס החטוף, לאחר שנפוצה השמועה (דרך טלפונים סלולריים) על התרסקות שלושה מטוסים דומים שנחטפו באותו בוקר. הנוסעים, שהבינו את גורלם הצפוי, ניסו לפתוח בכוח את דלת תא הטייס הנעולה, והמחבלים שהיו בפנים החליטו לרסק את המטוס מוקדם מהמתוכנן. ימין\|ממוזער\|200px\|המגדל הדרומי, מיד לאחר פגיעת טיסה 175. כמה נוסעים ואנשי צוות, שהצליחו לערוך שיחות טלפון מהמטוס, סיפקו מספר פרטים: שעל כל מטוס היו מספר חוטפים, ולא אחד, ושבתהליך ההשתלטות על המטוס החוטפים השתמשו בגז פלפל ובגז מדמיע, ואף דקרו כמה אנשים באמצעות סכינים יפניות. לפי דיווחים אלו, בין הנדקרים למוות היו הטייסים, הדיילים, ונוסע אחד או יותר. שלושה עדים, דייל בטיסה 11, נוסע בטיסה 175 ועוד כמה נוסעים בטיסה 93, אמרו שלחוטפים היו פצצות, אך נוסע אחר העיד בשיחתו שהוא חשב שהפצצות מזויפות. ה-FBI לא מצא עקבות של פיצוצים באתרי ההתרסקות, והוועדה לחקר אירועי 11 בספטמבר קבעה שהפצצות היו כנראה מזויפות. בשידור חוץ ששודר בטעות נשמע מפקד החוטפים, מוחמד עטא, מודיע לנוסעים כי יש בידיהם מספר מטוסים חטופים, תובע מהם לשמור על שקט, ומנסה להטעות אותם בהודיעו כי הם חוזרים לנמל התעופה. שלושה בניינים בקומפלקס מרכז הסחר התמוטטו עקב כשלים מבניים. שני מגדלי התאומים, שבהם השתוללו שריפות עזות אשר החלישו את יסודות המתכת שלהם, קרסו בזה אחר זה. המגדל הדרומי קרס בשעה 9:59 לאחר שבערה בו שרפה במשך 56 דקות (טיסה 175 פגעה בו בשעה 9:03). המגדל הצפוני, אף על פי שהיה הראשון שנפגע בשעה 8:46, קרס בשעה 10:28 לאחר בעירה במשך 102 דקות. ההערכות הראשוניות היו שהמגדלים לא יקרסו לגמרי, ולכן זרמו למקום כבאים וכוחות הצלה רבים, שעם קריסת הבניינים נמנו עם הנספים. קריסת המגדלים הותירה אחריה הרס רב באזור נרחב למדי ברחבי העיר ניו יורק ובמיוחד במרכז הסחר העולמי, שנהרס לחלוטין. בניין מרכז הסחר העולמי 3 (בו שכן מלון מריוט) ניזוק בצורה קשה עם התמוטטותם של מגדלי התאומים. בניין מרכז הסחר העולמי 7, מבנה בן 47 קומות, נפגע קשה מהריסות המגדלים, וקרס בשעה 17:20 לאחר ששריפות שפרצו בו החלישו את שלמות המבנה. היה זה גורד השחקים הראשון בהיסטוריה שקרס בגלל אש. מבנה הפנטגון נפגע בחלקו, וחלק גדול מאגפו המערבי התמוטט כחצי שעה לאחר הפגיעה. שמאל\|ממוזער\|250px\|פגיעת טיסה 77 בבניין הפנטגון, כפי שהוקלטה במצלמת אבטחה. בשעה 9:40, ה-FAA, רשות התעופה הפדרלית האמריקאית, קרקעה את כל כלי הטיס שבארצות הברית, סגרה את המרחב האווירי של ארצות הברית והורתה לכל כלי טיס שכבר נמצא באוויר לנחות מיידית מבלי להגיע ליעדו, מתוך הנחה שמטוס שלא יציית להוראות נמצא בשליטת חוטפים. חיל האוויר האמריקאי הונחה לשגר מטוסי קרב אל כל המטוסים החשודים בשיא המהירות. בבסיס אנדרוס שבמרילנד הוקפצו שני טייסי F-16 – מארק ססוויל והת'ר פני – ליירט את טיסה 93. מפני שארצות הברית לא הייתה במצב מלחמה, המטוסים לא היו חמושים. הטייסים הוזנקו בידיעה שיהיה עליהם לעצור את המטוס בכל מחיר. ואולם, עד שהם הגיעו, הצליחו נוסעי טיסה 93 להכריע את החוטפים והמטוס התרסק בשדה בפנסילבניה. כל הטיסות הבין-לאומיות שהיו אמורות לנחות בארצות הברית חזרו לנמל התעופה שממנו המריאו, או פנו לנמלי תעופה בקנדה ובמקסיקו. בשלושת הימים שלאחר הפיגוע היו שמי המדינה נקיים ממטוסים אזרחיים ורק מטוסי קרב חלפו בהם מדי פעם. חוסר הידיעה בעקבות ההתקפות גרמה לבלבול ולחרדה בקרב גופי התקשורת השונים. דיווחים כוזבים וסותרים רבים, שניזונו בעיקר משמועות לא מבוססות, שודרו באותו יום, והמרכזי שבהם היה על מכונית תופת שהתפוצצה בבניין מחלקת המדינה ("משרד החוץ" האמריקאי) בוושינגטון. הבלבול אחז גם בפקחי הטיסה, כשמטוס נוסף – טיסה 1989 של דלתא איירליינס – לא הגיב בקשר, ונחשד שנחטף, עד שענה לקריאות אליו. בריאיון שנערך בשנת 2002 עם מתכנני הפיגועים, ח'אלד שיח' מוחמד ורמזי בן א-שיבּה, אימתו השניים שמטרת המטוס הרביעי – טיסה 93 – הייתה להתרסק בבניין הקפיטול ולא בבית הלבן. בעת תכנון הפיגועים, מוחמד עטא (שבסופו של דבר חטף והטיס את טיסה 11), טען שהבית הלבן יהיה מטרה קשה מדי. כמו כן אמר עטא שהכוונה בתחילה הייתה לרסק את המטוסים אל תוך אתרים גרעיניים, אך מתוך חשש ש"העניינים ייצאו משליטה" הוחלט לבסוף על מרכז הסחר והפנטגון. מכניקת ההתרסקות כל אחד ממגדלי התאומים תוכנן לשרוד פגיעה ישירה של מטוס בואינג 707. עם זאת, יכולת החישוב בעת תכנון המגדלים (שנות ה-60) הייתה מוגבלת, וכנראה לא לקחה בחשבון פגיעה מכוונת במהירות גבוהה, עם מכלי דלק מלאים. בנוסף, המטוסים שרוסקו לתוך המגדלים, מדגם בואינג 767, גדולים ב-20% מבואינג 707. מיד לאחר הפגיעה אכן נותרו המגדלים עומדים, והם קרסו כתוצאה מהתמוטטות פרוגרסיבית רק לאחר עשרות דקות – הבניין הראשון, מרכז הסחר העולמי 1, קרס כ-102 דקות לאחר פגיעת המטוס, והשני, מרכז הסחר העולמי 2, כ-56 דקות לאחר הפגיעה בו. קריסת הבניין הראשון ארכה 12 שניות, וזו של השני 9 שניות. ועדות שחקרו את הסיבה לקריסת הבניינים קבעו כי בעת פגיעת המטוסים בבניינים אירעו מספר תהליכים קריטיים: פגיעת המטוסים הסירה את הבידוד התרמי מעל קורות פלדה רבות, שברה עמודי תמיכה, גרמה לחלוקת עומס שונה מהמתוכנן בין עמודי התמיכה הנותרים, והביאה לתבערה גדולה לאחר שדלק רב מאוד נשפך מהמטוסים והתלקח. מערכות כיבוי האש בבניין לא היו מסוגלות להתמודד עם שרפה גדולה כל כך, והמתזים בחלק מהקומות שבהן בערה האש לא פעלו, משום שהתנגשות המטוסים שברה את הצינורות שהוליכו מי כיבוי לקומות הגבוהות. קורות הפלדה שאיבדו את הבידוד התרמי נחשפו לדלק הבוער והתחממו לטמפרטורות גבוהות מאוד, לפי ההערכות כ-700 מעלות צלזיוס או יותר. כאשר פלדה מתחממת כל כך, היא מאבדת כ-85% מהחוזק שלה. הפלדה אמנם לא הותכה כתוצאה מהחום הרב, אך נחלשה מדי ולא יכלה לעמוד במשקל הבניין. כתוצאה מכך, חלק הבניין שמעל מקום הפגיעה החל לקרוס מטה כשהוא מרסק בדרכו את כל הקומות שתחתיו – עד לקרקע, תוך כדי יצירת ענני אבק גדולים אשר אפפו את כל מנהטן תחתית. מניין הקורבנות פעולות הטרור הללו גבו את חייהם של 2,977 קורבנות ועוד 19 מחבלים. בכלל הקורבנות נמנים 246 נוסעי ארבעת המטוסים (לא היו ניצולים), 2,753 בעיר ניו-יורק – במגדלים וסביבם, ועוד 125 בפנטגון. בין אלו שנהרגו בפנטגון נמנים 55 אנשי צבא, ו-70 אזרחים. יותר מ-90 מדינות בעולם איבדו אזרחים בהתקפה על מרכז הסחר העולמי. יותר מ-90% מהעובדים ומהמבקרים שנהרגו במגדלים שהו בעת הפגיעה מעל נקודת הפגיעה של המטוס במגדל. במגדל הצפוני נלכדו 1,355 אנשים בנקודת הפגיעה או מעליה, ומצאו את מותם בשאיפת עשן, או שקפצו או נפלו מהמגדל על מנת לברוח מהלהבות ומהעשן, או שנמחצו בקריסה הסופית של המגדל. בעת פגיעת טיסה 11 במגדל קרסו שלושת גרמי המדרגות, כך שבריחה מהמגדל הייתה בלתי אפשרית. מתוך כלל האנשים ששהו במגדל מתחת לנקודת הפגיעה של המטוס, נהרגו 107 אנשים. במגדל הדרומי לא נפגע גרם מדרגות אחד כתוצאה מפגיעת המטוס (טיסה 175), ודרכו ניצלו חייהם של 14 אנשים ששהו בקומות בהן פגע המטוס ישירות (כולל חייו של אדם אחד מקומה 81 שראה את המטוס מגיע לעברו) ושל עוד ארבעה שהיו בקומות מעל פגיעת המטוס. מוקדנים בשירות שיחות החירום 911 שקיבלו שיחות מאנשים שהיו לכודים במגדל, לא היו מעודכנים במצב עקב קצב האירועים המהיר, וכתוצאה מכך עדיין הורו למתקשרים שלא לנסות לרדת מהמגדל עצמאית. במגדל הדרומי נהרגו 630 אנשים, כמעט מחצית מכמות ההרוגים במגדל הצפוני. הסיבה לכך היא שהמגדל הצפוני נפגע 17 דקות לפני המגדל הדרומי. עם הפגיעה במגדל הצפוני, החלו גם אנשי המגדל הדרומי להתפנות, ובכך הצילו את חייהם. ימין\|ממוזער\|200px\|שרידים ממרכז הסחר העולמי. לפחות 200 אנשים נפלו או קפצו אל מותם מהמגדלים הבוערים (כפי שמוצג בתצלום "האדם הנופל"), ופגעו בקרקע או בגג מבנים סמוכים מאות מטרים מתחתם. היו מהלכודים מעל לנקודת הפגיעה של המטוס שעלו לגג המגדלים, בתקווה לפינוי מסוק, אך דלת הגישה לגג הייתה נעולה. בכל מקרה, העשן הסמיך והחום הכבד מנעו ממסוקים להתקרב לאזור. בנוסף, 411 עובדי שירותי החירום נהרגו כשניסו להציל אנשים לכודים ולהילחם בשריפות שהשתוללו באזור. מכבי האש של ניו יורק איבדו 340 כבאים, קצין דת אחד ושני פרמדיקים. משטרת ניו יורק איבדה 23 שוטרים ומשטרת התנועה של ניו יורק איבדה 37 שוטרים. שמונה מגישי עזרה ראשונה, חובשים ופרמדקים נהרגו אף הם. 658 מההרוגים עבדו בחברת "קאנטור פיצג'רלד", בנק השקעות ששכן בקומות 101–105 של המגדל הצפוני, הרבה יותר מכל חברה אחרת. המכון הלאומי לתקנים ולטכנולוגיה האמריקאי מעריך שבעת פגיעת המטוסים שהו במרכז הסחר העולמי כ-17,400 אנשים. רובם המוחלט של האנשים שהיו בקומות מתחת לאזור פגיעת המטוס פונו בבטחה מהמגדלים. שבועות מספר לאחר הפיגוע, מניין ההרוגים הוערך בכיותר מ-6,000, יותר מכפול מהמספר שאושר לבסוף. רק 1,600 מהקורבנות זוהו בוודאות. הכוחות הרפואיים אספו בסביבות 10,000 חלקי עצם ורקמות לא מזוהים מאתר הפיגוע. חלקי עצמות המשיכו להתגלות עד לשנת 2006. בשנת 2010, צוות של אנתרופולוגים וארכאולוגים חיפשו אחר שרידים אנושיים או חפצים אישיים בפארק פרש קילז, המזבלה העירונית אליה נלקחו הריסות הבניינים. הודות למאמץ זה נמצאו עוד 72 חלקי גופות ולזיהוי של 1,845 קורבנות ביולי 2011, קבוצת מדענים ניסתה לזהות הרוגים נוספים באמצעות טכנולוגיית תהליך זיהוי של DNA. נכון למרץ 2015, 1,640 קורבנות זוהו, בעוד ש-1,113 (41%) קורבנות עדיין לא זוהו. חלקי גופותיהם נטמנו במתחם הזיכרון וההנצחה לרגלי המגדל החדש שנבנו במקום. פעולות החילוץ מאתיים יחידות של מחלקת כיבוי האש של העיר ניו יורק (כמחצית הכוח של המחלקה) התפרסו במהירות באזור המגדלים זמן קצר לאחר תחילת המתקפה. לכוח נוספו גם מספר חובשים וכבאים שהגיעו למקום אף על פי שלא היו בתפקיד באותו יום. משטרת העיר ניו יורק ומחלקת המשטרה של רשות הנמל, התפרסו גם הם במערך חירום מיוחד. מרגע הגעתם למקום, שלושת הגופים הללו לא תיאמו ביניהם את פעולותיהם, והתרכזו בביצוע פעולות הצלה אקראיות. לאחר שמצב המגדלים הלך והחמיר, ניתנה הוראה לקציני משטרת ניו יורק להוציא את כוחותיהם מהבניינים במהירות, ומרבית השוטרים הספיקו לצאת מהמגדלים בבטחה טרם קריסתם. עמדות פיקוד נפרדות ותקשורת רדיו משובשת גרמה לכך שהודעת הפינוי לא הועברה לקציני מחלקת כיבוי האש. רק לאחר קריסת המגדל הראשון הועברה הודעת הפינוי גם לכוחות הכבאים, אולם עקב כשלים טכניים וציוד תקשורת מקולקל, רבים לא קיבלו את ההודעה. מסיבה זו מספר הכבאים שנהרגו בפיגועים הוא הגבוה ביותר מבין כל הקורבנות של גופי שירותי החירום השונים שפעלו באותו יום. מוקדני החירום (911) קיבלו מידע חשוב מהמתקשרים אך רובו הגדול לא עבר לידיעתם של המפקדים בשטח. מספר שעות לאחר המתקפה, החל ארגון ראשון של מבצע חילוץ והצלה מתואם. לאחר עבודה מאומצת שנמשכה חודשים רבים, פונו כל הריסות מרכז הסחר העולמי בסוף חודש מאי 2002. המפגעים אל-קאעידה פיגועים נוספים באחריות הארגון: הפיגוע במגדלי התאומים (1993), תוכנית בוז'ינקה, פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד, הפיגועים בלונדון (2005) שורשיו של ארגון הטרור אל-קאעידה נעוצים בשנת 1979, עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. לארץ זו הגיע אוסאמה בן לאדן כדי לעזור בהקמת גדודי המוג'אהדין הערביים שיילחמו בסובייטים. תחת השפעת הטרוריסט הפלסטיני הגולה עבדאללה עזאם והטרוריסט המצרי איימן א-זוואהירי נעשה בן לאדן יותר ויותר קיצוני. בשנת 1996 פרסם בן לאדן את ה"פתווה" הראשון שלו שבו קרא לכל כוחות צבא ארצות הברית לעזוב את ערב הסעודית. בן לאדן פרסם את ה"פתווה" השנייה שלו בשנת 1998, ובו טען כנגד מדיניות החוץ של ארצות הברית, בנושאים כגון היחס למדינת ישראל והנוכחות המתמשכת של הכוחות האמריקאיים בערב הסעודית לאחר מלחמת המפרץ. בן לאדן ציטט מכתבי האסלאם במטרה לעודד מוסלמים לתקוף אמריקאים, עד שהבעיות שהזכיר ייפתרו. לפי בן לאדן, פוסקי הלכה מוסלמים, "לאורך כל שנות ההיסטוריה המוסלמית הסכימו פה אחד שהג'יהאד היא חובתו של היחיד, אם האויב פוגע במדינות האסלאם". אוסאמה בן לאדן שמאל\|ממוזער\|180px\|בן לאדן בשנת 1997 בן לאדן הוא זה שהגה וארגן את הפיגועים, ובתחילה הכחיש כל קשר אך בסופו של דבר הודה במעורבותו. חמישה ימים לאחר הפיגועים, ב-16 בספטמבר 2001, שידר ערוץ החדשות אל ג'זירה הצהרה מפי בן לאדן, שבה נאמר "אני מדגיש שלא אני ביצעתי את הפעולה הזו, שנראית שבוצעה על ידי יחידים בודדים, ממניעיהם האישיים". בנובמבר 2001 מצאו כוחות ארצות הברית קלטת וידאו, בתוך בית הרוס בעיר ג'לאלאבאד שבאפגניסטן, בה נראה בן לאדן מדבר עם חאלד אל-ח'רבי, פעיל בכיר באל-קאעידה, ומהקלטת מובן בבירור שבן לאדן ידע מראש על הפיגועים. בדצמבר 2001 פרסם בן לאדן הצהרה נוספת, בה נאמר "יש להלל טרור כנגד אמריקה משום שזו תגובה לאי הצדק של אמריקה, שמנסה להפסיק את תמיכת אמריקה בישראל, שהורגת את אנשינו". עדיין לא הייתה בהצהרה זו לקיחת אחריות על הפיגועים. זמן מועט לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 2004, פרסם בן לאדן קלטת וידאו נוספת ובה הצהיר על מעורבותו של אל-קאעידה בתכנון והוצאה לפועל של הפיגועים, וגם הודה במעורבותו האישית. בקלטת אמר שההתקפות על ארצות הברית נעשו מכיוון ש"אנחנו חופשיים... ואנו רוצים לשמור על חירותה של האומה שלנו. בשעה שאתם פוגעים בביטחון שלנו, אנו נפגע בשלכם". בן לאדן אמר עוד שהוא זה שהורה לתומכיו לתקוף את מרכז הסחר העולמי. ארצות הברית מעולם לא קשרה רשמית את בן לאדן לפיגועי 11 בספטמבר, אך הוא היה ב"רשימת המבוקשים ביותר" של ה-FBI בעקבות ההתקפות על שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה. לאחר מצוד של כמעט עשור, כוחות אמריקאים הרגו את בן לאדן בבית המסתור שהקים באבוטאבאד, פקיסטן, ב-1 במאי 2011. מניעיהם הצהרתו של בן לאדן על "מלחמה קדושה" כנגד ארצות הברית, ו"פתווה" שפרסם בשנת 1998 בה הוא קורא לרצח אזרחים אמריקאים מלמדות על כוונותיו של האיש. בכמה פרסומים ועל גבי מספר במות שונות פירטו אנשי אל-קאעידה שלושה גורמים לפעולותיהם העוינות כנגד מדינות מערביות: נוכחות כוחות אמריקנים בערב הסעודית, תמיכתה של ארצות הברית בישראל, והסנקציות כנגד עיראק. הסנקציות נגד עיראק באוגוסט 1990, לאחר פלישת עיראק לכווית, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 661 שהטילה סנקציות כלכליות על עיראק, שכללו אמברגו סחר מלא. לאחר סיום מלחמת המפרץ ויציאת כוחות עיראק מכווית, הוסיפו הסנקציות להימשך תחת החלטה חדשה, החלטה 687, שמטרתה הייתה למנוע מעיראק יכולת לייצר נשק להשמדה המונית. בין השנים שהיו הסנקציות בתוקף, 1991–2003, הן הובילו להיפר-אינפלציה, עוני נרחב, ואף לתת-תזונה בקרב האזרחים. בפתווה שפורסמה בשנת 1998 כתב אל-קאעידה שהסנקציות הן סיבה להרג אמריקנים: "למרות ההרס הגדול שבא על העם העיראקי על ידי האחווה הצלבנית-ציונית, ולמרות מספר ההרוגים הרב, שעבר את המיליון... למרות כל זאת, האמריקנים שוב מנסים לטבוח בנוראות, כמו שאינם מרוצים מהחרם העצום שהוטל לאחר המלחמה, או מריסוק המדינה, או מההרס... על בסיס זה, ובהתאם להוראתו של אללה, אנו מגישים את הפתווה הזה לכל המוסלמים: הרג אמריקנים ובעלי בריתם – הן אזרחים והן אנשי צבא – הוא חובה המוטלת על כל מוסלמי..." נוכחות כוחות צבא ארצות הברית בערב הסעודית לאחר תום מלחמת המפרץ בשנת 1991, השאירה ארצות הברית כוח של כ-5,000 חיילים בבסיסים בערב הסעודית. מטרתו של הכוח הייתה מבצע "שמירה דרומית" – שמירת אזור אסור לטיסה שהוטל על כל דרום עיראק (כחצי מהמדינה) על מנת לקעקע את יכולותיה הכלכליות של המדינה. כמו כן נבלמה יכולת ייצוא הנפט (וההכנסות מכך) של עיראק דרך המפרץ הפרסי על ידי הצי החמישי של ארצות הברית שהוצב בבחריין. מאחר שבערב הסעודית נמצאים האתרים הקדושים ביותר לאסלאם – מכה ומדינה – נוכחות החיילים האמריקאים הפריעה למוסלמים רבים, והייתה לאחד מהגורמים שהוצהרו על ידי אל קאעידה למתקפת 11 בספטמבר. הפצצת שגרירות ארצות הברית ב-1998 נעשתה ב-7 באוגוסט, שמונה שנים בדיוק לאחר כניסת כוחות ארצות הברית לערב הסעודית. בן לאדן פרש פשוטו כמשמעו את ציווי הנביא מוחמד "שלא יהיו כופרים נוכחים בערביה". בשנת 1996 פרסם בן לאדן "פתווה" ובו קרא לכוחות ארצות הברית לצאת מסעודיה. שנתיים לאחר מכן כתב, "יותר משבע שנים שארצות הברית כובשת את אדמות האסלאם ואת הקדוש מכל המקומות, חצי האי ערב, ובוזזת את העשירים, מכתיבה את חוקיה, משפילה את התושבים, ועושה טרור לשכנים. דרך בסיסיה בחצי האי ערב נלחמת היא בעמים המוסלמים השכנים". עוד אמר בן לאדן שהאמריקאים היו "קרובים מדי למכה" ושקרבה זו היא בגדר פרובוקציה כנגד העולם המוסלמי. תמיכת ארצות הברית בישראל ב-5 בנובמבר 2002 פרסם בן לאדן "מכתב לאמריקה" ובו כתב: "גדילתה של ישראל היא פשע חמור ביותר, ואתם מנהיגי הפושעים הללו. ברור שאין שום צורך להסביר או להוכיח את מידת התמיכה של ארצות הברית בישראל. הקמת מדינת ישראל זה פשע שחייב להימחק. כל אחד ואחד שידיו עסקו ותרמו לפשע זה חייב לשלם את מחירו, ולשלם הרבה". במספר הזדמנויות נוספות חזר בן לאדן על הקשר בין 11 בספטמבר לבין הקשר בין ארצות הברית וישראל. תגובות לפיגועים התגובות המיידיות 230px\|ממוזער\|ימין\|שמונה שעות לאחר שהמטוס התרסק בבניין הפנטגון, כינס שר ההגנה דונלד ראמספלד מסיבת עיתונאים במקום ובה הכריז: "הפנטגון מתפקד" בשעה 8:32 בבוקר ההתקפות נודע לפקידי רשות התעופה הפדרלית שטיסה 11 נחטפה, והם הודיעו על כך לפיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (NORAD). הפיקוד בתגובה הוציא לטיסה שני מטוסי F-15 איגל מבסיס במסצ'וסטס בשעה 8:53. עקב בלבול וקצר בתקשורת בין עובדי רשות התעופה, לפיקוד נודע על חטיפת טיסה 11 באיחור של 9 דקות, ולא ידע בכלל על שלוש הטיסות החטופות האחרות אלא כשהתרסקו. עוד מטוסי קרב עלו לאוויר במטרה להגן על שטחה האווירי של ארצות הברית, אך זה קרה רק בשעה 9:30, לאחר ששני המגדלים כבר נפגעו. בשעה 10:20 יצאה הוראה מסגן נשיא ארצות הברית דיק צ'ייני לירות בכל כלי טיס מסחרי שיזוהה כחטוף. לראשונה בתולדות ארצות הברית, הופעל נוהל SACANTA, שסגר מיידית את כל שטחה האווירי של ארצות הברית והפך את כל שמי המדינה לאזור אסור לטיסה לכל כלי הטיסה האזרחיים. עקב זאת נתקעו עשרות אלפי נוסעים בכל רחבי העולם. כמו כן סגרה רשות התעופה הפדרלית את שמי המדינה לכניסת מטוסים ממדינות אחרות. כחמש מאות מטוסים חזרו על עקבותיהם אל השדה ממנו המריאו או שנחתו במדינה שכנה. במהלך האירועים יצאה לפועל תוכנית "המשכיות הממשל" של הממשל הפדרלי האמריקאי, במהלכו פונו מנהיגי המדינה ומשרדי הממשל השונים לאתרים קבועים מראש במטרה לשמור על ביטחונם. מיד לאחר הפיגועים נסגרו בניינים, בוטלו אירועים ונפגעו חלקים חשובים רבים מהחיים הציבוריים בארצות הברית, הן כדי להתמודד עם המתקפה (במקומות הקרובים לאתרי הפיגועים), הן מתוך הזדהות, והן מתוך חשש לפגיעות נוספות באתרים שונים. בניו יורק, בורסת ניו יורק לא נפתחה מ-11 ועד 17 בספטמבר, משום שרחוב וול סטריט היה שקוע בהריסות. הדרכים המובילות לעיר (כבישים, מעבורות וגשרים) היו סגורות לפחות 24 שעות לאחר הפיגועים. פעילות הרכבת התחתית הופסקה עקב חדירת ההריסות לחלק מהקווים וחסימתם. כל בנייני הממשל הפדרלי בוושינגטון, כולל הבית הלבן, נסגרו. בכל רחבי המדינה כמיליון עובדי מדינה נשלחו לביתם. האתרים הבאים נסגרו או פונו מחשש לפיגועים נוספים: בית המשפט העליון, מטה האומות המאוחדות בניו יורק, רוב גורדי השחקים בניו יורק ובשיקגו, מגדלים שונים בלונדון ובהם מגדל הבורסה. אתרים תיירותיים כגון פסל החירות, מחט החלל בסיאטל ודיסנילנד נסגרו. מרכזי קניות ותיאטראות נסגרו, כל ההפקות שנעשו בהוליווד הושהו, ליגות ספורט לאומיות בוטלו ואירועים טלוויזיוניים רבים בוטלו גם הם. בישראל פונו כל השגרירויות והקונסוליות. לפיגועי 11 בספטמבר היו השפעות מיידיות על כל אזרחי המדינה. אזרחים התאחדו סביב המשפט "אנו עומדים מאוחדים", "United We Stand", בתקווה לשמור על נחישות הרוח האמריקנית בפני המתקפה הזו. תושבים רבים הביעו את תודתם לאנשי כוחות הביטחון בכך שחבשו כובע של מכבי האש – FDNY – או של המשטרה – NYPD. אנשי הצלה ומשטרה עזבו את מקום מגוריהם והגיעו לניו יורק במטרה לעזור להוציא את הגופות והשרידים שנשארו באתר הפיגוע. מתוך אותה רוח סולידריות, בשבועות שלאחר הפיגוע עלה מספר תרומות הדם במדינה באופן משמעותי. תגובת הממשל 170px\|ממוזער\|ימין\|הנשיא בוש בנאום לאומה שבו הכריז "מלחמה כנגד הטרור", 20 בספטמבר 2001. לאחר הפיגועים עלו אחוזי התמיכה בנשיא בוש ל-90%. ב-20 בספטמבר 2001 בוש נשא נאום לאומה במהלך ישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס, בה הכריז על מלחמת חורמה בטרור העולמי, והציב בפני שלטון הטליבאן באפגניסטן אולטימטום בדרישה להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל-קאעידה שהיו אחראים לפיגועים. כמו כן בלט בתפקידו ראש העיר ניו יורק רודי ג'וליאני, שעל הדרך בה טיפל וניהל את העיר במהלך האירועים קיבל שבחים רבים, הן בניו יורק והן ברחבי המדינה. ג'וליאני אף נבחר ל"איש השנה" של מגזין TIME. קרנות סיוע רבות קמו מיד כדי לעזור לקורבנות הפיגועים, כשהמטרה העיקרית הייתה להעניק סיוע כלכלי לניצולי הפיגועים ולמשפחות הקורבנות. קרנות ועמותות הסיוע טיפלו ביותר מ-2,833 משפחות של קורבנות. ממוזער\|שמאל\|הצהרתו של הנשיא בוש ב-11 בספטמבר 2001, בשעה 20:30. בשינוי המבני-היררכי הגדול ביותר שנעשה בממשל הפדרלי בעשרות השנים האחרונות, העביר הקונגרס את חוק ביטחון המולדת בשנת 2002, שיצר את המשרד לביטחון המולדת. הקונגרס העביר גם את חוק הפטריוט, במטרה לעזור לזהות ולעצור פעולות טרור ופשעים אחרים. קבוצות זכויות אדם וליברליזם גינו את החוק בטענה שהוא מרשה לכוחות החוק והביטחון לפלוש לפרטיותם של האזרחים. עוד טענו שהחוק מסיר כל השגחה ופיקוח חוקי מעל כוחות הביטחון וסוכנויות הביון. במטרה לשפר את יעילות הלחימה העתידית בפעולות טרור הורחבו משמעותית סמכויות הסוכנות לביטחון לאומי. הסוכנות ביצעה האזנה נרחבת וחסרת הבחנה לסוגי התקשרויות אזרחיות רבות (טלפוניות, דיגיטליות וכולי). מבקרי החוק טענו שהוא נותן לסוכנות את היכולת "לצותת לכל שיחת טלפון ולקרוא כל אימייל בין תושבי ארצות הברית לעולם כולו מבלי לתת סיבה ראויה ספציפית". תגובות צבאיות 200px\|ממוזער\|שמאל\|כוחות אמריקאיים באפגניסטן. בשעה 14:40 ב-11 בספטמבר 2001, מזכיר ההגנה דונלד ראמספלד הורה לעובדיו לבדוק האם יש ראיות למעורבות עיראקית בתכנון ובביצוע הפיגועים: "אני רוצה לדעת אם המידע מספיק כדי לפגוע ב-S.H (סדאם חוסיין) עכשיו ולא רק ב-U.B.L (אוסאמה בן לאדן)". מועצת נאט"ו הכריזה שתקיפת ארצות הברית שהתרחשה באותו הבוקר משמעותה תקיפה על כל מדינות נאט"ו, ועל כן התגובה תהא בהתאם. הצהרה זו גרמה להחלת סעיף 5 באמנת נאט"ו בפעם הראשונה מאז שנכתב במלחמה הקרה, כשהעולם המערבי נערך מפני תקיפה של ברית המועצות. ממשל בוש הכריז על מלחמה בטרור, כשהמטרות המוצהרות היו הבאת בן לאדן ואל קאעידה לדין ולמניעת צמיחת רשתות טרור אחרות. מטרות אלו הושגו על ידי פעולות כלכליות וצבאיות שביצע העולם המערבי בהנהגת ארצות הברית כנגד מדינות שבתחומן פעלו טרוריסטים, ועל ידי הגברת המודיעין החוקר הגלובלי ושיתוף המידע בין שלל מוסדות הביון העולמיים. ב-14 בספטמבר 2001, הועברה "החלטה משותפת" (החלטה שהסכימו עליה שני בתי הקונגרס, בית הנבחרים והסנאט) על ידי הקונגרס האמריקאי, שעניינה היה גיבוי נשיא ארצות הברית במלחמתו כנגד הטרוריסטים וקריאה לשימוש בכוח צבאי כנגד מדינות שגידלו טרוריסטים. ב-7 באוקטובר 2001 החלה מלחמת אפגניסטן עם הפצצת מחנות טליבאן ואל קאעידה על ידי כוחות אמריקאיים ובריטיים, שלאחר מכן פלשו לאפגניסטן עם כוחות קרקעיים רגליים וכוחות מיוחדים. הסכסוך בין כוחות הטליבאן לבין כוחות הקואליציה המערבית – כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי – נמשך עד אוגוסט 2021, אז החליט ממשל ביידן להוציא את הכוחות האחרונים מאפגניסטן. תגובות ברחבי העולם 220px\|ממוזער\|שמאל\|ולדימיר פוטין ואשתו בטקס זיכרון לקורבנות הפיגוע, כחודשיים לאחר הפיגוע, בארצות הברית. הפיגועים גונו בתקשורת העולמית וממשלות בכל רחבי העולם הוקיעו את ההתקפות הללו. תמיכה, סיוע וסולידריות הוצעו לארצות הברית משלל מדינות. שרי החוץ של האיחוד האירופי נפגשו לאספת חירום ביום שלמחרת המתקפה ודנו בהוצאת הודעת גינוי משותפת. רבים ממנהיגי האיחוד הביעו הזדהות עם ארצות הברית. קנצלר גרמניה, גרהרד שרדר, תיאר את הפיגועים כהכרזת מלחמה על העולם המתורבת. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, התחייב כי ארצו תעמוד לצד ארצות הברית במלחמת בטרור, והעיתון הצרפתי "לה מונד" יצא לאור ביום שלאחר הפיגועים כשבעמודו הראשון מופיעה הכותרת "כולנו אמריקאים". נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי הוא תומך בתגובה חריפה כנגד המעשים הברבריים. גינויים בולטים דומים נשמעו ממדינות רבות אחרות דוגמת ניו זילנד, קובה, סין, מקסיקו והודו. ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הפציר בעולם להילחם בטרור, והכריז על יום אבל לאומי כאות הזדהות עם ארצות הברית. הכנסת קיימה ישיבה מיוחדת ב-16 בספטמבר לאות הזדהות עם העם האמריקני. בהצהרת סיכום הישיבה, שאושרה על ידי כל המפלגות מלבד המפלגות הערביות, נכתב כך: התגובות בעולם הערבי לעומת זאת, היו מעורבות. מרבית המדינות גינו את המתקפה ובהן מצרים, ירדן, לוב, סוריה, איראן ופקיסטן. נשיא עיראק, סדאם חוסיין, אמר זמן קצר לאחר המתקפה כי "הקאובויים האמריקאים קוצרים את פירות פשעיהם נגד האנושות" אולם מאוחר יותר הביע את תנחומיו לעם האמריקאי. הרש"פ גינתה את המתקפה אולם זמן קצר לאחר מכן כשלושת אלפים פלסטינים יצאו לרחובותיה של שכם, ופצחו בחגיגות כשהם צועקים "אללה אכבר" ומחלקים ממתקים. חגיגות נראו גם במספר מחנות פליטים פלסטינים בלבנון. תמונות הפלסטינים החוגגים שודרו בכלי תקשורת בכל רחבי העולם ועוררו סערה. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו, הוציא הודעה בה טען כי החגיגות הן של מיעוט שאינו מייצג את רגשותיהם האמיתיים של העם הפלסטיני. רבים מאזרחי סעודיה הזדהו עם מטרותיו של בן לאדן, בעוד ממשלתם גינתה ברשמיות את הפיגועים. בשלל מדינות, כמו בארצות הברית פנימה, עלה לאחר הפיגועים המתח בין תושבים מוסלמים ללא-מוסלמים. החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 1368 גינתה את הפיגועים, והביעה מוכנות לפעול בכל הצעדים המתבקשים כדי להגיב ולהילחם בכל צורה שהיא של טרור. מספר מדינות העבירו חוקים נגד טרור והקפיאו חשבונות בנק החשודים בקשר עם אל קאעידה. מפלס החשד והחרדה עלה – בכל רחבי העולם עלה מספר העצורים בחשד למעורבות בתכנון או ביצוע פעולות טרור. עשרות אלפים ניסו לברוח מאפגניסטן מחשש לתגובה האמריקאית הצפויה לבוא. פקיסטן השכנה, שבה כבר שהו פליטים אפגנים רבים עקב סכסוכים מדיניים קודמים, סגרה את גבולה עם אפגניסטן ימים מספר לאחר הפיגועים. כחודש לאחר הפיגועים, הובילה ארצות הברית קואליציה של כוחות צבאיים בין-לאומיים למבצע "חירות מתמשכת" (הידוע יותר כמלחמת אפגניסטן), במטרה להפיל את שלטון הטליבאן במדינה, שנתן לארגון אל קאעידה כר נוח ופורה לפעילותו. זו הייתה יריית הפתיחה של המלחמה העולמית בטרור. אף על פי שהשלטונות הפקיסטניים נמנעו מלעמוד לצד ארצות הברית באופן רשמי במלחמתה כנגד הטליבאן, הם הרשו לכוחות הקואליציה להשתכן בבסיסיהם הצבאיים, ואף עצרו ומסרו לידי ארצות הברית יותר מ-600 פעילי אל קאעידה פקיסטניים. בעקבות כך הקימה ארצות הברית את מתקן המעצר בגואנטנמו, שבו הוחזקו עצירים שהוגדרו כ"חמושים עוינים בלתי-חוקיים". לגיטימיות המעצר עוררה סימני שאלה רבים בקרב האיחוד האירופי וארגוני זכויות האדם שונים. תחילת המלחמה העולמית בטרור בנאום בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001 הכריז הנשיא בוש על מלחמת חורמה בטרור העולמי, והציב בפני שלטון הטליבאן באפגניסטן אולטימטום בדרישה להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל-קאעידה שהיו אחראים לפיגועים. ב-2 באוקטובר, הפעילה ברית נאט"ו את סעיף 5 באמנה שלה, והצהירה כי ההתקפות כנגד ארצות הברית דינן כהתקפות על כל המדינות החברות בברית. חמישה ימים לאחר מכן, לאחר שממשלת אפגניסטן לא נענתה לאולטימטום של ארצות הברית, פלשה קואליציה של מדינות בהנהגת ארצות הברית למדינה, הפילה את שלטון הטליבאן, ודחקה את אנשיו לאזורים נידחים בהרים. מאז ועד שנת 2011 נמשך מצוד רב שנים אחר בן לאדן, והוא נהרג בפעולה צבאית בפקיסטן ב-1 במאי 2011. מלבד אפגניסטן, ארצות הברית האשימה גם את עיראק ובראשה סאדם חוסיין במעורבות בפיגועים ובהחזקת נשק להשמדה המונית. אף על פי שברבות השנים הטענות הללו התבררו כבלתי מבוססות, יש הטוענים כי הלך הרוח הציבורי בארצות הברית ובמדינות רבות בעולם בשנים שלאחר הפיגועים, אפשר את פתיחת מלחמת עיראק ב-2003, ללא התנגדות משמעותית שעלולה הייתה להיווצר בנסיבות רגילות. מלבד ביצוע פעולות צבאיות, ארצות הברית, במשותף עם מדינות נוספות, הטילה סנקציות כלכליות וצבאיות נגד מדינות שנטען כי הן נותנות מחסה לטרוריסטים. שיתוף הפעולה בין ארגוני הביון השונים בעולם גבר בשנים שלאחר המתקפה, ומדינות רבות בעולם התייצבו לצד ארצות הברית והבטיחו לסייע לה במאבקה. מספר מדינות, מלבד ארצות הברית, הגבירו את מוכנותן הצבאית בשנים שלאחר הפיגועים. דוגמאות למדינות כאלה הן הפיליפינים ואינדונזיה שנאבקות בתחומן כנגד טרור אסלאמי. אירועי 11 בספטמבר שינו לחלוטין את התפיסה של הטרור האסלאמי בעיני מדינות העולם ורשויות הביטחון שלהן, והן הגבירו את המלחמה בהתארגנויות הטרור המקומיות וכן את אמצעי האבטחה (במיוחד בשדות התעופה), וכן הגבלות נרחבות יותר על כניסת אזרחים זרים לארצות הברית, במיוחד מאזור מערב אסיה והמזרח התיכון. דרישת הממשל למלחמה בטרור נתנה גיבוי לאמצעים שפגעו בזכויות האדם שעד אז לא היו מקובלים בארצות הברית הדמוקרטית. ב-25 בנובמבר 2002 נכנס לתוקפו חוק שעבר בקונגרס, ואושר על ידי בוש, להקמת המחלקה לביטחון המולדת. הקמת המחלקה הביאה לארגון מחדש הגדול ביותר שעבר הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז הקמת מחלקת ההגנה. הקונגרס העביר גם את חוק הפטריוט שהגביר את סמכויותיהן של רשויות החוק לחדור לרשומות הפרטיות של האזרחים, בטענה שהחוק יאפשר לאתר ולהעמיד לדין טרוריסטים ופושעים אחרים. מספר ארגוני זכויות אזרח במדינה מתחו ביקורת על החוק בטענה שהוא מאפשר חדירה קשה לפרטיותם של האזרחים ומבטל למעשה את פיקוח הרשות השופטת על המעשה. ממוזער\|260px\|נשיא ארצות הברית ברק אובמה מדווח על מותו של בן־לאדן ב-2 במאי 2011 במהלך מבצע חנית נפטון שנערך בפקיסטן, נהרג אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון אל-קאעידה והאחראי לתכנון פיגועי 11 בספטמבר. החיסול נחשב כנקמה על הפיגועים שתכנן ויזם, וכן כהשגת אחד היעדים המרכזיים של ארצות הברית במלחמה באפגניסטן, וכעשיית הצדק במלחמה העולמית בטרור. השפעות הפיגועים השלכות על תעשיית התעופה אחת השאלות שעלו בימים שלאחר הפיגועים נגעה לטיב האבטחה בנמלי התעופה בעולם. השאלה שעמדה בבסיס הדיון הייתה, כיצד הצליחו כל 19 החוטפים לעבור את כל נקודות הביקורת השונות בנמלים, לעלות על המטוסים ולהשתלט עליהם בקלות רבה כל כך. בשנים שלאחר הפיגועים ובעקבות הפקת לקחים, הועלתה משמעותית רמת האבטחה בנמלי תעופה ובטיסות רבות בארצות הברית וברחבי העולם. כבר יומיים לאחר הפיגועים, הוציאה רשות התעופה הפדרלית האמריקאית (Federal Aviation Administration) הוראה שהטילה איסור גורף על הכנסת כל סוגי הסכינים למיניהם לתוך המטוסים. ההוראה ניתנה לאחר שהתברר שהמחבלים הורשו לעלות למטוסים אף על פי שהם נשאו על גופם סכינים יפניות שכן לא היה איסור על הדבר באותה עת. המחבלים ניצלו עובדה זו והשתמשו בסכינים ככלי נשק בעת החטיפה. נושא נוסף שנבחן הוא כיצד הצליחו המחבלים להתפרץ לתוך תא הטייס באין מפריע. אחת המסקנות שהתקבלו הביאה לחיזוק דלתות תא הטייס עד כדי כך שבמטוסים רבים הפכו הדלתות למשוריינות וחסינות ירי. במטוסים רבים הותקנו גם מצלמות טלוויזיה במעגל סגור על מנת שהטייסים יוכלו לצפות במתרחש בתא הנוסעים. חלק מהטייסים (בעלי רישיון מתאים) קיבלו אפשרות לשאת אקדח בזמן הטיסה לצורך הגנה עצמית, ומספר הולך וגדל של מאבטחי טיסה החלו להיות מוצבים ביותר ויותר טיסות. בחודשים שלאחר הפיגוע, הגיעו מאות אנשי תעופה, נציגים של חברות תעופה גדולות ומומחים לתעופה מכל רחבי העולם לישראל, לחזות וללמוד על נוהלי האבטחה של חברות תעופה ישראליות ובראשן חברת אל על. נהלי בידוק הנוסעים בנקודות הביקורת השונות בנמלים עברו גם הם מספר שינויים משמעותיים. ביום הפיגועים, חלק מהמחבלים הפעילו את גלאי המתכות, אולם הם הורשו לעלות לטיסה לאחר שבדיקה עם גלאי מתכות ידני לא העלתה דבר חריג. בנמלי תעופה רבים בעולם כיום, הנוסעים עוברים חיפוש יסודי הכולל טפיחה על הגוף נוסף למעבר עם גלאי מתכות. ארצות הברית אף הקימה גוף ממשלתי מיוחד בשם רשות ביטחון התחבורה (Transportation Security Administration) שהוכפף למחלקה לביטחון המולדת. תחום אחריותו של הגוף החדש כולל אבטחה תקינה ומסודרת של כל סוגי התחבורה במדינה, ובפרט האבטחה בנמלי התעופה. מאז 11 בספטמבר, לא בוצעו (או לפחות לא יצאו לפועל בהצלחה) עוד פיגועי ריסוק מטוס, אך החשש מהם ממשיך להכתיב נוהלי הגנה גם על הקרקע עד היום. לדוגמה: אחת מפעולות האבטחה הרבות שננקטו לקראת אולימפיאדת לונדון (2012) הייתה הצבת סוללות טילי נ"מ ברחבי העיר, על מנת שבמקרה של ניסיון לפיגוע כזה יוכלו ליירט את המטוס. השלכות כלכליות 170px\|ממוזער\|שמאל\|הירידה במדד הדאו ג'ונס בעקבות הפיגועים. הפיגועים זעזעו את המערכת הכלכלית בארצות הברית והשפיעו אף על שוקי העולם. הבורסה לניירות ערך בניו יורק לא נפתחה באותו בוקר ונשארה סגורה עד 17 בספטמבר. עם פתיחתה, נפל מדד הדאו ג'ונס ב-684 נקודות, או 7.1%, וקבע שיא של ירידה שלילית ביום אחד. עד לסוף השבוע ירד הדאו ב-14.3%, שהייתה בזמנו הירידה הגדולה ביותר בשבוע אחד בהיסטוריה. בתרגום לדולרים, מניות ארצות הברית הפסידו ערך של 1.4 טריליון דולר בשבוע אחד. הדולר האמריקאי איבד אחוז גדול מערכו ביחס למטבעות בולטים אחרים דוגמת האירו, הלירה שטרלינג והין היפני. גם בבורסות בעולם נרשמה צניחה חדה במדדים בעקבות הפיגועים. בניו יורק, 430,000 חודשי עבודה ומשכורות בסך של 2.8 מיליארד דולר אבדו בשלושת החודשים שלאחר הפיגועים – משרדים נסגרו, יוזמות הוקפאו, והצמיחה האטה. ענפי הייצוא היו הנפגעים החמורים ביותר. התוצר המקומי הגולמי של העיר איבד 27.3 מיליארד דולר מערכו בשלושת החודשים האחרונים של 2001 ובמשך כל 2002. 18,000 עסקים קטנים במנהטן תחתית נהרסו או עברו מקום, בעיקר אלו שהיו קרובים למרכז הסחר העולמי. כתוצאה מכך, מקומות עבודה בעיר אבדו. 2,960,000 מטר רבוע של אזורי משרדים ועסקים במנהטן תחתית נפגעו או נהרסו. 200px\|ממוזער\|ימין\|הגרעון והחוב הלאומי של ארצות הברית בעקבות הפיגועים (שימו לב להבדל בין 2001 ל-2002). השלטון הפדרלי העביר לעיריית ניו יורק 11.2 מיליארד דולר לסיוע מיידי כבר בספטמבר 2001, ובתחילת 2002 הועברו לעיר עוד 10.5 מיליארד דולר בשביל פיתוח כלכלי ובנייה מחדש של האתרים שנהרסו. כ-400,000 איש איבדו את מקום עבודתם בעיר ניו יורק כתוצאה מהפיגועים, ואף ענף התיירות נפגע קשות. פגיעה משמעותית נרשמה גם בענף הביטוח עקב הפיצויים העצומים שחברות הביטוח נאלצו לשלם, שהגיעו לעשרות מיליארדי דולרים. בעקבות הפיגועים האמירו מחירי הביטוח ברחבי העולם. ענף התעופה שחווה קשיים כלכליים לפני המתקפה נפגע עוד יותר לאחר שחברות התעופה נאלצו לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות שהיו על המטוסים, ולהחזיר לנוסעים, שלא יכלו לטוס עקב סגירת המרחב האווירי של ארצות הברית, את כספם. הפיגועים גם הובילו בעקיפין למלחמותיה של ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק, ולעוד הוצאות נוספות הקשורות לביטחון הפנים. כל הוצאות הביטחון מסתכמות בלפחות חמישה טריליון דולר. השלכות בריאותיות למעלה מ-2,500 חומרים רעילים התפזרו באוויר בעקבות קריסת מגדלי מרכז הסחר העולמי. בחמשת החודשים שלאחר מכן המשיכו ענני האבק שנוצרו לזהם את האוויר באזור הקריסה. הנפגעים העיקריים מכך היו עובדי החילוץ וההצלה ואזרחים שגרו או עבדו בסמוך לאזור האסון. מחקר שפורסם לאחר המתקפה תיאר שרבים מן הניצולים סובלים משיעול טורדני ומבעיות במערכת הנשימה. לאורך השנים התברר כי ניצולי המתקפה ואנשי כוחות ההצלה שפעלו בזירה סובלים ממגוון של בעיות פיזיות ונפשיות כמו פוסט טראומה, חרדה, דיכאון ועוד. בשנת 2017 פורסם כי מעל 7,000 איש שנחשפו לחומרים הרעילים שהתפזרו באוויר כתוצאה מהאסון, חלו בסוגים שונים של מחלת הסרטן. בשנת 2018 פורסמו שני מחקרים נוספים שמעידים על הקשר בין ענן האבק להתפתחות הסרטן אצל מי שהיה בסביבה. אחרית דבר כבר ביום המתקפה, הבטיח ראש העיר של ניו יורק, רודולף ג'וליאני, לבנות את המגדלים מחדש באומרו "קו הרקיע (של העיר) יחזור להיות שלם שוב". איגוד מנהטן התחתונה ("Lower Manhattan Development Corporation – LMDC") הוקם בהוראת ג'וליאני ומושל מדינת ניו יורק, ג'ורג' פאטקי, והוטלה עליו המשימה לתכנן את בנייתו המחודשת של מרכז הסחר העולמי. עם השנים ספג האיגוד ביקורת על כך שביצע מעט מאוד על אף התקציב הגדול שקיבל. ביולי 2004 התקיים טקס הנחת אבן הפינה של פרויקט מגדל החירות. הקמתו של בניין המשרדים הראשון בפרויקט הסתיימה בשנת 2006. הבניין החדש החליף את בניין מס' 7 של מרכז הסחר העולמי שכמו רבים אחרים התמוטט ביום המתקפה. בניית מגדל החירות הושלמה בשנת 2014 כאשר הוא המגדל הגבוה ביותר בארצות הברית כשהוא מתנשא לגובה של 1,776 רגל (541.3 מטר), כשנת הכרזת העצמאות של ארצות הברית. שלושה מגדלים נוספים היו צפויים להיבנות באתר בין השנים 2007 ו-2012 אולם בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שפרץ לקראת סוף שנות ה-2000, תהליך הבנייה התעכב ועשוי להגיע לסיומו רק בשנת 2036. האגף בפנטגון שהתמוטט ביום המתקפה, נבנה ואוכלס מחדש בתוך כשנה. הנצחה ממוזער\|הנצחת השמות באתר פיגועי 11 בספטמבר שמאל\|ממוזער\|250px\|שתי אלומות אור מנציחות את המקום בו עמדו מגדלי התאומים ביום השנה השלישי לפיגועים ממוזער\|אתר הנצחה לפיגועי 11 בספטמבר 175px\|ממוזער\|מגדל החירות הממוקם על חורבות מגדלי התאומים אחת ההנצחות הראשונות לפיגועים הגיעה בדמותם של 88 זרקורים שהותקנו במקום בו עמדו מגדלי התאומים ויצרו שתי אלומות אור אנכיות שהופנו לשמיים. ההנצחה קיבלה את השם "מחוות האורות" והתקיימה לראשונה בין 11 במרץ 2002 ל-14 באפריל של אותה שנה. החל משנת 2003 מתקיימת הנצחה זו בכל יום השנה לפיגועים. האנדרטה הלאומית והמוזיאון לפיגועי 11 בספטמבר ממוקמת באתר בו עמדו מגדלי התאומים. האנדרטה, בעיצובו של האדריכל הישראלי-אמריקאי מיכאל ארד, נחנכה בשנת 2011. המוזיאון הסמוך לה נפתח בשנת 2014. אנדרטת הזיכרון לפיגוע בפנטגון נחנכה ביום השנה השביעי לפיגועים, ב-11 בספטמבר 2008. האנדרטה כוללת פארק ובו 184 ספסלים (כמספר הקורבנות) שמופנים לעבר בניין הפנטגון. אנדרטת הזיכרון הלאומית לטיסה 93 נמצאת סמוך לעיירה שנקסוויל שבפנסילבניה, מקום התרסקות המטוס. בתחילה הייתה אנדרטת זיכרון זמנית שממוקמת כ-500 מטר ממקום ההתרסקות. האנדרטה כללה גדר באורך 40 רגל (כ-12 מטר) שהמבקרים באתר יכולים לשים עליה חפצים שונים דוגמת דגלים ופרחים. באתר מוצבים גם ספסלים שעליהם חקוקים שמותיהם של הנוסעים ואנשי הצוות שנהרגו בהתרסקות. האנדרטה הקבועה נפתחה לאחר 14 שנה של תכנונים ופיתוח, ב-10 בספטמבר 2015. האנדרטה כוללת קיר עם שמות הנספים, ומגדל בגובה 28 מטר, המכיל 40 פעמוני רוח. אנדרטאות זיכרון רבות אחרות נבנו במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. כמו כן מספר מלגות וקרנות צדקה על שמם של ההרוגים בפיגועים הוקמו על ידי משפחות ההרוגים ועל ידי ארגונים ואישים פרטיים. בשנת 2002 הופץ סרט תיעודי בשם 9/11 שבוים והופק על ידי האחים ז'ול וגדעון נודה, שתיעדו בעצמם את האירוע "מבפנים". אנדרטאות ושאר אתרי הנצחה הוקמו גם במדינות אחרות, כגון האנדרטה לזכר קרבנות אסון מגדלי התאומים שבעמק הארזים בישראל. להקת התראש מטאל האמריקאית סלייר כתבה את השיר "ג'יהאד" העוסק בפיגוע מנקודת מבטו של המחבל מוחמד עטא ומציג אותו כרוצח שפל ותת אנושי וגם כעיוור שהולך אחרי האסלאם ללא שום חשיבה על מעשיו. השיר יצא באלבום Christ Illusion ב-2006. בפתח תקווה הוקמה אנדרטה בשם "שער התקווה" ובה שני מגדלים קורסים ועליהם מצוירת קשת כסימן לתקווה. באשדוד הוקם גלעד לזכר ארבעת ההרוגים הישראלים במתקפה. בבאר שבע האירוע מונצח בשכונת נווה זאב בכיכר מגדלי התאומים, באמצעות פסל מברזל המציג את קווי המתאר של שני רבי קומות זהים, גבוהים, צרים וחלולים המשקפים את מגדלי התאומים. לצד הכיכר 2 זוגות מגדלים רבי קומות זהים. האלבום "Thin Air" של המוזיקאי הבריטי פיטר האמיל נסוב סביב קריסת מגדלי התאומים, כמו גם קריסת השפע והאדנות אותם ייצגו. האלבום "American Life" של הזמרת-יוצרת האמריקאית מדונה נוצר בעקבות כמיהתה לקבל תשובות לשאלותיה ומענה הולם לפיגועי 11 בספטמבר, כמו גם למלחמת עיראק שאירעה לאחר מכן ב-2003. את הקונספט שלו, ביססה על החלום האמריקאי ש"התנפץ" לאחר הפיגועים, והיה אידיאל לאורך זמן עבור רבים. במלאת 20 שנה לאסון שודר הסרט התיעודי "9/11: בתוך חדר המלחמה של הנשיא", החושף את נקודת המבט של הסגל הנשיאותי ביום האסון. תאוריות קשר כמעט כל אירוע מסדר גודל דומה מייצר תאוריות קונספירציה שונות ולכאורה הסתרת האמת בידי השלטון. אירועי 11 בספטמבר לא היו יוצאי דופן. האירועים נחקרו היטב על ידי רשויות השלטון האמריקני והוכח שאנשי אל-קאעידה עמדו מאחורי תכנון הפיגועים וביצועם. למרות עובדה זו, הופצו תאוריות קשר רבות בנוגע לאחראים כביכול לפיגועים. בתאוריות קונספירציה אלו יש מרכיבים אנטישמיים, אנטי-ישראלים ואנטי-אמריקנים, והן זוכות לאהדה ולפופולריות רבה בארצות שעוינות את המערב. עם זאת, גם בארצות הברית עצמה עולות שאלות לגבי מה שאירע באסון. כיום, 51% מתושבי ניו יורק מאמינים שהתרחיש שציירה ממשלת ארצות הברית בנושא הוא שגוי או מפוברק במידה מסוימת. לפי סקרי ערוץ החדשות CNN, למעלה מ-36% מהצופים מאמינים שקיים סוג מסוים של טיוח ממשלתי בנושא. תאוריית קשר לגבי אירועי 11 בספטמבר מוצגת בסרט הדוקומנטרי "9/11 ההבדל הקטן", המעלה שאלות לגבי ההסברים המקובלים לאירועי 11 בספטמבר ומעלה אפשרות שהפיגועים הם תוצאה של מבצע דגל כוזב אמריקאי, שהצביע על מעורבותם כביכול של גורמי טרור. לפי תאוריה זו, הטלת האחריות לפיגועים על ארגון אל-קאעידה ביססה עילה מספקת לפתיחת חזית מלחמתית עם אפגניסטן, שנועדה לפי הטענה לשקם את כלכלת ארצות הברית, ובנוסף, היוותה עילה מוצדקת לממסד האמריקני על כל שלוחותיו לבצע חיפוש בכל אדם אשר יחפוץ, אף ללא צו מבית המשפט הפדרלי. הסרט מציג לכאורה ראיות לכך ששום מטוס מסוג בואינג לא התנגש בבניין הפנטגון, ושלא ייתכן שהתנגשות המטוסים בלבד היא שריסקה את מגדלי התאומים. תאוריות אלו גרמו לכך שב-16 במאי 2006 הציגה ארצות הברית לתקשורת את קלטת הווידאו של מצלמת אבטחה של תחנת דלק הסמוכה לבניין הפנטגון, על פי צו בית משפט. בקלטת ניתן לראות הבזק לבן המייצג את המטוס מעט לפני הפיצוץ, אך יש הטוענים שהוא נראה יותר כמו טיל שיוט. תאוריית קשר אחרת, הנפוצה מאוד בעולם המוסלמי, היא שמאחורי הפיגוע עמדו היהודים וישראל. ב-11 בספטמבר נעדרו מעבודתם במגדלי התאומים יהודים דתיים רבים משום התארכות תפילת שחרית באמירת "סליחות". לפי תאוריה זו, קיבלו היהודים התראה מוקדמת על הצפוי להתרחש. בעיתון המצרי "אל-אהראם" התפרסמו טענות רבות למעורבותו של המוסד בפיגועים: היעדר יהודים שנפגעו בהם, לטענת העיתון, מכירה כללית של מניות שבוצעה בידי יהודים יומיים קודם, ההשערה שרק ארגון כמו המוסד, מרושת היטב בארצות הברית ויכול היה לחדור כך את הביטחון האמריקני ועוד. טענות דומות, כולל מניין משוער של היהודים שנעדרו מעבודתם באותו יום וכן מידע על ישראלים שנעצרו בארצות הברית בעקבות הפיגוע, הושמעו בידי מקורות ערביים רבים, חלקם רשמיים. בניגוד לתאוריית הקשר, בין ההרוגים היו 5 אזרחי ישראל, וכ-270 עד 400 יהודים. ראו גם טרור בארצות הברית גראונד זירו מגדלי התאומים (סרט) האדם הנופל הנפת הדגל בגראונד זירו מתקפת האנתרקס מעורבות ערב הסעודית בפיגועי 11 בספטמבר לקריאה נוספת ג'ים דווייר, קווין פלין, 102 דקות – הסיפור שטרם סופר על מגדלי התאומים, הוצאת עברית, תרגמה מאנגלית: אינגה מיכאלי ד"ר פנחס נרקיס (2003). תאומי הטרור – הלחימה בטרור בארץ, בארצות הברית ובעולם, הוצאת אסטרטגיות וטקטיקה קישורים חיצוניים דו"ח ועדת החקירה לאירועי 11 בספטמבר רדיו NPR, דיווח חי בבוקר 11 בספטמבר מירב גולן, ה-11 בספטמבר: ניתוח ומשמעות, מגזין אימגו חן רוזנק, הפואטיקה שבגראונד זירו, באתר אורבנולוגיה, המעבדה לעיצוב עירוני, 21 בנובמבר 2013 עמודי השער של עיתונות העולם מדווחים על , באתר ניוזיאום בן שני (עורכים: ניצן ליבנה ושירה קדרי-עובדיה) 102 דקות – סיפורם של מגדלי התאומים, גלי צה"ל, 11 בספטמבר 2016 מייק שולר, חילוצים ימיים באסון התאומים gcaptain, ספטמבר 11 2023. ביאורים הערות שוליים * 11 בספטמבר 11 בספטמבר 11 בספטמבר 11 בספטמבר 11 בספטמבר קטגוריה:מעשי טבח בארצות הברית קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה בניו יורק קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה בארצות הברית קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה של כלי טיס מארצות הברית קטגוריה:שרפות בניו יורק קטגוריה:2001 בארצות הברית קטגוריה:פעולות טרור ב-2001 קטגוריה:מגדלי התאומים קטגוריה:משטרת העיר ניו יורק קטגוריה:אסונות קריסת מבנה קטגוריה:פשע בווירג'יניה קטגוריה:פגיעת כלי טיס במבנה	2024-09-29T01:06:37
אמנות	ממוזער\|350px\|The Tribuna of the Uffizi של יוהאן זופני שמאל\|ממוזער\|250px\|המונה ליזה, אחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם אָמָּנוּת (יש לקרוא ולכתוב: אוֹמָנוּת, להבדיל מאֻמָּנוּת) היא יצירה אסתטית. אמנות, היא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האָמָּן (או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), והמתבססת על כישרונו המיוחד. עם זאת, היא יכולה להיעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעיתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן. ביצירת אמנות באים לידי ביטוי רגשות האמן וכישרונותיו, וכן ייחודיותו. האמנות תופסת מעמד מרכזי בתרבות האנושית, ובשל כך נכללים בתחום האמנות ענפים רבים ומגוונים. האמנות קשורה בטבורה עם האסתטיקה. אמנות היא אוניברסל אנושי: בכל תרבויות האדם קיימת אמנות, ואותם תחומי אמנות מופיעים בכל התרבויות. הגדרת האמנות עיסוקה הקלאסי של האמנות הוא מימזיס, כלומר חיקוי. האמן מחקה את הטבע ויוצר טרנספורמציה באמצעות טכניקות שונות. עם זאת לא תמיד החיקוי נחשב לערך הנעלה ביותר של האמנות. במצרים העתיקה, לדוגמה היה לאמנות תפקיד ממשי – לעזור לנפטר בעולם הבא. ביוון העתיקה האמנות נתפסה כטכנה – "כושר שכלול המיומנות האנושית ביצירה". בימי הביניים תפקיד האמנות היה לשקף את האמונה והדוגמה הנוצרית למאמין ולהבהיר לו את סדר העולם והמדרג שבו (כגון, הפסיפסים בקתדרלת סן מרקו בוונציה). בעידן המודרני גישת האמנות היא על פי רוב גישה רומנטית, כלומר, מעמידה את הרגש ואת אופן הראיה והקשר שבין האדם לסביבה במרכז. בעידן הפוסט מודרני ובעקבות יצירתו של האמן הצרפתי מרסל דושאן התקבעה החשיבה כי בעידן המודרני כל אחד יכול לשמש אמן ואכן רבים מגדירים את תחום עיסוקם כאמנות תחת העובדה שאין הגדרה חד משמעית. שף מומחה יכול להגדיר את עבודתו כאמנות הבישול, כשם שאדם המצייר על קירות רשאי להגדיר את עצמו כאמן. עם זאת, אף על פי שלא ניתן לפסול מעשה אמנות כלשהו מראש, הרי, בתודעת התרבות המערבית, אמנות היא צורת ביטוי אינטליגנטית המבוטאת בכלים אמנותיים מקצועיים, ולכן ניתן לפסול את הגישה שכל אדם שמגדיר עצמו אמן, אכן אמן הוא. לכן, גם צלם שאיננו מתערב באופן כלשהו בהצבת המצלמה ובחירת הקומפוזיציה של התמונה, איננו אמן, כפי שהקומפוזיטור שמקליט את קולות הגלים ואיננו מתערב בקומפוזיציה, איננו קומפוזיטור, איננו אמן. אם כי המילה אמנות בדרך כלל מתייחסת לאמנות חזותית, המושג של אמנות השתנה במשך השנים. ייתכן כי ההגדרה המדויקת ביותר של האמנות היא הרחבה ביותר – האמנות מתייחסת לכל פעילות אנושית יצירתית, חוץ ממעשים שמטרתם רבייה וקיום. מנקודת מבט רחבה זו, האמנות היא כל דבר שנוצר מהדחף היצירתי, שממנו מגיעים כל שאר הפעילויות האנושיות. המושג אמנות אינו מאפשר הגדרה מדויקת שאינה נסמכת על ההקשר התרבותי, ההיסטורי והגאוגרפי שבה הוא משמש. אמנים, בכוונה או שלא בכוונה, יוצרים תחת ההשפעה של אמנים אחרים בעבר ובהווה. הרבה מההתפתחות של האמנים היחידים היא מציאה של עקרונות מובנים שמאפשרים להביע רעיונות מסוימים על ידי סמליות כלשהי. לדוגמה, וסילי קנדינסקי פיתח את השימוש שלו בצבע בציור דרך מערכת של תגובה לתמריצים, כאשר במשך הזמן הוא הגיע להבנה של הרגשות שהשימוש בצבע ובהרכבים של צבע יכול לגרום להם. לעומת זאת האמן אנדי גולדוורת'י בחר את המדיום של חפצים טבעיים וחומרים על מנת לסדר פסלים זמניים; העדות היחידה שנותרת לפסלים שלו היא צילום צנוע. פעמים רבות נטען כי לא ניתן להגדיר את המושג "אמנות", מכיוון שקנה המידה לשיפוט של אמנות הוא סובייקטיבי. לדוגמה, יצירתו של האמן ג'קסון פולוק נראית כתוצאה של זריקה ושפיכה של צבע על הבד, לכאורה ללא כל כישרון. דוגמה זו, יחד עם אלפי דוגמאות אחרות, הביאה לשאלה על התוקף של הרבה מהאמנות בת זמננו, כשיש מקום לומר שהרבה ממנה יכולה הייתה להיווצר גם על ידי בן שלוש. בין אם דבר זה נכון או לא, פעמים רבות יש קונצנזוס לגבי מה נחשב כאמנות. הקונצנזוס הזה אינו קבוע במשך הזמן, ורעיונות מסוימים נדחים שעה שאחרים נותרים ושורדים, לפעמים במזל ולפעמים מסיבות אחרות. אמנות לעיתים מוצגת כשייכת למעמד אחד ולא לאחרים. אמנות, באופן היסטורי, היא פעילות של המעמד הגבוה, שרק אנשים אמידים, שיש להם אפשרות לרכוש אמנות ואת הזמן ליהנות ממנה, יכלו לעסוק בה. קל לראות זאת אם מבקרים בארמנות ורסיי או ארמיטאז' בסנקט פטרבורג עם אוספיהם העצומים, שנאספו בידי המלכויות העשירות של אירופה, וברור כי איסוף אמנות הוא פעילות של העשירים. אולם ישנה מסורת עשירה ביותר של אמנים שעושים דווקא את ההפך, ומורידים את החזון שלהם לגובה העיניים, כשהם חיים בעולם היומיום ואף בעוני. המילה אמנות גם משמשת לשפוט ערכית, כגון בביטוי "ארוחה זו הייתה מעשה אמנות ממש" (הטבח הוא אמן), או "אמנות התרמית", שם אנו משבחים את הכישרון הגבוה של המרמה. שימוש זה במילה, כמציינת איכות וערך גבוה, שנותנת למילה את הנטייה הסובייקטיבית שלה. הדעות של אנשים רבים לגבי אמנות דומות זו לזו, ותמימות דעים זו מגיעה מחינוך ומגורמים חברתיים אחרים. רוב האנשים לא חושבים שחפצים יומיומיים הם אמנות, עד שאמן מסוים שם אותם בתוך גלריה לאמנות או מוזיאון, שקושרת את החפצים האלה עם הערכים המשויכים לאמנות. אמנם, רוב הצופים באמנות זו בתחילה דחו את הקישור, מכיוון שהחפצים האלה לא נראו בעיניהם כאמנות, ורק לאחר שהם נכנסו למה שנחשב בדעת הקהל הכללית כאמנות, הם הצליחו להשיג הכרה כללית. בעניין האסוציאציה של האמנות עם מעמד גבוה, לפני המאה ה-13 באירופה, אמנים נחשבו כחברים במעמד נמוך יותר, מכיוון שהם היו למעשה פועלים. לאחר שאירופה נחשפה מחדש לתרבות הקלאסית ברנסאנס, במיוחד באיטליה, התקבל הקישור של האמנים עם המעמד הגבוה, אם כי שימוש בחפצים יקרים תמיד היה סמל סטטוס בידי מוסדות הכוח. אמנות כישות ההגדרה של האמנות והאסתטיקה בדרך כלל מגיעה מכמה נקודת מבט שונות. ניתן להגדיר את האמנות ככוונה של האמן, כפי שאנו מוצאים בכתביו של ג'ון דיואי. אמנות יכולה להיחשב כנמצאת בתגובה או ברגש של הצופה, כפי שטולסטוי טוען. לדעת דנטה, ניתן להגדירה כאופיו של החפץ עצמו או כפונקציה של ההקשר של החפץ. עבור אפלטון, אמנות היא חיקוי. יש תוקף מסוים לכל אחת מהפרספקטיבות האלה, והגדרה מועילה של האמנות להתייחס לכל הקטגוריות האלה. אמנות קשורה בדרך כלל גם ליכולת רבה או לשליטה במדיום. היא גם עשויה להתייחס לשימוש המפותח והמועיל בשפה בצורה עמוקה ומדויקת. שיפוט של העניינים האלה מצריך בסיס לביקורת: צורה לבדוק, האם ההשפעה של דבר על החושים מספיקה על מנת שייחשב כאמנות, האם יש להחשיבו כיפה או כמכוער. חישה תמיד מושפעת מהניסיון, כך שהתגובה לאמנות כ"יפה" או "מכוערת" היא בהכרח סובייקטיבית. אסכולות רבות הציעו את ההגדרות שלהן לאיכות, אך כולם מסכימים בנקודה אחת: ברגע שנעשתה הבחירה האסתטית, הערך של יצירת האמנות מוערך על פי היכולת שלו לעלות מעל לגבולות של המדיום הנבחר, ולהגיע למקום אוניברסלי כלשהו (שבדרך כלל, באופן מפתיע, הוא אישי ביותר). האמנות יכולה גם לפנות אל הרגש האנושי. היא יכולה לעורר תחושות אסתטיות או מוסריות, ואפשר להבין אותה כצורת תקשורת של הרגשות האלה. אמנים צריכים להביע את עצמם כך שהקהל שלהם יתעורר, אך הם אינם צריכים לעשות זאת באופן מודע. האמנות חוקרת את הרגשות האנושיים ואת הדרכים לעורר אותם – ואמנות טובה מפיקה דבר-מה חדש ומקורי ביחס לאחד משני ההיבטים האלה. לדוגמה, צילום. האם צילומים ללא פוזה של ה"חיים האמיתיים" יכולים להיחשב כאמנות? התשובה הרגילה היא כן, אם כי רבים מהצילומים האלה פשוט משחזרים במכונה את מה שאנשים יכולים לראות בעיניהם. אך הרפרודוקציה אינה נייטרלית; יש פה בחירה שנעשית על ידי האמן. זוהי גם אחת מהמטרות של האמנות: להביא את החפצים של היומיום להקשר חדש. צורות שונות של אמנות ישנו מגוון רחב של אמנויות, כולל אמנויות חזותיות ועיצוב, אמנויות דקורטיביות, אמנות פלסטית, ואמנויות הבמה. הביטוי האמנותי יכול להיות בצורות רבות: ציור, רישום, פיסול, מוזיקה, ספרות, תיאטרון, מחול ואדריכלות הן הצורות המוכרות ביותר. אך מאז עידן המודרניזם, הפוסט מודרניזם ועל רקע המהפכה הטכנולוגית, צורות חדשות עלו. אלה כוללות את הקולנוע, הצילום, הקומיקס, הווידאו, מיצבים, אמנות מושגית לסוגיה, אמנות מחשב ואף משחקי וידאו. סוג ייחודי של אמנות הוא האמנות העממית (מעשיות, אגדות, שירי-עם וכו'), המתגבשת לכדי פולקלור תרבותי. בתוך כל צורת אמנות קיימים מגוון רחב של תחומים. לדוגמה, ציור יכול להיות דומם (still life), פורטרט, או ציור נוף, ויכול לעסוק בנושאים היסטוריים או ביתיים. בנוסף, יצירה יכולה לייצג דבר כלשהו או להיות מופשטת. את רוב צורות האמנות אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: אמנות טהורה (fine art), ואמנות יישומית. באמנויות החזותיות, אמנות טהורה מתייחסת לציור ופיסול, אמנויות שאין להן פונקציה מעשית ושערכן הוא בהנאה החזותית שהן מספקות או ההצלחה שלהן בהעברת רעיונות או רגשות. בנוסף, אמנות מושגית או אמנות קונספטואלית (Conceptual art) היא אמנות אשר שמה דגש על יצירת האמנות כרעיון אסתטי. ופחות על מימושו החומרי, כחפץ או כאובייקט. אין לערבב עיצוב, לסוגיו השונים, כולל אדריכלות, עם אמנות. בניגוד לאמנות, מעצבים ואדריכלים למיניהם, יוצרים מוצר או מבנה, לפי מפרט או דרישות של לקוח מסוים. אמן, לעומת זאת, חופשי, לרוב, להביע את עצמו ללא הגבלות אלה. כמו כן, המוצרים והמבנים, בניגוד לחפצי אמנות, צריכים להיות לא רק יפים אלא גם יעילים, ולעמוד בשורה ארוכה של קריטריונים. לעיתים אלה קריטריונים כלליים, כמו מחיר או טכניקת ייצור, כמו בעיצוב תעשייתי. בפעמים אחרות, מדובר בקריטריונים המיוחדים ללקוח המזמין. המונח "עיצוב" מתייחס למספר מאפיינים, ושונה מהמונחים "יופי" ו"סגנון". השימושים של האמנות ישנם רבים שאומרים כי אמנויות מסוימות אינן מועילות. הגדרה זו מתאימה למערכת ההגדרות של "אמנות כדבר טוב", והיא סובלת מהעדפה מעמדית כנגד עבודה ויעילות. המתנגדים לדעה זו טוענים כי לכל פעילות אנושית יש תועלת כלשהי, וכי לחפצים אלה, שטוענים להיות "לא מועילים", יש בעצם תפקיד בנאלי למדי של ניסיון למיסטיפיקציה והצדקה של מדרג חברתי שרירותי. מלבד זאת, יש לזכור שהכוונה במילה "מועיל" בהקשר זה היא של מועיל גשמית, בעוד שיצירות אמנות יכולות להועיל מבחינה נפשית לאמן ולצרכן האמנות. ה"שימוש" של האמנות מנקודת המבט של האמן היא כמדיום של ביטוי. אם נסתכל על האמנות כמכשיר, אפשר לדבר על כמה פונקציות שונות שלה, מפרספקטיבות שונות. מנקודת המבט של האמן, היא מאפשרת לסמל רעיונות ורגשות מורכבים בשפה שרירותית, שיש לפרשה. בהקשר חברתי, האמנות יכולה להעלות את המורל הציבורי ולהרגיע את הנפש. מנקודת מבט אנתרופולוגית יותר, היא צורה של העברת רעיונות ומושגים לדורות הבאים בשפה אוניברסלית מסוימת. הפירוש של השפה הזו תלוי מאוד בנקודת המבט ובהקשר של הצופה. מפרספקטיבה סובייקטיבית, לאמנות יש שימושים רבים, והדבר תלוי במצבו של האדם השואל: "מהי התועלת של האמנות?". חופש אמנותי חופש אמנותי הוא חלק מזכותו של אמן להפיק אמנות על-פי ראות עיניו. בגרמניה קיים חוק "החופש לאמנות" חוק הנועד למנוע צנזורה פוליטית. רישום פטנט לעיתים נופל תחת קטגוריה זו. מונח נוסף הוא חירות דרמטית – עיוות עובדות, שינוי מוסכמות הדקדוק או השפה, או עיבוד מחדש של טקסט שכבר היה קיים על ידי אמן לצורך יצירת השפעה אמנותית. במהלך השנים 2012–2013 ערך האומות המאוחדות מחקר מקיף על חופש אמנותי ובתוך כך מחקר בנושא זכויות תרבותיות בראשות פארידה שהיד. ראו גם תולדות האמנות אימפרסיוניזם אמנות מודרנית אמנות דיגיטלית אמנות עכשווית אמנות ישראלית אמנות מושגית פילוסופיה של האמנות אמנות חזותית אמנות סיבים אמנות פמיניסטית אמנות אפריקאית לקריאה נוספת אורה גולדנברג (עורכת), אמנות: כל ההקשרים, הוצאת עלמ"א - עסקים למען אמנות והוצאת ידיעות אחרונות, 1999 קישורים חיצוניים מדריך האמנות הבינלאומי מאמרים, כתבות, אירועים ומאגרי מידע בנושא אמנות באתר קולקט על אורבניות ואמנות – הרצאה מאתר 12 דקות קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות – על החשיבות של לימודי האמנות במערכת החינוך. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית רן לוי, מבטה המאיים של פירנצה – על יצירות מופת באמנות , בתוכנית "עושים היסטוריה" באתר iCast, 24 בספטמבר 2010 ספיישל תולדות האומנות!, הסכת "היסטוריה גדולה, בקטנה", 23 ביולי 2021 מילונים ואנציקלופדיות היסטוריה של האמנות עם ביוגרפיות ויצירות אנציקלופדיה לאמנות הערות שוליים *	2024-09-22T09:42:28
מונרכיה	שמאל\|ממוזער\|250px\|מונרכיות העולם – מקומות שבהם נהוגה כיום מונרכיה, צבועים בכחול מוֹנַרְכְיָה, ממלכה או מלוכה היא שיטת ממשל, שבה בראש המדינה עומד שליט (המונרך) בעל תואר אצולה, המכהן, מרגע מינויו, לכל ימי חייו. לגיטימיות השלטון נובעת לרוב מכוח הורשה אך לעיתים גם מסיבות אחרות כגון מכוח המסורת והנוהג או מתוקף החוק. טענה זו ללגיטימיות היא המפרידה בין המונרכיה לדיקטטורה. המונח "מונרכיה" משמש גם לתיאור מדינה הדוגלת בשיטת השלטון המונרכית. מדינות כאלו מזהות עצמן באופן צר יותר לפי תואר המונרך, כגון ממלכה (מלך), אמירות (אמיר), נסיכות (נסיך), קיסרות (קיסר), סולטנות (סולטאן) ודוכסות גדולה (דוכס גדול). מקור השם ביוונית: μοναρχειν – "שלטון יחיד", μονος (מונוס) – יחיד, αρχειν (ארכיה) – לשלוט. ביוון העתיקה משמעותה של מונרכיה הייתה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי בידיו של אדם אחד, שליט כל יכול. כיום, שיטה כזו מכונה שלטון אוטוקרטי או דיקטטורי, ו"מונרכיה" מציינת שיטת ממשל שהעומד בראשה שולט מכח תורשה או טוען ללגיטימיות שאינה מנדט העם, על ידי הכרזתו של השליט על עצמו כעל מלך, קיסר, או כל תואר כבוד אחר. סמכויות נהוג לסווג את המונרכיות על פי סמכויותיו של המונרך, כמות הכוח שבה הוא אוחז לעומת כפיפותו לעם או למוסדות אחרים. מונרכיה מסורתית מונרכיה שבה למונרך כוח בלתי-מוגבל יחסית, אך הוא מחויב למסורת, חוקה חלשה כלשהי או מעמד אצולה נמוך, כמו ברונים ודוכסים. מונרכיה אבסולוטית התפתחה בימי הביניים מהפיאודליזם, בה נהגה מונרכיה מסורתית והמונרך היה ראשון בין שווים בקרב האצולה. מעמדו של המונרך בקרב האצילים עלה בהדרגה עם יצירת הניהול המרוכז והמעבר ללחימה בעזרת צבאות קבע המגובים בארטילריה יקרה. המונרכים המוקדמים הצדיקו את העלייה במעמדם כזכות אלוהית, אלוהים נתן להם את הזכות לשלוט על האדמה והאנשים שבה. בנוסף, הם הכריזו על יכולתם לקבוע את דת הנתינים, ופעלו לביטול מוסדות וחוקים שהגבילו מונרכים שקדמו להם. אחד המונרכים המפורסמים שטענו לזכות אלוהית היה לואי ה-14, מלך צרפת. מאוחר יותר, בעידן הנאורות, הגדירו מונרכים את שלטונם כאבסולוטיזם נאור. במונרכיה אבסולוטית למונרך שליטה מוחלטת על כל התחומים במדינה, ולפרקים אף על כל תחומי החיים של האזרחים שבה. המונרך האבסולוטי אינו מוגבל על ידי חוק או חוקה כלשהם, הוא הסמכות העליונה במדינה, הוא מעל לחוק והחוקה, אם היא קיימת, ולכן רשאי לשנותם כראות עיניו וכרצונו. תאורטית, למונרך האבסולוטי שליטה מלאה על האדמה וכל האנשים שבה, כולל האריסטוקרטיה והכמורה. למרות זאת, מונרכים אבסולוטיים רבים גילו שכוחם מוגבל. רשויות דתיות מסוימות יכולות, לעיתים, להניא את המונרך מלבצע מעשים מסוימים וכן מצופה מהמונרך ללכת בדרכי המסורת ומנהגי התרבות. המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית הביאו לדעיכה משמעותית בפופולריות של המונרכיה האבסולוטית, ולאימוצן של שיטות הדוגלות בכך שהמדינה נוצרה למען העם ולא להפך. למרות זאת, גם בימינו קיימות מספר מונרכיות אבסולוטיות, אשר מצליחות לשרוד בחברות בעלות טכנולוגיה מספקת לשם ריכוז וארגון של כוח שלטוני, אך בלתי מספקת כדי לאפשר חינוך חופשי ותקשורת מהירה. מונרכיות אלה מאופיינות בחברה דו מעמדית, שבה המעמד השולט הוא מיעוט מבוטל אך עשיר מאוד, והמעמד הנשלט הוא הרוב המוחלט מקרב האזרחים. לאורך ההיסטוריה ובמדינות שבהן המצב קיים גם בימינו, בני המעמד הנמוך הם צמיתים עובדי אדמה (למשל קוריאה הצפונית), אך באמירויות המפרץ רווח מודל פוליטי פטרנליסטי, שבו השלטון העשיר מחלק לנתיניו כסף ואמצעים כדי למנוע תסיסה ציבורית, ואילו כלכלתו מסתמכת על עובדים זרים זולים, לרוב חסרי זכויות. מונרכיה חוקתית מונרכיה בה קיימת חוקה המכירה במונרך, בין אם נבחר או המקבל תפקידו מתוקף ירושה, המשמש כראש המדינה. החוקה היא מעל למונרך, הוא כפוף לה ופועל מתוקף סמכותה. המונרך מחויב לחוקה ככל אזרח, אך ייתכן והיא תיתן לו זכויות יתר מסוימות. מונרכיות חוקתיות מודרניות מאמצות, לרוב, את עקרון הפרדת הרשויות, והמונרך הוא ראש הרשות המבצעת או דמות סמלית טקסית בלבד נטולת סמכויות. כך המצב במונרכיות חוקתיות שהן גם דמוקרטיות ייצוגיות, כמו הממלכה המאוחדת, הללו נקראות מונרכיות דמוקרטיות חוקתיות והמונרך נחשב בהן לראש המדינה, אך ראש הממשלה, לו ניתן המנדט בצורה ישירה או עקיפה בבחירות, הוא ראש הרשות המבצעת. במונרכיות אלו, החוקה היא המגבילה את המונרך. לא כל מונרכיה חוקתית היא דמוקרטיה ייצוגית, כשהיו מונרכיות חוקתיות שחוקתן הייתה פשיסטית או קוואזי-פשיסטית, כך קרה באיטליה, ביפן ובספרד. היו מונרכיות שבהן הכוח האמיתי שכן אצל הצבא, כך היה ביפן, שם ראש הצבא, השוגון, הפך למונרך בפועל תחת קיסר יפן, וכך היה גם בתאילנד. במונרכיות אלו ראש הצבא קיבל לרוב תפקיד דומה לראש הממשלה של ימינו (כלומר – ראש הרשות המבצעת), ולעיתים תפקיד זה החל אף הוא לעבור בירושה. באיטליה הפאשיסטית, התקיימה המונרכיה זמן רב לצד המפלגה הפשיסטית. דו-קיום דומה, אך קצר יותר, התרחש גם ברומניה, בהונגריה וביוון. ספרד תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו הייתה מונרכיה באופן רשמי, אך לא היה מונרך על כס המלכות. לאחר מותו של פרנקו, ירש את מקומו כראש המדינה בנו של הטוען לכתר הבורבוני, חואן קרלוס הראשון. ישנן מדינות להן ניתן לקרוא "רפובליקות וירטואליות" או "מונרכיות דה פקטו". אלו הן מדינות המכריזות על עצמן כרפובליקות אך נראה שבפועל מתקיים מעבר בירושה, מאב לבן, של תפקיד ראש המדינה. במדינות אלו בנו של ראש המדינה הופך ליורש העצר המיועד, דבר היוצר מעין שושלת, אך צורת מעבר שלטון זו אינה מעוגנת בחוקה. מדינות אלה הן אולי רפובליקות מהבחינה התאורטית, אך בפועל הן מונרכיות, גם אם לא הכריזו על כך רשמית בחוקתן. במאה העשרים התקיימו מונרכיות מסוג זה בניקרגואה והאיטי, ובתחילת המאה העשרים ואחת התקיימו מונרכיות כאלה גם בקוריאה הצפונית ובסוריה. קיימים מקרים שבהם רפובליקות דמוקרטיות אמיתיות יצרו מצב בפועל של מעבר השלטון בירושה, לעיתים עד כדי מצב של "שושלת שלטון" בת שלושה דורות (כך קרה עם משפחת גנדי בהודו), אך שליטים אלה שולטים רק בעת כשמפלגתם בשלטון. אפילו היותו של המונרך שליטה הריבוני של המדינה לא תמיד הייתה עובדה בשטח. קרו מקרים שבהם הפסידה מדינה את ריבונותה לטובת מדינה אחרת, אך המוסד המונרכי שבה נשמר. במצבים שכאלו, הפכה לרוב המונרכיה, כמו המדינה עצמה, לתלויה בכוח הריבוני החדש. כתוצאה מכך אמנם המונרך נשאר במעמדו אך בפועל הפך לווסאל פיאודלי, אם קרה הדבר בימי הביניים, או היה לחלק מצורת השליטה העקיפה של המדינה הריבונית, אם למשל מדובר בשיטה אותה נקטו הבריטים בכיבושיהם בתקופה הקולוניאלית. מינוי מונרך הדגם הידוע והמקובל כיום של מונרכיה הוא של מונרך המקבל את תפקידו בירושה ומכהן בו למשך כל ימי חייו. עם מותו עובר התפקיד הלאה לקרוב משפחתו, שיטה המכונה "מונרכיה העוברת בירושה". לפי שיטת הירושה, המונרך הבא צריך להיות שייך לשושלת המלוכה ובעל יחוס וקשר דם למונרך הקודם או למשפחתו. לרוב נהוג לבחור באדם בעל קשר הדם הקרוב ביותר למונרך האחרון עם עדיפות לגיל ולזכרים. כלומר: היורש יהיה בנו הגדול ביותר של המונרך הכשיר לירושה, ואם אין כזה בנמצא – האח הגדול ביותר של המונרך הכשיר לירושה, ואם אין גם כזה בנמצא – בתו הגדולה ביותר של המונרך כשירה לרשת אותו. דוגמה למונרכיה מסוג זה היא הממלכה המאוחדת עד שנת 2013: אילו היה לאליזבת השנייה, מלכת הממלכה לשעבר, אח צעיר, הוא זה שהיה יורש את הכתר עם מות אביה, המלך ג'ורג' השישי. בשנת 2013 עבר בממלכה המאוחדת חוק שביטל את העדיפות לבנים זכרים. במונרכיות מסוימות מאפשרים חוקי הירושה רק לזכרים לרשת את הכתר – כך למשל ביפן, ובמונרכיות אחרות כלל אין חשיבות למינו של הצאצא הבכור ובכל מקרה הוא ירש את המונרך בעת מותו – זהו המצב בשוודיה, שם הנסיכה ויקטוריה היא יורשת העצר אף על פי שיש לה אחים זכרים צעירים ממנה. בזמנים קדומים נוצרו מצבים שבהם לא היה ברור מי יִרש את המונרך, והדבר הוביל לעיתים אף למלחמות עקובות מדם. בעת העתיקה, היו מסורות שונות של מונרכים נבחרים, בעיקר בחברות נודדות, כמו השבטים הגרמאנים לעיתים קרובות התגלו ניגודי עניינים כאשר הבית השולט רצה שבניו ימשיכו לשלוט אך אצולה נרחבת יותר התחרתה בו. במקרים כאלה, ירושת השלטון בפועל הייתה תלויה, לרוב, בפופולריות המועמד או תמיכה בו מצד הכוחות החמושים. האחרונים הבינו את מידת השפעתם בבחירת השליט ולעיתים אף העריכו עצמם יותר מדי עד כדי העלאתם של חסרי יכולת ופושעים לשלטון. היו מקרים שבהם טוען לכתר שהיה מועדף על הכוחות החמושים אף הסית אותם למרד של ממש לשם תפיסת השלטון. המלכים ההלניסטים של מוקדון ושל אפירוס נבחרו על ידי הצבא מתוך כלל הגברים החברים בבית המלוכה. שיטה זו הייתה קרובה לשיטת הבחירה בדמוקרטיה היוונית, שבה זכות הבחירה ניתנה רק לאזרחים, משום שלרוב, שירות צבאי נקשר עם קבלת אזרחות. במוקדון מסורת זו המשיכה עד פירוק הממלכה בידי הרומאים לאחר מלחמת מוקדוניה השלישית. בחירת המונרך הייתה נהוגה גם באימפריה הרומית הקדושה, שם מוסד ה"נסיכים הבוחרים" בחר את קיסרי רומא. היו מצבים שבהם דיקטטור הכריז על עצמו כמונרך של רפובליקה לשעבר. המפורסם שבהם היה נפוליאון בונפרטה שהמליך עצמו לקיסר הראשון של צרפת, לאחר שקיבל בצורה חוקית את השליטה על הרפובליקה הצרפתית בתור קונסול ראשון לשארית חייו. כיום ישנה מחלוקת בנוגע לחוקי הירושה הנהוגים במספר מונרכיות החברות באיחוד האירופי, כמו הממלכה המאוחדת וממלכות סקנדינביה. מונרכיות אלו דורשות מהמונרך העומד בראשן לאחוז באמונה דתית מסוימת (בממלכה המאוחדת הדבר נקבע בחוקה בשנת 1701, בחוק שנקרא Act of Settlement). דרישה זו סותרת את חוקי האיחוד האירופי האוסרים מניעת בחירתו של אדם לתפקיד ציבורי בשל דתו. המשכיות השלטון במדינות הנמצאות תחת שליטתו של כוח זר, תלויה לעיתים תכופות בהסכמתו של כוח זה. הכוחות השולטים שמרו לעצמם את הזכות להדיח ולהחליף מונרכים לא נאמנים, לדוגמה: נבוכדנצר מלך בבל, לאחר שהחריב את בית המקדש הראשון, הדיח והגלה את צדקיהו מלך יהודה שמרד בו, ומינה במקומו את גדליהו בן אחיקם כנציב. שקיעתה של מונרכיה מדינה יכולה לחדול מלהיות מונרכיה על ידי שינוי חוקתי, באמצעות משאל עם כפי שקרה באיטליה, או על ידי מהפכה שבמהלכה יודח המונרך, תופל המונרכיה ויכונן משטר חדש, כפי שקרה במהפכה הצרפתית. אי קיומו של מונרך לא מעיד על נפילת המונרכיה, והיו מדינות שהחשיבו עצמן כמונרכיות על אף שלא עמד מונרך בראשן. כך היה בספרד תחת שלטון פרנקו ובהונגריה תחת שלטון מיקלוש הורטי, שהוכר כעוצר. איחוד מונרכי ממוזער\|מונרכיות ממלכת חבר העמים הבריטי (בוורוד) ישנם שלושה דגמי איחוד מונרכיות, שנים מהם מצויים גם במדינות ללא מונרכיה ואחת ייחודית למונרכיות. פדרציה ישנן שתי קבוצות של מונרכיות המאוגדות בפדרציה: איחוד האמירויות הערביות ומלזיה, אשר בשניהם העומד בראש הפדרציה (באיחוד האמירויות הוא מוכר כנשיאכלומר, איחוד האמירויות דה יורה אינה מונרכיה, אלא רפובליקה המורכבת ממונרכיות פנימיות. ובמלזיה הוא מכונה יאנג די-פרטואן אגונג (Yang di-Pertuan Agong)) נבחר לתקופה של חמש שנים על ידי המונרכים (אמיר באיחוד האמירויות וסולטאנים – בעיקר – במלזיה) של חברות הפדרציה. באיחוד האמירויות כיהן בתפקיד רק האמיר של אבו דאבי. מונרכיה כפולה מצב הנוצר כשמונרכיה שולטת על אזור המכונה גם כן מונרכיה, כעין הממלכה האוסטרו-הונגרית. אוּניה פרסונלית (איחוד אישי) מצב ייחודי למונרכיה. כשאדם אחד משמש כמונרך של מספר מדינות עצמאיות שונות. הדבר יכול להוצר כשאדם אחד הוא היורש של שתי ממלכות, כמו קרל החמישי. איחוד כזה לפרקים מוביל לאיחוד מלא, כמו באנגליה וסקוטלנד תחת ממלכת ג'יימס הראשון. האפשרות האחרת היא כשמושבות נפרדו בממשלם הפנימי והחיצוני ממדינות האם אבל המונרך נשאר כראש לשתי המדינות, כמו בממלכות חבר העמים הבריטי, המכירות במונרך הבריטי כראש המדינה שלהן, אך עם תואר שונה בכל מדינה (למשל מלך/מלכת ג'מייקה). מונרכיות ייחודיות בהיסטוריה, וגם בתקופה המודרנית, יש מספר דוגמות למונרכיות החורגות מהדגמים המקובלים או בעלות מאפיינים חדשים ובלתי צפויים. אנדורה – מדינה זו היא הנסיכות היחידה בעולם לה שני נסיכים-שותפים, שניהם משמשים כראשי המדינה. שני הנסיכים הם הבישוף של אורז'ל ונשיא צרפת, כיורש הרוזן מפויקס. זהו מצב ייחודי בו מונרך של מדינה עצמאית נבחר באופן דמוקרטי על ידי אזרחיה של מדינה אחרת. קריית הוותיקן מהווה דוגמה מודרנית נדירה למונרכיה נבחרת, שאינה עוברת בירושה. שם, בנוסף לתפקידו כראש הכנסייה הקתולית, משמש האפיפיור כמונרך אבסולוטי. האפיפיור נבחר על ידי, ולרוב גם מתוך, מועצת הקרדינלים, כאשר זו מתכנסת בוועידה מיוחדת הנקראת בלטינית "קונקלווה" (Conclave). אי קיומה של מערכת מעבר של השלטון בירושה היא תוצאת טבעית וברורה של התנזרות הבישופות ממין ולכן אי אפשרות לקיומו של יורש לכתר. למרות זאת, האפיפיורות, בתקופות שונות, הייתה תחת שליטתן של משפחות איטלקיות רבות עוצמה. מספר אפיפיורים נורשו על ידי בני משפחה קרובים, לעיתים אף על ידי בניהם ממש (רשמית תוארו כ-Nepotes, מילולית nephews, אחיין). בדומה למונרכיות אחרות, מקבל האפיפיור את תפקידו לכל ימי חייו. סמואה מתוארת לעיתים כמונרכיה, כשבראשה עומד הנשיא-לכל-החיים (בסמואית: "o le Ao o le Malo") מלייטו טנומפילי השני, השייך לאחת משלוש המשפחות הנסיכותיות המקומיות. החוקה מצהירה עליו כראש המדינה מבחינה מלכותית לכל חייו, אך יירש אותו נשיא שייבחר לתקופה של חמש שנים על ידי המחוקק. בקוריאה הצפונית המשטר הוא דיקטטורה קומוניסטית דה יורה, אך בפועל היא מהווה מונרכיה אבסולוטית. מונרכיות בנות זמננו בזמננו ישנן 43 מדינות בעולם שראש מדינתן הוא מונרך והן מוכרות כמונרכיות. 15 מדינות נמנות עם ממלכות חבר העמים הבריטי והן בעלות בתי מלוכה עצמאיים שבראשם עומד אותו מונרך. המונרכיה האחרונה שבוטלה הייתה בברבדוס בשנת 2021, עם ביטול מעמדה של אליזבת השנייה כמלכת המדינה והפיכת ברבדוס לרפובליקה. מדינה תואר המונרך היקף המונרכיה הערותמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללינסיכים-שותפיםנסיכות חוקתיתדיארכיה, תחת שלטונם המשותף של הבישוף מאורז'ל וראש המדינה הצרפתי בתור היורש של הרוזן מפויקסנשיאמונרכיה פדרלית חוקתיתרשמית המונרך נבחר מבין ועל ידי שבעת האמירים של המדינות המרכיבות את האיחוד. בפועל, המונרך הנבחר הוא שליטה של המדינה הראשית באיחוד, אבו דאבימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללי אסוואטינימלך (גם Indovuzaki (ספרותית She-Elephant/פילה) או המלכה האם)מונרכיה אבסולוטיתכרגע בהליכי דמוקרטיזציהמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך הדרקון, בשפתם: Druk Gyalpoמונרכיה חוקתיתמונרכיה בודהיסטיתמלך, בשפת המקום מַלִכּ (בערבית: مَلك)מונרכיה חוקתית למחצההמונרך היה ידוע כ"אמיר" (בערבית: أَمِير) עד לשנת 2002מלך/מלכת הבלגיםמונרכיה חוקתית, החל מהעצמאות בשנת 1830, מודל של ליברליזם וריסון הכוח המלכותיבשליטת המלך ההולנדי עד לשנת 1830מלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כלליסולטאןסולטנות אבסולוטיתמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתמלך דנמרק הוא גם מלך גרינלנד ואיי פארו. חוקי הירושה שונו בשנת 1953 כדי לאפשר מינוי מונרכיות.מלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי. המונרך של הממלכה המאוחדת הוא גם המונרך של גרנזי, ג'רזי, האי מאן כראש הכתר הבריטי (בלא קשר ישיר לממלכה המאוחדת), ושל הטריטוריות התלויות אנגווילה, ברמודה, איי הבתולה הבריטיים, הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי, איי קיימן, איי פוקלנד, גיברלטר, מונטסראט, פיטקרן, סנט הלנה, אסנשן, טריסטן דה קונה, איי דרום ג'ורג'יה ואיי דרום סנדוויץ' ואיי טורקס וקאיקוסמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתהכינוי הפולינזי המסורתי טוי (Tu'i), שפירושו צ'יף שבטי, דוכא על ידי כינויי המלוכה המערביים בשנת 1865קיסר יפן, מבוטא: Tennōמונרכיה חוקתיתהקיסר היחיד שנותר כיום בעולם. מבחינה פוליטית, אולי המונרך החלש בעולם. נשללו ממנו כל סמכויותיו הפוליטיות לאחר הפסדה של יפן במלחמת העולם השנייההמלך ההאשמי, בשפת המקום "מִַלכּ" (בערבית: مَلِك)מונרכיה האשמית חוקתית למחצההמונרכיה הוקמה על ידי הממלכה המאוחדת בשנת 1921.אמיר (בערבית: أَمِير) ובפירוט "אמיר דוולת אל-כווית" שמשמעו בערבית אמיר (נסיך) מדינת כווית.אמירות חוקתית למחצהעד לשנת 1961 כונה המונרך "חאכֵם אל-כווית", שפירושו שליט כווית. כמו בכל שושלות המפרץ למונרך תואר של שייח'דוכס גדול/דוכסית גדולהדוכסות גדולההדוכסות הגדולה היחידה שנותרה כיום בעולם. עד לשנת 1890 נשלטה לוקסמבורג בידי מלך הולנדנסיךנסיכות חוקתית למחצהמלךמונרכיה חוקתיתעד לשנת 1965 היה ידוע כ-Paramount Chief, השליט העליוןנסיךנסיכות חוקתית למחצההמונרכיה הריבונית האחרונה תחת הגנה (במקרה של מונקו, הגנה צרפתית)השליט העליון של מלזיה (במלאית: Yang di-Pertuan Agong)מונרכיה פדרלית חוקתיתמונרך נבחר מבין ועל ידי שבעה סולטאנים, יאמטואן בסאר נבחר וראג'ה אחד (שניהם נחשבים לתוארי מלוכה במלזיה), השולטים ב-9 מבין 13 המדינות המרכיבות את הפדרציה, לתקופת כהונה של חמש שנים ממלכת ארצות השפלהמלך/מלכה, בשפת המקום: Koning/Koninginמונרכיה פדרלית חוקתיתהמלך משמש כמלך בארבע המדינות המרכיבות את הממלכה: הולנד (הכוללת את הרשויות המיוחדות בונייר, סנט אוסטטיוס וסאבא), ארובה, סנט מארטן וקוראסאו.מלך, בשפת המקום "מַלִכּ" (בערבית: مَلِك)מונרכיה חוקתית למחצה כולל איי קוק וניווהמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך, בשפת המקום: Norges Kongeמונרכיה חוקתיתמלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כללימלך/מלכהמונרכיה חוקתיתמלך ספרד הוא גם מלך האיים הקנריים, סאוטה ומלייה. המונרכיה הספרדית הוחזרה בשנת 1975סולטאןסולטנות אבסולוטיתמלך, בשפת המקום "מַלִכּ" (בערבית: مَلِك). מכונה גם: שומר שני המסגדים הקדושים (בערבית: خادم الحرمين الشريفين), הכוונה לשתי הערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינהמונרכיה אבסולוטיתערב הסעודית אוחדה בשנת 1932.מלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כלליאמיראמירות אבסולוטיתבעבר, "חאכִם קטר", משמעו בערבית שליט קטר. החל מ-3 בספטמבר 1971 מכונה השליט "אמיר דַוולת קטר", משמעו בערבית נסיך מדינת קטרמלך; התארים נבחרים בצורה אישית אך מרבית המלכים מכלילים את התארים: Brhat Pada, Samdach Brhat, Varman, Rajadhiraja, Parama ו-Adipatiמונרכיה חוקתיתהונהגה מחדש בשנת 1993.מלך/מלכהמונרכיה חוקתיתממלכת חבר העמים הבריטי, המונרך מיוצג על ידי מושל כלליאפיפיורתאוקרטיה אבסולוטיתנבחר על ידי הקרדינלים בקונקלווה, האפיפיור הוא שליטה הריבוני של הכנסייה הקתוליתמלך/מלכה, בשפת המקום: Konung/Drottningמונרכיה חוקתיתחוקי הירושה שונו בשנת 1979 כדי לאפשר מינוי מונרכיותמלךמונרכיה חוקתיתכל מלכי השושלת הצ'קריית מכונים "ראמה" עם מספר סידורי תואם (ראמה הראשון, ראמה השני וכן הלאה). המונרכיה היא מונרכיה בודהיסטית מלוכה ביהדות על פי התנ"ך, לאחר התנחלות השבטים הוקמו 12 מונרכיות עצמאיות (לא כולל את שבט לוי שקיבל ערים אוטונומיות), שמאוחר יותר אוחדו בידי שאול המלך למונרכיה פדרלית שכללה את כל שבטי ישראל בנוסף לעמים נוספים שנכבשו במהלך הזמן. לאחר שנים התפלגה ממלכת ישראל המאוחדת, אך השלטון המונרכי המשיך בממלכות החדשות שנוצרו מפילוג זה: ממלכת ישראל וממלכת יהודה. מלכים רבים שלטו בישראל ויהודה, אך שתי ממלכות אלו נכבשו בסופו של דבר. שנים רבות לאחר מכן, המונרכיה היהודית הוקמה מחדש בממלכת החשמונאים אך גם היא לא שרדה זמן רב, וסופה הגיע בכיבושי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. ראו גם מונרך מונרכיה חוקתית פיאודליזם תאוקרטיה סדר הירושה ויתור על הכס מונרכיות היסטוריות ממלכת ישראל המאוחדת ממלכת יהודה ממלכת ישראל האימפריה הרומית הקדושה האימפריה הבריטית סין הקיסרית שושלות מונרכים מלכי יהודה וישראל מלכי אנגליה אפיפיורים קיסרי יפן לקריאה נוספת פרופ' נחום רקובר, גדול כבוד הבריות – כבוד האדם כערך על, "כבוד מלכי ישראל וכבוד מלכי אומות העולם", 69. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"ט–1998 קישורים חיצוניים האתר הרשמי של מוסד המלוכה הבריטי Monarchy.net – אתר העוסק במונרכיה החוקתית האנגלית ומספק נימוקים בעדה The Monarchist – בלוג הטוען להגנת הכתר הבריטי, מונרכיות ה-Commonwealth ודוברי האנגלית Theodore's Royalty and Monarchy Site RoyalArk – אתר העוסק בבתי המלוכה של אפריקה, אסיה, אוקיאניה והאמריקות דורון פישלר, איך להיות מלך? (או מלכה), בפודקאסט "התשובה" אסף אוני, מה משפחת המלוכה הבריטית יכולה ללמוד ממשפחות המלוכה האחרות באירופה, באתר גלובס, 17 בספטמבר 2022 הערות שוליים * קטגוריה:שיטות ממשל	2024-09-02T17:45:33
מייקרוסופט	REDIRECT מיקרוסופט	2015-09-26T11:02:41
ביל גייטס	ויליאם הנרי "ביל" גייטס השלישי (באנגלית: Willliam Henry "Bill" Gates III; נולד ב-28 באוקטובר 1955) הוא יזם, איל הון, משקיע, סופר ונדבן אמריקאי. בשנת 1975, גייטס ופול אלן ייסדו את מיקרוסופט, שהפכה לחברת התוכנה הגדולה בעולם. במהלך הקריירה שלו במיקרוסופט, גייטס מילא את תפקידי היו"ר, המנכ"ל ואדריכל התוכנה הראשי (Chief Software Architect), והיה בעל המניות הגדול ביותר עד מאי 2014. מאז 1987, גייטס נכלל ברשימת האנשים העשירים בעולם של פורבס, והיה העשיר ביותר במשך שנים רבות לסירוגין. באוקטובר 2023 הוערך הונו בכ-109 מיליארד דולר, מקום תשיעי בעולם. ביוגרפיה גייטס נולד בעיר סיאטל שבמדינת וושינגטון למשפחה אמידה פרוטסטנטית אדוקה. אביו, ויליאם גייטס האב, היה עורך דין שעסק בדיני חברות. אמו, מרי מקסוול גייטס, הייתה חברה במועצות מנהלים של חברות בנקאיות כ-First Interstate Bank ו-Pacific Northwest Bell. כבן עשירים טיפוסי למד גייטס בבית הספר התיכון היוקרתי בעיר שם פיתח את כישורי התכנות שלו על מחשב בית-הספר, וכן במהלך לימודיו בתיכון עבד בחברת ISI כמהנדס תוכנה על קטע תוכנה בתמורה לאפשרות גישה למחשב. בשנת 1973 התקבל לאוניברסיטת הרווארד, אך גילה עניין מועט בלימודים ונשר מהם כעבור זמן לא רב. במהלך תקופת לימודיו פיתח גייטס עם חבר ילדות, פול אלן, מפרש לשפת BASIC למחשבי Altair 8800, המחשב האישי הראשון שזכה להצלחה כלשהי. הפרויקט של גייטס ואלן הושפע משפת התכנות הקלה ללמידה, BASIC, שפותחה בדארטמות' קולג' לצורכי הוראה. ב-1975 נטש גייטס סופית את לימודיו, והקים, ביחד עם אלן, את חברת התוכנה מיקרוסופט. ב-5 בינואר 1993 גייטס נישא למלינדה פרנץ', ילידת-טקסס ובאותה עת אקדמאית ומורה פרטית לתכנות מחשבים ומתמטיקה. לזוג שתי בנות ובן. הם גרים בסמוך לאגם וושינגטון במדינת וושינגטון. ב-3 במאי 2021 הודיעו בני הזוג כי הם מפרקים את קשר הנישואין ביניהם, ובאוגוסט 2021 התגרשו. מעבר לפעילותו במיקרוסופט, פרסם גייטס ספר בשם "עסקים במהירות המחשבה". גייטס הקים יחד עם אשתו את קרן ביל ומלינדה גייטס בשנת 2000, העוסקת בתרומות למוסדות חינוך ומחקר רפואי. הוא ורעייתו לשעבר, היו מגדולי הפילנתרופים בעולם. תרומותיו של גייטס, במסגרת הקרן, נאמדות בכ-42.3 מיליארד דולר. בין השאר, תרם מלגות לימוד בהיקפים ניכרים לאוכלוסיות מוחלשות וסייע לקידום המלחמה במחלות, בפרט במחלות המאיימות על העולם השלישי. הוא מקדם, יחד עם וורן באפט, את התחייבות הנתינה, קמפיין המעודד מיליארדרים לתרום את מרב הונם לצדקה. בינואר 2000 פרש גייטס מתפקיד מנכ"ל מיקרוסופט, והוחלף על ידי סטיב באלמר. ב-2004 הוא נבחר לאיש השנה של המגזין טיים ול"גורו המושלם מספר 2" של ה"Financial Times" (במקום הראשון דורג פיטר דרוקר ובמקום השלישי ג'ק וולש). ב-15 ביוני 2006 הודיע על התחלת תהליך פרישתו מתפקיד יושב ראש החברה, כדי להתמקד בפילנתרופיה. ב-30 ביולי 2018 עברו סמכויותיו במלואן למחליפו בתפקיד, ריי אוזי, בעוד גייטס נשאר חבר הנהלה. בדצמבר 2018 הוענק לביל גייטס "פרס איינשטיין" מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-4 בפברואר 2014 הודיע גייטס כי הוא פורש מתפקידו כיושב ראש מועצת המנהלים של מיקרוסופט. במרץ 2020 דווח כי גייטס יפרוש גם מחברות בדירקטוריון החברה. ב-2016 החליט נשיא ארצות הברית ברק אובמה להעניק לו ולרעייתו את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה. ב-2007 הקים גייטס קרן הון סיכון חדשה בשם Global Village, ביחד עם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, אריק שמידט, יו"ר גוגל ועוד, במטרה להשקיע בחברות סטארט-אפ צעירות. במרץ 2014 נשא הרצאה בוועידת TED על הצורך בהיערכות עולמית מול מגפה אפשרית. באוקטובר 2019 ערך גייטס כנס בשם Event 201 ובו דימה תרחיש של מגפה עולמית. חודש לאחר מכן, בנובמבר 2019, פרצה מגפת וירוס הקורונה. ביל גייטס הוא שחקן ברידג' נלהב. שותפו בברידג' הוא וורן באפט. בשנת 2021 פרסם את ספרו אסון אקלימי (How to Avoid a Climate Disaster). לקריאה נוספת איילת כרמל, תיק אישי: 40 טייקונים בינלאומיים, ידיעות אחרונות - ספרי חמד - גלובס, 2006; עמ' 77–81 ביל גייטס, עסקים במהירות המחשבה, הוצאת משכל מלקולם גלדוול, מצוינים, הוצאת זמורה ביתן, 2009 קישורים חיצוניים ביל גייטס באתר חברת מיקרוסופט אחד מאנשי המאה של המגאזין "טיים", באתר המגזין טיים הערות שוליים קטגוריה:מייסדי חברות טכנולוגיה קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים קטגוריה:אמריקאים בתעשיית המחשבים קטגוריה:אנשי עסקים אמריקאים קטגוריה:דירקטורים אמריקאים קטגוריה:מנהלים אמריקאים קטגוריה:מנכ"לי מיקרוסופט קטגוריה:תורמי התחייבות הנתינה קטגוריה:נדבנים אמריקאים קטגוריה:תעשיינים אמריקאים קטגוריה:עשירים מופלגים אמריקאים קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית קטגוריה:זוכי פרס פולברייט קטגוריה:מתכנתים אמריקאים קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לטכנולוגיה ולחדשנות קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100 קטגוריה:זוכי פרס השירות הציבורי של לסקר-בלומברג קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1955 קטגוריה:זוכי מדליית בנג'מין פרנקלין	2024-10-14T19:49:29
משפטים	250px\|ממוזער\|שמאל\|הציווי לשפוט משפט, במבואת בית הדין הרבני הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים משפטים הם תחום העוסק בחקר הפרדיגמה של החוק ודרכי אכיפתו. מחד, יש המסווגים את המשפטים כתחום אינטרדיסציפלינרי עקב אופיו של התחום – תחום המתקשר הן למדעי החברה, הן למדעי הרוח והן למדע המדינה; מאידך, הגישה הנפוצה רואה בו תחום העומד בפני עצמו. רקע, מטרות והיסטוריה כרקע לתחום המשפטים, החברה האנושית לדורותיה גיבשה לעצמה במהלך ההיסטוריה "קודי התנהגות" אשר כל החברים בה אמורים לנהוג לפיהם. אלה הם החוקים, אשר נועדו להסדיר באופן פורמלי את האינטראקציה החברתית על פי עקרונות שונים, המיוחסים לרוב על ידי הקבוצות השולטות בחברה כמייצגי המוסר. לדוגמה, חוק הרווח בכל התרבויות בהן קיים קניין פרטי, למשל, הוא ציווי כגון "לא תגנוב", המוכר לנו מאז שחר ההיסטוריה, מהתנ"ך ומחוקי חמורבי, ועד לחוקי כל מדינה ומדינה בעולם המודרני. על אף שהחוקים מיוחסים כמעט בכל התרבויות (ולרוב בדיעבד) לעקרונות מוסריים, ההתנסות ההיסטורית מראה כי בטבע האנושי יש מגמה מתמדת, לפיה לא כל הפרטים עליהם חלים החוקים מקפידים לקיים אותם כל הזמן. לשם צמצום מגמה זו הוקמו על ידי הקבוצות המחוקקות מערכות משפט, המקיימות סנקציות המופעלות על חלק ממפרי החוקים, על פי מדיניות מוגדרת מראש. למערכת המשפט מטרות רבות, אשר הראשית שבהן היא בהסדרת הנורמות בחברה והכרעה בסכסוכים, על בסיס נורמות רצויות. תכלית מרכזית נוספת היא יצירת מערך הרתעה לפרטים בחברה, אשר משנה את שיקולי הרווח-הפסד שלהם בעת שהם שוקלים האם להפר את החוק, מתוך הנחה כי שיקולי רווח-הפסד רציונליים תקפים במקרים אלו. מערכת המשפט גם משקפת את ערכיה ותפישותיה של החברה וגם מעצבת אותם על פי אמות המידה הראויות בעיני מפתחיה. בתקופות קדומות היו נהוגים עונשים גופניים (החל מ"שן תחת שן" וכלה בעונש מוות) ואילו בעידן המודרני נהוגים יותר, ברוב המדינות המתקדמות, עונשי מאסר, המגבילים את חירותו של העבריין, וקנסות – עונשים כספיים. עידן הגלובליזציה לא פוסח על תחום המשפט: נעשים ניסיונות להקים "בית משפט בין-לאומי" בר חשיבות ולגיטימציה בין-לאומית, אשר יאכוף חוקים בין-לאומיים וידון בעבירות בעלות משמעות בין-לאומית (פשעי מלחמה, למשל), באופן חוצה גבולות ומדינות. מוסדות שכאלו כבר קיימים בתחומים מוגדרים, ובעיקר בכלכלה. ראו גם משפטים - מונחים לימודי משפטים בישראל תחומי משפט עיקריים משפט ציבורי: משפט חוקתי ומשפט מנהלי משפט פלילי משפט אזרחי משפט בין-לאומי ענפי משפט משניים לקריאה נוספת חיים ה' כהן, המשפט, הוצאת מוסד ביאליק, 1991. יורם דינשטיין, יסודות המשפט, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986. . מנחם מאוטנר, על החינוך המשפטי, הוצאת רמות, 2002. ראו גם לימודי משפטים בישראל קישורים חיצוניים האתר הממשלתי של הרשות השופטת הפורטל המשפטי לאזרח - מידע על תחומי משפט רבים, מאמרים, טיפים, פורומים, עורכי דין ועוד אתר המשפט הזמין - פורטל משפטי המכיל מאמרים רבים, דוגמאות חוזים, מילונים משפטיים ועוד בלוג הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה מבחר סרטונים בנושא, באתר הערוץ האקדמי ראשי תיבות וקיצורים במשפטים הערות שוליים * קטגוריה:מדע המדינה	2024-10-20T08:39:46
כתובת IP	כתובת IP (הגייה: כתובת אָיי פִּי) היא תווית מספרית המשמשת לזיהוי בין מרכיבי הרשת השונים. המונח נקרא "מַעַן IP" במילון המונחים של האקדמיה ללשון העברית. מרכיבי הרשת יכולים להיות מחשב, מדפסת, מתג (Switch), כונן ועוד. גם לנתבי הרשת כתובות משלהם לשם בקרה וקביעת תצורה. לכל מרכיב ברשת משויכת כתובת IP המזהה אותו באותה הרשת, וכך אפשר לשלוח אליו או לקבל ממנו מידע בצורה מזוהה. הכתובת מורכבת מארבעה שדות מספריים (אוקטטות) כאשר בכל שדה נתונים מספרים בטווח של 0–255.לדוגמה 192.168.70.0 כיום ברשתות תקשורת משתמשים בפרוטוקול התקשורת IP, כגון רשת האינטרנט. יש המכנים את כתובת ה-IP של מחשב "תעודת הזהות של המחשב", אם כי תיאור זה הולם יותר כתובת MAC, מאחר שכתובת IP לא קבועה, וייתכנו שני מחשבים עם אותה כתובת IP אם הם מחוברים לאותה הרשת. כתובת IP ניתנת להשמה בצורה ידנית או להקצאה אוטומטית על ידי שרת DHCP, ולכן היא מכונה "כתובת לוגית", בשונה מכתובת MAC, המכונה "כתובת פיזית", שכן היא ניתנת לציוד בשעת הייצור. בפרוטוקול תקשורת HTTP לזיהוי כתובת IP משמש שדה כותרת X-Forwarded-For. כתובות IP מחלקות את הרשת בצורה היררכית כך שניתן לפנות לא רק לנקודת קצה אלא אף לרשת משנה (תת רשת) לצורך שליחת הודעה או ניתוב מרשת לתת רשת. התרגום בין כתובת נקודת הקצה לבין כתובת תת-הרשת בה היא נמצאת מבוצעת על ידי מסכות רשת. מגבלת כמות הכתובות שהיו קיימות על-פי גרסה 4 של פרוטוקול ה-IP, מובילה למעבר אל גרסה 6 שלו, המאפשר לחלק יותר כתובות IP. פרוטוקולים רלוונטיים פרוטוקול ARP משמש להמרה בין כתובת IP לבין כתובת MAC. פרוטוקול DHCP משמש להקצאה אוטומטית של כתובת IP עבור מכשירים שלא הוגדרה להם מראש כתובת IP סטטית. פרוטוקול DNS משמש לתרגום של שמות תחום מילוליים לכתובות IP. סטנדרטים IP גרסה 4 רשת האינטרנט (וככל הנראה רוב הרשתות בעולם) מבוססת כיום על גרסה 4 של פרוטוקול ה-IP (תקן IPv4), שבו כתובת IP היא בת 32 סיביות. לשם נוחות, מקובל לייצג ערך זה כארבעה מספרים עשרוניים, כל אחד בין 0 ל-255. מספרים אלה נקראים אוקטטות, כיוון שגודל כל אחד מהם הוא 8 ביט. לדוגמה – 192.168.0.1 הוא הייצוג הנפוץ של הכתובת הבינארית: 11000000 10101000 00000000 00000001 תאורטית, שיטה זו מאפשרת עד 2 בחזקת 32 (מעל 4 מיליארד) כתובות שונות, אולם, מכיוון שטווחים גדולים של כתובות שמורים למטרות מיוחדות, מספר הכתובות השמישות קטן יותר. בתחילה, כשהומצא ה-IPv4, ממציאיו לא העלו בדעתם שיהיו כל כך הרבה מכשירים שיצטרכו כתובות, כיוון שהרשתות אז לא היו נפוצות. ככל שהאינטרנט נהיה נפוץ הבעיה התחילה לצוף ולכן הוציאו את גרסת IPv6. IP גרסה 6 על-מנת להתמודד עם מצוקת כתובות ה-IP הוגדר תקן חדש, IP גרסה 6 (גרסה חמש הייתה ניסיונית ונזנחה במהרה), שבה כל כתובת IP מורכבת מ-8 קבוצות של 16 סיביות, כלומר 128 סיביות. תקן זה מאפשר מרחב עצום של 2 בחזקת 128 (מספר בעל 38 ספרות) כתובות שונות, ופותר את המחסור בכתובות, כנראה לצמיתות. מסכות רשת הקצאת הכתובות מבוצעת בקבוצות של כתובות עוקבות. בצורה זו, מכשירים השייכים לאותה הרשת מקבלים כתובות דומות זו לזו (בדומה לקידומות, כנהוג במספרי טלפון). בהקצאת הכתובות החלק הראשון של הכתובת זהה לכל המכשירים השייכים לאותה הרשת, והחלק האחרון משתנה ממכשיר למכשיר. עם זאת, לרשתות שונות יש כמות שונה של מכשירים (רשת ביתית קטנה, או רשת של ארגון גדול) ולכן משתנה גם כמות הספרות הנדרשות לזיהוי ייחודי של כל מכשיר ומכשיר. כדי שאפשר יהיה להבחין בין חלק הרשת וחלק המשתמש בכתובת ה-IP נהוג להצמיד לכל כתובת "מסכה" (Subnet Mask), שמאפשרת, באמצעות פעולה לוגית פשוטה, למצוא את כתובת הרשת של כתובת IP מסוימת. המסכה, כמו כתובת ה-IP מורכבת מארבע קבוצות של שמונה סיביות. בייצוג בינארי, עבור כל סיבית בכתובת ה-IP שמייצגת את הרשת יופיע 1, ועבור כל סיבית בכתובת ה-IP שמייצגת את המחשב המסוים יופיע 0. למשל – בכתובת 192.168.0.17 החלק 192.168.0 מייצג את הרשת והמספר 17 מייצג את המחשב המסוים. מסכת הרשת של כתובת זו תהיה 255.255.255.0, או בייצוג בינארי – 11111111 11111111 1111111 00000000 כדי למצוא את כתובת הרשת מתוך כתובת IP של מחשב ברשת, יש לבצע פעולת AND (וגם) בינארית בין כתובת ה-IP למסכת הרשת. בדוגמה הקודמת, התוצאה תיראה כך: ייצוג בינארי ייצוג עשרוני כתובת IP 11000000 10101000 00000000 00010001 192.168.0.17 מסכת רשת 11111111 11111111 11111111 00000000 255.255.255.0 כתובת הרשת 11000000 10101000 00000000 00000000 192.168.0.0 ניתן גם להצהיר על מסכת הרשת על ידי קו נטוי ומספר האחדות (המובילים) בצמוד לכתובת ה-IP. לדוגמה, 192.168.0.1/24 היא הכתובת 192.168.0.1 עם מסכת הרשת 255.255.255.0. חלוקה למחלקות בכתובות IPv4 נהוג לחלק את כתובות ה-IPv4 לחמש מחלקות. ב-IPv6 לא קיים מנגנון זה. מחלקה A כוללת את כל הכתובות שבהן המספר הראשון הוא בין 1 ל-127. הרשתות במחלקה זו מוגדרות כך שהרשת מיוצגת על ידי המספר הראשון (שמונה הסיביות הראשונות), והמחשב מיוצג על ידי שלושת המספרים הנותרים (24 הסיביות הנותרות). קיימות רק 127 רשתות שונות במחלקה A, אך כל אחת מהן יכולה להכיל 2 בחזקת 24 (מעל 16 מיליון) מחשבים. מכיוון שכך, רשתות ממחלקה A מוקצות למדינות או לספקיות אינטרנט גדולות במיוחד. מחלקה B כוללת את כל הכתובות שבהן המספר הראשון הוא בין 128 ל-191. הרשתות בה מוגדרות כך שהרשת מיוצגת על ידי שני המספרים הראשונים (16 הסיביות הראשונות), והמחשב מיוצג על ידי 2 המספרים האחרונים (16 הסיביות האחרונות). קיימות 16,384 רשתות שונות במחלקה B, וכל אחת מהן יכולה להכיל עד 65,534 מחשבים. רשתות ממחלקה B מוקצות לחברות גדולות ובינוניות. מחלקה C כוללת את כל הכתובות שבהן המספר הראשון הוא בין 192 ל-223. הרשתות בה מוגדרות כך שהרשת מיוצגת על ידי שלושת המספרים הראשונים (24 הסיביות הראשונות), והמחשב מיוצג על ידי המספר האחרון (8 הסיביות האחרונות). קיימות 2,097,152 רשתות שונות במחלקה C, וכל אחת מהן יכולה להכיל עד 254 מחשבים. רשתות ממחלקה C מוקצות לחברות וארגונים קטנים בדרך כלל. מחלקה D כוללת את כל הכתובות שבהן המספר הראשון הוא בין 224 ל-239. מחלקה D הוגדרת לצורכי מחקר וניסוי של שידור נתונים לקבוצות (broadband ו־groupband). כיום משמשת לתקשורת Multicast – שידור ממחשב בודד למספר מחשבים בו זמנית. השדר יוצא פעם אחת ממחשב המקור ומגיע לכל מחשבי היעד. בשיטה זו לא לכל מחשב יש כתובת, אלא לכל שירות התומך ב-Multicast, ולכל שירות יש כתובת זהה במחלקה D, כלומר כל המחשבים מאזינים לכתובת המסוימת של השירות, בנוסף לכתובת ה-IP הרגילה שלהם. שימוש לדוגמה ניתן לראות בשרתי WINS של מיקרוסופט Windows 2000. משמש בעיקר לאפליקציות של שיחות ועידה בווידאו. מחלקה E כוללת את כל הכתובות שבהן המספר הראשון הוא בין 240 ל-255. מחלקה E הוגדרה כ"שמורה לשימוש עתידי" ועד היום אין שימוש בכתובות שמוגדרות בה. מחלקה תחום כתובות מסכה מספר כתובות בכל רשת מספר רשתות A 1 עד 127 255.0.0.0 16,777,214 126 B 128 עד 191 255.255.0.0 65,534 16,384 C 192 עד 223 255.255.255.0 254 2,097,152 D 224 עד 239 משמש להקצאת Multicasting לא מוגדר לא מוגדר E 240 עד 255 לא מוגדרת לא מוגדר לא מוגדר כתובות IP מיוחדות ישנם מספר טווחים שנקבעו לשימושים מיוחדים: IPv4 טווח כתובות שימוש RFC סוג מחלקה כמות כתובות כוללת 0.0.0.0 – 0.255.255.255 לא ניתן להשתמש A 16,777,216 10.0.0.0 – 10.255.255.255 רשתות פרטיות (כתובות לא מנותבות) A 16,777,216 100.64.0.0 – 100.127.255.255 מרחב כתובות משותף A 4,194,304 127.0.0.0 – 127.255.255.255 מעגל חזור (Loopback) A 16,777,216 169.254.0.0 – 169.254.255.255 פרוטוקול APIPA (כאשר לא נמצא שרת DHCP) B 65,536 172.16.0.0 – 172.31.255.255 רשתות פרטיות (כתובות לא מנותבות) B 1,048,576 192.0.0.0 – 192.0.0.7 המשכיות שירות IPv4 C 8 192.0.0.8 כתובת דמה C 1 192.0.0.9 PCP Anycast C 1 192.0.0.10 מעקף NAT באמצעות ממסר C 1 192.0.0.170 – 192.0.0.171 NAT64, DNS64 , C 1 192.0.0.11 – 192.0.0.169, 192.0.0.172 – 192.0.0.255 שמור לפרוטוקולי IETF C 2 192.31.196.0 – 192.31.196.255 AS112 C 256 192.52.193.0 – 192.52.193.255 AMT C 256 192.168.0.0 – 192.168.255.255 רשתות פרטיות (כתובות לא מנותבות) C 65,536 192.175.48.0 – 192.175.48.255 AS112 C 256 198.18.0.0 – 198.19.255.255 מבחני ביצועים למכשירי רשת C 131,072 224.0.0.0 – 239.255.255.255 Multicast D 268,435,456 240.0.0.0 – 255.255.255.254 שמור E 268,435,455 255.255.255.255 כתובת broadcast גלובלית , E 1 IPv6 טווח כתובות שימוש RFC כמות כתובות כוללת ::/128 כתובת לא מצוינת 1 ::1/128 מעגל חזור (Loopback) 1 ::ffff:0:0/96 כתובות IPv4 ממופות 4,294,967,296 64:ff9b::/96 כתובות IPv4 מתורגמות 4,294,967,296 64:ff9b:1::/48 כתובות IPv4 מתורגמות 1,208,925,819,614,629,174,706,176 100::/64 כתובות "חור שחור" 18,446,744,073,709,551,616 2001::/23 שמור לפרוקולי IETF 40,564,819,207,303,340,847,894,502,572,032 2001::/32 Teredo , 79,228,162,514,264,337,593,543,950,336 2001:1::1/128 PCP Anycast 1 2001:1::2/128 מעקף NAT על ידי ממסרים 1 2001:2::/48 מבחני ביצועים 1,208,925,819,614,629,174,706,176 2001:3::/32 AMT 79,228,162,514,264,337,593,543,950,336 2001:4:112::/48 AS112-v6 1,208,925,819,614,629,174,706,176 2001:20::/28 Orchid-v2 1,267,650,600,228,229,401,496,703,205,376 2002::/16 תרגום כתובות IPv6 ל-IPv4 5,192,296,858,534,827,628,530,496,329,220,096 2620:4f:8000::/48 AS112 1,208,925,819,614,629,174,706,176 fc00::/7 כתובות פרטיות מנותבות , 2,658,455,991,569,831,745,807,614,120,560,689,152 fe80::/10 כתובות פרטיות בלתי-מנותבות 332,306,998,946,228,968,225,951,765,070,086,144 ראו גם IP תקשורת מחשבים - מונחים קובץ hosts Netsh – פקודה לשינוי כתובת IP קישורים חיצוניים כתובות IP, בספרייה הווירטואלית של אתר Eitan הערות שוליים קטגוריה:כתובות רשת	2024-09-26T06:12:18
דף ראשי	redirectעמוד ראשי	2003-10-23T21:43:47
חוק	חוק (מונח משפטי המגדיר מהו חוק מדינה) הוא הוראה רשמית מחייבת, המנוסחת בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייבת את כלל התושבים וניתנת לאכיפה. חוקים נחקקים על ידי הגוף המחוקק במערכת השלטון במדינה, על מנת לשמור ולהגן על שלום הציבור ורווחתו, להסדיר את החיים בחברה ואת יחסי החברה-שלטון, וכדי שמוסדות השלטון יוכלו לנהל את המדינה בצורה מיטבית. בחוק מפורטים איסורים והיתרים בנוגע להתנהגות הפרט וכן חובות וזכויות האזרח. החוק הוא נורמה משפטית מחייבת לדפוסי התנהגות, כללים ויחסים בין-אישיים. כל אדם חייב לציית לחוק (כולל מוסדות השלטון). כל חוק תקף מרגע שנחקק ואושר על ידי המוסדות השלטוניים ואינו זקוק לאישור או להסכמת מרכיבי החברה על מנת שיהיה תקף. במדינות שונות, יש סמכות למוסד העליון של הרשות השופטת לקבוע שחוק מסוים איננו תקף מסיבות שונות. החוק מהווה את הבסיס לפעילות השלטון. כמעט שלא התקיימו מצבים היסטוריים, שבהם שלטון חדל מלהתקיים בלא שינוי בחוקים הנוגעים. ברוב המדינות, פועלים גופים לאכוף ציות לחוק תוך ענישה המוטלת על הפרתו, על ידי הרשות השופטת. שימוש בענישה זו מכונה אכיפת החוק, והוא חוקי ומקובל. ברוב המדינות ישנם חוקים האוסרים גנבה, רצח ושוד. איסורים אלו והעונשים הנלווים להם מסדירים התנהגות מיטבית מבחינת השלטונות והחברה. סדר חברתי מבוסס על מערכת החוקים שבחברה, ובציות לחוקים. לולא הייתה קיימת מערכת חוקים הייתה החברה חיה באי-סדר חברתי. מבחינה משפטית טכנית "חוק" הוא חלק מן הדין. ה"דין" הוא מערכת כלל הנורמות המשפטיות החלות במערכת משפטית מסוימת, וכולל לדוגמה גם את התקדים המחייב, שנקבע על ידי בית המשפט הרלוונטי, או את המנהג המחייב, ושניהם שונים באופן מהותי מן החוק. תהליך יצירתו של החוק קרוי חקיקה. מקובל עיקרון "Lex specialis" לפיו הוראות של החוק הספציפי גוברים על הוראות החוק הכללי. התחום העוסק בחוק ובשפיטה מכונה משפטים. חוק יסוד חוק יסוד הוא חוק ישראלי בעל מעמד חוקתי. חקיקת חוקי־יסוד היא הדרך שבחרה הכנסת לשם גיבוש הדרגתי של חוקה לישראל, לנוכח המחלוקת ששררה בין חברי הכנסת הראשונה בנוגע לעצם יצירתה של חוקה. המשותף לחוקי היסוד: צורה – בכותרת יצוין "חוק־יסוד", ניסוח כללי כיאה לעקרונות וערכים, היעדר תאריך החקיקה כדי להדגיש כי הערכים הם מעבר לזמן ומקום. מעמד – חוקי־יסוד הם בעלי מעמד על־משפטי עדיף על פני חוק רגיל. כאשר חוק רגיל סותר חוק־יסוד הוא עלול להיפסל בידי בג"ץ. תוכן – חוקי־יסוד אמורים לבטא את שני עקרונות היסוד של המדינה: יהודית ודמוקרטית, לבטא ערכים מרכזיים, להגדיר את הרשויות והיחסים ביניהן ולעגן את זכויות האדם, האזרח והמיעוט. בשנת 1992 כתב השופט אהרן ברק שכדי לזהות בין חוק רגיל לבין חוק יסוד, שנהנה ממעמד נורמטיבי גבוה, ניתן להשתמש במבחן צורני, כלומר שבשם נכתב שזהו חוק יסוד, במבחן מהותי שבוחן האם תוכן החוק הוא חוקתי, או מבחן שמשלב את התוכן והצורה יחד. ברק ציין שיש להעדיף את המבחן הצורני בלבד: . חקיקה פרסונלית חוק מייצג נורמה כללית, הרלוונטית לציבור כולו או לחלק ניכר ממנו. לעיתים נחקק חוק, שאף שהוא מנוסח בצורה כללית, גלוי וידוע שהוא בא להתמודד עם מקרה ספציפי, הנוגע לאדם יחיד או לגוף יחיד. חוק כזה קרוי חקיקה פרסונלית, ונחשב בדרך כלל כשימוש לא ראוי במנגנון החקיקה. פעמים רבות, חוק שנחקק בחקיקה פרסונלית מכונה על שם האדם שאליו כוון החוק. דוגמה לכך הוא חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, המוכר בשם "חוק בשארה", משום שהאדם היחיד שהחוק רלוונטי לגביו בעת חקיקתו הוא חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה. לעיתים נחקק חוק בעקבות מקרה ספציפי, אך אין לראותו כחקיקה פרסונלית, משום שהחוק רלוונטי למקרים נוספים. דוגמה לכך הוא "חוק דרומי", שנחקק לאחר פרשת שי דרומי שבה שי דרומי ירה למוות במסיג גבול. החוק בישראל שמאל\|ממוזער\|250px\|פרסום חקיקה חדשה בספר החוקים בישראל, החוקים נחקקים על ידי הכנסת. לאחר קבלת החוק בכנסת נחתם החוק בידי יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה, השר האחראי על הנושא ונשיא מדינת ישראל, והחוק מתפרסם ברשומות. החוק נקרא בשם שנקבע בכנסת, ובשם השנה בה חוקק, לדוגמה: חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. בכך שונה ה"חוק" מן החיקוקים הבאים: חוקה, שעדיין לא כוננה בישראל. חוק יסוד, שהוא פרק מפרקי החוקה אותו מחוקקת הכנסת בתפקידה כאספה מכוננת מעת לעת. פקודה, שהיא נורמה שנקבעה על ידי גוף שאינו נבחר – הנציב העליון בזמן המנדט הבריטי או מועצת המדינה הזמנית מיד לאחר קום המדינה. צו, כללים או תקנות, שהם חקיקת משנה הנחקקת על ידי זרוע מזרועות הרשות המבצעת, אם המדובר במשרד ממשלתי, רשות עירונית, או כל גוף אחר שהוסמך בחוק לחוקק חקיקת משנה. לכל אחד מדינים אלו תוקף שונה, אם הם סותרים זה את זה. מבחינה עקרונית המדובר בפירמידה של חיקוקים שבראשה ה"חוקה" ומתחתיה ה"חוק" כשמתחתיו חקיקת המשנה, (כאשר מבחינת הכמות החוקה היא מסמך קצר לרוב, ומספר התקנות והצווים בחקיקת המשנה הוא גדול בהרבה ממספר החוקים) ובמקרה של סתירה יחול הדין העליון בפירמידה (כך שהחוקה תחול במקרה של סתירה עם החוק, והחוק יחול במקרה של התנגשות עם חקיקת משנה). דוגמה לחקיקה פרסונלית בישראל: בשנת 2001 תוקן בישראל חוק שחרור על-תנאי ממאסר ונקבע בו, שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק מנוסח באופן כללי, אך כיוון שבעת חקיקת התיקון היה בישראל רק אדם אחד שהתיקון רלוונטי לגביו – יגאל עמיר – נטען לגביו שהוא פרסונלי. אף על פי שהכלל הוא שאין חקיקה רטרואקטיבית, החוק יחול עליו היות שהוא עוסק בשלב החנינה שהוא עתידי. הוראת שעה החוק, על־פי מהותו כקביעה של נורמה, נחקק בדרך כלל ללא הגבלת זמן, והוא בתוקף עד לשינויו או לביטולו. לעיתים נוצר צורך בקביעת נורמה זמנית, באמצעות חוק שתוקפו לתקופה קצובה, למשל שנה. חוק כזה קרוי "הוראת שעה". הצורך בהוראת שעה נובע משתי סיבות עיקריות: מענה לצורכי השעה, למשל הטלת מס זמני למימון הוצאה גדולה ובלתי מתוכננת, כגון מלחמה. יצירת נורמה שהמחוקק איננו משוכנע בנכונותה, ולכן קובע אותה לתקופת ניסיון קצובה מראש, שבסופה יפקע החוק, אלא אם יוחלט אחרת, כלומר יוחלט להאריך את תקופת הניסיון לתקופה נוספת או להפוך את ההוראה לחוק קבוע, לעיתים תוך שינויים הנובעים מהניסיון שנצבר. כן נחקק לעיתים חוק, או שינוי בחוק, על מנת לקבוע מאורע מיוחד או לפתור בעיה מיוחדת. דוגמה לכך הוא תיקון בחוק שנועד לפזר את הכנסת מוקדם מהקבוע בחוק הרגיל. ראו גם החקיקה בישראל שלטון החוק ספר החוקים הפתוח מוסר לקריאה נוספת קישורים חיצוניים Masterful Inactivity Could Be the Solution Everybody Runs Round in Circles to Find - הסבר של David Porter על הסכנות שבחקיקת חוקים כמענה ללחץ ציבורי לעשיית מעשה, ללא בחינה מעמיקה של השלכותיהם העתידיות. הערות שוליים * * קטגוריה:מדע המדינה קטגוריה:תשתיות	2024-10-15T10:15:22
פסיכיאטריה	שמאל\|ממוזער\|150px\|סמל הפסיכיאטריה פְּסִיכִיאַטְרִיָּה (על פי האקדמיה ללשון העברית: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ) היא תחום במדע הרפואה הקלינית העוסק בבריאות הנפש. המונח "פסיכיאטריה" (ψυχιατρική) נטבע בשנת 1808 בידי יוהאן כריסטיאן רייל. התאחדות הפסיכיאטרים העולמית (WPA) מגדירה: כל פסיכיאטר הוא בהכשרתו דוקטור לרפואה והפסיכיאטריה מנתחת את ההפרעות הנפשיות מנקודת המבט הרפואית ומנסה להציע דרכי מניעה, הערכה, איבחון, טיפול ושיקום המבוססים בדרך כלל על שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה. רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו. טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת מוסדית מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה. בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של חלק מהחולים, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. הגדרת גבולותיה של סמכות זו היא נושא שנוי במחלוקת. במדינות טוטליטריות מסוימות נעשה בה שימוש לרעה ככלי דיכוי נגד האוכלוסייה בניגוד לאתיקה הרפואית. היסטוריה העת העתיקה וימי הביניים שמאל\|ממוזער\|250px\|המוסד הפסיכיאטרי בדלאם במאה ה-18 עוד בעת העתיקה מרפאים במצרים ויוון חקרו הפרעות נפשיות בולטות כדיכאון והיסטריה, והיו הראשונים שניסו להגדירן כבעיות רפואיות ולא כתופעה על טבעית. אבי הרפואה המערבית היפוקרטס חקר הפרעות נפשיות, והוא זה שטבע את המונח "היסטריה" בהתייחסו להיסטריה נשית, מתוך הנחה שגויה שמדובר בתופעה הקשורה לרחם (הקרוי ביוונית היסטרה). באירופה הנוצרית של ימי הביניים נסוגה התפישה המקובלת של הפרעות פסיכיאטריות בחזרה לפרדיגמה הדתית התולה את ההפרעה בהשפעת שדים וישויות על טבעיות או דיבוק, והטיפול התמקד בגירוש שדים. היו מקרים בהם הוצאו להורג חולים שהוקעו כשטניים על ידי בני קהילתם. המוסדות הראשונים בהם התבצע טיפול בהפרעות נפשיות בגישה רפואית נפתחו ככל הנראה במזרח התיכון החל מהמאה השמינית, כאשר ידוע במיוחד בית החולים שנפתח בבגדאד על ידי הפילוסוף והרופא אל ראזי. בימי הביניים המאוחרים החלו להיפתח מוסדות ייעודיים לסובלים מהפרעות נפשיות במצרים וספרד המוסלמית ובעקבותיהם גם באירופה הנוצרית, בה המוסד הוותיק ביותר הפועל עד היום הוא המוסד האנגלי בדלאם (Bethlem Royal Hospital), שנוסד במאה ה-13. רוב המוסדות הפסיכיאטריים בימי הביניים באירופה לא התיימרו להציע כל סוג של טיפול ומטרתם הייתה הרחקתו של החולה מהחברה וריסונו. מוסדות אלו נודעו כמקומות קשים ואכזריים והתנאים בהם הביאו במקרים רבים להחמרת מחלתם של השוהים בהם והחרפת סבלם. תיאורים וציורים מהתקופה מלמדים שנעשה שימוש תכוף בכפיתת חולים וכבילתם בשלשלאות. היחס אל החולים לא היה כאל בני אדם ובמספר מוסדות אף היו מציגים את החולים כאטרקציה בתשלום למבקרים, שאף הורשו להטרידם ולפגוע בהם פיזית כדי לעוררם להגיב. ברבים מהמוסדות הללו נמשך היחס הקשה לחולים עד ראשית העת החדשה. הרנסאנס - צעדים ראשונים במאה ה-16 התפרסם הרופא והמיסטיקן ההולנדי יוהאן וייר (Johann Weyer) כאחד מהמלומדים הראשונים של הרנסאנס האירופי שטענו שחלק מהתופעות המשויכות לכישוף או דיבוק הן למעשה תסמינים של מחלות. וייר היה הראשון שעשה שימוש במונח "מחלת נפש". באותה תקופה החלו חוקרים נוספים להתייחס להפרעות נפשיות כאל מצב רפואי, וניסו לסווג ולקשר אותן למדע הנוירולוגיה שהחל את צעדיו הראשונים במאה ה-17. אחד הבולטים שבחוקרים היה תומאס ויליס (Thomas Willis), אבי הנוירולוגיה, שחיבר בשנת 1672 מחקרים שהיו הראשונים שעסקו בניתוח רפואי של הפרעות נפשיות כגון שיתוק ואלם היסטרי, מלנכוליה, היפוכונדריה ועוד. ויליס היה גם הראשון שתיאר מחלות פסיכוסומטיות ואף הגדיר את האסתמה כמחלה המושפעת ממצב נפשי. במאה ה-18 ניתן לפסיכיאטריה מעמד רשמי ברפואה כשהפסיכיאטר הבריטי ויליאם באטי (William Battie), מחברו של הספר המקיף הראשון אודות אבחון וטיפול פסיכיאטרי, נבחר לנשיא הקולג' המלכותי לרופאים. ראשית העת החדשה - עיצוב מדע הפסיכיאטריה שמאל\|ממוזער\|250px\|פינל מסיר את שלשלאותיהן של חוסות במוסד בפריז לקראת סוף המאה ה-18 החלה מהפכת הטיפול ההומני בפסיכיאטריה. הפילוסופיה הליברליסטית שצמחה בעידן הנאורות השפיעה על תפיסת זכויות האדם בכלל וזכויות החלש בפרט. לאור צמיחת אידאולוגיות אלו והתפתחות הפסיכיאטריה כמדע המחפש שיטות ריפוי ושיקום החלו חלק מהפסיכיאטרים להביע התנגדות לשיטת המוסדות האכזרית שרווחה עד אז ושמטרתה העיקרית הייתה הרחקת החולה מהחברה וריסונו. ההצלחות בשיפור מצבם של חולים ושיקומם כתוצאה מיחס אנושי וחם לחולה עזרו לחלוצים כגון פיליפ פינל (Philippe Pinel) וז'אן פוסין (Jean-Baptiste Pussin) בצרפת, ויליאם טוק (William Tuke) בבריטניה ובנג'מין ראש (Benjamin Rush) (אחד האבות המייסדים של ארצות הברית) לקדם ביצוע מהפכות במוסדות שאותם ניהלו. במוסדות אלו הקפידו על סביבה מרגיעה וסגל אמפתי יחסית לנהוג בעבר, נמנעו מכבילת החולים ועשו את הניסיונות הראשונים בריפוי בעיסוק וטיפול קבוצתי. עם זאת, בנג'מין ראש, במקביל לתרומתו לשיפור הטיפול הפסיכיאטרי ולסיווג הפרעות נפשיות, עדיין האמין בתקופה זו כי שגעון נגרם מעודף דם במוח, ועל כן היה מטפל בחולים בשיטות בלתי הומניות כגון שטיפת ראשם במים קרים ואף הקזת דמם עד שכמעט מתו. לאורך המאה ה-19 הלכה הפסיכיאטריה והתפתחה כמדע ממוסד. נוסדו אגודות לפסיכיאטריה, החל לימוד מסודר של התחום כהתמחות רפואית והתמסד מקצוע הסיעוד הפסיכיאטרי. שמאל\|ממוזער\|250px\|תצוגה של עבודות שיצרו חוסים במוסד פסיכיאטרי במסגרת ריפוי בעיסוק בשנת 1923 בראשית המאה ה-20 החל הנוירולוג זיגמונד פרויד להניח את היסודות לתורת הפסיכולוגיה וממשיכיו (יונג ואדלר) פיתחו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הקלינית לכדי שיטות טיפוליות בעלות יעילות מוכחת לחלק מההפרעות הנפשיות. מוסדות פסיכיאטריים החלו לעשות שימוש בשיטת הפסיכואנליזה כחלק מהטיפול בחולים. במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה וחקר המאפיינים הנפשיים של הפרעות, המשיך גם מדע הפסיכיאטריה להתפתח בחקר המאפיינים הרפואיים שלהם והפסיכיאטר אמיל קרפלין פרסם את מחקריו המהווים בסיס לפסיכיאטריה המודרנית. עיקר פרסומו של קרפלין בא בזכות היותו הראשון שהציע מערכת אבחון מסודרת באמצעות קטלוג של כלל ההפרעות הנפשיות שתוארו עד ימיו לפי תסמונות ולא לפי תסמינים ואפשר בכך אבחון מדויק יותר, מחקר יעיל יותר וקביעת כללים אחידים לטיפולים. שיטת הסיווג של קרפלין היא הבסיס הראשוני לשיטות DSM ו-ICD לסיווג ואבחון שהן אחד הכלים העיקריים בפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרנית. קרפלין זכור גם כאבי הפרמקולוגיה הפסיכיאטרית בזכות מחקרים שערך על השפעותיהם של סמים, אלכוהול, ניקוטין וכדומה על התנהגות האדם ונסיונותיו הראשוניים ליזום ריפוי תרופתי להפרעות נפשיות. הוא היה גם אחד מחלוצי חקר השפעתה של הגנטיקה על הפרעות הנפשיות. בעקבות קרפלין באו פסיכיאטרים כקרל יספרס, אדולף מאייר (Adolf Meyer), קורט שניידר (Kurt Schneider) ונוספים ששיפרו וחידדו את שיטות האבחון שפיתח ופעלו להטמעתן בטיפול המקובל וכן קידמו שילוב פסיכואנליזה וגישות חדשות בטיפול הפסיכיאטרי. משנות ה-30 ואילך החלו להיכנס לשימוש תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הברביטורטים והאמפטמינים וטיפול נזעי החשמל שעל אף שמנגנוני פעולתם לא היו ברורים לחלוטין והם סבלו לעיתים מתופעות לוואי לא נעימות, הוכיחו את יעילותם והרחיבו במידה רבה את מגוון הכלים העומדים בידי הפסיכיאטריה. באותן שנים החל גם להתפתח ענף שנוי במחלוקת בפסיכיאטריה - פסיכוכירורגיה (Psychosurgery). תחום זה חקר את השפעות הנוירוכירורגיה על התנהגות והפרעות נפשיות, וזכור במיוחד עקב הליך בולט אחד - לובוטומיה, ניתוח שבו מתבצע ניתוק של אזורים באונות הקדמיות במוח. הלובוטומיה כהליך רפואי לטיפול בפסיכוזה בכלל וסכיזופרניה בפרט פותח בשנת 1935 על ידי הנוירוכירורג הפורטוגזי אגאס מוניז (Egas Moniz), שזכה על כך בפרס נובל לרפואה. למרות יעילותו המוכחת של הטיפול, בחלק גדול מהמקרים הוא גרם לשינוי אופי ניכר ולעיתים גרם לפיגור שכלי ואף למוות. בזכות הפשטות והמהירות של הטיפול הפכה הלובוטומיה להליך נפוץ, בעיקר בארצות הברית, והבקרה על הקריטריונים לביצועה הייתה נמוכה יחסית מהצפוי בהתערבות כירורגית בלתי הפיכה הכרוכה בסיכונים. עשרות אלפי אנשים עברו אותו בשנות הארבעים והחמישים, לעיתים מסיבות שאינן מוצדקות דיין, רבים סבלו מתופעות לוואי קשות, ולעיתים קרובות נזקו של הטיפול היה רב מתועלתו. משנות השישים ואילך, עם כניסתן לשימוש של תרופות אנטי פסיכוטיות יעילות והתגברות הביקורת על הלובוטומיה הלך וגווע תחום הפסיכו-כירורגיה. כיום הלובוטומיה אסורה בחוק בארצות רבות, ובארצות בהן היא מותרת היא מבוצעת לעיתים נדירות מאוד. על אף שהסיכונים בכירורגיה המודרנית נמוכים מאוד, הימצאותם של טיפולים תרופתיים יעילים מייתרת את הצורך בחיפוש פתרונות כירורגיים להפרעות נפשיות. אמצע המאה ה-20 ואילך - הפסיכיאטריה המודרנית שמאל\|ממוזער\|250px\|פרוזק, תרופה מודרנית ממשפחת ה-SSRI שנות החמישים של המאה העשרים ידועים בקרב ההיסטוריונים של הפסיכיאטריה בזכות המעבר חסר התקדים לעבר פתרונות פסיכו-פרמקולוגיים לבעיות נפשיות. פותחו יותר תרופות פסיכיאטריות מאי פעם לטיפול בסימפטומים פסיכוטיים, דיכאוניים וחרדתיים. התפתחות זו עוררה אופטימיות רבה והביאה לשינויים משמעותיים בטיפול בחולים פסיכיאטריים ולריקון מוסדות פסיכיאטריים, שהיו ידועים לשמצה ברחבי העולם המערבי. אחת מפריצות הדרך הייתה בפיתוחו של טיפול פסיכדלי. טיפולים חדשים, המבוססים על טריפים מודרכים תחת השפעה של LSD ומסקלין, הציעו אלטרנטיבה לטיפול ממושך במוסדות פסיכיאטריים. הם העניקו לקלינאים הבנה מעמיקה יותר של הפרעות פסיכוטיות וכלי יעיל לחקר בריאות הנפש והתמכרויות. טיפול בחולים במנה אחת של סם פסיכדלי נתפס כגישה אטרקטיבית וחסכונית. זה התאים למטרותיה של מערכת בריאות חדשה במימון ציבורי, שמטרתה להחזיר את הבריאות והאוטונומיה לחולים שהיו מרותקים למוסדות פסיכיאטריים.בתי החולים האלה נקראו בסלנג העממי בתי משוגעים, והחולים נחשבו כמשוגעים. לאחר שסמים אלו גלשו לתרבות הפנאי, במחצית השנייה של שנות השישים הסוערות בתרבות ובפוליטיקה בארצות הברית, והממסד חשש מתרבות הנגד ובמיוחד בגלל ההתנגדות הגוברת למלחמת וייטנאם, נאסר על המחקר והטיפול הפסיכדלי בארצות הברית ובעקבותיה האיסור התרחב לעולם כולו ונמשך כך בחמישים השנים הבאות. רק לאחרונה התעורר מחדש העניין בטיפול הפסיכדלי ואנו עדים לפריצות דרך בטיפול הפסיכיאטרי. בשנות ה-50 וה-60 נכנסו לשימוש תרופות לטיפול בסכיזופרניה כגון מלחי ליתיום וכלורפרומאזין (תוראזין) וכן הדורות הראשונים של תרופות לטיפול בדיכאון וחרדה. היעילות המוכחת של התרופות החדשות הפכה את הטיפול הפסיכיאטרי לנפוץ ומקובל. בניגוד לדורות קודמים בהם פסיכיאטריה הייתה תחום שהוגבל לחולים קשים החוסים במוסדות, החלה הפסיכיאטריה לספק מענה גם לציבור רחב יותר ששאף לשפר את איכות חייו ולהפטר ממצוקות נפשיות קלות יותר. ממשיכי דרכו של אמיל קרפלין בנו את שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות והמשיכו לפתח אותה. במקביל פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי שיטת ה-ICD. עם העלייה בפופולריות של התרופות הפסיכיאטריות וברוח המהפכה הליברלית של שנות ה-60 ותרבות ילדי הפרחים צמחה תנועת האנטי פסיכיאטריה - אסכולה שטענה שתפיסת מציאות שונה אינה בהכרח מחלה ושאין לעשות שימוש בתרופות פסיכיאטריות לטיפול בחריגות חברתית. חלק מהפילוסופיה של האנטי פסיכיאטריה הייתה מקובלות על מיעוט בקרב הפסיכיאטרים והיו שלקחו חלק פעיל בהנחלתה, אם כי רובם הקפידו להישאר חלק מהממסד הפסיכיאטרי. עם השנים הפכו חלקים נרחבים מתפישה פילוסופית זו למקובלים בפסיכיאטריה המודרנית, אולם גם כיום קיימים ארגונים וכתות המתנגדים בצורה גורפת לפסיכיאטריה, חלקם מתוך אינטרס לשיווק שיטות אלטרנטיביות. בשנות ה-70 וה-80 המשיך פיתוח שיטת DSM למיון הפרעות נפשיות במסגרת שאיפתה המתמדת של הפסיכיאטריה להתאים עצמה למוסכמות חברתיות משתנות. במסגרת פעילות זו, לדוגמה, הוצאה ההומוסקסואליות ב-1973 מרשימת ההפרעות הנפשיות הדורשות התערבות פסיכיאטרית. התפתחויות במחקר הנוירולוגי והביוכימי הביאו להבנה טובה יותר של פרטי מנגנון ההולכה העצבית והקשר בין פעילותו לבין תופעות נפשיות ולפיתוח תרופות ממוקדות, יעילות, ובעלות תופעות לוואי מתונות כגון משפחת ה-SSRI לטיפול בדיכאון. בזכות תרופות אלו הפכה הפסיכיאטריה לנגישה לציבור הרחב ורבים משתמשים בפתרונות שהיא מציעה למצוקות נפשיות. הפשטות והנגישות של טיפול תרופתי פסיכיאטרי דרך מערכת הרפואה הכללית מעוררים לעיתים ביקורת. בשליש האחרון של המאה ה-20 הלך וירד מספר החוסים במוסדות פסיכיאטריים בארצות המפותחות. בזכות העלייה ביעילות הטיפול, חולים רבים יותר זוכים להשתקם, וההעדפה הכללית של הממסד הפסיכיאטרי המודרני היא להימנע מאשפוז במוסדות ולקצר את משכו, אם הוחלט שהאשפוז מחויב המציאות. פיתוח שירותי הרווחה והשיפור בסובלנות הציבור לחריגים מסייעים לפסיכיאטריה המודרנית לאפשר שיקום פסיכיאטרי יעיל יותר במסגרת הקהילה והמשפחה. במאה ה -21 החלה התעניינות מחודשת בטיפול פסיכדלי. יש תמיכה הולכת וגוברת להחזרת המחקר הפסיכדלי. במובנים רבים, המחקר העכשווי מתחיל היכן שהמחקר של שנות השישים התרחש. מחקר על התמכרויות, הפרעת דחק פוסט טראומטית, מודלים של הפרעות נפשיות וטיפול בסוף החיים תופס תאוצה. יש משקיפים שמתארים את זה כרינסנס פסיכדלי.[4] טיפול פסיכיאטרי טיפול פסיכיאטרי מתבצע במרפאה או במחלקה בבית חולים על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה. לעיתים משתתפים בשלבים שונים בטיפול גם פסיכולוג, עובד סוציאלי או מומחה לריפוי בעיסוק. הטיפול הפסיכיאטרי מורכב בדרך כלל מאבחון, מטיפול תרופתי או פסיכותרפי ומשיקום. רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו. רוב ההפרעות הקלות נפתרות במסגרת ביקור או מספר ביקורים אצל פסיכיאטר במרפאה כללית. החולים בהפרעות קשות או ממושכות יותר מטופלים במסגרת מרפאות חוץ ומחלקות יום או מחלקות אשפוז מלא. אתיקה כמו תחומים אחרים של אתיקה רפואית, האגודה הפסיכיאטרית העולמית מפרסמת קוד אתי שנועד לכוון את התנהלות הפסיכיאטרים. הקוד האתי פורסם תחילה ב"הצהרת הוואי" ב-1977, עודכן בווינה 1983, וב-1996 הורחב במדריד. הקוד עבר תיקון נוסף בהמבורג, 1999. הקוד האתי עוסק בנושאים כמו הערכת הנבדק, ידע עדכני, כבוד כלפי החולים, סודיות, אתיקת מחקר, בחירת מין, המתת חסד, השתלת איברים, עינויים, עונש מוות, יחסי תקשורת, גנטיקה, ואפליה אתנית או תרבותית. בקביעת קודים אתיים אלו, ניסתה האגודה להגיב למספר נושאים שנויים במחלוקת שהובעו כלפי הפסיכיאטריה, כגון השימוש בלובוטומיה וב-ECT (נזעי חשמל). בעולם נודעו בתקופה המודרנית מספר מקרים של פסיכיאטרים שלא פעלו לפי האתיקה הרפואית. הארי ביילי מסידני השתמש במטופליו בשיטות כגון "טכניקת השינה העמוקה" (שימוש בתרופות שנועדו להשאיר את האדם במצב שינה וחוסר מודעות לאורך ימים ואף שבועות); הוא קוּשר למותם של כ-85 מטופלים, והתאבד ב-1985. לפניו, בתחילת המאה ה-20, פעל הנרי כותון מטרנטון שבניו ג'רזי, שהאמין שהפרעות נפש נגרמות בשל זיהום גופני שלא טופל, ולכן הורה לצוות הרפואי בבית החולים אותו ניהל לבצע "ניתוחים בקטריולוגיים" על מטופליו (כולל עקירת שיניים והסרת איברים פנימיים במערכת הרבייה או מערכת העיכול); במאמריו הודה במותם של 30% ממטופליו, אך הוא המשיך לפעול בבית החולים הפרטי שלו עד פרישתו ב-1930. מקרה ידוע אחר הוא של הפסיכיאטר הסובייטי אנדריי סנזנבסקי, שהרחיב את הגדרת הסכיזופרניה כך שיכלה לכלול פעילים פוליטיים בעלי דעות המנוגדות לשלטון בברית המועצות; לפי האגודה הבינלאומית לניצול פוליטי של פסיכיאטריה, שהאשימה אותו ב-1980 בניצול זה, אלפי אנשים אושפזו בברית המועצות מסיבות פוליטיות בעקבות הגדרה זו. נושאים שנויים במחלוקת בפסיכיאטריה ביקורת על הפסיכיאטריה המודרנית הנגישות הרבה והשימוש הנפוץ של האוכלוסייה בתרופות פסיכיאטריות מעוררים לעיתים ביקורת מצד פעילים חברתיים. טענתם העיקרית היא שאינטרסים כלכליים של חברות התרופות מביאים לכך שתרופות פסיכיאטריות מוצגות לאדם כפתרון פשוט וקל לבעיותיו ומצוקותיו ומרשמים לתרופות כאלו ניתנים על ידי רופאים כלאחר יד לבקשת אנשים שמצוקתם אינה בעיה נפשית, למשל, מקרה של ביישנות, שבקלות יכול להיות מתורגם על ידי פסיכיאטר לחרדה חברתית. ביקורת נוספת היא נגד נוקשותן של שיטות האבחון לפי DSM ו-ICD, בייחוד לאור הבדלים תרבותיים ומגדריים. אנטי פסיכיאטריה אנטי פסיכיאטריה היא גישתה של תנועה שצמחה בשנות ה-60 וטענה שבמקרים מסוימים התנהגות או תפישת מציאות חריגה של אדם אינם צריכים להיות מסווגים כמחלה. פסיכיאטריה במשטרים טוטליטריים בשנות ה-30 ושנות ה-40, עליית הטוטליטריזם באירופה הביאה עימה את התופעה של שימוש בפסיכיאטריה ככלי דיכוי בידי שלטון רודני. ברוסיה הסובייטית וגרורותיה נשלחו מתנגדי משטר ל"מוסדות פסיכיאטריים" שנוהלו על ידי שירותי הביטחון של משרד הפנים ובדומה למוסדות בימי הביניים עסקו בכליאתם וריסונם של השוהים בהם ותיפקדו כבתי כלא לעצירים פוליטיים. בחלק מהמוסדות התבצעו ניסויים רפואיים אכזריים בכלואים. מוסדות אלו כונו "פסיכושקה" (Psikhushka). כחלק מהשיטה, פסיכיאטרים קומוניסטים שחלקם נשאו דרגות קצונה בשירותים החשאיים הגדירו סוג של סכיזופרניה שלא הוכר על ידי הממסד הפסיכיאטרי העולמי ושמאפייניה תאמו את התנהגותם של מתנגדי משטר. הם אף הגדירו את התנהגות אלה שנרדפו על ידיהם כפרנואידית. מתנגדי משטר רבים אובחנו כלוקים בהפרעה ונכלאו במוסדות לשנים ארוכות. השיטה פעלה עד לשנות ה-80 ולאחר גינויים ולחצים של איגוד הפסיכיאטריה העולמי ובעקבותיו גורמים מדיניים, הופסקה השיטה כחלק ממדיניות הגלאסנוסט של סוף העשור. חלק מהפסיכיאטרים ששיתפו פעולה עם המשטר בפעולות דיכוי אלו המשיכו לכהן בתפקידם גם במאה ה-21. בדומה לניצול הפסיכיאטריה בעבר ברוסיה הסובייטית, סין הקומוניסטית השתמשה ומשתמשת בפסיכיאטריה ככלי לדיכוי תושביה. הממסד הפסיכיאטרי בסין אינו משתמש בשיטת הסיווג המקובלת להפרעות נפשיות ופיתח שיטת סיווג עצמאית הקרויה CCMD שאינה מקובלת על הממסד הפסיכיאטרי הבינלאומי. לפי שיטתם מוגדרת בין השאר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. הממסד הסיני הגדיר סוג של הפרעה פסיכוטית שהיא תוצאה של תרגול צ'י קונג, צורת מדיטציה שהיא הבסיס לשיטת הפאלון גונג שמתרגליה נחשבים למתנגדי משטר, ועושה שימוש בהגדרה כדי לכלוא אותם במוסדות פסיכיאטריים. בגרמניה הנאצית, הוצאו להורג בשיטתיות חוסים במוסדות פסיכיאטריים במסגרת תוכנית T4 - אותנסיה. ברוב המקרים לא בוצע אבחון ממשי של החולה על פי כללי הפסיכיאטריה המקובלים דאז והאבחנה הסתמכה על רשימות שהוכנו בביקורים חפוזים של רופאים או סטודנטים לרפואה נאציים. ראו גם טיפול פסיכיאטרי הפרעה נפשית בית חולים פסיכיאטרי מערכת הבריאות בישראל פסיכולוגיה פסיכוגריאטר פסיכותרפיה התערבות טיפולית התערבות (ייעוץ) אינדוקטרינציה לקריאה נוספת אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין, פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה, זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2017. אפטר, הטב, ויצמן וש' טיאנו, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, תל אביב: הוצאת דיונון, 2010. אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ, מיכה נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, דיונון הוצאה לאור, 2010. רוי פורטר, היסטוריה קצרה של השיגעון, תרגום: מעין זיגדון, עריכה מדעית: רקפת זלשיק, נדב דוידוביץ', רסלינג, 2009 יוסי הטב (עורך), פסיכואנליזה: הלכה ומעשה, תל אביב: הוצאת דיונון, 2003. מישל פוקו. תולדות השיגעון בעידן התבונה, (תרגום: אהרן אמיר) (Gallimard), ירושלים: הוצאת כתר, 1972 קישורים חיצוניים רפואת הנפש קהילת שיתוף תוכן בין פסיכיאטרים, רופאי משפחה וילדים, רופאים התפתחותיים ומטפלים העוסקים בתחום בריאות הנפש. יורם בילו, פסיכיאטריה ותרבות חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991. הערות שוליים * קטגוריה:תחומים ברפואה קטגוריה:פסיכותרפיה קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות	2024-08-27T06:46:34
זיגמונד פרויד	זִיגְמוֹנְד פְרוֹיְד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד (Sigismund Schlomo Freud); 6 במאי 1856, מוראביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. קורות חיים נעוריו ותחילת דרכו שמאל\|ממוזער\|300 פיקסלים\|בית הולדתו של פרויד במוראביה, שכיום נמצאת בתחומי צ'כיה. הבית משמש כמוזיאון פרויד נולד בעיירה פרייברג (Freiberg) שבמוראביה (כיום בצ'כיה), אז חלק מהאימפריה האוסטרית, לאמליה לבית נתנזון וליעקב, סוחר צמר. על פי גרסה אחת אימצה משפחת אביו את השם "פרויד" ב-1812, על שם אם המשפחה, פריידה. הוריו היו שניהם יהודים גליציאנים. זיגמונד היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו לאישה בשם רבקה, מהתקופה בה התגורר בבוצ'אץ. בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד יעקב מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שהיו דלי אמצעים וחיו בדירה צפופה, הוריו של זיגמונד השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעיתים על חשבון אחיו, שכן בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה דורג ראשון בכיתתו. בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה שרצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע". בשנת 1873, בגיל 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. תחילה ביקש ללמוד את תורת המשפטים ולעסוק בענייני החברה, וכן התעניין בדת. לבסוף, זמן קצר לפני שעמד בבחינת הבגרות, הגיע פרויד למסקנה כי עליו ללמוד רפואה. על נעוריו של פרויד ידוע מעט, שכן השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו, ארנסט ג'ונס, ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון. לימודים ועיסוק במחקר וברפואה במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון בְּרִיקֶה (von Brücke) בשנים 1876–1882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית כדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו. ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג (1951-1861), נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נוֹתְנַאגֶל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים. ממוזער\|275px\|פנים ביתו של זיגמונד פרויד בווינה (כיום מוזיאון על אודותיו) בשנים 1884–1887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול לגמול אנשים המכורים למורפיום. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם. באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים. בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה. ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו. שנות חייו האחרונות ממוזער\|300px\|זיגמונד פרויד ובתו אנה, צילום משנת 1920 ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג אשרות על מנת להימלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את אוסטריה, דרש הגסטפו מפרויד לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית ייחסה לפרויד את התוספת הצינית "אני ממליץ בכל לשון של המלצה על הגסטפו לכל אדם", אך המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את אותה אנקדוטה. ב-4 ביוני 1938, הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו באזור המפסטד. פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לפני חורבן בית המקדש השני: "תן לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות". ברחוב מארספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20, לונדון, כתובת מגוריו של פרויד, פועל, החל מ-1986, "מוזיאון פרויד". בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה המלכותית כמדען מוביל, אף כי הצעת חוק, שיזם אוליבר לוקר-למפסון, להעניק לו וליהודים מגורשים אחרים אזרחות בריטית, נכשלה. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חֶברה טובה!". פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד למותו. לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, וב-23 בספטמבר 1939 (יום הכיפורים ה'ת"ש), מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא. שלושה ימים לאחר מותו, גופתו של פרויד נשרפה בבית הלוויות של גולדרס גרין בצפון לונדון. אפרו הונח בקולומבריום של ארנסט ג'ורג' ב"פינת פרויד". הוא מונח על בסיס שתוכנן על ידי בנו, ארנסט, במכתש פעמון יווני עתיק שעוטר בסצנות דיוניסיות שפרויד קיבל במתנה ממארי בונפרטה, ושמר אותו בחדר העבודה שלו בווינה במשך שנים רבות. לאחר שאשתו מרתה נפטרה בשנת 1951, אפר שלה הונח גם הוא בכד. משפחה ושאירים ממוזער\|190px\|משפחת פרויד, 1898 לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים: ארנסט ל. פרויד, ז'אן מרטין פרויד, אוליבר פרויד, מתילדה פרויד, סופי פרויד, ואנה פרויד. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית. פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס. אחותו אסתר אדולפינה נפטרה ב-29 בספטמבר 1942 במחנה הריכוז טרזיינשטט. אחייניתו מרתה גרטרוד פרויד ששינתה את שמה ל-תום זיידמן-פרויד, ילדה את אביבה הררי. אחיינו הכפול (בן אחותו אנה ובן אחי אשתו, שהיה בעלה) שהיה גם שותפו בחלק מרעיונותיו ומחקריו היה התועמלן הבולט אדוארד ברנייס. פיתוח הפסיכואנליזה תחילת דרכה של הפסיכואנליזה פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895. המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר במטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בכינוי "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או. במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים". ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם. במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם. ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות ובאופן מותאם ומקובל בחברה. ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית" . ב-1908 התקיים בזלצבורג הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים. שמאל\|ממוזער\|275px\|חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצי והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג. ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו. ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu; 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1921 פרסם את "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני", שדן בפסיכולוגיית ההמונים על בסיס התמורות שחלות במערך הנפשי של היחיד (כשבין השאר נבחן "משל הדורבנים" של ארתור שופנהאואר), ובכך נעשה צעד נוסף במחקר על אודות המבנה של הנפש שעליו רמז ב"מעבר לעקרון העונג". ב-1923 פרסם את המשכו של מעבר לעקרון העונג, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו. ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי. תורת הפסיכואנליזה ממוזער\|300px\|דיאגרמה המציגה את עיקרי תורתו של פרויד לגבי נפש האדם והכוחות הפועלים עליה הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית של האדם נעשית באופן לא מודע, ושעל מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו, צריך לחשוף ולגלות חלקים בלא-מודע שלו. מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעתם של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית של האדם. אף על פי שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע. ישנה ביקורת גם על הטיפול הפסיכואנליטי, בין השאר על האפקטיביות הנמוכה שלו. מקורות ביולוגיים פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי. לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד: תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים. הנפש היא בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם. פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען הסיק כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות. תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת להיהפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הניסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'. הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו" אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. מקובל גם היום שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא משמעותי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו רבה בתרבות ובפסיכולוגיה. מודל הנפש הפרוידיאני פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה: המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (Id), אני (Ego) ואני עליון (Super-ego). המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות. המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע. המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי. חרדות לפי גישתו של פרויד החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, במאבק בין דרישות הסתמי (איד) לבין הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד הבחין בשלושה סוגי חרדה: חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות. חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהדחפים והיצרים של האיד יתפרצו ודרישות המציאות עלולות להביא את האדם להיענש על מעשיו. חרדה מוסרית - שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, לכאורה, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם. השפעות פרויד על עולם הרוח והתרבות פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו והגותו נגעו למגוון רחב של נושאים אחרים. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית. נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בתחום הדעת המכונה "פסיכולוגיה". אולם במחקר עמוק, מקיף ומהותי כמו שלו, לא ניתן לִתְחוֹם את המסקנות לענף מדעי אחד, שהרי חדרו גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד. יש הרואים את פרויד כאחד מאבות המחשבה הפוסטמודרנית. הרעיון שהאדם מונע על ידי יצריו הקדומים, וכן הרעיון של הצדקה רציונלית שלנו למעשינו ללא מודעות למתחולל בנפשנו, משמשים טענות בזכות נטישת ההגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים. עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי-השמעות להגיון ולמוסר (שהוא למעשה מנגנון מניעה תרבותי) אינה מוצדקת. האדם האידיאלי של פרויד הוא דווקא האדם הרציונלי, בעל המודעות ויכולת הבחירה, שמסוגל להכיר במציאות כמו שהיא מבלי לסבול מקונפליקטים לא מודעים. בעיני פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה היא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים יותר לעצמי האמיתי שלהם ובעלי הבנה טובה יותר לגבי מבנה נפשם; זאת כדי שיוכלו לחיות את חייהם חופשיים מעולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים. לדבריו, אין תכליתם של ההפרעות הנפשיות אלא סירוס העצמי האמיתי, על שלל יכולותיו ומלוא הפוטנציאל שבו. ב-24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית. בטקס נאם הלורד ארתור ג'יימס בלפור והצהיר: "הפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית". בתרבות הסרט הראשון בו מופיעה דמותו של פרויד, הוא "Freud: The Secret Passion" משנת 1962 על פי עבוד של עלילה שכתב ז'אן-פול סארטר. הסרט מתמקד בחייו המוקדמים של פרויד בין השנים 1885 ל-1890 ומאחד מקרי בוחן רבים של פרויד לבודדים, וכן חברים אישיים רבים שלו לדמויות בודדות. בשנת 1984 הפיק ה-BBC מיני-סדרה בת 6 פרקים בשם "Freud: the Life of a Dream". המחזה "The Talking Cure" והסרט שבא בעקבותיו - "שיטה מסוכנת" מתמקדים בקונפליקט בין פרויד לקרל יונג, והם מבוססים בחלקם על ספר העיון A Most Dangerous Method מאת ג'ון קר. במרגז הספר "The Seven-Per-Cent Solution" מאת ניקולס מאייר, מפגש בין פרויד לבין הבלש הבדיוני שרלוק הולמס, כאשר החלק העיקרי מהעלילה מראה את פרויד עוזר להולמס להתגבר על התמכרותו לקוקאין. הסדרה האוסטרית-גרמנית בת 8 הפרקים "פרויד" משנת 2020 עוסקת בפרויד הצעיר הפותר תעלומות רצח. הסדרה ספגה ביקורת על כך שפרויד מוצג בה כנעזר במדיום בעל כוחות על-טבעיים, בעוד שבמציאות פרויד היה ספקן למדי לגבי העל-טבעי. פרויד גם עוזר לפתור מקרה רצח ברומן משנת 2006 ששמו "The Interpretation of Murder". פרויד משמש לאפקט קומי יותר בסרט "Lovesick" משנת 1983, שבו אלק גינס מגלם את רוחו של פרויד הנותן עצות אהבה לפסיכיאטר מודרני בגלומו של דאדלי מור. פרויד מוצג באור קומי גם בסרט "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" משנת 1989. פרויד, המגולם על ידי רוד לומיס, הוא אחת מכמה דמויות היסטוריות שגויסו על ידי הדמויות הראשיות הנוסעות בזמן שבסרט כדי לסייע להן להעביר את המצגת שלהן בשיעור היסטוריה בבית הספר. בשנת 2020 עלתה ב"נטפליקס" הסדרה "פרויד", שבה פרויד מסייע לפתור תעלומות פשע בווינה בשנות ה-80 של המאה ה-19 יחסו ליהדות ולציונות פרויד היה אתאיסט; בהקדמתו למהדורה העברית של "טוטם וטאבו" כתב פרויד שהוא מנוכר לחלוטין לדת אבותיו, "כמו לכל דת אחרת". מאידך, הוא ממשיך שם וכותב שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודי ואינו מבקש שתהיה אחרת. אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה. את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש. עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותידחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשש שמא האנטיפתיה נגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי. יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה שווייצרי-אתני ונוצרי, כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית. יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. הוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי. במכתב ששלח בשנת 1930 לראש סניף קרן היסוד בווינה, ביטא פרויד הסתייגות חריפה מן הציונות מטעמים שונים ובין היתר בגלל יחסה לתושבים הערביים בארץ ישראל: "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום". עם זאת, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית, ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. במכתב משנת 1913 לעמיתתו היהודיה סבינה שפילריין, אם לשתי בנות שנכנסה להיריון, כתב כי "הוא רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון". לאחר שנולדה לה בת, כתב לה: "טוב הדבר שהתינוק זה 'היא'. כעת אפשר להרהר בינתיים שוב בדבר זיגפריד בלונדיני". בספרו האחרון, "משה האיש והדת המונותאיסטית" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion; 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשרויות חדשות למחשבה ולפעולה. הוא טען כי מקור היהדות הוא ברגשות אשם ובניסיון לכפר על רצח אב קדמון, הוא משה. הנצחה בית הולדתו של פרויד בצ'כיה הפך למוזיאון. הבית בו התגורר פרויד שנים ארוכות בעיר וינה ובו קיבל רבים ממטופליו הוא מוזיאון המושך מבקרים רבים מדי שנה. גם הבית בו התגורר פרויד בפרבר של לונדון באנגליה בשנה האחרונה לחייו הפך למוזיאון. מעבר פרויד שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. רחובות על שמו קרויים בערים תל אביב-יפו, חיפה, באר שבע, דאלית אלכרמל, רמלה ונתניה. בירושלים נקראת כיכר עירונית על שמו. ב-18 באפריל 1999, הנפיק השירות הבולאי סדרה שנייה של 6 בולי דאר על נושא "תרומת היהודים לתרבות העולם בעת החדשה"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של זיגמונד פרויד שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מאשה יוזפפולסקי עיצבה את הבול. כתביו שראו אור בעברית הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (תרגום: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח. תרגום נוסף: רסלינג, תרגום: נועה קול, 2009 שעורים במבוא לפסיכואנליזה (תרגם מגרמנית: י’ דבוסיס [=דביר], בלוית תמונות ורשימת מונחים), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ד–תרצ"ה טוטם וטאבו: כמה תאימות בחיי הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים (תרגם מגרמנית ברשות המחבר: י’ דבוסיס [=דביר]), ירושלים: קריית ספר, תרצ"ט פסיכופתולוגיה של חיי יום יום: על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות (עם פתח דבר מאת מ’ איטינגון; [תרגם מגרמנית: צ’ וויסלבסקי), תל אביב: חברת מסדה ('לגבולם'), תש"ב התרבות והדת, מרחביה: ספרית פועלים, 1943 חיי ופעלי (עברית: שמואל גולן, צבי זהר), מרחביה: ספרית פועלים, 1947 א. על החלום: ב. רביזיה של תורת החלום (תרגם: מ’ ברכיהו), ירושלים: עבר, תשי"ד שלוש מסות על התאוריה המינית (עברית: מנחם אילון), מרחביה: ספרית פועלים, 1954 פשר החלומות (תרגם: מ’ ברכיהו), תל אביב: יבנה, תשי"ט כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א. משה האיש ואמונת היחוד (תרגם והוסיף אחרית דבר: משה אטר), תל אביב: דביר, תשל"ט-1978 טוטם וטאבו: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. ; הוצאת רסלינג, 2013 (הקדמות ופרק מהספר, באתר פסיכולוגיה עברית) מבוא לפסיכואנאליזה (תרגם: חיים איזק ; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988 מעבר לעקרון העונג, עורך: יצחק בנימיני, תרגום מגרמנית: רות גינזבורג, עריכה מדעית: מרקו מאואס, הוצאת רסלינג, 2021 מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988 תרבות בלא נחת: ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988 פרויד ודורה / זיגמונד פרויד ואחרים (עריכה: עמנואל ברמן; תרגום: אברהם הוס (מגרמנית), מרים קראוס (מאנגלית)), תל אביב: עם עובד, תשנ"ד-1993 איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918) (תרגום מגרמנית וייעוץ מדעי: ערן רולניק; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 1999 התרבות והדת (ערך: נתן זך), תל אביב: ספרית פועלים, תש"ס-2000 אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (תרגם מגרמנית: אדם טננבאום; אחרית דבר: יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008 הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום עריכה ואחרית דבר: ערן רולניק; עורך ראשי ומחבר ההקדמה: עמנואל ברמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002 מיניות ואהבה (עריכה ומבוא: רות גולן ואחרים), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002 הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש: (1909) (תרגום מגרמנית: מרים רון; עריכת התרגום: יעקב לורך; עורך: דרור גרין), קיבוץ רמת יוחנן: ספרים, 2003 שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004 מחקרים בהיסטריה (1893–1895) / זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004 על החלום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2004 איש העכברושים: הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (1909) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עריכה מדעית: יהויקים שטיין; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004 שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה (Dementia Paranoides) (1911 [1910]) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2006. (מחקר על דניאל פאול שרבר) תרבות, דת ויהדות (תרגום מגרמנית: נועה קול, רחל בר-חיים; עריכה מדעית: יותם חותם), תל אביב: רסלינג, 2008 הבדיחה ויחסה ללא מודע (תרגום מגרמנית: רן הכהן; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007 הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (תרגום מגרמנית: דנית דותן; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007 עכבה, סימפטום וחרדה (תרגום מגרמנית: יאיר אור; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007 פירוש החלום (העורך: עמנואל ברמן; תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג; מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק; אחרית דבר: רבקה אייפרמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ח-2007 חליפת מכתבים: מבחר (1906–1914) / זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג (תרגום מגרמנית: חיים מחלב; עריכה מדעית: יוסף שורץ, יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008 משה האיש והדת המונותיאיסטית (תרגום מגרמנית: רות גינזבורג; עריכה מדעית: רקפת זלשיק), תל אביב: רסלינג, 2009 על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום, עריכה מדעית: ד"ר רקפת זלשיק, עריכת תרגום: נועה קול), הוצאת רסלינג, 2015 הלא מודע: מאמרים במטאפסיכולוגיה (תרגום מגרמנית: רות גינזבורג, עורך: יצחק בנימיני. הוצאת רסלינג, 2023 לקריאה נוספת אריך פרום, שליחותו של זיגמונד פרויד: ניתוח אישיותו והשפעתו, תרגמה ברכה פרוינדליך, הוצאת א' רובינשטיין, 1987. פיטר גיי, פרויד - פרשת חיים לזמננו, הוצאת דביר, 1993 אנתוני סטור, פרויד, הוצאת פפירוס, 1993 אנתוני סטור, פרויד: מבוא ביקורתי קצר, מאנגלית: משה זינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. (קישור ל-פרק ראשון מתוך הספר: חייו ואישיותו, באתר פסיכולוגיה עברית) מרגרט מוקנהאופט, זיגמונד פרויד - חוקר מסתורי התת-מודע, הוצאת משכל, 2000 ריצ'רד וולהיים, פרויד, דביר, 2001. יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד, הוצאת שלם, 2005 רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007 גבי שפלר (עורך), פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, הוצאות דביר ומאגנס, 2009. (קישור ל-פתח דבר מתוך הספר, באתר "טקסט") מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד, הוצאות, כתר ו"עברית", 2009 רות רונן, אמנות ללא נחת, עם עובד, 2010 שאול חיימוביץ', פרויד והפסיכיאטריה, רסלינג, 2010 פול פריס, ד"ר פרויד ביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ספרי עליית הגג ולמשכל, 2010. (קישור ל-הקדמה לספר באתר "טקסט") לידיה פלם, פרויד האיש: ארכאולוג של הנפש, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010 ג'נט מלקולם, בארכיונים של פרויד, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010 מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007 ז'אן מישל קינודוז, לקרוא את פרויד: גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד, מצרפתית: אמוץ גלעדי, הקדמה ועריכה מדעית: אפחס בוראס, הוצאת תולעת ספרים, 2010 אדוארד סעיד, פרויד והלא-אירופאי, מאנגלית: יעל סלע, רסלינג, 2005 גוצ'ה סמילבסקי, אחותו של פרויד, תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016, (253 עמודים) זיגמונד פרויד, Group psychology and the analysis of the ego, הוצאת נורתון, 1989 זיגמונד פרויד, מכתבים, תרגם, האיר וערך: ערן רולניק, הוצאת מודן, 2019 ג'ורג' סילבסטר פיראק, פרויד מתעמת עם הספינקס; משמעות החיים על פי איינשטיין, הוצאת נהר ספרים, 2020 צור מהלאל, ענת, אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים, הוצאת רסלינג, 2021. Robert S. Wistrich, The Jews of Vienna in the Age of Franz Joseph, Oxford University Press, 1989, chapter 16. The Jewish Identity of Sigmund Freud, pp. 537-582 קישורים חיצוניים כללי Rorschach & Freudians – סרטון הסבר על תאוריות אישיות והערכה פסיכולוגית מתוך CrashCourse, כולל התייחסות נרחבת לתאוריה של פרויד כתבות ומאמרים על זיגמונד פרויד, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית ביקורת ופרשנות בתורתו דרור פימנטל, פרויד מלך הביצה - על "הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה: מבחר כתבים, א', באתר היחידה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, גיליון 10, אוקטובר 2008 סדרת מאמרי מבוא לפסיכואנליזה של פרויד באתר טקסטולוגיה מן העיתונות ; על פרויד בתקופת מלחמת העולם הראשונה הערות שוליים * קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:אתאיסטים יהודים קטגוריה:מדענים יהודים אוסטרים קטגוריה:יהודים צ'כים קטגוריה:פסיכיאטרים יהודים אוסטרים קטגוריה:נוירולוגים יהודים קטגוריה:נוירולוגים אוסטרים קטגוריה:פסיכואנליטיקאים אוסטרים קטגוריה:פסיכואנליטיקאים יהודים קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אוסטרים קטגוריה:מהפנטים יהודים קטגוריה:חברי בני ברית קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים זיגמונד פרויד קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר קטגוריה:וינה: אישים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים קטגוריה:סופרים אסורים (הונגריה 1944) קטגוריה:סופרים יהודים אוסטרים קטגוריה:יהודים גליציאנים קטגוריה:יהודים שגווייתם נשרפה קטגוריה:זוכי פרס גתה קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1856 קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1939	2024-10-06T12:40:12
קווין מגי	250px\|ממוזער\|שמאל\|עם מיקי ברקוביץ' מימינו במשחק מול הפניקס סאנס, 1984 קווין דורנל מגי (באנגלית: Kevin Dornell Magee; 24 בינואר 1959 – 23 באוקטובר 2003) היה כדורסלן אמריקאי שכיכב בקבוצת מכבי תל אביב בשנים 1984–1990. ביוגרפיה מגי נולד בגארי שבאינדיאנה. גובהו היה 2.03 מטרים. סיים את בית הספר התיכון בעיירה מגנוליה במיסיסיפי. בתחילת הקריירה שיחק בארצות הברית באוניברסיטת קליפורניה באירוויין ונחשב לאחד השחקנים הטובים במכללה בכל הזמנים. נבחר בסיבוב השני בדראפט בליגת ה-NBA אך לא הצליח לקבל חוזה ועבר לשחק באירופה - עונה בסרגוסה, ספרד, ועונה בקבוצת וארזה האיטלקית. צביקה שרף יצא לאיטליה לגייס אותו והתרשם ממנו למרות שהיה אז פצוע בידו. מגי שיחק בעמדת הפאוור פורוורד, והתבלט בשליטה ברחבה, בקליטת ריבאונדים רבים, ובקליעה רכה מחצי מרחק. הוא הוביל את קבוצתו להישגים רבים בהם אליפויות לאומיות ושלוש העפלות לשלב גמר גביע אירופה. מגי נחשב לאחד משחקני הכדורסל הזרים הטובים ביותר ששיחקו בישראל אי פעם, אף שלא הצליח להביא את הגביע האירופי לתל אביב. הוא היה אחד השחקנים האהובים ביותר על קהל האוהדים בישראל. קלע בממוצע למעלה מ-20 נקודות למשחק, ולקח מספר רב של ריבאונדים. מגי קלע 2,081 נקודות במדי מכבי תל אביב בגביע אירופה, והוא נמצא במקום השלישי בטבלת הקלעים. במהלך שהותו בישראל היה פופולרי מאוד ואף הצטלם למספר פרסומות. הוא גם התחבר עם מוטי ארואסטי והגיע לישראל במיוחד להשתתף במשחק הפרידה שערכה מכבי לארואסטי לרגל פרישתו בשנת 1988. לאחר שעזב את מכבי שיחק בקבוצת סרגוסה הספרדית. שנתיים לאחר מכן שב לשחק בישראל, הפעם במכבי ראשון לציון, שם שיחק עונה אחת. לאחר מכן פרש ממשחק ושב עם משפחתו לארצות הברית. השתקע בעיירה סאמיט שבדרום-מערב מיסיסיפי, שרוב תושביה שחורים. חיים אישיים היה נשוי למלאני ולשניים היו שלושה ילדים. בזמן ששהה בישראל למדו ילדיו בבית הספר האמריקאי. מגי נהרג ב-23 באוקטובר 2003 בתאונת דרכים, בכביש המהיר 55 בדרכו בלילה מן העבודה לביתו, דרומית לעיירה איימיט בלואיזיאנה, כאשר רכבו התנגש ברכב אחר (במרחק של כחצי שעת נסיעה מביתו). בן 44 במותו. אלמנתו, מלאני, נפטרה מנגיף הקורונה באפריל 2021. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כדורסלנים אפרו-אמריקאים קטגוריה:כדורסלנים אמריקאים קטגוריה:כדורסלני מכללת סאדלבק קטגוריה:בחירות דראפט של פיניקס סאנס קטגוריה:כדורסלני מכבי תל אביב קטגוריה:כדורסלני מכבי ראשון לציון קטגוריה:כדורסלני סרגוסה באסקט קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בארצות הברית קטגוריה:כדורסלני וארזה קטגוריה:מלך הסלים של ליגת העל בכדורסל קטגוריה:כדורסלני ראסינג פריז קטגוריה:אינדיאנה: כדורסלנים קטגוריה:כדורסלני אוקסיליום טורינו קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1959 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003	2024-06-30T12:44:36
פאריז	REDIRECT פריז	2004-10-13T09:58:18
הסטוריה	REDIRECTהיסטוריה	2004-04-29T17:23:07
פרק צ'ונג הי	הפניה פאק צ'ונג-הי	2016-07-17T20:46:19
מרכסיזם	redirect מרקסיזם	2005-04-11T14:15:35
טלביזיה	REDIRECT טלוויזיה	2003-10-24T18:03:50
הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן	הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן הוא ניסוי מחשבתי שבמקורו בא לתקוף את הפרשנות ההסתברותית למכניקת הקוונטים, ולהוכיח את קיומם של משתנים חבויים שישלימו את תורת הקוונטים. הפרדוקס מבוסס על הנחת הריאליזם המקומי, לפיה ניסוי שנערך במקום אחד לא יכול להשפיע באופן מיידי על תוצאות של ניסוי שנערך במקום אחר. לימים הוכח על ידי אי-שוויוני בל שתאוריית 'משתנים חבויים' לא תפתור את הסתירה בין תורת הקוונטים לעקרון המקומיות, ושקבלה של תורת הקוונטים מחייבת לזנוח את העיקרון הזה. הפרדוקס קרוי על שמם של אלברט איינשטיין, בוריס פודולסקי ונתן רוזן, שלושת הפיזיקאים שפרסמו בשנת 1935 מאמר שכותרתו "האם תיאור קוונטי של המציאות הפיזיקלית יכול להיחשב שלם?" המציג פרדוקס זה. הפרדוקס ידוע בקיצור בשם "פרדוקס EPR", בהתאם לאות הראשונה בשמות המשפחה של מפרסמיו. הפיזיקאי דייוויד בוהם הציג ניסוח משופר של הפרדוקס, וניסוח זה מכונה לעיתים "פרדוקס EPRB". תיאור איכותי של הפרדוקס מחברי הפרדוקס פתחו בציון קריטריון שלדעתם הוא הכרחי לכך שתאוריה תוכל להיחשב ל"תיאור שלם" המתאר את כל רכיבי המציאות במערכת מסוימת: התאוריה צריכה לספק דרך לחשב את כל הגדלים הפיזיקליים שבמערכת אשר אנו מוצאים שניתן לנבא את ערכם באופן וודאי מבלי להפריע למערכת. הקריטריון הזה נועד לתקוף את האופי ההסתברותי של התחזיות שמכניקת הקוונטים מספקת, ולהוכיח שיש מקרים שבהם "תיאור שלם" של המציאות חייב לספק תחזית דטרמניסטית. הפרשנות המקובלת של מכניקת הקוונטים גורסת שכאשר התאוריה מספקת תחזית הסתברותית בלבד לגודל פיזיקלי כלשהו – הרי שהגודל איננו קיים במציאות עד שהמערכת מופרעת על ידי המדידה הגורמת לקריסת פונקציית הגל אל מצב עצמי של האופרטור המתאים לגודל הנמדד. אך EPR הראו שישנם מקרים שבהם נובע מעקרונות מכניקת הקוונטים שהגודל שיימדד ניתן לניבוי וודאי עוד לפני שהמערכת מופרעת, ובכל זאת מכניקת הקוונטים אינה מספקת דרך דטרמיניסטית לחשב אותו. המקרים האלו הם כאשר המערכת קשורה למערכת אחרת בדרך שנקראת שזירה קוונטית – באופן כזה שפונקציית גל אחת מתארת את שתי המערכות יחד, אף שאין אינטראקציה בין המערכות. במקרה כזה, ייתכנו מצבים שבהם יהיה ניתן לנבא בוודאות את ערכו של הגודל שימדד במערכת אחת, על ידי מדידת גודל מתאים במערכת השנייה שתגרום לקריסת פונקציית הגל אל מצב עצמי של הגודל המבוקש במערכת הראשונה. ניבוי שכזה מתאפשר מבלי להפריע למערכת הראשונה, שהרי ההנחה הייתה שאין אינטראקציה בין המערכות, ומדידה במערכת אחת אינה משפיעה על הגדלים שבמערכת האחרת. לכן טענו EPR שהגדלים הללו קיימים במציאות עוד לפני המדידה, ושמכיוון שמכניקת הקוונטים איננה מספקת דרך לחשב אותם – היא איננה מספקת "תיאור שלם" של המציאות. תיאור כמותי של הפרדוקס הדוגמה הקונקרטית של שזירה קוונטית שהציגו EPR הוא כאשר שני חלקיקים נמצאים במצב עצמי הן של המיקום היחסי שלהם והן של התנע הכולל שלהם. מצב עצמי כזה מתאפשר משום שהאופרטורים המתאימים חילופיים: במצב עצמי שכזה, מדידה של קואורדינטות המיקום של חלקיק אחד, תיתן בוודאות גם את קואורדינטות המיקום של החלקיק השני. כמו כן, מדידת התנע של חלקיק אחד תיתן בוודאות את התנע של החלקיק השני. מכך נובע על פי הטיעון של EPR שכבר מלכתחילה יש לחלקיקים מיקום ותנע מוגדרים, שהרי ניתן לנבא את ערכי התנע וקואורדינטות המיקום של כל חלקיק מבלי להפריע לו. זאת לעומת עקרון האי-ודאות של הייזנברג הקובע שמכניקת הקוונטים לעולם לא תספק דרך לחשב בו-זמנית מיקום ותנע של חלקיק. לכן טענו EPR שמכניקת הקוונטים איננה מספקת תיאור שלם של כל רכיבי המציאות הקשורים לחלקיקים כאלו. בגרסת בוהם, הפרדוקס משתמש במצב שזור של אנטי-קורלציה מוחלטת בין הספינים של זוג חלקיקים בעלי ספין חצי. חלקיקים כאלו יכולים לקבל רק שתי תוצאות אפשריות במדידת הספין ביחס לציר כלשהו: "מעלה" (ספין חיובי) או "מטה" (ספין שלילי). מצב EPR הוא: מצב זה אומר שאם בחלקיק הראשון נמדוד "מעלה", אזי בחלקיק השני נקבל בהכרח "מטה", ולהפך. הנקודה היא שניתן למדוד את הספין ביחס לכל ציר שהוא, ולקבל מכך את הספין של החלקיק השני ביחס לאותו ציר, ועל פי הטיעון של EPR נובע מכך שכבר מלכתחילה יש לחלקיקים ספין מוגדר ביחס לכל ציר שהוא. זאת על אף שספינים של חלקיק ביחס לשני צירים שונים אינם חילופיים, ועל פי עקרון האי-ודאות לא ניתן לנבא אותם יחד בוודאות באמצעות מכניקת הקוונטים. לכן, גם כאן ניתן לראות שמכניקת הקוונטים אינה מספקת תיאור שלם של המציאות. משמעות הפרדוקס מטרתם המוצהרת של מחברי הפרדוקס, הייתה לתמוך בתאוריית המשתנים הנסתרים, על ידי הוכחה לכך שהתאוריה הקוונטית איננה מהווה "תיאור שלם" של המציאות. המחברים כתבו שהם לא מוכיחים שאכן קיימת תאוריה חלופית שכן מתארת "תיאור שלם" של המציאות, אך לאחר שהם הוכיחו שמכניקת הקוונטים איננה מתארת תיאור כזה – הם מאמינים שקיימת תאוריה אחרת שכן יכולה לתאר את המציאות "תיאור שלם". המוטיבציה לניסוח הפרדוקס הייתה שאיינשטיין ומדענים אחרים חשו התנגדות רבה למכניקת הקוונטים, עקב האקראיות לכאורה שבבסיסה (ידועה אמרתו של איינשטיין "אלוהים לא משחק בקוביות"). מאמר זה נחשב למתקפה המוצלחת ביותר של איינשטיין על מכניקת הקוונטים, בכך שהוא ממקד את תשומת הלב להפרה של עקרון פילוסופי-מדעי קלסי נוסף מעבר לחוסר הדטרמיניזם. הפרדוקס מצביע על כך שהתופעה של קריסת פונקציית הגל במקרה של שזירה קוונטית נמצא בסתירה עם עקרון המקומיות לפיו שינוי במערכת מסוימת לא יכול להשפיע מידית על מערכת אחרת המרוחקת ממנה. ההנחה של עקרון המקומיות נתמך במידה רבה על ידי תורת היחסות הפרטית הקובעת את מהירות האור כגבול עליון למהירות ההשפעה. אי לכך התחזית של תורת הקוונטים סותרת לכאורה את תורת היחסות. מחברי הפרדוקס חשבו שניתן לפתור את הסתירה הזו על ידי הצגת "תאוריית משתנים חבויים" שתשלים את תורת הקוונטים, ותפתור את שתי הבעיות שקיימות בה: גם חוסר הדטרמיניזם וגם חוסר המקומיות. תקווה זו של מחברי המאמר נסתרה על ידי אי-שוויוני בל שמראים סתירה מתמטית בין תחזיות מכניקת הקוונטים לבין התפיסה המקובלת של עקרון המקומיות. סתירה זו מראה שהבעיה העקרונית שפרדוקס EPR מצביע עליה איננה נובעת דווקא מהפרשנות ההסתברותית של מכניקת הקוונטים, אלא היא חלק אינהרנטי מתורת הקוונטים. בעקבות ניסוח אי שוויוני בל, נעשו ניסויים רבים שאוששו את התחזיות של מכניקת הקוונטים והפריכו את התפיסה המקובלת של עקרון המקומיות. חשוב לציין שניסויים אלה אינם מפריכים את עצם היתכנות קיומם של "משתנים חבויים", אלא רק מראים שקיומם של משתנים כאלה עדיין איננו מאפשר מקומיות. למעשה, ישנן תאוריות שמניחות קיום של משתנים חבויים, יחד עם היעדר מקומיות; עם זאת, תאוריות אלה אינן נמצאות בזרם הראשי של המחקר המדעי כיום, בשל חסרונות אחרים הקשורים אליהן. הגרסה של עקרון המקומיות שפרדוקס EPR ואי-שוויוני בל מתייחסים אליה נקרא ריאליזם מקומי. תפיסה זו גורסת שלא תיתכן כל השפעה מיידית בין שתי נקודות במרחב המרוחקות זו מזו. תפיסה מקובלת היא שפרדוקס EPR ואי-שוויוני בל מצביעים על כך שהעולם מקיים רק גרסה חלשה יותר של עקרון המקומיות, כך שיכולה להיות השפעה סימולטנית ממרחק כל עוד השפעה זו אינה מעבירה מידע ממקום למקום באופן סימולטני. ניתן להראות שאי אפשר להשתמש בתופעות של שזירה קוונטית כדי להעביר מידע ממקום למקום, ולכן עקרון המקומיות בניסוח הזה אינו מופר. קישורים חיצוניים המאמר המקורי של איינשטיין, פודולסקי ורוזן יששכר אונא, תורת הקוונטים עדיין במבחן, מדע, מאי 1983 קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אלברט איינשטיין פרדוקס פרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן איינשטיין - פודולסקי - רוזן, פרדוקס	2024-10-07T20:00:31
אדריכלות	ממוזער\|250 פיקסלים\|קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, כיפת המבנה נעשתה על ידי פיליפו ברונלסקי בין השנים 1420–1436. ממוזער\|250 פיקסלים\|קתדרלת קלן, הייתה מוקד האדריכלות הדתית בימי הביניים; דוגמה לאדריכלות הגותית והנאו־גותית (1248–1880). שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|מקדש הפייסטוס באתונה, מקדש יווני קלאסי אַדְרִיכָלוּת (או בלועזית: אַרְכִיטֶקְטוּרָה) היא אמנות הבנייה, עוסקת בתכנון ועיצוב מבנים וחללים, ונמצאת בין אמנות לבין הנדסת בניין. העיסוק במבנה ובחלל כולל את הסביבה הבנויה הכוללת ברמת המאקרו, כתכנון עירוני, עד לעיצוב פרטי המבנה והריהוט ברמת המיקרו. תחום האדריכלות משתרע מפרטי בניין עד לתוכנית מתאר ארצית הכוללת תקנון. אדריכלות כוללת תחומי התמחות שונים כמו אדריכלות פנים, אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור, אדריכלות נוף ותכנון ערים. בתהליך תכנון, יכול האדריכל לפעול לבדו בכל התחומים השונים, ויכול גם לצרף אליו בעלי מקצוע העוסקים בתחום התמקצעותם בהנחיית האדריכל, הנקראים "יועצים" בשפה אדריכלית, בעיקר בפרויקטים רחבי היקף. יש אדריכלים העוסקים בעיצוב רהיטים, בשל החפיפה בין ריהוט למבנה. יש גם מעצבים כמו פיליפ סטארק, מעצב תעשייתי בהכשרתו, העוסק בעיצוב חללי פנים. אטימולוגיה משמעות שני המושגים – אדריכלות (העברי) וארכיטקטורה (הלועזי) – היא זהה, אבל ישנו הבדל מהותי בפירוש המילים, כפי שהוא מתבטא במקורותיהן הלשוניים. ביוונית, ארכיטקט (Architect) הוא "ראשון למעשה הבניה", "רב-בנאי", כמו ארכיבישוף או ארכידוכס. לעומת זאת, בשפות השמיות נוצר אדריכל משיכול עיצורים במילה האכדית ארדיכל, המורכבת מסמיכות המילים "warad ekallim" שמשמעו עבד-הארמון. ekallum באכדית היא היכל, ובמקור מן השומרית É.GAL, מילולית בית גדול, סמנטית ארמון. היסטוריה ממוזער\|250 פיקסלים\|מקדש וירופקשה בהמפי, הודו ממוזער\|250 פיקסלים\|חאן אל-עומדאן בעכו ממוזער\|250px\|קתדרלת במברג, מעוצבת בסגנון רומנסקי גרמני ממוזער\|250 פיקסלים\|קתדרלת שארטר המתאימה לאדריכלות גותית ממוזער\|250px\|בית המקהלה הגבוה של קתדרלת קלן, בסגנון גותי קורן (Rayonnant) ממוזער\|250 פיקסלים\|בניין קרייזלר בניו יורק, דוגמה לסגנון אר דקו ממוזער\|250 פיקסלים\|טאג' מאהל, הודו שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|מגדל סוויס רה, לונדון אדריכלות פרהיסטורית בתקופה הפרהיסטורית התפתחה האדריכלות מהדינמיקה בין דרישות האדם למסתור, ביטחון, פולחן ומגורים לבין האמצעים שהיו בידיו: חומרי בניין קיימים וכישורים. אדריכלות כזו היא מונומנט סטונהנג' הפרה היסטורי, שנבנה במאה ה-22 לפני הספירה כפי שסוברים הארכאולוגים. עם התקדמות הציוויליזציה והעברת המסורת והידע בעל פה ובכתב, התפתחה האדריכלות. האדריכלות התחילה בלמידה מטעויות, והמשיכה באלתורים וחזרות על ניסיונות מוצלחים. האדריכל לא היה המתכן והמבצע היחיד, אלא היה חלק ממסורת מתמשכת. אדריכלות זו היא "אדריכלות ורנקולרית" או "אדריכלות ללא אדריכלים", והיא עדיין נמשכת בחלקים שונים של העולם, בהם אפריקה ומונגוליה. תרבויות העת העתיקה התפתחות הערים העתיקות ההתיישבויות האנושיות הקדומות היו בעיקר כפריות. עם התפתחות עודפים בייצור, הפכו חברות כפריות לעירוניות והערים התפתחו. בתרבויות עתיקות, כמו תרבות מצרים ותרבות מסופוטמיה, שיקפו העיור והאדריכלות את חשיבות האלוהי והעל-טבעי. מצד שני, בתרבויות קלאסיות כמו היוונית והרומאית, התפתחו האדריכלות והעיר מרעיונות אזרחיים יותר, ונבנו גם מבני ציבור, כמו הסטואה באתונה. סגנונות אדריכליים התפתחו, ונכתבו טקסטים על אדריכלות, שנעשו קאנוניים. קאנוניזציה זו נמצאה במבנים חשובים, ובעיקר באדריכלות דתית. דוגמאות לקאנונים כאלה הם חיבורי ויטרוביוס ב"על אודות האדריכלות", של סין העתיקה, השילפה שסטרה בהודו העתיקה והוואסטו שסטרה בציילון. ארצות אירופה בעת העתיקה הקלאסית באירופה ובימי הביניים, לא צוינו שמות האדריכלים שבנו את המבנים, והם נותרו אנונימיים. מהמאה ה-13 נודעו אדריכלים שבנו מבנים חשובים כקתדרלות, כמו לאונה בטיסטה אלברטי שתכנן את סנטה מריה נובלה, כאשר בעלי מלאכה יצרו גילדות על מנת לארגן את הסחר ולשמור על האינטרסים שלהם. מורכבות המבנים גדלה, והחלה בנייה אזרחית כללית כמו כבישים וגשרים, לצד בניית סוגים חדשים של מבנים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקני נופש. תרבות האסלאם לצד האדריכלות האירופית, מקבל המושג אדריכלות אסלאמית מספר מובנים, וניתן להגדירו כאדריכלות המאפיינת תרבויות שהן בעיקר אסלאמיות, והמתבטאת גם בהיעדר פסלים וציורי דמויות. לפי הגדרה זו, לאדריכלות המוסלמית יש היסטוריה המתחילה במאה ה-7 וממשיכה עד המאה ה-21. דוגמאות אפשר למצוא בכל הארצות שהיו או עודן מוסלמיות, ממרוקו וספרד עד איראן ואינדונזיה, ודוגמאות נוספות נמצאות באזורים שבהם המוסלמים היו מיעוט. האדריכלות המוסלמית כוללת מסגדים, מדרסות, חאנים, ארמונות ומצבות קבורה. ימי הביניים והרנסאנס אדריכלות גותית בימי הביניים בלטה האדריכלות הגותית – שהחלה כאדריכלות כנסיות, שכללה קתדרלות, כנסיות ומנזרים, והתפתחה מאוחר יותר במבני ציבור, טירות, ארמונות ומבנים אזרחיים. אדריכלות זו החלה באמצע המאה ה-12 בצרפת ובאנגליה, והיא נחשבת לאחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בהיסטוריה של אדריכלות המערב, בזכות הסגנון שהיא יוצרת בחללי הפנים של המבנים. באדריכלות הגותית, האמנות הוכפפה לאדריכלות, ופותחו טכניקות חדשות כקמרון צלעות, תמיכות דואות וקשת מחודדת על מנת לבנות מבנים יותר גבוהים, אווריריים ומלאי אור, לעומת האדריכלות הרומנסקית. השאיפה לגובה בלטה גם בתקופת התחייה הגותית במאה ה-19, שבה הושלמו הצריחים של קתדרלות רבות, בהן הצריח של המינסטר של אולם, שנבנה לגובה 161.53 מטר והיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין 1890–1901. לפניו, הצריחים של קתדרלת קלן היו הגבוהים ביותר (157 מטר). הרנסאנס באירופה עם הרנסאנס והדגש על היחיד וההומאניזם בניגוד לדת, יוחסו מבנים לאדריכלים כמו מיכלאנג'לו, פיליפו ברונלסקי (קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה), דונטו ברמנטה ואנדראה פלדיו, והחלה עבודת היחיד. לא היו קווים מבדילים בין אמן לאדריכל, מהנדס, ומקצועות קרובים (בנאי ופסל). בתקופה זו, אמן עדיין היה יכול לתכנן גשר, משום שעבודת הבנייה הייתה כרוכה בפחות חישובים הנדסיים מורכבים, והייתה מבוססת גם על האינטואיציה והניסיון שהיו לאיש האשכולות של אותה תקופה, שזה לא היה מקצועו היחיד. העת החדשה המהפכה התעשייתית בתקופת המהפכה התעשייתית, עם הוספת והרחבת הידע בתחומים מדעיים כהנדסה, מיכון וטכנולוגיה, לצד עליית חומרים וטכנולוגיה חדישה, כמו פרופילי פלדה ששימשו לבניית מפעלים, האנגרים, גשרים, מסילות ברזל ותחנות רכבת, ירד חלקו של האדריכל בתחומים הטכניים של הבניה, ועיסוקו התמקד באסתטיקת המבנה, השימושיות שלו, והקונטקסט שלו בממד המרחבי, בממד החברתי ובממד הזמן. בשלב זה החלה עלייתו של "האדריכל הג'נטלמן" שעבד בדרך כלל עם לקוחות אמידים, התרכז בעיקר באיכויות חזותיות, שהגיעו מאבות טיפוס היסטוריים, וכך נולדה אדריכלות נאו-קלאסית, המוצגת בין השאר בבית האופרה בפריז, שנבנה מ-1860 עד 1874. במאה ה-19 בבוז-אר של פריז (Beaux-Arts) בצרפת, ההכשרה הייתה ביצירת סכימות מהירות, שחייבו ציורים יפים ללא דגש גדול על התוכן ואפשרויות הביצוע. המהפכה התעשייתית פתחה את הדרך לצריכה המונית. מוצרים מקושטים, שהיו נחלתם של בעלי מלאכה יקרנים, הוזלו בייצור ממוכן. אסתטיקה נעשתה קריטריון גם עבור מעמד הביניים, אף על פי שלמוצרים המתועשים לא היה היופי והמקוריות, שבאו לידי ביטוי במוצר המוגמר בתהליך הייצור הידני. אדריכלות ורנקולרית הפכה ליותר דקורטיבית, כאשר בוני הבית יכלו להשתמש בעבודתם בעיצוב האדריכלי של זמנם על ידי שילוב מאפיינים שמצאו בספרי דפוס וכתבי עת אדריכליים, כמו שערים, דלתות, חלונות, קירות, גגות, פרזול, מתקני רחצה ורהיטים. אדריכלות מודרנית בתחילת המאה ה-20, אי שביעות רצון כללית מהאדריכלות המתחדשת (ארמון וסטמינסטר בלונדון, 1870) ומהעיטורים המפוארים, הביאה לעלייתם של רעיונות חדשים, שהיו מבשריה של האדריכלות המודרנית. ב-1907 נוסד ורקבונד, איגוד האדריכלים, המעצבים והתעשיינים הגרמני, כדי לקדם את העיצוב בתעשייה בגרמניה וליצור מוצרים מתועשים איכותיים יותר. בתקופה זו החל מקצוע העיצוב התעשייתי. בשנת 1919 נוסדה בגרמניה אסכולת הבאוהאוס, שראתה את האדריכלות כהרכבה ושילוב של אמנות, אומנות וטכנולוגיה. כשהחלו נאמניה לעסוק באדריכלות מודרנית, התנועה הייתה אוונגרדית עם יסודות מוסריים, פילוסופיים ואסתטיים, ועם נטייה פוליטית שמאלנית-סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי גם באדריכלות. הם חיפשו את האמת בדחיית ההיסטוריה, ופנו אל הפונקציה כמחוללת צורה. המושג "Form Follows Function" (הצורה נובעת מהשימוש) שהטביע האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן היה למוטו מרכזי בתפישה של האדריכלות המודרנית, וביטא את העדפת הצורות הפשוטות, המשקפות את השימוש שלהן, על פני עיטורים ותוספות קלאסיות. לצד אדריכלות זו, התפתחה אדריכלות אר דקו עם עיטורים גאומטריים ועיטורים מעולם האופנה ומתרבויות קדומות, שהייתה מבוססת גם על זרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם. באותה תקופה היו האדריכלים לדמויות חשובות, וכונו "מאסטר". האדריכלות המודרנית המאוחרת עברה גם היא לתחום הייצור ההמוני בשל פשטותו של ייצור זה, יעילותו והתאמתו לרוח הזמן. הבאוהאוס ידוע כאחד ממקומות הולדתה של האדריכלות המודרנית, ואמנים מוכרים רבים למדו ולימדו בו. בזמן מלחמת העולם השנייה סגרו הנאצים את בית הספר של הבאוהאוס, ותלמידים רבים נמלטו למדינות שונות, שם הפיצו את רעיונות האדריכלות המודרנית. בין האדריכלים שפעלו ברוח זו, בלט אדולף לוס האוסטרי, שכתביו השפיעו רבות על כמה מאבות האדריכלים המודרניסטים: ולטר גרופיוס הגרמני, מייסד הבאוהאוס, אדריכל ומורה רב השפעה על דור אדריכלים במאה ה-20; לודוויג מיס ון דר רוהה שהשפעתו הייתה דומה ורבה, והיה מ"מייבאי" הגישה המודרניסטית לצפון אמריקה; לה קורבוזיה השווייצרי, שהיה הראשון שהבין את הפוטנציאל הגלום בבטון מזוין, תוך הגיית תוכנית אב לפריז הכוללת גורדי שחקים המיועדים למגורים, שטחים פתוחים נרחבים, וחניה תת-קרקעית, תוכנית שהייתה מהפכנית בשנת 1925, ופרנק לויד רייט האמריקאי. רייט פיתח אדריכלות סביבתית, שבה צורת הבית הוגדרה על ידי סביבתו ועל ידי תכליתו, במטרה לקדם הרמוניה בין הגורם האנושי לבין עולם הטבע, עם דוגמאות מובילות כמו הבית על האשד ובית רובי. משנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מגמה של התדרדרות באופן שבו תפס הציבור את האדריכלות. הסיבות לכך היו בניינים בעלי חזות חסרת משמעות, סטריליות, אחידות, כיעור, וגורמים פסיכולוגיים שהיו נעוצים בפולחן של שבירת המוסכמות שהחל באותה תקופה, כמו הקבוצה שהנהיג דני האדום. אדריכלות פוסט מודרנית המקצוע האדריכלי ניסה למלא את דרישות הציבור הרחב על ידי יצירת אדריכלות פופוליסטית יותר ברמה החזותית, גם במחיר של הקרבת העומק לטובת רדידות, בהתאם לרוח הפוסטמודרניזם. טענתו של האדריכל רוברט ונטורי, אבי הפוסט-מודרניזם באדריכלות, ש"סככה מקושטת" (בניין רגיל שנבנה באופן פונקציונלי מבפנים וקושט מבחוץ) עדיפה על פני "ברווז" (מבנה שבו הצורה והפונקציה נשקלים יחד), היא דוגמה לגישה הזו. לצד ניסיון זה למלא את דרישות הציבור, חלק אחר של האדריכלים, ובעלי מקצוע שאינם אדריכלים, הגיבו בגישה ישירה אל מה שנחשב בעיניהם לשורש הבעיה: הם הרגישו שהאדריכלות איננה עניין פילוסופי או אסתטי אישי, אלא עליה להתחשב בצרכים היומיומיים של האנשים, ולהשתמש בטכנולוגיה על מנת ליצור סביבה שנעים לחיות בה. התנועה של מתודולוגיית העיצוב, שכללה אדריכלים כמו כריס ג'ונס וכריסטופר אלכסנדר, החלה לחפש אחר תהליך עיצוב כוללני יותר, על מנת לקבל מוצר טוב יותר. מחקרים רחבים נעשו בתחומי ההתנהגות, הסביבה ומדעי החברה, על מנת לספק מידע בנושאים אלה לתהליך התכנון. כאשר האדריכלות הכירה בצרכים רבים נוספים, ומורכבות המבנים עלתה בשירותים שסיפקו, נעשתה האדריכלות רב-תחומית , וחייבה צוות של מקצוענים על מנת לבצע אותה, כשהאדריכל הוא אחד מני רבים, לפעמים ראש הצוות ולפעמים לא. גם במצב זה של האדריכלות, אינדיבידואליות עדיין מהווה ערך חשוב בבניינים הנחשבים כסמלי תרבות. מוזיאון ומרכז לאמנויות הפכו למקומות המציגים ניסיונות חדשים בעיצוב, כמו סינמה סיטי ירושלים. תאוריה ומחקר תפקיד האדריכלות בניינים הם יצירות בולטות של בני האדם, ומגוונים בתכנון, בפונקציה ובאופן בנייה במדינות מתועשות ובמדינות "העולם השלישי". תפקיד האדריכל מגוון גם כן, ולחזון (או להיעדר החזון) של האדריכל בציבור שבו הוא פועל, יש השפעה על הסביבה הבנויה, ועל האנשים הפועלים בסביבה זו. כישורי האדריכל באים לידי ביטוי באופנים שונים, החל מתכנון פרויקטים רחבים כמו גורדי שחקים, בתי חולים, אצטדיון או שדה תעופה ועד לפרויקטים פשוטים יותר כמו מבני מסחר, מגורים ופיתוח השטח. פרויקטים ודוגמאות אדריכליות מהווים סמלי תרבות ופוליטיקה, כמו המוביל הארצי או תעלת הימים בישראל. האדריכל הוא החלון לאדריכלות מול הציבור. לאדריכל יש תפקיד מרכזי בתכנון ויישום של הסביבה שבה אנו חיים, גם במציאות שבה משתנים יחסי הכוחות. הדיאלוג העיצובי והאידאולוגי בין האדריכל לציבור מתבטא בתוצאה הפיזית והוויזואלית בשטח. היקף ויעדים לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של האדריכל הרומי ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות , או במילותיו הלטיניות של ויטרוביוס: "Firmitas, Utilitas, Venustas" שפירושן "יציבות (מבנית), שימושיות ואטרקטיביות". האדריכלות היא איזון ותיאום בין שלושת האלמנטים האלה, המכונים לעיתים "המשולש הוויטרוביאני", כשאף אחד מהם אינו גובר על האחרים. אדריכלות מודרנית עונה על דרישת מבניות, פונקציונליות ואסתטיות. לגישת האדריכלות המודרנית, הפונקציונליות כוללת גם את חוויית המשתמש (הפונקציות הפסיכולוגיות) ואת תחושת האסתטיות שהוא מקבל (הפונקציות האסתטיות). אדריכלות היא נושא רב תחומי, הכולל מתמטיקה, מדע, אמנות, הנדסת מבנים, טכנולוגיה ועיצוב תעשייתי, גאוגרפיה ואקולוגיה, מדעי החברה (כלכלה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית), נגישות, פוליטיקה (ממסד תכנוני), היסטוריה ופילוסופיה. במילותיו של ויטרוביוס: "האדריכלות היא מדע, התלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות. בעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקה, אסטרונומיה, ופילוסופיה היא החביבה ביותר. לפילוסופיה של כל אדריכל תמיד יש התייחסות כשמדברים על גישתו התכנונית: קלאסיציזם, רציונליזם, אמפיריציזם, סטרוקטורליזם, פוסט סטרוקטורליזם, ופנומנולוגיה הן כולן גישות פילוסופיות שמשפיעות על האדריכלות. בסוף המאה ה-20 נוספה תפיסה חדשה של קיימות. באדריכלות בת קיימא, הבניין ידידותי לסביבה בייצור חומריו, בהשפעתו על הסביבה הטבעית והבנויה, ובשימוש שהבניין עושה במקורות אנרגיה שאינם בני-קיימא לחימום, קירור, תאורה, מים וניהול פסולת. תפיסה זו גרמה בין השאר ליצירת אדריכלות סולרית ושימוש בטוחן אשפה ביתי. תכנון ובנייה ההבדל בין אדריכלות לבנייה הוא באופי המיזם. לפי ניקולאוס פבזנר , היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית". באדריכלות מודרנית, חלוקה זו איננה ברורה כל כך. "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים", ספרו של ברנרד רודופסקי, קובע כאדריכלות תחום רחב של מבנים שתוכננו ונבנו על ידי אנשים שאינם אדריכלים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר מה מוגדר כאדריכלות, משום שהזמן הוא מסנן יעיל. ויטרוביוס החשיב בנין טוב כאדריכלות, ועורר את השאלה אם אין אדריכלות רעה. פתרון לשאלה זו, נוכח כמות המבנים הגדולה במאה ה-21, קובע כי האדריכלות היא מה שעושה האדריכל. הגדרה זו קובעת את הדגש על האבולוציה של האדריכלות ושל האדריכל. אדריכלות היא גם אמנות של עיצוב הסביבה הבנויה האנושית. ניתן להשתמש במבנים, עיצובי נוף, ותכנוני רחוב על מנת לתת אופי פונקציונלי ואסתטי לחלל העירוני. התכנון נעשה על ידי חומרים, מרקם, צבעי קירוי וקירות, ומבליט או ממזג את המבנה עם סביבתו. מאפייני בניין, כמו כרכובים, גמלונים, כיפה, כניסות, וחלונות, מחזקים או מחלישים חלקים מהבניין, כפי שנעשה בכנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה. תכנון נוף יוצר פרטיות ומונע צפייה ישירה אל אתר או ממנו, ומוסיף צבעוניות לבניין בעזרת צמחים ועצים. מאפייני רחוב כמו גדרות, מדרכות, נתיבי אופניים, ספסלים ותאורה, מוסיפים בטיחות והפרדה בתנועה במרחב של הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלי רכב. תאוריה ומעשה יש חשיבות רבה לתאוריה בעבודה המעשית של האדריכל, אף כי אדריכלים רבים מתנגדים לתאוריה, בטענה שהיא "סטרילית" ומגבילה את חופש היצירה שלהם. ויטרוביוס כתב: "פרקטיקה ותאוריה הם ההורים. פרקטיקה היא המחשבה התכופה והמתמשכת על אופן ביצוע העבודה, או על הפעולה הפשוטה ביותר על מנת לשנות את החומר בצורה הטובה ביותר. תאוריה היא התוצאה של חשיבה זו, המסבירה ומציגה כיצד בוצע שינוי בחומר על מנת לענות על המטרה שאנו מעוניינים בה. האדריכל שהוא פרקטי בלבד, אינו מסוגל להסביר את הסיבות לצורות שהוא משתמש בהן. זה שהוא תאורטי בלבד, גם כן נכשל בכך שהוא תופס את הצל ולא את התוכן. מי שהוא גם תאורטי וגם פרקטי, חמוש באופן כפול: הוא מסוגל לא רק להוכיח את טיב העיצוב והתכנון, אלא גם לבצע אותו". סגנונות אדריכליים הכשרת אדריכלים 250px\|ממוזער\|שמאל\|250 פיקסלים\|סטודנטים לאדריכלות בונים דגם של מבנה לפי שרטוט, בטכניון, חיפה, 1946 לימודי אדריכלות הם רב תחומיים, ומשלבים קורסים מתחומי המדעים המדויקים, מדעי החברה והאמנות. הם כוללים, בין השאר, לימודי תולדות האדריכלות, תולדות האמנות, הבעה גרפית וגרפיקה ממוחשבת, גאומטריה, מתמטיקה, פיזיקה, עיצוב, מורפולוגיה, מדעי החברה, הנדסה של מבנים, ותכנון עירוני. כן ישנם קורסים מתמחים בנושאים כגון אדריכלות נוף, עיצוב פנים, בנייה ואקלים, עיצוב תעשייתי וממסד תכנוני. לצד הקורסים השונים, מתקיימות במשך שנות הלימוד סדנאות ("סטודיו") לתכנון, שבהן מתמודדים הסטודנטים עם משימות תכנון ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בסיום כל סמסטר נערכת הגשה, שבה מציגים הסטודנטים את הפרויקטים שנעשו על ידם. במלוא השנה החמישית ללימודים נערך סטודיו של פרויקט גמר, ובסופו מוגש פרויקט בהיקף ובמורכבות גדולה מהשנים הקודמות. פרויקט זה אמור לייצג את הכישרון האישי והכלים שנרכשו על ידי כל סטודנט במהלך הלימודים. אדריכלות ואמנות לפי נכסי התרבות שהותירה האדריכלות משחר ימי האנושות, אדריכלות היא אמנות נעלה, הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות. היא "אם האמנויות" כדברי ארנסט גומבריך, "אב וראשון" כדברי מרטין בובר, ו"הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות" על פי מיכלאנג'לו. פרופסור אהרון קשטן הגדיר את האדריכלות כחוויה בהרצאותיו בתולדות הארכיטקטורה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אדריכל אינו רק "טכנאי" הפותר בעיות תפקודיות ועונה לצורכי הלקוח בלבד, אלא אמן כמו צייר, פסל או כוריאוגרף, כאשר במקביל לאמנות זו, הוא יוצר תחת אילוצים נתונים כמו גודל השטח וגובה התקציב. היצירה האדריכלית היא שימושית (פונקציונלית), אך לצד השימושיות יש לה גם ערך אמנותי כיצירה. האדריכלות עוסקת ברוח ובחומר בד בבד, ואף על פי האילוצים בעת התכנון והעיצוב, היא מתעלה ליצירה אמנותית, המותירה את רישומה והשפעתה במי שצופה בה, כדוגמת בניין אמפייר סטייט בניו יורק, שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם המודרני. דוגמאות לפלאים אדריכליים קדומים הן הגנים התלויים בבבל, ששולב בהם גם תכנון נוף, או הענק מרודוס ששולב בו גם פיסול. תחומים משיקים תכנון ערים ואזורים אדריכלות נוף עירוניות נוף עיצוב פנים ראו גם בנייה שימור מבנים בנייה ירוקה האקדמיה הבינלאומית לאדריכלות עיצוב תעשייתי לקריאה נוספת . . . . . קישורים חיצוניים גיליונות , בהוצאת אוניברסיטת אריאל אתר מידע על מסלולים ללימודי אדריכלות, באתר לימודים בישראל ביאורים הערות שוליים * * קטגוריה:אמנות חזותית	2024-09-05T18:15:32
אייקידו	אייקידו (ביפנית: 合気道; בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם הקי") היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) אשר פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה (植芝盛平) המכונה "אוֹ סֶנסֶאִי" (大先生, המורה הגדול) בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20. אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות (קוריו) שונות בהן התמחה, בעיקר ג'ו ג'יטסו וקנג'וטסו מזרם דאיטו-ריו. האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. מטרתו של האַיְיקִידוֹקַה (בתרגום מילולי, תלמיד אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף. רקע מייסד האייקידו תיאר את מהות האייקידו במשפט הבא: "האייקידו הוא דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר". את מטרתו של האייקידו הוא סיכם באימרה אשר הוא נהג לכתוב פעמים רבות בקליגרפיה, או לציין בהרצאותיו הרבות בפני תלמידיו: "ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך" (ביפנית: 正勝吾勝). מימרה זו מבטאת עיקרון באייקידו הקובע שניצחון כנגד אדם אחר הוא חסר משמעות. האייקידוקה צריך לנסות לנצח את הפחדים, הקשיים והמגבלות שלו ובעיקר לנצח את תכונותיו השליליות. אפשר גם להבין את העיקרון הזה בצורה פשוטה אף יותר הבאה: כאשר אדם מותקף, עליו לנטרל את יריבו, אך להימנע מפגיעה בו ככל האפשר. ברוב המוחלט של סגנונות האייקידו, לא מתקיימות תחרויות, וגם לא מתאמנים בקרבות בהם יש מנצח ומפסיד. עיקר האימון באייקידו הוא התרגול עצמו ולא בדיקת היעילות או הרמה של המתאמן בעזרת קרבות ותחרויות. האייקידו היא אמנות לחימה מתנועת הגנדאי בודו, שהן אמנויות לחימה יפניות מודרניות השואפות לחדש ולהתאים אלמנטים מאמנויות הלחימה העתיקות של יפן. אואשיבה התאמן במהלך חייו במספר אמנויות לחימה יפניות עתיקות, ובייחוד בזרם של ג'ו ג'יטסו המכונה "דאיטו-ריו אייקי ג'ו גיטסו" ממנו התפתחה גם אמנות לחימה הקוריאנית הפקידו. לקראת סוף שנות העשרים הסגנון של אואשיבה קיבל כיוון ייחודי בעקבות התעניינותו הגוברת בדת האומוטו. למעשה, השם "אייקידו" הוענק למוריהיי אואשיבה בידי אוניסאבורו דג'וצ'י - אחד ממייסדי האומוטו, שהיה מורו הרוחני של מוריהיי אואשיבה. בשנת 1926, אואשיבה עזב את מעונו של מורו הרוחני, ויצא בברכתו לטוקיו על מנת ללמד את אמנות הלחימה שלו ואת משנתו. עם צאתו לטוקיו, הגה אוניסאבורו עבור אמנות הלחימה של אואשיבה את השם "אייקידו". האייקידו התפתח לאורך כמה עשרות שנים בידי אואשיבה, ולאחר מותו בשנת 1969, המשיך להתפתח על ידי בנו קיסשומארו אואשיבה - ממשיך דרכו, ותלמידיו הבכירים. לאחר מותו של קיסשומארו המשיך את הדרך הנכד מוריטרו אואשיבה העומד עד היום בראש ההומבו דוג'ו ואחריו ימשיך את הדרך הנין מיצוטרו אואשיבה. כיום, האייקידו נפוץ במקומות רבים ברחבי העולם, וניתן למצוא זרמים שונים ומגוונים. למרות הגיוון בסגנונות כיום, הרוב המוחלט של סגנונות האייקידו שומר על הגרעין של היעדר תחרויות, הימנעות מפגיעה פיזית בתוקף, והימנעות מנוקשות השרירים בעת ביצוע טכניקות. משמעות השם משמעות המילה אייקידו: איי (合) - התאמה. היות מתאים למשהו (מקובל להקביל את המילה גם למילה הלועזית הרמוניה). קי (気) - צורת הקריאה היפנית של האות הסינית למילה לצ'י, אין הגדרה ברורה למונח זה אך מקובל לתרגם אותו כ"אנרגיה". דו (道) - המקבילה היפנית ל"דאו". בתרגום ישיר המילה היא "דרך". אמנויות לחימה רבות מזרם הגנדאי בודו משתמשות בסיומת זו. את המילה במלואה אפשר לתרגם: "הדרך לפעולה מתאימה" או כאמור הדרך להרמוניה עם האנרגיה. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|180px\|מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו האייקידו נוצר על ידי מוריהי אואשיבה, אשר נולד בטנבה שביפן ב-14 בדצמבר 1883, ומת ב-26 באפריל 1969. בקרב העוסקים באייקידו נקרא אואשיבה "או סנסאי", המורה הגדול. אואשיבה ראה באייקידו סינתזה של אימוני הלחימה שלו וביטוי לפילוסופיה האישית שלו של שלום עולמי ופיוס. האייקידו התפתח בתקופת חייו של אואשיבה וממשיך להתפתח עד היום והפך לקשת רחבה של סגנונות שונים וגישות אישיות של אמני לחימה ברחבי העולם. אייקידו הגיע למערב לראשונה בשנת 1951 דרך צרפת, כאשר ספורטאי אייקידו הדגימו אותו למתאמני ג'ודו. בשנת 1953 קואיצ'י טוהיי הגיע להוואי ובהמשך לארצות הברית. סטיבן סיגל שהוא בעצמו בעל דאן 8 באייקידו תרם רבות להרחבת הידע על אייקידו. התפתחות ראשונית אואשיבה החל לפתח את האייקידו בשלהי שנות העשרים ושנות השלושים של המאה העשרים. הוא פיתח את האייקידו דרך הכלאה של אמנויות הלחימה העתיקות אותן למד. אמנות הלחימה העיקרית עליה בנוי האייקידו היא הדאיטו-ריו אייקי-ג'ו ג'וטסו אותה אואשיבה למד ישירות מהמורה הראשי של השיטה באותה תקופה, טקדה סוקקו. בנוסף, נודע כי אואשיבה למד ב-1901 גם טנג'ין שיניו-ריו עם טוזווה טוקוסבורו בטוקיו; מ-1903 עד 1908 למד גם יגיו שינגן-ריו עם נקאי מסקטסו, בסקאי; וב-1911 למד ג'ודו עם קיושי טקגי בטנבה. אמנויות הלחימה העתיקות של יפן, ובעיקר הדאיטו-ריו הן המשפיעות הטכניות העיקריות על האייקידו. יחד עם טכניקות בריחי מפרקים והטלות בידיים ריקות, אואשיבה שילב באייקידו גם תנועות אימון בעזרת נשק, כמו אלו המיועדות לחנית (יָארִי), למטה (ג'וֹ), פגיון, ולעיתים גם לרובה מכודן (ג'וּקֶן). כמו כן, האייקידו שואב חלק מהמבנה הטכני שלו מאמנות החרב (קנג'וטסו). ב-1912, עבר אואשיבה להוקאידו, וב-1915, החל ללמוד דאיטו-ריו יחד עם טקדה סוקקו. אף על פי שקִשרו הרשמי עם הדאיטו-ריו נמשך עד שנת 1937, החל אואשיבה להתרחק מטקדה ומהדאיטו-ריו כבר במחצית השנייה של שנות השלושים. באותה התקופה, התייחס אואשיבה לאמנות הלחימה שלו כ"איקי בודו". כאמור, השם "אייקידו" נהגה בשנת 1926 על ידי אוניסאבורו דג'וצ'י (מורו הרוחני של אואשיבה). השם "אייקידו" הפך לשמה הרשמי של אמנות הלחימה ב-1942. שמאל\|ממוזער\|150px\|סוקקו טקדה, ראש שיטת אמנות הלחימה (בזמנו) דאיטו ריו אייקי ג'ו ג'וטסו ממנה נוצר האייקידו- 1888 השפעת הדת אומוטו לאחר שעזב את הוקאידו ב-1919, אואשיבה פגש את אוניסבורו דגוצ'י, המנהיג הרוחני של דת האומוטו (תנועת נאו-שינטו) באייבה, ממנו הושפע עמוקות. אחד מהסממנים העיקריים של האואומוטו הוא ההדגשה על האוטופיה בחייו של אדם, שהשפיעה רבות על הפילוסופיה של אואשיבה. האייקידו מציג את הפילוסופיה הזו בכך שהמותקף יוכל לקבל את האנרגיה של המתקפה, ולתעל אותה לכיוון חדש בלי להזיק. בסוף אידיאלי לקרב, לא רק המותקף יוצא ללא פגע, אלא גם המתקיף. בנוסף להשפעה זו על צמיחתו הרוחנית, הקשר עם דגוצ'י נתן לאואשיבה פתח לאליטה הפוליטית והצבאית כאמן לחימה. כתוצאה מחשיפה זו, אואשיבה יכול היה למשוך אליו תמיכה כלכלית, וכמו כן, גם תלמידים מוכשרים. אחדים מתלמידים אלו הקימו לאחר מכן סגנונות אייקידו ייחודיים משלהם. יחס הממשל האמריקני ביפן לאייקידו לאחר הכיבוש האמריקני של יפן במלחמת העולם השנייה, הטיל המושל הצבאי דאגלס מקארתור איסור על עיסוק בכל אמנויות הלחימה. האיסור כלל בתוכו גם את האייקידו, (ויש הטוענים, כי האימונים בשיטה נמשכו בסתר) למרות זאת, השיטה הותרה בפומבי כבר ב-1948, לכאורה בגלל האופי שוחר השלום של השיטה. בעוד שאר אמנויות הלחימה הותרו רק כשנתיים לאחר מכן. צורת האימון בדומה לרוב אמנויות הלחימה היפניות, האימון באייקידו כולל פיזי ומנטלי. מנטלי - השיעור במקומות רבים מתחיל במדיטציה - ישיבה שקטה (מוֹקוּסוֹ) למשך מספר דקות. תרגילי החימום משלבים בתוכם תנועה שמתוזמנת עם תרגילי נשימה עמוקה. התרגול המנטלי מתרחש גם בזמן האימון על טכניקות האייקידו, שכן תגובות הגוף והתודעה המתורגלות באייקידו, דוגלות בהתגברות על הפעולה האוטומטית הטבעית שלנו. כך - כאשר האייקידוקא מותקף, הוא לומד לנשום עמוק, להרפות את הגוף במקום לקפוא בנוקשות, ולהתגונן תוך שמירה על שלום התוקף במקום לפגוע בו. תרגול הפעולות הללו, מביא לשינוי הדרגתי באופן בו האייקידוקא מתנהל בחיי היומיום מול עימותים ואתגרי חיים. קיים באייקידו גם אימון רוחני המבוסס על מדיטצית ההברות היפנית, קוטודמה. אאושיבה עצמו ציין כי שורשי האייקידו נמצאים בשיטה זוהדגמת איקידו קוטודמה מתוך יוטיוב. פיזי - הפן הפיזי של האימון הוא שיפור הכושר הכללי והגמישות, לצד עבודה עם טכניקות והתקפות מסוימות. כיוון שטכניקות רבות מסתיימות בהטלה, התלמידים לומדים בשלבים הראשונים כיצד ליפול ולהתגלגל מבלי לפגוע בעצמם. בשלבים מתקדמים יותר לומדים התלמידים להתגונן בצורה חופשית מסוגים שונים של התקפות, וכן להתגונן מפני מספר תוקפים. בחלק מסגנונות האייקידו יש שימוש גם בכלי נשק מסורתיים מעץ - חרב (בוקן), מקל (ג'וֹ) ופגיון (טָאנְטוֹ), ברוב השיטות האימון בנשק מסורתי עוזר לאייקידוקה להטמיע תנועה נכונה באייקידו, ואינו מטרה בפני עצמו. כושר גופני: באייקידו נהוג לעבוד בעיקר על גמישות, קואורדינציה, סיבולת לב ריאה ולעיתים גם זריזות. כמעט אף פעם אין דגש על שיפור הכוח, שכן האייקידו מלמד שלא להשתמש בכוח. האימון הפיזי באייקידו דומה מאוד לאימון ביוגה, אימון שמטרתו לשלוט בכל הגוף בצורה יותר טובה, ולאו דווקא לחטב אותו. רוב האימונים מתחילים בחימום שהוא בחלקו התמתחויות ותרגילי גמישות, וחלקו תרגילי אייקידו ליחידים, תרגילים המשפרים את הקואורדינציה ואת השליטה בגוף, וכן את ההבנה לגבי התנועות באייקידו. הסיבולת חשובה באייקידו על מנת לשמור על הגוף במצב רגוע גם בעת מאמץ. הקואורדינציה, הגמישות והזריזות משמשות לביצוע טכניקות בקלות. למרות זאת, האייקידו ידוע בהתאמתו לכל אדם בכל מצב בריאותי, מין וגיל. האימון על הטכניקות רוב האימון בדוג'ו ("המקום בו מתורגלת הדרך") נעשה בזוגות, והוא במהותו תרגול טכניקה ספציפית. לבני הזוג לאימון שני תפקידים בסיסיים: אוּקֶה וטוֹרי, או "נָאגֶה" (מטיל). האוקה הוא התוקף, ולאחר מכן הוא מוטל או מרותק. הטורי הוא שמבצע את הטכניקה, כלומר המתגונן. המושג "טורי" מתייחס אל זה שמבצע את הטכניקה, בין אם זו טכניקת הטלה או ריתוק, אך במקרה שטורי מבצע טכניקת הטלה, ניתן לכנותו "נָאגֶה". האימון מתנהל כמו קָטָה קצרה, האוקה תוקף בהתקפה מסוימת והטורי מגן בטכניקה מסוימת, לאחר כמה פעמים, התלמידים מתחלפים והאוקה הופך טורי וכיוצא בכך. תפקידם של האוקה והטורי/נאגה נחשב לקריטי כדי להתאמן באייקידו. הטורי, בנוסף לביצוע הטכניקה, לומד בעיקר איך להשתלב עם התקפה ולשלוט בתנועה בלי שימוש בכוח. האוקה לומד לשמור על הרמוניה עם הטורי, ולדעת לנוע בגמישות לאן שזה מוביל אותו, מבלי שייגרם נזק לגופו. האוקה מנסה לייצב את גופו, ואילו הטורי צריך בעזרת מיקומו לא לאפשר זאת. באימונים מתקדמים ייתכן והאוקה ינסה להפוך את הטכניקה, לבצע טכניקה כנגד הטכניקה המבוצעת (קאֶשי-ואזה) ולהגיע לשליטה. הטכניקות באייקידו מסתיימות לרוב בהטלה או בריתוק. הפעולה של "קבלת הטכניקה" כלומר ממיומנותו של האוקה, נקראת "אוּקֶמִי", אוקמי טוב הוא כזה שמונע מהאוקה כאב או פגיעה במידה הרבה ביותר. גלגול טוב לדוגמה, מחלק את החבטה הפגיעה במזרן בצורה שווה לאורך הזרוע הכתף הגב והרגליים, מבלי לאפשר לחץ רב על אף נקודה, ומבלי שאזורים רגישים כמו הראש והצוואר יגעו ברצפה. מתאמנים רבים במערב סבורים בטעות שמיומנות האוקמי היא רק מיומנות הנפילות והגלגולים, אך למעשה, המושג היפני מתייחס אל כל מערכת התגובות של האוקה כאשר מבוצעת עליו טכניקה. לאימון על טכניקות יש ערך כפול, מלבד ההבנה של הטכניקה עצמה, התלמידים לומדים לעבוד על פי עקרונות האייקידו ולרוב הדגש מושם דווקא על כך. כדי שהטורי יוכל ללמוד כיצד להגן על עצמו מהתקפה, על האוקה לדעת לתקוף בצורה נכונה, ומסיבה זו האייקידוקא לומד גם להתקיף (אף על פי שהשקפת העולם של האייקידו, שואפת להימנע ככל האפשר מפגיעה בזולת). באופן גס אפשר לחלק את התקיפות באייקידו לאחיזות, דוגמת אחיזה של שתי הידיים על הכתפיים, וחבטות דוגמת איגרוף לחזה. בין החבטות ישנן התקפות הנקראות "אוצ'י" (打ち, uchi) ודומות מאוד לחיתוכים בחרב, שכן שחלק ניכר מהטכניקות באייקידו מקורו בהגנה מתוקף חמוש. ההגנה מבעיטות נלמדת אף היא, אך מתאמנים רבים נמנעים מתרגול זה, או שהם מתרגלים התמודדות מול בעיטות בשלבים מאוחרים יותר כיוון שהנפילות מטכניקות שכאלה קשות ומסוכנות יותר. כמו כן, בדוג'ואים רבים המתאמנים אינם יודעים לבעוט בצורה נכונה, וגם זו סיבה של חלק מהדוג'ואים להימנע מתרגול זה. כמה מהחבטות הבסיסיות הן: שוֹמֶנְאוּצִ'י (正面打ち) חבטה לחזית הראש, מכה אנכית ביד פתוחה המכוונת למצח. יוקומנְאוצ'י (横面打ち) חבטה לצד הראש, לרקה או לצוואר, מכה אלכסונית ביד פתוחה. התוקף עומד בזווית לנתקף כדי לא להיות חשוף לחבטות בעצמו. מונה-צקי (胸突き) אגרוף לחזה. כמה אחיזות בסיסיות: קטהטה-דורי (片手取り) - יד אחת אוחזת את גב שורש כף היד. מורוטה-דורי (諸手取り) - שתי ידיים אוחזות ביד אחת. ריוטה-דורי (両手取り) או ריוטה-קטה-טה-דורי (両片手取り) - שתי ידיים אוחזות שתי ידיים, זהה לפעמיים אחיזה של יד אחת. קטה-דורי (肩取り) - יד אחת אוחזת את הכתף. אחיזה של שתי ידיים על שתי הכתפיים נקראת ריוקטה - דורי (両肩取り). טכניקות בסיסיות באייקידו יש טכניקות רבות, המשתנות בין סגנון לסגנון, עם זאת יש מספר טכניקות בסיסיות שקימות ברוב הסגנונות בצורה די דומה. עם זאת, אם האייקידוקא באמת מותקף, הוא לא אמור להשתמש בטכניקה אחת או אחרת, אלא לפעול על פי רוח האייקידו, בהסתמך על מיומנותו בטכניקות. איקיו (一教,) - בתרגום: הטכניקה הראשונה; שליטה באוקה והבאתו לרצפה כשיד אחת נמצאת על מרפק והשנייה במפרק כף היד, אם יש צורך, היד האוחזת בפרק כף היד לוחצת קלות על עצב הגומד. ניקיו (二教,) - בתרגום: הטכניקה השנייה; בריח על פרק כף היד של היריב, ידו של היריב נהיית דומה לאות האנגלית Z כאשר כף היד נדחפת לכיוון המרפק. טכניקה זו עלולה לגרום לכאב חד אצל האוקה אם היא נעשית שלא כהלכה. סאנקיו (三教) - בתרגום: הטכניקה השלישית; בריח ספירלי, כשהאצבעות מצביעות מטה, וכף היד מסובבת. טורי שולט דרך כף היד של האוקה במרפקו ובכתפו ובכך למעשה טורי מקבל שליטה על כל גופו של האוקה. שיהונאגה (四方投げ,) - הטלה לארבעה כיוונים; היד מקופלת מעל המרפק והטורי יכול להטיל את האוקה לכל כיוון שירצה. קוֹטֵגַאֶשי (小手返し) - הטלה ממפרק כף היד, יכול גם לשמש כבריח על מפרק כף היד. קוֹקיוּנאגה - (呼吸投げ,) הטלה בנשימה; שם כללי למגוון טכניקות אשר בהן מטילים את האוקה תוך דגש על נשימה נכונה אשר מאפשרת לגוף לפעול באופן יעיל ועוצמתי. אירימינאגה - (入身投げ,) - הטלה בכניסה; קבוצת טכניקות בהן הנגה הולך קדימה לכיוון האוקה ומוציא אותו משווי המשקל. טנצ'ינאגה (天地投げ) - הטלת שמיים וארץ; הנאגה שולח יד אחת כלפי מעלה והשנייה כלפי מטה ומוציא את יריבו מה"מרכז" שלו. באופן סמלי, מפצל אותו בין שמיים וארץ. דרגות ילדים מתחילים מדרגת קיו 10 ומתקדמים בסדר יורד עד קיו 1. חגורה שחורה (דרגת שודאן - דאן ראשון) ניתן לקבל החל מגיל 15. בוגרים מתחילים ברוב המקומות בדרגת קיו 5, ומתקדמים בסדר יורד עד דרגת קיו 1 ולאחר מכן מקבלים חגורה שחורה שמסמלת את דרגות הדאן. דרגות חניכות (קיו) חגורות לבנות קיו 5 (KYU5) - לאחר שלושים ימי אימון ומבחן אצל המורה. קיו 4 (KYU4) - לאחר ארבעים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה. קיו 3 (KYU3) - לאחר חמישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה. קיו 2 (KYU2) - לאחר חמישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה. קיו 1 (KYU1) - לאחר שישים ימי אימון מקבלת הדרגה הקודמת ומבחן אצל המורה. דרגות הדרכה (דאן) חגורות שחורות בחלק מהארגונים, דאן ראשון עד דאן 4 ניתן לקבל לאחר עריכת מבחן בפני שיהאן (מאסטר) נציג השיטה, או עריכת מבחן בפני מורה אשר קיבל אישור לבחון. שוֹדַאן - דַאן ראשון - לאחר שבעים ימי אימון מקבלת דרגת קיו 1 ומבחן. נִידַאן - דַאן 2 - לאחר שנה ומאתיים ימים של אימון מעת קבלת דאן 1, מבחן ומאמר אודות האייקידו. סַאנדַאן - דַאן 3 - לאחר שנתיים ושלוש מאות ימים של אימון מעת קבלת דאן 2, מבחן ומאמר אודות האייקידו בנושא שניתן על ידי המורה. יוֹדַאן - דַאן 4 - לאחר שלוש שנים וארבע מאות ימים של אימון מעת קבלת דאן 3,מבחן ומאמר. דרגות כבוד חגורות שחורות דאן 5 ומעלה מקבלים לאחר קבלת המלצה ממאסטר או מראש השיטה. דַאן 5 דַאן 6 דַאן 7 דַאן 8 דַאן 9 - דרגה זו לא מוענקת יותר. דַאן 10 - נחשבת לדרגה הגבוהה ביותר באייקידו, היא לא מוענקת יותר. בחלק מקומות האימון, נהוג לחגור חגורה לבנה על בגד אימונים לבן, עד לקבלת החגורה השחורה. לאחר קבלת החגורה השחורה, נהוג ללבוש מכנסיים רחבים בצבע שחור או כחול כהה הקרויים הָאקַמָה. יש ארגונים בהם לובשים האקמה רק החל מדרגת קיו 4, ובאחרים כבר מההגעה הראשונה לדוג'ו. סגנונות שונים באייקידו כיום קיימים זרמים שונים באייקידו, שהתפצלו מהזרם המרכזי המכונה כיום אייקיקאי ביניהם ניתן למצוא את אייקידו יושינקאן, וזרמים נוספים המשלבים מוטיבים נוספים באימון או כאלו המבוססים על הגרסה הראשונית והלוחמנית יותר של האייקידו. בישראל, לצד אייקידו של אייקיקאי, ניתן למצוא גם את הסגנונות הבאים: קורינדו אייקידו, איקידו מסורתי, ואייקידו לייף. בנוסף, עקב השילוב המגוון של אלמנטים רבים הן פיזיים והן מנטליים באימון, גם בתוך זרם האייקיקאי עצמו, הסגנון יכול להשתנות בין דוג'ו לדוג'ו, בין מורה למורה ואפילו בין מתאמנים שונים באותו הדוג'ו. מקובל באייקידו, שכל מתאמן יש את התפיסה וצורת האימון האישית שלו, על פי רוב מדובר בהבדלים בשימת הדגשים השונים בביצוע הטכניקה תוך שמירה על אותם הכללים והיסודות של השיטה. אייקידו בישראל אייקיקאי הדוג׳ו הראשון בישראל שהוכר על ידי ארגון אייקיקאי נוסד על ידי איתן בן-מאיר סנסיי בתל אביב בשנת 1982. בישראל קיימים מקומות אימון רבים לאייקידו, ואף קיים הארגון אייקיקאי ישראל, המוכר על ידי ההומבו דוג'ו ביפן (ארגון הגג העולמי של שיטת אייקיקאי). הארגון מאגד את כל בתי הספר ומקומות האימון בישראל המשויכים לשיטה. לישראל מגיעים באופן קבוע מורים יפנים בכירים מטעם ארגון אייקיקאי ומקיימים כאן סדנאות ומבחני דרגות דאן: סקי שוג'י סנסיי (בדרגת דאן 8), שיקנאי איצ׳יטאמי סנסיי (דאן 8),שיממוטו קצויוקי סנסיי (דאן 8), פוקקוסה מוטוהירו (דאן 8). מלבד שיטת אייקיקאי, מגיעים לארץ מורים נוספים המלמדים אייקידו בשיטות אחרות. בין היתר, סנסאי נבי ווראל (בדרגת דאן 7) הטורקי. ראו גם קורינדו אייקידו כור אייקידו לקריאה נוספת עינת בר-און כהן, "היעשות גוף באייקידו - אמנות לחימה פציפיסטית", סוציולוגיה ישראלית יא 1, 2009. קישורים חיצוניים ארגון אייקיקאי ישראל ארגון אייקיקיי העולמי הערות שוליים קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות קטגוריה:אייקידו	2024-07-16T17:10:16
כדורסל	שמאל\|ממוזער\|175px\|ד"ר ג'יימס נייסמית', ממציא הכדורסל, מחזיק בכדור ובסל כדורסל הוא משחק כדור וספורט קבוצתי בו מתחרות זו בזו שתי קבוצות, בנות חמישה שחקנים כל אחת, הצוברות נקודות באמצעות קליעת כדור כדורסל דרך חישוק הסל של הקבוצה היריבה. הכדורסל, שהומצא בשנת 1891 על ידי ג'יימס נייסמית', הוא מענפי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, בעיקר ב. הוא הוכר כספורט אולימפי ונכלל ב בעת המודרנית בקביעות מאז אולימפיאדת ברלין (1936), לאחר שקודם לכן נערכו אירועי ראווה מחוץ לתוכנית הרשמית באולימפיאדת סנט לואיס (1904) ובאולימפיאדת לוס אנג'לס (1932). בתחילה התקיים טורניר לגברים בלבד, וטורניר כדורסל נשים נערך לראשונה באולימפיאדת מונטריאול (1976). הגוף המנהל את הענף בעולם הוא פיב"א, הפדרציה הבינלאומית של הכדורסל, בו חברות 215 מדינות. בישראל מנהל את הענף איגוד הכדורסל בישראל, למעט ליגות העל לגברים ולנשים המנוהלות על ידי ארגון הנקרא מנהלת ליגת העל. הליגה הנחשבת לטובה ולפופולרית בעולם היא ליגת ה-NBA הפועלת בארצות הברית ובקנדה. אך עם זאת מדד הפופולריות של מפעל הכדורסל האירופי, היורוליג, תופס תאוצה רבה. היסטוריה והתפתחות המשחק שמאל\|ממוזער\|175px\|מגרש הכדורסל הראשון בספרינגפילד הכדורסל הומצא בסוף שנת 1891 בארצות הברית על ידי ד"ר ג'יימס נייסמית' הקנדי, מאמן ספורט בקולג' ימק"א, בעיירה ספרינגפילד שבמדינת מסצ'וסטס. ד"ר נייסמית' חיפש משחק אימון המיועד למקום סגור, לתקופה שבין סיום עונת הפוטבול לפתיחת עונת הבייסבול, על מנת לשמור על כושרם של שחקני הקבוצות היצוגיות של הקולג'. הוא הרכיב שני חישוקים על הקירות בשני צידי המגרש (הרשת שהורכבה לחישוק הייתה "סל" של אפרסקים), והמטרה הייתה לקלוע לתוכם. מאחר שעמדו לרשותו של נייסמית' שמונה עשר שחקנים, הוא חילק אותם לשתי קבוצות של תשעה. לאחר תקופת זמן קצרה שונה המשחק לחמישה שחקנים נגד חמישה שחקנים. בשנים הבאות צבר המשחק תאוצה ופופולריות רבה אך גודל הקבוצות נשאר קבוע. על פי כלליו של נייסמית', נאסר על השחקנים לכדרר ולנוע עם הכדור, והתקדמות הכדור נעשתה באמצעות מסירות. משחק הכדורסל הראשון נערך ב-21 בדצמבר 1891 בין שתי קבוצות בעלות תשעה שחקנים, והסתיים בתוצאה 1–0. המשתתפים באותו משחק מוכרים כ"". ב-18 בינואר 1896 נערך באיווה משחק המכללות הראשון בארצות הברית בין מכללות איווה ושיקגו. באותה שנה נערך המשחק המקצועני הראשון, בליגה "לאומית". המשחק נערך בטרנטון, ניו ג'רזי. ב-1906 נהגה הרעיון לפתוח את הרשתות מלמטה כך שהכדור ייפול למגרש והמשחק יימשך במהירות. במלחמת העולם הראשונה הביאו חיילים אמריקאים את הכדורסל לאירופה ומאז נקבע מספר השחקנים בכל קבוצה על חמישה. בשנת 1936 הצטרף הכדורסל לענפים האולימפיים. בשנת 1949 הוקמה בארצות הברית ליגת ה-NBA, "התאחדות הכדורסל הלאומית" (הליגה התחילה בשנת 1946 בתור ליגת ה-BAA, לפני כן הייתה גם ליגה אחרת ותיקה יותר, ליגת ה-NBL, ובשנת 1949 שתי הליגות התאחדו והשם שונה ל-NBA). עד היום ה-NBA נחשבת לליגה המובילה והאיכותית ביותר בעולם הכדורסל. אך עם זאת מדד הפופולריות של ליגת הכדורסל האירופית, אשר נקראת ליגת היורוליג תופס תאוצה. מהלך המשחק שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים המגרש שמאל\|ממוזער\|175px\|תרשים הסל את משחק הכדורסל משחקות זו כנגד זו שתי קבוצות, כל אחת בת חמישה שחקנים. מטרת המשחק היא לצבור יותר נקודות מאשר הקבוצה היריבה. צבירת הנקודות נעשית על ידי קליעת הכדור לסל: טבעת מתכתית מוגבהת המוצמדת ללוח עץ או לוח פלסטי, ממנה יורדת רשת המשתלשלת כלפי מטה, פתוחה בחלקה התחתון. קליעת הכדור לסל במהלך המשחק מקנה שתי נקודות, אם השחקן הזורק עומד מאחורי קשת השלוש הקליעה מקנה לקבוצתו שלוש נקודות. זריקת עונשין מוצלחת מקנה נקודה אחת. הקבוצה המחזיקה במספר גבוה יותר של נקודות מיריבתה בעת סיום המשחק היא המנצחת. ברחבי העולם המשחק משוחק בארבעה רבעים בני 10 דקות כל אחד, בסך הכול 40 דקות. ב-NBA המשחק מורכב מארבעה רבעים של 12 דקות כל אחד, בסך הכול 48 דקות. בליגת כדורסל הנשים של ארצות הברית (WNBA) ובליגת כדורסל המכללות של ארצות הברית המשחק מחולק לשני חצאים אשר כל חצי הוא 20 דקות ללא חלוקה לרבעים. בין כל רבע מתקיימת הפסקה למנוחה שאורכה כשתי דקות. בתום הרבע השני ניתנת מנוחה של כ-15 דקות (הפסקת מחצית). אם בסיום הזמן המוקצב יש שוויון במספר הנקודות ממשיכים את המשחק לחמש דקות נוספות. מאמני הקבוצות רשאים לעצור את מהלך המשחק בתיאום עם השופטים ולקחת פסק זמן בתוך המשחק על מנת לתדרך את השחקנים שלו. מספר פסקי הזמן ואורכם, משתנה בין ליגות שונות בעולם, והוא נע בין 20 שניות לדקה אחת. ב-NBA גם שחקן שמחזיק בכדור יכול להכריז על פסק זמן. המשחק נפתח בכך ששופט המשחק עומד במרכז המגרש, זורק את הכדור לגובה, ושני שחקנים - אחד מכל קבוצה - העומדים משני צידיו בעיגול האמצע קופצים במטרה לזכות בכדור עבור קבוצתם. בכדורסל העולמי הקבוצה שזוכה בכדור מקבלת אותו גם בפתיחת המחצית השנייה וברבע השני והרביעי הקבוצה השנייה תהיה זו שתקבל את הכדור. בליגת ה-NBA הקבוצה שזוכה בכדור בפתיחת המשחק מקבלת אותו גם בפתיחת הרבע הרביעי והיריבה תתחיל את הרבע השני והשלישי. זריקת "כדור ביניים" יכולה להיווצר גם במהלך משחק, אם הכדור מוחזק במשך 3 שניות על ידי שני שחקנים יריבים יחד. מגרש, סל וכדור אורכו של מגרש כדורסל הוא 28 מטר ורוחבו 15 מטר (ב-NBA וב-NCAA 28.6X15.24), כאשר הוא מחולק לשני חלקים שווים, באמצעות "קו החצי". בכל אחד משני קצות המגרש מותקן לוח (180X105 ס"מ), הבולט 120 סנטימטרים לתוך המגרש. בגובה 15 סנטימטרים מן הקצה התחתון של הלוח מותקן הסל, בגובה 3.05 מטר מן הקרקע. ה"סל" הוא חישוק שקוטרו הפנימי 45 סנטימטרים, שמחוברת אליו רשת שאורכה 45 סנטימטרים. סביב כל סל יש את "קשת השלוש" שהיא קשת עגולה ברדיוס של 7.25 מטר מהסל בליגת ה-NBA ו-6.75 מטר מהסל לפי החוקה של FIBA. לראשונה, עם פתיחת העונה 2024/2025 בליגת הכדורסל בפיליפינים - PBA - הוספה אפשרות לסל שדה של ארבע נקודות - באמצעות קשת הנמצאת כמטר אחרי קשת השלוש. הקולע לסל מקשת זו זכאי לארבע נקודות. בתוך הקשת הגדולה יש רחבה בצורת מלבן, הנקראת ה"בקבוק" או "הצבע" (משום שנהוג לצבוע אותה בצבע שונה משאר המגרש), בתוכו נמצא "קו העונשין" הממוקם 3.60 מטר מהסל. רוחב קווי המגרש הוא 5 סנטימטר. כדור כדורסל עשוי מחומר אלסטי, מעור או מחומר דמוי עור. היקפו של הכדור 74.9 ס"מ ומשקלו 650 גרם. בליגות המקצועניות (ב-NBA ובאירופה) משתמשים בכדור מעור. שמאל\|ממוזער\|175px\|פסל שחקני כדורסל של הפסל דניאל בהריר במכון וינגייט עבירות אף שמגע מותר במשחק הכדורסל - כל מכה, דחיפה, החזקה ומגע בעזרת שתי ידיים בו זמנית על השחקן התוקף, נשרקת עבירה. בנוסף, בניסיון לחטוף את הכדור אין לגעת בו ביד (או בעיקר, בכף היד) האוחזת את הכדור. כן גם כאשר שחקן תוקף (שחקן עם כדור) נתקע בשחקן יריב בחוזקה, זורק את הכדור אל עבר ראשו, שולח מרפק או "מטפס" עליו בדרך ללקיחת ריבאונד, תישרק לחובתו "עבירת תוקף". במקרה שבוצעה עבירה על שחקן שזרק את הכדור לסל או היה במהלך של זריקה לסל הוא יקבל שתי זריקות מקו העונשין. אם בעת העבירה הוא זרק מעבר לקשת שלוש הנקודות הוא יקבל שלוש זריקות מקו העונשין. במקרה ולמרות העבירה המהלך הצליח והכדור נכנס לסל, הסל יחשב ובנוסף יקבל השחקן זריקת עונשין אחת. כל קליעה מקו העונשין מקנה נקודה אחת. אם אותה קבוצה ביצעה ארבע עבירות ברבע אחד, כל עבירה נוספת באותו הרבע תוביל לשתי זריקות עונשין של היריבה, גם אם השחקן עליו בוצעה העבירה לא היה במהלך זריקה לסל. שחקן שביצע 5 עבירות (או 6 עבירות ב-NBA) מורחק עד סיום המשחק. עבירה קשה במיוחד או עבירה שאינה תואמת את רוח המשחק נקראת "עבירה בלתי ספורטיבית" ומעניקה לקבוצה היריבה שתי זריקות מקו העונשין כשלאחריהן תזכה גם בכדור מן הצד. במקרה שבו אותו שחקן ביצע פעמיים באותו משחק עבירה בלתי ספורטיבית, או שהעבירה שבוצעה חמורה במיוחד השחקן הפוגע יורחק מידית מהמשחק. התנהגות בלתי ספורטיבית של שחקן או מאמן שאינה קשורה למהלכו השוטף של המשחק נקראת "עבירה טכנית" ותעניק זריקה אחת ולאחריה השופט ימשיך את המשחק מהנקודה שעצר. ממוזער\|250px\|שלישיית שופטים מתייעצים זה בזה במהלך משחק חוקים נוספים שעון זריקות או שעון התקפה - לקבוצה אסור להחזיק את הכדור יותר מ-24 שניות ללא זריקה לסל היריב אשר פגעה בטבעת, בעבר היה הזמן המותר 35 שניות. שעון זריקות זה נכנס לתוקף רק בשנת 1954, כשלפני כן לא הייתה הגבלת זמן כלל. כמו כן על הקבוצה התוקפת להגיע למחצית המגרש של היריבה בתוך 8 שניות (בעבר 10) מתחילת ההתקפה, ולאחר שהגיעה למחצית המגרש של היריבה אסור לה לחזור לחלק המגרש שלה. אסור ללכת תוך אחיזה בכדור ("צעדים"). הצעד המקסימלי המותר הוא צעד וחצי: הרגל הראשונה לגעת ברצפה עם תפיסת הכדור נקבעת כ"רגל ציר", ואת הרגל השנייה ניתן להזיז ללא מגבלה, אך מרגע שהוא מרים את רגל הציר עליו למסור את הכדור או לזרוק לסל לפני שרגל הציר נוגעת שוב ברצפה. כמו כן אסור לבעוט בכדור בכוונה תחילה ("רגל") או לכדרר כדור בשנית לאחר שכודרר ונתפס ("דאבל"). במקרה בו נוחת השחקן באותו הרגע שרגל הציר שלו נוגעת ברצפה ("צעד שלישי" כביכול), והכדור מתנתק מידו, תישרק שריקת צעדים, אך הסל יהיה ניתן להיחשב. לשחקן תוקף אסור לשהות ברחבת העונשין של הקבוצה היריבה יותר משלוש שניות ללא זריקת הכדור לסל (בליגת ה-NBA אסור גם לשחקן המגן). החוק גם אוסר התמסרות של יותר מפעמיים בין שני שחקנים הממוקמים בתוך ה"צבע". אין לחסום את הכדור לאחר שירד במעופו אל עבר הטבעת, או כאשר הכדור נמצא מעל הטבעת (גול-טנדינג). במקרה של הפרה של חוק זה תחשב הזריקה כקליעה מוצלחת. אין לחסום את הכדור אחרי שפגע בקרש. במקרה של הפרה של חוק זה תחשב הזריקה כקליעה מוצלחת. מושגי יסוד בכדורסל עמדות שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים רחבת הסל אף שהחוקים לא קבעו קיום של עמדות ברורות, הן נוצרו כחלק מהתפתחותו של המשחק. בחמשת העשורים הראשונים של המשחק הגדרת העמדות הייתה שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר. מאז שנות השמונים הוגדרו עמדות מפורטות יותר: רכז (Point Guard - PG) - עמדה 1 - תפקידו לנהל את ההתקפות של הקבוצה על ידי שליטה בכדור וקבלת החלטות כמו למי למסור ומתי, מתי לזרוק, איזה תרגיל לבצע. לרוב זהו השחקן הנמוך בקבוצה. קלע (Shooting Guard - SG) - עמדה 2 - תפקידו העיקרי בהתקפה הוא להגיע למצבי קליעה ולשים את הכדור בסל. לרוב זהו שחקן נמוך יחסית וזריז. בעברית נהוג לכנות תפקיד זה בכינוי "קלע" שכן באופן מסורתי תפקיד זה נועד לשחקנים בעלי קליעה מדויקת. נקרא גם "סקנד גארד" (Second Guard) שפירושו "הגארד השני" (לצד הרכז). סמול פורוורד (Small Forward - SF) - עמדה 3 - תפקידו הוא המגוון ביותר בדרך כלל והוא צריך לשלוט ברוב היכולות הדרושות. לרוב קולע מחצי מרחק או חודר לסל. בעברית מכונה התפקיד גם "שחקן חצי פינה". פאוור פורוורד (Power Forward - PF) - עמדה 4 - תוקף לרוב קרוב לסל ועם הגב אליו, לעיתים גם בעל קליעה טובה מ"חצי מרחק". בהגנה אזורית שומר מתחת לסל (באזור ה"צבע"), לוקח ריבאונדים ונותן חסימות. לרוב שחקן גבוה וחזק. בעברית מכונה התפקיד גם "שחקן חצי פינה", "שחקן ציר-פינה" או "שחקן פינה". סנטר (Center - C) - עמדה 5 - שחקן ציר. משתמש לרוב בגובהו או בממדיו הפיזיים הגדולים כדי לקלוע מתחת לסל בהתקפה או לשמור על הסל מפני חדירות בהגנה ולקחת ריבאונדים, לבצע חסימות ו"לשלוט" מתחת לסלים. זהו שחקן שהוא בדרך כלל חלש בקליעה "מבחוץ". בעברית נהוג לכנות תפקיד זה בכינוי שחקן ציר, שכן הוא השחקן שנמצא קרוב למרכז "אזור הצבע" ומשחק ההתקפה של הקבוצה נע סביבו. בפועל, הגדרת התפקיד של העמדות היא גמישה, ולעיתים מאמנים בוחרים להשתמש בהרכבים אחרים או להגדיר תפקידים שונים. בנוסף קיימים שחקנים המסוגלים לשחק ביותר מעמדה אחת. ריבאונד תפיסת הכדור לאחר החטאה, נקראת כדור חוזר או מאנגלית ריבאונד. אם הכדור שהוחטא נתפס על ידי שחקן הקבוצה המתגוננת הריבאונד נקרא "ריבאונד הגנה" וכאשר הקבוצה שזרקה והחטיאה היא זו שזכתה בכדור החוזר הריבאונד נקרא "ריבאונד התקפה". לזכייה בריבאונד במשחק הכדורסל מיוחסת חשיבות רבה הן בממד האישי והן בממד הקבוצתי והוא נחשב לאחת הקטגוריות החשובות בסטטיסטיקת המשחק. בדרך כלל הריבאונדרים המובילים בכל קבוצה הם שחקניה הגבוהים. הדבר נובע משתי סיבות: האחת היא יתרונם הפיזי וקרבתם אל הכדור - ידם תגיע רחוק יותר. הסיבה השנייה היא שגם בהגנה וגם בהתקפה ממוקמים בדרך כלל הגבוהים בקרבת הסל ולכן הם אלה שנמצאים באזור בו במרבית המקרים נופל הכדור. בדרך כלל לשחקני ההגנה יש יותר סיכויים לקחת את הריבאונד. אסיסט אסיסט (מהמילה האנגלית "Assistance" - עזרה) הוא מהלך שבו שחקן מוסר את הכדור לחברו ומעמיד אותו בעמדה שבה הוא יכול לקלוע סל. מסירה למצב קליעה חופשי, ללא שומר, ל-3 נקודות תחשב גם כאסיסט אם השחקן אכן יקלע את הסל. השחקנים המובילים בקטגוריה זו הם בדרך כלל הרכזים, שהתפקיד דורש מהם 'ראיית משחק', שליטה טובה בכדור ויכולת מסירה טובה. אסיסט מקביל לבישול בכדורגל. חטיפה זהו מהלך המתבצע כאשר שחקן ההגנה חוטף את הכדור מהשחקן היריב. לעיתים קרובות מאוד חטיפה מהווה הזדמנות להתקפה מתפרצת בצד השני ולנקודות קלות. השחקן בעל מספר החטיפות הרב ביותר בהיסטוריה של ה-NBA הוא ג'ון סטוקטון עם 3,265 חטיפות בקריירה, אחריו מגיע ג'ייסון קיד ושלישי מייקל ג'ורדן. לארי קינון וקנדל גיל מחזיקים במשותף בשיא החטיפות במשחק בודד: 11 במספר. אלווין רוברטסון אוחז בממוצע הגבוה ביותר של חטיפות למשחק במשך כל הקריירה: 2.71, כמו גם בשיא מספר חטיפות לעונה בודדת: 301 חטיפות בעונה. חסימה ממוזער\|שמאל\|250px\|כדורסלנית חוסמת זריקה חסימה או בלוק היא מהלך המבוצע כאשר היריב זורק לסל, ושחקן אחר חוסם את הכדור ומסיט אותו ממסלולו. את החסימה אסור לבצע מהרגע שהכדור עבר את שיא הגובה והוא מתחיל לרדת (הזריקה לסל היא בדרך כלל קשתית). לשחקן החוסם אסור לגעת בידו בקרש הסל בשום אופן, אם הוא עושה זאת הזריקה תחשב לסל. בין החוסמים הידועים ביותר הם - האקים אולג'ואן, דיקמבה מוטומבו, כרים עבדול-ג'באר ואלונזו מורנינג. ליגות, תחרויות ואגודות ליגת הכדורסל הנחשבת לטובה בעולם היא ליגת ה-NBA בארצות הברית שם המשחק שונה במקצת מאירופה, הן בחוקיו והן בסגנון המשחק הנהוג בו. גם ליגת המכללות בארצות הברית (NCAA) היא ליגה פופולרית ומצליחה. המשחק פופולרי מאוד גם בבתי ספר תיכוניים בארצות הברית. באירופה קיימות ליגות מקומיות בכל מדינה, ובנוסף משוחק טורניר היורוליג בהשתתפות מיטב הקבוצות באירופה. טורניר זה נחשב ליוקרתי והחשוב ביותר באירופה. ישנם גם טורנירים נוספים בעלי חשיבות פחותה כגון: יורוקאפ, ליגת האלופות בכדורסל, יורופקאפ והליגה האדריאטית. הגוף המנהל את הכדורסל ברחבי העולם הוא פיב"א. תחתיו פועלים גופים אזוריים המסועפים לו, ואחראים על היבשת שלהם: פיב"א אירופה, פיב"א אמריקה, פיב"א אפריקה, פיב"א אסיה ופיב"א אוקיאניה. משחקי כדורסל בינלאומיים מתקיימים גם במסגרת נבחרות לאומיות כגון: הטורניר האולימפי, גביע העולם בכדורסל ואליפות אירופה בכדורסל. כדורסל בישראל הכדורסל הישראלי מנוהל על ידי איגוד הכדורסל בישראל המונה 200 ליגות שונות ומעל כ-2,000 קבוצות בתוכן רשומים מעל כ-30,000 שחקנים פעילים. הכדורסל הישראלי כולל ליגות ילדים, נוער ומבוגרים, לנשים ולגברים, כשהליגות החשובות ביותר הן ליגת העל לגברים, וליגת העל לנשים. ליגת העל לגברים ולנשים מנוהלת על ידי ארגון הנקרא מנהלת ליגת העל. הכדורסל הישראלי מיוצג על ידי נבחרות ישראל ברמות הגילאים השונות החל מילדים ונוער ועד לנבחרות הבוגרות, לגברים ולנשים. ההישג הגדול ביותר של נבחרת הגברים של ישראל הוא מקום שני באליפות אירופה 1979. קבוצת מכבי תל אביב מחזיקה במרבית אליפויות הליגה וגביעי המדינה, ואף זכתה 6 פעמים באליפות אירופה ופעם אחת בגביע הבין-יבשתי. ראו גם טקטיקה בכדורסל משחקים מבוססי כדורסל קישורים חיצוניים FIBA איגוד הכדורסל בישראל NBA יורוליג אתר "הופס" (מאנגלית: Hoops, טבעות) של מנחם לס היכל התהילה, באתר ynet צוות חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון ביקש לבדוק האם משתלם לביים עבירות תוקף בכדורסל, 29 באוקטובר 2014 הפסיכולוגיה של קליעות עונשין באתר פסיכולוגיית ספורט (מכתב למערכת) הערות שוליים * קטגוריה:ספורט קבוצתי קטגוריה:ספורט אולימפי קטגוריה:משחקי כדור קטגוריה:ארצות הברית: המצאות	2024-09-13T08:08:06
הכדורגל בישראל	REDIRECT כדורגל_בישראל	2004-04-19T11:51:41
מכבי חיפה (כדורגל)	מכבי חיפה הוא מועדון כדורגל ישראלי מהעיר חיפה המשחק בליגת העל הישראלית. המועדון הוקם בשנת 1913, והוא נמנה עם המועדונים הוותיקים ביותר בליגה הבכירה בארץ ישראל (השתתף בעונת הבכורה ). החל משנת 1992 הוא מנוהל על ידי איש העסקים יעקב שחר, שמכהן כנשיא המועדון. המועדון כולל גם קבוצות נוער, נערים וילדים ובתי ספר לכדורגל. צבע התלבושת הביתית הקבועה של המועדון הוא ירוק, ולאורך השנים שולב בה גם הצבע הלבן. החל משנת 1955 ועד 2014 ערכה הקבוצה את משחקי הבית שלה באצטדיון קריית אליעזר. החל מעונת משחקת הקבוצה באצטדיון סמי עופר. ברוב התארים שלו זכה המועדון החל משנות השמונים של המאה ה-20, והוא הפך לאחד מהמובילים בכדורגל הישראלי. המועדון זכה לאורך שנותיו ב-15 אליפויות ישראל, בשישה גביעי מדינה, בחמישה גביעי טוטו ובארבעה גביעי אלוף האלופים. כמו כן, הוא הגיע להישגים רבים במפעלים האירופיים: הוא המועדון הישראלי הראשון בתולדות הכדורגל הישראלי שהעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות (בעונת ), הראשון שהעפיל בפעם השנייה לשלב זה של המפעל (בעונת ) והיחיד שהעפיל שלוש פעמים (פעם נוספת ב-). בנוסף, הוא המועדון היחיד שהעפיל לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע (בעונת ). המועדון חבר שותף בארגון המועדונים האירופיים. היסטוריה הקמה והשנים המוקדמות מועדון הכדורגל של מכבי חיפה נוסד בחיפה ב-1913. תחילה, הצטרפה קבוצתה של מועצת הפועלים לקבוצת מכבי חיפה, אולם בשל חיכוכים הופרדו לשתי קבוצות: "מכבי" ו"הפועל" חיפה. מכבי נקראה באותן שנים "מכבי הגיבור חיפה", עד לשינוי שמה ל"מכבי חיפה" בשנות ה-40 והצטרפותה לאגודת מכבי חיפה. ב-1927 טסה הקבוצה למסע משחקים בארצות הברית במטרה לגייס כספים לעיר חיפה. הכסף גויס, אך מחצית משחקני הקבוצה העדיפו להישאר בארצות הברית. ב-1939 הוקמה הקבוצה מחדש, ולאחר 14 שנה, ב-1953, לבשה לראשונה תלבושת ירוקה שקיבלה מארצות הברית. כוכבה של מכבי תל אביב, אלי פוקס, הצטרף לקבוצה בשנת 1954 והיה שחקן/מאמן. עד לשנות ה-60 המועדון לא בלט במיוחד, דילג בין הליגות הנמוכות לליגה הלאומית (הליגה הראשונה באותן השנים), ועמד בצילה של הפועל חיפה – קבוצת הכדורגל של ההסתדרות, שזכתה לתמיכתו והעדפתו של ראש העירייה, אבא חושי. בשנת 1942 העפילה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, לגמר גביע המדינה וספגה את ההפסד הגבוה ביותר בתולדות המפעל - 12:1 לבית"ר תל אביב. ממוזער\|150px\|אהרון אמר, כוכב הקבוצה בשנים 1956–1967 ממוזער\|150px\|דני רום (שמולביץ), כוכב הקבוצה בשנים 1957–1973 שמאל\|ממוזער\|250px\|השוער, חיים זיידנברג, והגנת מכבי חיפה (תלבושת בהירה) במשחק מול מכבי יפו באוקטובר 1969, במגרש הפועל פתח תקווה בין השנים 1954–1963 הציגה הקבוצה כדורגל איכותי וסיגלה לעצמה סגנון משחק הרפתקני והתקפי המתבסס על טכניקה אישית גבוהה ומסירות קצרות בסגנון ברזילאי. ב-1962 זכתה הקבוצה בתואר ראשון אי פעם: היא ניצחה את מכבי תל אביב 5:2 במשחק גמר גביע המדינה חוזר, שנערך באצטדיון גבעת רם בירושלים לעיני 10,000 צופים (לאחר 0:0 במשחק הראשון). שנה לאחר מכן, הצליחה הקבוצה להעפיל שוב לגמר הגביע, אך הפסידה בתוצאה 0:1 ליריבה העירונית, הפועל חיפה. באותן שנים כוכבה הגדול ביותר של מכבי חיפה היה אהרון אמר, ששיחק לצד שחקנים איכותיים כמו אברהם מנצ'ל, אשר עלמני, ג'וני הרדי, זכריה בן צבי ושלום ואנו. למרות שחקניה האיכותיים וסגנון המשחק האטרקטיבי, לא הצליחה הקבוצה לזכות בתואר האליפות, והישגה הגדול ביותר היה המקום השלישי בטבלה בשנת 1958. אמר, שהיה כוכב בקנה מידה ארצי, זכה להערצה גדולה הן בעיר חיפה והן במדינת ישראל. בשנת 1965 נשרה מכבי חיפה, לראשונה בתולדותיה, לליגה א (אז הליגה השנייה). הירידה נקבעה במחזור הלפני האחרון לאחר הפסד חוץ להפועל ירושלים 2-3 בקרב ראש בראש נגד הירידה, וזאת לאחר שמכבי חיפה הובילה 0–2. שנה מאוחר יותר חזרה מכבי חיפה לליגה הראשונה. בשנת 1970 שלחה העיר חיפה ארבעה נציגים למונדיאל במקסיקו, שניים מהם שחקניה של מכבי חיפה: הבלם ישעיהו שווגר, וקשר ה"כׁלבוֹ" דני שמילו רום. בשנות ה-70 בלטו בקבוצה גם השחקנים: מרדכי לובצקי, שלמה בנאדו, אהרון גרשגורן, יחזקאל גרשוני, נתן הירש וקרול רוטנר. בשנת 1971 העפילה הקבוצה לגמר הגביע בפעם הרביעית, אך הפסידה בתוצאה 1:2 להכח רמת גן. בשנת 1974 נשרה מכבי חיפה בפעם השנייה בתולדותיה לליגה א. מכבי חיפה סיימה את העונה במקום האחרון בעונה שבה נקבע כי שתי האחרונות יפגשו למשחקי מבחן את שתי הראשונות בכל מחוז בליגה א לטורניר בשיטת ליגה של סיבוב אחד, שבסיומו שתי הראשונות ישחקו בעונה הבאה בליגה הראשונה. מכבי חיפה סיימה את הטורניר במקום הרביעי בלבד עם שני ניצחונות ושלושה הפסדים, ובכך ירדה שוב לליגה השנייה. שנה לאחר מכן חזרה מכבי חיפה לליגה הראשונה. טקסט=משחק כדורגל בין מכבי חיפה (חולצות לבנות) למכבי יפו, 1969, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית\|ממוזער\|252x252 פיקסלים\|משחק כדורגל בין מכבי חיפה (חולצות לבנות) למכבי יפו, 1969, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית שנה לאחר שעלתה חזרה לליגה הראשונה הייתה אמורה מכבי חיפה לרדת פעם נוספת לליגה השנייה לאחר שהקבוצה נוצחה במחזור הסיום בדרבי על ידי הפועל חיפה, אך הקבוצה ערערה על חוקיות משחקה מול שמשון תל אביב, בו היא הפסידה ונקבע לה משחק חוזר לאחר סיום העונה, ובמשחק זה ניצחה מכבי חיפה, והיא נשארה בליגה הראשונה. שנה לאחר מכן נשרה מכבי חיפה בפעם השלישית בתולדותיה לליגה השנייה, לאחר שסיימה את העונה במקום הלפני האחרון. ירידתה נקבעה במחזור הלפני האחרון לאחר הפסד חוץ להפועל יהוד. בניגוד לשתי הירידות הקודמות לליגה השנייה לא הצליחה מכבי חיפה לשוב לליגה הראשונה בעונה הראשונה שלאחר הירידה לליגה השנייה, ובשנת 1980 אף סיימה הקבוצה במקום הנמוך בתולדותיה - מקום 7 בליגה השנייה. שנה מאוחר יותר חזרה מכבי חיפה לליגה הראשונה אחרי 4 שנות היעדרות, ולאחר שסיימה במקום השלישי. בשנת 1977 הצטרף לקבוצה כוכב הפועל חיפה ונבחרת ישראל, יוחנן וולך. לאחר שוולך פרש ממשחק פעיל ב-1979 הוא קיבל לידיו בהתנדבות מלאה את ניהול המועדון, והיה גורם מרכזי ומכריע בעליית הקבוצה לליגה הראשונה וזכייתה בתארים רבים. מכבי חיפה התבססה בעיקר על מחלקת הנוער, שהייתה אלופת המדינה לנוער בשנים 1975 ו-1979, והעלתה את רוב שחקני הנוער לקבוצת הבוגרים, תוך מגמה ברורה להתברג בצמרת עם שחקני בית צעירים. הראשונים שהופיעו בבוגרים כבר בשנות ה-70 היו יוסי קרמר, אברהם אבוקרט ומשה סלקטר. התבססות ותארים ראשונים: החל מ-1983 בשנות השמונים התבססה הקבוצה בליגה הראשונה, אך עד לשנת 1983 היא נחשבה לקבוצת אמצע-טבלה ומטה, ונעה בין הליגה הראשונה לשנייה. המהפך חל בשנת 1983 עם הגעתו של המאמן שלמה שרף לקבוצה. בשנים 1984 ו-1985 זכתה הקבוצה בשתי אליפויות רצופות, האליפויות הראשונות בהיסטוריה שלה, וזאת תחת הדרכתו של שלמה שרף. שלמה שרף, שדגל בצורת משחק התקפית, ונהג לשחק בהרכב התקפי עם שלושה חלוצים, היה בין הגורמים העיקריים לזכייתה של מכבי חיפה באליפות ישראל לראשונה בתולדותיה. הרכבה של הקבוצה שכמעט ולא השתנה לאורך העונה כלל את השחקנים הבאים: השוערים אבי רן וצדוק אברהמי, הבלמים יחזקאל שירי, רפי אוסמו וירון פרסלני, מגנה הימני איתן אהרוני, הקשרים ברוך ממן, שלום לוי ואברהם אבוקרט, והחלוצים, משה סלקטר, צדוק מלכה ורוני רוזנטל, שחקנים מתוצרת מחלקת הנוער של המועדון. כמו כן, צורף החלוץ זאהי ארמלי ממכבי שפרעם והמגן השמאלי ציון מרילי מהפועל ירושלים. האליפות הראשונה הגיעה בהפתעה, שכן בית"ר ירושלים הובילה את הטבלה במשך רוב העונה, ומכבי חיפה הייתה בפיגור ניכר מאחוריה (הפער בין שתי הקבוצות עמד על 13 נקודות בתום סיבוב המשחקים הראשון). ברם, בישורת האחרונה, נקלעה בית"ר לרצף הפסדים ומכבי חיפה הצליחה לסגור את הפער. המהפך בצמרת הטבלה אירע במחזור ה-29 והלפני אחרון, כאשר בית"ר ירושלים שיחקה במגרשה הביתי מול הפועל תל אביב. מכבי חיפה שדלקה אחר ירושלים יצאה למשחק חוץ קשה מול הפועל יהוד, וניצחה 1:0 משער נגיחה של משה סלקטר. במקביל ובאופן מפתיע, ניצחה הפועל תל אביב 3:1 את בית"ר ירושלים, וההכרעה עברה למחזור האחרון. משחק האליפות, שנערך לעיניי 20 אלף צופים באצטדיון קריית אליעזר, שוחק נגד מכבי רמת עמידר שנאבקה נגד הירידה. המשחק הסתיים בניצחון 1:0 משער נגיחה נוסף של סלקטר. שנה לאחר מכן, ב-1985, זכתה הקבוצה באליפות השנייה בצורה משכנעת כשהיא מביסה את הפועל כפר סבא 5:1 במשחק האליפות, שנערך באצטדיון קריית חיים. באותה השנה העפילה הקבוצה לגמר גביע המדינה בפעם החמישית, אך הפסידה 0:1 לבית"ר ירושלים. באותה שנה זכתה הקבוצה בראשות הבית באינטרטוטו. בשנת 1986 לא זכתה הקבוצה באליפות, לאחר שבמשחק הליגה האחרון והמכריע נגד הפועל תל אביב הפסידה 0:1 משער שנוי במחלוקת של גילי לנדאו בדקה ה-86, הפסד שגרם לאובדן האליפות מכיוון שמכבי חיפה הייתה זקוקה לפחות לתיקו על מנת לזכות בה. בינואר 1987 נשרף מועדון מכבי חיפה, קירותיו עלו באש והמועדון נפגע בצורה קשה. לדברי המשטרה השריפה נבעה מטעות של אנשי אחזקה שעבדו במקום. בעונה זו העפילה מכבי חיפה לגמר הגביע בפעם השישית, אך גם הפעם לא הצליחה לזכות בתואר, לאחר שסיימה בתיקו 3 עם מכבי תל אביב והפסידה 3:4 בדו-קרב בעיטות עונשין. ב-11 ביולי 1987 נהרג שוערה של מכבי חיפה, אבי רן, בתאונה ימית בכנרת. אובדנו היווה מכה קשה לקבוצה, שכן השוער הצעיר נחשב להבטחה גדולה ולגדול שועריה של הקבוצה בכל הזמנים. ממוזער\|150px\|ראובן עטר, מכוכבי הקבוצה בשנים 1986–1994 בשנת 1988 הביסה מכבי חיפה את מכבי תל אביב בתוצאה 10:0, כשזאהי ארמלי כובש ארבעה שערים, ובשנת 1989 זכתה באליפות נוספת תחת הדרכתו של אמציה לבקוביץ'. באותה שנה העפילה הקבוצה לגמר הגביע בפעם השביעית, שם פגשה את בית"ר ירושלים בשחזור הגמר מ-1985. משחק זה זכור כאחד ממשחקי הגמר המרתקים בתולדות גמר הגביע. בתום הזמן החוקי התוצאה הייתה 2:2, בהארכה נכבשו עוד שני שערים, אחד לכל קבוצה, ולבסוף בית"ר זכתה בגביע כאשר ניצחה 4:3 בדו-קרב בעיטות עונשין. בשנות התשעים החל המועדון להתמקצע ולהתאים עצמו לסטנדרטים אירופאים. בנוסף, הקבוצה התחזקה בשחקנים זרים, לאחר ששונה התקנון כך ששיתופם הותר. קריסת מסך הברזל באותה תקופה איפשרה החתמת כמה כדורגלנים ממזרח אירופה, אשר הפכו למובילים בהמשך. ב-1991 זכתה מכבי חיפה באליפות רביעית. באותה שנה העפילה הקבוצה לגמר הגביע בפעם השמינית, שם פגשה את הפועל פתח תקווה. מכבי חיפה פיגרה 0:1 אך הצליחה למחוק את הפיגור וניצחה 3:1, ובכך זכתה בדאבל היחיד בתולדות המועדון, תוך שהיא מציגה שלישיית קישור כשרונית שכללה את אייל ברקוביץ', ראובן עטר וטל בנין. בשער בלט שוער הרכש האוקראיני ויקטור צ'אנוב, שהוחתם במקומו של גיורא אנטמן, לאחר שהקבוצה הובסה 0:5 על ידי מכבי נתניה. הרכישה על ידי שחר: החל משנת 1992 ממוזער\|150px\|שמאל\|יעקב שחר, נשיא המועדון משנת 1992 ב-1992 נמכרה מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה מידי אגודת מכבי חיפה לידיים פרטיות, איש העסקים יעקב שחר, שהיה הספונסר שלה מאמצע שנות השמונים. שחר, שמכהן עד היום כנשיא המועדון, העניק לקבוצה גב מנהלתי וכלכלי, והחיל על המועדון סטנדרטי עבודה אירופאים. התואר הראשון בתקופת שחר הושג ב-1993 כאשר מכבי חיפה זכתה בגביע המדינה לאחר ניצחון 1:0 על מכבי תל אביב משער של ראובן עטר במשחק הגמר. בעקבות הזכייה, העפילה הקבוצה לטורניר גביע אירופה למחזיקות גביע. במסגרת הטורניר של עונת ניצחה הקבוצה את טורפדו מוסקבה ואת פארמה, אך הודחה נגד האחרונה בדו-קרב פנדלים. תחת הדרכתו של גיורא שפיגל זכתה הקבוצה באליפות ללא הפסד ליגה (הישג שלא שוחזר מאז), תוך צבירת 95 נקודות (מתוך 117 אפשריות) וכיבוש 97 שערים. אחד המשחקים הזכורים באותה עונה הוא הניצחון 0:5 על מכבי תל אביב במשחק העונה. באותה עונה שברה הקבוצה שיאים ישראלים רבים: 28 ניצחונות בעונה, 46 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד (מ-1993 עד 1995), הפרש שערים של 70+ ו-81% אחוזי הצלחה בליגה. סגל הקבוצה כלל אז את השוער רפי כהן; את שחקני ההגנה מרקו בלבול, משה גלאם, אלון חרזי, רומן פץ, איתן אהרוני ואריק בנדו; בקישור את אייל ברקוביץ' (שזכה בתואר "שחקן העונה"), רוני לוי, ראובן עטר, סרגיי קנדאורוב ואלון חזן; ובהתקפה את אלון מזרחי (שזכה בתואר מלך השערים עם 28 כיבושים), איוון גצקו ושי הולצמן. בעקבות הזכייה נכתב שיר האליפות "ירוק בעיניים" המזוהה עם הקבוצה לאורך שנים. קבוצה זו נבחרה לקבוצת היובל בסקר שערך ערוץ הספורט. בעונת עזבו מזרחי ועטר את מכבי חיפה, ובמקומם הגיעו חיים רביבו ועופר שטרית. הקבוצה הציגה אמנם כדורגל אטרקטיבי אך הפסידה את האליפות למכבי תל אביב. בסוף אותה עונה היא ניצחה את הפועל חיפה 2:0 וזכתה בגביע המדינה הרביעי בתולדותיה. שבע השנים השחונות: 1995–2001 שמאל\|ממוזער\|150px\|אדורם קייסי, מגינה השמאלי של הקבוצה משך 11 שנים ממוזער\|150px\|שמאל\|יוסי בניון, כוכב הקבוצה בשנים 1998–2002 וקפטן הקבוצה בשנים 2014–2016 לאחר הזכייה בגביע בשנת 1995, נכנסה מכבי חיפה לתקופה בת שבע שנים ללא זכייה בתואר האליפות, בהן רוב כוכביה נמכרו לאירופה. בשנת 1998 פוטר גיורא שפיגל בעקבות עונה בינונית של הקבוצה ולאחר תבוסה ביתית 0–4 מול הפועל כפר סבא. מחליפו של שפיגל היה דניאל בריילובסקי. תחת הדרכתו של בריילובסקי זכתה הקבוצה בגביע המדינה ב- (לאחר ניצחון 2–0 בהארכה על הפועל ירושלים). בסוף העונה הצטרף לקבוצה יוסי בניון, שסומן ככוכב העתיד של הכדורגל הישראלי, כאשר בעלי מכבי חיפה יעקב שחר ובעלי הפועל באר שבע אלי ז'ינו סיכמו על חלוקה ברווחים כאשר בניון יושבח ויימכר לקבוצה אירופאית. בעונת מונה דושאן אוהרין למנג'ר הקבוצה. אוהרין הוביל את מכבי חיפה, בצוותא עם בריילובסקי, לרבע גמר גביע המחזיקות לאחר ניצחונות מרשימים על הקבוצות פריז סן-ז'רמן וריד, וזאת כשהיא מתבססת בעיקרה על שחקנים ישראלים צעירים יחסית כיוסי בניון שהגיע מהפועל באר שבע, יניב קטן, אלירן אלקיים וניר דוידוביץ' לצד ישראלים מנוסים מעט יותר כאלון מזרחי ואדורם קייסי ושחקנים זרים שלא תרמו תרומה בולטת כאיברהים דורו ורדובן הרומטקו. בשנה זאת, נפצע שוער המשנה של הקבוצה יהודה בוארון בתאונת דרכים קשה. לאחר כמה חודשים של תרדמת התעורר בוארון, ולאחר הליך שיקום היה ברור שלא יוכל לחזור למשחק פעיל. בעונת מונה אלי כהן למאמן והובאו שחקני רכש זרים דוגמת סרגיי קלשצ'נקו, רדוסלב מיכאלסקי, ריימונדס ז'וטאוטאס ויז'י בז'צ'ק. בעונה זו השיגה הקבוצה ניצחונות מרשימים בתוצאות גבוהות (5–2 נגד הפועל פתח תקווה ו-7–0 נגד עירוני ראשון לציון ומכבי נתניה) והקבוצה כבשה 86 שערים. ברם, לקראת סוף העונה החלה הקבוצה להפסיד במשחקים קריטיים. כהן התפטר ופינה מקומו לעוזרו, שחקן העבר, רוני לוי. את העונה סיימה הקבוצה ללא תואר, במקום השני, אחרי הפועל תל אביב שזכתה בדאבל. שש שנות התהילה: 2001–2006 ממוזער\|שמאל\|150px\|אריק בנדו, קפטן הקבוצה בשנים 2000–2006 ואחד מגדולי הכדורגלנים של המועדון בכל הזמנים לפני עונת עלו מספר שמות מועמדים לאימון הקבוצה, ביניהם זאב זלצר, אך לבסוף הוחלט למנות את מאמן מכבי תל אביב המפוטר, אברהם גרנט. תחת הדרכתו של גרנט זכתה הקבוצה ב-2 אליפויות רצופות (2001 ו-2002) תוך הצגת עליונות הן מבחינת הסגל והן מבחינת היכולת. בחיפה בלטו אז בקישור יוסי בניון ("שחקן העונה" ב-2001, עם 13 שערים ו-13 בישולים), ג'ובאני רוסו ("שחקן העונה" ב-2002, עם 5 שערים ו-10 בישולים), ריימונדס ז'וטאוטאס, ננאד פראליה, ואליד באדיר וראובן עטר הוותיק. בהתקפה בלטו יעקובו איגביני, יניב קטן, סרגיי קלשצ'נקו ורפי כהן. בהגנה בלטו אבישי ז'אנו, אלון חרזי, אריק בנדו, אנדריי אוסטרובסקי ואדורם קייסי. בשער שיחקו לסירוגין דודו אוואט וניר דוידוביץ' עקב פציעותיו של האחרון. במוקדמות ליגת האלופות ב-2001, הצליחה מכבי חיפה להעפיל לסיבוב המוקדמות השלישי שלפני שלב הבתים והייתה אמורה לשחק נגד ליברפול, אחרי שניצחה את פ.צ. האקה מפינלנד בשני משחקים, 1:0 במשחק החוץ ו-4:0 בקריית אליעזר. אך לאחר שהתברר שהקבוצה שיתפה את ואליד באדיר במשחק הביתי שלא כחוק, מכיוון שהוא הורחק משלושה משחקים במסגרות אירופאיות בעקבות כרטיס אדום שקיבל במשחקה של הקבוצה נגד ויטסה ארנהם במסגרת גביע אופ"א שנה לפני כן, תוצאת משחק הגומלין בוטלה והוחלפה בהפסד טכני 0:3. מכבי חיפה הודחה מאירופה והאקה היא זו שהמשיכה לצמד מפגשים מול ליברפול בשלב זה. אירוע זה זכור כ"פרשת הפקס", משום שהנחיות אופ"א לגבי איסור שיתופו של באדיר במשחקים מול האקה הגיעו למשרדי הקבוצה באמצעות פקס, אך לא הובנו כראוי. ב-2002 העפילה מכבי חיפה לגמר גביע המדינה בפעם ה-12, שם פגשה את יריבתה הוותיקה, מכבי תל אביב. למרות יכולת מצוינת של הקבוצה באותה עונה וזכייה באליפות, לא הצליחה הקבוצה לזכות בגביע כשהפסידה למכבי תל אביב 4:5 בדו-קרב בעיטות עונשין לאחר תיקו נטול שערים, ובכך נמנע ממנה דאבל שני. ב-2002 מינה יעקב שחר את איתמר צ'יזיק למנכ"ל המועדון במקום חנן שפגט. גרנט עזב את מכבי חיפה לאחר שמונה למאמן נבחרת ישראל, ובמקומו מונה יצחק שום. שום הוביל את מכבי חיפה לשלב הבתים בליגת האלופות לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי (לאחר ניצחונות על בלשינה בוברויסק ושטורם גראץ). בשל המצב הביטחוני, מכבי חיפה אירחה את משחקי הבית שלה באצטדיון GSP בקפריסין. ב-18 בספטמבר 2002, במשחק הראשון של קבוצה ישראלית אי פעם בשלב הבתים של המפעל, הפסידה מכבי חיפה 2:5 למנצ'סטר יונייטד, לאחר שהובילה 1:0 משער של יניב קטן, במשחק שהתקיים באצטדיון אולד טראפורד. בהמשך, הנחילה הקבוצה תבוסות לאולימפיאקוס ולמנצ'סטר יונייטד בתוצאה 3:0 (הראשונה משלושער של יעקובו איגביני, והשנייה משערים של יניב קטן, ריימונדאס ז'וטאוטאס ויעקובו). מול סגנית אלופת אירופה באייר לברקוזן הפסידה הקבוצה בתוצאות נמוכות (0:2 ו-1:2). הקבוצה סיימה במקום השלישי בבית, ועברה לשחק בסיבוב השלישי של גביע אופ"א, אך הובסה על ידי א.א.ק. אתונה, והודחה מאירופה. שמאל\|ממוזער\|150px\|ניר דוידוביץ', שוערה הראשון של הקבוצה מ-1997 ועד 2013 ושחקן העונה של 2003/2004 בליגה, למרות קרב צמוד בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, הקבוצה לא זכתה בתואר האליפות בגלל הפרש שערים נחות, והסתפקה בגביע הטוטו. בתום העונה עזב שום את מכבי חיפה לאחר שקיבל הצעה לאמן את הקבוצה היוונית פנאתינאיקוס. בעקבות עזיבתו של שום, החליט יעקב שחר למנות את מאמן הנוער רוני לוי כמאמן הקבוצה הבוגרת, ותחת הדרכתו הקבוצה זכתה ב-3 אליפויות רצופות. בעונת הקבוצה זכתה באליפות בפער של 6 נקודות מהסגנית מכבי תל אביב. למרות זאת, זכה לוי לביקורת על הסגנון המשעמם יחסית של קבוצתו, והשוער ניר דוידוביץ' זכה בתואר שחקן העונה. לפני תחילת עונת חיפה כמעט והעפילה שוב לליגת האלופות, אך שער שספגה נגד רוזנבורג בדקה ה-89 כפה הארכה ומנע זאת ממנה; במשחק הגומלין שהתקיים באצטדיון רמת גן ב-24 באוגוסט 2004, מכבי חיפה הצליחה לעלות ליתרון 2:0 כבר במחצית הראשונה, על אף שהמגן השמאלי נג'ואן גרייב הורחק בדקה ה-25. בדקה ה-59 הפסקת חשמל באצטדיון גרמה להאפלת המגרש ולהפסקת המשחק למשך 10 דקות. בדקה ה-89 הפסקת חשמל נוספת הובילה להפסקת המשחק פעם שנייה, ועם חידושו רוזנבורג הצליחה להבקיע שער מבעיטה חופשית שכפה הארכה. בהארכה רוזנבורג כבשה שני שערים נוספים, ניצחה לבסוף 2:3 והדיחה את מכבי חיפה מהמפעל. בליגה הציגה הקבוצה עליונות על פני שאר הקבוצות. מתחילת העונה הייתה המועמדת הוודאית לזכייה באליפות, ואכן זכתה בתום העונה בהפרש ניכר על סגניתה. שחקן העונה נבחר להיות הקשר עידן טל שכבש 13 שערים. במקביל, רוב שחקניה הישראלים של מכבי חיפה, השתתפו בקמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל להעפיל למונדיאל 2006. באחד ממשחקי הנבחרת, פתחו בהרכב לא פחות מ-7 שחקנים של מכבי חיפה. ממוזער\|150px\|אלון חרזי, מגדולי כדורגלני מכבי חיפה בכל הזמנים את עונת פתחה מכבי חיפה בסערה והשלימה הישג נדיר כאשר סיימה את הסיבוב הראשון עם מאזן מושלם של 11 ניצחונות מתוך 11 משחקים. בתואר הראשון שלה בעונה זו זכתה ב-15 במרץ 2006 כשזכתה בגביע הטוטו. בתואר האליפות העשירי במספר זכתה ב-22 באפריל 2006. את העונה סיימה הקבוצה עם 16 נקודות יותר מהפועל תל אביב שבמקום השני, ובכך שברה את שיאה של בית"ר ירושלים שעמד על 15 נקודות הפרש בין האלופה לבין המקום השני. שחקן העונה נבחר להיות גוסטבו בוקולי, עם 12 שערים ו-10 בישולים. בשנים 2003–2006 כיכבו בחיפה השוער ניר דוידוביץ', הבלמים אריק בנדו ואלון חרזי, המגינים חיים מגרשווילי (עד 2007) ואדורם קייסי (למעט 2004/2005), הקשרים ואליד באדיר (עד 2005), שאבייר דירסאו (למעט 2003), עידן טל, ג'ובאני רוסו (עד 2005 וב-), גוסטבו בוקולי (מ-2004), מיכאל זנדברג (עד 2006) והחלוצים אליניב ברדה (עד 2005), יניב קטן ורוברטו קולאוטי (עד 2007). הצלחות וכישלונות: 2006–2011 ממוזער\|150px\|יניב קטן, קפטן הקבוצה בשנים 2006–2014 בעונת עזבו את חיפה הקפטן הוותיק אריק בנדו ומיכאל זנדברג (שעברו לבית"ר ירושלים) והקשר עידן טל (שעבר לבולטון וונדררס). עזיבתם פגעה קשות ביכולת הקבוצה, בעיקר בליגה. באותה עונה לא הצליחה מכבי חיפה להעפיל לליגת האלופות, אחרי שהוגרלה לשחק נגד ליברפול, אך הצליחה להעפיל לשמינית גמר גביע אופ"א, אחרי שניצחה בין השאר את צסק"א מוסקבה, אותה ניצחה 1:0 באצטדיון בלומפילד (אחרי תיקו 0:0 בחוץ). בשמינית הודחה על ידי אספניול. בליגה לעומת זאת, מכבי חיפה הציגה יכולת חלשה והגנה חדירה, וסיימה רק במקום החמישי, שהקנה לה כרטיס לאינטרטוטו, שם הודחה בסיבוב השני. בעונת זכתה מכבי חיפה בפעם הרביעית בהיסטוריה שלה בגביע הטוטו לאחר שניצחה בגמר את בני סכנין 2:0 אך הציגה יכולת לא טובה בליגה. בעקבות זאת הודיעה הקבוצה כי המאמן רוני לוי לא ימשיך בתפקידו, ומחליפו יהיה אלישע לוי. ביולי 2008 נבחר המנכ"ל של מכבי חיפה, איתמר צ'יזיק, לכהן כאחד מ-14 הנציגים בהנהלת ה-ECA, ארגון הגג של מועדוני הצמרת באירופה. בעונת , תחת הדרכתו של אלישע לוי, זכתה מכבי חיפה באליפות ה-11 בתולדותיה, לאחר שתי עונות ללא זכייה בתואר זה ובתום מאבק צמוד עם הפועל תל אביב על האליפות, במהלכו התחלפה הקבוצה במקום הראשון מספר פעמים. בחלקים מסוימים מהעונה הציגה מכבי חיפה סגנון משחק הגנתי ומבוקר, אך בסיבוב הראשון ובמחזורי הסיום הציגה יכולת טובה יותר והבטיחה את האליפות מחזור אחד לסיום העונה. בנוסף, הגיעה מכבי חיפה לגמר גביע המדינה, אולם הפסידה 1:2 לבית"ר ירושלים, והחמיצה הזדמנות לזכות בדאבל. ממוזער\|220x220px\|מכבי חיפה עולה לשחק מול רד בול זלצבורג באוסטריה בפתיחת עונת העפילה הקבוצה בפעם השנייה בתולדותיה לליגת האלופות, לאחר שעברה את גלנטורן הצפון אירית בסיבוב המוקדמות השני, את אקטובה הקזחית בסיבוב השלישי (לאחר שהייתה כבר בפיגור 3:0 במשחק הביתי, וניצחה לבסוף 3:4), ואת רד בול זלצבורג האוסטרית בשלב הפלייאוף לאחר שניצחה אותה פעמיים. בהגרלת שלב הבתים הוגרלה מכבי חיפה עם יובנטוס, באיירן מינכן ובורדו. בניגוד להעפלתה הקודמת, הפעם הורכבה הקבוצה ממספר ישראלים צעירים, כדוגמת בירם כיאל, אייל גולסה ומוחמד גאדיר, והוביל אותה יניב קטן, שהיה שותף גם להעפלה הקודמת של הקבוצה. מכבי חיפה אירחה את המשחקים באצטדיון רמת גן, והפסידה בכל ששת משחקיה, כאשר חמישה מתוכם הסתיימו בתוצאה 0:1, וסיימה עם מאזן שערים שלילי של 0:8. בכך הייתה לקבוצה הראשונה בתולדות ליגת האלופות שסיימה את שלב הבתים ללא נקודה או שער לזכותה. במשחק המחזור השישי והאחרון נגד בורדו, נערך טקס פרידה לכבוד אלון חרזי, שנכנס כמחליף בדקה ה-71 ופרש לאחריו ממשחק פעיל. בליגה, אף על פי שהובילה רוב העונה, ואף שברה את שיא הספיגה הנמוכה עם 16 שערים בלבד ב-35 משחקי ליגה, הפסידה מכבי חיפה את האליפות ברגע האחרון באופן דרמטי להפועל תל אביב בגלל שיטת הקיזוז והפרש שערים, אחרי שסיימה בתיקו עם בני יהודה במחזור האחרון. בסיום אותה עונה עזבו אותה כוכביה – שלומי ארבייטמן, דקל קינן, ג'ורג' טישיירה ובירם כיאל – לקבוצות כדורגל באירופה. בעונת 2011/2010 שיחקה מכבי חיפה בסיבוב השלישי במוקדמות הליגה האירופית נגד דינמו מינסק. במשחק הראשון בקריית אליעזר ניצחה הקבוצה 1:0, ובגומלין נוצחה 1:3 והודחה מהליגה האירופית. עונה זו הסתמנה במכת פציעות מחד, אך בשילוב שחקנים צעירים מאידך, בהם תומר חמד, שלומי אזולאי, טאלב טוואטחה, סנטיהו סלליך ומוחמד גאדיר. בסיום אותה עונה זכתה מכבי חיפה באליפות ה-12 שלה, כשבהגנה בלטו אריק בנדו הוותיק לצד אנדריי פילאבסקי ואייל משומר ובהתקפה שחקניה הבולטים של מכבי חיפה היו ליאור רפאלוב (כדורגלן העונה, 11 שערים) ותומר חמד (13 שערים, 5 בישולים). כמו כן, הגיעה הקבוצה לגמר גביע המדינה, אך הפסידה 0:1 להפועל תל אביב, והחמיצה הזדמנות לזכות בדאבל. עשר השנים השחונות: 2011–2021 רבים משחקניה הבולטים של מכבי חיפה נטשו את הקבוצה לאחר אותה אליפות, ביניהם רפאלוב וחמד, ולקראת העונה הבאה הקבוצה נחלשה יחסית. בתחילת עונת 2012/2011 הוגרלה הקבוצה לשחק מול גנק הבלגית בפלייאוף העלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות. במשחק הראשון באצטדיון רמת גן ניצחה חיפה 2:1, ניצחון שבדיעבד לא הספיק לגומלין בבלגיה שהסתיים בניצחון 4:1 לגנק בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים לאחר 120 דקות שבהן הייתה התוצאה 2:1 לגנק (3:3 בסיכום הכללי). למרות ההדחה, העפילה מכבי חיפה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים של הליגה האירופית, והוגרלה לבית הכולל את שאלקה 04, סטיאווה בוקרשט וא.א.ק. לרנקה. שם, על אף שני ניצחונות בסיבוב הראשון, כשלה להעפיל לסיבוב הבא, במקביל לאי הצלחה במשחקי הליגה המקומית. את העונה בליגה סיימה מכבי חיפה במקום החמישי. כמו כן הקבוצה העפילה לגמר הגביע בפעם ה-15 שם פגשה שוב את הפועל תל אביב בשחזור הגמר מהשנה שעברה, והפסידה 1:2 לאחר שספגה שער בתוספת הזמן.ממוזער\|150px\|חן עזרא, מקשריה הבולטים של מכבי חיפה בשנים 2012–2016 ממוזער\|270x270 פיקסלים\|דקל קינן, קפטן הקבוצה בשנים 2016–2018 בסיום העונה נפרד המאמן אלישע לוי מהקבוצה, ובמקומו מונה כוכב הקבוצה בעבר, ראובן עטר, אך בפתיחת עונת רשמה מכבי חיפה את פתיחת העונה הגרועה בתולדותיה עם ניצחון בודד, ארבע תוצאות תיקו וארבעה הפסדים. כתוצאה מכך, לאחר המחזור התשיעי, פוטר עטר מתפקידו ובמקומו מונה אריק בנדו, מאמן קבוצת הנוער וקפטן מכבי חיפה בעבר, למאמן הקבוצה. תחת הדרכתו של בנאדו חל שיפור ניכר ביכולת ובתוצאות של הקבוצה, והיא זינקה מהמקום הלפני האחרון בטבלה עד למקום השני. בסוף העונה פרש השוער הוותיק ניר דוידוביץ' ששיחק כל הקריירה שלו במכבי חיפה ונחשב לסמל של המועדון. ב-25 ביולי 2013, במוקדמות הליגה האירופית, הביסה מכבי חיפה במשחק החוץ את חזאר לנצ'ראן בתוצאה 8–0 (במחצית היא הובילה 6–0, שיא ישראלי) ובכך קבעה את הניצחון הגבוה ביותר של קבוצה ישראלית באירופה. בעקבות ניצחון זה והניצחונות על ונטספילס הלטבית ואסטרה ג'ורג'יו הרומנית, עלתה הקבוצה לשלב הבתים של הליגה האירופית שם הוגרלה לבית הכולל את פאוק סלוניקי היוונית, א.ז. אלקמאר ההולנדית ושחטאר קאראגנדי הקזחית. מכבי חיפה סיימה במקום השלישי עם חמש נקודות והודחה. את עונת הקבוצה סיימה במקום החמישי בליגה, ולא הצליחה להעפיל למפעלים האירופיים. ב-14 במאי 2014, במחזור הלפני אחרון של העונה, נפרדה מכבי חיפה מהאצטדיון הביתי שלה ב-50 שנים האחרונות, קריית אליעזר, כששיחקה מול מכבי תל אביב. לפני המשחק נערך טקס פרידה מהאצטדיון, שכלל את הצגתם של שחקני הקבוצה שזכו באליפות הראשונה, מתן פרס על מפעל חיים לאשר עלמני והענקת חולצה על שם אבי רן לאביו, שהגיע לראשונה לאירוע של מכבי חיפה אחרי נתק ממושך. המשחק עצמו הסתיים בתוצאה 2–2. בתום העונה סיים אריק בנדו את תפקידו כמאמן הקבוצה, ובמקומו מונה אלכסנדר סטנוייביץ' הסרבי. אחת ההחתמות הראשונות של סטנוייביץ' במכבי חיפה הייתה החזרתו של הקשר ההתקפי יוסי בניון, שפרץ במועדון והצליח בכדורגל האירופאי, לסגל הקבוצה. יניב קטן, קפטן הקבוצה ושחקנה של הקבוצה במשך 25 שנים, החליט להודיע על פרישה מכדורגל.לקראת העונה מכרה הקבוצה כ-17,000 מנויים ובכך שברה את שיא מכירת המנויים לקבוצה ישראלית שהיה שייך למכבי תל אביב ועמד על 10,300 מנויים. ב-15 בספטמבר 2014 ערכה הקבוצה את משחקה הראשון באצטדיון סמי עופר, בו ניצחה את בני סכנין בתוצאה 4–2 לעיני 30,000 צופים. עד אמצע העונה הקבוצה לא השיגה את התוצאות והיכולת המקוות, וסטנוייביץ' הציע את התפטרותו אך יעקב שחר סירב. ב-28 בדצמבר לאחר הפסד ביתי לבית"ר ירושלים במסגרת המחזור ה-15, הפסדה השמיני של הקבוצה בליגה, הגיש סטנוייביץ' את התפטרותו. באותו יום מונה שחקנה לשעבר של הקבוצה מרקו בלבול לתפקיד מאמן הקבוצה. תחת בלבול העפילה מכבי חיפה לפלייאוף העליון וסיימה במקום החמישי שלא מאפשר התחרות במסגרות אירופאיות. ככלל, למעט נוכחות הקהל הגדולה במשחקים, העונה נחשבה למאכזבת. בסיומה מונה רוני לוי למאמן הקבוצה. ממוזער\|150px\|נטע לביא, קשר אחורי וקפטן הקבוצה בשנים 2019–2023, זכה עימה בגביע ושתי אליפויות. לקראת העונה החדשה מכרה הקבוצה כ-18,000 מנויים ובכך שברה שוב את השיא הישראלי, אולם גם תחת הדרכתו של רוני לוי הציגה חיפה יכולת לא טובה ובעונת סיימה במקום הרביעי. במהלך העונה ספגו שחקני חיפה 9 כרטיסים אדומים. ב-24 במאי 2016 זכתה הקבוצה בגביע המדינה בכדורגל לאחר ניצחון 1–0 על מכבי תל אביב במשחק הגמר, ובכך שברה בצורת של 18 שנים ללא זכייה בגביע. בדרך לגמר הדיחה מכבי חיפה את בית"ר ירושלים, הפועל חיפה, בני יהודה תל אביב והפועל באר שבע, כולן מליגת העל. באוגוסט 2016 זכה המועדון ל"מגן הכבוד" שהוענק ליעקב שחר במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין, על עשייתו החברתית והצטיינותו במאבק נגד אלימות וגזענות. ב-11 במאי 2016 מונה טור-כריסטיאן קרלסן הנורווגי לתפקיד המנהל הספורטיבי של הקבוצה. בעקבות חילוקי דעות בין המנהל הספורטיבי ובין המאמן, פוטר לוי מתפקידו, ובמקומו מונה רנה מלנסטיין, ההולנדי. הקבוצה פתחה באופן בינוני את העונה אך השתפרה בהמשך עם ניצחונות על הפועל באר שבע, מכבי תל אביב והנחלת תבוסה 5–0 להפועל אשקלון. החל מדצמבר יכולת הקבוצה ירדה באופן חד, ובינואר הודחה מגביע המדינה. כתוצאה מכך, שחררה הקבוצה שחקנים רבים בחלון ההעברות והביאה שחקני רכש חדשים בהם עומר דמארי, אך גם מהלך זה לא עצר את הקריסה והקבוצה המשיכה להציג יכולת חלשה. בעקבות הפסד 0–3 להפועל חיפה בדרבי פוטר מלנסטיין. יום לאחר הפיטורים מונה גיא לוזון לתפקיד מאמן הקבוצה. תחת לוזון הקבוצה סיימה את העונה בפלייאוף העליון, במקום השישי. לוזון המשיך גם לעונת , אך ב-9 בדצמבר 2017 פוטר מתפקידו, עקב יכולת חלשה שהציגה הקבוצה. ב-24 בינואר 2018 מונה פרד רוטן ההולנדי לתפקיד המאמן. ב-17 בפברואר 2018 הפסידה מכבי חיפה לבני סכנין מה שקבע רשמית כי הקבוצה תשחק בפלייאוף התחתון ותתמודד נגד הירידה, לראשונה לאחר 30 שנים בהן התמודדה רק בחלק העליון של הטבלה. בסוף העונה סיימה חיפה במקום ה-10 בליגה והנמוך ביותר שלה מאז עלתה לליגה הבכירה ב-1981. רוטן המשיך לאמן את הקבוצה גם בתחילת עונת , בה השיגה רק תשע נקודות בשמונת המשחקים הראשונים. בעקבות התפטרותו של מוחמד אלאך מתפקיד המנהל המקצועי של הקבוצה, הודיע רוטן גם הוא על התפטרות. ב-8 בנובמבר 2018 מונה אלי גוטמן לתפקיד המאמן. ב-3 בדצמבר, פחות מחודש לאחר מינויו, ויומיים לאחר הפסד הקבוצה 1–3 בדרבי להפועל חיפה, התפטר גוטמן מתפקידו בשל בעיות רפואיות והמלצות רופאיו לפרוש מאימון כדורגל. לאחר התפטרותו של גוטמן מתפקיד המאמן, עוזר המאמן איתי מרדכי הדריך את הקבוצה במשך מספר משחקים, עד שב-19 בדצמבר 2018 מונה מרקו בלבול בשנית למאמן הקבוצה. בלבול חולל מהפך והשיג שיפור דרסטי הן בתוצאות והן ביכולת של הקבוצה. את עונת סיימה מכבי חיפה במקום השני, והשיגה את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית. לקראת עונת החתים בלבול את דולב חזיזה ויובל אשכנזי מבני יהודה, ואת צ'רון שרי ויאניק וילדסחוט ההולנדים. בלבול הוביל את הקבוצה למקום השני בסיום העונה ולמוקדמות הליגה האירופית, אף על פי כן סיים את תפקידו בסיום העונה ובמקומו מונה ברק בכר. תקופת ברק בכר: הצלחה מחודשת ממוזער\|150px\|דולב חזיזה, קשר התקפי וקיצוני, זכה עם הקבוצה ב-3 אליפויות. ממוזער\|150px\|ימין\|צ'רון שרי, קשר התקפי ו"עושה משחק", זכה עם הקבוצה ב-3 אליפויות ומונה לקפטן ב-2023, אחרי מעברו של נטע לביא ליפן. בעונת , הגיעה הקבוצה עד לשלב הפלייאוף בליגה האירופית, כאשר היא מדיחה בדרך קבוצות מדורגות דוגמת קאיראט הקזחית ורוסטוב הרוסית (במשחק חוץ). בשלב הפלייאוף ספגה את הפסדה הגדול ביותר בהופעותיה במפעל בתוצאה 2–7 לטוטנהאם הוטספר מהפרמייר ליג והודחה מהמפעל. בסוף העונה זכתה הקבוצה באליפות ה-13 שלה ובכך הסתיימו 10 השנים השחונות של המועדון. בנוסף, ניקיטה רוקאביציה, חלוץ הקבוצה, סיים כמלך השערים של הליגה עם 19 שערים, והשוער, ג'וש כהן, נבחר לשחקן המצטיין של העונה. באותה עונה הבקיעה חיפה 72 שערים (ההתקפה הטובה בליגה), ספגה 29 (ההגנה הטובה בליגה) והשיגה הישג נדיר כאשר אף שחקן שלה לא הורחק בכרטיס אדום במהלך העונה. את עונת 2021/2022, פתחה הקבוצה עם הדחה ממוקדמות ליגת האלופות מול קאיראט אלמטי. שבועיים לאחר מכן היא זכתה בתואר אלוף האלופים הרביעי בהיסטוריה שלה אחרי ניצחון של 2–0 על מכבי תל אביב זוכת גביע המדינה ויריבתה הישירה לאליפות דאשתקד. אף על פי שהודחה מוקדם במוקדמות ליגת האלופות, נשרה מכבי חיפה לקונפרנס ליג, בה העפילה לשלב הבתים לאחר שגברה בשלב הפלייאוף על נפטצ'י באקו. במהלך עונה זו זכתה הקבוצה בגביע הטוטו החמישי שלה אחרי 14 שנה ללא זכייה במפעל, לאחר ניצחון 7–6 בדו-קרב בעיטות הכרעה נגד הפועל באר שבע. בסיום העונה זכתה הקבוצה באליפות שנייה ברציפות והאליפות ה-14 בסך הכל של המועדון. עומר אצילי, קשר הקבוצה, סיים גם כמלך השערים (20) וגם כמלך הבישולים (10) של הליגה, וזכה בתואר שחקן העונה. הקבוצה העפילה לגמר גביע המדינה אולם הפסידה להפועל באר שבע בדו-קרב פנדלים, לה הפסידה גם באלוף האלופים חודשיים לאחר מכן באותה הצורה. באוגוסט 2022 העפילה הקבוצה בפעם השלישית לליגת האלופות לאחר שגברה בשלבים המוקדמים על אולימפיאקוס ואפולון לימסול ובשלב הפלייאוף ניצחה את הכוכב האדום בלגרד. בשלב הבתים הוגרלה יחד עם פריז סן ז'רמן, יובנטוס ובנפיקה ליסבון. במחזור הרביעי, ניצחה מכבי חיפה 2–0 את יובנטוס באצטדיון סמי עופר מצמד של עומר אצילי. מחזור לאחר מכן הפסידה 2–7 לפריז סן ז'רמן במשחק חוץ, כאשר את צמד השערים לזכותה הבקיע עבדוליי סק, ואיבדה סיכוי להעפיל לשלב הבא בליגת האלופות. הקבוצה הבטיחה את הזכייה באליפות השלישית ברציפות ו-15 בסך הכל, כשנותר עוד מחזור אחד לסיום העונה. במהלך העונה השיגה הקבוצה 18 ניצחונות בית, תיקו אחד ואפס הפסדים באצטדיון סמי עופר. עומר אצילי נבחר שוב לכדורגלן העונה בישראל, כשסיים כמלך השערים של הליגה, עם 21 שערים ו-12 בישולים. עם סיום אותה העונה עזב המאמן בכר את תפקידו לטובת הכוכב האדום בלגרד ובמקומו מונה לתפקיד מסאי דגו. סמל המועדון מקורו של סמל המועדון הוא בארגון הספורט הציוני העולמי "מכבי". הסמל הוא למעשה האותיות מ.כ.ב.י. בתוך מגן דוד שמסמל את היהדות. במרבית שנותיה סמלה של הקבוצה היה כאמור סמל "מכבי" עם הכיתוב "חיפה" מתחתיו בצבע ירוק על גבי לבן או לבן על גבי ירוק. עם הצלחת המועדון בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 התווסף איור של אריה עומד ומניח את רגלו על כדור, בצמוד לסמל, אולם איור זה הוסר בשנת 1992. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, עם הצטרפות המועדון למשחקים באירופה שונה הסמל, והתווסף ציור של כדורגל משמאלו עם הכיתוב "מכבי חיפה מ.כ." בעברית ו- באנגלית. בסיום עונת 2005/2006, עת זכתה הקבוצה באליפות ה-10 שלה, התווסף כוכב זהב מעל לסמלה. בסיום עונת 2009 עם זכייתה באליפות ה-11 שלה, שיחקה הקבוצה במשחק ההכתרה שלה עם הסמל המסורתי של המועדון כפי שהיה בתחילת שנות ה-80. בסיום עונת 2013, בשנת ה-100 של המועדון, התווספו עלי דפנה מסביב לסמל המשמשים כאות לניצחון ולתהילה עוד מימי המיתולוגיה היוונית. בנוסף, התווספה גם לוחית זהב המציינת את שנת הקמת המועדון ואת השנה הנוכחית (שנת ה-100 של המועדון). לקראת התחלתה של עונת 2020/2021, החילה מנהלת הליגות לכדורגל תקן אחיד של 5 אליפויות לכל כוכב מעל סמלי הקבוצות. כך שונה שוב הסמל בהוספת כוכב זהב שני. במאי 2023, עם זכייתה של מכבי חיפה באליפות ה-15, נוסף כוכב שלישי לסמל המועדון. צבעי המועדון בתחילת פעילותו של מועדון הכדורגל, שיחקה הקבוצה בצבעים לבן-כחול, כאשר הצבע הלבן משמש בתור צבע בית והכחול כצבע חוץ. בשנות ה-50 של המאה ה-20 יצא אביגדור הרשקוביץ מטעם המועדון למסע תרומות ברחבי ארצות הברית. הרשקוביץ' נפגש עם מיליונר יהודי בעל חנות לתלבושות ושאף להביא עמו גם תלבושות עבור השחקנים הוא התייעץ עם הנהלת הקבוצה לגבי צבע מסוים. הנהלת הקבוצה הבהירה חד משמעית כי הצבע איננו חשוב, ובלבד שלא יהיה אדום. זאת בשל היריבות עם קבוצת הפועל חיפה שכמו כל קבוצות הפועל לבשו תלבושות אדומות. צבעי המדים שנבחרו היו ירוק ולבן. עם המדים החדשים זכתה הקבוצה לרצף ניצחונות ומאז התקבעו צבעים אלה כצבעי המועדון. במשך כל השנים מאז ועד היום הקפידה הנהלת המועדון על דומיננטיות הצבעים ירוק-לבן בתלבושות השחקנים, אולם במספר מקרים לבשו שחקני המועדון מדים בצבעים שונים. ב-25 בדצמבר 1976 במשחק נגד מכבי יפו שלבשה ירוק באותו משחק, נאלצה מכבי חיפה לשחק עם חולצות אדומות, אותן סיפקה לה הפועל פתח תקווה, בעלת האצטדיון. מכבי חיפה הפסידה 0–2 ומיעוט האוהדים שחזה במשחק האשים את התלבושות. בשנת 1998 שיחקה מכבי חיפה נגד הפועל כפר סבא בקריית אליעזר, כששחקני הקבוצה לבשו מדים מפוספסים בצבעים כחול-שחור, מכנסיים לבנים וגרביים מפוספסים בצבעים כחול-לבן. חיפה הפסידה באותו משחק 0–4. בעונת 2005/6 נוספו מכנסיים וגרביים שחורים למדי הקבוצה ובעונת 2007/8 נוספה גם חולצה באותו צבע. השחור נוסף גם לדגלי האוהדים. למרות זאת, במשחקים רבים משחקת הקבוצה במדים על טהרת הירוק והלבן ללא הצבע השחור. אוהדים ממוזער\|250px\|כ-30,000 אוהדי מכבי חיפה לפני פתיחת משחקה הראשון (15 בספטמבר 2014) של הקבוצה באצטדיון העירוני החדש בחיפה על שם סמי עופר בו ניצחה 4–2 את בני סכנין ממוזער\|250px\|אוהדי מכבי חיפה, 2002 ממוזער\|250x250px\|אוהדי מכבי חיפה במשחק החוץ מול רד בול זלצבורג במוקדמות ליגת האלופות 2009/2010. חיפה ניצחה 2–1 מספר סקרים שנעשו במהלך העשור השני של המאה ה-21 מצאו שמכבי חיפה היא אחת הקבוצות האהודות ביותר בישראל. מכבי חיפה נחשבת כקבוצה האהודה ביותר בקרב המגזר הערבי בישראל. בין אוהדיה המפורסמים של הקבוצה ניתן למצוא את עוזי חיטמן שכתב את שיר האליפות של עונת "ירוק בעיניים" (אותו ביצע חיים משה) ואת שיר האליפות של אותו ביצע בעצמו. בעונת האליפות זכה הקהל של מכבי חיפה בתואר הקהל ההוגן של השנה. לקראת עונת והמעבר לאצטדיון סמי עופר, אוהדי מכבי חיפה שברו את שיא המנויים למשחקי קבוצת ספורט בישראל, כשרכשו למעלה מ-15,000 מנויים. אוהבי מכבי חיפה שברו את השיא בשנית כשרכשו למעלה מ-19,000 מנויים לעונת , שיא שמאז נשבר על ידי מכבי תל אביב שמכרה 22,000 מנויים לעונת . לקראת עונת הוגבלה מכסת המנויים, שמוצתה במלואה, ל-21,000, ב"כוונה כי לכל משחק יגיעו כ-7,000 אוהדים חדשים". ב-26 בספטמבר 2024 העניק נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג את אות נשיא המדינה למכבי חיפה, על תרומתה לקהילה במלחמת חרבות ברזל ועל הנצחת אוהדיה שנרצחו בטבח 7 באוקטובר 2023. ארגוני אוהדים שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל הארגון Green Apes באופן היסטורי, הגוש המעודד של אוהדי הקבוצה ישבו במשחקי הבית באצטדיון קריית אליעזר ביציעים 11–12 שנקרא גם יציע ג', שנהפך לשם נרדף לגרעין הקשה והמסור של האוהדים. בשנת 2002 הוקם ארגון "הקופים הירוקים", שמהווה את חוג האוהדים המסור של מכבי חיפה, ותומך בקבוצת הכדורגל והכדורסל כאחד. חברי הארגון נהגו לשבת ביציע 11. עם המעבר לאצטדיון סמי עופר, חברי הארגון מתרכזים ביציע הצפוני של האצטדיון מאחורי השער הצפוני בגושים 105–106. לקופים הירוקים יש הרכב מוזיקלי המבצע שירי אוהדים בשם "חוות מזור" (באנגלית נכתב כ-Havat Ma20r) שאף ביצע עם יהודה פוליקר את שיר האליפות לעונת 2022/2023 בליגת העל בכדורגל "כוכב חדש בעיר". בשנת 2010, הוקם ארגון אוהדים נוסף, ה"אינפרנו ורדה", שחבריו ישבו ביציע 5א. באצטדיון סמי עופר חברי הארגון יושבים ביציע הדרומי של האצטדיון בגוש 124. מטרת הארגון היא לספק תמיכה נוספת בקבוצה, לצד ארגון "הקופים הירוקים". בנוסף, למכבי חיפה מועדון אוהדים רשמי מטעם המועדון, שהוקם בעשור הראשון של המאה ה-21, ומונה כ-20,000 חברים. למועדון ישנם תומכים גם מחוץ לישראל, והקשר עימם נשמר על ידי רכישת פריטים מחנות המזכרות של המועדון, באמצעות אתר האינטרנט שלו. ב-2014 הוקמה עמותת אוהדי מכבי חיפה. מטרות העמותה, כפי שנכתבו במסמכי היסוד שלה: "הקמת ארגון המאגד ומייצג את קהילת אוהדי מועדון הכדורגל מכבי חיפה. חיזוק ומיסוד מעמד האוהד כנדבך המרכזי עליו נשענת רוח המועדון. חיזוק ושימור מסורת המועדון תוך שמירה על האינטרסים של המועדון. מיגור האלימות והגזענות. הנגשת פעילות המועדון לקהל האוהדים ושימור צביונו העממי". תקשורת קבוצה – אוהדים בתחילת המאה ה-21 הקים המועדון אתר אינטרנט, הנערך על ידי ההיסטוריון של המועדון, יצחק הברמן. ב-2015 פתחה מכבי חיפה אתר אינטרנט חדש, שפועל לצד האתר הישן שמשמש כארכיון ומאגר מידע היסטורי. החל מ-2011 מפעילה הקבוצה דף פייסבוק רשמי הכולל מידע, חדשות, תמונות, אפשרות להזמנת כרטיסים און-ליין וכן עדכון בזמן אמת על תוצאות משחקים. בפברואר 2011 פתח המועדון דף יוטיוב רשמי, בו מתפרסמים ראיונות של שחקנים והמאמן לפני ואחרי משחקים. פעם בחודש מעלה המועדון סרטון שנקרא מהדורת מכבי חיפה TV, ובו מוצג מה עבר על המועדון בשבועיים האחרונים, תוכניות להמשך ותקצירי משחקים. במרץ 2016 הוציאה הקבוצה אפליקציה לטלפונים ניידים. יצרני תלבושות וספונסרים ראשיים תקופהמייצרת המדיםספונסר1983–1984אדידסדרוקר זכריה קבלנות בע"מ1985–1992וולוו1992–1993לוטו1993–1996ישראכרט1996–1998נייקיוולוו1998–2002לוטו2002–2004הונדה2004–2007פומה2007–2011לוטו2011–2018נייקי2018–2023וולוו2023 -אדידס יריבויות היריבות העירונית ממוזער\|משחק דרבי בין מכבי להפועל, חיפה, אצטדיון סמי עופר, 27 בינואר 2016 לשני המועדונים החיפאים העיקריים, הפועל חיפה ומכבי חיפה, יש היסטוריה ארוכה של יריבות עירונית סוערת הכוללת איבה הדדית וסכסוכי אוהדים; יריבות שנמשכה גם בשנים הרעות של הפועל חיפה, בהן שיחקה בליגה השנייה. שורשי היריבות נעוצים עמוק בתוך ההיסטוריה של שני המועדונים ובעיקר בזיהוי הפוליטי שלהם. הפועל הוקמה כקבוצת פועלים סוציאליסטית שזוהתה בעיקר עם ההסתדרות ועם שלטון מפא"י, הן הארצי והן המוניציפלי. הפועל זוהתה כקבוצתו של הממסד שנתמכה על ידי השלטונות. לפיכך, באופן טבעי, הפכה מכבי חיפה לקבוצה המקופחת, שבשל קיפוחה לכאורה על ידי השלטונות נאלצה להיאבק על קיומה. על כן, בראשיתה הייתה היריבות העירונית בחיפה בין אלו ש"ידם קרובה לצלחת" לבין המקופחים והמדוכאים. ההבדלים בין המועדונים יצרו גם את ההבדלים בין האוהדים: אוהדי הפועל חיפה באופן מסורתי זוהו עם תנועות השמאל; רוב אוהדי הפועל היו בני המעמד הבינוני – פועלים בתעשיות השונות בחיפה וכן משכילים רבים ובעלי מקצועות חופשיים רבים. לעומתם, אוהדי מכבי חיפה זוהו ברובם כאנשי המעמד הבינוני-נמוך. ההבדלים בין מחנות האוהדים הטשטשו, בעיקר בשל ההצלחות של הקבוצה שהגדילו וגיוונו את קהל האוהדים שלה, אם כי עדיין ניתן להבחין בהבדלים בין קהלי האוהדים. היריבות בין שני המועדונים קיבלה גוון יותר ספורטיבי והיא בולטת בעיקר בתקופות שלפני משחקי דרבי. היריבות עם מכבי תל אביב מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 למכבי חיפה יש יריבות חזקה עם מכבי תל אביב על ההגמוניה של תנועת מכבי ישראל וכן גם של הכדורגל הישראלי בכלל ועל תואר מועדון הכדורגל הטוב ביותר בישראל. מכבי חיפה שואפת להדיח מעמדה זו את מכבי תל אביב, שהיא המועדון עם מספר התארים הגדול בארץ, ולהפוך למועדון המוביל בישראל, וזאת על ידי זכייה בתארים רבים וכן בהעפלה לשלבים המתקדמים בגביעי אירופה השונים (גביע מחזיקות הגביע, ליגת האלופות, גביע אופ"א). המאבק היה עיקש במיוחד בעונות בהן חיפה ותל אביב התחרו זו מול זו על תואר האליפות. בנוסף, הביסה חיפה את מכבי תל אביב במספר משחקים, בהם משחק ניצחונה בתוצאה 10–0 ב-1988 (משחק בו נקמה על הפסדה 2–10 בשנת 1949 והפסדה 0–7 בשנת 1952), וניצחונה בתוצאה 5–0 בעונת בה זכתה חיפה באליפות ללא הפסד אך הודחה ממפעל גביע המדינה שלושה ימים לאחר הניצחון על ידי מכבי תל אביב בתוצאה 1–2 בקריית אליעזר, מקרה שחזר על עצמו לא פחות מעשר פעמים במפגשים במפעל גביע המדינה. הישגיה של מכבי חיפה ב לצד החלשות של מכבי תל אביב (למעט עונת ) ציננו את היריבות ביניהן, אך היריבות עם הפועל תל אביב, שהתחרתה בצמרת הטבלה בתקופה זו, התחזקה. שיתופי פעולה בפברואר 2021, לאחר חתימת הסכם הנורמליזציה של מדינת ישראל עם איחוד האמירויות הערביות, החל המועדון בשיתוף פעולה כולל, ספורטיבי, טכנולוגי ועסקי עם מועדון אל-עין מליגת העל של איחוד האמירויות הערביות, זהו הסכם ראשון מסוגו בכדורגל הישראלי עם מועדון ממדינה ערבית. במסגרת ההסכם ישתפו המועדונים פעולה בהשאלות והעברת שחקנים, השתלמויות, מחלקות נוער, השמה של טכנולוגיות, מחנות אימון, משחק שלום הדדי, קשרים עסקיים וכל אספקט עתידי, שיבנה בחיזוק היחסים בין המועדונים והבעלים. תארים 350px\|ממוזער\|שמאל\|נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין עם שתי הקבוצות המשתתפות במשחק אלוף האלופים, מכבי חיפה והפועל באר שבע ליגת העל אליפויות (15): , , , , , , , , , , , , , סגנות (10): , , , , , , , , , גביע המדינה זכייה (6): 1961/1962, 1990/1991, 1992/1993, 1994/1995, 1997/1998, 2015/2016 סגנות (11): 1942, 1962/1963, 1970/1971, 1984/1985, 1986/1987, 1988/1989, 2001/2002, 2008/2009, 2010/2011, 2011/2012, 2021/2022 גביע הטוטו זכייה (5): 1993/1994, 2002/2003, 2005/2006, 2007/2008, 2021/2022 סגנות (5): 1999/2000, 2003/2004, 2014/2015, 2018/2019, 2023/2024 אלוף האלופים זכייה (5): 1963, 1985, 1989, 2021, 2023 סגנות (3): 1984, 2016, 2022 גביע ליליאן זכייה (1): 1984/1985 סגנות (1): 1986/1987 גביע ה-20: סגנות (1): 1968 גביע הכ"ה: סגנות (1): 1973 גביע האינטרטוטו: זכייה במקום ראשון בשלב הבתים (1): 1985 שיאים והישגים שיאים קבוצתיים עונות בליגה הראשונה –מקום המדינה ונכון לעונת 2023/24עונת 66/68 נספרת כשתי עונות, מכיוון שהיה מדובר בעונה כפולה67 עונות בליגת המשנה –6 המיקום הנמוך ביותר – 7 בליגת המשנה שיא ניצחונות לעונה – 28 בעונות 2009/2010, 1993/1994 (שיא ישראלי) שיא הפסדים לעונה – 16 (1973/1974) שיא נקודות לעונה (שיא ישראלי) – 95 (1993/1994) שיא שערים לעונה – 97 (1993/1994) שיא הספיגה לעונה – 53 (1951/1952) שיא הפרש השערים לעונה – 70 (1993/1994) הניצחון הגבוה ביותר – 10–0 על מכבי תל אביב (1987/1988) ההפסד הגבוה ביותר – 1–12 מול הפועל תל אביב (1937) וגם 1–12 מול בית"ר תל אביב (1942) שיא ניצחונות רצופים מפתיחת העונה-11 בעונת 2005/2006 (שיא ישראלי משותף) זכייה באליפות ללא הפסד ליגה בעונה של 39 מחזורים – (1993/1994) אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר לעונהבעידן בו ניצחון בליגה שווה 3 נקודות - 82.86% בעונת 2009/10 (שיא ישראלי) אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר לעונה במשחקי בית - 96.3% בעונת 2022/23 (שיא ישראלי) 46 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד – בין השנים 1993 ל-1994 (שיא ישראלי) 30 משחקי חוץ רצופים ללא הפסד – בין השנים 1993 ל-1995. הקבוצה הישראלית הראשונה שזכתה בשש אליפויות בעשור אחד: בעונות 2000/2001, 2001/2002, 2003/2004, 2004/2005, 2005/2006 ו-2008/2009 (שיא ישראלי) הקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לליגת האלופות – בעונת 2002/2003. הקבוצה הישראלית היחידה שזכתה באליפות בעונה בה השתתפה בליגת האלופות – בעונת 2022/23. הקבוצה הישראלית הראשונה שהשיגה ניצחון בשלב הבתים של גביע אופ"א. הקבוצה הישראלית היחידה שהעפילה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע – בעונת 1998/1999. סיימה את ששת משחקי שלב הבתים עם אפס נקודות ואפס שערים (שיא שלילי משותף עם דינמו זאגרב). 65 מחזורים רצופים של החזקה במקום הראשון בליגה – בין אוגוסט 2004 למאי 2006 (שיא ישראלי). 48 העפלות רצופות לשמינית גמר גביע המדינה: בין השנים 1966 ל-2013. ספגה 16 שערים ב-35 מחזורים בעונת 2009/2010, וזהו מספר השערים (העונתי הכולל) הנמוך ביותר שספגה חיפה בתולדותיה. ספגה את ההפסד הגבוה ביותר בתולדות גביע ארץ-ישראל (גביע המדינה): 1–12 לבית"ר תל אביב ב-1942 הניצחון הגבוה ביותר באירופה: 8–0 על חזר לנצ'ראן. זהו גם הניצחון הגבוה ביותר של קבוצה ישראלית באירופה. ההפסד הגדול ביותר באירופה: 2–8 מול ארמיניה בילפלד (1985). הישגים באירופה ליגת האלופות: שלב הבתים (3): , , מוקדמות (8): , , , , , , , הליגה האירופית: שמינית גמר (1): 2006/2007 סיבוב שלישי (1): 2002/2003 שלב הבתים (2): , סיבוב שני (1): 2003/2004 סיבוב ראשון (2): 2000/2001, 2004/2005 מוקדמות (6): 1996/1997, 2002/2003, , , , גביע אירופה למחזיקות גביע: רבע גמר (1): 1998/1999 (שלב שיא אירופי אליו הגיעה קבוצה ישראלית, שיא משותף עם הפועל תל אביב)הפועל תל אביב העפילה לרבע גמר גביע אופ"א בעונת 2001/02 סיבוב שני (1): 1993/1994 סיבוב ראשון (1): 1995/1996 הקונפרנס ליג: שמינית הגמר (1): 2023/2024 שלב הבתים (1): מוקדמות (1): 2024/2025 גביע האינטרטוטו: סיבוב שני (1): 2007 סיבוב ראשון (1): 1999 מקום ראשון בשלב הבתים (1): 1985 מקום שני בשלב הבתים (2): 1986, 1990 מקום שלישי בשלב הבתים (1): 1991 מקום חמישי בשלב הבתים (1): 1997 שיאים אישיים שיאן ההופעות בליגה: אלון חרזי, 495 הופעות שיאן ההופעות לעונה: אדורם קייסי, 66 הופעות בכל המסגרות – 2002/2003 שיא ההופעות לשוער: ניר דוידוביץ', 386 הופעות שיאן שערי ליגה: זאהי ארמלי, 90 שערים שיאן שערים לעונה: אלון מזרחי, 28 שערים – ; שלומי ארבייטמן, 28 שערים – שיא בישולים לעונה: אלון חזן, 16 בישולים – 1993/1994; יוסי בניון, 16 בישולים – ; ג'ובאני רוסו, 16 בישולים – שיא שערים באירופה: אלון מזרחי ויניב קטן – 15 שערים שיאן שערים למשחק: אהרון גרשגורן, 6 נגד הפועל קריית שמונה, 1965 שיאן שערים - שחקן זר: ניקיטה רוקאביציה, 72 שערים,כולל שערים בכל המפעלים מלבד גביע הטוטו. מהם 62 שערי ליגה.שחקן פעיל, נכון לתאריך 20.03.2021 שיאן שערים - הבקעות במשחקים רצופים: ניקיטה רוקאביצה, 12 משחקים. שיאן אי-ספיגה (דקות ללא שער ברציפות): גיורא אנטמן, 1003 דקות – שיאן אי-ספיגה בעונה: ניר דוידוביץ', 16 שערים ב-35 משחקים, הכדורגלן הישראלי המעוטר ביותר: אריק בנדו, 17 תארים (9 אליפויות, 4 גביעי מדינה ו-4 גביעי טוטו) ואלון חרזי, 17 תארים (9 אליפויות, 3 גביעי המדינה ו-5 גביעי טוטו) שיאני ההופעות להלן עשרת השחקנים ששיחקו הכי הרבה משחקי ליגה במדי מכבי חיפה, נכון ל-20 בספטמבר 2013. מקום שם השחקן שנות פעילות הופעות 1 אלון חרזי 1990–1997 1998–2009 495 2 יניב קטן 1998–2014 440 3 אריק בנדו 1993–1994 1996–2006 2010–2011 399 4 אברהם אבוקרט 1977–1993 396 5 ניר דוידוביץ' 1994–2013 386 6 איתן אהרוני 1978–19891990–1994 369 7 ישעיהו שווגר 1962–1976 360 8 אהרון גרשגורן 1964–1978 3349 ברוך ממן 1974–1985 303 יוסי קרמר 1974–1985 1988–1989 303 שיאני שערים להלן עשרת השחקנים שהבקיעו הכי הרבה שערי ליגה במדי מכבי חיפה, נכון ל-4 ביולי 2023. (שחקנים פעילים מודגשים) מקום שם השחקן שערים הופעות יחס שערים למשחק שנות פעילות במכבי חיפה 1 זאהי ארמלי 90 179 0.5 1982–19892 דני שמולביץ' רום 78 283 0.28 1958–1973 יניב קטן 78 467 0.17 1998–2014 3 ראובן עטר 72 281 0.26 2000–2002, 1997, 1986–1994 4 ג'וני הרדי 70 193 0.36 1951–1963 5 יוסי בניון 66 189 0.35 2014–2016, 1998–2002 6 ניקיטה רוקאביציה 65 170 0.38 2016–2021, 2022-20237 אברהם מנצ'ל 64 225 0.28 1952–1965 8 אלון מזרחי 63 91 0.69 1997–1999, 1995–1996, 1993–1994 9 ישעיהו הלד 60 250 0.24 1949–1964 זוכים בתואר מלך השערים במדי הקבוצה עונה שם השחקן שערים הערות 1958/1959 אהרון אמר 17 1987/1988 זאהי ארמלי 25 1993/1994 אלון מזרחי 28 אליפות 1994/1995 חיים רביבו 17 יחד עם עמיר תורג'מן מעירוני אשדוד 1995/1996 חיים רביבו 26 1997/1998 אלון מזרחי 18 2004/2005 רוברטו קולאוטי 19 אליפות 2009/2010 שלומי ארבייטמן 28 2019/2020 ניקיטה רוקאביציה 22 2020/2021 ניקיטה רוקאביציה 19 אליפות2021/2022 עומר אצילי 20 אליפות2022/2023 עומר אצילי 21 אליפות2023/2024 דין דוד 20 יחד עם ערן זהבי זוכים בתואר כדורגלן העונה במדי הקבוצה שחקני הקבוצה זכו 16 פעמים (שיא ישראלי לקבוצה) בתואר כדורגלן העונה בישראל. עונה שחקן תארים קבוצתיים הערות סיקור 1984/1985 משה סלקטר אליפות 1985/1986 אבי רן סגנות שוער 1988/1989 ניר קלינגר אליפות 1990/1991 טל בנין דאבל 1993/1994 אייל ברקוביץ' אליפות כבש 10 שערים ובישל 13 1994/1995 חיים רביבו גביע המדינה, סגנות הליגה כבש 17 שערים ובישל 7 1995/1996 חיים רביבו סגנות כבש 26 שערים ובישל 9 2000/2001 יוסי בניון אליפות כבש 13 שערים ובישל 13 2001/2002 ג'ובאני רוסו אליפות כבש 5 שערים ובישל 10 2003/2004 ניר דוידוביץ' אליפות שוער 2004/2005 עידן טל אליפות כבש 13 שערים ובישל 2 2005/2006 גוסטבו בוקולי אליפות כבש 12 שערים ובישל 10 2010/2011 ליאור רפאלוב אליפות כבש 11 שערים ובישל 2 2020/2021 ג'וש כהן אליפותשוער (בישל שער אחד, עצר 4 פנדלים) 2021/2022 עומר אצילי אליפות כבש 20 שערים ובישל 10 2022/2023 עומר אציליאליפותכבש 21 שערים ובישל 12 + מקרא = מלך השערים באותה עונה = שחקן שאינו ישראלי שחקנים בולטים בתולדות המועדון נתוני ההופעות והשערים מתייחסים למשחקי ליגה בלבד ונכונים ל־14 בינואר 2024. המיון הראשוני הוא לפי מספר הופעות. שחקנים מודגשים עדיין פעילים במועדון. להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"שםלאוםעמדהקריירה במועדוןהופעותשעריםאלון חרזיבלם, מגן ימני1990–200949529יניב קטןקשר התקפי, קיצוני, חלוץ1998–2014 46779אברהם אבוקרטקשר1973–199339610אריק בנדובלם1993–19941996–20062010–20113839ניר דוידוביץ'שוער1995–20133740איתן אהרונימגן ימני1978–19891990–19943687ישעיהו שווגרבלם1962–197636011אהרון גרשגורןקשר1964–197833427ברוך ממןקשר1964–197830345יוסי קרמרמגן1974–19893037גוסטבו בוקוליקשר2004–2015 28934דקל קינןבלם2002–2010 2012–201827321אבישי ז'אנומגן ימני1995–200424415אייל משומרמגן ימני2006–20172339אדורם קייסימגן שמאלי1996–200722523מרקו בלבולמגן1986–20022172משה סלקטרחלוץ1979–198720456יחזקאל גרשונישוער1958–19701971–19722040אייל ברקוביץ'קשר התקפי1990–199619236יוסי בניוןקשר התקפי1998–2002 2014–201618966רפי אוסמובלם1980–19921813נטע לביאקשר אחורי2015–20231977זאהי ארמליחלוץ1982–198917990ליאור רפאלובקשר2004–20112023– 16338ניקיטה רוקאביציהחלוץ2016–20212022-202317065אבי רןשוער1981–19871460רוני לויקשר1992–199714418ואליד באדירקשר2000–200514128רוני רוזנטלחלוץ1980–198613838עופר מזרחיחלוץ1986–199313337אהרן אמרחלוץ1956–196713235משה גלאםמגן שמאלי1993–199713116ראובן עטרקשר התקפי1986–19942002–200012972ג'ובאני רוסוקשר התקפי2001–20052007–200812925שלומי ארבייטמןחלוץ2005–201012650אלון חזןקשר1992–199611920סרגיי קנדאורובקשר1993–199711840מיכאל זנדברגקשר2002–200611633עידן טלקשר2003–200610930פיטר מסיללה דרא"פמגן שמאלי2007–20111082צ'רון שריקשר התקפי2019–202313641בירם כיאלקשר אחורי2006–2010926אלון מזרחיחלוץ1993–19941995–19961997–19979163טל בניןקשר1989–19929117רפי כהןשוער1993–1996910רוברטו קולאוטיחלוץ2004–20079039ריימונדס ז'וטאוטאסקשר אחורי1999–2003884ויקטור צ'אנובשוער1990–1993780ולדימיר דבאלישוויליחלוץ2009–2012 7537סרגיי קלשצ'נקוחלוץ1999–20017129דודו אוואטשוער1996–19972001–2003600חיים רביבוקשר התקפי / חלוץ1994–19965746דניאל בריילובסקיקשר1986–19885611יעקובו איגביניחלוץ2000–20035025ג'וש כהןשוער2019–20231230עומר אציליקשר התקפי / קיצוני2021–20239046דין דודחלוץ2021–9845 ראו גם: רשימת כדורגלני מכבי חיפה בעלי ערך בוויקיפדיה מאמנים לפחות 35 מאמנים שונים הדריכו את שחקני מועדון הכדורגל החיפאי החל משנות ה-40 ועד ימינו (ב-47 קדנציות). להלן רשימת המאמנים של מכבי חיפה: להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" שם מדינה שנים הערות/זכיות ישראל (איז'ו) שוורץ 1946–1947 טורנטאואר 1950–1952 אוטו שלפנברג 1952–1954 אלי פוקס 1954–1956 "גביע הנשיא" (1955) אנדור קיש 1956–1957 אריה קוך 1957–1959 דוד פרקש 1959–1961 "גביע סוכות" אלכס פורבס 1961–1962 אנדור קיש 1962 אוטו שלפנברג 1962–1963 גביע המדינה (1961/1962) ואסיל ספאסוב 1963–1965 ישראל חליבנר 1965 אברהם מנצ'ל 1965–1969 אדמונד שמילוביץ 1969–1970 ג'וני (יונתן) הרדי 1970–1972 אלי פוקס 1972 אברהם מנצ'ל 1972–1974 אורי וינברג 1974–1975 שמעון שנהר (שלפנברג) 1975–1977 משה ששון 1977 ג'וני (יונתן) הרדי 1977–1978 ערן קוליק 1978–1979 מרדכי שפיגלר 1979 ג'וני (יונתן) הרדי 1979–1982 ג'ק מנסל 1982–1983 ג'וני (יונתן) הרדי 1983 שלמה שרף 1983–1987 אליפות המדינה (1983/1984, 1984/1985) "גביע ליליאן" (1984) דרור קשטן 1987–1988 אמציה לבקוביץ' 1988–1990 אליפות המדינה (1988/1989) שלמה שרף 1990–1992 אליפות המדינה (1990/1991) גביע המדינה (1990/1991) גיורא שפיגל 1992–1998 גביע המדינה (1992/1993) העפלה לשמינית גמר גביע אירופה למחזיקות (1993/1994) אליפות המדינה (1993/1994) גביע הטוטו (1993/1994) גביע המדינה (1994/1995) דניאל בריילובסקי 1998 גביע המדינה (1997/1998) דושאן אוהרין 1998–1999 העפלה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות (1998/1999) דניאל בריילובסקי 1999 אלי כהן 1999–2000 שם מדינה שנים משחקים אחוזי הצלחה[1] הערות/זכיות רוני לוי 2000 7 52.3% אברהם גרנט 2000–2002 71 73.7% אליפות המדינה (2000/2001, 2001/2002) יצחק שום 2002–2003 33 69.7% העפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות (2002/2003) רוני לוי 2003–2008 165 70.6% אליפות המדינה (2003/2004, 2004/2005, 2005/2006) גביע הטוטו (2003/2004, 2005/2006) העפלה לשמינית גמר גביע אופ"א (2006/2007) אלישע לוי 2008–2012 140 69.5% גביע הטוטו (2007/2008) אליפות המדינה (2008/2009, 2010/2011) העפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות (2009/2010) העפלה לשלב הבתים בליגה האירופית (2011/2012) ראובן עטר 2012 9 25.9% אריק בנדו 2012–2014 63 59.8% העפלה לשלב הבתים בליגה האירופית (2013/2014) אלכסנדר סטנוייביץ' 2014 15 42.2% מרקו בלבול 2014–2015 21 49.2% רוני לוי 2015–2016 36 49.1% גביע המדינה (2015/2016) רנה מלנסטיין 2016–2017 22 43.9% גיא לוזון 2017 27 39.5% רוב מאס 2017–2018 6 22.2% מאמן זמני פרד רוטן 2018 22 30.0% רוב מאס 2018 1 0% מאמן זמני אלי גוטמן 2018 2 50% איתי מרדכי 2018 3 44.4% מאמן זמני מרקו בלבול 2018–2020 58 66% ברק בכר2020–202310874.3%שלוש נקודות ליגה הופחתו.אליפות המדינה (2020/2021, 2021/2022, 2022/2023) גביע הטוטו (2021/2022) אלוף האלופים (2021) שלב הבתים של ליגת האלופות ()מסאי דגו2023–20243668.5%שתי נקודות ליגה הופחתו.אלוף האלופים (2023)העפלה לשמינית גמר הקונפרנס ליג (2023/2024)ברק בכר2024– הערות: 1. אחוזי הצלחה במשחקי ליגה: אחוז הנקודות שנצברו מתוך סך הנקודות האפשריות. מחלקת הנוער מחלקת הנוער של מכבי חיפה מונה למעלה מ-1,000 כדורגלנים צעירים המתאמנים בקבוצות בשנתונים השונים. המועדון פועל בשיתוף פעולה עם כפר הנוער "גלים" שנמצא בדרום חיפה. בפנימיית כפר גלים נמצאים כדורגלנים הגרים רחוק מחיפה. בסיום כל עונה נבחר השחקן המצטיין של כל אחת מהקבוצות הצעירות. מכבי חיפה נותנת חסות ל-20 בתי ספר לכדורגל בישראל. מחלקת הנוער של מכבי חיפה נחשבת לאחת הטובות בארץ, ומלבד זכייה בתארים רבים, גידלה שחקנים רבים שהפכו לשחקני מפתח מצטיינים במכבי חיפה בפרט ובכדורגל הישראלי בכלל. בשנת 2008 רכש המועדון את מחלקת הנוער של הפועל נצרת עילית/עמק יזרעאל ובכך הקים שלוחה נוספת במושב נהלל בפרויקט מתנהלות קבוצות מגילאים טרום א' ועד לנערים א'. מנהל מחלקת הנוער: יניב כהן מנהל מחלקת הנוער (שלוחת נהלל): אורי גרופר בנוסף לקבוצת מחלקת הנוער המועדון מפעילה בתי ספר לכדורגל בצפון הארץ וביניהם; כרמיאל, טמרה, צור שלום, מועצה אזורית מטה אשר, כפר המכבי, מועצה אזורית אלונה-עין אילה-בית חנניה, מועצה אזורית חוף הכרמל, טבריה, מעלות-תרשיחא, צפת ושדה אליעזר ובנוסף במועצה אזורית שדות דן במרכז. קבוצות מחלקת הנוער לעונת 2024/25 שם הקבוצה ליגה מאמן מכבי חיפה הרדי ליגת העל לנוער איתי מרדכי מכבי חיפה עלמני ליגת העל נערים א' אדריאן רוצ'ט מכבי חיפה יהויכים ליגת העל נערים ב' עידן יונה מכבי חיפה גולדשנפלד נערים ג' דרג 1 רועי גוזלן מכבי חיפה מיכאל ילדים א' דרג 1 יורם בסר מכבי חיפה שמואל ילדים ב' דרג 1 עמנואל נתנאל ועידו ז'אן מכבי חיפה עודד ילדים ג' דרג 1 לירן אהרון וואסים אבו שקארה מכבי חיפה ישעיהו טרום ילדים א' כללי רן ברק ואלירון חקמון מכבי חיפה יואל טרום ילדים א' כללי שי סאלי מכבי חיפה אפרים טרום ילדים ב' כללי בני הרשקוביץ' תארים קבוצת הנוער של מכבי חיפה משחקת בליגת העל בכדורגל לנוער, ובעלת מספר האליפויות וגביעי המדינה הרב ביותר מאז הקמת ליגה מקצוענית לנוער: אליפויות (12) (שיא): 1998/1999, 2002/2003, 2003/2004, 2008/2009, 2009/2010, 2012/2013, 2013/2014, 2015/2016, 2016/2017, 2019/2020, 2020/2021, 2022/2023 גביעי מדינה (5) (שיא)שיא משותף עם קבוצת הנוער של מכבי תל אביב.: 1998/1999, 1999/2000, 2002/2003, 2012/2013, 2013/2014 בנוסף לאליפויות והגביעים בהן זכתה, קבוצת הנוער של מכבי חיפה זכתה ב-5 אליפויות ו-4 גביעי מדינה נוספים בליגה החובבנית לנוער, עד שנת 1994 בה הוקמה הליגה המקצוענית לנוער. קבוצת הנוער מכבי "שמואל" חיפה רשמה הישג חסר תקדים בכדורגל הישראלי (בליגות לנוער) כאשר לקחה פעמיים דאבל ברציפות, בעונות 2012/2013 ו-2013/2014. קבוצת הנערים של מכבי חיפה (עד גיל 14) זכתה ב-2004 בטורניר גביע החלב לאחר שניצחה בגמר את קבוצת הנערים של אברטון האנגלית בתוצאה 1:5. קבוצת מכבי חיפה "שמואל" זכתה ב-2016 בגביע אינסל. סגל נוכחי נכון ל-27 באוגוסט 2024 (קפטן שני) לקריאה נוספת אביב הברון, הירוקים: מכבי חיפה, כל הסיפור, ספרי עליית הגג, 1992 זוהיר בהלול, רמי ברוש, יגאל ביטון, האנציקלופדיה לכדורגל ישראלי, כרך ג', עמ' 65 - 92, הוצאת ישראגול, 2011 קישורים חיצוניים מכבי חיפה, באתר מנהלת הליגות לכדורגל הערות שוליים * קטגוריה:קבוצות כדורגל ישראליות קטגוריה:קבוצות כדורגל ששיחקו בליגה הבכירה בישראל קטגוריה:קבוצות כדורגל שזכו באליפות ישראל קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים: ספורט חיפה קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1913 קטגוריה:היישוב: כדורגל קטגוריה:היישוב: מועדוני ספורט	2024-10-04T08:31:12
ביתר ירושלים	הפניה בית"ר ירושלים	2018-05-13T14:44:13
ג'ו ג'יטסו	שמאל\|ממוזער\|250px\|אימון ג'ו-ג'וטסו ביפן, בסביבות 1920 גּ'וּ גּ'יטְסוּ (או גּ'וּ גּ'וּטְסוּ או ג'ו ג'יצו ) הוא שמה של אמנות לחימה יפנית עתיקה (קוריו) בה עשו שימוש הסמוראים. משמעות המילים ג'ו ג'יטסו היא "מיומנויות רכות", והטכניקות של אומנות זו נועדו לשימוש במצב בו המתרגל נלחם ביריב חמוש ומשוריין בעוד הוא עצמו אינו חמוש או חמוש באופן קל, ולכן נועדה לשימוש כמוצא אחרון במצב בו הלוחם פורק מנשקו. טכניקת הג'ו ג'יטסו מהווה חלק נכבד מבסיס אמנויות לחימה נוספות, ביניהן ג'ודו, קרב מגע, MMA, דניס הישרדות וג'ו ג'יטסו ברזילאי. שיטת הג'ו-ג'יטסו מתמקדת בגראפלינג. אין מקור רשמי ידוע שממנו התפתח הג'ו ג'יטסו. בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את טכניקות ג'ו ג'וטסו אך המופע הראשון הידוע של השיטה היה בשנת 1650, על ידי רופא יפני שחי בסין, והציג את השיטה במעמד 10 סמוראים. במשך למעלה מ-200 שנה נשמרה השיטה בסוד בחוג מצומצם של הסמוראים. בסוף המאה התשע-עשרה, סטודנט יפני בשם קאנו הוציא מהשיטה את התרגילים המסוכנים ושיווה לה אופי ספורטיבי, ואז התפשטה אמנות לחימה זו ברחבי יפן. אף על פי שנשקם המרכזי היה חץ וקשת, לצורכי קרב בטווחים קרובים הסמוראים השתמשו בחרב (קטאנה). תורת הלחימה בחרב נקראת קנג'וטסו ("טכניקת חרב") ומלמדת שימוש נכון בחרב. לצידה התאמנו גם באמנות שליפת החרב וחיתוך בתנועה אחת המכונה באטוֹג'וּטסוּ. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב. לעיתים נתקלו סמוראים אלה במקרים בהם לא יכלו לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף. אומנות הג'ו ג'יטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה: ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'וטסו) המבוססות על אותם עקרונות של ניצול תנועה ושימוש מועט בכוח של המגן כנגד התוקף. ההבדל העיקרי בין הג'ו ג'יטסו לבין שיטות הלחימה שהתפתחו ממנו הוא בכך שהג'ו ג'יטסו המסורתי אינו מגביל את עצמו לסוג אחד של לחימה, אלא משלב קרבות עמידה, הטלות מסוגים שונים, בריחים ונעילות בעמידה, ואף לחימה על הקרקע. לשם השוואה, הג'ודו, למשל, כולל בעיקר הטלות (עם מעט לחימה על הקרקע), אך אוסר שימוש באגרופים ובבעיטות. קראטה, לעומת זאת, מתמחה בבעיטות ואגרופים, אך מוגבל בהטלות ובלחימה על הקרקע. לוחמי ג'ו ג'יטסו משלמים לעיתים על היותם רב-תחומיים ביכולת מוגבלת בכל תחום בנפרד. ג'ו ג'יטסו ברזילאי פותח מהג'ו ג'יטסו המסורתי על ידי משפחת גרייסי. השינוי העיקרי היה בטכניקות הקרקע, שם אומן הלחימה משתמש בפחות כוח על ידי ניצול טכניקה, שימוש בתנופה ובמינוף. ג'ו ג'יטסו מודרני בישראל בסוף המאה ה-19 נדד הג'ו ג'יטסו והובא לאירופה על ידי מורים יפנים. בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את הג'ו ג'יטסו מאירופה לישראל, ופתח את ההתאחדות הבינלאומית לג'ודו בישראל. עם השנים התפתחו מספר ארגונים מרכזיים לג'ו ג'יטסו בארץ, אשר חלקם אף מסונפים לארגונים בינלאומיים. בשנת 1990 הוקמה "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל", גוף הפועל תחת "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו". בתחילת שנות ה-90 הוקם "איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל". בשנת 2000 הוקם "ארגון הג'ו ג'יטסו והקובודו בישראל"/האקדמיה הישראלית לג'ו ג'יטסו מסורתי ומודרני. בנוסף קיימים בישראל מספר מועדונים וארגונים של ג'ו ג'יטסו ברזילאי, וכן מספר ארגונים המלמדים שיטות לחימה הדומות מאוד לג'ו ג'יטסו, ואשר ההבדל ביניהן לבין הג'ו ג'יטסו קטן יותר, לעיתים, מאשר ההבדל בין הארגונים השונים של הג'ו ג'יטסו. התאחדות הג'ו ג'יטסו בישראל חברה בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל שאינם אולימפיים. אלוף ישראל הנוכחי בג'ו ג'יטסו הוא הלל פלוסר. קישורים חיצוניים אתר ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל אתר ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו אתר אגודת הג'ו ג'יטסו הישראלית אתר התאחדות הג'ו ג'יטסו הישראלית אתר ארגון הג'ו ג'יטסו והקובודו בישראל אתר התאחדות אילת - התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי הערות שוליים קטגוריה:אמנויות לחימה יפניות	2024-10-03T09:17:48
פרס איג נובל	ממוזער\|בשנת 2000 הוענק פרס איג נובל בפיזיקה לחוקרים אנדריי גיים (מאוניברסיטת רדבאוד ניימגן, שזכה גם בנובל על פיתוח הגרפן), ומייקל ברי (אוניברסיטת בריסטול) על ריחוף מגנטי של צפרדע חי. פרס איג נובל (באנגלית: Ig Nobel) הוא פרס מדעי הומוריסטי, המהווה פרודיה על פרס נובל. הפרס המוענק מדי שנה לאנשי מדע שערכו מחקרים "שבתחילה גורמים לך לצחוק, ואחר כך גורמים לך לחשוב", על פי הצהרת מארגני הפרס. במרבית המקרים, המאמרים שזיכו את כותביהם בפרס נחשבים למשעשעים, מוזרים או סתם חסרי ערך. השם הוא פרפרזה על פרס נובל ומקורו במילה האנגלית 'ignoble' שפירושה 'נחות'. הפרס כולל עשרה תחומים (כימיה, פיזיקה, הנדסה וכו') אשר ניתן לחוקרים שמחקריהם עוסקים בדברים הנחשבים חסרי משמעות או לא יעילים. באופן רשמי מוגדר הפרס כניתן בגין "תוצאות שאי אפשר לחזור עליהן או שרצוי לא לחזור עליהן". הפרסים הוענקו לראשונה בשנת 1991, ביוזמתו של מארק אברהמס, בעת שערך את כתב העת להומור מדעי Journal of Irreproducible Results , שנוסד על ידי הפיזיקאי צבי ליפקין, ואלכסנדר כהן, מנהל המכון למחקר ביולוגי בישראל. הפרסים ניתנים בטקס מפואר המתקיים באוניברסיטת הרווארד, בחסותו של כתב העת להומור מדעי Annals of Improbable Research , שנוסד בשנת 1995. אף שהפרס הוא פרודיה על פרס נובל, בטקס הענקתו משתתפים לעיתים גם חתני פרס נובל המעניקים את פרס איג נובל לחתניו. רבים מחתני הפרס נבוכים ואינם משתתפים בטקס, אך יש המפגינים אומץ והומור עצמי, ובאים לטקס למרות מעמדו השנוי במחלוקת. בין המחקרים שזכו בפרס פרס לשלום הוענק בשנת 1995 לבית הנבחרים הטאיוואני , עבור ההוכחה שפוליטיקאים משיגים יותר מתקיפות הדדיות מאשר ממלחמות. פרס לפיזיקה הוענק בשנת 1996 על מחקר בנושא נפילת פרוסת לחם מרוחה בחמאה. פרס בספרות הוענק ב-1997 לחוקרי הצופן התנ"כי, אליהו ריפס, דורון ויצטום ויואב רוזנברג, ולפופוליזטור שלהם מייקל דרוזנין. פרס לשלום הוענק לחוקרים מבריטניה, על מחקרם בנושא הפעילות העצבית של ארבה בזמן צפייה בסדרת הסרטים מלחמת הכוכבים. פרס לכימיה הוענק לחוקר יפני שחקר מדוע יונים אינן נמשכות לפסל ברונזה המוצב בעירו. פרס לכלכלה הוענק ליזם מנסיכות ליכטנשטיין, על שיצר את האפשרות לשכור את הנסיכות כולה לעריכת כינוס, חתונה, חגיגת בר מצווה וכדומה. פרס לפיזיקה הוענק לחוקרים מאוסטרליה שחקרו את קצב הטפטוף של זפת במשך יותר מ-75 שנים (ראו ניסוי טיפת הזפת). פרס על מחקר בין תחומי הוענק לחוקר מאוסטרליה על מחקרו בנושא מוך טבורי, שבדק הצטברות של סיבים בטבור. ב-2013 הוענק הפרס לשלום לנשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, המכונה גם הדיקטטור האחרון של אירופה, על כך שעצר בן אדם בעל יד אחת על מחיאת כפיים בציבור. פרס לרפואה הוענק לחוקר הישראלי דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק על מחקרו שהוכיח כי תרופות פלצבו יקרות יעילות יותר ממקבילותיהן הזולות. פרס לשלום הוענק בשנת 2009 לחוקרים שווייצרים שגילו שבקבוק בירה מלא שפוגע בראשו של אדם נשבר ביתר קלות מאשר בקבוק ריק. פרס לרפואה הוענק לשלושה חוקרים מהמרכז הרפואי בני ציון על מחקרם שנושאו "הפסקת התקפי שיהוק סוררים באמצעות עיסוי של פי הטבעת". פרס לתזונה הוענק בשנת 2005 ליושירו נאקאמטסו, מכיוון שתיעד וניתח כל ארוחה שאכל ב-34 שנים שקדמו לקבלת הפרס. פרס לפיזיקה ב-2017 הוענק למדען הצרפתי מרק-אנטואן פרדין (Marc-Antoine Fardin) על מחקרו בסוגיה "האם חתולים הם מוצק או נוזל". מסקנת המחקר היא שחתולים מפגינים דואליות מוצק-נוזל, ופונקציית הגל קורסת על פי החלטת החתול. פרס לרפואה הוענק בשנת 2020 לשורה של מנהיגים בניהם בוריס ג'ונסון ראש ממשלת בריטניה, נרנדרה מודי ראש ממשלת הודו, דונלד טראמפ נשיא ארצות הברית, רג'פ טאיפ ארדואן נשיא טורקיה, ולדימיר פוטין נשיא רוסיה ואחרים נוספים על השימוש במגפת הקורונה - Covid-19 "כדי ללמד את העולם שפוליטיקאים יכולים להשפיע באופן מיידי יותר על החיים ועל המוות מכפי שמדענים ורופאים יכולים". ראו גם זוכי פרס איג נובל קישורים חיצוניים פירוט כל המחקרים שזכו בפרס ב־2006, באתר "נענע 10" הערות שוליים * איג נובל איג איג איג קטגוריה:פרודיה	2024-10-13T03:59:05
גיור	גיוּר או גירות הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאֵם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון המקראית היה גם שימוש במונח "התייהדות" כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה גֵּר ואישה שהתגיירה מכונה גִּיוֹרֶת. הגיור מתבצע על ידי מעמד קבלת המצוות וטבילה, ואצל זכרים גם ברית מילה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הגר הקריב גם קורבן עולה מיוחד להשלמת הליך גיורו. גר צדק וגר תושב ההלכה מבחינה בין גר צדק, שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב, שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. במקרא נעשה שימוש לא מובחן באותו מונח ("גר"), וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק. ההסבר לכך הוא שבמקרא המושג גר הוא שם כולל לכל מי שאינו חלק אינטגרלי מהחברה אלא נספח ואורח. למעשה, כיום מוסד "גר תושב" אינו מתקיים למעשה, וקוראים בשם "גר" רק לגר צדק. גר צדק גר צדק הוא אדם שבחר להצטרף לברית שכרת ה' עם אברהם בברית המילה, ולברית שנכרתה בין ה' לישראל במעמד הר סיני, ולקבל עליו לקיים את המצוות שה' ציווה את עם ישראל, ועל ידי כך הוא הופך ליהודי גמור. היהדות, בניגוד לחלק מהדתות האחרות, אינה נוטה למיסיונריות ודואגת להערים קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין יכול להתגייר בכפוף לשיקולים הלכתיים. גר תושב גר תושב הוא גוי שמעוניין להיות שותף לחזון הגדול של ישראל ובא לשבת בארץ ישראל בחברת היהודים, ומוכן גם לקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח אף שאינו חלק מהעם והברית אלא רק מקבל את המוסכמות הדתיות הבסיסיות. ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד. בפרשנות המקרא במקרא לא מתואר במפורש טקס גיור. הגר במשמעותו המקראית הוא 'מי שגָר'. הגרים במקרא לעיתים הם ישראלים הגרים בין לא-ישראלים, ולעיתים זרים החיים בישראל. תרגום השבעים תרגם אותם במונחים נפרדים.ישי רוזן צבי, בתורה, האם הגר הוא אי פעם מי שהתגייר ליהדות? באתר התורה עם זאת, בפרשנות חז"ל לכמה אירועים מקראיים מופיע גיור. מעמד הר סיני מפורש כהליך גיור לעם כולו, המהווה מודל לאופן בו ניתן מאז לגייר יחידים ולצרפם לעם. בנוסף, מסופר שביציאת מצרים הצטרפו לעם ערב רב, נכרים שדבקו בעם ישראל. יתרו כהן מדין וחותן משה, שנתייחדה לו פרשה חשובה בתורה, נתפס אצל חז"ל כאב טיפוס למתגייר האידיאלי. רחב, גיורת תנ"כית מפורסמת נוספת, נישאה על פי חז"ל ליהושע. שושלת המלכות החשובה ביותר בישראל המכונה "מלכי בית דוד" שמהם יצאו בין היתר דוד, שלמה וחזקיהו, הם צאצאים של גיורת, הלא היא רות המואביה, כמסופר במגילת רות. מי ראוי לבוא בקהל שמאל\|ממוזער\|240px\|"נעמי מפצירה ברות וערפה לשוב לארץ מואב", מאת ויליאם בלייק, שנת 1795. רות דובקת בנעמי ואומרת: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי." אף על פי שכל גוי יכול להתגייר ולהפוך ליהודי, התורה אסרה שגרים מעמים מסוימים יבואו בקהל, כלומר אסור להם להתחתן עם יהודים רגילים. כפי שמתואר בתורה: האיסור לעמוני ומואבי לבוא בקהל הוא אפילו אחרי עשרה דורות, ו"עד עולם". חז"ל למדו מהפסוק שהאיסור הוא דווקא על גברים ולא על נשים, . למצרים האיסור הוא רק בשני הדורות הראשונים, ואילו לדור השלישי כבר מותר לבוא בקהל. וכפי שהדגים זאת מנימין הגר המצרי . רש"י מסביר, כי סיבת ההרחקה מעמים מיוחדים אלו הם העוולות שעשו לישראל, ובעוד שעמון ומואב עשו עוולות רוחניות שנחשבות לחמורות, האדומים והמצרים עשו עוולות פיזיות שנחשבות לקלות יותר, ולכן מותרים בדור השלישי. עם נוסף שנאסר לבוא בקהל, היו הגבעונים, שנאסרו בשל העזות והאכזריות שהייתה בהם. מדיני החיתון של גרי צדק גר צדק מותר בממזרת וכן גיורת מותרת בממזר, אך הצאצאים מחתונה זו יהיו פסולים כמו הצד הפסול. לגיורת אסור להתחתן עם כהן, אבל בת כהן יכולה להתחתן עם גר. גר יכול לשאת את בתו הגיורת אם נולדה לפני שהתגייר, וכן את אחותו הגיורת מאביושו"ע יו"ד רסט' ג' : "ואחותו מאביו, ובתו, שנתגיירו, מותרות לו.". https://www.daat.ac.il/he-il/toshba/shulchan_aruch/yoreh-deah/gerim/siman269.htm. יחס המקרא לגרים ומצוות אהבת הגר התורה מתייחסת פעמים רבות אל הגר בגישה אוהדת, ומדגישה פעמים רבות את הניסיון ההיסטורי של עם ישראל במצרים, כדי לגייס יחס חיובי לגר. המעמד של הגר הוא שוויון בפני החוק, ואיסור מיוחד לפגוע בו ולהפלות אותו לרעה. מצינו בתורה שאלוהי ישראל אוהב גרים: ובעקבותיו עם ישראל מצווה לפחות פעמיים על אהבת הגר. וכן גם: ישנו חיוב לשמור על מעמדו השווה של הגר: קיים גם איסור להונות את הגר או להתעמר בו: . . כשעם ישראל מבוקר על מעשים רעים הוא מבוקר על כך שהוא פגע בגר ביחד עם החוליות החלשות האחרות בחברה כמו היתום, האלמנה והאביון. למשל , . יחס חז"ל לגרים שמאל\|ממוזער\|200px\|תרגום אונקלוס (גר מתקופת התנאים) התקבל ביהדות כתרגום ראשי וכפירוש לתורה, עד כדי כך שמופיע עליו מנהג בתלמוד, ללמוד את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום". התורה שבעל פה מחלקת בין גר תושב, גוי המתגורר עם ישראל ומקבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח, לגר צדק שהצטרף לעם ישראל והתחייב בכל מצוותיו. בדברי חז"ל, הטון הרווח הוא יחס חיובי לגר. בתקופת בית שני ההגבלה על קבלה מעמים מסוימים כבר בטלה, מהטעם שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, ושינה לחלוטין את הרכב האוכלוסייה במזרח התיכון, ולכן גוי שבא להתגייר, אפילו ממצרים וממואב, חזקתו שאינו מהעמים הבעייתיים בנוסף היו גם דעות של חז"ל ששללו קבלת גרים מעמלק. מאידך ישנה מימרה של חז"ל בתלמוד הבבלי שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: . . . בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים בעם ישראל, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים. בתקופת המשנה והתלמוד בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס, גם התנאים, רבי עקיבא, שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו, שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה. עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת." וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים.". את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר, ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים. ויש שהסבירו שמימרא זו נאמרה כמוסר לישראל שישפרו מעשיהם, ולא כהנחיה לגבי ביצוע גיורים. הרב עקיבא גלזנר הסביר שמימרא זו נאמרה לגבי תקופת הגלות, שבה יש סכנה להיות יהודי, וישנו חשש כבד שהמתגייר יחזור למולדתו ויעבוד עבודה זרה. אבל בארץ ישראל תחת שלטון יהודי חשש זה נמוך בהרבה, ולכן גרים אינם קשים לישראל. קיימת מחלוקת בשאלה האם הגר יכול לומר בפרשת מקרא ביכורים את הציטוט "אלוהינו ואלהי אבותינו", או שאין אבות האומה אברהם יצחק ויעקב נחשבים אבותיו (). דעת המשנה היא שהגר מביא ביכורים אך אינו קורא. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעתו של ר' יהודה, שגם על פיה גר מביא ביכורים, אך גם קורא את הציטוט הנ"ל - ואבות האומה נחשבים אבותיו. בתקופת הזוגות מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי. ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה בחז"ל הכְוונה לבתי דין לא להקשות את הגרות: "רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק... אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב...". בהתאם למגמה של עדיפות לתלמיד חכם ממזר על פני כהן גדול עם הארץ, חז"ל מספרים סיפור שבו הם נותנים עדיפות לתלמידי חכמים על פני כהן גדול שלא נהג כהוגן. על פי התלמוד כהן גדול ששמו לא הוזכר (כנראה בכוונה), יצא ביום כיפור מבית המקדש לאחר עבודתו. הוא נעלב לאחר שהקהל הגדול שליווה אותו, עזב והלך אחרי שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין תלמידי החכמים בדור הרביעי של תקופת הזוגות שהגיעו למקום. ולכן הטיח בהם עלבון "יבואו בני העמים לשלום", לומר שהיו ממשפחות גרים והם נחותים ממנו, והם ענו לו, "יבואו בני העמים לשלום - שעושים מעשה אהרון, ולא יבוא בן אהרון לשלום - שלא עושה מעשה אהרון". חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין.". במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקילס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל. השומרונים מכונים אצל חז"ל "גרי אריות" מפני שעל פי המסופר בספר מלכים (ב', י"ז), לאחר שהובאו לארץ בידי מלך אשור, הם המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובתגובה ה' הביא עליהם אריות שהרגו בהם ולכן הם התגיירו בשל הפחד, אבל המשיכו בעבודת אלילים. חז"ל חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם, האם הם גרי צדק או שמא נחשבים כגויים. הגר בהלכה להלכה אין כמעט הבדלים בחיוב במצוות או במעמד בין הגר ליהודי מלידה. הבדלים שישנם הם: א. הגר אינו נחשב כבן ליוצאי מצרים ובחלק מהטקסטים שמוזכר 'אבותינו' עליו להשמיט (מקרא ביכורים). ב. ע"פ הכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד" אין לגר קרבת משפחה הלכתית עם שאריו אפילו אם הם התגיירו חוץ ממקרים מסוימים שחכמים החמירו מחשש לטעות. ג. ישנן הגבלות מסוימות במינוי גר לדיין. חיתון ויוחסין גר בממזרת נחלקו תנאים האם גר מותר לשאת ממזרת (וגיורת ממזר). לדעת רבי יהודה אסור לגר לשאת ממזרת כי "קהל גרים נקרא קהל", וכאשר התורה אסרה על ממזר לבא בקהל ה’, האיסור כולל גם לבא בקהל גרים. לעומת זאת לדעת חכמים גר מותר בממזרת, כיון שקהל גרים אינו נקרא קהל. ההלכה היא כדעת חכמים, שגר רשאי לשאת ממזרת. הילד שנולד מנישואין אלה נחשב ממזר (כי אחד מהוריו ממזר). כאשר גר נשא גיורת, בנם מותר בממזרת. כאשר ישראל שאינו גר נשא גיורת בנם אסור בממזרת. כאשר גר נשא ישראלית, לדעת הר"ן בנם מותר בממזרת, כי הוא נחשב בן למשפחת גרים, על פי אביו, ואילו לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך הוא אסור בממזרת כי הוא נחשב חלק מקהל ה’. גיורת לכהן כחלק מאיסורי הנישואין לכהן, כהן אסור לשאת גיורת. בעניין זה ישנן ארבע דעות בין התנאים. לדעת רבי שמעון, אם הבת התגיירה מתחת לגיל 3, היא כשרה לכהונה. לדעת רבי אליעזר בן יעקב, כאשר אחד ההורים מישראל, הבת כשרה לכהונה, לדעת רבי יוסי גם כששני ההורים גרים, אם הבת הורתה ולידתה בקדושה, היא מותרת לכהן, ולדעת רבי יהודה רק כשאביה אינו גר הבת מותרת לכהן. ההלכה היא כדעת רבי יוסי, אך לכתחילה כהן לא יישא גיורת אלא אם אחד מהוריה מישראל, כדעת רבי אליעזר בן יעקב. איסור על גיור במהלך ההיסטוריה היו שליטים שאסרו על גיור והתגיירות. כך לדוגמה בצו ששלח קונסטנטינוס לפרייפקטוס פרייטוריו אבאגריוס (evagriom) נאמר "אם יתחבר מישהו מהאוכלוסייה אל הכת היהודית מחללת הקודש ויצטרף להתוועדויותיהם, ישא עמם בעונשים הראויים". ישנם מקורות רבים בהלכה שמעידים על איסורים שכאלה: המהרש"ל בן המאה ה-16 כתב: "ועל כן אני מזהיר ואומר כל מי שמשותף לקבלה זו האידנא, במקום שהמלכות מקפדת שדמו בראשו בין המתעסק עמו בגרות שלו, בין היודע ממנו... וראוי לחוש מאוד מאוד". ובאופן דומה כתב רבי עקיבא איגר. גם בפולין במאה ה-19, כתב הרב מלכיאל צבי טננבוים: "וכל אחד יבין כי כל הדברים אלו לא נאמרו לדין והלכה כי בזמן הזה ובמדינותינו אינם מקבלים גרים". כמו כן ידועה דמותה של הגרף פוטוצקי, שהיה לפי המסופר גר צדק שנרצח על קידוש השם בעת שנודע שהתגייר. גם בהונגריה עד שנת 1896, אף לאחר שהוענק ליהודים שוויון זכויות, לא הוענק שוויון לדת ישראל, ולכן עדיין אסור היה לנוצרי להתגייר. כך עולה מדבריו של רבי חיים סופר שכותב בתחילת תשובה בעניין גיור: "שאלה בנכרי שבא לישראל אשר הוא ממדינה שמותר מחק המלכות שיתגייר נכרי לדת ישראל ומבקש שישראל ילמוד עמו תורת משה וכו'". היו מקרים בעת החדשה בהם רבנים גזרו גזרה כללית שאין לגייר, זאת כדי למנוע מבני הקהילה להתחתן עם גוים, מתוך הנחה שבדיעבד נישואיהם יוכשרו על ידי גיור. כך נעשה לדוגמה בארגנטינה. היחס לגרים בימי הביניים בימי הביניים מתבלטות שתי גישות שונות בקשר לגרים, שייתכן וכבר היו קיימות בעבר. את הגישה הראשונה הלאומית והסגורה מייצג ריה"ל, ואילו את הגישה השנייה האוניברסלית והפתוחה מייצג הרמב"ם. אף שהגישה לא קשורה לעניין הקפדנות בקבלת גרים, ייתכן שהיא משליכה עליה. היהדות בגלות הסתגרה מפני החשש להתבוללות ולאיבוד הצביון היהודי וניסתה לעכב ביד המתגיירים, במיוחד במדינות שהיו תחת שליטה של הנצרות והאסלאם, שם מתגיירים ומגייריהם היו בסכנת נפשות. ר' יהודה הלוי מציג בצורה ברורה בספר הכוזרי, בו הוא מעמת את היהדות עם העולם החיצוני תוך ניסיון לחשוף את חיבוטי נפשו של הגוי הבא להתגייר, את הגישה הרואה בחברות בעם היהודי עניין 'משפחתי' פנימי הקשור, לדבריו, לסגולה העוברת בעם ישראל מדור לדור, מאז האדם הראשון דרך נח ושלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב וזאת לשונו: "וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו" (ספר הכוזרי מאמר א, כו-כז). "ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים". (ספר הכוזרי מאמר א, קטו). לעומתו הרמב"ם, באיגרתו לעובדיה גר צדק אומר: "אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם." (איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר, מהדורת הרב שילת, עמ' רלג-רלה). יחס הקבלה לגרים עד להתפשטותה של קבלת האר"י, רווחה בתורת הקבלה גישתו של ר' יהודה הלוי שהובאה לעיל. תורת האר"י, עם הדגש ששמה על העלאת הניצוצות מן הגויים, ראתה בנשמות הגרים נשמות שביסודן הן נשמות ישראל שהתגלגלו לבין האומות. לדידה, במהלך הגיור שבות נשמות הנושאות איתן את סגולת ישראל אל העם היהודי. באופן זה, של תהליך העלאת ניצוצות, הסביר ר' חיים בן עטר בפירושו אור החיים על התורה את מצות אשת יפת תואר. הליכי הגיור בהלכה בתלמוד בתלמוד בבלי במספר מקומות מוזכר כי תנאי הסף של הגיור הם מילה וטבילה (ובזמן בית המקדש הקרבת קורבן): "אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול". במקור אחר, מפורט סדר הגיור ובו מיד לאחר קבלתו ובמשך טבילתו מודיעים לו פרטים לגבי מצוות: במקור נוסף נאמר בפירוש: יש המפרשים כי האמור שלא מקבלים אותו, הוא כאשר יש לו התנגדות עקרונית למצווה מסוימת, אבל כאשר עובר על מצווה בשל יצרו, מקבלים אותו, שאם לא כן, אין משמעות לכל מוסד הגיור, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. על פי המבואר בתלמוד, כאשר בני זוג נוכרים מתגיירים יחד, עליהם לפרוש זה מזה שלושה חודשים בטרם יינשאו כדת משה וישראל, על מנת לדעת אם הגיורת הרתה טרם הגיור או לא. ברמב"ם על פי הרמב"ם, בהתאם לדברי התלמוד, תחילה יש לבדוק בו אם מתגייר לא לשם שמים, כמו לשם נישואין, אם לא מצאו עילה מיד מקבלים אותו לתהליך הגיור, . ולאחר מכן יש להודיע לו בענייני אמונה, ייחוד ה' ואיסורי עבודת אלילים ועונשי המצוות כהרתעה, אך לא מאריכים בפירוט נושאי המצוות: עוד קובע הרמב"ם שלא להרבות ולא לדקדק עם הגר: . ואם לא חזר בו מקבלים אותו מיד. "ואם קיבל - אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד". גם לדעת הרמב"ם, חובה על הגר לקבל על עצמו את כל המצוות, כתנאי לגיור, וכפי שכתב: "כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה... - הרי הן כישראל לכל דבר". אך לשם כך אין צורך ללמדו מראש את כל המצוות, אלא רק את העיקריות שבהן, כדבריו המובאים לעיל, ומכל מקום, על דעת כך הוא מתגייר, שיקיים את כל המצוות לכשידע אותן. בזמן שבית המקדש היה קים היה על הגר להביא קורבן. עד להבאתו הגר אינו גר גמור לעניין היותו אסור באכילת בשר קורבנות. מאז חורבן בית המקדש לא ניתן להקריב קורבנות, ובכללם קורבן הגר. אולם הבאתו אינה תנאי בגיור. גיור לחומרא גיור לחומרא הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בגיור זה ברית המילה והטבילה הם ללא ברכת המצוות. בעבר, בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואילך, על יוצאי העדה האתיופית לעבור גיור לחומרא, וכך גם בני המנשה. בעת המודרנית בשולחן ערוך, בעקבות הרמב"ם וראשונים נוספים, נפסק כי הגר חייב בקבלת מצוות. הכניסה ליהדות מותנית בגיור בפני בית דין. הצד הפורמלי של הגיור כולל קבלת האמונה באל אחד, לימוד הלכות ומנהגים יהודיים, טבילה במים (מקווה או מעיין) ולגברים גם ברית מילה או הטפת דם ברית. בצד המהותי, חייב המתגייר בלימוד של עיקרי האמונה היהודית ומצוותיה ובהסכמה לקיימם הלכה למעשה לאחר מכן. מקובל לתת לגר שם עברי, שמסמל את קבלתו והיטמעותו בעם ישראל. גרים רבים מקבלים כשם המשפחה את השם "בן אברהם", בשל התפיסה שאברהם היה הגר הראשון, וכל המתגיירים הם צאצאיו הרוחניים. נקודות מחלוקת עיקריות בין המקילים למחמירים בגירות הם בעיקר בנושאים של ההתייחסות לעילת הגירות, ומה משמעותו וגדריו בפועל ומעשית של עול המצוות שהגר מחויב לקבל על עצמו. גם אורך תקופת הגיור והיקף החומר של היהדות שיש ללמוד, הם נושאים שיש לגביהם דעות שונות. יש רבנים כמו הרב שאר ישוב כהן, הטוענים שיש הבדל בין גיור בחו"ל, שלגביו צריך לנקוט בגישה המחמירה והמרחיקה, בשל החשש להתבוללות, לבין גיור בארץ ישראל, שבה יש לנקוט בגישה המקילה. הרב שלמה גורן הדגיש שלמרות שהגוי צריך גם לקבל עול מצוות, עיקר הגיור מתבסס על רצון להצטרף לעם ישראל, כנאמר במגילת רות "עמך עמי ואלוהיך אלהי" (רות א' ט"ז). גם הרב שאול ישראלי סבר שהדגש צריך להיות על רצונו של הגר להיות חלק מכלל ישראל: "כל תוכן הגירות היא הסתפחות לעם ישראל". גישה מקלה ביחס לגיור הציג גם הרב הראשי הספרדי הראשון, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ובמיוחד לגבי ילדים ממשפחות מעורבות סבר שיש להקל במיוחד. גם הרב שאר ישוב כהן סבר שיש לאמץ את הגישה המקילה ולדעתו דגל בה גם הרב חיים עוזר גרודזנסקי. עם זאת, פוסקים מרכזיים, ובהם הרב קוק, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרבי מלובביץ', הרב משה פיינשטיין והרב שלמה זלמן אוירבך סברו שאין להקל בקבלת המצוות של הבא להתגייר. גיור לשום דבר אחר במסגרת בדיקת כוונתו של הבא להתגייר, חובה לבדוק, שאין הוא חפץ בגיור מסיבה חיצונית, כמו שררה, פחד או אישות. שכן אם בדקו ונוכחו לדעת, שרצונו להצטרף לעם ישראל נובע מאחת הסיבות הללו, לכתחילה אין מגיירים אותו. משום כך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד המלך, מחשש שמא נתגיירו מחמת פחד. ובימי שלמה המלך, חששו שבאו להתגייר כדי לזכות בגדולה של עם ישראל. מסיבה זו נאמר גם שאין מקבלים גרים לימות המשיח, שכן באותם ימים שיעלה עם ישראל לגדולה, קיים חשש שיבואו להתגייר בשביל ליהנות מאותה הגדולה. למרות הנאמר לעיל, שהרוצה להתגייר שלא לשם שמים, אלא מסיבה חיצונית, אין מקבלים אותו לכתחילה, מכל מקום, אם לפי ראות עיני בית הדין, סופו להתגייר לשם שמים, מותר לגיירו.רמב"ם, איסורי ביאה פרק יג, יד-טז דין זה עומד בסתירה לדברי הגמרא במסכת שבת, מן האמור שם לומדים שמותר לגייר גוי, שחפץ להתגייר מנימוקים שאינם לשם שמים. וכן מותר לגייר גוי שמקבל עליו את מצוות התורה באופן חלקי, אם ברור לבית הדין, שבסופו של דבר ישמור תורה ומצוות וגיורו יהיה לשם שמים. קבלת מצוות בגיור קבלת המצוות על ידי הגר נחשבת לדעת רבים יסוד מרכזי בגיור. דרישה זו נזכרת בגמרא בבריתא במסכת יבמות (מז ע"ב), מהגמרא עולה שמזכירים לגר את קבלת המצוות פעמיים: פעם אחת כשבא להתגייר, כדי לבדוק את נכונותו ואת מודעותו למשמעות ההתקשרות לעם היהודי; פעם שנייה בשעת הטבילה, כחלק מתהליך הגירות. ואילו בגמרא בבכורות נאמר שאם הבא להתגייר מסרב לקבל עליו חלק מהמצוות, אינו יכול להתגייר: לפי אחת הגישות, הגירות מתחילה "לצאת לפועל" עם קבלת המצוות, והיא מושלמת על ידי אקטים פורמליים כמו מילה (לגברים) וטבילה (לגברים ונשים), ובזמן שבית-המקדש קיים – גם על ידי הבאת קרבן. יש להבחין בין קבלת המצוות בפה ("קיבל- מלין אותו מיד"), לבין קבלת המצוות בלב, שהיא התחייבותו של המתגייר וגמירת דעתו לקבלת הגיור. האחרונה היא שמהווה, לדעת חלק מהפוסקים, את עיקרו של הגיור. על פי גישה אחרת, הגיור תקף במילה וטבילה בלבד, גם ללא אקט פורמלי של קבלת מצוות. למסקנת השולחן ערוך: למעשה, אחרוני דורנו נוטים לפסוק שקבלת מצוות מעכבת בדיעבד. יש להזכיר את הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון, הוביל גישה מקילה בעניין וטען שקבלת מצוות אינה נחוצה אף לכתחילה (ולכתחילה צריך להודיע לו מהן המצוות, אך לא שיסכים לקיימן): יש חוקרים שכתבו כי "קבלת מצוות" קיבלה הדגשה בעת החדשה עקב גורמים פנימיים וחיצוניים שהשפיעו על העם היהודי – חילון, מודרניזציה, אמנציפציה ולאומיות. הגיור נתפס בעקבות כך כהצטרפות לדת ישראל, ולפיכך, קבלת המצוות היא עיקר הגיור, ובלעדיה אין למילה ולטבילה משמעות כלשהי. לעומת זאת, הגישה האחרת רואה את הגיור כהצטרפות לאתנוס היהודי וכתהליך של "לידה מחדש". ביטול גרות בשאלה אם בית דין יכול לקבוע בדיעבד שהגיור לא התקיים משנגלה שהגר לא התכוון לשמור מצוות מלכתחילה, יש מספר דעות. על פי פסק הרמב"ם אין כל אפשרות לבטל את גרותו של גר שהתגייר - "אפילו חזר ועבד עבודה זרה - הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל", וכך פסקו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך והרמ"א. הרמב"ם מביא ראיה מהתנ"ך שנשותיהם של שמשון ושלמה לא בוטל גיורן אף על פי "שנגלה סודן" דהיינו שנודע שעבדו לאלילים. הרב יואל בן נון טען שאם עבירה הייתה מבטלת את הגיור, הרי שחטא העגל במדבר היה צריך להביא לידי ביטול של מתן תורה. הרב חיים דרוקמן העיר על הפרדוקס שיכול להתרחש אם תהיה אפשרות של ביטול גיור, שאז עלול להיות מצב, שעדותו של גר שהעיד על מתן גט תתבטל, וילדיה של האישה שנישאה בשנית, יהפכו לממזרים. אף על פי שלא קיימת אפשרות לבטל גירות בדיעבד, עשוי להתברר שהיא הייתה פסולה מלכתחילה. הרמב"ם עצמו הסביר כך את הרחקת הכותים מהיהדות: דוגמה לפסילת גיור למפרע המופיעה בשולחן ערוך היא של גוי קטן שבית דין גיירוהו עם אביו בהנחה ש-"זכות היא לו", שאז רשאי הוא להתנגד לגיור בשעה שהגדיל. דוגמה המעוררת פולמוס נרחב במדינת ישראל היא של מקרים שבהם נטען כי גר לא קיים מצוות אפילו בסמוך לאחר גיורו, ומכאן שלא התכוון לקבל עליו מצוות בשעת הגיור. בשנת 1972, בפסק דין האח והאחות, פסק הרב שלמה גורן שהליך גיור שהתבצע שנים רבות לפני כן היה פסול, בנימוק שאין ראיות מספיקות לגביו ושאורח החיים של הגר אינו יוצר חזקת יהדות. בכך טיהר פסק הדין מממזרות בן ובת שילדה לאיש אחר, אישה שנפרדה מאותו גר ללא גט. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב אנונימי בעניין שכבר הכריע בו בית הדין הרבני בכמה ערכאות, עורר עליו את קצפם של הרבנים החרדים, שטענו שהפסק שגוי ומגמתי, ובעקבות המעשה הרב יוסף שלום אלישיב התפטר מבית הדין הגדול. גם בציונות הדתית היו שיצאו נגד הפסק הזה, כמו הדיין הרב שאול ישראלי. בפסק הדין שכתב בעניין הרב אלישיב כדיין בבית הדין הרבני הגדול נכתב: . גם הרב משה פיינשטיין צידד, במקרים אחרים, להכיר בקבלת מצוות שהיא לפי מנהג 'שומרי התורה' המוכרים לגר ואף כתב "טעם שיש בה ממש" להכיר בקבלת מצוות לפי מנהג סתם יהודים המוכרים לגר גם כשהם מחללי שבת. בשנת 1984 פורסמה אזהרה בחתימת גדולי התורה הליטאיים הרב יעקב קנייבסקי, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב שך והרב יוסף שלום אלישיב בה נכתב: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו כתב שאם הגר לא קיבל עליו אפילו מצוות מדרבנן, כגון איסור מוקצה, גירותו אינה גירות. בשנת 2008 פסק הרכב של בית הדין הרבני הגדול, בראשותו של הרב אברהם שרמן, כי גיורים של הרכב מסוים בראשות הרב חיים דרוקמן שנעשו במערך הגיור בראשותו משנת 1999 פסולים, עקב היות חברי ההרכב פסולים, לדבריהם, לדון, על רקע של אי סדרים בסדר הדין ובכללם זיוף מסמכים. פסק הדין, שבוטל בידי בג"ץ, עורר פולמוס גדול בציבור הישראלי והותקף גם על ידי רבנים ואישים מהציונות הדתית בפסק גם נטען שרוב הגרים אינם שומרים מצוות לאחר גיורם, באופן המוכיח שקבלת המצוות שלהם הייתה משפה ולחוץ. אל מול טענה זו טען דיין בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה דיכובסקי שלא ניתן להסיק מהתנהגותו של הגר לאחר זמן, שבשעת הגיור קבלת המצוות שלו לא הייתה אמיתית. הגיור בישראל 200px\|ממוזער\|שמאל\|עולה מברית המועצות שהמיר את דתו ליהדות, קורא בתנ"ך בנחלת יצחק בתל אביב, ספטמבר 1934 סעיף 1 לחוק השבות, תש"י-1950 קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". קביעה זו העלתה את השאלה מיהו יהודי, שסביבה היו מחלוקות פוליטיות רבות. דוד בן-גוריון תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים שאינם יהודים על פי ההלכה, בעיקר ממדינות מזרח אירופה, ושלל גיור כלשהו עבורם, בנימוק שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי, ואל לה למדינה להתערב בענייני דת. הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי. בשנת 1958 פרץ משבר קואליציוני סביב השאלה הזאת, ובן-גוריון ערך משאל בנושא אצל מי שהגדיר 'חכמי ישראל', חמישים אנשי רוח במגוון תחומים. ארבעים ושישה מהם השיבו על הפנייה. שלושים ושבעה מן המשיבים תמכו בהשארתה על כנה של ההגדרה ההלכתית למושג יהודי. בן-גוריון החליט לאמץ עמדה זו, והנחה כי לרישום האוכלוסין ייחשב יהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה." ההנחיות נשמרו בסודיות ולא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת. בשנת 1970, בעקבות בג"ץ שליט, תוקן החוק ונקבע בו (סעיף 4ב): "לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". התיקון לא ציין במכוון איזה גיור קביל, ונקבע רק ש"הרישום או התעודה האמורים לנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-הדין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך" (סעיף 3א). במהלך השנים עלו לישראל, על פי חוק השבות, אנשים שאינם יהודים על-פי ההלכה מתוקף סעיף 4א (סעיף הנכד) שנוסף לחוק בשנת 1970 שקובע כי הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות - תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי. חלקם לא היו מעוניינים בגיור אורתודוקסי, הדורש התחייבות לשמירת מצוות, והיו שפנו לגיור של היהדות הקונסרבטיבית או הרפורמית. שאלת ההכרה בגיורים אלו הייתה לנקודת מחלוקת בין התנועות האלה לבין המפלגות הדתיות בישראל. המפלגות הדתיות ביקשו לשנות את החוק כך שיציין במפורש שהגיור חייב להיות "כהלכה", בעוד התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ביקשו שמשרד הפנים ירשום גרים שגיירו כיהודים. משרד הפנים, שבראשו עמדו שרים דתיים, פירש את החוק כמתייחס רק לגיורים כהלכה וסירב לעשות זאת. שושנה מילר, גיורת רפורמית, עתרה בשנת 1986 לבג"ץ בדרישה להירשם כיהודיה. בג"ץ קיבל את העתירה וחייב את שר הפנים יצחק חיים פרץ לרשום אותה כבקשתה. פרץ סירב והתפטר מתפקידו. במהלך השנים עבר התיקון לחוק בקריאה טרומית, אך חקיקתו לא הושלמה. בשנת 1989 פסק בג"ץ כי די במסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל על מנת שפקיד הרישום ירשום את המבקש כיהודי במרשם האוכלוסין. בעקבות זאת החליט שר הפנים אריה דרעי לשנות (תחילה באמצעות מדבקה ואחר כך בהערה בגוף התעודה) את חוק מרשם התושבים כך שהסעיפים של לאום, מצב אישי ושם לא יהיו ראייה לכאורה לנכונותם - מתוך כוונה שלא יוכרו מבחינת דיני אישות בבתי דין רבניים. בחודש יוני 1997 מינה ראש הממשלה ועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל בראשותו של פרופ' יעקב נאמן במטרה לגבש הסדר פשרה. הוועדה המליצה להקים הליך גיור ממלכתי אחד. במסגרת זו הומלץ על הקמתו של המכון המשותף ללימודי יהדות, שיהיה משותף לכל שלושת הזרמים ביהדות. כמו כן המליצה הוועדה כי הליכי הגיור עצמם ייערכו בבתי דין מיוחדים, אשר יוכרו על ידי כל הזרמים ביהדות. מטרתה של ההצעה הייתה למנוע קרע בעם היהודי. ביום 7.4.98 אימצה הממשלה את דו"ח ועדת נאמן. הממשלה קבעה כי ראש מערך הגיור ימונה על ידי הרב הראשי לישראל ויופקד על מערך הגיור ועל המדיניות הכוללת בנושא הגיור בישראל. ראש מערך הגיור הוסמך לחתום על תעודות הגיור מטעם השר לענייני דתות. ב-20 בפברואר 2002 פסק בג"ץ כי לצורך רישום במרשם האוכלוסין כיהודים יוכרו גם גיורים של היהדות הרפורמית ושל היהדות הקונסרבטיבית. ב-31 במרץ 2005 פסק בג"ץ ברוב מתוך הרכב של תשעה שופטים כי יש להכיר בגיורי קפיצה, גיור שמרביתו נעשה בישראל, בעוד הטקס עצמו נעשה בחו"ל (גיורים אלו מכונים "גיורי קפיצה", שכן המתגייר לא הצטרף לקהילה יהודית בתפוצות ונסע רק לצורך הטקס). גם לצורך חוק השבות. עם זאת, נפסק כי המדינה מחויבת רק בגיורים של "קהילה יהודית מוכרת" וכאלו שבהם אין חשש לחוסר כנות של הגיור. שר הפנים אלי ישי הורה על מחיקת סעיף הדת מתעודת הזהות. הרבנות הראשית ממשיכה לא להכיר בגיורים שאינם אורתודוקסים. ב-1 במרץ 2021 פסק בג"ץ, בעתירות שהוגשות כ-15 שנים קודם לכן, כי מי שעבר גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית בישראל מוכר כיהודי לענייני חוק השבות כיום ישנם מכוני גיור רבים במקומות שונים בישראל. בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים והמשפחות המעורבות הרבות שהיו בהם, נדרשו הרבנים לסוגיה הזו, והיו אף בינם שתבעו יותר גמישות בתהליכי הגיור של המשפחות שרואות עצמן כחלק מעם ישראל ומבקשות להשתלב בו. היו שטענו שהרבנים בבתי הדין לגיור נוקטים בגישה מחמירה שלא במקומה, מטילים הגבלות ביורוקרטיות, ומאמצים הלכה למעשה את גישת שמאי ולא הלל בנושא זה. במערכת הבחירות לכנסת ה-19 הביעה מפלגת ש"ס התנגדות לגיור מהיר, בתשדיר "כוכבית גיור", שעורר מחאות רבות נגדו. פרופ' אשר כהן החוקר את נושא ההיטמעות של המהגרים הלא-יהודים טבע את המושג 'גיור סוציולוגי' כדי לתאר את השתלבותם בחברה הישראלית, וקרא להשתמש בכל האמצעים כדי לעודד גיור על מנת למנוע חיכוכים בתחום בעתיד. ב-12 בדצמבר 2023 בעקבות עתירה של המרכז הרפורמי לדת ומדינה בג"ץ הכריע כי על המדינה לממן הליכי ברית מילה למתגיירים רפורמיים וקונסרבטיביים.. הרבנות הצבאית הראשית מפעילה גם היא מכון לגיור במסגרת הצבא. התוכנית מאפשרת לחיילים לעבור את תהליך הגיור במסגרת שרותם הצבאי. הליך הגיור במסגרת זו הוא קצר יחסית, והרכב בית הדין מורכב מדיינים שלרוב נוקטים בגישה מקלה ביחס לגיור. גיור אורתודוקסי נעשה בישראל בעיקר על ידי בתי דין מיוחדים לגיור, שהוקמו על ידי הרבנות הראשית ופועלים בהתאם לכללי הדיון בבקשות לגיור, התשס"ו-2006. גיור בצה"ל בשנת 2001 יזם קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, הקמת תהליך גיור לחיילי צה"ל. לצורך הפעלת המסלול הוא שיתף פעולה עם פרופ' בנימין איש-שלום, יו"ר המכון ללימודי היהדות שהוקם בהחלטת ממשלה. מסלול הגיור בצה"ל נקרא "קורס נתיב". הקורס בנוי משלושה שלבים: נתיב בסיסי במשך 6–7 שבועות; סמינר א', במשך 3–4 שבועות; וסמינר ב' במשך 3–4 שבועות. בין סמינר א' לסמינר ב' יש כחודש הפסקה לפחות. לאחר סיום הלימודים מתקיים דיון בבית דין צבאי לגיור. מי שעובר את בית הדין מופנה לברית מילה (בנים) ולמקווה לצורך הגיור בפועל. חיל החינוך והנוער שותף בביצוע הקורס והרבנות הצבאית הראשית אחראית על בתי הדין הצבאיים לגיור. קורס נתיב מתקיים עוד לפני הטירונות או באמצע השירות הצבאי. הקורס עוסק בהיסטוריה של עם ישראל (מימי עזרא ונחמיה ועד העת החדשה), מחשבת ישראל, תנ"ך, מעגל השנה היהודי, מעגל החיים היהודי (מלידה ועד אבלות), מצוות, ציונות ועוד. הקורס מלווה בסיורים. בכל שנה מתגיירים מאות חיילים ובסך הכל התגיירו בצה"ל אלפי חיילים. בשנת 2018 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בדרישה לאסור על שידול חיילים להתגייר ועל כפיית השתתפות בכנסי הסברה של מערך הגיור הצה"לי. בדיון מתחו שופטי בית-המשפט העליון ביקורת על צה"ל ועל החדירה לפרטיות של חיילים שאינם יהודים על-פי ההלכה. בתגובה לביקורת הודיע צה"ל שתבוטל חובת ההתייצבות בכנסים וייבחן מחדש אופן הצגת האפשרות להשתתף בהם. בעקבות הודעה זו נמחקה העתירה בהסכמת העותרים. בהתאם להודעה זו צה"ל מוסיף לפנות למגויסים חסרי דת באמצעות מפקדיהם כדי להציע להם גיור. גיור המוני בהיסטוריה לאורך ההיסטוריה היהודית, היו כמה תקופות של התגיירות המונית: על פי הגמרא במסכת יבמות התגיירו מאה וחמישים אלף לאחר שמסר דוד המלך את בני שאול ליד הגבעונים. מגילת אסתר מספרת על התגיירות המונית של רבים מתושבי פרס ומדי. לדברי יוסף בן-מתתיהו, בימי שלטון בית חשמונאי, העמים הזרים (האדומים והיטורים) שנכבשו, אולצו להתגייר כתנאי להישארותם בארץ. תנועת גיור או התקרבות ליהדות ("יראי שמים", שלא נימולו אך היו חברים במידת-מה בקהילות) נרחבת באגן הים התיכון וסביבותיו בתקופת בית שני. לפי אומדנים של מרבית ההיסטוריונים, אף כי אין אפשרות לבסס זאת אובייקטיבית, אולי 5%-10% מאוכלוסיית העולם הרומי המוכר היו יהודים וכפליים מכך באגן הים התיכון המזרחי. מחבר הבשורה על-פי מתי מביא בשם ישו את הדברים: . התגיירותם של בני מעמד האצולה של ממלכת חדייב (שכללו אישים כמו: מונבז המלך ואמו הלני המלכה) בשנת 30 של המאה הראשונה לספירה, בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בשטחי הממלכה הזו. משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב, התגיירו בני המלוכה של ממלכת חמיר כתוצאה מקשר חיובי עם יהודי האזור (שני יהודים טיפלו במלך חמיר שנפצע במלחמה ורפאו אותו אף על פי שפיקד על צבא העוין לארצם ושכנעו אותו לוותר על המלחמה ולקשור קשרי שלום עם ארצם), ואיתם התגיירו רבים מתושביהם בהוראתו של המלך הראשון שהתגייר, מספרם של התושבים היהודים שחיו בממלכה זו הוערך כזהה למספרם של התושבים הפגאנים שחיו בה בזמן ההוא. התגיירות ממלכת הכוזרים. יש הטוענים כי לאחר חורבנה של ממלכה זו נטמעו שרידיה היהודיים בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי שהתקיימו בהונגריה, בפולין, ברוסיה וייתכן שאף בטורקיה ובתפוצות ישראל אחרות. חלק מהחוקרים, ביניהם פרופ' משה גיל ופרופ' שאול שטמפפרמשה גיל, הח'זרים לא התגיירו, ציון, 2010 Shaul Stampfer, Did the Khazars Convert to Judaism?, Jewish Social Studies, Indiana University Press, 2013 סבורים כי התגיירות ממלכה זו היא אגדה. התגיירותם של מספר שבטים ברברים שהתנגדו לכיבוש הערבי של אזור המגרב, שהתגיירו לפני עליית האסלאם בארצות צפון אפריקה בעקבות התגיירות מלכתם קהינה והצטרפו לקהילת יהודי ארצות אלה. התגיירותם של הסובוטניקים ברוסיה. המיסיונרים האירופאים הנוצרים (בהם גם יהודים מומרים) שפעלו באתיופיה במטרה לנצר את קהילת יהודי אתיופיה בשנת 1840, טענו כי ניסיונם להמיר את דתם של יהודי אתיופיה לנצרות נעשה כתגובה לגיורם של קבוצת אנשים גרמנים. התגיירות של 170 אנשים מכת שומרי שבת שחיו בכפר בזדאויפולו בטרנסילבניה בשנת 1837. לאחר שהתגיירו פעלו למען הכרה רשמית מטעם השלטונות ההונגרים בתור קהילה יהודית ממוסדת. ממצאים גנטיים אף על פי שידוע על מקרים של גיור המוני של עמים וקבוצות אתניות שונות כמתועד בהיסטוריה, כגון התגיירותם של תושבי ממלכת הכוזרים, מחקרים גנטיים הראו כי רובו המכריע של העם היהודי מן התפוצות השונות, למעט יהדות הודו ויהדות אתיופיה, הוא צאצא של קבוצה או עם ממוצא מזרח תיכוני מהלבנט. הייחוד הגנטי נשמר בשל נישואין בתוך הקהילה וכן משום שהיהדות היא אחת הדתות היחידות המתנגדות להפצה מיסיונרית. לפי רוב החוקרים למיעוט של 5–13 אחוזים מקרב יהדות אשכנז יש דנ"א של עמים ממוצא אירופי, והיתר הם צאצאי העם המזרח תיכוני שהוזכר לעיל. לפי פרופ' ארז לבנון לפני כ-800 שנה נוצר צוואר בקבוק גנטי, לאחר ששושלות תורשתיות רבות נכחדו עם מותם של יהודים רבים, ולעומתם, קבוצה גנטית קטנה שאפיינה עד אז רק כ-350 יהודים, "השתלטה" מבחינה גנטית על ההתפתחות של האוכלוסייה היהודית באירופה כולה. לגישתו, כיום, מקורם הגנטי של הרוב המוחלט של היהודים האשכנזים הוא באותה קבוצה שמוצאה מעורב – חציו אירופאי וחציו מזרח-תיכוני. מחקר משנת 2014 מצא כי בקרב יהודים אשכנזים, קיימת שכיחות גבוהה של גנים מיטוכונדריאלים (המועברים מאם לבתה) מקבוצת הפלוגרופ K, המעידים למעשה על מוצא קדום מהמזרח התיכון. עם זאת, עלו במחקר גם מסקנות אחרות. על פי הגנטיקאי ערן אלחייק קיים מרכיב קווקזי דומיננטי בדנ"א של היהודים האשכנזים, ממצא אשר עולה בקנה אחד עם התאוריה על פיה האשכנזים הם צאצאי הכוזרים. לפי הגנטיקאי מרטין ריצ'רדס רוב הגנום של היהודים האשכנזים מקורו במערב ובמרכז אירופה. אף על פי שידוע על התגיירותם של בית המלוכה בחמיר שבחצי האי ערב (משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב), בעקבות יצירת קשר חיובי בין היהודים לבין בני מעמד המלוכה, והתגיירותם של רבים מתושבי חמיר בהוראת מלכם, מחקרים גנטיים הראו כי מוצא יהדות תימן זהה לזה של שאר קהילות יהדות התפוצות, ובנוסף לכך נמצא כי כרומוזום ה-Y של יהודי תימן זהה לזה של קהילות מזרח תיכוניות אחרות. ידוע גם על התגיירותם של מספר שבטים ברברים בצפון אפריקה לפני עליית האסלאם, אך עם זאת מחקרים גנטיים שבדקו את הדנ"א המיטוכונדריאלי (שעובר מהאם לצאצאיה) הראו כי ליהודי צפון אפריקה אין חומרים תורשתיים בשם: Hg M1 ו-U6, שנפוצים אצל תושבי צפון אפריקה המקומיים, דבר שמאשר כי נישואי תערובת בין יהודים לערבים מצפון אפריקה או בין יהודים וברברים הם בגדר בלתי-סבירים, ושולל את תאוריית "ההתייהדות ההמונית" שנהוג היה לחשוב שחלה בצפון אפריקה. ראו גם :קטגוריה:גרים :קטגוריה:קבוצות שהתגיירו איסור הגיור בארגנטינה לקריאה נוספת מנחם פינקלשטיין, הגיור - הלכה ומעשה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003 הרב אורי רדמן, זרע אמוניך, בהוצאת כולל רצון יהודה, פתח תקווה תש"ף דוד אלינסון, דניאל גורדיס, ברית אמונים: גיור, הלכה ומדיניות קהילתית בספרות השו"ת במאה ה-19 ובמאה ה-20, הוצאת שלם, 2014. אליעזר דון-יחיא, "'מיהו יהודי' ומיהו גר? הניסיונות לתיקון החקיקה בנושא וכישלונם", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2016. עמ' 90-69. קישורים חיצוניים דוד פלוסר, הגיור בימינו, באתר דעת ישראל תא-שמע, גרים וגיור בהלכה, באתר דעת מנחם פינקלשטיין, יתרו והלכות גרים, אתר דעת - בעקבות פסק דין שפסל רטרואקטיבית אלפי גיורים יוסף אביאור, קשים גרים לישראל כספחת, אתר דעת אברהם (רמי) ריינר, קבלת עול מצוות בתהליך הגיור: עיון מחודש במקורות ההלכה הרב קלמן פסח דוידסון, לקט עמדות הלכתיות בסוגיית הגיור, באתר נאמני תורה ועבודה, 2016. נתנאל פישר, אתגר הגיור הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015. "ברחתי מדארפור והתגיירתי"- מתגיירים, מערוץ רגע של חכמה הערות שוליים * קטגוריה:מעמדות ויוחסין ביהדות קטגוריה:המרת דת	2024-10-03T08:53:20
ממשק משתמש	300px\|ממוזער\|שמאל\|ממשק משתמש עם טכנולוגיית "Multitouch" מִמְשַׁק מִשְׁתַּמֵּשׁ (באנגלית: User Interface או בקיצור UI) הוא חלקהּ של מערכת החשוף למשתמש בה, כך שדרכו מתקיים הקשר בין המשתמש לבין המערכת. "מערכת", בהקשר זה היא תוכנה, מכונה, מכשיר או חפץ כלשהו, שנועדו לשימושו של אדם. רקע המושג "ממשק" הוא מושג שמקורו בהנדסת מערכות. מלבד ממשק המשתמש קיימים גם ממשק הסביבה - החלקים של המערכת החשופים להשפעה סביבתית וממשק המשימה - החלק של המערכת המבצע את המשימה שלשמה נועדה המערכת. לדוגמה, במכונית, ממשק הפעולה הוא הצמיגים. ממשק המשתמש מכיל את כל חלקי המכונית שהנהג מתעסק עמם בעת הנהיגה (הגה, דוושות, מוט הילוכים, שטח פני המראות והחלונות, לחצני הרדיו...). ממשק הסביבה מכיל כל חלק של המכונית שתנאי הסביבה עשויים להשפיע על פעולתו, כולל חלק מממשק המשתמש ומממשק הפעולה. לפני המהפכה התעשייתית, מרבית המכשירים היו פשוטים ובעלי חלקים מעטים. מעבר לזאת, חלקיו של מכשיר מסוים יוצרו כך שהתאימו כמעט ורק לו – לא היה אפשרי, למשל, להחליף בין גלגלים של שתי כרכרות או בין נדנים של שתי חרבות. המהפכה התעשייתית גרמה לזה שמכשירים זהים כמעט לחלוטין עם חלקים זהים כמעט לחלוטין יוצרו בייצור המוני. בין מכשירים כאלה ניתן היה להחליף חלקים ויתרה מזאת, חלק של מכשיר שנטה להתקלקל לעיתים תכופות יותר מחלקים אחרים יוצר לעיתים תכופות יותר ונקנה כיחידה בודדת – חלק חילוף. עם השכלולים בתעשייה והתרבות החלקים בכל מכשיר נוצר אילוץ עבור המעצב הבודד לעצב רק חלקים בודדים ממכשיר מבלי להכיר לעומק את כלל המכשיר. בשנות השבעים מכשירים החלו לצאת אל השוק כשהם אינם מכילים מערכת חלקים שלמה אלא הכנות לתוספות חלקים שבהכרח נקנו בנפרד. למשל, מכשיר הקלטה יצא לשוק עם רמקול ועם שקע לאוזניות אך בלי האוזניות עצמן. במצב זה שבו לכל מכשיר יש חלקים רבים מספור ויש לחשוב גם על החלקים שהוא מכיל רק הכנה להוספתם והחלקים שמחליטים אפילו לא לסדר להם הכנה, מנהלי הייצור נאלצו לאפיין קבוצות של חלקים ולדבר עליהם בהכללות. כך השימוש במושגים כמו "ממשק משתמש" הפך להכרחי. עיצוב ממשק המשתמש הפך למקצוע עצמאי, שבו עוסקים מומחים מתחומים שונים - פסיכולוגיה, הנדסת אנוש, מחשוב, עיצוב גרפי. בעיצוב מושקעים מאמצים ומשאבים רבים, כגון בניית אב טיפוס ועריכת ניסוי פיילוט במטרתה להבטיח יצירת ממשק ידידותי למשתמש, נגיש ומעודד עבודה יעילה. הרבה עזרים מתחום הטכנולוגיה המסייעת הם עזרים המקשרים בין משתמש עם לקות לבין ממשק משתמש שאינו נגיש לו (לדוגמה מקל הקלדה). פתרונות אחרים מתחום זה עוסקים בהחלפת ממשק המשתמש (כגון מקלדת ארגונומית למחשב) או הוספת אביזרים אליו (כגון הוספת מדפסת ברייל למחשב לצד המדפסת הרגילה). כמו כן, הרבה פתרונות נגישות מתחום העיצוב האוניברסלי (להבדיל מטכנולוגיה מסייעת) הם שינויים בממשק המשתמש של כלל המשתמשים (כגון הוספת סימני ברייל ופלט קולי למעלית). ממשק משתמש מכני שמאל\|ממוזער\|250px\|מכשיר יד עזר למוגבל. ממשק המשתמש מכיל את ידית האחיזה ואת ההדק. ממשק המשימה הוא הצבת האוחז בספל שאותה מרים המשתמש. ממשק הסביבה הוא כל חלק של המכשיר החשוף לתנאי הסביבה (למשל הקפיץ שבתוך המכשיר, העלול להחליד מאדי הבישול). מכונות רבות כוללות ממשק משתמש מכני, שבאמצעותו המשתמש מפעיל את המכונה, ולעיתים גם מקבל מידע על מצבה. דוגמה: במכונת כביסה ממשק המשתמש כולל סדרה של כפתורים ומחוונים, המאפשרים למשתמש לקבוע את טמפרטורת המים במכונה, מהירות הסחיטה, תוכנית הכביסה וכדומה. במכשירים אלקטרוניים אחדים ממשק המשתמש הוא שלט רחוק - מכשיר שבו כפתורים רבים, שלכל אחד מהם פונקציה הקשורה בתפעול המכשיר. ממשק משתמש מורכב יותר נמצא במכונית, והוא כולל מרכיב מסוגים שונים, שרכישת שליטה בתפעולם דורשת הדרכה ותרגול: הגה, דוושות, ידיות, מחוונים. ממשק משתמש לתוכנה בעבר, כאשר מהירות המחשבים הייתה נמוכה, נהגו להשתמש בממשק משתמש טקסטואלי, כזה המבוסס רק על אותיות, ובנוסף להן כפתורי פעולה במקלדת כדוגמת ממשק שורת פקודה. מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נפוץ ממשק משתמש גרפי (GUI - Graphical User Interface), שבו משלבים אלמנטים גרפיים כתמונות וצלמיות. הממשקים הגרפיים מאפשרים תצוגה גמישה יותר, במיוחד בצבעים וגופנים, והבהרת כוונת הממשק והשימוש בה, באמצעות סמלים וצלמיות, ועבודה קלה יותר במחשב. ממשק המשתמש הגרפי עם השימוש בעכבר, שמוטמע בכל תוכנה שפותחה מאמצע שנות ה-90 ומוכר לכל משתמש במחשב האישי, פותח ב"זירוקס פארק" - מרכז המחקר של חברת זירוקס, ומשם הועתק אל מחשבי המקינטוש. תפוצתו הנרחבת של ממשק זה החלה עם מערכת ההפעלה Windows של חברת מיקרוסופט. שיקולים בעיצוב ממשק המשתמש עיצוב ממשק המשתמש נעשה בעיקר על פי שיקולים פונקציונליים - מה הדרך הנוחה ביותר שבה יוכל המשתמש להגשים את מטרותיו באמצעות ממשק המשתמש והמערכת שמאחוריו תוך שמירה על אינטראקטיביות חווייתית. בדרך כלל באים לידי ביטוי גם שיקולים שיווקיים - יצירת ממשק משתמש שהופך את המוצר לאטרקטיבי ומובחן ממוצרים מתחרים. דוגמה מוכרת מאוד לכך היא עיצובו של בקבוק המשקה "קוקה-קולה" (זהו "ממשק המשתמש" למשקה שבתוך הבקבוק), שבו באים לידי ביטוי שיקולים פונקציונליים (אחיזה נוחה של הבקבוק) ושיווקיים (הבקבוק הוא סמל מסחרי). דוגמה לשיקולים פונקציונליים בעיצוב ממשק המשתמש ראו בערך שימושיות, ניווט באתר אינטרנט, העוסק באחד מרכיביו של ממשק המשתמש. ממשק המשתמש למוצרי תוכנה מאפשר לעיתים התאמה אישית שלו, לצרכים והעדפות ספציפיים של המשתמש. הדפדפן למשל, מאפשר התאמה אישית של גודל הגופן, אופן הצגת הקישורים ועוד. פרטי ההתאמה האישית נשמרים בדרך כלל תחת פרופיל המשתמש המתאים. לעיתים מתאפשר תמרון בצבעים ובסימנים הגרפיים של ממשק המשתמש, ובמקרה זה קרויות הווריאציות השונות בשם "מעטפת" (באנגלית: Skin, זהו ה"עור" של התוכנה, להבדיל מהפונקציונליות הנמצאת בתוכה). ראו גם מערכת הפעלה - התייחסות לממשק המשתמש חוויית משתמש שימושיות נגישות סייבר-פסיכולוגיה קישורים חיצוניים פראנאב מיסטרי: האפשרויות המלהיבות בטכנולוגיית חוש-שישי – אפשרויות חדשות לממשקים. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית הערות שוליים * קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-04-29T04:33:56
פרנסיס קירק	REDIRECT פרנסיס_קריק	2015-09-26T11:02:42
ג'ורג' וושינגטון	ג'ורג' וושינגטון (באנגלית: George Washington; 22 בפברואר 1732 – 14 בדצמבר 1799) היה נשיא ארצות הברית הראשון בין 1789 ל-1797 ואחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. עוד בחייו כונה "אבי האומה" האמריקאית. וושינגטון היה מפקד מיליציה בימי מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ופעילותו השפיעה על פריצתה של המלחמה. בהמשך עמד בראש הצבא הקונטיננטלי המורד במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ולאחר מכן ניהל את הוועידה של 1787 שחיברה את חוקת ארצות הברית. נחשב לכוח המניע מאחורי הקמת המדינה. וושינגטון, שהיה מוערך בשל יכולתו להנהיג, נבחר פה אחד בידי חבר האלקטורים, לנשיאות, בשתי מערכות הבחירות הראשונות. הוא פיקח על יצירתה של ממשלה לאומית חזקה וממומנת היטב, ששמרה על נייטרליות במהלך מלחמות צרפת המהפכנית, דיכאה את מרד הוויסקי, וזכתה לתמיכת האמריקאים. נשיאותו ביססה נוהגים רבים שנשיאי ארצות הברית משתמשים בהם עד היום: קבינט נשיאותי, טקס השבעה, הפנייה בתור "אדוני הנשיא" ועוד. 20 שנה לפני היותו נשיא ג'ורג' וושינגטון המציא את שקר העשב. וושינגטון פרש לאחר שתי תקופות כהונה, מסורת שנשארה בעינה עד 1940 והפכה לתיקון בחוקה ב-1951. עם מותו, הוא כונה "הראשון במלחמה, הראשון בשלום, והראשון בלבבותיהם של אנשי מדינתו". נחשב עד היום לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. ראשית חייו (1732–1753) משפחתו ותחילת דרכו ג'ורג' וושינגטון היה בנם הבכור של אוגוסטין וושינגטון ואשתו השנייה, מרי בל. הוא נולד בטיידווטר במחוז וסטמורלנד שבקולוניית וירג'יניה, ב-11 בפברואר 1731 לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג אז. רק ב-1752 אימצו הבריטים את הלוח הגרגוריאני, ותאריך לידתו לפי לוח זה הוא 22 בפברואר 1732. משפחת וושינגטון הייתה ממוצא אנגלי. ג'ון וושינגטון, אבי סבו של ג'ורג' וושינגטון נולד במחוז אסקס בממלכת אנגליה בשנת 1633, ובשנת 1657 היגר לקולוניית וירג'יניה (אחת משלוש עשרה המושבות), שם החל לצבור אדמות ועבדים. בשנת 1674 רכשו ג'ון וושינגטון וניקולס ספנסר את האדמות שעליהן נבנתה בקרבת היישוב מאונט ורנון שבמדינת וירג'יניה, על גדת הנהר פוטומק. ג'ון נפטר בשנת 1677, ובנו לורנס, סבו של ג'ורג', ירש מחצית מהאדמות. אוגוסטין, אביו של ג'ורג', החזיק במטעי טבק וגם עסק בכריית ברזל. בנעוריו של ג'ורג', היו משפחת וושינגטון חקלאים בעלי אדמות ממעמד הביניים המשגשג. ממוזער\|ימין\|מקום לידתו של וושינגטון, פופס קריק, צפון קולוניית וירג'יניה, אמריקה הבריטית.\|199x199 פיקסלים שישה מאחיו של ג'ורג' הגיעו לבגרות, כולל אחיו למחצה לורנס (1718–1752) ואוגוסטין הבן שנולדו מנישואיו הראשונים של אביו, וגם אחיו סמואל, אליזבת' (בטי), ג'ון אוגוסטין וצ'ארלס. שלושה אחים מתו לפני בגרותם: אחותו מילדראד מתה בגיל שנה, אחיו למחצה באטלר מת בינקותו, ואחותו למחצה ג'יין מתה בגיל שתים-עשרה, כשהיה בן שנתיים. אביו מת ממחלה פתאומית באפריל 1743, כשג'ורג' היה בן אחת-עשרה. אחיו לורנס הפך למפרנס המשפחה. אביו של וושינגטון היה שופט מחוזי. ג'ורג' בילה את רוב ילדותו בחווה המשפחתית. בשנת 1743 בנה לורנס, אחיו של ג'ורג', את בית האחוזה שנקרא מאונט ורנון, ליד נהר פוטומק. ג'ורג' ירש את החווה המשפחתית לאחר מות אביו, ולאחר מותו של לורנס ירש את מאונט ורנון. בית המשפחה היה בית פשוט אך בחזקת בעליו היו גם 1,300 דונם של גידולים חקלאיים שבהם עבדו בין עשרים לעשרים וחמישה עבדים.Freeman, George Washington, 1:35; Hatch et al., Popes Creek Plantation, 2.21; Seth C. Bruggeman, Here, George Washington Was Born: Memory, Material Culture, and the Public History of a National Monument (Athens: University of Georgia Press, 2008), 9. מות האב פגע במצב הכלכלי של המשפחה, והדבר מנע מוושינגטון חינוך גבוה כמו שקיבלו אחיו הגדולים, שהתחנכו בחינוך קלאסי המבוסס על השפה הלטינית בבית הספר אפלבי שבאנגליה. במקום זאת, מורים פרטיים ואולי בית ספר מקומי בפרדריקסבורג סיפקו לג'ורג' הצעיר את ההוראה הרשמית היחידה שיקבל. בנוסף לקריאה, כתיבה והגדרות משפטיות בסיסיות, וושינגטון למד גאומטריה וטריגונומטריה - כהכנה לקריירה הראשונה שלו כמודד - ונימוסים, שעיצבו את אופיו והתנהלותו בהמשך חייו. שמאל\|ממוזער\|150px\|שלט האצולה של משפחת וושינגטון. לאורך כל חייו הרגיש ג'ורג' וושינגטון נבוך מאוד בגלל היעדר ההשכלה הפורמלית שלו, והודה באופן פרטי שהוא "מודע לחינוכו הפגום". רוב האבות המייסדים היו בעלי השכלה גבוהה שבילו שנים בלימודי משפטים וחוק. וושינגטון היה אחד הבודדים בדורו שעלו למנהיגות ללא היתרונות הללו. האישים שעבדו איתו בתקופת נשיאותו - ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון - היו כולם בעלי השכלה גבוהה. שאלת תחום חינוכו ולימודיו של וושינגטון הייתה אפופה בערפל מחקרי זמן רב עד גילוי וחקר מקורות ראשוניים שנגעו לו במאה ה-20. ב-1751 נסע וושינגטון לברבדוס עם לורנס, שסבל משחפת, בתקווה שהאקלים ייטיב עם לורנס. אשתו של לורנס, אן, לא יכלה ללכת איתו. בני הזוג כבר איבדו שלושה תינוקות ולא היו מוכנים לסכן את ילדם היחיד שישרוד במסע הארוך מעבר הים. ג'ורג' וושינגטון בן ה-19, אחיו למחצה, הסכים ללכת עמו, וההרפתקה הותירה בו חותם בל יימחה. חייו, עד אותו רגע, היו פרובינציאליים לחלוטין. עד שהיה בן 16, היריעה שלו הייתה מוגבלת כמעט לחלוטין לחלקה הצפוני של וירג'יניה. מלבד חציית נהר הפוטומק אל מרילנד פעם או פעמיים, הוא מעולם לא היה מחוץ לווירג'יניה. הייתה זו נסיעתו היחידה של וושינגטון אל מחוץ לחופי אמריקה. האחים וושינגטון הפליגו בערך ב-19 בספטמבר 1751. התאריך המדויק אינו ברור. האחים הפליגו ככל הנראה על ה'סקסס', סירת מסחר קטנה. ההפלגה ארכה יותר משישה שבועות במה שג'ורג' וושינגטון כינה "אוקיינוס הפכפך וחסר רחמים". וושינגטון הוקסם מהביצורים של האי, וייתכן שהדבר השפיע עליו לפנות לקריירה צבאית. וושינגטון נדבק באבעבועות שחורות במהלך הטיול, ופניו צולקו במקצת אולם הוא התחסן בפני המחלה. בריאותו של לורנס לא השתפרה, והוא חזר למאונט ורנון, שם נפטר בקיץ 1752. תפקידו של לורנס כמנהיג מיליציה בווירג'יניה חולקה בין ארבעה קצינים מחוזיים לאחר מותו. ההפלגה חזרה הייתה אומללה, כלי הניווט של וושינגטון נגנבו, היה עליו לנווט לבדו בסופות אין סוף והוא לקה במחלת ים. ספינתם עגנה ביורקטאון ב-27 בינואר 1752. וושינגטון הוזמן לשהות בוויליאמסבורג. המושל רוברט דינווידי, אשר שירת בעבר באיי הקריביים והיה חרד לשמע החדשות מברבדוס, קיבל את פניו בחגיגיות לארוחת ערב בארמון המושל. למחרת רכב ג'ורג' וושינגטון חזרה למאונט ורנון. בפברואר 1753 מונה ג'ורג' לרב-סרן במיליציה של וירג'יניה. באותה התקופה הצטרף אל ארגון הבונים החופשיים. עיסוקו כמודד בסך הכל למד השכלה יסודית, רק שבע או שמונה שנות לימוד, ממורים פרטיים ומכומר אנגליקני. רבים ציפו שיתמנה לצי המלכותי הבריטי כשהיה בן חמש-עשרה, אולם אמו התנגדה לכך. ג'ורג' וושינגטון ככל הנראה העתיק בעיות גאומטריה כשהיה כבן 14 מתוך הספר "המודד השלם" (The Compleat Surveyor), מאת ויליאם ליבורן, מתמטיקאי, מורה ומודד קרקעות אנגלי. עותק הספר שוושינגטון נעזר בו היה בן כמעט מאה שנה ובתוכו ליבורן הדגים כיצד החוקים והקביעות הגאומטריות שפותחו על ידי המתמטיקאים של יוון העתיקה צריכים להיות מיושמים באופן מעשי על ידי מודד מקצועי. מתוך ספר זה העתיק וושינגטון את "הבעיות הגאומטריות" ופרסם ברבים פתרונות לשבע עשרה שאלות. וושינגטון החל לעסוק במדידה עוד בילדותו, כשלמד את הבסיס של המקצוע. את המדידות הראשונות שלו ביצע בסביבות מאונט ורנון. בשנת 1747, תוך שנה או שנתיים מפתרון ופרסום הבעיות הגאומטריות הראשונות, וושינגטון ביצע סקרי תרגול שנדרשו עבור מודד מתלמד. ההזדמנות הראשונה שלו לעסוק במדידה בשטח הופיעה ב-1748, כשהוזמן למשלחת מדידה כדי למפות חלקים גדולים מהאדמה באזור גבול וירג'יניה. הוא יצא כשוליית מודדים אל המדבר של מערב וירג'יניה, מעבר להרי הבלו רידג'. וושינגטון החל את הקריירה שלו כמודד מקצועי ב-1749, בגיל שבע עשרה. הוא קיבל הסמכה ממכללה מקומית (על אף שלא נכח בשיעורים) והפך למודד הרשמי של המחוז. הוא מונה למשרה זאת הודות לקשריו של לורנס בחברה הגבוהה של העיר. הוא הצליח לרכוש אדמות ראשונות בעזרת משכורתו. בארבע השנים הבאות, עבד וושינגטון במדידת אדמות בווירג'יניה המערבית. לבסוף קיבל מינוי צבאי כשליש בווירג'יניה הדרומית. מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ממוזער\|המפה של וושינגטון את תחילת הקריירה שלו עשה וושינגטון - המהפכן האמריקאי הגדול - דווקא בשירותו של הכתר הבריטי. כקצין צעיר, הוא נשלח על ידי מושל וירג'יניה מטעם בריטניה לחקור את ארצות המערב שמעבר להרי האלגנים. לאחר מכן לקח חלק בשירותה של בריטניה במלחמה שנודעה כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים. הוא היה מייג'ור במיליציה של וירג'יניה. ב-1753 נשלח כשגריר מטעם הכתר הבריטי כדי לפגוש נכבדים צרפתיים ואינדיאנים. המשקיעים הבריטים תכננו להתרחב לעמק אוהיו, להקים נקודות התיישבות ולסחור עם האינדיאנים. ב-1753, החלו גם הצרפתים להרחיב את שליטתם הצבאית אל אוהיו, שהקולוניות וירג'יניה ופנסילבניה כבר תבעו עליה בעלות. התביעות הובילו למלחמה במושבות שנקראה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754–1762) ותרמה לתחילתה של מלחמת שבע השנים (1763-1756). וושינגטון היה מעורב בתחילת המלחמה. תחילת המלחמה בשנת 1753, צרפת ובריטניה תבעו שתיהן את השטח העצום שמעבר להרי אלגני הידוע בשם עמק נהר אוהיו. בבהלה מהפעולות התוקפניות של הצרפתים, המושל רוברט דינווידי קיבל את אישור הכתר לדרוש נסיגה צרפתית מן האדמות המערביות שנתבעו על ידי וירג'יניה. עד לקבלת סירוב מהצרפתים, היה לדינווידי גם אישור מלונדון לגרש את הצרפתים בכוח הנשק. מייג'ור וושינגטון בן ה-21, שמונה זה עתה שליש צבאי של המחוז הדרומי של מושבת וירג'יניה, התנדב מיד להיות שליחו של דינווידי לצרפתים. למרות שלא היה לו רקע בשירות צבאי קודם, לא דיבר לא צרפתית או שפות ילידים, והיה חסר ניסיון בענייני דיפלומטיה, לוושינגטון היו כמה גורמים לטובתו. וושינגטון היה אחיו למחצה של לורנס וושינגטון המנוח, שליש לשעבר של המיליציה וקצין בריטי מקצועי. בנוסף, וושינגטון היה בקשר הדוק עם משפחת פיירפקס שהייתה בעלת השפעה פוליטית. יתר על כן, הוא לא היה זר לקשיים של נסיעות בחבלי ספר לאחר שעבד כמודד. וושינגטון נעזר גם בלהיטותו להשיג נציבות בצבא הבריטי כדי לקדם את הערכתו בקרב הדרגים הבכירים וההכרה ביכולותיו. ב-31 באוקטובר 1753, וושינגטון קיבל את המינוי שלו ועזב את ויליאמסבורג. הוא נעזר במתורגמן דובר צרפתית, ארבעה אינדיאנים מנוסים בתוואי השטח המקומי ומודד ידוע בשם כריסטופר גיסט שהיה בקיא במנהגים ובמידה מסוימת בשפתם של העמים הילידים באזור. גיסט שימש כמדריך, מתרגם ועוזר גם יחד. במהלך טיולו, פגש וושינגטון בצ'יף טאנאגריסון (Tanaghrisson), שהיה ידוע בכינוי "חצי מלך" (Half King), ובצ'יפים אחרים שכרתו ברית עם אנגליה כדי להבטיח את תמיכתם במקרה של עימות עם צרפת. וושינגטון הפך לחבר של טאנאגריסון. הוא שלח את המכתב לגנרל הצרפתי המקומי, שסירב בנימוס לעזוב. וושינגטון כתב יומן במהלך מסעו, והיומן פורסם והפך אותו למפורסם בווירג'יניה. כך הצליח לפקד על מאה אנשים ולהתחיל בקריירה הצבאית שלו.ממוזער\|שמאל\|תחריט שמתאר את ישיבת הערב ב-Fort Necessity בשנת 1754 הגיעו כוחות צרפתיים מקוויבק לאזור פנסילבניה. הקצין הצעיר מווירג'יניה ג'ורג' וושינגטון נשלח כשהוא מלווה בכוח של 40 חיילים, לשאת ולתת עם הצרפתים בשאלת הגבולות בין המושבות האנגליות למושבה הצרפתית המתהווה במחוז אוהיו. הצרפתים, שהשתלטו על מצודה שבנו הבריטים, השלימו את ביצורה וקראו לה פור דוקן (Fort Duquesne). מצודת פור דוקן, באזור בו נשפך נהר המונוגאהלה (Monongahela) אל נהר אוהיו, בגבול פנסילבניה-וירג'יניה (כיום העיר פיטסבורג, פנסילבניה), הייתה המפתח לשליטה בעמק הנהר אוהיו. לאחר סירוב הצרפתים לסגת מהאזור, גלש המשא ומתן עד מהרה לעימות שבו נהרגו 10 חיילים צרפתיים ו-21 נשבו, בתוכם הקצין הצרפתי ז'ומונוויל (Joseph Coulon de Jumonville). הקרב נקרא "קרב ז'ומונוויל גלן" על שמו. על פי המסופר, אמר ז'ומונוויל הפצוע לוושינגטון כי הוא בא לשליחות של שלום מטעמו של המלך לואי החמישה עשר. בתגובה, נטל טאנאגריסון גרזן טומהוק, הלם בראשו של הקצין הצרפתי והרג אותו, דבר שגרם לתגובה נסערת בקרב הצרפתים. רוב הצרפתים נהרגו או נלקחו כשבויים. בציפייה לנקמה צרפתית, הקים וושינגטון בחופזה מצודת עץ מעגלית (Fort Necessity) בסיוע מאה וחמישים אנשי מיליציית וירג'ינייה. בניית המצודה הושלמה ב-3 ביוני 1755 והזמן שנותר עד להגעת הצרפתים נוצל לתגבור הכוחות המגינים. גשמים עזים שירדו ב-2 ביולי הציפו את החפירות שהוכנו וושינגטון הורה לכרות עצים לשימוש כסוללות הגנה. למחרת, ב-3 ביולי 1755 באחת עשרה בבוקר, הותקפה המצודה על ידי כח צרפתי-קנדי בן שש מאות לוחמים, בפיקודו של אחיו החורג של ז'ומונוויל. וושינגטון הורה לאנשיו להסתער על התוקפים, אולם התקפה נגדית צרפתית הביאה את שלוש מאות אנשי המיליציה להימלט בחזרה למצודה. וושינגטון, יחד עם מאה לוחמים בריטים סדירים, מצא עצמו בנחיתות מספרית בולטת מול הכוחות הצרפתיים והורה על נסיגה. הצרפתים נפרשו מחדש ביערות והמטירו אש כבדה על המצודה. הכוחות הנצורים השיבו אש, אך כיוונו גבוה מדי והנחילו אבדות קלות לתוקפים. גשמים עזים שהתחדשו אחר הצהריים הרטיבו את אבק השרפה של המגינים. קצין צרפתי התקרב למצודה כדי לדון בתנאי הכניעה והמשא ומתן התנהל מחוץ למצודה בעוד אנשי המיליציה משתכרים בתוכה. וושינגטון חתם על כתב הכניעה ולמחרת נטשו אנשיו את המצודה, מבלי להתנגד לצרפתים הבוזזים את ציודם. ב-9 ביולי 1755, הוביל מייג'ור ג'נרל אדוארד בראדוק (Braddock), מפקד הכוחות הבריטיים ביבשת, כוח בריטי גדול אל אותה מצודה. בין פקודיו היה גם וושינגטון, אז כבר קולונל. בראדוק ניסה להשתמש בטקטיקות אירופיות שכללו מבני ירי והתקדמות ישרה קדימה, אולם הוא ספג תבוסה קשה מידי הצרפתים ובני בריתם הילידים, בקרב שנקרא "קרב מונונגאהלה". אף על פי שהבריטים היו רבים וחמושים יותר (1300 לוחמים), הצרפתים (כ-900) התאימו את לחימתם לתנאי השטח והשתמשו בעצים ובשיחים כמחסה. הקרב הסתיים במפלה מוחצת לאנגלים. 456 מחייליהם נהרגו, ו-521 נפצעו. לצרפתים היו כמה עשרות נפגעים. בראדוק עצמו נפצע פצעי מוות, ומת לאחר ארבעה ימים. וושינגטון יצא ללא פגע והוכיח את יכולת הפיקוד שלו בארגנו מחדש את הכוחות שנותרו ובפקדו על הנסיגה מהאזור. מפקד המיליציה של וירג'יניה בהמשך מונה למפקד המיליציה של המושבה וירג'יניה, עדיין בכפוף לכתר הבריטי. וושינגטון, על אף שלא השתווה בניסיונו הצבאי לקציני צבא הקבע האנגליים הוותיקים, היה למעשה לחייל המקצועי ביותר מבין בני המושבות. היה זה הכוח הצבאי המקצועי הראשון במושבות, בניגוד למיליציות זמניות. פקודותיו של וושינגטון היו לפעול במגננה או בתוקפנות כפי שמצא לנכון. הוא עדיין לא הצליח להתמנות לקצין בצבא הבריטי, למרות הלחץ מצד סגן המושל. כשפיקד על אלף חיילים, הדגיש וושינגטון משמעת ואימונים. הוא הוביל מערכות אלימות כנגד האינדיאנים במערב. המיליציה שלו לחמה בעשרים קרבות בעשרה חודשים ואיבדה כשליש מאנשיה. למרות זאת, הצליח בכך להגן על העורף של וירג'יניה, שסבלה פחות מהתקפות אינדיאנים. ב-1758, שוב ניסה וושינגטון לכבוש את פור דוקן. הוא הובך בתקרית בה יחידתו חשבה שיחידה בריטית אחרת הייתה האויב הצרפתי. לאחר מכן לא היה מעורב וושינגטון בקרבות נוספים, והבריטים כבשו את פור דוקן. לאחר מכן, פרש מהצבא בדצמבר. הוא לא חזר לצבא עד למהפכה ב-1775. לקחים וושינגטון לא הצליח לקבל פיקוד על הצבא הבריטי כמו שרצה, אולם השיג ניסיון צבאי, פוליטי ומנהיגותי בשנים הללו. הוא הצליח לבחון את הטקטיקות הבריטיות, ולהבין את היתרונות והחסרונות שלהם, מידע בו השתמש במהפכה. וושינגטון למד כיצד לארגן, לאמן ולהטיל משמעת בחייליו. הוא למד את הבסיס של ניהול הלוחמה, והבין את נושאי הלוגיסטיקה והארגון. הוא גם הבין את החשיבות במציאת נקודות אסטרטגיות. ברגעים קשים, כולל באסונות ובנסיגות, הפגין וושינגטון את התושייה והאומץ שלו. הוא פיתח נוכחות בשדה הקרב, בשל גודלו, עצמתו ואומץ ליבו. החיילים ראו בו מנהיג טבעי אחריו יוכלו ללכת. היסטוריונים טוענים שכעסו של וושינגטון כלפי הממשל הבריטי גרם לו לשאוף לממשל מרכזי חזק ולרשות ביצועית חזקה. אחרים טענו שעמדותיו הושפעו משירותו במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. וושינגטון התנגד למיליציות, שנראו לו לא ממושמעות וחסרות תועלת לעומת צבא מקצועי. בין המלחמות: מאונט ורנון (1759–1774) ממוזער\|ציור של מרתה וושינגטון ממוזער\|שמאל\|וושינגטון הגדיל את מאונט ורנון לאחר נישואיו. ב-6 בינואר 1759, נישא וושינגטון לאלמנה העשירה מרתה דנדריג' קאסטיס, בת עשרים ושמונה. מרתה הייתה מנוסה בניהול מטעים. ביחד הזוג גידל את ילדיה של מרתה מנישואיה הקודמים, ג'ון קאסטיס ומרתה פארק (פטסי) קאסטיס. לג'ורג' לא היו ילדים ממרתה. מחלת האבעבועות השחורות כנראה הפכה אותו לעקר, אף על פי שלא הודה בכך. הזוג עבר למאונט ורנון, וג'ורג' הפך לבעל מטעים. נישואיו של וושינגטון למרתה העלו את מעמדו החברתי והפכו אותו לאחד מעשירי וירג'יניה. הוא רכש שליש משבעים ושלושה הקילומטרים הרבועים של שטחה של משפחת קאסטיס, בשווי מאה אלף דולרים, וניהל את שאר השטח בשם ילדיה של מרתה. ב-1754 הבטיח סגן המושל שטרות מקרקעין לכל מי שיתנדב לשרת במלחמה. וושינגטון הצליח להשיג אדמות בגודל תשעים וארבעה קילומטרים רבועים במערבה של וירג'יניה המערבית. הוא המשיך לרכוש אדמות. עד 1775, הכפיל את שטחו של מאונט ורנון לעשרים ושישה קילומטרים רבועים, והשיג מעל למאה עבדים. כגיבור צבאי מכובד, נבחר למועצה המחוזית של וירג'יניה, וכיהן בה כשבע שנים החל מ-1758. ממוזער\|וושינגטון בגיל ארבעים, 1772 וושינגטון חי בסגנון אריסטוקרטי וצד שועלים. הוא נהנה ללכת לנשפים ולמסיבות, בנוסף לתיאטראות, למרוצים ולקרבות תרנגולים. הוא גם שיחק קלפים, שש בש וביליארד. כמו רוב בעלי המטעים, ייבא מותרות מאנגליה ושילם בעבורם בעזרת יצוא הטבק. ב-1764, הידרדרות בשוק הטבק הותירה את וושינגטון בחוב של 1,800 לירות שטרלינג. הוא החל לצאת מהחוב באמצע שנות השישים כשהחל לעסוק בתחומים חוץ מטבק, וקנה פחות מותרות. ב-1766 החל לגדל חיטה במאונט ורנון, ובנוסף עסק בטחינת קמח, דיג, הרבעת סוסים וחזירים, טווייה ואריגה. בשנות התשעים גילה שיטה להפקת ויסקי שהפיקה יותר מאלף גלונים בחודש. ב-1773, לאחר היסטוריה של אפילפסיה, מתה פטסי בת ה-17 בזרועותיו של וושינגטון. וושינגטון היה בעל מטעים מצליח, ומנהיג באליטה החברתית של וירג'יניה. בין 1768 ל-1775, הזמין כ-2,000 אורחים אל מאונט ורנון, בעיקר אנשים חשובים. בנוגע לאנשים ממעמד נמוך יותר, הציע להתייחס אליהם בכבוד אולם להתרחק מהם. ב-1769, הפך לפעיל פוליטי, והציג חקיקה בפני האספה המחוקקת של וירג'יניה לאסור על ייבוא מבריטניה. מלחמת העצמאות האמריקנית (1775–1783) וושינגטון היה ממובילי מלחמת העצמאות האמריקנית. כאשר החריף המשבר עם הממשלה הבריטית סביב שאלת סמכותה לאכוף מיסים ומכסים על המושבות האמריקניות, החל וושינגטון - שעד לאותו שלב נהנה ממוניטין בעיקר בווירג'יניה - להתבלט ולזכות בהכרה בכל המושבות. בזכות כושר מנהיגותו ועמדתו הנחרצת, הוא התקבע במהרה כמנהיג המאבק האמריקני בממשל הבריטי. תרמה לכך גם עובדת היותו החייל המקצועי והבכיר ביותר מבין בני המושבות, שכן בשלב מסוים היה ברור שהעימות מתדרדר בכיוון של התנגשות צבאית. מעורבותו בנושא החלה ב-1767, כשהחל להתנגד לחוקים של הפרלמנט הבריטי. הוא התנגד לחוק הבולים של 1765, שהיה המיסוי הישיר הראשון שהוטל על המושבות בידי הפרלמנט הבריטי, בו לא היו נציגים מהמושבות. הוא החל להנהיג את המושבות כשהן התנגדו לחוקי טאונסנד. במאי 1769, הוא הציג הצעה שבה קרא לווירג'יניה להחרים סחורות בריטיות עד לביטול החוקים. הפרלמנט ביטל את חוקי טאונסנד ב-1770. אולם וושינגטון התנגד לחוקי הכפייה של 1774 וטען שפגעו בזכויות המתיישבים. הוא טען שלפרלמנט אין זכות לשלוח יד אל כיסו. ביולי 1774, הוביל פגישה שקראה להקמת הקונגרס הקונטיננטלי. באוגוסט, נכח בוועידה הראשונה של וירג'יניה, ונבחר להיות ציר בקונגרס הקונטיננטלי. מפקד עליון ממוזער\|ציור שמן של וושינגטון מ-1776. החל מ-1775 עמד בראש הצבא הקונטיננטלי המורד, במלחמת העצמאות של ארצות הברית. המושבות החלו להילחם לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד ליד בוסטון באפריל 1775. בקונגרס הקונטיננטלי השני, הופיע וושינגטון בלבוש צבאי וסימן את מוכנותו למלחמה. הייתה לו היוקרה, הניסיון, הכריזמה והכוח הצבאי. וירג'יניה הייתה המושבה הגדולה ביותר, וניו אינגלנד - שם החלו הקרבות - נזקקה לתמיכת הדרום. וושינגטון לא ביקש את התפקיד, אולם הוצע בידי ג'ון אדמס ממסצ'וסטס, שמינה אותו לגנרל ולמפקד העליון של הצבא הקונטיננטלי. בניגוד לבריטים, שהחליפו מספר פעמים את המפקד העליון של כוחותיהם במלחמה, וושינגטון הנהיג את הצבא הקונטיננטלי מראשיתה של המערכה ועד לסיומה לאחר הניצחון הגדול ביורקטאון. במהלך תקופה זו התמודד עם קשיים עצומים, שנבעו בעיקר מחוסר מקצועיותו של הצבא הקונטיננטלי על חייליו וקציניו, ומהיעדרה של ממשלה ריכוזית חזקה שתוכל לכפות את סמכותה בכל הקשור לכינון הצבא. כך קרה, שהמושבות האמריקאיות, שבשלב מוקדם זה של עצמאות עדיין תפקדו במידה רבה כיחידות נפרדות, לא ניאותו להעמיד את כוח האדם והמשאבים הכלכליים הדרושים למלחמה באימפריה העצומה של בריטניה ובצבאה המקצועי. וושינגטון עשה ככל יכולתו על מנת להחדיר משמעת ומקצועיות בצבא החדש, וחזר והפציר בנציגי הקונגרס הקונטיננטלי וכן בראשי הממשל ב-13 המדינות המייסדות להקצות את המשאבים הדרושים לצבא. אף שקיבל מספר לא מבוטל של החלטות טקטיות שגויות, ואף נחל מפלות צבאיות לא פשוטות כגון התבוסה בניו יורק, הנכס העיקרי של וושינגטון היה קור רוחו, שבא לידי ביטוי בעצבי ברזל ובשליטה עצמית אובססיבית כמעט, גם ברגעים הקשים ביותר. וושינגטון נסמך רבות על חבורה צעירה של קצינים אמריקאים שהיו למעשה חובבים מוכשרים ובעלי כושר למידה מהיר, וביניהם ניתן למנות בייחוד את נתנאל גרין מרוד איילנד והנרי נוקס ממסצ'וסטס (נוקס שרת לאחר מכן כקצין הבכיר של הצבא וכמזכיר המלחמה בקבינט של וושינגטון). הבריטים טענו שהפטריוטים הם בוגדים, ושכל שימוש בכוח יוביל להחרמת רכוש ולהוצאה להורג של המנהיגים. ממוזער\|הגנרל וושינגטון לפני סוס לבן, לילה לפני הקרב על פרינסטון. וושינגטון מילא מספר תפקידים במהלך המלחמה. ראשית, הוא הנהיג את הכוחות כנגד הבריטים בין 1775 ל-1777, ושוב ב-1781. הוא הפסיד בקרבות רבים, אולם לעולם לא נכנע והמשיך להילחם עד לסוף המלחמה. יחד עם הקונגרס, תכנן את האסטרטגיה המלחמתית. בנוסף, נאלץ לארגן ולאמן את הצבא. הוא גייס צבא מקצועי ומינה מצביא פרוסי, פרידריך וילהלם פון שטויבן, לאמן את חייליו. הקונגרס פיקח על האספקה המלחמתית. הקצינים האמריקנים לא השתוו לבריטים, והפסידו ברוב הקרבות. ההצלחות הגדולות בבוסטון (1776), בסרטוגה (1777) וביורקטאון (1781) התרחשו בגלל נחיתות הבריטים באזורים מבודדים. קרב קאופנס בפברואר 1781, בו השמיד הכוח בפיקודו של דניאל מורגן את הלגיון של בנסטר טרלטון, התרחש בגלל הסוואה בגבעות הסובבות. תפקידו השלישי והחשוב ביותר של וושינגטון היה לייצג את הצבא בפני הכתר. הוא דרש לשמור על הצבא בחזית. מעמדו הפוליטי שמר על אחדות פנימית. לאחר שהתפטר עם תום המלחמה, ביסס את עליונות החברה האזרחית על הצבא. ניצחון בבוסטון וושינגטון הנהיג את הצבא ביולי 1775, במהלך המצור על בוסטון . הוא זיהה שלצבאו חסר אבק שרפה באופן קריטי והוא נאלץ לחפש מקורות אחרים, החל מפריצה למחסנים בריטים וכלה ביבוא לא חוקי מהולנד ומצרפת. וושינגטון ארגן מחדש את הצבא בבוסטון והכריח את הבריטים לסגת לאחר מתקפה ארטילרית. הבריטים נסוגו מבוסטון במרץ 1776 ואפשרו לוושינגטון להעביר את צבאו אל העיר ניו יורק. העיתונים הבריטים אמנם היו עוינים את הפטריוטים, אולם שיבחו את וושינגטון כמנהיג צבאי - החלטה נועזת כיוון שהיה גנרל אויב. תבוסה בניו יורק וושינגטון קבע את מפקדתו החדשה בבית מספר 1 ברחוב ברודוויי, שכונה גם "מעון קנדי" (נבנה על ידי ארצ'יבלד קנדי), בקצה הדרומי ביותר של העיר ניו יורק. הוא הגיע אל העיר ב-13 באפריל 1776 ומספר ימים לאחר מכן, לאחר הגעתה של אשתו, עבר הזוג להתגורר באחוזה כפרית, "בית אברהם מורטייר" (מאוחר יותר "ריצ'מונד היל"), מחוץ לגבולות העיר. באוגוסט 1776, החל הגנרל הבריטי ויליאם האו בהתקפה ימית וקרקעית כדי לכבוש את ניו יורק. רוב הגנרלים העדיפו לסגת מהעיר ולהגן. וושינגטון העדיף להילחם. הצבא הקונטיננטלי לחם מול האויב לראשונה בקרב לונג איילנד, שהיה הקרב הגדול ביותר במלחמה. האמריקנים היו בנחיתות מספרית, חיילים רבים ערקו, ולבסוף הצבא האמריקני נוצח. הוא והגנרלים החליטו לסגת. בזמן קצר הצליח הצבא לסגת ללא אבדות. וושינגטון שקל לנטוש את מנהטן, אולם הגנרלים המליצו להגן על המבצר. לאחר מכן נסוג בכל זאת. הוא הוביל את המתקפה על האי, ולכד את המוצב פורט וושינגטון עם אבדות כבדות לאמריקנים. חציית הדלאוור ממוזער\|וושינגטון חוצה את הדלאוור וושינגטון המשיך לסגת בניו ג'רזי. האבדות הכבדות הובילו לספק בנוגע לעתיד הצבא. בליל 25 בדצמבר 1776, חצה עם צבאו את נהר הדלאוור. למחרת בבוקר, תקף במפתיע את החיילים ההסיאנים בטרנטון שבניו ג'רזי ולכד 1,000 שבויים. לאחר מכן ניצח גם בפרינסטון, ב-3 בינואר. הבריטים נסוגו לניו יורק סיטי, בה החזיקו עד להסכם השלום של 1783. ניצחונותיו של וושינגטון שברו את האסטרטגיה הבריטית, שהתבססה על ניצחונות ועל הכתבת תנאי כניעה נדיבים. האמריקנים לא היו מוכנים להתפשר על העצמאות. הניצחונות לא הספיקו לניצחון מוחלט, וחיילים רבים החליטו לא להתנדב לצבא. וושינגטון והקונגרס ארגנו מחדש את הצבא עם משכורות גבוהות ועם עונשים לעריקים. בפברואר 1777, כשחנה במוריסטאון, הוא ציווה לחסן את כל צבאו מפני אבעבועות שחורות. החיסון הצליח להוריד את אחוזי התמותה בצבאו. ההיסטוריונים מתווכחים האם העדיף וושינגטון להילחם בקרבות מכריעים או להשתמש באסטרטגיה הפביאנית כדי לתקוף את הבריטים בהתקפות מהירות ולסגת. ב-1777, הפסיק וושינגטון לסגת והחל להתעמת עם הבריטים בקרבות מכריעים. 1777 בסוף קיץ 1777, הוביל הגנרל הבריטי ג'ון בורגוני פלישה דרומה מקוויבק, כדי ליצור חוצץ בניו אינגלנד המורדת. הגנרל האו החליט ללכת דרומה, לפילדלפיה, וביצע טעות אסטרטגית כשלא הצטרף לבורגוני. וושינגטון החליט להילחם מול האו בפילדלפיה. הקרבות בפילדלפיה היו קשים מדי והצבא הקונטיננטלי הלא מנוסה הובס. ב-11 בספטמבר 1777, ניצחו הבריטים ונכנסו לפילדלפיה הבירה ב-26 בספטמבר. וושינגטון לא הצליח לתקוף את הבריטים באוקטובר. בצפון, בורגוני לא הצליח להשיג עזרה מהאו, נלכד ונאלץ להיכנע לאחר קרב סרטוגה. הייתה זאת נקודת מפנה מבחינה צבאית ודיפלומטית - הצרפתים הגיבו לכניעתו של בורגוני בכך שהצטרפו למלחמה בברית עם אמריקה והפכו את מלחמת העצמאות לאירוע עולמי. הפסדו של וושינגטון בפילדלפיה הוביל לניסיון של חברי הקונגרס להדיח אותו מהפיקוד, אולם התמיכה בו הייתה חזקה. ואלי פורג' ממוזער\|וושינגטון (משמאל, רכוב על סוסו נלסון) ולה פאייט סוקרים את חייליהם בואלי פורג'. צבאו של וושינגטון, שכלל 11,000 חיילים, הגיע אל צפון פילדלפיה, ואלי פורג', בדצמבר 1777. בחצי השנה שחלפה, אלפים מהחיילים מתו ממחלות, מחסור במזון ומקור. הבריטים היו בפילדלפיה, ואילו וושינגטון לא הצליח להשיג אספקה מהחקלאים שסירבו לקבל את הכסף האמריקני מנייר. וושינגטון נאלץ לשמור על המורל ולמנוע עריקה. וושינגטון המשיך ללחוץ על הקונגרס הקונטיננטלי להביא לו אספקה. ב-24 בינואר 1778, חמישה חברי קונגרס באו לבחון את מצב הצבא. וושינגטון דרש מהם לעשות משהו בנדון, לשלם על האספקה ולעשות זאת במהירות. בתגובה, תמך הקונגרס במימון קווי האספקה של הצבא. באביב, הצבא החדש הגיע מואלי פורג'. הבריטים נטשו את פילדלפיה לטובת ניו יורק ביוני 1778. וושינגטון כינס מועצת מלחמה עם הגנרלים שלו, כולל לה פאייט, והחליט לתקוף את הבריטים בניו ג'רזי. ב-28 ביוני, 4,000 חיילים ניסו לתקוף ללא אישורו של וושינגטון. וושינגטון תפס פיקוד והוביל את הקרב לתיקו, כשהבריטים נסוגו בלילה לניו יורק. וושינגטון חנה מחוץ לעיר. משלחת סאליבן בקיץ 1779, החליטו וושינגטון והקונגרס לתקוף את חיילי "שש האומות" משבט אירוקוי, כדי לסלק את בעלי בריתה האינדיאנים של בריטניה מניו יורק, ממנה הותקפו יישובים אמריקניים בניו אינגלנד. ביוני 1779, הצטרפו הלוחמים האינדיאניים אל הבריטים וחיסלו מאתיים חיילים אמריקניים. באוגוסט 1779, הוביל הגנרל ג'ון סאליבן מבצע צבאי שהשמיד ארבעים כפרי אירוקוי, ושרף את יבולם. אנשים מעטים נהרגו כיוון שהאינדיאנים ברחו אל קנדה הבריטית. המטרה הייתה חיסול נקודות ההתיישבות האינדיאניות והשמדת יבולם, והמטרות הושגו. נהר הדסון וקרבות בדרום וושינגטון העביר את המטה שלו ממידלברוק בניו ג'רזי לניו וינדזור על נהר הדסון, עם צבא של 10,000 איש. הבריטים, בהנהגת הנרי קלינטון, החליטו לפעול כנגד האמריקנים בוורפלנק פוינט ובסטוני פוינט והכניעו אותם. לאחר מכן הובילו הפטריוטים מתקפת נגד. קלינטון הצליח לעצור את מתקפת הנגד, אולם לא יכול היה להתקדם במעלה הנהר בגלל צבאו של וושינגטון. חיל הרגלים הקונטיננטלי העלה את מעמדו והמורל התחזק. וושינגטון הלך למוריסטאון בחורף של 1779 ו-1780, והיו אלו התנאים הגרועים ביותר במהלך המלחמה. הטמפרטורה הייתה שש עשרה מעלות מתחת לאפס, המזח של ניו יורק קפא, והשלג כיסה את האדמה במשך שבועות כשלחיילים הייתה חסרה אספקה. בסוף 1779, העביר קלינטון את כוחותיו לצ'ארלסטון כדי לתקוף את הפטריוטים. לאחר מכן, חזר קלינטון כמנצח לניו יורק, והשאיר את צ'ארלס קורנווליס בדרום. לאחר עוד כישלון בקרוליינה הדרומית, מונה נתנאל גרין למפקד הגזרה. הבריטים כמעט הצליחו להשתלט על הדרום, אולם למרות זאת, המרקיז דה לה פאייט חזר מצרפת עם עוד חיילים. בגידתו של ארנולד ממוזער\|עמוד מספר הצופן של מחתרת קלפר, שמציג את שמות הסוכנים שגייס וושינגטון. בקיץ 1778, ציווה וושינגטון על המייג'ור האמריקאי בנג'מין טלמדג' ליצור את מחתרת קלפר. המחתרת הכילה כמה אנשים אמינים שתפקידם היה לאסוף מידע על התזוזות והפעילות הבריטית בניו יורק סיטי. המחתרת התפרסמה בחשיפת כוונות הבגידה של בנדיקט ארנולד, מה שהדהים את וושינגטון בגלל תרומתו של ארנולד למאמץ המלחמתי. לארנולד נמאס מהוויכוחים עם הקונגרס בנוגע לדרגתו ולהחזר הוצאותיו, וגם מהברית עם הצרפתים, ולכן תכנן עם הבריטים כיצד לכבוש את וסט פוינט, נקודת הפיקוד שלו. וושינגטון לא הצליח לעצור אותו, אולם עצר את ג'ון אנדרה, שותפו, שנתלה בפקודת בית משפט צבאי. צבאו של וושינגטון פנה בחורף אל ניו וינדזור ב-1780, ושוב סבל ממחסור באספקה. כתוצאה מכך, מרדו החיילים מפנסילבניה. וושינגטון שכנע את הקונגרס לסייע להם באספקה. לטענתו, הצבא לא יכול היה להחזיק מעמד בתנאים הללו. הניצחון ביורקטאון ממוזער\|הגנרל וושינגטון והרוזן דה רושאמבו ביורקטאון, וירג'יניה, ציור מ-1886 ביולי 1780, הגיעו חמשת אלפים חיילים צרפתים בהנהגת הרוזן דה רושאמבו לניופורט ברוד איילנד כדי לסייע לאמריקנים. הצי הצרפתי הצטרף גם הוא. וושינגטון קיווה בתחילה לסיים את המלחמה בניו יורק, אולם רושאמבו טען שיש לתקוף את קורנווליס בווירג'יניה. הצי הגיע לחוף בווירג'יניה, בעוד וושינגטון הצעיד את צבאו לכיוון ניו יורק והציב כ-2,500 חיילים באזור העיר, במטרה להטעות את הבריטים. ב-21 באוגוסט הצעיד וושינגטון את צבאו דרומה, אל וירג'יניה. הצבא הקונטיננטלי של וושינגטון, שהשיג 20,000 דולר בזהב צרפתי, ניצח את הבריטים ב-1781, לאחר שניצחון של צרפת בים אפשר לאמריקנים ולצרפתים ללכוד את הצבא הבריטי בווירג'יניה, ומנע הגעת תגבורת מצד קלינטון מהצפון. הכניעה ביורקטאון ב-19 באוקטובר 1781 סימנה את סוף המלחמה בצפון אמריקה. קורנווליס לא הגיע לטקס הכניעה הרשמי. שחרור הקרבות הסתיימו אולם המלחמה לא, ועדיין לא נחתם הסכם שלום. כ-26,000 חיילים עדיין כבשו את ניו יורק סיטי. הצבא והצי הצרפתי עזבו, והאמריקנים נותרו לבד בין 1782 ל-1783. האוצר היה ריק, והחיילים שלא שילמו להם עמדו למרוד. וושינגטון עצר הפיכה צבאית במרץ 1783, והקונגרס הבטיח לחיילים בונוס של חמש שנים. ממוזער\|שמאל\|הגנרל וושינגטון מתפטר מתפקידו, ציור מ-1817 כשהסכם השלום אושר באפריל, וועדה של הקונגרס בהנהגת המילטון שקלה את התוכניות הצבאיות לאחר המלחמה. ב-2 במאי 1783, שלח וושינגטון את חוות דעתו לוועדה. הצעתו המקורית נדחתה בקונגרס בהפרש של שני קולות, והצעה מתוקנת נדחתה גם היא באפריל 1784. עד לחתימת חוזה פריז בספטמבר, הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית. וושינגטון פירק את צבאו ונפרד מחייליו ב-2 בנובמבר. ב-25 בנובמבר, פינו הבריטים את ניו יורק, ואפשרו לוושינגטון ולמושל לשלוט בה. ב-4 בדצמבר שחרר את קציניו, וב-23 בדצמבר התפטר מתפקידו כמפקד העליון. הוא טען שהייתה זאת פעולתו האחרונה בחייו הציבוריים. בעקבות כך, טען המלך ג'ורג' השלישי שוושינגטון הוא "האדם הגדול ביותר בעולם". וושינגטון הגיש פירוט הוצאות של צבאו, עליו פיקח באופן אישי, ושהסתכם ב-450,000 דולרים. ועידת החוקה ממוזער\|החתימה על החוקה האמריקנית, ציור מ-1940 בשל היותו מפקד הצבא המורד לא היה וושינגטון חבר הקונגרס הקונטיננטלי, לכן, לא חתם ג'ורג וושינגטון (כפי שנוטים רבים לחשוב) בפילדלפיה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ביום 4 ביולי 1776 בזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בה הכריזו שלוש עשרה המושבות האמריקניות על עצמאותן מהאימפריה הבריטית. וושינגטון האמין באמת ובתמים כי הפרק הציבורי של חייו תם ונשלם, ובכוונתו היה לבלות את שנותיו הנותרות בפרישה רגועה באחוזתו האהובה מאונט ורנון. אחד משיקוליו העיקריים בעד הפרישה הייתה התחושה כי השלים את תפקידו ההיסטורי כמעט ללא רבב, ועכשיו, כאשר נהנה ממעמד של גיבור בעל מוניטין עולמיים, לא רצה להוסיף ולפעול בזירה הציבורית מחשש שפעולותיו העתידיות עלולות לפגום בקונצנזוס ההרואי שנרקם סביבו. אולם המציאות כפתה על וושינגטון לחזור לבימה הציבורית. בתקופת פרישתו הקצרה טייל אל המערב ובחן את מצב אדמותיו במערב פילדלפיה. בתוך ארצות הברית הצעירה התפתח מאבק רעיוני ואינטרסנטי בין שתי סיעות שהלכו והתגבשו באותן שנים: הרפובליקנים והפדרליסטים. הסיעה הרפובליקנית ראתה בכל סממן של ממשל מרכזי חזק ביטוי לעריצות שלטונית - אותה עריצות בדיוק שכנגדה קמה המהפכה האמריקאית. הסיעה הפדרליסטית לעומת זאת, לא ראתה את מהות המהפכה כהתנגדות כללית לכל שלטון מרכזי באשר הוא, אלא דגלה בסילוקם של נציגי הממשל הבריטי לטובת החלפתם בממשל אמריקני מרכזי חזק ויעיל. במצב הדברים כפי שהיה מאז סיום מלחמת העצמאות, היה הממשל הפדרלי חלש מאוד, ונשען על "סעיפי הקונפדרציה" - מעין טרום חוקה חלולה ומעוקרת שלא אפשרה תפקוד יעיל וריכוזי. כאשר הצליחו הפדרליסטים להביא לכינוסה של ועידת חוקה שנועדה להחליף את סעיפי הקונפדרציה ב-1787, ברור היה כי עומד להתרחש מאבק מכריע על המשך דמותו של האיחוד. וושינגטון, שאופיו כמו גם ניסיונו כמפקד הצבא הקונטיננטלי בימי מלחמת המהפכה הביאו אותו לצדד בגישה הפדרליסטית, נעתר להתייצב בראש ועידת החוקה על מנת להאציל עליה מסמכותו ומיוקרתו. כשותף לוועידת החוקה וכנשיאה וושינגטון היה בין מנסחיה של החוקה האמריקאית, זאת אף שבאופן מעשי תרומתו העיקרית לוועידה הייתה עצם נוכחותו. וושינגטון נבחר לנשיא הוועידה פה אחד. הוא ביקר את סעיפי הקונפדרציה, בטענה שאינם מתאימים לאומה החדשה. האוכלוסייה הכללית לא תמכה בממשל מרכזי חזק, בטענה שממשל זה מזכיר להם את הבריטים. וושינגטון לא השתתף בדיוני הוועידה, אולם יוקרתו הצליחה לאפשר לצירים לעבוד ביחד. לאחר הוועידה, רוב הצירים תמכו בחוקה החדשה שבה תמך. החוקה החדשה אושררה בידי כל שלוש עשרה המדינות. הצירים יצרו את תפקיד הנשיא במחשבה על וושינגטון, ואפשרו לו להגדיר את התפקיד באמצעות קביעת תקדימים. נשיא ארצות הברית (1789–1797) שמאל\|ממוזער\|220px\|דיוקן של וושינגטון, 1796 הבחירות הראשונות לנשיאות ארצות הברית התקיימו בין 15 בדצמבר 1788 ל-10 בינואר 1789. כל האלקטורים, שהתכנסו ב-4 בפברואר, נתנו את אחד משני קולותיהם לוושינגטון והוא נבחר לנשיא ארצות הברית. ג'ון אדמס, שקיבל את מספר הקולות השני בגודלו, מונה לסגן נשיא ארצות הברית. ב-30 באפריל הושבע וושינגטון לתפקידו על מרפסת האולם הפדרלי בניו יורק סיטי. לאחר הישבעו הוסיף לשבועה את המשפט "כה יעזור לי אלוהים" - נוהג שהפך למקובל אחריו כחלק מהשבועה. הוא לבש גלימה בריטית שבה השליט הבריטי נאם מול הפרלמנט, והתעקש שיגישו רום לאחר טקס ההשבעה. הקונגרס הראשון קבע ששכרו של וושינגטון יהיה 25,000 דולרים לשנה - סכום השווה לכ-340,000 דולרים ב-2015. וושינגטון, על אף הקושי הפיננסי שהיה נתון בו, דחה את המשכורת בתחילה כדי לא להיתפס כתאב בצע. הקונגרס המשיך לשכנע אותו, ולבסוף הסכים וושינגטון, מחשש שיקבע תקדים לפיו משרת הנשיא תוגבל אך ורק לעשירים שיוכלו למלא את תפקידם גם ללא משכורת. וושינגטון ידע שכל אחת מפעולותיו תקבע תקדים לנשיאים הבאים, והקפיד שתאריו יהיו רפובליקניים ולא יחקו את התארים של האצילים האירופאים. הוא העדיף שיפנו אליו כ"אדוני הנשיא", ולא בשמות מלכותיים יותר שאותם הציע הסנאט. וושינגטון היה הראשון לבצע צעדים רבים שהפכו לנדבכים חשובים במשרה, כולל הודעות לקונגרס וממשל בצורת קבינט. למרות החששות שהמערכת הדמוקרטית תוביל לאלימות פוליטית, הוא הוביל מדיניות סובלנית כלפי האופוזיציה והעביר באופן חלק את התואר ליורשו בתפקיד. הוא הקפיד להקשיב לראשי המחלקות שלו לפני שהחליט את החלטתו. לאחר שנבחר לקדנציה שנייה ב-1792, סירב וושינגטון לרוץ לתקופת כהונה שלישית, נוהג שיושם בידי כל הנשיאים אחריו (למעט פרנקלין דלאנו רוזוולט). וושינגטון לא רצה להיות הנשיא, ולא נהנה מתפקידו. למרות זאת, הוא הוכיח את עצמו כנשיא טוב שידע לבחור באנשים טובים לתפקידים שונים. כניסה לתפקיד עם היכנסו לתפקיד, התמקד וושינגטון ביצירת מערכת השיפוט והרשות המבצעת. יצירת מערכת השיפוט ממוזער\|שמאל\|200px\|חוק בתי המשפט של 1789 כשוושינגטון נכנס לתפקידו, הממשלה האמריקנית (במיוחד הרשות המבצעת והרשות השופטת) לא הייתה מפותחת. פרט למשרדים שעוגנו בחוקה, לא הוקמו עוד רשויות או בתי משפט. במקום להתמקד ברשות המבצעת, העדיף וושינגטון לבצר את מעמד הרשות השופטת. בעזרת חוק בתי המשפט של 1789, הקים וושינגטון את בית המשפט העליון של ארצות הברית, אז עם שישה שופטים. בית המשפט הכיל את נשיא בית המשפט העליון ועוד חמישה שופטים. לבית המשפט העליון ניתנה סמכות עליונה על כל החוק האזרחי בין המדינות, בין המדינה והמדינות, ועל תביעות כנגד שגרירים. ניתנה הזכות לערער בו על פסיקות מחוזיות ומדינתיות. מטרתו הייתה להגן על החוקה. בית המשפט העליון יצר שלושה עשר מחוזות שיפוטיים בתוך שלוש עשרה המדינות שאישרו את החוקה. בתוכן הוקמו בתי המשפט האזוריים ובתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט האזוריים הכילו שופט מחוזי ובהתחלה כללו גם שני שופטים עליונים, והיו אחראיים על מקרים אזרחיים. בית המשפט המחוזי, שהכיל שופט אחד, טיפל במקרים פליליים. יצירת הקבינט ימין\|ממוזער\|250px\|נאום מצב האומה הראשון, כתוב בכתב ידו של וושינגטון וושינגטון הקיף את עצמו בצוות מנוסה של יועצים, תומכים ואנשים מוצלחים. הוא חילק בהצלחה את רוב האחריות ליצירת מחלקות המדינה ביניהן, ואלכסנדר המילטון היה החזק מביניהם. הקבינט היה מפולג בין תומכי המילטון לבין תומכיו של תומאס ג'פרסון. הריסון של וושינגטון בנוגע לבית המשפט העליון ולעבדות - הוא תמך בשחרור הדרגתי - והעובדה שלא תמך בכל תוכניותיו של המילטון, אפשרו לו ליצור רושם שהיה מעל הפוליטיקה. המחלקות הראשונות שנוצרו היו מחלקותיהם של מזכיר המדינה, מזכיר האוצר, מזכיר המלחמה, מזכיר הדואר והתובע הכללי. כל משרד, חוץ מזה של התובע הכללי, הנהיג מחלקה שלמה. חמשת המזכירים, יחד עם סגן הנשיא, היו הבסיס לקבינט הנשיאותי. ב-27 ביולי 1789, חתם וושינגטון על חוק שאישר על הקמת מחלקה ביצועית לענייני חוץ. הקונגרס העביר חוק ששינה את שמה למחלקת המדינה של ארצות הברית, וקבע שמזכיר המדינה יעמוד בראשה. וושינגטון חתם על החוק ב-15 בספטמבר 1789. תפקידו של מזכיר המדינה היה לייעץ לנשיא בנוגע למדיניות חוץ. וושינגטון מינה את תומאס ג'פרסון לתפקיד מזכיר המדינה הראשון ב-26 בספטמבר 1789. וושינגטון הקים, ב-2 בספטמבר 1789, את מחלקת האוצר של ארצות הברית, שבראשה עמד מזכיר האוצר. המזכיר היה היועץ הכלכלי הראשי של הנשיא, והיה האחראי למדיניות הכלכלית. אלכסנדר המילטון מונה למזכיר האוצר הראשון ב-11 בספטמבר 1789. לניהול צבא ארצות הברית, יצר וושינגטון את תפקיד מזכיר המלחמה ואת מחלקת המלחמה. תפקידו של המזכיר היה ליצור מדיניות בנוגע לאינדיאנים, לתכנן ולנהל את הצבא, ולפקח על הביצורים בחופים. הנרי נוקס היה מזכיר המלחמה לפני כינון החוקה, ולכן מונה בידי וושינגטון להמשיך בתפקידו ב-12 בספטמבר 1789. חוק בתי המשפט של 1789 לא רק יצר את מערכת בתי המשפט אלא גם את תפקיד התובע הכללי. בניגוד לחברי הקבינט האחרים, לתובע הכללי לא הייתה מחלקה ביצועית עד ל-1870. תפקידו היה לתבוע בשם המדינה ולשמש כיועץ משפטי של הנשיא. וושינגטון מינה את אדמונד רנדולף לתפקיד התובע הכללי ב-26 בספטמבר 1789. התפקיד האחרון היה תפקיד מזכיר הדואר. תפקידו היה לפקח על שירות הדואר האמריקני. ב-20 בפברואר 1792, חתם וושינגטון על חוק שהקים מחלקת דואר. מעון הנשיא ומחוז קולומביה בשישה עשר החודשים שבהם עבד וושינגטון בניו יורק סיטי, גר בשני בתים. הוא היה ממובילי ההחלטה לקבוע את בירת המדינה במחוז קולומביה. ממוזער\|שמאל\|200px\|בית הנשיא בפילדלפיה, שימש כמעון הנשיא בין 1790 ל-1800. לפי חוק מ-1790, שימשה פילדלפיה כבירה זמנית במשך עשר שנים בעוד שעיר הבירה הקבועה נבנתה. בנובמבר 1790, עברו וושינגטון ואדמס לפילדלפיה, אולם התנגדו להפוך אותה לבירה קבועה. במקרי חירום, התכנס הקבינט בגרמנטאון שבפנסילבניה, בנובמבר 1793, כשקדחת צהובה השתוללה בעיר. החוק בפילדלפיה מנע החזקת עבדים, ולכן נאלץ וושינגטון להחליף בין עבדיו במעונו הנשיאותי. החוק מ-1790 הסמיך את הנשיא לבחור במקום מושבה הקבוע של הממשלה על נהר הפוטומאק. החוק אפשר לנשיא למנות שלושה משקיפים שימצאו מקום. וושינגטון טיפל בנושא באופן אישי. ב-1791, הוחלט לקרוא לעיר הבירה הקבועה "העיר וושינגטון בטריטוריית קולומביה", על שמו. וושינגטון פרש מהנשיאות במרץ 1797, ונכח בטקס כניסתו של אדמס לתפקיד. ב-1800, הפכה טריטוריית קולומביה למחוז קולומביה, והממשל הפדרלי עבר לשם. הנשיא אדמס עבר אל הבית הלבן בנובמבר 1800. מלחמת האינדיאנים בצפון-מערב ממוזער\|חתימת הסכם גרינוויל. במהלך תקופת נשיאותו, נאלץ וושינגטון להתמודד עם המלחמה באינדיאנים בצפון מערב המדינה. האינדיאנים פשטו בצפון מערב המדינה, משני צידי נהר אוהיו, והפכו למסוכנים. בסוף שנות השמונים, מעל 1,500 אמריקנים נהרגו בתקריות עם אינדיאנים. ב-1790, הכריזו וושינגטון ומזכיר המלחמה הנרי נוקס על התקפה על מחנות האינדיאנים. באוקטובר 1790, 1,453 חיילים התכנסו ליד המקום שהפך לאינדיאנה. בהתחלה, ארבע מאות חיילים הובסו בידי 1,100 לוחמים אינדיאנים, כשמאה עשרים ותשעה נהרגו. כשהוא נחוש לנקום על כך, ציווה וושינגטון על ניסיון תקיף יותר להכריע את האינדיאנים בקיץ 1791. אך ב-4 בנובמבר 1791, הקדימו האינדיאנים ותקפו את האמריקנים שלא היו מוכנים לקרב. 632 חיילים אמריקנים נהרגו במתקפה (מתוך 900). לאחר האסון, הכריז וושינגטון על ניסיון נוסף, הפעם עם חיילים מאומנים יותר, בסוף 1793. החיילים התאמנו בלוחמה ביער, וביוני 1794, הצליחו החיילים להתקדם עמוק אל טריטוריית האינדיאנים. לאחר מכן, בקיץ 1794, האינדיאנים נסוגו במהירות מפני האמריקנים, אולם לא זכו לעזרה מצד הבריטים. האמריקנים הרסו את הכפרים והיבולים ונסוגו. האינדיאנים הסכימו לוותר על שטחים נרחבים ולעבור מערבה. שני הסכמים מ-1795 קבעו את מערכת היחסים בין האינדיאנים וארצות הברית. הסכם גרינוויל דרש מהשבטים לוותר על אוהיו ועל חלק מאינדיאנה לארצות הברית, להכיר בכך שארצות הברית היא השליטה האזורית ולא בריטניה, ולתת עשרה צ'יפים לארצות הברית כבני ערובה עד שכל האסירים הלבנים יוחזרו. הסכם אחר קבע שהבריטים ייסוגו מכל המוצבים שלהם ויעניקו לארצות הברית פיקוד על האזור. מדיניות כלכלית 200px\|ממוזער\|שמאל\|מזכיר האוצר, אלכסנדר המילטון, שניווט את הכלכלה במהלך כהונתו של וושינגטון כנשיא. לאחר אשרור החוקה, היו לארצות הברית בעיות כלכליות רבות. היו חובות פנימיים וחיצוניים מתקופת המלחמה, והשאלה החשובה הייתה כיצד לגייס הכנסות. וושינגטון לא היה חבר במפלגה פוליטית וקיווה שלא יהיו מפלגות בארצות הברית מתוך חשש לעימות שיפגע בערכי הרפובליקניזם. שני יועציו הקרובים ביותר יצרו את המפלגות הראשונות: מזכיר האוצר אלכסנדר המילטון רצה לבסס את דירוג האשראי ולבנות אומה חזקה מבחינה כלכלית, וכך יצר את הבסיס שהפך למפלגה הפדרליסטית. מזכיר המדינה, תומאס ג'פרסון, יחד עם ג'יימס מדיסון, הקימו מפלגה של מתנגדי המילטון בקונגרס. הייתה זאת מפלגת הרפובליקנים הג'פרסונאים. וושינגטון תמך בהמילטון בעימות. תמיכתו של ג'פרסון בהקמת עיתון מפלגתי כמעט הובילו את וושינגטון לפטר את ג'פרסון. ג'פרסון עזב את הקבינט מרצון, אולם וושינגטון לא סלח לו ולא דיבר איתו לאחר מכן. הצעותיו הראשונות של המילטון היו שארצות הברית תשלם את החובות של המדינות מתקופת המהפכה ותיצור בנק לאומי. המילטון האמין שבנק לאומי יוכל להלוות כספים, לטפל באיגרות החוב הממשלתיות, להנפיק ניירות פיננסיים, לספק מטבע לאומי ולעזור לממשלה בשליטה בכלכלה. המילטון רצה לממן את הממשלה בעזרת מכסים על ייבוא, ומס על אלכוהול. בהכנסה השתמשו לצורך תשלום החובות מהמלחמה. המילטון הציע תמיכה במפעלים חדשים כי האמין שהתעשייה תגדיל את הכלכלה, אולם לא הצליח לעגן זאת בחוק. ממוזער\|200px\|תומאס ג'פרסון, מזכיר המדינה של וושינגטון, התנגד להמילטון בנושאים רבים. ג'פרסון והנשיא לעתיד, ג'יימס מדיסון, התנגדו לרוב הצעותיו של המילטון. ג'פרסון ומדיסון לא אהבו את הרעיון של בנק מרכזי, כי האמינו שיגרום למימון מושחת של מקורבי הממשלה, ובנוסף סברו שהיה זה בלתי חוקתי. ג'פרסון חשש שלונדון ופריז, הערים הגדולות, יצליחו לנצח את התעשייה האמריקנית, והתנגד לתיעוש. הוא העדיף את החקלאות העצמאית. וושינגטון ניסה להישאר נייטרלי בוויכוחים, אולם תמך בעיקר בפדרליסטים. ג'פרסון ומדיסון הגיעו להסכם עם המילטון שיקבע את הבירה הקבועה על נהר הפוטומאק, בתמורה לתמיכה בתוכניותיו. לבסוף, הצליח המילטון לעגן בחוק את הצעותיו. ב-1791, נוצר הבנק הראשון של ארצות הברית. החוק הוביל להקמת מטבעת ארצות הברית ולהקמת שירות ספינות המכס של ארצות הברית. שירות ספינות המכס נועד לאכוף את חוקי המכס, ולאחר מכן הפך למשמר החופים של ארצות הברית. אף על פי שוושינגטון תיווך בין המילטון וג'פרסון, לקראת אמצע כהונתו הראשונה, שני האישים הפסיקו לשתף פעולה. שני האנשים הנהיגו פלגים שונים וסירבו להסכים על כל מדיניות חוץ ופנים, כשוושינגטון נאלץ לפשר ביניהם. המפלגות הראשונות נוצרו. מרד הוויסקי כדי לממן את איגרות החוב הממשלתיות, בדצמבר 1790 האמין המילטון שאי אפשר להעלות יותר את המכסים. לכן העדיף להטיל מס בלו על משקאות חריפים מזוקקים. היה זה המס הראשון על מוצר פנימי. המיסים לא היו אהודים, אולם המילטון האמין שמדובר במס מותרות. בנוסף, רבים שהתנגדו לאלכוהול קיוו שהמס יקטין את צריכתו. החוק פורסם במרץ 1791. וושינגטון הגדיר את המחוזות, מינה מפקחים לגביית המיסים, וקבע את משכורתם בנובמבר 1791. המס על הוויסקי גרם למחאה, בעיקר בפילדלפיה. החקלאים המערביים טענו שהיה לא הוגן ומפלה, כיוון שהפיקו מהחיטה שלהם אלכוהול. בקיץ 1794, המתיחות הגיעה לשיאה כשהמתיישבים הרגישו מאוימים מהמס. ב-1794, לאחר שציווה וושינגטון על המוחים להתייצב בבית המשפט המחוזי, המחאה הפכה למרד של ממש, שנודע כמרד הוויסקי. גובי מס הותקפו. וושינגטון הודאג מהמרד, וראה בו איום קיומי, בייחוד לאחר מרד שייז שמונה שנים קודם לכן. הוא החליט לבחון את הסמכות הפדרלית בפילדלפיה. הצבא הפדרלי היה קטן מדי, ולכן הביא וושינגטון מיליציות מפנסילבניה, וירג'יניה, מרילנד וניו ג'רזי כדי לפקח על דיכוי המרד. המושלים שלחו את החיילים, והנשיא פיקד עליהם כשצעדו אל המחוזות המורדים. ממוזער\|300px\|וושינגטון היה אחד משני נשיאים מכהנים שפיקדו על הכוחות המזוינים במהלך מרד הוויסקי. וושינגטון הנהיג מיליציה של 13,000 אנשים, בסדר גודל של הצבא הקונטיננטלי עליו פיקד. תחת פיקודם האישי של וושינגטון ושל המילטון, הצבא צעד אל מערב פנסילבניה באוקטובר 1794. המרד פסק במהירות. תגובתו של וושינגטון הוכיחה שהממשלה מסוגלת להגן על עצמה, והמורדים נכנעו. הייתה זאת פעם אחת מתוך שתיים בה פיקד נשיא מכהן באופן אישי על הצבא: הפעם השנייה הייתה ב-1814. הייתה זאת הפעם הראשונה בה הממשלה השתמשה בכוח כדי לאכוף את סמכותה על המדינות. האחראים למרד נעצרו ונשפטו למוות, אולם וושינגטון חנן אותם. וושינגטון האמין בקביעת קו ברור בין חירות וסדר. האומה הצעירה נאלצה להבין את כוחו של הממשל הפדרלי. בנוסף, רצה להראות למעצמות האירופאיות שהדמוקרטיה האמריקנית יכולה לשרוד. לאחר התקרית, התפטר מזכיר המלחמה נוקס, והמילטון התפטר כעבור חודש. מדיניות חוץ כשהפך לנשיא, קבע וושינגטון שני תקדימים במדיניות החוץ: הוא שלט במשא ומתן עם מדינה עוינת - במקרה זה, האינדיאנים, וביקש אישור מהקונגרס להסכם שנחתם. בנוסף, שלח שגרירים אל מעבר לים ללא אישור הקונגרס. עמדה עולמית 300px\|ממוזער\|נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, סימלה את תחילת המהפכה הצרפתית. ארצות הברית נותרה נייטרלית. לאחר נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, פרצה המהפכה הצרפתית. אמריקנים רבים, שזכרו את עזרתה של צרפת במהלך המהפכה, תמכו בעזרה לרפובליקה הצרפתית מול תומכי המשטר המלוכני. כשצרפת הייתה במהפכה, השתמשה בריטניה בבעלי בריתה האינדיאנים כדי לתקוף את ארצות הברית בצפון מערב. הכעס האמריקני הוביל לתמיכה בעזרה לצרפת מול בריטניה. וושינגטון לא רצה מעורבות בענייני חוץ. הוא האמין שארצות הברית לא יכולה להילחם בעוד מלחמה מול מעצמה אירופאית. אמריקה לא עזרה לצרפתים. ב-1791, קצת לאחר פרוץ מרד העבדים בהאיטי, שלח ממשל וושינגטון, לבקשת צרפת, כסף, נשק ואספקה לקולוניה הצרפתית של האיטי כדי לעזור למתיישבים בעלי העבדים. הדיווחים טענו שהעבדים טבחו באדוניהם. וושינגטון, בתור בעל עבדים, היה מוכן לעזור לצרפתים בדיכוי המרד. העזרה אפשרה תשלום חובות מימי המלחמה. דרומיים רבים האמינו שמרד עבדים מוצלח בהאיטי יגרום למהומות גזעיות באמריקה. כשהמהפכה הצרפתית הסתיימה ב-21 בספטמבר 1792, הכריזה על עצמה צרפת כעל רפובליקה. באותה השנה, נבחר וושינגטון לכהונה שנייה. לפני שהחל את כהונתו השנייה, המהפכנים הצרפתים הוציאו להורג את לואי השישה עשר בינואר 1793. הבריטים התערבו כדי להחזיר את המשטר הישן, המונרכיה האבסולוטית. המלך עזר לאמריקה בהשגת עצמאותה, ולאחר מותו האריסטוקרטים שתמכו באמריקה בצרפת הוצאו להורג. המרקיז דה לה פאייט ברח מצרפת. הרפובליקנים בארצות הברית טענו שהמילטון, אדמס ואפילו וושינגטון היו חברים של בריטניה, תומכים במונרכיה ואויבי הרפובליקה. צרפת הכריזה מלחמה על מעצמות אירופאיות, ביניהן בריטניה. האמריקנים שוב רצו לעזור לצרפתים. ג'פרסון רצה לעזור להם, והמילטון תמך בנייטרליות. המילטון והפדרליסטים טענו שהרפובליקנים רצו לשחזר את אימות המהפכה הצרפתית. הרפובליקנים, שהיו פרנקופילים, תמכו בצרפת אפילו במהלך שלטון הטרור. כדי להימנע ממלחמה עם הבריטים, סירב וושינגטון לעזור לצרפת. הציבור האמריקני היה מוכן להילחם למען חירות, שוויון ואחווה, אולם הממשלה לא. וושינגטון הצהיר על נייטרליות ב-22 באפריל 1793. הוא איים על כל אמריקני שינסה לספק עזרה לבריטניה או לצרפת. הציבור הגיב בתגובה מעורבת. תומכי מדיסון וג'פרסון רצו לתמוך במהפכה, כדי לעצור שלטון עריצות. אולם הפדרליסטים שמחו מכך שהנשיא נשאר נייטרלי, כדי לשמור על הסחר עם בריטניה. שלום עם בריטניה ממוזער\|200px\|דיוקן של וושינגטון ב-1793, הכריזה בריטניה שלא תקיים את חוזה פריז ולא תפנה את עמדותיה באזורים אמריקניים עד לתשלום חובות. בריטניה הכריזה שתפשוט על כל ספינה שתסחור עם צרפת, כולל אמריקניות. הבריטים פשטו על הספינות וכלאו את המלחים. וושינגטון ציווה למנוע מספינות אמריקניות להפליג בים. שגריר נשלח לאנגליה כדי לעצור את ההסלמה, ובריטניה הצליחה לשמור על ארצות הברית נייטרלית. לאחר התפטרותו של תומאס ג'פרסון מתפקיד מזכיר המדינה, מונה אדמונד רנדולף לתפקיד. כאומה נייטרלית, טענה ארצות הברית שזכותה לסחור עם מי שתרצה. הבריטים פשטו על ספינות שניסו לייבא תוצרת צרפתית. מדיסון וג'פרסון דרשו מלחמה מול בריטניה. הם טענו שבריטניה חלשה ותפסיד. הפדרליסטים תמכו בבריטניה בגלל הסחר איתה. אמריקה לא הייתה מוכנה לעוד מלחמה ורצתה הסכם אחר. ג'ון ג'יי נשלח ללונדון כדי להגיע להסכם עם הבריטים בהנחיית המילטון. שני הצדדים השיגו את רוב מה שרצו. ארצות הברית נותרה נייטרלית והגדילה את הסחר עם בריטניה. הבריטים פינו את העמדות שלהן, הרשו לספינות לסחור עם צרפת והיו מוכנים לטפל בנושא הספינות. הרפובליקנים רצו ללחוץ על בריטניה לצאת למלחמה והתנגדו להסכם, בגלל הברית עם צרפת ב-1778 והעבדים שהחרימו הבריטים. וושינגטון תמך בהסכם, שעבר עם הרוב הנחוץ, שני שלישים מהקונגרס. הפדרליסטים איבדו את תמיכתם בדרום. התמיכה או ההתנגדות בהסכם קבעה את הצד הפוליטי של האזרחים. ההסכם הוביל לעשור של סחר בריטי עשיר, והכעיס את הצרפתים, שמצדם כמעט פתחו במלחמה. לאחר אישור ההסכם, הודיעו הבריטים לוושינגטון שרנדולף פגע באינטרסים אמריקניים ושוחח עם השגריר הצרפתי, מה שאילץ אותו להתפטר. מדיניות חוץ בשנתו האחרונה שני הסכמים - אחד עם אלג'יריה והאחר עם ספרד - שלטו במדיניות החוץ של וושינגטון. הפיראטים מהאזור הברברי של צפון אפריקה פשטו על ספינות אמריקניות, חטפו מלחים ודרשו כופר. לאחר הכרזת הנייטרליות האמריקנית, הצי המלכותי והצי הצרפתי לא הגנו על הספינות. הברברים כפו הסכם שדרש תשלום שנתי לשליט אלג'יריה. פורטוגל הציעה תמיכה, אולם האמריקנים דרשו תמיכה אמריקנית. ב-27 במרץ 1794, חתם וושינגטון על חוק ליצירת צי ארצות הברית. הקונגרס אישר יצירת שש פריגטות, שהגנו על הצי מפני אלג'יריה. הצי החדש לא פעל תחת וושינגטון. במרץ 1796, הגיע וושינגטון להסכם עם אלג'יריה, שבו שילם לפאשה של טריפולי תשלום שנתי תמורת שמירה על זכויות השיט. ההסכם עם ספרד הביא תוצאות טובות יותר. תומאס פינקני הגיע להסכם, ב-27 באוקטובר 1795, שקבע יחסי ידידות בין שתי המדינות. ספרד וארצות הברית הסכימו על גבולה הדרומי של ארצות הברית עם פלורידה. הן הסכימו לא להסית שבטים אינדיאנים למלחמה. נוצר גבול מערבי בארצות הברית, שתחם בינה לבין לואיזיאנה. בנוסף, ספרד נתנה לארצות הברית גישה בלתי מוגבלת לנהר המיסיסיפי. ב-1796, ספרד לחמה מול בריטניה, והצרפתים תקפו ספינות אמריקניות. הדיפלומטיה לא פתרה את הנושא, וב-1798, הספינות הצרפתיות והאמריקניות החלו לירות אחת אל השנייה. אף שהיה חבר בכנסייה האפיסקופלית, הייתה הנצרות רחוקה מלבו של וושינגטון, שאמונתו הייתה קרובה יותר לדאיזם (כלומר, האמין ביקום שבראו אל, שלא שב להתערב בנעשה בו, מרגע הבריאה). הוא נודע בסובלנותו הדתית וקידם מדיניות של פלורליזם דתי בארצות הברית. מפורסם בהקשר זה מכתב התגובה למכתב הברכה ששלחה לו הקהילה היהודית של רוד איילנד, לרגל היבחרו לנשיא, בו כתב בין השאר: "מי יתן וילדי אברהם השוכנים בארץ זו ימשיכו ליהנות מרצונם הטוב של תושביה האחרים, וכל איש יוכל לשבת תחת גפנו ותאנתו, בלא שיהיה דבר שיגרום לו לפחד". פרישה (1797–1799) ממוזער\|מפה של המטעים והאדמות במאונט ורנון במרץ 1797, לאחר שתי כהונות כנשיא, פרש וושינגטון מתפקידו. הוא חזר למאונט ורנון והקדיש את רוב זמנו למטעים ולעסקים אחרים, כמו זיקוק הוויסקי. ההתקפות של האינדיאנים הפכו את רוב המטעים ללא רווחיים. וושינגטון סירב למכור כמה עבדים, כדי לשמור על שלמות משפחותיהם. וושינגטון היה אמיד מאוד, במידה רבה בשל נישואיו למרתה קסטיס. עושרו היה באדמות: יותר מ-216,000 דונמים, שאת רובם רכש לצורך ספסרות. מלבד זאת, היה בעליהם של יותר ממאה עבדים. נכסיו הוערכו ב-19.9 מיליון דולרים. ב-1798, בעקבות פרשת XYZ, התערערו היחסים עם צרפת הידרדרו ונראה היה שמלחמה קרבה. הנשיא אדמס הציע לוושינגטון לשרת כלוטננט גנרל ב-4 ביולי 1798, וכמפקד עליון של הצבאות שילחמו במלחמה הקרבה. הוא הסכים ושירת כגנרל המפקד של צבא ארצות הברית החל מ-13 ביולי 1798, ועד למותו כעבור שבעה עשר חודשים. את רוב הפיקוד השאיר להמילטון. הצבא הצרפתי לא פלש ולכן וושינגטון לא פיקד על הצבא. מותו ביום חמישי, 12 בדצמבר 1799, רכב וושינגטון בשלג, בברד ובגשם על סוסו ונותר בבגדיו הרטובים במהלך ארוחת הערב. למחרת גרונו כאב, והוא הצטרד ככל שהיום התארך, אולם המשיך לרכוב בשלג ולסמן עצים אותם התכוון לכרות. בשלוש בצהרי יום שבת, התעורר פתאום עם קושי בנשימה ובלי יכולת לדבר או לבלוע. הוא טופל בהקזת דם, אך הרופאים הקיזו כמות גדולה מדמו ורק הרעו את מצבו, והוא מת בשעה עשר בערב, בגיל שישים ושבע. ב-18 דצמבר, 1799, נערכה לוויה בה נחנטה גופתו. הקונגרס החליט לבנות אנדרטת שיש לזכרו שמתחתיה ייקבר. בדצמבר 1800, הוקצבו כ-200,000 דולרים לצורך בנייתה. בצוואתו הורה וושינגטון לשחרר את עבדיו. ברחבי העולם, נעצבו אנשים על מותו. אלפים התאבלו על מותו בארצות הברית במשך חודשים. אשתו מרתה לבשה גלימה שחורה למשך שנה. בצרפת, ציווה הקונסול נפוליאון בונפרטה על עשרה ימי אבל. חיים אישיים ממוזער\|דיוקן של משפחתו של וושינגטון במהלך נשיאותו. המשרת-העבד השחור בצד ימין הוא ככל הנראה ויליאם לי או כריסטופר שילז. בנעוריו, היה לוושינגטון שיער אדום. יש טענות שחבש פאה, כנהוג באותו הזמן, אולם הוא לא חבש פאה אלא הלבין את שיערו. גובהו של וושינגטון נאמד בין 1.83 מטרים ל-1.88 מטרים. את ארון הקבורה שלו הזמין במידות 1.90 מטרים. היה לו כוח פיזי רב. ג'פרסון טען שהיה הפרש הטוב ביותר בימיו, וכישרונו הוכר גם בידי אירופאים. בנוסף, עסק בציד. הוא היה רקדן מעולה ונכח רבות בתיאטרון, כשהוא מצטט את שייקספיר במכתביו. הוא שתה במתינות ותיעד את ניצחונותיו והפסדיו בהימורים. הוא לא אהב עישון, שתייה והימורים מרובים. הוא גידל טבק אולם הפסיק לעשן וטען ששכרות היא החטא הנורא ביותר. במשך כל חייו היו לו בעיות שיניים. את השן הראשונה שלו איבד בגיל עשרים ושתיים, ורק אחת מהן נותרה כשמונה לנשיאות.Jennifer Van Horn, "George Washington’s Dentures: Disability, Deception, and the Republican Body," Early American Studies (2016) 14#1 ג'ון אדמס טען שהיה זה בגלל פיצוח אגוזים, אולם ההיסטוריונים טוענים שחיסוני כספית, שקיבל בשל אבעבועות שחורות, גרמו לנשירת שיניו. במהלך חייו הרכיב מספר שיניים תותבות שלמרות האגדה, אף אחת מהן לא נוצרה מעץ.כשהפך לנשיא, מערכת התותבות שלו הוכנה משנהבי פיל והיפופוטם, שחוברו בטבעות זהב. לפני כן, הייתה לו מערכת משיני אדם, אשר הוכנה לו משיני עבדים אפרו-אמריקאים שעבדו במאונט ורנון.Dentures, 1790–1799 , George Washington's Mount Vernon Estate, Museum and GardensMary V. Thompson, "The Private Life of George Washington's Slaves", Frontline, PBS עבדות וושינגטון היה האב המייסד היחיד ששחרר את כל עבדיו לאחר מותו. הוא התנגד לעבדות בטענה שלא הייתה מוסרית או יציבה כלכלית, וטען שהעבדות מאיימת על אחדות הברית. באופן פומבי לא יצא נגדה, מתוך חשש לפלג את הרפובליקה החדשה. הוא העביר חוק סחר בעבדים ב-1794, שהגביל את מעורבותה של אמריקה בסחר העבדים האטלנטי. לוושינגטון היו עבדים מאז מות אביו ב-1743. אביו הוריש לו עשרה עבדים בגיל אחת-עשרה. כשהתחתן עם מרתה ב-1759, היו לו שלושים ושישה עבדים. למרתה היו שמונים וחמישה נוספים שירשה מבעלה. וושינגטון השתמש בהון של אשתו כדי להגדיל את אדמותיו ולרכוש עוד עבדים. ב-1774 שילם מיסים על מאה שלושים וחמישה עבדים, אולם השתמש גם בעובדים שכירים. מורשתו שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת וושינגטון שמאל\|ממוזער\|200px\|דמותו של וושינגטון מפוסלת בהר רשמור ג'ורג' וושינגטון נחשב לאבי האומה האמריקנית, ולגדול נשיאי ארצות הברית בכל הזמנים. עוד בחייו נרקמה סביבו הילה מיתית, ופקודיו בצבא הקונטיננטלי פנו אליו בתואר "הוד מעלתו". לאחר מותו הלך והתעצם המיתוס, וספח אליו גם אגדות רבות על האיש הדגול. מורשתו הפוליטית של וושינגטון מזוהה עם כמה נושאים עיקריים: הוא נחשב לדמות המרכזית במהפכה האמריקאית, ולהתגלמות האנושית של ערכיה. בשל כך גם היה ער לסתירה הצורמת שבין ערכי המהפכה לסוגיית העבדות, שהטרידה אותו רבות, ולבסוף גמר אומר עם עצמו לשחרר את כל עבדיו מיד לאחר מותו. וושינגטון גם מזוהה יותר מכל דמות אחרת עם יצירתה של האומה האמריקאית - עניין שכלל לא היה מובן מאליו בימי המהפכה של סוף המאה ה-18 ובשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות. בהקשר לכך גם העדיף תמיד את האינטרס הכלל אמריקאי על פני האינטרסים הנפרדים של המדינות השונות שהרכיבו את האיחוד, וכנשיא המשיך בפעילותו למען כינון ממשל פדרלי חזק וסמכותי. ניתן לומר, אם כן, כי וושינגטון יכול להיחשב בצדק ל-"אמריקאי הראשון" - הן מבחינת חשיבותו ההיסטורית, והן מבחינת תפיסת עולמו ומורשתו. דמותו של וושינגטון שאוירה בדיוקן אתניאום, מופיעה על שטר הדולר האמריקני ועל מטבע של קוורטר (רבע דולר) והוא אחד מארבעה נשיאים אמריקאים שדיוקנם חקוק באנדרטה הלאומית בהר ראשמור. עיר הבירה האמריקנית, וושינגטון די. סי. נקראה על שמו ובה ממוקמת גם אנדרטת וושינגטון לזכרו. בנוסף מדינת וושינגטון נקראה על-שמו, והיא המדינה היחידה בארצות הברית שנקראה על-שם נשיא אמריקני. לזכרו של וושינגטון מתקיים מדי שנה מרתון יום הולדתו של וושינגטון. בירושלים קרוי רחוב על שמו. ראו גם ההשבעה השנייה של ג'ורג' וושינגטון לנשיאות ארצות הברית לקריאה נוספת ג'וזף ג' אליס, הוד מעלתו ג'ורג' וושינגטון, מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד, 2006. דייוויד מקאלו, 1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי, מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש, הוצאת אריה ניר, 2006. ברברה טוכמן, מטח ההצדעה הראשון: כך פרצה המהפכה האמריקנית, מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש, כנרת זמורה-ביתן, 2007. John Richard Alden, George Washington: a Biography, Louisiana State University Press, 1984 John E. Ferling, The First of Men: a Life of George Washington, University of Tennessee Press, 1988 Richard Brookhiser, Founding Father: Rediscovering George Washington, Free Press, 1996 Robert M.S. McDonald, Sons of the Father: George Washington and his Proteges, University of Virginia Press, 2013 John H. Rhodehamel, George Washington: the Wonder of the Age, Yale University Press, 2017 Alexis Coe, You Never Forget Your First: a Biography of George Washington, Viking Press, 2020 Peter R. Henriques, First and Always: a New Portrait of George Washington, University of Virginia Press, 2020 קישורים חיצוניים נאומים של ג'ורג' וושינגטון באתר פרויקט גוטנברג כתביו של ג'ורג' וושינגטון באתר אוניברסיטת וירג'יניה כתביו של ג'ורג' וושינגטון באתר ספריית הקונגרס קורות חייו של ג'ורג' וושינגטון הערות שוליים * קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:קרטוגרפים אמריקאים קטגוריה:גנרלים בצבא ארצות הברית קטגוריה:האבות המייסדים של ארצות הברית קטגוריה:אנשי העת החדשה קטגוריה:הקצינים הבכירים של צבא ארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:אנשי צבא אמריקאים במלחמת העצמאות של ארצות הברית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שהיו חברי הבונים החופשיים קטגוריה:וירג'יניה: אישים קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס קטגוריה:ליברליזם: הוגים קטגוריה:גנרלי הצבא קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1796 קטגוריה:מועמדים עצמאיים לנשיאות ארצות הברית קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים קטגוריה:אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וושינגטון ולי קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף אמריקאיים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1732 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1799	2024-09-29T18:31:26
ספר שמואל	ספר שְׁמוּאֵל הוא השלישי בספרי קובץ נביאים שבתנ"ך. הספר מתאר את ההתרחשויות משלהי ימי השופטים עד שלהי ימי מלכותו של דוד. הוא מגולל את פועלם של שני השופטים האחרונים, עלי הכהן ושמואל הנביא, את עליית מוסד המלוכה בראשות מלך ישראל הראשון שאול, ואת עלייתו ותקופת מלוכתו של דוד. רקע הספר נכתב כהמשך ישיר לספר שופטים. לפי הכתוב שם, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון כל שבט התנחל בנחלתו ללא מנהיג אחד לכל העם. בדורות שלפני התקופה המתוארת בספר שמואל, רווחה בשבטי ישראל שיטת המנהיגות הכריזמטית. מנהיגים אלו מכונים במקרא "השופטים". עיקרי השיטה כפי המתואר בספר שופטים: כל שבט נלחם על נחלתו לבדו. בעת צורך, בדרך כלל צורך ביטחוני, קם מהשבט המותקף "מושיע", מנהיג המוביל את העם לעימות עם הגורם המסכן. לעיתים מתאגדים כמה שבטים כדי להילחם יחד. המנהיג ממשיך להנהיג את העם גם אחרי תום העימות המזוין. כתוצאה משיטת משילה זו, התפתחה מחזוריות היסטורית: אחד השבטים או יותר היו נכבשים בידי גורם זר, בדרך כלל ממלכה זרה, נושעים מהשעבוד על ידי שופט, ושוב משועבדים וחוזר חלילה. המצב הביטחוני היה כל כך קשה שלמשך תקופות ארוכות שבטים איבדו חלקים גדולים מנחלתם לעמים אחרים, ושבט דן אפילו גלה לאזור רמת הגולן. התקופה אופיינה באנרכיה בעם ישראל וחוסר אחדות. כך למשל התנהלה מלחמת אחים נגד שבט בנימין. כמו כן היו מקרים ששבטים לא באו לעזרת אחיהם במלחמה. ברמה הערכית-דתית-פולחנית-רוחנית, פשה בעם באותה תקופה פולחן האלילים. בספר שופטים מתואר הפולחן כסיבה לשעבודים החוזרים והנשנים. כמו כן מתוארים מעשים המעידים על הידרדרות ערכית (לפחות מנקודת מבטו של בעל ספר שופטים), כמו למשל סיפור האונס של פילגש בגבעה. תוכן הספר משופטים למלוכה ראשית הספר (מפרק א' עד פרק ח') מציגה תמונה עגומה בקרב עם ישראל: שחיתות פושה בחוגי הכהונה הבכירים (שני בני עלי הכהן הגדול, חפני ופנחס). שבטי ישראל נוחלים מפלה בקרב כנגד הפלשתים, וארון הברית נופל בשבי. מקום הפולחן המרכזי, משכן שילה, חרב. בתקופה הזו נולד שמואל הנביא. שמואל, בן למשפחה המתגוררת בהר אפרים, נולד לחנה, עקרה המתפללת ללידתו, אחת משתי נשותיו של אלקנה. לפני לידתו, חנה נודרת להשאיל אותו לה' – כלומר להעביר אותו כילד למשכן שילה, שם ישרת בקודש. שמו של שמואל נגזר מנדר זה. שמואל גדל בשילה ככוהן, אינו נוטה לשחיתות כחפני ופנחס בניו של עלי הכהן, ואף מתחיל להינבא. לאחר מפלת ישראל בקרב מול הפלשתים ומות עלי, שמואל הופך למנהיג העם ועושה חיל: תחת הנהגתו הרוחנית נוחלים שבטי ישראל ניצחון בקרב כנגד הפלשתים. הפלשתים משיבים את ארון הברית לישראל. הוא מסיר את האלילים מהארץ, ומקיים שגרת שיפוט ופולחן במסעו בין ערים חשובות. עם הזדקנותו של שמואל מתמנים בניו כשופטים, ושוב חלה התדרדרות: שחיתות פושה בקרב בניו. ההישג מול הפלשתים נשחק ונציב פלשתים יושב בלב ארץ בנימין. נחש מלך עמון לוחץ את שבטי עבר הירדן המזרחי. התופעות הללו מהוות את הרקע לדרישת העם משמואל להקים מלוכה בישראל. לאחר דין ודברים מפורט בין שמואל למשלחת זקני העם, ולאחר מסר מה׳ לפיו דרישת העם אמנם מגונה אך יש לקיימה, שמואל מסכים להמליך מלך על ישראל על פי דיני המלך הכתובים בתורה. עלייתו ונפילתו של המלך שאול שמאל\|ממוזער\|250px\|שאול ובעלת האוב, גוסטב דורה, 1866 שאול, בן למשפחה פשוטה יחסית משבט בנימין, נמשח בתחילה למלך על ידי שמואל בסתר, ואחר כך עולה בגורל לעיני כל העם – אך חוזר לביתו לעבודתו הרגילה (–י). רק לאחר שהעמונים מאיימים בכיבוש יבש גלעד הוא נוקט בפעולתו הראשונה כמלך: הוא בונה לראשונה צבא המורכב מכלל העם ויוצא להושיע את יבש גלעד, פעולה המוכתרת בהצלחה. בין הישגיו של שאול: הקמת צבא סדיר מקצועי, בניגוד לנוהג הקודם של גיוס מיליציה עממית בהיקף מוגבל ובעת הצורך בלבד. מלחמה בפלשתים: שאול לא הביס את הפלשתים אבל מתואר כי המלחמה הייתה "חזקה" עליהם כל ימיו. במהלך אחד הקרבות עם הפלשתים, מסתכסכים שמואל ושאול סביב ניהול הטקס הפולחני קודם הקרב. הכאת העמלקים, שאול הכה את העמלקים מכה ניצחת; אך משום שלא הרג את אגג מלך אלא לקח אותו בשבי, ומשום שלא השמיד את מקנה העמלקים בא אליו שמואל בשליחות ה' וניבא כי מלכותו של שאול תוסר ממנו ותינתן לאחר. הסרת עבודת האלילים: שאול גירש את המכשפים האליליים ("אבות וידעונים") מן הארץ. שאול פיתח מערכת יחסים מורכבת ביותר עם דוד. הספר מתאר אפיזודות רבות של מפגשים בין השניים. מתואר כי דוד שימש כנגן עבור שאול, במטרה להקל על התקפי הדיכאון שמהם סבל האחרון מדי פעם. עוד מתואר כי דוד התנדב להתמודד לקרב יחידים מול גוליית הפלשתי, ובעקבות ניצחונו החל כוכבו לדרוך. שאול השיא את בתו לדוד, אשר הלך וצבר פופולריות בקרב העם. היחסים בין השניים הלכו והידרדרו, עד כדי ניסיונות רצח מצד שאול, שבעקבותיהם הפך דוד לפליט – ולאחר מכן אסף אליו עדת תומכים נאמנה, שקיבלה אותו עליה כמנהיג ולאחר מכן המליכה אותו בחברון על חלק מצומצם של העם. נפילת שאול: שאול נהרג בקרב נגד הפלשתים על הר הגלבוע, לאחר שהעלה באוב את רוחו של שמואל ערב הקרב. שאול בחר לצאת לקרב על אף בשורת שמואל לפיה ימות יחד עם בניו למחרת. עלייתו ומלוכתו של המלך דוד דוד, בן למשפחת רועים מבית לחם יהודה, נמשח למלך על ידי שמואל בציווי אלוהי. דוד יצר רשת של קשרים עם בית המלך שאול (שימש כנגן המלך, שר בצבאו, בן ברית של יורש העצר יהונתן בן שאול). הוא התפרסם בעקבות הקרב נגד הענק גוליית הפלשתי, וכפרס על תפקודו בקרב זה נשא את מיכל בת המלך שאול לאישה. שאול אומנם לא רצה להשיא את בתו לדוד ובמטרה להורגו ביקש ממנו שישלם את המוהר שנקב לו שאול, מאה עורלות פלשתים, אך למרות זאת, דוד הביא לשאול מאתיים עורלות ונשא את בתו של שאול. עם הזמן הסתכסך עם שאול והפך מבוקש בידי המלך. דוד וחבורת לוחמיו ברחו ומצאו מקומות מקלט שונים ברחבי הארץ – בין היתר מצא דוד מקלט בגת הפלשתית. שבע שנים אחרי מותו של שאול, מלך דוד בחברון – ומסתבר שהיו עימותים ממושכים בין נאמני דוד (בעיקר משבט יהודה) לנאמני בית שאול (משאר העם). עם נפילת שאול ויהונתן בקרב, קונן דוד את קינתו המפורסמת וכרת ברית עם העם בה התמנה למלך. בין הישגיו של דוד הבסת הפלשתים: דוד הכה את הפלשתים מכה ניצחת ואחרי ימיו הם חדלו מלהוות איום על ישראל. הכרעת הקרב על ירושת הארץ: דוד ביסס את הנוכחות העברית בישראל מול הכנענים. ארגון הממלכה: לראשונה מופיעים סופרי מלך, עיר בירה שסביבה נבנים ביצורים, שרי מיסים ושאר פונקציות ממלכתיות. בניית ירושלים: דוד כבש את יבוס מידי היבוסים והקים בה את בירתו. הכנת התשתית לבניית המקדש: דוד קנה את גורן ארונה היבוסי, הוא הר הבית שעליו בנה בנו שלמה את בית המקדש. לפי המתואר בספר, דוד רצה לבנות את בית המקדש בעצמו, אך ה׳ לא איפשר זאת בשל הדם הרב שדוד שפך. אירועים אחרים בימי דוד שתי מרידות התרחשו בימיו: מרד אבשלום בנו של דוד ומרד שבע בן בכרי. הסתבך בפרשת כבשת הרש: שכב עם בת שבע אשת אוריה החתי והכניס אותה להריון. ניסיונו הכושל להסתיר את הפרשה הסתיים במתן פקודה לחיסול בעלה, אוריה החתי, ובנישואים עם בת שבע. הפרשה מוצגת בספר כחטא חמור, עליו נענש דוד במותו של הרך הנולד וכן בשרשרת של אסונות לאחר מכן. הבן השני של דוד ובת שבע הוא המלך שלמה. בארמונו הנסיך אמנון אונס את הנסיכה תמר, בעקבות כך אבשלום רצח את אמנון. הוציא להורג חלק מצאצאיו הנותרים של בית שאול בחוסר ברירה לאחר שגילה שזו הדרך היחידה להפסיק את שנות הרעב שבאו על ארץ ישראל (שמואל ב', כא). ערך מפקד בישראל, דבר המוצג כחטא. האירוע האחרון המתואר בספר הוא הקרבת קורבנות מצד דוד על המזבח בגורן ארונה היבוסי, דבר שהביא לעצירת המגפה שפשתה בעם. חלוקת הספר לשניים בגמר עריכת הנוסח העברי לא היה הספר מחולק לשניים. גם בלשונו, רעיונותיו ואמצעיו הספרותיים מדובר בספר אחיד (יחסית לספרים אחרים בתנ"ך). החלוקה לשני ספרים היא מאוחרת (בכתבי היד העבריים מימי הביניים עדיין נשתמרה החלוקה המקורית בה הספר מופיע כיחידה אחת), ונולדה כתוצאה מגידול בנפח הטקסט עם תרגום התנ"ך ליוונית. בתרגום זה נתפסו ספרי שמואל ומלכים כספר אחד (בשם "מלכויות"), והם חולקו לארבעה עקב גודלם: מלכויות א', ב', ג', ד'. עם אימוץ חלוקת הפרקים בתנ"ך מן הנוצרים בתנ"כים העבריים, אומצה גם החלוקה בספרי שמואל ומלכים. הירונימוס מטעים בהקדמתו המפורסמת לספר שמואל כי עשרים ושניים ספרי המקרא שקולים לעשרים ושתיים אותיות האלפבית העברי, וכמו שבאלפבית העברי ישנן חמש אותיות כפולות (מנצפ"ך) כך גם חמישה מספרי המקרא הם "כפולים" (שמואל, מלכים, דברי הימים, עזרא-נחמיה, ירמיהו-איכה). חיבורו של ספר שמואל בראי המסורת שיטת חז"ל על פי חז"ל, המתבססים על הנאמר בדברי הימים, שמואל כתב את ספר שמואל עד מותו ואז החליפו אותו נביאי התקופה, גד ונתן. שיטתו של דון יצחק אברבנאל דון יצחק אברבנאל בחן את ספר שמואל ואת ספר דברי הימים, והצביע על מספר פסוקים שלדעתו לא ייתכן כי נכתבו בידי אחד משלושת הנביאים הנ"ל. למשל, השימוש במילה "לפנים", יחד עם הקביעה שמאז האירועים ועד לכתיבת הספר השתנתה המילה שמשמעותה "נביא" יש בהם כדי להצביע על זמן רב שחלף בין האירועים לכתיבתם. כמו כן מהפסוק , עולה שכבר מלכו מספר מלכים בממלכת יהודה לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת. הוא מסיק כי הסיפור נכתב כהידור של שלושת חיבורי הנביאים הללו, וכי המהדיר – לדעתו הנביא ירמיהו – הוסיף הערות ופרשנויות. הוא אף מצביע על פסוקים שלדעתו נוספו על ידי עזרא הסופר. חיבורו של ספר שמואל בראי המחקר החוקרים נחלקו בשאלת עיתוי ואופן חיבורו של הספר; חלקם מקדימים אותו לימי דוד, אחרים מייחסים אותו לימי שלמה, ויש אף המאחרים אותו עד התקופה הפרסית. חוקר המקרא משה גרסיאל סוקר את הגישות השונות ומזהה מגמה של הקדמת מועד חיבור הספר בידי חוקרים ישראלים בני זמננו: הללו נוטים לייחסו לימי הממלכה המאוחדת. שיטתו של יוליוס ולהאוזן יוליוס וֶלְהַאוּזֶן, המנסח הבולט של השערת התעודות, מייחס את חלקו העיקרי של הספר ל"מקור כוהני שחי בגלות בבל בראשית התקופה הפרסית". הוא מבסס את טענתו על פרשנותו להשקפת העולם של מחבר הספר: ולהאוזן טוען כי ההתמקדות בשופטים שהם כוהנים במוצאם ותפקידם (עלי ושמואל) משקפת את התיאוקרטיה ששלטה בישראל בראשית התקופה הפרסית. עוד לדידו של ולהאוזן ההתנגדות למלוכה שמוצגת בפרקים הראשונים בספר נאמנה לאידאות המאוחרת המגנות את הדרישה למלך בשר ודם כחטא דתי. את מיעוטו של הספר הוא מייחס למקור עתיק יותר (כמעט כל פרק ט', ראשית פרק י' וראשית פרק י"א בספר שמואל א') משום שהם מציגים את "דמותו האמיתית של שמואל כרואה אלמוני בגבולין", ואת שאול "כשופט מושיע". המלכת שאול, כך לפי ולהאוזן, נעשית על ידי שמואל מתוקף מעמדו הסאקארלי המיוחד. שיטתו של משה צבי סגל לדעת חוקר המקרא והרב משה צבי סגל נכתב ספר שמואל כהידור של כמה חיבורים: חיבור קדום על תולדות שמואל, חיבור קדום על בית עלי, חיבור על המלך שאול, ורשימה מלכותית. בנוסף ישנן כמה הערות עורך, וכמה תוספות מאוחרת. לדעתו למעט התוספות המאוחרות כל הספר נכתב והודר בימי הבית הראשון. שיטתו של אלכסנדר רופא חוקר המקרא אלכסנדר רופא חקר את ספר שמואל בשיטות ביקורתיות. תחילה, ניסה להחיל את השערת התעודות על הספר. לדבריו, ניסיון זה נכשל מכמה סיבות: אחידותו הלשונית הרבה של הספר אינה מאפשרת לחלקו לתעודות שונות בדומה לחלוקת התורה. הנושאים המרכזיים של התעודות אינם נדונים בספר שמואל. למשל, ריכוז הפולחן שהוא הנושא המרכזי של המקור הדברימי אינו מוזכר בספר כלל, כמו גם נושא העבודה הזרה, שהוא מרכזי לכמה מן התעודות. עם זאת, לדעת רופא ניתן להצביע על פסוקים בודדים בספר המהווים עריכות דברימיות. אוצר המילים של הספר (להוציא חריגים ספורים) אינו כולל מילים ממקור פרסי, ארמי, או לשון חכמים, או כל עדות אחרת להתערבות מאוחרת. משפט המלך המופיע בספר מעלה דמיון רב למסמכים כנעניים בני התקופה, ולא פרסיים למשל. מכל אלו ועוד מסיק רופא כי זמן כתיבת הספר הוא זמן קצר לאחר האירועים המתוארים בו, ולפני כתיבת המקור הדברימי (בערך 622 לפנה"ס). רופא אף ניסה לעמוד על מיקומו הגאוגרפי של המחבר. לדעתו, המחבר שייך לממלכת אפרים, לאור היחס החיובי לשמואל (בן שבט אפרים), היחס השלילי לדוד, ההיכרות האינטימית עם משכן שילה ועוד. מכאן שהספר נתחבר לפני חורבן שומרון (בערך 722 לפנה"ס), ומשמר נרטיב אפרתי של המאורעות. רופא מחלק את הספר לשתי חטיבות רעיוניות (ולא לשוניות). לדעתו, מגמת הכתוב בי"ב הפרקים הראשונים היא התנגדות למוסד המלוכה, וטקסט זה נתגבש זמן לא רב אחרי עליית המלוכה. פרקים י"ג והלאה, המגלים בקיאות רבה בפרטי הפרטים של המאורעות, נכתבו זמן לא רב אחרי ימי דוד. שני המקורות נערכו בשלב מאוחר יותר (סמוך לחורבן שומרון) בידי "המחבר האפרתי". רופא טוען שהטקסט המופיע בראשית ספר מלכים היה במקורו חלק מספר שמואל. בנוסף, הוא מצביע על נקודות דמיון רבות בין ספר שמואל לספר יהושע – לדעתו שניהם נערכו על ידי אותו מחבר אפרתי. חריגים בספר שמואל לשיטתו של רופא רופא מציג כמה חריגים בספר שכנראה נוספו בעריכה מאוחרת יותר, הבולט שבהם הוא סיפור דוד וגוליית. על ידי השוואה לתרגום השבעים ועל ידי ניתוח בלשני של הטקסט, טוען רופא כי הטקסט נכתב בימי הבית השני והוא למעשה ראשיתה של התפישה המשיחית בעם ישראל. שיטתו של משה גרסיאל גרסיאל מעלה מספר טיעונים לקביעת מועד חיבור הסיפור, אותו הוא מייחס לראשית ימי מלכות שלמה: אין בספר שום אזכור לאירועים הדרמטיים שעתידים להתרחש: פילוג הממלכה, חורבן שומרון, גלות בבל ושיבת ציון. לדידו, אילו חובר הספר אחרי אחד או יותר מן האירועים הללו, סביר היה למצוא בו התייחסות כלשהי להם, שכן מדובר בספר היסטורי נבואי, ולא היא. הספר מציג הבטחה אלוהית לדוד המלך כי זרעו ימלוך "עד עולם". להבנתו, לא ניתן לחבר טקסט כזה אחרי פילוג הממלכה, ובוודאי לא אחרי גלות בבל. ספר מלכים מתאר פעילות תרבותית ענפה בימי שלמה המלך, ואף את נוכחותם של סופרים בחצרו. מתבקש אם כן כי בזמנו נכתבו ספרי היסטוריה מלכותית שפיארו אותו. אל ייפלא איפוא כי נוצר צורך לכתוב גם על אביו, דוד, המהווה אחת מדמויות המפתח של ספר שמואל. ספר שמואל אינו מתייחס לאף אחת מהאימפריות העתידיות: אשור (שהיוותה גורם מרכזי זמן לא רב אחרי ימי שמואל), בבל, פרס, מדי אינן נזכרות כלל, ומצרים נזכרת אך רק בהקשר של יציאת מצרים. לעומת זאת, העמים הקדומים של תקופת שמואל: הפלשתים, הכנענים, עמי עבר הירדן המזרחי, מלכי ארם, חירם מלך צור ודומיהם תופסים בספר מקום מרכזי. מכאן מסיק גרסיאל כי סדר היום הפוליטי של כותב או עורך הספר התעצב סמוך לימי שמואל. הספר מרבה להזכיר את אזורי הנגב ואת גת הפלשתית. בהתאם לממצאים הארכאולוגיים, אזורי הנגב חרבו במסע שישק ולא חזרו לקדמותם, ואילו גת חרבה במסע חזאל ולא חזרה לקדמותה. לדעתו, קשה לייחס את תיאורי אזורי הנגב וגת למחבר שחי פרק זמן ניכר אחרי מסעות אלו. מאחר שמסע שישק התרחש כשני דורות אחרי ימי דוד, הרי שהספר – או לפחות חלקו זה – נתחבר בדורות הסמוכים לו. שיטתו של בנימין אופנהיימר בנימין אופנהיימר מנתח את גישתו של ולהאוזן ומעלה טיעונים נגדיים: ראשית, הוא טוען כי לא התקיימה תיאוקרטיה בישראל של ראשית התקופה הפרסית, וכי הכהנים לא היו שליטיה של יהודה באותה תקופה כך שאין דמיון לימי עלי ושמואל. שנית, המבנה השלטוני הדומה ביותר לתיאוקרטיה – שלטון אלוהים על ידי מנהיגות כריזמטית התקיים דווקא בימי השופטים ולא ניתן לטעון כי הספר חובר בימי השופטים. שלישית, אין זה נכון כי בראשית התקופה הפרסית רווחה בישראל התנגדות למלוכה, הוא מוכיח כי כורש נתפש כמלך בחסות האלוהים, וכי נביאי התקופה נכספו לשובה של מלכות בית דוד. רביעית, ההתנגדות למלוכה שמוצגת בספר שמואל דומה מאוד למסמכי אללח' ואוגרית הקדומים וסביר שהתנגדות זו התעוררה באותה תקופה. בנוסף, מנסה אופנהיימר לאתר את החלקים הקדומים בספר, הוא מציין כי סיפור הצלת יבש גלעד הוא קדום על פי כל החוקרים. בדומה לחוקרים אחרים גם הוא טוען כי עיקר הספר חובר לפני העריכה הדברימית. כראייה הוא מביא בין היתר את העובדה כי הספר אינו מגנה את העובדה שהנסיכה מיכל בת שאול החזיקה תרפים (פסלוני אלילים) במיטתה. לעומת זאת, בכל מקום בו התקיימה עריכה דברימית מגונה עבודת האלילים בכל פה. שיטתם של חוקרים אחרים חוקר המקרא יחזקאל קויפמן גורס כי הספר נתחבר עוד בימי דוד – בין היתר משום שמלכות דוד היא האופק האחרון בספר. חוקר המקרא שמואל אברמסקי מסיק, בדומה לגרסיאל, כי מועד חיבור הספר הוא ימי שלמה, אם כי סופם ולא ראשיתם. ישנם גם חוקרים אחרים המסיקים מסקנות שונות בדבר מועד חיבור הספר. מחקר ספרותי – סגנון הספר הספר כתוב באופן סיפורי ועלילתי. על אף העובדה שהספר מצייר את דמותם של מנהיגים מן החשובים בתולדות ישראל, אין הוא מתאר אותם כדמויות מופת חפות מכל רע אלא כאנשים בשר ודם. כך למשל, הספר אינו מעלים את ההתפרצויות הבוטות של שאול כלפי סביבתו, את מערכת היחסים הנפתלת של דוד עם מיכל, או את התסבוכת של דוד עם נבל ואביגיל אשתו. זאת בניגוד מוחלט למנהג הרווח במזרח הקדום לחסוך ביקורת מהמנהיג ולהפליג בשבחיו. הספר מגלה בקיאות רבה בפרטי הפרטים של האירועים, ותיאור עמוק, מקיף ורב ממדי (ברמה הפסיכולוגית-מחשבתית) של הדמויות החשובות. מלומדים רבים קושרים כתרים לספר, ובהם הפרופסור שמואל אברמסקי: הספר אינו עולה בקנה אחד עם ספרים מקבילים של עמים רבים אחרים, שאינם מציגים תיעוד של תחילת המלוכה – הנתפשת כשיטת השלטון שנהגה מאז ומתמיד בעמים אלו. ניבים, ביטויים שמקורם בספר שמואל – כפליים. על יסוד כמות האוכל הכפולה שהיה מגיש אלקנה לחנה. – ציפיותיי התגשמו. על יסוד הבעת שביעות הרצון של חנה אם שמואל. – משל לאדם שזכה בדבר יקר ערך מבלי שחיפש אותו. על יסוד סיפורו של שאול שנמשח למלך אחרי שפגש את שמואל במהלך חיפוש אחר אתונות אביו. – מצטנע. על יסוד התחבאותו של שאול בזמן הגרלתו למלך. – בלשון ימינו משמש הביטוי במשמעות מושאלת, ובא לציין אדם המתחיל לפתע לעסוק בדבר שאינו בקי בו או שאינו ראוי לו. על יסוד שני סיפורים בספר בהם שאול מתנבא לפתע. – תמיהה או קינה על כישלון של אדם או קבוצת אנשים מוצלחת. מקינת דוד על יונתן. – תופעה שאינה שכיחה, תופעה שאינה נפוצה. בתקופת עלי הכהן עד שמואל, לא היו נביאים. כמו כן "חזון נפרץ" במשמעות תופעה נפוצה, שכיחה. – מדי שנה בשנה. ראו גם משפט המלך כרונולוגיה של המקרא לקריאה נוספת משה צבי סגל, ספרי שמואל, הוצאת קריית ספר, 1964. . שמעון בר-אפרת, שמואל א ושמואל ב (סדרת "מקרא לישראל"), עם עובד והוצאת מאגנס, 1996. משה אילת, שמואל וכינון המלוכה בישראל, הוצאת מאגנס, 1998. אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים, מוסד ביאליק, 2001. משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל (ארבעה כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, 2008. אמנון בזק, שמואל א': מלך בישראל, הוצאת קורן - ספרי מגיד, תשע"ג. שמואל ב': מלכות דוד, הוצאת קורן - ספרי מגיד, תשע"ד. בנימין לאו, שמואל - בקודש חזיתיך, ידיעות ספרים, 2014. ישראל כץ, בין שני מלכים - סיפורים כפולים בספר שמואל, רסלינג, 2015. . Samuel R. Driver, Books of Samuel (ICC, 2nd edition; Oxford: Cla rendon, 1913). Hans W. Hertzberg, I & II Samuel (OTL; trans. J.S. Bowden; London: SCM, 1964) קישורים חיצוניים חלק ב'- תולדות שמואל פרופ‘ משה גרסיאל, ספר שמואל א באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך ספר שמואל ב באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך הצגה על מפת לוויין של כל המקומות המוזכרים ב - לפי פרקים, באתר הצגה על מפת לוויין של כל המקומות המוזכרים ב - לפי פרקים, באתר הערות שוליים * שמואל שמואל קטגוריה:דוד קטגוריה:שמואל הנביא	2024-10-18T19:35:11
לוקמיה	לוקמיה (באנגלית: Leukemia) או סרטן הדם היא אחת מצורות מחלת הסרטן, והיא גורמת להיווצרות לא-תקינה ומוגברת של תאי דם במח העצם. תחילה מתנהגים התאים בצורה כמעט רגילה, אך עם הזמן דוחקים את תאי הדם הלבנים, את האדומים ואת טסיות הדם. הסרטן מתחלק לשני סוגים: לוקמיה כרונית: בתחילת המחלה תאי הדם הסרטניים עדיין מבצעים את תפקידם, ולעיתים קרובות אין סימפטומים לאנשים הסובלים מהלוקמיה הזו. אך, עם הזמן הסרטן מתגבר והסימפטומים מתחזקים. לוקמיה חריפה (אקוטית): תאי הדם מעוותים מאוד ואינם מסוגלים לבצע את תפקידם. הם מתרבים בקצב גבוה מאוד ולכן המחלה הולכת ומחמירה בקצב מהיר. קיימים שני סוגים של המחלה: לוקמיה מיאלואידית חריפה (AML) - הנפוצה יותר בקרב מבוגרים, ולוקמיה לימפוציטית חריפה (ALL), הנפוצה יותר בקרב ילדים. גורמי סיכון עבור רוב החולים סיבת המחלה אינה ידועה. מחקרים הראו שיש גורמים המגבירים את הסיכון לחלות במחלה, כגון חשיפה לרמות גבוהות של קרינה מייננת, חשיפה לכימיקלים קרצינוגניים מסוימים (בנזן, פורמאלדהיד, טיפולים כימותרפיים ועוד), פגמים גנטיים שונים ובכללם תסמונת דאון, ונגיפים מסוימים. בעבר, מחקרים הראו שגם חשיפה לשדות אלקטרומגנטיים עלולה לעודד את המחלה, אך מחקרים אחרונים הוכיחו שהקשר בין הדברים קלוש, אם בכלל. תסמינים קדחת והזעה מוגברת זיהומים תכופים עייפות, חולשה או תשישות כאב ראש דימום מחבלות קלות כאב במפרקים ובעצמות בלוטות לימפה נפוחות אובדן משקל כתמים אדומים מתחת לרקמות העור דרכי טיפול כימותרפיה טיפולים ביולוגיים רדיותרפיה השתלת מח עצם ראו גם HIV נגד לוקמיה קישורים חיצוניים עמותת חלי"ל האור- עמותת חולי לימפומה ולוקמיה בישראל קטגוריה:גידולים ממאירים ראשוניים במערכת הלימפה וברקמות יוצרות דם	2023-09-04T12:45:52
WYSIWYG	שמאל\|ממוזער\|250px\|לורם איפסום WYSIWYG בעורך LaTeX המושג WYSIWYG (ראשי התיבות של What You See Is What You Get; בעברית: "מה שרואים הוא מה שמקבלים"; נהגה: "וויזיוויג") הוא כינוי לתוכנה המדמה את התוצר המוגמר כבר בזמן יצירתו ועריכתו. WYSIWYG היא תכונה של תוכנות עריכה (מעבד תמלילים, עורך HTML וכו'), שבהן הדף המוצג על-גבי הצג בזמן עריכת המסמך זהה לזה שיוצג בתוצאה הסופית: דף במדפסת במקרה של מעבד תמלילים, דף בדפדפן אינטרנט במקרה של עורך HTML וכדומה. תכונה זו מאפיינת את מעבדי התמלילים לסביבת Windows, ובראשם Microsoft Word (גם מעבד התמלילים הישראלי "דגש" ניחן בתכונה זו, וכך גם גרסת Windows של QText). טכניקה זו, המעניקה נוחות רבה למשתמש במעבד התמלילים, פותחה בסוף שנות השבעים במרכז המחקר של חברת זירוקס בפאלו אלטו ("זירוקס פארק"), במעבד תמלילים בשם בראבו. את הפיתוח הוביל צ'ארלס סימוני, שעבר לאחר מכן לחברת מיקרוסופט ושם הוביל את פיתוחו של Word. יתרונות וחסרונות בין יתרונות ממשקי WYSIWYG ניתן לציין את היתרון הבולט והברור מאליו - שהתוצאה הסופית (או גרסה הקרובה מאוד לתוצאה הסופית) מוצגת לעיני המשתמש והוא מסוגל לצפות במוצר, כפי שייבנה בסופו של דבר. במקביל לתוכנות בעלות מאפייני WYSIWYG ישנן גם תוכנות הנעדרות תכונה זו. תוכנות אלו דורשות מהמשתמשים בהן מאמץ רב יותר, ולעיתים אף היכרות מעמיקה יותר עם פקודות ושפות מחשב. כך למשל מעבד התמלילים המדעי LaTeX. עריכת דף HTML באמצעות עורך טקסט פשוט נעשית אף היא ללא תכונת WYSIWYG; עורכי HTML משוכללים יותר כוללים תכונה זו. החסרון הבולט בשיטת WYSIWYG הוא ביעילות הקוד המתקבל. לדוגמה, קוד של עמוד HTML ממוצע שנוצר באמצעות עורך כמו Microsoft Frontpage יהיה ארוך יותר מאשר קובץ שנוצר ידנית, ולרוב גם פחות נוח לשינויים, וזאת כתוצאה מכך שאוטומציית ההפיכה של תצוגה לקוד מחויבת בקבלת החלטות עבור המשתמש, שאינן עולות תמיד בקנה אחד עם הגרסה היעילה ביותר. ראו גם תוכנה - מונחים קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ממשקי משתמש במחשב קטגוריה:מעבדי תמלילים קטגוריה:מונחים בתוכנה	2022-06-02T12:15:11
תעלת סואץ	שמאל\|ממוזער\|250px\|מיקום התעלה. התעלה חוסכת את הקפת יבשת אפריקה שמאל\|ממוזער\|250px\|ספינת מלחמה אמריקנית משייטת בתעלה שמאל\|ממוזער\|250px\|פירוט מעבר האוניות בתעלה, עיתון החבצלת, ספטמבר 1871 250px\|ממוזער\|חוף פורט סעיד בעת מעבר ספינת טילים אח"י תרשיש (סער 4) בתעלה, 15 דצמבר 1979 תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והים האדום, לים התיכון ולאירופה. אורכה כ-193 ק"מ, רוחבה של התעלה נע בין 205 ל-225 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום, ולאורכם של שלושה ממחוזות מצרים: פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך. התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. היא הייתה גם קו הגבול בין ישראל למצרים בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוגוסט 2015 נחנכה תעלת סואץ החדשה המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ. בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד דולר בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר "מיליון" (לדברי נשיא מצרים א-סיסי) משרות חדשות. חפירת התעלה בתוואי התעלה היו כבר ניסיונות קודמים לכריית מעבר ימי. אולם התעלות שנחפרו נסתמו בחול. הרומאים עשו שימוש באזור למעבר של סירות קטנות וקראו לו תעלת הפרעונים. חפירת התעלה הנוכחית החלה ב-25 באפריל 1859 ונמשכה 10 שנים עד 1869. החפירה נוהלה על ידי חברה צרפתית בראשותו של פרדיננד דה לספס עבור ממשלות וצרפת. על-פי הערכות שונות, כמיליון וחצי פועלים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה. החיבור הימי בין מפרץ סואץ לים התיכון נוצר ב-15 באוגוסט 1869. התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות נציגים רמי מעלה מכל העולם ב-16 בנובמבר 1869, ונפתחה רשמית לשיט ב-17 בנובמבר במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לפורט איברהים שבסואץ. בראש המשט, שכלל 68 כלי שיט מכל העולם, עמדה ה"איגל" הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו, אשתו של נפוליאון השלישי. מאוחר יותר מכרה ממשלת מצרים את חלקה בתעלה לממלכה המאוחדת הבריטית, על מנת להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, נכנסו כוחות בריטים לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים, והחלה ההגמוניה הבריטית על מצרים. ב-1888, אמנת קושטא קבעה שתעלת סואץ תשרת באופן שווה את כל המדינות גם בזמן מלחמה. ב-1936, בריטניה ומצרים חתמו על הסכם שיאפשר נוכחות של הצבא הבריטי בתעלה למשך 20 שנים. נתיבי הסחר שעברו בדרך המשי הוסטו לאחר בניית תעלת סואץ, דבר שהביא לפגיעה בעסקים באותן מדינות. התעלה ומלחמות ישראל ומצרים בתחילת שנות ה-50, עם התקרבות המועד לסיום תקופת ההסכם האנגלו-מצרי, נערכו שיחות בין הבריטים לבין המצרים בנוגע להמשך נוכחות הצבא הבריטי. לבסוף הכוחות הבריטים נסוגו ב-18 ביולי 1956, לראשונה מאז 1882. על בימת הכבוד במצעד הצבאי בקהיר בלטה דמותו של שר החוץ הסובייטי, דימטרי שפילוב, לרגליו התנהל מסע ראווה ענק של נשק סובייטי. בעקבות רצונו של גמאל עבד אל נאצר לגייס כספים לבניית סכר אסואן, הכריזה מצרים על הלאמת התעלה ב-26 ביולי 1956, ואסרה על אוניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת וצרפת את מבצע מוסקטר לכיבוש אזור התעלה בתיאום עם ישראל. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את חצי האי סיני ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, פלשו כוחות צרפתיים ובריטיים למצרים על-פי ההסכם, וכבשו חלקים ממנה, כשמטרתם הייתה להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. בתגובה, טיבעו המצרים אוניות בתעלה וחסמו אותה ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, לחצה ארצות הברית מדינית וכלכלית על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות הכריז האו"ם על תעלת סואץ כרכוש מצרים. במרץ 1959 החלה מצרים להחרים סחורה ישראלית מאוניות שעברו בתעלה. בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, נסגרה התעלה למעבר אוניות. בסיום המלחמה היוותה התעלה את קו הפסקת האש בין ישראל למצרים. בתקופת מלחמת ההתשה התנהלו חילופי אש משני צידי התעלה, והוקמו מעוזים ישראלים כחלק מקו בר-לב בצידה המזרחי של התעלה. במלחמת ששת הימים הפכה התעלה לגבול בין ישראל למצרים ונעצרה הפעילות שבה. בזמן נלכד בתעלה "הצי הצהוב", 14 אוניות אשר שנעצרו אגם המר הגדול בתעלה, והצהיבו עקב שכבת האבק המדברי שכיסה אותן. בתחילת מלחמת יום הכיפורים צלח הצבא המצרי את התעלה לכיוון חצי האי סיני, וניהל קרבות קשים מול צה"ל, אולם לבסוף צה"ל הדף את המצרים ואף צלח את התעלה מערבה. במהלך מלחמת יום הכיפורים נפלו או ננטשו כל המעוזים הישראלים לאורך תעלת סואץ, למעט מעוז בודפשט, שהיה על שפת הים התיכון. כחלק ממבצע אבירי לב, נחסמה התעלה לחלוטין על ידי גשר יבשתי שנבנה על ידי חיל ההנדסה. תעלת סואץ נפתחה מחדש למעבר אוניות רק ב-1975, בהתאם להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974, ובמסגרתו נסוגה ישראל משתי גדות התעלה, הוצבו כוחות שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני, ולאחר שהתעלה נוקתה והורחבה, היא הוכשרה מחדש לשיט. ב-30 באפריל 1979 אוניית "א/מ אשדוד" של צים, בפיקוד רב חובל קרול מנדלוביץ, הייתה לאונייה הישראלית הראשונה שחצתה את תעלת סואץ. התעלה במאה ה-21 ממוזער\|400px מצרים חפרה תעלה מקבילה, להרחבת היקף השיט, במסגרת הפרויקט תעלת סואץ החדשה. אורכה של התעלה החדשה הוא כ-35 קילומטר, היא מתחילה בקצה הצפוני של האגם המר הגדול ונמשכת עד המעקף הטבעי בלאח, ומאפשרת סך הכל כ-80 קילומטר של מסלול דו נתיבי, מתוך 193 קילומטר. התעלה החדשה נחנכה באוגוסט 2015. המעבר בתעלה השיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-50 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. זמן היציאה של השיירות, מספר האוניות בשיירה והמרחק בין האוניות, מחושב בצורה כזאת שהן ישוטו ישירות ללא המתנה, ושיירות יחלפו זו על פני זו בקטע שבו יש שני נתיבים, ובאגם המר הגדול שגם בו מוקצים נתיבים צפונה ודרומה. עם זאת, שיירות מצפון נדרשות לעיתים לעגון באגם המר למשך מספר שעות. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים, נכון ל-2021, כ-12% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות בהדחק של עד 200,000 טון, עם שוקע גוף של עד 20 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר בעתיד, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה. המעבר בתעלת סואץ הצרה והרדודה הוא תמרון מורכב, ולכן על כל ספינה שנכנסת לתעלה עולה נתב מטעם רשויות התעלה שלוקח עליה פיקוד. יחד עם הנתב עולה קבוצת עובדים של רשות התעלה בהגדרות תפקיד שונות, לדוגמה חשמלאי שתפקידו לוודא שעל הספינה מותקן זרקור בהתאם לכללי התעלה. עובדי התעלה נשארים על האוניה למשך כל המעבר בתעלה. לא אחת הם מביאים איתם סחורות כגון מזכרות, מוצרי הגיינה, וכרטיסי SIM, לממכר לאנשי צוות האונייה שלפעמים לא ירדו לחוף חודשים ארוכים. אף שהנתב של רשות התעלה נוטל את הפיקוד על הספינה ומנווט אותה, לפי נוהלי התעלה האחראי הוא רב החובל. מסיבה זאת רשות התעלה הייתה פטורה מאחריות להיתקעות אוניית המכולות אוור גיוון בגדת התעלה ב-2021, שגרמה לחסימת תעלת סואץ למשך שבוע ולהוצאות חילוץ גדולות. מחיר המעבר בתעלה תלוי בגודל הספינה, במטען שלה ובנתונים רבים נוספים, לדוגמה, המחיר לאוניית צובר ממוצעת הוא בסביבות 100,000 דולר.. עבור מיכליות נפט מחיר המעבר הממוצע הוא 150,000 דולר וחלק גדול מהנפט מגיע מאזרבייג'ן. ביולי 2021 הכנסותיה של מינהלת תעלת סואץ הסתכמו ב-704 מיליון דולר, עלייה של כ-30% בהשוואה לחודש המקביל בשנה שעברה. גם בתנועת כלי השיט נרשמה עלייה של כ-26% לעומת יולי 2020 במהלך שנת הכספים 2022-2023 הסתכמו הכנסות תעלת סואץ ב-9.4 מיליארד דולר לעומת 7 מיליארד דולר בשנת הכספים הקודמת אקולוגיה ביולוגיים ימיים הביעו חשש שבעקבות העמקת התעלה יעברו מינים נוספים של בעלי חיים ימיים מהים האדום לים התיכון, ויגרמו להכחדה של מינים קיימים. כבר היום ידוע על מינים רבים של בעלי חיים שהיגרו צפונה דרך התעלה במה שקרוי הגירה לספסית. תופעת המדוזות המטרידה בחופי ישראל מציינת פן גלוי של ההגירה הזו. חסימת התעלה בשנת 2021 ממוזער\|250px\|תמונת לווין של האונייה "אוור גיוון" התקועה בתעלת סואץ (24 במרץ 2021) ב-23 במרץ 2021, זמן מקומי 7:40 אוניית המכולות "אוור גיוון" (Ever Given), שאורכה כ־400 מטרים ורוחבה 59 מטר, נתקעה בעקבות איבוד יכולת הניווט שלה. האונייה הייתה בדרכה ממלזיה להולנד. האונייה שנבנתה בשנת 2018 שייכת לחברת Evergreen שמושבה בטייוואן. התקלה נגרמה מהרוחות העזות שהגיעו למהירות 74 קמ"ש ומסופות החול באזור שגרמו לה לעלות על החול בשני קצותיה כשחרטומה פגע בגדה אחת וירכתיה פגעו בגדה השנייה. האונייה שקעה במים של התעלה, ונטתה הצדה. בעקבות היתקעותה לרוחב התעלה במקטע הדרומי של התעלה, שאינו מחולק לנתיבים צפונה ודרומה, תעלת סואץ נחסמה. הנזקים הכלכליים להם גרמה בלימת האוניות נאמדו ב-9.6 מיליארד דולר ביום. רשות תעלת סואץ הודיעה כי היא השעתה זמנית את הניווט בנתיב הסחר העמוס, שמונה ספינות גוררות פעלו לחלצה, בסיוע כלים הנדסיים שהורידו את מפלס החול בגדות התעלה ב-25 במרץ תמונות לוויין הראו על פקק של כ-200 ספינות בסואץ בזמן שנמשכו המאמצים לחלץ את האונייה החוסמת. לאחר שישה ימים צוותי החילוץ שחררו את האונייה. עם זאת, גם שלושה חודשים אחרי כן, האונייה נשארה לעגון סמוך לאיסמאעיליה, ואנשי צוותה ההודים לא הורשו לעזוב את מצרים, עקב מחלוקת בין רשות התעלה לחברה המחזיקה באונייה, על גובה הפיצוי בשל הנזקים שנגרמו במשבר. האונייה שוחררה ב-7 ביולי 2021, לאחר שבעליה הגיעו להסכם פיצויים עם שלטונות מצרים. איומים ביטחוניים לאחר ההפיכה במצרים ב-2011, החלו גורמי טרור וג'יהאד להתפשט בחצי האי סיני, עובדה המשפיעה על ביטחון אזור התעלה. ב-2 בספטמבר 2013 הודיעה רשות תעלת סואץ המצרית כי בלמה ניסיון של ארגון טרור לפגוע בתנועת הספינות בתעלה. בעקבות המשבר בים סוף בשנים 2023–2024 שבו החות'ים בגיבוי איראן החלו לתקוף ספינות סוחר, אוניות מכולות ומכליות נפט רבות ששטו דרך ים סוף ואת חלקן אף הטביעו, הפסיקו חברות ספנות רבות לשוט בים סוף ולעבור בתעלת סואץ, ובמקום הקיפו את אפריקה כדי להגיע לאירופה. כתוצאה מכך קטנה באופן משמעותי כמות הספינות שעוברות בתעלה ואיתן גם התמלוגים ששולמו למצרים. ארצות הברית ניסתה לארגן קואליציה בין-לאומית לאבטחת השיט בים סוף בשם מבצע שומר השגשוג, אך הקואליציה התמוססה די מהר ובפועל נותרו בה רק ארצות הברית ובריטניה שביצעו תקיפות נגד החות'ים. תחליף שמאל\|ממוזער\|150px\|המסלול דרך תעלת סואץ (באדום) והמסלול האלטרנטיבי הצפוני (בכחול) בשל עלות המעבר הגבוהה בתעלה נעשה שימוש גובר במעבר הצפון-מזרחי, המתאפשר לאחר שקרחונים נסוגו וכתוצאה מכך פתוח המעבר מספר רב יותר של חודשים בשנה. ראו גם אמנת קושטא פרשת הספינה בת גלים הצי הצהוב סואצמקס אאידה לקריאה נוספת Admiralty Sailing Directions: Red Sea And Gulf Of Aden Pilot (NP64), 19th Edition 2018 United Kingdom Hydrographic Office Taunton, Somerset, UK, , Pg63. קישורים חיצוניים מפת תעלת סואץ, Strommer, המאה ה-19. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, באתר הספרייה הלאומית ד"ר דני גולני, על הסינדרום הלספסיאני - הגירת בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית סואץ וגם סואס, באתר האקדמיה ללשון העברית מיכאל הולר, תעלת סואץ, "מערכות ים", דצמבר 1954, עמ' 35 אלי שחף, ציי ערב - תעלת סואץ בעיני עיתונאי ערבי, 'מערכות ים' 73, אוקטובר 1965, עמ' 38 עמוס כרמלי, יומן מסע - א/מ אשדוד האניה הישראלית הראשונה החוצה את תעלת סואץ 30 באפריל 1979 א. בולס, מעמדם המשפטי של תעלות סואץ ומיצרי טירן, 'מערכות ים' 79, יולי 1966, עמ' 9 איתן ברק, המאבק שנשכח: ישראל, מצרים וחופש השיט בתעלת סואץ 1957 - 1967, 'עיונים בתקומת ישראל' 11, 2001, עמ' 80–131 תקוות ואתגרים בדרך לתעלת סואץ החדשה - מגזין המזרח הקרוב, 3 בינואר 2015 אלישיב שמשי, האיגוף שפרץ את החסימה בדרך לתעלת סואץ, באתר מערכות, גיליון 498, 29 באוגוסט 2023 מידע מפורט על תעלת סואץ, Fondation Napoléon סיור בתעלת סואץ, 1930, ארכיון הסרטונים של AP פתיחת התעלה מחדש, 1957, ארכיון הסרטונים של AP תעלת סואץ, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן הערות שוליים * קטגוריה:סיני קטגוריה:מצרים: היסטוריה סואץ קטגוריה:מצרים: גאוגרפיה קטגוריה:מצרים: כלכלה	2024-10-09T22:27:26
מינים שנכחדו	ממוזער\|מקבץ מינים נכחדים ממוזער\|250px\|איור של פטרנודונים עפים בהכחדת קרטיקון-פלאוגן שנגרמה על ידי מטאור ענקי 250px\|ממוזער\|שמאל\|ג'ורג' הבודד, היה הפרט האחרון בתת-המין צב פינטה ענק של המין צב גלאפגוס. עם מותו ב-2012 נכחד תת-המין לחלוטין. מינים שנכחדו הם מיני אורגניזמים שנעלמו מהעולם. בביולוגיה, מין נחשב למין נכחד כאשר הפרט האחרון בעולם מבני המין מת (אם נשארו פריטים בשבי, הוא מסווג תחת מינים שנכחדו בטבע). הכחדה של מינים, כמו גם היווצרות של מינים הם תהליכים המתרחשים כל הזמן, אולם יש תקופות בהן יש הכחדה המונית. גורמים להיעלמות מינים על פי דרווין, אבי תורת האבולוציה, כל מין עלול להיכחד. על פי רוב משך חיים של מינים שהאדם מודע להם הוא מספר מיליוני שנים. מין נכחד בשל אי התאמתו לתנאי הסביבה המשתנים או אי עמידתו בתחרות על משאבי הטבע (ברירה טבעית) מול מינים אחרים. לעיתים קשה להבדיל בין מצב בו מין נכחד והנישה שלו נתפסה על ידי מין דומה לו לבין מצב בו האוכלוסיות של אותו מין עברו שינויים אבולוציוניים בהתאמה לתנאי הסביבה המשתנים עד שמכל אחת מהן נוצר מין חדש. יש המכנים תהליך השתנות כזה "הכחדה כביכול". בעבר אירעו גם הכחדות ענק ייחודיות אשר נבעו מתופעות וולקניות ואקלימיות קיצוניות (אסון טבע), אשר הביאו לשינויים גורפים בסביבת החיים. בהכחדות אלה נעלמו אחוזים ניכרים מכלל האורגניזמים (לעיתים אף 90% מכלל היצורים החיים על פני כדור הארץ, בהכחדה המונית). בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת ההערכה כי השינויים האקולוגיים הקיצוניים, שנגרמים עקב פעילות האדם, אחראים להכחדת הענק הנוכחית: בעשרות השנים האחרונות חלה עלייה קיצונית בקצב היעלמותם של מינים על פני כדור הארץ, ונראה כי ללא צעד משמעותי ילך קצב היעלמות זה ויגבר. קיימת גם האפשרות של הכחדה של הזכר בלבד (או להפך) ואז אין באפשרות הנקבה להזדווג וללדת עוד מסוג נדיר זה עד להכחדה (בדומה לסיפור של צב הגלאפגוס ג'ורג' הבודד או המקרה של קרנף רחב שפה צפוני), וזה נקראה הכחדה מעשית (או לחלופין הכחדה פוּנקצִיוֹנָלִית ). תופעות דומות להיעלמות מינים היכחדות כביכול לצד העלמות מינים במות הפרט האחרון שבהם, קיימת גם תופעה של "היכחדות כביכול". בתופעה זו, האוכלוסייה האחרונה שנותרה למין משתנה בהדרגה, על פי חוקי תורת האבולוציה, והופכת למין חדש. היכחדות כביכול היא תופעה נפוצה משום שכאשר אוכלוסייה נמצאת על סף הכחדה, היא קטנה מאוד ומצויה בתנאי סביבה קשים מאוד. בשל הקטנת האוכלוסייה פועל סחף גנטי ובמקרים קיצוניים יותר גם נישואי קרובים ולכן הגנטיקה של האוכלוסייה משתנה במהירות ובשל תנאי הסביבה הקשים פועלת ברירה טבעית חזקה. למרות תפוצתה הרבה של התופעה - היא טרם נצפתה, וזאת כנראה בגלל הגיל הקצר יחסית של מדעי החיים (כמה מאות שנים בלבד). מאובן חי מאובן חי הוא מין של בעל חיים או צמח הקיים בימינו, אשר הקבוצה הטקסונומית אליה הוא משתייך נמצאת על סף הכחדה מזה מיליוני או אפילו מאות מיליוני שנים. במצב כזה הרבה יותר קל למצוא מאובנים מקבוצה טקסונומית זו מאשר פרטים חיים ממנה. חלק נכבד מהמאובנים החיים המוכרים לנו כיום, נחשבו למין נכחד במשך זמן רב. גלריה בעת העתיקה בעת המודרנית ראו גם מינים שנכחדו בטבע קטגוריית צמחי בר בסכנת הכחדה בישראל קטגוריית עופות שחדלו לקנן בישראל קטגוריית בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל סכנת הכחדה בעלי חיים שנעלמו מארץ ישראל בעלי חיים המושבים לנוף הארץ מאובן חי צמחים מוגנים בישראל הכחדה המונית השבת בעלי חיים לטבע ערכים בנושא שימור הטבע מארג המזון קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים	2023-12-04T13:47:17
מאובנים חיים	REDIRECT מאובן חי	2005-08-12T11:40:29
ספינקס	שמאל\|ממוזער\|250px\|הספינקס הגדול של גיזה, מצרים. מאחוריו נמצאת פירמידת חעפרע. שמאל\|ממוזער\|250px\|שדרת הספינקסים בכרנך ספינקס (ביוונית: Σφιγξ) הוא יצור מיתולוגי המתואר כשילוב של אריה עם ראש אישה, לפעמים מתואר כבעל כנפיים. הספינקס מתואר לראשונה בתקופת הממלכה הקדומה במצרים העתיקה, אך הייתה לו השפעה על תרבות יוון העתיקה אשר בה היא מופיעה כאישה בעלת חזה וגוף תחתון בדמות אריה ולעיתים מחובר לה זנב נחש. מקור שם החיה "ספינקס" (Σφιγξ) ביוונית במילה σφιγγω, "ספינגו" שמשמעו "לחנוק", משום שבגרסתה היוונית הייתה חונקת למוות את אלה שלא ענו נכון על חידתה. בזכות חידתה הספינקס מתוארת במקורות רבים כיצור מסתורי וחכם ולעיתים רבות ניתן לשמוע את הביטוי "חכמת הספינקס". כמו כן, שמה של הספינקס מעלה קונוטציות של רוע, משום שהייתה טורפת באכזריות את כל מי שלא ענה נכון על חידתה. ספינקס מצרי במיתולוגיה המצרית משלב הספינקס גוף של אריה עם ראשו של פרעה. המפורסם מבין הספינקסים הוא הספינקס הגדול של גיזה, הנמצא בגיזה שבגדה המערבית של הנילוס. ספינקס זה פונה מזרחה, ובין כפות רגליו נמצא מקדש. כיום סבורים שראשו של ספינקס זה הוא ראשו של חעפרע, ובנייתו מתוארכת למאה ה-28 לפני הספירה כנראה בין 2723 ל-2563 לפני הספירה. אולם יש סברות המתארכות את הספינקס לתקופה קדומה הרבה יותר (המאה ה-40 לפני הספירה). ספינקסים מצריים נמצאים גם במוף שבמצרים – ספינקסים עם ראש ראם המייצגים את האל אמון. תפוצת הספינקס הורחבה גם מחוץ למצרים, והוא מוכר גם מהלבנט, שם מזוהה לפי רוב החוקרים עם הכרוב. לא ידוע כיום כיצד המצרים הקדמונים קראו לספינקס. בערבית נקרא הספינקס "אבו אל-הול" – "אבי האימה". הספינקס משמש כדימוי בפסל המונומנטלי המודרני "תחיית מצרים" של מחמוד מוח'תאר (1928). ספינקס יווני ממוזער\|ספינקס על פיקסיס יווני, המחצית השנייה של המאה ה־5 לפנה"ס, נולה הספינקס היוונית מוזכרת במיתולוגיה היוונית. ישנן מחלוקות לגבי זהות הוריה של הספינקס: אורתוס וכימרה, כימרה וטייפון או טייפון ואכידנה, אך כל היצורים הללו מתוארים כיצורי כלאיים מפלצתיים. סיפורה הידוע של הספינקס מהמיתולוגיה היוונית מספר על חידתה ואדיפוס המלך. הספינקס, אשר נשלחה כעונש על חטאיו של לאיוס המלך ושל תושבי העיר תבאי, התמקמה על חומה בכניסה לעיר. כל העוברים ושבים מן העיר נאלצו לענות על חידתה וכשטעו, נטרפו או נחנקו על ידה. העיר נכנסה למצור, מכיוון שאיש לא היה יכול להיכנס או לצאת ממנה ולכן לאיוס היה בדרכו לדלפי לנסות לקבל עזרה או חנינה מהאלים. בדרכו נרצח על ידי אדיפוס, ועקב כך נוצר מצב שבו העיר הייתה שרויה במהומה רבה, משום שלא ידעו מי יצילם מן הספינקס. אחיה של המלכה הצהיר כי האיש אשר יענה נכונה על חידת הספינקס ויציל את העיר, יינשא למלכה ויהיה המלך. אדיפוס הגיע לעיר תבאי ובהגיעו נתקל בספינקס, הספינקס חדה לו את החידה אשר מתנה את כניסתו לעיר בתשובה נכונה, אך אם יטעה ייטרף על ידה וימצא את מותו. החידה הייתה: "מי הוא אשר אף שיש לו קול אחד, הוא ארבע רגלי, דו רגלי ותלת רגלי?". על חידה זו אדיפוס ענה נכונה. תשובתו הייתה כי זהו אדם: אדם הולך על ארבע כתינוק, על שתיים כבן אדם בוגר ולעת זקנה מתווסף לו המקל כרגל שלישית. לאחר שאדיפוס ענה נכונה על החידה, הוא למעשה הביס את הספינקס. היא הרגישה מושפלת ומבוישת והשליכה עצמה למוות מן החומה. אדיפוס הוכתר למלך על ידי תושבי תבאי אסירי התודה על שהצילם מידי הספינקס. ספינקסים נוספים 250px\|ממוזער\|ספינקס צרפתי בארמון בלוודר, וינה, אוסטריה במאה ה-16 החלו לפסל בצרפת פסלים בצורת ספינקס - בעלת ראש של אישה צעירה וגוף של אריה שוכב. פסלים אלה היו נפוצים כחלק מהאומנות ה"גרוטסקית". שני ספינקסים, האחד ממוצא אטרוסקי והשני ממוצא מצרי, מוצבים בוילה סן מיקלה, באי קאפרי. השימוש בתואר "ספינקס" כיום, נהוג לכנות מנהיגים ותיקים בכינוי "ספינקס". כך, לדוגמה, זכה חוסני מובארכ, נשיא מצרים לשעבר, בכינוי "הספינקס", ואילו נשיא סוריה לשעבר, חאפז אל-אסד, כונה "הספינקס מדמשק". הבעת הפנים הקפואה של הפסל יצרה את הביטוי "פני ספינקס" לאדם שאינו מסגיר בהבעות הפנים את רגשותיו. הספינקס הייתה פופולרית מאוד באומנות העתיקה, פסלים של הספינקס הונחו על קברים של אנשים שמתו בצעירותם, כמו כן הספינקס מופיעה בציורי אגרטלים יוונים רביםַֹׁ וביצירות אומנות מכל התקופות. האסטרואיד שהתגלה על ידי מקס וולף, נקרא על שם הספינקס. הספינקס בתרבות הסמל של אולפני "Hollywood Pictures" הוא הספינקס המצרי. אחת מהמפלצות שהופיעו בעונה הראשונה של "מייטי מורפין פאוור ריינג'רס" נקראה "קינג ספינקס", כשבגרסה היפנית (זיורנג'רס) נהגה, בתור אדם, לשאול את קורבנותיה שאלות, ונהגה להעיף לתוך עץ מי שהשיב תשובה שגויה. בגרסה האמריקאית תוארה רק כבעלת יכולת להעיף אנשים למרחק רב באמצעות נפנוף כנפיה. בסדרת ספרי הארי פוטר בספר הרביעי (הארי פוטר וגביע האש) מופיעה הספינקס במשימה האחרונה של טורניר הקוסמים המשולש, במבוך. הספינקס הופיעה בספר פרסי ג'קסון והקרב על המבוך. ראו גם כרוב (מיתולוגיה) קישורים חיצוניים דיקמן, ש' (1967). סופקלס אדיפוס המלך. ירושלים: מוסד ביאליק וולטר, ו' (1977). סופוקלס אנטיגונה אדיפוס המלך. תל אביב: אור עם. עמיר, ר' (2011). הספינקס: משומר סף לפאם פטאל, היסטוריה ותאוריה. הערות שוליים קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היוונית קטגוריה:מיתולוגיה מצרית קטגוריה:יצורי כלאיים מיתולוגיים קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי	2024-09-14T15:11:08
מינותאורוס	הפניה מינוטאורוס	2008-05-18T06:08:24
רוברט קוך	שמאל\|ממוזער\|250px\|פסלו של קוך בקדמת בית החולים שאריטה בברלין הַיְנְרִיךְ הֶרְמָן רוֹבֵּרְט קוֹךְ (בגרמנית: Heinrich Hermann Robert Koch; 11 בדצמבר 1843 – 27 במאי 1910) היה רופא ומיקרוביולוג גרמני, מהאבות המייסדים של מדע הבקטריולוגיה והמיקרוביולוגיה. הוא זיהה את הגורמים למחלות שחפת, כולרה וגחלת (אנתראקס) וסיפק בסיס ניסויי לזיהוי מחלות זיהומיות, שכולל ביצוע ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם. קוך יצר ושכלל שיטות מחקר בתחום המיקרוביולוגיה וגילה תגליות מפתח בתחום בריאות הציבור. על תרומתו לחקר השחפת, זכה קוך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1905. ביוגרפיה רוברט קוך נולד בקלאוסתאל (Clausthal) שבממלכת הנובר (כיום בגרמניה), לפקיד מכרות. למד רפואה אצל יאקוב הנלה באוניברסיטת גטינגן, וסיים את לימודיו ב-1866. שירת בצבא במלחמת צרפת–פרוסיה ואחריה הפך לרופא מחוזי בוולשטיין. למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותו הפך, יחד עם לואי פסטר, לאחד ממייסדי הבקטריולוגיה. בוולשטיין החל קוך להתמקד בחקר הגחלת (אנתרקס). באותה תקופה המחלה הייתה נפוצה בקרב פרות וחיסלה לעיתים עדרים שלמים וגרמה גם מוות בקרב בני אדם. באותו זמן קוך היה ללא הכשרה במחקר, מנותק מהקהילה המדעית, ומספריות מדעיות, וכמעט ללא ציוד מדעי. כמו כן הוא היה רופא עסוק עם פציינטים רבים. למרות כל זאת הוא החל לחקור את המחלה. המעבדה שעמדה לרשותו הייתה ממוקמת בדירה בת 4 החדרים בה גר, והציוד המרכזי שהיה לו היה מיקרוסקופ שקיבל כמתנה מאשתו, וכן ציוד שהכין במו ידיו. עוד קודם לכן קזימיר דאוויין הראה קיום העברה ישירה של מתגי גחלת (anthrax bacillus) בין פרות. קוך החליט לאשש באופן מדעי כי חיידק זה הוא באמת סיבת המחלה. הוא לקח חיידקים מדם של חיות משק שמתו זה מכבר מגחלת, והשתמש בכפיסי עץ שהכין בעצמו כדי להחדיר את החיידקים לעכברים, וגילה כי כל העכברים מתו בתוך זמן קצר. בה בעת הוא לקח דם של חיות בריאות והחדיר אותו לעכברים אחרים, וכל העכברים האלה לא סבלו מהמחלה. דבר זה אישש ממצאים של חוקרים אחרים שהראו כי ניתן להעביר את המחלה באמצעות דם של חיה שחלתה בגחלת. ממצאים אלה לא השביעו את רצונו של קוך. הוא רצה לדעת האם חיידק, שלא היה מעולם בקשר עם חיה חולה, יכול לגרום למחלה אצל חיה בריאה אחרת. ייתכן לדוגמה כי גורמים אחרים בדם החיה החולה מעבירים את המחלה. כדי לענות על שאלה זו קוך המציא שיטות לגדל תרביות טהורות של חיידקי bacillus, בנוזל שנלקח מעין של פר שהומת קודם לכן. הוא מצא שיטות לחקור, לצייר ולצלם תרביות אלה ותיעד את התרבות החיידקים. הוא שם לב גם שכאשר התנאים הפכו לא-נוחים לחיידקים (כמו מחסור בחמצן), הם יצרו נבגים שיכלו להתמודד עם התנאים הקשים, וכאשר התנאים השתפרו מחדש, הם חזרו לחיות כחיידקים פעילים. כך גילה קוך שעל אף שחיידקי האנתרקס לא יכולים לשרוד בצורתם המקורית מחוץ לגוף במשך זמן רב, הם מפתחים נבגים שיכולים להחזיק מעמד זמן רב. כשנבגים אלה נמצאו בקרקע הם גרמו להתפרצויות "ספונטניות" ובלתי מוסברות של המחלה. קוך גידל מספר דורות של חיידקים בתרביות טהורות אלה. לאחר מכן החדיר את החיידקים לעכברים והראה שאף על פי שחיידקים אלה לא היו בקשר עם בעלי חיים הם יכלו עדיין לגרום לגחלת. דבר זה היה פריצת דרך באישוש תאוריית החיידקים כגורמי מחלות משום שהצביע על כך שניתן להעביר את המחלה באמצעות חיידקים שלא הגיעו ישירות מחיה חולה. קוך הציג את ממצאיו בפני פרדיננד כהן, פרופסור לבוטניקה מאוניברסיטת ברסלאו (כיום ורוצלב בפולין). כהן כינס את עמיתיו כדי להתבונן בהדגמה של קוך, ביניהם היה גם הפרופסור לפתולוגיה ואנטומיה יוליוס כהנהיים. כהן וכהנהיים התרשמו עמוקות מעבודתו של קוך. בשנת 1876 פרסם כהן את עבודתו של קוך בירחון הבוטני שהוא היה עורכו. בתוך זמן קצר הפך קוך לאדם מפורסם. עם זאת הוא המשיך לעבוד כרופא בוולשטיין במשך 4 שנים נוספות. במהלך תקופה זו הוא שכלל את שיטות העבודה שלו לקבע, לצבוע ולצלם חיידקים. כמו כן הוא המשיך לבצע עבודה חשובה של חקר מחלות שנגרמו על ידי זיהום חיידקי של פצעים, ופרסם את תוצאותיו ב-1878. בעבודה זו, כמו בנושא הגחלת, הוא סיפק בסיס מדעי ומעשי לבקרת הזיהום והמחלה. בעקבות פרסומו של קוך הוא קיבל ב-1880 משרה במשרד הבריאות הקיסרי בברלין. בברלין שיפר את השיטות בהן השתמש בוולשטיין, כולל שיטות צביעה ובידוד, ושיפור מצעי גדילה לחיידקים, כולל צלחות אגר וצלחות פטרי, בהם משתמשים עד היום. בעזרת שיטות אלה הצליח לגלות ב-1882 את החיידק שגורם למחלת השחפת, "Mycobacterium tuberculosis". הוא פרסם את תגליתו ב-24 במרץ בכנס של החברה הפיזיולוגית בברלין. מכיוון שבתקופה זו הייתה השחפת גורם תמותה מרכזי, ממנה מת בממוצע כל גרמני שביעי, גילויו העלו אותו לרמת החשיבות של לואי פסטר במחקר הבקטריולוגי. ב-1883 קוך עבד עם צוות חוקרים צרפתיים באלכסנדריה שבמצרים על חקר הכולרה. הוא זיהה את חיידק הוויבריו כולרה (Vibrio Cholerae), אולם הוא לא הצליח להוכיח באופן ניסויי שחיידק זה הוא גורם המחלה. ב-1885 הוא קיבל תואר פרופסור להיגיינה באוניברסיטת ברלין. ב-1891 הוא הועמד בראש "המכון למחלות מידבקות" (המכון קיים עד היום, כפוף ישירות למשרד הבריאות הגרמני וקרוי "מכון רוברט קוך"). הוא עזב את התפקיד ב-1904 והחל לנסוע ברחבי העולם ולחקור מחלות באפריקה (מחלת השינה), הודו (דבר), סרי לנקה (מלריה) וג'אווה. מלבד עבודתו החשובה בחקר השחפת, עליה קיבל פרס נובל, יש חשיבות גדולה גם לאקסיומות של קוך, אשר אומרות שבשביל לקבוע שאורגניזם פתוגני, גורם למחלה, צריך להראות כי הוא: נמצא בכל מקרי המחלה שנבדקו הוכן והוחזק בתרבית טהורה הצליח לגרום להדבקה במחלה המקורית גם לאחר כמה דורות בתרבית יכול להתקבל מחדש מחיות שהודבקו בו ולהתרבות שוב בתנאי מעבדה אחרי הצלחתו החלה רמת המחקר שלו להתדרדר, בייחוד אחרי שערוריית ה"טוברקולין". בשנת 1890 הציג בקונגרס הבינלאומי העשירי לרפואה תרופה נגד שחפת בשם טוברקולין, שאת נוסחתה שמר קוך בסוד. התרופה התקבלה בהתלהבות גדולה, בהסתמך על המוניטין של ממציאה וקוך זכה בשל כך בעיטור הוקרה מטעם הממשל הפרוסי. בתוך זמן מה התברר שהתרופה איננה יעילה ורבים מהחולים שקיבלו אותה מתו. תלמידיו הצליחו למצוא בעזרת השיטות שפיתח את האורגניזמים האחראים בין השאר לדיפתריה, טיפוס, דלקת ריאות, זיבה, דלקת קרום המוח, צרעת, דבר, טטנוס ועגבת. קוך נפטר ב-1910 בבאדן-באדן שבגרמניה. ראו גם האקסיומות של קוך מקס פון פטנקופר תאוריית החיידקים כגורמי מחלות קישורים חיצוניים הזמנה להרצאה על רוברט קוך, בלווית פנס קסם, 28 במאי 1932. באתר הספרייה הלאומית יש כאן חיידק, הגורם למחלה! הערות שוליים קטגוריה:רופאים גרמנים קטגוריה:מיקרוביולוגים גרמנים קטגוריה:בקטריולוגים גרמנים קטגוריה:מלריולוגים קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים קטגוריה:היסטוריה של הרפואה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן קטגוריה:מעוטרי אות מסדר העיט האדום קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות קטגוריה:כולרה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1843 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1910	2024-09-23T16:12:46
פרס רומא	פרס רומא (בצרפתית: Prix de Rome) היה פרס שנתי שניתן על ידי האקדמיה לאמנות בפריז לתלמידים המצטיינים בחריטה, בציור, באדריכלות ובפיסול. הזוכים נשלחו ללמוד ארבע שנים על חשבון ממשלת צרפת, באקדמיית צרפת ברומא, שם נוסדה בשנת 1666 על ידי ז'אן-בטיסט קולבר, שהיה שר האמנות של לואי הארבעה עשר מלך צרפת. פרס זה ניתן לאמנים צעירים מבטיחים שהוכיחו את כישרונותיהם באמצעות מבחנים קשים. ב-1803 נוסף הפרס במוזיקה, וב-1816 – הפרס בציור נוף היסטורי. עם הזמן חשיבות הפרס ירדה, ונמתחה ביקורת על התנהלות הוועדה המעניקה את הפרסים. המלחין מוריס ראוול הגיש מועמדות לפרס חמש פעמים אך לא זכה בפרס (בשנת 1902 הוא הפסיד לאלויס קונק ובשנת 1905, מכיוון ששוב לא הוענק הפרס לראוול ולאור הסערה הציבורית, שונה הרכב הוועדה בתחום המוזיקה). ב-1968, כשהיה אנדרה מאלרו שר התרבות בממשלת צרפת, שונתה מתכונת הענקת הפרס, והבחירה בין המועמדים עברה לידי משרד התרבות והמדינה. כיום ניתנת לזוכים שהות של 6 עד 18 חודשים (לעיתים רחוקות שנתיים) באקדמיה הצרפתית לאמנות ברומא. קישורים חיצוניים רומא קטגוריה:רומא: תרבות *	2024-04-16T14:43:16
יוון	יוון (ביוונית: , תעתיק: אֵלַדַֿה) או הרפובליקה ההלנית (ביוונית: Ελληνική Δημοκρατία, תעתיק: אֵלִינִיקִי דִֿימוֹקְרַטִיַה) היא מדינה בדרום-מזרח אירופה, השוכנת בקצה הדרומי של חבל הבלקן לחוף הים התיכון. יש בה כ-3,000 איים, והיא גובלת בצפון עם בולגריה, אלבניה ומקדוניה הצפונית, במזרח עם טורקיה והים האגאי, במערב עם הים היוני ובדרום עם הים התיכון. יוון העתיקה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כערש תרבות המערב. בשנת 1981 הצטרפה יוון כחברה בקהילה האירופית, שהפכה בהמשך בשנת 1993 לאיחוד האירופי. מקור השם יוון יוון הקדומה הורכבה משבטים שונים שהתפרשו באזור איטליה, יוון וטורקיה של ימינו. שבטים אלו הם אלו שהעניקו את שמם לחבל ארץ זה; תחילה היה זה חבל ארץ בו גרו שבט ה"הלנים" (Έλληνες) שכונה בהתאם בשם "הֶלאַס" (‎′Ελλάς), ובהדרגה הורחב כינוי זה לכל ארץ יוון. עמי המזרח לעומת זאת, שבאו תחילה במגע עם שבט ה"יוֹנִים" (Ἴωνες), העניקו את השם "יוון" לארץ זו, (ומכאן בא הכינוי יוון בשפה העברית, באכדית iaunāiu ובערבית 'איון'), ואילו עמי איטליה שנחשפו תחילה לשבט המערבי, ה"גרַאיקים" (Γραικοί), גזרו משם שבט זה את שם הארץ, ומכאן בא השם "Graecia" בלטינית, ובצורות דומות בשאר לשונות אירופה. הרומאים, בזמן שלטונם על יוון, כינו פרובינקיה זו בשם "אַכַיאה". בתקופה הביזנטית ראו היוונים את עצמם כ"רומיים" (Ρωμαίοι), וכינו את ארצם בהתאם בשם "רומאניה", ובעקבות כך התקבל השם "רוּם" (رُومُ) ככינוי ליוון בקרב המוסלמים. במאה ה-19, עם הקמת מדינת יוון מחדש, חזרו היוונים לשמם הקדום "הלאס" (או: "אֶלאס"). היסטוריה ימין\|ממוזער\|250px\|הפרתנון באקרופוליס של אתונה ההיסטוריה של יוון נמשכת אלפי שנים, ומתועדת מראשית האלף השני לפנה"ס. זו ההיסטוריה של התרבויות שצמחו וקמלו לחופי הים האגאי. ראשיתה בתרבות המינואית הכרתית; אחריה קמה התרבות המיקנית שצמחה בפלופונסוס – היא שאחראית להשמדת טרויה. לאחר קמילת התרבות המיקנית ירדה על יוון תקופת חושך תרבותית שנמשכה עד המאה ה-8 לפנה"ס, אז החלה התרבות היוונית להשתקם. התקופה הארכאית, החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, הביאה עמה את ראשית צמיחת ערי המדינה היווניות – הפוליס, שהמפורסמות בהן היו אתונה, ספרטה, קורינתוס דלפי ותבאי. בתקופה הקלאסית, החל מהמאה ה-5 לפנה"ס, הגיעו רובן לשיא מבחינה תרבותית ומדינית, אך מלחמות בלתי פוסקות הביאו לירידתן. את התרבות הקלאסית ירשה התרבות ההלניסטית, שהתפשטה ברחבי המזרח העתיק, החל מהמאה ה-3 לפנה"ס, עם מסע כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, ממקדוניה. יורשיו, הדיאדוכים חילקו ביניהם את שטחי כיבושיו העצומים לכמה ממלכות, שהתקיימו זו לצד זו, נלחמו זו בזו, עד שנכבשו על ידי רומא, וחדלו להתקיים סופית באמצע המאה הראשונה לפנה"ס. יוון הפכה לפרובינקיה רומית, אך התרבות היוונית נותרה דומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. כאשר חולקה האימפריה הרומית לשניים, במאה ה-4 לספירה, נותר החלק המזרחי שלה, המוכר כאימפריה הביזנטית טבוע באופי התרבות היוונית. האימפריה הביזנטית שרדה עד המאה ה-15, אז נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים שלטו ביוון עד תחילת המאה ה-19. בשנת 1821 מרדו היוונים, ובשנת 1822 הכריזו על עצמאות. מלחמת העצמאות נמשכה עד שנת 1832 והסתיימה בניצחון היוונים. במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 התקיימה סדרת מלחמות בין היוונים לעות'מאנים. היוונים שאפו להגדיל את שטח מדינתם, על מנת לכלול את כל דוברי היוונית בתחומה. יוון הגיעה לגבולותיה הנוכחיים בשנת 1947, בתום מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמת העולם השנייה פרצה ביוון מלחמת אזרחים, שנמשכה עד 1949. בשנת 1967 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית, וייסד את "משטר הקולונלים". בשנת 1973 ביטל המשטר החדש את המלוכה ביוון והכריז על "הרפובליקה ("דימוקרטיה") היוונית" תוך כדי המשך הרודנות. ב-1974 מימנה החונטה הצבאית הפיכה כושלת בקפריסין, דבר שגרם להפלתה. ב-1975 הוקמה רפובליקה דמוקרטית. יוון הצטרפה לקהילייה האירופית (שהפכה בהמשך לאיחוד האירופי) בשנת 1981, ושינתה את המטבע שלה לאירו בשנת 2001. מאז שנת 2009 נמצאת יוון במשבר כלכלי חמור. בשנת 2023 מראה הכלכלה היוונית סימני התאוששות. פוליטיקה חוקת 1975 מגדירה את יוון כ"רפובליקה פרלמנטרית" ומבטיחה לאזרחיה חירויות וזכויות אזרח שוות. החוקה קובעת כי ראש המדינה הוא נשיא, שנבחר על ידי הפרלמנט לקדנציה של חמש שנים ויכול להיבחר שוב לחמש שנים נוספות. מועצת המדינה (Συμβούλιο της Επικρατείας) עוזרת לו בניהול המדינה. ראש הממשלה והקבינט הם בעלי הכוח הפוליטי העיקרי ביוון, ואילו לנשיא יש סמכות מוגבלת ברשות המבצעת ותפקידים סמליים. הפרלמנט היווני (ביוונית: Βουλή των Ελλήνων, בתעתיק: Vouli ton Ellinon) מורכב מבית אחד בעל 300 חברים אשר נבחרים אחת לארבע שנים בבחירות כלליות. מתוך 300 הצירים, 250 נבחרים בבחירות אזוריות, עם מספר משתנה של נציגים בכל מחוז בחירה. מספר הנציגים משתנה ממחוז למחוז, שמונה מחוזות דלי-אוכלוסין בוחרים נציג יחיד, ולעומתם מחוז אתונה A בוחר 42 נציגים. במחוזות רבי-נציגים נעשית הבחירה בשיטה היחסית, ובמחוזות בעלי נציג אחד – בשיטה הרובנית. אחוז החסימה עומד על 3% מהקולות הכשרים. 50 הצירים הנותרים נבחרים בבחירות לאומיות בשיטת טופס כללי, ולכן כולם נבחרים מטעם המפלגה הגדולה ביותר – וזאת מתוך מטרה לייצב את המערכת הפוליטית ולחזק את המשילוּת. מאז כינון החוקה ועד בחירות 2012, שנערכו בצלו של משבר כלכלי קשה, הייתה המערכת הפוליטית ביוון דו-מפלגתית מיסודה, ועל השלטון התמודדו התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית (פּאסוֹק) הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הדמוקרטיה החדשה מן המרכז-ימין. בדרך-כלל הצליחה אחת משתי המפלגות הגדולות להגיע לרוב מוחלט בפרלמנט. בבחירות שנערכו במאי 2012, הגיעה לראשונה מפלגה אחרת אל המקום השני – "קואליציית השמאל הרדיקלי", הידועה בכינוי סיריזה, ומפלגת הימין הקיצוני השחר הזהוב נכנסה לראשונה לפרלמנט. בינואר 2015, רשמה "קואליציית השמאל הרדיקלי" ניצחון מוחץ והיסטורי בבחירות הכלליות. יו"ר המפלגה, אלכסיס ציפראס, הבטיח בלילה שאחרי הניצחון, כי "אחרי חמש שנים של צעדי צנע וקיצוצים קשים שפגעו מאוד באיכות החיים של היוונים, תם עידן "ההשפלה והסבל" שכפו על יוון האיחוד האירופי וקרן המטבע הבין-לאומית". יום לאחר הבחירות, הקימה "קואליציית השמאל הרדיקלי" קואליציה עם המפלגה השמרנית "היוונים העצמאים" וציפראס הושבע כראש ממשלה. בשנת 2019, לאחר, הבחירות לפרלמנט היווני שהתקיימו ל-7 ביולי 2019. זכתה דמוקרטיה חדשה ל-39.85% מהקולות, אשר הקנו לה 158 מקומות בפרלמנט היווני. יממה לאחר מכן, מיצוטאקיס הושבע כראש ממשלת יוון. צבא וביטחון הכוחות המזוינים של יוון (ביוונית: Eλληνικές Ένοπλες Δυνάμεις, Ellinikés Énoples Dynámis) מורכבים מצבא יוון הכולל עתודות המשמר הלאומי, הצי היווני וחיל האוויר היווני. הוצאות ביטחון לשנת הכספים 2018 הוערך תקציב ההגנה ב־4.3 מיליארד אירו במחירים קבועים לשנת 2010 או 4.1 מיליארד אירו במחירים שוטפים, שווה ערך ל-2.27% מהתמ"ג.ב־2010, כאשר הממשלה קיצצה לראשונה בתקציב הביטחון, עלויות הצבא ירדו בכמעט 30%. חיל האוויר היווני היה ללא חלקי חילוף לתיקון מטוסי הקרב היקרים שלו ה-F-16, חיל הים נותר ללא אספקת דלק לביצוע תרגילים וסיורים מורחבים בים האגאי, והצבא לא הצליח לשלם עלויות הובלה עבור כ-400 טנקים מתוצרת ארצות הברית שהמדינה כבר רכשה. חובת גיוס ביוון קיים גיוס חובה לגברים מגיל 18 למשך 9 חודשים. נשים יכולות לשרת בצבא יוון בהתנדבות, אך אינן חייבות בגיוס. כוח אדם מספר אנשי הצבא, נכון ל-2022, נאמד בכ-125,000: 90,000 בצבא, 15,000 בצי, 20,000 בחיל האוויר. בנוסף כ-35,000 משרתים במשמר הלאומי. ציוד ורכש צבאי ציוד הכוחות הצבאיים של יוון מורכב ברובו משילוב של כלי נשק מיובאים מאירופה וארצות הברית, וכן ממספר מצומצם של מערכות מתוצרת מקומית, במיוחד ספינות ימיות; גרמניה היא הספקית המובילה של מערכות נשק ליוון מאז 2010, ואחריה צרפת וארצות הברית; התעשייה הביטחונית של יוון מסוגלת לייצר ספינות ימי ותתי מערכות נלוות (הערכת 2019) פעולות בין-לאומיות יוון חברה באיחוד האירופי ובנאט"ו ומשתתפת בעיקר בפעולות שמירת שלום. פעולות כאלה הן ISAF באפגניסטן, EUFOR בבוסניה והרצגובינה, צ'אד ו-KFOR בקוסובו. שלטון מקומי יוון מורכבת מ-13 אזורים מנהלתים, הנקראים מחוזות, או פריפריות, שמחולקים חלוקה משנית, החל משנת 2011, ל-74 יחידות אזוריות (περιφερειακές ενότητες). חלוקה זאת החליפה את החלוקה הישנה ל-51 מחוזות משנה ("נומוס" ביחיד, "נומוי" ברבים). היחידות האזוריות מחולקות ל-350 רשויות מוניציפליות, המהוות את היחידות המנהלתיות הבסיסיות של יוון. מזרח מקדוניה ותראקיה דרמה אברוס קוולה רודופי קסנתי תסוס מרכז מקדוניה כלקידיקי אימאתיה קילקיס פלה פיאריה סרה סלוניקי מערב מקדוניה פלורינה גרוונה קסטוריה קוזני אפירוס ארטה יואנינה פרוזה תספוריטקון תסליה קרדיצה לריסה מגנסיה טריקלה האיים הספורדיים מרכז יוון אביה אבריטניה פוקיס פתיאוטיס בויאוטיה מערב יוון אכאיה אטוליה-אקארנאניה אליס אטיקה האיים מערב אטיקה מזרח אטיקה פיראוס צפון אתונה מערב אתונה מרכז אתונה דרום אתונה פלופונסוס ארקאדיה ארגוליס קורינתוס לאקוניה מסיניה מחוז כרתים חאניה אירקליון לסיטי רתימנון האיים היוניים קורפו קפלוניה לפקדה זקינתוס איתקה צפון הים האגאי כיוס לסבוס סאמוס למנוס איקריה דרום הים האגאי אנדרוס סירוס קיאה-קתנוס טינוס מלוס מיקונוס נקסוס פארוס תירה קלימנוס קרפאתוס קוס רודוס בנוסף קיים מחוז אוטונומי, הר אתוס, שמהווה מדינת נזירים תחת ריבונות יוונית. כלכלה יוון היא מדינת רווחה שבה מגזר ציבורי רחב התורם כ-50% מהתל"ג. תיירות היא ענף חשוב מאוד בכלכלת המדינה, עם נתח גדול בתל"ג והכנסת מטבע חוץ. בשנת 2001 הצטרפה יוון לגוש האירו ומאז ההילך החוקי בה הוא האירו (במקום הדרכמה שהייתה נהוגה עד אז). יוון הייתה בין הנהנות העיקריות מהכניסה לאיחוד האירופי והעזרה שהיא קיבלה מהאיחוד מגיעה לכדי 2.6% מהתוצר הלאומי הגולמי. התל"ג גדל בשיעור שנתי של 4% בממוצע בשנים 2003 עד 2007, בין היתר כתוצאה מהשקעות ממשלתיות הקשורות לאירוח אולימפיאדת אתונה (2004). צי הסוחר היווני הוא הגדול בעולם, וענף הספנות הוא ענף מרכזי במשק היווני. חברת התעופה הלאומית של יוון היא אג'יאן איירליינס. ממוזער\|369x369 פיקסלים\|בניין הפרלמנט של יוון במרכז אתונה המשבר הכלכלי למצוקה הכלכלית החמורה אליה נקלעה יוון בסופו של העשור הראשון של המאה ה-21 חברו מספר גורמים: המשבר הכלכלי העולמי שהתפרץ ב-2008, חשיפת העובדה כי ממשלת יוון מתנהלת לאורך שנים במצב שבו מדי שנה ההוצאות התקציביות שלה עולות על הכנסותיה ממסים, ובנוסף, הגרעון שהלך ותפח מומן על ידי נטילת הלוואות מבנקים בעולם – בעיקר בגרמניה. השילוב של הגורמים הללו יחד עם משבר החוב האירופי הוביל את יוון לסף חדלות-פירעון במהלך 2010, בדומה לשאר מדינות ה-PIIGS (פורטוגל, אירלנד, איטליה וספרד). ביוני 2010 שרי האוצר של המדינות החברות בגוש האירו אישרו ליוון סיוע כספי מידי מדינותיהם בהיקף של 80 מיליארד אירו, ומידי קרן המטבע הבין-לאומית, בהיקף של 30 מיליארד אירו. הסיוע הותנה בכך שיוון תממש תוכנית קיצוצים נרחבת. יוון הפריטה נכסים בשווי 50 מיליארד אירו וביצעה קיצוצים בשווי 28 מיליארד אירו כחלק מתוכנית הצנע, שגררה הפגנות רבות ביוון. האיחוד האירופי אישר את תוכנית הצנע של יוון והעניק לה סיוע כלכלי. ביולי 2011 מנהיגי גוש האירו הסכימו על חבילת סיוע נוספת ליוון, בהיקף של כ-109 מיליארד אירו. ב-20 באוקטובר 2011 אישר הפרלמנט של יוון צעדי צנע נוספים, שעוררו הפגנות אלימות ביוון. במסגרת התוכנית יקוצצו תקציבי משרדי הממשלה, יועלו מסים, יופחתו משכורות ופנסיות, יוצאו לחופשה בתשלום מופחת כ-30 אלף עובדי מדינה ויינתנו אישורים מיוחדים לפירוק התאגדויות העובדים המאוגדים בהסכמי עבודה קולקטיביים. ב-27 באוקטובר החליטו מנהיגי גוש האירו להגדיל את היקף קרן החילוץ האירופית לכטריליון אירו. כמו כן, הוחלט לקצץ לפחות 40% מהחוב של יוון. ב-6 בדצמבר אישר הפרלמנט היווני את תוכנית הצנע ברוב של 258 תומכים מול 41 מתנגדים. ב-10 בפברואר 2012 אישרה ממשלת יוון חבילת קיצוצים נוספת לאחר ששרי האוצר של גוש האירו התנו את העברת חבילת חילוץ נוספת בסך 130 מיליארד אירו בהעמקת היקף תוכנית הצנע. במסגרת התוכנית יופחת שכר המינימום במדינה ב-22% ויפוטרו 150 אלף עובדים במגזר הציבורי עד שנת 2015. בתגובה להחלטה התפטרו שישה שרים וחודשו ההפגנות במדינה. ב-12 בפברואר אישר הפרלמנט היווני את הקיצוצים ברוב של 199 מול 74 מתנגדים; 43 מחברי הקואליציה נמנעו או התנגדו וכתוצאה מכך סולקו מהקואליציה. מחוץ לבניין הפרלמנט התקיימה הפגנה בהשתתפות כ-100,000 איש. במהומות אלימות שהתחוללו נפצעו עשרות בני אדם ועשרות בתי עסק הוצתו ופשטו את הרגל. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|200px\|צילום לווין של יוון המדינה מורכבת מאיים רבים, חלק יבשתי גדול בדרום חצי האי בלקן וחצי האי פלופונסוס אשר מופרד על ידי תעלת קורינתוס מהיבשת. אורך החופים ביוון הוא 14,880 קילומטר ואורך הגבול היבשתי כ-1,160 קילומטר. כ-80% משטח המדינה הררי ויבש. רק 26% מהקרקע ניתנת לעיבוד חקלאי. ביוון המערבית יש הרבה ימות ואזורים לחים. פינדוס, רכס ההרים במרכז יוון מתנשא לגובה ממוצע של כ-2,650 מטר והנקודה הגבוהה ביותר בו, היא הר אולימפוס: 2,917 מטר מעל פני הים. האקלים ביוון הוא ים תיכוני טיפוסי. בחורף יורד שלג בהרים גבוהים ולעיתים אפילו באתונה. חי וצומח הצמחייה ביוון הדרומית והמרכזית היא מטיפוס ים-תיכוני מזרחי, הדומה לזו של ארץ ישראל (מיהודה צפונה). ביוון הצפונית ועל המורדות הגבוהים של ההרים היא מתקרבת לטיפוס המרכז-אירופי. כיום עוסקים הרבה בייעור ההרים החשופים. ביוון חיים בעלי חיים ים תיכוניים ואירופיים, דוגמת עינחש עדינה, ובים של יוון יש גם שוניות אלמוגים וגם חופים פתוחים עם בעלי חיים ים-תיכוניים, כמו כלב הים הנזירי המצוי. דמוגרפיה אוכלוסיית יוון מונה נכון לסוף 2019 כ-10.72 מיליון תושבים. עד לשנים האחרונות עלתה אוכלוסיית יוון בעקביות למרות ילודה נמוכה, בשל כניסה למדינה של עשרות אלפי מהגרים מדי שנה. החל מהעשור השני של המאה ה-21, ועל רקע המשבר הכלכלי המתמשך ביוון, צניחה בילודה, ומעבר להגירה שלילית מסתמנת מגמה של ירידה באוכלוסייה. (למעט עלייה במספרם של פליטים הרואים ביוון תחנת מעבר לאירופה). לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר התייצבות גבולות המדינה החלה יוון בעריכת מפקדים מדי 10 שנים. ב-1951 מנתה יוון 7.63 מיליון תושבים, ב-1961 8.39 מיליון, וב-1971 8.77 מיליון. במפקד של 2011 נמנו 10.82 מיליוני תושבים. לאורך שנות השישים והשבעים של המאה ה-20 נע שיעור הפריון של אוכלוסיית יוון בערכים שבין 2.2 ל-2.5, שיעור נמוך ביחס לעולם אך עדיין מעל שיעור התחלופה, שאפשר צמיחה איטית אך יציבה של האוכלוסייה. משנות השמונים חלה ירידה חדה בשיעור הפריון של נשות יוון. ב-1990 הוא ירד לפחות מ-1.4, והוסיף לרדת בשנות ה-90. ב-1990 נרשמו ביוון כ-102,000 לידות, לעומת כ-94,000 מקרי מוות, והריבוי הטבעי באותה שנה ירד ל-8,077 נפש בלבד. אוכלוסיית יוון הוסיפה לגדול, בעיקר בשל הגירה חיובית מסיבית לתוך המדינה. ב-1996 השתווה לראשונה מספר הלידות והמיתות, ושיעור הריבוי הטבעי ירד לאפס. ב-2000 ירד שיעור הפריון ל-1.26. מספר הלידות באותה שנה היה 103,274, והתמותה 105,270. למרות הריבוי הטבעי השלילי, אוכלוסיית יוון גדלה מדי שנה בשל הגירה חיובית של עשרות אלפי מהגרים שהחלה עוד בשנות התשעים לאחר קריסת ברית המועצות. עיקר המהגרים הם מ: אלבניה, גאורגיה, רוסיה ובולגריה. תרמה לכך האווירה הכלכלית החיובית ששררה לאחר כניסת יוון לגוש האירו ב-2001. בשנים 2004–2009 חל שיפור מסוים גם בילודה. שיעור הפריון ב-2008–2009 הגיע ל-1.55, ומספר הלידות עלה לרמה של 118,000. בשנים האלו נרשם שוב ריבוי טבעי חיובי קטן. החל מ-2010 חל מפנה. על רקע המשבר הכלכלי החמור, שנגרם בשל חובות כבדים של יוון, נרשמה ירידה בשיעור הפריון (2012: 1.34) שהביאה לצניחה במספר הלידות ל-94,134 (2013), בעוד שבתמותה נרשמת עלייה עקבית. אך מצד שני, החלו להגיע מהגרים גם ממדינות מוסלמיות כגון: מצרים, סוריה, בנגלדש ופקיסטן. ב-2013 נרשם צמצום טבעי של האוכלוסייה בגודל של 17,660 והמגמה נמשכת. ב-2011, לראשונה מאז 2002, ירדה אוכלוסיית יוון אל פחות מ-11 מיליון בני אדם. המשבר הכלכלי המתמשך (26.6 אחוזי אבטלה בתחילת 2015) ממשיך להעיק גם על רמת הילודה, הנמוכה ממילא. נכון ל-2021 הריבוי הטבעי ביוון שלילי ושיעור הפריון לאישה עומד על 1.27. תוחלת החיים היא 81.2 שנה. (78.6 לגברים ו-83.7 לנשים). נכון ל-2015, 87.6% מהיוונים הם נוצרים אורתודוקסים, 6.1% חסרי דת, 5.3% מוסלמים (אשר מתגוררים בתראקיה). המוסלמים הם המיעוט היחיד שמוכר באופן רשמי. 0.8% מוגדרים כ"אחרים" וכוללים יהודים ועוד. יהדות יוון יהדות יוון היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, וראשיתה בתקופה ההלניסטית. תחת שלטון ביזנטיון סבלה הקהילה מגבלות ורדיפות, ואולם שלטון העות'מאנים שהחל במאה ה-15 הביא ברכה לקהילה, ויהודים רבים שגורשו בגירוש ספרד התיישבו ביוון. המגורשים נעשו ליסוד הדומיננטי בקהילה, שנהגה ברובה לפי מנהגי יהדות ספרד, ואולם באיים ובמקומות נוספים נשמרו קהילות של יהודים רומניוטים, ששמרו על מנהגים דתיים קדומים ודיברו בניב ייחודי של יוונית, יווניטיקה. קהילה גדולה וחשובה במיוחד התפתחה בעיר הנמל סלוניקי. ערב מלחמת העולם השנייה חיו ביוון כ-80,000 יהודים (כשני שלישים מהם בסלוניקי) אשר למעלה מ-60,000 מהם נספו בשואה. כיום מונה הקהילה כ-5,300 איש, מתוכם כ-3,500 באתונה ו-1,000 בסלוניקי. תרבות יוון העתיקה היא ערש התרבות המערבית. בה צמחו הפילוסופים הגדולים, המחזאים, המדענים והאומנות. יצירות כמו האיליאדה ואדיפוס, וכתביהם של הפילוסופים היוונים אפלטון, אריסטו וסוקרטס עדיין נלמדים כיום בכל העולם, ומהווים את הבסיס לחשיבה המערבית. כיום, מרבית האוכלוסייה ביוון הם יוונים אורתודוקסים, והדבר בולט גם בחיי היום יום. פסטיבלים דתיים נחגגים ברוב פאר והדר, וגם ניתן למצוא כנסיות בכל מקום ונרות זיכרון היכן שאנשים נהרגו בתאונות. היוונים ידועים באהבתם לחגיגות הכוללות מוזיקה, ריקודים ואוכל. המוזיקה היוונית הייחודית הצמיחה כוכבים רבים, בהם גליקריה, דלראס, אריס סאן, ננה מושקורי, ונגליס ודמיס רוסוס. המטבח היווני מושפע מהמטבח הטורקי ומהטבע. בין המאכלים האופייניים למטבח היווני ניתן למנות סופלקי, צזיקי, סלט יווני, יוגורט, גבינת פטה, שמן זית והמשקה החריף אוזו. בעבר נהגו היוונים לשבור צלחות בשמחות, אולם כיום מנהג זה הוחלף בזריקת עלי כותרת. שפה יוונית היא לשון הודו-אירופאית המדוברת בחלק הדרומי של חצי האי הבלקני, ובאיים סביבו. השפה מדוברת בפי עשרה מיליון איש. שפה זאת מבוססת על היוונית העתיקה שהייתה נפוצה במדינות הים התיכון. הכתב היווני מקורו בכתב הכנעני הקדום. אדריכלות האדריכלות של יוון העתיקה היא הבסיס לרוב ההתפתחות האדריכלית באירופה מאז. היוונים המציאו את הגג הדו שיפועי, ושכללו את שיטת הבנייה על עמודים בדלים (בודדים). שלושת סגנונות העמודים הנפוצים ביותר הם: הסגנון הדורי (ללא בסיס), הסגנון היוני עם כותרת מסולסלת, והסגנון הקורינתי עם כותרת בצורת עלים. קיימות דוגמאות רבות לאדריכלות יוון העתיקה, אך המבנה הבולט ביותר הוא האקרופוליס באתונה. ספורט בעיר אולימפיה שביוון נערכו המשחקים האולימפיים העתיקים. מרוץ המרתון קרוי על שם העיר העתיקה מרתון ביוון. ביוון התקיימו המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים בשנת 1896 ופעם נוספת בשנת 2004. מועדוני הספורט המובילים במדינה הם פנאתינאיקוס ואולימפיאקוס. חגים ואירועים מקומיים תאריך שם עברי שם מקומי הערות 1 בינואר סילבסטר Πρωτοχρονιά ידוע גם כיום בזיליוס הקדוש, פרט לשנה החדשה 6 בינואר חג ההתגלות Θεοφάνεια חג הטבילה של ישו משתנה יום שני הנקי Καθαρά Δευτέρα 25 במרץ יום העצמאות של יוון Εικοστή Πέμπτη Μαρτιου נחגג גם כחג הבשורה משתנה פסחא Κυριακή του Πάσχα 1 במאי אחד במאי (יום הפועלים) Εργατική Πρωτομαγιά משתנה פנטקוסט Πεντηκοστή 15 באוגוסט חג עליית מרים השמיימה Η Κοίμηση της Θεοτόκου 28 באוקטובר יום ה"לא" Ημέρα του ΌχιΤο Όχι יום זיכרון לסירוב יוון לאולטימטום של איטליה ב-1940 25 בדצמבר חג המולד Χριστούγεννα 26 בדצמבר יום התהילה לאם האלוהים Σύναξις Ὑπεραγίας Θεοτόκου Μαρίας ראו גם פילוסופיה יוונית מוזיקה יוונית מיתולוגיה יוונית פוליס קישורים חיצוניים מפות עתיקות של יוון (עם גישה לסריקות), אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית סקירה על ענף הספנות היווני הערות שוליים * קטגוריה:בלקן: מדינות קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו	2024-10-04T18:40:17
תאוריית קשר	ממוזער\|229x229px\|אחת מתאוריית הקשר המפורסמות היא תאוריית הקשר על זיוף הנחיתה על הירח תאוריית קשר (יכולה להיקרא גם: תאוריית קונספירציה או טענת מזימה) היא ניסיון להסביר אירוע או תופעה באופן חתרני כמבוססת על קנוניה, מתוך תפיסה שגורמים בעלי כוח מסתירים מהציבור הרחב את האמת, ומונעים את חשיפתה בשל אינטרסים שוניםconspiracy theory באתר מילון אוקספורד... בתיאוריות הקשר מקושרים לרוב גורמים חברתיים ובעלי עוצמה שונים – כמו רשויות שלטון, מדענים ואמצעי תקשורת – בטענה שהם מתאמים את עמדותיהם, משתיקים או מטייחים את העובדות ה"אמיתיות", ומייצרים גרסה היסטורית רשמית ומוטעית לציבור.. סקרים מראים כי מעל מ-50% מהאוכלוסייה בארה"ב מאמינים בתיאוריית קשר כלשהי. תאוריות קשר משגשגות כאשר המידע על ההתרחשויות לקוי בחסר או שמקורות שונים לגביו סותרים זה את זה, גם אם בפרטים זניחים ומעוטי חשיבות, וכאשר קיימת חשדנות כלפי גופים בצמרת השלטון או באמצעי התקשורת. ככל שתאוריית הקשר מניחה שמסתירי האמת הם בעלי עוצמה גדולה יותר, היא נעשית חסינה יותר מפני הפרכה, משום שקל לה יותר להסביר ממצאים הסותרים אותה בפעילות מכוונת. תאוריות קשר לרוב אינן תאוריה כלל, והמונח "תאוריית קשר" נטבע בטעות בדו"ח ועדת וורן משנת 1964, והפך למונח פופולרי על אף שהוא שגוי. זהו צירוף כבול, בו משמעות המילים המחוברות יחד שונה ממשמעותן המילולית של רכיביו. תאוריות קשר לרוב אינן יכולות להיחשב כסוג של תאוריה מדעית, בגלל שהן לא עומדות בתנאים ליצירת תאוריה, בהם התבססות על ממצאים אמפיריים, חוקים הנגזרים מהתיאוריה, והיכולת להפריך את נכונות התאוריה בהינתן ממצאים הסותרים את הנחות היסוד שלה. תיאוריות קשר נחקרו, בין השאר, על ידי מייקל ברקון, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת סירקיוז, שהוציא ספר בנושא זה בשנת 2003. בספר הוא מתאר את האנשים שמאמינים בתאוריות קשר באמצעות הביטוי Conspiracy belief, אמונה בקיומה של קנוניה. על פי ברקון, זוהי האמונה בקיומה של מזימה שנרקמת בסתר על ידי ארגון מרושע. אמונה זו מרמזת על יקום הנשלט באופן מכוון ולא אקראי. הדגש על שליטה מכוונת מתבטא בשלושה עקרונות הנמצאים כמעט בכל תאוריית קשר: אירועים אינם קורים במקרה, הדברים אינם כפי שהם נראים, וכל הדברים קשורים זה לזה. לפי ברקון, תפיסה זו מעניקה שלווה למאמינים בה, כי כך הם בטוחים שלאירועים בעולם יש משמעות והם לא מתרחשים באופן שרירותי. לא זו בלבד שהאירועים אינם אקראיים, אלא שהם נוצרו על ידי ארגון סודי, וכך התפיסה מספקת למאמינים מטרה לחיים: להיאבק באויב המרושע. תיאוריות קשר ניתנות להפרכה בדרך כלל באמצעות עדויות, אולם מאפיין נפוץ שברקון מזהה בתאוריות קשר הוא שהמאמינים בהן מתקשים לקבל הפרכה של התאוריה, כי כל ניסיון להפריכן נתפס כחלק מהקנוניה. מאמיני הקנוניה סבורים שקיים ארגון סודי השולט בערוצים דרכם מופץ המידע, בהם האוניברסיטאות וכלי התקשורת, ואם מוצגת ראיה שכביכול מטילה ספק בתאוריית קשר, היא בהכרח נשתלה במכוון על ידי חברי הקנוניה כדי להטעות אחרים. התוצאה היא מערכת סגורה שאינה ניתנת להפרכה, ולכן זהו "עניין של אמונה ולא של הוכחה". חלק מההסבר לכך שאנשים ממשיכים לדבוק בתאוריות קשר הוא, שהן עונות על צרכים פסיכולוגיים מסוימים, כגון צורך לשמר זהות עצמית והשתייכות חברתית או צורך למצוא הסברים ברורים ופשוטים למציאות קשה ולא נוחה. מאפיינים לרוב תאוריות הקשר מספר מאפיינים משותפים, החוזרים פעם אחר פעם בתאוריות מסוג זה: קבלת ממצאים תומכים בלבד: מאפיין מובהק של תאוריות קשר הוא נכונות הוגיהן לקבל כמעט כל ממצא התומך בתאוריה, בלי להתחשב במידת אמינותו. כל הממצאים הסותרים את התאוריה, לעומת זאת, נדחים מקדמית, אם משום שהם נחשבים לחלק מהקשר שנרקם להסתיר את העובדות, ואם סתם משום שהם סותרים את התאוריה. דבר זה מהווה קטיף דובדבנים - כשל לוגי שמציג נושא באופן שנראה שמאושש עמדה מסוימת, תוך התעלמות מעובדות או מנתונים שיש בהם כדי להפריך או להחליש עמדה זו. בלב כל תאוריות הקשר עומד קשר בין 2 או יותר אנשים, שכולם פועלים באופן אחיד ועקבי לקידום מטרה אחת. לדוגמה, הנחה שחבריה של תלמידה בכיתה משתפים פעולה כנגד אותה תלמידה, או שחלק מ- / או כל היהודים שותפים לקשר להשתלט על העולם, או שחלקים מ/ או כל הממשל האמריקני פועלים כגוף אחיד להסתרת עדויות על נחיתת חייזרים. יכולת ביצוע: בתאוריות קשר מונח כי לקבוצת האנשים יש יכולת לפעול ביעילות ובתיאום בין שורותיו. לעיתים קרובות יש גם הנחה כי לקבוצה זו יש יכולת גם להסתיר, ולטשטש את קיום הקשר על ידי השפעה על התקשרות על האקדמיה, על מוסדות המדינה וכו'. אנשים משוחררים מהכרה: בכל תאוריות הקשר מונח כי ישנו ממסד יעיל להפליא, אחיד במטרותיו, עקיב בפעולתו ונטול מצפון. במקביל, מונח כי ישנם אנשים שבזכות תכונה לא מוגדרת הצליחו להשתחרר מהצו המוסדי ולספק עדות "מבפנים" על מערכת ההסתרה וההשתקה שביסוד הקנוניה. הנחה זו מאפשרת לקבל את עדותם של ה"בוגדים" בממסד באופן פשוט, כעובדות שאין עליהן מחלוקת, לצד המשך דחיית דבריהם של שאר אנשי הממסד. טמטום ממסדי: לצד הנחת האומניפוטנטיות של הממסד הסימבולי, מונח כי אותו ממסד הוא גם מטומטם, רשלני, לא מתואם, ונוטה לכישלונות במשימות הפשוטות ביותר. הנחה זו, שאינה מבוטאת אף פעם במפורש, היא הדרך להסביר את מגוון ה"ממצאים" העומדים לרשותם של בעלי תאוריית הקשר. בנוסף, יש שלושה עקרונות העומדים בבסיסן של תאוריות קשר: שום דבר אינו קורה במקרה. העולם תמיד מתנהל עקב כוונות מפורשות. לדוגמה מגפת הקורונה אינה תוצר של תקלה או עקב שילוב של מצב טבעי (אבולוציה של נגיפים), ומצב טכנולוגי-חברתי (לדוגמה הפצת מגפות באמצעות טיסות) אלה תוצאה של רצון של קבוצה מסוימת להפיץ את הנגיף. שום דבר אינו כפי שהוא נראה הדברים האמיתיים מתרחשים מתחת לפני השטח ומה שכן רואים הוא תעתוע עקב מזימה להסתיר את האמת. מציאת קשרים נסתרים במקומות רבים - לפי החשיבה הקונספירטיבית אין מקום למקריות, ולכן תומכי תאוריית הקונספריציה מוצאים תבניות ודפוסים קבועים נמצאים בכל פינה, גם כאשר הם מוסתרים. היווצרות והתרחבות הגורם העיקרי להופעתן של תאוריות קשר הוא הניסיון להעניק הסבר נוח יותר לאירועים או מצבים שההסבר הקיים להם אינו מספק או גורם לאי נוחות לרבים. לדוגמה, העובדות הגלויות ביחס לרצח קנדי, המצביעות על כך שנרצח על ידי מתנקש בודד, שפעל ככל הנראה ממניעיו הוא, אינן נוחות לאמריקנים רבים מסיבות שונות. חלקם אינו חש בנוח נוכח העדות לשבריריותם של החיים, כולל אלו של נשיא מעצמה חזקה, והעובדה שאדם מעורער בנפשו עשוי בכל רגע לקפד את פתיל חייו של נשיא נבחר. אחרים חשים כי אם ניתן יהיה להאשים גורם מזוהה כלשהו באחריות לרצח, ניתן יהיה להעניש את הגורם שהביא למות הנשיא ולזכות בעקיפין ב"קתרזיס". תאוריית הקשר ביחס למותו של אלביס פרסלי, לעומת זאת, מעוגנת ברצונם של רבים לדחות את העובדות הפשוטות של מותו לטובת תאוריה שתהפוך את האמן האהוב משבר כלי כרסתני שמת מתבוסס בקיאו לגיבור. תאוריות אחרות, כמו זו הטוענת שפול מקרטני מת, נובעות משעשוע יותר מרצינות והן משקפות חשיבה אנימיסטית הקיימת אצל רבים. תאוריות קשר פוליטיות מקבלות חיזוק גם מקיומם המוכח של אירועים בהם היה אכן קשר שתיקה סביב מעשים לא חוקיים שנעשו על ידי או מטעם גופים שלטוניים. מקרים ידועים מסוג זה הם משפט דרייפוס בצרפת, מבצע נורת'וודס ופרשת ווטרגייט בארצות הברית, ופרשת לבון פרשת קו 300 ופרשת איראנגייט בישראל. סיבות לדחייה מדעית תאוריות קשר רבות מבוססות על טיעון רטרודוקטיבי, כלומר, מוצע בו הסבר המבאר עובדה או מערכת עובדות נצפית על בסיס התרחשות בו זמנית או הקבלה. בטיעון רטרודוקטיבי מתקדמים מן הכלל, ההצהרה הכללית אל התוצאה (כלומר, תוצאת התצפית) וממנה מגיעים אל המקרה. לדוגמה, אפשר לטעון כי לנשיא קנדי היו אויבים רבים (כלל), קנדי נרצח (תוצאה, תצפית) והמסקנה מכך (מקרה) היא שקנדי נרצח על ידי אחד מאויביו. מה שגורם לרוב החוקרים לדחות תאוריות קשר הוא היעדר ממצאים מספקים המאשרים את התצפית. במקרה זה, תאוריה הטוענת כי קנדי נרצח על ידי המאפיה עשויה להדחות אם הממצאים המחזקים את התצפית הזו אינם מספקים. לרוב, מעוגנת הדחייה בטיעון שהממצאים כוזבים, כוללים גרעין עובדתי שלו נוספו פרטים שאינם נתמכים בעובדות, ממצאים אנקדוטליים, צרופי מקרים, טיעוני פוסט הוק וקום הוק, רגרסיה, וכדומה. תאוריות שאין להן סימוכין מספיקים בממצא הן לעיתים קרובות תאוריות פסאדו־מדעיות. המבחין בין תאוריות קשר לתאוריות פסבדו־מדעיות טמון בניסיון של תאוריות קשר להסביר את היעדר הממצאים באמצעות הצגת ההשערה שהעדר הממצאים נובע מהסתרתם. העלאת השערה כהסבר לאי הוכחת השערה קודמת הוא כשל לוגי מעגלי מסוג השערות מבטלות, כלומר, כזה שבו אי הוכחת ההשערה המקורית מוסבר על ידי קיומו של גורם בעל עצמה המסתיר את ההוכחות. דוגמה טיפוסית לטיעון כזה עשויה להיות ההשערה שקנדי נרצח על ידי המאפיה, (השערה א') אך לא ניתן להוכיח זאת בבירור (כלומר, אין ממצאים) כי המאפיה שרפה את כל העדויות הנוגעות לכך ומפחידה עדים אפשריים (השערה ב'). תאוריות קשר עשויות להפוך לתאוריות מקובלות, אם ההשערה הראשונה או השנייה ובעקבותיה הראשונה יזכו לתימוך עובדתי. לדוגמה, הטענה שאלביס פרסלי לא מת אלא חי, ועובדה זו מוסתרת על ידי מקורביו ניתנת להוכחה על נקלה באמצעות תיעוד של אלביס החי. מעבר לחקר המדעי, נוטים רבים לדחות תאוריות קשר מסוימות בגלל תוכנן. לדוגמה, הטיעונים כי היהודים משתלטים על העולם נדחים על ידי רבים כאנטישמיות. רבים מסתייגים מחלק מתאוריות הקשר גם בגלל התפישה של התומכים בהם, לעיתים, כתמהונים או כמיסטיקנים. תיאוריות שנמצאו כנכונות ישנן תיאוריות קשר שאמיתותן הוכחה מעבר לכל ספק. פרויקט MKUltra, מזימת אבק השרפה, פרשת ווטרגייט, דליפת חומרי שירותי הביון האמריקאי על ידי אדוארד סנודן, פרשת איראן־קונטראס, ועוד, הן דוגמאות לאירועים בהם נקשר קשר לביצוע מזימה. אנשים קושרים קשר לביצוע מזימות ולכל מדינה יש חוקים כנגד קשירת קשר. הביטוי משמש גם ככלי דמגוגי להסטת העניין הציבורי מעיסוק בקנוניה, על-ידי לחץ חברתי שלילי, וביזוי האנשים שמחפשים מידע אודותיה, וגם יצירת הרתעה אצל מי שעלול להתעניין בעתיד. התיוג השלילי שהוצמד לביטוי, נועד גם לעכב ולהכביד את המאמצים של חושפי שחיתויות, ושל בודקי עובדות. תאוריות קשר נפוצות ידוענים ואנשי ציבור אלביס פרסלי עדיין חי לאחר קבורתו של אלביס פרסלי, ניסו מעריצים ליטול חלקים מגופתו של הזמר. שומרי בית העלמין הבחינו בכך ומשפחתו של אלביס, בהתייעצות עם השלטונות, החליטה להעביר את ארון הקבורה לאחוזת "גרייסלנד" שבה התגורר, ולהטמינו שם בקרקע. בלילות שלאחר מכן, גבר מספר המעריצים באזור, אך כשחלקם ניסו לקחת כמה מן איברי הגופה חפרו בחלקת הקבר – לא מצאו בה דבר. השמועה כי הקבר ריק פשטה בקרב קהל המעריצים ונפוצה בעולם כולו. המשפחה אמנם הזדרזה להסביר שאין השמועה נכונה, אולם כבר התגבשה הדעה כי אלביס פרש לאי בודד, שאותו רכש לשם כך, ושם הוא חי עד עצם היום הזה בזהות בדויה, ואף נוהג להקליט שירים חדשים מדי פעם. פול מקרטני מת בתאוריית קשר זו, ששורשיה בשנת 1969, נהרג פול מקרטני בתאונת דרכים קטלנית ושאר חברי להקת הביטלס בחרו להחליפו בכפיל. הפצת תיאורית הקשר, שראשיתה במתיחה סטודנטיאלית, מצאה "רמזים" רבים באלבומי הלהקה ובעטיפות תקליטיה. מרילין מונרו הורעלה למוות בתאוריית קשר זו, נשלחו סוכני הבולשת הפדרלית האמריקנית (FBI) להמית את השחקנית מרילין מונרו – שהייתה המאהבת של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. הם ביימו את התאבדותה, והשלטונות הסוו זאת בטענה כי בלעה עשרות כדורים ומתה. הנשיא האמריקני קנדי נרצח במזימה הקונספירציות בנושא זה רבות ומגוונות, והן נעות החל מההשערה שלפיה נורה הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי בהוראת הבולשת הפדרלית האמריקנית, דרך האפשרות שרציחתו הייתה מזימה קומוניסטית, ועד למעורבות של המאפיה תאוריית Birds Aren't Real. כמו כן נסובה המחלוקת סביב השאלה האם אכן נורה הנשיא מתוך חלון בניין הסמוך לדרך שבה עברה שיירתו, או שמא גם (ואולי רק) מתלולית דשא סמוכה. זמן מה לאחר מכן נורה רוצחו של קנדי על ידי אדם המסובך בפלילים ומניעיו עד עצם היום הזה לא התבררו. העובדה שהמתנקש בחייו של קנדי, לי הארווי אוסוואלד נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מכן, גרמה לכך שהסיבות לרצח לא הובררו מעולם, ועדיין אפופות מסתורין רב. היהודים וישראל עלילות דם - רצח ילדים נוצרים לצורכי פולחן יהודי תאוריות קשר היו נפוצות בהיסטוריה של האנטישמיות. אחת מתאוריות הקשר העתיקה והממשוכת ביותר היא עלילות דם. העלילה הנפוצה והמפורסמת ביותר היא העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח בשם הדת. "עלילת הדם של נוריץ'" הייתה עלילת הדם המפורסמת הראשונה באירופה והתרחשה ב-1149. מאז היו עלילות דם רבות על פני מאות שנים, כולל במאה ה-20 - לדוגמה עלילת קיילצה. עלילות הדם הובילו לביצוע פוגרומים, רציחות, הוצאות להורג שריפות תלמוד והתנכלויות שונות כלפי יהודים. הרעלת בארות שמאל\|ממוזער\|300px\|שריפת יהודים שהאושמות בהערלת בארות ב-1349. תאוריית קונספריציה נוספת הייתה שהיהודים מפיצים מחלות באמצעות הרעלת בארות מים. באמצע המאה ה-14 אירופה הוכתה במגפת הדבר המכונה המוות השחור והיהודים הואשמו שהם מפיצים את המחלה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כתוצאה מהעלילה נשרפו עשרות אלפי יהודים. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 קהילות רבות נחרבו ומערב אירופה התרוקנה כמעט מיהודיה. סכין בגב האומה "תקיעת הסכין בגב" הייתה תאוריית קשר לפיה צבא גרמניה לא הובס בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה אלא הפסיד בגלל "תקיעת סכין בגב האומה" של גורמי החברה האזרחית, במיוחד היהודים, המרקסיסטים, הבונים החופשיים וגורמים נוספים שפעלו בגרמניה. באמצעות תעמולה מצד גורמי ימין, רעיון זה הפך לאמונה רווחת ברפובליקת ויימאר ובגרמניה הנאצית. בספרו "מיין קאמפף" האשים אדולף היטלר את היהודים כי הם מפיצים שקר גדול משלהם ומאשימים את הגנרל אריך לודנדורף כאחראי לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. השתלטות יהודית על העולם תאוריית קשר מהעת החדשה היא הכתבים הידועים כפרוטוקולים של זקני ציון. לפי מקורות אנטישמיים הפרוטוקולים הללו הם סיכום הרצאה של בנימין זאב הרצל בישיבה סודית של הקונגרס הציוני הראשון. אותם מקורות טוענים כי מאז מתכנסים "זקני ציון" מדי פעם בחשאי ומחליטים על עניינים חובקי עולם, כגון גורלם של מדינות ועמים. באותם כינוסים חשאיים מתווים "זקני ציון" את הדרכים להשגת השלטון בעולם תוך ניצול אמצעי ממון, השחתה מוסרית של עמים וסיבוך מדינות במלחמות. מופע מודרני של תאוריה זו מצוי בתאוריית ממשלת הכיבוש הציונית, פרי עטו של הנאו־נאצי האמריקאי אריק תומפסון, לפיה הממשלות הרשמיות ברוב ארצות העולם אינן אלא ממשלות בובות, כאשר בפועל שולטת בהן ממשלת ישראל. לפני מלחמת עיראק טענו אנטישמים כי ארצות הברית יוצאת למלחמה לא שלה ולמעשה נלחמת את מלחמתה של ישראל. טענה זו קנתה אחיזה גם בקרב ציבור שאינו מוגדר אנטישמי, ולא בפעם הראשונה: ישנה תאוריה הטוענת כי הנאצים לא יכלו לבצע את הפתרון הסופי ליהודים מבלי לשכנע ציבור רחב מאוד, לאו דווקא אנטישמי, כי היהודים זוממים להשתלט על העולם, וכדי להגיע למעמד זה הם מתכננים מלחמות ותגרות בין עמים ומדינות. היהודים יזמו את מלחמת העולם השנייה, כדי לרצוח גרמנים בתקופת שלטונם השתמשו הנאצים במספר גדול של תאוריות קונספריציה ובתעמולה מסוג "שקר גדול". מסכת השקרים שהפיץ יוזף גבלס הציגה את גרמניה כארץ תמימה ונצורה, שתוקפת בחזרה את "היהדות הבינלאומית". לפי הנאצים, היהודים הם שיזמו את מלחמת העולם השנייה, והם אף מחזיקים בשלטון מאחורי הקלעים בבריטניה, ברוסיה ובארצות הברית. טענה נוספת הייתה שהיהודים זוממים לרצוח את כל הגרמנים ואת כל הארים בכל העולם, ולכן רצח של יהודים הוא למעשה הגנה עצמית. בתעמולה זו השתמש גבלס גם כדי להאדיר את דמותו של היטלר, שניבא כביכול שהיהודים יגרמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הבונים החופשיים והיהודים הבנייה החופשית הייתה מאז ומתמיד חביבה על רוקחי תאוריות קשר למיניהם, אלה ראו ורואים בה כוח רשע זומם מזימות, ואף מקשרים אותה לעיתים עם היהדות הבינלאומית. בעיני אותם קושרי תאוריות קשר שואפת הבנייה החופשית לשלוט על כול מדינות תבל. למעשה, במשך למעלה ממאתיים שנה נמנעה הצטרפותם של יהודים ללשכות רבות ביבשת אירופה. גם היום, בסקנדינביה כולה, בה פועלים שני "נוסחים" נוצריים "טהורים", של הבנייה החופשית, "הנוסח השוודי" ו"הנוסח הנורווגי", נאסרת הצטרפותם של יהודים ומוסלמים. תכנון פיגועי 11 בספטמבר לפי המסופר בעולם המוסלמי, המוסד הוא האחראי להפלת מגדלי התאומים בפיגועי 11 בספטמבר. שמועה זו לוותה בבדיה שהופצה כאילו אף יהודי לא נפגע בפעולת הטרור, זאת משום ששליחי "המוסד" הזהירו מראש את היהודים העובדים במגדלים, לבל יגיעו למשרדיהם בבוקר האירוע. לפי תאוריה זו, הפיגועים תוכננו היטב על ידי ישראל כדי שהחשד ייפול על הערבים ויביא לגל שנאה חדש כלפי המוסלמים. מקור התאוריה זו וה"דיווחים" שכביכול מאשרים אותם הם ערוץ אל־מנאר של ארגון הטרור השיעי חזבאללה. תאוריה נוספת מדברת על כך שפיגועי 11 בספטמבר תוכננו ומומנו על ידי עשירים אמריקאים, ומטרתם היא ליצור דעת קהל כנגד עיראק, כיבוש המדינה וגנבת הנפט שבה לעשיית מיליארדים נוספים, לפי תאוריה זו למשל נראה כי ה"מטוס" שהתנגש בפנטגון איננו כלל מטוס אלא טיל שפוגע במבנה, ואף ישנו קטע וידאו שמראה פגיעה זו, כביכול. קונספירציה לגבי אירועי ה־11 בספטמבר מוצגת בסרט הדוקומנטרי 9/11 ההבדל הקטן, שטוען שהממשל האמריקאי הוא האחראי לפיגועי 11 בספטמבר. הסרט מציג אין ספור ראיות לכאורה לכך ששום מטוס מסוג בואינג לא התנגש בבניין הפנטגון, ושלא ייתכן שהתנגשות המטוסים בלבד היא שריסקה את מגדלי התאומים. תאוריות אלו גרמו לכך שב־16 במאי 2006 שחררה ארצות הברית לתקשורת את סרטוני הווידאו המראים לכאורה את המטוס מתנגש בפנטגון, אך הסרטונים היו באיכות נמוכה וקשה היה לראות בבירור את מהות העצם הנראה פוגע בפנטגון. סרטוני וידאו נוספים של הפגיעה לא פורסמו עד היום. הנעת גל הטרור העולמי גורמים שונים בעולם המוסלמי ובארגוני שמאל קיצוניים טוענים שהמוסד הישראלי עומד מאחורי הפיגועים בעולם המיוחסים למוסלמים או פלסטינים, וזאת על מנת להבאיש את תדמיתם בעיני העולם ולגרום לארצות הברית להילחם בהם בשביל היהודים. האשמות אלו הועלו כלפי פיגועים שכוונו ישירות נגד ישראל וישראלים, ויאסר ערפאת הביע לא אחת את השקפתו שלפיגועים רבים אחראים גורמים ישראלים. במיוחד זכתה התאוריה להבלטה במצרים בעקבות הפיגועים בסיני בספטמבר 2004, ואף הנשיא חוסני מובארכ שנשאל עליה, דחה אותה בלשון רפה ביותר. בעקבות מתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל־מצרים־רצועת עזה האשימו גורמים באחים המוסלמים במצרים ובחמאס את ישראל באחריות לפיגועים. קונספירציה זאת נדחתה על ידי הממשלה האמריקאית כקונספירציה שקרית, וכ'תירוץ' של מנהיגי ארצות ערב וארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון, ואף מקובלת בין תומכיהם. ישראל הרעילה את ערפאת לפי תאוריית קונספירציה זו (שהתפתחה על בסיס אי הוודאות על סיבת מותו) שיש לה תומכים בקרב הערבים, אירופאים, ומספר יהודים, הרעילה ישראל בדרך כלשהי את יאסר ערפאת, כדי להיפטר משלטונו בן ארבעת העשורים על העם הפלסטיני. בין המאשימים גם ההנהגה הקיימת בקרב הרשות הפלסטינית. לתאוריה ניתן חיזוק במסמך רשמי של הרשות שקבע כי הרעלה גרמה למות ערפאת. באוגוסט 2009 קבעה ועידת הפת"ח בבית לחם כי ישראל היא האחראית למות ערפאת. שמועות אחרות אומרות שערפאת מת מאיידס, והסיבה שיש ערפול לגבי נסיבות מותו והאשמות כנגד ישראל, היא הרצון למנוע גילוי זה – שנחשב כאות קלון בקרב הציבור הערבי השמרן. הכחשת שואה לאחר השואה ורצח של 6 מיליון יהודים, נראה שקונספירציות אנטישמיות לא דעכו, אלא כובשות לבבות נוספים ומתחזקות בקרב ציבורים ערבים ומוסלמים ואפילו אצל יפנים שמעולם לא פגשו יהודים. במזרח הרחוק התרחש "טוויסט" מעניין באופן שבו התאוריה משפיעה: יותר משהיא מלווה בשנאה כלפי היהודים, באים איתה הערצה אליהם ורצון להידמות אליהם. לקראת סוף המאה העשרים, החלה תנועה של מכחישי שואה, שטוענים כי השואה עצמה היא פיקציה וקונספירציה של היהודים. עצמים בלתי מזוהים (עב"מים) קיומם של חייזרים אין־ספור תאוריות קונספירציה קיימות בנושא זה, ולרובן מספר מרכיבים משותפים: עצמים בלתי מזוהים, הנדמים להיראות מדי פעם בשמיים, הם למעשה כלי טיס מכוכב אחר. ממשלת ארצות הברית וממשלות אחרות בעולם מודעות לקיומם של חייזרים, אך מסתירות זאת מהציבור. ממשלת ארצות הברית עורכת חילופי טכנולוגיה עם חייזרים, ובסיס הניסויים הסודי אזור 51 הוא אחד המקומות שבהם נערכים ניסויים בטכנולוגיות אלו. חייזרים המגיעים לכדור הארץ נוהגים לחטוף אנשים, לבצע בהם ניסויים, ולאחר מכן למחוק ממוחם את זיכרון האירוע. תקרית מפורסמת, המשמשת כאבן פינה לרבות מהתאוריות הללו, היא תקרית רוזוול. ב־1947 גילה חוואי ליד העיירה רוזוול בניו מקסיקו שבארצות הברית שרידים של עצם כלשהו, שהיו מפוזרים באדמתו. זמן קצר לאחר מכן הם הוחרמו על ידי הרשויות. על פי תאוריות הקשר, השרידים היו למעשה שני עב"מים שהתרסקו, ובאחד מהם שרדו יצורים מעולם אחר. כדי לא לעורר חרדה בציבור, החליטו גורמים בממשל האמריקני להסתיר עובדה זו. בעיתונות של השנים האחרונות הופצו תמונות של היצורים, כביכול, ואף קטעי וידאו המראים את גופות החייזרים שנהרגו בהתרסקות. אומנם מרבית קטעי הווידאו הנ"ל הוכחו כמזויפים, אך המחלוקת בנושא נמשכת. בישראל נפוצה בשנת 1998 שמועה לפיה נמצאו שרידי חוצן כביכול במושב כרם בן זמרה ב־8 בנובמבר. על פי המסופר, מזל ממן, תושבת המושב, ושוטרים שהגיעו למקום טענו כי נתקלו בחייזר ירוק שנמס מול עיניהם. שרידי החייזר הועברו לבדיקה במעבדות בחו"ל ובמכון הפתולוגי באבו כביר. בניגוד לתאוריות אלו, ישנן גם תאוריות קשר המכחישות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ וטוענות כי מדובר בתוכנית של הממשל ליצירת בהלה המונית. תאוריה נפוצה בהקשר זה היא תאוריית הקשר על פרויקט Blue Beam לפיה נאס"א והאו"ם מתכננים לדמות אירוע קטסטרופלי עולמי כמו פלישת חייזרים או הביאה השנייה באמצעות טכנולוגיות הולוגרפיות על מנת ליצור בהלה בציבור ולהחיש את הקמתו של הסדר העולמי החדש. את התאוריה פרסם העיתונאי הקנדי-צרפתי, סרז' מונאסט בספרו מ-1994 Project Blue Beam (NASA). אנשי לטאה תיאורית קשר אנטישמית נפוצה אחרת מספרת על גזע חייזרי דמוי אנשי לטאה שמסתתרים בכדור הארץ ומסייעים לתמרן את האנושות באמצעות מנהיגי העולם, או שהם עושים זאת אף תוך כדי שהם עצמם מעמידים פנים בתור אותם בני אדם שעומדים בראש מדינות וחברות ברחבי תבל. הכחשת התחממות הגלובלית יש אין־ספור תאוריות קונספירציה על התחממות הגלובלית ועל שינוי האקלים. הטענות של מכחישי האקלים הן: אין התחממות גלובלית, יש "התקררות גלובלית". אין הוכחות לקיום משבר האקלים. התחממות היא טבעית והיא חלק ממחזור טבעי בכדור הארץ. התחממות הגלובלית תהיה דווקא טובה לסביבה. המימון לפסאודו־מחקרים התומכים בטענות אלו מקורו בחברות הנפט, הפחם, הגז הטבעי והמזון מהחי. בנוסף קיימות טענות שהתחממות הגלובלית מקורה בתהליכים שמתרחשים בשמש או בהתפרצויות הרי געש. טכנולוגיה חברות אנטי וירוס מעודדות ייצור וירוסים לפי תאוריית קשר זו, חברות האנטי וירוס שמתפרנסות מהתוכנות שמנטרלות וירוסי מחשב ותולעים, הן בעצמן מפתחות, תומכות או מעודדות פיתוח של וירוסי מחשב בידי גורמי צד שלישי, על מנת שיוכלו להמשיך למכור את התוכנות שלהם. בריאות החיסונים אינם מועילים – אלא מזיקים תאוריית הקשר גורסת שחיסונים מכילים חומרים רעילים כגון כספית, אלומיניום, ושלמעשה הם מזימה של חברות התרופות להרוויח ממכירת החיסונים או לפגוע באוכלוסייה כדי לגרום לצריכה של תרופות ושירותים שונים שחברות מסחריות מרוויחות מהן. לפי תאוריה זאת, חלק מהרופאים מושחתים ומסייעים לחברות התרופות עבור בצע כסף, עבור טובות הנאה כגון: טיסות, השתתפות בכנסים בינלאומיים, קידום, תמיכה במחקרים, או בגלל איום על מקום עבודתם. תומכי התאוריה טוענים להתעלמות של משרד הבריאות מדיווחים על תופעות לוואי, וכן שקיימת מחיקה מכוונת וצנזורה של דיווחים על תופעות לוואי חמורות ועל עליה דרמטית במקרי האוטיזם בארץ ובעולם. יש ביניהם הטוענים שמחלות שונות נעלמו או הצטמצמו עוד לפני המצאת החיסונים, בעקבות עלייה ברמת ההגיינה ובאיכות החיים. פוליטיקה עולמית לא התרחשה הנחיתה על הירח לפי תאוריית קשר זו, מעולם לא הגיעו חלליות אפולו לירח ולמעשה, אין כל אפשרות לבן אדם להגיע אליו אי פעם, בשל הקרינה של חגורת ואן אלן המקיפה את כדור הארץ, המסכנת את חייו של אדם שינסה לחצות אותה. במקום זאת, שלחה נאס"א שחקנים לאולפן קולנוע וביימה את הנחיתה על אדמת אמריקה. אפשרות אחרת לא דוחה את האפשרות להגיע אל הירח אי פעם, אולם שוללת את הטענה כי הדבר קרה במהלך תוכנית אפולו. הממשל האמריקני ביים את הנחיתה כדי להשיג הישג פוליטי והסברתי לארצות הברית במסגרת המירוץ לחלל. בין הראיות לתאוריה הם: דגל ארצות הברית הנדמה כמתנופף בצילומים למרות שאין אטמוספירה בירח ולכן גם רוחות, היעדרם של כוכבים בשמי הירח בתמונות שצולמו ומותם של אסטרונאוטים. כדור הארץ אינו עגול תאוריות אלו גורסת שממשלות ומדענים מכל רחבי העולם מסתירים את האמת הפשוטה שהארץ שטוחה ואינה כדורית, או שכדור הארץ הוא למעשה חלול , כאשר החלל מתחת לקרום כדור הארץ משמש כבסיס פעולה לאליטות הפוליטיות והשלטוניות או ליצורים תבוניים אחרים. השלטונות מפזרים חומרים רעילים בשמיים על פי התאוריה פסי ההתעבות הנראים מאחורי מטוסים אינם פסי התעבות כלל, כי אם פיזור מכוון של חומרים בעלי השפעה פסיכולוגית או שולטים במזג האוויר. תאוריות קשר בישראל רצח ראש הממשלה רבין תאוריות קשר נפוצות הן בימין הקיצוני בישראל, ועל פיהן הרצח היה ניסיון לדגל כוזב בו ידומה רצח פוליטי, על מנת ליצור אהדה לשמאל בקרב הציבור. על פי התאוריה, על השב"כ מוטל היה לשים באקדחו של יגאל עמיר כדורי סרק אולם בשל כשל או כוונת מכוון נותרו בסופו של דבר כדורים חיים באקדח. בסופו של דבר, נורה יצחק רבין בכדורים חיים בניגוד לתוכנית. ישנן וריאציות אחרות, הטוענות כי רבין לא נרצח בידי עמיר. קיימות תאוריות קשר משמאל הטוענות כי ההשב"כ הפעיל את עמיר במטרה לרצוח את רבין. מערכת כיפת ברזל על פי תאוריה זו, מערכת כיפת ברזל אינה מיירטת באמת את הרקטות הנורות לעבר מדינת ישראל. את הרעיון מוביל בישראל ד"ר מרדכי שפר, חתן פרס ביטחון ישראל. הצעתו לפיתוח מערכת חלופית למערכות נגד טילים המפותחות בישראל לא התקבלה, ומאז הוא נלחם נגד המערכת ומערער על יעילותה. לטענתו, המערכת אינה יכולה ליירט את הרקטות, וסרטונים המראים את היירוט כביכול, מבוימים, והוא מגדיר אותם: "מופע אורקולי". לטענתו, חברו יחד ממשלות ישראל, צה"ל והתעשיות הביטחוניות ליצור מצג שווא, בו כביכול נראה יירוט, כאשר בפועל מה שמתפוצץ אינו הרקטה של האויב אלא הטיל "טמיר" של כיפת ברזל. לדבריו, מדובר באחיזת עיניים שמטרתה להצדיק את ההשקעה האדירה במערכת ולהקנות ביטחון מזויף לתושבי ישראל. מלחמת יום הכיפורים וג'ו אלון לפי תאוריה זו, מלחמת יום הכיפורים תואמה מראש עם המצרים על ידי הנהגת מדינת ישראל באופן שיאפשר להם הישג צבאי מוגבל. כך תתאפשר הגעה להסדר מדיני והמעורבות הסובייטית במזרח התיכון תצומצם. לפי סברה זו, ג'ו אלון גילה תוכנית זו ובשל כך המוסד התנקש בו. אחד האזכורים לתאוריה זו ניתן על ידי שמואל גונן (גורודיש) בריאיון עם אדם ברוך. התומך העיקרי בתיאוריה זו הוא אורי מילשטיין. בנוסף תיאוריה זו נתמכת על ידי בנצי צפוני הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, שדיווח בסרט הדוקומנטרי של הערוץ הראשון מי רצח את ג'ו אלון שלפני המלחמה הם קיבלו הוראה לפוצץ את המוקשים בגבול המצרי, דבר שהעלה תמיהה רבה בקרב החיילים, וטענותיהם נהדפו על ידי הפיקוד הבכיר בכך שיש מדיניות חדשה בצה"ל. דיווחו של צפוני נתמך על ידי מפקדיו וחיילים אחרים ששירתו איתו באותה תקופה. מקרה זה מחזק את הסברה שהמוקשים פוצצו כדי לאפשר לכוחות המצריים לעבור את הגבול ללא פגע ובכך לאפשר להם לעמוד ביעדי ההישג הצבאי כפי שסוכם בהסכם הסודי עם קיסינג'ר. כמו כן מובאת עדות בסרט של הסופרת נעמי פרנקל ששירתה כקצינה בחיל הים בדרגת רב־סרן ודיווחה שבמהלך שירותה כתבה קד"מ (קיצור דיוני מטה): פרנקל דיווחה כי פיני תלם הזהיר אותה ונתן לה פקודה שלא תספר זאת לאף אדם למשך 20 שנה, אלא שבינתיים עברו כמה עשורים מאז. בסרט הנ"ל ניתן על ידי אורי מילשטיין הסבר לאינטרס האמריקאי בהסכם סודי זה, שלפיו מטרת האמריקאים הייתה לאחר ההישג הצבאי המוגבל של המצרים לעצור את המלחמה ובכך לתת תחושה למצרים שהאמריקאים הצילו אותם וכך לנתק את קשריהם עם הסובייטים ולהעמיק את השפעתם במזרח התיכון. מלחמת חרבות ברזל לפי תאורית קונספירציה זו, מספר אנשים בכירים באגף המודיעין של צבא הגנה לישראל ידעו על מתקפת הפתע על ישראל שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 אך בגדו במדינת ישראל. תאוריה זו התפשטה לאור הקלות בה חדרו המחבלים מבעד לגדר המערכת סביב רצועת עזה, ועקב אזהרות התצפיתניות שהתריעו על אימונים חריגים של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני קרוב לגדר הגבול. בתרבות הפופולרית בתרבות יצירות שונות העוסקות ברעיונות המרכזיים של תאוריות קשר. הספר 1984, שנכתב על ידי ג'ורג' אורוול בשנת 1949 עסק ברעיונות הקשורים באופן הדוק לתאוריות קשר, כשבמרכז העלילה ממשלה אשר מנהיגה משטרת מחשבות, משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. סרטים וסדרות שונים הציגו עלילה בדיונית העוסקת בהתמודדות של גיבוריה מול ארגונים הקושרים קשרים כדי להגשים מטרות שונות. דוגמאות לכך הן הסרטים האמריקאים, אויב המדינה משנת 1998, וצייטגייסט משנת 2007; סדרת הטלוויזיה הבריטית משנת 2013, אוטופיה; ובמובן מסוים גם הסרט האמריקאי מטריקס שיצא לאקרנים בשנת 1999. גם סדרת משחקי הווידאו Deus Ex עוסקת בעולם דיסטופי המושפע מתאוריות קשר שונות על האילומינטי, דילול אוכלוסין, אזור 51 ועוד, שחלקן מתבררות כנכונות ככל שהשחקן מתקדם בעלילת המשחק. התמודדות עם תאוריות קשר מספר גופים בישראל ובעולם הוציאו המלצות ביחס לאופן בו כדאי לבדוק ידיעות חדשותיות, על מנת לבדוק את אמיתותן. אחד הגופים הידועים בנושא זה הוא רשת בדיקת העובדות הבין-לאומית. בין הגופים הדומים הפועלים בישראל נמנים אתר "לא רלוונטי", מיזם פייק ריפורטר ותוכנית הטלוויזיה מהצד השני עם גיא זהר. בספטמבר 2024 התפרסם מחקר בכתב העת Science, על פיו התכתבות עם צ’אטבוט מבוסס בינה מלאכותית, שמספק טיעונים שמפריכים תאוריית קשר, הביאה להפחתה משמעותית של האמונה בתאוריית הקשר. השפעה זו ניכרה גם בקרב אנשים שהחזיקו אמונה מושרשת בתאוריית הקשר. המחקר מערער את התפיסה המקובלת, על פיה כמעט בלתי אפשרי לשכנע אדם שאימץ תאוריית קשר לזנוח אותה. ראו גם אגנוטולוגיה פסאודו־מדע השפעה חברתית סדר עולמי חדש קבוצת בילדרברג אלכס ג'ונס מידע שגוי בנוגע למגפת הקורונה חוק ברנדוליני תאוריות קשר הקשורות לחיות בישראל לקריאה נוספת David Aaronovitch - Voodoo Histories: The Role of the Conspiracy Theory in Shaping Modern History London: Jonathan Cape, 2009, אורי מילשטיין, "השערת הקונספירציה", בספר המחקרים בעריכת ד"ר מיכאל ברונשטיין, "ניצחו בסבירות נמוכה", הוצאת שרידות 2017 קישורים חיצוניים יעקב עיון, אנשים בשחור?, באתר e-mago אלי אשד, הקשר הישראלי מזימות וקונספירציות בתולדות ישראל מייקל שרמר, הפרנויה חודרת עמוק – מדוע אנשים מאמינים בקונספירציות?, הידען מלינדה וונר מויר, סיינטיפיק אמריקן, מדוע אנחנו מאמינים בתורות קונספירציה?, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי קולו של הספקן – קונספירציות סותרות, סיינטיפיק אמריקן ישראל, 3 בדצמבר 2012 איתן טמיר, מה כל כך מרגש אותנו בתאוריות קונספירציה, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 24 באוקטובר 2017 Why so many people believe conspiracy theories – מאתר ה־BBC הערות שוליים *	2024-09-30T05:17:51
טקסונומיה (ביולוגיה)	טקסונומיה או מיון עולם הטבע (מיוונית עתיקה: τάξις – טקסיה ('סידור'), ו-νομία – נומיה ('שיטה')) היא שיטה בה נעזרים הביולוגים לסיווג ושיום קבוצות אורגניזמים על בסיס של מאפיינים משותפים. האורגניזמים מקובצים יחד לטקסונים וקבוצות אלה מקבלות דרגה טקסונומית; ניתן לקבץ כמה קבוצות של טקסונים בדרגה נתונה ליצירת קבוצת על בדרגה גבוהה יותר, וכך ליצור היררכיה טקסונומית. הבוטנאי השוודי קארולוס ליניאוס נחשב כמייסד מערכת הטקסונומיה הנוכחית, שכן פיתח מערכת המכונה טקסונומיה לינאית לסיווג אורגניזמים ונומנקלטורה דו-שמית לקביעת שמות אורגניזמים. עם התפתחות תחומי מחקר חדשים כגון פילוגנטיקה, קלדיסטיקה וסיסטמטיקה, השיטה הטקסונומית השתכללה והסיווג הפך מודרני יותר בהתבססו על קשרים אבולוציוניים ולא רק על מאפיינים חיצוניים. שיטה זו היא חלק ממדע הטקסונומיה. עולם הטבע עשיר ביצורים רבים, והצורך למיינם ולסווגם נראה הגיוני לכל בר דעת בימינו, אולם לא תמיד הייתה דרך שיטתית לעשות זאת. מאז ומתמיד ידע האדם להגדיר את היצורים השונים ולהבדיל בין דג לבין עוף וייתכן כי הניח שקיימת קרבה בין נמר לברדלס למשל, אולם תורת מיון מסודרת לא הייתה קיימת. בימי הביניים מקובל היה לסווג את עולם הטבע לארבע ממלכות: דומם, צומח, חי ומְדַבּר (כינוי לאדם). חלוקה זו נמצאת גם היום בשימוש עממי ובאסכולות דתיות מסוימות, וביניהן בַּיהדות, אך היא איננה תקפה מבחינה מדעית, בשל אמות המידה השונות על פיהן בוחנת האסכולה המדעית את המציאות. המיון של קארולוס ליניאוס שמאל\|ממוזער\|300px\|חלוקת עולם הטבע לשלוש ממלכות, בספרו של ארנסט הקל משנת 1866 תורת המיון המדעית הראשונה הוצעה בשנת 1735 על ידי המדען השוודי קארולוס ליניאוס (קארל פון לינה) בספרו "Systema Naturae" (בלטינית: "מערכת הטבע"), והיא הביאה להתפתחותה של הטקסונומיה, ענף בתורת הביולוגיה שתפקידו למיין ולארגן את כל היצורים במערך היררכי אחיד. ליניאוס מיין את עולם הטבע לפי ההיררכיה הבאה: עברית לטינית אנגליתממלכה Regnum Kingdomמערכה Phylumמחלקה Classis Classסדרה Ordo Orderמשפחה Familia Familyסוג Genusמין Species כל ממלכה מתחלקת למספר מערכות, בכל מערכה מספר מחלקות, וכן הלאה. ניתן לזכור את ההיררכיה בעזרת המנמוניקה הבאה: "Kings Play Chess On Fancy Glass Stools" (כל מילה במשפט מתחילה באות הפותחת של קבוצת סיווג באנגלית). כאשר נזקקו הטקסונומים לטקסונים נוספים, הם השתמשו בטקסונים אלה בצירוף הקידומות "על-" ו"תת-". כך למשל נוצרו "על-מחלקה" ו"תת-סדרה". ליניאוס התייחס רק לשתי ממלכות: צמחים ובעלי חיים. ממלכת הצמחים כללה גם אצות וחיידקים ואילו ממלכת בעלי החיים כללה גם חד תאיים כפרוטוזואה. עם הזמן התגלו יצורים שלא ניתן היה לשייך אותם לאף אחת משתי הממלכות הללו, ונוצר הצורך להוסיף ממלכות נוספות. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 היה מקובל למיין את היצורים בעולם הטבע לחמש הממלכות הבאות: מונרה (Monera) שכללה חיידקים וכחוליות. פרוטוקטיסטה (Protoctista) שכללה חד תאיים כפרוטוזואה ואצות. פטריות (Fungi). צמחים (Plantae) שכללה גם כמה קבוצות של אצות. בעלי חיים (Animalia). מיון מודרני שיטת המיון של ליניאוס מבוססת על דמיון בתכונות היצורים ובמראם. כיום, עם התפתחות הביולוגיה, הפכה שיטה זו למיושנת. שיטות מיון חדשות שהוצעו, מבוססות בעיקר על דמיון גנטי. כתוצאה מכך, קבוצות רבות של יצורים שנחשבו כיחידות סיסטמטיות, אינן עוד כאלה. שיטות המיון המודרניות נוטות לחלק את היצורים לשלוש על-ממלכות: חיידקים אמיתיים (Bacteria) חיידקים קדומים (Archaea) אוקריוטיים (Eucaryota) חיידקים אמיתיים וחיידקים קדומים הם יצורים חסרי גרעין (פרוקריוטיים) ואילו אוקריוטיים הם יצורים בעלי גרעין. האוקריוטיים עצמם ממוינים לקבוצות של חד-תאיים כפרוטוזואה ואצות ולשלוש ממלכות: בעלי חיים (Metazoa), פטריות וצומח (Viridiplantae). עם זאת, עד עתה לא הצליחה אף שיטה לתפוס את מקומו של מיון ליניאוס הנפוץ והביולוגים עדיין משתמשים בה רבות. דרגות המיון הראשיות המקובלות כיום הן: עברית לטינית אנגליתעל-ממלכהRegioDomainממלכה Regnum Kingdomמערכה PhylumDivision (בבוטניקה)מחלקה Classis Classסדרה Ordo Orderמשפחה Familia Familyסוג Genusמין Species בנוסף, קיימות דרגות מיון משניות, אשר מהוות דרגות ביניים בין דרגות המיון הראשונות. למשל: תת-מערכה הנמצאת בין מערכה ומחלקה; על-משפחה הנמצאת בין סדרה ומשפחה; תת-משפחה ושבט הנמצאות בין משפחה וסוג; סקציה, series, ותת-סוג הנמצאות בין סוג ומין; ותת-מין, זן וגזע הנמצאות מתחת לדרגה מין. המורכבות של הטקסונומיה מומחשת בשיטת מיון המערכה בעלי פרחים, הקבוצה הגדולה ואחת החשובות ביותר של הצמחים, שעברה שינויים רבים במשך הזמן, ככל שהתרחב הידע האנושי, והתגלו יחסים חדשים בין המשפחות השונות. המיון המסורתי, שמתבסס על מכלול התכונות החיצוניות והמבנה של כל פרט, מיוצג על ידי שיטת קרונקויסט שהוצעה ב־1981 על ידי ארתור קרונקויסט. עם זאת כיום ברור שהשיטה הזאת איננה מייצגת נאמנה את מהלך ההתפתחות האבולוציונית. ההסכמה הכללית לגבי מיון מערכת בעלי הפרחים החלה להתגבש רק עתה והיא מתבססת על תכונות משותפות המתבטאות ברמה הגנטית. עבודה מרכזית בתחום זה נעשתה על ידי קבוצת APG, שפרסמה ב־1998 מיון חדש ומקיף. עם המשך המחקר הגנטי וגילוי ידע חדש, פורסם עדכון למיון זה בשנת 2003 ובשנת 2009. ראו גם האגודה הלינאית של לונדון טקסונומיה ענף (clade) סיווג נגיפים Tree of Life Web Project קישורים חיצוניים היוזמה לטקסונומיה בישראל ITIS – אתר של ממשלות ארצות הברית, קנדה ומקסיקו למיון עולם הטבע Tree of Life Web Project – אתר פרויקט עץ החיים הערות שוליים * קטגוריה:תחומים בביולוגיה קטגוריה:שוודיה: המצאות	2024-10-11T06:54:48
פרדיננד מגלן	שמאל\|ממוזער\|200px\| מגלן באנדרטת התגליות פרדיננד מַגֶלַן (בפורטוגזית: Fernão de Magalhães; 1480 – 27 באפריל 1521) היה מגלה ארצות פורטוגלי שעמד בראש המסע הימי הראשון שהקיף את העולם. המסע יצא ב-1519 מספרד במטרה למצוא נתיב ימי מערבה לדרום מזרח אסיה, ובפרט לאיי התבלין שבאינדונזיה. במסע גילה מגלן את מצר הים הקרוי היום על שמו מהאוקיינוס האטלנטי ל, והיה האירופאי הראשון שעבר בו, הראשון שחצה את האוקיינוס השקט, והוא זה שנתן לו את שמו. מגלן נהרג במהלך המסע בקרב מקטאן, כיום בפיליפינים, בעקבות התנגדות נחושה של תושבים ילידים בהנהגת לאפולאפו, הנחשב מסיבה זו לראשוני מתנגדי הקולוניאליזם ולגיבור לאומי בפיליפינים. לאחר מותו של מגלן, בטרם הגיע לאיי התבלין, המשיכו ספינותיו במסע, ואחת מהן הייתה הראשונה שהקיפה את כדור הארץ. בפורטוגל מגלן נולד באביב של 1480 בשם פרנאו דה מגאליַאֵש או מגאליאנש (בפורטוגזית: Fernão de Magalhães, פרנאו מֵגֵֶיֵינש) בעיירה סברוסה בצפון פורטוגל בה כיהן אביו כראש העירייה. כשהיה בן 10 נפטרו הוריו, ואחרי שנתיים עבר לשרת בחצר המלוכה של המלך ז'ואו השני בליסבון, שם השלים את חינוכו, התעניין במיוחד בגאוגרפיה ובאסטרונומיה, וקיבל הכשרה כלוחם וכספן. בשנת 1505 נשלח להודו בהפלגה שנועדה להביא לשם את המשנה למלך, פרנסיסקו דה אלמיידה, ולייסד בסיסים צבאיים לאורך הדרך (באותן שנים, בניין הכוח של האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי היה בעיצומו). במהלך המסע הם היו מעורבים גם בלחימה בטנזניה של היום. ב־1506 השתתף במשלחת שהפליגה לאיי הודו המזרחית כדי לחקור את "איי התבלינים" (איי מלוקו שבאינדונזיה של היום). ב־1510 הפך לרב חובל, אך הודח בגלל הפלגה ללא רשות, והוחזר לפורטוגל. ב־1511 נשלח למרוקו, שם נפצע בקרב נגד הכוחות המוריים, זכה על כך במדליות, אך הואשם בסחר בלתי חוקי עם המורים המוסלמים. הוא הסתכסך עם אלמיידה בגלל חופשה שלקח ללא רשות מהצבא, ואלמיידה שלח לחצר המלוכה דו"ח שלילי עליו. בעקבות כך החליט המלך מנואל הראשון לוותר על שירותיו החל מה־15 במאי 1514, ללא מתן קצבה ראויה כפי שהיה מקובל לתת באותה תקופה לפצועים במעמדו. מגלן ערער ובקשתו נדחתה, אולם הוא שוחרר משבועתו למלך, והותר לו להציע את שירותיו למי שיחפוץ. בתגובה החליט מגלן לוותר על אזרחותו הפורטוגלית ולעבור לעבוד בשירות ספרד. הוא גם שינה את שמו לפרננדו דה מגלאנס (Fernando de Magallanes). בשירות ספרד שמאל\|ממוזער\|250px\|הספינה ויקטוריה. פרט מתוך מפת האוקיינוס השקט של הקרטוגרף אברהם אורטליוס, 1589; דימוי הספינה משמש כסמליל של אגודת האקלוט מגלן הגיע לבירה הספרדית סביליה ב־20 באוקטובר 1517. עד מהרה קיבל אזרחות ספרדית, וצבר השפעה בחצרו של המלך קרלוס הראשון (שנודע גם כקיסר קרל החמישי). מגלן החל לתכנן יחד עם גולה פורטוגלי אחר, רוּי פַלֵירו (פלירו עצמו לא יצא למסע היות שסבל מהתמוטטות עצבים), ובמימון של איש עסקים פלמי שנטר טינה למלך הפורטוגלי, מסע לכיוון "איי התבלינים" שבמזרח אסיה על ידי הפלגה מערבה, כדי להימנע ממעבר דרך כף התקווה הטובה שהייתה בשליטה פורטוגלית בהתאם לאמנת טורדסיאס (Treaty of Tordesillas) מ־1494. הם חשבו שהדלתה של ריו דה לה פלטה (הנהר המפריד בין אורוגוואי לארגנטינה של היום) היא מעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. ב־22 במרץ 1518 קיבלו מגלן ופלירו את אישור המלך למסע, את תמיכתו הכספית, הבטחה לחלק העשרים מכל רווחי המסע, ומינוי להם וליורשיהם כשליטים בכל הארצות שייתגלו. בכסף שקיבלו מהמלך רכשו השניים חמש ספינות: טרינידד – ספינת הדגל (110 טון, 55 אנשי צוות) קונספסיון (90 טון, 45 אנשי צוות) סן אנטוניו (120 טון, 60 אנשי צוות) ויקטוריה (85 טון, 42 אנשי צוות) סנטיאגו (75 טון, 32 אנשי צוות) המסע להקפת העולם ב־10 באוגוסט 1519 יצא צי הספינות של מגלן מסביליה דרך הנהר גוואדאלקיוויר, אולם מחשש להתנכלות פורטוגלית הם חנו כחמישה שבועות בסן לוקר דה באראמדה שבפתח הנהר. המסע כמעט בוטל, אך לבסוף, ב־20 בספטמבר, הפליג מגלן בראש כ-240 איש למסעו מערבה. תחילה ניסו הפורטוגלים לעצור אותו בהוראתו של המלך מנואל, אולם מגלן הצליח לחמוק, והגיע לאיים הקנריים. משם המשיך דרך איי כף ורדה לכיוון כף סנט אוגוסטין בברזיל, ב־20 בנובמבר חצה את קו המשווה, וב־6 בדצמבר הם שטו מול חופי ברזיל, שהייתה מושבה פורטוגלית באותה עת, ולכן עקפו אותה. ב־13 בדצמבר הם עגנו סמוך לחופי ריו דה ז'ניירו של היום, שם היו הילידים ידידותיים ומזג האוויר טוב. הצי הצטייד במצרכים, אולם התנאים הטובים גרמו לעיכוב. הם המשיכו דרומה, והגיעו לריו דה לה פלטה ב־10 בינואר 1520. בעודם מחפשים מעבר לאוקיינוס השקט, החל החורף להתקרב, ומגלן החליט לשהות במהלכו בפטגוניה. ב־31 במרץ הקים הצוות התיישבות בשם פוארטו סן חוליאן. שם פרץ מרד נגדו בהשתתפות שלושה ממפקדי הספינות, אולם המרד נכשל בגלל נאמנות הצוות למגלן. שניים מהמפקדים המורדים הוצאו להורג, וחואן דה קרטחנה (נציג המלך) , ננטש על החוף יחד עם הכומר סנצ'ס דה ריינה. ב־24 באוגוסט המסע המשיך. הסנטיאגו נשלחה דרומה לאורך החוף למסע גישוש, אולם טבעה בדרך חזרה, ורק שני מלחים שבו בדרך היבשה וסיפרו למגלן את אשר קרה. ב־21 באוקטובר הגיע הצי לכף וירחנס בקו רוחב 52° דרום. בגלל מליחות המים ועומקם במצר שהתגלה לפניהם, הם הסיקו כי זה המעבר שחיפשו אל צידה השני של דרום אמריקה. מגלן מינה את הסן אנטוניו והקונספסיון לחקור את המצר, אולם הראשונה ערקה וחזרה לספרד. שלוש הספינות המשיכו במסע דרך מה שהיום מוכר כמצר מגלן (כ־600 ק"מ אורכו ובין 3 ל-30 ק"מ רוחבו) המפריד בין דרום אמריקה היבשתית ובין ארץ האש וכף הורן. מגלן קרא לו "תעלת כל הקדושים", שכן יום כל הקדושים חל בעת המעבר, ולאי שמדרום לו קרא "ארץ האש" בשל המדורות הרבות שראה שם שהבעירו הילידים. בסופו של דבר הגיעו שלוש הספינות אל האוקיינוס השקט ב־28 בנובמבר. מגלן כינה אותו כך בשל התנאים השקטים באופן יוצא דופן ששררו בו עם הגיעם. המסע המשיך לכיוון צפון מערב, וחצה את קו המשווה ב־13 בפברואר 1521. ב־6 במרץ הגיע לאיי מריאנה, וב־16 במרץ הגיעו הספינות לאי הומונהון שבפיליפינים של היום, כאשר על סיפונן נותרו 150 אנשי צוות. מגלן הצליח לתקשר עם הילידים בעזרת מתרגם מלאי שלקח איתו למסע. הם החליפו מתנות עם הראג'ה של לימסאווה, שהוביל אותם לאי סֶבּוּ, ב־7 באפריל. הראג'ה הומאבון של סבו, היה גם הוא ידידותי, ואף הסכים להמיר את דתו לנצרות. מותו של מגלן הראג'ה הומאבון שהתרשם מ־12 התותחים ו־50 הקשתות של מגלן, הציע שמגלן יעזור בהכנעת לאפולאפו מהאי הקטן הסמוך מַקְטאן. מגלן החליט שאכן פעולה כזו תעשה רושם על שאר האוכלוסייה, ותעזור לו להשליט את מרותו. וכך הוא יצא בבוקר של ה־27 באפריל 1521 לקרב מקטאן. אולם הוא לא לקח בחשבון את עוצמת התנגדות התושבים ואת העובדה שבגלל המים הרדודים והסלעיים הקרב יתרחש מחוץ לטווח תותחי הספינות. את שהתרחש בקרב תיאר ביומנו אנטוניו פיגאפטה, תייר עשיר ששילם על מנת להיות חלק מהמסע, ועד הראיה היחידי שנותר לאירועים: אנשיו של מגלן ירו ברובים ובקשתות במשך חצי שעה, אולם הירי לא היה יעיל. מגלן הורה לאנשיו לשרוף את בתי המקומיים, ואלה הגיבו בתקיפת אנשי מגלן בעזרת נעיצת חניתות במבוק ברגליהם הלא מוגנות. אנשי מגלן נאלצו לסגת. לוחמיו של לאפולאפו זינבו בכוח הנסוג, ובמיוחד התרכזו מסביב למגלן, והצליחו פעמיים להוריד את קסדתו מעל פניו. המשך המסע שמאל\|ממוזער\|מפת המסע של אחת מהספינות שהקיפה את העולם, 16 חודשים לאחר מותו של מגלן\|500px שלוש הספינות נמלטו מערבה לפלאוואן, משם הפליגו ב־21 ביוני לברוניי בעזרתם של מקומיים שידעו לנווט במים הרדודים. בברוניי הם שהו 35 יום, והתפעלו מעושרה. הם לקחו איתם מטען של הציפורן, תבלין שבברוניי זכה לבוז, אולם באירופה היה יקר מזהב. ב־6 בנובמבר הגיעו ליעדם המקורי – "איי התבלינים" – איי מלוקו. הם עגנו באי טידורה, שהסולטאן שלה ביקש את עזרתם של הספרדים במאבקו בסולטאן של טרנאטה – האי הסמוך שהיה בעל ברית של הפורטוגלים. שם הושארו 115 מאנשי הצוות. הקונספסיון ננטשה, והתבלינים שנשאה הועברו לוויקטוריה ולטרינידד. הטרינידד ניסתה לחזור דרך האוקיינוס השקט, אך נתפסה בידי הפורטוגלים. הוויקטוריה, בפיקודו של חואן סבסטיאן אלקנו, הפליגה מערבה ב־21 בדצמבר. ב־6 במאי היא הקיפה את כף התקווה הטובה, כשלאנשי הצוות נשאר רק אורז למאכל. 21 אנשי צוות מתו מרעב לפני שאלקנו הצליח להגיע למאחז הפורטוגלי באיי כף ורדה ב־9 ביולי. שם ירדו לחוף 13 אנשי צוות מחופשים לסוחרים כדי לקנות אספקה אך נתפסו בידי הפורטוגלים לאחר שניסו לקנות אספקה בתמורה לתבלינים. מפחד לאבד את המטען של 26 טון תבלינים (ציפורן וקינמון), המשיכה הספינה, משאירה אחריה את 13 אנשי הצוות. ב־6 בספטמבר 1522 הגיעה הוויקטוריה לספרד, כמעט שלוש שנים אחרי שעזבה, ועל סיפונה 18 אנשים. ארבעה אנשים מתוך 55 אנשי הצוות המקורי של הטרינידד הגיעו לספרד ב־1525. המסע הצליח להרוויח סכום קטן, אולם שכר הצוות לא שולם במלואו. בסך הכול אורך המסע היה כ־60 אלף קילומטרים. המסע של מגלן היה הראשון שהקיף את כדור הארץ, והראשון שהפליג במעבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בנוסף אנשי המסע היו האירופאים הראשונים שגילו את הדברים הבאים: גילוי מצר מגלן. "גמל ללא דבשת" – כנראה למה או אלפקה. אווז שחור שהיה צריך להפשיט מעורו במקום למרוט – הפינגווין. ענני מגלן, שתי גלקסיות קטנות הנצפות רק מחצי הכדור הדרומי. הצורך בקו תאריך בין-לאומי – המסע סביב כדור הארץ מערבה גרם להבדל של יום בין לוח השנה בספרד ללוח השנה של הנוסעים, אף על פי שהם הקפידו על הרישום ביומני הספינה. חלק מהמקומות שמגלן גילה ועבר בהם נקראים עד היום בשמות שהעניק להם מגלן, ביניהם: פטגוניה, כנראה מהמילה Patagón שפירושה "בעלי כפות רגליים גדולות", לתיאור גובהם של הילידים שפגש. כף וירחנס, כף הבתולות, כיוון שהגיע לכף ב-21 באוקטובר, היום הקדוש של אורסולה הקדושה והבתולות שליוו אותה. ארץ האש, על שום המדורות של הילידים שראה בזמן המעבר במצר מגלן. האוקיינוס השקט, בשל תנאי השיט הנוחים שהיו למגלן בעת חציית האוקיינוס. לקריאה נוספת מקורות ראשוניים Pigafetta, Antonio (1906), Magellan's Voyage around the World, Arthur A. Clark (orig. Primer viaje en torno del globo Retrieved on 2009-04-08) Maximilianus Transylvanus, De Moluccis insulis, 1523, 1542 The First Voyage Round the World, by Magellan, full text, English translation by Lord Stanley of Alderley, London: Hakluyt, [1874] – six contemporary accounts of his voyage Oliveira, Fernando (1550–1560), The Voyage of Ferdinand Magellan, National Historical Institute (published 2002), , English translation by Peter Schreurs from the original Portuguese manuscript in the University Library of Leiden, The Netherlands. מקורות משניים מגלן מאת שטפן צווייג (בגרמנית: "Magellan. Der Mann und seine Tat", 1938). תרגם יצחק הירשברג, הוצאת בקר, 1951; תרגמה (מתרגום לאנגלית) ליה נירגד, הוצאת מודן, 2020. Bergreen, Laurence (14 October 2003), Over the Edge of the World: Magellan's Terrifying Circumnavigation of the Globe, William Morrow, , , lay summary Guillemard, Francis Henry Hill (1890), The life of Ferdinand Magellan, and the first circumnavigation of the globe, 1480–1521, G. Philip, retrieved 8 April 2009 Hildebrand, Arthur Sturges (1924), Magellan, New York: Harcourt, Brace & Co, (reprint) Joyner, Tim (1992), Magellan, Camden, Me.: International Marine Publishing, Nunn, George E. (1932), The Columbus and Magellan Concepts of South American Geography Parr, Charles M. (1953), So Noble a Captain: The Life and Times of Ferdinand Magellan, New York: Crowell, , Check \|isbn= value (help) Parry, J. H. (1979), The Discovery of South America, New York: Taplinger Parry, J. H. (1981), The Discovery of the Sea, Berkeley: University of California Press, Parry, J. H. (1970), The Spanish Seaborne Empire, New York: Knopf, Pérez-Mallaína, Pablo E. (1998), Spain's Men of the Sea: Daily Life on the Indies Fleets in the Sixteenth Century, trans. Carla Rahn Phillips, Baltimore: Johns Hopkins University Press, , lay summary Roditi, Edouard (1972), Magellan of the Pacific, London: Faber & Faber, Schurz, William L. (May 1922), "The Spanish Lake", Hispanic American Historical Review (Duke University Press) 5 (2): 181–194, doi:10.2307/2506024, JSTOR 2506024. Thatcher, Oliver J. ed. (1907), "Vol. V: 9th to 16th Centuries", The Library of Original Sources, University Research Extension Co, pp. 41–57, retrieved 8 April 2009 Wilford, John Noble (2000), The Mapmakers, New York: Knopf, , lay summary קישורים חיצוניים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מגלי ארצות פורטוגזים קטגוריה:מגלי ארצות ספרדים קטגוריה:הקפת כדור הארץ: אישים קטגוריה:ארץ האש קטגוריה:קצה הדרום קטגוריה:ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה קטגוריה:ילידי 1480 קטגוריה:נפטרים ב-1521	2024-09-29T12:32:32
ארכיטקטורה	REDIRECT אדריכלות	2015-09-26T11:02:43

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.